קבלה – אכפת לי מכאן ועכשיו, מה תגיד לי?

[one_fifth][/one_fifth]
[three_fifth]ש: מדוע מי שאומר "מעניין אותי לעשות עכשיו מה שמהנה אותי", לא מעניין אותו מהנשמה ומה יקרה ממנה אח"כ, ומה אפשר לומר לו?

ת: אפשר לדבר איתו שהחיים לא תלויים ברגע, אלא בפוטנציאל עתידי ומימושו. אם הוא מבין אפשר לדבר איתו על כך. אם לא, הרי מה איכפת לו אם הוא רוצה להיות למטה שיקפוץ מהחלון כדי להגיע מהר במקום לרדת למדרגות, או אם הוא רואה דבר יפה ברחוב אינו מתנפל עליו מיד לקחתו לרכושו? מכיוון שהוא מבין שיש לזה עתיד לא נכון.

האדם אינו יכול שלא לפעול את העתיד. האדם לא יכול לפעול את ההווה. עצם המחשבה בדרך סיבה ותוצאה מכריחה שהסיבה גוררת מסובב, כי הסיבה והמסובב אינם קיימים בעת ובעונה אחת בתפי' האדם. האדם יכול לומר שהוא מתכחש לכך, אולם אם נסתכל נראה שאינו פועל כך, אלא רק אומר זאת מכיוון שמתעצל. אם הוא מתעקש, אין מה לעשות – שיטעה, יסבול ויחזור. אולם אם הוא מדבר מצד ההגיון, ניתן לדבר איתו.

אמנם באופן עקרוני, אם אדם רוצה לדבר, משמע שהוא רוצה הגיון. אולם אם בסופו של דבר אינו מוכן לעשות, הרי אם הרגש אין מה להתווכח, ואין מה לעשות. אך אם רוצה לדבר באופן הגיוני, יראה שאין אפשרות לאדם לחיות במצב הווי, לחיות את הרגע – אלא רק בגמ"ת. אולם בסה"כ האדם חי את הפוטנציאל העתידי אותו רוצה לפעול ולהוציא מהכוח אל הפועל. אפילו כשרוצה לאכול גלידה וליהנות ממנה, גם זה רצון להוציא לפועל פוטנציאל עתידי. לכן, מקבל את העקרון שהוא רוצה לממש את הפוטנציאל העתידי, אך אינו רוצה מחמת עצלנות לחשוב לטווח רחוק יותר, שיראה שזה יגרום לו לסבל. ולכן כאן משתנה הויכוח וצריך לראות עד כמה רחוק צריך לתכנן.

עכשיו א"כ הויכוח נסוב על איזה טווח של עתיד מדובר. אולם כשבאים לשם, רואים שזה כלל לא הויכוח. משום שאם אומר אדם, "אני רוצה לתכנן רק טווח של 10 דקות", התשובה היא שאפילו אם פועל בטווח של 10 דקות בצורה שגויה, פועל באופן אינו נכון. העתיד הנצחי צריך להתחבר עם ההווה הנצחי.

נקו' נוספת שאפשר לדבר עם האדם היא להסביר לו שאין זמן, ומה שנראה לו שעוד 10 דק' יגמר – זה לא יגמר. זאת אומרת שאינו יכול להחליט שהזמן הוא מוגבל, אלא הזמן הוא בלתי מוגבל, משום שהזמן הוא מס' חידושי צורה, הצריכים להביאו לחיות לפי התכלית. אם הצנצנת תחליט להיות כדור היא תתנפץ. האדם יחיה כל הזמן, משום שנשמתו היא נצחית, וזה לא עוזר לו שהוא יגיד "אני חי רק 10 דק', שנה או שנתיים". יכול להיות שלא איכפת לו כי הוא עצל, אולם צריך להבין שהוא בוחר בסבל. ולכן אין הגיון במה שאומר. ואם אומר, "נכון, אין הגיון, אבל ככה אני בוחר" – אין מה לעשות עם אדם כזה. צריכים לחכות שיסבול, ואחרי הסבל יעשה תשובה. אפשר רק לשקף לו ולהראות לו שכך מונח, ורק שיזכור שאמרנו זאת כבר מראש. לפעמים זה עוזר להזכיר שאמרנו זאת כבר מראש

[/three_fifth]
[one_fifth_last][/one_fifth_last]

 

 

 


חינוך עפ"י הקבלה – בניית המרחב המשותף בין ההורים ולילד

[one_fifth][/one_fifth]
[three_fifth]ש: כיצד אפשר להראות לילד קטן חיבה או אהבה, מעבר לחיבוק. האם יש צורה עמוקה יותר של ביטוי רגש כלפיו? מהו המרחב המשותף ביחסים בין הורה לילד קטן?

ת: מה שבונה את יחס האהבה בין הורים לילד או בין מחנך לחניך הוא הכבוד ההדדי שרוכשים לרצונו של הצד השני. כבוד זה אינו מכריח את כפיפות הרצון שלי. ז"א, אם הילד רוצה את הגלידה שלי, אני לא חייב תת לו. אולם אני כן יכול להראות לו שאני מכבד את רצונו ואיני מזלזל בו, אך מאידך איני נותן לו מקום להשפיל את רצוני. למשל, אם הוא רוצה לשחק על השטיח, אני נותן לו, אולם איני נותן לו לצאת החוצה כי אני שומר עליו. אולם היכן שכן אפשר להראות לו שאני מכבד את רצונו ואני מדבר איתו "בגובה העיניים" – דהיינו שאני רוצה לתת לו את החופש שלו היכן שאפשר, ובמקום שאי אפשר אני עושה זאת רק משום שאני דואג לך ושומר עליך.

