חלק רביעי
עשר הספירות של עקודים כולל ו' פרקים

פרק א'

מבאר ראש וגוף דאדם קדמון עד הטבור, אשר בע"ס דראש אין עוד מציאות כלי, ובע"ס דגוף ישנה מציאות כלי א' שנקרא כתר, ועה"ס נבחנות בכלי זה ע"פ התרחקותן מבחינה ד'. ולהיותן בכלי א'

נקראות עקודים, ובו י"א ענינים:

א. אין לנו כח לעסוק קודם עולם האצילות. ב. י"ס דאצילות הן אורות וכלים, ובכדי לקשר בשרשן שלמעלה, צריכים לדבר בסדר המדרגה מראש עד סוף. ג. האורות דגוף דא"ק מפה עד הטבור נקראים עקודים. ד. מהכאת או"מ ואו"פ זה בזה מחוץ לפה, נולדו הויות כלים. ה. קודם עקודים, דהיינו בע"ס דראש א"ק, אין כלים, ובעקודים נעשתה מציאות כלי אחד לע"ס. ו. כלי דעקודים ה"ס כתר. למטה מעקודים יצאו יוד כלים כח"ב תו"מ. ז. יש כח ע"ס באור העליון. ח. המשיך אור העקודים מפה עד הטבור, וחזר ונסתלק למקורו לפה. ט. רשימה שנשארה אחר הסתלקות האור נתהווה לבחינת כלי. י. לפי שהאור נסתלק בבת אחת נעשה רק כלי אחד, ונקרא כתר. יא. ונבחנות ע"ס בכלי זה, ע"פ התרחקותן מבחי"ד, דהיינו ע"פ ד' בחינות שבאור העליון.

אין לנו כח לעסוק קודם עולם האצילות
* א) כבר ידעת כי אין בנו כח לעסוק קודם אצילות יוד ספירות, ולא לדמות א שום דמיון וצורה כלל ח"ו, אך לשכך האזן אנו צריכים ב לדבר דרך משל ודמיון, לכן אף אם נדבר במציאות ציור שם למעלה אין הדבר רק לשכך האזן.

אור פנימי

א) כי כל אלו ההבחנות שאנו מבחינים בעולמות הם נובעים ויוצאים מעולם האצילות ולמטה דהיינו מהעולם, שכבר נגלה בו עשר ספירות ותיקון קוים, בסוד חסד דין ורחמים. אמנם למעלה מעולם האצילות, דהיינו מטרם שנגלו עשר ספירות, אין לנו שם עוד אחיזה, עד כדי להבחין שם איזה דמיון ושינוי צורה בין ספירה אחת לחברתה, משום שתחילת ההשגה מתחיל מן התלבשות היוד הספירות ביוד כלים, דהיינו מעולם האצילות ולמטה.
וז"ש הרב, שאין בנו כח לעסוק קודם אצילות יוד ספירות, ולא לדמות שום דמיון

* עץ חיים היכל א"ק שער ד' פ"א.

וצורה כלל ח"ו, כי טרם אצילות יוד ספירות, אשר נגלו בעולם אצילות, נחשבו עשר הספירות כאור בלי כלי הראוי לו, ונודע אשר אין לנו השגה באור בלי כלי.
ב) פירוש כי מעולם האצילות ולמטה, יתכן לנו, לרמז על ההבחנות שבשרשים העליונים הרוחניים, אשר למעלה, בדרך משל ודמיון, הנלקחים מהמציאות או מן הנהגות שבעוה"ז כי כל פרטי הבריות ואופני הנהגתם המצוים בעוה"ז, המה משתלשלים ונמשכים מעולמות העליונים, ממש כמו יחס החותם עם הנחתם הימנו, אשר כל הפרטים הנמצאים בהחותם נעתקים ועוברים על הנחתם ממנו, אף משהו לא יחסר.

רי חלק ד תלמוד עשר הספירות פרק א

י"ס דאצילות הן אורות וכלים, ובכדי לקשר בשרשן שלמעלה,
צריכים לדבר בסדר המדרגה מראש עד סוף
ב) אמנם דע, כי ג יוד ספירות דאצילות הם ב' ענינים: הא' הוא התפשטות הרוחניות, והב' הוא כלים ואברים, אשר העצמות מתפשט בהם והנה צריך, שיהיה לכל זה שורש למעלה, לב' בחינות אלו, ולכן צריכים אנו לדבר בסדר המדרגות מראש עד סוף.

האורות דגוף דא"ק מפה עד הטבור נקראים עקודים
* ג) הנה כתיב, וארא בחלום, והנה העתודים העולים על הצאן ד עקודים

אור פנימי

וז"ש חז"ל אין לך כל עשב ועשב מלמטה, שאין מלאך ממונה עליו מלמעלה, ושומר אותו ומכה אותו, ואומר לו גדל, עכ"ל. (ב"ר פרשה י' זוהר השמטות לח"א ס"א) יורנו בזה שאין לך פרט קטן בעוה"ז, שאין לו שורש בעולם העליון, אשר השורש הזה פועל עליו בכל צורתו וכל נטיותיו בכל מה שהוא עושה כאן לעינינו בעולם הזה. ולפיכך מצאו להם החכמים שפה מיוחדת למסור השגתם מעולמות עליונים בכתב ובעל פה מדור לדור, דהיינו, שלוקחים הענפים שבעוה"ז, ומבארים עמהם את המציאות שבעולמות העליונים, המיוחסים לענפים הללו.
ומתוך, שיחסי שורש וענף האמורים, מתחילים רק מעולם האצילות ולמטה, דהיינו מעת גילוי גמר העשר הספירות, ולא כלל מקודם לכן, מובן מעצמו אשר לא יתכן כלל לרמז על המציאות של העליונים הללו בעזרת הענפים הגשמים, שהרי אין לענפים האלו יחס ישר אליהם אשר יהיו מוכשרים לבאר המושגים שלהם.
וז"ש הרב שמה שמדבר גם כאן בדרך משל ודמיון, אינו אלא כדי לשכך האזן. כלומר, ליתן לנו אחיזה באפס מה, כדי שיוכל להראות לנו השרשים של עולם האצילות. באופן שמתחילה יש להבין את הענף, ביחסו לשרשו שבאצילות, ואח"כ, אפשר ליחס את השורש הזה לשורשו המוקדם, אשר בעולמות הקודמים לאצילות.

* עץ חיים היכל א"ק שער ו' פ"א.

ג) שהם ענין התפשטות הרוחניות, הנקראים נרנח"י, וענין כלים ואברים, הנקראים: כח"ב, חג"ת, נהי"ם. או ה"פ: א"א, ואו"א, וזו"ן. אשר הנרנח"י מתלבשים בהם. וכל ענין מאלו הוא לימוד מיוחד בפ"ע, כלומר שדרכי השתלשלותו וגילויו הוא משונה משל חבירו, ולא עוד אלא הם הפכים זה לזה מקצה אל הקצה, כי בכלים, נמצאים הכלים העליונים מתגלים מתחילה, שמתחילה נגלה הכתר ואח"כ החכמה ולבסוף המלכות, והיפוכו הוא באורות, שבהם התחתונים מתגלים בתחילה, שמתחילה נגלה הנפש ואח"כ הרוח ולבסוף היחידה. וכן הם הפכים זה לזה בכל הופעותיהם ובחינותיהם. ולפיכך, אם לא נדע היטב טעמי הדברים משורשם לא ימלט שלא נתבלבל בחכמה זו. וז"ש הרב, ולכן צריכים אנו לדבר בסדר המדרגות מראש עד סוף. כלומר, כי אז נבין היטב הטעמים של כל ענין וענין משורשו, ויהיה לנו אפשרות להבין ולהבדיל בכל מדרגה, את האופנים והסדרים שבהכלים כראוי להם, ואת האופנים והסדרים, אשר באורות כראוי להם, ולא יתחלפו לנו המושגים של זה בזה.
ד) הם שמות של ג' העולמות הראשונים שנשתלשלו זמ"ז עד שנאצלו עשר ספירות כהלכתן, דהיינו עשרה אורות הנקראים: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. המלובשים בעשרה כלים הנקראים: כתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה, ת"ת, נצח, הוד, יסוד, מלכות.

ספירות עץ חיים העקודים ריא

נקודים וברודים, וגם כתיב, כי ראיתי את כל אשר לבן עושה לך. ובפסוק זה רמוז כל בחינות אלו, שאנו מדברים בכאן, כי לבן, ה"ס לובן העליון, אשר הוא קודם כל האצילות הזה, והוא העושה כל אלו הבחינות, שהם: עקודים, נקודים, ברודים, לצורך האצילות, שיאציל אחריהם אשר הוא נקרא בשם יעקב, והתחיל בעקודים כי הם האורות היוצאים מפה דאדם קדמון, אשר בהם התחיל גילוי הויות הכלים, להיות יוד אורות פנימים ומקיפים, מקושרים ומחוברים יחד בתוך כלי א', אשר לסבה זו נקרא עקודים מלשון ויעקד את יצחק ר"ל ויקשור.

אור פנימי

ומתחילה לא נתאצל אלא כלי אחד, שהוא הנקרא כלי מלכות, אשר כל העשרה האורות היו מלובשים ונקשרים רק בכלי האחד ההוא, ומטעם זה נקרא עולם הראשון ההוא בשם עולם העקודים, מלשון עקוד וקשור, כמ"ש ענין זה לפנינו. ונקרא ג"כ קו אחד או עולם אדם קדמון, קו אחד נקרא משום, שהאור מלובש רק בכלי אחד, ואין בו עוד ג' הקוין של ההנהגה, הנקראים: חסד, דין, רחמים. כי כלי זה מכונה מדת הדין שהוא כלי מלכות.

אמנם אחר כך נעשה שיתוף עם מדת הרחמים, כלומר, שמלכות המכונה מדת הדין נתכללה ונשתתפה עם כל ספירה וספירה מט' ספירות הקודמות אליה המכונות מדות הרחמים, שעל ידי שיתוף הזה נעשה כלי בכל ספירה וספירה, שאז נגמרות עשר הספירות כהלכתן, ואז נעשים בעה"ס ג' הקוין של הנהגה, הנקראים: חסד, דין, רחמים.

וז"ש חז"ל בתחלה עלה במחשבה לברא העולם במדת הדין וראה שאין העולם מתקיים, והקדים מדת הרחמים, ושתפה למדת הדין (ב"ר ספי"ב) שלכאורה המאמר הזה קשה להולמו וכי חלילה מחשבותיו יתברך כמו מחשבת בשר ודם, שרוצה מתחילה לעשות כך אלא שמתחרט משום איזה טעם ועושה אחרת. אמנם כבר ביארנו, (עי' חלק א'

בפירוש המלות טרם ואח"כ) שענין "תחילה ואח"כ" הנאמר ברוחניות, פירושו, סבה ומסובב, אשר הסבה נקראה קודם, והמסובב הנמשך ממנו, מכונה בשם אח"כ.
וזה שהשמיעו לנו חז"ל, אשר הסבה ראשונה של העולמות הנק' עולם הראשון, נאצל ויצא בבחינת כלי מלכות לבד, המכונה מדת הדין, אלא "ראה, שאין העולם מתקיים", כלומר, שאין בזה אותו שלימות הנרצה מבריאת העולם ע"כ "עמד ושתפה במדת הרחמים", כלומר, לכן נעשה זה לגורם, שיסובב ממנו ענין שיתוף של מדת הרחמים בדין, שמחמת זה יצאו ונאצלו עשר ספירות אורות וכלים, כנ"ל, בשלשת הקוין חד"ר ואותו הענין רמזו חז"ל ג"כ במקום אחר בשינוי לשון (אבות רפ"ה) בעשרה מאמרות נברא העולם, והלא במאמר אחד יכול להבראות אלא להפרע מהרשעים, שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות, וליתן שכר טוב לצדיקים, שמקימים העולם שנברא בעשרה מאמרות, עכ"ל. עשרה מאמרות, פירושם עשר ספירות כנודע, ושואלים, מאחר שהעולם הקדמון נברא בסוד מאמר אחד, דהיינו בסוד כלי אחד בלבד, בכלי מלכות, כנ"ל, א"כ למה נשתלשלו ויצאו ממנה עשר ספירות, וע"ז תרצו "להפרע מהרשעים" וכו' "וליתן שכר טוב לצדיקים" כלומר, כי מחשבתו של הבריאה, שהיא כדי להנות לנבראיו, אינה מתקימת בדרך אחר, אלא בהנהגת שכר ועונש, דהיינו ע"ס, שה"ס

ריב חלק ד תלמוד עשר הספירות פרק א

מהכאת או"מ ואו"פ זה בזה מחוץ לפה, נולדו הויות כלים
ד) והנה בהתחברות האורות פנימים עם ה האורות מקיפים מחוברים

אור פנימי

הנהגת ג' הקוין: חסד, דין, רחמים. וע"כ עולם הקדמון, שלא היה שם אלא כלי מלכות בלבד, הוכרח להשתלשל ממצב למצב עד שנאצלו עשר הספירות, שה"ס שיתף מדה"ר בדין כנ"ל. המגלה להנהגת שכר ועונש, המביאה לאותה ההטבה הכלולה בסוד מחשבת הבריאה, כמבואר.
והנה תחילת השתתפות האמורה, נעשה בעולם העקודים גופו, על ידי הזדככות העביות שבהמסך שמפאת זה, יצאו ונשתלשלו שם ג' פרצופין המכונים: גלגלתא ע"ב ס"ג. אשר אע"פ שכולם עוד בחינת עקודים המה, מ"מ מתהוה בהם ענין השיתוף בהדרגה. כמ"ש לקמן. ואח"כ יצא פרצוף ב"ן דא"ק הנק' עולם הנקודים, אשר שם נאצלו ג' הקוין חד"ר בעה"ס של ג' ראשונות: כח"ב, המכונה ראש, אבל בז"ת, עדיין לא יצאו ע"ס אלא רק בקו אחד. ובעולם ההוא היה ענין שבירת הכלים.
ושביה"כ האלו נעשו סבה, שיגמר ענין שיתוף מדת הרחמים בדין בבחינת ג' קוין חד"ר ועשרה כלים גמורים, גם בז' ספירות התחתוניות חג"ת נהי"מ, אשר בעולם שלאחריו, הנקרא עולם הברודים. ועולם התיקון, מטעם כי תיקון העולם כפי שהיתה מחשבת הבריאה, מתחיל מזה העולם דוקא ולא מקודם לכן.
ונתבאר ההפרש מג' עולמות הנזכרים בדברי הרב: כי עולם עקודים פירושו, שעשרה האורות היו עקודים וקשורים רק בכלי אחד. אכן עולם הנקודים, הנה בבחינת ג' ראשונות שלו כח"ב, כבר נעשה בו השתתפות דמה"ר בדין. ורק בעולם הברודים הנקרא עולם האצילות, שמה התתקן, ונגמר בו לגמרי דבר השיתוף דמדת הרחמים, גם בז' ספירות התחתוניות, באופן, שיש כאן התלבשות של יוד אורות בתוך יוד כלים.

ומעולם ההוא, מתחיל ענין ההבחן של עשר ספירות בפועל ממש.
ה) כבר ידעת, אשר הפה, ה"ס המלכות של ראש דא"ק, שבה נתקן מסך של בחי"ד, אשר מעכב על אור העליון מלהתפשט ולהתלבש בבחינתה הד'. כי אור העליון, דרכו לבוא ולהתפשט גם בבחי"ד, ולמלא כל המציאות כמו מטרם הצמצום, אלא, שהמסך המתוקן בהפה, מעכב עליו ואינה מקבלו שזה נקרא זווג הכאה, כנודע. ואז, כל שיעור של אור העליון הראוי לבא ולהתלבש בבחי"ד, והיא אינה מקבלתו, כאמור, הנה אור העליון הזה, חוזר לאחוריו למקורו, ונעשה למלבוש על הט' ספירות הראשונות של אור ישר, (ועי' לעיל ח"ג פי"ב ובאו"פ שם) ונמצא שכל האורות העתידים לבא בעולמות אחר גמר תיקונם, המכונים אורות מקיפים, הנה המה כלולים באור חוזר זה, המלביש לט"ס ראשונות דאור ישר של ראש דא"ק, כי זהו האור העליון שאינו מקובל בבחי"ד, וע"כ, אינו ממלא כל המציאות כמו שהיה מטרם הצמצום. אמנם על ידי כל הזווגים והאו"ח, העתידים להגלות בעולמות, ע"י העלאת מ"ן ממעשים של הצדיקים, נמצאת הבחי"ד מתוקנת, עד שתהיה ראויה לקבלת האור כמות שהיתה בא"ס ב"ה מטרם הצמצום. כמ"ש בזוהר, א"ס לא נחית יחודיה עליה, עד דיהבינן ליה בת זוגיה: שהוא סוד תיקון הבחיה"ד כמבואר. (ועי' בשער הכונות בעלינו לשבח).
והנה נתבאר, שכל האורות המקיפין, כלולים במסך ובאו"ח שבפה דראש א"ק ביחד עם האורות הפנימים, שהם הט"ס דאור ישר הקשורים בה, וז"ש הרב, האו"פ עם האורות מקיפים מחוברים תוך הפה, דהיינו המלכות, בכח המסך דבחי"ד המתוקן שם, כמבואר.

ספירות עץ חיים העקודים ריג

תוך הפה, לכן בצאתם יחד ו חוץ לפה קשורים יחד, הם ז מכים זה בזה ומבטשים זה בזה, ומהכאות שלהם אתייליד הויות בחינת כלים.

קודם עקודים, דהיינו בע"ס דראש א"ק, אין כלים,
* ה) ח קודם מציאות העקודים לא היה האור העליון יכול להתלבש בשום כלי כי ט לא היה יכולת בכלים לסובלו, ושם היה האור בלתי מתלבש בכלי, י עד שהגיע התפשטות האור הגדול ההוא אל בחינת העקודים, ושם

אור פנימי

ו) שהן האו"פ והן האו"מ קשורים שניהם בבחי"ד: כי הט"ס ראשונות דאו"י, קשורות ומלובשות, באו"ח שלה, שהן הנק' או"פ. אבל האורות העתידים לבא עד גמר התיקון, הנק' או"מ, גם הם כלולים באו"ח זה, כי הם עצם האו"ח כנ"ל, שהם עתידים מחמת זה להגלות לאט לאט במשך שתא אלפי שני ולאחריהם עד גמר התיקון, כבדיבור הסמוך.
ז) כי כששני האורות יורדים ומתפשטים מהפה ולמטה לתוך הגוף דא"ק, הנה האו"מ אינם יכולים להתלבש בתוך הגוף, מחמת כח המסך אשר שם המעכב על האור ההוא, כנ"ל. (ועי' בחלק ב' תשובה ד') ומתוך שהמה קשורים ונכללים שם, רוצים גם הם להתפשט בפנימיות הפרצוף, ולפיכך המה מזככים בזה את העביות שבמסך, דהיינו, לאותו כח העיכוב, שאינו נותן להם להתלבש שם. אמנם מכח ביטושם זה בהעביות דמסך, שהמסך הולך ומזדכך מחמתם, הנה גורם זה, להסתלקות האורות הפנימים מהגוף: כי כשמזדכך לעביות דבחי"ג, נתקצר האו"ח, ואינו מלביש רק לקומת חכמה, ונעלם אור הכתר מהגוף. וכשנזדככה גם בחי"ג לעביות דבחי"ב, נתקצר האו"ח לקומת בינה, וגם אור החכמה נעלם וכו' עד שנזדכך כל העביות, ואין שם עוד זווג דהכאה, ונעלם כל האו"פ מהפרצוף. וז"ש הרב "שהם מכים זה בזה ומבטשים זה בזה" פי' שהאחד דוחה את חבירו: כי כל גדלו של או"פ הוא בגודל עביות שבמסך, כנ"ל, וע"כ הוא מתחזק בעביות הגדול יותר. ולהיפך, כל עיכובם

* עץ חיים היכל א"ק שער ז' פ"א.

של האו"מ, שאינם יכולים להתלבש, הוא רק, מכח העביות והגבול שבמסך, וע"כ הולך ומזכך את העביות. ולפיכך מבטשים זב"ז עד ששניהם מסתלקים, כמבואר. (ועי' בפתיחה כוללת בספרי על הע"ח).
ח) עקודים, הם בחי' ע"ס של תוך דפרצוף ראשון שבמציאות שאחר הצמצום הראשון, המכונה אדם קדמון, שמקודם לכן, לא היה כלל בחינת ראש תוך סוף באור העליון אלא שהאור העליון היה ממלא כל המציאות. (כמ"ש היטב בחלק א').
וז"ש הרב "קודם מציאות העקודים", דהיינו בעשר הספירות שבראש דאדם קדמון, הקודמים לעשר הספירות דתוך דאדם קדמון, הנקראים עקודים, "לא היה האור העליון יכול להתלבש בשום כלי". וזה מבואר היטב בחלק ג', אשר אין שום בחינת כלי בע"ס של ראש, אלא רק שרשים לכלים בלבד.
ט) כי האו"ח העולה מהמלכות ולמעלה אין הוא נחשב לכלי קבלה על אור העליון, אלא רק לשורש לכלי קבלה, ולפיכך, כל כמה שאין מלכות של ראש מתפשטת ומתרחבת לע"ס מינה ובה, על ידי האו"ח המתהפך ויורד ממעלה למטה, הנה אין שם כלים כלל (ועיין לעיל חלק ג' פרק ב' אור פנימי אות ג') שהרי האור החוזר עולה שם ממטה למעלה, וכל הלבשה שממטה למעלה מורה בחינת הסתלקות מקבלה. ומה שאנו מכנים זה להלבשה, הוא מטעם שעה"ס מתקשרות שם, ונעשות שורש להלבשה. וז"ש הרב, שלא היה יכולת בכלים לסובלו. והבן זה.
י) עד שהמלכות והאו"ח שעמה ממשיכים

ריד חלק ד תלמוד עשר הספירות פרק א

נעשה מציאות כלי אחד, אל האור הגדול ההוא, ואז כ התחיל האצילות להיות בו איזה מציאות הגבלת האור, ל מה שלא היה יכול להיות הדבר עד עתה.

כלי דעקודים ה"ס כתר. למטה מעקודים יצאו יוד כלים כח"ב תו"מ
ובעקודים נעשתה מציאות כלי אחד לע"ס
ו) אמנם, תחילה היה האור כולו של החלקים המגיעים לאצילות, כולם נעלמים תוך כלי א' לבד, ואותו הכלי היה בו בחינת כלי של כתר עליון, אחר כך נתפשט האור יותר למטה מבחינה הנ"ל הנקרא עקודים, ואז נעשית יוד כלים.

יש כח ע"ס באור העליון
ז) ונתחיל לבאר מציאות העקודים מה ענינו. דע, כי האור העליון, אשר הוא חלק הראוי להתלבש באצילות, אשר יש בו כח היוד ספירות,

אור פנימי

ע"ס של ראש אל תוך ממעלה למטה כנ"ל, ואז נעשה בחינת כלי אחד, דהיינו כלי מלכות, שהתפשטה והתרחבה וקיבלה לתוכה כל כמות האור, שהאו"ח שלה הלביש את ע"ס של ראש (ועי' ח"ג פ"ב או"פ אות ג'). וע"ס הללו, היורדות מהראש ולמטה ומתלבשות בכלי מלכות שהתרחבה, הן הן הנקראות עשר ספירות דעקודים או עולם העקודים.
כ) כי מלכות שבסוף הכלי ההוא, אשר נבחנת למלכות דכלי המלכות, היא המגבלת את אור העליון על דרכו שלא יתפשט ממנה ולמטה, וכח ההגבלה הזאת, מכונה בשם טבור או חזה.
ל) כלומר אע"פ שמלכות של ראש ג"כ מגבלת את אור העליון, כי ע"כ נעשה שם זווג דהכאה, והעלאת אור חוזר (כנ"ל חלק ג' פרק א' אור פנימי סעיף ע'). אמנם הגבלה זו ואור חוזר זה של מלכות של ראש, אינה נחשבת להגבלה בפועל ממש, אלא רק לבחינת הגבלה בכח, כמ"ש הרב בע"ח שער מ"ב, שהכתר הוא דוגמת החומר הנקרא היולי, שיש בו שורש כל הד' היסודות, בכח ולא בפועל, וכו'. וע"כ אפשר לקראו, א"ס ומאציל, עש"ה. וכוונתו לע"ס של ראש הנקרא כתר כנודע.

אכן דברי הרב הללו עמוקים מכל עמוק, וצריכים אמנם להבינם להיותם עסוקים בשורש החכמה ובתחילתה. כי צריכים להבין מאד ההפרש שבין, "כח" ל"פועל", שאומר הרב לחלק בין עה"ס של ראש המלובשים באו"ח שממטה למעלה, ובין עה"ס דגוף המלובשים באו"ח שממעלה למטה עד שע"ס של ראש, נקראים בשביל זה לפעמים, א"ס ומאציל, לע"ס של הגוף.
והענין, כי יש הפרש ומרחק גדול מאד, בין האו"ח העולה מהמסך שבמלכות ולמעלה המלביש לע"ס של ראש, לבין האו"ח היורד עם האו"י מהעה"ס של ראש למטה לגוף, עד שנדמה, כי הם הפכים זה לזה כי האו"ח העולה ממטה למעלה, לא לבד, שאינו נבחן לכלי קבלה על האו"י שמלביש, אלא עוד, שיש בו התנגדות לקבלה: כי כל ממטה למעלה פירושו שהאור פונה למאציל ולא למקבלים, אמנם עכ"ז נעשה האו"ח העולה, למלבוש על האור העליון, כלומר, שנעשה שורש להתקשרות אור העליון בנאצל, משום כי כלי מלכות של ראש, שהעלתה את אור חוזר ההוא, נמצאת מתפשטת ומתרחבת על ידו מינה ובה, ונעשית לכלי קבלה המכונה גוף הפרצוף (כנ"ל ח"ג פ"ב או"פ אות ג'),

ספירות עץ חיים העקודים רטו

אף על פי שעדיין לא ניכר היותם מ יוד אורות רק אחר גמר העקודים, אמנם ודאי, אשר נ הכח של יוד אורות אלו היה בהם תחילה, רק לפי ס שלא היה האור נגבל תוך הכלי, ע לא היה ניכר עדיין מציאות היותן יוד.

המשיך אור העקודים מפה עד הטבור, וחזר ונסתלק למקורו לפה
ח) והנה כאשר רצה המאציל העליון, להוציא בחינת הכלי ההוא הנקרא עקודים, מה עשה, המשיך האור שלו למטה, עד מציאות סיום שיעור הראוי להיות נעשה ממנו בחינת פ עקודים, שהוא מפה עד הטבור,

אור פנימי

להיות עשר ספירות של ראש יורדות ממעלה למטה ומתפשטות ומתלבשות בתוכה.
והנך רואה, שאע"פ שע"ס דראש מצד תכונתן עצמן הן מסתלקות מלבא לכלי קבלה כי כן פירושו של האו"ח העולה ממטה למעלה, דהיינו למאציל ולא לנאצלים, כמ"ש לעיל, עכ"ז כל האור המקובל בגוף בפועל אינו, אלא מע"ס של ראש המתפשטות בו ממעלה למטה, כמבואר בסעיף ל'.
ולפיכך נבחנות ע"ס של ראש, שיש בהן ע"ס "בכח ולא בפועל" כלומר שענין הלבשת האור בכלים בפועל, אינו נמצא בראש כלל ועיקר, אלא רק בחינת הכח והשורש שיהיה נמשך הימנו דבר ההתלבשות ההוא, ולפיכך נקרא הראש בשם א"ס או כתר. והבן זה מאד.
וז"ש הרב "ואז" דהיינו אחר שנתפשט האור בגוף הפרצוף, הנקרא עקודים "התחיל האצילות להיות בו איזה מציאות הגבלת האור, מה שלא יכול להיות הדבר עד עתה". כלומר שבטרם העקודים דהיינו במלכות של ראש, לא יכול להיות שם איזה מציאות הגבלה, כי מה שמלכות מגבילה ומעלה או"ח בע"ס דראש, הנה הגבלה זו היא השפעה ממש, שהרי כל שההגבלה גדולה יותר, הרי מדת ההשפעה גדולה בזו יותר: כי הגבלה דבחינה ד' ממשיכה קומת כתר והגבלה קטנה ממנה דהיינו בחי"ג ממשיכה רק קומת חכמה. וע"כ אינו נבחן שום הגבלה בראש ולא כלום.
מ) דהיינו רק אחר, שנגלו ויצאו ב' הפרצופין: ע"ב, וס"ג דא"ק, אשר האור נכנס ויצא עשרה פעמים מן הכלי, שע"י

כניסות ויציאות האלו נעשה הכר של יוד אורות מובדלים זה מזה. כמ"ש לקמן.
נ) בטרם שנתפשטו לעקודים, דהיינו בע"ס של ראש, אשר שם נבחנות עה"ס שהן רק בכח ולא בפועל (כנ"ל פרק זה סעיף ל').
ס) והגבלה זאת מתחלת להגלות רק על ידי זווג דהכאה ועליות או"ח ממטה למעלה, דהסתכלות השניה הבאה אחר התלבשות האור בנאצל, דהיינו אחר עקודים, כמ"ש לפנינו, משא"כ על ידי הסתכלות הראשון שבמלכות של ראש, אין האור נגבל, כמ"ש לעיל, וזכור זה.
ע) ואפילו בהתפשטות שמראש ולמטה גם כן אינו ניכר שהן יוד אורות, רק שיוד האורות נחשבים כמו אור אחד, והוא משום שכל ההבחן שבאורות הוא רק מבחינת הכלים שהם מתלבשים בהם, וכיון שאין כאן עוד אלא כלי אחד, נחשבו ג"כ עשר האורות לאור אחד.
פ) מלכות של ראש מכונה פה, ומלכות של גוף מכונה, טבור, והט' ספירות הראשונות דגוף מתחילות להתפשט מהפה, דהיינו ממלכות של ראש, ומסתיימות בטבור שהוא מלכות דגוף. וכל המקום שמטבור ולמטה עד סיום הגוף, נבחן לספירת המלכות בלבד. ואע"פ שמטבור ולמטה נבחנות ג"כ עשר ספירות אמנם הן בחינת אור חוזר, ואור נקבה, ונבחנות למקבלות שלא יוכלו להשפיע. ולפיכך נבחן, התפשטות האור ישר מהפה ולמטה, רק עד הטבור ושם נפסק, מחמת המסך הנמצא שם בטבור.

רטז חלק ד תלמוד עשר הספירות פרק א

צ ואחר שהמשיכו חזר ונסתלק האור ההוא למעלה ק במקורו בפה.

רשימה שנשארה אחר הסתלקות האור נתהווה לבחינת כלי
ט) ונודע הוא, כי האור העליון כשהוא מתפשט וחוזר ונעלם, מניח רושם חותם למטה בהכרח, והנה אותו האור, שהוא הרשימו הנשאר למטה, כאשר נסתלק אור העליון ונעלם במקורו, אז נשאר אור רשימו ההוא למטה, בלתי אור עליון ההוא, ואז על ידי התרחקו (של) אור הנשאר ונתהוה בחינת כלי, ר כי סבת התפשטות האור והסתלקותו אחר כך גרם להעשות מציאות כלי.

לפי שהאור נסתלק בבת אחת נעשה רק כלי אחד, ונקרא כתר
י) ולפי כאשר האור הראשון חזר ונסתלק היה מסתלק ש בבת אחת וברגע אחת, לכן כל מציאות אור הנשאר נעשה מציאות כלי אחד, והוא נקרא בחינת כלי, הנקרא כתר, כי עדיין האור העליון, לא היה נבדל ביוד ספירות, כי עדיין לא היה ניכר היותן יוד ספירות. ומה שנקרא כתר ולא ספירה אחרת, הטעם הוא, כי לעולם הכתר קרוב אל המאציל.

ונבחנות ע"ס בכלי זה, ע"פ התרחקותן מבחי"ד, דהיינו ע"פ ד' בחינות שבאור העליון
יא) אמנם אע"פ שביארנו, היות בכלי זה, מציאות כלי מלכות ויסוד וכו' לא מפני זה יקראו יוד כלים, כיון שעדיין לא יש הכר להיותן יוד ספירות, וגם כן כי האור נסתלק ביחד, רק הענין הוא כדמיון כלי ארוך

אור פנימי

צ) והיינו בסוד הסתכלות ב'. כמ"ש לעיל בדברי הרב (ח"ג פרק י"ב) ע"ש, הבא אחר שנמשך האור בכלי, ולא מקודם לכן, כמ"ש לעיל (באו"פ פ"ז סעיף ס').
ק) היא מלכות של ראש, המכונה פה, והיא נחשבת למקור ושורש, של כל האור המתפשט בגוף המדרגה, כי היא שהמשיכה אותו ע"י הסתכלות ראשונה (ח"ג פרק י"ב) הנעשה בה.
ר) כי עיקר כלי נעשה ע"י הרשימו הנשארת אחר הסתלקות האור, כמבואר כאן בדברי הרב, ואם כן שניהם שוין בעשית הכלי. ולפיכך צריכים כאן ב' זווגים, הנקראים: הסתכלות א' והסת"ב, כי הסת"א היא להתפשטות האור, והסתכלות ב' היא

להסתלקות האור, שעל ידי שתי בחינות זווגים הללו, נשלמות כלי קבלה של המדרגה, וזסו"ה כאשר שש ה' להטיב אתכם כן ישיש ה' וגו'. כי שש וישיש פירושם זווג, ויש זווג עליון להאביד שפירושו הסתלקות האור, כמו שיש זווג עליון להיטיב שפירושו התפשטות האור, כנ"ל, ולפיכך מכונים שניהם ששון.
ש) ואע"פ שנעשים שם זווגים דהכאה בדרך הסתלקות האור, ויוצאות משום זה, ד' קומות של ע"ס זו למעלה מזו, כמ"ש לפנינו, עם כל זה נחשב להסתלקות אחת ברגע אחד, משום שאור העליון מזדווג עם המסך בדרך הזדככותו והעלמתו, וע"כ אין הזווגים הללו נבחנים להתפשטות.

ספירות עץ חיים העקודים ריז

אחד, אשר החלקים שלו אינם שוים, ת כפי התרחקות של החלקים ההם מקצתם אל קצתם.

אור פנימי

ת) ותבין זה ממ"ש בחלק א' (באו"פ דף ד' סעיף נ'), אשר באור העליון גופו נבחנות ד' הבחינות: חו"ב תו"מ, עוד בטרם שמתפשט לזווג דהכאה, עש"ה. והנה משום זה, נתרשם גם הכלי האחד מאותן ד' בחינות חו"ב תו"מ שבאור. ולפיכך נבחנות עשר הספירות באותו כלי אחד ג"כ, דהיינו לפי

התרחקות ד' הבחינות ההן מקצתן אל קצתן. אמנם לפי שאין כאן אלא כלי אחד, שהוא מלכות כנ"ל, משום זה נחשב גם האור לאור אחד, בלי הכר של יו"ד ספירות, מטעם שאין לנו תפיסה באור אם לא מערכי התלבשותו בכלים, ומתוך שהכלי הוא אחד, נמצא לנו שהאור הוא ג"כ אחד.

ריח חלק ד תלמוד עשר הספירות פרק ב

פרק ב'

מבאר הרשימות הנשארות אחרי הסתלקות האורות. ואור חוזר היורד בזמן ההסתלקות, ובו י' ענינים:

א. בעוד שהאורות עולים ומסתלקים, ממשיכים או"ח מלמעלה, ע"י זווגים דהכאה. ב. אור המסתלק מניח רשימה במקומו. ג. כל אור עליון לתחתון ממנו, הוא ביחס אב אל בן. ד. בהסתלקות אור הכתר, הניח רשימו במקומו כדי להאיר לחכמה. ה. כשנסתלק אור החכמה, הניח רשימה במקומו כדי להאיר לבינה. ו. מלכות אינה מניחה רשימה. ז. כל הספירות מניחות רשימות במקומן אחר הסתלקותן, חוץ ממלכות. ח. לפי שמלכות אינה מניחה רשימה היא נקראת עניה, שאין לה מעצמה כלום. ט. ב' מיני אורות נשארים בכלי אחר ההסתלקות: א) או"ח שהוא דין; ב) הרשימות שהן אור ישר ורחמים.
י. אור העב שאינו מסתלק, נעשה כלי, ובו נשארו האו"ח והרשימות.

בעוד שהאורות עולים ומסתלקים, ממשיכים או"ח מלמעלה, ע"י זווגים דהכאה
* א) וצריכים אנו להודיעך עתה, בהקדמה אחרת, כוללת כל העולמות, והוא, בענין חזרת האורות אל המאציל. כי זולת מה שביארנו במקום אחר, כי אף על פי שהם עולים ומסתלקים, הנה הם א ממשיכים ממעלה למטה מן המאציל בחינת אור הנקרא אור חוזר.

אור המסתלק מניח רשימה במקומו
ב) עוד יש בחינה אחרת גדולה ורב התועלת, והוא, כי לעולם אף על פי שמסתלקים, אינם מסתלקים לגמרי בכל בחינותיהם עצמם ועולים, אמנם מניחים מכחם ומבחינת עצמם קצת הארה למטה, במקום אשר עמדו שם בראשונה. וזו ההארה אינה נעקרת משם לעולם ועד, אף גם בעת עלייתם למעלה. והארה הזאת נקרא ב רשימו, בסוד, שימני כחותם על לבך, הנזכר סוף פרשת משפטים בסבא דקי"ד ע"א.

כל אור עליון לתחתון ממנו, הוא ביחס אב אל בן
ג) והטעם הוא, כי האורות העליונים הם לאורות התחתונים, בבחינת אב אל בנים, אשר חשקו תמיד להשפיע בהם, כמבואר אצלנו בכבוד אב

אור פנימי

א) כי בשעת הסתלקות אור הכתר, שהוא מסבת עלית מלכות לז"א לבחינה ג', הנה נעשה אז הזווג דאור העליון במסך דבחי"ג, ונמשכות ע"ס דאו"י ואו"ח בקומת חכמה כנודע, ועד"ז נעשו זווגים בכל המדרגות, שבדרך עלית המסך לזיכוכו, כמ"ש לעיל, (בהסתכלות פנימית ח"ב בד"ה ולפיכך עש"ה כל ההמשך). וז"ש הרב "כי אע"פ

* עץ חיים היכל א"ק שער ו' פ"ו.

שהם עולים ומסתלקים, הנה הם ממשיכים ממעלה למטה מהמאציל בחינת אור הנקרא או"ח. כי כל זווג דהכאה ממשיך או"ח מאור העליון, כי אותו חלק האור הנדחה ממלכות נקרא או"ח.
ב) הרשימה דומה לחותם, כי כמו החותם, אחר שמסתלק ממקום שהיה דבוק בו פעם, נמצא מניח שמה כל צורתו אף משהו לא יחסר, כן דרך אור העליון, אם נתפשט לאיזה מקום, אע"פ שחזר ונסתלק משם, הוא מניח

ספירות עץ חיים העקודים ריט

ואם. כי ניצוץ אחד מהאב נמשך אל הבן, ואינו זז ממנו לעולם, וכן הענין בכאן ביוד ספירות, כי העליונים מניחין במקום הראשון קצת הארה הנקרא ג רשימו, כדי שמשם יומשך הארה לתחתונים.

בהסתלקות אור הכתר, הניח רשימו במקומו כדי להאיר לחכמה
ד) ונמצא, כי בהעלות הכתר ובהסתלקותו מניח ד רשימו אחד במקומו בכלי ההוא שלו, כדי להאיר לחכמה אשר תחתיו, אחר שיעלה

אור פנימי

שמה כל צורתו אף רושם קטן לא יחסר, וסופו לחזור ולהגלות בכל אותו השיעור כבראשונה.
ג) וזה נוהג הן באור הן בכלי והן בכללות והן בפרטות. כי מן הרשימות, אשר נכללות בטבור של התפשטות הראשונה של אדם קדמון אשר עלה לפה שלו, נולד ויצא, רת"ס דהתפ"ב דא"ק, המכונה פרצוף ע"ב דא"ק, כמבואר לעיל (חלק ג' בלוח התשובות אות ר"י עש"ה). וכן בפרטות, כי רשימה הנשארת בכלי דכתר דהתפשטות א', נעשית לזכר בכלי דכתר דהתפ"ב. ומהרשימה הנשארת בכלי דחכמה דהתפ"א, נעשה לכלי דזכר בכלי דחכמה דהתפ"ב. ומזווגם יצאו הזכרים בשאר הספירות, כמו שכתב הרב, בע"ח (בשער מטי ולא מטי פרק ג' וד').
וכן מהרשימות הנשארות מד' הקומות, שיצאו בזמן הסתלקות א', הנקראות ניצוצין או אותיות, כמ"ש לקמן, הנה מהן נעשות הנקבות של התפ"ב: כי מן הניצוצין שנפלו מקומת הבחי"ג, שהוא ז"א, לכלי מלכות, שהיא בחי"ד, נעשית התכללות מלכות בז"א, אשר אח"כ בהתפ"ב שאור המלכות נתלבש בכלי דז"א, הנה מצא שם את הכלי של מלכות השייכת לו. וכן מכח ניצוצין שנפלו מאו"ח של קומה דבחי"ב שהיא בינה, גרם להתכללות ז"א בכלי דבינה, שאח"כ בהתפ"ב, שאור ז"א בא ונתלבש בכלי דבינה, הנה מצא שם כלי שלו, וכו' עד"ז. כמ"ש לקמן (באו"פ בביאור דברי הרב בפ"ג אות פ'), הרי שכל הבחינות שבפרצוף התחתון, נמשכות רק מהרשימות, שהניח פרצוף העליון ממנו.

וז"ש הרב, "כי האורות העליונים הם לאורות התחתונים בבחינת אב אל בנים", כלומר, שפרצוף תחתון נמשך מפרצוף עליון כמו בן מאב. דהיינו, שמשתלשל מעצמות האורות שבפרצוף העליון ממנו, והיינו ע"י הרשימות הנשארות בכלים דפרצוף העליון מהאורות שלו, כמ"ש לעיל, וזה שכתב הרב "כי העליונים מניחים במקום הראשון קצת הארה הנקראת רשימו, כדי שמשם יומשך הארה לתחתונים" כמבואר. וזכור את זה לכל המקומות, כי הוא המפתח להשתלשלות המדרגות, בדרך סבה ומסובב, מראש הקו עד סוף עשיה.
ד) ואין להקשות, הרי אומר לעיל באות ז' שמן הרשימה נעשה מציאות הכלי, וכאן אומר, שכבר יש כלי עוד מקודם הרשימה וקודם הסתלקות האור. והענין שיש ב' מיני כלים בכל פרצוף, שהם: כלים הנמשכים מהסתכלות ראשונה שבמלכות של ראש, אשר המלכות ההיא מתרחבת, בכח האור חוזר שבה שהעלתה ממטה למעלה, ומתפשטת מינה ובה, לע"ס ממעלה למטה, שהן נבחנות לכלי קבלה אל ההתפשטות הראשונה. ועוד יש בחינת כלים בפרצוף, הנמשכים על ידי הסתכלות שניה במלכות דגוף של הפרצוף הגורם הסתלקות וחזרת האור ההוא למאציל, שהרשימות הנשארות אחר הסתלקות ההיא, נעשו לכלים גמורים. כמ"ש הרב (לעיל בחלק ג' פרק י"ב באו"פ).
והנה כל הרשימות הללו דהסת"ב, ממשיכות לכל הבחינות: לפרצוף התחתון שלו, כמ"ש בדיבור הסמוך. וזה אמרו: "כי

רכ חלק תלמוד עשר הספירות פרק ב

ויסתלק, ואחר שהוא עלה ונסתלק, אז נמשכת ה הארה אל אור החכמה, מאותו הרשימו, שהניח הכתר בכלי שלו, ואע"פ שאחר כך יתעלה ויסתלק גם אור החכמה אל המאציל אף על פי כן אותו רשימו שנשאר בכלי של כתר, אינו זז ממנו אף אחר שעלה אור החכמה אל המאציל.

