דף 12

שלום
ברכה

אנחנו ביור ציט האביר יעקב שהיה אתמול בכ
בטבט גם היה ורצית

הרמבם לא הספקתי ללמד את כל מה שרציתי אז
אני אעשה השלמה עכשיו כתוב שיציאת צדיק מן

המקום עושה רושם אז אמנם זה היה אתמול אבל
הרושם עדין מעיר עלינו אז ננצל את הזמן

המיוחד הזה
להתכלל

בצדיק אנחנו נלמד מ מחסוף
הלבן זה ספר קבלה למתקדמים אבל רק כדי

להתכלל קצת בדברים אני אחרי זה אקרא גם
מפיתוח חותם ומשאר

הכתבים אוקיי עזת שם נעשה

ונצליח מאמר שלישי מפרשת שמות מכסוף

הלבן מי שהצטרף מוזמנים לעשות לייק שיתוף
ותגובה על מנת שתמשיכו לראות ממני תוכן

אשמח שתצטרפו לרוץ הטלגרם שלי לינק יהיה
בתגובה

למטה בת בחינות ראייה ושמיעה בהשגחת הקדוש
ברו על

ישראל וירא אלוהים את בני ישראל וידע
אלוהים פסוק הזה תמו באמרו וידע אלוהים

ואפשר לרמוז דיני ידוע
ומפורסם שבני ישראל שהיו במצרים כולם

שומרי ברית קודש היו כמו שנאמר שפטי יה
עדות לישראל לשם יות כ מעיד עליהם הראובני

י שמעוני ועיקר ישראל האמיתי הוא שמירת
ברית קודש הרכבנו הרבה בליקי מרן את הענין

ני של שמירת ברית קודש כי לא מדובר רק על
הדבר החיצוני גם אבל זה רק הענף ברית קודש

זה דבר הרבה יותר עמוק מזה שאת כל התענוג
אני מקבל דרך היסוד דרך מידת ההשפעה ולא

לרצון לקבל
לעצמי וזה היסוד של עבודת השם כי אנחנו

באנו כדי להגיע מתוך שלא לשמה לשמה כדי
לתקן את הרצון לתקן את יצר הרע לתייר אותו

בהתחלה ואם אני לא עושה לא שומר על הברית
אלא כל מה שמעניין זה התענוג והרצון העצמי

שלי אז זה בדיוק
מצרים וזה העיקר שעמד לישראל זאת אומרת

בזכות זה שאפילו נגזר עליהם שעבדו 400
שנה לא עבדו כי 210 לזה אמר ואר אלוהים את

כל את בני ישראל דהיינו רואה אלוהים את
בני ישראל שהם רואים הרבה מצד שמירת

הברית אז וידה אלוהים דהיינו חיבב בעיניו
הרבה וידע לשון

חיבה כמו כי
ידעתיו בועז מדעתנו דהיינו שחי במן וגמר

בדעתו לקצר להם הקץ משום אחי שמך לזה מיד
ומשה היה רואה שנגלה לו שגי הקץ כמובן

אנחנו
מדברים לא על הבורא עצמו אלא על האורות

המתפשטים ממנו בהתפעלות הנשמות חוק בסיס
בקבלה כתוב בתורה ויתעצב השם ליבו אמה

הקדוש ברוך הוא
דבר גשמי או נברא שהוא משתנה חלילה זה

עבודה זרה להגיד את זה

אלא כמו שאומר הרמבם שאתמול היה יום
פטירתו גם דיברה תורה בלשון בני אדם זה

משל מדובר על
ההתפעלות של הנברא של הנשמה של האדם על

ידי זה ש שהוא שומר את הברית נפתח לו
הצינור לראות את זה שהקדוש ברוך הוא רוצה

להטיב לו לתת לו
ואז הוא רואה יותר נכון הבורא יכול להראות

לו שהקיץ נגמר שמתקדמים קדימה הוא יכול
לגלות את חיבתו אנחנו תמיד מדברים על מצד

ההתפשטות וגילוי האורות ואם נדייק הכלים
שמתלבשים בהם האורות אבל האור תמיד מעיר

זה לא שהמורה פעם פעל ככה ופעם אחרת פעם
מתיב פעם לא מתיב אלא זה לפי הכילים

שאנחנו מביאים יש חוק בקבלה אין השגה באור
בלי כלי אין תפיסה באו בלילי קלי

לכן אז הוא יכול לגלות את

חיבתו ואז מיד בא משה שהוא שורש הגאולה ו
מושין של ישראל אנ מ אפשר לומר לבני ישראל

על ידי שמירת הברית קודש ומעשיהם הטובים
בראו הניצוצות

וגרמו לעלות מי נוקבין ולעשות זיווג למעלה
נקודה חשובה אני תכף אסביר זה שאמר ו אוים

את בני ישראל וירא אלוהים את בני ישראל
שהם רועים והגונים כראוי ועל ידי כן גרמו

וידע אלוהים וידע גימטריה
מן וידע לשון זיווג כמו וידע אדם

אנמי אפשר לומר אוקיי
נסביר אז יש פה עניין מיוחד על ידי שמירת

הברית בררו הניצוצות מה זה ניצוצות כל
הרצונות של הקדושה שהם שבויים בידי

הקליפות כדי לברר אותם אני צריך לעשות את
התורה ומצוות לשמה או לפחות בבחינת שמתוך

שלא לשמה בא לשמה אם אני פועלת התורה כדי
להגדיל את הרצון לקבל את יצר הרע את הרצון

העצמי את מה יצא לי מזה אז אני כמו שהוא
אומר במקומות אחרים אז אני מוריד את הצצות

עוד יותר
לקליפות אז על ידי שמירת הברית שאני מבין

שבאתי לפה כדי להגיע לשמירה להראה
לתיקון לבחינת יוסף

הצדיק אני מברר את הניצוצות או זה הפתח
לפחות מה זה הניצוצות הרצונות שלי של

הקדושה שהם שבוהים בקליפות באנוכיות
אז בזכות שמירת הברית זה ההכנה שעשיתי

העבודה אי אפשרה לי להתחיל
לברר והבור הזה מעלה מי נוקבין מעלה ביקוש

אבל כדי שהביקוש הזה יעבור את התקרה של
תחתית עולם העשייה זה תלוי בכוונה

התודעתית של הנשמה
שלי ככל שאני מעמיק

בכוונה הפנימית ההתבוננות אבל לא משהו
טכני זה משהו נפשי כמו אהבה זה לא איזה

טכניקה שאתה מכוון אתה צריך לאהוב אתה
צריך להיות

שם אבל כשהם התחילו לעשות את התיקון
מהמקום הזה אז וידע אלוהים פתאום התגלה

להם שהוא באמת רוצה לתת להם הטבה להוציא
אותם מהגלות להגיע לזיווג כי במצרים אתה

רואה הפוך מעבידים אותך מתעללים בך ואיפה
הקדוש ברוך הוא פה ומצרים זה לא פעם זה

עכשיו כל הצרות של תפיסת העולם הזה שבמקום
לגלות אינסוף אנחנו מתעסקים בפירורים וגם

אותם בקושי אנחנו מקבלים ואז האדם מרגיש

במצרים לא

פשוט אז יפה ודה הגימטריה מן דהיינו שאלו
את הביקוש אז יכלו לגלות את הידיעה

האלוקית
הזאת את ההתחברות אין אמי אפשר לומר

שהפסוק הזה נמר כנגד מה שנאמר בסיום מעשה
בראשית דשם נאמר רא אלוהים את כל אשר עשה

והנה טוב מאוד ואפשר
לומר דעיקר והנה טוב מאוד נאמר נגד בני

ישראל דלא נברא העולם אלא בשביל

ישראל
דהיינו בשביל ישר אל הרצון להשפיע נחת וח

לבורא דרכו מתגל ההטבה כל רצון לקבל כל
המציאות נבראה כדי שנעבוד דרך מדרגת ישראל

שזה השותפות בקשר של האהבה לבורא משום
מהכי לא נכון למר והנה טוב רק על עיקר

שבשבילו נברא העולם ועם ישראל וגם זה
הפסוק כך היא כוונתו ויראה אלוהים את בני

ישראל שהם ראויים כראוי כמו אשר ראה
בהשגחתו יתברך בבריאת העולם דהיינו הם

הגיעו למדרגה שהם יכולים לגלות את את
ההשגחה הזאת והידה אותיות ידע גימטריה

והנה טוב עם הכולל ופירוש וידה אלוהים
דינו מתחילת בריאת העולם ידע השם יתברך

בהשחתת שישראל היו רועים זה תמן במחשבת
הבריאה להוציא לאור שלמות שמותיו פעולותיו

וכינויו כל העולם דהיינו מקום
העלם בא בשביל הגילוי הזה של השותפות מצד

הבחירה של מדרגת ישראל ועליהם נברא העולם
והושטת הם יסוד

העולם ועכשיו ו נתקיימה ידיעתו יתברך שדה
ישגיח במעשה בראשית דהיינו הם יכלו לגלות

שהתקיימה ידיעתו כי יש להם את הכלים הם
עברו את ההכנה

המתאימה אוקיי מאמר רביעי סוד הפקידה
הכפולה מאמר קצת למתקדמים אבל היה בסדר יש

עניין גם ללמוד את המתקדמים לא רק את
המתחילים מדי

פעם האמת לא מד פעם כל הזמן אבל אנחנו
מלמדים גם

וגם סוד הפקידה הכפולה הוייה אקה ואמרו לי
מה שמו מה אמר אליהם ומר אלוהים אל משה

איה אשר איה דבר חזק מאוד לכאורה דבר תמוה
הו שאמר משה ואמרו לי מה

שמו וכי ישראל אנם יודעים שמו של הקדוש
ברוך

הוא פשוט הוא ד היו יידים

השם הוא אלוהים אין עוד

מלבדו
אז חשוב להבין גם המקובלים מדברים בשפת

הענפים אז שפה היא קצרה אני אסביר מה
שאפשר אפילו את הפשט שלה כתוב

לכאורה מה זה דיה ידיה זה התלבשות הרב
קלית זה השגה לדעת זה לא לדעת בשכל זה

התחלה טובה אבל לדעת זה נקרא שהם משיגים
את זה האם הם השיגו את זה אם הם במצרים

כנראה שלא בדיוק היה להם רק נקודת הכרה
אוקיי עכשיו עם ההבנה הזאת נמשיך והנה כבר

כתבנו על זה במקום אחר ועכשיו אפשר לומר
באופן אחר והוד מצינו שאמרו רבותינו

זכרונם לברכה דישראל הייתה קבלה בידם שכל
מי שיבוא להם ויאמר להם פקידה כפולה הוא

גול
אמיתי והנה לכאורה הסימן הזה אינו סימן

מובהק שישמחו עליו ויאמינו

הומרו אז זה נאמר ב פסוק פקוד פקודתי אתכם
שזה יהיה

הסימן אבל כל אחד יכול להגיד את זה
מה והנה לכאורה הסימן הזה אן לא סימן מובק

שישמחו עליו ויאמינו הומרו כי מאחר שיש
כבלה באדם כולם כי מי שיאמר להם הפקידה

כפולה הוא גואל אמיתי אחד מן השוק יבוא
ויאמר להם פקידה כפולה אז מה הוא יהיה

הגואל אוקיי עכשיו הוא נכנס לענייני קבלה
אז אני אסביר אז קודם

כל לא מדובר על משהו
חיצוני אמירה זה מדרגת כתר זה עניין של

גילוי התגלות מלשון אמירה העצים מי שיביא
אותם לגילוי הגבוה הזה למה כפול תכף נבין

אז נדע שהוא הגואל כי רק הוא יכול להיות
הצינור הזה אז זה לא יגיד להם בפה פרעה

יכל להגיד מה שהוא רוצה הוא מחשף טוב לא
יגיד מבחינה חיצונית רק

זה רק סימן למדרגת הסגת פנימית שרק איתה
אפשר לצאת ממצרים עכשיו צריך לראות איך

מסיגים את המדרגה
הזאת אבל הם ידעו זאת אומרת אנחנו צריכים

לדעת במצרים להכיר לא להשיג להשיג בהמשך
נשיג להכיר את המדרגה הזאת כדי שנדע מאיפה

לטפס מהבור של

מצרים וכי אנחנו מבינים בשכל אבל מישהו
מרגיש פה את אינסוף ברוך

הוא את העולם העשייה הרוחני רובנו לא
מרגישים שהוא מדרגה גבוהה אגב עולם העשייה

הרוחני חלקו רוחני מותו א זה כבר דבר גדול
מעט אור דוכה הרבה מן החושך במיוחד שאפשר

להעלות לאצילות בשבתות וימים טובים התחתית
ול המעשייה זה משהו אחר מט שער טומה זה

משהו
אחר

לכן אנחנו מכירים את זה או לפחות מנסים
להכיר וזה יפה אבל מה זה מה זה להרגיש את

זה להשיג את זה זה סיפור אחר ונראה לאני
הוא דעתי אומר הביר יעקב אם אפשר לשם א

בריבוע גימטריה
כפד

יפה ומשם באה
הפקידה מה זה

בריבוע כמו נח נח נחמן מאומן

יפה זאת אומרת זה גם מצד של האחוריים אני
עובר את התהליך לאט לאט באסתר ולאט לאט

מתגלה גם למדרגה הגבוהה הזאת משם באה
הפקידה דווקא מתוך המקום של ההסתר יפה

מאוד וישראל הם יודעים שם
הוויה ועדיין לא ידעו שם

אקה מה הכוונה
יודעים במצרים אי אפשר לצאת בשם הוייה שר

משה ליר 10 פעמים
יקוק זה לא מספיק כדי לצאת ממצרים כי מצד

ההווה מצד ההוויה אתה לא יכול לצאת ממצרים
אתה צריך סיוע ממדרגה עוד יותר גבוהה

כמובן הכל זה שם הווייה זה השם המרכזי רק
השאלה דרך מה השם המרכזי הזה יכול להשפיע

ליך אי אפשר להגיד ברכה בבית הכיסא אז מה
יוציא אותך מ

מצרים עדיין לא ידעו שהם אהיה כי לא היו
במדרגה הזאת עדיין לא עברו את התיקון

הזה ידעו שם שדאי אבל פה זה עניינים יותר
רציניים וקבלה הייתה בידם מי שאמר להם

פקידה כפולה הכוונה ש פקידה אחת היא משם
הווייה א בריבוע בגימטריה פקד יפה מאוד

ויעקב אבינו עליו השלום ציווה להם שמי
שיבוא ויאמר להם שם חדש שעדיין לא ידעו

אותו ולא שמעו אותו דהיינו בהשגה
פנימית ורמז גם כן בחשבונו הפקידה כמו שם

הווייה זהו הגואל האמיתי וזה דבר נעלם אין
מי שיודע אותו זולת מי שנגלה עליו השם

יתברך ועוד יור הזה
אני אסביר תכף יותר זוהי פקידה

כפולה שהם שני שמות שמזה בהם
הפקידה זאת אומרת קודם כל הווייה וקה וזה

סימן מובהק והנה שם היה שעדיין לא שמעו
אותו דינו לא השיגו את המדרגה הזאת גם בו

רמוזה פקידה כמו בשם הביה כאמור והו דשם
ההיה במילוי אלפין שהוא בגימטריה

כמג מה זה מילוי אלפין את המילוי של
האותיות ו אני יכול לכתוב למשל עם שני וים

או עם ו יו או ו או או אותו דבר בשם

אקה למשל אולי למתחילים אני כן אתן

דוגמה למשל אני איך אני אכתוב יהיה במילוי

אלפין את הא של a למשל אני אכתוב a
א במקום אי למשל וככה זה נקרא מילוי אלפ

המילוי מראה גם על ה מדרגה על האור שמתקבל
זה לא סתם א על

הרצון הפרטות הרצון בכל
אופן כמג ועוד כחשב אותיות זה פשוט הוא

מלא ומלא ד מלא גימטריה מא אותיות ומא עם
כמג גימטריה כפד הרי פקוד עוד

כשתחשכנה
קם עם ריבוע אני תכף אסביר אקה שהוא

גימטריה דם הרי גימטריה פקד עוד איה
פעמיים אה שהיא משמעות איה אשר אה גימטריה

אמת ואמת גימטריה זכירה
פקידה עוד אב וכסה גימטריה

זכור הרי שם האיה גם כן נרמז
בו שכירה או

מקידה אולי קצת

נסביר כשת חשב

קסה
שהוא גימטריה

קם עם ריבוע
a דהיינו אל אק אק

י אק יק
שהוא גימטריה דם

הרי גימטריה
פקד ועוד

a פעמיים
a

כאילו 21 ועוד

21 שהיא משמעות ה אשר
היה שיש פעמיים

הה פעמיים יה גימטריה אמת
ואמת גימטריה

שכירה פקידה כאילו ביחד ו
עוד אב

ובמילוי של ידן בריבוע זה יוצא

כסה וזה גימטריה זכור הרי שםה גם כן נרמז
בו השכירה והפקידה אז בעצם הראה לנו איך ה

המילויים של השם והריבוע שלהם אנחנו
מגיעים לעניין של השכירה

והפקידה אם ככה יש פקידה גם בשם הה ולא רק
בשם הווייה

אוקיי וזה כוונת משה רבנו עליו השלום
באומרו ואמרו לי מה שמו הכוונה שבני ישראל

קבלה
בידם שמי שיאמר להם פקידה כפולה הוא גואל

אמיתי והפקידה הכפולה היא שיאמר להם שם
חדש שעדיין לא ידעו אותו ואם

כן כשאמרו לי מה הוא השם החדש שבור מוזה
הפקידה מה אומר עליהם והשיבו השם יתברך

האמת איתך והשם החדש שת אמר להם הוא שם
האיה שבו רמוזה גם כן פקידה ו

שכירה וזה שסיים גם כן בסוף זה שמי לעולם
וזה זכרי ובזה צרף לו שני השמות יחד שם

הווייה ושם

היה דנה שם אב
בריבוע

שהוא גימטריה
כפד עם כסה גימטריה השם והוא חשבון משה

כידוע ועוד אב
וכסה גימטריה זכור דשני שמות אלה בהם

תלויה השכירה והפקידה זה שאמר זה שמי
לעולם שמי רומז על כפד

וכסה שם גימטריה השם כאמור זכרי
רומז על שם

על אב וכסה שם גימטריה זכור ושני שמות אלה
הם באבא ואמא והם באותיות יק י באבא ו

באמא כידוע וזה
נרמז גם כן

בכאן זה שמי סופי תיבות יק וגם כן וזה
זכרי סופי תיבות יק ומפני זה כשבא משה

ודיבר בני ישראל
כתיב יה אמן העם אני תכף גם יסביר יותר

בפשטות וישמעו כי פקד השם את בני

ישראל שפקד אותם וראה את
עוניים אם כן אמאי חזר ואמר כי פקד השם את

בני ישראל וכירה את עוניים אלא הכוונה כמו
שכתבנו כיוון דבני ישראל היייתה קבלה באדם

שמי שאמר להם פקידה כפולה והפקידה הכפולה
היא שיאמר להם שם חדשב גם כן פקידה ובא

משה ואמר להם שם היה כאמור אז הבינו
והאמינו בזה שאמר ויאמן העם ותדע במה

האמינו וישמע כי פקד השם את בני ישראל
וישמעו לשון הבנה הבינו שתי פקידות חד כי

פקד השם את בני

ישראל פקד מצד שם הביה שהוא ריבוע האב
שהוא גימטריה

כפד ועוד כראה את הוניים הוניים עם הכולל
גימטריה

כסה עם 10 אותיותיו וזהוא הפקידה הכפולה
אז ויקדו וישתחוו שהאמינו באמונה שלמה

אוקיי טיפה נסביר את המאמר את מה שהוא

אמר למי שמסתבך עם
הגימטרי תשימו אותם בצד אז זה רק רמז שבא

להראות לנו את סוג
היערה הרעיון פה שאי אפשר לצאת ממצרים עם

שם הווייה למה כי שם
הווייה לא יכול מצד ההווה אני לא יכול

לראות את הגאולה
במצרים אני חייב

פה כוח מיוחד נוסף זה נקרא אה זה שם של
תקווה לעתיד לבוא לא מצד ההוה מצד העתיד

רק עם הכוח של התקווה הזאת שזה כוח מיוחד
בנפש האדם ובכלל באנושות רק איתו אני יכול

לצאת

ממצרים
אז

לכן
[מוזיקה]

ש משה רוצה לצאת
ממצרים כתוב שר משה

לראות שר גימטריה 10 פעמים 26 10 פעמים
יקוק

ו שזה 260

בעצם אז אומר לו הקדוש ברוך
הוא אי אפשר אי אפשר לצאת עם עם שם הווייה

רק עם שם של תקווה לעתיד אפשר לצאת שזה
נקרא רדו רדו שנה מה זה רדו איך הוא אמר

פה כי הרי הם היו אמורים להיות 400 שנה
במצרים אבל

רדו זה 10 פעמים

אה לכן גם זה קיצר להם את העסקים אז רק
בשם של תקווה של כוח

עתידי אפשר לצאת
ממצרים ואין דרך אחרת עוד עניין הייהה אשר

איה למה פעמיים חוץ ענייני גמ
שאמרנו

היות ויש גלות רוחנית וגשמית בהתחלה הגלות
היא על

החיצוניות כל מה שאתם מכירים וזה הבסיס
אבל הגלות האמיתית היא דווקא בעולם הרוחני

מתי שהאדם מתחיל להשיג עורות רוחניים לא
צעצוים גשמיים פירורי פירורים ביחס למה

שהבורא תכנן כמה אתה יכול לנות משניצל מ
אלף בניינים אלף

נשים הכל בספקטרום של נעיר הוא דקיק זה לא
עושה אותך מאושר א אתה מתחיל למשוך אורות

רוחניים מעבר לזמן ומקום כמו
הצדיקים שם יש יותר קליפות כי שם האורות

אמיתיים כמו אנשים שם מתעסקים ברוחניות
אבל לעצמם הם מקברים נזק יותר

גדול לכן דווקא
שמה יהיה אחד כנגד הגאולה הגשמית אבל היה

השני שהוא עוד יותר קשה זה כנגד הגאולה
רוחנית שגם כשהם יקבלו את האורות הרוחניים

פרע לא יקח את זה שגם שהם ירגישו אור
בתורה ומצוות זה לא ילך לקליפה וזה עיקר

התיקון הרוחני שמה אבל לא מתחילים משמה
מתחילים כתוב כלת ונתת לבהמתך ואכלת ושבעת

קודם אתה מתקן את הרצונות הביים שיהו לשם
שמיים ז את תוכל להתח להתעסק עם הורות

רוחניים קודם בדרך ארץ פשוטה תתקן במצוות
פשוטות בחיצוניות אחרי זה גם יתנו לך

אורות רוחניים יש סדר עבודה לכן גם אמר
פעמיים יהיה אשר

יה אוקיי יש פה עוד מאמרים אבל זה מתקדמים
אני לא רוצה לסבך אתכם רצינו קצת

להתקל אני אעבור למאמרים יותר קלים מ
פיתוחי חותם ועוד כמה ספרים נקרא נקודות

קצרות נתקלל

בדברים מי שהצטרף
עכשיו אני אשמח ללייק שיתוף ותגובה על מנת

שתמשיכו לראות ממני מאיתנו תוכן אחרת
הפייסבוק ויוטיוב להציג לכם וחבל כי אנחנו

מעלים
הרבה אם נהניתם אני אשמח מאוד מאוד למן

זיכוי הרמים תעשו לייק שיתוף ותגובה
והצטרפו לטלגרם שלי שתוכלו לקבל מסרים

ותכנים נבחרים ישירות בלי התלות של פרעה
פייסבוק ויוטיוב

אוקיי

קורא קטע ממחסום הלבן אבל קטע יותר
פשוט אין דבר המשבר ו ממגר כוחו של הסתרה

אחרא כלימוד התורה
הקדושה כרשת חזל כמובן הכוונה שהוא לומד

אותה כדי להגיע לשמה כמו שאמר
בפרשת לך לך הכל כל יעקב אמר רבי ברכיה

בשעה שיעקב מרכין בקולו ידי עשו שולטות
בשעה שהוא מצפצף בקולו אין הידיים ידי סף

שולטות הרעיה שסם ולילי שם הזכר והנקבה
שבכוחות הטומאה עולים יחד

בגימטריה
611 כמה זה יוצא תורה זה לעומת זה עשה

אלוקים להורות באצבע כי התורה מתשת כוחם
ומנת מהם לשלוט בישראל אבל מה זה סמי

ולילי זה קליפות של גאווה ואנוכיות שהם
מרחיקים את האדם מהרגשת האלוקות הם שמים

אותו בצרות מטורפת שהוא משיג פירורי
פירורים והוא לא רואה בכלל את המציאות

האמיתית חשבון נוסף יש להורות על אותו
העניין שהתורה מחנת כוחות הטומאה צ וחשב

כי התורה במילוי דהיינו a תו
רה יחד עם השלוש יהודים שבאמצע המילויים

הולה גימטריה סם ולילי במילוי בר

מינן כן עם אותיות המילוי ושנ הכולל לפיכך
נקרא ישכר בשם חמור גרם כי הוא עוסק בתורה

הקדושה בכוחו לשבור עצמותיו של הסם של
הסטרא אחה או

לחניו והנה חומר במילוי עולה אף הוא באותו
מניין 1008 מה שאמרנו שמה זה 1008 סמי

ולילי עם המילוי להצביע על כוחו ורוב חלו
לשבר ולהכניע חומר הוא הסתר אחה בכל

כוחותיו והנה משפטיים עם הכולל בגימטריה
סם

ובמילוי ולילית ולילי והוא שנאמר בי שכר
שהוא רובץ בין המשפטיים לשבר

כוחם שזה צד לימוד התורה
שבאדם דוג ותשכח כי שבעה שמות יש לו לשטן

כמובן הגמרא והם רע שונא הרל צפוני מכשול
טמא אבן לפי הפעולות שהוא עושה כל שבת

השמות ביחד עם שטן כי בזוהר הקדוש מנה שטן
בין שבעה השמות עם הכולל עולים אף הם

באותה מתכונת ויש בהם פעמים כאותו מניין
והתורה משברת מוכנית כמובן מדובר על תורה

שבא כדי להביא לשמה ואם לא האדם צריך מאוד
מאוד להיזהר שתורתו לא תעשה לו סם המוות

כמו
שכתוב לכן כל כך חשוב ללמוד פנימיות

בדורנו פיקוח

נפש
עוד רמז בתיבות

אלו כי חמור גרם גימטריה לילי ועוד יא
קליפות

שהם תוקף הקליפות כי מניין יא ארורים כן
שהם רוצים עין הרע רוצים את התוספת שאסור

להם לקבל כנגד הספירות הקליפה ועוד כוח
קדושה אחד המחיה אותן רובץ בין המשפטיים

המשפתיים הם אותיות שפתיים רמז התורה
שבכתב תורה שבעל פה שהיי שכר עוסק בהם

ובכוחם מכניע לכוח
הקליפה אם ככה יש לנו פה סגולה לעסוק

בפנימיות
התורה

ודרכה לחזק את ההשקפה הפנימית שזה נקרא
יסכר יססחר שזה כוח

הראש ואז זה גם יתן את הכוח לגוף ש זבולון
שיעבוד בשביל הפנימיות

מלשון זול שזה החיצוניות שהיא תעבוד בשביל

הפנימיות והר מנוחה כי טוב ואת הארץ כי
נעמה ואץ כמו לסבול ויהי למה ובד מתאר

הכתוב את עסק התורה
הופלה

[מוזיקה]
של יססחר

שהיה עוסק בתורה ביום הובלה

לילה דהיינו בהסתר ובגילוי כי עסק התורה
שביום הוא למתק דיני לאה שהם דינים קשים

ועסק התורה בחצות לילה הוא תיקון
רחל בזה רמז ראשי תיבות כי טוב ואת העולה

עם הכולל בגימטריה

לאה כי נעמה בגימטריה הוא חצי
הלילה ויהי למה עובד עם הכולל בגימטריה

רחל ידוע אבל שלאה הייא דווקא תורת
הנסתר אלא יש הפחיות כלים ואורות הם גם

שואלות את הכלים אחת מהשנייה צריך לראות
ממה מדברים ועוד רמז על האופן לימודו שהיה

שונה פרקו
100 וחת פעמים היה א עוד רמז על אופן

לימודי כן שלא יבוא לידי שככה אני תכף
אסביר את זה כמאמר חזל שקשו על הפסוק

ושבתם הורתם בין צדיק לרשע בין עובד
אלוקים לאשר לא עבדו ותמה שכן אינו צדיק

היינו עובד אלוקים אינו רשע היינו לא
עובדו ותרצו עבדו ולא עבדו תרוה הו צדיק

גמור
נהו באותו אחד מדובר ואינו דומה שונה פרקו

100 פעמים לשונה פרקו
101 פרש רבנו ארי הקדושה כי השר הממונה על

שכחה מס שמו מה זה שסם גם והשונה פרקו 100
פעמים יש לו שליטה עליו מה שאין כן אם למד

100 פעמים ואחת נכנס
תחת ממשלת הקדושה שכן כך עולה בגימטריה שם

המלאך המושל

מיכאל והשרו תחת מחיצת הקדושה אינו שוכח
הוא שאמר בסכר וי למה עובד שכדי להימלט

משליטתו של השר מס הוסיף ושנה 101 פעמים
להיות בבחינת עובד אלוקים זה ממחשב הלבן

קראתי זאת אומרת אני אסביר אבל זה לא

כפשוטו
אנחנו רואים אנשים שונים אלף פעם ואחרי זה

עושים מעשים שלא יעלו על הדעת אז מה אתה
מדבר איתי פה אלא זה סימן יש פה רעיון

פנימי שכחה זה נקרא הקליפות שהם משכיחים
את האמונה את הדבקות בבורא אוקיי לכן שמים

שמן זית על הזית את התוצאה את מדרגת לשמה
אל לא לשמה שימר העבודה המרה של הזיתים

דתני חיה אבל בעזרת השם נגדיים חליה בגב
הבל חישין לכן יש פה עניין

מיוחד 100 זה עניין של טבע 101 מעל הטבע
כמו שהוא משיג את הכלל של אותה מדרגה אז

כל עוד האדם שונה את זה בתוך הרצון לקבל
בתוך

הטבע עדיין יש שכחה שיכולה לאחוז בו אבל
אם הוא הצליח לעשות מעל הטבע את הגירו

מין אז הוא מעל המזל והשכחה לא שולטת בו
לא מדובר על שכחה לימודית אם כי זה תרגיל

מאוד שווה אגב אלא מדובר על מדרגה רוחנית

באדם אז אם הוא שונה את זה רק בתוך עצמו
אז הרצון לקבל אוחז בור אם מצליח לשנות את

זה מעל
התיבה שזה נקרא 101 שהוא משיג את הכלל של

הדבר אז הסם לא יכול לשלוט בו סם זה
גימטריה

מס ס 60 מ 40 100 זאת אומרת הוא צריך
לעלות מעל

הטבע זה מדובר גם על יגיעות שאדם עושה
שאני פועל את הפרטים אני צריך להשיג את

הכלל יש כאלה ש100 שלהם זה 1000 10 אל
אוקיי אבל שם השיגו את הכלל דילגו מהמדרגה

שנזכה גימטריה מיכאל 101 להרות ה לכוח של
ההשפעה הזה זה שזה כו

אמצעי לא סליחה מיכאל זה כו ימין פאל זה
כו אמצעי להראות את הכוח של הימין של

ההשפעה שהוא מעל הרצון לקבל מעל הטבע ואז
אי לא שוכח את הקדוש ברוך הוא אלא יכול

לזכור אותו מלשון זכר שזה לקבל את האור
בקדושה איזה אור לא הפלורסנט האור האלוקי

הרגש של ההתחברות לנצח לפנימיות לאהבה
ולא רק בזמן ומקום עעם בני אדם שזה חולף

אלא באמת עם המציאות הרוחנית שהיא נצחית
כי לו פועלה הלוואי ונזכה השם

יצילנו ואר מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה
וית שכמו לסבול ויהי למה ובד זה גם מ

מחשוף
הלבן מכסוף הלבן הזה ספר חזק מאוד קצת קשה

על רוב דברים קשים כיוון שמסר יס הסכר
נפשו על התורה וקיבלה עליו כמס דהיינו

קיבל את האול עבודה נעשה כסולם המוצב ארצה
וראשו מגיע השמימה ואין מפריד בינו לבין

כונו והוא שנאמר בו ויהי למס עובד למס
אותיות

סולם חזק
מאוד מתוך היגיעה הזאת מתוך המקום עבודה

הוא הפך את זה לסולם לטפס לשמיים אבל בגלל
שהוא ניתב את ההגייה שלו ללמעלה לא לסמ

דהיינו לרצון לקבל לעצמו אבל איך זה קשה
נכון אוקיי בגלל זה אנחנו פה לעבוד זה

הבירור זה בדיוק לברר את ניצוצות הקדושה
למה זה קשה כי הקליפות רוצות לאחוז בהם

ואתה צריך להעלות אותם זה המלחמה ולהפך מי
שמתרחק מהתורה הקדושה עליו הכתוב

אומר למס מראהו חסד ויראת שדי
יעזוב כי ביטל מידת החסד ועשה מחיצה בינו

לקונו יען הסיר מעליו בחינת זוב של

סולם סולם זה הדבר שתלוי בו הכל והוא
שכונן הנביא היייתה למס כי מירו סולם והיו

למס חזק מאוד אז מי שלא מקבל עליו את

הסולם שזה העבודה שצריך לעשות בצמצום ב
שזה העניין של סיני שזה עניין של פירוש

הסולם לספר
הזוהר שמראה את סדרי הצינורות לתקן

ולהעלות כל זה הפך לו לסם ומס כבד שיוריד
אותו רציות עוד יותר השם יצילנו אבל יש פה

הזדמנות זה כמו חבל וסולם שאפשר לטפס איתו

לשמיים דני הדין אמוק אחד זה עכשיו קצת
לפיתוח חותם נלך דני הדין אמוק כאחד שפתי

ישראל יהי דן נחש עלי דרך שפיפון עלי אורח
הנושך עקבה סוס וייפול רוכבו אחור לישועתך

כוויתי
אדוני אמרו בזוהר הקדוש שבשעת הדין השכינה

וגן עדן מימינו של הדיין ומלאך המוות
וגיהנום

משמאלו ואם דן דין שקר הוא ניתן תחת שליטת
מלאך המוות ונשרף בגיהנום מה זה דין שקר

במקום קשר של השתוות הצורה ו בדין שקר של
הנחש דהיינו לא המשיח הגדלות השגה אל הנחש

דהיינו נחס הולך ככה בסימן שאלה מה יצא לי
מזה מה יצא לי מעבודת השם שכל עבודת השם

שלו זה רק כדי לכמוס את האור ולא מעניין
אותו הבורא אלא כמישהו שבא לתת לו תענוג

ונשרף בגהנום דהינו הרצון שלו מחלה אותו
כי אי אפשר לקבל ככה אתור יש צמצום ואם דן

דין אמת מה זה דין אמת שאת הרצון לקבל הוא
דן לפי חוקי ההשפעה לפי יוסף חסד של אמת

לא של מת של אמת דנו הוא חסד של אמת שאני
באופן כללי משפיע בעל מנת להשפיע פועל לא

כדי לקבל לא משפיע בעל מנת לקבל שזה חסד
של מת של הרצון לקבל כמו שאומר הזוהר

הקדוש כל חסד עבדין גרמה יודע אבדין חסד
של אמת של השפעה אמיתית טהורה ובודקים את

האדם אי אפשר לזייף ברוחניות בגשמיות אפשר
לזייף אבל בנצח אתה לא יכול

זאב או שאתה יכול בהתחלה אבל אחרי זה מרים
לך את האמת ואם דן דין אמת שזה נקרא דין

אמת דיינו
לשמ הקדוש ברוך הוא מכניס אותו בגן עדן

ומתאים אותותו מעץ החיים גן זה מלכות עדן
זה מדרגת החוכמה הוא בא עם כלים יכול לקבל

את האור
פשיט

וכן אמרו בגמרא לעולם
יראה דיין עצמו כאילו חרב מונחת לו בין

ירכות וגיהנום פתוחה לו מתחתיו מה זה
ייראה זת אומרת אם הוא יפתח את העיניים

הוא באמת יראה שזה ככה ואז הוא יכל
לתקן סוד הדבר כי בדין אמת מתחזקת הקדושה

ונחת הסתרה אחה זה דבר גדול לכן התורה
מדברת המון על דיין הנגון שהוא דן לפי

הגיונות של הקדושה של ההשפעה ולא של הרצון
לקבל

לעצמו
זה דבר שכל העולם יוסד על

זה הרבה בגמרא מדברים על

זה לכן זה נותן המון כוח לקדושה
שבאדם ולהפך בעוונותינו הרבים עושה רגליים

לשקר ובי מגביר כוח הסתרה אחה למה כי הוא
דן לפי מה יצא לי מזה אני מקיים מצוות

לעולם הבא להיות בריא זא אומרת 90%
סליחה 99% מההתעסקות שלו אם מה יצא לי מזה

וספק אם אחוז הוא חושב על הבורא אז זה דין
של שקר מה זה דין של אמת זומר אנחנו

מדברים למתקדמים זאת אומרת מדובר על אדם
שרוצה לעבוד את השם שמכיר שיש בורא או

לפחות מנסה להכיר ששאלה עכשיו למה הוא
עובד אותו מאיפה הוא עובד אותו עם איזה

מדרגת תודעה אז אם הוא עובד אותו רק מהצי
לי מזה אז זה דין של שקר אם הוא אותו לפי

מה אני יכול להשפיע ולהתקרב לבורא זה דין
אמת וכולנו במציאות הזאת שזה קם זה נופל

כמו שתני אומר נפש אלוקית

ובאמירה החול אבל לא להישאר כל היום בימי
החול יש פה גם שבת באמצע השבוע היוםם שני

בשבת שלישי בשבת
קודש אז בסדר מתוך שלא לשמה בע לשמה אמת

גם אומר הבי יעקב פרשת לך לך מצד שני
להיזהר מאוד מה לא לשמע

אומר דברים קשים תראו דיברנו על זה בשיעור
המתאים תשלימו את זה שמה ותקל כבירתה

בעיניה תשלח אותה תיזהר מאוד מהלו
לשמ זאת ועוד כי ידן דין המת מקרב את

הישועה ואת הגאולה כמאמר

הכתוב שמרו
משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא וכן

כתוב ציון במשפט תפדה צדקה זה עניין שאדם
מוכן להשפיע או לא בשביל שיצא לו מזה הוא

מרגיש שזה צדקה כי הוא לא רואה מה הוא
מקבל

מזה וזאת הוראת
הכתוב דן הדיין בשפתו לדון ידין עמוק כאחד

שפתי ישראל שהו כל ישראל בעיניו במידה
שווה ולא יקרב ולא יחניף לאחד מבעלי

הדין שווה מלשון השתוות הצורה כי כן האמת
שכולם הם שבטי ישראל ואין לבקר אחד על

חברו
אם יעשה כן אז יהי דן נחש עלי

דרך שיעשה נקמה בנחש וירצה צמחו והוא רמז
סוס ורוכבו כוחות הטומאה שסם

ולילי סוס ורוכבו רמה הבעה והוא נושך קווה
סוס ויפול רכבו החור זאת מה שהיה בפסוק גם

ועוד שבזכות דין אמת לאמיתו אמת לאמיתו זה
לשמה טהור יש אמת שזה מתוך שלא לשמה לבוא

לשמה שזה מה אנחנו צריכים לעשות אבל יש
אמת לאמיתו שכבר מגיע ל

לשמה זוכה לקרב את הגאולה מה שאומר גם
בתיקוני

הזוהר לישועתך קיוויתי אדוני אמן דחוף מצב
קנטי יש בה עניין עמוק ואנחנו לא מודעים

לזה כי אנחנו שבוהים בחיצוניות אבל זה דור
מפותח ברוך השם והדברים

גלויים [ __ ] בית המקדש היה אסר ר גדול
על הדברים האלה אבל

מי ונפלנו לגלות קשה אבל עכשיו קיבלנו את
הארץ ו בעל שם טוב הארי הקדוש בעל הסולם

רבי נחמן בעל התניה כל הצדיקים הביר יעקב
כמובן פתחו

לנו את האפשרות לעלות למעלה עוד פעם אז
חשוב להבין שהעבודה היא כדי להגיע לשמה

[ __ ] הבית שכחנו את המטרה האמיתית כי
נפלנו מאוד מאוד עמוק לקליפות אפילו לשער

הנ רק מה בגלל שקיבלנו תורה אנחנו יכולים
לצאת משער הנ במצרים הם לא יכלו לצאת אבל

אנחנו כשיש תורה אפשר גם לצאת משער הנו
אבל זה מאוד קשה אז יש פה עניין מיוחד

הגאולה היא לא לקיים מצוות מבחוץ ולקבל
עולם הבא זה מספרים לנשים וקטנים עד שתרבה

דעתן ויחכו חוכמה ייתרה מגלים להם ר זה
מעט מעט מרגילים אותן לעניין זה בנחת עד

שידעו וסוגו ועבדו מהאהבה כמו שאומר הרמבם
לכות תשובה ש היה רוצה שלו גם אתמול עם

האביר יעקב ביחד וטובים השניים מן האחד
שבאים

מהאחדות אלא העבודה היא פנימית לשנות את
הכוונה את התודעה את המידות את הנפש רק זה

מביא את הגאולה אבל אם אני מקים תורה
ומצוות רק מבחוץ רק כדי לקבל שכר בעולם

הזה בעולם הבא וזה גם התחלה שלא תבינו אבל
אם אני נשאר שם כל החיים זה מרחיק את

הגאולה זה אומר רשבי הקדוש בתיקוני הזוהר
תיקון ל נתיב תנינה מי יכול להתווכח עעם

רשבי אף אחד רק מה לא מדברים על הדברים כי
מתחברים מאחורי הקליפה דקדושה והגיע הזמן

לעלות מעלה והמקובלים מדברים על זה בכל
מקום לכן כל אחד שיקח אחריות להגביר את

פנימיות התורה בחייו הייתם פה 100 גלגולים
קיימתם את כל המצוות מה אתם חוזרים פה

אפילו
התגרשתם כ כי לא עסקתם מצדות התורה כמו

שאומר זוהר שיר השירים זה מה שחסר זה מה
שנשאר

לתקן אז להיזהר מאוד שיהיה דין אמת לאמיתו
דהיינו כדי להגיע

לשמה ולא
מתוך פרעה שהוא שודד את הדעת הקדושה

ומוריד הכל

הקליפות

אוקיי מי
שהצטרף אני אשמח מאוד ללייק שיתוף ותגובה

עלמנת שתמשיכו לראות ממני תוכן אני מלמד
כדי להנגיש טיפה את הפנימי

ולעשות את ההשתדלות שלי להיות שותף בהפצת
הפנימיות אני עושה את זה בעוד המון דרכים

אבל מסתבר שאחת הדרכים זה שאני מלמד בעצמי
לכן אני אעשה את זה אבל עם זאת יש הרבה

רבנים טובים גם רבותיי וגם רבנים אחרים
שהם מלמדים ועוסקים בפנימיות ואין צורך

שגם אני אלמד אני יכול לעשות בזמן הזה
להפיץ אותם ואת הורתם כמו שעשיתי רוב חיי

אבל היות שאמרו לי וראיתי שהגוון שלי
מוסיף אז אני עושה את ההשתדלות כסימן כל

אחד צריך להשתדל במקומו לא עליך המלך
לגמור ברוך השם יש פרות יפים אבל עם זאת

אני יכול לעשות בזמן הזה דברים אחרים
חשובים לא פחות אז תגיבו ות ושאני אראה

שזה עוזר והרבה מגיבים ותודה וגם ש תמשיכו
לראות ממני תוכן כדי שזה באמת יביא

פירות שזה יעשה את העבודה אחרת חבל על
הזמן אפשר לעשות דברים

אחרים לכן אני אשמח מאוד ללייק שיתוף
ותגובה ואז גם אני פשוט ילמד יותר אז זה

לבחירתכם ומי שרוצה לשמח אותי באמת ש
אצטרף לטלגרם שלא נהיה משועבדים לפרעה

לצוקי לבילי לווינדוס
ליוטיוב ולכל בעלי

האינטרס ככה
בטלגרם נברר את הטלגרם מה משך קליפות

תקבלו ישירות את הלינק
לפלאפון ותוכלו

לעקוב ואני אשמח מאוד אישית אם אתם אפילו
אין לכם טלגרם בא לכם לשמח אותי תתקינו

תצטרפו לערוץ לקבוצה ק יהיה
למטה ואז גם תוכלו להתעדכן בתוכן נבחר כל

הזמן וזה
מבורך

אוקיי אנחנו נקרא עכשיו מחסוף הלבן עוד
פעם דן ידין אמרו י אחד שבטי ישראל יעי דן

נחש עלי דרך שיפן עלי אורך הנושך קו סוס
ויפל רוכבו אחור לישועתך קיויתי אדוני גד

גדוד יגודנו והוא גד עקב מאשר
סמנה שמ נה לחמו והוא יתן מעדני מלך נפתלי

איילה שלוחה הנותן עמרי שפר כמבואר בכתב
הארי הקדוש ז זכ גן עלינו דחוף כלולים כל

שפטי
י בפרצוף

נוקבו שהוא ספירת מלכות והיא השכינה
הקדושה זולת יוסף

הצדיק שנכלל בספירת
יסוד לעומת שבעה שבטים הכלולים בספירות של

מלכות רג
שניה ראובן חסד

דמלכות שמעון גבורה דמלכות לוי תפרת
דמלכות יססחר נצח דמלכות זבולון עוד

דמלכות ובנימין יסוד דמלכות יפה מקומם של
בני השפחות וברגליה של

נקוה יפה
מאוד

השפחות זה הלא לשמה שבא להבי ה

לשמה צריך מאוד מאוד להיזהר אבל מעלו לשמה
שלא מביא לה

לשמה בסדר זה
נפתלי באר כובת רגל ימין

ואשר בעקב רגל
ימין דן בהר כובת רגל שמאל וגד בעקב רגל

שמאל כיוון שארבעת בני השפחות מקומם ברגלי
המלכות זו ברכותיהם לעניין תיקון

הרגליים תיקון הנעשה בכוח התפילה שהי קראה
תפילת

העמידה כמאמר חזל אין עמידה אלא
תפילה מובא בזוהר הקדוש כי זמן הגאולה הוא

כמעט ור רגלין ברגלי דהיינו שהתפשט אצילות
למטה דהיינו כאשר הקדושה תיבלה את כל

הניצוצות ש בסטרא אחה מראש ועד רגל שכן
כשם שישנה קומה שלמה בקדושה אף הסטר אך

יש לה קומה כן מאז חת אדם הראשון וניצוצות
הקדושה נכנסים בסטרא אחרא מכוו מחמת

עוונות ישראל בונים בעניינה מראש ועד רגל
נקודה חשובה כשאדם עושה עוון זאת אומרת

שהוא חוטא ומקבל תענוג

אישי ובעיקר כשהוא אם כ זה עדיף שהוא
מקיים תורה ומצוות כדי לקבל לעצמו ולא

למען השכינה הקדושה אז הוא מוריד אותה
בקליפות מצד אחד ומצד שני סדנות ייהפכו

לזכויות אחר כך כל יומי הגלות מתבררים
הניצוצות ויוצאים מהסטרא אחר על הקדושה

איך כשאני מכוון בענת להשפיע נגיד כיוונתי
10% במצווה שזה המון

לדורנו אותו 10% האלה הכנסתי
לקדושה למה הגלות ארוכה לפעמים כי אנחנו

מכוונים 2% כל פעם אז זה מחלק את זה
לתשלומים כי זה לא המעשה המעשה זה אמצעי

לגרות את התודעה ואת הנפש הנפש יהיה מבררת
החיצוניות בכלל לא קיימת זה הדמייה והכל

פוריק בכלל כמו המשל המפורסם של האטום

99% 999 מהאטום זה ריק הגרעין תופס 1 חלקי
100,000 וגם הגרעין הזה

אגב הוא לא ה1 חלקי 100000 הוא גם
התחלק 99% ממנו

זריק מה שנראה שיש בו מסה לכאורה זה בגלל
האינטראקציה שלו עם הכוח החזק אבל הוא

המסת מנוחה שלו היא חלקי
99 אז בקיצור גם הכלום שהוא לא חומר בכלל

ברמת המולקולות שמה ש נחשב לנו סליחה ברמת
האטום אפילו יותר למטה שדרך זה אנחנו

מבינים את החומר זהרי קרוב אבל גם הריק
הזה שיש בו נקודה קטנה אם נתבונן בה יותר

פנימה גם גם
איריק ממש כלום אז מה נשאר פה איפה החומר

בכלל אז אנחנו לא עושים שום דבר בחוץ הכל
בתודעה כמו במטריקס בעניין הזה

לפחות אנחנו באנו לתקן את הלב את הנשמה
רחמנא לי בבא כל העבודה היא

בפנימיות זה הבירור למה הגלות ארוכה כי
עושים מי בחוץ אבל בלי בלי ההשגה הפנימית

לא משיגים את סודות התורה שזה מה שמתקן אז
מעריך את

הגלות של האדם עצמו ו של כלל

האומה כל יומי הגלות מתבררים הניצוצות
ויוצאים צית רח אל הקדושה וכך קומתה הולכת

ומתמעטת עד שבאחרית הימים בעקבה הד
משיכה ישאר כוחה רק

ברגליה יש להגיד לזכותנו וזה לא מובן
מאליו שאנחנו בתחילתו של קוד משיכה

מצד הפוטנציאל לפחות למה אני אומר
פוטנציאל כי מדברים מתודעה זאת אומרת זה

עניין של תודעה או שאתה במדרגה הזאת או
שאתה לא אבל בגלל שהאנושות עברה הרבה

ואנחנו לא בגלגול ראשון פה אז אנחנו כבר
נמצאים במדרגה מסויימת אז מצד הפוטנציאל

וזה יפה הגענו לנקודה הזאת רואים כל העולם
גם מגיע

לשם רק מה אומר בעל הסולם שרק קיבלנו
לגאולה כדי להגיע לגאולה חייבים לעשות את

התיקון הרוחני וכאשר ישלם בירור הניצוצות
ולא יוותר כוח בתומה כלל עד שאפילו רגלי

על אותה מודנה ז יהיה התיקון השלם והגאולה
תבוא לעולם אמן אז עד שלא נברר את כל

ניצוצות הקדושה לא תבוא הגאולה צריך להבין
גם מה זה בעייתה אחישנה זה לא כפשוטו אבל

זה לא המקום

לפה וגם כתוב שיבוא המשיח אלה שלא עבדו לא
זה לא ידעו מה לעשות רואים את זה כבר

עכשיו יש גדלות ההשגה בעולם גם בגשמיות גם
ברוחניות בזכות בעיקר בזכות הגילוי של

חוכמת הקבלה ואנשים במה הם מתעסקים בהבל
ורוח לא כולם חלילה ברוך השם לא אבל רוב

העולם רוב בני

העולם לכן אתם רוצים
גאולה זה מה שהוא אומר פה כי לא שילום

עוון המורי חייב לברר את כל ניצוצות
הקדושה רק ככה תבוא הגאולה ואם

לא
אז לצערנו מתעכבים בגלות אין באדם פרטי

ואין בכלל
המציאות אפשר להתחזק מזה ולקחת את העניין

ש כמה חשוב ללמוד פנימיות כי היא עוסקת
במהות של הכוונה והתודעה והפנימיות שזה מה

שמביא את הגאולה לכן אומרים כל המ לים בלי
יוצא מהכלל שרק בזכות ספר הזוהר תלוייה

הגאולה כי הוא כל הזמן עוסק איתנו בתיקון
הפנימי שזה כל

העניין שנזכה להתחזק בזה בעזרת השם ברוך
השם יש לנו גדול כמו אביר יעקב בעל הסולם

רבי נחמן בעל התניה בעל שם טוב רי ועוד
המון רבים רק צריך להידבק

בהם פתח
ואמר בדן דן ידין אמור

לנקום נקמת ישראל מהסטרא אחרא ודן גימטריה
שלוש פעמים 18 כנגד שלוש תפילות העמידה

שבאמת חול שבכוחן מכנען את כוח הסית הרחה
ומתקנים רגלי

המלכות כן התפילה זה דבר מאוד מיוחד עליית
העולמות למה אנחנו לא מרגישים את זה כי

אנחנו בתרגול כי אנחנו לא ב לא משיגים את
האורות האלה עדיין של התפילה אבל מתוך של

לשמע בא לשמע שגם נגיע לכוונה הפנימית
פתאום נרגיש את העליית העולמות בזמן

התפילה עלייה של תודעה כמו מדיטציה אם
תרצו כשם

מושאל אבל בגלל שאנחנו בתחתית עשייה ולא
עולים אז אנחנו לא מרגישים את הכל התפילה

יבשה
לפעמים אז צריך לכוון להגיע לזה והנה נודע

כי איחוד שמות הווייה ואלוקים הוא איחוד
נעלה ובזוהר הקדוש נקרא שמה שלים כן לחבר

את הרצון לקבל למידת ההשפעה ועליו אמר יעי
דה נחש עלי דרך כי כנגד כוחו של נחש שיהיה

בבחינת דרך בגימטריה פעמיים הוויה ואלוקים
אמנם כאשר עות הקליפות של בני ישראל

מתחזקים תעצים לבטלן מתגברות מנגד ברוב
גבורה למה כי זה התפקיד שלהם שיהיה אימון

אמיתי ובני זה חברת ביטוח של הבורא ובני
ישראל

מתאמצים יותר לבטל תוקף רי וגבורות שכן
גבורה בגימטריה ריו

נכון יפה גימטריה גם אריה יכול להיות
ועל כך אמר בדן שהוא בחינת שפיפון עלי

אורך אורך עם הכולל בגימטריה הריו יוסיפו
ויאמצו בני ישראל בי תפילותיהם החיצוניות

ובעיקר הפנימיות הוא עיקר בכוונת התפילה
בעמידה ל

רגליהם שעמדו על הרגלים שלהם ויהיו חזקים
לכוון את ליבם למעלה כדי לבטל כוח סית רחה

עד עקב ויתקיים בהם הנושך עקבה סוס ובאותה
שעה וייפול רכבו החור ומיד מוזמנת הגאולה

לבוא לישועת
קיוויתי

אדוני קיוויתי עניין של

אקה אוקיי נקרא ממעגלי צדק ספר של הביר
יעקב עוד ג לישועתך כיביתי אדוני גד גדוד

יגודנו והוא יוגד עכב אין דבר ראוי להיקרא
בשם ישועה כמו התשובה שהיא תשועה לחוטא יש

ישועה והצלה ישועה זה כנגד הלב והצלה זה
כנגד הראש שהיצור לחטה שכבר פגם והתרחק

וניתנה לו הדרך לשוב ולהתקרב לא מדובר אגב
רק על חטא חיצוני זה רק אמצעי החטא זה

שאני מרגיש רחוק בנפש מהבורא אפילו שאני
מקיים את

המצווה דוק ותשכח כי תשועה עם הכולל
גימטריה תשובה הגונה הגונה הכוונה שההיא

באה להביא אותי להגיון של בינה של מידת
ההשפעה שכאשר שב האדם ב שלמה הקדוש ברוך

הוא מושיעו מקרבו כמו שאומר הזוהר הקדוש
אין דבר עומד בפני

התשובה ברם אין די בתשובה שיש בה רק חרטה
על העבר אלא שמכאן ולאבא חושב לתו שיתנהג

בדרך טובה וישרה כן אנחנו בדרך הקב האמצעי
פה מתקדמים קדימה יעסוק בתורה לשמה והתפלל

בכוונת הלב דיק יפה ויהיה עוסק בצדקה
וגמילות חסדים בכל כוחו ובשמחה רבה כוחו

הכוונה כוח המסך שלו שזה יהיה לשם שמיים
לא כוחה הפיזי ועל כולנה שיהיה זעיר

בשמירת אות ברית קודש דהיינו מקום שהוא
מקבל את התענוג שיהיה כדי לבוא ליחד

להתחברות
האלוקית ולא

לארצי כי זה עיקר ושורש הכל ששמירת הברית
היא מידת יסוד והיסוד הוא עיקר הבניין

ובלעדיו לא
דבר כי אלו ישיג בכוח מידת הענווה כי מי

שאין בו ענווה לשו ישוב ואם שו לא תעלה
תשובתו מאומה מפחיד מה שהוא אומר פה כי כל

התשובה זה להיות עניו לתקן את הנפש את
המידות כמו שאומר רבי חיים ויטל בשערי

קדושה שהמצוות לא שוות הרבה אם המידות לא
מתוקנות אז צריך לתקן את המידות שתרגיש את

הקדושה של
המצוות

לכאורה אם הכל בשביל הגאווה הרצון העצמי
אז הוא אומר זה לא שווה מאומה שווה מדין

חינוך אבל לא לא תרגיש את ההשתוות הזאת עד
שתעשה את זה ענווה לשבתך כיביתי השם הוא

עשב
בתשובה מצפה שתתקבל

תשובתו והתקרב אל אביו שבשמיים לישועתך
קיויתי אדוני הוא עשב בתשובה

ומצפה שתתקבל תשובתו והתקרב אל אביו
שבשמיים אך עליו לעשות את הדברים הבאים גד

יעסוק בצדקה וגמילות חסדים כמו שאמרו חזל
ג ד גומל דלים

גדוד יעסוק בתורה נקראת טוב כמניין גדוד
17 יגודנו עם מידת היסוד שכן יגודנו עם

הכולל גימטריה
יסוד

והוא כמניין 18 ברכות שבתפילה
יוגד עקב היא מידת הענווה שהיא בבחינת

יגוד בגימטריה טוב שהיא הטובה והמעולה
שבכל המידות

הטובות כל המידות הללו נקראו בכתוב בלשון
גדוד רמז לגדודי המלאכים הטובים הנבראים

מהם מה זה מלאכים כוחות
השפעה שאדם פועל כדי להגיע לנשמה הוא

מייצר בורא זה לשון מושאלת כן רק הבורא
בורא בריא על דרך היצירה התחדשות הוא

מייצר כוחות של השפעה
רוחניים שמסייעים לו בעבודת

השם לפי רמת הכוונה ככה העוצמה של המלאך
עשיו בעל תשובה עוסק בכל הדברים המנועים

לאל ודאי מרבה גדודי חיילים הנבראים
ממעשיו הטובים לאן

מספר והם שילכו לפניו בשעת פטירתו וימליצו
טוב בעודו והוא יוגד עקב בבו סוף ימיו

ילוו הגדודים הללו למקומם המוכן לו בעלמה
דעתי אסביר

קצת אולי אני אתן משל שיותר קל לכם ולי
להבין למה כי המלאכים הרציניים הם מעבר

לזמן ומקום הם בכלל לא נמצאים בעולם הגשמי
הם מלאכים רוחניים הם כוחות רוחניים שלא

נמצאים בפירורים הגשמיים ראו גם את הקליפ
צפונות הזוהר השבעת מלאכים

אז לכאורה מה זה מלכים אני לא מסיג בכלל
על מה אתה מדבר איתי אני אתן לכם משל יותר

מובן שכל חוזר בתשובה
ירגיש אמנם זה משל למלאך עם כוח פשוט ביחס

למציאות הרוחנית אבל נדבר ממה שאנחנו
מבינים רואים שאדם שחוזר

בתשובה בפשטות ומתקרב לאביו שבשמיים פתאום
מקבל כוח שהוא לא מבין מאיפה הוא היה

חילוני הוא היה
שכח שיש בורא לא חשב פתאום רואים שהוא

מקבל כוח כזה והתחזקות וכוחות נפש עצומים
וחוכמה שבא לו והוא לא יודע מאיפה ותעוזה

ופתאום הספר שהוא רוצה מופיע לו מול הפנים
או לא יודע מה כל הסיפורים שאתם

מכירים איך זה באמת באים הלכים מצווה
גוררת מצווה אני זוכר שחזרתי בתשובה מה

שאתם רוצים השגחה פרטית מכל הכיוונים
לסייע לי

אפילו בגשמיות עכשיו בדרך כלל אני לא מדבר
ככה כי אנחנו בקטע רוחני פה לא מתלהבים

יותר מדי מהגשמיות אבל לצורך המשל נסביר
טיפה אז דברים מדהימים הספרים שאני צריך

בול הביו לי מול הפנים אגב עד עכשיו יש לי
את ההשגחה הזאת בעניין הזה בשידוכים פחות

אבל בעניין הזה יש השגחה בדיחות של תלמידי
ישיבה בכל

אופן
אז רואים בן אדם התחיל לקיים מצווה לשמור

שבת פתאום נפתחים לו דברים למה כי הוא ברא
יצר כוחות של השפעה הם עוזרים לו מכל

הכיוונים ככל שרבה ירבה בעזרת השם מה זה
באים לו בסף ימיו לא רק שימות יום זה

גילוי כשאדם מאבד את הגילוי האלוקי שלו
ואנחנו פה במקום ההסתר במקום הסיה אנחנו

לא באצילות אנחנו לא ביום שכולו שבת יש יש
פה קליפות אנחנו לא בקליפת ישמעאל אללה

הוא אקבר והכל טוב לא אנחנו לא במזרח הכל
אור לא אנחנו לא קו אחד ממש לא פה באנו

לעבוד גם צריך להגיע להכרת הרע לתקן את
הרע לא להגיד אין רע יש רע מצד הבורא אין

רע מצד התפסה שלך יש רע ואתה צריך לתקן
אותו רק תדע שהכל טוב כי הכל בא מהבורא

אבל אני לא יכול להגיד אין רע יש מציאות
של רע רק צריך לתקן אותה ואז אני אגלה

שאין רע אבל אל כרגע יש רע זה נקרא הקו
האמצעי שהוא משתמש ברצון לקבל לא כמו בובה

אומר השתתקות ע מחלה לא השתות זה עיקר
הבריאה צריך לעשות לה

תיקונים

לכן יש פה רע אז הרע זה נקרא רצון לקבל
עצמו הקליפות אז מה זה סוף ימיו שאדם מאבד

את הגילוי שלו את החיבור נגיד חוזר משבת
ליום חול

בנפש אותם כוחות שהוא הכין מלאכי השלום הם
מסייעים לו גם כשהוא מאבד את הגילוי אותם

כוחות נפש האלה שהוא קנה יכולים לעזור לו
גם באסטרה כמו איזה חייל שהתאמן טוב קנה

כוחות זרקו אותו לנדבר עכשיו הוא הסתדר יש
לו פה כוחות שמגנים עליו אבל אם הוא לא

עשה את ההכנה אז אין לו

מליצי

לכן כל כוח
מצטרף אוקיי

נדלק

טיפה למה שרציתי בחרתי פה נקודות
מסויימות או מצאתי משהו אולי בזה אני

אסיים אם יהיה הרבה תגובות ולייקים נעשה
עוד שיעור מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני

מלך
נפתלי

נפתלי כן נפתלי קצת קשה הניקוד פה איילה
שלוחה הנותן ראה שפר הלומד תורה

לשמה חזק ביותר וגורם ייחוד קודש בריך הוא
שכינתה כי אם הוא לא לומד תורה לשמה זה

נקרא שהשכינה היא בגלות אם כי מתוך שלא
לשמה בא לשמה כמו שאומר תיקוני הזוהר אם

הוא רוצה
א לשם ייחוד באמת אז הוא גם מעלה אותם

מהעפר משתעשע הקדוש ברוך הוא בתורתו דיין
שוא יכול לגלות את האור של הש שוע

בתורה בפרט אם קם בחצות לילה לגוד בתורה
הקדושה יפה שכן היא את שעת רצון היא ועליה

נאמר היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך
השמיעני חזק

ביותר לא מדובר רק על חצות בשעון אבל מישה
בעולם הזה גם על זה מדובר לכן המקובלים

מאוד מאוד נוהגים ומקפידים על העניין הזה
אה בדורנו מקלים לא כולם בכוחות האלה

במיוחד מי שמנסה לעשות את זה כדי להגיע
לתורה לשמה ולא בשביל עולם הבא זה מאוד

קשה בהשג נוהגים בשלוש לקום בחבד הרבה
נוהג

בחמש כל אחד
ומנגו זה גם בסדר כי זה

מצטרף אבל המעלה הנבחרת זה חצות זה לא סתם
זה זמן

קוסמי הקוסמוס מסודר מיוחד בזמן הזה
בהתאם והנה אחד משמותיה של התורה הוא משל

הקדמוני כדברי רשי

הקדוש שהיא משל של קדמו של עולם וזה רמז
ראשי תיבות מאשר שמנה

לחמו
משל שמנה היא משנה גם אותיות נשמה ולחמו

רמז לתורה הקדושה שנאמר עליה לכו לחמו
בלחמי ואם תמכין דאורייתא

כים להיות קרובים וקשורים לתורה הקדושה
שכן נאמר בהם ותומכי מאושר רמז ל מאשר

שמנה לחמו ולימוד התורה לשמה אף נרמז
בפסוק זה שכן מאשר שמנ לחמו

והוא ראשי תיבות לשמו הוא הלומד לשם השם
ובכך גורם בכך שעשוע ותענוג למלכו של עולם

והוא יתן מעדני
מלך יש הרבה מדרגות בלא לשמה אוקיי אבל

צריך לכוון להגיע רק גם שמה עולים במדרגות
הרוחניות לא

לפני לפני האדם נשאר בתחתית עולם ה מעשי
אז זה גם מדרגה גבוהה וחייב לעשות את זה

אין דרך אחרת אבל רק בעל שמה וליים נעשה
כמן מגבר נר שנ פוסק זה לא שאתה עכשיו

מקיים תורה לא לשמה מקיים 10 את כל המצוות
וזה ותקבל עולם הבא לפי השפעה עלתה לא

הקדוש ברוך הוא רוצה לתת לך את מלאו ההטבה
עד שלא תעשה את זה אתה חוזר לפה בגלגול עד

שלא תשלים את סדות התורה כמו שאומר הזוהר
הקדוש לאנשים וקטנים אומרים את זה אבל חלס

תתקדמו זהו אנחנו לא בכיתה א' תחזרו
בגלגול 100 גלגולים אם צריך עד שיתקיים

עליך מחשבת הבריאה הגבאי נפרעים מאדם
מדעתו דהיינו אם הוא עושה עבודה של בחירה

וגם שלא מדעתו דיי נמצא דרך

ייסורים שמן זה ההשפעה אלוקית לחם זה
החמימות חומר הדלק של

הרצון אז חייב להגיע לשמה ויש בזה המון
מדרגות יש אדם לומד בשביל תמורה גשמית או

עולם הבא בהבנה החיצונית שלו יש אדם לומד
בשביל כבוד שזה גם תמורה אבל מסוג

אחר אגב יצא לרוב הכל
מעורבב יש אדם לומד שיקרון רבי וכולי

וכולי יש אדם
לומד בשביל לקבל שכר מהקדוש ברוך

הוא לא מהבריאות לא מכבוד
חיצוני כל עוד הוזה זה גם מפריע אלא

מהקדוש ברוך הוא זה מדרגה הגבוהה של לא
לשמה כמו שאומר הרבש הרבי ברוך שלום הלוי

השלג בנו של בעל הסולם הקדוש ויש מדרגה
שהוא לומד כדי להשפיע נחת כוח ליוצרו וזה

המדרגה המשובחת רובנו מעורבבים אנחנו
עושים את זה גם בשביל עולם הבא גם בשביל

כבוד גם בשביל שכר גם בשביל כבוד מהבריאות
וזה דבר שהוא מאוד פוגע אין ברירה מתחילים

מזה אבל מי שנשאר שם זה מאוד חמור הרחבנו
על זה בשיעורים

המתאימים אז אם אני עושה בשביל כבוד אז
הבריות מסמים לי כבוד זה לא הבורא

ברוחניות אי אפשר לזהב זה מה שהתודעה שלי
רוצה זה מה שאני מקבל אני לא יכול להחזיק

בזה גורם לי תסכול וזה כי כי זה בקליפות
אבל תכוון בנפש שאתה רוצה להתחבר לבורא

אבל אי אפשר לזהב זה לא כוונה טכנית אתה
מרגיש את זה אתה חש את זה אתה עובד על זה

או שאתה לא אם כן זה מזכך אותך ברם מעלה
נשגבה יותר התלמוד תורה בשעת חצות שאז

מתחבר הלומד עם השכינה הקדושה מבחינת
נפתלי

איילה שלוחה נפתלי על שם החיבור כמאמר
נפתולי אלוקים

נפתלתי ו שולח יה שכינה הקדושה שכן היא
נקראת מלאך כדברי הזוהר הקדוש על הפסוק

המלאך הגואל
אותי והרי רמז הכתוב רמז הכתוב בטובות את

הלימוד בחצות הלילה שכן סופי התיבות נפתלי
הלה שולחן נותן עמריה בגימטריה

הלילה לרמוז כי באותה השעה מתחבר הקדוש
ברוך הוא עם הילד האבים השתעשע בכתבת

דאורייתא
והלימוד בשעה זו בבחינת אמרי שפר שאותם

דברי תורה נלמדים בשעה זו הם דברים נחמדים
ומקבלים לפני מלכו של עולם זה גם סימן

מאוד חזק שאם אני קם בחצות לילה שאני באתי
לברר את השכינה הקדושה אחרת אני אלמד ביום

או מתי שנוח לי אבל אם אתה קם מיוחד זה
משהו שהוא נגד הטבע זה סגולה חזקה ביותר

להגיע לל שמה כי זה משהו ש גם לא סתם חצי
שאתה חוצה את הרצון מלחו שלת לבינה יש בזה

הרבה סודות מפריד בין הגדישה לקליפה המון
המון פנימיות בזה לא מדובר על זמן גשמי רק

אני חייב בכל זאת להגיד את זה אבל זה אחת
הסגולות הטובות איך אנחנו יודעים כי

המקובלים אמרו
לנו וזה די מכון כושר טוב לנפש חייב לציין

די מכון כושר טוב עכשיו כשעושים את זה לאט
לאט להוסיף לזה גם את הכוונה הפנימית

וכשיהיה את הכוונה הפנימית אז גם נרגיש את
השעשוע עם הבורא בהתחלה לקום בחצות זה לא

תענוג בהתחלה בהתחלה זה כן כי יש עזרה
מלמעלה אחרי זה לוקחים את זה ואז זה מאוד

קשה או לא משנה ב4ב בבוקר כל אחד חצות שלו
כן אז זה מאוד מאוד

קשה אבל רק
ככה מתקדמים מבררים איין דרך אחרת לאט לאט

אבל זה מזכך את הלב את
הנפש ואם נגיע למדרגה שנרגיש את הקדוש

ברוך הוא מתעשר אותנו בלימוד כמו

הצדיקים שזה
הערות מעבר לזמן ומקום דרך אוליף

ותמורה
בנפש אשרינו ואשר חלקנו אבל אסור להעיר

לנו את האורות האלה עד שנכשל את עצמנו כי
אז מה יש שבירת כלים הכל ילך לפרעה אז

חייב את הקור ההיתוך קודם במצרים ואולי
לסיום נחפש עוד איזה קטע

חשוב הנשמה היא כוח הרוחני הגדול שבאדם
אני קורא פיתוחי חום וממנו מושפע רוחניות

לרוח מן הרוח לנפש סדר מדרגות נמצא כי
הרוח יש בה מהות של משפיע ושל מקבל ולפיכך

הנשמה משפיעה עליה הרוח היא בבחינת אישה
ולעומת הנפש

המשפעים של עליון ותחתון נמצא כי הנשמה
היא המכונה איש כי היא העליונה שכן כל

ההשפעה נובעת
ממנה

כן רואים גם מבחינה גשמית אני
נושם

הרוח
מתוך מדרגת

הבינה גם הרוח נושבת עולה מזרן פין למלכות
איש ובטו היא הנשמה והרוח

והנפש שזה הכוחות שבאדם יש בהם המון
מדרגות ותכלית עבודת האדם היא שיהיו הבאים

מצרימה מצרימה בגימטריה שכינה ומי הוא
הזוכה לכך רק מישהו בבחינת את יעקב מי הוא

הזוכה לכך רק מישהו בבחינת את יעקב יעקב
ראשי תיבות של ארבע הדרכים המרכזיות

בעבודת השם ייחוד ענוה קדושה ברכה ליחד
שמו יתברך בחו לב לשמה אדם צריך לכוון

שהוא יכוון לזה באמת גם הוא יראה שהוא לא
בדיוק שמה מצוין זה נקרא לרדת למצרים

עכשיו אפשר לצאת
ממצרים להיות שפל רוח בכל דבר לקדש

ההליכות והמעשים ולהתעמק בברכות לבכן
כראוי מה זה כראוי לא במלמול פה לכוון את

התודעה באמת בברכה זה מאוד קשה אגב
כשמכוונים באמת בהתחלה בזמן האימון אם אתה

עושה כן ראוי תהיה לבוא אל השכינה בכל
בחינות

הרוחניות איש וביתו

אוקיי אני מחפש את קטע

מעניין יש פה הרבה דברים

מעניינים א אוקיי נסויים בכסוף

הלובן ככה להתחבר למתקדמים ותובנה ל רל
אויין וומר מדוע מרטן בו היום זה מה הפרשה

ות
אומר איש מצרי אצלנו מיד הורים וגם דלה

דלה לנו והשק את הצאן ויאמר אל בנותיו
והיו למה זה עזבתן את האיש קיר אן לו

ויוכל לחם כתב רבנו הארי הקדוש שאר
הפסוקים כי התגלגלה נשמת קאין הובא לעולם

במצרי שהרג משה במצרים כשהרגל משה תיקן את
בחינת הנפש של קין ו מיד נכנסה ביתרו רת

הכל תיקונים ובירורים נפשיים של תודעות
ומסדרים את התודעה לפי המדרגה שצריך לתקן

שאפו משורש קין ובאותה מתוקנת מיד כפר
יתרו בעבודה זרה ובו ביום ברח משה רבנו

מפרעה והגיע למדיין ונתן לו יתרו את בתו
ממש מסודר לפי

התיקון וב נתן בתו ציפורה למשה רבנו זכה
יתרו לקנות את בחינת נשמת קין והיו בו נפש

ונשמה מתוקנים מבחינת קיין עוד כתב רבנו
הארי כי הריגת המצרי הייתה בשמן ב ולא

בחרב כי בכוח שמם ב ביקש משה רבנו להעלות
את נשמת קין לעולם האצילות להרוג הרג אותו

עם כוח השפעה פנימי לא משהו חיצוני של חרב
יש לרמוז כי בבוא בנותיו מן העתים כדי מתר

את פניהם ושאל מדוע מירת בו היום כי חש
בנפשו שנרה ונכנסה בו נפש מתוקנת מבחינת

קין זאת אומרת אני עושה עבודה מסוימת בנפש
פתאום זה משפיע לי על מקום אחר שאני צריך

לתקן אותו גם והתיקון נעשה בכוח שםב והוא
נרמז בראשה הטובות מרטן בו הוא בא בעת כפר

בעבודה זרה ומין באל מלך נאמן כ נרמז
בתיבת אמן העולה מספה הטובות מרטן בו היום

כאשר השיבו לו בנותיו ואמרו איש מצרי
הצילנו נצנצה ברוח הקודש ושאל ויו כי

אותיות היו בגימטריה טוב גם צמי רכי טוב
וטוב במ

בגימטריה זו נפש
ונשמה אותיות היו במילוי עם האותיות

בגימטריה בקין הוא שחזר ואמר להן קראן לו
ויאכל לחם ראשי תיבות וקין כי רוח הקודש

דיברה מתוך גרונו וד כי בבוא משה רבנו
אליו יזכה גם לנשמת

קין הכל
תיקונים חזק

מאוד

אופס
אוקיי בעזרת השם נעשה ונצליח ישועתך

קיויתי
אדוני

דחוף שנזכה להידבק באביר יעקב בתורתו
[מוזיקה]

ו ללמוד ממנה
ו דחוף ולהתקלח הצדיק אבל לא בשביל דברים

חיצוניים חלילה אל תיקחו ממנו את הדברים
את העקביים תקחו ממנו את הפנימיות לא את

בנות
השפחות את

הפנימיות בעזרת השם נעשה ונצליח וזכות
הצדיקים הרמבם וביר יעקב תגן עלינו ותיתן

לנו כוח לעלות בעבודת השם וימרו אמן תודה
ושבוע מבור

מכסוף
הלבן פרשת

שמות אני פה גם בקצת טסטים למיקרופונים אז
חלק זה קריינות חלק אני אתפס סביר אבל

אנחנו לומדים
תורה

והדברים בעזרת
השם יעלו אותנו מעלה

מעלה שליחת יד מושה נחש סוד מצווה צדקה ו
מיתוק

הקטנות אינאמי
ויאמר השם על

משה שלח ידך ואחוז
בזנבו וישלח ידו ויחזק בו וי למטה בכפו יש

לדקדק אמי כמר שלח ידך ואחוז בזנבו לא היה
לו לומר כי ם אחוז בזנבו ו מכרך שב יאחז

בו וכנ מ ושלח ידו מיותר עוד אמה שינה
ואמר והי למטה בכפו היה לו לומר כמו שאמר

בתחילה ר זה פשוט שאם לא יש לך את היד לא
יוכל לאחוז

בו אז לכאורה למה ציווה דווקא מצד היד
הציווי נראה

מיותר

וגם מה שאמר לו וישלח ידו
הרי מובן מאליו ששלח דו אחרת איך יתפוס את

הנחש את הזנב של

הנחש וגם בכתוב היה
בהתחלה לשלוח את

ידו ופה כתוב וישלח

ידו ובסוף בעצם
אמר ויי למתה

בכפו אז למה שינה את

הלשון שיגיד וי למתה בידו למה

בכפו נמצא פתח בידו וסיים בכפו אז איך זה
מסתדר זאת אומרת אם התורה שינתה את זה

התורה כולה סודות
עליונים זה לא סתם אז צריך להבין מה עשות

פה

ואפשר

לרמוז ד אשת אסקין בקטנות זירן פין
שהחיסונים

נאחזים

בו כמו שאמר ויהי

לנחש והשכינה בזמן
הקטנות נקראת צדק שהוא דין

גמור כידוע ובאה התורה להוראות לנו שעל
ידי מצוות צדקה מתמתקים הקטנות ונתחים

החיצונים ומקרא להו וצדקה תציל
ממוות אני תכף גם סביר והמוות הם

החיצוניים ולדי הצדקה חוזרת שכינה מצדק
לצדקה והינו מדין לרחמים ואפשר לזרע מה זה

כתוב כי מי בז ליום

קטנות כלומר הקטנות דווה בכל יום שאוחזים
בו עדינים ומתגברים בו

חיצונים מיהו זה שנדב
ליבו לבזבז ממונו בצדקה כדי ש הקטנות

והתמת
הדינים כי צדקה היא עיקר מיתוק

הדינים ועל זה נמי רמז ה

כתוב

אוקיי נסביר ואז

נמשיך
אומר יש פה רמז שבזמן ה קתנות זירן פין

החיצוני מחז בו מה הכוונה שבזמן שהאדם
בקטנות בתפיסת הבורא שבו אם כי זה גם

מדרגה
גדולה

אבל לא
שלמה כי יש כאלה אין להם אפילו קתנות

בתפיסת הבורא השם יצילנו ובהחלט עולם מעשי
הרובה רע והסתר גדול זאת אומרת כתנות של

תפיסת הבורא זה גם דבר עצום
ביותר אבל מצד האמת השלמות לקטנות אז יש

אחיזה לחיצונים דהיינו

לקליפות אומר גם שהשכינה בזמן הקטנות
נקראת צדק שזה דין

גמור ויש עניין צדקה שזה מה שהיסוד משפיע
כלפיה עוד אומר לנו שעל ידי מצוות הצדקה

מתמתקים הקטנות ונתחים החיצוניים חשוב
לדייק כעוד וזה בחינת מחסוף הלבן וזה

שיעור למתקדמים שאיין הכוונה לצדקה
חיצונית אלא זה רק סגולה סימן אם כי ודאי

סימן חשוב וראוי אבל
סימן אלא הכוונה על פעולה בתודעה אני נותן

את הצדקה מבחוץ כדי לגרות כוונה פנימית מה
זה צדקה אז בפשט אנחנו יודעים רק מה אנחנו

מוסיפים לעשות את זה לשם שמיים לא כדי
לקבל לעצמך אלא באמת כדי שפיע השפעה טהורה

ונקיה לא עולם הזה לא עולם הבא לא סגולות
קודם כל

ב עיקר הצדקה היא לעצמך העשיר צריך את
האני יותר ממה שאני צריך אותו כי האדם הוא

ני בדעת בלראות את גדלות הבורא ואז יש
אחיזה לחיצוניים באדם שהוא לא רואה את

גדלות הבורא כי הם יכולים להראות לו את
גדלות עצמם ואת גדלות החיצוניות לכאורה

שיכן וכ אפס לעומת גדלות הבורא רק היוות
וגדלות הבורא מסתרת ממנו והוא בקטנות כמו

שאמרנו אז יש מקום לקליפות לאחוז בו אז מה
עושים נותנים צדקה מה זה צדקה הסברנו את

זה גם בליקוטי מערן ובעוד מקומות שאדם
פועל כאשר אה הסברנו את זה גם בחנוכה

ליקוטי מרן כן גם בהילולת רבי נתן אני
חושב שאדם פועל

ונותן גם כשהוא לא מרגיש מהצל מזה זה נקרא
צדקה למה כי הוא מרגיש שוא נותן צדקה

לבורא אני לא חייב אני לא מרגיש טובה
מהבורא אבל אני נותן אבל אומר ויאמין בהשם

ויחשבה לו צדקה למה כי זה
הקיום זאת אומרת האדם הוא אני בדעת בדעת

של גדלות הבורא ואז זה נותן צדקה לתפיסת
הבורא שבו שהוא מוכן לעבוד את הבורא גם

בתורת צדקה וזה לא אהבה עדיין ולא עירת
הרוממות אבל מתוך ברית מתוך

נאמנות מזכות היסוד באמת מוכן לתת
צדקה ודווקא זה מהפך את הדין לר חמים כי

זה ממתק את
הדין בהתחלה זה מרגיש לו דין לתת צדקה גם

לא עצם זה שהוא דין זה וודאי אבל מרגיש
דין קשה שנותן צדקה למרות שאם נתתי יש לי

יותר
ברוחניות אבל בקטנות הקליפות אוחזות בו

לכן אומר רמז הכתוב כי מי באז ליום

קטנות דבי בכל יום
אז הנביא אמר

זכריה למה בכל יום כי בכל גילוי תרם המשכת
המוחין יש את התיקון הזה היות וכל יום

העולם
בקטנות זה המצב הקיום

והתדירות ועל
ידי עבודה פנימית תורה מצוות ומעשים טובים

בכדי להשפיע תוח
ליצו מעלים את העולמות

לגדלות שחז בו הדינים ומתגברים בו
חיצוניים לכן אמר הנביא מי הוא זה שנדב

ליבו לבזבז
ממונו בצדקה כדי שיגדל

הקטנות והמתכונים דהיינו מוכן לעבוד גם
בקטנות עם כוונה להגדיל את

הקטנות להגדיל את גדלות הבורא בעיניו אבל
מוכן גם לתת צדקה גם כשלא מאיר לו

לעבוד
ועיקר הצדקה היא בסתר הצדקה הגדולה דווקא

בהסתרת הפנים אם האדם בכל זאת מחזיק
באמונה אז הוא מרוויח בעצם נותן צדקה

לעצמו כי הוא אני בדעת שהוא לא רואה את
גדלות

הבורא כי הצדקה הא עיקר מיתוק הדינים אבל
אם האדם נותן את הצדקה רק בשביל הרצון

לקבל רק בשביל עצמו אז לכאורה זה הפך גמור
של להגדיל את זירן פין זה להגדיל את כל

אחר אל אחר לכאורה לא לכאורה אלא מתוך שלא
לשמה בע לשמה אבל להיות מאוזנים וזה שיעור

למתקדמים כן זה לא שיעור לאנשים וקטנים
אנחנו כה תומר לבית

יעקב ותגיד לבני ישראל כתוב
לו

כן כן תגיד מלשון אגדה הדברים הקשים

כגדי כי הצדקה עיקר מתוק דינים עדיין
דווקא שאני מוכן לפעול גם בבחינת צדקה

בבחינת
אמונה דווקא זה ממתיק לי את הדין הפלא

ופלא שזה מידה כנגד

מידה כמו שעל פי דין אתה נותן צדקה למרות
שאתה לא חייב אבל אתה משפיע את זה ככה

ישפיעו לך מלמעלה דעת הקדושה למרות שלא
חייבים לך כלום ועל זה נמי רמז הכתוב שאמר

פיזר נתן לאביונים
צדקתו עומדת לעד קרנות טרום בכבוד ד מילת

קרנות צריך הבנה ד מכי אמר צדקתו עומדת
לעד מה צריך להוסיף

קרנו תרום בכבוד אלא הוא הדבר אשר
דיברנו ד הצדקה היא עיקר מיתוק הקטנות וזה

שאמר פיזר נתן לאביונים

דהיינו מי שמפזר ממונו לאביונים צדקתו
עומדת לד בעולם הזה ובעולם הבא ו סגולת

הצדקה שהיא סגולה גדולה בפרט אם מכוון בה
היא קרנו תרום בכבוד קרנו ראשי תיבות

קתנות ראשון נמתק
נתקן מאחר שנמתח הקטנות בזה ניתחו

החיצוניים היות והקליפות אוחזות בחסרונות
של הקדושה אבל ברגע ש אדם בגדלות אז אין

להם במה לאחוז למשל אדם אוהב את אשתו אהבת
אמת אהבת נעצר אין מה לקליפות או מראות

אסורים לאחוז בו זה בכלל לא מעניין אותו
אבל אם הוא לא אוהב את אשתו מספיק אם

יכולים לאחוז בו על זה אמר אחרי
זה רשע יראה

וכעס כי וכעס

הי הסתרה אחה ושינה יחרוק
ונמס ותאוות רשעים שם הקליפות שהיו מתווים

להתגבר מצד הקטנות עכשיו שמת נאבדה

תאוותם אז השינוים האלה

שחרקים אותם בחזרה לתהום
הרבה תאבת רשעים

תעבד שהיו מתווים להתגבר מצד הקטנות עכשיו
שנמתח הדין תקנו העולמות נבת אהבתם ובתלת

שוקת ואיין להם אחיזה

יותר

אוקיי אחד
אחד אחד יחיד

מיוחד יכול להיות שתשמעו קצת רעשים
בהקלטה לא רציניים ברוך השם אבל אנחנו פה

בשיפור הסאונד אז ירידתה לשם עלייתה כמו
שאומרים

הופלה ואפשר לזן נמי רמזה כתוב שאמר צדקת
רומים גוי וחסד לאומים חטאת

יפה דיני ידוע דזי רנ פין שהוא בקטנות
הגמור ותלת גולת ו ביניקה ובין שוש קצוות

תכף אני אסביר זה האמת שזה חומר למתקדמים
אבל זה טוב להתקל וללמוד קצת למתקדמים

שנבין כמה אנחנו לא יודעים וגם זה יעורר
בנו השתוקקות לרצות להבין ולהיות מתקדמים

וגדלות הו בן 10 ספירות וזה רמץ בתיבת גוי
שהיא 3 6 10 ידי מעשה הצדקה גדל משלוש עד

10 והקליפה מתמעטת וחוזרת מ-10
לשלוש וכשזה קם זה נופל וזה שאמר צדקת

רומם גוי דינו ע הצדקה מתגדל זיר אנפין
חוזר משלוש ל10 והחיות שהייתה בקליפה

מסתלקת וחסרת ממנו מתמעטת וזהו חסד לאומים
חטאת דהיינו החסד והחיות שהיה בקליפות

עכשיו נחסר מהם וזהו חטאת לשון

חיסרון נקרא ונסביר

הופלה
ואפשר דלז נמי רמז

הכתוב שאמר צדקת רומם גוי וחסד לאום ם

חטאת דהיינו הצדקה תרומם מצד ישראל שרוצה
להשפיע ונותן צדקה כדי להגדיל את גדלות

הבורא בעיניו אבל אמר בדיוק חזק ביותר
וחסד לאומים חטאת אז פירוש הרגיל כאילו

מדובר ר גלגול חיצוני אנחנו בשיעורים
מתקדמים האדם עולם קטן והעולם אדם גדול אז

אם האדם נותן את החסד שלו כדי לקבל לעצמו
אז זה נקרא חטאת במה שאומר רשבי הקדוש כל

חסד דאבדין לגרמי יו דעבדין אלא צריך
שהצדקה תהיה באמת לשם שמיים ואז הוא זוכה

לזיכוך והתיקון העצום והגדלת הבורא בעיניו
אב אם נותן את הצדקה לעצמו אז את מי הוא

מגדיל את עצמו את את הגאווה שלו לא את
הבורא כל שכן אם הוא עושה את זה לסגולות

לגוף הגשמי השם יצילנו וירח מנו דחוף
בזכות הצדיק הגדול והקדוש האביר יעקב כשמו

כנו שנאמר ולחם עצלות לא תוכל אלא רק לחם
אבירים ההסבר לזה בקורס יציאת

מצרים לכן החסד של הגויים הוא חיסרון וחטא
להם אבל בדרך כלל מפרשים את זה בחיצוניות

ואנחנו מסבירים את את זה ביום חמישי
בנקודה הפנימית בקורס הפתח לספר הזוהר

שהתורה מדברת באדם
אחד לא בדברים

חיצוניים גם אבל בעיקר
בשביל כגירוי לפנימיות

האדם לכן אם אני עושה את החסד כדי לקבל
לעצמי זה חטאת א אני עושה את זה כדי להגיע

לל שמ ובאמת להשפיע
אז תרומם גוי ברוך השם תביא אותו לירת

הרוממות
או אפילו אם הוא עושה את זה מתוך שלא לב

שמע אבל כדי להגיע ללב שמע גם תרומם אותו
ברוך השם דרגה אבל שלא יזעף דין ידוע שזיר

אנפין כ שהוא בקטנות הגמור הוא תלת

גולת זאת אומרת יש מצב שהוא בר ואז
הרגליים מקופלים ומכסים את

הגוף
כן זה כמו שהרגליים בתוך

הגוף וביב מתגלים גמן ספירות נצח עוד
יסוד ובני אקה הוא

מתגדל ואז נעשה בין שש

קצבות שזה
קתנות ואז נקרים אכסת גבור תפרת ו בגדלות

הוא נגדל בתכלית קומתו בבחינת
ספירות ונמשכו בו

החבד והכתר כמובן
ממעל ואז הוא קומה בן 10

ספירות וזה רמוז בתיבת

גוי זאת אומרת שעל ידי מצוות
הצדקה מרומם את הזרן פין

בגימל הבחינות
שאמרנו יבור אניקה גדלות או יבור יניקה

ומוחין גוי שה
361 מה שאמרו

וגם גוי זה אות קיות ג ו
י שזה כנגד ג זה 3 ו זה 6 וי זה

10 שזה בא לרמוז על מה שאמרנו שעל ידי
מעשה הצדקה

נגדל
משלוש עד

10 זאת אומרת הג ו י ש בגוי רומזים על ג
הזמ

שבהם נתקן זיר אנפין שבהתחלה הוא תלת
כלילן

בתלת ואז הוא בניקה בבחינת שש
קצבות שזה כנגד הו

ובגדלים
גוי אבל אם לא לשכוח שחסד לאומיים חטאת

כמו שהסברנו וחשוב מאוד להבין את זה כי זה
קריטי ביותר עכשיו ההילולה של האביר יעקב

ההקלטה הזאת הי קצת לפני ההילולה לא
בהילולה כ יש פה בדיקות למיקרופונים

ואמרתי גם נלמד קצת מתורת הצדיק הקדוש
ונתקל בו אבל יהיה בעצם מרתון של שיעורים

הקרנות
בכורה ובשיעורים האלה אני מדבר הרבה על

הדברים מדברי אביר יעקב הקדוש גם מ פיתוחי
חותם שהשפה שם הרבה יותר קלה והוא גם כותב

את הדברים יותר מפורש ברוך השם בלשון
בהירה זכה וטהורה ופה הוא מדבר בשפת

הענפים לכן אני צריך לתרגם את זה יותר
להסביר לכם שגוי זה הגוי שבאדם ושם הוא

מדבר הרבה יותר
קליל אוקיי עוד אמר פה כשזה קם זה

נופל והחיות שהייתה בקליפה מסתלקת ונכס
ממנה

מתמעטת שהיא כביכול חשבה שהיא שלמה בגאווה
בבחינת 10 ועכשיו ירדה ל

למטה וזהו חסד לאומים חטאת דיינו החסד
והחיות שהיה בקליפות עכשיו נחסר

מהם זהו חטאת לשון
חיסרון כמו והייתי אני ובני שלמה

חטאים דהיינו הפשט של הכתוב שלא ה להם את
הגדולה דהיינו את הגדלות שאמרנו וזה רמוז

גם כן מה שאמר הנביא ונדיב נדיבות יעץ ו
הוא על נדיבות

יקום הכוונה כמו שכתבנו כאן ד הנדיבות
בצדקה היא סגולה למתק

הקטנות הנביא בא לשבח האדם הנדיב שמתכוון
לתת הצדקה למתק הקטנות יפה מאוד זאת אומרת

כל הכוונה שלו בנתינת הצדקה זה לא בבחינת
חסד לאומיים חטאת אלא זה כדי למתק את

הקטנות וגם אם אנחנו בבחינת ש לא לשמה כדי
לבוא לשמה זה גם מצויין אד רבה אדרבה ואד

רבה דבר עצום ביותר איך אומר בהקדמה לתז
אין לך מצווה גדולה מזו שנאמר

וצדיק מלשון צדקה באמונתו יחייה ככה ה
כותב בהקדמה תלמ הספירות שמביא את הדוגמה

על הלא לשמ שנעשית בבחינת סם המוות והתל
שהוא בבחינת מחוסר אמונה מה יעשה מביא שם

תחבולה לימדנו את זה גם כדאי לראות את זה

שמה וזה שמה
ונדיב נדיבות יעץ דהיינו יעץ דבר טוב

בנדיבותו נדיב נדיבות יעץ והוא על נדיבות
יקום והנביא בא לשבח את האדם הנדיב כן

שמתכוון את הצדקה למתק הקטנות זה שאמר
ונדיב נדיבות ייעץ דהיינו יעץ דבר טוב

בנדיבותו והדבר הטוב שעץ בנדיבותו
הוא על נדיבות ייקום על

נדיבות

גימטריה הקטנות עם

הכולל מתעל זה
100 נדיבות 400 ש

2
572 שזה יוצא הקטנות עם

הכולל כלומר שכוונתו בנדיבות הזה הוא
למתק

הקטנות

יפה וזה כוונת הפסוק ואומר השם אל משה אני
קורא מהר ואז אני אקרא ליד ואסביר כי אני

צריך לקבל את הכללות התמונה אני לא דזה
איתכם ביחד שלח ידך ואחוז בזנבו נחש שוא

הקטנות ואמר לו הקדוש ברוך הוא תיקון
הקטנות הוא הצדקה ולכן שלח ידך י הצדקה

כמו שנאמר פתוח תפתח את דך ובזה תמתק
הקטנות ולא יתגבר וכן עשה וישלח ידו במתן

צדקה ואז יחזק בו נתגבר עליו וכפה הוא וזה
וי למטה בכפו דק אף נקראת כך על שם דך

שנותן הצדקה כופה האף והחמה כמו שנאמר בתן
בסתר יכפה אף ד הצדקה שנותן מכ לכף כופף

את האף ואפשר לזר מה זה כתוב על כפיים
כיסה אור ויצב עליה במפגיע דיני הדו ד

הצדקה אין עבירה מחב אותה כשר
מצוות כמו שנאמר וצדקתו עומדת לד אוקיי

נקרא ונסביר
כוונת הפסוק ויאמר השם אל משה שלח ידך

ואחוז
בזנבו עכשיו רוצה להסביר איך הוא כל מה

שהוא אמר קשור למה ששלנו בהתחלה על היד
ועל הקף ד הנחש

הוא הקטנות כן מלשון ניחוש מלשון
ספק גם נראה כמו איזה ו כמו וק וגם ירדו

ודאי יורדת

לקליפות אמר לו הקדוש ברוך הוא תיקון
הקטנות הוא הצדקה דהיינו על ידי מצוות

הצדקה לכן שלח
ידך דהיינו יד לתת צדקה כמו שנאמר פתוח

תפתח את ידיך זאת אומרת הצדקה רומזת
לפתיחת

היד לכן הוא אמר לו לשלוח את יודו ו לפתחה
בנתינת הצדקה בזה

תמתק הקטנות ולא
יגבר ן יודי הצדקה על ידי כוח האמונה

והעבודה גם כפיך מלשון כפייה היות ואדם
צריך לכפות את עצמו חזק מאוד מאוד בהתחלה

כדי לקיים את מצוות הצדקה לשם שמיים אם זה
לעצמו זה לא בעיה אמרנו ת לאומי חטאת אב

קיים אותה לשם
שמיים זה כבר

עבודה וכן עשו ישלח ידו במתן הצדקה ואז
וחזק בו נתגבר עליו וקפא הו וזה וי למטה

בכפו למה בכפו דכ נקראת כך על שם דך שנותן
הצדקה כופה האף

והחמה כמו שנאמר מתן בסתר יכפה
אף זאת אומרת הכופה והכף זה אותו

שורש ועל ידי הצדקה שנותן מכף לכף כופה את
האף והחמה ש מתורים מאחיזת

החיצונים יפה
מאוד ואפשר לזה מה זה כתוב על כפיים כי

שעור ויצב עליה במפגיע מה זה הכיסוי מה זה
הכפייה דנה ידוע ד הצדקה אין עבירה מכבה

אותה כשאר
המצוות תכף נסביר מה זה אומר והכוונה

לצדקה אמיתית כדי להגדיל את הקטנות ולא
צדקה לאמן כן צדקה דקדושה מה שדיברנו על

פי

הכללים וכתוב בגמרא באמת
שעבירה מחבה

המצווה ואינה מכבה
תורה

אבל אומרים
המקובלים שאומר רבי חיים

ויטל שאין עבירה מכבה מצווה כשם שאינה
מכבה

תורה כמו שנאמר עומדת לעד אני קרוא מהר את
הבית ואז אני אסביר זה שאומר שאמר על כל

פנים שיהיה הצדקה ניתנת מכ לכ כיסה אור
דהיינו אור קדוש מכסה עליה שלא תכבה אותה

העבירה ויצב אלה במפגיע ציבה לי השם יתברך
שתהיה מקובלת יש לרמוז במילת מפגיע שהיא

עם הכולל גימטריה
הצדקה אות כתחליף אות ג ד מלת מפגיע באות

רש באת בש הוה מפגיע הוא מפריע דמלה צדקה
בדבש למפריע הבה נמי צדקה וזהו נמי וצדקתו

עומדת להד איינו ישר והפוך וה צדקה לאורו
ועומדת

לד הסבר ש הצדקה צדקתו עומדת לעד דיינו
שהיא עומדת לעד כעד שנותן לו כוח ומהירה

לו וזהו שאמר על
כפיים שהיא הצדקה הניתנת מכ לכ כיסה

אור דהיינו אור קדוש מחסה לה שלא תכבה אות
העבירה ועצב עליה במפגיע שציווה עליה השם

יתברך שתהייה מקובל

עמוק אני אסביר את זה לפי הבנתי ש מה שומר
פה אור קדוש מכסה עליה שלא תכב אות העבירה

מה מיוחד בצדקה כל כך בגלל ההסתרה שיש בה
על האור והאור מכוסה מכסה אותה אבל גם וה

זה מאפשר לאדם לפעול באמת בצורה טהורה לשם
שמיים ואז הכוח האמוני המיוחד הזה שומר

עליו שהנקודה הפנימית הזאת של הצדקה
האמיתית שהוא קנה יכולה להעיר לו למה היות

והיא מעיירה לו היות והוא פעל אותה כשלא
העיר לו אפילו בכפייה אז באמת גם כשלא

יעיר לו היא תגן עליו ותיתן לו כוח להמשיך
לעבוד עוד יש לרמוז

במילת מפגיע שהי עם הכולל גימטריה

הצדקה עוד כתחליף עוד ג ד מילת מפגיע באוד
טרש שזה

אדבש מה זה

בדבש
תשר רת הפוך א בג ו מפגיע הוא

מפריע במילת הצדקה בדבש למפרע וה נמי צדקה
זאת אומרת אם אני אחליף את המילה צדקה

בדבש אם אני הופכת הצ צדקה
בדבש אז יוצא לי

קדץ שזה גם צדקה בהיפוך
אותיות להראות שגם באופן ההפוך זה עדיין

מגן וזהו נמי וצדקתו עומדת
לאט ישר והפוך הבה

צדקה שזה גם בכתיבה ישרה וגם
לפרע באט בש להורות

ד עומדת

לד יפה רמז מאוד מיוחד אוקיי בעזרת השם
נעשה ונצליח ונזכה ללמוד מתורת האביר יעקב

בזכות הצדיק אמן ואמן תודה
רבה שלום

וברכה פיתוחי חותם ו מחסוף הלבן גם אולי
מכתבי האביר

יעקב להשבת החפ ים הביתה לשלום בגוף ונפש
לרפואת הפצועים לעילוי נשמת

הנפטרים פרשת וישב ענייני חלומות
יוסף אני קצת מצונן אבל נסתדר

אוקיי

ויספר שר המשכים את חלומו ליוסף ויאמר לו
יוסף זה פתרונו ויראה שר האופים כי טוב

פתר בעוד שלושת ימים אישא פרעה את ראשך
מעליך ותלה אותך על העץ נקרא ונסביר

החלומות הולכים אחר הפה כאשר אמרו
חכמים

במסכת ברכות ואם כן יש להבין מפני מה הטיב
יוסף בפתרון שר המשכים והחמיר בדין חלומות

של שר
האופים שמה אם היה פותר חלומו לטובה היה

ניצול

מהגרון כדאי גם לראות את השיעור מראה
לנשמה שהעברנו על פרשת

ויחי אני אסביר קצת כמה דברים ואז אני
אמשיך עם הכתוב החלומות הולכים אחר הפה מה

זה הפה המל
ות לא הפה הגשמי זה רק סמל מדובר על הפה

הרוחני
כמובן זה מה שמוצאים מהכוח אל הפועל את

המחשבה זה כוח נפשי שיש לאדם כמו שהפה
הגשמי מקשר בין המחשבה לגוף

למעשה ככה הפה הרוחני מקשר בין
החלום

לממשות התגשמות החלום זה לא רק התגשמות
החלום במטריקס זה התגשמות החלום שלנו

כשאנחנו ילדים קטנים ההתגשמות החלום
האמיתית זה שהמציאות הרוחנית יורדת מהמופע

למוחשי האדם או לתודעה
הרוחנית

המעשית זאת אומרת שיש כלים בפועל ולא רק
כלים

מופשטים שר המשקים מלשון השקפה גם ש שר
האופים מלשון אפייה שזה צד

הגוף שער המשקיים זה גם מלשון להשקות את
גילוי האלוקות

באדם שר הופים שר הטבחים כן

ו גם
פרעה זה עניין של קליפה קשה וזה גם מלשון

פריאה הוא פרא את ראש
האישה זה עניין של גילוי אלקות

גדול אז לעומת זה עשה אלוקים כמובן תלוי
בכלים שר הופים ו שר המשקים שתי כוחות

שיוסף הצדיק הנקודה
הפנימית בודקת עכשיו עם איזה כוחות יכולה

לעבוד וזה בעצם מה שהוא פותר להם את החלום
הוא נפגש עם הכוחות הרוחניים האלה והוא

בודק כייצד לפרש אותם לעבודה הפנימית
ולהתקדמות של תיקון

הרוחניות נקרא את הכתוב אפשר לבאר כנראה
סיפר יוסף לחברה בבית

האסורים את כל המעשה אשר הרה אמו כייצד
ניסתה אשת פוטיפר אדונו

לפתותו וכאשר לא נכנע לה תפלה לו עלילת
רשע והוכנס לבית השר שכן היה מעשה ידוע

בין שרי פרעה ועבדיו
ידעו שהוא

אינוסנט וכאשר
הוכנסו שני השרים לבית

האסורים ומצא יוסף חן
ביניהם ודאי שעלו על גרסתו לאותו מעשה

והוא השיב להם דברי אמת
הניכרים אומנם ברוב הנותנות לא התפאר יוסף

בגבורתו ל צרו אלא תלה את עמידתו בניסיון
בזכות שלושת

האבות
הקדושים כפי שבאמת שנינו במשנת חכמים

באותה שעה באה דמות דיוקנו של אביו ונראתה
לו

בחלון מה זה תלה את עמידתו בניסיון בזכות
העבוד אף אחד לא יכול לעשות לאף אחד את

העבודה זה חוק רוחני מאוד חזק לילדים
קטנים אומרים

שאפשר

אבל ה
האמת חייבת להתגלות בסוף רואים שאי

אפשר עבוד קצת על
היציבה אז מה זה

אומר כמה שהוא בזכות להתחבר לאבות זה מה
שמגן

עליו כפי הזכות דיינו השוואת הצורה שלו
לשורשים בזה הוא טלה את

ה
את עמידתו בניסי כמובן זה לא שהוא העניין

אבל זאת אומרת בזכות העבודה להתקשר
לאבות שזה נקרא זקות הזדככות לא ניתנו

מצוות אלא לצר בנת
ישראל מה זה אהבות דרכי עבודת השם דרכי

היסודות של ה

פנימיות
אוקיי לא מה זה נראתה לו בחלון יש מושגים

בקבלה חלון תראו מה זה אומר לא יודע יוסף
הצדיק אבל אפשר להגיד במקום ההשראה בבן

לבן ככה הציץ לו מן החרכים לא ידע יוסף
הצדיק הם האמינו שני עשרים לגרסתו עד שבאו

חלומותיהם וגילו רזה
מחשבותיהם שכן רוב החלומות הם מאיורי האדם

ביום כמאמר הכתוב
עיונך על משכבך

סליקו כאשר תאר שר משקים את חלומו על גפן
שנראתה

לפניו הבין
יוסף כי עליו כוונתו שהוא נמשל לגפן כדברי

הזוהר הקדוש זאת אומרת הם חלמו הקליפה
חלמה בשביל הקדושה בשביל יוסף פשוט זה עבר

דרכה כי ככה המציאות
עובדת

אז הוא גפן כדברי הזוהר הקדוש מהי גפן דק
כנסת ישראל אמאי תכרית גפן אלמה גפן לא

מקבלת עלי נטיעה אחה אחי נ מכנסת ישראל לא
מקבלה עלה אלא קוש בריך הוא מה זה נתיה

אחרה רצון לקבל לעצמו מה זה קוש בריך הוא
קו אמצעי עבודה לשם שמיים הוסיף שר המשקים

דיינו התכונה שרוצה להשקות ולגלות את
האלוקות ותהר את הגפן

ובגפן שלושה
ריגים רמז לשלושת האבות הקדושים שיוסף טלה

עמידתו בניסיון בזכותם דהיינו גל

כבים ואילו שר המשכים חשב שהוא בכוחו
התגבר

ולכן א הרו בחלום וא
כפורחת עלתה

ניצה כין שראה יוסף מתוך לומו של שר המשים
שהוא מאמין לדבריו פתר חלומו לטובה זאת

אומרת זה היה קליפה או מדרגה שיוסף יכל
לעבוד איתה לשם שמיים לחבר אותה לאלוקות

להשות את גילוי האלוקות באדם והוא גם ראה
שהנקודה הפנימית שם חזקה כי הוא הניצוץ

קדושה נקרא לזה כי הוא פתר את חלומו כי
הוא חלם על יוסף לטובה דהיינו ה היה מחובר

לקדושה במידת מה לא מחמת עצמו זאת אומרת
בחלום אז ממילא הוא מאמין לדברו דיינו הוא

יכול להתחבר עם הצדיק אז הוא פתר את חלומו
לטובה

כפי מה שהייתה תודעתו באמת של שר המשקים ו
זה עניין של השקפה זה כלים יותר עדינים זה

כמו כלי
הנשימה ביחס לכלי כמו ה קנה ביחס לבשת

ושתי זה כלים יותר זקים ברמ סר האופי
מלשון מאפה שזה צד הגוף שהוא אפוי שהוא בא

לידי ממשות בא לידי
גסות

חלם כפי וגם מלשון אכילה זאת אומרת בחינת
אכילה לא מלשון אכילה שזה עניין של צד

הגוף מה ומשכה זה לא

לגוף זה מופשט יותר זה יותר

לנפש שכתוב משקה הכוונה לא למים אלא ליין
בגמרא זה

כלל דיינו להשקות ביין החוכמה את גילוי
האלוקות ברמ שר האופים חלם כפי שסבר

במחשבתי שכן לא המין ליוסף הצדיק והלכת
כמה וכמה שכפר בזכות שלושת האבות זמ זה

קליפה גסה
מדי איך האדם מבדיל בתוך בין שר המשקים

לשר
האופים זו שאלה בכלל לא

פשוטה לכן חלם שלושה סלי חורי חורי ששלושת
הסלים היו

מחוררים והעוף אוכל אותם מן הסל עוף
בגימטריה יוסף למה כי הוא מעל

הארציות יכול לעלות מעל הארציות דהיינו
שיוסף פגם זכות

אבותיו למה כי הוא אמר
שהסים

מחוררים כיוון שחשד
בכשרים ולא קיבל את דבריו אשר סך בתומת

ליבו פטר לו יוסף חלומו לרעה וגזר דינו
להתעלות על

העץ התודעה שלו היייתה של פירוד על
הצדיק אז מלא הצדיק פתר לו לפי דרגת

התודעה שלו את
החלום אוקיי פה זה נגמר זה היה קטע

קצר אז נסביר עוד

פעם אז פה אנחנו רואים שלושה סלים כנגד
האהבות אבל הם מחוררים למה כ כאילו יוסף

לא מחובר

אליהם והעוף אוכל אותם מנס

אוף זה גימטריה

יוסף דהיינו הוא
אוכל מן הסל את האבות דיינו פוגם בהם הופך

אותם לקבלה

עצמית לכן ממילא נפטר חלומו לרעה כי הוא
לא יכל להתחבר עם

יוסף קליפה קשה
מדי

אוקיי אני אשמח ללייק שיתוף ותגובה כד
תמשיכו לראות מאיתנו תוכן אשמח אם תצטרפו

כחברי מועדון

לערוץ זה מאוד יתמוך בהפצה פרסום השיעורים
מאוד יקר ואני אשמח שישתתפו ויש כפתור

תרומה גם ליד כל שיעור אפשר ללחוץ וזה
להשמש לפרסום והפצת השיעור

זה מאוד חשוב זה יעזור
א נמשיך ואם מקץ שנתיים ימים פראו חולם

והנה עומד על היאור והנה מן היאור עולות
שבע פרות יפות מראה ובריות בשר ותאנה

כוא ימי שנותיו של אדם בעולם הזה 70
שנה ורק החכם שעיניו בראשו משכיל לנצל כל

שנה ושנה לתקנה באופן הנאות ולסגל
נפשו לנפשו ו לנשמתו זכויות קנייני נצח מה

זה זכויות וקניין נצח אנחנו פה מדברים
בכיתה ג' כמו שאני תמיד אומר לא בכיתה א'

דיינו לא קו אחד אלא ג' קווים
למשל אז זכויות קנייני נצח זה אומר תורה

ומצוות שהם לשם
שמיים לא תורה ו מצוות של מנת לקבל אבל אם

נדבר ברמת הפשט אז זאת אומרת שוא מתעסק
בגשמיות ולא ברוחניות במה שבונה את הגוף

ולא מה שבונה את הנפש ובאמת מאוד מאוד
חשוב לנו מה שבונה את

הגוף ואנחנו
מחפשים להשקיע שמה ולמשוך דרך שמה את האור

אל זה סוג של
השליה אבל באנו להתאמן איבר הרובה דעל

תועים בדרכם ובעיקר בשנת הנאורים ההולכות
ואינן שבעות אגב שנות

הנורים הרבה פעמים כתוב
חטאי נעורים אז לא מדובר רק על שהיית בן

12 אלא נעורים זה מצב של התעוררות
ההשתוקקות ובכל מדרגה יש את המצב הזה אז

זה נכון שבג שמיות יש את הסמל הכללי שאדם
צעיר יש לו השתוקקות ותאוות וכוח חיות

בתודעה הגשמית אפילו והתאים מתחדשים
וההורמונים עובדים באמת זה סוג של סימן

שעד גיל 40 רק מה ש זה לא חייב להיות
מדויק אבל כן יוצא ככה גם מדעית עד גיל 40

הגוף בונה את עצמו ואחרי זה מתחיל
להתכלות כי ככה זה עובד בכלים בזמן

תיקון אז אבל חתנו אורים זה לא רק שהיית
צעיר בן אדם יכול להיות בגיל 40 50 והוא

בריא ועושה ספורט ויש לו הרבה תאוות אז
חטאי נורים זה נקרא שמתעוררת לאדם

השתוקקות למה זה א נורים כי זה התעוררות
למה כי זה גם הסתלק אחר כך אבל כשזה מדליק

שזה שלבת אז זה נקרא חתנו אורים כמו שאני
מבין את זה אבל זה די פשוט אזה

ככה אי בררו בד עלמה תועים בדרכם ובעיקר
בשנות הנאורים ההולכות ונן

שבות למה כי כשהשוק נגמרת אז כבר העבודה
לא באותה רמה עד שפקח האדם את עניו למשך

מבלי עולם על 70 שנות חייו אמרו בזוהר
הקדוש כי הן מכוונות נגד

שבע ספירות הבניין ואם זוכה ל את קנן זוכה
לשיבה היכלות בגן עדן

ולחילופין רחמן ליצלן מתחייב בשבעה מדורי
גיהנום

כן אוקיי אז הוא אומר

לנו ובאמת רואים כאילו ממש אנשים גם על
עצמנו רואים אבל באמת אנשים כלל כך רחוקים

כאילו
ואתה ומתקשים אנשים שמתקרבים להבין למה

איך אפשר להיות כל כך כך חוק לא כל כך
מקבלים שפע אפילו בגשמיות הפשוטה

בריאות פרנסה
כישרון חושבים שזה שלהם איך זה יכול להיות

אז התהליכים של התפתחות אנחנו לא יודעים
הוא הגע בזה

קצת אבל רוב העולם נמשכים אחרי הגשמיות
ונתבעים בה אני לא מדבר על אומות העולם

מדבר על אומות העולם

שבנו אומר 70 שנה כן נגד שבע ספירות
הבניין ויכול לזכות לחלות גן עדן או

לגיהנום מה זה גיהנום שהאדם לא נהנה בחיים
כי הנאה היא

בנפש ואם הנפש לא מתוקנת אז הוא סובל ולא
מדובר על זה שהוא לא יזכה במפל הפיס גם

אבל גם אם הוא יזכה והוא יהיה עדיין
מתוסכל למה כי האור לא בחיצוניות כי אם יש

לי הרבה כסף בחוץ אבל הכיסופים שלי מתים
לגמרי וקבועים אז זה לא עוזר לי אז כמו

שאדם בדיכאון או או נפתר לו מישהו נגיד
קרוב שזה משפיע על הנפש מאוד או התגרש או

לא משנה או לב שבור אז הרבה פעמים אין לו
חשק לקום אפילו לא לשמוע מוזיקה

דיכאון
למה לך למסיבה תאכל גלידות לא

עוזר זה דוגמה כי כי בסוף ההערה היא רק
בנשמה רק בתודעה האלוקית בנפש לא בחוץ

הסברנו את זה בקורס כבלה למתחיל השלימו את
זה

שמה בכל מקרה אז זה גיהנום זה מצב נפשי
תודעתי אתה יכול להיות במסיבה ואתה

בגיהנום

ובפרט בדור הזה שהוא מאוד מפותח אי על מה
כחלום יעוף הוא זולת הימים שעסק בתורה

ומצוות צריך לדייק לשם שמיים אבל גם
בבחינת שללא לשמה היות וזה מכין לה לשמה

ורבים מהאנשים שמחלים שנות שנים רבות
בבחינת חלום שניה

אחת העל מה יעוף כחלום הו זולת הימים שעסק
בתורה ומצוות ורבים האנשים שמחלים שנים

רבות בבחינת חלום יש המתעורר בהיותו כבן

20 שנה ושחר שמלאו לו 30 ו40 כל אחד לפי
מדרגתו ו בחינתו ולא מדובר רק על גיל 20

הגשמי אבל ת אומרת אפשר לספור את זה גם
ככה אם אנחנו מדברים

בפשט ואם נדבר פנימיות זה מצבי תודעה באדם
ואם מקץ שנתיים ימים כנגד מי שמתעורר

באותו בן 20 שנה כרמז מאמר מקץ שנתיים
העולה בגימטריה עם התיבות כמניין זה 20

שנים ופרעה חולם לשון פריה שהוא ביטול וכל
אדם הוא בבחינה זו שכן הצדיק מבטל את הרע

ולעומתו הרשע מבטל את
הטוב נמצא כי האדם מתואר בשם פרעה ועליו

אמר שהוא
חולם שמתברר לו שכל חייו עד כה מבחינת

חלום ולא הועיל בהם

הומה אם לא די בכך מביט האדם על חיה ורואה
והנה עומד על היאור שחייו עד כה נדמים

בעיניו כנער שוטף שאין בו ממשות ואחיזה
אזת אומרת פרעה זה האגו שבאדם פתאום האגו

שבאדם האדם שהוא בבחינת פרעה בהתחלה
מבחינת יצר הרע שהוא רק רוצה להנות לעצמו

חולם ושה חשבון
רואה כל מה שעשיתי עכשיו זה היה חסר טעם

נגמר מתקלה מסתלק
לאן זה הלך את מה זה

בנה אז פתאום הפרעה שבאדם
מתעורר ואז ה צריך לחפש את יוסף שבתוכו

שזהה
צדיק כנגד שבעה הכלות בגן עדן ושבעה מדורי

גיהנום עולות שבע פרות יפות והבריות
וכנגדן שבע הפרות הכחוש והרעות כי אם היו

70 שנותיו מתוקנות ות במצוות ומעשים טובים
מסטרה

דקדושה אז הם מוכן ו מזומן לחלי התענוגים
שבגן

עדן דין הוא יכול ליהנות מגילוי אלוקות
ואם חלילה לא היה גיבור לכבוש את עצרו

ולמשול ברוחו נמשכו שנותיו אחר סתר אח
ומקומו ב באתרה דחש בשבעת מדורי גיהנום

רחמן ליצלן כן זה מצב תודעתי לא פשוט
השבעה מדורי גיהנום האלה האדם גמור שבור

מדוקה איין לו חיות בכלום רוצה הרבה דברים
ולא יכול לקבל

אותם א או שמאבד את הרצון אפילו הסברנו את
זה בעשרת המכות גם תראו את זה

שמה אז פתאום האדם מתעורר ולא מוצא טעם

בחייו זהו נגמר נהיר הו דקיק נגמרה
הבסטה עכשיו צריך להתחיל להצר את החיות

האדם

גמור זה
מדרגה כי הרבה פעמים מנסים לברוח בחזרה

לגשמיות להגדיל אותה להנס אותה וזה נקרא
גם כף הקלע אבל

א מדברים פה גם במדרגות זאת אומרת זה
מדרגה שאדם לא מצליח להנות מהחיצוניות

יותר זה התפתחות זאת אומרת הרצון שלו רוצה
דברים

נשגבים יותר אבל מצד שני הוא לא זיכך את
עצמו לא עסק בתור המצוות מספיק לשם שמיים

או
בכלל כמו שהוא אומר אם היו 70 שנותיו

מתוקנות ומלאות במצוות ומעשים טובים אבל
לא סתם אומר מעשים טובים מצבות מעשים

טובים מסטרא ד קדוש דיינו בעל מנת להשפיע
רשות הקדושה זה נקרא לשם שמיים אבל נוסיף

עוד דיוק כמו הדיוק הראשוני על הס
דקדושה

ש אם זה לא הה לשם שמיים אבל הוא כן רוצה
להגיע לשם שמיים הוא שמנסה זה גם נחשב

היות בבחינת מתוך שלא לשמה בא
לשמה בבחינת שפחה דקדושה

המשמשת גבירתה הו מכינה להשראת השכינה
אבל אם

לא אז לא וזה באמת עניין של בחירה של
התפתחות זה לא פשוט שנייה רגע אני צריך

לקנח את
האב

לכאורה לא היה מקום להתפתות אחר כוחות
תומא המתנגדים

לקדושה למה בוא נראה שביקש הקדוש ברוך הוא
לזכות את האדם במלחמת היצר ובשכר העמידה

בניסיונות ולכן הכביד על הסתה על האדם
בסיוע תאבות העולם הזה שקרובה

עתן לעומת השכר הצפון לעל
מדעתי מידך כדי שלא יאריך של אדם כבחלום

מטורף ומבולבל בעודו פוסח על שני הסעיפים
לפיכך רמזה התורה הקדושה וורטה לנו את

תוצאות דרכי חיים אם לטוב או למוטב אם
להיכלי התענוגים או למדורי

החשכה וישמר חכם וישכיל לכך זאת אומרת
לכאורה לא היה מקום להתפתות אחר תומה

למה כי זה פרורי פירורים ביחס לתענוג
האלוקי אבל אז לא יהיה אימון שזה יהיה לשם

שמיים דהיינו שכר שזה נקרא להתקרב לבורא
שזה השכר והעונש מבחינת העונש האמיתי ולא

העונש של ילדים קטנים שזה ריחוק
מהבורא אז

באמת יש סיוע לתאוות העולם הזה דיין שאדם
מתחיל לעבוד באמת מגדילים לו את החיות

בגשמיות את ההשתוקקות
אבל זה כמו כף הקלא גם לוקחים לו את זה

כדי שלא
יתבלבל זא אומרת לא יתבלבל יותר

מדי
אבל זה טוב זה מכין

אותו להתאמן לוותר על התענוג בתורה ומצוות
כשיהיה לו איך הרבש קורא לזה מתאמנים בעל

מנת להשפיע
בצעצועים אז באמת האדם לא מבין לפעמים הוא

חזר בתשובה ויתר על הגשמיות כמו כלום טוב
לא כמו כלום התייגע אבל הגיע למצב ש

כקליפת אשום
בעיניו למרות שזה מעצבן לכל קליפה של שום

אבל עדיין קילף אותה לא היה לו מכונת
קילוף לא קנה שום כפו מקולף

ואז פתאום אחרי כמה זמן הוא חלש עוד פעם
הגשמיות קשה מהירה מבלבלת זה קורה הרבה

שחוזרים בתשובה יש אור בהתחלה ואחרי זה
מתרחקים או גם שנולדים דתיים ורואים את

הגשמיות כקליפת אשום ופתאום האדם מתעורר
לחזור בשאלה מתעורר להיות חילוני

או גם
וגם וזה בכוונה כדי שיהיה אימון

אמיתי
א לכן לא מובן לנו איך לפעמים בתאוות

גשמיות שביתר עליהם שהם כל כך נמוכות
פתאום קשה לנו איתם

מחדש זה בעצם בכוונה עושים את זה מגדילים
לנו שם את את הנפשה כדי שנאמן טוב טוב

ונוכל לעבור לשלב
הבא כי אם נעבור לשלב הבא

ישר נישבר נמות
כי אם על במבה אתה לא יכול לותר לשם שמיים

אז איך תותר על השגת אלוקות לא בספקטרום
אפילו לכן כאילו שמו סוכר

בגשמיות וזה סוג של השליה כי הסוכר נגמר
אחר כך ומרגישים רקים אתה רואה אישה יפה

נגיד אז אדם מרגיש התרגשות התפעלות אבל זה
סוג של השליה כי היופי לא נמצא

בחיצוניות הוא כאילו חושב שזה נמצא שם שזה
מחזיק נקודה פנימית אבל זה סוג של רמות או

הפוך אישה רואה איש יפה או חזק או גבוה אז
ה היא מדמה ש מרגישה שיש לו כסף אז היא

מדמה מרגישה ביטחון מרגישה בסדר זה מסתלק
אחר כך אבל כאילו הגשמיות היא היא

מרמה וזה גם מאפשר להתאמן צריך להתאמן אבל
צריך להשתמש בגשמיות זאת אומרת אנחנו לא

נגד גשמיות אני אישית בכל מקרה לא צדיק אז
אני בכלל לא נגד גשמיות אז צריך להיות

מאוזנים

אוקיי יש לנו עוד

קטע יאללה ואם יק צנים ימים ופרו חולם
והנה עומד עלי אור והנה מנה אור עולות שבע

פרות יפות מראה ובריאות בשר ותאנה באחו
סיפור חלומו של פרעה בתורה הקדושה אלא

כסיפור חלומו של יוסף ו חלומם של שר
המשכים ושר האופים שכן בחלום יוסף לא כפלה

התורה את תיאורו אלא רק באופן שסיפר יוסף
לאחיו וכן בחלומם של שרי פר בבית הסוהר לא

נכפל תיאור החלומות אלא רק בנוסח בו
סיפרים ליוסף ואילו חלומו של פרעה מתואר

בכפל גם בחלום עצמו וגם בסיפורו

ליוסף מן הקורח לומר שכפל התיאור בא לומר
כי מלבד החלום המתואר בתורה והפירוש שנתן

לו יוסף פתרונו יש בו עניין נוסף הגנוז בו
ברמז קהל ובעל כורחנו שפרעה לא הבין זאת

כלל ורק יוסף השיג את עומק החלום ואת
שברו זאת אומרת הוא מוסיף פה זווית נוספת

מיוחדת על הנאמר
יש בפשט שאומר שהחלום היה פעמיים כדי

להראות שהאלוקים ממהר לעשות כן ופה הוא
מביא לנו עוד

רמז
ש שכבה אחת היייתה לחיצוניות ושכבה אחרת

לפנימיות גלות מצרים כידוע לי הית הגלות
חיצונית של גופם של בני ישראל אלא גלות

רוחנית שירדו יעקב ובניו כדי לגאול נצצ את
הקדושה שנטמעו במצר מצרים זה הגלות

האמיתית שהייתה במצרים שהיא גם קיימת בנו
כיום אגב הרשתה של

הגלות במכירת יוסף ובהבאת למצרים כאשר
נרמז בדברי חזל היה יעקב אבינו ראוי לרד

למצרים בשלשלאות ובכול הרין אמר הקדוש
ברוך הוא בני בכורי ואני מוריד בביזיון

אלא הראני מושך את בנו לפניו והוא יורד
אחריו על כורחו שו בטובתו ונמצא שירידת

יוסף היא תחילת גלות יעקב ובניו עף זאת
ידוע בגלות מצרים נכנסו בני ישראל במט

שערי טומה וכמעט שנדחו להיכנס בשער
ה50 ואז היו משוקעים ונטמע שם לעולם שכן

לא היו יכולים להיתר מתומתם ממילא לא היו
ראויים להיגאל יש אומרים שבדורנו אנחנו

בשער
50 אבל זה לעומת זה עשה אלוקים חייב

להגיד שגם יש לנו אפשרות לצאת ממנו בגדול
לנן שר

בינה הוא כלשון שסידר בעל האגדה אבל אולי
נסביר עוד

זווית מה זה
אפשר להיכנס לשער

ה50 כי לא ידע אך ממנו נידח זאת אומרת יש
נקודה הכתר אולי שבא מלמעלה הכלל שזה אי

אפשר לפגום בזה לכן הם לא נכנסו
לזה כי אי אפשר לפגום באמונה השורשית

אבל עדיין הפגם יכול להיות עצום ביותר
וארוך זמן לאין שיעור אבל לא ידעך אמנו

נידח לכן הם לא ירדו לשער
הנ אף זת ידוע כי בגלות מצרים

כן שכן לא היו יכולים להתר מתומתם וממילא
לא היו ו רוים להגאל כלשון שסידר בעל

האגדה ואילו לא הוציא הקדוש ברוך הוא את
אבותינו ממצרים הרי אנו בנינו בני בנינו

משובבים היינו לפרעה
במצרים ככל שהיו ישראל מתחזקים בקדושת

הייתה טומה מתעצמת ומתגברת למתם שכן
הקליפה אינה רוצה בהתחזקות הקדושה כי

בניין הקדושה הוא סתירת הקליפה כן אם
האנוכיות

נסתרת הקדושה עולה אם הקדושה עולה
האנוכיות

יורדת הקליפות לא רוצות את
זה בניינו של עולם הוא חסד כמאמר הכתוב

עולם החסד ייבנה ספירת חסד היא הראשונה
משוב הספירות של מחסד ועד מלכות נבנה

העולם על מכונו ועל תיקונו וכל בניין
הקדושה תלוי בשבע הספירות הללו וכן התמה

מתעצמת להכניע שבע הספירות ולמנוע בעניינן
הוא שמר

הכתוב חוכמות בנתה ביתך עצבה עמודי
השבעה כי הב ניין בחוכמה נעוץ בשבעת עמודי

העולם הן שבע הספירות לכן ברדת יעקב אבינו
עליו השלום ממצרים מצנ את התורה את מניין

אנשי ביתו מה זה חוכמות בנתה ביתך עצבה
עמודי

השבעה זאת אומרת זה בניין הקדושה האדם
צריך את השבע מידות האלה בתוכו בצורה

מתוקנת את שבע דרגות התודעה האלה כדי
לגלות את הקדושה

שבתוכו מה זה הדרגות האלה לומדים על זה
בזוהר ובקבלה ובער הספירות ובחסידות זה לא

לימוד טכני זאת אומרת האדם צריך להגיע
לתודעה הזאת אבל דרך הלימוד והמעשים

והכוונות בונים את זה
בתוכנו מגלים את זה

בתוכנו גם בנו כפוטנציאל וצריך לבנות את
זה להוציא את זה מהכוח אל הפועל בן זה

הבנה זה הוצאה מהכוח כמו שבן גשמי זה
הוצאה מהכוח אל הפועל של מה שטמון בך בזה

רע
או ברז

עין ככה צריך לעשות מבחינה רוחנית

ותודעתית 70 נפש כי כל ספירה קלולה ב-10
ו70 נפש הם סמל וות לתחילת בניין הקדושה

והרמה ורשה בשבע הספירות ראה פרעה בחלומו
את שבע הפרות הטובות ושבע השיבולים הטובות

כנגד שבע ספירות דקדושה כנגדן שבע הפרות
הרעות ושבע שיבולים ה שדופות כנגד שב

הספירות טומ
המבקשות

לבלון ולמנוע את
בניינה כאשר סיפר פרעה ליוסף את חלומו

הבין כי שבע הפרות הטובות והרעות הן רמז
לספירות דקדושה וד מסבות דהיינו לקדושה ול

הקליפה
לטומאה וכי שבע השיבולים הטובות

והשדולה רב הכבד שיגרם חס
ושלום למיתת יעקב

ובניו ובכך
יובלה לקדושה ולא תהה לה מקומה תקומה חס

ושלום זאת אומרת פרעה סיפר את

החלום דהיינו גילה את התודעה
שלו אל יוסף הצדיק הפנימיות הבין מתוך

החלום
את העניין הזה של הקדושה והטומאה

היה גם פרות וגם שיבולים מה ההבדל פרעה זה
דין רפה זה יותר מצד הראש ושיבולים זה

יותר צד

הגוף אז הוא הבין שהטומאה רוצה לבלוע את
הקדושה חלילה ראות יוסף הצדיק כי כוחות

התמא זוממים להכחיד זרע יעקב ובכך להכניע
הקדושה רחמן

ניצלן השכיל והמציא בחוכמתו כי הוא יהיה
השליט על ארץ מצרים ויהיה המשביר לכל עם

הארץ וכך יוכל לכלכל את בית אביו ו
להצילם על אמור יש להוסיף כי התורה הדגישה

ופרעה חולם זה לשון הוה כי כן היה בדעתו
בכל את שבכל הגלויות תורים הקליפה רושה

ותגבר על הקדושה ז זה ה החלום שלו בתת
מודה שלו מה שהקליפה

תנצח אבל מדובר בתוך האדם גם לא רק בחוץ
זה מתחיל בתוך האדם שפרו שב רוצה

לנצח והבין הטב כי שבע הפרות והשיבולים
מכוונות כנגד שבע

הספירות ולכן לא נכנסו פתרונות החרטומים

באוזניו עד שבא יוסף הצדיק וינח את חלומו
שבע הפרות

הטובות שבע שנים הנה שנה בגימטריה ספירה
וראה שכלה יוסף

השערה אך לא הלה בדעתו כי מסטרה דקדושה
ועצתו נאמנה כדי להפר מזימת הסטרה

אחרה ודבר זה שנתקן במצרים ללמד על הכלל
כולו בא שבכל הגלויות צדיקי הדור הם

מגניב שלא תשלוט הקליפה על
הקדושה בנון הזאת כן זה חסוף עלון במת

הצדיק מגן על הפנימיות זה התפקיד שלו גם
באדם וגם הצדיק שמבטא את הפנימיות למשל

האביר יעקב בעל הסולם הרבש רבי שמעון בר
יוחאי שהם שומרים על

הפנימיות אומר בפו דבר

יפה אגב את הגלויות יש לא סופרים את גלות
מצרים כי היא כמו שורש ולפי הרי כן סופרים

אותה יש בזה כל מיני הבחנות אבל כל גלות
צריך להגיד שהא קלולה גם מכל

הגלויות יש כוללים את גלות אדום עם גלות
ישמעאל יש כולים זה חילוקים בזה בפש

טוס

אוקיי אז היה פה
איזה

הסתרה כנראה פראו חשב שצריך להיות משפיע ב
עלמנת לקבל והוא הסכים לקבל את זה כדי

לשרוד אבלם הוא היה מבין שצריך ממש קדושה
להשפיע עלמנת להשפיע הוא לא היה מקבל את

העסק
הזה יוסף בחוכמתו הסתיר את זה כמו שכתוב

שלנשים וקטנים מגלים רע זה הם מעט מעט לאט
לאט מלמדים אותם עניין זה

בנחת עד ש ידעו ועבדו וגו

מאהבה אוקיי פה נגמר העניין של האביר יעקב
בוא נראה אם יש פה עוד

קטע ניגר עוד כתה מי מכסף הלבן נראה לי כן
מ מכסף הלב והנה אנחנו עלמים עלומים בתוך

השדה והנה כמה אלומתי וגם ניצבה והנה
סליחה סיבין עלומת ם ושת חון ל

אלומתי לבריאות לא לרוחניות לא גם

וגם אוקיי וואוו לא מאמין אה בסדר לא נורא
אז זה בסדר זה תקין נבהלתי לרגע אבל זה

תקין אוקיי

נמשיך ונה
אנחנו מעלו עלומים בתוך השדה והנה קם

עלומת וגם ניצבה והנה תובנה עלומת ותשתו
לומת רזה למד במשנת רבנו הארי הקדוש כי יש

שלוש בחינות בזיר נפין כתנות היניקה
וגדלות בראשיתו הזינ פין בקטנות ולאחר מכן

באים מוכין דניקה ו מוכין דגדלות כאשר
הזינ פין בקטנות אי בכל אין בו את כל

אותיות השם אלוקים אלא רק אותיות אלם והנה
המוכים דקטנות

הם שלושה שמות אלוקים ונמצא שיש בהם שלוש
פעמים אלם בלבד וללא שם אלוקים יש בו 120

רגע אוקיי נקודה אז אלוקים זה מי ואלה זה
לא סתם מי זה בחינת כלים דהשפעה אלה

בבחינת כלי קבלה ומצד הפריות אורות וכלים
א שיש רק את האלם חסרים בעצם אמי אז זה

קתנות כי אין את המדרגה העליונה את האורות
העליונים זאת אומרת האדם זה זירן פין

שבאדם ו בתרדמה דהיינו תפיסת האלוקות שבו
אז לכן כאילו גם הקדוש ברוך הוא כאילו

יושן
דהיינו בתודעת האדם אז לא רואה את גילוי

הבורא עכשיו הוא אומר ולו שם אלוקים יש ב
120 צרופים שכן יסוד ידוע בבניין התיבות

ומפורשים הדברים בספר
יצירה שתי אבנים בונות ני בתים חמישה

אבנים בונות 120 בתים אבנים הן האותיות
מצורב שתי אותיות ניתן להרכיב שתי מילים

בלבד בצרוף חמש אותיות אפשר להרכיב 120
צרופי מילים כי כל תיבה שיש בה חמש

אותיות אפשר לצרף ממנה 120 צרופים דיינו
לכתוב את אותן חמש אותיות ב-10 אופנים

נמצא שיש קכ צרופים לשם
אלוקים כיוון ש שיש בזיר אנפין שלושה שמות

אלוקים שיש למ אתכם נמצא כי שלוש
פעמים ק כ אלוקים צריכים מיתוק אז מבין

מספר יציאה מה שכתוב שתי אבנים בונות שני
בתים חמישה אבנים בונות 120 בתים זאת

אומרת אם יש לי שתי
אותיות אז יש לי כל מיני צרופים שאני יכול

בשתי האותיות האלה אם יש לי חמישה אותיות
אז יש לי יותר מרחב לצירופים זה מגיע ל1

20
עכשיו וזה גם עניין של סדר האותיות עכשיו

זה רמז זה סמל האותיות המדוברות הם לא
אותיות שב

הספר כמו שכל מיני אנשים מתלהבים מאותיות
מהשם שלהם

מהזה זה בכיתה

א' מדובר על האותיות הרוחניות שבתודעה
בעצם עוד זה חיסרון את החסרונות

יש 22 חסרונות ויש תותיות ספיות גם שמהם
נבנת הקדושה שבאדם תודעת

הקדושה פרצוף
הקדושה אז בעצם הוא נפגש עם כל מיני

חסרונות וא צריך לעבור אותם לחבר אותם
לצרף

ביניהם וזה העניין של האותיות האותות
וכולי רואים את זה כסמל נוסף בגנטיקה

הגשמית יש את הגנום יש את ה dna ש בעצם
אותיות צירופים

חסרונות במספר הרבה יותר גדול כי זה כולל
את

הכל בכל תא אגב יש את כל ה dna כי הוא
כלול

מהכל הוא
חלק סליחה אני

מקורר א השיעור גם לרפואת הארון בן מזל גם
לשיניים ללסת יש לי משהו וגם לצינון שיהיה

הבאמת זה אחלה זה ניקוי
רעלי הנגיף הרי טוב זה לא שיעור אבל הנגיף

מכריח את הגוף להיפטר מהתאים החלשים אם
אדם היה נוסע רח להרבה זמן נגיד היה לו

מסכת חמצן ארוכה המערכת החיסונית שלו
היייתה מאוד מתנוונת

ה נגיף
מכריח את הגוף להוציא את הרע גנוז באיברים

אז טוב זה בעצם וי ככה לכל הפסולת האדירה
שהוא

צבר לכן באופן רגיל ת יכול זה דבר טוב כי
הוא מוציא את

הלכלוך שהגוף לא עושה את זה מתוך בחירה אז
בעצם הנגיף הקליפה מכריכה אותו

להתנקות רעיון יפה הסברנו את זה פעם במגפה
לפי הזוהר אז התחלתי להגיד כמו שה dna

כולל את כל ה קוד הגנ

ואת כל הצירופים
ובעצם האותיות זה כמו החלבונים יש גם נראה

לי 22 חומצת אמינו לא משנה אז גם לפני
החומצות אמינו ולפני החלבונים יש כל מיני

שכבות של
אותיות אז זה ממש ככה זה סמל כמו שהגוף

הגשמי נבנה לפי הקוד הגנטי האותיות
הסולם זה נראה כמו סולם אותו

דבר ה תודה הרוחנית של האדם אבל שמדברים
איתנו על אותיות לא מדברים על אותיות בספר

ותד לם את האותיות זה שטויות
לתינוקות למה אני מזלזל בזה כי צריך לזלזל

בזה כי עושים מזה יותר מדי עניין ואז
מאבדים את הנקודה

הפנימית אלא האותיות שבתוך האדם

הכוונה אבל דרך האותיות החיצוניות אפשר
לגר ות את האותיות הפנימיות ופה נכנסת

התפילה הכוונות הפסוקים המדוייקים וזה
כמובן דבר חשוב

מאוד כאמצעי אבל להתכנס

פנימה הריח הבנו ארי בארק שלשה כך
קכ צרופי אלוקים בתוספת חמש אותיות אלוקים

עולים כמניין שסה עמותות
החמה כזרי אנפין קרוי חמה

לעומת לבנה שהי

מלכות למת הנו
קווה שבכל יום נעשה מיתוק

זה

אוקיי אז מה הרעיון אני אקצר שיוסף ממתק
את שם

אלוקים נו את
הדין

אני אני אדלג
טיפה כי שלוש פעמים בן בגימטריה יוסף

וייתכן להוסיף על דבריו כי שלוש פעמים
אלוקים בגימטריה יוסף דהיינו עם a

במילוי כי על ידי יוסף מתמתקים צרופי שם
אלוקים בקטנות

ומתמלאים נגיע לפאנץ' הוא שראה יוסף
בחלומה וסיפר

לאחו והנה אנחנו מאלמים לומים בתוך השדה
הראה ממלאים

אותיות מעול מים
יפה ממלאים זה אותי מעל מים את האילם שבשם

אלוקים הגוף אגב הוא אילם מצד הגוף יחשה
עצמו בלי נשמה בלי

המוכן לכן זה אילם כזה באמת כמו אילם כי
אין לו צד המוכן

והנה כמה אלומתי סופת עובד יוקי האותיות
החסרות באלוקים וגם ניצבה

יפה עוד נקודה מפתחי חותם זה היה מ מחסה
הלבן אני אדבר קצת לעט יותר כי אני

צוד יש לדק ולעיר שהחלום הראשון אינו
מפורש על מלכות בוודאי שלא כמו החלום

השני ואילו בדברי האחים ליוסף הקדימו
ואמרו לו המלוך תמלוך עלי

עוד
בטרם צייר בפניהם את חלומו השני בו ראה ש

משתחוים לו ולא רק
לעומתו לא היה יוסף ראוי למלוכה אלא בזכות

עמידתו בניסיון הגדול כנגד אשת
פויפר גלוי וידוע היה הדבר לפני מתכנן כל

עלילות בהשגחה
פרטית לכן רמז בחלום את שני העניינים

הניסיון
והמלכות והמלכות החלום הראשון מכוון כנגד

עמידתו
בניסיון ואילו החלום השני בהוראה יוסף

שהשמש והריח והכוכבים משתחוים רומז למלכות
שכן העלומות הן מלשון

מילה לכן רמזה כל עבודת השבטים בשמירת

הברית שהא קופה לאומת עבדת הקודש של יוסף
בבחינה

זו כי אם לא הוא בניסן קשה כמותו הבינו
השבטים היטב דבר מתוך בר ועוד בטרם אורו

בחלום את אות המלכות הקדימו ושאלו המלוכ
ימלוך עלינו שכן שומר הברית דיו לי גדולה

א לא מלכות מה זה שמירת הברית הסברתי את
זה בהרבה מקומות לא מדובר רק על זרע לבטלה

גם אבל זה
ענף ברית בל כמו שב dna בכל תא יש את כל ה

dna ככ בכל מצווה יש את הצד הברית שבה
הסברנו את זה גם בברית מילה ל העניין של

הסרת הורלה עורלת הלב שבכל מצווה יש את
הור

היה את זה בשיעורים
המתאימים יש גם קליפ קצר על ברית מילה על

יהדות תראו את זה
שנ אז מה זה

הברית הברית שוא צריך לעבוד לשם שמיים לא
בשביל התענוג כי פגם הברית זה לקבל חוכמה

בלי חסדים א לשמור את הברית של העבודה
בטהרה כדי להגיע לשמה זה נקרא שמירת הברית

כי מה זה לא לשמור את הברית או אדם שבוגד
באשתו נגיד כאילו הולך לקבל את התענוג

במקום אחר לא במקום הקדושה לא במקום היחד
הזוגיות או דבר ברוחניות שאדם מוכן לקיים

תורה ומצוות אני מדבר בכיתה ג עכשיו רק
בשביל התענוג רק שיצא לו מזה אז הוא לא

שומר את הברית למה כי ברגע שאין לו תענוג
אז הוא יבגוד בברית אז מה זה הברית זה כוח

הצדיק צדיק התמר
יפרח שיש לו את הכוח הסבלנות

ו כולת לעבוד בלי
תענוג מתוך

ברית כל ה מה העניין של ההשתחוות

לאחים אבל למה
ההורים אלא לשטוח

אבות זה לתת את השליטה את הכוח
ובאמת ה דרך העבודה השליטה והתיקון צריכה

לעבור ליוסף גם
יעקב וגם אמו מקבלים את דרך התיקון של

הצדיק בזמן תיקון לכן גם הם היו משתחוים
אליו

דהיינו מקבלים את דרך העבודה שלו ואת דרך
התיקון

שלו אבל זה לא השתחוות של גאווה חלילה זה
השתחוות של אמת לכן זה משהו אחר לגמרי

קנו בו אחיו ואביו שמר את הדבר ידע יעקב
אבינו את חשיבות בניו

השבטים וכאשר ראה שמקנים באחים ושונים
אותו חשש כי חץ נתם יעורר פגם בשורשם

העליון עד שהלה הפגם ויגיע לשכינה הקדושה
שמ הדוקים

בה לכן התעורר ועזר חלצו
בזריזות מוסיף על קדושתו ותרה על טהרתו

והיה עושה תיקונים גדולים שלא יגיע פגם
לשכינה

אחד משמותיה של ספירת המלכות הוא דבר כמו
שאמרו בזוהר

הקדוש על
הפסוק גיבור קח עושה

דברו שכוונתו לתיקון השכינה הקדושה שנקראת
דבר רב כאן זה ביורו ויקנו בו אחיו

והתעורר חשש בלב יעקב שמה יעשו גם בשינת
וזנו ואביו שמר את הדבר שהתעורר מיד לעשות

משמרת למשמרת שלא יגיע הפגם

בעדיה יש לומר כי שלושה השבטים לא היו
שותפים לחטא שכן יוסף עצמו היה

נמכר בנימין אחיו לא היה שם וגם ראובן
ביקש להצילו מידם למה כי רובן זה כמו

הבכור זה המדרגה

הזקה והצטרף כוח שלושתם לכוחו של יעקב
אבינו לשמור שלא יפגמו בשכינה

הקדושה רמז לדבר בתיבות ואביו
שמר שעניין התיבות עולה בגימטריה ראובן

יוסף

בנימין אוקיי
אז מה

נראה קטע אחרון אחד משמות הידועים של
השכינה הקדושה הוא שדה

חקל ואף בכלל אומו הוא ליוסף שהו כב עלמים
אלומים בתוך השדה בעל מ דנוקבא

משהם הטובים הם ממלאים את השכינה ובונים
אותה מנקודה אחת כלולה ב10 ספירות דאינו

לוקחים את הנקודה
הפנימית ומגדילים אותה הופכים אותה לדבר

שלם לדבר מורגש וממשי ולא רק נקודה קטנה
כמו

זרע וזה מה שאנחנו צריכים לעשות בתוכנו
וזה רמז תיבת מאלמים אותיות ממלאים אלא

שזכה יוסף שקמה עלומת וגם
ניצבה שהתעלה לעלמה דחור

ולכן תסו בן עלומת ותשת חבן אלומתי באמת
הוא נהייה הזכר הוא נהייה המוביל כי בזמן

תיקון הדרך היא לפי
יוסף אוקיי תודה רבה בעזרת השם נעשה

ונצליח וש נעלה מעלה מעלה ונחלו טוב
ונפתור טוב בהקדם אמן תודה

רבה שלום
ברכה אנחנו נלמד טיפה מביר

יעקב
א זה כתאים מפרשת

וישב וגם

ויגש אם כי בו יגש הוא לא מדבר על זה מפשט
הכתוב אבל האביר יעקב מביא את זה אז אנחנו

נחבר את
הדברים למה בעצם זה חשוב

לי כי אתם רואים את הכותרת למטה או ששם של
הערוץ אנחנו עוסקים פה בקבלת

פנימיות שלא נתבלבל אבל אם זאת אני אביא
מקווה שהקדוש ברוך הוא לא יקפיד עליי

בדיחות אני אביא את פשט הסיפור קצת למרות
שזה נחשב ביטול תורה כמו שבישיבה אם אתה

לא לומד גמרא ואתה לומד דברים אחרים זה
יכול להיחשב לך ביטול תורה אם אתה תלמיד

חכם כי זה הולך לפי איכות אז גם אנחנו
שאנחנו עוסקים בפשט זה ביטול תורה

מבחינתנו אבל כתוב ביטולה לשם קיומה כמובן
זה בדיחות החשוב מאוד ללמוד

פשט האמת שכן אבל לא על חשבון הפנימיות או
לשים את הפנימיות בקרן

זווית אז אני קצת אחתה אני בדיחות אותה
אלמד קצת פשט אז בוא נספר לכם את הסיפור

למרות שרשביל שמי שחושב שהתורה מספרת
סיפורים טיפח

רוחו אבל גם ככה הלך עליי אז לא נורא אז
בוא א אספר לכם קצת סיפורים ואחר כך ניקח

את זה טיפה לספירות
העליונות

אז יש את הסיפור בתורה עם יהודה ותמר שהוא
חשב שהיא [ __ ]

בכלל
ו הוא בא

עליה ומה בדיוק הלך שם לא ברור אז
הפשט אומר בוא נראה אם יש פה סיפור קצר

יותר

לקרוא
אוקיי אז ידוע יש בתורה את אר ואונן

שעליהם מוזכר הפגם הברית שבגלל זה כולם
מפחדים לפגום בברית כי כתוב שם שהם

[מוזיקה]

מתו כתוב שלדה לו
אתער

אונן
הוש כאשר גדלו ילדיו נסע ר אישה ושמה תמר

שזאת בעצם תמר שאנחנו מדברים עליה בעקבות
חטאה והומת על ידי השם ואחיו אונן יבם את

אשת אחיו יש מצווה שנקראת יבום וזה גם דבר
בפני

עצמו יבום וחליצה
אולם הוא גם

חטא מאחר שידע שהזרע שיוולד מכך התייחס על
שם אחי ולא על שמו ולכן השם המית גם

אותו אז שתי אחים פה כבר מתו אז יהודה חשש
להשיא את בנו השלישי לתמר פן ימות גם

הוא ו בנימוק שהוא עו צעיר אורה לתמר שתשב
בבית אביה עד שיגדל כדי כזה להתחמק

בעדינות
השלב

השני כאשר האתה תמר שהוא לא נוסא אותה כ
הבן השלישי כמו שהו פתח

לה החליטה לעשות מעשה שיגרום לכך שיהודה
ייבם אותה ולא ידי

תו היא התחפשה לקדשה יושבת על פרשת
דרכים וכאשר יהודה עבר

לידה המציאה עצמה אליו כדי שיחפוץ לבוא
אליה

ויתר טאר ממנו לכאורה מה זה זה הקדושים
שבתורה מה זה הסיפורים האלה ואכן כאשר עבר

שם יהודה הציע לה לבול

אותה אך מאחר שלא היה לו את נן לתת
לה את מחיר תמורה הבטיח לה שלאחר מעשה

ישלח לה גדי
אזים תמר דרשה ממנו לתת לה את חותמו תילו

ו מתהו כערבון עד שהביא את גדי
העזים יהודה מסר לה ובא עליה עדיין הוא

מזדווג איתה
בקיצור והיא הרתה מכך אבל הוא לא ידע שזה

הי כמובן היא היייתה כיסתה את פניה היא
נראתה

אחרת כמובן לא מדובר על סיפורים אני אסביר
עוד

מעט לא שאיין משמעות לפשט אבל הפשט לא

יפשט ואז היא הורידה כאילו אחרי זה היא
הסיירה את בגדי הקדושה ושמה את בגדי

למנותה
בחזרה והוא גם שלח לה את הגדי זים עעם

שליח אבל לא מצאו
אותה שלב

השלישי זה שתיקת תמר וההודעה של יהודה
כעבר שלושה חודשים היא נכנסה לרעיון

הרי אז אמרו היא זנתה מה זאת אומרת איך
היא נכנסה לרעיון היא עכשיו באלמנה בכלל

והיא לא התחתנה מה הולך

פה כנדה דבר ליהודה הורה להוציאה לשרפה
כפי שהיה קובל לעשות אז לאישה שזינתה

היות ובת כהן היייתה בת כהן ולפי התורה בת
כהן שזינתה דינה על פי התורה לשרפה אני

קורא את הפשט עכשיו אני עוד לא דיברתי מה
מדובר

פה יש עוד משהו יפה תראו א דרגות הסולם כי
יהיה נערה בטולה אז הוציא את אמר את שלושת

פרטי הערבון שלקחה מיהודה כשבא אליה
וביקשה לשלוח אותם אל יהודה באמרה לאיש

אלה לא אנוכי רב תאמר הקרנה למי החותמת
והפתילים

ומטה האלה וכולי יהודה זיעה את
הערבו ואף על פי הבושה שמעשה הוא

תגלה והקושי של אדם בעל עוצמה ושלטון
להודות בטעות מער יהודה והודה שטעה בפסק

הדין הועיל והוא זה שבא עליה ולא אדם

זר השלב הרביעי זה בכלל יצא המשיח לידת
פרץ וזרח כאשר קראה ל הלדת הלדת הבחינה

שתאומים בבטנה כאשר אחד העוברים משיט ידו
מן הרחם כשרה מילדת חוט

צבע תולת שני כדי לסמן שהוא הבחור אולם
לאחר מכן הוא השיב ידו אל הרחם ודווקא

אחיו פרץ פרץ ויצא לפניו מן הרחם על כן
נקרא הראשון פרץ והשני שעל ידו חוט השני

הזוהר
זרח אוקיי אז זה פשט הכתוב סיפור

נחמד נסכם את הסיפור ונתעסק קצת

בספירות הסיפור אומר לנו ולמה אנחנו
לומדים את התורה בסיפורים זה תראו בקורס

כבלה למתחיל ובתיקון
הזוהר ובכל המקומות הרבים שדיברנו עליהם

עם זאת אני כן ני הדגיש שחשוב גם הפשט זאת
אומרת זה לא במקום אבל אם מבינים רק את

הפשט אי אפשר להבין את התורה אם מלא
הסתירות זה לא סתם היות ופשט מסמל את צד

ההסתר של תחתית עולם העשייה ממילא רובו רע
וממילא תורה דעשיה מסתירה את פני המלך אבל

מצד שני חייב לעבור דרכה אבל לא לטבוע בה
אז צריך להיפגש עם הפשט אבל לפשוט אותו את

הקליפה ו לעבור לפנימיות כמו שאומר רבי
חיים ויטל שהגמרא היא קליפה בכלל קליפה

דקדושה אבל
קליפה ביחס לחוכמת הקבלה וזה מדובר על

צדיקים שלמדו את הגמרא בפנימיות לא שלמדו
אותה בחיצוניות פשוט פנימיות חוכמת הקבלה

נעלת יותר מפנימיות הגמרא אבל אם אתה לומד
את הגמרא רק בחיצוניות אפשר לשמור אבל עם

זאת גם צריך ללמוד אותה בחיצוניות למה כי
זה חלק מההוויה של היהודי כמו שאתה צריך

גם לקנות לחם
במכולת אבל אם אתה רק קונה לחם במכולת ולא

קונה את ך מימות הלב אז אתה בבעייה
רצינית אז לכן חשוב להדגיש את זה בכל זאת

זה שיעור פנימיות
פה ואנחנו בפרשת ויחי שלא נהיה בחסד של

מתים אז אני חייב להיות מדויק עכשיו נוכל
לחזור לפנימיות הדברים

מעט אז כמובן יש לי הרבה מה לדבר מזה אבל
אני אקרא את האבירי

כוב

אה אתם מוזמנים לעשות לייק שיתוף ותגובה
כדי שתמשיכו לראות מאתנו תוכן ללחוץ על

הכפתור התודה אם כי כרגע הוא נעלם עניינים
טכניים של יוטיוב שנסדר אותם מול גוגל

בהקדם אבל באופן רגיל תלחצו על הכפתור
תודה לתמוך בערוץ להפצת השיעורים

ו מוזמנים לטלגרם אני אשמח מאוד לקבל
עדכונים

קבועים השיעור לעילוי נשמעת ריבקה ב פירחה

ולרפואת ליה בת רביעית
אוקיי

נמשיך אוקיי אה כן לפני שאני אקרא אני אתן
הקדמה

קטנה זה בדיחה פנימית לאחד התלמידים ליק
רש תובות לי יש קליפה או לי יש יותר

קליפות אז לא לשכוח לתת לייק
ולשתף אוקי יש מצב שהשיעור הזה גם מדובר

על הבן אדם הזה והוא כבר
יבין עכשיו נחזור

לשיעור אז התורה דיברנו על זה גם מאחרי
יוסף התורה לא

מדברת על סיפורים חיצוניים כמו שלנו
נדמה אלא על מדרגות רוחניות מאוד גבוהות

שמדובר על על אשת על פוטיפר ויש את יוסף
לא מדובר שם על לא מעניין אותו הגוף הגשמי

שלה הוא אותי זה מעניין אותו לא הוא
במדרגות רוחניות הוא בהשגת אלוקות לא

מעניין אותו פירורים
גשמיים מדובר שם על דרגות רוחניות מאוד

גבוהות על צדיקים כאלה אנחנו במקום אחר אז
אנחנו מתאמנים דרך הצעצועים הגשמיים שכן

זה צעצועים וגם אני מרגיש שזה צעצועים אבל
אנחנו יותר חיים את

הצעצועים אבל בדרגה שלהם זה לא
צעצועים זה אפילו לא צעצוים תם במקום אחר

לגמרי אסת פוטיפר הסברנו את זה במקום
המתאים תראו את זה רשה המתאימה מדובר על

דרגות רוחניות על סוג של גילוי אלוקי שהוא
רוצה לקבל אותו מצד הקדושה ולא הקליפה

והיא אפילו בעצמה ראתה שעתיד לצאת ממנה בן
או בת

והיא הכל זה היה מביטה כמובן ביתה ה מומצת
אבל הכל בעצם שדות

עליונים
אז אנחנו צריכים ללמוד את התורה בגוף אחד

בפנימיות כמו שסיפרנו עם האחים של יוסף
בבור אז מה זה אבותינו מזה אנחנו רוצים

ללמוד אהבה צ זרקו את האח שלהם לכלבים או
לנחשים והעקרב במקרה

הזה מה זה אז לא הסברנו שם להרוג אותו זה
לבטל את המדרגה שלו את סוג התיקון שלו

בעולם זה לא מדובר על דברים גשמיים יכול
להיות שזרקו אותו גם לבור ממש זה לא

מעניין אותי זה לא העניין בכלל זרקו אותו
על הנדנדה מה זה משנה מה שמשנה זה הרעיון

הרוחני זה לא משנה לי אם מישהו קפץ וכוח
המשיחה פעל עליו לפני 2000

שנה בנדנדה כוח המשיכה פועל בהרבה דברים
בדברים גם יותר משמעותיים שמחזיקים את כל

הכדור אז זה מעניין אי עכשיו ככה משיכה
פועל עליי מה אכפת לי עכשיו שמישהו קפץ

מהנדנדה לפני 2000 שנה זה לא מעניין אותי
זה לא עוזר לי כמו שאומר רשבי עכש התורה

לא מספרת סיפורים כי יש לאומות העולם
סיפורים יותר יפים אלא הכל סודות עליונים

זה מה שאומר רשבי אומר טיפח רוחו ולא ילו
חלק לעולם הבא למה זה רשבי אומר מי שומר

שהתורה מספרת סיפורים אז נגיד אנחנו לא
אומרים ככה לא אתם כן אנחנו כן אומרים ככה

אם זה מה שאתה תופס כל היום בתודעה זה
נקרא שאתה אומר ככה זה לא ש לא משנה אתה

אומר לא הכל סודות הכל ברור ברור אבל ביום
יום את אתה גורס א מאכל בהמה כמו שאומר

תיקוני הזוהר תיקון למת אתה גורס את התורה
בחיצוניות בסוף היום אז אתה אומר שהתורה

סיפורים רשבי אומר שתפח וחך ולא יהיה לך
חלק לעולם הבא והדבר פשוט כי אין לך תודעה

רוחנית איך יהיה לך חלק לעולם הבא אין לך
מה לעשות שמה אתה יודע לתפוס רק זמן ומקום

אז אז רשבי מדבר איתך לא אני אז יאללה קח
את המושכות ותתחיל להתעסק בפנימיות תקתק

את העניינים או שיתקו אותך בגלגול לא חבל
למה אני קשוח

היום אני
נחמד בגלל הפרשת שבוע זה הכל עניינים

רוחניים אוקיי אז אחרי ההקדמה הזאת אותו
דבר עם תמר ויהודה תמר זה בחינת המלכות

יהודה אגב הוא גם בחינת
המלכות זה גם יוצא בשבעת המינים ש בחינת

המלכות את אמר ממש כן הפרי
ה פרי התאים בכל מקרה

אז תמר זה השכינה הקדושה
בעצם אבל האדם

חושב שהיא זרה בכלל כי יש הסתר
פנים השכינה מתגלה לאדם בהסתר פנים בלא

לשמה
בחיצוניות קדשה בקיצור [ __ ] במילים עדינות

התורה קוראת לזה ככה דהיינו
יצאנית אבל אומרים לו לא האמת שאתה רוצה

פנימיות אתה רוצה אהבה אתה לא רוצה את
האהבה אתה רק חשבת שזה חיצוניות והי נתנה

לו את הסימנים
שמוכיחים שהוא באמת רצה את הנקודה

הפנימית
אבל זה לא הנושא בעל הסולם מדבר על זה ברי

חכם שיחות
קודש

א צריך לעבור על זה שם קצת שפה קשה אבל
הוא מסביר את העניין שמה היום זה נקרא

מעמרי הסולם יכול להיות שזה מופיע בחלק ג'
לא בדקתי עדיי בגרסה הישנה זה נקרא פרי

חכם שיחות קודש אבל אנחנו במסגרת האביר
יעקב צדיק גדול ביותר אז אנחנו נלמד את

הדברים לאחר שההקלטה שהכל מדובר על סדות
ומדרגות רוחניות אז לא מדובר שוב עלינו כן

וזה טוב אנחנו מתאמנים ככה אתה עובר ברחוב
אתה רואה אישה אתה שומר את העיניים נאמה

לאשתך פנטסטי ואתה חייב לעשות את זה אגב
מי שמזלזל בזה לא לא יגיע לכלום אבל שלא

תחשוב שאתה צדיק גמור עכשיו בגלל ששמת
עכשיו ברזלים על העיניים כי יכול להיות

שמחר יתנו לך כפה ופתאום אתה תראה שאתה
נופל כמו שאנחנו רואים לצערנו הרבה דברים

קורים כל יום בתקשורת משהו אחר והרוב זה
אמת ו 90% גם לא יודעים על זה רוב מה

שקורה לא יודעים לצערנו איך זה יכול להיות
הבן אדם צדיק הבן

אדם החיצוניות מאוד
מסוכנת בלי פנימיות

אתה חושב שאתה צדיק ואתה חי בדמיונות ואז
נותנים לך כפה מלמעלה להעיר אותך אבל יש

לזה השלכות לכן שאדם עובד

בפנימיות הוא גם עוסק בכו שמאל בהכרת הרע
בגילוי

הקלקול ואז יש עליו גם שמירה כי הוא לא
בדמיונות יש לו בקרה הוא מאוזן הוא לא

מרחף הוא עם הרגליים על הקרקע יש אזה
בדיחה יפה אומרים תלמידי בעל

הסולם
זה קצת למתקדמים

אבל יש לי סטנדרטים בערוץ בכל זאת ומה

הבדיחה שכתוב רוב היום יהיה בקו ימין וקצת
בכו שמאל לא מובן זה דרך חסידות השלג צריך

יותר כו שמאל איך
נתקדם מה זה ימין להיות בשלווה בשמחה

ב בדימיון מודרך שלא לראות את החסרונות
אלא לראות מעבר וזה חשוב מאוד אבל מצד שני

אין אדם מתקן מה שאיין בו אם אתה לא רואה
את הקלקול לך תתקן אז אומרים חצי שעה ביום

לאו דווקא גשמית אבל אז נשאל את השאלה למה
חצי שעה ביום זה קצת אז אומרים שכי מי ש

באשלג ממילא השמאל שלו בטבעי הוא כל הזמן
אז הוא לא צריך לחפש יותר מדי שמאל כי

באופן טבעי כל הזמן הוא רואה ביקורת על
הדברים ביקורת בונה אם זאת למתחילים

ברוחניות הרבה פעמים הביקורת שוברת אותם
לגמרי וצריך להיזהר מזה לכן צריך ללכת לפי

הכללים רוב הזמן
בימין

ו מעט מהזמן בשמאל כי אצל אשלג ממלא יש לך
שמאל רוב הזמן אתה לא צריך לחפש אותו כמו

שרואים על אברהם אבינו שהוא חיפש את
הירידות אבל אנחנו לא צריכים לחפש אותם יש

לנו ירידות כל
הזמן ודיי לה מבין אוקיי אז

לסיכום ונקרא קצת מהאביר יעקב
תמר יהודה מדובר על מדרגות רוחניות גם בי

וגם בכם לא על סיפור
היסטורייה והם רצו לעשות שם בירור

אלוקי בדרגה שלהם ואנחנו גם צריכים להגיע
לשם כן שלא תבינו לא נכון כולם חיייבים

להגיע לתיקון ואיין פתור זה לא כמו ב לא
יודע בצבא אתה מקבל ג' אם פה אתה מקבל

גומל חסד לא
ג' אם אין לך גומל חסד אתה את לא מתקדם

זאת אומרת התנך זה לא היסטוריה מה זה מפה
נפשית שאתה עובר את כל התנך אתה צריך

לעבור את כל מה שקרה בנביאים בשופטים
במלכים דוד המלך גם דוד המלך אתה צריך

לעבור שאלה איך אתה וחה יש כל מיני גלשנים
אנחנו גולשים באינטרנט אבל יש גלשנים

ברוחניות גלשן סתם דחוה
לאם יש לך שנונים טובים אולי תגיע לגילוי

בים
החוכמה

אבל צריך לגלוש בתורה לא לא באינטרנט או
באינטרנט אפשר קצת גם באינטרנט אבל כנסו

ליוטיוב ני צינור לעצמי לטריק טוק לרגע של
גרם איסט א גרם מה עוד יש לנו א יש רגע של

גרם יש אני צינור לעצמי יש טריק טוק כי פי
וליבו לא שווים לכן זה נקרא טריק טוק אומר

לך משהו אחד אבל הלב שלו מחוון למשהו אחר
יש פייק בוק היום זה ספר המתים כמו במצרים

הם שדרגו את הזה יש את המטריקס את
המטוס את המט ווירוס בקיצור יש כל מיני

גלשנים אני היה לי בוגי שהייתי ילד לא
יודע היום זה איך זה נקרא

[מוזיקה]
א ספט איך זה נקרא יש לזה איזה שם לא לא

בקי
בגלישה כזה גדול כזה כמו של מצילים

בכל
אופן אז התורה היא מדברת על מדרגות

רוחניות אש אנחנו לממדים על יהודה ותמר
אני צריך לראות מה זה יהודה ותמר שבתוכי

בהתחלה אני רואה את זה באופן
כללי מאוד מאוד כללי ככל שאדם מתקדם הוא

גם רואה את הפרטים שבדבר ואת הדקויות
כי ה הכללי זה כמו כשההוא בא כאילו ממטה

למעלה זה כמו מדרגת
הדומם כאילו אני רואה את הדבר באופן כללי

בלי יותר מדי תנועה בלי יותר מדי רובדים
כמו שאתה לא מרגיש הבדל בין המצוות פחות

או יותר אותו דבר פה אתה לא מרגיש כלום פה
אתה לא מרגיש כלום אז אתה מתקדם בפנימיות

פתאום למצווה של ציצית יש טעם מסוים
לתפילין יש טעם אחר אבל אדם שהוא ענין טעם

א לחמניה מלוח הבורקס מלוח הכל אותו דבר
לא טעים אבל אם החוש מפותח אותו דבר

במוזיקה אדם שאין לו חוש מוזיקלי הכל נשמע
אותו דבר פופ שמופ

אדם עם דקויות
בתודעה באוזן הרוחנית הוא יודע לראות את

הצלילים העדינים את הקשרים ביניהם את
המעברים הוא יודע

ליהנות מהפרטים הזק
שבדבר אבל מי שלא מוזיקה

כללית בדרך כלל זה בום בום
בום אז זה גם נגמר מה יש מוזיקה קלאסית

יותר
מופשטת אז אותו דבר

ברוחניות תראו אגב דיברנו מה זה מוזיקה
בפנימיות בליקוי מאורן תורה ג נראה לי

ובכל אופן אותו דבר ברוחניות תומרת בהתחלה
אני מרגיש את התורה גם אם אני לא מ את

הפנימיות רק זה יותר יותר טוב באופן כללי
מדרגת הדומם התנועה היא כללית אפילו לא

רואים תנועה לפעמים כמו בדומם שאין לו
תנועה מצד עצמו ישל יש לו תנועה בתוכו

כמובן אבל כי הכל מורכב זתומרת מגם הוא יש
בו את ה דומן צמח חי שבו אז הפנימיות שלו

ודאי הוא בתנועה אבל ביחס לצומח הוא לא
בתנועה וכן על דרך זה

לכן אותו
דבר בתורה יהודה תמר אני לומד את זה באופן

כללי אני לא מרגיש את זה כל כך אבל שאדם
באמת עושה עבודה פנימית עם הזמן הוא הוא

חי את התורה זאת אומרת את הסיפורי
תורה הוא מרגיש הוא בקיצור זה הרי פוטר

הארי הקדוש פוטר הוא מרגיש את הסיפורים
הוא חי אותם כי זה הוא רואה את זה קורה

בתוכו הוא רואה את יהודה שבתוכו את תמר את
שמעון את יוסף בדרך כלל הוא רואה את פרעה

אבל בסדר יש
מדרגות אז לשם צריך לכוון עם זאת חשוב

לללמוד את הפשט גם כפשוטו ואני יש לי סדר
בזה אני לא מגיע אליו אבל יש לי סדר בזה

אפילו עם רשי ועוד כמה פרשנים צריך להכיר
את התורה צריך לספור את השערות בזקן כמו

שהרב פעם אמר אבל
תכיר גם את הלב של הבן אדם אם תספור לו כל

היום את השערות בזקן לא תכיר
אותו אז תפגוש

אותו אבל העיקר זה הפנימיות עוד דבר וזה
מתקדמים אמרתי את זה בורץ את הארי

הקדוש שחז לא לא למדו את הפשט בפשט הם גם
למדו את התורה שבכתב בפנימיות כמובן וגם

את הגמרא
א אז אז כל שכן כאילו פשוט היום אנחנו לא

עושים את זה אבל עם זאת אני אומר יש רך ך
ללמוד את זה בפשט לגמרי כי כי זה כי אנחנו

חיים גם בעולם הזה אתה צריך את הפשט
במיוחד לענייני הלכות אגב בענייני הלכות

יש עניין ממש למה הוא אפילו אומר בעל
הסולם שלא ילמד קיצורים אם יכול אם יכול

כן כי למה כי כי ההלכה ה זאת אומרת זה
בממש בעולם

הזה כי זה הגירוי לנקודה הפנימית אין
גירוי אחר כרגע זה הקודים של המטריקס יכול

להיות שישנו אותם בעתיד כרגע זה הקודים אז
אתה לא יכול להמציא קודים הוויפי לא יקלוט

אם לא לא תכוון
אותו אבל לא מספיק האנטנה תחבר גם את הלב

לאנטנה זה יפה שיש לך אנטנה אבל תחבר גם
את את הטאבלט את לוח ליבך לאנטנה ואם יש

לך סיבים אופטים כמו באצילות זה עוד יותר
טוב אוקיי עכשיו נלמד קצת

תורה למה אני קשוח
היום בגלל שכואב לי השיניים

לא שני לומד ותו רק שיניים לא קבות לי אני
תודעה שלי במקום אחר

בגלל סוג הפרשה ו שהצדיק מת והם יורדים
למצרים אני משנחאי מפרשת שבוע לכן אני

קשוח
אוקיי עכשיו

נלמד אז אני
קורא מהאביר יעקב זהו מביא את זה בשערי

תשובה המאמר כו מי שרוצה להרחיב ויאמר
מרבון

אשר אתן לך ואת אומר חותמך ופתילך ומטך
אשר בעדך אה כן אני מזכיר לפני שממשיכים

אני אשמח מאוד שתצטרפו
לטלגרם

שלי בכתובת הזאתי זה אשלח אתכם ללינק שאתם
יכולים להתחבר דרכו כי אני שולח שם

עדכונים יכול להות שאני אמשח ג אשלח ב
ההמשך מסרים מעניינים

אה אז כדאי לעקוב
רק א כל מיני כזה נראה לפי העניין אני

עושה את זה בקבוצות אחרות אבל זא אומרת אם
אם יהיה תנועה ויהיה עוד זה אז אני אשלח

גם כאילו כל מיני פנינים אפילו מרבי נחמן
אפשר לשלב כל מיני דברים יפים אז

תצטרפו אבל בעיקר כי היוטיוב ו זה העני
שלך וטיוב זה צינור העני האמיתי שלך כרגע

הוא בעולם העשייה אזה לא מראה לך את כל
העדכונים הוא מראה לך פרסומות יותר הו

מראה לך דברים של העולם הזה ת שיעורי תורה
הוא פחות מראה לך ב

בפיד אז כנסו לטלגרם כי ככה תוכלו לקבל
לינק ישר לפלאפון ו ולהתעדכן בשיעורים

שאני מעלה ובתכנים
אוקיי יד השם הפשוטה לקבל שוים כתב רבנו

ארי הקדוש שע רוח הקודש כי היא חסד דבינה
ותיבת תשובה רומזת על היד הפשוטה לקבל

השווים שיש בה חמש
אותיות ובמילוי יש שד אותיות כנגד חמש

האצבעות ו1 הפרקים

שביד ידוע כי שם אקה הוא באמא ושלושה
צירופים יש בו קסה קנה ושם קמג זה לפי

המילוי ועולים יחד כמניין החותם עם הכולל
יפה

יד במילוי דיינו עם האותיות שממלאות אותה
יהו ד עם הכולל כולל זה נקרא אחד שאני

מוסיף עולה באותו חשבון כי היד אגב יד ויד
זה גם כוח כי היד היא ידה של אמא אילה

ספירת בינה הפשוטה לקבל בחסדי את השובים
חותם ראשי טובות חוכמה בינה תפרת ומלכות

יפה והוא מורה על איחוד אבא ואמא ויחוד
זהרן פין שבכוח התשובה השלמה כאשר זוכה

ליד פשוטה לקבל תשובתו להביא ייחודים
העליונים

ביותר ש אני צריך לקנח את
האף כן הפסולת יוצאת מהראש במקום

מהגוף במצב לא תקין
אוקיי האמת בדרך כלל הפס צאת

מהאור אבל הקריירות מכבה את התאים אז ה
יוצאת ממקומות אחרים ב חורף

אוקיי כל זאת רמז לו תמר
ליהודה חותמך כנגד חותם שהו שלושת צרופי

שם אקש
באמא ופתילך כנגד מלכות שיש בה 10 פעמים

שם בן כנגד 10
פירותיה וחשבון 10 הפעמים עולה פתיל ומתח

כנגד זיר אנפין שתבע זה בגימטריה כחשבון
מה עם שם הווייה וארבה

יותיו היא מוצאת והיא שלחה אל חמיה לאמור
לאיש אשר אלה לא אנוכי רה ותאמר הקרנה למי

החותמת
והפתילים והמטה האלה ויקר יהודה ויאמר

צדקה ממני כי על כן לא
נתתיה לשולי בני ולא יסף עוד לדעתה בדרך

המז יבואר הפסוק כי בשעה שהגלה הקדוש ברוך
הוא את בני ישראל בגלות אמרה השכינה לפני

כיסא הכבוד האם יעזבו בני ישראל בגלות וא
ישכח כמותם והבטיח להקדוש ברוך הוא שיהיו

מצוות מיוחדות שהגנו על בני ישראל בגלותם
מה זה

הגלות אז יש שני
גלויות יש את הגלות הגשמית שאנחנו מכירים

כביכול ויש את הגלות הרוחנית מה זה גלות
רוחנית שאנחנו עסקים בתורה ומצוות שלא

לשמה למה זה נקרא גלות כי אי אפשר להגיע
להשגת אלוקות באופן הזה עד שנזכר את עצמנו

וזה גם מעכב את המשיח בניית בית המקדש וכל
העסק

עסק התורה ברית מילה ציצית ותפילין שאין
נקראות אות ובזכותה נגלו ישראל יפה אני

צריך תוש בעוד סבע

שנייה אל תשאלו אותי למה אני מלמד פרשה
אחרת הרי אן מקדם מאוחר

בתורה מה זה ברית מילה ציצית
תפילין אז אנחנו יודעים מה זה בגשמיות אבל

זה בא לבטא משהו בתודעה שאנחנו רוצים
להשיג

אז ברית
מילה זה החלטה בבשר להתנתק מגמל קליפות

הטמאות להעלות את הטוב שבנוגע ולמסור נפש
כדי להגיע לשמה באמונה למעלה

מהדעת
ציצית זה מה

שמציץ לאדם בפינות
ליבו להזכיר לו כאור מקיף

את המטרה שהוא צריך להגיע
אליה שזה אמונה או אהבה ותפילין זה צד

עקדת
יצחק שזה לא פעולות חיצוניות אני כן צריך

להניח תפילין בגשמיות כמו שאני צריך לאכול
לחם אבל לא הלחם נותן לי אנרגיה נפשית

הנשמה נותנת לי את האנרגיה זה רק מגרה בי
משהו האמת שאם אני בהמה הסברנו את זה

במטריקס וכל מה שדיברנו אז אני באמת אוכל
רק לחם גשמי אני טועם רק את הלחם הגשמי או

רק את התפילין הגשמיות אבל צדיקים הם יש
להם עוד עובדים שהם תואמים מהדבר וצריך

חושים רוחניים בשביל זה שני נקראות אות
ובזכותה גאלו ישראל כן אות זה חיסרון גם

אבל בעניין הזה אות הכוונה שזה
מסמל את

הדבר בצורה מאוד
מאוד מובהקת

וחזקה נמצא כי אף בשעה שבני ישראל שועים
בדין הוא מתעורר עליהם

קטרוג מלמדת עליהם השכינה הקדושה זכות
בכוח אותן מצוות ומבטלת מעליהם את הגזירה

יפה אז אם הם בזמן דין שזה נקרא לא לשמע

קטרוג זה הרצון לקבל שהוא מקטרג על האדם
כתוב

רגע איך כתוב
הוא יצר הרע הוא השטן הוא מלאך המוות מביא

בעל הסולם בהקדמה לפנים הורות

ומסבירות שהוא מפתא את האדם אחרי זה הוא
מקטרג עליו כי ממילא אי אפשר לקבל את

התענוג בצורה של יצר רע ואז הוא מלך המוות
גם כי הוא נגמר התענוג אי אפשר להחזיק בו

בצורה של
אנוכיות

אז זה ג מצבים הוא יצר הרע הוא השטן הוא
מלאך המוות זה ג' מדרגות של גילוי הרע או

קלקול
היא מוצאת כנסת ישראל

יפה שנגזרה עליה חובת
גלות שזאת כאילו תמר מה שאמרנו והיא שלחה

אל חמיה השכינה הקדושה לקודש ברוך הוא חמ
בגימטריה ג ששם שם קדוש של השפעה מאוד

גבוהה אחד מצירופי השם

הוויה לאיש אשר אלה לא מה שאמרה אנוכי רה
איש רמז לפסוק השם איש מלחמה השם

שמו בשירת הים אשר אלה ללא מה אלה אין
המצוות הנזכרות מה שאמרנו לא אנוכי ירע

ועדיין הם בניו הריון שון רור גם גם בשעה
שהתחייבו

גלות לכן רמזו המצוות הללו בהקרנה כי למי
החותמת רמז לברית מילה וגם שבת קודש וא

תפילין שאין אות ולמי הפתילים רמז למצווה
ציצית והמטה הוא התורה הקדושה נדרשת במט

פנים טהור
ומ אז

בעצם
האדם מרגיש הסתר פנים מהבורא מהמציאות

גלות גדולה במיוחד אדם שעובד דווקא כי הוא
מראים לו מה לתקן כולם חייבים לתקן אמרתי

אין
פתור השאלה באיזה

קצב וזה אחד אחד הדברים שהם בבחירה של
האדם זה העניין הזה אגב הרבה מלמדים

אומרים שאין בחירה וזה זה סיפורי ילדים
שהם לקחו מתורות המזרח וערבבו עם

הקבלה יש בחירה צריך להבין מה זה בחירה
צריך להבין מה ההבדל בין בחירה באמית

לרוחני לברירה גשמית לרונית אולי פעם אני
אעשה על זה

שיעור א אבל זה נכון שלצד הבהמה שבאדם אין
בחירה יש לו

בריירה אין לו בחירה רק לצד האדם יש בחירה
זה

נכון עיקר הבחירה היא

ברוחניות בחירה זה לא להיות הבורא ולעשות
מה שאני רוצה זה לא

בחירה האמת רק לבורה יש בחירה באמת אם
נדבר על ה היות ואף סיבה לא מכריחה אותו

כי אין אף סיבה מעליו ה בחירה שלנו היא
בתוך מסגרת מסוימת כמובן בתוך מחשבת

הבריאה כנעים כנשמות בתוך זה נתנו לנו
בחירה אז בזמן העבודה והתיקון אחד הדברים

החזקים שבהם צד הבחירה
ניכר זה למהר את הזמן של

התיקון כתוב או בעייתה בעיתה מלשון ע אבל
מלשון גם עתה שבועטים או אחישנה שתי

הדברים נכונים אגב ה מתקיימים
ביחד נקרא דרך תורה ודרך

אסורים

לכן אז בעצם רואים פה שהכל היה סודות זה
לא שהוא דיבר איזה

צנית מדובר פה על השכינה הקדושה שהיא
בגלות והיא נראית כצת נראת כ חיצוניות אבל

הוא בכלל רוצה פנימיות ונשמה ודבקות בבורא
והוא מרגיש שהוא רוצה את ה למת החיצוניות

אבל הוא בכלל רוצה להגיע
לשמה יש פה הרבה סודות ואז הוא מגלה שזה

באמת היה לשמה והיא נתנה לו את הסימנים של
העבודה הפנימית שמביאים לה לשמה אז רים

שיש פה הרבה מהלכים ומר יהודה כנגד שם
הביה והרבה אותיותיו צדקה ממני כי ממני

נמסרו להם מצוות אלו שעסקו בהם ותעמוד להן
זכותן ועל כן לא נתתי לשלה בני שלא יעזבו

בגלות עד כי יבוא שילו שזה המשיח ולא
יוסיף עוד

לדעתה דרשת חזל כיוון שידעה שוב לא פסק
ממנה מה דהינו שלא הפסיק הקדוש ברוך הוא

השגחתו מעל בני
ישראל אם כי זה קשה לראות את זה כי רואים

מלחמות אנשים דוקרים אחד את השני כל
יומיים מה מה קורה במדינה את הרוב לא

רואים זה
הבעיה שאלה אז איפה הקדוש ברוך הוא יש

אנשים יש להם ייסורים מחלות
נפשיים גשמיים דברים לא לא קלים אפילו

בגשמיות
ממש יש פה הסתרה זה נכון זה חלק

מהעסק היא מוצאת והיא שלךה אל חמיה לאמור
לאיש אשר אלה לא אנוכי

רע תחילת דינו של אדם בבואו לפני בית דין
שלמעלה לתת דין

וחשבון למדנו במשנת חכמים שהיא על התורה
הקדושה מדח אמרו חזל כי הקדוש ברוך הוא

אמר לבני ישראל שיקפידו על קריאת שמע
והנחת תפילין

ויעלה להם כאילו עסקו בתורה וכן אמרו
אפילו לא קרא אדם אלא קריאת

שמ שכרית וערבית כי הם לא ימוש דהיינו
שנחשב הדבר כאילו הגע בתורה ימן ולילה

נמצא כי כל אדם שהקפיד על קריאת שמע שכרית
וערבית ויניח תפילין כדי בי יוכל לעמוד

בתחילה דינו ו להצטדק על ביטול
תורה אז יאללה נניח תפילין ונלך לישון למה

להסתבך אלא הכוונה כמובן הם יעשה את זה עם
הכוונה

האמיתית וגם מדובר על המון העם הרי רשבי
היו שתי דעות שם

בגמרה אז ייה דרך הפרט ודרך
הכלל אבל אם ננסה אם ננסה לחבר ביניהם אז

כמובן אם אתה יכול לקרוא קריאת
שמע עם הכוונות הראויות אז אז כן אתה

בדבקות בבורא אתה לא צריך יותר מזה או
שאתה תבוא לקרור קריית שמ אתה תגלה שאתה

לא שם זה נקרא לעשות מהתורה תפילה
ומתפיחים

ואז אתה תלך לתורה כדי שתוכל לקרוא קריאת
שמע יותר טוב אחר

כך אבל באמת קריאת שמע זה לא רק בגשמיות
אבל גם זה נקודה מאוד יסודית שמחברת אותך

לפנימיות לכן מאוד חשוב להקפיד בזה שנזכה
וגם נכוון בזה קריאת שמע אפילו בפשט זה

דורש
כוונה

כתוב מצוות אינה צריכות כוונה זה לא
כפשוטו כאילו אבל הכוונה שם לא צריכות

כוונה לעניין המעשיות שבהן לעניין ההשגה
האלוקית שבהן ודאי חיבות כונה אבל קריאת

שמע הא צריכה אפלו כוונה לעניין המעשיות
אם לא כוון לא יצא כי זה מצוה שהא יסודית

אז יש מצוות שהם צריכות כוונה מוקת אני
מדבר בפשט עכשיו בפנימיות מה זה לכוון

בקריאת שמ שהוא באמת מכוון שהקדוש ברוך
הוא גדול והוא מרגיש את זה והוא

מוכן למסור נפש את המסטיק אנחנו לא מוכנים
למסור לחבר אז למסור נפש זה הצגה רוב

הפעמים נכון אבל מתוך שלא לשמה בא לשמה אז
יאללה תתחיל לעבוד זה מה שהוא אומר פה

תעבוד נתן לך את הסימנים תתחיל לעבוד
עליהם יבוא שילה בסוף אל תדאג הקדוש ברוך

הוא משגיח הוא שמר הכתוב היא מוצאת על
הנשמה יוצאת מעולם לעולם ומעמידים אותה

לדין
והיש שלך על חמ לאמור חמ בגימטריה סג שמ

של הקדוש ברוך
הוא לאיש אשר אלה לא מי שיש בידיו מצוות

אלו אנוכי רע ושייכות יש לי עם התורה
הקדושה כאיש עם אשתו ועוד מוסיפה ואומרת

הקרן עלמי החותמת והפתילים והמתה האלה כי
יש בחותם ברית קודש שבתות מועדים תפילין

פתילים אותיות תפילין גם
יפה והמתה רמז לקריאת שמע שיש מט אותיות

בפסוק שמע ישראל אם ברוך שם כבוד ויקר
יהודה רמז לשם הוייה עם ארבע אותיותיו

ויאמר צדקה ממני כי גלוי וידוע לפני כיסא
הכבוד קושי הגלות ודוחק העוני וצרכי

הפרנסה וממני יצאו דברים הללו דיינו
מהקדוש ברוך

הוא שתיחשב קריאת שמע והנחת תפילין כעסק
התורה על כן לא

נתתיה
לשלי בני כי כל זמן ולא בא מלך המשיח

פקדנו גלינו מגו גלותה כי זה עוד לא הזמן
אז בעצם אנחנו רואים שלכאורה נראה סיפור

כמו שחושבים על שיר השירים אבל בעצם זה
הכל סודות פה שהקדוש ברוך הוא בכלל מדבר

עם הנשמה עם האדם עם לב של

האדם זה הכל עניינים רוחניים ואת זה אנחנו
צריכים לקחת מהסיפור

הקרן עלמי החותמת והפתילים והמטה האלה וקר
יהודה וימר צדקה

ממני שלוש מצוות מיוחדות ניתנו לבני ישראל
דבר יום ביומו מזוזה ציצית ותפילין

יפה ואין חותמו של מלך אשר הובע בנו ו
בכוחן יתעורר האדם לחוש עצמו כאחד מבני

החלה ד מלכה ועל כן ינצל מעצת היצר כי איך
יוכל לעקור ממחיצה המלכות והקדושה לנטף

עצמו בנגי עוונות זה מצוות מיוחדות במיוחד
שמכוונים אני לא מדבר על כוונות וייחודים

את הכוונות הפשוטות שזה לא של החיצוניות
של פנימיות התורה וצריך ללמוד את זה בזוהר

ב בכתובים
בחסידות למה זה חשוב כי המצווה היא כמו

מראה לנשמה התפילין הציצית זה כמו מראה
אבל אתה רואה במראה הזאתי באספקלריה לפי

העבודה הפנימית שאתה עושה אז כשאתה תיגש
לתפילין האלה עם הרבה עבודה פנימית זה יו

תפילין אחרות לגמרי אין הבדל בין צדיק
לרשע אפילו אם הרשע ניח תפילין יותר יקרות

ההבדל הוא בתודעה שלהם בכוונה
הפנימית אז פתאום המצוות המאוד פשוטות

האלה שאתה בא אלהם עם
כוונה פתאום זה משהו אחר כל אחד נכנס

לסוכה

אחרת כאשר שומרים בני ישראל כראוי את שלוש
המצוות הדושה מלמדת עליהם זכות וממליצה

באדם
יושר שמירה זה עניין גם של עירת הרוממות

לא שמירה גופנית בשביל שיהיה להם פרנסה
טובה לא לא אפשר להתחיל מזה אבל לא זה לא

על זה מדובר שמירה הכוונה לשמירה
הרוחנית ואומרת לקדוש ברוך הוא הבת הוראה

בניך הזהירים זוזים בחותמות שלך והקרנה כי
מכלים ומתאמצים ם לעשות רצונך אז בעצם כל

הדבר בין יהודה לתמר זה בעצם זיווג בין
הקדוש ברוך הוא לשכינה הקדושה בין הנשמה

לגוף סודות
עליונים חותמת רמז לתפילין כי יש בתיבה זה

אותיות תת מוח כנגד התפילין המונחים על
המוח

יפה והפתילים הם ארבע כנפות הציצית ו
גדילים שעליהם והמתה בגימטריה מזוזה יפה

והקר יהודה רמז לקודש הברוך הוא כפי שאמרו
בגמרא יהודה שקידש שם שמיים פרסייה זחה

ונקרא כולו על שמו של הקדוש ברוך הוא וומר
צדקה ממני מקבל לימוד הזכות ו מליצת

היושר אם מוצאת ואיש שלך אל חמה לאמור
לאיש אשר אלה לא אנוכי רה ותאמר הקרנה למי

החותמת והפתילים והמטה האלה ויקר יהודה
ויאמר צדקה ממני כי על כן לא נתתיה לשלו

בני ולא וסיף עוד לש בני ולהוסיף עוד לדע
אותה

אקי
כאשר נאלצת השכינה הקדושה לרדת מעולם

האצילות לעולמות בריאה יצירה ועשייה גדול
ורב וצרה הו בבחינת מיטה עולה מה זה

השכינה האהבה היחד
החיבור מה זה שיורדת שיש אסתר פנים יש

סיני יש

פירוד רוב הזמן היא יורדת זאת אומרת אם
אנחנו לא עושים את

העבודה מדובר מסד ה כמובן לא מדובר על
השכינה לכש עצמה אלא מדובר על התפיסה שלנו

את השכינה את ההרגשה שלנו מדובר מצד
הכלים

אז רוב הזמן היא במצב של נקודה כאילו
בלילה באסתר על ידי התורה או המצוות

בעצם מגדילים
אותה זה התפקיד שלנו כדי שנהיה שותפים

בתיקון אז כל התפילות כל החגים כל
העניינים השבתות יש לזה הרבה משמעות

אנחנו לא רואים את זה בפיזי תמיד זה כמו
משהו

קוונטי הלו שבירת הכלים בא ניתחו ניצוצות
הקדושה מאצילות וירדו לעולמות ביאה נקרא

גם מיתת המלכים שבירת הכלים הזאת קיימת
בנו כדי שיהיה לנו מה לתקן כי אם לא נתקן

לא נהייה שותפים נקראת גם מיתת המלכים כי
היא בבחינת מיטה

ממש וזה קיים בנו ומוסתר בנו בתת מודה
אויש לנו חטאים מגלגולים קודמים אבל זה

מתגלה לנו בחלקים שלא נתחרה אבל בלי דרך
עבודה פנימית בלי דרך תורה בלי עבודת

מידות
אז בסוף הנחש יוצא מהאדם וצריך להיזהר מזה

כי כולנו נגועים בחטא אדם
הראשון ואם לא מתקנים את

זה אז היצר האנוכיות תבל אותנו לא משנה
איך נשחק אותה

מבחוץ בתוכנו זה יוכל

אותנו ועלו בכל יום התעלת השכינה לאצילות
בכוח מעשה הצדיקים דהיינו שהם לומדים תורה

בלילה
ומתפללים ואילו בלילה היא נתחת ומתחילה

לרדת כוונה
מ שצ צת הכוכבים שקיעה וכולי כאשר בחצות

לילה היא נכנסת במלואה לעולם
הבריאה ואז היא נוהמת וצועקת אל דודה אשר

חקה ממנו
והנה כתב רבנו הארי

הקדוש אגב יש קטע שדיברתי על זה תיקון
חצות לפי הביר יעקב כדאי להסלים שמה גם זה

נותן פה נקודות יפות שדיברתי שמה בפירוש
הפסוק אלה הזכרה שבחל נפשי כי יבוא בסח

אדם מבת אלוקים כי אלה הן אותיות אלה
הנפרדים משום אלוקים

כן מי אלה שם אלוקים מתחלק אזכר ושפחה עלי
על י היות י שנלקחה ועד אדם עדד מ כנגד מ

של אלוקים שרחק ב ם עולם האצילות דיינו
ממקום האהבה והשלמות אבל היא חייבת לרדת

כי כי אנחנו צריכים לתקן צערה הגדול של
השכינה הקדושה הוא בגין עוונותינו הרבים

אשר גרמו לזאת מה זה עוון הגאווה

ואנוכיות ויש לזה הרבה השלכות בד בבד היא
מזכירה את המצוות שמקיימים בני ישראל

מצווה מלשון ספת מלשון חיבור מדובר כמובן
על מצוות שמסכים כדי להגיע לשמה בפרט אותן

מצוות שהם מוסרים נפשם להחזיקם בכל תוקף
ועוז ועל כולן היש לנחת רוח מהצדיקים

הקמים בחצות לילה להשתתף בצערה ו לעסוק
בתורה בחצי הלילה האחרון כן ראו ענייני

דוד המלך

בזוהר היום אנחנו חלשים לא קמים בחצות ואם
קוב לנו השיניים גם גם לא קמים אחר כך אבל

בגדול בשלג נהוג לקום בשלוש וחצי

ארב זה לא סתם החצות זה זמן קוסמי מיוחד
כנגד ספירות העליונות והמקום שהם נמצאים

זה הכל סודות מאוד
עמוקים לכן דוד המלך היה קם בחצות יש בזה

הרבה סודות
עמוקים עם הרבה השלכות זו כוונת הכתוב היא

מוצאת על השכנת וזנו היוצאת מעולם האצילות
כרמז טובת מוצאת בגימטריה אצילות וסופת ו

מוצאת בגימטריה לעולם הבריאה
יפה עם התיבות כאשר השלימה יציאתה וירידתה

מצילות לבריאה בחצות לילה זי והיא שלחה אל
חמ חמ בגימטריה

סג ואומרת לו לאיש אשר אלה לא אנוכי ירע
כי הם אבקה את התרחקות מהאדון הגדול שנוקו

שלו כדי לעורר רחמים עליה היא מזכירה
ואומרת הקרנה למי החותמת כנגד חותם הברית

קודש כן חותמת בגימטריה זהו השבת וגם יום
טוב עם הכולל והפתילים רמז לציצית ותפילין

והמתה תורה נקראת עץ חיים ונדרש שלתת פנים
והנה למי החותמת עם הכולל בגימטריה הקימה

לתיקון חצי הלילה יפה
מאוד הם כל הדברים ששוגר מנהמת השכינה

לדודה מעולם הבריאה לעולם האצילות כדי
שיסמוך נפילתה וישנה על מכונה ועוד רומזת

במה מרה לאיש אשר אלה לא הנו רמז לאותיות
אלה למי החותמת רמז לאותיות מי כמבואר לאל

שהשכינה מוקת את הפרדת האותיות בשם אלוקים
מי זה צד ההשפעה אלה זה הכלי קבלה זאת

אומרת שהם לא באחדות הרצון לשלם ואז
הקליפות נאחזות ויש

קלקול וצריך לחבר אותם אבל הם יכולים
להתחבר רק במצב

מתוקן אז מי שעולה כל תחנוניה ויקר
יהודה רמז שם הביה עם ארבע אותיותיו ויאמר

צדקה ממני כי ממני יצאו דברי הצדק הללו
שבגין מצוות ומעשים טובים שמקיימים בני

ישראל יהיה סמך לנפילתה ותיקון לגלותה עוד
יבו דברי רבנו הארי הקדוש בביאור מזמור

כאיל תהרוג ה מזמור ינחה שם ביום צרה ש
הראשון הוא נעי צרה של השכינה הקדושה

והשני הוא מענה הקדוש ברוך
הוא

והנ ראשי תיבות ינחה שם ביום הוא שם
יבק והוא קרוי בזוהר הקדוש שמה שלים כדברי

רבנו הארי כי צירוף שמות הווייה עם אלוקים
הוא שם

יבק

יפה קשור גם למעבר יבוק בטח ואין לכם שם
הכולל כל העולמות כשם זה לכן נקרא שם זה

שמה ש שלים באותו מזמור רמז שם יבא כמה
פעמים ראשי תיבות קודשו בגבורות ישה

הגימטריה של ראשי הטובות ונפלנו ואנחנו
קמנו ואנחנו קמנו ונתעודד

יעננו ביום קרענו וכולי כמו כן נרמז שם בן
במזמור זה כמה פעמים ראשי תיבות נרננה

בישועתך מתחיל בב ונ הגימטריה של סופי
הטובות שם אלוקי

יעקב יעננו ביום קוראנו אה הגימטריה של
ספר התב יתכן בדרך רמז שלשון המענה כי על

כן לא
נתתיה לשלה

בני מכוון כנגד שני השמות בן יבק שכן שלה
עם הכולל בגימטריה שלוש פעמים יבק הובני

רמז לשם בן והוא מה שמשיב הקדוש ברוך הוא
לשכינה בלשון תמיה וכי לא נתתי לה שילה

בני אל לא נתתי לעזר וסמך משמות יבק ובן
ממילא ולא יסף עוד לדעתה שלא פסק מ לזכור

אותה
בגלות הבטחה ניתנה עלעל השכינה הקדושה

מידי לילה בשעת חצות כאשר היא מצטערת
ומבכה את

התרחקה בשעה שהצדיקים מתקנים אותה בשפות
בצערה ובתורה שוגים בה ספה להיפדות בתיקון

הגמור והשלם
הבטחה זו רמזה כאן שכן בסופי תיבות ולא

יסף עוד לדעתה הם מפדה יהי רצון בעגלה
ובזמן קריב

אמן אוקיי אז הרבא שומר על זה גם נראה לי
במאמרים על

חנוכה
ש מי שרוצה לזכות למשהו בחייו הרוחניים

זאת אומרת הזמן של חצות זה זמן מסוגל
מאוד של לימוד

פנימיות גם כתוב בפשט שאין זוכה בתורה
בכתרה של תורה אלא מי שמקדיש ללות אבל גם

בלי זה אומר שזה זמן מיוחד להשגת אלוקות
א וגם מגן על העולם מחזק את הפנימיות אין

שאלה פה אבל פרוותה פרוותה מצטרפת כמובן
אבל זה לא סתם העניין הזה האביר יעקב מדבר

על זה הרבה הזוהר דוד המלך בעל הסולם
הרבש רשבי לא

סתם
שזכה כדאי לראות דיברתי על חצות גם בהקשר

אחר של אביר יעקב על לימוד תורה בחצות
לילה היה שם כל מיני חידודים ותובנות אז

תשלימו את זה שמה אם יהיה לי כוח אני אחבר
את הסרטון אחר

כך אוקיי אנחנו לקראת

הסוף אז אולי רק נסביר את הביית

האחרון אם היא מצטערת ומבוקה אבל לא על זה
שאין לידה ושניצל אלא ש רחוקה מהקדוש ברוך

הוא שכולנו אנוכיים ולא באמת אוהבים את
הזולת ורק הרצון לקבל מעניין אותנו אם

אנחנו מבינים שאנחנו
בגלות ואם לא נבין יוריד אותנו לגלות כדי

שנבין כי אין אדם מתקן מה שאין בו
אז אם האדם מבין שהוא רחוק והוא עוסק

בתורה כדי להתקרב מי שאין לו יצר הרע לא
צריך תורה

אגב מי שאיין לו יצר הרע לא צריך תורה

בזכות זה דווקא זה מביא את הזיווג ואת
הגאולה אוקיי אני מדלג

רגע רק

שנייה

אוקיי ר והגש אליו יהודה וומר בי אדוני
דבר נעבדך דבר באוזני אדוני ואל יחר אפך

בעבדך כי כמוך כפרעה
רזה ביקש יהודה לגלות יוסף הצדיק בביאור

מעשה

תמר כי משמיים סובבו שמאה ביאה יצא דוד
המלך עליו השלום שהוא רגל רביעיית ש

במרכבה וי אות ד'
הנוספת

ביהודה יש בו גם צד של ד' מלשון דלות כי
יש לו תיקונים שהוא צריך לעבור עוד וככה

מזלו בתיבת ידבר
נעבדך באוזני אדוני

עבדיך דבר עם התיבות בגימטריה הוא רביעי
רמז לדוד המלך שהוא רגל רביעית ש במרכבה

ועוד המ זה בטובת דבר שכאשר תמירו ד'

בת ששתיהן ממוצא הלשון ועוד ב תוחלף במ
ששתיהן ממוצא השפתיים הראה לנו תמר כדי

שישים ישב ליבו לרז הגנוז במילותיו של
יהודה הקדים ואמר ידבר נעבדך דבר

באוזני אדוני כי תבת באוזני גימטריה

סוד הברא ידה יהודה כי עליו לבאר ליוסף את
מעשה תמר ולהסביר על מה עשה השם ככה שיבוא

עליה בדרך איסור והוא כפי שבאר רבנו הארי
הקדוש בסוד הנשמות הקדושות שכן

דבר טמה הו בעיני בשר כיצד נולדו שמות
צדיקים קדושים להורים רשעים

[מוזיקה]

וטמאים כאברהם אבינו עליו השלום שנולד
מטרח קומר ועושה פסלים ר כי בעת שבירת

הכלים נפלו אורות גדולים ושבו בין הקליפות
המסואב והקליפות שומרות על אותן נשמות מכל

