[one_fifth][/one_fifth][three_fifth]

ראשית, צריכים אנו לאמר, כי לא סיפור היסטורי באה לספר לנו ההגדה. אם כן היה עליה לתאר לנו את המעשה באופן מושך ויפה יותר. אולי יותר משעשע עם ציורים והפעלות לילדים ולמבוגרים שלא יירדמו. כפי שאומר רשב"י (זהר פרשת בהעלותך אות נ"ח) (תרגום מארמית) "רבי שמעון אמר אוי לאותו אדם שאומר, כי התורה באה לספר ספורים בפשטות , ודברי הדיוט. כי אם כן גם בזמן הזה אנו יכולים לעשות תורה מדברי הדיוט ועוד יותר יפים מהם…."

אכן, תפיסה משובשת זו, שהושרשה לדאבוננו בחלק מהציבור, שההגדה סיפור היסטורי הוא, מביאה את חלק מאחינו לכתוב הגדות חדשות למיניהן, בכל מיני צורות. כתינוקות שנשבו הללו, שלא מגעת ידיעתם מעבר להבנה הנזכרת. לא הוגשה להם תורתנו בסודותיה הפנימיים, ולוואי ונחזור אנחנו והם כאומה מלוכדת לראות ולעשות את התורה בפנימיותה.

ההגדה באה לתאר לנו סדר יציאת האדם מעבדות לחרות, יציאה ממוות לחיים, מאנוכיות לרצון להשפיע נחת רוח לבורא.

ניתן כאן מספר דוגמאות מההגדה.

קדש ורחץ – הנה בפעולה הראשונה שבסדר נותן לנו הכתוב צורת עבודה. במצב שאדם נמצא במציאות של טומאה גדולה כמו מצרים, והוא רוצה לצאת ממצבו, צריך הוא לקדש.

קדוש הינו מצב בו האדם פרוש ומובדל מעצמיותו. מופרד מהאנוכיות שלו וכל מחשבתו הינה רק להשפיע נחת רוח לבוראו.

מצד אחד נראה מצב קשה מאד המעבר הזה. מטומאה גדולה כל כך כמו מצרים, שזה שיא האנוכיות, למציאות של גדלות כזו. אך היות שהסדר מתחיל בקדש, צריכים אנו לדעת, שאם אדם רוצה לצאת מטומאה, לצאת משליטה של קליפה גדולה מאד, עליו לעשות זאת בבת אחת. אם יעשה זאת בדרך המדרגה עלולים להיאחז בו החיצונים.

דוגמה לכך ניתן לראות באדם, שהוא עייף מאד וצריך לקום באמצע הלילה כדי ללמוד. אדם זה נתון בתוך קליפת העייפות, בתוך הרצון הגופני להמשיך לישון. אם האדם ירצה לקום בדרך המדרגה, דהיינו בשלב ראשוני להתעורר, לאחר מכן לפקוח עיניו ולהישאר מעט במיטה כדי להתאושש מהשֵינה ,לאחר מכן לשבת מעט ואחר כך לקום, רוב הסיכוי שאם הוא מאד עייף, לא יצליח בכך. הפתרון הטוב יותר לקום בבת אחת ולהתרחק מהמיטה. כך ודאי יקום.

רואים אנו על פי הדוגמא, שכאשר אדם עייף מאד, כאשר נמצא במציאות של קליפה קשה, עליו לשוברה בבת אחת על ידי קבלת גדלות בצורה של הִבדלות מוחלטת ועשיית קדושה. אמנם במצב זה ה"עשה טוב" קודם ל"סור מרע", אך רק כך ניתן לצאת ממצב כל כך ירוד.

רחץ – לאחר מכן האדם מיד רוחץ את עצמו מכל הטומאה ששרתה בו קודם לכן. כך מגיע לגדלות ויוצא ממצרים.

כרפס – נוטריקון ס"ך פ"ר, סך 280 כמניין מנצפ"ך שהם האותיות הסופיות המצביעות על גבורות – מלכויות. באכילת הכרפס מעוררים אנו את החסרונות כדי שנוכל למשוך אורות ותיקונים על חסרונות אלו.

אם האדם מרגיש שלם והכל טוב אצלו, לא נצרך הוא לעשות כלום. במצב זה טוב לאדם לעורר חסרונות. אם האדם לא יעוררם בעצמו מתוך בחירה, עלולים הללו להתעורר ללא מוכנותו לכך. בדרך ייסורים.

יחץ – בהיות האדם מעורר חסרונות, ניתנת לו בזאת האפשרות לעבוד ולהתקדם, אך יחד עם זאת פותח עצמו לאפשרות שיתאחזו בו החיצוניים. על כן, בעקבות אכילת הכרפס, צריך מיד לעשות מחיצה, שתבדיל מחיצה זו בין הקדושה לטומאה, ולא תיתן לחיצוניים להיאחז והוא הנאמר יחץ.

מגיד – הפה, שהוא המלכות של הראש, הוא נושא הגבורות.  פה זה לדבר דברי תורה. דהיינו, לדבר על מטרת הבריאה, שהיא יציאה ממצרים – מהאנוכיות המשולה למוות. והליכה לגאולה, שהיא הרצון לעבוד את הבורא, הנקראת חיים. וזאת בסוד פה סח שס"ח בגימטריא חיים.