כשנסתלק אור החכמה, הניח רשימה במקומו כדי להאיר לבינה
ה) וכן אחר כך כשעלה החכמה למאציל, מניח רשימו בכלי שלו, להאיר ממנו לבינה אחר הסתלק עצמו, ואף גם אחר עלות הבינה למאציל, אין רשימו של חכמה מסתלק מכלי החכמה, ועד"ז כולם עד היסוד.

מלכות אינה מניחה רשימה
ו) אבל אור ו המלכות, כאשר מסתלקת אינה מנחת רשימו בכלי שלה, לפי שאין שום ספירה תחתיה לקבל הימנה. ואף על פי שעתיד להיות עולמות אחרים תחתיה שמקבלים ממנה, ז אין הוא מסוג שלהם ואין לה דביקות עמהם, כמו שיש דביקות אל היוד ספירות דכל עולם ועולם בפני עצמו.

כל הספירות מניחות רשימות במקומן אחר הסתלקותן, חוץ ממלכות
ז) נמצא כי כל אותן הספירות הם מניחין רשימו במקומן ובכלי

אור פנימי

האורות עליונים הם לאורות התחתונים בבחי' אב אל בנים" כלומר, שפרצוף התחתון נמשך מפרצוף העליון כמו בן מאב, דהיינו על ידי הרשימות הנשארות תוך הכלים דהפרצוף העליון מהאורות שלו, כנ"ל בדיבור הסמוך. וז"ש הרב "כי העליונים מניחין במקום הראשון קצת הארה הנקרא רשימו, כדי שמשם יומשך הארה לתחתונים", כמבואר. וזכור זה מאד כי הוא המפתח להשתלשלות המדרגות בדרך סבה ומסובב, מראש הקו עד סוף עשיה. אשר כל תחתון מסובב על ידי הרשימות דפרצוף העליון שלו.
ה) כי אח"כ כשעלתה המלכות אל בחי"ג שיוצאות שם ע"ס בקומת חכמה, הנה אי אפשר שיתחיל האור הזה בספירת החכמה, שהרי כל התפשטות של אור מוכרח להתחיל מהכתר, ולפיכך להארת רשימה דכתר צריכה, שעל ידי זה האור דבוק וקשור בהשורש. וכן כשמלכות עלתה לבינה ויוצאות

ע"ס בקומת בינה, נשאר שם בהכרח הארת רשימות דכתר וחכמה, וכו' עד"ז מטעם האמור. ותזכור זה לכל המקומות, כי אי אפשר כלל לשום מדרגה שתהיה חסרה בה ספירות העליונות לגמרי, אלא בשעה שספירות עליונות הן בבחינת הארת רשימה בלבד, אז אנו מכנים אותן, שהן חסרות שמה, להיותן שם בלתי מאירות.
ו) כי הוא אור נקבה, שמקבלת לעצמה ואינה משפעת, אשר מטעם זה נמצאו ע"ס שלה מסיימות את המדרגה, כי הוא סוד או"ח בלבד, כנודע, ולכן אינה מנחת רשימה, משום שאין רשימה אלא השירים מהתפשטות אור ישר הנשאר שם, כדברי הרב לעיל. וגם אין כאן הפסק באור העליון, כנ"ל בדיבור הסמוך, כי התחתון מוכרח לעליון אבל העליון אינו צריך אל התחתון.
ז) משום שהם באים בצורה מחודשת של עביות, לכן אין לה דביקות עמהם, כי

ספירות עץ חיים העקודים רכא

שלהם כאשר רוצין להסתלק ולעלות, אמנם אור המלכות, אינו מניח רשימו בכלי שלו, רק מן הרשימו שהשאיר אור היסוד בכלי שלו. משם נמשך הארה אל הכלי של המלכות אחר הסתלקות אור שלה.

לפי שמלכות אינה מניחה רשימה היא נקראת עניה, שאין לה מעצמה כלום
ח) ח וזה סבה אחרת, למה נקרא מלכות עניה דלית לה מגרמה כלום. וגם נקרא אספקלריא דלא נהרא. והטעם הוא, כי הכלי שלה בעליתה והסתלק האור ממנה, לא נהרא כלום, כי לא נשאר בה שום אור אפילו בבחינת רשימו, ואפילו חיות הכלי ההוא, אינו מבחינת האור שלה, רק מבחינת הרשימו שנשאר בכלי היסוד כנ"ל, ומשם מחיה ומאיר בכלי המלכות. וזה אמרו דלית לה מגרמה כלום.

ב' מיני אורות נשארים בכלי אחר ההסתלקות: א) או"ח שהוא דין;
ב) הרשימות שהן אור ישר ורחמים .
ט) הנה נתבאר לנו על ידי ב' הקדמות אלו, איך הכלים של הספירות, אף בעת חזרת אורותיהם והסתלקותם אל המאציל, עם כל זה יש בהם ט ב' מיני אורות: א' הנקרא אור חוזר והוא דין, והב' הוא האור הנשאר בהכלי הנקרא רשימו, אשר הוא אור ישר והוא רחמים, כי הרי נשאר שם מבחינת האורות, אשר יצאו ממעלה למטה בבחינת אור ישר.

אור פנימי

דבקות פירושו השתוות הצורה, והבדל ופירוד פירושו שינוי הצורה, כנודע. (עי' בח"ג תשובה ר"י).
ח) כבר כתב הרב הטעם שמלכות נקראת דלא נהרא, שהוא משום שבהתפשטות ב' נמשכו ע"ס רק בקומת חכמה, ואור הכתר נשאר נעלם בפה. וע"כ נמצא שאור חכמה בא בכלי דכתר, ואור בינה בכלי דחכמה, ואור ז"א בכלי דבינה, ואור מלכות בכלי דז"א, והרי נשאר כלי מלכות בלי אור. וע"כ נקראת אספקלריא דלא נהרא. (עי' ע"ח ש"ו פ"ה). והנה כאן מוסיף עוד טעם ב' דהיינו מטעם שמלכות לא השאירה אחריה רשימה בהתפשטות א'.
ואין להקשות, אם אור הכתר נעלם מן התפ"ב, היה לו להשאר שמה כלי דכתר בלי אור, ולמה נתחלפו האורות, שיבא אור החכמה בכלי של כתר עד שנשאר כלי מלכות בלי אור. אמנם זה כבר נתבאר בהסתכלות

פנימית (חלק ב' פרק ח'), שהוא משום שהאורות דרכם להתלבש רק בכלים הזכים יותר שנמצאים בפרצוף ואם אפילו אין שם אלא אור נפש לבד, היא מתלבשת רק בכלי העליונה דהיינו בכתר. והט"ת נשארו בלי אור עש"ה.
ט) כי התפשטות הראשונה, הנמשכת על ידי התרחבות המלכות מינה ובה לע"ס עד למלכות דגוף, שהיא נמשכת ממעלה למטה דהיינו לבחינת התלבשות, היא הנקראת אור ישר רחמים. וכן כל הרשימות הנשארות מע"ס ההן אחר שנסתלק האור הזה, הוא ג"כ אור ישר רחמים, אלא בבחינת הארה מועטת, המכונה רשימה. אמנם אותן הקומות היוצאות על ידי זווג דהכאה, שבדרך עליות המלכות והזדככותה מן מדרגה למדרגה ממטה למעלה עד שנעלם כל האור, כל אלו הקומות נקראות אור חוזר דין, להיות הקומות מתמעטות והולכות עד הסתלקות גמורה.

רכב חלק ד תלמוד עשר הספירות פרק ב

אור העב שאינו מסתלק, נעשה כלי, ובו נשארו האו"ח והרשימות
י) ונמצא כי בעולם הזה של העקודים, אף על פי שעדיין בעת הזאת לא נגמרה מלאכת הכלים, עם כל זה בחינותיהם ומציאותם שמהם נתהוו, שהוא י אור העב המחובר עם אור הזך (כמ"ש במקומו) זה כבר היה שם. ובחזרת אור הזך למעלה נשאר אור העב למטה, והוא בחינת הכלים עצמם. ושם בזה כ אור העב, שהוא בחינת הכלים, שם הניחו אורות הזכים ב' בחינות הנ"ל: א' אור ישר רשימו, וב' אור חוזר.

אור פנימי

י) כלומר, כשהאור מתפשט ממלכות של ראש למטה לגוף, הרי אור זה כלול מאור ישר ואור חוזר, דהיינו כמו שהמה מלבישים זה את זה בראש. והנה האור ישר, מכונה בשם "אור הזך" ואור חוזר, מכונה בשם "אור העב", משום שהוא נמשך מכח העביות והצמצום שבמסך מלכות של ראש. ואע"פ שלמעלה בראש אין בו שום הכר של עביות, להיותו עולה ומלביש את הט"ס ראשונות, שממסך ולמעלה, ואין כח עביות יכול לפעול למעלה ממקום גילויו ומציאותו אפילו משהו. אמנם אח"כ כשהאור חוזר הזה מתפשט ויורד עם האור ישר שבו, ממלכות של ראש ולמטה, נמצא ודאי שעביות שבמסך כבר שורה בו, אלא שאינו נבחן לגרעון כלל, שהרי בעביות קשור כל שבחו, כי בלעדה לא היה שום אור בפרצוף אכן לבסוף, אחר שנסתלק האור מהפרצוף, והעביות נתרוקנה מאור ישר ההוא המלובש בה, הנה אז נתגלתה מדת העביות ההיא בכל גרעונה וכל שפלותה לעומת האור ישר.
וז"ש הרב "והוא נשאר למטה" כלומר, אחר שנתרוקן האור הזך מאור העב, דהיינו אחר שהאו"י נסתלק ונשלף מן האור חוזר שהלבישו, נשאר אור העב למטה, כלומר, שנתגלה הפחיתות שבאו"ח כלפי האו"י וזה אמרו, אשר אור העב הזה, שנשאר למטה אחר חזרת אור הזך למעלה "הוא בחינת הכלים עצמם" כלומר, שהאו"ח הזה, שנתרוקן מאו"י אחר התפשטותו הא', הנה הוא כל החומר שבכלים שבפרצוף הזה שנק' התפ"א דא"ק או פרצוף גלגלתא דא"ק, ובתוכו

נתלבשו הרשימה והניצוצין של האו"ח היורד. ויתבאר לפנינו, אשר הרשימה וניצוצי או"ח אלו נעשו ונתקנו לכלים לפרצוף שלאחריו, הנקרא התפ"ב או ע"ב.

כ) היינו האור חוזר הנשאר אחר הסתלקות או"י מתוכו, כנ"ל בדיבור הסמוך. וצריכים אמנם להבין מאד ענין עלית האורות האמור, ולדעת בדיוק: מה עלה ומה נזדכך, ומה נשאר למטה שנעשה לבחינת כלים.
וכבר ידעת ענין המסך שפירושו, "כח עיכוב על אור העליון, שלא יתפשט לתוך ד' בחינות העביות, שישנן בבחינה ד' הנקרא מלכות". כמ"ש זה היטב (בחלק ב' בהסת"פ פרק ב').
וענין עלית מלכות לז"א שבדברי הרב לקמן, תדע שסובב על המסך ואו"ח שבה לבד, אשר שנים אלו מכונים בדברי הרב בשם אור המלכות ונקראים בשם אור, משום שאור אחר אין במלכות מעת הצמצום ואילך. אבל כלי מלכות עצמה אינה יכולה לעלות לז"א, שהרי עליה, פירושו הזדככות כנודע, וזה יתכן רק במסך אבל לא בכלים, כי אין ענין הזדככות זו נוהגת בכלים כל עיקר, רק אותו שיעור עביות, שישנו בבחינת הכלים שבכל פרצוף ופרצוף, נשאר קבוע וקיים לתמיד כן, עד שיקבלו תיקונם. וזה כבר נתבאר (בח"ב תשובה מ"ג עש"ה).
ודבר הזדככות המסך מבחינה ד' לבחי"ג, פירושו, שמחמת הביטוש דאו"פ ואו"מ במסך נעלמה ונאבדה ממנו בחינה אחרונה של העביות הכלולה בכח העיכוב שלו.

ספירות עץ חיים העקודים רכג

אור פנימי

ונמצא מעתה שהוא מעכב על אור העליון מלהתפשט רק לבחינה ג' של העביות הנשארת בו, כי בחינה ד' שבבחינה ד' כבר אינה כלולה בו עתה, ונמצא שאינו מעכב ואינו מחזיר את אור העליון רק מג' בחינות עביות שנשארו כלולות בו מבחי"ד אשר האו"ח המוחזר מג' בחינות אלו, אינו מספיק להלביש את האו"י רק עד חכמה, ואינו מגיע בהלבשתו עד כתר, והנה נמצא מאליו, שאור כתר נעלם מהפרצוף, משום שאין אור נתפש בפרצוף בלי לבוש וכלי.

כמ"ש זה היטב בהסתכלות פנימית (ח"ב פ"ז ד"ה וטעם).
ונתבאר היטב, שענין העליה והזדככות, הוא מקרה המסך, ואינו שייך לכלים כלל. וענין הכלים, שנשארו במקומם לאחר ההסתלקות דאור ישר, המכונה בדברי הרב, אור העב, הן ד' בחינות עביות הכלולות באותו או"ח שכבר בא לכלל הלבשה, שהלבישו ע"ס דגוף, שנתרוקנו עתה מאורותיהן. כמ"ש לעיל בדיבור הסמוך.

רכד חלק ד תלמוד עשר הספירות פרק ג

פרק ג'
מבאר ד' מיני אורות הנקראים: טעמים, נקודות, תגין ואותיות. והם : א. התפשטות הראשונה מפה עד הטבור, היא טעמים. ב. הקומות היוצאות בזמן הסתלקות נקראות נקודות. ג, הרשימות נקראות תגין, ד. אור הנולד מן הכאת הרשימות ואור החוזר היורד
זה בזה, הוא אותיות. ובו י"ג ענינים:

א. כשיסוד עולה מניח רשימה במקומו להאיר למלכות. ב. הרשימה היא שיריים מאור עקודים הראשון, שנמשך ממעלה למטה דרך יושר שהוא רחמים. ג. התפשטות הראשונה של עקודים היתה מאירה ממעלה למטה אל המקבלים, והקומות שיצאו עם הסתלקותן האירו ממטה למעלה. ד. בעלית כתר אל המאציל האיר דרך אחוריו אל הנאצלים. ה. אורות הפנים הם רחמים, ואחורים הם דינים ונקראים או"ח. ו. חכמה מקבלת מאחור א' של כתר, ובינה מב' אחורים, ומלכות מט' אחורים. ז. עוד יש שינוי לפי איכות הספירה, כי תפארת מקבלת מאחורים דגבורה, שהם אחורים קשים. ח. כפי השינוים בבחינות הספירות כן יהיה האור הנמשך: דין רפה, בינוני או חזק. ט. ג' בחינות אורות: א) התפשטות א' דעקודים מן הפה עד הטבור. ב) הרשימות שנשארו מהתפשטות א' זו, שהיא רחמים. ג) קומות האו"ח הנמשכות מן המאציל בזמן הסתלקות האורות שהוא דין. י. מן ביטוש של אור הרשימות ואור החוזר זה בזה נולד אור רביעי הנקרא ניצוצות. יא. התפשטות א' דעקודים נקראת טעמים. קומות האו"ח נקראות נקודות. הרשימות נקראות תגין. והניצוצות נקראים אותיות. יב. הניצוצות שנקראים אותיות הם הכלים שנקראים גוף. יג. הניצוצות רק נתערבו עם הכלים, ודומות לרפ"ח ניצוצין שנשארו
בכלים השבורים דנקודים.

כשיסוד עולה מניח רשימה במקומו להאיר למלכות_
* א) ונתחיל לבארם מן היסוד, שהוא האחרון מן המנחים רשימו, ונאמר כי בעת עליתו מן היסוד אל מקום ההוד עד למעלה, מניח א רשימו במקום שהיה היסוד, לצורך המלכות. ואותו הרשימו אינו מסתלק משם לעולם, אפילו כאשר המלכות חוזרת ועולה להמאציל. וכן עושים כל שאר הספירות חוץ מהמלכות.

אור פנימי

א) כבר נתבאר כי מלכות דעקודים נקרא טבור, והמאציל שלה, ה"ס מלכות של ראש, הנקרא פה. וכשמסך שבמלכות דגוף, נזדכך מכל העביות הכלול בו, ונשאר זך בהשואה גמורה אל מלכות של ראש, שהוא המאציל שלו, כנודע, נקרא זה, שמלכות חזרה ועלתה אל המאציל, כי בהיותם שניהם שוים במדת הזכות, המה נמצאים אז שדבוקים וכלולים זה בזה כמו בחינה אחת. כנודע, שהשתנות הצורה הוא שיעור הבדל ופירוד ברוחניים, והשתוות הצורה היא הדבקות

והיחוד שברוחניים. ולפיכך בשעה שמלכות דגוף ומלכות דראש נמצאו שוות במדת הזכות, הן נבחנות אז שדבוקות זו בזו ונכללות לבחינה אחת, כמ"ש בחלקים הקודמים.
וזה אמרו "ואותו הרשימו אינה מסתלק משם לעולם, אפילו כאשר המלכות חוזרת ועולה להמאציל". ומשמיענו בזה, שאפילו בשעה שנזדכך המסך מכל עביתו לגמרי עד שנשאר שוה לזכותו של המאציל, עם כל זה, עדיין המסך כלול מהרשימות שבע"ס דגוף. חוץ מרשימה דבחי"ד_כי בחינה אחרונה

ספירות עץ חיים העקודים רכה

הרשימה היא שיריים מאור עקודים הראשון שנמשך
ממעלה למטה דרך יושר שהוא רחמים
ב) והנה זה ב הרשימו הוא מן האור הראשון, שהיה יורד דרך יושר, ואור הבא ביושר הוא רחמים, ג ואור הבא בדרך חזרה למעלה הוא אור חוזר והוא דין. והנה הרשימו, הוא דרך יושר, וע"כ הוא רחמים.

התפשטות הראשונה של עקודים היתה מאירה ממעלה למטה אל המקבלים,
והקומות שיצאו עם הסתלקותן האירו ממטה למעלה
ג) והנה נודע, כשבאו הספירות של עקודים, היו ד פניהם למטה, כי

אור פנימי

אינה מנחת רשימה מטעם שנתבאר לעיל, כי הרשימות האלו הן של אור ישר, ובחינה אחרונה אינה מקבלת לתוכה אור ישר, ואין בה אלא אור חוזר לבד, כנודע.
ותדע, שענין הרשימות הללו, שנשארו כלולות במלכות גם בשעת היותה כלולה במאציל, הנה הן כל הגרעין להולדת פרצוף שני, כי מהרשימות הללו נמשכות כל האורות והכלים אל פרצוף השני. כמ"ש זה לעיל (ובהסתכלות פנימית כאן אות נ"ב). שהוא משום שמסך של מלכות דראש אינו מזדכך לעולם, והזווג דהכאה שבמסך דבחינה ד' אשר שם, הוא בבחינת זווג דלא פסיק, הנה נמצא שבעלות שמה המלכות דגוף ונכללה במסך של ראש, הנה נכללת גם היא בזווג דראש, וזה גורם להתעוררות העביות הכלולה בהרשימות שבה, כי מקבלת מבחינת עביות שממטה למעלה הכלולה שם במסך של ראש, אמנם תכף כאשר הרשימות שבה חוזרות לעביותן, נמצא שמתהפך בהן לעביות שממעלה למטה, משום שהן באות מע"ס דגוף, שכבר היו שם בבחינת התלבשות ממעלה למטה, ומתוך זה חזרה ונגלה שם בחינת הגוף שבמסך שעלה, שהיא עביות שממעלה למטה, שהוא גוף ולא ראש, ונבחן גילוי זה לבחינת ירידה ופירוד מן מלכות של ראש, כי חזר לקדמותו למלכות דבחינת הגוף, אלא לא לבחינה ד' שנקרא טבור, רק לבחינה ג' שנקרא חזה. ושם נעשה הזווג דהכאה מחדש המוציא ע"ס בקומת חכמה

ברת"ס. והוא נקרא פרצוף ע"ב וכבר נתבאר ענין זה (בח"ג תשובה ר"י). ומשם תדרשנו.
ב) מהתפ"א, שהיא מתפשטת מפה עד הטבור דא"ק, והנה היא כלולה מאו"י ואו"ח מלובשים זה בזה, שאו"י מכונה אור זך, ואו"ח מכונה אור עב (כמ"ש באו"פ פ"ב סעיף י'), אשר השיריים הנשארים מאור הזך אחר הסתלקותו מכונה בשם "רשימה" והיא רחמים להיותה שארית מאור ישר הנמשך ממעלה למטה, לבחינת התלבשות בהפרצוף, והאו"ח שנתרוקן מהאו"י אחר הסתלקותו, נבחן לבחינת הכלים שבתוכם נתלבשו הרשימות שנשארו מהאו"י. כדברי הרב לעיל אות י'.
ג) פירוש, אור הבא ונמשך מהמאציל מסבת זווג דהכאה הנעשה על המסך תוך דרגות זיכוכו, שאז הקומות מתמעטות והולכות עד שהאור נעלם לגמרי וחוזר לשורשו למעלה למלכות של ראש. והקומות הללו מכונות או"ח דין על שם שמופיעות בזמן של ההסתלקות.
ד) אין כאן ח"ו שום תנועה ולא עורף ולא עיפוי. אלא כמו שנתבאר בחלקים הקודמים, שכל חידוש צורה כל שהוא מכונה בשם תנועה הרוחנית (עי' הסת"פ ח"א אות ל"ג). ותדע שבחינת השפעה בערכי האורות או בחינת המשכה שבערכי הכלים, מכונה בשם "פנים". ונודע שכל המשפיע הוא משפיע בדבר העב יותר, וכל שהמסך עב יותר מושפעת שם קומת ע"ס גבוה יותר. ולפיכך

רכו חלק ד תלמוד עשר הספירות פרק ג

כוונת ביאתן היה להאיר למטה, לכן פניהן היו דרך המקבלים, אבל בחזרתן לעלות למעלה, אז ה הפכו פניהן למעלה נגד המאציל ואחוריהם למטה.

בעלית כתר אל המאציל האיר דרך אחוריו אל הנאצלים
ד) והנה בעלות הכתר אל המאציל, אין ספק כי לעולם ו אין אור המאציל נפסק אפילו רגע אחד מן המקבלים הנאצלים, רק ההפרש הוא, כי בעת ההוא אשר הכתר עולה למעלה, אז האור ההוא היורד מהמאציל יורד ממנו אל הספירה דרך אחוריו, שהרי הוא הפך פניו למעלה ואחוריו לנאצלים והוא דינין, כנ"ל. ועל דרך זה בשאר ספירות, בעת שהיו חוזרין ועולין.

אורות הפנים הם רחמים, ואחורים הם דינים ונקראים או"ח
ה) ונמצא, כי אפילו בעת עלית האורות למעלה, הם ממשיכים למטה אור היורד ז מהמאציל אל התחתונים על ידם ובאמצעיתם, כנזכר, אמנם הוא נמשך אז דרך אחורים שלהם, ונודע כי הפנים הם רחמים והאחורים הם דינים, והאור היורד עתה נקרא אור חוזר, לפי שיורד בזמן שהאורות העליונים חוזרים לעלות בשורשם ובמאצילם, ולכן האור הזה הוא דין.

אור פנימי

נבחנים כאן האורות של רחמים שמושפעים בבחינת התלבשות בהפרצוף, שהם פניהם למטה, שמלת פנים, פירושו השפעה. למטה, פירושו עביות הגדולה יותר. "ופניהם למטה" פירושו שההשפעה נאחזת בבחינת העביות הגדולה יותר שבמדרגה.
ה) כבר נתבאר שבחינת השפעה מכונה פנים, וממנה מובן אשר בחינת ההסתלקות מהשפעה, מכונה אחורים. גם נתבאר, אשר "למטה" פירושו, בחינה העבה יותר אשר שם. "ואחוריהם למטה" פירושו, שהאורות מסתלקים ופורשים עצמם מהעביות, באופן, שבהבחינה שהעביות גדולה יותר תהיה שם הסתלקות גדולה יותר.
ו) זה כלל גדול בהחכמה, אשר האור העליון הולך ושופע תמיד בלי הפסק או שינוי כל שהוא. בסוד הכתוב אני הויה לא שניתי וגו'. כמו שהארכנו בזה בחלק א' (באו"פ פרק ב' אות ב'). ולפיכך גם בעת הסתלקות, דהיינו בזמן שהמסך הולך ומזדכך, אע"פ שהסתלקות זו היתה בבת

אחת וברגע אחת, עכ"ז, כיון שההזדככות עולה בהכרח בסדר המדרגות שבד' בחינות עביות, כי בהכרח שמזדכך מתחילה לבחי"ג ואח"כ לבחי"ב ואח"כ לבחי"א ואח"כ לבחינת הכתר, לפיכך נבחן לנו שאור המאציל שאינו נפסק מתפשט אליו ומזדווג עמו, בשעת עליתו וביאתו מבחינה לבחינה, שבכל בחינה מוציא קומה חדשה של ע"ס לפי ערך העביות שבו: שבביאתו לבחינה ג' מוציא קומת חכמה, ובביאתו לבחי"ב מוציא קומת בינה, וכו' עד שנזדכך כולו, ונפסק אור העליון מחמת חוסר או"ח להלבישו, כי אין גילוי לאור בלי כלי ולבוש.

ז) כלומר שאור יורד מהמאציל אל הבחינות התחתונות שנעשו בכל ספירה וספירה בדרך עלית המסך והזדככותו, שבכל מקום שהמסך שבמלכות עלה לשם, נעשה המקום ההוא לבחינה תחתונה, שפירושו הוא, שמפסקת על אור המאציל ומעכבתו מלהתפשט ממנה ולמטה, ונמצא אור המאציל מסתיים

ספירות עץ חיים העקודים רכז

חכמה מקבלת מאחור א' של כתר, ובינה מב' אחורים, ומלכות מט' אחורים
ו) נמצא כי כאשר ח הכתר חזר ועלה אל המאציל, טרם כל הספירות כנ"ל, הנה אותו האור היורד מהמאציל אל הספירה שלמטה מן הכתר, נמשך ועובר, דרך אחורים של הכתר. והנה הוא דין, כנזכר. ועל דרך זה הוא בזמן עליות שאר הספירות, אלא שיש חילוק אחד בזה, והוא, כי החכמה אינה ט מקבלת רק מאחורי הכתר לבד, ובינה מקבלת משני אחורים, ולכן הוא יותר דין, ועל דרך זה בכולם, עד שנמצא, כי י המלכות מקבלת מט' בחינות של אחורים, ולכן הוא יותר דין מכל שאר ספירות שעליה.

עוד יש שינוי לפי איכות הספירה, כי תפארת מקבלת
מאחורים דגבורה, שהם אחורים קשים
ז) עוד יש בחינה אחרת, כי הנה התפארת מקבלת האור שלה מן ספירת הגבורה מן האחורים שלה, והם אחורים קשים וגבורות חזקים מאד, כנודע, ושאר הספירות שלמעלה אינם כך.

אור פנימי

במקום ההוא, ועל כן אנו מכנים את המקום שהמסך בא שם בשם בחינה תחתונה.
וזה שמדייק הרב, "אל התחתונים על ידם ובאמצעיתם". להשמיענו שהאור נמשך מהמאציל רק על ידם של בחינות התחתונות ובאמצעיתם של בחינות התחתונות, דהיינו באמצעות המסך המעלה או"ח, בדרך עליתו וביאתו בדרגות זיכוכו, שבביאתו לבחי"ג שהוא ז"א, הרי בחי"ג נעשה לבחינה תחתונה המכה באור העליון ומעכבו להתפשט ממנו ולמטה. ונמצא, כל שיעורו של האור שהיה ראוי להתקבל בו, נדחה בחזרה לאחוריו בסוד או"ח, וממשיך ע"ס בקומת חכמה כנ"ל וכו' עד"ז. והנך מוצא שהמשכת האור בא תמיד, מבחי' תחתונה שנתחדשה, שהאור שלא קבלה נעשה לאור חוזר כנ"ל.
ח) דהיינו, בסבת הזדככות המסך מבחי"ד לבחי"ג, שהאו"ח העולה מבחי"ג, אינו מגיע להלביש את אור הכתר, וע"כ חזר ועלה לשורשו, שאין גילוי אור בלי לבוש, כנודע. והסתלקות הזה דאור הכתר, מכונה בשם "אחורים של הכתר". כי פנים, פירושו, השפעה והתפשטות, ואחורים, פירושו הסתלקות מהשפעה.

ט) אחורים, פירושו, הסתלקות. כנ"ל. והנה בהתפ"א יצאו כל הספירות בקומת כתר, ונמצא שכל הספירות קבלו מבחינת הפנים של הכתר, להיותן שוים עמו בקומה משא"כ בשעת הזדככות, כי בשעה שנזדכך לבחינה ג' ויצא קומת חכמה, ואור כתר נשאר נעלם בפה, הנה נמצא עתה, שחכמה מקבלת מאחורים של כתר, כלומר, שסובלת ומרגשת את החסרון הגדול מהעלמת אור הכתר, וזה אומרו "שהחכמה מקבלת מאחורי הכתר" דהיינו בחינת דין מחסרון של הארתו שמרגשת כאמור, ועד"ז שאר הספירות.
י) כי זה הכלל שכל הכחות שבעליון נמצאים תמיד בהתחתון ממנו, שמקבל בהכרח כל האחורים שבעליון שלו שבשעה שנזדכך לבחי"ג ויצא קומת חכמה, וקבלה בחינת הדין שמתגלה בה מחסרון הארתו של אור כתר כנ"ל, הנה אז גם הספירות שלמטה מן חכמה מקבלים ג"כ אותו האחורים, שהרי גם הם קבלו מן הפנים של הכתר בהתפ"א, כמו חכמה, כי כולם היו שם בקומה שוה עד הכתר, ועתה בקומה דבחינה ג' נמצאים חסרים מאור הכתר, ואין להם, אלא מאור הפנים של חכמה. ועד"ז, כשנזדכך מבחי"ג

רכח חלק ד תלמוד עשר הספירות פרק ג

כפי השינוים בבחינות הספירות כן יהיה האור הנמשך: דין רפה, בינוני או חזק
ח) ונמצא, כי כפי שינוי הבחינות, כן יהיה שינוי האור ההוא הנמשך, או דין רפה, או דין בינוני, או דין חזק. אבל הצד השוה שבהם שבכלם, כי כלם הם דינים, להיותם דרך אחורים, כנזכר. ואין כח בקולמס להרחיב ולפרט כל הפרטים האלו, שיש בענין זה.

ג' בחינות אורות: א) התפשטות א' דעקודים מן הפה עד הטבור.
ב) הרשימות שנשארו מהתפשטות א ' זו, שהיא רחמים. ג) קומות
האו"ח הנמשכות מן המאציל בזמן הסתלקות האורות שהוא דין
ט) והנה נמצא כי יש כאן ג' בחינות של אורות : אור א', הוא האור הראשון שבכולם הנקרא עקודים, שירדו ונתפשטו כ מן הפה ולחוץ ולמטה עד (החזה) הטבור. אור הב' הוא אור ל הרשימו שהשאיר האור הא' מהאור ההוא עצמו שבא דרך יושר, והוא רחמים. אור הג', הוא אור חוזר והוא האור הנמשך מן המאציל אל הספירה, ונמשך מ בזמן שהיו האורות עולים וחוזרים ממטה למעלה, ואור הזה הוא דין, כנזכר, להיותו נמשך דרך אחורים.

אור פנימי

לבחי"ב, ויצא קומת בינה, שעתה נמצאת בינה סובלת גם מהסתלקות אור חכמה, ונמצאת מקבלת לתוכה ב' בחינת אחורים, שהן: אחורי כתר שכבר קבלה בשעת היותה בקומה דבחינה ג', ואחורי חכמה שמקבלת עתה, הרי גם הספירות שלמטה מבינה סובלים ג"כ מאותו האחורים דחכמה, בנוסף על אחורים דכתר שקבלו בעת הופעת קומה דבחי"ג. וכו' עד"ז, עד בשעה שנזדכך לבחינת הכתר, שלא יצא שם רק קומת מלכות לבד, וחסרו שמה כל הט"ר ונמצאת המלכות שמקבלת מט' אחורים, כי בשעת היותה בקומה דבחי"ג קבלה אחורים דכתר, ובשעת היותה בבחי"ב קבלה אחורים דחכמה, ובשעת היותה בבחי"א קבלה אחורים דבינה, ועתה, שאין לה אלא אור עצמה לבדה, מקבלת גם מאחורים דז"א, שהן, שש הספירות: חג"ת נה"י, הרי שמלכות קבלה ט' בחינות אחורים.
כ) היינו התפשטות הראשונה, שיצא הזווג דהכאה על בחי"ד, שנקרא פה, שהוא בחינת מלכות של ראש, אשר אחר כך נתרחבה המלכות הזאת, לע"ס מינה ובה עד

אל מלכות שלה, שע"ס אלו נקראות גוף, ומלכות דגוף נקרא טבור, (כנ"ל) ועשר ספירות של ראש וגוף זה היו בקומת כתר, (כנ"ל).
ל) עי' בדברי הרב לעיל (פ"ב אות י') שכתב שב' אורות נשארו אחר הסתלקות דהתפ"א, שהם: א' הוא האור הנשאר מאור ישר, וב', הוא אור עב, שפירושו, אור חוזר שנתרוקן מאור ישר שהלביש בעת התפ"א ונשאר למטה, ונתגלה העביות שבו, ואור העב זה ה"ס הכלים, ואור הזך הנשאר מאו"י נקרא רשימה, ורשימה זו נשארה מלובשת בתוך אור העב. (עש"ה ובאו"פ שם).
מ) "עולים" פירושו, הזדככות מן העביות, כדי לבא בהשואת הצורה עם העליון שלו דהיינו המאציל. "חוזרים" פירושו, הסתלקות האור אחר התפשטותו, שנבחן שחוזר לשרשו. וזה אמרו "אור הנמשך מן המאציל אל הספירה ונמשך בזמן שהיו האורות עולים וחוזרים". פי' אור העליון הנמשך על ידי זווג דהכאה בזמן הזדככות המסך וביאתו בהמדרגות שבדרך זיכוכו, שאז הקומות מתמעטות

ספירות עץ חיים נעקודים רכט

מן ביטוש של אור הרשימות ואור החוזר זה בזה, נולד אור רביעי הנקרא ניצוצות
י) ואמנם עוד יש אור רביעי נולד מבין האורות הנזכרים, והוא כי בהיות אור הג' הנקרא אור חוזר, נמשך נ ויורד למטה להאיר בספירה ואז פוגע באור הב' הנקרא רשימו, אשר נשאר למטה. והנה הם ס חלוקים בטבעם, כי זה אור ישר ורחמים, וזה אור חוזר ודין, ולכן מכים ומבטשים

אור פנימי

והולכות עד שמזדכך לגמרי ומשווה צורתו אל המאציל, דהיינו אל מלכות של ראש, (כנ"ל) וענין זה מכונה תמיד "עליות האורות אל המאציל". וזכור זה.
נ) המדרגות נבחנות זו אל זו בבחינת אב אל בנים (כנ"ל בדברי הרב פ"ב אות ג'.) ולפיכך בעת עליות האורות למאציל, בעת שנזדכך המסך דבחי"ד לבחי"ג, שנעשה אז הזווג בבחי"ג, והבחינה הד' נשארה ריקנית מאורה, הנה אז משפיע בחי"ג לבחי"ד מהארת הזווג שלה. וכן אחר זה, כשמזדככת הבחינה הג' לבחינה ב', שהזווג בבחי"ב, שאז גם בחי"ג נשארה ריקנית מאור, הנה אז בחי"ב משפיעה לבחי"ג מהארת הזווג שלה. וכו' עד"ז. ואע"פ שמצד המשכת האורות נחשבת בחי"ד לכתר ובחי"ג לחכמה. אמנם בערך הכלים לעצמם הוא בהיפך, אשר בחי"ג נחשבת לז"א ובחי"ד למלכות. וכיון שהבחי"ד ריקנית מאור, ע"כ אין להבחין כאן רק בערך כלים לפי עצמם. וכן כולם עד"ז.
וזה אמרו "בהיות אור הג' הנקרא או"ח נמשך ויורד למטה להאיר בספירה". אור הג' פירושו, האור של הקומות היוצאות בדרך זיכוכו כנ"ל, והנה האור ההוא נמשך ויורד גם למטה ממקום הזווג להאיר אל הספירה אשר מתחתיה, (דהיינו כנ"ל), אשר בעת שהזווג היא בבחי"ב הנה נמשך הארת הזווג להספירה שלמטה ממנה שהיא בחי"ג הריקנית מאור, ונודע, שהאורות השאירו רשימות בהספירות אחר הסתלקותם משם, וע"כ בשעה שנמשך הארת הזווג דבחי"ב לבחי"ג, פוגע שם באור הרשימה שלה.
וזה אמרו "ואז פוגע באור הב' הנקרא רשימו, אשר נשאר למטה". דהיינו כמבואר,

שאור הזווג שבבחינה העליונה, נמשך ויורד לבחינה התחתונה הריקנית מאור שלה, והוא פוגע שם ברשימו. ולהלן מכנה הרב לאותו האור היורד מהארת הזווג ולמטה בשם "או"ח היורד".
ס) פירוש, כי הרשימה היא מאו"י הנשארת מן התפשטות הראשונה, אשר קומתה עד הכתר, בהיות שהזווג דהכאה נעשה שם במסך דבחי"ד, והנה משום זה נחשב אצלו העביות דבחי"ד לבחינת פנים שלו, שהרי ממנה נמשך לו כל גובה קומתו, ועביות מבחי"ג ולמעלה נחשב לו לאחורים של הכלי שלו, ואינה מאירה אצלו.
והיפוכו הוא האו"ח היורד אליו מהארת הזווג דבחינה העליונה, למשל, כשיורד הארת הזווג דבחי"ב לספירה דבחי"ג שנתרוקנה מאורה, כנ"ל, הנה האו"ח היורד ההוא בא מזווג דהכאה שנעשה במסך דעביות דבחי"ב, שקומתו עד הבינה, ונחשב אצלו העביות דבחי"ב לבחינת הפנים שלו, דהיינו לתכלית גובה קומתו, והוא משאיר העביות דבחי' ג' ובחינה ד' לבחינת אחורים, דהיינו לשפלות וגרעון, כי מתוך שאינן מאירות אצלו, נמצא שמוריד ומשפיל אותן למטה, כלומר, ששינוי הצורה שבהן, נעשה למפריד על האור, דהיינו, להיפך מהרשימה שבה הבחינה הד' העבה יותר ממשכת ומתחברת עם האור הגדול יותר, כנ"ל.
וזה אמרו "והנה הם חלוקים בטבעם, כי זה אור ישר ורחמים, וזה אור חוזר ודין". כי הרשימות הנשארות בכל הספירות הן באות מאו"י ורחמים, דהיינו מהתפשטות הראשונה שיצא הזווג על מסך דבחי"ד, שבו כל העב יותר הוא משובח יותר, שהוא כולו

רל חלק ד תלמוד עשר הספירות פרק ג

זה בזה. ובפרט כי אור ע הרשימו חושק וחפץ לעלות אל מקורו שהוא אור הא' כנזכר, ואף על פי שאינו עולה בפועל, כי הרשימו נשאר קיים לעולם למטה, ועם כל זה חשקו ותאותו לעלות. פ אבל האור חוזר, הנה הוא יורד למטה, כנזכר, ונמצאו הפכים בטבעם, ואז מכים זה בזה, כנודע, כי אין שום בטישה והכאה אלא בהיות האורות חלוקים בטבעם, ואז נולד מביניהם על ידי הכאתם זה בזה, ניצוצות של אור מבחינת אור חוזר שהוא דין, והוא גרוע מאור הרשימו שהוא רחמים. ואלו הניצוצות הם אור רביעי שאמרנו.

התפשטות א' דעקודים נקראת טעמים. קומות האו"ח נקראות נקודות.
הרשימות נקראות תגין, והניצוצות נקראים אותיות
יא) ובזה תבין מה שאמרנו, כי באלו האורות של עקודים יש ארבע בחינות, שהם: טעמים נקודות תגין אותיות. וזה ענינם, האור הראשון שבכלם הוא הנקרא טעמים, ואור השלישי הנקרא אור חוזר, הם הנקראים נקודות כנודע, כי הנקודות הם בחינת דין. והאור השני הנקרא רשימו, הוא הנקרא תגין. האור הרביעי הם הניצוצות הנופלות והם הנקראים אותיות.

אור פנימי

רחמים, אבל האו"ח היורד מהארת הזווגים היוצאים בשעת ההזדככות, הנה כל הקומות הללו נחשבות לאו"ח ודין, להיותן מסתלקות מן העביות, ומורידות ומשפילות את העביות לבחינת אחורים כנ"ל, וע"כ אור היורד מהן הוא בסתירה אל הרשימות, אשר בהן העב יותר חשוב יותר, כמבואר. ונמצא כי מה שנחשב לבחינת פנים כלפי הרשימה נחשב לבחינת אחורים כלפי האו"ח היורד, ומה שנחשב לבחינת פנים כלפי האו"ח היורד, נחשב לבחינת אחורים כלפי הרשימה. וע"כ הם מכים ומבטשים זה בזה.
ע) כי להיותה חלק הנשאר מהתפ"א, שכבר נסתלקה ונעלמה למקורה, נמצא החשק והחפץ הזה טבוע גם בהרשימה, וז"א "ואע"פ שאינו בפועל כי הרשימו נשאר קיים לעולם למטה ועכ"ז חשקו ותאותו לעלות". כלומר ואע"פ שהרשימה מיוחדת להשאר בהכלי, והיא לא תעלה למקורה לעולם עכ"ז, יש בה החפץ לעלות משום שכח כללות האור נשאר טבוע בה בהכרח.
פ) פי' שהוא בא ונמשך מהמאציל ע"י זווג מחדש, ויורד למטה להתלבשות בתוך הגוף,

כי כל אלו הזווגים היוצאים במדרגות זיכוכו, הנה הם נעשים בראש ומשם נמשכים ממעלה למטה אל הגוף, אלא מטעם שיוצאים בשעת הזדככות ואינו עומד להתקיים הוא נבחן לאו"ח ודין כנ"ל.
וז"א "אבל האו"ח הוא יורד למטה" כלומר, אם להתחשב רק עם זמן של הזווג, הרי הוא נמצא שמתפשט ויורד לשעתו להתלבשות בגוף, משא"כ הרשימה, שיש בה החפץ להסתלק מהגוף ולעלות למקורה, כנ"ל.
ותדע, שמטעם זה נמצא האו"ח היורד מהארת הזווג נמצא מתגבר על אור הרשימה בשעת הכאתם וביטושם זה בזה, וע"כ נפרשו ניצוצים מן או"ח הזה, ומתלבשים בתוך הכלי הריקנית מאור, ונמצא אור הרשימה נדחה מתוכיותה ועלה ממעל לאותו הכלי בסוד תגין על האותיות. כמו שכתב הרב (לקמן פ"ד אות ד') כי אין שניהם יכולים להיות בכלי אחד להיותם הפכים זה לזה, (כנ"ל), ודע שהכאה וביטוש האמור, הוא נעשה ממעל להכלי הריקנית, כי הרשימה מכה באו"ח ואינו מניחו להתפשט, והאו"ח היורד מכה ברשימה כדי להתלבש ולהאיר בכלי,

ספירות עץ חיים העקודים רלא

הניצוצות שנקראים אותיות הם הכלים שנקראים גוף
יב) והנה זה האור הרביעי, שהם הניצוצות הנקראים אותיות, הם עצמם בחינת צ הכלים, כנודע, כי האותיות נקראים גופא. והרי נתבאר מהיכן נעשו הכלים.