משמר ואינן מניחות להן
לצאת כמו פטריה ששומרת על המערך כדי שתוכל

לאכול כי כל עוד יש נשמות קדושות אשוק תחת
ידי הקליפות יש להן מזה חיות והנאה עצומה

כי הם מצד עצמם לא יכולים לקבל הנאה כי
אין להם מסך עצמי הם לא מייצרים הם

גונבים ואילו בצעת אותן נשמות מהם נפשן
בהם תתעטף ברע וצמה לא יקבלו אור למה כי

אין להם אור מצד עצמם למה נתנו להם בכלל
את האפשרות לינוק כי יש בזה תפקיד הם

שומרים על הפרי ומאמנים אותו כמובן יש
סוגי קליפות יש קליפה דקדושה יש קליפה ד

דלא קדושה יש כל מיני
רובדים וכדי להרים על קליפות תיקן ורה

עלילה עצה גנוזה לזווג גופים טמאים
ולהוציא מאותו זיווג את הנשמות

הקדושות באופן שכזה הקליפות אינן חוששות
ובטוחות הן שהנשמות ישאר נ בחזקת טומאה

ואינן מעלות בדעתן כי מאת השם היייתה זאת
לסמה עני הקליפות לבל תנ כי נשמות קדושות

אלו עתידות להיחלץ מכבלי הטומאה סליחה הו
לעיר ארץ ודרים בקדושת עושים לקליפות כיפה

אדומה לכן כאשר ראו שטרח שהיה מגדולי
עבודה זרה בעל אשתו

נידה לא הפריעו לנשמת אברהם אבינו להיחלץ
מתחת ידי הנם חשבו שהוא משלהם כמו משה היה

איש
מצרי ועל פי דברי הארי הקדוש יש להגיד כי

גם נשמות פרץ
וזרח בני יהודה היו נשמות קדושות ונשגבות

שהיו שבויות בשבי
הקליפות למשל האדם וף חייו היה חילוני ולא

מבין
למה כאשר כתב הארי הקדוש שריה מובהקת

להיותם צדיקים קדושים מכך ש מעמידו את דוד
מלכנו עליו השלום וכל הולדת דוד המלך

היייתה בצורה כזו כמאמר הפסוק אין בעוון
חוללתי ובחטא יחמתני

עמי נמצא כי הקדוש ברוך הוא וך הוא בעומק
מחשבותיו סובב את סיבת הולדת פרץ וזרח על

ידי מעשה תמר כדי לסמ את ען הקליפות שבר
אותם כי הזיווג נעשה בדרך שאנה מותרת

יניחו לאותה נשמות לצאת אולי ניתן גם
חידוד על דרך החסידות א זאת אומרת הלא לשמ

זה הקליפה והרבה פעמים האדם מתחיל בלא לשמ
כי אם הוא תחיל בל שמה הקליפה לא תיתן לו

פשוט לעבוד לא תיתן לו לברר את ניצוצות
הקדושה

אז הוא מתחיל בלא לשמע אבל פתאום הוא מגיע
לשמע והוא לקח את כל הניצוצות קדושה לצד

הטוב אבל זה גבול דק לפעמים למה כי כמוך
כפרעה גם פרעה הקדוש ברוך הוא מכביד את

ליפה נותן לו הרבה כוח אבל זה כדי להמן
טוב שלא יהיה איימון מזוייף כדי לתת מקום

בחירה

אמיתי
לכן הרבה פעמים האדם בא לתורה דרך הרבה

קליפות
והוא גם יכול שיהיה לו סם המוות כמובן לא

ידח ממנו נידח גם אבל בדרך החיוב אבל הוא
מתקן את כל הקליפות האלה ומעלה למדרגה

מאוד מאוד גבוהה את התיקון כי אין אדם
מתקן מה שאין בו אז זה מין מסתערב כזה

אנחנו מסתערבים בקליפות
בקיצור אבל כדי לתקן לא תתבלבל תלך סטרב

ועוד תתנצל לנו או תתאסלם לנו לא תישאר
יהודי

פשוט תעשה את התיקונים

אוקיי אוקיי אנחנו לקראת

הסוף כאשר עמד יהודה ותיראה את עצמו בפני
יוסף על מעשה תמר להוכיח כי צדיק הוא

במעשיו ולא פגם בבריתו חס
ושלום ביקש להפריך תימה שאולי תתעורר בלב

יוסף שכן קדושת הברית

ושמירתה ערבה וסגולה למלכות כאשר זכה יוסף
למלך על מצרים בזכות עמידתו בניסיון ואם

כן הית יסף מדוע עדיין לא זכה יהודה
למלכות מדובר פה גם על בירורים בין הלב

לשכל
הישר ש הבירורים האלה הם באו בשביל יהודה

לא פחות

מבשבילה צד הלב הוא ניגש לשכל הישר או
לשכל

האלוקי הרוחני שיוסף מייצג אותו ואז הוא
מברר את עצמו מאיפה הוא פעל למה הוא

פעל על כך באה תשובתו של יהודה כי כמוך
כפרעה דהיינו שיש ביוסף בחינה הקרובה

לבחינתו של פרעה ולכן ראוי הוא למלוך
במצרים וכך התקן והגל את בחינת הכבושות

תחת פרעה הרשע מה שאין כן יהודה שמלכות
מוכנה ומזמנת לימים יבוא כאשר תיקון מלכות

בית
דוד

לכן יוסף זה מלכות המשיח בן
יוסף ויהודה מלכות משיח בן דוד אבל בזמן

התיקון זה צריך להיות לפי
יוסף לעתיד לבוא זהה בבחינת יהודה דומה

לזה שמשה רבנו לא עלה לארץ כי זה לא הזמן

עדיין רק
שנייה אני מדלג טיפה כי שלוש פעמים בן

בגימטריה יוסף ושלוש פעמים בנן שלושת רופי
שם

אלוקים באופן של פשוט ומילוי דמילוי ועוד
כתב רבנו הארי כי כשם שיוסף הוא מצד הגרון

בפנים פרעה הוא מאותו צד מאחור כן הוא
בעורף שמו מעיד עליו שהוא אותיות העורף

פרעה מלשון עורף על פי זה מובן וגלוי כי
שייכות יש בין יוסף לפרעה זה לעומת זה עשה

האלוקים ולכן מצא חן בעיניו ושמח בשמחה
גדולה ומנה למשנה למלך ומסר לו את הבעתו

כי שורשם באותו מקום כאחים שנם נפרדים הם
אגם שהי נקראת יוסף היא מהקדושה ו פרעה

יונק ממקום הקליפה הוא שמר יהודה ליוסף
והליכה פך בעבדך לטעות עליי שלא זכיתי

למלוכה ותשבור שפגמתי
קדושי ולא הי כי כמוך כפרעה ולכן יעטה לך

המלוכה במצרים ואילו אני מוזמנת לי מלכות

לישראל אז יש זה נקרא גם משה
רבנו משיח עשיתי על אזה שיעור מהזוהר אז

תראו את זה שמה יש שם הרחבה
בעניין

ובעזרת
השם

שנזכה למשיח בן יוסף שזה ההכנה למשיח בן
דוד וצריך את שניהם גם

מתאחדים ומשה רבנו פלוס
אהבה גימטריה משיח אני

חושב שנזכה בעזרת

השם לגלות את הפנימיות את ה גלות וגם לצאת
מהגלות לזכות לגאולה לגילוי פנים להשגחת

הבורא על בריותיו לאהבה חיבור
ואחדות ולעלות מעלה בתורה הקדושה

בפנימיות
במידות ובחיבור באהבת ישראל אהבת

חברים ונתקרב ליעדנו אמן
ואמן תודה שבת

שלום

שלום
לכולם היום מי רוצה תעביר

יעקב רבי יעקב אבוחצרה

זצוקל נלמד קצת
מכתבו כדי תקלל בו שבעצם הזיכרון זה

מהצדיקים זכרון הצדיקים אנחנו זכרים אותם
יותר בשבילנו מאשר בשבילם זכרון זה נקרא

רשימה
אז

הזיכרון מחבר אותנו אל
הצדיקים שאלה כמה מקום אנחנו

נותנים בליבנו בנפשנו כדי להתחבר אליהם
מכיוון שהשוואת הצורה מקרבת

הרוחניים והן אני והוא יכולים לדור במדור
אחד כאשר הם בשינוי צורה אז שנזכה באמת

להידבק בפנימיות הצדיק שזו דבקות האמיתית
ואיך נידבק בפנימיות הצדיק על ידי תורתו

כמו שכתוב שצדיק שלומדים את תורתו
שפתותיו מדובבות בקבר משהו כזה מה זה

אומר ייתכן שנפתח עכשיו ונעשה השוואה
חלילה ויכול להות שהשפתיים מבחינה פיזית

לאז
זו אז מה זה

שפתותיו
אלא שפתותיו אין הכוונה ל רק לשפתיו של

הגוף יכול להות שזה לא
יזוז

אבל מה אנחנו עושים עם
השפתיים כמו נשיקה נשיקה זה נקרא זיווג

תדיר ולא פסיק או זיווג של

חיבור לכן כאשר
א אנחנו לומדים את תורתם של

הצדיקים כוח הפועל בנפעל
מתקלים במחשבות שלהם בזכרונות שלהם

בשאיפות
שלהם אז בעצם אנחנו יכולים להתקל ולהדבק

בצדיקים אפשר לקרוא לזה מעין יבור

נשמה כמובן יש

מדרגות בגלל שזה צדיק כל כך גדול אז אני
אעשה סדר

ודייק שאנחנו הרבה פעמים מנסים להידבק
בגשמיות של הצדיק עכשיו זה דבר שאגב אפשר

להשתמש בו קצת זה לא דבר נורא גם לגשמיות
יש ערך אבל כאשר עושים את זה

העיקר זה אומר שאני לוקח את הלא לשמה ואני
עושה אותו

מטרה שזה הפוך לגמרי כי כל המטרה של
להידבק בצדיק זה כדי להשפיע לו נחת רוח

כדי ללמוד דרך הצדיק להיות
משפיע

להיות מתבטל לחכמים להיות פועל באמונה ועל
ידי זה שאני כפי שמביא בעל הסולם במאמר

לסים הזו על ידי זה שאני מתאמן בזה דרך
הצדיקים לאט לאט אני

גם יודע לקחת את זה למקום האמיתי שזה
הדבקות בהשם

יתברך לכן ודאי הצדיק באופן פרטי לא
מעניין אותנו אנחנו לא

א בקים בצדיק עד גדי כך שהשם של משה רבנו
אם אני זוכר נכון לא מוזכר בהגדה למה כי

הוא הגואל באמת כמו שהרב אמר
בזוהר משה פוס פלוס אהווה גימטריה

משיח אבל הוא גואל כזה גדול ד אנחנו
עלולים לחשוב

שהוא הגואל עצמו הוא רק שליח של הבורא אני
ולא אחר אני ולא שליח

לכן צריך להבין
בדיוק זה לא משנה אם זה רב ואם זה מקובל

ואם זה כל אחד זה רק
צינור שככה יכול לסייע לנו בזכותו דהיינו

בזכותו להעביר את התפילה שלנו להעביר את
הבקשה שלנו אבל אם אין השוואת צורה לצדיק

אז אני לא יכול באמת להתחבר איתו אז אני
יכול להתחבר ברמה מינימלית וזה גם מכובד

ודבר גדול אבל בגלל שזה צדיק כל כך גדול
אז אנחנו לא נדבר על הניסים שהוא עשה

או על פעולות כאלה אחרות בוודאי הסיפורים
עליו רבים מנ הים כראוי

למעלת אבל אנחנו נתעסק יותר בפנימיות של
הצדיק כדי שבאמת נגיע לדבקות במקום

הראוי שלשם ודאי כל הצדיקים

מכווננים אבל אנחנו תמיד
מתפללים רק לקדוש ברוך הוא לא חלילה לצדיק

כי זה יכול להיות עבודה
זרה וזה לא שונה מעגל

הזהב אלא זה אמצעי להידבק בהשם יתברך
אמצעי להתכלל

בהשם וזה מה שאנחנו עושים פה אז בעזרת השם
נלמד טיפה מתורת הצדיק כדי להידבק

בו
א האמת השנה אני בעיקר התחלתי לעשות קצת

סדר על הכתבים שלו בעזרת השם אז אנחנו
נלמד את זה

ביחד ככה ובזכות זה זכרו יגן עלינו דינו
הוא יתן לנו את המגן שזה המרחב

הנפשי להגיע לשלמות ולהדבק
בצדיק

עכשיו כמה מילים
קטנות על האביר יעקב זצוקל

מה שאנחנו נלמד היום טיפה מפיתוח חותם מה
שמיוחד באביר

יעקב וזה באמת ייחודיות גדולה מאוד לראות
את זה שהרבה ספרים מדוברים בשפת

הענפים מה זה שפת הענפים שפה של
משלים מדברים איתנו דרך העולם הזה אבל

בעצם הם באים להעביר לנו רעיון רוחני מעבר
לזמן

ומקום עכשיו במדרשים בהרבה דברים בכלל לא
מדברים איתנו בעולם הזה אז רק משל הרעיון

פנימי גבוה וכל דבר
לגופו זה מאוד ייחודי לראות בדורות

האחרונים צדיק שבאמת מדבר איתנו ויש עוד
צדיקים ודאי

גדולים שעושים זאת אבל זה מאוד נדיר
ומקסים לראות צדיק שמדבר איתך בשפת הענפים

אבל גם מוריד את זה אליך בלי לאבד את
השורשים וזה דבר עצום כי לא כל צדיק יודע

לעשות את זה או רוצה לעשות את זה או יש לו
את הרשות לעשות את זה הרבה צדיקים מדברים

איתך בקודים אתה יכול להבין את זה גשמית
לגמרי תקראו את הספר שומר אמונים מספרים

של רבי חיים ויטל אפילו כתבי
הארי אפשר להבין את זה ברמת עבודה זרה

חלילה עד כדי כך וזה הסיבה גם אחת הסיבות
האמיתיות לפחות

שבאותה
תקופה היה אסור ללמוד קבלה שלא יגשים את

הדברים ואנחנו עושים את זה הרבה ברוך השם
בעל הסולם מנה מאיתנו נתן לנו

ממש סולם אמיתי ואיתן לא להגשים את הדברים
ובאמת רואים צדיק הזה שהוא לא ממזמן היה

ביננו ומעביר את הדברים בשפה רעותה בשפה
פנימית בשפת הענפים בשפת הרמז הגימטרי

אבל מביא את זה בצורה שגם אדם
פשוט יכול להתחבר לפנימיות

הדברים וזה דבר עצום ולא מובן מאליו
בכלל בדורות האחרונים כי למעט בעל הסולם

ועוד כמה צדיקים רוב ספרי הקבלה הם בשפה
מאוד גנוזה שמי שלא בא ל הסגה לא מבין

אותם ויכול להבין אותם אפילו הפוך
לגמרי אז זכות גדולה זכינו באמת

צדיק שממש הוריד לנו את ה דברים בשפת
פנימיות

התורה אגב נביא משהו קטן מהרמבם שזה גם הי
רצית

שלו אנחנו גם פרשת שמות ממשה עד משה לו קם
כמשה כידוע

אה נגיד את זה בקצרה
אבל

הרמבם רוב הדעות אומרים שהוא לא היה מקובל
או שהיה רק מקובל בסוף ימיו אז הסברתי את

זה בסרטון אחר שאתם יכולים לראות באתר אבל
בקצרה נגיד את הרעיון

ש קודם כל כל הצדיקים היו בעלי השגה זאת
אומרת שהם השיגו מעבר זמן ומקום את

המציאות הרוחנית הגיעו להשגות
אלוקיות כפי שאומר רבי חיים ויטל כי לא

לחינם כפי רצונם פסקו תמ טהור איסור והתר
כשר ופסול אלא מתוך פנימית התורה כנודע

ובעוד עשרות מקומות כתוב וכל התורה יסודות
עליונים וזוהר בעלותך אומר שמי ש חושב

שהתורה בא לספר סיפורים טיפח רוחו דהיינו
שאבד את כל הרוחניות שלו וישאר

בגשמיות אז זה דברים
ידועים אז מה מה ההבדל בין בעל הסגה

למקובל
האם הרמבם היה מקובל היה בעל השגה אז קודם

כל הוא היה בעל
הסגה גם חכמי הפשט היו בעלי השגה עצומים

רק [ __ ] בית המקדש נהיה נתק אז אנחנו
היום באופן רגיל לומדים גמרא לא בפנימיות

כפי שזל ודאי
למדו אז יש ערך גם ללימוד החיצוני של

הגמרא זה לא ערך עיקרי אגב אבל יש לו ערך
אם כי אי אפשר להוציא הלכות מהגמרא ברוב

המקרים אבל זה מחדד את השכל זה נדבך בנפש
היהודי וזה גם

חשוב וצריך גם להגדיש לזה
זמן אבל זה אנחנו ה צדיקים למדו את הכל

בסודות עליונים הם לא למדו על שור וחמור
גשמיים על עץ ואבן

גשמיים למדו את הכל בסודי סודות וכל הגמרא
מלאה סודות עצומים אנחנו רואים שהרב מביא

לנו מדי
פעם טעימות

מהדברים לכן ההבדל עכשיו מה רמת ההשגה שלי
מקובלים הם מגיעים להשגה הכי גבוהה שאפשר

יש המון השגות אחרות אנחנו רואים גם שבעל
הסולם והרב ש גם מצטטים הרבה את הרמבם כי

הוא באמת היה בעל השגה עצום וגדול וגם אם
הוא לא היה מקובל הייתה לו נשמה עצומה

גבוהה אז מה ייחודיות של
מקובל שמי שהשיג את שפת הקבלה אין הכוונה

רק
לשפה של מילים פיזיות היום אנשים יודעים

הרבה שפות אל השפה זה עניין של התקשרות של
תקשורת עניין של השגה של מוחין חוכמת

הגבלה היא מייצגת את מדרגת החוכמה את
ההמשכה של בחינה

ד' שזה ההשגה הכי גבוהה שאפשר להגיע ולא
כל אחד אחד זוכה

לזה באותה

תקופה בעיקר רשבי
וחבריו הגיעו למדרגות האלה כפי שאמרנו שהם

לא כתבו את הזוהר
לדורה היום ברוך השם אנחנו בדור

גדול דור מפותח שהגענו למדרגה שאנחנו
ראוים שסוד התורה יתגלו שהפנימו תתגלה

במלא וזה יש לנו את פוטנציאל הזה אנחנו
עדיין צריכים להוציא אותו מהכוח אל הפועל

זה לא
השתנה אבל יש לנו את

האפשרות לכן הרמבם היה בעל השגה עצום אז
הדעות שאומרים שהוא לא היה מקובל כן מקובל

זה לא משנה כי מי שבעל השגה משיג את
הפנימיות עכשיו יש בזה מדרגות אוקיי כל

אחד בדרגתו בוודאי שמה
שהמבט בפנימיות זה הרבה יותר גדול מהמון

מקובלים אבל זכינו בדורנו כמובן שיש לנו
מקובלים גדולים ועצומים שמביאים לנו את

הדברים בצורה הכי גבוהה והכי מדוייקת עד

לנקודה אז נקרא גם משהו קטן מהרמבם לגבי
העניין שהתחלתי להגיד בשבח האביר

יעקב שזו זכות

גדולה לראות ככה ספרים שבאמת מעבירים את
הפנימיות בצורה יפה דרך הענפים בלי לאבד

את הקשר לשורש וזה דבר מאוד ייחודי שהוא
נדיר כי רוב

המקובלים רוב רובם מדברים בשפת הענפים וזה
מאוד לא ברור כמו עם הכתוב על הערי שהוא

שטף ידיים נגד השדים וכל מיני
דברים שהם הזויים לגמרי לפעמים שמזה נהיה

כינה
ומה כל מיני דברים מוזרים ביותר

אבל כל סודות עליונים וטיפח רוחו של מי
שחושב שהתורה באה לספר סיפורים אז נקרא

קטע מהרמבם נתקלל גם בזכותו
בזכרו ואחר כך נקרא מהאביר יעקב ונתקל קצת

בתורתו מה שנספיק
אומר הרמבם במורא

נבוכים תפוחי זהב ומש ות כסף דבר דיבור על
אופנו אופניו התבונן כמה נפלא הוא הדבר

הזה בתיאור המשל ה מחוכם לפי מה שהוא אומר
כי הדבר שהוא בא על שני פנים כלומר שיש לו

פשט
וסוד ראוי שיהיה פשטו נהה

ככסף וראוי שיהיה תוכו יותר נעים מפשוטו
עד שיהיה תוכו ביחס

פשטו כזהב לגבי
הכסף

דהיינו והוא מדבר עוד על חיצוניות במדרגה
אבל הערך של החיצוניות לעומת הפנימיות זה

כמו ערך במסגרת המשל של הזהב על הכסף ואם
ניקח את זה לדורנו ודאי שערך

הזהב גדול על ערך

כסף אם ניקח את זה קצת

לאקטואליה הרבה זהב כביכול על פי המדע
הגיע מכוכבים אחרים בכלל מהתפוצצות של

כוכבים זהב דבר
נדיר יקר מאוד

זהב אז ככה פנימיות ראוי שתהיה
כזהב לעומת ערך

הכסף הרי
ודאי

ש 100 גרם של
זהב עולה על 100 גרם של ברזל של

נייר קילו זהב עולה על קילו נייר גם אם זה
אותו משקל אבל זה איכות אחרת

וראוי שהיה בפשטות מה שהורה לה מתבונן על
מה שיש בתוכו כמו התפוח הזהב הזה שכוסה

ברשת של כסף שנקווה דקים
מאוד אשר כאשר רואים אותו מרחוק או בלי

התבוננות מעמיקה אפשר לחשוב בו שהוא תפוח
כסף וכאשר התבונן בו היטב על בעל עין חדה

התברר לו מה שיש בתוכו וידע שהוא

זהב וככה משלי הנביאים עליהם השלום על חת
כמה וכמה

המדרשים כי משלי הנביאים זה בשיעור אחר
תראו נבואה ופירוש חלומות על פי הרמבם שם

הרחבנו בזה לא ניכנס לזה כאן אבל ם זה
נאמר על משלה הנביאים מה נגיד על המדרשים

ועל הרמזים ועל הסודות

והאגדות ככ משלה הנביאים פ שתיהם חוכמה
מוילה בעניינים רבים כללם תיקון מצבי

החברה האנושית כפי שנראה משתי משלה הדבר
דים כך יש בזה מוסר נחמד לא אמרנו שלא

ותוכן חוכמה מועילה בהשגת הדעות אמיתיות
כפי אמיתותן וד כי המשלים הנבואיים יש בהם

שתי
דרכים מה משלים שכל מילה באותו המשל כוללת

עניין ומהם אשר כל משל מורה על כל עניין
הנמשל ויבואו בתו המשל מילים רבות מאוד

שאין כל מילה מן מוסיפה דבר באותו עניין
הנמשל אלא נאמרו ליפות המשל

והסדרת הדברים בו או כדי להוסיף בהסדרת
העניין והנמשל

ויש סדר הדברים כפי מה שראוי לפשט אותו
המשל והבן זה

היטב דיינו המשל לא בא בשביל עצמו הוא בא
לגלות משהו פנימי ואם נשארתי בדבר החיצוני

ולא חדרתי לדבר הפנימי פספסתי את
העניין

לכן

זכינו נחזור עכשיו לאביר יעקב זצוקל
זכינו לספר כזה גדול

ומיוחד שמעביר לנו את פנימיות

הדברים ומגלה בהם את
הזהב ולא

חלילה בגלל הסתרה בגלל הרבה סודות
וסיבות סליחה ש הדברים נכתבו כמו שהם

נכתבו בהרבה
ספרים שלא חלילה בגלל זה נשאר בכסף

החיצוני נשאר
במשל ואז כמו שאומר הזוהר טיפח

רוחנו דהיינו יש ויפח באפו נשמת חיים ויש
תיפח

רוחו שזה אותו דבר רק לכיוון ההפוך
חלילה מכך יש להיזהר הרבה אוקיי נקרא קצת

מ פיתוחי חותה מה שנספיק
על מנת להתקל ב זכות הצדיק וגם זכינו לדבר

מהרמבם קצת
וזכינו להתל להתכלל בשתי גדולים בעת

ובעונה אחת אז אני קורא פתוחי
חותם פרשת

שמות ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את
יעקב איש וביתו

באו אני טיפה צרוד אבל בעזרת השם נעשה

ונצליח אפשר
לרמוז דעיקר ביאת האדם לזה העולם הו כדי

להשלים רוחו
ונשמתו והשלמתי היא על ידי עסק

התורה
והדבקות במצוות ובתפילה

כראוי וכש יזכה לתיקון נפש רוח ונשמה בזה
יזכה להידבק בשכינה זאת אומרת עיקר הבייה

של האדם לעולם הזה דהיינו למקום האימון
מקום

האלם היא כדי להשיג להשלים את הרוח והנשמה
שלו שזה המדרגות והשגות שהוא צריך

לקנות חלקם הוא צריך לברר לברר את הרשימות
שלהם לעלות אותם

מהקליפות לברר את הניצוצות שנאמר זה עיקר
המטרה בשביל זה

בן עכשיו זה רור ני זה דבר שקורה בנשמה
בתודעה זה לא דבר

חיצוני זה לא שאכלתי עכשיו עוף ותיקנתי לו
את הנשמה לא עוף זה מושג רוחני יין זה לא

יין של ענבים יין זה סוג מוחין רק
מה יש ביין הגשמי משהו שמגרה בי את המוחין

הללו לכן עושים קידוש על יין ולא על גלידה
יכול להיות שעל גלידה זה יותר הגיוני למה

גלידה יותר
טעים יש גלידות ענבים בכלל סוף הדרך בין

אם יש בזה ענבים ובין אם זה רק בטעם ענבים
אבל לא יש קשר בין הגשמיות

לרוחניות במצוות התורה יש קשר אומנם של
סימן אבל סימן

מובהק שמגרה מאוד חזק את

הנפש

לכן אומר השלמתי ה להשלים מלשון לשלם וגם
מלשון להגיע

לשלמות על ידי העסק בתורה ודבקותו במצוות
ובתפילה כראוי מה זה כראוי עם

כוונה אגב את הנפש רוח

ונשמה אני לא מקבל אותם בצורה יותר גדולה
אם אני אניח 10 ציציות

למשל לא לא ב רח בכלל לא לא משנה איזה
מעשים אני אעשה ויש חשיבות

למעשים אבל כל המעשה זה כמו מדרגת
הדומם תיקח מיליארד

מעשים קח מיליארד גרגירי חול זה עדיין חול
זה לא

יהלום מצד שני אם יש לי הרבה חול זה טוב
אני יכול לבנות בניין יש לזה ערך אז זה

עדיין איכות של חול אם אני רוצה נפש
רוח זה כבר איכות אחרת נגיד איכות של

כסף איכות של נחושת של זהב של
יהלום

אז איפה אני באמת עולה
במדרגות לא במעשה זאת אומרת אני חייב את

המעשה כי זה המסגרת זה
הדומם כמו שאני צריך אור

בגוף דבר חשוב זה אפילו האיבר הכי

גדול אבל איפה אני

מקבל את ההשגה את

ההתפתחות בלב
בנשמה בתודעה בפנימיות

שבי זאת אומרת כדי לעלות מנפש לרוח לאו
דווקא ריבוי מעשים גרמו לי

לזה זה יכול אולי לגרות אותי לעזור לי
ייתכן אם כי גדולה מצווה אחת לשמה מ מאשר

אלב שלא
לשמה לכן עיקר

ההתקדמות היא בכוונה הפנימית בנשמה אנחנו
נדבר על זה קצת

בהמשך לכן ככל שאדם מכוון יותר את ליבו מה
זה לכוון כמו אהבה מה זה לכוון באהבה לא

משהו טכני משהו פנימי רוחני נפשי אותו דבר
פה ככה אני עולה

במדרגות עכשיו גם המעשה חשוב צריך לעשות
מה צריך לעשות בצורה הטובה ביותר הסבירה

ביותר ההשתדלות הראויה
ביותר אבל את ההשגות ות ההשלמות

רק הפנימיות שלי מקבלת רק הנשמה שלי
מקבלת לא הגוף

הגשמי ואף לא המצווה
הגשמית רק מה המצווה הגשמית היא הצינור

היחיד שיש לי לגרות את הנשמה אז אני צריך
להיות חכם

אני משתמש בכל מה
שצריך בצורה הטובה ביותר להתפתח

רוחנית אבל אני חשוב להבין
שהמעשה כמה שאני אעשה אותו הוא נשאר בעולם

העשייה נגיד תחתית עולם העשייה זה דבר
גדול נכנסתי למכון כושר

פצצה כמה משקל אני אשים אבל זה כבר בכוונה
עולם היצירה זה לא תלוי בשום מעשה שאני

אעשה זה לא בעולם הזה זה בעולם הנשמות
עולם המלאכים וזה תלוי בכוונה שלי בתודעה

וכל פנימיות התורה מדברת איתנו על זה כל
הזמן ולאט לאט גם האדם מתחיל לעלות

במדרגות כשזכה לתיקון נפש רוח ונשמה שזה
באופן כללי

המדרגות כנגד הה יצירה בריאה ויש בזה עוד
מדרגות זה שם כללי אגב עולם העשייה זה

עולם רוחני מאוד

גבוה רוב ההשגות שלנו או רוב המדרגות שלנו
נקרא לזה מתחילות בבר מצווה גם הגשמי זה

רק אחוריים של נפש דנפש דנפש זאת אומרת
האדם מתחיל ממש מנקודה

קטנה ועל פי הקיום תורה ומצוות שהוא עושה
עם כוונה ככה הוא מגדיל את הנשמה שלו

ועולה
במדרגות

וידוע כל הגדול מחברו וחברו משפיע בו
הגדול שהוא

המשפיע כן כי משפיע זה נקרא עליון נקרא זח
יותר גבוה

יותר באופן
כללי נקרא איש והמקבל נקרא אישה כן זאת

אומרת מביא את זה יפה מאוד איש ואישה לא
מדובר רק על מושגים גשמיים איש אישה איש

זה נקרא משפיע ואישה זה נקרא מקבל באופן
כללי בקדושה

והנה הנפש לגבי הרוח תיקרא נפש האישה למה
כי זה תחתון מהרוח והרוח יקרה איש והנפש

והרוח בשניהם לגבי הנשמה יקראו אישה יפה
מאוד והנשמה תקרי

איש כל דבר ביחס לעליון שלו למדרגה זה גם
תורת היחסות

מסכימה וזהו שנאמר ואל שמות בני ישראל
הבאים מצרימה מצרים הגימטריה

שכינה איך מצרים הגימטריה שכינה כי זה
המכון כושר להעלות את השכינה

מהעפר באמת מצרים הגם גימטריה

עשייה שזה קור ההיתוך של מצרים כמו שאמרו
רבותינו זכרונם ברכה הוא בא לומר כאן מי

הם בני ישראל הראויים להידבק בשכינה
אז זאת אומרת לא כל בני ישראל רוויים

להידבק בשכינה מה זאת אומרת לא ראוי כולם
בניו של הבורא נכון אבל אני מדבר מצד

ההשגה שלנו מצד ההרגשה שלנו מצד התפיסה
שלנו ולא בכל רצון אני יכול להרגיש את

הדבקות בשכינה רק ברצונות מיוחדים מסוימים
זה כמו שאני לא יכול להרגיש אהבה לכל אישה

לא תאהבה אהבה אמרתי או לכל דבר
לא כל דבר מגרה בי אהבה לפעמים גם חלילה

שום דבר לא מגרה אהבה זה צריך כבר עזרה
מלמעלה זה לא פשוט רוב העולם הרבה פעמים

במצב
הזה אבל או שאבה באה

והולכת
אבל מי שראוי להדבק בשכינה דאינו על פי

טהרתו על פי
כוונתו יפה דהיינו שיש בהם המידות הרמוזים

בראשי תיבות של
יעקב שהוא ראשי תיבות ייחוד ענווה קדושה

ברכה ולא מדובר על ענווה חיצונית
חלילה כי אדם יכול להיות ענב חיצוני אבל

הכוונה שלו היא גאווה אז אין זה ענווה

בכלל הרבה דתות עובדים מאוד על הענווה
הרבה תורות

לכאורה
אלא זה נמדד על פי הלב רחמן לי בבה ופה

אתה לא יכול לזייף זה יותר מדויק מכימיה
בעולם הזה אנחנו מזייפים כל הזמן אתה

מחייך למי שאתה שונא אתה מחייך לאנשים שלא
אכפת לך מהם אבל אין לך ברה אתה במשמרת

עכשיו אתה צריך לחייך אנחנו מזייפים כל
הזמן בכל דבר וזה טוב לזייף

אגב מותר לשקר את
השקרן רק צריך לעשות לשים לב שאנחנו לאלא

מזייפים בשביל הקליפה
זה

אסור
אבל אם אני מזייף את הזיוף אז זה לא

זיוף זה
מותר אבל צריך לשים לב כי רוב השקרים שלנו

הם באים לקליפה אנחנו רואים שהרבה אנשים
נהנים

משקר היום דברים שמאוד נותנים אור לאנשים
זה שקרים איך אתה אומר את זה הנה בבקשה מה

זה אה סטנד
אפ הרבה דברים בסטנד אפ הם דברים שהם לא

נכונים הם הפוך מהמציאות
כאילו זה שקר אבל זה גורם

לתענוג איך זה לא ה מקום להסביר את זה אבל
יש בזה הנאה עצומה אפילו הנעה קיצונית

לפעמים אפילו שחרור

גדול אז אנחנו רואים שרוב האנשים אין להם
בעיה עם שקר השקר הוא גם דבר טוב כשהוא בא

לא כשקר שעומד בפני
עצמו אלא שוא שומר על הפרי זה כמו שיש

קליפה על הפרי זה שקר למה כי אני לא אמור
לאכול את

הקליפה נכון אבל אם הקליפה עושה את התפקיד
שלה אז זה נהפך

לקשר לא לשקר למה כי החיצוניות הקליפה
מקשרת אותי

לפנימיות אז השקר הוא דבר רע רק כשהוא
עומד בצורה

של קליפה שרוצה לקבל על עצמה אבל אם הוא
באכ כדי לקשר אותי ולהכין אותי לקדושה זה

לא שקר זה כמו שאני ורה עכשיו על
בובה זה שקר זה לא חייל אמיתי לא אב זה לא

שקר למה כי זה אימון זה בא בשביל האמת לכן
גם שקר ואמת זה דבר יחסי הרק הבעייה

בקליפה שהשקר שלה הוא כאילו עצם זה דבר
שהוא חמור

ביותר אז אמר יפה ייחוד נובה קדושה ברכה
ראשי תיבות יעקב כי מי שעובד על המידות

האלה ראוי להידבק בשכינה
איך ידע לעבוד על המידות האלה אם לא לומד

פנימיות לא ידע אפילו לא יבין מה רוצים
ממנו כיוון שכל פיסטו תהיה גופנית כמו

במזרח למרות שהם כן עובדים קצת על הנפש
הבהמית לפחות הנפש הבהמית של תחתית עולם

העשייה
שזה מדרגה יותר

גדולה מלעבוד על על המסות שריר בדוז זרועי
אז עדיין נפש

באמית זה חשוב זה נחמד אבל זה לא קדושה
קדושה זה בנפש האלוקית זה משהו אחר

לגמרי זה עולמות אחרים בכלל וצריך ללמוד
כדי להכיר את זה להשיג את

זה לכן אומר יעקב ראשי תיבות ייחוד ענווה
קדושה

ברכה ייחוד שהם מייחדים את שם השם כראוי
בכל עומק ליבם מה זה לאחד את שם השם כאשר

אני פועל בעל מנת להשפיע בהשוואת צורה אני
מגלה את ייחוד השם למה כי כשאני פועל ביצר

הרע וקבלה עצמית אני לא יכול לגלות את
ייחוד השם אני מגלה חלילה את פירוד השם כי

אין אני והיו יכולים לדור במדור
אחד

פשוט לכן כאשר דיק יפה כראוי בכל ומת ליבם
לא בצורה

שטחית אלא בעומק ליבם עומק מלשון עמק כל
דבר יש בסודות ענווה דיינו ענווה שלא אני

סיבת
ההנאה הפוך מגארה שאני סיבת ההנאה והאיש

משה ענב מאוד זה לא אומר שלא היה לו גאווה
אם לא היה לו

גאווה אז זה לא חוכמה אמא לא רוצה
כלום אז מה אני אתן לבורא לכן ירדו למצרים

למה כדי שיהיה להם גאווה אבל שבגאורגיה
אני מגלה כדי להכפיף או לימין כדי להגדיל

את הקו האמצעי אבל לא בשביל

עצמו לכן ענווה זה דבר טוב אבל ענווה זה
לא ענווה שאני לא רוצה כלום כמו שהרב אמר

בעבר הרבה אם לא רוצה כלום אז מה יהיה לי
לתת לבורא דוקא שאני רוצה הרבה אבל אני

מקדיש את זה להשם או זה ענבה ומאמנים את
האדם בוחנים אותו אפילו בגשמיות בוחנים

אותו מאמנים אותנו בהרבה צעצוים בעניין
הזה כדי להכשיר אותנו

לרוחניות לכן בכל שהם עושים יהיו ענבים
ולא ינשאו בשום

דבר עכשיו התנשאות זה
אומר שאני רוצה לקבל כבוד מזה זה דבר לא

טוב
למה כי כאשר אני רוצה לקבל כבוד

מזה
אז ולא אל תתנ לידי מתנות בשר ואדם ולא

עלידי הלוואתם כמו שאומר
הרבש אז אני עושה את זה בשביל לקבל לעצמי

אז פספסתי את כל מהות

הענווה צריך שפריו וצו יהיו

שווים אני לא מתחפש לעניו אני צריך להיות
עניו

אם אני מתחפש לעניו כדי לקבל כבוד שזהו
התנשאות אז אולי בפיייסבוק זה עובד אבל זה

לא עובד
ברוחניות פספסתי את העניין אפשר להשתמש

בזה כאמצעי
נכון אבל אם אני רוצה להרגיש את הדבקות

בשכינה כל עוד אני במצב הזה אני לא יכול
להרגיש ולא התנסו בשום דבר דבר מלשון בעל

דבר דהיינו הרצון לקבל
לעצמו לכאורה זה לא קל נכון אבל ל הקדוש

ברוך הוא עזרנו יכולו הבא ליטהר מסיין
אותו לא יתנסה בשום דבר קדושה שקדש אותם

כראוי בקדושה וטהורה דהיינו ראה ואהבה
והיו עוסקים בתורה הקדושה דהיינו מלכות

האצילות ברכה שהיו נותנים ליבם בכל הברכות
לברכה

כראוי ברכה זה מלשון קריאת ברך זה גם לשון
כמו שאומר הרבש

בריכה
כי הברכה אם אין לי כלי לרעתי אם יש לי

שפע של אוכל ואני אוכל ואין לי עיכול לעקל
אותו כראוי אז אותו ברכה היא קללה עצומה

ביותר עבורי לכן צדיקים
גדולים אלא אם כן היה להם איזה תיקון

מיוחד אבל ב90 מהמקרים לא אוהבים לתת
ברכות בעיקר בדורות האחרונים

למה כי אם אתה נותן ברכה למישהו שאין לו
כלים אתה מזיק

לו אתה נותן לו אור שאין לו כלי להקל את
האור אתה מזיק לו אתה מאיר להת הלף אתה

פוגע בהת הלף ברכה היא טובה כשיש
כלים וזה יסוד מאוד גדול בחסידות

ובפנימיות ברכה זה עניין של ב דהיינו
השוואת צורה

חיבור זה כל המהות של הברכה לכן בבית נברא
העולם

גם לכן אם נותנים את ליבם דהיינו את הכלים
שלהם אז ראוי לברך אותם איך ניתן את

ליבנו איך אתה נותן את ליבך
לאהבה לא לסיפוק עצמי לאהבה בכל דרך שאתה

יכול אותו דבר פה

אבל באהבה גשמית לאישה נגיד מרגיש את
האהבה אבל הבורא אני לא מרגיש אז אגב גם

לשה הגשמית אתה לא מרגיש את האהבה זה בא
הולך מי שלא בן 13 יודע שיש בזה הרבה

עבודה אבל וזה רק ניצוץ
ה אישה האמיתית זה השכינה הקדושה ר כמובן

אשתך יכולה להיות סינור לשכינה הקדושה ואז
אתה יכול להגיע לדברים אינסופיים כמעט אבל

אבל אם היא מנותקת מהשכינה
אז אתה

גם לא זכור יש אוכל תן דהיינו שהפרטיות
אוכלת אותם ומכבה להם את

התענוג

אבל
אהבה זה

דבר שהוא עצום אבל שאנחנו לא מרגישים אותו
קשה

לנו אבל פה בדיוק ההזדמנות לתער את
עצמנו להגיע לאהבה לא

משוחדים ואז בעצם ההסתרה היא תיקון שלא
יהה שינוי

צורה כי אם אני מרגיש אז זה לא אני עושה
זה הבורא עושה למה כי הרצון לקבל שלי בטל

כנר בפני הבוקה אז שיש לי רגש זה לא בעיה
לעשות זה

אוטומטית אבל עכשיו אני לא מרגיש יש לי פה
התגברות עבודה נותן לי הזדמנות יותר טובה

להתאמן על אמונה להתאמן על
אהבה שלא תלוייה בדבר אני אגיע לאהבה של

בדבר יתנו לי גם את הור
האהבה אבל זה קשה בהסתרה קשה במצרים לכן

הם באמת עברו תהליך לא פשוט
במצרים ראו בפרשה כבר את המשך הדברים

זה עוד ועוד בענן כמה זמן אנחנו
כי לא נעשה את זה ארוך אבל אולי תהיה

השלמה ביום אחר ועוד בענין אישו בתו בהו
שטרחו בקדושה

ותורה דנו אהבה וירה השפעה
וקבלה כדי להשלים נפש רוח ונשמה נקראים

מישהו בתו מה זה

נשמה
מלשון לתת לדבר משות דהיינו הרגשה לא

הרגשה איפהשהו בשמיים אלא אומר בעל הסולם
נשמה מלשון נפעל כמו נפקד נשמה זאת אומרת

לשון
פועל דהיינו הרגשה שאני מרגיש בלב את

הדברים זה נקרא נשמה תענוג מהאמת התלבשות
אור בכלי הערה

מוחין אז על ידי זה שהאדם עושה עבודה
בקדושה וטהרה עבודה פנימית אז הוא זוכה

להרגיש את הנשמה מה זה הנשמה אתת התענוג
הרוחני אבל בקדושה תענוג הרוחני תמיד נמצא

אין שינוי באור אלא השינוי
במקבל וזה לא פשוט להבין את זה כי לא תמיד

אנחנו באמת חיים את זה אנחנו תולים את
החיות שלנו בדברים חיצוניים אם כי גם

כשאנחנו משיגים אותם אנחנו מרגישים ריקים
ואנחנו רואים שבכלל התענוג לא נמצא שמה

ואם אני בדיכאון כל האושר והזהב
שבעולם וגם הסלבריטי אני תמיד מביא אותם

בתור
משל

אה עולם הזוהר זה הוליוווד אז אני מביא
אותם כמשל כי אנחנו בעניין של הזוהר הקדוש

ולא הזוהר שלו ליבוד אז אני אוהב להשתמש
בהם כמשל אין להם תירוץ לא לאהוב יש להם

כסף
בריאות יופי כל מה שהם

רוצים
ו למה רובם מסוממים רובם מתגרשים

למה כי הנשמה היא לא תלוייה בחומר הפוך יש
לך יותר חומר אתה אפילו שורף כמו שאתה

סורב
סיגריה האש יותר גדולה הסיגריה נגמרת יותר

מהר
אפילו אלא תענוג

רוחני יכול לעשות הכל לא להרגיש כלום יכול
פתאום פוף להרגיש הרגשה עצומה איך זה בא

לא יודע
מלמעלה יכול לפעול הכל כלפי אשתי ולא לאהב

אותה ולא להרגיש את האהבה להרגיש עייפות
נפשית ודיכאון ופתאום בשנייה פום יכול

להרגיש רות עצומים במה זה תלוי ם
הכימיקלים במוח לא בכלל לא בנשמה במה

הנשמה תלוייה בפנימיות שבי ברצון שלי
הרוחני וזה

התורה התורה עוסקת

בזה בתיקון

הנשמה ללכן כדי להשלים דיינו לשלם את
התשלום הראוי כדי להשיג שזה היגיעה

הנצרכת את הנפש ך נשמה נקראים איש
וביתו זה מה שכתוב בפסוק הבאים מצרימה את

יעקב דהיינו ייחוד ענווה קדושה ברכה איש ו
ואיתו שזה הנפש כוח נשמה וכשהיו באים כל

המידות הללו אז רואים להדבק בשכינה עכשיו
מה זה השכינה

היחד השלמות החיבור
אין הכוונה

לאינטרנט
שכינה

הכוונה לתענוג
הרוחני מתוך

אהבה אולי נדייק את זה יותר שלא נתבלבל
לרגש

היחד העצום הנצחי והאינסופי
המחבר את כל הפרטים שבמציאות וגורם

להרמוניה תפיסתית נשמ רגשית עצומה
בכל מרחבי נפשו של

האדם ובאופן רגיל האדם מרגיש את הנפרדות
את הדיכאון את

הבדידות וכמה שיורד יותר למצרים הוא יותר
מרגיש את ה את הפרטיות הוא לא נהנה מזה

אבל אבל הקליפה אוחזת באים לברירה ואז
שהוא מרגיש את ההפך שזה היחד האינסופי

איזה הרגשה עצומה הזאת אבל הרבה פעמים
ההרגשה שלנו ייבשה

אנחנו אוכלים קרח יבש אבל זה סוג של שמירה
שלא נשתגע נשבר כי אם יגלו לנו רגש קטן

אנחנו לא עומדים בזה אנחנו ישר

מתנפצים כמו אנשים שהרגישו אהבה גם
בהיסטוריה גם בהרבה דברים איך אומרים אהבה

משגעת לכן צריך מסכים לפני אז אהבה הגשמית
משגעת כל שכן אהבה רוחנית אז הרבה פעמים

אנחנו מרגישים מאוד יבשים בחיים וזה לא
פשוט

אבל זה קליפה ששומרת על הפרי כשרכש את
המסכים אז

א ידליקו לנו עוד פעם את הניצוץ של הנשמה
ונרגיש את

הפנימיות אוקיי נקרא עוד קטע ו זה כל כך
ארוך אפשר ללמוד בזה

הרבה אבל נספיק מה שנספיק

שנייה
אחת ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את

יוסף וומר אלמו הנה הבני ישראל רע ועצום
ממנו אב אני חכם עלו פני רבה והיה כי תקרא

המלחמה ונוסף גם הוא על סוננו ונלחם בנו
ועלה מן הארץ ושימו עליו שרי מיסים למען

ענותו
בסבלותם ובן הררי מנ מסכנות לפרעה את

פתאום ואת רעמסס
כאשר יענו אותו כן ירבה וכן פוץ ויקוצו

אתני בעיני
ישראל אפשר למוז בהדים מה שאמרו רבותינו

זכרונם

לברכה ליצרו של

אדם מתחדש עליו בכל
יום כיוון שיודע האדם

שיצו מתחדש עליו בכל
יום למה כי כל פעם מוסיפים לו משקל כדי

שישיג הערה רוחנית גדולה
יותר מי שעובד מי שלא אז הוא בתרדמה הוא

פחות או יותר נשאר באותו מקום כמו שאמרנו
הוא מרגיש

יבש אחד מ60
ממיתה לכן יצו מדבר עליו בכל יום צריך

וסיף כוח חדש ותגבור את כדי להילחם עם מצו
עליו הבא עליו ותגבור את כל יום

חדש
דהיינו כמו שהרב ש

אומר בהתחלה יש לי 10 גרם תענוג בחיים מה
זה תענוג בחיים בנשמה בהרגשה תענוג הוא אף

פעם לא בחוץ רק מגרה את זה אז אני יכול
לשתות [ __ ] תה [ __ ] תה לא

משתנה אם אני באה ל הסגה היא לא תהיה
גדולה

יותר מה השתנה הנפשה הפנימית שלי את התא
עכשיו יכול שתא זה דגמה נמוכה אבל סתם

לקחתי דוגמה זה מתבטא בעיקר בערכים של
האדם במידות שלו בתורה ומצוות אבל גם

בת זה יכול להתבטא אפילו
בנשימה הכל תלוי בתודעה שלי בפירוש בלי

לקחת חומר עכשיו ולדמיין שזה מגדל אייפל
לא על זה אני

מדבר אלא אם התודעה בעולם מליון ממלא אני
חוה את המציאות אחרת היא לא צריכה להשתנת

מבחוץ כמו שאומר בתכלית השלמות היצורה על
העולם אין לו תברח לשנות מקרה גשמי אלא

לברך הרוחניות בלבד מביא את זה יפה בעל
הסולם במאמר סגולת

השחירה אלא הברכה ישירות בנשמה אם הרגשתי
את הנשמה הרגשתי אהבה לא אכפת לי מכלום

בחוץ אם אני מרגיש את התענוג של המילקי
בלי מילקי המילקי לא מעניין אותי הפוך גם

זה תרכה ללכת ל

מכולת לכן דרכה ללעוס תן לי ישר את התענו
עכשיו לא אמרנו שזאת הדרך אבל זה

משל לכן דווקא שאדם מתאמן מגדילים לו את
ההשתוקקות הנפשית לא הגשמית יכול ות שזה

גם מתבטא בהשתוקקות גשמית גודלת כן כמראה
כביטוי כסימפטום אבל ההשתוקקות הנפשית

משתנה ה אומר נפש כי נשמות זה מדרגה
מדרגות גבוהות אנחנו מדברים בשפה

פשוטה ברגע שעלתה השתוקקות אני צריך כוח
התגברות כוח אמונה יותר גדול עד איפה עד

השמיים ואפשר ד לזה נמי רמז התנה באומרו
ודלא מוסיף יוסף כלומר מי שנו מוסיף בכל

יום כוח חדש נגד יצר הרע יפה הרי יצר הרע
יוסף אותו דיינו הוא יחלה

אותו
ומי שבאמת עובד לא כדי לקבל עולם המה שכר

שכולנו נגועים בזה אבל אנחנו מדברים עכשיו
על עבודה על דרך הפנימיות שעובד כדי

להידבק
בבורא אז הבורא בוחן אותו מכבל לו את האור

לראות אם הוא ימשיך לעבוד והבורא קוסם הוא
יכול לעשות את זה הוא מסתיר ממך פתאום את

העולם הבא שתקבל ואת הכל אתה מרגיש במדבר
גדול וזה לא קל לאומר לך שאם אתה לא תוסיף

כוח אמונה
תוסיף יגיעה אז יצר הרע יוסייף עליך ואז

יפיל אותך עוד יותר
למטה מי שעובד בשביל שכר בעולם הזה עולם

הבא תראו במאמר יראה השם מעבדי פרעה אני
לא רוצה להרחיב בזה פה אז כמעט אין לו את

הבעיות האלה למה כי כל מצווה הוא רואה
שהשכר שלו עולה אבל כאשר מתחילים לעבוד על

דרך הפרט על דרך האמת על דרך
התיקון על דרך הדבקות בהשם הנשמה

שגם לדרכים האחרות יש ערך כמו שאמרנו זה
קליפה ששומרת על הפרי קליפה דקדושה אפילו

וכשר באים לעבוד על דרך
האמת אז מרגיש זה נקרא לרדת מצרים זה

מדרגה מאוד גדולה לרדת
למצרים לא כל אחד יורד למצרים רק מי שרוצה

לתקן מורידים אותו
למצרים וגם מי שיורד למצרים זה אומר שיכול

לעלות ממצרים לכן אומר
אם לא מוסיף ומי שו עושה עבודה פנימית

מרגיש וחי את זה בכל יום באמת הוא לא צריך
להאמין בזה הוא רואה את זה הריצ הרע יוסף

אותו דיין הוא יחלה
אותו לגמרי לפי שאצ הר בא בכל יום בכוח

חדש למה כי הוא מאמן נתנו לו משכורת לכל
החודש עובד

בקבלנות ואם אין אדם מוסיף כוח חדש בודאי
יצרה ינצח אותו למה כי התפקיד שלה מאמן

לאמן להוסיף משקל ואם לא תתאמן בהתאם
למשקל שהוסיפו עליך זה כמו שאה מתאמן

במכון כושר דהיינו בבית המדרש עכשיו יצאת
החוצה לעבוד תה צריך להרים משקל אז אם לא

התאמנת כשהיית בבית מדרש ישבר לך הגב אבל
למה המאמן מבחוץ או הבעל בית מבחוץ נגיד

או הבעל דבר מוסיף לך משקל באמת הוא עושה
את זה כדי ש תאמן יותר טוב במכון כושר זה

לא בא בשביל הסבלות זה בא למטרה אחרת אז
אותו דבר פה יצר הרע האמת שזה כיפה אדומה

הוא עובד אצל הבורא הוא אפילו עובד יותר
נאמן ממך כי הוא עושה את

תפקידו רק

מה תפקידו הוא לאמן
אותך לכן הוא גם כל פעם בא מחדש למה כי

הוא בא להמן אותך יותר
טוב אבל למה זה צריך להת ברע זה לא יכול

להת בקדושה זה יכול זה נקרא דרך תורה אבל
כשאנחנו לא עושים את הדרך תורה שזה נקרא

שמאל של הקו
האמצעי אז יש דרך ייסורים שהיא באה להחזיר

אותנו לדרך תורה דהיינו דרך היסורים
מכריחה אותנו להיפגש עם הרצון לקבל כדי

שנצטרך לתקן אותו או מכריכה אותנו לבטל
אותו לפי העניין כל מאמן והאימון שלו יש

מאמן ביוגה יש
מאמן

בכוח
מתפרץ זה איימון טוב לקריאת ים סוף יש כל

מיני
מאמנים כפי שכתוב הרבה שלוחים

למקום אז גם הוא מתעורר בכל כוחותיו למה
כי זה לא מזה עשה האלוקים אי אפשר לזייף

באימון אתה רוצה שהשריר יגדל באמת אתה לא
עושה ניתוח פלסטי לשים מסת שריר אתה מתאמן

באמת אתה לא רוצה שיראו שיש שרירים אתה
רוצה באמת להשיג שרירים דיינו כוחות

מסך וזהו ויקם מלך חדש אפשרו יצר הרע
שנקרא מלך זקן וכסיל הוא קרו חדש לפי

שמתחדש על האדם בכל יום על מצריים הוא
הגוף שכולו פגעים ומראות

מצרים כי הגוף מיצג את הרצון לקבל
לעצמו כל מה שהוא יודע זה רק

ליהנות אין כוונה לגוף הגשמי זה סימן גוף
ש רצון העצמי של האדם הרצון כמו שהרב אומר

גוף מלשון
נגב הרצון לקבל יש גם גוף דקדושה זה צריך

לבנות את זה קודם אבל הגוף במצבו הטבעי
הוא

נגף כי רואים גם שכל הנעה הורגת את הגוף
מקרבת אותו למיטה זה כמו עם הסיגריה כמה

שאני נושם יותר בסיגריה אז הא מתקלה יותר
אותו דבר הגוף כמה שאני מקבל ביותר

תענוג הוא מתקלה יותר אפילו מבחינה
הבריאותית זה עובד ככה מבחינה

תזונתית באופן כללי א אבל מצד שני אם אני
לא אשתמש בו אם אני לא אקבל תענוג אם אני

לא אכל סליחה אז אני גם לא אחייה אז מה
עושים משתמשים בשתיים ומוצאים את האיזון

הנכון ועדיף ל להנות ממזונות רוחניים ש גם
ותנים את הכוחות להתמודד עם המזונות

הגשמיים ואני לא מתכוון על מזון גשמי זה
תאכלו עולים ירוקים בהתאם זה לא קשור

ללימוד תורה אלא נדבר על מזנות רוחניים
מזנות של

השפעה מזנות של

טהרה אשר לא ידע את יוסף כלומר בא בכוחו
הגדול וסובר שנו חושש לה הוספה יוסף מלשון

הוספה
יפה מוסיף זה האדם ידי יום ביומו בתגבור

את הקדושה וזהו אשר לדת
יוסף דברים

עצומים נקרא עוד
קטע ונסיים לצערי הרב אבל זמני זמננו קצר

היום יש גם עוד מות עד שיעור
ו אבל

זכינו תראו איזה דברים עצומים
באמת ראוי להתחזק לעשות בזה סדר בעזרת

השם ויאמר אל

אמו מה

שכתוב וומר אלמו הנה עם בני ישראל הרב עצו
ממנו יצר הרע אומר לגונדה דחמ דילה והנה

עם בני ישראל כלומר הגוף המקדש עצמו בבני
ישראל

הוא מוסיף מדי יום קדושה
לקדושה ואחר כך ינצח אותנו ודאי הרי כוח

הקדושה מעט העוד דוכה הרבה מן החושך וזה
רע ועצום ממנו למה כי ודאי הקדושה היא

הכוח
האמיתי פרעה יודע את זה לכן גם הוא נתן

ליושב לשלוט במצרים הקליפה יודעת שהיא
צריכה את

הקדושה כמו פטריה היא צריכה את העץ היא לא
יודעת לעשות אוכל

לבד היא לא יודעת אין לה מסכים היא לא
יכולה עקל לבד היא מעקלת בחיצוניות שלה

כמו ה כמו באנ סף כאילו היא מנסה לקבל את
האור בחוץ לא

בפנים יש פיטריות מאוד אכזריות
אגב יש איזה 100 אל סוגי פטריות באמת סימן

יפה יש פטריות שנכנסות לתוך המוח ודברים

הזויים וזה לגמרי סימנים
לקליפה

כל דבר צריך ללמוד
במקומו כל דבר יש לו סיבה סתם לאריה יש

רעמה יש אריות עם זקן גם נראה לי
אפריקאי נראה כאילו יש לו זקן בכלל זה לא

סימן אחד לאחד אבל בכל דבר יש
רעיון סימן

משל אב אני מתחכם עלו בדבר שמבטל אותו
מעבודת השם יתברך שאם לא נתבטלו מעבודת

השם פן רבה בקדושה
ויה כי תקרא נ המלחמה כל ויה לשון

ודאית דהיינו אנחנו יש לנו מלחמת אדיר עם
סיטר

דקדושה שם שנאנו דהינו בשינוי צורה מאיתנו
כי אנחנו רוצים רק לקבל עצמנו והם רוצים

אך ורק
להשפיע אבל אנחנו לא יכולים לקבל את

האור בעל מנת לקבל אז מה אנחנו עושים
עושים טריק לוקחים את זה מהקדושה כי ה כן

יכולה יונקים מהקדושה גונבים
ממנה אבל זה נותן גם יתרון למה כי אם

הקדושה פועלת נכון אנחנו מאמנים טובים
לברר את הניצוצות

אבל אם היא לא
מתאמנת זה לא טוב ם נוסף על סוננו ויעשה

גם עמנו מלחמה
ועלה לכאורה מדובר על סיפור תראו באיזה

צורה יפה ופנימית הוא מביא את זה מדהים
לראות בדורות

אחרונים וראינו את זה
רבי קולונימוס שפירה ו יש את הנתיבות שלום

לא חסר גדולים אבל בשפה כל כך פנימית זה

מדהים שם שנאנו וזה עם נוסף על שנאנו
ויעשה גם עמנו מלחמה ועלה הוא הניצוץ של

הקדושה יעלה מן
הארץ דהיינו מתחת

ידינו דהיינו ממקום הארציות הרצון לקבל
לעצמו

אנחנו רואים שטיפת הגשם כדי לעלות למעלה
היא

צריכה להוריד מהגשמיות לה

קצת וד יעלה מן הארץ ושקע את פני האדמה ה
צריכה לעשות ידוי דהיינו לפשוט את עצמה

מהפרטיות איך היא פושטת את עצמה מהפרטיות
היא זזה יותר מהר היא בתנועה בהשוואת צורה

ואז הא גם עולה
לשמיים

וכשיהיה כך זה ביטול
חיותנו והחוכמה שנחכה לעשות לו שנכניס

בליבו לרדוף אחרי אבלי העולם הזמן לטרוח
לאסוף ממון באמור לו צריך אתה לטרוח על

פרנסתך פרנסת בני
ביתך גדולה מכולם המיסים

והארות בכל יום חדשים מקרוב באו אם לא
תטרח בכל כוחך יומם ולילה מה הם תמצא

לעשות כל
אלה כן דהיינו פרנסה מלשון

פרנס כמו שהרב

אומר דיינו הם נותנים לו להזין את הפרטיות
שלו ויש עניין של מיסים וערנות זא

אומרת יצר הרע נותן לך לאזין את הפרטיות
קצת אבל הוא גם לוקח מיסים על זה ומכניס

אותך
לחובות ואז עם כל המיסים שאתה משלם ואני

לא מדבר על פוליטיקה כבר לא שווה לך לקבל
תענוג אתה עובד מרוויח 50 אל 30 אל למיסים

לא השיר לך כלום יצר הרע שהוא כפור הבן
אדם אתה עושה הלוואה מיצר

הרע אתה חייב לו פי 10 לא משתלם לחיות ככה
והם מאבדים אותו בגשמיות אבל שוב במאמנים

טובים כי לא ראוי הוא לא ראוי לרוחניות
לפני שהוא קצת מתחזק נפשית איך התנו לו

תענוג נצחי שהוא לא יכול על על מסטיקים
להתגבר אז זה באמת כור היתוך מבורך קשה

להגיד את זה אבל אבל זה כך מצרים זה קור
היתוך

מבורך זה שמירה טובה מאוד בלי מצרים לא
יכלו לעלות לארץ

ישראל לכן ידוע הסיפור עם אברהם שוא שאל
אותו איך תדע כי במה קרישנה אמר לו גר

יזרח בארץ נחייה לו להם אני אר לו בלי קשר
בכלל לשאלה אני שואל איך אני אדע שני ראשת

הארץ תגיד לי אני אתן לך את הארץ מה הוא
אומר לו העם שלך יהיה בגלות זה בכלל לא

תשובה אתה עונה לי הפוך
מהשאלה זה כמו שאני אשאל אותך א איך אני

אדע שאני אהיה עשיר אז אתה אומר לי עביר
לך ירושה תזכה במפעל הפיס אבל מה אתה עונה

לי אתה תפשט רגל אז מה הקשר א אלא לא הוא
ידע שבזכות מצרים זה קור ההיתוך שיכשיר

אותם לארץ

ישראל לכן וזה שמר ושימו עליו שערי
מיסים מה זה רי מיסים דיינו ממונים לפתו

על עניין הוצאת הזמן והכל נקרא בשם
מיסים זמן זה כאילו הדברים

שו ברוחניות הזמן הוא דבר אחדותי הוא מחבר
אבל בגשמיות הוא עושה הפוך מטבעו הוא

מפריד את הקשר בין הפרטים בין הענף לשורש
בין הסיבה

לתוצאה בין הפנימיות לחיצוניות הוא גורם
להסתרה וכוונתם ב זה למען ענותו בסבלותם

של מיסים וי את אורח כ אם לאסוף ממון
דהיינו את הרצון שלו

העצמי ממילא זוהי סיבת ביטולו מעבודת
השם אוקיי נקרא עוד

קטע מה עושה האיש הקדוש אשר חשקה נפשו
בעבודת השם בוטח בחסד השם ולא חושש לשום

עניין מענייני העולם הוא מתפרנס בצמצום
ולא מבקש שום יתרה רק מחשב עצמו כיניים ד

עלמה ומי הביאו לידי מידה זו חשה בדעתו
צער אותו עולם ומה יהיה בצער הגוף והנפש

ואותו העולם הוא
העיקר ואף אם הצטער אדם בזה העולם בפרנסה

וחוצי הזמן קצר באותו עולם הארוך נמצא
מנוחה ושלוה לרכות ימים לא כן ה מתרח

בעולם הזה בשביל הנעת גופו כי אין לו כי
מנה ה מועטת לפי

שעה ובאותו עולם יהיה בעניות שאין כמוהו
בעניות ובייסורים קשים ומרים אשר אין

כמותם ייסורין ו בזמן
ארוך בקצרה באדם עשה חשבון עכשיו אם אני

משקיע יגיעה בחיצוניות בגשמיות הרי זה לא
ממלא אותי באמת אפילו זה גורם לי לריקנות

אז עדיף לי להשקיע בדברים הנפשיים

הנצחיים אבל כדי שאני לא אעשה את זה מתוך
תענוג ואז אני עוד פעם מפספס את העניין אז

פרעה מאמן אותנו הטומאה מאמנת היא נותנת
עוד יותר תענוג בגשמיות ואז מרחיק אותי

מהרוח מצד שני שהתגברתי על הגשמיות גם
וחזרתי לרוח גם נהייה לי שריר יותר טוב

להתאמן ברוח דהיינו נהייתי יותר טהור יותר
חזק ואז בעצם

התקדמתי הוא לא מדבר רק על פרנסה חיצונית
אוו על זמן לחשב את הזמן לא ח יכול להות

שאני עובד 10 שעות ביום אבל אני נותן את
כל כולי

לכלל אז יכול ות שאני עושה כל היום בתורה
א זה גם הדד החיצוניות אבל לא רק אלא איפה

הנפש
מונחת והרי נאמר בכל דרכך דהו ו במקום

שאדם מחשב

שמה אוקיי

לסיום המון דברים יש פה זה לא נגמר באמת
דברים

עצומים

בעזרת השם שיכנס
ללב אה

זה אני אקר קטע

קטן יפה זה מפרשת לך לך ובכך נסיים דברים
קדושים שקשורים לכל מה שדיברנו כי מצרים

זה כור

היתוך
אומר ונחזור לענייננו כשאמרה התורה לאדם

ללמוד בתחילה שלא לשמה בלא לשמה יש המון
מדרגות כמו

שאמרתי דיברנו בהקדמה לטז מזה מומלץ לראות
את זה שמה באות י א

אבל אנחנו צריכים להשתמש בלא לשמה הטוב
ביותר יש לא לשמה של תינוקות יש לא

לשמה של ערייה יש לא לשמה של גן חובה ויש
לא לשמה של אחל

המלך העיקר ה מעלות והשגות מתחילים בלו
לשמה הגבוה של אחל

המלך אבל כל אחד יקח את זה זה למקומו
הוא אומר כשאמרה התורה לאדם ללמוד בתחילה

שלא לשמע דין הוא לא לשמע זה כדי לקבל
תמורה עצמית יהיה לי עולם הבא יהיה לי

בריאות פרנסה חיים
טובים אז שמ לה

למה ותיקח שרה יש את אברהם את הגר למה הוא
שמ לאלה כי זה לא לשמה שבא מהתורה זה לא

לשמה שהוא מוכרח מתוך שלא לשמה בע לשמה
שהוא אמצעי אז זה מותר איש נתנה לו אצה

ללמוד שלא לשמה מקץ 10 שנים לשב את אברהם
לא כתוב עדיין אברהם

אגב בגלל שזה לא
לשמה כמובן הלא לשמה שלו זה כמו מיליון

לשמה שלנו כפי שאמרתי יש בזה מדרגות אצל
בעלי השגה עצומים לא

לשמה זה ה לשמה שלנו
דהיינו א מצד תיקון

הבריאה להשפיע במנת להשפיע זה מדרגה עצומה
ולשם אנחנו צריכים להגיע אגב מצד מטרת

הבריה זה נקרא לא לשמה למה כי אני לא
משתמש ברצון

לקבל אבל מצד תיקון
הבריאה אז הלש זה משפיע בעל מנת להשפיע

ועלא לשמ זה משפיע בעל מנת
לקבל אז הלא לשמה של אברהם היה במדרגות

גבוהות אבל ה
הנוסחה עובדת בכל העולמות אותו

דבר
לכן אני מניח שהל לשמ אצלו היה לעבור מ

משפיע בעל מנת להשפיע למקבל
לבחינת מקבל בנת להשפיע במדרגה שלו הלא

לשמה
שלנו הוא מגוון בשביל כבוד

בשביל פיסטוקים ויש בזה הרבה
מדרגות בכל מקרה אמרה לו יפה שתתחיל מלא

לשמ אי אפשר לקפוץ ישר

למטרה בארץ קנן הוא העולם הזה שיצר הרע
שולל בו שנקרא קנן למה באמת זה נקרא כנען

כנען זה קנייה זה דבר
טוב אז למה אתה אומר שזה רע לאני הודעתי

בגלל שזה קניה מתוך ראת העונש ולא יראת
הרוממות יש שמה קנייה אבל היא בענת לקבל

היא מפחד

אז זה לא קדושה

עדיין כי כל אתה עושה מפחד יצר הרע יכול
לאחוז בך במה אם תקבל לעצמך או לא כי אם

השו תיהיה עליהם אתה תבגוד
באדוני ובוא אל הגר

ותר ותראה כי ירתה לרז ד מתמיד בלימוד
שלשמה ניתן כוח בסתר אחה ו מתעברת ומתגברת

תוך תוך כך ותקל גבירתה בעיניה מה זה
גבירתה מדרגת לשמה פנימיות

התורה היצר הרע נותן לאדם ללמוד שלאו לשמע
כדי שיזכה לאושר

וכבוד וזה ביזוי הגבירה שהוא לשמה למה כי
אם תאירו ואם תראו את ההב שתחפץ כל המטרה

שאנחנו עוסקים בתורה בכלל באנו לעולם הזה
זה כדי לזכות ל לשמה אבל אומר בעל השלום

מי חורבן הבית שכח מזה בכלל נתקנו

בחיצוניות לכן פנימיות התורה כל כך חשובה
שהיא מחזירה אותנו לשביל

הזהב למסלול של
הלש ומה זה ה חורבן הבית על שנת חינם חרב

הבית דהיינו שנעו לעבוד בחינם שזה נקרא
לשמה אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב ע מנת

לקבל פרס וכמובן זה התבטא בשנית חינם
גשמית ופירוד זה הכל אותו קו פשוט בכל

מיני מדרגות המדרגה הפשוטה זה יחסים בין
נשים לכן גם אומר ואהבתך כמוך כלל גדול

בתורה כי מתוך שאתה מתרגל לאהוב את חברך
אתה יכול להתרגל גם לאהוב את

המקום להשפיע על המקום והנה המתמיד שללא
לשמע גדול עוונו מנסו וחשוב להבין את זה

זה לא בדיחה והתורה מתרעמת ומעלת עליו כל
יום עכשיו בחיצוניות אנחנו בכלל מתעסקים

בזה אומרים גם שלא לשמע טוב תהפך שלי ותו
על פניו אבל אנחנו חושבים שמדובר על הלא

לשמה של
המעשה אבל זה לא לו לשמה מדובר פה זה

הבייסיק זה גן חובה אנחנו מדברים על הלא
לשמה של הכוונה של הנשמה לא של המעשה הלא

לשמה של המעשה זה עניין אחר זה גם חשוב
אבל זה בסיס יש שתה לא לשמע בכוונה בנשמה

מה שזה עבודת הצדיקים עבודת דור המשיח
עבודת תלמידי חכמים עבודת בני

תורה
דהיינו לא שאני מניח

תפילין כי אני קבל זה כסף זה ברור שזה לא
לשמע נמוך המעשה אני מניח תפילין כדי

לקיים מצווה אבל מה לא לשמע בכוונה
שלי האם אני עושה את זה כדי להידבק בבורא

כדי לעקוד את השמאל או כדי לקבל עולם הבא
לכן יש מדרגות בלא לשמ יש לא לא לשמ במעשה

וזה בסיס אבל עיקר הלא לשמ הוא
בכוונה זה שמה העבודה עיקרית שם עיקר

העבודה למה אני מקיים תור מצוות בשביל
הבורא או בשביל

עצמי על זה נאמר אומר הרבש אומרים
הרבה מביאים את זה בחסידות אה אשר למה

פעמיים תגיד פעם אחת כי יש שני לו לשמה יש
לו לשמה של הגשמיות ויש לו לשמה של

הרוחניות ושניהם צריך הרבה עזרה אוא אמר
לו אל

תדאג גם בעה הרוחני אני אהיה איתך בלו
לשמע רוחני שהוא הרבה יותר קשה א גם הרבה

יותר
נעלה לכן התורה מתרעמת ומלת עליו כל יום

וזהו ותאמר שרה אל אברהם חמסי עליך
שהתמנתה שלא לשמה שהיא שפחתי עשית את

השפחה לעיקר את המעשה לעיקר את החיצוניות
לעיקר תחלום למה התרתי לך שפחה כל מה שטרת

לך לעשות מעשים לרדת לעולם הזה אפילו
ללמוד ניגלה זה כדי להביא את זה לפנימיות

לא כדי שזה יהיה
העיקר אומר בעל הסלם אומר הזוהר אוי להם

לבריות מלבנה של תורה דהיינו שמלבינים את
פנימיות התורה ועוסקים רק בחיצוניות התורה

עוונם גם גדול מאלה שלא עוסקים בכלל בתורה
כי הם תינוקות שנשבו והם

מזידים יחסית אליהם כפי שאומר תיקוני
הזוהר מי מאיתנו

יעיז להרר על רשבי ואלה
דבריו לכן למה התרתי לך שפכה כדי שיבנה

ממנה ותחזור ותלמוד

לשמע ועכשיו עשית פ ליקר ו כשלומד ורואה
שהלומד שלא לשמע בתמידות אין לו חלק דנו

אם האדם זוכה ומראים לו שבמסלול הזה הוא
לא מגיע לאף מקום הוא לא באמת מגיע לחלק

בשכינה
הקדושה אז גורם לו לעירור תשובה אז חוזר

ושומע לדברי תורה ולומד לשמר מחזק כוח
הגבירה זה גם הסיבה שהרבה פעמים אומנם זה

דרך ייסורים אבל לוקחים לנו גרם את התענוג
בתורה ומצוות ההרגשה למה כדי שנתעורר נבין

שמשהו פה לא בסדר ואז יש לנו בחירה לברוח
מהמערכה או להתחזק ולחזק את לשמה רוב

האנשים בורחים
מהמערכה אלף נכנסים לחדר ואחד יצא לו

הוראה אבל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון

גדול ונדבק בה ודחה השפחה וזהו וומר הם אל
שראי הנני שומע

לעצתך ושפחת בידך השילה הטוב
בעיניך וטענה ותענה שרי ותברח מפניה דעל

ידי לימוד התורה לשמה בא עינוי לשפחה
ובורחת דהיינו השפחה זה ה חיצוניות הגוף

הפרטיות הרצון
העצמי יש בזה המון המון פירושים עצומים

אבל ככה בקטנה דווקא שאדם לומד לשמה אז
הגוף שלו פתאום רוצה לברוח מעבודת השם הוא

לא רוצה את עבודת השם כל עוד הוא לומד רק
לא לשמה אז אין בעיה לפרעה כמו שאומר הרבש

כל הבן הילוד הירות השליכו לא
הבת בא דיינו בחינת רצון לקבל ובין בחינת

השפעה אין לו בעיה עם המעשים של קבלה
עצמית אין לו בעיה עם מצוות אפילו שאני

עושה לעצמי פרעו לו מעודד את זה למה כי
אין לו שפע עצמי הוא נמצא בעורף והשפע

שיורד מהמוח למטה לישראל הוא יונק מזה הוא
לא רוצה לשחר את ישראל הוא רוצה את בני

ישראל א אצלו אז למה לא להרוג את הבחורים
אם יהיה לך בכורים תקבל פי 10 יותר רות גם

הבכור יורש פי שתיים מה אתה פרייר תהיה
חכם פרעה אלא לא הוא יודע שאם הבכור יש לו

סכנה למה כי הבכור עלול לרצות להגיע ל שמע
באמת דבר יפה הוא לא ידע מי הגואל של

ישראל הוא לא ידע מי מושיען של ישראל אז
הוא אמר תהרגו את

כולם נקודה חזקה זאת אומרת הוא לא יודע
מאיזה הבנה מאיזה נקודה פתאום יפול לי

הסימון ואני ארצה לעבוד לשמע אז מה הוא
אומר אני אמחה את כל מה ש יכול להביא את

זה ואלה זה מפיה פרו הוא עובד
מקצועי אבל אין לו בעיה עם הבנות תהרוג את

הבנות
גם או תהרוג את הבנים הלא

בכורים לא אין לי בעיה איתם רק עם הבנות
בכורות דהיינו שרוצים יתר דבקות רק איתם

יש לי
בעיה יש בזה הרבה סודות קצרה יריעה מ

להעריך השם ברחמה יזכנו להיות כל עמדנו
לשום שמיים אמן כי רצון ברוך אדוני לעולם

אמן ואמן אם ך אדוני לעולם אמן
ואמן יפה מאוד אז לסיכום ראינו איך צדיק

עצום וגדול
כזה מביא לנו את הפרשה בפנימיות עצומה

וגדולה וגם אמר לנו כמה חשוב ללמוד את
התורה

בפנימיות בעבודת נפש בכל מילה וגימטריה
כאן רואים את זה

וגולת הכותרת כמה חשוב ללמוד תורה
לשמה או

לפחות ללא לשמה שמביא
לשמה

שזה פנימיות
התורה או החיצוניות של בפנימיות

התורה כי אנחנו נפגשים תמיד עם הכסף גם
שאתה לומד קבלה אתה לא מסיג את הקבלה ישר

זה מסתר ממך לגמרי אבל זה קליפה יותר
גבוהה מה אתה קורא לקבלה קליפה לא אני

קורא לתפיסה שלך את הקבלה קליפה למה כי
אתה תופס את הקבלה

בחיצוניות מה זה אתה אנחנו אנחנו תופסים
את התורה בחיצוניות אז זה קליפה צריך לברר

את
הקליפה לברר את הניצוצות ולעלות על הקדושה

אז מה מיוחד בקבלה על
הנגלה כ קודם כל שניהם מיוחדות צריך את

שניהם אבל פנימיות
התורה זה מכון כושר הרבה יותר נעלה במיוחד

בדור הזה כפי שאומרים
המקובלים להביא אותנו מתוך שלא לשמה

לשמ ואני אסיים יגיד שזכרו יגן עלינו
דהיינו שהזיכרון שבו יפעם בנו ונהיה

קשורים הוא בהשוואה צורה
איתו ונסיים במה שאומר תיקוני הזוהר

והלוואי וכנס לליבנו אם תארו ואם תעוררו
את אהבה שתחפץ דהיינו שנזכה לעורר את אור

החסד והאהבה בבחינת אהבת עולם
האבטיח אז יבנה בית המקדש אז נזכה לכל

המעלות
והשגות כאשר נתאר את כלי הקבלה

שלנו ורוב הזמן אנחנו רוצים את התורה כדי
להגדיל את כלי הקבלה שבנו לא כדי לטאר

אותם
אנחנו כאילו פועלים הפוך

מהדבר ובהקדם לתז אני ממליץ לעקוב אחרי
שיעורם אנחנו בדיוק נכנסנו לנושא הזה

ונרחיב את זה שם אם תאירו ואם תראו את
אהבה שת אכפת שנזכה להידבק בצדיק אביר

יעקב ברמבם הנשר הגדול אמן

ואמן

מה שלומכם בעזרת השם נעשה ונצליח היום
אנחנו ביור צית הילולת האביר יעקב זצוקל

סבא של הבבא
סלי צדיק גדול מקובל גדול ובעל השגה עצום

מאוד בעזרת השם שנזכה תקלל בזכותו
ותורתו דהיינו בזכות שלו בעבודת השם אגב

חשוב להבין
ש הרבה נדבקים לצדיק בשביל התמורות

החיצוניות שלו ובשביל הגשמיות שלו בשביל
מה יצא לי מזה וזה נקרא לא לשמע דלא לשמע

אפשר להשתמש בזה קצת אבל כמו שאבייר יעקב
בעצמו אומר צריך מאוד להיזהר מזה הצדיק לא

בא כדי לתת חיות לפרעה הוא בא כדי לתת לך
עבודה רוחנית לתקן את הנשמה הוא לא בא כדי

לעשות העבודה במקומך תגיד הצדיק יגן עליי
ואני לא עושה כלום ממש לא צריכים לקחת

אחריות אישית ולעשות עבודה פנימית בעזרת
השם אז אנחנו נקרא קצת כל מיני קטעים

שסימנתי לי פה אנחנו לומדים את זה ביחד לא
לא היה לי זמן להכין את זה אבל אני זרום

יהיה בסדר אנחנו
בחברותה יש לכם שאלות תשאירו בתגובות

אוקיי

כי אני אקרא קצת כמה נקודות חשובות וגם
אני אם אני אספיק אני אדבר על עוד

דברים וגם את הגוי אשר יעבדו דן
אנוכי

זה מספר ש נקרא בגדי
השרד של רבי יעקב הבוח ר קי מילן במשנת

חכמים אין הקדוש ברוך הוא פורע מאומה למטה
עד שמשפיל שריה למעלה וזו דרשו מהפסוק

יפקוד השם על צבא המרום במרום אף במצרים
קודם שנפרע הקדוש ברוך הוא מעם רשע הקדים

ונפרע משר של מצרים בעולמות העליונים ויש
פה רעיון עמוק ביותר ואני תכף אסביר אותו

מלכתחילה הודיה זאת לאברהם כי בשעה שייעשה
בהם דין ו נקמה וגם את הגוי אשר יעבדו וגם

להרבות את השר הממונה על מצרים שאף הוא
נידון

ונענש עוד יש לומר אוקיי אז קודם כל מה זה
השר של מצרים מה זה כל העניינים

האלה היות והכל מורכב מפנימיות
וחיצוניות

אוקיי הכל הפרט והכלל שווים יש ביניהם קשר
היום המדע הגילה את זה אפילו ב ברמה של

החומר הגשמי ואם בעצם יש ביניהם קשר אז מה
זה

אומר שהקדוש ברוך הוא מנהיג את העולם דרך
כללים למשל פעם היו רוצחים בני אדם חס

ושלום וחותכים אותם ותראו מה עשו לנו
במצרים וזה לא היה דבר רע זה היה דברים

שהם היו מקובלים בעולם
למה כי אלה היו הכללים של העולם של

האנושות
אבל היום יש כללים אחרים וממילא זה משפיע

על המציאות היום האומות המאוחדות שהם היו
האומות הכי ברבריות כמעט בדורות קודמים

היום הם קוראים לעצמם האומות המאוחדות
ואפילו אכפת להם מה קורה

בעזה כמובן זה בעל מנת לקבל אבל האנושות
התפתחה ירדו כללים חדשים

לעולם זה שישמעאל עכשיו בהר הבית זה לא
בגלל עניין צבאי טכני כזה או אחר אם חס

ושלום יהיה מלחמה ונעיו משם אז הם יבואו
מכיוון אחר למה כי ה הבעייה הייא לא בדבר

החיצוני אלא היא בעיה בדבר הרוחני שהוא
משפיע על כל הפרטים כמו שאם בן אדם חולה

ויש לו ניגי אור זה לא באמת באור האור רק
סימפטום זה רק מבטא את הרעילות שהגוף מנסה

להוציא החוצה אבל אם אני אמרח משחה על ה
אור זה לא יעזור לי זה יתן לי הכלה זמנית

אני צריך שהתיקון הרעל יצא מבפנים ואז אני
רפא אותו דבר פה אז

מצרים שהם נגיד הפרטים והענפים הם מושפעים
מהשורש הם עובדים לפי השורש הרוחני אז

המלחמה הם לא בחרבות עם מצרים זה לא
העניין אלא המלחמה היא עם הכוח של מצרים

ברגע שניצחת את הכוח של מצרים אז גם מצרים
נכנעים

הכוח של מצרים נקרא אנוכיות גאווה עבודה

זרה אז צריך שכל המלחמה במצרים תהיה מטעם
הסר שלהם זאת אומרת מטעם הכוח הזה של

האנוכיות אני צריך לדעת לאן לכוון את
המלחמה כדי שאני באמת אלחם כי כמו שאומר

הרבא זה
מביא אקדח אקדח זה מביא טנק זה מביא טנק

זה מביא פצצה זה לא נגמר אתה לא יכול לנצח
ברצון לקבל תהרוג את אלה בהליכה הם לוקחים

אותך יש מיליארדים המלחמה לא
חיצונית כמו שאומר בהקדמה לספר הזוהר בעל

הסולם שבני ישראל מעלים את פנימיותם הם
משפיעים על כל העולם גם פנימיות אומות

העולם עולה וה חסידי אומות העולם שביניהם
עולים כי הכלל משפיע על הפרטים כמו בתורת

הקוונטים עשית ניסוי עכשיו זה משפיע על כל
הנישואים נהייה פה עכשיו דבר

חדש התגלה כלל חדש בעולם
בחלקיקים במרחב

ביניהם
לכן יש פה עניין מאוד מיוחד ואז אתה צריך

לדעת לאן לכוון את המלחמה שלך כמו בישוב
הארץ אם אנחנו חושבים שישוב הארץ זה רק

דבר
גשמי פספסנו לגמרי את העניין כל ישוב הארץ

זה סימן לזה שצריך ליישב את הרצון להשפיע
אבל אם אני מיישב את הארץ רק בחוץ בלי ל

עשות ישוב רוחני
בתודעה אז הבורא מלכתחילה ישלח לי את כל

הקליפות שיזכירו לי שאני לא עושה את
העבודה

האמיתית
לכן קודם נענש השר שלהם הכלל הדבר הרוחני

אם זה המלחמה המלחמה היא רוחנית היא לא
גשמית וברגע שתיקנת את ה את את הסיבה את

שורש הבעייה כל הסימפטומים נעלמים זאת
אומרת אתה חולה בגלל בגלל

פרעה תיקנת את פרעה המחלה לךה כל המחלה
אשר שמתי במצרים לא ישים עליך כי אנישם

רופא רופאך זה
הכל הולך לפי הפנימיות וחשוב להבין את זה

אז עכשיו שבן אדם בא והמצרים מפריעים לו
איך הוא יילחם בהם אם הוא נסה ללחם בהם רק

בחוץ אין לו סיכוי למה כי הוא יבוא לו מפה
יבוא לו מפה יבוא לו מפה אנחנו עכשיו

בשובבים אמרתי כבדיחה בעצם לא כבדיחה כי
היסטוריה

למצרים היה תקסים של פגם הברית בגיל יג או
סביר להניח בגיל יא מצרים זה דעת האנוכיות

הם היו עושים תקסים של אהבה עצמית של פגם
הברית ממש לנערים שהתפתחו אנחנו עושים בר

מצווה הם עשו תקסים של פגם הברית זה דת
האנוכיות

אז אם אדם גם מנסה לשמור את הברית למשל אם
הוא עושה את זה רק מבחינה חיצונית וזה גם

חשוב אבל הוא לא יצליח למה כי זה יבוא לו
מפה יבוא לו מפה יבוא לו מפה יבוא לו מכל

הכיוונים גם לרווקים ואפילו יותר
לנישואים או לפחות לא לניסוים מטריים אבל

הנישואים אחר כך
למה כי יש פה איזה בעיה רוחנית אתה לא

אוהב מספיק את אשתך אתה מחובר
לחיצוניות לכן אתה הולך לדברים אחרים אם

היית שלם מבחינה פנימית
מה לך לחפש בקרמים זרים אותו דבר

האדם
לכן צריך להילחם בשורש הבעייה אני חייב גם

לעבוד דרך הענפים וזה חשוב
אבל אני עושה את זה כדי לפתור את שורש

הבעיה ומה שורש הבעייה קליפת
פרעה לכן חייב שקודם השר בשמיים ייפול

בפנימיות בעליונות שלהם ואז ממילא כולם
נופלים כמו יש רובוטים על שלט עם תוכנה

הרגת את התוכנה אז כל הרובוטים כבר

נפלו במטריקס הם הביאו רעיון

דומה
שהמלחמה הוא ניצח אותם במלחמה הרוחנית ולא

הגשמית

טיבת וגם לרבות את כל הגויים הקמים עלינו
לכלותנו להרע לנו שכבר בעת ברית בין

הפטרים הבטיח הקדוש ברוך הוא לאברהם
אנוכי דן

אנוכי נמצא כי אף אנו בצרות
גלותנו מה זה הגלות שלא מרגישים את

האלוקות שלא רואים את טבת הבורא לא רואים
ומרגישים את הפנימיות גם במצוות זה נקרא

שכינתה באפרה שאני מרגיש בעבודת השם טעם
של עפר אני מתפלל ואני לא רואה שהבורא

שומע אותי הכל נסתר ממני או שאני רואה
דברים רעים בעולם נשרפים בעלי חיים

באוסטרליה פוגעים בילדים קטנים אני לא
רואה את ה אני לא מצליח לראות את האלוקות

אני בגלות כי מצד האמת אין רע אבל הגלות
נותנת לי השליה של רע אבל זה גם טוב כי

ככה אני יכול לתקן אבל זה מצב שהוא לא
קל צריך פה כוח של תקווה אומר בטוחים אנו

באותה הבטחה קדומה שניתנה להבינו אברהם
ועל כך אנו אומרים ואי שעמד אבותינו ולנו

שההבטחה זו שעמדה לאבותינו ביציאת מצרים
מה ההבטחה שאם נעשה עבודה אמיתית הקדוש

ברוך הוא יעזור לנו עומדת לנו בכל דור
ודור בכל ירידה וירידה אשר עומדים עלינו

לחלונו שכן הקדוש ברוך הוא מצילנו

מידם
אוקיי אבל ההבטחה הזאת חשוב להבין בעל

הסולם מדבר על זה גם
הרבה אני שותק כפה כי חסרים לי הרבה שעות

שינה אז אל תקפידו
עליי לא סתם זה היה בדיחה לא מצחיקה

האמת
אומר

שאין הנחה זאת אומרת יציאת
מצרים אם אתה לא צועק ומרגיש את הגלות

הקדוש ברוך הוא לא מוציא אותך ממצרים למה
כי אתה צריך להביא את הכלי אתה צריך לברר

את הניצוצות אין הנחה בעניין הזה אבל
אנחנו באמת לא רוצים לעבוד אנחנו לא רוצים

לעבוד אם
באמת נבדוק את זה

שנייה
אנחנו לא באמת רוצים לעבוד אם נהייה

אמיתיים ופרעה בא ללמד אותנו לעבוד
איך על ידי שפרעה מכה בנו שפרעה זה הקליפה

הפירה עורף דהיינו מצב של
אחוריים זה כמו מכון כושר זה מחזק בנו את

הדרישה
לאמת רק צריך לכוון שאנחנו מקבלים את זה

כדי לברר את מצצי הדו דושה שמה זה נצי
הקדושה הנקודות אהבה ואמת שנמצאות בנשמה

שלנו ש הם כאילו קלועות בקליפות מה זה
קליפות אנוכיות גאווה

נפרדות ואנחנו בעצם מגלפים את הקליפה
ומוציאים את הנקודה האמיתית למה היא חייבת

לבוא דרך הקליפות יש לזה הרבה סיבות אבל
בקצרה כדי שנהיה שותפים

לתיקון וחשוב להבין שהקדוש ברוך הוא לא
עובד אצלכם ולא אצלי הוא לא בא ללטף לנו

אנוכיות זה בדיוק מצרים דת האנוכיות
ואמרנו שאדם עולם קטן מדובר באדם עצמו אז

פרו שבאדם הוא אומר תאבות את הבורא רק אם
אתה מקבל מזה את הוויה לא ידעתי הוויה זה

מידת השפעה אני יודע רק אלוקים רק את

העוצמה לכן הוא חוטף 10 מכות מי פרעה
שבאדם אבל אם אתה מזדהה עם

היהודי אז זה טוב זה ניקוי רעלי אם לא
מפריע לך אד רבה אתה שמח אבל אם אתה מזדהה

עם פרעה אז אתה מרגיש את המכות אז צריך
להיזהר

מזה אבל יש הבטחה מה
ההבטחה הבטחה

מיוחדת שנחזיק בה בעזרת השם שהקדוש ברוך
הוא הבורא יתברך הכלל של

הכל מבחינתנו כוח האחדות שמחבר את הכל על
דרך פלא יש מעין הוא הוריד אותנו למצרים

למטרה מסוימת הוא חס ושלום לא רוצה שיהיה
לנו רע ונסב ונהייה נפרדים זה כדי לאפשר

לנו לתקן
מצידנו כי ההדר קודם

להוויה ובמצרים בונים כלים אם נעשה את
העבודה שלנו בצורה אמיתית יש הבטחה מהקדוש

ברוך הוא מהכלל של הכל מנשמת
העולם שהוא יתן לנו את

הכוח אבל זה תהליך זה נכון זה לא ברגע
אחד כל

המכות והסבל ו עבדות ועבדות זה דבר נורא
אנשים לא רוצים להיות עבדים פעם גם זה היה

בגשמיות מקובל אבל האדם הוא עבד ל מה מה
רע בעבדות כי זה כאילו לא נותן לך בחירה

והבחירה זה צד האדם שבך אז שאתה עבד זה
מאוד קשה כאילו אתה לא יכול לפעול את האדם

שבך אבל מצד הפנימיות אתה עבד של פרעה מה
שכל דבר שאתה עושה כדי להתקרב לבורא פעה

לוקח לך את זה זה גם הסיבה ש עכשיו הנחתי
תפילין למדתי תורה גם אני קיימתי מצוות

אין לי אור גדול יכול להיות שם היה [ __ ]
כפה אני נהנה עוד

יותר למה הרי החיות והאורות הם בתורה
ומצוות למה כי פרעה לקחת האור בדיוק אז

אתה לא מרגיש כי אתה יהודי הקליפה לקחה לך
את האור לכן אתה לא נהנה זה כמו

בור הבור כן בו מים אבל נחשים ועקרבים יש
בו גאוה

ואנוכיות לכן אין נה אתה צריך להוציא את
פרעה ואז תרגיש את האור האלוקי תרגיש את

האחדות ורואים גם שזה קורה באנושות היום
אנחנו מתקרבים לזה והאנושות השתנתה כמו

שאני תמיד מדבר אוקיי ואחרי כן ייצאו
ברכוש גדול רבות כתבו בספרים הקדושים כי

הרכוש הגדול שזכו לו ישראל בציטה ממצרים
לבד מהכסף והזעה והשמלות שנטלו מהם או יפה

מאוד הם ניצוצות הקדושה שברו ו
מה זה הרכוש הזה הרכוש

הנפשי
הכוח של הדבקות בבורא באינסוף כוח האהבה

אמיתית בלי אנוכיות כוח ההשפעה הטהור זה
הרכוש אבל הכוח הזה מעורב בקליפות למה כדי

שאנחנו נברר אותו בעצמנו שנהייה שותפים
וגם כי יש תפקיד לקליפה אולי אם נספיק

נדבר על זה בהמשך
א

אבל זה כמו שאתה מוציא את הסיגים מהזהב
כדי לקחת את הזהב אבל מה זה הזהב הרוחני

זה החוכמה
הפנימיות אתה צריך לברר את זה מהקליפה כדי

שזה יהיה שלך אתה צריך להרכיב את הפאזל
לבד אבל הרכוש זה לא רכוש חיצוני זה גם לא

כסף ובניינים אלא הרכוש זה הניצוצות קדושה
הרכוש הנפשי הרכוש התודעתי זה רק מה שקיים

אגב זה גם המדע אומר
היום אומר בגשמיות כי זה מה שהוא משיג

הרכוש האמיתי זה הרכוש
הנשמתי רק מה אנחנו כמו ילדים קטנים אנחנו

לא מבינים רוצים לשחק בצעצועים בבמבו אבל
זה תענוג שחולף בא ומסתלק זה פירורים יהיה

לך 70 בניינים בסדר מה זה עזור לך בחיים
יהיה לך הבנות של אהבה מזה לא יהיה

לך אומנם אברהם יש להוסיף כי זולת מה שעלו
בני ישראל דהיינו הבננות שנובעות מהרצון

להידבק בבורא בבחינת ישר אל השוואת צורה
נוספו ניצוצות גדושים לקחתם כרכוש גדול הם

הניצוצות שהיו מחיים את המצרים עד שנפרע
עם הקדוש ברוך הוא וורגם יש פה דבר מאוד

עמוק מה שאין חיות לקליפה מצד עצמה היא
כמעט לא קיימת למה כי אין דבר כזה משהו

שנפרד מהבורא והקשר בינינו לבין הבורא הוא
דרך השוואת הצורה דרך השפעה זה חוק שנקרא

צמצום א' צמצום ב' וכולי דרך התורה
וכל השאר מתקיים מהקליפות הבורא דרך הבורא

אבל כאילו מהבורא אבל דרך הקליפות למה כי
אתה עדיין לא ראוי ומצד שני אתה צריך

שתהייה קיים אז הבורא משפיע לך דרך
הקליפות אבל זה הכל מגיע מהאינסוף בסופו

של דבר אבל בעצם הקליפה איין אחרת מצד ע
צמה היא דבר מת היא מקבלת את החיות

מהקדושה לכן כל החיות שלהם היייתה מבני
ישראל כי הקליפה היא דבר מת

האנוכיות זה כמו כלים בלי אורות היא לא
יכולה להתקיים אז אם הניצוץ של הקדושה בא

אז היא יונקת ממנו כמו פטריה שלא יודעת
לייצר ולהקל מצד עצמה או כמו איזה נגיף

רשע והיא בולעת וחומצת את מה שלא שלה למה
לא שלה כי אין לה כוח יצור היא לא יכולה

לייצר כי היא רק רוצה לקבל
לעצמה אז כמו איזה תפעיל תפעיל רוחני ככה

הקליפה אז בעצם ברגע שלקחתי את הניצוץ גם
הקליפה מתה למה כי אין לה קיום מצד

עצמה שכן ידוע שכל אומות העולם ואף
הקליפות חיות חיות יש בהן מניצוצות קדושה

נמצאים בקרבתם למה יש פה רעיון עמוק כמו
שאמרנו כי רק דרך השוואת הצורה אפשר לקבל

את האור
לכן אם אני לא בהשוואת צורה אני לא יכול

לקבל את האור אז מה הקליפה עושה עושה טריק
היא כאילו גונבת מהקדושה את

האור אבל זה לא מצב שלם זה לא מצב שיכול
להתקיים זה השליה זה מצב זמני אבל זה

המצב וכאשר הרג הקדוש ברוך הוא את המצרים
מן הכוח שהיו ניצוצות אלו מתווספים לרכוש

בני
ישראל כן האנרגיה הזאת הרוחנית השתחררה

מהקליפה הוא שאמר ואחרי כן אחרי כן כלומר
לאחר שידונו המצרים וימותו ייצאו ברכוש

גדול והיא ביזת הים שגדולה הייתה מ ביזת
מצרים יפה יש פה רעיון אבל מה

הרעיון מדובר על המצרי שבאדם הצר והנוח
שבך אתה חייב להמיט אותו זאת אומרת לא לתת

לו חיות כדי לברר את החיות האלוקית את
הנקודה שבלב מתוך זה לכן גם אין תענוג

בתורה ומצוות כי רק שאתה לא נותן אוכל
המצרי אז אתה יכול להתחיל לתקן למה כי אם

אני מקיים את התורה ומצוות רק מטעם המצרי
שבי אז אני עושה את זה מתוך אנוכיות

וגאווה ותמורה ועולם הבא אז אני לא נותן
חיות לנקודה שבלב אלא רק לקליפה לכן אני

חייב וגם מלמעלה נותנים לנו את הניסיון
הזה אם אנחנו לא מקבלים אותו עלינו רק זה

יותר והב כשזה בא בדרך ייסורים אז מה
עושים אני מוכן לעבוד את הבורא מתוך אמונה

גם כשאין לי תענוג מתוך החלטה מתוך ברית
מתוך

הבטחה ואז בעצם מה קורה אני לא נותן
לקליפה לפטריה שיושבת לי פה כביכול

לאכול
ואז מה קורה אני מזין את הפנימיות שבי למה

כי הקליפה לא
מקבלת זה כמו כמו שתאכלו דברים בריאים ולא

תזיינו את הקליפה ותזיין את הגוף והגוף
התחזק ואז הקליפה תמות

ממלא אגב מבחינה כמשל מבחינה
בריאותית כמובן יש לזה הרבה רובדים סיבות

וכולי וכולי אבל הרבה פעמים אדם רעה ויש
לו תאבות ורוצה סוכר וזה כביכול לפעמים גם

לא מגופו עצמו פשוט יש לו פה חיידקים
וקליפות ותפילין שהם מבקשים את זה ממנו

וזה עולה לו כאילו משפיעים לו על
ההורמונים ואז הוא חושב שהוא רוצה את זה

אבל הוא בעצם מזין את הפטרייה בכלל כי
באמת הוא צריך את האנרגיה הזאת ככה הקליפה

עושה אבל זה בעצם תזונה שלא בונה לך את
הנשמה אלא רק עושה לך יותר בעיות היא

מגדילה את הרעילות זה כמו לגרד בפצע אבל
הבעיה שפרעה לא מבין את

זה צריכים הרבה עזרה
משמיים אמר דבר גדול שהם יצאו ברכוש גדול

למה כי במצרים העבודה בונה כלים בונה
חסרונות

היות והדר קודם להוויה התפיסה שלנו היא
דרך החלקים דרך החסר דרך הפרטים דרך הכלים

ואיפה אני מקבל כלים במצרים
למה נקודה מיוחדת כי מה מצרים רוצים רק

לקבל

לעצמם אבל מצד אחד זה טוב למה כי שמה
השתוקקות רק מה אם אני משתמש רק בהשתוקקות

הזאת אז זה מוות למה כי זה מנתק אותי
מהבורא לכן הם רק שואלים את הכלים

מהמצרים כדי למשוך רק את האור אבל לקבל
אותו לפי מה שהם יכולים

בקדושה בפנימיות בשביל השכינה
הקדושה אז יש פה בעצם איזה עירוב

כזה של הרצון האמיתי של הקדושה עם
הקליפות אם הרצון האמיתי של הקדושה ישירות

היה רוצה
לקבל אז הוא לא באמת היה יכול להתקשר להשם

כמו עם העניין של מרדכי והמן מרדכי רוצה
רק

להשפיע וזה פיצוץ מצויין ברוך הבא אבל מצד
שני אתה לא יכול לקיים את מטרת הבריאה למה

כי אין לך רצון לקבל אין לך תיאבון
אנחנו לא בתורות המזרח

פה ואז בא וגדל למלך את המן דרך המן הוא
מקבל כלים חסרונות שהוא יכול לעבוד איתם

את הבורא אם הוא היה מקבל ישירות החסרונות
עליו לא היה מה שייצג את ההשפעה הטהורה

ואז לכאורה מה ההבדל בינו לפרעו או לאמן
אבל אם יש באדם צד של נקודת קדושה טהורה

ביותר שהיא לא
משתנה אבל היא

משתמשת בחיצוניות בשביל
הפנימיות אז בעצם היא גם משמרת את הצד של

הטהרה והקדושה וההשפעה שב בא מר
דכיה וגם היא מתקל בחסרונות של

ה רצון לקבל
הטומאה אבל היא מבררת אותם ומסדרת אותם

לפי מה שהקדושה צריכה לא את כולם אגב רק
בגמר תיקון היא רק לוקחת את מה שהיא יכולה

לעבוד הקדושה לוקחת רק את הניצוצות
היא מעלה קודם את ה יש את העניין של רפח

הםם מעלים רק את הצד שאפשר לעבוד איתו
לעתיד לבוא גם נעלה את הצד של של מה שאי

אפשר לעבוד

איתו אבל כל ההתכללות הזאת לומדים את זה
גם בצמצום ב בחוכמה ברצון בין הרצון

להשפיע על הרצון לקבל יצר פה מציאות שאני
יכול לתקן את הרע כי אם הטוב והרע היו

מופרדים אף פעם לא היינו מתקנים את הרצון
לקבל הגדול לא היה מתקיימת מטרת

הבריאה וזה מה שמיוחד באדם שהוא עליונים
ותחתונים אבל עליה וקוץ בה למה כי מצד אחד

הרצון להשפיע כאילו ירד לקליפות אז יש פה
פגם אבל מצד שני רק ככה אתה יכול לתקן את

הקליפה זאת אומרת אתה שמת הילד הרע וילד
הטוב באותו חדר שהם ישפיעו אחד על השני

הילד הטוב ילמד את הילד הרע להיות טוב
והילד הרע ילמד את הילד הטוב שיהיה לו

רצון חזק שידע שייה
ערמומי מסתדר בחיים אז יש פה איזה חיבור

מיוחד שמאפשר את התיקון אבל יש בזה סדר
מאוד מדויק איך לתקן איפה

מתי לכן יש פה רעיון בעצם מיוחד ביותר
שמסתדר עם מה שאברהם

שאל את הבורא והסברנו את זה במקומות
המתאימים תשלימו את זה

שמה נראה לי פרשת וחי דיברתי על זה במראה
על הנשמה מה הרעיון

בעצם אני מתקן את הקליפה ככה או באופן
חלקי כי גם לה יש תפקיד הרי מה זה קליפה

במקור אין קליפות זה הכל
קדושה רק יש סדר תיקונים מה שאני לא יכול

לתקן כרגע זה נקרא ג'ל קליפות התמות אבל
לעתיד לבוא אני אהיה חייב לתקן את זה למה

כי אם אני לא אתקן את זה לא יהיה לי את
הכלים הגדולים לקבל את האור

הגדול
כמו חור שחור שהוא מושך מחזיק את כל

הגלקסיה אני צריך
אותו רק השאלה באיזה אופן אם הגלקסיה

תיבלה לתוכו אז פספסתי אם הוא עושה את
העבודה שלו אבל את האור אני מקבל איפה

שאני צריך אז הרווחתי אבל יש פה באמת
רעיון אמוק כי רק ככ אני יכול לתקן את

הרצון
לקבל ומטרת הבריאה זה כן לתקן את הרצון

לקבל דווקא את המצרי את
העמלק זה ה מה שצריך בסוף למה כי אנחנו לא

תורות המזרח אנחנו לא האיסלאם גם אנחנו לא
אומרים תהיה רק משפיע תבטל את הרצון לקבל

לא זה מה שהבורא ברא לכן כל העניין של
מצרים שאנחנו מזכירים את זה בכל דבר

במזוזה בקריאת שמע בכל דבר כל היום בברכת
המזון כי זה השורש להכל מה שצריך לצאת מצד

אחד מהעבודה זרה שזה מצרים מקבל נ לבל אבל
מצד שני גם צריך לתקן אתרים לקחת ם את

הכלים ם לא לא נוכ לתקן את הרון לקבל
אנחנו משה רבנו אמר למלאכים מה לכם לקבל

תורה אין לכם יר הרע מה אתם צריכ תורה כי
באמת התורה באה כדי לתקן את הרצון לקבל

הרוחני כל מה שאנחנו מבררים ועושים את
ההנה ומעלים את הרפ זה רק כדי לחזק ולקבל

את הרצון להשפיע אבל המטרה באמת זה לקבל
בעל מנת להשפיע וזה בדיוק מה שמרוויחים

בגלות בירידה למצרים אתה קונה
כלים כדי שתוכל לקבל אחר כך בסוף הבורא

מחבר לך את הכל אבל אתה עובד בחלקים

בקטעים

אוקיי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול נראה כי
הטעם העיקרי לריבוי הבנים בארץ מצרים שהיו

פרים רבים שלא כדרך
הטבע

כן כל זאת מפני שהקדוש ברוך הוא ביקש לתת
להם תורה על הר

סיני ומתן תורה אינו אפשרי אלא כאשר יהיו
בו 60 ריבו נשמות

יפה שכן 60 ריבו אותיות שבתורה כנגד נשמות
ישראל יש פה רעיון כמובן אני לא ספרתי כמה

אותיות יש בתורה אותיות זה חסרונות יש פה
כמובן רעיון

רוחני יש פה דבר מאוד מיוחד
כי צריך כלל כדי לקבל את התורה אתה לא

יכול לקבל תורה לפרטיות לכן ה היו צריכים
להגיע למציאות של 60 ריבו שזה מייצג את

הפרטים של

התיקון שימו לב ש הומות אחרות כל אחד קיבל
באופן פרטי את הנבואה מוחמד קיבל לבד יש

שוא קיבל לבד זה קיבל לבד אבל עם ישראל
קיבל ככלל את התורה

וגם כי רק ככה אפשר לקיים ואהבתך

כמוך אף קושי השעבוד מחמת מתן תורה כדי
לזכך ולצרפם בקרו הברזל שיהיו תאורים

ונקיים ויוכלו להתייצב בתחתית הר לקבל
תורת אל חיי מה זאת אומרת אתה לא יכול

לבוא עם פרעה לקבל תורה וא אתה חייב את
פרעה אמרנו שצריך את הכלים האלה אז מצרים

מזכך אותך ומבט אותך ושובר לך את הגאווה
ואנוכיות ואת יצר הרע ומתאר אותך ואז אתה

יכול לבוא להר סיני הר מלשון הרהור סיני
מלשון שנאת

הרע רק שם אתה יכול לקבל את התורה מה זה
תורה הדרך לתקן את הרע הדרך לצאת מהבה

עצמית אבל אף אחד לא רוצה את זה נכון אומר
הרבש בתחלה אדם עובד את הבורא עם צד

ישמעאל שבו אבל צד ישמעאל לא רצה לקבל את
התורה

למה כי הוא לא יכל לגזול לא יכל להרוג וצד
עשו לא יכל לרצוח אז לא מדובר רק על

האומות החיצוניות כמו שאמרנו בעיקר מדובר
באדם עצמו יש לזה השלכה כן אבל בעיקר

מדובר באדם עצמו האדם בהתחלה מנסה לקבל את
התורה עם ישמעאל והוא רואה שאי אפשר

להשפיע בעל מנת לקבל אין ככה תורה או שהוא
מנסה עם עשו מקבל בעל מנת לקבל אי אפשר

לקבל ככה תורה ואז הוא בא עם המשפיע בעל
מנת להשפיע שנקרא ישראל ואז הוא יכול לקבל

תורה ואחרי שהוא קיבל את התורה הוא יכול
להתחיל גם לתקן את הרצון

לקבל
בהדרגה יש פה דבר גדול תקחו את זה זה באמת

שלל טוב מצרים זכור ההיתוך להוציא מאיתנו
את הקליפות וכן יש בנו קליפות אין אדם

מתקן מה שאין בו אז אם אני מ ן במצרים
שמצרים זה הצרות שבתודעה שאני לא מרגיש את

האלוקות שאני לא רואה את האינסוף שאני
רואה רק את ה10 מטר של המרחב הגשמי שלי

וזה צרות מטורפת כי יש אינסוף דברים אבל
הבורא לא יכול לגלות לך אותם עד

שתתקן אז צריך להגיד תודה רבה על מצרים
וזה לא קל אבל צריך שנזכה למה כי מוציאים

לך את הלכלוך הוצאת את הלכלוך אתה יכול
לבוא לקבל תורה לקבל אינסוף

מדהים לקבל כוח של אחדות מעבר לחומר הנסתר
הזה לקבל אהבה מעבר לאנוכיות

והבדידות מה יותר גדול

מזה ולהתייצב בתחתית ההר לאט לאט יודע
תתחיל מהתחתית ולקבל תורת אל חי לא בגאווה

מנגד התאמץ פרעה הרשע להכביד עליהם
העבודה כל הכבוד לו הוא עובד אצל הבורא

וכבד השם את לב פרעה למה כי הוא רצה לזכך
אותם עוד יותר שיקבלו תורה עוד

יותר כי חשב שבכך התמעטו מפריה
וביה ולא דו ש ריבו בן קל מה זה פרי רביעה

שאני מוליד את הפנימיות שבתוכי כי לא
כנשים המצריות המיילדות העבריות כי חיות

הן ה בתורים יולדו משהו כזה היהודי מוליד
מעבר למקרה מתוך הפנימיות מתוך העירה

ואהבה ולא מתוך עזרה חיצונית של הגוף אלא
מתוך הנשמה הוא מוליד נשמה לא חומר בלי

נשמה הוא לא מוליד פינוקיו הוא מוליד חיות
אלוקית לכן הוא ניסה להמעיט להם את הפריה

הרביעיה
איך שהוא לוקח להם את החיות את

המוחין ואז אין כוח להוליד אין חיות
להוליד להוציא מהכוח לפועל את הפנימיות

אתה מרגיש מדבר
יבש אבל דווקא האימון שלו שתיאר אותם כי

הם כיוונו להתארכות משה רק בגלל שהם היו
במצב שהם התחילו להתארס במשה לתת להם

עבודה דווקא זה חיזק אותם כמו שאתה הורש
את השריר אז אז אתה עוד יותר

חזק אך כבר עמדה הבטחה שהבטיח הקדוש ברוך
הוא לאברהם אבינו ואחרי כן ייצאו ברכוש

גדול רכוש ראשי תיבות 60 ריבו כשרים
וצדיקים ומכוח אותה

הבטחה לא היה פרעה יכול להם פעה מלשון פרי
פריה זה בצד הקדושה שהוא באצילות היות

ובזכותו אפשר לגלות את האור אבל במצב
הנמוך זה מלשון עורף פרע אורפה למה כי הוא

מפריע לך מלשון הפרעה יפה כי
הוא רע

פה בקיצור יש הרבה פה עניינים הוא מפריע
לך להשיג את

האלוקות וזה דבר מיוחד גם כי הוא מאמן
אותך

וקם תבינו גם שכל המכות במצרים מדובר באדם
אחד אנחנו כתוב בכותרת

חסידות קבלה מה זה אדם
אחד

ש באדם יש את צד המצרי ואת צד היהודי אם
האדם מחובר רק למצרי שבו אז הוא חוטף את

כל
המכות והוא חוטף בהתחלה אבל אם הוא משכיל

מהר ועוזב את המצר ומתחבר למשה
ליהודי אז בעצם הוא לא חוטף מכות למה כי

הוא לא מזוה תודעתית עם המצרי אז ממילא
אין לו סבל זה כמו שאדם אוהב לעשות ספורט

כ משל בלבד ואחד שונה לעשות ספורט אז זה
נהנה תענוג מטורף והאדרנלין עולה לו

וחילוף החומרים וכל מה שתרצו וזה סובל
בוכה

מתעצל מה ההבדל ביניהם

בתודעה

לכן מכוח ההבטחה הזאת פרעה לא יכל
להם אבל פרע זה טיפה קשה קשה

ביותר יש בנו שורש ליציאת מצרים אבל אנחנו
חייבים לצאת

ממצרים אנחנו לא יצאנו לגמרי
ממצרים

אה אבותינו יצאו השורשים שבנו אבל אנחנו
צריכים להוציא את זה מהכוח אל

הפועל לא פשוט טוב באנו

לעבוד עוד דבר קטן בואו

נראה
אוקיי אני אקרא עניין מאוד חשוב מפיתוח

חותם שקשור לעניין שלנו
למה כי הרבה מתלהבים מצדיקים מהבבא סאלי

מהאביר יעקב אבל מתלהבים רק מהחיצוניות
שלהם אם באמת היינו שומעים מה הם אומרים

לנו לא היינו מתלהבים
מהם למה כי אנחנו רוצים את

הצדיק לעצמנו לא באמת לעבודה מה זה אנחנו
חלילה עם ישראל צדיקים הכוונה צד הקליפות

שבנו וצריך להתקשר לצדיק לא כדי שיה לך
ברכה

חיצונית הוא לא בא בשביל זה הוא בא לתת לך
ברכה

רוחנית קשר להשם לא
קשר

לשניצל מה אתה רוצה להשיג בח
מה אתה רוצה

מהצדיק ושרה יש את אברהם לא ילדה לו ואלה
שפחה מצרית ושמה

הגר ותאמר שרה אל אברהם שפחה מצרית כן
ותיקח שרה ישת אברהם את הגר המצרית שפחתה

ויבוא אל הגר ותאר ותל את קרתה ותקל
גבירתה בעיניה ותאמר שרה אל אברהם חמסי

עליך אנוכי נתתי שפחתי בחיקך ותרא תה והקל
בעיניה ישפוט השם ביני ובנך ויאמר אברהם

אל שרה הנה שפחתך בידך עשי לה הטוב
בעינייך ותענה שרי ותברח

מפניה אומר האביר יעקב
הקדוש אמרו חכמינו זכרונם לברכה לעולם

יעסוק אדם בתורה ומצוות אפילו שלא לשמ
שמתוך שלא לשמע בא

לשמה כמובן יש בזה הרבה מדרגות הלא לשמה ה
י

והאמיתי זה שאני מקיים תורה ומצוות כדי
לטאר את הרצון לקבל כדי לצאת מהאנוי

והגאווה כדי להגיע להשוואת צורה
לבורא יש הרבה מדרגות עולם הבא עולם הזה

תמורות גשמיות זה לא מה שמביא גילוי
אלוקות זה רק קליפה וזה הכנה וזה מדרגה

אומר הרמבם שזה הצת שלו גם היום עשינו
שיעור עליו אומר

לפיכך כשמלמדים את הנשים ואת הקטנים ואת
עמי הארץ אין מלמדים אותן אלא לעבוד מיראה

וכדי לקבל שכר עד שתתאבד דעתן והתחמושת
מגלים להם ר זה לאט לאט מעט מעט ומרגילים

אותן לעניין זה בנחת עד שישיגו וידעו
ועבדו מהאהבה

קטן זה שהוא בקטנות הדעת שהוא רואה רק
חיצוני

רק גשמיות הוא לא רואה חשיבות של נשמות של
פנימיות ואישה נקבה זה מלשון נקב באש שיא

רק רוצה למלות את עצמה מדובר על תכונות
באדם לא על איש או אישה כאלו אחרים זה רק

סימן תבינו את
הרעיון לכן

א אומר הרמבם שגם את האנשים והקטנים צריך
ללמד אבל לאט לאט אבל בדור הזה שעקבות

במשיכה שכולם דותי גדולם וד קטנם אי אפשר
להישאר שמה חייב לגלות את הרז לא את הזר

את הרז מה צריך להגיע לשמה למה כי זה הדרך
היחידה להגיע לאלוקות להגיע

לגאולה מה זה פרעה הרי משפיע מעת לקבל
שהוא יענק להם את התורה שהוא אמר תעשו

מצוות דיברתי על זה במראה ל הנשמה תראו
שמה רק אם יצא לכם מזה משהו את הסכרים אם

אתם רוצים לזכור את השם להגיע לשמה תהרגו
לכן מתוך שלא לשמע בא לשמ אבל גם נעשת לו

סם המוות והוא בעצמו יגיד את זה הצדיק
הגדול הזה

אבל צריך להבין באיזה לא לשמה אנחנו
משתמשים אז הוא מדבר כמובן על לא לשמע

נכון כי אין בכוח אנוש להתחיל בלימוד תורה
לשמע ועליו להקדים ולעסוק בה שלא לשמע כי

זה סדר התיקון בלבד שיהיה זה מבוא והתחלה
ללמוד לשמע כי מי שמתמיד בלימודו שללא

לשמה ואינו עוסק ב לשמה עוונו גדול
מנסו ולא זכה למה שנאמר ב לומד תורה לשמה

זוכה לדברים הרבה דינו לסודות התורה ולא
זה בלבד אלא ש בתיקוני הזוהר תאר את התורה

שלא לשמע שהיא שפחה ויש גם תיאורים יותר
גרועים אגב תראו תיקון ל ומי שנותר במדרגה

הזו של לימוד שלא לשמה הרי הוא מבחר את
השפחה על פני

גבירתה אז אנחנו חושבים שלא לשמע זה ללמוד
מהאוניברסיטה לא זה רק במדרגה הפשוטה

שמדברים בעבודה פנימית לא לשמ זה נקרא
שאני עובד בשביל תמורות חיצוניות או בשביל

עולם הבא אתם יודעים מה בוא אני אולי אני
כן סביר את

זה יש כמה מדרגות בלא לשמע מדרגה ראשונה
אני עובד בשביל גיהנום פחד מהעולם הזה פחד

מהעולם הבא שיהיה לי ברכה פרנסה סגולות זה
המדרגה הכי נמוכה יש בעצם בצם יש יותר

נמוכות אבל אני מתחיל מה איפהשהו
במדרגה הבאה אני עובד בשביל כבוד בבני

אדם או גם וגם וצריך להגיד שאנחנו
מעורבבים איך אומר א איך אומר בהקדמה

לפנים מהירות ו
מזמיר אומנם אני שרים בלי שום סגולה ומפני

שג לנטיות הנל משמשים אצלהם בערבה
בערבוביה לפעמים מתאב לפעמים מתקנאים

ולפעמים חושקים כבוד ורצונם נשבר לרסיסים
ודומים לקטנים שכל מה שרואים חושקים ולא

ייעלה בידם מהשג של כלום לפיכך י רקם כמו
קש וסובין הנשארים אחרי הקמח זאת אומרת

אנחנו מעורבבים פעם אתה עושה את זה בשביל
כבוד פעם עולם הבא פעם זה יש בך הרבה

קליפות הלא לשמה הראוי זה שאני עובד לקבל
שכר מה הבורא כדי להתקרב לבורא למה זה

נקרא לא לשמה כי אני עושה את זה כי כדאי
לי להיות קרוב לבורא כי הוא גדול הוא עצום

ואני גם מערב את הנאת עצמי בזה אבל זה
מדרגה גבוהה למה כי יש פה כמה אחוזים שאני

כבר חושב על הבורא באמת וזה הלא לשמה
העיקרי שמביא לרוחניות אבל זה סדר מדרגה

עוברים לפי המדרגות
לכן זה עיקר הלא לשמ וגם שמה צריך להבין

שזה מצב זמני כי כל עוד אני לא לשמע אני
בקליפות למה כי אחדות עם הבורא ברוחניות

דבקות זה השוואת צורה אז אם אני בלא לשמה
זה אומר שאני רוצה לקבל לעצמי אז אני לא

באותו תדר בגל של הבורא אני לא יכול
להתחבר איתו מצידי למה כי זה לא הכלי של

האלוקות יש שתי תנאים להתחברות שיהיה לי
כלי כי אני נברא אבל שגם יהיה לי השוואת

צורה למציל זה נקרא אור חוזר וביחד
מתחברים לכן יש פה בעיה מה

הבעייה שהיא נסות שם המוות למה כי אני לא
יכול להתקרב לבורא במצב הזה ואנחנו חושבים

שהל לשמ זה עניין של מעשים ודברים
חיצוניים וזה גם נכון בפשט אבל לא לשמע זה

עניין תודעתי של כוונה ומודעות ואיפה
הנשמה שלך נמצאת

לכן צריך להיזהר מזה אבל יותר מזה על אחת
כמה וכמה לא לשמ נמוך לכן למה כל כך חשוב

למוד פנימיות התורה ובפרט חוכמת
הקבלה כי היא מדברת איתנו ועוסקת איתנו

בעניין שצריך להגיע לשמה כל הזמן והמאור
שבה הכי חזק ולוחץ על הנקודה הזאת אגב כל

התורה עושה את זה רק בגלל שאנחנו כל כך
רחוקים בדור

הזה אז אין לנו את הכוח להפיק את המאור
בחיצוניות התורה הרק בדורות קודמים הם

יכלו והם היו צריכים ללכן הם גם לא למדו
קבלה אבל בדור הזה בגלל שאנחנו כל כך

אחוקים הביאו לנו את האור הכי
חזק זה עובד הפוך מהג ו שלנו ויש בזה הרבה

ודות ותבינו שאנחנו אותם
נשמות עשינו מספיק תיקונים בפשט עכשיו

צריך להשיג את

הפנימיות והוא שאמר ושרה יש את אברהם היא
התורה הקדושה שיש את הצדיק כן אישת חיל

מימצא לא ילדה כלומר שלא סיגל את אותם
דברים הרבה שניטלו בעוסק בתורה לשמה וטעם

הדבר כילה שפחה מצרית ושמה הגר מפני שעסק
בתורה שלו לשמה מכונה שפחה והיא באה מיצר

הרע מצרית וכוונתו הייתה לשכר הצפון לו
ושמ אגר הקרי האגרה אגרה זה שכר בארמית

ולמרות כן הותר לנו להתחיל ולעסוק בתורה
שלו לשמה כי אין ברירה זה דרך

התיקון דרך הבירור הוא שאמרה שרה הנהנה
עצרני השם מלדת בונה אל שפחתי אולי בנה

ממנה
למה כי אני צריך את השפחה את הלו לשמה כמו

שהסברתי על הדרך של המן ומרדכי כי עיקר
התכלית היא בסופו של דבר ישוב לעסוק בתורה

לשמה וזה בחינת אולי אבנה ממנה שאני שואלת
ממנה את הכלים את הרצונות

והתורה עצמה היא גופה מביאה את האדם לעסוק
בשלא לשמה כי בעולם הזה אין בכוח אדם

להתחיל בעסק התורה לשמה ולכן נאמר ותיקח
שרי אשת אברהם את הגר המצרית שפחתה

ומעשה זה היה מקץ 10 שנים לשבט אברהם בארץ
קנן רמז למאמר חכמים בן 10 למשנה איברא אם

אדם ממשיך לעסוק בתורה שלא לשמה והוא
מוסיף לבוא אל הגר מה זה אומר וא עוסק

בתורה רק בשביל הגשמיות רק בשביל עולם הבא
הוא לא עוסק פה בשביל להגיע להשוואת צורה

לבורא להתחבר לאינסוף להגיע לעיירת
הרוממות

יותר מזה הוא עוסק בצדיק מדליק נר על
הצדיק בשביל הדברים האלה עכשיו לא מזלזל

זה גם מדרגה אבל צריך להיזהר להישאר שמה
למה כי אתה מפספס את העניין הצדיק לא בא

לתת לך תענוג במצרים הוא בא לתת לך להוציא
אותך ממצרים עזי ותאר לסטרא אחרא

וממילא ותרה ותרא כי הרתה ותקל גבירתה
בעיניה עכשיו יש לי את התענוג מהצדיק שילך

הצדיק מה אני צריך אותו אני הולך לרבי
שמעון בר יוחאי פעם בשנה לקבל מנו אורות

אבל כל השנה אני לא עושה את כל מה שהוא
אומר אני מקבל אותו רק צות

בפנימיות אם היינו יודעים מהוא אומר
בפנימיות היינו מפחדים מתרעמת איפה התורה

ואומרת חמסי עלייך כי לא הותרה לך השפחה
אלא כדי שתגיע ממנה להכיר ערך הגבירה כל

הלא לשמה הוא בא ל לשמה אבל אם אתה נתקע
בו אז זה מסוכן למה כי אתה לא יכול להשיג

אלוקות ככה כי כל המשתף שם שמיים ודבר אחר
העיקר מן העולם אי אפשר ל זה ברוחניות אם

אתה אוהב את הבורא אתה משיג אותו אם אתה
לא אוהב הוא נסתר ממך או לפחות ירה ממנו

בעיירת הרוממות אם אתה בא כקליפה לבורא אז
הוא נסתר

ממך והצדיק השומע בת קול המטריה מפני
עלבונה של תורה בת קול זה הנקודה הפנימית

שבאדם פנימיות התורה שצועקת לו אומר מיד
הנה שפחתך בידיך סילה הטוב בעינייך אם

האדם זוכה לשמוע את הפנימיות שצועקת לו
בבחינת כל כרע שומר בתיקוני

הזוהר והוא זונח את הלימוד שלו לשמה הוא
מוסר נפשו לעסוק בתורה לשמה בפנימיות

התורה בענת להשפיע אם אני אסביר את זה
יותר בפשט גם אם אני עוסק רק בחיצוניות

התורה זה נקרא שלא
לשמ זה נקרא הגר או לאה ובלא ופנימיות

התורה זה לאה או שרה רחל אגב זה זה
חיצוניות התורה שמבטאת את פנימיות התורה

שזה מדרגה עצומה זה השכינה הקדושה אבל
חיצוניות התורה שמנותקת מפנימיות התורה

כמו שקורה הרבה זה לא לשמה זה הגר זה
מצרים כי זה תפיסת

החיצוניות אז אם האדם זכה ומסר נפשו על
פנימיות התורה על הקבלה על ההשגה הפנימית

על האלוקות השם יעזור
לנו אז השפחה בורחת דהיינו באמת הוא הבר

הללא לשמה בורחת ולשמה נהית
ברכה השם ברחמיו יזכנו להיות כל לימודינו

לשם שמיים אמן כן יהי רצון ברוך אדוני
לעולם אמן ואמן אם לאך אדוני לעולם אמן

ואמן כן תראו איזה דברים חזקים אמר לנו
הצדיק וכל התורה מדברת על זה כל הזוהר כי

זה נקרא לברר צצי קדושה מה זה לברר לא
בחומרים חיצוניים זה רק התרגיל לברר זה

אומר שאני לוקח את הנקודת השמה נקודת
הפנימיות הרצון לדבקות בבורא ואני מוציא

אותו מהקליפה מה זה הקליפה משפיע על מנת
לקבל שהצד השפעה הזה הוא נפל לקליפה ואז

שאני רוצה להשפיע אני עושה את זה מטעם
חיצוניות מאוד גדולה מטעם זיוף מאוד גדול

זה נקרא פגם הברית גם שאנחנו מזייפים
אנחנו מקבלים את האור בכלים לא אמיתיים זה

נקרא חוכמה בלי חסדים אני מקבל את האור
בשדים בדמיונות בדברים שאין להם ממשות

קדושה אוקיי מה עוד אנחנו יכולים לקרוא
כדי להתכלל

בצדיק נקרא טיפה מהפרשה פיתוחי חותם או
מחסוף הלבן קצת אוקיי גם וגם כדי להתקל

בפרשת השבוע ובעזרת השם שזכות האביר יעקב
תגן עלינו ו

נזכה באמת לסיוע משמיים זה נקרא פקיחת
עיניים בתורה להשיג את האלוקות ולצאת

מהצרות
וה גשמיות והחיצוניות המאוד גדולה שאנחנו

נמצאים
בה ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את

יעקב איש ובטו באו אומר האביר יעקב
בפיתוחי חותם פרשת שמות הנשמה היא כוח

הרוחני הגדול ביותר
שבאדם ממנה מושפע רוחניות לרוח ומן הרוח

לנפש נמצא כי הרוח יש בה מהות של משפיע
ושל מקבל כן מצד אחד זיר אנפין מקבל מבינה

מצד שני הוא משפיע על המלאכות ברוחניות
זכר ונקבה זה לא כמו

בגשמיות הגשמיות זה כאילו כן התבטאות אבל
הגשמיות באה להראות נקודה

אחת כל דבר במקומו אבל ברוחניות יש בך גם
צד זכר וגם צד של נקבה כמו אמא שהי כמו

משפיע על הבנים אז הא כמו זכר בעניין הזה
אבל ביחס לבעלה היא נקבה וכן על דרך

זה לפי כך כלפי הנשמה המשפיעה עליה הרוח
היא בבחינת אישה ולעומת הנפש המושפעת ממנה

היא בבחינת איש נמצא כי הנשמה היא המכונה
איש שכן כל ההשפעה נובעת ממנה אז מה זה

איש ובתו בהו צד הנשמה בה איש ובתו היא
הנשמה והרוח

והנפש ותכלית עבודת האדם היא שיהיו באים
מצרימה מצרימה בגימטריה שכינה למה כי מתוך

הצרות אתה יכול לבנות את היחד את האהבה כי
אם אין לך את הצרות מה תיתן לבורא אין לך

מה לוותר ומה לתת
ליחד ומי הזוכה לכך רק מישהו בבחינת את

יעקב יעקב ראשי תיבות של הארבע הדרכים
המרכזיות בעבודת השם וואוו ייחוד

ענווה קדושה ברכה לייחד שמו יתברך בכל
לב להיות שפל רוח בכל דבר לקדש ההליכות

ומעשים ולהתעמק בברכות לבכן כראוי מה זה
ברכה מלשון חיבור שאני מחבר בין החוץ

לפנים בין החיצוניות לפנימיות בין הגוף
לנשמה בין המעשה

לכוונה ברכה זה עניין של להכיל את הקדושה
את הנשמה על

הדבר הברכה זה לא בפה הפה זה התרגיל או
הצינור כדי להפגיש עם הברכה הרוחנית אני

יכול לברך הרבה בפה ואני צריך גם בלי
כוונות בלי הרגשות אבל עוד לא השגתי את

הברכה
באמת כי ברכה זה זה מדרגה רוחנית של

התחברות אם אתה עושה כן ראוי שתהייה לבוא
אל השכינה בכל הבחינות הרוחניות איש וביתו

כן איך באים לשכינה
לפנימיות לאהבה האמיתית מה זה השכינה הרגש

ות חיבור היחד העני הכללי העני המשותף
כנסת ישראל שכונס את את הכל כדי להרגיש את

אחדות

האינסוף ול ש בני ישראל הבאים מצרים את
יעקב איש ובו ידוע מזוהר הקדוש ומכתבי

רבנו הארי
הקדוש כי עשרה רוגי מלכות היה תיקון עצום

לאותה שעה כי התגברו העוונות וחזקה יד
הקליפות עד שלא היה בכוח מעשה התחתונים

לברר ולהעלות ניצוצות מעולם העשייה למה לא
היה להם כוח כי הם רק חושבים על הגאווה

ונוחיות שלהם אז איך הם יבררו כדי לברר
אני צריך לבוא עם הנקודה שבלב עם הנשמה עם

הנפש האלוקית עם כוח
המסך ואף מה שכבר העלו היה נופל בעוון

הדור למכי הקליפות גם מה שתיקנו עוד פעם
פרעה לוקח לי הוא תוקף אותי כל פעם מחדש

מוריד אותי עוד פעם
למטה לוקח לי את החיות בעבודת השם והיה

העולם בסכנה וכמעט שנחרב אם לא תושפע לו
חיות דקדושה כדי

קיומו במסירות נפש בשעת הריגתם על קידוש
השם דהיינו שויתרו על עצמם לגמרי למען

האמת למען הקדושה למען השכינה
יראה אמיתית שמבטאת אהבה זכו ערה ארוגי

מלכות והם מסוגלים להעלות ניצוצות והצילו
את העולם כולו מרדת שחד תמיד יש את

הצדיקים שמחזיקים את קיום

העולם אני טיפה מדלג מלמדנו הכתוב ואל שמת
בני ישראל שכוחם אדיב וזכותם גדולה כי הם

הבאים מצרימה מצרימה ה גימטריה
עשייה ו גימטריה ה שכינה

כילוי השכינה נעשה בהעלאת ניצוצות מעולם
העשייה אבל עולם העשייה זה רובו רעה אתה

לא מרגיש את האלוקות אתה מרגיש פירוד
בעבודת השם נפרדות אבל הוא אומר לך דווקא

בעולם השי אתה יכול לתקן למה כי פה נפלו
הניצוצות אחרת לא היה לך עבודה אז אל

תיבהל מהרע מהקושי
תבין שזה האתגר שלך והמכון כושר שלך וקור

ההיתוך
שלך לברר את הניצוצות מה זה הניצוצות

הרצונות האמיתיים שבך שאתה צריך להסיר מהם
את

הקליפות את יעקב בכוח יעקב אביהם איש ובתו
באו עם ר של תיבת ראובן ועם הכולל

בגימטריה עם עשרה הרוגי
מלכות ערה הרוגי מלוכה וכן איש ובתו עם

הכולל והתיבה בגימטריה אלה הם הניצוצות
ומילים אלו גופה איש ובה באו מורות על

גודל התיקון שעשו לאחד ולזוג אבא ואמא זיר
אנפין ונוק ווה על ידי הלת הניצוצות משובר

הקליפות כי על ידי העבודה שאנחנו עושים
הבורא יכול לפתוח לנו צינורות ולהעיר לנו

אנחנו מביאים את הכלים והבורא מעיר לנו את
הנשמה הניצוצות זה גם כמו הזכרונות

והכוחות שתמונה בנו שהקליפ גרמו לנו לשכחה
להסתרה אבל ברגע שאנחנו עררים את זה כאילו

אנחנו פתאום נזכרים באהבה בקדושה
באמת נקרא עוד

קטע ובזה נסיים כי המטרה קצת לטעום את
הדברים בר ל הצדיק העברתי גם שיעור שנה לא

לפני שנתיים או אם אתם רוצים
להרחיב וקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע

את יוסף אמרו חזל יצו של אדם מתגבר מתחדש
עליו בכל יום ואדם חייב לדעת זאת ולהתעצם

בכל כוחו להוסיף מדי יום
ביומו כי מי שאינו מוסיף עוזב את העצימות

בכל יום היצר מכלא אותו כפי שאנחנו רואים
שהוא מנסה לעשות לנו כפי שרמזו זל במאמר

ודלא מוסיף יסף כי מי שאינו מוסיף בכל יום
כוח חדש נגד יצרו דהיינו יותר פנימיות

יותר עומק בעבודת השם לא מדובר על הוא אמר
גם כוח שזה דבר פנימי לא מדובר על להוסיף

רק פעולות חיצוניות
או גם אבל לא על זה מדובר אלא להוסיף עומק

נפשי
ופנימי יותר עומק של התבוננות וכוונה ונפש

ועבודה
ונשמה ואם לא נעשה את זה היצר ינצח אותנו

למה כי הקליפה גודלת רק עם הכוח של
הפנימיות אפשר לנצח אותו אלא שיצר הרע

אינו נח בכך ואף הוא מחדש את כוחותיו
ואינו נסוג מחמת שאדם תחדש בתורות להתגבר

עליו כי זה למת זה עשה אלוקים זהו מלך חדש
מלך זקין וכסיל המתחדש בכל יום ויום בכל

גילוי וגילוי כל גילוי בעבודת השם פרעה בא
לי עוד פעם כדי לקחת את הגילוי הזה אשר לא

ידע את יוסף הסובר כי וכל להתעלם ולא לדעת
מאותה תוספת חיל ותעצומות

שהוסיף האדם בכל יום כאילו גורם לי לשכוח
את כל מה שעשיתי הרבה פעמים רואים

שאדם הרגיש הרבה אורות הרגיש התקרבות להשם
והרבה כוח ופנימיות ופתאום זה הסתלק ממנו

ואז הוא לא מבין למה אבל בעצם פרעה בא לפה
ולקח לו את זה זבא כ לקדם אותו שעוד יותר

ועוד יותר יעמיק ויחפור בעבודת השם

אמנם כאשר יענו אותו כן ירבה וכן
יפרוץ כמו מכון כושר אתה עוד יותר מחזק את

השריר עוד יותר מקבל כוח זה בא כדי לאתגר
אותך להגדיל את הכלי להגדיל את

הרצון את ההשתוקקות לנצח את יצר הרע
שהקדוש ברוך הוא בעוזר של האדם אבל בתנאי

מה שמתחדש ללחום מלחמת היצר בכל

יום

יפה אולי עוד קטע

לסיום אוקיי יוד קתה
לסיום וי בימים הרבים ההם ומת מלך מצרים

ונחו בני ישראל מן העבודה ויזכו ותל שבתם
אל אלוקים מן העבודה וישמע אלוקים את

נאקתם ויזכור אלוקים את בריתו את אברהם את
יצחק

ויעקב יש להבין את כפל התיבות מן העבודה
וכן יש לשאול מדוע שינה הכתוב מ שבתם לנקת

וכי שתיהן שבות בזוהר הקדוש כתב שבני
ישראל בגלות אינם מתחננים להיגאל בגין צרת

שעבודים אלא את שער השכינה הם טובעים
ומתחננים להקמתם מעפר יפה כל הגלות בא כדי

ש יבניה אהבה ויחד מה זה השכינה כללות
נשמות ישראל אתה באת להעלות את ההשפעה

והיחד ולא את
עצמך והקדוש ברוך הוא מכנס את הפמילי של

מעלה ואומר להם ראו את בניי אהוביי שאף
שהם דחוקים בגלות הם המניחים את צערם

וטובים את גולת השכינה מה זאת אומרת שתתה
שם את עצמך בצד ואת האגו שלך בצד ואת

הרצון העצמי שלך בצד והאחיות שלך ואתה באל
חשוב על הכלל על עם ישראל על היחד על

המשפחה
שלך מה הכלל צריך איך אני יכול לתרום לכלל

לא כדי לקבל מזה אלא כי זה התפקיד שלי כי
אני פה כחלק מהרג

מכלל לכן אומרים כל דבר
לאחד קודש ברוך הוא

ושכינתה אף בגלות מצרים נחו בני ישר ר מן
העבודה יש שכינה למה נאנחו כי כי היחד

והאהבה לא מורגשים ואז אתה בצער והנחה כי
אתה משפיע א אתה לא מרגיש את הבורא הורגת

העבודה התאמה של כל יהודי אבל היו מוכנים
לשת צער נוסף לעצמם בלבד שהשכינה תגאל אבל

אם אני לוקח את הצער הזה ואת היובש הזה
אבל מכוון שזה בא לבנות בי אהבה

וחיבור אז הקדוש ברוך הוא יכול לשמ אותי
גם כי אני מכוון את הצעקה למקום הנכון אבל

אם אני צועק רק בגלל שאני לא מקבל אז זה
בדיוק פרעה אז איך הוא יגעל אותי אין לי

כלים
לגאולה אבל פעה עוזר לי לצעוק מקים אותו

עד שומר רוצה אני וכיוון שכך נתמלא הקדוש
ברוך הוא עליהם רחמים וזה סדר

הכתובים המילים ונחו בני ישראל מן העבודה
מטרות שבני ישראל נאנחו על צער השכינה וזה

מדרגה גדולה
כי כמה אנחנו חושבים על

היחד כמה אנחנו חושבים על השני באמת לא
כדי לקבל כבוד

ותמורה במילים ועל שבתם אל האלוקים מן
העבודה מספרת התורה הקדושה ששבעה זו

שהייתה מן העבודה בלבד היא שעלתה אל
האלוקים זאת אומרת זה רק הצינור שיכול

להביא לגאולה מה לשמה היחד האהבה הרצון לל
ולברר את הניצוצות את האמת את הקדושת

הפנימיות רק זה עלה אל

אלוקים ואז שמע אלוקים את
נאקתם אותיות קנאתם וואוו היא קינת השם

צבעות שהיו מקנאים לכבודו יתברך ויזכור את
אלוקים את בריתו מה זה קנאה כתוב כינת

סופרים תרבה חוכמה אבל כינת חמורים תרבה
חומריות לא כתוב קינת חמורים אלא קנאת

סופרים מלשון ספירה שזה הצורה מה הקנאה של
הבורא אנחנו שרים בשבת אל קנה ונוקם איך

זה הולך

א יש שיר בשבת נקרא כל מקדש ועיקר ראוי לא
כל שומר שבת כדעת מכ

ללא שכרו הרבה
מאוד על פי פועל איש על מחנהו ואיש על

דגלו אז איך הוא ליך ה
המשך משו חסדך

לידך אל כנ אבנו קם אז מה זה שהקדוש ברוך
הוא אל קנה

ונוקם נקימה מלשון קנאה שהקדוש ברוך הוא
מקנא על הצורה של ה בעל מנת להשפיע של

לשמה לכן הוא שמע את קטם את מהמה הוא שמע
מה זה שמע הבורא תמיד שומע מדובר מצד

תפיסת האדם שהבורא רוצה להתגלות לך במקום
האהבה והיחד ולא במקום מצרים לכן מה הוא

שומע מה שאתה בא מצד הקדושה וההשפעה את
נאקתם אותיות קנאתם דהיינו שהקנאה זה

הצורה שבחומר קנאה סופרים את הרבה חוכמה
הוא שמע את הכלים והצעקות של בעל מנת

להשפיע שאדם רוצה להגיע להשוואה צורה
לבורא זה מה שהוא שומע כי זה התדר שהבורא

מדבר הוא לא מדבר תדר של קבלה
עצמית גל עיני והבית הנפלאות מתורתך הגלים

של הבורא זה השפעה לכן הוא שמע את נאקתם
את הרצון שלהם להגיע לדבקות בבורא את זה

הוא שומע וכשהיה להם את הרצון השלם איך
היה להם מהעבודה

במצרים מה מצרים הרתה להם כמה כמה האלוקות
היא הדבר הטוב האהבה והיחד ואז היה להם

כלי אמיתי להתפלל ואם יש כלים ממילא תבע
האור

להתפשט אי קינץ עשם
צבעות שהוא מקנה על העבודה בענת להשפיע

הוא לא מוותר על העניין הזה הוא מוותר על
לילדים קטנים אבל אבל אם אתה רוצה להגיע

לאינסוף לצערי הוא לא מוותר על זה שהיו
מקנאים לכבודו יתברך לכבוד השכינה הקדושה

ויזכור אלוקים את בריתו מה בריתו ברית
ההשפעה ברית בין הפטרים הברית שצריך להגיע

להשוואת צורה לבורא הברית של הבחירה ביתר
דבקות שיש לה הרבה הרבה תתי בריתות אבל

הברית המקורית זה ההשפעה הזאתי יפה אוקיי
בעזרת השם נעשה ונצליח אני צריך קצת לנקות

הבית לשבת שזכותו של האביר יעקב כשמו
כנו יציל אותנו

מהקליפות שבת שלמות

לכולם

[מוזיקה]

א

אביר יעקב אבוחצירא – חלומות יוסף – וישב – מקץ | קבלה – חכמת הקבלה #קבלה #חכמת #הקבלה #חסידות | 📌 הירשמו לערוץ בקליק והפעילו את הפעמון 🔔 לקבלת עדכונים | שיעורים | ושידורים חיים | הצטרפו לטלגרם לעדכונים נבחרים ותוכן יחודי: http://telkb.net | אתר הבית: https://kabbalah.pw | פייסבוק: https://bit.ly/3JVlHvk
הצטרפו כחברי מועדון לתמוך בהפצת התכנים וקבלת הטבות:
https://bit.ly/3MH1YE2

לכל הערוצים:
https://linktr.ee/kab10

מאמרי תשמ"ה
מאמרים לתלמידי קבלה
מאת המקובל האלוקי
רבי ברוך שלום הלוי אשל"ג זצוק"ל

בס"ד
רבי ברוך שלום הלוי אשלג זצוק"ל
מטרת החברה
מאמר א,' תשמ"ה
אנחנו נתאספנו כאן, לתת יסוד על בנין חברה, לכל אלה המעונינים ללכת בדרכו
ובשיטתו של בעל הסולם זצ"ל, שהיא הדרך, איך לעלות במעלות האדם ולא להשאר
בבחינת בהמה, כמו שאמרו חז"ל )יבמות, דף ס"א, ע"א( על פסוק "ואתן צאני צאן
מרעיתי, אדם אתם, אתם קרויין אדם, ואין העכו"ם קרויין אדם," שזהו מאמר של
רשב"י.
ובכדי להבין מעלת האדם, נביא כאן מאמר חז"ל )ברכות, דף ו,' ע"ב( על פסוק
)קהלת, י"ב( "סוף דבר הכל נשמע, את אלקים ירא, ואת מצותיו שמור, כי זה כל
האדם." ושואלת הגמרא: "מאי כי זה כל האדם. אמר ר' אלעזר, אמר הקב"ה, כל
העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה, שפירושו, שכל העולם לא נברא אלא בשביל
יראת ה."'
וצריכים להבין מה זה "יראת ה,"' שמשמע, שזוהי הסיבה שבשבילה נברא
העולם. וידוע מכל מאמרי חז"ל, שסיבת הבריאה היתה להטיב לנבראיו. היינו,
שהקב"ה רצה להנות להנבראים, שירגישו את עצמם מאושרים בעולם. וכאן אמרו
חז"ל על הפסוק "כי זה כל האדם," שסיבת הבריאה היא "יראת ה."'
אבל לפי מה שמבואר בספר "מתן תורה," שכתוב שם, שהסיבה, מה שהנבראים
לא מקבלים את הטוב והעונג, אף על פי שזוהי סיבת הבריאה, הוא מטעם שינוי
צורה בין הבורא להנבראים. שהבורא הוא המשפיע, והנבראים הם המקבלים. והיות
שיש כלל, שהענפים מתדמים לשורשם, שמהם נולדו הענפים.
והיות שדברי קבלה אינו נוהג בהשורש שלנו, היינו שהבורא אינו חס ושלום בעל
חסרון, שיצטרך לקבל משהו למלאות חסרונו. לכן כשהאדם צריך להיות מקבל, הוא
מרגיש אי נעימות. לכן כל אדם מתביש לאכול לחם חסד.
ולתקן את זה היה צריך לברוא העולם. ש"העולם" פירוש בחינת העלם, שהטוב
והעונג מוכרח להיות נעלם. בשביל מה. התשובה היא, בשביל יראה. היינו, שהאדם
יהיה לו יראה, לשמש עם הכלי קבלה שלו, הנקראת "אהבה עצמית."
שפירוש, שהאדם ימנע את עצמו מלקבל תענוג מטעם שהוא חושק להם, ושיהיה
לו כח התגברות על התאוה, למה שהוא מתאוה.

אלא יקבל תענוגים, מה שיצמח מזה נחת רוח להבורא. שפירושו, שהנברא רוצה
להשפיע להבורא. ויהיה לו יראה מה,' היינו לקבל לתועלת עצמו. מטעם, שזה
הקבלת התענוג, שהאדם מקבל לתועלת עצמו, מרחיקה אותו מלהדבק בהבורא.
אי לזאת, בזמן שהאדם עושה איזו מצוה ממצות ה,' צריך לכוון, שהמצוה הזאת
יביא לו מחשבות טהורות, שירצה להשפיע לה,' בזה שמקיים את מצות ה.' כמו
שאמרו חז"ל "רבי חנניא בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך
הרבה להם תורה ומצות."
לכן אנחנו מתאספים כאן, ליסד חברה, שכל אחד מאתנו נלך ברוח הזה "להשפיע
לה."' ובכדי להגיע להשפיע לה,' מוכרחים מקודם להתחיל להשפיע להאדם, שזה
נקרא "אהבת הזולת."
ואהבת הזולת לא יכולה להיות, אלא בביטול עצמו. שכל אחד ואחד צריך להיות
בשפלות מצד אחד. ומצד השני אנו צריכים להתגאות, בזה שהבורא נתן לנו את
ההזדמנות, שנוכל לכנס לתוך חברה, שלכל אחד מאתנו יש לו רק מטרה אחת
"שהשכינה תשרה בינינו."
ואף על פי שעוד לא הגענו לידי המטרה, אבל יש בנו הרצון להגיע להמטרה. גם זה
צריך להיות חשוב אצלנו, אף על פי שאנחנו עוד נמצאים בתחילת הדרך. אבל אנחנו
מקווים שנגיע להמטרה הנעלה.

בס"ד
רבי ברוך שלום הלוי אשלג זצוק"ל
בענין אהבת חברים
מאמר ב,' תשמ"ה
א( הצורך לאהבת חברים.
ב( מה היא הסיבה, שבחרתי דוקא בהחברים האלו. ומדוע החברים בחרו בי.
ג( האם כל אחד ואחד מהחברים, צריך לגלות את האהבה, שיש לו להחברה. או
שמספיק שיש לו אהבה בלבו, ועובד בענין אהבת חברים בהצנע לכת. ומשום זה הוא
לא צריך לגלות מצפוני לבו.
כידוע שהצנע לכת הוא דבר גדול. או שנגיד להיפך, שמוכרח הוא לגלות את
האהבה, שיש בלבו להחברים. מטעם, כי בזה הגילוי, הוא גורם שיעורר את לב
חבירו להחברים, שגם החברים ירגישו, שכל אחד ואחד עוסק באהבת חברים.
והרווח בזה הוא, שע"י זה הוא מקבל כח יותר חזק, לפעול באהבת חברים ביתר
שאת ועוז, מטעם שכח האהבה של כל אחד ואחד נכלל בחבירו.
נמצא לפי זה, במקום שיש לו כח אחד לעסוק באהבת חברים, שאם החברה היא
של עשרה חברים, הוא נכלל עכשיו מעשר כוחות של הצורך, שמבינים, שצריכים
לעסוק באהבת חברים. מה שאם כן אם לא מגלים כל אחד להחברה, שעוסק
באהבת חברים, אז חסר לו הכח של החברה.
מטעם, שמאוד קשה לדון את חבירו לכף זכות. וכל אחד חושב על עצמו, שהוא
הצדיק, שרק הוא עוסק באהבת חברים. נמצא, שאין לו רק כח קטן, שיוכל לעבוד
באהבת הזולת. היוצא מזה, שדוקא עבודה זו צריכה להיות בגלוי ולא בהצנע לכת.
אבל צריכים תמיד להזכיר לעצמו את מטרת החברה. אחרת הגוף דרכו לטשטש
את המטרה, משום שהגוף דואג תמיד לתועלת עצמו. כי צריכים לזכור, שכל החברה
נתייסדה על בסיס להגיע לאהבת הזולת. ומזה הקרש קפיצה לאהבת ה.'
וזה דוקא על ידי זה שהוא אומר, הוא צריך לחברה, בכדי שיכול להשפיע לחבירו
בלי שום תמורה. שפירוש, הוא לא צריך חברה, שהחברה ישפיע לו עזרה ומתנות,
וכדומה, שעל ידי זה הכלי קבלה של הגוף יהיו שבע רצון. אבל חברה כזו בנויה על
בסיס אהבה עצמית, וחברה כזו מביאה לו רק התפתחות של הכלי קבלה שלו,
שרואה עכשיו, שיש לו סיכויים, שהרכוש יתגדל, בזה שחבירו מסייע לו להשיג
קנינים גשמיים.
אלא שצריכים לזכור, שהחברה נתייסדה על בסיס של אהבת הזולת. היינו, שכל

אחד ואחד יקבל מהחברה אהבת הזולת, ושנאת עצמותו. ובזה שרואה, שחבירו
משתדל בביטול עצמותו ובאהבת הזולת, זה גורם, שכל אחד יהיה נכלל מכוונת
חבירו.
נמצא כנ"ל, שאם החברה מבוססת, למשל על עשרה חברים, אז כל אחד יהיה
נכלל מעשרה כוחות שעוסקים בביטול עצמיותו, ושנאה לעצמו, ולאהבת הזולת.
אחרת לא די שנשאר רק בכח אחד לבד של אהבת הזולת, מטעם שהוא לא רואה
שהחברים יעסקו בזה, כיון שהחברים עוסקים באהבת הזולת בבחינת הצנע לכת,
אלא להיפך, שהחברים גורמים לו, שהוא יאבד את הכח שלו, במה שהוא רוצה
ללכת בדרך של אהבת הזולת. והוא לומד אז ממעשיהם. ואז הוא נופל לשליטת של
אהבה עצמית.
ד( האם כל אחד צריך לדעת, מה שחסר לחבירו, באופן פרטי של כל חבר וחבר,
בכדי שידע עם מה הוא יכול למלאותם. או מספיק באופן כללי לעסוק בענין אהבת
חברים.

בס"ד
רבי ברוך שלום הלוי אשלג זצוק"ל
איש את רעהו יעזורו
מאמר ג,' תשמ"ה
יש להבין בענין שאדם יכול לעזור לחבירו. האם ענין זה הוא דוקא במקום שיש
עניים ועשירים, חכמים וטפשים, גבורים וחלשים, וכדומה. אבל בזמן שכולם
עשירים, או שכולם חכמים, או כולם גבורים, וכדומה, במה אדם יכול לעזור להשני.
אבל אנו רואים, שיש דבר אחד, שהוא דבר המשתף את כולם, דהיינו בענין מצב
רוח, כמו שאמרו "דאגה בלב איש ישיחנה לאחרים." כי בענין שיהיה לאדם מצב
רוח מרומם, לא יעזור לאדם לא עשירות ולא חכמות, וכדומה.
אלא דוקא איש יכול לעזור להשני, בזה שהוא רואה, שהוא נמצא במצב השפלות.
וכמו שכתוב: "אין אדם מתיר את עצמו מבית אסורים," אלא דוקא חבירו יכול
לעשות לו מצב רוח מרומם.
דהיינו, שחבירו מרים אותו ממצב, שבו הוא נמצא, למצב רוח של חיים. ומתחיל
להשיג שוב כח בטחון של חיים ועושר. ומתחיל, כאילו המטרה שלו נמצאת עכשיו
קרובה אליו.
היוצא מזה הוא, שכל אחד ואחד צריך לעשות תשומת לב, ולחשוב במה הוא יכול
לעזור לחבירו, לעשות לו מצב רוח מרומם. כי בענין מצב רוח, כל אחד יכול למצוא
בחבירו מקום חסרון, שהוא יכול למלאות אותו.

בס"ד
רבי ברוך שלום הלוי אשלג זצוק"ל
מטרת החברה
מאמר ד,' תשמ"ה
היות שהאדם נברא עם כלי, שנקרא "אהבה עצמית," ובמקום שאדם אינו רואה,
שמפעולה תצא משהו לתועלת עצמו, אין לו חומרי דלק ליגיעה לעשות תנועה קלה.
ובלי ביטול אהבה עצמית, אי אפשר להגיע לידי דביקות בה,' שהוא ענין השתוות
הצורה.
והיות שזה נגד הטבע שלנו, לכן צריכים חברה, שיהיו כולם כח גדול, שנוכל לעבוד
ביחד, לבטל הרצון לקבל, שהוא נקרא "רע," מטעם שהוא המונע להגיע להמטרה,
שבשבילה נברא האדם.
לכן צריכה החברה להיות כלולה מיחידים, שכולם בדיעה אחת, שצריכים להגיע
לזה. אז מכל היחידים נעשה כח גדול אחד, שיכול להילחם עם עצמו, מטעם שכל
אחד כלול מכולם. נמצא, שכל אחד הוא מיוסד על רצון גדול, שהוא רוצה להגיע
להמטרה.
ובכדי שתהיה התכללות אחד מהשני, אז כל אחד צריך לבטל את עצמו נגד השני.
וזהו על ידי זה שכל אחד רואה מעלות חבירו ולא חסרונו. אבל מי שחושב, שהוא
קצת גבוה מהחברים, כבר הוא לא יכול להתאחד עמהם.
וכמו כן בעת ההתאספות, צריכים להיות רציניים, בכדי לא לצאת מהכוונה, שעל
הכוונה זו נתאספו. ומטעם הצנע לכת, שזה ענין גדול מאוד, היו רגילים להראות
מבחוץ, שהוא לא רציני. אבל באמת בתוך ליבם היה אש בוערת.
אבל לאנשים קטנים, על כל פנים בעת האסיפה, צריכים להיזהר, לא להמשך
אחרי דיבורים ומעשים, שלא מביאים את המטרה, שהתאספו, שהוא, שעל ידי זה
צריכים להגיע לדביקות ה.' וענין דביקות עיין בספר "מתן תורה" )דף קס"ח, דברי
המתחיל "ובאמת.("
רק בזמן שנמצאים לא עם החברים, אז יותר טוב שלא להראות לחוץ את הכוונה
שיש בליבם, ולהיות בחיצוניות כמו כולם, שזה סוד "והצנע לכת עם ה' אלקיך."
הגם שיש על זה פירושים יותר גבוהים, אבל הפירוש הפשוט הוא גם כן ענין גדול.
לכן כדאי, שבין החברים, שמתחברים, תהיה להם השתוות אחד עם השני, בכדי
שיוכל להיבטל אחד לפני השני. ובהחברה צריכה להיות שמירה יתרה, שלא יכנס
בתוכם ענין של קלות ראש, משום שקלות ראש הורס את הכל. אבל כנ"ל, זה צריך
להיות ענין פנימי.
אבל בזמן שנמצא מי שהוא, אם הוא אינו מחברה זו, צריכים לא להראות שום
רצינות, אלא להשתוות מבחוץ עם אדם שבא עכשיו. היינו, שלא לדבר מדברים

רציניים, אלא מדברים שמתאימים לאדם שבא עכשיו. שהוא נקרא "אורח בלתי

קרוא."

בס"ד
רבי ברוך שלום הלוי אשלג זצוק"ל
מה נותן לנו הכלל של ואהבת לרעך
מאמר ה,' תשמ"ה
מה נותן לנו הכלל "ואהבת לרעך כמוך" – ע"י הכלל יכולים להגיע לאהבת ה.'
אם כן מה נותנת לנו קיום של תרי"ב מצות – קודם כל, צריכים לדעת מה זה
"כלל." ידוע, שכלל נבנה על הרבה פרטים, ובלי פרטים אי אפשר להיות כלל.
כדוגמת, שאנו אומרים, "קהלה קדישא." הכוונה על כמה פרטים, שנתאספו
ונתחברו להיות חטיבה אחת. ואח"כ ממנין ראש הקהל, וכדומה. וזה נקרא "מנין"
או "עדה." שכל הפחות צריך להיות עשרה אנשים, אז יכולים לומר "קדושה"
בתפלה.
ועל זה אמרו בזהר הקדוש "כל בי עשרה, שכינתא שריא." שפירושו הוא,
שבמקום שיש עשרה אנשים, כבר יש מקום להשראת השכינה.
ולפי זה יוצא, שהכלל "ואהבת לרעך כמוך" בנוי על תרי"ב מצות. היינו, אם אנו
נקיים את התרי"ב מצות, אז נוכל לבוא להכלל של "ואהבת לרעך כמוך." נמצא,
שהפרטים נותנים לנו להגיע להכלל. וכשיהיה לנו הכלל, אז נוכל להגיע לאהבת ה,'
כמו שכתוב "כלתה נפשי לה."'
והגם שאין האדם יכול לקיים כל התרי"ב מצות לבד. למשל, פדיון הבן. שאם
נולד לו בת תחילה, כבר אינו יכול לקיים מצות פדיון הבן. וכמו כן האשה פטורה
ממצות עשה שהזמן גרמא, כמו ציצית ותפילין. אבל מטעם ש"כל ישראל ערבים זה
לזה," נמצא, שע"י כולם מתקיים כולם. נבחן זה, כאילו שכולם קיימו ביחד את כל
המצות. לכן בסגולתן של התרי"ב מצות ניתן להגיע להכלל של "ואהבת לרעך
כמוך."

בס"ד
רבי ברוך שלום הלוי אשלג זצוק"ל
אהבת חברים
מאמר ו,' תשמ"ה
"וימצאהו איש, והנה תעה בשדה. וישאלהו האיש לאמור, מה תבקש. ויאמר, את
אחי אנכי מבקש, הגידה נא לי איפה הם רועים" )וישב.(
הנה, האדם תועה בשדה, הכוונה על מקום שמזה צריך לצאת תבואת השדה, כדי
לפרנס את העולם. ועבודת השדה היא חרישה, זריעה, וקצירה. ועל זה נאמר
"הזורעים בדמעה, ברינה יקצורו." וזה נקרא "שדה, אשר ברכו ה."'
כשאדם תועה בשדה. פירש בעל הטורים, שהוא בחינת "אדם" תועה מדרך
השכל, היינו שלא יודע את הדרך האמיתית, שהיא מובילה להמקום, ששם הוא
צריך להגיע, כמו מלשון "חמור תועה בשדה." והוא בא לידי מצב, שהוא חושב, שאף
פעם לא יגיע להמטרה, שהוא צריך להגיע.
"וישאלהו האיש לאמור, מה תבקש ." היינו, במה אני יכול לעזור לך. "ויאמר,
את אחי אנכי מבקש," שעל ידי זה שאני אהיה בצוותא חדא עם אחי, זאת אומרת,
על ידי זה שאני אהיה בקבוצה, שיש שם אהבת חברים, אז אני אוכל לעלות על
המסילה, העולה לבית ה.'
והמסילה זו היא הנקראת "דרך של השפעה," שדרך זו היא נגד הטבע שלנו.
ובכדי שנוכל להגיע לזה, אין עצה אחרת, אלא אהבת חברים, שעל ידי זה כל אחד
יכול לעזור לחבירו.
"ויאמר האיש, נסעו מזה." ופירש רש"י, הסיעו עצמן מן האחוה, היינו שאינם
רוצים להתחבר עמך. וזה גרם בסופו של דבר, שעם ישראל נכנסו לגלות מצרים.
ובכדי לצאת ממצרים, עלינו לקבל על עצמנו לכנס בקבוצה, שרוצים להיות באהבת
חברים, ועל ידי זה נזכה לצאת ממצרים ולקבלת התורה.

בס"ד
רבי ברוך שלום הלוי אשלג זצוק"ל
לפי מה שמבואר בענין ואהבת לרעך
מאמר ז,' תשמ"ה
לפי מה שמבואר בענין "ואהבת לרעך," שבכלל זה נכללו הפרטים של תרי"ב
מצות, כמו שאמרו חז"ל "ואידך, פירושו הוא זיל גמור." משמע שעל ידי קיום
התרי"ב מצות נזכה מאליו להכלל של "ואהבת לרעך." ואח"כ לאהבת ה.'
אם כן, מה נותן לנו אהבת חברים, כמו שכתוב )מאמר ה,' תשמ"ה,( שעל ידי זה
שמתאספים כמה חברים, והיות שאין לכל אחד רק כח קטן של אהבת הזולת, היינו
שיכול לקיים אהבת הזולת רק בכח. וכשבא לכלל מעשה בפועל, אז הוא זוכר,
שבמחשבתו החליט לוותר על אהבה עצמית לטובת הזולת, ובפועל הוא רואה, שאינו
מסוגל לוותר על שום תענוג של הרצון לקבל לטובת הזולת, ואפילו כמלוא נימא.
אבל על ידי זה שמתאספים כמה אנשים, שהם בדיעה אחת, שצריכים להגיע
לאהבת הזולת, וכשיש התבטלות כל אחד להשני, אז כל אחד נכלל מכולם. ועל ידי
זה מצטבר אצל כל יחיד כח גדול, לפי גדלה של החברה. ואז יש בכוחו להוציא לפועל
את אהבת הזולת במעשה.
נמצא לפי זה, מה מוסיף לנו את הפרטים של תרי"ב מצות, שאמרנו, שהוא בכדי
לקיים את הכלל, הלא הכלל מתקיים על ידי אהבת חברים. והנה במציאות אנו
רואים, שגם אצל חילוניים נוהג ענין של אהבת חברים, שגם הם מתאספים חוגים
שונים, בכדי שיהיה להם אהבת חברים. אם כן, מהו ההבדל בין דתיים לחילונים.
הנה הפסוק אומר )תהילים א(' "ובמושב לצים לא ישב." ויש להבין, מה הוא
האיסור של "מושב לצים." אם הוא מדבר לשון הרע או דברים בטילים, אם כן
האיסור לא מטעם מושב לצים. מה מוסיף לנו האיסור של "מושב לצים."
אלא משמע, אפילו כשמתאספים כמה אנשים בשביל אהבת חברים, על הכוונה
שכל אחד ואחד יסייע את חבירו לשפר מצבו הגשמי, וכל אחד מצפה, שעל ידי ריבוי
ישיבות יקבל כל אחד מהחברה תועלת, איך להשביח את מצבו הגשמי.
ולאחר כל הישיבות, כל אחד עושה חשבונות, עד כמה הוא קיבל מהחברה עבור
אהבה עצמית, מה הרצון לקבל הרויח מזה. הלא הוא נותן יגיעה וזמן לטובת
החברה. ומה הרויח מזה. ובטח היה יכול יותר להצליח, אם היה עוסק בתועלת
עצמי. לכל הפחות את חלק, מה שהוא היה מתייגע בעצמי. "ואני נכנסתי להחברה,
מטעם שחשבתי, שעל ידי החברה אני אוכל להרויח יותר, מכפי שאני יכול להרויח
לבדי. ועכשיו אני רואה, שלא הרוחתי כלום."
ועל זה הוא מתחרט, ואומר "מוטב היה לי במקום שנתתי הזמן שלי להחברה,

יותר טוב היה, אם הייתי משתמש לכל הפחות עם הכח הקטן שלי. מה שאם כן
עכשיו, שנתתי הזמן להחברה, בכדי שאני אשיג יותר רכוש על ידי סיוע מהחברה,
ולבסוף התברר לי, שלא די שלא הרוחתי כלום מהחברה, אלא עוד הפסדתי, מה
שהייתי יכול להרויח עם כוחות עצמי."
וכשיש מי שרוצה לדבר, שצריכים לעסוק באהבת חברים לצורך השפעה, היינו
שכולם יעבדו לטובת הזולת, כולם מתלוצצים וצוחקים מזה. ונראה בעיניהם כמין
ליצנות. וזו היא ישיבת חילוניים. ועל זה אמרו "וחסד לאומים חטאת, כי כל טובו
דעובדים לגרמייהו עובדין." וחברה כזו מרחקת את האדם מהקדושה. ומשליכים
את האדם לעולם הליצנות. וזה הוא האיסור של "מושב לצים."
ועל חברות כאלו אמרו חז"ל "פזר לרשעים, טוב להם וטוב לעולם." היינו, שיותר
טוב שאינם מתקיימים. אבל בצדיקים להיפך "כנס לצדיקים, טוב להם וטוב
לעולם."
ומהו פירושו "צדיקים," היינו שרוצים לקיים את הכלל של "ואהבת לרעך
כמוך," שכל כוונתו הוא לצאת מאהבה עצמית ולקבל על עצמו טבע אחר, שהוא
אהבת הזולת. אבל הגם שזוהי מצוה שצריכים לקיים, והאדם יכול להכריח את
עצמו בעל כורחך, אבל אהבה, זהו דבר המסור ללב, אבל הלב מצד הטבע לא מסכים
לזה, אם כן, מה האדם יכול לעשות, בכדי שיגע להלב דבר אהבת הזולת.
על זה ניתן לנו לקיים את התרי"ב מצות, שבסגולתן יכול לבוא לידי הרגשה בלב.
אבל כיון שזהו נגד הטבע, אז הרגשה כזו היא חלק קטן, שתהיה לה היכולת לקיים
אהבת חברים בפועל, אף על פי שיש לו צורך לזה. לכן צריכים עכשיו לראות עצות,
שיוכל לקיים בפועל.
והנה העצה לזה, שהאדם יוכל להגדיל את כוחו בהכלל שלו "ואהבת לרעך." והוא
על ידי אהבת חברים. אם כל אחד נכלל ובטל לחבירו, הרי אז נעשה גוש אחד, שכל
חלקי הקטנים, שרוצים באהבת הזולת, מחבר לכח כלל, שנכלל מהרבה חלקים.
וכשיש לו כח גדול, אז יש בכוחו להוציא לפועל את אהבת הזולת.
ואז הוא יכול להגיע לאהבת ה.' אבל זה בתנאי שכל אחד מתבטל להשני. מה
שאם כן כשהוא נפרד מחבירו, אין הוא יכול לקבל מחבירו את חלקו, מה שהוא
צריך לקבל. אלא, שכל אחד צריך לומר, שהוא אפס נגד חבירו.
וזה דומה, כשכותבים מספרים, כשכותבים מתחילה 1 ואח"כ אפס, זהו פי עשר,
.10 וכשכותבים מתחילה שני אפסים, אז הוא פי מאה, .100 היינו, שחבירו הוא
מספר אחד, והאפס אחריו, הוא נחשב שמקבל מחבירו פי עשר. ואם הוא אומר,
שהוא שני אפסים נגד חבירו, הוא מקבל מחבירו פי מאה.
מה שאם כן להיפך, שהוא אומר, שחבירו הוא אפס והוא אחד, אז הוא פחות
מחבירו פי עשרה, .0.1 ואם הוא יכול לומר, שהוא אחד, ויש לו שני חברים, שהם
שני אפסים נגדו. אז נבחן חלק ממאה נגדם, היינו שהוא .0.01 נמצא, לפי כמה
אפסים שיש לו מהחברים, כך קומתו מתקטנת.
ומכל מקום, אפילו לאחר שיש לו הכח הזה, שיכול לקיים אהבת הזולת בפועל,

ותועלת עצמו הוא מרגיש לדבר רע בשבילו, מכל מקום אל תאמין בעצמך, וצריך
להיות לו יראה, אולי באמצע עבודה יפול לתוך אהבה עצמית. דהיינו, אם יתנו לו
תענוג יותר גדול, מכפי שהוא רגיל לקבל, הגם שעל תענוגים קטנים, הוא כבר יכול
לעשות בעמ"נ להשפיע, ומוכן לוותר עליהם, אבל מתענוגים גדולים הוא חי בפחד.
וזה נקרא "יראה." וזה השער לקבל את אור האמונה, הנקרא "השראת
השכינה," כמו שכתוב בהסולם "לפי ערך היראה, כן הוא משיג את בחינת האמונה."
לכן צריכים לזכור, שענין "ואהבת לרעך כמוך," צריכים לקיים אותו מטעם
מצוה, שה' צוה לעסוק באהבת חברים. ור' עקיבא הוא רק מפרש, מה שה' צוה את
המצוה הזו, שהיה בכוונתו לעשות ממצוה זו כלל, שעל ידי זה יוכלו לקיים כל
המצות, מטעם ציווי ה,' ולא מטעם תועלת עצמו.
היינו, לא שהמצות יביא לנו להרחיב את הרצון לקבל שבנו. זאת אומרת, שעל ידי
קיום המצות אז האדם יקבל תמורת זה הרבה שכר. אלא להיפך, שעל ידי קיום
המצות נגיע להשכר, שאנו נוכל לבטל את אהבה עצמית שלנו, ולהגיע לאהבת
הזולת. ולאח"כ לאהבת ה.'
ובזה נבין מה שאמרו חז"ל על פסוק "ושמתם, הוא לשון "סם." זכה, הוא סם
החיים. לא זכה, הוא סם המות." היינו כנ"ל "לא זכה," הוא עוסק בתורה ומצות,
בכדי שאהבה עצמית יתרבה, והגוף ירכוש קנינים תמורת עבודתו. "זכה," אז
מתבטלת את אהבה עצמית שלו. היינו, שמכוון, שיקבל שכר, שהוא, שיהיה לו הכח
לאהבת הזולת, שעל ידי זה הוא יגיע לאהבת הבורא, שכל חשקו יהיה רק להשפיע
נחת רוח להבורא.

בס"ד
רבי ברוך שלום הלוי אשלג זצוק"ל
איזה קיום תורה ומצות מזכך את הלב
מאמר ח,' תשמ"ה
שאלה: אם מקיימים תורה ומצות בעל מנת לקבל פרס, האם גם זה מזככת את
הלב, כיון שאמרו חז"ל "בראתי יצה"ר, בראתי תורה תבלין." היינו, שמזככת את
הלב, האם זה דווקא שמכוון שלא על מנת לקבל פרס, או אילו שעשה בעמ"נ לקבל
פרס, גם כן מזככת את הלב.
תשובה: בהקדמה לספר הזהר )אות מ"ד( כתוב שם וזה לשונו "כשמתחיל לעסוק
בתורה ומצות, ואפילו בלי שום כוונה, דהיינו בלי אהבה ויראה, כראוי לשמש את
המלך, גם אפילו שלא לשמה, מתחילה הנקודה שבלבו להתגדל ולהראות פעולתה.
כי מצות אינן צריכות כוונה, ואפילו המעשים בלי כוונה מסוגלים לטהר את הרצון
לקבל שלו, אלא בשיעור דרגה הא' שבו, המכונה דומם. ובשיעור שמטהר חלק
הדומם של הרצון לקבל, בשיעור הזה הוא הולך ובונה את התרי"ג אברים של
הנקודה שבלב, שהיא הדומם דנפש דקדושה."
הרי אנו רואים, שגם עשיית תורה ומצות, אפילו שלא לשמה, מטהרת את הלב.
האם הדרך לקיים תורה ומצות שלא על מנת לקבל פרס, היא ליחידי סגולה בלבד,
או שנתנו אפשרות לכלל כולו, שילכו על דרך זה, היינו לקיים הכל בעל מנת שלא
לקבל פרס, שע"י זה יזכו לדביקות ה.'
תשובה: הגם שהרצון לקבל אך לעצמו יצא והיה במחשבת הבריאה, אבל על ידי
זה שנתן תיקון, שהנשמות יתקנו אותו בעמ"נ להשפיע, היינו על דרך קיום התורה
ומצות, שזה יהפוך לנו את הרצון לקבל בעמ"נ להשפיע. וזה ניתן לכל הכלל כולו,
בלי יוצא מהכלל. כי לכולם ניתנה הסגולה הזאת, ולאו דוקא ליחידי סגולה.
אלא היות שזהו ענין בחירה, לכן יש מתקדמים יותר, ויש שמתקדמים לאט, אבל
כמו שכתוב בהקדמה לספר הזהר )אות י"ג, י"ד,( "אבל בסופו של דבר כולם יבואו
לשלימות הסופי, כמו שכתוב, כי לא ידח ממנו נידח."
אבל יחד עם זה, כשמתחילים ללמד לקיים תורה ומצות, מתחילים בשלא לשמה.
מטעם שהאדם נברא עם הרצון לקבל, אז הוא לא מבין שום דבר, אם זה לא יביא לו
תועלת עצמו, והוא אף פעם לא ירצה להתחיל בקיום תורה ומצות.
וזהו כמו שאמר הרמב"ם )הלכות תשובה, פרק עשירי( "ואמרו חכמים, לעולם
יעסוק אדם בתורה, ואפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. לפיכך,
כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים, וכלל עמי הארץ, אין מלמדין אותן, אלא לעבוד
מיראה, וכדי לקבל שכר. עד שתרבה דעתן, ויתחכמו חכמה יתירה, מגלים להם רז
זה מעט מעט. ומרגילין אותן לענין זה בנחת, עד שישיגוהו ויעבדוהו מאהבה." הרי
אנו רואים מדברי הרמב"ם, שכולם צריכים לבוא לשמה, אלא ההבחן הוא בזמן.

שאלה: אם אדם רואה ומרגיש, שהוא הולך על דרך, ההולך לבוא לשמה, אם הוא
צריך להשתדל גם להשפיע על השני, שגם השני יעלה על המסילה הנכונה, או לא.
תשובה: זהו ענין כללי. כמו איש דתי המסתכל על אדם חילוני, אם יודע בעצמו,
שהוא יכול להחזירו למוטב, אז מוטל עליו החוב להחזירו למוטב מטעם מצות
"הוכח תוכיח את עמיתך." כמו כן כאן אפשר לומר גם כן, שכדאי הוא להגיד לחבירו
על ענין שיש ללכת על דרך יותר נכונה, אם כוונתו הוא רק מטעם מצוה כנ"ל. אבל
יש הרבה פעמים, מה שאדם מטיף מוסר להשני, הוא רק מטעם שליטה ולא מטעם
מצות "הוכח תוכיח את עמיתך."
והמתבאר לעיל, היינו שכל אחד רוצה, שהשני ילך על דרך האמת, הוליד לנו
מחלוקת בין הדתיים לחילוניים, וכמו כן בין ליטאים לחסידים, וכמו כן בין חסידים
לחסידים. שכל אחד חושב שהצדק עמו, וכל אחד רוצה לשכנע את השני שילך בדרך
הישר.

בס"ד

רבי ברוך שלום הלוי אשלג זצוק"ל

לעולם ימכור אדם קורות ביתו
מאמר ט,' תשמ"ה

"אמר ר' יהודה, אמר רב•, לעולם ימכור אדם קורות ביתו ויקח מנעלים לרגליו" )שבת •

קכ"ט.( ויש להבין, מהו הדיוק "קורות ביתו," ומהי החשיבות של מנעלים, עד כדי כך •

שכדאי למכור קורות ביתו בשביל זה, היינו בכדי שתהיה לו היכולת לקחת נעלים לרגליו.

ויש לפרש את זה על דרך העבודה. הנה "קורות ביתו" הוא מלשון "מקרה," היינו כל •

מה שעבר על אדם בביתו. היות שהאדם מובן לנו בשתי הבחנות: בידע, היינו בשכל, ובהרגשה. זאת אומרת, מה שהאדם מרגיש בלבו, אם טוב לו או חס ושלום להיפך. והנה המקרים האלו, שעוברים על האדם, מעוררים לו שאלות בחיי יום יום. וזה נוהג בין אדם

למקום, וכמו כן בין אדם לחבירו.

בין אדם למקום. היינו, שיש לו טענות להבורא, מדוע הוא לא ממלא לו כל צרכיו. זאת • אומרת, מה שהאדם חושב שחסר לו, הבורא צריך למלאות לו. מטעם הכלל, שמדרך הטוב להטיב. ולפעמים יש לו טענות, כאילו הוא מרגיש להיפך, שמצבו הוא תמיד ברע ביחס

לאחרים, שהם נמצאים במדרגה יותר גבוהה ממה שיש לו.

נמצא, שהוא בבחינת מרגלים, שמדברים על ההנהגה העליונה חס ושלום, מסיבת • שהוא לא מרגיש את הטוב והעונג בהחיים שלו, וקשה לו לומר: "אך טוב וחסד ירדפוני כל

ימי חיי." נמצא, שהוא אז בבחינת מרגלים.

ועל זה אמרו חז"ל )ברכות, נ"ד( "חייב אדם לברך על הרע כשם שמברך על הטובה•."

כי הבסיס של היהדות בנוי על האמונה למעלה מהדעת. היינו, שלא להסתמך על מה • שהשכל מחייב אותו לחשוב, ולדבר, ולעשות, אלא להאמין בהשגחה עליונה, שהיא

בבחינת טוב ומטיב. שדוקא ע"י זה שמצדיק את ההשגחה עליונה, הוא זוכה אח"כ להשיג

ולהרגיש את הטוב והעונג.

ובעל הסולם זצ"ל אמר משל, על מה שיש לאדם טענות ותביעות להבורא, שהוא לא • עונה לו על משאלותיו. שזה דומה לאדם, שהולך עם ילד קטן ברחוב, והילד בוכה בבכיות

איומות. וכל אנשים שברחוב מסתכלים על האב, איזה מן אכזריות נמצאת באדם זה, שהוא יכול לשמוע בקול בכיותיו ואינו שם לב לכל זה. לאנשים ברחוב הילד מעורר רחמים

עם בכיותיו, ולאדם הזה, שהוא אביו, אינו כך. הלא יש כלל, "כרחם אב על בנים."

והנה לקול בכיות הילד, הלכו אנשים אל אביו ושאלו, איפוא הרחמנות של אביו. אז •

אביו השיב להם, ומה אני יכול לעשות, שבני, מחמד נפשי, שאני שומר עליו כבבת עיני,

דורש ממני, שאני אתן לו סיכה, לדקור את עיניו, מסיבת שמגרד לו בעינים. האם בזה שאני לא ממלא את משאלותיו, אני נקרא "אכזר." או מטעם רחמנות עליו, אני לא אתן

לו, שידקור את עיניו, וישאר סימא ועיור לעולמים.

אי לזאת, אנו צריכים להאמין, שכל מה שהבורא נותן לנו, הוא לטובתינו. הגם שאנו • צריכים להתפלל על כל צרה שלא תבוא, שהבורא יסיר ממנו את הצרות האלו. אבל אנו צריכים לדעת, שתפלה לחוד, ועניית התפלה לחוד. זאת אומרת, אם אנו עשינו את מה שעלינו לעשות, אז הבורא עושה מה שהוא טוב בשבילנו, כמשל הנ"ל. ועל זה נאמר "וה'

הטוב בעיניו יעשה."

וכמו כן אותו ענין נוהג בין אדם לחבירו. היינו כנ"ל, ש"ימכור אדם קורות ביתו ויקח •

מנעלים לרגליו." זאת אומרת, ש••אדם צריך למכור "קורות ביתו," היינו כל המקרים •• שעבר על ביתו בקשר לאהבת חברים• ••.• שיש לאדם שאלות וטענות על חבירו, היות שהוא

עובד במסירות לאהבת חברים, ואין הוא רואה שום תגובה מצד החברים, שיעזרו לו •• משהו, וכולם מתנהגים עמו לא לפי הבנתו, שצריך להיות באהבת חברים. דהיינו, שכל

אחד ידבר עם חבירו בצורה המכובדת ביותר, כמו שנהוג בין אנשים מכובדים.

וכמו כן במעשה, הוא לא רואה שום פעולה מצד החברים, שיהיה לו על מה להסתכל, • שיש כאן ענין של אהבת חברים, אלא הכל מתנהג כרגיל, כמו בין סתם אנשים, שעוד לא

היה להם ענין להתאסף ולהחליט, שצריכים לעשות חברה, שתהיה בהם אהבת חברים,

שכל אחד ידאוג לטובת הזולת.

אם כן, הוא רואה עכשיו, שאין על מי להסתכל, שמי שהוא יעסוק באהבת חברים. • והיות שהוא מרגיש, שהוא היחידי שהולך בדרך הישר, ועל כולם הוא מסתכל בעין של לעג וקלס, וזה נקרא "מרגלים," שמרגל אחר החברים, לראות אם מתנהגים כסדר נגדו

באהבת הזולת. היות שכל הזמן הוא שומע, שהחברים דורשים כל היום, שעיקר הוא

אהבת הזולת. והוא רוצה באמת לראות, אם זה תוכו כברו.

ואז הוא רואה, שהכל הוא משפה ולחוץ. ואפילו בדיבורו הוא רואה, שאין שם שום •

אהבת הזולת, שזה דבר הכי קטן באהבת הזולת. דהיינו שאם הוא שואל ממנו איזה דבר,

הוא עונה לו כלאחר יד, בלי תשומת לב, לא כדרך שעונים לחבר, אלא הכל בקרירות,

כאילו הוא רוצה להפטר ממנו.

ואל תשאלו אותי, אם אני חושב על אהבת הזולת, מדוע אני עושה בקורת, אם החבר • שלי אוהב אותי, כאילו אהבת חברים נתייסדה על בסיס של אהבה עצמית. לכן אני רוצה לראות, מה הרויח אהבה עצמית שלי מכל העסק הזה. לא כך הוא מחשבותי. אלא אני

באמת רוצה באהבת הזולת.

ולכן הייתי מעונין בחברה זו שנתייסדה, בכדי שאני אראה, שכל אחד ואחד עוסק •

באהבת הזולת, שע"י זה כח הקטן שלי, שיש לי באהבת הזולת, יתרבה ויתגדל ע"י זה,

ויהיה לי כח לעבוד באהבת הזולת, בכח יותר גדול מכפי שיש לי מכח עצמי. ועכשיו אני

רואה, שלא הרוחתי כלום, כי אני רואה "אין עושה טוב גם אחד." אם כן, יותר טוב יהיה,

אם אני לא אהיה עמהם, ואני לא אלמד ממעשיהם.

ועל זה באה התשובה, אם חברה שנתייסדה על אנשים מסוימים, ובעת שהתאספו, •

בטח היה מי שהוא, שרצה אז ליסוד את החבורא זו דוקא, בטח היה מברר אנשים אלו, שהם מתאימים לזה. היינו שיש בכל אחד מהם ניצוצין של אהבת הזולת. אלא שהניצוץ לא היה יכול להדליק את אור האהבה, שיאיר בכל הפרט. לכן הסכימו אז, שע"י

התחברותם יחד אז, מכל הנצוצין ביחד יעשה שלהבת אחת גדולה.

לכן גם עתה, לאחר שהוא מרגל אחריהם, הוא צריך להתגבר ולומר, שכמו שהיו אז • בעת שנתייסדה החברה, כולם בדיעה אחת, שצריכים ללכת בדרך של אהבת הזולת, כמו

כן גם עתה. ובעת שכולם ידונו לכף זכות כל אחד לחבירו, שוב ידלקו את כל הנצוצים,

ושוב תהיה שלהבת אחת גדולה.

וזה דומה כמו שאמר פעם בעל הסולם זצ"ל, ששאל, מה זה ענין כריתת ברית בין שני • חברים, כמו שמצינו בתורה )וירא, שישי( "ויקח אברהם צאן ובקר, ויתן לאבימלך, ויכרתו

שניהם ברית." ושאל, אם שניהם אוהבים זה לזה, ובטח אז שניהם עושים טובות זה לזה, ומובן מאליו, בזמן שאין האהבה נמצאת ביניהם, שמשום איזו סיבה שהיא האהבה

נחלשה, בטח שאין הם עושים טובות זו לזו. אם כן מה מועיל את הכריתת ברית ביניהם.

ותירוץ, שהברית מה שהם עושים, אין זה על עכשיו, משום שעכשיו, בזמן שהאהבה • מורגשת ביניהם, אין צורך לכריתת ברית. אלא הכריתת ברית נעשתה בכוונה תחילה על העתיד לבוא. היינו לאחר זמן, יכול להיות שהם לא ירגישו את האהבה כמו עכשיו, שגם

אז יקיימו ביניהם היחסים כמקדם. ועל זה באה הכריתת ברית.

ולעינינו גם כן, הגם שעכשיו לא מרגישים את האהבה, כמו שהיתה בעת התיסדות • החברה, מכל מקום כל אחד צריך להתגבר על דעתו וללכת למעלה מהדעת. ואז ע"י זה

יתוקן הכל. וכל אחד ידון את חבירו לכף זכות.

ובזה נבין את דברי חז"ל, מה שאמרו "לעולם ימכור אדם קורות ביתו ויקח מנעליו • לרגליו." "מנעליו" הוא מלשון "נעילת דלת," שפירושו "סגירה." שהאדם, לאחר שריגל את חברו, ש"ריגל" הוא מלשון "רגלים," שימכור אדם "קורות ביתו," היינו כל המקרים שעבר על ביתו בקשר בין אדם לחבירו, היינו שיש לו מרגלים, שאומרים לו דיבה רעה על

החברים.

אז "ימכור הכל." זאת אומרת, שיוציא את כל המקרים, מה שהרגליו הביאו לו, ויקח • במקום זה "מנעליו לרגלו." שהכוונה היא, שיסגור את כל המרגלים, כאילו אינם עוד

בארץ. וכל השאלות ותביעות שיש עליהם, יסגור אותם. ואז הכל על מקומו יבוא בשלום.

בס"ד
רבי ברוך שלום הלוי אשלג זצוק"ל
לאיזה דרגה האדם צריך להגיע
מאמר י,' תשמ"ה
שאלה: לאיזה דרגה צריך האדם להגיע שלא יצטרך להתגלגל פעם שנית.
הנה בשער הגלגולים )דף י' טור ב(' כתוב שם, "שכל בני ישראל מוכרחים להתגלגל
עד שיושלמו בכל הנרנח"י. אמנם רוב בני אדם אין להם כל החמישה חלקים,
הנקראים נרנח"י, רק נפש בלבד, אשר היא מן העשיה."
משמע מכאן, שכל אחד צריך לתקן רק חלקו ושורש נשמתו, ולא יותר. ובזה נשלם
בחינתו מה שהוא צריך לתקן.
והענין הוא, כי צריכים לדעת, שכל הנשמות נמשכות מנשמת אדם הראשון, כי
לאחר שחטא בחטא עץ הדעת, נתחלקה נשמתו לשישים רבוא נשמות, זאת אומרת,
מה שהיה לאדם הראשון אור אחד, הנקרא בלשון הזה"ק, "זיהרא עילאה," שהיה
לו בגן עדן בבת אחת, היא מתפשטת לחלקים רבים.
ועיין בספר "פנים מסבירות" )דף נ"ו, ד"ה וצריך,( וזה לשונו "והוא כי אחר שנתערב
טוב ורע )היינו לאחר החטא,( נעשה לקליפות בנין גדול שיש כח להם להתאחז
בהקדושה, וכדי להישמר מהם, נחלק האור דז' ימי בראשית לחלקים קטנים מאוד,
אשר הקליפות לא יכולים לינוק מחמת קטנותם.
על דרך משל, במלך שרוצה לשלוח סך גדול דינרי זהב לבנו למדינת הים. והנה כל
בני מדינתו גנבים ורמאים, ואין לו שליח נאמן. מה עשה, הלך ופרט את הדינרים
לפרוטות ושילחם על ידי שליחים רבים, באופן שלא יהיה כדאי להם הנאת החמס
שיפגמו בשבילה בכבוד מלכות."
שבאופן זה, דסדר זמנים בנפשות רבות, אפשר על ידי הארות הימים, לברר כל
הניצוצין קדישין שנעשקו בידי הקליפות, מסיבת החטא דעץ הדעת כנ"ל.
וסוד הנפשות רבות הוא, בחינת התפרטות לאורות הפנימיים, ובחינת ימים מרובים
הוא, בחינת התפרטות לבחינת אורות חיצוניים, ופרוטה ופרוטה מצטרף לחשבון
אור הגדול שחטא בו אדם הראשון, ואז יהיה גמר התיקון.
היוצא מזה, שכל אחד שנולד, נולד רק עם חלק קטן מחלקו של נשמת אדם הראשון,
וכשמתקן חלקו כבר לא צריך עוד הפעם להתגלגל. לכן אין אדם יכול לתקן רק מה
ששייך לחלקו, ועל זה כתוב בספר "עץ חיים" להאר"י ז"ל, "אין יום דומה לחבירו
ואין רגע דומה לחברתה, ואין אדם דומה לחבירו, ותתקן החלבנה מה שלא תתקן
הלבונה. אלא כל אחד צריך לתקן מה ששייך לחלקו."
אבל צריכים לדעת, שכל אדם שנולד יש לו עבודה של בחירה, כי אין אדם נולד
צדיק, כמו שאמרו חז"ל )נדה ט"ז ע"ב,( וזה לשונם "דדריש ר' חנינא בר פפא אותו
מלאך הממונה על הריון, לילה שמו, ונוטל טיפה ומעמידה לפני הקב"ה, ואומר

לפניו, רבונו של עולם, טיפה זו מה תהא עליה, גבור או חלש, חכם או טיפש, עשיר
או עני, ואילו רשע או צדיק לא קאמר."
אם כן משמע מכאן, שאין אדם נולד צדיק, משום שצדיק ורשע לא קאמר, אלא זה
ניתן לבחירת האדם, כל אחד כפי יגיעתו בתורה ומצות, כן הוא זוכה לזכך את לבו
ולתקן את בחינתו מה שמוטל עליו מצד שורש נשמתו, ואז הוא נשלם.
הדרגה הראשונה שאדם נולד.
בזהר משפטים )דף ד' אות י"א בהסולם( כתוב שם, וזה לשונו "בוא וראה, אדם
כשנולד, נותנים לו נפש מצד הבהמה מצד הטהרה, מצד אלו שנקראו אופני הקודש,
דהיינו מעולם העשיה. זכה יותר, נותנים לו רוח מצד חיות הקודש, דהיינו מצד
היצירה. זכה יותר, נותנים לו נשמה מצד הכסא, דהיינו מעולם הבריאה. זכה יותר,
נותנים לו נפש בדרך האצילות. זכה יותר, נותנים לו רוח דאצילות מצד העמוד
האמצעי, ונקרא בן אל הקב"ה, זה שכתוב, בנים אתם לה' אלקיכם. זכה יותר,
נותנים לו נשמה שהם בינה, שעליהם נאמר, כל הנשמה תהלל יה. ונשלם בהם שם
הויה."
הרי ששלימות הנשמה הוא, שיש לו נר"ן מבי"ע ונר"ן מאצילות. וזה השלימות היה
לו לאדם הראשון לפני החטא, ורק אחר החטא ירד ממדרגתו, ונתחלק נשמתו
לשישים רבוא נשמות, כנ"ל.
ומשום זה נקרא הרוחניות של האדם בשם, נשמה, אפילו בעת שאין לו רק נפש
דנפש, משום שיש כלל, כל דבר שמדברים מאיזו בחינה מדברים תמיד על בחינה
העליונה, וכיון שבחינה העליונה של האדם הוא דרגת נשמה, לכן באופן כללי
קוראים תמיד את הרוחניות של האדם בשם, נשמה.
אבל הגם שכל אדם נולד במדרגה הכי קטנה, יחד עם זה אמרו )עיין בשער הגלגולים,
דף י"א טור ב(' "כי כל אדם יכול להיות כמשה רבינו עליו השלום, אם ירצה לזכך
מעשיו, לפי שיכול לקחת לו רוח אחר יותר גבוה עם רום היצירה, וכן נשמה מרום
הבריאה." גם בזה תבין ענין המפורסם בדברי חז"ל, "כי רוחיהון דצדקייא או
נשמתיהון באים ומתעברים באדם בסוד, הנקרא, עיבור לסייעו בעבודת ה' יתברך."
וכמו כן מובא בהסולם, )הקדמת הזהר דף צ"ג, ד"ה והענין,( וזה לשונו "והענין
ההוא דטעין חמרי, הוא סוד הסיוע לנשמות הצדיקים הנשלח להם ממרומים בכדי
להעלותן ממדרגה למדרגה, כי לולא הסיוע הזה שהקב"ה שולח לצדיקים, לא היו
יכולים לצאת ממדרגתם ולהתעלות יותר למעלה. ולכן שולח הקב"ה לכל צדיק
וצדיק נשמה גבוהה ממרומים, לכל אחד לפי מעלתו ומדרגתו, המסייעת לו בדרכו,
והוא נקרא, עיבור נשמת הצדיק, וזה נקרא, גילוי נשמת הצדיקים."
היוצא מזה, מה שאומרים, אין בו דור שלא יהיה בו כאברהם יצחק ויעקב, אין
הפירוש שהם נולדו כך ושאין להם בחירה, אלא אלו אנשים שמשתדלים ללכת בדרך
האמת, ונותנים את היגיעה מה שצריכים לתת, אלו אנשים מקבלים תמיד עזרה
מלמעלה על ידי עיבור נשמת הצדיקים, שמקבלים כח לעלות במדרגות עליונות.
נמצא, שכל מה שנותנים מלמעלה הוא בדרך סיוע, אבל לא בלי שום עבודה ובחירה.

וקיום העולם הוא על ידי הצדיקים האלו שממשיכים שפע מלמעלה, וע"י זה יש

קיום למעלה.

בס"ד

רבי ברוך שלום הלוי אשלג זצוק"ל

ענין זכות אבות

מאמר י"א, תשמ"ה

מובא מחלוקת בענין זכות אבות )שבת דף נ"ה( • "שמואל אמר, תמה זכות אבות. ורבי •

יוחנן אמר, תחון זכות אבות." ובמדרש )ויקרא רבה, סוף פרשה, ל"ז( אמר רב אחא "לעולם •

זכות אבות קיימת, ולעולם מזכירין אותה." ושם בתוספות וזה לשונו: "אומר רבינו תם, שזכות אבות תמה, אבל ברית אבות לא תמה." ולרבי יוחנן נראה "דלא פליגי שמואל ורבי יוחנן. אלא שמואל קאמר דלרשעים תמה, אבל לא לצדיקים. ורבי יוחנן בצדיקים איירי. עד

כאן."

ולפי הנ"ל נוכל לפרש את מה ששואלים בענין הבחירה, ששואלים, אם יש זכות אבות, • אם כן אין כאן בחירה, מטעם כי זכות אבות גורמת להאדם שיהיה צדיק. ולפי דברי

התוספות בשם האר"י, שאומר, שזכות אבות הוא רק לצדיקים, נמצא, מקודם יש לו בחירה,

בכדי שיהיה צדיק, ואח"כ הוא יכול להנות מזכות אבות.

ומספר "מתן תורה" )דף ל"ו אות י"ט( משמע, ש"בזכות האבות יש לנו כח לעשות את • הבחירה, ולולי זכות אבות לא היה לנו שום מקום לעשות בחירה." ומבחינת המציאות אנו רואים, שאפילו שיש לנו זכות אבות, ומכל מקום אין אנו רואים, שיהיה לכולם כח הזה

לעשות בחירה. אלא כל אחד ואחד מתקשה בדבר ההוא. אלא שזכות אבות מסייע לנו, שנוכל לעשות בחירה. שהמשמעות היא, שבחירה היא במקום שיש שני דברים שוים, ועלי

מוטל להכריע.

מה שאין כן שצד אחד יותר קשה מהשני, לא שייך לומר, שיש לי להכריע. כיון שמאליו • כבר נוטה לצד היותר חזק. לכן בזכות האבות הם שני כוחות שוים, ויש לנו להכריע. וזה

נקרא, שניתן לנו כח לעשות בחירה.

ובכדי להבין הדברים, כדאי לעיין בספר "מתן תורה" מה שמובא שם )באות י"ט( וזה • לשונו: "ולפיכך לא מצא הקב"ה שום עם ולשון, שיהיו מוכשרים לקבלת התורה, זולת בני אברהם יצחק ויעקב, שזכות אבותם עמדה להם. וכמו שאמרו חז"ל, האבות קיימו כל התורה עוד בטרם שניתנה, שפירושו, שמתוך רוממות נשמתן היתה להם היכולת להשיג ולבוא בכל דרכי ה' בבחינת רוחניותה של התורה, הנובעת מדביקתו יתברך, בלי הקדם הסולם של

המעשיות שבתורה, שלא היתה להם האפשרות לקיימם כלל )כנ"ל אות ט"ז,( "שבלי ספק הן הזיכוך הגופני והן הרוממות הנפשית של אבותינו הקדושים, פעלו הרבה על בניהם ובני

בניהם אלה."

נמצא לפי זה, כי בזכות האבות יש לנו לעשות בחירה, אחרת לא היתה שום אפשרות. •

אבל אנו צריכים לרחמים גדולים, אפילו לאחר שיש לנו זכות אבות, שנוכל לעשות בחירה,

היינו לעזוב את אהבה עצמית ולקבל עלינו אהבת הזולת, ושכל שאיפותינו יהו אך ורק להשפיע נחת רוח להבורא יתברך. וגם עם כל הסגולות של תורה ומצות, שנוכל לנצח את

הרע שבנו ולהפוך אותו לטוב.

אבל יש להבין במה שאומר "תמה זכות אבות." נשאלת השאלה, מה היה לפני • שתמה זכות אבות. ואם כן אז לא היה צריך לבחירה, כיון שיש לו זכות אבות, אלא צריכים לומר, שענין זה, שהאדם מבקש, שיעזור לו לקרב אותו אליו לעבודת ה' באמת, התפלה בעצמה, שהוא מבקש, שיעזור לו בזכות אבות, היא בעצמה נקראת

"•בחירה," שהבחירה בזה שעושה מה שביכולתו. זה נקרא כבר "בחירה."

בס"ד
רבי ברוך שלום הלוי אשלג זצוק"ל
ענין חשיבות החברה
מאמר י"ב, תשמ"ה
ידוע, שהיות שהאדם נמצא תמיד בין אנשים, שאין להם שום שייכות לעבודה של
דרך האמת, ולהיפך, הם תמיד בהתנגדות לאלו שהולכים בדרך האמת, והיות כי
מחשבות של אנשים מתערבות זו בזו, נמצא, שדיעותיהם של המתנגדים לדרך
האמת, נכנסים לאלו שיש להם קצת תשוקה ללכת בדרך האמת.
לכן אין עצה אחרת, אלא שיקבעו לעצמם חברה, כדי שתהיה להם מסגרת. שזה
ענין של קהילה נפרדת, שאין היא מתערבת באנשים אחרים, שיש להם דיעות
אחרות מבחברה זו. ובכל פעם הם צריכים לעורר את עצמם, את ענין מטרת החברה,
בכדי שלא יהיו נמשכים אחרי הרבים. כי כן הוא הטבע, שנמשכים אחרי הרוב.
כי אם החברה מתבודדת את עצמה משאר אנשים, היינו שאין להם שום חיבור
עם שאר אנשים בקשר לענינים רוחניים, אלא כל המגע עמהם אינו אלא בענינים
גשמיים, אז אין הם מתערבים עם דיעותיהם, מטעם שאין להם שום חיבור בעניני
דת.
מה שאם כן שאדם נמצא בין אנשים דתיים, ומתחיל לדבר ולהתווכח עמהם, אז
תיכף הוא מתערב עם דיעותיהם. ומתחת לסף הכרה חודרים דיעותיהם לתוך
מחשבתו. עד כדי כך, שהוא לא יוכל להבין, שזה הוא לא דיעותיו של עצמו, אלא מה
שקיבל מאלו אנשים, שהתחבר עמהם.
אי לזאת, בעניני העבודה של דרך האמת, האדם צריך לבחינת התבודדות
מאנשים אחרים. כי דרך האמת הוא דבר שצריך תמיד להתחזקות, משום שהיא נגד
דעת העולם. כי דעת העולם הוא ידיעה וקבלה. מה שאם כן דעת תורה הוא אמונה
והשפעה . ואם אדם מסיח דעת מזה, תיכף הוא שוכח את כל העבודה של דרך
האמת, ונופל לעולם של אהבה עצמית. ורק חברה מבחינת "איש את רעהו יעזורו,"
אז מקבל כל אחד מהחברה כח להילחם נגד דעת העולם.
וכן מצינו בדברי הזהר )פנחס, דף ל"א, אות צ"א, ובהסולם( וזה לשונו "אף כך
אדם, היושב בעיר, היושבים בה אנשים רעים, ואינו יכול לקיים מצות התורה, ואינו
מצליח בתורה, הוא עושה שינוי מקום, ועוקר עצמו משם, ומשתרש במקום,
שיושבים בו אנשים טובים, בעלי תורה, בעלי מצות. כי התורה נקראת "עץ." זה
שכתוב "עץ חיים היא, למחזיקים בה." ואדם הוא עץ, שכתוב "כי האדם עץ

השדה." והמצות שבתורה דומות לפירות. ומה כתוב בו "רק אשר תדע, כי לא עץ
מאכל הוא, אותו תשחית וכרת. אותו תשחית מעולם הזה, וכרת מעולם הבא."
ומשום זה הוא צריך לעקור את עצמו מאותו מקום, שיש שם רשעים, שלא יוכל
להצליח שם בתורה ומצות. ויטע את עצמו במקום אחר, בין צדיקים, ויצליח בתורה
ומצות.
וכיון שהאדם, שהזה"ק מדמה אותו לעץ השדה, כמו עץ השדה סובל משכנים
רעים, היינו שצריכים תמיד לגזור את העשבים הרעים שנמצא מסביבו, שהוא
מושפע מהם, כן האדם צריך להתרחק מסביבות רעים, היינו מאלו אנשים, שדרך
אמת אינם לפי רוחם. וצריכים שמירה יתירה, בכדי שלא יהא נמשך אחריהם.
וזה נקרא בחינת "התבודדות." דהיינו, שהוא נמצא במחשבות של "רשות
היחיד," שנקרא בחינת השפעה, ולא "רשות הרבים," שהיא בחינת אהבה עצמית,
שזה נקרא "שתי רשויות," היינו "רשות של הקב"ה" ו"רשותו עצמו."
ובזה נבין מה שאמרו חז"ל )סנהדרין, דף ל"ח( וזה לשונו "ואמר רב יהודה, אמר
רב, אדם הראשון מין היה, שנאמר "ויקרא ה' אלקים אל האדם, ויאמר לו, איכה,"
אן נטה לבך."
ופירוש רש"י, וזה לשונו "מין היה, נוטה לעבודת כוכבים." ובפירוש "עץ יוסף"
וזה לשונו "מדכתיב איכה, אן נטה לבך, והיינו מינות, כמו שאמרו, ולא תתורו אחרי
לבבכם, זו מינות, שנוטה לבו לצד אחר."
וכל ענין זה תמוה מאוד, איך שייך לומר באדם הראשון, שהיה נוטה לעכו"ם. או
לפי פירוש "עץ יוסף," שהיה בבחינת "ולא תתורו אחרי לבבכם," זו מינות. אלא לפי
מה שאנו לומדים את ענין עבודת ה,' שכל עניניה הוא בעל מנת להשפיע, נמצא, שאם
האדם עובד בעמ"נ לקבל, הרי זו עבודה שזרה לנו, שאנו צריכים לעבוד רק בעמ"נ
להשפיע. והוא לקח הכל בעמ"נ לקבל.
וזה ענין מה שאמר, שהוא נכשל ב"לא תתורו אחרי לבבכם." היינו, שלא היה
יכול לקבל את אכילת עץ הדעת בעמ"נ להשפיע, אלא קיבל אכילת עץ הדעת בעמ"נ
לקבל. וזה נקרא "בחינת ליבא." היינו, שהלב רוצה אך ורק לקבל לתועלת עצמית.
וזה היה החטא של עץ הדעת. ולהבין ענין זה עיין בהקדמה לספר "פנים מסבירות."
ומזה נבין התועלת של החברה, שיכולה להביא אוירה אחרת, שיהיה רק עבודה
בעמ"נ להשפיע.

בס"ד
רבי ברוך שלום הלוי אשלג זצוק"ל
לפעמים מכנים את הרוחניות בשם "נשמה"
מאמר י"ג, תשמ"ה
להבין מה שלפעמים מכנים את הרוחניות בשם "נשמה," כמו שכתוב "גוף
ונשמה." ולפעמים מכנים את הרוחניות בשם "נפש," כמו שכתוב "ואהבת את ה'
אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך."
הנה בדרך כלל כשמדברים מרוחניות, אז מדברים מבחינה העליונה שיש שם,
שהיא נשמה, בכדי שהאדם ידע, שמוכנה בשבילו מדרגה גדולה, שהיא נשמה. ושזה
יעורר בו בלבו בחינת השתוקקות להגיע לזה. ויחשוב, מה היא הסיבה, שהוא עוד לא
השיג את זה. אז הוא יבוא לדעת, שכל מה שחסר לנו, בכדי להגיע לידי השגת
רוחניות, הוא חסרון של השתוות הצורה.
היות שהגוף נולד עם טבע של אהבה עצמית. וזהו בחינת שינוי צורה לגבי הבורא,
שהוא מושג לנו, שהוא רק משפיע. אי לזאת, צריך האדם לזכך גופו, ולבוא לידי
השתוות הצורה, שהוא גם כן יחשוק לעשות מעשים, שהם רק להשפיע. ועל ידי זה
תהיה לו היכולת להגיע להמדרגה הגדולה הזו, הנקראת "נשמה." לכן אומרים תמיד
בלשון "גוף ונשמה."
מה שאם כן כשמדברים בסדר העבודה, אז אחר מדרגת גוף הולכת מדרגת נפש.
לכן אומר הכתוב "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך." שזוהי המדרגה
השניה שהולכת אחר הגוף.
לכן כתוב "בכל לבבך" ואח"כ "ובכל נפשך." היינו, מה שיש לו, הוא צריך להיות
מוכן לתת לה.' אבל אח"כ אם הוא משיג מדרגה יותר גבוהה, היינו רוח, ואח"כ
נשמה, גם כן הוא צריך להיות מוכן לתת לה.' רק הכתוב מתחיל ממדרגה הראשונה,
ההולכת אחר הגוף.
וכל מה שיש להאדם, הוא צריך לתת לה,' שפירושו, שהוא לא עושה שום דבר
לתועלת עצמו, אלא הכל לתועלת ה,' שזה נקרא, שכל מעשיו הם רק להשפיע. והוא
לא עולה בשם בערך עצמו, אלא הכל לטובת ה.'
ובזה תבין מה שכתוב בזהר )תרומה, דף רי"ט, אות תר"ע, ובהסולם( וזה לשונו
"ובכל נפשך. שואל, היה צריך לומר, ובנפשך. מהו, ובכל נפשך. בכל, זה למה נאמר.
ומשיב, אלא שבא לכלול נפש, רוח, נשמה. שזהו, ובכל נפשך. בכל, מה שאוחז נפש
הזו."
ומזה הנה אנו רואים, שהזה"ק מפרש לנו שבתיבת "בכל," שהתורה מוסיפה לנו,
הוא בכדי להשמיענו, שגם בבחינת נפש נכללים שם גם רוח ונשמה. אלא מתחיל
בכוונה תחילה בחינת נפש, משום שאחר בחינת הגוף מתחילה בחינת נפש. מה שאם
כן כשאנו מדברים סתם מרוחניות, אנו מכנים את הרוחניות בשם "נשמה," וכמו

שכתוב "ויפח באפיו נשמת חיים."
ובכדי להשיג את מדרגת נר"ן, אנו צריכים ללכת בדרך של השפעה, ולהשתדל
לצאת מאהבה עצמית. וזה נקרא "דרך אמת." היינו, שעל ידי זה נגיע להשיג מידת
אמיתית, שישנו בהשגחתו יתברך, שהוא מתנהג עמנו עם מידת טוב ומטיב.
וזה נקרא "חותמו של הקב"ה הוא אמת," שפירושו, הסוף של עבודתו של
הקב"ה, היינו עבודתו של בריאת העולמות, שהוא להטיב לנבראיו, שהאדם צריך
להגיע למידת אמת של הקב"ה. שהאדם ידע, מתי הוא הגיע לשלימותו, הוא לאחר
שהשיג את הנהגתו של הבורא הוא בחינת טוב ומטיב, בין שיש לו כל טוב, וגם צריך
לראות, שיהיה כל טוב גם לאחרים, היינו שהוא יראה, שיש כל טוב להכלל כולו.
וזה מובא בהקדמה לתע"ס )אות ק"נ,( וזה לשונו "ובחינה ד' של האהבה,
שפירושה, אהבה שאינה תלויה בדבר, וגם היא נצחית. כי אחר שהכריע גם את
העולם כולו לכף זכות, הרי האהבה נצחית ומוחלטת. ולא יצויר שום כיסוי והסתר
לעולם, כי שם מקום גילוי הפנים לגמרי, בסוד הכתוב "ולא יכנף עוד מוריך, והיה
עיניך רואות את מוריך." כי כבר יודע כל עסקיו של הקב"ה עם כל הבריות בבחינת
ההשגחה האמיתית, המתגלה משמו יתברך, הטוב והמטיב לרעים ולטובים."
נמצא לפי זה, אם הוא הגיע לשלימות הסופית, הוא בבחינת ההשגה את מצבו
האמיתי, אבל יש לפני זה מדרגות הקודמות, כמו שכתוב שם בהקדמה לתע"ס,
ש"בחינה הא' הוא תשובה מיראה," כמו שכתוב )באות ס"ג,( וזה לשונו "המדרגה
הראשונה של השגת גילוי הפנים, דהיינו ההשגה והרגשת השגחת שכר ועונש, באופן
שיעיד עליו יודע תעלומות, שלא ישיב לכסלו עוד, כנ"ל, שזה נקרא "תשובה
מיראה," שהזדונות נעשו לו כשגגות, ונקרא "צדיק שאינו גמור," וגם נקרא "בינוני."
אבל לפני הנ"ל, יש עוד סימן, אם הוא הולך בדרך האמת. והיא מצב השלילה.
היינו, אף על פי שהוא רואה, שעכשיו הוא במצב יותר גרוע. היינו, מטרם שהוא
התחיל ללכת בדרך האמת, הוא הרגיש את עצמו, שהוא יותר קרוב לקדושה.
מה שאם כן כשהתחיל ללכת בדרך האמת, הוא מרגיש את עצמו, שהוא יותר
מרוחק מהקדושה. ולפי הכלל הידוע "מעלין בקודש ולא מורידין," אם כן נשאלת
השאלה, מדוע עכשיו, שהולך בדרך האמת, הוא מרגיש את עצמו, שהלך אחורי ולא
קדימה, כראוי להיות אם הולכין בדרך של אמת, ולכל הפחות שלא ירדו מהמצב
הקודם.
והתשובה היא, שצריך להיות העדר קודם להויה. שפירושו, שמקודם צריך להיות
כלי, הנקרא "חסרון," ואחר כך יש מקום למלאות החסרון. לכן מקודם האדם, צריך
האדם ללכת קדימה, כל פעם יותר ויותר להתקרב את עצמו להאמת.
היינו, שכל פעם הוא הולך קדימה, ורואה את מצבו, שהוא משוקע באהבה
עצמית. וכל פעם הוא צריך לראות יותר, איך שאהבה עצמית הוא רע, משום
שהאהבה עצמית הוא המפריע שלנו, מלהגיע להטוב והעונג, שהבורא הוכן בשבילנו,
מטעם שהוא המפריד בינינו לבין הבורא כידוע.
ולפי זה נבין, מה שהאדם חושב, שהוא הולך אחורה, בעת שהתחיל על דרך

האמת, אז צריכים לידע, שאינו כן. אלא שהוא הולך ומתקדם אל האמת. שלפני זה,
כשהעבודה שלו לא היתה מבוססת על דרך השפעה ואמונה, אז הוא היה רחוק
מלראות את האמת.
מה שאם כן עכשיו, הוא צריך להגיע ולהרגיש את הרע שבקרבו. כמו שכתוב "לא
יהיה בך אל זר." ודרשו חז"ל "איזהו אל זר בגופו של אדם. הוי אומר, זה היצר
הרע." היינו, שבקרבו של אדם, שהוא הרצון לקבל שבו, הוא הוא הרע שלו.
ואז, כשכבר הגיע להכרת הרע, אז שייך לומר, שהולכים לתקן אותו. נמצא לפי
זה, שמטרם שהשיג את הרע שלו, בשיעור שלא יכול לסבול אותו עוד, אין לו מה
לתקן. לכן יוצא מזה, שהאדם באמת הלך הרבה קדימה בבחינת האמת, לראות את
מצבו האמיתי.
ובזמן שהאדם רואה את הרע שבו, בשיעור שלא יכול לסובלו, אז מתחיל לראות
עצות, איך לצאת מזה. אבל העצה היחידה שיש לאדם מישראל, הוא רק לפנות
להבורא, שהוא יאיר עיניו ולבו, ולמלאותו עם שפע עליון, כמו שאמרו חז"ל "הבא
לטהר מסייעין אותו."
ואז, כשהוא מקבל עזרה מה,' אז כל החסרונות מתמלאות עם אור ה.' ואז הוא
מתחיל לעלות במעלות הקודש, משום שכבר הוכן אצלו חסרון, ע"י זה שהגיע
לראות את מצבו האמיתי. לכן יש עכשיו מקום לקבל שלימותו.
ואז האדם מתחיל לראות, איך שהוא כל יום ויום, לפי עבודתו, הוא הולך למעלה
מעלה. אבל צריכים תמיד לעורר את הדבר הנשכח מהלב. והיא הדבר הנחוץ לתקן
את הלב, שהיא אהבת חברים, שתכליתו הוא להגיע לידי אהבת הזולת. שדבר זה לא
נעים להלב, המכונה "אהבה עצמית." לכן כשיש איזו אסיפה של חברים, צריכים
לזכור להעלות על השולחן את השאלה. דהיינו, שכל אחד ישאל לעצמו, כמה כבר
אנו התקדמנו באהבת הזולת. וכמה פעולות עשינו, בכדי להביא לנו התקדמות בענין
זה.

בס"ד

רבי ברוך שלום הלוי אשלג זצוק"ל

לעולם ימכור אדם

מאמר י"ד, תשמ"ה

"לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת תלמיד חכם" )פסחים מ"ט,( שפירושו, שכל הרכוש, שרכש ע"י היגיעה שלו, את הכל ימכור, היינו את הכל יתן ועל הכל יוותר, ויקח תמורתו בת תלמיד חכם. משמע מכאן, שאם הוא לא לוקח בת תלמיד חכם, כל היגיעה בתורה ומצות, שנתן כל ימי חייו, אין בזה שום שלימות. ורק אם ישא בת תלמיד חכם, אז יזכה לשלימותו. ולכן אמרו חז"ל, שימכור את כל מה שיש לו, היינו שכדאי למכור הכל

בשביל בת תלמיד חכם. לכן צריכים להבין מה זה ענין של בת תלמיד חכם.

הנה אאמו"ר זצ"ל אמר "תלמיד חכם" היינו מי שהוא תלמיד של חכם, היינו שלומד מהחכם, אז הוא נקרא "תלמיד." ו"חכם" נקרא הקב"ה, שמידתו היא רק להשפיע. ומי שלומד

ממנו מידת השפעה, הוא נקרא "תלמיד חכם," משום שלומד ממנו את מדת השפעה.

ובזה נבין מה שאמרו חז"ל• "לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת תלמיד חכם." •

היינו, שכל היגיעה שנתן בתורה ועבודה, יתן, ויקבל תמורת זה שכר של קנין השפעה•.

זאת אומרת, שיקבע בלבו טבע חדש, במקום זה שיש לו מצד הטבע רצון של אהבה • עצמית, יקבל עכשיו טבע שני, שהוא רצון להשפיע. היינו שכל מחשבה, דיבור, מעשה שלו יהיו רק בעל מנת להשפיע לה,' כי זה כל האדם. היינו שרק לדרגה זו האדם צריך להגיע, כי

רק הכלים אנו צריכים להשיג. מה שאם כן השפע, שהוא מילוי הכלים, זה בא מצד הבורא,

כי יותר משהעגל רוצה לינק הפרה רוצה להניק. לכן רק כח השפעה חסר לנו.

ובזה יש לפרש מה שכתוב בזהר )פנחס דף ע"ח אות רי"ח( "אם זכו ישראל, היה יורד כמו • אריה של אש לאכול הקרבנות. ואם לא זכו, היה יורד שם כמו כלב של אש." ידוע, שאריה מרמז על חסד, שהוא בחינת ימין של המרכבה. "אם זכו," שזכות היא בחינת זך, היינו השפעה, אז מראים לנו מידה כנגד מידה, שגם מלמעלה היתה בא בחינת אריה, היינו מידת

החסד היתה מתפשטת לתחתונים, אז היה השפע מרובה עבור התחתונים.

"ואם לא זכו," היינו שלא היו עוסקים בהשפעה אלא רק באהבה עצמית, אז גם מלמעלה • היתה נמשכת בחינת כלב. שענין "כלב" מרמז, כמו שכתוב בזהר על הפסוק "ולעלוקה שתי

בנות דצווחין ככלבא, הב לן עותרא עלמא דין, והב לן עותרא דעלמא דאיתו." זאת אומרת, שתי בנות, שצועקין כמו כלב, תן לנו עושר של עולם הזה, ותן לנו עושר של עוה"ב, שכל ענינו הוא רק לקבל ולא להשפיע. לכן גם מלמעלה מראים לנו, שאין יכולים להשפיע שפע

למטה, שזה נקרא "מידה כנגד מידה."

היוצא מזה, שעיקר עבודתינו היא רק לזכות להשיג כלים מוכשרים לקבלת השפע, שהם •

כלים דהשפעה. לכן האדם צריך לרכז את כל יגיעתו רק לדבר אחד, הנקרא "כלים דהשפעה."

וזה יהיה כל שכרו, מה שהוא רוצה להשיג מתורה ומצות, שעל ידי זה הוא יגיע לדביקות ה,'

שזוהי תכליתו של האדם, שיזכה להגיע לדביקות ה.'

וכמו כן אנו רואים בדברי הזהר, שאמרו על פסוק "וחסד לאומים חטאת••, • •כל טובו •

דעובדין לגרמייהו עובדין," שפירושו, שכל החסד, היינו המעשים של השפעה שהם עושים, אין כוונתם בעמ"נ להשפיע, אלא כוונתם היא לצורך עצמם. זאת אומרת, שיקבלו עבור זה

תמורה, אחרת אין הם מסוגלים לעשות מעשים של השפעה.

מה שאם כן עם ישראל, הם כן מסוגלים לעשות מעשים של השפעה. ויש להבין, מהי • הסיבה שעם ישראל כן הם מסוגלים לעשות מעשים של השפעה. וגם יש להבין, כפי מה שאנו שומעים מאנשים שנעשו לדתיים, שאומרים, כי מטרם שנעשו לדתיים הם היו יותר מסוגלים לעשות מעשים בעמ"נ להשפיע. מה שאם כן אח"כ, היינו לאחר שנעשו לדתיים, אז

יותר קשה להם לעשות מעשים של השפעה.