הא לחמא עניא – זהו לחם עוני. לחם הוא בגימטריא ג' הוויות המרמז על מוחין, על גדלות. עוני מסמל שגדלות זו נלקחה. כך המצה היא בבחינת העדר בסוד הלבנה שנפגמה וירדה לבחינת נקודה, שאין בה הארה לא מבינה מאמא, ולא מבעלה.

כך מכריזים אנו בתחילת ההגדה על הלחם שאכלנו במצרים ומצביעים בכך על ההתמעטות בה היינו מצויים במציאות של מצרים. שאם היינו מגלים את מלוא הוויתנו החיצוניים היו יונקים מאתנו. ועל האדם ללמוד שעליו להקטין עצמו כשהוא בסביבה עוינת. ורק כאשר יכול הוא לגדול ולהתגבר על כולם, עליו להגדיל עצמו בבת אחת.

די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים – אבות הוא לשון שורשינו. שרוצה לאמר, זו המציאות בשורשינו ואנו כענפים מחויבים להתנהג באותו אופן, כאשר אנו במצב של גלות ושעבוד ליצרנו הרע.

כאמור, כדי לצאת מהשעבוד נצרך פה ס"ח(=חיים), שאנו זוכים לקבל על ידי ההגדה. אך האמירה אינה מספקת. יש לכך תנאים המובאים מיד בהמשך.

כל דכפין ייתי וייכול – כל אחד אפילו ערל יכול לבוא ולהשתתף בסעודה בבחינת האכילה, אך…

כל דצריך ייתי ויפסח – עניין הפה ס"ח וההתקדשות נועדו למי שהיציאה מעבדות היא צורך בשבילו ולא מותרות. שהרי הס"ח בא על עניין מטרת הבריאה, שהיא חייבת להיות הכרח אצל האדם, ואם היא מותרות, אין הקב"ה נותן מותרות. ותפילה אמיתית צריכה להיות על מה שמרגישים כהכרח. זה האדם ייתי ויפסח, יקבל חיים גימטריא ס"ח ויצא בע"ה מגלות לגאולה.

הנה הכתוב מלמדנו שאלמלא הצורך לא יבוא המילוי. וכלל חשוב הוא שההעדר קודם להויה, למילוי. זה נוהג בכלל האומה וגם בכל אחד מהפרטים.

כפי שכותב בעל הסולם (וזאת ליהודה) שכל הבריאה ערוכה לעינינו בסדרים של העדר ומילוי. שכל בחינה מהדומם, צומח, חי מדבר מסודרים כך שכל התקדמות במדרגות הבריאה מגלה את המדרגה הקודמת לה בבחינת העדר. ויותר מכך, שגילוי ההעדר של המדרגה עצמה מחויבת כדי להוליד מדרגתה.

הדומם הינו העדר גמור והוא הבריאה בבחינת יש מאין מעצמותו יתברך.

גילוי העדר הדומם(מובנו של העדר בהקשר זה הנו ביטול) , מוקדם לגילוי הצמח, שתחילתו של הצמח בגרעין דומם שצריך להירקב באדמה. וכן החי הינו תולדה מהעדר של הצומח. והאדם תוצאה של העדר החי. שתחילתו היא חי בבחינת עייר פרא אדם יולד. אם יבטל תכונה זו שבו יולד האדם שבו.

צריך כמובן ללמוד את כל הבחינות האלו בגוף אחד. באדם ישנם כל הצורות של דצח"ם. בבחינת רצונות בתוך נפשו. תחילת הרצון בדומם בבחינת מנוחה מוחלטת, שאין האדם רוצה להזיז עצמו מאומה כדי להתקדם לקדושה וכן הלאה.

נשאלת השאלה מה הרצון המיוחד לאדם מעל כל הבהמיות שבו. ונמצא שאין זולת, אלא "ההתעוררות לדבקות אלוקית". אשר רק מין האדם מוכן אליה וזה הרצון עולה הוא על כל רצונותיו האחרים של האדם.

אם רצון זה ייהפך לצורך אצל האדם, אז יוכל האדם לצאת ממצרים, לגרום להעדר בחינת החי שבו, להיגאל ולצאת מהשעבוד של האנוכיות שבתוכו. הוא שכתוב כל דצריך ייתי ויפסח.

הדברים נכתבו בקצרה  והעניינים מרובים הם ועמוקים. וכל לימודינו הוא בזאת יציאת מצרים שבתוכנו. ומזכירים אנו אותה בכל יום, שטבועה היא בתוכנו. כפי שיצאו אבותינו ממצרים, כך נטועה יכולת יציאה זו בתוכנו. עלינו להאמין שיכולים אנו להגיע לגאולה המיוחלת וכל ליל הסדר נועד לעורר נקודה זו שבתוכנו.

ההעדר אמנם גדול. החסרונות מרובים והקליפות קשות. אך התקווה והאמונה, שצריכים אנו לעורר בתוכנו בליל הסדר היא הפתח לגאולה העתידית, שתבוא במהרה בימינו אמן.

וכשם שנגאלנו בניסן כך בע"ה נגאל בניסן זה. אמן.

[/three_fifth]
[one_fifth_last][/one_fifth_last]

Leave a Reply