קבלה – תפקיד הזכר והנקבה

[one_fifth][/one_fifth]
[three_fifth]ש: מתי מכנים את הבורא בלשון זכר ומתי בלשון נקבה, ומדוע?
ת: פעם מתייחסים למה שאנו רוצים להשפיע לבורא, ופעם מתייחסים למה שאנו רוצים לקבל ממנו את בחי' הרחמים והשפע. כאשר מדובר מצד המל' ככלי דקבלה, אזי נבחן הבורא למשפיע, אולם כאשר המל' פועלת מצד הזכר שבה דהיינו ככתר דאו"ח בבחי' השפעה, אזי מדברים על הבורא בלשון נקבה.
ישנם מצבים בהם חש האדם שנמצא במצב של הכרח, או שחייב לקבל מהבורא כי הוא בכאוס טוטאלי בחייו, ואין לו הכוח לקבל אמונה, אזי שם הוא יצטרך לבקש כנקבה ממעלה למטה למרות שאפשר שרוב האנשים יבקשו בבחי' כתר דאו"ח כזכר.
עוד צריך להבדיל בין מציאות של זכר ונקבה, לבין עבודה של זכר ונקבה. משום שהנקבה טבעה לקבל, אולם עבודתה היא דווקא להשפיע ממטה למעלה. והזכר שטבעו להשפיע, עבודתו היא דווקא לקבל ממעלה למטה.

[/three_fifth]
[one_fifth_last][/one_fifth_last]


הבחירה של האדם לחיות

[one_fifth][/one_fifth]
[three_fifth]ש: אדם בעל כרחו חי, דהיינו שנותנים לו את החיים מלמעלה. לאחמ"כ אומרים לו "ובחרת בחיים". א"כ מאיפה זה מתחיל? לא שאלו את האדם אם רוצה לחיות או לא, אלא כפו עליו. אולם אם היה בודק האדם היה רואה שנוח לו יותר שלא לחיות, כי יש הרבה ייסורים. א"כ איפה הבחירה?
ת: התשובה היא שהבחירה אינה אם תחיה או לא, אלא איך אתה חי. ההתייחסות שלך כאדם היא איך לקבל את האור שנותנים לך מלמעלה. התכלית היא לקבל את אור החיים, אולם האור מחולק לכל מני רמות. את הנ"ר דרוח, שהוא בחי' הקיום, תקבל בכל מקרה. אולם על השכלול מדובר – אתה יכול לקבלו כרשע, בבחי' פשע, ואז להחטיא את המטרה, או לקבלו בבחי' צדיק, בע"מ להשפיע.
רשעים בחייהם נק' מתים, דהיינו שהחיות שמקבלים ממיתה אותם, ולא מדובר על הקיום (נ"ר דרוח), משום שהרי רואים שהאדם ממילא חי, כי זהו רק ההכרח, אלא מדברים על השכלול.
לפיכך, "טוב לו לאדם שלא נברא", אין מדובר על החיות הגשמית שבאה על ההכרח, אלא על בחי' השכלול. והרי מטרתו הראשונית של האדם היא להשיג אושר. ולכן אומרת התורה לאדם בפרשת ניצבים, "ובחרת בחיים". וישאל האדם, "מה יש לי לבחור במה שבא ממילא"? ולכן התשובה היא, שבשכלול שמקבלים צריך לבחור אם להיות צדיק או רשע. וגם אם יבחר להיות רשע, זה יבוא בדרך ייסורים, בבחי' "מכים אותו עד שיאמר רוצה אני", ובסופו של דבר הוא יבחר ג"כ בחיים.
אולם אדם שאומר שרוצה להיות רשע, זה רק אומר שרוצה להיות עצלן ולקבל כפי השתוקקות הרגע, משום שאינו רוצה להגיע למודעות גבוהה.
הבחירה שלנו בחיים היא השותפות בבריאה, ומתוך כך נגיע לאהבת ה', ובאהבה אפשר לקבל את כל האור. זו המטרה וכך תתקיים התכלית לשמה נבראה הבריאה. לפיכך, "ובחרת בחיים" מדובר על השכלול ולא על הקיום, והקיום הוא בבחי' "ההכרח לא יגונה ולא ישובח". ולכן על כל אחד לבחור בחיים ולא להפוך את השפע לפשע, כי אם לא כן הוא יצטרך ללכת בדרך ייסורים, ורק כך ניתן יהיה להגיע למטרת הבריאה.