בכדי להבין את הנ"ל, יש לזכור את הכלל מה שידוע לנו, שהאדם הנקרא "נברא" הוא רק • בזה שיש בו רצון לקבל, כי זה נקרא "נברא יש מאין." נמצא לפי זה, מצד הטבע אין הוא מסוגל לעשות שום מעשה של השפעה, אם הוא לא יקבל תמורת זה איזה שכר. והשכר לא מוכרח להיות דוקא שמקבל איזה דבר עבור היגיעה. אלא יכול להיות אם הוא מקבל איזה הרגעה. זאת אומרת, אם נתעוררה בו איזו רחמנות על השני, והמצפון שלו לא נותן לו

הרגעה, אלא עד שמוכרח לעזור להשני, גם זה נקרא "תמורה." אבל סתם לעשות איזה דבר

להשני בכדי שהשני יהנה, אז הוא אומר לעצמו, מה יהיה לי מזה.

מה שאם כן עם ישראל בסגולת תורה ומצות הם יכולים להשיג טבע שני. היינו, במקום • הטבע שנולדו עם רצון אך לקבל, יקבלו טבע שני, שהוא עושה עכשיו מעשים רק בעמ"נ

להשפיע. וזה השיג על ידי התו"מ, שהם הכניסו לו ניצוצי השפעה, שמביאים לו הרגשה, שיהיה לו רצון להדמות לשורשו. מה שאם כן בלי תורה ומצות אין אדם יכול לצאת מצד הטבע שלו, שהוא רצון לקבל אך לעצמו, ולא מסוגל לעשות שום מעשה של השפעה בלי

תמורה.

ובזה נבין מה שאלו, שחוזרים בתשובה אומרים, שמטרם שחזרו בתשובה, היה להם יותר • כח לעשות מעשים של השפעה. מה שאם כן אח"כ, שנעשו לדתיים, הם מרגישים שיותר

קשה להם לעשות מעשים של השפעה.

יש להשיב על זה כמבואר בהקדמה לספר הזהר )אות כ"ט, ל(' שכותב שם וזה לשונו …"כי • מעת לידתו אין לו רצון לקבל אלא לגשמיות בלבד. ולפיכך, אף על פי שהשיג הרצון לקבל המופרז מטרם י"ג שנים, אינו עוד גמר גדלותו של הרצון לקבל. ועיקר גדלות הרצון לקבל מצוירת רק ברוחניות. כי למשל, מטרם י"ג שנים חשק הרצון לקבל שלו לבלוע כל העושר והכבוד שבעוה"ז הגשמי, אשר גלוי לכל, שהוא בעדו עולם שאינו נצחי, המצוי לכל אחד רק כצל עובר חלף ואינו. מה שאם כן כשמשיג הרצון לקבל המופרז הרוחני, הרי אז הוא רוצה לבלוע להנאתו כל הטוב והעושר שבעוה"ב הנצחי, שהוא בעדו קנין עדי עד ולנצחיות. הרי

שעיקר הרצון לקבל אינו נגמר אלא ברצון לקבל רוחניות."

היוצא מזה, מטרם שנעשים לדתיים היה להם רצון לקבל הגשמי, שהוא עוד לא כל כך •

גדול, לכן היה בהם יותר כח לעשות מעשים של השפעה. מה שאם כן כשנעשים לדתיים, שהרצון לקבל נתגדל עם רצון לקבל על רוחניות, אז ממילא נעשה יותר קשה, מסיבת שיש עכשיו להרצון לקבל יותר כח, מכפי שהיה להם רק רצון לקבל גשמי. לכן מטרם שנעשו לדתיים, היה להם קצת כח למעשים של השפעה. מה שאם כן כשנעשו לדתיים, שהשיגו

רצון לקבל הרוחני, לכן עכשיו יותר קשה להם לעסוק בעניני השפעה.

אי משום זה, לא להגיד שהם נעשו עכשיו יותר גרועים, או להגיד שהדתיים הם יותר • גרועים, משום שיותר קשה להם לעשות מעשים של השפעה. אלא הרצון לקבל הוא נעשה יותר גדול, לכן יותר קשה להתגבר עליו. למשל, מקודם שהשיג רצון לקבל רוחני, היה הרע שלו שלושים אחוז. ואח"כ, כשהשיג את הרצון לקבל הרוחני, אז הרע שלו קבל עוד שבעים

אחוז. לכן הוא צריך עכשיו לכוחות יותר גדולים, שיוכל להתגבר עליו.

אבל לא לומר, שעכשיו הוא הלך עם הכוחות שלו יותר אחורה. אלא להפוך, עכשיו הוא • צריך רק לעשות סגולות, איך לנצח את הכוחות הרע שהשיג. והסגולות לזה הן קיום תורה

ומצות על הכוונה ש"המאור שבה יחזירו אותו למוטב."

נמצא לפי זה, שהלך קדימה והשיג עוד רע בכדי לתקנו. אבל כל התחלות קשות, לכן הוא •

חושב שנעשה עכשיו יותר גרוע. אלא הוא צריך לדעת, שכל פעם נותנים לו יותר רע לתקן,

עד שיזכה לתקן הכל. )ביאור מאמר ראה במאמר ט"ו, תשמ"ה(

אם זכו ישראל היה יורד כמו אריה

מאמר ט"ו, תשמ"ה )ביאור המאמר י"ד, תשמ"ה(

מה שכתוב בזהר פנחס )אות ע"ח( "אם זכו ישראל, היה יורד כמו אריה של אש לאכול הקרבנות. ואם לא זכו, היה יורד שם כמו כלב של אש." ושאלו על זה, איך יורד משמים דבר שלילי. אנו מבינים, מה שבא משמים הוא להטיב. וכשבא דבר שמשהו לא חיובי, איזה תיקון

יוצא מזה, שנגיד, שזה בא עכשיו מלמעלה כמו כלב של אש, הלא זהו לא חיובי.

ויש להבין זה על דרך משל•. אדם שהיה לו בן חולה. אז הוא הלך לאיזה רופא, שנתן לו •

תרופה. ולא עזר לבנו. אח"כ יעצו לו ידידים, היות שיש כאן פרופסור גדול, הגם שהוא לוקח • הרבה כסף, מכל מקום כדאי ללכת אצלו, מטעם כי הוא מומחה גדול. וכשבאו אליו ובדק את

בנו החולה, אז אמר שהוא חולה מסוכן, והמחלה זו נקראת בשם מסוים.

האיש שלם לו את המחיר שקבעו לו מראש, ואח"כ, כשבא הביתה, הוא שלח להידידים •

שלו ואמר להם, אתם יעצתם לי, שאני אלך להרופא הגדול, ושכדאי לשלם לו הרבה כסף. ובסוף מה עשה לי הרופא הגדול, שאמר שהבני החולה נמצא במחלה יותר גדולה מכפי שאמר לי הרופא הקטן. ובשביל זה היה לי כדאי לשלם מחיר כל כך גבוה, בכדי שיגיד שבני נמצא במחלה גדולה. הלא בשביל מה אני הולך לרופא, שירפא את החולה, אבל לא שיגיד

שבני נמצא במחלה גדולה.

אז הידידים אומרו לו, זה שהרופא אמר בדיוק מה היא המחלה שלו האמיתית, לפי מה • שקבע הרופא הגדול, אז אנו כבר יודעים איך לרפא אותו. בכדי לרפאות המחלה לא צריכים רופא גדול, כי לכל מחלה כבר יודעים איזו תרופה לתת. אלא עיקר הוא לדעת מהי המחלה האמיתית. ונמצא, שמה שמשלמים להרופא הגדול סכום יותר גדול מרופא קטן, הוא לקבוע

בדיוק מהי מחלתו.

נמצא לפי זה, שקביעות החסרון, שנקרא שלילי, מכל מקום זה נקרא חיובי. היינו, ידיעת • המחלה, הידיעה זו היא ממש דבר תיקון, כי עכשיו הוא יודע מה לתקן. נמצא, שידיעת המחלה נכנסת ברפואת המחלה, כי אי אפשר לרפאות את המחלה, אם הוא לא יודע סיבת מחלתו. לכן כשירד כלב של אש, שצורת הכלב מראה שהתחתונים נמצאים תחת שליטת אהבה עצמית, הנקרא, כמו שאומר הזה"ק, "הב-הב," כמו כלב, זה נקרא חיוב. שעכשיו

יודעים מה לתקן, שלא חסר רק לתקן את הכלי קבלה.

נמצא, מה שבא מלמעלה צורת כלב של אש, הוא בא לשם תיקון ולא לשם קלקול. לכן • נקרא גם זה חיובי ולא שלילי, כי הכל, מה שבא מלמעלה, הגם שלעיני התחתון נראה כמו דבר חסרון, אבל לאחר התבוננות של התחתונים, אז הם רואים, שהכל הוא לטובתם, בכדי

שנדע מה שאנו צריכים לתקן את עצמנו.

ביאור למאמר י"ד, תשנ"ה•:

בענין רצון לקבל גשמי, שהוא רק חצי מדרגה של הרצון לקבל, מה שאם כן כשמקבל • הרצון לקבל הרוחני, אז הוא נגמר עם הרצון לקבל בשלימותו. לפי זה יוצא, שבזמן שיש לו

רצון לקבל הגשמי, הוא לא כל כך רע. ובשביל מה הוא צריך לקבל את הרצון לקבל הרוחני, שיהיה יותר רע. ולכן הייתי אומר, שיותר כדאי להישאר ברצון לקבל הגשמי. ומה לי

להתייגע, בכדי להגיע לרצון לקבל הרוחני ולהיות יותר רע. ולמה לו להכנס למקום סכנה, אולי לא יצליח לתקן אותו. אם כן בודאי שיותר טוב להישאר עם הרצון לקבל הגשמי, היינו

שכל התשוקות שלו יהיו רק לדברים גשמיים ולא לחשוק לרוחניות כלל.

הנה בהקדמה לספר הזהר )אות כ"ט( כותב שם וזה לשונו "חלוקה א' הוא להשיג את • הרצון לקבל המופרז בלי מצרים, בכל שיעורו המקולקל מתחת יד מערכת ד' העולמות אבי"ע הטמאים. כי אם לא יהיה בנו הרצון לקבל המקולקל הזה, לא נוכל כלל לתקנו, כי אין לך מי

שיתקן דבר שאין בו."

הרי אין לנו ברירה, אלא אנו מוכרחים לעשות מעשים, שיביאו לנו את השגת הרצון • לקבל הרוחני. וגם זה לא בנקל. האדם יכול להשיג את הרצון לקבל הרוחני, משום שזה תלוי בבחינת אמונה, שהאדם צריך מקודם להאמין שיש רוחניות, וזה יותר חשוב מכל תענוגי

גשמיים, עד כדי כך, שכדאי לוותר על תענוגים גשמיים, בכדי להשיג תענוגים רוחניים. לכן

גם זו היא עבודה גדולה, שלא כל אחד יכול להשיג זה.

אבל יחד עם זה עדיין נחשב זה לבחינת "רע," היינו שהשיג את הרצון לקבל המקולקל. • וזה ענין "שמתוך שלא לשמה באים לשמה." היינו, מקודם צריך האדם להגיע לדרגת "שלא לשמה" ואח"כ יכולים לתקן אותה "על מנת לשמה." כי לא יכולים לתת כוונה, אם אין לו

מעשה. אלא לאחר שיש לו מעשה, אז אפשר להשתדל שהמעשה ילך על המסילה הנכונה,

הנקראת "לשם שמים."

ולפי הנ"ל יוצא לנו באופן כללי ד' הבחנות בענין עבודת האדם, מה שהוא צריך להגיע •

לשלימותו, שבשביל זה הוא נברא:

א(הוא מקבל בעמ"נ לקבל•.

ב(משפיע בעמ"נ לקבל•.

ג(משפיע בעמ"נ להשפיע•.

ד(מקבל בעמ"נ להשפיע•.

בחינה א,' שהיא "מקבל בעמ"נ לקבל," זוהי מדרגה הראשונה, שהנבראים נולדו עם • בחינה זו. היינו, שיותר מאהבה עצמית אין להם שום הבנה. היינו, שאין להם שום ענין

שיעשו טובה למי שהוא, אלא שקועים לפי הטבע שנולדו עם רצון לקבל אך לעצמם.

ובבחינה זו נמצא כל העולם, ואין הבדל בין איש לחבירו.

בחינה ב' היא בחינה "שמשפיע בעמ"נ לקבל." זוהי מדרגה שכבר יצאה מכלל העולם, מה •

שהם רגילים לעשות מעשים שהם רק לקבל. והוא עושה מעשה דלהשפיע, אבל הוא צריך לומר תירוץ, מדוע הוא רוצה להיות משונה מכלל העולם. זאת אומרת, לעשות מעשים שהם נגד טבע שבו אנו נולדנו. אז הוא אומר להגוף שלו, תדע, שעל ידי זה שאני עושה מעשה דלהשפיע, יהיה לך אח"כ תענוג יותר גדול. ונותן להבין להגוף שלו, שזה כדאי לו, שהוא צריך להאמין, שזה ישתלם. ואם הגוף מאמין בזה, הוא נותן לו לעשות, בשיעור שהוא

מאמין, שישלם לו שכר עבור זה, שמבטל מעשים של קבלה עצמית, ועשה מעשים של

השפעה. וזה נקרא "שלא לשמה," שעל זה אמרו חז"ל ש"מתוך שלא לשמה באים לשמה."

וזהו קרש קפיצה לעבור ממצב למצב, היינו ממצב "שלא לשמה" למצב "לשמה," משום • שלענין המעשה שניהם שוים. זאת אומרת, כי אין שום הבחן לומר, שיש מה להוסיף על המעשה דלשמה. ולכן, כיון שבבחינת המעשה הם שוים, נמצא שאין כאן שום עבודה

בבחינת המעשה, אלא רק בבחינת הכוונה היא כל עבודה שלהם. שפירושו, הם צריכים רק

לחשוב, אם המעשה שהם עושים הוא באמת מטעם מצות ה,' שה' צוה לנו לעשות מצות, ואנו רוצים לקיים מצותיו, משום שזה הוא לנו לזכיה גדולה, שאנו משמשים אותו, ועוד נתן

לנו לדעת, במה אנו יכולים לשמש אותו.

ואז באה העבודה בבחינת הבירור. היינו, אם באמת הוא כך, שכל כוונתו בתורה ומצות • היא מטעם להשפיע, או אם יש לו חשבונות אחרים, זאת אומרת מטעמים של חשבונות של

אהבה עצמית, שבשביל זה הוא מקיים תורה ומצות.

וכשהוא רואה איך הוא עוד מרוחק, שבאמת יהיו כל מעשיו לשם שמים, אז הוא צריך •

לבירור של אמת. כי יש הרבה אנשים, שאין להם הבירור הזה של אמת, אלא שהם חושבים, שבאמת הם עושים לשם שמים. הגם שהם עוד לא מאה אחוז לשמה, מכל מקום בדרך כלל הם מרגישים שזהו לשמה. אלא שיש עוד מה להוסיף בענין של לשמה. אבל באמת אין להם הרגשה אמיתית, או מצד טבעם, או מצד שלא היה להם מחנך טוב, שיורה להם הדרך, איך

לא לרמאות את עצמם.

לכן אין הם מסוגלים לבוא לשמה, כי "לשמה" נקרא אמת ו"שלא לשמה" נקרא שקר. • וצריך להיות אמצעי בין אמת לשקר, שיהיה קרש קפיצה מהשקר להאמת. והאמצעי בין אמת לשקר הוא שקר באמת. היינו, שיש שקר, אבל אין הוא באמת שקר, כי הוא חושב על

שקר שהוא אמת. זאת אומרת, שהוא הולך בדרך השקר, והוא חושב שהוא אמת. נמצא, שאין זה שקר אמיתי. מה שאם כן אם הוא יודע, שהוא הולך באמת בשקר, אם כן הוא הולך בדרך האמת, שיודע, שבאמת הוא שקר, אז יש לו קרש קפיצה. כי רק אז הוא יכול לכנס

לאמת אמיתי, היינו מאמת של שקר לאמת של אמת.

כי כל עוד שאין אדם יודע שהוא הולך בדרך של שקר, למה לו לשנות דרכו וללכת בדרך • אחרת, אם אין לו הבירור שהוא נמצא בשקר. אלא רק אם הוא הגיע לידי ידיעה, שהוא

באמת נמצא בשקר, אז הוא מסוגל לשנות את דרכו וללכת בדרך האמת.

לפי זה יוצא, אם האדם יש לו כבר דרך של אמת, היינו שהוא הולך לדרך של לשמה, אבל • נמצא עוד באמצע הדרך. זאת אומרת, למשל, אדם, הרוצה לנסוע לירושלים, עולה על

האוטו, המוביל, לפי שכתוב על השלט, לירושלים. ומכל מקום, הגם שכבר שמונים או תשעים אחוז מן הדרך לירושלים הוא עבר, מכל מקום עדיין לא נמצא בירושלים. אלא ממש

כשהגיע לירושלים, אז יכולים לומר שהוא נמצא בירושלים.

אותו דבר כאן ברוחניות, אם נגיד, למשל, שירושלים נקרא אמת, היינו לשמה, אז בטח • שמטרם שנכנס לתוך הלשמה, שהיא האמת, מוכרחים לומר שעדיין נמצא בשקר, היינו

בהשלא לשמה, שנקרא שקר. אף על פי שהוא כבר הלך כמעט כל הדרך, וכבר הוא עומד על יד השער, הנקרא "אמת," שהוא בחינת לשמה, מכל מקום עדיין הוא נמצא בחוץ. נמצא לפי

זה, שאין האדם יכול לדעת, אם הוא הגיע לשמה, מטרם שזכה להכנס לתוך הלשמה.

אבל מתי האדם יכול לדעת אם הוא כבר נכנס לתוך מדרגת לשמה. מה הוא הסימן לזה, •

שידע שעכשיו הוא נמצא במדרגת של האמת.

והתשובה לזה אנו מוצאים בהקדמה לתע"ס )אות נ"ו( וזה לשונו "ובזה תבין מה שאמרו • ז"ל, היכי דמי תשובה, עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לכסלו עוד." שלכאורה הדברים מתמיהים, שאם כן מי יעלה לנו השמימה לשמוע עדותו של השם יתברך. גם לפני מי צריך השי"ת להעיד עדותו זאת. וכי לא מספיק שהשי"ת בעצמו יודע שהאדם שב בכל

לבו ולא יחטא עוד. ומהמתבאר הדבר פשוט לגמרי. כי באמת אין האדם בטוח לחלוטין שלא

יחטא עוד, בטרם שיזכה להשגת ההשגחה של שכר ועונש המבוארת, דהיינו גילוי פנים כנ"ל. וגילוי פנים זה שמצד השי"ת מכונה "עדות." ועל כן נתנו לו אות ברור, דהיינו "עד שיעיד

עליו יודע תעלומות."

היוצא מזה, שבזמן שהאדם הגיע לבחינת השפעה, אז הוא זוכה לגלוי פנים מהשי"ת. וזה • נקרא ש"היודע תעלומות מעיד עליו שהוא הגיע לשמה." וזה נקרא בחינה ג,' היינו "משפיע

בעמ"נ להשפיע," שזה נקרא, שכבר הגיע לבחינת לשמה, שפירושו, שהגיע לדרגת האמת. וזה באה לו על ידי הקרש קפיצה, שהוא "מתוך שלא לשמה באה לשמה." אבל בטח עם כל

התנאים, שצריכים לתת, שלא ישאר בהשלא לשמה, כנ"ל.

ואחר שגמר דרגתו של משפיע בעמ"נ להשפיע, אז באה בחינה ד,' שהוא "מקבל בעמ"נ • להשפיע," שזוהי מדרגת השלימות. זאת אומרת, שהוא הגיע לידי דרגה, שאומר, אני רוצה לקבל הנאה ותענוג, משום שאני יודע בעצמי, שאני רוצה לקיים מטרת הבריאה, שהבורא ברא את הבריאה, מטעם רצונו להטיב לנבראיו. אי לזאת, הוא רוצה לקבל מהשי"ת את

הטוב והעונג, משום שזהו רצונו יתברך.

אבל מטעם אהבה עצמית אין לו שום רצון וחשק לזה, מטעם שהוא כבר הגיע לדרגת •

השתוות הצורה, הנקראת "משפיע בעמ"נ להשפיע." לכן הוא רוצה עכשיו לקיים רצון ה,'

שהוא רצונו להטיב לנבראיו.

כי יש לנו לדעת, שיש ענין של מטרת הבריאה וענין של תיקון הבריאה. כי מטרת הבריאה • היא להטיב לנבראיו, פירושו, שהנבראים יקבלו טוב ועונג. נמצא, שכל מה שהם מקבלים יותר תענוגים, אז הבורא נהנה יותר. לכן מי שהוא במדרגת השלימות, הוא רוצה תמיד

לקבל הרבה הנאה ותענוג. וזוהי מטרת הבריאה, כמבואר, שהיא להטיב לנבראיו.

מה שאם כן מי שהגיע לדרגת "משפיע בעמ"נ להשפיע," שזוהי בחינת דביקות והשתוות •

הצורה, מכל מקום זהו רק תיקון הבריאה. זאת אומרת, הבריאה צריכה לבוא לידי מצב, שיקבלו טוב ועונג, ומכל מקום ישארו אחרי כל קבלת התענוגים בבחינת השפעה. וזה נקרא

"•מקבל בעמ"נ להשפיע."

בס"ד
רבי ברוך שלום הלוי אשלג זצוק"ל
ענין השפעה
מאמר ט"ז, תשמ"ה
לבאר ענין של השפעה. כשאדם משמש את מי שחשוב בעיני העולם, אין האדם
חשוב צריך לתת לו תמורה עבור השימוש שלו, אלא עצם השימוש לאדם חשוב,
נחשב לו כאילו נתן לו תמורה. זאת אומרת, אם הוא יודע, שהוא אדם חשוב, כבר
נהנה מהשימוש, ולא צריך לקבל עוד הנאה עבור השימוש, אלא השימוש בעצמו הוא
הוא הנאה שלו.
מה שאם כן אם הוא משמש אדם פשוט, אז אין לו הנאה מהשימוש, וצריך לקבל
תמורה עבור השימוש. זאת אומרת, אותו השימוש שהוא עושה, אם זה לאדם חשוב,
אז אינו צריך לתמורה.
למשל, בא אדם חשוב באוירון ובידו מזודה קטנה. ויש הרבה אנשים שמחכים
לבואו. ואדם החשוב נותן את המזודה שלו למישהו, להביא להמכונית שלו, שהוא
נוסע הביתה. ורוצה לשמש לו תמורת זה נגיד 100 דולר. בטח שהוא מסרב לקבל
ממנו, מטעם שיש לו הנאה מהשימוש שלו יותר ממאה דולר, שהוא נותן לו.
מה שאם כן אם הוא אדם פשוט, אפילו בכסף לא יהיה משרת שלו, אלא הוא יגיד
לו "יש כאן אנשים שהם סבלים, הם יביאו המזודה שלו להמכונית. ולי, אין זה לפי
כבודי, לשמש אותך. והסבלים, היות שזהו המקצוע שלהם, אם תיתן להם תמורה,
בטח הם ישמחו לשמש אותך."
נמצא לפי זה, אותו המעשה, שהוא עושה, יש הבדל והבחנה רבה, לא בהמעשה,
אלא לשם מי הוא עושה את המעשה . אם הוא עושה את המעשה עבור אדם חשוב,
תלוי זה רק בחשיבותו של אותו אדם כלפי הרגשתו של האדם, מה שהוא מרגיש את
גדלותו של אדם זה. ואינו חשוב, אם הוא מבין, שהוא אדם חשוב, או שהסביבה שלו
אומרים עליו, שהוא אדם חשוב, כבר יש לו כח לשמש אותו, ואינו צריך לשום
תמורה, כנ"ל.
ולפי הנ"ל יש להבין בענין זה, מהו באמת כוונת האדם, שמשמש את האדם
חשוב. אם כוונתו, שהוא נהנה מזה, שמשמש לו, שנחשב לו לזכיה גדולה, בזה
שמשמש לו. או מטעם היות שיש לו הנאה גדולה, בזה שמשמש לו. ומאיזה מקור
באה לו ההנאה, כשהוא משמש לאדם חשוב, הוא לא יודע. אלא שהוא רואה דבר
טבעי, שיש כאן הנאה גדולה, לכן הוא רוצה לשמש לו.
זאת אומרת, אם כוונתו היא, אם הוא אדם חשוב, לכן הוא רוצה, שהאדם חשוב
יהיה לו הנאה. או שהוא רוצה לשמש אותו, משום שהוא מרגיש הנאה. היינו, אם
הוא היה יכול לקבל אותה הנאה, שיש לו מזה שמשמש לו, על ידי דבר אחר, אז הוא
היה מוותר על השימוש הזה. כי כל מה שהוא רוצה לשמש אותו, הוא רק מטעם,

שמרגיש שמכאן הוא יכול למצוא הרגשה טובה, לכן הוא משמש אותו.
השאלה היא, אם השימוש הוא, בכדי שרוצה, שיהיה לאדם חשוב הרגשה טובה.
ומה שהוא מרגיש הנאה, בזה שהוא משמש לו, הוא רק תוצאה. אבל לא שכוונתו
הוא על עצמו, אלא רק שיהיה לאדם חשוב הרגשה טובה. או באמת, הוא אין לו
חשבון אם האדם חשוב, אלא כל החשבונות שלו הוא, עד כמה שהוא יכול לקבל
מזה הנאה.
ואם אנו נשאל, מה נפקא מינה בזה, על איזה כוונה הוא עושה, התשובה היא, כי
אנו צריכים לדעת, מהו הפירוש "כלי דהשפעה." אנו מוצאים ג' הבחנות במעשה
דלהשפיע:
א( הוא עוסק בעניני השפעה לטובת הזולת, בין בגופו ובין בממונו, בכדי שיקבל
עבור זה תמורה. היינו, שלא מספיק השימוש בעצמו, שהשימוש יתן לו הנאה. אלא
שהוא רוצה, שתמורת זה יתנו לו דבר שני. למשל, הוא רוצה שתמורת עבודתו
במעשה דלהשפיע, יתנו לו כבוד. ובעבור זה יש לו כח לעבוד. מה שאם כן אם אין לו
הבטחון, שיקבל עבור זה כבוד, אז הוא לא היה עושה, מה שהוא עושה לטובת
הזולת.
ב( הוא עוסק בדברים של השפעה לטובת הזולת, ואינו רוצה שיתנו לו איזו
תמורה עבור עבודתו. היינו דבר אחר, היינו דבר שני. אלא שהוא מסתפק, בזה שהוא
עשה מעשים של השפעה. ויש לו בטבע הנאה, מזה שעושה טובות לאחרים. וזהו כל
הנאה שלו. ובודאי שזוהי מדרגה יותר גדולה מהראשונה, שמכאן אנו רואים, שהוא
עושה מעשים, שכוונתו על מנת להשפיע לאחרים טובות. וזה אנו צריכים לכנות
" משפיע בעמ"נ להשפיע."
אבל אם נעמיק קצת בהדבר, ונחקור, מהי באמת כוונתו, בזה שהוא משפיע
לאחרים. אם הוא עושה את כל המעשים, הוא משום, שהוא רוצה להנות. שפירושו,
אהבה עצמית, היות שמצד הטבע שלו הוא נהנה ממעשים של השפעה, או שכוונתו
הוא, שיש לו הנאה מזה שיש לאחרים דברים טובים.
זאת אומרת, שהוא נהנה מזה, שיש לאחרים מצב רוח טוב. לכן הוא משתדל
לעשות טובות לאחרים, בכדי שיהיה לאחרים מצב רוח טוב, שיהנו מהחיים שלהם.
ואם במקרה הוא רואה, שיש איש אחר, אם הוא יעשה את המעשים, שרוצים
לעשות עכשיו, למשל, לבני עירו, הוא יותר מוצלח ממנו, אז הוא מוותר על הנאה
שלו, מזה שיש לו הנאה ממעשים של השפעה, ומשתדל שהשני יעשה את הדבר.
ואז בטח אם האיש הזה, מה שהוא עוסק במעשים של השפעה, ואינו רוצה שום
תמורה עבור עבודתו, מכל מקום על זה שהאחר יעשה את המעשים לטובת בני עירו,
אף על פי שהוא יודע, שהשני יותר מוכשר, מכל מקום הוא לא יכול לוותר, על זה
עוד לא יכולים לומר, שזה נקרא "משפיע בעמ"נ להשפיע." כי סוף כל סוף אהבה
עצמית היא הקובעת אצלו.
ג( הוא שעובד בעמ"נ שלא לקבל שום תמורה . וגם אם הוא רואה, שיש איזה
אדם, שהוא יותר מוכשר, הוא מוותר על הנאתו, מזה שהוא משפיע לאחרים, ודואג

רק לטובת הזולת. זה נקרא "משפיע בעל מנת להשפיע."
אם כן, יש כאן בירור גדול, שצריכים לברר, מהי באמת כוונתו. אם הוא רוצה,
שיהיה לעצמו מצב רוח טוב, לכן הוא משמש לו. או כוונתו הוא, שהוא רוצה, שיהיה
מצב רוח טוב להאדם חשוב.
ובכדי להבין את ההבחנה הנ"ל, יכולים להבין את הדבר, על ידי ציור שהאדם
יצייר לעצמו. היות שזהו אדם חשוב מאוד, ולכן הוא רוצה להנות לו, בכדי שיהיה לו
מצב רוח טוב. לכן הוא רוצה לשמש אותו. אבל בזמן השרות שהוא עושה לו, הוא
מרגיש בעצמו מצב רוח טוב ונעלה, ומרגיש את עצמו, שכל התענוגים, שהוא היה
מרגיש בחיים שלו, הוא מרגיש עכשיו, שאין לו שום ערך ממה שהוא מרגיש עכשיו,
מסיבת שהוא משמש אדם החשוב ביותר בעולם, ואין לו שום מילים, לתאר את
קורת רוח שיש לו, מזה שהוא רוצה לעשות לאדם חשוב מצב רוח טוב.
ועכשיו הוא יכול לעשות בקורת על עצמו, מה כוונתו, בזה שהוא רוצה לעשות
נחת רוח להאדם חשוב. אם הוא דואג לתועלת עצמו, זאת אומרת, מה שהוא רוצה
להנות לו, הוא מטעם, שהוא ירגיש מצב רוח טוב. או שכל כוונתו הוא, שאדם חשוב,
הוא להנות לו, שיהיה להאדם חשוב מצב רוח, שמסיבת גדלותו של האדם, מתעורר
לו חשק גדול לשמש אותו.
לכן, הגם שבזמן שימושו, הוא מרגיש את התענוג הגדול, שיש בעת השימוש, מכל
מקום, אם הוא יודע, שיש מישהו, אם הוא ישמש אותו, יהיה יותר נחת רוח להאדם
חשוב, אז הוא מוותר על הנאת עצמו, מה שהוא יכול להרגיש בעת השימוש, ורוצה
בלב שלם, שהשני יעשה את השרות הזאת, מסיבת שיהיה לו יותר נחת רוח, מכפי
שהוא ישמש לו.
נמצא מזה, אם הוא מסכים לוותר על השרות שלו, אפילו שמרגיש עכשיו תענוג
נפלא מהשרות שלו, מכל מקום, לטובת האדם חשוב, שיהיה לו יותר נחת רוח, הוא
מוותר, משום שהוא לא חושב על עצמיותו, אלא הכל לטובת האדם חשוב.
וזה נקרא, שאין לו שום כוונה לתועלת עצמו, אלא הכל בעל מנת להשפיע, ואין לו
שום חשבון עם עצמו. אז יש לו הבירור השלם, שלא יכול לרמות את עצמו. וזה
נקרא " השפעה גמורה."
אבל צריכים לדעת, כי אין באפשרותו של האדם להגיע לזה בכוחות עצמו. אלא
על זה אמרו "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ומבקש להמיתו, שנאמר, צופה
רשע לצדיק ומבקש להמיתו. ואלמלא הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו. שנאמר, ה' לא
יעזבנו בידו," )קידושין ל.('
זאת אומרת, שהאדם צריך מקודם לראות, אם יש בידו כוחות להגיע, שיהיה
באפשרותו לעשות מעשים בכוונה על מנת להשפיע נחת רוח להקב"ה. ואז כשכבר
הגיע לידי הכרה, שאין באפשרותו בכוחות עצמו להגיע לזה, אז האדם מרכז את
התורה ומצות שלו על נקודה אחת, שהוא "המאור שבה מחזירו למוטב," שזה יהיה
לו כל השכר, מה שהוא רוצה מתורה ומצות, היינו השכר של היגיעה שלו יהיה,
שהקב"ה יתן לו הכח הזה, הנקרא "כח השפעה."

היות שיש כלל "מי שנותן איזו יגיעה, היינו שמבטל המנוחה שלו, הוא מסיבת
שרוצה משהו, שיודע, שבלי יגיעה לא יתנו לו, לכן הוא מוכרח להתייגע." ואי לזאת,
האדם המתייגע לקיים תורה ומצות, בטח שיש לו איזה דבר, שחסר לו. ולכן הוא
מתייגע בתו"מ, שעל ידי זה ישיג את מבוקשו.
ולפי זה צריך האדם לתת תשומת לב וקצת מחשבה, טרם שמתחיל עבודתו
בעבודת ה,' מה הוא רוצה. היינו, איזה שכר הוא רוצה תמורת עבודתו. או נגיד יותר
פשוט, מהי הסיבה שמחייבו לעסוק בתורה ומצות. ואז, כשמתבונן בדבר זה, היינו
לדעת מה חסר לו, שבשביל זה הוא צריך להתייגע, אז מתחיל האדם לחשוב הרבה
מחשבות, עד שמאוד קשה לו לדעת, באמת מה הוא רוצה.
לכן יש הרבה אנשים, שבעת שמתחילים לחשוב, לשם איזו מטרה הם עובדים, אז
הם לא יכולים לקבוע מטרה אמיתית, לכן הם אומרים "מה לנו להתעייף במחשבות
של חקירה," ועובדים בלי שום מטרה, אלא שאומרים "אנו עובדים בשביל עוה"ב.
ומה זה עולם הבא. מה לנו לחשוב על זה. רק נאמין שזהו דבר טוב, ודי לנו. מתי
שנקבל את השכר של עוה"ב, אז נדע מהו זה. ולמה לנו לכנס בחקירות."
ורק יחידים ישנם, שאומרים, שיש ענין דביקות ה.' ובכדי להגיע לדביקות ה,' הוא
צריך להגיע לידי השתוות הצורה, היינו "מה הוא רחום, אף אתה רחום." ואז הוא
מתחיל להשתדל להגיע לידי השתוות הצורה, שהוא, שיהיו כל מעשיו בבחינת
השפעה, שרק אז נעבר הצמצום וההסתר שיש בעולם, ממנו. ומתחיל להרגיש את
הקדושה.
אבל בעת שמתחיל בעבודתו להגיע לידי מדרגת השפעה, אז הוא רואה, שהוא
רחוק מאוד מזה. שאין לו רצון של מחשבה, דיבור, מעשה, שתהיה לו היכולת לכוון
בעל מנת להשפיע. ולא יודע אז מה לעשות, שישיג כח ההשפעה. וכל פעם שמוסיף
כוחות, הוא רואה, שכל ענין זה הוא ממנו והלאה. עד שבא לידי הכרה, שאין זה
בגדר אנושי, שתהיה מציאות, שיוכל פעם להגיע לזה.
אז הוא בא לידי הכרה, שרק הקב"ה הוא יכול לעזור לו, כנ"ל. ורק אז הוא מבין,
שהוא צריך לעסוק בתו"מ, כדי לקבל שכר. והשכר שלו הוא, שבשביל זה הוא
מתייגע, הוא שהקב"ה יתן לו הכח של השפעה. ועל זה השכר הוא מקוה. כיון שהוא
רוצה להגיע לדביקות השי"ת, שהוא בחינת השתוות הצורה, שהוא בחינת השפעה.
וזהו כל השכר שלו, מה שהוא מקוה, שעל ידי היגיעה שלו בתורה ומצות, הוא
מקוה, שיתנו לו דבר, מה שהוא בעצמו לא יכול להשיג. אלא הוא צריך שהשני יתן
לו. כדרך יגיעה הגשמית, היות שאין אדם יכול להשיג בעצמו כסף, לכן הוא נותן
יגיעתו, ועבור זה יתנו לו כסף. כמו כן ברוחניות, מה שהוא לא יכול להשיג בכוחות
עצמו, והוא צריך, שמי שהוא יתן לו, אז לזה אנו מכנים "שכר."
לכן כשהאדם רוצה להגיע לידי מידת השפעה, מטעם שהוא רוצה לבוא לידי
דביקות ה' יתברך, ואי אפשר לו לבוא לידי מידה זו, אלא הוא צריך, שהבורא יתן לו
את זה. וזה שהוא רוצה, שיתנו לו, זה נקרא "שכר."
ולכן, היות שיש כלל "אם רוצים שכר, מוכרחים לתת עבודה ויגיעה," לכן הוא

מקיים תורה ומצות, בכדי שיתנו לו את השכר הזה, הנקרא "כח השפעה," היינו
לצאת מאהבה עצמית ולקבל רצון, שיהיה לו כח לעסוק רק באהבת הזולת.
וזהו שאמרו "לעולם יעסוק בתו"מ שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה באים
לשמה, משום שהמאור שבה מחזירו למוטב." היינו כנ"ל, שעל ידי היגיעה בתו"מ על
מנת שיבוא לשמה, אז הוא יגיע לידי מדרגת לשמה, על ידי שהוא התייגע את עצמו
מקודם. לכן הוא זוכה, ל"המאור שבה, מחזירו למוטב." שזה נקרא, שמן השמים
נתנו לו את הכח השפעה.
אבל יש לשאול, בשביל מה הוא צריך מקודם להתייגע את עצמו, ואח"כ נותנים
לו את המאור התורה. ולמה לא נותנים לו תיכף את המאור התורה, ותיכף יחזיר
אותו למוטב. ולמה להתייגע ולתת מרץ בחינם, וגם לאבד זמן בחינם. הלא היה יותר
טוב, שיתנו לו את המאור תיכף בתחילת עבודתו. זאת אומרת, שתיכף יקבל את
המאור, ותיכף יתחיל עבודתו בלשמה.
והענין הוא, ש"אין אור בלי כלי." ו"כלי" נקרא רצון. היינו שהאדם שיש לו
חסרון, ומשתוקק למילוי חסרון, זה נקרא "כלי." ורק אז, כשיש לו כלי, היינו רצון
לאיזה מילוי, אז שייך לומר, שנותנים לו מילוי, והוא שבע רצון בהמילוי שנתנו לו.
כי לזה הוא היה משתוקק. ו"שכר" נקרא מילוי. שההשתוקקות מקבל, ועוד יותר
מזה, שגודל חשיבות המילוי, תלוי במידת ההשתוקקות, ולפי ערך היסורים שהיה
לו, באותו שיעור הוא נהנה מהמילוי.
אי לזאת, אי אפשר לתת להאדם מאור, שיחזיר אותו למוטב, בזמן שאין לו שום
רצון לזה. כי ענין החזרתו למוטב פירושו, שהוא מאבד את הכח של אהבה עצמית,
ומקבל כח של אהבת הזולת.
ואם האדם, אין לו שום רצון לצאת מאהבת עצמית, ואם אומרים לו "תעבוד
עבודה ותמורת זה לא יהיה לך רצון לאהבה עצמית," לא נחשב זה לאדם לבחינת
שכר. אלא להיפך, אדם חושב אז, תמורת זה שעבד אצל בעל הבית, ובמקום שהיה
צריך לעשות לו טובה תמורת יגיעתו, אז נותן לו תמורת זה רעה גדולה. עד כדי כך,
שכל אהבה עצמית הוא מפסיד ברגע אחד. ומי מסכים לדבר זה.
ולכן צריך האדם מקודם ללמוד שלא לשמה, שעל ידי זה יהיה לו סיוע מצד הגוף,
כי האדם מוכן לוותר על תענוג קטן, בכדי לקבל תענוג גדול. ומצד הטבע אין אדם
יכול לצייר לעצמו תענוג, אם לא שיהיה רק בנוי על יסוד של אהבה עצמית.
לכן אומרים לו, שע"י התעסקותו בתורה ומצות, הוא יקבל שכר. וזה לא שקר.
שבודאי הוא יקבל שכר. היינו אומרים לו, שע"י יגיעתו בתורה ומצות, הוא יקבל
שכר, זה אמת. כי בודאי יקבל שכר. אלא השכר ישתנה.
כי למשל, האבא אומר לילד שלו, אם תהיה ילד טוב, אני אקנה לך אוטו, מה
שילדים קטנים משחקים בה, היינו אוטו של פלסטיק. ואח"כ אבא נסע לחוץ לארץ,
וחזר לאחר כמה שנים. הבן כבר נתבגר, ובא לאביו, ואומר לו "אבא, הלא אתה,
מטרם שנסעת לחוץ לארץ, הבטחת לי אוטו-מוביל של פלסטיק." הלך אביו וקנה
במקום זה מכונית טובה, שיכול לנסוע עמה למרחקים. ואז הבן כבר בר שכל, והוא

מבין, שאין עכשיו הזמן מתאים למכונה של פלסטיק, אלא למכונה של אמת. האם
זה נקרא, שאביו רימה אותו. בטח שלא. אלא הבן רואה עכשיו, שהוא, כשהיה ילד,
לא היה יכול להבין אחרת, אלא דוקא בשכר של "מה בכך."
כמו כאן, כשמתחיל בשכר של "מה בכך," שזה נקרא "שלא לשמה," היינו שהוא
מחכה שיתנו לו שכר של דבר, שאין לו ערך נגד השכר האמיתי, שהוא יקבל, היינו
שיזכה לשמה, שזהו הכלי, שיכולים לקחת בתוכו הטוב והעונג, מה שהבורא רוצה
לתת, שהם התענוגים האמיתיים.
נמצא, בזה שאומרים, שיעבוד שלא לשמה, היינו לקבל שכר, זהו אמת. היינו,
שגם כשיכוון בעמ"נ להשפיע, גם כן יקבל שכר. אלא כל השקר הוא בזה, בהשכר
בעצם. שהאדם, בזמן שנמצא בשלא לשמה, הוא חושב על שכר אחר שיתנו לו.
שהכלי, שמקבל את זה, נקרא "אהבה עצמית."
מה שאם כן אחר כך, שהאדם גדל, הוא התחיל להבין, שעיקר הכלים שמקבלים
שכר, הוא בכלים דהשפעה, שדוקא ע"י כלים אלו מקבלים את הטוב והעונג
האמיתי. ואז הוא מרגיש את עצמו לאדם המאושר בעולם. מה שאם כן השכר,
שהיה מצפה שיקבל, בזמן שהיה נמצא בשלא לשמה, שאז לא היה מסוגל לקבל, רק
שכר המתאים לילד קטן.
נמצא לפי זה, כשמלמדים בשלא לשמה לקבל תענוג ושכר תמורת עבודתו, הוא
לא נקרא "שקר," מטעם שהוא לא הפסיד שום דבר, במה שמחליפים לו את השכר
קטן לשכר יותר גדול. אלא צריכים לפרש, ששלא לשמה, היינו השכר הזה, אין לו
את השם האמיתי, כמו שהוא חושב, אלא שיש להשכר שם אחר, מכפי שהוא חשב.
אבל שכר נשאר שכר. ולא מחליפין את השכר, אלא מחליפים את השם של השכר.
היינו מ"שכר של שקר ומדומה" ל"שכר של אמת."
ומכל הנ"ל יוצא, שעיקר מה שהאדם צריך לקבל תמורת יגיעתו בתו"מ, הוא
שהקב"ה יתן לו את הכלים דהשפעה, מה שאין האדם עצמו יכול להשיג, מטעם
שהם נגד הטבע. אלא זהו מתנה מן השמים. שזהו השכר שלו, שהיה תמיד מצפה
לזה "מתי אני אהיה מסוגל לעשות נחת רוח להבורא יתברך." וכיון שהיה מצפה
לשכר הזה, לכן זה נקרא "שכר שלו."
ולהבין את הנ"ל, צריכים לעיין ב"פתיחה כוללת לספר פנים מסבירות" )אות ג,'
ד"ה "ודע(" שכתוב שם "שורש החושך הוא המסך שבכלי מלכות. ושורש השכר
נשרש באור חוזר היוצא על ידי זווג דהכאה."
הוא נותן שם שורש, למה שאנו רואים בעולם הזה. היינו, שכל מה שאנו רואים
בעולם הזה, כל זה הוא ענפים הנמשכים מהשורשים, מהעולמות העליונים. ואומר
שם "שורש היגיעה, מה שהאדם מרגיש בעולם הזה, נמשך משורש המסך שבכלי
מלכות." שפירושו, שהכלי, שיש להנבראים, הוא הנקרא "רצון לקבל הנאה," שזה
ברא הקב"ה, מטעם שרצונו להטיב לנבראיו. לכן ברא בהנבראים רצון לקבל הנאה.
וזה מכונה "מלכות" בספירות העליונות.
ואח"כ, אנו לומדים, נעשה ענין של צמצום, שענינו הוא, שלא רוצה להיות מקבל,

משום שהוא רוצה בהשתוות הצורה עם הבורא. לכן נעשה כלל בהקדושה, שלא
מקבלים שום דבר מבלי שיכולים לכוון בעמ"נ להשפיע.
וזה ענין תיקון המסך. היות שמדברים באורות עליונים, לכן זה שלא רוצים לקבל
אור, נקרא "מסך." בדומה לאדם, בזמן שאור השמש מאיר יותר מדי להבית, ואינו
רוצה לקבל את אור השמש, אז נותן וילון או מסך, בכדי שהשמש לא תזריח לתוך
הבית.
לכן כשמדברים באורות עליונים, וכשהמלכות, אף על פי שהיה לה רצון וחשק
גדול לקבל אור התענוג, מכל מקום ויתרה על התענוג, שלא לקבל אותו, מסיבת
שרוצה בהשתוות הצורה, זה נקרא "יגיעה." היינו שעושה דבר שלא לרצונה, היינו
שמונע את עצמה מלקבל את התענוג.
וגם בעולם הגשמי, האדם, בזמן שהוא צריך לוותר על איזה תענוג, נקרא זה
"יגיעה." למשל, האדם נהנה מהמנוחה, והוא לאיזו סיבה וצורך מוותר את המנוחה
שלו, והולך לעשות משהו. זהו נקרא "יגיעה."
וכמו כן הוא מראה לנו, איך הענף הגשמי, כשמקבל שכר, איפוא זה נשרש
בהעולמות עליונים. הוא מראה לנו, שהשורש השכר נמשך מאור חוזר, שהוא הרצון
להשפיע, היוצא מהזווג דהכאה, שנעשה בין אור העליון לבין המסך והעוביות )עיין
תע"ס חלק ד' דף רנ"ח, אות ח,(' שכתוב שם, "שאור חוזר המלביש יוצא תולדה
משני כוחות." שענין זווג דהכאה ברוחניות הוא, אם שני דברים מנוגדים זה לזה,
נבחן זה להכאה, שענינו הוא, מצד אחד הוא חושק מאוד להדבר, מטעם שהוא
רואה, שמזה תהיה לו הנאה גדולה, ומצד השני הוא מתגבר ולא מקבל את הדבר,
מסיבת שהוא חושק להשתוות הצורה. היינו שיש כאן שתי תשוקות:
א( שמשתוקק לקבל הנאה,
ב( ומצד שני הוא משתוקק להשוואת הצורה.
ומב' אלה נולד דבר חדש, המכונה "אור חוזר המלביש," שעם כח הזה הוא יכול
אח"כ לקבל את השפע העליון, משום שהאור חוזר הזה הוא הכלי המתאימה לקבל
את השפע. דהיינו, שעם הכלי הזה יש לו כאן ב' דברים:
א( שהוא מקבל את התענוג, שיש בשפע העליון, שהיא באה ממחשבת הבריאה,
שהיא להטיב לנבראיו,
ב( ויחד עם זה הוא נמצא את עצמו בהשתוות הצורה, שהוא בחינה ב,' שיש לו
בעת קבלת השפע.
הרי אנו רואים מכל הנ"ל, שכל השכר הוא רק אור חוזר, שהוא כח השפעה,
שהתחתון מקבל מהעליון, שהוא מכנה אותו "אור חוזר," שפירושו, מה שהתחתון
נותן להעליון. זאת אומרת, השפע שבא מהבורא נקרא "אור ישר." כמו שכתוב
"והאלקים ברא את האדם ישר." היינו, כמו שאנו לומדים, שמחשבת הבריאה היתה
להטיב לנבראיו. היינו, שהתחתונים יקבלו שפע. וזה נקרא "ישר."
אלא שהמקבלים את השפע רוצים בהשתוות הצורה. לכן יש לנו תיקון, המכונה
"אור חוזר." היינו, שהמקבל את השפע לא מקבל זה מטעם שהוא רוצה להנות,

אלא מטעם שהוא רוצה להשפיע להעליון. שפירושו, כמו שהעליון רוצה שהמקבל
יהנה, כמו כן המקבל את השפע, כוונתו שהוא מחזיר הנאה להמשפיע, שהעליון
יהנה מזה שנתמלא את מחשבתו. נמצא לפי זה, שעיקר השכר הוא האור חוזר,
היינו הכח ההשפעה, מה שהתחתון מקבל מהעליון.
אבל מכל מקום יש להבין, מדוע אנו אומרים, שהכלי, הנקרא "כח השפעה," זה
הוא כל השכר. הלא שכר משמע דבר שמקבלים. כמו שאומרים "אני עובד בשביל
לקבל שכר." כמו שאומרים, שמטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו, היינו, שיקבלו
שכר. וכאן אנו אומרים, שהשכר נקרא "כח הנתינה." ומה אנו מבינים, שהשכר צריך
להיות, שהאדם יזכה להשגת אלקות, ולרזי תורה, וכדומה. אלא מה הוא אומר,
שהשכר הוא בזה, שאנו משיגים כח הנתינה, היינו כח השפעה. ואומר לנו עוד, שזה
נמשך משורש העליון, שהוא הנקרא "אור חוזר."
הנה ידוע הכלל "יותר ממה שהעגל רוצה לינוק, הפרה רוצה להניק." אם כן, יוצא
לפי זה, שהבורא רוצה לתת לנבראים, יותר משנבראים רוצים לקבל. אלא מי מעכב.
אלא שצריכים לזכור את ענין הצמצום, שהיה, שהוא, בכדי שיהיה להנבראים ענין
של השתוות הצורה. שהוא תיקון, שלא יהיה ענין של נהמא דכסופא. שהוא נמשך
משורש שלנו. היות שהבורא ענינו הוא להשפיע, ולא לקבל חס ושלום, שהוא לא בעל
חסרון, שיהיה לו ענין של קבלה, לכן לפי הכלל שיש בטבע שלנו, שכל ענף רוצה
להדמות לשורשו, לכן בזמן שהתחתון צריך לעשות איזו פעולה, שאין זה נמצא
בהשורש, הוא מרגיש אי נעימות.
נמצא לפי זה, על שפע, שהוא אור ותענוג, על זה אין לאדם לעשות שום פעולה,
שיקבל את זה, כנ"ל, כי יותר מה שהנברא רוצה לקבל, הבורא רוצה לתת לו. אלא
כנ"ל, שאין להנברא כלי, שיוכל להנות מהתענוגים שיתנו לו, מסיבת הבושה, כנ"ל.
נמצא, שכל השכר שלנו, הוא מה שחסר לנו, הוא הכלי, שנקרא "כח השפעה," שרק
כלים חסר לנו ולא אורות. לכן יוצא מזה, שעיקר השכר הוא הכח השפעה.
אבל בכדי להשיג את הכלי הזה, שנקרא "רצון להשפיע," צריכים גם כן רצון.
היינו, שנרגיש, שחסר לנו את הכלי הזה. לכן צריכים לעסוק בתורה ומצות שלא
לשמה מקודם. וזוהי היגיעה שלנו. שאנו רואים, שכל מה שאנו עושים, הוא הכל
לתועלת עצמית, ואין שום כוונה להשפיע.
ואז רואים, שחסר לנו כח השפעה. ואנו רוצים שכר תמורת עבודתנו, שהבורא יתן
לנו את השכר הזה, שהוא הרצון להשפיע. וכשיהיה לנו את כח הזה, נוכל לקבל את
הטוב והעונג, שזה נמצא מן המוכן, שאין אנו צריכים לתת על זה שום עבודה, כי זה
נותן הבורא. רק תמיד שהאדם יעלה מדרגה לדרגה, הוא רק לרכוש כל פעם כח
השפעה, ויותר לא חסר.

בס"ד
רבי ברוך שלום הלוי אשלג זצוק"ל
בענין חשיבות החברים
מאמר י"ז, תשמ"ה
בענין חשיבות החברים, הנמצאים בתוך החברה, איך להחשיבם. היינו באיזה
צורה של חשיבות כל אחד צריך להסתכל על חבירו. הנה השכל מחייב, אם הוא
מסתכל על חבירו, שהוא במדרגה יותר נמוכה ממנו, אז הוא רוצה ללמד אותו, איך
שיתנהג במידות יותר טובות, מכפי שיש לו. נמצא, שהוא לא יכול להיות חבר שלו,
אלא הוא יכול לקבל חבירו בתור תלמיד, ולא בתור חבר.
ואם הוא רואה חבירו עומד במדרגה יותר גבוהה ממנו, ורואה שיש לו מה ללמוד
ממנו מידות טובות, אם כן הוא יכול להיות רב שלו, ולא חבר שלו.
משמע, שדוקא בזמן שהוא רואה חבירו עומד בדרגה אחת עמו, אז הוא יכול לקבל
אותו בתור חבר, ולהתחבר עמו. כי חבר משמע, ששניהם באותו מצב. וכך מחייב
השכל. היינו שיש לשניהם השתוות הדעות, אז הם החליטו שיתחברו, ואז שניהם
יפעילו את המטרה הזו, ששניהם רוצים להרויח.
בדומה לשני חברים, שהם משתווים בדעתם, עושים ביחד איזה עסק, ושהעסק
הזה יביא להם רווחים. ואז הסדר, ששניהם מרגישים את עצמם, ששניהם יש להם
כוחות שוים. מה שאין כן אם אחד מהם מרגיש, שהוא יותר מוכשר מהשני, אז הוא
לא רוצה לקבל אותו, שיהיו שותפים בשוה, אלא שנכנסים לתוך שותפות העסק לפי
אחוזים, דהיינו לפי הכוחות והמעלות שיש לאחד על השני. ואז העסק הוא לשליש
ולרביע. ואז לא שייך לומר, ששניהם שוים בהעסק.
מה שאין כן באהבת חברים, כשחברים מתחברים, שיהיו ביניהם אחדות, משמע
דוקא ששניהם שוים. זה נקרא "אחדות." למשל, אם הם עושים עסק ביחד,
ואומרים שהרווחים לא יתחלקו שוה בשוה, האם זה נקרא "אחדות."
אלא ודאי שכל העסק מאהבת חברים, צריך להיות, שכל הרווחים שיכניסו אהבת
חברים, צריך להיות שישלטו בנכסיהון שוה בשוה. ואל יבריחו, ואל יעלימו לא זה
מזה, ולא זה מזה, כי אם הכל יהיה באהבה וחיבה באמת ושלום.
אבל בספר "מתן תורה" )דף קמ"ב( כותב שם וזה לשונו: "אמנם ב' תנאים
פועלים בהשגת הרוממות:
א( לשמוע תמיד ולקבל את הערכת הסביבה בשיעור הפלגתם,
ב( שהסביבה תהיה גדולה, כמו שכתוב "ברוב עם הדרת מלך."
ולקבל תנאי הא,' מחויב כל תלמיד להרגיש עצמו, שהוא הקטן שבכל החברים.
ואז יוכל לקבל הערכת הרוממות מכולם. כי אין גדול יכול לקבל מקטן ממנו, ומכל
שכן שיתפעל מדבריו. ורק הקטן מתפעל מהערכת הגדול.
וכנגד תנאי הב,' מחויב כל תלמיד להרים מעלת כל חבר, כאילו היה גדול הדור.

ואז תפעל עליו הסביבה, כמו שהיה סביבה גדולה כראוי, "כי רוב בנין חשוב יותר
מרוב מנין."
ומהנ"ל משמע, שענין אהבת חברים, איש את רעהו יעזורו, משמע, שמספיק, שכל
אחד יחזיק את חבירו, כמו שהוא עמו במדרגה אחת. אבל מטעם, שכל אחד צריך
ללמוד מחבירו, אז יש ענין של רב ותלמיד. לכן הוא צריך להחשיב את חבירו, שהוא
יותר גדול ממנו.
אבל איך אפשר להחשיב את חבירו, שהוא יותר גדול ממנו, בו בעת שהוא רואה,
שיש לו מעלות יותר גדולות מחבירו, דהיינו שהוא יותר כשרוני, יש לו בטבע מידות
יותר טובות. וזה אפשר להבין בשני אופנים:
א( הוא הולך עם בחינת אמונה למעלה מהדעת, שבו בעת שבחר בו לחבר, הוא
כבר מסתכל עליו למעלה מהדעת.
ב( זהו יותר טבעי, היינו בתוך הדעת. היות שאם הוא החליט לקבל אותו בתור
חבר, ועובד עם עצמו לאהוב אותו, הנה מדרך האהבה הוא, שלא רואים רק דברים
טובים, ודברים רעים, אף על פי שישנו אצל חברו, הוא לא רואה אותם, כמו שכתוב
"על כל פשעים תכסה אהבה."
וזה אנו רואים, שאדם יכול לראות חסרונות אצל הילדים של השכן, ועל ילדים
של עצמו הוא לא רואה. וכשמדברים על הבנים שלו איזו חסרונות, תיכף הוא
מתגבר נגד חבירו, ומתחיל להגיד את המעלות שיש להבנים שלו.
ונשאלת השאלה, מהי האמת. שיש מעלות לבניו, ומשום זה הוא ברוגז,
כשמדברים על הבנים שלו. והענין הוא כך, כמו ששמעתי מאאמו"ר זצ"ל, שבאמת
יש בכל אדם מעלות וחסרונות. וכל אחד, היינו הן השכן, והן אביו, אומרים אמת.
אלא השכן שהוא לא מתייחס להבנים של השני עם יחס כאב אל בן. היינו, שאין לו
אותה אהבה להבנים, כמו שיש לאביו.
לכן, כשהוא מסתכל על הבנים של השני, הוא רואה רק החסרונות שיש להבנים.
כי מזה הוא יותר נהנה. כי הוא יכול להראות, שהוא יותר במעלה מהשני, בזה
שהילדים שלו הם יותר טובים, לכן מסתכל רק על החסרונות של השני. וזה הוא
אמת, מה שרואה. אבל מה הוא רואה, רק דברים שנהנה מהם.
אבל אביו גם כן רואה רק את האמת, אבל הוא מסתכל רק על הדברים הטובים,
שיש להבנים שלו. אבל הדברים רעים שיש להבנים שלו, את זה הוא לא רואה,
משום שאין לו תענוג מזה. לכן הוא אומר אמת, מה שהוא רואה אצל הבנים שלו, כי
הוא מסתכל רק על הדברים, שיש מזה לקבל הנאה. אם כן הוא רואה רק המעלות.
לכן יוצא, אם יש לו אהבת חברים ובחינת אהבה, החוק הוא, שרוצים לראות
דוקא מעלת חבירו ולא חסרונו. לכן יוצא, אם הוא רואה איזה חסרון אצל חבירו,
סימן הוא, לא שהחסרון הוא אצל חבירו, אלא החסרון הוא אצלו. היינו, שהוא פגם
באהבת חברים, לכן הוא רואה החסרונות על חבירו.
אי לזאת, הוא צריך עכשיו לראות, לא שחבירו יתקן את עצמו, אלא הוא בעצמו,
לתיקון הוא צריך. יוצא לנו מהנ"ל, לא שהוא צריך לראות, שחבירו יקבל תיקון על

החסרונות, מה שהוא רואה בחבירו, אלא הוא בעצמו צריך תיקון, במה שפגם

באהבת חברים. וכשיתקן את עצמו, אז יראה רק מעלת חבירו ולא חסרונו.

בס"ד

רבי ברוך שלום הלוי אשלג זצוק"ל

והיה כי-תבוא אל הארץ, אשר ה' אלקיך נתן לך

מאמר י"ח, תשמ"ה

הנה המפרשים הקשו על פסוק, מה שכתוב "והיה כי תבוא אל הארץ, אשר ה' אלקיך נתן לך נחלה, וירשתה וישבת בה." ושאלו, מה הדיוק "אשר ה' אלקיך נתן לך." הלא עם ישראל כבשו זה על ידי מלחמות. ותרצו, כי האדם ידע בלבו, כי לא בכוחו ולא בעוצם גבורתו בא לרשת הארץ, אלא מתנת

ה' היא. והם אומרו "אשר ה' אלקיך נותן לך נחלה, ולא כוחי ועוצם ידי."

והנה להבין את הנ"ל על דרך העבודה, צריכים לדעת, ש"ארץ" נקראת רצון, היינו הרצון שיש בלבו של אדם, הוא נקרא "ארץ." והארץ הזאת, הנקראת "לב" האדם, יש שם, היינו שגרים שם "אומות העולם," וגם גרים שם "עם ישראל." אבל צריכים לדעת, ששניהם ביחד אי אפשר לגור שם, אין העם

ישראל ואומות העולם יכולים ביחד לשלוט ,• או שיש שם שליטת אומות העולם או שליטת ישראל•.

ויש להבין, באמת מה היא הסיבה האמיתית, שאין שניהם יכולים להיות במקום אחד. והענין הוא, • כי ידוע, שבריאת העולם היתה מסיבת שרצונו היה בכדי להטיב לנבראיו. ולסיבה זו ברא את הרצון לקבל הנאה ותענוג, היינו שברא בהנבראים בחינת חסרון להשתוקק תמיד אחרי תענוגים. כי אנו

רואים, לפי מידת השתוקקותו כן בשיעור זה הנברא מרגיש את התענוג. וזה הכלי שנברא מצד הבורא. וזוהי הבחינה הראשונה, שאנו מבחינים בהנבראים. ואם אין בהנבראים הרצון הזה, עוד לא נבחנים לנבראים. נמצא, שאין מקום לדבר משום בחינה, אם אין שם רצון לקבל. וזוהי כל הבריאה, שאנו

מדברים ממנה, שהיא הכלי לקבלת התענוג.

אלא מסיבת הבושה, הנקרא בלשון חז"ל "נהמא דכסופא," נעשה צמצום. היינו שלא יקבלו בעמ"נ • לקבל, אלא רק אם יכול לכוון בעמ"נ להשפיע, שזה נקרא בחינת "השתוות הצורה." היינו, אם הוא יכול לקבל התענוגים על הכוונה להשפיע נחת רוח להבורא, אז הוא מקבל, אחרת הוא לא רוצה לקבל. וזה נקרא בחינת "ישראל," היינו ישר-אל, היינו כל מה שהוא חושב, הוא הכל שיגיע הכל לאל, ואז אין הוא

עולה בשם, משום שהוא לא חושב על עצמו כלום, אלא כל מחשבותיו הם עבור ה.'

וזה נקרא "ארץ ישראל." היינו, שיש לו רצון ישר-לאל, היינו, שאין לו רצונות של אהבה עצמית, אלא • של אהבת הזולת. ועל עצמו, היינו שהוא יהנה מהחיים, אין תשוקות. וכל התשוקות הוא בזה, שיהיה לו האמצעים להשפיע לה.' אלא כל מה שהוא מזין את הגוף שלו, הוא רק בכדי שיהיו לו כוחות לעסוק

בעמ"נ להשפיע.

וזה דומה לאדם שיש לו סוס, והוא נותן לו לאכול ולשתות. היינו, כל האשל שנותן להסוס, הוא לא • מטעם שיש לו אהבה להסוס, אלא היות שהוא צריך לעבוד עמו. לכן כל מה שהוא חושב להנות את הסוס, הוא לא מחמת אהבה, אלא פשוט שהוא רוצה לנצל את הסוס לטובתו, ולא חושב כלום לטובת

הסוס, וזה נקרא "ארץ ישראל." היינו, שכל מחשבותיו הוא רק "ארץ" – רצון, שיהיה הכל ישר-אל.

מה שאין כן ארץ העמים, הוא "ארץ" – רצון של אהבה עצמית, שזה נקרא "עמי הארץ." היינו שכל • הרצונות שלהם הוא רק לרצון של "עם," שאין כוונתו לרצון ה,' אלא לרצון של "עם," שפירושו, רצון הנבראים, שהם נקראים "עם." מה שאין כן הבורא, הוא שברא את העם, כמו כן )כי תבוא( "וראו כל

עמי הארץ, כי שם ה' נקרא עליך, ויראו ממך." וכמו כן כתוב )חיי שרה( "ויקם אברהם וישתחו לעם הארץ לבני – חת." זאת אומרת, שהם לא יודעים ולא מרגישים חוץ מבחינת "עם," שהיא בחינת אהבת

עצמית, שרק זה נקרא בחינת נבראים.

מה שאין כן "עם ישראל," הם רוצים את ביטול עצמותם וישותם, שזה הוא בחינת רצון לקבל •

שנברא יש מאין. ולכן אנו אומרים בקידוש של יום טוב "אשר בחר בנו מכל עם."

והנה אלו ב' שליטות אי אפשר להיות ביחד: או שהרצון להשפיע שולט, או שהרצון לקבל שולט. • ושניהם ביחד אי אפשר להתקיים, משום שכל אחד הוא בסתירה להשני, ואין שני הפכים יכולים להיות

בנושא אחד.

ומכאן נמשכת "מלחמת היצר." היינו שהאדם צריך להילחם עם עצמו, בכדי להכניע את הלב, ששם • מקום התלבשות של רצונות האלו, ולגרש את שליטתו של הרצון לקבל, ולתת את כל השליטה להרצון

להשפיע לה.'

וכשהאדם מתחיל לעבוד את עבודת הקודש, שהיא לכוון את כל עבודתו יהיה לשם שמים, אז • מתחילות המלחמות בין שני רצונות האלו. והאדם, ע"י יגיעה רבה, הוא זוכה אז להתגבר, והוא מנצח את המלחמה. ונכנס אז בלבו שליטתו של הרצון להשפיע לה.' ואז האדם יכול לומר "כוחי ועוצם ידי עשה לי החיל הזה." ורק בזכות עבודתו הוא ירש את הלב, שנקרא עכשיו "ארץ ישראל," משום שרצונו

הוא ישר-לאל.

ולזה בא הפסוק ואומר לנו "כי תבוא אל הארץ, אשר ה' אלקיך נתן לך." זאת אומרת, לא שאתה • כבשת אותה בכוחות עצמך, אלא "ה' אלקיך נתן לך." זאת אומרת, לאחר שהאדם נתן את היגיעה הדרושה, בכדי לכבוש את הלב, שעל ידי המלחמות שעשה כל הזמן עם "האומות העולם," וניצח אותם, הוא ירש את הלב, הנקרא עכשיו "ארץ ישראל" ולא "ארץ העמים," מכל מקום הוא צריך להאמין, שלא הוא כבש את "הארץ," אלא "ה' אלקיך נתן לך," "ולא כוחי ועוצם ידי עשה את החיל

הזה."

ובזה יש להבין מה שקשה בזה, שהקב"ה הבטיח לאברהם, כמו שכתוב )לך לך, שביעי( "ויאמר •

אליו, אני ה,' אשר הוצאתיך מאור כשדים, לתת לך את הארץ הזאת לרשתה."

אם כן, למה נתן מקודם את הארץ לאומות העולם, ואח"כ יבואו ישראל, והם צריכים לעשות עמהם • מלחמות, ולגרש אותם מארצם, ושיהיו טענות לכל העולם, מדוע כבשתם ארץ שלא היתה אף פעם

שלכם. ורק על ידי כבוש, שכבשתם ע"י מלחמות, אתם אומרים, שזו היא ארץ שלכם.

וכולם מבינים, שבטח היה יותר טוב, שלא יתן את הארץ הזאת לאומות העולם. שאז לא היה חסר • מקומות עבור אומות העולם, איפוא להתיישב. הלא אחר זה נעשו מדינות אחרות חדשות, וה' היה יכול

לעשות, שהם לא יתיישבו במקום הזה.

אבל לא כך היה, אלא מקודם התיישבו כאן הז' אומות וכן שאר מלכים, ועם ישראל היה צריך • להילחם עמהם, ולגרש אותם, וכל אומות העולם יצעקו על עם ישראל, ליסטים אתם, שכבשתם ארצות ז' אומות. ולמה לי כל הטרחא הזאת, כמו שמביא רש"י דרשת חז"ל )בראשית, א(' וזה לשונו "ומה

טעם פתח בבראשית. משום כח מעשיו הגיד לעמו, לתת להם נחלת גויים, שאם יאמרו עכו"ם לישראל, ליסטים אתם, שכבשתם ארצות ז' אומות, הם אומרים להם, כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה

ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו."

ולפי זה קשה, למה לי כל הסדר הזה שהיה, היינו שמטרם שנתנה לנו, נתן מקודם לאומות העולם, •

ורק לאחר שהם התיישבו, אז אמר לנו, לכו והוציאו אותם מארץ הזאת, כי הבטחתי אותה לאברהם.

ובדרך ענף ושורש יכולים לפרש את כל הענין הנ"ל. היות כי ידוע, כי "ארץ" נקראת מלכות, שהיא • שורש הנבראים, שנקראת "מקבל בעל מנת לקבל," וזהו השורש, היינו המקבל הראשון, הנקרא "עולם אין סוף," ואח"כ נעשו תיקונים, היינו שלא לקבל מטעם קבלה עצמית, אלא מטעם שהתחתון רוצה להשפיע להבורא. היינו שרוצה, שהרצון לקבל לצורך עצמו יתבטל אצלו, היינו שלא ישמש עמו, וכל

התעסקותו תהיה רק להשפיע נחת רוח להשם יתברך.

ולפי הנ"ל יוצא, שגם בסדר הבריאה של עולם הגשמי, צריך גם כן להיות על סדר שהיה ברוחניות, • היינו שמתחילה נתנה הארץ הזאת לאומות העולם, ואח"כ ע"י התגברות ומלחמות, לגרש את האומות

העולם מהארץ הזאת, שעם ישראל יכבשו אותה, וירשו את מקומם של האומות העולם.

כי האומות העולם, שורשם היא נקודה האמצעית, שעליה היה הצמצום. היינו היות שבחינה • הראשונה שיצאה בעולם, היתה מוכרחה להיות בחינת "מקבל בעל מנת מקבל" תחילה, כי אחרת לא שייך לומר, שהוא מצמצם את עצמו שלא לקבל, כי ענין התגברות שייך לומר, במקום שיש לו רצון

וחשק לקבל, שהוא מתגבר על ההשתוקקות שלו ורוצה בהשתוות הצורה.

אי לזאת, אומות העולם היו צריכים מקודם לקבל את הארץ הזאת, כמו השורש, שיצא הרצון לקבל • מקודם, שהוא עיקר הבריאה. ואח"כ שייך לומר, שצריכים לעשות שם תיקונים. לכן אחר שאומות העולם קבלו את הארץ הזאת, אז באו עם ישראל ותיקנו את הארץ, שיהיה הכל לשם השם יתברך. וזה נקרא "ארץ ישראל," כמו שכתוב )עקב, שביעי( "ארץ, אשר ה' אלקיך דרש אותה תמיד, עיני ה' אלקיך

בה מראשית השנה ועד אחרית שנה."

ויש להבין במה שכתוב, ש"ארץ ישראל" נקראת "ארץ, שעיני ה' אלקיך בה מראשית השנה ועד • אחרית שנה," שמשמעות היא, שההשגחה של ה' היא בה, היינו דווקא ב"ארץ ישראל." הלא ההשגחה של הקב"ה היא בכל העולם, כמו שאומר הפייטן "עיני ה' משוטטות בכל." ואיך אנו יכולים לומר, שרק

בארץ ישראל היא השגחתו יתברך.

ויש לפרש, שהפירוש הוא, מהי "ארץ ישראל," היינו ש"הארץ" שכבר יצאה מרשות אומות העולם, • וכבר נכנסו לרשות "ישראל." את זה הפסוק רוצה להשמיענו, ולתת לנו סימן, בכדי לדעת, אם הם

נמצאים ב"ארץ ישראל" או שהם עדיין נמצאים ב"ארץ העמים."

והסימן לזה הוא, כמו שכתוב "ארץ, אשר ה' אלקיך דרש אותה תמיד." הפסוק אומר לנו מה זה •

"ארץ ישראל." אז הוא אומר, שאנו צריכים לדעת, אשר ה' דורש אותה תמיד. ומה היא הדרישה שלו. אומר הפסוק הלאה: "עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה," שענין השגחה של הקב"ה נקרא "עיני ה."' לכן אם האדם רואה את השגחתו יתברך מראשית הזמן, שנקרא "מראשית שנה," ועד

"•אחרית השנה," שפירושו, שבלי הפסק הוא רואה את השגחתו של הקב"ה, זו נקראת "ארץ ישראל."

מה שאין כן "ארץ העמים" נקראת, שרק ה' יודע, שהוא משגיח על כל העולם כולו, אבל אומות • העולם לא רואים את זה. לכן נתן לנו סימן בכדי לדעת, אם אנחנו נמצאים ב"ארץ ישראל," או הארץ

שאנו יושבים בה, היא עדיין "ארץ של אומות העולם."

נמצא לפי כל הנ"ל, שמקודם צריכים אומות העולם לכנס להארץ הזאת, שזה הוא רמז על הרצון •

לקבל, הוא מקודם הולד על מקום זה. ואח"כ עושים מלחמות עם הרצון לקבל, ומכניעים אותו לרשות

של הקדושה, דהיינו שכל מה שהוא עושה, יהיה לפי מה שהקב"ה דורש.

והנה בזה שביארו המפרשים, מה שכתוב "והיה כי תבוא אל הארץ, אשר ה' אלקיך נותן לך," • שהכוונה היא, שאל יאמר אדם, אחרי כל מלחמות עם היצר, שהיה צריך תמיד להתגבר עליו בכל יום

ויום, שאל יחשוב, שזהו בכוחו עצמו הגיע למה שהגיע, אלא הקב"ה נתן לו לנצח את המלחמה הזאת.

וזהו פירוש "אשר נתן לך." והנה ב"אשר נתן לך" יש להבחין שם ב' הבחנות:

א( היא בחינת מצוה, שהיא בחינת אמונה, שזה נקרא "תפילין של יד." ובתפילין של יד דרשו חז"ל •

"והיה לך לאות ולא לאחרים לאות." שמשום זה תפילין של יד צריכים להיות מכוסים, שהכוונה היא,

שבחינת אמונה נקראת "הצנע לכת עם ה' אלקיך," שזוהי בחינה של למעלה מהדעת.

ב( היא בחינת תורה, שהיא בחינת "תפילין של ראש." ובתפילין של ראש דרשו רבותינו ז"ל על • פסוק )כי תבוא( "וראו כל עמי הארץ, כי שם ה' נקרא עליך, ויראו ממך," אלו תפילין של ראש. היינו ששם כתוב "וראו כל עמי הארץ," שתפילין של ראש צריכים להיות מגולים לכל, שזוהי בחינת

"•תורה," שתורה נקראת דוקא שהוא מגולה.

מה שאין כן תפילין של יד צריכים להיות מכוסה, שפירושו למעלה מהדעת. אם כן אין מילים לומר • להשני, משום שכל מה שאחד יכול לומר להשני, הוא רק ע"י הדעת. לכן בדבר שלמעלה מהדעת אין מילים. לכן אמרו "לך לאות ולא לאחרים." לפי זה יוצא, שבנתינה זו, שהקב"ה נתן לעם ישראל את הארץ, הוא בכדי להוציא מזה פירות. וכמו שביארנו לעיל, כשמדברים על דרך עבודה, "ארץ" הכוונה

היא הלב. והקב"ה נתן ב' בחינות לתוך הלב:

א( היא בחינת אמונה•,

ב( היא בחינת תורה•.

שע"י שניהם יגיע האדם לשלימותו. והגם ששניהם באים על ידי, מכל מקום צריכים לדעת, ששניהם •

באים מהקב"ה, ואין לאדם לומר "כוחי ועוצם ידי עשה את החיל הזה."

ובזה נבין מה שהקשו המפורשים, מדוע בבכורים כתיב "וענית ואמרת בקול רם." מה שאין כן • בקריאת וידוי מעשר כתיב "ואמרת," ולא כתיב "וענית," כמו שכתוב בבכורים. לכן הוי וידוי מעשר

בקול נמוך.

כי "מעשר" נקרא בחינת מצוה, שהוא מלכות שמים. ובזה נוהג ענין של הצנע לכת כנ"ל, שהוא •

בחינת תפילין של יד, שדרשו חז"ל "לך לאות ולא לאחרים לאות." לכן מעשר, שהוא מרומז נגד מצוה,

אז כתוב "ואמרת" לבד, שהוא בקול נמוך, שאינו נשמע בחוץ, משום שזה בחינת הצנע לכת.

מה שאין כן בכורים, הוא מרומז נגד תפילין של ראש, שהוא בחינת תורה, כנ"ל, ששם כתוב "וראו • כל עמי הארץ, כי שם ה' נקרא עליך, ויראו ממך." לכן כתוב בבכורים "וענית ואמרת." היינו, שצריך להיות בקול רם, שהוא בחינת תורה, שצריכה להיות מגולה לכל, שפירושו, שענין להטיב לנבראיו צריך

להיות מגולה לכל העולם.

בס"ד

רבי ברוך שלום הלוי אשלג זצוק"ל

אתם נצבים היום כולכם
מאמר י"ט, תשמ"ה

המפורשים שואלים על מה שכתוב "אתם נצבים היום כלכם, ראשיכם, שבטיכם, זקניכם, ושוטריכם, כל איש ישראל," שמתחיל בלשון רבים "אתם," ומסיים בלשון יחיד "כל איש

ישראל." הנה המחבר הספר "המאור ושמש" מתרץ, שבזה שאומר בלשון רבים ובלשון יחיד, מרמז בזה על ענין של אהבת חברים. שעל ידי זה שיש בכם "ראשיכם, שבטיכם, וכו,"' ומכל מקום כל אחד אינו רואה אצלו יותר מעלה מכל איש ישראל, אלא כולם שוים, בזה שאין אחד מקטרג על השני. לכן גם מלמעלה גם כן מתנהגים כן במידה כנגד מידה. לכן מושפע למטה כל

טוב.

הנה לפי דרכנו, שלומדים הכל על נושא אחד, יוצא הענין כך. האדם צריך לקבל על עצמו מלכות שמים "כשור לעול וכחמור למשא," שהם בחינת מוחא וליבא. היינו שכל עבודתו של

אדם צריכה להיות בעל מנת להשפיע.

ולפי זה נמצא, אם האדם עובד עבודתו בעל מנת להשפיע, ולא רוצה שום תמורה חזרה, אלא

הוא רוצה רק לעבוד עבודת הקודש, ואינו מקוה שיתנו לו שום הוספה על מה שיש לו. היינו, ואינו רוצה אפילו שום הוספה בעבודה. היינו בזה שהוא מקבל איזה ידיעה, שהוא הולך על דרך הנכונה, שבטח שזה הוא תביעה צודקת, מכל מקום גם על זה הוא מוותר, משום שהוא רוצה

ללכת בעינים עצומות להאמין בה.' ומה שיש ביכולתו הוא עושה, והוא שמח בחלקו.

היינו אפילו שהוא מרגיש, שיש אנשים, שיש להם קצת הבנה בעבודת ה,' והוא רואה, שהוא

ריקן מכל. דהיינו שיש הרבה פעמים, שגם הוא מרגיש טעם בעבודה, ולפעמים הוא מרגיש,

שהוא בבחינת "ראשיכם." זאת אומרת, שלפעמים הוא חושב, שעכשיו הוא בא לידי מדרגה, שעוד אין באפשרותו מציאות, שיוכל לרדת למצב של שפלות. שפירושו הוא, למצב, שאם הוא

רוצה לעסוק בעבודת ה,' הוא צריך לעשות מאמץ גדול להכריח את גופו. שאז, מה שהוא עושה, הוא בכפיה, משום שאין לו שום חפץ בעבודה, אלא שהגוף רוצה רק במנוחה, שלא איכפת לו

שום דבר.

אלא שאז הוא מרגיש, שהוא כבר בא לידי ידיעה ברורה, שאין דבר אחר בעולם, אלא לעסוק

בעמ"נ להשפיע. ואז בטח שיש לו טעם בעבודה. ואז כשמסתכל על המצבים הקודמים שהיו לו, הוא לא יכול להבין עכשיו, כשהוא במצב עליה. לכן לפי כל החשבונות, הוא מחליט, שעכשיו

כבר אין שום מציאות, שתהיה לו פעם ירידה.

אבל לפעמים, אחר יום, או אחרי שעה, או אחר כמה דקות, הוא יורד למצב של שפלות. עד כדי כך, שהוא לא מרגיש על המקום, שנפל ממצב העליה שלו ל"עומקא דתהום רבה." אלא לפעמים, אחר שעה או שעתיים, פתאום הוא רואה, שנפל מרום המעלות. היינו ממה שהיה מקודם בטוח שהוא גבר בגברים, הוא נמצא כמו כל איש ישראל, היינו כמו עמך. ומתחיל אז לחשוב עצות בנפשו, ומה עלי עכשיו לעשות, איך אני יכול להרים את עצמי שוב למצב של

גדלות, שהיה לי.

אז האדם צריך ללכת על דרך האמת. היינו לומר, שמה שאני נמצא עכשיו בתכלית השפלות, זאת אומרת, שמשמים זרקו אותי בכוונה תחילה, בכדי שאני אדע, אם אני באמת רוצה לעבוד עבודת הקודש מטעם להשפיע, או שאני רוצה להיות עובד ה' מטעם שענין זה מספק לי יותר

משאר דברים.

ואז, אם האדם יכול לומר, שאני רוצה עכשיו לעבוד בעל מנת להשפיע, ואין אני רוצה לעבוד עבודת הקודש בעמ"נ שאני אקבל איזה סיפוק בעבודה, אלא זה לבד מספיק לי, בזה שאני עובד עבודת הקודש כמו כל איש ישראל, שהולך להתפלל או ללמוד איזה שיעור בדף היומי, ואין לו זמן לחשוב אז על איזו כוונה הוא לומד או מתפלל, אלא הוא מקיים פשוט מעשה בלי שום כוונה מיוחדת, אז הוא נכנס שוב לעבודת הקודש, משום שהוא רוצה עכשיו להיות פשוט עובד ה' בלי

שום תנאים מוקדמים.

וזה שכתוב "אתם נצבים היום כולכם." היינו, כל הפרטים שעבר עליכם, היינו כל המצבים

שהיו לכם, מצבים של גדלות או מצבים פחות מגדלות, שהיה נחשב למצב של בינוני וכדומה, אתם לוקחים את כל הפרטים, ואין אתם מחשיבים מדרגה לגבי מדרגה, מטעם שלא חשובה לכם שום תמורה, אלא חשוב רק שעושים רצון ה,' שצוה לנו לעשות מצות וללמוד תורה, וזה אנו

מקיימים, כמו כל איש ישראל הפשוט. היינו שהמצב שבו הוא נמצא עכשיו, הוא חשוב אצלו,

כמו שהיה חושב שנמצא במצב הגדלות. אז "ה' אלקיך כרת עמך היום."

זאת אומרת, שאז ה' כורת עמו ברית. היינו דוקא בזמן שהאדם מקבל את עבודתו יתברך בלי שום תנאים, אלא שמסכים לעבוד את עבודת הקודש בלי שום תמורה, שזה נקרא "כניעה ללא

תנאי," אז הקב"ה כורת עמו ברית.

שענין כריתת ברית, פירוש אאמו"ר זצ"ל, שבזמן ששני אנשים רואים, שהם אוהבים זה את זה, אז הם כורתים ברית ביניהם, שהם ישארו באהבתם לתמיד. ושאל, אם הם אוהבים זה את זה, ומבינים שאהבה לא תפסוק מהם, אם כן הברית הזה למה לי. ולשם מה הם עושים את

הברית הזה, היינו לאיזו תועלת. זאת אומרת, מה הם מרויחים בזה שעשו ענין של כריתת ברית.

אם זה סתם טקס או שזה לאיזו תועלת.

ואמר, שענין כריתת ברית הוא, שכמו שעכשיו הם מבינים, שכדאי להם, שכל אחד יאהב את השני, משום הסיבות שהם רואים עכשיו, שכל אחד מרגיש את השני, שהוא דואג רק לטובתו, אז הם כורתים ברית. שכמו שעכשיו אין לאף אחד שום טענות לחבירו, אחרת לא היו עושים

כריתת ברית, אז הם אומרים אחד להשני, שכדאי לנו לעשות כריתת ברית אחד ולתמיד. היינו

באם שיהיה חס ושלום מצב, שיהיו טענות אחד להשני, שאז כל אחד יזכור את הכריתת ברית,

שעשו אז בזמן שאהבה היתה מגולה בין שניהם.

כמו כן עכשיו, שאף על פי שהם לא מרגישים את שיעור האהבה כמו שהיה אז, מכל מקום הם מעוררים את האהבה הישנה, ולא מסתכלים על המצב שבו הם נמצאים עכשיו, והם חוזרים לעשות טובות זה לזה. וזהו שמועיל את ענין כריתת ברית. היינו אפילו בזמן שאהבה שהיתה

ביניהם, פג טעמה, אבל מטעם שעשו את הכריתת ברית, יש להם כח לחזור ולעורר את האהבה,

שהיתה להם מהעבר, המאירה, ומכניסים זה שוב לתוך העתיד.

נמצא לפי זה, עיקר הכריתת ברית, הוא לצורך העתיד. שהוא כעין חוזה שעושים, שלא יוכלו להתחרט במקום, שיראו, שאין עוד קשר האהבה כמו שהיה. שבשביל האהבה זו היה להם

תענוג גדול, בזמן שכל אחד היה עושה טובות כל אחד להשני. ועכשיו, שנתקלקלה האהבה,

נמשך מזה, שאין כוחות, שמי שהוא יכול לעשות משהו לטובת הזולת.

ואם הם כן רוצים לעשות משהו לטובת חבירו, אז הם צריכים להסתכל על כריתת ברית שהיתה להם אז, ומזה הם צריכים לבנות מחדש את האהבה. היינו כמו שהאדם שעשה חוזה עם

חבירו, אז החוזה מקשר אותם, שלא יוכלו להתפרד אחד מהשני.

היוצא מזה הוא, כנ"ל "אתם נצבים היום כולכם." היינו שחושב פרטים, היינו "ראשיכם, שבטיכם, זקניכם, ושוטריכם, כל איש ישראל." היינו שמכל מדרגות הגבוהות שהיו לו, נחשב אצלו עכשיו, שהוא נמצא במצב של "כל איש ישראל." והוא מקבל על עצמו המצב הזה, כמו

בהמצב שהיו לו מצבים טובים לפי דעתו. ואומר, אני עושה את שלי, וה' מה שהוא רוצה לתת לי אני מסכים, ואין לי שום בקורת. אז הוא זוכה לכריתת ברית, כנ"ל. זאת אומרת, שהקשר נשאר

לתמידות, משום שה' כרת ברית עמו לנצחיות.

ולפי הנ"ל יש לפרש הפסוק )נצבים( "הנסתרות לה' אלקינו, והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת." ויש להבין מה בא הפסוק להשמיענו. אין לומר, שבא

להשמיענו, שהנסתר אין אנו יודעים, רק ה' יודע. אי אפשר לומר כך, כי בלי הפסוק אנו רואים,

שאין אנו יודעים מה שנסתר מאתנו. אם כן, מה בא הפסוק להשמיענו.

אלא שידוע, שיש דבר הנסתר ודבר הנגלה. שפירושו, חלק המעשה מה שאנו עושים, את זה אנו רואים, אם אנו עושים אם לא. ואם הגוף לא רוצה לעשות את המצוה, יש עצה, שהאדם יכוף

את עצמו, שמוכרח לעשות את המצוה בעל כורחך. נמצא, שעל דבר נגלה שייך לומר כפיה.

דבר הנסתר הוא הכוונה של המצוה. את זה אין אדם יכול לראות, מה שהשני מכוון בעת עשיתו. וכן האדם בעצמו, שהוא בעל המעשה, גם כן לא יכול לדעת, אם הוא לא מרמה את עצמו בעת עשיתו. הוא חושב, שאין לו שום כוונה אחרת, אלא כולו לה.' מה שאין כן בחינת המעשה נקרא "חלק הנגלה." לא שייך לומר, שהאדם מרמה את עצמו, שהוא חושב שמניח תפילין

ובאמת זה לא תפילין, או שאשה יכולה לרמות את עצמה, שמדליקה נרות של שבת, ובאמת לא

מדליקה.

מה שאין כן בבחינת הכוונה, כן שייך לומר, שהאדם מרמה את עצמו. הוא חושב, שעושה לשמה, ובאמת הוא כולו שלא לשמה. וכמו כן לא שייך לומר כפיה, שאין יכול לכוף את מחשבתו, שיחשוב מה שהוא רוצה. כי בדברים השייכים להרגשה או לידע, אין לאדם שום

שליטה, שיכוף את שכלו, שיבין אחרת מכפי שהוא מבין, או אחרת מכפי שהוא מרגיש.

ובזה נבין את הענין הנ"ל, שאנו אין לנו אלא רק לעשות את חלק המעשה, שזה נקרא

"הנגלות לנו ולבנינו, לעשות את כל דברי התורה הזאת," שאנו מצווים על המעשה. זאת אומרת,

על המעשה אנו מצווים לעשות, אפילו על דרך הכפיה.

ועל הכוונה, שנקראת "חלק הנסתר," שבזה אין להאדם שום דיעה ושליטה. אם כן, מה עלינו לעשות, שגם חלק הנסתר נוכל לקיים. ובזה יש לו להאדם רק לעשות תמיד בדיקה, היינו לבדוק את עצמו, אם באמת הוא עושה הכל בעל מנת להשפיע, או על מנת להשפיע הגוף מתנגד. וכפי שיעור שהוא מרגיש, שהוא רחוק מזה, אז אם הוא רואה, שאין הוא מסוגל מצד עצמו לעשות שום דבר. היות מה שהוא חושב לעשות כמה עצות, בכדי שתהיה לו יכולת לכוון בעמ"נ

להשפיע, לא עוזר לו.

ועל זה בא הפסוק להשמיענו, שענין זה דלשמה, הנקרא "חלק הנסתר," זה שייך לה' אלקינו. היינו שרק ה' יכול לעזור לו, והוא בעצמו אין שום אפשרות שתהיה לו מציאות, שאין זה ביד

האדם, כי זה למעלה מהטבע. לכן אומר הפסוק "הנסתרות לה' אלקינו," היינו שזה שייך אליו,

שה' צריך לתת את הכח הזה, הנקרא "להשפיע."

וזה שאמרו חז"ל )קידושין ל(' וזה לשונו "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ומבקש

להמיתו, שנאמר, צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו. ואלמלא הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו, שנאמר,

ה' לא יעזבנו בידו."

ענין "מבקש להמיתו" פירושו, שרוצה שהאדם יעשה הכל בעמ"נ לקבל, שזה נקרא, שהוא

נפרד מחיי החיים. וממילא נשארו בהמות. וזה שאמרו חז"ל "רשעים בחייהם נקראים מתים." נמצא, ש"מוות" נקרא, אם כונתו הוא לקבל, נחשבת זה לבחינת פירוד. ובכדי לזכות לבחינת דביקות, זאת אומרת, לזכות לכח של השפעה, שיהיה לו דבר זה, רק הקב"ה יכול לתת לו, ולא

בידי אדם להשיג זאת.

וזה שאמרו חז"ל "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ומבקש להמיתו, ואלמלא הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו, שנאמר, ה' לא יעזבנו בידו." ומזה שביארנו, נבין את הפסוק "הנסתרות לה' אלקינו והנגלות לנו ולבנינו לעשות," שרק בחינת המעשה שייך לנו לעשות, וחלק הנסתר הוא

על ה' לעשות.

אבל גם על חלק הנסתר, גם כן יש לנו לעשות משהו, בכדי שה' יתן לנו את חלק הנסתר. וזהו לפי הכלל, שלכל דבר אנו צריכים אתערותא דלתתא. והענין הוא כך, כי יש כלל, ש"אין אור בלי

כלי," שפירושו, ש"אין מילוי בלי חסרון," שאין אתה יכול להכניס משהו, אם אין לך מקום ריק, שאז אתה מכניס מה שרוצה. אבל אם אין מקום חסרון, היינו מקום ריק, איך אנו יכולים להכניס

משהו.

אי לזאת, אנו צריכים מקודם לראות, שחסר לנו את ענין הכלי דהשפעה, המכונה "רצון להשפיע." וזה הוא האור שלנו. וכמו שביארנו במאמרים הקודמים, שעיקר השכר שלנו הוא אם אנו משיגים את הרצון להשפיע, המכונה "אור חוזר," כמו שמובא )בפתיחה הכוללת של ספר "עץ החיים" עם פירוש "פנים מסבירות(" "שכל השכר, שאנו מקווים, הוא האור חוזר," עיין

שם.

לכן, אם הרצון להשפיע נקרא "האור," אז חיסרון זה, שהוא רואה, שאין לו הכח דלהשפיע, נקרא "כלי." והוא מרגיש שזה חסר לו, זאת אומרת, שהוא רואה מה שהוא מפסיד, על ידי זה שאין לו הכח הזה, שנקרא "כח השפעה." לכן כפי הרגשתו, כך מתרשם אצלו החיסרון. וזה נקרא "כלי" ו"מקום ריק," שבמקום הזה, שחסר לו כח דהשפעה, יש עכשיו מקום שיכול לכנס

את המילוי הזה. וזה נקרא ש"האור בא לתוך הכלי."

אבל צריכים לדעת, בכדי לקבל הכלי הזה הוא עבודה רבה. היות שיש לנו כלים, הנקראים "חסרונות," שאנו רוצים למלאות אותם, שהם נקראים "כלים של אהבה עצמית," שאנו רוצים לקבל מילוי. והם כלים חשובים מאוד, כי הכלים האלו באים מצד הבורא, שהוא ברא אותם יש מאין, מצד היותו רוצה להטיב לנבראיו, היינו שהיה רוצה לתת מילוי. ואיך אפשר לתת מילוי, אם

אין מקום להכניס את המילוי. לכן ברא יש מאין הכלים האלו, בכדי לתת להם הטוב והעונג.

נמצא, שזה הוא עיקר הכלי שברא הקב"ה.

אבל מצד שהכלי הזה הנקרא "רצון לקבל," חשק שתהיה לו השתוות הצורה, המכונה "דביקות בה,"' לכן הכלי הזו נפסלה מלהיות כלי קבלה על שפע עליון. וצריכים עתה לכלי קבלה חדשה, המתלבשת בכלי הקודמת. ורק על ידי שניהם, היינו ע"י שהרצון להשפיע מתלבש

בהרצון לקבל, אז הכלי הזו ראויה לקבל.

היוצא מזה, כמו שהכלי הקודמת, שנקראת "רצון לקבל," באה מצד המאציל, ואין להתחתון שום חלק בעבודת הרצון לקבל, אלא שהכל בא מצד המאציל, כמו כן הכלי השניה, שנקראת "רצון להשפיע," גם כן באה מצד המאציל לבדו, ואין התחתון יכול להוסיף, דוגמת הכלי הראשונה, שנקרא "רצון לקבל." אלא ההפרש הוא בזה, שלהכלי דלהשפיע מוכרחת להיות מקודם דרישה מצד התחתון, שהוא מבקש מה,' שיתן לו את הכלי החדשה, מה שאין כן הכלי

הראשונה, שבאה לו בלי שום התעוררות מצד התחתון.

בס"ד

רבי ברוך שלום הלוי אשלג זצוק"ל

קנה לך חבר על אהבת חברים
מאמר כ,' תשמ"ה

במשנה אבות )פרק ראשון( יהושע בן פרחיה אומר "עשה לך רב, וקנה לך חבר, והוי דן

את כל האדם לכף זכות." אנו רואים כאן שלשה דברים:

א( עשה לך רב,

ב( וקנה לך חבר,

ג( והוי דן את כל האדם לכף זכות.

משמע מכאן, שהאדם, חוץ מזה שעושה לעצמו רב, הוא צריך לעשות עוד דבר, היינו כלפי הכלל. זאת אומרת, חוץ מזה שעוסק באהבת חברים, אין זה עוד מספיק, אלא הוא

צריך להתחשב עם כל אדם, ולדון אותם לכף זכות.

ויש להבין את שינוי לשונות האלו, היינו "עשה" ו"קנה," ו"לכף זכות." והנה "עשיה" נקרא דבר מעשי. פירוש, שאין שם שום שכל רק מעשה לבד. היינו, אפילו שהשכל לא מסכים להדבר שהוא רוצה לעשות, אלא להיפוך, השכל נותן לו להבין, שלא כדאי לעשות

את המעשה, זה נקרא עשה, היינו בחינת כח לבד בלי מוח, משום שהוא נגד הדעת.

ולפי זה יש לפרש על דרך העבודה, שזה שהאדם צריך לקבל על עצמו עול מלכות שמים, זה נקרא "מעשה." כדרך שנותנין העול להשור, כדי שיחרוש לנו את הקרקע, אף על פי

שהשור לא רוצה לקבל עליו את העבודה זו, ומכל מקום אנו מכריחים אותו בכח.

כמו כן במלכות שמים, גם כן אנו צריכים להכריח ולשעבד את עצמנו, מטעם מצות ה,' בלי שום טעם וסברה. וזה הוא בשביל, שהאדם צריך לקבל את מלכות שמים, לא מטעם

שהגוף מרגיש שיצמח לו מזה משהו לתועלת עצמו, אלא מטעם להשפיע נחת רוח להבורא.

ואיך יכול הגוף להסכים לדבר זה. לכן מוכרח להיות סדר העבודה בבחינת למעלה

מהדעת. וזה נקרא עשה לך רב . כי המלכות שמים צריך להיות "בגין דאיהו רב ושליט." כמו שכתוב בזהר )הקדמת ספר הזהר, דף קפ"ה ובהסולם( וזה לשונו "אלא יראה, דאיהי עקרא, למדחל בר נש למאריה בגין דאיהו רב ושליט, עקרא ושרשא דכל עלמין וכלא

קמיה, כלא חשיבין, דהיינו שיירא מה' יתברך משום שהוא גדול, ומושל בכל. הוא גדול משום שהוא השורש שממנו מתפשטים כל העולמות, וגדלותו מתראה על מעשיו. והוא

מושל בכל, משום שכל העולמות שברא, הן העליונים והן התחתונים, נחשבים לפניו כלא

כלום, שאינם מוסיפים משהו על מהותו יתברך."

אי לזאת, סדר העבודה הוא, שהאדם יתחיל ב"עשה לך רב," שיקבל עליו עול מלכות שמים למעלה מטעם ולמעלה מהדעת. שזה נקרא "עשיה," היינו בחינת מעשה לבד, אף על

פי שאין הגוף מסכים. ואח"כ "קנה לך חבר." שענין קנין הוא, שאדם רוצה לקנות משהו, הוא צריך לוותר על דברים שכבר השיג. והוא נותן את מה שיש לו מזמן, ותמורת זה הוא

קונה חפץ חדש.

וכמו כן כאן בעבודת ה.' בכדי שהאדם יגיע לדבקות ה,' שהוא בחינת השתוות הצורה,

מבחינת "מה הוא רחום, אף אתה רחום," נמצא, שהוא צריך לוותר הרבה ענינים שיש לו,

בכדי לקנות בחינת התחברות בה.' וזהו פירוש "וקנה לך חבר."

ומטרם שהאדם "עשה לעצמו רב," היינו מלכות שמים, איך שייך לומר "וקנה לך חבר." היינו, שיתחבר עם הרב. הלא עדיין אין לו רב. אלא לאחר שעשה לעצמו רב, אז שייך לדרוש מהגוף, שיעשה ויתורים, בכדי לקנות את ההתחברות, שהוא רוצה להשפיע

נחת רוח להבורא.

ועוד יותר מזה. יש להבין, כפי ערך גדלותו של הרב, ממש בשיעור הזה, יש לו כח לקיים "וקנה לך חבר." מטעם, לפי החשיבות שמרגיש בהרב, באותו שיעור הוא מוכן לעשות ויתורים, בכדי שיוכל להתחבר עמו. כי אז הוא מבין, שהכל כדאי לעשות, בכדי לזכות

לדבקות ה.'

נמצא לפי זה, אם האדם רואה, שאין בידו להתגבר על הגוף, מטעם שהוא חושב, שהוא בעל כח קטן, היינו שהוא נולד חלש אופי, אין זה אמת. אלא מטעם, שאין הוא מרגיש גדלות הרב . זאת אומרת, שעוד אין לו חשיבות במלכות שמים. לכן בשביל דבר שלא חשוב כל כך, אין לו כח התגברות. מה שאם כן בשביל דבר חשוב, כל גוף מסוגל לעשות ויתורים

על דברים שהוא אוהב אותם, ולקבל את הדבר הנחוץ לו.

למשל, אדם עייף מאוד, והלך לישון בלילה, נגיד בשעה אחת עשרה. ומעוררים אותו בשעה שלוש. בטח שיגיד, שאין לו כח לקום ללמוד, משום שהוא עייף ביותר. ואם עוד מרגיש בעצמו קצת חולשה, או שמרגיש שיש לו קצת חום, בודאי אין כוחות בהגוף לקום

בשעה הקבועה, שהוא רגיל לקום.

ואם אדם, שהוא עייף מאוד, ומרגיש שהוא חולה, והוא הלך לישון בשעה שתים עשרה בלילה, ובשעה אחת מעוררים אותו, ואומרים לו, שיש שריפה בחצר, ועוד מעט האש יכנס לתוך החדר שלך, מהר תקום, ותמורת היגיעה שאתה נותן עכשיו תקבל החיים שלך. אז הוא לא יגיד תירוצים, שאין לו כח, ואין לו מוח, והוא קצת חולה. אלא אפילו שהוא חולה ממש, הוא יתן את כל היגיעה בכדי לקבל החיים שלו. וודאי שהוא מטעם שישיג דבר

חשוב, יש כוחות בגוף לעשות מה שביכולתו, כדי להשיג את מבוקשו.

לכן אם האדם, בזמן שהוא עובד בענין "עשה לך רב," והוא מאמין בזה שהוא "כי הם

חיינו ואורך ימינו," בשיעור שמרגיש שזה הוא החיים שלו, כבר יש בהגוף מספיק כוחות, שיהיה ביכולתו להתגבר על כל המכשולים, כנ"ל בהמשל. לפיכך, כל עבודת האדם שהוא עושה, בין בתורה ובין בתפלה, צריך אז לרכז את כל עבודתו, בכדי להשיג את גדלות

וחשיבות של הרב. וצריכים לתת עבודה גדולה ולהרבות בתפלה רק על דבר זה.

וזה נקרא בלשון הזהר "לאקמא שכינתא מעפרא." שפירושו הוא, להעלות את מלכות שמים, שהיא "מושפלת עד לעפר." היינו, שאין דבר חשוב נותנים בארץ, אלא דבר שאינו חשוב זורקים אותו לארץ. והיות מלכות שמים, הנקראת "שכינה," היא "מושפלת עד שאול תחתיה," לכן מובא בכל הספרים, שלפני כל עשיה רוחנית, להתפלל "לאקמא שכינתא מעפרא," שפירושו, להתפלל שמלכות שמים תהיה חשובה אצלנו, ושיהיה כדאי

לתת כוחות בשבילה, שירומו אותה לחשיבותה.

ובזה נבין את מה שאנו אומרים בתפילת ראש השנה "ובכן תן כבוד ה' לעמיך." ולכאורה זה קשה מאוד להבין, איך מותר להתפלל על כבוד. הלא חז"ל אמרו "מאוד

מאוד הוי שפל רוח." ואיך אנו מתפללים, שה' יתן לנו כבוד.

ויש לפרש כנ"ל, שאנו מתפללים, שה' יתן כבוד ה' לעמיך. היות שאין לנו כבוד ה,' אלא "עיר אלקים מושפלת עד שאול תחתיה," שזה נקרא "שכינתא בעפרא," ואין לנו את החשיבות האמיתית בענין "עשה לך רב," לכן ב"ראש השנה," שאז הזמן לקבל על עצמנו מלכות שמים, אז אנו מבקשים מה,' שיתן לנו "כבוד ה' לעמיך," ש"עם ישראל" ירגישו

את כבוד ה.' ואז נוכל לקיים את התורה ומצות בשלימות.

לכן יש לומר "ובכן תן כבוד ה' לעמיך." זאת אומרת, שהוא יתן כבוד ה' לעם ישראל. ואין הפירוש, שיתן כבוד ישראל לעם ישראל. אלא שה' יתן כבוד ה' לעם ישראל. כי רק זה חסר לנו, שנרגיש את חשיבותו וגדלותו, את ענין הדביקות בה.' שאם יהיה לנו החשיבות הזאת, אז כל אחד ואחד יכול לתת כוחות. ואין אדם בעולם, שיאמר, שאין לו כח לקבל את החיים שלו, לכן הוא רוצה להישאר בהמות, אם הוא מרגיש, שהחיים דבר חשוב

מאוד, משום שיכול להנות מהחיים.

מה שאם כן חס ושלום, אם האדם לא מרגיש טעם בהחיים, יש הרבה אנשים שבוחרים למות. מטעם שאין אדם מוכשר להרגיש יסורים בהחיים שלו, משום שזהו נגד מטרת הבריאה. היות שמטרת הבריאה היתה להטיב לנבראיו, היינו שיהנו מהחיים. לכן בזמן שהאדם אין רואה שיהיה לו טוב עכשיו, או על כל פנים אחר כך, אז הוא מאבד את עצמו

לדעת, משום שאין לו מטרת החיים.

היוצא מזה, שלא חסר לנו שום דבר, רק "עשה לך רב," שתהיה הרגשה בגדלות ה' . ואז כולם יהיו מוכשרים להגיע להמטרה, שהיא להידבק בו יתברך. וכמו כן יש לפרש את המאמר של יהושע בן פרחיה, שאומר שלשה דברים: א( עשה לך רב, ב( וקנה לך חבר, ג(

והוי דן את כל האדם לכף זכות.

בס"ד

רבי ברוך שלום הלוי אשלג זצוק"ל

על אהבת חברים
מאמר תשמ"ה

הנה השכל מחייב, שענין חברים שייך לומר בשני אנשים, שיש להם אותו שיעור קומה, הן בכשרון והן במידות. שאז הם מוצאים לעצמם שפה משותפת, ומתחברים לאחד. ואז "איש את רעהו יעזורו." כדמיון, ששני אנשים עושים שותפות, וכל אחד מהם נותן לתוך השותפות, הן בכסף והן בכוחות, עבודה שוה בשוה. ואז גם הרווחים גם כן מתחלקים

ביניהם שוה בשוה.

מה שאם כן אם אחד יותר גבוה מהשני, דהיינו שמשקיע יותר כסף, או שמשקיע מומחיות, או יותר כוחות מהשני, אז ההתחלקות הרווחים גם כן אינה שוה בשוה, אלא שזה נקרא "שותפות לשליש" או "שותפות לרביע." נמצא, שזה לא נקרא "שותפות

אמיתית," משום שאחד יותר בעל שיעור קומה מהשני.

ולפי זה יוצא, שענין חברות אמיתית הוא, שכל אחד יתן את התשלום הדרוש לקנות

חבירו, הוא דוקא ששניהם הם בשיעור קומה אחת, אז שניהם משלמים שוה בשוה. כדמיון העסק הגשמי, ששניהם נותנים הכל שוה בשוה. אחרת לא יכולה להיות שותפות אמיתית. לכן "וקנה לך חבר." שאי אפשר להיות התחברות, שכל אחד יקנה את חבירו, רק

בזמן ששניהם שוים.

אבל מצד השני, היינו שכל אחד יהיה לו מה ללמוד מהשני, אי אפשר להיות אם אין

אחד רואה, שחבירו יותר גדול ממנו. ואם השני יותר גדול ממנו, אי אפשר להיות לחבר,

אלא לרב, והוא נבחן לתלמיד. אז יש מקום, שיכול ללמוד ממנו שכל או מידות טובות.

וזה ענין שאמר "עשה לך רב וקנה לך חבר ," ששניהם צריכים להיות. היינו, שכל אחד יחשיב את השני לחבר. אז יש מקום לקנות. זאת אומרת, שכל אחד מוכרח לשלם ויתור נגד השני. בדומה, שהאב מוותר על מנוחה שלו ועובד עבור הבן שלו, ומוציא כסף בשביל

בנו. והכל הוא מטעם האהבה.

אבל שם הוא אהבה טבעית, שהבורא נתן אהבה טבעית לגדל הילדים, מטעם שיהיה קיום העולם. למשל, אם האב היה מגדל הילדים מטעם מצוה, אז היו להילדים שלו מזונות, והלבשה, ושאר דברים, הנחוצים להילדים, כמו שיש להאדם התחייבות לקיום לכל המצות. זאת פעמים היה מקיים את המצות, ופעמים היה מקיים רק לצאת ידי

חובתו, והילדים שלו היו יכולים לגווע מרעב.

לכן נתן הבורא אהבה טבעית להורים, שיאהבו את הילדים, בכדי שיהיה קיום העולם.

מה שאין כן באהבת חברים, אז כל אחד צריך לעבוד בעצמו יגיעה גדולה, בכדי שיתרקם

בלבו אהבת חברים. וכן שייך ענין "וקנה לך חבר." היינו לאחר שמבין, בשכל על כל פנים, שהוא צריך לעזרה, ואין ביכולתו לעבוד את עבודת הקודש, אז אם הוא מבין, שהוא צריך לעזרה, בשיעור הזה שהוא מבין בשכל, אז הוא מתחיל לקנות, היינו לוותר ויתורים

לטובת חבירו.

והוא מטעם, שהוא מבין, שעיקר היגיעה, להשפיע להבורא. וזה הוא נגד הטבע שלו, היות שהאדם נברא עם רצון לקבל רק לתועלת עצמו. לכן ניתנה לנו סגולה , איך לצאת

מאהבה עצמית לאהבת הזולת. וע"י זה הוא יכול לבוא לאהבת הבורא.

לכן חבר בדרגתו הוא יכול למצוא. אבל שאח"כ יעשה את החבר לרב, היינו שירגיש שחבירו הוא במדרגה יותר גבוהה ממנו, זה אין האדם יכול לראות, שחבירו יהיה בדוגמת רב והוא בדוגמת תלמיד. ואם לא יחזיק את חבירו בתור רב, איך יהיה מציאות שילמוד ממנו. וזה נקרא "עשה ," שזה ענין מעשה בלי שכל. זאת אומרת, שהוא צריך לקבל על עצמו למעלה מהדעת, שחבירו הוא יותר גדול ממנו. וזה נקרא "עשה," היינו עשיה למעלה

מהדעת.

ועיין בספר "מתן תורה" )דף קמ"ב, ד"ה "אמנם.(" כתוב שם וזה לשונו "לקבל תנאי הא' מחוייב כל תלמיד להרגיש עצמו, שהוא הקטן שבכל החברים. ואז יכול לקבל הערכת

הרוממות הגדול."

הרי הוא אומר בפירוש, שכל אחד צריך לראות את עצמו, כאילו הוא הקטן מהתלמידים. ואיך אפשר, שהאדם יראה שהוא הקטן מכולם. וזה שייך רק למעלה מהדעת. וזה נקרא "עשה לך רב." היינו, שכל אחד ואחד הם בחינת רב נגדו, והוא נחשב

רק לתלמיד.

וזוהי עבודה גדולה. כי יש כלל "החסרונות של השני הם תמיד מגולים, והחסרונות של

עצמו הם תמיד מכוסים." והוא צריך להחשיב את השני, שהוא בעל מעלות טובות, ושכדאי לו לקבל על עצמו, מה שהוא אומר לו, או מה שהוא עושה, שהוא ילמד מהמעשים

של השני.

וזה אין הגוף מסכים. כי תמיד הדרך היא, בזמן שמי שהוא צריך ללמוד מהשני, זאת אומרת, במקום שאם הוא מחשיב את השני, השני מחייב לו יגיעה, אז הגוף מבטל את דעתו ועשייתו של השני. והוא מטעם, שהגוף רוצה במנוחה. לכן יותר טוב לו ויותר נח לו

לבטל את דעתו והמעשים של חבירו, כדי שלא יצטרך לתת יגיעה.

לכן נקרא זה "עשה לך רב," שפירושו, שבכדי שהחבר יהיה לך רב, אתה צריך לעשות זה. היינו, לא בשכל, כי השכל מחייב אחרת, ולפעמים הוא מראה לו להיפך, שהוא יכול

להיות רב והשני תלמיד שלו. לכן נקרא "עשה" לשון עשיה ולא שכל, כנ"ל.

ג( "והוי דן את כל האדם לכף זכות." הנה לאחר שאמרו "קנה לך חבר," נשאלת השאלה, מה הוא עם שאר אנשים. למשל, אם אדם בוחר לעצמו מבית הכנסת שלו כמה חברים, והשאר הוא משאירם ואינו מתחבר עמהם, אז השאלה היא, איך הוא צריך להתייחס אליהם. היות שהם אינם חברים שלו, היינו מדוע לא בחר בהם. ודאי צריכים לומר, שהוא לא מוצא בהם מעלות טובות, שיהיה לו הכדאיות בהם, להתחבר עמהם. זאת

אומרת, שהם למטה מחשיבות בערכו.

אם כן איך ומה הוא צריך להתייחס לכל אנשים, שהם נמצאים עמו יחד בבית הכנסת. וכמו כן בשאר אנשים, שהם לא ממתפללי בית הכנסת. איך הוא צריך לנהוג בהם. על זה אומר ר' יהושע בן פרחיה "והוי דן את כל האדם לכף זכות." שהאדם צריך לדון את כולם

לכף זכות.

היינו, מה שהוא לא רואה בהם מעלות, אין הם אשמים, אלא הוא בעצמו אין לו בהכוחות שלו מספיק כשרון לראות את המעלות של הכלל. לכן לפי תכונת נפשו, הוא רואה. וזהו אמת לפי השגתו. אבל לא לפי האמת. זאת אומרת, יש דבר אמת כשהוא

לעצמו, היינו בלי המשיגים.

דהיינו, יש ענין של אמת, שכל אחד משיג לפי השגתו. היינו, שהאמת מקבל שינויים לגבי המשיגים. זאת אומרת, שאצל המשיגים בעצמם הוא עתיד להשתנות, לפי שינוי מצבי המשיג. אבל מציאות האמת לא נשתנה ממהותו. לכן בדבר אחד כל אחד יכול להשיגו אחרת. לכן בעניני הכלל, יכול שכל הכלל הוא בסדר גמור, אלא הוא לפי תכונתו

רואה אחרת.

לכן אומר "והוי דן את כל האדם לכף זכות." זאת אומרת, שכל הכלל חוץ מהחברים שלו, הוא צריך לדון אותם לכף זכות. דהיינו, שכולם זכאים הם בערך עצמם, ואין עליהם חס ושלום שום טענות על התנהגות שלהם. אבל בערכו, היינו שהוא יוכל ללמוד משהו

מהם, זה לא משום שאין לו שום השתוות עמהם.

ויש להרחיב קצת פרטים:

א( יש להבחין בין אדם למקום,

ב( יש להבחין בין אדם לחבירו, ג( יש להבחין בין אדם לשאר בני אדם, שאינם חברים שלו, אבל יחד עם זה יש בחינה

שאנו אומרים "חברים כל ישראל."

אנו מוצאים פעם בלשון "עשה לך רב וקנה לך חבר," שזהו דרך התיקון. ופעם בלשון "והוי דן את כל האדם לכף זכות" )אבות פרק א.(' ויש להבין, מהו הפירוש "עשה," ומהו

הפירוש "קנה," ומהו הפירוש "הוי דן לכף זכות."

ענין "עשה" צריכים לפרש, שזה בא להוציא מבחינת השכל. כי בדבר שאין השכל מבין, אם כדאי לעשות את הדבר או לא, אם כן, איך שייך להכריע, מה שטוב לי או להיפוך, אם בבחינת השכל הם שווים, אז מי מכריע להאדם את מה כדאי הוא לו לעשות. אלא בבחינת

המעשה הוא יכול להכריע.

כי צריכים לדעת, כי בפני האדם עומדות שתי דרכים:

א( לעבוד בעמ"נ להשפיע,

ב( לעבוד בעמ"נ לקבל.

יש חלקים בגופו של אדם, שאומרים לו, שיותר תצליח בחיים שלך, אם אתה תעבוד בעמ"נ להשפיע. ודוקא באופן כזה תהנה בחיים. שזו טענת יצר הטוב, כמו שאמרו חז"ל

"ואם אתה עושה כן, אשריך בעוה"ז וטוב לך לעוה"ב."

וטענת היצה"ר הוא להיפך, שיותר טוב ויותר כדאי לעבוד בעמ"נ לקבל. ואז רק הכח, הנקרא "מעשה," שהוא בחינת למעלה מהדעת, הוא המכריע, ולא השכל וההרגש. לכן

עשיה נקראת "למעלה מהדעת ולמעלה מהטעם." שזהו הכח, הנקרא "אמונה," שהוא נגד

השכל.

ו"קנה" הוא בתוך הדעת. שמדרך העולם, שהאדם רוצה מה שהוא לקנות, אז הסוחר

מראה לו הסחורה, והוא עומד על המקח, אם כדאי לו לתת המחיר, מה שהסוחר דורש.

ואם הוא לא רואה את הכדאיות, אז הוא לא קונה. נמצא, שענין "קנה" הוא בתוך הדעת.

ועכשיו נבאר ענין "רב" וענין "חבר," שענין "חבר" נקרא לפעמים חברה, שמתחברים ורוצים להיות חיבור אחד. שזה יכול להיות ע"י השתוות הצורה. שהוא באופן, שכל אחד

דואג באהבת הזולת. נמצא, שע"י זה מתאחדים והיו לאחד.

לכן כשנתייסדה איזו חברה, שיהיו לקבוצה אחד, אז רואים אלו אנשים, שעלה בדעתם

לעשות חברה כזאת, אז מחפשים בדרך כלל אנשים, שיתאימו זה לזה בדיעות, ובמידות, שפחות מזה, שהם רואים, שיש להם קצת השתוות, אין הם מקבלים אותם לתוך קבוצה

כזאת, מה שהם רוצים לייסד.

ולאח"כ מתחילה העבודה של אהבת חברים. אבל אם מלכתחילה, היינו אם עוד מטרם

שנכנסו להחברה, לא היתה להם השתוות עם מטרת החברה, אין כבר מה עוד לצפות, שיצא משהו מהחיבור הזה. אלא אם מטרם שהם נכנסו לתוך החברה, היה ניכר שיש פחות יותר השתוות, אז שייך לומר, שהם מסוגלים להתחיל לעבוד בעבודת של אהבת

הזולת.

בין אדם למקום . מתחיל הסדר מקודם "עשה לך רב." ואח"כ "קנה לך חבר." היינו,

שמקודם האדם צריך להאמין למעלה מהדעת, שהבורא יתברך הוא רב. כמו שכתוב בזהר

)דף קפ"ה, אות קצ"א, ובהסולם( "היראה, שהיא עיקר, הוא שהאדם יירא מפני אדונו,

משום שהוא רב ושליט."

ובשיעור שהוא מאמין בגדלות ה,' הנקרא "רב," באותו שיעור יש לו כח לתת לבחינת

"קנה." היינו לקנות עם ויתורים על אהבה עצמית, בכדי לבוא לידי השתוות הצורה,

שנקראת בחינת דביקות בה,' שזה נקרא "חבר," שהוא בחינת חיבור עם ה.'

וכמו שקונים דברים גשמיים, מוכרחים לוותר על כסף, או כבוד, או סתם יגיעה, בכדי להשיג משהו, כמו כן כשהאדם רוצה לקנות התחברות עם ה,' הוא מוכרח לעשות ויתורים

על אהבה עצמית, כי אחרת אין לבוא לידי השתוות הצורה.

ובשעה שאדם רואה, שאין הוא מוכשר לעשות ויתורים, בכדי לקנות את ההשתוות הצורה, אין זה מטעם, שהוא נולד בתכונת של חלש אופי, לכן אין הוא יכול להתגבר על אהבה עצמית שלו. אלא החסרון הוא בענין "עשה לך רב." היינו, שהוא לא עובד בענין

אמונה, כי כפי החשיבות, שיאמין בגדלות ה,' בשיעור זה יש לו כח לעשות ויתורים.

ועוד יותר מזה, האדם צריך לדעת, אם הוא רוצה לשקול את שיעור האמונה שלו, הוא יכול לראות זה במידת שיעור הויתורים, שהוא יכול לעשות בעניני אהבה עצמית. אז ידע

כמה שיעורו בעבודת האמונה למעלה מהדעת, וזה נוהג בין אדם למקום.

בין אדם לחבירו . צריכים לומר מקודם "קנה לך חבר," ואח"כ "עשה לך רב." משום שבזמן שהאדם מחפש חבר, אז הוא צריך לבדוק אותו מקודם, ולראות אם באמת כדאי הוא, שהוא יתחבר עמו. כי אנו רואים, שתקנו לנו תפילה מיוחדת בקשר לחבר, שאנו

אומרים אחר הברכות בתפילת "ויהי רצון," "והרחיקנו מאדם רע ומחבר רע."

משמע מזה, שמוטל על האדם בטרם שמקבל חבר לעצמו, לבדוק אותו בכל מה שאפשר לו לבודקו. ואז הוא משמש דוקא עם הדעת שלו. לכן לא אמרו "עשה לך חבר," שענין "עשה" מרמז על למעלה מהדעת. לכן בענין בין אדם לחבירו, הוא צריך ללכת עם הדעת

שלו, ולבדוק עד כמה שאפשר, אם חבירו הוא בסדר בשכל ובמידות, בכדי שיתחבר עמו,

או להתרחק ממנו, כמו שאנו מתפללים בכל יום "והרחיקנו מאדם רע ומחבר רע."

ואז, כשהוא רואה שכדאי להתחבר עמו, אז הוא צריך לשלם בכדי להתחבר עמו. היינו לעשות ויתורים מאהבה עצמית, ולקבל תמורת זה כח של אהבת הזולת. ואז הוא יכול

לצפות לזכות גם כן אהבת ה.'

ולאחר שהוא כבר התחבר לקבוצת אנשים, שרוצים להגיע לדרגת אהבת ה,' ורוצה ליטול מהם כח לעבודה, שהיא בעמ"נ להשפיע, ולהתפעל ממה שהם מדברים, בקשר

שצריכים להגיע לאהבת ה,' אז הוא צריך להחשיב כל חבר שבהקבוצה, שהוא גדול ממנו.

כמו שכתוב בספר "מתן תורה" )דף קמ"ג,( שאין אדם מתפעל מהחברה, שיקח הערכה שלהם על איזה דבר, אם הוא לא מחשיב, שהחברה תהיה גדולה ממנו. ולכן כל אחד מוכרח להרגיש את עצמו, שהוא יותר קטן מכולם. מטעם, כי אין גדול יכול לקבל מקטן

ממנו. ומכל שכן שיתפעל מדבריו. ורק הקטן מתפעל מהערכת הגדול.

נמצא, שבשלב השני, זאת אומרת, שכל אחד צריך משהו ללמוד מהשני, אז נוהג הענין של "ועשה לך רב." משום כדי שיוכל לומר, שחבירו יותר גדול ממנו, כנ"ל, אז הוא צריך

לשמש עם בחינת עשיה, שהיא מעשה בלי דעת, שרק למעלה מהדעת הוא יכול לומר, שחבירו נמצא במדרגה יותר גבוהה ממנו. לכן בין אדם לחבירו הסדר הוא, מקודם הוא

צריך לקיים "קנה לך חבר," ואח"כ "עשה לך רב."

בין אדם לכל אדם. הנה המשנה אומרת לנו )אבות פרק א(' "עשה לך רב, וקנה לך חבר,

והוי דן את כל האדם לכף זכות." הנה לאחר שביארנו, שבין אדם לחבירו נוהג הסדר, מקודם הולך "וקנה לך חבר," שהסברנו, שענין "קנה" הוא בתוך הדעת. ואח"כ צריכים לעסוק ב"עשה לך רב." ובין אדם למקום הסדר הוא, מקודם "עשה לך רב," ואח"כ "קנה לך חבר," כנ"ל. הנה יש להבין, מהו הפירוש, שאצל כל אדם אומרים הלשון "והוי דן לכף

זכות." אם זה בחינת "קנה" או זהו בחינת "עשה," כנ"ל.

ולפי הנ"ל צריכים לפרש את הפירוש "והוי דן את כל האדם לכף זכות," הוא בחינת "עשה," ולא "קנה." אנו צריכים להתבונן, למשל, אם יש בית הכנסת, שמתפללים שם הרבה מניינים, ומתקבצים שם קבוצה קטנה, ורוצים להתאחד בחברה שיעסקו באהבת

חברים.

נגיד על דרך משל, שיש שם מאה מתפללים. ועשרה מהם החליטו להתדבק. יש להתבונן בזה, מדוע בחרו דוקא אלו עשרה יחידים להתאחד זה בזה, ולא באחרים שישנם בבית הכנסת. אם הסיבה היא, מטעם שאלו מצאו, שהם יותר במעלה משאר אנשים

שישנם בבית הכנסת. או מסיבת, שאלו הם יותר גרועים משאר מתפללים. לכן הם

הרגישו, שהם צריכים לעשות איזה מעשה, בכדי שיעלו במעלת התורה והיראה.

ובהנ"ל נוכל לפרש באופן כזה, שמה שאלו אנשים הסכימו, שיתייחדו לקבוצה אחת,

שיתעסקו באהבת חברים, הוא מסיבת, שכל אחד מהם מרגיש, שיש להם רצון אחד, שיכול לאחד את כל הדיעות שלהם, כדי שיקבלו את הכח של אהבת הזולת. כי ידוע מאמר חז"ל, שאמרו "כשם שפרצופיהם אינן דומות זה לזה, כך אין דעותיהם אינן דומות זה

לזה."

אי לזאת, אלו אנשים שהסכימו ביניהם להתאחד בקבוצה אחד, הבינו, שאין ביניהם כל כך התרחקות הדיעות, מבחינה זו שמבינים את נחיצות של עבודה באהבת הזולת. לכן כל אחד יהיה מסוגל לוותר ויתורים לטובת הזולת. ועל זה יוכלו להתאחד. מה שאם כן שאר אנשים, אין להם כל כך ההבנה בנחיצות העבודה של אהבת הזולת, לכן אין הם

יכולים להתחבר עמהם.

נמצא לפי זה, בזמן שעוסקים באחוד של אהבת חברים, אז כל אחד בודק את השני, הן בהשכל והן בהמידות שלו, אם כדאי. או נגיד, אם הוא ראוי להכנס בהחברה, מה שאלו אנשים החליטו להכניס, כנ"ל, כמו שאנו מתפללים בכל יום "והרחיקנו מאדם רע ומחבר

רע." וזהו ענין של "קנה לך חבר," שזה נקרא "בתוך הדעת."

ולפי זה יוצא, שהוא מתגאה נגד שאר מתפללי בית הכנסת. ואיך מותר לומר כך. הלא הוא נגד משנה מפורשת )אבות פרק ד(' וזה לשונו "רבי לויטס איש יבנה אומר, מאוד מאוד

הוי שפל רוח."

ועל זה בא רבי יהושע בן פרחיה )אבות פרק א(' ואומר "והוי דן את כל האדם לכף זכות." שפירושו, לגבי שאר אנשים הוא צריך ללכת למעלה מהדעת, שזה נקרא בחינת "עשה," שהוא בחינת "מעשה ולא שכל." כי מצד השכל הוא רואה, שהם אינם מוכשרים

כל כך, כמו האנשים האלו, שהוא מחבר את עצמו להם. וכך כל אחד ואחד אומר לעצמו. אם כן כל אחד הוא מתגאה נגד כולם. והעצה לזה היא, מה שהוא אומר "והוי דן את כל

האדם לכף זכות."

שהכוונה היא, שלגבי כל האדם, היינו כנ"ל, שלגבי שאר מתפללי בית הכנסת, הוא צריך לדון אותם לכף זכות. ולומר, שבאמת הם אנשים יותר חשובים ממנו. אלא האשמה תלויה בנו, שאין אנו מסוגלים להעריך את גדלותם וחשיבותם של הכלל, הנקרא בדברי

חז"ל "כל אדם."

לכן בתוך הדעת אין הוא רואה את גדלותם. ובין אדם לחבירו, אמרנו, צריך להיות "קנה." מה שאם כן הוא צריך להשתמש עם בחינת "עשה," שהוא למעלה מהדעת. וזה

נקרא "הוי דן את כל האדם לכף זכות."

בס"ד
רבי ברוך שלום הלוי אשלג זצוק"ל
ענין ענף ושורש
מאמר כ"א, תשמ"ה
ענין ענף ושורש. הנה "ארץ ישראל" היא ענף מספירת המלכות. "מלכות" נקראת
הכלי, שנאצלה מצד המאציל, להיות כלי לקבלת השפע, מה שהמאציל רצה להנות
לנבראיו. הכלי הזה נקרא "מלכות."
והסדר היה, שמקודם היה הכלי קבלה בעל מנת לקבל. ואח"כ נעשה תיקון,
שאסור לקבל בהכלי הזה, רק בתנאי שיכולים לכוון בעל מנת להשפיע. ואז נמשך
השפע לכלי זו. והתיקון הזה נעשה, בכדי שהשפע, שיבוא להנבראים, לא יהיה בהם
שום חסרון, המכונה "נהמא דכסופא."
אלא יכלו לקבל השפע בלי מצרים, משום שלא יהיה בהם בושה, בעת קבלת
השפע. אלא כל מה שהם מקבלים הטוב ועונג, הם מכוונים רק לטובת הבורא. אז
ממילא הם ימשיכו תמיד שפע ביתר שאת, מטעם שלא יכולים לומר, שכבר השפיעו
להבורא מספיק, ולא צריכים עוד להשפיע לו. לכן תמיד יהיה להם עילה להמשיך
שפע.
מה שאם כן, אם מקבלים השפע לצורך עצמם, היינו מטעם אהבה עצמית, אזי
הם מוכרחים להיות מוגבלים מטעם בושה. והם היו מוכרחים לומר, שמספיק לנו
הטוב והעונג, מה שהוא נתן לנו. ומשום זה נעשה תיקון, המכונה "צמצום," שלא
יקבלו אור לתוך הכלי מלכות, רק בתנאי, שיכול לקבל בעל מנת להשפיע.
והנה משורש המלכות, נמשכת למטה, בהענף הגשמי, ארץ, שהוא ענף למלכות של
מעלה. וארץ זו נקראת "ארץ הקודש." לכן יש כאן, בארץ הקודש, תיקונים
מיוחדים. היינו, מצות התלויות בארץ, תרומות ומעשרות, וכדומה. מה שאין כן
בשאר ארצות.
וכמו כן יש שורש מיוחד לעבר הירדן. ושורש מיוחד לסוריא. ושורש מיוחד לבבל.
ושורש מיוחד לשאר ארצות )עיין תע"ס חלק ט"ז, דף א'תתק"ל.(
לכן מבחינת ענף ושורש, מקום המקדש הוא דוקא בארץ הקודש, שהיא ארץ
ישראל. וזה לאחר שנתקדשה. מה שאם כן לפני שבאו עם ישראל לתוך הארץ הזאת,
היתה היא מקום לארץ של ז' אומות, שהם נגד הז' ספירות הקדושות.
והם היו הלעומת של הקדושה, שהם נמשכים מבחינת המלכות, שאין שם תיקון
המסך, שהוא בחינת הכוונה בעמ"נ להשפיע. לכן מקודם היו האומות העולם באים
לשם, כי כן היה הסדר ברוחניות:
א( בא רצון לקבל,
ב( תיקון, שיהיה בעמ"נ להשפיע.
לכן לארץ הקודש: א( היו מקודם צריכים לבוא אומות העולם, שהם שייכים
למלכות, מטרם שנתקנה במסך, שיהיה הכל להשפיע. ב( ואח"כ יבואו ישראל
ויכבשו אותם.

נמצא לפי זה, שממלכות נמשכת בחינת "ארץ הקודש." וכמו כן נמשכת ממלכות
בחינת "הרצון לקבל בהאדם." לכן היו מקודם: א( אומות העולם בארץ. ב( ואח"כ
באו עם ישראל. וכמו כן בלבו של אדם:
א( מקודם בא היצה"ר,
ב( ואח"כ בא היצר טוב.
הכל נמשך מהשורשים עליונים.
אבל יש הבדל בין לבו של אדם, הנמשך ממלכות, לארץ ישראל הנמשכת ממלכות.
כי יש להבחין בין פנימיות לחיצוניות. כי בחיצוניות צריך להיות דוקא במקום הענף
המכוון נגד השורש, אבל בפנימיות הוא לאו דוקא במקום הענף המכוון נגדו.
כי בבחינת ארץ ישראל, המכוון ללבו של אדם, הנמשך משורש המלכות, אין
האדם צריך להיות דוקא בארץ ישראל, לזכות לבחינת מלכות שמים, הנקרא "ארץ
ישראל." כי בפנימיות האדם יכול לזכות להשראת השכינה ולהשגות הכי גדולות גם
בחוץ לארץ, כמו כל הגדולים שלנו, שהיו בחוץ לארץ.
וכמו כן אלו אנשים הגרים בארץ ישראל, יכולים להיות פושעים גמורים. ואין
ארץ ישראל, הנקרא "ארץ הקדושה," מחייבת אותם כלום, שיהיו שומרי תורה
ומצות. כי מה שנוגע לבחינת פנימיות, אין החיצוניות מחייבת אותם כלום. כי ענין
פנימיות הוא בחינת עבודה שבלב, ואין כל קשר לחיצוניות.
אבל יחד עם זה, יש ענין של חיצוניות גם כן. דהיינו, יש דין, שאסור להגיד
"קדיש," רק אם יש מנין של עשרה אנשים. ואז אין אנו בודקים, אם אלו עשרה
אנשים, שיהיו יראים ושלמים. אלא עשרה אנשים פשוטים, כשמתאספים, הם
יכולים לומר קדיש, ו"ברכו," וקריאת ספר תורה, וכו.' אבל אם יש תשעה גאונים
צדיקים, אסור להם להגיד "קדיש," ו"ברכו." משום הלכה הנגלית היא לפי
החיצוניות. ולא לפי מידת הפנימיות.
ועיין כעין זה בהקדמה לספר הזהר )אות ס"ה( וזה לשונו "ואין להקשות לפי זה,
אם כן למה אסור לחלוק על הראשונים בתורת הנגלה. הענין הוא, כי במה ששייך
להשלמת חלק המעשי מהמצות, הוא להיפך, שהראשונים נשלמו בהם יותר
מהאחרונים. והוא משום, שבחינת המעשה נמשכת מהכלים הקדושים של הספירות
)המכונה "חיצוניות," כי כלים נקראים "חיצוניות" לגבי האורות, שהאורות נקראים
"פנימיות.(" וסודות התורה וטעמי המצוה נמשכים מהאורות שבספירות. וכבר ידעת
ערך הפוך מהכלים להאורות."
נמצא, שבחינת הנגלה, היינו חלק המעשה, שייך לחיצוניות. לכן מבחינת המעשה,
יש דברים, שלא יכולים לעשות אותם, רק דוקא בארץ ישראל. כמו שאסור לבנות
בנין בית המקדש בחוץ לארץ, וכדומה.
אבל בבחינת הפנימיות, שהמדובר בלבו של האדם, לא מוכרח להיות דוקא
בארץ ישראל, אף על פי שהענף של מלכות היא ארץ ישראל דוקא. אבל ישנם
יחודים, שאם רוצים לעשות יחוד גם מבחינת חיצוניות, בטח שהם צריכים לעשות
יחוד זה דוקא בארץ החיצוניות.

כמו שמצינו, שיש יחוד של עש"נ , שהוא ראשי תיבות "עולם – שנה – נפש." היינו,
שהיחוד הזה היה צריך להיות דוקא בשלשה תנאים אלו, שהם:
ע – מבחינת עולם הוא דוקא מקום קדשי הקדשים,
ש – ומבחינת זמן היה צריך להיות דווקא ביום הכפורים, שהוא בחינת שנה,
נ – ומבחינת נפש , היה צריך להיות דוקא על ידי כהן גדול.
לכן מבחינת הפנימיות, שמדברים מלבו של האדם, ששם מתחיל עבדות ה,' היינו
שהעבודה היא לצאת מאהבה עצמית, שנקראת "ארץ העמים," ולהכניס במקומם
את "עם ישראל," זאת אומרת, שכל מגמתו יהיה אהבת ה,' אז שייך בחינת "יום"
ובחינת "לילה."
"יום" נקרא, שיש לו מצב רוח טוב, בלי שום צורך לתיקונים. כדוגמת השמש
הזורחת, ואין האדם צריך לעשות שום תיקון, שיאיר השמש. רק האדם צריך
להיזהר, שלא יעשה הפרעות, שהשמש לא תוכל לבוא במקום, שהוא צריך שהשמש
תבוא. כדוגמא, שלא יכנס לבית שאין בו חלונות, שזה המפריע שהשמש יאיר.
מה שאם כן "לילה" נקרא הזמן, שהאדם צריך לעשות תיקונים, בכדי שיאיר לו.
כדוגמא הגשמיים, שבלילה, שהוא הזמן, שהוא חושך בבית, אז על ידי תיקונים,
היינו שמכניסים שם מנורה או נר, אז הוא מאיר. ובלי תיקונים, אפילו שהוא לא
עושה שום הפרעות, ומכל מקום בלי יגיעה, שזה נקרא "תיקונים," לא יאיר לו שום
דבר. אלא על הכל, שהוא מסתכל, הוא כמו שמי שמסתכל דרך משקפיים שחורות,
הכל חושך אצלו.
ואז הזמן, שהאדם יסתכל על מצבו הנוכחי, איך שהוא מרוחק מרוחניות ומשוקע
באהבה עצמית, ואין לו סיכוים לצאת ממצבו בכוחות עצמו, אלא אז הוא הזמן
לראות את המצב האמיתי שלו, איך מצד הטבע, אין בכוחו של אדם לעשות משהו,
אלא כמו שאמרו חז"ל "אלמלי אין הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו."
אבל יש לדעת, שהלילה ברא ה.' ובטח ברא זה אודות המטרה, שהיא להטיב
לנבראיו. אם כן כל אחד שואל "למה ברא חושך, שהוא בחינת לילה. הלא לפי
המטרת הבריאה, היה צריך לברוא רק יום ולא לילה." והפסוק אומר, "ויהי ערב
ויהי בקר יום אחד." היינו דוקא על ידי שניהם, שהם לילה ויום, אז בא יום אחד.
אלא כנ"ל, שבכוונה תחילה נברא הלילה, שאינו מאיר בלי תיקונים, בכדי לעשות
תיקונים, על מה שהלילה מגלה לאדם. כי על הרגשת של החושך מתרקמים כלים,
שנחוץ להם, בכדי שיהיה להם צורך להבורא, שהוא יעזור להם. אחרת אין צורך
לישועת ה.' היינו, שאין אז צורך להתורה, שהיא בחינת "המאור שבה מחזירו
למוטב."
ועל זה באו תיקונים, הנקראים "תורה ומצות" . תורה, הוא מה שמתגלה לנו
בחלק הנקרא "הנגלה." שהם דינים, וסיפורים מעשיות של האבות, וכדומה. זה הכל
נקרא "תורה." וזה נקרא חלק של "תורת הנגלה ," שהתורה מלמדת אותנו לעשות
מצות, ואיך לעשות אותם. וכמו כן מספרת לנו את הסיפורים של האבות.
אבל צריכים לדעת, שיש בתורה חלק הנסתר . היינו, שנסתר מאתנו התורה

הזאת. שאנו צריכים לדעת, ש כל התורה כולו הוא שמותיו של הקב"ה, היינו
התגלות אלקות, הנקראים "סודות התורה," שמתחיל האדם להשיג דוקא לאחר
שזכה לבחינת תורה לשמה.
במאמר רבי מאיר )אבות, פרק שישי( וזה לשונו "רבי מאיר אומר, כל העוסק
בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה, ומגלין לו רזי תורה, ונעשה כמעיין המתגבר."
נמצא, שחלק הנגלה שבתורה הוא להביא לנו בסגולתו לידי לשמה. היינו, שתהיה
לו היכולת לכוון על כל מחשבה, דיבור, מעשה, שיהיה הכל בעמ"נ להשפיע.
ואח"כ, זאת אומרת, לאחר שכבר זכה לשמה, אז מתחיל ההתעסקות בתורת
הנסתר ובטעמי מצות, שעל ידי עשייתם הוא ממשיך שפע עליון למטה. וכבר
דברנו מזה, בענין שהתרי"ג מצות נקראים "תרי"ג עיטין," וכמו כן נקראים "תרי"ג
פיקודין."
בהקדמת הזהר )מראות הסולם דף רמ"ב( וזה לשונו "המצות שבתורה נקראים
בלשון הזהר בשם "פיקודין." ונקראים אמנם גם בשם "תרי"ג עיטין." וההפרש
ביניהם הוא, כי בכל דבר יש פנים ואחור. שבחינת ההכנה אל הדבר נקרא "אחור."
ובחינת השגת הדבר נקרא "פנים." ומבחינה זו דפנים של המצות, שנקרא אז בשם
"פיקודין," מבאר ר' שמעון את הי"ד פיקודין הנ"ל."
הרי אנו רואים מהנ"ל, שחלק הנסתר נקרא בשם "פנים." ולהפנים זוכים לאחר
שזוכים להגיע לבחינת לשמה.

בס"ד
רבי ברוך שלום הלוי אשלג זצוק"ל
ענין אמת ואמונה
מאמר כ"ב, תשמ"ה
ענין אמת ואמונה, שהם שני דברים המנוגדים זה לזה. כי אנו רואים, שבהתפלה
שלנו, שתיקנו אנשי כנסת הגדולה, גם שם יש לנו שני דברים המנוגדים זה לזה. כי
מצד אחד סדרו לנו סדר של תפלה. שענין תפלה שייך לומר דוקא בזמן, שהאדם
נמצא בחסרון. ולא עוד, שאמרו חז"ל "תפלה צריכה להיות מעומקא דליבא,"
שפירושו, שהתפלה שאנו מתפללים לה,' צריכה להיות מעומק הלב, היינו שיהיה
החסרון מורגש בכל הלב.
זאת אומרת, שלא יהיה בהלב שום מקום, שיהיה בו שלימות, אלא כולו חסרון.
וכל שהחסרון יותר גדול, אז התפלה מקובלת יותר משאר תפלות. כי על פסוק
"תפלה לעני כי יעטוף, ולפני ה' ישפוך שיחו," כתוב בזהר )בלק ובהסולם דף ע"ב,
אות קפ"ז-קפ"ח( וזה לשונו "אבל ג' הם, הנקראים תפלה. תפלה למשה איש
האלקים. תפלה זו שאין כמוהו באיש אחר. תפלה לדוד, תפלה זו שאין כמוהו במלך
אחר. תפלה לעני. תפלה היא מאלו הג,' מי חשובה מכולם. הוי אומר, תפלה לעני.
תפלה זו קודמת לתפלה של משה, וקודמת לתפלה של דוד, וקודמת מכל שאר
תפלות העולם. מאי טעמא. שואל, מהו הטעם. ומשיב, משום שעני הוא שבור הלב.
וכתוב "קרוב ה' לנשברי לב." והעני עושה תמיד ריב עם הקב"ה. והקב"ה מקשיב
ושומע דבריו," עד כאן לשונו.
נמצא לפי דברי הזה"ק הנ"ל, שעיקר תפלה היא דוקא בזמן שהאדם שבור,
שאין לו במה להחיות נפשו. אז נקרא זה "תפלה, שהיא מעומקא דליבא." וזו
תפלה החשובה ביותר מכל התפלות שבעולם, מטעם שאין לו שום מעלה, שיכול
לומר "אין אני דומה לחברי, כי יש לי איזו מעלה מה, שאין בחברי." נמצא, שהוא
מלא חסרונות. ואז הוא מקום לתת תפלה אמיתית מעומקא דליבא. זאת אומרת,
כל כמה שהחסרון יותר גדול, אז התפלה יותר חשובה.
וכנגד התפלה שסדרו לנו בסדר התפלות, סדרו לנו סדר של שבח והודיה, שזהו
בסתירה לתפלה ובקשה, שישנם בסדר התפלות. כי מדרך העולם הוא, מי שנותן
טובה לחבירו, הוא נותן לו תודה רבה. אבל ערך התודה נמדד תמיד לפי ערך
ההטבה, שהוא עושה לו. כך הוא מביע את ההודאה להמקבל הטבה.
למשל, אם אחד עוזר להשני על חצי פרנסה, היינו על ידו הוא השיג פרנסה, שזה
מספיק לו רק לפרנס את ביתו רק על חצי, אז התודה שהוא נותן לו, איננה עוד
בשלימות. אבל אם הוא השתדל להמציא למי שהוא פרנסה שלימה, וגם שיהיה לו
לפרנס גם עם מותרות, היינו שאין לו שום חסרון, מה שהוא לא מילא אותו, בטח
לאיש כזה הוא מודה ומשבח אותו בכל לבו ונפשו.

נמצא לפי זה, כשאדם מודה ומשבח להבורא, והוא רוצה לשבח ולהודות להבורא
בכל לבו ונפשו, בטח שהוא צריך לראות, שהבורא נתן לו כל משאלותיו, ולא חסר לו
שום דבר, אחרת אין ההודאה שלו יכולה להיות בשלימות.
אם כן צריך האדם להשתדל אז לראות שלא חסר לו כלום, אלא הבורא השלים
לו כל חסרונותיו, ולא נשאר אצלו שום חסרון. ורק אז הוא יכול לתת להבורא תודה
רבה, שזה ענין שירות ותשבחות, שסדרו לנו בנוסח התפלה.
אם כן הם, היינו תפלה ובקשה, ושירות ותשבחות, שני הפכים זה לזה, כנ"ל. כי
בזמן התפלה ובקשה, אם אין לו שום שלימות, אלא הוא כולו מלא חסרונות, אז
התפלה שלו בשלימות. מה שאם כן בשירות ותשבחות הוא להפוך. שאם לא נשאר לו
שום מקום, שלא יהיה ממולא בשלימות, דוקא אז הוא יכול לתת תודה אמיתית.
ויש להבין, למה באמת סדרו לנו את שני הפכים האלו, ולאיזה צורך, ומה נותן
לנו זה הסדר. וכמו כן יש להבין, איך אפשר לקיים את שני הפכים האלו, כיון שכל
אחת היא בסתירה להשניה.
והנה האר"י הקדוש אומר )תע"ס דף תשפ"ח, אות פ"ג( וזה לשונו "והנה צריך
שיהיו באישה בחינת דלתות, כדי לסוגרם, ולעכב הוולד שם בפנים, שלא יצא לחוץ,
עד שיגמור להצטייר לגמרי. וגם צריך שיהיה בה כח המצייר את צורת הוולד."
והנה מבאר שם הטעם "כמו בגשמיות, אם יש איזה קלקול בבטן האם, אז האם
מפילה את הוולד. היינו, שאם הוולד יוצא מבטן האם, טרם שנגמרה בחינת צורת
הוולד כל צרכו של מדרגת העיבור, אז אין הלידה הזאת נקראת "לידה," מטעם
שהעיבור לא יכול להתקיים בעולם. אלא שזה נקרא "הפלה," שפירושו, לא שנולד,
אלא שנפל מבטן האם, ואינו יכול לחיות."
כמו כן ברוחניות, יש שם בעיבור ב' בחינות:
א( צורת העיבור, שהיא מדרגת קטנות, שזוהי צורתו אמיתית. אבל כיון שאין לו
רק קטנות, נבחן זה לחסרון. ובכל מקום שיש חסרון בקדושה, יש אחיזה לקליפות.
ואז הקליפות יכולות לגרום הפלה, היינו שהוולד הרוחני יפול טרם שנגמר בחינת
העיבור שלו. לכן צריך להיות דבר המעכב, שהוא, שנותנים לו בחינת שלימות, היינו
בחינת גדלות.
ב( אבל יש להבין, איך יכולים לתת גדלות להוולד, בו בזמן שהוא לא מוכשר
לקבל אפילו קטנות כל צרכו, מטעם שעדיין אין לו כלים, שיוכל לקבל אותם בעל
מנת להשפיע. ועל זה יש שם תירוץ, על דרך שאמרו חז"ל "עובר במעי אמו, אוכל מה
שאמו אוכלת."
כמו כן אמרו "עבור ירך אמו," שפירושו הוא, כיון שעובר ירך אמו, אז העיבור לא
עולה בשם בפני עצמו. לכן העובר אוכל מה שאמו אוכלת. שפירושו, שכל מה
שהעובר מקבל, הוא מקבל בכלים של האם. לכן, הגם שאין להוולד כלים מוכשרים
לקבל גדלות, אבל בכלים של העליון, שהוא האם שלו, הוא יכול לקבל, משום שהוא
מתבטל כולו להאם, ואין לו רשות בפני עצמו, שזהו נקרא בחינת "עיבור," שהוא
מתבטל לגמרי להעליון.

ואז כשמקבל גדלות, נמצא שהוא בשלימות. לכן אין שם אחיזה לקליפות. ולכן
נקרא זה "כח המעכב ." לכן זהו שמירה, שלא תיפול הוולד ברוחניות, כדוגמת שיש
הפלה בוולד גשמי, שהאם הגשמי צריכה לשמור על הוולד שלה, שלא יהיה שם שום
קלקול חס ושלום. כמו כן הוא ברוחניות.
היוצא מכל הנ"ל, שיש להבחין שני מצבים בעבודת האדם:
א( מצב האמיתי שבו הוא נמצא, היינו קטנותו. שכל מה שהוא חושב ועושה, הכל
הוא קטנות, שתחילת הרגשת הקטנות מתחילה בעת שהוא רצה ללכת על דרך
האמת, שהוא עבודה בעמ"נ להשפיע. אז הוא מתחיל לראות את קטנותו, איך שהוא
מרוחק מעניני השפעה, שאין בכוחו לעשות מעשה כל שהוא, שתהיה בעמ"נ להשפיע.
וזה נקרא, בחינת "אמת." היינו מצבו אמיתי, שבו הוא נמצא.
ואז, כיון שזהו קטנות, יכולה להיות אחיזה לס"א, ויכול לבוא לידי יאוש חס
ושלום. נמצא, מה שהוא נכנס בעבודה, נבחן לבחינת עיבור, ויכול לבוא לידי הפלה.
זאת אומרת, שיפול ממדרגתו, בדומה לעובר הגשמי, שנופל מבטן האם, ואינו יכול
להישאר בחיים. כמו כן ברוחניות, הוא נופל ממדרגתו, והוא צריך אח"כ עיבור
מחדש. היינו, הוא צריך להתחיל עבודתו מחדש, כאילו אף פעם לא היה עובד ה.'
לכן צריך להיות כח המעכב, שלא תיפול הוולד לחוץ. היינו, שאז הוא צריך להיות
בשלימות. זאת אומרת, שירגיש בעצמו, שלא חסר לו כלום בעבודה, אלא שהוא
עכשיו מקורב לה' בדבקות גמורה, ולא יכול מי שהוא לומר לו "הלא אתה רואה,
שאין לך שום התקדמות בעבודת ה.' אם כן לחינם אתה מתייגע, ואין אתה ראוי
לשמש בקודש. לכן אתה צריך ללכת כמו כל הכלל. ולמה אתה מרעיש עולמות,
שאתה רוצה להיות במדרגה יותר גבוהה מהכלל, הגם שאין לך סיפוק מהעבודת
הכלל. וזהו שנתן לך דחיפה, שתוכל לקבל מחשבות ורצונות, שצריכים לצאת
מעבודת הכלל, וללכת יותר קדימה להאמת. נכון שזהו אמת, אבל אתה רואה, הגם
שאתה רוצה ללכת להדרך של אמת, אבל אתה לא מוכשר לזה, או מטעם חוסר
כשרון, או מטעם חוסר כח התגברות, שאין אתה מסוגל להתגבר על הטבע, שנולדת
באהבה עצמית. לכן עזוב את כל עבודה הזאת, אלא תשב בשפל, ככל שאר בני אדם,
ולא תרום לבבך מאחיו להינשא, אלא יותר נכון לך לפרוש מדרך זה."
ומשום זה, כדי שלא יפול במחשבות כאלו, הוא צריך אז ל כח המעכב. היינו,
שהוא צריך להאמין למעלה מהדעת, שמה שיש לו אחיזה בדרך האמת, הוא דבר
גדול וחשוב מאוד. ואין לו כח להעריך את חשיבותו, מה שהוא נוגע בדרך האמת. כי
זה הוא כל הכלי שאור ה' ישכון בתוכו.
אבל זהו בכלים דעליון. היינו, שהבורא יודע, מתי שהאדם צריך להרגיש את
דביקותו בה.' והגם שבהכלים של עצמו, הוא מרגיש, שאדרבה, שהוא עכשיו יותר
גרוע, מהזמן שהוא היה הולך בדרך של הכלל. ששם היה מרגיש, שבכל יום ויום הוא
מוסיף והולך במעשים טובים ובתורה ומצות. מה שאם כן עכשיו, מעת שהתחיל
ללכת בדרך הפרט, היינו לשמור תמיד את הכוונה, כמה הוא מסוגל לעשות מעשים
בעמ"נ להשפיע, וכמה הוא מסוגל לוותר על אהבה עצמית.

ואז הוא רואה בדרך כלל, עד כמה שהוא מתקרב אל האמת, אז הוא רואה תמיד
יותר את האמת, איך שהוא לא יכול לצאת מאהבה עצמית. מכל מקום, בכלים
דעליון, היינו למעלה מהדעת, הוא יכול להגביה את עצמו. ולומר, מה חשוב לי, במה
אני משפיע להבורא. ואני רוצה, שהבורא יקרב אותי אליו. ובטח הבורא יודע, מתי
הזמן שלי, שגם אני ארגיש, שהבורא קירב אותי. ובינתיים אני מאמין, שבטח הבורא
יודע, מה שטוב בשבילי. לכן הוא נותן לי להרגיש את הרגשות, מה שאני מרגיש.
אבל מהו הטעם, שהבורא רוצה להדריך אותי בדרך כזה. היינו, שאני צריך
להאמין בדרך האמונה, שהוא מתנהג עמי בדרך הטוב ומטיב. ואני, אם אני מאמין
בזה, הוא נתן לי סימן, כמה שמחה שיש לי, וכמה אני מסוגל לתת לו רב תודות על
זה, וכמה שאני מסוגל להודות ולהלל את שמו יתברך. בטח שאנו צריכים לומר,
שזהו לטובתנו, שדוקא על ידי דרך האמונה נוכל להגיע להמטרה, שנקראת "מקבל
בעל מנת להשפיע." אחרת בטח שהבורא היה יכול לנהוג עמנו בדרך ידיעה ולא בדרך
האמונה.
ובזה תבין מה ששאלנו, בשביל מה צריכים את השני דברים, המכחישים זה את
זה. היינו מצד אחד יש לנו ללכת בדרך האמת, היינו להרגיש את מצבנו, מה שאנו
מרגישים, איך אנו מתרחקים מאהבה עצמית ומתקרבים לאהבת הזולת. ועד כמה
שחסר לנו, שיהיה בעולם "יתגדל ויתקדש שמו יתברך."
ובזמן שאנו רואים, שעדיין אין הרוחניות בחשיבותו, אנו מרגישים את עצמנו
בחסרון גדול. וגם לראות, עד כמה אנו מצטערים על זה. וכמה כואב לנו במה שאנו
מרוחקים ממנו יתברך. זה נקרא "אמת," היינו המצב שאנו מרגישים בכלים שלנו,
זאת אומרת, לפי הרגשתנו.
ועוד ניתן לנו דרך האמונה, שהיא למעלה מהדעת. היינו, שלא להתחשב עם
הרגשתנו וידיעתנו. אלא לומר, כמו שכתוב "עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם
ולא ישמעו." אלא להאמין, שבטח הקב"ה הוא המשיח. והוא יודע מה שטוב
בשבילי, ומה שלא טוב בשבילי. לכן הוא רוצה, שאני ארגיש את מצבי כמו שאני
מרגיש. ואני כשלעצמי, לא חשוב לי איך שאני מרגיש את עצמי, כיון שאני רוצה
לעבוד בעבודה בעמ"נ להשפיע.
אם כן עיקר הוא, שאני צריך לעבוד לשם שמים. והגם שאני מרגיש, שאין שום
שלימות בעבודתי, מכל מקום בכלים דעליון, כנ"ל, היינו מצד העליון, אני שלם
בתכלית השלימות, כמו שכתוב "כי לא ידח ממנו נדח." לכן אני שבע רצון מעבודתי,
שיש לי זכות לשמש את המלך, אפילו במדרגה הנמוכה ביותר. אבל גם זה לי לזכות
גדול יחשב, שהבורא נתן לי להתקרב אליו, במשהו על כל פנים.
וזה נותן לנו שני דברים:
א( מבחינת האמת, שהוא רואה את מצבו האמיתי, יש לו מקום לתפלה. ואז יש
לו מקום חסרון. ואז הוא יכול להתפלל, שהקב"ה ישלים חסרונו. ואז הוא יכול
להתעלות במעלות הקודש.
ב( דרך האמונה, שהיא בחינת שלימות, שמכאן הוא יכול לתת שבח והודאה לה.'

ואז הוא יכול להיות בשמחה.

בס"ד

רבי ברוך שום הלוי אשלג זצוק"ל

אלה תולדות נח

מאמר כ"ג, תשמ"ה ספר בראשית,נח

"אלה תולדות נח, נח איש צדיק, תמים היה בדורותיו, את האלקים התהלך נח."

ופירש רש"י, ללמדך, שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים. רש"י מתרץ, מדוע הוא אומר, "אלה תולדות נח." היה צריך לומר שמות של הבנים שלו, דהיינו שם, חם ויפת. ולמה אומר, "אלה תולדות נח, נח איש צדיק." על זה הוא מתרץ, משום שעיקר תולדותיהם של

צדיקים, מעשים טובים.

"בדורותיו," יש מרבותינו דורשים אותו לשבח, כל שכן שאילו היה בדור של צדיקים, היה

צדיק יותר. ויש שדורשים אותו לגנאי, ואילו היה בדורו של אברהם, לא היה נחשב לכלום.

"את האלקים התהלך נח." פירש רש"י, ובאברהם, הוא אומר, אשר התהלכתי לפניו. נח היה

צריך סעד לתומכו, אבל אברהם היה מתחזק ומהלך בצדקו מאליו.

הנה לבאר כל הנ"ל על דרך העבודה, צריכים לדעת, ש"אב" ו"בן," "אבות" ו"תולדות," הוא ענין סיבה ומסובב. כי דרך העולם הוא, כשהאדם עושה איזה מעשה, הוא בטח

שמהמעשה הזה יוולד איזה דבר. למשל שהאדם הולך לעבוד באיזה בית חרושת, אז הוא רוצה, שעל ידי המעשים שלו, תיוולד לו משכורת, שיוכל לפרנס את עצמו מזה. נמצא, שהאב הוא היגיעה, והתולדה הוא הפרנסה. או כשאדם לומד איזו חכמה, הוא רוצה להשיג ע"י זה

תואר חכם, וכדומה, שכל מה שהאדם עושה, הוא רק לראות תולדות מהמעשים שלו.

אי לזאת כשהאדם עוסק בתורה ומצות, בטח שהוא רוצה שיוולדו לו איזה תולדות מהמעשים

שלו.

ולפי מה שכתוב בזהר הקדוש )הקדמת ספר הזהר דף קפ"ד אות קפ"ט ובהסולם( וזה לשונו

)בהסולם אות ק"צ,( "היראה מפורשת לשלוש בחינות. שתים מהן, אין בהן שורש כראוי. ואחת היא שורש היראה. יש אדם, שירא מהקב"ה בשביל שיחיו בניו ולא ימותו, או מעונש כספו. ועל כן הוא ירא אותו תמיד. נמצא, שהיראה, שהוא ירא מהקב"ה, לא שם אותה

לשורש, כי תועלת עצמו היא השורש, והיראה היא תולדה ממנה. ויש אדם הירא מהקב"ה, משום שהוא ירא מעונש העולם ההוא ומעונש של הגיהנום. שתי מיני יראות אלו, דהיינו

היראה מעונש עוה"ז, והיראה מעונש עוה"ב, אינן עיקר היראה ושורשה." )ובאות קצ"א,( "יראה שהיא עיקר, היא שהאדם יירא מפני אדונו, משום שהוא רב ושליט, העיקר והשורש

של כל העולמות, והכל נחשב כאין לפניו." נמצא לפי הנ"ל, שמהעבודה, שהאדם מתייגע את עצמו, שנקרא בחינת אב, הוא רוצה לראות

תולדות מעבודתו, שהוא נקרא פרי מעשיו. יש לראות כאן ג' מיני תולדות:

א( שכר בעוה"ז, היינו שיחיו בניו ויצליח בפרנסה וכדומה,

ב( שכר בעוה"ב, ג( "בגין דאיהו רב ושליט." שפירושו הוא, שכל התולדות שהוא מקוה, הוא שיוכל להשפיע

נחת רוח להקב"ה.

היוצא מהנ"ל, שיש ענין תולדות, הנקראים מעשים טובים. שענין, טוב, נקרא להשפיע לה,' כמו שכתוב )תהילים מ"ה( "רחש לבי דבר טוב, אומר אני מעשי למלך," שפירושו, שהוא רוצה, שכל מעשים שהוא עושה, שיהיו להקב"ה. וזה נקרא, מעשים טובים. ולתועלת עצמו אינו רוצה שום שכר, וכל השכר שהוא מקוה, הוא רק שיהיה לו היכולת לעשות מעשים

לעשות נחת רוח להקב"ה, בלי שום תמורה עבור יגיעתו. זאת אומרת, שהשכר שלו הוא בזה, שיתנו לו את המתנה הזאת, שתהיה לו היכולת לעשות מעשים רק לתועלת הבורא, ולא תהיה

שם מעורבת שום כוונה לתועלת עצמו. זהו השכר שלו, שבשביל זה הוא עוסק בתורה ומצות. ועל המעשים טובים כאלה, הוא מצפה שישיג את זה על ידי יגיעתו, שעל זה אמרו )קידושין

ל(' "בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין."

לפי זה יוצא, שאצל הצדיקים, מהן התולדות שלהם, רק מעשים טובים. זאת אומרת, המסובב שיוצא מהסיבה. שהסיבה היא היגיעה בתורה ומצות, שאצל שאר אנשים, התוצאות של הסיבה הוא שכר עוה"ז או שכר עוה"ב. מה שאין כן צדיקים, המסובב שלהם מהסיבה, שהוא האב שלהם שמוליד תולדות, הוא רק מעשים טובים, שזהו הוא כל השכר המקווה להם, הוא

שיוכלו לעשות נחת רוח להקב"ה.

וזה שמפרש רש"י, "שעיקר תולדותיהם של צדיקים, הוא מעשים טובים." המכונה, שכל

מעשים שלהם יהיו בעל מנת להשפיע נחת רוח להקב"ה. אבל יש להבין במה שרש"י מפרש,

עיקר תולדותיהם של צדיקים. ומה הוא הטפל אצלם, שזה לא נקרא עיקר אצלם.

הנה ידוע, שיש מעשים, ויש הבנה וידיעה. היינו מה שהוא בתוך הדעת, נקרא הבנה וידיעה, שפירושו שגם הגוף מסכים שצריכים לעסוק בתורה ומצות, משום שלאחר שהאדם בא

למדרגת לשמה, אז הוא זוכה לאור החיים, הנמצא בתורה ומצות. וכמו שכתוב )תהילים י"ט( "הנחמדים מזהב ומפז רב, ומתוקים מדבש ונופת צופים." וזה נקרא בחינת הבנה, שגם הגוף

מבין שכדאי להיות עובד ה.'

וכמו שאומר ר' מאיר )אבות פרק שישי,( "כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה,

ולא עוד שכל העולם כלו כדאי הוא לו, ומגלין לו רזי תורה."

את כל אלו הדברים, שמשיגים ע"י התעסקותו בלשמה, כל זה נחשב אצל הצדיקים לא לעיקר, היינו לא זו היתה כוונתם בעבודה שבתורה ומצות. אלא העיקר שלהם הוא מעשים

טובים. היינו, להשפיע נחת רוח להבורא. על זה הם היו מצפים להגיע לדרגה של מעשים, בלמעלה מהדעת. ולא היה כוונתם, שיהיה להם תולדות של הבנה וידיעה, אלא למעשים בלבד

היתה כוונתם. וזהו שפירש רש"י "ללמדך שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים."

ולפי הנ"ל יכולים לפרש, מה שרש"י מפרש על "בדורותיו." יש מרבותינו דורשים אותו

לשבח, כל שכן שאילו היה בדור של צדיקים, היה צדיק יותר. ויש שדורשים אותו לגנאי,

ואילו היה בדורו של אברהם, לא היה נחשב לכלום.

"בדורותיו," משמע שני דורותיו, כי מיעוט רבים שניים. אבל בענין עבודה, כל מצב ומצב

נקרא דור. וזה ענין "דור לדור ישבח מעשיך," שפירושו, בין שהאדם נמצא בדור של רשעים, זאת אומרת, שאם האדם נמצא במצב שיש לו מחשבות ורצונות של רשעים, שאז יש להאדם יגיעה גדולה, בכדי שיוכל להתגבר על טענת הרשעים, שמנקרת את מוחו ומחשבתו עם השאלות של מי ומה, כידוע. ואז אין לו עצה להתגבר עליהם, אלא עם כח האמונה למעלה

מהדעת, שזה נקרא, שהוא מכריע את טענת הרשעים לא עם תשובות בתוך הדעת, אלא רק עם

כח האמונה שלמעלה מהדעת הוא יכול לנצח אותם.

וזה נקרא בחינת מעשה, היינו בלי שכל. וזה נקרא בחינת "עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם כלו לכף זכות," שרק עם בחינת מעשה יכולים לנצח את טענת הרשע

ולא עם שכל וסברה.

ולפי זה יש לומר, שדורו של נח, כוונתו לדור של רשעים, יש לדרוש לשבח, מטעם שאז יש לו עיקר עבודה קשה. ויש לדרוש לגנאי, שסוף כל סוף הוא נמצא בדור של רשעים, היינו

שיש לו מחשבות זרות, שהן לא מתאימות לעובד ה,' שיהיה לו במוחו ולבו רשעים כאלו.

וכן יש לומר, בדור של אברהם, היינו בדור שישנם צדיקים, היינו כשיש לו מחשבות טובות של צדיקים, זה שיש במוחו ולבו רק רצון אחד, שהוא לעשות נחת רוח להבורא, ומחשבה

ורצון של רשעים לא עלה אף פעם לא במוחו ולא בלבו, אדם זה נמצא בדור של צדיקים.

ויש דורשים לשבח, שבמצב הזה של צדיקים, אם היה נמצא נח, היינו אם היה משוה הכוחות של התגברות, שהיו לו בדור של רשעים, ומה היתה ההרגשה שלו אז, בערך הרגשה שיש לו

עכשיו, שהוא בחינת נעימות ומתיקות התורה, בטח שזמן דורו של נח, הנקרא דור של רשעים, הזמן של אז לא נחשב לכלום, כי שם עוד לא היה מרגיש את הטוב והעונג, מה שמרגיש בדור

של צדיקים.

אבל מבחינת עבודה, הזמן שהיה נמצא בדור של רשעים, היה מקום עבודה. נמצא, שדורו של נח הוא יותר חשוב, בשביל שיש לו מה לעשות, משום שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים

טובים.

"את האלקים התהלך נח." ופירש רש"י, ובאברהם הוא אומר, אשר התהלכתי לפניו. נח היה

צריך סעד לתומכו, אבל אברהם היה מתחזק ומתהלך בצדקו. היות שיש ב' מיני כוחות באדם, הנקראים כלים דקבלה וכלים דהשפעה. כלים דהשפעה מתייחסים להבורא, שהבורא הוא

המשפיע. וכלים דקבלה מתייחסים להנברא, שהוא, המקבל.

והכלים דקבלה, שמתייחסים להמקבל, הם עומדים לפני הכלים דהשפעה. ובלשון הקבלה, הכלים דהשפעה מכונים כתר, חכמה, וג"ר דבינה. ולמטה מהם עומדים הכלי דקבלה, שהם

ז"ת דבינה, ז"א, ומלכות.

ולפי זה נמצא, כלים דהשפעה נקרא, "את האלקים התהלך נח," שפירושו, במקום של כלים דהשפעה היה ביכולת ללכת בקדושה, היינו כלים דהשפעה שמיחסים אותם להבורא, שהם כלים דהשפעה. וזה נקרא, "נח היה צריך סעד לתומכו," כי הכלים דהשפעה, העליון נותן

אותם, שזה נקרא, ש"נח צריך סעד לתומכו."

זאת אומרת, שהעליון מעורר אותו לעבודה, המכונה אתערותא דלעילא, על דרך שכתוב בתע"ס )חלק ט' דף תשל"ה אות ו' ובאו"פ,( "אמנם בתחילה בפעם הראשונה, עלו המ"ן, שלא על ידי זו"ן באו"א, ואז מאותם המ"ן נעשה בחינת זו"ן. ואחר שנתקן זו"ן, אז בפעם שנית הם העלו מ"ן." ולאחר שיש לו הכלים דהשפעה, שקנו אותם על ידי אתערותא דלעילא, שזה

נקרא, ש"נח צריך סעד לתומכו," שהוא בא מצד העליון, וזה היה מדרגת נח.

מה שאם כן אברהם לא היה צריך סעד לתומכו. ורש"י מדייק זה מלשון, "אשר התהלכתי לפניו," שפירושו, שהוא הלך בכלים דקבלה, שהם עומדים לפני כלים דהשפעה. דכלים

דהשפעה עומדים למעלה, שהם כתר, חכמה, וג"ר דבינה. ולמטה מהם עומדים כלים דקבלה,

שהם ז"ת דבינה, וזו"ן.

והיות שאברהם הלך בכלים אשר הם לפניו, לפני כלים דהשפעה, שמיחסים אותם להבורא,

וכלים דקבלה אנו מיחסים להמקבלים, לכן נקרא השימוש בכלים דקבלה, אתערותא דלתתא,

שמיחסים אותם להתחתון.

וזה פירוש, שאברהם אינו צריך סעד לתומכו, כי הוא הלך בכלים דקבלה. ועם אלו הכלים היה משמש לה.' מה שאם כן כתוב, "את האלקים התהלך נח," היינו בכלים שמיחסים אותם

לאלקים, שהם כלים דהשפעה, שהם כלים של הבורא. וכלים אלו הבורא נותן, כנ"ל.

בס"ד

רבי ברוך שלום הלוי אשלג זצוק"ל

לך לך מארצך
מאמר כ"ד, תשמ"ה ספר בראשית

"לך לך מארצך, וממולדתך, ומבית אביך, אל הארץ אשר אראך."

הנה מקשה על זה, שזה הוא לא לפי הסדר של המציאות, משום מקודם האדם יוצא מבית

אביו, ואח"כ ממולדתו, ואח"כ מארצו. כך שואלים המפורשים.

הנה על דרך העבודה יש לפרש, ש"ארצך" הוא מלשון רצון, כמו שדרשו חז"ל על "תדשא

הארץ דשא," סמכה )שמחה( לעשות רצון בוראה. לפי זה יהיה הפירוש "לך לך מארצך," היינו מהרצון שלך, שהוא הרצון שהאדם נברא עמו, הנקרא רצון לקבל הנאה ותענוג, שהוא

בחינת אהבת עצמית. לכן נאמר לו, שיצא מאהבה עצמית.

"וממולדתך," יש לפרש, שענין אב ותולדה הוא בחינת סיבה ומסובב, גורם ונמשך. כי התולדה באה מטיפה שבמוח האב. וע"י זה יוצאת אח"כ תולדה, כמו שדברנו במאמרים

הקודמים. זאת אומרת, היגיעה, שהאדם הולך לעבוד, היא מטעם, שהוא בכדי לקבל שכר. נמצא, שהיגיעה מולידה לו שכר. ולולי השכר לא היה נותן שום יגיעה. נמצא לפי זה, מה

שהאדם מקיים תורה ומצות, הוא בכדי שיוולד לו בן, הנקרא שכר.

ובענין השכר, כבר דברנו מזה, שיש ב' מיני שכר:

א' הנקרא שכר עוה"ז,

ב' הנקרא שכר בעוה"ב.

כמובא בהזהר )הקדמת הזהר ובהסולם דף קפ"ד אות ק"צ,( "וב' אלו, אומר הזה"ק, שזה לא נקרא עיקר." ומפורש שם בהסולם, משום שהם נבנו על יסוד של אהבה עצמית, המכונה רצון

לקבל בעמ"נ לקבל.

אי לזאת יוצא, אם האדם מתייגע בתורה ומצות על מנת לקבל שכר עבור הרצון לקבל שלו, נמצא, שהן האב, היינו היגיעה, והן התולדה, שנולדה לו מהיגיעה, הנקראת שכר, הכל היה על בסיס של האהבה עצמית. זאת אומרת, שהטיפה במוח האב, הנקרא היגיעה, היתה תיכף מתחילת עבודתו, היה מחשבתו רק על האהבה עצמית. וממילא הוולד שנולד, היינו השכר

שהוא מצפה לקבל, הוא גם כן שכר של אהבה עצמית.

ונאמר לו, "לך לך מארצך," דהיינו מהרצון לקבל שלך. "וממולדתך," היינו תולדות שנולדו.

"מבית אביך," היינו השכר שנולד מבית אביך, שהם היגיעה, שמוליד שכר של אהבה

עצמית, שמכל אלה הוא יתרחק.

"אל הארץ אשר אראך." והארץ הזה, יהיה פירוש, רצון של השפעה. אשר על ארץ הזו, זאת אומרת, על הרצון של השפעה, אשר על ארץ הזו, זאת אומרת, על הרצון דלהשפיע, הוא יזכה

אשר הבורא יתגלה אליו.

"אשר אראך," פירוש, שהבורא יראה את עצמו אליו. מה שאם כן על הרצון לקבל נעשה

צמצום והסתרה, ששם נעשה חושך ופירוד מחיי החיים, שזה גורם חושך.

אי לזאת, על הרצון שלך איני יכול להתגלות לך, אלא על הרצון דלהשפיע, שנקרא השתוות

הצורה, אז נעבר הצמצום וההסתר ומתגלה אליו הבורא.

"ואעשך לגוי גדול." במדרש רבה )פ' ל"ט,( "אמר ר' לוי, כשהיה אברהם אבינו עליו השלום הולך בארם נהרים, וראה אותם פוחזין ואוכלין ושותין, אמר, הלואי לא יהיה לי חלק בארץ הזאת. כיון שהגיע לסולמא של צור, וראה אותם עוסקים בניכוש בשעת הניכוש, ועודרין בשעת העידור, אמר, הלואי יהיה לי חלק בארץ הזאת. ואמר לו הקב"ה, לזרעך נתתי את

הארץ הזאת."

ולהבין את דבריו על דרך העבודה, יש לפרש כנ"ל, שפירושו של "ארץ" הוא רצון. "בארם," אותיות אברם. כשאברהם הלך בנהרים, נהרים הוא מלשון נהור, אז ראה, יש אנשים שכל רצונם הוא בהאורות. וזה נקרא "אוכלין ושותין," שהכוונה על השכר. לכן אמר, "שלא יהיה לי חלק בארץ הזאת." שפירושו, שלא יהיה לי חלק ברצון הזה, היינו שכל הכוונה יהיה על השכר, שענין עבודה לא מחשיבין, רק מחשיבים את השכר. לכן אמר, "לא יהיה לי חלק

ברצון הזה."

כיון שהגיע לסולמא של צור, צור מלשון צר, שהיו מרגישים בחינת צרות בעבודה, וראה שהם נמצאים בסולמא, שהוא בחינת "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה," וראה עוסקין

בניכוש בשעת הניכוש, ועודרין בשעת העידור, שכל מחשבותיהם על ענין עבודת האדם, שעיקר כוונותיהם הם נותנים, שהעבודה שלהם תהיה בסדר. זאת אומרת, שהכלים, ששם צריך להגיע השפע, זה יהיה בסדר. ועל הפירות, שהוא השכר, על זה אין שמים לב. אלא הם מסתכלים על סדר עבודה, שזהו שאומר, "שעוסקים בניכוש בזמן הניכוש, ומעדרין בשעת

העידור."

אז אמר, "הלואי יהיה לי חלק בארץ הזאת," היינו בהרצון הזה, שעיקר הוא לכוון שהעבודה תהיה בסדר. ועל השכר, שהם הפירות, זה לא עסק שלהם. ועל זה אמרו, "הנסתרות לה' אלקינו," דהיינו השכר זה הוא עסקו של הבורא, שאין לנו להסתכל על השכר, אלא בכל מצב

ומצב שהוא נמצא, הוא שבע רצון, בזה שהוא זכה לנגוע קצת באיזו נגיעה כל שהיא בעבודה.

וזה לו לזכיה גדולה. ורק הנגלות לנו, שהוא בחינת מעשה.

ובזה יש לפרש, "ואעשך לגוי גדול," שענין גדלות הוא דוקא בחינת המעשה. כנ"ל, שהגדלות לא נקראת אצל בעלי עבודה, אלא מעשים של למעלה מהדעת. ורק בזה הם מרגישים את חשיבותם. אבל על האורות שמקבלים ע"י עבודתם, את זה לא לוקחים בחשבון, מטעם

שאורות שייך לבחינת "הנסתרות לה' אלוקינו," שזה הוא מעשי ידיו של הקב"ה, מה שהוא

רוצה הוא עושה.

והם לא בקשו ממנו, שיתן להם, כי זה לא מטרתם. כי רק מטרה אחת יש להם, שהיא לעשות נחת רוח להבורא בלי שום תמורה, כי כל השכר הוא רק בזה, שיש להם זכיה לשמש את המלך. ולא חשוב להם באיזה שרות הם משמשים את המלך, אם הוא תפקיד חשוב או תפקיד

בלתי חשוב. כי הם חושבים רק ממה שהם יכולים להנות להמלך.

זאת אומרת, למשל, שעל תפקידים בלתי חשובים אין הרבה קופצים, שירצה מישהו לקבל על עצמו, הם תיכף קופצים על זה, מטעם, שכאן יהיה להם מקום, שיכלו להנות את המלך, מטעם

שאין הרבה קופצים עליה.

והנמשל הוא, היות על עבודה שלמעלה מהדעת אין הרבה אנשים, שירצו ללכת בכיוון זה, שכולם חושבים, שזה נקרא, עבודה שפלה, ועבודה כזו נחשבת להם ל"בחינת גלות," אז אלו אנשים שרוצים להסתכל בזה, שיכולים להנות למלך, דוקא לקבל את התפקיד הזה. ועבודתם זו נקראת "לאקמא שכינתא מעפרא." וכמו כן נקראת עבודה זו "שכינתא בגלותא." ורק עבודה זו הם רוצים. מה שאם כן לעבוד על מנת לקבל אורות ושפע מלמעלה, על זה יש הרבה

קופצים.

ובזה יש לפרש מה שאמרו חז"ל )שבת קכ"ז,( "אמר רב יהודה אמר רב, גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה, דכתיב, ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור

וגו."' ופירש רש"י, "אל נא תעבור•, והניחו, והלך לקבל האורחים." שענין זה יכולין לומר, •

שלמד ממה שאמר לו הקב"ה, "ואעשך לגוי גדול," היינו•, •שעיקר הוא המעשה ולא האורות. • זאת אומרת, שעיקר עבודתם הוא באהבת הזולת ואין לו שום חשבון עם עצמו. לכן, הגם

שקבלת פני השכינה, בטח שיש להגוף יותר הנאה מהעבודה באהבת הזולת.

לכן כאן, לאחר שהקב"ה אמר לו, "ואעשך לגוי גדול," שעיקר הגדלות יהיה לך בזה, היינו • במעשים, לכן היה לו כאן מקום להראות את עצמו. היינו, שהוא בעצמו יהיה בטוח, שאין הוא רוצה להסתכל על רווחים. כי זה הוא ריווח גדול, מי שזוכה לקבלת פני השכינה, ומכל מקום הוא בחר לעצמו בחינת המעשה, היינו שאין הוא מכוון לשום שכר עבור עבודתו, אלא העיקר הוא העבודה. וכאן מצא מקום הבירור, שבטח זה דבר גדול לוותר על שכר ולקבל תמורת

שכר עבודה.

ודרך העולם הוא להיפך, שנותנים יגיעה כדי לקבל שכר. והוא עשה להיפך, שנתן את השכר, • •בכדי שיכול לקבל יגיעה. וענין זה למד מזה שאמר לו הקב"ה "ואעשך לגוי גדול"

כנ"ל, שעיקר הגדלות הוא המעשה•.

בס"ד

רביברוך שלום הלוי אשלג זצוק"ל

וירא אליו ה' באלוני ממרא
מאמר כ"ה, תשמ"ה ספר בראשית,וירא

"וירא אליו ה' באלוני ממרא." ופירוש רש"י, "הוא שנתן לו עצה על המילה, לפיכך

נגלה עליו בחלקו." ובזהר )וירא דף ו,' אות י"ז ובהסולם( "וירא אליו ה' באלוני ממרא. שואל, למה באלוני ממרא ולא במקום אחר. ומשיב, אלא משום שממרא נתן לו עצה על ברית מילה שלו. כי בשעה שאמר הקב"ה לאברהם, שימול את עצמו, הלך אברהם

להיוועץ עם חבריו. אמר לו ענר, אתה כבר יותר מתשעים שנה, ואתה תצער את עצמך.

אמר לו ממרא, זכור את היום שהשליכו הכשדים אותך בכבשן האש, ואותו הרעב

שעבר על העולם, שכתוב, ויהי רעב בארץ, וירד אברם מצרימה, ואת אלו המלכים, שרדפו אנשיך אחריהם, והכית אותם, והקב"ה הצילך מכולם, ואיש לא יכול לעשות לך רעה. קום עשה מצות רבונך. אמר לו הקב"ה לממרא, ממרא, אתה נתת לו עצה על

המילה, חייך, איני מתגלה עליו אלא בהיכל שלך.

קושית העולם ידוע, איך אפשר לומר, אם הקב"ה אמר לו, שימול את עצמו, אז הלך

לשאול בעצת החברים, אם כדאי לשמוע בקול ה.' היתכן לומר כך."

ויש לפרש על דרך העבודה, כי כשאמר לו הקב"ה "שימול את עצמו, אז הלך להיוועץ עם חבריו," היינו עם הגוף שלו, היות שהגוף הוא צריך לעשות את הפעולה. לכן שאל את הגוף שלו, אם הוא מסכים, או דעתו היא שלא צריך לקיים את ציווי ה.' כי בהגוף שם נמצאים החברים של האדם, היינו שהםהרצונות, שהם ביחד בחיבור הגוף, אותם

הוא מוכרח לשאול, כיון שהם צריכים לקיים את הציווי הזו מה שקיבל מה.' ואז,

כשידע דעתם, אז הוא יכול לדעת מה לעשות.

כי יש לדעת, שיש בגוף ג' נפשות, כמו שכתוב בזהר וירא )דף צ"ג ובהסולם אות שט"ו( וזה לשונו, "אמר רבי יהודה, שלוש הנהגות יש באדם. הנהגת השכל והחכמה, וזו היא כח הנשמה הקדושה. והנהגת התאוה, שהיא מתאוה בכל תאוות רעות, וזהו כח

התאוה. והנהגה המנהגת לבני אדם ומחזקת הגוף, והיא נקראת נפש הגוף."

ואלו הג' הנהגות נקראות חביריו של אברהם. זאת אומרת, שהוא כולל אותם. ואברהם הלך לשאול אותם, מה דעתם, ורצה לראות את הדעת של כל אחד ואחד

מ"חביריו."

וענר אמר לו, "הלא אתה כבר יותר מתשעים שנה, ואתה תצער את עצמך." הנה ענר גימטריא ש"ך, המרמזת על ש"ך ניצוצין שיש שם. גם כן התערובות, של מלכות

הנקראת לב האבן, שהוא הרצון לקבל עמ"נ לקבל, שענינו אהבה עצמית. לכן אמר לו, "הלא אתה כבר יותר מתשעים שנה, ואתה תצער את עצמך," כי לב האבן, שהוא בחינת נפש המתאווה, אמר לו, אתה צריך להשתדל תמיד, איך לקבל הנאה ותענוג, ולא שאתה

תצער את עצמך. אם כן, הוא אמר לו שלא כדאי לשמוע את ציווי ה.'

וממרא אמר לו, "זכור את היום שהשליכו הכשדים אותך בכבשן האש." היינו שאמר לו, הלא אתה רואה שהקב"ה מתנהג עמך למעלה מהדעת, כי הדעת נותנת, את מי שמשליכין לתוך כבשן האש הוא נשרף. אלא שזה שאתה נצלת, הוא למעלה ממה

שהדעת מחייבת. לכן גם אתה הדבק במידותיו, ותלך גם אתה למעלה מהדעת, היינו אף

על פי שמצד הדעת הצדק עם ענר, אבל, לך אתה למעלה מהדעת.

ואשכול, הוא נפש הגוף, כנ"ל, הוא מחזקת הגוף, והוא מלשון אשקול, שהוא צריך לשקול עם מי כדאי להתחבר, עם נפש המתאווה שהוא בחינת ענר, או עם בחינת ממרא

שהוא נפש השכל והחכמה. וזו היא כח הנשמה הקדושה, כנ"ל בדברי הזהר.

וממרא הוא מלשון "כי הוא המרה את פיו של ענר." ואמר לו, שילך למעלה מהדעת. וזהו "וירא אליו ה' באלוני ממרא," שדווקא במקום שהולכים למעלה מהדעת, שאין שום שכל שם, ואז דוקא במקום הזה מתגלה ה' וזוכין לדעת דקדושה. ולכן נקרא ממרא, שהוא בחינת למעלה מהדעת, בשם נפש השכל והחכמה, משום שדוקא במקום

שהולכים למעלה מהדעת, מתגלה השכל והחכמה.

נמצא לפי זה, שהפירוש יהיה, מה שהזהר אומר, "שאברהם הלך להיוועץ עם

חבריו," הוא גופו עצמו של אברהם. שהגוף צריך לקיים את המצוה, לכן שאל את הגוף, מה דעתו. בכדי לדעת מה עליו לעשות. היינו, אם הוא צריך ללכת בכפיה עמו, או שהם מסכימים למה שהקב"ה אמר לו. ומה שאומר, שהלך להתייעץ עם חבריו, הכוונה על ג'

נפשות שישנם בהגוף שלו, שהם החברים שלו, שהוא נמצא עמהם ביחד תמיד.

במדרש רבה )סוף פרשת לך לך, ובתחילת פרשת וירא( כתוב שם וזה לשונו, "אמר אברהם, עד שלא מלתי, היו העוברים והשבים באים אצלי. תאמר, משמלתי, אינן באים אצלי. אמר לו הקב"ה, עד שלא מלת, היו בני אדם ערלים באים, עכשיו אני ובני פמליא

שלי נגלים עליך."

ויש להבין, הלא, לא קיבל תשובה על השאלה שלו. הוא שאל, מדוע אין עכשיו באים עוברים ושבים. ומה היתה התשובה. לא כתוב שום תשובה, למה הם לא באים. אלא שקבל תשובה ממין אחר, היינו שמקודם היו ערלים ועכשיו הקב"ה בא אליו. הלא אין

זה ממין הטענה.

ויש לפרש זה על דרך העבודה. הוא שאל, מטרם שנימול, היה סדר עבודה שלו, שתמיד היתה באה אליו, בחינת עוברים ושבים באים אליו, היינו שהיו לו מחשבות של

עוברים, ואח"כ היתה לו בחינת שבים. שפירושו, שמטרם שנימול, היה לו מקום עבודה, שהיה לו מחשבות של בעלי עבירה. ואח"כ היה לו מקום לבחינת שבים, היינו לעשות

תשובה. אז הוא יודע שהוא בעל עבודה.

מה שאם כן עכשיו, אין לו מקום לעוברים ושבים. והיה משתוקק לבחינת עבודה. אז אמר לו הקב"ה, לא כדאי שתצער את עצמך על דבר זה, כי סוף כל סוף העבודה שלך על

עבודת בני אדם, שהם ערלים. היינו, העבודה שלך לא היתה על בחינת השפעה טהורה,

כיון שעוד לא זכית להעברת הערלה, הנקרא הרצון לקבל.

מה שאם כן עכשיו, אתה לא צריך להצטער על מה שאין לך העבודה דאז, כיון שסוף כל סוף היתה אז עבודת בני אדם, שזוהי עבודה יפה, אבל מכל מקום עדיין היתה

מבחוץ, שהיו ערלים. מה שאין כן עכשיו, לאחר שנמלת, כבר יש השתוות הצורה, אז אני

ופמליא שלי יכולים לבוא. מה שאין כן לפני זה

בס"ד

רבי ברוך שלום הלוי אשלג זצוק"ל

חיי שרה

מאמר כ"ו, תשמ"ה ספר בראשית,חיי שרה

בזהר פרשת חיי שרה )דף ז' אות י"ז ובהסולם( וזה לשונו, "פירוש אחר, מלך זה היא אשה יראת ה,' כמו שאתה אומר, אשה יראת ה' היא תתהלל. דהיינו השכינה. לשדה נעבד, זה היא אש זרה, דהיינו הס"א, כמו שאתה אומר, לשמרך מאשה זרה, משום שיש שדה ויש שדה, יש שדה שכל הברכות והקדושות שורות בו, כמו שאתה אומר, כריח שדה אשר ברכו ה,' דהיינו השכינה. ויש שדה, שכל חורבן, וטומאה, וכליה, והריגות, ומלחמות שורות בו, דהיינו הסטרא

אחרא," עד כאן לשונו.

ולפי דרכינו הפירוש הוא, שיש לנו שני דרכים: או ללכת בדרך הבאים לה,' שדרכו הוא דרך השפעה, או דרך המובילה לבני אדם, שהיא קבלה. כי מה שהנבראים נקראים נבראים, הוא

רק מבחינת קבלה ואהבה עצמית, שזה בא לנו מצד קוטב הבריאה.

והיות שעל בחינה זו נעשה צמצום והסתר, שבמקום זה אינו ניכר שמלוא כל הארץ כבודו, שרק בזמן שיוצא ממקום הקבלה אפשר להשיג שמלוא כל הארץ כבודו, אבל מטרם שיוצאים

מבחינת קבלה, יכולים רק להאמין שהוא כך.

ובכדי שנוכל להרגיש את זה, נותנים עצה להאדם, לצאת ממקום קבלה, שהוא מקום החושך והמיתה, היינו שאין אור החיים יכול להתגלות, אף על פי שהוא נמצא, אבל לגבי אדם הוא

מכוסה. ומי שבא למקום הזה הוא נעשה נפרד ממקור החיים.

לכן נקרא מקום הזה "חושך ומיתה," וכל מיני פורענויות נמצאות שם, וזה נקרא סטרא אחרא, היינו, שהוא נגד הקדושה. שבמקום קדושה, שנקרא מקום השפעה, ששם הוא מקום

של השתוות הצורה, לכן במקום הזה מתגלה כל הטוב והעונג, שזהו מקום של ברכה וקדושה. וזה נקרא "אשה יראת ה."' וכל עבודתינו הוא רק להגיע לבחינת יראת ה,' הנקרא, קבלת עול

מלכות שמים.

ובזה נבין מה שאמרו חז"ל על פסוק "שחורות כעורב" )עירובין כ"ב.( "במי אתה מוצאן. רבא אמר, במי שמשים עצמו אכזרי על בניו ועל בני ביתו כעורב. ויש שגורסין במי אתה

מוציא, סדרי תורה." ופירוש רש"י, "עורב אכזרי על בניו, כדכתיב, לבני עורב אשר יקראו."

הנה עורב מלשון ערב, כמו שכתוב "כי קולך ערב." והוא ההיפך מהיונה, שאמרו חז"ל על פסוק, "ותבוא אליו היונה, והנה עלי זית טרף בפיה" )עירובין י"ח.( "ואמר ר' ירמיה בן אלעזר, מאי דכתיב, והנה עלי זית טרף בפיה. אמרה יונה לפני הקב"ה, רבונו של עולם יהיו

מזונותי מרורין כזית ויהו מסורין בידך, ואל יהיו מתוקין כדבש בידי בשר ודם."

כי ידוע, שבזמן שאדם עובד על מנת לקבל, שכל מגמתו הוא רק לאהבה עצמית, עבודה זו

נקראת עבודה מתוקה. שזהו שהיונה אמרה, "מוטב שיהו מזונותי מרורין כזית בידי הקב"ה,"

שפירושו הוא, שהפרנסה שלו, היינו ממה שהוא מפרנס את עצמו, שעל פרנסה זו הוא חיי,

שהכוונה, אם עבודתו מכוונת שיהיו להקב"ה, היינו לשם שמים, ואף על פי שהם מרורין, היות שהגוף לא מסכים להמזונות שלו, יהיו תלויים בשיעור שיכול לכוון להשפיע, משום שזה

הוא נגד הטבע, שבו הגוף נולד.

כי הגוף נולד עם רצון לקבל, שהוא חושק רק מה שיכול לפרנס את אהבה עצמית, שזה נקרא,

"שהפרנסה היא בידי בשר ודם." ומפרנסה זו הגוף נהנה, וזה מתוק לו. וזה הוא בחינת עורב,

שרק מ"פרנסת בשר ודם" ערב לו. מה שאם כן המזונות שתלויים בידי שמים, זאת אומרת, שרק מזה שיכול לעשות לשם שמים, מזה הוא בורח, משום מעשים דלהשפיע הוא מרגיש

טעם של מרירות.

נמצא לפי זה, שהעורב נקרא עבודה של אהבה עצמית. והיות שעל הרצון לקבל היה

הצמצום, שהוא העלם והסתר, ששם אין האור עליון מתגלה, לכן עבודה דעורב היא שחורות, וזהו "שחורות כעורב." זאת אומרת, במי התורה מצויה, היינו אצל מי אור התורה יכול להאיר, רק מי שכבר בא לידי הכרה, שעורב, היינו עבודה דקבלה, הוא גורם רק שחור, שרק חושך הוא יכול לקבל ולא אור. ועל זה דרשו חז"ל, "שאין התורה מצויה, אלא במי שמשים

עצמו אכזרי על בניו ועל בני ביתו כעורב."

כי ידוע דאב ובן הם סיבה ומסובב. לכן יש לפרש המאמר הנ"ל, כי מי שבא לידי הכרה,

שבזה שהוא עובד לבשר ודם, שהיא עבודה דאהבה עצמית, הגם שזה עבודה, שהוא מתוקין, שהוא עורב. אבל על ידי זה הוא יודע מה יהיו התוצאות, פירושו, מה יולד מעבודה כזו, רק חושך, שנקרא שחור. אז הוא יודע, שהוא נעשה "אכזרי על בניו," היינו שהוא לא מרחם על

התוצאות מה שיולד מזה.

נמצא, שאם הוא יודע, שהוא נעשה אכזר, בזה שהוא הולך בדרגת עורב, אז הוא משנה דרכו ומתחיל ללכת בדרך היונה, שמסכים לעבוד לשם הקב"ה, אף על פי שהמזונות האלו הם מרורים כזית. אבל התוצאות, היינו הבנים, יהנו מעבודה שלו, כי הסיבה דעל מנת להשפיע

גורמת, שישפע שפע למקום הזה. ולהיפך הוא העורב, שהוא נעשה אכזר על בניו, כנ"ל.

ואפשר לפרש, לכן ישראל נמשלו ליונה, הכוונה להנ"ל. וזה הוא כנסת ישראל, שהיא בחינת ישר-אל, שפירושו, שכל מה שעם ישראל עושים, הכוונה ישר לה.' מה שאם כן אומות

העולם, הם בחינת אל-זר, שהם לא רוצים לייחס עבודתם לאל, היינו לה.'

ובזה יש לפרש הפסוק "נותן לבהמה לחמה, לבני ערב, אשר יקראו." ויש להבין מה הסמיכות בהמה לערב. והוא על דרך שדרשו חז"ל על הפסוק אדם ובהמה )חולין ה(' וזה לשונו, "ואמר רב יהודה, אמר רב אלו בני אדם, שהם ערומים בדעת ומשימין עצמן כבהמה," כפי שפירוש

אאמו"ר זצ"ל, שהוא בחינת אמונה למעלה מהדעת, שהבסיס שלו הוא כלים דהשפעה. ובני ערב, היינו כשמסתכל ורואה את התוצאות שלו, היינו מה שיולד מאהבה עצמית, הם

מתחילים לקרוא לה,' שיתן להם כלים דהשפעה ובחינת אמונה למעלה מהדעת. וזהו לאחר

שבא לידי הכרה, איזה תוצאות תביא לו אהבת עצמית, הנקרא בחינת ערב. וזה יכולים לומר,

שזה נקרא, "קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראהו באמת."

וזהו על דרך שפירש אאמו"ר זצ"ל על מה שכתוב בזמירות של שבת "משוך חסדך ליודעך אל קנא ונוקם," שהכוונה היא, היות שהאדם הגיע לידי הכרה, שאם הוא לא ילך בדרך של

השפעה, אז תיכף יקבל בחינת נקימה. לכן כבר הוא בטוח לשמור את עצמו, שלא יכשל, ולהכנס בדרך המובילה לאהבה עצמית, כי הוא יודע שבנפשו הוא. זאת אומרת, שהוא יפול

למקום חושך וצלמות. אז הוא אומר, "משוך חסדך ליודעיך," שהוא, "אל קנא ונוקם."

לכן הם מבקשים מה,' שיתן להם את החסד. אחרת הם יודעים, שהם אבודים. שרק ע"י החסד, שה' ישפיע להם, הם יקבלו כלים דהשפעה. וזה בחינת יונה, כנ"ל. מה שאם כן

מהעורב, היינו מהמתיקות, שהם דורשים לתנאי בעבודתם, שנקרא ערב, בזה הוא נעשה אכזר, היינו שהוא הורג את כל הבנים שלו, היינו כל העתיד שלו מאבד אותם, עם זה שהוא מודד את סדר העבודה שלו לפי ערך המתיקות שהוא מרגיש מצד עבודתו, שכל החישוב שלו הוא לפי

מה שהרצון לקבל מדריך אותו.

וזה הפירוש "נותן לבהמה לחמה." מתי הוא נותן להם לחם, שנקרא בחינת אמונה, כנ"ל. בזמן "לבני ערב, אשר יקראו," היינו שהם מבינים, שהתוצאות, שנקרא בנים, הנולדים

מהערב, נידונים למיתה כנ"ל, כי זהו של פירוד בחיי החיים, אז, כשקוראים לה' שיעזור להם, אז הם קוראים אל ה' באמת. וזהו כמו שכתוב "קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראהו

באמת."

בס"ד

רבי ברוך שלום הלוי אשלג זצוק"ל

ויתרוצצו הבנים בקרבה

מאמר כ"ח, תשמ"ה ספר בראשית ,תולדות

"ויתרוצצו הבנים בקרבה." ופירש רש"י וזה לשונו, "רבותינו דרשוהו לשון ריצה. כשהיתה

עוברת על פתחי תורה של שם ועבר, יעקב רץ ומפרכס לצאת, עוברת על פתחי עבודה זרה,

עשו מפרכס לצאת," עד כאן לשונו.

ואאמו"ר זצ"ל אמר, שזהו סדר של עבודה, שהתחלת העבודה נקראת עיבור, בזמן שהאדם

מתחיל לעבוד על דרך האמת. כשהוא עובר על פתחי תורה, בחינת יעקב שבאדם, מתעוררת, ורוצה ללכת בדרך התורה, וכשעובר על פתחי של עבודה זרה, בחינת עשו של האדם

מתעוררת לצאת.

ויש לפרש דבריו, היות שהאדם נכלל מכלי קבלה מצד הטבע, המכונה אהבה עצמית, שזהו היצה"ר, וכמו כן הוא נכלל מנקודה שבלב, שהיא בחינת היצה"ט שלו, וכשנכנס להעבודה דלהשפיע, אז הוא בחינת עיבור, מלשון עברה, לכן יש לו עליות וירידות ואין לו יציבות, והוא

מושפע מהסביבה, ואין לו כח להתגבר.

ומשום זה, כשהוא עובר בסביבה שהם עוסקים בעבודה שזרה לנו, היינו באהבה עצמית, אז בחינת אהבת עצמית שבו מתעוררת לצאת מההעלם להגלוי, ולקבל השליטה על הגוף. ואז אין

לו כח לעשות שום דבר, רק מה שנוגע להמקבל שלו.

וכשעובר דרך סביבה שעוסקים במעשים דלהשפיע, אז בחינת יעקב שבו, מתעוררת לצאת מההעלם אל הגלוי, ומעשים דלהשפיע שולטים אז על הגוף. דהיינו, שאז, בזמן שמסתכל

אחורה, ורואה, איך מטרם המצב הזה, שבו הוא נמצא, היה כל כך שקוע באהבה עצמית, אז הוא לא יכול להבין, איך אפשר שאדם יכול להיות כל כך בשפלות ולקבל סיפוק מדברים כל

כך שפלים, שלא מתאים לבן אדם מבוגר, שיבנה ביתו בין רצונות ומחשבות שפלים ובזויים,

שהוא נעלב מהרצונות ומחשבות האלו, שבהם היה שם ביתו.

אבל אח"כ, כשעובר על פתחי עבודה זרה, היינו כשבא לסביבה שעוסקים באהבה עצמית, אז חוזר ומעורר העשו שבו, והוא מפרכס לצאת. וכל פעם חוזר חלילה. ודבר זה נמשך אצל העובד יום אחרי יום. ומי שהוא עובד ביותר מרץ, המצבים האלו יכולים להיות בכל שעה

ושעה, המצבים משתנים אצלו.

"ותאמר, אם כן למה זה אנכי, ותלך לדרוש את ה."' ופירוש רש"י, ותלך לדרוש, לבית

מדרשו של שם. לדרוש את ה,' שיגיד לה מה תהא בסופה. ומה היתה התשובה, אומר הפסוק, "ויאמר ה' לה, שני גויים בבטנך, ושני לאמים ממעיך יפרדו, ולאום מלאם יאמץ ורב יעבוד צעיר." ופירוש רש"י, "ולאם מלאם יאמץ," לא ישוו בגדולה, כשזה קם, זה נופל. וכן הוא

אומר, "אמלאה החרבה, לא נתמלא צור אלא מחורבנה של ירושלים."

להבין התשובה שניתן לה מאת ה,' כמו שכתוב, "ויאמר לה ה,"' צריכים להסביר, שנאמר, ששני כוחות אלו מוכרחים להיות. כידוע, שעיקר בחינת נברא הוא הכלי קבלה, שזה נקרא בחינת עשו. אלא אח"כ בא כח השני, הנקרא בחינת יעקב, שהוא הרצון להשפיע. וכל אחד

רוצה לשלוט לבדו. וזוהי ההתאבקות, שיש בין עשו ליעקב.

וזהו שפירש רש"י, "כשזה קם זה נופל, לא נתמלא צור אלא מחורבנה של ירושלים." היינו שנאמר לה, שצריכים לדעת בבירור, או שהרצון לקבל שולט או שהרצון להשפיע הוא

השולט, ושניהם ביחד אי אפשר להתקיים. אי לזאת, צריכים להחליט אחת ולתמיד, שלא כדאי

לגור בתוך המחשבות והרצונות המגונים והשפלים.

ואז, כשהוא רואה שאין בכוחו להתגבר על הרצון לקבל שלו, אז נקרא זה, שהוא רואה, שהוא אין ואפס, שהוא כלום לא שוה, אלא שאז הוא רואה, שאף על פי שהוא כבר בא לידי הכרה, שהרצון לקבל הוא המזיק, ומכל מקום הוא לא יכול להתגבר עליו, ולכן דוקא אז הוא

רואה, שהוא זקוק לרחמי שמים, שבלי עזרתו אי אפשר לצאת משליטתו של הרצון לקבל.

וזהו מה שאמרו חז"ל, )קידושין ל(' "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, אלמלא אין הקב"ה עוזרו אינו יכול לו." וזהו דוקא אם הוא התחיל בעבודה ועשה כל מה שיש בידו לעשות, אז הוא לא צריך להאמין, שרק הקב"ה יכול לעזור לו, כי הוא רואה עכשיו, שאין לו שום

תחבולה ועצה, מה שהוא לא עשה, וכלום לא עזר לו. אלא רק הקב"ה עזר לו.

ורק אז הוא יכול להבין, שרק הקב"ה עוזר. אם כן מהו ההבדל בינו לבין חבירו. וכמו שהוא

עזר לו, כמו כן הוא יכול לעזור גם לאחרים. ומשום זה אין לו מקום להתנשאות על אחרים, כיון שזה לא כוחו. מה שאם כן אלו שעוד לא התחילו לעבוד בעבודת הקודש, שענינה הוא רק להשפיע ולא לקבל, אז הם לא רואים, שרק הקב"ה עזר להם, אלא הם אומרים, "שכוחי

ועוצם ידי עשה את החיל הזה," וממילא יש להם במה להתגאות על שאר אנשים, שאינם בעלי

עבודה כמוהם.

ונמצא אז, שאין כל כך מרחק בין הטוב להרע, כיון שגם הטוב שלו בנוי על יסוד של אהבה עצמית. ואף על פי שהוא עוסק בתורה ומצות, מכל מקום לא ניכר אז ההתאבקות בין יעקב

לעשו. וממילא הוא לא זקוק לעזרה מן השמים, שיציל אותו מהרצון לקבל, ושירחם עליו,

שיתן לו כלי דרצון להשפיע. כיון שרואה, שהוא לא מסוגל מצד הטבע לעבוד בעמ"נ להשפיע.

והוא מטעם, שבכלל הוא לא חושב שצריכים לעבוד בתורה ומצות, בכדי לזכות לדביקות ה,' שעל ענין דלהשפיע לא מעניין לו בכלל. לכן לא שייך לומר, שזה קם זה נופל. אלא בזמן שרוצים ללכת בדרכי השפעה, אז מתחיל הענין של "ויתרוצצו." ואח"כ האדם צריך לעשות

מה שבכוחו. ואח"כ הוא בא לידי מצב, שרואה את האמת, שאינו יכול לעזור את עצמו. ואח"כ הוא רואה, שאין לו שום עצה, אלא שהוא זקוק לרחמי שמים. ואז יקויים המאמר חז"ל, "הבא

לטהר מסייעין אותו."

"ורב יעבוד צעיר." ויש להבין, מה הוא בא להשמיענו. ויש לפרש, שעוד לא מספיק בזה,

שכבר זכה שהיצר טוב הוא השולט, והיצר הרע אין לו שום כח להתנגד לו, שזה מכונה, שהוא

יכול להיות עובד ה' רק עם יצה"ט, אלא שצריך להגיע למדרגת השלימות. כמו שאמרו חז"ל, "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך בשתי יצריך." שגם היצר רע ישמש לעבדות ה.' וזה אפשר

לפרש רק באופן, שנדע מקודם מה זה יצר הרע.

כי צריכים לדעת, כי עיקר הרע שבנו הוא הרצון לקבל, שממנו באים לנו כל הדברים רעים, היינו מחשבות ורצונות רעים. והרצון להשפיע, הוא מביא לנו כל הדברים טובים, שהם

מחשבות ורצונות הטובים שבנו. לכן כשיצר הטוב שולט באדם, שהוא הרצון להשפיע, אז גם

מלמעלה מושפע לנו שפע עליון, זאת אומרת שע"י זה בא מלמעלה שפע של חסדים.

אבל צריכים לדעת שזהו רק תיקון הבריאה, היינו בכדי שיהיה לנו השתוות הצורה, צריכים לכוון הכל לשם שמים, בכדי שיהיה לנו השתוות הצורה, המכונה דביקות בה.' אבל מטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו, היינו שהתחתונים יקבלו מהבורא טוב ועונג, ולא שהם ישפיעו

לו נחת רוח, היינו כאילו שהבורא צריך משהו שהתחתונים יתנו לו.

לכן, בזמן שהנבראים רוצים משהו מהבורא לקבל, אז הם צריכים להשתמש עם הכלי קבלה,

שהוא היצר הרע, אחרת מי יקבל התענוג. ומקבל התענוג הוא רק ההשתוקקות להדבר. וההשתוקקות לתענוגים היא הנקראת רצון לקבל. נמצא, שאז הוא מוכרח להשתמש עם היצר

הרע, אלא שנותן עליו תיקון, המכונה בעמ"נ להשפיע. נמצא אז, שהוא עבד ה' גם עם יצה"ר.

והנה היצה"ר נקרא "רב," שהוא נולד ראשון. וכמו כן כשהאדם נולד, בא היצה"ר קודם. מה שאם כן היצה"ט בא לי"ג שנה. לכן מתי שהאדם עובד לשם שמים עם הרצון לקבל, נקרא

שהוא אוהב ה' בכל לבבך, היינו בשתי יצריך, כנ"ל. וזהו המכוון בפסוק "ורב יעבוד צעיר,"

שפירושו, שהרצון לקבל, הנקרא רב, הוא יעבוד צעיר, היינו שהוא ישמש להרצון

להשפיע לה.'

נמצא, שהרצון להשפיע הוא יהיה השולט. ולפעמים הרצון להשפיע משמש בכלים דהשפעה,

המכונה כלים דיעקב, ואז נקרא שהוא עובד ה' ביצה"ט. ולפעמים הוא משמש בכלים דקבלה, ואז נקרא שהוא עובד ה' גם ביצה"ר. וכל זה נאמר לה בבית מדרשו של שם, כמו שכתוב

"ויאמר ה' לה."

ובזה נבין מה שאמר בן זומא )אבות דרבי נתן, פרק שלשה ועשרים( "איזו גבור שבגבורים, מי שעושה שונא אוהבו." ובמסכת אבות )פרק רביעי( "אומר בן זומא, איזהו גבור הכובש את

יצרו."

ויש להבין את הפירוש, שאומר על "גבור," שאומר, "איזהו גבור הכובש את יצרו," לבין

הפירוש שנותן על "גבור שבגבורים," שאומר, "מי שעושה שונא אוהבו."

ולפי הנ"ל יש לפרש את דברי בן זומא, שבחינת גבור נקרא "ולאם מלאם יאמץ," כמו שפירש רש"י כנ"ל, כשזה קם זה נופל, זה נקרא גבור, שהכניע את הרע שבו, ורק היצ"ט

שולט, זאת אומרת שהוא עובד ה' רק ביצה"ט.

ו"גבור שבגבורים" נקרא בחינת "ורב יעבוד צעיר," שפירושו "ורב" היינו הרע שבו, "יעבוד צעיר," שישמש את הרצון להשפיע, שאז הוא עובד ה' גם ביצה"ר, כנ"ל, שאז הוא מקיים את

הפסוק "בכל לבבך," היינו בשתי יצריך.

בס"ד

רבי ברוך שלום הלוי אשלג זצוק"ל

ויצא יעקב

מאמר כ"ט, תשמ"ה ספר בראשית, ויצא

"ויצא יעקב." ופירש רש"י וזה לשונו, ולא היה צריך לכתוב אלא "וילך יעקב חרנה."

ולמה הזכיר יציאתו. אלא מגיד, שיציאת צדיק מן המקום, עושה רושם. שבזמן שהצדיק בעיר,

הוא הודה, הוא זיוה, הוא הדרה. יצא משם, פנה הודה, פנה זיוה, פנה הדרה," עד כאן לשונו.

ויש להבין את הנ"ל על דרך העבודה. מה הוא צדיק, ומהו הרושם שהצדיק עושה בעת

יציאתו.

ויש לפרש, שהקב"ה נקרא צדיק, כמו שכתוב "ה' הוא הצדיק ואני ועמי הרשעים." שפירושו הוא, כי בזמן שהאדם מקורב לה,' היינו שמרגיש שה' קרוב אליו, שמרגיש איך שה' עושה לו טוב, אז יש לו טעם בתורה וטעם בתפלה. ובכל עסקיו שהוא עושה, הוא מרגיש שה'

קרוב אליו. ומה שהוא עושה, הוא עושה הכל בשמחה ובהתרוממות רוח.

ואח"כ הוא בא לידי ירידה, היינו שאין לו טעם בלימוד התורה ובמעשים טובים, רק שנשאר לו רושם, שהיה לו זמן, שהיה בזמן עליה. שכן היה מרגיש טעם בתורה ומצות, והיה לו אז מצב של שמחה. והרושם הזה שנשאר גורם לו געגועים לחזור למצב הקודם. זאת

אומרת, לאחר כמה זמן, הוא מתעורר ע"י הרושם שנשאר בו, שיראה לעשות איזה עצות, לחזור למצב שבו היה לו, שהיה נקרא מצב של עליה, וכעת הוא מרגיש את שפלותו, איך

שהוא מרוחק מכל דבר רוחני.