הניצוצות רק נתערבו עם הכלים, ודומות לרפ"ח ניצוצין
שנשארו בכלים השבורים דנקודים
יג) ונלע"ד ששמעתי מפי מורי ז"ל שכבר מתחילה ק היו בהם בחינות כלים אלא שאלו הניצוצות נתערבו ונתחברו בהם והיו בהם ר בערך בחינת הרפ"ח ניצוצין שנשארו תוך הכלים של עולם הנקודים כשנשברו וכו'.

אור פנימי

עד שנפרשו ניצוצין מהאו"ח ויורדין ובאין לתוך הכלי.
צ) שבהם חזר ונתפשט האור אח"כ התפשטות שניה בקומת חכמה, אשר כתר נשאר נעלם בפה, ואור חכמה התלבש בכלי דכתר ואור בינה בכלי דחכמה וכו' עד שמלכות נשארה בלי אור, כמ"ש לקמן. ותדע שאלו הניצוצות הוכנו לכלים לאורות הללו כמ"ש לעיל באו"פ פרק ב' אות ג'.
ק) כן כתב הרב בהדיא לעיל פ"ב אות י'. אשר אור העב הנשאר אחר הסתלקות האור דהתפ"א, הם בחינות הכלים עצמם של הפרצוף, שבהם באו ב' האורות הנ"ל, הנקראים: אור ב' רשימה ואור ד' ניצוצות הנופלים הנק' אותיות.
וז"א. "שכבר מתחילה היו בהם בחינת כלים אלא שאלו הניצוצות נתערבו ונתחברו בהם". פירוש, כי ב' בחינות כלים צריכים להיות מוכנים להתפשטות השניה, כי יש שם בכל ספירה דכר ונוקבא, כמ"ש הרב בע"ח (בשער ז' פ"ג) וע"כ מאותן בחינות הכלים שהיו בהם מתחילה דהיינו מאור העב הנ"ל, הנה נעשו מהם הכלים לאורות של הזכרים של התפ"ב. ומן הניצוצות שנפלו בהם ונתערבו עמהם, נעשו הכלים לאורות של הנקבות דהתפשטות הזו. ואמרו "ונתערבו" הוא להשמיענו שהבחינות אינן שוות זו לזו,

כי ניצוצין דבחי"ג באו בבחי"ד, וכן ניצוצין דבחי"ב לכלי דבחי"ג, וניצוצין דבחי"א בכלי דבחי"ב וכו'. וע"כ נבחן החיבור הזה לעירוב. והבן זה.
ר) דבר גדול משמיענו בזה, כי נודע, שבחינת הרפ"ח ניצוצין, שנשארו בהכלים אחר שנשברו ומתו, היו הגורמים להחיות את הכלים, משום שהניצוצין האלו היו בסוד שיתוף רחמים בדין, כמ"ש במקומם. הנה כן הניצוצין שבכאן שנפלו מאו"ח היורד, גם המה הם מסוד שיתוף מדת הרחמים בדין אלא בסוד ההתחלה, כי כל בחינה עליונה, נחשבת למדת הרחמים כלפי בחינה שלמטה הימנה, וכיון שניצוצין דבחינה עליונה נפלו ונתערבו ונתחברו עם בחינה התחתונה, כנ"ל בדיבור הסמוך עש"ה, הרי זה נחשב לעירוב מדת הרחמים בדין, בשוה לרפ"ח ניצוצין הנ"ל.
ותדע שזה כל שבחה של הסתלקות דהתפ"א כי בסבתה ירדו ניצוצין הנז' ונעשה השורש לשיתוף מדת הרחמים בדין, וזה שמציין הרב לקמן על הסתלקות זו, שהיא בחינת קלקול על מנת לתקן, והיינו בדומה לשבירת הכלים אשר ג"כ היה על מנת להחיות. והיינו השיתוף של מדת הרחמים בדין שממנו התחיה וממנו כל תיקון העולם. והבן זה. ויתבאר עוד במקומו.

רלב חלק ד תלמוד עשר הספירות פרק ד

פרק ד'

מבאר ההכאה והביטוש שנעשה בעת הסתלקות האורות אל המאציל בין האור החוזר היורד ובין הרשימות אשר מהניצוצין שיצאו מחמת ההכאה נתהוו הכלים שהם האותיות. ומהרשימות
הן התגין, ובו ח' ענינים :

א. מלכות נקראת אספקלריא דלא נהרא, מחמת שלא חזר לרדת אור שלה בכלי שבה. ב. אופן שני למה שמלכות נקראת אספקלריא דלא נהרא, מחמת שלא השאירה רשימה בכלי שלה. ג. זווג דהכאה בין או"ח היורד מן יסוד אל המלכות, ובין אור א' של מלכות העולה. ד. כלי היסוד נעשה מן הניצוצין שנפלו מהכאת האור הבא דרך אחוריו ברשימה. והתגין נעשו מהרשימה המאירה מרחוק. ה. ג' הבחנות בעשר הספירות: כתר. ושאר הספירות. ומלכות. כתר הניח רשימה ולא כלי. שאר הספירות הניחו רשימות וכלים. ומלכות הניחה כלי ולא רשימה. ו. אחר כל ההסתלקות חזרו האורות למקומם, דהיינו בפרצוף ע"ב דא"ק, חוץ מאור הכתר, ואז נעשה ביטוש מרשימה דכתר ואור החכמה זה בזה ויצאו ב' כלים, א' לכתר וא' לחכמה, שה"ס זכר ונקבה בראש ע"ב דא"ק. ז. ההזדככות וההסתלקות שהיו בעקודים דומות בצד מה לביטול מלכים של עולם הנקודים שמתו ונתבטלו. ח. ההפרש ביניהם שכאן היה קלקול ע"מ לתקן, ובנקודים היתה שבירה
ומיתה ממש.

מלכות נקראת אספקלריא דלא נהרא, מחמת שלא חזר לרדת אור שלה בכלי שבה
* א) ודע כי כל הט' אורות כשחזרו ועלו השאירו רשימו במקומם, אבל המלכות עלתה כולה ולא הניחה במקומה שום רשימו. וז"ס מ"ש בספרי הזוהר והתיקונים, כי מלכות נקראת אספקלריא דלא נהרא מגרמה כלום. וכבר נתבאר ענין זה למעלה, בבחינת כלי המלכות, א שלא חזר לירד האור שלה בכלי שבה, אלא נשאר בכלי היסוד.

אופן שני למה שמלכות נקראת אספקלריא דלא נהרא,
מחמת שלא השאירה רשימה בכלי שלה
ב) גם הוא באופן שני, כי בעלות אור שלה למעלה, לא הניח בה שום רשימו כלל, אבל הרשימו, שנשאר בכלי היסוד לצורך עצמו, הוא היה מאיר משם גם בכלי של המלכות.

זווג דהכאה בין או"ח היורד מן יסוד אל מלכות, ובין אור א' של מלכות העולה
** ג) וכשעלה אור המלכות אל היסוד היה היסוד מאיר ב בכלי של

אור פנימי

א) היינו בהתפשטות ב', שיצא הזווג רק בקומת חכמה, וע"כ נתחלפו האורות שבא אור החכמה בכלי דכתר, ואור הבינה בכלי

* שער הקדמות שער א' דרוש כיצד נעשו הכלים.
** עץ חיים היכל א"ק שער ו' פ"ה.

דחכמה וכו', ואור המלכות, בכלי דיסוד ונשאר כלי המלכות בלי אור. כנ"ל. (באו"פ ח"ד פ"ב אות ח').
ב) כבר נתבאר, שכל הקומות היוצאות בדרך ההזדככות, הן נבחנות לאו"ח ודין, ואע"פ שיש בהן גם או"י, אלא כיון

ספירות עץ חיים העקודים רלג

המלכות דרך אחורים שלו של היסוד, כנ"ל, בסוד אור חוזר, ואז אור חוזר היורד בכלי של המלכות, ג פוגע באור עצמו הראשון של המלכות העולה למעלה, ובטש דא בדא, ד וירדו ניצוצין מן האו"ח היורד ה בכלי של המלכות.

כלי היסוד נעשה מן הניצוצין שנפלו מהכאת האור הבא דרך
אחוריו ברשימה. והתגין נעשו מהרשימה המאירה מרחוק
ד) וכשעלה יסוד הניח רשימו במקומו, וכשבא האור לו דרך אחוריו הכה בזה הרשימו, ונפלו ממנו ניצוצין, ו ונעשו מהם בחינת כלי של היסוד, ואז אותו הרשימו, היה מאיר בכלי זה מרחוק, ולא נכנס בתוכו, ז וה"ס התגין.

אור פנימי

שנמשכות דרך אחורים, דהיינו בדרך הזדככות העביות שנקרא פנים כנ"ל, ע"כ גם האו"י נבחן לבחי' דין.
וזה אמרו, "היסוד מאיר בכלי של המלכות דרך אחורים של היסוד" אשר כל הע"ס האלו האו"י והאו"ח יחד הן בחינת אחורים ודין. אמנם מלבד זה יש להבין, אשר כל האור היורד מהיסוד לכלי מלכות, הוא כולו או"ח ואין בו מאו"י כלום, כי בהיות מקום הזווג והמסך בכלי היסוד דהיינו בבחי"ג, הרי המסך הזה מעכב על האו"י, שלא יתפשט ממנו כלום מבחי"ג ולמטה, ונמצא שכל מה שיורד מהיסוד לכלי המלכות הוא רק או"ח ולא או"י, וזה שמוסיף הרב ומדייק "בסוד או"ח" כאמור.
ג) שאור זה הוא בקומת כתר, שהוא מחשיב את העביות הגדולה יותר לבחינת פנים, ואו"ח היורד משפיל העביות הגדולה דבחי"ד, ומעדיף לבחי"ג הזך ממנה שהוא בסתירה לאור המלכות העולה, וע"כ מבטשים זה בזה כנ"ל (ח"ד פ"ג אות ט' ע"ש) ויתבאר עוד בהסתכלות פנימית כאן.
ד) ונקראו ניצוצין משום הדמיון אל הניצוצין היוצאים מתחת הפטיש דאתנהרו ואתדעכו לאלתר. כמ"ש בזוהר אמנם אין המשל דומה לנמשל לגמרי, כי הניצוצין היוצאין תחת הפטיש מאירים כרגע ונאבדים תכף ולא נודע מקומם איה, משא"כ אלו

ניצוצין שבכאן וכן הרפ"ח ניצוצין אע"פ, שנכבו תכף, מחמת הסתלקות הזווג לבחינה יותר עליונה, שהיא הבחי"ב, עכ"ז לא נאבדו משם, כי אין העדר ברוחני כנודע, ועצמותן וממשיותן נשארו שמה, אשר אח"כ חזרו לאיתנם בעת שהגיע לשם התפ"ב כמ"ש במקומו.
ה) הוא אור העב הנשאר למטה אחר ההסתלקות דהתפ"א, שהוא עצם הכלים השייכים להתפ"א דעקודים, אשר שמה הניחו האורות את הרשימות שלהם, ושמה נפלו הניצוצין מהאו"ח היורד. כמ"ש הרב לעיל (ח"ד פ"ב אות י' ע"ש ובאו"פ).
ו) היינו להתפשטות ב', הבאה לאחר מכן שנקראת פרצוף ע"ב דא"ק, אבל כלי היסוד של העקודים שבכאן, הוא נעשה מאור העב הנשאר למטה אחר ההסתלקות דהתפ"א, כנ"ל בדיבור הסמוך.
ז) עי' היטב לעיל בדברי הרב ח"ד פ"ג אות ט' ובאור פנימי אות פ' שנתבאר זה באורך. ודע כי אחר שנפסק הזווג בכלי העליון ועלה ממעל לו, אשר אז נפסק ג"כ הארת הזווג מכלי התחתון בהכרח, הנה אז נמצאים גם הניצוצין שירדו לשם שמתכבין, וע"כ יכולה שוב הרשימה, שהיתה ממעל לכלי, לחזור ולהתלבש בכלי כבתחילה (עי' לעיל באו"פ פ"ג אות פ'). ועכ"ז אותה הארה מרחוק שנקראת תגין, לא פסקה מכלי

רלד חלק ד תלמוד עשר הספירות פרק ד

ג' הבחנות בעשר הספירות: כתר. ושאר הספירות. ומלכות.
כתר הניח רשימה ולא כלי. שאר הספירות הניחו רשימות וכלים.
ומלכות הניחה כלי ולא רשימה
ה) וכן עשו כל הספירות, ח חוץ מכתר, שהניח הרשימו לצורך החכמה ט אבל לא עשה בחינת כלי, לפי שבשלמה שאר הספירות, בעלותם למעלה על ידי י הכאה במה שלמעלה מהם כ והכאה של הרשימו, ל היה נעשית בחינת הכלים, אך מ הכתר לא יש מי שיכה ברשימו שלו בעליתו, לכן לא נגמר עדיין הכלי שלו. והרי כי הכתר הניח רשימו ולא כלי. ושאר הספירות הניחו רשימו וכלי והמלכות הניח כלי ולא רשימו.

אור פנימי

גם לאחר זה, משום שאין העדר ברוחני כנודע, בסוד מעולם לא זזה שכינה וכו'.
ח) פירוש, שאותה הרשימה נעשתה לבחינת כלי של הזכר דאור החכמה, בכתר דהתפ"ב, הנקרא ע"ב דא"ק. וז"ש הרב, "מכתר שהניח הרשימו לצורך החכמה אבל לא עשה בחינת כלי". כלומר, שלא עשה בחינת כלי לצורך הנקבה של אור החכמה בכלי דכתר של התפשטות ב', כמ"ש בסמוך.
ט) כבר כתב הרב לעיל (פ"ב אות י') שעצם בחינת הכלים דעקודים נעשו מאור העב הנשאר מאור הסתלקות גופו, ע"ש. ומזה תבין שאין כאן המדובר מכלי דכתר גופו אלא הכוונה היא על הכלים דהתפ"ב, הבאה לאחר הסתלקות של עתה, אשר יש שם בכלי דכתר בחינת זכר ובחינת נקבה. וכן בכלי דחכמה ובינה ויסוד ומלכות, כמ"ש הרב לקמן (אות ו' ובע"ח בשער מול"מ פ"ג).
והנה הכלים של הזכרים משם, נעשו מן הרשימות הנשארות בכלים דעקודים. והכלים של הנקבות, נעשו מהניצוצין הנופלים מאו"ח היורד לתוך הכלים דעקודים שבכאן כמ"ש שם בדברי הרב.
וזה אמרו, "אשר הכתר הניח רשימו לצורך החכמה" דהיינו הכלי של הזכר דאור החכמה שבכלי דכתר דהתפ"ב. "אבל לא

עשה בחינת כלי" פי' לצורך הנקבה אשר שם, כמ"ש לקמן בדיבור הסמוך.
י) כלומר על ידי זווג דהכאה בבחינה אשר למעלה מהכלי שנתרוקן מהאור, נמשך ויורד או"ח לכלי שנתרוקן, דהיינו אחר שנסתלק האור מכלי מלכות, שהוא משום שנזדכך המסך דבחינה ד' לבחי"ג שהיא יסוד, ונעשה הזווג בכלי של יסוד הנה אז יורד או"ח מהארת הזווג הזו, אל המלכות שנתרוקנה מהאור. וזה אמרו "על ידי הכאה במה שלמעלה מהם" נמשך האו"ח לכלי.
כ) הרשימה שנשארה בכלי שנתרוקן, מכה באור חוזר היורד לכלי שלו, משום שהוא הופכי לאור חוזר היורד כנאמר לעיל, וע"י הכאה זו נולדו ונפרשו ניצוצין מאו"ח היורד ונופלים לתוך הכלי שנתרוקן, ומניצוצין הללו נעשו הכלים.
ל) היינו הכלים, לצורך הכלים של התפ"ב, אבל הכלים דעקודים דהתפ"א נעשו מאור העב, כנ"ל בדברי הרב פ"ב אות י' (ועי' באור פנימי פרק ב' אות ק').
מ) כי בהגיע המסך להזדככות הגמורה כבחינת המאציל, הנה אז כבר פסק כחו, ואין בו עוד שום זווג דהכאה, שיוריד או"ח בכלי דכתר אחר שנתרוקן מהאור, "לכן לא נגמר עדיין בחינת הכלי שלו" כי אין שם ניצוצין מאו"ח היורד, כמבואר.

ספירות עץ חיים העקודים רלה

אחר כל ההסתלקות חזרו האורות למקומם, דהיינו בפרצוף ע"ב דא"ק,
חוץ מאור הכתר, ואז נעשה ביטוש מרשימה דכתר ואור החכמה זה בזה
ויצאו ב' כלים, א' לכתר וא' לחכמה, שה"ס זכר ונקבה בראש ע"ב דא"ק.
ו) נ אמנם אחר קבלת אלו הספירות מן המאציל חזרו למקומם

אור פנימי

נ) וצריכים להבין מאד ענין קבלה זו, שקיבלו הספירות מהמאציל אחר עליתן אליו, שאומר הרב כאן. והענין תבין אחר שתדע ענין הסתלקות הע"ס דגופא ועליתן למאציל על בוריו. ודע שכל זה נמשך וקשור רק באור המלכות, שפירושו המסך והאו"ח שבמלכות, שהרי אור אחר אין במלכות, כי אינה מקבלת שום אור ישר לעולם, כנודע. ולפיכך כל האור שבה, הוא רק האו"ח, הנמשך ע"י זווג דהכאה בהמסך שבה. באופן, שעביות דבחי"ד היא הכלי של המלכות, והמסך המעכב על אור העליון מלהתפשט לעביות דבחי"ד, עם האו"ח העולה בסבתו נחשבים להאור של המלכות.
ולפי זה תבין, אשר עיקר ענין עליות האורות להמאציל, הוא קשור בעלית המלכות בלבד. כי עולה, פירושו, מזדכך ומשוה צורתו להעליון שהשוואת הצורה להעליון, מביאו ומחברו בעליון, כנודע. והנה אין ענין הזדככות העביות נוהגת, אלא במלכות שיש בה עביות, משא"כ בט"ס ראשונות שאין בהן עוד בחינת כלי כלל, ונחשבות כאן רק לאור גמור (כנ"ל בדברי הרב ח"ד פ"א אות י"א), איך יתכן לומר בהן ענין הזדככות העביות. אלא ודאי שענין העליה וההזדככות נאמר רק במלכות בלבד. ואין הכוונה, על הכלי של המלכות, כי הכלים, אינם מזדככים לעולם מן עביותם (כמ"ש בח"ב תשובה מ"ג), אלא הכוונה היא, על המסך המתוקן בכלי המלכות, (כמ"ש לעיל באו"פ פ"ב אות י' עש"ה).
וכבר ידעת ענין ד' הקומות, היוצאות ע"י זווג דהכאה על המסך, מתחילת הזדככותו, עד שנזדכך לבחינת המאציל. ותדע, שהקומות הללו ההולכות ומתמעטות, הן הן הספירות, שאומר הרב כאן שעלו אל המאציל ואע"פ

שיש ע"ס בכל קומה וקומה, עכ"ז הן נבחנות רק בשם ספירה העליונה שבקומתן: כי הקומה דבחי"ג, אע"פ, שיש בה ע"ס עד קומת חכמה, היא נקראת כולה רק בשם אור החכמה לבד, דהיינו על שם ספירה העליונה שבהקומה. וכן הע"ס של הקומה מבחינה ב', שהיא עד הבינה, נקראת בינה בלבד. ודבחי"א בשם ז"א. ודבחינת כתר ושורש בשם מלכות.
גם תדע, שכל אלו הרשימות, שהאורות של העקודים הניחו בכלים שלהם אחר הסתלקותם, הנה כל אלו נשארו רק בכלי המלכות, שהרי היא הכלי המיוחדת, לכל הע"ס דעקודים (כנ"ל), וזהו האור העב, שמביא הרב לעיל (פ"ב אות י'), שהוא בחינת הכלים עצמם דעקודים, אשר שם הניחו האורות את הרשימות שלהם. הנה בהכרח, שהוא בחינת המלכות לבדה, שהרי בט"ר אין שם שום עביות, כנ"ל. ונתבאר באו"פ שם, אשר אור העב הזה ה"ס או"ח שבהמלכות, שנתרחבה עמו מינה ובה, להלביש הע"ס דאו"י ממעלה למטה שנקרא גוף, (עש"ה). הרי מבואר, שהרשימות כולן שנשארו מהתפשטות הראשונה אחר הסתלקותה הן נשארו בהכרח רק במלכות לבד.
ונתבאר שהמלכות כלולה מהרשימות כולן שנשארו מהתפ"א, ועל כן אחר שעלה המסך להמלכות של ראש, שפירושו, שנזדכך המסך מכל עביותו ובא בהשוואת הצורה למלכות של ראש, הנה נבחן, שגם המסך שעלה כלול מכל הרשימות שנשארו במלכות, חוץ מרשימו דבחי"ד, משום שבחינה אחרונה אינה מנחת רשימו, (כדברי הרב בח"ד פ"ג אות א' ע"ש באו"פ). עתה תבין דברי הרב כאן, שאומר "אחר קבלת אלו הספירות מן המאציל, חזרו למקומם, חוץ מן הכתר".

רלו חלק ד תלמוד עשר הספירות פרק ד

אור פנימי

כלומר אחר שהמסך דמלכות של הגוף עלה למלכות של ראש, שנקראת בחינת מאציל אל הגוף כנודע, והוא מכח השוואת הצורה אליו, כנ"ל, ונמצא משום זה, שנתחבר ונכלל עם המסך שבמלכות של ראש, כמו בחינה אחת, ומתוך שהמסך שבמלכות של ראש, נמצא שם בתמידיות בזווג דהכאה, כי אין הזדככות בראש, כנודע, הרי גם המסך דגוף שעלה ונכלל עמו, נמצא שמשמש עמו יחד, לזווג דהכאה ולהעלאת או"ח ממטה למעלה הנוהג בראש, כי נכלל באותו בחינת עביות שישנו בהמסך שבמלכות של ראש.
וכבר ידעת, שאלו הרשימות, שנשארו בהמלכות של הגוף, הנה הן כלולות בהמסך שעלה לראש, שהן רק עד עביות דבחי"ג, כי מעביות דבחי"ד לא נשארה רשימה כנ"ל, ולפיכך אחר שהמסך דגוף, נכלל ובא בבחינת הזווג של המסך של ראש, וקיבל ממנו את עביות שממטה למעלה הכלולה בו, הנה אז חזרו ונתעוררו אותן הרשימות הכלולות בו ממלכות דגוף, ושבו לעביותן כבתחילה, דהיינו עביות שממעלה למטה כנוהג בגוף. באופן, שמתחילה נכלל המסך בהמלכות של ראש, ונתעבה בעביות שממטה למעלה הנוהגת בראש, ואח"כ נתעוררו הרשימות הכלולות בהמסך ונתעבו גם הן, שבהן נתהפך העביות ונעשתה לבחינת ממעלה למטה.
וצריך שתדע, ההפרש הגדול בין עביות שממטה למעלה, לבין עביות שממעלה למטה. כי ממטה למעלה, פירושו, כבחינת התנגדות אל התלבשות, ועכ"פ אין שם יחס של הלבשה ולא כלום, וע"כ היא בחינת ראש, שנקראת כתר או א"ס. והפוכו הוא, בחינת עביות שממעלה למטה, שפירושו, בחינת הלבשה גמורה להאו"י, וע"כ נקרא גוף או נאצל, ולעולם אינו נקרא בשם א"ס או מאציל. והבחן זה, נוהג בראש וגוף שבכל הפרצופין שבעולמות.
ולפיכך בעת שנזדכך המסך מכל עביותו לגמרי, שהשווה צורתו אל בחינת מלכות של ראש, שהוא נקי לגמרי, מבחינת עביות

שממעלה למטה, כנ"ל, מובן מאליו, שהרשימות הכלולות בו היו שקטות לגמרי, ונחשבות כמו שאינן במציאות כלל. ואז נכלל המסך דגוף בהמסך של ראש, בעביות שממטה למעלה. אמנם כיון שנתעבה המסך, אע"פ, שהיא רק עביות שממטה למעלה מ"מ, אותן הרשימות השקטות והנחות הכלולות בהמסך, נתעוררו משום זה וקמו לתחיה, דהיינו שנתעבו גם הן, אמנם כיון שהרשימות הללו באו מגוף, שכבר היו ביחס הלבשה, נמצא מאליו שעביות הזו נתהפכה אצלן לבחינת ממעלה למטה, לבחינת גוף. והמסך קנה מחמת זה שינוי צורה רחוקה מאוד מהראש, דהיינו, כשיעור ההפרש מן בחינת ראש לבחינת גוף.
ונמצא, אשר באותו רגע, שהעביות שממעלה למטה נתגלה בהמסך שהוא בחינת גוף, נבחן, שהמסך חזר ויצא מהראש וירד לגוף, אלא לא לבחינה ד' של גוף המכונה טבור, אלא רק לבחינה ג' של גוף שנקרא חזה, שהוא מטעם, שהמסך לא היה יכול להתעבות רק עד בחינה ג', כי בחי"ד לא השאירה רשימו בהמסך כנ"ל.
והנך מוצא, שהמסך שעלה למאציל, השיג שם ב' בחינות של עביות, דהיינו עביות שממטה למעלה, מכח התכללותו מתחילה במלכות של ראש. ועביות שממעלה למטה, שנתעורר וחזר להרשימות הכלולות בו. ולפיכך בצאת המסך, ממלכות של ראש אל מקום החזה שבגוף, כנ"ל, הוציא מתחילה בחינת זווג דהכאה דבחינת ע"ס של ראש מהחזה ולמעלה מכח העביות שממטה למעלה הכלולה בו, והיינו רק בקומת חכמה, כי אין בו רק עביות דבחי"ג. ואח"כ, נתפשט מחזה ולמטה לבחינת ע"ס דגוף, מכח העביות שממעלה למטה הכלולה בו. והוא הנקרא התפ"ב.
וזה אמרו "אחר קבלת אלו הספירות מן המאציל" כלומר, אחר שהמסך דגוף נזדכך לגמרי, המכונה שעלה אל המאציל, שהוא מלכות של ראש כנ"ל, הנה קבל שם שוב כח לחזור ולהתפשט להתלבשות ע"ס כבתחילה,

ספירות עץ חיים העקודים רלז

ס חוץ מן הכתר, כנ"ל, ואז ע כלי של הכתר לא נעשה רק בחזרה, כי כשחזרה החכמה ונכנסה בו, אז פ הכה אור החכמה בהרשימו שהניח בו הכתר במקומו. צ והיו אלו הכאות כפולות, שלפי שרשימו של הכתר, להיותו בחינה עליונה מן החכמה, לכן הוא מכה בחכמה ומוציא ניצוצין, וגם החכמה בהיותה באה עתה מלמעלה, ונמצא עומדת על הרשימו והוא גבוה ממנו, לכן הכה עתה ברשימו והוציא ניצוצין אחרים. לכן נעשו עתה ב' כלים, ק אחד לרשימו של הכתר ואחד לחכמה שבא עתה. וכבר ר הארכנו בזה במקום אחר, איך שיש בכתר זכר ונוקבא, והמה אלו הב' שזכרנו פה, שהם הרשימו והחכמה.

ההזדככות וההסתלקות שהיו בעקודים דומות בצד מה
לביטול מלכים של עולם הנקודים שמתו ונתבטלו
ז) והנה מכאן תוכל להבין, איך יש ג"כ בעולם העקודים, מציאות

אור פנימי

שהיינו שחזרה ונתעוררה עביות, שבהרשימות שבו, עד לבחי"ג, אשר אז חזר למקומו למלכות דגוף כבתחילה, כנ"ל, ואז יצא עליו התפשטות ב' בע"ס של ראש וגוף כבתחילה כנ"ל. וז"א "חזרו למקומם" דהיינו למקום מלכות דגופא. כמו שנתבאר.
ס) והוא משום שהמסך לא נתעבה יותר בהתכללותו במלכות דראש, אלא עד בחי"ג, כי בחי"ד לא השאירה רשימה, כבדיבור הסמוך, והתפשטות היוצאת על מסך דבחי"ג, הוא רק עד קומת חכמה, וחסר אור הכתר. וז"א "שכולם חזרו למקומם, חוץ מן הכתר". ונמצא שאור החכמה מתלבש בכלי דכתר, ואור הבינה בכלי דחכמה, ואור הז"א בכלי דבינה, ואור המלכות בכלי דז"א, ונשארה המלכות בלי אור.

ע) היינו כלי דנוקבא דכתר, שהיא אור החכמה המתלבש בכלי דכתר, החסרה כאן מטעם שנתבאר לעיל (פרק זה אות ד' ועי' באו"פ שם).

פ) האור דקומת חכמה, שבא להתלבש בכלי דכתר הוא דומה לטבע אור חוזר היורד, (הנ"ל בדברי הרב) (בפרק ג' אות ט' ובאו"פ

שם) שהוא בסתירה אל אור הרשימה, ומכים זב"ז.
צ) כי הרשימה הנשארת מהתפ"א, מתוך שהיא עליונה מן החכמה, כי קומתה עד הכתר, ע"כ היא נמצאת בסתירה לאור החכמה הבא עתה, שקומתה רק עד החכמה, (כבאו"פ לעיל פ"ג אות ס' עש"ה). וכן יש מעלה לאור החכמה בהיותו בא עתה מלמעלה למטה, כדי להתלבש בהכלים, משא"כ הרשימה שטבוע בה החפץ להסתלק מבחינת התלבשות אע"פ שאינה עולה ממש, (כנ"ל בדברי הרב פ"ג אות ט' ובאו"פ שם אות ע' עש"ה).
ק) פירוש, שאור העב, שנפל מהרשימה מחמת הכאתו של אור החכמה בו, נעשה לכלי לאור הרשימה, שהוא בחינת הזכר של הכלי דכתר. ומהניצוצין שנפלו מאור החכמה מחמת הכאתו של אור הרשימה בו, נעשה הכלי לאור החכמה שבכלי דכתר, שהוא בחינת הנקבה של הכלי דכתר. ואע"פ שיש כבר כלי לזכר דכלי דכתר כנ"ל. מ"מ ע"י הכאתו דאור החכמה, הוא נגמר ונתחדש (כמ"ש זה באורך בחלק ה' בע"ה).
ר) הוא בע"ח שער מטי ולא מטי פרק ג'.

רלח חלק ד תלמוד עשר הספירות פרק ד

ביטול מלכים בצד מה, כמו בדמיון אותם המלכים שמלכו בארץ אדום, שמתו ונתבטלו, כנזכר בדרוש עולם הנקודים, שהרי ענין ש התעלמות של אורות העקודים ועלייתם במאצילם, הוא גם כן ביטול מלכים בכאן, דוק ותשכח.

ההפרש ביניהם שכאן היה קלקול ע"מ לתקן, ובנקודים היתה
שבירה ומיתה ממש
ח) אמנם ההפרש אשר ביניהם הוא זה, כי כאן בעקודים היה ת הקלקול על מנת לתקן וסותר על מנת לבנות, כי זה היה עיקר הכוונה לעלות כדי לעשות בחינות כלים. אבל בנקודים, היה ביטול ומיתה גמורה ממש. ואמנם, לפי שמן העקודים התחילו הכלים להתגלות קצת, לכן גם בכאן היה קצת ביטול.

אור פנימי

ש) כי אלו ואלו היו על ידי עליות האורות להמאציל, שפירושו, הזדככות המסך. ולפיכך גם הדרכים שוים זה לזה. כמ"ש זה באורך בספרי פנים מאירות ומסבירות על העץ חיים בעניני שבירת הכלים.
ת) כי ע"י ההזדככות שבמסך, היו הקומות מתמעטות והולכות, ומכל בחינה עליונה נפלו ניצוצין אל בחינה התחתונה הימנה, שהיא ההתחלה של שיתוף מדת הרחמים בדין, כי הניצוצין דבחינה עליונה

נחשבים למדת הרחמים כלפי התחתונה. ונודע ששיתוף מדה"ר בדין הוא היסוד לקיום העולם, כנ"ל (או"פ פ"א אות ד' ד"ה וזה). וז"ש "שבעקודים היה קלקול ע"מ לתקן וסותר ע"מ לבנות" שזה דומה לשביה"כ שנפלו הניצוצין. ע"מ להחיותם במדה"ר. וכל ההפרש שיש ביניהם הוא, שכאן היה רק קלקול, ושם "היה ביטול ומיתה ממש". (כמ"ש באורך בביאורי פמ"א ופמ"ס בענין שביה"כ).

ספירות עץ חיים העקודים רלט

פרק ה'

מבאר האורות הפנימיים והמקיפים דעקודים, ובו ח' ענינים:

א. באורות עקודים יש י"ס פנימיות וי"ס מקיפות, ומאירות בבחינת פנים וגם לצדדים ולכל סביבות א"ק. ב. אור הפנימי מאיר בחצי עובי דופן הכלי מצד פנימי, ואוה"מ מצד החיצון, וע"י שניהם מאיר הכלי ומזדכך. ג. לפי שאו"מ גדול הרבה מאו"פ צריכה חיצוניות הכלי שבה מתלבש או"מ להיות זכה ומעולה יותר מפנימיות הכלי שבה מתלבש אור פנימי. ד. טעם ב', אם חיצוניות הכלי לא היתה זכה, לא היה אוה"מ יכול להתחבר עם אוה"פ. ה. פנימיות הכלי היא יותר זכה מחיצוניות הכלי, משום שאור הפנימי מוגבל בה ומקבל הארה שלימה, משא"כ אוה"מ מאיר ברחוק בחיצוניות הכלי. ו. העולמות כל מה שהם יותר תחתונים הם יותר מחוסרי השלימות. ז. עד עולם הנקודים היו ה"פ וה"מ, והשינויים היו לפי קירוב המקיפים עם הפנימיים. ח. מנקודים ולמטה אין יותר מה' פנימיים
וב' מקיפים ופחות מזה אי אפשר להיות.

באורות עקודים יש י"ס פנימיות וי"ס מקיפות, ומאירות
בבחינת פנים וגם לצדדים ולכל סביבות א"ק
* א) והנה מן הפה דאדם קדמון, יצאו א יוד ספירות פנימים ויוד מקיפים, ונמשכים מנגד ב הפנים עד נגד הטבור של זה האדם קדמון. וזה עיקר האור אבל גם כן מאיר דרך צדדים לכל סביבות זה האדם.

אור פנימי

א) ואין להקשות שהוא בסתירה למ"ש לקמן (פ"ו אות י"ח), אשר לא יצאו מפה דא"ק רק ה"פ וב' מקיפים. כי שם מדבר ממקיפים כוללים, אבל בפרטיות אין לך אור שלא יהיה בו פנימי ומקיף. כמ"ש במקומו.

ב) פירוש, כי ב' בחינות אורות מבחינים בפרצוף שלם: הא' נקרא אור החכמה. והב' נקרא אור החסדים. וכנגדם אנו מבחינים בכל פרצוף ב' הארות: ימין ושמאל. פנים ואחור. ימין ושמאל מיוחס להארת האור החסדים, פנים ואחור מיוחס להארת אור החכמה. ונודע, שהצמצום א' היה בעיקר על אור החכמה שלא יופיע בבחי"ד, וע"כ נחלקו הפרצופים לפנים ואחור, שהבחינות שלמעלה מבחי"ד המקבלות אור החכמה, נקראות פנים. ואותן הנכללות מבחי"ד, שלא יוכלו לקבל אור החכמה, נקראות אחור. והן בפנים והן באחור, יש ימין ושמאל:

* עץ חיים היכל א"ק שער ו' פ"א.

שהבחינות המקבלות אור החסדים בהרוחה נקראות ימין, ואותן הבחינות שאינן מקבלות אור החסדים בהרוחה נקראות שמאל. גם תדע שעיקר השמות פנים ואחור נבחן על הטבור, שמטבור ולמעלה נקרא פנים, ומטבור ולמטה נקרא אחור, כי המלכות דגוף נקראת טבור כנודע.
וזה אמרו "ונמשכים מנגד הפנים עד נגד הטבור" כלומר, שהתפשטות הע"ס האלו מהפה דא"ק ולמטה, נמשכת ומאירה בעיקר בבחינת הפנים של הפרצוף, שהיא למעלה מבחי"ד שנקראת טבור, אבל מטבור ולמטה אינו מאיר מחמת הצמצום הרוכב על הבחי"ד כנ"ל. ועכ"ז משמיענו "וזה עיקר האור אבל ג"כ מאיר דרך צדדים לכל סביבות הפרצוף, דהיינו גם לבחינת האחור שבו, אלא שמגיע אליו דרך צדדים, דהיינו, מבחינת צד ימין וצד שמאל, כי ע"י האו"ח שבחי"ד מביאה בפרצוף, שהוא אור החסדים, נמצאת מקבלת גם הארת חכמה, אלא מבחינת אור נקבה, שפירושו, רק לקבל ולא להשפיע.

רמ חלק ד תלמוד עשר הספירות פרק ה

* ב) ואל יקשה בעיניך מה שכתבנו לעיל, כי ג מן אור אזן שמאל הנכנס בפה, נעשה ממנו חיצוניות הכלי, ומן נקב חוטם שמאל, נעשה פנימיות הכלי. ועם היות כי אור מקיף גדול ומעולה מאור פנימי עם כל זה פנימיות הכלי גדול מחיצוניות הכלי, כנראה בחוש העין, מה שאין כן בחינת האורות, כי אור הגדול שלא יוכל הכלי להמשיך ולקבל בתוכו, מאיר מבחוץ בסוד אור מקיף, ואור המועט נשאר בפנים, מה שאין כן בכלים. ד ואם כן איך מבחינת אזן שהוא עליון יהיה חיצוניות הכלי, ומן החוטם שהוא יותר תחתון, יהיה פנימיות הכלי.

אור פנימי

ג) דע כי ב' בחינות בהכרח בכל כלי שהן בחינת המשכה ובחינת קבלה (כמבואר בחלק ג' בלוח התשובות אות קנ"ז וקנ"ח) כי הבחי' העבה יותר, היא משובחת יותר לבחינת המשכת האור, והיפוכו הוא לענין הקבלה והתלבשות האור, כי בו, הזך יותר הוא משובח יותר, להיותו מחויב בהשואת הצורה עם האור המקובל בו.
והנה ב' בחינות אלו, פעמים נקראות עליון ותחתון, ופעמים נק' פנימיות וחיצוניות, וצריכים לידע ההפרש שביניהם. והענין הוא, כי בשעה שאנו מדברים מקומה שלימה, שיש בה בחינת המשכה ובחינת התלבשות, הנה הן נבחנות בשם עליון ותחתון, כי כל שפנימיות שלו דהיינו כלי המשכה הוא עב יותר, נמצא שממשיך קומה גבוה יותר, למשל אם הפנימיות שלו היא בחי"ד, נמצא שמלביש עד קומת כתר, הנה נמצא, שמבחינת ההמשכה הוא למטה יותר, שפירושו עב יותר. ומתוך שאור הכתר מחויב לכלי הזך יותר שיוכל להתלבש בו, הרי, שמבחי' התלבשות הוא עליון יותר, שפירושו, שהוא זך יותר, כלומר שיש לו כלי הזך יותר, שאין דוגמתו, עד שראוי להלביש אור הכתר. ולפיכך כשאנו מדברים מקומה שלימה, נבחנות הד' בחינות לזו למעלה מזו, דהיינו שכל הזך יותר הוא עליון יותר.
אמנם בשעה שאנו מדברים מבחינת כלי

* עץ חיים היכל א"ק שער ו' פ"ב.

המשכה בלבד, נבחנות לנו הד' בחינות, כמו דופן כלי, שיש לו ד' קליפות זו על זו בעוביו, שהשפע שבתוכו, מקובל ונמדד רק בקליפתו הפנימיות, ובג' הקליפות החיצוניות אינו נוגע כלל, והן משמשות בהכלי רק לחזק את הקליפה הפנימיות שבהדופן בלבד. כמו כן בכלי ההמשכה, אנו מבחינים שם את הד' בחינות שהן מלבישות זו על זו, וכל העב יותר הוא פנימי יותר והבחי"ד שהיא עיקר הממשיכה את אור העליון ע"י זווג דהכאה, שאור העליון נמדד בדיוק בקומת האו"ח שהיא מעלית, נבחנת לפנימיות הכלי. ושאר ג' הבחינות, נחשבות לחיצוניות הכלי, כלומר שאינן נוגעות כלל בהאור ואינן משמשות אותו, אלא שהן סבות לסבב את הבחי"ד, שלא תוכל להתגלות זולתן.
וזה אמרו "מן אור אזן שמאל נעשה חיצוניות הכלי" שהוא בחי"ב. "ומן נקב חוטם שמאל נעשה פנימיות הכלי" שהוא בחי"ג, דהיינו שכל העב יותר הוא פנימי יותר, כמבואר.
ד) הוא מקשה ב' קושיות. א' כיון שאו"מ גדול מאו"פ, היה צריך להיות שחיצוניות הכלי, תהיה יותר חשובה מפנימיות הכלי, להיותה משמשת לאור הגדול. אבל במציאות אנו רואים ההיפך, כי פנימיות הכלי הוא כל החשיבות שבהמדרגה, שכל שיעור קומתה וחיותה תלוי בו. משא"כ החיצוניות שבכלי אין לה חשיבות כל כך. וקושיא ב' הוא, אם באמת פנימיות הכלי חשובה הרבה יותר

ספירות עץ חיים העקודים רמא

אור הפנימי מאיר בחצי עובי דופן הכלי מצד פנימי, ואוה"מ מצד
החיצון, וע"י שניהם מאיר הכלי ומזדכך
ג) התשובה בזה. דע כי האור כולו הוא ה שוה בהשואה א', וכאשר רצה לכנוס ולהיות ו מוגבל תוך הכלי , אז ז האור ההוא שאינו יכול לכנוס בכלי, נשאר מבחוץ בבחינת מקיף. ואור פנימי, הוא מאיר מבפנים בהכלי, ח ועובר האור עד חצי עובי דופני הכלי מצד פנימיותו. ואור המקיף הוא מאיר מבחוץ לכלי, ועובר עד חצי עובי דופני הכלי מצד חיצוניותו. ועל ידי ב' אורות אלו מאיר הכלי ומזדכך.