עוד, צריך לגרות את המקום המשותף בין החונך לחניך. יש מקומות משותפים בין אב לבן, בין רב לתלמיד וכו'. מקום משותף זה צריך לטפח, לאהוב ולהשקיע בו. ברגע שהחניך רואה שהחונך משקיע במקום המשותף, אזי נוצרת אכפתיות, וחיבה ואהבה למקום משותף זה. כי הרבה פעמים מרגיש החניך שלחונך לא איכפת ממנו, אלא רק שיעשה מה שהוא רוצה. אולם מאידך יכול גם לנצל יתר איכפתיות. א"כ, מהי המידה? למשל, אם ילד אוהב לשחק, במקום הזה שבו הילד אוהב, האב צריך גם להקדיש זמן למשחק איתו. או למשל, שכאשר מדבר איתו מקדיש את הזמן אליו, ולא מדבר תוך כדי בטלפון או מתעסק במחשב וכו'. הילד צריך לדעת – "זה הזמן שאבא או אמא מקדישים רק לי". מאידך, גם אם הילד רוצה לעשות משהו אחר בזמן זה, צריך האב לומר "רגע, אבל זה הזמן שלנו יחד". עניין זה נוהג גם בין בעל לאישה (שאיכפת מהבית, שהוא מקום משותף), או בין חברים (למשל בפגישת חברים, שהוא זמן משותף). לכן, אם מכבדים את מקומו של הצד השני ולא מנסים להשתלט עליו – זה יוצר מקום משותף. במקום המשותף נוצרת אחידות

[/three_fifth]
[one_fifth_last][/one_fifth_last]

 

 

 


קבלה – ממתי קיימת התורה?

[one_fifth][/one_fifth]
[three_fifth]ש: אחד הקריטריונים לחכמה אמיתית היא שתהיה נצחית. מהו ההבדל בין יהדות לבודהיזם?

ת: ההבדל העקרוני הוא שהבודהיזם רוצה למגר את הרצון, ובכך למגר את הבריאה ולהיות הבורא עצמו. בעוד שהיהדות אומרת שהבריאה קיימת, והיא נצחית, יחד עם מציאות הבורא, שהוא קדמון לה. ולכן, אנו רואים בכך הבדל עקרוני בתפי' הבורא שלנו – האם הבורא פועל עם תכלית או בלי תכלית?

מבחינתם (וזה עיקר ההבדל ביניהם לבינינו), עצם זה שהאדם מתאווה למשהו זה דבר שלילי, אולם מבחינתנו זה אינו דבר שלילי בעיקרו, אלא רק הצורה היא שאינה טובה, אולם הרצון עצמו הוא ודאי טוב, כי הרי הבורא ברא את הרצון. כי אם לא כן, היינו אומרים שהבורא ברא בלי תכלית. אלא אנחנו אומרים שהבורא ברא את הרצון, ורק השאיר מקום לנברא להיות שותף ע"י הכוח הפרטי שלו. משא"כ לטענתם, הבריאה (הרצון לקבל) היא בעצם אשליה וצריך למגרה, ואם נבטל את התאוה אזי הנברא יבוא לתיקונו ע"י שיהפוך להיות האור עצמו.

בנוגע לעניין נצחיות התורה – איננו אומרים שתורתנו קיימת רק 3,000 שנה, אלא היא רק התגלתה לפני 3,000 שנה. אולם היא הייתה קיימת עוד לפני בריאת העולם, וקיימת תמיד מעצם החוקים הקיימים בעולם. ומבחינתנו החוק החשוב ביותר שקיים הוא הרצון ליתר דבקות בבורא ית', משא"כ מבחינתם התיקון בא רק בצורה של ביטול ושלילת הרצון, משא"כ אצלנו הוא בא ע"י תיקון של צורת הרצון. תיקון זה של הצורה הוא דבר נצחי אצלנו. ולכן, התורה שלנו היא נצחית, וקיימת מאז ומתמיד כמו שראינו בזה"ק שכאשר רצה הקב"ה לברוא את העולם, הסתכל בתורה.

א"כ, התורה שלנו היא נצחית, אך לא בגלל שאנו מודדים זמן אחר מהבודהיזם, אלא מכיוון שהרעיון שלה הוא נצחי, שאינו נתמך רק בשלמותו של הבורא, אלא גם בפעולתו, שגם היא נצחית. משא"כ הם מאמינים רק בו, אך לא בפעולתו, וזהו הבדל עקרוני.

[/three_fifth]
[one_fifth_last][/one_fifth_last]

 

 

 


בעל הסולם – מה הצורך באהבה בין החברים?

[one_fifth][/one_fifth]
[three_fifth]ש: בתוך העבודה בקבוצת חברים בעבודה למען הכלל, לשם מה צריך את האהבה בין הפרטים? מהי אהבת חברים?
ת: לא צריך את האהבה הפרטית, כי אין אהבה פרטית. צריך אהבה כללית המשתפת אותם. אולם אהבה פרטית, שאני אוהב את ראובן כפרט – אינו דבר נכון, כי זה רק אומר שאני אוהב את עצמי דרכו. אני אוהב את עצמי דרך הגלידה. אולם אם אני אוהב את חברי, משמע שאני אוהב את הכלל המשותף, דרכו אני משיג אותך. משום שאיני יכול להשיג אותך בפני עצמך כפרט, אלא רק דרך המקום המשותף בינינו. אך לאהבה פרטית א"א לקרוא אהבה, אלא זוהי רק תאוה אישית, וברגע שהיא נגמרת לא צריך יותר הפרט האחד את משנהו. לכן, אהבה היא רק של כלל, ואין דבר כזה אהבת חברים שפרט אוהב פרט אחר.

[/three_fifth]
[one_fifth_last][/one_fifth_last]

 

 

 

 

Leave a Reply