ואז נשאלת השאלה, לשם מה באה לו הירידה הזו. מי מרויח מזה. או שבא לו מטעם עונש,

שהוא צריך עכשיו לתקן את עצמו, על מה שחטא. אבל הוא לא יודע, מה היה החטא שלו, שבשביל זה ירד ממצב העליה שבו היה נמצא. אם כן הוא לא יודע מה לתקן. נמצא, מצד אחד הוא לא רואה שום חסרון מצד עצמו, שבשביל זה בא לידי ירידה. אלא על כורחך מוכרח

לומר, שבא מצד ה.' אז באה השאלה, מה הרויח מזה, שהוריד אותו ממדרגתו.

וזה יכולים לפרש את מה שאמרו חז"ל, ש"יציאת צדיק מן המקום עושה רושם." כי בזמן העליה, נקרא שהקב"ה נמצא בהמקום, היינו בהגוף, ואז הוא גורם לו את ההרגשות וההתפעלות מתורה ומצות. והיות שהאדם לא היה לו לתת את החשיבות הזאת, שהקב"ה

נמצא בתוכו, כמו שכתוב "אני ה,' השוכן אתם בתוך טומאתם," איך להעריך את זה, לדעת מי

שנמצא בתוכו, ולתת הכבוד, בשיעור מה שצריכים. נמצא, שאף פעם לא היו יכולים לעזור,

שיקבל מדרגה יותר עליונה, כיון שיש לו סיפוק בעבודה.

לכן הורידו אותו משמים, בכדי שידע עוד הפעם, איך להעריך את זה, שמן השמים העלוהו וקרבוהו, והוא לא מחשיב את זה. ואם תשאל, למה צריכים, שהאדם יחשיב את מצב העליה

שלו, זהו כמו ששמעתי מאאמו"ר זצ"ל, שבאור אין הבחן מדרגות, אלא כל ענין גדלות וקטנות תלוי בהשגת הכלים, כפי מה שהכלים משיגים את האור, כך הוא גדלותו של האור. לכן אמר ז"ל, אם אדם מקבל משהו מלמעלה, ויש לו שכל להחשיב את זה, כך ההארה מתגדלת אצלו, ואינו צריך לשום אור יותר גדול, אלא הוא בעצמו, על ידי זה שמחשיב אותה

)ההארה,( היא מתגדלת, ומאירה לו כל פעם במדרגה יותר גדולה.

נראה מזה, שכל החטא היה, שבשביל זה נפל ממדרגתו הוא, בזה שלא החשיב את מצבו,

והיה לו סיפוק. מזה נמצא, שהיה מוכרח להישאר בדרגה זו לעולמים. לכן הירידה הזו שקיבל,

היתה לטובתו, שע"י זה תהיה לו היכולת לעלות במעלות הקודש.

ולכן יהיה הפירוש, ש"יציאת צדיק מן המקום עושה רושם, שבזמן שהצדיק בעיר, הוא הודה, הוא זיוה, הוא הדרה." פירוש, שכל החשיבות היתה נמצאת בה, אלא שלא ידע להעריך

את חשיבותה, לכן "יצא משם פנה הודה, פנה זיוה, פנה הדרה."

נמצא, ש"יציאת צדיק מן המקום עושה רושם." שהוא צריך לידע, שמשום שבזמן שהצדיק היה בעיר, לא היה משים לב להחשיב אותה, "את הודה, זיוה והדרה." אלא פנה, היינו שלא היה לו את החשיבות של כל מדרגות החשיבות הנ"ל. זה נקרא "עושה רושם," היינו שהוא צריך להירשם אצלו, ש"סיבת יציאת צדיק מן המקום," היה לסיבת פנה, היינו שבאמת היו שם כל המדרגות, אלא הוא לא שם לב לזה, כי היה לו לדעת, שבאור אין השתנות, אלא הכל תלוי בהכלים. נמצא, שיכולים לומר, שלא היתה מחמת חטא ההסתלקות הזו, אלא שהיתה

בכדי שיהיה לו מקום להתעלות במעלות הקודש.

עוד יש לפרש את המאמר הנ"ל, ש"יציאת צדיק מן המקום עושה רושם," הכוונה על האדם, ש"בזמן שהצדיק בעיר," פירושו, שהאדם יכול להצדיק את ההשגחה, אז כשהוא מתגבר על מצבו, שבו הוא נמצא, ואומר, שבטח הקב"ה, שהוא הטוב ומטיב, מתנהג עמי

בהנהגת טוב ומטיב, אלא שהוא רוצה, שאני ארגיש כמו שאני מרגיש, נמצא, שהוא מצדיק את ההשגחה. אז תיכף הוא רואה את חשיבותה של עבודה דלהשפיע, ושל למעלה מהדעת. וזה נקרא, "שבזמן שהצדיק בעיר, הוא הודה, הוא זיוה, הוא הדרה." שאז הוא )רואה( את כל

המעלות.

יצא משם. היינו שיצא מלהצדיק את ההשגחה, ורוצה לראות הכל בתוך הדעת. אז הוא לא מרגיש שום טעם בעבודה דעל מנת להשפיע. אז "פנה הודה, פנה זיוה, פנה הדרה." ונופל שוב לתוך אהבה עצמית. פירוש, שאז אין לו שום מושג, רק בעבודה הנבנית על בסיס שבתוך

הדעת.

וזה נקרא, ש"יציאת צדיק מן המקום עושה רושם." שפירושו, שרק אז, על ידי יציאת הצדיק, היינו בזמן שנופלת במחשבתו מחשבה "עכשיו, שאני מרגיש טעם בעבודה, כבר אינני צריך ללכת בעבודה שלמעלה מהדעת," זה גורם לו ליציאת צדיק מן המקום. זה עושה לו רושם, שידע מהיום והלאה לשמור את עצמו, שלא לצאת מהעבודה של למעלה מהדעת. וכמו ששמעתי מאאמו"ר זצ"ל, שמזמן שהאדם אומר, "שעכשיו, כיון שיש לו תמיכה, וכבר אינו עומד בין שמים לארץ," הוא מוכרח ליפול ממדרגתו, כיון שאז הוא פוגם בבחינת למעלה

מהדעת.

נמצא לפי זה, שדוקא מהסתלקות המדרגה שהיתה לו, זה עושה לו רושם, שידע עוד הפעם איך להיזהר, שלא יפגום בבחינת אמונה למעלה מהדעת, אלא תמיד להצדיק את ההשגחה

העליונה.

"והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו."

המפרשים מקשים: "יורדים" היה צריך לומר, ואח"כ "עולים." להבין זה על דרך העבודה, צריך לפרש, שהסולם מרמז על האדם, שהאדם עומד למטה בארץ, אבל ראשו של אדם הוא מגיע השמימה. זאת אומרת, כשהאדם מתחיל ללכת למעלה, הוא מגיע השמימה, ואין לו

להתרעם, בזה שהסולם מוצב ארצה.

אבל צריכים מקודם להבין מה זה "ארצה," שאנו רואים, שהארץ היא דבר השפל ביותר, שאין למטה ממנה. ובכל זאת אנו רואים, שכל הבנינים היפים ופירות הטובים באים מהארץ

דוקא.

זה ידוע, שהארץ מרומז על הרצון לקבל, שהוא היסוד, שכל הבריאה וכל הרע שישנו בעולם, נמשך מהרצון הזה, כידוע, שכל המלחמות והרציחות וכדומה, הרצון לקבל הוא

השורש לכל זה. וזה נקרא "סולם מוצב ארצה," שהאדם מוצב בתחילת ביאתו לעולם, ארצה,

שהוא מלשון ארצה, היינו אני רוצה לקבל. וזו היא בחינת שפלות, שאין יותר למטה ממנה. אבל "ראשו מגיע שמימה," היינו, שדוקא ע"י זה שהסולם מוצב ארצה, שארצה, יש להמילת

ארצה, שתי משמעויות:

א( מלשון ארצה, היינו אני רוצה,

ב( מלשון ארץ, שהיא בחינת שפלות.

כידוע, שעיקר הבריאה הוא רק הרצון לקבל, שכך יצא בתחילת הבריאה רק הרצון לקבל. ואח"כ נעשו התיקונים, הנקראים השתוות הצורה, שפירושו, שהתחתון, הנקרא ארץ, מגיע לידי השתוות עם השמים, שהוא נקרא המשפיע. וזה יכולים לפרש, שהאדם, אף על פי שהוא

עומד בארציות, מכל מקום יש בידו לתקן, שראשו, הנקרא סוף של הסולם, מגיע השמימה,

יהיה בהשתוות הצורה עם השמים, שהיא הבחינת מקבל בעמ"נ להשפיע.

וכמו שתחילת הבריאה יצא מקודם המקבל ואח"כ נתקן בעמ"נ להשפיע, כמו כן הסולם, המרומז לאדם מוצב ארצה, ההתחלה הוא בארציות ואח"כ מגיע השמימה, שהכוונה היא, שלא להתפעל מזה שהאדם רואה, שהוא מלא ארציות, ואין בו שום ניצוצי השפעה, ואינו יכול

להאמין, שיש מציאות, שהגוף שלו יסכים לעבוד רק בעמ"נ להשפיע, אלא שיאמין, שדרך וסדר העבודה, רוצה הבורא, שיהיה דוקא באופן כזה, שיהיה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע

השמימה.

ובזה נבין מה שכתוב, "והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו." ושאלו מפרשים, הלא מלאכים הם בשמים, והיה צריך לכתוב מקודם "יורדים" ואח"כ "עולים." ויש לפרש, הכוונה היא על האדם, שהוא שליח ה,' כי מלאך נקרא שליח. ואלו אנשים שהולכים בדרך ה,' נקראים

מלאכי אלקים. והם מקודם עולים, ע"י זה שהסולם מוצב ארצה, ומגיעים עד הסוף הסולם,

שנקרא "ראשו מגיע השמימה." "ואח"כ יורדים," שפירושו, שכל עליות וירידות הן מסיבת,

שיש בהסולם שני קצוות:

א( "מוצב ארצה," היינו מקום השפלות.

ב( ומצד השני "ראשו מגיע השמימה."

זאת אומרת, שבשיעור שהוא מחשיב את "ראשו מגיע השמימה," אז הוא יכול להרגיש את שפלותה של "מוצב ארצה," ולהצטער על זה, מה שהוא נמצא בארציות. מה שאם כן אם אין לו מושג אמיתי ב"ראשו מגיע השמימה," אין לו במה להתפעל, בזה שהוא נמצא במצב של

ירידה.

נמצא, שהפירוש יהיה, שבשיעור שהוא עולה ל"ראשו מגיע השמימה," אז הוא יכול להעריך את שיעור שפלותו של הירידה. וזה הפירוש של מה שכתוב מקודם "עולים" ואח"כ "יורדים," מטעם, שאין אדם מרגיש שהוא נמצא במצב של ירידה, אלא בשיעור שהוא משער

את חשיבתו של השמימה.

וזהו "עולים" ואח"כ "יורדים," משום שהסולם, שהאדם צריך לעלות, בכדי למלאות את שליחותו, שנשלח לעוה"ז מטעם ה,' מתחיל ממדרגות "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע

השמימה." זאת אומרת, מתחילת השפלות, שהוא הרצון לקבל, מצד הטבע שלו, "וראשו,"

היינו בסוף הסולם הוא צריך להגיע השמימה, שהוא בחינת רק להשפיע, שזה נקרא "שמים,"

כי ארץ נקראת "מקבל" ושמים נקרא "משפיע."

ועוד יש לפרש "עולים ויורדים," שהאדם צריך לדעת, שבזמן שהוא מרגיש שנמצא בזמן ירידה, לדוגמא, שהאדם, בזמן שעוסק במסחר, או שעובד בבית חרושת, או סתם שהולך ברחוב וכדומה, פתאום הוא מתעורר משנתו, וראה את עצמו, שנמצא במצב ירידה, אז הוא צריך לדעת, שזה בא לו, היינו הידיעה הזאת, שהוא בשפלות, הוא מצד עליה. וזה נקרא

"עולים" מקודם ואח"כ "יורדים," כי אם לא היתה עליה בדרגה, מצד התעוררות מלמעלה, לא

היה בא לידי הרגשה זו, אלא קוראים אותו מלמעלה.

נמצא לפי הנ"ל, שכל עבודה שלנו היא בבחינת "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה."

זאת אומרת, יש להסולם של אדם שתי בחינות, שעם ב' בחינות הוא עולה בסולם החיים:

א( ש"הסולם מוצב ארצה," שהוא הרצון לקבל, מוצב אצלו בבחינת ארץ, שהיא בחינת

שפלות, שארץ נקרא מקבל בחינת נוקבא, שמקבלת מן השמים, ששמים נקרא בחינת זכר, בחינת משפיע. "וראשו מגיע השמימה," זאת אומרת, שבחינת השפעה, שנקרא שמים, היא

אצלו בחינת ראש, היינו דבר חשוב. ובשיעור הזה שבחינת השפעה נחשבת אצלו לראש,

בשיעור הזה ארץ, שהיא בחינת רצון לקבל, נחשבת אצלו לבחינת ארצה, היינו בחינת שפלות.

ב( ש"ארץ," היינו ארצה, נקרא אצלו ראש. ובחינת שמימה נקרא בחינת שפלות.

והנה "מלאכי אלקים" פירוש, מי שעושה חשבון, שהוא בא לעולם הזה בשליחות הבורא, לתקן תיקונים, אז הוא נקרא בחינת "מלאכי אלקים עולים ויורדים" בו, היינו שהם רואים את

סולם החיים, שהוא מוצב ארצה, שהרצון לקבל הוא בחינת שפלות.

"וראשו מגיע השמימה," היינו כנ"ל, שאצלו השמים, שהוא בחינת השפעה. זאת אומרת,

שהם מחכים לבוא לבחינת השפעה, משום שעיקר עבודתם הוא להשפיע נחת רוח להקב"ה. וזהו אצלם בחינת ראש. ובזמן שהם מקבלים רצון, שיוכלו להשפיע, זה נקרא אצלם בחינת התרוממות. ולזה הם מצפים. ובזמן שהם מונחים תחת שליטת ארצה, כנ"ל, אז מרגישים

בחינת שפלות. והם מצפים רק להשפיע להבורא.

בס"ד

רבי ברוך שלום הלוי אשלג זצוק"ל

בענין הוויכוח בין יעקב ללבן

מאמר ל,' תשמ"ה ספר בראשית

אנו רואים, בענין הוויכוח של יעקב ולבן, הם משונות מהוויכוח של יעקב עם עשו:

אצל יעקב ולבן כתוב )ויצא ל"א( "ויעל לבן ויאמר אל יעקב, הבנות בנותי, והבנים בני,

והצאן צאני, וכל אשר אתה רואה לי הוא."

ואצל יעקב עם עשו כתוב )וישלח ל"ג( "ויאמר עשו, יש לי רב, אחי, יהי לך אשר לך." ויש להבין, מדוע לבן היה טוען שהכל שלו, ועשו היה להיפך, שהוא אמר, "יהי לך אשר

."לך

ואאמו"ר זצ"ל תירץ באופן זה, כי ידוע, שיש בחינת אחיזה לקליפות, ויש בחינת יניקה לקליפות. ואמר, שאחיזה נקראת, שהקליפה אוחזת אותו ואינה נותנת לעשות איזה דבר

שבקדושה.

למשל, שאדם צריך לקום לפנות בוקר, ללכת לבית הכנסת לעסוק בתורה. אז באה הקליפה ואומרת לו, בשביל מה אתה מצער את עצמך, הלא אתה עייף, וקר בחוץ, וכדומה מטענת היצר, שלא כדאי לו לקום לעסוק בעבודה. והוא משיב לו, כמו שאתה אומר, אבל כדאי להתייגע בעוה"ז, בכדי לזכות לעוה"ב. אז היצר הרע משיב לו, זה שאתה חושב, שיהיה לך

עוה"ב תמורת היגיעה שלך בעוה"ז, זה יכול להיות אם האדם עוסק בתורה ומצות לשם שמים. אבל אני יודע, שכל מה שאתה עושה, הכל הוא שלא לשם שמים. אם כן למי אתה עובד, רק עבורי. במשל הזה יכולים להבין את דבריו. וזהו מה שהקליפה אוחזת אותו ואינה נותנת לו

לעסוק בתורה ומצות.

וזו היתה טענת לבן, "הבנות בנותי, וכל אשר אתה רואה לי הוא." זאת אומרת, שאתה עובד בשבילי ולא עבור לה.' אם כן, אין לך לקוות שיהיה לך עוה"ב. אם כן למה לך להטריח את עצמך בחינם. עם כח זה היא מחזיקה את האדם, ולא יכול לצאת מהשפעתה, ולעשות משהו אחר נגד רצונה. וזו היתה טענת לבן, כי חשב, עם הטענה הזאת, יהיה לו כח להתאחז

בו, ולא תהיה לו היכולת לעסוק בתו"מ.

ולאחר שהתגבר על טענת של לבן, ואמר, לא נכון, אלא אני כן עוסק לשם שמים, אלא אני

צריך להאמין, שאתה נשלחת אלי עם כל הטענות הצודקות, הוא רק כדי להדיחני מהקדושה,

ואני רוצה לעבוד את ה' בפשטות, ואין לך שום אחיזה בהתו"מ שלי, לכן אני מתגבר עליך,

ואני הולך לעסוק בתו"מ, ואין לך שום דריסת הרגל אלי בשום פנים ואופן.

אז באה הקליפה בצורה אחרת, וטוענת לנגדו, תראה, אם יש עוד אנשים כמוך, שיוכלו להתגבר על היצה"ר. תראה את השפלות של שאר אנשים, שאין להם שום כח התגברות. ואתה ברוך ה' גבר בגוברין, ואתה, בטח שלא כדאי שאתה תתחבר עמהם. ואז כל התעסקותו בתו"מ

נכנסת אל הקליפה, משום שהיא מכניסה אותו לתוך גאוה וכדומה.

אז צריך האדם להתגבר ולומר להקליפה, לא נכון, אני לא יותר טוב משאר אנשים, אלא כל מה שעסקתי בתו"מ לא היה לשם שמים, אלא הכל היה בשבילך. אם כן אני עכשיו במצב כמו שאמרו חז"ל, "הלומד תורה שלא לשמה, מוטב שנתהפכה שלייתו על פניו." אם כן עכשיו אני יותר גרוע משאר אנשים. וזו היתה טענתו של יעקב, באומרו לעשו, "קח את מנחתי," ואני רוצה להתחיל מחדש לעסוק בתורה ומצות, ועד עכשיו כאילו עדיין לא עשיתי שום דבר לשם

שמים.

אבל מה כתוב, "ויאמר עשו, יש לי רב אחי, יהי לך אשר לך." ולא רצה לקבל ממנו, עד

אחרי כמה עבודות ויגיעה רבה. אז, "ויקח ממנו," כמו שכתוב "ויפצר בו ויקח."

נמצא שכאן, היינו לאחר המעשה, התהפך הענין. טענת לבן, שאמר "וכל אשר אתה רואה לי הוא," היינו שהכל שייך להקליפה, טוען כאן יעקב, שיעקב שולח לו הכל בתור מנחה, היינו

שהוא אומר, שזהו רכוש הקליפה. ומה שיעקב היה טוען אצל לבן, היינו קודם המעשה כנ"ל, שיעקב היה טוען, שהכל שייך לקדושה ולא להקליפה, זה טוען עכשיו עשו, כמו שכתוב

"ויאמר יהי לך אשר לך."

על פסוק "והיה המחנה הנשאר לפלטה" פרש רש"י וזה לשונו, התקין עצמו לשלושה דברים: לדורון, לתפילה, ולמלחמה. זאת אומרת, שני דברים שייכים לעשו, שהוא דורון

ומלחמה. ודבר אחד הוא לה,' היינו תפילה.

הנה על דרך העבודה יש לפרש, שכל השלושה דברים הנ"ל כוונתו לה.' והוא על דרך שאמר אאמו"ר זצ"ל, על פסוק, "הנה מקום אתי ונצבת על הצור" )שמות ל"ג,( שמשה אמר לה,' "הראני את כבודך," על זה באה התשובה, "ויאמר ה,' הנה מקום אתי." ופירוש שאת"י

הוא ראשי תיבות אמונה, ת פלה, יגיעה.

ואמר, בכדי לזכות לכבוד ה,' צריכים להאמין בה' . ואח"כ צריכים להתפלל לה' , שיקרב

אותו אליו. ואח"כ צריכים לתת יגיעה, להכניע את יצרו, שירצה לבטל את עצמו לטובת ה.' ולאחר ג' פעולות אלו הוא זוכה לכבוד ה.' וזאת התשובה שה' נתן למשה, על מה שאמר משה

להקב"ה, "הראני את כבודך."

והנה על דרך זה יש לפרש מה שפרש רש"י, שהתקין עצמו לדורון, לתפילה, ולמלחמה. מלחמה היינו מלחמת היצר, תפילה, שה' יקרב אותו בכדי להגיע לשלמותו, למה שהוא צריך להגיע למדרגתו. לדורון היינו אמונה, כי מי שנותן אמון במי שהוא, זה נקרא נתינה, כמו שכתוב אצל אברהם, "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה" )בראשית ט"ו.( ופירש רש"י, הקב"ה

חשבה לאברם לזכות ולצדקה על האמונה, שהאמין בו.

נמצא לפי זה, שכל ג' הדברים, שהם לדורון, ולתפילה, ולמלחמה, הוא הכוונה, שבאלה ג'

הדברים הוא ינצח את עשו. וכל ג' הדברים הנ"ל הם בין אדם למקום. ואין צריכים לומר, שרק תפילה היא הכוונה בין אדם למקום, מה שאין כן דורון ומלחמה היא הכוונה על עשו. אלא הכל

הוא מיחס לה.'

אבל העיקר צריכים לדעת, מהו בחינת עשו, שצריכים לתקן אותה. והנה זה ידוע, כי נגד הקדושה יש לעומת זה קליפה. ובאופן כללי נקרא "קליפה עשו." אבל יש הרבה מדרגות בהקליפה. ולכל בחינה יש שם בפני עצמו. וגם להקדושה יש הרבה בחינות. ולכל בחינה יש

שם בפני עצמו.

ובאופן כללי נקראת הקדושה בשם ספירות, ופרצופים, ועולמות. ובאופן כללי נקראת קדושה, הבחינה שהיא בעל מנת להשפיע. וטומאה נקראת בעל מנת לקבל, שהיא בחינת אהבה

עצמית.

וכשאדם מקיים תורה ומצות, בכדי לקבל תמורת זה עוה"ז או עולם הבא, שתי בחינות אלו

נקראות "שלא לשמה." ורק מי שמקיים תורה ומצות מטעם "בגין דאיהו רב שליט," שפירושו,

מטעם גדלותו וחשיבותו של ה,' זה נקרא "לשמה" )עיין בזהר ובהסולם דף קפ"ד אות ק"צ,(

וזה נקרא בעל מנת להשפיע ולא לקבל שום תמורה עבור עבודתו. זה נקרא עבודה טהורה.

והעבודה בעל מנת להשפיע יכולה להיות רק לפי ערך שהוא מחשיב את המקבל עבודתו.

אז יש לו חומרי דלק. מה שאם כן אם אין ביכולתו להגדיל את חשיבותו בשביל מי הוא עובד, אז אין לו כח לעבודה. כי זה אנו רואים שיש בטבע, שהקטן מתבטל לגבי הגדול, כנר בפני

אבוקה. אלא כל העבודה הגדולה היא להגדיל את המקבל עבודה, היינו, שיכיר את חשיבותו. ואם אין לו במה להחשיב אותו בתוך הדעת, אז עבודה שלנו היא כנ"ל, כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שפירש על הפסוק "הנה מקום אתי," שאלף של אתי מרומז על בחינת אמונה למעלה

מהדעת.

נמצא, שעיקר עבודתו של אדם הוא לעבוד למעלה מהדעת, שיחשיב את ה.' כי באופן כללי הוא, המצב של כל הנבראים, מרגישים את הקדושה בבחינת שכינתא הוא בעפרא. לכן מובא

בכל הספרים, שכל אדם צריך לכוון, לפני התעסקותו בתורה ומצות, לאקמא שכינתא מעפרא.

כי על עבודה, שהקטן יבטל את עצמו לפני הגדול, אין מה לעבוד על זה, כי זהו נטבע בהטבע, שקטן מתבטל לגבי גדול. אלא כל עבודתו של אדם הוא, רק לעבוד שיכיר את גדלותו

וחשיבותו של ה.'

ולמעשה על הכל אדם מבין, שכדאי לעבוד, היינו שמרגיש שחסר לו, חוץ מעל גדלות וחשיבות של הבורא. על זה לא מבינים, שרק זה חסר לנו. ואפשר לפרש זה על הפסוק

"הצדיק אבד ואין איש שם על לב." הבורא נקרא "צדיק," כמו שכתוב "ה' הוא הצדיק." אבד

את חשיבותו, ואין איש שם על לב, שצריכים לעבוד בכדי להשיג את חשיבותו.

כי בזמן שהאדם הוא מרגיש את עצמו קצת בהתרוממות, אז הוא מבין שכדאי לעבוד רק על רוחניות. וצריכים לומר, הטעם הוא, משום שמרגיש את חשיבותה של רוחניות בשיעור

שכדאי להתייגע על רוחניות ולא על גשמיות, משום שהגשמיות אבד ערכה אז אצלו,

והרוחניות עלה אז ערכה.

לכן הוא מחליט אז, שרק על קדושה כדאי להתייגע, ולא על גשמיות. נמצא לפי זה, כל

עליות וירידות הן לא על האדם, אלא על הקדושה, דהיינו לפעמים עלה הערך של הקדושה, זאת אומרת, שנעשה אצלו יותר חשוב, ולפעמים ירד השער של הקדושה, בשפל המצב, שלא

כדאי אפילו לחשוב עליה.

ובענין שהקטן מתבטל לגבי הגדול, אנו מצינו שמובא )וילקוט חדש ופר"א( כי לאחר שהבורא הגדיל את שמעו של אברהם, כי ראו כולם את גדלותו של אברהם, העניק פרעה לשרי נערה, שהיתה בתו, כדי שתהיה לשפחה בבית אברהם. הגם ששפחה היא מדרגה פחותה מאוד, כי לעבד ולשפחה לא היה אז שום זכיות של אדם, וכמו בהמות נדמו אז, מכל מקום נתן

את בתו להיות שפחה לשרי, והיה מפייס אותה ואומר •ו, בתי, מוטב לך להיות שפחה בבית •

אברם הברוך, ולא להיות מטרונה בביתי•.

וההבדל בין אדם עובד בעבודת הקודש מטעם שכר, או מטעם שהוא רוצה לשמש את המלך •

מטעם חשיבותו וגדלותו, הוא, שאם אדם עובד בגשמיות בכדי להשיג שכר גשמי, אנו רואים, שאם יש לאדם איזו עצה, שיוכל לקבל שכר ולא צריך לעבוד כל כך שעות, בטח שאם יש לו מי שיתן מציאות כזאת, הוא תיכף בוחר לו את הדרך הזו. כי אדם אוהב את המנוחה, והוא

מוותר על תענוג המנוחה, בכדי שיקבל שכר.

אי לזאת, אם מצא מי שימציא לו אופן שלא יצטרך לתת יגיעה, זה הוא אצלו דבר מאושר. • מה שאין כן אם הוא עובד מטעם חשיבותו של המלך, והתענוג שלו הוא מטעם שיש לו זכיה גדולה, בזה שהוא משמש את המלך, לא שייך לומר אז, שיש מציאות, שלא יעבוד ויהיה לו שכר, כי ••השכר שלו הוא עבודת המלך.•• וזה הסימן מובהק שאדם יראה את האמת, מהי

מטרתו של עבודה שלו, אם מטעם שכר או מטעם גדלות הבורא.

בס"ד

רביברוך שלום הלוי אשלג זצוק"ל

וישב יעקב בארץ מגורי אביו
מאמר ל"א, תשמ"ה ספר בראשית

"וישב יעקב בארץ מגורי אביו, בארץ כנען." בזהר )וישב דף ד' אות י"א ובהסולם( "רבי חייא פתח ואמר, רבות רעות צדיק ומכולם יצילנו ה.' אבל צדיק ההוא, שהוא ירא את רבונו, כמה רעות הוא סובל בעוה"ז, כדי שלא יאמין ולא ישתתף עם יצר הרע. והקב"ה

מצילו מכולם. זהו שכתוב, רבות רעות צדיק ומכולם יצילנו ה.' רבות לצדיק, לא כתוב, אלא, רבות רעות צדיק, שזה יורה, שפירושו הוא, שהסובל רבות רעות הוא צדיק, משום שהקב"ה חפץ בו, כי הרעות שסובל, מרחיקות אותו מן יצר הרע, כנ"ל. ומשום זה הקב"ה

חפץ באדם ההוא, ומציל אותו מכולם."

ויש להבין דבריו:

א( שמשמע מכאן, מי שסובל "רעות רבות," הוא צדיק. ומי שאינו סובל "רעות רבות,"

אינו צדיק.

ב( מדוע אם הוא רוצה שלא ישתתף עמו יצר הרע, מוכרח לסבול "רעות רבות." ג( הלשון "ומשום זה הקב"ה חפץ באדם ההוא, ומציל אותו מכולם." ולאדם אחר

משמע שאין הקב"ה חס ושלום אינו מצילו, היתכן.

ד( ויותר קשה, שמצד אחד אומר, כי הרעות שסובל מרחיקות אותו מן יצר הרע. ומצד

השני הוא אומר, שהקב"ה מציל אותו מכולם, היינו שמציל אותו מן "רעות רבות." אם כן, הוא יחזור ויקרב את עצמו ליצר הרע, כיון שנתבטלה הסיבה, שהיתה מרחקה אותו מן יצר

הרע.

ויש לפרש דבריו, הנה מאמר, בערך זה מצאוני )קידושין ל' ע"ב( "ואמר ר' שמעון בן לוי, יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ומבקש להמיתו, שנאמר, צפה רשע לצדיק ומבקש

להמיתו. ואלמלא הקב"ה עוזרו, אין יכול לו, שנאמר, אלקים לא יעזבנו בידו."

הנה במסכת סוכה )דף נ"ב( יש גם מאמר כעין זה: "שבע שמות יש לו ליצר הרע, שלמה קראו שונא, שנאמר )משלי כ"ה,( אם רעב שונאך האכילהו לחם, ואם צמא השקהו מים, כי

גחלים אתה חותה על ראשו וה' ישלם לך, אל תקרי ישלים לך אלא ישלימנו לך." ופירש רש"י, "אם רעב יצרך ותאב לעבירה, האכילהו לחם? הטריחהו במלחמתה של

תורה, דכתיב )משלי ט(' לכו לחמי בלחמו, השקהו מים תורה, דכתיב בה )ישעיה נ"ה( הוי כל צמא לכו למים. ישלימנו לך. שיהא שלם יצרך עמך ואהבך, ולא ישיאך לחטוא, ולאבד

מן העולם."

ולהבין את כל הנ"ל, צריכים לדעת, כי עיקרו של יצר הרע הוא, זה שנקרא עיקר הבריאה, שהקב"ה ברא יש מאין, שהוא הרצון לקבל, שהוא דבר חדש, שלא היה מטרם

שבראה, כידוע )עיין בהקדמות.( וכל עבודת האדם היא, רק לעבוד להפוך מהטבע שלו, היינו שיהיה כל רצונו אך להשפיע. והיות שזה הוא נגד הטבע שלו, כי מצד הטבע הוא צריך

לדאוג רק לצורך אהבה עצמית, ואין לו שום חשק לעבוד לטובת הזולת.

והגם שאנו רואים, שלפעמים אדם כן עובד לטובת הזולת, זה יכול רק באם הוא רואה שיקבל תמורה עבור עבודתו, שהרצון לקבל יהיה שבע רצון מזה, זאת אומרת, שהתמורה

תספק את אהבה עצמית שלו, אחרת אין באפשרותו לצאת מהכלי קבלה מצד דרך הטבע.

אבל שיהיה האדם ביכולת לעשות מעשים בעמ"נ להשפיע, ולא לקבל שום תמורה, זה אינו מדרך הטבע. והגם שאנו רואים, שיש אנשים, שהולכים להיות מתאבדים לטובת המולדת, ולא רוצים שום תמורה. והוא מטעם, שאם המולדת היא חשובה לו מאוד, וזו

החשיבות היא גם כן מצד הטבע, כמו שאמרו חז"ל "כי חן המקום על יושביה." ובטח שיש

הבחן במידת החן, כי לא לכולם יש אותו החן. ולכן יש הרבה מתנדבים שהולכים לצבא,

מטעם חשיבות המולדת. אבל מטעם שהם חושבים, שזוהי לא כל כך סכנה גדולה, שתלויים בזה כל החיים. כי אני רואה, שחוזרים הרבה אנשים מהמלחמה, בריאים

ושלמים.

ואם יש לפעמים סכנת מוות ודאי, על זה כבר אינם מוכנים ללכת למוות בטוח, אלא יחידי סגולה, שהמולדת חשובה להם. וגם בזה מעורב כח תמורה, שהוא חושב, שאחר מיתתו כולם ידעו שהוא איש עם כח מסירות נפש לטובת הכלל, ושהוא היה איש מרום

מעם, שהיה דואג לטובת הכלל.

אבל בעבודת ה,' שהאדם ההולך בדרך האמת, הוא מוכרח לעבוד בהצנע לכת, מטעם

הנ"ל, היינו שלא תהיה אחיזה להחיצוניים. זאת אומרת, בעבודת ה' לא תהיה לו אחיזה, שהוא עובד עבור חיצוניים, דהיינו, שאנשים, שהם חוץ ממנו, יודעים מעבודתו, אז הוא עובד עבודתו של מסירת נפש, שאנשים מבחוץ יאמרו, שהוא היה איש מרום מעם. וזה נותן לו גם כן סיוע, שתהיה לו היכולת לעבוד בלי תמורה, בכדי שאנשים מבחוץ יגידו, שהוא היה עובד ה' בלתי ה' לבדו. והקב"ה נתן כח הזה להנבראים, מטעם "מתוך שלא לשמה יבוא לשמה." ולא יהיה לו שום סיוע מבחוץ, זה הוא יכול להגיע, אם היה לו מקודם שלא

לשמה, אבל לא להישאר בהשלא לשמה חלילה.

וזהו מה שאמרו חז"ל )סוכה מ"ה( "כל המשתתף שם שמים ודבר אחר, נעקר מן העולם, שנאמר, בלתי ה' לבדו," שפירושו הוא, "בלתי ה' לבדו," היינו, שלא תהיה שם שום

התערבות של אהבה עצמית כלל, כי אם בלתי ה' לבדו, שזוהי המשמעות הלשון בלתי.

אבל מכל מקום יש כאן להבין ענין מקורי. שיש להבחין, בין שאדם נותן את מסירת נפש, בכדי להשיג איזה דבר, אפילו שהוא מקבל התמורה עבור הכלל, שזה הוא ודאי דבר גדול, כיון שהתמורה שהוא מקבל, אם זה לא עבור אהבה עצמית, אלא מטעם אהבת הזולת, היות שאוהב את הזולת, ובשבילם הוא מוסר את עצמו למוות, כדי לעשות טובה

להכל.

אבל בטח אם היתה לו איזו עצה, שיוכל להשיג אותו דבר, לא על ידי מסירות נפש, בטח שהיה בוחר את הדבר השני. כי עיקר אצלו הוא לקבל איזו תמורה עבור הכלל, ולא

העבודה היא המטרה, אלא הנחת רוח שיכול לעשות להמולדת, הוא שנותן לו כח לעבוד.

לכן אין הוא מסתכל על האמצעים, איך להשיג את הדבר להמולדת. ואם הוא רואה, שדוקא שע"י זה שהוא ימסור את נפשו עבור המולדת, )הוא יכול לעשות להמולדת נחת

רוח,( הוא גם כן מוכן לזה.

מה שאם כן באהבת ה,' שאנו אומרים, שהאדם צריך לעבוד "בלתי ה' לבדו," שהכוונה "בלי שום תמורה," הכוונה היא, שהוא מוכן למסירת נפש בלי שום תמורה, בלי שתיוולד

מזה איזו מציאות של תמורה מהמסירות נפש שלו. אלא זהו העצם, שזוהי המטרה שלו, שהוא רוצה לבטל את עצמותו לה,' היינו )לבטל את( הרצון לקבל שלו, שזהו מציאות נברא, את זה הוא רוצה לבטל לה.' נמצא, שזוהי המטרה שלו. זאת אומרת, המטרה שלו

היא למסור נפשו לה.'

מה שאם כן בגשמיות לגבי אהבת הזולת, הגם שזו היא מדרגה גדולה, ואין כל האנשים מסוגלים לעבוד בשביל טובת הכלל, אבל מכל מקום המסירות נפש היא רק אמצעי ולא מטרה. ויותר היה שבע רצון, אם הוא היה יכול לעשות ולהציל את הכלל בלי מסירות נפש

שלו.

ונשאל לכל אלו המתנדבים ללכת לטובת המולדת למלחמה, ומי שהוא היה יכול לתת להם עצות, להציל את המולדת בלי שימסרו את נפשם, בודאי היו שמחים. אבל באין ברירה, הם מוכנים ללכת עבור הכלל, כדי שהכלל יקבל את התמורה. והוא נותן את כל האמצעים, הגם שזה הוא כח גדול, אבל אין זה שום שייכות למסירות נפש לה,' ששם המסירות נפש היא המטרה, ומה שייוולד אחר זה, הוא לא מטרתו, שלא על זה היתה

כוונתו. לכן מסירות נפש ברוחניות, אין לה שום ערך לגבי מסירות של הגשמיים. כי אצל

הגשמיים, המסירות נפש היא האמצעי, ולא מטרה. מה שאם כן ברוחניות הוא להיפוך,

שמסירות נפש היא המטרה.

ובזה נבין את ענין "מקבל בעל מנת להשפיע." היות שכל מטרתו של האדם היא רק להשפיע להבורא, כי זה הוא ענין השתוות הצורה "מה הוא רחום אף אתה רחום." וכשהוא

מגיע לידי מדרגת מסירות נפש לה,' מטעם שהוא רוצה לבטל את עצמו, בכדי להנאות לה,' אז הוא רואה את מטרת ה,' שהיתה במחשבת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו. אז הוא

רוצה לקבל את הטוב והעונג, מה שהיה במטרת הבריאה להטיב לנבראיו.

וזה נקרא "מקבל על מנת להשפיע." אחרת יכול להיות, שהוא רוצה לקבל את הטוב

והעונג, לכן הוא משפיע הכל, בכדי שיכול לקבל. והוא על דרך "משפיע בעל מנת לקבל." מה שאם כן אם מטרתו היא להשפיע, ואין לו שום רצון לקבל לתועלת עצמו שום דבר, כי

"בלתי ה' לבדו," אז הוא יכול להגיע למקבל בעמ"נ להשפיע.

ובענין מסירות נפש, שמעתי מאאמו"ר זצ"ל, האדם צריך לצייר לעצמו את ענין מסירות נפש, כמו שמצאנו אצל רבי עקיבא )ברכות ס"א ע"ב,( שאמר לתלמידיו, כל ימי הייתי מצטער על הפסוק הזה "בכל נפשך, אפילו הוא נוטל את נפשך. אמרתי, מתי יבוא לידי

ואקיימנו. ועכשיו, שבא לידי, לא אקיימנה."

ובודאי אחר רצון להשפיע כזה, כשאדם אומר, שהוא רוצה לקבל טוב ועונג, מטעם

שזוהי מטרת הבריאה, בטח שאין כוונתו )אלא( רק להיות מקבל בעל מנת להשפיע לה.'

ובזה נבין את הד' שאלות הנ"ל: שאלה א:' שמשמע מדברי הזהר, שרק מי שסובל "רעות רבות" הוא צדיק. ומי שאינו

סובל רעות, אינו יכול להיות צדיק. היתכן. והענין הוא כנ"ל, שענין רעות הכוונה על יצה"ר. זאת אומרת, שדווקא מי שמרגיש את היצה"ר, שגורם לו רעות רבות, בזה שהוא לא נותן לו להתקרב לה,' הוא נקרא "צדיק." מה שאם כן אם האדם לא מרגיש, איך שהוא מרחק אותו מה' ולא מרגיש אותו, שעושה לו רעות בזה, הוא לא נבחן לצדיק, כי עוד לא הגיע

להכרת הרע, היינו שיכאב לו את זה.

שאלה ב:' מדוע אם הוא רוצה, שלא ישתתף עמו יצה"ר, מוכרח לסבול "רעות רבות," שמשמע, שאין עצה אחרת, רק שמוכרח לסבול רעות. ולפי הנ"ל זה פשוט מאוד, שהכוונה של רעות היא על היצה"ר. ואם לא מרגיש, שהיצה"ר עושה לו רעות רבות, הוא לא נחשב אצלו ליצה"ר, שלא ירצה להשתתף עמו, אלא שנחשב בעיניו ליצר טוב, היינו שמביא לו רק טובות, ומדוע לא ישתתף עמו. מה שאם כן אם הוא רואה את הרעות, מה שיצה"ר גורם

לו, אז הוא לא משתתף עמו.

שאלה ג:' שהסובל "רעות רבות," אומר הזהר, שהקב"ה חפץ באדם הזה. משמע, שמי שאינו סובל רעות, אין הקב"ה חפץ בו, היתכן. אלא התשובה היא כנ"ל, שאם האדם מרגיש את היצה"ר, שעושה לו רעות רבות, והאדם צועק לה,' שיעזור לו, באדם הזה

הקב"ה חפץ. מה שאם כן, כשאינו מרגיש שהיצה"ר עושה לו רעות, אין הקב"ה חפץ בו, כי

אין לו שום כלי, היינו רצון שה' יציל אותו.

שאלה ד:' אם ה' מציל אותו מרעות, אם כן שוב הוא יתחבר עם היצה"ר.

תשובה, ההצלה שבאה מה,' היא ענין אחר, מהצלה שנוהג בגשמיות. כי ענין הרע, שנוהג

בזמן האחוריים, שהוא זמן ההסתרת פנים, שאז הוא רואה שיש לו הסתר. כי ידוע,

שהקטן מתבטל נגד הגדול. ובטח כאן, בעבודת ה,' האדם צריך להיבטל נגד ה,' "כנר בפני אבוקה." והגוף שלו, הוא רואה, שאינו מתבטל. וקשה לו להכניעו ולקבל על עצמו את

האמונה למעלה מדעת. אז הוא רואה, שהגוף עושה לו רעות, בזה שלא רוצה לקבל עליו את

עול מלכות שמים, שע"י זה הוא מתרחק מכל הרוחניות.

נמצא, במקום שהאדם צריך להאמין, שה' ברא את העולם בבחינת טוב ומטיב, והרע

שבגופו מרחק אותו מכל הטוב. דהיינו, כשבא ללמוד תורה, הוא לא מוציא בה שום טעם.

וכמו כן, כשבא לעשות איזה מצוה, אינו מרגיש בזה שום טעם, משום שהיצה"ר שבגופו, בכח שלא נותן להאמין באמונת ה' למעלה מהדעת, בזה הוא מוציא לו כל טעם, שבכל דבר

שהוא מתחיל לגשת לאיזה דבר רוחני, הוא מרגיש, שהכל יבש בלי שום לחלוחית של חיים. והיות שהאדם התחיל את עבודתו, שאמרו לו, והוא מאמין בזה שאמרו לו, שהתורה היא תורת חיים, כמו שכתוב "כי הם חייכם ואורך ימיכם" וכמו שכתוב )תהילים י"ט(

"הנחמדים מזהב ומפז רב, ומתוקים מדבש ונופת צופים."

וכשהאדם מתבונן בזה, והוא רואה, שהכל אשם הוא היצה"ר, ומרגיש בטוב את הרע, מה שהוא גורם לו, אז הוא מרגיש על עצמו את מה שכתוב )תהילים ל"ד( "רבות רעות צדיק" על עצמו, היינו עליו נאמר הפסוק הזה. אז הוא מסתכל, מה שהפסוק אומר הלאה "ומכולם יצילנו ה."' אז הוא מתחיל לצעוק לה,' שיעזור לו, כי כל, מה שעלה על מחשבתו לעשות, כבר עשה, ולא מועיל לו שום דבר, וכבר הוא חושב, שעליו נאמר "כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך, עשה." ואז בא הזמן של הצלה, הצלה שה' מציל אותו מיצה"ר, עד כדי

כך, שמהיום והלאה כבר היצה"ר נכנע אליו, ולא יכול להסיתו לשום דבר עבירה.

ועיין בהקדמה לתע"ס )אות נ"ד( וזה לשונו, "אמנם אחר שרואה השי"ת, שהאדם השלים מידת יגיעתו, וגמר כל מה שהיה עליו לעשות, בכח בחירתו והתחזקותו באמונת השי"ת, אז עוזר לו השי"ת, וזוכה להשגת השגחה גלויה, דהיינו לגילוי פנים, ואז זוכה לתשובה שלימה, שפירושה, ששב ומתדבק בהשי"ת בכל לב נפש ומאוד, כמו שנמשך

מאליו, מצד ההשגה של ההשגחה הגלויה."

ועיין שם )באות נ"ו( וזה לשונו, "היכי דמי תשובה, עד שיעיד עליו יודע תעלומות, שלא ישוב לכסלו עוד." וזה שכתוב, "היכי דמי תשובה," כלומר, מתי יהיה אדם בטוח, שזכה לתשובה שלימה. ועל כן נתנו לו אות ברור, דהיינו, "עד שיעיד עליו יודע תעלומות, שלא ישוב לכסלו עוד." כלומר, שזכה לגילוי פנים, שאז ישועתו יתברך עצמו מעידה עליו, שלא

ישוב לכסלו עוד.

ובזה תתורץ השאלה הד,' אם הקב"ה מציל אותו מהיצה"ר, שלא יעשה לו רעות. ואומר הזה"ק, שענין הרעות, שהצדיק סובל, הוא בכדי שלא ישתתף עמו. נמצא, אם ה' מציל אותו, ורואה שלא יעשה לו רעות, אם כן שוב ישתתף עמו היצה"ר, כיון שכל הסיבה שהיצה"ר עושה לו רעות, היא בכדי שלא ישתתף עמו. וכיון שבטלה הסיבה, הרי חוזר

למצב הקודם. אבל לפי מה שפירשנו, שהצלת ה' הוא ענין גילוי פנים, עד שה' מעיד, שלא יחטא. והרעות, שהצדיק סובל, הם בכדי שיהיה לו מקום לבקש מה,' כנ"ל, "אם אין

אחוריים אין גלוי פנים." נמצא, שבזמן שיש גילוי פנים ה,' אז הכל כסדרן.

בס"ד

רבי ברוך שלום הלוי אשלג זצוק"ל

"מעוז צור ישועתי"
מאמר ל"ב, תשמ"ה

בשיר של חנוכה אנו אומרים "מעוז צור ישועתי, לך נאה לשבח, תיכון בית תפילתי,
ושם תודה נזבח." השיר מתחיל בדברי שבח, כמו שכתוב "לך נאה לשבח." ואח"כ
מתחיל בדברי תפילה, כמו שכתוב "תיכון בית תפלתי." ואח"כ שוב בדברי תודה ושבח,
כמו שכתוב "ושם תודה נזבח."
נמצא, שיש כאן ג' דברים, בדומה לסדר התפילה:
א( הג' ראשונות של שמונה עשרה הן שבח והודאה,
ב( והג' אמצעיות הן של בקשות,
ג( והג' אחרונות הן שוב של שבח והודאה.
הנה אנו מתחילים בהווה, כמו שכתוב "לך נאה לשבח." היינו אנו מודים ומשבחים
אותך על הטובות שקבלנו ממך. וזה הוא כמו שאמרו חז"ל "לעולם יסדר אדם שבחו של
הקב"ה ואח"כ יתפלל" )ברכות ל"ב.(
והטעם הוא, כי מי שמאמין שהקב"ה הוא רחום וחנון, ויש לו רצון להטיב לבריות, אז
יש מקום לתפילה. לכן מוכרחים מקודם לסדר שבחו של הקב"ה. זאת אומרת, שהאדם
בעצמו צריך לסדר שבחו של מקום. אין הכוונה שהקב"ה יראה, שהאדם משבח אותו. כי
אין הקב"ה נצרך לבריות. אלא שהאדם בעצמו הוא יראה את שבחו של הקב"ה. ואח"כ
הוא יכול לבקש ממנו, שיעזור גם לו, כיון שמדרכו להטיב לנבראיו.
לכן, לאחר שאמר "לך נאה לשבח," באה אז התפלה, שאומרים "תיכון בית תפלתי."
ומהו "בית תפלתי." פירושו הוא, כמו שכתוב "והביאותים אל הר קדשי, ושמחתים בבית
תפלתי." "הר קדשי," הר מלשון הרהורים. היינו, שיביא להם מחשבות של קדושה, שכל
ההרהורים שלהם יהיו רק מקדושה.
"ושמחתים בבית תפלתי," זהו לבו של אדם, שיהיה שם מקום להשראת השכינה. כי
השכינה נקראת "תפלה," כידוע שמלכות נקראת "תפלה," כמו שכתוב "ואני תפלה."
ולאחר ש"תיכון בית תפלתי," אח"כ "ושם תודה נזבח." נמצא, שמקודם הוא שבח,
ואח"כ תפלה, ואח"כ עוד הפעם תודה ושבח, כדוגמת סדר התפלה, שבסוף גומרים עם
שבח והודיה.
אבל מה האדם יכול לעשות, שהוא רוצה להתחיל בשבח ולבו סגור, ומרגיש מלא
חסרונות, ואינו יכול לפתוח את פיו לומר שיר ושבחה. אז העצה היא ללכת למעלה
מהדעת, ולומר, שהכל "חסדים מכוסים." היינו שיאמר, שהכל הוא חסד, רק שמכוסה
ממנו, מסיבת שהוא עוד לא מוכשר לראות את הטוב והעונג, מה שהבורא הכין
לבריותיו.

ולאחר שסידר את שבחו של מקום, היינו שהוא מאמין למעלה מהדעת, שהכל הוא
טוב וחסד, אז הוא צריך להתפלל, שה' יתקן את לבו, שיהיה "בית תפלתי," שפירושו,
שיתגלה שם החסדי ה,' שזה נקרא "חסדים מגולים." ואז "ושם תודה נזבח." זאת
אומרת, שיתן תודה על מה שזכה לזבוח את הכלי קבלה. וזה נקרא "ושם תודה, נזבח,"
היינו על מה שזכה לזבוח את הרצון לקבל שלו, ובמקומה בא רצון להשפיע, שזה נקרא
"מקום המקדש."
אבל העיקר הוא, שהאדם צריך ראשית כל, שיהיה לו רצון לזבח את הרצון לקבל.
והיות שהרצון לקבל הוא כל עיקרו של הנברא, לכן הנברא אוהב אותו, וקשה לו מאוד,
שיבין שצריכים לבטלו, אחרת אי אפשר לזכות לשום דבר רוחני. והנה בגשמיות אנו
רואים, שיש לאדם רצון וחסרון, מה שנוגע לו, הבאה מצד פנימיות גופו. ויש רצון, שאדם
רוכש אותו מצד חיצוניותו, היינו מבחינתו עצמו. זאת אומרת, אם לא היו אנשים מבחוץ,
שיולידו לו את החסרון הזה, אז האדם לא היה אף פעם מרגיש, שחסר לו זה. רק אנשים
מבחוץ הם מולידים לו את החסרון הזה.
למשל אדם מצד עצמו, אפילו שאין בסביבתו אנשים אחרים, יש לו מצד עצמו חסרון
לאכילה, ושתיה, ושינה, וכדומה. אבל אם יש אנשים בסביבתו, אז יש ענין של בושה, מה
שאחרים מחייבים אותו. הוא מוכרח לאכול ולשתות, מה שאנשים מבחוץ מחייבים אותו.
וכן ענין זה ניכר בעיקר בהלבשה, שאדם בבית הוא הולך מלובש במה שנח לו. מה שאם
כן כשהולך בין אנשים, הוא מוכרח ללכת מלובש כפי שאחרים מבינים. ואין לו בחירה,
מטעם שענין בושה מחייב אותו ללכת לפי טעמם.
כן אותו ענין ברוחניות. יש לאדם רצון פנימי לרוחניות מצד עצמו. זאת אומרת, אפילו
כשהוא יהיה יחידי, ואין לו שום אנשים מבחוץ, שיתפעל מהם, לקבל מהם איזה רצון,
אלא מצד עצמו קבל התעוררות וחושק להיות עובד ה.' אבל הרצון שיש לו מצד עצמו,
בטח שהוא לא כל כך גדול, שלא יצטרך להגדיל את הרצון הזה, שיכול לפעול עמו, בכדי
להשיג את המטרה הרוחנית. אי לזאת יש עצה, כמו בגשמיות, היינו להגדיל את הרצון
הזה על ידי אנשים שמבחוץ, שהם מחייבים אותו ללכת לפי טעמם ורוחם.
וזהו ע"י זה שהוא מתחבר לאנשים, שהוא רואה, שיש גם להם צורך לרוחניות. והרצון
שיש לאלו אנשים שמבחוץ, הם מולידים לו גם רצון, שע"י זה הוא מקבל רצון גדול
לרוחניות. זאת אומרת, חוץ מהרצון שיש לו מפנימיותו עצמו, הוא מקבל רצון על
רוחניות, מה שהם מולידים לו. ואז הוא משיג רצון גדול, שיוכל לבוא להמטרה.
וזה ענין של אהבת חברים, שכל אחד מהחברה, חוץ מזה שיש לו רצון מצד עצמו,
הוא רוכש רצון מהחברים. וזה הוא נכס גדול, שאי אפשר להשיג, רק ע"י אהבת חברים.
אבל מאוד צריכים להיזהר, שלא לכנס לחברים, שאין להם רצון לבדוק את עצמם, את
היסוד של עבודה שלהם, אם הבסיס הוא להשפיע או לקבל. וכן לראות, אם הם עושים
מעשים, בכדי להגיע לדרך האמת, שהיא הדרך רק להשפיע.
כי רק בקבוצה כזאת מסוגלים להכניס לתוך החברים רצון להשפיע. זאת אומרת,
שכל אחד מקבל בחינת חסרון מהחברים, היינו שחסר לו את הכח דלהשפיע. ובכל
מקום שהוא הולך, הוא מחפש בשבע עינים, אולי ימצא באיזה מקום, מי שיכול לתת לו

את הכח דלהשפיע. לכן כשבא לאיזו קבוצה, שכולם צמאים לכח דלהשפיע, אז כולם
מקבלים אחד מהשני את הכח הזה. וזה נקרא, שמקבל כח מבחוץ, בנוסף על כח הקטן
שלו מצד פנימיות עצמותו.
וכנגד זה יש כח מבחוץ, שאסור לקבל ממנו שום סיוע, אף על פי שהכח הזה, שהוא
יכול לקבל מבחוץ, יתן לו חומרי דלק לעבודה. ועל הכח הזה צריכים מאד להיזהר, שלא
לקבלו. וצריכים שמירה יתירה, מטעם שהגוף נוטה דוקא לקבל כח לעבודה מאנשים
מבחוץ. והוא בא לאדם, כשהוא שומע, כשאומרים עליו, למשל, שהוא איש בעל מדות,
או תלמיד חכם, או איש בעל יראת שמים. או שאומרים עליו, שהוא איש מבקש את
האמת. ובזמן שהאדם שומע אלו הדברים, אז הדברים האלו, שהוא שומע, שמחשיבים
את עבודתו, זה נותן לו כח לעבודה, היות שמקבל כבוד עבור עבודתו.
ואז הוא לא צריך לבחינת אמונה למעלה מהדעת ולכח השפעה, שה' יעזור לו, שזה
יהיה החומרי דלק שלו. אלא הוא מקבל חומרי דלק מהחיצונים. היינו, החיצונים מחייבים
אותו לעסוק בתורה ומצות. וזה ענין של הצנע לכת, שאחד מהטעמים הוא, בכדי שלא
תהיה יניקה להחיצונים. לכן האדם צריך ללכת בהצנע לכת, כמו שכתוב "והצנע לכת
עם ה' אלקיך."
כי "החיצונים" פירושו אנשים, שהם מחוץ ממנו. הם יונקים מעבודתו, בזה, שאח"כ,
היינו לאחר שהוא שומע שמכבדים אותו, כבר הוא לומד עבור החיצונים ולא בשביל ה.'
כי הוא כבר לא נצרך, שה' יקרב אותו לעבודתו. כי עכשיו הוא בעל עבודה, מטעם
שאנשים מבחוץ נותנים לו חומרי דלק, שילמד ויעבוד בשבילם, היינו בשביל, שהם
מחייבים אותו שיעבוד. ולא ה' מחייב אותו, שיעבוד בשבילו. אלא אחרים מחייבים אותו
לעבוד בשבילם. היינו, בכדי שהם יתנו לו כבוד, וכדומה.
ונמצא, שזה דומה, שהוא עובד בשביל אל זר . זאת אומרת, שהם מצווים אותו לעבוד
עם תמורת הכבוד וכדומה, שהם יתנו לו תמורת זה, שהוא יעסוק בתורה ומצות. פירוש
הדבר, במקרה שהם לא ידעו מעבודתו, והוא לא רואה, שיש מי שהוא רואה ועוסק
בתורה, אז אין לו מי שיחייב אותו עבודה. וזה נקרא "אחיזת החיצונים." ומשום זה האדם
צריך לעבוד בהצנע לכת.
אולם בזה שהוא עובד בהצנע לכת, עוד לא מספיק. הגם שזה נכון, שעכשיו רק
הבורא הוא המחייב אותו לעבוד עבודת הקודש. אבל צריך להיות עוד דבר, היינו שהאדם
צריך לעבוד שלא בעל מנת לקבל פרס. וזהו ענין אחר לגמרי, מטעם שזהו נגד הטבע
שלנו. כי האדם נברא בטבע, הנקרא "רצון לקבל." והוא צריך עכשיו לעבוד רק בעבודה
דלהשפיע, ולא לקבל לעצמו כלום.
ולזה צריכים לחפש חברה , שכל אחד מהם הוא בדעה כזאת, שצריכים לעבוד
להשפיע. וכח הזה הוא כח קטן אצל אדם. לכן הוא צריך לחפש אנשים, שגם הם
מחפשים כוחות כאלו. וע"י התחברותם יחד, אז כל אחד יכול לקבל כח מהשני, שרק זה
חסר לו. וה' ישלח עזרה ממרום, שנוכל ללכת בדרך של השפעה.

בס"ד
רבי ברוך שלום הלוי אשלג זצוק"ל
אני ראשון ואני אחרון
מאמר ל"ג, תשמ"ה
הנה הפסוק אומר "אני ראשון ואני אחרון, ומבלעדי אין אלקים." ידוע דסדר
העבודה, על דרך להגיע להמטרה, שהיא דביקות בה,' היא עבודה בעמ"נ להשפיע.
אבל לפי מה שהאדם קיבל סדר העבודה מבחינת החינוך, הוא דוקא שלא לשמה,
כמו שאמר הרמב"ם, )הלכות תשובה, פרק י(' וזה לשונו "ואמרו חכמים, לעולם
יעסוק אדם בתורה, ואפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. לפיכך,
כשמלמדין את הקטנים, ואת הנשים, וכלל עמי הארץ, אין מלמדין אותן, אלא
לעבוד מיראה, וכדי לקבל שכר. עד שתרבה דעתן, ויתחכמו חכמה יתירה, מגלים
להם רז זה מעט מעט. ומרגילין אותן לענין זה בנחת, עד שישיגוהו, וידעוהו,
ויעבדוהו מאהבה," עד כאן לשונו.
אי לזאת, כשאדם רוצה ללכת בדרך להגיע להמטרה, שהיא דביקות בה,' שענינו
הוא, לכוון, שהכל יהיה בעמ"נ להשפיע, אז הוא צריך מקודם לקבל חסרון, היינו
שלא מוצא סיפוק בעבודה דשלא לשמה.
אז הוא מתחיל לחפש סדר אחר בעבודה. כי במה שהיה רגיל עד עכשיו לעסוק
בתורה ומצות, היה על תשתית של רצון לקבל, המכונה "שלא לשמה." ועכשיו,
שהוא צריך להחליף את כל היסוד שלו, שעל יסוד הזה היה בונה את כל סדר החיים
שלו, זה תלוי בשיעור, שהמצב דשלא לשמה, שהוא רואה, שדרך זו לא נכונה, ואינה
נותנת לו מנוחה. ולא ינוח ולא ישקוט, עד שיצא ממצב זה למצב דלשמה.
אבל מי נותן לו להרגיש, בזמן שהוא נמצא במצב דשלא לשמה, שעוד זה לא
הדרך הנכונה, ועוד הוא נמצא מרוחק מדביקות ה.' בו בזמן שהוא מסתכל על הכלל,
שכל הכלל הולכים בתלם הזה, ולמה הוא צריך להיות יוצא דופן. ועוד קשה לו,
בזמן שהוא מסתכל על הכלל, הוא רואה אנשים, שהם יותר כשרוניים, והם יותר
בעל עבודה ממנו.
והם מסתפקים מסדר העבודה, שקבלו בזמן היותם קטנים, שאז המדריכים
למדו אותם לעבוד רק בשלא לשמה, כנ"ל בדברי הרמב"ם ז"ל. ואז הוא רואה על
עצמו, הגם ש"צרת רבים חצי נחמה," אבל הוא לא יכול להשלים עם המצב דשלא
לשמה. אז באה השאלה, אם באמת שהוא פחות כשרוני ופחות בעל עבודה. ומאין
בא לו זה, שהמצב דשלא לשמה אינו נותן לו מנוחה.
על זה באה התשובה: "אני ראשון." היינו, שהבורא נתן לו את החסרון הזה, שלא
תהיה לו היכולת להמשיך בדרך זו. ולא יחשוב האדם, שזה השיג מחכמתו עצמו.
אלא, אומר הקב"ה "אני ראשון. זאת אומרת, אני נתתי לך את הדחיפה הראשונה,
שתתחיל ללכת על הדרך האמת. בזה שעשיתי לך חסרון, שתרגיש, שאתה בעל

חסרון מבחינת האמת."
ואז מתחילה העבודה, שמתחיל לצפות להגיע למצב, שידחה אהבה עצמית, וכל
מעשיו יהיו אך ורק בעמ"נ להשפיע. ואז עליו להקדיש לכך את כל המחשבה
והמשאבים, העומדים לרשותו, בסוד "כל אשר בידך ובכוחך לעשות, עשה."
ואח"כ, כשהוא זוכה לדביקות ה,' אז הוא חושב, שעל ידי יגיעתו בתורה ומצות,
ובהתגברות על אהבה עצמית שלו. והוא חושב, שזכה לזה רק על ידי העבודה שלו,
שהיתה לו התמדה גדולה, ורק הוא, היה לו הכח לנצל עד תום, האפשרות שיש לנצל,
עשה לו החיל הזה, שזכה למה שזכה.
על זה אומר הפסוק "ואני אחרון. היינו, כמו שאני הייתי הראשון, שנתתי לך את
החסרון, כנ"ל. כמו כן, אני אחרון. זאת אומרת, אני נתתי לך המילוי להחסרון." כי
החסרון נקרא "הכלי," והמילוי נקרא "האור." והיות שאין אור בלי כלי, לכן מקודם
מתחילים לעשות את הכלי, ואח"כ נותנים השפע לתוך הכלי. לכן הבורא נתן קודם
כל הכלי, שזה נקרא "אני ראשון." ואח"כ נתן השפע, שזה נקרא "אני אחרון."
ובזה נבין את השינוי, שיש בין עבודה, שהפועל עובד בעבודה גשמית, באיזה בית
חרושת, לבין פועל שעובד עבודה רוחנית. שמסדר העולם הוא, כי פועל שאינו עובד,
אינו מקבל שכר. אבל עונש הוא לא מקבל, אם הוא לא עובד.
מה שאם כן עבודה רוחנית. מי שלא עובד, היינו מי שלא מקיים חס ושלום תורה
ומצות, הוא מקבל עונש, כמו שאמרו חז"ל )אבות, פרק ה(' וזה לשונו "בעשרה
מאמרות נברא העולם. ומה תלמוד לומר, והלא במאמר אחד יכול להבראות. אלא
להיפרע מן הרשעים, שמאבדין את העולם, שנברא בעשרה מאמרות. וליתן שכר טוב
לצדיקים, שמקימין את העולם, שנברא בעשרה מאמרות."
וכבר נתבאר זה במאמרים הקודמים, ותמצית הענין הוא, שענין "להיפרע
מהרשעים" הוא, שיהיו היסורים, מה שיש לרשעים בחייהם. שפירושו הוא, כשהוא
מסתכל על הרשעים של עצמו, היינו על הרצון לקבל שלו, ואם הוא רואה, שכל מה
שהוא עובד עבור הרצון לקבל, אין לו סיפוק בחיים כאלו. ובשיעור שהוא רואה
ומרגיש את כל האי נעימות מהחיים כאלו, על ידי זה הוא מקבל כלי וחסרון
לרוחניות, משום שהאי נעימות, מה שהאדם מרגיש בחיים שלו, זה דוחף אותו
שיחפש מקום, שיכול לקבל משם חיים.
נמצא לפי זה, העונש, שהוא מקבל על מה שהוא לא הולך בדרך הנכונה, הוא לא
נבחן כנקימה ונטירה על מה שהוא לא רוצה ללכת בדרך ה,' הנקרא, שצריכים לעבוד
לשם שמים, אלא להיפך, זה סיוע, שדוחפים אותו להאושר ולהטוב.
לכן יוצא, מה שהוא רואה ענין העונש, מה שיש לרשעים, הוא בעצמו צריך
להרגיש מיסורים שיש להרשעים. וזה סוד מה שכתוב )תהילים, צ"ד( "אשרי הגבר,
אשר תיסרהו ה."' שפירושו הוא, היסורים, שהוא מרגיש, כשהוא הולך בדרך הלא
נכונה, זה נקרא שהקב"ה נותן לו כלי, כנ"ל, שזהו "אני ראשון."
אבל לא לכולם הוא נותן להרגיש יסורים, בזמן שהולכים בדרך דשלא לשמה.
אלא רק "את אשר יאהב ה,' יוכיח." שזה נקרא, שמרגיש טעם של הרשעים,

שמשוקעים באהבה עצמית. וזה דוחף אותו מדרך השקר לדרך האמת.
היוצא מזה, שבגשמיות, שפועל לא עובד, אינו מקבל שכר, אבל עונש לא נותנים
לו על זה שלא רוצה לעבוד. מה שאם כן ברוחניות, שהתעצל בעבודה, מקבל עונש,
כמו שאמרו חז"ל "להיפרע מן הרשעים," ששם לא נכנס בגדר שמענישים אותו,
אלא שמעלים אותו ללכת בדרך הנכונה. לא נבחן זה לעונש, אלא זה נבחן לתיקון.
זאת אומרת, שיש ב' אופני התיקון:
א( דרך התורה,
ב. דרך יסורים.
אבל זה לא נקרא "עונש," אלא זה נקרא "תיקון." והתיקון בא לו על ידי יסורים.
ואח"כ כשכבר יש לו כלי, הנקרא "כלי דהשפעה," במקום שהיה לו מקודם רק
רצון לקבלה עצמית, מקבל עכשיו רצון, היינו שהוא מצפה לה,' שיתן לו את הכלי,
הנקרא "רצון להשפיע." וכשיש לו הכלי דרצון להשפיע, אז הוא זוכה להטוב
והאושר, שהיה במחשבת הבריאה, שהיא נקראת "להטיב לנבראיו." וזהו כנ"ל "אני
אחרון," שהכוונה על המילוי. שמה שהיה חסר לו מקודם, הוא ממלא עכשיו את כל
חסרונותיו.
אבל זהו רק מבחינת השגחה פרטית. זאת אומרת, האדם מצד עצמו הוא צריך
לומר, שהכל תלוי בו, כי רק לפי ערך התגברותו בעבודה, הוא יכול לזכות להמטרה,
שבשבילה הוא נברא. וזהו נקרא, שהאדם צריך להאמין בשכר ועונש. ויחד עם זה,
לאחר שעשה את עבודתו, הוא צריך לומר, שהכל הוא בהשגחה פרטית, כנ"ל בפירוש
"אני ראשון ואני אחרון."
וענין זה, שהאדם יגיע להמטרה, הוא צריך לדעת, כי העיקר הוא, שהוא צריך
להגיע לכוון כל מעשיו ומחשבותיו, שיהיו לשמה, כמו שכתוב "כל הנקרא בשמי
לכבודי בראתיו, יצרתיו, אף עשיתיו." ויש להבין במה שכתוב "כל הנקרא בשמי
בראתיו," וכי מי שלא "הנקרא בשמי," לא ברא הקב"ה לכבודו. וכמו כן יש להבין,
מהו הפירוש של "הנקרא בשמי."
ויש לפרש "הנקרא בשמי," היינו שהוא מתייחס אליו יתברך, כמו שכתוב
"ישראל עמך," או "עמו ישראל," שהכוונה היא, שהוא מתייחס אל ה.' אז הוא צריך
להיות בהשתוות הצורה לה,' כמו שכתוב "מהו רחום, אף אתה רחום," שכוונתו הוא
רק להשפיע לה,' שכל מעשיו הם רק למען כבודו יתברך, ואינו דואג לתועלת עצמו.
ובזה נפרש "כל, הנקרא בשמי." זאת אומרת, מי מתייחס אלי. אלו אנשים,
שאומרים, שכל הבריאה הוא רק בראה לכבודו יתברך, ולא לתועלת עצמו, אז הוא
יכול לייחס את עצמו אלי, והוא נכנס בכלל, הנקרא "עמו ישראל," או "ישראל." ואז
הוא יכול להרגיש את מה שכתוב "הבוחר בעמו ישראל באהבה."
היוצא מזה, שהאדם צריך לקבל חסרון, שירגיש, שהוא זקוק, שה' יעזור להגיע
"שכל מעשיו יהיו לשם שמים." ואז מתחיל סדר העבודה דלשמה. ואז זוכה לדברים,
כדברי רבי מאיר.

בס"ד

רבי ברוך שלום הלוי אשלג זצוק"ל

ויסב חזקיהו פניו אל הקיר

מאמר ל"ד, תשמ"ה ספר בראשית , ויחי

בזהר )ויחי דף ק"כ אות שפ"ו( "ר' יהודה פתח ואמר, ויסב חזקיהו פניו אל הקיר, ויתפלל אל ה."' וזה לשונו שם בהסולם, "הנה שלא יתפלל אדם אלא סמוך לקיר, ולא

יהיה דבר חוצץ בינו לבין הקיר, שכתוב, ויסב חזקיהו פניו אל הקיר."

ויש להבין מה זה "קיר," שצריכים להתפלל סמוך לקיר. וכמו כן, מה זו "חציצה," שאומר, שאסור להיות דבר שחוצץ. )ובאות שצ"ב( מפרש הזהר שם ובהסולם, "קיר זה

הוא אדון כל הארץ, וזהו השכינה."

ולפי זה יש לפרש מה שאומר, שצריכים להתפלל סמוך לקיר, היינו סמוך להשכינה. אולם עוד לא ידוע, מהו שיעור של הסמוך לקיר. אז הוא מפרש, שלא יהיה דבר חוצץ בינו

להקיר. לכן יש לפרש את ענין חציצה, כמו בטבילה, ובנטילת ידים, וכמו בארבע מינים,

שקושרין את הלולב הדסים והערבות עם עלה של לולב, מפני שהוא מאותו מין.

נמצא, שענין חציצה בינו לבין הקיר הוא, כמו שהשכינה היא המשפיעה להתחתונים, כן

האדם צריך לראות לסלק את כח הקבלה, ושכל חשקו ורצונו יהיה אך ורק להשפיע לה.'

אז נקרא זה קירוב וסמוך לקיר.

אך קודם כל עלינו לדעת, ומחובתינו להשתדל, ולהבין באפס מה כפי קט שכלינו, על מה אנו צריכים להתפלל, היינו על איזה חסרון אנו צריכים להחשיב, ולומר, שזה הוא עיקר

מה שחסר לנו. ובאם נוכל למלא את החסרון הזה, כבר לא יחסר לנו שום דבר.

הנה ידוע, שעיקר התפלה על שכינתא בגלותא. אבל גם זה צריך פירוש. ובהרבה מקומות כתוב, שעיקר מה שאנו צריכים להתפלל, הוא לאקמא שכינתא מעפרא. ויש על זה הרבה פירושים. ומה שאנו יכולים קצת להבין, היא מלכות שמים. וזהו מה שהאדם

מקבל על עצמו, שאין לו שום דבר בעולם, שזה יהיה תכליתו, רק לשמש את המלך שלא על מנת לקבל פרס, שע"י זה הוא יזכה לדביקות ה,' ותהיה לו אז היכולת להנות להמלך, על דרך "מהו רחום אף אתה רחום," ויהיה מוכשר אז לקיים את מחשבת הבריאה שהיא

בבחינת להטיב לנבראיו.

אולם בחינה, הנקראת "להשפיע נחת רוח להבורא יתברך," אינה לוקחת מקום אצל הנבראים, בו בזמן שהם נולדו עם רצון לקבל. ובעבור זה, אין בכלל מושג של להשפיע מובן להם. וזה דומה לדבר המונח בעפר, ואין איש שם על לב, שכדאי להרים אותו. וזה נקרא

"שכינתא בעפרא." וזהו כמו שכתוב )בסליחות של שלוש עשרה מידות( "אזכרה אלקים

ואהמיה, בראותי כל עיר על תלה בנויה, ועיר האלקים מושפלת עד שאול תחתיה."

ו"עיר" פירושו כמו שכתוב )קוהלת ט(' "עיר קטנה ואנשים בה מעט." ומפרש אבן עזרא

וזה לשונו, המפורשים הקדמונים אמרו, כי זה על דרך משל "עיר קטנה" גופו של אדם,

ו"אנשים בה מעט" בעלי כח התולדות, משרתי הנפש.

לכן גם כאן צריכים לפרש "עיר אלקים," היינו בזמן שהגוף רוצה, שישכון בתוכו אלקים, בגוף הזה, אז כל האברים מתנגדים לזה. ועבודה דלהשפיע, היינו לעבוד לשם שמים, עבודה זו היא בתכלית השפלות, ויש בעבודה זו טעם של עפר. וכמו שכתוב בקללת הנחש )בראשית ג(' "ארור אתה מכל הבהמה, ומכל חית השדה, על גחונך תלך, ועפר תאכל

כל ימי חייך," שפירושו, שכל מה שיאכל, יהיה לו טעם עפר.

כמו כן כאן, בזמן שאדם מתחיל לעבוד בעבודה דלשם שמים, ואינו רואה מה שיצמח

מזה איזה טובת הנאה לאהבה עצמית, אז העבודה הזו היא בשפלות, וכל מה שהוא עושה, הוא מרגיש בעבודה זו טעם עפר. וזה נקרא "עיר אלקים מושפלת עד שאול תחתיה." זאת אומרת, אם יש חציצה בינו לבין השכינה, היינו אם עבודתו בנויה על בסיס של אהבה

עצמית, הוא חושב על עצמו, שהוא ברום של מעלות השלמות.

מה שאם כן, כשהוא רוצה להעביר את החציצה, שיש בינו לבין הקיר כנ"ל, אלא רוצה שהעבודה שלו תהיה על בסיס דלהשפיע, אז הוא מרגיש את עצמו, שהוא נמצא בשאול תחתיה, כי לא רואה בעבודה זו, שיהיה לו מה לקבל עבור הרצון לקבל שלו, אז כל

האברים מתנגדים לעבודה זו.

ועכשיו נבין על מה אנו צריכים להתפלל. כי עיקר התפילה צריכה להיות על מה שהשכינה היא בעפרא. זאת אומרת, שעבודה בשביל להשפיע לה,' היא עבודה שפלה

ובזויה, ואנו מבקשים מה,' שהוא יאיר עינינו, ולהסיר את החושך המרחף לעינינו.

ועל זה אנו מבקשים, כמו שכתוב )תהילים קי"ג( "מקימי מעפר דל, מאשפות ירים אביון," כידוע, שהשכינה הקדושה נקראת "עניה ודלה," כמו שכתוב בזהר, "והיא מונחת בעפר, מאשפות ירים אביון" הכוונה על אלו שרוצים להידבק בה, והם מרגישים, שהם נמצאים בשפלות, שאינם רואים שום מציאות, שיוכלו לצאת מן הבוץ הזה. אז הם

מבקשים לה,' שהוא ירים אותם.

ובמקום שהעבודה, שהגוף מסכים, שהיא על בסיס של רצון לקבל, שמבחינת להשפיע

אין להם שום מושג, אז עבודתם היא בבחינת גאות, שמתגאים בזה שהם עובדי ה,'

ואחרים הם בתכלית השפלות, שהם רואים תמיד החסרונות של אחרים.

מה שאם כן אלו שהולכים בדרך האמת, היינו שרוצים להגיע לבחינת להשפיע, הם בחינת שפלים, משום שהם רואים, ש"אלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו." אם כן אין הם

רואים אצלם שום מעלה יתירה, יותר מעל אחרים. ואלו אנשים נקראים "שפלים," משום שהם רוצים להתחבר לבחינת השפעה, שהיא בחינת שפלות. וזהו טעם נוסף שנקראים

שפלים.

אז הם יכולים לומר מה שכתוב "רם ונשא גדול ונורא, משפיל גאים עדי ארץ, ומגביה שפלים, עדי מרום," שאז הם אומרים, מה שהיה מקודם בשפלות, הוא עכשיו רם ונשא גדול ונורא, בזה שמרגישים עכשיו, מה שהיה מקודם בחינת עבודה באהבה עצמית, שהיא בחינת גאות, שהיו מרגישים בחינת גאוה בעבודה כזאת, נעשה עכשיו בחינת שפלות, כי הם

מתביישים לעבוד בשביל אהבה עצמית.

אבל מי נתן להם הכח הזה, שירגישו כך. הלא הקב"ה נתן להם. לכן האדם אומר אז "משפיל גאים עדי ארץ." והעבודה דלהשפיע, שהיתה מקודם בשפלות, נעשית עכשיו אצלו עבודה דלהשפיע ברום המעלות. ומי עשה לו זאת, רק הקב"ה, אז האדם אומר "ומגביה

שפלים עדי מרום."

וענין שכינתא בגלותא, הכוונה, שהאדם צריך להרגיש שהיא בגלותא, שפירושו הוא, היות שאדם נקרא "עולם קטן," שהוא כלול משבעים אומות, ובחינת ישראל שבו היא בגלות, היינו שהעם ישראל )שבו( משועבד לאומות העולם שבו, ואין להם לעשות שום דבר לטובתם, אלא רק עבור אומות העולם, שעם ישראל נקרא בחינת ישר–אל, שהוא רוצה

להשפיע להבורא, והם רוצים לעבוד בעל מנת לקבל, שזה נקרא אומות העולם.

ולפי זה יש לפרש "ישראל שגלו," היינו אם ישראל נמצאים בגלות, שאינם יכולים לעשות שום דבר לבחינת ישר–אל, "שכינה עמהם," שגם היא בגלות, כאילו אינה יכולה לשלוט עליהם, כי, כביכול, שהם שולטים עליה. וזהו שאמר דוד המלך )תהילים קט"ו(

"לא לנו ה,' כי לשמך תן כבוד, על חסדך על אמתך, למה יאמרו הגויים, איה נא אלקיהם,

ואלקינו בשמים, כל אשר חפץ עשה."

ולפי הנ"ל יש לפרש, שאנו מבקשים לה,' שיעזור לנו לצאת מהגלות, שזה שאומרים "לא לנו" הכוונה על הרצון לקבל שלנו. זאת אומרת, שאנו רוצים, שהמחשבות והרצונות והמעשים לא יהיו עבור הרצון לקבל שלנו, שזה נקרא, שכל החשיבות היא לאומות

העולם.

אלא "לשמך תן כבוד," שלא תהיה שכינתא בגלותא ושתהיה בבחינת עפר, אלא שיהיה מגולה הכבוד שמים, שזה נקרא, ש"יתגדל ויתקדש שמיה רבה." וזה ענין "למה יאמרו הגויים," היינו אומות העולם שבתוך אדם, שהם נקראים "גויים." ומה הם אומרים, "איה נא אלקיהם," היינו שהם מתנגדים לאמונת ישראל, שעבודתם היא במוחא וליבא, שכל

עבודתם )של גויים( היא בתוך הדעת.

אבל "אלקינו בשמים," היינו שדוקא למעלה מהדעת הנקרא "שמים," שהוא למעלה משכלנו. ולמה עשה )ה(' שעבודה שלנו תהיה למעלה מהדעת. אין אנו אומרים, שאינו יכול

לעשות אחרת, אלא "כל אשר חפץ עשה," והוא הבין, שעל ידי עבודה למעלה מהדעת, היא דרך יותר צלחה להגיע להמטרה, שנוכל לקבל את הטוב והעונג ויחד עם זה ישארו בעל

מנת להשפיע, ולא לתועלת עצמו.

ויש לפרש "על חסדך על אמתך," שאנו מתפללים לה' "כי לשמך תן כבוד." "על חסדך" הכוונה, שמידת החסד ישפע לנו, שיהיה לנו הכח ללכת במידת החסד, הנקרא כלים דהשפעה, שבזה שיהיה לנו השתוות הצורה. אז נוכל אח"כ לקבל את הטוב והעונג, שזה

נקרא מידת האמת, כמו שמפורש בתלמוד עשר ספירות )חלק י"ג דף א,' תי"ט ובאו"פ שם(

וזה לשונו, "לכן נקרא גילוי השגחתו בשם "ואמת," כי הוא אמיתיות הרצון שלו יתברך, באים רק לגלות אמיתיות הזו שבהשגחתו, שהוא להטיב לנבראיו, ולפיכך נקרא תיקון

הזה בז"א בשם "ואמת." וזה הפירוש "על אמיתה."

בס"ד

רבי ברוך שלום הלוי אשלג זצוק"ל

וכאשר יענו אותו
מאמר ל"ה, תשמ"ה ספר שמות

הנה כתוב, "וכאשר יענו אותו, כן ירבה, וכן יפרוץ, ויקוצו מפני בני ישראל" )שמות א.(' משמעות הפסוק, משמע "וכאשר יענו אותו," היינו בשיעור ש"יענו אותו," כן באותו שיעור "ירבה ויפרוץ." נראה, כאילו זה תנאי, שאי אפשר להיות פריה ורביה

בעבודה, מבלי שיש מקודם התשתית של עינויים.

ולהבין את הנ"ל, צריכים לדעת את העיקר שלנו, היינו מה היא מהותינו. וכפי שמבואר בהקדמות, היא רק הרצון לקבל שלנו. ובטח מה שהרצון לקבל ממלא את

מבוקשו, המילוי לא נקרא עבודה, כי עבודה נקראת מה שמקבלים עליה שכר.

זאת אומרת, עבודה נקראת פעולות מה שהאדם מוכן לוותר עליהם, והוא עושה אותם, רק מטעם אין ברירה, היות שהוא משתוקק לקבל איזה שכר. ושכר נקרא, לדבר שמשתוקק. וכל חפצו ורצונו הוא לדבר זה. והשתוקקות אמיתית נקראת, שדבר זה נוגע

ללבו, עד כדי כך, שאומר "טוב לי מותי מחיי," אם לא תהיה לו האפשרות להשיג.

נמצא, שאם אין לו עינויים ומכאובים, בזה שחסר לו את הדבר, למה שהוא משתוקק,

אין זה נקרא השתוקקות. ובשיעור היסורים, כך היא נמדדת מידת ההשתוקקות שלו.

לכן יוצא לפי זה, אם האדם רוצה לקבל איזה מילוי, מוכרח להיות לו מקודם חסרון. כי אין אור בלי כלי, ואין יכול למלאות עם משהו, אם אין חסרון. כדוגמת, אין

אדם יכול לאכול בלי תאוה, ולהנות מהמנוחה בלי עייפות.

לכן, אם אין האדם סובל יסורים, ממה שהמצרים שבתוך גופו מצערים אותו, אם

הוא לא רוצה לשמוע בקולם, וללכת בדרך שהיא לא לרצונם, כי שורש הקבלה שבאדם, הנקרא "אהבה עצמית," הוא בחינת מצרים, כי הגם שיש הרבה אומות, שבאופן כללי נקראות "שבעים אומות," שהם הלאומת דקדושה, שהם ז' ספירות, וכל בחינה כלולה

מעשר, זהו המספר של ע' אומות. ולכל אומה יש לה תאוה משלה המיוחדת לבחינתה.

וקליפת מצרים, היא קליפה כללית, ששם נפלו ניצוצין דקדושה, שעם ישראל, שהיה במצרים, היו צריכים לתקן אותם. ואז צריך להיות מקודם כאב ומכאוב, בזה שהם לא יכולים לצאת משליטתם, כמו שכתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל

שועתם אל אלקים מן העבודה, וישמע אלקים את נאקתם."

ויש לדייק בזה שכתוב "מן העבודה" שתי פעמים. צריכים לפרש, שכל האנחות היו

מן העבודה, היינו שלא יכלו לעבוד לשם שמים, אלא היו היסורים שלהם, היינו מזה,

שהעבודה שהיו עושים, לא היו יכולים )לעשותה( לשם שמים, מסיבת קליפת מצרים.

ומשום זה כתוב שתי פעמים "מן העבודה:"

א( שכל אנחות לא היו על שום דבר, שהיה חסר להם, רק דבר אחד היה חסר להם, זאת אומרת, שלא היו רוצים שום מותרות ושום שכר, רק החסרון שלהם, שהיו מרגישים יסורים וכאבים היה על שלא יכלו לעשות שום דבר לשם שמים, שפירושו

במילים אחרות, שהיו רוצים שיהיה להם רצון להשפיע נחת רוח לה' ולא לתועלת עצמו,

ולא יכלו, ובזה הצטערו. וזה נקרא, שהיו רוצים קצת אחיזה ברוחניות.

ב( "מן העבודה" השני, בא ללמד "ותעל שועתם אל אלקים," זה שהאלקים שמע נאקתם, היה מזה, שביקשו רק עבודה. ולזה בא לרמז "מן העבודה" השני. נמצא, שכל הגלות שהרגישו, היה רק מזה, שהיו תחת שליטת קליפת מצרים, ולא היו יכולים

לעשות שום דבר, שיהיה רק בעל מנת להשפיע.

הנה בזהר )שמות דף ק"ח, ובהסולם אות שמ"א( וזה לשונו, "אמר ר' יהודה, בוא וראה, שכך הוא, כמו שאמר ר' יהושע דסכנין, כי כל זמן שניתנה להשר שלהם שררה על ישראל, לא נשמעה צעקתם של ישראל. כיון שנפל השר שלהם, כתוב "וימת מלך

מצרים" ומיד "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל האלקים." אבל

עד אותה שעה לא נענו בצעקתם."

ולפי זה יש פתחון פה לומר, אם אין הזמן הגיע להוריד את שרו של מצרים, אין

מקום לבחירה, שיחזרו בתשובה ושיכלו לצאת מהגלות. כי )באות ש"מ בהסולם( אומר, "בימים הרבים ההם, שהיו רבים לשהיית ישראל במצרים, דהיינו שהגיע הקץ, וכיון שנשתלם קץ גלותם, מה כתוב "וימת מלך מצרים." מהו הפירוש, הוא שהורד שר

מצרים ממעלתו, ונפל מגאותו. ועל כן אומר הכתוב עליו "וימת מלך מצרים," כי הירידה נחשבת לו למיתה. וכיון שנפל מלך מצרים, שהוא השר שלהם, זכר הקב"ה את

ישראל ושמע תפילתם."

והזהר שואל שאלה זו על פסוק "בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה" )דברים ד,(' שמשמע, שמטרם שיתקיימו כל הדברים אי אפשר להגיע לשלימות, נמצא, שאתה נותן פתחון פה. ומתרץ, שכל הדברים, מה שהם צריכים לעבור, יכולים לעבור זה לפי הרגשת

היסורים וזה לא נבחן לא בזמן ולא בכמות היסורים, אלא בשיעור ההרגשה. )עיין זהר.(

וזה יכולים להבין על דרך משל. אם האדם צריך לתת יגיעה של קילו, שהם אלף גרם

יסורים, שאז בא על זה השכר, כמו שאמרו חז"ל "לפום צערא אגרא," שפירושו, שהיגיעה, מה שהאדם צריך לגלות מטרם שמקבל השכר, היא מטעם, שאין אור בלי

כלי, כי אין מילוי בלי חסרון. והיגיעה, מה שהאדם נותן, זוהי הכשרה לקבל חסרון, כדי

שאח"כ תהיה לו היכולת לקבל לתוכה מילוי.

ונגיד, שהאלף גרם חסרון, האדם יכול לתת אותם בשיעורים, שהם הבחנות בכמות ובאיכות. אדם יכול לתת כל יום עשר דקות יגיעה, היינו להצטער על מה שהוא מרוחק מה.' ויכול להצטער עשר דקות בשבוע על מה שהוא מרוחק מה,' או עשר דקות בחודש

הוא זוכר שהוא מרוחק מה,' ואז הוא מצטער, וכדומה.

וכמו כן הוא באיכות היסורים, שהוא מצטער בעת שהוא זוכר, שהוא מרוחק מה.'

הגם שכואב לו מזה, אבל לא נורא, יש דברים שכואב לו יותר, שהוא משתוקק להם. נמצא, שגם באיכות יש לאדם לתת חשבון, היינו מה שיש לאדם בחירה, הגם שהוא צריך לעבור כל תהליך של יגיעה ויסורים עד לבסוף, הוא מגיע לבחינת "ושבת עד ה'

אלקיך ושמעת בקולו."

אי לזאת, יש בחירה לאדם, לקצר את הזמן של התהליך של היסורים, על ידי

הוספות הזמן, כנ"ל שזה נקרא כמות. וכמו כן להוסיף באיכות, שהיא הרגשת היסורים,

מזה שהוא מרוחק מה.'

אבל יש לדעת, שיש הפרש גדול בין כמות לאיכות באופן בצוע. כי בכמות הזמן, אדם

יכול לעשות לו סדר הזמנים, כמה זמן שהוא להקציב לעצמו, אפילו על דרך הכפיה.

זאת אומרת, אפילו שהגוף לא רוצה לשבת את שיעור הזמן, שהוא הקציב לעצמו, שצריך לשבת כמה דקות או שעות, לשבת ולהצטער על זה שהוא מרוחק מה,' אם יש לו

רצון חזק והוא לא בעל חלש אופי, הוא יכול לשבת ולקיים את הסדר שעשה לעצמו.

היות שזוהי בחינת מעשה, ועל מעשה יש בכוחו של אדם לעשות דבר בדרך הכפיה.

אבל בבחינת האיכות, זה קשה מאוד. כי אין אדם מסוגל לכוף את עצמו, שירגיש אחרת משהוא מרגיש. נמצא לפי זה, אם הוא בא לעיין את שיעור הרגשה שלו, עד כמה

הוא מרגיש כאב וסבל, מזה שנתרחק מה,' לפעמים הוא בא לידי מצב של לא איכפת לו. ואז הוא לא יודע מה לעשות, כי הוא לא יכול לשנות את ההרגשה שלו, מכפי שהוא

מרגיש. ואז הוא נמצא במבוכה.

ומזה נמשך אורך הגלות. כי קשה לנו לתת הכמות הדרושה, ומכל שכן האיכות. ובזמן שמתחיל לתת חשבון על שיעור האיכות החסרון, ורואה שאין לו כאב, אלא שהוא בבחינת מחוסר הכרה, שלא מרגיש, שאם מרוחקים מה' זה נקרא שאין לו חיים, אבל לא כואב לו מזה שאין לו חיים, אז אין עצה אחרת, אלא להתפלל לה,' שיתן לו קצת

חיים, שירגיש שהוא חולה מסוכן והוא זקוק לרפואת הנפש.

ולפעמים אדם בא לידי מצב, שהוא כל כך במצב של ירידה, שאפילו להתפלל על זה,

גם כן אין לו כח. אלא במצב שלא איכפת לו שום דבר. וזה נקרא שבא למצב של דומם,

היינו שאין לו שום תנועה.

ובמצב כזה רק חברה יכולה לעזור לו. היינו, אם נכנס לבין החברים, ואינו עושה עליהם שום בקורת, היינו לבדוק אותם, אם גם להם יש אותן הפרעות ומחשבות, והם כן מתגברים עליהם, או סתם, זאת אומרת, משום שאין להם ענין לתת חשבון נפש

לעצמם, לכן הם יכולים לעסוק בתורה ומצות, ואיך אני יכול לדמות אליהם.

ואז אין הוא יכול לקבל שום סיוע מהחברה, כי אין לו שום דביקות עמהם, משום שהם קטנים יותר מדי, שהם יהיו חברים שלו, וממילא הוא לא מקבל מהם שום

השפעה.

מה שאין כן אם הוא נכנס להחברים לא בקומה זקופה, שהוא חכם והחברים טפשים, אלא הוא זורק אז הגאוה שלו, שיש כלל "בתר עניא אזלא עניותא," לכן לא די שהוא במצב של ירידה, ואין לו הרגשת חסרון רוחניות, באות לו אז גם כן מחשבות של

גאוה, היינו שהוא יותר חכם מכל החברה שלו.

ונחזור להשאלה הראשונה, ממה שאומר הזהר "וכיון שנשתלם קץ גלותם," מה כתוב "וימת מלך מצרים," כי הירידה נחשבת לו למיתה. וכיון שנפל מלך מצרים, שהוא השר שלהם, זכר הקב"ה את ישראל, ושמע תפילתם. נמצא, שיש פתחון פה, שלא

תעזור שום תפילה, מטרם שהגיע הזמן, אם כן אין מה לעשות דבר, כי ה' לא ישמע

תפילתם.

ובהנ"ל נבין הדברים כפשוטם, שזה הוא אותו ענין שדרשו חז"ל על פסוק "אני ה,' בעיתה אחישנה. זכו, אחישנה. לא זכו, בעיתה." היינו, כשיבוא הזמן, אז תבוא

התעוררות מצד הבורא, שעל ידה ישראל יחזרו בתשובה. נמצא, שהבחירה היא על

הזמן, כמו שאומר בהקדמה לספר הזהר )אות ט"ז.(

היוצא מכל הנ"ל, שאין להאדם להסתכל על הזמן של הגאולה, שמטרם זה כתוב,

"שלא נתקבלה תפילתם," הכוונה על זמן של כמות ואיכות היסורים, שיש זמן מסויים, שבזה הזמן ישתלם היסורים. אבל יכולים לקצר את הזמן, שהכוונה היא, שכל הכמות והאיכות, שבזה יתגלו היסורים, יכולים לקצר אותם, בצורה, שכל היסורים באים בזמן

קצר, אבל כל היסורים נתגלו שם, כנ"ל.

בס"ד

רבי ברוך שלום הלוי אשלג זצוק"ל

וידעת היום והשבות אל לבבך
מאמר ל"ו, תשמ"ה ספר שמות , וארא

בזהר וארא )דף כ"ט אות פ"ט ובהסולם( כתוב שם, "פתח רבי אלעזר ואמר "וידעת היום והשבות אל לבבך, כי הוי' הוא האלקים." שואל, מקרא זה היה צריך לומר

"וידעת היום, כי הוי' הוא האלקים" ולבסוף "והשבות אל לבבך," כי הידיעה שה' הוא האלקים מכשירו להשיב אל הלב. ומשיב, אלא אמר משה, אם אתה רוצה לעמוד על זה ולדעת "כי ה' הוא האלקים," אז "והשבות אל לבבך." הרי שאין לדעת "כי ה' הוא

האלקים" אלא על ידי "והשבות אל לבבך." לכן הקדים הכתוב "והשבות אל לבבך,"

לדעת על ידו את הדבר "שה' הוא האלקים," עד כאן לשונו.

ויש לפרש את זה על דרך העבודה. דסדר העבודה הוא לא כמו שהשכל מחייב, כדעת

אומות העולם, מקודם "נשמע" ואח"כ "נעשה." אלא מקודם "נעשה" ואח"כ "נשמע," כמו שאמרו ישראל "נעשה ונשמע," כי חז"ל אמרו )שבת פ"ח( "בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, יצאה בת קול ואמרה להן "מי גילה לבני רז זה, שמלאכי השרת

משתמשין בו." משמע, שבזה שאמרו "נעשה ונשמע," בזה הם דומים למלאכי השרת,

ולא לבני אדם. ויש להבין מהו הטעם.

הנה מלאך נקרא שליח. ובזה יש ב' בחינות מלאכים:

א( שאינו חשוב לו מה שהמשלח אומר לו לעשות, ומה הוא עצם המעשה לא מעניין לו. כדוגמת מי שנותן איזו חבילה למי שהוא, שימסור להשני, לא מעניין מה שיש בחבילה, ומה הקשר בין המשלח את החפץ, לשליח. אלא אם הוא רוצה למלאות את הציווי של המשלח, הוא עושה את הדבר בחפץ לב. ובטח שהשליח מקבל איזה שכר

תמורת העשיה. וזה נקרא, הוא משמש את הרב על מנת לקבל פרס.

ב( ויש לפעמים, אם המשלח הוא אדם חשוב, אז השכר שלו הוא, במה שזכה לשמש את הרב. והוא לא צריך לשום תמורה, המכונה פרס. נמצא, שהשליח אין לו שום ענין וצורך לדעת הקשר שיש בין המשלח, ששולח חפץ, להמקבל החפץ. וכמו כן אין לו צורך לדעת מהו החפץ, היינו מה יש בהחבילה הזו, מה שהוא מקבל מהשולח, להוביל את

החפץ לפלוני אלמוני.

וזה ענין " נעשה." כמו שליח, ולא מעניין לנו שום דבר. כי אנו רוצים לשמש את

המלך, שתהיה לו הנאה. והנאה שלנו היא בזה, שהוא נותן לנו אפשרות לשמש אותו.

וזה הוא בחינת מלאך, היינו שליח.

וענין " נשמע" פירושו, שהוא כבר שומע ומבין את כל הענין סביב סביב. זאת אומרת, שאז הוא לא נקרא מלאך שליח, אלא אז הוא נעשה להמקבל בעצמו את המתנה

מהמשלח. ואז לא נקרא ענין זה "שליח ומשלח." אלא שזה נבחן ל"מקבל ונותן," משום

שהוא בעצמו יודע מה שיש בהחבילה זו, משום שהנותן רוצה, שהוא יקבל את החבילה,

ויראה את החשיבות של המתנה, מה שהוא נותן לו.

ולפי הנ"ל יכולים לפרש ענין "והשבות אל לבבך" הוא ענין "נעשה," שהוא בחינת אמונה למעלה מהדעת. ואח"כ יכולים לזכות לבחינת "הויה הוא האלקים," שהוא

בחינת "נשמע."

ובחינת מעשה הכוונה בחינת עשיה בכח, שאין לו שום תשובה להשיב להגוף על מה

שהוא שואל. והוא רואה מה שהגוף שואל, זוהי שאלה נכונה, שאין מה להשיב עליה.

ואז אין מקום לדין ודברים, כיון שהוא שואל שאלות נכונות. ואז יש רק תשובה אחת, שהיא למעלה מהדעת. היינו אף על פי שהגוף מתנגד לכל עשיות, מה שהוא רוצה לעשות

לשם שמים, מכל מקום הוא צריך לומר "מצוה גוררת מצוה."

והיות מצוה אחת יש לו, מה שהוא מקיים אותה תמיד, שהיא מצות מילה. שעל מצוה זו אין הגוף יכול להתנגד. לכן, אם הוא יכול לשמוח עם דבר אחד, אפילו שהוא מקיים מצות ה,' ואם הוא חושב על קיום מצוה זו, שאין להגוף שום דעה על זה, ובכח הזה הוא יכול לעורר בעצמו שוב בחינת עשיה שלו, ולעבוד שוב במרץ, כמו שהיה לו

קודם הירידה.

אבל צריכים לדעת, כל עליה ועליה היא דבר חדש. זאת אומרת, שאין האדם, כשעולה, הוא עולה למצב הקודם. אלא תמיד הוא בחינה חדשה, כידוע, כמו שאומר האר"י ז"ל "אין יום דומה לחבירו, ואין רגע דומה לחברתה, ואין אדם יכול לתקן מה

שיתקן חבירו.

ובזה יש לפרש מה שאמרו חז"ל )מנחות מ"ג( "ובשעה שנכנס דוד לבית המרחץ, וראה עצמו עומד ערום, אמר "אוי לי שאעמוד ערום בלא מצות." כיון שנזכר במצות מילה שבבשרו, נתיישבה דעתו. לאחר שיצא אמר עליה שירה, שנאמר "למנצח על

השמינית מזמור לדוד," על המילה שניתנה בשמיני."

הנה "בית המרחץ" יש לפרש, כשאדם נכנס לטהר את עצמו, מצב של טהרה נקרא

"בית המרחץ." ואז, כשמסתכל על עצמו, היינו כמה תורה ומצות יש לו, שיכול לומר, שעשה אותם לשם שמים, אז הוא רואה את עצמו ערום. זהו על העבר. ואח"כ הוא

מסתכל על ההווה. אז הוא רואה, שגם עכשיו הוא לא רוצה לעשות שום דבר להשפיע.

וזהו שאמר "אוי לי שאעמוד ערום בלא מצות."

"כיון שנזכר במצות מילה שבבשרו, נתיישבה דעתו." משום שמצות מילה, לא היו לו שום מחשבות זרות, כיון שדעתו של התינוק לא היתה משתתפת בשעת המילה. ועל יסוד הזה של המילה הוא מתחיל לבנות עכשיו את כל סדר העבודה שלו. היינו, שגם

יהיה למעלה מהדעת.

לאחר שיצא, אמר עליה שירה. היינו לאחר שיצא ממצבו, היינו בזמן העליה, שזה נקרא, שיצא מבית המרחץ, שכבר נטהר, אמר עליה שירה, משום שעל היסוד הזה

שלמעלה מהדעת, בנה את כל הבנין מכאן ולהלאה, היות שהמצוה הראשונה שהיתה לו,

היתה למעלה מדעתו.

ולכן יש לפרש "שראה את עצמו עומד ערום," היינו שאין לו שום רצון לעשות מצות. אם כן, אין לו עכשיו שום קשר עם קדושה, כיון שהגוף מתנגד עכשיו לכל דבר

שבקדושה. אבל כיון שנזכר במצות מילה שבבשרו, שעל זה כבר אין הגוף יכול להתנגד, ואפילו אלו שמלו את עצמם, הגם בזמן שמלו את עצמם, היתה להם בחירה, אבל אז הם היו בזמן עליה, אחרת לא היו מלים את עצמם, ואח"כ בזמן הירידה, כבר אין להם

בחירה בענין מילה.

אבל בנשים, שלא שייך ענין מצות מילה בגופם, במה הן יכולות להתגבר. אפשר מטעם ערבות "ישראל ערבים זה לזה." והמצוה הזו נחתמה בבשרו ממש, היינו בהגוף שלו, ולא במצוה מעשית, שהוא מחיצוניות גופו. "נתיישבה דעתו," היינו, שגם במצב

ירידה כזו הוא נמצא מקושר עם המצות של הקב"ה.

וזה יכול לתת לו מקום לבנות בנין דקדושה שלו, ולומר להגוף שלו, אין אתה יכול להביא אותי לכלל יאוש, הלא אתה רואה, שאתה מנותק מכל ענין תורה ומצות, ואין לך שום חשק, אם כן מה אתה חולם עוד, שיש מציאות, שהבורא יקרב אותך יותר

מאחרים, והלא אתה רואה, שאתה יותר גרוע מאחרים, מאין אתה מקבל חוצפה כזאת, שהוא יקרב אותך ללכת על דרך האמת, שהיא בחינת להשפיע ולא לקבל כלום, בו בזמן

שאתה רואה, שאפילו לעסוק בתורה ומצות שלא לשמה אין הגוף שלך מסכים.

ועל זה באה התשובה, שבכוונה תחילה השאיר הבורא יתברך מצוה בהגוף שלך, כדי שתוכל להראות, שעדיין יש דבר שמקשר אותך עם הבורא, היינו מצות מילה, שאין אתה יכול לבטל אותה. וזהו שיגיד "כי לא ידח ממנו נידח," אלא כולם יתקרבו

להבורא. לכן מזה נתיישבה דעתו, שהתחיל לבנות כל הדעת שלו על מילה שבבשרו.

וזוהי מילה שניתנה בשמיני, כי בינה נקראת "שמיני," שהיא בחינת חסדים מכוסים,

היינו למעלה מהדעת.

בס"ד

רבי ברוך שלום הלוי אשלג זצוק"ל

ענין המשטינים
מאמר ל"ז, תשמ"ה ספר שמות , בא

בזהר )בא דף א' בהסולם( וזה לשונו, "ר' יהודה פתח ואמר, אשרי העם יודעי תרועה. כמה צריכים בני אדם ללכת בדרכי הקב"ה ולשמור מצות התורה, כדי שיזכו על ידה בעולם הבא, ולהציל אותם מכל המשטינים למעלה ולמטה. כי כמו שיש משטינים בעולם למטה, כן נמצאים משטינים למעלה, העומדים להשטין על בני אדם," עד כאן

לשונו.

ויש להבין, מה הם המשטינים למטה. בשלמא למעלה, אנו מבינים, אם רוצים משהו לתת להאדם, באים משטינים ומקטרגים על האדם. ואומרים, שלא כדאי לתת לו

מה שרוצים לתת. אבל למטה, מתעוררת השאלה, לגבי מי הם משטינים על האדם.

אלא יש לפרש, שהמשטינים באים לגבי האדם עצמו. שאם האדם רוצה ללכת בדרך

העולה להשפיע לה,' אז באים משטינים ואומרים לו, שהדרך דלהשפיע זה לא בשבילך,

שדרך זו היא מתאימה רק ליחידי סגולה, שיש להם תכונות מיוחדות, בעלי כשרונות, בעלי אמיצי לב, גבורי כח, שיש להם כוחות דהתגברות, וכדומה. אבל לא אתה, כי לא

נמצאות בך תכונות של מורם מעם. אם כן, יותר טוב בשבילך "בתוך עמי אנכי יושבת,"

היינו ללכת בתלם של כל הכלל, ולא שיהיה לך רצון להיות יוצא מהכלל.

לזה בא ר' יהודה ואומר לנו את הפסוק "אשרי העם יודעי תרועה." ופירש רש"י, שיודעים לרצות את בוראם. ובמה מרצין אותו. שישפיע להם שפע. על זה מפרש ר' יהודה, ש"צריכים ללכת בדרכי הקב"ה, ולשמור מצות התורה." ויש להבין, מהם "דרכי הקב"ה." על זה בא הכתוב ואומר לנו "כי לא מחשבותי מחשבותיכם, ולא דרכי

דרכיכם."

היינו, שרק למעלה מהדעת יכול האדם ללכת בדרכי ה.' אבל בתוך הדעת, אז הגוף בעצמו הוא המשטין והמקטרג עליו, שנותן לו להבין, שהדרך של להשפיע לה' היא לא

בשבילו.

ובזה תבין את הכתוב, )שמות כ"ג( "ושוחד לא תיקח, כי השוחד יעור פקחים ויסלף דברי צדיקים." הנה אנו רואים, שבזמן שהאדם בא לבקר את סדר העבודה שלו, ורואה את התנאים שדורשים ממנו, אז הוא בא לידי החלטה, שאין באפשרותו לקבל עליו את

הדרך הזאת, שהיא העבודה דלהשפיע, מב' סיבות:

א( כי שכר העבודה אינו בטוח אצלו במאה אחוז, היות שהוא לא רואה את מי שהוא כבר קיבל את השכר, שבעבורו הוא נתן את היגיעה. זאת אומרת, כשהוא בא לבקר את

האנשים, שהוא רואה, שהם כן נתנו את שכמם לסבול את תנאי העבודה, והוא רואה, באמת שהם נותנים כוחות גדולים. אבל הוא לא מוצא בהם, שהם כבר קיבלו שכרם חלף עבודתם. ואם הוא שואל לעצמו, ולמה באמת הם לא קיבלו שכר, אז עולה בידו

לתרץ תירוץ יפה מאוד, כי מי שהוא מקיים כל תנאי עבודה, בטח שהוא מקבל שכר. אלא, הגם שנתנו יגיעה גדולה, אבל לא מאה אחוז, מה שדורשים מהם. לכן הם

נמצאים במצב, שהוא מוציא אותם, לפי דעתם )מהעבודה, לפי דעתם שהם צודקים,

שהעבודה דלהשפיע היא לא עבורם.(

ב( ואז מתעוררת שאלה שניה, מי יודע אם הוא יהיה יותר מוכשר מהם, שהוא כן יכול לתת את כל מאה אחוז התנאים שדורשים בכדי שיקרבו אותו לדביקות ה.' ואחרי כל ב' סיבות הנ"ל, הוא בא לידי החלטה, שהוא צודק במאה אחוז, זה שהוא לא רוצה לקבל על עצמו את הדרך הזו, שבנויה על בחינת אמונה למעלה מהדעת ועל בסיס דלהשפיע. והוא כל כך מבין שהצדק עמו, עד שהוא בטוח, שאין אף אחד, שיוכל לעשות

עליו בקורת, על מה שהוא לא רוצה ללכת בדרך זו.

ולפי זה מתעוררת השאלה, אלו אנשים שכן נכנסו בדרך זו, שקיבלו עליהם ללכת בדרך דלהשפיע, איך הם התגברו על כל השאלות האלו. כי בטח בו בזמן שאומרים לאדם, לך ותן יגיעה, אבל שלא על מנת לקבל פרס, תיכף עוברות עליו כל השאלות הנ"ל. כי השאלות הנ"ל אינן נותנות לאדם מנוחה. אם כן, באיזה כח היה יכול לצאת

ממצב של השאלות, שהם נקראות "מים הזדוניים."

אלא אין עצה אחרת, אלא ללכת למעלה מהדעת. ולומר, כי מה שאני רואה שהצדק עמי, ועלי ללכת בדרך שכל הכלל הולכים, אינו אמת כפי ראות עיני, כי רק למי שיש

עיניים פקוחות, הוא יכול לראות את האמת, מה שאין כן למי שאין לו עיניים פקוחות, הוא לא מסוגל לראות האמת. והיות האדם, בזמן ששואל כל אלו השאלות, הוא משוחד מכח הרצון לקבל שלו, כי הוא מסתכל על מה שיכול לצאת טובת הנאה בשבילו, לכן

הוא כבר לא מסוגל לראות האמת. ועל זה בא הכתוב ואומר לנו "ושוחד לא תיקח, כי

השוחד יעור פקחים."

אי לזאת, אין לומר שהצדק אתו לפי הראיה שלו, מסיבת שהוא מקבל שוחד מהרצון לקבל. לכן אין לו כבר עינים פקוחות לראות האמת. אלא שעליו לומר, הגם שאני שמעתי את כל השאלות הנכונות שלך, אבל עכשיו אני לא מוכשר לענות לך, אלא לאחר שיזכה ברצון להשפיע, ואז יהיה לי עינים פקוחות, ואז, אם אתה תבוא אלי עם

כל השאלות שלך, אז בטח אני אתן לך תשובות נכונות. אבל עכשיו אין לי שום עצה, אלא ללכת למעלה מהדעת. כי כל הדעת מה שאני

רואה, היא רק מצד שוחד. אני רואה, והגם שאני חושב, שכל החשבונות שלי הם צודקים, על זה יש לומר, מה שהפסוק אומר לנו "ויסלף דברי צדיקים." שאין אני מוכשר לראות עם מי הצדק, זאת אומרת, לומר, שכל ענין שצריכים לעשות לשם שמים, לא עלי נאמר, ואני "בתוך עמי יושבת," כמו כולם, שמספיק להם שמקיימים תורה ומצות, ואומרים, מה שמוטל עלי לעשות אני עושה, ובענין כוונות, זה שייך למי שמרגיש חסרון בזה, ואני לא מרגיש שאני צריך להיות יותר חכם מכולם, אלא גם אני מסתפק במיעוט. על זה הוא נאמר "ויסלף דברי צדיקים," אלא אני הולך למעלה

מהדעת.

וזה ענין גודל החשיבות של "נקיות," המובא בכל הספרים, שהאדם צריך להיות נקי לפני כל דבר מצוה, שהולך לעשות. שענין נקיות, אמר אאמו"ר זצ"ל, שהאדם צריך להיות נזהר בכל דבר, שיהיה על צד האמת, ולא יהיה מעורב שם שום דבר שקר. ועוד אמר, כמו שיש הבדל בין איש לאיש בדבר שמירת נקיות בגשמיות, יש אנשים

שמקפידים, שלא יהיה שום לכלוך על בגדו, ויש אנשים שלא מקפידים כל כך, אלא שהלכלוך גלוי לעינים, אז הם מסירים את הלכלוך. זאת אומרת, זה תלוי במידת

מיאוס, שנמאס לאדם את הלכלוך.

כמו כן ברוחניות, אין כל אחד דומה לחבירו, אלא שזה תלוי לפי מה שנמאס לאדם

בחינת שקר. ובשיעור זה שהוא לא יכול לסבול את השקר, ובשיעור זה הוא מתקרב

לדרך האמת.

ועוד אמר, שצריכים לדעת, שהלכלוך הזה בעניני הנשמה הוא המזיק האמיתי. והיות שהנשמה היא דבר נצחי, לכן האדם צריך להיזהר מאוד מבחינת השקר, אלא

שהאמת שלו תהיה נקיה מכל מיני לכלוך של שקר.

ובזה נבין מה שאמרו חז"ל )שבת קי"ד( "אמר ר' חייא בר אבא, אמר ר' יוחנן, כל תלמיד חכם, שנמצא רבב על בגדיו, חייב מיתה, שנאמר "כל משנאי אהבו מוות." אל תקרי "משנאי," אלא "משניאי." ומפרש רש"י, "משניאי" שממאיסין עצמן בעיני

הבריות, והבריות אומרים, אוי להם ללומדי התורה, שהם מאוסים ומגונים. נמצא, זה

משניאי את התורה.

ולכאורה בפשטות קשה להבין, אם יש לו רבב על בגדיו, כבר מגיעה לו מיתה. ומביא ראיה מהפסוק, שנאמר, "כל משנאי אהבו מוות." גם זה יש להבין, אם הוא בבחינת

"משנאי," זהו סימן שהוא אוהב מוות.

ולפי מה שפירשנו לעיל, שענין "נקיות" הכוונה היא, שצריך להיות נקי, שלא תהיה

שם תערובת של שקר, בזמן שרוצה ללכת בדרך של אמת, כי אמת נקראת "לשמה," כמו שאומר הרמב"ם )הלכות תשובה פרק י(' וזה לשונו, "העובד מאהבה, עוסק בתורה

ומצות, והולך בנתיבות החכמה, לא מפני דבר בעולם, ולא מפני יראת הרעה, ולא כדי

לירש הטובה, אלא עושה האמת מפני שהוא אמת, וסוף הטובה לבוא בגללה."

אם כן, לפי זה יהיה פירושו "נמצא רבב שבגדיו" שהם בחינת לבושים שבתוכם מקבלים את הטוב והחיים, צריכים להיות נקיים משום תערובות של אהבה עצמית, רק כולו לשם שמים. לפי זה יהיה הפירוש "כל משנאי, אהבו מות." ושאלנו, מדוע אומר

הפסוק "כל משנאי," היינו הטעם של משנאי, משום שאוהב מוות.

ולפי הנ"ל זה פשוט, כי ענין מוות מתבאר, כי דוקא מי שדבוק בחי החיים, יש לו

חיים. מה שאם כן מי שנמצא בפירוד ממנו, אז הוא נפרד מהחיים.

לכן נאמר "כל משנאי," היינו שלא אוהב את הבורא, שיעבוד רק לשם הבורא, אלא הוא מערב שם קצת מאהבה עצמית. ואהבה עצמית היא בחינת מוות, משום שזה גורם הפירוד מחיי החיים. לכן משום שהוא אוהב מוות, היינו אהבה עצמית, ומשום זה הוא

נעשה שונא להבורא.

ודברי רש"י, שמפרש "משניאי," שממאיסין עצמן בעיני הבריות. והבריות אומרות, "אוי להם ללומדי התורה, שהם מאוסים ומגונים. נמצא זה משניאי את התורה." וזה קשה להבין, אם נמצא איזה כתם על בגדיו, כבר הוא נמאס בעיני הבריות. וגם התורה היא גורמת שהבריות הן משניאי התורה. עד כדי כך, שבעבור עונש זה כבר מגיעה לו

מיתה, כמו שאמרו חז"ל "כל תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדיו, חייב מיתה."

על דרך העבודה יש לפרש, ש"ממאיסין עצמן בעיני הבריות," היינו בהאברים

והרצונות והמחשבות של עצמן. היות שגופו של אדם נקרא "עולם בפני עצמו," כידוע. ואברי הגוף אומרים, "אוי להם ללומדי התורה, שהם מאוסים." הנה כתוב "כי הם

חיינו ואורך ימינו, והם נחמדים מזהב ומפז רב, ומתוקים מדבש ונופת צופים" ואנו לא

רואים זה אצל הלומדי תורה שלנו.

והסיבה, שלא רואים את כל הדברים היקרים אצל לומדי תורה, היא מסיבת שיש

"רבב על בגדיו," היינו שאצל לומדי תורה שלנו מעורבת באהבה עצמית בזמן העבודה.

נמצא, שהרבב הזה גורם, שהטוב והחיים שבהתורה, לא יכול להתלבש בבגדים האלו,

משום שהם לא נקיים, שיהיו הכל לשם שמים. ואז "הבריות שבגופו" באים לידי יאוש.

נמצא, שהם גורמים שישנאו את התורה.

זאת אומרת, במקום שהלומדי תורה היו צריכים לגלות את יקר התורה, כמו שכתוב "כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים," וכאן הם רואים את ההיפך. ומי גורם לכל

זה. הכל הוא משום שלא נזהרים על נקיות, שהוא נקרא "רבב."

ובזה נבין, מדוע "אם נמצא רבב על בגדיו חייב מיתה." הוא להשמיענו, שהרבב

הזה, שהוא עושה בבגדיו, זהו גורם לו הפירוד מחיי החיים. לכן נבחן זה, שהוא מחייב עצמו להגיע לבחינת מיתה. והכל משום שלא נזהר על נקיות, אלא מעורבת בהעבודה

שלו גם בחינת שקר, הנקרא "שלא לשמה," אלא הכל יהיה לשם שמים.

בס"ד

רבי ברוך שלום הלוי אשלג זצוק"ל

בא אל פרעה
מאמר ל"ח, תשמ"ה ספר שמות , בא

"בא אל פרעה." וקשה, הלא "לך אל פרעה" היה צריך לומר. ומתרץ הזהר )בא דף י"א ובהסולם אות ל"ו( "אלא שהכניס אותו את משה, חדרים לפנים מחדרים, אל תנין חזק אחד עליון, כיון שראה הקב"ה שמשה ירא, אמר הקב"ה, הנני עליך פרעה מלך מצרים, התנין הגדול, הרובץ בתוך יאוריו, שהקב"ה היה צריך לערוך עמו מלחמה, ולא

אחר, כמו שאתה אומר, אני ה,' שדרשו, אני ולא שליח. נמצא שבא יהיה פירוש היינו,

שנינו ביחד."

ולפרש את זה בעבודת ה,' אז קודם כל צריכים לדעת, מהי הדרישה שלנו עבור זה שאנו עוסקים בתורה ומצות. זאת אומרת, איזו תמורה אנו דורשים עבור זה. והתמורה

צריכה להיות ברורה, בכדי שנבין, שכדאי לנו לוותר על תענוגי הגוף, אם אנו מבינים, שזה הוא מפריע לנו להגיע להמטרה, שהיא התמורה שלנו, שעל ידי התעסקותנו בתורה ומצות, נקבל את המטרה הנשגבה זו, שהמטרה היא תמורה עבור ויתור על תענוגים

גשמיים.

לכן צריכים לדעת, כי עיקר השכר שאנו רוצים עבור קיום תורה ומצות, הוא דביקות בה,' שהוא ענין השתוות הצורה, שהוא בחינת "ולדבקה בו," כמו שאמרו חז"ל )בבא בתרא ט"ז( "ברא הקב"ה יצר הרע, ברא לו תורה תבלין." כי זה הכלי שיכולים לקבל את מטרת הבריאה, שהיא נקראת להטיב לנבראיו, שהיא נקראת בשם "גילוי

אלקותו יתברך לנבראיו בעולם הזה," כמו שכתוב בספר "מתן תורה" )דף ס"ד.(

וידוע, כי עיקר העבודה הוא בעשיית הכלי. מה שאם כן המילוי, שהוא השפע הנשפע להכלי, הוא בא מצד העליון, שהוא בחינת רצונו להטיב לנבראיו, ובטח מצדו אין שום מניע שיפריע מלתת לנו. וכל החסרונות שאנו מרגישים, הם מסיבה שאין לנו כלים לקבל את השפע, כי הכלים שלנו באים מצד השבירה, כי מסיבת שבירת הכלים שהיתה בעולם הנקודים, יוצאו הקליפות, שהן בחינת לקבל בעמ"נ לקבל, שפירושו של

"שבירה" ברוחניות הוא, כדוגמת שבירת כלי בגשמיות, כמו שכלי הגשמי, אם הוא שבור ואתה נותן בתוכו איזה משקה, אז המשקה יוצא לחוץ, כמו כן ברוחניות, אם נכנס בהכלי מחשבה של רצון לקבל לעצמו, אז השפע יוצא לחיצוניים, היינו לחוץ

מהקדושה. "קדושה" נקראת "לשם שמים" וחוץ מלשם שמים נקרא "סטרא אחרא," שהוא צד

השני של הקדושה. לכן אומרים, שהקדושה נקראת "להשפיע" וטומאה נקראת

"לקבל." ומשום זה, שאנחנו נולדנו אחרי השבירה, וממילא הרצון שלנו הוא רק לקבל,

לכן לא יכולים לתת לנו שפע, שבטח הכל ילך לצד הסטרא אחרא.

וזו היא כל הסיבה שאנו מרוחקים מלקבל את הטוב והעונג, שהכין ה' בעדינו. כי כל שהוא יתן לנו לא ישאר זה אצלנו, אלא זה ילך לאבדון, כמו שאמרו חז"ל "איזה שוטה המאבד מה שנותנים לו." משמע מכאן, ששורש הסיבה שהוא מאבד, הוא בשביל שהוא "שוטה." ומדוע "השוטה" מוכרח לאבד, ו"החכם" נשאר אצלו מה שנותנים לו ואינו

מאבד.

אלא יש לפרש ש"שוטה" נקרא, אם הוא נשאר עם הטבע שלו, שהוא אהבה עצמית, ולא עוסק עם תחבולות, שתהיה לו האפשרות לצאת מהרצון לקבל. שלמרות שיש

הרבה סגולות ותחבולות לצאת מטבע שלו, והוא נשאר עירום כביום הוולדו, מבלי לבוש אחר, שהלבוש הזה נקרא לבוש של הרצון להשפיע, שעם לבוש דלהשפיע הוא יכול

להלביש את הטוב ועונג מה שהוא צריך לקבל.

אבל יש שהאדם מתחיל בעבודה דלהשפיע, והוא מסביר להגוף, שזוהי כל מטרת עבודה, היינו לקבל כלי דהשפעה. אבל אחרי כל אלו הוויכוחים שיש לו עם גוף, הגוף אומר לו, שאין אתה יכול לשנות את הטבע, ממה שהבורא ברא אותו. וכיון שהבריאה נבחנת לבחינת "יש מאין," הוא רק מבחינת רצון לקבל, איך אתה מעיז לומר, שאתה

יכול לשנות הטבע, ממה שהבורא ברא אותו.

ועל זה נאמר "בא אל פרעה," היינו, שנלך ביחד, שגם אני הולך אתך, בכדי שאני

אשנה הטבע, ואני רוצה, שרק אתה תבקש אותי, שאני אעזור לך לשנות את הטבע, ולהפוך אותה מרצון לקבל לרצון להשפיע, כמו שאמרו חז"ל )סוכה נ"ב( "יצרו של אדם

מתגבר עליו בכל יום, ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזר, אינו יכול לו."

אולם גם זה יש להבין, בשביל מה צריך הבורא, שיבקשו ממנו. זה מתאים לבשר ודם, שהוא רוצה את הכבוד, שיבקשו ממנו, בכדי שידע שהוא עזר לו. אבל איך שייך לומר דבר כזה אצל הבורא. אלא לפי הכלל "אין אור בלי כלי," זאת אומרת, שאי אפשר

לתת למי שהוא מילוי, אם אין לו חסרון, כי כל זמן שאין חסרון לדבר, אם נותנים לו,

אין טעם בהדבר. אם כן, הוא לא יודע להחשיב את הדבר. ואז הוא לא ישמור את עצמו, שלא יגנבו את הדבר. היינו, שיש אנשים שהם כן מבינים את החשיבות שבדבר, והם

יקחו ממנו זה הדבר.

וזוהי הסיבה, שהאדם צריך לבקש עזרה מה,' בכדי אם יתנו לו איזו הארה מלמעלה, שידע לשמור אותה, שלא יקחו ממנו החיצוניים, שהם כן יודעים מה הוא הערך של איזו הארה דקדושה. לכן כשהאדם מבקש מה,' שיעזור לו, וענין הביקוש

האמיתי מתחיל דוקא בזמן, שהאדם רואה, שאין הוא מסוגל לעזור לעצמו, אז הוא יודע בבירור גמור, שאין עצה אחרת, אלא לבקש מה,' שהוא יעזור לו, אחרת הוא נשאר

בפירוד מהקדושה, ואין שום עצה לצאת מהמצב דאהבה עצמית. לכן כשה' עוזר לו,

הוא יודע כבר, שזה נכס חשוב וצריכים לשמור מאוד, שלא יקחו זה החיצוניים.

וזה כמו שאומר האר"י ז"ל )תע"ס חלק ז' דף תצ"ה( "וזה סוד רדיפת היצה"ר וס"א להחטיא את הצדיקים ולהידבק בקדושה, יען אין להם חיות זולתו, ובהתרבות הטובה והקדושה, יתרבו חייהם. ואל תתמה מעתה, למה היצה"ר רודף להחטיא את

האדם. והבן זה."

אי לזאת, כדי שהאדם ידע לשמור עצמו, שלא יאבד מה שנותנים לו, מוכרח לתת

מקודם יגיעה רבה, שדבר הבא לאדם ביגיעה, זה גורם שישמור שלא לאבד את הדבר. אולם דבר זה, היינו בזמן היגיעה, כשהאדם רואה, שרחוקה עדיין המלאכה מלהיות מוגמרת, הוא לפעמים בורח מהמערכה ובא לידי יאוש. ואז להתחזקות יתירה הוא

צריך, להאמין בה,' שה' יעזור לו.

וזה שהעזרה עוד לא הגיעה, הוא מסיבה שעוד לא נתן היגיעה המסוימת בכמות ובאיכות הנצרכת להכנת החסרון, בכדי לקבל מילוי, כמו שאומר )הקדמה לתע"ס דף

י"ד אות י"ח( וזה לשונו, "ואם מי שהוא עסק בתורה ולא הצליח להסיר היצה"ר ממנו, אין זה אלא או שהתרשל לתת את היגיעה והעמל, המחויב ליתן בעסק התורה, כמו שכתוב "לא יגעתי ומצאתי אל תאמין," או יכול להיות שמילאו את כמות היגיעה

הנדרשת, אלא שהתרשלו באיכות."

לכן "בא אל פרעה" צריכים, לתת לב לזה, ולהאמין בכל המצבים הכי גרועים שאפשר להיות, ולא לברוח מהמערכה, אלא תמיד לבטוח בה,' שהוא יכול לעזור ולתת לאדם, בין שהוא צריך עזרה קטנה ובין שהוא צריך עזרה גדולה. ואליבא דאמת, מי

שמבין שהוא צריך שהבורא יתן לו עזרה גדולה, משום שהוא יותר גרוע משאר אנשים, הוא יותר מסוגל שתתקבל תפלתו, כמו שכתוב "קרוב ה' לנשברי לב, ואת דכאי רוח

יושיע."

לכן אין לאדם לומר, שהוא לא מוכשר, שה' יקרב אותו, אלא הסיבה שהוא מתעצל במלאכתו. אלא האדם צריך תמיד ללכת בהתגברות ולא יתן להכנס למוחו מחשבות של יאוש. וזהו כמו שאמרו חז"ל )ברכות י(' "אפילו חרב חדה מונחת על צוארו, אל ימנע

עצמו מן הרחמים," שנאמר )איוב י"ג( "הן יקטלנו לו איחל."

וענין "חרב מונחת על צוארו" יש לפרש, שהכוונה היא, אף על פי שהרע של אדם, הנקרא אהבה עצמית, מונחת על צוארו ורוצה להפריד אותו מקדושה, באופן שמראה לו תמונה, שאין שום אפשרות לצאת מהשליטה הזאת. אז הוא צריך לומר, שזו היא

אמת התמונה הזאת שהוא רואה.

אלא "אל ימנע עצמו מן הרחמים," משום שהוא צריך אז להאמין, שהבורא יכול לתת לו את הרחמים, שפירושו "מידת השפעה." זאת אומרת, מצד כוחות עצמו, האמת

היא, שאין האדם מסוגל לצאת מתחת שליטת קבלה עצמית. אבל מצד הבורא, שהקב"ה עוזרו, בודאי הוא יכול להוציא אותו. וזהו שכתוב "אני ה' אלקיכם, אשר

הוצאתי אתכם מארץ מצרים, להיות לכם לאלקים."

וזה אנו אומרים ב"קריאת שמע," שהוא קבלת עול מלכות שמים, שאנו צריכים

לדעת, שהקב"ה הוא מוציא את האדם משליטת הקבלה, שנקראת בחינת פירוד, ומכניס אותו להקדושה. ואז יקויים "להיות לכם לאלקים," שאז הוא בבחינת "עם

ישראל" ולא בבחינת "עם הארץ."

וזהו כמו שאמרו חז"ל )פסחים קי"ח( "אמר ר' יהושע בן לוי, בשעה שאמר הקב"ה

לאדם הראשון "קוץ ודרדר תצמיח לך," זלגו עיניו דמעות. אמר לפניו "רבונו של עולם, אני וחמור נאכל באבוס אחד." כיון שאמר לו "בזעת אפיך תאכל לחם," מיד נתקררה

דעתו."

אולם יש להבין טענתו של אדה"ר, שהקשה על מעשה הקב"ה, מדוע מגיע לו, שהוא יאכל עם החמור באבוס אחד, שהיא טענה צודקת. והראיה לזה, שהקב"ה נתן לו עצה

לאכול לחם. ואם לא היתה טענה צודקת, לא היה הקב"ה מקבל טענתו. וטענה זו, שאמר "אני וחמור נאכל באבוס אחד," קשה להבין. הלא מהו היחוס שלו. הלא חז"ל אמרו )סנהדרין ל"ח( "תנו רבנן, אדם נברא בערב שבת, שאם תזוח דעתו עליו, אומרים

לו "יתוש קדמך במעשה בראשית."

ולפי זה, שאם יתוש קודמו, אם כן מהי הטענה ש"אני וחמור נאכל באבוס אחד." אלא יש לפרש, שלאחר החטא נפל לבחינת אהבה עצמית. נמצא לפי זה, שנעשה דומה לחמור שאינו מבין רק אהבה עצמית. וזהו ש"זלגו עיניו דמעות ואמר, אני וחמור נאכל באבוס אחד," היינו מבחינה אחת, שהיא אהבה עצמית. לכן נתן לו עצה "בזיעת אפיך תאכל לחם," שלחם נקרא מאכל אדם. פירוש, על ידי יגיעה בבחינת "זיעת אפיך תאכל לחם," שהוא מאכל אדם, הוא יוצא מבחינת "עם הארציות," ונקרא אז בשם "עם

ישראל," שהוא בחינת ישר–אל.

מה שאם כן בחינת מצרים, שהיה עם ישראל בגלות, שמצרים נקרא "עם הדומה לחמור," שהכוונה היא רק לאהבה עצמית, ולכן הישועה היתה אז לישראל, שהקב"ה

הוציא אותם ממצרים. וזהו שצריכים לכוון בקבלת עול מלכות שמים "אני ה' אלקיכם, אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, להיות לכם לאלקים," שדוקא בכח ה' יכולים

"לצאת ממצרים" ולזכות לבחינת "להיות לכם לאלקים."

בס"ד

רבי ברוך שלום הלוי אשלג זצוק"ל

מי שחיזק לבו
מאמר ל"ט, תשמ"ה ספר שמות , בשלח

בזהר בשלח )ובהסולם דף נ"ה אות קפ"ו( כתוב שם וזה לשונו, "ואמר ר' יצחק לא מצינו מי שחזק את לבו לפני הקב"ה כפרעה. אמר ר' יוסי, הרי סיחון ועוג חזקו גם כן את לבם. אמר לו אינו כן, הם חזקו את לבם כנגד ישראל אבל כנגד הקב"ה לא חזקו את לבם, כמו שחיזק פרעה את רוחו כנגדו, שהיה רואה גבורותיו ולא היה שב," עד כאן

לשונו.

ויש להבין, מהו ההבדל שהם לא חזקו את לבם לפני הקב"ה, או שחיזקו את לבם נגד ישראל, הלא כל השנאה שיש לגויים נגד עם ישראל, הוא רק מטעם שהם עם של

הקב"ה, כמו שאמרו חז"ל, )שבת פ"ט( "מאי הר סיני, שירדה שנאה לעכו"ם."

ולגופו של ענין, היינו בקשר לשנאת ישראל, הנה פרעה היה שונא את עם ישראל ורצה לשעבד אותם, ומשה בא בשליחות הקב"ה, אז לא רצה לשמוע, ואמר "מי ה' אשר

אשמע בקולו," וסיחון ועוג גם להם היה שינאת ישראל. ומאי ההבדל לגבי ישראל, הסיבה, משום מה שונאים את ישראל, טוב מטעם התחזקו את לבם, סיחון ועוג, שעם ישראל לא חשוב לכן שונאים אותם, או מטעם שהתחזקו את לבם נגד ה,' שה' לא חשוב

בעיניו לכן יש לו שנאה לעם ישראל. אם כן מה הוא ההבדל, לגבי ישראל.

ויש לפרש המאמר של הזהר הנ"ל על דרך העבודה. אנו צריכים לדעת, שיש שני מפריעים, שעומדים נגד האדם ולא נותנים לעבור את המחסום, להגיע לאהבת ה,' היות שהאדם נולד עם רצון לקבל לעצמו, ואינו מסוגל לעשות שום דבר בלי כדאיות, היינו

שהאדם יכול לוותר על קבלה עצמית, בכדי להשפיע משהו, למישהו, אם זה נותן לו סיפוק נפשי, אז הוא יכול לוותר על קבלה עצמית, לדוגמא, האדם מסוגל לעבוד בשביל אדם חשוב, אם נגיד כשבא אדמו"ר מליבאויץ' לשדה תעופה עם מיזוודה, ונתן לאחד מהחסידים שלו, והוא נותן לו שכר טרחה 100 דולר. בטח שהחסיד לא רוצה לקבל שכר טרחא מן הרבי והוא מחזיר לו, אז הרבי שואל אותו, מדוע אתה לא רוצה לקבל, אם זה פחות מידי שילמתי לך עבור הטרחא, הלא סבל פשוט אם הייתי נותן לו 10 דולר, בטח שהיה שבע רצון, אם כן מדוע אתה לא רוצה לקבל. אז החסיד השיב לו, זה שיש לי זכיה

לשמש את הרבי, שווה יותר מכל הון דעלמא שהרבי יתן לי.

רואים אנו, שבעבור אדם חשוב, האדם מסוגל לעבוד בלי שום תמורה. ומשום זה כשבא האדם לעסוק בתורה ומצות בעמ"נ להשפיע, בטח שהאדם יכול לוותר על אהבה

עצמית לטובת הבורא. מה עושה אז המפריע לעבודת ה,' שהאדם לא יוכל ללכת בדרך

ה,' הוא עושה אז פעולה אחת, היינו שלא נותן להאדם לצייר את גדלות וחשיבות ה.' נמצא, שכל החוזק שיש לסטרא אחרא הוא נגד ה,' והוא אומר לו, אני יודע שאתה בעל כח גדול, היינו שאתה יכול להתגבר על התאוות שלך לא כמו אנשים חלושי אופי רכי הלב, אלא אתה אמיץ שבגבורים, אלא כל מה שאתה לא הולך בדרך האמת הוא, משום שלא כל-כך חשוב את המטרה, שאתה צריך לבטל את עצמך בשביל זה. ואם כח זה הוא

מפריע לו להגיע להמטרה.

וזהו שאומר הזהר בשם ר' יצחק, "לא מצאנו מי שחזק לבו לפני הקב"ה כפרעה."

היינו שלא החשיב את ה,' ואמר "מי ה' אשר אשמע בקולו," שזה הוא המפריע הראשון.

והמפריע השני הוא, כי בזמן שהוא רואה שהאדם התגבר על טענותיו, והולך למעלה מהדעת, ולא מסתכל מה שהוא אומר לו, אז בא בטענה נגד ישראל, זאת אומרת, זה שרוצה ללכת בדרך ה,' הוא נקרא ישר–אל, שהוא בחינת ישר-לאל, היינו שכל המעשים שהוא עושה, הוא רוצה שזה יעלה ישר לאל, ולא רוצה שיהיה כוונה אחרת, לכן מה עושה המפריע השני, הוא משפיל את בחינת ישראל שבו, ואומר לו, הישראל שבקרבך

הוא חלש מאוד, הן בכשרון והן בכח התגברויות, הלא אתה חלש אופי, הדרך הזה, שאתה רוצה ללכת בו, שהוא שכל המעשים יהיה רק לשם שמים, זה יכולים לדרוש מבחינת ישראל שיש בו כל התכונות המתאימות לזה, היינו שהיה לו חינוך טוב, ובעל כשרון, והוא אמיץ לב, שיכול להילחם עם הרע שבקרבו, הוא יכול ללכת בדרך הזה, ולא

אתה. נמצא, במה הוא מפריע לו, הוא כבר לא מדבר עמו בקשר להחשיבות המטרה, כמו טענת פרעה, שהוא היה חולק על חשיבות המטרה. אלא שאומר לו, המטרה היא חשובה מאוד, אלא אתה לא חשוב שתוכל ללכת בדרך גבוה כזה, ועל כן לך בתלם של

כל הכלל, ואין אתה צריך להיות יוצא מהכלל, ורק דרך זה שייך לך.

וכעין זה מצאנו בזהר )שלח ובהסולם דף כ"ב אות ס"ג( אצל המרגלים, וזה לשונו, "וישובו מתור הארץ, וישובו, היינו שחזרו לצד הרע, וחזרו מדרך האמת, שאמרו מה יצא לנו, עד היום לא ראינו טוב בעולם, עמלנו בתורה, והבית ריקם, ולעולם ההוא מי יזכה, ומי יבוא לתת לתוכו, מוטב לנו שלא היינו יגעים כל כך, הרי עמלנו ולמדנו כדי לדעת חלק עולם ההוא, כמו שיעצת לנו. וגם זבת חלב ודבש הוא, טוב הוא עולם העליון ההוא, כמו שידענו בתורה. אבל מי יכול לזכות בה. אפס כי עז העם, עז הוא העם שזכה לעולם ההוא, שלא החשיב כל העולם כלל, לעסוק בו, כדי שיהיה לו עשירות גדולה, מי הוא שיוכל לעשות כן שיזכה בה. אפס כי עז העם. ועשיר יענה עזות, וגם ילידי הענק

ראינו שם, דהיינו שצריכים גוף חזק גבור כארי, משום שהתורה מתשת כוחו של אדם."

נמצא, טענת המרגלים לפי מה שהזהר מפרש הוא, של אי חשיבות של ישראל, כמו

שביארנו, שהוא כמו טענת המפריע הב,' זאת אומרת, שכל החיזוק הוא כנגד ישראל.

ובזה יכולים לפרש ההבדל בין טענת פרעה שחיזק לבו נגד ה,' לטענת סיחון ועוג, שהחזיקו לבם נגד ישראל. פרעה שאמר "מי ה' אשר אשמע בקולו," זהו שכל כוחו היה למעט את חשיבות של ה,' כנ"ל שהוא המפריע הא,' וסיחון ועוג הם החזיקו לבם נגד

ישראל, היינו למעט את חשיבות של ישראל כנ"ל, שהוא כנגד המפריע הב.'

ולזה, היינו לכל אלו הטענות, אין עצה אחרת אלא ללכת בדרך האמונה למעלה מהדעת, ולא להסתכל על טענות שלהם, אלא לבטוח בה' שהוא יכול לעזור לכולם ואין

שום כח שיכול להתנגד לכוחו של הקב"ה, לכן לבטוח בה' שהוא יעזור.

וכעין זה מצאנו בזהר )בשלח דף נ"ה, ובהסולם אות קפ"ז( וזה לשונו, "אמר ר' יהודה, אמר ר' יצחק, פרעה היה חכם יותר מכל מכשפיו, ובכל הצד שלהם לא ראה שיהיה גאולה לישראל, ופרעה לא חשב, שיש קשר אחר של אמונה, השולט על כל הכוחות של

הס"א, ועל כן היה מחזק את לבו."

נמצא לפי דברי הזהר, שענין פרעה הוא בתוך הדעת, שמצד השכל אין שום אפשרות לצאת משליטתם אלא רק בכח אמונה למעלה מהדעת, שכח זה מבטל כל הכוחות

שישנם בעולם.

בס"ד
רבי ברוך שלום הלוי אשלג
יש תמיד להבחין בין תורה לעבודה
מאמר מ,' תשמ"ה
יש תמיד להבחין בין תורה לעבודה. "תורה" נקרא מה שהיא בחינה בפני עצמה.
ואז אין לדבר מהאדם, אלא כאילו אין האדם מופיע כלל. אלא מדברים מהתורה,
כשהיא לעצמה, שהיא בחינת שמותיו של הקב"ה. ולתת תשומת לב על חשיבותה.
היינו, ממי אנו מדברים.
זאת אומרת, שאנו צריכים תמיד לזכור, שאנו מדברים מהמלך, איך שנתן סדר
והנהגה, איך ששמותיו הקדושים שלו ישפיעו להנשמות. ושהם יקבלו אותם,
ושיוכלו להתקיים עם גילוייהם, כמו שכתוב "מי יעלה בהר ה,' ומי יקום במקום
קדשו."
ובזמן כשהאדם נותן תשומת לב, ולהרגיש ממי הוא מדבר, שהוא מדבר מהבורא,
רק שאין לנו את ההבנה, שיהיה לנו איזה קשר, שנבין, שמדברים מהבורא, רק אנו
צריכים להאמין, שכל התורה כולה היא שמותיו של הקב"ה.
אלא שהוא מלובש או בעניני דינים והלכות, מה שהאדם צריך לקיים את המצות,
שהם נוהגים בין אדם למקום, או בין אדם לחבירו, או בסיפורי מעשיות, או
שמלובשים בשפת הקבלה, והשמות הקדושים. אז צריכים לזכור, שהפנימיות
המלובש בתוך אלו הלבושים, הוא רק אלקות, שזה מכונה "כל התורה כולה היא
שמותיו של הקב"ה."
אם כן, בזמן שלומדים תורה, צריכים ללמוד עם דרך ארץ. היינו, שצריכים לזכור
ממי אנו מדברים. ובאופן כזה אנו יכולים להמשיך מאור התורה, ושנרגיש "כי הם
חיינו ואורך ימינו." וממילא, כשלומדים עם הכוונה הנ"ל, אז יכול האדם להיות
בשמחה, מטעם שהוא דבוק אז בחיי החיים, שזה נקרא "כי הם חיינו ואורך ימינו."
כי האדם מתחיל להרגיש את בחינת להטיב לנבראיו, שזוהי סיבת בריאת העולמות
כנודע.
ואת הטוב הזה אנו צריכים להוציא מהתורה. וזה נקרא, שאנו מדברים רק בשבח
התורה ולא חושבים כלל על האדם. לכן נמצא, שבזמן לימוד התורה, האדם נמצא
בשלימות, כפי הכלל "במקום שאדם מחשב, שם הוא." ומזמן זה צריך האדם לקבל
חיות על כל היום, כי זה נקרא "זמן תורה לחוד, וזמן תפלה לחוד," משום שכל אחד
בסתירה להשני.
וזמן עבודה זה הוא דבר אחר לגמרי. כי עבודה מדברים דוקא מהאדם. מה שאם
כן תורה מדברים דוקא מהבורא, שזה נקרא "תורת ה."' אבל עבודה, דבר זה שייך
דוקא אצל אדם, כי האדם צריך לעבוד, כמו שכתוב "אדם לעמל ילוד." והיות
שהאדם הוא בריאה, והבריאה נקראת בחינת חסרון, שהוא בחינת יש מאין , והיש
הזה, הנקרא "רצון לקבל," צריכים למלאותו, כי זוהי תכלית הבריאה. והיות

שמטעם השתוות הצורה, נעשה צמצום על הרצון הזה, אז צריכים לתקן ולהעביר
את הצמצום, שהיה על הרצון הזה, בכדי שיוכל לבוא להמטרה, המכונה "רצונו
להטיב."
ובכדי להעביר את הצמצום, ניתנה לנו סגולה, שהיא תורה ומצות, שזה נקרא
"בראתי יצה"ר, בראתי תורה תבלין," כידוע. וכאן, בענין עבודה, יש להבחין, אם
הוא מתקדם להמטרה של העברת הצמצום. היינו, אם יש כבר ניצוצי השפעה. היינו,
שכבר קיבל משהו מסגולת התורה והמצות בבחינת זיכוך המחשבה והרצון, ונמצא
בעניני עבודה שייך ביקורת על עצמו.
מה שאם כן בתורה, אל יעשה שום ביקורת על עצמו, אלא שילמוד תורה כמו
שהיא. רק צריכים לעשות עצות, איך להחשיב את התורה. ותורה בפני עצמה היא
מציאות, הנקראת "שמות של הקב"ה." נמצא, כשלומדים מן התורה איזה דינים,
או דברי מוסר, או סתם סיפורי מעשיות, או דרך של עבודה, זה הכל עוד לא נקרא
תורה, אלא זה לומדים מן התורה, והתורה בעצמה אין לה יחס להנברא אלא
להבורא, היות שזה הוא שמותיו של הקב"ה.
זאת אומרת, "תורה" נקרא התגלות אלקות. וזה מכונה בשם "פנימיות התורה."
ומה שמגולה לחוץ, הלכות, ומוסר, ודרכי עבודה וסיפורי מעשיות, זה הכל נקרא
לבושים על התורה. לכן נקרא זה "חיצוניות התורה." ושמותיו של הקב"ה נקרא
"פנימיות התורה."
ולפי הנ"ל יש לשאול, אם התורה כשלעצמה היא מתייחסת להבורא, שהוא
בחינת אלקות, אם כן זה דומה רק לבחינת דרוש. ומה יכול האדם להוציא מזה,
ממה שלומד תורה, אם אין הוא מבין שום קשר אליו. על זה אומרים חז"ל "גדול
המדרש שמביא לידי מעשה." כי בטח האדם רק לבחינת מעשה הוא צריך, כמו
שכתוב "אשר ברא אלקים לעשות."
לכן "לא המדרש עיקר, אלא המעשה." ועל זה באה התשובה "גדול המדרש,
שמביא לידי מעשה" )קידושין, דף מ,' שם הלשון "תלמוד גדול," וב"ק ר"ז.( היינו,
שמאור התורה, שהוא הפנימיות, מאיר לאדם, שיהיה לו כח לעשות מעשים טובים.
וזהו בסגולת התורה, שמביא לו כוחות, שיכול לעשות. כמו שכתוב "אשר ברא
אלקים לעשות."
וזה שאמרו חז"ל "זמן תורה לחוד וזמן תפלה לחוד." שכל אחד הוא בסתירה
להשני כנ"ל. כי בזמן לימוד התורה, האדם צריך לחשוב רק על חשיבות התורה, ולא
על עצמו כלל. מה שאם כן בזמן התפלה, האדם צריך קודם כל חסרונותיו שיהיו
מגולים. בכדי שיכול לבקש עליהם, שיתמלאו. כי אין חסרון בלי שמחפשים אותו.
כי רק בגשמיות החסרונות מגולים, מטעם שהחסרונות באים מהרצון לקבל,
והרצון לקבל הוא מגולה. מה שאם כן ברוחניות, שכל הבנין של קדושה בנוי על
בסיס של רצון להשפיע, והיות שהרצון להשפיע אנו מתייחסים להנברא. כמבואר,
שהמלכות הנקראת "רצון לקבל" חשקה להשתוות הצורה, המכונה "להשפיע," לכן
כשנמשך ענין זה להנבראים, שהם באים כבר אחר שבירת הכלים, שהיה, וכמו כן

אחר חטא דעץ הדעת, כבר החסרון הזה, שהאדם ירגיש שחסר לו הכלי, הנקרא
"רצון להשפיע," כבר אינו בנמצא.
אלא האדם צריך לתת יגיעה, עד שירגיש חסרון של רצון להשפיע. ולפי ערך
הרגשת חסרונו, בשיעור זה הוא יכול להתפלל לה,' שיעזור לו, שיתן לו הכלי הזה,
שכל דאגותיו שלו יהיו רק על מה שאין לו כח הזה, הנקרא "רצון להשפיע." ובשיעור
שהוא רחוק מכלי זו, בשיעור הזה הוא צריך להצטער, ולבקש רחמים מה,' שיושיע
לו ויתן לו הרצון הזה.
ועוד יותר מזה יכולים לומר, שהאדם צריך לבקש מה,' שיתן לו חסרון הזה, היינו
שירגיש, שחסר לו רצון להשפיע, ושזה כל המעכב להגיע לרוחניות, כנ"ל, כי החסרון
הזה אינו באה מצד עצמו.
נמצא לפי זה, שהבורא צריך לתת להאדם הן הכלי והן האור. ובזה יש לפרש מה
שאמרו "אחור וקדם צרתני." "אחור" נקרא "הכלי," "קדם" נקרא "הפנים," שהוא
המילוי. נמצא, הן האור והן הכלי, הכל בא ממנו יתברך.
וזה ענין שאמרו חז"ל )קידושין, ל(' תנו רבנן "ושמתם, סם תם, נמשלה תורה
כסם חיים." כך הקב"ה אמר לישראל "בני, בראתי יצה"ר, בראתי לו תורה תבלין.
ואם אתם עוסקים בתורה, אין אתם נמסרים בידו." והענין הוא כנ"ל, המאור שיש
בתורה, שהוא פנימיות התורה, הוא מחזירו למוטב. אבל צריכים לכוון לקבל את
המאור התורה בזמן הלימוד, כמבואר בהקדמה לתלמוד ע"ס )אות י"ז.(

בס"ד

רבי ברוך שלום הלוי אשלג זצוק"ל

ובהתורה נברא האדם
מאמר מ"א תשמ"ה ספר ויקרא

בזהר )שמיני ובהסולם אות א(' "ר' יצחק פתח, ואורייתא כולא חד שמא קדישא איהי

דקב"ה." ובהסולם, וכל התורה היא שם אחד קדוש של הקב"ה, ובאורייתא אתברי עלמא,

ובהתורה נברא העולם, שהיתה כלי אומנות שלו לבריאת העולם. ובאות ב' כתוב שם,

"ובהתורה נברא האדם. זה שכתוב, ויאמר אלקים, נעשה אדם. שכתוב, לשון רבים. אמר לה,

אני ואת נעמיד אותו בעולם, ר' חייא אמר, תורה שבכתב, שהיא ז"א, ותורה שבעל פה,

שהיא המלכות, העמידו את האדם."

אנו רואים כאן ג' דברים•:•

א(שכל התורה היא שם אחד קדוש•.

ב(שהעולם נברא בהתורה•.

ג(שהאדם נברא בהתורה•.

ידוע דרשת חז"ל בראשית, בשביל התורה שנקרא ראשית, ובשביל ישראל שנקראו • ראשית, דענין בריאת העולמות היה בשביל "להטיב לנבראיו," היינו בשביל הנשמות, היינו

שהנשמות יקבלו את הטוב והעונג. אם כן שמצד ה' הוא להשפיע. ומה חסר להנבראים, שיקבלו. ולמדנו, שבכדי שתהיה השתוות הצורה, צריכים הנבראים להשיג הכלי, הנקרא

"•רצון להשפיע."

והיות שהרצון להשפיע אינו מצד הטבע, לכן צריכים לדבר שיתן לו הכח הזה, הנקרא •

"רצון להשפיע." וכח הזה, שהתחתון מקבל, שיהיה בידו כח להשפיע, הוא על ידי התורה, משום ש"המאור שבה מחזירו למוטב." נמצא לפי זה, כמו ש"ראשית" הוא "ישראל," כמו כן צריכים ל"התורה," שיוכלו לקבל את הטוב והעונג, לכן גם התורה נקראת "ראשית," משום שזה בלי זה לא הולך. וידוע מאמר הזהר כי "אורייתא וישראל וקוב"ה חד הוא." ולפי הנ"ל הוא, כשישראל משתדלים בתורה, ע"י זה הם זוכים לבחינת "קוב"ה," היינו לבחינת

"•שמותיו של הקב"ה." נמצא שיש להבחין ב' ענינים בתורה:

א(המאור התורה,שזה בא כדי להחזירו למוטב,שהוא תיקון הכלים.•

ב( להשיג את האור תורה, שהוא בחינת "שמות הקדושים," המכונה בשם "גילוי אלקותו •

יתברך לנבראיו בעולם הזה." )עין בספר "מתן תורה," דף ס"א.(

ולפי זה יוצא,כשאנו לומדים תורה,יש שם להבחין את ב'הענינים הנ"ל•:

א( להמשיך בחינת מאור, שיעשה לנו כלים דהשפעה. ובלי מאור התורה, אי אפשר • להשיג כלים אלו. אי לזאת, למה הוא מצפה, שישיג שכר עבור לימוד התורה, כל חשקו הוא רק להשיג את הכלי הזו, שנקרא "כלי דהשפעה." וזהו דוקא לאחר שהתחיל בעבודה

דלהשפיע, ועשה הרבה מאמצים, שיוכל לעשות מעשים רק בכוונה דלהשפיע. ורק אז הוא יכול להגיע לידי ידיעה, שבחינת הרצון לקבל, שנטבע בו מצד הטבע, אי אפשר לבטלו. ואז מתחיל להבין, שהוא זקוק ל"רחמי שמים," שרק הקב"ה יכול לעזור לו לזכות לכלי

דהשפעה. ועזרה זו באה מבחינת "המאור התורה," כנ"ל.

ומשום זה צריכים לתת תמיד תשומת לב בעת הלמוד, מה המטרה שלו מלמוד התורה, • היינו מה הוא צריך לדרוש מהלמוד התורה. אז אומרים לו, שהוא צריך לבקש קודם על "כלים," היינו שיהיו לו כלים דהשפעה, המכונה "השתוות הצורה," שבזה מסתלק הצמצום וההסתר, שנעשה לגבי הנבראים. ובשיעור זה מתחיל להרגיש את הקדושה, ומתחיל להרגיש טעם בעבודת ה.' ואז הוא יכול להיות בשמחה, משום שקדושה מולידה שמחה, ששם מאיר האור דלהטיב לנבראיו. מה שאם כן אם הוא עוד לא החליט, שצריכים ללכת תמיד בדרך

של השפעה, כמו שאמרו חז"ל "כל מעשיך יהיו לשם שמים." וזה נקרא "הכנת הכלים,"

שיהיו מוכשרים לקבל את השפע עליון, והוא רוצה שעל ידי הלימוד יזכה לכלים דהשפעה,

כמו שאמרו חז"ל "המאור שבתורה מחזירו למוטב."

ולאחר שכבר זכה לבחינת כלים דהשפעה, אז הוא בא לידי מדרגה הנקראת "השגת • התורה," שהיא מבחינת "שמותיו של הקב"ה," הנקרא בלשון הזה"ק "אורייתא וקוב"ה

וישראל חד הוא."

ובזה נבין מה שכתוב שם בזהר אות ב' "ובאורייתא אתברי בר נש," פירושו, "בתורה •

נברא האדם." ויש להבין מה הקשר בין "תורה" "להאדם," שנגיד "שהאדם נברא מהתורה." וצריכים להקדים מה שאמרו חז"ל )יבמות ס"א( "וכן היה ר' שמעון בן יוחאי אומר, קברי עכו"ם אינן מטמאין באוהל, שנאמר "ואתן אתם צאני צאן מרעיתי, אדם אתם, אתם קרויין

אדם ואין העובדי כוכבים קרויין אדם."

וצריכים לדעת מהו "בחינת אדם," היינו איזה דרגה הוא אדם, שאין העכו"ם יכולים • להיקרא בשם "אדם." הנה חז"ל אמרו על הפסוק )ברכות ר' ע"ב( "סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא," "מאי כי זה כל האדם." אמר ר' אלעזר, אמר הקב"ה "כל העולם כולו לא

נברא אלא בשביל זה."

נמצא, שהאם נקרא מי שיש בו יראת שמים. והיות שהאדם נברא עם יצה"ר, שהוא • מרחק אותו מיראת שמים, אם כן מהי העצה, שנוכל לומר, שע"י זה הוא יזכה "ליראת שמים." על זה באה התשובה, שעל ידי תורה הוא יוכל לנצח את היצה"ר, כמו שאמרו חז"ל "בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין, כי המאור שבה מחזירו למוטב." ולפי זה יכולים לפרש "שהאדם נברא ע"י התורה," כי הסיבה שיכולה לצאת בחינת "אדם" כנ"ל, היא דוקא ע"י

תורה. וזה פירוש "ובהתורה נברא האדם."

ועל דרך זה יש לפרש מה שכתב שם בזה"ק "ובאורייתא נברא העולם." גם זה קשה •

להבין, איזה קשר יש מהתורה, שהיא דבר רוחני, והתורה, נקראת "שמותיו של הקב"ה." ואיך נמשך ממנה עולם הגשמי. ולפי הנ"ל ניחא, שהכוונה היא "שהעולם נברא," הכוונה על עולם ומלואו, שפירושו עולם שבו נמצאות הנשמות, שמטרת הבריאה היתה "להטיב לנבראיו," להנשמות, שהנבראים יקבלו טוב ועונג, והיות שבריאת העולם הכוונה להרצון לקבל, ובכדי שתהיה "השתוות הצורה" מענף להשורש, כידוע, היה הצמצום, שפירושו

הסתר להיעלם שלא יהיה נגלה האור העליון, שהוא בחינת טוב ועונג.

אם כן איך אפשר לקיום העולם, שיכלו לקבל ולא ימותו, כדוגמת שהיתה בשבירת • הכלים, שנשברו ומתו מטעם שלא יכלו לכוון בעל מנת להשפיע. אלא ע"י התורה "שהמאור שבה מחזירו למוטב" יקבלו כלים דהשפעה, שבכלים אלו יכולים לקבל שפע ועונג ויתקיים

מטעם שהם יוכלו לקבל בעמ"נ להשפיע.

וזה הפירוש "ובאורייתא נברא העולם." שבריאת העולם, שהיתה מטעם "להטיב לנבראיו" • היה תיכף על כוונת לשם שמים. וזהו ע"י התורה. היוצא מכל הנ"ל, שאנו צריכים תמיד להסתכל על המטרה, שהיא "להטיב לנבראיו." ואם היצה"ר בא לאדם ושואל אותו כל הקשיות של פרעה, לא לדחות אותו בקש, אלא לומר, עכשיו עם השאלות שלך אני יכול

להתחיל בעבודה דלהשפיע.

זאת אומרת, שלא להגיד על השאלות של יצה"ר, שהוא בא אליו בכדי להוריד אותו • מדרגתו, אלא להפוך, לתת לו עכשיו מקום עבודה, שע"י זה הוא יעלה בו עכשיו בדרגות השלימות. היינו, שכל התגברות בעבודה נקראת "בחינת הליכה בעבודות ה,"' כי "פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול," היינו שכל התגברויות מצטרפות לשיעור מסוים, הנצרך

להיות כלי לקבלת השפע.

והתגברות פירושו, שלוקחים חלק מכלי קבלה ומכניסים אותו לכלים דהשפעה. וזה • כדוגמת "מסך," שצריכים לעשות על "עביות." נמצא, אם אין לו רצון לקבל, אין לו על מה לעשות מסך. לכן משום זה, כשהיצה"ר מביא לו מחשבות זרות, אז הוא הזמן לקחת את

המחשבות האלו ולהעלות אותן "למעלה מהדעת."

וזה האדם יכול לעשות בכל דבר שנפשו משתוקקת, שאל יגיד שקבל עכשיו דחיה • מעבודה, אלא שיגיד, שמהשמים נתנו לו רצונות ומחשבות, בכדי שיהיה לו מקום להכניס

אותם להקדושה. נמצא לפי זה, אדרבה שמקרבים אותו מלמעלה, לכן שלחו לו עבודה.

ועל זה נאמר "כי ישרים דרכי ה,' צדיקים ילכו בה ופושעים ייכשלו בה." היינו אם הוא • זוכה, הוא מקבל ע"י זה עליה. ואם לא )זוכה,( הוא מקבל ע"י זה ירידה ברוחניות. וסדר הירידות הוא לאט לאט, כל אחד לפי סדר שלו. ובדרך כלל האדם בא לידי שכחה, היינו

ששוכח שיש בכלל ענין עבודה, שצריכים להשתוקק "לדביקות ה,"' אלא כל המרץ שהיה לו

נכנס בדברים גשמיים, היינו שאז הוא מוצא יותר טעם בדברים גשמיים.

היינו, שבזמן שהיה קשר עם עבודת ה,' היה קצת מרוחק מדברים גשמיים. זאת אומרת • שלא היו )דברים גשמיים( מקבלים אצלו ערך, שיש להתחשב עמהם. מה שאם כן בזמן שמתחיל להתרחק מהעבודה, אז כל דבר גשמי, שהיה בעיניו לדבר בלתי חשוב, מקבל אצלו צורה חשובה, עד כדי כך, שדבר הכי קטן נעשה לו למפריע גדול, ועושה לו מחסום באמצע

הדרך, ולא יכול ללכת קדימה.

ולפעמים בזמן הירידה שקבל, הוא כן נזכר שיש ענין עבודה רוחניות, אז כשנזכר מזה, • הוא בא לידי עצבות, שעצבות זאת מביאה לו שהוא רוצה רק לישון. פירוש, שהוא רוצה לסלק את עצמו מהמצב שבו הוא נמצא, והוא חושב שע"י שינה הוא ישכח מכל המצבים

שלו. ולפעמים הוא בא לידי יאוש בכלל, היינו שאומר, אני לא רואה אצלי שום התקדמות, אלא להיפך, היינו כל כמה שאני משקיע כוחות, והייתי צריך להתקדם קצת, לפי הכוחות שאני עשיתי עבור להשיג משהו רוחניות, ואני רואה שכל פעם אני הולך אחורה, ובטח דבר

עבודה באופן זה, היינו עבודה דלהשפיע, הוא לא בשבילי, משום שאני לא מוכשר לזה.

בדרך כלל אומרים "משום שאני חלש אופי, אין בי הכח שאני אוכל להתגבר על הרצונות • שלי." ולפעמים הוא נעשה יותר חכם ואומר "בכלל אני לא רואה מי הוא שכן זכה למשהו ברוחניות." אז אחרי כל הווכוחים שיש לו עם הגוף שלו, והגוף נותן לו להבין, איך שהוא מדבר כל כך בצדק מאה אחוז, וזה מביא לו מצב, שהוא רוצה לברוח מהמערכה ושוב להכנס לעולם הגשמי כמו הכלל, ולא יהיה יותר חכם מהכלל כולו, אלא ללכת עם התלם

של הכלל. ובעיקר, שהוא בטוח, שמה שהוא החליט לא יכול להיות אחרת.

ומה עושה הבורא יתברך. לאחר שכבר )אדם( שכח הכל, פתאום הוא מקבל איזה • התעוררות מהשי"ת ומתחילה שוב לפעפע בלבו השתוקקות לרוחניות, ומתחיל שוב לעבוד בהתמדה, וכח הבטחון עובד בקרבו, כאילו שבטח יזכה להתקרבות ה,' ושוכח כל

ההחלטות שעשה בדעתו צלולה ובחשבון מדויק עד כי כך שהיה כבר "מתחרט על הראשונות," זאת אומרת, שלבו היה מצטער על מה שנכנס מלכתחילה לבוץ כזה, הנקרא "עבודה דלהשפיע," והוא היה בטוח שהחשבון שלו הוא מאה אחוז צודק, אבל "האתערותא

דלעילא" שקבל עכשיו, היא משכיחה לו הכל.

והטעם הוא, כי כן סדר העבודה האמיתית, שרוצים להראות מלמעלה, שהאדם הוא "אין • ואפס" עם כל השכל שלו, אלא אם יבקש מה' שהוא יעזור לו, ואם זה יהיה באמת, היינו שיודע בברור, שאין שום אפשרות שהאדם תהיה לו היכולת לצאת מהמצב שבו הוא נמצא

תחת שליטת אהבת עצמית, המכונה "גלות מצרים," שזהו נוהג בין במוחא ובין בליבא.

אבל אם האדם רק אומר ולא מרגיש מאה אחוז שאין בידו לעזור משהו, אז האין • התקרבות אמיתית באה מלמעלה, אלא אז חוזר חלילה, כמו שהיה מקודם, היינו שעוד

הפעם באות לו מחשבות ורצונות מהגוף, ושוב מתחיל ועוד הפעם הווכוחים הקודמים, ושוב בא לידי המצבים הנ"ל, ושוב מחליט שהיה בורח מהמערכה, כנ"ל, ושוב בא לידי החלטה כנ"ל. ושוב אח"כ באה לו מלמעלה איזו התעוררות, שזה נקרא "קריאה," שקוראים אותו ורוצים שוב לקרב אותו לה.' ואם אז גם כן אינו משתדל בההזדמנות שנותנים לו, אז

חוזר חלילה אותו הסדר כמו שהיה לפני המצב הזה כנ"ל.

וכעין זה מצאנו בזהר )תזריע ובהסולם אות ו(' "רחוק מפנינים מכרה," מקחה היה צריך • לומר, דהיינו שקשה לקנותה יותר מפנינים, מהו שאומר "מכרה." ומשיב, אלא כל אלו שאינם מתדבקים בה בשלמות, ואינם שלמים עמה, היא מוכרת אותם ומסגירה אותם בידי עמים אחרים, כמו שאתה אומר "ויעזבו בני ישראל את ה,' וימכור אותם ביד סיסרא." ואז כולם רחוקים מאלו פנינים העליונים הקדושים, שהם סודות ופנימיות התורה, שלא יהיה

להם חלק בהם. וזה שכתוב "ורחוק מפנינים מכרה."

אי לזאת לא להתבהל מה שהגוף לפעמים הוא מראה צבעים שחורים, אלא שצריכים • תמיד להתחזק למעלה מהדעת ולא לשמוע לעצת הגוף, מה שהוא מספר לנו דברי פירוד מהקדושה, אלא להתגבר בתפילה אמיתית, ובטח ניוושע לצאת משעבוד שליטת מצריים

ולזכות להגאולה.

בס"ד

רבי ברוך שלום הלוי אשלג זצוק"ל

על משכבי בלילות
מאמר מ"ב תשמ"ה ספר ויקרא

הזהר )תזריע דף א' ובהסולם אות א(' שואל על פסוק "על משכבי." וזה לשונו "ר' אלעזר פתח, על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי. שואל, אומר, על משכבי, במשכבי, היה צריך לומר. מהו, על משכבי. ומשיב, אלא כנסת ישראל אמרה לפני הקב"ה, ובקשה ממנו על הגלות, משום שהיא יושבת בין שאר העמים עם בניה, ושוכבת לעפר, ועל שהיא שוכבת בארץ אחרת הטמאה, אמרה, על משכבי אני מבקש, שאני שוכבת בגלות, והגלות מכונה

לילות. ועל כן בקשתי את שאהבה נפשי, שיוציאני ממנה."

ידוע שכנסת ישראל היא מלכות, שהיא כוללת כל הנשמות. וידוע שכל אדם נבחן לעולם קטן, כמו שכתוב בזה"ק, היינו "שהאדם נכלל מע' אומות העולם," שזה מכוון נגד "הז' ספירות," שכל ספירה נכללת מעשר, הרי הם ע' בחינות. והם הלעומת דקדושה, שיש ז' ספירות דקדושה והע' אומות, שהאדם נכלל מהן. פירושו הוא, שיש לכל אומה תאוה מיוחדת, השייכת לבחינתה. והאדם נכלל מכל הע' תאוות, שיש באופן כללי בהאומות

העולם.

ויש בחינת "ישראל" גם כן באדם, שזוהי בחינתו עצמו. אבל היא נקראת "נקודה שבלב" , שפירושו של נקודה היא חושך, דהיינו שבחינת ישראל שבה אינה מאירה והיא נבחנת לבחינת אחוריים. והטעם הוא, משום שהיא נמצאת בגלות, תחת שליטת "הע'

אומות" שיש בהאדם.

ובמה יש להם כח לשלוט על "בחינת ישראל" שבה, הוא שעל ידי שאלות ששואלין לבחינת ישראל, מתי שרוצה לעשות משהו להקב"ה, שזה נקרא ישר-אל, אז הם נותנים להבין, שלא כדאי לעבוד, )אלא( רק לשם אהבה עצמית, מה שאם כן לשם שמים, אז הם שואלים "מה," "מה העבודה הזאת לכם," שלמדנו, שזוהי "שאלת רשע." ואם הוא רוצה

להתגבר על טענתו, אז באה לו "שאלת פרעה," שאמר "מי ה,' אשר אשמע בקולו."

ואם השאלות לא פועלות על האדם בשאלה חד פעמית, אז השאלות האלו חוזרות ונשנות כל היום, כמו שכתוב )תהילים מ"ב, י"א( "ברצח בעצמותי חרפוני צוררי באמרם אלי כל היום איה אלקיך." ואין האדם מסוגל לצאת מתחת שליטתם. והם משפילים את "בחינת

ישראל" שבאדם עד לעפר, כמו שכתוב )שם( "כי שחה לעפר נפשנו, דבקה לארץ בטננו." ויש לפרש, שע"י "כי שחה לעפר נפשנו" זה גורם לנו "דבקה לארץ בטננו," שענין "בטן" הוא הכלי קבלה של האדם, והוא "שהנקודה שבלב" היא "בבחינת עפר." וזה גורם שהכלין

שלנו יש להם דביקות רק עם ארציות, שהיא "אהבה עצמית."

מה שאם כן אם היתה "המלכות שמים" בבחינת "כבוד," אז "לכבוד" היה לנו בודאי אם

יש לנו ההזדמנות לשמש לה' עם משהו, אפילו שיהיה שרות הכי קטן, להון רב יחשב לנו. וכדאי בשביל כבוד זה לוותר על כל התענוגים, שבאים לנו על ידי אהבה עצמית. וזהו שאנו

אומרים בתפלת מוסף דשלוש רגלים "אבינו מלכנו, גלה כבוד מלכותך עלינו מהרה," שפירושו, שאנו מבקשים מה,' היות שמלכות שמים היא בשפלות, והיא בבחינת "שכינתא בעפרא," לכן אנו רוצים, שה' יגלה לנו את החשיבות והכבוד של מלכות שמים, ואז לזכיה

גדולה יהיה לנו, שנזכה ע"י זה לצאת מאהבה עצמית ולזכות לאהבת ה.'

וזהו שמפרש הזהר "ועל כן בקשתי את שאהבה נפשי, שיוציאני ממנה." כידוע, שהאדם

נכלל מג' נפשות:

א( נפש דקדושה,

ב( נפש דקליפת נוגה,

ג( נפש דשלוש קליפות הטמאות.

והנפש דקדושה היא מאירה רק בבחינת נקודה כנ"ל. אי לזאת הנפש דקליפת נוגה, שהיא צריכה להתחבר להנפש דקדושה, כמו שביארנו במאמרים הקודמים בשם אאמו"ר זצ"ל, והיות שעיקר הפועל היא הנפש דקליפת נוגה, כי הנפש דשלוש קליפות הטמאות אי אפשר לתקן, ונפש דקדושה לא צריכים לתקן, משום שהיא קודש, אלא כל העבודה היא עם

הנפש דקליפת נוגה.

ובזמן שעושה )האדם( מצות, אז הקליפת נוגה מצטרפת לקדושה. וכשעושה חס ושלום עבירות, אז הנפש דקליפת נוגה מצטרפת לנפש דשלוש קליפות הטמאות. אבל הנפש דקדושה היא באחוריים, שלא מאירה, והיא נמצאת בשפלות. לכן לא רוצים להשתדל

ולעשות מעשים טובים, בכדי שהקליפת נוגה תצטרף להקדושה.

לכן "על משכבי בלילות, בקשתי את שאהבה נפשי, שיוציאנו ממנה," שנפש דקדושה היא שייכת לכנסת ישראל, והיא נמצאת בארץ אחרת הטמאה, ומבקשת מאת האהבה נפשי, שיוציאני ממנה, מארץ הטמאה. פירוש, היות שנפש דקדושה היא בשפלות, לכן הנפש דנוגה עושה מעשים מה ששלוש קליפות הטמאות רוצים. נמצא אז לפי זה, שהנפש דקדושה מוכרחת לסבול את השליטה של הקליפות הטמאות, ששולטות אז. לכן הנפש

דקדושה מבקשת, שיוציאני מהגלות הזה, המכונה "לילות."

שם בזהר )ובהסולם אות ט(' וזה לשונו "ר' אחא אמר, זה שלמדנו, שהקב"ה גוזר על הטפה, אם הוא זכר או נקבה, ואתה אומר, אשה מזרעת תחילה יולדת זכר. ואל כן לא צריכים לגזירת הקב"ה. אמר ר' יוסי, ודאי שהקב"ה מבחין בין טפה של זכר ובין טפה של

נקבה, ומשום שהבחין בה, גזר עליה, אם תהיה זכר או נקבה." והתירוץ הזה הוא בלתי מובן, מה הוא מתרץ, כיון ש"מבחין בה, אם זכר," הוא גזר. ולמה

הוא צריך לגזור, הלא זה יהיה מאליו זכר או נקבה. ומפרש שם בהסולם וזה לשונו "פירוש, כי ג' שותפין באדם, הקב"ה ואביו ואמו, שאביו נותן הלבן שבו, ואמו האדום שבו, והקב"ה נותן הנשמה. ואם הטפה היא זכר, נותן הקב"ה נשמה של זכר. ואם נקבה, נותן הקב"ה

נשמה של נקבה. ונמצא, שבזה שאשה הזריעה תחילה, עוד לא היתה הטפה בסופה לזכר, אם הקב"ה לא שלח בה נשמה של זכר. והבחנה זו שהקב"ה מבחין בהטפה, שהיא ראויה לנשמה של זכר או של נקבה, נחשבת לגזירה של הקב"ה. שאם לא הבחין בזה, ולא שלח נשמה של זכר, לא היתה נגמרת הטפה להיות זכר. ונמצא שב' המאמרים אינם סותרים זה

את זה."

ולהבין את כל הנ"ל על דרך העבודה, יש לפרש כל "הג' שותפים" הוא באדם אחד, "ואביו ואמו" הם הגורמים שיולד בן, "אביו" נקרא "הזכר," ונקרא "איש," ונקרא "שלימות" כי זכר בחינת שלמות. ואביו נותן את הלובן, כי "לבן" נקרא "שלימות," שאין שם שום לכלוך. "ואמו" נקראת "נקבה," ונקראת "אשה," ונקראת בחינת "חסרון," כי נקב פירושו חסרון ונקרא אודם. כמו שאומרים, יש שם אור אדום, שאי אפשר לעבור שם, שזה נקרא

מחסום, שלא יכולים ללכת קדימה. והקב"ה נותן את הנשמה, כי הכל יכול האדם לעשות,

אבל רוח חיים זה שייך להקב"ה.

וסדר העבודה הוא, שהאדם צריך לחלק את יום עבודה לבחינת יום ולבחינת לילה. "יום" נקרא שלימות ו"לילה" נקרא חסרון. ובכדי שיולד בן, שתהיה לו "אריכות יום," הבן הזה צריך להולד על ידי אביו ואמו. כי אביו נותן לו הלובן היינו השלימות, שזהו בחינת "איש זכר." ואמו נותנת לו בחינת החסרון, שזה הנקרא "אשה נקבה." וענין השלימות וחסרון

צריך להיות מטעם, היות כי האדם צריך לקבל מזון לחיות, ואז הוא יכול לעבוד. וכמו כן כאן

בעבודת ה,' האדם מוכרח לקבל מזונות רוחניים, ואח"כ הוא יכול לראות, מה שיש לתקן,

אחרת אין לו כח לעבודה בלי מזונות. ומזונות מקבלים רק משלימות.

אי לזאת, ניתן לנו להוציא שלימות, בזמן שעוסקים בתורה ומצות, שאז אין לנו להסתכל

עד כמה שאנו משתדלים בקיום תורה ומצות, שהם יהיו על צד היותר טוב בלי שום חסרון. היינו להסתכל על עצמנו ולראות, אם אנחנו בסדר או לא. אלא אז הזמן להסתכל על

התורה ומצות, הם כשלעצמם, היינו תורה ומצות של מי אנו מקיימים. שאנו צריכים לחשוב על "הנותן התורה," כמו שאנו מברכים "ברוך אתה ה' נותן התורה." ובמצות אנו אומרים

"אשר קדשנו במצותיו," והיינו לדעת, שאנו מקיימים מצות ה.'

ולכן אנו צריכים להסתכל על החשיבות של הנותן , ואנו צריכים לקבל מזה חיים ושמחה, מזה שאנו זכינו לקיים, מה שהוא צוה לנו, באפס מה, לומר אז, שגם העשיה, שאף על פי שזה הוא עדיין לא "קיום אמיתי," שיהיה בכל "לשם שמים," אבל מכל מקום אנו צריכים להאמין, שיש אנשים שלא עלה ברצונם ומחשבתם לקיים התורה ומצות אפילו בקטנות שבקטנות. ולנו נתן הקב"ה רצון וחשק לקיים קצת, היינו במיעוט הבנה, אבל אנו סוף כל סוף עושים משהו, מה שאין כן אנשים, גם המשהו אין להם, וכשמשימים לב לזה אז

מקבלים חיים ומזונות מזה.

וזה נקרא "אביו נותן את הלובן," כנ"ל ששלימות נקרא "לבן," שאין שם שום ליכלוך,

והרווח בזה הוא בשתים:

א( שע"י זה הוא מקבל התרוממות הרוח, משום שהוא דבוק בהשלם, היינו בהבורא. ומה שהוא נותן, צריכים להאמין, שהוא שלימות. ושלימות משלים את האדם, שירגיש שגם הוא שלם. וממילא הוא לוקח מזה מזונות, שיוכל לחיות ולהתקיים, שיהיה לו כח אח"כ לעבוד

עבודת הקודש.

ב( לפי שיעור החשיבות, שיקנה בזמן עבודת השלימות, יהיה לו אח"כ מקום להרגיש את החסרון, מצד עבודה שלו, שאינה על צד הטהרה אמיתית. היינו, שאז הוא יכול לצייר לעצמו עד כמה שמפסיד עם התרשלותו בעבודה, שהוא יכול לעשות השואה בין חשיבות הבורא

לשפלות עצמו, שזה יביא לו כח לעבודה.

אבל האדם צריך לתקן את עצמו גם כן, אחרת הוא ישאר בחושך, ולא יראה אור אמיתי, המאיר על כלים המוכשרים לכך, המכונים "כלים דהשפעה." ותיקון הכלים נקרא "בחינת נוקבא," חסרון, שעובד לתקן את החסרונות שלו. וזה נקרא "ואמו נותנת האודם," היינו שרואה אז את האור אדום, שהם המחסומים העומדים לו על הדרך, ולא נותנים לו להגיע

להמטרה.

ואז בא זמן התפילה, היות שהאדם רואה את שיעורי העבודה, מה שיש לו בעניני "מוחא וליבא," ואיך שהוא לא התקדם בעבודה דלהשפיע. וגם רואה, איך שהגוף שלו הוא גוף חלש, שאין לו כוחות גדולים, שיוכל להתגבר על הטבע שלו. לכן הוא רואה, שאם ה' לא

יעזור לו, הוא אבוד, כמו שכתוב )תהילים קכ"ז( "אם ה' לא יבנה בית, שוא עמלו בוניו בו."

ומב' אלו, היינו מהשלימות ומהחסרון, שהם בחינת "אביו ואמו," כנ"ל, יוצא שהקב"ה עוזר לו, שהוא נותן לו נשמה, שהיא רוח חיים. ואז נולד ולד. וזהו שאמרו חז"ל "ג' שותפים

באדם," כנ"ל. והולד הזה, הזה שנולד, נבחן ל"זרע של קיימא," היינו שיש לו אריכות ימים, אחרת אם אין לו מה שהקב"ה נותן לו נשמה, נקרא הולד הזה שנולד "נפל," היינו שאין לו זכות קיום, והוא "נופל ממדרגתו." ויש לדעת, שמצד הבורא הוא רוצה לתת, כמבואר בכמה

מקומות, ש"אור העליון אינו פוסק מלהאיר," אלא לכלים מוכשרים לקבל אנו צריכים.

אי לזאת, שתלוי בהכנת האדם, יש להבחין בזה ב' בחינות, היות ובאדם יש שני כוחות:

א( כוחות דקבלה.

ב( כוחות דהשפעה. וב' כוחות אלו צריכים לתקנם, שיהיו בעל מנת להשפיע. כח השפעה שבאדם נקרא

"איש." וכח הקבלה שבאדם נקרא "אשה," "נקבה." וענין "זריעה" נקרא, שהאדם נותן עבודה, בכדי להשיג דבר מה. למשל, כשהאדם צריך לחטים, אז הוא זורע חטים, היינו מעבודתו ירויח חטים. ואם הוא צריך לתפוחי אדמה, הוא יזרע תפוחי אדמה. היינו, מאיזה

מין שהוא רוצה, אותה עבודה הוא נותן, וזה מרויח.

כמו כן בעבודת ה,' אם הוא רוצה לתקן את הכלים דהשפעה, המכונים "זכר, "איש," שזה נקרא "אם האיש מזריע תחילה," היינו תחילת מחשבתו הוא לתקן כלים דהשפעה, אז "וילדה נקבה," כידוע שיש ערך ההופכי בין כלים לאורות, ש"אור הנקבה" נקרא בחינת

קטנות.

"ואם האשה מזריעה תחילה," היינו שרצונו לתקן כלי קבלה, שיהיו בעמ"נ להשפיע, אז "וילדה זכר," היינו "אור הזכר," שהוא אור דגדלות. "והקב"ה הוא נותן נשמה." "והקב"ה מבחין בהטפה," היינו בעבודת האדם, מאיזה בחינה היתה "הזריעה" שלו, היינו ההכנה, זאת אומרת, אם הוא רוצה שהכלים דקבלה יהיו בעמ"נ להשפיע, אז הקב"ה נותן לו נשמה של זכר, הנקרא "נשמה דגדלות," ואם הוא מבחינת "איש," היינו שהוא רוצה רק שכלים

דהשפעה יהיו בעמ"נ להשפיע, אז הוא מקבל מהקב"ה אור דקטנות הנקרא "נקבה."

בס"ד
רבי ברוך שלום הלוי אשלג זצוק"ל
ג' זמנים לאדם בזמן העבודה
מאמר מ"ג, תשמ"ה
יש להאדם להבחין בזמן עבודתו ג' זמנים:
א( עבר,
ב( הווה,
ג( עתיד.
"עבר" פירושו, כשהוא מתחיל לכנס בעבודת ה.' אז הוא צריך להסתכל על העבר,
היינו מהי הסיבה, שהוא רוצה עכשיו לקבל עליו עול מלכות שמים. זאת אומרת,
שהוא צריך לעיין את הסיבה, שאם הסיבה הזו מספקת לו לכנס בעבודת ה,' עד
לבחינת "והגית בו יומם ולילה." שאין לו שום דבר להגות רק מהתורה, כי הוא בא
לידי החלטה, שאין לו שום דבר שיהא כדאי לחשוב, רק בתורה.
וזה בטח שמוכרח להיות, משום שהוא מרגיש, שהוא נמצא בצרה גדולה, שאין לו
שום דבר בעולם, שיהיה כדאי לחיות בשביל זה, ולא מוציא דבר אחר, אלא דביקות
ה.' ולהיות לזכות לדביקות ה,' מוכרחים לצאת מאהבה עצמית. ובכדי לצאת
מאהבה עצמית, הוא מאמין בדברי חז"ל "בראתי יצה"ר, בראתי תורה תבלין."
וזוהי הסיבה שמחייבת אותו להגות בתורה יומם ולילה. כי אחרת לא יכול לצאת
מאהבה עצמית. נמצא לפי זה, הסיבה לתורה היא דביקות ה.' והסיבה שמחייבת
אותו, שצריך לזכות לדביקות ה,' הסיבה הזו צריכים תמיד לחדש. כי על הסיבה הזו
יש הרבה מתנגדים. שכל פעם בא הגוף עם שאלות חדשות, ורוצה לעורר על הסיבה
הזו. פעם אומר לו, שזה דבר קשה. ופעם אומר לו, שזהו לא בשבילו, ומביא לו
ניצוצי יאוש. ופעמים מביא לו מחשבות זרות במוחא ובליבא.
אי לזאת, צריכים להתבונן על בחינת העבר. היינו, על הסיבה, שנתנה לו את
ההתעוררות הראשונה לזה, צריכים תמיד לבדוק. היינו, שיכול להיות שהיו סיבות
אחרות, שהביאו לו, שיכנס לעבדות ה.'
היינו, שהסיבה הראשונה שלו לא היתה בכדי להגיע לדביקות ה,' אלא יכול
להיות שאר סיבות. ואח"כ מטעם "מתוך שלא לשמה באים לשמה." לכן הסיבה
השניה הוא בכדי להגיע לדביקות ה.' וכן יכול להיפך, שהסיבה הראשונה היא כדי
להגיע לדביקות ה,' ואח"כ מסיבות שונות, קיבל סיבות אחרות, שיחייבו אותו לקבל
עליו עול תורה ומצות.
היוצא מכל הנ"ל, שצריכים תמיד לבדוק את הסיבה, שמחייבו ללכת בעבודת ה.'
וזה נקרא, שצריך ללמוד מהעבר, שהכוונה על הסיבות, המסובבות את כל דרכי
עבודה שלו. זאת אומרת, שהסיבה נקראת המטרה. דהיינו, לפי גודלה וחשיבותה של
המטרה, בשיעור זה האדם מסוגל לתת כוחות.
אבל יש הבדל, מה נקרא "חשיבות," שבענין החשיבות תלוי מה האדם מחשיב.

שבדרך כלל האדם מחשיב דברים, שמביאים תועלת עצמו. היינו, רק שנוגע לאהבה
עצמית. מה שאם כן אם המטרה היא להשפיע, אין זה מדרך הטבע, שיהיה דבר זה
חשוב בעיני האדם.
ומשום זה, אם אין הסיבה, סיבה אמיתית, אין בידו ללכת עד הסוף, היינו להגיע
לידי דביקות. כי בזמן שהוא רואה, שלא תהיה לו תועלת עצמו, אז הוא תיכף בורח
מהמטרה, כיון שהסיבה שלו, שבשבילה לקח על עצמו לקיים תורה ומצות, לא
היתה בעמ"נ להשפיע, אלא לתועלת עצמו.
ולכן, כשהוא לא מרגיש תועלת עצמו בזמן עבודה, הוא מוכרח להתרשל בעבודה.
כי מה שהוא רואה, אינו מרגיש, שזה יהיה שכר בשבילו. כיון שכל היסוד של עבודתו
היה בשלא לשמה. אבל "מתוך שלא לשמה באים לשמה." אז הסדר הוא, שמראים
לו הרגשה מהו לשמה, היינו "לא לתועלת עצמו, אלא לתועלת ה,"' אז הוא תיכף
בורח מהמערכה.
אי לזאת, צריך תמיד האדם לברר את מטרתו, היינו הסיבה שלו, ושיזכור תמיד,
שהמטרה היא להשפיע להבורא. ואז, כשמראים לו ענין הרגשת דלהשפיע, הוא לא
מתבלבל, אלא שיודע, שזה דבר קשה, היות שזה הוא נגד הטבע שלו.
ורק עכשיו, היינו לאחר שהוא רואה, שקשה לעבוד בעמ"נ להשפיע, אז יש מקום
לתפילה מעומקא דליבא. מטעם, שהוא רואה, שאין בידו לעשות שום דבר, רק
להתפלל לה,' שיתן לו את הכח הזה. לכן צריכים תמיד ללמוד את העבר, היינו
שתהיה לו סיבה אמיתית, שיחייבו לעסוק בעבודת הקודש.
" הווה" זוהי ההבחנה, מה שהאדם מרגיש בזמן עבודה. כי יש לאדם לעבוד
עבודת הקודש בכמה בחינות, כמו שאמרו חז"ל )אבות, פרק א,' משנה ב(' וזה לשונו
"הוא היה אומר, על שלושה דברים העולם עומד, על התורה, ועל העבודה, ועל
גמילות חסדים."
"עולם " פירושו האדם, "כי כל אדם הוא עולם קטן בפני עצמו ," כמו שכתוב
בזה"ק. ובכדי שיהיה קיום להאדם, היינו שהאדם יתקיים בעולם, וירגיש וישיג את
ה' בבחינת טוב ומטיב, הוא צריך לג' דברים הנ"ל. מטעם שהאדם נברא עם יצר
הרע, שהוא הרצון לקבל אך לעצמו.
ועל הרצון לקבל הזה היה הצמצום, שפירושו, העלם והסתר על השפע העליון.
ולא מורגש את הטוב והעונג, מטרם שאדם בא לידי השתוות הצורה, דהיינו, שכל
מעשיו יהיו רק בעמ"נ להשפיע. לכן צריכים לתורה, כמו שאמרו חז"ל )קידושין, ל'
ע"ב( "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין."
עבודה צריכים, כי עבודה היא בחינת תפלה. כי תפלה היא עבודה שבלב.
שפירושו, היות שלבו של אדם הוא הרצון לקבל מצד שורשו, והוא צריך להפוך,
שיהיה רק להשפיע ולא לקבל, נמצא, שיש לו עבודה גדולה להפוך אותו.
והיות שזהו נגד הטבע, לכן הוא צריך להתפלל לה,' שיעזור לו לצאת מהטבע,
ולכנס לבחינת למעלה מהטבע, שזה נקרא "נס." ונס רק הבורא יכול לעשות. זאת
אומרת, שתהיה יכולת לאדם לצאת מאהבה עצמית, זהו מעשה נסים.

גמילות חסדים פירש רש"י וזה לשונו "מלוה מעותיו לעני, שהוא יותר גדול
מהצדקה, לפי שאינו מתבייש. ועוד, שגמילות חסדים בין בעשירים בין בעניים, בין
במתים בין בחיים, בין בגופו בין בממונו." מה שאם כן בצדקה, כמו שאמרו "גדולה
גמילות חסדים יותר מן הצדקה." וכהאמור "וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו, כי
אמרתי עולם חסד יבנה, ללמדך שבשביל החסד העולם מתקיים."
היות שענין החסד, הוא הפתח יציאה מאהבה עצמית לאהבת ה,' כמו שאמר ר'
עקיבא "ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה." לכן בבחינת ההווה, צריכים
לראות, איך שג' בחינות הנ"ל פועלים אצלו בזמן ההווה. וגם הוא צריך לשתף אז
בההווה את העבר. היינו, המטרה, שהיא הסיבה, שבשבילה הוא נותן את כל היגיעה.
העתיד, והוא צריך לראות את העתיד, מה שיש להשיג עד להגיע לשלימותו. כי
ידוע, ש"אור פנימי " נקרא, מה שמאיר בהווה. ו"אור מקיף" נקרא, מה שהוא צריך
לקבל בעתיד.
ודרך העולם הוא, כשהאדם עושה איזה מסחר, והוא השקיע הרבה כסף, זה היה
בודאי בכדי להרויח הרבה כסף. ולפי זה אנו מבינים, אם הוא קנה הרבה סחורה,
היה זה בכדי להרויח הרבה כסף, עם זה שהוא מוכר את הסחורה מיד. היינו,
שהסוחר קנה סחורה על היריד. וכשהביא את הסחורה, כל בני עירו, שראו שהוא
הביא הרבה סחורה, כולם הבינו, שתיכף ישכור הרבה חנויות, בכדי למכור את
הסחורה תיכף ומיד. ולבסוף ראו, שהכניס את כל הסחורה לתוך מחסנים, ולא רוצה
למכור את הסחורה. וכולם ראו, שאף על פי שלא מכר את הסחורה, מכל מקום הוא
שמח, כאילו היה מרויח הון תועפות. והמקורבים אל הסוחר לא יכלו להבין אותו,
ושאלו, שמחה מה זו עושה, הלא לא מכרת שום דבר, וממילא לא הרוחת שום רווח,
אם כן מה אתה כל כך שמח.
אז הוא השיב להם: "אני קניתי סחורה הרבה ובזול, כי ירד השער מהם, וכל
הסוחרים היו מפחדים לקנות אותם, ואני קניתי אותם, מטעם שאני יודע לפי
החישוב, שבעוד שנתיים יהיו הרבה קופצים על סחורה זו, כי לא יהיה בנמצא. ואז
אני יכול להתעשר מזה. לכן כשאני מסתכל על העתיד שלי, אני שמח, אף על פי
שעכשיו בהווה לא הרוחתי כלום."
אז אנו רואים, שאם העתיד מאיר בההווה, אף על פי שבההווה אין לו עדיין
כלום, זה לא משנה. אלא, הוא יכול לשמוח עם העתיד כמו ההווה. אבל זה דוקא
אם העתיד מאיר בההווה. וזה נקרא בלשון הקבלה, שהוא נהנה מאור מקיף,
שפירושו, שהוא נהנה מהאור העתיד לבוא.
זאת אומרת, אם הוא רואה, שיש דרך של אמת להגיע להמטרה, אף על פי שעוד
לא הגיע להשלמות, מכל מקום אם הבטחון של המטרה מאיר לו, הוא יכול להנות
בהווה, כאילו האור מקיף מאיר לו עכשיו בפנימיות הכלים.
וכעין זה אמר אאמו"ר זצ"ל על מאמר חז"ל "צדיקים אומרים שירה לעתיד
לבוא," שהכוונה היא, שהצדיקים יכולים לומר שירה, על מה שעתיד לבוא להם
אח"כ. היינו, שהם מאמינים, שסוף כל סוף הם יזכו לשלימות. על סמך זה הם

אומרים שירה, אפילו שעדיין לא זכו לשלימות.
וענין זה מובא בזהר )וילך, ובהסולם אות מ"ז( "אמר רבי אלעזר, עתידים הם
ישראל לומר שירה ממטה למעלה וממעלה למטה, ולקשור קשר של אמונה, שכתוב,
אז ישיר ישראל את השירה הזאת. אז שר, לא נאמר, אלא, אז ישיר, דהיינו לעתיד."
נמצא לפי הנ"ל, שהאדם צריך לקבל הארה מבחינת אור מקיף, שהיא מבחינת
לעתיד לבוא, אחר ההווה. והוא צריך להמשיך אותו לתוך ההווה.
לכן כל ג' הזמנים, שהם היה – הווה – יהיה, נכללים בהווה . אבל עצת היצר
הרע הוא תמיד להיפך, היינו לחלק את הג' זמנים, בכדי שלא יאירו ביחד. אי לזאת,
צריכים תמיד ללכת נגד היצר הרע, ולומר, מה שהוא אומר, בטח הוא שלא לטובתנו.
כי זה לא מהתפקיד שלו, שיתן לנו סיוע לעבודה.
דוגמא, כמו שכתוב במאמר ל,' כשהיצר הרע אומר לאדם "בשביל מה אתה כל כך
מאריך בתפלה ובתורה, וכדומה, הלא לא כוונתך לשם שמים. בשלמא שאר אנשים,
שמאריכים בתורה ובתפלה, הוא משום שכוונתם לשם שמים. מה שאין כן אתה."
אז צריכים לענות לו "להיפך, אני כן עובד לשם שמים. ואני לא רוצה לשמוע
בקולך." וזה מטעם, שהוא רוצה להפריע לו בעבודה, היינו שלא לעסוק בתורה
ומצות.
ואח"כ הוא בא וטוען "אתה צדיק, שכל כוונתך הוא לשם שמים, ואין אתה דומה
לשאר אנשים." אז האדם צריך לומר לו "להיפך, אני כל עסקי הוא שלא לשם
שמים. ואני יודע, שכל מה שאתה טוען, זהו לא לטובתי."
והוא מטעם, שהוא רוצה להכשילו בעבירה של גאוה, שהוא דבר רע יותר מכל
דבר, כמו שאמרו חז"ל "כל המתגאה, אומר הקב"ה, אין אני והוא יכולים לדור
במדור אחד." אי לזאת, אין אדם יכול לקבוע אצלו באיזו דרך ללכת, אם בדרך
שפלות או גדלות. והכל הוא לפי העני.

בס"ד
רבי ברוך שלום הלוי אשלג זצוק"ל
בכל דבר יש להבחין בין אור לכלי
מאמר מ"ד, תשמ"ה
בכל דבר יש להבחין בין אור לכלי. היינו בין המשפיע, שהוא הבורא, ובין המקבל,
שהוא הנברא. והיות שאין אור בלי כלי, פירוש, אם אין מי שישיג אותו, אם כן מי
יכול לדבר ממנו. לכן יכולים רק לדבר מהאור המלובש בהכלי. זאת אומרת, מהשפע,
שהמשפיע נותן להגוף. היינו, משיעור התפעלות הגוף, מהשפע הנשפע אליו.
וצריכים להאמין, שכל מה שהאדם מקבל לתוך גופו, הכל בא ממנו יתברך, הן
גשמיות והן רוחניות, כי כח אחר אין בעולם, כידוע, שישפיע לו. לכן כשהאדם
מתחיל להכנס בעבודת ה,' צריכים להודות ולהלל להבורא, שזהו תחילת כניסת
האדם לתוך העבודה.
וסדר עבודה מתחיל, כמו שאמרו חז"ל )ברכות ל"ב,( "לעולם יסדר אדם שבחו
של הקב"ה ואח"כ יתפלל. מנא לן. ממשה. דכתיב, ואתחנן אל ה' בעת ההיא. וכתיב,
ה' אלקים, אתה החלות. וכתיב בתריה, אעברה נא ואראה את הארץ הטובה."
לכן כשמתחיל להודות לה,' קודם כל הוא צריך לתת תודה לה,' שברא את
העולם, כמו שאנו אומרים בעת התפלה "ברוך שאמר והיה העולם." אז מתחיל
העבודה, היינו השיעור, שעד כמה הוא בכוחו להודות לה' על מה שברא העולם. וכאן
מתחיל הבירור של אמת ושקר. וכאן הוא ההבדל בין "עבודת הפרט" ל"עבודת
הכלל," היינו בין ש"תורתו אומנתו" או לא.
והפירוש הוא, כמו שביאר אאמו"ר זצ"ל, "תורתו אומנותו" הכוונה, שע"י
התורה הוא רוצה לזכות להאמונה. או לפי הכלל, היינו, שלומדים תורה לזכות
לעוה"ב, היינו על מנת לקבל ולא בעל מנת להשפיע.
וכשהאדם מתחיל בסדר השבחים של הקב"ה, אז יש ענין "בירור של אמת
ושקר." היינו, שמדרך האדם הוא, בזמן שהוא צריך לתת תודה להשני, שעזר לו, אז
שיעור התודה הוא, לפי שיעור הרגשה בהעזרה שקיבל ממנו. אי לזאת, כשאדם
מתחיל לתת תודה לה' על מה שנתן לו, מתחיל אז הגוף לחשוב את הטובות, שעשה
עמו. ובשיעור זה, שהוא מתפעל מהטובות שעשה עמו, כך שיעור גדלות של התודה.
לכן כשהאדם אומר "ברוך, שאמר והיה העולם," זה תלוי גם כן בשיעור שהוא
נהנה מהעולם. ואז מתחיל הגוף להראות לו, שחסר לו גשמיות, וחסר לו רוחניות.
ולא נותן לו לסדר את השבחים לפני הקב"ה. אז היא עבודה גדולה, שצריך ללכת אז
למעלה מהדעת, ולהאמין, שה' עושה עמו רק טובות. וכן יש בירור של אמת ושקר.
והיות שהשם הכללי של הבורא הוא "טוב ומטיב," לכן יש יגיעה גדולה להאמין
למעלה מהדעת, שהבורא הוא טוב ומטיב.

נמצא לפי זה, בזמן שהאדם מתחיל לסדר שבחו של הקב"ה, אז כבר יש לו על מה
להתפלל, כדי שיוכל ללכת למעלה מהדעת. ולפני זה לא היה כל כך חסרון באמונת
ה' למעלה מהדעת. מה שאם כן עכשיו הוא מרגיש את חסרונו באמונה. ואז הוא
נצרך ללמוד תורה, בכדי שהמאור שבה יחזירו למוטב.
נמצא, שזה שרוצה לסדר שבחו של מקום, זה הוא גורם לו מקום חסרון. וכשיש
לו חסרון, שנקרא "כלי," וכפי שיעור ההתפעלות, מזה שהוא רחוק משלימות,
בשיעור זה יש לו מקום עבודה וצורך לתפלה ולתורה, כנ"ל.
אבל יש חסרון אחר. שלפעמים, שהאדם רואה את שפלותו, הוא מתייאש ובורח
מהמטרה. וכל התענוגים שהוא מקבל אז, הוא רק אם הוא שוכח ממצבו. היינו,
שלא חושב על רוחניות, או שיכול לישון. היינו, שמרגיש תענוג גדול בהשינה. וזהו לא
מפני שיש לו אז תענוג מיוחד בהשינה, אלא בזמן השינה הוא לא זוכר מעניני עבודה.
מזה הוא התענוג שלו. היות, בו בזמן שהוא זוכר מעניני עבודה, תיכף הגוף מביא לו
שפלות ויאוש.
אי לזאת, האדם צריך תמיד להיזהר, שלא יפול לתוך יאוש, היינו שבא לו מצב
של יסורים, היות שהוא רואה שלא יכול להמשיך בעבודה, כנ"ל. לכן אמר אאמו"ר
זצ"ל, שהאדם צריך להיות זהיר, שלא לעשות ביקורת על עצמו, רק בזמן שהוא
קובע מצב מיוחד לזה, ולא מתי שהגוף אומר לו לעשות חשבון הנפש.
אלא שיגיד להגוף, שיש לו זמן מיוחד, לבקר את עצמו, אם הוא הולך לפי הקו
שנותנו לו, או סטה מהקו הנכון. אלא עכשיו הוא עוסק בתורה ובתפלה, ובוטח
שהשם יעזור לו, כמו שעזר לכל עובדי השם, שרצו ללכת בדרך הנכונה, להגיע
למטרה, שבשבילה נברא. וכמו שכתבתי )במאמר מ"ג, ובמאמר ל,(' צריך לומר
ההיפך ממה שהגוף אומר לו.
ובזה נבין קושית הזהר ותירוצו )בחקותי, אות י"ח( וזה לשונו "ועשיתם אותם.
שואל, מהו, ועשיתם אותם. כיון שכבר אמר, תלכו ותשמרו, למה עוד, ועשיתם.
ומשיב, אלא מי שעושה מצות התורה והולך בדרכיו, הוא כאילו עשהו למעלה. אמר
הקב"ה, כאילו עשאני והעמידוהו. ועל כן, ועשיתם אותם לחוק ומשפט."
ולכאורה התירוץ הזה תמוה מאוד, איך אפשר לומר, שעל ידי קיום התורה
ומצות עושים אותו למעלה, הלא "מלוא כל הארץ כבודו," גם לפני עשיית הנבראים,
תורה ומצות. אם כן מהו הפירוש "כאילו אתם עשיתם אותי." אלא כנ"ל, כי לא
מדברים מאור בלי כלי, כי לגבי מי נבחן שיש אור. אלא כשיש כלי, אז הכלי משגת
האור.
אי לזאת, כשאנו אומרים, שמטרת הבריאה היא "להטיב לנבראיו," זה נאמר רק
לגבי הנבראים, כשהם מקבלים את הטוב והעונג. זה נקרא, שיש כלי, שהכלי משגת
אותו, בצורה שיש להם מהבורא רק טוב ועונג.
מה שאם כן בזמן שאין הנבראים מקבלים ממנו טוב ועונג, נשאלת השאלה, לגבי
מי מתגלה השם של הקב"ה, שנקרא "טוב ומטיב."
ומשום זה, בכדי שיהיה מגולה שמו של הקב"ה, שהוא שם הכללי של כל השמות,

והיות כי בכדי שהנבראים כשיקבלו את הטוב והעונג מהבורא, שההטבה זו תהיה
בשלימות, היינו שלא יהיה בהמתנה בחינת נהמא דכסופא, היה צמצום והסתר,
שלא יכולים להשיג ולהרגיש את הטוב, מטרם שמכשירים את עצמם עם כלים
דהשפעה, שהוא בחינת השתוות הצורה.
נמצא אז, שהשם של טוב ומטיב אינו מגולה. וזה מביא להנבראים שלא ירגישו
את הבורא. ומשום זה יש רשעים בעולם, שאינם מאמינים בה.' ובכדי ששמו יתברך
יתגלה בעולם לעיני כל, אז לא חסר שום דבר, רק הכלים דהשתוות הצורה. ובכדי
שתהיה היכולת לבוא לידי כלים דהשפעה, שהם כלים דהשתוות הצורה, זה יכולים
להשיג רק על ידי קיום תורה ומצות.
היינו, בעת עשיית תורה ומצות, צריכים לכוון, שיהיה בעל מנת, שיביא בזכות
קיום התו"מ להרמת קרן ישראל. שענין "ישראל" פירשנו, שהוא אותיות ישר–אל,
שהמעשים יהיו ישר להקב"ה ולא לתועלת עצמו, שזה נקרא "השתוות הצורה,"
מלשון הזה"ק נקרא "לאקמא שכינתא מעפרא," היות שהרוחניות אינה מכובדת
בעינינו, שנוכל לומר להגוף שלנו, שזו לזכיה גדולה מה שאנו יכולים לשמש לה,' ואז
הגוף נכנע ומתבטל להקדושה.
וזהו פירוש מה שהזה"ק אומר, שעל ידי זה ש"בחקתי תלכו ומצותי תשמורו," אז
על ידי זה "ועשיתם אותם," היינו כאילו אתם עושים אותי למעלה. היינו, אתם
עושים על ידי זה שיתגלה השם של הקב"ה בבחינת טוב ומטיב. היינו, שכולם ירגישו
את הטוב, מסיבת שתזכו להשתוות הצורה.

בס"ד

רבי ברוך שלום הלוי אשלג זצוק"ל

ראית את אחורי
מאמר מ"ה, תשמ"ה ספר שמות

ויאמר "הראני את כבודך, והסירותי את כפי, וראית את אחורי, ופני לא יראו"

)שמות ל"ג.( ויש להבין, מה מרמזת לנו את השאלה של משה רבנו עליו השלום,

והתשובה של הקב"ה בנוגע לעבודה שלנו.

הנה האדם, כשמתחיל להכנס לעבודת ה,' הוא משתוקק לראות את כבוד ה.' היינו, בזמן שה' מאיר לו, זאת אומרת, בזמן שיש לו טעם בתורה ובמצות ומשתוקק

לרוחניות, אז הוא יכול לעסוק בעבודת הקודש, ואז הוא יודע בעצמו, שהולך בדרך ה,' ומרגיש את עצמו, שהוא מרים מעם, שכל הכלל מגושם, ורק הוא יודע ומבין, מה זה

רוחניות.

והיות שידוע שאמרו חז"ל )אבות פרק ד,' ד(' "רבי לויטס איש יבנה אומר, מאוד

מאוד הוי שפל רוח." לכן יש לו עבודה גדולה, שימצא בעצמו איזה חסרון, שיכול לומר,

שהוא שפל. אבל היות שמצוה לקיים מאמר חז"ל, אז לוקח את זה למעלה מהדעת,

ואומר, בטח שעדיין הוא לא שלם.

וכמו כן יש זמן אחוריים, היינו, שלא מאיר לו את החשק לתורה ולמצות, ולא מרגיש חסרון בזה שאין לו תשוקה לדביקות ה.' ובמצב של אחוריים האדם יכול לראות עצמו, היינו את מצבו האמיתי, איך הוא, אם עוד הוא רואה שהוא מרים מעם, והוא צריך אז לעבוד על שפלות, לקבל על עצמו המצוה של שפלות למעלה מהדעת, ומסתכל

על אנשים אחרים, שהם עומדים במצב של ירידה ברוחניות, והוא במצב עליה. נמצא, שרק בזמן אחוריים הוא יכול לראות האמת, מה שאם כן בזמן הפנים הוא יכול לרמות

את עצמו.

אבל גם במדרגת אחוריים יש הרבה הבחנות. כי אם האדם כבר נכנס בעבודה של אמת, היינו בדרך שצריכים לעבוד בעל מנת להשפיע, שרק אז מתחילים להרגיש את מצבים אמיתיים של אחוריים. כי אז לפעמים באה תמונה של אחוריים, שהוא רואה הנפילה שלו, הגם שהיה לו מצב של פנים, לפני הנפילה למצב שבו הוא נמצא. אבל

עכשיו, זה שהוא רואה, שאין לו שום תשוקה לא לתורה ומצות, ולא לתפילה, וכדומה, והוא מרגיש, שהוא עכשיו ככלי ריק, שאין לו שום לחלוחית מעבודת ה.' נוסף לזה, הוא רואה בעצמו, כאילו אף פעם לא עבד עבודת הקודש, ובכלל הוא לא יודע עכשיו מה זה

עבודת ה.'

ולפעמים הוא בא לידי חשכות, שאם הוא מתחיל לדבר עם עצמו, שצריכים להכנס לעבודה, וזה לא תכלית, להישאר בלי שום תכלית בחיים, אז נדמה לו, שהוא מדבר לעצמו דבר חדש, שאף פעם לא שמע מענינים רוחניים. ואז הוא מתפלא על עצמו, איך אפשר להיות הרגשה כזאת, שהוא נמצא עכשיו במצב של מתחיל, שאף פעם לא עסק בעבודה, בו בזמן שנשאר קצת רשימו בזכרונו, שהיה חשב את עצמו, שהוא היה תמיד

בין המתקדמים בעבודה, ופתאום הכל נשכח מלבו, והוא זוכר זה רק כמו בחלום.

נמצא, שהוא רואה את מצבו האמיתי רק בזמן של אחוריים. וזהו "וראית את אחורי ופני לא יראו." ואז יש לו כבר מקום לעבודה, היינו לבקש מה,' שיקרבו אליו, ויגלה לו את הארת פנים שלו, שאז הוא בא לידי תשובה "עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא

ישוב לכסלו עוד."

ועיין בהקדמה לתע"ס )אות נ"ג, נ"ד( וזה לשונו, "וצריכים לדעת, שכל ענין העבודה

בקיום התורה והמצות בדרך הבחירה, נוהגת בעיקר בב' בחינות של השגחה המוסתרת, ועל זמן הזה, אומר בן הא הא, "לפום צערא אגרא." שהיות שהשגחתו יתברך אינה גלויה, ואי אפשר לראותו יתברך אלא בהסתר פנים, דהיינו רק דרך אחוריו. אמנם

אחרי שרואה ה' יתברך, שהאדם השלים מידת יגיעתו, וגמר מה שהיה עליו לעשות בכח בחירתו והתחזקותו באמונת ה' יתברך, אז עוזר לו ה' יתברך, וזוכה להשגת השגחה

הגלויה, דהיינו לגילוי פנים.

נמצא לפי הנ"ל, שהתחלת העבודה בדרך האמת, היא בבחינת האחוריים. וזהו בכדי

שהאדם יכין לעצמו כלים, ששם ישכון אור ה.' ו כלים נקראים רצונות. זאת אומרת, שמטרם שהאדם עובר את בחינת האחוריים, אין הוא יודע, שצריך שה' יעזור לו, אלא חושב שהוא בכוחות עצמו יכול להגיע לשלימותו, ולא צריך לעזרת ה' באופן יוצא

מהכלל.