לפי שאו"מ גדול הרבה מאו"פ צריכה חיצוניות הכלי, שבה מתלבש או"מ,
להיות זכה ומעולה יותר מפנימיות הכלי, שבה מתלבש אור פנימי
ד) והנה אנו צריכים, שחצי הכלי שמבחוץ יאיר מחמת אור המקיף,

אור פנימי

מחיצוניות הכלי, הריהי צריכה להיות נמשכת משורש חשוב יותר, דהיינו מבחינה ב' של ראש שנקראת אזן, וחיצוניות הכלי משורש נמוך יותר דהיינו מבחי"ג, ולמה היה בהיפך.
ה) כלומר שאין הבחן להאור מצד עצמו רק מבחי' הכלי.
ו) פי' ששיעור ההארה מוגבל ותלוי במדותיו של הכלי לא פחות ולא יותר, שהרי עביות דבחי"ד ממשיכה קומת כתר, ודבחי"ג רק חכמה, ודבחי"ב רק בינה, וכו'.
ז) זה הכלל, כל המקובל בהפרצוף נקרא אור פנימי. וכל שעדיין אינו מקובל אלא שהוא עתיד לבא לתוך הפרצוף, נקרא אור מקיף. וא"ס ב"ה ה"ס האו"מ הראשון, המקיף רק לא"ק, כי הזווג דהכאה, הנעשה על המסך דבחי"ד בפה דא"ק, ועלה שם או"ח הגדול והלביש את הע"ס של ראש א"ק עד הכתר הסמוך ודבוק בא"ס ב"ה, הנה האו"ח הזה כולל את או"מ דא"ס ב"ה. כי פירושו של או"ח, הוא כל שיעור האור הנדחה בכח המסך מן המלכות. ומתוך ששיעור האור הנדחה ההוא, הוא כל ההפרש, מא"ס שהיה ממלא כל המציאות, אל א"ק, הנבחן בערך א"ס ב"ה לקו דק אחד, הרי כל אור א"ס ב"ה הגדול הזה, נבחן לאו"מ לא"ק. והבן זה. וכן כל ראש נבחן לאו"מ, לע"ס של הגוף שלו,

כי הזווג דהכאה, שבהמסך העומד בפה של ראש דאותו פרצוף, ומעכב על אור העליון, שלא יתפשט להמלכות של פרצוף ההוא, הרי כל האור שאינו נכנס בכלי מלכות נעשה לאו"ח, המלביש לע"ס של ראש הפרצוף, כנודע. הרי, שהאו"ח הזה העומד בראש, כלול מכל אותו האור שאינו יכול לכנוס בהפרצוף הנקרא או"מ.

ח) כבר נתבאר זה לעיל שד' הבחי' שבפה דראש, שהוא מבחינת כלי המשכה, נבחנות שם בפנימיות וחיצוניות, בדומה לדופן כלי שיש בו ד' קליפות זו על זו, שרק הקליפה הפנימית, היא הנוגעת ומקבלת השפע שבה. וכן הדבר במלכות של ראש, שנקראת פה, שבחינה העבה יותר אשר שם, היא נחשבת לפנימיות, כלומר, לממשיכה את האור העליון. והזכות ממנה נבחנות לחיצוניות, כלומר, שאין להן שום חיבור ישר באותו האור המקובל שם. אלא שהן משמשות לאו"מ בלבד. ונמצא שאו"פ קשור ומאיר רק מצד פנימיות הכלי ואינו נוגע כלל בחיצוניות הכלי, ואור המקיף הולך ומתגלה רק ע"י חיצוניות הכלי, ואין לו שום נגיעה בפנימיות הכלי. ולא עוד, אלא שפנימיות הכלי, היא המונע את האור מקיף שלא יכנס תוך הכלי, להיותו העביות שהמסך מעכב עליו כנ"ל

רמב חלק ד תלמוד עשר הספירות פרק ה

והנה אור המקיף גדול מאד, ט ולא היה עובר הארתו להיות נבלע ומאיר תוך הדופן של הכלי, כי יש הרחק והפרש והבדל גדול ביניהם, ולכן הוצרך י שפנימיות הכלי הגרוע, ישתוה עם אור פנימי הגרוע, ויאיר זה בזה. וכן כ חיצוניות הכלי המעולה, יאיר בו האור מקיף המעולה, דאם לא כן היה נשאר חיצוניות הכלי בלי הארה.

טעם ב', אם חיצוניות הכלי לא היתה זכה לא היה אוה"מ
יכול להתחבר עם אוה"פ
ה) גם יש סבה אחרת, והיא קרובה אל סבה הראשונה ממש. והוא כי הנה ל אור מקיף חשקו ורצונו להתחבר עם אור פנימי, ולכן אם חצי הדופן של הכלי מ מצדו החיצון, לא היה זך יותר, לא היה עובר בו אור המקיף, והיה אור פנימי חסר מלקבל בו אור המקיף, אמנם בהיות חצי הכלי

אור פנימי

וכן חיצוניות הכלי היא בחינת אחורים לאור פנימי, להיותה מקטין קומתו.
ט) כי אין האור מתלבש בכלי, אלא אם כן, שיש ביניהם יחס של השואת צורה, וכל זמן שיש צורה ניכרת בכלי כלפי האור, הרי שינוי צורה זאת דוחה ומפריש את האור, ואינו מניחו לעבור בתוכו להיות נבלע בהכלי. וז"א "כי יש הרחק והפרש גדול ביניהם" כלומר, ששינוי הצורה הוא המבדיל והמרחיק בין הרוחנים, כמ"ש לעיל.
י) כי כל גדלו ושבחו של האו"פ, הוא בעביות הגדולה יותר והגרוע יותר ונמצא על כן שפנימיות הכלי, שהיא עבה יותר וגרועה יותר היא משתוה ממש לגדלו של אור פנימי, הגרוע מאו"מ.
כ) כי הוא נשלל לגמרי מבחינת עביות הכלי, הנצרך להמשכת האור, שאינו נוהג באו"מ, וע"כ אין לו יחס, רק עם בחינה הזכה יותר שבכלי, בשביל שתהיה לו עמה יחס של השואת צורה, דהיינו הנצרך להתלבשות האור, כנ"ל.

ל) כלומר, שחושק להתלבש בפנימיות הכלי, ולהאיר ביחד עם האו"פ עד כמה שאפשר לו, והוא מפני שסופו הוא להתלבש לגמרי בכלי, כמ"ש לעיל, שאו"פ פירושו, מה שכבר מלובש בכלי, ואו"מ פירושו, העתיד

להתלבש בכלי לאחר מכאן, דהיינו בהמשך זמן עד גמר התיקון.
מ) הוא מוסיף בזה לדייק, שאם לא היה לו החיצוניות הזך יותר המותאם לאו"מ, אז לא היו המקיפים יכולים לעולם להתלבש בפרצוף אפילו משהו, "כי לא היה עובר בו אור המקיף והיה האו"פ חסר מלקבל בו אור המקיף".
וטעם הדבר, כי האוה"פ נמשך תמיד ממעלה למטה לגוף, רק מהבחינה שכנגדה שבראש. למשל, האו"פ דמלכות דגוף נמשך ממלכות דראש, שהיא בחינה ד' כמותה. והאו"פ דכלי דז"א דגוף, נמשך מבחינת החוטם של ראש, שהיא בחינה ג' כמותו. והאו"פ, דכלי הבינה דגוף, נמשך מאזן דראש, שהיא בחינה ב' כמותה. וכו' עד"ז. אמנם האו"מ, נמשך תמיד מהספירה שלמעלה מהבחינה שכנגדה. כי האו"מ דמלכות דגוף, נמשך מן החוטם, שהיא בחי"ג. והאו"מ דז"א נמשך מאזן, שהיא בחי"ב. וכו' עד"ז. וזהו בהתפ"א דעקודים, שהמסך שבמלכות הוא בחי"ד. ובהתפ"ב שהמסך שבמלכות הוא בחינה ג', נמשך האו"פ למלכות ההיא, מן החוטם שהיא גם כן בחי"ג כמותה, והאו"מ להמלכות ההיא, נמשך מלמעלה מן הבחינה שכנגדה, דהיינו מן האזן שהיא בחינה ב'. וכו' עד"ז.

ספירות עץ חיים העקודים רמג

של דופן החיצון זך, אז יש יכולת באור המקיף, לעבור עד חצי עובי הפנימי של הדופן, ואז מאיר זה בזה, אף על פי, שחציו הפנימי של הדופן לא יהיה זך, אין בזה חשש, כי האור פנימי עובר ומאיר בו עד חצי עוביו הפנימי, אף על פי שאינו זך יותר.

פנימיות הכלי יותר זכה מחיצוניות הכלי, משום שאור הפנימי מוגבל
בה ומקבל הארה שלימה, משא"כ אוה"מ מאיר ברחוק בחיצוניות הכלי
ו) ואם תאמר כי נ עדיין יש להקשות ולומר, הרי בחוש הראיה אנו רואים שפנימיות הכלי זך יותר מחיצוניות. התשובה בזה הוא כך, כי אע"פ שאור פנימי קטן מאור מקיף, עם כל זה, ס להיותו מוגבל תוך הכלי, לכן הכלי מקבל הארה שלמה ממנו, אבל אור המקיף, אף על פי שהוא אור גדול, עם כל זה כיון ע שאינו דבוק ומצומצם עם הכלי אינו מאיר כל כך בחיצוניות הכלי כמו שמאיר האור פנימי בפנימיות הכלי. ובזה יבא הכל על נכון.

העולמות כל מה שהם תחתונים יותר, הם יותר מחוסרי השלימות
עד עולם הנקודים היו ה"פ וה"מ, והשינויים היו
לפי קירוב מקיפים עם הפנימיים
ז) ודע כי העולמות העליונים כל מה שהם פ יותר תחתונים במדרגה

אור פנימי

ומובן עתה היטב, אשר המלכות אינה יכולה לקבל האו"מ זולת אם תהיה לה בחינת כלי ג"כ מלמעלה מהבחינה שכנגדה שבראש, שקנתה זאת, ע"י עליתה לז"א, כמ"ש לפנינו. וז"א, מן אור אזן שמאל וכו' כלומר בפרצוף ע"ב, שהמלכות שלו היא בחי"ג, נמצאת פנימיות הפה מחוטם, שהיא בחי"ג, וחיצוניות הפה, היא למעלה מבחינתה, דהיינו מבחינה ב' שהיא האזן.
נ) מקשה, סוף סוף, אנו מוצאים את חיצוניות הכלים, שהם חשובים פחות מפנימיות הכלים, ואינם מאירים כמותם, ואם חיצוניות הכלים הם מקבלים מאו"מ, שהוא אור גדול מאו"פ, היה צריך להיות להיפך.
ס) כלומר, להיות קומת האור מדוד ומוגבל, בעביות הגדולה יותר שבכלי, באופן שאם עביותו היתה פחותה, היה שיעור אורו פחות, לפיכך נמצאת העביות שבכלי מקבלת הארה שלמה, שהרי העביות אינה מחשכת כלל על האור, אלא אדרבה היא מגדלת אותו,

וע"כ פנימיות הכלי זכה מאד, אע"פ שהאור הוא קטן.
ע) כלומר, כיון שאין שם כלי המשכה, להמשיך את אור הזה מבחינת זווג דהכאה, כי על כן אין האור מתלבש בפנימיותו, כנ"ל. ולפיכך אין האור ההוא דבוק עם הכלי, משום שהעביות הקטנה הנמצאת בהכרח גם בחיצוניות הכלי, יש בה משום שינוי צורה כלפי האור הזך לגמרי, באופן ששיעור העביות הנמצא בחיצוניות הכלי, מקטנת את האור, ואם היה זך יותר, היה מקבל או"מ גדול יותר, לפיכך כל כלי חיצון אינו זך כל כך, כי העביות שבו ניכרת לגרעון גדול הנפרד מהאור ואינו מתחבר עמו. ועל כן אע"פ שאורה גדול אינו מאיר כ"כ בחיצוניות הכלי, כמו שמאיר או"פ בפנימיות הכלי.
פ) שהם מתמעטים והולכים מפאת הזדככות המסך, כי בפרצוף ב' של א"ק, שלא היה שם במסך רק עביות דבחי"ג, נתמעט מאור הכתר ולא הגיע קומתו רק עד החכמה.

רמד חלק ד תלמוד עשר הספירות פרק ה

זה מזה, הם יותר מחוסרי השלמות זה מזה. לכן תמצא עד צ עולם הנקודים היו, ה' בחינות אורות פנימים וה' מקיפים נגלים, אלא שהשינוים ביניהם הוא, כי באלו היו מתקרבים המקיפים עם הפנימים ובאלו יותר מתרחקים.

מנקודים ולמטה אין יותר מה' פנימיים וב' מקיפים ופחות מזה אי אפשר להיות
ח) ואמנם ק מעולם הנקודים ולמטה, שהוא עולם האצילות, היה חסרון אחד, שלא נתגלה בהם בכל פרטיהם יותר מה' אורות פנימים וב' אורות מקיפים, שהם: מקיף ליחידה ומקיף לחיה, אך לשאר הג' פנימים, ר לא יש בהם בחינת מקיפים מבחינת נר"ן, רק מבחינת יחידה וחיה, אשר מקיף כולם ולא מבחינת עצמם. אמנם יש בהם שינוים וגרעונות עוד אחרות כפי סדר הפרצופין והעולמות, אך הכלל שבהם, כי אי אפשר להיות פחות מה' פנימים וב' מקיפים עליונים.

אור פנימי

והפרצוף הג', שהיה שם רק עביות דבחי"ב, נתמעט ג"כ מאור החכמה, וקומתו רק עד הבינה. וכו' עד"ז. וכן הוא גם בעולמות, כמ"ש באורך לעיל בחלק ג'. עש"ה.
צ) היינו דוקא בראשים של הפרצופים, ממלכות של ראש ולמעלה. אמנם ממלכות של ראש ולמטה אפילו בפרצוף א' של א"ק, לא היו יותר מה"פ וב' מקיפים. כדברי הרב לקמן פרק ו' אות י"ח.
ק) כלומר, אפילו בראשים של הפרצופים, שאחר עולם הנקודים לא נמצא יותר מה"פ וב"מ. והוא מטעם עלית ה' תתאה לעינים, שה"ס השיתוף דמדה"ר בדין הנעשה שם. ומתוך שמקום הזווג נעשה בחכמה של

ראש, שהיא העינים, נמצאו משום זה שבינה וז"א ומלכות של ראש, יצאו לבר מראש, דהיינו לבחינת ממעלה למטה שהוא בחינת גוף. ולפיכך לא נשאר בבחינת ראש, אלא כתר וחכמה בלבד, כמו שנתבאר זה באורך בביאורי פמ"א ופמ"ס על הע"ח.

ר) כלומר, שב' המקיפים יחידה חיה, מקיפים גם לג' אורות התחתונים נר"ן, אבל לא מבחינות נר"ן, אלא מבחינות יחידה חיה. ודע שכל זה אמור במקיפים הכוללים, אמנם בהמקיפים הפרטיים, יש תמיד ה"פ וה"מ. כי אין לך אור שלא יהיה בו פנימי ומקיף, כמ"ש במקומו.

ספירות עץ חיים העקודים רמה

פרק ו'

מבאר חזרת האורות אל המאציל לקבל תשלומיהם, ובו כ"ב ענינים:

א. בהתפשטות א' דעקודים לא יצאו האורות שלמים, וע"כ חזרו לשורשם להשתלם ועי"ז נעשה כלי. ב. בהתפ"א היו אור הזך שהוא או"י ואור העב שהוא או"ח מעורבים זב"ז, אלא בהסתלקות לשורשם נשאר אור העב למטה שלא היה יכול לעלות ונתוספה עביותו ונעשה כלי. ג. אע"פ שחזר האור למקומו בהתפ"ב על המסך דבחי"ג מ"מ לא נתבטל אור העב מלהיות בחינת כלי, משום שבהתפשטות ב' היה חסר אור הכתר. ד. התפ"א של עקודים יצאה בבחינת נפש לבד. ה. בעקודים יצאו הכלים ממטה למעלה, תחילה כלי מלכות ולבסוף הכתר, בהיפך מנקודים שיצאו שם הכלים ממעלה למטה. ו. תחילה יצאה מלכות בבחינת נפש, ואח"כ כשיצא היסוד בבחינת נפש, נתוספה ממנו הארת רוח למלכות. ז. אור הרוח בא מן ו"ק דז"א, וע"כ ביסוד התחיל אור הרוח להתגלות, ונשתלם עם ביאת החסד דז"א. ח. ה' חסדים הם, חג"ת נ"ה כנגד ה' הבחינות כח"ב תו"מ, ויסוד אינו חסד פרטי אלא הוא הכולל של כל ה' חסדים חג"ת נ"ה. ט. כשיצא יסוד דז"א נתגלתה כללות הנפש דז"א, וכשיצא ההוד נתגלה קצה א' דנפש דז"א וכו', עד שנשלמו הו' קצוות. י. כל קצה וקצה מחג"ת נ"ה כשיצאו נתנו כללות הארת הנפש ביסוד, אבל בה' הבחינות עצמן אין אחד מוסיף כלום לחברו. יא. כשיצאה בינה היתה לעצמה בנפש, ורוח לז"א, ונשמה למלכות. וכשיצאה חכמה היתה נפש לעצמה, ורוח לבינה וכו'. וכשיצא כתר היה בנפש לעצמו ורוח לאבא וכו'. יב. כשיצא כתר היה בו נפש לבד. וגם בחינה זו לא נשארה בו, כי נסתלקה למאציל. יג. בבוא כתר היו למלכות נרנח"י ושאר הספירות היו חסרות, והוצרכו לחזור אל המאציל. יד. הכתר יצא אחרון וחזר ראשון. ומלכות יצאה ראשונה וחזרה אחרונה. טו. בהעלם הכתר עלתה מלכות במקום יסוד. ועי"ז קיבלה מלכות מקיף דחיה, וז"א קיבל יחידה, ובינה חיה, וחכמה נשמה. טז. כשעלתה חכמה נתוספה בבינה יחידה, וז"א קיבל מקיף דחיה, ומלכות מקיף דיחידה. יז. כשעלתה בינה נתוסף בז"א מקיף דיחידה, ויותר מזה לא הרויחו ז"א ומלכות. יח. בכל בחינה ובחינה יש י"ס ונכללות בה' הן בפנימיים והן במקיפין. יט. בע"ס דראש יש ה' אורות פנימיים וה' אורות מקיפים, אבל מפה ולמטה דא"ק יש רק ה' פנימיים וב' מקיפים יחידה חיה. כ. בהמשך זמן עלית הכתר למאציל נסתלק גילוי יחידה ממלכות. כא. כשסיים כתר עליתו למאציל חזר גילוי יחידה למלכות. כב. בהמשך זמן עלית חכמה למאציל נסתלק גילוי חיה ממלכות.
וכשחכמה סיימה עלייתה חזר גילוי חיה למלכות.

בהתפשטות א' דעקודים לא יצאו האורות שלמים
וע"כ חזרו לשורשם להשתלם ועי"ז נעשה כלי
* א) ונבאר יציאת אורות אלו הנקרא עקודים. דע כי א בעת שיצאו לא יצאו שלימים, וטעם הדבר הוא כי כוונת המאציל היה לעשות עתה התחלת הויות הכלים להלביש האור לצורך המקבלים שיוכלו לקבל, ב ולכן

אור פנימי

א) כמ"ש לפנינו, שהוא מטעם כי רק המלכות קיבלה ה"פ נרנח"י בשלמות, אבל שאר הט"ס ראשונות היו חסרות, שז"א היה חסר כתר, ובינה היתה חסרה גם חכמה, וחכמה היתה חסרה גם נשמה, וכתר היה

* עץ חיים היכל א"ק שער ו' פ"ג.

חסר גם רוח. וכלים חיצונים לאורות מקיפים היו חסרים שם לגמרי. כמ"ש לפנינו.
ב) כי האורות המקיפים ואורות פנימים היו מבטשים זה בזה כמ"ש לעיל (ח"ד פ"א או"פ אות ז' עש"ה), שעי"ז נזדככו ועלו לשורשם לפה, ואז קיבלו תשלומיהם. כמ"ש לפנינו.

רמו חלק ד תלמוד עשר הספירות פרק ו

בהיות שיצאו בלתי שלמים וגמורים, חזרו לעלות לשורשן להתתקן ולהשתלם, ועל ידי כך נעשה כלי.

בהתפ"א היו אור הזך שהוא או"י ואור העב שהוא או"ח מעורבים
זב"ז, אלא בהסתלקות לשורשם נשאר אור העב למטה שלא היה
יכול לעלות ונתוספה עביותו ונעשה כלי
ב) והענין הוא, כי בודאי ג שבחינת הכלים היה בכח, אף כי לא היה בפועל בתוך האור, כי היה ד בבחינת האור היותר עב וגס, רק שהיה בו ה מחובר בעצם היטב ולכן לא נגלה בחינתו, כי כאשר יצא ו האור דרך הפה ולחוץ, יצא הכל מעורב יחד, ז וכשחזרו לעלות ולהשתלם, אז ודאי על ידי יציאת האור חוץ לפה, הנה אותו אור בחינת הכלים, שהוא יותר עב, קנה עתה עביות יותר, ועל ידי כך ח לא יוכל לחזור גם הוא למקורו

אור פנימי

ג) סובב על ע"ס דראש, שהאו"ח מלביש שם ממטה למעלה, שאין זה אלא בחינת התלבשות ב"כח" אבל לא התלבשות בפועל ממש, כמ"ש זה באו"פ (ח"ד פ"א אות ל') ועש"ה.
ד) פירוש, כי בחינת האו"ח המלביש ומקבל לע"ס של הראש ממטה למעלה, הוא הנבחן לבחינת הכלים ב"כח" אשר שם, כנ"ל, והוא מכונה כלפי ע"ס דאו"י בשם אור עב וגס, והוא מטעם היותו בחינת אור הסתלקות, דהיינו אור שאינו מקובל במלכות מכח המסך המעכב עליו, כנודע. והנה או"ח זה מרחיב את כלי מלכות של ראש, לע"ס מינה ובה, ומתפשט עמה מפה ולמטה להתלבשות בפועל ממש שנקראת גוף. שאחר הסתלקותו של התפשטות זו מתוך האו"ח המלבישה, נשאר או"ח זה למטה בבחינת אור עב ממש.
ה) כי או"ח שבראש מחובר בעצם או"י והוא זך כמוהו בלי שינוי כל שהוא, ואע"פ, שהוא אור הסתלקות, שהוא בחינת דין, מ"מ אין זה מגולה אלא כלפי כלי הקבלה, משא"כ שם בראש, שאין שם מבחינת התלבשות ולא כלום, כנ"ל (באו"פ ח"ד פ"א אות ל') אין זה נבחן לבחינת דין כלל, ואדרבה, שנבחן לכל המקור של הרחמים, שהרי הוא הממשיך והמקשר לע"ס דאו"י עד שמביאן

ממעלה למטה לתוך הגוף (כנ"ל בדיבור הסמוך,) וע"כ הוא מחובר בעצם או"י שאין משום מה להבחין ביניהם.
ו) כלומר, אפילו אח"כ, כשהאו"ח יצא מחוץ לראש, ונתפשט עם האו"י מלמעלה למטה, להתלבשות תוך הגוף, מ"מ עדיין אין כאן הפרש ניכר, בין האור ישר להאו"ח המלבישו, שהוא הכלי, אלא שהם כמו מעורבים יחד. והטעם הוא משום שהעביות המתגלה באו"ח בהתפשטותו מלמעלה למטה, אין בה משום שפלות וגרעון כלל, ואינה כהה כלל כלפי האור ישר המתלבש בתוכה, שהרי העביות היא כל שבחו וגובה קומתו, שאם היה נחסר מעט מעביותו, היה חסר לו מקומת האור שלו, ולפיכך שוים הם בבחינת חשיבותם ונבחנים כמעורבים יחד.
ז) כלומר שניכר עביותו לגרעון ושפלות, וניכר בחינת הדין הכלול בו בעודנו בראש, דהיינו מה שהוא בחינת אור הסתלקות ודין כנ"ל, כי עד כאן לא היה ניכר זה משום החשיבות של המשכה והלבשה, שהאו"ח עושה, כנ"ל, אבל עתה כשנסתלק ונתפשט האור ישר ממנו, הנה נגלה בחינת הדין שבו.
ח) כדי להכלל באו"ח של ראש, כמו האור ישר. והטעם הוא, מפני שזה האו"ח, שנתפשט וירד מלמעלה למטה, הוא נמצא

ספירות עץ חיים העקודים רמז

כבראשונה, ונתפשט האור הזך ממנו ועלה למקורו, ט ואז נתוסף באור עב הנ"ל עביות יותר על עביותו, ואז נגמר ונשאר בחינת הכלי.

אע"פ שחזר האור למקומו בהתפ"ב על המסך דבחי"ג מ"מ לא נתבטל אור
העב מלהיות בחינת כלי, משום שבהתפשטות ב' היה חסר אור הכתר
ג) ואם תאמר כאשר יחזור האור הזך לירד ולהתפשט בכלי, י יחזור ויזדכך הכלי כבראשונה, ויתבטל מלהיות בחינת כלי. התשובה בזה הוא כי לא חזרו כל היוד ספירות, שנתעלו למקורם, לחזור ולירד כולם, אמנם הט' תחתונים לבדם ירדו, והעליונה, שהוא הכתר, נשארה תמיד עם המאציל, ובזה נמצא, כ שאור החכמה הוא שחזר להתלבש בכלי הכתר, וכן כל שאר הספירות, ויכולים הכלים לקבל האור הממועט ממנו עתה, ממה שהיה להם בתחילה.

התפ"א של עקודים יצאה בבחינת נפש לבד
ד) והנה דע, כי ל כולם יצאו בבחינת נפש לבד, וזה סוד הפסוק נשבע ה' בנפשו כי האצילות הנקרא נקודים, כמו שאמרנו, והוא הנקרא הוי"ה, נשבע במי שגדול ממנו, והוא עולם העקודים, אשר יצאו בבחינת נפש לבד. ובזה תעמיק ותראה כמה עמקו מחשבותיו יתברך, כי אפילו עולם עליון של העקודים, אינו אלא בחינת נפש לבד.

אור פנימי

בהפכיות גמורה לאו"ח של ראש העומד שם ממטה למעלה, שפירושו, שהוא מסתלק מהתלבשות, כמ"ש היטב לעיל (באו"פ ח"ד פ"א אות ל' ועש"ה) ולפיכך המה רחוקים זה מזה מקצה אל הקצה, והוא נשאר למטה.
ט) כלומר, מלבד העביות הכלולה בו מתחילת התהוותו, דהיינו שהוא אור הסתלקות ודין, כנ"ל, הנה נתוספה בו עביות יתרה, מפאת שנשאר למטה בלי אור שהחושך הזה הוא בחינת עביות חדשה, שלא היה כלול הימנו בטרם שנתפשט ממעלה למטה. ותדע, שעביות חדשה זו נקראת לעיל (בדברי הרב פ"ג אות ו') בשם אחורים.
י) כי אחר שהאור ישר חזר והתפשט בו ונגבל בתוך עביותו כבראשונה, אשר נמצא גודל העביות ממשיך אור גדול יותר, ושוב אין כאן שום הכר פחיתות בעביות, כי האור והכלי מעורבים יחד כנ"ל. וא"כ מאין יצא לנו אח"כ איזה הכר בין אור לכלי.

כ) ונמצא אשר כל ספירה חסרה ממילוי הארתה הראוי לה. שהרי אור החכמה אינו ממלא הכלי דכתר, ואור הבינה אינו ממלא הכלי של חכמה, וכו', באופן שנשאר בכל כלי שיעור עביות מבלי להלביש את האור, שעוד לא פסק משם אותה העביות היתרה, שהשיג בעת ההסתלקות הא' הנ"ל, וזהו שנשאר הכר גדול לצורך הכלי כלפי האור.
ל) יש כאן לדעת ג' הקדמות: א) שסדר ביאת האורות הוא שהתחתונים באים תחילה. שמתחילה באה נפש בכלי דכתר, וכשבא אור רוח בכלי דכתר יורדת נפש לכלי דחכמה, והרוח מתלבש בכלי הכתר. וכשבא אור הנשמה בכלי דכתר יורד הרוח לכלי דחכמה, והנפש בכלי דבינה וכו' עד"ז עד שבאה יחידה בכלי דכתר ונפש בכלי מלכות. ב) אשר גדלות האור תלויה במספר כלים שיש לאור. אם יש לו כלי אחד אין לו אלא נפש. ואם יש לו ב' כלים יש לו ב' אורות

רמח חלק ד תלמוד עשר הספירות פרק ו

בעקודים יצאו הכלים ממטה למעלה, תחילה כלי מלכות ולבסוף הכתר,
בהיפך מנקודים שיצאו שם הכלים ממעלה למטה
ה) והנה כל היוד ספירות יצאו, אבל לא יצאו יחד כולם, רק תחילה יצאה בחינת מלכות מעולם העקודים, היפך מעולם הנקודים. וכמ"ש במקומו בע"ה.

תחילה יצאה מלכות בבחינת נפש, ואח"כ כשיצא היסוד בבחינת נפש,
נתוספה ממנו הארת רוח למלכות
ו) ומלכות זו יצאה בבחינת נפש לבד, כי אין לך ספירה שאין לה בחינת נר"ן כנודע, אמנם לא יצאו עתה אלא בבחינת נפש לבד. והנה מ תחילה יצאה מלכות בבחינת נפש, ואח"כ, כאשר יצאה בחינת היסוד, נ לא נתגלה בהיסוד רק בחינת נפש לבד לעצמו, אבל ס נתוסף הארה בהמלכות שנתגלה בה בחינת רוח.

אור פנימי

נפש רוח. עד שיש לו ה' כלים אז יש לו נרנח"י. ג) שכל תחתון העובר דרך העליון מניח שם שורשו. לפיכך כל אור הבא לכתר, הוא רק נפש של אותו האור. למשל אם בא נפש לכלי דכתר היא רק נפש דנפש, ואם בא רוח לכתר הוא רק נפש דרוח. וכן נפש דנשמה וכו'. והוא מטעם שאין לו אז אלא כלי אחד, המקבל נפש בלבד. ואם רוח בא לכתר ונפש יורדת לחכמה, נמצא שהניחה שורשה בכתר והוא מאיר לה בחינת רוח דנפש. ואז יש לה לנפש ב' כלים שהם כתר חכמה, ויש לה נפש רוח דנפש. ועד"ז כשהגיע אור הנשמה לכלי דכתר, הוא נפש דנשמה משום שהוא כלי אחד. והנפש יורדת לבינה, והרוח עם שורש הנפש שהוא רוח דנפש יורד לכלי דחכמה. ושורש הנפש שלא נעדר מהכתר מתגדל לנשמה דנפש, ויש לו עתה לנפש נר"נ. וג' כלים. ולרוח ב' כלים שורשו שבכתר הוא רוח דרוח, ובחכמה הוא נפש דרוח. ולנשמה כלי אחד ונפש דנשמה ועד"ז כל השאר עד שהנפש באה למלכות, אז קנתה ה' כלים, ויש לה נרנח"י דנפש, נפש ממקומה עצמה, ויחנ"ר מאותם הכלים שעברה דרכם. ועד"ז אור הרוח כשבא לכתר הוא רק נפש דרוח, אלא כשבא למקומו יש

לו נפש במקומו, ויח"נ מג' כלים שעבר דרכם וכו' עד"ז, הרי שכל ה' אורות נרנח"י כשהם במקומם עצמם הם נבחנים רק לנפש בלבד ושאר האורות הם מקבלים מהכלים שעברו דרכם והניחו שם שורשם.
מ) פי' כי בעולם הנקודים הכלים קדמו לאורות, כי מתחילה יצאו הכלים כח"ב ז"א ומלכות מן הרשימות דפרצוף ס"ג, ואח"כ באו האורות כולם לכתר והוא נתן לחכמה ט' אורות, וחכמה נתנה לבינה ח' אורות וכו', עד שמלכות קיבלה את האור שלה לאחרונה. אבל בעקודים נעשו הכלים ע"י הזדככות בסוד הסתכלות ב' שמתחילה נזדככה בחי"ד ונעשתה כלי מלכות. ואח"כ נזדככה בחי"ג ונעשתה לכלי ז"א וכו'. הרי שכלי מלכות יצא תחילה.
נ) ואע"פ שאור היסוד הוא רוח, מ"מ אין בו אלא חלק של נפש דרוח, כי כל בחינה כשבאה לכתר, אין בה אלא נפש כנ"ל. וכן כל בחינה במקומה עצמה אין בה אלא נפש של בחינתה והשאר היא מקבלת מכלים שעברה דרכם כנ"ל.
ס) כי כשנמשך רוח למדרגה הוא נמשך בכלי דכתר, ואז יורדת נפש לכלי חכמה ושורשה שהניחה בכתר נעשה לה לרוח

ספירות עץ חיים העקודים רמט

אור הרוח בא מן ו"ק דז"א, וע"כ ביסוד התחיל אור הרוח להתגלות,
ונשתלם עם ביאת החסד דז"א
ז) וטעם הדבר, הוא לפי שסוד הרוח בא מו"ק כנודע, ולכן בבא היסוד התחיל להתגלות במלכות בחינת הרוח, ע ואינו נשלם לגמרי עד שיצאו כל הו"ק, שהוא מהיסוד עד החסד, ואז נגמר בחינת הרוח כולו של מלכות. ובבא כל אחד מהם, היה מתגלה במלכות קצה א' מבחינת הרוח, כמ"ש בזוהר תרומה.

ה' חסדים הם, חג"ת נ"ה כנגד ה' הבחינות כח"ב תו"מ, ויסוד אינו
חסד פרטי אלא הוא הכולל של כל ה' חסדים חג"ת נ"ה
ח) וכבר נודע, כי היסוד אינו מכלל הו"ק, כי אינם פ רק ה' חסדים

אור פנימי

דנפש. ומתוך שרוח שה"ס ז"א יש לו ששה קצוות, ע"כ גם הרוח נחלק לשש מדרגות חג"ת נה"י כמ"ש והולך. וכשהגיע היסוד מן ו"ק דרוח לכלי דכתר משגת הנפש כללות של רוח דנפש. וזה אמרו, כשיצא אור היסוד לגוף, "נתוסף הארה בהמלכות שנתגלה בה בחינת רוח". וכן אח"כ, בביאת אור הבינה לגוף, נמצא מלכות מקבלת ממנו אור הנשמה, וז"א מקבל ממנו רק רוח, כנ"ל.
ע) כי ז"א, היא רק בחינה אחת מן ד' בחינות הנודעות, שהיא בחי"ג כנודע, אמנם יש בו ששה קצוות, הנקראים: חג"ת נה"י. וע"כ אין אור הרוח נשלם אלא אחר התלבשותו בששה כלים הללו. וזה אמרו שהארת רוח שמלכות מקבלת מז"א אינו נשלם, מטרם שיתגלו כל הו"ק שלו, כי אז נשלם ז"א.
פ) יש כאן הבנה מקורית, שצריכים להבינה היטב. כי באמת אין יותר בכל ע"ס רק ה' בחינות, שהן: השורש שנקרא כתר, וד' הבחינות שנקראות חכמה בינה ז"א ומלכות. וה' בחינות הללו הן נבחנות עוד באור ישר עצמו. כמ"ש זה בחלק א'. ומה שאנו מבחינים בבחי"ג שש ספירות חג"ת נה"י, הנה אין כאן שום הוספה על ה' הבחינות, אלא שהם הבחן מיוחד של ה' הבחינות ההן, מבחינת התכללותן בז"א.

באופן, שג' ספירות: כח"ב המקובלים בז"א, מתמעטים אצלו לבחינת ג' ספירות חג"ת, וספירת נצח שבו, הוא בחינתו עצמו, וספירת הוד שבו, היא התכללות המלכות שבז"א.
ודבר החיוב להבחן כפול של ה' הבחינות אצל ז"א ביחוד, יש בזה ענין רב. כי כללות כל האור המקובל בפרצופין נבחן לב' בחינות שהן: אור החכמה, ואור החסדים, שהמרחק ביניהן רב מאד, וכבר מובא זה בחלק א' (באו"פ פרק א' אות ה') ע"ש. והן מכונות ג"כ בשם אור ג"ר, ואור ו"ק. משום כי אור החכמה נבחן, רק בג"ס הראשונות: כתר חכמה בינה, שהם: יחידה חיה ונשמה. אבל ברוח ונפש, שהם: ז"א ומלכות, יש בהם רק אור החסדים, ואפילו בג"ר שלהם. כמ"ש בזוהר (משפטים אות תק"כ) רישא דמלכא אתתקן בחסד ובגבורה.
ומתוך, שגם הג"ס הראשונות דז"א כח"ב, הן רק בחינת אור החסדים, הנה יצא לנו הבחן מיוחד של ג' הבחינות הראשונות, מבחינת היותן רק אור החסדים. ונמצא ע"כ, ב' מינים של ג' בחינות ראשונות, או מאור חכמה, או מאור החסדים. שג' בחינות הראשונות בהיותן בחינת אור החכמה, הן נבחנות בשמות: כתר חכמה בינה. ומצד היותן מבחינת אור החסדים, הן נבחנות בשמות: חסד גבורה תפארת, דהיינו אצל

רנ חלק ד תלמוד עשר הספירות פרק ו

מחסד עד הוד, אך צ היסוד, אינו לוקח חסד פרטי לעצמו, רק שנכללים כל הה' קצוות בו, נמצא כי בחינת כללות של הרוח, זה הוא שנתגלה במלכות כאשר בא יסוד, אבל בצאת ההוד או הנצח וכיוצא משאר ספירות אז היה מתגלה בחינת הקצוות ממש של הרוח במלכות.

כשיצא יסוד דז"א נתגלתה כללות הנפש דז"א, וכשיצא ההוד נתגלה
קצה א' דנפש ז"א וכו', עד שנשלמו הו' קצוות
ט) והנה כל זה הוא מה שנוגע אל בחינת המלכות, אמנם מה שנוגע אל הו' קצוות דזעיר אנפין הוא באופן זה: כי בצאת היסוד, אז מתגלה בחינת כללות ה' קצוות דזעיר אנפין בבחינת נפש לבד, אך בבוא ההוד אז מתגלה קצה א' דנפש דזעיר אנפין. וכן עד שנשלמו כל הו' קצוות.

כל קצה וקצה מחג"ת נ"ה כשיצאו נתנו כללות הארת הנפש ביסוד.
אבל בה' הבחינות עצמן אין אחד מוסיף כלום לחברו
י) עוד יש ק הפרש אחד בין היסוד לה' קצוות אחרים, והוא, כאשר בא ההוד נתן כח כללותו מחדש ביסוד, בחינת נפש לבד, וכן כולם, עד שיצא החסד, וגם הוא נתן בצאתו, כח כללותו ביסוד, מה שאין כן בשאר ה' קצוות, כי בבוא אחד לא היה מוסיף שום תוספות בחבירו כלל ועיקר, כי כולם שוים, רק כאשר נשלמו כל הששה, אז נמצא, שנגמר כל הזעיר אנפין בבחינת נפש.

אור פנימי

ז"א, כמבואר. ולפיכך, פעם אנו מכנים לה' הבחינות: כח"ב ז"א ומלכות, והיינו בשעה שגה"ר הן אור החכמה. ופעם אנו מכנים אותם חג"ת נ"ה, או ה' חסדים והיינו בשעה שגה"ר הן מבחינת אור דחסדים לבד. ותזכור זה לכל המקומות.
ועם כל זה, אותם ה' החסדים: חג"ת נ"ה, אינם נבחנים, לה' בחינות של עביות, כמו ה' הבחינות הכוללות, כי אור דחסדים גופו אינו אלא רק בחי"ג בלבד, והוא נקרא אור רוח. באופן, שאין שום הבחן בערכי העביות בין שש הספירות חג"ת נה"י.

צ) שהרי אין כאן יותר מה' בחינות, כמ"ש בדיבור הסמוך. אכן ספירת היסוד, היא הבחן ג' מה' הבחינות הכוללות, והיינו מבחינת ההתכללות והשתוף של מדת הרחמים בדין, המובא לעיל (באו"פ ח"ד פ"א אות ד'),

באופן, שה' הבחינות: חג"ת נ"ה, הם הרחמים והדין כל אחד בפני עצמו, שמצד הרחמים הם נקראים ה"ח, ומצד הדין הם נקראים ה' גבורות. ובספירת היסוד שמה מקום השיתוף דמה"ר בדין, ושמה נכללים ה' חסדים וה' הגבורות אלו באלו ונמתקים יחד, ומכאן מושפעים למלכות. וזה אמרו "אך היסוד, אינו לוקח חסד פרטי לעצמו, רק נכללים כל הה' קצוות בו" כמבואר.

ק) כי להיות היסוד, רק בחינת התכללות של הה' קצוות, על כן הוא מחויב להיות מושפע על ידיהם, ולפיכך בביאת כל קצה וקצה הוא מתמלא ומשתלם. מה שאין כן ה' הקצוות עצמם, שהם ה' בחינות נבדלות זו מזו כמו ה' הבחינות הכוללות, לכן אין האחד מוסיף כלום לחברו כי כל אחד ואחד מתגדר בבחינת עצמו.

ספירות עץ חיים העקודים רנא

כשיצאה בינה היתה לעצמה בנפש, ורוח לז"א, ונשמה למלכות. וכשיצאה חכמה היתה נפש
לעצמה, ורוח לבינה וכו'. וכשיצא כתר היה בנפש לעצמו ורוח לאבא וכו'
יא) ר ואחר כך יצאה הבינה, בבחינת נפש לבד לעצמה, ובחינת רוח לזעיר אנפין, ובחינת נשמה למלכות. ואחר כך יצאה החכמה, בבחינת נפש לעצמה, ובחינת רוח לבינה, ובחינת נשמה לזעיר אנפין, ובחינת חיה למלכות. אחר כך יצא הכתר בבחינת נפש לעצמו, ובחינת רוח לאבא, ובחינת נשמה לאמא, ובחינת חיה לזעיר אנפין, ובחינת יחידה למלכות.

כשיצא כתר היה בו נפש לבד. וגם בחינה זו לא נשארה בו, כי נסתלקה למאציל
יב) והרי כי בבוא כתר, שהוא אחרון מכולם, לא יצא כי אם בבחינת נפש לבד. וזה סוד הפסוק נשבע ה' בנפשו, על דרך הנ"ל. ואפילו בחינה זו של ש נפש הכתר, לא נשארה בעולם עקודים כנ"ל, כי חזרה להתעלם, ונשארה דבוקה במקומה במאצילה.