[/three_fifth]
[one_fifth_last][/one_fifth_last]


קבלה – חשיבות האמנות

[one_fifth][/one_fifth]
[three_fifth]ש: מדוע חשוב ליצור אמנות? האם כל אחד צריך לעסוק באומנות?
ת: הגדרת האמנות היא "ביטוי של הרוח בחומר". החומר נק' גוף, והרוח היא המופשט. היכולת לבטא את המופשט בצורה החומרית בצד הגוף, היא שנק' אמנות. האם כל אחד צריך לעסוק באמנות? התשובה היא כן. אפילו מה שמדבר, פועל או רוצה שמחשבה כלשהי תצא מהכוח לפעול, בעצם כך עוסק באמנות. אולם האמנות היא צורת ביטוי גבוהה יותר שיכול להגיע לבני אדם, שרואים את הרוח דרך החומר.
יכולת האדם לקלוט את המופשט היא קטנה. כאשר רוצים ליצור אמנות לא רק מבטאים זאת בדרך החומר, אלא בכך שכאשר יוצרים אמנות, אנו דואגים גם שמי שמקבל את האמנות יכול לפרש אותה ולקחת את אותה בחי' חומר שפירשנו וידע לייצר מזה רוח. לכן אותה אמנות צריכה להיות עדינה ולא טכנית, כדי שתשאיר מקום לשותפות של המתבונן לפרש זאת מצד עצמו.
ישנה אמנות שהיא אובייקטיבית וישנה שהיא סובייקטיבית. אמנות סובייקטיבית מכוונת רק לאותו אדם שיצר, שתפעיל רק אותו ותאפשר לו לחזור לאותו מקום ממנו יצר. אמנות אוביקטיבית היא כזו שמאפשרת תמיד לחוש מאותה נקו' או צורה של התבטאות, את הרוח. כמו שראינו בשירי הלויים או בביהמ"ק, שהייתה אמנות מסויימת ומדוייקת, כך שכל אחד שמגיע למדר' של תיקון רואה את הדבר בצורה מאד מדוייקת ומסוימת. אך אם לא נמצאים באותה מדר' לא רואים את אותו הדבר. ועל זה שואל הרב"ש, איך יכול להיות שבני אדם מספרים "מה הוא חשב בליבו"? והתשובה היא, שאם הם היו באותו עולם, דהיינו באותה מדר', הם ראו את אותם פרטים. כמו שבעולם הגשמי שניים רואים את אותו הרחוב עם הפרטים בו, כך גם כשנמצאים במדר' רוחנית.
אמנות מלשון "אמן", הוי"ה עם אדנ"י. השילוב של שניהם יחד – הוי"ה שהיא הצד המופשט, עם אדנ"י שהוא הצד המוחש, יוצרת בחי' "אמן".
האמנים של היום יוצרים רק מתוך עצבות, תשוקה או התכנסות עצמית, אך זו אינה אמנות ולא מבטאת אלא תאווה גופנית. אוי לנו אם אמנותנו אינה מתעלה מעל צרכי הגוף. אנשים רוצים לבטא את הגוף, וכל האמנות היוונית היא אמנות של תרבות הגוף. אולם האמנות הרוחנית האמיתית, האובייקטיבית, הולכת מעבר לגוף. לא מעבר לגוף מצד הרגשה. כי גם במדיטציות הם מתקשרים להרגשה גופנית, ובאמנות הם מגיעים אליה דרך דיכאון, שהוא חשכות הגוף, אולם באמנות אמיתית הולכים מעבר לעצמנו ואז מגיעים לעולמות עליונים ורוחניות אמיתית.

[/three_fifth]
[one_fifth_last][/one_fifth_last]

 

Leave a Reply