אלא שיודע ומאמין, כנוהג בישראל, הגם שהאדם רואה, שהשכל מחייב, שהאדם הוא עושה, מכל מקום הוא מאמין, שה' עזר לו להשיג את מבוקשיו. מה שאם כן

בעבודה דלהשפיע, האדם רואה, שהשכל אומר לו, שאין בידו להגיע לדרגת השפעה,

אלא יושב ומצפה, שה' יעזור לו. נמצא, שרק זה נקרא, שהוא נצרך לה.' וזה נקרא כלי

ורצון.

כי דרך האמת נקראת "לשמה," היינו שעושה הכל בעל מנת להשפיע נחת רוח לה.'

ואז באה לו התנגדות הגוף, שטוען, שהוא מבין, שכל עבודתו היא למלאות לכלי הגוף, שהיא בחינת אהבה עצמית. ואז מתחיל האדם להבין, שאין בידו ללכת נגד הגוף. ואז

הוא נצרך לעזרת ה.' וזה נקרא, שכבר יש לו כלי, היינו רצון וצורך שהבורא ימלא אותו.

ואז מתקיים בו מה שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו" )זהר נח ובהסולם אות

ס"ג( וזה לשונו, "אתא בר נש, אם האדם בא לטהר, עוזרים אותו עם נשמה קדושה,

ומטהרים אותו, ומקדשים אותו, ונקרא קדוש."

הרי אנו רואים, מטרם שיש לו כלי, לא יכולים לתת לו אור. אלא לאחר שנקבע

בלבו, שצריך עזרה מאת הקב"ה, אז הוא מקבל עזרה, כנ"ל, שדוקא בעת שבא לטהר, ורואה שלא יכול, אז הוא מקבל מלמעלה נשמה קדושה, שהוא אור, המתייחס לו לעזור לו, שתהיה לו היכולת ללכת קדימה, ולנצח את הכלי קבלה שלו, שיוכל להשתמש

עמהם בעל מנת להשפיע לה.'

וזה יש לפרש מה שכתוב "שלום שלום לרחוק ולקרוב." כי שלום מראה על שלימות

המחלוקת, כי המחלוקת היא כמו שאמרו חז"ל "לעולם ירגיז אדם יצה"ר על יצר טוב." ופירש רש"י, שיעשה עמו מלחמה. האדם חושב, כי רק בזמן, שהוא מרגיש עצמו קרוב לה,' אז הוא בבחינת השלימות, שנראה אצלו, שהוא כבר זכה לבחינת פנים. אבל בזמן

שהוא מרגיש עצמו שהוא מרוחק מה,' אז הוא חושב, שאינו הולך על מסלול השלימות.

אז אומרים "שלום שלום," היינו בחינת שלום שה' אומר. כמו שכתוב )תהילים פ"ה(

"אשמעה מה ידבר האל ה,' כי ידבר שלום אל עמו, ואל חסידיו, ואל ישובו לכסלה."

המאמר הזה, צריכים להאמין כי ה' אומר "שלום" גם בזמן שהוא )האדם( מרגיש, שהוא מרוחק מה.' כי מי נתן לו להבין, שהוא עכשיו מרוחק יותר מזמן אחר. כי בדרך כלל האדם מתחיל להרגיש שהוא מרוחק, בזמן שהוא מרבה בתורה ומצות, ושרוצה ללכת יותר על דרך האמת, אז הוא רואה, שהוא יותר מרוחק. נמצא, לפי הכלל "מצוה

גוררת מצוה," אם כן הוא היה צריך להרגיש שהוא יותר מקורב.

אלא כנ"ל, שהקב"ה מקרבו, בזה שמראה לו את האמת, בכדי שיתן תשומת לב

לעזרת ה.' היינו, שמראה לו, שאין אדם מסוגל לנצח את המלחמה בלי עזרת ה.' נמצא, בזמן המרוחק )שהאדם מרגיש שהוא מרוחק,( שהיא בחינת אחוריים, אז הוא הזמן של

התקרבות לה.' וזה "ראית את אחורי."

בס"ד

רבי ברוך שלום הלוי אשלג זצוק"ל

מאמר התשובה

מאמר מ"ו, תשמ"ה ספר במדבר

הנה בזהר )נשא אות כ"ח ובהסולם( וזה לשונו "פקודא דא. מצוה זו הוא מצות תשובה. וזה הוא בינה. ומה היא בינה. היא אותיות בן י"ה. ובן הזה הוא ו,' הדבוק בה, ומקבל ממנה

מוחין די"ה. וכל מי שחוזר בתשובה, הוא כאילו השיב אות ה' , שהיא המלכות, אל אות ו,'

שהוא בן י"ה , ונשלם בו הוי"ה."

ובזהר )נשא אות כ"ט ובהסולם( "כי אות ה' ודאי היא, ודוי דברים. וסוד הדבר, קחו עמכם דברים ושובו אל ה,' אמרו אליו, ונשלמה פרים שפתינו. כי ודאי כשאדם חוטא, גורם שתתרחק ה ה' מאת הו' . ומשום זה נחרב בית המקדש, ונתרחקו ישראל משם, וגלו בין

העמים. ומשום זה כל מי שעושה תשובה, גורם להשיב את הה' לאות הו."'

ובזהר )נשא אות ל"א ובהסולם( "ותשובה דא אתקריאת חיים. ותשובה זו, שהיא

המלכות, וה' דהוי"ה , נקראת חיים, שכתוב, כי ממנו תוצאות חיים, שהן נשמות ישראל, שהן תוצאות של המלכות, הנקראת חיים, היא הבל היוצא ונכנס בפיו של האדם בלא עמל ובלא יגיעה, שהוא סוד ה' דהבראם, כי אות ה' מתבטאת מן הפה בקלות יותר מכל

האותיות. ועליה נאמר, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם. כי המלכות נקראת מוצא פי ה.' והיא על ראשו של האדם, דהיינו, ועל ראשי שכינת אל. ועליה נאמר, ותמונת ה' יביט, כי

המלכות נקראת תמונת ה.' וכן, אך בצלם יתהלך איש."

ובזהר )נשא אות ל"ב ובהסולם( "ובגין, ומשום שהיא על ראשו של האדם, אסור לו לאדם ללכת ד' אמות בגילוי ראש. כי אם היא מסתלקת מעל ראשו של אדם, מיד מסתלקים

החיים ממנו."

ובזהר )נשא אות ל"ד ובהסולם( "אלא ודאי על צורה זו של אות ה' העמידו, מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה. כי שבת היא המלכות, בשעה שהיא עולה לבינה. וכשזו המלכות, שהוא סוד שבת, שורה על ישראל, אין להם יגיעה ולא שעבוד. ובה נפש העמלה

והיגיעה, שבת וינפש."

ויש להבין את כל אלו השמות, שהזה"ק מכנה להמלכות: א( מהו שמלכות נקראת "ה,"' והיא "הבל בלי עמל ובלי יגיעה." והלא יש כלל "מצאתי

ולא יגעתי אל תאמין."

ב( מהו שמלכות נקראת "חיים." ובכמה מקומות בזה"ק מכנה מלכות "מדת הדין,"

שממנה נמשכת בחינת מותא.

ג( מהו הרמז שמלכות נקראת "פי ה."'

ד( מהו הפירוש שהיא "על ראשו של אדם."

ה( מהו שאומר שמלכות נקראת "תמונת ה,"' כמו שכתוב "תמונת ה' יביט."

ו( מהו שמלכות נקראת "צלם," שכתוב "אך בצלם יתהלך איש."

ובכדי לבאר את הנ"ל, צריכים להבין מקודם את כל הענין של מטרת הבריאה, היינו כל הקשר שצריך להיות להנבראים, שיתקשרו עם הבורא. שעל קוטב הזה מתבססת כל היגיעה שלנו, והעונשים, שנוהגים, באם שלא הולכים לתקן את זה. וזהו כל השכר שאנו

מקבלים בזמן שהנבראים מתקשרים עם הבורא.

זה ידוע שמטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו. אלא בכדי שלא תהיה נהמא דכסופא, • שהוא ענין השתוות הצורה, כי שינוי צורה ברוחניות נקרא "התרחקות" והשתוות הצורה נקראת "התקרבות," לכן הגם שרצונו להטיב לנבראיו הוא בלי הגבלות, מכל מקום נעשה ענין של השתוות הצורה, היינו שלא לקבל טוב ועונג, אלא בתנאי שיהיה בעמ"נ להשפיע

נחת רוח להבורא.

ומזה נמשך לנו ענין של יגיעה, היינו שצריכים לעשות מסך, בכדי שיוכל לקבל את הטוב • והעונג בעמ"נ להשפיע. וזהו שורש היגיעה, הנמצא אצלנו, כמו שכתוב בפתיחה כוללת לספר פנים מאירות ומסבירות )אות ג(' וזה לשונו "ודע, שהמסך שבכלי מלכות הוא שורש לחושך, והיינו בכח העיכוב המצוי במסך על אור העליון, שלא יתפשט בבחינה ד.' והוא השורש גם כן ליגיעה ע"מ לקבל שכר, כי ענין היגיעה היא בחינת פעולה שלא ברצון, להיות הפועל רק במנוחה ניחא ליה, אלא מפאת שבעל הבית משלם לו שכר, נמצא מבטל רצונו

מפני רצון של בעל הבית."

הרי כל מה שאנו צריכים לעשות, היינו עבודה, שרק זה מוטל עלינו, כמו שכתוב "אשר • ברא אלקים לעשות," שענין ••ברא• • הוא מה שאנו מתייחסים להבורא, שהוא הרצון להטיב לנבראיו, ומבחינת ברא נמשך לנו ענין הפירוד ושנוי צורה. אבל על ידי • •לעשות,•• היינו עם עבודה שלנו, מה שאנו עובדים, בכדי להגיע למדרגת עמ"נ להשפיע, אנו שוב מתקרבים

להבורא בבחינת השתוות הצורה.

וזה ענין שותפות, שיש להנבראים עם הבורא, כמו שכתוב בזהר )הקדמת הזהר אות ס"ז( • וזה לשונו "ולאמר לציון עמי אתה. אל תקרי • •עמי,•• אלא • •עמי אתה•• שפירושו, להיות שותף עמי." היינו כנ"ל, שהבורא נותן את הרצון לקבל, שהוא החסרון שברא, הנקרא "חושך," כמו שכתוב "ובורא חושך," שזה בא מכח רצונו להטיב. והנבראים צריכים לתת את המסך, שע"י

זה יוצאת לנו בחינת השתוות הצורה, שרק אז יש לנו כלים המוכשרים לקבל את השפע,

הבא מבחינת להטיב לנבראיו. נמצא, ••אשר ברא•• – בא מלמעלה, • •לעשות ••- בא מתחתונים.

והנה בענין היגיעה אנו מוצאים בה שני ענינים•:

א( העבודה והשכר הם ב' ענינים, שהעבודה הוא שלא במקום שכר, היינו שזמן עבודה •

לחוד וזמן השכר לחוד.

ב( שהעבודה והשכר הם במקום אחד ובזמן אחד•.

כי ענין "יגיעה" נקרא, שהוא צריך לעשות איזו תנועה. והתנועה גם כן נוהגת בג' אופנים•:

א( יגיעת הגוף•.

ב( יגיעת המוח•.

ג( יגיעה פנימית. שזה הוא הכי קשה. והוא בזמן שהוא צריך לעבוד עם המוח, ולעשות • מעשים, שהם נגד המוח והשכל, היינו שהוא צריך לבטל את השכל שלו, שזה נקרא שהשכל מחייב אותו לעשות כך וכך, והוא עושה תנועה ומבטל את השכל שלו, מה שהוא

מבין שזה הוא אמת מאה אחוז לפי שכלו, ומכל מקום הוא מבטלו, זו היא • •יגיעה אמיתית.••

ונחזור לענין היגיעה. וניקח דוגמא, האדם עושה איזו תנועה, הוא בכדי לקבל תמורה •

עבור התנועה, אחרת היה נשאר במצב המנוחה, היות מצד הבריאה אדם משתוקק למנוחה. ומבואר הטעם בתע"ס )הסתכלות פנימית חלק א' אות י"ט( "שהוא משום שהשורש שלנו

אינו בעל תנועה, אלא בעל מנוחה, שאין תנועה נוהגת בו כלל."

וזה אנו רואים, כפי גודל וחשיבות ונחיצות שיש לו להתמורה, בשיעור זה הוא מסוגל •

לתת יגיעה. אבל אם האדם היה מוציא איזו תחבולה, שיוכל לקבל התמורה בלי עבודה, תיכף היה מוותר על היגיעה, כי אצלו היגיעה היא רק אמצעי להשיג את השכר. אי משום זה, אם יכול להשיג את השכר על ידי אמצעי אחר, היינו לא ע"י עבודה, אז הוא חושב, למה

לו לעבוד בחינם, כי אינו מקבל שום שכר עבור עבודתו, כי מה שיתנו לו תמורת עבודה,

הוא יכול להשיג בלי עבודה. נמצא, שהוא בלי תשלום. וכנ"ל, בלי תמורה אי אפשר לעבוד.

לכן הוא מוותר על העבודה.

וזה נקרא ש"השכר והעבודה נמצאים אז בב' מקומות בב' זמנים," כי העבודה היא, על • דרך משל, שהוא בבית חרושת, והשכר הוא, מה שהוא מקבל משכורת בהקופה. ובב' זמנים. זאת אומרת, זמן עבודה לחוד וזמן קבלת השכר לחוד. כי העבודה היא בכל שעה

ושעה ובכל רגע ורגע, והשכר אינו מקבל אלא בסוף היום, שגומר את העבודה, כמו שכתוב

)•כי תצא שביעי( "לא תעשק שכיר, ביומו תיתן שכרו ולא תבוא עליו השמש."

אבל יש לפעמים שהעבודה והשכר נמצאים במקום אחד ובזמן אחד. וזהו במקום • ש• •העבודה בעצמה היא השכר• • ולא מצפה שיתנו לו שכר אחר עבור העבודה שלו, היינו כל

תנועה ותנועה מה שהגוף עושה, כפי הנ"ל, אין הגוף מסוגל לעשות שום תנועה בלי שכר. מה שאם כן כאן, שהעבודה שלו היא השכר, נמצא שמקבל את השכר באותו מקום שהוא עובד. וכמו כן הוא ••מקבל את השכר באותו זמן שהוא עובד.•• זאת אומרת, שאינו צריך לחכות לזמן אחר שיתנו לו שכר, כמו בסוף היום כנ"ל, אלא על כל תנועה ותנועה הוא

מקבל שכר תיכף על המקום.

דוגמא, אם בא לארץ איזה אדמו"ר. נגיד למשל, אם בא אדמו"ר מלובאויץ.' ובטח אז •

הלכו לקבל פניו כל החסידים שלו, ויש לו איזו חבילה קטנה ביד ובוחר לאיזה חסיד, שיוליך את החבילה להמונית. ואח"כ הוציא הרבי שטר של מאה דולר ונותן לו תמורה עבור

הסבלות, שהוביל את החבילה להמונית. בטח החסיד שלו לא ירצה לקבל את הכסף. ואם הרבי ישאל אותו, מדוע אתה לא רוצה לקבל את הכסף, וכי זהו דבר מועט, הלא סבל פשוט שהוא לא חסיד, שלא יודע מה זה רבי, שלא מכיר שאני איש חשוב, הייתי נותן לו שטר של עשר דולר, אז הוא היה נותן לי תודה רבה. ואני נותן לך פי עשר מסבל פשוט, ואתה לא

רוצה לקבל.

רק מה צריכים לומר על זה. שהחסיד שלו לא רוצה לקבל ממנו את התמורה עבור • הסבלות, היות שהוא כן מכיר גדלותו וחשיבותו של הרבי, והרבי בוחר בו, שהוא ישמש אותו, זהו לשכר גדול, ששוה ערך גדול. שאם מי שהוא מהחסידים היה יכול לקנות ממנו את השרות הזה, מה שהרבי נתן לו לשמש אותו, החסיד בטח שהיה אומר לו, כל הון

דעלמא אין לו ערך כלפי השמש הזה שהרבי נתן לי, ובחר בי יותר מכולם.

וכאן אנו רואים, שהיגיעה והשכר הם במקום אחד ובזמן אחד. כי בזמן העבודה, היינו • בזמן שהוא נושא את המשא על עצמו, והוא צריך לקבל שכר, מטעם שבלי שכר אי אפשר

לעבוד, אין הוא מקבל שכר במקום אחר. זאת אומרת, שהעבודה היא החבילה, שהוא נושא. והשכר שלו יהיה במקום אחר, שהוא כסף, או בזמן אחר, היינו לאחר שגמר את עבודתו

הוא מקבל שכר.

אלא כאן, העבודה והשכר הם במקום אחד. העבודה היא שהוא נושא את החבילה, • והשכר גם כן בזה שנושא את החבילה של הרבי, שאין הוא צריך לתת לו דבר אחר, שיהיה

נקרא שכר. אלא העבודה בעצמה, מה שהוא נושא את החבילה של הרבי, זהו השכר שלו.

וגם זה הוא נקרא בזמן אחד, היינו שבאותו זמן שהוא עובד, באותו זמן הוא מקבל שכר, ואין שייך לומר כאן, שהוא מקבל שכר לאחר שגומר את עבודתו, אלא הוא מקבל שכרו ממש באותו רגע. שאין להפריד כאן בין זמן של עבודה לזמן של השכר, משום שכל השכר שלו הוא השרות, מה שהוא נותן שרות להרבי, שהוא נהנה מהשרות הזה יותר מכל הון דעלמא. נמצא כאן דבר חדש, שאין שום מציאות, שיוכל להיות דבר כזה, שיקבל שכר בכל רגע ורגע על עבודתו, אלא תמיד בא השכר אחר העבודה, כמו שכתוב "היום לעשותם ומחר

לקבל שכרם." וכאן שאני, היינו שהעבודה והשכר באים כאחד.

ולפי זה יוצא, ש"אין העבודה נקראת יגיעה," שיקבל עבורה שכר. רק בזמן שהעבודה •

והשכר הם בב' מקומות ובב' זמנים, כנ"ל, אז העבודה נקראת "יגיעה." זאת אומרת, ש••העבודה היא רק אמצעי לקבל שכר.•• לכן אם היה באפשרותו לזרוק את האמצעי ולקבל תיכף את המטרה, בשביל מה הוא צריך את האמצעי. אל כן, היות שכל המטרה היא השכר, אז כל תשומת הלב שלו רק על שכר. ומסתכל תמיד, איך לעבוד פחות ולהרויח

יותר.

מה שאם כן אם העבודה והשכר הם בזמן אחד, עבודה זו לא נקראת יגיעה, שנוכל לומר, • שהוא רוצה להפטר מהעבודה, שהרי העבודה והשכר הם במקום אחד ובזמן אחד, כיון

שהוא נהנה מזה שהוא משמש אדם חשוב.

ולפי זה יוצא, שהיגיעה בתורה ומצות היא רק בזמן שהוא הנושא בעול תו"מ, כמו הסבל • שנושא חבילה של הרבי ואינו מכיר בחשיבתו של הרבי, אז הוא תמיד עומד על המקח

ורוצה יותר שכר מכפי שהרבי משלם לו עבור טרחתו, כנ"ל בהמשל של הרבי מלובויץ.' היינו החסיד, שהוא לוקח את החבילה, מה שהרבי נותן לו, היות שהחסיד מכיר את

חשיבותו וגדלות של הרבי, אז הוא לא רוצה שום שכר מהרבי, אלא • •גודל השכר נמדד לפי •• מה שהוא מכיר את גדלות וחשיבות•• של הרבי, כך הוא מקבל תוספת שכר. כי הגם שיש

בטבע הנאה גדולה בזמן שמשמשים את האדם חשוב, אבל בטח יש הבדל בחשיבות גם כן, •• כי אם האדם משמש את האדם הכי חשוב בעיר, הגם שיש לו הנאה. אבל אינו דומה, אם הוא יודע שמשמש את האדם הכי חשוב במדינה. ומכל שכן שהנאתו גדולה ביותר אם הוא

יודע שהוא משמש האדם הכי גדול בעולם, שהנאתו מרובה לאין קץ.

נמצא מה שהאדם מתייגע בתורה ומצות, הוא מסיבת שחסר לנו את חשיבותו וגדלותו • של הבורא יתברך. וזה נקרא בלשון הזה"ק, שכל מחשבותינו צריך להיות רק "לאקמא שכינתא מעפרא," שכל הרוחניות היא אצלנו בבחינת הסתרת פנים, שלא מרגישים את חשיבות של עבודתינו, היינו שלא מרגישים את החשיבות למי אנו עובדים, את מי אנו משמשים. לכן כשמתגברים אז בעבודה, אז עבודה זו היא על דרך הכפויה, זאת נקראת

"•יגיעה," כיון שהשכר אינו במקום עבודה.

היינו, בזה שהוא עובד בכפיה, הוא מצפה לקבל שכר לאחר זמן ובמקום אחר. וכיון • שהשכר הוא מרוחק מזמן עבודה, לכן יש לו זמן לחשוב, שהוא עכשיו עובד ולאח"כ יקבל שכר, אז יש זמן שבחינת עבודה שורה שם. וזו נקראת "יגיעה." מה שאם כן כשמרגיש את

חשיבות של העבודה, היינו שהוא מרגיש את מי הוא משמש, אז השכר במקום העבודה. עבודה כזו לא נקראת יגיעה, כי העבודה והשכר הם בזמן אחד ובמקום אחד, אין זה נקרא

יגיעה.

ואת זה יכולים להבחין כנ"ל, שכאן, כשהעבודה והשכר הם במקום אחד, נמצא •

ש• •העבודה בעצמה היא המטרה• .• לכן הוא לא ירצה לוותר על העבודה. כי מדרך העולם, שעל מטרה לא מוותרים, רק על אמצעים מוותרים. לכן, בזמן שהשכר והעבודה הם במקום אחד וזמן אחד, אין האדם יכול לוותר על העבודה, כי אם הוא מותר על העבודה, הוא מוותר

על השכר, כיון שהם במקום אחד.

מה שאם כן אם האדם עובד כמו סבל, כמו המשל הנ"ל, כיון ששם שישנה יגיעה, משום • שהעבודה והשכר הם בשני מקומות, אז האדם רוצה לוותר על היגיעה, שהיא רק אמצעי להשכר, ורוצה את השכר. למשל, האדם עובד בשביל להשיג עוה"ב, אז הוא מוכן לוותר על

העבודה, היינו אם יתנו לו עוה"ב בלי עבודה, כי רק להמטרה הוא צריך ולא את האמצעים.

אותו דבר יש להבחין במתנה. אדם חשוב נותן מתנה למישהו. מקבל המתנה מבחין •

במתנה הזאת שני דברים:

א( שהוא אוהב אותו, אחרת לא היה נותן לו את המתנה•.

ב( המתנה בעצמה. •

וגם כאן יש להבחין אותה הבחנה, היינו מהי המטרה ומהו האמצעי. וגם קובע את • החשיבות של הנותן, אם הנותן הוא אדם חשוב, אז האהבה היא המטרה והמתנה היא רק אמצעי, שע"י המתנה נתגלה כאן ענין של אהבה. נמצא, שגם כאן הוא מוכן לוותר על המתנה ולא על האהבה. מה שאם כן אם הנותן הוא אדם פשוט, אז המתנה היא המטרה והאהבה היא אמצעי, ויכול לוותר על האהבה, ובעיקר שיתן לו מתנות. נמצא, שבין שהוא

נותן ובין שהוא מקבל, תמיד נוהג אותו החשבון של אדם חשוב.

הנה עד כאן דברנו משכר ועבודה, אבל יש עוד ענין, היינו ••עונש• .• זאת אומרת, שאם הוא • לא מקיים את התו"מ, הוא מקבל עונש על זה. אבל גם כאן יש להבחין, אם העונש הוא

במקום שעובר על החוקים, או שהעונש הוא במקום אחר ובזמן אחר.

וניקח לדוגמא שכר ועונש לגבי חוקי המדינה. מי שעובר על חוקי המדינה הוא מקבל • עונש, והעונש שלו הוא לא במקום אחד ולא בזמן אחד. אדם, שגנב רכוש חבירו, ונודע שהוא היה הגנב, אז הוא מקבל עונש, נגיד תפיסה או תשלומי כסף. אבל הכל הוא לא

במקום אחד ולא בזמן אחד. ואם לא נודע שהוא גנב וכדומה, אף פעם לא יקבל עונש.

אותו דבר נוהג גם לעוברים חוקי התורה. ומכל מקום יש הפרש גדול בין שעוברים חוקי • התורה לעוברים חוקי המדינה. בבחינת חלק הנגלה, היינו מעשה תו"מ, שכל אדם יכול

לראות מה שהשני עושה, בחלק הזה גם כן אין העבירה והעונש במקום אחד ובזמן אחד.

שאם אדם עבר עבירה ושיש עדים שראו, אז הוא מקבל עונש על העבירה שעבר. למשל, הוא אכל חזיר ויש עדים על זה. אח"כ הבית דין נותן פסק, שמגיע לו עבור עבירה זו עונש מלקות. נמצא, שהעבירה והעונש הם בשני מקומות ובשני זמנים, כדמיון כשעוברים על

חוקי המדינה.

אבל בבחינת עבודת האדם, לגשת לפנימיות התורה, שנקרא "חלק הנסתר," שם הענין • דוקא בהצנע לכת, שאין שום איש יכול לראות עבודה פנימית של אדם, כי אין יודע מה שבלב חבירו. אם נגיד למשל, בא איש אחד ואומר, אני רוצה לתת תרומה גדולה עבור ישיבה שלומדים תורה, אבל אני רוצה שיעשו לי אבן גדולה בהישיבה, ששם יהיה רשום

שאני נתתי את התרומה גדולה, ולפרסם בעיתונים שאני נתתי את התרומה גדולה כזו, בכדי

שיכבדו אותי בכל מקום שאני אבוא.

אז בטח יכולים לומר שהוא נדבן גדול, אבל לא יכולים לומר שכוונתו בעל מנת שרוצה • דוקא לתמוך בלומדי תורה, אלא שמעורב גם כבוד, שנקרא "אהבה עצמית," בתוך התמיכה של חיזוק לומדי תורה. אבל כוונתו האמיתית נסתרה מאתנו, כי יכול להיות שהוא באמת רוצה רק לחזק לומדי תורה, ובכדי האנשים האלו, שמקבלים את הכסף ממנו, שהם לא יכבדו אותו, לכן הוא מראה להם פנים, שהוא באמת רוצה כבוד, שרוצה לתת סכום כסף

לצדקה מטעם שרוצה להחליף תאות כסף בתאות כבוד, וממילא לא יכבדו אותו.

זה הוא בין אדם לחבירו, שיש להבחין בין חלק נגלה לחלק נסתר. ומכל שכן בין אדם • למקום, ששם בודאי שיש הבחן גדול. וחז"ל אמרו "לעולם יעסוק בתורה ומצות אף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה" )פסחים נ,' ע"ב.( הנה במעשה המצות

ובלימוד התורה יש הבחן גדול בין חלק הנגלה, היינו המעשה, וחלק הנסתר, היינו הכוונה.

כי אין שום אדם שתהיה לו היכולת להסתכל על הכוונה. כי המעשה שהוא עושה בין אדם למקום, אין אז אדם באמצע שיעשה לו הבקורת מה כוונתו, כי בדרך כלל כל אחד ואחד עסוק עניני עצמו ואין לו זמן לחשוב את החשבונות של חבירו. נמצא, על הכוונה רק הוא בעצמו חושב. זאת אומרת, כשהוא עוסק בשלא לשמה, היינו שמצפה לשכר, אז העבודה והשכר אינם במקום אחד ובזמן אחד. וכאן, שאנו מדברים מעונשים, אין העבירה והעונש במקום אחד ובזמן אחד, כי העונש הוא מקבל לאחר שהוא עובר את העבירה, ואח"כ הוא

מקבל עונש, עונש בעוה"ז או עונש בעוה"ב. וזה נוהג רק בחלק דשלא לשמה.

מה שאם כן באלו אנשים שעובדים על הכוונה, היינו שיוכלו לבוא לכוון כל מעשיהם בעל • מנת להשפיע, בהם השכר והעונש הם במקום אחד ובזמן אחד, כי זה שאינו יכול לכוון את המעשה להשפיע נחת רוח להבורא, זהו העונש שלו, ואינו צריך שיתנו לו עונש אחר, כי אין

לו יסורים יותר גדולים, בזה שהוא רואה, שהוא עוד מרוחק מהבורא.

והראיה לזה, שאין לו אהבת ה,' שירצה לכבד אותו. וכל זה הוא מטעם, שהוא נמצא • במצב "אחוריים והסתר" מהבורא, זהו שכואב לו, וזה הוא העונש שלו. וכאן הוא השכר שלו, אם יש לו אהבת הבורא ורוצה להשפיע לו נחת רוח. אבל זה הוא כנ"ל דוקא באלו שרוצים להגיע לעבוד רק לשם שמים, ולא ב"לא לשמה," באלו שייך לומר שהעונש והשכר

הוא באותו מקום ובאותו זמן.

אבל בכללות העולם נקרא עונש דוקא כשהם נמצאים בשני מקומות, כי • •בכללות העולם •

נקרא קיום תורה ומצות בחלק הנגלה, היינו בבחינת מעשה לבד,•• שזה נקרא "נגלה,"

משום שמבחינת המעשה מגולה לכל, מה שהוא עושה ומה שהוא מדבר. ובחלק הנגלה, ••

ביארנו לעיל, ששם נוהג הן השכר והן העונש בב' מקומות.

ועם כל הנ"ל נבוא לבאר דברי הזה"ק, ששאלנו ו' שאלות. הנה ידוע שמלכות נקראת "ה' •

אחרונה שבשם הוי"ה," המכונה "בחינה ד' דאור ישר," שתכונתה היא מקבל בעמ"נ לקבל. וכל התיקונים, שאנו צריכים לעשות על ידי תורה ומצות, הם לתקן אותה, שבחינת הקבלה שיש בה תהיה בעמ"נ להשפיע, שזה מכונה "דביקות בה."' משא"כ אם אין כוונתה בעמ"נ להשפיע, היא נעשית מרוחקת מה.' וידוע, שכל מה שלומדים בהעולמות עליונים המדובר הוא כלפי הנשמות, כמו שאמרו חז"ל )ויקרא ל"ו ד(' וזה לשונם "אמר ר' ברכיה שמים וארץ

לא נבראו אלא בזכות ישראל, דכתיב "בראשית ברא אלקים," ואין ראשית אלא ישראל,

שנאמר )ירמיה ב(' קדש ישראל לה' ראשית תבואתה."

לכן כל מה שלומדים בעולמות עליונים הוא רק כדי שהנשמות יקבלו את השפע העליון, • כידוע, שמטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו. ובכדי לתקן את השינוי צורה, השולט על המלכות מבחינתה עצמה, שהיא נקראת "מקבל בעמ"נ לקבל," כי שינוי צורה גורם פירוד

ברוחניות, ומכלי זה, שנקראת "מלכות," היא הכלי של כל הנשמות, שמהם נברא האדם,

שמוטל עליו לתקן זה, שכל הכלי קבלה יהיו בעמ"נ להשפיע.

ועיין במה שכתוב בהקדמה לספר הזהר )אות י' י"א( וזה לשונו "ובכדי לתקן דבר הפירוד • הזה, המונח על הכלי של הנשמות, ברא יתברך את כל העולמות כולם, והבדילם לב'

מערכות, בסוד הכתוב זה לעומת זה עשה אלקים, שהן ד' עולמות אבי"ע דקדושה,

ולעומתם ד' עולמות אבי"ע דטומאה. והסיר מהם את הרצון לקבל לעצמו, ונתן אותו

במערכת העולמות אבי"ע דטומאה. ונשתלשלו העולמות עד למציאות עולם הזה הגשמי, דהיינו למקום שתהיה בו מציאות גוף ונשמה, וכן זמן קלקול ותיקון. כי הגוף, שהוא הרצון לקבל לעצמו, נמשך משורשו שבמחשבת הבריאה, כנ"ל, ועובר דרך המערכה של העולמות דטומאה, כמו שכתוב עייר פרא אדם יולד, ונשאר משועבד תחת המערכה ההיא עד י"ג שנה. והוא זמן הקלקול. ועל ידי עסק המצות מי"ג שנים ואילך, שעוסק על מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו, הוא מתחיל לטהר הרצון לקבל לעצמו, המוטבע בו, ומהפכו לאט לאט על מנת להשפיע, שבזה הולך וממשיך נפש קדושה משורשה במחשבת הבריאה. והיא עוברת דרך המערכה של העולמות דקדושה, והיא מתלבשת בגוף. וכן מוסיף והולך לקנות ולהשיג מדרגות דקדושה ממחשבת הבריאה שבאין סוף ב"ה, עד שהן מסייעות לו להאדם להפוך את הרצון לקבל לעצמו שבו, שיהיה כולו בבחינת מקבל על מנת להשפיע נחת רוח

ליוצרו."

ולפי מה שמביא שם בהקדמת הזהר, אנו רואים, שכל מה שאנו מדברים מהעולמות • העליונים הוא רק מה שנוגע לנשמות. אי לזאת, מה שאנו אומרים, שהמלכות, שנתרחקה משם הוי"ה, הוא כלפי הנשמות, שהן צריכות לתקן אותה, שתחבר עם השם הוי"ה, כי

כלפי הנשמות נתרחקה.

אלא בזמן שהאדם מקבל על עצמו עול מלכות שמים למעלה מהדעת, והוא בבחינת • השפעה, שזה גורם בשורש של האדם, שהוא המלכות, שגם כן תהיה בבחינת השפעה, שזו היא בחינת השתוות הצורה, אז נבחן שמלכות, שהיתה מרוחקת מהמשפיע בבחינת שינוי צורה, ועכשיו שהאדם עוסק בבחינת השפעה, המכונה "השתוות הצורה," זה נבחן

שהמלכות התקרבה את עצמה להשם הוי"ה, היינו להמשפיע. וזהו פירוש "תשיב ה' לגבי ו,"' ש-יה"ו נקראים ט' ראשונות, שהן בחינת המשפיע, ואות ו' נקראת שהיא המשפיעה למלכות, כיון שעתה מלכות היא בבחינת משפיע כמו ה-ו.' וזהו מה שמכנה הזה"ק מלכות

בשם • •ה.••' זוהי תשובה על השאלה הא,' ששאלנו.

הנה מצד אחד, מלכות משורשה, שהיא שורש הנבראים, שנקראת מלכות מצד שורשה • "מקבל בעל מנת לקבל," מבחינה זו נמשכת בחינת מיתה, כי ע"י הקבלה נפרדים מחיי

החיים. לכן נמשכת מכאן בחינת מיתה. לכן נקראת מלכות• • אילן המות•• )זהר בהעלותך דף ל"ג אות צ"ו( וזה לשונו "אמר ר' יהודה, אמר ר' חייא, המקרא מעיד, שכל מי שנותן צדקה לאביונים, מתעורר עץ החיים, שהוא ז"א, להוסיף חיים לאילן המות, שהוא המלכות, ואז

נמצא חיים ושמחה למעלה, במלכות."

הרי אנו רואים, שמצד אחד מלכות נקראת "אילן המות," היינו כנ"ל מצד שורשה. אבל • כשהנשמות עוסקים בעניני השפעה, אז היא בבחינת השתוות הצורה, אז יורדת ממנה בחינת הצמצום וההסתר, שהיתה עליה, ודוקא מכאן, היינו ממלכות, נמשכים חיים

להעולם. ומבחינה זו נקראת מלכות "חיים."

ובזה תירצנו שאלה הב,' למה נקראת מלכות "חיים," והלא מלכות נקראת "אילנא •

דמותא••." והתשובה היא, לאחר שמתקנים אותה בבחינת "עובדא דלתתא אתער עובדא ••

דלעילא," היינו במעשים שהתחתונים עושים מעוררים את השורשים עליונים, שע"י זה ••

גורמים יחוד קוב"ה ושכינתה, שמיחוד הזה באים חיים לעולם.

והנה השאלה הג,' מהו שמלכות נקראת "פי ה."' הנה אנו רואים בגשמיות, שהפה מגלה • מה שיש במחשבתו. הנה הוי"ה נקרא מדת הרחמים, שפירושו, שהבורא הוא המשפיע טוב ועונג להנבראים. ובזמן שהמלכות נקראת "חיים," שהוא בזמן שהתחתונים עוסקים

בהשפעה, אז באים מהמלכות החיים עליונים, שמטרת הבריאה, שנקראת "אור החכמה," שהוא אור החיה, ובזמן שמלכות מגלית זאת, נקראת מלכות "פי ה,"' שמגלת את מחשבת

הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו.

ובזה נבוא לפרש מה ששאלנו בשאלה הד,' מהו שאומר "ומשום שהיא על ראשו של • אדם, אסור לאדם ללכת ד' אמות בגילוי ראש." כי ידוע שמלכות נקראת "אמונה," ואמונה

היא תמיד למעלה מהדעת. ו"ראשו" של אדם נקרא • •השכל•• של האדם. ולפי זה יוצא,

שמלכות שמים, שצריכים לקבל על עצמו, צריכה להיות למעלה מהדעת והשכל. לכן נקרא, שהמלכות היא על ראשו של אדם. לכן אסור ללכת ד' אמות בגילוי ראש, כי אם היא מסתלקו מעל ראשו של אדם, מיד מסתלקים החיים ממנו. שפירושו של גילוי ראש, היינו

שאין המלכות, שהיא בחינת אמונה, שורה על השכל והדעת שלו, כנ"ל שאמונה נקראת, שהיא למעלה מראשו, היינו למעלה מהדעת. וכיון שאין לו אמונה, בטח שאור החיים, שבא

ממלכות, מסתלק ממנו, כנ"ל, כי מלכות נקראת "חיים" רק על ידי תיקון של כלי דהשפעה.

מה שאם כן בכלים דקבלה, מלכות נקראת "אילנא דמותא," לכן מסתלקים החיים ממנו.

ושאלה הה,' מה שמלכות, נקראת "תמונת ה"' הוא מטעם, שענין תמונה פירושה, כמו • שאומרים, אני רוצה לדעת תמונה כללית על כל הדבר. אי לזאת, כשרוצים לדעת תמונה כללית על רוחניות, אומרים לנו "ותמונת ה' יביט," היינו לראות תמונה כללית על רוחניות תלוי כפי מה שזכה לבחינת אמונה בה,' שענין אמונה מתבטאת במוחא וליבא. ולפי אמונה שזכה, כך הוא מקבל תמונה על הנ"ל. לכן, היות שמלכות נקראת "אמונה," לכן מלכות

נקראת "תמונת ה,"' לומר שלפי האמונה שלו כך הוא מקבל תמונה על רוחניות.

כמו כן על דרך הנ"ל נוכל לתרץ שאלה הו,' מהו הפירוש שמלכות נקראת "צלם," כמו • שכתוב "אך בצלם יתהלך איש," ש••"צלם• "• נקרא גם כן בחינת אמונה. כי "שמש" נקראת דעת ו"צל" היא בחינה המסתירה את השמש. וזוהי בחינת אמונה, שזהו נקרא לבוש, שאם יש להאדם הלבוש הזה, אז מתלבש בו אור העליון, כמו שכתוב בזהר )ויחי דף ס"ד

ובהסולם אות ר"א( "שאם מסתלק הצלם מסתלקים המוחין וכפי הצלם, כך מתלבש

המוחין."

בס"ד
רבי ברוך שלום הלוי אשלג זצוק"ל
בענין השכר המקבלים
מאמר נ"א, תשמ"ה
ידוע, שאין אדם מסוגל לעבוד בלי שכר. זאת אומרת, שאם לא היו נותנים לו
שכר, לא היה עושה שום תנועה. וזה נובע משורש של הנבראים, שהוא חס ושלום
אינו בעל תנועה. כמו שכתוב בתע"ס )חלק א,' דף כ,' אות י"ט( וזה לשונו "אנו
אוהבים את המנוחה, ואנו שונאים מאוד את ענין התנועה. עד שאין אנו עושים שום
תנועה, זולת בשביל השגת המנוחה. והיה זה, בשביל שהשורש שלנו אינו בעל תנועה,
אלא בעל מנוחה, שאין התנועה נוהגת בו כלל. ועל כן הוא גם כן נגד טבענו, והוא
שנואה לנו," עד כאן לשונו.
ולפי זה צריכים לדעת, מהו השכר שלנו, שבשביל זה כדאי לנו לעבוד. כדי לבאר
זה, צריכים להסתכל קצת במה שידוע לנו, שיש מטרת הבריאה ותיקון הבריאה.
מטרת הבריאה היא מצד הקב"ה, היינו אנו אומרים, זה שהקב"ה ברא את
הבריאה, היה מטעם רצונו להטיב לנבראיו. ועל זה באה השאלה הידועה, מדוע אין
הנבראים מקבלים טוב ועונג. כי מי יכול ללכת נגדו יתברך, ולומר, שלא רוצה טוב
ועונג, אם הוא נתן טבע בהנבראים, שכל אחד ירצה לקבל.
כי אנו לומדים, כי רק הרצון לקבל נקרא "בריאה" , שהמשמעות של בריאה הוא
דבר חדש, שזה מכונה "יש מאין." אם כן הוא ברא את הטבע הזה בהנבראים. אם
כן בטח שכולם רוצים לקבל, והוא רוצה לתת. ומי מעכב.
ועל זה בא התירוץ, המובא בדברי האר"י ז"ל )בתחילת ספר "עץ חיים(" "בכדי
להוציא לאור שלימות פעולותיו, והנה אז צמצם את עצמו." ומבאר שם באור פנימי,
שפירושו הוא, היות שיש הבדל בין משפיע למקבל, וזה גורם שינוי צורה, היינו אי
נעימות להמקבלים, ובכדי לתקן את זה, נעשה תיקון, שאין השפע מאיר אלא
להמקום שיש שם הכוונה בעל מנת להשפיע, כידוע, כי זה נקרא "השתוות הצורה."
וזה נקרא "דביקות ה."'
ואז כשמקבל את הטוב והעונג, אין הוא מרגיש אז אי נעימות. אז יכול השפע
לבוא להמקבל, כי המקבל לא ירגיש אז שום חסרון בקבלת השפע כנ"ל. היינו, שלא
ירגיש את החסרון מזה שהוא המקבל, כיון שכוונתו הוא מטעם, שהוא רוצה
להשפיע נחת רוח להבורא, ולא מטעם שהוא רוצה לקבל תענוג לעצמו.
נמצא לפי זה, אם נעשה חשבון נפש, מה עלינו לעשות, בכדי לקבל הטוב ועונג,
הוא רק להשיג את הכלים, שהוא טבע שני, הנקראים "כלים דהשפעה." וזה נקרא
"תיקון הבריאה." אי לזאת, אנו צריכים לדעת איזה שכר אנו צריכים לדרוש
מהקב"ה, שיתן לנו עבור היגיעה שלנו בתורה ומצות. הוא, שיתן לנו כלים דהשפעה.
וכמו שכתוב בפתיחה לספר "פנים מסבירות," ששורש השכר הוא המסך והאור

חוזר. לכן לא התענוג והשפע אנו דורשים בתור תמורת עבודה, אלא כלים דהשפעה.
כי רק זה חסר לנו, לקבל את הטוב והעונג. ומטרם שמשיגים את הכלים דהשפעה,
האדם סובל יסורים בהחיים שלו, כי אין לו הכלים המוכשרים לקבל טוב ועונג.
ובסדר העבודה שלנו, אנו רואים, שיש לנו להבחין בהמעשים שלנו ג' הבחנות,
הנקראים:
א( דברים האסורים,
ב( דברים המותרים,
ג( מעשה מצות.
והנה, בדברים האסורים אין שייך לומר שם כוונות לשם שמים, שאני יכול לעשות
דבר איסור אפילו לשמה. גם כן אין שייך לומר "לעשותם." וזה נקרא בדברי חז"ל
"מצוה, הבאה בעבירה."
ורק בדברים המותרים, אז שייך לומר, שיש לכוון לשם שמים. או שלא יכול
לכוון, ואז אין לו מצוה. אלא בזמן שיכול לכוון בעמ"נ להשפיע, אז נקרא מעשה זו
בחינת "מצוה."
במעשים של מצוה, דהיינו אכילת מצה, לאכול בסוכה, וכדומה, אפילו שלא מכוון
אותם בעמ"נ להשפיע, נקרא גם כן "מצוה," כי גם שלא לשמה הוא מצוה. ובזמן
שהוא כן מכוון אותו בעמ"נ להשפיע, אז המצוה הזאת גורמת לו לזכות להאור
שבהמצוה.
וכשלא יכול עוד לכוון, אלא עושה את המצוה שלא לשמה, אמרו חז"ל "לעולם
יעסוק אדם בתורה ומצות שלא לשמה, ומתוך שלא לשמה יבוא לשמה." נמצא,
אפילו כשלא מכוון, הרי הוא מקיים מצות ה.' מה שאם כן בדברים המותרים,
כשהוא עשה, נקרא זה "דבר רשות," שאין זה יכול להכנס בתור חשבון מצות.
אבל בדברים האסורים, כשחס ושלום עושה, הרי נרשם עבירה על חשבונו. נמצא,
שאז הוא הולך אחורה מדרך התורה, שנעשה יותר מרוחק מה.' וכשהוא עושה
מעשה מצות שלא לשמה, הוא נעשה גם כן מקורב לה.' אבל זוהי דרך איטית, היינו
שעל ידי זה הוא מתקרב לה' בדרך ארוכה, עד שתהיה לו היכולת להידבק בה.'
מה שאם כן כשעושה מעשי המצות לשמה, אז ע"י זה נעשה דבוק בהקב"ה, כל
פעם יותר ויותר, עד שהוא זוכה לטעמי תורה ולטעמי מצות.
ומכאן יש גם כן להבחין בין שהוא נהנה או לא ממצוה. דהיינו, כשהוא אוכל כזית
מצה, ואי אפשר לקיים המצוה, אם הוא לא נהנה. כי מי שאוכל כזית מצה, שלא
כדרך הנאתן, אינו יוצא, אלא צריך להנות, אחרת אין לברך.
וכמו כן תענוג שבת הוא מצוה. ואם הוא לא נהנה מאכילה של סעודת שבת, הוא
גם כן לא יצא. לכן יש דין, שבערב שבת סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך, כדי
שיהנה מן הסעודה, כדברי חז"ל )פסחים, דף צ"ט( וזה לשונם "דתניא לא יאכל

בערבי שבתות וימים טובים, מן המנחה ולמעלה, כדי שיכנס לשבת כשהוא תאוה,
דברי ר' יהודה."
ומכל מקום אפילו שלא יכול לכוון בעל מנת להשפיע, הוא גם כן מקיים מצות
אכילת מצה, וכדומה. וכמו כן יש בדברים המותרים, שאפילו שאינו יכול לכוון בעל
מנת להשפיע, מכל מקום נקרא זה, שאינו מתגשם יותר, בזה שאוכל דברים
המותרים, בזמן שהם דברים ההכרחיים, היינו שבלעדם אין האדם יכול להתקיים.
ואותם דברים מותר לקבל אותם בכל אופן. היינו, אפילו שלא יכול לכוון בהם בעל
מנת להשפיע.
מה שאם כן בדברים המותרים, שאינם ההכרחיים, כשאדם משתמש בהם, הוא
נעשה יותר מגושם, אף על פי שאינו עושה שום עבירה, כשהוא אוכל אותם. ומצד
אחד יכולים לומר, שדברים הכרחיים עומדים מדרגה אחת למטה מדברי מצוה,
כשעושים אותם שלא לשמה.
ולפי זה יוצא, שיש להבחין מלמטה למעלה:
א( דברים אסורים.
ב( דברים מותרים, שלא יכול לכוון אותם בעל מנת להשפיע.
ג( דברים מותרים, אבל הם הכרחיים.
ד( דברים של מצוה, שאינו מכוון אותם בעמ"נ להשפיע.
ה( דברים של רשות, שמכוון אותם בעמ"נ להשפיע. )אבל מצוה שלא בכוונה,
ודברי רשות בעמ"נ להשפיע, צריכים בירור, איזה מהן חשוב, משום שיש לטעות
בזה. לכן אני לא רוצה לברר את זה.(
ו( דברים של מצוה, שמכוון אותם בעל מנת להשפיע.
היוצא מזה, כי עיקר השכר הוא רק להשיג כלים דהשפעה . וכשמשיגים את
כלים האלו, כבר יש לו הכל.

בס"ד

רבי ברוך שלום הלוי אשלג זצוק"ל

פושעי ישראל
)חגיגה( מאמר נ"ב, תשמ"ה

אמר ר' שמעון בן לקיש "פושעי ישראל, אין אור של גיהנום שולטת בהן. קל וחומר

ממזבח הזהב. פושעי ישראל, שמלאים מצות כרמון, דכתיב, כפלך הרמון רקתך. אל תקרי, רקתך, אלא ריקנין שבך מלאים מצות כרמון, על אחת כמה וכמה" )סוף חגיגה.( ויש להבין

בענין "פושעי ישראל," לגבי מי הם נקראים "פושעי ישראל:"

א( אם לגבי התורה.

ב( או לגבי הכלל ישראל, הם נבחנים לפושעי ישראל. ג( או לגבי האדם עצמו. היינו שהוא בעצמו רואה ומרגיש שהוא פושעי ישראל. כי

בפשטות קשה להבין, איך אפשר להיות, שיהיה מלא מצות כרמון, ומכל מקום הוא נקרא

"פושעי ישראל."

ואם נפרש זה לגבי האדם עצמו, יכולים לומר ולפרש, זה שאמרו "אף על פי שמלאים מצות כרמון," ומכל מקום הוא רואה, שהוא עדיין פושעי ישראל. יש לפרש "רמון" מלשון רמאות. היינו שהוא רואה, שהוא מרמה עצמו. זאת אומרת, אף על פי שהוא מלא עם מצות, היינו שהוא רואה, שאין לו עוד מה להוסיף על הכמות שלו, ובטח שהיה צריך

להיות על ידי היגיעה שהוא נותן, שיהיה כבר "ישראל," שפירושו ישר–אל, היינו הכל לשם שמים, אבל אחרי הבקורת שעשה על עצמו, הוא רואה, שהוא מרמה עצמו. שעיקר הסיבה

המחייבתו לעסוק בתורה ומצות היא אהבה עצמית, ולא בעמ"נ להשפיע נחת רוח ליוצרו.

שזה נקרא ישר–אל , שפירושו, שכל עבודתו הולך ישר להקב"ה.

והיות שראה, שכל עבודתו היא רק בעמ"נ לקבל, אז הוא ראה, שהוא פושע בענין ישראל. דהיינו שלא רוצה שעבודתו תהיה עבור למעלה, הנקרא "בעמ"נ להשפיע

להקב"ה," אלא שכל עבודתו היא על בסיס שישאר הכל למטה, שהוא בחינת מקבל. כי

המקבל נקרא "למטה בחשיבות," והמשפיע הוא בחינת "למעלה בחשיבות."

וזה נמשך מכח השורש. היות שהבורא הוא המשפיע, לכן הוא נקרא בחינת "למעלה." והנברא, שהוא המקבל מהקב"ה, הוא נקרא "למטה בחשיבות." לכן אם עבודתו היא בעמ"נ לקבל, נקרא בשם, שהוא רוצה שעבודתו בתורה ומצות ישאר למטה, היינו בבחינת

קבלה.

וזה נקרא "פושעי בבחינת ישראל." כי במקום שהוא ישמש את הבורא, שהוא רוצה לעבוד להשפיע להבורא, הוא עושה להפוך, שהוא רוצה שהבורא ישמש את האדם. והיות שאמרו, שבחינם לא נותנים שום דבר, אלא שנותנים שכר לפי ערך היגיעה, כנהוג כך

בעולם הגשמי. וכך הוא רוצה לתת יגיעה, ועובד עבור הבורא, בתנאי שהבורא ישלם לו

שכר תמורת עבודתו. אחרת אין לו שום כח, שיוכל לעשות שום תנועה בלי שום תמורה.

אבל איך האדם יכול להגיע לראות את האמת, שהוא מרמה את עצמו באיכות המטרה, שהוא לא יכול לעבוד עבודת הקודש על דרך האמת. ועל זה באו חז"ל ואמרו, שאי אפשר לראות את האמת מטרם שיש לו אור. היינו אם הוא רואה, שעושה הרבה מצות, היינו

שהוא מלא במעשים, שהוא לא רואה שום אפשרות, שיהיה בידו לעשות עוד מעשים, שיעזרו לו להיות בחינת "ישראל." כנ"ל, שפירושו "רק לשם שמים," ואין לו שום צורך לאהבה עצמית. וזה הוא לא רואה, שיגיע פעם בכוחות עצמו, אם לא שיהיה לו מן השמים

עזרה, וזה אי אפשר, שיהיה דבר כזה בידי אדם.

נמצא, שהמצות שעשה, זה גרם לו לראות את האמת, שעד עכשיו היה מרמה עצמו, והיה חושב, שהכח המחייב בעל מנת להשפיע, האדם בעצמו יכול להשיג. עכשיו הגיע לידי

ידיעה ברורה, שזה לא נכון.

וזה יכולים לפרש "אפילו ריקנין שבך מלאים מצות כרמון," יהיה פירושו "אפילו שמלאים מצות" הם מרגישים עצמם לריקנים, משום שרואים שהם כרמון, מלשון הכתוב "קראתי למאהבי המה רמוני" )איכה א,(' היינו בחינת מרמה, שכל עבודתם בתורה ומצות

היתה רק לתועלת עצמם ולא לתועלת ה.'

ומי היה הגורם לידע זאת. הוי אומר, דוקא זה שהוא מלא במצות, זה גרם לו לראות, שאל ישלה עצמו לחשוב, שהוא יכול להגיע להיות בחינת "ישראל," אלא שהוא רואה

עכשיו, שהוא פושעי ישראל, כנ"ל.

נמצא, שאי אפשר להגיע לידיעה אמיתית, מה דרגתו ברוחניות. אלא רק לאחר שהוא מלא במצות, ואז הוא רואה, שמצבו, שהיה עד עכשיו, היה ברמאות. והוא עכשיו דרגת של "פושעי ישראל." מה שאם כן בלי מצות, נקרא זה "בלי אור," אז לא יכולים לראות את

האמת, שהוא נצרך להבורא, שיעזור לו להיות בחינת ישראל.

אבל צריכים לדעת, שזה שאומרים, אם הוא מלא מצות, אז הוא כבר רואה, שהוא כרמון, יש תנאי בדבר, שזה נאמר דוקא בזמן, שהוא איש המבקש את האמת. ואז אומרים, שזה שמבקש האמת, הוא עוד לא יכול לראות את האמת, מטרם שהוא מלא

מצות, אבל לא לפני זה. לכן צריכים לב' דברים:

א( מצד אחד הוא צריך לעסוק בתורה ומצות כפי יכולתו, בלי שום בקורת, אם זה הוא על דרך האמת או לא, רק לאחר המעשה, אז הוא הזמן לעשות בקורת. אבל לא בזמן

שעוסק בתורה ובמצות. כי אז הוא צריך להרגיש עצמו בבחינת שלימות, כמו שאמרו חז"ל

"לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות שלא לשמה, כי מתוך שלא לשמה באים לשמה." אם כן לא חשוב עכשיו באיזה אופן הוא עושה, כיון שבאיזה אופן שיהיה, הוא מקיים דברי

חז"ל כנ"ל.

ב( אבל אח"כ הוא צריך לעשות על עצמו בקורת , אם המעשים שלו היה לשם שמים, או שהיה גם דבר אחר מעורב בו. ומבין שניהם הוא יכול להגיע לבחינת "כרמון," לפי מה

שפירשנו לעיל.

ובזה נבין מה שאמרו חז"ל )עבודה זרה דף י"ז( "תנו רבנן, כשנתפסו ר' אליעזר בן פרטא ור' חנינא בן תרדיון, וכו,' אוי לי שנתפסתי על דבר אחד ואיני ניצול. שאתה עסקת בתורה ובגמילות חסדים, ואני לא עסקתי אלא בתורה לבד. וכרב הונא, דאמר רב הונה, כל העוסק בתורה לבד דומה כמי שאין לו אלוקי, שנאמר )דב"ה ט"ו( וימים רבים לישראל

ללא אלקי אמת, וללא כהן מורה, וללא תורה. מאי ללא אלוה אמת. אמר רב הונא, כל

העוסק בתורה בלבד, דומה כמי שאין לו אלוה."

ויש להבין, מדוע אם לא עוסק בגמילות חסדים, אז כבר דומה כמי שאין לו אלוק. ועוד קשה, מדוע דוקא מצות של גמילות חסדים, הלא יש עוד מצות שצריכים לקיימם. ומדוע

דוקא בגמילות חסדים דומה ללא אלקי אמת. כאילו בגמילות חסדים יש מקום להכיר,

אם התורה שלומד הוא "ללא אלקי אמת."

ולפי שאנו לומדים, שכל עבודתינו היא בכדי להגיע להשתוות הצורה, שהיא בחינת "מה הוא רחום אף אתה רחום." ומשום זה בזמן למוד התורה אין לעשות בקורת, איך התורה

שלו, היינו תורה של מי הוא לומד, ואז יכול ללמוד אפילו שלא לשמה, הוא גם כן מצוה, כדברי חז"ל, "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אפילו שלא לשמה, כי מתוך שלא לשמה

יבוא לשמה."

וזה בזמן שבודק את עצמו, איך מצבו בבחינת השתוות הצורה, כמה הוא כבר מרוחק

מאהבה עצמית, וכמה הוא כבר מקורב לאהבת הזולת, כנ"ל, שזה ענין "הדבק במידותיו."

ולכן מדייק, שעיקר הכרה לדעת, זה הוא לבדוק עצמו במידת החסד, כמה הוא עוסק בה, ונותן יגיעה על זה, וחושב כל מיני עצות ותחבולות, איך להגיע להשתוות הצורה, אחרת

אין הוא מגיע לדרך האמת.

לכן נמצא אז, שאין לו "אלוקי אמת." כי "אמת" פירושו כמו שמבואר )תע"ס חלק י"ג( "תיקון הז' של י"ג תיקוני דיקנא נקרא ואמת." ומפרש שם באור פנימי, "שאז מתגלה מידתו של הקב"ה, שברא את העולם על הכוונה להטיב לנבראיו, משום שמתגלה אז אור

החכמה, שהוא אור דמטרת הבריאה, שכולם מרגישים את הטוב והעונג, אז כולם אומרים

אז בידיעה ברורה, שזה הוא "אמת," היינו על המטרה."

ולפי זה יוצא, אם הוא לא עוסק בגמילות חסדים, שהיא הסגולה להגיע לאהבת הזולת, שע"י זה הוא יגיע לכלים דהשפעה, שרק בכלים האלו נמשך השפע העליון, ואם אין לו

כלים דהשפעה, אז הוא לא יכול להגיע להשיג את הטוב והעונג, שברא הקב"ה להטיב לנבראיו. נמצא, שמצב זה נקרא אצל האדם "ללא אלקי אמת." דהיינו, שאמיתיות השגחתו יתברך, שהוא "להטיב לנבראיו," אינו חס ושלום אמת. וזה נקרא "ללא אלקי

אמת."

וזה יכולים להשיג דוקא ע"י התעסקותו בגמילות חסדים. אבל בלא תורה אי אפשר לדעת את מצבו. היינו, איך הוא נמצא. כי בלא אור לא רואים שום דבר. אלא כנ"ל, היינו לראות שהוא פושע ישראל, הוא צריך להיות מלאים במצות. היינו, הן במצות לימוד התורה, והן בשאר מצות. והבדיקה היא, בזמן שכבר יש לו זמן מסוים, שעסק בתורה

ומצות, אח"כ הוא צריך לעשות בקורת, ולא בזמן עבודתו.

בס"ד

רבי ברוך שלום הלוי אשלג זצוק"ל

ואתחנן אל ה'
מאמר נ"ג, תשמ"ה

"אמר ר' שמעון בן לקיש, ואתחנן אל ה.' ופירש רש"י, אין חנון בכל מקום אלא לשון מתנת חנם, אף

על פי שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים, אין מבקשים מאת המקום, אלא מתנת חנם."

ובמדרש רבא וזה לשונו "ואתחנן אל ה,' ומכולן לא נתפלל משה אלא בלשון תחנונים. אמר ר' יוחנן, מכאן אתה למד, שאין לבריה כלום אצל בוראו, שהרי משה רבן של הנביאים, לא בא אלא בלשון תחנונים. אמר ר' לוי, למה לא בא משה אלא בלשון תחנונים. המשל אומר, הוי זהיר שלא תתפס מקום דבורך. כיצד כך אמר הקב"ה למשה, וחנותי את אשר אחון. אמר לו, מי שיש לו בידי, וריחמתי, במדת

הרחמים אני עושה עמו, ומי שאין לו בידי, וחנותי, במתנת חנם אני עושה עמו."

ויש להבין את הנ"ל:

א( איך שייך לומר "וריחמתי, אצל מי שיש לו בידי." כי הלשון "מי שיש לו בידי" הוא מלשון חז"ל "מנה לי בידך," שפירושו, שמגיע לו חוב. אם כן מהו הפירוש שהקב"ה אמר, שמי שמגיע לו חוב מהקב"ה, אז הקב"ה אומר לו "וריחמתי." "ואשלם" היה צריך לומר, כמו שכתוב, מי הקדימנו ואשלם

לו. ואם כן איך שייך לומר לפריעת חוב לשון רחום.

ב( יש להבין, איך אפשר להיות ב' דעות כל כך מרוחקות, שדעה אחת היא שמגיע לו חוב מהקב"ה, כמו שאומר, מי שיש לו בידי, והשניה היא, שאין לו בידי כלום. במה הם כל כך טענותיהם מרוחקות זו

מזו, היינו מהי הנקודה שמכאן הם באים לידי דעות כל כך מרוחקות.

ולהבין את הנ"ל, צריכים לדעת, שבאלו שעוסקים בתורה ומצות יש להבחין בהם שני סוגים, שהגם בענין המעשים אין הבדל ביניהם, שבבחינת המעשה אין שום היכר, אבל בבחינת הכוונה יש הבדל

עצום בין ב' סוגים הנ"ל.

סוג הא' הוא, שהמטרה שהם רוצים להגיע ע"י התעסקותם בתורה ומצות, לקבל תמורה עבור היגיעה. כי יש כלל בהטבע שלנו, שאי אפשר לעבוד בלי תמורה. אם כן, המחייב לקיים תורה ומצות הוא היראה. היינו, שמפחדים, אולי לא יקבלו את המילוי על החסרונות, מה שהם מרגישים, שזה וזה

חסר להם, ויש להם רצון חזק והשתוקקות גדולה להמילוי שלהם.

אי לזאת, הם עושים כל מה שביכולתם להשיג את מבוקשם. לכן היראה הזאת היא הסיבה המחייבת אותם לעסוק בתורה ומצות, שזה נקרא, כי אינו מקיים היראה מטעם מצות ה' אלא מטעם תועלת עצמו, כמובא בהסולם )הקדמת ספר הזהר אות קצ"א( וזה לשונו "ונמצא שתועלת עצמו היא

השורש, והיראה היא ענף, ומסובבת מתועלת עצמו."

נמצא, הסוג הזה, מה שהם עוסקים בתורה ומצות, הוא בכדי שהקב"ה ישלם להם. נמצא, שמגיע להם חוב מהקב"ה, היות שהם הכניסו הרבה יגיעה בעסק על מנת לקבל פירות. ומשום זה הם באים

להקב"ה עם תביעה: "תשלם לנו עבור יגיעתנו." ובזה יש לפרש דברי המדרש הנ"ל, מה שר' לוי אמר,

שהקב"ה אמר, מי שיש לו בידי, היינו שמגיע לו חוב, היינו שכוונתו היתה מלכתחילה, שהקב"ה ישלם

לו עבור טרחתו בתו"מ.

נמצא שהוא בא בטענה, כנ"ל בלשון חז"ל "מנה לי בידך." ובזה יכולים לפרש דברי המדרש הנ"ל.

אבל עדיין יש לבאר, מדוע אמר הקב"ה על טענה זו "וריחמתי." איזה רחמנות יש כאן, אם מגיע לו חוב.

מה שייך לומר כאן "במדת הרחמים אני עושה עמו."

וסוג השני הוא, שיש להם כוונה אחרת לגמרי, היות שהם רוצים לעבוד את ה' בעמ"נ להשפיע נחת רוח ליוצרו בלי שום תמורה. ולפי הכלל, שהאדם נברא עם רצון לקבל לעצמו, איך אפשר לעבוד בלי

שום תמורה. אלא כמו שאמרתי במאמרים הקודמים, שיש מי שעובד על מנת שיקבל אח"כ תמורה, ויש שעובד שהעבודה בעצמה היא נחשבת לו לשכר ותמורה, שאין לו תמורה יותר גדולה מזה שנתנו לו

לעבוד.

וזה כמו לשמש אדם חשוב, שזה נטבע בהטבע, שלשמש אדם חשוב אין לך שכר יותר גדול מזה.

זאת אומרת, הוא מסוגל את כל מה שיש לו לתת, בכדי שתהיה לו הזכיה לשמש את המלך. נמצא, שהעבודה בעצמה היא השכר, ולא מצפה לשום שכר נוסף. אלא הוא מצפה, שתהיה לו הזכיה, לשמש תמיד את המלך בלי שום הפסקה. וזה הוא כל החיים שלו. וזהו כל מטרת החיים שלו. וזה נטבע

בהטבע.

אבל יש להבין, בשביל מה עשה הבורא טבע כזה, שהתחתון, אם הוא יודע את חשיבותו של העליון, הוא רוצה לשמש אותו בלי שום תמורה. על זה אמר אאמו"ר זצ"ל, היות שהבורא, שברא את העולמות בכדי להטיב לנבראיו, משום זה ברא רצון והשתוקקות בהנבראים לקבל הנאה ותענוג. אחרת, אם אין

רצון לקבל הנאה, אז אין הנברא יכול לקבל הנאה ותענוג, כי אין מילוי בלי חסרון.

אבל יחד עם זה יצא מזה ענין של נהמא דכסופא, שאין כאן דביקות, מחמת שינוי הצורה שנולד. ומשום זה נעשה תיקון הצמצום, היינו שלא לקבל, רק מטעם שהוא רוצה לעשות נחת להבורא, לכן

הוא מקבל ממנו, אחרת הוא מוותר על ההנאה.

אבל מתעוררת השאלה, אם הוא נולד ברצון לקבל וזה הוא הטבע שלו, מאין הוא יכול לקבל רצון להשפיע, הלא זהו נגד הטבע. לכן ברא טבע שני, היינו שהקטן יתבטל נגד הגדול, ותהיה לו הנאה

ותענוג, בזה שהוא משמש להגדול. ואז, כשיש לו הרצון להשפיע להגדול, ואז הוא חושב, מה הוא יכול לתת להבורא, שהבורא יהנה מזה, היות שהוא רוצה להשפיע לו תענוג שיהנה, אז הוא רואה, שכל מה שהוא יכול לתת להעליון, דבר שאפשר לומר, כביכול, שזה חסר להעליון, הוא דבר אחד, היינו

שהתחתון מקבל מהבורא הנאה ותענוג, מזה יש להבורא הנאה, כי זו היתה מטרת הבריאה, שהיא

להטיב לנבראיו.

נמצא לפי זה, מה חסר להאדם, שיהיה לו הרצון להשפיע, הוא רק גדלות הבורא. כי תיכף ברגע שמשיג את גדלות ה,' תיכף הוא רוצה להשפיע לו מטעם הטבע, שהתחתון, שהוא קטן, מתבטל

להגדול, כנ"ל.

לכן ניתן לנו ענין לקונן על גלות השכינה, שפירושו, שכל ענין הרוחניות הוא בבחינת שפל המצב, המכונה שכינתא בעפרא, שהחשיבות שלה היא כמו עפר, שדורכין עליה ואין לה שום חשיבות. וזה ענין שמובא, שבכל מצוה צריכים לכוון, שהוא רוצה בזה לאקמא שכינתא מעפרא. זאת אומרת, שבכל עשיה יכוון, שעל ידי זה יעלה כבוד השכינה. וזהו כמו שאנו אומרים )בשמונה עשרה בתפלת מוסף דראש השנה( "אבינו מלכנו, גלה כבוד מלכותך עלינו," שפירושו, שמלכות שמים לא תהיה אצלנו

כבחינת עפר, אלא שתהיה בבחינת כבוד.

נמצא, שסוג אנשים האלו, מה שהם דורשים מהקב"ה, שיגלה להם כבוד מלכותו, אין להם להקב"ה שום דבר, כי הם לא דורשים מהקב"ה שום תמורה, אלא הם רוצים רק לשמש את המלך ולעשות לו

נחת רוח. והם מבקשים מהקב"ה, שיגלה להם בחינת כבוד של מלכות שמים.

אם כן, אין להם בידי הקב"ה כלום, שתהיה היכולת לומר, שהם נתנו משהו להקב"ה, שעבור זה הם דורשים, שהקב"ה ימלא חסרונם. כי מה שהם יכולים משהו לעשות בעל מנת להשפיע, הוא רק בזכות שהקב"ה מגלה להם בקצת חשובות, שמרגישים קצת רוממות ה.' נמצא, באלו אנשים שאין להם ביד

הקב"ה כלום, נמצא, מה שהוא נותן להם, הוא רק מטעם "וחנותי," "במתנת חנם אני עושה עמו."

מה שאם כן באלו אנשים שעובדים בעל מנת לקבל תמורה, אז הם אומרים, שיש להם בידו של

הקב"ה. היינו, שהם נותנים לו עבודה ומבקשים תמורה מאת ה,' שישלם את השכר תמורת עבודתם. והיות שאין הקב"ה מקפח שכר לכל בריה, לכן הוא משלם להם כפועלם. אבל צריכים להבין, מהו הלשון "וריחמתי, במדת הרחמים אני עושה עמו," משום שהקב"ה אומר, שיש לו רחמנות על אלה

אנשים שהולכים בדרך הזו. אבל אין הקב"ה מקפח שכר לכל בריה, לכן הוא משלם להם כפי דרישתם.

ובזה מובן מה ששאלנו, איך יכול להיות הבדל כל כך גדול בין ב' דעות הנ"ל. והענין הוא, כי מצד ה,' אנו לומדים, שמטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו, אלא הנבראים בעצמם עושים את הדבר לשתי בחינות. כי אלה שאינם יכולים להבין את החשיבות של גדלות הבורא, אין להם שום דרך להתחיל בעבודה אלא בעל מנת לקבל פרס, כמו שאמרו חז"ל "לעולם יעסוק בתורה ומצות אף על פי שלא

לשמה" )פסחים נ.(' והם מרגישים את עצמם, שנותנים משהו להקב"ה.

מה שאם כן אלו אנשים שרוצים לעבוד בעמ"נ להשפיע, אז הם רואים, שאין הם יכולים להשפיע להקב"ה שום דבר. וזה נקרא, שאין בידיהם כלום. נמצא, מה שהם דורשים, שהקב"ה יגלה להם קצת גדלותו יתברך, הם מבקשים זאת מטעם חנינה, אז הקב"ה אומר להם "וחנותי, במתנת חנם אני עושה

עמו."

בס"ד

רבי ברוך שלום הלוי אשלג זצוק"ל

ואחר כך בדרך הפרט
מאמר נ"ד, תשמ"ה

הזה"ק בפרשת ואתחנן )דף כ"ה ובהסולם אות ס"ח( וזו לשונו "ואחר כך בדרך פרט, דהיינו

כשאדם יודע מה היא יראת ה,' דהיינו כשמשיג מידת המלכות עצמה, שזו היא יראה מחמת אהבה, שהיא העיקר והיסוד לאהוב את הקב"ה, יראה זו עושה שישמור כל מצות התורה, שהאדם יהיה עבד

נאמן להקב"ה, כראוי," עד כאן לשונו.

ויש להבין מה שאומר "כשמשיג מדת המלכות עצמה, היא יראה מחמת אהבה." משמע כיון שזכה למלכות עצמה, היא בחינת אהבה. ואהבה זו גורמת לו יראה. ומדוע האהבה גורמת לו יראה. וכמו כן

יש להבין, מהי היראה לאחר שכבר זכה לאהבה.

ויש לפרש את זה, לפי מה ששמעתי, שפירש אאמו"ר זצ"ל על הכתוב "ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט" )לך לך, שלישי.( הנה אברם נקרא "אב האמונה," שכל עבודתו היתה על בסיס אמונה למעלה מהדעת, בלי שום תמיכה, שיהיה לו על מה לסמוך את כל בנינו, שהולך לבנות עצמו בנין בחיים שלו. והוא הלך בתמימות, שדוקא על ידי אמונה למעלה מהדעת, אז הוא יכול לבוא

לידי התקרבות לה,' שרק זה היה רואה שהיא מטרת החיים.

ולזכות לדביקות ה' בתוך הדעת, הוא ראה שהשכל מחייב לו אחרת, כי בכל מקום שהוא היה פונה, אז הוא ראה סתירות בהנהגה, איך שהקב"ה מתנהג עם הנבראים. אז הבין, שהקב"ה רוצה, שיעבוד אותו דוקא בלמעלה מהדעת. והבין, שאם היתה הדרך של תוך הדעת יותר מסוגלת להביא את האדם

לידי דביקות ה,' בטח היה הקב"ה מתנהג אחרת, "כי מי יאמר לך מה תפעל."

אלא הוא האמין, שמה שאין לו דרך אחרת, רק ללכת בלמעלה מהדעת, זהו בכוונה תחילה, שה' עשה כך משום שדוקא דרך זו היא לטובת האדם. לכן החליט, שהוא רוצה לעבוד את ה' דוקא למעלה מהדעת. זאת אומרת, אם תהיה לו אפשרות לבוא ולהשיג את השגחתו יתברך בתוך הדעת, הוא נגד זה, כי הוא החשיב את עבודתו למעלה מהדעת, שבזה הוא יותר בטוח, שכוונתו תהיה רק בעל מנת להשפיע נחת רוח לה.' אבל מה הוא יכול לעשות, אם הוא רואה, שהשגחתו יתברך מתלבש בו בתוך

הדעת, ואז אין לו כבר ברירה בידו ללכת למעלה מהדעת, כיון שהכל מגולה אליו.

ותירץ אאמו"ר זצ"ל, שבזמן שהוא ראה איזה גילוי אור ושפע שמתגלה אליו, לא אמר על זה, שעכשיו הוא שבע רצון, שכבר הוא לא יצטרך ללכת למעלה מהדעת, כי זאת היא עבודה שאין הגוף מסכים לזה. כי הגוף נהנה יותר אם יש לו איזה סמיכה על מה לסמוך. היינו על איזה יסוד בנוי כל יגיעתו, וכל הבנינים שאדם עושה, הוא בנוי על יסוד של שכל, היינו שהשכל מחייבו, שכך הוא צריך לעשות. ומשום זה במקום שאין השכל יכול לומר, שכל מה שהוא עושה הוא בסדר, בטח שקשה לו

ללכת בדרך זאת.

לכן במקום שיש לו איזו הזדמנות, שיכול להשיג מה שהוא בתוך השכל, תיכף הוא זורק את היסוד

שלו של למעלה מהדעת, ותיכף מתחיל לעבוד על יסוד חדש, שהוא בנוי על השכל. וכבר יש לו תמיכה, על מה לסמוך את יגיעתו, וכבר לא צריך לעזרת ה.' מטעם, שלמעלה מהדעת קשה ללכת, לכן הוא

צריך תמיד לעזרת ה,' שיהיה לו כח ללכת למעלה מהדעת.

מה שאם כן עכשיו, שכבר השכל אומר לו, שיש לך עכשיו תמיכה של השכל ודעת, כבר אתה יכול

ללכת לבד, בלי עזרת ה,' קדימה, ולהשיג מה שיש להשיג, אז העצה שלו, שהוא אמר, עכשיו אני רואה, שדרך אמיתית היא ללכת דוקא למעלה מהדעת, כי דוקא על ידי זה שהלכתי למעלה מהדעת, שדרך זו מרוצה לה,' לכן זכיתי עכשיו להתקרבות ה.' וראיה לזה היא, שעכשיו הוא מרגיש טעם בעבודת ה,' הן

בתורה והן בתפלה.

נמצא לפי זה, במה שזכה להתקרבות ה' ומרגיש עכשיו אהבת ה,' אין הוא לוקח מזה יסוד לעבודה, היינו תמיכה לעבודת ה,' מטעם שהשכל מחייב אותו שכדאי לקיים תורה ומצות, וכבר אינו צריך ללכת בדרך האמונה למעלה מהדעת. אלא הוא נזהר, שלא לפגום בבחינת אמונה, זאת אומרת, לקבל עכשיו

את הדרך שבתוך הדעת ולזרוק את בחינת אמונה.

כי אמונה נקראת "מלכות." ואז נקרא שהוא ביזה ופגם בבחינת אמונה. כי עכשיו רואים, כי מלכתחילה, שלא היתה לו ברירה, לכן לקח בחינת האמונה, אחרת לא היה לקח אותה. ובו בעת שהוא רואה, שהוא יכול להפטר ממנה, תיכף הוא מבזה אותה, וזורק אותה, ומקבל במקומה את בחינת

הידיעה. ועל זה נאמר "כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו." וכמו כן כתוב "כי ישרים דרכי ה,' צדיקים ילכו בה

ופושעים יכשלו בה."

ולפי זה נוכל להבין מה ששאלנו, מאחר שכבר זכה לבחינת מלכות, היא בחינת יראה מחמת אהבה. ושאלנו, אם כבר יש לו אהבה, מה שייך לומר אז יראה. ומהי בחינת יראה שייך לומר בזמן שכבר זכה

לבחינת אהבה.

ולפי פירוש של אאמו"ר זצ"ל, שפירש בענין רועי מקנה אברהם, נוכל להבין בפשטות. כי אמר,

ש"רועי מקנה אברהם" פירושו, שאברהם היה רועה את בחינת האמונה. "מקנה" הוא מלשון "קנין," היינו שכל הקנינים שזכה היו מרעה את האמונה שלו. היינו שאמר, עכשיו אני רואה שדרך האמונה היא דרך אמיתית, משום זכיתי להתקרבות ה,' לכן מכאן ואילך אני מקבל עלי ללכת רק בדרך אמונה

למעלה מהדעת.

מה שאם כן רועי מקנה לוט. היו קנינים שלו מה שרכש ולקח אותם לבחינת לוט. "לוט" מכנה הזה"ק בשם "ארץ דאתליטיא," היינו שאין מקום ברכה, שנקרא "שדה, אשר ברכו ה,"' אלא מקום קללה, שהוא בחינת בתוך הדעת, שנקרא, מה שהשכל מחייב אותו הוא עושה. אבל כשהתחיל ללכת בדרך ה,' הוא התחיל גם כן באמונה למעלה מהדעת. אלא הוא היה תמיד מצפה, מתי אני יכול להפטר

מעבודה זו שלמעלה מהדעת.

כי תמיד הגוף דורש ממנו איזה בסיס, על מה הוא מבסס את כל היגיעה שלו בתורה ומצות. היות שבזמן שהעבודה בנויה על השכל, והשכל נותן לו להבין את הכדאיות של העבודה, אז הגוף עובד

ביגיעה גדולה ובהתמדה רבה, כי לפי שהשכל מחייב אותו.

כדוגמת אדם, שהלך לישון בשעה 12:00 בלילה. והוא עייף מאוד, ויש לו חום, שאסור לו לרדת מהמיטה, כי קבל פתאום צמרמורת. ובחדרים הסמוכים לחדרו פרצה שרפה. ובאו ואמרו לו, שתרד מהמיטה מהר מאוד, כי עוד מעט לא יוכל לצאת מהבית ויכול להישרף. אז השכל מחייב אותו במאה אחוז בלי שום ספיקות, שאם הוא יסתכל על מצבו, איך שלא נח לו לרדת מהמיטה מכמה סיבות, אז הוא יכול להישרף. ובטח שהוא קופץ מהמיטה בלי שום ויכוחים, מטעם שהבסיס, שעליו הוא צריך

לעשות יגיעה, השכל, המחייב את הכדאיות שלו. לכן בטח שיעשה הכל בלי שום ספק.

נמצא, במקום שהשכל מחייב את היגיעה, אז לא מסתכלים על ערך היגיעה, אלא מסתכלים על

הכדאיות, היינו מה שהוא יכול להשיג על ידי היגיעה. אבל בזמן שעובדים על בסיס שלמעלה מהדעת, אז הוא תמיד תחת לחץ הגוף, ששואל אותו, במה אתה בטוח שאתה הולך על דרך הנכונה, האם באמת כדאי לתת את היגיעה שאתה נותן עבור השגת המטרה, האם זה באמת בר בצוע, שתוכל

להשיג את המטרה, מה שאתה מבקש.

אי לזאת, יש לו תמיד עליות וירידות, שפעם מתגבר השכל ופעם מתגבר הלמעלה מהדעת. ותמיד

הוא חושב, מתי יבוא הזמן, שאני אוכל לקבוע את העבודה שלי בתוך הדעת, שאז יהיה לי בסיס חזק, כיון שאני יוכל לבנות הכל על פי שכל. ובטח אז לא תהינה לי שום ירידות בעבודת ה,' כדרך כל

הדברים הבנויים על השכל הבריא. אבל הוא לא יודע, שמזה שהוא מקוה להשיג, לא ישיג ברכה אלא קללה, כי בתוך הדעת הוא מקום אחיזה לס"א כנ"ל, שהקב"ה בחר, שאלו שרוצים להגיע לידי דביקות

ה,' דוקא בלמעלה מהדעת זוהי הדרך האמיתית להשיג התקרבות ה.'

וזוהי מדרגת לוט, ארעא דאיתלטיא, ארץ ששורה בה קללה ולא ברכה. וזה נקרא "רועי מקנה לוט," שתמיד היה מחפש קנינים לבחינת תוך הדעת, הנקרא בחינת "לוט," היינו קללה. וזהו מה שכתוב "ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט," שפירושו, שהריב היה, שכל אחד אמר, שהצדק

אתו.

כי אלה שהיו בבחינת רועי מקנה לוט, היו אומרים, אם אנחנו נוכל לבנות הבסיס שלנו על השכל, המכונה תוך הדעת, לא יהיו לנו עליות וירידות. כי תמיד אנחנו נהיה במצב עליה. כי במקום שהשכל מחייב לעשות את המעשים, אין מי שיפריע להם. אם כן בזמן שאין לנו ברירה, אז אנו מוכרחים ללכת בלמעלה מהדעת. אבל בו בזמן שיש לנו הזדמנות לבחור ללכת בתוך הדעת, אז להיפך, אנו צריכים לומר, שיש מזה נחת למעלה, בזה שמהיום והלאה לא יהיו לנו ירידות בעבודה. אם כן, בטח שהדרך

שלנו היא יותר נכונה.

אבל רועי מקנה אברם, אלו אנשים שהבסיס שלהם היה דוקא על אמונה למעלה מהדעת, שאמרו, אם הקב"ה היה רוצה, שאנו נעבוד על בסיס של השכל, לא היה מלכתחילה מתנהג עמנו בבחינת הסתרה. אלא שבטח זאת היא הדרך המוצלחת ביותר. ולכן אין לנו לחפש הזדמנויות להפטר מן

האמונה למעלה מהדעת. אלא אם מקבלים איזה שכל והתקרבות לה,' לא ניקח זה בתור בסיס לזרוק

את האמונה, אלא לומר, עכשיו אני רואה, שזאת היא הדרך האמיתית, כי על ידי זה זכיתי להתקרבות.

לכן הוא צריך להתגבר ולקבל על עצמו, שמהיום והלאה לא יחפש שום הזדמנות להפטר מהאמונה,

אלא להפך, אלא להתחזק באמונה למעלה מהדעת.

ובזה נבין מאמר הזה"ק, שלאחר שזכה לבחינת מלכות עצמה, שהיא בחינת אהבה, שזו היא יראה

מחמת אהבה. ושאלנו, מה שייך יראה, אם כבר יש שם בחינת אהבה. ועוד, מהי בחינת יראה.

ולפי הנ"ל יוצא, לאחר שזכה לבחינת אהבה, אם כן אין לך דבר יותר גדול שיחייב את העבודה, כי זה הוא בסיס שבתוך הדעת. כי עכשיו השכל מחייב לו את העבודה. כי מדרך העולם הוא, כי מי

שאוהבים, הרי רוצים לשמש לו. אם כן, כבר אין מקום לאמונה. כי מה שייך אז לומר "למעלה מהדעת."

ולכן הוא מתיירא, אולי הוא יפגום עכשיו בבחינת האמונה, כי עכשיו הגוף יותר נהנה מהעבודה, כי יש לו בסיס של תוך הדעת. ואם הוא יפגום באמונה, נמצא "שאגלאי מילתא למפרע," שהאמונה למעלה מהדעת שהיתה לו, היתה בבחינת הכרח, היינו לא בדרך כבוד, אלא היה מצפה כל הזמן, מתי

אני אוכל להפטר ממנה, ואני אוכל לעבוד עם בחינת ידיעה ולא עם בחינת אמונה.

ואז כיון שפוגם בבחינת אמונה, תיכף נופל ממדרגתו, ותיכף הוא מתרחק מה,' כיון שבחינת ידיעה

היא בחינת קבלה. ידוע, שבחינת קבלה, שהיא בחינת אהבה עצמית, מובנת לנו בשני אופנים:

א( במוחא.

ב( בליבא.

נמצא שבזמן שכבר זכה לבחינת אהבה, אהבה בעצמה גורמת לו יראה, שהוא מפחד, שלא יהא נמשך לבחינת ידיעה. לכן הוא צריך אז לשמירה גדולה, שלא יפול להרצון לקבל. אז מובן לנו, שאהבה בעצמה היא הגורמת היראה. ועכשיו כבר אנו יודעים מה היא היראה, שאהבה גורמת, היינו שהוא

מפחד שלא יפול על ידי אהבה זו לידי אהבה עצמית.

ועם זה נוכל להבין מה שאמר אאמו"ר זצ"ל כלל גדול, שהגם שמקובל שעל החטא בא עונש, אבל בפנימיות הוא מובן אחר לגמרי, שזה קשה קצת להבין. ואמר, שאנו צריכים לדעת, שהחטא הוא

העונש, והעונש הוא כבר תיקון.

ועל זה יש לשאול, אם החטא הוא העונש, אם כן מה הוא החטא. ובהנ"ל נוכל לפרש, כי החטא היה דוקא בזמן העליה, שדוקא בזמן שזכה לבחינת האהבה, היה לו אז רצון לקבל את בחינת האהבה

לבסיס, וזרק את האמונה, כדעת רועי מקנה לוט, כנ"ל.

ואז קבל בחינת ירידה, ונפל שוב לאהבה עצמית, שמזה נמשכים כל מיני חטאים. נמצא, שהוא נכשל דוקא בזמן העליה, שהוא היה חושב, אדרבה, שעל ידי זה שהוא יקבל את בחינת האהבה לבסיס

ותמיכה על מה לתת יגיעה. וחשב, שעל ידי זה כבר לא תהינה לו ירידות. כי במקום שהשכל מחייב, זוהי דרך בריאה ולא יפול לעולם. וזהו ממש היה החטא. וזה נקרא "כל המוסיף הוא גורע." נמצא, מה

שנפל לאהבה עצמית, זהו העונש על מה שפגם בבחינת אמונה. והעונש שהוא מקבל, זהו תיקון,

שיחזור לעלות בדרגות הדרך הישרה.

בס"ד

רבי ברוך שלום נלוי אשלג זצוק"ל

ויהי ערב ויהי בוקר

מאמר נ"ה, תשמ"ה ספר בראשית , בראשית

על פסוק, "ויהי ערב ויהי בוקר," אומר הזה"ק )בראשית ג,' דף צ"ו ובהסולם אות קנ"א( וזה לשונו, "ויהי ערב, שאומר הכתוב, נמשך מצד החושך, דהיינו המלכות. ויהי בוקר, נמשך מצד האור, שהוא ז"א. על כן כתוב בהם, יום אחד, להורות שהערב ובוקר הם כגוף אחד, ושניהם

עושים את היום. ר' יהודה אמר, מ"ט. שואל, כיון ש"ויהי ערב ויהי בוקר" יורה על יחוד זו"ן, שמשניהם יוצא אור היום. אל כן אחר שהכתוב הודיע זה ביום א,' מהו הטעם שבכל יום ויום כתוב "ויהי ערב ויהי בוקר." ומשיב, לדעת שאין יום בלי לילה, ואין לילה בלי יום, ולא יבוא להתפרד זה מזה. על כן חוזר הכתוב להודיענו זה בכל יום ויום, כדי להורות שאי אפשר שיארע פעם, שיהיה אור היום בלי הקדם חושך הלילה. וכן לא יארע חושך הלילה, שלא יביא אחריו אור

היום, כי לא יתפרדו זה מזה לעולם," עד כאן לשונו.

ויש להבין את הנ"ל על דרך העבודה, מה פירושו אור ומהו פירוש חושך. ומדוע אי אפשר

להיות יום רק משניהם ביחד, היינו מאור וחושך יוצא לנו יום אחד, היינו משניהם נבנה יום אחד. משמע מכאן, שהיום מתחיל משהתחיל להיות חושך, אז כבר מתחיל סדר הולדת יום אחד. ויש להבין, איך שייך לומר הלשון יום על חושך, כי משהתחיל החושך כבר אני יכול להתחיל למנות

את זמן של היום.

הנה ידוע, כי לאחר הצמצומים והסתלקות האור, שהיה בעולמות העליונים, ואחר צמצום ב,' ואחר השבירה, יצאה מערכת הקליפות, עד שמקום בי"ע נתחלקה לשתי בחינות, היינו מחציה ולמעלה היתה בי"ע דקדושה, ומחציה ולמטה נעשה מקום של מדור הקבע של הקליפות, כמבואר

בתע"ס )חלק ט"ז, דף א' תתקל"ח אות פ"ח.(

ומזה נמשך למטה בעוה"ז, כי האדם "עייר פרא אדם יולד," ואין לו שום חסרון לרוחניות. נמצא לפי זה, מאין בא לאדם הרגש וחסרון של רוחניות, עד שנגיד שיש לו הרגשת החושך, שנקרא אצלו לילה, בזה שהוא מרגיש שהוא מרוחק מה.' כי אנו צריכים לדעת, כי בו בזמן שהוא מתחיל להרגיש שהוא מרוחק מהבורא, כבר מתחיל להאמין באפס מה ממציאות הבורא, אחרת איך אפשר לומר, שהוא מרוחק מדבר שאין מציאות בעולם. אלא שמוכרח לומר, שיש לו איזה הארה

מרחוק, שמאיר לו, בשיעור שהוא ירגיש שהוא מרוחק מהבורא.

נמצא לפי הנ"ל, שתיכף שמתחיל החושך, היינו להרגיש מציאות חושך, תיכף מתחיל האור

להאיר באפס מה. ושיעור הארת היום ניכר רק מבחינת השלילה. זאת אומרת, שמרגיש חסרון, שאין לו אור ה,' שיאיר לו בבחינת החיוב. אלא שהאור מאיר לו בבחינת חסרון, שעכשיו הוא

מתחיל להרגיש, שחסר לו אור ה' הנקרא יום.

מה שאם כן מי שלא מאיר לו אור היום, הוא לא יודע בכלל, אם יש מציאות כזאת, שהאדם צריך להרגיש חסרון של אור ה,' הנקרא יום. ונגיד באדם אחד, היינו בגוף אחד, יש לפעמים

שהוא מרגיש בחינת חושך, היינו שהוא נמצא מרוחק מה,' ומשתוקק להתקרב לה,' ומרגיש

יסורים, בזה שהוא מרוחק מה.'

והשאלה היא, מי גורם לו שידאג על רוחניות. ולפעמים מרגיש חושך ויסורים, שרואה, שהשני מצליח בגשמיות ברכוש ובנפש, והוא חוסר הן מבחינת פרנסה והן מבחינת כבוד. והוא רואה

בעצמו, אליבא דאמת הוא יותר מוכשר מהשני, הן מבחינת הכשרון והן מבחינת היחס משפחה,

מגיע לו יותר כבוד, ולמעשה הוא עומד הרבה מדרגות יותר תחתון מהשני, וזה כואב לו ביותר.

ואין לו אז שום שייכות לרוחניות, ואפילו הוא לא זוכר, שהיה פעם, שהוא בעצמו הסתכל על כל החברים, שלמד איתם בהישיבה, שבזמן שהיה רואה אותם, את היסורים שלהם על מה הם דואגים להגיע לידי שלימות בהחיים, היה נראה בעיניו כמו ילדים קטנים, שלא יכולים לעשות חשבון תכליתי, אלא כל מה שעיניהם רואות, לזה הם משתוקקים, פעם הבינו עיקר החיים הוא כסף, ופעם הבינו עיקר החיים הוא לקבל עמדה של כבוד בין אנשים, וכדומה. ועכשיו הוא נמצא ממש בדברים שהיה צוחק מהם, ועתה הוא מרגיש שאין לו טעם בחיים, אלא שהוא יקבע את

שלימות תקות ושלות החיים באותה הרמה, שהם קבעו, שזה נקרא מטרת החיים.

ומה הוא האמת. אלא שעתה הקב"ה ריחם עליו, והאיר לו בחינת יום, שהיום הזה מתחיל מבחינת שלילה. זאת אומרת, בזה שמתחיל להאיר בלבו בחינת חושך, זה נקרא התחלת זריחת היום. ואז הוא מתחיל להתרקם בו כלים, שיוכשרו להאיר בהם היום בבחינת החיוב, שהוא אור

ה,' שמתחיל להרגיש את אהבת ה,' ומתחיל להרגיש את טעם התורה וטעם המצות.

ומזה נבין דברי הזה"ק הנ"ל, שדוקא מבין שניהם יוצא יום אחד, כמו שכתוב "על כן כתוב בהם, יום אחד, להורות שהערב ובוקר הם כגוף אחד, ושניהם עושים את היום. וכמו כן שאמר ר' יהודה, שעל כן חוזר הכתוב להודיענו זה בכל יום ויום, כדי להורות, שאי אפשר שיארע פעם

שיהיה אור בלי הקדם חושך הלילה, וכן לא יארע חושך הלילה, שלא יביא אחריו אור היום, כי

לא יתפרדו זה מזה לעולם. והיינו כנ"ל. א,' לפי הכלל, שאין אור בלי כלי.

ב,' בכדי לעשות כלי, גם כן צריכים אור, הנקרא יום.

אבל יש להבין, מדוע אם האדם כבר זכה לקצת יום בבחינת השלילה, היינו שמרגיש, שכל החיים שלו הוא רק באם יזכה לדביקות ה,' ולזה הוא מתחיל להרגיש יסורים, בזה שהוא מרוחק מה,' כנ"ל. אם כן מי הוא הגורם, שיפול ממצבו של העליה, היינו שכל החיים צריך להיות רק בחיים רוחניים, וזה כל התקוות שלו, ופתאום נפל למצב השפלות, למצב שתמיד היה שוחק

מאלו אנשים, שכל תקות החיים שלהם, הוא להשיג המילוי למלאות תאוות בהמיות. ועכשיו הוא

בעצמו נמצא איתם במחיצתם, וניזון מאותם מזונות שהם ניזונים.

ועוד יותר מזה יש להתפלא, איך נשכח מלבו, שפעם הוא במצב עליה כנ"ל. שיהיה עכשיו במצב של שכחה, בשיעור שלא עלה על זכרונו, שהיה מסתכל על אנשים האלו, שהוא נמצא עכשיו ביניהם, היינו שיש לו עכשיו רק שאיפותיהם ברמה כה נמוכה, ולא מתבייש מעצמו, איך מלאו

לבו לכנס לתוך אויר כזה, שתמיד היה בורח ממנו, היינו שמהאויר הזה, שהם נושמים לרווחה, היה תמיד אומר, שזה אויר מחניק את הקדושה, ועכשיו הוא נמצא בתוכם, ואינו מרגיש שום

חסרון בהם.

והתשובה היא, הנה הכתוב אומר )תהילים א(' "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים." וצריכים להבין, מהו עצת רשעים. זה ידוע, ששאלת הרשע, המובא באגדה, הוא "מה עבודה

הזאת לכם." ופירש אאמו"ר זצ"ל, שהפירוש, שבזמן שהאדם מתחיל לעבוד בעל מנת להשפיע,

באה אז השאלה של רשע, ושואל, מה יהיה לך מזה שאתה לא עובד בשביל תועלת עצמו.

וכשאדם מקבל שאלה כזו, הוא מתחיל אז להרהר, אולי באמת הצדק אתו. אז הוא נופל ברשת

שלו. נמצא, לפי זה צריכים לפרש, "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים," זאת אומרת, שבזמן שבאו אליו הרשעים ויעצו לו שלא כדאי לעבוד, אם הוא לא רואה שמזה יצא לו רווח לתועלת עצמו, הוא לא שומע בקולם, אלא שמתחזק בעבודה, ואומר, עכשיו אני רואה שאני

הולך על דרך האמת, והם רוצים לבלבלני. נמצא, האדם הזה כשהוא מתגבר, הוא מאושר.

ואח"כ אומר הכתוב, "ובדרך חטאים לא עמד." ויש לפרש, מהו דרך חטאים, שאומר לא עמד. ענין חטא הוא, כמו שביארנו )במאמר נ"ד,( שהחטא הוא, אם הוא עובר בבל תוסיף, היינו

שהדרך האמיתי הוא, שצריכים ללכת בלמעלה מהדעת, הנקרא בחינת אמונה, ולהיפוך מזה הוא בחינת ידיעה, שהגוף מבין, שכל זמן שאין לו ברירה אחרת, אלא רק להאמין בבחינת למעלה

מהדעת.

לכן בו בעת שהוא מרגיש איזה טעם בעבודה, והוא לוקח זה לבחינת תמיכה, ואומר, עכשיו הוא כבר לא צריך לבחינת אמונה, היות שיש לו כבר איזה בסיס, תיכף הוא נופל ממדרגתו. והאדם שהוא נזהר בזה, ולא עמד אפילו לרגע קט, להסתכל אם כדאי אפשר להחליף את בסיס שלו, זה

נקרא שהוא מאושר, משום שבדרך החטאים לא עמד, להסתכל על הדרך שלהם.

ואח"כ אומר הכתוב, "ובמושב ליצים לא ישב." ויש לדעת, מה זה מושב ליצים. היינו אלו אנשים שמבלים ימיהם בלא כלום, שלא לוקחים את חייהם ברצינות, שכל רגע יהיה יקר בעיניהם, אלא יושבים וחושבים על אחרים, אם אנשים אחרים הם בסדר, ועד כמה שהאחרים

צריכים לתקן מעשיהם, ועל עצמם אינם חסים, שהם ידאגו על חייהם, וזה גרם להם כל הירידות. והרד"ק מפרש, הליצים הם ערומים בדעת, לרעה ונותנים דופי ומום בבני אדם, ומגלים סוד זה לזה, והענין הזה לאנשים בטלים, יושבי קרנות. ומפני זה אמר, ובמושב ליצים לא ישב. וזוהי

סיבת הירידות.

בס"ד

רבי ברוך שלום הלוי אשלג זצוק"ל

מצוה זו היא להעיד בבית דין
מאמר נ"ו, תשמ"ה

בזהר שופטים )ובהסולם דף ח' אות י"א( וזה לשונו "מצוה זו היא להעיד בבית דין, שלא יפסיד חבירו כסף, בשביל שאינו מעיד. ומשום זה העמידו בעלי המשנה, מי מעיד על האדם, קירות ביתו. מהו קירות ביתו. אלו הם קירות לבו, שכתוב, ויסב חזקיהו פניו אל הקיר. והעמידו בעלי המשנה, מלמד שחזקיהו התפלל מקירות לבו. ולא עוד אלא אנשי ביתו מעידים עליו. אנשי ביתו, אלו הם רמ"ח אברים

שלו. כי הגוף מכונה בית. שכך העמידו בעלי המשנה, רשע עוונותיו חקוקים על עצמותיו. וכך צדיק, זכיותיו חקוקות על עצמותיו. ובשביל זה אמר דוד, כל עצמותי תאמרנה. ולמה העוונות חקוקים בעצמות יותר מבשר גידים ועור. הוא משום שהעצמות הם לבנים. וכתב שחור אינו ניכר אלא מתוך לבן. כמו התורה, שהיא לבן מבפנים, דהיינו הגויל, ושחור מבחוץ, דהיינו הדיו. שחור ולבן הם חושך

ואור. ולא עוד אלא שהגוף עתיד לקום על עצמותיו, ומשום זה הזכיות והחובות חקוקים על עצמותיו. ואם יזכה, יקום הגוף על העצמות שלו. ואם לא יזכה, לא יקום ולא יהיה לו תחית המתים," עד כאן

לשונו.

ויש להבין, במה שמפרש הזה"ק, על הדין שהאדם צריך להעיד בפני בית דין, בכדי שלא יפסיד חבירו כסף. ומפרשים זה על סדר עבודת ה.' אם כן יש להבין, מהי התביעה שהוא תובע, וממי הוא

תובע, ובכדי שיהא נאמן, אז האדם צריך להעיד.

ובעבודת ה' האדם תובע מה,' שיתן לו מה שהוא דורש מה.' אם כן בכדי להראות שטענתו טענת

אמת, וכי הקב"ה לא יודע אם האדם מדבר אמת או שקר. אלא אם האדם מעיד, אז הוא יודע שטענתו, שאומר, היא אמת. ועוד, איך האדם נאמן להעיד על עצמו. ועוד יש להבין, מדוע כאן העדות צריכה להיות מקירות לבו, כי מביא ראיה על פירוש "קירות ביתו" מחזקיהו, שכתוב "ויסב חזקיהו פניו אל

הקיר." ופירשנו, שהכוונה "מקירות לבו."

אם כן, כאן אצל העדות של האדם, גם כן צריכה להיות מקירות לבו. והלא ידוע, שעדות צריכה

להיות מפיו, שאמרו חז"ל "מפיהם ולא מפי כתבם." וכאן אומר, שצריך להיות מקירות לבו ולא מהפה.

וגם יש להבין מה שאומר, "שכך העמידו בעלי המשנה, רשע עוונותיו חקוקים על עצמותיו, וכך

צדיק, זכיותיו חקוקות על עצמותיו." וכי על עצמות גשמיים חקוקים עוונות וזכיות. איך ענין רוחני, שהם עבירות ומצות, נרשמו על עצמות. ועוד יותר קשה בזה שמתרץ "היות שעצמות הם לבנים, וכתב שחור אינו ניכר אלא מתוך לבן." ועוד יש להבין במה שאומר וזה לשונו "ולא עוד, אלא שהגוף עתיד לקום לתחית המתים על עצמותיו." מה זה דוקא "על עצמותיו," היינו שבעצמותיו תלוי אם יקום

לתחיה או לא.

ובכדי להבין את הנ"ל על דרך העבודה, צריכים לזכור את הכלל הידוע, ש"אין אור בלי כלי." היינו, שאי אפשר לקבל איזה מילוי, אם אין שם חסרון ונקב, שיהיה מקום לכנס המילוי. כדוגמת, שאין האדם יכול לאכול סעודה, אם הוא לא רעב. ועוד יותר מזה, כי שיעור התענוג שהאדם מסוגל להנות

מהסעודה, נמדד כפי שיעור חסרון שיש לו להסעודה.

נמצא, במקום שהאדם לא מרגיש לשום חסרון, אין לו לקוות לשום הנאה בעולם, שיהיה באפשרות

לקבל אותה, כיון שאין מקום לקבל איזה מילוי.

נמצא, כשאנו מדברים מסדר העבודה, שהאדם מתחיל להכנס בפנימיות העבודה, זאת אומרת, שרוצה לעבוד עבודת הקודש בבחינת הכוונה דלהשפיע נחת רוח ליוצרו, ובטח לפי הכלל הנ"ל מוכרח להיות לו חסרון לזה, היינו שהוא מרגיש, שהוא צריך להשפיע להבורא. ולפי שיעור שהוא מרגיש את הצורך להשפיע לה,' בשיעור הזה אנו יכולים לומר שיש לו כלי. והמילוי להכלי הזו, הוא בזמן שהוא

משפיע לה,' היינו שרוצה לעשות נחת רוח, שפירושו, שהגוף כבר מסכים להשפיע להבורא.

והיות שהאדם נברא עם טבע לקבל ולא להשפיע, ואם האדם רוצה לעסוק בהשפעה, בטח שהגוף מתנגד לזה, ואם האדם רוצה לעסוק בהשפעה, היינו שיש לו רצון להשיג כלי כזה, שכלי נקרא "רצון וחסרון," אז תיכף בא הגוף ושואל, בשביל מה אתה רוצה לשנות את הטבע שבו נוצרת. ומה הוא החסרון, שאתה מרגיש שחסר לך זה. האם אתה מבין במאה אחוז, שאתה צריך לעבוד בעל מנת להשפיע. הלא תראה איך הכלל עובדים עבודת הקודש, ולא מדקדקים בהמעשים שהם עושים. זאת אומרת, הן בעת התעסקותם בתורה או במצות, הם רואים בעיקר, שהמעשה יהיה בסדר עם כל

דקדוקיה ופרטיה, ולא על הכוונה. ואומרים, בטח מה שיש יכולת לעשות אנו עושים. ועל הכוונה לא

שמים לב, כי אומרים, שעבודה לשמה שייכת ליחידי סגולה ולא לכל הכלל.

נמצא, שהגוף, שבא ושואל את שאלותיו, כנראה שהוא שואל כענין. והיות שלא נותנים לו תשובה מספקת, לכן הוא לא מרשה לאדם לחשוב מחשבות של רצון להשפיע, כי הצדק אתו. "כי אין אור בלי כלי." כי אם אתה לא מרגיש את החסרון, שצריכים לעסוק בהשפעה, למה אתה מרעיש עולמות. לכן

מקודם הוא אומר לו, תגיד לי את הצורך לזה, היינו לרצון להשפיע, ואח"כ נדבר הלאה. וכפי הנ"ל,

הצורך להרצון הזה צריך להיות, שירגיש יסורים בזה שאין הוא יכול להשפיע. אם כן, כיון שאין לו כלי,

בטח שלא יכול לזכות להאור, היינו להמילוי.

אי לזאת, האדם צריך להשתדל להיות חסרון גדול, בזה שהוא לא יכול להשפיע לה.' וחסרון נקרא,

כידוע, כפי הרגשת היסורים, שהוא מרגיש מהחסרון. אחרת, הגם שאין לו את הדבר שהוא מבקש, מכל מקום עוד לא נקרא חסרון, מטעם כי חסרון אמיתי נמדד כפי הכאב שיש לו, מזה שאין לו, אחרת

נקרא זה משפה ולחוץ.

ובזה נבין מה שאמרו חז"ל )תענית ב' ע"א( וזה לשונם "לאהבה את ה' אלקיכם ולעבדו בכל לבבכם." איזו היא עבודה שהיא בלב. הוי אומר, זו תפלה. ויש להבין, למה הוציאו את התפלה מפירוש הפשוט. כי מדרך העולם הוא, כשהאדם רוצה משהו מהשני, שיתן לו, הוא מבקש ממנו בפה, כמו

שכתוב "כי אתה שומע תפלת כל פה," ולמה אמרו שתפלה נקראת "עבודה שבלב."

אלא כנ"ל, כי "תפלה" נקראת חסרון. ורוצה שימלא לו חסרונו. ואין שום חסרון ניכר בפה של אדם, אלא ההרגשים של אדם ניכרים בלב. לכן אם אין האדם מרגיש חסרון בלב, מה שמוציא בפה לא עולה בחשבון. שנגיד, שבאמת חסר לו מה שהוא מבקש בפה. כי המילוי, מה שהוא מבקש, צריך לכנס במקום חסרון, שהוא הלב. לכן אמרו חז"ל ש"תפלה צריך להיות מעומקא דליבא," שפירושו, מעומק

הלב, היינו שכל הלב ירגיש את החסרון מה שהוא מבקש.

וכידוע, "אור וכלי" מכונה חסרון ומילוי. והאור, שהוא המילוי, אנו מתייחסים להבורא. והכלי, שהוא החסרון, אנו מתייחסים להנבראים. אם כן האדם צריך להכין את הכלי, בכדי שהבורא ישפע שם את

השפע. אחרת אין מקום להשפע. אי לזאת, בזמן שהאדם מבקש מה,' שיעזור לו,

שיוכל לכוון את מעשיו בעמ"נ להשפיע, בא הגוף ושואל אותו, בשביל מה

אתה מתפלל תפלה כזאת, מה חסר לך בלי זה.

לכן צריכים ללמוד, ולעיין בספרים שמדברים בנחיצות של עבודה דלהשפיע, עד שהאדם יבין וירגיש, שאם לא יהיה לו הכלי הזה, אין הוא

מסוגל לזכות להכנס להקדושה.

ולא להסתכל על הכלל, שאומרים, שעיקר הוא המעשה, ורק כאן צריכים לתת כל המרץ. שמעשי המצות וקביעת התורה, מה שאנו עושים, זה כבר

מספיק בשבילנו.

אלא שצריך לעשות כל המעשים של תורה ומצות, בכדי שיביאוהו לידי הכוונה בעמ"נ להשפיע. ואח"כ, כשכבר יש לו הבנה שלימה, כמה שנחוץ לו לעסוק בעמ"נ להשפיע, ומרגיש כאב ויסורים מזה שאין לו הכח הזה, אז נקרא, שיש לו כבר על מה להתפלל תפלה על עבודה שבלב. כי הלב מרגיש

את מה שחסר לו.

אז על תפלה זו באה עניית התפלה. היינו, שנותנים לו מלמעלה את הכח הזה, שהוא כבר יכול לכוון בעמ"נ להשפיע. כי אז יש לו כבר אור וכלי. אבל מה יכול האדם לעשות, שאחרי כל היגיעות שטרח ויגע, ומכל מקום עוד לא

הרגיש חסרון, מזה שלא יכול להשפיע, לבחינת כאב ויסורים. אז העצה, לבקש מה,' שיתן לו את הכלי, המכונה "חסרון מזה שלא מרגיש," והוא

בבחינת מחוסר הכרה, שאין לו שום כאב מזה שלא יכול להשפיע.

נמצא, אם הוא יכול להצטער ולהרגיש יסורים על חסרון, מזה שאין לו חסרון, היינו שלא מרגיש איך שהוא מרוחק כל כך מהקדושה, ומגושם בתכלית הגשמה, ולא מבין שהחיים, מה שהוא חי בהם ומשתוקק למלאות את הצרכים הגשמיים, אין לו שום חשיבות יותר משאר בעלי חי, שהוא

מסתכל עליהם, ואם היה עושה תשומת לב, איך שהוא דומה עליהם עם כל השאיפות שלהם, ואין הבדל, אלא רק בהערמומיות שיש לו להאדם, שיכול

לנצל את השני, ובעלי חי לא כל כך פקחים, שיוכלו לנצל את השני.

ויש לפעמים, שאפילו שהוא רואה, שלומד תורה ומקיים המצות, אבל אין הוא יכול לזכור, בעת העשיית המצות או בעת שלומד תורה, שצריך לקבל קשר עם הבורא מזה שעוסק בתורה ומצות. וכאילו הם נראו אצלו לדבר

נפרד, היינו תורה ומצות זהו דבר אחד, והבורא זהו דבר שני לו.

ואם הוא מצטער, על זה שאין לו שום הרגש של חסרון, בזה שהוא דומה

לבעלי חי, גם זה נקרא "עבודה שבלב." וזה נקרא "תפלה." זאת אומרת, על

חסרון זה כבר יש לו מקום לקבל מילוי מהבורא, שיתן לו את ההרגש חסרון, שזה הוא הכלי, שהבורא יכול למלאות לו את הכלי עם מילוי. ובזה נבין מה ששאלנו, מדוע תפלה היא בלב ולא בפה. כי תפלה נקראת "חסרון." וחסרון

לא שייך לומר שיש לו חסרון בפה, אלא החסרון הוא הרגש הלב.

ועתה יש לנו לבאר, מהו הפירוש ששאלנו על זה שאומר "הזכיות והעוונות חקוקות על העצמות, ומעצמות הוא יכול לקום לתחיה, או חס

ושלום לא." והזה"ק מדמה את העצמות שהם לבנים, שהם דומים לתורה,

שהוא שחור על גבי לבן, והשחור הוא בחינת חושך, והלבן הוא בחינת אור.

ויש לפרש את ענין עצמות שהם לבנים. לכן רשום עליהם הזכיות והעוונות. כי בענין עבודת ה' צריכים לפרש, את זה שהאדם עוסק בתורה ומצות, זה נקרא "עצם." ועיקר תורה ומצות הם בחינת לבן. כי בדבר שאין

שם חסרון, נקרא "לבן." והיות על המעשים שהאדם עושה אין מה להוסיף, כי על זה נאמר "לא תוסיף ולא תגרע," ומשום זה נקרא את התעסקותו בתורה ומצות בשם "עצמות." והם לבנים, שעליהם חקוקות הזכיות

והחובות של האדם.

אבל אם האדם עושה אח"כ בקורת על המעשים שלו, על איזו סיבה הוא בונה את היסוד שלו, היינו מה היא הסיבה המחייבת אותו לעסוק בתורה ומצות, מהי הכוונה, שהוא מכוון בעת עשיית המעשים, האם הוא משתדל לראות, אם באמת הוא עושה את המעשים שלו לשם שמים, היינו להשפיע נחת רוח ליוצרו, אז הוא יכול לראות את האמת, שהוא נמצא בהטבע שהוא

נולד, הנקרא "מקבל בעמ"נ לקבל" ולא רוצה לעסוק בתו"מ בלי שום תמורה.

והסיבה האמיתית היא, מה שאין האדם יכול לצאת מהטבע שלו, הוא

משום שהוא לא רואה את הצורך לזה, שיצטרך לשנות את טבעו שנטבע בו, המכונה "אהבה עצמית," ולקבל על עצמו אהבת הזולת, בכדי להגיע לאהבת ה.' כי האדם מרגיש, שחסר לו אהבת הסביבה, שבה הוא נמצא, היינו

שהמשפחה יאהבו אותו, ובני עירו, וכדומה. ומה הוא ירויח בזה שהוא יאהב את ה.' וגם מה הוא ירויח, אם יאהב את החברים שלו. הלא הוא תמיד מסתכל על הרווחים, מה שנוגע לאהבה עצמית. לכן איך הוא יכול לצאת

מאהבה הזאת.

ואם הוא ישאל לעצמו, מדוע הוא מקיים תורה ומצות בבחינת המעשה,

וגם הוא מדקדק בכל פרטיה ודקדוקיה, אז הוא מתרץ לעצמו, שזה הוא קבל בחינת אמונה בדרך החינוך, שמדרך החינוך מתחילים להדריך את האדם לעסוק בתורה ומצות שלא לשמה, כמו שאומר הרמב"ם )סוף הלכות

תשובה.( נמצא, שקבל עליו להאמין בה,' שהוא יעבוד עבודת הקודש,

ותמורת זה הוא יקבל שכר בעוה"ז ובעוה"ב.

ומשום זה אומרים לאדם, כי עבודה אמיתית היא להאמין בה,' שנתן לנו לקיים תורה ומצות. שע"י זה נזכה להגיע להשתוות הצורה, המכונה

"דביקות ה."' זאת אומרת, שהאדם צריך לצאת מאהבה עצמית, ולקבל על עצמו אהבת הזולת. ובשיעור שיצא מאהבה עצמית, בשיעור הזה הוא יכול לזכות לאמונה שלימה. אחרת הוא נמצא בפירוד, כמו שאומר בהסולם )הקדמת ספר הזהר, דף קל"ח, ד"ה "כי חוק(" "כי חוק הוא זה, שלא יוכל הנברא לקבל רע מאתו יתברך בגלוי, כי הוא פגם בכבודו יתברך, שהנברא ישיגו כפועל רעות. כי אין זה מתאים לפועל השלם. ועל כן בעת שהאדם

מרגיש רע, הנה באותו שיעור שורה עליו כפירה על השגחתו חס ושלום,

ונעלם ממנו הפועל יתברך, שהוא העונש היותר גדול בעולם."

ואם האדם עושה חשבון נפש לעצמו, ומכיר את האמת שבתורה ומצות צריכה להיות לשם שמים, ומרגיש איך שהוא מרוחק מהאמת, ועל ידי

ההתבוננות הוא בא לידי כאב ויסורים, איך שכל הזמן הוא הולך לא על דרך הנכונה, שיהא נקרא "עובד ה."' אלא כל עבודתו היתה לתועלת עצמו, שזה נקרא "עובד לעצמו," שזו היא הדרך של כל בעלי חי, אבל זה לא מתאים

לבחינת מדבר.

נמצא, שעל ידי היסורים האלו הוא מקבל כלי היינו חסרון, כנ"ל. וכיון שרואה, שאין הוא מסוגל לצאת מאהבה עצמית בכוחו עצמו, כי אין לו כח ללכת נגד הטבע, אז העצה היא לבקש מה,' שהוא יעזור לו, כמו שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו." נמצא, שיש לו אז מקום למילוי חסרון, "כי אין

אור בלי כלי," כנ"ל.

ונתעוררת כאן השאלה, ששאלנו לעיל, מה האדם יכול לעשות אף על פי

שמבין הכל שכדאי לעבוד בעמ"נ להשפיע, ומכל מקום אין לו כאב ויסורים, מזה שהוא לא יכול לכוון בעמ"נ להשפיע. אז הוא צריך לדעת, שאין הפירוש שיש לו אמונה שלימה בה,' רק שלא יכול לכוון בעמ"נ להשפיע. אלא הוא

צריך לדעת, שחסרה לו אמונה שלימה. כי בזמן שיש לו אמונה שלימה בה,' יש לנו חוק בהטבע, ש"הקטן מתבטל לגבי הגדול." לכן, אם באמת היתה לו

אמונה שלימה בגדלות הבורא, ממילא היה מתבטל להבורא והיה רוצה

לשמש אותו בלי שום תמורה.

נמצא לפי זה, שאין כאן חסרון מצד שאין לו כח התגברות על הטבע, אלא חוסר אמונה שלימה יש כאן. הגם שיש לו אמונה. וראיה לזה, הלא הוא שומר

תורה ומצות. אבל לא אמונה שלימה, כמו שצריכים להיות באמונה שלימה. היינו שכל השלימות היא שמאמינים בגדלותו. ואם האדם רוצה לדעת, אם יש לו אמונה שלימה, אז הוא יכול לראות עד כמה שהוא מוכן לעבוד בעל מנת להשפיע, עד כמה שהגוף מתבטל בפני ה.' זאת אומרת, שאין האדם יכול

לעבוד בעמ"נ להשפיע, זהו החסרון, אלא יש כאן חסרון יותר גדול, וזהו

עיקרו, היינו שחסרה לו אמונה שלימה.

אבל מה האדם יכול לעשות, אף על פי שהוא רואה, שחסרה לו אמונה

שלימה, מכל מקום החסרון הזה לא מוליד לו כאב ויסורים, בזה שחסר לו. והסיבה האמיתית היא, משום שהוא מסתכל על הכלל, ורואה שהם אנשים

חשובים, בעלי עמדה, בעלי השפעה, ולא ניכר שחסרה להם אמונה שלימה. כי כשמדברים עמהם, אז הם אומרים, שזהו רק בשביל יחידי סגולה, כידוע הדעה שלהם לרבים. וזה המחיצה הגדולה, שנעשה מחסום להאדם, שלא

יוכל להתקדם בדרך הנכונה.

ומשום זה לסביבה אנו צריכים, היינו לקיבוץ אנשים, שיהיו כולם בדעה אחת, שצריכים להגיע לאמונה שלימה. ורק זה יכול להציל את האדם מפני הדעות, שנמצאו אצל הכלל. שאז כל אחד מחזק את השני, להשתוקק להגיע לבחינת אמונה שלימה, ושיכול להשפיע נחת רוח להבורא, ושזה יהיה כל

שאיפותיו.

אבל בזה עוד לא נגמרה העצה להגיע לידי חסרון של אמונה שלימה. אלא

הוא צריך להרבות יותר מעשים מכפי שהוא רגיל, הן בכמות והן באיכות. ובטח הגוף מתנגד לזה, ושואל, מה היום מיומיום. והוא עונה לו, שאני מתאר לעצמי, איך הייתי עובד את ה,' אם היתה לי אמונה שלימה. לכן אני רוצה לעבוד באותו קצב, כאילו כבר הייתי זוכה לאמונה שלימה. אז ממילא נקבע

אצלו חסרון וכאב מזה שאין לו אמונה שלימה, כי ההתנגדות הגוף גורמת לו, שיהיה לו צורך לאמונה. אבל בודאי זה נאמר דוקא במקום, שהוא הולך נגד

הגוף בדרך הכפיה, שעובד עם הגוף שלא לרצונו. נמצא לפי זה, ששתי פעולות האלו, היינו זה שהוא עובד בעבודה יותר

גדולה מכפי שהיה רגיל, וההתנגדות הגוף, גורמים לו צורך להאמונה שלימה. ואז ע"י זה נתרקם אצלו כלי, שאח"כ יוכל האור להתלבש בתוכו. כי עכשיו

יש לו מקום תפלה בלב, כנ"ל, היינו מקום חסרון. ואז ה,' שהוא שומע תפלה, נותן לו האור אמונה, שע"י זה הוא יכול לשמש את המלך "שלא על מנת

לקבל פרס."

ובזה נבין מה ששאלנו, מהו הפירוש, שעל עצמות גשמיים חקוקות זכיות ועוונות. כי עצמות, הכוונה על העצם שבהדבר, שהכוונה על תורה ומצות שהוא עושה. שזה נקרא, שזהו ניתן לנו לקיים בבחינת המעשה. ועל זה אין

מה להוסיף, כמו שכתוב "לא תוסיף ולא תגרע."

ועל המעשים האלו חקוקות עוונות וזכיות, שאם הוא רוצה ללכת בדרך האמת ועושה בקורת על המעשים שלו, אם הם על הכוונה בעמ"נ להשפיע או לא, והוא איש האוהב את האמת, ולא מעניין לו מה שהשני עושה, אלא

הוא רוצה לדעת, אם הוא עוסק בתורה ומצות לשמה או הכל לתועלת עצמו, אז הוא רואה, שהוא משוקע באהבה עצמית, ואין הוא מסוגל לצאת משם

בכוחות עצמו.

נמצא, שהוא צועק לה,' שיעזור לו לצאת מאהבה עצמית ולזכות לאהבת הזולת ולאהבת ה.' ו"קרוב ה' לכל, אשר יקראוהו באמת." לכן הוא זוכה לדביקות ה.' נמצא אז, שהזכיות חקוקות על עצמותיו, שהתורה ומצות שהוא

קיים, שהם נקראים "בחינת לבן," כי בבחינת המעשה הכל לבן, היינו חיוב, שאין מה להוסיף עליהם, ורק לאחר שעשה בקורת הוא ראה שאין הכוונה בסדר, וראה שעליהם שורה חושך, משום שהוא בבחינת הפירוד, כי אין לו בחינת דביקות, שנקראת "השתוות הצורה," שהוא יעשה הכל על הכוונה

דלהשפיע, אלא הוא נמצא בשליטת של אהבה עצמית.

נמצא, שיש לו בחינת חושך, השורה על הלבן, שהם העצמות הלבנים, כנ"ל בדברי הזה"ק. זאת אומרת, שעל התורה ומצות שעשה, הוא רואה

ששורה בחינת חושך, שהוא בחינת פירוד מהאור. כי האור הוא להשפיע, והוא עושה הכל בעל מנת לקבל. שהוא לא יכול לעשות שום דבר, רק מה

שנוגע לאהבה עצמית.

נמצא, שהעצמותיו, היינו התורה והמצות בבחינת המעשה, הם לבנים, שפירושו, שאין בהמעשה שום חסרון, שיהיה לו מה להוסיף. רק ע"י

הבקורת שהוא עושה על הלבן הזה, הוא רואה ששורה שם חושך. ואם הוא

משים לבו לזה, לתקן, משום שמרגיש כאב ויסורים, בזה שנמצא בחושך, ומתפלל לה,' שיעזור לו להוציא אותו מאהבה עצמית, ע"י זה הוא זוכה אח"כ

להידבק בה.'

וזה נקרא, ש"צדיק זכיותיו חקוקים על עצמותיו," שהבקורת שעשה על העצמותיו הלבנים גרמה לו שיזכה לקום לתחית המתים, כי "רשעים בחייהם נקראים מתים," בשביל שהם נפרדים מחיי החיים. לכן כשהם זוכים להידבק

בה,' זה נקרא שזכו לבחינת תחית המתים.

מה שאם כן "רשע עוונותיו חקוקות על עצמותיו," כי "רשע" נקרא מי שהוא עדיין משוקע באהבה עצמית, כי "צדיק" נקרא "טוב," ו"טוב" נקרא

"השפעה," כמו שכתוב "רחש לבי דבר טוב, אומר אני מעשה למלך." שפירושו, מה זה דבר טוב, שיכול לומר "מעשה למלך," היינו שכל מעשיו הם

להקב"ה ולא לתועלת עצמו.

לכן "טוב עין הוא יבורך." לכן אלו אנשים שיש להם תורה ומצות מבחינת המעשה, שזהו בחינת עצם, שהתורה ומצות נתנו מפי ה' לקיימם. וזה נקרא "לבנים," משום שאין להמעשים שום חסרון, כמו שכתוב "לא תוסיף ולא

תגרע." לכן הם עצמותיו לבנים, כנ"ל.

ועוונותיו חקוקות על עצמותיו, שהם לבנים, היות שלא עשה בקורת על המעשים שלו, אם הם בעל מנת להשפיע או לא, וסמך עצמו על הכלל, איך שהם מקיימים תורה ומצות. והם אומרים, לעשות לשם שמים, זוהי עבודה ששייכת ליחידי סגולה, ולאו כל אדם מוכרח ללכת בדרך הזו, שידאג לעשות

את העבודה שלו על הכוונה בעל מנת להשפיע.

וזו נקראת "דעת בעלי בתים." מה שאם כן "דעת תורה" היא אחרת,

כידוע, ש"דעת בעלי בתים הפוכים מדעת תורה." כי דעת בעלי בתים היא, שהאדם, בזה שהוא עוסק בתורה ומצות, הרכוש שלו מתגדל ומתרחב, היינו שהוא נעשה בעל בית יותר גדול, זאת אומרת, שהכל מה שהוא עושה, נכנס

באהבה עצמית.

מה שאם כן דעת תורה הוא, כמו שאמרו חז"ל על הפסוק "אדם כי ימות

באוהל." אמרו "אין התורה מתקיימת, אלא במי שממית עצמו עליה," שפירושו ממית את עצמיותו, שהיא אהבה עצמית הוא ממית. אם כן אין לו שום רכוש, כי אין בעל בית שנוכל ליחס אליו רכוש, כי כל מגמתו היא רק

להשפיע ולא לקבל. נמצא, שהוא מבטל את עצמיותו.

נמצא, ש"רשע עוונותיו חקוקים על עצמותיו." היינו, בזה שלא הלך בדרך

התורה, כי התורה נקראת "שחור על גבי הלבן," כלשון הזה"ק, שאומר, שלכן זכיותיו חקוקים על עצמותיו, משום שהעצמות הם לבנים וכתב שחור אינו ניכר אלא מתוך לבן. כמו התורה, היינו אם יש לבן, היינו שהוא מקיים תורה ומצות, אז שייך לומר, או שהוא כמו התורה, שיש לו שחור על גבי

הלבן. אז הוא משתדל להגיע לידי דביקות, או שנשאר אם העצמות הלבנים, ולא כותב עליהם שום דבר. לכן נקרא "רשע, שעוונותיו חקוקים על

עצמותיו." מה שאם כן באלו שאין להם לבן, שאין להם תורה ומצות בבחינת

המעשה, הם לא שייכים לבחינת רשע, אלא הם שייכים לבחינת בעל חי,

שהם סתם בהמות.

בס"ד

רבי ברוך שלום הלוי אשלג זצוק"ל

צדיק וטוב לו, צדיק ורע לו
מאמר נ"ז, תשמ"ה

הנה הזה"ק מפרש את ענין "צדיק וטוב לו, צדיק ורע לו" )כי תצא דף ד' אות י"ג בהסולם( וזה לשונו "ומאן דאיהו צדיק ורע לו, דהיינו זה שהוא מעץ הדעת טוב ורע, כיון שרע נמצא עמו. אין צדיק

אשר לא יחטא ברע הזה, מאחר שנמצא עמו. רשע וטוב לו, הוא שנתגבר היצר הרע על יצר הטוב שלו,

ועל זה אמרו, וטוב לו, שהטוב הוא תחת רשותו של הרשע. ומשום שהרע שולט על הטוב, הוא רשע,

כי מי שנתגבר, לוקח השם. אם מתגבר הטוב על הרע, נקרא צדיק ורע לו, שהרע היא תחת רשותו.

ואם הרע מתגבר על הטוב, נקרא רשע, וטוב לו," עד כאן לשונו.

ולהבין את הענין טוב ורע באופן כללי, צריכים לדעת, היות ששורש הנבראים נמשך מספירת

המלכות. ומלכות משורשה נקראת "מקבל בעמ"נ לקבל." וזה הוא שורש כל הרע שנמצא בהנבראים. כי הרצון הזה הוא מפרידנו מהשורש. כי אנו לומדים, שמחשבת הבריאה שהיא להטיב לנבראיו, ברא

יש מאין בחינת חסרון, הנקרא "רצון לקבל הנאה ותענוג."

והיות שברוחניות דביקות ופירוד הוא בענין של השתוות הצורה, והיות שהבורא הוא המשפיע והנבראים הם מקבלים, אם כן יש ביניהם שינוי צורה. ושינוי צורה הזה מפרידנו מהבורא. וממילא אין אנו מסוגלים לקבל את הטוב והעונג, מה שהוא רצה לתת לנו, שזו היתה סיבת הבריאה. ולכן, בכדי

לקבל את הטוב, חסר לנו הכשרת הכלים, שיהיו בעמ"נ להשפיע, ואז נקבל את הטוב.

היוצא מזה, מה הוא הרע שלנו, שמסיבה זו אין לנו טוב ועונג. הווי אומר, שאינו לא פחות ולא יותר

אלא אהבה עצמית שבנו, שהוא המפריע לנו מלקבל את הטוב ועונג. והוא הגורם לנו בחינת מיתה, היות שהוא המפריד אותנו מחיי החיים. לכן אנו נקראים "מתים," כמו שאמרו חז"ל "רשעים בחייהם

נקראים מתים."

וכשנתבונן בענין הרע שלנו, איך הוא מדבר עמנו ורוצה לשלוט עלינו, עם איזה כח הוא בא אלינו,

בכדי לשמוע את טענותיו, יש להבחין כאן ד' הבחנות:

א( יכולים לדמות וליחס לתשובה מאהבה )הגם שתשובה מאהבה הוא ענין גדול, כאן אנו מדברים

רק בבחינת היחס.(

ב( לדמות בערך כמו תשובה מיראה. ג( שלא יכול להתגבר ולעשות תשובה, אבל על כל פנים הוא נשאר שבור ורצוץ, בזה שלא יכול

לעשות תשובה.

ד( שהוא לא מתפעל מזה שלא יכול להתגבר על הרע ולעשות תשובה.

ונבאר אותם אחת אחת. ידוע, כי בזמן שהאדם רוצה ללכת בדרך, לעשות הכל לשם שמים, כי על מה שהוא עושה, הוא חושב איזו תועלת תהיה מזה לה,' ולא חושב על תועלת עצמו, אז בא אליו הגוף

עם טענות, ומתחיל לדבר לשון הרע על דרך הזו, הנקראת "דרך של השפעה, ולא לתועלת עצמו."

והוא טוען "טענת פרעה," ו"טענת רשע," שהם בחינת "מוחא וליבא," שהם בחינת "מי ומה."

וכשהאדם מתחיל לשמוע טענותיהם, הוא מתחיל אז להשתומם, כי אף פעם לא שמע מהגוף שלו טענות חזקות, מכפי ששומע עכשיו. הוא חשב, כשמתחיל בעבודה, אז הוא צריך להתקדם כל פעם

יותר להמטרה, היינו שכל פעם הוא צריך להבין, שכדאי לעבוד לשם שמים.

ופתאום הוא רואה, שבמקום שהיתה צריכה להיות לו יותר תשוקה לעבודת ה,' הוא שומע התנגדות מצד הגוף, שאומר לו עכשיו, מדוע אתה לא רוצה ללכת בתלם של כל העולם, שבעיקר

צריכים לדקדק על המעשים בכל פרטיה ודקדוקיה, ובענין הכוונה צריך לומר "יהי רצון כאילו כוונתי." ועתה, אומר הגוף, אני רואה, שאתה משים לבך דוקא על הכוונות, היינו שתוכל לכוון שהכל יהיה לשם שמים ולא לתועלת עצמו. היתכן שאתה תהיה יוצא דופן. ואתה לא רוצה ללכת כמו הכלל, שהם

אומרים, שזוהי הדרך הבטוחה ביותר. והראיה לזה, תסתכל על הרבים, איך שהם נוהגים.

ואז מתחיל סדר עבודה של התגברות. היינו, שהוא צריך להתגבר על טענותיהם, ולא להיכנע למה

שהם דורשים ממנו. ובטח שהוא צריך לתת להם תשובות ברורות, על מה שהם נותנים לו להבין, שזה, מה שהוא רוצה לכוון, שכל מעשיו יהיו רק להשפיע ולא לתועלת עצמו, זהו נגד השכל. כי השכל מחייב, היות האדם נברא עם רצון לקבל הנאה ותענוג, ויש דרישה מצד הטבע למלאות אותה, אחרת בשביל מה הוא צריך לכל החיים, אם לא להנות מהחיים, למלאות הדרישות מה שהגוף דורש, והוא

נותן לו להבין, שזה על פי השכל מאה אחוז, ואין שום תירוץ להשיב על טענותיו.

והתשובה הברורה צריכה להיות, שאנו מאמינים בדברי חכמים, שלמדו אותנו, שאנו צריכים ללכת למעלה מהשכל ודעת. זאת אומרת, שאמונה אמיתית היא דוקא למעלה מהדעת, ולא הכל נכון מה שהשכל מבין, כי לגבי הקב"ה, אנו לומדים, כמו שכתוב "כי לא מחשבותי מחשבותיכם, ולא דרכי

דרכיכם."

וכאן מתחילות ההבחנות שבסדר העבודה:

ומדרגה א' היא, שאומר להגוף שלו, כל הטענות שאתם אומרים לי, שמצד השכל הצדק אתכם, גם אני מסכים לדעתכם. אבל תדעו, היות שהדרך האמיתית, כפי שקבלתי מאמונת חכמים, היא למעלה מהדעת, אבל לא היתה לי הזדמנות לגלות את הדרך שלי לעיני, שבאמת הוא כך, שאני הולך בלמעלה

מהדעת.

מה שאם כן עכשיו, שאתה בא אלי עם הטענות שלך, שצריכים ללכת בתוך הדעת, ואתה מדבר לשון הרע על הדרך דלהשפעה ואמונה, אז אני שבע רצון מזה שאתה בא אלי על הלשון הרע שלך, כי

עכשיו אני יכול לגלות את מחשבותי, שכל היסוד שבניתי את עבודת ה,' הוא על דרך האמת. היינו, שעכשיו אני יכול לומר, שאני הולך למעלה מהדעת. מה שאם כן מטרם שאתה באת אלי, לא היתה לי

הזדמנות לגלות את הדרך שלי.

אי לזאת, אני אוהב את הטענות שלך, כי עשית לי טובה גדולה, בזה שאמרת לי לשון הרע. זאת אומרת, על הלשון הרע ששמעתי ממך, זה גרם לי, שאני עושה עכשיו תשובה, כי עכשיו אני מוכרח להתגבר עם הבחינה של למעלה מהדעת. נמצא, מי גורם לי שאני צריך לקבל עלי עכשיו, עול מלכות שמים בבחינת השפעה ולמעלה מהדעת. רק הלשון הרע שלך. ואם אתה לא היית בא אלי בטענות, לא היה לי צורך לקבל עלי את מצות האמונה. אבל עכשיו אני מוכרח לעשות תשובה. נמצא, שהוא לא

ברוגז על הלשון הרע ששמע.

וזה יכולים לדמות מבחינת היחס לתשובה מאהבה )ובאמת תשובה מאהבה ותשובה מיראה, הן שתי מדרגות גדולות,( כמו שאמרו חז"ל "תשובה מאהבה, זדונות נעשו לו כזכיות." כמו כן אפשר

לפרש גם כאן, שזדונות נעשו לו כזכיות. ויש להבין, הכיצד נעשה מזדונות זכיות. כי ענין זדונות, זה דבר שהאדם ברוגז, שבא לידו זדונות. וזכיות הוא דוקא דבר, שאדם נהנה, מזה שבא לידו זכיות. ואיך אפשר לומר, שמזדונות נעשה זכיות, כי מה כאן הזדון, שבא הגוף עם טענותיו על האמונה, שהוא קבל עליו

למעלה מהדעת. ואיך אפשר להיות זדון יותר גדול, ממי שהוא מדבר סרה על האמונה הקדושה.

אבל אם הוא עושה תשובה מאהבה, היינו זה שעושה תשובה עכשיו, ומקבל על עצמו אמונה

למעלה מהדעת, בדעת צלולה, הוא מכריע ללכת דוקא בדרך האמונה. כי עכשיו יש לפניו שתי דרכים, והוא מכריע, אם כן יש לו מקום בחירה. מה שאין כן מטרם שבא אליו עם הלשון הרע, הגם שקבל על עצמו בחינת אמונה למעלה מהדעת, אבל אז לא היה מגולה כל כך, שיש לפניו שתי דרכים. מה שאם

כן עתה הוא עושה בחירה ממש, שהוא מכריע, שצריכים ללכת דוקא באמונה למעלה מהדעת.

נמצא לפי זה, שהוא שבע רצון מהלשון הרע ששמע, ואוהב את דברתם רעה, שדברו על בחינת האמונה, הגם שזה זדונות. והיות שהם גורמו לו מקום לבחירה, שיהא גלוי לפניו, שבאמת הוא רוצה ללכת בדרך האמונה למעלה מהדעת, נמצא, שהזדונות האלו חשובות לו כזכיות, שבלעדם לא היה לו

מקום לבחירה. נמצא, אם התשובה שהוא עושה עכשיו, הוא שבע רצון מהעבודה שנזדמנה לו עכשיו, אז נקרא זה ביחס לתשובה מאהבה. היינו שהוא אוהב את מעשה התשובה, שעשה עכשיו. אז ממילא

הגורמים שלו, שהם הזדונות, נחשבו לו כזכיות. היינו שאוהב אותם כמו זכיות. כי זה בלי זה לא הולך. ויש לו בערך, כיחס אור וכלי. היינו חסרון שגורמו לו הזדונות, נקרא "כלי." והתשובה, שהוא עשה את

הבחירה, דומה ליחס של אור. וזה הוא מדרגה הא' שישנם בסדר העבודה.

ומדרגה ב' היא, הגם שהוא מתגבר על הלשון הרע, שהגוף מדבר על דרך האמת, שהיא בחינת השפעה ואמונה, ועושה תשובה, היינו שעונה להגוף, שכל מה שאני שומע ממך, הוא רק מה שאתה אומר, שהשכל מחייב. אבל אני הולך לפי מה ששמעתי, שעיקר הבסיס של עבודת ה,' הוא בחינת

אמונה למעלה מהדעת. היינו שאני לא הולך לפי מה שהשכל מחייב, אלא למעלה מהשכל. אם כן זו

תשובה אמיתית.

אבל אומר, שהוא היה יותר שבע רצון, אם הוא לא היה שומע את הלשון הרע שלהם, כי הוא היה בסכנה, אולי לא היה יכול לעשות בחירה. נמצא, שתשובה זו היא בבחינת יראה. זאת אומרת, שהוא מתיירא מהעבודה דהתגברות, שזו היא עבודה קשה. כי בזמן שהאדם עומד לפני נסיון, הוא קשה מאוד

להיות בוחר בטוב.

נמצא, שהתשובה זו יש לה יחס לתשובה מיראה, שזדונות נעשים לו כשגגות. כיון שעשה תשובה על הזדונות, הם נעשים כשגגות. אבל לא כזכיות. כי זכיות משמע, שהוא דומה לזכיות. באופן, כמו

שהאדם משתוקק לזכיות, כמו כן הוא שמח בעבודתו, שניתנה לו הזדמנות לעשות בחירה. מה שאין כן

כשהוא מתיירא מהלשון הרע, אז הוא בעצמו אומר, שזהו לא זכיות, אלא שזה דומה לשגגות.

נמצא, הגם שהעלה את הרע לקדושה, היינו שתיקן את הרע, בזה שעשה תשובה, אבל מדרגה זו היא יותר נמוכה מתשובה מאהבה, כי הוא בעצמו אינו עושה אותם לזכיות. לכן נבחן זה למדרגה

שניה, שישנה בעבודה.

ומדרגה ג' היא, שיש להבחין בסדר העבודה, היא, שבזמן שבא אליו הגוף עם הטענות הידועות, שמדבר לשון הרע על בחינת מוחא וליבא. והוא נכנע תחתיהם, ואינו יכול להתגבר עליהם. ואח"כ הוא

מוכרח לרדת מדרגתו. היינו במקום שמקודם לכן היה חושב, שהוא כבר נחשב בין העובדי ה,' ועכשיו

הוא רואה, שהוא רחוק מזה. כי מטרם שבא אליו הגוף עם טענותיו הידועות, היה חושב על עצמו, שהוא כבר בסדר, היינו שאין לו שום תשוקות לאהבה עצמית, אלא כל מה שהוא, בטח שהוא בעמ"נ

להשפיע.

מה שאם כן עתה הוא רואה, איך שהוא לא יכול להתגבר על טענותיו, הגם שעכשיו הוא לא עומד בפני נסיון בפועל, שהרי עתה הוא כל הוויכוחים רק בכח. ומכל מקום הוא רואה, שהוא נכנע נגד

טענותיו, ולא יכול עכשיו לקבל על עצמו בחינת אמונה למעלה מהדעת, ולהגיד, שאני רוצה ללכת רק

בדרך השפעה.

והאדם עתה יושב ומשתומם על עצמו, איך נהפך המצב. ונראה בעיניו, כאילו זה הוא גלגל החוזר בעולם, בדבר שהוא היה תמיד מסתכל על שפלותו, הוא בעצמו נפל לשמה, ולא יכול לצאת מהמקום

הזה, אף על פי שהוא זוכר, עד כמה שהוא היה ממאס, והיה מסתכל על אנשים האלו לאנשים קטנים, והם עושים מעשי ילדות, ותמיד היה מתרחק מהם. עכשיו הוא נמצא שם, ולא יכול לצאת משם

בכוחות עצמו.

ועכשיו הוא רואה, כעין המעשה שמספרים על הרבי יונתן ז"ל, שהיה לו ויכוח עם כומר אחד,

שהכומר אמר, שיכול לשנות את הטבע, והרבי יונתן ז"ל אמר, שהטבע שהבורא ברא, אי אפשר לשנות.

רק הבורא בעצמו יכול לשנות, אבל האדם בכוחות עצמו אינו מסוגל.

ומה עשה הכומר, לקח כמה חתולים ולימד אותם להיות מלצרים, והלביש אותם בבגדי מלצר, והלך

להמלך, וספר לו כל הענין, שהיה לו עם הרבי יונתן. והכומר עשה סעודה, והזמין את המלך והשרים. ולפני הסעודה חזר הכומר על הענין של טבע שני, אם יכולים לשנות. והרבי יונתן אמר, שרק הבורא

יכול לשנות ולא האדם.

ואח"כ נתן הכומר פקודה. ואמר, קודם נאכל את הסעודה, ואח"כ אנו נגמור את הוויכוח שלנו. ותיכף נכנסו המלצרים, היינו החתולים, שהיו מלובשים בדיוק כמו מלצרים אמיתיים. והם הכינו את השולחן, וכן הם הביאו את כל המנות לכל אחד ואחד. והכומר והמלך והשרים ראו ותמהו על מעשי

הפלאי של המלצרים. וכולם ראו עכשיו, שאין שום מקום לעשות עוד הפעם ויכוח לאחר הסעודה. וכולם התפלאו על הרבי יונתן, איך שהוא יושב כל כך בשלוה, ואינו מתפעל מהמעשה, שהביא שחור

על גבי לבן, שכן יש ביד האדם לשנות את הטבע.

ומספרים, מה עשה אז הרבי יונתן. לאחר שגמרו את הסעודה, והמלצרים עומדים ומחכים לשרת את הכלל, הוציא הרבי יונתן קופסה של טבק. וכולם חשבו, שהוא רוצה להריח טבק. אבל כשפתח את

הקופסא, יצאו משם כמה עכברים. וכשהמלצרים ראו איך שהעכברים יוצאים מהקופסא ובורחים, תיכף עזבו המלצרים את האורחים ורצו אחרי העכברים, כהטבע שלהם. ואז ראו כולם, שהצדק עם

רבי יונתן.

אותו דבר אצלנו, בשעה שבא הגוף ומתחיל עם לשון הרע שלו, ומתחיל להראות לו באופן מוחשי את הטעם של אהבה עצמית, תיכף הוא עוזב את התורה והעבודה ואת הרבונו של עולם, ורץ להשיג את אהבה עצמית, מה שהגוף מראה לו את התענוג שבהדבר. אז הוא רואה, שאין לו שום כח שיוכל

לצאת מאהבה עצמית.

נמצא, שכאן, בזה המצב, שהוא רואה עכשיו, איך שהוא משוקע באהבה עצמית מכח הטבע שלנו,

נקרא זה, שהגיע לאיזו דרגה בעבודה. זאת אומרת, שהוא הגיע לדרגת האמת שנקראת "הכרת הרע."

ויודע עכשיו, שהוא צריך להתחיל העבודה שלו מחדש. כי עד עתה הוא היה הולך בדרך, שהיה מרמה

עצמו. והוא חשב על עצמו, שהוא בבחינת מרים מעם. ועכשיו הוא רואה את מצבו האמיתי.

לכן יש לו עכשיו מקום חסרון, להתפלל לה' מעומק הלב. כי עתה פשוט הוא רואה, איך שהוא מרוחק מעבודה דלהשפיע, שאין בידי אדם לצאת, אלא רק הקב"ה יכול לעזור בזה. וזוהי דרגה

שלישית, שהיא יותר נמוכה משתי דרגות הקודמות.

ומדרגה ד' היא, שהיא הנמוכה ביותר מכל ג' מדרגות הראשונות, שיש לפעמים, שהגוף בא אליו עם כל הטענות שלו. והוא שומע, והוא לא עונה לו שום דבר. אלא הוא לוקח את טענותיו ברצינות. וגם

הוא רואה, שזה דבר טבעי, שאין בידו לעשות מעשים שהם להשפיע. ונשאר בתוך אהבה עצמית, באופן רגיל בלי שום התפעלות. ולוקח את כל זה בקור רוח. והוא שוכח על מקומו ומצבו, שהוא היה לפני רגע, היינו מטרם שבא אליו הגוף עם השאלות שלו, שהיה חושב על עצמו, שהוא לא דומה לשאר

אנשים, שכל עבודתם בנויה על אהבה עצמית. אלא עכשיו הוא מרגיש בעצמו, שזו היא דרך עבודה,

כמו כל הכלל כולו עובדים.

נמצא, שמכל שאלות שבאו אליו, שהיה בטח כרוז מלמעלה, בכדי להביאו לידי שתהיה לו הזדמנות לעלות בדרגה, או כבחינה א,' שהיא דומה לבחינת תשובה מאהבה, או כבחינה ב,' שהיא דומה

לתשובה מיראה, או לבחינה ג,' שהיא שיהיה לו מקום חסרון, היינו שהיה לו עוד מקום להתפלל לה,'

היות שהוא רואה עכשיו, שאין שום מציאות, שאדם מכוחות עצמו יוכל לעזור לעצמו.

ועכשיו הוא בא למצב, שהוא מאמין ורואה מה שאמרו חז"ל )סוכה נ"ב( "אמר ר' שמעון בן לקיש,

יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ומבקש להמיתו, שנאמר, צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו.

ואלמלא הקב"ה, שעוזר לו, אינו יכול לו, שנאמר, ה' לא יעזבנו בידו ולא ירשיענו בהשפטו."

והוא רואה, שבאמת הגוף מבקש להמיתו, היינו עם טענותיו הוא רוצה להפריד אותו מחיי החיים. והוא רואה עכשיו, שאינו בכוחו עצמו להתגבר, אלא שהוא מחכה, שה' יעזור לו. נמצא, השאלות שבאו אליו, לא היו בחינם, אלא שנותנו לו מקום תפלה מעומק הלב. מה שאין כן במדרגה ד,' שהוא לוקח

הכל בקור רוח, נמצא כאילו השאלות באו לו בחינם, בלי שום תועלת.

אבל צריכים לדעת, אצל אדם, שהתחיל ללכת בדרך של השפעה ואמונה, אין שום דבר הולך לריק. אלא אח"כ, כעבור ימים או שעות, הוא מתאושש ממצבו, שבו היה נמצא, לאחר ששמע את הלשון הרע. ואז הוא רואה דבר חדש, איך שהאדם יכול ליפול ממדרגה גבוהה, למדרגה שהיא תכלית

השפלות בערך מצבו, שהיה נמצא בו. ומכל מקום לא היתה לו שום הרגשה, אלא שהוא מרגיש את עצמו, כאילו לא קרה שום דבר, אלא הוא לוקח הכל בשקט ובשלוה, והוא מסכים להישאר במצב הנוכחי, והוא רגוע, ונמצא במצב רוח לא נורא, במקום, שמקודם לכן היה חושב, אם אין לו התקדמות ברוחניות, היה מרגיש, שטוב לו מותו מחייו. והיה תמיד רועד ורוגש איך להתקדם. והיה תמיד מסתכל על אנשים, שהם שלוים, כשעוסקים בתורה ומצות בבחינת היבשות, היינו בלי מוח שום מחשבה, אלא

כמצות אנשים מלומדה.

ועכשיו הוא לא מרגיש, שהוא צריך מה שהוא לקבל איזו תמיכה ממי שהוא, שירגיש שאיננו בעל חסרון. אלא, שזה פשוט טבעי, שאדם רוצה לחיות במנוחה, ולא לחפש חסרונות על עצמו, אלא לדון

את עצמו לכף זכות. היינו, שעל כל דבר, שהוא חושב שזהו חסרון, יש לו תיכף הרבה תירוצים. ובעיקר הוא רוצה לחיות בלי שום יסורים, כי הוא זוכר, שפעם, שהוא כן חשב על רוחניות, אז היה מלא יסורים, והיה תמיד מלא דאגות. ועכשיו ברוך ה' אין לו דאגות של רוחניות, אלא הוא חי כמו כל

אנשים.

אבל כשבאה לו אח"כ איזו התעוררות מלמעלה, אז הוא שוב מתחיל לדאוג על רוחניות. אז הוא רואה דבר חדש, שאין האדם בעל בית על עצמו. אלא הוא נמצא בכף הקלע, שמלמעלה זורקים אותו

כמו שרוצים, והוא נמצא בידיהם של מעלה. היינו שפעם נותנים לו מחשבות, שיזרוק כל עניני גשמיים, השייכים לתועלת עצמו. ופעם זורקים אותו למטה לתוך עולם הגשמי, זאת אומרת, שהוא שוכח מכל

ענינים רוחניים.

נמצא לפי זה, אפילו מדרגה הד,' גם זו היא מדרגה, שנותנים לו הזדמנות, שילמד מזה לראות את האמת, שעל ידי זה הוא יכול לבוא להתדבק בה,' מזה שהוא רואה, שהוא תלוי ביד ה,' אז הוא יתעורר

לבקש מה,' שיעזור לו לצאת מאהבה עצמית, ולהגיע לאהבת ה.'

אבל זוהי דרך ארוכה. אלא הסדר הוא, כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שהאדם צריך לומר "אם אין אני לי מי לי." שהאדם צריך לומר, שהכל בהאדם. כי כל הבחירה ניתנה ביד האדם לעשות, ולא לחכות עד

שתגיע לו התעוררות מלמעלה.

ולאחר המעשה הוא צריך להאמין, שהכל הוא בהשגחה פרטית, ואין האדם יכול להוסיף מה שהוא על עבודתו. אלא כמו שרוצים מלמעלה, הוא מוכרח לעשות. ואין לו שום בחירה. וזו דרך קצרה

ומוצלחת ביותר, היות שמרויחים זמן ויסורים, שאינם סובלים מסיבת אריכת הזמן.

נמצא, שבסדר העבודה דלהשפעה ואמונה, כשהאדם מתחיל ללכת בה, אנו מוצאים כאן ד' בחינות:

א( שבזמן שבא אליו הגוף עם הטענות של הלשון הרע שלו, הוא מקבל אותם באהבה. ואומר,

עכשיו יש לי הזדמנות לקיים מצות אמונה למעלה מהדעת, כי אחרת אני הייתי עובד רק בתוך הדעת.

ולזה יש יחס לתשובה מאהבה, היינו שהוא אוהב את התשובה הזו.

ב( בזמן שבא אליו הגוף עם הטענות של לשון הרע שלו, הגם שהוא מתגבר עליהם, אבל לא אוהב את העבודה הזאת. כי זו עבודה קשה, להתגבר בזמן שהוא שומע לשון הרע. זה דומה לתשובה

מיראה, שזדונות נעשים לו כשגגות, כנ"ל מטעם שהוא היה יותר שמח אם הם לא היו באות אצלו.

ג( בזמן שבא אליו הגוף עם הטענות של לשון הרע שלו, הוא נכנע תחת טענותיו, ואין לו כח להתגבר. ואז הוא מרגיש את עצמו ברע, מחמת כי מקודם לכן היה חושב, שהוא כבר נחשב לבין

עובדי ה.' ועכשיו הוא רואה, שאין לו כלום. והוא מצטער על זה, אבל אין הוא יכול לעזור את עצמו.

נמצא, שרע לו את המצב שבו הוא נמצא.

ד( בזמן שבא אליו הגוף עם הטענות של לשון הרע שלו, הוא רובץ תחת משאו, ומקיים כל מה

שהגוף אומר לו, ומקבל הכל בקור רוח, ותיכף על המקום הוא שוכח, שהוא היה פעם עובד ה,' ומרגיש את עצמו בטוב, כאילו לא קרה כלום, אלא נהנה ממצבו, כי אין לו עכשיו שום יסורים, בזה שהוא לא חושב על עניני עבודת ה,' ורוצה להמשיך את כל החיים בהמשכיות דמצב הזה. ולפעמים גם

על זה לא חושב, היינו שבכלל הוא לא חושב על תכלית בחיים, רק פשוט טוב לו כך.

ואלה הד' מצבים יש לדמות לד' מדרגות, שאמרו חז"ל:

א( צדיק וטוב לו.

ב( צדיק ורע לו.

ג( רשע ורע לו.

ד( רשע וטוב לו.

והגם שחז"ל מדברים ממדרגות גבוהות, מכל מקום מבחינת היחס אפשר לעשות השוואה.

מצב א,' שהוא דומה לתשובה מאהבה. נכנה אותו בשם "צדיק וטוב לו," שפירושו, שאין לו רע כלל,

משום שהזדונות נעשו לו כזכיות.

מצב ב,' שהוא דומה לתשובה מיראה, נכנה אותו צדיק ורע לו, כמו שמפרש הזהר לעיל )בדף א('

"צדיק ורע לו, שהרע הוא תחת רשותו," היינו שהוא שולט עליו, שהוא עשה תשובה על הלשון הרע, ששמע מהגוף שלו. והיות שהזדונות לא נעשה זכיות, נמצא שיש לו זדונות, אבל הם כשגגות, כיון

שהרע תחת רשותו של הטוב. נמצא, שעדיין יש לו רע, אבל הטוב שולט עליו.

מצב ג,' שהוא, בזמן ששומע לשון הרע מהגוף, הוא נכנע תחת הרע, ואין לו כח לעשות תשובה על הלשון הרע, ומקבל את הלשון הרע. אבל הוא מצטער על זה שאינו יכול להתגבר עליו. וזה יכולים לכנות בשם "לרשע ורע לו." הגם שהוא רשע, היינו שאינו עושה תשובה, אבל מרגיש אי נעימות

מהמצב הזה, שזה נקרא "שרע לו," בזה שלא היה לו כח התגברות.

מצב ד,' שהוא מקבל את הלשון הרע בקור רוח, ואפילו לא מרגיש ששמע עכשיו לשון הרע. וזה יכולים לכנות בשם "רשע וטוב לו." היינו, הגם שהוא רשע, אבל טוב לו כך, ואינו מרגיש בעצמו שום

חסרון.

בס"ד

רבי ברוך שלום הלוי אשלג זצוק"ל

שמע קולנו
מאמר נ"ח, תשמ"ה

אנו אומרים בסליחות "שמע קולנו ה' אלקינו, חוס ורחם עלינו, וקבל ברחמים
וברצון את תפלתנו." ובתחנון של יום שני וחמישי אנו אומרים "חוסה ה' עלינו ברחמיך,
ואל תתנו ביד אכזרים. למה יאמרו הגויים, איה נא אלקיהם. קולנו תשמע ותחון ואל
תטשנו ביד אויבנו למחות את שמנו. ובכל זאת שמך לא שכחנו. נא אל תשכחנו."
יש להבין את מה שמסיים "ובכל זאת שמך לא שכחנו. נא אל תשכחנו." משמע
שזה הטעם, שאנו מבקשים, שה' יעזור לנו, מטעם שאומר "ובכל זאת שמך לא שכחנו."
איזה טעם וסיבה הוא בזה ש"שמך לא שכחנו." שבשביל זה אנו אומרים "נא אל
תשכחנו."
ובכדי להבין את הנ"ל, צריכים לדעת, מי הם הגויים, ששואלים שאלת כפירה
רחמנא לצלן. כי אנו אומרים "למה יאמרו הגוים, איה נא אלקיהם." וגם להבין, מה שאנו
אומרים לה' "ואל תתנו ביד אכזרים." מי הם "האכזרים." ועוד, שמשמע אם לא היה אנו
נמסרים בידי אכזרים בגלות, לא היה נורא כל כך, ולא היינו צריכים להתפלל להוציא
אותנו מהגלות של גויים.
ונבאר את זה על פי דרכנו. היות שאנחנו נולדנו אחרי הצמצום וההסתר, ורק הרצון
לקבל לתועלת עצמו מגולה אצלנו, שזה נותן לנו להבין, שלא כדאי לעבוד, אלא רק
לתועלת עצמו. ועל ידי זה שאנו משועבדים לתועלת עצמו, אנו מרוחקים מה.' כידוע,
שענין קירוב וריחוק הכוונה על שנוי צורה והשתוות הצורה.
ומשום זה, בזמן שהאדם משוקע באהבה עצמית, הוא נפרד מחיי החיים. וממילא
הוא לא יכול להרגיש את טעם של תורה ומצות. כי רק בזמן שהוא מאמין, שהוא מקיים
את מצות הבורא, ולא לתועלת עצמו, אז הוא יכול להיות דבוק בנותן התורה. והיות
שה' מקור החיים, אז האדם מרגיש את טעם החיים. ואז התורה נקראת אצלו "תורת
חיים." ואז הוא מה שכתוב "כי הוא חייכם ואורך ימיכם."
אבל בזמן הפירוד, הכל חושך אצלו. הגם שחז"ל אמרו "לעולם יעסוק אדם בתו"מ
שלא לשמה, ומתוך שלא לשמה יבוא לשמה." אבל גם בזה יש הרבה תנאים. קודם כל
הוא צריך, שיהיה לו צורך לבוא לשמה. כי האדם חושב "מה אני מפסיד, שאני עוסק
שלא לשמה, שבשביל זה, אני צריך לזכור תמיד, את הסיבה, מה שאני לומד לשמה, היא
לא בשביל שאני אקבל שכר גשמי או רוחני. אלא הסיבה, שאני לומד שלא לשמה, היא
מטעם, שעל ידי זה אני אזכה להגיע למדרגת לשמה."
אז מתעוררת אצלו השאלה "וכי לדבר שלא חסר לי, אני צריך לתת יגיעה." כי
הגוף בא אליו ואומר לו "מה אני ארויח, בזה שאתה רוצה לעבוד בעל מנת להשפיע,

הנקרא "לשמה." שאם אני אתן יגיעה בשלא לשמה, אז אני אקבל דבר חשוב, הנקרא
"לשמה.""
ובאמת הוא להיפך. אם הוא אומר להגוף שלו "תעסוק בתו"מ שלא לשמה, שזו
היא סיבה, שעל ידה תגיע לשמה." אז בטח הגוף מפריע לו, אם זוהי מטרתו, בכדי
להגיע לשמה. והוא מביא להאדם הרבה תירוצים, שלא יוכל לעבוד את העבודה דשלא
לשמה.
ויכול להיות שמזה נמשך, שאלו אנשים, שלומדים שלא לשמה, על המטרה שזה
יביא להם להגיע לשמה, הגוף מפריע להם, ולא נותן להם לעסוק אפילו שלא לשמה. כי
הגוף מפחד "אולי האדם יגיע לשמה."
מה שאין כן לאלו סוג אנשים, שלא לומדים על הכוונה בכדי להגיע לשמה, זאת
אומרת, שהם עוסקים בתורה ומצות, משום שהקב"ה צוה לנו לקיים את התו"מ שלו,
תמורת זה נקבל שכר בעולם הבא, אבל אין מכוונים בעת הלימוד התורה, ש"אני לומד
בכדי שאני אצא מאהבה עצמית, ואני אוכל לקיים תו"מ בע"מ להשפיע." ולפי זה יוצא,
היות שהוא לא הולך נגד הגוף, היינו נגד אהבה עצמית, משום זה אין הגוף מתנגד כל
כך לקיים תו"מ. כי דעתו של הגוף, שהוא ישאר הכל ברשות שלו, היינו באהבה עצמית.
מה שאין כן באלו אנשים, שמכוונים בעת התעסקותם בתורה ומצות, שהם רוצים
על ידיהם לזכות לשמה. לכן גם שלא לשמה קשה להם לקיים. כי הגוף מפחד, אולי הוא
יפסיד את כל אהבה עצמית, ויעשה הכל לשם שמים, ולא ישאיר בידי הגוף שום דבר.
נמצא, שיש הבדל גם בשלא לשמה עצמה. זאת אומרת, בהכוונה עצמה דשלא לשמה.
שאם הכוונה להשאר בתוך השלא לשמה ולא ילך הלאה, היינו להגיע לשמה, אז האדם
יכול להיות מתמיד בלימוד התורה, כי אין לו התנגדות אמיתית מצד הגוף.
מה שאם כן אם האדם מכוון בעת התעסקותו בשלא לשמה, שעל ידי זה יגיע
לשמה, שזה נגד דעתו של הגוף, אמת הוא שעדיין עוסק בשלא לשמה, אבל היות
שהמטרה היא להגיע לשמה, לכן על כל תנועה ותנועה הגוף מתנגד ונותן הפרעות על
כל דבר קטן.
זאת אומרת, שאלו אנשים, שהם לא הולכים על המטרה "בכדי להגיע לשמה,"
כשמסתכלים על ההפרעות, שאומרים האנשים, שכן הולכים על דרך להגיע לשמה,
צוחקים מהם. ואומרים עליהם, שאינם מבינים אותם, שעל כל דבר קטן הם חושבים,
שזהו הר גבוה. וכל דבר קטן נעשה נגדם למחסום גדול. וצריכים התגברות גדולה על כל
תנועה ותנועה. והם לא מבינים אותם, ואומרים אליהם "תסתכלו בעצמכם על דרך
שלכם, איך שהיא דרך לא מוצלחת. ואנחנו, ברוך ה,' לומדים ומתפללים, ואין שום
שליטה להגוף, שתהיה לו יכולת להפריע אותנו מלעסוק בתורה ומצות. ואתם, עם הדרך
שלכם, אתם בעצמכם אומרים, שכל דבר קטן, שאתם עושים, אתם אומרים, כאילו
כבשתם הר גבוה."
ואפשר לדמות זה למה שאמרו חז"ל )סוכה נ"ב(. "לעתיד לבוא מביאו הקב"ה ליצר
הרע, ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים. צדיקים, נדמה להם כהר גבוה. ורשעים,
נדמה להם כחוט השערה." והגם שם מדברים מלעתיד לבוא, אבל דוגמא יכולים לקבל

משם. היינו לפרש כאן, שאלו, שהכוונה לבוא לשמה, הם בבחינת "צדיקים," כי המטרה
שלהם היא להיות צדיק, שפירושו, שכל כוונתו היא רק לשם שמים. ואצלם נחשב היצר
הרע להר גבוה, כנ"ל.
ולאלו, שאין להם המטרה להגיע לשמה, היינו לצאת מאהבה עצמית, הם בבחינת
"רשע," מטעם שהרע הנקרא "מקבל על מנת לקבל," נשאר אצלם. שהם בעצמם
אומרים, שלא רוצים לצאת מאהבה עצמית. ואצלם, היצר הרע נדמה להם כחוט
השערה, כנ"ל.
וזה דומה בערך, להמעשה, שמספרים על הרבי בונים זצ"ל, ששאלו אותו בעיר
דאנציג במדינת גרמניה "מדוע היהודים בפולניה הם שקרנים והולכים במלבושים
מלוכלכים, מה שאין כן היהודים בגרמניה הם אנשי אמת והולכים במלבושים נקיים."
ורבי בונים השיב, זהו כמו שאמר רבי פנחס בן יאיר )עבודה זרה, כ"א(: "אמר רבי
פנחס בן יאיר, תורה מביאה לידי זהירות, נקיות מביא לידי פרישות, יראת חטא מביא
לידי קדושה."
אי לזאת, כשבני גרמניה התחילו בנקיות, בא להם היצר הרע ואמר להם, אני לא
אתן לכם ללכת לעסוק בנקיות, כי נקיות מביאה לשאר דברים, עד שמגיעים לקדושה.
אם כן אתם רוצים, שאני אתן לכם להגיע לקדושה. זה לא יהיה. ומה הם היו יכולים
לעשות, היות שהם השתוקקו לנקיות. אז הם הבטיחו לו, שאם יעזוב להם מלהפריע
מעבודת הנקיות, אז הם לא ילכו הלאה. ואין לו מה לפחד, שהם יגיעו לקדושה, כי הם
אנשי אמת. ומשום זה אנשי גרמניה הם הולכים בנקיות, כי היצר הרע לא מפריע להם.
וכשראה היצר הרע, שאנשי פולניה עוסקים בנקיות, גם כן בא אליהם, ורצה
להפריע להם, מטעם שהם יבואו לידי קדושה. והוא נגד זה. אז הם אמרו לו, לא נלך
הלאה. אבל מה עשו. כשהוא הלך מהם, אז הם המשיכו הלאה, עד שהגיעו לידי קדושה.
כיון שהיצר הרע ראה, שהם שקרנים, לכן תיכף הוא לוחם עמהם על הנקיות. לכן אנשי
פולניה, היות שהם שקרנים, לכן קשה להם ללכת בנקיות.
באותו אופן יש להבין את ענין של אלו, העוסקים בשלא לשמה, ואומרים, שחז"ל
הבטיחו לנו "שמתוך שלא לשמה באים לשמה." ולכן אין לנו להרבות יגיעות, בכדי
להגיע לשמה. אלא סוף הכבוד לבוא. אם כן, מה שיש דעה, שצריכים לזכור תמיד, שכל
מה שאנחנו עוסקים בתו"מ, הוא בכדי להגיע לשם שמים, וזה הוא השכר שלנו, ולזה אנו
מצפים, אין לנו עסק עם דעות אלו.
אלא אנחנו נעסוק בשלא לשמה. וסוף הכבוד לבוא, כמו שהבטיחו לנו חז"ל, כנ"ל.
ולכן אין היצר הרע בא להפריע להם מלעסוק שלא לשמה. כיון שהוא רואה, שאין להם
בכלל השתוקקות להגיע לשמה. לכן הוא לא מפריע להם, כנ"ל במעשה של רבי בונים
זצ"ל.
מה שאין כן באלו אנשים, שיש להם תשוקה להגיע לשמה. היצר הרע רואה, מה
שעוסקים שלא לשמה, הוא מטעם שאין עצה, אלא מוכרחים להתחיל בשלא לשמה,
כמו שאמרו חז"ל "שלא יעסוק בשלא לשמה, אלא מתוך שלא לשמה מגיעים לשמה."
והם יושבים ומצפים "מתי אני כבר אגיע לשמה."

כיון שהיצר הרע רואה, שהם עושים מאמצים, בכדי להגיע לשמה עם הסגולה שלא
לשמה, לכן תיכף הוא בא אליהם, ועשה כל מיני פעולות, להפריע להם, בכדי שלא יגיעו
לשמה. ולא נותן לעשות דבר קטן שלא לשמה, מטעם פחד, היות שהם עושים מאמצים
להגיע לשמה, כנ"ל בתשובה של רבי בונים זצ"ל.
ולפי זה משמע, שגם בשלא לשמה יש שתי הבחנות:
א( שמטרתו בהשלא לשמה הוא בכדי להגיע לשמה. והוא תמיד בודק את עצמו,
אם יש לו כבר איזו פסיעה בתוך העבודה שלו, שכבר התקרב מעל לבחינת לשמה.
וכשהוא רואה, שהוא עוד לא זז כמלא נימא, אז הוא מצטער על זה, ועושה את עצמו,
כאילו עוד לא התחיל כלל בעבודת ה.' כי המודד שלו בתורה ומצות הוא, כמה שהיה
בידו לכוון לשם שמים. ומשום זה, כשהוא רואה, שאפילו דבר קטן הוא לא יכול לכוון
לשמה, אז ההרגשה שלו היא כאילו עוד לא עשה שום מעשה בעבודת ה.' ומחזיק את
עצמו, כאילו הוא כלי ריק שלא יצלח לכלום.
ואז הוא מתחיל לחשוב, מה יהיה התכלית שלו. הימים עוברים והוא לא יכול
לצאת ממצבו, שבו הוא נמצא. אך ורק באהבה עצמית הוא כל חשקו. ועוד יותר גרוע
מזה, שבכל יום, במקום שהוא היה צריך להסתכל על דברים, המפריעים לו בעבודה,
כאילו הם "מה בכך," הוא מסתכל עליהם, כאילו הם "הר גבוה." ורואה תמיד מחסום
גדול לפניו, שלא יכול להתגבר עליו.
ועל מצבים כאלו אמר אאמו"ר זצ"ל, שדוקא במצבים האלו, הנקראים "מצבים
של אחוריים," האדם מתקדם. אבל זה לא ניתן להאדם לראות, אחרת זה יחשב לו
בחינת פנים. כי בזמן שהאדם רואה, שהוא מתקדם, אז נחלש אצלו כח התפילה, כיון
שהוא לא רואה, שהמצב תהיה כל כך רע. כי סוף כל סוף הוא מתקדם, נגיד צעדים
קטנים. אז יקח עוד קצת זמן, אבל הוא הולך. מה שאין כן כשהוא רואה, שהוא הולך
אחורה, אז כשהוא מתפלל, אז התפילה היא מעומק הלב, לפי שיעור היסורים, שהוא
מרגיש ממצבו הרע.
ובזה תבין את מה שאנו אומרים בתחנון "חוסה ה' עלינו ברחמיך, ואל תתננו בידי
אכזרים." וצריכים לדעת, מי המה האכזרים. אז צריכים לדעת, בזמן שמדברים מעבודת
הפרט, אז האדם הוא כלל. היינו, שכולל בתוכו גם בחינות "אומות העולם." זאת
אומרת, שיש לו התאוות והדעות של אומות העולם. והוא בגלות בידי "האומות העולם,"
שיש בו עצמו. וזה נקרא "ידי אכזרים." ואנו מבקשים מה' "ואל תתננו בידי אכזרים."
ואכזר בגשמיות, הוא שעושה צרות לאדם בלי רחמנות, ולא איכפת לו, שגורם להשני
יסורים.
כמו כן כאן בעבודת ה,' שהאדם רוצה לקבל על עצמו עול מלכות שמים, באים
הדעות של "האומות העולם" שבו. ומענים אותו עם הלשון הרע, מה שהוא שומע מהם.
והוא צריך להלחם עמהם. והם יותר חזקים ממנו. והוא נכנע בפניהם, ומוכרח לשמוע
בקולם.
וזה גורם לו צער ויסורים, כמו שכתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל
שועתם אל האלקים מן העבודה, וישמע אלקים את נאקתם." הרי אנו רואים, שהיסורים

מה שהאדם סובל מהיצר הרע, זוהי סיבה, שיהיה לו מקום תפילה. נמצא לפי זה, דוקא
בזמן שיש לו מלחמת היצר, והוא חושב, שהוא לא יכול להתקדם, דוקא כאן יש לו מקום
התקדמות.
והוא זצ"ל אמר, שאין אדם מסוגל להעריך את החשיבות של הזמן, שיש לו מגע
רציני עם הבורא יתברך. היוצא מזה, שהאדם מרגיש, שהוא נמצא בידי אכזרים, ואין
להאומות העולם שבקרבו שום רחמנות עליו, ועיקר אכזריות שלהם, שהם שואלים לו,
כמו שכתוב "למה יאמרו הגויים, איה נא אלקיהם," שזו שאלה של כפירה, שרוצים
למחות את שם ישראל ממנו, כמו שכתוב "ואל תטשנו ביד אויבנו למחות את שמנו."
נמצא, שעיקר מה שהם רוצים, הוא לעקור את אמונת ישראל בה.' ובטענות כאלו
הם מפרידים אותו מה,' שלא יכול להתקשר לה,' להדבק בחיי החיים, ולהרגיש טעם
בחיים הרוחניים. לכן הוא אומר, הגם שהוא שומע כל יום את רוח הכפירה שלהם, כמו
שכתוב, "למה יאמרו הגויים, איה נא אלקיהם," "אבל שמך לא שכחנו," שאני עוד זוכר
את הכתובת, לאן לפנות.
זאת אומרת, הגם שה' לבד נשאר בנו, ולא מה שיש בהשם. כי הם גורמים לנו,
שהשם ישאר לנו, שם יבש בלי שום טעם, אבל מכל מקום, על כל פנים "שמך לא
שכחנו." לכן אנו מבקשים "נא אל תשכחנו." היינו, שהוא יתן לנו כח התקרבות אליו,
בכדי שנוכל להשיג, מה שנכלל בהשם הקדוש.

חלק חמשה עשר

בנין הנוקבא דז"א

*        א) דע כי בעת עיבור זו"ן באמא עילאה, אז היה ז"א בבחי' ו"ק לבד, והנוקבא בבחי' נקודה א' כלולה מיוד, שהוא בחינת מלכות שבה לבד, ואז ע"י העיבור יניקה ומוחין, נתגדל בחינת ז"א עד שנשלם לי"ס כנודע.

 

ב) ואמנם גידול המלכות אינה אלא ע"י אמצעית ז"א עצמו. כי אמא עילאה כאשר גדלה אותו, נתנה בו עוד כח גידול להמלכות. ואח"כ יצאה בחי' גידול זה של המלכות לחוץ באמצעית ת"ת, ואז נגדלת המלכות ג"כ עד תכלית הגידול שבה, שהוא עד שתשלם גם היא לי"ס שלימות שבה.

אור פנימי

ב) גידול המלכות אינה אלא ע"י אמצעית ז"א עצמו, כי אמא עלאה כאשר גדלה אותו נתנה בו עוד כח גידול להמלכות. צריכים לזכור כאן, כל המתבאר לעיל בחלק ט', בענין של הגדלת הנוקבא, ומ"ן ראשונים ושניים, וענין בן בכור שנוטל פי שנים. כי כל החלק הנ"ל היה נחוץ לחזור ולהעתיקו בכל שורה ושורה שבכאן אם היה אפשר והנה נתבאר שם (דף תשע"ב אות ס') בדברי הרב, שתחילת בנין הנוקבא מתחלת אחר שנעשה הז"א גדול לגמרי, ע"ש. וכמ"ש שם באו"פ, שבעת שז"א
מעלה את אח"פ שלו ע"י התכללותו בזווג דאו"א, הנקרא עיבור ב', הנה אז עולה גם גו"ע דנוקבא הדבוקה באח"פ אלו דז"א, הנקרא מ"ן של הנוקבא, ומקבלים שם זווג יחד עם המ"ן של הז"א, ויוצאים עליהם בהיכל או"א ב' קומות של ע"ס: א' קומת הע"ס שעל המ"ן דז"א וב' קומת הע"ס שעל המ"ן דנוקבא. אמנם הנוקבא אינה ראויה לקבל משם הקומה שלה, והיא מחויבת לקבל מז"א אחר שנולד ובא למקומו, וע"כ המ"ן דנוקבא אינם מצטיירים שם בבחינת עיבור לצורך הנוקבא,

* ע"ח ח"ב שער מיעוט הירח פרק א' מ"ק.

א' תרפח חלק ט"ו      תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

ג) וא"כ מוכרח היא, שכל זמן שעדין לא נתגדל המלכות, שאותן הט"ס עליונים שחסרים מנוקבא, יהיו כלולים בז"א בט"ס שבו כנודע, שאין בו רק עד היסוד, והנוקבא משלימתו ליוד, ואז הם י"ט ספירות: ט' שלו ויוד שלה, ונקרא עשירית, כיון שהיא עשירית אליו, ונשלם הוא בי"ס עמה, וגם היא יש בה יוד ספירות.

אור פנימי

ונקראים ע"כ מ"ן ראשונים. והוא מטעם, כי אותו הזוג היה בשביל ז"א בלבד, כמ"ש שם.

ולפיכך נבחן, שקומת הנוקבא אשר יצאה בהיכל או"א בעת עיבור ב' של ז"א, שהיא באה בפקדון לז"א, כי אחר כך בירידתו למקומו, הוא משפיע לה בדרך המדרגה, כל אותה הקומה שיצאה על המ"ן שלה בעודם באו"א. וז"ס הבכור נוטל פי שנים, כי ז"א ונוקבא בהיותם שם בהתכללות הזווג דאו"א, נבחנים לאחים, להיותם יונקים משורש אחד, אלא כיון שאין הנוקבא ראויה לקבל קומתה, כנ"ל, נוטל ז"א פי שנים, דהיינו קומתו עצמו וקומת הנוקבא.

וזה אמרו "אמא עלאה כאשר גדלה אותו נתנה בו כח גידול להמלכות ואח"כ יצאה בחינת גידול זה של המלכות לחוץ באמצעית ז"א ואז נגדלת המלכות עד שתשלם גם היא לי"ס". דהיינו כמבואר, שבעת עיבור ב' שלו, גם המ"ן של המלכות דבוקה באח"פ שלו, וע"כ הוא מקבל מאמא ב' הקומות, קומת עצמו וקומת הנוקבא כנ"ל, הרי שבעת שאמא עלאה גדלה לז"א, נתנה בו כח הגידול של המלכות ג"כ. ואח"כ כשיוצא מבחינת העיבור ובא למקומו, יוצא אליה בחינת הגידול דקומת המלכות, ע"י ז"א בעלה. ועי' לעיל דף תתכ"ה תשובה י"ג וט"ו. ודף תתל"ב תשובה מ'.

ג) מוכרח הוא שכל זמן שעדיין לא

נתגדל המלכות, שאותם הט"ס החסרים לנוקבא יהיו כלולים בז"א בט"ס שבו. כמ"ש בדיבור הסמוך, כי ז"א בעת עיבורו דגדלות, מקבל גם קומת הנוקבא בפקדון, ונבחן, שהיא נכללת בנוקבא שבגופו דז"א, שהיא בחינת הב"ן שבו, שהיא בחינת המסכים, שעליהם נמדדו קומות נרנח"י דז"א עצמו, שבעי"מ שלו, כי זה הכלל, שאין העדר ברוחני, וע"כ נשארים בפרצוף כל בחינת המסכים דקטנות עצמו אפילו בעת גדלותו, ולכן כשהוא מודד את המוחין בשביל התחתון, הוא מודד לו על המסכים שבעצמו, מכל המדרגות שעברו עליו, מתכלית קטנותו עד גמר גדלותו.

וזה אמרו "מוכרח היא שכל זמן שלא נתגדלה המלכות, שאותן הט"ס העליונות שחסרים מנוקבא יהיו כלולים בז"א בט"ס שבו וכו', כי בכל ספירה וספירה מט"ס דז"א יש בה בחינת ספירה אחת של הנוקבא, שהיא ספירת המלכות שבה" דהיינו כמבואר, שאותה קומת הנוקבא שנטל בפקדון מאמא עלאה בעת עיבורו, היא נכללת בנוקבא שבגופו דז"א, דהיינו במלכיות שבט"ס של עצמו, שהם הב"ן שבו, אשר בחינת העיבור, מודד להנוקבא הנפרדת על בחינת המלכות דנפש דעצמו, ובחי' היניקה, מודד לה על מלכות דרוח דעצמו, וכו' עד שמחזיר לה כל קומתה שקבל בשבילה. הרי שבכל ספירה וספירה של ז"א יש בה בחי' ספירה של הנוקבא, דהיינו בצד ב"ן של הספירה, שהיא נקראת נוקבא שבגופו, וזכור זה.

חלק ט"ו             עץ חיים        בנין הנוקבא        א' תרפט

ד) ואמנם טרם התגלות בה הט"ס העליונות שלה, היו כולם נכללין בט"ס שלו. נמצא, כי בכל ספירה וספירה מן הט"ס דז"א, יש בה בחינת ספירה א' של הנוקבא, אך היא אינה רק חלק העשירית שבה בלבד, שהוא ספירת המלכות שבה. והנה גידול המלכות, אינה בפעם א' רק בזמנים הרבה נתקנת ונתגדלת מעט מעט כנ"ל.

 

ה) ונבאר עתה באורך כללותם, אע"פ שיש פרטים הרבה, הנה תכלית המיעוט אשר בה, אינה פחות מנקודה א' כלולה מיוד, שהיא

 

אור פנימי

ד) בזמנים הרבה נתקנת ונתגדלת מעט מעט. והם בכללות ז' זמנים שנתבארו בחלק ט' דף תתל"ב תשובה מ'. עש"ה.

ה) תכלית המיעוט אשר בה אינה פחות מנקודה אחת כלולה מיוד שהיא נקודת מלכות האחרונה שבה. אין המדובר כאן, מתחילת אצילותה של המלכות, כי בתחלה היתה בחינת השבירה בבי"ע, כנודע, שהיא בחינת מלך הז' דז' מלכים דמיתו, ונודע, שכולם נשברו פנים ואחור, הרי שלא נשאר ממנה באצילות אפילו בחינת נקודה אחת. אלא המדובר היא מבחי' מוחין הקבועים באצילות. כי אפילו לאחר התיקון של האצילות, לא נתקנו בבחי' עצמות, אלא רק בכלים דפנים של ז' המלכים, דהיינו כמו שיצאו בעת הקטנות של הנקודים מבחינת נקבי עינים דס"ג דא"ק, שאז לא היה בהם אלא ששה כלים חב"ד חג"ת עד החזה, ונקודת הסיום שהיא נקודת החזה, נבחנת שם למלך הז' שהוא בחי' הנוקבא דז"א. ומבחינת האורות שבהם נבחנים ז' המלכים לחג"ת נה"י, ונקודת הסיום שתחת היסוד נבחנת למלך הז', שהיא בחינת נוקבא דז"א. והם נבחנים לכלים דפנים דנקודים, משום שלא היה בהם שום פגם מחמת עצמם, כי האור עינים דס"ג דא"ק תיקן אותם בשלימות הזו דחג"ת נה"י כמו שיצאו בעת קטנות. וענין שבירתם לא היה מחמת עצמם, אלא כיון שבעת גדלות הנקודים,

נתפשטו אלו הז"מ ונתחברו עם הכלים דבי"ע שכבר יצאו למטה מפרסא דאצילות דשם, וכלים אלו לא היו ראוים לקבל אור העליון מחמת צמצום הב' שדחה אותם לבר מאצילות, שמשום זה נקראים כלים דאחור כמ"ש בחלק ז', וע"כ נשברו ומתו, וגרמו גם שבירה אל הכלים דפנים, שהם הכלים דחב"ד חג"ת עד החזה. עש"ה, כי אכמ"ל. ולפיכך אחר שנבררו כלים אלו דפנים פעם אחת מן השבירה, שוב אין שום מיעוט נוהג בהם, משום שכל השבירה שבהם היתה מחמת חיבורם עם הכלים דאחורים דבי"ע, ולא מחמת עצמם, לכן אחר שנתקן הפרסא בעולם התיקון באופן כזה, שאלו הכלים דפנים לא יוכלו עוד להתחבר עם הכלים דאחורים דבי"ע, הרי אי אפשר עוד שיהיה בהם שום מיעוט. אמנם כל מה שנברר מבי"ע משהו יותר מן שיעור הנ"ל, שהוא חב"ד חג"ת דכלים עד החזה, וחג"ת נה"י דאורות עד הנקודה שתחת היסוד, נבחן לבחינת תוספות, ואין להם קביעות באצילות, אלא שהם בעולה ויורד לפי מעשה התחתונים. וכבר הארכנו בזה בחלקים הקודמים.

וזה אמרו "תכלית המיעוט אשר בה אינה פחות מנקודה אחת כלולה מי' שהיא נקודת מלכות האחרונה שבה" דהיינו כמבואר, שמלך הז' דנקודים דקטנות, שהוא נקודת החזה דכלים, ונקודת היסוד דאורות, היא בחינת כלי דפנים, שכל שבירתה היתה

א' תרצ חלק ט"ו          תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

נקודת מלכות האחרונה שבה, כנ"ל, ותכלית גידול שלה הוא, שיהיה בה כל הי"ס שלה, ותהיה עם ז"א פב"פ שוה לגמרי, וישתמשו ב' מלכים בכתר אחד, שהוא מה שקטרגה הירח, כנודע.

אור פנימי

רק מחמת חיבורה עם הכלים דאחורים אשר בבי"ע, וע"כ אחר שנבררה פעם ונתקנה באצילות, לא יארע בה שום מיעוט עוד כמו בחג"ת נה"י דז"א.

ונקודה זו מבחינת הכלים דז"א, היא דבוקה בחזה שבו, כי כן היו דבוקים בז"מ דקטנות נקודים בבחינת חב"ד חג"ת דכלים, כנ"ל. אמנם מבחינת האורות אין שם אלא רוח נפש לבד, כי בחסר נה"י דכלים חסר ג"ר דאורות, ורוח נפש נבחן לחג"ת נה"י כנודע. ונמצאת הנוקבא מבחינה זו שהיא נקודה תחת היסוד, ודבוקה ביסוד דז"א דאצילות. וכן נקראת נקודה זו מבחינת הכלים בשם כתר. שט"ת שלה הן בבי"ע. ומבחינת האורות היא נבחנת למלכות, כלומר לבחינת נפש, כי בחסר ט"ת דכלים חסרים ט"ר דאורות. כנודע בערך ההפוך שבין כלים לאורות.

והנה כל השמות הנ"ל המחולפים תמצא מפוזרות בדברי הרב, דהיינו לפי המדובר, אם מכלים ואם מאורות, וכאן המדובר הוא מאורות. וע"כ הוא מכנה את הנקודה, בשם נקודה שתחת היסוד כנ"ל. וכן הוא מכנה אותה בשם מלכות, דהיינו נפש, כמות שהיא מבחינת האורות. וזכור זה ולא תתבלבל בהחילופים.

ותכלית גידול שבה הוא, שיהיה בה כל הי"ס שלה ותהיה עם ז"א פב"פ שוה  לגמרי, וישתמשו ב' מלכים בכתר אחד. שהוא מה מקטרגה הירח. הנה דברי הרב אלו עמוקים מני עמוק ולפי שבלעדם אין הבנה אמיתית בכל עניני המוחין וחילופיהם בשבתות ומועדים וכו', ע"כ הכרח הוא להבינם לכל הפחות לפי המחויב לקשר את הדרושים המובאים בענין זה.

ושורש הדברים אלו הם בדברי חז"ל במסכת חולין דף ס' ע"ב. וז"ל: ר"ש בן פזי רמי, כתיב ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים, וכתיב את המאור הגדול ואת המאור הקטן. אמרה ירח לפני הקב"ה. רבש"ע, אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד, אמר לה לכי ומעטי את עצמך וכו'. ע"ש. וזה שטענה אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד, מכונה בשם קטרוג הירח. והנה לדברי חז"ל שם משמע לכאורה. שהטענה היתה, שאי אפשר לב' מלכים שישתמשו בכתר אחד, אלא שרצתה בכתר מיוחד לעצמה, כדי שתהיה בלתי תלוי בהחמה, שהוא ז"א. והרב אומר, שזה תכלית תיקונה שיהיו שני מלכים משתמשים בכתר אחד. וא"כ למה קטרגה אז בעת שכבר שמשו בכתר אחד.

אכן כשמדייקים בדבריהם ז"ל, נמצא כי הטענה לא היתה על כתר אחד. כי הקשו, למה כתיב מקודם ב' המאורות הגדולים, שמשמע ששניהם שוין בכתר אחד, ואח"ז כתוב את המאור הגדול ואת המאור הקטן, שזה גדול מזה, וכבר אינם במדה שוה בכתר אחד. וע"ז תרצו, שהירח קטרגה, אפשר לב' מלכים שישתמטו בכתר אחד. ואין לפרש שהיא רצתה שכתרה יהיה גדול מכתרו, כי לפי זה לא היה נקרא קטרוג הירח שאין זה קטרוג אם היא רצתה להיות גדול ממנו, כי קטרוג הוא משמעות של עלבון ומיעוט שהיא עשתה לחמה, ואיזה עלבון יש לחמה אם רצתה להיות גדול ממנו. ועוד, מה היה תרעומת שלה, שאמרה, רבש"ע, כיון שאמרתי דבר הגון אמעט את עצמי, ע"ש. ואם טענתה היתה שכתרה יהיה גדול מכתרו, איזה דבר הגון יש כאן. וביותר מכולם קשה למה חרי האף הגדול הזה, וכי משום

חלק ט"ו             עץ חיים        בנין הנוקבא        א' תרצא

ו) והענין הוא, כי נודע, כי מת"ת של אמא נעשה כתר לז"א, וכאשר גם היא תעלה עד שם, ויהיה כתרה בת"ת של אמא כמוהו, יהיה כתריהן שוין, ויהיו שניהם אחד, כי שניהם יהיו בחינת ת"ת דאמא

 

 

אור פנימי

שרצתה בכתר גדול ממנו, ע"כ תתמעט כל כך ותתרוקנה לגמרי מאורה, עד דלית לה מגרמה ולא מידי אלא מה שהחמה נותן לה. אכן אין הדברים כפשוטם.

וכדי להבין הדברים, צריכים להבין ענין ז"א ונוקביה מבחינה מקורית וכן ענין לקיחת הצלע, ובנין הנוקבא שזה יתבאר להלן בביאור הנסירה. וכאן נבאר רק מבחינה כללית. והענין הוא, כי הכתוב ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים, שהמשמעות היא שהשמש והירח קומתם שוה, סובב על יום ד' דימי בראשית. שיתבאר לקמן, שאז נתגדלה הנוקבא ע"י התלבשות נה"י דאמא בתוכה, עד שהיתה בקומה שוה עם ז"א מאחוריו. וכיון שנפרדה עי"ז מז"א בעלה, ועלתה לינק מן ת"ת דאמא, להיותה גדולה כמוהו, ע"כ נסתמו החסדים ממנה. ואז התחילה לקטרג על האורות דגדלות האלו אשר קבלה מנה"י דאמא, כמ"ש חז"ל, שאמרה, אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד. כלומר, שטענה, שאי אפשר לה להשתמש בכתר אחד עם ז"א, מפני שלא יכלה לסבול את הסיתום הגדול דחסדים, ורצתה לחזור למקומה שמלפני כן, דהיינו להיות אב"א עם ז"א מחזה ולמטה, כי אז היה לה חסדים בשפע, מבחינת ו"ק דז"א, וזה מכונה בשם קטרוג, כי קטרגה על הארת הגדלות שנשפע לה מאמא, שהוא עלבון להמאציל.

וע"ז נאמר לה לכי ומעטי את עצמך. שפירושו, שתחזור לבחינת נקודה שתחת היסוד, שהוא המיעוט היותר גדול שאפשר להיות בנוקבא. כי נמצא בזה, שכל הט"ר שלה וכל בנין פרצופה מסתלק ממנה, וחוזרת לשורשה להיות רק לבחי' מסך להעלות או"ח בשביל הז"א.

וזה שטענה, רבש"ע כיון שאמרתי דבר

הגון אמעט את עצמי. כלומר, כי היא טענה שאי אפשר לה להשתמש בכתר אחד עם ז"א, אלא לחזור לאב"א, מחזה ולמטה, דהיינו לבחינת ו"ק, וזה ודאי לדעתה היה דבר הגון, שהרי לא יכלה לעמוד בגדלות מכח חוסר החסדים, כנ"ל. וע"כ התרעמה על שנאמר לה לחזור לנקודה תחת היסוד, שנדמה לה לעונש על קטרוגה, והיא לא הרגישה בזה שום חטא, שהרי לא יכלה לעמוד שם בשום אופן, מחמת חוסר החסדים, כנ"ל.

וזה אמרו "תכלית גידול שלה הוא שיהיה בה כל הי"ס שלה, ותהיה עם ז"א פב"פ שוה לגמרי וישתמשו ב' מלכים בכתר אחד, שהוא מה שקטרגה הירח" כלומר, שאז יתוקן קטרוג הירח, כי רק בבחינת גדלות דאחורים לא יכלה הירח לעמוד שם מכח חוסר החסדים כנ"ל, וע"כ קטרגה. אמנם, כשתהיה עם ז"א בקומה שוה בבחינת פב"פ עד הכתר, הנה אז יהיה לה גם חסדים
בשפע, ואור החכמה תתלבש תוך אור החסדים, כנודע, ואז לא יהיה לירח מה לקטרג עוד, וזהו כל התיקון. כמ"ש הרב בסמוך.

ו) שניהם יהיו בחינת ת"ת דאמא שהיא ספירה אחת ואז לא תצטרך היא לקבל הארתה ע"י ז"א אלא יהיו שניהם מקבלים הארתם מאמא וכו' שוין במציאותם כמו או"א. וצריכים לזכור כאן מ"ש בחלק ה', בענין הז"ת חג"ת נהי"מ המקוריות. ונתבאר שם, שכל עיקרים הם ז"א ונוקבא, והם רק נצח והוד דז"ת, וחג"ת שבהם, הוא מהתכללות העליונים ג"ר, שהם כח"ב, אלא כיון שכח"ב ירדו לבחינת ו"ק נקראו בשם חג"ת. ונמצאו חג"ת נ"ה דז"ת, שהם כמו כח"ב זו"ן דכללות וע"כ הם מכונים ה"ח או ה"ג, כי

א' תרצב חלק ט"ו        תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

שהיא ספירה אחת, ואז לא תצטרך היא לקבל הארתה על ידי ז"א, אלא יהיו שניהם מקבלים הארתם מאמא, כל אחד בפני עצמו ולא יצטרכו זה לזה, ויהיו זו"ן שוין במציאותם כמו או"א, כנזכר באדרא, או"א כחדא נפקין וכחדא שריין. וזה תכלית הגידול שלה, ואז כל העולמות בתכלית התיקון.

אור פנימי

עיקרם אינו אלא חג"ת נ"ה. ויסוד, הוא רק כללות של אלו הה', דהיינו כללות הה"ח, וכן המלכות היא רק כללות דה"ג, כמ"ש שם באורך.

ונמצאו משום זה זו"ן דאצילות, המלבישים לנה"י דא"א, אשר ז"א הוא בחינת נצח דא"א, ונוקבא היא בחי' הוד דא"א. כלומר, שזה חלקם בט"ס המקורית דא"א, שז"א הוא נצח דט"ס המקורית, ונוקבא היא הוד דט"ס המקורית, כי הנו"ה הם עיקרם של הזו"ן כנ"ל. והוא הגורם, שנוקבא היא למטה מז"א, ואין קומתם שוה, כי הם ב' ספירות מיוחדות זו למטה מזו כי הוד הוא למטה מנצח, וצריך לקבל מנצח.

ואין להקשות לפי זה, איך אפשר פעם שיהיו ז"א ונוקבא בקומה שוה, מאחר שהם באים מב' ספירות מיוחדות נצח והוד שהם זו למטה מזו. אכן זה הגיע לה מפאת בנינה מצלע דז"א, כמ"ש להלן בבנין הנוקבא, כי עי"ז נתכללו הנצח וההוד בבחינה אחת, ולקחה הנוקבא לחלקה גם את הנצח דז"א, ונמצאים בזה שנכללים שניהם בספירה אחת, וע"כ יכולים להיות שניהם בקומה שוה.

ובהתכללות זו דנצח והוד, יש ב' בחינות: א', שז"א, שמקורו הוא נצח דא"א יורד ונכלל בהוד דא"א, שעי"ז נמצא נכלל עם הנוקבא בספירה אחת, ויכולים להיות בקומה שוה. ב' הוא, שהנוקבא שבחינתה היא בהוד דא"א, עולה ונכללה בנצח דא"א, שעי"ז נמצאת נכללת עם הז"א בספירה אחת ויכולה להיות עמו בקומה שוה.

וההפרש בין ב' מיני התכללות אלו הוא, כי ע"י התכללות הנצח בהוד, אע"פ
שנעשים עי"ז בקומה שוה, מ"מ עדיין היא צריכה לקבל שפעה מספירת הנצח דא"א, שמשם נמשך הז"א, ונמצא שגם בשעה שהם בקומה שוה, צריכה לקבל כל שפעה ע"י ז"א בעלה. אמנם ע"י התכללות ההוד בהנצח, היא נמצאת לגמרי כמדת הז"א, כי עתה היא יונקת מת"ת דא"א כמו הז"א, ואין עוד לז"א שום יתרון עליה.

וכל המתבאר באחיזת הזו"ן בתנה"י דא"א, כן הוא ממש גם באחיזתם בתנה"י דאמא. כי כל מה שמקבלים מא"א, אינו אלא ע"י התלבשות באו"א, כנודע. ונמצאים ב' החלוקות הנ"ל שבהתכללות הנו"ה דא"א, נוהגים כן גם בתנה"י דאמא. שבהתכללות הנצח בהוד, נמצאים הזו"ן קומתם שוה, והנוקבא מוכרחת לקבל מהנצח דאמא, שמשום זה צריכה לקבל בהכרח גם מז"א בעלה, ששורשו בנצח דאמא. אמנם בהתכללות ההוד בנצח, כבר נמצאת הנוקבא בבחינת הנצח דאמא, והיא מקבלת מת"ת דאמא כמו הז"א, ואז אין עוד שום יתרון לז"א עליה, ואינה צריכה אליו יותר.

וזה אמרו "מת"ת של אמא נעשה כתר לז"א וכאשר גם היא תעלה עד שם ויהיה כתרה בת"ת דאמא כמוהו, יהיו כתריהם שוין ויהיה שניהם בכתר אחד, כי שניהם יהיו בחינת ת"ת דאמא שהיא ספירה אחת וכו' ולא יצטרכו זה לזה ויהיו זו"ן שוין במציאותם כמו או"א דכחדא נפקין וכחדא שריין" דהיינו כמבואר, שבעת שההוד עולה ונכלל בנצח, נמצאת הנוקבא בספירה אחת עם הז"א, ושניהם יש להם שורש אחד שנקרא כתר, דהיינו ת"ת דאמא, כי ספירת הנצח יונקת מהעליון שלה שהוא ת"ת. כנ"ל. וזה נבחן שמשתמשים שניהם בכתר

חלק ט"ו             עץ חיים        בנין הנוקבא        א' תרצג

ז) ואמנם בין זה לזה יש בחינות רבות, ובין כולם הם ד' בחינות. וזה סדרן ממטה למעלה: א', תכלית המיעוט הנ"ל, שתהיה היא נקודה כלולה מיוד, והיא בחינת המלכות שבה, ואז אין לה פרצוף, ואז היא עומדת למטה מהיסוד שלו.

 

אור פנימי

אחד כמו או"א עלאין. כי כל הטעם שאו"א נחשבים כחדא, הוא משום שבאים שניהם מספירה אחת, שהיא בינה דא"א, וע"כ בעלותם לג"ר דא"א ומזדווגים על המזלין, נמצאים גם אז שמשתמשים בכתר אחד דא"א. וכל זה הוא משום שאו"א הם תמיד ספירה אחת דבינה דא"א. ועתה שהנצח דא"א העלה אליו את ההוד ונכללה הנוקבא בנצח שלו, הרי הזו"ן ג"כ נכללים שניהם בספירה אחת דא"א, שהיא הנצח, וע"כ משתמשים שניהם בכתר אחד כמו או"א.

ואין להקשות ע"ז ממ"ש הרב, אשר הכתר דאבא הוא גבוה משל אמא, כי אבא לקח כתר וחכמה דבינה ואמא לקחה בינה דבינה, וע"כ היא חסרה מכתר דאבא, בסוד ג"ם וא"ם. כי שם הוא המדובר באו"א דקומת ס"ג, דהיינו בעת שבינה דא"א שבה נאחזים או"א, יצאה לבר מראש דא"א. וכאן מדבר הרב מבחינת מוחין דז"א, שאו"א הם עתה בקומת ע"ב, דהיינו בעת שבינה דא"א עלתה ונעשה בחינת ראש וג"ר, שאז או"א משתמשים בכתר אחד לשניהם. והטעם הוא פשוט, כי בעת שבינה דא"א יוצאת לחוץ מראש, הנה כל מעלת ג"ר שיש לה, היא מפאת שג"ר דבינה הם בסוד כי חפץ חסד הוא, ואין שום מסך יכול למעט אותה, כמ"ש בחלק הקודם. אמנם בערך אבא שהוא בחינת חכמה עדיין נבחנת שהיא חסרה ראש, כי סוף סוף אינה יכולה לקבל חכמה מחמת המסך שתחת מו"ס. אמנם אבא שהוא חכמה אינו נגבל כל כך במסך דמו"ס, כי אין מסך נשרש כלל למעלה מחכמה, ובחינת חכמה מיחס א"א לא יצא מראש, כנודע. וע"כ אין הבינה
יכולה להיות עמו בכתר אחד בעת שהיא לבר מראש דא"א. אמנם אחר חזרת הבינה דא"א לראש, שוב אין שום יתרון לאבא על אמא, ושניהם משתמשים בכתר אחד. להיותם נכללים שניהם בספירה אחת דא"א. כנ"ל.

ז) ד' בחינות, וזה סדרן ממטה למעלה וכו'. הנה התחיל בד' בחינות ומסיים ז' בחינות. אכן יש כאן קיצור לשון ביותר, והענין הוא, כי הרב חושב כאן בחינה כוללת הנוהגת בכל מדרגה שלמה, שהיא נחלקת לד' כוללים: א' הוא עיבור, שהוא נה"י ונפש. ב' הוא יניקה, שהוא חג"ת ורוח. ג' הוא מוחין, שהוא חב"ד וג"ר. ד' הוא כתר. ואלו ד' הבחינות נוהגות בין במדרגות האחור, ובין במדרגות הפנים. וכן במוחין דישסו"ת וכן במוחין דאו"א. לבד ממדרגת הכתר שאינו נוהג בפרצופי האחור.

ובחינת העיבור שהוא נה"י, כולל הרב בבחינת נקודה שתחת היסוד, כי מבחינה זו מתחיל העיבור. ובחינת היניקה מכנה הרב בהלבשה מחזה ולמטה דז"א, כי אז יש אל הנוקבא ע"ס הנקראות חג"ת נה"י, ויש לה עתה ב' פרצופים עיבור ויניקה, שהם מתלבשים זה תוך זה. ובחינת הגדלות ומוחין, קורא הרב בשם ה' ספירות ראשונות דז"א, כלומר חב"ד וחו"ג וש"ע דת"ת עד החזה, שאינה משגת אותם אלא ע"י השגת פרצוף הגדלות שלה, שנקרא פרצוף המוחין. ואחר כך הארת הכתר היא בחינה הד'.

ופרצוף המוחין, שהרב מכנהו כאן בשם ה' ספירות ראשונות, הוא מחלקהו בב' בחינות: א' הוא מוחין דישסו"ת הנוהגים

א' תרצד חלק ט"ו      תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

ח) ב' היותה פרצוף גמור ביוד ספירות, אלא ששיעור קומתה היא באחור ז"א מחזה ולמטה. אבל עדיין האורות שלה שיש בה"ר של ז"א: כח"ב ח"ג לא האירו בד' תחתונות שבו, לכן לא נמשכו בה ולא האירו בה. והבן זה עם הנ"ל.

אור פנימי

בחול, ומכנה אותם בשם הארת ה"ר המאירים מלמעלה למטה לתחת החזה דז"א, אבל הנוקבא אינה מלבשת אותם במקומם למעלה. וב' הוא מוחין דאו"א הנוהגים
בשבת במוסף, ומכנה אותם בשם, קבלת הה"ר במקומם למעלה.

והטעם שנקראים כן, הוא, משום שהמוחין דישסו"ת אינם מספיקים כלל למוחין דהולדה בשביל הז"א עצמו, ואצלו הם נחשבים כמו בחינת ו"ק דגדלות, כי הוא צריך למוחין דאו"א עלאין כמו בשבת במוסף, ואז יש לו בחינת חיה, כנודע. וכיון שישסו"ת הם בחינת ו"ק דאו"א ע"כ נחשבים אליו המוחין דישסו"ת לבחי' ו"ק דגדלות האמיתי שלו, ולא מוחין ממש. ועכ"ז, מוחין אלו המה מוחין אמיתים ליעקב ורחל, כי חיה דישסו"ת נחשב להם לחיה ממש, וראוים לזווג למוחין דהולדה. ולפיכך נבחן זווג הזה דיעקב ורחל ע"י אלו המוחין, אשר הז"א כופף ראשו למקום חג"ת שלו, ששם עומד יעקב, ועי"ז מושפעים המוחין דישסו"ת שקבל ז"א, אל ראש דיעקב, ויעקב מזדווג עם הנוקבא דז"א, וע"כ מכנה הרב למוחין אלו שהנוקבא מקבל מיעקב, כנ"ל, בשם הארת ה"ר מחזה ולמטה, דהיינו כנ"ל, שז"א כופף ה"ר שלו ומשפיעם ליעקב, וממנו מקבל הנוקבא. משא"כ במוחין דאו"א דשבת, שהמה מוחין אמיתים דחיה לז"א עצמו, וע"כ אינו צריך לכפוף ראשו למטה, אלא שמזדווג עם הנוקבא מקומתו עצמו, ונמצא הנוקבא לוקחת ה' הספירות דז"א ממקומם בז"א.

ומה שהרב אומר שה"ר מאירים למחזה ולמטה, אין הפירוש, לבחינת נה"י חדשים
דז"א שהשיג ע"י המוחין דישסו"ת, אלא הפירוש הוא לנה"י הישנים דז"א, ששם מקום יעקב ורחל כנודע, ואלו הנה"י נעשו עתה בעת המוחין דישסו"ת, לבחינת חג"ת, ונמצא מז"א כופף ראשו ומאיר רק לבחינת חג"ת, ולא לנה"י החדשים שהשיג עתה. אלא כיון שכל העליה הזו של נה"י לחג"ת הוא רק בשביל יעקב, שהוא המקבל ממוחין אלו, ולא בערך ז"א עצמו, ע"כ קורא אותם הרב בשם נה"י שמחזה ולמטה, כי כלפי הז"א עצמו נבחנים לנה"י, כמבואר, שהרי אין לו חלק במוחין אלו.

ובמבואר תבין היטב ז' המדרגות שחושב כאן הרב. "א' היא נקודה כלולה מיוד, ואז היא עומדת תחת היסוד שלו" והיינו בחינת עיבור הא', כלומר, שבבואה לנקודה תחת היסוד מתחיל העיבור א', שהוא בחינת נה"י כנ"ל, והיינו פרצוף עיבור דאחור.

"ב' היותה פרצוף גמור בי"ס מחזה ולמטה דז"א, אבל עדיין האורות דה"ר דז"א כח"ב ח"ג לא האירו בה", היינו בחינת היניקה דנוקבא, הנקרא פרצוף ו"ק שלה, שאז היא מלבשת מחזה ולמטה דז"א, והוא פרצוף היניקה דאחור.

"ג' בהיותה מקבלת אורות שלה מן ה' ראשונות דז"א, ואז נגדלת כמוהו אלא שעדיין כל זה בחינות אורות אב"א" והיינו פרצוף הגדלות דאחור. אמנם הרב מדבר כאן מפרצוף דמוחין דאו"א, שאז הנוקבא מקבלת הה"ר במקומם למעלה, כנ"ל. אמנם זה נוהג גם במוחין דישסו"ת, כי כמו שיש ג' פרצופין דאחור עי"מ באו"א, כן יש ג' פרצופי האחור עי"מ בישסו"ת, ואין נפקא

חלק ט"ו             עץ חיים        בנין הנוקבא        א' תרצה

ט) ג' בהיותה מקבלת אורות שלה מן ה' ראשונות של זא ואז נגדלת כמוהו אלא שעדיין כל זה בחינות אורות אב"א. והרי הם ג' בחי' בבחינת אחור. והטעם שאין ד' בחינות באחור, הוא ג"כ, מפני שאין הכתר ניכר אלא בפנים, ולזה ג' בחינות באחור.

 

י) עוד יש ד' בחינות בבחינות פב"פ, והם אלו: א' שתהיה היא פרצוף שלם פב"פ, אלא ששיעור קומתה היא מחזה ולמטה דז"א, ועדיין אורות שלה דבחינת פנים שיש בה' ראשונות של ז"א לא נמשכו להאיר בה. והנה בחינה ראשונה, שהיא, שתהיה ג"כ בחינת נקודה א' כלולה מיוד כנגד היסוד פב"פ, אין כאן מקום ביאורו, ונתבאר במקום אחר, בפירוש תפלת השחר בברכת אבות.

אור פנימי

מינה ביניהם, אלא שבחינת הגדלות דישסו"ת נבחן להארת ה"ר ממעלה למטה למקום החזה, דהיינו ע"י כפיפת ראש דז"א, כנ"ל. ובחינת הגדלות דמוחין דאו"א, הזווג הוא ע"י ז"א עצמו בלי כפיפת ראש כלל, ונמצאת הנוקבא מקבלת המוחין מראש דז"א עצמו והיא עמהם למעלה. אלא שהרב לקח לדוגמא כאן את פרצוף הגדלות דאחור דז"א מבחינת מוחין דאו"א. אמנם בחי"ד שהוא הכתר, אינו נוהג בפרצוף האחור, כי אין כתר ניכר אלא בפנים כדברי הרב. וע"כ לא יש רק ג' בחינות באחור, שהם עי"מ כנ"ל.

וזה אמרו "עוד יש ד' בחי' בבחי' פב"פ" הנה ד' בחינות אלו אינן מדויקות על הסדר הנ"ל, ובחי"א מתחילה מפרצוף היניקה דפנים, שהוא פרצוף הו"ק שמחזה ולמטה פב"פ בלי הארת ה"ר, שהם הג"ר. "וב', שה"ר של ז"א האירו בה מלמעלה, אבל עדיין היא מחזה ולמטה, ואז הוא יורד בנצח והיא עולה בהוד שלו והוא כופף קומתו ומזדווג עמה" והיינו פרצוף הגדלות דפב"פ מבחינת המוחין דישסו"ת, שאין המוחין אלו מספיקים כלל לזווג דהולדה בשביל הז"א עצמו, אלא רק ליעקב, שאז כופף ראשו אל מקום נה"י הישנים שלו,

ומאיר אלו המוחין דישסו"ת אל יעקב העומד בנצח, שזה נבחן שראש דז"א ירד למקום הנצח ע"י כפיפת ראש, כנ"ל. ויעקב מזדווג עם הנוקבא העומדת שם בהוד דז"א. וזה נבחן שהיא עלה בהוד דז"א, ואז מזדווגת עם יעקב.

ואין להקשות, למה צריכה הנוקבא לעלות להוד שלו כדי לקבל המוחין דגדלות מיעקב, כיון שגם בעת המוחין דו"ק שלה נמצאת ג"כ עומדת שם מחזה ולמטה כנ"ל, וע"כ למה אומר הרב שהיא עולה בהוד שלו. והענין הוא, כי באמת נה"י אלו הם נה"י הישנים דז"א, שעתה בזמן המוחין הם נעשו לחג"ת דז"א, וע"כ נחשב זה לנוקבא עליה, כי מעיקרא היו נה"י אלו רק בחינת נה"י דז"א, אבל עתה בעת ביאת המוחין דישסו"ת לז"א, מתעלים אלו נה"י ונעשים חג"ת, ונמצאת הנוקבא עומדת בגבורה דז"א. וע"כ אומר והיא עולה בהוד שלו. דהיינו בהוד שמקודם לכן, שעתה הוא גבורה. וכבר נתבאר לעיל שגם עליה זו דנה"י לחג"ת, אינה חשובה בשביל ז"א עצמו, ובערכו עדיין נחשבים לנה"י. אלא כלפי יעקב ורחל נחשבים לחג"ת ממש.