בבוא כתר היו למלכות נרנח"י ושאר הספירות היו חסרות,
והוצרכו לחזור אל המאציל
יג) ואמנם בבוא כתר, נמצאת המלכות שלמה מכל ה' אורות פנימים,

אור פנימי

ר) כי כשבאה לכתר אין לה אלא כלי אחד שאינו יכול לקבל אלא נפש כנ"ל. ואז יורד רוח לכלי חכמה ושורשו שנשאר בכתר נעשה רוח לז"א, ועמו יורד ג"כ רוח דנפש לכלי חכמה. ושורש הנפש שנשאר בכתר הנה מטעם אין העדר ברוחני נעשה לנשמה דנפש. הרי שיש עתה נר"נ לנפש, ונ"ר לרוח, ונפש לנשמה. וכן כשיצאה חכמה ובאה בכלי דכתר, אין לה שם אלא נפש דחיה, ואז יורדת נפש דנשמה לכלי דחכמה עם הנשמה דנפש ועם הרוח דרוח. ושורש דנפש שנשאר בכתר נעשה עתה לחיה דנפש, ושורש דרוח שנשאר בכתר נעשה עתה לנשמה דרוח, ושורש הנשמה שנשאר בכתר נעשה עתה לרוח דנשמה. ונמצא עתה במדרגה נפש דחיה. ונ"ר דנשמה. ונר"נ דרוח. ונרנ"ח דנפש. וכן כשיצא אור היחידה בכלי דכתר, אין בה אלא נפש שלה, כי אין לה אלא כלי א'. ואז יורדת חיה לכלי דחכמה, ועמה הרוח דנשמה עם הנשמה דרוח, ועם חיה דנפש. ושורש החיה שנשאר בכתר נעשה

לרוח דחיה ושורש נשמה שנשאר בכתר נעשה לנשמה דנשמה וכו' עד"ז. ואין להקשות הרי (בחלק ג' פרק י"ב אות ז') אומר הרב שאוה"ח העולה בעקודים ומלביש את אור הישר משוה כל הכלים בקומה שוה, וכל אחד ואחד קומתו שוה עד הכתר (כמ"ש בהת"פ שם פרק ג' אות ד'). הענין הוא כי יוצאים כאן כח"ב תו"מ באורך וכח"ב תו"מ בעובי, דהיינו ה' פעמים כח"ב תו"מ אלו על אלו בעובי, שאין ביניהם שינוי כלל. אבל בכח"ב דאורך יש ודאי שינויים שבכתר שבו אין שם אלא נפש דכתר. ובחכמה רק נ"ר דחכמה. ובבינה רק נר"נ דנשמה, וכו'.

ש) כי קומת כתר, אינה נמשכת אלא ע"י בחי"ד (כנ"ל), והנה הבחי"ד לא נתחדשה עוד בזווג דהכאה אחר שנזדככה בהסתלקות דהתפ"א דעקודים מטעם שבחי"ד לא הניחה אחריה רשימה (כנ"ל בדברי הרב). ולפיכך נעלם אור הגדול הזה מכאן ואילך מכל הפרצופים והעולמות.

רנב חלק ד תלמוד עשר הספירות פרק ו

שהם נרנח"י. ועתה היו חסרים עדיין כל הספירות (כנ"ל), שיצאו חסרים בלי תשלומין, והיה זה ממש בכוונה גמורה (כנ"ל), ולכן הוצרכו לחזור ולעלות אל המאציל לקבל ממנו תשלומיהן.

הכתר יצא אחרון וחזר ראשון. ומלכות יצאה ראשונה וחזרה אחרונה
יד) ואמנם עתה בחזרה היה ת הכתר חוזר בתחילת כולם, נמצא שיצא אחרון ונכנס ראשון. א והמלכות היה להיפך, כי יצאה ראשונה ונכנסה אחרונה. וזה סוד הפסוק, אני ראשון ואני אחרון. וביאור זה הפסוק יצדק בין בספירת הכתר בין בספירת המלכות, אלא שזה היפך זה. והוא כמו שנודע כי "אני" הוא כינוי אל המלכות, ובהפוכו "אין" כנוי אל הכתר.

בהעלם הכתר עלתה מלכות במקום יסוד. ועי"ז קיבלה מלכות מקיף דחיה,
וז"א קיבל יחידה, ובינה חיה, וחכמה נשמה
טו) ב והנה בהתעלם הכתר אל מקורו, עלתה החכמה במקום הכתר, ובינה במקום חכמה, וכן על דרך זה כולם, עד שנמצא המלכות במקום היסוד. ועל ידי עליה זו במקום היסוד, ג נתוסף בה האור, והיה לה בחינת מקיף א' שכנגד בחינת חיה הפנימית. גם זעיר אנפין עלה במדרגה אחת, ונתוסף בו בחינת יחידה מן אורות פנימים, ד ועתה נשלם לו ה' אורות פנימים. ה ובינה, נתוסף בה בחינת חיה הפנימי. ו וחכמה, נתוסף בה בחינת נשמה הפנימית.

כשעלתה חכמה נתוספה בבינה יחידה וז"א קיבל מקיף
דחיה, ומלכות מקיף דיחידה
טז) ז ואחר כך עלתה החכמה בהמאציל, ועלתה בינה במקום הכתר,

אור פנימי

ת) כבר נתבאר זה לעיל, שהוא משום שבהזדככות הראשונה מבחי"ד אל בחי"ג, תיכף נעלמת קומת כתר מהגוף, כי הזווג דהכאה הנעשה על בחי"ג, כבר אינו מוציא אלא ע"ס בקומת חכמה. ואור הכתר נעלם למקורו, כנ"ל.
א) כי היא נעלמה, רק אחר שנזדכך המסך מכל עביותו והשוה צורתו למאציל, כנ"ל.
ב) כמ"ש לעיל, אשר עלית המלכות במקום היסוד, פירושו, שהמסך דבחי"ד, שהוא בחינת כלי המלכות, עלה ונזדכך לבחי"ג, שהיא בחינת כלי היסוד, ואז אור העליון, שאינו פוסק, נזדווג במסך דבחי"ג ויצאו ע"ס בקומת חכמה. "והכתר נתעלם

למקורו, ועלה אור החכמה במקום הכתר, ובינה במקום חכמה וכן עד"ז כולם", כמ"ש כבר באורך.
ג) כי עתה השיגה מלכות כלי ששי מקומת בחי"ג ע"י עליתה ביסוד, הנבחן לכלי חיצון כלפי בחי"ד. ומתלבש בה או"מ דחיה בכלי חיצון זה.
ד) כי עתה הרויח כלי חמישי, וכיון שיש לו ה' כלים, מתפשטים בהם ה' אורות נרנח"י בשלימות.
ה) כי השיגה כלי ד' ויש לה מקום לאור החיה.
ו) כי השיגה כלי ג', ויש לה מקום להתלבשות אור הנשמה דחיה.
ז) כלומר, שגם המסך דבחי"ג נזדכך

ספירות עץ חיים העקודים רנג

ונתוסף בה בחינת יחידה הפנימית, ח ונשלמה בכל אורות ה' פנימים. ט וזעיר אנפין, נתוסף בו מקיף אחד נגד חיה הפנימי. ומלכות נתוסף בה מקיף יותר עליון, אשר כנגד יחידה הפנימית.

כשעלתה בינה נתוסף בז"א מקיף דיחידה , ויותר מזה לא הרויחו ז"א ומלכות
יז) ואחר כך י עלה חסד במקום כתר, כי בינה עלתה במאצילה, כ ואז נתוסף בז"א גם בחינת מקיף ב' עליון, שכנגד יחידה הפנימית. ומשם ואילך ל לא הרויחו זעיר אנפין ומלכות, ולא נתוסף בהם עוד תוספות אור.

בכל בחינה ובחינה יש י"ס ונכללות בה' הן בפנימיים והן במקיפין
יח) והענין הוא, בהקדמה אחת שצריך שתדע, והוא, כי הרי נת"ל כי בכל בחינה ובחינה מכל עולם ועולם ובכל פרצוף, יש בו יוד ספירות

אור פנימי

לבחי"ב ויצאו הע"ס בקומת בינה, ונעלם גם אור החכמה ועלה למקורו למאציל. ואז נבחן, שהמלכות עלתה לבינה, ששם מקום הזווג במלכות. והז"א במקום חכמה. והבינה במקום כתר.
ח) כי השיגה כלי חמישי, ויש לה מקום להתלבשות היחידה.
ט) היינו בעת מציאת הזווג דבחי"ב שיצאה קומת בינה, שבינה באה בכתר, וז"א בחכמה, ואז השיג ז"א כלי לאו"מ דחיה מקומת בינה. ומלכות השיגה מקומה זו דבחי"ב מקיף דיחידה.
י) כלומר, שהמסך דבחינה ב' נזדכך לבחי"א, שנקרא שמלכות עלתה לחכמה, אשר אז נתמעטו הע"ס לקומת ז"א, ונעלם אור הבינה מהפרצוף ועלתה למקורו למאציל, כנ"ל. וזה אמרו "עלה החסד במקום כתר" דהיינו ז"א במקום כתר, ומלכות במקום חכמה, כנ"ל.
כ) דהיינו שיצאה קומת בחי"א, שהיא קומת ז"א שבא בכלי דכתר, ומלכות בכלי חכמה, אז קנה ז"א מקיף דיחידה, מהכלי החדש הזה. ויש לדעת שאור המקיף חושק תמיד להאיר לפרצוף, כי כל הזדככות נעשית מסבה זו. אלא לכלי הוא צריך, וע"כ כיון שמשיגים כלי ששי וכלי שביעי, מאירים תיכף מקיפי חיה יחידה בהם.

ל) והטעם הוא, כי הזווג דהכאה הנעשה בבחי"א של ראש, שנקרא עינים, או"ח שלו קטן מאד, מטעם שעביות המסך ההוא קלושה היא, ומכונה ע"כ הסתכלות דק. ועי' בדברי הרב לעיל (בחלק ג' פי"א אות ו'), שאומר שהבל העינים אינו מתפשט למטה אלא שנשאר במקומו בראש (ועי' שם באו"פ אות ד'), שפירושו של "הבל" הוא או"ח היוצא ע"י זווג דהכאה, (כמ"ש שם).
ולפיכך, רק הז"א העומד עתה בכתר, יכול לקבל מהארת הזווג של העינים, ואע"פ, שהארתו אינה מגיעה למטה מהראש, מכל מקום כיון שהמלכות של ראש, נעשה כתר לגוף, על כן נמצא הז"א קרוב לבחינת ראש, ויכול לקבל מהעינים. משא"כ המלכות העומדת עתה בחכמה, כבר נמצאת לגמרי למטה מהראש, ואינה יכולה להרויח כלום מהזווג דבחי"א, כי אינה יכולה לקבל שום או"מ מהארת העינים כמבואר.
ואח"כ כשעלתה המלכות לכתר ונעלם גם קומת הז"א למאציל, הנה אז פסק הזווג דהכאה לגמרי. כי המסך המזדכך לבחינת כתר, אין בו עוד עביות המספיקה להכאה, ואינו מעלה או"ח, וע"כ הארת המלכות שמקבלת שם, היא מועטת מאד, ואינה נחשבת לבחינת אור מקיף, למלכות.
וזה אמרו ש"ז"א ומלכות לא הרויחו

רנד חלק ד תלמוד עשר הספירות פרק ו

לא פחות ולא יותר, והם אורות פנימים עשרה, ומקיף עשרה, אמנם יוד פנימים נכללים בה' בלבד, שהם כנגד הה' בחינות פרצופין שיש להם, כנזכר במקום אחר, והם א"א ואו"א וזו"ן, והם עצמם נקראים נרנח"י של כללות של כל עולם ועולם לבדו. וכן על דרך זה במקיפים, שהם מ יוד ונכללים בה'.

בע"ס דראש יש ה' אורות פנימיים וה' אורות מקיפים, אבל מפה
ולמטה דא"ק יש רק ה' פנימיים וב' מקיפים יחידה חיה
יט) אמנם דע, כי בכל האורות והעולמות והפרצופין שיש נ מן החוטם של אדם קדמון ולמעלה, בכל פרצוף, יש תמיד כל הבחינות האלו שלימות, שהם: ה' אורות פנימים הכלולים מיוד ספירות פרטיות כנ"ל, וה' מקיפים הכלולים מיוד ספירות פרטיות, ס אך מפה דאדם קדמון ולמטה עד סוף כל העולמות, לא יש רק ה' אורות פנימים, וב' מקיפים העליונים, שהם כנגד יחידה חיה, ולא עוד, כי האור נתמעט משם ולהלאה. לכן בעולם העקודים שהם האורות היוצאים מפה דאדם קדמון ולחוץ, לא היה בו רק ה' אורות פנימים וב' אורות מקיפים, ואין עוד. וזכור הקדמה זו.

בהמשך זמן עלית הכתר למאציל נסתלק גילוי יחידה ממלכות
* כ) ודע כי כאשר עלה הכתר אל המאציל, אז באותו שיעור והמשך

אור פנימי

יותר, ולא נתוסף בהם עוד תוספות אור", שהוא מטעם המבואר, שהמלכות אינה יכולה לקבל אפילו מהעינים, מטעם שאינם מאירים למטה מהראש. והז"א, אחר שקיבל המקיף הב', כבר נמצא במקורו במאציל. וע"כ, אין להם יותר מה' פנימים וב' מקיפים. (נ"ב מכת"י רבינו זיע"א הפירוש הזה מיותר, כי הטעם הוא מפני שאין יותר מה"פ וב' מקיפים, כמ"ש הרב להלן אות י"ט)

מ) וזה פשוט מאד, כי אין כאן יותר מה' בחינות, שעליהן יוצאות ה' קומות, שנקראות: כח"ב זעיר אנפין ומלכות, או ה' פרצופין: א"א או"א וזו"ן, אלא שבחינת ז"א, דהיינו בחיה"ג, יש לה שש ספירות: חג"ת נה"י, ואין ביניהן שום הפרש בקומה, כי לכולן בחינה אחת של עביות. וע"כ אין

* עץ חיים היכל א"ק שער ו' פ"ד.

יותר מה' אורות פנימים, וכן ה' אורות מקיפים.

נ) כלומר בע"ס של ראש א"ק, שאו"ח עולה שם ממלכות של ראש ולמעלה, ומלביש ט' הספירות הראשונות כנ"ל. ומלכות של ראש נקראת פה, ששם עומד מסך דבחי"ד, וז"א של ראש נקרא חוטם, שמשם מתחיל או"י של ראש.
ס) כלומר בע"ס של גוף הנמשכות ממעלה למטה להתלבשות בכלים, הנה אין שם יותר מב' מקיפים עליונים, שהם חיה ויחידה. והטעם הוא, מפני חסרון הכלים החיצונים הצריכים לאורות המקיפים דנר"ן. כי חיצוניות הכלים לקבלת אורות מקיפים יוצאים ע"י הזווגים דהכאה הנעשים בשעת הזדככות המסך, ועליתו למאציל (כמ"ש לעיל פרק זה אות א' ובאו"פ שם) ומתוך שזווג דהכאה אינו נוהג מבחי"א ולמעלה ע"כ לא

ספירות עץ חיים העקודים רנה

הזמן שהיה עולה, אז המלכות, ע נסתלקה ממנה בחינת גילוי יחידה, שהוא האור שהיה נמשך לה מן הכתר, שכיון שהכתר היה עולה ומסתלק, לא היה כוונתו להאיר בה, פ אמנם נשאר בה הרשימו לבד.

כשסיים כתר עליתו למאציל חזר גילוי יחידה למלכות
כא) וכאשר סיים הכתר להתעלם צ וסיימה המלכות לעלות עד סיום היסוד אז ק חזר להאיר בה המאציל כבתחילה בחינת היחידה שבה. כי אחר שעלה הכתר בהמאציל, גם היא עלתה ביסוד, והיתה מדרגה אחת קרובה יותר אל המאציל, והיתה מקבלת עתה ממנו מה שהיתה מקבלת מקודם מן הכתר. אך כל זמן שלא סיים הכתר לעלות, אז היה ר הכתר מפסיק בין מאצילה ובינה, והכתר עצמו גם כן לא היה מאיר בה. וכן על דרך זה הוא בבחינת חיה שמקבל מן הכתר. וכן על דרך זה החכמה ובינה וכיוצא בהם.

בהמשך זמן עלית חכמה למאציל נסתלק גילוי חיה ממלכות. וכשחכמה
סיימה עלייתה חזר גילוי חיה למלכות
כב) וכן כשעלה חכמה למעלה במאצילה נסתלקה מן המלכות החלק שהיה מגיע אליה ממנו, ולא נשאר בה רק רשימו לבד, עד שהשלימה החכמה לעלות למאצילה, ואז חזר האור כבתחילה. וכן תקיש מזה אל כל

אור פנימי

יכלו לצאת יותר מב' כלים חיצונים: א' ליחידה וא' לחיה, (כמ"ש לעיל).
ע) כי אחר שנזדככה הבחי"ד, ובטרם ביאת המסך לזווג דבחי"ג, נמצא אז הפרצוף בלי שום הארה כלל, כי הקומה דבחי"ד, שהיא אור הכתר, נסתלקה. והקומה דבחי"ג עדיין לא באה.
פ) ואין להקשות שזה בסתירה למ"ש לעיל, אשר המלכות לא השאירה רשימה אחריה. כי שם מדבר בדיוק מרשימות דאור ישר הנכללות במסך בעת ביאתו למאציל שעליהן יוצא הזווג להתפ"ב, שנקרא ע"ב, (כמ"ש לעיל באו"פ). משא"כ כאן הוא מדבר מהרשימה המיוחסת לאור המלכות שהיא בחינת או"ח.
צ) כמו שנתבאר לעיל, שמלכות פירושה, המסך שבה. וסיום עליתה ליסוד, פירושו, שגם מלכות של ראש עלתה לחוטם, ויצא שם זווג דהכאה בקומת חכמה. שזה נבחן שסיימה העליה.

ק) כמו שמבאר והולך, כי אחר שעלתה ביסוד, שפירושו, שנזדכך המסך וקיבל לעביות דבחי"ג, שאז גם המסך שבפה דראש עלה לחוטם, שהוא בחי"ג של ראש, ויצא שם הזווג דהכאה בקומת חכמה, ונמשך משם למטה לגוף כנ"ל. נמצא עתה שהיא "מדרגה אחת קרובה יותר אל המאציל", כלומר שהיא מקבלת עתה מלמעלה מהבחינה שכנגדה שבראש, כי עתה היא מקבלת מהזווג שבחוטם, וחזר להאיר בה המאציל בחינת היחידה שבה, אלא בקומת חכמה, שהיא בחינת חיה דיחידה, וחיה דיחידה זו נעשה בה לבחינת אור מקיף דחיה, כמו שנתבאר לעיל. וזה אמרו "והיתה מקבלת עתה ממנו, מה שהיתה מקבלת מקודם מן הכתר". כלומר, שמקבלת עתה מן החוטם דרך כתר דז"א, כמו שהיתה מקבלת מקודם דרך הכתר של עצמה.
ר) כלומר, אחר שנזדככה הבחי"ד והתחיל הכתר להתעלם, הנה כל כמה שעוד

רנו חלק ד תלמוד עשר הספירות פרק ו

השאר, כי הם חלוקות רבות. כי כשהתחילה ש חכמה לעלות בכתר, נסתלקה הארתה מכל אשר למטה ממנה, וכשכבר עלתה בכתר, אז חזר כבתחילה. וכשחזר פעם ב' לעלות במאציל נסתלק האור פעם שני, וכשנגמר לעלות חזר האור לאיתנו. והמעיין יבין שאר חלוקים על דרך זה, בענין המקיפים דזו"ן, שלוקחים בעת חזרתן והסתלקותן למעלה.

אור פנימי

לא היה הזווג בבחי"ג, נמצא העלמת הכתר עושה הפסק הארה בפרצוף, כי בבחי"ד אין זווג, ובחי"ג עדיין אינה מאירה לה.
ש) כשהתחיל הכתר לעלות למאציל נמשכו ועלו אחריו כל עה"ס שבקומה,

וכאו"א התחילה לעלות לבחינה שממעל לה, וכשסיים הכתר לעלות, שפירושו, שהגיע הזווג בבחי"ג, אז סיימו כולם עליתם. וחכמה באה לכתר, והבינה לחכמה וכו'.

תלמוד עשר הספירות רנז

חלק רביעי

הסתכלות פנימית

ספירות העקודים, כולל ו' פרקים

בהם מתבאר ששה ראשי ענינים : א. ענין זווגי דהכאה
ובטישות. ב. ענין אור חוזר. ג. ענין הרשימות. ד. ענין
הכלים. ה. ענין המסך. ו. ענין אור ישר.

א) היות שדברי הרב שבכאן המה כולם יסודיים, שכל אדני החכמה בנוים עליהם, ואין לך ענין קטן בכל העולמות אבי"ע, שלא יהיה בהם בכללות ובפרטות, תוצאות מכל הענינים כולם המובאים כאן בעשר הספירות דעקודים, ולא עוד אלא מכל שינוי קל וחידוש קטן שבכאן, מסתעפים בפרצופי אבי"ע ענינים רבים ועמוקים מאד, שהרי נודע, שכל הכחות וחידושי צורות שבעליונים מחויבים להמצא בכל תחתון מהם אף פרט קטן לא יחסר, שזה נוהג בכל ההמשך השתלשלות של הפרצופין והעולמות עד סוף עשיה ומכל שכן כאן, שעדיין אנחנו עסוקים בקו הראשון, הנמשך מא"ס ב"ה למקום הצמצום, שהוא פרצוף הא' דאדם קדמון. וע"כ, כל מלה ומלה שבכאן, היא מרגלית יקרה לאין ערך, שצריכים להבינה בכל רחבה ובהגדרתה האמיתית, ולשננה ולזכרה בכל המשך החכמה.
ולפיכך, באתי לסדר כאן את ראשי הענינים, המובאים בחלק הזה, בסדר המועיל לזכרון, גם להבחין בכל ענין, מעקרי הבחנות שהרב מביאם כאן, ולהגדיר כל דבר עד כמה שאפשר, בכדי שהמעיין יוכל להשמר, שלא יוציא שום דבר מחוץ לגדרו הנאמן, כי טעות קלה במקומות אלו, תפסיק את ההבנה לגמרי בהמשך החכמה.

פרק א'
ה' מיני זווגי הכאות ובטישות
ב) ה' מינים מזווגי הכאות ובטישות, אנו מוצאים כאן בדברי הרב, בהתפשטות א' דא"ק, שהם:

א' הנקרא הסתכלות א', שהוא זווג דהכאה דאור העליון בהמסך שבכלי מלכות, שהוא לבחינת כלים של ראש. (כנ"ל בח"ג פי"ב אות ד').
ב' הוא הכאה וביטוש דאו"פ ואו"מ זה בזה בצאתם מחוץ לפה דא"ק. שמביא הרב כאן (פ"א אות ג').
ג', הנקרא הסתכלות ב', שהוא זווג דהכאה דאור עליון במסך שבכלי מלכות, שהוא לעשות כלים לגוף. (המובא בח"ג פי"ב אות ה' ובע"ח ש"ד פ"ג).
ד', הכאה וביטוש דהרשימה ואוה"ח היורד, זה בזה. (המובא כאן פרק ג' אות ט').
ה', ביטוש דאור המלכות עם אור החוזר היורד. (המובא כאן פרק ד' אות ג').

זווג דהכאה הא', עושה רק שרשי כלים.
הב', הכלי והאור מעורבים. הג', עושה כלים גמורים
ג) והנה שורש הכל הוא הזווג שנקרא הסתכלות א', שממנו נמשך כל האור שישנו בפרצוף, וקבר נתבאר ענינו היטב, בדברי הרב (בח"ג פ"א אות א' ופרק י"ב אות ב' ג'). אמנם הוא מספיק רק להוציא שרשי כלים, שנקרא בחינת התלבשות בכח ולא בפועל ממש. כי אוה"ח מלביש כאן ממטה למעלה, שפירושו בחינת התנגדות להתלבשות בעביות הכלי וע"כ נקראות עה"ס שבראש, בשם א"ס ב"ה, או כתר, כמ"ש הרב (שם ח"ג פ"ו אות ז') עש"ה. ולא עוד אלא אפילו אח"כ, כשנתפשטו עה"ס ממלכות של ראש ולמטה לתוך הגוף עד הטבור, עדיין אין שם בחינת כלים ניכרים לעצמם, אלא, שהאור והכלים כמו מעורבים יחד, כמ"ש הרב כאן (פ"ו אות

רנח חלק תלמוד עשר הספירות רביעי

א', עש"ה). ועיקר גילוי הויות הכלים מתחיל מהסתכלות ב', שנעשה על המסך, אשר בכלי מלכות, בעת הזדככות, דהיינו ד' הקומות היוצאות במדרגות של זיכוכו.

זווג דהכאה הג' נעשה ע"י או"מ ואו"פ, שאו"מ מזכך את המסך ואור העליון מזדווג בהכאה על המסך במדרגות של הזדככותו ומוציא ד' קומות
חו"ב תו"מ
ד) וענין הזדככות זו, נעשה על ידי הכאה של או"פ ואו"מ זה בזה, כמ"ש הרב (כאן בפ"א אות ג') וע"ש באו"פ. ונתבאר שם, שאוה"מ מזכך העביות שבמסך, עד שהוא נעשה זך כהמסך שבמלכות של ראש. ובאמת נעשה כל הזיכוך הזה בבת אחת וברגע אחת, כמ"ש הרב (כאן פ"א אות ט') אלא, מתוך שהאור העליון אינו פוסק מלהאיר אפילו רגע, נמצא אור העליון מזדווג עמו בד' המדרגות שהמסך בא בדרך זיכוכו, ומוציא שם ד' קומות של ע"ס, שהן חכמה בינה ז"א מלכות. כמ"ש באו"פ (פרק א' אות ז').

גמר גילוי הכלים אינו, אלא ע"י הסת"ב
ה) והנה נתבאר, ההפרש בין ג' מיני זווג דהכאה: כי הסתכלות א', הגם שהוא השורש והמקור לכל האורות והכלים שבפרצוף, מ"מ אין בו שום התגלות בפועל, וכל הגילוי הוא רק על ידי הסתכלות ב' הנעשית במדרגות זיכוכו של המסך, וענין הזדככות הזה נעשה על ידי הכאה ובטישא של או"פ ואו"מ זה בזה.

ב' זווגי הכאה האחרונים הם לצורך הפרצוף שלאחריו
ו) וכל אלו ג' מיני הכאות, הם לצורך עצמו של הפרצוף, אמנם דבר ההכאה וביטוש של הרשימה עם אוה"ח זה בזה, הוא לצורך הכלים של הפרצוף שלאחריו. כמ"ש באו"פ (פ"ב אות ג') ועד"ז הוא ההכאה של אור המלכות ברשימה, שהוא לצורך כלי המלכות מהפרצוף שלאחריו. והנה נתבאר, שג' מיני הכאות ראשונות הם לצורך הפרצוף עצמו, וב' הכאות האחרונות הן לצורך הפרצוף שלאחריו.

פרק ב'
י"ב מיני אור חוזר

או"ח הנדחה בכללו ממלכות, נעשה לאו"מ
ז) י"ב מיני או"ח, אנו מוצאים כאן בדברי הרב, ואלו הם:
הא', הוא או"ח הנדחה מבחי"ד בעת הסתכלות א', שהמסך מעכב על אור העליון ואינו מניחו להתפשט שם, והאור חוזר לאחוריו, ומלביש על עשר הספירות דאור ישר, כנודע. והנה ב' מיני או"ח יש להבין כאן, א', הוא כללות האור הנדחה מהתלבש בכלי מלכות, שהוא שיעור גדול מאד ומאד, ומכ"ש בפרצוף הראשון דא"ק שאנו עסוקים בו, שהוא כולל כל ההפרש, מא"ס ב"ה שהיה ממלא כל המציאות, אל פרצוף א"ק, שהוא רק בחינת קו דק של אור כלפי אור א"ס ב"ה. ותדע, שהאו"ח הזה הוא כולל כל האו"מ, שבעולמות כולם.

או"ח המלביש לאור ישר, הוא תולדה
של או"ח הראשון הנדחה ממלכות
ח) ומין הב' של או"ח הכלול כאן הוא האו"ח העולה ממטה למעלה ומלביש לע"ס דאו"י. ויש בזה עמקות רבה. כי באו"ח הנדחה מן בחי"ד, יש להבין בו בחינת קיום דהיינו ממשיות האור הנדחה משם. ויש להבין בו בחינת שלילה, שהיא כח ההכאה לפי עצמה, המולידה אור גדול, מפאת הפרישה מהאור. והוא בחינת יחס משותף מן האור הנדחה לאחוריו, ומן הבחי"ד הנשארת ריקנית מן האור ההוא, ואו"ח הזה הנולד מפאת הפרישה מן האור, הוא האוה"ח דמין הב', העולה ומלביש על ע"ס דאו"י. וע"כ הוא נחשב לתולדה מן או"ח דמין הא' הנ"ל, להיות בעיקר מן בחינת השלילה, אלא על ידי יחס משותף כמבואר.

ב' מיני או"ח הם או"פ ואו"מ הפרש גדול בין חו"ב תו"מ דאו"פ
ט) והנה ב' מיני או"ח הנ"ל, הם נבחנים לאו"פ ואו"מ של ע"ס דראש. כי אותו האו"ח המלביש על ע"ס דאו"י, הוא חלק קטן מאוד

הסתכלות תלמוד עשר הספירות פנימית רנט

מכללות האו"ח הנדחה לאחוריו, להיותו, רק תולדה ובחינת יחס משותף, מכלי מלכות ואור הנדחה. וכבר ידעת, שיש ד' בחינות של אור ישר זה למעלה מזה, הנקראים ח"ב, ז"א, ומלכות, והכתר הוא שורשם. וההפרש ביניהם רב ועצום מאד. ולפיכך, אינו דומה התולדה שנולדת מבחינת יחס משותף של האור הנדחה עם בחינת מלכות, להנולדת מיחס משותף, מן האור הנדחה עם בחינת ז"א, ומכ"ש עם הבחינות שלמעלה מז"א.

נרנח"י נולדים ויוצאים מיחס משותף מאו"ח הנדחה, וכח"ב תו"מ דאור ישר
י) ובהמתבאר תבין, לידת ה' האורות, הנקראים: נפש רוח נשמה חיה ויחידה. כי הנולד מן יחס משותף, מאו"ח עם בחינת המלכות, נקרא אור הנפש. והנולד מיחס משותף, מאו"ח עם בחינת ז"א, נקרא אור הרוח. והנולד מיחס משותף, מאו"ח ובחינת בינה נקרא אור נשמה. והנולד, מאו"ח עם בחינת חכמה, ניקרא אור החיה. והנולד, מאו"ח ובחינת הכתר נק' אור היחידה.

אם או"ח המלביש הוא תולדה מיחס משותף מאו"ח הנדחה, עם המלכות, נבחן האור לאור הנפש
יא) והנה עתה, אשר האו"ח המלביש על ע"ס דאו"י, היה תולדה מהאו"ח עם בחינת המלכות, הרי האור הנמשך תוך ע"ס הללו, נק' אור נפש. והוא בחינת או"פ של ע"ס הללו, וכללות אוה"ח הנדחה, הוא אוה"מ של ע"ס הללו. והנה נתבאר ב' מינים של או"ח.

או"ח ג', הוא המלובש במלכות דראש, שהוא מקור וכתר, הן לע"ס דאו"ח שבראש, והן לע"ס שבגוף
יב) המין הג' של אוה"ח, הוא אוה"ח הנשאר קבוע וקיים במלכות של ראש, בבחינת מקור ומאציל לכל האורות והכלים, שיש בגוף. שאין לך משהו בגוף, שלא יהיה נמשך מהמקור ההוא, כי בהיות המלכות, בכמות אוה"ח שהיא מעלית, מלבשת לכל האורות של ראש, כנ"ל, הריהי נחשבת בזה לבחינת כתר ושורש, הן לאורות דראש והן לאורות

של הגוף. כי אין אחיזה כלל באור בלי כלי וכיון, שהיא המולדת את אוה"ח המלביש לאורות, ע"כ נחשבת כמו שהולידה גם לאורות עצמם.

או"ח ד' הוא מתפשט מן הפה עד הטבור, שנעשה לכלים על או"י, אלא בלתי גמורים
יג) המין הד', הוא, האו"ח המרחיב את כלי המלכות, לע"ס מינה ובה ממעלה למטה, המכונה, מפה עד הטבור. כי המלכות של ראש מכונה פה, והמלכות של הגוף, שהיא הספירה העשירית של המלכות דראש, נקראת טבור. ובאמת אוה"ח הזה נעשה לבחינת כלים ממש, על עה"ס דאור ישר, היורדים בתוכו ממעלה למטה, כי על כן, נקראות עה"ס הללו, בשם, גוף הפרצוף, אלא שאינן ניכרות כן, והוא מפאת חשיבותו הרבה של העביות שבו. כמ"ש באו"פ (פ"ו אות ה').

או"ח ה' הוא או"ח שבמלכות דגוף הנקרא טבור
יד) המין הה', הוא אוה"ח שבמלכות דגוף, הנקרא אור נקבה, שהוא באמת הארה מאור ישר, אלא שהוא הארה קטנה, שיש בה רק בחינת קבלה, מבלי שום כח של השפעה, וע"כ נקרא בשם או"ח. וזכור זה.

או"ח ו' הוא המתפשט מטבור ולמטה
טו) המין הו' של או"ח, הוא כל המתפשט מטבור ולמטה דגוף וכולו הוא בחינת מלכות של הגוף בלבד, כי ע"ס המתפשטות מהפה לגוף, הנה טה"ס הראשונות, הן מסתיימות על הטבור, והמלכות שבהן תופסת כל זה המקום, אשר מהטבור עד סיומו של הפרצוף. ואע"פ שהיא רק מלכות בלבד, מ"מ היא נבחנת לעצמה שמתפשטת לע"ס. והוא מצד בחינת הסיום של כל ספירה וספירה הנבחן במקום הזה.

היוצא בזווג דהכאה בראש, אינו נבחן אלא בגוף. ההתפשטות עד המלכות נבחנת מפה עד הטבור.
והדחיה ממלכות נבחנת מטבור ולמטה
טז) וצריך שתבין כאן, כי אין לנו שום תפיסה בע"ס של ראש להיותן בחינת א"ס

רס חלק תלמוד עשר הספירות רביעי

ב"ה, וכל מה שאנו מבחינים בע"ס של ראש, הוא רק מבחינת התפשטותן אל הגוף, ומתחתון ילמד העליון. ולפיכך מה שאנו אומרים, שהאור העליון התפשט עד המלכות, והמסך שבכלי מלכות הכה באור ולא נתנו לבא בכלי המלכות, והחזירו לאחוריו, שהאור החוזר הזה הלביש ע"ס דאו"י. הנה הלבשה זו, לט"ס הראשונות, ודחיה זו, מלהתפשט במלכות, הן נבחנות לנו, מטעם שמתפעלים כן בגוף על הטבור, שט"ס הראשונות הנמצאות מטבור ולמעלה, נמצאות מקובלות ומלובשות בתוך אוה"ח. והאור השייך לספירת מלכות, הוא נדחה ואינו מקובל במלכות דגוף, שהוא כל המקום שמטבור ולמטה. ומתוך שהמלכות הזאת היתה מלבשת בהיותה בבחינת א"ס ב"ה מטרם הצמצום, את כל עה"ס, כי על כן היה האור ממלא את כל המציאות, כמ"ש זה באורך בהסת"פ (ח"א פ"א ופ"ב עש"ה). ע"כ אנו מבחינים ג"כ במלכות שנצטמצמה, דהיינו במקום שמטבור ולמטה, שנשארו בה עשרה חללים, שנתרוקנו מאור שהיה להם, בהיותם בבחינת א"ס ב"ה, אשר עתה אין בתוכם אלא או"ח בלבד. ולפיכך אנו מבחינים במלכות דגוף, עשר ספירות בפני עצמן, להיותן נושאות כל החסרון שהופיע בסבת הצמצום. והבן היטב. ומטעם זה, נקרא אותו מקום שמן הטבור ולמטה בשם אחורים, מפאת חסרון אור ישר. והמקום שמטבור ולמעלה, נקרא בשם פנים דפרצוף, מפאת שהוא המקום של כל האור אשר בפרצוף, כמבואר.

או"ח ז' הוא הנשאר בפרצוף אחר הסתלקות אור הישר ממנו
יז) המין הז', הוא אוה"ח הנשאר למטה בגוף, אחר הסתלקותו של אור ישר משם. המובא בדברי הרב (פרק ב' אות י') כי בחזרת אור הישר למעלה לשורשו, אין אוה"ח עולה עמו, שהרי כל עיקרו של או"ח הוא אור הסתלקות, כמו שנתבאר לעיל אות ח', שהוא מבחינת הפרישה של בחי"ד, שאינה מקבלת האור, שזהו מכח הצמצום והמסך הרכוב עליה, הנבחן לעביות ודין

לפי מוצאו, אלא בשעה שנעשה לכלי הממשיך והמלביש לאור העליון, הרי מתהפך העביות והדין הזה ונעשה לזכות ורחמים גמורים, עד שאינו ניכר כלל לשפל וכהה כלפי אור העליון המלובש בתוכו, כנ"ל באות י"ד. אמנם בשעת ההסתלקות, שאור העליון התפשט ממנו, ועלה לשורשו, הנה פקעה ממנו חשיבותו ולא נשאר ממנו יותר ממה שהוא לפי מהותו עצמו, דהיינו עביות וצמצום ודין, כנ"ל. ובזה מובן שבעת ההסתלקות, שחזר האו"י אל שורשו, לא יכול אוה"ח לעלות עמו למעלה, ואדרבה כי עתה נגלתה ירידתו למטה, דהיינו שנגלה הדין והעביות שבו, כמו שהוא לפי מהותו עצמו, כנ"ל. ומשום זה הוא נקרא אור עב. ומעתה נבחן ההפרש למפרע, בין הכלים שהלבישו את האור דהיינו או"ח, ובין האור המלובש בו, מה שלא היה ניכר כלל מטרם ההסתלקות, כנ"ל באות י"ג. וזהו שאומר הרב שם, אשר אור העב הזה הוא בחינת הכלים של הפרצוף.

או"ח ח' הוא או"ח הנ"ל, אחר שהשיג עביות יתרה על עביותו
יח) המין הח' הוא, אור החוזר הנ"ל, מבחינת קבלתו עביות יתרה על עביותו שמעצמו, כבדברי הרב (פרק ו' אות ב'). כי מלבד העביות שנתגלתה בו, ממה שהוא לפי מהותו, הנה עוד נתוסף בו הרושם של דין חדש שהשיג מתוך ההסתלקות של עתה, שהשאיר אותו בחושך, שנמצא מחמת זה בהתעבות כפולה.