"הג' הוא שתהיה גדולה כמוהו בשיעור קומתו פב"פ, ותקבל האורות של ה"ר

א' תרצו חלק ט"ו         תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

יא) הב' הוא, שהה' ראשונות של ז"א האירו בה מלמעלה, אבל עדיין הוא מחזה ולמטה, ואז הוא יורד בנצח שלו, והיא עולה בהוד שלו, בבחינת שם בוכ"ו, והוא כופף קומתו ומזדווג שם עמה .

 

יב) הג' הוא, שתהיה גדולה כמוהו בשיעור קומתו פב"פ, ותקבל האורות של ה' ראשונות בהיותה שם למעלה עמהם. ואמנם עדיין היא אינה מקבלת אורותיה אלא באמצעית ז"א, והכתר שלו יהיה גדול מכתרה, כי הוא יותר גדול וגבוה למעלה מכתרה.

 

יג) נמצא, שהמלכות שבה אין לה בן זוג כנגדה בזכר, כי היא

אור פנימי

בהיותה שם למעלה עמהם" והיינו ג"כ פרצוף דגדלות, כמו בחי' הב' הנ"ל, וכל ההפרש הוא שכאן מדבר מפרצוף הגדלות דמוחין דאו"א, המספיקים גם למוחין דחיה בשביל ז"א, שאז ז"א אינו כופף ראשו אלא מזדווג עם הנוקבא פב"פ בקומתו עצמו, ונמצאת הנוקבא מקבלת ג"ר בהיותה עמהם למעלה פב"פ.

ומה שהרב מכנה אל הג"ר בשם ה' ספירות ראשונות: כח"ב ח"ג, הוא משום שהג"ר הוא פרצוף שלם של ע"ס, והוא מתלבש תוך פרצוף היניקה מחזה ולמטה שלו, באופן שכח"ב ח"ג עם ש"ע דת"ת הם למעלה מכל פרצוף היניקה, וע"כ נבחן ערך ההפרש מפרצוף היניקה לפרצוף הגדלות בה"ס שלמות כח"ב ח"ג, שהם חסרים מפרצוף היניקה, כי אינו יכול להלביש אותם.

והנה כל המדובר שבכאן באלו הד' בחינות דאחור ופנים דאו"א וישסו"ת, הוא מבחינת התכללות הנצח בהוד דא"א, וכן דאו"א, שאז אין הנוקבא יכולה לקבל רק מבחינת נצח, שהוא בחינת ז"א בעלה, ואינה מגעת לבחי' ת"ת דאמא, שהיא כתר ז"א, כי נצח דאמא נבחן לעליון שלה, כמ"ש לעיל דף אלף תרד"א ד"ה שניהם. עש"ה.

וזה אמרו "אמנם עדיין היא אינה
מקבלת אורותיה אלא באמצעית ז"א והכתר שלו יהיה גדול מכתרה" דהיינו כנ"ל, משום דהשואת הקומה הגיעה לנוקבא על ידי התכללות הנצח בהוד, וע"כ מחויבת לקבל הימנו, ואינה יכולה לינק מכתר שלו, שהוא בחינת ת"ת דאמא, והיא אינה מגעת אלא לנצח דאמא. כנ"ל. ומטעם זה נמצא שאפילו בשבת במוסף, אינה יכולה לינק מכתר שלו ממש, משום דהשואת הקומה מכל המוחין דשבת, הוא ע"י התכללות הנצח בהוד, וע"כ היא מחויבת לקבל ע"י ז"א בעלה, וע"כ אין שניהם משתמשים בכתר אחד. וכ"ז היא רק מבחינת המוחין דאו"א אבל מבחינת המוחין דישסו"ת, שהמה מגיעים אל הנוקבא ע"י כפיפת ראש דז"א למקום יעקב, יש שם בחינת השתמשות שניהם בכתר אחד, דהיינו שהתכללות דנו"ה נעשה במקום ספירת הנצח, ונמצאת הנוקבא שעולה לבחינת נצח דאמא בשוה עם יעקב, ושניהם יונקים בשוה מת"ת דאמא, ונמצאים משתמשים בכתר אחד. ודבר זה נוהג רק בראש חודש ויו"ט, אבל אינו נוהג בשאר ימות השנה, ואפילו בשבתות. כמ"ש במקומו.

יג) שהמלכות שבה אין לה בן זוג כנגדה בזכר כי היא למטה מהיסוד שלו וכו' העשירית שבה נכללת ביסוד שבה ואז

 

חלק ט"ו             עץ חיים        בנין הנוקבא        א' תרצז

למטה מן היסוד שלו, לכן היא צריכה לו שהמלכיות שבה היא למטה מכל שיעור קומתו, ואז צריכה הוא לקבל ע"י, ואז המלכות שלה אין לה בן זוג, ונתעלה עד היסוד שבה עצמה, ונכללין יחד שם בסוד הכללות, כנודע אצלינו, ואז תוכל לקבל מן היסוד של ז"א. ונמצא כי בבחי' זו יש בה פרצוף ט"ס עליונות שבה לבד, כי העשירית שבה נכללת ביסוד שבה, ואז ג"כ הכתר שלו גבוה מכתרה.

 

יד) הד' שתהיה גם היא משמשת בכתר א' כמותו, ומקבלת אורותיה מאמא עצמה שלא ע"י ז"א, דמיון או"א, ותהיה שלימה בכל י""ס, וזהו תכלית הגידול שלה.

 

*        טו) ועתה נבאר ג' בחי' אלו, איך היו מתחלת בריאת העולם עד עתה. הנה בזמן העיבור היתה היא עדיין בבחי' נקודה א' כלולה מי', והיתה למטה מאחורי היסוד דז"א.

אור פנימי

הכתר שלו גבוה מכתרה. לעיל אמר הטעם, למה שהנוקבא חסרה מכתר דז"א, מבחינת התלבשות תנה"י דאמא בז"א, כי הת"ת דאמא שממנה הכתר דז"א, נמצא למעלה משורש הנוקבא, וכמ"ש לעיל, כי הנוקבא היא בחינת הוד, ושורשה היא בנצח דאמא, ולא בת"ת, ע"ש. וכאן הרב מוסיף טעם על זה, מבחינת בנין פרצוף הנוקבא עצמה.
כי בעת היותה  צריכה לקבל מבחינת הז"א, אין לה קבלה לבחינת מלכות שלה, כי ז"א הוא ט"ס עד היסוד בלבד, וע"כ מוכרחת המלכות דנוקבא לעלות ולהתכלל ביסוד שלה כדי לקבל מיסוד דז"א, וע"כ נבחנת הנוקבא שהיא חסרה כלי דמלכות בעת שצריכה לקבל מן הז"א. ונודע, שבחוסר המלכות דכלים חסר הכתר דאורות, ומשום זה נבחנת לחסר הכתר דז"א. וזה אמרו "כי בבחינת זו יש בה פרצוף של ט"ס עליונות לבד, כי העשירית שבה נכללת ביסוד שבה ואז ג"כ הכתר שלו גבוה מכתרה" דהיינו כמבואר, שבבחינה זו שהיא
* ע"ח ח"ב שער מיעוט הירח פ"ב.

צריכה לקבל מז"א נמצאת חסרה כלי דמלכות, וע"כ היא חסרה מכתר דאורות. כנודע בערך ההפוך מכלים לאורות. אמנם בעת שאינה צריכה לקבל מז"א, אלא שהיא יכולה לקבל מת"ת דאמא כמו הז"א, הנה אז גם המלכות שלה מקבלת הארה כמו שאר הספירות, וע"כ נשלמת אז גם באור הכתר.

יד) הד' שתהיה גם היא משמשת בכתר אחד כמותו ומקבלת אורותיה מאמא. עצמה שלא ע"י ז"א דמיון או"א ותהיה שלמה בכל י"ס וזהו תכלית הגידול שלה. וכבר נתבאר, אשר בחי' זו הד' אינה נוהגת בזמן הזה בזו"ן הגדולים, אלא בזו"ן הקטנים בלבד, עש"ה. וכל עוד שהיא צריכה לקבל מז"א, היא חסרת המלכות שלה, כנ"ל. וז"ש, שרק ע"י קבלתה מאמא שלא ע"י ז"א היא נשלמת בי"ס. כי אז היא מקבלת האור גם אל המלכות שלה כנ"ל.

א' תרצח חלק ט"ו        תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

טז) וכאשר נברא העולם של אצילות, ונולדו זו"ן, התחילה היא להתגדל עד יום ד' של ימי בראשית, ואז נגדלה כל ג' בחי' הנ"ל שיש בבחי' אחור באחור, והוא עד שתהיה בחי' פרצוף גמור בי"ס באחור באחורי החזה, ושם היה שיעור קומתה משם ולמטה, וגם האורות של ה' ספירות ראשונות דז"א היו מאירין בה מלמעלה למטה אב"א.

 

יז) וכאשר הירח קטרגה, אז נתמעטה מן שיעור הנ"ל, וחזרה להיות כבתחלה בבחינת המיעוט היותר גדול שאפשר להיות, והוא שהי' ספירות שלה חזרו ונתעלו ונסתלקו בשרשיהן בט"ס של ז"א, כי משם יצאו כנ"ל, ולא נשאר רק המלכות שבה, שהיא נקודה א' כלולה מי', תחת אחורי היסוד של ז"א.

אור פנימי

טז) וכאשר נברא העולם של אצילות ונולדו זו"ן התחילה היא להתגדל עד יום ד' של ימי בראשית ואז נגדלה כל ג' בחינות הנ"ל שיש בבחי' אחור: כלומר, שעד יום הד' הספיקה להתגדל בכל ג' הפרצופים: דעיבור, יניקה, מוחין, בבחינת האחור דז"א, דהיינו רק מבחינת השלמת כלים בלבד, כי ע"י התלבשות נה"י דאמא בנוקבא, ירדה הה"ת מעינים שלה והוחזרו אח"פ שלה למדרגה, והשיגה ע"ס חב"ד חג"ת נה"י דכלים, אבל מבחי' האורות עדיין אין בה אלא בחי' ו"ק דגדלות. וע"כ נבחן פרצוף המוחין הזה שהוא רק בחי' אחור, כי השלמת הכלים הוא השלמת אחורים בלבד. כי הכלים מכונים אחור, והאורות מכונים פנים.

גם השלמה זו דכלים לא היתה ע"י מוחין דאו"א, אלא ע"י מוחין דישסו"ת הנקרא לעיל, שה"ר מאירים אליה ממעלה למקום החזה ולמטה, ע"י כפיפת ראש דז"א, כמ"ש לעיל (בדף א' תרצ"ג ד"ה ד' בחינות). ע"ש. וזה אמרו "וגם האורות של הה' ספירות דז"א היו מאירין בה מלמעלה למטה אב"א" דהיינו ע"י כפיפת ראש דז"א, כנ"ל.

יז) הירח קטרגה, אז נתמעטה משיעור

הנ"ל וחזרה להיות כבתחילה בבחינת המיעוט היותר גדול וכו'. ענין קטרוג הירח, כבר נתבאר לעיל דף אלף תרצ"א ד"ה וכדי ע"ש. שהיה מטעם, כי פרידתה מז"א, גרם לה שם חוסר חסדים, ולא יכלה לעמוד שם בגדלות אלא לחזור לבחינת ו"ק להיות דבוק עם ז"א בכותל אחד, כדי לקבל ממנו חסדים, אמנם נאמר לה לכי ומעטי את עצמך, דהיינו שתחזור לבחינת נקודה תחת היסוד, שפירושו, שתחזור לבחינת עיבור, כי משם מתחיל העיבור שלה, כנ"ל. אמנם אין זה חזרה לאותו בחינת העיבור דאחור שהיה לה מקודם הקטרוג, אלא היא עיבור חדש דבחינת פב"פ, הנקרא עיבור ב' דמוחין דפנים, ומעתה מתחילים עי"מ שלה דד' הבחינות דפנים הנ"ל בדברי הרב. ונמצא שלא הפסידה הירח כל כך מחמת קטרוגה, שהרי הרויחה, כי מעתה מתחילה להבנות פב"פ.

ויש לדייק כאן, כי נודע, שז' ימי בראשית, הם בחינת ז"ת חג"ת נהי"מ, ונמצא יום הד' שהוא ספירת נצח, וא"כ היה צריך להיות מיעוט הירח ביום ה', שהוא ספירת ההוד, כי הנוקבא היא בחינת הוד, ולא בחי' נצח שהוא יום ד'. וזה מובן עם המתבאר לעיל, שאי אפשר שתהיה

חלק ט"ו             עץ חיים        בנין הנוקבא        א' תרצט

יח) וזהו ענין לכי ומעטי את עצמך, שנסתלקו ט"ס שלה העליונים, ועלו בז"א, והיא נשארת נקודה מעוטה, וירדה תחת אחורי היסוד. וענין מיעוט הירח היה ביום ד'.

 

יט) אח"כ ביום ו', חזרה להתגדל בבחי' הג' הנ"ל, היותה פרצוף

 

אור פנימי

הנוקבא בקומה שוה עם ז"א, זולת ע"י התכללות נו"ה ביחד, ואפילו לבחינת קומה שוה עם יעקב צריכים להתכללות נו"ה, ע"ש. ולפיכך הכרח היא שמטרם שבאה בבחינה ג' דאחור להיות בקומה שוה עם יעקב, כבר היתה הנוקבא נכללת בספירת הנצח, וע"כ נעשה המיעוט ביום ד' שהוא נצח.

יח) לכי ומעטי את עצמך שנסתלקו הט"ס שלה העליונים ועלו בז"א והיא נשארת נקודה מעוטה וירדה תחת היסוד. ולכאורה אין זה עולה בד בבד עם מ"ש הרב בכמה מקומות שע"י קטרוגה ירדה לבריאה ונעשתה ראש לשועלים. וכאן אומר שט"ס שלה עלו בז"א, והיא לנקודה תחת היסוד. והענין הוא, כי יש כאן בבחינה הג' דאחור של הנוקבא, פנימיות וחיצוניות ונתבאר לעיל שענין המיעוט הזה הוא בחינת העיבור דפנים שלה, ומבחינה זו נבחן שט"ס שלה עלו בז"א והיא עצמה לנקודה תחת היסוד, כי בבחינת עיבור אינו בא רק הפנימיות של הפרצוף בלבד. אמנם החיצוניות של הפרצוף הזה, ירד ונתלבש בבריאה, ונעשה שם בחינת כתר. אכן גם זה אינה נבחן לירידה ממש, אלא רק בערך האצילות נבחן לירידה, שהרי נתקנה שם לבחינת רישא מגולה דא"א דבריאה. וירידה זו באה לה מחמת קטרוגה על בחינת הגדלות, כנ"ל, וע"כ ירדה החיצוניות של הגדלות הזה לבריאה. וע"כ נקרא בשם קטרוג, כי גרמה ירידה לבחינת הגדלות שלה לבר מאצילות. והבן.

יט) ביום ו' חזרה להתגדל בבחינה ג' הנ"ל וכו' וה"ר מאירין בה  מרחוק. היינו בחינה הג' מד' בחי' דאב"א שמביא הרב לעיל באות ט', ע"ש שהוא פרצוף הגדלות דמוחין דישסו"ת, שהנוקבא מקבלת אותם ע"י כפיפת ראש דז"א למקום חג"ת שלו, כנ"ל, שבערכו עצמו הם נה"י. ע"ש, וזה נבחן שה"ר דז"א מאירים בה מרחוק. ונמצא כיון, שכבר נשלמה הנוקבא בעי"מ דאחור ובעי"מ דפנים מבחינת המוחין של ישסו"ת, דהיינו הבאים לה דרך כפיפת ראש, עד יום ו', ע"כ היא ראויה לקבל עי"מ דפנים ואחור מבחי' המוחין דאו"א, כי כן סדר המדרגה, שמתחלה מקבלת כל המוחין דישסו"ת ואח"כ יכולה לקבל המוחין דאו"א. ולכן הגיע שעתה לקבל בחי' ג' דאב"א מבחי' ישסו"ת שבאו"א שהם בחינת מוחין דשבת שהיא הבחי"ג שבכאן. וכמ"ש להלן.

ה' אורות דה' ספירות ראשונות דז"א שהם בחינת ה' ימים ראשונים דימי בראשית כולם האירו ביום ו' שהוא הת"ת שבו. ולכאורה זה סותר למ"ש הרב בכמה מקומות שז' ימי בראשית הם רק ז' תחתונות חג"ת נהי"מ, ויום ו' הוא יסוד, וכאן אומר, שה' ימים ראשונים הם כח"ב ח"ג, ויום ו' הוא ת"ת. ועוד קשה, כי לעיל באות ט"ז. אומר שביום ד' מטרם מיעוט הירח, כבר היתה בה הארת ה"ס ראשונות דז"א שהיו מאירים בה מלמעלה למטה. והרי ביום ד' שהוא לפי הנ"ל ספירת החסד דז"א, עדיין לא נגלו עוד ה"ס ראשונות כולם, אלא רק עד החסד, ואיך האירו בנוקבא ממעלה למטה.

והענין הוא, כי באמת אין הנוקבא

א' תש חלק ט"ו            תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

שלם בבחי' אחור באחור נגד החזה דז"א, ואז יש בה ה' אורות של ה"ס ראשונות דז"א, שהם בחי' ה' ימים ראשונים דימי בראשית, כולם האירו

 

 

אור פנימי

מתחלת להבנות, אלא אחר גדלות נשמה של הז"א, ולפיכך הכרח הוא אשר ביום ד' לפני מיעוט הירח כבר היה בז"א מוחין דגדלות דמוחין דישסו"ת, שהוא בחינת נשמה דז"א. ואע"פ שיום ד' הוא רק נצח דז"א, ונמצא שאפילו החג"ת נה"י שלו לא נגדלו עדיין, אמנם ימי בראשית הם בחינת האורות דזו"ן ולא הכלים. שהרי הרב אומר לעיל באות ט"ז. כאשר נברא עולם האצילות ונולדו זו"ן אז התחילה היא להתגדל, ע"ש. הרי שזו"ן נולדו בתחילת הבריאה, ותכף כשנולדו כבר היה בהם בחינת נפש עכ"פ. ונמצא שבג' ימים הראשונים שהם חג"ת השיג ז"א בחינת הרוח שבו, שנקרא חג"ת. וביום ד' שהוא נצח, כבר השיג בחי' גדלות הנשמה שלו, ואז נתגדלה גם הנוקבא בבחינת האחור שלו בקומה שוה עד הכתר, והיו שניהם משתמשים בכתר אחד. כמ"ש ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים, שפירושו, שהיו שניהם משתמשים בכתר אחד, כנ"ל.

ולא יקשה לך, מ"ש הרב שביום ד' לפני המיעוט היתה הנוקבא רק בבחי' הג', שה"ר היו מאירים בה בהיותה למטה מחזה דז"א מלמעלה למטה. כי הכונה היא, להדגיש שעדיין לא היו בה המוחין דאו"א, אלא רק המוחין דישסו"ת הבאים ע"י כפיפת ראש דז"א למקום נה"י שלו, כנ"ל. אמנם נתבאר לעיל (בדף א' תרצ"ח ד"ה ויש לדייק), כי ע"כ היה בריאת הירח ביום ד' שהוא הנצח ולא ביום ה' שהוא בחי' הנוקבא שהיא הוד, משום שלצורך בנין הנוקבא נתכללה ההוד בנצח, ע"ש. גם נתבאר לעיל (דף א' תרצ"ב ד"ה וכל). שבעת התכללות ההוד בנצח נמצא הנוקבא יונקת מת"ת דאמא בשוה כמו הז"א, ושניהם משתמשים בכתר אחד, שהוא ת"ת דאמא. ע"ש בכל
ההמשך כי זה נוהג ג"כ בראש חודש בזמן הזה. והנך רואה, שאע"פ שה"ר דז"א מאירים בה מרחוק, דהיינו ע"י כפיפת ראש, מ"מ היא שוה עמו בכתר אחד, אלא שהוא מבחינת כפיפת ראש שנקרא ראש דיעקב. ועל בחינת כתר זה קטרג הירח, ונאמר לה לכי ומעטי את עצמך וכו'. ובזה תבין מ"ש שם בגמרא על זה, חזייה דלא קא מיתבא דעתה, אמר הקב"ה הביאו כפרה עלי על שמיעטתי את הירח, (חולין דף ס' ע"ב) כי נתבאר, אשר בר"ח היא משגת ממש אותם המוחין דישסו"ת בהתכללות ההוד בהנצח, כמו שהיה לה ביום ד' דימי בראשית מטרם הקטרוג, כי אז הם משתמשים בכתר אחד.

ונמצא שביום ד' דימי בראשית, כבר היו לז"א בחינות נה"י חדשים דנשמה כי אין מוחין זולת שהחג"ת נעשים לחב"ד, ונה"י נעשים לחג"ת, ויוצאים לו נה"י חדשים, כנודע. אלא שהמוחין ההם אינם נחשבים למוחין אמיתים בשביל ז"א עצמו, אלא בשביל יעקב המכונה כפיפת ראש, כנ"ל, וע"כ מבחינת יעקב, כבר יש שם ה' ספירות ראשונות דז"א גם ביום ד'. ומתורץ מה שהקשינו, כיון שז"א עומד רק בבחינת נצח שלו, מאין יש לו ה"ר, כי אין הכי נמי, שז"א אין לו אז אלא חג"ת נה"י, כי יום ד' שהוא נצח כולל כל נה"י דז"א, כי כלפי הז"א אין המוחין אלו רק בחינת ו"ק, כנ"ל, אמנם מבחינת יעקב כבר הם מוחין שלימים הראוים להולדה, וע"כ יש שם מבחינתו ה"ר דז"א, כי חג"ת דז"א נעשים לו לחב"ד, ונה"י נעשים לו לחג"ת, ויצאו לו נה"י חדשים.

והנה אחר מיעוט הירח, חזרה הנוקבא לבחינת נקודה תחת היסוד, שפירושו, שחזרה ובאה לבחינת עיבור חדש, שהוא

חלק ט"ו             עץ חיים        בנין הנוקבא        א' תשא

ביום ו', שהוא הת"ת שבו, ואז ניבנית המלכות ונגלית שם, וה"ר מאירין בה מרחוק.

 

כ) ואז ביום ו' נזדווגו זו"ן בבחי' אב"א, ונברא אדה"ר בבחי' זו לבדו. ואלו לא חטא אדם הראשון, היה מעורר מ"נ באותו שבת הראשון, ועל ידי זה היו מזדווגין זו"נ פנים בפנים בבחי' יותר עליונה שבכולם, שישתמשו שניהן בכתר אחד ופנים בפנים, אשר אין הגדלה גדולה מזה, ותהיה היא מקבלת מאמא עלאה שלא על ידו.

אור פנימי

עיבור ב' דמוחין דפנים מבחינת ישסו"ת, ואלו עי"מ נגמרו ביום ו' שהוא בחינת יסוד דז"א. אמנם כלפי יעקב, שנה"י דז"א נעשו לו לחג"ת, כנ"ל, הנה יום ו' הזה הוא בחינת ת"ת של הז"א.

וזה אמרו "ביום ו' חזרה להתגדל בבחינה ג' הנ"ל, היותה פרצוף שלם בבחינת אחור באחור נגד החזה דז"א ואז יש בה ה' אורות של ה"ס ראשונות דז"א
וכו' " דהיינו כמבואר, שבחי' המוחין דישסו"ת נבחנים להארת ה"ר מרחוק, אמנם מבחינת יעקב נבחנים שקומתם שוה אב"א.

אמנם הרב אינו מדבר כאן על סדר המדרגה, אלא תופס את ראשי הבחינות כמ"ש לעיל (דף א' תרצ"ג אות ז'). כי בין חזרת הנוקבא לנקודה תחת יסוד ביום ד', עד היותה לבחינה ג' דאחור ביום ו', יש כאן בחינות רבות, כי מוחין דנשמה שביום ו' הם בחינת נשמה דאו"א, כי גם המוחין דאו"א באים על סדר המדרגה, שמתחילה מקבל ז"א בחינת ו"ק דאו"א, שהם מוחין דישסו"ת שבאו"א, ואח"כ הם מקבלים בחינת או"א עצמם, שהם בחינת חיה דאו"א. ועם זה תבין שמתחילה קבלה הנוקבא בחינת עי"מ דפנים דמוחין דישסו"ת עצמם, דהיינו המוחין דחול, כי ביום ד' לא היה לה מהם רק בחינת עי"מ דאחור, ואחר המיעוט חזרה לבחינת נקודה תחת יסוד, שהיא עיבור ב' לצורך מוחין דפנים, ואח"ז קבלה בחינת יניקה דפנים
ואח"כ בחינת מוחין דפנים. וכל זה רק מבחינת ישסו"ת שהם מוחין דחול. וביום ו' חזרה לבחינת עיבור דאו"א, דהיינו לבחינת המוחין דשבת, וקבלה מתחילה בחינת עי"מ דאחור מבחינת ישסו"ת דאו"א, שהוא הבחינה ג' דאחור שהרב מדבר ממנה כאן. הרי שבחי"ג דאחור שביום ד' היתה ממוחין דחול, שהם מישסו"ת הכוללים, אבל הבחי' הג' דאחור דיום ו' היא ממוחין דשבת שהם או"א, אלא מבחינת ישסו"ת שבאו"א. והרי יש ביניהם בחינות רבות, שהרב אינו מזכיר אותם כי אינו חושב אלא ראשי הבחינות.

כ) ביום ו' נזדווגו זו"ן בבחינת אב"א ונברא אדם הראשון בבחינה זו לבדו. אין הדברים ,כפשוטם,  כי אין זווג כלל באב"א, אלא כל זווג הוא פב"פ. אלא הכונה היא, שעלו הזו"ן לעיבור להיכל או"א ונזדווגו שם על בחינת המ"ן דאו"א, שז"א הלביש לבחינת אבא, והנוקבא לבחינת אמא, ושם נתעברו בנשמת אדה"ר. ומה שהוא נקרא אב"א, אינו אלא משום שנזדווגו על המ"ן דאו"א, שבבחינת הז"א נבחן זה לאב"א. כמ"ש הרב לעיל דף תר"ע אות ע"ו. ע"ש.

כא) לא חזרו לעלות ולהסתלק ולהתעלם בז"א עצמו כמו בעת מיעוט הירח ביום ד' אמנם כיון שהיה מפני חטא ירדו למטה בקליפות. כבר נתבאר לעיל, אשר בקטרוג הירח לא היה שם שום חסרון, שהרי היתה

א' תשב          חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

כא) והנה כאשר חטא אדם הראשון ביום ו', חזרה למטה תחת היסוד באחוריו, ונשארה שם בבחי' נקודה לבד כלול מי', ואז אותן הט"ס עליונים שבה לא חזרו לעלות ולהסתלק ולהתעלם בזעיר אנפין עצמו, כמו בעת מיעוט הירח ביום ד'.

 

כב) אמנם כיון שהיה מפני חטא, לכן כל אלו הט"ס ירדו למטה בקליפות כמ"ש בע"ה. והרי היא בתכלית המיעוט האחרון שבכולם, ואז היא ילדה קין והבל ע"י זווג זו"ן, כנזכר אצלינו בדרוש קין והבל וחטא אדה"ר ע"ש איך היו למעלה בשעה זו.

 

כג) ואח"כ כשבא יום שבת ראשון, חזרה הנוקבא להתתקן בכל הו' בחי' הנ"ל, ונגמרה בחי' הו', והוא שחזרה עמו פב"פ בכל שיעור קומתו, זולת בחינת הכתר לבד שהיה גדול מכתרה, אחר שהיא בחי' יותר עליונה מכולם, וגבוה ממנה. ולכן היתה עדיין צריכה לקב  מאמא על ידו, ואז לא היו משתמשין בכתר אחד, שהיא הבחי' היותר עליונה מכולם כנ"ל.

 

כד) ואח"כ ביום ראשון דחול, חזרה לבחי' הב', והיתה פרצוף שלם מי"ס באחורי החזה דז"א, ועדיין ג"כ לא היו מאירין בה ה' ראשונות דז"א. והנה ענין זה נמשך מבריאת אדה"ר עד שיצאו ישראל ממצרים, כי בכל יום שבת, חוזרת עמו פב"פ שוה בשוה בבחינת ו' הנ"ל, ובימי החול, היתה חוזרת אחור באחור פרצוף שלם בבחינה ב' הנ"ל,

 

 

אור פנימי

משתמשה עם ז"א בכתר אחד, אלא שלא יכלה לעמוד שם מפני חוסר החסדים, כנ"ל ע"ש, וע"כ לא יש שם שום ירידה לבחינות קליפות, אלא הפנימיות שבה חזר לעיבור אל הז"א, ומהחיצוניות נתקן רישא המגולה דא"א. אמנם כאן, היה חטא ופגם בדומה לשביה"כ בעת הנקודים, שע"י חטאו המשיך אורות דאצילות להתפשט בבי"ע, שבזה קלקל כל הבירורים שכבר נבררו מבי"ע, וחזר והורידם לקליפות. וכבר הארכנו בזה לעיל סוף חלק ח' דף תרפ"ז ד"ה ותדע. ע"ש בכל ההמשך.

כג) שבת ראשון חזרה הנוקבא להתתקן בכל חו' בחינות הנ"ל ונגמרה בחינה הו' שחזרה עם פב"פ בכל שיעור קומתו זולת בחינת הכתר. הכונה היא לז' הבחינות שחושב לעיל: ג' בחי' באב"א, וד' בחינות בפב"פ, שהם ז' בחינות. ובחינה הו' היא פרצוף המוחין דחיה שמקבל מאו"א, שאז עולה הנוקבא בקומה שוה עם ז"א ומלבישים לאו"א, אמנם כיון שהתכללות דנו"ה אינו במקום הנצח אלא במקום ההוד, ע"כ נחשב רק ספירת הנצח לשורש אל הנוק', ואינה מגעת לת"ת דאמא שהיא כתר

חלק ט"ו             עץ חיים        בנין הנוקבא        א' תשג

וה"ר דז"א לא היו מאירין בה. וזה נמשך עד צאת ישראל ממצרים בליל פסח.

 

כה) אמנם, אע"פ שבחינה זאת היתה כך, יש בו קצת שינוי בהמשך זמן הנ"ל, והוא כמ"ש רז"ל, שאדה"ר סילק את השכינה לרקיע ראשון ודור אנוש כו', עד שהעלוה למעלה מז' רקיעים, עד שבא אברהם ויצחק ויעקב לוי קהת ועמרם ומשה והורידוה למטה מן רקיעים כבתחלה.

 

כו) והענין הוא, כי כבר נתבאר, כי בשבת ראשון חזרו פב"פ, ועדיין כתרו גדול מכתרה וגבוה ממנה, נמצא כי המלכות שבה למטה מכל בחינת ז"א, ואין לה מקום יניקה כנגד הזכר כנ"ל. וע"כ צריך שתתעלה המלכות ביסוד שבה, ואז יהיה מקום יניקה גם אל המלכות שבה. וא"כ נמצא, ששבעה רקיעים התחתונים שבה, כבר עלתה בימי אדה"ר רקיע ראשון מלמטה למעלה, שהיא בחי' המלכות שבה ועלתה אל יסוד שבה.

 

כז) ונמצא שאין לה עתה פרצוף רק מט"ס עליונות שבה בלבד, וזה היה בכל השבתות, וגם בחול כאשר היתה חוזרת עמו אב"א מהחזה ולמטה, לא היה לה רק פרצוף מט"ס עליונים שבה נכללין כשיעור קומה ד' תחתונות שבו, כי המלכות שבה שהיא רקיע א' נסתלקה משם, ועלתה ביסוד.

 

כח) וכן עשו כל הז' דורות, עד שהעלוה למעלה מז' רקיעים תחתונים שבה, ואז נכללין כל הז"ת שלה בג"ר שבה, ואותן ג"ר שבה היו עומדין נגד ג"פ עילאין דנה"י דז"א, ונאחזות בהם אב"א, וכל הז"ת שבה נכללין שם. ונשארו כל שארית נה"י דז"א מגולין בלתי לבוש, ומשתלשלין למטה מן שיעור קומת הנוקבא, ואז היתה עולם מתנהג ע"י ז"א.

אור פנימי

דז"א, אלא כל שפעה היא צריכה לקבל מז"א שהוא בחינת נצח, כנ"ל, ע"ש. ולכן היא צריכה אליו, וכתרו גבוה מכתרה. ונמצאת חסרה מבחינה הז' הנ"ל.

כח) הז' דורות עד שהעלוה למעלה מז'

רקיעים תחתונים שבה, ואז נכללין כל הז"ת שבה בג"ר שבה. פירוש, כי אחר חטאו דאה"ר, ביום א' אחר שבת הראשון, חזרה ונתקנה הנוקבא בפרצוף שלם מי"ס מחזה ולמטה דז"א אב"א. כנ"ל בדברי הרב באות כ"ד ע"ש. ואח"ז ע"י חובות הדורות נסתלקו

א' תשד          חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות      בנין הנוקבא

כט) וז"ש באנשי סדום וה' המטיר על סדום מאת ה' מן השמים. כי עיקר ההנהגה מן  השמים, שהוא ז"א. אמנם, להיות כי גם נוקבא היתה כלולה בג"פ עליונים דנה"י דז"א, לכן נזכרת בכללות עמו, כמ"ש וה' המטיר וגו' הוא וב"ד.

 

ל) וזהו ענין מ"ש בזוהר דינין דדכורא תקיפין ברישא ונייחין בסיפא, כי כל דיני הז"א הם בנה"י שלו, וכאשר הם מתפשטין בנוקבא ונעשין בה מוחין, אז נייחין שם בסופם, שחזרו להיות בחי' מוחין. אמנם כאשר הוא בבחי' הנ"ל, שנכללין ז"ת שבה בג"ר שבה בריש נה"י שלו, אז הם דינין תקיפין בסופם, וע"כ וה' המטיר גפרית ואש, שהם דינין תקיפין, מן השמים, לפי שאז הז"א אינו רחמים אלא דין, ואם הוא נקרא רחמים, הוא כאשר נה"י שלו נעשין מוחין ברישא דנוקבא.

 

לא) וזהו נמי ענין הוצאת חמה מנרתקה, הנזכר בדרז"ל ובתיקונים, שהם הוי"ה אדנ"י, כנזכר בתיקון כ"א דנ"ח. והענין, כי חמה הוא ז"א, ונרתקה הוא נוקבא שמלבשת נה"י שבו, שהם דינין תקיפין, הנקרא חמה בתוך נרתקה דנוקבא, ונחלש כוחם ובצאת חמה מנרתקה כנ"ל, שורפת העולם כולו בדינים הקשים, וכבר נת"ל, כי אין דבר זה אלא בימי החול, אבל בשבתות היה פב"פ ע"ד הנ"ל.

 

לב) וזה נמשך עד שבא אברהם והורידה רקיע א', והוא בחינת החסד אשר בה שנתפשט למטה כנודע, כי אברהם איש חסד, וככן עשו השאר עד משה, ואז נתפשטה גם המלכות שבה, ונתפשטו ט"ס שבה

 

אור פנימי

האורות דפרצוף ההוא, ולא נשאר ממנו אלא אור הנפש בלבד בכלים דכח"ב, כנודע, בערך ההפוך מכלים לאורות. והסתלקות הזו היתה בסדר המדרגה, כמ"ש בסדר ההסתלקות דפרצופי א"ק בחלק ה'. שמתחילה עלה אור המלכות בכלי דיסוד, ומיסוד להוד וכו', עד שנסתלק לגמרי. ע"ש. וכאן נשאר אור הנפש בכלים דג"ר. כמ"ש הרב, שנכללו ז"ת שלה בג"ר שבה.

ואין להקשות כיון שהסתלקות הזו של השכינה בז' רקיעים היתה מחמת חטאם של הדורות ההם, א"כ היו צריכים הט"ת של הנוקבא לרדת לבי"ע לקליפות, כמ"ש
הרב לעיל באות כ"ב אחר החטא של אדה"ר. ויש לחלק, כי כאן לא היה הסתלקות של מדרגה שלמה, כי עדיין נשאר מהפרצוף בחינת אור הנפש בכלים דג"ר שלו, כנ"ל, וע"כ לא היה כאן ירידה לקליפות.

לב) נתפשטה גם המלכות שבה ונתפשטו ט"ס שבה בבחינת אב"א למטה מהחזה. ויש לדייק, שהרי לעיל, (בחלק זה אות י"ג), כתב שכל עוד שאינם משתמשים בכתר אחד, והנוקבא צריכה לקבל מז"א, נמצאת המלכות שלה כלולה ביסוד שלה,

חלק ט"ו             עץ חיים        בנין הנוקבא        א' תשה

בבחינת אב"א למטה מהחזה, ועדיין אין האור ה"ר שבו מאירין בה, וכ"ז בימי החול כנ"ל.

 

לג) וטעם הדבר הוא, לפי שכל הנשמות שבאותן הדורות שהיו מבחי' ישראל, היו מעורבים בדור הפלגה ובדור סדום ובדור מצרים, והיה הטוב מעורב ברע, וכמ"ש בדרוש בפ"ע בע"ה, וע"כ לא יכלו הצדיקים ההם להמשיך אור הה"ר למטה שיאירו בה, וכמ"ש בע"ה בענין גלות מצרים.

 

לד) וזהו טעם ד' מאות שנה של גלות מצרים, שהיה גלות ההוא בחינת הסתלקות הה"ר דז"א מד' תחתונים שבו, אשר שם קומת המלכות, וכנגד ד' אלו שחסר מהם אור הנ"ל, נמשך הגלות ת' שנה.

 

לה) אח"כ בהגיע תור גאולת מצרים בעשרה לחודש, לקחו הפסח, להורות כי אז היתה פרצוף שלם בסוד אב"א בי"ס, ולכן לקחו מבעשור. ואח"כ המתינו עד ה' ימים, והאירו בה עוד ה"ר שבו, ואז היה ליל פסח בט"ו לחודש.

 

לו) וז"ס מ"ש בזוהר אמור דקי"ב על בט"ו לחודש, כי כדין, קיימא סיהרא באשלמותא: ה' על י'. פי': בהיותה בסוד אחור הוא בחי' י"ס, ושיעור קומתה אינה רק ד"ס תחתונות דז"א, וה"ר דז"א גבוהין עליהן. וכאשר היא נגדלת עמו למעלה, לוקחת מקומם, ונמצא שהיא עתה בחי'

 

אור פנימי

ואין בה אלא ט"ס בחסר מלכות. אמנם אין כאן הכונה על התפשטות של מלכות שלה ממש, אלא על בחינת התפשטות של עטרת יסוד שלה, בסוד שיפולי מעיים, שזה היה ע"י משה.

לד) טעם ד' מאות שנה של גלות מצרים שהיה גלות ההוא בחי' הסתלקות ה"ר דז"א מד' תחתונים שבו, ששם קומת המלכות. כבר נתבאר לעיל, שענין המוחין דישסו"ת, שהם המוחין דחול, נבחנים להארת ה"ר המאירים ממעלה למטה למקום המחזה ולמטה של הז"א, ששם עומדת הנוקבא. כי כשז"א מקבל המוחין דישסו"ת
בראש שלו, הוא כופף ראשו למקום נה"י הישנים שלו ששם עומד יעקב, המקבל שמה מז"א ומשפיע אותם אל הנוקבא. עי' לעיל דף א' תרצ"ו אות י"א ובאו"פ שם.

ונמצא שה"ר דז"א שהם המוחין דגדלות דישסו"ת, מושפעים אל ד' התחתונות דז"א שהם תנה"י שמחזה ולמטה שלו. ומעת חטאו של אדה"ר עד גאולת מצרים, היו חסרים דמוחין האלו בז"א, ולא היו זו"ן רק אב"א מחזה ולמטה בלי הארת ה"ר הנ"ל בד' תחתונות דז"א. ודבר זה נתקן בגאולת מצרים, כי מגאולת מצרים ואילך עד בנין בית ראשון נתקנו הזו"ן אב"א בהארת ה"ר הנ"ל, ומוחין אלו לא

א' תשו חלק ט"ו          תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

ה' על י'. וזהו בליל פסח, שהוא בט"ו לחודש, כי אז חזרה פב"פ עמו בבחי' ו' הנ"ל, ולכן אנו אומרים בלילה ההוא הלל גמור. ותכף ירדה כבתחילה, לכן אין הלל גמור בז' ימי הפסח.

 

לז) אח"כ מאז ואילך עד שבנה שלמה בית ראשון היתה בכל ימי שבתות פב"פ בבחינה ו' כנ"ל, ובכל ו' ימי החול היתה אב"א בבחינה הג' הנ"ל, שהיתה בפרצוף שלם י"ס מהחזה ולמטה, וגם אור ה"ר דז"א האירו בה תמיד. וזהו טעם זכירת יציאת מצרים, כי היתה גאולה גדולה מבחינת היותה בתחילה בימי הגלות בבחי' ב' לבד, והוא פרצוף י"ס באחור מהחזה ולמטה בלי הארות ה"ר שלו בה, משא"כ בחורבן בית ראשון, כמ"ש בע"ה.

 

לח) ואח"כ, כאשר נבנה בית ראשון ע"י שלמה, נתוסף עוד בה בחי' אחרת, והוא: כי בין בשבת בין בחול, לעולם היתה עמו פב"פ בחי' ו', אמנם הבחינה ז', שהיא היות ב' מלכים משתמשין בכתר אחד כנ"ל, לא היתה כך לעולם עד לע"ל, ואלו היה כן בבית ראשון, לא היתה אומה ולשון שולטת בנו כלל עוד.

 

לט) ואמנם עוד נתוסף עתה בבית א' הארה גדולה, והוא זה הענין כמ"ש במ"א, כי הז"א היה ו"ק חג"ת נה"י, ואח"כ עלו חג"ת ונעשו

 

אור פנימי

היו חסרים מהם יותר. הרי שעיקר התיקון הנעשה ע"י גלות מצרים היה לתקן הארת ה"ר דז"א ממוחין דישסו"ת אל ד' התחתונות שלו. וז"ס ד' מאות שנה שנמשך הגלות ההוא, דהיינו כדי לתקן ד' התחתונות דז"א, עד שיקבלו המוחין דישסו"ת בקביעות, בבחי' אב"א מחזה ולמטה, כנ"ל.

לז) גאולה גדולה מבחינת היותה בתחילה בימי הגלות בבחינה ב' בלי הארת ה"ר, משא"כ בחורבן בית ראשון. כלומר, כי בחורבן בית ראשון נשארה ג"כ בנוקבא בחינה הג' שהיא פרצוף י"ס אב"א מחזה ולמטה עם הארת ה"ר ממעלה למטה, דהיינו כמו שנתקנה ע"י גאולת מצרים, ומ"מ
נקרא שם חורבן, וכאן נקרא גאולה גדולה. וזה שמתרץ כאן, כי ע"כ נקרא כאן גאולה גדולה, משום שמתחילה בימי הגלות מצרים היתה בבחינה ב' שהיא אב"א מחזה ולמטה בלי הארת ה"ר, לכן אחר שהשיגה בגאולת מצרים את הארת ה"ר ממעלה למטה נחשב זה באותו הזמן לגאולה גדולה. משא"כ בחורבן בית ראשון, כיון שמקודם החורבן היתה בבחינת ו' דהיינו במקום או"א עלאין, ובסבת החורבן בהמ"ק ירדה לבחינה ג', שהיא אב"א בהארת ה"ר ממעלה למטה, נחשב זה לחורבן גמור. ומובן היטב, הטעם,   שאותה בחינה ג' הנחשבת לגאולה גדולה במצרים, נחשבת לחורבן גדול בחורבן בהמ"ק, כי הכל לפי הזמן, כמבואר.

חלק ט"ו             עץ חיים        בנין הנוקבא        א' תשז

חב"ד, ונה"י נעשו חג"ת, והוצרכו הבינה להתפשט בו ולעשות נה"י חדשים.

 

מ) נמצא. כי יש בז"א הוד ראשון והוד אחרון, והוד הראשון נעשה אח"כ בו גבורות. ונודע, כי הבינה בז"א אתפשט עד הוד שבו. ואמנם קודם בית א' היתה הבינה בו עד הוד ראשון, שהיה אח"כ בחי' גבורה. נמצא כי התפשטות בינה תוך ז"א לא היתה כי אם בה"ר, שהם חב"ד ח"ג. וכתר אינו נמנה, מפני שהכתר ודעת הכל א', כנודע.

 

מא) גם ת"ת דז"א, לא נתפשט בו הבינה, כי נ"ה דאמא ארוכים ומתפשטין הרבה בב' קוין ימין ושמאל, אך היסוד שלה שהוא בקו

 

אור פנימי

מ) הוד ראשון והוד אחרון, והוד הראשון נעשה בו אח"כ גבורות וכו' קודם בית ראשון היתה הבינה בו עד הוד ראשון. ואע"פ שבמוחין דישסו"ת הנקראים הארת ה"ר למחזה ולמטה, היה שם בהכרח ענין עלית חג"ת לחב"ד, ונה"י לחג"ת, ובינה נתפשטה בו והוציאה לו נה"י חדשים, כי בלאו הכי אין שם אפילו ענין כפיפת ראש דז"א למקום נה"י, כי חג"ת אינם נחשבים לראש זולת אם נעשין לחב"ד, כנודע. וא"כ איך אומר הרב, שקודם בית ראשון היתה הבינה בו עד הוד ראשון בלבד, והלא גם שם הוציאה לו נה"י חדשים, והענין הוא, כי אלו המוחין דישסו"ת, אינם נחשבים כלל למוחין בשביל ז"א עצמו, אלא רק בשביל יעקב ורחל בלבד, כנ"ל באורך, וכלפי הז"א הם נחשבים רק לבחינת ו"ק דגדלות. ונתבאר לעיל (דף א' ר"ב אות קצ"ז) אשר המוחין אלו אינם מתלבשים רק בחב"ד חג"ת דז"א, כלומר בחג"ת שנעשו לחב"ד, ובנה"י שנעשו לחג"ת, אבל הנה"י החדשים שבאו על ידי אלו המוחין, נשארו פנוים מאור לגמרי. וכן כתב בשער הכונות בערבית של שבת, ע"ש. הרי שאלו המוחין של ישסו"ת שהאירו קודם בית ראשון, לא הגיעו להוד אחרון, דהיינו להוד של נה"י החדשים, אלא נסתיימו בהוד ראשון,

שנעשה עתה לגבורה בשביל יעקב, שהוא המקבל לאלו המוחין. ונמצא ע"כ שאין הבינה מתפשטת בז"א אלא ה"ס בלבד, שהם חב"ד ח"ג, בערך יעקב, ונה"י נשארו ריקנים מאור. והם נחשבים אמנם רק חג"ת נו"ה בערך ז"א עצמו, כי בערך ז"א הם רק בחינת ו"ק דגדלות שהם חג"ת נה"י דגדלות. והבן היטב. ומה שאינו חושב שש ספירות, שהרי גם נתפשטו לשליש ת"ת העליון, וא"כ יש ו"ס חב"ד חג"ת עד החזה. זה יתבאר להלן בסמוך. וזכור ואל תתבלבל בזה כי פעם קורא אותם חב"ד חג"ת, ופעם קורא אותם חג"ת נה"י, כי זה בערך יעקב, וזה בערך ז"א. כנ"ל.

מא) ת"ת דז"א לא נתפשטה בו הבינה כי הנ"ה דאמא  ארוכים ומתפשטין הרבה בב' קוין ימין ושמאל אך יסוד שלה שהוא בקו האמצעי מסתיים בדעת שלו. ולכאורה הוא נגד כל המקומות שבדברי הרב, אשר היסוד דאמא מתפשט עד החזה דז"א, וכאן אומר שנסתיים בדעת דז"א. אכן כבר חילק הרב בזה, אשר בעת ביאת המוחין, שעולים החג"ת ונעשו חב"ד, ומנה"י נעשו חג"ת, אז אין התפשטות ליסוד דאמא באלו הנה"י שנעשו לחג"ת, והוא עולה עם הכלים דחג"ת שנעשו לחב"ד. ומסתיים שם בדעת דז"א.

א' תשח חלק  ט"ו        תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

האמצעי, מסתיים בדעת שלו. ואז ה"ר לבד היתה הבינה מתפשטת, אך אחר בנין בית א' נתפשט בינה עד הוד ב' דז"א, והם עתה ז"ס שמתפשטות בהם הבינה תוך ז"א.

 

מב) ואח"כ כשגרמו העונות נחרב בית ראשון, ובעת חורבן עצמה ירדה המלכות אחורי היסוד דז"א. אמנם ט"ס העליונים שבה לא ירדו לקליפות כמו שהיה בחטאו של אדה"ר, אמנם עלו למעלה בתוך ז"א בשרשיהן, כנ"ל בענין מיעוט הירח. ואלולי שנתמעט מיעוט הזה הגדול, לא היה יכולת אל הקליפות ולאה"ע להחריב בהמ"ק. אך אמנם, חזרו ט"ס עליונים להתעלם למעלה בז"א, ולא שלטו בהם הקליפות.

 

מג) אמנם תכף אחר החרבן, חזרה הנוקבא להתקן בבחי' ג', ונעשה פרצוף של י"ס אב"א מהחזה ולמטה, ואף כי גם אז היו מאירין בה ה"ר

 

אור פנימי

באופן שאלו הנה"י שנעשו לחג"ת, יש בהם מעלת חג"ת ומעלת נה"י. יש בהם מעלת  חג"ת, שיש בהם חסדים בשפע כמו בכלים דחג"ת. ויש בהם מעלת  נה"י, שהמה בחינת חסדים מגולים הנוהגים לאחר סיום יסוד דאמא, כמו בכלים דנה"י שמחזה ולמטה, כי כבר נסתיים עתה המסך בדעת שבראש הז"א, ויכולים עתה החג"ת להיות חסדים מגולים. ולפיכך אין כאן התפשטות בינה לת"ת, כי היסוד דאמא שהוא בקו אמצעי נסתיים בדעת שבראש, ואינו מגיע לת"ת דז"א כנ"ל. וזהו מקודם בית ראשון, מאחר שלא היו שם אלא המוחין דישסו"ת.

אחר בנין בית ראשון נתפשט בינה עד הוד ב' דז"א, והם עתה ז' ספירות שנתפשט בהם הבינה תוך ז"א. כי ע"י בנין הבית ראשון, נתקנה הנוקבא בקביעות בבחינה ו', שהיא גדולה בקומה שוה עם ז"א ומקבלת האורות של ה"ר בהיותה עמהם למעלה, שפירושו שז"א ונוקבא עולים למעלה ומשיגים מוחין דאו"א, ומלבישים אותם למעלה במקומם, כמ"ש בשבת במוסף. כי אז יש לז"א עצמו מוחין דחיה, שהמה מוחין אמיתים אליו, וע"כ מתפשטים האורות גם
לנה"י החדשים, כי האורות דחג"ת יורדין עתה לנה"י החדשים, ואורות שהיו בחב"ד יורדים לחג"ת, ובאים לחב"ד המוחין דחיה, כמ"ש הרב בדף א' ר"ב אות קצ"ז ע"ש. ונמצא שאמא מתפשטת בו עד הוד הב', דהיינו עד ההוד דנה"י החדשים כמבואר. וע"כ נבחן, שיש כאן התפשטות הבינה בז' ספירות דז"א, שהם: חב"ד ח"ג נו"ה. שהרי עתה נתפשטה הבינה גם לנה"י החדשים כמבואר. אמנם אל הת"ת אין התפשטות של יסוד הבינה, כנ"ל, כי בנה"י שנעשו לחג"ת, אין יסוד הבינה מתפשט בהם, אלא שמתעלה עם החג"ת שנעשו לחב"ד, ומסתיים בדעת שבראש הז"א, כנ"ל ע"ש. וע"כ קודם בית ראשון נבחן התפשטות בינה בה' ספירות דז"א: חב"ד ח"ג. ואחר בנין בית ראשון, נבחן התפשטות הבינה: בז' ספירות דז"א: חב"ד ח"ג נו"ה.

מב) אמנם  ט"ס העליונים שבה לא ירדו לקליפות כמו שהיו בחטאו של אדה"ר אמנם עלו למעלה תוך ז"א בשרשיהן כנ"ל במיעוט הירח. ולכאורה תמוה מאד, כי כל ההפרש בין מיעוט הירח לחטאו של אדה"ר

חלק ט"ו             עץ חיים        בנין הנוקבא        א' תשט

של ז"א. וכל זה בחול, כי בשבת היתה פב"פ בבחי' ו', נמצא כי בעת חרבן בית ראשון באותו גלות של ע' שנה דבבל, היתה הנוקבא ממש כמו שהיתה ביציאת מצרים ודור המדבר. וזש"ה המדבר הייתי לישראל וגו'.

 

מד) ומה שהיה אז בחינת גאולת מצרים נחשב עתה לגלות, לפי שבתחילה בגלות מצרים היתה גלות גמור, שאפילו בהיותה אב"א בימי החול, לא היו אור ה"ר שלו מאירין בה, ולכן כאשר נתוסף הארת ה"ר, נחשב לגאולה. אבל עתה שבזמן בית ראשון אפילו בימי החול היו פב"פ וקומתן שוה, ואח"כ כשחזר לבחי' ג' דאב"א, אע"פ שאור הה"ר מאירין בה, נחשב לגלות גמור.

 

מה) אמנם הגירעון שהיתה עתה בגלות בבל, הוא, כי אותן הארות שהיו מאירין ז"ס עליונים, שבהם נתפשטה בינה בז"א כנ"ל בימי בית המקדש ראשון, וכולם היו מאירין בה בבחינת פב"פ כנ"ל, הנה אלו האורות ירדו כולם ונמשכו אל הקליפות בעו"ה. אך לא ט"ס ראשונים

 

אור פנימי

מחלק הרב לעיל (באות כ"א) שהוא משום שבמיעוט הירח לא היה ההסתלקות מחמת חטא, וע"כ עלו למעלה בז"א ולא נפלו בקליפות. משא"כ בחטאו של אדה"ר שהיתה ההסתלקות מחמת חטא ע"כ נפלו לקליפות. וא"כ כאן בחורבן בית המקדש, שהיה ההסתלקות מחמת חטא, כמו באדם הראשון, א"כ היו צריכים לירד לקליפות, ולמה עלו למעלה לז"א כמו במיעוט הירח.

והענין הוא, כי הירידה לקליפות פירושו, שהמה מתאחזים בהקלקול שנעשה ע"י החטא, ואינם נותנים אל הקדושה לחזור ולהבנות כמו שהיתה מטרם החטא, בסוד אמלאה החרבה, שלא נבנה צור אלא מחורבנה של ירושלים. ולפיכך, הגם שבעת החורבן חזרה הנוקבא לנקודה תחת היסוד, אבל לא היה זה רק ברגע החורבן, כמ"ש הרב שלולא כן לא היה אפשר שיחרב הבית. ותכף אחר החורבן חזרה הנוקבא להתקן בבחינה ג', ונעשה פרצוף של י"ס אב"א עם הארת ה"ר, כמ"ש באות כ"ב. ונמצא,
שבחינת הו"ק דנוקבא לא נחרב, אלא רק בחינת הג"ר ופנים בפנים שלה, דהיינו בחינת התפשטות הבינה בז' ספירות ראשונות דז"א, שהשיגה הנוקבא ע"י בנין הבית, שרק זה הוא שנאבד ממנה, ונפל לקליפות בסוד אמלאה החרבה. כנ"ל. כי זה לא חזר אליה אחר החורבן, והקליפות נתאחזו בהם.

הרי שהחטא לא פגם כלל בבחינת הו"ק של הנוקבא כי אלו היה החטא מגיע להם, לא היתה חוזרת ונבנית מהם אחר החורבן, וכיון שתכף אחר החורבן חזרה ונבנה בפרצוף י"ס אב"א מחזה ולמטה עם הארת ה"ר, הנה בהכרח לא פגם אותם כלום החטא. אלא רק, ברגע החורבן בלבד היה הכרח להם שיסתלקו, כנ"ל בדברי הרב. וזה אמרו "ט"ס עליונים שבה לא ירדו לקליפות וכו', אלא עלו למעלה תוך ז"א בשרשיהן כמו במיעוט הירח" כי כונתו לאותם הי"ס דפרצוף הו"ק שחזרה ונבנה מהם אחר החורבן, וברגע החורבן שנסתלקו,

א' תשי חלק ט"ו          תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

עצמם שבה, כנ"ל, שעלו בז"א, אך אלו הז' האורות ירדו בקליפות והיא חזרה אב"א בימי החול.

 

מו) וזהו ענין גלות בבל ע' שנה, נגד ז' אורות אלו שהוא ז' בחי' כל א' כלול מי', לכן נקרא גלות בבל שהוא גימטריא ד"ל, כנודע כי מלכות נבנית ע"י בוכ"ו חילוף אהי"ה, שהוא גימטריא ד"ל, ואז שיעור קומת המלכות היא אורך היריעה שלשים באמה, ורוחב ארבע באמה, כמנין ד"ל. ועתה נתמעטה בניינה וקומתה הראשון שהוא גימטריא ד"ל.

 

 

מז) אח"כ בבית שני עלתה בימי השבת פב"פ בבחי' ו', אך בימי החול עלתה פב"פ של בחינה הה', שהיתה פרצוף בי"ס שלימות ושיעור קומתה, מהחזה שלו ולמטה פב"פ, והיו ה"ר שלו מאירין בה מרחוק, אמנם לא עלתה היא כנגדן ממש, כמו שהיתה בבית א' בימי החול.

 

מח) וזה הענין שחסר ה' דברים בבית שני, ואלו הם, אורים

 

אור פנימי

מדגיש הרב, שלא תחשוב שנפלו לקליפות ברגע הזה, כי אם היה כן, לא היתה יכולה תכף לחזור ולהבנות מהם, אלא שהם עלו ברגע הזה אל הז"א בשרשיהם, משום שבהם לא נגע ולא פגע החטא, כנ"ל, וע"כ מדמה אותם למיעוט הירח, להורות, שהחטא לא הגיע אליהם, וע"כ היו ראוים לחזור לז"א ולא ליפול לקליפות, והיו יכולים לחזור אל הנוקבא תכף אחר החורבן. אמנם אם היה החטא פוגם אותם, הנה ודאי שלא יכלו לחזור להנוקבא תכף אחר החורבן, כי היו נופלים בקליפות. ועי' לקמן בדברי הרב באות מ"ה, ובדיבור הסמוך.

מה) הז' אורות ירדו בקליפות והיא חזרה אב"א וכו'. אין הפירוש שהז' אורות עצמם ירדו לקליפות, כי כבר הורה לנו הרב, שאין ירידה לאורות כלל, אלא שהם מסתלקים בעת הפגם, ורק כלים וניצוצין אפשר שירדו ויפלו לקליפות. אמנם הכונה היא, על אותו התוספת מוחין שהשיגה הנוקבא ע"י בנין הבית הראשון, שהם התפשטות ז"ס דבינה,
כנ"ל. בהם נתאחזה הקליפה משום שהבירורין דנה"י החדשים שלהם שהם אח"פ דבחינת חיה, חזרו ונתקלקלו מחמת החטא, ונפלו שוב להקליפות לאותו המקום שהיו שם מטרם הבירור הנעשה בימי בנין הבית. ולא נשאר אחר החורבן רק בחינת גו"ע של הי"ס דנוקבא, דהיינו מה שהיה מטרם בנין הבית, אבל בירורי אח"פ נפלו לקליפות, דהיינו הנה"י החדשים דחיה שהשיגה בבנין הבית, שהקליפות נתאחזו באלו נה"י החדשים שנתקלקלו, ולא כלל באורות. אכן כבר נודע, שבחסר נה"י דכלים חסרים הג"ר דאורות, דהיינו ז' האורות דהתפשטות הבינה, וע"כ אומר הרב, שהז' אורות נפלו לקליפות, כלומר, כיון שהקליפות נתאחזו בנה"י דכלים, נמצאו תופסים בידיהם כל הז' אורות הנ"ל. שלא יוכלו עוד לחזור להנוקבא, כי בחסר נה"י דכלים, אי אפשר להם לחזור אליה. אמנם האורות עצמם ודאי שחזרו לשרשם למעלה, כמ"ש הרב בכ"מ.

חלק ט"ו             עץ חיים        בנין הנוקבא        א' תשיא

ותומים וכו'. וזהו ענין מ"ש בזוהר פרשת שמות, כי בית ראשון לקבל  ה' עלאה ובית שני לקבל ה' תתאה.

 

מט) והענין היא, שכבר בארנו, שבבית ראשון היו פב"פ עד למעלה בבחי' ו' והיו ה"ר מאירין בה, ואז נקרא סיהרא באשלמותא, במלוי הלבנה בט"ו לחודש, בסוד חמשה עשר: ה' על י', כנ"ל. נמצא כי בהיותן שם למעלה נקרא גם היא ה' עלאה, אך בבית שני שהיתה בימי החול פב"פ בד' תחתונות שבו והיא חמישית להם, אז נקרא ה' תתאה.

 

נ) ועוד ט"א עם הנ"ל, כי בבית ראשון אמא עלאה הנקראת ה' עלאה, נתפשטה עד הוד ב' דז"א, ואמנם המלכות היתה יונקת ממנה, כי שם מקום המלכות. אך בבית שני, לא נתפשטה הבינה רק עד הוד ראשון דז"א בלבד, שהוא בחינת גבורה של עתה, כנ"ל.

 

נא) נמצא, כי המלכות עתה בחול בבית ב', אע"פ שהוא פב"פ, היא מחזה ולמטה, ואינה יונקת מה' עלאה, לכן נקרא ה' תתאה, לפי

 

אור פנימי

מט) בהיותן שם למעלה נקרא גם היא ה' עלאה אך בבית שני וכו' נקרא ה' תתאה. כמ"ש לעיל, שבהיותם בבחי' ו', נמצאים זו"ן מלבישים לאו"א עלאין כמו בשבת במוסף, ונמצאת הנוקבא שמלבשת לאמא עלאה, שנקראת ה' עלאה, וע"כ נקרא גם הנוקבא בשם ה' עלאה. אך בבית שני, שלא היה שם אלא המוחין דישסו"ת בקביעות, שאז נמצאו הזו"ן שעוד מלבישים למחזה ולמטה דא"א, כי מקום ישסו"ת הוא מחזה ולמטה דא"א, ע"כ אע"פ שהנוקבא מלבשת לתבונה, מ"מ אינה נבחנת אלא לה' תתאה, כי מחזה ולמטה היא בחינת ה"ת, כנודע. וכן בערך ז"א, נבחנת ג"כ שהיא עוד מלבשת למחזה ולמטה שלו, כלומר לנה"י הישנים שנעשו לחג"ת ליעקב, וכלפי עצמו הם עוד נה"י, כי אלו המוחין דישסו"ת, אינם נחשבים בו למוחין דחב"ד, כנ"ל, וע"כ הנוקבא נחשבת לה"ת. כי אינה יונקת מה' עלאה שהיא בינה.

נ) בבית שני לא נתפשטה הבינה אלא עד הוד ראשון דז"א בלבד שהוא גבורה של עתה וכו' לכן נקרא ה"ת. הוא מוסיף טעם על הנ"ל, כי לעיל ביאר הטעם לפי הלבשת הזו"ן את או"א. וכאן מבאר, לפי יניקת הנוקבא מן הבינה, ואומר, כי בבית ראשון שהיה הבינה מתפשטת עד הוד אחרון, המשמשת להוד גם בשביל הנוקבא, נמצאת הנוקבא יונקת בשורשה עצמה מן הבינה, כי שורש הנוקבא היא בהוד דא"א ובהוד דבינה, כנ"ל דף א' תרצ"א ד"ה שניהם ע"ש. משא"כ בבית שני, שלא נתפשטה הבינה רק עד הוד ראשון, אשר בערך יעקב והנוקבא שמקבלים המוחין מהם נמצאים אלו הנה"י שנעשה לחג"ת, כנ"ל, ונמצא ההוד הזה שהוא בערך הנוקבא בבחינת גבורה, ונמצא ששורש הנוקבא עצמה, שהיא בעיקר בחינת הוד, אין לה יניקה מן הבינה. ע"כ נחשבת לה"ת, כי אין לה יניקה מן הבינה כמבואר.

א' תשיב חלק ט"ו        תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

שאינה יונקת מה"ר. ושמור הקדמה זו, על ענין בינה המתפשטת עד הוד א' אימתי הוא, ואימתי מתפשטת עד הוד ב'.

 

נב) והנה אח"כ בחורבן בית שני, היתה המיעוט היותר מועט שבכל הזמנים, והוא דומה ממש אל זמן חטא אדה"ר, והוא כמו שהיתה בבחינה ראשונה של אצילות אב"א, שהיתה בבחינת נקודה כלולה מי', שהוא המלכות שבה בלבד אב"א תחת היסוד שלו, ונתוסף בה פגם, שאותן הט"ס שלה ירדו למטה בין הקליפות, ואז סמכין אתאבידו, שהם נה"י ז"א הסומכים אותה.

 

נג) וז"ס השליך משמים ארץ וגו'. כי ת"ת ישראל שהוא ז"א, השליך את המלכות הנקרא ארץ, שהיתה תחלה בת"ת שבו הנקרא שמים, ומשם השליכה אפילו למטה מהדום רגליו, שהם נה"י שבו, ונפלה תחת היסוד שבו באחוריו.

 

נד) וזהו ויגדל עון בת עמי מחטאת סדום, כי בדור אנשי סדום היתה המלכות באחורי נה"י דז"א כנ"ל, בסוד וה' המטיר. אך עתה, נפלה בסוד נקודה לבד תחת היסוד, וט"ס שלה ירדו אל הקליפות, מכ"ש הארת ה"ר שנפלו בחרבן בית ראשון.

אור פנימי

נב) הט"ס שלה ירדו למטה בין הקליפות ואז סמכין אתאבידו שאם נה"י דז"א הסומכים אותה וכו' ונפלה תחת היסוד שבו מאחוריו. וכאן לא עלתה ממנה כלום אל ז"א, כמו בחורבן בית ראשון, כי הרי גם אחר החורבן בית שני, לא חזרה ונתקנה בבחינת פרצוף בקביעות, אלא נשארה בנקודה תחת היסוד בקביעות, ונמצא שהחטא גרם להוריד כל בנין המלכות לקליפות. משא"כ בחורבן בית ראשון, הנה נתקנה תכף אחר החורבן בבחינת פרצוף אב"א בהארת ה"ר, בקביעות, והחטא לא פגם אלא בבחינת הג"ר בלבד, כנ"ל באורך, וע"כ ברגע החורבן, עלו הט"ס שלה דבחינת ו"ק אל הז"א. ע"ש.

נד) מכ"ש הארת ה"ר דז"א שנפלו

בחורבן בית ראשון. כלומר, מלבד הט"ס דו"ק שלה שנפלו לקליפות, נפלו ג"כ הארת ה"ר דז"א שהאירו ממעלה למטה, דהיינו בחינת ג"ר דישסו"ת, כמו בבית ראשון שנפלו ג"ר דאו"א, הנקראים י"ס דהתפשטות הבינה. ואומר שהוא כ"ש מבית ראשון. שהרי בבית ראשון אע"פ שט"ס הראשונות דפרצוף ו"ק דנוקבא נשארו בה, מ"מ הג"ר שלה נפלו לקליפות. ואין צריך לומר בבית שני, אשר גם הט"ס דו"ק נפלו לקליפות, ומכ"ש הג"ר שלה, שהם ה"ר שהאירו ממעלה למטה. אמנם תזכור, שאין כאן המדובר מן האורות, כי אין ירידה באורות לעולם, אלא המדובר הוא בנה"י החדשים דכלים, שבנפילתם של הנה"י דכלים, חשוב כמו נפילתם של הג"ר דאורות. כי בחסר נה"י דכלים חסר הג"ר דאורות.

חלק ט"ו             שער הכונות             בנין הנוקבא        א' תשיג

נה) נמצא, כי חטא אדה"ר וחטא חורבן בית שני הכל א', אלא שחטא אדה"ר תיקן ממש את הקליפות, מה שמתחלה היו בלתי תיקון, כמ"ש בע"ה. אבל בעת החרבן בחטא ישראל, כבר היו הקליפות מתוקנים, ומה שגרמו הם, הוא להחזיר ולהלביש בהם את הקדושה כנ"ל.

 

 

*        נו) בענין השבת ויו"ט ור"ה, וכבר ביארנו למעלה בענין השינוי והחילוק שיש בין השבת ליו"ט ולר"ה וע"ש. ונבאר כאן עניינם בקיצור. הנה שם נתבאר כי בבחי' היות שנוקבא דז"א עולה ביום שבת בתפלת חזרת המוסף עד הכתר של או"א, והיא שוה אליו עתה ממש בכל שיעור קומתו, לכן קדושת השבת היא יותר גדולה מקדושת יו"ט, אבל בבחינת כי ביום השבת היא מקבלת ההארה שלה ע"י ז"א, לכן אין זה שלימות אליה, משא"כ בר"ח ויו"ט, שהיא והוא שוין ויונקין מכתר א', ואינה מקבלת הארתה על ידו. אבל להבין זה, צריכין אנו להודיעך ענין זה.

 

 

נז) דע, כי כל הזווגים שיש בזו"ן, שכולם צריך שזו"ן יקבלום שפע והארה מן ט"ס דא"א, ובכח זה יוכלו להזדווג, אבל אין כל הזווגים שוים: כי הנה בימי החול, אז הז"א מקבל הארתו מן הנצח דא"א, וכל

 

אור פנימי

נה) שחטא אדה"ר תיקן ממש את הקליפות וכו' בחטא ישראל כבר היו הקליפות מתוקנים, ומה שגרמו הם הוא להחזיר ולהלביש בהם את הקדושה. פירוש, כי טרם חטאו של אדה"ר, לא היה שום בנין וסדר בקליפות, אלא אחר שהוריד כל הבירורים העליונים, שכבר נבררו, והוא קלקל אותם, הנה נתאחזו בהם הקליפות, ונבנו מקלקולים ההם, לפי מדת החסרונות שבקדושה. ונעשו אז אבי"ע דקליפות. ונמצא שחטאו תיקן אבי"ע דקליפות. אמנם בחורבן הבית, לא נעשה בקליפות שום בנין וסדר חדש, כי אפילו בזמן הבית עדיין לא נתקן חטאו של אדה"ר בשלימות, ונמצאו שלא גרמו אלא לחזור ולהלביש חסרונות דקדושה תוך הקליפות. כי אין בנין אבי"ע וקליפות מתבטלים רק בגמר התיקון.

* שער הכונות ענין ראש השנה דרוש ה'

נז) כל הזווגים שיש בזו"ן שכולם צריך שזו"ן יקבלו שפע והארה מט"ס דא"א ובכח זה יוכלו להזדווג. כי עיקר כל עולם וכל פרצוף פרטי, הוא פרצוף הכתר שבו, והשאר הם ענפיו לבד, שכל הגדלתם צריכים שיקבלו מפרצוף הכתר שלהם, וזה נוהג הן בכללות והן בפרטות. ולפיכך כיון שא"א הוא בחינת הכתר של עולם האצילות, ואו"א וזו"ן הם ענפיו, ע"כ אי אפשר שיהיה בהם איזה הגדלה או זווג אם לא שיקבלו שפע והארה מבחינה שכנגדה בט"ס דא"א. והנה באמת כל שפע נמשך רק מא"ס ב"ה, כנודע, אכן אין הענף יכול לקבלו זולת דרך פרצוף הכתר, וגם בדיוק מן הבחינה שכנגדו שבט"ס הכתר.

בימי החול אז הז"א מקבל הארתו מן הנצח דא"א וכו' ומלכות מקבלת הארתה



א' תשיד חלק ט"ו        תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

בחינותיו של ז"א נכללין בקו הימין בנצח דא"א, ומלכות מקבלת הארתה מן ההוד דא"א, וכל בחינותיה נכללות בקו שמאלי הוד דא"א, ועי"כ אין זו"ן שוים כאחד.

 

נח) ובר"ח, אז זו"ן משמשין בכתר א', ר"ל שניהם נכללים בנצח דא"א, והם מקבלים הארתם בהשואה א', ואין יתרון לזכר על הנקבה. ובשבתות אז עולין זו"ן עד הכתר דאו"א, וזה נכלל באבא, וזו נכללת באימא ואין שניהם שוים בהשואה אחת, ולכן היא מקבלת הארתה על ידו.

אור פנימי

מן ההוד דא"א ועי"כ אין זו"ן שוין כאחד. וצריך שתדע, שהע"ס אין בהם אלא ה' בחינות: כח"ב זו"ן. ונחשבים לעשר, מפני שז"א כולל שש ספירות חג"ת נה"י, כנודע. אמנם אלו שש ספירות של הז"א, אינן מעלה ויתרון על הג"ר שמחשבים אותם רק ליחידות, אלא להיפך שמורים בחינת חסרון. והוא כי כל ה' הבחינות נכללות זו מזו, ויש בהכרח בכל אחת מהן ה' בחינות כח"ב זו"ן. כי יש בכתר חמש בחינות כח"ב זו"ן, וכן בחכמה וכן בבינה, וכן בז"א וכן בנוקבא. אלא כח"ב זו"ן שבז"א מכונים חג"ת נו"ה, והוא מטעם, שכח"ב הנכללים בבחינת גוף, שהוא ז"א, נקראים בשם חג"ת, כי אין כח"ב אלא בראש. וע"כ אין כאן שום יתרון בשש ספירות דז"א על הג"ר, כי אותם כח"ב דג"ר הם בז"א חג"ת. ונצח הוא בחינת עצמו, דהיינו ז"א, והוד הוא בחי' התכללותו בנוקבא, שהיא הוד. הרי שכח"ב זו"ן הכלולים בז"א נקראים בו חג"ת נה"י. וכבר ביאר זה הרב בע"ח שער י"א פ"ה. עש"ה. ועי' בשיעור ה' בענין מטי ולא מטי בז"ת דע"ב דא"ק.

אמנם הגם שכל אחת מה' הבחינות כלולה מכולם, מ"מ רק בחינת עצמה נחשבת בה לעיקר, ושאר ד' הבחינות הם רק בדרך התכללות לבד. למשל, בפרצוף הכתר, העיקר בו רק ספירת הכתר, ובחכמה
העיקר בה רק חכמה, ובז"א העיקר בו רק נצח, שהוא בחינת עצמו. וכן בנוקבא העיקר בה היא הוד, שהיא בחינת עצמה.

וזה אמרו "בימי החול אז הז"א מקבל הארתו מנצח דא"א וכו' ומלכות מקבלת הארתה מהוד דא"א וכו', ועי"כ אינם שוין כאחד" כי נתבאר שאע"פ שיש בז"א חג"ת נה"י מ"מ עיקרו הוא נצח, שזו היא בחינת עצמו, וע"כ הוא מקבל מן הבחינה שכנגד בא"א רק מנצח דא"א. וכן הנוקבא שעיקרה היא הוד, מקבלת מהבחינה שכנגדה בא"א, רק מהוד דא"א, ולפיכך נמצאים ז"א ונוקביה זה למטה מזה, כי הוד הוא למטה מנצח. וזה אמרו "ועי"כ אין זו"ן שוין כאחד" וכבר הארכנו בזה לעיל דף אלף תרצ"א ד"ה שניהם. עש"ה.

נח) ובר"ח אז זו"ן משתמשים בכתר אחד ר"ל שניהם נכללים בנצח דא"א והם מקבלים הארתם בהשואה א' ואין יתרון לזכר על הנקבה. כי בהיותם נכללים שניהם בספירה אחת נמצאים קומתם שוה, כי בספירה אחת אי אפשר שיהיה שם שינוי של שיעור קומה. בדומה למ"ש הרב באו"א בע"ח שער ט"ז פ"א, כי ע"כ או"א קומתם שוה וכחדא נפקין וכחדא שריין, משום שנכללים שניהם בשם ס"ג, דהיינו בספירת בינה, שהיא בחינה העליונה דשם ס"ג. עש"ה.

חלק ט"ו                             עץ חיים             בנין הנוקבא א' תשטו

נט) וזהו הטעם, שהשבת נקרא קדש ממש, כמש"ה ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם. אבל הי"ט נקרא מקראי קדש, לפי שביום שבת ז"א מקבל מן הקדש דאו"א, ונותן על ידו חלקה אל הנוקבא. ונמצא כי ז"א עצמו שהוא בחי' יום השבת נקרא קדש ממש, אבל שאר היו"ט אינם עולים עד המקום שעלו ביום שבת אבל בכל יו"ט עולים כפי בחינתו כמ"ש.

 

*        ס) בזה תבין סוד הנסירה שנותן בה הדינים שהם האחורים. כי תחלה היה בו החיצוניות הנקרא אחור, הוא הקטנות. והבן זה, כי האמצעי אינו נקרא אחורים, והיה בו אחור ואמצעי. ובבוא הפנים שהוא גדלות, אז מה שהיתה המלכות בסוד עיבור לבד כלי אחד באחור (הגדיל אותה מאחוריו פרצוף גמור עד כנגד החזה שהוא חצי שיעורו,

 

אור פנימי

ומ"ש, ששניהם משתמשים בכתר אחד, כבר ביאר זה לעיל (בחלק זה אות ו'), ע"ש. כי בהיות הנוקבא כלולה בנצח דאמא נמצא הכתר שלה שהיא ת"ת דאמא כמו שהיא כתר דז"א. כמ"ש שם באו"פ ד"ה שניהם. עש"ה.

ובשבתות אז עולין הזו"ן עד כתר דאו"א וזה נכלל  באבא וזו נכללה באמא ואין הב' שוין בהשואה א' ולכן היא מקבלת הארתה על ידו. כי ענין זה של התכללות בנצח אינו נעשה בשבתות, וע"כ נמצאת הנוקבא שהיא בחינת הוד שלמטה מנצח, וע"כ אי אפשר שיהיו משתמשים בכתר אחד, כי הנוקבא שהיא הוד, הנה הכתר שלה בבחינת נצח, שהיא הספירה הסמוכה לה במדרגה, ואינה יכולה לקבל מת"ת דאמא הגבוה ממנה בב' מדרגות, וע"כ אינם בהשואה אחת, וע"כ היא צריכה לקבל מז"א בעלה, ולא מאמא. ואין לשאול, כיון שכבר עלו שניהם לאו"א איך הם מתיחסים עוד לנצח והוד. כי זה נודע, שסולם המדרגות אינו משתנה לעולם, ואע"פ שעלו לאו"א עלאין, הנה זה משום שנצח והוד דא"א עלו
מקודם למקום או"א, ונמצא גם עתה שזו"ן מלבישים על נו"ה דא"א.

ס) סוד הנסירה שנותן בה הדינים שהם האחורים. כמו שיתבאר להלן, אשר הדינים ננסרים ממנו וניתנין אל הנוקבא שמתחלה נמתקין ע"י אמא בלבד, ואז אינם עוד על שלמותם, ואח"כ חוזרים להתמתק פעם ב' ע"י ז"א. וכשז"א נותנם לה בפעם הב' אז נמתקים על שלימותם. וז"ש הרב, שנותן בה הדינים שהם האחורים. דהיינו אחר שניתנים לה ע"י אמא. כמ"ש במקומו.

אחור הוא הקטנות והבן זה כי האמצעי אינו נקרא אחורים והיה בו אחור ואמצעי. פירוש, שבחינת מוחין הקבועים בז"א, הם רק ו"ק בלי ראש, שהם חג"ת נה"י: ונבחנים לב' פרצופים: עיבור, יניקה, המכונים חיצון ואמצעי, מפאת שהם מלובשים זה תוך זה, כי פרצוף יניקה שהוא פרצוף חג"ת, מלובש תוך פרצוף עיבור שהוא נה"י. וע"כ הם נקראים חיצון ואמצעי, משום שאין שלימות אלא אחר ביאת פרצוף

* ע"ח ח"ב דרוש מ' שער פנימיות וחצוניות דרוש ח'.

א' תשטז חלק ט"ו       תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

והרי נשלמה כמוהו, עם היותה חצי שיעורו, ועדיין חסרה ממנה יסוד ומלכות, וזה לפי שעדיין אינה שלמה כמוהו רק חציו דוגמת זמן יניקתו, וחסר ממנה כלי ג' הפנימי.) כי בזמן שיש לו עיבור, אין לה מדה כלל רק עטרת היסוד, שהוא חצי מדה שבה, ועתה נגדלה (כיסוד שלו) כמוהו.

אור פנימי

חב"ד, דהיינו הגדלות שלו, והוא נקרא פרצוף הפנימי מכולם, להיותן מתלבש תוך פנימיות פרצוף היניקה. ונמצא פרצוף העיבור שהוא החיצון מכולם, ופרצוף הגדלות הוא פנימי מכולם, ופרצוף היניקה הוא אמצעי. וב' הפרצופים החיצון והאמצעי נקראים קטנות, כי הם חסרים מראש, כנ"ל. ורק פרצוף הפנימי נקרא בשם גדלות.

וזה אמרו "אחור הוא הקטנות" פי': אע"פ שאנו מכנים לפרצוף הנוקבא שמקודם הנסירה בשם פרצוף אחורים, אין לטעות שהכונה היא על פרצוף החיצון בלבד, שהוא פרצוף העיבור, אלא הכונה היא על ב' הפרצופים עיבור ויניקה ביחד, ונקראים אחור, משום שהם בחינת קטנות, וכל קטנות אפשר לקראו אחורים. אמנם עיקר השם אחור הוא רק על פרצוף העיבור, שהוא מבחינת מחזה ולמטה דכללות הפרצוף. כי כל נה"י נקראו אחורים. והוא מטעם שהם לא היו בכלים דז"א בעת יציאת המלכים דנקודים, אלא אח"כ ע"י הארת הו' ונקודה מיסוד דא"ק, נתחברו הכלים דנה"י אל ז"ת דנקודים. כי ע"כ נתפשטו הז"מ אלו עד בי"ע, כי השיגו הנה"י שלהם שנתמעטו ונפלו לבחינת בי"ע ע"י צמצום ב' דא"ק, כמ"ש בחלקים הקודמים. וע"כ אלו הז' מלכים שהם רק בחינת הכלים דחב"ד חג"ת עד החזה, הם נבחנים לכלים דפנים. ורק בחינת הכלים דנה"י שנתחברו אל המלכים מבי"ע, הם הנקראים כלים דאחורים. הרי שרק פרצוף העיבור שהוא בחינת נה"י אפשר לקראו אחור, אבל פרצוף החג"ת
שהוא תמיד למעלה מחזה, שמשורשו בנקודים היה בחינת אצילות למעלה מפרסא, אי אפשר לקראו בשם אחור.

וזה אמרו "האמצעי אינו נקרא אחורים" דהיינו כמבואר, כי האמצעי שהוא פרצוף החג"ת, הוא כולו פנים כי רק מחזה ולמטה, שהם הכלים של נה"י הם אחורים. וזה שמתקן מקודם זה, כי אחור הוא קטנות, כי כאן אצל הנוקבא, הם ב' פרצופי הקטנות, כמ"ש להלן, ושניהם נקראו אצלה בשם אחורים. כי רק בז"א יש להבחין את פרצוף החג"ת, לבחינת פנים כנ"ל אבל בנוקבא נבחן גם החג"ת שלה שהם אחורים. שהרי בעת יציאת ז' המלכים, לא יצאה שם הנוקבא, שהיא מלך הז', רק בבחינת נקודת הכתר לבד, שהיא נקודת החזה, שמצד האורות נבחנת לנקודת היסוד, (כנ"ל בדף אלף תר"צ ד"ה ונקודה) ע"ש. ונמצאות כל תשע הספירות התחתונות שלה שהם בחינת אחור, כי כולם באו ונתחברו אליה מבחינת בי"ע בעת הגדלות דמלכים. ונמצא שלא היה אז בבחינת אצילות, דהיינו למעלה מפרסא, רק נקודת הכתר שלה לבד. וע"כ נקרא גם פרצוף חג"ת שלה בשם אחור. אמנם מדרכו של הרב לכנות כל בחינת ו"ק בשם אחור ואפילו בז"א.

אז מה שהיתה המלכות בסוד עיבור לבד כלי אחד באחור וכו'. הנה נשמט כאן כל המסקנא, והוא מובאה בדברי הרב לקמן באות ס"ט. וכדי להקל על המעיין העתקנוהו כאן במוסגר, כי כאן מקומו. כי הדברים שלאח"ז הם פירוש על המסקנא הזו.

חלק ט"ו             עץ חיים        בנין הנוקבא        א' תשיז

סא) וזה כלל גדול שתבין בו הכל, כי לעולם פרצוף הב' הוא חצי העליון, כנזכר במקום אחר. וכיון שז"א בסוד העיבור היה חצי מדה, גם היא היתה חצי מדה, כי הוא ו"ק (ונשארו) ונעשו ג'. והיא קצה הז' שהוא כשיעור היסוד שלו הקטן שבכולם, שאין בו רק ב' פרקין.

אור פנימי

סא) כלל גדול שתבין בו הכל כי לעולם  פרצוף הב' הוא חצי העליון. ענין כלל הזה נעשה בעת צמצום ב' דא"ק, שה"ת שהיא בחי"ד, עלתה בנקבי עינים, שהם בחינת ה"ר, כמ"ש הרב לעיל דף תל"ב אות מ"ד. שנעשה בעינים בחינת ה' אחרונה ובחינה ה' ראשונה. כלומר, שנחלקה כל מדרגה לב' חצאים: לגו"ע, ואח"פ, כי מאחר שה"ת עלתה לעינים, נמצא המדרגה עליונה מסתיימת שם, ואין במדרגה עליונה זולת כתר חכמה לבד, ובינה וז"א ונוקבא, יצאו למדרגה תחתונה, כמ"ש הרב שם, שה' אחרונה נמצאת בעינים, ויה"ו באח"פ, כלומר, שאח"פ נעשו למדרגה חדשה, בבחינת יה"ו. עש"ה. ונמצא מזה, שכל מדרגה תחתונה ירשה מחציתה של המדרגה העליונה ממנה, הן בפרטיות המדרגות של הפרצוף עצמו, והן בהעליון ותחתון של הפרצופים: כי אח"פ דראש כל פרצוף, ירדו ונעשו לבחינת גוף שלו, ע"כ נבחן הגוף דכל פרצוף לחצי המדרגה של הראש. וכן פרצוף התחתון, יש לו בתוכו חצי המדרגה של העליון, דהיינו אח"פ דעליון שבאו לרשותו של התחתון כמבואר. ומחמת זה נמצא הכלל, שכל תחתון הוא חצי העליון, כלומר, שאם יש לתחתון חצי מדה של פרצוף העליון, הריהו בשלמות כמו העליון שלו. שהרי העליון אין לו ג"כ יותר מהחצי של עליונו.

באופן, שא"א דאצילות, אם יש לו מדת הגוף  דעתיק, שהוא חצי פרצוף שלו בערך ראשו, נמצא כבר א"א על שלמותו כמו עתיק, כי יש לו ע"ס דרת"ס, בשלמות שבערכו. וכן או"א, אם הגיעו להלביש הגוף דא"א  מגרון שלו ולמטה, יש להם רת"ס
בשלמות בערכם כמו א"א, וכו' עד"ז. ונבחן ז"א, שהוא מעיקרו רק בחינת ו"ק, והיינו
חצי המדרגה דישסו"ת, כי יש לו אז ברשותו אח"פ דישסו"ת. כן נבחנת הנוקבא בעת
שיש לה נה"י של ז"א, שהיא אז בשלמות
כמו הז"א, כלומר שיש לה ע"ס בשלמות השייך לערכה, כמו הע"ס דו"ק דז"א
בערכם, כי חצי מדתו של ז"א מספיק לכל מדת הנוקבא, כמו חצי מדתם של ישסו"ת מספיק לכל מדת ז"א, וכן חצי מדתם של או"א לכל מדתם של ישסו"ת וחצי מדת
א"א לאו"א, וכן למעלה.

וזה אמרו "וכיון שהז"א בסוד עיבור
היה חצי מדה גם היא היתה חצי מדה וכו'. כשיעור היסוד שאין בו אלא ב' פרקין" כי
כל מדתו דז"א מבחינת קביעותו, הוא רק חג"ת נה"י ששה כלים.  נמצא שבעיבור, שהוא רק נה"י, ג' כלול בג', הנה אין לו
רק חצי מדתו, וע"כ גם הנוקבא, אין לה
אז רק מחציתו של מדת העיבור, כי כל ספירה דע"ס דעיבור של הז"א יש לה ג' פרקים, שהם בחינת ראש תוך סוף דאותה הספירה. חוץ מיסוד שלו, שאין בו רק ב' פרקים, שהם בחינת תוך סוף וחסר לו
ראש בערך שאר הספירות דעיבור הז"א. ונודע, שתוך סוף הם בחינת גוף, ונתבאר לעיל שכל גוף הוא מחציתו של הראש.
נמצא, כיון שהנוקבא לא נתגדלה בעיבור אלא כמדת היסוד, הרי אין לה אלא מחצית מדת העיבור, כי אין בחינת הראש דעיבור, כמו שיש לכל הע"ס דעיבור, אלא בחינת
גוף בלי ראש כמדת היסוד שבהם.

וזה אמרו לעיל באות ס'. וכאן באות
ט"ס "שבבוא הפנים שהוא גדלות דז"א
הגדיל אותה מאחוריו פרצוף גמור עד כנגד
א' תשיח        חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

סב) והבן זה היטב, כי בזמן היניקה, חזרה להתקן כל מה שהיה בו טרם מיתת המלכים, שהרי הוא ו"ק מחוברות, והיא קצה הז' מתוקן. ובהכרח שבזמן מיתת המלכים היה בהם ב' בחינות שהם פנים ואחור, ולכן אלו הב' בחינות אינם נחסרים משום פרצוף שבעולם.

  

סג) ועתה צריכין להתתקן ג"ר דז"א וט' אחרונות דמלכות

אור פנימי

החזה שהוא חצי שיעורו והרי נשלמה כמוהו" כלומר, שאחר שהנוקבא נגדלת בחצי מדתו של הז"א ממדת קביעותו, דהיינו עד החזה שלו, והיא מלבשת לנה"י שלו, הנה אז נשלמה כמוהו, כלומר, שיש לה שם בחינת ב' הפרצופים חג"ת נה"י כמו שיש לז"א בזמן יניקה שלו, ואע"פ שהיא אינה מלבשת לחג"ת שלו אלא לנה"י שלו, מ"מ מספיק הנה"י שהוא חצי פרצוף ו"ק דז"א, לפרצוף גמור של הו"ק דנוקבא. כי חצי מדה דעליון הוא מדה שלמה אל התחתון, כמבואר, אמנם מטרם שז"א משיג פרצוף הגדלות שלו, אינו יכול להשפיע לנוקבא הנפרדת, כמ"ש להלן.

סב) ובהכרח שבזמן מיתת המלכים היה בהם ב' בחינות שהם פנים ואחור ולכן אלו הב' בחינות אינם נחסרים משום פרצוף שבעולם. ב' בחינות אלו הם חג"ת נה"י, שהם הכלים דפנים דז"ת דנקודים, דהיינו מה שיצא בהם בעת הקטנות למעלה מפרסא. כי מבחי' הכלים הם חב"ד חג"ת לבד והנה"י שבהם נשארו תחת הפרסא בבי"ע. וכיון שהם לא נשברו מחמת עצמם אלא מחמת שנתחברו עם הכלים דבי"ע, ע"כ אחר שנבררו ונפרדו מהכלים דבי"ע, ועלו ונתקנו באצילות, שוב לא יארע בהם שום מיעוט עוד, כי הפרסא דאצילות נתתקנה באופן כזה שהכלים דפנים לא יתחברו עוד עם הכלים שלמטה מפרסא, כמו שקרה בעת המלכים. וזה אמרו "ולכן אלו הב' בחינות אינם נחסרים משום פרצוף שבעולם", כלומר

אחר שנתקנו באצילות שוב אינם נחסרים משם. כנ"ל. ומה שקורא אותם בשם פנים ואחור, הוא נמשך אחר מ"ש לעיל באות ס', אשר האמצעי שהוא חג"ת, אינו נקרא אחורים, אלא רק פרצוף החיצון לבד שהוא נה"י, ע"ש. וע"כ מכנה גם כאן לפרצוף חג"ת בשם פנים, ולנה"י בשם אחור. אמנם ברוב המקומות קורא לב' הבחינות חג"ת נה"י בשם פרצופי אחורים. ולא עוד, אלא אפילו לפרצוף הפנימי הבא ע"י בחינת ב"ן שהוא משלים להכלים דיסוד ומלכות שבה, נקרא ג"כ בדברי הרב בשם אחורים, והוא מטעם שכל הבא להשלמת כלים נקרא בשם ב"ן ונקרא אחורים, והם ג' הפרצופים הראשונים המובאים כאן שהם באים משם ב"ן. ורק אח"כ עולים הזו"ן פעם ב' למ"ן, ומקבלים בחינת שם מ"ה, והוא הנקרא בחינת פנים. ובו עצמו יש ג"כ ג' פרצופים כמו באחור, שהם: עיבור, יניקה, וגדלות. ומכונים ג' פרצופי הפנים אבל ג' הראשונים שהם ב"ן ולא מ"ה, נקראים ג' פרצופי האחור. כי כל הכלים באים מבירורי השבירה שבבי"ע, שמטרם השבירה יצאו בע"ס דנקודים שנקרא ב"ן, וע"כ השלמתם של כלים האלו נקרא ג"כ בשם ב"ן. גם בערך האורות דאצילות שנקרא מ"ה, נבחן הב"ן לבחי' אחור.

סג) ג"ר דז"א וט' אחרונות דמלכות שמעולם לא באו אפילו בזמן המלכים. אין הפירוש שלא באו כלל בזמן המלכים, אלא המדובר הוא רק בבחינת ז' המלכים שיצאו
חלק ט"ו עץ חיים        בנין הנוקבא        א' תשיט

שמעולם לא באו אפילו בזמן המלכים, ואלו באים בסוד תוספות. ועתה באים מעורבים ומתוקנים עם מ"ה וב"ן בגדלות.

 

סד) כי בקטנות, כולם דב"ן, כנודע. כי ז' מלכים כולם מב"ן היו. גם לאחר התיקון לקחו כל אחד מהם מ"ה וב"ן, כנודע. ואז נשלמו. והבן זה היטב, כי אין מ"ה בקטנות כלל רק בגדלות: והוא מ"ה, כל יוד דיליה ודילה. וב"ן, ג' דיליה וט' דילה.

 

סה) והנה א"א ועתיק, הזכר לקח כל המ"ה והנוקבא לקחה כל הב"ן להיותה נמתקת ואינה צריכה אליו, אך מאו"א ואילך הוצרכו הזכרים ליקח תחלה הב"ן של נקבה אפילו הקטנות שבה כדי למתקו, ואח"כ ניתנו אליה לגמרי ונשאר בהם שרשו מן הקטנות.

 

סו) ובגדלות לוקח ג"כ שלו ושלה, ואח"כ ניתן לה הב"ן לבדו לפרצופה, והמ"ה הארתו לבד, שהם הארת החסדים לבד, ולא עיקרא, כי עיקרא נשאר בו. וההיפך בב"ן, כי עיקרו בה ובו הארה בלבד, אך עכ"ז כיון שתחלה לקחו, הרי יש לו שורש גדול ממנו, לכן דעתו שלם. אך הנקבה אינה לקחת ממ"ה רק הארתו לבד ועיקרה מב"ן, ולכן דעתה קלה אפילו בגדלות.

 

סז) וכל זה המ"ה וב"ן דגדלות, נקרא תוספת המסתלק, ולא נשאר כי אם ב"ן דקטנות בשניהם, וזה בזו"נ, כי באו"א לעולם נשארים בהם, כי כבר שם ב"ן שלם היה להם תחלה בעת המלכים כל י"ס, אמנם גם הם הוצרכו למ"ה וב"ן עד"ז הנ"ל בזו"נ.

אור פנימי

מעינים דא"ק בסוד הסתכלות עיינין באח"פ, דהיינו בעת קטנות הנקודים, כי אז לא יצאו רק חב"ד חג"ת דכלים עד החזה, והנוקבא לא יצאה רק בחינת הכתר שלה לבד, שהיא נקודת החזה, אמנם אח"כ בזמן הגדלות נקודים, הרי נתפשטו עד בי"ע, וז"ת השיגו כל אחד הג"ר שלהם, וגם הנוקבא השיגה הט"ס דכלים שלה מבי"ע, כמ"ש בחלק ז'. אלא הכונה היא על בחי' אצילות של הז"ת,

דהיינו מה שיצא למעלה מפרסא שנתקנה בנקודים, ושמה היו חסרים ג"ר לז"א וט"ת לנוקבא ומה שקבלו בעת גדלות מבי"ע, אינם כאן בחשבון.

ועל כן ג' הראשונות דז"א וט"ת דנוקבא לא נתקנו בעולם האצילות בבחי' קביעות, אלא בסוד תוספות. והטעם הוא, כי לא יצאה אפילו בזמן המלכים בבחינת אצילות של הנוקבא, כמבואר.

א' תשכ          חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

סח) ועיקר מ"ה בזכר, והארתו בנוקבא, ולהיפך בב"ן, ויען היות חו"ב מבינה דמ"ה לבד, לכן שרשם דינים ולא רחמים עם שהם מ"ה. ואפשר, כי מ"ה בחכמת אבא ובחכמת אמא, וב"ן בבינת אבא ובבינת אמא, וכן יהיה בז"א.

 

סט) ונחזור לענין, כי ביניקה נשלמו כבראשונה, ואז לא היה לכל א' מהם רק ב' כלים, שהם אחור ואמצעי. ובבא הגדלות לקח ז"א כלי הפנימי הג', ואז הגדיל את הנוקבא מאחוריו פרצוף גמור עד כנגד החזה, שהוא חצי שיעורו כנ"ל, והרי נשלמה כמוהו, עם היותה חצי שיעורו.

 

ע) ועדיין חסר ממנה נקודת יסוד ומלכות שבה. וזה לפי שעדיין אינה שלימה כמוהו רק חציו דוגמת זמן יניקתו, וחסר ממנה כלי הג' הפנימי של אותן ב' בחי', וגם מן הדעת שלה לא היה תוספת גדלות, רק כבזמן הקטנות.

 

עא) וכשננסרה, שהוא שלקחה היא המוחין חצים לבד, שהם בינה וגבורה (כנזכר במ"א בענין שופר) אז נמשך לה שם ב"ן שלה, כנודע, כי בינה וגבורה של ז"א הם ב"ן כנ"ל, ואז נשלם יסוד ומלכות שבה, ועדיין חסרה הארת שם מ"ה, ואז ניתנו בה האחורים של החיצונים דעיבור, ונעשה פנימיות בה.

אור פנימי

סה) א"א ועתיק הזכר לקח כל המ"ה וכו'. כל זה ההמשך כבר נתבאר היטב לעיל דף תרי"ט מאות כ"ה עד אות כ"ז. ומשם תדרשנו.

עא) וכשננסרה שהוא שלקחה היא המוחין חציים לבד שהם בינה וגבורה. כי הבינה וגבורה הם חלקה, דהיינו בחי' הב"ן של המוחין, כמ"ש להלן.

ואז נשלם יסוד ומלכות שבה ועדיין חסרה הארת שם מ"ה. כבר נתבאר בחלקים הקודמים, שכל הקומות אשר יוצאים בעולם האצילות נבחנים על שם מ"ה החדש, ורק אותם הכלים והאורות שנשארו מע"ס דנקודים, גם בחינת הכלים דפנים עם
האורות שלהם ששמשו שם למעלה מפרסא, דהיינו בעת קטנות נקודים, אשר חזרו ונתקנו באצילות בקביעות בזו"ן, כל אלו נבחנים לב"ן. ומכ"ש בחינת האחורים דע"ס דנקודים, הן של הג"ר נקודים והן של הז"ת דנקודים, נחשבים ודאי לב"ן. במלה אחת, כל מה שיצא עוד בג"ר וז"ת דנקודים הן בגדלות והן בקטנות, ובאו בתיקון בעולם אצילות כל אלו נקראו ב"ן. ורק בחינת האורות והכלים שנתחדשו באצילות ע"י יציאת הקומות על המסכים בסוד או"י ואור חוזר כנודע, הרי כל אלו הם נבחנים למ"ה החדש, ונקראו בשם מ"ה.

וזה אמרו "וכשננסרה שהוא שלקחה היא המוחין חצים לבד שהם בינה וגבורה
חלק ט"ו           עץ חיים        בנין הנוקבא        א' תשכא

עב) והרי נשלמו בה ג' חלוקות: יסוד, ומלכות, ודעת שבה, שהם איברי ההולדה שאינם נעשים אלא ממ"ה. ובחזרתן פב"פ נתן בה בזווג א' שם ב"ן בבחי' הגדלות, ונשלמה. ואח"כ בזווג הב' נתן לה המ"ה, שהם החסדים לצורך נשמות.

 

עג) ונמצא כי בזמן הנסירה, היא לוקחת הגבורות מז"א והוא נשאר רק מהחסדים ולוקח הוא הפנימיות (ונראה לי, כי נר"ן נקרא פנימיות העולמות. וגם במ"א ע"ש כי ציצית קטן, קטנות שהיא עשייה
אור פנימי

אז נמשך לה שם ב"ן שבה וכו' ואז נשלם יסוד ומלכות שבה ועדיין חסרה הארת שם מ"ה" פירוש: כי מטרם הנסירה, כבר היו לה ב' פרצופים: עיבור יניקה, שהם חג"ת נה"י, כנ"ל, שנה"י דז"א מספיקים לה לו"ק גמורות ואז יש לה רק בחינת ה"ג דקטנות שז"א השפיע לה דרך אחורי החזה, שפירושם הוא, בחינת ה"ת בעינים, שאז אין לה רק גו"ע בכל ספירה מע"ס שלה, ואח"פ שלה הם חסרים מכל ספירה, שהם חב"ד חג"ת דכלים דכללות פרצופה, כי ג' קוים דגלגלתא הם חב"ד דכלים, וג' קוים דעינים הם חג"ת דכלים, ובחינת נה"י שהם בחינת אח"פ חסרים לה הן בכללות והן בפרטות. וכדי להשלים את הע"ס שלה בבחינת נה"י, הנה לזווג ע"ב ס"ג היא צריכה, כי בקבלתה להארת ע"ב אז הארה זו מורידה בחינת ה"ת מעינים שלה לבחינת פה, ואח"פ דכללות חוזרים למדרגתה, ואז נשלמת ברת"ס, שהם חב"ד חג"ת נה"י דכלים. כמ"ש כל זה בחלקים הקודמים.

והנה הארה זו המורידה ה"ת ומחזרת לה אח"פ, דהיינו הנה"י, היא נבחנת לבחי' ב"ן, כי לא תיקנה יותר רק בחי' החזרת הנה"י שלה, שהם אח"פ שנפלו ממנה בעת שבירת הכלים, אמנם האורות דג"ר, שהם בחינת קומה חדשה הצריכה לצאת באצילות בשבילה, הנה עדיין לא קבלה אותה, כי מטרם שיש לה הכלים בשלימות אי אפשר לה שתקבל האורות דג"ר. וע"כ מתחילה
קבלה הזווג על בחינת תשלום הכלים, המחזיר הנה"י שלה, כנ"ל, וזווג זה נבחן רק על בחינת ב"ן, כי עוד אין בו האורות.

וזה אמרו "ואז נשלם יסוד ומלכות שבה, ועדיין חסרה הארת שם מ"ה" כי רק נשלמו בחינת הנה"י החדשים שלה, שבחינת קו האמצעי שלהם הוא יסוד ומלכות, שהם הכלים דהולדה. והשלמת הכלים נבחן לשם ב"ן, כנ"ל. אבל להארת שם מ"ה, כלומר, שתקבל גם הג"ר דאורות להכלים דחב"ד שלה, הנה ע"ז צריכים לזווג חדש הנבחן לשם מ"ה. כנ"ל.

עב) ובחזרתן פב"פ נתן בה בזווג א' שם ב"ן בבחינת הגדלות ונשלמה ואח"כ בזווג הב' נתן לה המ"ה שהם החסדים לצורך נשמות. כבר נתבאר בדיבור הסמוך, שהזווג להשלמת כלים בלבד, נקרא בשם ב"ן. והנה הזווג הא' דשם ב"ן המובא בדיבור הסמוך, היה מבחינת אמא שלא ע"י ז"א, כמ"ש להלן. וע"כ צריכים עוד לזווג ב' על ידי ז"א, ואז נשלמים לגמרי הכלים שלה. ואח"ז נעשה הזווג הב' ע"י הז"א להמשיך לה האורות דג"ר, שנבחן לבחינת מ"ה, ולמוחין דהולדה כמ"ש לפנינו.

עג) כל מה שנותן הזכר לנוקבא בעת הנסירה, גם מה שניתן לה מאמא, אינם רק הגבורות והם נקראים אחורים. כי הן הגבורות שניתן לה ע"י הארת השם ב"ן

א' תשכב      חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

שביצירה, וציצית גדול, גדלות שביצירה. ובמ"א נתבאר כי שניהם נקראו חיצונות שביצירה, ובמ"א ע"ש (מהרח"ו ז"ל) כי כל מה שנותן הזכר לנוקבא בעת הנסירה, גם מה שנתון לה מאמא, אינם רק הגבורות, והם נקראים אחורים.

עד) ויש גבורות באחורים דזכר ויש גבורות במוחין ג"כ, ושניהם ננסרין וניתנין אליה (נראה מזה כי הפנימיות הם המוחין, שבהם ג"כ בחי' גבורות ב"ן הניתנין אליה, וכעד"ז בכלים מבחוץ. והוא נשאר במ"ה, ועיין במ"א היטב ענין הגבורות והחיבוק בימין ובשמאל והזווג, וכמה מיני חסדים וכמה מיני גבורות הם (מהרח"ו ז"ל).

 

עה) והענין, כי בחינת החיצונית והאמצעית שבנ"ה הם תרי פלגי גופא, שהם גוף א' לבד, כי שם ראש הנוקבא א' לבד, וזו"ן משתמשין בהם, וכותל א' לשניהן, אך בבואם של החסדים אז הנ"ה נפרדין זה מזה.
אור פנימי

על ידי אמא שלא ע"י ז"א, שהוא הזווג הא' דב"ן המשלים לאח"פ דנוקבא, כנ"ל בדיבור הסמוך, והן הזווג הב' דב"ן שהוא ג"כ ממתיק את האח"פ דנוקבא ביתר השלמה. הרי הם שניהם באים רק להשלים הכלים של האחורים שלה, שהם האח"פ, כנ"ל, וע"כ נבחנים שניהם לבחינת אחורים, וכן לבחינת ב"ן. אלא רק זווג הב' שעל ידי ז"א שנותן לה האורות עצמם הוא הנבחן לבחינת פנים, ולבחינת מ"ה, כנ"ל בדיבור הסמוך.

עד) ויש גבורות באחורים דזכר ויש גבורות במוחין ג"כ, ושניהם ננסרין וניתנין אליה. כי ה"ג הם, ונחלקין ג"כ, לג"ר ולו"ק, ובהיותה עם הז"א אב"א, אין לה אפילו הו"ק דגבורות, כי אז אחוריהם ביתה, והגבורות דו"ק שמחזה ולמטה הם דבוקים באח"פ דזכר ונחשבים ע"כ על בחינת הזכר, ולא על בחינתה עצמה. רק בעת הנסירה, ננסרים ממנו ב' בחי' הגבורות, הן דו"ק והן דג"ר, וניתנין אל הנוקבא. וז"ש "יש גבורות באחורים דזכר" דהיינו בחי' הו"ק

דגבורות שבנה"י של הז"א, הנקראים אחורים. "ויש גבורות במוחין גם כן" דהיינו בחינת הג"ר דגבורות "ושניהם ננסרין וניתנין לנוקבא". כמבואר, שבעת היותה אב"א גם אלו הגבורות דו"ק אינם נחשבים על שמה.

עה) החיצוניות והאמצעיות שבנצח הוד הם תרי פלגי גופא שהם גוף אחד לבד כי שם ראש הנוקבא אחד וזו"ן משתמשים בהם וכותל אחד לשניהם. כלומר, ב' הפרצופים הראשונים הנקראים עיבור ויניקה, וכן הם נקראים חיצוניות ואמצעיות, שהם ו"ק חג"ת נה"י, כנ"ל, הנה נצח והוד שבהם נבחנים לגוף אחד לבד, וע"כ הם מתלבשים בראש הנוקבא, שהיא בחינה אחת. ואז נבחן, שז"א ונוקביה משתמשים בכותל אחד לשניהם.

הנה הרב כייל כאן יחד ענין הדיבוק דנו"ה לגוף אחד עם ענין הזו"ן אב"א ששניהם משתמשים בכותל אחד, ואומר לפנינו, שענין הנסירה דנוקבא מז"א, הוא ג"כ ענין אחד עם ההפרדה דנצח והוד זה
חלק ט"ו             עץ חיים        בנין הנוקבא        א' תשכג

עו) כי נעשה בזכר בחי' ה"ג הפנימית, כי אז הכותל ההוא לו לבדו מן החסדים, ולכן נחלקים נ"ה, ולה כותל א' לבדו מן הגבורה, והם
 

אור פנימי

מזה. כי אומר בעת שנו"ה הם גוף אחד משתמשים אז זו"ן בכותל אחד, ובעת שנעשה לז"א כותל מיוחד מחסדים, ולנוקבא מן הגבורות, אז נחלקים נו"ה זה מזה. וצריכים להבין מאד מה ענין להפרדה והדיבוק דנו"ה עם הדיבוק והנסירה דז"א ונוקביה, כי כאן גניז המפתח אל הבנת הנסירה בכל הקיפה.

וכבר נתבאר לעיל, שעיקרם דע"ס הם ה' בחינות: כח"ב זו"ן, והם ה' פרצופי אצילות: א"א, ואו"א, וז"א, ונוקבא. וכל אחד מהם כלול מכולם, אלא שיש חילוק בין ג"ר ובין זו"ן כי בג' הפרצופים הראשונים בלבד, נבחנים ה' הבחינות שבהם לכח"ב זו"ן מטעם התכללות כל אחד בכולם. אבל בב' הפרצופים זו"ן, נתמעט וירד ההתכללות כח"ב שבהם לבחינת חג"ת, וע"כ ה' הבחינות שבהם נבחנות בשם חג"ת נ"ה, שחג"ת הם ג' הבחינות כח"ב, ונו"ה הם ב' בחי' ז"א ונוקבא, שז"א הוא נצח ונוקבא היא הוד. אמנם יסוד ומלכות שבהם, אינם מוסיפים בהם שום בחינה חדשה, כי אין יותר מה' בחי' בכל פרצוף איזה שהוא, וספירת היסוד היא רק בחי' התכללות של ה' בחינות שבפרצוף מצד החסדים שבו, וכן ספירת המלכות היא ג"כ רק בחינת התכללות של ה' הבחינות שבפרצוף, אלא מצד הגבורות שבפרצוף. ואינן בחינות נוספות, כמ"ש בחלק ה'.

ועם זה מובן שעיקרו של הז"א הוא בחינת נצח שבו, כי שאר ד' הבחינות שבו באים בו רק מהתכללות. וכן עיקרה של הנוקבא היא הוד שבה, כי שאר ד' הבחינות הם מהתכללותם של העליונים. גם נודע, שכל תחתון אינו מקבל מעליונו כי אם מהבחי' שכנגדה בהעליונים. ונמצא הז"א, שהוא נצח, הוא יונק מנצח דאמא ומנצח
דאבא ומנצח דא"א. וכן הנוקבא שהיא הוד, היא יונקת מהוד דז"א, ומהוד דאמא ומהוד דאבא ומהוד דא"א. דהיינו דרך הבחינה שכנגדה בכל העליונים ממנה, כמ"ש הרב לעיל (בחלק זה אות נ"ז) עש"ה.

וענין ה' הבחינות הנ"ל שבע"ס, הם היחסים מה' בחינות דאו"י, כמ"ש בחלק א' דף ה' ד"ה וטעם. ולפיכך כשהמדובר הוא בבחינת פרצוף דרת"ס באו"י ואו"ח, הם מתבארים תחת התחלקותם של ע"ס. וכשרוצים להדגיש רק את בחינת האו"י שבפרצוף, שזה עיקרו של כל פרצוף, אז מחלקים אותו תחת ה' בחינות שבו. ובזה תבין כי זה היחס של הז"א לנצח, והנוקבא להוד, הוא להורות על הז"א דאו"י והנוקבא דאו"י, שנתבאר לעיל בדף ה' שהנוק' דאו"י היא רק בחינת הסיום של הקומה, שבה כח צמצום המסיים להאור העליון. ובחינת הז"א דאו"י הוא התפשטות של חסדים בהארת חכמה. ע"ש.

ונמצא, כי בקטנות ז"א, כל עוד שהוא ו"ק בלי ראש, הנה בחינתו עצמו דאו"י אינו מגולה בו כלל, כי עדיין אין בו הארת חכמה בחסדים שלו, ונתבאר שם, שזה כל ההבחן מן בינה דאו"י אל ז"א דאו"י, כי בינה דאו"י היא חסדים בלי שום הארת חכמה, ובעת שהמשיכה הבינה הארת החכמה במסדים, יצאו החסדים האלו בשם בחינה חדשה שנקראת ז"א, ע"ש. הרי שבקטנות ז"א שאין בו רק ו"ק, עוד אין בחינתו מגולה כלל, כי אז אין בו שום הפרש מחסדים שבבינה. וכיון שכן, הרי הדבר נבחן בעיקר בספירת הנצח שבו, כי הוא עיקר הז"א מיחס האו"י, ונבחן ע"כ שאין בו שום הכר אל ספירת הנצח, והיא נכללת בהוד שלו. וזה שאומר הרב שבב' הפרצופים חג"ת נה"י דז"א נמצאים הנצח
א' תשכד       חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

מחוברים נ"ה לבחי' ראשה, והנוקבא לעולם היא סוד אחורים של הזכר, והזכר הוא בחינת הפנים אף בהיותם אב"א, והבן זה.

אור פנימי

והוד לגוף אחד, כי הנצח אין לו הכר והוא כלול בהוד. כי בב' פרצופים אלו אין גילוי עוד להארת חכמה, ומשום זה אין גילוי לספירת נצח שלו, כמבואר.

ותבין ג"כ, שזה החסרון של ספירת הנצח, אינו דוקא בנה"י דז"א, אלא בכל פרט ופרט שבו, שאך אפשר להפרט, נבחן שם העלם זה של ספירת הנצח, שהרי המדובר הוא בבחינת נצח דאו"י אשר כל בחינותיו כלולים בו, אלא רק מקום ההבחן, הוא בעיקר בנה"י שלו. והוא משום, כי גם אחר שמשיג פרצוף הגדלות שלו, דהיינו חב"ד, הנה גם אז אין ענין גילוי החכמה ניכרת רק מחזה ולמטה בנה"י שבו, כנודע. ואז נבחן הנצח שבו לקו ימין הנושא אל הגילוי הזה דהארת חכמה, וההוד שבו נבחן לקו שמאל, דהיינו התכללות המלכות שבו המסיים על אור העליון, כי ע"כ נעשו הנה"י לבחינת ע"ס דסיום הפרצוף. והנך רואה המרחק הגדול בין הנצח שבקו ימין אל ההוד שבקו שמאל. כי הנצח הוא בחינת אור העליון שבו מגולה הארת חכמה, וההוד הוא כח הצמצום המסיים לאור העליון. ולפיכך הם נפרדים זה מזה. אמנם כל עוד שהם חסרי ג"ר, ואין מוחין בפרצוף, נמצאים הע"ס דנה"י שהם רק בחינת ע"ס דסיום בלבד, שזה הוא רק בחינת ההוד שבו, כנ"ל, וענין מעלת הנצח, שהיא בחינת הגילוי דהארת חכמה אין כלל שם, הרי, כי הנצח נעלם לגמרי והוא נכלל בהוד, כלומר שאין בכל הנה"י רק כח הסיום לבד. וע"כ הנצח וההוד הם גוף אחד ממש. כי אין במה להבדיל ביניהם.

ולפיכך כייל הרב בכמה מקומות, שבאחורים נבחנים הנו"ה לגוף אחד, אלא רק בפנים הם ב' גופות נבדלים זה מזה. כי השם האחורים מורה שאין שם הארת
חכמה, והשם פנים מורה שיש שם מוחין דהארת חכמה. ונתבאר, שכל עוד שאין הארת חכמה בפרצוף, אין בהע"ס דנה"י רק בחינת כח הסיום דע"ס, שהוא בחינת ההוד בלבד כנ"ל, ומעלת הנצח נעלם שם לגמרי, אלא גם הוא כלול בכח הסיום של ספירת ההוד, הרי שבבחי' אחורים, הם גוף אחד בלי הבדל ביניהם. אלא רק בבחינת פנים, דהיינו, שיש שם מוחין דפב"פ שהם גילוי הארת חכמה, אז הנצח הוא הנושא להגילוי הזה, וההוד הוא הנושא לכח הסיום, ונמצא שהם ב' גופות נבדלים זה מזה. כנ"ל.

וזה אמרו "בחינת החיצוניות והאמצעיות שבנצח והוד הם תרי פלגי גופא שהם גוף אחד לבד כי שם ראש הנוקבא אחת לבד" כלומר, בעת שהנוקבא מלבשת מחזה ולמטה דז"א באחורים שלו, הנה אין אז בנוקבא אלא ב' פרצופים חג"ת נה"י דז"א, דהיינו הנקרא החיצוניות והאמצעיות, ובהם אין שום גילוי להארת חכמה, כנ"ל, ונמצא ע"כ שבחינת נצח והוד דז"א נעשו בנוקבא לגוף אחד לבד, כלומר, שאין הכר במשהו למעלת הנצח, כי אין שם הארת חכמה, ונמצא ע"כ שנעשו בראש הנוקבא לבחי' אחת, מטעם הלבשתה רק לבחינת אחורים של הז"א, דהיינו לבחינת ו"ק בלי ראש, אמנם בעת הלבשתה לבחינת פנים של ז"א, ששם יש מוחין והארת חכמה המתגלה מחזה ולמטה בבחי' הנצח שבו, נמצא שם הנצח והוד לב' גופות נבדלים זה מזה, כנ"ל.

וזה אמרו "והזו"ן משתמשים בהם וכותל אחד לשניהם" היינו הכותל דבחינת הוד, שהוא כח המסך המסיים על אור העליון, שבו נעשה הזווג דהכאה להוציא הקומה דבחי"א של המסך, הנקרא קומת ו"ק בלי ראש, שהיא בחינת ההוד הכלול בז"א, הנקרא ג"כ בשם הנוקבא שבגופו
חלק ט"ו           עץ חיים        בנין הנוקבא        א' תשכה

עז) גם ענין יסוד אבא שבתוך רישא דז"א, הוא דעת פנימי דז"א, ובמ"א כתבתי כי העליון מחבירו נעשה מקיף אליו, כי המוחין דו"ק דגדלות הם מקיפים למוחין פנימית דקטנות ויניקה, ועיין במ"א. בעיבור

אור פנימי

עצמו דז"א. והנה אז גם הנוקבא הנפרדת המלבשתו מחזה ולמטה מאחוריו, משמשת ג"כ עם בחינת ההוד ההיא הכלולה בז"א, כל עוד שלא נשלמו הנה"י דע"ס שלה. כמ"ש להלן. הרי ששניהם משתמשים בכותל אחד אב"א. וזהו נמשך כל זמן שאין הנצח מתגלה בבחינת עצמו, דהיינו בזמן היותם אב"א, שאז היא ו"ק בלי ראש, ונו"ה הם גוף אחד, ואז הזו"ן משתמשים בכותל אחד.

וזה אמרו "אך בבואם של החסדים אז הנצח והוד נפרדים זה מזה כי נעשה בזכר בחינת ה"ג הפנימיות, כי אז הכותל ההוא לו לבדו מן החסדים ולכן נחלקים נצח הוד" דהיינו כמ"ש בזוהר, אתי חסד ופריש להון. אכן חסד הזה הוא חסד דע"ב, דהיינו החסד שעולה ונעשה לחכמה בעת הזווג כנודע, וכשהנוקבא מקבלת טפת הזווג הזו דע"ב, יורדת הה"ת מעינים שלה ומחזרת האח"פ שלה מבי"ע, שהם בחי' הנה"י החסרים לה בעת היותה בבחינת אב"א. כי נודע, שחסרון נה"י דכלים גורם חסרון ג"ר באורות, ובהיות הנוקבא בבחינת ו"ק בלי ג"ר, הוא משום שחסר לה אז הנה"י דכלים, כי עדיין אין לה אלא גבורות דקטנות שהם בחינת ה"ת בעינים הדוחים אח"פ שלה לבי"ע. ונמצא עתה שהשיגה טיפת הזווג מע"ב, המורידה ה"ת מעינים שלה היא יכולה להעלות אליה הנה"י שלה מן בי"ע, שע"י היא משגת בחינת הג"ר של הגבורות שלה, שהם בחינת הראש דגדלות שלה, ונמצאת בזה שהיא עולה ומלבשת את הז"א בקומה שוה לגמרי, אלא שעומדת עוד מאחוריו דז"א, כי טיפת הזווג הזו מגדלת רק את הכלים שלה, כי משלמת לנה"י שלה, ואז משגת בחינת ראש תוך סוף דכלים בשוה עם קומת הז"א, אבל לבחינת אורות היא
צריכה לזווג אחר דפב"פ, שאי אפשר לה לבא לזווג הזה רק בהקדם הזווג הנ"ל להשלמת נה"י דכלים. וע"כ עתה עדיין עומדת באחור דז"א, אע"פ שיש לה ראש תוך סוף דבחינת כלים.

ולפיכך נבחנים הה"ג לחיצוניות ופנימיות. דהיינו כל עוד שאין בה אלא ו"ק, נבחנים הגבורות שבה רק לחיצוניות, שהם בחינת ה"ת בעינים, שאז היא חסרה מנה"י דכלים וג"ר דאורות. ואחר הזווג דע"ב הנ"ל שהיא משגת, המוריד הה"ת מעינים ומחזיר לה הנה"י, נבחנים הגבורות שבה לה"ג פנימיות, המורים על נה"י דכלים וג"ר דאורות דב"ן, שהם הארת כלים, כנ"ל. וזכור מ"ש הרב לעיל שכל בנין פרצופה של הנוקבא היא רק מגבורות, כלומר שהע"ס שלה היא בחי' גבורות, וע"כ מכנים את בנינה בשם ה"ג, שבקטנות נקראים ה"ג חיצוניות, שפירושם חסרי ג"ר. ובגדלות בנינה נקרא ה"ג פנימיות, שפירושם בחינת הג"ר שלה. וה"ג וע"ס, היינו הך אצל הנוקבא. וה"ח וע"ס, היינו הך אצל הז"א. כי הע"ס הם ה' בחינות חג"ת נ"ה, כנ"ל. וע"כ ע"ס דז"א נקראים ה"ח וע"ס דנוקבא נקראים ה"ג.

וזה אמרו "כי נעשה בזכר בחינת ה"ג הפנימיות כי אז הכותל ההוא לו לבדו מן החסדים" כאן מבאר הרב ענין נסירת הנוקבא מן האחורים דז"א, שנעשית עי"ז בנין מיוחד בפני עצמה בלי שום דביקות עם הז"א. כי בעת היותם אב"א, הגם שהז"א הוא כבר בגדלות ויש לו ראש ומוחין, כמ"ש הרב לעיל, עכ"ז כשהעליון משפיע אל התחתון הוא מודד לו כפי מדת הכלים שלו, ולא כמדת עצמו. וע"כ הגם שז"א עצמו יש לו מוחין דגדלות, מ"מ הוא מודד
א' תשכו        חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

ויניקה נתקנו ו' ראשונות דז"א מז' מלכים דמיתו, ובמוחין דגדלות נתקנו ג"ר בסוד תוספת, ולכן המוחין מסתלקין ובאין בכל פעם בסוד תוספת, כי הג"ר הם המוחין דגדלות, והבן זה היטב.

אור פנימי

להנוקבא מבחינת המסך דזמן הקטנות שלו, דהיינו מבחינת הגבורות חיצוניות הכלולים בהנוקבא שבגופו דז"א, מזמן קטנותו עצמו. כמ"ש בחלקים הקודמים. ולפיכך גם בהיותם אב"א, ונו"ה גוף אחד הם, הנה זה רק בבחינת אחורים דז"א, ששם עומדת הנוקבא, שהיא צריך להשפיע לה מבחינת ה"ג חיצוניות, שאין מדת נצח מגולה שם, אלא מדת הוד לבד, אשר ע"כ, הנו"ה שבאחורים דז"א כגוף אחד נחשבו. אמנם בפנים שלו, שהוא ערכו כלפי עצמו, הרי הוא כבר השיג המוחין דגדלות שלו, וע"כ הנו"ה שלו עצמו הם נפרדים זה מזה. אמנם אין זה נוגע כלל לבחינת הנוקבא, כי אינו מודד לה מבחינת עצמו אלא כפי מדת הכלים שלה, כנ"ל.

ולפיכך עתה בהגיע טפת הזווג דחסד דע"ב המורידה ה"ת מעינים שלה, המגלה הה"ג הפנימיות של הנוקבא, כנ"ל. הנה הם באים בהכרח בזכר עצמו, כלומר בנה"י שלו ששם מלבשת הנוקבא ומקבלת טפת הזווג משם, ואז נפרדו הנצח והוד דזכר המלובשים בהנוקבא, כי הנצח נעשה להנושא אל בחינת הג"ר דב"ן הנמשך מטפת החסד דע"ב, וההוד נעשה לנושא לבחינת כח המסיים העושה הזווג דהכאה. ונעשו בזה לב' גופים נבדלים זה מזה גם בבחינת קבלת הנוקבא ממנו. וזה אמרו "כי נעשה בזכר בחינת ה"ג הפנימיות וכו' " דהיינו לצורך הנוקבא, כנ"ל, כי הוא עצמו נבנה רק מחסדים. גם ענין הפרדה דנו"ה הם רק ביחס של הנוקבא, כי הוא עצמו יש לו עוד נו"ה נפרדים מקודם לכן, כנ"ל.

וזה אמרו "כי אז הכותל ההוא לו לבדו מן החסדים ולכן נחלקים נו"ה" כי בעת שנעשה הנצח לנושא להארת חכמה, נבחן
בהארה ההיא ב' בחינות שהם: חסדים, וגבורות. כי אין כאן גילוי של אור החכמה ממש כמו באבא, כי עיקרו של הז"א הוא חסדים ולא חכמה, אלא רק ענין של הארת חכמה בחסדים, הנקרא חסדים מגולים. ונודע שבחינת החכמה נבחנת לפעמים לבחינת גבורה כלפי אור החסד. והוא מטעם שהצמצום לא היה מעולם על אור החסד זולת על אור החכמה בלבד, כמ"ש לעיל בחלקים הקודמים. ולפיכך יש כאן בגילוי הנצח בחינת גבורה ג"כ, כי ההארת חכמה שבחסדים הם כגבורות כלפי חסדים עצמם שאין בהם שום כח של דין וצמצום. ושיעור הזה דהארת חכמה שבחסדים דנצח, נבחן לה"ג פנימיות, שאותם לקחה הנוקבא, ונשלמה בפרצוף שלם מרת"ס, כנ"ל. אמנם בחי' החסדים עצמם דנצח, שקבלו הארת החכמה, הם באו ברשות הז"א, כי החסדים שייכים לז"א. כנ"ל. ומטעם הזה אין מכנים לגילוי הארת חכמה אלא רק בשם חסדים מגולים לבד, כי הז"א אינו לוקח רק בחי' החסדים שנעשו לנושא להארת חכמה, והארת חכמה עצמה הם ה"ג הפנימיות שנותן להנוקבא. וזכור זה.

ועם זה נפרדה הנוקבא לפרצוף נבדל לגמרי מן הז"א, כי הז"א הוא עתה רק בנין של חסדים מגולים לבד, והנוקבא היא בנין של ה"ג פנימיות שהם בחינת הארת חכמה שלקחה מהז"א. וזה אמרו "כי אז הכותל ההוא לו לבדו מן החסדים" דהיינו שבנין גופו שהוא בחינת הכותל שלו, נעשה לו לבדו מן החסדים, ובנין גופה שהוא הכותל שלה נעשה לה לבדה מן ה"ג הפנימיות. וזה אמרו "ולכן נחלקים נו"ה" כי הנצח הוא עתה בחינת הנושא לחסדים מגולים, וההוד הוא הנושא לכח הסיום

חלק ט"ו           עץ חיים        בנין הנוקבא        א' תשכז

עח) אך נוקבא לא בא לה תחלה, רק נקודת הכתר שבה, וכל התיקונים הם באים בה, ואח"כ שאר הט' כולם באים בתוספת בפעם א', בלי צורך עיבור ויניקה ומוחין כז"א, אלא נעשה הכל בפעם א'. וגם תבין, כי שם ב"ן שמשם שורש קין, בהיותו שם בדעת ז"א, נותן טפה בסוד זווג ממש, והם גבורות זכרים, והיוצאין לתיקון פרצוף נוקבא, הם נקבות כנ"ל.

אור פנימי

והמסך, כנ"ל. וע"כ הם עתה ב' גופין נבדלים.

וזה אמרו "ולה כותל א' לבדו מן הגבורה והם נ"ה מחוברים לבחינת ראשה" כלומר, לא כמתחילה בעת היותם אב"א, שלא היה שם אלא כותל א' מן הגבורה, שהוא כותל ההוד, דהיינו בחינת ה"ג חיצוניות דבחינת ה"ת בעינים, "שהם נו"ה מחוברים לבחינת ראשה" כלומר, שנו"ה נתדבקו אז לגוף אחד לבחינת ראשה של הנוקבא אלא שנחלקו עתה לב' בחינות נבדלות. ומורה בזה שהגם שבבחינת הז"א עצמו לא היו הנו"ה מחוברים, כי כבר היה לו מוחין דגדלות. מ"מ לבחינת ראשה של הנוקבא היו מחוברים, כי מדד לה לפי הכלים שלה. כנ"ל. בדף אלף תשכ"ה ד"ה וזה אמרו כי. ע"ש.

עח) נוקבא לא בא לה תחלה רק נקודת הכתר שבה, וכל התיקונים הם באים בה, ואח"כ שאר הט' כולם באים בתוספת בפעם אחת. לכאורה הדברים תמוהים, שהוא נגד כל המקומות שחושב עי"מ גם בנוקבא כנודע בענין ז' הזמנים לעיל (דף תשס"א אות מ"ג) ובכ"מ. כן צריכים להבין מה הם התיקונים הבאים בה. שאומר, שלא בא רק נקודת הכתר וכל התיקונים וכו'. ובעיקר צריכים להבין מה גרם אל הנוקבא לצאת מכלל כל הפרצופים, שלא תהיה לה עיבור כמותם, אלא הט"ס דנה"י וחג"ת באים לה בפעם אחת, שהיא בחינת אב"א עם הז"א למטה מהחזה.

וכדי להבין הדברים, צריכים לדעת היטב מקורה של הנוקבא הנפרדת דז"א שלא מצאנו זאת בשאר הפרצופים, ובפרצופי א"ק לא מצאנו בחינת נוקבא נפרדת גם לז"א שבהם. והנה הרב מראה תמיד את השורש של הנוקבא דז"א, במלך הז' דנקודים, דהיינו על עטרת יסוד דז"א דנקודים, כי הז"ת בכללם הם בחינת ז"א, שיש לו חג"ת נה"י, ועטרת יסוד היא המלכות שלהם כמ"ש בחלק ו'. אמנם מלכות זו היא בחינת נוקבא שבגופו דז"א, כי היא המלכות הכלולה ביסוד דז"א, אשר ע"כ היא נקראת עטרת יסוד, וא"כ יתכן רק שתהיה שורש לנוקבא שבגופו דז"א דאצילות, ולא לנוקבא נפרדת בבנין פרצוף בפני עצמה.

אמנם האמת הוא כי מקורה של נוקבא נפרדת, מתחיל אחר צמצום ב' דא"ק, כי מקודם לכן, דהיינו מבחינת צמצום ראשון דא"ק, לא היתה המלכות רק בחינת או"ח בלבד, ולא היתה משמשת בפרצוף אלא בבחי' המסך שבה המעלה או"ח ומסיים להפרצוף, אבל לא היה בה שום בנין בפני עצמה, כי אין בנין פרצוף אלא מבחינת או"י. אלא אחר צמצום ב', שה"ת עלתה בעינים דא"ק, ואח"פ דכל מדרגה יצאה ממנה וירדה למדרגה תחתונה, שע"כ נסתיים הז"א דנקודים על נקודת החזה שבו, וכל הנה"י שלו ירדו למתחת הפרסא דאצילות ונעשו לבי"ע, הנה אלו הנה"י שנפרדו מאצילות ויצאו לבי"ע הם בחינת או"י, שהרי בפרצוף א"ק עצמו הם עוד

א' תשכח       חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

*        עט) דע, כי תחלה בעיבור לא היה בז"א רק בחי' נפש לבד שבו, והוא המלכות שבו וששה קצוותיו. וכשנולד בא לו הרוח, ונשלם לו"ק בימי היניקה, ואמנם, הנוקבא קודם זמן העיבור, לא היה בה רק נקודת נפש שבנפש מלכות שבמלכות שבה, ושיעורה עטרה שביסוד ז"א, שהוא מנפש שבו.

אור פנימי

בחינת אצילות, כי מלכות המסיימת להפרצוף א"ק עומדת בנקודה דעוה"ז בסו"ה ועמדו רגליו על הר הזיתים, כנודע. ונמצאים ג' ספירות נה"י הקודמים לנקודה דעוה"ז שהם למעלה ממלכות והם בחינת או"י כי כל שלמעלה ממלכות הוא או"י. ונמצא, שעתה אחר צמצום ב', שמלכות המסיימת לז"א דנקודים, עלתה למקום נקודת החזה, הנה הרויחה בזה ג' הספירות דאו"י שנעשו לבי"ע, כי נפרדו מז"א ובאו לרשותה של הנוקבא שהרי הם כבר נמצאים תחת נקודת הסיום שלה על הז"א, ואין עתה לז"א חלק בהם. והבן זה. ועם זה תבין מ"ש הרב בכמה מקומות שכל ג' עולמות בי"ע הם התפשטות הנוקבא דז"א. כי היא ירשה אותם מן הז"א, בעת צמצום ב', כי הם באמת שייכים לז"א, אלא שנפרדו ממנו מחמת עלית מלכות המסיימת למקום נקודת החזה שלו, וע"כ נפלו לרשות הנוקבא.

אמנם מטרם ביאת הגדלות נקודים, גם הנוקבא לא היתה יכולה להנות מהם כלום, ומכ"ש שיתחברו לבנין פרצופה, שהרי עתה נעשה סיום הקו דא"ס במקום החזה דז"א, שהיא הנקרא פרסא שמתחת האצילות, והנה הפרסא הזו מבדלת בין הנוקבא לבין הנה"י שנעשו לבי"ע לבר מאצילות, ונמצאת הנוקבא דז"א שהיא נקודת החזה הנמצאת דבוקה בז"א למעלה מפרסא בבחינת אצילות, שאין לה שום חיבור וקשר עמהם כלל.

אכן בעת גדלות הנקודים, אחר שירד

הארת הע"ב ס"ג והורידה הה"ת למקומה הקודם, אל הפה, וכל בחי' אח"פ שנפלו מן המדרגות חזרו למדרגתם כבתחלה, ונתפשטו הז"ת דז"א דנקודים עד לנקודה דעוה"ז כמו פרצוף א"ק, ונה"י דבי"ע נתחברו שוב אל הז"א כמו בצמצום א', כנודע. הנה אז נבחנים אלו הנה"י לב' בחינות: לבחינת נה"י דז"א, ולבחינת ט' תחתונות דנוקבא. והוא מטעם, שכבר באו לרשות הנוקבא בעת הקטנות נקודים, כנ"ל, ע"כ היא ירשה אותם גם בעת גדלות נקודים, דהיינו בעת שחזרו לבחינת אצילות, כי אין העדר ברוחני. ונמצא שעתה בזמן הגדלות דנקודים, נבנתה הנוקבא ונעשה לפרצוף נבדל בפני עצמה, דהיינו ע"י הבי"ע שנתחברו ונעשו לט"ס תחתונות שלה. ומכאן נעשה שורש לבנין נוקבא נפרדת דז"א, בבנין גמור בפני עצמה ע"י ג' הספירות דאו"י נה"י דז"א, שנעשו לבי"ע ואח"כ נתחברו לאצילות.

אמנם גדלות זו דנקודים לא נתקיים שם, כי הפרסא חזרה לתקפה והכלים דנה"י דז"א שוב נעשו לבי"ע וגם הכלים דפנים נשברו מחמתם, לפי שנתחברו עמהם, כמ"ש בחלק ז'. כי כל ז"ת דנקודים נשברו עמהם, שמהם נבררים והולכים פרצופי זו"ן דאצילות עד גמר התיקון. כנודע.

והנה נתבאר, שמקורה של הנוקבא הנפרדת מתחלת מעת הגדלות דנקודים, אחר שנתפשטו הז"ת לבי"ע. אבל בעת הקטנות עדיין לא היתה לנוקבא דז"א שום בנין בפני עצמה, אלא שהיתה משמשת לבחינת נוקבא

* ע"ח ח"ב דרוש מ' שער פנימיות וחצוניות דרוש ז'.
חלק ט"ו             עץ חיים        בנין הנוקבא        א' תשכט

פ) ואח"כ בעיבור נתוסף בה ו"ק הנפש, ונקרא רוח שבנפש, ואז גדלה כמדת היסוד עצמו דז"א, שהוא רוח שבו, אך אינן ו"ק שלמים כמוהו. אח"כ ביניקה גדלה היא הנשמה שבנפש וניכר ג' כלים שבה, שהם כלי נפש כלי רוח כלי נשמה, כנודע, שאין עוד כלים רק ג' כלים אלו. אך הם בחי' נפש בלבד, באופן שנשלם בה בחי' י' מלכיות שבה הנקרא נפש גמורה, וכולם אינם רק מדה אחת כמדת ת"ת דז"א, ואז היה הז"א ו"ק גמורים, והיא קצה א' גמורה.

 

פא) אח"כ גדל ז"א י"ס גמורים, ובא לו נשמה, ואז היא נגדלת בבחי' רוח בפעם א', כי אותו המדה של י' מלכיות הנ"ל נעשו י"ס, כנודע מא"ב דאטב"ח.

אור פנימי

שבגופו דז"א, במקום נקודת החזה מיחס הכלים, ששם נקודת היסוד מיחס האורות. אבל לא היה לה שום בנין בפ"ע.

גם נתבאר שנוקבא דגופו דז"א ונוקבא הנפרדת שלו, הם שורש אחד, אלא בעת קטנות ז"א דנקודים, היא אצלו רק בחינת נוקבא שבגופו, שהיא עטרת היסוד דאורות ונקודת החזה דכלים, דהיינו הנוקבא המסיימת לפרצוף הז"א, והמשמשת לו להעלאת או"ח. ובעת גדלות הז"א דנקודים, בעת שנה"י דבי"ע נתחברו לפרצופו בבחי' אצילות, אז אותה הנוקבא שבגופו קנתה עתה ט"ת מן הנה"י אלו, משום שכבר היו ברשותה מעת הקטנות.

ולפיכך, אין הנוקבא הנפרדת צריכה לעיבור, כי היא מתתקנת בעיבור יניקה של הז"א עצמו, כי כל עוד שאין ז"א דאצילות משיג בחינת הגדלות שלו, ע"י נה"י חדשים העולים לו מבירורי הכלים דבי"ע, אין עוד שום התחלה אל הנוקבא הנפרדת, כי אז היא נחשבת לנוקבא שבגופו דז"א, כנ"ל בז"א דנקודים, וכיון שהיא עוד בחינת הנוקבא שבגופו הרי היא מתתקנת עם גופו דז"א עצמו, כמ"ש הרב כאן באות ע"ט ופ', אלא אחר שז"א משיג הגדלות שלו דנשמה, וקונה נה"י דכלים וג"ר דאורות, אז מתחלת הנוקבא שבגופו
להתפשט לבנין בפני עצמו ע"י קבלתה מנה"י החדשים דז"א שנבררו מבי"ע, ע"ד שנתפשטה מנה"י דגדלות דז"א בזמן הנקודים, ואז היא מקבלת ב' הפרצופים נה"י וחג"ת בפעם אחת, דהיינו לפי שיעורם של הבירורים, דנה"י דז"א שעלו מבי"ע. באופן שכל התיקונים שנעשו בעיבור ויניקה דז"א עצמו, נתקנה עמו גם הנוקבא הנפרדת, אלא שהיא אינה עולה עוד שם בשם, כי היא עדיין בחינת נוקבא שבגופו, כנ"ל. אמנם בעת גדלות הז"א שנעשית לנוקבא נפרדת מתגלים בה אלו התיקונים שקבלה מקטנות דז"א בהיותה עוד נכללת בנוקבא שבגופו דז"א. וע"כ מקבלת כל הט"ס דנפש רוח שלה בפעם אחת כמ"ש הרב.

וזה אמרו "אך נוקבא לא בא לה תחילה רק נקודת הכתר שבה וכל התקונים הם באים בה" דהיינו כל התיקונים שנתקן הז"א בעת עיבור יניקה שלו, הם באים בהנוקבא הנפרדת מאליהם, כי אז היתה משמשת בו לנוקבא שבגופו ונתקנה עמו יחד. כנ"ל. וזה אמרו "ואח"כ שאר הט' כולם באים לה בתוספת בפעם אחת בלי צורך עיבור יניקה מוחין כז"א" כי כל התיקונים שקבלה בהיותה נכללת בנוקבא שבגופו, בעת עיבור ויניקה דז"א, הוא מקבלתם בעת ביאת
א' תשל          חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

פב) והרי עתה הם אב"א, אך עדיין אין בה רק נפש ורוח, כי הרי היא עדיין מן החזה ולמטה ששם היא בחינת הרוח. כי עד החזה עומדת היסוד דבינה הנקרא נשמה, כנודע. גם כי הרי אינה לוקחת מהבינה עצמה, אלא מן הז"א עצמו הנקרא רוח, וגם שהוא למטה מהחזה כנ"ל, שאין שם בז"א עצמו רק רוח, ולכן לא הגיע אליה רק רוח שלה, כי הנשמה שלה ניתנה למלכות של ז"א עצמו כנ"ל.

 

פג) ואח"כ יצאו המוחין וניתנו אליה עצמה, ואז נגדלה היא כל האחור כי כבר יש בה נשמה כמוהו. ודע והבן מאד, כי אז כל בחי'

אור פנימי

המוחין דז"א, כלומר, בעת שהתחילה להבנות לבנין בפ"ע. אמנם עדיין אין בה אלא ו"ק שהם נה"י וחג"ת, כי אינה יכולה לקבל מהמוחין דז"א כל עוד שלא המשיכה את אח"פ שלה עצמה, כי תחלה עולים גו"ע שלה הדבוקים בנה"י דז"א החדשים, והם הט"ס דרוח נפש שלה שבאים לה בפעם אחת. אמנם אח"פ שלה אינם עולים אלא ע"י זווג שני הנקרא עיבור ב', כנוהג בכל הפרצופים כמ"ש הרב לעיל, שזה בא לה בב' זווגים כמ"ש להלן.

פג) ואח"כ יצאו המוחין וניתנו אליה עצמה ואז נגדלה היא כל האחור וכו' שהוא ב"ן שלו הוא דוגמת בינה עליונה והיא דוגמת תבונה וכל אחורים שלו ננסרין וניתנין אליה. דברים אלו הם הקדמה בעלת ערך רב בהבנת הנסירה ובנין הנוקבא בכללה. ויש ע"כ להבינם היטב. כי הנה הרב משוה את בנין קטנות וגדלות של הנוקבא אל החיבור של אמא עלאה  עם התבונה. וצריכים להבין היטב ההשואה הזו.

ותחילה צריכים להבין ענין התחלקות או"א וישסו"ת לב' פרצופים שהרי שניהם הם קומה אחת של ס"ג כמ"ש הרב לעיל (דף תרס"ו אות ע"א) דהיינו קומת בינה, ולמה נתחלקו לב' פרצופים, אשר הג"ר דקומת בינה לקחו או"א עלאין, וו"ק דקומה זו לקחו ישסו"ת. וכבר ביאר הרב את זה,
שהוא מכח התחלקותם בענין חסדים מכוסים וחסדים מגולים, כי שניהם מלבישים לחג"ת דא"א, וכיון שמחזה ולמעלה דא"א ששם מלובש יסוד דעתיק, הוא מקום של חסדים מכוסים, ומחזה ולמטה דא"א הוא מקום של חסדים מגולים, כי כבר נסתיים יסוד דעתיק. לפיכך נתחלקו גם או"א, אשר או"א עלאין מלבישים עד החזה והם בחינת חסדים מכוסים, וישסו"ת מלבישים למטה מחזה וע"כ הם חסדים מגולים. כמ"ש בע"ח שי"א פרק א' ע"ש.

וביאור הדברים בקיצור. הוא כי באמת כבר יצאה הבינה לחוץ מראש דא"א, כי המסך דפה דראש דא"א הוא למעלה ממנה, וא"כ או"א, שהם קומת בינה, היו  צריכים להיות חסרי ראש, דהיינו בחינת ו"ק בלבד. אלא כיון שבינה בשורשה היא בחינת אור של חסדים, בסוד כי חפץ חסד הוא, ע"כ אין שום צמצום שולט עליה, כי אין צמצום על אור דחסדים, כנודע. ולפיכך אין המסך דפה דראש דא"א שולט עליה כלל והיא נחשבת כמו שעוד היתה למעלה ממסך דראש דא"א, וע"כ נחשבים או"א לבחי' ג"ר גמורים, הרי שכל בחי' ג"ר של הבינה היא מחמת שדרכה היא בחסדים מכוסים, שפירושם, הדוחים חכמה בסוד כי חפץ חסד הוא. אמנם זה נוהג רק בג"ר דקומת בינה, דהיינו בכח"ב שבה, אבל בז"ת שלה, שהם ההתכללות מזו"ן, שכל עיקרם הם רק

חלק ט"ו             עץ חיים        בנין הנוקבא        א' תשלא

מלכות דז"א עצמו שהוא ב"ן שלו כנזכר במ"א, הוא דוגמת בינה עליונה, והיא דוגמת תבונה, וכל אחוריים שלו ננסרין וניתנין אליה, ועי"ז נשלמה. כי היא דוגמת התבונה הנעשית פרצוף גמור בהתחברה עם הבינה.

 

פד) והנה הכלים הם ננסרין ונדבקין בה, כיון שהנשמה נכנסת בה שהיא נשמת הכלים הננסרים, שהוא ב"ן דז"א, אורות וכלים, והבן זה מאד. והנה עד עתה יש בז"א ובנוקבא מוחין דנשמה, ואז נקרא כבר גדול, כי בעוד שיש בו רוח נקרא זעיר, ובלוקחו נשמה שבו נקרא גדול, שהוא בן י"ג שנים ולמעלה. אך עדיין אינו אדם ראוי לחופה עד י"ח שנה, ואז נכנסת בו נשמה לנשמה שהם מוחין דאבא. כי אין זווג ראוי להוליד, אלא מן המוח שהוא חכמה הנקרא חיה, כנ"ל.

אור פנימי

חסדים בהארת חכמה, וכבר אינם בסוד כי חפץ חסד הוא, א"כ המסך דמלכות של ראש דא"א רוכב עליהם, כי לא יוכלו לקבל הארת חכמה בהיותם לבר מראש דא"א, ואין להם הספקה מחסדים המכוסים שבג"ר דבינה, כי לחסדים מגולים הם צריכים, וע"כ הם ו"ק בלי ראש. הרי, איך קומה אחת של הבינה נתחלקה לב' בחינות רחוקות זו מזו, אשר הג"ר שבהם נחשבים כמו שהם עוד בראש דא"א, ואינם מרגישים שום כח צמצום ע"י המסך דפה שלו, אבל ז"ת דקומה זו נתצמצמו ונעשו לבחינת ו"ק בלי ראש. וע"כ הג"ר של הקומה נבדלו לעצמם, ונקראים או"א עלאין שיש להם ראש. וז"ת של הקומה יצאו לעצמם בפרצוף נבדל ונקראו ישסו"ת והם ו"ק בלי ראש. וכבר הארכנו בזה בחלקים הקודמים.

והנה כל זה נוהג רק בשעה שיש לאו"א עלאין רק קומת ס"ג, שהיא קומת בינה ונשמה, שהיא יצאה לחוץ לבר מראש דא"א. אמנם בעת שאו"א משיגים לקומת ע"ב דהיינו בעת שעולים לג"ר דא"א, כמ"ש בחלק הקודם. הנה נתבטל הסבה הנ"ל המחלקת את או"א וישסו"ת לב' פרצופים, כי עתה עלו ונעשו לקומת חכמה כמו א"א, ששם אין הפרש כלל בין ג"ר לז"ת, ושניהם

מקבלים חכמה, וע"כ שוב נתחברו או"א וישסו"ת לפרצוף אחד, שהרי שניהם רק קומה אחת ואין להם עתה שום סבה שיתחלקו.

ולפי"ז תבין, שבעת שהנוקבא מלבשת לז"א אב"א מחזה ולמטה, שהיא אז בחינת ו"ק בלי ראש, נמצאים זו"ן שהם שוין לגמרי לאו"א וישסו"ת בעת שהם מחולקים לב' פרצופים. כי נודע שאין הנוקבא מתחלת להבנות רק אחר שז"א משיג קומת נשמה, כנ"ל באות פ"א. שאחר שז"א משיג קומת ס"ג שהיא נשמה מתחלת הנוקבא להגלות ולהלבישו אב"א מחזה ולמטה. ע"ש. ונמצא על כן, שז"א מתחלק עתה לב' פרצופים על החזה שלו. כי נודע, שיש לז"א גם נוקבא שבגופו עצמו, ונמצא שמחזה ולמעלה דומה הז"א עם הנוקבא שבגופו, לבחינת או"א עלאין, והוא בחינת ג"ר דבינה כמותם, כי יש לו קומת ס"ג כמוהם. ומחזה ולמטה נבדל לפרצוף מיוחד עם הנוקבא הנפרדת המלבשתו שם, שהם דומים לגמרי לישסו"ת, דהיינו שהם פרצוף ו"ק בלי ראש. והנך רואה שבשעה שז"א הוא בקומת ס"ג ונשמה, והנוקבא מלבשת אותו מחזה ולמטה, יש כאן השואה גמורה לאו"א וישסו"ת בעת שנפרדים לב' פרצופים. שגם הז"א ונוקביה

א' תשלב       חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

*        פה) ועתה נבאר בנין נוקבא דז"א, כי הנה בהגיע עת אצילות ת"ת ז"א כנ"ל, אז תיכף נקיב נקב באחורי חזה שלו, ושם נאצלה ראש הנוקבא, כנזכר באד"ר. והענין הוא, כי ז"א כלול מי"ס בהתחברו עם המלכות, אמנם עדיין עתה בעת הזו שהוא בתחילת אצילותה, אין בהמלכות הזו רק חלק עשירי שבה בלבד, ואינה נקראת רק בחי' נקודה קטנה כנודע. ואח"כ התחיל המאציל לתקנה ולהגדילה ולעשותה פרצוף גמור כלול מי"ס, ע"י ט' נקודות שהוסיף בה כנזכר.

 

פו) וזה ענין תיקונה והגדלתה. כי בתחילה מבחי' האחורים דנה"י דז"א נעשה בה ג' מוחין חב"ד, אבל נודע כי כל שיעור קומתה הוא שיעור אורך שמן החזה שלו ולמטה, והוא, כי הירכין שלו נחלקים לפרקין כנודע, באופן שמן הת"ת שלו דמן החזה ולמטה נעשה הכתר שבה, ומן אחורי נה"י שבו, נעשו כל ט"ס שבה, מחכמה עד מלכות שבה, כנודע אצלינו.

אור פנימי

מתחלקים כמותם, שמחזה ולמעלה, נבחנים לזו"ן הגדולים, כי יש להם ראש ונשמה. ומחזה ולמטה נפרדו ונעשו לזו"ן הקטנים, דהיינו ו"ק בלי ראש. כמבואר.

ועם זה יובן לך היטב הטעם, למה לא יצאה הנוקבא הנפרדת בקומת נשמה כמו הז"א. שהרי הרב אומר כאן באות ע"ח, אשר הנוקבא אינה צריכה לעי"מ כמו ז"א, אלא הכל נעשה בה בפעם אחת וא"כ, למה יצאה בתחילה בו"ק בלי ראש, אלא בנה"י וחג"ת בלבד, ולמה לא קבלה גם בחינת נשמה וראש מהחזה. ובמתבאר הוא מובן בפשיטות. כי בעת שכל בחינת ראש של הז"א היא רק מקומת ס"ג, שהיא קומת בינה, שכל בחינת ג"ר שבה הוא מכח שהיא מתוקנת בחסדים מכוסים, בסוד כי חפץ חסד הוא. ונתבאר, שאין זה נוהג בז"ת דקומת ס"ג, שהם צריכים אל הארת חכמה, וע"כ הם סובלים מן מסך דפה דראש דא"א, ונעשים ו"ק בלי ראש. ע"כ רק מחזה

ולמעלה דז"א, כלומר, בחינת הג"ר של הז"א, שהוא עתה ג"ר דקומת ס"ג, יכולים לקבל בחינת ראש ונשמה מג"ר דבינה, כמו שמקבלים או"א עלאין, אבל הנוקבא הנפרדת שהיא בחינת נה"י דז"א, ומשם כל יניקתה ושורשה, כנ"ל דף א' תשכ"ז ד"ה אמנם, ע"ש. הרי היא צריכה אל הארת חכמה כמו הז"ת של הז"א שמחזה ולמטה, ואין לה הספקה מהחסדים המכוסים שבג"ר דז"א שמחזה ולמעלה, וע"כ אינה יכולה להנות מג"ר דנשמה של ז"א, והיא דומה לישסו"ת שאע"פ שהם מקומה אחת עם או"א עלאין מ"מ הם ו"ק בלי ראש, משום שצריכים לחסדים מגולים. הרי, שאע"פ שאין הנוקבא צריכה לעי"מ והיא מקבלת כל קומתה מז"א בבת אחת, מ"מ אינה יכולה לקבל מג"ר ונשמה שבו, משום שהם חסדים מכוסים, ואינם מספיקים לה אלא לבחינת ו"ק בלי ראש, שהם נה"י וחג"ת בלבד.

* שער הכונות ח"א ענין דרושי הלילה אמצע דרוש ו'.

חלק ט"ו             שער הכונות             בנין הנוקבא        א' תשלג

פז) וכבר נתבאר, כי לסיבה זו נקראת הנקבה בשם אות דלת, כי שיעור קומתה אינו רק כנגד ד' ספירות אלו בלבד. אבל אין זה רק בהיותה אחור באחור. ואחר שחוזרת פב"פ, נקראת ה"א, ע"ד מ"ש בסבא דמשפטים בסוד יהודה, דאתקריאת דלת ואתקריאת ה"א, דא מסכנו ודא עתירו.

 

פח) והענין הוא, כי בהיותה אחור באחור כנגד ד"ס אלו נקראת דלת, דלה ועניה היושבת באחור. ובחזרת פב"פ, אז נקראת ה"א בסוד העושר, כי כבר זכתה לחזור אפין באפין. והבן כלל זה, של דלת ושל ה"א, היטב.

 

פט) והנה נמצא, כי בהיותה באחור היא טפילה אליו וצריכה אליו שיאיר בה והוא פותח עיניו להשגיח ולהביט בה, אבל אינו מביט אלא במקום החזה שבו, ומשם נוקב אור עיניו ויוצא לאחור ומאיר בה, כפי מה שהיה באצילות עצמו, ובהיות הוא מביט בה, גם א"א מביט ומשגיח ומסתכל בז"א, כנזכר באד"ר.

אור פנימי

והנה נתבאר היטב, שאין הנוקבא הנפרדת יכולה להבנות בבחינת ג"ר, מקומת גדלות דנשמה של הז"א, להיותם בחינת חסדים מכוסים, שאינם מספיקים לה אלא לו"ק בלי ראש. ונמצאים עתה במצב הזו"ן ב' בחינות: שמחזה ולמעלה נבחן לזו"ן הגדולים, שיש להם ראש. ומחזה ולמטה נבחן לזו"ן הקטנים, שהם חסרי ראש. והם בהשואה לאו"א וישסו"ת. ולפיכך, בכדי שתהיה אל הנוקבא בחינת ג"ר, צריך זו"ן לעלות למ"ן לאו"א עלאין, ואו"א עלאין לג"ר דא"א, וכן למעלה, כמ"ש בחלק הקודם, ואז נמשך טיפת הזווג דע"ב ס"ג העליונים ממוחין דחיה, דהיינו קומת חכמה, ובאה לנוקבא דז"א, ואז נתבטל ההתחלקות דג"ר וז"ת דז"א, כי שניהם יכולים לקבל עתה הארת חכמה, כנ"ל באו"א וישסו"ת שחוזרים לפרצוף אחד בהשגתם לקומת חכמה. ונמצא עתה שזו"ן הגדולים וזו"ן הקטנים נעשים לפרצוף אחד, והנוקבא מקבלת בחינת ראש בשוה עם הז"א, כי
מקומת חכמה היא יכולה לקבל כמו הג"ר דז"א. והבן היטב.

וסדר התחברותם דזו"ן הגדולים עם הקטנים, הוא דומה ג"כ לסדר התחברות או"א וישסו"ת, בעת השגתם לקומת ע"ב. שביאר הרב, שאבא ויש"ס נעשים לפרצוף אחד לבחינת אבא, ואמא ותבונה נעשים לפרצוף אחד בבחינת אמא, ושניהם מזדווגים פב"פ בקומה שוה. כנודע. כן כאן ז"א הגדול שמחזה ולמעלה, מתחבר עם ז"א הקטן שמחזה ולמטה, ונעשים לפרצוף אחד בקומת חיה. וכן הנוקבא הנפרדת שמחזה ולמטה דז"א מתחברת עם הנוקבא הגדולה שבגופו דז"א שמחזה ולמעלה ונעשים שניהם לפרצוף אחד בקומה שוה עם הז"א דחיה, ומזדווגים עתה שניהם פב"פ.

אמנם אלו המוחין דחיה הבאים אל הנוקבא, אינם באים תכף בבחי' פב"פ ע"ד הנ"ל. כי יש כאן ג' זווגים מיוחדים במוחין אלו: א' הוא להשלמת כלים דראש תוך

א' תשלד       חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

צ) ואחר שנתקנה באחור, כשבא ערב שבת, עלה ברצון המאציל העליון להחזירה פב"פ, ויהיה זווגם שלם, כי בהיותם אחור באחור אז זווגם ג"כ הוא אחור באחור, ועוד כי בהיותה באחור, צריכה להיות ג"כ הנקבה גרועה וקטנה ממנו, לפי שהנה היא אז מקבלת הארה ע"י בעלה ולכן רצה להחזירו בפנים שיהיו שניהם שוים, ואז מה עשה, הפיל ה' אלהים תרדמה על האדם שהוא ז"א ולא אשתאר ביה רק קיסטא דחיותא.

 

צא) וביאור מילת קיסטא דחיותא, הנזכר בזוהר בכמה מקומות, ר"ל, מדת החיים. פי': שעתה חזר ז"א להיות כבראשונה כמדתו, שלא היה בעת אצילותו רק ו"ק בלבד כנ"ל, ובהיותו חוזר אל מדתו הראשונה, אין בו כח להאיר בנוקבא ולהשפיע בה, לפי שאז אין בז"א רק ו"ק בלבד. ונוקבא אין בה בחי' מוחין ושום אבר מן גופא, רק חלק עשירי מעשרה חלקים שיש לה בגדלותה כנ"ל.

 

צב) והנה כשאין בו רק ו"ק, אין בו בחי' חיות רק אותו חלק העשירי מן החיות שהיה לו שהוא מגיע לנוקבא, ןאז נחלק אותו החיות שאינו רק חלק העשירי בלבד, ונחלק בו"ק ובמלכות שבו, וזהו ביאור קיסטא דחיותא, כי הוא מדת חיי ז"א בהיותו בבחי' אצילות בן ו"ק בלבד. ובשער הפסוקים פרשת וישב בפסוק ויוסף הורד מצרימה נתבאר ענין השינה והחלום והפתרון מה עניינם באר היטב.

אור פנימי

סוף הראוים למוחין אלו, הבא אל הנוקבא ע"י אמא עצמה, שלא ע"י ז"א, מטעם שיתבאר להלן. וב' הוא ג"כ להשלמתם של הכלים, החוזר ונשנה ע"י נתינת הז"א עצמו אל הנוקבא, וע"י ב' זווגים אלו, היא משגת חב"ד חג"ת נה"י דכלים בקומה שוה עם הז"א, הראוים לקבל האורות דחיה. ונבחנת שעדיין עומדת אב"א עם הז"א, משום שאין ענין פב"פ בא אלא ע"י קבלת האורות עצמם דחיה. וכיון שלא קבלה עתה רק השלמת הכלים ע"י מוחין אלו, וכל האורות דהשלמת כלים הם נבחנים לאורות דאחורים. כי הכלים נקראים בשם אחורים. כנודע. וע"כ נמצא עתה ז"א ונוקבא אחר ב' הזווגים הנ"ל, שהם עומדים אב"א בקומה שוה לגמרי ואח"ז עולים למ"ן ומקבלים
האורות דחיה עצמם, וחוזרים פב"פ בקומה שוה.

וזה אמרו "ואח"כ יוצאין המוחין וניתנין אליה עצמה ואז נגדלת היא כל האחור כי כבר יש בה נשמה כמוהו" דהיינו ע"י ב' זווגים הנ"ל הראשונים היא מקבלת המוחין דהשלמת הכלים, ואז נעשים הזו"ן הגדולים עם הזו"ן הקטנים לפרצוף אחד, משום שהם ממוחין דחיה, שאין חילוק בהם בין הג"ר והז"ת, ונמצאת הנוקבא הנפרדת מתחברת עם הנוקבא הגדולה ונעשים לפרצוף אחד, וע"כ היא עתה בקומה שוה עם הז"א. אלא כיון שהם באים רק להשלמת כלים, שהם אורות דאחורים כנ"ל, ע"כ עדיין היא עומדת באחור. וזה אמרו "כי כבר יש בה נשמה כמוהו" כלומר, בחינת

חלק ט"ו             שער הכונות             בנין הנוקבא        א' תשלה

צג) ואחר שחזר ז"א אל מדתו הראשונה בן ו"ק בלבד, נסתמו עיניו ועפעפיו ולא יכול להשגיח ולהאיר בנוקבא כבראשונה, וגם הסתכלות א"א בו נחסרה ממנו, וכנגד הסתלקות הארת עיני א"א ממנו, אמר המפיל חבלי שינה על עיני, כי בחסרון הסתכלות עליון בו נפלה שינה בעיניו, ומזה נמשך כי גם הוא סילק הארתו והשגחתו בנוקבא, וסגר עיניו בעפעפיו, ולא נסתכל בה. וכנגד זה אמר ותנומה על עפעפי.

 

צד) ונמצא כי כמו שז"א חזר למדתו הראשונה, כן נוקבא, אחר אשר הגדילה אחור באחור פרצוף שלם כנזכר, חזרה למדתה הראשונה להיותה בסוד נקודה קטנה, ע"י הפלת התרדמה כנזכר. ולכן עתה נקראת צלע, ולא פרצוף, וזש"ה ויקח אחת מצלעותיו.

אור פנימי

חיה דנשמה, שהיא יכולה לקבלה כמו הז"א, ומספיק לה לג"ר כמו שמספיק לז"א. כי מקודם לכן, שלא היה בז"א רק נשמה בלבד, שהיא בחינת חסדים מכוסים, לא היו המוחין אלו מספיקים להיות אליה למוחין דג"ר כמו שהיו לז"א, משום שהיא בחינת ז"ת כמו המחזה ולמטה דז"א, הצריכים לחסדים מגולים, וע"כ הספיקו לה מוחין אלו רק לו"ק בלי ראש. כנ"ל. אבל עתה שהגיעו המוחין דחיה דנשמה, שהוא בחינת חכמה, שוב אין חילוק בין ג"ר לז"ת, והיא יכולה לקבל בחינת הג"ר כמוהו. כנ"ל באורך.

וזה אמרו "ודע והבן מאד כי אז כל בחינת המלכות דז"א עצמו שהוא ב"ן שלו, הוא דוגמת בינה עליונה, והיא דוגמת תבונה, וכל אחורים שלו ננסרין וניתנין אליה, ועי"ז נשלמה כי היא דוגמת התבונה הנעשית פרצוף גמור בהתחברה עם הבינה" דהיינו כמבואר, שע"י המוחין דחיה נעשים הזו"ן הגדולים עם הקטנים לפרצוף אחד, כמו שנעשים הבינה העליונה עם התבונה לפרצוף אחד ע"י מוחין דע"ב, ונמצאת הנוקבא הנפרדת מתחברת עם הנוקבא שבגופו דז"א, שהוא הב"ן של גופו עצמו מלמעלה מחזה הנקראת נוקבא הגדולה, ונעשית עמה לפרצוף אחד. כי עתה אין
שום סבה שיתחלקו הג"ר דז"א והז"ת דז"א לב' פרצופים, כי אין התחלקות זו נוהג רק במוחין דבינה, להיותם בחינת חסדים מכוסים כנ"ל. וזה אמרו "וכל אחורים שלו ננסרים וניתנין אליה ועי"ז נשלמה" דהיינו גם אחורים של הנוקבא הגדולה ננסרים מז"א, כלומר, שנבדלין ממנו וניתנין אל הנוקבא הנפרדת, משום שנתחברה עמה לפרצוף אחד, כנ"ל. ועי"ז נשלמה הנוקבא הנפרדת בקומה שוה עם הז"א.

וענין הצורך של נסירת הנוקבא הגדולה דז"א מן הז"א, והתחברותה אל הנוקבא הנפרדת דוקא. גם מהי המעלה היתרה שבנוקבא הנפרדת. תבין עם המתבאר לעיל (דף א' תשכ"ז ד"ה אמנם) ע"ש. כי באמת הנוקבא שבגופו דז"א עם נוקבא הנפרדת הם שורש אחד, אלא שבקטנותו דז"א, שהיא נמשך מקטנות דנקודים, עדיין אין גילוי לנוקבא נפרדת, והיא עומדת שם בבחינת נוקבא שבגופו, שהיא עטרת יסוד שלו, ורק בגדלות הנקודים נתפשטה הנוקבא שבגופו ונעשית ע"י החיבור עם הט"ת שבבי"ע לפרצוף נבדל, כמ"ש שם. הרי שכל מעלת הנוקבא שבגופו דז"א, היא להבנות לפרצוף נבדל מן הז"א, אלא שאין זה נוהג רק בגדלות הז"א, כמו בנקודים.

א' תשלו        חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

צה) ואחר שנתמעטה, נסרה המאציל מאחוריו, והעלה אותה למעלה כנגד הפנים דז"א, ואז האיר בה א"א, והשלים תיקונה והגדילה ובנאה בנין שלם, כמו שהיה בעלה בתחילה. ונמצאו עתה שניהם שוין ממש זה כזה, אדם וחוה, ואח"כ חזרה הבינה להלביש נה"י שלה ברישא דז"א לעשות לו מוחין, כנ"ל, ונמצא כי אז היו שניהם פב"פ.

 

*        צו) ורצוני עתה להרחיב הביאור בענין המאמר הנזכר, הנה בפרשת תצוה דף קפ"ז, וז"ל, כתיב יהי שם ה' מבורך מאי מבורך, שירותיה קשה וסופיה רך: מ"ב קשה ודינא איהו ודאי, ולבתר רך. כגונא דא יומא דר"ה, מ"ב, דהא במ"ב אתוון אתברי עלמא, ועל דא אתברי בדינא, ולבתר איהו רך כו'.

אור פנימי

ולפיכך, בקטנות ז"א דאצילות, אין לו אלא נוקבא שבגופו לבד, ואין לו עוד שום התחלה לנוקבא נפרדת, כנ"ל. ותחילת גילויה מתחיל רק אחר גדלות נשמה דז"א, דהיינו בעת גילוי נה"י חדשים שלו הנבררים מבי"ע, כי אז לפי ערך הנה"י שבירר, מתברר עמהם גם הנוקבא הנפרדת, כי היא רק תולדה מן הנה"י דבי"ע שנתחברו אל הז"א בגדלות הנקודים, כמ"ש שם באורך. ולפיכך אין בה עיבור יניקה מוחין כמו הז"א, אלא שמתבררת בפעם אחת כשיעור הנה"י דז"א החדשים. אמנם בעת שאין לז"א אלא מוחין דגדלות נשמה, דהיינו דקומת בינה אין הנוקבא יכולה לקבל מז"א רק מוחין דו"ק בלי ראש, להיותם בחינת חסדים מכוסים, כנ"ל. והנה באמת גם במצב הזה דאב"א של הנוקבא הנפרדת, כבר נתנסרה הנוקבא שבגופו דז"א ונעשית לנוקבא הנפרדת, כלומר, כי הנוקבא שבגופו נתגדלה בשיעור הזה להיות בה בחינת בנין נבדל מן הז"א כי זה כל הריוח שלה, כנ"ל. אמנם אין זה נסירה ממש, כי גם נוקבא הנפרדת דבוקה עם הז"א אב"א בכותל אחד, ואין בה הפרש ניכר כל כך מן הנוקבא שבגופו, כי כל עוד

שהנוקבא הנפרדת חסרה מנה"י דכלים שלהם, אין לה שום עמידה בפ"ע, אלא שהוא יונקת מז"א מכותל שלו, דהיינו ע"י זווג הנעשה בז"א עצמו, ולפיכך אע"פ שכבר נבנתה הנוקבא הנפרדת בנה"י וחג"ת שלה, אין שם בחינת נסירה אל הנוקבא שבגופו. ויתבאר להלן באורך.

אמנם בשעה שהנוקבא מקבלת המוחין דחיה, המורידים ה"ת מעינים שלה והיא משגת נה"י שלה מבי"ע, ונשלמת בפרצוף שלם בקומה שוה עם הז"א באחור, כי במוחין דחיה אין חילוק בין הג"ר לז"ת דז"א, כנ"ל. הנה אז נבדלה הנוקבא לגמרי מן הז"א, ונבחן שעתה ננסרה הנוקבא שבגופו ממנו, הן מן הז"ת דהיינו מחזה ולמטה, והן מן הג"ר דהיינו מחזה ולמעלה. כי מאחר שהשיגה נה"י החדשים, כבר יכול להיות בה זווג מיוחד, וננסרה מז"א מחזה ולמטה, ונעשית לנוקבא נפרדת. והן מהג"ר, כי עתה עלו החג"ת דנוקבא להיות חב"ד כמו הז"א, וננסרה הנוקבא שבגופו מחב"ד, ונעשית לנוקבא הנפרדת. באופן, שכל הנעשה בנוקבא הנפרדת דז"א, אינה רק התפשטות והגדלת הנוקבא שבגופו דז"א כי שניהם אחד הם, אלא בקטנות אין לה

* שער הכונות דרושי ראש השנה אמצע דרוש א'.

חלק ט"ו             שער הכונות             בנין הנוקבא        א' תשלז

צז) הנה בהתחלת האצילות היה ז"א בבחי' ו"ק לבד, והנקבה היתה בחי' עשירית, בסוד נקודה קטנה כלולה מי', ולא היה בה פרצוף שלם. והנה זו הנקודה, אשר עליה אנו אומרים ומאיר לאישון בת עין, כמבואר באורך בברכת המפיל חבלי שינה וכו', וע"ש היטב, כי שם נתבאר כל זה הדרוש. וזאת הנקודה היתה בה כח לעמוד עמו פב"פ, כנזכר שם, וטעם הדבר נתבאר היטב בדרוש ה' דתפילין, למה נוהגים ביום ולא בלילה. והוא, כי הנקודה הזו היא בחי' הכתר שבה עתה. ודי בזה.

אור פנימי

בנין, והיא משמשת רק לנוקבא שבגופו בלבד, ובגדלות יש לה בנין, וע"כ נתנסרה ונעשה לנוקבא נפרדת. הרי שכל ענין הנסירה אינה יותר רק הגדלת הנוקבא שבגופו דז"א. וזה אמרו "וכל אחורים שלו ננסרין וניתנין אליה ואז נשלמה". דהיינו שהנוקבא הגדולה שבגופו שמחזה ולמעלה נתנסרת גם היא ונעשה לנוקבא נפרדת. ואז נשלמה בבנין נבדל בקומה שוה עם הז"א אב"א, שע"י זווג שני היא מקבלת המוחין דפב"פ בקומה שוה.

וזה אמרו (באות צ'.) ואחר שנתקנה באחור כשבא ערב שבת עלה ברצון המאציל העליון להחזירה פב"פ וכו', כי בהיותה באחור צריכה להיות ג"כ הנקבה גרועה וקטנה ממנו לפי שהיא אז מקבלת הארה ע"י בעלה ולכן רצה להחזירה פב"פ שיהיו שניהם שוין" כאן ביאר הרב ההפרש בין היותם אב"א בקומה שוה, ובין היותם פב"פ בקומה שוה. ואומר כי אחר שנתקנה באחור בקומה שוה עם הז"א, דהיינו ע"י ב' זווגים הנ"ל, מתחילה ע"י אמא שלא ע"י ז"א, ואח"כ ע"י ז"א. הנה אע"פ שהם בקומה שוה, מ"מ צריכה להיות ג"כ הנקבה גרועה וקטנה ממנו לפי שעדיין לא קבלה האורות עצמם דמוחין דחיה, אלא רק בחינת השלמת כלים לבד, כי ע"כ נבחנת שעומדת באחור, כנ"ל. ונמצא, שצריכה עוד לקבל האורות ע"י בעלה. והגם שבזווג הא' קבלה האורות מאמא שלא ע"י ז"א, כנ"ל. אמנם צריכה
ג"כ לזווג ב' ולקבל האורות ההם להשלמת כלים ע"י בעלה, כנ"ל. ולפיכך נמצאת קטנה וגרועה ממנו, כי הוא יש לו מוחין שלמים דאורות דנשמה מקודם לכן, כנ"ל. והנוקבא אין לה רק בחינת הארת כלים שמקבלת עתה בזווג הב' ע"י בעלה, ומאורות דנשמה שלו אינה יכולה לקבל, מטעם הנ"ל שהם בחינת חסדים מכוסים, שאינם מספיקים לג"ר שלה, ע"ש. וע"כ היא גרועה הרבה ממנו. והמאציל רצה להשוות מעלתה לגמרי עם הז"א. דהיינו להחזירה פב"פ בקומה שוה.

וזה אמרו (באות צ') "ואז מה עשה הפיל ה' אלקים תרדמה על האדם שהוא ז"א ולא אשתאר ביה רק קסטא דחיותא וכו', ונמצא כי כמו שז"א חזר למדתו הראשונה, כן הנוקבא, אחר שהגדילה אחור באחור פרצוף שלם חזרה למדתה הראשונה להיות נקודה קטנה ע"י הפלת תרדמה" פירוש: כי כל עלית מ"ן נבחן בשם תרדמה ושינה, כי אין כל הפרצוף עולה למ"ן לעליון, אלא רק המוחין שלו לבד, דהיינו בחינת הג"ר שלו, ונמצא בעת עלית מ"ן נשאר ז"א רק בו"ק בלי ג"ר, דהיינו במדת הקביעות שבו, וע"כ נקרא שינה ותרדמה, בדומה לאדם הישן שהמוחין נסתלקו ממנו ואינו יכול לשמש עמהם כלום. וכיון שז"א חזר למדת הקטנות שלו, נמצא שמסתלקת כל בחינת נוקבא הנפרדת לגמרי, כנ"ל שאין מציאות נוקבא נפרדת מתגלית רק

א' תשלח       חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

צח) ולהיות, כי הנקבה היתה בתחילתה מקבלת הארתה ע"י ז"א, לכן היתה גרועה ממנו, ולא היתה יכולה להתקן בבחי' פרצוף שלם, ואז הוצרך המאציל העליון, להפיל תרדמה על האדם דא ז"א, ואז ז"א לבדו, בבחי' נשמתו המסתלקת ממנו בעת התרדמה והשינה, עולה למעלה בסוד מ"ן אל אימא עילאה, כדרך האדם המפקיד נשמתו ביד המלכות לצורך מ"ן שבה, כמבואר לעיל בפסוק בידך אפקיד רוחי, הנאמר בלילה כשהאדם ישן על מטתו.

אור פנימי

בעת גדלותו דז"א, בדומה לנוקבא הנפרדת דנקודים ע"ש. ונמצא שהנוקבא חזרה עתה בעת עלית מ"ן דז"א, לבחינת נקודה תחת היסוד, דהיינו שנכללת שוב בבחינת נוקבא שבגופו. וזה אמרו "כמו שז"א חזר למדתו הראשונה כן הנוקבא וכו', חזרה למדתה הראשונה להיות בסוד נקודה קטנה ע"י הפלת התרדמה" כי עצם חזרת הז"א לקטנותו מעלמת כל בנין הנוקבא הנפרדת, כי אין נוקבא נפרדת בעת הקטנות דז"א.

וזה אמרו (באות צ"ה) "ואחר שנתמעטה נסרה המאציל מאחוריו והעלה אותה למעלה כנגד הפנים דז"א" כי ע"י עלית מ"ן דז"א בפעם הג', כלומר אחר ב' עליות מ"ן הקודמות, שהיו בבחי' ב"ן להשלמת כלים, כנ"ל, עלה עתה לקבל בחינת מ"ה, דהיינו האורות ממש דחיה. כנ"ל חלק זה (אות ע"א.) וע"י המוחין האלו שקבלה הנוקבא חזרה וננסרה גם מבחינת האחור לגמרי, ונעשית לבחינת פב"פ עם הז"א בקומה שוה. באופן שיש כאן בגדלות הנוק' ב' בחינות של עליות מ"ן הנקרא תרדמה, וכן ב' מיני נסירות: כי עלית מ"ן א' הם לצורך המוחין דב"ן, והם ב' בחי': א' מאמא שלא ע"י ז"א, וב' ע"י ז"א. וע"י מוחין אלו יש נסירה הראשונה, שהנוקבא שבגופו נתנסרת מגופו דז"א ונעשית לבנין שלם מבחינת הכלים במיוחד לה, אמנם עדיין עומדת באחור דז"א, ואע"פ שהיא בקומה שוה עם הז"א עדיין אין שלימות, כנ"ל. וע"כ היא צריכה לנסירה שניה, שתתנסרה לגמרי גם
מבחינת אחור ותבא לבחינת פב"פ. ולנסירה זו צריכים למוחין דמ"ה, ולעלית מ"ן מחדש, שנקרא ג"כ תרדמה. ואז משגת המוחין האלו וחוזרת פב"פ.

אמנם ענין העלמת הנוקבא הנפרדת בעת עלית מ"ן למוחין דמ"ה הנ"ל, שחוזרת לנקודה תחת היסוד, אין הפירוש, שנתבטל בנינה זה והיא מקבלת בנין חדש דכלים בעת עליתה למ"ן עם הז"א למוחין דמ"ה. כי אם היה כן היו גם המוחין החדשים נבחנים לבחי' אחור, כי כל השלמת כלים נקרא בשם אחור ולא פנים. אלא הפירוש הוא, שאותו הבנין של האחורים עצמו של הנוקבא חזרה ובאה לבחינת פב"פ ע"י קבלת האורות. וזה שמדייק הרב "ואחר שנתמעטה נסרה המאציל מאחוריו והעלה אותה למעלה כנגד הפנים דז"א ואז האיר בה א"א והשלים תיקונה". הרי שהמאציל נסר כל הבנין שהיה לה מאחור דז"א והעמידה בפנים שלו. אלא ענין חזרתה לבחינת נקודה, היא ענין ביטול לשעתה מכח עלית המ"ן דז"א, כי חזר לקטנותו שזה עצמו מבטל בנין של נוקבא נפרדת, כנ"ל. אמנם כמו שענין העלמת הג"ר דז"א אינם ביטול ממש, ואדרבא היא עליה גדולה שעי"ז מקבל מוחין דחיה שלא היה לו מקודם לכן. כן הביטול של קומת האחור דנוקבא אינו ביטול ממש אלא אדרבא, שנבחנת לנסירה וחזרה לבחינת פב"פ. והבן זה היטב.

ומה שאומר הרב שא"א השלים תיקונה

חלק ט"ו             שער הכונות             בנין הנוקבא        א' תשלט

צט) ואע"פ שכל העלאת מ"ן צריך שזו"ן יעלו שניהם זה באבא וזה באימא, עכ"ז עתה, שכל צורך זווג הזה דאו"א אינו אלא לצורך בנין המלכות שהיא נקבה לבדה, לכן מספיק בהעלאת מ"ן ע"י ז"א לבדו.

ק) וע"י העלאת מ"ן אלו מזדווגים או"א, ומן הארת הזווג ההוא בונים ומתקנים את הנקבה, ומורידין בה מוחין אחרים באותה הנקודה שבה, ונגדלת, וניתוספין בה ט' נקודות אחרות ונעשה פרצוף שלם די"ס, ועומדת עמו אב"א מן החזה שבו ולמטה, והבנין הזה נעשה ע"י הפלת דורמיטא על ז"א.

אור פנימי

ובכל המקומות אומר או"א, כנודע. אין זה קושיא כלל, כי עיקר המשפיע של כל אצילות הוא רק א"א, שהוא פרצוף הכתר, שכולם מקבלים ממנו. אלא כל תחתון מחויב לקבל דרך המדרגה הסמוכה לו. וע"כ אומר הרב תמיד שאו"א משלימים לנוקבא, כי הם המדרגה הסמוכה לזו"ן, אמנם השפע באה מא"א, כי או"א מקבלים מא"א ומשפיעים לזו"ן, כנודע.

צט) מספיק בהעלת מ"ן ע"י ז"א לבדו. הנה עלית מ"ן שבכאן, הנקרא תרדמה ושינה, הוא לצורך התחלת בנין הנוקבא הנפרדת, המתחיל אחר שהשיג ז"א בחינת נשמה שבו, שהוא לצורך הקטנות הא' דנוקבא לבחינת אב"א שמחזה ולמטה, כמ"ש הרב לפנינו. והנה אז עדיין אין מציאות לנוקבא הנפרדת, ע"כ אומר הרב שז"א לבדו עולה למ"ן לאו"א עלאין, ומקבל שם המוחין בשביל הנוקבא, שהם בחי' נפש רוח שלה, ואח"כ כשבא הז"א למקומו, הוא משפיע המוחין אל הנוקבא כמ"ש לפנינו. וצריך שתזכור כאן המתבאר לעיל בחלק ט' בענין ז' הזמנים של הנוקבא. ועי' לעיל דף א' תרפ"ז ד"ה גידול המלכות. עש"ה.

ק) בונים ומתקנים את הנקבה ומורידים בה מוחין חדשים וכו' ועומדת עמו אב"א מהחזה ולמטה. ולכאורה היא נגד המבואר
לעיל חלק זה אות פ"ה. ובדף תשע"ז אות ס"ז. שז"א בונה את הנוקבא בסוד בוצד"ק דנקיב נקב מאחורי החזה, ומשם היא מקבלת הט"ס שלה מחזה ולמטה אב"א. וכאן אומר, שאו"א בונים את פרצוף הנוקבא אב"א מחזה ולמטה דז"א. אכן כבר מבואר בדיבור הסמוך, שהמוחין של בנין הנוקבא יוצאים ע"י התכללות הזו"ן באו"א בסוד מ"ן, אלא שאין הנוקבא יכולה לקבל אותם ישר מאו"א אלא רק באמצעית ז"א, שהוא מעורר בעצמו את המסך דבחינת הקטנות שלו שנקרא בוצד"ק, ודרך שם מודד לה את המוחין דו"ק שלה. וענין הנקב הזה שנעשה באחורי החזה בשבילה, כבר נתבאר היטב לעיל דף תתנ"ט תשובה ק"ס, ע"ש.

אב"א מן החזה שבו ולמטה והבנין הזה נעשה ע"י הפלת דורמיטא על ז"א. ולכאורה סותר מה מכתוב לעיל, אשר ע"י הדורמיטא נעשה בנין הנקבה אב"א בקומה שוה. אמנם ענין דורמיטא, פירושו העלאת מ"ן וכל העלאת מ"ן אפשר לכנותו בשם דורמיטא ושינה, שפירושו הסתלקות הג"ר למעלה לאו"א והתכללותו שם במסך דאו"א, ונמצא למטה שאין בו רק בחינת הגוף בלבד בלי שום מוחין, אלא רק בחינת קיסטא דחיותא, שהיא רק רשימו קטנה ממוחין דג"ר כמ"ש הרב לעיל דף א' תשל"ד אות צ"ב ע"ש. ולפיכך גם עתה כשז"א עלה

א' תשמ         חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

קא) והנה סבת התדבקותם עתה בבחי' אב"א, מה שלא היה כן בתחילה בהיותה בסוד נקודה כנ"ל, כי היתה עמו פב"פ בסוף היסוד שבו. הטעם הוא, כי הנה כל בחי' אחורים הם דינים, והם שמות אלהים כנודע, והקליפות נאחזות באותם האחורים שהם שם אלהים, כנודע, בסוד, מלך אלהים על גוים, כנזכר בסבא דמשפטים.

 

קב) והנה, אם קודם יציאת אדה"ר היו זו"ן בבחי' פב"פ, היו אחוריהם מגולים, והיו הקליפות נאחזות בהם מאד, ולכן כדי שלא יתאחזו הקליפות באחוריהם, הוצרכו להדבק אב"א דיבוק ממש גמור, מן החזה דז"א ולמטה, כנודע. ואז עי"כ, אין הקליפות יכולים ליכנס בינתים כדי להתאחז שם באחוריהם שלהם, והרי כל אחורי הנקבה מכוסים, אבל אחורי הזכר מן החזה ולמעלה היו מגולים.

 

*        קג) ודע, כי בהיותן אב"א נזדווגו ועלו למעלה בחיק או"א, וחזרו

אור פנימי

למ"ן לצורך מוחין דו"ק של הנוקבא מבחי' אב"א מחזה ולמטה, נקרא ג"כ העלית מ"ן בשם דורמיטא. אמנם אין כאן בחינת נסירה, כי אין נסירת אחורים אלא במוחין דגדלות דנוקבא, כנ"ל דף א' תשל"ו ד"ה ולפיכך. ע"ש.

קב) דיבוק ממש גמור מהחזה דז"א ולמטה וכו' אבל אחורי הזכר מהחזה ולמעלה היו מגולים. ענין הדיבוק הזה הוא, מפני ששניהם משמשים בכותל אחד דהוד דז"א, כי אז נחשבים הנו"ה דז"א לגוף אחד, ואין שום גילוי לבחי' הנצח. כמ"ש לעיל (דף א' תשכ"ד ד"ה וזה אמרו). ע"ש. וכל הדיבוק הזה דנצח והוד לגוף אחד, הוא רק לצורך הנוקבא, אבל בבחינת ז"א עצמו, שגם אז יש לו מוחין דנשמה, כבר נחשבו הנו"ה לנפרדים זה מזה. כמ"ש לעיל (בדף א' תשכ"ה ד"ה וזה אמרו) כו'. ע"ש היטב. וז"ש "אבל אחורי הזכר מהחזה ולמעלה היו מגולים" כי כבר הוא לעצמו בבחינת
גדלות, ובמוחין דגדלות אין אחיזה לחיצונים, כנודע.

קג) אב"א נזדווגו ועלו למעלה בחיק או"א וחזרו שם פב"פ. ולכאורה הלשון סותר לרוב המקומות שאומר הרב שהזווג הזה דזו"ן שעלו לאו"א הוא זווג פנים בפנים, אלא שנקרא אב"א משום שברדתם למטה נעשו אב"א. וכאן אומר במפורש שבהיותן אב"א נזדווגו ועלו למעלה וכו'. וכן תחילה אומר שבהיותן אב"א נזדווגו, ותוך כדי דיבור אומר וחזרו שם פב"פ. ואם חזרו פב"פ הלא אינם אב"א. וא"כ היה הזווג פב"פ.

והענין הוא, כי באמת יש כאן ב' זווגים: פב"פ ואב"א. כי הנה המדובר כאן אחר שנגמר הקטנות של הנוקבא הנפרדת במצב אב"א מחזה ולמטה דז"א. והיא צריכה עתה לעלות ולקבל את הגדלות שלה, ואז היא עולה עם ז"א להיכל או"א לקבל המוחין דגדלות שלה, שעליה זו היא בחינת

* ע"ח ח"ב שער מ' דרושי פנימיות וחצוניות אמצע דרוש ז'.

חלק ט"ו             שער הכונות             בנין הנוקבא        א' תשמא

שם פב"פ, ואז נתן בה רוחא דשביק בה בביאה קדמאה, והוא בחי' טפת זווג גמור בחסדים של נר"ן, מב"ן ומ"ה וס"ג: ע"ב, ע"ב, ע"ב, הרי גימטריא גבורה. כי כל אחד מאלו אינם ע"ב ממש, כנודע אלא בהתחברם ס"ג עם י' אותיות, ומ"ה וכ"ו, ורבוע הוי"ה דב"ן, שהוא ע"ב דב"ן.

אור פנימי

התכללות הזו"ן במסך דאו"א, שז"א נכלל באבא ונעשה כאבא, ונוקבא נכללת באמא ונעשית כאמא, ונמצאים מזדווגים שם פב"פ ממש, כי הם נתכללו בפב"פ דאו"א. ושם יוצאים המוחין דגדלות דנוקבא, ע"י הזווג הזה. אמנם הנוקבא הנפרדת דז"א עדיין אינה ראויה לקבל המוחין שם במקום או"א, כי הם בערכה בחי' עלי עליון שלה, כנודע, שהעליון של הנוקבא הנפרדת הוא הז"א. ולפיכך צריך הז"א לירד מהיכל או"א למקומו למטה, ושם נותן המוחין אליה ע"י זווג ב' בהיותה עומדת אב"א מחזה ולמטה. כנוהג בכל הפרצופים, שכל תחתון מקבל המוחין בעלי עליון בסוד מ"ן ראשונים, ושם נבחן עם העליון בסוד אחים זה לזה, משום שמקבלים שניהם משורם אחד. אלא שהעליון נקרא אח הבכור הנוטל פי שנים, משום שהתחתון אינו ראוי לקבל ולהלביש המוחין שם בעלי עליונו, להיותו למעלה ממדרגתו, ולכן נוטל העליון פי שנים, דהיינו גם קומת התחתון, ואח"כ כשיורד למקומו עצמו, אז נותן ומודד המוחין אל התחתון לאט לאט כפי מה שהוא יכול לקבל. כמ"ש הרב בחלק ט' דף תשל"ח אות ח'. וע"ש בדף תתכ"ה תשובה ט"ו ובהסתכלות פנימית שם.

הרי שיש כאן ב' זווגים: א' הוא בהתכללות הזו"ן באו"א, שמזדווגים שם פב"פ, שז"א ונוקבא הם שם בבחינת אח ואחותו, להיותם מקבלים שניהם משורש אחד, דהיינו מאו"א. גם זה נבחן שהנוקבא מקבלת המוחין שלא ע"י ז"א אלא מאמא עצמה, כי ז"א מקבל שם מאבא, והנוקבא מקבלת מאמא, כנ"ל. וע"כ הם שם פב"פ
ממש שהרי משתמשים בכלים דאו"א, שהם כבר נגמרים בכל התיקונים. ועכ"ז אין קבלה זו נחשבת קבלה ממש אל הנוקבא, כי היא צריכה לקבל על סדר המדרגה, דהיינו מהמדרגה הסמוכה לה שהיא ז"א. וע"כ לזווג ב' היא צריכה, הנעשה אחר שירד ז"א אל מקומו עצמו למטה. שהזווג הזה הוא במצב אב"א עם הנוקבא הנפרדת, ועתה הוא נותן לה המוחין שקבל בעדה באו"א בסוד פי שנים, כנ"ל. וע"כ נבחן עתה שהנוקבא מקבלת המוחין ע"י ז"א עצמו, שנחשב לה לקבלה גמורה על סדר המדרגה. ונתבארו היטב ב' הזווגים פב"פ ואב"א המחויב להיות בעלית המ"ן לצורך הגדלות של הנוקבא.

ומה שאומר "בהיותן אב"א נזדווגו ועלו למעלה בחיק או"א וחזרו שם פב"פ וכו' " אין הפירוש, שמתחילה נזדווגו אב"א ואח"כ עלו לאו"א, כמו שמשמע מריהטא דלישנא. אלא הפירוש הוא, שמתחילה נזדווגו פב"פ למעלה בהיכל או"א, ואח"כ כשבאו למקמום חזרו אב"א. אלא שהרב כולל שניהם יחד, כי באמת הם בחינה אחת, אשר יציאת המוחין דגדלות דנוקבא, הוא במקום או"א, ומקום קבלתם הוא בהיותה אב"א עם הז"א. כנ"ל. ונמצא שהם ענין אחד. וע"כ מקדים ואומר בהיותם אב"א נזדווגו, שמורה בזה על מקום קבלת המוחין אל הנוקבא, שהיא ע"י זווג אב"א כנ"ל. ואח"כ הוא מבאר סדר יציאת המוחין שהוא במקום או"א, וז"ש ועלו לאו"א וחזרו שם פב"פ. וזכור היטב הסדר של אלו ב' הזווגים עם טעמם כנ"ל, כי הרב כוללם תמיד בזווג אחד, אלא כשיש לו צורך לפרטם לב' זווגים

א' תשמב       חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

קד) וכשנכנסים המוחין דחיה, שהוא בינה דאבא, שהם ראוים להוליד, יכולין אפילו בהזדווגם למטה במקומם לחזור פב"פ כנודע, ואז נותן בה בזווג גמור טפת חסדים דע"ב דיודי"ן, שהוא ע"ב אמיתי. כי היא לקחה כבר הגבורות דע"ב ע"י ז"א ואמא פב"פ, אך לא בזווג גמור. אך עתה נותן לה בזווג גמור החסדים דע"ב, ואלו הם נשמה אמיתית, וזה נקרא זווג גמור.

אור פנימי

הוא מכנה לזווג הא' בשם מוחין הבאים לנוקבא שלא ע"י ז"א אלא מאמא עצמה. ואת הזווג הב' הוא מכנה בשם, מוחין הבאים לנוקבא ע"י ז"א.

אינם ע"ב ממש כנודע, אלא בהתחברם ס"ג עם י' אותיות וכו'. כי ג' ע"ב אלו, הם בחינת אח"פ שנפלו לבי"ע בזמן שבירת הכלים, שהרב מחלק אותם לד' בחינות של ע"ב, שהם בגי' רפ"ח. והם רפ"ח ניצוצין העולים ונבררים מן השבירה ע"י קומות הזווג שהפרצוף מקבל ע"י העליון שלו. ונודע, שהם ע"ס: גו"ע, ואח"פ. והנה גו"ע, הם הע"ב הראשון שהוא ע"ב דחיה, כלומר ע"ב דמדרגה ו' דהוי"ה דע"ב, הכוללת גו"ע שהם כתר וחכמה, שהם בחינת חב"ד חג"ת דכלים הנבררים בעת קטנות הפרצוף, שבהם רק חג"ת נה"י דאורות. והם נבחנים לכלים דפנים. ולעת גדלות כשמשיגים קומת ג"ר נבררים על ידה גם הכלים דאחורים שהם אח"פ, המכונים נה"י חדשים, שהם ג' ע"ב דס"ג מ"ה ב"ן, דהיינו דבינה וזו"ן אשר מבחי' ראש, הם נקראים אח"פ. כמ"ש כל זה באורך לעיל בשיעור ט' דף תשמ"ו אות י"ז.

וזה אמרו "וחזרו שם פב"פ וכו' בביאה קדמאה והוא בחי' טיפת זווג גמור בחסדים של נר"ן מב"ן ומ"ה, וס"ג ע"ב ע"ב ע"ב הרי בגי' גבורה כי כל א' מאלו אינם ע"ב ממש וכו' " כי אלו ג' ע"ב אינם סובבים על בחי' האורות דע"ב ממש, אלא הם סובבים על בחינת רפ"ח ניצוצין הנבררים מבי"ע, שהם בחינת גבורה ודין, להיותם
כלים דאחורים, דהיינו נה"י החדשים המתבררים לעת גדלות, כנ"ל. ונקראים ע"ב על שם הניצוצין דבחי' אצילות שבהם, הנקראים ע"ב. וכן על שם טיפת הזווג המעלה אותם מן השבירה, כי אינם עולים זולת ע"י טיפת הזווג דע"ב ס"ג העליונים שהם מבטלים הפרסאות לשעתם, ומורידים ה"ת מעינים לפה, שעי"ז עולים אלו ס"ג מ"ה ב"ן, שהם אח"פ. ומב' טעמים אלו נבחנים בשם ע"ב, אלא ע"ב של גבורה, דהיינו ג"פ ע"ב של ג' בחינות אח"פ שהם בגי' רי"ו שהוא גבורה. וזהו שמדגיש, כי טיפת הזווג היא ע"ב גמור, כי אין שום עליה מן השבירה אלא ע"י טיפת ע"ב כנ"ל. אמנם כיון שאין טיפת הע"ב משמשת למוחין דאורות, אלא רק להוריד הה"ת מעינים ולהעלות את אח"פ, כדי להשלים השלישים תחתונים החסרים מכל ספירה דט"ס של הנוקבא, שהם הנקראים נה"י חדשים המשלימים לבנין הע"ס דגדלות דנוקבא הנפרדת. לפיכך הם נבחנים לגבורה. בסוד ג' ע"ב שהם בגי' רי"ו. משום שבאים להשלמת בירורי הכלים, דהיינו לטהר הכלים דאחורים להעלותם לאצילות. כמ"ש כל זה באורך בחלקים הקודמים ואין להאריך עתה בזה. וע"ש היטב בחלק י' בפירוש אלו ג' המדרגות דס"ג מ"ה ב"ן. וכן לעיל בחלק ט' דף תשמ"ו אות י"ז ובאור פנימי.

קד) המוחין דחיה שהיא בינה דאבא שהם ראוים להוליד וכו'. פירוש, בחינת חיה דישסו"ת, הנבחנת רק לבינה דאבא, כלומר

חלק ט"ו             שער הכונות             בנין הנוקבא        א' תשמג

קה) אך רי"ו אב"א, נקרא זווג שאינו גמור, כי אינה רק לעשותה כלי. ונמצא כי אותו הרי"ו הוא אותו רוחא דשדי בגווה, שהם החסדים

אור פנימי

נשמה דחיה, כי בינה היא נשמה, ואבא הוא חיה. ומוחין אלו הם מוחין דהולדה רק לבחינת יעקב ורחל כנודע. ולהלן מדבר הרב מבחינת מוחין דאו"א. וכל הסדרים הנוהגים במוחין אלו דישסו"ת נוהגים ג"כ במוחין דאו"א. אלא שאלו דישסו"ת הם בחי' חיצונית שאינם מספיקים למוחין דהולדה רק ליעקב ורחל, ולא לזו"ן הגדולים, ואלו דאו"א שמביא אח"ז, הם מספיקים גם לזו"ן הגדולים, ונבחנים לחכמה דאבא, שהם חיה פנימית.

חסדים דע"ב דיודין שהוא ע"ב אמיתי כי היא לקחה כבר הגבורות דע"ב על ידי ז"א, ומאמא פב"פ. כי אחר שנעשו ב' זווגים הנ"ל להשלמת הכלים דנוקבא, אשר טיפת הע"ב נבחנת לע"ב שאינו גמור, ולבחינת רי"ו, וזווג הא' היה ע"י אמא שלא ע"י ז"א, ונבחן לזווג זו"ן פב"פ, וזווג הב' ע"י הז"א, הנבחן לזווג אב"א, הנה נשלמו הכלים דגדלות דנוקבא, ועולים פעם ב' למ"ן לבחינת המוחין דפב"פ, שטיפת הזווג ההיא נקראת ע"ב גמור, כי הוא בחינת אורות דחיה המתלבשים בכלים דגדלות דנוקבא. וזה אמרו "כי היא לקחה כבר הגבורות דע"ב: על ידי ז"א, ומאמא פב"פ, אך לא ע"י זווג גמור" כי זווגים אלו באו להשלמת כלים, ונמצא שבעת קבלת המוחין ההם להשלמת כלים, הרי אין לה עוד כלים גמורים שיתלבשו המוחין בה, וע"כ בהכרח שאין המוחין מתלבשים בזווג גמור, אלא אחר שכבר נשלמו הכלים בכל התיקונים. ואחר שכבר נשלמו, אז מקבלת המוחין בזווג גמור, כלומר שהמוחין מתלבשים בה בשלימות, והיא ראויה להולדה. ולפיכך המוחין דהשלמת כלים נבחנים לרי"ו, וכן נבחנים למוחין דב"ן, ונקראו גבורות דע"ב. והמוחין דפב"פ שלאחר השלמת הכלים,
נבחנים לע"ב גמור, וכן לחסדים דע"ב, ונקראים מוחין דמ"ה כלומר דאורות ממש, הנקראים מ"ה, כי כל הקומות שיוצאים באצילות נקראו מ"ה, אבל המוחין היוצאים באצילות רק לבירורי הכלים של הפרצוף, שהמה כבר שמשו בעת הנקודים, ונשברו ונפלו לבי"ע, ועתה ע"י המוחין מתבררים ועולים שוב לאצילות, הרי המוחין ההם רק מתקנים הכלים דנקודים הנקראים ב"ן, וע"כ גם המוחין האלו המתקנים אותם נקראים ג"כ ב"ן כמותם. וזכור היטב ההפרש מאורות דמ"ה אל אורות דב"ן, ע"ד שנתבאר כאן.

קה) הרי"ו הוא אותו רוחא דשדי בגווה וכו' הרי"ו הוא בנימין, בן ימין כח זכר, ונקרא בן אוני כח נוקבא כי היא מן הנשמה בינה נקבה. דברים אלו צריכים ביאור, כי הרי"ו אלו כבר ביאר, שהם לצורך השלמת הכלים דאח"פ שלה, שהם בחינת נר"ן. ועתה אומר שהם רק רוחא דשדי בה בעלה, שהמשמעות היא מוחין דבחינת רוח לבד, ותכף אומר שהם נר"ן לבד, ואח"ז אומר אך טפת החיה אינה נשארת בה, דמשמע, שיש כאן נרנ"ח בשלימות באלו המוחין, אלא שטפת החיה אינה נשארת בה. וכן אומר שהרי"ו הוא זכר, בן ימין. ותכף אומר שהיא נקבה, בן אוני, כח נוקבא להיותה בינה נקבה. וצריכים להבין איך מתכלכלים יחד כל שינוי בחינות האלו.

אכן כבר נתבאר, שעצם המוחין אלו שבאים להשלמת כלים, הם מוחין דע"ב גמורים, כי אין השלמת כלים אלא ע"י טפת ע"ב המורידה ה"ת מעינים לפה, וא"כ הם בהכרח ע"ב גמורים שהם חיה, אלא כיון שהנוקבא עדיין אין לה כלים מתוקנים לקבלם, שהרי המה באים עכשיו לתקן

א' תשמד       חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

זכרים מבחי' נר"ן, אך טפת החיה אינה נשארת בה, כי הוא כח זכר גמור, לכן הרי"ו הוא בנימין: בן ימין, כח זכר. ונקרא בן אוני, כח נוקבא, כי היא מן הנשמה, בינה, נקבה.

קו) אח"כ חוזר לקחת נר"ן וחיה יותר עליונים מאו"א עלאין עצמן, ולא מיש"ס ותבונה, וצריכין לחזור אל קטנות וגדלות ב' יותר עליונים, והבן זה. ואחר כך לוקח מאריך עצמו, ואז נשלם לו בחינת יחידה, והבן זה מאד.

אור פנימי

הכלים, ע"כ היא נבחנת לע"ב שאינו גמור, דהיינו לרי"ו, שהיא בחינת גבורה דע"ב, כלומר מוחין דב"ן. וזה אמרו "שאין טפת החיה נשארת בה", כלומר, כי באמת יש שם חיה, שהיא ע"ב גמור, אלא שאינה נשארת בה עתה, כי עוד לא נגמרו הכלים שלה. וע"כ נבחן לע"ב שאינו גמור. ונבחן ג"כ הרי"ו הזה שהוא בחינת בנימין, פי' כי יסוד דנוקבא נקרא בנימין, כמ"ש הרב לעיל (בחלק י"ד דף א' תקל"ו אות ע"ו) עש"ה. ואלו הרי"ו הם משלימים אח"פ שלה, שהם נה"י חדשים.

ונודע, שהגם שאנו מבחינים את הקטנות שהם רק חג"ת נה"י דאורות, וחב"ד חג"ת דכלים, וחסרים נה"י דכלים וג"ר דאורות, מ"מ דבר זה הוא גם בפרטי פרטות, דהיינו בכל הע"ס של הנוקבא, שאין בכל ספירה אלא ב"ש עליונים של אותה הספירה, שהם בחינת חב"ד חג"ת דספירה ההיא, ונה"י דכלים חסרים שמה באותה הספירה. באופן שאלו הנה"י חדשים משלימים לכל ספירה וספירה דע"ס שלה בנה"י הפרטים דאותה ספירה, הנקרא שליש תחתון דהספירה, ונודע, שע"ס של הנוקבא, הם בעיקר ה' בחינות הנקראות חג"ת נ"ה. ונמצא שלאלו החג"ת נ"ה יש עכ"פ גם בקטנות מציאות של ב' שלישים עליונים בכל אחת מהם, דהיינו חב"ד חג"ת שבה. אמנם יסוד ומלכות שלה, שהם רק ב' כוללים של ה' הבחי' חג"ת נ"ה, ואינן
בחינות אמיתיות בפני עצמן כמ"ש הרב לעיל בחלק ד' דף רמ"ט אות ח'. עש"ה. הרי אין להם שום מציאות בעת הקטנות דנוקבא, כי כל עוד שה' בחינות חג"ת נ"ה בעצמם אינם בשלימות, אי אפשר שיתקנו בחי' כוללים מהם, שהם יסוד ומלכות.

ולפיכך נבחנים הרי"ו שהם מתקנים בעיקר את יסוד ומלכות שבנוקבא. שהם נקראים בחינת בנימין. והוא עשית הכלי דיסוד שנתקנית ע"י רי"ו הזה. כמ"ש הרב לעיל דף תשמ"ו אות י"ז עש"ה. והכלי ההוא נתקן ע"י הרי"ו שז"א משפיע בה, שהם המוחין הנ"ל, וע"כ יש כאן כלי ורוחא, כי המוחין אלו דב"ן, אע"פ שהם ע"ב כנ"ל, מ"מ הם רק בחינת ו"ק דגדלות, שהם בחינת רוח לבד, כי עתה אין לה עוד הכלים מתוקנים לקבל הג"ר דע"ב, שהם טיפת החיה, כנ"ל. וע"כ נבחנים המוחין רק בשם רוחא דשדי בה בעלה בזווגא קדמאה, כי בזווג הראשון דגדלות, הבא לתקן ולהשלים הכלים, אינם רק ו"ק דגדלות, והם רוח לבד. והנה מצד המוחין נבחן שהוא רוח זכר, כי מז"א באים לה, וע"כ נקראים בנימין בן ימין שהוא זכר. ומצד הכלים המתוקנים להעלות מ"ן הם נקראים בן אוני, שהיא נקבה. אמנם אין זה בחינת זכר ממש, כי בחינת הזכר נקרא יוסף, ולא בנימין, אלא הכונה היא שהם באים ע"י הזכר.

ועם זה תבין כל אלו שינוי הבחינות שכתב הרב באלו הרי"ו, כי נבחנים לנר"ן,

חלק ט"ו             עץ חיים        בנין הנוקבא        א' תשמה

*קז) ודע כי ענין עשית כלי זה, הוא, כי גם ניתנין לה אז בחינת המוחין עלאין בג"ר, והם מתפשטין בכולה, כנודע. ואז גם יורדים הארת החסדים ההם, הנקראים רי"ו וכלי, ביסוד שלה, ונעשין כלי שם.

 

קח) באופן, כי אין כלי זה ביסוד לבד, אלא הם המוחין ממש בכל קומת אבא והבינה, ובכל קומת ז"א ובכל קומת הנוקבא, ומכללות ה"ח ההם נמשך גם ביסוד שלהם. ואז הנקבות, אמא ומלכות, מקבלין מוחין אלו דרך בעליהם, זו פנים בפנים, וזו אב"א, ונבנית גופם, וניתן בה כללות החסדים שלה רי"ו בסוד אב"א, ואז נעשית כלי.

אור פנימי

על שם ג' ע"ב הנכללים בטפה דע"ב כדי להעלות אח"פ מן השבירה, שהם מבחינת הניצוצין ג' בחינת ע"ב דס"ג מ"ה וב"ן. ולפיכך מתחלק גם הטפה לפי בחינתם. אמנם בכלל אין המוחין אלו אלא בחינת רוחא, כלומר ו"ק דגדלות. אמנם מצד יציאת המוחין הם ע"ב גמור, דהיינו גם ג"ר דע"ב, שהם טפת חיה, אלא שאין עוד מקום בהכלים דנוקבא שיהיו נשארים בה בחינת הג"ר, כי עתה הולכים ומתוקנים הכלים דנה"י שלה, וכל עוד שאין כלים דנה"י בשלמות, אי אפשר לקבל רק בחינת ו"ק דמוחין שהוא רוח דחיה, וז"ש, שאין טיפת חיה נשארת בה. ומה שנקראו בנימין, הוא בחינת השפעת הזכר ביסוד ומלכות של הנוקבא שמתקן אותה. ומה שנקראו בן אוני, היא בחינתה עצמה המקבלת תיקון הזכר בתוכה, הנקרא בנימין, שבשביל זה נקרא יסוד דנוקבא תמיד בשם בנימין. אבל בחינת יסוד דזכר, אינו נקרא לעולם אלא בשם יוסף. רק שיש לו התכללות מבחינת הנקבה, ע"כ נבחן שהוא נכלל מבנימין, ובחינת בנימין אינו אלא יסוד הנקבה. וע"כ מדייק "כח זכר" דהיינו כח זכר שקבל היסוד דנוקבא.

ומ"ש באות (ק"ו) "שחוזר לקחת נר"ן וחיה יותר עליונים מאו"א עלאין עצמן ולא
מישסו"ת וצריכים לחזור לקטנות וגדלות ב' וכו' " הנה זה נוהג במוחין דיום השבת. אבל בחול באים כל המוחין רק מישסו"ת כנודע. ומשמיענו בזה, כי כל אותם הפרטים המתבארים במוחין דישסו"ת דחול, נוהגים ג"כ במוחין דאו"א דשבת.

קח) אין כלי זה ביסוד לבד אלא הם המוחין ממש בכל קומת אבא וכו' ובכל קומת הנוקבא ומכללות ה"ח ההם נמשך גם ביסוד שלהם. כבר נתבאר זה בדיבור הסמוך, שאלו המוחין דרי"ו, אע"פ שהם נבחנים בעיקר לעשית יסוד ומלכות שבה, שהם הכלי ורוחא כנ"ל, אמנם באמת הם בחי' השלמת שליש תחתון דכל ספירה וספירה דע"ס שלה, הנבחנים לה' בחינות חג"ת נ"ה, באופן שהם מוחין מתפשטים בכל קומת הנוקבא ומשלימים לכל ספירה וספירה שבה, דהיינו לבחינת אח"פ הפרטים דאותה הספירה. אלא כיון שלה' הבחינות יש עכ"פ מציאות דגו"ע שלהם גם בעת קטנות, ע"כ נבחן השלמת הרי"ו בעיקר על הכלי דיסוד ומלכות שבה, כי להם לא היה שום מציאות כלל בעת קטנות. עי' בדיבור הסמוך.

וזה אמרו "מכללות ה' חסדים ההם נמשך גם ביסוד שלהם" כנ"ל בדיבור

* ע"ח ח"ב שער ל"ט: שער מ"ן ומ"ד אמצע דרוש ז'.

א' תשמו        חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

קט) ואח"כ חוזר אבא להמשיך מוחין עצמן פנימים של זווג, ונכנס באמא בסוד מוחין, ובסוד זווג ג"כ, ומשם נמשכים לזו"ן בסוד פרצוף עצמו, ואח"כ בסוד זווג, והבן זה מאד.

 

*קי) ועתה נבאר מה שידענו לעיל בענין המאמר של פרשת תצוה, במש"ה, יהי שם ה' מבורך כו', כי הנה בעשי"ת נגמרת מלאכת הנסירה, אשר התחלתה היא מן האחורים דכתר דז"א, וניתנין בכתר דנוקבא, ובחי' זו של נסירת הכתר נעשית ביום א' של ר"ה, וביום הזה כל הדינין שבכתר הזכר ניתנין בכתר הנקבה.