או"ח ט' הוא עולה מזווג דהכאה על המסך במדרגות הזדככותו
יט) המין הט', הוא אוה"ח העולה ע"י זווג דהכאה, הנעשה על המסך במדרגות של הזדככותו, אשר הקומות היוצאות בזווגים האלו, נחשבות בכללן לאו"ח, אפילו אוה"י שבהן, מטעם שאלו הזווגים יוצאים בזמן הדין, דהיינו בשעת הסתלקות האורות למאציל.
כ) ואין להקשות, הרי יש בכל קומה וקומה התפשטות אור ישר ממעלה למטה

הסתכלות תלמוד עשר הספירות פנימית רסא

לתוך הגוף, וכל הנמשך ממעלה למטה הוא רחמים, כנודע. והענין הוא, כי באמת אין כאן יותר, רק ענין הזדככות לבד, ואפילו אלו הזווגים הנעשים מאור העליון נכללים גם כן תחת בחינת הסתלקות האורות, משום שדרכה של הזדככות כך, כי הכרח הוא שיעבור ויבא בד' הבחינות בדרך הזדככותו, אשר אור העליון שאינו פוסק אפילו רגע, נמצא מזדווג עמו על דרכו. והרי זה דומה, לאדם היוצא מהבית לחוץ, אע"פ שהוא עושה, למשל, ד' פסיעות בדרך יציאתו מהבית, מ"מ אין אנו מתחשבים עמהם כמו שהיו ד' חניות באמצע הליכתו, וזה לא יעלה על הדעת כלל, שהרי אי אפשר לו לצאת מהבית זולת דרך פסיעות, כי דרך ההליכה בכך. כן הענין שלפנינו, אע"פ שבזמן ההסתלקות עובר המסך ד' בחינות, שאור העליון מזדווג עמו על דרכו, מ"מ אין זה נחשב לבחינת התפשטות של אור העליון לתוך הפרצוף, מבחינת רחמים, אלא שנחשב לבחינת דין, כי הזמן הוא זמן של הסתלקות, שהוא כולל ג"כ את ההתפשטויות שעל דרכו, מפני שכן דרכו הרגיל של ההסתלקות. וזכור זה.
כא) והנה נתבאר, אף על פי, שיש בכל זווג וזווג, היוצא בזמן הזדככות המסך, קומה שלמה של רת"ס, עכ"ז אינם נחשבים לאו"י רחמים, אלא לאו"ח ודין, כמבואר. אמנם כל זה אמור, כלפי עצמותו של הפרצוף בכלל, שסובל מהסתלקות האורות מתוכו, וע"כ אינו מחשיב כל כך, את הקומות היוצאות בדרך ההזדככות והסתלקות האור, מה שאין כן, בהתחשב עם ערכי הקומות דהיינו, מבחינת פרטיותן שלפי עצמן של הקומות ההן, יוצא לנו ערך ההפכי, כי כל קומה היוצאת ע"י זווג היותר קרוב למאציל, היא משובחת ביותר, (ע"ד שנתבאר באות ט' י' ע"ש). כי בבחי"ד לא יצא רק אור הנפש, וכשנזדכך אל בחי"ג יצא אור הרוח, וכשנזדכך לבחי"ב יצא אור הנשמה, וכו'.
כב) וענין ערך ההפכי הנ"ל, צריך להבינו היטב בבהירות מוחלטת, כי הוא כל הקשר וכל הבדל בין האור וכלי, וע"כ, חסרון ידיעתו יכשיל אותנו בכל שעל וצעד במשך

החכמה שלפנינו. והענין הוא כי יש בחי' כלי קבלה לאור העליון מצד האור ישר, שהן ה' הבחינות כח"ב זו"ן. או נרנח"י. ויש כלי קבלה מצד האור חוזר, שהן הקומות שנקראות ג"כ כח"ב ז"א ומלכות. והן הפכות זו לזו מן הקצה אל הקצה. כי מאותו הזווג שיוצא קומת כתר של האו"ח, דהיינו הכלי היותר גדול, יוצא בחינת נפש דאור ישר, שהיא האור היותר קטן. וכמובא לעיל.
כג) והנה כבר נתבאר מקורם של ב' הערכים הללי, כי הערך של ד' הבחינות דאור ישר נמשך כן מאור א"ס ב"ה, אשר ג' הבחינות הראשונות, עדיין אינן נחשבות לכלי קבלה, משום, שעדיין לא ניכר בהן ההבחן של שינוי הצורה וכל השינוי ביניהן ובין אור העליון, הוא רק בזה, שהן גורמות להשתלשלות בחי"ד, שהיא בחינת הקבלה הגמורה. כנודע. ולפיכך נבחנת כל בחינה הזכה יותר לגדולה יותר, משום שיש לה יותר דבקות עם אור העליון המלובש בה וע"כ הכתר, שהוא גורם יותר רחוק אל בחי"ד, הוא השורש לכל ההתפשטות. ובחי"א, שהיא הגורם יותר קרובה אל בחי"ד, מכתר, נחשבת לאור קטן מן הכתר, כי מלבד שהיא עלולה ומסובבת מהכתר, נמצא בה ג"כ בחינת שינוי דק כל שהוא מהאור המלובש בה, והיינו במה שהיא גורם שני וקרובה יותר אל בחי"ד. וכן בחי"ב שהיא גורם שלישי וקרובה יותר לבחי"ד, נמצא האור המלובש שם קטן יותר. וכו' עד"ז. עד שהבחינה הד' בעצמה נמצאת לגמרי בלי אור, משום השינוי צורה שבה, שעליה היה הצמצום. כנודע כל זה מהחלקים הקודמים ואין להאריך.
כד) והנה השינוי ערכים של הבחינות הנזכרות, נקראים בשם: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. שההפרש ביניהם הוא רב מאד. ועיקר ההפרש הוא, מצד קרבות והתרחקות אל בחי"ד, שעליה שורה כח הצמצום, כנ"ל. הנה עוד יש הפרש ביניהם של סבה ומסובב, שכתר הוא סבה אל חכמה, וחכמה אל בינה וכו' ומעלת הסבה על המסובב ממנו, היא גדולה מאד ומאוד ברוחניים, ואין לו שום

רסב חלק תלמוד עשר הספירות רביעי

דמיון וערך עם מובן של סבה ומסובב בערכי הגשמיים, לפי שכאן כולם נצחיים וכל האורות המושגים למסובב, מחויבים לעבור אליו דרך הסבה שלו, ולא עוד אלא, שעיקר האור הזה העובר, נמצא נשאר בהסבה, ורק בחינת ענף קטן ממנו, מושפע ובא לתחתון המסובב ממנו, אע"פ שהאור אינו שייך, אלא למסובב, ויש עוד הרבה הבחנות. באופן, אשר המרחק בין הסבה למסובב ממנו הוא גדול לאין קץ. ומלבד כל זה יש הפרש גדול בד' הבחינות הללו לפי המין של האור בעצם, ואע"פ שהאור העליון כולו בהשואה אחת, אמנם יש כאן ענין של יחס משותף בין אור העליון ובין הבחינה של אור ישר שמלובש בתוכו. כי אור החיה, הוא בחינת עצמות, ואור הנשמה הוא בעיקר אור החסדים, ועוד שינוים שיתבארו במקומו.
כה) ותדע, שכל הערכים האמורים לעיל, בד' הבחינות דאו"י, הם נמשכים כן מא"ס ב"ה, ומפאת ביאתם להאיר מהצמצום ולמטה. וכל אלו ההבחנות האמורות הן נוהגות ג"כ בע"ס דעגולים, והוא מטעם שבאים כן מא"ס ב"ה, בטרם הכנסם, בהזווג דהכאה והתלבשות האו"ח. וכבר ידעת, שכל החילוק מע"ס דעגולים לע"ס דיושר, הוא רק בדבר הזווג דהכאה, שאינו נוהג בעגולים.
כו) ועתה נבאר הערך הב' דהיינו ה' הקומות דאור חוזר, שהוא ענין אחר לגמרי. וכבר נתבאר בחלק ב' בהסתכלות פנימית (פרק ו') אשר מהצמצום ולמטה, נעשה אוה"ח לכלי קבלה על אור העליון במקום הבחיה"ד, כמ"ש שם (פרק ב') כי אותו אוה"ח הנדחה מהמלכות, אשר המלכות אינה מקבלת מפאת העיכוב שבמסך, הנה הוא נעשה לכלי ובית קבול על האור, כמו שהיתה הבחי"ד בא"ס ב"ה, ואין שום אור מקובל בעולמות, זולת על ידי האור חוזר. כמ"ש שם.
כז) ולפיכך, אם הזווג דהכאה נעשה על מסך דבחי"ד, שהיא היתה עיקר הבית קבול בא"ס ב"ה, שהיתה מלבשת שם לכל האור, שהוא עד הכתר, שה"ס, שהיה האור ממלא לכל המציאות, ע"כ עתה שכל שיעור הגדול הזה נדחה הימנה, ועלה למעלה בסוד או"ח,

נמצא ג"כ או"ח הזה מלביש האור בכל גובהו דהיינו עד הכתר, ואם אמנם מזדכך לבחי"ג שבה, והמדה דבחי"ד שבה נעלמת משם, הרי המסך הדוחה את אור העליון מלהתלבש בה, אינו דוחה, אלא שיעור של ג' בחינות, שהרי אפילו, אם היה האור מתלבש בכלי זו דבחי"ג, הרי לא היתה מקבלת ממנו אלא עד החכמה, וע"כ קומת האו"ח הנדחה הוא ג"כ קצרה ואינה מלבשת אלא עד החכמה, וכו' עד"ז. כמ"ש שם.
כח) וכמו שההפרש בין כתר לחכמה דאור ישר, הוא רב מאד ומאד כנ"ל, הנה ממש כמו כן, ההפרש בין קומת כתר לקומת חכמה דאו"ח הוא ג"כ לאין קץ ואין ערך, כי אע"פ שבאו"ח כל העב יותר גדול יותר, אמנם זה אמור, כלפי כלי ההמשכה דהיינו המסך והמלכות שבהם נעשה הזווג, משא"כ, להתלבשות האור, הנה הם צריכים לכלים היותר זכים, כי הכרח הוא שיהיה להאור השתוות הצורה עם הכלי, והאור שהוא גדול יותר בבחינות דאור ישר, הנה הוא, מטעם שהוא זך יותר (כנ"ל, באות כ"ב ע"ש), הנה מובן מאליו, שבביאתו להתלבש בהכלי של או"ח מחויב הכלי ההוא להשתוות אליו. ולפיכך הכרח הוא, שאם הקומה דאו"ח מגיע עד הכתר, הרי יש שם כלי זך ובהיר שהוא ראוי להלביש האור הגדול ההוא של כתר אמנם הקומה דבחי"ג, שקומתה רק עד החכמה, הנה הכלי, המלביש את אור החכמה, שפלה מעלתה באין ערך כלפי הכלי דכתר שבקומה דבחי"ד, וכו' עד"ז.
כט) ואין להקשות, אם נזדכך העביות דבחי"ד, ונשאר רק העביות דבחי"ג, הנה נמצא, אשר נעלם בחינת המלכות משם, ונשארו רק ג' הבחינות הראשונות: כח"ב וז"א, א"כ היה צריך שתתקצר אותה הקומה מן המלכות, כי אותו חלק של או"ח חסר שם, ולמה נתקצר האו"ח מהלבשת הכתר, וזו הבחינה אינה חסרה שם. והענין הוא, כי כבר נתבאר בהסתכלות פנימית בח"ב (פרק ט') ענין, ב' המהלכים שיש בעה"ס. שעה"ס דאו"י, נבחנות מלמעלה למטה. והפוכו אוה"ח, שהוא נבחן ממטה למעלה. שמלמטה במקום

הסתכלות תלמוד עשר הספירות פנימית רסג

המלכות דאו"י נמצא הכתר דאו"ח, ובמקום הז"א דאו"י, נמצאת החכמה דאו"ח, וכו', עד שבמקום הכתר של או"י, נמצאת המלכות דאו"ח. עש"ה.
ל) ובזה תבין הסוד המובא בספר היצירה, נעוץ סופו בתחלתו ותחלתו בסופו. המובא בע"ח (שער ל"ט דרוש ט"ו) כי הבחי"הד, שהיא המלכות, היא סופן של הספירות ועל ידי הכאת אור העליון בהמסך שבה, היא ממשכת לתוכה את אור הכתר, כלומר שמקשרת אותו להאיר בפרצוף, ובזה נמצאת נעוצה ממש בתחלתו דהיינו בהכתר, שהוא תחלתו של הספירות. ומתוך שהכתר נמשך לאוה"ח דבחי"ד, הרי כל עה"ס נמשכות עמו, להיות. הכתר כולל כולן. ולפיכך נחשבת המלכות לכתר דאו"ח, דהיינו מדת כתר ממש ובחי"ג הנקרא ז"א דאו"ח, שהוא שני לה, מיוחסת רק לספירת החכמה להיותה שניה למקום הזווג דקומת כתר, וזכה במדרגה אחת וכו', עד הכתר שבה, שהוא החמישית למקום הזווג נבחנת רק למלכות. ונמצא בחינת סופו דאור ישר, שהיא ספירת המלכות נעוץ בתחלתו של או"ח, שהוא כתר דאו"ח.
לא) ובזה תבין בפשטות הקושיא שהקשינו, אם נזדכך לבחי"ג הרי, אינו חסר מכאן רק מלכות, ולמה נתקצר אוה"ח, עד כדי כך, שלא יוכל להלביש על קומת כתר אלא רק מחכמה ולמטה. ועתה מובן זה היטב, כי יש כאן ערך הפך שהבחי"ד נחשבת כאן לכתר, ובחי"ג לחכמה וכו', בהיפך ממש מאוה"י, כמבואר.
לב) אמנם, עכ"ז, יש להתחשב גם כן במדת הקבלה של אור ישר שנתבאר לעיל (באות כ"ב וכ"ד עי' שם) כי אע"פ, שנעוץ סופו בתחלתו, והמלכות ממשכת לעצמה אור הכתר ונעשית לספירת כתר, כנ"ל, אין זה אמור, שהמלכות ממשכת לעצמה אור היחידה ממש, כי זה לא יתכן בשום פנים, אשר אור היחידה תבוא בהמשכת כלי מלכות, אלא רק ע"י המשכת כלי הכתר דאור ישר, כי איך אפשר, שישתנה כל אותו היחס של הבחינות דאו"י עם אור העליון המלובשים ונמשכים כן מא"ס ב"ה, שההפרש של מעלה

ומטה בהם, הוא גדול לאין ערך, כמו שנתבאר לעיל (באות כ"ג וכ"ד), אלא שהם שמורים בתכלית הדיוק, וכל בחינה לא תזיז מערך מעלתה אף משהו.
לג) אלא ענין נעוץ סופו בתחלתו הכוונה היא, שאור הנפש של המלכות, המיוחס אליה מצד אוה"י הוא מתגדל ומשיג בחינת עצמו, הכלול בהכתר, כי הכתר כולל כל הע"ס עד המלכות שהאורות שבתוכם נבחנים, לה' חלקי יחידה שנקראים נרנח"י דיחידה, ולפיכך אור הנפש של המלכות, משגת עתה את שורשה שיש לה בכתר, שנקרא נפש דיחידה אכן אינה משגת אף משהו, למעלה מבחינתה עצמה. והבן זה.
לד) והנך רואה, אשר הגם, שיש ערך הפכי בין עה"ס דאו"ח ובין עה"ס דאו"י. עם כל זה לא יבטלו ולא יפחיתו זה מזה אף משהו, כי אין אחד נוגע בחבירו כלל, אע"פ, שיוצאים בבת אחת מזווג אחד. ומהזווג בחי"ד יוצא קומה ע"ס עד הכתר ממש, אמנם רק עד נפש דיחידה. ומזווג דבחי"ג יוצאים, ע"ס בקומת חכמה, אמנם הוא אינו משיג מבחינת החכמה שנקרא חיה, כי בחי"ג הוא בחינת ז"א שהוא אור הרוח דאו"י, ואין אור החכמה נמשכת, אלא ע"י חכמה דאור ישר, כנ"ל. אלא שהוא משיג בחינתו עצמו, המושרש בחכמה, שהוא נקרא בחי' רוח דחיה. ועד"ז כולם, שכל אחד אינו ממשיך ואינו משיג רק בחינתו שבאור ישר, אלא הקומה דאו"ח גורם, שנוטל בחינתו ממקום גבוה, לפי מדת הקומה.
לה) ואין להקשות לפי זה. איך יתכן אשר אור הרוח, שערכו עולה על הנפש לאין ערך, כנ"ל (באות כ"ג וכ"ד), הנה נמצא שמתלבש בקומה היותר נמוכה מאור הנפש. שהרי אור הנפש נמשך ע"י בחי"ד ומתלבש בקומת כתר, ואור הרוח המחויב להמשך על ידי בחי"ג ונמצא מתלבש רק בקומת חכמה, הנמוכה הרבה מקומת כתר. אמנם באמת בעולם התיקון, כאשר נתקנו הכלים כהלכתם, נמצא תמיד, אע"פ שאור הרוח נמשך ע"י בחי"ג, מ"מ אינו מתלבש, אלא בקומת כתר, כי אז יורד הנפש מקומת כתר

רסד חלק תלמוד עשר הספירות רביעי

ומתלבש בקומה דבחי"ג, ואור הרוח מתלבש בקומת כתר. ועל דרך זה כולם, כמ"ש זה, בח"ב בהסתכלות פנימית ע"ש. אלא כאן בטרם שנתקנו הכלים שלא יצאו כאן, רק ע"י הזדככות, וכאשר יצאה הבחי"ג, והמשיכה לאור הרוח, כבר לא היה הכלי דקומת כתר במציאות, כי המסך כבר נסתלק משם, ע"כ, היה מוכרח לבוא ולהתלבש בכלי הנמוכה מכלי דנפש שמשום זה לא היה הפרצוף יכול לקבל ממנו כל שיעור הארתו.

או"ח י' הוא היורד מד' הקומות היוצאות בהזדככות המסך, לכלי הריקן
שמתחתיהן
לו) המין היוד, הוא האו"ח היורד מד' הקומות היוצאות בהזדככות המסך, ממקום הזווג ולמטה לתוך הכלי שמתחתיו, הריקן מאור, והוא מובא בדברי הרב כאן (פרק ד' אות ג'), כי בעת שבחי"ד נזדככה לבחי"ג, שנסתלק האור מן בחי"ד, ונעלמה קומת כתר, והזווג נעשה בבחי"ג, ויצאה קומת הכמה. הנה אז, יורד האור חוזר מהארת הזווג שבבחי"ג, ובא לתוך הכלי דבחי"ד הריקנית מאורה עצמה. וכן כשנסתלק מקום הזווג מן בחי"ג ועלה לבחי"ב, ונתרוקנה גם הבחי"ג מאורה, יורד הארת הזווג מבחי"ב לתוך הכלי דבחי"ג הריקנית. וכו' עד"ז.

באו"ח זה יש ב' גרעונות, א' שבא מהזדככות המסך שהוא דין. ב' שנמשך מלמטה מטבור
לז) והנה האו"ח הזה, יש בו שתי גרעונות: א' הוא, שבא מן זווג הנעשה בזמן הזדככות, שמשום זה נחשב כללות הקומה ההיא, לבחי' או"ח ודין, כנ"ל במין הח' דאו"ח. וגרעון הב' הוא, להיותו נמשך מבחי' למטה מטבור, כי בהזדכך המסך לבחי"ג, עולה המלכות של ראש לחוטם, שאז נחשב החוטם כמו הפה של ראש, שמשם יורד ומתפשט האור ממעלה למטה לתוך הגוף, עד בחי"ג של הגוף, הנחשבת עתה לבחינת מלכות, של מלכות דראש, שנקרא טבור. וכן כשנזדכך לבחי"ב נבחן בחי"ב דגוף לבחינת טבור. וכו' עד"ז. ולפיכך האו"ח

היורד מהארת הזווג דבחי"ג מן הגוף אל בחי"ד דגוף, נבחן שהוא בא למטה מטבור. וכבר נתבאר, שהאו"ח הזה הוא בחינת אחורים ודין, כנ"ל באות ט"ו וט"ז, עש"ה.

או"ח י"א הוא או"ח הנולד מהכאת הרשימה ואו"ח היורד זה בזה הנקרא ניצוצות
לח) המין הי"א, הוא האו"ח הנולד על ידי זווג דהכאה של הרשימה ואוה"ח היורד הנ"ל, זה בזה. המובא בדברי הרב כאן (פרק ג' אות ט') הנקרא שם, אור רביעי, ע"ש. כי הרשימה ואוה"ח החלוקים בטבעם מכים זה בזה, ומתוך כך הופרשו ניצוצין, מהאו"הח היורד הנ"ל, ובאו לתוך הכלי הריקני שמלמטה למקום הזווג.

או"ח י"ב הוא אור החוזר הנ"ל אחר הפסק הזווג, שאז נחשך ונתכבה
לט) המין הי"ב, הוא אותו אוה"ח ממין הי"א הנ"ל, אלא אחר שהמה מתכבין. כי אחר שפסק הארת הזווג, מבח"ג, למשל, הרי נפסקת עמו גם כן אותה הארת הזווג שהיתה נמשכת משם לתוך בחי"ד, וע"כ גם הניצוצין שנפלו ובאו לבחי"ד נמצאים מתכבין, כלומר, שנחשכו מהארתם. ועד"ז גם שאר הניצוצין מיתר הבחינות.

פרק ג'
י"ב מיני רשימות

רשימה דהמשכה, ורשימה דהתלבשות

מ) המין הא' הוא, הרשימה הנשארת מהאורות אחר הסתלקותם, שהן באות מבחינות התלבשות. והמין הב' הוא הרשימה הנשארת מהאורות אחר הסתלקותם, שהיא באה מבחינת המשכה. פירוש, כי כבר ידעת, שגדלותה של הקומה, נמדדת במדת העביות אשר בהמסך, שהעב יותר, ממשיך קומה גדולה יותר. גם נודע, שיש תמיד להבחין בזה, ב' קצוות, הנערכים מאיש על משנהו, כי כל שהקומה גדולה יותר, נמצאים אותם קצוות רחוקים יותר, כי כשם שהקומה הגדולה מחויבת במסך וכלי מלכות עבים

הסתכלות תלמוד עשר הספירות פנימית רסה

יותר, כן היא מחויבת בכלי קבלה הזכים יותר. ולמשל הבחינה הד' שהיא העבה יותר והיא ממשכת אליה קומת כתר, הנה יחד עם זה, צריכה לכלי היותר זך, שיתאים לקבל לתוכה את אור הכתר כמ"ש זה, בהסתכלות פנימית בח"ב.

רשימות והמשכה נשארות בכלים דהמשכה
ודהתלבשות נשארות בכלי הקבלה
מא) ולפיכך יוצא לנו להבחין אחר כל הסתלקות, ב' מיני רשימות: א', הוא הנשארת בכלי המשכה של אור ההוא. וב' הוא הרשימה הנשארת בכלי הקבלה של האור ההוא. ובאמת אם אנו דנין על פי עצם הרשימה, הנה כמעט שהן אחת, אמנם על פי מוצאן, הם רחוקות זמ"ז, כרחוק מזרח ממערב כי הרשימה דבחינת המשכה, היא מבחינת העביות, אשר אין למטה הימנה, והרשימה דבחינת הקבלה היא מזכות, שאין למעלה הימנה כי זו בחי"ד וזו בחינת שורש.

רשימה דהתלבשות היא זכר ורשימה דעביות נקבה
מב) ותדע, שהן נבחנות זו לזו בערך של זכר ונקבה. והוא להיותן שתיהן באמת קומת אור אחד, דהיינו, אור המלובש בכלי המותאם לו כהלכתו, אלא אחר שהאור נסתלק משם, והעביות אשר בכלי ניכר לשפלות, (כבדברי הרב כאן באות י"ח) הנה נגלה לפנינו המרחק הגדול הזה הנמצא בין שתי הרשימות הללו. ומתוך שהן אחת מתחלתן, ע"כ נבחנות כזכר ונקבה.

רשימה דעביות לא נשארת מבחינה אחרונה
אחר ההזדככות
מג) ותדע, אשר הרשימה הזו דבחי' נקבה לא נשארה אחר הסתלקות דאור משם. והגם, שאינה נאבדת, כי אין העדר ברוחני, אמנם נשארה שקטה מבלי שום פעולה, עד לגמר התיקון. וז"ש הרב שבחינה אחרונה אינה מנחת רשימה (פרק ב' אות ו') ולא נשאר שם אלא רשימה של בחינת הזכר בלבד, וז"ש הרב (בפרק ב' אות ד') כי בהעלות הכתר ובהסתלקותו הניח רשימו

אחד במקומו בכלי ההוא שלו כדי להאיר ממנו לחכמה, אשר תחתיו, אחר שיעלה ויסתלק. ע"ש. וע"ש באו"פ.

רשימות המתלבשות בכלים שלהן
מד) המין הג', הן הרשימות, אשר מתלבשות במקומם של כללות האור שנסתלק, כלומר, באוה"ח וכלי מלכות, שנתרחבה מינה ובה לע"ס: שהמה הלבישו את ע"ס של או"י, כנודע, הנה גם הרשימות הנשארות אחרי הסתלקותן, נתלבשו כל או"א בהם לפי בחינתו, ולפי חלקו, למשל, הכתר דאו"י שהיה מלובש בנפש דאו"ח, בעת ההתפשטות הנה אחר כך, שנסתלק משם, נמצאת הרשימה מתלבשת במקומו, דהיינו בנפש דאו"ח. וכן הרשימה דחכמה ברוח דאו"ח וכו'. אלא ודאי שלא הוצרכו לכל מדת הכלי, כי הרשימה היא חלק קטן מהאור המסתלק, אלא שתפשה שיעור מסוים מהכלי, לפי חלקה. וזה מובא בדברי הרב כאן, אות י"ח. עש"ה.

רשימות שאינן מתלבשות בכלים שלהן
אלא שהן ממעל לכלים שלהן
מה) המין הד' הוא, הרשימות שאינן מתלבשות בכלים שלהן אלא שנמצאות כאו"א, ממעל להכלי השייך לה, בסוד תגין על האותיות כמובא בדברי הרב כאן (פרק ד' אות ד'). וטעם יציאתן מהכלים שלהן הוא, כי מכח ההכאה של אוה"ח היורד והרשימה זה בזה, הנה מתוך שאוה"ח בא מהארת זווג התגבר על הרשימה, שהיא מבחינת שירים של הסתלקות הזווג, ומתוך שאור הרשימה הוא בהפכיות מאו"ח היורד לתוך הכלי שלה, ע"כ אינם יכולים להיות יחד, בנושא אחד, דהיינו בכלי אחד, ולפיכך הוכרח הרשימה להסתלק מהכלי שלה, ולצאת ממעל לכלי שלה.

רשימות שחזרו לכלים שלהן
מו) המין הה' הוא, הרשימות, שחזרו לכלים שלהן אחר שיצאו משם כי אחר שנסתלק הזווג גם מבחינה העליונה, הנה משום זה נסתלקה ג"כ הארת האו"ח היורד,

רסו חלק תלמוד עשר הספירות רביעי

ונתכבו הניצוצין הנופלים לכלי שמתחתיה ואז חזרה הרשימה לתוך הכלי שלה כמקודם. כי עתה אין לה התנגדות עוד מהאו"ח שבתוך הכלי שלה, שהרי גם הוא אחר הסתלקות הזווג שלו, וע"כ, שוב הרשימה מתגברת על אוה"ח. והטעם שהסתלקות הזווג ההוא מכונה כיבוי הניצוצין, הוא משום שהארת אור חוזר מכונה בשם ניצוצין, לכן הפסק הארתו מכונה בשם כיבוי, שהוא לשון הנוהג אצל ניצוצי אש. והבן.

רשימה כוללת מאור זך ואור עב.
רשימה מאור זך. רשימה מאור עב
מז) המין הו' הוא, רשימה הכוללת אור זך ואור עב. המין הז', הוא הנקרא אור זך, המובא כאן בדברי הרב (פרק ב' אות י'). המין הח' הוא הנקרא אור העב של הרשימה, המובא בע"ח (שער מטי ולא מטי פרק ג').

כמו באורות דהתפ"א היה האור הזך מעורב עם
האור העב, כן הוא ברשימה שהניחה התפ"א
מח) פירוש הדברים, כי כל מה שישנו באור, יש גם כן ברשימה הנשארת מאותו האור. ולכן מכונה הרשימה בשם רושם חותם. כמ"ש (באו"פ פ"ב אות ג'). וע"כ הרשימות הנשארות מהאורות דהתפ"א, כוללות אור וכלי, דומה להאורות שמהם באו, כנ"ל באות מ"ד עש"ה. אלא כל זמן, שהרשימה מלובשת בכלי שלה, אין שם הכר בין אור לכלי, בדומה לאורות דהתפ"א, שהאורות והכלים מעורבים כמובא כאן (בדברי הרב פ"ו אות ב', וע"ש באו"פ אות ו'). ולכן גם ברשימה הבאה מהם, אינה ניכרת ג"כ בין האור והכלי, אלא שהם מעורבים יחד. וזהו המין הו' הנ"ל, דהיינו הרשימה הכוללת אור זך ואור עב, אבל אין אור העב ניכר בה, אלא מעורב בה כנ"ל.

אחר הסתלקות ברשימה מן הכלי,
נגלתה העביות שבכלי
מט) עתה תבין את מין הז' והח' הנ"ל. כי נתבאר לעיל באות מ"ה, בענין המין הד' של הרשימה, שמסבת ההכאה של או"ח היורד

ברשימה נסתלקה ויצאה הרשימה מן הכלי שלה, ועלתה עליו מלמעלה, בסוד תגין על האותיות, ע"ש, והנה עתה, בסבת הסתלקות הרשימה מן הכלי, נתגלה ההפרש בין הכלי ובין הרשימה, כי עתה ניכר העביות שבכלי, שנבחן עתה בשם אור העב, בדומה לאורות דהתפ"א (בפרק ו' ובאו"פ שם אות ז') עש"ה. וכבר ידעת שכל מה שנוהג באורות נוהג ג"כ ברשימות הבאות מהם.
נ) והנה נתבאר, כי אחר הסתלקות הרשימה מן הכלי, נתגלה הפרש בין האור של הרשימה ובין הכלי דהרשימה, והכלי, נקרא עתה אור עב דהרשימה, ותדע, שמן האור העב שברשימה נעשו הכלים של הזכרים דהתפשטות ב'. והאור של הרשימה נק' עתה אור זך שברשימה וממנו נעשה האורות של הזכרים דהתפ"ב, כמ"ש הרב (בשער מטי ולא מטי פרק ג' ע"ש היטב). וזכור זה.

הרשימה דהתלבשות שנשארת במלכות
נא) המין הט' הוא, הרשימה דאור המלכות. המובא בדברי הרב כאן (פרק ו' אות כ'). ותדע שהרשימה זו היא ממין הז', הנ"ל שנקרא אור זך, דהיינו, שאין בה בחינת כלי, כמ"ש לעיל באות מ"ג שהרשימה מבחינת ההמשכה נאבדה, והיינו בחינת האור העב מהרשימה הזו, שהיא מין הח' של הרשימה אבל אור הזך שבה, נשאר בלי כלי, שעלה משום זה, ממעל לכלי שלו דהיינו ליסוד. (פרק ד' אות ב' וג')

הרשימות הנכללות במסך אחר הזדככותו
נב) המין היוד הוא. הרשימות אשר נתכללו במסך, בדרך עליתו למאציל. כי אור המלכות, שהוא המסך והאו"ח שבה, מזדכך ועולה מבחינה לבחינה עד ביאתו למאציל דהיינו להפה של ראש, ומידי עברו בהם, נכלל ג"כ מהרשימות שהשאירו האורות שם אחר הסתלקותם. ולפיכך כשבא לפה היה כלול מכל ג' בחי' הרשימות, שעליהן נעשה הזווג מחדש, שיצאו משם, הכלים והאורות דהתפ"ב. כמ"ש זה, באורך (באו"פ פ"ד אות ד').

הסתכלות תלמוד עשר הספירות פנימית רסז

הרשימות שנשארו מד' הקומות
שיצאו בשעת ההזדככות
נג) המין הי"א, הן, הרשימות אשר נשארו מד' הקומות היוצאות בעת ההזדככות, מבחי' ט"ס ראשונות שבהן. כי הרב אינו מדבר כאן, אלא מהרשימות, שנשארו מט"ר דהתפ"א, מטרם שהתחיל להזדכך, המכונה אור הא' כמ"ש הרב כאן (פ"ג אות ח'). אמנם גם מד' הקומות שיצאו אח"כ בזמן ההזדככות. הנה גם הן הניחו רשימות בכליהן אחר שנסתלקו, דהיינו ג"כ מט' ספירות הראשונות שבהן, כי בחינה אחרונה אינה מנחת רשימה, כנודע.

הרשימות דהתלבשות שנשארו מבחינות האחרונות שבד' הקומות הנ"ל
נד) המין הי"ב הוא, הרשימות שנשארו מבחינות האחרונות שבד' הקומות הנ"ל, שיצאו בזמן ההזדככות, והיינו רק בחינת אור הזך שבאותן הרשימות, כי אור עב שברשימות ההן נאבדו מבחינות האחרונות, כמו שנתבאר אצל בחי' האחרונות של הרשימות, שנשארו מן אור הא' (לעיל באות כ"ט ונ"א ע"ש).
נה) והנה נתבארו, י"ב מיני רשימות, שהן: א' הרשימות הבאות מבחינת התלבשות, המתבאר באות מ' ומ"ב ומ"ג ומ"א. ב' הן הרשימות הבאות מבחינת ההמשכה, המתבארות גם כן באותן האותיות הנ"ל. ג' הן הרשימות המתלבשות בתוך הכלים שלהן, המתבארות באות מ"ד. ד' הרשימות שאינן מתלבשות בכלים שלהן, אלא שהן בסוד תגין על האותיות, המתבארות באות מ"ד. ה' הן הרשימות שחזרו לכלים שלהן אחר שיצאו משם, המתבארות באות מ"ו. ו' הן הרשימות הכוללות אור זך ואור עב, ואור העב אינו ניכר בהם, המתבאר באות מ"ז מ"ח ומ"ט. ז' האור הזך של הרשימות שמהן נעשו האורות של הזכרים של התפשטות ב', המתבאר גם כן באותיות הנ"ל. ח' הם האור העב של הרשימות, אשר מהן נעשו כלים לזכרים דהתפשטות ב' המתבאר גם כן שם. ובאות נ'. ט' היא הרשימה דאור המלכות שהיא רק מבחינת אור הזך שברשימה זו, כי

בחינה אחרונה אינה מנחת רשימה. המתבאר באות נ"א. י' הן הרשימות אשר נתכללו במסך בדרך עליתו למאציל, אשר שם נתחדשו בזווג להתפשטות ב', אשר מתבאר באות נ"ב. י"א הן הרשימות שנשארו, מט' ספירות הראשונות של ד' הקומות, שיצאו בשעת ההזדככות, המתבאר באות נ"ב. י"ב הן הרשימות דבחינות האחרונות מאותן הקומות המתבאר באות נ"ד.

פרק ד'
יוד מיני כלים

שורש כל הכלים היא בחינה ד'
נו) המין הא' הוא, הבחי"ד של ד' הבחינות דאו"י, שהיא שורש כל הכלים שבעולמות, וה"ס המלכות דא"ס ב"ה ששמה נעשה הצמצום הא', ובטרם הצמצום, היא היתה מלבשת לכל הד' הבחינות דאו"י, שז"ס, שאור העליון, היה ממלא את כל המציאות, ולא היה שום בחינת קבלה זולתה. ואחר שנצטמצמה ונתקנה במסך, שנמצאת מזדווגת עם אור העליון בסוד זווג דהכאה והוא מעלית או"ח, הנה אוה"ח הזה נעשה עתה לבחינת כלי קבלה במקומה. כמ"ש בדברי הרב (בח"ג פ"א אות א' ב' ג' וכו' ובפרק י"ב אות ד'), עש"ה.

אחר הצמצום נכללה בחי"ד בתוך המסך, ואור החוזר נעשה לכלי במקומה
נז) ותדע כי בחי"ד הנ"ל היא עצם הכלי גם לאחר הצמצום דהיינו, בחינת העביות שבה, אלא, שהעביות הזו אינה ראויה עוד לקבלה, מהצמצום ואילך, אלא אם כן, שהיא נכללת בהמסך, ואז האור החוזר שהיא מעלה, נמדד ממש בהעביות שבה, ולפי מדת ריבוי העביות שבה, כן גודל מדת האור שהיא מעלית, שהאו"הח הזה נעשה לכלי קבלה למדת גודל קומת האור העליון, כמ"ש זה באורך (בהסתכלות פנימית ח"ב), ע"ש.

התפשטות האור והסתלקותו גרמו למציאת כלים
נח) והנה הרב קובע לנו, כלל גדול "כי

רסח חלק תלמוד עשר הספירות רביעי

סבת התפשטות האור והסתלקותו אחר כך, גרם להעשות מציאות כלי" (כאן פ"א אות ט') ויש אמנם להבין בדבריו הרי גם להתפשטות הא' צריך כלי, עוד בטרם שנסתלק, כי אין אור בלי כלי. ויש לתרץ דבריו על פי מה שכתב לקמן (פ"ו אות ב') אשר התפ"א שיצא מפה דא"ק ולחוץ יצא הכל מעורב יחד, כלומר שהאור והכלי היו מעורבים זה בזה, ולא היה ניכר הכלי בטרם ההסתלקות, אע"פ, שבהכרח ישנו שם.

ההתפשטות וההסתלקות הנה גורמות שוות
לעשית הכלי
נט) אמנם התירוץ הזה דחוק מעט, כי הלשון "גרם להעשות מציאות כלי" אינו עולה יפה, כי מהלשון משמע, שבטרם ההסתלקות, אין עוד שום מציאות של כלי לגמרי. אלא שצריכים להעמיק יותר בדבריו. ובאמת, דבריו זהירים מאוד, כי לא אמר, סבת הסתלקות האור גרם לעשות כלי, אלא אומר סבת התפשטות האור והסתלקותו גרם להעשות כלי. שהמשמעות היא ששתיהן: ההתפשטות וההסתלקות, הנה גורמות שוות בעשית הכלי.

חומר ראשון של כלי הוא בחי"ד
ס) ודבריו מובנים, עם המתבאר לעיל (באות נ"ו ונ"ז). אשר חומר ראשון של הכלי הוא בחי"ד, שעליה היה הצמצום הא', שפי' הוא, גדלות הרצון לקבל, שהיתה כלולה באור א"ס ב"ה, המכונה בשם מלכות דא"ס, ובא"ס ב"ה לא היתה ניכרת כלל, ותחלת גילויה היה, לאחר שנצטמצמה ונעשתה חלל פנוי כי אז נתגלה הגדלות הרצון לקבל, לבחינת הפכיות הצורה כלפי האור העליון, שכולו להשפיע, ואין בו מרצון הקבלה אפילו משהו שבמשהו, ובזה נפרדה וירדה ונתרחקה מקצה אל הקצה מאור העליון: כי שינוי הצורה, הוא הבדל הרוחני, והפכיות הצורה, הוא הפרוד הגמור מקצה אל הקצה ברוחני. ולפיכך מאז ואילך, נבחן גדלות הרצון לקבל זה שבבחי"ד המצומצמת, לגדלות העביות שבעולמות, כלפי האור העליון, הנבחן לתכלית

הזכות שבהמציאות, וזה רק מבחינת נקיות מהרצון לקבל, כי כולו להשפיע. ויותר מזה, אין לנו השגה באור העליון, בערך עצמותו. וכבר הארכנו בזה, בחלק א' (באו"פ ובהסתכלות פנימית) ואין להאריך יותר כאן. וע"ש היטב.

אחר הצמצום נכללת בחי"ד במסך ואור החוזר
העולה ע"י שניהם נעשה לכלי קבלה
סא) והנה, עם כל הפירוד הרחוק שבבחי"ד כלפי אור העליון, כנ"ל, אין כלל שום כלי קבלה זולתה, אלא שצריכה לתיקון מסך. ואז, כשם, שהיתה מקבלת מטרם הצמצום מבחינת גודלה של המשכה בלבד, כן באותה המדה, מקבלת עתה מבחינת גדלה של כמות הדחיה, כלומר, לפי מדת גדלו של האור שהיתה יכולה לקבל, אם לא היתה מוגבלת בצמצום ומסך (וכאן צריך שתבין היטב, פירוש המלות, של צמצום ומסך ועי' בלוח התשובות בחלק ב' תשובה מ"ג).

הסתלקות האור מבחי"ד היתה סבה ליציאת המסך
סב) וכבר נתבאר בחלק ב' אשר מלכות דעגולים, שעליה היה הצמצום, היא השורש והסבה למלכות דיושר והמסך שבה, כי אחר שנסתלק, האור ממלכות דעגולים מכל הד' בחי' שבה, חזרה להמשיך האור אל ג' הבחינות שבה שעליהן לא היה הצמצום, והרצון הזה הוא סוד תיקון המסך שלא יתפשט האור אל בחינה ד' שבה, רק בדיוק עד ג' בחינות ולא יותר. שזה יצא לה מחמת הסתלקות האור מכל ד' הבחינות שבה, ונשארה לגמרי ריקנית מאור, כמ"ש שם, והנך מוצא, שהסתלקות האור, היתה הסבה לתולדת המסך.

בחינה ד' היא תולדה מהתפשטות האור העליון.
הרי שההתפשטות וההסתלקות גרמו ביחד לעשית
כלי, שיצאו מהן בחי"ד והמסך
סג) אמנם בחי"ד בעצמותה, היא תולדה מהתפשטות האור, שהרי היא בחי"ד דאור ישר וה"ס מלכות דא"ס ב"ה כנ"ל, אלא שנסתלק אח"כ האור ממנה, בסוד הצמצום,

הסתכלות תלמוד עשר הספירות פנימית רסט

כנ"ל, הרי שבחי"ד בעצם, הוא תולדה מן התפשטות האור, והמסך הוא תולדה מן הסתלקות האור. ונתבאר באות ס"א אשר מהצמצום ואילך מצטרפים שניהם, דהיינו, הבחיה"ד והמסך לבחינת כלי קבלה. וזולתם אין כלל כלי קבלה בהעולמות. הנך רואה, איך צדקו דברי הרב הנ"ל, שאומר "כי סבת התפשטות האור והסתלקותו אח"כ, גרם להעשות מציאות כלי". כי מהתפשטות האור נמשכת בחינה ד' בעצמותה, דהיינו בחינת העביות שבה, ומהסתלקות האור נמשכת בחינת המסך המתוקן בה, שזולתו אינה ראויה לקבלה כלל.

משום שתחילת התהוות הכלי באה מהתפשטות והסתלקות, ע"כ מחויב כל כלי להקדים ב' כחות אלו
סד) ונודע שכל הכחות שבעליונים מחויבים להמצא בהתחתונים מהם. וע"כ, מתוך שתחילת התהוות הכלי דהיינו, במלכות דיושר, שהוא פה דראש א"ק, בא מסבת התפשטות האור והסתלקותו, כנ"ל, הנה משם ואילך, מחויב כל כלי להקדם ב' סבות האלו, דהיינו התפשטות האור והסתלקותו. ולא יצוייר שום כלי בהעולמות זולתם.

החומר של הכלי הוא העביות, והצורה היא המסך
סה) והנה נתבאר היטב, החומר והצורה היסודיים של הכלי שהם: העביות דבחי"ד שהוא החומר, והמסך שנתקן בה הוא הצורה. אשר משני אלו, נשתלשלו כל מיני הכלים בכללם ובפרטם, בכל ד' העולמות: אבי"ע.

המין הב' הוא אור החוזר העולה מפה ולמעלה ומלביש את ע"ס דאו"י
סו) המין הב' של הכלים, הוא אוה"ח העולה ממטה למעלה על ידי זווג דהכאה של אור העליון בהמסך המתוקן בכלי המלכות שהוא מכונה הסתכלות א'. וכמ"ש לעיל באות ס"א, אשר מהצמצום ואילך תלוי ומדוד מדת אור העליון אשר המדרגה מקבלת, במדת גדלו של או"ח, העולה בסבת הזווג דהכאה בהמסך, כי האו"הח הזה הוא המקשר והמלביש את ע"ס דאו"י כנודע.

או"ח דראש אינו כלי ממש, אלא שורש לכלים.
סז) וצריך ושתזכור כל המתבאר כאן באו"פ בענין זה דהלבשת אוה"ח לע"ס של ראש, והעיקר, שאין זה נבחן להלבשה ממש בפועל, להיותו עולה ממטה למעלה, שפירושו, כמו התנגדות להתלבשות בעביות של הכלים, אמנם, עכ"ז, נמצא או"ח זה, מרחיב את כלי מלכות של ראש, לע"ס מינה ובה, והמה נעשו לכלי קבלה ממש בפועל. וכבר הארכנו בזה (באו"פ פרק א' אות ל') ע"ש.

המין הג' הוא או"ח המתהפך מפה ולמטה, ומלביש ע"ס דגוף עד הטבור
סח) המין הג' של הכלים, הוא המובא לעיל (אות ס"ה), אשר או"ח של ראש, שהוא המין הב', הנ"ל, אע"פ שהוא עצמו אינו כלל בחינת הלבשה, מ"מ, הוא מתהפך ונעשה, לבחינת כלי קבלה בפועל. ומין הג' הזה, נקרא תמיד, בשם גוף הפרצוף, ומין הב' הנ"ל, נקרא תמיד, בשם ראש הפרצוף.

המין הד' הם הכלים שמטבור ולמטה
סט) המין הד' הוא, כלים שלמטה מהטבור, הנבחנים לע"ס דאו"ח שאין בהן אור ישר. כי ענין המין הג' הנ"ל נוהג רק עד הטבור ששם מקום ט"ס ראשונות של הגוף אבל מטבור ולמטה, שהוא מקום מלכות של הגוף, אינם נחשבים לכלי קבלה.

הדחיה וההתלבשות שגרם המסך בראש בבחינת כח, נגלו בגוף בפועל, ההתלבשות מפה עד הטבור
והדחיה מטבור ולמטה
ע) והטעם הוא, כי הראש והגוף נבחנים כמו ערך ה"כח" אל ה"פועל", שכל מה שכלול בראש בבחינת כח, מתגלה בגוף בבחינת פועל. ולפיכך, אלו ב' הפעולות שהמסך גרם בעשר הספירות של ראש דהיינו: העיכוב על אור העליון שלא יתפשט לבחי"ד, שהיא מלכות. וההתלבשות שעשה בכח או"ח העולה, הנה הם שניהם לא היו בראש, אלא בבחינת "כח" כנ"ל, אמנם, מקום הגילוי של שתי הפעולות הללו, הן בגוף, אשר בחינת ההתלבשות בכח שהיה בהראש, נמצא מתגלה

רע חלק תלמוד עשר הספירות רביעי

בפועל, למעלה מהטבור דגוף, ובחי' העיכוב לתוך המלכות, נמצא מתגלה בפועל למטה מהטבור של הגוף.

מין הה' הוא כלים דהתפ"א המכונים אור העב
עא) המין הה' הם, כלים שנתרוקנו מאור העליון, המכונים אור עב. כי אחר שנתפשטו ע"ס דגוף מפה דא"ק עד הטבור, כנ"ל, באות ס"ח בבחינת מין הג', הנה אח"כ חזר האור העליון ונסתלק מתוכם ונשארו הכלים ריקנים מאור. ויש כאן הבחן גדול. כי בהתפשטות א' הנ"ל, אע"פ שנבחנים שם לכלי קבלה בפועל כנ"ל (באות ס"ח), עכ"ז אינם נחשבים עוד לכלים ממש. מטעם החשיבות הגדולה, שיש שם לכלים כמ"ש באו"פ כאן (פ"ו אות ה'). וע"כ אומר שם הרב שהכלים ואור שבתוכם הם מעורבים עי' שם. אמנם אחר שנסתלק האור מתוכם ניכר עביותם, ונעשה הפרש בין אור לכלי. וע"כ נקראים הכלים האלו בשם אור העב.

מין הו' הוא כלים שנתרוקנו מאורותיהם,
והרשימות שנשארו מחיות אותן
עב) המין הו' הם. כלים שנתרוקנו אחר ההסתלקות, ונשאר בהם רשימות מהאורות שנסתלקו, אשר הרשימות מחיות ומקימות הכלים שיהיו ראוים להשיג אורותיהם כבתחלה. וכן הם מאירים להפרצוף שלאחריהם. כמובא כאן בדברי הרב (פ"ב אות א', וע"ש באות ח' ובפרק ד' אות ב').

מין הז' הוא כלים שנתרוקנו ולא נשאר בהם רשימות
עג) המין הז' הם, כלים שנתרוקנו אחר ההסתלקות, ולא נשאר בהם רשימות מהאורות שנסתלקו והם בחינות האחרונות מכל פרצוף והתפשטות, כי בחינה אחרונה אינה מנחת רשימה. כמובא בדברי הרב (פ"ב אות ו'). וזה אמנם על דרך שנתבאר לעיל (באות מ"ג).

מין הח' הוא כלים שהוכשרו לצורך פרצוף ב'
הבא אחריו
עד) המין הח' הם, בחינת הכלים שהוכנו והוכשרו בפרצוף לצורך פרצוף שני הבא

אחריו. המובא בדברי הרב (בפ"ד אות ו'), ואפילו כלי הכתר שהרב אומר שם, שלא נעשה בפרצוף הא', אלא רק בפרצוף ב' עצמו, עכ"ז בחינת כלי דכתר מבחינת הזכר, הוכן מפרצוף הא', כמ"ש באור פנימי.

מין כלים הנ"ל, הם כלים דזכרים שבפרצוף הב'
עה) והנה המין הח', הנ"ל, הם הכלים דזכרים לצורך הפרצוף השני, והם באים מרשימות, שהאורות הניחו בהכלים לאחר הסתלקותם, שמאור העב הכלול ברשימות ההן נעשו הכלים דזכרים, כמ"ש באו"פ (פרק ב' אות ג') וכמובא בדברי הרב בשער מטי ולא מטי פרק ג'. ע"ש.

מין הט' היא כלים שהוכנו בפרצוף לכלים דנקבות
לפרצוף הב'
עו) המין הט', הם הכלים לנקבות שהוכנו בפרצוף הא', לצורך פרצוף הב'. והם נעשו מבחינת הניצוצין הנופלין לתוך הכלים הריקנים, אחר שנסתלק האור מהם הבאים מהארת הזווג, שבבחינה העליונה מהכלי הריקן, כמ"ש בדברי הרב (פרק ד' אות ג'). ומתוך שבפרצוף הב', נתחלפו שמה האורות, שבא אור החכמה בכלי של הכתר, ואור הבינה בכלי דחכמה, ואור הז"א בכלי דבינה וכו', ע"כ היו צריכים שם לכלים, שיהיו שוים לבחינתם, ולפיכך הוכנו הניצוצין הללו, שהניצוצין שנפלו מקומת בינה לכלי הריקן דקומת חכמה, נעשו לכלי לאור הבינה, שבא בכלי דחכמה. והניצוצין שנפלו מקומת ז"א לכלי דקומת בינה, נעשה לכלי לאור הז"א הבא בכלי דבינה. וכו' עד"ז.

המין הי' הוא, כלים חיצונים לאו"מ
עז) המין הי' הם הכלים החיצונים לאור מקיף. כי אין אור מקיף מקובל למדרגה, אלא אם כן שיקבל אותה, מהבחינה שלמעלה מהבחינה שכנגדה בראש, ולפיכך, הרי היא צריכה ג"כ לכלי מותאם לאור הזה, דהיינו שהכלי יהיה ג"כ מהבחינה שלמעלה מהבחינה שכנגדה בראש, ואם המדרגה היא מבחי"ד, הרי היא צריכה לכלי שיהיה מבחי"ג. ואם

הסתכלות תלמוד עשר הספירות פנימית רעא

היא מבחינה ג', הרי היא צריכה לכלי שיהיה מבחי"ב. וכו' עד"ז. ועל כן הכלים דאו"מ, נקראו כלים חיצונים, כי בערך הכלים, נבחן תמיד, שכל הזך מחבירו הוא יותר חיצון מחבירו. כמ"ש באורך באו"פ פרק ה' אות ג', ע"ש.

הכלים הנ"ל באים למדרגה בעת ההזדככות
עח) והנה הכלים החיצונים הללו הם מושגים למדרגה, רק בדרך עליה למדרגה שלמעלה ממנה, שזה נעשה בשעת עלית האורות אל המאציל. כמובא בדברי הרב כאן (פ"ו אות ט"ו), וע"ש באו"פ.

פרק ה'
ז' הבחנות במסך

עט) כבר דברנו לעיל מענין המסך (באות ס"ב וס"ג), ונתבאר שם, שענין המסך הוא בחינת הגבול, שנעשה לאחר הצמצום, לקבל האור רק בבחינת ט' ספירות הראשונות, ולעכב האור, שלא יתפשט לבחי"ד, דהיינו למלכות: בסו"ה עד פה תבא ולא תוסיף וכו'. והמסך הזה הוא תולדה המסובב מן הצמצום, דהיינו, מן הסתלקות האור. כי אחר שנסתלק האור מכל וכל לגמרי, דהיינו מכל ד' הבחינות אשר שם, אע"פ שהצמצום לא היה רק על בחי' ד' בלבדה, כנודע, ע"כ, נתחדש צורת רצון חדש, במלכות דא"ס, לחזור ולהמשיך האור על ידי כח הגבול, דהיינו רק מבחינה ד' ולמעלה, ולא מהבחינה הד' ולמטה. וגבול זה שנתחדש, נקרא מסך. ומתוך שעיקר הגבול הזה שורה רק על בחי"ד, שהיא המלכות ע"כ נבחן, שהמסך שורה ומתוקן בתוך כלי המלכות.

הגבול והעביות שבמסך באים בו כאחד
פ) והנה ז' הבחנות עיקריות יש להבחין כאן במסך זה: הבחנה א' היא, אשר בחינת הגבול והעביות נכללים ובאים בו כאחד, בלי להפריש ביניהם כלל ועיקר. כי להיות הגבול שבו שורה, רק על עביות דבחי"ד בלבד, כנ"ל, נמצא שאינו מגביל ואינו מעכב התפשטות האור ממדרגה שאין בה שיעור

עביות זאת, הרי שהעביות והגבול באים כאחד. ושניהם יחד נקראים בשם מסך. ואי אפשר כלל לדבר ולהבחין, בדבר המסך בפני עצמו, כלומר, בשעה שאינו כלול בעביות. כי אז, אינו במציאות כלל, שיהיה מה להבחין בו.

יש עביות בלי מסך, ואין מסך בלי עביות
פא) אמנם בכלי מלכות בפני עצמה יש להבחין בה הרבה, דהיינו בשעה שאינה מתוקנת במסך, וראשית כל יש לדעת, שהמלכות דעגולים, אינה מתוקנת במסך כלל, כי אין מסך, אלא בספירות דיושר. וכבר נתבאר זה בחלק ב'. ועוד יש הבחנות מרובות שיתבארו במקומן. ובשעה שאנו מדברים ממלכות לבד, הרי הפירוש שאנו מדברים רק מעביות לבד, בלי תיקון המסך. באופן, שמסך בלי עביות הוא מן הנמנע, אבל יש מציאות לעביות בלי המסך.

כח העיכוב שבמסך של ראש, הוא בכח, ולא בפועל
פב) הבחנה ב' היא, בחינת עיכוב ב"כח", שבתוך המסך: כי בדבר עיכובו של המסך על אור העליון יש "כח" ו"פועל", והיינו ההפרש בין ראש אל גוף. ואע"פ שאנו אומרים, שאור העליון מתפשט עד שפוגע במסך שבכלי מלכות, והמסך מחזיר האור לאחוריו, והאור המוחזר הזה, מלביש על ע"ס של ראש. הנה כל זה אינו אלא בבחינת כח ולא בפועל ממש. כמ"ש לעיל אות ט"ז. ולפיכך תדע שכל הגבול והעיכוב על האור, שיש במסך שבמלכות דראש, הוא רק בחינת עיכוב בכח ולא בפועל.

כח העיכוב שבמסך בבחי' כח נקרא פה.
ושבבחינת פועל נקרא טבור
פג) הבחנה ג' היא בחינת עיכוב בפועל שיש במסך: כי אותה ההתלבשות ואותו העיכוב הנעשים בראש בבחינת "כח", כנ"ל, הנה המה באים ומתגלים בגוף בפועל, כי המלכות של ראש מתפשטת מינה ובה לע"ס ממעלה למטה, הנקראות בכללן בשם גוף, והמלכות של ע"ס ההן, נקראת בשם טבור,

רעב חלק תלמוד עשר הספירות רביעי

אשר שם מתגלה כל כח העיכוב על האור העליון שיש במסך של ראש, אשר אינו נותן לאור העליון להתלבש זולת מטבור ולמעלה, ומעכב אותו מלהתלבש מטבור ולמטה. ותדע אשר אלו ב' השמות: פה, טבור, סובבים על אלו ב' הבחנות האמורות, כי בחינת העיכוב בכח, של המסך, נקוב בשם פה. ובחינת העיכוב בפועל, שיש במסך, נקוב בשם טבור.

התכללות המסך בג' בחי' הראשונות ע"י הזדככותו
פד) הבחנה ד' היא, בחינת התכללות המסך, בעביות דג' בחינות הראשונות, שהיא באה מפאת הזדככות המסך, המובא לעיל (באות ד'), הנעשה ע"י הכאה ובטישה של או"פ ואו"מ זה בזה, כדברי הרב (בפרק א' אות ג'). ודבר זה צריכים להבינו היטב, כי הוא היתד, שכל החכמה תלויה עליו.

התכללות המסך בג' בחינות הראשונות, פירושו:
ג' בחינות הראשונות דבחי"ד
פה) וכבר הארכנו בענין הזה, באו"פ, ואין כאן המקום להתרחב בזה. אלא, שנחוץ להבין כאן בעניננו, אשר התכללות זו האמורה במסך, אין פירושה, שג' בחינות הראשונות בעצמן נצטמצמו עתה, כמו שנצטמצמה הבחי"ד מקודם לכן, אלא כל ההזדככות הזו נעשתה רק בבחי"ד עצמה, כי כבר נתבאר בחלק ב' בהסתכלות פנימית, אשר הבחי"ד עצמה כלולה מד' בחינות, מפאת ביאתה מא"ס ב"ה, עש"ה. וע"כ, המסך המתוקן בה כלול ג"כ מד' הבחינות כולן, כנ"ל (באות פ'), שכל העביות שבמלכות נמצאת כלולה במסך. ובזה תבין, כשנאמר שהמסך עלה לז"א, לבחי"ג, פירושו שבחי"ד שבבחי"ד, נזדככה מהמסך, ונשאר בה רק מדת עביות דבחי"ג שבבחי"ד, ונמצא בזה, שנשתוותה צורתה לבחינת ז"א, וידעת, אשר השתוות הצורה, הוא היחוד ברוחני, וע"כ מכונה זה שעלתה ונתיחדה עם הז"א, כאילו היתה בעצמה, בחינת ז"א, משום שאין משום מה להבחין ביניהם. וזה מכונה, שנכלל עם

הז"א. ועד"ז תבין יתר ההתכללויות שנאמרו במסך, עד שעלה ונכלל בפה של ראש, דהיינו שהשוה צורתו כמו בחינת המסך בכח, ולא ניכר בו כלל שהוא מבחינת מסך בפועל. והבן זה מאד ומאד.

אם המסך מסתלק מן הכלי מסתלק ממנו האור
פו) הבחנה ה' היא, ענין הפסק פעולת המסך מהכלי, מחמת יציאתו משם. כלומר, בשעה שנזדכך המסך מבחי"ד לבחי"ג, שנבחן אשר המסך יצא מכלי המלכות, ועלה לכלי דז"א. והנה לכאורה, הרי נשתחררה המלכות, מכח העיכוב וגבול, שהיה שורה עליה, ומעתה היא יכולה לקבל אור העליון בלי מעכב. אמנם אינו כן, ואדרבה שהיא נשארה חושך לגמרי, מחמת יציאת המסך ממנה. והוא מטעם שמצמצום א' ואילך, אין המלכות ראויה עוד לקבל משהו אור, אלא רק על ידי המסך, באופן, שב' הפעולות: הן קבלת האור והן דחית האור, שתיהן קשורות במסך, כי כשם שמדחה האור, מבחינה אחרונה, כן מקשר ומלביש האורות שממנה ולמעלה. והבן היטב.

מסך המקבל עביות דראש לאחר הזדככותו
פז) הבחנה ו' היא, עביות דראש הנקנית במסך מחדש, אחר הזדככותו. והיינו ע"י עליתו וביאתו למלכות של ראש, ושם נכלל. כמ"ש באורך (בפרק ד' אות נ' ובאו"פ). עש"ה.

מסך המקבל עביות דגוף אחר הזדככותו
רח) הבחנה ז' היא, עביות דגוף הנקנית במסך מחדש, אחר הזדככותו. כמ"ש שם באו"פ, אשר אחר שקבל מהמסך של ראש את העביות שממטה למעלה, הנה אז נתעוררו במסך דגוף כל הרשימות שנכלל מהן, בדרך עברו בספירות דגוף, בעת עליתו למאציל, אשר הרשימות הללו הן מבחינת עביות שממעלה למטה, כלומר מבחינת גוף. ונמצא, זו העביות, שהן מקבלות מהראש מבחינת מלמטה למעלה, היא מתהפכת ברשימות דגוף לעביות שממעלה למטה. כמ"ש באו"פ הנ"ל.

הסתכלות תלמוד עשר הספירות פנימית רעג

פרק ו'
שש הבחנות באור ישר

אור העליון הוא בהשואה אחת,
וכל השינויים האמורים הם ביחס המקבלים
פט) תחילת הכל, צריכים לדעת ולזכור, אשר אור העליון שוה בהשואה אחת, וכל אלו ריבוי השינויים, שאנו מוצאים בעולמות, כל אלו נעשים מצד המקבלים, ולא עוד, אלא שהם באים בסדר סבה ומסובב בחיוב, מן המקבל הראשון, שה"ס מלכות דא"ס ב"ה. כמ"ש זה באורך (בחלק א', באו"פ ובהסת"פ). ואחר כל אלה, אין שום שינוי מתהוה באור העליון, ואפילו כלפי המקבלים, אינו מקבל שינוי, כלומר, שסוף סוף יתגלה אורו הפשוט למקבלים, כמו שהיה מגולה במקבל הראשון, דהיינו במלכות דא"ס ב"ה מטרם הצמצום, בלי שום שינוי. בסו"ה, אני הויה לא שניתי כמ"ש שם בהסת"פ, ע"ש.

ידיעת החכמה תלויה ברובה לדעת סדר השתלשלות הספירות והפרצופים והעולמות בסדר סבה ומסובב
צ) ותדע, שידיעת החכמה הזו תלויה ברובה על ידיעת סדר השתלשלות הספירות והפרצופין והעולמות זה מזה, מבחינת "גורם ונמשך" בחיוב מוחלט. וחכמי הזוהר ביארו את זה בדרך הסוד. אמנם לא היה מבין בדבריהם, עד שבא האר"י ז"ל וגילה הדברים. ודע שכל החידוש שבקבלת האר"י ז"ל, על המבארים הקודמים לו, הוא בעיקר בגילוי דרכי עה"ס דאור חוזר. והגם שע"ס דאו"ח בכללן, היו מגולים לכל המקובלים הקודמים, אמנם עיקר השגתם והבנתם היה, רק ע"פ הדרכים שבע"ס דאו"י. עד שבא האר"י ז"ל, וביאר לנו את ידיעת דרכי אוה"ח על כל פרטיהם. ובזה פתח האוצרות הסתומים ונעולים שבספרי הזוהר הקדוש.

כל ההבחנות שבאו"ח נמשכות מאו"י
צא) אמנם צריכים לידע, שכל אלו ההבחנות המרובות, הנבחנות באור חוזר, הן נמשכות מעה"ס דאור ישר, עד שאין לך כל

דבר חידוש קטן באו"ח, שלא יהיה נמשך מאו"י. וע"כ הן נקראות ג"כ באותם השמות של האו"י, ולא לבד שהן נמשכות מהן, אלא שגם תכונותיהן שוה זו לזו, וכל ההפרש, הוא רק בערך ההפכי שביניהן, שהוא מטעם שזה אור וזה כלי.

מע"ס דאו"י דיבר הרב מעט מאד
צב) אכן מעה"ס דאור ישר, דיבר האר"י ז"ל מעט מאד, וגם בקיצור נמרץ, והוא משום שסמך בזה על המקובלים הקודמים, שכל דבריהם הם רק מאו"י, וע"כ לא מצא לנחוץ להאריך בהן. ויש להודות, שחסרה לנו מאד ידיעתו הבהירה מעה"ס דאו"י, והוא חסרון שלא יוכל להמנות.
צג) ויש כאן בע"ס דאו"י, שש הבחנות, שצריכים לזכור אותן תמיד בשעת העסק בחכמה, ואלו הן: הבחנה א' היא, שאור העליון הוא בהשואה א', ואילו הבחינות הנבחנות בעשר ספירות דאו"י, הן בחינת לבושים על אור העליון, אלא שאינן מתגלות כלל, זולת על ידי התלבשותן באו"ח.

מספר עשר הספירות הן באור ישר.
אבל באו"ח הן חמש בחינות
צד) הבחנה ב' היא, אשר מספר ע"ס, הן בעיקר רק באו"י, אבל באו"ח, אינן אלא ה' בחינות בלבד. כמובא בדברי הרב (כאן אות ס"ג), ובמ"א.

עשר הספירות דאו"י נחשבות כהארה אחת,
ונבדלות זו מזו רק כשמתלבשות באו"ח
צה) הבחנה ג' היא, שע"ס דאו"י כשהן לעצמן, אינן מדרגות נבדלות זו מזו, כמו שהן מלובשות באו"ח, אלא שנחשבות כולן כמו הארה אחת, אכן כשהן מתלבשות תוך ע"ס דאו"ח, מתגלות ביניהן הבחנות גדולות ועצומות מאד.

יש מרחקים בע"ס דאו"י מבחינת עצמותן, אע"פ שהן כהארה אחת
צו) הבחנה ד', הם המרחקים, שיש בע"ס דאו"י מבחינת עצמותה של כל ספירה

רעד חלק תלמוד עשר הספירות רביעי

וספירה, כמ"ש זה (בחלק א' באו"פ דף ה' ד"ה וטעם), ע"ש היטב כל ההמשך, ובהסת"פ שם.

כל שיש במסובב מקבל מסבה שלו. ועיקר ההארה
נשארת בסבה שלו, ורק ענף ממנו מושפע למסובב
צז) הבחנה ה' היא, גודל המרחק שבין סבה אל המסובב, וכל שיש במסובב, מקבל זה מהסבה שלו, ולא יוכל לקבל משהו מן איזה מדרגה, שהוא למעלה מהסבה שלו, בלי אמצעות סבתו. וכל מה שהסבה משפעת למסובב, נמצא עיקר ההארה נשארת בסבה ורק ענף קטן ממנו מושפע ובא למסובב, אע"פ שעיקר ההארה לא באה, אלא רק בשביל המסובב (עי' לעיל אות כ"ד).

כל הקרוב יותר לבחינה הד' נבחן לעב יותר
צח) הבחנה ו' היא, הבחנה של הקירבה לבחי"ד. כי כל הקרוב יותר אל הבחיה"ד, נבחן לעב יותר ונמוך יותר, כנ"ל באות כ"ג. והבחנה זו מתחלת בע"ס דאו"י רק מצמצום ולמטה, אשר בחי"ד נעשתה לחלל פנוי, ונתקנה במסך. וע"כ הבחנה זו אינה נוהגת בעגולים, משום שאין שם מסך.
צט) והנה כל אלו ההבחנות האמורות, חוץ מהאחרונה, נוהגות בע"ס דאו"י עוד מטרם הצמצום, ואע"פ שאין לנו שום השגה כלל מטרם הצמצום, עכ"ז, מהתחתון ילמד העליון, כנודע. וזכור היטב אלו ההבחנות, ואל יליזו מעיניך בעת שתעסוק בלימוד החכמה.

תלמוד עשר הספירות רעה

חלק רביעי

לוח השאלות לפירוש המלות

א) מהו או"ח היורד.
ב) מהו או"מ.
ג) מהו אור דרך חזרה.
ד) מהו אור המלכות.
ה) מהו אור עב וגס.
ו) מהו אור עקודים.
ז) מהו אור רשימו.
ח) מהן אותיות.
ח) מהם אחורים.
י) מהם אחורים דכתר.
יא) מהי אספקלריא דל"נ.
יב) מהו ביטול.
יג) מהו גוף.
יד) מהו גורם לכלי.
טו) מהו דופן.
טז) מהו דרך אחורים.
יז) מהו דרך צדדים.
יח) מהם ה' חסדים.
יט) מהן ה' קצוות.
כ) מהי הגבלת האור.
כא) מהי הגבלה בכח.
כב) מהי הגבלה בפועל.
כב) מהי הסתכלות א'.
כד) מהי הסתכלות ב'.
כה) מהי התלבשות בכח.
כו) מהי התלבשות בפועל.
כז) מהו חושק למקורו.
כח) מהי חזרה למאציל.
כס) מהו חסד פרטי.
ל) מהו חצי עובי דופן.
לא) מהו טבור.
לב) מהם טעמים.
לג) מהם ימין ושמאל.

לד) מהו כח עה"ס.
לה) מהם כלים דאו"מ.
לו) מהו כלי מלכות.
לז) מהם כללות ה' קצוות.
לח) מהו להחיות.
לט) מהו לובן העליון.
מ) מהו מאציל.
מא) מהו מוגבל.
מב) מהם מכים ומבטשים.
מג) מהו מעורב.
מד) מהם מקבלים.
מה) מהו מקור האורות.
מו) מהם ניצוצות.
מז) מהם ניצוצות הנופלים.
מח) מהן נקודות.
מט) מהן סביבות.
נ) מהו סובל.
נא) מהו סיום עליה.
נב) מהו עובי דופן.
נג) מהן עליות האורות למאציל.
נד) מהי עלית הכתר למאציל.
נה) מהי עלית חכמה למאציל.
נו) מהי עלית בינה למאציל.
נז) מהי עלית ז"א למאציל.
נח) מהי עלית מלכות למאציל.
נט) מהו פה.
ס) מהם פניהם למטה.
סא) מהם פניהם למעלה.
סב) מהם פנים ואחור.
סג) מהו קלקול ע"מ לתקן.
סד) מהו רושם חותם.
סה) מהי רשימה.
סו) מהם תגין.

רעו חלק תלמוד עשר הספירות רביעי

לוח התשובות לפירוש המלות

א) או"ח היורד (ח"ד פ"ד סעיף ל"ב):
בשעת הזדככות המסך מבחינה לבחינה, למשל, מבחי"ד לבחי"ג שנעשה הזווג דהכאה בבחי"ג, הנה אז יורדת הארת הזווג מבחי"ג תוך הבחי"ד הריקנית מאורה, והארה זו מכונה, בשם "או"ח היורד".
ב) אור מקיף:
כללות האור, הנדחה מטבור ולמטה של כל פרצוף, מפאת זווג דהכאה במסך, במלכות של ראש הפרצוף, מכונה בשם "או"מ".
ג) אור הבא דרך חזרה (ח"ד פ"ג סעיף ב'):
ד' הקומות: הכמה, בינה, ז"א, ומלכות, היוצאות על ידי זווג, שבזמן הזדככות, נקרא "אור הבא דרך חזרה". והוא מטעם, שהאורות הולכים אז ומסתלקים, והזווגים שנעשים, הם רק מטעם שהאור העליון אינו פוסק מלהאיר אפילו רגע, לכן נמצא מזדווג עם המסך, במדרגות שהוא בא בדרך זיכוכו. וע"כ אינם נבחנים לאורות רחמים שנקרא או"י, אלא לבחינת דין, שנקרא או"ח.
ד) אור המלכות (ח"ד פ"ד סעיף ל"ב):
כח המסך והאו"ח שבו, שישנם בכלי מלכות, מכונה "אור המלכות". גם אור הזך של הרשימו דמלכות, מכונה ג"כ אור המלכות.
ה) אור עב וגס (ח"ד פ"ו סעיף ב'):
אחר הסתלקות עה"ס דאו"י מתוך עה"ס דאו"ח שהלבישו אותן, נשאר האו"ח למטה בבחינת "אור עב וגס", להיותם ריקים מאור. ואז מתגלה עביותם, וניכרים לבחינת כלי, אמנם, מטרם שנתפשט האו"י מתוך האו"ח, היו שניהם כמו מעורבים זה בזה.
ו) אור עקודים (ח"ד פ"ג סעיף ט'):
התפשטות א' ממלכות של ראש דא"ק, ממעלה למטה, עד מלכות של גוף דא"ק, נקראת "עקודים". והוא מטעם, שכל

עה"ס עקודות שם בכלי אחד של המלכות, כי לשאר ט"ס ראשונות, עוד לא היו כלים. והוא, בחינת אור ישר, ורחמים. ונקרא אור הא'.
ז) אור רשימה (ח"ד פ"ג סעיף ב'):
האורות דעקודים אחר שנסתלקו הניחו רשימות אחריהם, בתוך המקומות שהיו שם. והם או"י, כמו כללות האור שלהם.
ח) אותיות (ה"ד פ"ג אות י"א):
עי' ניצוצות הנופלים.
ט) אחורים (ח"ד פ"ג סעיף ו'):
זה החלק מהכלי, שאינו מיועד לקבלה או להשפעה, נקרא בשם "אחורים". ועי' דרך אחורים.
י) אחורים של כתר (ח"ד פ"ג סעיף ו'):
כשנזדכך המסך דבחי"ד, ונסתלקה משם קומת כתר, ומניחה לבחי"ד בחושך בלי אור, הנה כח הדין הזה מכונה בשם "אחורים". והוא נשאר חקוק שם בכלי דבחי"ד, עד שמקבל תיקונו. וכן כל הקומות.
יא) אספקלריא דלא נהרא (ח"ד פ"ד סעיף ל'):

המלכות נקראת אספקלריא דלא נהרא, מב' טעמים: א' משום שאור המלכות לא השאיר רשימה אחר הסתלקותו, כמו שאר האורות. הב' הוא, משום שבהתפשטות ב' נתחלפו האורות, ובא אור חכמה בכלי דכתר, ואור בינה בכלי של חכמה, וכו', עד שאור מלכות בא בכלי דז"א, ונשאר כלי מלכות בלי אור.
יב) ביטול (ח"ד פ"ד סעיפ ז'):
אחר שנסתלק האור מהכלי, וטרם שמקבל תיקונו, שיהיה ראוי שוב להלבשת האור, הנה נבחן אז, בחינת "ביטול" לכלי. בדומה אל כלי שנתבטל מתשמישו.
יג) גוף (ח"ד פ"א או"פ סעיף ל'):
ענין התלבשות האורות בכלים, צריכים להיות מתחילה בבחינת "כח" ואח"כ

לוח התשובות תלמוד עשר הספירות לפירוש המלות רעז

בחינת "פועל". ובחינת התלבשות עשר הספירות מבחינת כח, מכונה ראש. ובחינת התלבשות עה"ס מבחינת פועל, מכונה בשם "גוף".
יד) גורם לכלי (ח"ד פ"א אות ט'):
התפשטות האור והסתלקותו אחר כך "גורם מציאות כלי".
טו) דופן (ח"ד פ"ה סעיף ג'):
מתוך שהאור מוגבל ומדוד רק בשיעור עביות המסך, שלפי גודל העביות, כן גודל קומת האור, לפיכך נבחנת העביות שהיא הכלי ובית קבול לאור. ובחינת העביות, נבחנת משום זה, לבחינת דופן הכלי, כי כל הכלי אינו רק הדפנות שלו. וד' הבחינות, שיש בעביות, נבחנות כמו ארבע קליפות שבעובי הדפן, המלבישות זו על זו, שנבחנות לפנימיות וחיצוניות. כי בחינת העביות היותר אשר בדופן הכלי, שהיא הממשיכה והיא המודדת השפע, נבחנת לפנימיות הכלי, ושאר הבחינות הזכות הימנה נבחנות לחיצוניות הכלי. ואם יש שם עביות דבחי"ד, הרי היא פנימיות הכלי, ובחי"ג חיצוניות אליה, ובחי"ב חיצוניות על בחי"ג, ובחי"א חיצוניות על בחי"ב. וכולן יחד מכונות בשם דופן.
טז) דרך אחורים (ח"ד פ"ג סעיף ו'):
בחינות החיצוניות שבדופן הכלי (עי' דופן), מכונות גם בשם אחורים של הכלי. כי רק צד פנימיות של הכלי נבחנת למאירה, מחמת, שהאור מוגבל ומקושר בה, אבל החיצוניות, שאינה משמשת להמשכת האור, נבחנת שאינה מאירה ונקראת אחורים. ולפיכך הקומות היוצאות על המסך בשעת הזדככותו, מכונות שיוצאות "דרך אחורים", כי אלו יוצאות על ג' בחינות הזכות מבחינה ד', שהן חיצוניות אליה, ונמצאות יוצאות דרך חיצוניות ואחורים של בחיה"ד.
יז) דרך צדדים (ח"ד פ"ה סעיף א'):
באור החסדים, יש ב' צדדים: ימין ושמאל. כי ריבוי של חסדים, מכונה צד

ימין, וצמצום החסדים, מכונה צד שמאל. ומכונים בשם צדדים, להורות ששניהם שוים במעלתם, כדמיון ב' צדדים בקומה אחת. כי כמו שיש תיקונים חשובים בריבוי החסדים, כן יש תיקונים חשובים בצמצום החסדים. ובמקום שהשפע מתגלה, בצירוף ב' הצדדים יחד, מכונה זה "דרך צדדים".
יח) ה' חסדים (ח"ד פ"ו סעיף ח'):
ה' הבחינות כח"ב ז"א ומלכות, הן נבחנות לפעמים, בשם ה' חסדים. דהיינו במקום, שאין אור החכמה בג"ר כח"ב, אלא רק אור החסדים לבד, מכונות אז ה' הבחינות בשם ה' חסדים: חג"ת נצח והוד.
יט) ה' קצוות (ח"ד פ"ו סעיף ח'):
ה' חסדים הנ"ל באות י"ח, הנקראים: חג"ת נ"ה, עש"ה, שהם באמת ה' הבחינות: כח"ב ז"א ומלכות, אלא משום שאין בג' בחינות הראשונות אור החכמה, אלא אור חסדים בלבד, הן נקראות: חג"ת נ"ה, המציינות שג' בחינות כח"ב דז"א, הן רק באור החסדים, ובחינת עצמו מכונה נצח, והתכללות המלכות בז"א, מכונה בשם הוד. ולפיכך הן מכונות "ה' קצוות", להורות, שכל קצה יורה על בחינה מיוחדת של ה' הבחינות: כח"ב זו"ן דאור ישר, הנכללות בז"א, על דרך שנתבאר. אמנם היסוד ז"א אינו קצה מיוחד, שהרי אין יותר מה' בחינות דאו"י, כנ"ל. אלא היסוד ז"א, הוא בחינת התכללות של כל ה' הקצוות יחד. באופן שיש ב' פעמים ה' הבחינות הנ"ל, אצל ז"א: א' בפרטיות שכל בחינה נבדלת לעצמה מבחינת קצה מיוחד, שנקראות חג"ת נ"ה. הב' בכללות, שכולן נכללות יחד, ומעורבות זו בזו, שנקרא יסוד ז"א.
כ) הגבלת האור (ח"ד פ"א סעיף ה'):
כל המדות והשיעורים וריבוי הצורות שבאור, המה באים מן העביות שבמסך ומהזדככותו, שהוא מוציא אז קומות

רעח חלק תלמוד עשר הספירות רביעי

בצורות שונות זו מזו, כנודע. ולפיכך מכונה זה בשם "הגבלת האור".
כא) הגבלה בכח (ח"ג פי"ב סעיף ג'):
כח העיכוב, שבמסך מלכות דראש, המעכב על אור העליון מלהתפשט במלכות, הנה העיכוב הזה הוא רק ב"כח" ולא ב"פועל", שהרי אפילו התלבשות על ט"ס הראשונות אשר שם, היא ג"כ רק התלבשות ב"כח". והן ההתלבשות והן דחית האור, אינן נגלות ב"פועל" אלא רק בגוף.
כב) הגבלה בפועל (ח"ג פי"ב סעיף ג'):
הגבלת המסך, שבמלכות של ראש, היא רק בבחינת "כח", ואינה מתגלה בפועל, זולת במסך שבמלכות דגוף שנקרא טבור. עי' אות כ"ו.
כג) הסתכלות א': עי' חלק ג' תשובה ל"ו.
כד) הסתכלות ב': עי' חלק ג' תשובה ל"ז.
כה) התלבשות בכח: עי' הגבלה בכח.
כו) התלבשות בפועל (ח"ד פ"א או"פ סעיף ל'):
כל הנעשה בזווג דהכאה של אור העליון במסך שבמלכות של ראש, דהיינו דחית האור ממלכות ולמטה, והלבשת האור לט"ס ממלכות ולמעלה, אין זה נגלה שם בפועל, רק במסך שבמלכות דגוף, שנקרא טבור, שמטבור ולמטה נדחה האור, ובט"ס שמטבור ולמעלה הוא מתלבש.
כז) חושק למקורו (ח"ד פ"ג אות י'):
כשהאור חושק להשואת הצורה, להיות זך כמו המאציל, ונמצא חפץ משום זה להסתלק מהתלבשות בכלים הנה הסתלקות זו, מכונה "חושק למקורו". ודבר זה נמשך, ע"י הכאת או"פ ואו"מ זה בזה. וצריך שתבין, שאין הכוונה על אור העליון בעצמותו, אלא הכוונה היא על עה"ס דאור ישר, שהנה כבר בבחינת יחס משותף מאור ולבושו, כי על כן נקראות בשם ספירות. אכן בעצמותו של אור העליון אין לנו שום הגה ודיבור כלל כי אין מושג באור בלי לבוש או כלי.

כח) חזרה למאציל (ח"ד פ"ג סעיף א'):
הסתלקות האור המסובב מן הזדככות המסך, מכונה "חזרה" למאציל, דהיינו למלכות של ראש שהיא המאציל לעה"ס, הנקראות גוף. כי על ידי עליתן שמה, נמצאות מתחדשות ומתפשטות שנית, בבחינת התפשטות ב'. ועל דרך זה, בכל התפשטות חדשה, שהיא יוצאת רק ע"י חזרת אורות למאציל, באופן שכל חזרת אורות למאציל, היא כדי לסבב פרצוף חדש.
כט) חסד פרטי (ח"ד פ"ו סעיף ח'):
עי' ה' חסדים. וה' קצוות שחג"ת נ"ה דז"א, הן ה' בחינות כח"ב זו"ן דאו"י. שמשום חוסר אור החכמה בג"ר דז"א, המה רק ה' חסדים. אמנם היסוד דז"א אינו בחשבון ה' חסדים, משום שאין יותר מה' בחינות, אלא היסוד הוא בחינת התכללות ה' בחינות יחד והתערבותן זו בזו. ואינו קצה פרטי, שיהיה נבחן ל"חסד פרטי" מה' החסדים.
ל) חצי עובי דופן (ח"ד פ"ה סעיף ג'):
עי' דופן. שהחיצוניות ופנימיות אשר בדופן הכלי, נחשבות לשני חצאים של הדופן שבכלי. דהיינו חצי "עובי הדופן" העב יותר. נקרא פנימיות הכלי, והוא משמש לאו"פ. וחצי עביות שבדופן, שאינו עב כל כך, נקרא חיצוניות הכלי, והוא משמש לאו"מ.
לא) טבור (ח"ד פ"א סעיף ח'):
מלכות דגוף, שמשם מתחילה הגבלה ודחית האור בפועל מכונה בשם "טבור".
לב) טעמים (ח"ד פ"ג סעיף י"א):
התפשטות האור ממעלה למטה, דהיינו, מפה דא"ק עד הטבור, מכונה בשם "טעמים", מלשון וחיך אוכל יטעם.
לג) ימין ושמאל: עי' דרך צדדים, באות י"ז.

לד) כח עשר הספירות (ח"ד פ"א סעיף ה'):
עשר הספירות של ראש, אין הספירות ניכרות בהן, אלא שהן בחינת "כח עה"ס" לבד, שפירושו, שורש. כמו

לוח התשובות תלמוד עשר הספירות פירוש המלות רעט

הגרעין, שהוא שורש לאילן, ואין האילן ניכר בו. עי' ח"ב תשובה נ"ה.
לה) כלי לאו"מ (ח"ד פ"ה סעיף ג'):
חצי עובי דופן החיצוני שבכלי, משמש לאור מקיף. עי' חצי עובי דופן, אות ל'.
לו) כלי מלכות (ח"ג פ"א סעיף ב'):
בחי"ד דאו"י, שהיא בחינת העביות, שעליה היה הצמצום שלא תקבל במדתה הגדולה, היא נקראת "כלי מלכות".
לז) כללות ה' קצוות (ח"ד פ"ו סעיף ח'):
ביסוד דז"א, יש כללות של כל ה' קצוות חג"ת נ"ה של ז"א. עי' ה' קצוות אות י"ט.
לח) להחיות הכלי (ח"ד פ"ב אות ח'):
הארה מועטת, שאין בה כדי הרוחה אלא כדי הספקה לקיים צורת הכלי על היכנה, הנה הארה זו מכונה "להחיות הכלי".
לט) לובן העליון (ח"ד פ"א סעיף ג'):
בטרם שהאור מתלבש בכלים הוא מכונה בשם "לובן העליון", שהוראתו, שאין בו גוון כלל, כי כל הגוונים אינם רק מצד הכלים.
מ) מאציל (ח"ד פ"ג סעיף ד'):
המלכות של ראש, נבחנת למאציל כלפי עה"ס שנקראות גוף. וכן כל מדרגה עליונה, כלפי התחתונה הימנה, נקראת "מאציל".
מא) מוגבל (ח"ד פ"ה סעיף ג'):
כשהאור אחוז ותלוי במדת עביות שבכלי, שאינו יכול להתפשט שם לא פחות ולא יותר ממדת עביות שבו, נקרא, שהוא "מוגבל" תוך הכלי. ועי' הגבלת האור באות כ'.
מב) מכים ומבטשים (ח"ד פ"א סעיף ג') :
האורות, שהמה הפוכים בטבעם זה לזה, והמה באים להתלבש בנושא אחד, כגון או"מ ואו"פ, שאותה מדת עביות שבמסך, אשר ממשיכה ומגדילה את האוה"פ, נמצאת דוחה ומעכבת את האוה"מ, מלהתלבש בפרצוף, ומתוך ששניהם באים להתלבש בפרצוף, ע"כ המה "מכים ומבטשים" זה בזה, עד שהאוה"מ

מתגבר ומזכך את העביות המעכבת שבמסך, והאוה"פ מסתלק משם, והאוה"מ קונה לו כלים חיצונים בפרצוף, שהוא מאיר בתוכם.
מג) מעורב (ח"ד פ"ו סעיף ב'):
כשאורות מתדבקים זה בזה מטעם השואת צורתם זה לזה, מכונה זה בשם חיבור האורות, אבל אם יש ביניהם שינוי צורה, אלא שמתחברים, משום איזה קשר שיש ביניהם, המשוה אותם יחד, הרי זה נקרא בשם "מעורבים יחד". כי שינוי הצורה שביניהם אינו נותן אותם להתדבק יחד לאחד ממש, אלא שנשאר בהכרח הבדל ביניהם. אמנם השואת המעלה שקנו, מערבת אותם זה בזה יחד, עד שאינו ניכר דל בפני שוע. כגון או"י המלובש באו"ח, כיון, שאו"י אינו יכול להאיר משהו, זולת לפי גדלו של או"ח, נבחנים משום זה, שהמה מעורבים יחד, כי העביות שבאו"ח, יש לה אותה המעלה והחשיבות כמו הזכות שבאו"י, וע"כ העביות והזכות מעורבות זו בזו, ושינוי הצורה שביניהן אינו ניכר.
מד) מקבלים (ח"ד פ"ג סעיף ג'):
עשר הספירות דגוף מכונות תמיד בשם "מקבלים", כי האור מגיע להן ממעלה למטה.
מה) מקור האורות (ח"ד פ"ו סעיף ט"ו):
המלכות של ראש נחשבת "מקור האורות", מפאת או"ח, שהיא מעלה, ומלבשת לע"ס של ראש והיא מביאתן לתוך הגוף.
מו) ניצוצות (ח"ד פ"ג סעיף י'):
הארות שדרכן להתכבות, והן עומדות להתעורר ולהתלקח ולהאיר שוב כבתחילה, מכונות בשם "ניצוצין". כי יש להן דמיון אל ניצוצין הנשארים אחר הדליקה, או היוצאים מתחת הפטיש שבידי אומן, שאע"פ שהמה נראים כמתכבים, מ"מ עלולים להתלקח לשלהבת גדולה ונוראה. והארות האמורות, לא יארעו זולת באו"ח.