אור פנימי

הסמוך, שהיסוד אינה בחינה בפני עצמה כמו שאר ה' בחינות חג"ת נ"ה שבנוקבא, אלא הוא רק בחי' כולל מהם, וע"כ מתחילה בעת קטנות, כל עוד שה' בחינות עצמם לא היו שלימים, לא נגלה הכולל שבהם, שהוא היסוד, כי לא יתקן בחי' כולל אלא מן כלים שלמים. אבל עתה כיון שנשלמו ה' הבחי' חג"ת נ"ה עם השלישים התחתונים שלהם, דהיינו בחינת הנה"י דכל אחד, אז נתגלה ג"כ הכולל של היסוד, וכן הכולל של המלכות.

אמא ומלכות מקבלים מוחין אלו דרך בעליהם, זו פב"פ, וזו אב"א ונבנית גופם וכו' ואז נעשית הכלי. דהיינו כנ"ל, שיש באלו המוחין ב' בחינות זווגים: א' בעת שהזו"ן נכללים באו"א, שהוא בחינת פב"פ, ונבחן באמת שהזווג ההוא הוא מבחי' זווג או"א גופייהו, ואמא מקבלת מוחין אלו מאבא, אלא הזו"ן נכללים בהם, הז"א באבא ונוקבא באמא, וע"כ נבחן הזווג הזה שהנוקבא מקבלת מאמא שלא ע"י ז"א. ואח"כ יורד הז"א למקומו ונותן מוחין אלו, שקבל למעלה, אל הנוקבא בבחי' זווג דאב"א. וז"ש, זו פב"פ וזו אב"א. ומלבד האמור, נוהג ג"כ ענין עשית כלי גם באו"א גופייהו כי הגם שיש לאו"א מוחין דס"ג
בשלמות הע"ס דכלים. אמנם מבחי' הע"ב נבחנים לחסרי נה"י דכלים וג"ר דאורות, כמ"ש הרב בחלק הקודם, ולפיכך נוהג ענין כלי ורוחא גם באו"א כמו בז"א, דהיינו בעת שנשלמים הנה"י חדשים שלהם, נבחן כלפי אמא שהיא משגת אז בחי' כלי להעלות מ"ן, כי אז נתגלה הכולל של ה' בחינות דאמא חג"ת נ"ה, שהיא בחינת היסוד דאמא. כמבואר אצל הנוקבא. וזה נוהג בכל יום, כי המוחין אינם קבועים באו"א מבחינת ע"ב, אלא רק מבחינת ס"ג, כנודע, וע"כ אינם רק בעת התפלה, ולאחר התפילה מסתלקים, כנוהג אצל זו"ן. כי כלפי מוחין דע"ב נמצאים או"א כזו"ן, רק בבחינת ו"ק בלי ראש.

קי) נסירת הכתר נעשית ביום א' של רה"ש וביום הזה כל הדינין שבכתר הזכר ניתנין בכתר הנקבה. כי ביום א' ננסרת נוקבא הגדולה דז"א עד החזה, שבנקודת החזה עומדת הכתר דנוקבא הנפרדת, והיא מתחברת עם הנוקבא הגדולה שננסרה מז"א ונעשית עמה לאחד. אמנם הנוקבא הנפרדת עצמה אינה ננסרה עוד ביום א' דר"ה, אלא בהמשך דעשי"ת כמ"ש להלן.

* שער הכונות ח"ב ענין ראש השנה אמצע פרק א'.

חלק ט"ו             שער הכונות             בנין הנוקבא        א' תשמז

קיא) וז"ס יהי שם ה' מבורך, שהיא המלכות הנקראת שם ה'. יהי מבורך. מ"ב ברישיה, כנודע כי שם בן מ"ב הוא בראש, כנזכר בספר התקונים תקון ע', והוא ענין הדינין הניתנין ברישא דנוקבא ביום הזה, הנקראים שם בן מ"ב, שהוא גבורה כנודע.

 

קיב) אמנם סיפיה הוא רך, כי כשנשלמת לקחת אותם הדינין הננסרין מן הזכר כולם, אין בה עוד מה ליתן, והיתה בנוקבא דתקיפי חילהא בקדמיתא, כל זמן שלוקחת דינין מן הזכר, וכשהשלימה לפעול את הדינין שקבלה ממנו, אין בה עוד מה ליתן וחליש חילהא והרי רך, אבל הזכר אינו כן כי הוא אינו צריך לזולתו, וכל מה שהולך מתגבר והולך, ואדרבה רישיה רך וסיפיה קשה.

אור פנימי

קיב) כשנשלמת לקחת אותם הדינין הננסרין מן הזכר וכו' אין בה עוד מה ליתן וכו' וחליש חילהא והרי רך. כבר נתבאר שאלו הדינין הננסרים, הם בחי' הורדת ה"ת מעינים לפה המעלים הנה"י החדשים מבי"ע, ואלו נה"י לעולם הם דינין, כי הם כלים דאחורים, שהם בחי' דין, והזכר נותן בה רק קומת המוחין אבל המוחין אלו מפעילים הנוקבא להעלות אח"פ שלה מבי"ע, וע"כ נבחן שהזכר פועל בה הדינין. ואחר שנשלם השליש התחתון דכל ספירה וספירה מע"ס שלה הנה אין לזכר עוד לפעול בה העלאת כלים מבי"ע, כי כבר קבלה כל חלקה הצריך לה להשלמת הע"ס שלה, הנה אז עולים פעם ב' למ"ן ומקבלת המוחין דפב"פ שהם החסדים דע"ב, כנ"ל.

וזה אמרו "כל זמן שלוקחת דינין מן הזכר, וכשהשלימה לפעול את הדינין שקבלה ממנו אין בה עוד מה ליתן" דהיינו כמבואר, כי אחר שהשלימה לפעול את העלאת אח"פ שלה לכל הפרטים שלה, הרי מקבלת מוחין דמ"ה שהם חסדים דע"ב, ואין עוד דינין בנוקבא, כי נמתקו לגמרי. וזה שאמרו תחלתו קשה וסיפיה רך. כי מתחלת ביאת המוחין היא מקבלת רק בחינת הדינין בלי מיתוק דאורות דמ"ה
הראוים להמתיק אותם בשלימות, וע"כ הם קשה מתחילה, אבל בסופם דהיינו אחר שנשלמו הכלים לגמרי, הרי היא מקבלת המוחין דמ"ה, ואין שם עוד דינין כלל כי נמתקו.

הזכר אינו כן כי הוא אינו צריך לזולתו, וכל מה שהולך מתגבר והולך, ואדרבה רישיה רך וסיפא קשה. וצריך שתזכור כאן ההפרש המקורי ממוחין דזכר למוחין הנקבה, שביאר הרב לעיל בחלק י"ד דף א' תקפ"ט אות קנ"ו וקנ"ט. ועי' באו"פ שם. ונתבאר שם, שמוחין דז"א הנה מקום יציאתם בג"ר דא"א שבחינת עיטרא דגבורה המשמשת שם, הוא המזל ונקה, שהוא בחינת מלכות דצמצום א' אבל בחינת עטרא דגבורה דמוחין של הנוקבא, היא מלכות דאמא שאינה נכללת במוחין דז"א, שהיא בחינת מלכות דצמצום ב', עש"ה.

ולפיכך הגבורות דנוקבא קשין ברישא דהיינו מטרם שירדה הה"ת מעינים לפה המחזיר לה נה"י דכלים וג"ר דאורות דמ"ה, כי אז שולטים עוד הדינין דצמצום ב', מה"ת שבמקום העינים על הכלים דאח"פ שלה. אבל אחר שהיא קבלה המוחין דמ"ה על ה"ת וחזרה למקום הפה, הנה נמתקו הדינין לגמרי, ואין בה עוד שום כח דין במלכות

א' תשמח       חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

קיג) ובזה יתורץ ענין המאמר הזה החולק עם ספרא דצניעותא, כי שם נאמר להיפך, הדינין דנוקבא נייחין ברישא ותקיפין בסיפא, וההיפך בדכורא. אבל הענין הוא, כי בספרא דצניעותא מדבר בבחי' הדינים בעצמם, אשר הם בחי' נה"י דז"א, שבהם סוד הדינין כמבואר לעיל, והנה הם נכנסים ונעשים בחי' מוחין ברישא דנוקבא, אבל נה"י של הנוקבא אין עוד פרצוף אחר באצילות תחתיה, להעשות בו בסוד מוחין, ונמצא כי דינין דילה, שהם הנה"י שבה, תקיפין בסופא.

 

קיד) אבל בפרשת תצוה אינו מדבר בבחי' הדינין בעצמן, אלא בבחי' מה שלוקחת הנוקבא מן הדכורא, כי בתחילה בעודה מקבלת ממנו הם דינין קשים, ובסופה שכבר אין לה מה לקבל, אינון נייחין. ולא איירי הכא אלא בבחי' הנקבה בעצמה המקבלת הדינין, ולא בבחי' הדינים בעצמם.

אור פנימי

שלה. אמנם ז"א שהעטרא דגבורה שלו נמשכת ממזל ונקה, שהיא בחינת מלכות דצמצום א', הנה דינין אלו נמתקים לגמרי רק בבחינת רישיה דהיינו במקום מציאות המוחין, כי ע"י עיטרא דגבורה זו, הוא מעלה מ"ן ומחזיר הבינה להיות חכמה, כמ"ש שם בחלק י"ד. אמנם בסיפיה דהיינו בהתפשטותם מהמוחין מלמעלה למטה, שמבחינה זו אין זווג על הגבורה הזו, כמ"ש שם, הרי הם הולכים ומתגברים, כי מלכות זו דצמצום א' היא שורש כל הגבורות, שמכח הדינין שלה סיימה ג"כ לכל פרצופי א"ק, והיא אינה נמתקת לגמרי רק אחר גמר כל התיקון. כמ"ש הרב בסו"ה, היתה לראש פינה. וזה אמרו "הזכר אינו כן כי הוא אינו צריך לזולתו וכל מה שהולך הוא מתגבר והולך" כי הנוקבא אין לה אלא מלכות דאמא, כנ"ל, שהיא מצמצום ב', והיא בחינת עטרא דגבורה שלה בעצם, אלא שאין המוחין יוצאים רק ע"י התכללות בשורש הגבורות שבז"א, שהוא מצמצום א', אמנם כיון שהיא מקבלת רק הארה בעלמא מגבורה זו דצמצום א', ע"כ אחר שמקבלת המוחין נפסק כח הדין שבה לגמרי כנ"ל.
משא"כ הז"א, שיש בו שורש הגבורות מעצמו, ואינו צריך לקבל הארתם מזולתו כמו הנוקבא, ע"כ הדינין שלו קשים בסיפיה, כי שורש הגבורות אינו נמתק לגמרי מטרם גמר התיקון. כנ"ל.

קיג) בספרא דצניעותא מדבר בבחינת הדינים בעצמם שהם בחינת נה"י דז"א, שבהם סוד הדינין והם נעשים מוחין ברישא רנוקבא וכו' אבל בפרשת תצוה אינו מדבר בבחינת הדינין וכו'. כלומר, שבספרא דצניעותא מדבר מבחי' הדינין שבנה"י דז"א הנעשים מוחין בראש הנוקבא, וכשהם בראש הז"א, הנה הם מקבלים הארת שורש הגבורות מן העטרא דגבורה דז"א וע"כ המה קשים ברישיה, אבל כשהם מתלבשים למוחין בראש הנקבה, נמצאים מתפרשים משורש הגבורות שבז"א, ואין בהם אלא בחינת גבורות דנוקבא הבאים ממלכות דאמא, שהיא בחי' מלכות דצמצום ב' הכלולה במדת הרחמים, כנודע, וכנ"ל בדיבור הסמוך ע"ש. אבל בחינת הדינין של נה"י דנוקבא אינם נעשים למוחין, כי אין לה פרצוף תחתון שתתלבש בהם, וע"כ

חלק ט"ו             שער הכונות             בנין הנוקבא        א' תשמט

*קטו) והנה בענין נסירת הדינין יש ב' בחי': הא' הוא, להמשיך כל הדינין שיש בכתר שבו וליתנם בכתר שבה ושל חכמה שבו בחכמה שבה, וכע"ז עד תשלום י"ס שבו בי"ס שבה. בחי' הב' היא, כי הנה בחי' הי"ס שבה, הם עומדים מן החזה שלו ולמטה, וא"כ צריך שהדינין שבחצי התחתון דת"ת שבו ינתנו בכתר שבה, והדינין שבפרק א' דנצח שבו בחכמה שבה, וכעד"ז עד תשלום הנה"י שלו בכל שיעור קומה שלה.

אור פנימי

הם בחינת עשר כחות דסיום בלבד, ומבחינה זו נבחנים דינים של הנוקבא קשין בסיפא, כי אינם נעשים למוחין, ואין בהם רק כח הסיום לבד. כמבואר. אבל מבחינת לקיחת הדינים, הנה הז"א לוקח הדינים שלו ממזל ונקה, משם שורש הדינים, שאין להם מיתוק עד גמר התיקון, וע"כ בסיפיה מתגברים והולכים, אבל הנוקבא לוקח הדינים מז"א, דהיינו רק בחינת הארה לבד, וע"כ הם נפסקים אחר קבלת המוחין דמ"ה. כנ"ל בדיבור הסמוך. ע"ש.

קטו) בענין נסירת הדינין יש ב' בחינות הא' הוא להמשיך כל הדינין שיש בכתר שבו וכו' בחינה הב' וכו' והדינין דפרק א' דנצח שבו בחכמה שבה וכו'. פי' כי נתבאר לעיל (דף א' תשכ"ט ד"ה ולפיכך), אשר עצם הנוקבא אינה נאחזת רק בנה"י דז"א, דיינו מחזה ולמטה שלו שנפל לחלקה אחר צמצום ב' בנקודים, שעלתה מלכות המסיימת דז"א, ממקום סיום רגליו דז"א דס"ג, שהיא בנקודה דעוה"ז, בשוה עם רגלי א"ק, ובאה עתה בנקודת החזה דז"א הזה, וסיימה שם בחזה כל הע"ס דז"א בנקודים, וכל החלק דז"א דס"ג דא"ק נשאר בבי"ע מתחת הפרסא, שהיא למטה מנקודת החזה, ונמצא נקודת החזה דז"א, שהיא מלכות המסיימת אותו, ירשה לאלו הנה"י דז"א שיצאו לבר מז"א לבי"ע. וע"כ בזמן הגדלות דז"א דנקודים שחזרו אלו נה"י דבי"ע ונתחברו
לגופא דז"א, הם לא נאבדו גם ממלכות דחזה דז"א, כי אין העדר ברוחני, אלא שגם היא נתחברה עמהם לאחר הגדלות והיו לט"ס תחתונות שלה, ונעשית לבנין שלם בפני עצמה מלבד הז"א. עש"ה. הרי שכל עצם בנינה של הנוקבא הנפרדת היא רק תולדה הבאה מנה"י דגדלות דז"א, אבל לא למעלה מנה"י.

אמנם בסוד בנין הצלע, נבנית הנוקבא בבנין שלם בקומה שוה עם ז"א, והיא לוקחת גם החב"ד חג"ת דז"א שלמעלה מחזה שלו. וזה הגיע לה מתוך שהנוקבא הגדולה שמחזה ולמעלה דז"א קבלה המוחין השייכים לנוקבא הנפרדת, ע"כ נתחברה נוקבא הגדולה שבגופו דז"א עם רחל לפרצוף אחד, ונמצא שנוקבא הנפרדת הרויחה עתה גם החב"ד חג"ת דז"א, מה שלא היה לה כלל משורשה, כי כל שורשה אינה רק נה"י דז"א, בלבד, כמבואר. ועתה הרויחה גם חב"ד חג"ת דב"ן דז"א שלמעלה מחזה, הנקראים נוקבא הגדולה.

וטעם התחברות של הנוקבא הגדולה דז"א עם הקטנה לפרצוף אחד, הוא, כי כל עוד שהיה לז"א מוחין דס"ג, שהם קומת בינה, הרי הוא מוכרח להתחלק לב' פרצופים, מאותו הטעם שאו"א דס"ג מתחלקים לב' פרצופים, כי המוחין דג"ר דס"ג מספיקים רק לחב"ד חג"ת עד החזה של הפרצוף ששם מקום החסדים מכוסים, אבל מחזה ולמטה שכבר צריכים להארת

* שער הכונות ענין ראש השנה אמצע דרוש ג'.

א' תשנ          חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

קטז) ונבאר ענין ב' בחי' אלו איך נעשות בי' ימים אלו גם יתבאר היטב מפורש אופן מלאכת הנסירה. הנה ביום א' דר"ה שהוא יום ו' שנברא בו אדה"ר, אז הפיל ה' תרדמה על ז"א, כדי לנסור את הנוקבא העומדת באחוריו.

אור פנימי

חכמה, נמצא כח המסך רוכב עליהם ונעשים מחוסרי ראש. כמ"ש לעיל (דף א' תש"ל ד"ה וביאור), כי באמת נמצאת הבינה לבר מראש, כי יצאה מראש דא"א, וא"כ כל קומת בינה דאצילות היתה צריכה להיות מחוסרת ראש, אלא רק משום שהבינה היא בסוד כי חפץ חסד הוא, אין הצמצום יכול למעט אותה כלל. וזה נוהג רק בג"ר דבינה, שהם חב"ד חג"ת עד החזה, אבל מחזה ולמטה שלה כבר הם צריכים להארת חכמה, וע"כ שורה עליהם היציאה מראש דא"א, והם מחוסר ראש. עש"ה.

וזהו שנחלק גם ז"א ונוקבא לב' פרצופים. כי מחזה ולמעלה הוא דוגמת או"א עלאין, שהוא בסוד כי חפץ חסד הוא, דהיינו שדרכו שם בחסדים מכוסים. וע"כ הם בבחינת ראש וג"ר כמו או"א, והם הנקראים זו"ן הגדולים. אבל מחזה ולמטה שדרכו שם לקבל הארת חכמה, כבר רוכב עליהם כח היציאה לבר מראש דא"א, והם ו"ק בלי ראש. ונמצא מזה, כי בעת שז"א עולה ומקבל מוחין דחיה, ששם אין חילוק בין ג"ר שמחזה ולמעלה אל המחזה ולמטה, הרי הזו"ן הגדולים מתחברים עם זו"ן הקטנים לאחד, כי אין עוד מה שיבדיל ביניהם.

אמנם נבחן, שנוקבא הגדולה נתחברה אל הבנין דנוקבא הקטנה. ואע"פ שלכאורה היה צריך להיות בהיפך, שהנוקבא הקטנה תתחבר ותתבטל לבנין הנוקבא הגדולה, כי דרך הקטן להתבטל ולא לעלות בשם בשעה שמתחבר אל הגדול ממנו. אמנם הענין הוא, כי יש כאן הפרש בהמוחין, כי הנוקבא הגדולה דרכה בחסדים מכוסים כמו
בינה עלאה בסוד כי חפץ חסד הוא, כנ"ל. ולכן עתה כשהגיעו לה המוחין דחכמה, מכח עליתם לאו"א, שגם אז או"א וישסו"ת מתחברים לאחד ועולים לג"ר דא"א, הרי מדת בינה עלאה נתבטלה לגמרי, כי עתה איננה במדה זו של חסדים מכוסים. וע"כ הן באו"א והן בזו"ן, נבחן עתה שמדת הגדולה נתבטלה, ורק הקטנה עלתה למעלה וקבלה המקום של הגדולה. כי באו"א נבחן, שמדת בינה עלאה נתבטלה, ותבונה עלתה במקומה ומזדווגת עם אבא עלאה ומקבלת חכמה. וכן בזו"ן נבחן, כי מדת נוקבא הגדולה שלו נתבטלה, ונוקבא הקטנה הנפרדת עלתה למעלה במקומה, ומזדווגת עם ז"א הגדול ומקבלת ממנו מוחין דהארת חכמה.

ועתה תבין היטב איך הנוקבא הנפרדת קבלה את החב"ד חג"ת דב"ן דז"א שהיא נוקבא הגדולה שלו, אע"פ שחב"ד חג"ת הללו הם לגמרי למעלה משורשה, כי כל שורשה הוא רק בנה"י דז"א, כנ"ל. והיינו משום שהנוקבא הגדולה עצמה קבלה למדת הנוקבא הנפרדת ונעשית כמוה, ומדתה עצמה נתבטלה לגמרי, שבזה נמצא שהנוקבא הקטנה הנפרדת עלתה במקומה ומזדווגת עם הז"א, והרויחה הכלים דחב"ד חג"ת של הנוקבא הגדולה שנתחברו עתה לבנינה. והבן היטב.

וזה אמרו "בענין נסירת הדינין האלו יש ב' בחינות: א' הוא להמשיך כל הדינים שיש בכתר שבו וליתנם בכתר שבה, ושל חכמה שבו בחכמה שבה, וכעד"ז עד תשלום י"ס שבו בי"ס שבה" כונתו לבחינת נסירת הע"ס של הנוקבא הגדולה, שהיא צד הב"ן

חלק ט"ו             שער הכונות             בנין הנוקבא        א' תשנא

קיז) וזה ענין אופן נסירתה כי בתחילה היו הדינין האלו באות לה ע"י ז"א, שנותן לה בחי' הגבורות אשר בדעת שלו, יען כי אמא עלאה היתה מתפשטת בו, אבל עתה שנפלה עליו תרדמה, ונסתלקו ממנו אימא עלאה, וגם נסתלקו ממנו המוחין שלו שהיו בתוכם בתוך התפשטות נה"י דאמא עילאה בו, כנודע, ואז גם עטרא דגבורה שבדעת נסתלקה ממנו.

 

קיח) ואחר הסתלקותה מתוכו, מתפשטת אמא עילאה בבחי' הנה"י שבה תוך הנקבה עצמה, ואותם הגבורות דעטרא דגבורה נמשכין אליה ע"י הבינה שלא ע"י ז"א, וכמ"ש זה היטב בברכת המפיל חבלי שינה כו' וע"ש היטב. גם יתבאר לקמן בענין כוונת השופר, כי שם נתבאר ענין מה שנסתלק מן ז"א, שהם בינה ועטרא דגבורה להכנס ברישא דנוקבא, אבל מוח חכמה ועטרא דחסד נשארו בסוד א"מ על רישא דז"א.
אור פנימי

דחב"ד חג"ת שלו עד החזה, כנ"ל. אשר בעת עלית ז"א לאו"א לקבלת מוחין דע"ב נמצא מתבטלת מדתה של הנוקבא הגדולה שלו והנוקבא הקטנה מקבלת מקומה ומזדווגת שם למעלה בהיכל או"א דקומת ע"ב, עם ז"א. שז"א נכלל בבחינת אבא, ונוקבא הקטנה נכללת בתבונה, שגם התבונה עלתה וירשה לבינה עלאה ומזדווגת עם אבא כנ"ל. וע"כ נבחן שננסרו הדינים דצד ב"ן של חב"ד חג"ת דז"א, שהם הע"ס של הנוקבא הגדולה, ונתחברו להיות לג"ר בשביל הנוקבא הנפרדת. וזוהי בחינה א' של נסירת הדינים, אשר בחי' הנסירה הזו נעשה ביום א' של ר"ה, כמ"ש להלן.

וזה אמרו "בחינה הב' היא, כי הנה בחינת י"ס שלה הם עומדים מחזה ולמטה וא"כ צריך שהדינים שבחצי התחתון דת"ת שבו ינתנו בכתר שבה, והדינין שבפרק א' דנצח שבו בחכמה שבה, ועד"ז עד תשלום הנה"י בכל שיעורי קומה שלה". כונתו בזה, לבחי' הע"ס של בחינת נוקבא הקטנה הנפרדת דז"א העומדת מחזה ולמטה שלו, אשר חצי ת"ת התחתון דז"א נעשה לכתר שלה, וג"ש עליונים דנה"י שלו נעשו לחב"ד
שלה, וג"ש אמצעים דנה"י שלו נעשו לחג"ת שלה והתחתונים דנה"י שלו נעשו לנהי"מ שלה. אשר קודם הנסירה היא דבוקה עמו בכותל אחד מחמת שאין בכל בכל ספירה מהע"ס שלה רק ב"ש העליונים גו"ע, וחסרי שליש תחתון שהם נה"י הפרטים דאותה ספירה כנ"ל, ע"ש. וע"כ נעשו כל הזווגים בבחינת נוקבא שבגופו הקטנה של הז"א, ולא בנוקבא הנפרדת, כי אין לה בחינת נה"י שהם כלים דזווג. ועתה ע"י עליתם למ"ן לאו"א, שמקבלים שם מוחין דע"ב, יורדת ה"ת מעינים שלה, והיא מעלית אח"פ שלה שהם נה"י חדשים מבי"ע, ונשלמת בכותל מיוחד, ואז עוברת אליה גם הצד ב"ן שמחזה ולמטה דז"א, ומתחברים לבנין הנוקבא הנפרדת. וזהו נסירה דבחינה הב' שהיא נעשית בעשי"ת, שבכל יום ננסרת ממנה ספירה אחת, דהיינו שאותה הספירה מקבלת שליש תחתון שלה מבי"ע ונשלמת. ואז עובר אל הספירה ההיא גם חלק מבחי' שכנגדה שבנוקבא שבגופו שמחזה ולמטה דז"א, ומתחברת עם הספירה ההיא דנוקבא הנפרדת שנשלמה. ועד"ז בכל יום ויום דעשי"ת עד שנתעלו הנה"י

א' תשנב        חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

קיט) והרי, איך נסתלקו הדינין והגבורות מז"א, שהיו הולכות לצד אחוריו להכנס ולהתפשט בנקבה, ועי"כ היו מחוברים אב"א, ועתה בהסתלקם מתוכו ונכנסו בה שלא ע"י ז"א, נפרדה ונסרה מאתו, וניתנו בה כל הגבורות ההם. נמצא כי נתינת הדינין והגבורות בה שלא ע"י ז"א, היא גורמת אל הנסירה שתפרד ממנו, כי אינה מקבלת ממנו דבר. וב' דברים אלו, שהם נתינת הגבורות בה, והנסירה, נעשו כאחד.

 

קכ) והנה ביום א' דר"ה, כל הגבורות שהם בכתר שלו עד סיום כל הת"ת שבו, ננסרו וניתנו אליה בכתר שבה, ועומדת באחורי חצי התחתון דת"ת שבו. באופן, כי הוא ננסר כחב"ד וחג"ת שבו, והיא לא ננסרה ממנו רק הכתר שבה וכל הגבורות ההם נתקבצו בכתר שבה.

אור פנימי

החדשים לכל הע"ס שלה, וכן כל הצד ב"ן שבנה"י דז"א נתחברו אל הנוקבא הזו הנפרדת, ואז עולה בקומה שוה עם ז"א מאחוריו, כנ"ל.

קיט) נתינת הדינין והגבורות בה שלא ע"י ז"א היא גורמת אל הנסירה שתפרד ממנו כי אינה מקבלת ממנו דבר. כבר נתבאר לעיל (דף א' תשל"ט ד"ה אב"א), ענין עליתם למ"ן לאו"א והתכללותם בהזווג שלהם, שז"א נכלל באבא, ונוקבא נכללת באמא, הנה נבחן כאן, שהנוקבא מקבלת המוחין ישר מאמא עצמה מתוך התכללותה בה, ואינה מקבלת כלום מז"א, כי ז"א כלול באבא, שאמא מקבלת ממנו ומשפעת אל הנוקבא הכלולה בה. גם נבחן שנה"י דאמא מתלבשים בנוקבא, כי נה"י דעליון מתלבשים בתחתון הם בחינת האו"ח העולה מהמסך ומ"ן דתחתון במקום העליון ומלביש שם על האורות של המוחין דתחתון, שע"כ גם בעת שהתחתון יורד למקומו נוטל עמו גם הנה"י אלו בבחינת לבושי מוחין כמו שהלבישו אותם במקום העליון. ומתוך שהנוקבא כלולה במסך דאמא עצמה, הרי היא מקבלת את האו"ח הזה שעלה שם והלביש המוחין שלה, והם מתלבשים שם
בנוקבא. באופן שבחינת נה"י דאבא נעשו שם לבושי מוחין לז"א, ובחינת נה"י דאמא נעשו שם לבושי מוחין לנוקבא. ואין לנוקבא שום דבר עם ז"א.

וזה אמרו "ועתה בהסתלקם מתוכו ונכנסו בה שלא ע"י ז"א, נפרדת וננסרת מאתו וניתנים בה כל גבורות ההם, כי נתינת הדינין והגבורות בה שלא ע"י ז"א היא גורמת אל הנסירה, שתפרד ממנו, כי אינה מקבלת הימנו דבר" פירוש: כי מקודם הנסירה, היו המוחין שלה באים מז"א, שנה"י דאמא עם המוחין השייכים לנוקבא הנפרדת היו מלובשים רק בז"א, והוא השפיע אותם לנוקבא דרך אחוריו. משא"כ עתה בעת עליתם לאו"א, שז"א נשאר למטה בסוד תרדמה, שפירושו, שהמוחין דג"ר ולבושיהם, שהם נה"י דאו"א נסתלקו ממנו ועלו בסוד מ"ן, ואז בהיותם שם, שז"א נכלל באבא ונוקבא באמא, נמצאים שנה"י דאמא אינם מתלבשים שם בז"א אלא רק נה"י דאבא בלבד, כנ"ל, ונה"י דאמא נפרדו מז"א ובאו בנוקבא, כנ"ל, כי היא מקבלת שם המוחין ישר מאמא. ונמצאים שמה הזו"ן, שנפרדו זה מזה לגמרי. הרי שקבלת המוחין שלא ע"י ז"א זה עצמו מנסר ומבדיל הנוקבא ממנו, כי עתה אינה מקבלת ממנו

חלק ט"ו             שער הכונות             בנין הנוקבא        א' תשנג

קכא) ובזה תבין מה שנתבאר בדרוש שקדם לזה, כי ר"ה הוא ראש וכתר דז"א, עם היות שכל החדשים הם בנקבה כנודע. אבל ביאור הדבר הוא, כי אין ננסר ביום א' אלא בחי' הדינין שבכתר הזכר לתתם בכתר שבה מראשו לראשה, ונמצא, כי סוד ר"ה הוא ראש הזכר וגם הוא ראש הנקבה, זה נותן וזו מקבלת ושניהם אמת.

 

קכב) והנה, להיות כי הגבורות האלו ניתנין בה שלא ע"י ז"א, הם דינין תקיפין בלי התבסמות ומיתוק, ואח"כ ע"י השופר שתוקעין ביום ר"ה חוזרין נה"י דאמא עם המוחין שבתוכם לחזור ולכנס תוך

אור פנימי

דבר. וז"ש "וב' דברים אלו שהם נתינת הגבורות בה, והנסירה, באים כאחד" כנ"ל, שעם קבלת המוחין ישר מאמא, נעשתה בנין נבדל לעצמה, ואינה יונקת יותר מן הז"א.

וזה אמרו (באות ק"ב) ביום א' דר"ה, כל הגבורות שהם בכתר שלו עד סיום כל הת"ת שבו, ננסרו וניתנין אליה בכתר שבה, ועומדת באחורי חצי תחתון דת"ת שבו" פירוש: כי אע"פ שע"י עלית מ"ן דזו"ן לאו"א והתכללותם שם בזווג דאו"א מתחברים הנוקבא הגדולה והקטנה לפרצוף אחד, אמנם אין זה נגמר, רק אחר נסירת הנוקבא הקטנה ג"כ מן הז"א, כי נתבאר לעיל (דף א' תשל"ט ד"ה אב"א) שאע"פ ששורש הנוקבא הנפרדת עולה למ"ן בשוה עם הז"א ומתכללים שניהם בהזווג דאו"א, מ"מ אין הנוקבא יכולה לקבל שם המוחין מאמא תכף, אלא ז"א נוטל שם המוחין שלה בבחי' פקדון, וירד למטה למקומו, וממקומו הוא מחזיר לה המוחין בזווג אב"א. עש"ה, שענין נתינת המוחין אליה, נמשך בעשי"ת. ולפי זה נמצא, שהנוקבא הגדולה דז"א, שהיא במדרגה אחת עם ז"א, והיא יכולה לקבל המוחין בהיכל או"א בשוה עם ז"א, הנה נסירתה נגמרה תכף עם עליתה לאו"א, שמקבלת שם המוחין שלא ע"י ז"א, שזה גורם נסירתה, כנ"ל בדברי הרב, אלא רק נוקבא הקטנה הנפרדת, שהיא בחינת
תחתון של הז"א, היא אינה יכולה לקבל המוחין במקום יציאתם, אלא שצריכה לקבל אותם ע"י ז"א אחר ירידתם למקומו, ובהמשך עשרת ימי תשובה כנ"ל.

וזה אמרו "כל הגבורות שהם בכתר שלו עד סיום כל הת"ת שבו ננסרו וניתנו אליה בכתר שבה" דהיינו כל בחינת הדינים שבנוקבא הגדולה שהם מכתר דז"א עד החזה, וכן בחינת הדינין שבכתר דנוקבא הקטנה שהם בת"ת דז"א מחזה ולמטה, כולם ננסרו ביום א' דר"ה וניתנו אל הכתר דנוקבא הנמצא במקום חצי תחתון דת"ת דז"א ומסתיים עם סיום הת"ת שלו, כנודע, כי בחינת הגבורות מכתר שלו עד החזה כבר ננסרו בעודם למעלה בהיכל או"א, כנ"ל. וע"י תקיעת השופר מקיץ ז"א מתרדמתו, כלומר שיורד מבחינת התכללות באו"א ובא למקומו עצמו, המכונה קיצה, ואז משפיע חלק אחד מהמוחין דנוקבא הנפרדת שקבל בעדה למעלה, שהם המוחין לחלק ספירת הכתר שלה, שע"י המוחין אלו הוא מעלה בחינת שליש תחתון החסר לחלק הכתר דנוקבא, דהיינו אח"פ הפרטים של בחינת הכתר שלה. ואז נשלמה ספירת הכתר בבחינת אחורים מיוחדים לעצמה, שעל ידי זה ננסר מן הז"א. ואז הכתר מקבל מן הז"א גם בחינת הדינין דנוקבא הגדולה שבגופו דז"א, דהיינו הצד ב"ן שלו, מן הכתר עד החזה, כנ"ל שהיא כבר ננסרה בעודה

א' תשנד        חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

ז"א, כמש"ל ענין תקיעת שופר, וכבר הקיץ ז"א מתרדמתו, ואז בהכרח הוא שחוזרת הגבורות להמשך בנקבה ע"י ז"א, ונותן בה בחי' גבורות כיוצא בהם כנגד הא' בנוקבא.

 

קכג) אבל אלו הגבורות הם מתוקות ומבוסמות יותר מאותם הגבורות שניתנו בה בהתפשטות אמא עלאה בתוכה בעת תרדמת ז"א, כנזכר בסוד הנסירה והטעם, כי בעת תרדמת ז"א, עלתה נשמתו שהן המוחין שבו למעלה באו"א בבחינת מ"ן, וגרם זווג עליון בהם, וע"י הזווג ההוא נתמתקו ונתבסמו אלו הגבורות יותר ממה שהיו בתחילה ונותנם עתה בנוקבא ע"י תקיעת השופר.

אור פנימי

למעלה, והנוקבא הנפרדת מקבלת אותם לכתר שלה, ע"י תקיעת שופר, כלומר אחר שבא למקומו עצמו, כי הנוקבא הנפרדת אינה יכולה לקבל רק אחר ביאתו למקומו.

קכג) אבל אלו הגבורות הם ממותקות ומבוסמות יותר מאותם הגבורות שניתנו בה וכו' בעת תרדמת ז"א וכו' וע"י הזווג ההוא נתמתקו וכו'. פי' כי עוד בעת עלית הזו"ן בסוד תרדמה למעלה, כבר ננסרה שם בחינת הדינין דנוקבא הגדולה דז"א ונכללו בשורש הנוקבא הנפרדת שהיתה נכללת שם באמא, כנ"ל, ונמצא שהנוקבא הנפרדת קבלה אלו הדינין דנוקבא הגדולה ב' פעמים: א' בעודה בהיכל או"א ששם נתלבשו בה נה"י דאמא עם המוחין השייכים לה, דהיינו הצד שמאל דמוחין שהם בינה וגבורה, ועמהם קבלה ג"כ בחינת הנוקבא הגדולה שננסרה שם מז"א, כנ"ל. וב' הוא ע"י תקיעת שופר, שז"א ירד למטה למקומו עם המוחין, ואז ניתנו פעם שנית הדינין דנוקבא הגדולה אל הכתר דנוקבא, ע"י ז"א כנ"ל.

וז"ש, שאלו הדינין שהנוקבא קבלה אותם למעלה בהיכל או"א ע"י הלבשת נה"י דאמא בתוכה, עדיין לא היו נמתקים כראוי, כי היא נמצאת שם למעלה ממדרגתה, וחסר לה הארת הזווג של הז"א עצמו שהוא העליון שלה, שזה נחשב לחסרון אצלה,
משום דילוג המדרגה. אבל אחר תקיעת שופר, שז"א עצמו חוזר ונותן אליה אלו הגבורות ע"י עצמו, ונמצא שגם הארת הזווג שקבל הז"א עצמו באו"א מאירים ג"כ באלו הגבורות, הרי שיש כאן מיתוק כפול, וע"כ נתמתקו יותר. כי יש בהם הארת הזווג של הנוקבא עצמה, שקבלה בעת התרדמה, ע"י התכללותה וקבלתה לנה"י דאמא, שזהו מיתוק א'. ויש בהם הארת הזווג של הז"א אשר קבל בעת התרדמה, ע"י התכללותו בנה"י דאבא מצד עצמו, וגם בנה"י דאמא מצד קבלתו גם את המוחין של הנוקבא, כדי להשפיע לה אחר ירידתו למטה ע"י תקיעת שופר. וזהו מיתוק ב'.

וזה אמרו "ונמצאו בה ב' בחי' גבורה, הא' שקבל מאמא בעת הנסירה שהיו גבורות חזקות ודינין תקיפין, והב' שקבלה מז"א אחר שהקיץ משנתו ע"י תקיעת שופר, שהם גבורות ממותקות ומבוסמות יותר" דהיינו כנ"ל, שיש בגבורות אלו ב' מיתוקים: א' מה שקבלה מעצמה ישר מאמא, וב' מה שקבל ז"א בעדה, ונתן לה אחר ירידתו למטה ע"י תקיעת שופר. ומה שאומר שהם ב' בחינות גבורה אין הכונה, שהם ב' מיני גבורה, שהרי לא נתנסרו יותר רק הגבורות שמחזה ולמעלה דז"א עד הכתר שלו, שהם בחי' נוקבא הגדולה, כנ"ל. אלא הכונה היא, שיש בהם ב' מיני מיתוקים, שא' הוא ע"י

חלק ט"ו             שער הכונות             בנין הנוקבא        א' תשנה

קכד) ונמצאו בה ב' בחי' גבורה: הא', שקבלה מאמא בעת הנסירה שהיו גבורות חזקות ודינין תקיפין. והב', שקבלה מז"א אחר שהקיץ משנתו ע"י תקיעת שופר, והם גבורות ממותקות ומבוסמות יותר. גם נמצא כי מה שננסר ממנו ביום א' דר"ה, הוא מן הכתר עד סיום הת"ת שבו, ומה שננסר ממנה הוא הכתר שבה בלבד.

 

קכה) וכבר נודע, כי לאה עומדת למעלה מכתר רחל ונמצא כי פרצוף דלאה כולו וגם הכתר דרחל ננסרו ביום זה. וגם לסיבה זו נקרא יום זה דינא קשיא, כנודע כי בחי' לאה הם דינין תקיפין, ודרחל דינא רפיא.

אור פנימי

קבלתה של הנוקבא עצמה מאמא, שהוא מיתוק בלתי שלם, וב' הבא ע"י ז"א, שהוא מיתוק יותר שלם. ומבחינה זו נחשבים כמו ב' בחינות, אבל מבחינות הגבורות הננסרים מן הז"א הם בחינה אחת, כמבואר. ומה שאומר, שהם גבורות חזקות ודינין תקיפים, סובב על ב' הבחינות של גבורות יחד שהם רק מין אחד, כנ"ל. אלא שמדגיש זה, להשמיענו שבשביל שהם דינין תקיפים, ע"כ לא פג חריפותם במיתוק הא', ורק במיתוק הב' נתמתקו ונעשו ממותקות ומבוסמות יותר. והטעם שהם נחשבים לדינין תקיפים, הוא משום שהם גבורות של הזכר עצמו, הננסרים מכחב"ד חג"ת שלו, שהם באים ממלכות דצמצום א', כנ"ל (דף א' תשמ"ז ד"ה הזכר), וע"כ הם דינין תקיפין. ומטעם זה נבחן יום א' של ר"ה לדינא קשיא, כמ"ש להלן.

קכה) לאה עומדת למעלה מכתר רחל ונמצא כי פרצוף דלאה כולו וגם הכתר דרחל ננסרו ביום זה. כבר נתבאר לעיל, שבעת שיש לז"א רק מוחין דנשמה, הוא מוכרח להתחלק לב' פרצופים כמו או"א וישסו"ת בעת שאין בהם רק קומת ס"ג. וענין זה של התחלקות הוא בעיקר בז"א עצמו, שמחזה ולמעלה נחשב לבחינת ג"ר דס"ג כמו או"א עילאין, ונקרא שם זו"ן
הגדולים, והכונה היא על ז"א ונוקבא שבגופו. ומחזה ולמטה הוא בבחינת ו"ק כמו ישסו"ת, ונקראו זו"ן הקטנים, דהיינו ג"כ ז"א ונוקבא שבגופו, כלומר הימין ושמאל שבו. אמנם משום זה נחלקו ג"כ הנוקבות החיצוניות שלו לב' פרצופים, שהם נקראים לאה ורחל, אשר לאה העומדת מחזה ולמעלה דז"א נכלל בה הנוקבא שבגופו הגדולה, והיא ג"כ בבחינת ג"ר כמותה. ורחל, שהיא נוקבא הנפרדת דז"א העומדת אז מחזה ולמטה נמצא מדתה כנוקבא שבגופו הקטנה דז"א, וגם היא מחוסרת ראש כמותה.

"ונתבאר לעיל כי נוקבא הגדולה דז"א נגמרה בכל נסירתה ביום א' של ר"ה, והיא מטעם, להיותה מדרגה אחת עם ז"א, שהרי היא נוקבא שבגופו, ויכולה לקבל המוחין למעלה באו"א, וע"כ ננסרה תכף בעת שקבלה שם המוחין דע"ב, המהפכים אותה למדת הנוקבא הנפרדת, דהיינו לבחי' חסדים מגולים בהארת חכמה, שנפרדה בזה מכותל של ז"א, שהיא בחינת חסדים מכוסים. ורק הנוקבא הנפרדת שהיא מדרגה שלאחרי הז"א, ותולדה ממנו, ונמצא שאו"א הם בחינת עלי עליון שלה, ע"כ לא תוכל להשתלם בהיכל או"א, וצריכה לקבל ע"י ז"א בעלה בעת תקיעת שופר, כלומר אחר שירד למטה, שאז מודד לה המוחין שקבל

א' תשנו         חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

קכו) וביום ב' דר"ה, כל חלק הגבורה של הכתר שלו נשאר בכתר שלה, ושאר הגבורות שנסתלקו ביום א' מן החכמה ובינה ודעת וחג"ת שבו, יורדות ועומדות בחכמה שבה. ואז ננסר פרק א' דנצח דז"א, וגם החכמה שבנקבה העומדת כנגדו, וכל הגבורות שבחכמה שלו ולמטה יורדין בחכמה שלה, שננסרה ביום זה. והנה בעת הורדת אלו הגבורות בחכמה שבה, הם מתמתקות יותר פעם ב', כי הלא יום ב' דר"ה נקרא דינא רפיא.

 

קכז) וביאור הענין הוא, במה שנבאר טעם, למה הם ב' ימים ר"ה, ומה חילוק יש ביניהם, ומה טעם תקיעת שופר גם ביום הב' דר"ה. אבל הענין הוא, כי אעפ"י שז"א נתעורר והקיץ משנתו ביום א' ע"י תקיעת השופר, עכ"ז, כיון שלא ננסר מוח החכמה שבה רק הכתר שבה בלבד כנ"ל, לכן עדיין אין זה התעוררות גמור. ועדיין חוזר וישן עד יום הב' שננסרה החכמה שבה, כנזכר, וירדו שם גבורות דחכמה שבו, וכיון שירדו שם הגבורות דחכמה שבו, אז חוזרין לתקוע שופר ביום ב', ומתעוררין המוחין וא"צ ז"א לחזור ולישן עוד, כי כיון שנתעורר המוח שהוא הנקרא חכמה, אין עוד שינה, ואין צורך לתקוע שופר בשאר עשרת הימים.

אור פנימי

בעדה למעלה, בדרך המדרגה, מכתר שלה עד מלכות שלה, שזה נמשך בעשי"ת כמבואר לעיל באורך.

ולפיכך נמצא, שגם לאה העומדת במקום הנוקבא הגדולה דז"א, קבלה המוחין דנסירה כולם תכף ביום א' דר"ה, כמו הנוקבא שבגופו, כי כל שמקבלת הנוקבא שבגופו הגדולה גם לאה מקבלת, להיותה עומדת במקומה, כנ"ל. וע"כ אינה צריכה להמתין על תשלומם של עשי"ת כמו רחל. אבל רחל שהיא הנוקבא הנפרדת, שהיא בחינת תחתון אל הז"א, וצריכה לקבל רק ממנו, נמצא שביום א' דר"ה היא מקבלת רק המוחין השייכים לספירת הכתר שלה, כי כן מודד לה המוחין בעשי"ת, שבכל יום נותן לה המוחין של ספירה אחת: ביום א' כתר, וביום ב' חכמה, וביום ג' בינה, עד מלכות ביום העשירי. וזה אמרו "ונמצא כי
פרצוף דלאה כולה, וגם הכתר דרחל ננסרו ביום זה" כמבואר.

ואין להקשות, הרי לעיל אומר, שכל אלו הגבורות דחב"ד חג"ת דז"א קבלה הכתר דרחל, וכאן אומר שלאה קבלה אותם וננסרה מז"א. כי באמת כל אלו המוחין דנסירה שייכים לרחל בלבד, כי היא הנוקבא הנפרדת ששורשה נגלה עוד בזמן הנקודים בעת חזרת הנה"י דז"א מבי"ע, כנ"ל (דף א' תשכ"ז ד"ה נוקבא) ע"ש. אבל לאה איננה בכלל זה, כי היא בחינת אחורים דאמא, כנודע, אלא כל עוד שרחל אינה נשלמה בכל הע"ס שלה לגמרי, אינה יכולה לעלות למעלה ולקבל בחינת נוקבא שבגופו הגדולה, ולהלבישה בכל קומתו דז"א, ולכן עומדת בקטנותה מחזה ולמטה דז"א בכל עשי"ת עד יוה"כ, וע"כ נבחן שהיא קבלה באמת הגבורות דכחב"ד חג"ת דז"א, שהיא

חלק ט"ו             שער הכונות             בנין הנוקבא        א' תשנז

קכח) גם צריך שתדע, כי ביום הא' בלבד קודם תקיעת שופר, ננסרו הגבורות וניתנו בנוקבא ע"י אמא שלא ע"י ז"א, אבל אחר תקיעת שופר ביום א', כל בחי' נסירת הגבורות ונתינתם בנוקבא, הוא ע"י ז"א עצמו, שלא ע"י אמא כי אחר התקיעה ההיא חזרה אמא ונתפשטה בז"א. ואף אם אנו תוקעים פ"ב ביום ב', הוא לטעם הנ"ל, אבל אין הדינין ננסרין אחר תקיעת שופר דיום הא', אלא ע"י ז"א, וממנו ניתנין אליה.

קכט) ועתה עדיין צריך לבאר ההפרש, שיש בין יום הא' ליום ב'. והוא כי הנה נודע שעד מקום החזה דז"א, אורות המוחין נסתרים ואינם מתגלים, להיותם תוך הכלי דיסוד דאמא הנשלם במקום החזה, ולכן כל הגבורות אשר שם למעלה בז"א נקרא דינא קשיא, שהם אותם הגבורות שאמרנו, שננסרו ביום א' מן הכתר שלו עד סיום הת"ת שלו, והם נקראים דינא קשיא, כי גם זהו הטעם למ"ש בפרשת תצוה בדף קפ"ז ע"א, דדינין דדכורא תקיפין ברישא והבן זה.

 

קל) גם זהו טעם למ"ש בספר הזהר בפרשת פנחס רל"א: דיו"ט הראשון דר"ה נקרא דינא קשיא, ויום ב' דינא רפיא, לפי שביום ב' הנסירה הוא מן הת"ת ולמטה, שהוא הפרק העליון דנצח שבה ושם הוא מקום האורות המגולים כנזכר, ולכן הדינין והגבורות אשר במקום הזה

אור פנימי

בחינת נוקבא הגדולה, אמנם לא בבחי' הלבשה ממש, אלא רק בדרך כללות, כלומר, שהיא עתידה להגלות בה ביום העשירי ביוה"כ, שאז תלביש את הנוקבא הגדולה ותעלה עד הכתר דז"א שהוא בעת תפלת נעילה ביוה"כ, אבל עתה ביום א' דר"ה, עוד לא ניכר בה שום גדלות כלל, והיא נמצאת עומדת למטה מחזה, אלא שקבלה בחינת הגבורות בדרך כללות אל הכתר שלה. ולפיכך בעת הזאת הגיעו המוחין אלו דנוקבא הגדולה דז"א אל פרצוף לאה, משום שהיא עומדת במקומה ומלבשת אותה. והבן היטב.

קכח) קודם תקיעת שופר ננסרו הגבורות וניתנו בנוקבא ע"י אמא שלא ע"י ז"א אבל אחר תקיעת שופר ביום א' וכו'
 

הוא ע"י ז"א עצמו ושלא ע"י אמא. כי אין נתינת המוחין דגבורות ע"י אמא אלא בזמן התרדמה, שפירושה, בעת שזו"ן הם בהיכל או"א, שאז מקבל ז"א מאבא ונוקבא מאמא, כנ"ל ע"ש. שהוא קודם תקיעת שופר. אבל לאחר תקיעת שופר, שעל ידו מתעורר ומקיץ משנתו, שפירושו, שיורד מהיכל או"א ובא ומקומו עצמו הנה אז חזרו גם נה"י דאמא להתלבש בז"א במקומו, כי הנוקבא לא יכלה לקבל עמה המוחין בעת ירידתה, כי אינה יכולה לקבל מאו"א שהם עלי עליון שלה, אלא רק מהעליון הסמוך לה שהוא ז"א, וע"כ קבל ז"א שם באו"א המוחין שלה ונטלם עמו בעת ירידתו למקומו, ואז משפיע אותם אל הנוקבא, כנ"ל. הרי שענין נתינת המוחין ע"י אמא אינו נוהג רק ביום א' דר"ה לבד, דהיינו מטרם שירד למקומו

א' תשנח        חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

ומשם והלאה נקרא דינא רפיא, כי האורות המגולים מאירים בהם וממתקים אותם.

קלא) עוד יש בזה טעם ב', והוא במש"ל כי אחר תקיעת שופר דיום א' הגבורות נמשכות בנוקבא ע"י ז"א, ולא ע"י אמא עלאה, כי כבר ע"י תקיעת שופר נתמתקו ונתבסמו הדינין.

 

*        ב/קלא) והנה מיום ראשון של ר"ה עד יוה"כ, ננסרין כל י"ס של רחל נוקבא דז"א מאחורוי, ואז בעיוה"כ נגמרה מלאכת נסירתה, ונמצא שלא היתה ראויה לזווג. ולכן בכל אלו הימים שבין ר"ה לשמיני עצרת, כל הזווגים כלם הם ישראל או יעקב עם לאה כאמור.

אור פנימי

ע"י תקיעת שופר, אבל מיום א' ואילך בכל עשי"ת נמצא ז"א משפיע המוחין אל הנוקבא במקומו לאט לאט, בכל יום ספירה א', עד שמשלים לה כל נתינת המוחין ביוה"כ.

וזה אמרו "אף אם אנו תוקעים פעם ב' ביום ב' הוא לטעם הנ"ל, אבל אין הדינין ננסרין אחר תקיעת שופר דיום הא' אלא ע"י ז"א" דהיינו כמבואר, שענין העליה לאו"א שנקרא תרדמה, שאז מקבלת הנוקבא המוחין מאמא, הוא רק ביום הא', שע"י תקיעת שופר ירד משם ובא למקומו, וענין התקיעות דיום ב', אינם כדי להמשיך הז"א למקומו, כי כבר הוא נמצא במקומו ע"י התקיעות דיום א', אלא שהוא לבחי' התחדשות והתעוררות המוחין דז"א שישפיע לנוקבא, כמ"ש הרב באות קכ"ז.

נסתרים ואינם מתגלים להיותם בתוך הכלי דיסוד הנשלם בחזה וכו' והם נקראים דינא קשיא. פירוש, כי כל זמן שז"א בבחינת מוחין דס"ג, נמצא מתחלק לב' פרצופים, שמחזה ולמעלה הוא בחינת ג"ר, ומחזה ולמטה הוא בחינת ו"ק כנ"ל. והוא מטעם, שכל בחינת הג"ר שיש באמא היא להיותה בסוד כי חפץ חסד הוא, וע"כ אין כח
הצמצום שבמסך דמלכות דראש א"א שולט בה, כי על אור דחסדים לא היה שום צמצום מעולם, כנ"ל. ולפיכך ז"ת דבינה, שהם שורשי זו"ן, שהם צריכים להארת חכמה, כבר כח צמצום דמסך דמלכות דראש א"א שולט עליהם, והם בחינת ו"ק בלי ראש. ומטעם זה כל מקום שתמצא קומת ס"ג, היא מחויבת להתחלק לב' פרצופים, שמטעם זה נתחלקו או"א וישסו"ת וכן זו"ן הגדולים וזו"ן הקטנים. כנ"ל באורך עש"ה.

והנה עתה בעת הנסירה, הגם שהם כבר מוחין דע"ב, אמנם המוחין האלו נבחנים לגבורות דע"ב, כנ"ל בדברי הרב (דף א' תש"מ אות ק"ג) וע"כ אינם מספיקים עוד לחבר את הזו"ן הגדולים עם זו"ן הקטנים לפרצוף אחד, שיהיה כל קומתו מבחינת חכמה. ועוד, כי אפילו בחי' הגבורות דע"ב לא נשלמו עוד, אלא בגמר עשי"ת בנעילה דיוה"כ כנ"ל. וע"כ עדיין שנלטים בז"א המוחין דס"ג כמו מקודם הנסירה, והוא מחולק עוד לב' פרצופים, שעד החזה הוא בחינת ג"ר, מטעם היותו בבחינת חסדים מכוסים, דהיינו, כי האורות נסתרים ביסוד דאמא, שזה כל תיקונם המקיים לבחינת הג"ר, כנ"ל. ולפיכך המוחין דנסירה שהם

* שער הכונות ח"ב ענין סוכות דרוש ג'.

חלק ט"ו             שער הכונות             בנין הנוקבא        א' תשנט

קלב) והנה כל הימים שבין ר"ה ליוה"כ, הם בחי' שמאלו תחת לראשי, שהוא ענין חיבוק השמאל. והענין הוא, כי הנה ענין הנסירה הוא ענין דחיית הדינים הקשים שיש באחורים דדכורא, וליתנם בנקבה ,ונשאר הוא חסד ונוקבא כולה דין, וכדי לבסם ולמתק הדינין שבנוקבא, הוא מחבקה בשמאלו כנודע, כי אין הדינין מתבסמין אלא בשרשם.

 

קלג) והנה שורש הדין של נוקבא היא שמאלו דז"א, ולכן מחבק האחורים של הנקבה אשר שם ניתנו כל הדינין על ידי הנסירה, ומחבקה בשמאלו ואז מתבסמים ונכנעים ונמתקים. וביאור ענין החיבוק הזה עניינו הוא כנ"ל בדרוש השופר, כי ביום ר"ה בעת הפלת הדורמיטא והשינה עליו, הם יוצאים המוחין שלו עם לבושיהם שהם נה"י דאמא ויוצאים מתוכו ונשאר ישן, ואז תרין מוחין דכורין חכמה ועיטרא דחסד נשארים בלתי לבושיהם בבחי' א"מ על ראש ז"א, ותרין מוחין נוקבין, בינה ועטרא דגבורה מתלבשין תוך ההוד דבינה בלבד, ונכנסין תוך נוקבא בבחינת מוחין.

אור פנימי

בחינת ע"ב, הבאים לחבר את ב' הנוקבות דז"א לבחינה אחת, נמצאים בסתירה אל המוחין הקיימים בז"א עצמו. כי המוחין שלו הם בבחינת אורות נסתרים, דהיינו חסדים מכוסים שהם דוחים להארת חכמה. ומוחין אלו של הנסירה, הם בחינת ע"ב שהיא חכמה. ולפיכך ענין נסירת הנוקבא הגדולה דז"א נבחן בערך הז"א לדינא קשיא, כי ע"י מוחין דנסירה היא מתהפכת להיות בחינת חסדים מגולים, כנ"ל, שהוא בסתירה אל המוחין שלו, שהם נמצאים בתיקון של חסדים מכוסים. וע"כ נבחנים אליו לדינא קשיא. כי קשה לו לסובלם. אמנם ביום ב' של ר"ה, שאז מגיעים המוחין דנסירה רק לנוקבא הנפרדת העומדת מחזה ולמטה דז"א, ששם בלאו הכי הוא צריך להארת חכמה, כי אין התיקון דחסדים מכוסים מועיל להם לבחינת ג"ר, ע"כ אין המוחין דנסירה רק בבחינת דינא רפיא בלבד, שיכול לסובלם שם.

קלב) שורש הדין של הנוקבא הוא

שמאלו דז"א. כמ"ש לעיל, שהנוקבא שבגופו דז"א, שהוא צד שמאל שבו, הנבחן לב"ן דז"א, הוא שורשה של הנוקבא הנפרדת. כנ"ל דף א' תשכ"ט ד"ה ולפיכך. ע"ש.

ומחבקה בשמאלו ואז מתבסמים ונכנעים ונמתקים. דהיינו שמשפיע לנוקבא הנפרדת, את המוחין דבינות וגבורות שקבל בעדה בהתכללות הזווג באו"א עלאין, בעת התרדמה. שעי"ז, יורדת ה"ת מעינים שלה למקום הפה, ומחזרת אח"פ שלה, ואז נמתקים בה כל הדינים, מפאת שהיא משגת עתה בחינת ג"ר של הגבורות, כי ע"י ירידת ה"ת מעינים, היא משגת נה"י דכלים, דהיינו השלישים התחתונים דכל ספירה וספירה מע"ס שלה, עם הג"ר דאורות דב"ן, שהם הבינות וגבורות.

חכמה ועיטרא דחסד נשארים בלתי לבושיהם בבחינת או"מ על ראש ז"א: כלומר, שעלו למ"ן לאו"א, הנקרא תרדמה, ומבחינת העליה הם נבחנים לאו"מ על ראש ז"א, כי האורות שבהעליון נבחנים לאו"מ אל התחתון. אמנם בינה וגבורה של המוחין,

א' תשס          חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

קלד) וענין לקיחת הנוקבא עיטרא דגבורה זו, היא הנקרא בלשון חיבוק השמאל, כי ע"י זה מתמתקין הדינים שלה, כנזכר, באופן כי בזמן הדורמיטא, אז בא ענין חיבוק השמאל, ואז הדינין שלה מתבסמין, ואז הוא הנסירה. וג' בחי' אלו נעשות יחד, כי ע"י הדורמיטא אין יניקה לנקבה ע"י הזכר, ואז נפרדים מאחוריהם וננסרין, ואז נכנסת עטרא דגבורה ובינה דז"א בסוד מוחין אליה, וזהו חיבוק השמאל, והבן כל זה היטב.

 

קלה) וביוה"כ כבר הי"ס שלה ננסרו מעיוה"כ, ולכן בתחילת ליל יום זה, עולה מדרגה אחר מדרגה אל אמא עלאה, בסדר הה' תפלות ובחזרת מוסף אז נגמר עלייתה שם. וענין עליתה שם, הוא בסוד ויבן

אור פנימי

אינם נחשבים אז לאו"מ לראש ז"א, והוא משום שבעת העליה לאו"א, נכלל ז"א בבחינת אב"א עם חכמה וחסד שלו בלבד, כי בינה וגבורה דמוחין שלו נכללו באמא, אשר בה נכללה הנוקבא ונמצאים בינה וגבורה מתלבשים בנוקבא בלבדה כנ"ל, וע"כ בינה וגבורה אינם נחשבים לאו"מ לז"א רק החכמה וחסד בלבד.

בינה ועטרא דגבורה מתלבשים תוך ההוד דבינה בלבד ונכנסים תוך הנוקבא בבחינת מוחין. כנ"ל בדיבור הסמוך, שהבינה ועטרא דגבורה נכללים בעת עלית מ"ן באמא, ואמא מלבשת אותם בנוקבא הנכללת בה אז. ומה שאומר תוך הוד דבינה בלבד, הוא להדגיש שאמא משפעת בה רק מבחינת השמאל שלה, דהיינו את הב"ן שלה בלבד, ולא המ"ה שבה, שהם חכמה וחסד דאמא שבימין שבה שהוא נצח. אמנם מבחינת התלבשות יש כאן בהכרח כל נה"י דאמא, כמ"ש לעיל. וזה יתבאר עוד לפנינו באורך.

קלד) וג' בחינות אלו נעשות יחד כי ע"י הדורמיטא אין יניקה לנקבה ע"י הזכר, אז נפרדים מאחורים וננסרין, ואז נכנסת עטרא דגבורה ובינה דז"א בסוד מוחין אליה. כי באמת כל ג' הבחינות אלו, הם רק ענין
העלאת מ"ן והתכללותם בהזווג דאו"א שמקבלים ע"י הזווג ההוא טפת הזווג מע"ב, המורידה ה"ת מעינים ומחזירים אח"פ, שהם נה"י חדשים המשלימים לע"ס דנוקבא שעי"ז משגת ג"ר דאורות דב"ן, כנ"ל. אלא שיש כאן ג' בחינות: א' היא הדורמיטא, דהיינו העליה למ"ן. ב' היא הנסירה דהיינו התכללות הנוקבא שמה בנה"י דאמא, שעי"ז היא מקבלת ממנה טפת הזווג המשלים לאחורים שלה, שהם נה"י דכלים, שבזה ננסרת מז"א, אחר שמשגת אחורים בפני עצמה. ג' היא ג"ר דאורות דב"ן שהיא מקבלת שמה שהם הבינה ועטרא דגבורה הנעשים לה למוחין. ואלו ב' הבחינות באים ביחד בעת עליתם למ"ן כמבואר.

קלה) עליתה שם הוא בסוד ויבן ה' אלקים את הצלע וכו'. כלומר, שאין זה מבחינת פב"פ, אלא מבחינת האחור, כי הוא גמר הבנין הנעשה ע"י או"א שלא ע"י ז"א, שהוא מבחינת האורות דב"ן. כי היא לוקחת שם הה"ג דגדלות שלה, כמו שמבאר והולך.

מאמא עצמה שלא ע"י ז"א כמו עד עתה בר"ה. ולכאורה קשה, הרי עד עתה קבלה ע"י ז"א, כנ"ל, ורק ביום א' דר"ה קודם תקיעת שופר נטלה ע"י אמא עצמה,

חלק ט"ו             שער הכונות             בנין הנוקבא        א' תשסא

ה' אלקים את הצלע וכו', כי שם היא מתקשטת בקישוטין, ולוקחת הה"ג מן אמא עצמה שלא ע"י ז"א, כמו עד עתה בר"ה. ובנעילה נעשה גם החותם של היסוד שבה שהוא הכלי, שבו נתונין המ"נ, שהם הה"ג שלקחה מאמא. וכבר נתבאר לעיל כי החותם הזה איננו היסוד עצמו שבה.

אור פנימי

כנ"ל. והענין הוא, כי כל ענין של בנין הנוקבא מעת העליה להיכל או"א עד הלבשתה את ז"א בקומה שוה מאחוריו, נבחן שהוא ע"י אמא שלא ע"י ז"א, והוא מטעם התכללות ההוד בנצח שנעשה ע"י עלית המ"ן לצורך בנין הנוקבא, כנ"ל (דף א' תשי"ד אות נ"ח). אלא שיש גם להבחין כאן, בין עת עליתה למ"ן בשוה עם הז"א, לאו"א, שאז היא לוקחת מאמא עצמה, ואין זה מספיק בשבילה, להיותה עלי עליון שלה. ובין אחר ירידתם משם למקומם, שאז מקבלת אותם המוחין ע"י הז"א עצמו, הנעשה בעשי"ת. אמנם גם מה שמקבלת ע"י ז"א, הוא ג"כ אותם המוחין שכבר קבלה למעלה בשעת עלית המ"ן ביום א' דר"ה, אלא רק שמחויבת לקבל אותם בדרך המדרגה, כנ"ל. וע"כ נבחנים גם הם שהם ע"י אמא שלא ע"י ז"א, דהיינו משום שעצם המוחין הם מבחי' התכללות ההוד בנצח, שאז נכללת גם הנוקבא בספירת הנצח, ויכולה לקבל מת"ת דאמא כמו ז"א, וע"כ שניהם משתמשים בכתר אחד, שהוא הת"ת דאמא כנ"ל. ולפיכך, ביוה"כ אחר שכבר הספיקה לקבל המוחין דנסירה דרך המדרגה, דהיינו מן העליון שלה שהוא ז"א, הנה אז כבר ננסרו כל הע"ס שלה מז"א, דהיינו שקבלו כל אחת את השלישים תחתונים שלהם, ויש לה אחורים שלימים לעצמה כמו הז"א, ואז נעשית עם הנוקבא הגדולה דז"א לפרצוף אחד, ואז היא עולה ומלבשת לאמא עילאה כמו בשעת יציאת המוחין ביום א' דר"ה דהיינו בדיקנא דא"א. כי אין בחינת מוחין דע"ב באו"א אלא בעת
עליתם לג"ר דא"א, והדיקנא משמשת לדעת שלהם, כמ"ש בחלק הקודם באורך, ולכן עולה עתה הנוקבא עד שם, ומקבלת שם מת"ת דאמא בשוה עם הז"א, ושניהם משתמשים בכתר אחד.

אמנם כל זה הוא רק מבחינת מוחין דאחור, דהיינו דב"ן, שבסוד בנין הצלע ע"י או"א נכלל ההוד בנצח, והיא יכולה לעלות עד הכתר דז"א, שהוא במקום הדיקנא, כנ"ל. כי אין הז"א משיג בחינת כתר שלו רק בעת עליתו אל הדיקנא, כנודע. אבל מבחינת מוחין דפנים, הנה היא צריכה לחזור ולהכלל בנקודה תחת היסוד דז"א, שהוא בחינת התכללות הנצח בהוד, ואז כל קבלתה היא ע"י הז"א בעלה, דהיינו מבחינת נצח, כנ"ל ע"ש. ושוב אינה יכולה להשתמש עמו בכתר אחד, כי אינה יכולה לקבל מת"ת דאמא, שהרי הנצח מפסיק בין הת"ת דאמא אל הנוקבא כנ"ל. באופן שרק בבחי' האחור היא יכולה לעלות בקומה שדה עם הכתר דז"א כמו בנעילה ביוה"כ, אבל מבחינת הפנים בפנים, אינה יכולה לעלות עד הכתר דז"א, כמבואר. ולכן בשבת במנחה, שהז"א עולה לדיקנא דא"א, אין הנוקבא יכולה לעלות עמו, כי היא אז בבחינת פב"פ, ומבחינה זו לא תוכל להשתמש עמו בכתר אחד.

 

חותם של היסוד שבה שהוא הכלי שבו נתונים המ"ן. כבר נתבאר בחלק ט' דף תשפ"ב אות ע"ה. ובדף תשצ"ח אות צ"ו. ובאו"פ שם.

א' תשסב       חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

*קלו) וכל ענין זה תבינהו בזוהר פרשת בראשית, מ"ש בפסוק ויבן ה' אלהים את את הצלע, שהוא ענין הנסירה, ואח"כ ויביאה אל האדם, מהכא ילפינן דבעאן או"א לעאלאה לכלה ברשותא דחתן, כד"א את בתי נתתי לאיש הזה, מכאן ואילך ייתי בעלה לגבה, דהא ביתא דילה היא, דכתיב ויבא אליה.

 

קלז) פי': ענין זווג הראשון דזו"ן בעת אצילותן, איננו כשאר זווגים של אח"כ, והוא, כי הזווג הזה לא היה למטה, רק או"א העלו את ז"א בחיקם ואח"כ העלו את הנוקבא, בסוד ויביאה אל האדם, ושם נזדווגו כמ"ש בע"ה.

 

קלח) ואמנם, כל שאר הזווגים דזו"ן דבחי' פב"פ, הוא למטה בביתא דילה של הנוקבא, שהוא בהיכל הנוקבא, ושם יורד הז"א להזדווג עמה. והנה אז לא היה עדיין מ"ן של הנוקבא, מבוררים ומתוקנים כנ"ל, ונמצא כי מ"ן שהעלתה מלכות לגבי ז"א הם המ"ן דבינה, אשר הם שמשו אל הנוקבא, וע"י מ"נ אלו יצאו אדם וחוה כ"כ מעולין, ונאחזין עד למעלה, כמ"ש בע"ה.

 

*קלט) כשנכנסין מוחין דאו"א בז"א, הנה אבא יש לו חו"ב וחו"ג, וכנגדן באמא, וכשנכנסין בז"א, אז אבא, חכמה וחסד שבו מצטרפין עם

אור פנימי

קלו) דבעאן או"א לאעלאה לכלה ברשותא דחתן וכו' מכאן ואילך ייתי בעלה לגבה דהא ביתא דילה היא. כי ע"י עלית זו"ן להיכל או"א נכללה ההוד בנצח, כנ"ל בדיבור הסמוך, שעי"ז היא יכולה לקבל מת"ת דאמא, כנ"ל. וזה נבחן לרשותא דחתן כי הנצח הוא בחינת ז"א, ולא בחינת נוקבא, כי הנוקבא היא רק בחינת הוד. כנ"ל (דף א' תשכ"ג ד"ה וכבר) ע"ש, שמשום זה היא מקבלת מאמא שלא ע"י ז"א, גם אמא היא רשותא דחתן, והיא בחינת עלי עליון אל הכלה, כי הכלה שהיא הנוקבא הנפרדת דז"א היא תולדה דז"א, וז"א הוא העליון שלה ולא אמא. אמנם זה
נוהג רק לבנין הצלע, דהיינו להשלים האחורים של הנוקבא שהיא מחויבת לקבל הה"ג דגדלות מאמא. אמנם מכאן ואילך ייתי בעלה לגבה דהא ביתא דילה היא, דכתיב ויבא אליה. כי אחר שנשלמה בבנין האחורים חוזרת שוב לבחינת נקודה תחת יסוד, ועולית למ"ן פעם שנית למוחין דפנים, דמ"ה, ואז אינה נכללת עוד בנצח כי אם בהוד בלבד, שהיא בחינת עצמה, וזה נבחן לבית שלה, שהיא מדת ההוד, ולא ביתא דחתן כמקודם לכן בעת בנין דאחורים.

קלט) כשנכנסין מוחין דאו"א בז"א וכו' אז אבא, חכמה וחסד שבו מצטרפין

 

* ע"ח ח"ב שער ל"ט: שער מ"ן ומ"ד אמצע פרק א'.

* ע"ח שער יד: שער או"א אמצע פרק ז'.

חלק ט"ו             עץ חיים        בנין הנוקבא        א' תשסג

חכמה וחסד דאמא מתלבשין בנה"י שלו, ובינה וגבורה שלו מצטרפין עם בינה וגבורה דאמא בנה"י שלה, ואז או"א כלולין ממ"ה וב"ן.

 

קמ) כי קודם לכן, היה אבא כולו מ"ה, ואמא כולה ב"ן, ועתה שנתחלפו ונמזגו כנ"ל, לכן בהכנסם תוך ז"א, נמצא כי חלק חכמה וחסד דאבא ניתנין אל הזכר מ"ה שבז"א, וכן חלק חכמה וחסד דאמא שגם

אור פנימי

 

עם חכמה וחסד דאמא וכו'. פירוש, כי אבא יש לו מ"ה וב"ן, כי יש לו הצד ימין דקומת בינה דמ"ה, וו"ק דחכמה דב"ן, והם בחינת חו"ב חו"ג שלו, כי חכמה וחסד שהם ימין דאבא, הם בחינת מ"ה שלו, ובינה וגבורה שהם שמאל דאבא הם בחינת ב"ן שלו. ועד"ז אמא יש לה מ"ה וב"ן כי יש לה צד שמאל דקומת בינה דמ"ה, ויש לה ה"ת דבינה דב"ן, והם בחינת חו"ב חו"ג שלה, כי חכמה וחסד שהם בימין שלה, הם בחינת מ"ה דאמא, והבינה והגבורה שהם שמאל שלה הם בחינת ב"ן דאמא.

וכשנכנסים המוחין דנשמה בז"א, שהם מזווג או"א הנ"ל, צריכים נה"י דאבא עם החו"ב חו"ג שלו, להתלבש בז"א עצמו, דהיינו בימין שבו, וכן נה"י דאמא עם החו"ב חו"ג שלה, להתלבש בנוקבא שבגופו דז"א, שהיא צד שמאל שבו. וזה אי אפשר, כי רק או"א שהם פרצופים מיוחדים, יש בכל אחד מהם מ"ה וב"ן. אבל הז"א והנוקבא שבגופו, שהם רק פרצוף אחד, נמצא שהימין של הפרצוף שהוא ז"א, הוא רק מ"ה בלבדו, והשמאל שבפרצוף שהיא הנוקבא שבגופו, שהיא רק ב"ן בלבד. ואיך יתלבש חו"ב חו"ג דאבא שהם מ"ה וב"ן בז"א שכולו רק מ"ה, וכן איך יתלבש חו"ב חו"ג דאמא שהם מ"ה וב"ן שלה, בנוקבא שבנופו דז"א שהיא כולה ב"ן. שזה אי אפשר שז"א יקבל מב"ן בעת שכולו מ"ה, והנוקבא שבגופו תקבל ממ"ה בעת שכולה ב"ן.

ולפיכך בעת התלבשות הנה"י דאו"א
בז"א ונוקבא שבגופו, מתחלפים בהם המוחין שב"ן שבמוחין דאבא, שהם בינה וגבורה שלו באים בנה"י דאמא. ומ"ה שבמוחין דאמא, שהם חכמה וחסד שלה באים בנה"י דאבא. ונמצא בנה"י דאבא ב' בחינות של מ"ה, שהם חכמה וחסד שלו ושל אמא, וכן בנה"י דאמא ב' בחינות של ב"ן, שהם בינה וגבורה דאבא ושל עצמה. ונמצאים המוחין אשר בנה"י דאבא שהם כולם מ"ה, דהיינו ב"פ חכמה וחסד. והמוחין שבנה"י דאמא שהם כולם ב"ן, דהיינו ב"פ בינה וגבורה. ואז מתלבשים נה"י דאבא בז"א שכולו מ"ה, ונה"י דאמא בנוקבא שבגופו שכולה ב"ן.

וזה אמרו "אז אבא החכמה וחסד שבו מצטרפין עם חכמה וחסד דאמא ומתלבשים בנה"י שלו. ובינה וגבורה שלו מצטרפין עם בו"ג דאמא בנה"י שלה" דהיינו כמבואר, כדי שנה"י דאבא יוכלו להתלבש בצד ימין דז"א, שהוא בחינתו עצמו שכולו מ"ה, ונה"י דאמא יוכלו להתלבש בצד שמאל דז"א, שהוא בחינת הנוקבא שבגופו שכולה ב"ן.

קמ) קודם לכן היה אבא כולו מ"ה ואמא כולה ב"ן. כלומר, כי בעת יציאת המוחין דז"א באו"א, שאז עולים או"א לג"ר דא"א ומזדווגים על המ"ן דמזלין, כנ"ל בחלק הקודם היה אז נעשה אבא כולו מ"ה, דהיינו שמקבל שם קומת חכמה דמ"ה, כמו שהם הג"ר דא"א. ואמא כולה ב"ן, דהיינו שמשגת שם קומת חכמה דב"ן, ע"י כפיפת

א' תשסד       חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

הם בחי' מ"ה כנזכר, אך בינה וגבורה דאבא ובינה וגבורה דאמא, ניתנין לצד הנוקבא שבז"א עצמו, הנקראת מלכות שבגופו עצמו.

 

קמא) ואחר שאלו ינקו והגדילו אז יצאו הארת המלכות שבהם שבמוחין עצמם, מצד הב' בינות וב' הגבורות, אל אחור ז"א, להגדיל הנוקבא דז"א, שהיא נפרדת ממנו, ונגדלת גם היא מעט מעט.

 

קמב) ואמנם אחר שכבר נגדל ז"א צד הזכרות והנקבות שבו, אז מסתלקים המוחין, ובאים המוחין דבינה וגבורה דאו"א לבדם תוך נוקבא ונגדלת לגמרי. והרי נשלמו כל אלו המוחין הנקרא בחי' אב"א, ואח"כ באים המוחין חדשים דפב"פ, ומגדלין שניהם כבראשונה.

אור פנימי

ראש דעתיק למקום הראש דא"א, כמ"ש בחלק הקודם. הרי שבשעת הזווג למוחין דז"א, אין כלל בחי' ב"ן באבא, והוא כולו מ"ה. וכן אין בחינת מ"ה באמא והיא כולה ב"ן.

ומכאן מוכיח הרב, שכן צריכים המוחין להתלבש בז"א, שנה"י דאבא צריכים להלביש המוחין דאבא מעת הזווג שהם כולם מ"ה. וכן נה"י דאמא צריכים להלביש המוחין דאמא מעת הזווג שהם כולם ב"ן. אמנם בעת ירידת או"א למקומם מגרון ולמטה דא"א, הנה אז הם חוזרים לקומת בינה דמ"ה, ושוב מתחלק הב"ן בין אבא לאמא, שאבא נוטל ו"ק דחכמה דב"ן, ואמא נוטלת ה"ת מגבורה ולמטה דבינה דב"ן, כנודע. ונתבאר בחלק הקודם, שאין ז"א מקבל המוחין דנשמה מאו"א, אלא אחר חזרתם למקומם עצמם מגרון ולמטה דא"א. ונמצא עתה שאבא כבר כלול ממ"ה וב"ן וכן אמא כבר כלולה ממ"ה וב"ן, שלפי"ז קשה, איך אפשר שנה"י דאבא הצריכים להלביש אלו המוחין שקבלו בעד זו"ן
למעלה במקום הג"ר דא"א, שהם כולם בחינת מ"ה, שילבישו אותם בעת שכבר אבא לבד כלול ממ"ה וב"ן. וכן אמא צריכה להלביש בנה"י שלה המוחין שהיו שם כולם בבחינת ב"ן, בעת שכבר ירדה למקומה והמוחין שלה כבר כלולים ממ"ה וב"ן. ומכאן מוכיח הרב, שהכרח הוא, שהמוחין מתחלפים, שב"ן דאבא, שהוא בינה וגבורה שלו באים בנה"י דאמא, ומ"ה דאמא שהם חכמה וחסד שלה באים בנה"י דאבא.

וזה אמרו "כי קודם לכן היה אבא כולו מ"ה ואמא ב"ן, ועתה שנתחלפו ונתמזגו כנ"ל" דהיינו כמבואר, שהוא משוה המצב דאו"א שהיה בעת יציאת המוחין, אל המצב של התלבשות המוחין. וכמו שבעת יציאת המוחין היו המוחין דאבא כולם מ"ה והמוחין דאמא כולם ב"ן, כנ"ל, שאז שניהם קבלו לקומת חכמה, ואבא קבל חכמה דמ"ה, ואמא קבלה חכמה דב"ן, כן עתה בעת התלבשותם בז"א, נעשו נה"י דאבא כולם מ"ה, ודאמא כולם ב"ן. דהיינו בסוד התחלפות, כנ"ל.

חלק ט"ו             עץ חיים        בנין הנוקבא        א' תשסה

*קמג) ויפל ה' אלהים תרדמה גימטריא תרגום, כי כל האחורים הם בסוד רבוע כנודע, והנסירה היתה בהיות בו אחורים אלו הנקראים תרדמה כנ"ל, ואח"כ הביאה פב"פ. והענין כי בכ"א מט"ס דז"א יש בה הוי"ה א', ובאחורים שלה הוא גימטריא ע"ב כנודע, והרי ט"פ ע"ב גימטריא תרדמה והם גימטריא תרגום. וכולם ניתנין אל המלכות בעת הנסירה והבן זה מאד.

 

קמד) ואמנם יש בה ב' בחי' והוא פנים ואחור, ובעת האחור כל הט' שלה של אחור הם בו, ובחי' העשירית של אחור היא לבדה בה, ותמיד לעולם עומדת בחזה שלו באחוריו. ואח"כ בנסירה מתחברין כל הט' אחורים בה יחד ונגדלת כמוהו.

אור פנימי

קמב) נשלמו כל אלו המוחין הנקראים בחינת אב"א, ואח"כ באים המוחין חדשים דפב"פ ומגדילים שניהם כבראשונה. כמ"ש לעיל, שמתחילה צריכה הנוקבא לקבל השלמת הכלים, שנקרא בנין אחורים שלה, ואז היא מקבלת רק בחינת המוחין דב"ן, שהם הבינה וגבורה דאבא והבינה וגבורה דאמא, ושניהם מלובשים בנה"י דאמא. ויש בזה ג' בחינות עי"מ, כי בעיבור היא נכללת בנוקבא שבגופו, כנ"ל, שהיא בחינת ב"ן לבד, כנ"ל. ואחר גדלות ז"א במוחין דנשמה, מתחיל להתגלות גם הנוקבא הנפרדת ומלבישו אב"א מחזה ולמטה, שז"א משפיע לה שוב רק בחינת ב"ן לבד, דהיינו בחינת יניקה, כלומר בחינת ו"ק דב"ן. ואח"כ ע"י עלית מ"ן לקבל מאמא שלא ע"י ז"א, כנ"ל היא מקבלת נה"י דכלים שלה וג"ר דאורות מבחי' ב"ן, דהיינו הבינה וגבורה שנוטלת מנה"י דאמא, כנ"ל. ובזה נשלמה כל העי"מ שלה מבחינת ב"ן. ואח"ז היא חוזרת בכל אלו ג' הבחינות דעי"מ מבחינת מ"ה הנקראים מוחין דפב"פ. וז"ש, ומגדלים שניהם כבראשונה. דהיינו ע"י ג' בחינות עי"מ כמו בראשונה במוחין דב"ן.

קמד) העשירית של אחור היא לבדה בה, ותמיד לעולם עומדת בחזה שלו אחוריו. נודע, ששורש הנוקבא היא מלך הז' דנקודים, דהיינו המלכות הז"א דנקודים, גם נתבאר לעיל שלא יצא בז"א דנקודים רק ששה כלים חב"ד חג"ת שלו עד החזה, ומלכות שלו היא נקודת החזה, ומחזה ולמטה נעשה לבי"ע, כי הפרסא דאצילות עומדת תחת הנקודה דחזה, שהיא כבר מסיימת לכל האצילות. הרי ששורש המלכות הוא נקודת החזה. כי כן באצילות לא נתקן בקביעות בז"א כי אם הששה כלים אלו דקטנות דנקודים, שהם חב"ד חג"ת עד החזה, שהם נקראים כלים דפנים, עם נקודת החזה המסיימת אותם, שהיא המלכות. והנה זה הוא רק מצד הכלים. אמנם מבחינת האורות נבחנים ששה אלו שהם חג"ת נה"י, כי בחסר נה"י דכלים יחסרו ג"ר דאורות, וע"כ אין בחב"ד חג"ת אלו רק האורות דנפש רוח, שהרוח מלובש בכלים דחב"ד, וע"כ נחשבים לבחינת חג"ת. והנפש מלובש בכלים דחג"ת וע"כ הם נחשבים לבחינת נה"י, כי הכלים נבחנים בעיקר ע"פ האורות המלובשים בהם. כנודע. ונמצא שמבחי' האורות נחשבת המלכות לעטרת יסוד,

* ע"ח ח"ב שער ל"ד : שער תקון הנוקבא פרק ב' כלל ח'.

א' תשסו        חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

קמה) ואחר כך בפנים, יש נקודה אחרת לבד מבחי' פנים, ויושבת בסוד תפילין דיד לעולם עמו ואינה זזה משם לעולם, ואז כל הט' בחינות דפנים שלה ניתנין בה אחת לאחת, עד שנגדלה פב"פ כמוהו.

 

קמו) באופן, כי כשאנו אומרים שאחר שנגדלת אב"א אז חוזרת להיות נקודה קטנה בפנים, פירוש הוא, על אותה נקודה מבחינת פנים, שעדיין בבחי' פנים שלה אין לה רק נקודה אחת. אמנם כל האחורים הם שלמים לגמרי, והבן זה מאד.

אור פנימי

כלומר בחינת הנקודה המסיימת לנה"י הרי שהמלכות מבחינת האורות דז"א אינה רק נקודה שתחת היסוד.

וזה אמרו "ובחינה העשירית של אחור היא לבדה בה ותמיד לעולם עומדת בחזה שלו באחוריו" כי נודע, שכל בחינות של הכלים נבחנים לאחור ובחינות האורות נבחנים לפנים. וע"כ בעת האחור, כלומר מטרם שנשלם בנין המלכות מבחינת הכלים, שאז היא בבחינת אחור, הנה אין בה מתחילה רק בחינת חלק עשירית שבה, דהיינו מלכות דמלכות, הנקראת נקודה. והיא עומדת בחזה שלו מאחוריו, משום ששם שורשה מבחינת הכלים, כי מבחינת הכלים נמצאים ו"ק דז"א שהם חב"ד חג"ת עד החזה, ונוקבא היא נקודת החזה. כנ"ל.

וזה אמרו "ואחר כך בפנים יש נקודה אחרת לבד מבחינת פנים ויושבת בסוד תפילין דיד לעולם עמו ואינה זזה משם לעולם" והיא הנקודה שתחת היסוד, דהיינו שורש המלכות מצד האורות דז"א, שמבחינת האורות הוא נבחן לחג"ת נה"י, ומלכות היא נקודה שתחת היסוד כנ"ל. ונקראת נקודה דפנים, כי האורות נקראים תמיד בבחינת פנים. כנ"ל.

והנה נתבאר בדברי הרב, שיש תמיד במלכות ב' שורשים בנוקבא: א' מבחינת האחור דז"א, דהיינו מבחינת כלים, ונבחנת לנקודה דחזה, וב' הוא מבחינת הפנים דז"א, דהיינו מבחינת האורות, ונבחנת לנקודה
תחת היסוד. וזו וזו אינם זזים ממנו לעולם. מטעם, כי כל שיצא בנקודים בעת הקטנות, נתקנו בקביעות בז"א, משום שהשבירה שבהם לא היה מחמת עצמם. כנודע. ולפיכך בחינת מלך הז' דנקודים מעת הקטנות, שמבחינת הכלים הוא נקודה דחזה ומבחינת האורות הוא נקודה תחת היסוד, אי אפשר שיארע שם שום מיעוט אחר שנתקנו הו"ק דז"א בבחינת אצילות. ולפיכך הם קיימים וקבועים בז"א תמיד לעולם, זו בנקודת החזה וזו בנקודת היסוד.

וזה אמרו (באות קמ"ד) "ואח"כ בנסירה מתחברים כל הט' אחורים בה יחד ונגדלת כמוהו" דהיינו בב' זמנים, הנבחנים ליניקה ומוחין. כי בחינת העיבור היא מקבלת מז"א מכח שורשה הנ"ל בנקודת החזה, שהיא מתתקנת עם עיבורו של הז"א עצמו. כמ"ש לעיל. ולעת גדלות נשמה דז"א, משגת הנוקבא בחינת יניקה שלה, שהוא ו"ק דכלים, ומלבשת אותו אב"א מחזה ולמטה. ואח"כ ע"י עליתם למ"ן היא משגת גם נה"י דכלים וג"ר דאורות דב"ן, כנ"ל, ואז היא נגדלת אב"א בקומה שוה עם הז"א. כנ"ל. וז"ש מתחברים כל הט' אחורים שבה יחד. כי מתחילה לא היה בה אלא נקודה אחת בחזה, שהיא כלי דכתר שבה, ועתה קנתה הט"ת שלה ונגדלת כמוהו באחוריו. כמבואר.

וזה אמרו באות (קמ"ה) "ואח"כ בפנים וכו' ואז כל הט' בחינות דפנים שלה ניתנין

חלק ט"ו             עץ חיים        בנין הנוקבא        א' תשסז

קמז) והנה ידעת, כי בכל ספירה וספירה יש בה פנים ואחור בסוד אותיות ולא בסוד מספר, וכנגדה אחור ופנים בבחי' מספר. ונמצא א"כ, כי כל בחי' אחורים של המספר הם של הנקבה הדבוקה בזכר, שהם אחורים של אותיות, והם אב"א. והפנים של מספר שמצד א' ופנים של אותיות שמצד אחר, עדיין אין להם כלל, רק שני האחורים לבד, ובעת הנסירה ננסרין האחורים של המספר מאחורים של בחי' אותיות.

אור פנימי

בה אחת לאחת עד שנגדלה פב"פ כמוהו" כי אחר שנשלמה לגמרי מבחינת הכלים שנקראים הע"ס דאחור, אז חוזרת למ"ן פעם שניה ע"י שורשה שיש לה בז"א, שהוא נקודה שתחת היסוד, הנקרא נקודה דפנים. וע"י עי"מ קונה שם כל הט"ס הראשונות שלה, והיא נגדלת פב"פ כמוהו.

וזה אמרו באות (קמ"ו) "אמנם כל האחורים הם שלימים לגמרי" רוצה בזה, לבל לטעות שבעת חזרתה לנקודה דפנים נמצאים כל בנין האחורים שלה שמקודם לכן הם מתבטלים עתה. כי זה הוא רק ענין עליתה בסוד מ"ן לבחי' האורות, ששורשה היא רק בבחינת נקודה שתחת יסוד, אמנם כל האחורים שהשיגה מקודם לכן הם שלמים, שהרי הם הע"ס דכלים שבהם מתלבשים האורות, ואם היו מתבטלים לא היו אל האורות במה להתלבש. וזה פשוט.

קמז) אחורים של המספר הם של הנקבה הדבוקה בהזכר שהם אחורים של אותיות והם אב"א והפנים של המספר מצד א' ופנים של אותיות שמצד אחר אין להם וכו'. כי ד' מדרגות יש בכל ספירה, שהם: פו"א דאותיות, ומספר דפנים ומספר האחורים. למשל, פרצוף ז"א הוא הוי"ה דמ"ה. הנה הכתר שלו הם ד' אותיות הפשוטות שהם יהו"ה. ובחינת הפנים דכתר ז"א הוא השם יהו"ה כפשוטה, שהם ט"ס דכתר: י"ה הוא כח"ב, ו"ה הם חג"ת נה"י.
ומספרו דהוי"ה הפשוטה שהיא כ"ו, היא פנים המלכות דכתר. ואחורים דכתר דז"א, הוא הוי"ה פשוטה בריבוע שהוא: י', י"ה, יה"ו, יהו"ה. שהם הט"ס דאחורים דכתר ז"א, ומלכות דאחורים דכתר ז"א הוא המספר דהוי"ה בריבוע הנ"ל, שהוא ע"ב.

וחכמה דז"א היא הוי"ה במילוי מ"ה: יוד הא ואו הא. שהם ט"ס דפנים דחכמה דז"א, ומלכות דפנים היא מספר עשר אותיות אלו, שהם מ"ה. וט"ס דאחורים דחכמה דז"א, הם הוי"ה במילוי הנ"ל בריבוע: יוד, יוד הא, יוד הא ואו, יוד הא ואו הא. ומלכות דאחורים דחכמה דמ"ה, היא מספרם של כ"ו אותיות דריבוע הנ"ל.

ובינה דז"א היא הוי"ה במילוי המילוי דמ"ה, שהם כ"ח אותיות, והם ט"ס דפנים דבינה דז"א. ומלכות דפנים, היא מספר הכ"ח אותיות, וט"ס דאחורים הם הריבוע של הוי"ה במילוי המילוי, שהם קנ"ו אותיות. ומלכות דאחורים דבינה דז"א הם הגימטריא של קנ"ו האותיות.

וז"א דז"א, הוא שוה בכל ד' המדרגות אל חכמה דז"א, שט"ס דפנים הם הוי"ה במילוי מ"ה, ומלכות היא חשבונם. וט"ס דאחור הם כ"ו אותיות דריבוע דהוי"ה במילוי מ"ה, ומלכות היא חשבונם. אמנם בחינת מלכות מיוחדת אינה באה בחשבון ד' מדרגות כי אין בז"א אלא ט"ס. והנוקבא הנפרדת משלימתו לעשרה, כנודע. ונוקבא הנפרדת יש לה ע"ס מיוחדות לעצמה בבחינת הוי"ה במילוי ב"ן, שבכל אחת מהם

א' תשסח       חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

קמח) ואח"כ באים המוחין דבחי' פנים שלו ושלה, ואז הפנים שלה ניתנין לה ע"י, ופנים שלו נשארין בו. וכמו שהאחורים לוקחת תחלה על ידו ואח"כ ע"י אמא, כן בבחי' הפנים תחלה ע"י, ואח"כ ע"י אמא כנודע. ודע כי כל זה הוא מבחי' שלהם עצמם, אך אפשר שגם האחורים של מלכות דאו"א בבחי' מספרם יהיו בחינת פנים אל ז"א עצמו וזה מובן.

קמט) והמשל לכל זה, הנה המוחין של ז"א דבחינת אחורים היה בכתר שלו שהם: י' י"ה יה"ו יהו"ה. ומחובר עמו מספר האחורים אלו, שהם י' אותיות ממש כיוצא בהם, אלא שהם בבחי' מספר ע"ב. ואח"כ בעת הנסירה, נשאר י' י"ה יה"ו יהו"ה בבחי' אותיות לבד, אל הכתר דז"א, וי' י"ה יה"ו יהו"ה בבחי' המספר שהם ע"ב, בכתר נוקבא.

אור פנימי

יש ד' מדרגות. ועי' בע"ח שי"ד מ"ה, שהרח"ו מביא ב' סברות בזה. ומרוב המקומות שבדברי הרב נראה שהוא כסברא ראשונה עש"ה.

ולפי"ז נמצא, שבזמן היות זו"ן אב"א מחזה ולמטה, נמצאים בזו"ן רק בחינת הוי"ה בריבוע דמילוי מ"ה וחשבונם. שז"א הוא בחינת כ"ו האותיות דהוי"ה דמ"ה בריבוע, דהיינו בחינת אחורים דז"א הז"א, שהוא ו"ק שלו. והנוקבא היא בחינת החשבון של כ"ו האותיות אלו. אבל בחי' הפנים דו"ק דז"א עדיין אין להם, דהיינו העשר אותיות דהוי"ה במילוי מ"ה ביושר, ומספרם של עשר האותיות אלו, דהיינו הגימטריא מ"ה, שהיא המלכות דפנים דבחינת ו"ק, כל זה עדיין חסר בהם בעת היותם אב"א מחזה ולמטה. כי אין בהם רק בחינת אחור בלבד. ולא ע"ס שלמות דאחור, רק בחינת ו"ק דאחור לבד.

וכל זה מדובר בנוקבא שבגופו דז"א, דהיינו במלכיות דט"ס שלו, שאינם רק חשבונות בלבד או דפנים או דאחור, כנ"ל. אמנם הנוקבא הנפרדת עצמה, היא בחינת הוי"ה דב"ן, שבכל אחת מהע"ס שלה יש ד' המדרגות פו"א וחשבונם. כמ"ש הרב
בשער י"ח פ"ב. ע"ש. אלא כבר נתבאר לעיל שכל הבחינות שבנוקבא שבגופו דז"א עוברות אל הנוקבא הנפרדת ע"י הנסירה. וכן אפילו בהיותה אב"א עם הז"א מחזה ולמטה בכותל אחד עם הז"א, היא מוכרחת לשמש עם הנוקבא שבגופו דז"א אשר שם, משום שאין לה בחינת אחורים בפני עצמה, כנ"ל. ולפיכך מבאר כאן כל הבחינות של הנוקבא שבגופו דז"א העוברות אל הנוקבא הנפרדת, שהיא הוי"ה דב"ן, בעת הנסירה, וגם בעת היותה פב"פ.

קמז) ננסרין האחורים של המספר מהאחורים של בחינת אותיות שלו. כי אז לוקחת הנוקבא כל בחינות אחורים דנוקבא שבגופו דז"א, מן הכתר דז"א עד המלכות שבו, דהיינו המספר מן בחינות דאחורים דכתר, שהוא ע"ב והמספר דכ"ו אותיות הריבוע דהוי"ה דמ"ה שהוא אחורים דחכמה. והמספר דקנ"ו אותיות דמילוי המילוי דהויה דמ"ה, שהוא אחורים דבינה. ומספר של הכ"ו אותיות דהוי"ה דמ"ה, שהוא אחורים דז"א דז"א. כנ"ל בדיבור הסמוך. וכל אלו ננסרים מן הז"א, וניתנין אל הנוקבא.

חלק ט"ו             עץ חיים        בנין הנוקבא        א' תשסט

קנ) אח"כ באו המוחין דפנים אל זו"ן, ואז באה שם הוי"ה בכתר ז"א דפנים, בבחינת ארבע אותיות לבד, ובאה הוי"ה זו עצמה בפנים דכתר נוקבא, אלא שהוא בסוד מספר, שהוא גימטריא כ"ו. ועד"ז בכל הט"ס האחרות כפי הנראה ממ"א.

 

קנא) כי אחר שהם אב"א ונתן לה בחי' הגבורות אח"כ נסתלקו ממנו המוחין וניתנו בינה וגבורה לבדם אל הנוקבא ע"י אמא, והם דינין קשים, ואז המוחין שנסתלקו שהם חכמה וחסד שנשארו מקיפים כנודע, נעשו מ"ן, ונזדווגו או"א והוציאו מנצפ"ך אחרים, ונתחדשו ונמתקו עתה הגבורות, כי הרי הם דינין יותר ממותקין, וחוזרין לכנס כל המוחין עם המנצפ"ך החדש תוך ז"א, ונמשכין לנוקבא ע"י בכל ט' ימי תשובה.

 

*קנב) וצריך שתדע, כי י"ס של הנקבה הם תופסים כל אורך ז"א, אלא שנחלק לב' חצאין: חצי עליון מתלבשת שם לאה, וחצי תחתון

אור פנימי

קנ) המוחין דפנים אל זו"ן ואז באה שם הוי"ה בכתר ז"א דפנים בבחי' ארבע אותיות לבד וכו'. כי גם בעת המוחין דפנים בפנים, לוקחת הנוקבא הנפרדת כל הבחינות שבנוקבא דגופו דז"א. ונמצא שעתה לוקחת כל המלכיות דט"ס דז"א מבחינת הפנים. שהם: הגימטריא כ"ו מהויה פשוטה שהיא כתר, והגימטריא מ"ה מהוי"ה במילוי מ"ה שהוא חכמה. והגימטריא דכ"ח אותיות המילוי דמילוי שהיא בינה. והגימטריא של הוי"ה במילוי מ"ה שהוא ז"א. ואלו הט"ס דנוקבא שבגופו מבחי' הפנים, לוקחת הנוקבא הנפרדת לעצמה, אל הבחינות שכנגדם בט"ס דהוי"ה דב"ן, שהיא בחינתה עצמה.

קנא) מנצפ"ך אחרים ונתחדשו ונמתקו עתה הגבורות וכו' ונמשכין לנוקבא בכל ט' ימי תשובה. כבר נתבאר בחלק ט'. ויש כאן ג' בחינות מנצפ"ך, שהם: א' מנצפ"ך דקטנות שמקבלת מז"א בעת היותה עמ
אב"א מחזה ולמטה, והם דינים קשים. וב' מנצפ"ך דגדלות שלוקחת מאמא שלא ע"י ז"א, שהם ממותקים. ג' מנצפ"ך דגדלות שלוקחת ע"י ז"א, שיש בהם מיתוק היותר שלם. ע"ש דף תשפ"א אות ע"ג. תשצ"ח אות צה. ודף תת"מ תשובה ע"א. אלא שהרב קיצר כאן בלשונו.

קנב) מחצית העליון של רחל נקרא על שם לאה והבן זה מאד. כי אלו האחורים דאו"א וישסו"ת שנפלו מהם ובאו לבחינת ז"א ונוקבא בעת שבירת הכלים, שאחורים דאו"א נפלו למקום ז"א, ואחורים דישסו"ת נפלו למקום נוקבא, כמ"ש בחלק ז'. הנה לא יכלו להתעלות בעת תיקון או"א וישסו"ת דאצילות, כי לא נתקנו מהם אלא בחינת מדרגה ב' בלבד, שהיא בחינת פו"א דנקודים, כנ"ל בחלק ח'. אלא שהם נתקנים והולכים לאט לאט במשך שתא אלפי שני. כי לא יגמר תיקונם אלא בעת שיהיה מטי רגלין ברגלין, דהיינו שרגלים דאצילות

* ע"ח ח"א שער י"ט: שער אנ"ך פרק ז'.

א' תשע         חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

היא רחל. והטעם, כי לאה היא אחורים דתבונה, ונעשית פנימית בערך ראש רחל, והיא מתלבשת בה, לכן כל מחצית העליון של רחל נקרא על שם לאה, והבן זה מאד.

אור פנימי

ימשכו בשוה עם רגלי א"ק עד לנקודה דעוה"ז וישובו בי"ע להיות אצילות, כמו שהיה בעת הגדלות דנקודים מטרם שביה"כ. ואז ישובו ויתחברו האחורים דאו"א וישסו"ת עם או"א וישסו"ת דאצילות, כמו שהיו מחוברים מטרם השבירה. ואלו האחורים בעודם בבחי' נפילתם למקום זו"ן, נקראים יעקב ולאה. אשר האחורים דאבא ויש"ס נקרא יעקב, שהוא נתקן והולך ע"י מוחין דאבא של הז"א, להיותם אחורים דאבא. ואחורים דאמא ותבונה, נקרא בשם לאה, שהיא מתוקנת ע"י מוחין דאמא שבז"א, להיותה אחורים דאמא.

וזה אמרו "י"ס של הנקבה תופסים כל אורך ז"א אלא שנחלק לב' חצאים חצי העליון מתלבשת שם לאה, וחצי התחתון היא רחל, והטעם כי לאה היא אחורים דתבונה ונעשית פנימית בערך ראש רחל" פי': כי נתבאר לעיל, שז"א בעצמו, יש לו נוקבא שבגופו השוה עמו במדרגה אחת, שהיא הצד ב"ן שבו, דהיינו המלכיות שבכל ספירה וספירה שבו, שהיא בחינת החשבון של האותיות הוי"ה ומילואיהם, כנ"ל. ומלבד זו, יש לו ב' נוקבות לאה ורחל, אשר לאה מקבלת תמיד בחינת הג"ר של הנוקבא שבגופו, כי היא משורשה בחי' ראש, כי היא בחינת אח"פ שנפלו מן אמא ותבונה, שהם בחינת ראש אל ז"א משורשם מנקודים, כי ז"ת של הנקודים שהם ז"א, הם בחינת הממעלה למטה של או"א וישסו"ת כמ"ש בחלק ז'. ולפיכך בעת שהיא מקבלת הארת מוחין דאמא שבז"א, תכף היא עולה לבחינת ג"ר דז"א, ומקבלת כל המוחין שבנוקבא שבגופו שמה. אבל אין לה שום תיקון בהיותה במקום ו"ק דז"א, כי אין לה חלק בו"ק כלל.

אבל רחל, היא תולדה של נה"י דז"א כנ"ל (דף א' תשכ"ז ד"ה נוקבא ע"ש). דהיינו מנה"י דגדלות שלו, כי כן נעשה לה בנין מיוחד בנקודים אחר שיצאו נה"י דגדלות דז"א, עש"ה. ולפי"ז קשה, איך היא יכולה לעלות ולהלביש לג"ר דז"א בקומה שוה, מאחר שכל שורשה אינה אלא נה"י דז"א בלבד. אמנם זה נעשה ע"י התחברותה עם לאה לפרצוף אחד. וענין התחברות זה כבר נתבאר לעיל דף א' תשל"א ד"ה והנה שבעת שיש לז"א מוחין דס"ג, הוא מוכרח להתחלק לב' פרצופים כמו או"א דקומת ס"ג, דהיינו לזו"ן הגדולים ולזו"ן הקטנים, ונמצא אשר לאה נתקנת אז במדת נוקבא הגדולה דז"א, דהיינו בחסדים מכוסים. וע"כ נחשבת לאה תמיד כבחי' נוקבא הגדולה שבגופו דז"א, ואינה משנה דרכה לעולם, וע"כ היא נקראת עלמא דאתכסיא שפירושה, חסדים מכוסים, כמו אמא עלאה. ולפיכך, בעת שז"א משיג מוחין דע"ב, נבחן שאז נתבטלה מדתה של לאה, כי עתה גם נוקבא הגדולה נעשית לחסדים מגולים כמו נוקבא הקטנה, ונמצא שרחל עולה ומלבשת את לאה, כלומר, שלאה קבלה למדתה של רחל ואינה עולה בשם, אלא שגם היא נעשית בבחי' רחל, כי מדתה של רחל שולטת עתה בכל קומתו של ז"א.

וזה אמרו "ונעשית פנימית רחל, והיא מתלבשת בה" דהיינו כנ"ל, כי מתוך שמדת לאה נתבטלה, וקבלה מדתה של רחל, ע"כ נחשבת רחל שעולה ומלבשת את לאה, ולאה נעשית פנימית לה. כי החיצון הוא השולט. והבן. ולפיכך, אפשר גם עתה לכנות את מחציתה העליונה של רחל בשם לאה, כי ג"ר דז"א היא לעולם בחינת לאה, כנ"ל, אמנם זה נבחן רק לפנימיות דרחל, כי רחל

חלק ט"ו             עץ חיים        בנין הנוקבא        א' תשעא

קנג) ודע, כי כל זה אינו אלא אחורים של ב"ן, ואחורים דמ"ה, בין בז"א בין בנוקבא, ולכן היו עדיין אב"א, כי שניהם היו בחי' אחורים ואח"כ, חוזרין ולוקחין פנים דב"ן ופנים דמ"ה, בין בז"א בין בנוק', ואז חוזרין פב"פ. והבן מפתח זה מאד. ואמנם, בעוד שלוקח ז"א הפנים, ועדיין אין לרחל אלא אחורים, אז נקרא פנים ואחור, והבן זה. ואחר שהמשיך הפנים ברחל אז גם שניהן פנים בפנים.

 

קנד) נמצא, כי בהיותן פנים בפנים, אז יש אל הזעיר אנפין פנים ואחור דמ"ה דמ"ה, ודמ"ה דב"ן, וכן אל הנוקבא פנים ואחור דב"ן דמ"ה, ופנים ואחור דב"ן דב"ן. אמנם נמצא, כל ספירה מי"ס דז"א או דנוקבא, יש בה פנים ואחור דמ"ה, ופנים ואחור דב"ן. וכל זה בענין החיצוניות שהם הכלים, וכן בענין האורות פנימי ומקיף מפנים ואחור דמ"ה, ופנימי ומקיף מפנים ואחור דב"ן. (אך הספק שיש לי, אם העגולים נעשו מב"ן והיושר ממ"ה, או העגולים מאחור דב"ן והיושר מפנים ואחור דמ"ה ומפנים דב"ן, והספיקות האלו הם תלוים בספיקות שבארנו ברדל"א ע"ש).

אור פנימי

עולה ומלבשת אותה, שפירוש ההלבשה הזו היא, כי לאה ביטלה למדתה עצמה וקבלה למדת רחל, וע"כ נעשית פנימית אליה, ורחל לחיצוניות המלבישה.

קנג) אחורים של ב"ן ואחורים של מ"ה בין בז"א ובין בנוקבא. פי' כי אע"פ שכבר נתחברה רחל עם לאה לפרצוף אחד, ותופסים כל אורך ז"א, ורחל נמצאת עם הז"א בקומה שוה מאחוריו. עכ"ז אין במוחין אלו רק בחינת אחורים של שניהם בלבד. כי הם רק להשלמת הכלים דרחל, כנ"ל, וע"כ הם עוד בחינת אחורים, כי כל השלמת כלים הם מוחין דאחורים. וכבר ביאר הרב לעיל, כי רחל לוקחת כל האחורים דהוי"ה דמ"ה מבחינת המספר בלבד: בחינת מספר דע"ב, מהוי"ה דאחורים דכתר, והמספר דכ"ו אותיות דריבוע הוי"ה דמ"ה שהוא האחורים דחכמה, והמספר דקנ"ו אותיות דמילוי המילוי דהוי"ה דמ"ה שהוא האחורים דבינה, ומספר דכ"ו
אותיות הריבוע דהוי"ה דמ"ה שהוא האחורים דז"א הז"א. ובחינת האותיות עצמם של אלו הריבועים, שהם עשר האותיות דריבוע דהוי"ה דכתר, וכ"ו אותיות דריבוע הוי"ה במלוי מ"ה, וקנ"ו אותיות דריבוע של מילוי המילוי, וכ"ו אותיות דמילוי מ"ה התחתון, שהוא ז"א דז"א, כל אלו הריבועים נשארו בז"א. הרי שבזמן היותם אב"א בקומה שוה עד הכתר דז"א, מ"מ אין בכל אחד רק בחינת אחורים, שבחינת החשבון שהיא ב"ן דז"א, ננסר וניתן לנוקבא, ובחינת האחורים דאותיות עצמם נשארו בז"א. כמ"ש לעיל דף א' תשכ"ח ד"ה ננסרים ע"ש. וזה אמרו "כל זה אינו אלא אחורים דב"ן ואחורים דמ"ה כמבואר.

קנד) פנים בפנים אז יש אל הז"א פנים ואחור דמ"ה דמ"ה, ופנים ואחור דמ"ה דב"ן, וכן אל הנוקבא פנים ואחור דב"ן דמ"ה ודב"ן דב"ן. כי כמו שנתבאר לעיל אצל הנוקבא שבגופו דז"א שהיא כולה ב"ן,

א' תשעב       חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

קנה) נמצא עתה כלל הדברים, כי כל הבחי' שיש אל הז"א עד זמן היניקה שהוא בחי' ו"ת שבכל קצה וקצה מז"ת שבו, כולם נקראים בחי' אלקים, אך הג"ר שבכל קצה מן הז"ק תחתונים שבו, וכן כל ג"ר עליונים דרישא דז"א, כל אחד כלול מי"ס. וכל זה נקרא מוחין דגדלות, וכולם בחי' הויות. וזהו בין בבחי' מ"ה בין בבחי' ב"ן, בין בז"א בין בנוקבא. ותמצא כי ז"א נחלק לב' בחי': א' נקרא מוחין דז"א, וא' נקרא גופא דו"ק, והגוף הם ו"ק שלו כל אחד כלול מו"ק לבד, והמוחין הם ג"ר שבראשו כל אחד כלול מי"ס, וכן ג"ר שבכל קצה וקצה מו"ק שבתחתונים שבגופא.

אור פנימי

כי לקחה ב"ן דאבא וב"ן דאמא, שהם בינה וגבורה דאבא הנקרא ב"ן דמ"ה, ובינה וגבורה דאמא, הנקרא ב"ן דב"ן וז"א הוא כולו מ"ה, כי לקח המ"ה דאבא ומ"ה דאמא, שהם חכמה וחסד דאבא, הנקרא מ"ה דמ"ה, וחכמה וחסד דאמא, הנקרא מ"ה דב"ן. (עי' לעיל דף א' תשס"ג ד"ה קודם). כן הוא ממש בז"א ורחל פב"פ, שז"א כולו מ"ה דהיינו מ"ה דמ"ה ומ"ה דב"ן, שהם חכמה וחסד דאו"א. והנוקבא כולה ב"ן, שהם בינה וגבורה דאו"א, כי כל בחי' הנוקבא שבגופו עברה לבחי' רחל. כנ"ל. וכל זה אמור בבנין פרצופם דז"א ורחל. אבל בבחי' הזווג דפב"פ, הוא נותן לה ג"כ בחי' המ"ה לצורך הולדת נשמות זכרים ונקבות. כי הזכרים באים לעולם מבחינת מ"ה, או מ"ה דאבא או מ"ה דאמא. והנקבות באות לעולם מבחי' ב"ן, או ב"ן דאבא או ב"ן דאמא. כמ"ש לפנינו.

קנה) כלל הדברים כי כל הבחינות שיש אל הז"א עד זמן היניקה, שהוא בחינות ו"ת שבכל קצה וכו' נקראים בחי' אלקים. היינו עד זמן ב' שנים דיניקה, שאז יש לו ב' הפרצופים הנקראים עיבור ויניקה, שהם נפש רוח, הנקראים חג"ת נה"י מבחינת האורות, וחב"ד חג"ת מבחינת הכלים, והם בחינת הכלים דפנים שיצאו
בנקודים, שהיו שם בבחינת אצילות גם בעת הקטנות, דהיינו חב"ד חג"ת עד החזה עם נקודת החזה המסיימת אותם. כנ"ל. שהם ז' המלכים שיצאו בעת קטנות הנקודים, שלא היו ראוים כלל להשבר אם לא היו מתחברים עם הנה"י דבי"ע בעת הגדלות דנקודים, להיותם למעלה מפרסא מתחילת אצילותם, וכל שבירתם של אלו הכלים דפנים היה מחמת התערבותם והתחברותם עם הכלים דאחור, שהם המחזה ולמטה שיצאו לבר מפרסא ונעשו לבי"ע. כנ"ל. וכיון ששבירתם לא היה מחמת עצמם, ע"כ אחר שנבררו מן בי"ע ונפרשו מכלים דאחורים, ונתקנו באצילות, שוב לא יארע בהם שום מיעוט עוד לעולם. והם ב' הפרצופים עיבור יניקה שנתקנו בז"א מבחינת עצם אצילותו, שלעולם לא יחסרו ממנו מטעם הנ"ל. ונבחנים לעצם אצילותו דז"א, משום שכן היו עצם אצילותו גם בשורשו בז' מלכין דנקודים, כנ"ל. אמנם אין בהם בחי' ג"ר דרוח, הנקראים נשמה חיה יחידה דרוח, אלא רק בחי' נפש רוח דרוח בלבד, דהיינו כמו שיצאו בקטנות נקודים, וכמו שנשלם הז"א באצילות בשני שנים דיניקה. כנ"ל בחלק י"ב ע"ש. וכל היוצא בז"א משהו יותר מבחי' נפש רוח דרוח, הם נבחנים בו בסוד תוספות על עצם מהותו, משום שלא היו בכלים דפנים

חלק ט"ו             עץ חיים        בנין הנוקבא        א' תשעג

קנו) והנה תבין, איך ז"א יש בו מצד אמא, מ"ה דב"ן: והם ה' חסדים דאמא, וה"ג, שהם ב"ן דב"ן. ומצד אבא מ"ה דמ"ה, והם ה"ח דאבא, וה"ג, ב"ן דמ"ה. ואח"כ נותן בה ה"ג ב"ן דב"ן בביאה א', ואחר כך בזווג ב' נותן בה גם החסדים דאמא, מ"ה דב"ן.

אור פנימי

דנקודים, והוא צריך להתברר מכלים דאחור של הנקודים, שבירורים אלו נבחנו בשם עיבור ב' הבא לאחר ב' שנים של יניקה. כי הבירורים דכלים דפנים נקראו תמיד בשם עיבור א', שמהם באו ב' הפרצופים עיבור יניקה שהם נפש, ונ"ר דרוח, הנבחנים לעיקר אצילותו כנ"ל. והבא בסוד תוספות נבחן לעיבור ב', שהם לבחי' ג"ר דרוח, שזמנו מב' שנים דיניקה עד ט' שנים ויום א'. ואז הוא משיג פרצוף הגדלות של הרוח. ואלו ג' הפרצופים, נקראים ג' פרצופי האחור, דהיינו העיבור יניקה ומוחין דאחור. ונקראו כן משום שהם רק משלימים בחי' הכלים שלו. ואח"ז יש לו עיבור ג', דהיינו לאחר ט' שנים ויום א', ואז יוצאים בו ג' פרצופי הפנים, דהיינו ג"כ ע"ד ג' פרצופי האחור, ונקראים עי"מ דפנים דז"א. והם בחינת המוחין די"ג שנים ויום א', כנ"ל בחלק י"ב ע"ש.

הג"ר שבכל קצה מן הו"ק התחתונים שבו וכן כל ג"ר עליונים דרישא דז"א כל אחד כלול מי"ס וכל זה נקרא מוחין דגדלות. דהיינו הג"ר דרוח הנקרא ג"ר דכל קצה מהו"ק, וכל ג' פרצופים עיבור יניקה מוחין דנשמה, הנקראים נרנח"י דנשמה, כל אלו הם מוחין דגדלות, ובחינת הויות, כי כל ג"ר הם הויות, וכל ו"ק הם בחי' אלקים. אמנם המוחין דו"ק נבחנים פעמים בשמות אלקים. אלא במילואים דיודין ההין אלפין, וזה מבחינת הדינים שעוד נמצאים בהם, כנ"ל, בחלק י"ב, אמנם מבחינת האורות דג"ר שבהם הם נבחנים לשמות הויות. וכבר נתבאר בחלקים הקודמים, שכל בחי' אורות הם שמות הויות, ואפילו אורות דנפש,
ומה שהו"ק נקראו בשמות אלקים הכונה היא על בחי' המוחין שלהם, שהם הכלים שבהם מתלבשים האורות, אבל האורות עצמם נבחנים תמיד בשמות הויות, ואפילו אורות דעיבור. וזכור זה.

קנו) ה"ג ב"ן דב"ן בביאה א' ואח"כ בזווג ב' נותן בה גם החסדים דאמא מ"ה דב"ן. כבר נתבאר לעיל, שכל בנינה של הנוקבא הנפרדת שוה לנוקבא שבגופו דז"א, דהיינו רק מבחי' ב"ן לבד, דהיינו מב"ן דאבא, שהם בינות וגבורות דאבא, ומב"ן דאמא, שהם בינות וגבורות דאמא. שזהו הפירוש, שאחר הנסירה איהו נקיט חסדים ואיהי גבורות. כי ז"א נשאר כולו מ"ה, שהם חכמה וחסד דאבא, וחכמה וחסד דאמא. והנוקבא כולה ב"ן, שהם בינה וגבורה דאבא ובינה וגבורה דאמא.

אמנם כאן מדבר הרב מבחי' הזווג של ז"א ונוקבא ולא מבנין פרצופם דזו"ן. וז"ש, שבביאה א' נותן לה בבחינת הזווג ב"ן דב"ן, ובביאה ב' מ"ה דב"ן. וכונתו לענין ביאה קדמאה כדי לעשותה בחי' כלי. ויש בביאה קדמאה ב' זווגים: א', הוא לבחי' כלי לבד, שזווג הזה בעצם נעשה ע"י אמא שלא ע"י ז"א, אלא כיון שאין הנוקבא הנפרדת יכולה לקבל ישר מאמא, ע"כ היא צריכה לקבל המוחין האלו פעם שנית ע"י ז"א, כנ"ל באורך. וע"י הארת הזווג ההיא, יורדת ה"ת מעינים שלה ואח"פ שלה הוחזרו למדרגתה ומשגת ע"ס דכלים, שנשלמו ש"ת דכל ספירה מה' בחינות חג"ת נ"ה שלה, אשר אחר השלמתם נעשה מהם בחי' כולל המשלים לה הכלי של היסוד, המכשירה

א' תשעד       חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

קנז) ואז יוצא הולד כלול דכר ונוקבא: דכר ממ"ה דב"ן, ונוקבא מב"ן דב"ן, ושניהם הם גבורות מב"ן, וזהו שורש קין, כי הוא יוצא משם ב"ן, שתחילתו שם ס"ג, גדול משם מ"ה, ושת יצא זכר ונקבה שלו מן החו"ג דאבא, שהם מ"ה דמ"ה וב"ן דמ"ה. אך הבל יצא לחצאין: חצי ממ"ה דמ"ה, וחצי ממ"ה דב"ן. ונוקבא שלו חצי מב"ן דמ"ה וחצי מב"ן דב"ן. נחלקו לב' תאומות ואותה שהיתה מב"ן דב"ן נקרא תאומה יתירה, יען כי היא מבחי' קין, לכן נתקנא בה קין, והבן זה.

אור פנימי

לבחי' זווג. כנ"ל (דף א' תשמ"ה ד"ה אין) ע"ש, וזהו נבחן לזווג הראשון דביאה קדמאה. והיא בחינת ב"ן דב"ן, שהם מבינות וגבורות דאמא.

וזווג הב' דביאה קדמאה, הוא לבחי' רוחא דשדי בה בעלה בביאה קדמאה, הנקרא בנימין. כי אחר שכבר השיגה בחי' הכולל דה' בחינות חג"ת נ"ה שלה הנקרא יסוד, הבה אז נותן לה ז"א ע"י זווג בחי' רוחא שהיא בחי' האורות המשלים ליסוד דנוקבא שתהיה ראויה להעלות מ"ן. פירוש: כי באלו אח"פ שהעלתה בזווג הא', דבוקים שם גו"ע דמדרגה תחתונה שלה, שהם נשמות הצדיקים, כנ"ל בחלק ט', ע"ש. ועתה בזווג הב', שנותן לה האורות, דהיינו שנעשה הזווג בבחי' המסך שביסוד שלה שכבר נשלם מקודם, הרי הזווג ההוא נעשה ג"כ על גו"ע דנשמות הצדיקים הדבוקים באח"פ שלה, ואז מקבלים נשמות הצדיקים בחי' מ"ן ראשונים שלהם, שמ"ן אלו נעשה לבחי' מקור להעלות נשמות מבי"ע, כי מתוך שנכללו פעם אחת בזווג זו"ן, הם יכולים לעלות שם תמיד, כמ"ש בחלק ט' בהסתכלות פנימית בסופו, עש"ה. וע"כ נבחן שע"י האי רוחא דשדי בה בעלה, נעשה היסוד דנוקבא מוכשר להעלות תמיד נשמות הצדיקים לבחינת מ"ן. וב' זווגים אלו נבחנים לא', ואח"כ בזווג ב' נותן לה מ"ה דב"ן, כי הז"א נותן לה מבחי' מ"ה שבבנין פרצופו, שהם חכמה וחסד דאמא, שהיא לבחי' הולדת נשמות, אמנם אין זה נבחן
שהנוקבא מקבלת המ"ה הזה לבנין פרצופה עצמה, אלא לבחינת הולדות נשמות, שזה מגיע לה מבחי' זווג ז"א ונוקבא יחד כדי להשלים התחתונים ממנה, שהם נשמות הצדיקים. שהרי הז"א לא נתן לה המ"ה דב"ן הזה לחלקה עצמה, כמו שהוא נתן לה הב"ן דמ"ה והב"ן דב"ן אלא שהמ"ה דב"ן הזה שהוא נותן לה בבחינת רוחא, הוא רק מטפת הזווג בלבד, אבל כל המ"ה הזה נשאר לגמרי בז"א עצמו בבנין פרצופו. משא"כ הב"ן דמ"ה והב"ן דב"ן נתן לחלקה ולבנין פרצופה, ולא בחינת טפת הזווג לבד, כי הוא דחה אותם מבנין פרצופו עצמו, כי הוא עצמו לא נשאר זולת במ"ה דמ"ה ובמ"ה דב"ן.

קנז) ואז יוצא הולד כלול מדכר ונוקבא דכר ממ"ה דב"ן ונוקבא מב"ן דב"ן. כלומר, שאח"ז כשז"א הולך ומזדווג עם הנוקבא פב"פ להולדת נשמות, הנה הנשמות שהם מבחינת קין, שהם כולם מבחינת מ"ה וב"ן דאמא, נמצא, שהזכרים האלו יוצאים מבחי' מ"ה דב"ן, והנקבות מב"ן דב"ן, דהיינו מב' הבחינות הנ"ל שבביאה קדמאה בלבד, אמנם הנשמות שיש להם חלק במ"ה וב"ן דאבא, הז"א משפיע בהנוקבא מבחינת מ"ה דאבא גם כן. אמנם אין לטעות שהנשמות דבחינות קין יוצאים ממש ע"י הכלי ורוחא דביאה קדמאה, כי נודע שאין אשה מתעברת מביאה קדמאה. כנ"ל בחלק ט'. אלא הכונה היא, שהנשמות האלו באות מאותם ב'

חלק ט"ו             עץ חיים        בנין הנוקבא        א' תשעה

קנח) ובזה תבין, איך יש אנשים זכרים באים מן הגבורות שהוא שם ב"ן, הענין, כי הם ממ"ה דב"ן, והנוקבא שלהם מב"ן דב"ן, גרועות מהם. ויש זכרים ממ"ה דמ"ה, ונקבות מב"ן דמ"ה גרועות מהם. אך בערך מ"ה הכולל וב"ן הכולל, יש יתרון גדול לב"ן הכולל על מ"ה הכולל, יען כי שם ב"ן בחי' ס"ג, והוא עליון ממ"ה, כמבואר בספר אחר בענין המלכים, שהם מס"ג, וזהו ענין א"א, שכתף ימין שלו הם חסדים ממ"ה הכולל, וכתף שמאלו הם הגבורות מב"ן הכולל, ואלו הם דעת דז"א.

 

*קנט) הנה תחלה ע"י מוחין דקטנות, היו דבוקים אב"א, לפי שעדיין אחורים שלהם הם דינין של אלקים, ואח"כ הפיל שינה לז"א, וחוזרין המוחין להסתלק ממנו, ונשאר בבחי' יניקה, שזהו השינה. והבן זה מאד.

אור פנימי

בחינות מ"ה וב"ן שבאו בכלי ורוחא, אבל ודאי שהם צריכים לזווג חדש.

וצריך שתדע, שאחר הנסירה, שז"א נשאר כולו מ"ה, דהיינו מ"ה דאו"א. ונוקבא כולה ב"ן, דהיינו ב"ן דאו"א. נבחן ג"כ שבעת הזווג לצורך הולדת נשמות, נולדים נשמות הזכרים מעצם בנין פרצופו דז"א, שהם או ממ"ה דאבא שבו, או ממ"ה דאמא שבו. והנקבות נולדות מעצם בנין פרצופה דנוקבא, דהיינו או מב"ן דמ"ה שבה, או מב"ן דב"ן שבה. והבן היטב.

קנח) יתרון גדול לב"ן הכולל על מ"ה הכולל יען שם ב"ן הוא בחינת ס"ג והוא עליון ממ"ה. כבר נתבאר זה בחלק ח', אשר כל הכלים דאצילות באים מע"ס דנקודים הנקראים ב"ן, שהם פרצוף העליון של האצילות. וזה דומה לכל הפרצופים הקודמים דא"ק עצמו, אשר האורות דפרצוף התחתון ממלאים תמיד לכלים דפרצוף העליון אחר שנזדככו ונסתלקו מהם אורותיהם, אלא השינוי שבכאן הוא, כי הכלים דנקודים נפגמו מחמת השבירה והנפילה לבי"ע.
ולפיכך בפרצופי א"ק, הגם שהאורות דתחתון ממלאים הכלים דעליון, מ"מ עדיין נבחנים הכלים דעליון שהם חשובים בהרבה מן התחתון, להיותם בחי' עליון. ולא עוד, אלא שמתחילה מקבל העליון את האורות דתחתון בכלים שלו שנזדככו, ואח"כ הוא נותן אותם אל התחתון, ולפיכך לא נגרע מעלתו של העליון משום שהאורות דתחתון ממלאים אותו. משא"כ כאן בב"ן, הבא מע"ס דנקודים שהיה בהם ביטול ושבירה, הנה נפגמה מעלת העליון שבהם, שהרי הם צריכים לתיקון ע"י האורות דתחתון מהם, שהם המ"ה החדש שיצא באצילות, והם אינם מקבלים מקודם האורות כמו בפרצופי א"ק, אלא התחתון מקבלם תחילה ואח"כ משפיע אותם אל הב"ן כנודע, ע"כ נפלו ממדרגתם, ונעשו בחינת תחתון אל האצילות, להיותם צריכים להשפעתם. אמנם ענין היתרון שיש בהם מבחינת שורשם, לא יתגלה עד גמר התיקון, כי אחר שהב"ן יקבל כל תיקונו ממ"ה החדש, אז יחזור לשורשו, כלומר שישוב ויתחבר בבחי' הע"ס דנקודים, שהם ס"ג, ובחי' פרצופים עליונים לפרצופי

* ע"ח ח"ב שער כ"ט: שער הנסירה פרק א'.

א' תשעו        חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

קס) ואז חכמה וחסדים הוסרו מתוך הלבושים של נה"י דאמא, כנודע, ונשארו עומדין ערומים בסוד או"מ על רישא דז"א, וגם חצי דעת תחתון המחבר את ב' עטרין כנודע, וכן חצי דעת העליון, גם הוא נשאר עמהן חצין דמצד החסדים.

 

קסא) ואמנם בינה וגבורות וחצי דעת תחתון וחצי דעת עליון, אלו נשארים מלובשים תוך נה"י דתבונה. וכן הם נסתלקו מז"א, אמנם לא נשארו בסוד או"מ כמו האחרים, כדי להאיר משם מן בחי' הרשימו שעולה ג"כ בסוד שינה כנזכר אצלינו בענין תפילין, ואמנם אלו התלבשו תוך נוקבא, וכמ"ש אח"כ. ואח"כ, חוזרין להסתלק מן הנוקבא, וחוזרין תחלה להתחבר עם חכמה וחסדים בסוד או"מ ג"כ עמהם, ולעשות זה צריך זווג אחר באו"א.

אור פנימי

מ"ה החדש, כי אז ימצא המ"ה לבחינת מקבל מהם. כדרך הפרצופים התחתונים דא"ק, כנ"ל. וז"ס שישוב הב"ן להיות ס"ג. ואע"פ שגם המ"ה יתחדש אז ויתגדל מעלתו, אמנם אין העדר ושינוי ברוחני, כי אז יהיה מ"ה החדש בבחינת מלבוש על הע"ס דנקודים, והע"ס דנקודים יחשבו לבחינת פנימיות. והבן. וזהו שמדגיש כאן הרב שיש יתרון גדול לב"ן הכולל על מ"ה הכולל.

קסא) בינה וגבורות וחצי דעת תחתון וחצי דעת עליון וכו', הם נסתלקו מז"א אמנם לא נשארו בסוד או"מ וכו' מן בחינת הרשימו וכו'. פי', כי גם בעת עליתו למ"ן נשאר בו בחינת רשימו מן המוחין שעלו, ורשימו זו מקבלת הארה מהמוחין שעלו למ"ן, הנבחן לאו"מ. ואומר, שבחינת בינות וגבורות שנסתלקו ועלו למ"ן אינם מאירים לרשימו הנשארת בז"א לבחי' או"מ. והוא מטעם, כי בעת עלית הזו"ן למ"ן, נכלל הז"א באבא, ונוקבא נכללה באמא, ובעת הזאת נמצא אבא כולו מ"ה, דהיינו חכמה דמ"ה כמו א"א, ואמא כולה ב"ן, כי ע"י כפיפת ראש  דעתיק למקום א"א ששם
עומדת אמא, קבלה אמא ג"ר דחכמה דב"ן, שע"י זה נתחברו אליה גם הו"ק דחכמה דב"ן שבבחינת אבא. ולפיכך נמצא, שהנוקבא שהיא כלולה עתה באמא, היא מקבלת ממנה הבינות וגבורות, כלומר כל בחינת ב"ן. וז"א שאינו נכלל באמא אין לו כלל מבחינת בינות וגבורות, אלא מחכמה וחסד בלבד שהם בחינת אבא. באופן, שחכמה וחסד דאבא ודאמא, דהיינו הצד ימין דשניהם שהם מ"ה, והם עתה כלולים באבא לבד, הנה הם נבחנים לאו"מ על הז"א, שהרי הוא נכלל באבא. אבל הבינות וגבורות דשניהם שהם עתה כלולים באמא בלבד, הם מתלבשים עתה בנוקבא, ואין לז"א חלק בהם.

חוזרין להסתלק מן הנוקבא וחוזרין תחילה להתחבר עם חכמה וחסדים בסוד או"מ ג"כ עמהם, ולעשות זה צריך זווג אחר באו"א. פירוש, כי אחר שנשלם ענין התכללותו באו"א בסוד עלית מ"ן, הוא צריך לזווג מיוחד לצורך הלידה, כלומר לצורך ביאת המוחין למקומם שיהיה בהשואה לבחינת המ"ן שזו"ן העלו להם, שבזה נמדד שיעור קומת המוחין הצריכים לזו"ן. כמ"ש בחלקים הקודמים. אמנם אין
חלק ט"ו             עץ חיים        בנין הנוקבא        א' תשעז

קסב) ונמשכין מזווג ההיא ב' מנצפ"ך: א' ביסוד אמא, וא' ביסוד דמלכות, וא' נמשך לחכמה, וא' נמשך לעטרא דגבורה. וע"י אותה העטרא נמשך אותו המנצפ"ך הב' אל יסוד דמלכות. ואלו המנצפ"ך כפולים, הם יותר נמתקים, כי החכמה היא גבורה בשרשה, כי לכן חכמה דא"א נתלבש בה גבורה דעתיק.

 

קסג) והנה אחר שירדו שם ונעשו כולם מקיף, אז מתחילין לכנוס תחלה בינה וגבורה בפנימית דז"א, ושניהן בהוד דאמא לבד, ואז מתפשטין ג' פרקי הוד בכל קו שמאלי דז"א, ומפרק אחרון נעשה מוח בינה אל המלכות. והנה כשנסתלקו בינה וגבורה מז"א כנזכר בסוד השינה, אז היו מאירין בנוקבא לאה, בסוד או"מ, ומשם נמשך אל המלכות רחל, ואינם ישינות כמו הז"א.

אור פנימי

הזו"ן מקבלים כל המוחין תכף בבת אחת, כי תחלה מקבל בחינת צ' דצל"ם, שהם רק בחי' ו"ק של המוחין, וג"ר עוד נשארים עליו בבחינת מקיפים, כנודע. וזה אמרו "שהבינות וגבורות חוזרים תחלה להתחבר בסוד מקיפין". אלא אח"כ הוא מקבל גם המ' ול' שלהם בסוד פנימים, שהם הג"ר שבהם, כנ"ל, בחלק י"ב.

קסב) ונמשכין מזווג ההוא ב' מנצפ"ך, א' ביסוד דאמא וא' ביסוד דמלכות וא' נמשך לחכמה וא' נמשך לעטרא דגבורה ועל ידה נמשך אותו מנצפ"ך הב'. פירוש, שיש בזווג ההוא בכללו, מעת עלית מ"ן עד ביאתו למקומו, ב' מיני מנצפ"ך: שא' היא מקבלת מאמא שלא ע"י ז"א, דהיינו בעת התכללותה באמא עלאה בזווג דחו"ב, שאז נבחן באמת, שהחכמה משפעת המנצפ"ך ליסוד דאמא, דהיינו על המ"ן דאמא, אלא משום שהנוקבא נכללת באמא, ע"כ היא מקבלת ג"כ המנצפ"ך הזה. אמנם אין קבלה זו מספקת אל הנוקבא, אלא שהיא צריכה לקבל אותו המנצפ"ך בפעם ב' מן ז"א אחר ירידתם למקומם עצמם. כנ"ל. ואז נבחן שהמנצפ"ך מושפע אל היסוד דמלכות,
דהיינו אחר שהשיגה המנצפ"ך ע"י ז"א, כבר הוא משפיע לה אל היסוד של עצמה על המ"ן דידה. וזה אמרו "א' ביסוד דאמא, וא' ביסוד דמלכות" כנ"ל, שא' היא מקבלת ע"י התכללותה ביסוד דאמא. וב' היא מקבלת על המ"ן שלעצמה, שהיא נבחנת ליסוד דמלכות.

וזה אמרו "א' נמשך לחכמה, וא' נמשך לעטרא דגבורה ועל ידה נמשך אותו מנצפ"ך הב' " כלומר, שהראשון נמשך מחכמה לבינה שהיא אמא, והיא שם בבחינת גבורות זכרים, כי קומת חכמה זו יוצאת על המזלין, שהם מבחינת צמצום א', שהם נבחנים לדינין תקיפין ברישא, כנ"ל (דף א' תשמ"ז ד"ה הזכר) ע"ש. וע"כ המנצפ"ך הזה נבחן לבלתי ממותק לצורך הנוקבא כי היא צריכה לקבל מעטרא דגבורה שבמוחין דזו"ן, ע"י המלכות דאמא שאינה כלולה במוחין דז"א, ששם יוצאים המוחין דנוקבא מחדש בראש הז"א ואח"כ הוא משפיע לה ע"י נה"י שלו, כנ"ל בדברי הרב (בחלק זה אות קנ"ו) ע"ש. ואז נמתקים המנצפ"ך בסוד מנצפ"ך כפולים, דהיינו מעטרא דגבורה שבמוחין דז"א, וממלכות דאמא אשר שם, ונמתקים כל צרכם, בסוד

א' תשעח       חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

קסד) ועיין בענין חת"ך, שהם ב' אחורים דזו"ן ג' בחי' שיש: א' בהוי"ה, וא' במצפ"ץ, ויש א' באלקים, כי הנוקבא בעת האצילות הראשון לא היתה רק נקודה א' לבד, כנודע, וזה הנקודה נקרא אישון בת עין, וזכור זה. ומנקודה זו מתחיל בנין כל מציאותה, והיא לבדה יכולה להיות פב"פ עמו, וזהו שורש כל בחי' הנוקבא, וזהו ראשית ואחרית כל דרושיה.

 

קסה) דע, כי הנקודה שנאצלה תחלה היא כתר שבה, והיא נקודה א' לבד, ותחלה קודם העיבור, היתה בסוף היסוד למטה ממנו, ובזמן העיבור עלתה על היסוד והלבישתו, והגדילה ונעשה כמדת היסוד וכשיעורו. וביניקה עלתה עד ת"ת מאחוריו, ונגדלה כמדת הת"ת ממש.

 

קסו) והנה בלילה, שהוא כמו בזמן היניקה לז"א, אף הנוקבא היא באצילות הראשון. והנה ט' נקודות שלה אחר חצות, מתחברין עם לאה,

אור פנימי

שהדינין נייחין בסיפא, כי נעשים למוחין דנוקבא כנ"ל. וזה אמרו "נמשך לעטרא דגבורה ועל ידה נמשך אותו מנצפ"ך הב' " דהיינו לעטרא דגבורה שבמוחין דז"א, אשר עטרא דגבורה זו משתתפת עם המלכות דאמא, שאז יוצאים המוחין דנוקבא על שניהם, ומשם הם מתפשטים אל היסוד דמלכות, דהיינו היסוד דנוקבא, כמבואר.

המנצפ"ך כפולים הם יותר נמתקים כי החכמה היא גבורה בשרשה, כי לכן חכמה דא"א נתלבש בה גבורה דעתיק. פירוש, כי ע"י התחדשות יציאת המוחין דנוקבא בראש הז"א, נעשו שם המנצפ"ך כפולים, דהיינו מעטרא דגבורה דז"א וממלכות דאמא, כנ"ל בדיבור הסמוך. ואז נייחין הדינין ומתמתקים כל צרכם. כנ"ל. אבל בעוד שהם מבחינת יציאת המוחין באו"א, שהם מלבישים לג"ר דא"א בעת הזווג, שאבא מלביש לכתרא דא"א, ואמא מלבשת למו"ס דא"א ונמצא שאמא מלבשת אז גם לגבורה דעתיק, כי חכמה סתימאה מלבשת על גבורה דעתיק, ששם נגנז בחינת המלכות דצמצום א', כנ"ל בחלק י"ג. ע"כ בקומת חכמה זו שאמא
מקבלת שם, יש בחי' גבורה דעתיק, שהיא גבורה קשה מטעם היותה מצמצום א'. וזה אמרו "לכן חכמה דא"א נתלבש בה גבורה דעתיק" דהיינו ח"ס דא"א שבתוכה גבורה דעתיק, ששם מלבשת אמא בעת הזווג. וזהו טעם נוסף על הטעם שנתבאר בדיבור הסמוך. וע"כ המנצפ"ך הזה שהנוקבא מקבלת בעת התכללותה במ"ן דאמא עילאה, אינו ממותק כל צרכו, כי יש בו עוד בחינת דינא קשיא שאינו ראוי אל הנוקבא הנפרדת, ולפיכך הם יורדים משם למוחין דז"א ומתמתקים שם בסוד מנצפ"ך כפולים כנ"ל. והיא מקבלתם ע"י ז"א עצמו דרך נה"י שלו, ואז הם יותר נמתקים.

קסו) ט' נקודות שלה אחר חצות מתחברים עם לאה ונקודת הכתר מתחילת אצילות ירדה בבי"ע להאיר שם. כי ע"י הק"ש שעל המטה אנו מעלים הזו"ן למ"ן להיכל או"א, שע"י קבלת המוחין אלו נעשה הנסירה, כנ"ל בחלק י"ד, אמנם אין המוחין אלו מגיעים לבחי' רחל, כי הם בחינת עלי עליון שלה, ואינה יכולה לקבל רק ע"י ז"א.

חלק ט"ו             עץ חיים        בנין הנוקבא        א' תשעט

כנזכר במ"א ע"ש. ונקודת הכתר מתחלת אצילות ירדה בבי"ע להאיר שם. וע"י עסק התורה עולה גם היא מעט מעט, עד שבאור הבוקר נגמרה לעלות פב"פ בזרוע שמאל דז"א, ואז נכנס בה רשימו של המוחין שלה בסוד תפלה ש"י. וט' הנקודות יורדין אז בבי"ע.

 

קסז) אך היא יש בה רשימו מבחי' פנים בפנים, ויכולה לעמוד עמו פנים בפנים אז, בסוד תפילין. ושאר הט' הנ"ל, אנו מעלין אותם מעט מעט מבי"ע עד ברכת אבות, ואז בקריאת שמע, נכנסו ו"ק דגדלות בז"א, וט' אלו שלה, גם הם מתחילין לעלות עד ז"א דאצילות, ואז עולה המלכות, ואותה הנקודה חוזרת אל האחור.

 

קסח) ומתחלת לתקן כמו בזמן העיבור, ועולה עד תחת היסוד, ושם בחי' שורש א' שלה, כנודע שהיא העטרה הנשאר שם תמיד, וגם בחינתה שיורדה בבריאה עולה משם, ואז אותו הבחי' שעלתה מבריאה נגדלת שנית כמדת היסוד כולו, ועיין במ"א. ומשם עולה עליה ג' בנצח והוד ולא ביסוד, ונגדלת כמותם.

 

קסט) ומשם עולה עליה ד' בת"ת. והרי עלתה גם אל שרשה אשר שם, שלא נסתלק משם לעולם, ואז נגדלת כמדת הת"ת עצמו מאחוריו. ואח"כ עולה בחו"ג עלייה ה', לכן יורדין בה ב' האורות תחתונות בברוך, וג' האורות עליונות באתה אך אינה עולה בה עד הזקיפות של הוי"ה, כנזכר במקומו. והירידות הם הוי"ה אדנ"י, והזקיפות הם הוי"ה אהי"ה.

אור פנימי

וע"כ רק לאה יכולה לקבל המוחין ההם, ורק היא ננסרת מהז"א, כנ"ל דף א' תשנ"ה אות קכ"ה ע"ש. וחוזרת לאה פב"פ עם הז"א, והיא לוקחת ג"כ את ט' הנקודות דרחל דבחינת אב"א שלה מחזה ולמטה ונעשה הזווג יעקב ולאה פב"פ בקומה שוה. והזווג הזה נחשב כמו בחינת הזווג דאו"א, כמ"ש הרב לעיל (חלק י"ד אות מ"ו) ע"ש. והוא מטעם כי אין ז"א יכול ליתן מוחין לנוקבא כי אם ביום, שאז שליטת הז"א והחסד, כנודע, אלא רק לאה, שהיא בחינת נוקבא הגדולה דז"א, יכולה לקבל המוחין ישר מאו"א כמו ז"א עצמו, וע"כ מקבלת המוחין גם בלילה. משא"כ רחל, שהיא
צריכה לקבל המוחין מז"א, שאין שליטתו בלילה בעת חוסר החסדים, ע"כ אינה מקבלת כלום מהזווג הזה בעוד לילה. וכלפי דידה נבחן, כמו שז"א נמצא עוד בהיכל או"א, ואין מגולה ממנו למטה רק בחינת ו"ק, דהיינו כבזמן התרדמה. ונודע שבשעה שאין לז"א אלא ו"ק, אין ברחל רק בחינת נקודה לבד. כי אין בחינתה מתחלה להגלות רק אחר השלמתם דנה"י דגדלות דז"א, שאינם נשלמים אלא ביום כנ"ל. וז"ש שהנוקבא היא נקודת הכתר מתחילת אצילות, שהיא נקודה תחת היסוד דאורות ותחת החזה מבחי' הכלים כנודע.

וזה אמרו "ונקודות הכתר מתחילת

א' תשפ          חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

קע) ועולה בסוד נקודה לבד אורך כל הז"א עד הכתר שבו אב"א. גם בסוד נקודה ולא בבחי' פרצוף עדיין. ועיין במקומו, כי יש זווג ב' אל או"א, וגם יש אז מ"ן דחו"ב, ואז נתוסף בה הארה, שתעלה היא כל בחי' האחור עד הכתר לבחי' מדה או נקודה א' לבד.

 

קעא) ואח"כ נכנסין בז"א ג"ר דגדלות, וגם מקיפי דאמא לבד, כפי הנזכר במ"א. ועדיין לא נכנסו רק הפנימית, ואז נתקנים ונעשים בבחי' פרצוף מהחזה שלו ולמטה. וזה בחול, שלא היתה גם בהיותה באחור רק מן החזה. אך בר"ה, בהיותה באחור עלתה עד הכתר, גם עתה הגדיל פרצופה גם עד הכתר. ועיין במקומו איך היא ברחל ובלאה, אך רחל היא מהחזה ולמטה לבד, וגם כל זה הוא ע"י העלאת המ"ן לזווג או"א (וצ"ע מאד במ"א).

אור פנימי

אצילות ירדה לבי"ע להאיר שם וכו' וט' הנקודות יורדין אז בבי"ע" אין הפירוש, שט' נקודות הראשונות שהיה לה מבחינת אב"א מחזה ולמטה דז"א שהם ירדו לבי"ע. שהרי כבר אמר שט' נקודות שלה אחר חצות נתחברו עם לאה. והגם שיש לתרץ כאן שהם יורדים בבוקר בזמן התפילין דוקא. אמנם לעיל בחלק י"ד אומר במפורש שהם ירדו בלילה לבי"ע. אמנם כבר נתבאר זה היטב לעיל, שהכונה היא על בחינת אח"פ דכלים שלה שהיא משגת בלילה. כי מאחר שז"א עצמו כבר קבל המוחין בלילה, ונמצאים חג"ת שלו שנעשו לחב"ד, ונה"י לחג"ת ויצאו לו נה"י חדשים מבי"ע הנה אלו נה"י חדשים כלול בהם גם ט"ת דנוקבא הנפרדת שהיא רחל. כנ"ל (דף א' תשכ"ח ד"ה אכן), ע"ש. ואלו ט"ת וגם נה"י דז"א אינם עולים בלילה, אלא רק ביום בעת התפלה כמ"ש שם באורך. ועליהם אומר כאן שט"ת דנוקבא יורדים אז בבריאה. כי לא יוכלו לעלות אלא ביום בעת שליטת הזכר, שאז הז"א משפיע בה המוחין שקבל בעדה. ועי' היטב לעיל (דף א' תקי"ג ד"ה והנה) כי אין כאן המקום להאריך.

וזה אמרו "ושאר הט' הנ"ל אנו מעלין אותם מעט מעט מבי"ע עד ברכת אבות וכו', ואז עולה המלכות ואותה הנקודה חוזרת אל האחור" כי עתה בברכת אבות באים המוחין ומתלבשים בז"א, ומתלבשים אורות דחב"ד בכלים דחב"ד, ואורות דחג"ת שהיו שם עד עתה בכלים דחב"ד, יורדים עתה למקומם לכלים דחג"ת. ואורות דנה"י שהיו מתלבשים מקודם בכלים דחג"ת יורדים עתה ומעלים הנה"י חדשים מבי"ע, שעמהם עולים ט"ת של הנוקבא. והבן היטב, כי המוחין של חצות אע"פ שהספיקו לבחינת ג"ר דכלים, כי ע"כ ננסרה לאה ונתחברה עם ט"ת דרחל לפרצוף אחד, מ"מ לא היו מבחי' האורות רק ו"ק, אלא שהם ו"ק דגדלות, שאז נבחן שכלים דחג"ת כבר נעשו לחב"ד, אמנם עוד לא השיגו האורות דחב"ד, וא"כ עוד אין בהם אלא אורות דחג"ת. וכן גם הכלים דנה"י כבר נעשו לחג"ת, אמנם עוד אין בהם אלא אורות דנה"י, כי אורות דחג"ת נמצאים עוד בכלים החדשים דחב"ד, ונמצאים הכלים דחג"ת שאין בהם אלא אורות דנה"י. ולפיכך לא יכלו הנה"י החדשים דז"א לעלות בלילה, וכן ט"ת

חלק ט"ו             עץ חיים        בנין הנוקבא        א' תשפא

קעב) ואח"כ נעשית הנסירה כנ"ל, והנה אחר שנתגדלה אב"א מן החזה שלו ולמטה, והיתה אז מקבלת הארותיה ע"י מחיצותיו, וטפילה אליו וגרועה ממנו, וכדי שתתקן יותר לגמרי שלא על ידו, צריך שיסתלקו המוחין ממנו, וסילוק זה נקרא שינה והבן זה.

 

קעג) כי קודם לכו היו אחורים של שניהן כולם דינים, ולהיותן דינים היו דבוקים יחד, כי כולם כותל אחד להם, ולכן הפיל עליו דורמיטא ונסתלקו ממנו המוחין כנ"ל, הנקרא שינה. ואז, נשמתו, שהם המוחין שנסתלקו ממנו, היו מושכין לו חסד וחיות אל ההיא קיסטא דחיותא, שנשאר בתוכו בגוף בעת השינה, מן חסד דבינה, והיה מתפשט בו בתוכו, ואז הדינין ואחורים היו מסתלקין ונאחזין באחור דנוקבא, ונפרדין זה מזה, וזהו, אתי חסד ופריש לון. וז"ס ובאתרהא שקיע רחמי וחסד.

אור פנימי

דנוקבא שהם תולדה מהם. כי האורות מעלים את הכלים, ועדיין לא היו שם אורות בשביל הנה"י אלו דבי"ע.

אלא רק בברכת אבות, אחר שז"א כבר קבל האורות דחב"ד, אשר אז הם מתלבשים בכלים דחב"ד, ויורדים עתה האורות משם לכלים דחג"ת, ואחר שהם משיגים האורות דחג"ת, אז הם מורידים האורות דנה"י שהיו בהם, אל נה"י החדשים ומעלים אותם לבחינת אצילות, שעמהם עולים הט"ת דנוקבא. אמנם נודע, שמתחלה, צריכה הנוקבא להשתלם עם ג' פרצופי האחור עד שתלביש הז"א בקומה שוה מאחוריו, ואח"כ היא חוזרת לבחינת נקודה דפנים, ואז הולכת ומקבלת ג' פרצופי הפנים, שהם עי"מ דפנים, ואז היא באה עם ז"א בקומה שוה פב"פ.

וזה אמרו "ואז עולה המלכות ואותה הנקודה חוזרת אל האחור ומתחלת להתקן כמו בזמן העיבור וכו' ועולה בסוד נקודה
לבד אורך כל הז"א עד הכתר שבו" דהיינו כנ"ל שמתחילה היא עולה עם ט' התחתונות שלה לבחי' עיבור, שנקרא נקודה דאחור, עד שהיא מלבשת מבחינתה זו דנקודה דאחור עד הכתר דז"א, שהם ג' פרצופים עי"מ דאחור.

וזה אמרו "ואח"כ נכנסין בז"א ג"ר דגדלות וכו' ונעשים בבחינת הפרצוף מחזה שלו ולמטה וזה בחול" דהיינו כנ"ל, כי אחר שנשלמה הנוקבא בג' פרצופים האחור היא חוזרת לנקודה תחת היסוד, ועולים פעם שנית למ"ן לצורך המוחין דפנים, ואז מקבל הז"א בעדה הג"ר דגדלות, מבחינת המוחין דפנים בפנים, ואז היא מתתקנת בבחינת פרצוף, כלומר, בבחינת פב"פ בקומה שוה עם יעקב, אמר כלפי הז"א הוא נחשב רק מבחינת החזה ולמטה. משום שממוחין דחול אין מוחין אלא ליעקב בלבד, אבל ז"א עצמו אין לו מוחין דהולדה אלא רק ע"י עליתו לאו"א עלאין כמו בשבת במוסף. כנ"ל בחלק י"ד.

א' תשפב       חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

קעד) ואז אלו המוחין הנקרא נשמת ז"א, היו בבחי' מ"ן אל בינה, ונזדווגו או"א, ותיקנו את המלכות שלא ע"י ז"א. והענין, כי כבר נתקנה לאה אב"א טרם רחל, כי תחלה יוצאין הארת לאה ואח"כ הארת רחל, ועדיין שתיהן נפרדות, עם שמקבלות שתיהן הארתן ע"י ז"א.

 

קעה) ואח"כ בנסירה, מתחברות שתיהן יחד פרצוף אחד, ע"י שנכנסו נה"י דאמא בתוכם, ונמצאת גם רחל עצמה עולה אב"א עד כתר דז"א, ע"י התחברות עם לאה (ואפשר שיתלבש לאה ברחל וצ"ע).

 

קעו) ודע כי אותן הב' מוחין בינה וגבורה דז"א שנסתלקו בנה"י דבינה, הם שנכנסו ברישא דנוקבא ממש, כי החכמה והחסדים נשארו בסוד מקיף לז"א, ואלו הם הגבורות, אשר לקחה הנוקבא בעת הנסירה ע"י אמא לחודה, כנזכר במ"א. וע"ש היטב.

 

*קעז) ודע כי הגוף החיצון דז"א, נקרא ת"ת, כליל משית סטרין, ויעקב. והגוף הפנימי של ז"א, נקרא דעת, ת"ת מלגאו דאתי בשית סטרין, והוא סוד משה וישראל. ולכן אין הדעת בכלל י"ס, כי הוא הת"ת, אלא שהוא הפנימיות. ושמור כלל זה בידך היטב.

אור פנימי

קעד) כבר נתקנה לאה אב"א טרם רחל וכו' ועדיין שתיהן נפרדות. כמ"ש לעיל, שאין התחלה לתיקון רחל אלא אחר שהשיג הז"א מוחין דנשמה, שאז נבחנת לאה לנוקבא הגדולה, שמלבשתו מחזה ולמעלה, והנוקבא הקטנה שהיא רחל מלבשת אותו מחזה ולמטה. ואז שתיהן נפרדות, כי כל עוד שאין בז"א מבחינת מוחין דחיה, הוא מוכרח להתחלק לב' פרצופים, משום שמוחין דס"ג אינם מספיקים להשפיע בחינת ג"ר להמקום שמחזה ולמטה. כנ"ל (דף א' תש"ל ד"ה וביאור). ע"ש.

קעז) ולכן אין הדעת בכלל הי"ס כי הוא הת"ת אלא שהוא הפנימיות. כי גוף החיצון דז"א נקרא ת"ת כי גוף החיצון הוא בחינת ו"ק, ונודע, שעיקרם הוא הת"ת,

משום שחסד וגבורה שבו הם מהתכללות העליונים, ונה"י שבו הם מהתכללות הנוקבא. ונמצא שעצם הז"א הוא רק בחינת ת"ת, ולכן נקרא גוף החיצון דז"א, שהוא כולל עיבור יניקה שבו עם הג"ר דו"ק שכללותו אינו יותר מבחינת ו"ק, וע"כ נקרא רק בשם ת"ת.

וגוף הפנימי דז"א, דהיינו פרצוף חב"ד שבו, שגם הוא כולל עיבור יניקה מוחין, כנ"ל, הוא נקרא בשם דעת, שהוא ת"ת מלגאו. פירוש: כי נודע, שאין בז"א יותר מששה כלים, אלא בגדלות עולים חג"ת ונעשו חב"ד, ונה"י נעשו לחג"ת, ויוצאים לו נה"י חדשים. נמצא, שבחינת ת"ת דפרצוף חיצון נעשה דעת בפרצוף חב"ד, ונמצא שדעת אינו בחינה אחרת זולת אותו הת"ת דחיצון, אלא שהוא בחינת פנימיות

* ע"ח ח"ב שער מ': שער פנימיות וחצוניות אמצע פרק ו'.

חלק ט"ו             עץ חיים        בנין הנוקבא        א' תשפג

קעח) וכנסת ישראל הוא גוף הפנימי, ומלכות גוף חיצון. וזווג ב' הגופות הפנימיות, נקרא נשיקין רוחא ברוחא, והבן זה. וכן הוא באו"א בזווג הפנימיות נקרא נשיקין. והפנימי דאבא נקרא מזלא שם ע"ב, והפנימי דז"א הוא שם מ"ה, שקיא דאילנא. ובערך החיצון, יקרא הפנימי נשיקין רוחא ברוחא, כי שם מ"ה הוא רוח, כנ"ל.

 

קעט) והנה כבר ידעת, כי גופא דמ"ה פנימי, וגופא דב"ן חיצון, וכעד"ז באורות, כי אורות דמ"ה פנימיות, ואורות דב"ן מקיפים. נמצאו, כי נר"ן פנימיות דמ"ה הם אורות לג' כלים הפנימיות, והמקיפים הם אורות לג' כלים החצוניות משם ב"ן.

אור פנימי

הת"ת, כלומר, הת"ת שנעשה לדעת. וזה אמרו "שהוא ת"ת מלגאו דאתי בשית סטרין", כי כמו שהת"ת דחיצון כולל ו"ק לבד, כן דעת אינו כולל יותר מו"ק, כי סוף סוף אי בו יותר מששה כלים, שהם שית סיטרין, ורק חג"ת נעשו לחב"ד. כנודע. וע"כ נקרא הדעת בשם ת"ת מלגאו, כלומר ת"ת פנימי. ונקרא ג"כ בשם משה וישראל, כי גוף הדעת נקרא בשם משה. וכללות פרצוף החב"ד נקרא בשם ישראל.

וזה אמרו "ולכן אין הדעת בכלל הי' ספירות כי הוא הת"ת אלא שהוא הפנימיות, וזכור כלל זה" כי יש להקשות, לפי הכלל שהם עשר ספירות ולא תשע ולא י"א, והרי עם הדעת יש י"א ספירות. וזה שאומר, שאין הדעת ספירה מחודשת בהע"ס, שהרי היא באמת רק ת"ת, אלא הפנימיות שבו, דהיינו הת"ת העולה להיות דעת בעת הגדלות, וא"כ גם עתה אין בו יותר מע"ס.

ועם דברי הרב אלו, תבין יותר המתבאר לעיל בשיעור מטי ולא מטי (דף ש"ל דבור המתחיל עתה). אשר מקור הדעת הוא בחינת אור החסד שעלה לכלי דבינה, אשר בא שם מכח התחלפות האורות, כי אור הכתר נשאר בפה דפרצוף א' דא"ק, ולא נתפשט לפרצוף ע"ב דא"ק, וע"כ בא החכמה בכלי דכתר ואור הבינה בכלי דחכמה, ואור הז"א בכלי דבינה, ואור
המלכות בכלי דז"א. ועליה זו דאור הז"א שהוא ת"ת בכלי דבינה, נעשה שורש לעלית החג"ת דז"א לבחינת חב"ד בפרצופי אצילות. ע"ש היטב בכל ההמשך. גם תבין בזה מ"ש בחלק י"ד, שעיקר הנושא להארת חכמה דקומת חכמה דל"ב נתיבות, הוא רק הת"ת, שהוא נמשך ג"כ מעליה זו דאור החסד בכלי דבינה שנעשה בזה מ"ן אל הבינה והשיב פניה לחכמה, ואז נעשה הבינה לחכמה ומשפעת אל החסד שהוא ז"א. ע"ש. הרי מכל אלה, שהדעת הוא בחי' ז"א עצמו שהוא רק ו"ק, אלא שהוא מתעלה מחמת עליתו למ"ן לבינה וגורם לצאת בה קומת חכמה, וע"כ נעשה גם הוא לחב"ד, כי כל מה שהתחתון גורם לעליון נמשך זה גם להתחתון, וע"כ נעשו חג"ת דז"א לחב"ד. והבן זה, כי הוא כלל הגדול ביותר, להבין עמו כל המוחין דז"א.

קעח) או"א בזווג הפנימיות נקרא נשיקין והפנימי דאבא נקרא מזלא, שם ע"ב הפנימי. נודע שב' מיני זווגים נוהגים באצילות: א' זווג דג"ר, שהוא בפה של ראש הפרצוף, כנוהג בכל פרצופי א"ק, והוא נקרא זווג רוחני, או זווג דנשיקין, רוחא ברוחא, כמ"ש בחלקים הקודמים. וב' הוא זווג דיסודות שנתחדש באצילות, שהוא לא היה כלל בפרצופי א"ק, והוא נקרא זווג

א' תשפד       חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

קפ) והנה ידעת ענין ג' כלים וענין האורות ממ"ה ומב"ן, והנה זו"ן כל אחד מי"ס גמורות, וכשננסרים נכנס בהם גוף הפנימי דשם מ"ה, וחוזרים פב"פ, ונמצא כי ב' בחי' לבד שהם מ"ה וב"ן הם מוחין, והבן זה מאד.

 

קפא) והנה העיבור והיניקה ומוחין שנעשה אחר הנסירה בחזרת פב"פ בברכת אבות בברכת מגן אברהם, הוא החסד שם מ"ה שנכנס עתה לז"א, והבן זה כי הם מוחין חדשים דבחי' פב"פ. (אך ממ"א נראה, כי חצוניות יש בה אורות פנימים ומקיפים, וכן הפנימיות או"פ ואור מקיף. ושם מ"ה הוא החסדים, וז"ס אתי החסד ופריש לון גדפין).

 

קפב) והנה נודע, כי שם ב"ן הוא הגבורה ואחורים, ובזה תבין, כי החצוניות הנחלק לג' כלים הוא עיקר הנקרא גוף, ובכל בחי' מהם יש מוחין כנ"ל, והם מלובשים תוך ג' בחי' נה"י דאמא של חצוניות שלה ג"כ, דהיינו בתבונה, וכן עד"ז ג' בחי' לפנימיות. והמוחין שלהם, נכנסים אח"כ מלובשים תוך ג' בחי' דפנימיות נה"י דאמא ג"כ. וג' בחי' פנימיות הם תוך ג' בחינות החיצוניות, והחצוניות נקרא גוף, והפנימיות נקרא קול.

אור פנימי

גופני, כי הוא נעשה בנה"י דפרצוף חיצון שנקרא גוף, שפירושו ו"ק, כנודע. וטעם חידוש זווג הזה כבר נתבאר בחלק הקודם. ע"ש.

והנה או"א דאצילות, אע"פ שיש בהם קומת ס"ג בקביעות, שמבחינת קומה זו הם פב"פ בזווג דלא פסיק לעלמין, הנה זה מספיק רק לבחינת מ"ה החדש שבהם, אמנם כיון שמקורם דאו"א מנקודים הם חו"ב, ע"כ לקומת ע"ב הם צריכים, ומבחינת ע"ב הם נבחנים בקביעות, שהם רק ו"ק בלי ראש וחסר להם נה"י דכלים וג"ר דאורות, כי ע"כ הם מלבישים מתחת לראש דא"א שהוא ע"ב, והבינה שיצאה לבר מראש דא"א היא הכתר דאו"א, כנודע. וז"ש הרב לעיל בחלק ח', שאו"א לקחו מבין שניהם קומת בינה דמ"ה החדש, וו"ק דחו"ב דב"ן, כי הג"ר דחו"ב לקח עתיק. באופן שכל קומת בינה
דאו"א ובחינת פב"פ שבהם דלא פסיק, נחשב רק לבחינת ו"ק בלי ראש כלפי קומתם המיוחס להם מנקודים והם נבחנים ע"כ לבחינת גוף בלבד, בערך קומת ע"ב.

וכל זה הוא בקביעות, אבל ע"י העליות מ"ן דנשמות לזו"ן, ועל ידי מ"ן דזו"ן לאו"א, אז או"א עולים ומלבישים גם לג"ר דא"א, ומזדווגים שם על המזלין שנעשה לדעת שלהם, והם משיגים נה"י דכלים וג"ר דאורות בקומת ע"ב, וזה נבחן לזווג הפנימי דאו"א, כלומר לזווג דפה דראש שלהם מקומת ע"ב, וע"כ נקרא בשם נשיקין כי המ"ד דנוצר חסד מתלבש בחיך דא"א, והמ"ן דונקה מתלבש בגרון דא"א, שעליהם מלבישים חיך וגרון דאו"א, ויוצא עליהם קומת ע"ב, כמו שנתבאר בחלק הקודם. עש"ה.

וזה אמרו "והפנימי דאבא נקרא מזלא

חלק ט"ו             עץ חיים        בנין הנוקבא        א' תשפה

קפג) וכבר ידעת, כי המלאכים נבראו מקולות היוצאין מפה ז"א, והם מזווג הנשיקין רוחא ברוחא, שהוא פנימיות ז"א הנקרא קולות, ופנימיות נוקבא הנקרא דבור, והבן זה. וכשאין בה רק חיצוניות שהיא עומדת אב"א, נקרא יונת אלם. והנה ידעת מהיכן קול ודבור לאדם, שהוא הגוף הפנימי, שבו מתלבש נר"ן, ובמות האדם מסתלק הגוף הפנימי עם נר"ן, ונשאר גוף החצון אלם.

 

קפד) ודע, כי בעליית ז"א בסוד מ"ן, עולים פנימיותם עם המוחין של החיצוניות, כי כל זה הוא תוספת. והסבה, כי צריך לבחינת מ"ן שיעלו
אור פנימי

שם ע"ב" דהיינו כמבואר, אשר קומת בינה דאו"א המלבישים לא"א מגרון ולמטה, נבחנת לחיצון דאבא ואמא, משום שהם מיוחסים לקומת ע"ב וקומה זו אינם מקבלים זולת ע"י עליתם לא"א שמשמשים שם במ"ן דמזלין, ואז הם משיגים קומת ע"ב, שהוא פרצוף החב"ד המיוחס להם משורשם מנקודים. וע"כ מכנה הרב את פרצוף הפנימי דאבא בשם מזלא, ובשם ע"ב, כי חב"ד דס"ג הוא בערך מוחין דו"ק בשבילם, ורק קומת ע"ב שמשיגים ע"י מזלא, הוא הנחשב לפרצוף הפנימי דאבא, וכן דאמא. וע"כ רק הזווג דאו"א דקומת ע"ב נחשב לזווג דנשיקין.

וזה אמרו "והפנימי דז"א הוא שם מ"ה שקיא דאילנא ובערך החיצון יקרא הפנימי נשיקין רוחא ברוחא כי שם מ"ה הוא רוח" הוא מדגיש בזה שבחינת הז"א הוא שם מ"ה שלעולם הוא רוח, שהרי אין יותר בז"א רק ששה כלים חג"ת נה"י, ואפילו בעת הגדלות לא נתוספו לו כלים דחב"ד אמיתים דבחינת ג"ר, אלא רק הכלים דחג"ת נעשו לו לחב"ד. כנ"ל. ולפי"ז, למה נקרא זווג דנשיקין, הרי אין נשיקין אלא בחינת ג"ר ממש. וזה שאומר, שנקרא זווג דנשיקין רק בערך פרצוף החיצון, שהוא בחינת ו"ק לגמרי, כנ"ל, ובערכו נבחנים החב"ד דפרצוף הפנימי דז"א בבחינת ראש וג"ר
גמורים וע"כ נקרא הזווג דחב"ד אלו בשם זווג דנשיקין.

וזה אמרו (באות קע"ח) וכנסת ישראל הוא גוף הפנימי ומלכות גוף חיצון, וזווג ב' הגופות הפנימיות נקרא נשיקין" כי בעת שהנוקבא מקבלת פרצוף הפנימי שלה דפב"פ, היא נקראת כנסת ישראל. משום שפרצוף הפנימי דז"א נקרא ישראל, והיותו משפיע ומכניס אורותיו לפרצוף הפנימי דנוקבא בסוד הזווג דנשיקין, נקראת משום זה הנוקבא בשם כנסת ישראל. ובחינת הזווג של ישראל וכנסת ישראל, שהם ב' גופות הפנימיות נקרא זווג דנשיקין. כנ"ל, להיותם בחינת זווג דג"ר. אמנם להולדת נשמות אין הזווג הזה דנשיקין מספיק, אלא שצריכים עוד לזווג ב' הנקרא זווג גופני, דהיינו ע"י נה"י דפרצוף החיצון דזו"ן, כמ"ש בחלק הקודם. כי אין זווג דנשיקין מספיק לגמרי, רק למלאכים שאינם צריכים לג"ר, אבל נשמות הצדיקים הצריכים לג"ר, צריכים לב' זווגים, לזווג דג"ר, ולזווג דיסודות הנקרא גופני. והוא מטעם כי אין בחינת חכמה דל"ב נתיבות מושפעת באצילות זולת דרך יסודות, כנ"ל בחלק י"ד.

קפד) בעליית ז"א בסוד מ"ן עולים פנימיותם עם המוחין של החיצוניות כי כל זה הוא תוספת. כי יש כאן ג' פרצופין בפרצוף החיצון, הנבחנים לג' פרצופי

א' תשפו        חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

ג"כ ג"ר ממש ולא ו"ק, כמ"ש במ"א, וג"כ ג"ר של החצוניות נקרא מוחין, והכל עולה בסוד מ"ן: ג"ר החצוניות, וכל הפנימיות.

 

קפה) וכשחוזר לירד, נכנסים תחלה הג"ר דחצוניות מלובשים בבחי' פנימיות דחצוניות נה"י דאמא, ואח"כ יורד כל ג' בחי' פנימיות דז"א מלובשים תוך הג' בחי' פנימיות נה"י דאמא.

אור פנימי

האחור, שהם ו"ק הכוללים עיבור יניקה, והמוחין דו"ק, דהיינו ג"ר דרוח, שהם נבחנים לג"ר דכל קצה וקצה מן הו"ק, כנ"ל בדברי הרב ע"ש. והם נקראים כאן מוחין של החיצוניות. והנה בעת עלית מ"ן לאו"א עולים רק בחינת ג"ר דז"א, שהם המוחין דתוספת שאינם מעיקר פרצופו, כנ"ל באורך. ע"ש. וע"כ נבחן שעולים כאן ב' בחינות מוחין, א' הוא כל פרצוף הפנימי, שהוא כולו בחינת מוחין וג"ר. וב' הוא המוחין דחיצוניות, שהם ג"ר דרוח הנבחנים למוחין דו"ק, כי גם הם בחינת ג"ר ותוספות כנ"ל, וזה אמרו "והכל עולה בסוד מ"ן, ג"ר דחצוניות וכל הפנימיות" כמבואר, שהם ג"ר דרוח, וכל ג' הפרצופים של הפנימיות שהם עי"מ כנ"ל.

וזה אמרו לעיל (באות קע"ט) ידעת כי גופא דמ"ה פנימי וגופא דב"ן חיצון, וכעד"ז באורות כי אורות דמ"ה פנימיות ואורות דב"ן מקיפים נמצאו כי נר"ן פנימים דמ"ה הם אורות לג' כלים הפנימיות, והמקיפין הם אורות לג' כלים החיצוניות" דהיינו כמבואר, שיש ג' פרצופים עי"מ בבחינת החיצון, שהם נבחנים לג' כלים דחיצוניות, שפירושו ו"ק. שבהם מתלבשים נר"ן דב"ן, שנפש רוח מתלבשים בב' הפרצופים דעיבור יניקה. והנשמה, שהיא ג"ר, מתלבשת בפרצוף המוחין של החיצוניות, דהיינו המוחין דו"ק, שהם ג"ר דרוח, כנ"ל.

וכן יש ג' פרצופים עי"מ בפנימיות, שהמוחין דפב"פ הבאים משם מ"ה, נבחנים
לג' כלים דפנימיות, שנפש רוח מתלבשים בב' הכלים דעיבור יניקה, והנשמה מתלבשת בפרצוף המוחין של הפנימיות, וכל נר"ן אלו הם משם מ"ה. כמ"ש לעיל כי העי"מ דאחור, הבאים להשלמת כלים, דהיינו לתשלום הו"ק, אין בהם אלא אורות דב"ן. ומוחין דפב"פ כולם באים ממ"ה, דהיינו ג"כ כל העי"מ שלהם.

ומה שהרב מכנה לאורות דב"ן בשם אורות מקיפים, אין הכונה לאו"מ ממש, שהרי הם נר"ן פנימים המתלבשים בעי"מ דפרצופי האחור, וא"כ אינם מקיפים אלא פנימים. אלא שיש כאן ענין של תחתון ועליון. כי להיות הכלים דב"ן שייכים לע"ס דנקודים, שהם העליון לפרצופי אצילות, כנ"ל באורך, ע"ש. וע"כ נבחנים ג"כ המוחין שבהם, לבחינת מוחין דעליון, כלומר, שאינם במקומם האמיתי שיהיה נבחן להתלבשות גמורה, כי המה צריכים לעמוד במקום העליון, דהיינו בה"פ נקודים הקודמים לאצילות. ולפיכך נבחנים הכלים ההם בשם כלים חיצונים לאצילות, שפירושו, שהם למעלה מן מדרגת האצילות.

וכן האורות המתלבשים תוך פנימיות הכלים ההם, נבחנים בשם אורות מקיפים מטעם ההוא. כי זה הכלל כל אור דפרצוף עליון הוא נבחן לבחינת או"מ לפרצוף תחתון, אם נמשך ממנו איזה הארה אל התחתון. וכל הכלי שבתחתון המקבל לאותה הארה נקרא בשם כלי חיצון, שפירושו, שאינה מבנין של התחתון לגמרי, כי אלו היה הכלי לגמרי מבנין התחתון לא היה

חלק ט"ו             עץ חיים        בנין הנוקבא        א' תשפז

קפו) ודע כי כשאנו אומרים שעלה ז"א בחיצוניות נה"י דאמא, אינו בפעם א', רק תחלה בסוד עיבור בבחינת חיצוניות, ואח"כ ביניקה בבחי' אמצעיות, ואח"כ בגדלות בבחי' פנימיות.

אור פנימי

ראוי לקבל האו"מ של העליון. ומשמיענו הרב בזה ענין עמוק מאד, שהוא קשה להסבירו לגמרי. אמנם זה מבואר במפורש מדברי הרב עצמו, שכל ההארות מבחינת ב"ן, נחשבות לאורות דעליון. הנקראים או"מ. ודבר זה נכבד מאד.

וזה אמרו (באות ק"פ) "ונמצא כי ב' בחינות לבד שהם מ"ה וב"ן הם מוחין והבן זה מאד" משמיענו בזה לבל לחשוב, שהאורות דב"ן אינם כ"כ חשובים בבחי' מוחין. וזה אמרו שאין במוחין אלא ב' בחינות לבד, שהם מ"ה וב"ן, כלומר שמשמשים יחד. כי בחינת החסדים בעיקרם באים ממ"ה, ובחינת הארת חכמה בעיקרה באה מב"ן והם מאירים תמיד יחד. ולכן הוא מסיים והבן זה מאד. כי זה הוא כל פנימיות הבנת המוחין.

וזה אמרו "העיבור והיניקה ומוחין שנעשה אחר הנסירה וכו' הוא החסד שם מ"ה שנכנס עתה לז"א, והבן זה כי הם מוחין חדשים דבחינת פב"פ" הנה לא בכדי ציין הרב "והבן זה, כי יש כאן הבנה רבה ועמוקה באלו המוחין חדשים דפב"פ. כי אחר שהנוקבא נתגדלה ועלתה באחוריו דז"א בקומה שוה עמו עד הכתר, מכח הנה"י דאמא שנתלבשו בה שלא ע"י ז"א, שאז כבר הנוקבא אינה צריכה לז"א, הנה שוב חזרה לנקודה תחת היסוד דז"א, ובאה בבחינת עיבור יניקה מחדש, שהפירוש הוא בחינת ו"ק בלי ראש, ואח"ז בבחינות מוחין חדשים, שהם אינם עוד מנה"י דאמא עצמם, אלא מבחינת מלכות דאמא שאינה כלולה בנה"י שלה הנעשים מוחין לז"א. כנ"ל בדברי הרב (דף א' תשע"ג אות קנ"ו ע"ש). הרי ההפרש הגדול, שיש בין המוחין דאחור

שהם באים בנה"י דאמא. לבין המוחין דפב"פ שאינם באים רק במלכות דאמא בלבד, ומקבלים רק הארה מן עטרא דגבורה שבמוחין דז"א, כמ"ש שם.

אמנם יש להבין היטב ההפרש הזה. כי מהו החילוק, אם מקבלת מוחין מן נה"י דאמא או רק ממלכות דאמא. וכן צריכים להבין, למה בעת שמקבלת מן נה"י דאמא עצמם, דהיינו המוחין דאחור, אז אינה צריכה אל הז"א, ואם היא מקבלת ממלכות דאמא, דהיינו המוחין דפב"פ, אז היא צריכה אל הז"א.

וצריכים לזכור כאן מה שפירש הרב בדברי הזוהר, במ"ש דאמא בדכורא אסתיימת, שהוא, משום שנה"י שלה נתלבשו ונעשו מוחין בז"א שהוא זכר. שז"ס הפסוק, שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדן ה' אלקי ישראל (עי' זוהר שמות דקכ"ד), ולפי"ז יש להבין למה היא נקראת בשם נוקבא אמא, אם היא מסתיימת בזכר. אמנם הענין הוא, כי המדובר הוא בעת שנה"י דאמא מתלבשים עם מוחין דחיה בז"א, שאז הבינה דא"א חוזרת לראש דא"א, ומשגת קומת ע"ב כמו א"א, ונבחן אז שאמא חזרה להיות חכמה שהוא דכורא, וע"כ נעשו נה"י שלה לנה"י דכורין ממש, ומתלבשים בז"א בבחינת מוחין דחכמה שבהם. וז"ש הרב שאמא נקרא דכורא בעת אשר נה"י שלה מלובשים במוחין דז"א, דהיינו בעת שמקבל ממנה מוחין דחיה, שהם בחינת חכמה דל"ב נתיבות, והם אינם מתגלים כי אם ע"י מ"ן דז"א, וע"כ הם נקראים על שמו, כי אמא עצמה אינה צריכה להם, כנ"ל בחלק י"ד.

גם זה סוד מה שכותב הרב לעיל

א' תשפח       חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

קפז) ונמצא, כי ג' בחי' פנימיות ג"ר דז"א, בתחילה הלבישו ג' בחינות דחיצוניות לג' תחתונות דנה"י דאמא, ואח"כ, חזר לעלות ומלביש ג' בחינות פנימיות ג"ר דז"א לג' בחי' פנימיות נה"י דאמא, ע"י ג' בחינות עי"מ, והג' בחינות חיצוניות נה"י דאמא ירדו, להיותן מתלבשים לג' בחינות חיצוניות דג' אמצעיות דז"א, וכעד"ז בכל עליות.

אור פנימי

(בחלק זה אות ו'). "דאו"א כחדא נפקין וכחדא שריין". שפירושו שנה"י דאו"א דבוקים תמיד כחדא, וזווגם לא פסיק לעלמין, ואין לדבר כלל מנה"י דאמא המיוחדים רק מאמא, כי בעת שאו"א, הם במוחין דס"ג, הם שניהם בחינת בינה ואז נחשבת אמא לנוקבא אע"פ שנה"י דאבא כלולים בה. וזהו "כחדא נפקין" כלומר שיוצאים לבר מראש דא"א יחד דהיינו מקומת ע"ב שהוא דכורא, ואין להם רק מוחין דס"ג שהיא נוקבא כמו בינה, ולפיכך אע"פ שנה"י דאבא נכללים בה בהכרח כנ"ל, מ"מ נחשבת הנה"י שלה לנוקבא. גם זהו "כחדא שריין" דהיינו בעת חזרת הבינה לראש דא"א שמזדווגת על המזלין כנ"ל בחלק י"ד, הנה אז גם אמא משגת מוחין דע"ב דכורא כמו אבא, ואז הנה"י שלה בחינת דכורא כי עצם נה"י דאבא הנקראים ע"ב, נכללים בה ממש, ונחשב היסוד דאמא ליסוד דכורא. באופן, בין שהם במוחין דס"ג שהם בחי' נוקבא, ובין שהם במוחין דע"ב שהם בחינת דכורא, הם נמצאים בזווג דלא פסיק לעלמין. בסוד האי שביל בהאי נתיב יתיב. וזכור והבן את זה. (ועי' לעיל דף אלף ס"ח אות קכ"ב).

ועם זה תבין היטב מה שמדייק הרב כל כך (לעיל בחלק זה אות קנ"ו). לחלק בין מוחין דז"א בין מוחין דנוקבא. כי מדגיש שם, שמוחין דנוקבא יוצאים על מלכות דאמא שאינם בכלל הנה"י שלה שנעשו מוחין לז"א. ע"ש. כי אם גם המוחין דנוקבא היו יוצאים בבחינת נה"י דאמא שנעשו מוחין לז"א, היתה גם הנוקבא בחינת
דכורא כמו הז"א, כי הם נמשכים מבחינת ע"ב דכורא, כנ"ל ואז לא היה שייך כלל בחינת זווג ביניהם, כי אינה צריכה להשפעתו כלום, כי יש לה המוחין דע"ב כמותו ולא היה אז שום הפרש מנה"י דנוקבא לנה"י דז"א.

אמנם לא היה כן, כי המוחין דנוקבא אינם יוצאים מאותם בחינת נה"י דאמא הכלולים במוחין דז"א אלא רק על בחינת מלכות דאמא שאינה כלולה בנה"י הנ"ל דאמא, אשר מלכות זו היא בחינת נוקבא, שפירושה בחינת מסך דצמצום ב' הנקרא מלכות דאמא, שהיא בחינת ה"ת בעינים, אלא מתוך שמלכות דאמא נמצאת שם במוחין דז"א ג"כ, כמ"ש באו"פ שם, ע"כ היא נכללת בעטרא דגבורה דז"א, אשר ע"י הזווג הנעשה שם תוך ראש דז"א יוצאים שם מוחין דע"ב בשביל הנוקבא עש"ה. ונמצא שמפאת עצמה אין אל הנוקבא מוחין דג"ר, כי היא אינה כלולה במוחין דז"א, דהיינו בנה"י דכורא דאמא, אלא רק במלכות דאמא, שמבחי' זו אין לה ראש כלל, וכל בחינת המוחין דג"ר שלה באים רק מתוך התכללות המלכות דאמא בעטרא דגבורה דז"א, ונמצא מזה, שהיא מקבלת מז"א והיא צריכה אליו, כי זולת התכללות הנ"ל לא היה לה שום מציאות של ג"ר. והבן היטב.

ובזה תבין מה שמדייק הרב להפריש בין מוחין דפנים, שהנוקבא צריכה לז"א, ובין מוחין דאחור, שאז אין הנוקבא צריכה אליו. כי בעת הנסירה, שאז נבנה בחינת פרצופה והיא מקבלת המוחין ע"י התלבשות

חלק ט"ו             עץ חיים        בנין הנוקבא        א' תשפט

קפח) נמצא כי אין עלייה דג"ר דז"א בג"ת דאמא נעשה בפעם אחד, כי צריך עיבור יניקה ומוחין לחיצוניות, ועיבור יניקה ומוחין לפנימיות וכן בכל עליות שיש בכל הפרצופים הם עד"ז. ומעתה אל תתמה אם נתקנו התפלות באורך גדול, כי כמה בחי' צריך עד שיעלו ג"ר בג' אחרונות של העליון ממנו, וכן בכל בחי'.

אור פנימי

נה"י דאמא בתוכה, הנה אז יש לה מוחין דדכורא, בסוד אמא בדכורא אסתיימת, ואינה נחשבת אז לבחינת נוקבא כלל, כי אינה צריכה אליו, ולא שייך כלל שום זווג ביניהם. אבל במוחין דפנים, הרי היא חוזרת תחילה לנקודה תחת היסוד, ומקבלת בדרך המדרגה עי"מ ע"י הז"א, ולא ע"י נה"י דאמא, שפירושו הוא, שהיא מקבלת המוחין רק ממלכות דאמא שאינה בכלל התלבשות המוחין דז"א, וכל בחינת ג"ר שלה הם רק מתוך התכללות המלכות דאמא בעטרא דגבורה דז"א, ונמצאת עתה שהיא צריכה תמיד לזווג עם ז"א, כדי לקבל המוחין מהזווג שנעשה תחילה ע"י היסוד שלו, בסוד בנימין הכלול ביוסף, דהיינו העטרא דגבורה שלו, כנ"ל (בחלק י"ד אות ע"ו). ומשם היא משגת ג"ר ולא זולתו, וע"כ היא צריכה אליו. וזהו הההפרש הגדול בין מוחין דאחור למוחין דפנים. וזכור זה.

ואין להקשות, כי לפי"ז גדולים יותר המוחין דאחור מהמוחין דפנים. שהרי במוחין דאחור יש לה הג"ר מכח נה"י דאמא, שהם עצמות הג"ר, מה שאין כן במוחין דפנים, שאין לה רק הארה מג"ר, וכן היא צריכה להיות בזווג עם הז"א. אמנם הענין הוא, כי אין מוחין דחכמה יכולים להתלבש בפנימיות הפרצוף זולת בהתלבשות בחסדים. כנודע, כי זה כל ההפרש בין הבינה ובין הזו"ן, שהבינה עצמה יכולה לקבל חכמה בלי התלבשות בחסדים, להיותה מעצמות החכמה, כי כל הג"ר חשובים כחדא, אבל זו"ן שהם ממקורם רק בחי' חסדים הנמשכים מבינה, כמ"ש לעיל בדף ה' ד"ה וטעם.
לפיכך אינם יכולים לקבל חכמה בלי התלבשותה תוך החסדים. ובחינת החסדים, אין הנוקבא יכולה לקבל זולת בדרך המדרגה מן הז"א ונמצא שאין נה"י דאמא המתלבשים בנוקבא מועילים לה אלא רק לבחי' אור החכמה בלבד, ונמצא שבעת עליתה לקומה שוה עם הז"א באחור עד הכתר שלו, היא נמצאת אז מחוסרת אור החסדים, ונמצא מזה, שאפילו אור החכמה אינה יכולה להאיר בה בהתלבשות גמור, מפאת החסרון דלבוש החסדים. וז"ס מה שכתב הרב לעיל שהאורות דב"ן נבחנים למקיפים (לעיל אות קע"ט ע"ש). כי המוחין אלו דאחור שהם באים מב"ן, אינם יכולים להתלבש לגמרי בהנוקבא, מתוך שחסר להם לבוש דאור החסדים וע"כ הג"ר דב"ן נחשבים לה בחי' או"מ. ומטעם זה לא יכלה לעמוד במצב הזה של קומה שוה עם הז"א, באחור, והיא חזרה לנקודת תחת היסוד, ובאה בעי"מ דפב"פ מחדש, כי אחר שהיא מקבלת מז"א, יש לה אז אור דחסדים דמ"ה, שבה מתלבשת הארת חכמה. ואז יש לה הג"ר בבחינת התלבשות.

וכדי שתבין היטב הענין הזה, אעתיק לך לשון הרב (בשער הכונות ביוה"כ דרוש ג') וז"ל "אי אפשר שיתפשט ויתלבש אור הא"ס בשום א' מהי' ספירות, אלא עד שיתלבש תחלה אור החכמה בהם, ואז אור הא"ס מתלבש בתוך החכמה ומתפשט בתוך הספירה. וז"ס כולם בחכמה עשית. וכעד"ז אין שום אחד מהו"ק חג"ת נה"י יכול להתלבש בו אור הא"ס אם לא שיתלבש בהם בתחילה אור החסד. וז"ס יומם יצוה

א' תשצ         חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

*        קפט) והנה במיתת ז"א עד שליש עליון דת"ת שלו כבר ירדו אחורי או"א אבל אחורי יש"ס ותבונה לא נגמרו עד מיתת נוקבא דז"א,

אור פנימי

ה' חסדו. כי החסד נקרא יומם, יומא דכליל כולהו שיתא יומין, שהם ו"ק. ונמצא  שבתחלה מתפשט אור החסד בתוך ו' ספירות תחתונות דאצילות, ובתוך החסד מתלבש אור החכמה, ובתוך החכמה מתלבש אור א"ס. אבל הבינה, אין מתלבש בתוכה אור א"ס אלא ע"י החכמה בלבד. והרי זה דרך כללות כל הי"ס דאצילות וכעד"ז הוא בכל הפרטים" עכ"ל. רוצה לומר אפילו ז"ת הפרטים דג"ר, צריכים ג"כ ללבוש החסדים עש"ה כל ההמשך.

הרי מבואר מדברי הרב, שבעת שבינה שבה לראש דא"א ומקבלת חכמה, היא נבחנת שם לאור חכמה בלבד. ותוך אור החכמה מתלבש בה אור א"ס. אבל הו"ק, שהם זו"ן, מחויבים לקבל מתחילה אור החסד, שהוא נעשה לבוש לאור החכמה, בסוד יומם יצוה, ואז מתלבש אור א"ס תוך החכמה. עש"ה. וזהו הטעם שאין הנוקבא יכולה להיות במצב הזה דאחורי הז"א אע"פ שיש לה שם נה"י דכורא דאמא, כי אין שם בנה"י אלו אלא אור חכמה, שאור הזה צריך ללבוש של חסדים, וכיון שאי אפשר לה לקבל חסדים רק דרך המדרגה מז"א בעלה, ע"כ חזרה ומיעטה את עצמה לבחינת נקודה תחת היסוד, כדי לבא מחדש בעי"מ דפב"פ. כנ"ל.

קפט) במיתת ז"א עד שליש עליון דת"ת שלו כבר ירדו אחורי או"א אבל אחורי ישסו"ת לא נגמרו אלא עד מיתת נוקבא דז"א.  כבר נדפס מאמר זה לעיל במקומו דף תקל"א מאות נ"א עד נ"ג. אכן לא נתבאר שם הענין די צרכו. ומתוך שהוא

המפתח הכי חשוב לידיעת בנין הנוקבא חזרנו והדפסנוה כאן.

וכבר נתבאר שם, שד' קומות ממטה למעלה יצאו באו"א עלאין, שעיקרם הוא קומת הסתכלות עיינין דאו"א עלאין זה בזה, אשר הממעלה למטה שלו הוא מלך הדעת. אלא מסבת הזדככות ושבירת הכלים, יצאו עוד ג' קומות זו למטה מזו, שהם: גופא דאבא, וגופא דאמא, ויסודות דאו"א, שבחי' הממעלה למטה שלהם הם ג' המלכים: חסד, גבורה, ושליש עליון דת"ת עד החזה. שאחר שנשברו הכלים דחג"ת עד החזה, נתבטל גם בחינת המ"ן דז"א שהיו צריכים להיות בבחינת קיום והעמדה בראש דאו"א, ועל כן נתבטלו ג"כ המוחין דאו"א, וירדו מבחינת ראש לבחינת גוף, דהיינו למקום ד' המלכים דחג"ת דז"א, ונעשו לבחינת ו"ק בלי ראש. וכבר ידעת, שאלו האחורים הם באמת אותם בחינת אח"פ דאו"א שנפלו בעת צמצום ב' דנה"י דא"ק, למקום החג"ת דז"א, אלא בעת גדלות דנקודים חזרו ונתחברו בראשייהו דאו"א בבחינת נה"י חדשים דכלים, ולפיכך אחר שנתבטלו המוחין האלו, וחזר הצמצום ב' למקומו, ירדו ג"כ האח"פ שהם הנה"י דכלים, אל המקום שהיו מטרם ביאת המוחין, כמ"ש שם.

ועד"ז יצאו ד' קומות בישסו"ת הנקרא שם: הסתכלות עיינין דישסו"ת, וגופא דישסו"ת, ויסוד, ומלכות. אשר הממעלה למטה שלהם, הם ד' המלכים: ב"ש ת"ת, ונו"ה, ויסוד דז"א, ומלכות דז"א. ואחר שנשברו ד' הכלים האלו דז"א עד המלכות שהיא הנוקבא שלו, נתבטלו המוחין

* ע"ח ח"א שער ט': שער שבירת הכלים אמצע פרק ב'.

חלק ט"ו             עץ חיים        בנין הנוקבא        א' תשצא

ולכן האחורים דאו"א לוקחתם ז"א והאחורים דיש"ס ותבונה לוקחתם המלכות ומתלבשים האורות שלהם בהם, דוגמת המוחין דז"א.

אור פנימי

דישסו"ת, וגם האחורים שלהם ירדו למקום הגופות תנהי"ם, ונעשו לבחינת ו"ק בלי ראש. והם ג"כ בחינת אח"פ שלהם כנ"ל באו"א.

וזה אמרו "במיתת ז"א עד שליש עליון דת"ת שלו כבר ירדו אחורי או"א" דהיינו כנ"ל, שאחר שנשברו כל ד' מלכים דחג"ת דז"א עד החזה, נגמר ג"כ ענין נפילת אחורים דאו"א. וזה אמרו "אבל אחורי ישסו"ת לא נגמרו אלא אחר מיתת נוקבא דז"א". דהיינו אחר גמר מיתת ד' המלכים תנהי"מ. כנ"ל.

וזה אמרו "האחורים דאו"א לקחם הז"א, והאחורים דישסו"ת לקחם המלכות ומתלבשים האורות שלהם בהם דוגמת המוחין דז"א" פירוש, כי ע"י עלית מ"ן דז"א נמצא מעלה עמו מחלקי אחוריים אלו דאו"א וישסו"ת שנפלו למקום זו"ן, כי ע"י המשכת טפת ע"ב ס"ג דא"ק לעתיק דאצילות בבחינת מ"ד, שהוא למעלה מצמצום ב' נמצאת טפת הזווג ההיא שמורידה הה"ת מעינים למקום הפה כמו שהיתה עומדת מטרם צמצום הב' שנעשה בנקודים, ונמצאים מוחזרים האח"פ דאו"א וישסו"ת שנפלו למקום זו"ן, שעמהם הם משיגים גם הג"ר דאורות.

וכבר נתבאר זה בחלקים הקודמים, שאח"פ דכל מדרגה נמצאה יורדת במדרגה התחתונה, וע"כ נבחן אז שבכל בחי' חג"ת יש בהם אח"פ דראש, וע"כ עלו אז בסבת ירידת ה"ת לפה, החג"ת של כל הפרצופים ונעשו לחב"ד, והעלו עמהם גם התחתון המלביש על אלו החג"ת, כי חג"ת דעתיק עלו ונעשו לראש דעתיק, והעלו עמהם גם לא"א המלביש לחג"ת אלו, וגם הוא עלה לבחינת ראש דעתיק. וכן חג"ת דא"א עלה ונעשה ראש דא"א, והעלו עמהם גם או"א
המלביש על החג"ת אלו, וגם או"א עלו לראש דא"א. ועד"ז כל בחי' נה"י של המדרגות, שמכח צמצום ב' נפלו לרשותם בחינת החג"ת שלמעלה מהם, נמצאו עתה בעת ירידת ה"ת לפה שנה"י אלו חזרו ונעשו לבחינת חג"ת וע"כ נה"י דא"א עלו לחג"ת שלו והעלו עמו גם הז"א שהיה מלביש על נה"י שלו, ואז נכלל הז"א בחג"ת דאו"א ששם עתה הנה"י דאו"א.

הרי נתבאר, שכל סיבת עלית או"א לראש דא"א, ששם מקבלים הזווג המוריד ה"ת מעינים ומעלה אח"פ, שהם האחורים שלהם שנפלו בעת שביה"כ, הוא מפאת עלית מ"ן של הז"א אליהם, שאז עולים לא"א ואז משיגים האח"פ שלהם, שהם הנה"י החדשים המשלימים לע"ס דכלים ואז מקבלים או"א על ידי זווג דנשיקין דא"א, את בחינת ג"ר דע"ב. ולפיכך נוטל גם ז"א בחינת המוחין דאו"א, כי זה הכלל כל מה שהתחתון גורם שיצא בהעליון חוזר כל הריוח הזה גם אל התחתון. ולפיכך ע"י עלית מ"ן דז"א, שגרם לנה"י דא"א שיעשו חג"ת, והעלה שם האחורים דאו"א שנפלו לבחינת נה"י עם עליה הזו, אשר אז השיגו או"א בחינת נה"י החדשים, ונשלמו בג"ר דאורות נמצא גם הז"א לוקח אותה הקומה.

וזה אמרו "האחורים דאו"א וכו' ומתלבשים האורות שלהם בהם, דוגמת המוחין דזו"ן" דהיינו כפי השיעור שזו"ן מקבלים המוחין מאו"א, כבר בהכרח העלה דוגמתו מבחינת האחורים שלהם. כי נתבאר שכל בחינת קבלת המוחין דז"א הוא משום שגרם לאו"א אלו המוחין, דהיינו משום שעל ידו נתעלו הנה"י דכלים דאו"א וישסו"ת והג"ר דאורות כנ"ל. נמצא ששיעור מוחין דזו"ן ושיעור השלמת אחורים דאו"א וישסו"ת שקולים הם. אמנם יש להבחין

א' תשצב       חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

קצ) ובזה תבין מ"ש, כי כאשר הזו"ן הם שוין יחד פנים בפנים אז הנצח הוד יסוד דאו"א הם מוחין לז"א, והנה"י דיש"ס ותבונה הם מוחין הנכנסים ברישא דנוקבא. גם תבין מ"ש, כשהיו פב"פ, אז יוצאין ב' בחי' יעקב: אחד בז"א, ואחד בנוקבא, כי האחד שהוא ממוחין דז"א, הוא מאו"א, והב' שהוא ממוחין דנוקבא הוא מישראל סבא ותבונה.

אור פנימי

בענין העלאת אחורים אלו של או"א וישסו"ת ה' בחינות: ב' לז"א וב' לנוקבא, וא' בגמר התיקון. וזה יתבאר בדיבור הסמוך.

קצ) כאשר הזו"ן הם שוין יחד פב"פ, אז הנה"י דאו"א הם מוחין לז"א, ונה"י דישסו"ת הם מוחין ונכנסים ברישא דנוקבא. היינו בעת שאו"א וישסו"ת מתחברים ונעשים לפרצוף אחד בקומה שוה, שאז מתלבשים נה"י דאו"א עלאין שהם נחשבים בכללם לאבא, והם נעשים מוחין ברישא דז"א. ונה"י דישסו"ת שהם נחשבים עתה בכללם לאמא, הם מתלבשים ברישא דנוקבא ונמצא ז"א כמו אבא עלאה, ונוקבא כמו אמא עלאה, וקומתם של זו"ן שוה, כמו קומת או"א וישסו"ת. והם משתמשים בכתר אחד כמוהם. ואז נקראים זו"ן שני המאורות הגדולים. כמ"ש לעיל.

אמנם יש בענין הזה מפתח נאמן להבין דרכי המוחין דז"א ונוקבא בכל המצבים שלהם. וע"כ הדברים הללו ראוים לתשומת לב ביחוד, ונרחיב הענין עד כמה שאפשר.

ומתחילה צריכים להבין היטב, ענין התחברות או"א וישסו"ת לפרצוף אחד. אשר ג' דרכים מצאנו בהם בדברי הרב: א' הוא המבואר לעיל בדף תתקמ"ו אות ק"נ, שאבא ויש"ס נעשים אחד, ואמא ותבונה נעשים אחד. ב' הוא ע"ד שנתבאר בע"ח בשער י"ט בסוף פ"ח, "שאו"א הם יוד שבשם, ואמא היא כללות ישסו"ת ה' ראשונה שבשם, אך לפרקים אנו קוראים אבא לאבא ויש"ס להיותם שניהם בינה דמ"ה, ואמא

נקרא בינה ותבונה, להיותם שניהם בחינת ב"ן לבד, שהיא נקבה". עכ"ל. פירוש: שע"כ אנו קוראים לאבא ויש"ס הנעשים לאחד בשם אבא, משום שהם אז מבחינת בינה דמ"ה, השבה לראש הא"א ונעשים שם חכמה דמ"ה כמו א"א, וכן אמא ותבונה הם שניהם שם בחינת ב"ן לבד, כי קבלו שם בראש דא"א בחינת חכמה דב"ן. וע"ש התחלקות זו דמ"ה וב"ן, אנו מחשבים שניהם לבחינת אבא ואמא, שאבא עם יש"ס הוא מ"ה, ואמא ותבונה היא ב"ן, אמנם מבחינת הזווג נבחנים או"א עלאין לבחינת אבא, וישסו"ת לבחינת אמא. והם שניהם בקומה שוה בעת עליתם בג"ר דא"א, כמ"ש לפנינו. ודרך ג' הוא בשעת התחברותם לאחד, עולה התבונה ומקבלת למקום אמא עלאה, כמבואר בע"ח שי"ד פ"ח וז"ל. "אמנם הזווג להוציא מוחין דז"א הנקראים עיבור ב' היא שירדה הבינה ונתלבשה בתבונה ושם הוא הזווג למטה". פירוש: כי בינה ירדה ממעלתה וקבלה לצורת תבונה, והזווג נעשה בבחינת תבונה שהיא למטה ממדרגת בינה. עש"ה. וכן מבואר בע"ח בש"ד פ"ג. וז"ל, "יש מציאות אחר ג', שלפעמים עולה רחל בכל פרצוף ז"א, כך זאת התבונה היא שוה בארכה כמו הבינה עצמה, שמתלבשת הבינה בהתבונה והם שוות". עש"ה. הרי שהתבונה מקבלת למקום אמא עלאה לגמרי והזווג נעשה עם התבונה ולא כלל עם אמא עלאה.

וצריכים להבין שאלו ג' הדרכים הנ"ל בביאור התאחדות או"א וישסו"ת הם כולם נוהגים כאחד, כלומר, שיש להבין שבעת

חלק ט"ו             עץ חיים        בנין הנוקבא        א' תשצג

קצא) ואז הם שני המאורות הגדולים, לא היא גדולה ממנו ולא הוא גדול ממנה, ואינם צריכין זה לזה כלל. אמנם האחורים של אבא הם בצד ימין בחסד דז"א, והאחורים דאמא הם בצד שמאל בגבורה דז"א.

אור פנימי

התאחדותם של או"א וישסו"ת, נבחן הצד דכורא שבהם שהם או"א יחד, שהרי באמא עלאה אין זווג אז, וע"כ היא נכללת באבא. וכן יש להבין מבחינה אחת שגם יש"ס כלול בצד הדכורא, כי הוא זכר ובחי' מ"ה, ונודע שבעת עליתם לא"א נמצא אבא כולו מ"ה ואמא כולה ב"ן, וע"כ מבחינה זו נמצא בהכרח שיש"ס כלול באבא. אמנם מבחינה אחרת יש להבין שגם יש"ס כלול באותה התבונה המשמשת בזווג עם אבא עילאה. והוא, כי נודע, שאו"א כחדא נפקין וכחדא שריין, שהן בעת שהם לבר מראש דא"א והן בעת שעולים ונכללים בראש דא"א נמצאים נה"י דאו"א נכללים זה בזה, בסוד האי שביל בהאי נתיב יתיב, כמ"ש לעיל וע"כ נבחן אז גם בתבונה שהיא בבחי' נה"י דכורין דאבא, כנ"ל דף א' תשפ"ז ד"ה וצריכים. ואלו נה"י דכורא הכלולים בתבונה הם בהכרח מבחינת יש"ס, ולא מבחינת אבא, כי נה"י דאבא הם ממקורם בחינת חסדים מכוסים, כי בחינת הגילוי דהארת חכמה היא רק ביש"ס כנודע, ונמצא ע"כ שנה"י דכורין דתבונה שעיקרה היא חסדים מגולים הם כלולים מיש"ס ולא מאבא עלאה. ומבחינה זו נבחן שאו"א הם בימין ושניהם בחי' אבא, וישסו"ת הם בשמאל ושניהם בחינת אמא, כלומר בחינת הב"ן המקבל למוחין דע"ב אלו באופן שכל אלו ג' הדרכים באים כאחד.

וטעם הדבר כבר מבואר לעיל, כי או"א דאצילות הם בחינת בינה דמ"ה, ונמשכים מבינה שיצאה לחוץ מראש דא"א, ולפיכך הם נחלקים לב' בחינות ג"ר וז"ת כמו בינה דאו"י. כי ג"ר דבינה דאו"י, כלומר, מעצם אצילותה עצמה היא בסוד כי חפץ חסד
הוא, ואין לה מטבעה שום נטיה לקבלת חכמה, אלא בעת שהאצילה לזו"ן דאו"י, שהוא בעיקר בחינת הארת חכמה בחסדים, הוכרחה הבינה לשוב לבחינת חכמה כדי להאיר הארת חכמה לזו"ן דאו"י. וחזרה זו דבינה לקבל חכמה, נבחן לבחינה חדשה שנתהוה בה, כי כל שינוי צורה הוא מחלק ומבדיל את השינוי ההוא מהצורה הקודמת, והם הנבחנים לישסו"ת, ולבחינת ז"ת שלה, דהיינו שורשי הזו"ן. ומטעם זה כל מקום שתמצא קומת בינה, שהיא נקראת קומת ס"ג, הנה בהכרח יש שם ב' פרצופים בקומה זו, המשונים זה מזה בטבעם, כי ג"ר דאותה הקומה, הכוללים חב"ד חג"ת עד החזה, הם בחי' חסדים מכוסים כמדת ג"ר דבינה, וז"ת דאותה הקומה, שהם בעיקר רק מחזה ולמטה, כנודע, הם נבחנים למדת חסדים מגולים, כלומר שצריכים אל הארת חכמה לבחינת הג"ר שלהם, ואין הג"ר דבינה מספיקים להם, כי לחכמה הם צריכים, כמו שהם משורשם מאו"א. כנ"ל. והבן זה היטב.

עם זה תבין שעם עלית מ"ן דז"א לאו"א, שאו"א חוזרים אז לראש דא"א, שבינה דמ"ה חזרת לחכמה להשפיע הארת חכמה לזו"ן, הנה אז נבחן שרק התבונה עלתה שם לזווג עם חכמה, דהיינו ע"ד שנתבאר בבינה דאו"י, שחזרת הבינה לחכמה בשביל הזו"ן דאו"י אינה כבר בחינה בינה עצמה, אלא בחינת תבונה, א"כ גם בפרצופים הוא כן, כי בעת שקומת בינה דמ"ה עולה לא"א ומקבלת חכמה דמ"ה, אין הזווג הזה נעשה באו"א עלאין שהם ג"ר דבינה שאינם משנים מדתם, אלא שבינה קבלה לצורת תבונה, והזווג נעשה עם התבונה לקבל חכמה בשביל הז"א.

א' תשצד       חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

*        קצב) ועתה נבאר בחי' הפנימית דזו"ן, כי הנה אחר כל הנ"ל, היה פעם ב' כל הנ"ל לצורך פנימית הזו"נ כנ"ל. והנה עיבור א' היה בבחי' הפנימים של א"א עצמו ולא ע"י התלבשות דאו"א, והיה זמנו ט' חדשים.

אור פנימי

ועיקר מקבל הקומה הוא בהכרח הג"ר דבינה דמ"ה השבים לחכמה דמ"ה בעלותם לג"ר דא"א, שהם או"א עלאין שהם ג"ר דבינה, אמנם אינם מקבלים אותם לצרכם עצמם, כי הם בבחינת כי חפץ חסד הוא, אלא שמקבלים אותה כדי להשפיע לישסו"ת, שהם עתה עמהם בקומה שוה, כי הם הצריכים והמיוחסים לקבלת החכמה בשביל הזו"ן. וזה שאומר הרב "שהבינה ירדה ונתלבשה בתבונה והזווג נעשה בבחינת התבונה לבד. וכן זהו שאומר "שהתבונה שוה בארכה כמו הבינה ומתלבשת בינה בתבונה והם שוות".

וכן אומר לעיל (בחלק זה אות קנ"ב) שרחל עלתה במקום לאה ונעשית פנימיות לרחל. ע"ש. כי ענין התחלקות הז"א לב' פרצופים לזו"ן הגדולים למעלה מחזה, שהם בחינת ז"א ולאה, ולזו"ן הקטנים למטה מחזה, שהם בחינת ז"א ורחל, הוא ג"כ מכח הקומת ס"ג שקיבל הז"א ונמצא אז שזו"ן הגדולים הם בחינת או"א עלאין לגמרי, כלומר, שהם תמיד בבחינת כי חפץ חסד הוא כמוהם, וזו"ן הקטנים שהם ז"א למטה מחזה הנקראים יעקב עם רחל, שהיא הנוקבא הנפרדת דז"א, הם בחינת ישסו"ת לגמרי, שהם צריכים להארת חכמה, ואין להם ג"ר אלא מהארת חכמה, ובחינת הג"ר שבזו"ן הגדולים אין מספיקים להם רק לו"ק בלי ראש. הכל כמו שנתבאר באו"א ובישסו"ת. כי מאחר שז"א קבל לקומת ס"ג, כבר נוהג בו הכל כמו באו"א דקומת ס"ג. וזהו שאומר הרב לעיל דף א' תש"ל אות פ"ג.

שנוקבא הגדולה דהיינו המלכות דז"א עצמו, המשמשת לו מחזה ולמעלה היא דוגמת בינה עליונה, ונוקבא הקטנה שהיא רחל, היא דוגמת תבונה, ורחל מתחברת עם הנוקבא הגדולה דוגמת התבונה המתחברת עם הבינה. דהיינו כמבואר.

ולפיכך גם בעת שזו"ן מקבלים מוחין דע"ב, אין הנוקבא הגדולה דז"א מקבלת המוחין האלו, כי דרכה בחסדים מכוסים כמו אמא עלאה. אלא שנוקבא הקטנה עולה ומקבלת מקומה של הנוקבא הגדולה, ונמצאים אז ממש כמו שביאר הרב באו"א וישסו"ת, אשר או"א שניהם נעשים בחינת אבא, ובחי' ישסו"ת שניהם נעשים לבחינת אמא, ואו"א שהם אבא מקבלים קומת חכמה ומשפיעים לישסו"ת שהם אמא. כן כאן בזו"ן, שזו"ן הגדולים שניהם נעשים לז"א בלבד, וזו"ן הקטנים שניהם נעשים לרחל בלבד, והם בקומה שוה דוגמת או"א וישסו"ת במוחין דע"ב. וז"א מקבל קומת ע"ב ומשפיע אל הנוקבא, שהיא כוללת זו"ן הקטנים. וכן דרך הב' נוהג ג"כ בז"א ונוקביה דהיינו שנוקבא הגדולה נעשית פנימית לנוקבא הקטנה, זו תוך זו וקומתן שוין. וכן דרך הג' אשר ז"א הגדול וז"א הקטן נעשים שניהם לז"א ולבחי' מ"ה, ונוקבא הגדולה ונוקבא הקטנה נעשין שתיהן לבחינת ב"ן.

וזה אמרו כאן "כאשר הזו"ן הם שוין יחד פב"פ, אז נה"י דאבא ואמא עלאין הם מוחין לז"א, ונה"י דישסו"ת הם מוחין להנוקבא" כי אין הם שוין פב"פ רק כשהם

* ע"ח ח"ב שער כ"ח: שער העבורים פרק ג'.

חלק ט"ו             עץ חיים        בנין הנוקבא        א' תשצה

קצג) לפי שעתה בפעם ב' הזאת, לא די שנכללו נה"י הפנימים של א"א עצמו בחג"ת שלו, ע"ד שהיו למעלה בעיבור אחד של החיצונית,

אור פנימי

משיגים מוחין דחיה, שהוא ע"ב. והנה אז נמצאים זו"ן הגדולים מהם מקבלים נה"י דאו"א למוחין, ונעשים לגמרי בבחינת או"א, שטבעם בחסדים מכוסים, ואינם נוטלים המוחין לצורכם, כנ"ל. ונה"י דישסו"ת נעשים מוחין לנוקבא, כי הנוקבא שהיא רחל נעשית לגמרי כמו ישסו"ת, שכל המוחין לצרכה הם. כנ"ל. ואז נמצאים הזו"ן הגדולים שוים עם זו"ן הקטנים ומשמשים שניהם בכתר אחד כמו או"א עם ישסו"ת.