רפ חלק תלמוד עשר הספירות רביעי

מז) ניצוצות הנופלים (ח"ד פ"ג סעיף י"א):
כשיורדת הארת הזווג, הנעשה בזמן הזדככות המסך, מהבחינה העליונה לבחינה תחתונה הריקנית מאור שלה, כגון, שנזדכך המסך מבחי"ג לבחי"ב, ונתרוקנה בחי"ג מאורה, הנה אז יורדת הארת הזווג מבחי"ב, לתוך הבחיה"ג הריקנית, ומתוך שרשימה הנשארת בבחי"ג היא הפכית אל ההארה היורדת, ע"כ מכים ומבטשים זה בזה. אמנם האוה"ח היורד, מתגבר על הרשימה, שכבר פסק הזווג שלה, והאור החוזר יורד לתוך הכלי, והרשימה שאינה יכולה להיות עמו יחד בנושא אחד היא מסתלקת משם. והנה הארת הזווג היורדת לכלי הריקן, מכונה בשם "ניצוצות הנופלים" והוא מטעם, כי עד מהרה נפסק הזווג גם מבחי"ב ועולה לבחי"א, כנודע, ונמצאות ההארות מתכבות, והרשימה חוזרת ויורדת לכלי שלה. כי עתה, אין שום מעלה לאו"ח היורד על הרשימה, כי זה וזה נמצאים לאחר הסתלקות הזווג שלהם, וכיון שאור הרשימה לאין ערך הרבה מהאו"ח היורד, לכן, מתגברת עתה הרשימה עליהם ומבטלת להארת הניצוצין הנופלים לכלי שלה כדי שיוכל להתלבש שם. וענין זה מכונה הכאה ובטישה, כי פעם מתגבר האוה"ח היורד, ופעם מתגברת הרשימה, כמבואר.
מח) נקודות (ח"ד פ"ג סעיף י"א):
ד' הקומות היוצאות על ידי זווג דהכאה, בשעת הזדככות המסך, נקראות "נקודות" ונקראות או"ח שהן דין.
מט) סביבות (ח"ד פ"ה סעיף א'):
כל פרצוף נחלק לשנים: שהוא ממלכות דגוף ולמעלה, ששם מקום עמידת כל האורות, ונקרא ע"כ, פנים. וחלק ב' הוא ממלכות דגוף ולמטה, שהאור ישר נדחה משם ואינו מאיר, ונקרא ע"כ אחור. אמנם יש בחינת הארה העוברת מצד הפנים של הפרצוף, ומאירה לצד האחור של הפרצוף. ואופן ההארה הזאת,

מכונה דרך "סביבות". כי בדרך יושר אין חלק הפרצוף, אשר מטבור ולמטה, יכול לקבל האור, כנ"ל. רק בדרך סביבות, שהוא בחינת תיקון מיוחד, שיתבאר במקומו.
נ) סובל (ח"ד פ"א סעיף ה'):
"סובל", פירושו, במקום שהכלי ראוי להלביש את האור, אלא אינו מלבישו מטעם בחירתו עצמו. והוא ענין דק מאד, ונאמר רק על ע"ס של ראש, שאין שם הלבשה בפועל, כנ"ל (עי' התלבשות בכח). והנה זה לא יעלה על הדעת כלל, אשר הכלים דגוף ראוים יותר להלבשת האורות מהכלים של הראש, ועכ"ז אין הלבשה בראש אלא בגוף, והוא מטעם, שאו"ח דראש אינו סובל בחינת הלבשה, להיותו עומד בבחינת מלמטה למעלה, שעמידה זו היא בחינת התנגדות להלבשה, שאינו סובל ההלבשה. והבן מאד.
נא) סיום העליה (ח"ד פ"ו סעיף כ"א):
כשהמסך מתחיל להזדכך מבחינה לבחינה, כגון מבחי"ד לבחי"ג, יש להבחין שם, בחינת ההמשך של הזדככות, דהיינו, בטרם שמגיע לנקודת עביות שבבחי"ג, אשר נמצא הפרצוף בלי אור לגמרי, כי הזווג שבבחי"ד כבר נפסק, ואל הזווג דבחי"ג עדיין לא הגיע. ויש להבחין בחינת "סיום העליה", דהיינו, אחר שגמר הזדככות מכל עביות דבחי"ד, והגיע לעביות דבחי"ג, אשר אור העליון, שאינו פוסק אפילו רגע, נמצא מזדווג בה ומוציא קומה חדשה דחכמה. שעתה חזר האור להתפשט בפרצוף כמקודם, אלא בקומת חכמה, הנמוכה מקומה הקודמת.
נב) עובי דופן (ח"ד פ"ה סעיף ג'):
כל חומר בית הקבול של הכלי הוא עביות שבו, כנודע, וע"כ, ד' הבחינות של עביות נבחנות כמסבבות זה על זו, והן עושות יחד את דופן הכלי, והעב מחבירו, הוא יותר פנימי ממנו (עי' חצ' עובי דופן, אות ל').

לוח התשובות תלמוד עשר הספירות לפירוש המלות רפא

נג) עליות האורות (ח"ד פ"ב סעיף ד'):
עי' חזרת אורות למאציל, אות כ"ח.
נד) עלית הכתר למאציל:
היינו, על ידי הזדככות המסך מבחי"ד לבחי"ג (שם).
נה) עלית חכמה למאציל:
היינו על ידי הזדככות המסך מבחי"ג לבחי"ב (שם).
ט) עלית בינה למאציל:
היינו על ידי הזדככות המסך מבחי"ב לבחי"א (שם).
נז) עלית ז"א למאציל:
היינו על ידי הזדככות מבחי"א לבחינת כתר (שם).
נח) עלית מלכות למאציל:
היינו על ידי הזדככות מבחינת כתר אל בחינת מלכות של ראש, שאין שם מבחינת עביות שממעלה למטה ולא כלום. ואז מושוה צורתה אל מלכות של ראש, והיא נכללת שם (שם).
נט) פה (ח"ד פ"א סעיף ג'):
מלכות של ראש, שעביות דמסך משמשת שם ממטה למעלה, נקראת "פה".
ס) פניהם למטה (ח"ד פ"ג סעיף ג'):
כשהאור מושפע להתאחז ולהתלבש לפי מדת גודלה של עביות שבמסך, מכונה זה "פניהם למטה", כי פניותיהם של האורות הוא לבא ולהתלבש בעביות המכונה, למטה.
סא) פניהם למעלה (ח"ד פ"ג סעיף ג'):
בשעת הזדככות המסך, אשר הזווגים הולכים ונעשים, בכל פעם בבחינה הזכה יותר, עד שנפסק הזווג לגמרי, מכונה זה "פניהם למעלה", כלומר שמסתלקים ופונים את עצמם מן העביות אל הזכות. כי ממעלה למטה, פירושו, מזכות אל עביות. וממטה למעלה פירושו מעביות אל זכות.
סב) פנים ואחור (ח"ד פ"ה סעיף א'):
ההתלבשות והדחיה, המתפעלות בזווג דהכאה שבמלכות דראש, אינן מתגלות שם, אלא במלכות של הגוף, שנקרא טבור. שהתלבשות נעשית מטבור ולמעלה, ודחית האור נעשית מטבור ולמטה. וע"כ, מקום התלבשות שבגוף נקרא "פנים", והמקום, שנדחה האור משם, נקרא "אחור".
סג) קלקול ע"מ לתקן (ח"ד פ"ד אות ח'):
"קלקול ע"מ לתקן", פירושו, אשר כלפי מי שאינו יודע את התיקון הגדול שנעשה כאן, הוא חושב אותו לקלקול, ואילו היה יודע את הפעולה הנעשית בזה, היה רואה את הקלקול הזה, שהוא כולו רק תיקון, ולא היה כאן בחינת קלקול מעולם. וזה דומה, לטיפש, הרואה לחייט, שלוקח חתיכה יפה של בד, וחותך אותה לגזרים, שמפני שאינו יודע ומבין את הפעולה הנעשית כאן, הוא תוהה בעצמו, שהחייט מקלקל חתיכת בד יפה כל כך. ואילו היה יודע המלאכה, ודאי, שלא היה מעלה על דעתו, שיש כאן אף שמץ של קלקול. אלא שמתחילתו עד סופו יש כאן רק תיקון בלבד. והבן היטב.
סד) רושם חותם (ח"ד פ"ב סעיף ב'):
על ידי התלבשות האור בכלי נעשו כמה הבחנות באור, מתוך יחס משותף מהאור והכלי. ואם האור מסתלק משם, מ"מ נשארות כל אותן הצורות וההבחנות, שהיו שם מטרם הסתלקות, אף משהו לא יחסר, והשארה זאת, מכונה בשם "רושם חותם". כי כן טבע החותם, אם מניחים אותו על השעוה, הוא משאיר שמה כל צורתו לפרטיו ואותיותיו בלי חוסר משהו.
סה) רשימה (ח"ד פ"ב סעיף ב'):
עי' רושם חותם אות ס"ד. ודע שרשימה זו שהאורות משאירים מעצמם אחר הסתלקותם, היא הגרעין והשורש ללידת פרצוף שני הימנו. כי כן כל עלול יוצא ונולד ע"י עילתו, ועד"ז נמשכות כל ההארות שבעולמות, לתחתונים. והן עצמן עוברות מהעילה אל העלול הנולד הימנן, כדוגמת הניצוץ נשמה העובר מהאב אל הבן, ונשאר קבוע בנשמת הבן ואינו זז ממנו לעולם. כמו שנתבאר,

רפב חלק תלמוד עשר הספירות רביעי

באו"פ ח"ד פ"ב אות ג' ועש"ה, והבן זה וזכרהו. כי הוא המפתח, להבין בו הגורם המחייב את המסובב, להשתלשל מן הסבה שלו, בכל ההשתלשלות של יציאת הפרצופין והעולמות זה מזה, מראש עד סוף.

סו) תגין (ח"ד פ"ג סעיף י"א):
עי' ניצוצות הנופלים, אות מ"ז. שנתבאר

שם, מתוך אשר האוה"ח היורד לתוך הכלי הריקן בא עתה מהארת הזווג הנעשה בבחינה העליונה, והרשימה שבכלי ההוא, היא מאחר הסתלקות הזווג, ע"כ מתגבר האוה"ח על הרשימה, ויורד לכלי, והרשימה מוכרחה לעלות משם ממעל לכלי, ע"ש. והנה הארה זו שהרשימה מאירה אל הכלי בהיותה למעלה מהכלי, נקראת בשם "תגין".

תלמוד עשר הספירות רפג

לוח השאלות לענינים

סז) מה הם ב' הענינים שבאצילות.
סח) מהיכן התחיל גילוי הויות הכלים.
סט) מהו הגורם להעשות כלים.
ע) למה אין הכלים ניכרים, מטרם הסתלקות האור מתוכם.
עא) מה גרם להכר הכלים, לבחינת אור עב.
עב) מהי העביות היתרה שקנה אור העב אחר ההסתלקות.
עג) למה כלים של ראש אינם סובלים האורות.
עד) למה אין הזדככות בכלים.
עה) למה לא נעשה מחמת ההסתלקות רק כלי אחד של כתר.
עו) למה אינה ניכרת בעה"ס דגוף מציאות היותן יוד אורות.
עז) למה כלים של ראש אינם בחינת כלי קבלה בפועל.
עח) מהו ההפרש מהבחן עליון ותחתון, לפנימי וחיצון.
עס) מה הם ב' מיני כלים שיש בפרצוף.
פ) למה בעקודים יצאה מלכות בתחילה, בהיפך מהפרצופין אשר מלאחריו.
פא) למה כתר לא עשה כלי בעת ההסתלקות.
פב) למה סדר הכלים הוא, שהעליונים יוצאים תחילה, בהיפך מהאורות שבהם התחתונים יוצאים תחילה.
פג) למה עלתה החכמה בכלי דכתר.
פד) מהו האור הנמשך מהמאציל ממעלה למטה בעת ההסתלקות.
פה) למה נקראות הקומות היוצאות בעת הסתלקות בשם או"ח.
פו) למה נקראת הארת הזווג היורדת מהבחינה העליונה לתוך התחתונה הריקנית מאור, בשם או"ח.
פז) מה הם י"ב מיני או"ח שיש בעקודים.
פח) מה הם עשרה מיני כלים שיש בעקודים.

פט) מהי עלית האורות למאציל.
צ) כיצד נמשכת הולדת הפרצופין.
צא) מהי הסבה להכאת או"פ באו"מ זה בזה.
צב) מהי ההפכיות שיש מאו"פ לאו"מ.
צג) מי מתגבר בהכאת או"פ ואו"מ.
צד) מי מתגבר בהכאת הרשימה עם האו"ח היורד.
צה) למה אין מי שיכה בכתר.
צו) מה מקבלות הספירות בביאתן למאציל.
צז) מהו ההפרש בה' מיני זווגי הכאות שישנם בעקודים.
צח) מה הם יחסי הרשימות לפרצוף ב'.
צט) למה נחשבות הרשימות לאו"י.
ק) למה בחינה אחרונה אינה מנחת רשימה.
קא) כיצד נעשות הרשימות לבחינות תגין.
קב) במה נשארת הרשימה דכתר.
קג) מה הן י"ב מיני הרשימות הנמצאות בעקודים.
קד) למה מזדווג אור העליון עם המסך בשעת הזדככותו.
קה) מה הן ז' ההבחנות שישנן במסך.
קו) למה אין שום הגבלה נבחנת בעה"ס של ראש.
קז) מאימתי מתחיל הכר ההגבלה.
קח) למה נבחנת הבחינה שנעשה בה הזווג, לבחינה תחתונה.
קט) למה נכללות עה"ס בה' בחינות.
קי) מה הן ע"ס שממטה לטבור.
קיא) למה נשארה המלכות בלי אור, בהתפשטות ב'.
קיב) למה הכתר נכנס אחרון ויצא ראשון, ומלכות להיפך.
קיג) איך יש לו לז"א בחינת חיה בהתפשטות א'.
קיד) למה יצאו ע"ס דעקודים רק בבחינת נפש.

רפד חלק תלמוד עשר ספירות רביעי

טו) למה אינה נשלמת הארת הרוח למלכות, בטרם שיצאו כל ו"ק דז"א.
קטז) למה יסוד דז"א אינו מכלל ה' קצוות שלו.
קיז) למה נפש יצאה בבחינת התפ"א ואורות רנח"י הגדולים יצאו בשעת הסתלקות.
קיח) מתי מרויחה בינה אור חיה.

קיט) מתי מרויח ז"א מקיף דיחידה.
קכ) למה אין מלכות מרויחה אור מקיף ג'.
קכא) מאין נמשכים כלים ואורות מקיפים.
קכב) היכן נמצאים ה"פ וה"מ.
קכג) למה בגוף של הפרצופים לא נמצא יותר מה"פ וב"מ.

תלמוד עשר הספירות רפה

לוח התשובות לענינים

סז) א' הוא התפשטות הרוחניות, דהיינו, ה' בחינות אורות הנקראים נרנח"י. ב' הוא, ה' בחינות כלים, הנקראים: כח"ב ז"א ומלכות. ויש להבדיל ביניהם בכל מלה בזאת החכמה, כי אין לך אור בלי כלי, והמה הפכיים זה לזה, בכל הופעותיהם, כי סדר גילוי הכלים, הוא ממעלה למטה: כח"ב ז"א ומלכותוסדר גילוי האורות הוא להיפך ממטה למעלה: נרנח"י. וחסרון כלים התחתונים שבפרצוף, גורם חסרון אורות העליונים שם, באופן שבשכחה מועטת שיש להכיר את ההפכיות שביניהם, יתבלבל הענין תיכף ומיד (פרק א' אות ב').
סח) הויות כלים מתחילה מעת התחלת האור להתפשט ממעלה למטה, דהיינו מפה דא"ק ולמטה, אמנם עדיין אינם ניכרים, רק אחר כך, שחזר האור מהם למאציל, והכלים נשארו ריקנים, ואז ניכרת עביותם (פ"א אות ג')
סט) התפשטות האור והסתלקותו משם גורמת להעשות כלי (פ"א אות ט').
ע) להיות מדת גדלו של האור נמשכת במדת הריבוי של עביות המסך, לכן נמצאות העביות והזכות בחשיבות שוה, ונבחנות כמעורבות זב"ז, שאין להפריש ולהכיר איזה הבדל ביניהן (פ"ו אות ג').
עא) אחר שנתפשט ויצא אוה"י מתוך הכלים וחזר למקורו, ונשארו בלי אור, אז הוכרה עביותן לבחינת שפלות וגרעון, ובזה הוכרו הכלים (פ"ו אות ג').
עב) הכלים שהם התפשטות או"ח ממסך ומלכות של ראש ולמטה נבחנים לעביות, אפילו בטרם התפשטותם לגוף, אלא, שאינם ניכרים בטרם שנסתלק האור מתוכם, כנ"ל באות ע"א, וכשנסתלק האור מתוכם, אז הוכרה העביות, שהיתה בהם, בעודם במלכות של ראש, וגם עביות יתרה, שהשיגו עתה מחדש, דהיינו, מה שנשארו בחושך בלי אור, שזהו בחינת דין ועביות שלא היתה בהם בטרם שנתפשטו לגוף (פ"ו אות ג').

עג) כי כן המשמעות של עלית או"ח ממטה למעלה, מפאת הזווג של הכאה הנעשה שם. כי פירושו של ממטה למעלה, הוא התנגדות אל התלבשות,"שאינו סובל" שיתלבש בו האור (פ"א אות ה').
עד) כי ענין הזדככות סובב רק על כח העיכוב והגבול, שיש במסך מתוך העביות הכלולה בו, שזה מגיע לו מחמת הביטוש דאו"מ, בבחינת עיכובו זה, המפריע לאו"מ הרוצה להתפשט למטה מהמסך. ואין ענין הביטוש דאו"מ מגיע כלל אל הכלים, כי הם באמת משתוקקים לו, אלא כח המסך מפריש ביניהם (פ"ב או"פ סעיף כ').
עה) לכך לא נעשה, רק כלי א' של כתר אחר ההסתלקות, משום שההסתלקות היתה בבת אחת וברגע אחד. ואע"פ, שאנו מבחינים שם עשר ספירות, הרי זה כדמיון כלי שהחלקים בו אינם שוים (פ"א סעיף י').
עו) משום שאין כאן אלא כלי אחד והסתלקות אחת, כלעיל אות ע"ה (פ"א סעיף ו').
עז) להיותם מבחינת ממטה למעלה, כנ"ל אות ע"ג, ע"ש (פ"א אות ז' ואו"פ סעיף נ').
עח) בקומה שלמה, נבחנות ד' הבחינות זו למעלה מזו. למעלה, פירושו, זכות. למטה, פירושו, עביות. וכשהמדובר הוא מכלי המשכה שבפרצוף בלבד, נבחנות ד' הבחינות, שהן זו לפנים מזו, שכל העבה יותר, היא פנימית יותר (פרק ה' אור פנימי סעיף ג').
עט) א' הוא, אור העב הנשאר אחר ההסתלקות, והם לצורך עצמו של הפרצוף. ב' הוא, הרשימות והניצוצין הנשארים באור העב הנ"ל, והם לצורך פרצוף ב' הבא אחריו (פ"ב או"פ סעיף ד').
פ) מפני, שבעקודים התחילו הויות הכלים, ואין שם יותר מכלי מלכות. אבל אחר הסתלקות האורות דפרצוף זה, כבר הוכנו כאן כלים לצורך פרצוף ב', ונמצאים הכלים קודמים לאורות של פרצוף ב'. ומתוך

רפו חלק תלמוד עשר הספירות רביעי

שבסדר ההסתלקות יצאו כאן מלמעלה למטה, כי כשנזדככה בחי"ד לבחי"ג נגלה כלי דכתר וכשנזדככה בחי"ג לבחי"ב נגלה כלי דחכמה וכו', הרי נמצאים עומדים כן, גם בפרצוף ב'. ועד"ז בכל הפרצופים, שכולם הוכנו על דרך זה (פ"ו אות ה').
פא) כלי לצורך עצמו היה לו, דהיינו, האור העב שנשאר למטה אחר הסתלקות האוה"י. ומה שנאמר שלא עשה כלי, הפירוש הוא לצורך הנוקבא דכתר של הפרצוף הב'. כי כלי זה נעשה מהניצוצין היורדים מהזווג הנעשה בבחינה העליונה, ולפני הכתר, אין שום בחינת עביות, שאור העליון יכה עליו. וע"כ לא נפלו ניצוצין לכלי דכתר, ולא עשה כלי לפרצוף הב' (פ"ד או"פ אות ט').
פב) משום שכן היתה תחילת גילוים והתהוותם, כי גילוי הכלים בא ע"י הסתכלות ב' והסתלקות. והנה מתחילה נגלה כלי דכתר, ע"י הזדככות לבחי"ד לבחי"ג, אח"כ ע"י הזדככות מבחי"ג לבחי"ב נגלה הכלי דקומת חכמה, וכשנזדכך מבחי"ב לבחי"א נגלה הכלי דבינה, וכו', הרי שהכלים העליונים יצאו מתחילה, ולבסוף יצאו התחתונים. אמנם האורות יצאו ונתגלו בהיפך, כי מתחילה בהתפ"א יצא רק אור הנפש, וכשנזדכך לבחי"ג, שנעשה הזווג בחוטם, יצאה בחינת אור הרוח, וכשנזדכך לבחי"ב, שנעשה הזווג באזן, יצא אור נשמה, וכשנזדכך לבחי"א, שנעשה הזווג בעינים, יצא אור חיה וכשנזדכך לבחינת כתר, יצא אור יחידה. הרי שהאורות התחתונים יצאו תחילה ואח"כ העליונים.
פג) כי האור הזך יותר מתלבש בכלי הזך יותר, מטעם השואת הצורה, כנודע (פ"ו סעיף ט"ו).
פד) היינו ד' הקומות שיצאו בעת הזדככות בביאת המסך בבחינות שבאמצע זיכוכו (פ"ב אות א').
פה) כי אותן התפשטויות, שיצאו בזווגים בשעת הסתלקות, נחשבות ג"כ להסתלקות, מפני שכן הוא הדרך של הסתלקות, שאור העליון מזדווג עמו על דרכו ואין זו נבחנת להתפשטות אמיתית. בדמיון לאדם, ההולך

ומסתלק מן הבית, שהוא חונה בהכרח במקומות הפסיעות שהוא עושה, אבל אינן נחשבות כלל לבחינות חניות והפסק הליכתו, מפני שדרך הסתלקות מן הבית כן הוא. וע"כ נחשבים לאו"ח ודין (פ"ג או"פ סעיף ג').
פו) הוא מב' טעמים: א' כי כל הקומות הללו נבחנות לאו"ח, כנתבאר לעיל אות פ"ה. וב' הוא, מפני שכל היורד למטה ממקום הזווג, הוא או"ח ולא אור ישר (פ"ד או"פ סעיף ב').
פז) ב' מיני או"ח נבחנים מיד בעת זווג דהכאה: א' הוא אור הנדחה מלהתפשט בכלי מלכות, מפאת הכאת המסך, ואו"ח זה נבחן לאו"מ. ב' הוא דאו"ח הנולד על ידי יחס משותף מבחינת ההסתלקות והפרישה דבחי"ד מהאור, המתחבר עם האור הנדחה הנ"ל, והוא האוה"ח העולה ממטה למעלה ומלביש לע"ס דאו"י של ראש.
מין ג' הוא, האוה"ח הקבוע, במלכות של ראש, שהוא נעשה שם בבחינת מקור שממנו מושפעים ונובעים האורות והכלים לגוף.
מין ד' הוא, או"ח המתפשט ממלכות של ראש ולמטה, וממשיך ומלביש, לע"ס דאו"י המתפשטות עמו. והאוה"ח הזה נבחן, שהוא מעורב עם האור הישר. ואינו ניכר לבחינת לבוש וכלי, מטעם שחשיבותו שוה לאו"י.
מין ה' הוא, ההארה המועטת של או"י המושפעת למטה מטבור, שנקראת אור נקבה. והוא נקרא ג"כ או"ח.
מין ו' הוא, או"ח המסיים לכל ספירה וספירה, מע"ס שמטבור ולמטה, עד שמסיים הפרצוף כולו.
מין ז' הוא, האוה"ח שנקרא אור העב, הנשאר למטה בלי אור, אחר הסתלקות דאו"י. כי אז ניכרת העביות שבמהותו עצמו, מבחינת מה שהיתה נכללת בו עוד מטרם שנתפשט מן הפה ולמטה.
מין ח' היינו, או"ח שנתוספה לו עביות כפולה על עביותו, מחמת שנשאר אחר הסתלקות למטח בלי אור. והחושך הזה שהשיג עתה הוא עביות חדשה, מה שלא היה בו בטרם שנתפשט מהפה ולמטה.
מין ט' הוא או"י שבקומות היוצאות

לוח התשובות תלמוד עשר הספירות לעינים רפז

בשעת ההזדככות, הנחשב לאו"ח ודין, מחמת יציאתן בזמן של הסתלקות.
מין י' הוא, או"ח היורד מהארת הזווג שבבחינה העליונה, לכלי שמתחתיה הריקן מאורו, הבא בזווג דהכאה עם הרשימה שיש שם בכלי ההוא.
מין י"א הוא, הניצוצין הנופלים לכלים שהופרשו מהאוה"ח היורד הנ"ל, שהם התגברו על הרשימה, מטעם שהארת הזווג מאירה עליהם.
מין י"ב הוא, הניצוצין הנ"ל אחר שנכבו, דהיינו, אחר שנסתלקה הארת הזווג מהבחינה העליונה, כי אז מתגברת הרשימה עליהם (הסת"פ ח"ד אות ז').
פח) א' הוא, עצם בחי"ד, שעליה נעשה צמצום א', שנקראת מלכות.
ב' הם כלים דראש, שהם רק בחינות שורשי כלים.
ג' הם כלים שמפה ולמטה, שהמה מעורבים עם האורות.
ד' הם הכלים הנ"ל, שמפה ולמטה אחר הסתלקות, הניכרים לאור עב.
ה' הם כלים ריקנים מאורותיהם ויש בהם רשימות.
ו' הם כלים ריקנים מאורותיהם ואין בהם רשימות.
ז' הם כלים שהוכנו לצורך בחינות זכרים דהתפ"ב.
ח' הם כלים שהוכנו לצורך בחינות נקבות דהתפ"ב.
ט' הם כלים שממטה לטבור, שאינם ראוים לקבל או"י.
י' הם כלים חיצונים, לקבלת אורות מקיפים (בהסת"פ אות נ"ו).
פט) הזדככות מעביות, מכונה, עליה, והזדככות הגמורה, עד שנעשה זך כמו המאציל, מכונה עליות האורות למאציל, כי השוואת הצורה מחברת ומיחדת הרוחניים.
צ) אור מלכות, שפירושו, המסך והאור החוזר הכלול בו, בשעה שהוא מזדכך ועולה למאציל, הריהו עובר דרך כל הספירות, ומדי עברו בתוכן, הוא נכלל מכל הרשימות, שנשארו בהן מאורותיהן, חוץ מבחינה

אחרונה. וע"כ, כשמגיע למאציל, דהיינו, למלכות דראש, שהזווג לא נפסק משם לעולם, נמצא נכלל גם הוא באותו הזווג, ומקבל משם עביות שממטה למעלה, שעי"ז שוב מתעוררות ומתעבות הרשימות שבו, בעביותן עצמן, שהוא ממעלה למטה. ואז, יורד המסך למקומו לגוף, למקום החזה, ומחזה ולמעלה מוציא ע"ס דראש, ומחזה ולמטה מתפשט שוב לע"ס דגוף, כבתחילה. וזה מכונה התפשטות ב', או פרצוף ב', להיותו משונה מפרצוף א', כי חומר הכלים דפרצוף א' הוא מן עביות דבחי"ד כולה, ופרצוף ב' זה, הנה חומר כלים שלו כולם מעביות דבחי"ג. מטעם, שהמסך שעלה למלכות דראש, לא היה נכלל כלום מעביות דבחי"ד, משום שלא הניחה רשימה אחר הסתלקותה (פ"ג או"פ סעיף א).
צא) כבר ידעת, שאע"פ, שכל עיקר זווג דהכאה הוא במסך שבמלכות של ראש, עכ"ז כל הדחיה והעיכוב שבמסך ההוא, אינה כלל בפועל ממש, אלא רק בבחינת ה"כח". וע"כ לא יתכן, להבחין שם כלל ענין של או"פ ואו"מ, כי אור המוגבל בכלי נקרא או"פ, ואור שאינו מוגבל בכלי נקרא או"מ. וכיון שעדיין אין כאן, לא הלבשה, ולא דחיה מבחי"ד, א"כ מאין תהיה כאן הבחנה של או"פ ואו"מ. ולפיכך, נמצאים האו"פ והאו"מ מחוברים יחד בפה, דהיינו, במלכות של ראש. אלא אחר כך, כשההלבשה והדחיה שבראש, יצאו מן ה"כח" אל ה"פועל" בגוף, במסך שבטבור, שממסך שטבור ולמעלה, דהיינו, בט"ס ראשונות שבגוף, נתלבשו האורות בכלים, וממסך שבטבור ולמטה, דהיינו במלכות שבגוף, נדחו האורות ולא נתלבשו, ונתגלו כאן או"פ ואו"מ בפועל ממש, שהאורות שבאו בכלים שמטבור ולמעלה המה או"פ, והאור שהיה ראוי לבא מטבור ולמטה, ונדחה משם, מחמת עיכובו של המסך שבטבור, הוא או"מ. ולפיכך נעשו הכאה וביטוש בין או"פ, דהיינו המסך ואו"ח המלביש לאו"י, ובין או"מ. כי או"מ, שהתחיל להרגיש כאן, הכח הדוחה שבעביות המסך, הכה ובטש בו, כדי לזככו, ולבטל את כח

רפח חלק תלמוד עשר הספירות רביעי

הגבול שבו, שיכול לבא גם הוא לפנימיות הפרצוף.
ותדע שכאן גבר או"מ על או"פ, ואותו מסך שבטבור, נזדכך ועלה לפה, ושם נתחדש, עד שהוציא ממנו ולמטה, התפשטות חדשה של רת"ס, שנקרא פרצוף ע"ב דא"ק. הרי שגבר או"מ על כח הגבלה שבמסך, כי עתה עבר ממנו ולמטה, בפרצוף שלם וגמור, שנקרא ע"ב, כנ"ל. והבן זה (פ"א או"פ סעיף ו').
צב) כי מדת גדלו וכל הויתו של או"פ תלוי בגודל מדת העביות והעיכוב שיש במסך. אשר או"מ נדחה ונשאר מחוץ לפרצוף, מחמת אותו העיכוב והעביות, אשר במסך. באופן, שריבוי עביות נמצא מרחיק את האוה"מ לפי גודל מדתו, ונמצא מקרב ומגדיל את או"פ לפי גודל מדתו. הרי שהמה הפכיים מקצה אל הקצה (שם).
צג) מתחילה התגבר ודאי או"פ, שהרי, ט"ס ראשונות התלבשו שם באו"ח של המסך, בפועל ממש, וגם נשאר כן אפילו לאחר הסתלקות, כי אין העדר ברוחני, כמ"ש לעיל. ולאחר כך, התגבר האוה"מ על האוה"פ עד שזיכך את המסך לגמרי, והשוה צורתו למאציל, דהיינו למלכות של ראש, ששם או"מ ואו"פ מחוברים יחד (כנ"ל אות צ"א), ושם קיבל כח עד שיצאה ממנו ולמטה התפשטות ב' שנקראת פרצוף ע"ב (כנ"ל אות צ"א, עש"ה).

צד) בשעת הזווג בבחינה עליונה נמצא האור החוזר היורד משם לתוך הכלי הריקן, מתגבר על הרשימה הנמצאת שם. ואע"פ, שהרשימה גדולה הרבה מהאוה"ח היורד, עכ"ז כיון שהרשימה היא אחר הסתלקות הזווג שלה, והאוה"ח היורד נמשך מהארת הזווג, על כן מתגבר עליה, ואח"כ, שנזדכך המסך גם מהבחינה העליונה, וגם שם נסתלק הזווג, חוזרת הרשימה, ומתגברת על או"ח היורד, דהיינו על הניצוצות שנפלו לכלי שלה, והרשימה יורדת שוב אל הכלי שלה כבתחילה, ומבטלת את כחם של הניצוצות, עד שחוזרים ומתחדשים אח"כ בהתפ"ב (פ"ג או"פ סעיף פ' ופ"ד או"פ סעיף ז').

צה) כי אין זווג דהכאה עוד במסך, אחר שנזדכך מבחינת כתר. שהרי אפילו בבחי"א אין שם עביות מספיקה לזווג דהכאה ממש, אלא רק לירידת ניצוצין בלבד, ומכ"ש למעלה מכתר (פ"ד או"פ סעיף מ').
צו) כל הספירות, כלולות במסך שעלה למאציל, כי רשימותיהן נכללות בו, מידי עברו בהן בדרך עליתו, כנ"ל אות צ', חוץ מבחי"ד שאיננה בו, משום שלא הניחה ממנה רשימה. ולפיכך, לא קיבל מהמאציל רק עביות דבחי"ג, שקומתה רק עד חכמה. שבערך הכלים נמצא חסר בחינת מלכות, ובערך האורות נמצא חסר אוד הכתר (פ"ד או"פ סעיף נ').
צז) א' היא הסת"א, שממנה רק שורשים לאורות וכלים.
ב' היא הסת"ב, שממנה גמר כלים.
ג' היא הכאת או"פ באו"מ, וממנה עליות האורות למאציל.
ד' היא הכאת הרשימה עם האוה"ח היורד, וממנה הכלים להתפ"ב.
ה' היא הכאת אור המלכות עם הרשימה, שבשביל, שאין רשימה אל מלכות, נעשתה ההכאה עם האור שלה, שהיא בחינת אור הזך מהרשימות (בהסת"פ אות ב').
צח) היחס שלהן הוא כיחס אב אל בנים, שניצוץ אחד מן האב נמשך אל הבן, ואינו זז ממנו לעולם, כן עצמותן של הרשימות עוברות אל פרצוף ב', המכונה בן לפרצוף א', והן נעשות בו לחלק מבנינו ועצמותו של הפרצוף (פ"ב סעיף ג' ובאו"פ סעיף ג').
צט) להיותן השארית, מהתפשטות האור ישר ממעלה למטה (פ"ב או"פ סעיף ב').
ק) כי הרשימות הללו, הן מאו"י, כדברי הרב כאן פרק ב' אות י', והבחינה האחרונה אינה מקבלת כלל או"י, מחמת המסך שעליה, כנודע (פ"ב אות ו').
קא) מחמת הכאה ובטישה דאו"ח היורד עם הרשימה, מסבת הפכיותם, התגבר האור החוזר היורד על הרשימה, ונכנם לתוך הכלי, ואין שניהם יכולים להיות בכלי אחד, כי אין ב' הפכים בנושא אחד, ע"כ, מוכרחה הרשימה לצאת משם, ועולה ממעל לכלי,

לוח התשובות תלמוד עשר הספירות לענינים רפט

ומאירה לכלי הארה מועטת, בסוד "תגין" (פ"ד או"פ סעיף ז').
קב) הרשימה דכתר, נשארת בבחינת כלי דכתר, כלומר, באור העב שנשאר למטה, שלא יכול לעלות למעלה יחד עם אור הכתר, כמ"ש הרב (פ"ב אות י'), ומ"ש שהכתר לא עשה בחינת כלי, היינו לצורך התפ"ב (פ"ד או"פ סעיף ט').
קג) א' הן, הרשימות הנשארות מבחינת התלבשות. ב' הן, הרשימות מבחינת המשכה. ג' הן, הרשימות המלובשות בכליהן. ד' הן, הרשימות שאינן מלובשות בכלים שלהן, אלא חופפות ממעל לכלי בסוד תגין. ה' הן, הרשימות שחזרו לכליהן אחר שיצאו משם. ו' הן, הרשימות הכלולות מאור עב ואור זך, בלי שום הכר להבדיל ביניהן. ז' הן, הרשימות מבחינת האור הזך בלבד, שמהן נעשו הזכרים דהתפ"ב. ח' הן, הרשימות מבחינת האור העב בלבד, שמהן נעשו כלים לזכרים דהתפ"ב. ט' היא, הרשימה דאור מלכות, שהיא רק בחינת אור זך הנשאר מאור שלה, אמנם בחינת האור העב שבה נעלם, ולא נשאר ממנו שום רשימה, דהיינו הרשימה מבחינת ההמשכה שבה, שעליה אומר הרב, אשר המלכות לא השאירה רשימה. י' הן, הרשימות שנתכללו במסך מדי עברו בספירות, בדרך עליתו למאציל, שהן נתחדשו שם בזווג חדש להתפ"ב. י"א הן, הרשימות שנשארו מט"ס ראשונות, שיצאו בשעת הזדככות המסך. י"ב הן, הרשימות מבחינות האחרונות, מן אותן הקומות הנ"ל (הסת"פ אות מ').
קד) הגם שההסתלקות היתה בבת אחת וברגע אחד, אמנם כיון שאור העליון אינו פוסק מלהאיר אפילו רגע א', ומתוך, שבהכרח בא המסך בדרך הזדככותו, בד' המדרגות של עביות, לכן נמצא אור העליון מזדווג עמו, בביאתו לכל בחינה ובחינה (פרק ג' או"פ סעיף ו').

קה) א' הוא, שהעיכוב והגבול, והעביות, באים במסך כאחד, ואין להבחין משהו לדבר מהמסך, בשעה, שאינו כלול בעביות, כי אז אינו במציאות כלל.

ב' היא, בחינת עיכוב ב"כח" שיש במסך ממלכות של ראש.
ג' היא, בחינת עיכוב ב"פועל" שיש במסך שבמלכות דגוף.
ד' היא, התכללות המסך בעביות מג' הבחינות הראשונות, בעת עליתו.
ה' הוא, שב' הפעולות: דחית האור מבחי"ד, והלבשת האור בט"ס, שתיהן קשורות במסך. כי כשם שהוא מדחה האור מבחינה אחרונה, כן הוא מקשר ומלביש האורות שממנה ולמעלה.
ו' היא, עביות שממטה למעלה, המתחדשת במסך מפאת עליתו וביאתו במלכות של ראש.
ז' היא, עביות שממעלה למטה, המתחדשת במסך ע"י הרשימות שנכללו בו, בעת עברו בספירות של הגוף, בזמן הזדככותו (הסת"פ אות ע"ט).
קו) הגבלה, פירושה, התלבשות בכלים, המשוערת לפי מדת גדלה של העביות, לא פחות ולא יותר. וע"כ בראש, שאפילו הדחיה דמסך לא היתה אלא ב"כח", מכ"ש התלבשות. ואינו נוהג שם אלא בבחינת "כח", ואין כאן איזה גילוי להגבלה כל עיקר (פ"א אות ד').
קז) משעת יציאת האורות מפה ממעלה למטה עד הטבור. ועוד אינו ניכר, עד שעת חזרת האורות אל המאציל, כי עתה התחילו הויות ההלבשה של העביות, והיתה העביות והאוה"י שבתוכה במעלה אחת, עד שלא היה הכר מהמתלבש להמלבוש, בטרם, שהאור הישר חזר למאציל, כי אז נשארה העביות למטה בלי אור, וניכרת בחינת הגבלה שבעביות, ובחינת הדין שבה (פ"א אות ד').
קח) כי הזווג נעשה שם, ע"י המסך המחזיר האור לאחוריו, שאינו מניחו להתפשט ממנו ולמטה, הרי שהאור מסתיים על הבחינה ההיא, וע"כ נקראת, בחינה אחרונה, או בחינה תחתונה (פ"ג או"פ סעיף ו').
קט) עי' או"פ פ"ו סעיף מ' ד"ה וזה.
קי) הן, רק או"ח בלי או"י, ורק הארה מועטת מקבלים מאו"י, בבחינת אור נקבה, שמקבלת ואינה משפעת. וע"ס הללו נבחנות, שהן עשר בחינות סיום, שכל אחת

רצ חלק תלמוד עשר ספירות רביעי

מהן מסיימת הספירה שכנגדה, שבע"ס דכללות הפרצוף (פ"א או"פ סעיף פ').
קיא) זהו מטעם ערך הפוך שיש בין כלים לאורות: כי כל החסרונות שבפרצוף, כשם שנוגעים בכלים בבחינה התחתונה מהם, כן נוגעים באורות בבחינה העליונה שבהם, שבחוסר הכלי היותר תחתון יחסר משום זה האור היותר עליון, ואם יחסרו ב' הכלים התחתונים, גורם זה חסרון לב' האורות היותר עליונים. באופן, שחסרון האור מכלי המלכות, מראה שחסר מהאורות של פרצוף אור הכתר, וכן להיפך. וחסרון אור בב' הכלים התחתונים, ז"א ומלכות, מראה, על חסרון ב' האורות העליונים: כתר וחכמה, וכן תמיד. והטעם הוא פשוט, כי התלבשות האורות בכלים, מדודים בעביות שבמסך, המזדווג עם האור העליון, וע"כ, בעלית המסך ממלכות לז"א, שהוא בחי"ג, ונעשה הזווג בבחי"ג, הרי נשארה מלכות בלי אור, משום שמקום הזווג עלה לז"א, וגם חסר אור הכתר, משום שבמסך מבחינת ז"א יוצאת רק קומת חכמה. ואם מקום הזווג נתעלה אל בחי"ב לבינה, הרי נשאר גם כלי דז"א בלי אור, ויש לך עתה, ב' כלים תחתונים בלי אור, וכנגד זה יחסרו ב' האורות העליונים אור הכתר ואור החכמה, כי מזווג הנעשה במסך דבחי"ב, יוצאת רק קומת בינה לבד. ועד"ז תמיד (פ"ב או"פ סעיף ח').
קיב) משום, שהמסך דבחי"ד נזדכך לראשונה, וע"כ, תיכף נעלמה קומת כתר. אבל קומת מלכות יצאה ע"י עלית המלכות למקום הכתר, וא"כ היא מסתלקת לאחרונה (פ"ו סעיף י"ד).
קיג) כי ההארה של העליון המגיעה לתחתון, נחשבת לו למדרגה אחת גבוהה מבחינתו עצמו. אם הוא בבחינת נפש, נחשבת לו ההארה שמקבל לבחינת רוח, ואם הוא

עצמו בחינת רוח נחשבת לו ההארה לבחינת נשמה. וכו'. וההארה שמקבל מעלי עליונו, נחשבת לו, לב' מדרגות גבוהות מבחינתו עצמו. אם הוא בחינת נפש, נחשבת לו ההארה לנשמה. ואם הוא עצמו רוח, נחשבת לו ההארה, לבחינת חיה. וכו'. לפיכך כאן שז"א הוא בחינת נפש, נחשבת לו ההארה שמקבל מבינה, לרוח, שהיא העליון שלו. וההארה שמקבל מעלי עליונו, דהיינו מחכמה, נחשבת לו לנשמה. וכו' עד"ז.
קיד) מפני שמקובל מפה, הוא אור הנפש. והמקובל מהחוטם, הוא אור הרוח. וכו'. אמנם בכלים הוא להיפך, כי קומת כתר היא מפה, וקומת חכמה מחוטם, וכו'. והיינו ערך הפוך מכלים לאורות.
קטו) כי הרוח נמשך מחוטם, שהוא בחינת ז"א דראש, דהיינו בחי"ג, ונודע, שכולל ששת הספירות חג"ת נה"י, שכולן הן ו' חלקים מהרוח (פ"ו או"פ סעיף ע').

קטז) עי' אות י"ט.

קיז) בהתחשב ע"פ הארתן, ודאי הוא שהארתן מועטת, והן רק או"ח ודין. אע"פ שלפי מוצאם של הזווגים ההם, נבחנים לרנח"י.
קיח) בקומה דבחינה ג', שחכמה בכלי דכתר, ובינה בכלי דחכמה, שמתקרבת לקבל רק ממדרגה אחת למטה מבחינתה (פרק ו' סעיף ט"ו).
קיט) כשעלתה מלכות לחכמה, ונעשה הזווג בבחי"א בעינים (שם).
קכ) כי עביות דבחי"א קלושה מאד ואין או"ח שלה מגיע לגוף.
קכא) ע"י הזדככות המסך (פ"ה או"פ סעיף מ').
קכב) בע"ס דראש, ורק למעלה מעולם הנקודים (פ"ה אות ז').
קכג) עי' פ"ו או"פ סעיף ס' ד"ה כלומר.

Category:

בעל הסולם

Leave a Reply