אמנם ענין זה של התלבשות נה"י דאו"א במוחין דז"א, והתלבשות של נה"י דישסו"ת במוחין דנוקבא, שאומר הרב כאן, אינו נוהג, אלא אחר גמר התיקון, דהיינו אחר שתתגלה המלכות הגנוזה ברדל"א, בסוד הכתוב אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה. כמ"ש הרב לעיל דף תרי"ח אות כ"ג ע"ש. שאין מלכות זו מתגלית אלא במקום רדל"א ולאחר גמר התיקון, ע"ש. וצריכים להבין שאין הרב מדבר כאן מבחינת או"א וישסו"ת שבאצילות, אלא שהוא מדבר מבחינת השלמת דאחורים דאו"א וישסו"ת דנקודים, דהיינו שהם יקבלו בחזרה כל מה שנתבטל בהם בסבת שביה"כ, ויחזרו לגדלותם כמו שהיו בעת הגדלות דנקודים מטרם השבירה, שאז היו ג' הראשים דנקודים מלבישים לג' הפרצופים גלגלתא ע"ב ס"ג דא"ק כמ"ש לעיל דף א' תצ"ד ד"ה ואח"ז, ע"ש. שזה לא יתכן רק אחר שיתעלו כל הבחינות דאחורים שלהם שנתבטלו ונפלו מהם בסיבת השבירה, שהם בחי' נה"י דכלים השייכים לכל מדרגה ומדרגה שהיו בהם בעת גדלות נקודים שעי"ז יוכלו לקבל בחזרה הג"ר דאורות של כל מדרגה, כי נה"י דכלים וג"ר דאורות תלוים זה בזה ובאים כאחד. כמ"ש הרב לעיל. ורק אז יהיו נה"י דאו"א במוחין
דז"א, ונה"י דתבונה במוחין דנוקבא, וישתמשו שניהם בכתר אחד.

ותדע, שלאלו נה"י דאו"א דנקודים מכנה הרב פעמים בשם עי"מ דפנימיות, ונה"י דישסו"ת דנקודים, הוא מכנה בשם עי"מ דחיצוניות. וטעם הדבר, כי נודע, שישסו"ת מלבישים תמיד לבחינת נה"י דאו"א, דהיינו מחזה ולמטה שלהם. והנה נודע שאין הז"א יכול לקבל המוחין אלא דרך ישסו"ת. וא"כ יש לשאול, איך אפשר שז"א יקבל המוחין מנה"י דאו"א דנקודים, אחר שהם מלבישים ומקבלים רק מן ישסו"ת. והענין הוא, שמתוך שנה"י דאו"א מלובשים בפנימיות ישסו"ת, כנ"ל, ע"כ יכול הז"א לקבל נה"י דאו"א מבחינת הפנימיות דישסו"ת. ועל פי זה נבחן, במוחין דז"א ב' בחינות: א' מוחין דחיצוניות, משום שמתקבלים אליו מישסו"ת המלביש על נה"י דאו"א, כי הוא צריך לקבל מבחינת נה"י דאו"א, להיות חג"ת דנקודים, וחג"ת דנקודים קבלו רק מאו"א עילאין מג"ר דנקודים, כנ"ל. וכיון שמקבל עתה רק מישסו"ת המלבישים ע"כ נבחנים אלו המוחין אליו בבחי' מוחין דחיצוניות בלבד. ובחינה ב' דמוחין הם מוחין דפנימיות שהוא מקבל מפנימיות הישסו"ת, דהיינו מן נה"י דאו"א המלובשים בישסו"ת, אשר אז נמצא מקבל המוחין המיוחסים אליו, כמו שקבל מהם בזמן הנקודים.

ועל פי זה כתב הרב להלן דף אלף תת"ב אות קצ"ז, שיש ג' עיבורים בכללם, ב' עיבורים לחיצוניות, ועיבור ג' לפנימיות, שהוא עיבור דז' חודש. ע"ש. וכן אומר, שיש ג' עליות בכלל: א' עלית ז"א לישסו"ת. ב' העליה לאו"א. ג' העליה לא"א. ואין יותר בזמן הזה. והם ג"כ על דרך הנ"ל, שב' העליות הראשונות, הם בבחינת מוחין

א' תשצו        חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

אמנם גם החג"ת שלו עלו ונכללו בחב"ד של עצמו, ונמצא ט"ס דא"א נכללו והיו בבחי' ג' של ג' ג', ומזווג זה נעשה העיבור בט' חדשים

אור פנימי

דחיצוניות, ועליה הג' היא בבחינת מוחין דפנימיות. כי מתחילה הוא עולה לישסו"ת שהם המוחין דחול, שאינו נחשב עליה ממש לז"א, אלא רק להארת ה"ר ממעלה למטה, (כנ"ל בחלק זה אות י"א), כי אז אע"פ שבשעת העלאת מ"ן והזווג, נכללו נה"י דא"א בחג"ת שלו, והז"א עולה עמהם לחג"ת דא"א, דהיינו לרישי כתפין שלו, כנ"ל בחלק י"ד, אמנם אין זה אלא בשעת הזווג, אבל לאחר הזווג חוזר ויורד לנה"י דא"א, כמ"ש שם. אלא שמקבל עמו המוחין גם ברדתו למטה, וע"כ נבחן להארת ה"ר ממעלה למטה, אבל הז"א עצמו לא עלה למקום המוחין. וע"י עיבור זה אינם יוצאים מוחין דהולדה אלא בשביל זו"ן הקטנים הנקראים יעקב ורחל, והם מקבלים תיקונם משלם, רק מבחינת התחלקות האצילות לי"ב פרצופים, דהיינו ד' פרצופי הכתר: עתיק ונוקבא וא"א ונוקבא, וד' פרצופי או"א: או"א עלאין וישסו"ת. וד' פרצופי זו"ן: זו"ן הגדולים וזו"ן הקטנים. ומבחינה זו נשלמו כלהו פרצופי הקטנים די"ב הפרצופים, שהם אריך ונוקבא, ישסו"ת, וזו"ן הקטנים. אמנם כל הפרצופים הגדולים די"ב הפרצופין אין בהם בחינת מוחין שלימים דהולדה לא לזו"ן הגדולים, ולא לאו"א עלאין ולא לעתיק ונוקבא. ותדע, כי כל דבר התחלקות ה"פ אצילות לי"ב פרצופים, לא היה אלא כדי להועיל בחי' מוחין שלימים דהולדה לבחינת הפרצופים הקטנים בו בעת שהפרצופין העליונים שלהם עוד אין בהם שלימות.

ועיבור השני, הוא עיבור דט' חודש, שממנו נמשך העליה הב' שז"א עולה לאו"א עלאין, שהם המוחין הנשלמים במוסף דשבת. ועדיין הוא נבחן לבחי' חיצוניות המוחין דז"א, כלומר, שהם מתקבלים
מבחינת ישסו"ת המלבישים לנה"י דאו"א, והם חיצוניות אליהם, ועדיין לא קבל כלום מבחינת הפנימית שלהם, דהיינו מנה"י דאו"א עצמם של הנקודים. כי עדיין לא העלה כלום מהאחורים שלהם שנתבטלו בעת שביה"כ, אלא שהעלה עד עתה רק את האחורים דישסו"ת דנקודים בלבד.

וטעם הדבר, כי נתבאר לעיל, שכל ענין התיקון הוא, להחזיר כל קומת או"א וישסו"ת כמו שהיו בעת הגדלות דנקודים מטרם שביה"כ, וענין זה נעשה ע"י החזרת אחורים שלהם למקומם כמו שהיו בהם בעת הגדלות. גם נודע, שמבחינת מוחין הקבועים באצילות, נמצאים הג"ר דעתיק במקום הג"ר דנקודים, וחג"ת נה"י דעתיק במקום חג"ת נה"י דנקודים. והג"ר דא"א נמצאים במקום ישסו"ת דנקודים שעמדו שם במקום חג"ת דנקודים, כנ"ל בחלק ז'. וא"א מלביש לחג"ת דעתיק שהם עתה במקום חג"ת דנקודים, הרי שראש דא"א הוא ממש במקום ישסו"ת דנקודים. ועם זה מובן מאליו שהמ"ן והאחורים המשלימים לישסו"ת צריכים להעלותם למקום ג"ר דא"א, להיותו בחי' ישסו"ת דנקודים, ועל ידי העלאה זו נשלמים ישסו"ת בנה"י דכלים וג"ר דאורות בכל קומתם שהיה להם בעת גדלות הנקודים, מטרם שביה"כ. אבל המ"ן והאחורים שנתבטלו מאו"א דנקודים, הרי צריכים להעלותם למקום ג"ר דעתיק, להיותם בחינת או"א שבג"ר דנקודים, כנ"ל, אבל העלאה זו לג"ר דא"א, אינה משיב את האחורים שלהם למקום ראשייהו דאו"א דנקודים, שהריהו מקום חג"ת דנקודים ששם מקום הנפילה דאחורים שלהם בעת שנתבטלו, כי האחורים דאו"א נפלו למקום דחג"ת דנקודים, כמ"ש הרב לעיל בחלק ז'. הרי שאין ענין העלאת האחורים דאו"א מתחיל,

חלק ט"ו             עץ חיים        בנין הנוקבא        א' תשצז

כמספר ט"ס דא"א, ואז נעשו ו"ק פנימים של זו"ן ג"כ, ומפנימיותם נמשכין כל הנשמות כולם כנ"ל.

אור פנימי

אלא בהעלתם לג"ר דעתיק, ששם עמדו בעת הגדלות דנקודים, כי אז הלבישו הס"ג דא"ק, והאחורים שלהם שהם נה"י עמדו בג"ר דנקודים, שהוא עתה מקום ג"ר דעתיק, כנ"ל. וזכור זה.

ונמצא עתה בשבת במוסף, שג"ר דאו"א הם במקום ג"ר דעתיק, ונה"י שלהם עוד עומדים במקום ג"ר דא"א, שהם מלובשים שם בפנימיות הישסו"ת הנמצא שם, והממעלה למטה של אלו המוחין דישסו"ת מקבל ז"א העומד בחג"ת דא"א, שהם מקום מוחין הקבועים דאו"א דאצילות. הנה מכל זה הגיע תיקון שלם רק לישסו"ת, כי הם קבלו שם כל האחורים שנתבטלו מהם בעת שביה"כ, להיותם כבר נמצאים במקומם דהיינו במקום חג"ת דנקודים ששם מלבישים עתה הג"ר דא"א. אבל או"א של הנקודים עדיין נמצאים בבחינת אב"א שנשארו בהם אחר נפילת האחורים בעת שביה"כ, כי עדיין לא העלה ז"א את האחורים שלהם, שיוכלו לעלות לס"ג דא"ק ששם עמדו בעת גדלות נקודים. ונמצא גם הז"א לא קבל עוד מהמוחין דאו"א אלו כלום, כי אין המוחין באים אל הז"א אלא תמורת העלאת המ"ן והאחורים, כנ"ל.

וע"כ נקרא עיבור זה, בשם עיבור דט' חודש, כי ו"ק דא"א היו צריכים להכלל בעת הזווג בג"ר שלו, כדי שז"א יעלה עמהם למקום ג"ר שלו, ויעלה שם האחורים והמ"ן, כדי להשלים הישסו"ת בכל קומתו כמו שהיה בעת גדלות נקודים מטרם שביה"כ, והנה יש כאן התכללות של כל הט"ס דא"א, וע"כ נקרא ט' חודש. משא"כ עיבור הראשון אע"פ שגם שם נעשה הזווג בג"ר דא"א, דהיינו באו"א שעלו למזלין, אמנם הז"א לא העלה האחורים דישסו"ת עד הג"ר דא"א, שהרי בעצמו לא עלה רק
עד רישי כתפין שלו, שהם חג"ת דא"א, אלא שהזווג נעשה בבחינת הארת ה"ר ממעלה למטה, כנ"ל. אבל כאן בעיבור השני, עלו נה"י וחג"ת דא"א שעליהם מלביש ז"א, אל מקום ג"ר שלו ממש, והשלים שם הז"א לישסו"ת בכל קומתם כנ"ל. וע"כ נק' ט' חודש.

ונמצא שמעיבור הזה הב' לא נתקנו אלא ד' מלכי תנהי"ם דנקודים, שהם הממעלה למטה של הישסו"ת דגדלות. והם בחינת הנוקבא דנקודים, כי בחי' נה"י דז"א מיוחסים תמיד לנוקבא ורק חג"ת שלו נחשבים לעיקרו ועצמותו כנ"ל. ונמצא, שד' מלכי דחג"ת של הנקודים שהם עיקרו ועצמותו דז"א עוד לא קבלו שום תיקון עתה באלו המוחין דמוסף דשבת, כי עוד לא העלה הז"א האחורים דאו"א דנקודים כנ"ל, וממילא אין מהם התפשטות של ממעלה למטה. ועכ"ז נבחן עתה שנעשה תיקון גם אל החג"ת דנקודים, אלא רק מבחינת חיצוניות, כלומר, ע"י תיקון הראש דישסו"ת שנעשה מלבוש על אלו החג"ת בזמן הנקודים, אחר ביטולם של הראש דאו"א וד' מלכי דחג"ת, שאז קבלו גם החג"ת והאחורים דאו"א שנפלו למקומם תיקון גדול ע"י יציאת הראש הזה דישסו"ת. כמ"ש לעיל בחלק ז' דף תקל"ט ד"ה וטעמו, ותדע שאותו התיקון שקבלו שם מטרם ביטול הראש דישסו"ת מקבלים אותו גם עתה במוחין דמוסף דשבת, ע"י חזרת קומת ישסו"ת למקומו כמו שהיה אז. באופן שהגיע קצת תיקון גם לד' מלכים דחג"ת בכח השלמת קומתו דישסו"ת דנקודים.

ועם זה תבין שבעיבור הא' הנבחן רק להארת ה"ר ממעלה למטה, לא קבלו כל אחד מפרצופי אצילות רק בחינת תוספות של נה"י בלבד, כלומר, שכל אחד מפרצופי

א' תשצח       חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

קצד) ואח"כ היה העיבור הב' של המוחין של הפנימיות וזה היה בסוד ז' חדשים לבד. והענין כי עיבור זה נעלם ועליון מאד, כי הוא

אור פנימי

האצילות השיג בחינת נה"י מפרצוף שכנגדו בפרצופי א"ק לפי יחסי קומות מ"ה שבה"פ אצילות כי אז עלה ז"א לישסו"ת, שהם מחזה ולמטה דא"א. ותופס עתה ז"א כל בחי' המחזה ולמטה דא"א. ונודע שקומת א"א הוא כקומת ז"א של הנקודים, הרי שקבל עתה כל בחי' נה"י שלו מזמן הנקודים.

וכן ישסו"ת עלה למעלה למקום או"א עלאין דקביעות, שהם במקום ד' מלכי נה"י דנקודים, שזה לא נחשב בהם רק בחי' תוספת נה"י לבד. וכן או"א עלאין עלו למקום ג"ר דא"א, שהוא נה"י דס"ג דא"ק. וכן א"א עלה למקום ג"ר דעתיק ששם בחינת נה"י דע"ב דא"ק, שהוא הפרצוף שכנגדו בא"ק. וכן עתיק עלה לס"ג דא"ק, ששם בחינת נה"י דגלגלתא דא"ק, שהוא הפרצוף שכנגדו בא"ק. הרי שעל ידי מוחין דחול מקבלים כל א' מה"פ אצילות בחינת נה"י של הפרצופים שכנגדם מא"ק.

אמנם ע"י מוחין דשבת במוסף, אז מרויחים כל א' מה"פ אצילות את בחי' החג"ת מה"פ א"ק שכנגדם: כי ז"א עולה ומלביש לאו"א דקביעות, ששם בחינת חג"ת דא"א, ונודע, שא"א תופס ז"ת דעתיק, שהם מקום ז"א דנקודים, ונמצא כי הז"א קבל עתה בחינת חג"ת דא"א, שהוא חג"ת של קומתו בנקודים.

וכן ישסו"ת עלו למקום ג"ר דא"א, והרויחו בחינת חג"ת שלהם מערך ישסו"ת, הנכללים באו"א דגדלות נקודים, שאז הגיע קומתם לס"ג דא"ק, ובחינת נה"י דאו"א, ששמה היו נכללים אז ישסו"ת, עמדו בג"ר דנקודים שבעת הקטנות. ונמצא קומת ישסו"ת מבחינת התכללותם באו"א דגדלות, כמדת גדלם דקומת או"א דקטנות, שהוא במקום ג"ר דעתיק דקביעות. ונודע כי קומת
ג"ר דא"א דקביעות, ששם עומדים עתה ישסו"ת נמצאת בחג"ת דעתיק, שהם חג"ת של ישסו"ת ההוא. הרי שגם ישסו"ת השיג מבחינה זו את חג"ת שלהם מזמן הנקודים.

וכן או"א שהם בקומת ס"ג דמ"ה בקביעות, עלו עתה לג"ר דעתיק, והם הרויחו שם קומת חג"ת, מפרצוף שכנגדם בא"ק, שהוא חג"ת דס"ג דא"ק שנתפשט במקום ג"ר דנקודים. כלומר, שהרויחו בחי' הקטנות שלהם דנקודים שהיו שם אב"א, הנבחן רק לו"ק, ולחג"ת. כמ"ש בחלק ז'. כי בעת גדלות נקודים עלו או"א והלבישו לקומת ס"ג דא"ק, ונמצא ג"ר שלהם, שהם שם בס"ג דא"ק, ועתה שהם מלבישים לקומת הקטנות שלהם שהוא במקום ג"ר דעתיק, שהיו שם אב"א, שהוא חג"ת, נמצא שלא הרויחו עתה רק חג"ת שלהם בלבד.

וכן א"א שהוא קומת ע"ב דמ"ה, עלה עתה לס"ג דא"ק המלביש על מקום חג"ת דע"ב דא"ק, וע"כ הרויח בחינת חג"ת של בחינת עצמו, דהיינו מבחינת ע"ב דא"ק, שהוא הבחינה שכנגד ע"ב דמ"ה שהוא א"א, כמ"ש הרב בשה"כ שבת דף ע"ד, בדרוש סעודת שבת בבקר, שאומר שם שא"א עולה עד מקום הההין שהם כח"ב דחג"ת דע"ב דא"ק. עש"ה. ועי' בשיעור מטי ולא מטי (דף שנ"א אות נ"ג) הרי שגם א"א השיג את החג"ת מפרצוף שכנגדו בא"ק.

וכן עתיק דאצילות עלה אז והלביש הג"ר דע"ב דא"ק, המלביש על חג"ת דגלגלתא דא"א, ונמצא גם הוא שהשיג עתה את בחינת החג"ת מהפרצוף שכנגדו בא"ק. כי עתיק הוא כתר דמ"ה ופרצוף שכנגדו בא"ק הוא גלגלתא דא"ק.

והנה נתבאר היטב, שע"י ב' העיבורים הראשונים נשלמו פרצופי אצילות רק בנה"י וחג"ת דפרצופים שכנגדם בא"ק, שהם

חלק ט"ו             עץ חיים        בנין הנוקבא        א' תשצט

בסוד ז' ספירות תחתונות של עתיק המתלבשים תוך ז' תיקוני דגלגולתא דרישא דא"א כמבואר אצלינו, וכנגדן היה העיבור זה מן ז' חדשים.

אור פנימי

נבחנים לפרצופים חיצונים לבד. אמנם מפרצופים הפנימים שכנגדם בא"ק עדיין לא השיגו דבר. ולפיכך נבחנים ב' העיבורים ההם בשם השלמה לחיצוניות בלבד. והיינו משום שגם בבחינת הגדלות דנקודים לא נשלמה אלא החיצוניות שלהם בלבד. כי גדלות דאו"א דנקודים הם עיקר פרצוף פנימי דנקודים, ומאחורים שלהם לא נתעלה כלום עתה בשבת במוסף, וזו ההשלמה שנעשה לישסו"ת דגדלות של הנקודים, הוא בחינת חיצוניות לבד. שהרי הם מלבישים שם על חג"ת כנ"ל. והם ו"ק כלפי או"א דנקודים. ועד"ז לא נשלמו ה"פ אצילות כולם רק בחיצוניות לבד. כמבואר.

ובמנחה דשבת, אז מתחיל העלאת האחורים דאו"א דנקודים, והיינו, על ידי העלאת כל הט"ס דא"א דקביעות אל מקום ג"ר דעתיק, ועולה עמהם ז"א עם המ"ן ואחורים דאו"א של הנקודים, ונמצאים או"א משיגים עתה נה"י דכלים וג"ר דאורות שלהם, ונשלמים בכל קומתם כמו שהיו בעת גדלות נקודים, דהיינו שעולים עד ס"ג דא"ק. וכן כל ה"פ אצילות משיגים בחינת הג"ר בהפרצופים שכנגדם בא"ק. כי הז"א מקבל עתה בחינת הממעלה למטה דנה"י דאו"א המלובשים בישסו"ת העומדים בג"ר דעתיק, ונמצא שעולה לג"ר דא"א, העומדים במקום דחג"ת דנקודים, והוא מקבל קומת הממעלה למטה כמו שקבל מג"ר דנקודים.

וכן ישסו"ת עולים עתה לג"ר דעתיק, שהם במקום ג"ר דנקודים, ששם היו נכללים ישסו"ת בנה"י דאו"א דגדלות נקודים בעת שהם עצמם השיגו קומת ס"ג דא"ק, כי לא ירדו להיות ראש במקום חג"ת אלא אחר ביטול הגדלות דאו"א, כמ"ש בחלק ז'. אבל אינם עולים עוד לס"ג דא"ק להיות בקומה
שוה עם או"א, שזה לא יהיה רק בגמר התיקון אחר חזרת צמצום א' למקומו הראשון ויתבטלו הפרסאות ובי"ע ישיבו לאצילות כמ"ש להלן. הרי שגם הישסו"ת השיג עתה הג"ר שלו מזמן הנקודים.

וכן או"א עלו עתה לס"ג דא"ק, כנ"ל, ששם עמדו בעת הגדלות דנקודים והשיגו את הג"ר שלהם. וכן א"א עלה עתה לג"ר דע"ב דע"ק, שהוא הבחינה שכנגדו בא"ק, כנ"ל. וכן עתיק עלה לג"ר דגלגלתא שהוא הבחינה שכנגדו בא"ק, כנ"ל. הרי שכל ה"פ א"ק קבלו עתה במנחה דשבת את פרצופי הג"ר שלהם, הנקראים פרצופים פנימים. וכן הז"א מקבל עתה מפנימיות הישסו"ת, שהיא נה"י דאו"א המלובשים בהם, כנ"ל. ולפיכך נבחן עיבור זה הג' שהוא בחינת עיבור לפנימיות. אבל ב' עיבורים הקודמים: שא' הוא בעת תפילת שחרית דחול. וב' שהוא נגמר במוסף דשבת, אינם רק לבחינת חיצוניות בלבד, כי הא' הוא להשגת נה"י מפרצופי א"ק, והב' הוא להשגת חג"ת דפרצופי א"ק, כנ"ל, ונה"י וחג"ת נבחנים לפרצופין חיצונים, כי רק פרצוף הג"ר נבחן לפרצוף פנימי, כנ"ל באורך. גם נתבאר אשר בב' עיבורים החיצונים לא נתעלו מבחינת האחורים שנתבטלו מאו"א דנקודים, כלום. אלא רק שנתעלו בחי' האחורים שנפלו מישסו"ת דנקודים. ורק בעיבור ג' הפנימי, אז נתעלה מבחינת האחורים דאו"א, כמבואר.

אכן תדע, שאע"פ שבעיבור הג' הנ"ל, נשלמו כל הפרצופים בבחינת הג"ר שלהם, כנ"ל. אמנם לא הגיע להם בעת תפלת המנחה דשבת אלא רק מדת ג"ר המספיק לזו"ן הגדולים בלבד, אבל הזו"ן הקטנים עוד לא קבלו תיקונם משלם, ועדיין חסרים בחינת הג"ר שלהם, באופן, שרק זו"ן

א' תת חלק ט"ו             תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

מצה) ודע כי באותם ז"ת דעתיק, אין יכולת להשיג כלל בחצי עליון של החסד שבו רק מחציו ולמטה בלבד, לכן ארז"ל שכל היולדת לז', יולדת למקוטעים, ואינו בעיבור כל הז' חדשים שלמים, והנה גם מזה הפנימיות של המוחין דזו"ן נמשכו ונעשו נשמות הצדיקים.

אור פנימי

הגדולים עלו לג"ר דא"א בעת מנחה דשבת, אבל זו"ן הקטנים נשארו עוד בחג"ת דא"א במקום הלבשת או"א דקביעות, ולא יכלו לעלות לג"ר דא"א. ונמצאו עוד חסרי ג"ר דבחינת השלימות.

וטעם הדבר הוא, כי נודע, שבכל מדרגה של ג"ר יש ב' בחינות, שהם: גדלות א', וגדלות ב', אשר גדלות א' היא בחינת נשמה הבאה מבחינת אור דחסדים דג"ר דבינה, שהיא בחינת חסדים מכוסים. ומוחין אלו מספיקים להיות ג"ר רק לבחינת זו"ן הגדולים שגם הם מטבעם בבחינת חסדים מכוסים, כנ"ל, אבל לזו"ן הקטנים, שהם בחי' מחזה ולמטה דז"א, הנה הם צריכים להארת חכמה ואין החסדים המכוסים דג"ר דבינה מספיקים להם לבחינת ראש ונשמה. וע"כ הם נשארים מחוסרי ראש. כנ"ל באורך. עש"ה. וגדלות ב' היא בחינת מוחין דחיה דאותה מדרגה, שהם הארת חכמה בחסדים, ואז מקבלת נוקבא הגדולה למדת נוקבא הקטנה, ונעשים שניהם פרצוף אחד במדתה של נוקבא הקטנה, שבזה נגדלה נוקבא הקטנה ככל מדת קומת ז"א שוה אליו. כנ"ל (דך א' תשצ"ב ד"ה ומתחלה) שג' דרכים נוהגים בהתאחדות הזו דנוקבא הגדולה עם הקטנה, שהם נמשכים מג' דרכים הנוהגים בהתאחדות או"א וישסו"ת בעת יציאת המוחין אלו דחיה, עש"ה בכל ההמשך.

והנה בשבת במנחה, נשלם בחינת ג"ר דגדלות א', דהיינו רק בחינת נשמה המספיק לזו"ן הגדולים. ולפיכך נבחן שם גם או"א וישסו"ת לב' פרצופים נבדלים, אשר או"א עלאין עומדים אז בג"ר דס"ג, וישסו"ת רק
בג"ר דעתיק שהוא במקום ג"ר דנקודים דקטנות, כנ"ל. ועד"ז מתחלקים בהכרח גם הזו"ן, שרק זו"ן הגדולים הראוים לקבל בחינת ג"ר אלו דנשמה שהם חסדים מכוסים, עלו לג"ר דא"א, והשיגו שם בחינת הג"ר שלהם מזמן הנקודים, כנ"ל. אבל זו"ן הקטנים שאור החסדים מכוסים עושה אותם לבחינת ו"ק בלי ראש, אינם יכולים לעלות עם זו"ן הגדולים לג"ר דא"א, והוא מטעם, שכל עוד שלא נתבטלו הפרסאות דצמצום ב' נמצא עוד הפרש פרסא בין טעמים דס"ג שהם או"א, ובין נקודות דס"ג שהם ישסו"ת כמ"ש הרב לעיל (דף שצ"ז ד"ה או"א). וע"כ רק או"א מלבישים לטעמים דס"ג וישסו"ת נשאר בג"ר דנקודים שהם נקודות דס"ג עש"ה. ונמצאים ע"כ הישסו"ת שהם עוד מחוסרי השלימות עתה במנחה דשבת, כי גם הם אינם נשלמים רק ע"י חזרת או"א וישסו"ת לפרצוף אחד, שאז עולה גם ישסו"ת לג"ר דס"ג דא"ק ונעשים בקומה שוה עם או"א, ע"ד ג' הדרכים שנתבארו לעיל. והבן היטב. אמנם ענין זה של התאחדות או"א וישסו"ת לפרצוף אחד, וכן התאחדות זו"ן הגדולים עם זו"ן הקטנים לפרצוף אחד, מבחינת העיבור דפנימיות, אינו נוהג כלל בזמן הזה, אלא רק בגמר התיקון, ובזמן הזה נמצא תכלית העליה היא רק בחינת גדלות א' דפנימיות הנעשה בשבת במנחה, המספיק רק לזו"ן הגדולים ולא לזו"ן הקטנים כנ"ל.

וטעם הדבר הוא, כי אין הנוקבא הקטנה שהיא רחל, יכולה לעלות לג"ר דא"א ולהכלל בהזווג דמזלין הנוהג שם, רק מבחינת האחור דזו"ן, דהיינו בעת

חלק ט"ו             עץ חיים        בנין הנוקבא        א' תתא

קצו) והבן וראה, כי כמה צדיקים וחסידי עליון קדושים, כולם נולדו למקוטעים, לז' חדשי עיבור, כמשה ושמואל הנביא ופרץ וזרח וכיוצא באלו ונמצא כי כל אלו (הנשמות) נמשכין מאותן הז' דעתיק (המלובשים בז' דגולגלתא דא"א ודי בזה).

אור פנימי

התכללותם בזווג או"א, שז"א נכלל באבא, ונוקבא באמא, ונמצאת הנוקבא משתמשת במ"ן דאמא, כלומר, שאמא נכללת במזלא הנעשה למ"ן שלה, והנוקבא נכללת רק בזווג דאמא עם אבא. אבל המ"ן דנוקבא עצמה אינם שם, כי המזל ונקה, שהיא הנוקבא דמזלין, היא בחינת יסוד דמלכות דצמצום א', דהיינו בחינת בנימין הכלול ביוסף, ואין זו בחינת בנימין אמיתי הבא ממלכות דצמצום א' שהיא בחינת גבורות נקבות, והוא מטעם כי המלכות דצמצום א' נגנזה ברדל"א ואין לה שום זווג במשך שתא אלפי שני עד גמר התיקון, כנודע. וכיון שאין שם המ"ן דמלכות דצמצום א', אלא רק בחינת יסוד דמלכות, שהם גבורות זכרים מבחי' בנימין הנכלל ביוסף, נבחן הזווג ההוא דזו"ן הכלולים שם רק בבחינת זווג דאב"א, משום שאין לה בחינת המ"ן שלה, שהז"א יוכל להזדווג עמה בבחינת פב"פ. וע"כ אע"פ שהיא עולה לג"ר דא"א שהוא בחינת כתר דז"א, מ"מ אינם משתמשים שם בכתר אחד, כי אינם בבחינת הזווג של עצמם, שהוא על המ"ן דנוקבא. כנ"ל.

ולפיכך לא יצויר שתהיה גדלות הב' בבחינת עיבור דפנימיות, כי אז צריכה הנוקבא הגדולה דז"א לקבל מדתה של הנוקבא הקטנה, ויהיה הז"א מזדווג עם הנוקבא הקטנה בעת היותו בג"ר דא"א, וא"כ צריכים לגילוי המלכות הגנוזה ברדל"א שתהיה לבחי' מ"ן לצורך הנוקבא הקטנה, וכיון שאין זה נוהג עד גמר התיקון, גם הנוקבא הקטנה אינה יכולה להזדווג עם הז"א במקום ג"ר דא"א, שהוא גדלות ב'
דפנימיות, מטרם שיהיה גמר התיקון.

אמנם בגמר התיקון אחר שתתגלה המלכות דצמצום א' להיות למ"ן אל הנוקבא הקטנה, יתבטל לגמרי הצמצום ב' עם הפרסאות, ואז ישובו הטעמים דס"ג דא"ק עם הנקודות דס"ג להיות פרצוף אחד (עי' לעיל דף מצ"ז ד"ה או"א. עש"ה). ואז יתיחדו גם זו"ן הגדולים עם זו"ן הקטנים לפרצוף א' בקומה שוה, ויהיו זו"ן הגדולים בבחינת דכר, וזו"ן הקטנים בבחינת הנוקבא, ויעלו שניהם בג"ר דא"א, וישתמשו שם בזווג פב"פ, שזה נבחן ששניהם משתמשים בכתר אחד. וכן ישסו"ת יעלה בקומה שוה עם או"א לג"ר דס"ג בפרצוף אחד, שאו"א עלאין יהיו בחינת הדכר, וישסו"ת יהיו בחי' הנוקבא, כי כל התחלקותם נמשך מהתחלקות הטעמים ונקודות דס"ג לב' פרצופים, ועתה הם שוב מתיחדים כנ"ל. (דף א' תשצ"ב ד"ה ומתחלה ע"ש). ונמצא אז שאו"א עלאין הנעשים לבחינת דכר, יהיו הנה"י שלהם למוחין אל הזו"ן הגדולים, וישסו"ת הנעשים לצד נוקבא דאו"א, יהיו הנה"י שלהם למוחין בזו"ן הקטנים, שהם הצד נוקבא דזו"ן הגדולים, ונמצאים זו"ן משתמשים בכתר אחד פב"פ בקומה שוה כמו או"א וישסו"ת.

וזה אמרו (באות קצ"א) "ואז הם שני המאורות הגדולים לא היא גדולה ממנו ולא הוא גדול ממנה ואינם צריכים זה לזה כלל" דהיינו כמבואר שבהיות ישסו"ת עם או"א בקומה שוה ונה"י דאו"א הם מוחין לז"א ונה"י דישסו"ת הם מוחין לנוקבא נמצאים גם זו"ן בקומה שוה ואינם צריכים זה לזה. כלומר, כי לפעמים הם בקומה שוה

א' תתב          חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

*קצז) ענין זמני העיבור (עיין בביאורנו עליהן, כי יש בפנימיות וחיצוניות ומה שמצאתי כאן בחילוף כתבתיו) וזה הענין, כי סוד העיבור של ט' חדשים הוא כדי לעשות מוחין לז"א כדי שיוכל להוליד, לכן נתקשרו ו"ק דא"א בג"ר חב"ד שבו בא"א עצמו, שהם מוחין ממש, ועי"ז נעשו לז"א מוחין בסוד עיבור דט' חדשים. והנה עיבור זה של ט' חדשים הוא לצורך חיצוניות ז"א, ויוליד בחי' עולמות.

אור פנימי

פב"פ גם לפני גמר התיקון, כגון בשבת במוסף, אמנם אז אין נה"י דישסו"ת עצמם מתלבשים בנוקבא אלא רק המלכות דתבונה שאינה נכללת במוחין שלה עצמה שיצאו על המ"ן דמזלא אלא ע"י זווג חדש שנעשה בראש הז"א עם המלכות דתבונה הזו, יוצאים המוחין דחיה בשביל הנוקבא, וע"כ נחשבת שצריכה אליו, כי היא צריכה לקבל ממלכות דתבונה אחר התכללותה בעטרא דגבורה שבמוחין דז"א, וזולת זה לא היה לה מוחין דחיה, ולא היתה שוה עמו פב"פ ומשום זה נחשבת לקטנה ממנו, כי כל מקבל נמצא קטן בהכרח מהמשפיע. אבל בגמר התיקון כשמקבלת את נה"י דתבונה עצמה למוחין, משום שתתגלה המלכות דצמצום א' הראויה לזווג ברדל"א שתצא עליה המוחין דחיה המתיחסים אל הנוקבא כנ"ל, הרי מלכות זו אינה צריכה להכלל בעטרא דגבורה דז"א, ומקבלת הזווג מכח עצמה למוחין היוצאים על המלכות הזו דצמצום א', ואז אין הנוקבא צריכה אליו יותר. וכבר נתבאר ענין זה לעיל.

וזה אמרו (באות ק"צ) "שכשהיו פב"פ אז יוצאים ב' בחינות יעקב: א' בז"א, וא' בנוקבא, כי הא' שהוא ממוחין דז"א הוא מאו"א והב' שהוא ממוחין דנוקבא הוא מישסו"ת" פירוש: כי יעקב הוא אחורים דאבא שנפלו בעת שביה"כ, ותיקונו בא עם מוחין דחיה של הז"א, ולפי"ז אין צריך לצאת בחי' יעקב רק ממוחין דז"א שהוא
דכורא ובחינת אבא, ולא ממוחין דנוקבא, שהיא בחינת אמא. וז"ש שעם המתבאר שיש ב' בחינות של אחורים דאו"א: א' מה שנפל מאו"א דג"ר נקודים למקום דחג"ת עד החזה. וב' מה שנפל מישסו"ת שהם הראש הב' שיצא במקום חג"ת דנקודים, והאחורים שלהם נפלו למקום נהי"מ דנקודים. והאחורים הא' שייך לז"א, והב' שייך לנוקבא. א"כ יש בחינת אבא גם בנוקבא כמו שיש בז"א, דהיינו בחי' אבא דאחורים דישסו"ת השייך אל הנוקבא. ותיקונו בא עם המוחין דחיה של הנוקבא ביחוד.

אמנם אין הארת יעקב יכולה לצאת בנוקבא זולת בעת שהיא עצמה מקבלת נה"י דישסו"ת למוחין שלה ואינה צריכה לקבל המוחין דחיה מראש הז"א ע"י התכללות בעטרא דגבורה שלו, כי אז יש בה מוחין דאבא בשלימות, בהיותה נכללת בעצמה במזלא במקום יציאת המוחין. משא"כ בעת שהיא מקבלת המוחין רק ממלכות דישסו"ת, שהיא בחינת צמצום ב', שאינה ראויה לזווג שתצא עליה המוחין דקומת חיה, אא"כ ע"י התכללות בראש הז"א בעטרא דגבורה שלו, שמטעם זה אין בראשה עצמה לבדה שום זווג בבחינת מוחין אלו דחיה, והדעת שלה ירד משום זה בין רישי כתפיה, הנה אז, אין לה מוחין דחיה בשלימות אע"פ שהיא בקומה שוה עם הז"א, ואין הארת יעקב יוצאת ממנה. וזה שמדייק להשמיענו, שזה דוקא בעת שנה"י דישסו"ת

* ע"ח ח"ב שער כ"ח: שער העבורים כלל ד אמצע פרק ד'.

חלק ט"ו             שער הכונות             בנין הנוקבא        א' תתג

קצח) אבל עיבור ז' חדשים הוא לצורך פנימיות ז"א שיוליד בחי' נשמות והענין, כי לצורך פנימיות ז"א, הוצרך שיתקשרו ט"ס דא"א בז' דגלגלתא דיליה, כנזכר בס"ד.

 

קצט) ואלו הז' דגלגלתא, ד' מהן בחי' מקיפים, וג' מהן בחי' מוחין ואלו יתלבשו למטה בת"ת בתוך המוחין, כדי שיוכל לברא פנימיות נשמות בכל העולמות. והנה בהצטרף י"ב וט' גימטריא אהי"ה, שהוא סוד עיבור, כנודע מהזוהר.

 

*        ר) הנה נתבאר אצלינו בדרושי נוקבא דז"א, ובענין מיעוט הירח, כי בכל זמן של הגלות, עומדים זו"ן אב"א כל ימי החול, לולי בשעות התפלה ובשבתות וכיוצא בזה, כמו שנתבאר שם. והנה כאשר רוצים לחזור פב"פ צריך שתקדים בחי' הפלת הדורמיטא על ז"א, כדי שתיעשה הנסירה ותוכל לחזור עמו אפין באפין, כנזכר בדרושי ר"ה.

אור פנימי

מתלבשים בה מבחינת עצמם, ואינה צריכה לז"א, ואז יוצא בה לבדה ג"כ בחינת יעקב. אבל אין זה נוהג בבחינת פב"פ רק אחר גמר התיקון כנ"ל, שאז תתגלה בחינת המלכות של צמצום א' ברדל"א. אבל במשך שתא אלפי שני, אין זה נוהג אלא רק בבחינת אחורים, דהיינו על המ"ן דאמא, וע"י התכללות הוד בנצח דא"א, כנ"ל באורך. וכן זה נוהג בבחינת המוחין דחול, שהם ע"י הארת ה"ר ממעלה למטה, אבל לא בכל יום אלא רק בר"ח במוסף, שאז הם פב"פ בקומה שוה, והנוקבא אינה צריכה אליו, כי זה נעשה ע"י התכללות הוד בנצח, ונוקבא משמשת במ"ן דאמא, והארת ה"ר נמשכין ע"י כפיפת ראש ממעלה למטה, המספיק רק לזו"ן הקטנים לבחינת חיה, ולא לז"א עצמו. ונמצא שבר"ח היא משתמשת בכתר אחד רק עם יעקב ולא עם ז"א עצמו. אמנם בכתר אחד עם ז"א עצמו פב"פ אינו נוהג רק אחר גמר התיקון. כמבואר. כי אפילו בשבת במנחה אין רחל
עולה עמו לג"ר דא"א כנ"ל.

וזה אמרו (באות קצ"ב) "בחינת הפנימיות דזו"ן, כי אחר כל הנ"ל היה פעם ב' כל הנ"ל לצורך פנימית הזו"ן והנה עיבור א' היה בבחי' הפנימים של א"א עצמו ולא ע"י התלבשות באו"א" מקודם זה ביאר שם הרב העי"מ דחיצוניות, שעיבור יניקה מוחין אלו באים בו בי"ג שנה, שעד ט' שנים ויום א', הוא נשלם עם מוחין דיניקה, דהיינו בב' שנים דיניקה הוא מקבל בחינת ו"ק דרוח, ומב' עד ט' שנים הוא מקבל בחינת ג"ר דרוח, הנקראים מוחין דו"ק. ומט' ויום א' עד י"ג שנים הוא מקבל מוחין דגדלות שבחינת הצ' שלו היא מקבל עד י"ג שנה. וכבר נתבאר כל זה באורך לעיל בחלק י"ב. וז"ש כאן "כי אחר כל הנ"ל היה פעם ב' כל הנ"ל לצורך פנימיות הזו"ן" פי' כי בכל מדרגה חדשה צריכים לעי"מ מחדש, וכן לב' בחינות שלהם: עי"מ דאחור ועי"מ דפב"פ, כנ"ל בדברי הרב (בחלק זה אות קפ"ח) ע"ש. ולפי"ז אומר כאן שאחר

* שער הכונות ח"ב ענין פורים דרוש א'.

א' תתד          חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

רא) ולהיות כי ענין מרדכי ואסתר היה בסוף השבעים שנה של גלות בבל כנודע, לכן אז כבר בימיהם התחיל ענין תיקון זו"ן, כדי לחזור אפין באפין, ויגאלו ישראל. וענין התחלה זו היא ענין הדורמיטא שנעשה אז בימיהם.

 

רב) וז"ס הצרה העצומה שהיתה אז לישראל, אשר עליו נאמר, והנה אימה חשיכה גדולה כו', וארז"ל חשכה זו גלות מדי, שהחשיך עיניהם של ישראל. וענינו הוא, לפי שאז היה ז"א בסוד הדורמיטא, ונודע כי המן הרשע היה אוסטרלוגוס גדול, כנודע בענין והפיל פור הוא הגורל מיום ליום כו' ובפרט במ"ש בס"ה, כי הוא ועשרת בניו כוללים כל עשרה קליפין החיצונים, וידע בחכמתו ענין מיעוט השגחתו ית' על ישראל בימים ההם, להיותו בבחי' השינה ולכן חשב ועלה בלבו, כי הזמן מוכן לאבד שונאיהם של ישראל.

אור פנימי

שנגמרו עי"מ דחיצוניות ז"א ער י"ג שנה, שהם ב' הבחינות דעי"מ דבחי' ישסו"ת, מתחיל בז"א מדרגה חדשה דבחינת פנימיות, שהם המוחין דאו"א דשבת, ונוהג בהם כל הפרטים שנתבארו במוחין דישסו"ת.

ואע"פ שנתבאר לעיל שבחי' עיבור דפנימיות מתחיל בשבת במנחה, אמנם המוחין דאו"א שבמוסף הם מבחינת חיצוניות, הנה זה רק בערך המוחין המיוחסים לז"א עצמו, שמוחין הראשונים שלו הוא משיג במוסף, והם עוד בערכו חיצוניות משום שבאים ע"י העלאת אחורים דבחינת ישסו"ת, כנ"ל באורך אמנם כלפי המוחין דחול שהם רק מוחין לזו"ן הקטנים דז"א ע"י כפיפת ראש, כנ"ל. נחשבים המוחין דאו"א שבמוסף דשבת לבחי' פנימיות, להיותם משמשים עכ"פ למוחין דהולדה בשביל הז"א עצמו, משא"כ המוחין דחול הבאים עד י"ג שנה, אינם משמשים למוחין גמורים דהולדה אלא בשביל יעקב ורחל לבד, וכלפי ז"א עצמו נחשבים רק לו"ק דגדלות בלבד, וכל ו"ק נקרא חיצוניות. ובערכם מכנה כאן את המוחין
דאו"א דשבת בשם מוחין פנימים. ולפיכך הוא חושב כאן ב' עיבורים לצורך פנימיות: שא' הוא עי"מ דמוחין דאו"א דשבת דמוסף. והעיבור הג' הוא עי"מ דג"ר דא"א. שהם מוחין דיחידה, הבא בשבת במנחה. כנ"ל.

וזה אמרו (שם) והנה עיבור א' היה בבחינת הפנימים של א"א עצמו ולא ע"י התלבשות או"א, והיה זמנו ט' חודש" פירוש, כי המוחין דישסו"ת דחול, היה ע"י התלבשות המוחין דאו"א שיצאו בג"ר דא"א על המזלא, בתוך היסודות דאו"א עצמם העומדים במקום חג"ת דא"א, דהיינו ברישי כתפין שלו, ומשם קבל אותם הז"א, כי הזווג הזה היה רק ע"י העלאת נה"י דא"א לחג"ת שלו, ששם עומדים נה"י דאו"א, ואין הז"א יכול להתכלל למעלה במקום הזווג שהוא בג"ר דא"א, ששם עומדים עתה או"א המקבלים המוחין על המ"ן דמזלין. ונמצא שהמוחין אינם מקובלים מעצמות המזלין דא"א, אלא ע"י התלבשות ביסודות דאו"א במקום חג"ת דא"א, שזה נבחן לבחי' הארת ה"ר ממעלה למטה, ולכפיפת ראש מג"ר דא"א לחג"ת דא"א, כנ"ל באורך. אבל עתה במוחין דאו"א דשבת, נכללים נה"י

חלק ט"ו             שער הכונות             בנין הנוקבא        א' תתה

רג) וז"ס ענין ויכוח המן עם אחשורוש אם יעלה בידם עצה זו, והשיב לו המן ישנו עם כו', ודרשו רז"ל ישן הוא האלוה שלהם והבן זה. ולהיות כי הדורמיטא ההיא היא לטובתן של ישראל, כדי שתנסר הנקבה מאחורוי ויחזרו פב"פ, ויגאלו ישראל, ויבנה בית המקדש, לכן התייעצו שניהם, כי בזמן ההוא שהאלוה שלהם הוא ישן, יקדימו הם לאבד ולהשמיד שונאיהם של ישראל, כדי שלא ישארו אפילו מתי מעט, שיהיו ראוים לגאולה, ועי"כ לא יבנה בהמ"ק. ונודע, עצת המן מן שמשי ספרא בנו וכתביהם אל אחשורוש הנקרא ארתחששתא בספר עזרא עד שיבטלו בנין ב"ה, בראותם כי הגיע זמנו להבנות ודי בזה.

אור פנימי

וחג"ת דא"א בג"ר שלו ממש, שעי"ז נמצא ז"א עולה עמהם לג"ר דא"א למקום יציאה של המוחין, והוא נכלל שם בזווג בעצמות המזלין, אשר ע"כ הוא מקבל אח"כ הממעלה למטה מבחינת הפה דא"א עצמו, והוא יכול להלביש לא"א כמו או"א על החג"ת דא"א, דהיינו גם אחר ירידתו למקומו. משא"כ במוחין דישסו"ת שלא קבלם כי אם ע"י התלבשות ביסודות דאו"א שבמקום חג"ת, ושם היה העיבור שלו,  נמצא שאחר ביאתו למקומו לא קבל בחינת הממעלה למטה רק מן החזה דא"א, שהוא הפה דחג"ת, וע"כ לא הלביש אלא רק נה"י דא"א שמחזה ולמטה. ולפיכך נקרא העיבור שלצורך המוחין דאו"א בשם עיבור דט' חודש, משום שיש כאן התכללות דכל הט"ס דא"א, כי הו"ק שלו נכללים בהג"ר. וזה אמרו "ומזווג זה נעשה העיבור בט' חדשים כמספר ט"ס דא"א. כמבואר.

וזה אמרו (באות קצ"ג) "ואז נעשו ו"ק פנימים של זו"ן ומפנימיותם נמשכים כל הנשמות כולם" דהיינו כמ"ש לעיל שאין המוחין האלו נחשבים לפנימיות אמיתי לז"א, משום שהעלאת מ"ן אלו הם מבחינת אחורים דישסו"ת, המקבלים תיקונם ע"י עלית הז"א עמהם לג"ר דא"א, העומד במקום ישסו"ת דנקודים, ונמצאים האחורים דישסו"ת באים עתה במקומם כמו שהיו עומדים מטרם שביה"כ. אמנם האחורים
דאו"א דנקודים אינם מקבלים שם את תיקונם, כי שם הוא בחינת חג"ת דנקודים, והם צריכים לעלות רק לג"ר דנקודים שבמקומם עומדים עתה הג"ר  דעתיק. וכיון שז"א מיוחס בעיקר לאו"א דנקודים כנ"ל, ע"כ נחשבים אליו המוחין ההם הבאים לו מישסו"ת של הנקודים, רק לבחינת ו"ק בלבד, כי הראש דישסו"ת דנקודים, הוא ו"ק אל או"א דנקודים. וזה שמשמיענו הרב, שאע"פ שהם המוחין השלימים דז"א מבחינת מוחין דהולדה, ונבחנים לעיקר הגדלות שלו להולדת נשמות, עכ"ז אינם אלא בחינת ו"ק דפנימיות, כי נמשכים מבחינת המ"ן ואחורים של הראש דישסו"ת דנקודים, וז"א הוא בעיקר מד' מלכים הראשונים דחג"ת, הנמשכים מאו"א עצמם דג"ר דנקודים. עי' היטב לעיל דף תקי"א ד"ה הז'.

וז"ש "ואז נעשו ו"ק פנימים של זו"ן ומפנימיותם נמשכין כל הנשמות כולם" כמבואר, כי אע"פ שמפנימיותם נמשכין כל הנשמות כולם, כי ממוחין דיחידה דמנחה דשבת נמשכין רק יחידי סגולה, כמ"ש להלן. עכ"ז אין באלו המוחין דאו"א רק בחינת ו"ק דפנימיות, ולא ג"ר ממש, כי ג"ר אמיתים הוא צריך לקבל מהזווג הנעשה בג"ר דעתיק, ששם מקום עמידת או"א דנקודים.

וזה אמרו (באות קצ"ד) "ואח"כ היה

א' תתו           חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

רד) והנה אף בזמן הדורמיטא אין הנקבה ישנה, כי אז מסתלקין המוחין מן ז"א ונכנסין בנקבה, כדי להבנות ולתקן פרצופה, כדי שתוכל לחזור אפין באפין כנודע בענין דרוש השופר של ר"ה. ובהכרח יש הארה והשגחה זו על ישראל מצידה, וענין אותה הארה היתה ענין מרדכי הצדיק כמו שנבאר בע"ה.

אור פנימי

העיבור ב' של המוחין של הפנימיות וזה היה בז' חדשים לבד והענין כי עיבור זה נעלם ועליון מאד כי הוא בסוד ז' ספירות תחתונות של עתיק" פי': כי בעיבור הקודם דפנימיות, היה התכללות ז"ת דא"א בג"ר שלו, והזווג היה במקום ג"ר דא"א, כי הז"א עלה עם ז"ת דא"א לג"ר שלו וע"כ בעת ביאתו של הז"א למקומו, בבחינת ממעלה למטה, הוא בא למקום חג"ת דא"א. כנ"ל. אבל כאן בעיבור הב' לצורך פנימיות, נעשה התכללות דז"ס תחתונות דעתיק בג"ר שלו, והם העלו את הז"א עם האחורים הנפולים דאו"א אל מקום הג"ר דעתיק ששם עמידת או"א דנקודים כנ"ל, דף א' תשצ"ו ד"ה וטעם הדבר ע"ש. ונעשה הזווג בג"ר דעתיק, ואח"כ בירידתו של הז"א משם למקומו, בבחינת ממעלה למטה, נמצא מלביש לג"ר דא"א. ואלו הם המוחין דז"א בשבת במנחה, שאז הוא עולה ומלביש לג"ר דא"א.

ומה שאין הרב חושב כאן לבחינת ט' חודש כמו בהעיבור הא' דפנימיות, אע"פ שגם כאן היה התכללות הו"ק דעתיק בהג"ר כמו שהיה שם התכללות הו"ק דא"א בהג"ר. הענין הוא, כי בענין ההתכללות בג"ר דעתיק אין כאן חידוש, משום שאפילו בעיבור הא' דפנימיות בעת שנכללות הז"ת דא"א בהג"ר שלו, הנה הג"ר דא"א עלו ונכללו בעת ההיא בעתיק בג"ר והזווג לצורך המוחין דז"א נעשה אז בבחינת לא זקוף ולא כפוף, כנ"ל, (בחלק י"ד דף אלף תר"ב אות קצ"ד). שפירושו שהזווג נעשה בג"ר דא"א בעת התכללותו בג"ר דעתיק, אלא שכופף ראשו להשתמש עם המ"ן דמזל

ונקה. כמ"ש באו"פ שם. הרי שאפילו בעיבור הא' היה כבר כלול בג"ר דעתיק, ולא נתחדש כאן דבר בענין העיבור ב' מבחינת הג"ר דעתיק.

אלא עיקר החידוש שנעשה כאן בעיבור ב', הוא עצם התכללות ז"א בז"ת דעתיק מבחינת עצמותם. כי בעיבור הא' היה כלול רק בז"ת דא"א מבחינת עצמותם, וע"י עליתם דז"ת דא"א לג"ר, נכלל ג"כ בג"ר דא"א שעלו למקום ג"ר דעתיק, וע"כ בעת יציאתו מבחינת העיבור הוא יורד למקום ז"ת דא"א ומלביש על החג"ת דא"א כנ"ל. אבל כאן בעיבור ב' דפנימיות, הוא נכלל בז"ת דעתיק מבחינת עצמותם, והם שהעלו אותו למקום ג"ר דעתיק, ולכן גם בעת יציאתו מעיבור וירידתו למקומו נמצא מלביש על חג"ת דעתיק שהוא מקום ג"ר דא"א. ולפיכך אומר הרב שהעיבור הזה נבחן לעיבור של ז' חודש לבד, כי אין כאן חידוש רק מבחינת ז"ת  דעתיק שלקח ז"א. אבל ענין ההתכללות של הז"ת בג"ר דעתיק אינו נחשב כאן לג' חודש כי אינם בבחינת חידוש, כי גם בעיבור הא' דפנימיות היה כלול מהם, כמבואר.

וזה אמרו (באות קצ"ה) "באותן ז' דעתיק אין יכולת להשיג כלל בחצי העליון של החסד שבו רק מחציו ולמטה בלבד כי החסד דעתיק מלובש בגלגלתא דא"א, ונודע, שגלגלתא דא"א נחלק לב' ראשים: שחציו העליון שהיא בחי' ג"ר שבו, הוא ראש הא' דא"א, אשר המסך דצמצום ב' המפסיק בין רדל"א לא"א אינו שולט עליו כלל, והוא נחשב עוד כמו רדל"א, ותחילת שליטת

חלק ט"ו             שער הכונות             בנין הנוקבא        א' תתז

רה) וכראות המן את מרדכי, שע"י היתה הארה והשגחה על ישראל בזמן ההוא נתיעץ עם זרש אשתו ושס"ה יועציו כו', וארז"ל כי זרש אשתו היתה מכשפה גדולה, ועצתה שקולה מכל שס"ה יועציו, ועלתה עצתם להרוג את מרדכי ולתלותו על העץ הוא זנבה של נחש המשך רגל הקוף, כמבואר אצלנו וכנזכר בס"ה שיר השירים ודי בזה.

אור פנימי

המסך הזה המבדיל בין רדל"א לא"א, הוא על ז"ת דגלגלתא הנקראים אוירא וראש הב', וכל המוחין דאצילות נמשכים רק מחציו התחתון דגלגלתא, שהוא המוחא דאוירא, אבל בראש הא' שהוא חציו העליון אין המוחין נמשכין משם. וז"ש הרב "כי באותן ז' דעתיק אין יכולת להשיג כלל בחצי העליון שבו" להיותו גנוז בראש הא' דא"א, כנ"ל. וז"ש "רק מחציו ולמטה בלבד" דהיינו אותו החצי התחתון המלובש במוחא דאוירא, שמשם נמשכים כל המוחין דאצילות. כנ"ל. וכבר נתבאר ענין זה באורך בחלק י"ג. ועי' בדף א' שכ"ז אות ע"ב.

וזה אמרו (באות קצ"ז) "עיבור זה של ט' חדשים הוא לצורך חיצוניות ז"א, ויוליד בחי' עולמות אבל עיבור של ז' חדשים הוא לצורך פנימיות ז"א שיוליד בחינות נשמות" ואין זה סותר למ"ש לעיל (באות קצ"ג) שמהעיבור דט' חודש נמשכים כל הנשמות כולם. וכאן אומר שהוא לצורך חיצוניות. הענין הוא, כי נתבאר לעיל, שבאמת אינם נחשבים למוחין דפנימיות של הז"א, דהיינו לג"ר שלו הנקרא פנימיות כי אין הז"א מקבל אלא מאו"א עלאין דנקודים שהם במקום ג"ר דנקודים, שמשם נמשכו ד' המלכים דחג"ת, מהם עיקרם של הז"א דנקודים. אבל מראש דישסו"ת דנקודים העומד במקום דחג"ת דשם, שהממעלה למטה נמשך לד' מלכים תנהי"מ דנקודים, אין הז"א מקבל ממנו אלא בחינת ו"ק, להיותו מלביש על ו"ק דאו"א עלאין. ומוחין אלו דט' חודש, שזווגם נעשה ע"י התכללות ז"ת דא"א בג"ר שלו, אינו מעלה רק בחינת
האחורים דישסו"ת דנקודים, העומדים במקום ג"ר דא"א, שהם חג"ת דנקודים. אלא עכ"ז הם נחשבים למוחין דחיה ממש משום שקומת הזווג היא קומת חכמה היוצאת על המזלין, כנ"ל, וע"כ מצד אחד אפשר לכנותם בחינת פנימיות להיותם מוחין דחיה והולדה. שמשם באמת יוצאים כל נשמות כולם. ומצד השני אינם אלא בחינת ו"ק דמוחין ואין בהם בחינת הולדת נשמות, דהיינו מבחינת המוחין דז"א עצמו מבחינת מה שהוא מיוחס רק לאו"א דנקודים כי הנשמות האלו הנולדים ממוחין דט' חודש, הם בחי' נשמות הנמשכות מישסו"ת דנקודים.

וע"כ יש בהם ב' בחינות: א' הוא שיש בהם מוחין דהולדות נשמות אלו המיוחסים לישסו"ת דנקודים, שמבחי' זו נחשב למוחין דפנימיות. ובחינה ב' היא, שיש בהם מוחין דהולדה לבחינת עולמות, שהם מיוחסים לאו"א דנקודים. כי בהיות הישסו"ת בחינת ו"ק לאו"א ההם, ע"כ הז"א ראוי להוליד גם מבחינת ו"ק דנקודים, אלא רק מבחינת חיצונים שלהם, הנקרא עולמות. באופן, שבחינת נשמות הוא מוליד רק מהמיוחסים אל הישסו"ת, אבל בחינת עולמות יוכל להוליד גם מהמיוחסים לאו"א. וזה אמרו "עיבור זה של ט' חדשים הוא לצורך חיצונית ז"א ויוליד בחינת עולמות" דהיינו כמבואר, שמבחינת עיקרו של ז"א עצמו הנמשך רק מאו"א, נבחנים לו"ק בלבד, ומ"מ הוא יכול להוליד בחינת עולמות, משום שישסו"ת הוא תמיד בחינת ו"ק דאו"א.

א' תתח          חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

רו) ואם ח"ו ככה יעלה, יוכל אח"כ לאבד את שונאיהם של ישראל ואז השי"ת ברחמיו, האיר הארת נוקבא העליונה, והיא גדולת מרדכי ואסתר, ועל ידם נושעו ישראל מן הצרה וגדולה ההיא, כמו שנבאר, וזה ענין מרדכי והארתו.

 

רז) דע, כי הנה בזמן הדורמיטא דז"א, לא בלבד נכנסין המוחין דז"א מצד נה"י דאמא ונכנסין בנוקבא רחל בהיותה אב"א, אלא אף גם המוחין דבנה"י דאבא, בסוד ויבן ה' אלהיםאת הצלע, אא אבא ואמא.

אור פנימי

וזה אמרו (באות קצ"ח) "אבל עיבור ז' וכו', והענין כי לצורך פנימיות ז"א הוצרך שיתקשרו ט"ס דא"א בז' דגלגלתא דיליה" דהיינו כנ"ל, שזה נעשה ע"י התכללות ז"א בז"ת דעתיק בבחינת עצמותם, כי אז יוכל לקבל מבחינת התכללותו בהזווג שבג"ר דעתיק ונמצא מקבל בחינת הממעלה למטה בעת הלבשתו לג"ר דא"א במקום ד' המלכים דחג"ת דנקודים, כנ"ל. וענין התכללות הזו בז"ת דעתיק, הוא מקבל מז' תיקוני גלגלתא ששם מלובשים ומאירים הז"ת דעתיק. וז"ש "הוצרך שיתקשרו ט"ס דא"א בז' דגלגלתא דיליה" כי אז יכול להלביש גם אחר ירידתו למקומו. כנ"ל. באורך.

וזה אמרו "ואלו הז' דגלגלתא ד' מהם בחינת מקיפין וג' מהם בחינת מוחין" כלומר, שאלו המוחין שהוא מקבל נחלקים לפנימים ומקיפים, אשר בבחינת המקיפין הם ד' מוחין חו"ב חו"ג, ובבחינת הפנימים אינם אלא ג' מוחין, כי החו"ג נעשים כאחד בבחינת הדעת, כשהם מתלבשים בבחינת פנימיות הז"א. כנ"ל בחלק י"ג וי"ד.

וזה אמרו (באות קצ"ט) "ואלו יתלבשו למטה בת"ת בתוך המוחין" כלומר, שאלו ג' המוחין מתלבשים בתוך ז"א הנקרא ת"ת בפנימיות המוחין אבל ד' המוחין אינם מתלבשים בתוך ז"א אלא נשארים למקיפים.

רז) המוחין דנה"י דאבא בסוד ויבן ה'

אלהים את הצלע. אין זה סותר למ"ש לעיל ובכל המקומות, שרק נה"י אמא יוצאים מז"א ונכנסים בנוקבא, בעת הנסירה, אבל נה"י דאבא נשארו בסוד מקיפים על הז"א (כנ"ל בחלק זה אות ע"א ואות קי"ח ואות קל"ג. ואות קמ"ב ואות קנ"א. ואות ק"ס ואות קע"ו). כי בכלל לא יצויר פעם שיהיו בחינת נה"י דאמא לבדם בלי נה"י דאבא, כמ"ש הרב לעיל (דף תתק"נ אות קנ"ו) וז"ל "הענין הוא כי הלא כל בחינות אלו נמשכין מזווג או"א וא"כ צריך שבכל בחינה מאלו הה' שהם נרנח"י יהיה בהם חלק או"א" ע"ש. וכן בכמה מקומות אומר ומזהיר לבל לטעות בהלשון בעת שאומר שיש שם רק נה"י דאמא לבד, שהכונה בלי נה"י דאבא, כי או"א הם תמיד בזווג דלא פסיק וכחדא נפקין וכחדא שריין, ואין שום בחינה נמשכת מהם זולת בזווג או"א, וא"כ יש שם בהכרח ב' בחינת נה"י. ולפי"ז נמצא, כי אע"פ שאומר במפורש לעיל דף א' תש"מ אות ק"ג, ובאות ק"ה, שאותם רי"ו שהיא מקבלת בהיותם אב"א אינם אלא בחינת בינה נקבה, שהם נר"ן, אמנם אומר שם שיש שם בחינת בן ימין כח זכר, הרי שיש שם גם בחינת נה"י דאבא, שהם כח זכר.

וענין זה כבר נתבאר היטב לעיל בענין חזרת או"א וישסו"ת לפרצוף אחד בעת הזווג, שאו"א ביחד נחשבים לימין ולבחינת דכורא, וישסו"ת יחד נחשבים לשמאל

חלק ט"ו             שער הכונות             בנין הנוקבא        א' תתט

רח) ונמצא, כי כמו בהיות המוחין ההם תוך ז"א, היו יוצאים מהם ב' הארות לחוץ, ומבחי' הארת המוחין דאבא יוצא יעקב מצד פנים דז"א, ומבחי' הארת מוחין דאמא יוצאת רחל מצד אחוריו. גם עתה יוצאות מרחל נוקבא דז"א ב' הארות אלו ג"כ בלי ספק.

אור פנימי

ולבחינת נוקבא, ואז נבחן היסוד דתבונה לבחינת דכורא, וזה שכתב הרב לעיל דף אלף ס"ח אות קכ"ב, "שבחינת היסוד הם לעולם זכרים, בין באבא ובין באמא" ע"ש. הרי שבעת הזווג נבחן או"א ביחד לבחי' אבא וישסו"ת ביחד לבחי' אמא. וז"ש הרב כאן שגם בחינת נה"י דאבא נכנסים אל הנוקבא בעת הנסירה, דהיינו נה"י דישסו"ת הכלולים באמא, שממנו נמשך בחינת בנימין שהוא כח זכר.

ואין לטעות לפרש כאן שהכונה היא על חכמה וחסד המלובשים בנה"י דאמא דהיינו בחינת מ"ה דב"ן דאמא, אשר בעת התלבשות המוחין בז"א נמצאים מתחלפים שחכמה וחסד דאמא מתלבשים בנה"י דאבא, ובינה וגבורה דאבא מתלבשים בנה"י דאמא, כנ"ל (דף א' תשס"ג אות ק"מ). ועתה בעת יציאת המוחין דז"א נמצאים החכמה וחסד דאמא שהם חוזרים ומתלבשים בנה"י דאמא, וכיון שחכמה וחסד דאמא אלו היו בנה"י דאבא בעת התלבשותם בז"א קורא אותם הרב גם עתה בשם נה"י דאבא. שזה אינו אמת, כי הרב אומר להדיא, לעיל (חלק זה אות קמ"ב) שהמוחין דבינה וגבורה דאבא ודאמא באים תוך הנוקבא ומגדילים אותה אב"א. הרי שאפילו בעת יציאת המוחין מז"א,  נמצאים עוד המוחין בהתחלפות אשר בינה וגבורה דאבא  נמצאים תוך נה"י דאמא. ועד"ז חכמה וחסד דאמא נמצאים תוך נה"י דאבא. כי ע"כ הוא מדגיש שם "ובאים המוחין דבינה וגבורה דאבא ואמא לבדם תוך נוקבא ונגדלת לגמרי" הרי שחכמה וחסד דאמא נשארים בנה"י דאבא. ומלבד זה הנה נתבאר לעיל
כי רק בעת שאו"א מלבישים לחג"ת דא"א. אז יש מ"ה וב"ן באבא דהיינו כתר וחכמה דמ"ה עם ו"ק דחכמה דב"ן, וכן מ"ה וב"ן באמא, שהם בינה דמ"ה וה"ת דבינה דב"ן. אמנם בעת שאו"א מקבלים קומת ע"ב, ונעשים לפרצוף אחד, הנה אז אבא כולו מ"ה ואמא כולה ב"ן. כנ"ל (חלק זה אות ק"מ). וכיון שאלו נה"י דאמא מאו"א דע"ב הם באים כנ"ל, הרי בהכרח שאמא כולה ב"ן, דהיינו בינה וגבורה דאבא ובינה וגבורה דאמא. וכן נודע מדברי הרב בכמה מקומות שהמוחין דאב"א הם רק ב"ן ולא מ"ה כלל.

רח) יעקב מצד פנים דז"א וכו' רחל מצד אחוריו גם עתה יוצא מרחל נוקבא דז"א ב' הארות אלו ג"כ בלי ספק: היינו כמ"ש הרב לעיל (חלק זה אות ק"צ) שיש יעקב ורחל היוצאים מבחינת או"א, ויש יעקב ורחל היוצאים מבחינת ישסו"ת, ע"ש. ונתבאר לעיל כי אלו נה"י דאמא המתלבשים בנוקבא בעת הנסירה, הם בחינת ישסו"ת בעת שהם בקומה שוה עם או"א, שהם נקראים אז ביחד בשם אמא, וע"כ בהכרח שיוצא מהם בחינת יעקב ורחל, שמיש"ס יוצא בחינת יעקב, ומתבונה יוצאה בחינת רחל. והגם שנתבאר לעיל באו"פ (דף א' תת"ב ד"ה אמנם). שאין הארת יעקב ורחל יוצאים בנוקבא זולת בגמר התיקון, אחר שהמלכות דצמצום א' מתגלה מרדל"א בסוד ראש פנה. ע"ש. אכן זה דוקא מבחינת פב"פ עם זו"ן הנקרא שניהם משתמשים בכתר אחד, כי לא יכול להזדווג עמה בבחי' המזלין דהיינו בבחינת צמצום

א' תתי           חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

רט) ולא עוד, אלא שבהיות מוחין הנזכר תוך הנקבה נתוספה בחי' הארה שלישית, משא"כ בהיותם תוך ז"א. והוא, כי הנה בהיותם תוך ז"א היה יסוד דאמא נשלם בחזה דז"א, והיסוד דאבא שהוא יותר ארוך כנודע היה נשלם בסיום היסוד דז"א ממש ולא היה יוצא מחוץ ליסוד כלל.

 

רי) אבל עתה, בהיותם המוחין תוך הנקבה, אשר היסוד שלה נוקביי קצר, מוכרח הוא, שהיסוד דאבא יתפשט, ויצא מחוץ ליסוד נוקבא ולחוץ, ותתגלה הארתו בגילוי גמור לגמרי, ונודע, כי מה שהיא מתלבש ביסוד דז"א הוא בחי' העטרה של היסוד דאבא, שהיא בחי' המלכות דאבא, ואין ספק כי הארה זו הנגלית ממלכות דאבא, היא הארה גדולה עד מאד.

 

ריא) והנה שורש נשמת מרדכי היתה מן ההארה ההיא, ולכן על ידו היתה תשועת ישראל בזמן ההוא. וזה נרמז בשם מרדכי ממש, שארז"ל שהוא לשון מירא דכיא: מ"ר דכ"י. והוא תרגום מר דרור, גם נקרא מור עובר.

אור פנימי

א', מטרם שתתגלה המלכות שלה דצמצום א', שהיא המ"ן שלה. כי המ"ן דמזלין של עתה, הם רק בחי' יסוד דמלכות, שהם בחי' מ"ן דכורין, כלומר מבחינת בנימין הכלול ביוסף, והנוקבא דז"א רק לבחי' מ"ן דמלכות ממש היא צריכה, ומ"ן של יסוד דמלכות לא שייך אליה, כי היא בחינת מלכות דז"א. אמנם כל זה מבחינת הזווג זו"ן פב"פ, אבל בבחי' אב"א עם ז"א הנה היא יכולה להכלל גם במ"ן דמזלין, אע"פ שהם בחינת מ"ן דכורא, והוא מפאת התכללותה עם לאה לפרצוף אחד, דהיינו עם נוקבא הגדולה דז"א, שהיא בחינת ז"א עצמו כלומר בחינת בנימין הכלול ביוסף, דהיינו נוקבא שבגופו, וכן לאה היא מלכות מאחורים דאמא, שכל אלו אינם מלכות ממש כמו הנוקבא דז"א, והם יכולים לקבל ממזלין. ומתוך שנוקבא דז"א נכללת מהם ונעשית עמהם לפרצוף אחד, כנ"ל. לכן היא

מקבלת אז בחי' נה"י דאמא עם המ"ן דמזלין, שעי"ז היא נגדלת כמו הז"א עד הכתר שלו ממש, דהיינו שעולה עמו עד הג"ר דא"א, כנ"ל (דף א' תת"ב ד"ה אמנם) ע"ש אשר אז ז"א מקבל מנה"י דאו"א לבד, ונוקבא מקבלת מנה"י דישסו"ת כמו בגמר התיקון, אלא ההפרש הוא גדול, כי היא עמו בלי זווג כלל, כי ע"כ המה נבחנים אז לאב"א, ונפרדים זה מזה לגמרי. דהיינו כמו שז"א ונוקבא עולים לג"ר דא"א בעת תפלת נעילה ביוה"כ. שאין זה נבחן ששניהם משתמשים בכתר אחד, כי אינם משתמשים כלל, כי משתמשים פירושו זווג, והמה אז אב"א כמבואר.

והנה נתבאר, כי בעת היותה אב"א והיא מקבלת מנה"י דאמא שלא ע"י ז"א, דהיינו מבחינת ע"ב דמזלין, הנה אז הם בקומה שוה ממש עד הכתר דז"א, ואז ז"א מקבל מנה"י דאבא שהם או"א יחד, אלא

חלק ט"ו             שער הכונות             בנין הנוקבא        א' תתיא

ריב) והענין הוא, כי ההארה הגדולה ההיא, היא מר דרור, זך ונקי בתכלית, העוברת מפי יסוד דנוקבא ולחוץ. וז"ס פסוק וידי נטפו מר עובר. ובזה תבין מעלת מרדכי, שעלה לבחי' מלכות ומשנה למלך. וז"ס הפסוק, ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולה.

 

ריג) והמשכיל יבין כל פרטי הפסוק זה, ענין יציאה זו מלפני המלך היא רחל, ועטרת זהב גדולה, מצד עטרה יסוד דאבא. ולכן נקרא גדולה, כי החסד וחכמה נקרא גדולה, יסוד הגדול הגבור והנורא. גם המעמיק ישכיל היותן משבט בנימין ודי בזה.

 

ריד) וז"ס קריאת המגילה, וגם התפשטותה בעת קריאתה, לטעם פירסום הנס, והוא ענין הארת עטרת מלכות דאבא, המתגלית ויוצאה לחוץ, ולכן נקרא מגילה, לשון גילוי, וצריך לגלותה ולפרסמה. גם מגלה בלא יוד היא עולה בגי' ע"ח, כמנין ג' הויו"ת כ"ו כ"ו כ"ו, שהם ענין ג' מוחין דחב"ד דנה"י דאבא, המתגלים שם במלכות ההוא.

אור פנימי

שהם בו אז בבחי' מקיפים, כנ"ל. והנוקבא מקבלת מן נה"י דישסו"ת, הנבחנים ביחד לאמא. ואז מנה"י דיש"ס הנקרא אבא יוצא בה הארת יעקב, ומנה"י דתבונה הנקראת אמא יוצאה בה הארת רחל, ושניהם בה מחזה ולמטה כמו בז"א, ויעקב יוצא בפנים ורחל יוצאה באחור.

ואין להקשות, כיון שעתה מקבלת הנוקבא ממוחין דע"ב, שאז חוזרים או"א וישסו"ת לפרצוף אחד, כנ"ל, וכן זו"ן הגדולים וזו"ן הקטנים נעשים לפרצוף אחד, וא"כ מאין יש שם שוב בחינת יעקב ורחל מחזה ולמטה דנוקבא. והענין הוא, כי יעקב ורחל אלו, הם בחי' אחורים דאו"א ואחורים דישסו"ת שנתבטלו בעת שביה"כ, (כנ"ל דף א' תת"ב ד"ה וזה), ולפיכך אע"פ שכבר זו"ן הגדולים וזו"ן הקטנים חוזרים לפרצוף אחד, ורחל שהיא נוקבא הקטנה עולה ומקבלת כל פרצוף הנוקבא הגדולה, מ"מ אין הארת יעקב ורחל דאחורים דאו"א וישסו"ת בטלים משם, מב' טעמים: א' שאין

העדר ברוחני. וע"כ אפילו בשעת עליה נבחנים עוד שהם מלבישים מחזה ולמטה. וב' כי אין האחורים אלו דאו"א מתוקנים לגמרי, דהיינו שישובו להיות בחינת או"א ממש כמו שהיו מטרם שביה"כ, זולת בעת גמר התיקון, ועד אז עולים ונתקנים רק חלקים מבחינת אחורים ההם דאו"א, וע"כ אותם החלקים שעדיין לא נבררו לגמרי, הנה הם עוד נשארים בהכרח מחזה ולמטה. ולכן אפילו אחר התחברות הזו"ן הגדולים עם הקטנים לפרצוף אחד, יש עוד בחי' יציאת יעקב ורחל דאחורים דאו"א וישסו"ת במקום מחזה ולמטה. כלומר, שגם הם מקבלים המוחין דע"ב במקומם מחזה ולמטה כמו הזו"ן הגדולים. והבן היטב. וכבר ידעת שהמוחין דחול אינם רק בחינת המוחין דיעקב ורחל שמחזה ולמטה, אע"פ שגם אז נבחנים שזו"ן הגדולים עם הקטנים נעשו לפרצוף אחד. אלא שאין העדר ברוחני וכל העתקה ממקום למקום, אינו שינוי של העדר ממקומו הראשון אלא רק בחי' תוספות על

א' תתיב         חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

רטו) וזהו ענין היות המגילה נקרא אגר"ת, ונקרא ספ"ר, ויש לה דינים כתורה שבכתב, כי ספר התורה, הוא יסוד דאבא, הנקרא תורה שבכתב, צורת ספר כעין ו' ארוכה, והמגילה היא ההארה היוצא מחוץ ליסוד כנזכר, וגם הוא ארוכה בצורת ו', ובצורת מגילה ארוכה. ודי בהערות אלו אל המשכילים.

 

רטז) ואמנם היות ימי הפורים האלו נעשים בכל שנה ושנה, ולא הספיק לעשות בזמן ההוא לבדו, הטעם הוא, כי השי"ת ברחמיו רצה שאותה ההארה המתחדשת בהיות המוחין דאו"א, תוך הנקבה בזמן דורמיטת ז"א, לא תתבטל לעולם בכל שנה ושנה בימים ההם עצמם.

 

ריז) כי הנה אחר דורמיטא, חוזרים פב"פ, והמוחין הם בז"א, ואין בחינת ההארה זו יוצאת אז כלל כנ"ל, והארת מרדכי מתבטלת לגמרי, ונעלמת בפנים. ורצה השי"ת, שבכל שנה בימי הפורים כיוצא בהם, אף אם יהיו זו"ן פב"פ תתגלה ההארה הנזכרת בימים ההם, ולא תתבטל.

אור פנימי

מקום הראשון, ולכן מצד אחד נבחן שיעקב ורחל עם זו"ן הגדולים נעשו לפרצוף אחד, ומצד ב' נבחן שהם עוד עומדים במקומם, ומקבלים במקומם הזווג של הזו"ן הגדולים, בבחינת הארת ה"ר ממעלה למטה. וכבר ביאר הרב זה, בענין עלית נה"י לחג"ת דא"א וחג"ת שלו לחב"ד, אשר אע"פ שהחג"ת דא"א עלו לחב"ד מ"מ נבחנים ג"כ שהם עומדים במקומם מטעם שאין העדר ברוחני. כמ"ש בחלק י' עש"ה. וכבר הזהיר הרב בכמה מקומות שלא לשכוח ענין זה, שבכל ענין עלית האורות והמדרגות או ירידתם, המה נשארים עוד בשלימותם גם במקומם הראשון. ועי' לעיל חלק זה אות קכ"ד.

ריז) אחר הדורמיטא חוזרים פב"פ והמוחין הם בז"א, ואין בחינת הארה זו יוצאת אז כלל והארת מרדכי מתבטלת לגמרי וכו'. וצריכים להבין היטב ענין הארת מרדכי זו, שעליה אומר הרב שהיא הארה גדולה עד מאד, ועכ"ז היא מאירה בה רק
בהיותה בבחינת אחורים, שאין בה אז רק בחינת נר"ן בלבד, דהיינו מוחין דו"ק שלה, ובהיותה פב"פ שיש לה אז מוחין דחיה, אין הארת מרדכי מאירה עוד בה אלא שמתבטלת, שהוא תמוה, כי לפי"ז המוחין דאחורים גדולים יותר הרבה ממוחין דפב"פ.

ותחילה צריכים להבין היטב ענין הארת מרדכי זאת. והנה הרב ביאר אותה שהיא בחינת יסוד דאבא הארוך, שאחר שנה"י דאבא מתלבשים בנוקבא שיסודה היא בחינת נוקביי קצר, נמצא יסוד דאבא מתפשט ויוצא לחוץ מיסוד שלה, ומתגלה בגילוי גמור, שע"כ נקרא מרדכי, שפירושו מור דרור, ומתרגמינן מירא דכיא. וכן ה"ס מור עובר על כפות המנעול.

פירוש הדברים. כי נודע, שמלכות דצמצום א' נגנזה ברדל"א, וכל בחי' המלכיות שבאצילות הנעשין לנוקבין הם ממלכות דצמצום ב' שהיא בחינת ה"ת בעינים, ומוציאה אח"פ לחוץ, וממלכות זו יצאו בחינת הקטנות דכל הפרצופים שבאצילות, כמ"ש בחלקים הקודמים. וכל

חלק ט"ו             שער הכונות             בנין הנוקבא        א' תתיג

ריח) והענין הוא, כי בכל שנה בימים ההם כאשר יכנסו המוחין ברחל בסוד דורמיטא דז"א, אעפ"י שאח"כ יחזרו פב"פ לא תתבטל ההארה הנזכרת ותשאר שם קיימת, ונרשמת אף גם אחר הסתלקות המוחין האלו ממנה ויחזרו בז"א.

 

ריט) וז"ס, מ"ש הכתוב וזכרם לא יסוף מזרעם. כי אותה ההארה היא עטרת היסוד הזכר דאבא הנקרא זכר כנודע, וזכרם זה לא יסוף מזרעם בימי הפורים שבכל שנה ושנה כנודע.

 

רכ) לכן לעת"ל, כל המועדים יתבטלו חוץ ממגילת אסתר. והטעם הוא כי לעולם לא היה נס גדול כזה, לא בשבתות ולא ביו"ט, להתקיים ההארה זו אף אחר הסתלקות המוחין מן הנקבה, אלא בימי הפורים בלבד. ובבחי' זו יש יתרון גדול אל פורים על כל שאר הימים, אפילו בשבתות ויו"ט.

אור פנימי

בחינת הגדלות שבאצילות נעשה ע"י הארת הזווג דע"ב ס"ג המורידה ה"ת מעינים לפה, כי הארת ע"ב דא"ק הקודם לצמצום ב' יכולה לבטל אותה להורידה למקומה שבצמצום א', הנקרא פה, ועי"ז מוחזרים אח"פ אל המדרגה, ויוצאים נה"י דכלים וג"ר דאורות. והנה גדלות זו יכלו כל הפרצופים לקבל מבחינת הזווג הנעשה בג"ר דא"א בעת עליתם לרדל"א, ע"י שמקבלים שם בחינת המלכות דצמצום א' מבחינת המ"ן דדיקנא דא"א, שהם בחינת מלכות דצמצום א' הנקראת פה, ואז יורדת ה"ת מעינים לפה גם מבחי' מדרגת התחתון שעלה ונכלל שם בזווג ההוא. אמנם פרצוף המלכות דאצילות, שהיא הנוקבא דז"א הנקראת רחל, אינה יכולה לעלות שם ולהכלל בזווג ההוא בהמ"ן דמזלין, ולקבל שם בחינת הורדת ה"ת מעינים שלה לפה, כדי לקבל משם נה"י דכלים וג"ר דאורות, משום כי אותה בחינת מלכות דצמצום א' הכלולה בשערות דיקנא דא"א, אינה בחינת מלכות ממש, כי היא נגנזת ברדל"א כנ"ל, אלא שהיא רק בחינת יסוד דמלכות, כי
המזל ונקה אינו נבחן למלכות דדיקנא, אלא רק ליסוד דדיקנא בלבד. כמ"ש הרב, שהיא בחינת בנימין הנכלל ביוסף. וכיון שאין שם בהמזלין בחינת מלכות ממש, אין המלכות דאצילות, דהיינו הנוקבא דז"א, יכולה להכלל שם. כי אין לה שם כלום מבחי' עצמותה, שהיא מלכות, כי בחינת יסוד דמלכות היא בחינת זכר, דהיינו ז"א, ואינה יכולה להכלל בבחינת המ"ן ההם. אלא רק לעתיד לבא, אחר שתתגלה המלכות דצמצום א' הגנוזה ברדל"א, אז תוכל גם המלכות לעלות ולהכלל בג"ר דא"א בעת עליתם לרדל"א, ולקבל קומת הזווג מבחינת המ"ן דצמצום א', שאז מקבלת הנה"י דכלים והג"ר דאורות שלה, ונגמרת תיקונה משלם.

ונתבאר, שאין מציאות השלמת כלים דנה"י וג"ר דאורות לנוקבא דז"א, קודם גמר התיקון, כלומר, קודם שתתגלה בחינת המלכות דצמצום א' דרדל"א, משום שהמ"ן המשמשים שם בזמן הזה הם בחינת יסוד דמלכות, שהם מ"ן דכורין, שאין לנוקבא חלק בהם. כנ"ל. וז"ס שאין בנין הנוקבא נשלמת בדרך המדרגה כמו שאר הפרצופים,

א' תתיד         חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

רכא) והנה בכל שנה בימי הפורים, כדי לקיים ההארה הנזכרת אנו צריכין לעשות ג' מצות, והם: קריאת המגילה, כדי להמשיך ולגלות ההארה הנזכרת היוצאת לחוץ בגילוי. והנה צריכות ב' בחי' אחרות.

 

רכב) והם אלו: הא' בחי' ההארת היסוד ההוא דאבא ברחל, לצורך תיקון בנין פרצופה, כי לכן נכנסים המוחין הנזכרים בה, כדי להגדילה ולעשותה פרצוף כנזכר, וזה נעשה בסוד מתנות לאביונים, כי רחל נקראת עני ואביון, והיסוד דאבא הנקרא צדיק נותן לה צדקה ומתנות. והארה הזו מתקיים ע"י שאנו נותנים למטה מתנות לאביונים, וע"י מצוה זו נעשה דוגמתה למעלה.

אור פנימי

אלא בסוד ויבן ה' אלקים את הצלע, שפירושו, שאו"א בונים ומתקנים אותה בהיכל שלהם למעלה שזה נעשה ע"י עלית נה"י דא"א לחג"ת, וחג"ת דא"א לחב"ד, שאז נמצאים זו"ן, שהלבישו לנה"י דא"א, מלבישים עתה לחג"ת דא"א, ואו"א שהלבישו לחג"ת מלבישים עתה לחב"ד דא"א. וג"ר דא"א עצמו נמצאים אז שעולים לרדל"א, ומקבלים שם קומת הזווג על מ"ן דמזלין המורידה ה"ת לפה, ובסוד כפיפת ראש דא"א ממקום עליה למקום הקבוע שלו ששם עומדים או"א, נמצאים גם או"א נכללים בזווג הזה ומקבלים גם הם קומה זו. ועד"ז בסוד כפיפת ראש דאו"א ממקום עליה למקום הקבוע שלהם שהוא חג"ת דא"א ששם עומדים עתה זו"ן, נמצאים גם זו"ן מקבלים קומה זו דמזלין, ואז יורדת ה"ת מעינים גם בנוקבא לבחינת פה שלה, ומחזרת אח"פ שלה למדרגתה, שהם נה"י דכלים, ונמצאה נשלמת לבחינת בנין פרצוף שלה, וראויה לקבל עתה גם ג"ר דאורות.

ועליה זו לבנין פרצופה, נבחן להתכללות הוד בנצח דא"א, כלומר כי עלית זו"ן נעשה ע"י עלית נה"י דא"א לחג"ת שלו, כנ"ל, ונודע, אשר נצח דז"א הוא בחינת ז"א, והוד דז"א הוא בחינת נוקבא, ונבחן עתה בעת עליה, אשר ההוד דא"א
עם הנוקבא הכלולה בו, נכללין בנצח דא"א ששם הז"א, דהיינו שנעשית בחי' שמאל דנצח, שבזה נעשה גם הנוקבא בבחי' דכורא כמו הז"א. ואז יכולה גם הנוקבא דז"א לקבל מקומת הזווג דמזלין ע"י עליתה לחג"ת דא"א, כמו הז"א. כי אחר שנכללה בבחינת דכורא יכולה לקבל ממ"ן דכורין שבדיקנא. והתכללות זו דנוקבא בנצח דא"א, גרם ג"כ להתכללות הנוקבא הגדולה דז"א בנוקבא הקטנה, שהיא רחל. כי נוקבא הגדולה שבגופו דז"א, היא בחינת מלכות הכלולה בדכר, שהיא ז"א, ורק נוקבא הקטנה היא מלכות ממש הנמשכת מהוד דא"א, אבל נוקבא הגדולה שבגופו דז"א נמשכת מנצח דא"א כמו ז"א, כי היא מלכות דבחינת ז"א עצמו. ולפיכך עתה שעלתה הנוקבא הקטנה ונכללה בנצח דא"א, הרי שגם ירשה בזה בחינת נוקבא הגדולה, כי עתה גם רחל נעשתה לבחי' מלכות דנצח כמו הנוקבא הגדולה.

ועם זה תבין מ"ש הרב לעיל דף א' תשס"ג אות ק"מ וקמ"ב, שאותם הבינה וגבורה דמוחין דאבא ודאמא שנתלבשו בנוקבא שבגופו דז"א נתלבשו עתה בהנוקבא רחל, וע"כ היא נגדלה בכל קומת הז"א אב"א, דהיינו שלקחה ג"כ למקום הנוקבא הגדולה שבגופו דז"א. עש"ה.

חלק ט"ו             שער הכונות             בנין הנוקבא        א' תתטו

רכג) ובחי' הב' היא, כי אחר שנתקן פרצוף רחל עצמו, ע"י הצדקה ומתנות לאביונים. עוד צריך הארה שתתקיים בה, בסוד המוחין עצמן שלו המתלבשין תוך פרצוף י"ס שלה בעת הדורמיטא, כנודע. וצריך שתתקיים הארה הנזכרת במוחין שלה כל הימים ההם הנקרא פורים וישאר קיימת שם אף גם אם יסתלקו המוחין דאו"א אחר הדורמיטא ותחזור פב"פ ועכ"ז תשאר הארת המוחין ההם קיימים במוחין שלה, ולא יסתלקו לגמרי, כבשאר הזמנים, כנ"ל, וענין זה תלוי בקיום מצוה אחרת, והיא לעשות סעודת פורים משתה ושמחה.

אור פנימי

ובהנ"ל תבין זה היטב, כי מאחר שהוד דא"א עם הנוקבא נכללו בנצח דא"א, הרי נעשתה הנוקבא רחל כמדתה של הנוקבא הגדולה דז"א, שהיא נעשתה בזה למלכות דנצח, שהיא בחי' נוקבא הגדולה. כנ"ל.

וז"ש הרב לעיל (באות ר"ז) שנה"י דאבא מתלבשים ג"כ במוחין דנוקבא בעת היותה אב"א בקומה שוה עמו, דהיינו המוחין דבינה וגבורה דאבא, שהם דכורין, ונמצא היסוד דאבא שהוא בחי' ארוך, שפירושו בחינת ג"ר וחכמה, כי חכמה נקרא ארוך, כנודע, הרי יסוד הזה מתחבר עתה ביסוד דרחל, וגם יסוד שלה נעשה לבחי' ארוך שהיא בחינת ג"ר. כי מקודם שקבלה הקומה דמזלין, היה היסוד שלה בבחינת מלכות דאמא, שהיא מלכות דצמצום ב' הקצר, שאין בו אלא בחי' גו"ע לבד, וחסר אח"פ. וחסרון זה דאח"פ עושה היסוד לקצר, שפירושו, שחסר ג"ר, אמנם עתה ע"י התלבשות נה"י דכורין דאבא עם בינה וגבורה שבו, שע"י זה חזרה והרויחה אח"פ שלה לכל ספירה וספירה דט"ס שלה, הרי נעשה היסוד שלה לארוך, כי חזר שם הנה"י המשלים אותו, ונעשה עתה בחינת יסוד זכר הארוך. אמנם תבין שאע"פ שהמדובר הוא רק ביסוד שלה שנתארך בכח המוחין דאבא, כנ"ל, הנה עיקר הכונה היא על בחינת ג"ר דאורות, שהם המוחין דדכורא, כי הם תלוים זה בזה, כנודע, שבחסרון נה"י דכלים יחסרו הג"ר דאורות. ולפיכך ענין יסוד
דאבא שנתלבש ביסוד שלה ונעשה לבחינת ארוך, מורה שקבלה בחינת ג"ר דאבא, שהם המוחין דכורין דמזלא. כמ"ש לעיל.

אמנם אין הנוקבא יכולה לעמוד עם המוחין ההם, שהם בחינת מוחין היוצאים על מוחין דכורין. כי הגם שיכלה לקבל המוחין ע"י התכללות של הוד דא"א בנצח שלו כנ"ל. אמנם אחר שירדה עם המוחין ההם למקומה עם הז"א, הרי נגלה שוב בחינתה עצמה, שהיא בחינת הוד הצריכה למ"ן נוקבין, וע"כ אינה יכולה להזדווג עם המוחין ההם, כי אין לה בחינת מ"ן בהיותה במקומה, כי המ"ן דכורין אינם יורדים עמה למקומה. באופן שאין לה יותר מאלו המוחין אלא אותו השיעור שקבלה למעלה בהיותה בהיכל או"א, דהיינו בחג"ת דא"א, בעת היותה כלולה בנצח שלו, כנ"ל, ושיעור הזה מספיק להעלאת אח"פ כדי להשלים בנין פרצופה, אבל אינו מספיק לה שיהיו מוחין שלימים דע"ב, כמ"ש לעיל דף א' תשמ"ג אות ק"ה. "שטפת החיה אינה נשארת בה כי הוא כח זכר גמור" כי הגם שהיא מקבלת טפת הע"ב דכורין למעלה בהיכל או"א, אמנם אחר שיצאה משם ובאה למקומה, הנה היא צריכה לעשות אותו הזווג בראשה עצמה כמו שנעשה למעלה, וזה אינה יכולה כי אין לה המ"ן דכורין כנ"ל. ולפיכך היא נחשבת לבחינת אב"א אע"פ שהיא בקומה שוה עם ז"א וזהו חסרון א'. ויש עוד חסרון ב' הגדול יותר, כי המוחין אלו שנמשכו

א' תתטז        חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

רכד) וזו, ענין אכילה ושתיה, כמבואר אצלינו שהמוחין של הנקבה נקרא י"ה י"ה, ונעשים מבחי' י"ה, והם נמשכין בה, ע"י אכילה ושתיה. וזהו פי' אכילה: אכ"ל י"ה. שתיה: ש"ת י"ה, כי ע"י המאכל והמשתה, נמשכין לה מוחין הנקרא י"ה. גם נרמזה היא עצמה במלת אכילה, שהיא בגי' אדנ"י ע"ה לרמוז, כי אלו המוחין של י"ה הנמשכין ע"י האכילה הם בנקבה הנקרא אדנ"י.

אור פנימי

לה עתה מהיכל או"א, הם מבחינת חכמה בלי חסדים, כמ"ש לעיל (דף א' תש"צ ד"ה הרי) וכיון שאין החכמה יכולה להתלבש בנוקבא בלי חסדים, ע"כ אינה יכולה לעמוד במוחין ההם שז"ס קטרוגה אין ב' מלכים יכולים להשתמש בכתר אחד, וז"ס שנאמר לה אז לכי ומעטי את עצמך, דהיינו שתחזור לנקודה שתחת יסוד דז"א ולבא לבחינת עיבור מחדש, כי ע"י עי"מ מחדש, נמצאת מקבלת מבחינת מ"ן נוקבין כבחינתה, והיינו רק ממלכות דאמא, כי מלכות שלה עצמה כבר נגנזה ברדל"א, כנ"ל. ומלכות דאמא היא בחינת צמצום ב' המשמשת באצילות, אמנם ממלכות זו אין לה אלא בחינת ו"ק בלי ג"ר, וכדי לקבל המוחין דג"ר, נכללה מלכות זו דאמא בעטרא דגבורה שבמוחין דז"א, וכשיוצאת קומת הג"ר על עטרא דגבורה דז"א נמצאת גם המלכות דאמא מקבלת הקומה הזו מתוך ההתכללות בה ואח"ז מושפעים מז"א המוחין אלו אל הנוקבא, ויש לה מוחין דג"ר. כמ"ש הרב לעיל (חלק זה אות אות קנ"ו) ואלו המוחין באים בהתלבשות חכמה בחסדים, והיא יכולה לעמוד עמו פב"פ כנ"ל באורך.

והנך מוצא ההפרש הגדול ממוחין דאחור של הנוקבא למוחין דפב"פ, כי במוחין דאחור שהם לבנין פרצופה נמצאים מתלבשים בה המוחין דמזלין כמו שמתלבשים בז"א עצמו, שהם באים מזווג או"א על המ"ן דצמצום א' שהם המזלין, ונה"י עם הבינות וגבורות דאבא ודאמא מתלבשים בה כמו בנוקבא שבגופו דז"א,
שאז מתבטל לגמרי בחי' הקצר שביסודה ונעשה ארוך בבחי' יסוד דאבא. משא"כ המוחין דפב"פ, הבאים רק מהזווג הנעשה בראש הז"א על מלכות דאמא הנכללת בעטרה דגבורה דז"א, ומקבלת בזה רק בחינת הארה ממוחין דמזלין שבראש הז"א, אמנם בעיקר הם ממלכות דאמא, שהיא צמצום ב' ובחי' ו"ק, ואז בחינת יסוד שלה קצר כמו יסוד דאמא, ואין לה בחי' ג"ר רק בעת הזווג עם יסוד דז"א, ולא אחר שנפרשה מהזווג.

וזה אמרו (באות ר"י) "עתה בהיותם המוחין תוך הנקבה אשר יסוד שלה נוקביי קצר מוכרח הוא שיסוד דאבא יתפשט ויצא מחוץ דיסוד נוקבא ולחוץ ותתגלה הארתו בגילוי גמור לגמרי וכו' כי הארה זו הנגלית ממלכות דאבא היא הארה גדולה עד מאד, והנה שורש נשמת מרדכי היה מההארה ההיא" כי המוחין דגלות בבל היו מבחינת אב"א בקומה שוה עד הכתר מבחי' המוחין דישסו"ת, הנקראים מחזה ולמטה עם הארת ה"ר בהם. כנ"ל בדברי הרב (דף א' תש"ו אות ל"ז) ע"ש. ונמצאים בזמן ההוא שנתלבשו הבינות וגבורות דאבא ודאמא הבאים ממוחין דמזלין תוך הנוקבא רחל. ונמצא היסוד דאבא הארוך המלובש ביסוד דנוקבא מתפשט ויוצא מיסוד דנוקבא הקצר ולחוץ, שמתוך זה יש לה ג"ר דאורות ממוחין דכורין דמזלין, כנ"ל, שנה"י דכלים וג"ר דאורות הם דבר אחד, וזה אמרו "ואין ספק כי הארה זו הנגלית ממלכות דאבא היא הארה גדולה עד מאד" כי הם ממשיכים

חלק ט"ו             שער הכונות             בנין הנוקבא        א' תתיז

רכה) גם אסת"ר היא בגי' תרס"א. והנה שם אדנ"י במילואו הוא תרע"א והנה שם אסתר חסרה י', ובתוכה מסתתרת הנקודה הפנימית עצמה הנקראת י' של אדנ"י, הנקראת אסתר, על שם שמסתתרת. (עד כאן הגיעו דרושי הרב זלה"ה וענין משלוח מנות איש לרעהו, לא נתבארו מפי הרב ז"ל, ושמא רמז לענין הארת יסוד דדכורא הניתן ליסוד דנוקבא, והם נקראים איש לרעהו יסוד ליסוד, נלע"ד. א"ש עד כאן הגיעו כל ספר הדרושים של הרב זללה"ה ולא הפלתי דבר אחד מדבריו ארצה תל"י).

אור פנימי

המוחין הגדולים היוצאים על המ"ן דמזלין. והארה זו דיסוד דאבא בנוקבא, שהיא בחינת בנימין הכלול ביוסף, הנבחן לכח זכר, כנ"ל (בדף א' תשמ"ג אות ק"ה ע"ש). הוא שורש נשמת מרדכי. וע"כ מכנה אותה הרב בשם מלכות דיסוד דאבא, כי בחינת התלבשות יסוד דאבא ביסוד דנוקבא, היא רק מבחינת בנימין הכלול ביוסף שהיא בחינת מלכות הכלולה בהזכר. (כמ"ש לעיל ע"ש). וז"ס המרומז בהכתוב וידי נוטפות מר וכו' עובר על כפות המנעול. כי יסוד דנוקבא הקצר נקרא כפות המנעול, להיותו מבחינת צמצום ב' ובחינת מסך שלה מסיים על האורות ונועל אותם שלא יתפשטו ממנה ולחוץ, אמנם עתה אחר שיסוד דאבא מתלבש בה, נמצאים האורות מתפשטים ועוברים על כפות המנעול ולחוץ לפי שיעור הארת יסוד דאבא הארוך.

וזה אמרו (באות רי"א) "ולכן על ידו היתה תשועת ישראל בזמן ההוא" כי הגם שהארת מרדכי היה נמצא תמיד בהנוקבא בעת גלות בבל, כי היתה אז אב"א בקומה שוה עד הכתר, שאז יסוד דאבא מתפשט ממנה ולחוץ, כנ"ל. אמנם נתבאר לעיל שאין המוחין ההם מתלבשים בה כראוי להיותם בחינת חכמה בחוסר חסדים, ואין החכמה יכולה להתלבש בהנוקבא בלי חסדים, כנ"ל באורך ע"ש. ולפיכך היא עומדת בעת ההיא אב"א עם הז"א, וע"כ עוד להיפך, כי אז זמן הדינין והחושך שז"ס הצרה העצומה
שהיתה אז לישראל כמ"ש הרב לעיל. אלא מכח הצומות וזעקתם של בני ישראל גרמו למעלה שיתפשטו החסדים בעת ההיא אל הנוקבא, אשר אז יכלה גם החכמה להתפשט בה, ונתפשטו בה המוחין דנה"י דאבא בעת ההיא בתכלית השלימות, וע"כ היתה הארת מרדכי מתפשטת ומאירה מיסוד דנוקבא ולחוץ כראוי, ונעשה תשועה גדולה לישראל, המרומז בהכתוב ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות וכו'. כי עתה השיג בחינת הלבוש, שה"ס החסדים שבהם מתלבש אור החכמה, הנקרא בה עטרת זהב גדולה. וזה אמרו "כי החסד והחכמה נקראים גדולה" כלומר, כי מקודם לכן לא היו בהמוחין האלו רק בחינת חכמה בלי חסד, ולפיכך היה חושך, כי גם החכמה לא יכלה להתלבש בה מכח חוסר החסד, אבל עתה שע"י תשובה ומע"ט של ישראל נמשך בה החסד, הרי תכף נתלבש ונגלה בה גם החכמה, ואז נקרא גדולה, כמ"ש הרב.

וז"ס דברי חז"ל בפסוק קימו וקבלו שקימו מה שקבלו כבר וכו', ועתה קבלו מאהבה. כי אע"פ שהנוקבא כבר קבלה מוחין גדולים ביותר מקודם לכן, ומכ"ש בעת בית ראשון, שהיתה אז פב"פ במדרגה ו' כנ"ל, עכ"ז עד עתה היה מיראה, ועתה  מתוך אהבת הנס קבלו מאהבה. פירוש: כי המוחין דפב"פ שקבלה הנוקבא עד עתה, היו נמשכים ממלכות דאמא, שנקראת יראה, אלא מתוך התכללות במוחין דז"א קבלה

א' תתיח        חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

רכו) מנות ומתנות: ארז"ל, ב' מנות לאיש א', וב' מתנות לב' אביונים. והנה יש לראות, למה ברעהו אמר מנות, באות תיו אחת, ובאביונים ב' אותיות תיו, האמנם כבר ידעת, כי היסוד נקרא איש, ועיקר הארת יום זה, הוא גילוי יסוד אבא, והוא זכר. ובהיותו מלובש בתוך יסוד דאמא, לכן אמר מנות בתיו אחת, כי אות תיו מצד הנוקבא.

 

רכז) באופן, כי ב' מנות הם: א' מצד אבא שהוא מ"נ דמנות, כאשר ידעת ואחד מצד היסוד דאמא כנ"ל והם, איש: שהוא יסוד דאבא, לרעהו: שהוא היסוד דז"א. כי אם היות אבא גדול, הנה בהיותו יורד למקום יסוד דז"א, נקרא רעהו. ע"ד הז"א, כשיורד ביצירה, שנאמר עליו שלף איש נעלו ונתן לרעהו.

 

רכח) ומתנות לאביונים, הם מצד אמא. ולכן הם ב' תוי"ן, כי הם מצד הנוקבא, והם ב' מתנות לב' אביונים, שהם נ"ה שהם אביונים. כאשר ידעת בסוד הערבה לא ריח ולא טעם ונקראו אביונים. כי אמא עד הוד אתפשטותה.

 

רכט) וגם מ"ש רז"ל, כי בימי הפורים נותנים לכל מי שפושט ידו, הענין הוא כי הגבאי של צדקה הוא היסוד, ובימי החול אשר הוא יסוד

אור פנימי

המוחין דג"ר, ולא מכח עצמה, כי מכח עצמה היתה בבחינת יראה, אבל עתה מכח התפשטות החסדים בהנוקבא בעת היותה במוחין הגדולים דאב"א, דהיינו בהמוחין דבינות וגבורות דאבא ודאמא הבאים מעטרא דגבורה הנמשך ממזל ונקה, נמצא שהמלכות קבלה המוחין דמזלין בהלבשה גמורה בתוך החסדים, ע"ד המוחין דפב"פ, וזה נבחן לקבלת המוחין באהבה, שהוא בחינת החסד השב להיות חכמה. אשר קבלה כזאת לא יארע עוד בכל המשך שתא אלפי שני, אלא רק בגמר התיקון, אחר שתתגלה המלכות דצמצום א' ברדל"א בסוד ראש פנה. וזוהי ההפלאה הגדולה שהיתה אז בימי הפורים. והבן זה.

וזה אמרו (באות רי"ז) אחר דורמיטא חוזרים פב"פ והמוחין הם בז"א ואין בחינת
הארה זו יוצאת אז כלל והארת מרדכי מתבטלת לגמרי ונעלמת בפנים" דהיינו כנ"ל, כי המוחין של פב"פ אינה מקבלת ממוחין דמזלין היוצאים ע"י זווג או"א למעלה בג"ר דא"א על המ"ן דכורין, אלא שהיא מקבלת אותם ממוחין שבראש הז"א מהזווג שנעשה שם בשבילה על המלכות דאמא, כנ"ל. ונמצאים המוחין הקודמים דמזלין נעלמים ממנה לגמרי, ושוב אין נה"י דאבא מתלבשים בה עוד, ונמצא הארת מרדכי מתבטלת ונעלמת בפנים, וע"י סעודת פורים משתה ושמחה גורמים שישאר בה איזה הארה מהמוחין הגדולים ההם גם בעת חזרתה בפב"פ, כמ"ש הרב לפנינו.

רכט) בימי הפורים נותנים לכל מי שפושט ידו וכו'. כי בחינת המלכות דצמצום

חלק ט"ו             שער הכונות             בנין הנוקבא        א' תתיט

דז"א, צריך לראות למי נותן הצדקה. אבל עתה, שהוא יסוד דאבא, הארה גדולה, אין להקפיד, אלא כל מי שפושט ידו נותנים.

אור פנימי

ב' נק' מנעול, כנ"ל בסו"ה עובר על כפות המנעול. כי הוא נועל על האורות שלא יתפשטו ממנה ולמטה, כדי שלא יתאחזו בהם החיצונים, כי כל עוד שהאורות הם חסרי ג"ר יש בהם אחיזה לחיצונים, כנ"ל
בחלקים הקודמים. אמנם בעת שמתלבש בה יסוד דאבא, שה"ס עובר על כפות המנעול, להיותו בסוד ארוך, דהיינו ג"ר, ואין שום אחיזה לחיצונים באור הגדול הזה ע"כ כל מי שפושט ידו נותנים.

א' תתכ חלק ט"ו           תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

לוח השאלות לפירוש המלות

א) מהו אחור.

ב) מהם אחורים דאותיות.

ג) מהם אחורים דחיצוניות. דעיבור.

ד) מהם אחורים דמספר.

ה) מהם ב' בחי' גבורות דנסירה.

ו) מהם ב' מלכים בכתר אחד.

ז) מהם ב' מלכים פב"פ בכתר א'.

ח) מהם ב' נסירות.

ט) מהם ב' בחי' דכפיפת ראש.

י) מהם ב' עיבורים כוללים דחיצוניות.

יא) מהי בחי' עשירית דאחור.

יב) מהו ביתא דנוקבא.

יג) מהו בן אוני כח נוקבא.

יד) מהו ב"ן דמ"ה.

טו) מהו ב"ן דב"ן.

טז) מהו ב"ן הכולל.

יז) מהו בנימין כח זכר.

יח) מהו בנין המלכות.

יט) מהו בנין הנוקבא בהיכל או"א.

כ) מהן ג' בחינות מנצפ"ך.

כא) מהם ג' כלים דחיצוניות.

כב) מהם ג' כלים דפנימיות.

כג) מהם ג' עיבורים כוללים.

כד) מהן גבורות דע"ב.

כה) מהן גבורות דעטרא דגבורה.

כו) מהן ג"ר דחיצוניות.

כז) מהו דיבור.

כח) מהן דינין דדכורא.

כט) מהן דינין דנוקבא.

ל) מהי דעת דז"א.

לא) מהן הארת ה"ר ממעלה למטה.

לב) מהן ה"ג דפנימיות.

לג) מהו הוד אחרון.

לד) מהו הוד ראשון.

לה) מהי הוצאת חמה מנרתיקה.

לו) מהו היכל הנוקבא.

לז) מהי המשכה בסוד זווג.

לח) מהי המשכה בסוד פרצוף.

לט) מהי הסתכלות עליון.

מ) מהי הסתלקות השכינה ממעל לז' רקיעים.

מא) מהן ה"ר דהתפשטות בינה בז"א.

מב) מהן ה"ר מאירים מרחוק.

מג) מהי התכללות הוד בנצח.

חלק ט"ו לוח השאלות לפירוש המלות בנין הנוקבא א' תתכא

מד) מהי התכללות נצח בהוד.

מה) מהי התלבשות נה"י דאמא בנוקבא.

מו) מהי התפשטות אמא בה"ר דז"א.

מז) מהם ז' אורות דהתפשטות בינה בז"א.

מח) מהן ז"ר דהתפשטות בינה בז"א

מט) מהו זווג אב"א.

נ) מהן זווג גמור.

נא) מהו זווג שאינו גמור.

נב) מהו זווג קול ודיבור.

נג) מהו חיבוק השמאל.

נד) מהי חיצוניות.

נה) מהי חיצון דאו"א.

נו) מהי חיצוניות ז"א.

נז) מהי חיצוניות נה"י אמא.

נח) מהו חיק או"א.

נט) מהם חסדים דנר"ן.

ס) מהם חסדים זכרים.

סא) מהם חסדים דע"ב דיודין.

סב) מהם ט' אחורים.

סג) מהו יסוד דאבא שמחוץ ליסוד נוקבא.

סד) מהו יעקב.

סה) מהי ירידה לקליפות.

סו) מהו ישראל.

סז) מהו כותל א' מגבורות.

סח) מהו כותל א' מחסדים.

סט) מהו כח גידול.

ע) מהו כח זכר גמור.

עא) מהו כח נוקבא.

עב) מהי כלה ברשותא דחתן.

עג) מהם כלים דחיצוניות.

עד) מהם כלים דפנימיות.

עה) מהי כנסת ישראל. ומלכות.

עו) מהו מ"ה הכולל.

עז) מהו מ"ה דמ"ה.

עח) מהו מ"ה דב"ן.

עט) מהם מוחין דז"א.

פ) מהם מוחין דנוקבא.

פא) מהו מזלא שם ע"ב.

פב) מהו מיעוט הירח.

פג) מהן מ"ן דבינה בנוקבא.

ב-פג) מהן מ"ן זכרים.

פד) מהן מ"ן דנוקבא פב"פ.

פה) מהם משה וישראל.

פו) מהו נו"ה א' הם באחור.

פז) מהו נו"ה הם א' בראש הנוקבא.

פח) מהו נו"ה נעשין א' בנוקבא.

פט) מהי נוקבא לעולם היא אחור דז"א.

א' תתכב חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות בנין הנוקבא

צ) מהי נוקבא בתכלית גידולה.

צא) מהי נוקבא בתכלית מיעוטה.

צב) מהם נייחין ברישא ותקיפין בסיפא.

צג) מהם נר"ן דחסדים זכרים.

צד) מהם נשיקין.

צה) מהי סגירת עינים בעפעפים.

צו) מהו ע"ב אמיתי.

צז) מהו ע"ב בזווג שאינו גמור.

צח) מהו ע"ב בזווג גמור.

צט) מהו ע"ב דיודין.

ק) ע"ב, דס"ג מ"ה ב"ן.

קא) מהם עי"מ דחיצונית ז"א.

קב) מחם עי"מ דפנימיות ז"א.

קג) מהו עיבור ג' דפנימיות.

קד) מהם פו"א דאותיות.

קה) מהם פו"א דב"ן דב"ן.

קו) מהם פו"א דב"ן דמ"ה.

קז) מהם פו"א דמ"ה דב"ן.

קח) מהם פו"א דמ"ה דמ"ה.

קט) מהם פו"א דמספר.

קי) מהם פו"א דאותיות.

קיא) מהם פו"א דנקודת המלכות.

קיב) מהן פנים דאותיות.

קיג) מהן פנים דמספר.

קיד) מהי פנימיות ז"א.

קטו) מהי פנימיות נה"י דאמא.

קטז) מהו פרצוף פנימי דאו"א.

קיז) מהו פרצוף תחתון חצי העליון.

קיח) מהו קול.

קיט) מהי קטנות.

קב) מהו קטרוג הירח.

קכא) מהו קיצה משנתו.

קכב) מהו רוחא ברוחא.

קכג) מהו רוחא דשדי בה בעלה.

קכד) מהם רי"ו אב"א.

קכה) מהי רשותא דחתן.

קכו) מהו תיקון מלכות שלא ע"י ז"א.

קכז) מהי תכלית הגידול של הנוקבא.

קכח) מהי תכלית המיעוט של הנוקבא.

קכט) מהם תקיפין ברישא ונייחין בסייפא.

קל) מהי תרדמה.

חלק ט"ו לוח התשובות לפירוש המלות בנין הנוקבא א' תתכג

לוח התשובות לפירוש המלות

מהו אחור.

א) עיקר השם אחור הוא על בחינת מחזה ולמטה של הפרצוף, הנקרא פרצוף העיבור. אכן כל בחינת ו"ק נקרא ג"כ בשם אחור, ואפילו המוחין דו"ק נקראו מוחין, דאחור, ורק בחינת ג"ר נקרא עי"מ דפנים. (אות ס').

מהם אחורים דאותיות.

ב) בכל ספירה שבפרצוף, נבחנים ד' מדרגות, שהם: פו"א דאותיות, ופו"א דמספר. למשל: הכתר דכל פרצוף , הפנים שבו הוא ד' אותיות דהוי"ה פשוטה, ואחורים דכתר, הוא ד' אותיות הוי"ה בריבוע, כזה: י', י"ה, יה"ו, יהו"ה. והם הנקראים פנים ואחור דאותיות. ומרמזים על בחינת ט"ס דכתר, שהוי"ה פשוטה היא ט"ס דפנים דכתר, והוי"ה בריבוע היא ט"ס דאחורים דכתר. ומלכות דכתר. מרומזת בהגימטריא, שגימטריא דד' אותיות הוי"ה פשוטה, שהיא כ"ו, היא דמלכות דפנים דכתר. וגימטריא דהוי"ה בריבוע, שהיא ע"ב, היא המלכות דאחורים דכתר. וכשרוצים להבחין בט"ס דאחורים דכתר, של איזה, מכנים אותם בשם אחורים דאותיות. וכשרוצים לדבר ממלכות דאחורים דכתר, אנו מכנים אותה בשם אחורים דמספר. ועד"ז הוא בשאר הספירות. עי' להלן בתשובה ק"ה. (אות קמ"ז).

מהם אחורים דחיצוניות דעיבור.

ג) פרצוף העיבור, דהיינו מחזה ולמטה דכל פרצוף שלם, נקרא בשם פרצוף חיצון, להיותו מלביש על פרצוף היניקה ופרצוף
המוחין. ובחי' יסוד ומלכות דפרצוף העיבור, שהם בחינת אחורים אליו, נקראו בשם אחורים של החיצוניות דעיבור. והם בחינת אברי ההולדה שאינם נשלמים מטרם ביאת בחינת המוחין בפרצוף. (אות ע"א).

מהם אחורים ודמספר.

ד) עי' לעיל תשובה ב'. (אות קמ"ז).

מהם ב' בחי' גבורות דנסירה.

ה) א' היא מה שמקבלת מאמא בעת עליתם מל הזו"ן למ"ן להיכל או"א, כי מקבלת שם מגבורות זכרים דאמא, שהם דינין תקיפים ממ"ן דצמצום א'. וכיון שהנוקבא נכללת עם הז"א בעלית מ"ן הזה. ע"כ יכלה לקבל מאמא בעודה נכללת שמה, אמנם זה הגיע לה רק בבחינת מ"ן ראשונים, כי או"א נחשב לבחינת עלי עליון לנוקבא ומוכרחת לקבל אותן הגבורות בפעם ב' ע"י ז"א עצמו, שהוא נחשב לעליון שלה, ע"כ נבחנים בגבורות ההן שהנוקבא מקבלת בעת הנסירה, ב' בחינות גבורות: א' הן הגבורות שקבלה בעודה בהיכל או"א כנ"ל. וב' הן הגבורות שהיא מקבלת ע"י ז"א אחר ביאתם למקומם. והם באמת אותן הגבורות שקבלה מקודם מאמא, אלא שנתוסף בהם מיתוק ב' ע"י נתינת הז"א, וע"כ נחשבות לב' גבורות (אות קכ"ד).

מהם ב' מלכים בכתר אחר.

ו) ת"ת דאמא הוא כתר של הז"א, וכששניהם עולים עד הת"ת דאמא, הרי הם משתמשים בכתר אחד מאמא, וזה נעשה ע"י התכללות ההוד דא"א בהנצח שלו.

א' תתכד חלק ט"ו         תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

ולהבין זה צריכים לזכור מה שנתבאר בחלק י"ד בענין המוחין דע"ב דאו"א וזו"ן, שאינם נמשכים מבחינת חכמה דא"א עצמו, כי אחר הראש הג' שהוא מו"ס נסתם עצמות העליון בקרומא דאוירא, דהיינו החכמה דא"א נסתמה בקרומא דלא לאתפתחא עוד, ואין אור החכמה מאירה לתחתונים אלא דרך השערות, הנקרא מזלין, בדומה לאור השמש העובר דרך נקבים קטנים, כדברי הרב לעיל, דף אלף תקמ"ט אות צ"ה. עש"ה. והוא מכונה אור השמש, משום שחכמה זו המתגלה על המזלין, הנה ת"ת לבדו נבחן להנושא העיקרי המכונה תמיד בשם שמש, והוא מטעם שנתבאר שם, כי הג"ר דאו"א נאחזים בבינה דא"א שיצאה לבר מראשו, שהיא הכתר דאו"א, וטבעה תמיד בחסדים מכוסים, בסוד כי חפץ חסד הוא, אלא רק בעת שז"א עולה למ"ן אליה, היא חוזרת לראש דא"א לבחינת חכמה, כדי להשפיע מוחין לז"א, וע"כ נבחן שגם עתה שהיא נעשית לחכמה, נמצא עיקר הנושא והמקיים אור החכמה בהבינה, הוא הז"א, הנקרא ת"ת, ולפיכך הוא מוכרח להשאיר שורשו בת"ת דבינה שבראש כדי לקיים אור החכמה בבינה, ולולא זה, תכף היתה חוזרת לבחינת עצמה שהוא חסדים מכוסים. ותדע שזה היה סבת הביטול ונפילת האחורים דאו"א בעת שביה"כ, כי מאחר שכל המוחין דשם יצאו על המ"ן דזו"ן, ובשבילם חזרה הבינה לחכמה ונעשה הסתכלות עיינין דאו"א, ע"כ היה המ"ן דזו"ן נשארים בהם בראשייהו דאו"א בבחינת קיום והעמדה, כנ"ל, וכיון שנשברו הכלים דזו"ן, ולא היו צריכים יותר להארת חכמה, נמצא שנתבטל בחי' המ"ן דזו"ן שבראשייהו דאו"א, ונתבטלו המוחין דאו"א ג"כ, ונפלו לבחינת גוף, כמ"ש שם באורך. עי' בדף תקי"ג אות ל"ס.

והנך רואה, שעיקר הנושא לאור החכמה דהיינו לקומת ע"ב דמזלין, הוא רק הת"ת, וע"כ מדמה הרב קומת חכמה זו לאור השמש. גם נתבאר לעיל שמוחין דע"ב אלו
נבחנים בג' חלוקות, שהם: בינה, ת"ת, ומלכות, והם אחסנתא וב' עטרין. כי בינה שחזרה להיות ע"ב וחכמה הם בחינת או"א עלאין, שמבחינת עצמם הם חסדים מכוסים, כנ"ל, אלא כל קומת חכמה שממשיכים הוא רק בשביל הזו"ן והם נבחנים לבחינת עצם האורות. ושורשי הזו"ן שנשאר בהם בבחינת מ"ן להעמדה וקיום דאור דע"ב, הם ב' העיטרין: ת"ת ויסוד שבחינת הת"ת משמש בהם לנושא להארת חכמה, כנ"ל. ובחינת היסוד, שהיא עטרא דגבורה משמש בהם לנושא לבחינת המסכים, שעליהם נעשה הזווג דהכאה. כמ"ש לעיל דף אלף תקע"ב ד"ה ולפיכך עש"ה. וע"כ נעשה הת"ת דאמא לכתר אל הז"א, כי בהיות הז"א נשאר בראש דאמא בבחינת ת"ת המקיים והמעמיד לקומת ע"ב שלה, הנה תחת זה הוא נאחז ויונק מת"ת שלה את מוחין דע"ב שלו, כי זה הכלל, ששיעור המוחין שהתחתון גורם להיות בהעליון, נוטל אותם גם התחתון במקומו.

ותדע, שב' העטרין הנ"ל, שהם ת"ת ויסוד, יש להם יחס שוה אל נצח והוד דא"א. כי הת"ת שהוא עטרא דחסדים, הוא הז"א. והיסוד, שהוא עטרא דגבורה היא הנוקבא, כלומר, בחינת בנימין הכלול ביוסף, כנודע. וכבר ידעת, שז"א הוא נצח דא"א, ונוקבא היא הוד דא"א. כי מבחינת הכלים נבחן הז"א לנצח והנוקבא בהוד, ומבחינת האורות נבחן הז"א לת"ת, והנוקבא לנצח. משום שנמשכים מבחינה שכנגדם בע"ב דא"ק כנ"ל ולפיכך, אותם הזו"ן המשמשים למ"ן בראש דאמא, הנקראים ת"ת ויסוד, הנה מבחינת הכלים הנמשכים מכתר שהוא א"א, הם אצלו בחינת נצח והוד. אלא בבחינת הזווג הנמשך מע"ב מכונים ת"ת ויסוד, בסוד קו האמצעי. ובבחי' פרצופים, שהם הכלים הנמשכים מא"א מכונים נצח והוד. וזכור זה.

ונודע, שבעת שזו"ן עולים למ"ן לאו"א, עולים עמהם שם גם נה"י דא"א, כנ"ל (חלק י"ד אות מ"ט). ע"ש. ונמצא, כמו שב'

חלק ט"ו לוח התשובות לפירוש המלות בנין הנוקבא א' תתכה

העטרין נכללו זה בזה כדי להמשיך מוחין דע"ב, כי עטרא דגבורה ממשיך או"ח ועטרא דחסד ממשיך הארת חכמה, כנ"ל בחלק י"ד. כי לולא התכללותם לא היה נמשכים המוחין. הנה נבחן ג"כ אשר הנצח והוד דא"א נכללו ג"כ זה בזה, להיותם בחינה אחת עם ב' העטרין, כנ"ל. וב' מיני התכללות אלו באים כאחת. כי כן כלולים בעת העלאת המ"ן. כנ"ל.

ונתבאר היטב, הגורם של התכללות נו"ה דא"א זה בזה, שהוא בחי' הזווג הנעשה ע"י ב' העטרין. באופן שאין מוחין דע"ב נמשכים זולת ע"י התכללות נו"ה דא"א זה בזה, כי הזווג דחו"ג הממשיך לקומת חכמה כוללם אותם יחדיו. וזה נבחן להתכללות הוד דא"א בנצח שלו. כי הנצח הוא בחי' עטרא דחסד, דהיינו הת"ת הנושא להארת הכמה, אלא כדי להמשיך או"ח להלביש הקומה נכלל עמו גם ההוד, שהיא עטרא דגבורה. ונמצא שאין עטרא דגבורה שהיא ההוד משמשת כאן כלל במדת הצמצום שבה, אלא אדרבה, היא ממשכת חכמה, כי לולי האו"ח לא היה נמשך הקומה, כנ"ל. הרי שההוד נכלל ונעשה למדת הנצח, כלומר שהוא מסייע להמשיך לאור החכמה. וזה שאומר הרב לעיל דף א' תשי"ד אות נ"ח. "ובריח אז זו"ן משתמשים בכתר אחד, ר"ל ששניהם נכללים בנצח דא"א והם מקבלים הארתם בהשואה אחת" ע"ש. והבן זה היטב.

ונתבאר היטב, איך התכללות עטרא דגבורה שהיא בחינת הנוקבא בעטרא דחסד שהיא בחי' ז"א, גורם ג"כ להתכללות ההוד דא"א בנצח שלו, שמשם יונקים הפרצופים דז"א ונוקבא, שהם בחינת הכלים שלהם, כנ"ל. כי המוחין והכלים נכללים כאחד. ולפיכך נמצא, כי הנוקבא נאחזת בת"ת דאמא שהיא בחינת שורש הז"א, הנשאר שם בראש דא"א לקיום והעמדה של קומת ע"ב דאמא, בשוה עם הז"א עצמו. כי לולא בחינת עטרא דגבורה דנוקבא הנכללת שם בת"ת הזה, היתה מתבטלת קומה זו, כי
בלי חלקה שם, לא היו המוחין נמשכים ולפיכך נוטלת גם היא המוחין דע"ב מת"ת דאמא, ות"ת דאמא נעשה כתר אליה כמו שנעשה כתר לז"א. ונמצאים שניהם משתמשים בכתר אחד. וז"ש הרב בדף א' תרצ"א אות ו' "כי מת"ת דאמא נעשה כתר לז"א, וכאשר גם היא תעלה עד שם ויהיה כתרה בת"ת דאמא כמוהו יהיה כתריהם שוין, ויהיו שניהם אחד כי שניהם יהיו בחינת ת"ת דאמא שהיא ספירה אחת" דהיינו כמבואר. שזה נעשה מכח שעטרא דגבורה נכללה בעטרא דחסד, והוד דא"א נכלל בנצח שלו, ונמצאת הנוקבא, שהיא נאחזת בת"ת דאמא והיא מקיימת ומעמידה המוחין דע"ב שלה, כמו ז"א, וע"כ נעשה ת"ת דאמא לכתר אליה כמו שנעשה לז"א. וע"כ שניהם משתמשים בכתר אחד. (אות ל"ח ואות ו').

מהם ב' מלכים פב"פ בכתר א'.

ז) ענין ב' המלכים בכתר א' כבר נתבאר היטב בתשובה הקודמת, ואין להכפיל הדברים, ועש"ה. אמנם ענין פב"פ בכתר אחד הוא הבחן אחר לגמרי שזה לא יהיה אלא בגמר התיקון. כי אלו המוחין הנ"ל שקבלה מנה"י דאמא שלא ע"י ז"א, בהיותה באחוריו, אינה יכולה לעמוד בהם, להיותם בחינת חכמה בלי חסדים, דהיינו בינות וגבורות דאו"א, שהם בחינת ב"ן לבד שרק אמא עצמה יכולה לקבל אותם משום שבעת שהיא חוזרת לראש דא"א, היא נעשית שם לבחינת חכמה ממש, ואינה צריכה שם ללבוש של אור חסדים כמ"ש הרב בשה"כ ביוה"כ דרוש ג'. אבל הנוקבא אינה יכולה לקבל חכמה בלי לבוש דחסדים, ע"ש, וע"כ היא חוזרת לנקודה דפנים, שהיא בחי' נקודה דצמצום ב', דהיינו נקודה תחת יסוד דז"א, שנשרשת שם מזמן הקטנות דנקודים, וע"כ לא יארע שום מיעוט בנקודה זו, כי כל מה שיצא בקטנות נקודים מבחינת ה"ת בעינים, נקרא כלים דפנים, ואחר שנבררו

א' תתכו         חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות בנין הנוקבא

פעם באצילות אין שום פגם יכול לשלוט בהם. כנודע.

ואחר זה שחזרה לנקודה זו דצמצום ב', היא באה פעם שנית בעי"מ דפנים, ואלו המוחין היא מקבלת ממוחין דז"א, דהיינו ע"י הזווג הנעשה שם בראש דז"א על מלכות דאמא שאינה נכללת במוחין דז"א, כמ"ש הרב לעיל דף א' תקפ"ט אות קנ"ו. ומלכות זו דאמא, היא בחינת צמצום ב', שאין מוחין דג"ר יכולים לצאת עליה, אלא ע"י התכללות בעטרא דגבורה דז"א יוצאים בה מוחין דג"ר, ונמצא בזה שמצד עצמה אין בחינת ג"ר לנוקבא כלל, אלא רק ע"י התכללות במוחין דז"א, ונמצאת בזה לבחינת מקבלת מז"א, והיא קטנה ממנו, כי המקבל הוא קטן מהמשפיע וע"כ אינה יכולה עוד להיות שוה אליו כמו שהיתה בעת היותה באחוריו. כמו שהז"א מקבל מנה"י דאבא. כי בעת עליתם למ"ן נכלל הז"א באבא שכולו מ"ה, והנוקבא נכללה באמא שכולה ב"ן, וכן נתלבשו בהם המוחין בירידתם למטה, ונמצאים שניהם שוין ומשתמשים בכתר אחד, כנ"ל בדיבור הסמוך. משא"כ עתה אין הנוקבא מקבלת עוד מאמא עצמה דמזלין, אלא מראש הז"א, כנ"ל, ונמצאת קטנה ממנו.

ולפיכך אפילו בשבת במוסף, שאז עולים שניהם לאו"א עד הכתר שלהם, מ"מ נבחן הז"א שהוא גדול ממנה, כי קומה זו דג"ר דחיה שיש לה אז, אינה מכח עצמה, שהרי היא רק בחינת מלכות דאמא שאינה ראויה לג"ר זולת ע"י התכללות בעטרא דגבורה דמוחין דז"א כנ"ל, וכיון שהוא המשפיע לה את המוחין, נבחן לגדול ממנה. ולכן במנחה דשבת, שז"א עולה לג"ר דא"א ומקבל שם בחינת יחידה שהיא כתר שלו, אין הנוקבא יכולה לעלות עמו שמה, כי הזווג נעשה שם על בחינת המלכות דצמצום א' דהיינו על בחי"ד ששמשה בגדלות נקודים, כי העיבור נעשה בג"ר דעתיק, שהם במקום ג"ר דנקודים, ששם קומת כתר, כי עתיק הוא קומת כתר דאצילות, כנ"ל דף
תרכ"ז אות ל"ב. ע"ש. וע"כ אין הנוקבא יכולה לעלות שם, כי אין לה המ"ן דצמצום א', כי המלכות דצמצום א' נגנזה ברדל"א, ומ"ן דדיקנא, אע"פ שהם מצמצום א' אינם בחינת מלכות ממש, אלא בחינת מלכות הכלולה בט"ר, הנבחנת ליסוד דמלכות, ולבחינת בנימין הכלול ביוסף, דהיינו בחי' נוקבא הכלולה בזכר, אבל לא מלכות ממש דצמצום א'. וע"כ אין הנוקבא יכולה לעלות עם הז"א ולהכלל בעיבור ג' הפנימי, שהיא במקום ג"ר דעתיק, כי אין לה שם הבחינה שכנגדה, שהיא מלכות דצמצום א'. וע"כ אינה יכולה לקבל בחינת יחידה מג"ר דא"א כמו הז"א, וע"כ אינה משתמשת עמו בכתר אחד, בכל המשך דשתא אלפי שני.

ואין להקשות לפי"ז, איך הנוקבא יכולה לעלות ביוה"כ בתפלת נעילה עד הג"ר דא"א בשוה עם הז"א. כי יש הפרש גדול בין המוחין דאחור של הנוקבא להמוחין דפב"פ שלה. כי במוחין דאחור נעשה התכללות הוד דא"א בנצח שלו, ונעשתה הנוקבא כמו המלכות דז"א עצמו, הנקראת נוקבא שבגופו, כלומר, מלכות דנצח, שהיא בחינה הנוקבא הכלולה בדכר, הנבחנת לבחינת בנימין הכלול ביוסף ומבחי' זו יכולה גם הנוקבא לעלות לג"ר דא"א, ולהכלל בהזווג דג"ר דעתיק, דהיינו במ"ן דמזלין שהם בחינת יסוד דמלכות, שהרי גם הנוקבא נכללה עתה במלכות דז"א, הנחשבת לבחינת בנימין הכלול ביוסף כנ"ל. משא"כ במוחין דפנים בפנים דנוקבא, כי אז היא מתוקנת במדתה עצמה, דהיינו בחינת הוד, ובחינת נוקבא אמיתית, ולא בחינת נוקבא הכלולה בזכר. ואחר שקבלה למדתה עצמה, אינה יכולה עוד להכלל במ"ן דמזלין, שהם רק בחי' בנימין הכלול ביוסף, דהיינו רק נוקבא הכלולה בדכר, ולא בחי' עצמותה של הנוקבא, כי עצמות הנוקבא דצמצום א' נגנזה ברדל"א כנ"ל.

ועם זה תבין, למה אין בחינת זווג זו"ן, בהיותה אב"א עמו בקומה שוה. וכן למה נקראו המוחין האלו לבחי' מוחין דאחורי

חלק ט"ו לוח התשובות לפירוש המלות בנין הנוקבא א' תתכז

הז"א. והוא כי הנוקבא שבגופו דז"א נבחנת לאחורים אליו, כלומר לבחינת מסך המעלה או"ח ומלביש לע"ס דאו"י שלו. ונתבאר לעיל שהנוקבא שבגופו דז"א, היא בחי' בנימין הנכלל ביוסף. וע"כ בעת שרחל נכללת במדת הנצח, דאז גם בחי' נוקביות שלה אינה נוקביות אמיתית אלא ג"כ בחינת בנימין הכלול ביוסף כנ"ל, הנה היא דומה אל הנוקבא שבגופו דז"א, ואין שם הבחן זווג של דכר ונוקבא, אלא רק זווג מניה וביה של הזכר עצמו. והבן. ולפיכך אין אנו מבחינים שום זווג זו"ן בעת היותם אב"א, אלא שנחשבת כמו שנפרדה ממנו ואינה מקבלת ממנו כלום, משום שהיא שוה למדת אחורים של הז"א עצמו, דהיינו למדת המלכות שבגופו, וע"כ אין הנוקבא הנפרדת עולה בשם, כי אין כלל כאן בחינת זכר ונקבה. והבן.

מהם ב' נסירות.

ח) יש ב' נסירות: א' הוא מן בחי' מחזה ולמטה דז"א, שאז אין לה שום בנין לפי עצמה, ונבחנת לדבוקה בגופו בסוד ואחורים ביתה, כנודע. ואז ע"י תרדמה שהיא עלית מ"ן לאו"א, היא משגת מוחין דע"ב המורידים ה"ת מעינים שלה ומעלה אח"פ שלה, ונשלמים השלישים התחתונים דכל ספירה מע"ס שלה, שעי"ז היא ננסרת מן הז"א, והיא נבנית לבחינת פרצוף שלם מבחינת הכלים. כנודע. אמנם במצב הזה אינה ראויה לזווג עם הז"א כדרך דכר ונוקבא, כי המ"ן שלה הם בחינת מ"ן זכרים כמו המ"ן דז"א, כי גם המ"ן שלה הוא בחינת בנימין הכלול ביוסף, כי ע"כ היא יכולה לקבל מוחין ממזלא, כנ"ל בתשובה ז'. ולפיכך כדי שתהיה ראוי לזווג עם ז"א היא צריכה לנסירה שניה, דהיינו לנסר אותה מבחינת האחור דז"א, ולהביאה לבחי' פנים. כמ"ש הרב בדף א' תשל"ו אות צ"ה. דאחר שנתמעטה לנקודה דפנים נסרה מאחוריו והעלה אותה למעלה כנגד הפנים
שלו. ע"ש. אשר ע"י נסירה זו השניה היא מתתקנת במדתה עצמה האמיתי, דהיינו בחינת מלכות ממש, והיא מקבלת אז מוחין דנוקבא ממש, דהיינו ממלכות דאמא שאינה כלולה במוחין דז"א, ואז נבחנת לנוקבא הראויה לזווג עם הז"א, כי עתה יש לה מוחין דנוקבא. משא"כ, מקודם לכן בעת היותה באחור בקומה שוה עמו, היה לה מוחין דזכר כמו הז"א עצמו, דהיינו המוחין דמזלין היוצאים על מ"ן זכרים, ולא היתה ראויה לזווג עמו. כמבואר. ועי' לעיל בתשובה ז' בסופה. (אות צ"ה. ואות קי"ט).

מהם בי בחי' דכפיפת ראש.

ט) אין שום הפרש במוחין דז"א מצד יציאת המוחין בעת הזווג, וכל ההפרש שבהם, הוא רק במצבים בלבד. כי אפילו המוחין דעיבור א' דז"א לבחינת נפש שבו, יצאו ג"כ במקום ג"ר דעתיק כמו המוחין דיחידה דשבת במנחה, כי אין שום בחינה דז"א נמשכת אלא מזווג דאו"א על המ"ן דמזלין, כמ"ש הרב לעיל דף א' שע"ו אות קע"ב. ע"ש. ונודע, שאין השערות דיקנא נכנסין לבחינת פנימיות של מ"ן, זולת במקום רדל"א, דהיינו בעת שג"ר דא"א עולים עם המזלין לג"ר דעתיק, שאז נתעורר בהמזלין בחינת צמצום א' שבהם, ויוצא שם קומת, ע"ב המגולה, כמ"ש בחלק י"ג עש"ה. ונמצא מזה שאין לך זווג באו"א בשביל הזו"ן זולת מכח יציאת המוחין בג"ר דעתיק.

אלא שיש בזה ג' מצבים: א' הוא ע"י כפיפת ראש דיחידה וחיה למקום נשמה, ואז יוצאים המוחין דחול, שהם מבחינת הלבשתו של הז"א למקום ישסו"ת. דהיינו למחזה ולמטה דא"א שחם עמידת ישסו"ת דקביעות. ואלו המוחין נבחנים לבחינת נשמה דז"א. פירוש, כי הנרנח"י נבחנים לפי הקומות של מ"ה החדש שבאצילות, אשר עתיק הוא כתר ויחידה דמ"ה, וא"א הוא ע"ב וחיה דמ"ה. ואו"א הם ס"ג ונשמה
א' תתכח        חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות בנין הנוקבא

דמ"ה. וזו"ן הם נ"ר ומ"ה דמ"ה. והם המוחין הקבועים באצילות, ולא יארע בהם שום מיעוט לעולם. כמ"ש בחלק ח'. ותדע שעל פיהם נמדדים ג' הקומות נשמה חיה יחידה של הז"א.

כי זה הכלל, שכל תחתון יוצא ע"י עליתו והתכללותו בראש דעליון, ע"ד שנתבאר בחלק ד' בפרצופי א"ק ע"ש. ועי' בלוח התשובות בחלק ג' תשובה קס"ח. ותשובה ר"י. ונתבאר שם, כי מפאת הביטוש דאו"מ באו"פ נזדכך המסך דגוף דפרצוף גלגלתא. ונסתלקו אורותיו דגוף, ואז עלה המסך לפה דראש דגלגלתא, ונכלל שמה בזווג של ראש, ואחר שהבחינה אחרונה שלו נעלמה, ולא נשאר בו אלא מסך בעביות דבחי"ג, ע"כ לא יצאה שם אלא קומת ע"ב, ואחר שהוכר עביותו שאינה שוה לבחינת ראש דגלגלתא, דהיינו שהוכר בו בחינת עביות דגוף, הנה אז יצא משם ונתפשט בבחינת ראש תוך סוף מפה ולמטה דגלגלתא. ועד"ז יצא פרצוף ס"ג ע"י עלית דמסך דגוף דע"ב לראש שלו, ונכלל בזווג של פה דראש דע"ב, וכיון שבחינה אחרונה נעלמה מהמסך הזה, ולא נשאר בו כי אם בחי"ב, ע"כ יצאה שם רק קומת ס"ג לבד, ואחר שהוכר בהמסך שהוא בחינת עביות דגוף הוא יצא משם ונתפשט ברת"ס מפה ולמטה דראש הע"ב. עש"ה. ועד"ז יצאו ג"כ כל המוחין דז"א, דהיינו אחר שביה"כ דגוף דנקודים, שהוא דומה לבחי' הזדככות הפרצופים שהיה בפרצופי א"ק, כמ"ש הרב לעיל דף רל"ז אות ז'. ע"ש. הנה גם כאן עלה שוב המסך דגוף דנקודים למקום הראש שלו, ונכלל בזווג בפה של ראש דעליון, וכשהוכר שהמסך הוא רק מבחינת גוף, אז יצא משם ונתפשט מפה ולמטה ברת"ס.

אלא ההפרש הוא, כי כאן לא נעשה העליה של המסך ולידת הפרצוף בבת אחת כמו בפרצופי א"ק, אלא שכל הזך ביותר נתקן מתחילה, וע"כ נתחלקו עליות המסכים לבחינות הרבה. ועוד הפרש יש כאן, כי שמה לא היה שום ביטול בראשים של
המדרגות זולת בהגופות בלבד, כנודע. וכאן בנקודים נעשה ביטול גם בראשים, כמ"ש בחלק ז'. ע"ש. ולפיכך תחילה עלו ונתבררו הראשים, ע"ד הנ"ל, כל תחתון בראש דעליון, ואחר שנתקנו ג' הקומות: כתר, חכמה, בינה. שהם עתיק, וא"א, ואו"א עם ישסו"ת. שהם יחידה חיה נשמה דמ"ה כנ"ל, אז התחיל תיקון זו"ן, שהם בחינת הגוף דנקודים, הכולל אמנם ב' גופות: א' דחג"ת דנקודים, שהם הממעלה למטה דאו"א דנקודים, וב' הם תנהי"מ דנקודים. שהם הממעלה למטה דישסו"ת דנקודים.

ונודע, שאו"א וישסו"ת דאצילות הם פרצוף בבחינת קומה אחת, אלא שנחלקו לשנים מחמת התיקון דמל"צ שנעשו בפרצופי אצילות, כנ"ל בחלק י"ג. ע"ש, כי שניהם הם קומת ס"ג שהם נשמה, אלא שישסו"ת נחלק לעצמו בבחינת ו"ק דנשמה, והם מלבישים לנה"י דאו"א. וישסו"ת הזה נחשב כאן באצילות לפרצוף העליון דז"א, וכל העליות דז"א לבחינת פה דראש דעליון, אינו אלא לפה דראש של ישסו"ת הזה, המלביש לנה"י דאו"א.

ועם האמור תבין בבהירות את ג' המצבים הכוללים דנשמה חיה יחידה של הז"א. כי גם עיבור א' דז"א מבחינת המוחין דנשמה, דומה לגמרי מצד יציאת הקומה, לעיבור דבחינת יחידה דז"א העולה על ידו לג"ר דא"א. שהוא מטעם הנ"ל, כי אין שום מוחין לז"א אלא מזווג או"א על מ"ן דמזלין, והם אינם יוצאים אלא רק במקום רדל"א. אלא במוחין דנשמה, הבאים ע"י עלית נה"י דא"א לחג"ת שלו, שאז עולה גם ז"א המלביש על נה"י דא"א אל מקום חג"ת דא"א, וכן עולים החג"ת דא"א לג"ר שלו, ומעלים עמהם או"א המלבישים לחג"ת אלו למקום הג"ר שלו. וכן עולים אז החג"ת דעתיק עם הג"ר דא"א המלבישים עליהם אל מקום הג"ר דעתיק. כנ"ל בחלק י"ד. ואז ע"י התכללות הזו שנעשו בהמדרגות, נמצא, שג"ר דא"א עם השערות דיקנא עלו למקום ג"ר דעתיק, ונעשו המזלין לבחי'

חלק ט"ו לוח התשובות לפירוש המלות בנין הנוקבא א' תתכט

מ"ן לא"א, ויוצאת שמה קומת ע"ב המגולה. ומתוך שמקום הקודם דג"ר דא"א היה בע"ב דמ"ה, דהיינו בהמקום שעתה עלו שמה או"א, ע"כ נחשב הזווג ההוא כמו שהיה נעשה במקום או"א, וזה נבחן, לכפיפת ראש דא"א העומד עתה במקום נ"ר דעתיק, וירד למקום הקבוע שלו שהוא ע"ב דמ"ה, ששם עומדים עתה החג"ת שנעשה לחב"ד שלו עם או"א. ובאופן זה מקבלים או"א את הזווג על המזלין, ויוצא גם בהם קומת ע"ב על המזלין.

ולפי שמקום הקבוע דג"ר דאו"א היה בחג"ת הישנים דא"א, ששם קומת ס"ג, אשר עתה הם ב' הכתפין דא"א ששם נשארו הנה"י דאו"א עם ישסו"ת המלבישים עליהם, אשר שמה עלה עתה גם ז"א ע"י עלית נה"י דא"א לחג"ת שלו, כנ"ל. הנה הזווג ההוא שאו"א מקבלים מא"א ע"י כפיפת ראש בהיותם במקום חב"ד דא"א, נחשב כמו שהיה נעשה נם במקום ב' הכתפין דא"א, משום ששם הוא מקומם הקבוע דג"ר דאו"א, ונמצאים משום זה, שגם ישסו"ת העומדים במקום ב' הכתפין דא"א, מקבלים אותה קומת ע"ב שיצאה על המזלין בג"ר דעתיק, וכיון שז"א נכלל שם בפה דראש דישסו"ת בעת הזווג, נמצא גם הוא מקבל אותה הקומה שקבל הישסו"ת. כמ"ש לעיל בגלגלתא ע"ב ס"ג דא"ק. וכשהוכר עביותו דז"א, שהוא רק מבחינת גוף דישסו"ת, ולא מבחינת ראש דישסו"ת, הנה אז נולד ויוצא משם ומתפשט מפה דישסו"ת ולמטה ברת"ס. וכיון שישסו"ת עומדים עתה במקום או"א הקבועים, שהם במקום ב' הכתפין, שהם רק קומת ס"ג, ע"כ נחשבים המוחין ההם לבחינת נשמה בלבד.

והנך מוצא שגם קומת נשמה דא"א, יצאה במקורה בג"ר דעתיק הקבועים, ששם יחידה דמ"ה, אלא ע"י ב' בחינות של כפיפת ראש, כי א"א שעלה במקום ג"ר הקבועים דכתר דמ"ה, שהוא יחידה דאצילות, כפף ראשו למקום ג"ר הקבועים דעצמו, שהוא ע"ב דמ"ה ובחינת חיה דאצילות, שבזה
נמצאים או"א מקבלים לקומת הזווג שלו. וכן או"א העומדים עתה במקום ג"ר הקבועים דא"א, ששם חיה דאצילות, כפפו ראשם לב' כתפין דא"א ששם קומת ס"ג ונשמה דאצילות, ושם עומדים עתה ישסו"ת וזו"ן, וזו"ן מקבל ג"כ את קומת ע"ב דאו"א. באופן, אשר ב' הקומות: יחידה חיה דאצילות כפפו ראשם כל אחד לחג"ת שלו, עד שנתלבשו בקומת נשמה דאצילות, שהם החג"ת של עתה דא"א, הנקרא ב' כתפין. ומכח התלבשות זו נעשו המוחין לבחינת נשמה, אע"פ שמקורם בא מקומת יחידה דהיינו מג"ר דעתיק, שהוא יחידה דאצילות. הרי שבאמת המוחין הם בחי' ע"ב המגולה ובחינת יחידה, אלא רק המצב דכפיפת ראש למקום או"א הקבועים, ששם קומת ס"ג, הוא שגרם למיעוט המוחין לבחינת נשמה. ומקום הלבשתו דז"א במוחין אלו, הוא מפה דראש דישסו"ת ולמטה, כי הפה שלהם הוא עתה בחזה דא"א,. כי ראשם מלביש לחג"ת, ונמצא הפה בחזה, וע"כ אחר שהוכר עביותו ויוצא משם הוא מתפשט מפה דישסו"ת ברת"ס שלו, שהוא מחזה דא"א עד סיום רגליו.

ולמוחין דחיה, דהיינו דשבת במוסף עולים נה"י וחג"ת דא"א ונכללים בחב"ד שלו, ונמצא הזו"ן המלבישים לנה"י וחג"ת עולים עמהם עתה לחב"ד דא"א, וכן החג"ת דא"א עם או"א עולים עתה לג"ר דעתיק, ונה"י דאו"א עם ישסו"ת נשארו בג"ר דא"א, במקום עלית הזו"ן. ונמצא עתה שאין כאן רק בחינת כפיפת ראש דיחידה למקום חיה, דהיינו או"א שמקבלים עתה המוחין על המ"ן דמזלין במקום ג"ר דעתיק, הם כופפים ראשם לבחינת ג"ר דא"א הקבועים, ששם קומת ע"ב דמ"ה וחיה ונמצאים ישסו"ת העומדים עתה שמה, שהם מקבלים המוחין דע"ב דאו"א המגולה שבמקום עתיק, ע"י כפיפת ראש דאו"א והזו"ן הנכללים בפה דישסו"ת מקבלים הקומה יחד עם ישסו"ת. וכיון שכפיפת ראש הזה נעשה למקום חיה דאצילות, ע"כ נבחנים המוחין

א' תתל           חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות בנין הנוקבא

ההם למוחין דחיה לזו"ן. ואחר שהוכר עביות הז"א, הוא יוצא מפה דישסו"ת ולמטה ברת"ס שהוא עתה מפה דא"א ולמטה, ונמצא ז"א מלביש למקום או"א הקבועים דהיינו מגרון ולמטה דא"א, ששם כתר דאו"א.

ועד"ז במוחין דיחידה, יוצא ג"כ הקומה בג"ר דעתיק כנ"ל, אלא כאן ז"א מקבל המוחין בלי שום כפיפת ראש, כי עתה עולים הט"ס דא"א עם ישסו"ת וזו"ן למקום ג"ר דעתיק, ונמצא ישסו"ת מקבל קומת ע"ב המגולה ישר מג"ר דעתיק בלי שום כפיפת ראש, ונמצא גם ז"א הכלול בפה דישסו"ת, שהוא מקבל ג"כ הקומה הזו בלי כפיפת ראש כלל, וע"כ נבחן הקומה הזו ליחידה דז"א. ואחר שהוכר בחינת עביות דגוף של הז"א, הוא יוצא מראש דישסו"ת שהוא במקום ג"ר דעתיק, ומתפשט מפה דישסו"ת ולמטה, שהוא מפה דעתיק ולמטה, ששם בחינת ג"ר הקבועים דא"א, וע"כ במוחין דיחידה הוא מלביש לג"ר דא"א.

והנה נתבאר היטב, שאין שום חילוק בשיעור קומה מצד יציאת המוחין במקורם, אלא כל החילוק הוא בהתלבשות ע"י כפיפת ראש, אשר במוחין דנשמה, יש ב' בחינות של כפיפת ראש למקום חג"ת, כי בחי' יחידה כופף ראשו למקום חיה, ובחינת חיה כוסף ראשו למקום נשמה. ובמוחין דחיה, יש כפיפת ראש דבחינת יחידה למקום חיה. ובמוחין דיחידה אין שום כפיפת ראש אלא שמקבל המוחין ממקום ג"ר דעתיק עצמו בעת עיבורו. וזהו כל שבחם של המוחין האלו. והבן.

ומלבד ג' הכוללים הנ"ל, יש ג"כ בחינת נרנח"י פרטים בכל אחת מנשמה חיה יחידה הנ"ל. אשר גם בהפרטים אין שום חילוק בשיעור הקומה מצד יציאת המוחין במקורם, אלא רק שיש כאן מדרגות של או"א, אם הם נותנים המוחין לז"א מפרצוף החיצון שלהם, אז ז"א מקבל בחינת נפש של אותה הקומה, ואם או"א משפיעים לו מפרצוף אמצעי שלהם אז ז"א מקבל
בחינת יניקה מהקומה ההיא, ואם הם משפיעים לו מפרצוף הבינות שלהם, אז הוא מקבל נשמה של הקומה. ואם מפרצוף חיה יחידה שבהם, הוא מקבל בחינת חיה יחידה של המוחין, כנ"ל בחלקים הקודמים. שעד שני שנים דיניקה הוא מקבל ו"ק דרוח, ואז אין לו אלא בחינת ו' תיקוני דיקנא. ובט' שנים ויום א' הוא מקבל מוחין דו"ק, ובי"ג שנים הוא מקבל מוחין דנשמה ואז יש לו ט' תיקוני דיקנא, ובכ' שנים הוא מקבל הל"מ דמוחין ואז יש לו י"ג תיקוני דיקנא בשלימות. ויש לו חיה יחידה דאותה הקומה.

וכל אלו הפרטים עד כ' שנים, נוהגים במוחין דחול לבד, וכן במוחין דחיה לבד, וכן במוחין דיחידה לבד, כי הם המדידות דאו"א שמודדים את נרנח"י דכל קומה לפי סדר המדרגה, עד שמשלימים לו כל הקומה, שזה נבחן לבחינת זמן של עשרים שנה. כנ"ל בחלקים הקודמים. והנה נתבאר היטב שאין חילוק בכל הפרטים של המוחין דז"א מעצם המוחין שבמקום יציאתם, כי כולם, החל מנפש דנשמה עד יחידה דיחידה, יוצאים בהכרח בג"ר דעתיק, אלא ההפרש הוא רק בהמצבים של כפיפת ראש, שהם "ב' בחינות של כפיפת ראש": א' לנשמה, וב' לחיה. אבל המוחין דיחידה הוא מקבל בלי כפיפת ראש. וכן נרנח"י דכל קומה, הם מתמעטים רק בסיבת התלבשות או"א לצורך השפעת המוחין אל הז"א, אם בפרצוף חיצון אם באמצעי וכו', אבל במוחין עצמם אין חילוק. וזכור זה.

מהם ב' עיבורים כוללים דחיצוניות.

י) ג' עיבורים כוללים יש, והם נגד ג' עליות הכוללים דז"א, לנשמה חיה יחידה הכוללים שבו. ועיבור א' הכולל, הוא למוחין דנשמה הכוללים, שהם המוחין דישסו"ת הנוהג בחול, שעל ידיהם עולה הז"א עד החזה דא"א והוא משיג נשמה כוללת שלו. ועיבור ב' הכולל, הוא למוחין דחיה הכוללים

חלק ט"ו לוח התשובות לפירוש המלות בנין הנוקבא א' תתלא

שהם המוחין דאו"א עלאין הנוהג בשבת במוסף, שאז עולה הז"א ומלביש עד הכתר דאו"א, שהוא הגרון דא"א, ומשיג בחינת חיה הכוללת שלו. עיבור ג' הכולל, הוא למוחין דיחידה שלו, שהם המוחין דג"ר דא"א הנוהגים בשבת במנחה, שאז עולה הז"א ומלביש לג"ר דא"א. והנה ב' עיבורים הראשונים לנשמה וחיה, נק' ב' עיבורים כוללים דחיצוניות הז"א. ורק עיבור הג' נקרא עיבור פנימיות הז"א.

וטעם הדבר. כי כל המוחין דז"א דאצילות נמשכים ע"י העלאת האחורים שנפלו מאו"א וישסו"ת דנקודים, אשר האחורים דאו"א נפלו למקום הגופות שלהם שהם ד' המלכים דחג"ת דנקודים, וכן האחורים דישסו"ת דנקודים נפלו למקום הגופות שלהם שהם ד' המלכים תנהי"מ דנקודים. ונודע שעיקר הז"א הוא רק מחזה ולמעלה שבו, שהוא בחי' ד' מלכים דחג"ת דנקודים. אבל מחזה ולמטה דז"א שייך לנוקבא, וע"כ ד' מלכים תנהי"מ דנקודים מיוחסים בעיקר לנוקבא, ולא לז"א עצמו.

והנה המוחין דחול הנמשכים מן ישסו"ת דאצילות, וכן המוחין דשבת שבמוסף הנמשכים מאו"א דאצילות, הם באים לז"א רק ע"י העלאת האחורים דישסו"ת דנקודים למקומם, כי אפילו בשבת במוסף, נעשה העיבור דז"א רק במקום ג"ר דא"א, ששם עמידת ישסו"ת דנקודים, כי ג"ר דא"א מלבישים לחג"ת דעתיק העומדים במקום חג"ת דנקודים, ששם עמד הראש דישסו"ת דנקודים. ונמצא שבעת עלית מ"ן דז"א לג"ר דא"א העלה רק לשם בחי' האחורים שנפלו מישסו"ת דנקודים אל מקומם, מפאת היות שמה עמידת ישסו"ת דנקודים. אמנם עדיין לא העלה כלום מאחורים דאו"א דנקודים שמקום עמידתם היה בג"ר דעתיק, כנודע כי ג"ר דעתיק מלבישים למקום ג"ר של הנקודים, שהרי לא עלה למ"ן רק לג"ר דא"א העומדים במקום דחג"ת דנקודים ובמקום ישסו"ת, ולפיכך עוד נחשבים המוחין ההם לבחי'
חיצונית של הז"א, כי אינם מיוחסים לבחינתו עצמו אלא לבחינת הנוקבא, כי הראש דישסו"ת וד' מלכי תנהי"מ הם שייכים אל הנוקבא כנ"ל. וכלפי הז"א עצמו הם רק בחינת ו"ק דפנימיות, משום שישסו"ת דנקודים הוא בחינת ו"ק לאו"א דנקודים. אלא רק בשבת במנחה שהעיבור דז"א נעשה אז בג"ר דעתיק, ונמצא שהוא מעלה המ"ן והאחורים דאו"א למקומם כמו שעמדו בזמן הנקודים, בעת שהולידו לד' מלכים דחג"ת דנקודים, וע"כ המוחין האלו שמקבל מזווג הזה נחשבים לפנימיות, כי הם בחינת הג"ר המיוחסים לז"א עצמו, כי הממעלה למטה מזווג הזה הגיע לד' מלכים דחג"ת, שהם בחינת ז"א עצמו. ונמצא שרק עיבור הג' הזה, נחשב לעיבור דפנימיות של הז"א ולא ב' עיבורים הכוללים הראשונים. כמבואר. (אות קצ"ח).

 

מהי בחי' עשירית דאחור.

יא) נקודת החזה דז"א, נבחנת לבחינה עשירית דאחור. כי שורש הנוקבא הוא ממלכות דנקודים דקטנות, שאז לא יצא בז"א אלא ששה כלים חב"ד חג"ת עד החזה, ונקודת החזה היא המלכות דנקודים. אמנם מיחס האורות הם נבחנים לחג"ת נה"י, והנקודה שתחת היסוד היא המלכות דנקודים. ולפיכך גם באצילות יש לה אלו ב' השורשים בז"א, שמבחינת האחור של הנוקבא, דהיינו הכלים, היא נבחנת לנקודת החזה דז"א. ומבחינת הפנים דנוקבא, דהיינו האורות, היא נבחנת לנקודה שתחת היסוד. ונקודה דאחור מכונה בחינה עשירית דאחור. ונקודה דפנים מכונה בחינה עשירית דפנים. (אות קמ"ד).

מהו ביתא דנוקבא.

יב) בנין הפרצוף של הנוקבא נעשה ע"י המוחין דע"ב דמזלין, שזו"ן עולים למ"ן לאו"א וז"א נכלל באבא שכולו מ"ה,

א' תתלב        חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות בנין הנוקבא

ונוקבא נכללת באמא שכולה ב"ן, ונה"י דאמא מתלבשים עם המוחין דב"ן בנוקבא, ואז אינה מקבלת כלום מז"א, אלא שמקבלת מן אמא עלאה כמו שז"א מקבל מאבא עלאה ועי"כ היא ננסרת ממנו כנודע. שז"ס ויבן ה' אלקים את הצלע, דא או"א. וזה נקרא "רשותא דחתן" כי או"א הם בחינת עליון רק אל הז"א ולא אל הנוקבא, כי הנוקבא היא בחינת תחתון אל הז"א. אלא שזה נעשה ע"י התכללות הוד דא"א בנצח שלו, ונמצא שהנוקבא נכללת במלכות דנצח, שהיא בחינת הנוקבא שבגופו דז"א הנמצאת עם הז"א במדרגה אחת. כנ"ל בתשובה ו' ע"ש. וכיון שנעשית עם הז"א למדרגה אחת ע"כ היא יכולה לקבל המוחין מרשותא דחתן, דהיינו מבחי' העליון של הז"א שהם או" א.

אמנם כדי שתהיה ראויה לזווג פב"פ עם הז"א, היא מוכרחת לחזור לבחינת נקודה תחת היסוד דז"א, ולבא לבחינת עי"מ דפב"פ, אשר המוחין ההם היא מקבלת מבחינת מלכות דאמא שבראש דז"א, כנ"ל בתשובה ז'. ומבחינת מוחין ההם שמקבלת מז"א, נבחנת "לביתא דנוקבא" כי עתה היא בבחינת נוקבא, והמ"ן והמוחין שלה הם מבחינתה עצמה. משא"כ במוחין דאחור, היתה רק בחינת בנימין הנכלל ביוסף, דהיינו בחינת נוקבא הנכללת בזכר, וע"כ לא היתה אז בבחינת ביתא דנוקבא, אלא ברשותא דחתן. (אות קל"ו).

מהו בן אוני כח נוקבא.

יג) הרוחא דשדי בה בעלה, נקרא בנימין שהוא כח זכר, להיותו בא מע"ב דמזלא, שהם בחינת מ"ן זכרים. והוא המתקן את הכלי דיסוד נוקבא, ומבחי' זו נקרא הכלי דיסוד נוקבא בשם "בן אוני" כי און פירושו כח, שמורה שבזה כל כח הנוקבא במה שיכולה להעלות מ"ן להולדת נשמות, משום שקבלה ביסוד שלה האי רוחא דשדי בה בעלה בביאה קדמאה, שהוא בנימין הנ"ל. (אות ק"ה).

מהו ב"ן דמ"ה.

יד) האורות והכלים שתחלת יציאתם היה באצילות, נקרא בשם מ"ה החדש, או מ"ה הכולל, וכן מ"ה סתם. והאורות וכלים שכבר שמשו עוד בעולם הנקודים, אלא מחמת ביטול ושבירה שקרה בהם, באו פעם שנית להתקן באצילות, הם נקראים בשם ב"ן. וכל תיקונם באצילות, הוא ע"י הקומות של האצילות הנקראים מ"ה, ולכן נעשו לבחינת נוקבא למ"ה, ולבחינת צד שמאל שבפרצוף. ונמצאים המוחין אשר צד ימין שבהם, שהם חכמה וחסד, נקרא מ"ה. והצד שמאל שבהם, שהם בינה וגבורה נקרא ב"ן. וזהו נוהג הן באבא והן באמא. כי אבא יש לו בקביעות כתר חכמה דבינה דמ"ה וו"ק דחכמה דב"ן. וכן אמא יש לה בינה דבינה דמ"ה, וה"ס תחתונות דבינה דב"ן. הרי שיש לשניהם מ"ה וב"ן וע"כ הצד ימין של המוחין, בין באבא ובין באמא, שהם חכמה וחסד, נבחנים למ"ה, שהם עצם האורות שיצאו באצילות והם מתקנים את הב"ן. והצד שמאל בין באבא ובין באמא, שהם בינה וגבורה של המוחין, נבחנים לב"ן, שהם האורות וכלים שכבר שמשו עוד בנקודים, ואחר שנתבטלו ונשברו באו וקבלו תיקונים באצילות ע"י הצד ימין הנקרא מ"ה.

וכן כל פרצוף נוקבא נבחנת כלפי הזכר שלה שהיא בחינת ב"ן, כי עיקר בחינת הנוקבא היא הצד ב"ן שבה וכן כל פרצוף זכר נבחן בשם מ"ה, משום שעיקר בחינת זכר הוא המ"ה שבו. ולכן נבחנים כל ד' מוחין דאבא בשם מ"ה, ובחינת הב"ן שבהם, דהיינו הבינה וגבורה, נקראים ב"ן דמ"ה, וכן כל הד' מוחין דאמא נקראים בשם ב"ן, ובחינת המ"ה שבהם נקרא מ"ה דב"ן. (אות קנ"ב וקנ"ג וקנ"ו).

מהו ב"ן דב"ן.

טו) הצד שמאל דמוחין דאמא נקרא ב"ן דב"ן. כי אמא כולה נבחנת לבחי' ב"ן,

חלק ט"ו לוח התשובות לפירוש המלות בנין הנוקבא א' תתלג

והחכמה וחסד שבה נבחן למ"ה דב"ן, ובינה וגבורה שבה נבחן לב"ן דב"ן. (אות קנ"ב וקנ"ג).

מהו ב"ן הכולל.

טז) האורות וכלים שכבר שמשו בנקודים ואחר שבירתם וביטולם באו וקבלו תיקון באצילות ע"י האורות וכלים שיצאו באצילות הנקראים מ"ה, הם נקראים ב"ן הכולל. והאורות שיצאו באצילות נקראו מ"ה הכולל. עי' לעיל תשובה י"ד. (אות קנ"ח).

מהו בנימין כח זכר.

יז) הרוחא דשדי בה בעלה בביאה קדמאה, דהיינו מבחינת המוחין היוצאים על המזלין שהם מ"ן זכרים, הנקרא בנימין הכלול ביוסף, בסו"ה ואביו קרא לו בנימין, דהיינו מבחי' שכלול באביו שהוא זכר, הוא נקרא "בן ימין כח זכר" כי ימין הוא תמיד זכר, וע"כ השם הזה רומז על כח זכר שבו, דהיינו בנימין הכלול ביוסף. שזה מטעם שהמ"ן של המוחין הם בחי' יסוד דמלכות, ולא מלכות ממש. כנ"ל, בתשובה ו' וז'. והכלי דיסוד דנוקבא המתוקן על ידי האי רוחא הנקרא בנימין, הוא נקרא בן אוני. כנ"ל בתשובה י"ג. (אות ק"ה).

מהו בנין המלכות.

יח) בעת שאין לנוקבא אלא רק בחינת ו"ק בלי ראש, דהיינו שחסר לה בחינת נה"י דכלים וג"ר דאורות. הנה אז אין לה שום בנין בפני עצמה, ונבחנת לדבוקה כולה בז"א בסוד ואחורים ביתה. כי עיקר הבחן הנוקבא היא בנה"י שלה, שהם בחינת כלי קבלה על חסדים מגולים בהארת חכמה, וכל עוד שאין לה כלל נה"י דכלים, היא דבוקה לגמרי בז"א ואינה עולית כלל בשם. אלא רק בעת שמשגת המוחין דג"ר דאמא
מקומת ע"ב דמזלא, המעלה אח"פ הנופלים שלה ומשלים הנה"י דכלים, הנה אז נעשה לה בנין פרצוף בפני עצמה. הנקרא "בנין המלכות" כי אחר שיש לה נה"י דכלים נבחנת בשם בפני עצמה ובזה ננסרת מז"א בעלה. כנודע. (אות צ"ט).

מהו בנין הנוקבא בהיכל או"א.

יט) ענין בנין הנוקבא, נתבאר לעיל בתשובה י"ח, שהיא השלמת נה"י דכלים שלה ששם עיקר הבחן הנוקביות שבה, ע"ש. וזה נעשה ע"י המוחין דג"ר דאמא דע"ב דמזלא, אשר אז עולים זו"ן שניהם יחד לאו"א ע"י התכללות הוד דא"א בנצח שלו כנ"ל, בתשובה ו'. ואז יכולה לקבל ישר מאו"א כמו הז"א, ונמצאת שנבנית בהיכל או"א, כלומר למעלה ממדרגתה, כי או"א הם בחינת עלי עליון שלה, כי העליון שלה הוא ז"א בעלה, ובחינת או"א נקראו משום זה רשותא דחתן כנ"ל בתשובה י"ב. ע"ש. אמנם לולא זה לא היתה יכולה להעלות האח"פ שלה, ולהבנות בנה"י דכלים, שאין העלאת אח"פ אלא ע"י ע"ב דמזלין המוריד ה"ת מעינים לפה. כנודע. ולפיכך מחויבת הנוקבא להבנות רק בהיכל או"א. (אות קל"ו).

מהן ג' בחינות מנצפ"ך.

כ) ה"ג נקראות מנצפ"ך, על שם שה"ג הן מבחינת המלכות המסיימת את האורות והכלים של כל בחינה. כי כן מנצפ"ך באים בסוף המלה, והם בחי' סיומי המלות. ויש ג' בחינות של ה"ג, הנקרא מנצפ"ך: א' הם ה"ג של הקטנות, הנקרא מנצפ"ך דקטנות, שהם גבורות קשות, להיותם חסרי ג"ר, ויש בהם אחיזה לדינין, ואז אחוריהם ביתה. ב' הם מנצפ"ך דגדלות, שהיא מקבלת בעודה בהיכל או"א, דהיינו בעת עלית זו"ן למ"ן לאו"א, שז"א נכלל באבא ונוקבא באמא. והם כבר ממותקות, כי יש בהם ג"ר, דהיינו

א' תתלד        חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות בנין הנוקבא

הבינות דאמא. אבל עוד לא לגמרי, משום שהיא נמצאת שם למעלה ממדרגתה כי או"א הם עלי עליון שלה. ג' הוא, אחר ביאת זו"ן למקומם ע"י תקיעת שופר, שאז הנוקבא מקבלת את המנצפ"ך דגדלות פעם ב' ע"י הז"א עצמו בדרך המדרגה, ובזה נעשה מיתוק ב' ע"י הז"א, ונחשבים לממותקות ביותר מקודם, כי עתה היא מקבלתם בדרך המדרגה. (אות קנ"א. שם ד"ה מנצפ"ך).

מהם ג' כלים דחיצוניות.

כא) בכל מדרגה יש עי"מ דאחור, ועי"מ דפנים. כי בחינת ו"ק, נקרא אחור, שבחינת נפש נקרא עיבור, ובחינת ו"ק דרוח נקרא יניקה, וג"ר דרוח נקרא מוחין, דו"ק. וג' אלו נקראים עי"מ דאחור, או עי"מ דחיצוניות. ובחינת נרנח"י דג"ר נקראים עי"מ דפנים, שעיבור יניקה הם נפש רוח דג"ר, הנקראים ג"כ ו"ק דגדלות, והמוחין הם ג"ר דג"ר. ואלו ג' הפרצופים הן דעי"מ דאחור והן דעי"מ דפנים הם כלולים זה מזה, כי פרצוף  העיבור כלול ג"כ מיניקה ומוחין, וכן פרצוף היניקה כלול ג"כ מעיבור ומוחין, וכן  פרצוף המוחין כלול ג"כ מעיבור יניקה. וע"כ נמצא שיש בכל פרצוף ג' כלים: חיצון, אמצעי, פנימי. אשר החיצון הוא הכלי הנמשך מעיבור, והאמצעי הוא ההתכללות מהיניקה, והפנימי הוא ההתכללות מהמוחין. וג' הכלים שיש בכל אחד מג' הפרצופים דחיצוניות, נקראים ג' כלים דחיצוניות. וג' הכלים שיש בכל אחד מג' הפרצופים הפנימים, נקראים ג' כלים דפנימיות. (אות קפ"ב).

מהם גי כלים דפנימיות.

כב) עי' לעיל תשובה כ"א. (אות קפ"ב).

מהם ג' עיבורים כוללים.

כג) עי' לעיל תשובה י'.

מהן גבורות דע"ב.

כד) בחינת ג"ר שנוקבא מקבלת מאמא דע"ב דמזלא לבנין פרצופה, נבחן רק לגבורות דע"ב הזה, משום שהמוחין אלו אינם באים רק להשלמת הכלים דנוקבא, ולא נשאר לנוקבא ממנו רק הנר"ן שבו, דהיינו ג' ע"ב דס"ג מ"ה ב"ן, הנבחנים לבחינת גבורות דע"ב. (אות ק"ד).

מהן גבורות דעטרא דגבורה.

כה) יש ב' בחינות גבורות: גבורות זכרים, וגבורות נקבות. כי הנמשכים ממזלא, ששם משמשת הגבורה דיסוד דמלכות, דהיינו בנימין הנכלל ביוסף נקראו גבורות זכרים. והוא בחי' גבורות דעטרא דגבורה שבמוחין דז"א. אמנם הנמשכים ממלכות דאמא שאינה נכללת במוחין דמזלא, הם נקראו גבורות נקבות. והיא בחינת הגבורה שבמוחין דנוקבא דז"א. ועי' לעיל בתשובה ז' וח'. (אות קי"ח).

מהן ג"ר דחיצוניות.

כו) המוחין דו"ק נקראים ג"ר דחיצוניות כי ו"ק נקראו חיצוניות. וג"ר נקראים פנימיות עי' לעיל בתשובה כ"א. (אות קפ"ד).

מהו דיבור.

כז) פרצוף הפנימי דנוקבא נקרא דיבור. וכשמסתלק ממנה פרצוף הפנימי ונשארת רק בהחיצון שהוא ו"ק, אז נקראת אלם, בלי דיבור. (אות קפ"ג).

מהן דינין דדכורא.

כח) דינין דדכורא נמשכים מצמצום א', דהיינו ממ"ן דדיקנא, ששם בחינת יסוד דמלכות דצמצום א'. אבל דינין דנוקבא נמשכים ממלכות דאמא, שהיא בחינת
חלק ט"ו לוח התשובות לפירוש המלות בנין הנוקבא א' תתלה

צמצום ב', ולא מהמלכות דצמצום א', כי בחינת מלכות דצמצום א' נגנזה ברדל"א, ואינה משמשת גם במ"ן דדיקנא, כי היא, אינה מתגלה רק בגמר התיקון. (אות ל').

מהן דינין דנוקבא.

כט) עי' לעיל בתשובה כ"ח.

מהי דעת דז"א.

ל) דעת דז"א יש בו מ"ה וב"ן, כי הימין שבו נמשך מכתף ימין דא"א שהוא ממ"ה הכולל, והשמאל שבו שהוא העטרא דגבורה נמשך מכתף שמאל דא"א שהוא מב"ן הכולל. ואע"פ שאחר הנסירה נשאר ז"א כולו חסד, ונוקבא כולה גבורה, מ"מ שורש הגבורות נשאר בז"א, דהיינו העטרא דגבורה שבו, שהיא בחינת הבינות וגבורות דאו"א. שהם ב"ן, וכל בחינת ג"ר דנוקבא היא, מכח הארה משורש הגבורות שנשאר בז"א, דהיינו העטרא דגבורה. (אות קנ"ח).

מהן הארת ה"ר ממעלה למטה.

לא) המוחין דישסו"ת הנוהגים בחול, נבחנים, להארת ה"ר ממעלה למטה, משום, שאין הנוקבא מקבלתם מראש הז"א במקומו, אלא ע"י כפיפת ראש דז"א לבחינת חג"ת שלו, ששם עומדים יעקב ורחל, בעת עלית נה"י דז"א לחג"ת שלו, והנוקבא מקבלת המוחין מיעקב לבד. וכיון שהמוחין באים בכפיפת ראש למקום נה"י שנעשו לחג"ת, ע"כ נבחנים להארת ה"ר הנמשכים למקום הנוקבא, כי אין הנוקבא מקבלים ממקומם בג"ר דז"א. (אות י"א).

מהן ח"ג דפנימיות.

לב) ג"ר דה"ג נקראות ה"ג דפנימיות. וו"ק דה"ג נקראו ה"ג דחיצוניות. כי בחינת ג"ר נקראת תמיד בשם פנימיות ובחינת ו"ק נקראת בשם חיצוניות. (אות ע"ו).

מהו הוד אחרון.

לג) נודע, שעיקרו של ז"א אינו אלא ו' כלים, שהם: חב"ד חג"ת, ובעת שהוא משיג מוחין יוצאים לו נה"י חדשים, ואלו הכלים דחב"ד חג"ת, נבחנים רק לחג"ת נה"י מיחס האורות כנודע. ולפיכך בעת שבאים לו הנה"י החדשים, נבחן, שחג"ת נעשו לחב"ד, ונה"י הישנים לחג"ת, ונה"י החדשים משמשים לו עתה לנה"י, כנודע. ויש הבחן כאן בין מוחין דנשמה דז"א, למוחין דחיה שלו. כי המוחין דנשמה נבחנים לז"א רק לבחינת ו"ק דגדלות שלו, כי הוא צריך להג"ר, דאו"א דשבת במוסף. וע"כ המוחין דנשמה הם כמו ו"ק אליו. שהם חג"ת נה"י דגדלות. וע"כ נבחן שהחג"ת דגדלות מתלבשים, בכלים דחב"ד. ונה"י דגדלות מתלבשים בכלים דחג"ת. ונה"י החדשים נשארו עוד בלי אור. ונמצא שהאורות לא נתפשטו בו אלא רק עד "הוד הראשון" דהיינו ההוד שנעשה עתה לגבורה, אבל "הוד אחרון" נשאר עוד פנוי מאור, כי האורות לא הגיעו לנה"י חדשים דז"א כנ"ל. ותדע כי ההוד מנה"י הישנים שנעשו לחג"ת נקרא הוד ראשון. וההוד מנה"י חדשים נקרא הוד אחרון. (אות מ').

מהו הוד ראשון.

לד) עי' לעיל תשובה ל"ג.

מהי הוצאת חמה מנרתיקה.

לה) נה"י דז"א כשמתלבשים במוחין דנוקבא, הם בחינת חמה בנרתיקה. כי ז"א נקרא שמש, והנוקבא היא נרתק שלו. ואז הדינין דז"א, שהם דינין דכורין הנמשכים מצמצום א' שהם בחינת דין ממש, נמתקים במוחין דנוקבא שהיא נמשכת ממלכות דאמא וצמצום ב' כנ"ל בתשובה ז'. ונמצא בזה שגם הדינין דז"א נמתקים במלכות דאמא, שהיא מדת הרחמים. ואז נבחן ז"א לבחינת רחמים. ולפיכך בעת שנה"י דז"א

א' תתלו         חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות בנין הנוקבא

אינם נעשים מוחין בנוקבא, נמשכים מהם דינין קשים, כי נבחן בשם הוצאת חמה מנרתיקה, כי אין לו המיתוק במלכות דאמא שהיא מדת הרחמים. ומבחינה זו היה נמשך הפיכת סדום ועמורה. וז"ס מ"ש ז"ל, מתחילה נברא העולם במדת הדין, דהיינו הדינין דכורין דצמצום א', ראה שאין העולם מתקיים עמד ושתפו במדת הרחמים. דהיינו במלכות דאמא שהיא רחמים. (אות ל"א).

מהו היכל הנוקבא.

לו) כשנוקבא מקבלת המוחין מראש דז"א, ונמצאת עמו פב"פ, נבחן שהנוקבא נמצאת בהיכל דידה, בהיכל הנוקבא. כי שם ביתה. אבל במוחין דאחור שהיא מקבלת מאמא דע"ב דמזלא ע"י עליתה לאו"א, הרי היא נבחנת אז שנמצאת ברשותא דחתן, כי או"א עלאין, הם בחינת עליון לז"א, והם רשותא דז"א, ולא של הנוקבא, כי העליון של הנוקבא הוא הז"א. עי' לעיל בתשובה י"ב. (אות קל"ח).

מהי המשכה בסוד זווג.

לז) המשכת המוחין, שיהיו לבחינת ג"ר בראש הנוקבא, נקרא המשכת המוחין בסוד, פרצוף, כלומר להיות לבחינת ג"ר אל הפרצוף עצמו. ואלו המוחין הנמשכים ליסוד הנוקבא בעת הזווג דפב"פ, אינם לבנין פרצוף הנוקבא עצמה, אלא רק למוחין בשביל הנשמות, והם נקראים המשכה בסוד זווג. (אות ק"ט).

מהי המשכה בסוד פרצוף.

לח) עי' לעיל תשובה ל"ז.

מהי הסתכלות עליון.

לט) השפעת המוחין מעליון לתחתון מכונה. בשם הסתכלות עליון. כי ההסתכלות

נמשכת מעינים, דהיינו מחכמה דראש הנקרא בשם עינים. כנודע. (אות צ"ג).

מהי הסתלקות השכינה ממעל לז' רקיעים.

מ) אחו חטאו של אדה"ר, נשארה השכינה במצב של אב"א מחזה ולמטה. שהם ע"ס דו"ק בלי ראש. שהם בחינת רוח נפש לבד. וע"י חטאם דז' דורות מאדם עד אברהם, נסתלקה השכינה למעלה מז' רקיעים, שפירושו שז' הספירות התחתונות שבה נתעלו לג' העליונות שבה. שאז נשארה בבחי' נפש לבד, שהיא בחינת ג' גו ג'. (א' תש"ג אות כ"ח).

מהן ה"ר דהתפשטות בינה בז"א.

מא) כשז"א מקבל רק ו"ק דגדלות, הם מתפשטים בו רק בחג"ת נה"י שנעשו לחב"ד חג"ת בעת הגדלות אמנם הנה"י החדשים נשארו פנוים בלי אור. ונבחן שאין שם התפשטות המוחין מאמא, אלא רק בה"ר שלו, עד הוד הראשון, שהוא הוד הישן שנעשה לגבורה, ואינו מגיע לנה"י החדשים. עי' לעיל בתשובה ל"ג. וגם לת"ת דז"א אין אמא מתפשטת, משום שיסוד דאמא מסתיים אז בדעת דז"א. ואין שם אלא חב"ד חו"ג לבד. (אות מ' ואות מ"א).

מהן ה"ר מאירים ברחוק.

מב) המוחין דישסו"ת שאין הנוקבא מקבלתם מז"א אלא ע"י כפיפת ראש דז"א לנה"י שבו שנעשו לחג"ת, ששם עומדים יעקב ורחל ומקבלים ממנו, שהם נבחנים להארת ה"ר ממעלה למטה כנ"ל בתשובה ל"א. הם נקראים ג"כ, הארת ה"ר, מרחוק, (אות מ"ז).

 

מהי התכללות הוד בנצח.

מג) עי' לעיל תשובה ו'. (אות נ"ז ונ"ח).

חלק ט"ו לוח התשובות לפירוש המלות בנין הנוקבא א' תתלז

מהי התכללות נצח בהוד.

מד) אין ב' הנוקבין דז"א נעשו לאחת אלא מכח התכללות נו"ה זה בזה, כי אז מקבלת הנוקבא הקטנה שהיא בחינת הוד לבחינת נוקבא הגדולה שהיא מלכות דנצח. עי' לעיל תשובה ו' וז'. ויש הפרש בין המוחין דאחור להמוחין דפנים. כי במוחין דאחור נעשה התכללות הוד דא"א בנצח שלו, ונעשים ב' הנוקבות לאחת. כנ"ל. אבל במוחין דפנים נבחן לבחינת התכללות נצח בהוד, כי הנוקבא הקטנה אינה נכללת אז בנצח דא"א, ונמצא נוקבא הגדולה שהיא מלכות דנצח, שהיא מקבלת בחינת נוקבא הקטנה שהיא הוד. (א' תרצ"ב ד"ה וההפרש).

מהי התלבשות נה"י דאמא בנוקבא.

מה) המוחין דנוקבא בעת שהיא פב"פ עם הז"א, באים ע"י התלבשות נה"י דז"א במוחין דנוקבא. כי היא מקבלת המוחין מהזווג הנעשה בראש הז"א על המלכות דאמא שאינה נכללת במוחין דז"א, כנודע. אבל המוחין דאחור דנוקבא, היא מקבלת מזווג דאו"א שעל המ"ן דמזלין. ונמצאים שנה"י דאמא נעשו מוחין אל הנוקבא, ולא נה"י דז"א. עי' לעיל בתשובה ו' (אות קי"ח).

מהי התפשטות אמא בה"ר דז"א.

מו) עי' לעיל תשובה מ"א.

מהם ז' אורות דהתפשטות בינה בז"א.

מז) כשז"א משיג מוחין דחיה הבאים מאו"א עלאין, אז יש לו מוחין שלימים, שהם מתפשטים בכל ע"ס שלו, דהיינו ג"כ לנה"י החדשים. ואז נבחן שהמוחין מתפשטים בו עד הוד אחרון, שהם ז' ספירות חב"ד חו"ג נו"ה. ולא כבמוחין הנשמה שלא נתפשטו בו רק עד הוד ראשון. עי' לעיל תשובה ל"ג. ובחינת ת"ת ויסוד שהם קו
אמצעי אינם בחשבון, כי אז היסוד דאמא מסתיים בדעת שבו. (אות מ"ה).

מהן ז"ר דהתפשטות בינה בז"א.

מח) עי' לעיל תשובה מ"ז.

מהו זווג אב"א.

מט) הזווג שבזמן התרדמה והנסירה, שאז עולים זו"ן לאו"א וז"א נכלל באבא, ונוקבא נכללת באמא, ומזדווגים זה עם זה, נבחן לזווג אב"א. ואע"פ שבהיותם בהיכל או"א, הם פב"פ כמו או"א בהיותם נכללים בהם, אמנם הנוקבא צריכה לקבל אותם המוחין פעם ב' ע"י ז"א עצמו, אחר ביאתו למקומו. וכשבאים למקומם הם אב"א, כי המוחין ההם הם מוחין דאחור כנודע. (אות ק"ג).

מהו זווג גמור.

נ) בחינת רי"ו, שהם המוחין של השלמת נה"י דנוקבא, שז"א נותן לה בזווג אב"א, דהיינו בעת שהיא עדיין באחוריו. הנה זווג הזה נבחן לזווג שאינו גמור, משום שאז היא שוה לבחינת המלכות שבגופו דז"א, ואינם בבחינת זכר ונקבה. כנ"ל בתשובה ז' בסופה, ותשובה ח', רק אחר שחוזרת לנקודה ובאה בעיבור יניקה מוחין דפב"פ שהיא מקבלת אז מוחין דנוקבא ממלכות דאמא, נמצא הזווג דזו"ן בבחינת זווג גמור. (אות ק"ה. ובאו"פ ד"ה הרי"ו).

מהו זווג שאינו גמור.

נא) עי' לעיל בתשובה נ'.

מהו זווג קול ודיבור.

נב) הזווג דחב"ד של זו"ן, הנקרא זווג דנשיקין דהיינו הזווג דפרצוף הפנימי דז"א

א' תתלח        חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות בנין הנוקבא

הנקרא קול, עם פרצוף הפנימי דנוקבא הנק' דיבור, נקרא בשם זווג קול ודיבור. (אות קפ"ב).

מהו חיבוק השמאל.

נג) בחינת השמאל דז"א היא בחינת הגבורות זכרים הנמשכת מע"ב דמזלין, ובעת שנותן לה המוחין דנסירה, הוא מחויב ליתן לה אותם המוחין דמזלין, כדי שתוכל להוריד ה"ת מעינים שלה ולהעלות אח"פ שאז נשלמת בנה"י דכלים. וע"כ נבחן זה לחיבוק השמאל דז"א, כלומר שמשפיע אל הנוקבא בחינת השמאל שלו, שהם הגבורות זכרים. (אות קל"ב).

מהי חיצוניות.

נד) ג' הפרצופים עי"מ דאחור, נקראים בשם חיצוניות. משום שהם בחינת ו"ק ומוחין דו"ק, וכל ו"ק נקרא בשם חיצוניות. ולפעמים נקרא רק הגוף דו"ק בשם חיצוניות. והמוחין דו"ק נקראים בשם פנימיות דחיצוניות. (אות ס').

מהו חיצון דאו"א.

נה) בחינת או"א שבקביעות, שהם רק בקומת ס"ג, ומלבישים מגרון ולמטה דא"א, ואין להם אחיזה בראש דא"א, נבחן אז קומתם בשם פרצוף חיצון דאו"א. כי הם משורשם מנקודים בחינת חו"ב, וצריכים לג"ר דע"ב, שהוא קומת ג"ר דא"א, שאין להם עתה ממנו רק בחינת ו"ק לבד, וכל ו"ק נקרא חיצוניות. כנ"ל בתשובה נ"ד. וע"כ נקראים פרצוף חיצון דאו"א. (אות קע"ח).

מהי חיצוניות ז"א.

נו) ג' הפרצופים עי"מ דאחור של הז"א, נבחן לחיצוניות ז"א. כנ"ל בתשובה נ"ד. (אות קפ"ד. וקפ"ה וקפ"ח).

מהי חיצוניות נה"י אמא.

נז) נתבאר לעיל בתשובה י' שאין שום הפרש ביציאת המוחין ממקורם באו"א, כי הם תמיד בקומת ע"ב המגולה, היוצא על המ"ן דמזלין, ואפילו המוחין דעיבור א' של הז"א שוה בזה למוחין דיחידה דז"א. וכל ההפרש הוא רק במצבים של העיבור. וכן במדת הזווג דאו"א מאיזה פרצוף שמשפיעים לו, ע"ש. ונמצא שבחינת עיבור דחיצוניות. הוא מקבל מבחינת נה"י דחיצוניות דאמא, מבחי' פרצוף עיבור שלה, וכן בחינת יניקה דחיצוניות דז"א, הוא מקבל מנה"י דיניקה דחיצוניות דאמא, ובחינת המוחין דחיצוניות, שהם המוחין דו"ק, הוא מקבל מנה"י דפנימיות דחיצוניות דאמא, דהיינו מבחינת המוחין דו"ק שלה. ובזה היא משלמת לו עי"מ דחיצוניות. ועד"ז היא משפעת לו עי"מ דפנימית דז"א, מג' בחינות נה"י דעי"מ של ג' הפרצופים הפנימים שלה. (אות קפ"ה. וקפ"ו וקפ"ז).

מהו חיק או"א.

נח) כשזו"ן עולים לבחינת מ"ן אל היכל או"א, ונכללים במסך של נה"י דאו"א, נבחנים שעלו לחיק דאו"א, כי נה"י נקראים חיק (אות קל"ז).

מהם חסדים דנר"ן.

נט) עי' להלן בתשובה ס'.

מהם חסדים זכרים.

ס) בחי' הרוחא דשדי בה בעלה בביאה קדמאה, בעת עליתם למ"ן לאו"א עלאין, וז"א נכלל באבא, ונוקבא נכללת באמא, ואז מזדווגים זה עם זה, ומקבלת מז"א אז הרוחא דביאה קדמאה, שפירושו, בחינת המוחין דע"ב דמזלין, המשלימים השלישים התחתונים דכל ספירה מט"ס שלה, אשר הכללות שבהם היא בחינת האי רוחא

חלק ט"ו לוח התשובות לפירוש המלות בנין הנוקבא א' תתלט

הנקרא בנימין הכלול ביוסף, בן ימין, כנ"ל בתשובה י"ג וי"ז. והוא נבחן לבחינת חסדים זכרים, להיותם באים ממזלין, שהם בחי' מ"ן זכרים. ומוחין אלו באים מע"ב, כנ"ל, אלא אינם נחשבים לבחינת חיה כמו ע"ב, כי אינם אלא בחינת מוחין דו"ק, דהיינו להשלמת כלים, אלא שאין הכלים נשלמים רק ע"י ע"ב דמזלין, המוריד ה"ת מעינים ומעלה אח"פ הנופלים, כנ"ל, אמנם הם רק בחינת ב"ן, ונחשבים רק לנר"ן דחסדים זכרים, שהוא רי"ו, דהיינו בחינת ע"ב המאיר באח"פ, שהם ס"ג מ"ה וב"ן. שעי"ז הוא מעלה אח"פ ומחזיר אותם אל הפרצוף. כנודע. (אות ק"ה).

מהם חסדים דע"ב. דיודין.

סא) המוחין דחיה שהנוקבא מקבלת מנה"י דז"א, שעל ידיהם, היא חוזרת עמו פב"פ בקומה שוה, הם נקראים בשם חסדים דע"ב דיודין. אבל המוחין דע"ב דמזלין שהיא מקבלת בהיותה עם הז"א באחוריו, אע"פ שגם הם מבחינת ע"ב, אמנם אינם נבחנים לע"ב דיודין, שפירושו מוחין דחיה, אלא שנבחנים לע"ב, דס"ג מ"ה וב"ן, שהוא בגימטריא רי"ו. כנ"ל בתשובה ס'. (אות ק"ד).

מהם ט' אחורים.

סב) עי' לעיל בתשובה ב'. (אות קמ"ד).

מהו יסוד דאבא שמחוץ ליסוד נוקבא.

סג) המוחין דנסירה שהנוקבא מקבלת בנה"י דאמא, שהם בינות וגבורות דאבא ודאמא, הנה גם נה"י דאבא כלולים בנה"י דאמא אלו, ונמצא בעת שנה"י דאבא מתלבשים ביסוד הנוקבא, מתהפך יסוד דנוקבא ונעשה ליסוד זכר כמו בחינת אבא, כלומר, שיסוד דנוקבא היא בחינת קצר, שפירושו, ששם בחינת המסך שאינו מקבל
להארת חכמה אלא שדוחה אותו בסוד זווג דהכאה, וע"כ נקרא קצר, שהוא ההיפך לבחינת ארוך, דהיינו לחכמה שנקרא ארוך. כנודע. אבל עתה בעת שמקבלת המוחין דאמא דע"ב דמזלין. נמצא שיסוד אבא מתלבש תוך יסוד הקצר שלה, ונעשה לבחינת ארוך כמו יסוד דאבא, דהיינו שמקבלת שם להארת חכמה שהוא בחינת אבא. והארה זו של בחינת ארוך שהשיגה ביסוד שלה בעת היותה באחור הז"א, נקרא בשם יסוד דאבא היוצא מחוץ ליסוד דנוקבא. ואין הארה זו נוהגת אלא במוחין דאחור דנוקבא, שאז מקבלת המוחין ממזלא, שהם גבורת זכרים, ויש לה יסוד דאבא. אמנם בעת חזרתה פב"פ עם הז"א, הנה אז אינה מקבלת עוד המוחין מנה"י דאמא דע"ב דמזלא, אלא שמקבלת המוחין מנה"י דז"א הבאים ממלכות דאמא שאינה נכללת במוחין דמזלא, שע"י ההתכללותה בעטרא דגבורה שבראש הז"א היא מוציאה שם מוחין דחיה. ואז כבר אין בה אלא גבורות נקבות. ונשאר היסוד שלה קצר, ובחינת יסוד אבא אינו מאיר עוד ביסודה, כי עתה כבר אין מתלבש בה נה"י דאמא, אלא נה"י דז"א. (אות ר"י. ובאור פנימי ד"ה וז"ש הרב).

מהו יעקוב.

סד) פרצוף ו"ק דז"א, הנקרא פרצוף חיצון, הוא נקרא בשם יעקב. ופרצוף המוחין דז"א, שהוא פרצוף הפנימי המתלבש תוך פרצוף הו"ק, הוא נקרא בשם משה וישראל. (אות קע"ז).

מהי ירידה לקליפות.

סה) נודע, שאין מוחין לז"א אלא ע"י הנשמות העולות לזו"ן בבחי' מ"ן. כנ"ל דף א' ת"ק אות י"א וי"ג. ע"ש. גם נודע, שהמ"ן האלו שבסבתם עלו הזו"ן לאו"א לקבל מוחין חדשים, צריכים להשאיר

א' תתמ          חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות בנין הנוקבא

שורשם בזו"ן בבחינת קיום והעמדה, כנ"ל דף תקי"ג אות ל"ט. שהרב אומר שם שבסבת שביה"כ דזו"ן, נתבטל המ"ן שלהם שהשאירו באו"א בבחינת קיום והעמדה ואז נתבטלו ונפלו גם המוחין דאו"א עש"ה. ולפיכך גם בנשמות המעלים מ"ן לזו"ן, אם הם מקלקלים מעשיהם, ונפגמים המוחין שלהם, גורמים ג"כ לביטול המ"ן שלהם שהשאירו בזו"ן בבחינת קיום והעמדה למוחין שלהם, ומתבטלים ג"כ המוחין דזו"ן שיצאו בכח העלאת מ"ן שלהם.

ונמצא, שהנשמות שחטאו נופלים לקליפות בדומה לשביה"כ, ונפילתם של הנשמות לקליפות גורם לביטול המ"ן שלהם שנשאר בזו"ן בבחינת העמדה וקיום, וביטול המ"ן שם, גורם לביטול כל קומת המוחין שיצאו על המ"ן אלו. וביטול קומת המוחין, גורם לנפילת הכלים וניצוצין שנבררו מבי"ע כדי להלביש אלו המוחין, והם נופלים לקליפות כמקודם לכן. כי בכל שיעור קומה היוצא במוחין דזו"ן מתבררים כנגדם כלים וניצוצין מן הקליפות שבבי"ע, שהם עולים ומלבישים אל המוחין שלהם. ונמצא עתה אחר שנתבטלה קומת המוחין, ירדו שוב הכלים שהלבישו אותם לבי"ע לקליפות כמקודם. וז"ס נפילת הכלים דנה"י דז"א וט"ת דנוקבא. (אות כ"ב וא' תש"ט אות מ"ה).

מהו ישראל.

סו) עי' לעיל בתשובה ס"ד. (אות קע"ז).

מהו כותל א' מגבורות.

סז) יש בחינת כותל דחג"ת, הנמשך מאחורים דג"ר דבינה, ונבחן לכותל דחסדים, שהוא ממשיך חסדים כבחינת ג"ר דבינה, ויש כותל דנה"י הנמשך מאחורים דז"ת דבינה, ונקרא כותל דגבורות, שבקטנות הם גבורות קשות, ובגדלות הם גבורות
המשמחות. וכותל הא' בלי כותל הב' נבחן כמו חג"ת בחוסר נה"י, שאין שם אלא ו"ק דחסדים, ואז אין מבחינת גבורות רק הקטנות שהם דינין קשים.

וכשזו"ן הם אב"א מחזה ולמטה, אין בהם רק כותל הא' לבד, וחסרים מכותל הב', וע"כ יש אחיזה באחורים שלהם, דהיינו בבחינת הגבורות, שהם דינין קשים, כנ"ל, וע"כ הם אז בבחינת ואחוריהם ביתה, שאין שום גילוי לבחינת נה"י שלהם הנקרא אחורים, כי אין בהם אלא כותל דחג"ת לבד, והם בבחינת ו"ק דחסדים, ואז נבחן שחצי כותל דחג"ת משמש לז"א, וחצי כותל דחג"ת משמש לנוקבא, וחצי כותל פירושו, שחסר ג"ר, כי שניהם בו"ק בלי ג"ר שחסרים מחצי כותל תחתון. וע"כ הם דבוקים זה בזה, כלומר שאין בהם הפרש מדרגה, כי אפילו הנוקבא, אשר שורשה היא בחי' נה"י, שטבעם בחסדים מגולים, משמשת בכותל דחג"ת כמו ז"א, ואין בהם אלא ו"ק דבחי' חסדים מכוסים הנמשכים מג"ר דבינה כי בחינת אחורים שהם נה"י כלולים בפנימיותם שהם חג"ת, שז"ס ואחוריהם ביתה, שזה וזה משמשים בכותל דחג"ת.

וכשהנוקבא מקבלת המנצפ"ך דגדלות מנה"י דאמא, שהם ה"ג דגדלות שהיא מקבלת במוחין דנסירה, אז מתגלה הכותל דנה"י, המשמש להמשיך הארת חכמה בחסדים, ואז היא ננסרת מז"א להבחן מדרגה מיוחדת, כי עתה נשלם חצי כותל תחתון לז"א ולנוקבא שמקודם לכן שהיו דבוקים אב"א לא היה לז"א אלא חצי כותל דחג"ת, דהיינו בחינת ו"ק דחסדים בלי ג"ר, ועתה נשלם גם ז"א בבחינת ג"ר בבחינת חצי כותל תחתון הממשיך ג"ר דחסדים, וגם הנוקבא, נשלמה בחצי כותל דג"ר דגבורות, כי מקודם לכן כשהיתה משמשת בחצי כותל דחג"ת לא היה לה אלא ו"ק דגבורות, שהם דינין קשים, ועתה השיגה הג"ר דגבורות שהם בחינת יין המשמח. ונבחן עתה שז"א לקח לו כותל שלם מחג"ת,

חלק ט"ו לוח התשובות לפירוש המלות בנין הנוקבא א' תתמא

ויש לו החסדים דג"ר דבינה בשלימות כמו או"א עלאין דע"ב. והנוקבא לקחה לעצמה כותל דנה"י בשלימות, ויש לה הארת חכמה כמו ישסו"ת דע"ב בעת שהם בקומה שוה עם או"א דע"ב. וע"כ נשאר ז"א כולו חסד כמו או"א עלאין, ונוקבא כולה גבורה כמו ישסו"ת, דהיינו בגבורת המשמחות דבחינת ג"ר כנ"ל. וזה נבחן שננסרו זה מזה, כי עתה יש הפרש גדול בין ז"א אל נוקבא, כי ז"א כולו חסד, ונוקבא כולה גבורה. כמבואר. וכבר נתבאר זה בחלקים הקודמים, ועי' לעיל דף תק"ד מאות כ"ז עד אות ל'. ובאו"פ שם בכל ההמשך. (אות ע"ו).

מהו כותל א' מחסדים.

סח) עי' לעיל בתשובה ס"ז. שמקודם לכן בעת שהיו דבוקים אב"א, לא היה לז"א אלא חצי כותל מחסדים, שהם ו"ק הנבחן לחצי פרצוף, ועתה כשהשיג המוחין דע"ב, נשלם לו הכותל דחסדים דהיינו שהשיג הג"ר דחסדים בשוה לאו"א דע"ב. כנ"ל בתשובה הסמוכה. (אות ע"ו).

מהו כח גידול.

סט) נודע, שבעת שהעליון משיג הג"ר דגדלות שלו ומעלה אח"פ שלו, נמצא גם התחתון שלו, שגו"ע שלו הם דבוקים באח"פ דעליון, מקבל גם הוא חלק מהזווג ההוא שהעליון מקבל בעלי עליון, למשל, בעת שז"א משיג הג"ר דנשמה בעליתו למ"ן לאו"א, הנה גם גו"ע דנוקבא דבוקים באח"פ דז"א, וע"כ משגת ג"כ הנוקבא חלקה עם קומת נשמה שז"א מקבל בהתכללותו באו"א, שזה נבחן לבחינת מ"ן ראשונים של הנוקבא, כנ"ל בחלק ט'. אלא שאין הנוקבא יכולה לקבל את חלקה בהקומה שם באו"א. כי הם בחינת עלי עליון שלה, ע"כ נוטל ז"א שם בפקדון את חלק הנוקבא בסוד הבכור נוטל פי שנים, ואח"כ כשיורד משם ובא למקומו, הוא מחזיר לנוקבא את חלק קומתה שקבל בעדה. עש"ה. וזה נבחן,
שבעת שאו"א גדלו את הז"א, דהיינו בעת שהשפיעו לו את הגדלות שלו, בעת ההיא נתנו בז"א גם כח גידול בשביל המלכות. (אות ב').

מהו כח זכר גמור.

ע) המוחין דנסירה שהנוקבא מקבלת להשלמת פרצופה בקומה שוה עם ז"א מאחוריו, הם באים מאו"א דע"ב דמזלא, שממוחין אלו נותן לה האי רוחא דביאה קדמאה המתקן ליסוד שלה שיהיה ראוי להעלות מ"ן לג"ר דנשמות, כנודע. והנה המוחין אלו הם בחינת חיה וקומת ע"ב דיודין, שלפי"ז היתה הנוקבא צריכה לקבל מהם קומת חיה בעת היותה באחור הז"א, אמנם אינו כן, כי טפת החיה אינה נשארת בה, כי קומת חיה זו הוא "כח זכר גמור" כלומר, שהם קומת חיה השייך לז"א ולא לנוקבא, שהרי הם יצאו על המזלא. שהם בחינת גבורות זכרים, שאין לנוקבא שורש בהם, כי היא בחינת גבורות נקבות, כלומר שהיא בחינת מלכות עצמה, ולא יסוד דמלכות, שהוא בחינת נוקבא הכלולה בדכר. אלא רק כדי להשלים בנין פרצופה, דהיינו להורדת ה"ת מעינים ולהעלות הכלים דאח"פ, היתה צריכה להכלל בבחינת הנוקבא שבגופו דז"א, כדי שתוכל לקבל לשעתה המוחין דע"ב אלו, ואז אינה מקבלת רק בחינת ע"ב דס"ג מ"ה ב"ן, שהם בחינת רי"ו של קומת ע"ב זו, הנקרא חסדים זכרים דנר"ן שבו, המספיק להעלות הכלים דאח"פ, אבל ע"ב עצמו, שהוא קומת חיה אינה יכולה לקבל בעת הזאת, כי צריכה מקודם להשלים הכלים של פרצוף שלה. ואחר שהשלימה הכלים שלה, היא חוזרת לעי"מ דפב"פ, ומקבלת המוחין דע"ב מראש הז"א המלובשים בנה"י דז"א, שהם ממלכות דאמא שאינה נכללת במזלא, שהם מוחין דנוקבא. ובחינת ע"ב דיודין דמזלא, שרש כח זכר גמור, מקבל אז רק הז"א בלבדו, שהוא זכר, ואין לנוקבא חלק בהם. (אות ק"ה).

א' תתמב        חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות בנין הנוקבא

מהו כח נוקבא.

עא) הנוקבא משורשה אין לה חלק כלל במוחין דע"ב, כי הם אינם יוצאים רק על המ"ן דמזלא, שהם בחינת צמצום א', שהם מורידים הה"ת מעינים לפה, כמו בצמצום א', כנודע. והם אינם בחינת מלכות, דצמצום א' ממש, כי היא נגנזה ברדל"א אלא שהם בחינת יסוד דמלכות, שהוא בחינת בנימין הכלול ביוסף, כנודע. וא"כ הנוקבא, שאין לה חלק רק במלכות דאמא שהיא בחינת צמצום ב', ואין לה ממי לקבל בחינת הפה דצמצום א' שה"ת תרד מבחינת עינים שלה לפה. וא"כ אין לה שום כח ג"ר. אכן ע"י המוחין דנסירה, שאז היא נכללת במלכות דז"א, ע"י התכללות הוד דא"א בנצח שבו, כנ"ל בתשובה ו', ואז היא מקבלת ליסוד שלה האי רוחא דביאה קדמאה, שהוא בחינת בנימין הנכלל ביוסף, שהוא בחינת מ"ן זכרים, ואז היסוד דנוקבא קונה כח ג"ר גם ביסוד שלה, ונעשית כלי להמשכת ג"ר דנשמות, ובחינת כלי זו שהשיגה ע"י הארת האי רוחא שנקרא בנימין, נקרא אצלה בן אוני, כי און הוא בחי' כח הולדה, כי זולת האי רוחא לא היה בה כח הולדה לג"ר דנשמות, וע"כ נבחן זה בה לבחינת "כח נוקבא" כלומר, כח נוקבא להולדת נשמות, עי' לעיל בתשובה י"ג וי"ז. (אות ק"ה).

מהי כלה ברשותא דחתן.

עב) בעת עלית זו"ן למ"ן להיכל או"א כדי לקבל המוחין דנסירה בשביל הנוקבא, שהם המוחין דע"ב דמזלא, נבחנת הנוקבא אז בבחינת "כלה ברשותא דחתן" כי מוחין אלו הם בחינת מוחין זכרים, שאינם שייכים לנוקבא כלל, רק לז"א, כנ"ל בתשובה ע"א, וכן מקום העליה של הנוקבא הוא בעלי עליון, שהוא דילוג מדרגה, כי הנוקבא היא תחתון לז"א וצריכה לקבל מז"א. שהוא העליון שלה, ולא מאו"א שהם רק בחינת עליון אל הז"א. ורשותא דחתן. שהוא הז"א,
ואין להכלה שהיא הנוקבא שום רשות שם. וע"כ היא נבחנת לכלה ברשותא דחתן. (אות קל"ו).

מהם כלים דחיצוניות.

עג) עי' לעיל תשובה כ"א. (אות קפ"ב).

מהם כלים דפנימיות.

עד) עי' לעיל בתשובה כ"א וכ"ב. (אות קפ"ב).

מהי כנסת ישראל. ומלכות.

עה) הגוף החיצון דנוקבא, דהיינו בחינת הו"ק שבה, נקרא פרצוף המלכות. ופרצוף המוחין דנוקבא, דהיינו פרצוף הפנימי שבה, נקרא כנסת ישראל. כי היא מיוחסת לבחינת נוקבא לפרצוף המוחין דז"א הנקרא ישראל. וע"כ נקראת היא, כנסת ישראל (אות קע"ח).

מהו מ"ה הכולל.

עז) עי' לעיל תשובה י"ד וט"ו. (אות קנח).

מהו מ"ה דמ"ה.

עז) עי' לעיל תשובה י"ד וט"ז. (אות קנ"ב וקנ"ג).

מהו מ"ה דב"ן.

עח) עי' לעיל תשובה ט"ו. (אות קנ"ב וקנ"ג).

מהם מוחין דז"א.

עט) המוחין הנמשכים מאו"א דע"ב,

חלק ט"ו לוח התשובות לפירוש המלות בנין הנוקבא א' תתמג

המזדווגים על המ"ן דמזלין, הם נבחנים למוחין דזכר, שהוא ז"א, ואין לנוקבא חלק בהם, משום שמ"ן ההם הם מ"ן זכרים, מבחינת יסוד דמלכות, שפירושם, בחינת הנוקבא שהזכר נכלל בה. וע"כ הם שייכים רק לז"א שהוא זכר. אבל הנוקבא מקבלת המוחין מז"א על מלכות דאמא שבראש הז"א, שהם מוחין דנקבה, כלומר, שיוצאים על בחי' הנוקביות של מלכות. כנ"ל בתשובה ז'. ואות קל"ו וקל"ח).

מהם מחין דנוקבא.

פ) עי' לעיל תשובה ע"ט (שם).

מהו מזלא שם ע"ב.

פא) המוחין בקומת ע"ב שמקבלים או"א. אינם יוצאים אלא על המ"ן דדיקנא דא"א, שהם בחינת צמצום א', כנודע. וע"כ נקראים קומת ע"ב דאו"א, בשם "מזלא שם ע"ב". כלומר קומת ע"ב היוצא על המ"ן דמזלא. (אות קע"ח).

מהו מיעוט הירח.

פב) הנה בפעם הראשונה כשנתקן פרצוף הנוקבא, שזה היה ביום ד' דימי בראשית, שאז עלו למ"ן להיכל או"א, וקבלו שם מוחין דע"ב דמזלא, שז"א נכלל באבא, ונוקבא נכללה באמא, היו אז, בסו"ה שני המאורות הגדולים, שהיו קומתם שוה זה לזה לגמרי, כי הנוקבא קבלה למוחין דאמא, כמו הז"א למוחין דאבא, ונעשו שוין זל"ז כמו או"א עצמם. אמנם אחר שירדו משם ובאו למקומם, לא היתה הנוקבא יכולה לעמוד במוחין האלו שקבלה מנה"י דאמא למעלה, משום שחכמה וחסד שבהם לקח הז"א, ולא קבלה מהם הנוקבא רק בחינת בינות וגבורות דאו"א, שהם בחינת חכמה בלי חסדים, כמו אמא דע"ב דמזלא עצמה. והנה אמא עצמה יכולה לעמוד במוחין ההם,
כי אור א"ס מתלבש באמא רק בחכמה לבדה, והיא אינה צריכה ללבוש של חסדים על אור החכמה. משא"כ הנוקבא אין אור החכמה יכול להתלבש בה בלי לבוש של חסדים, משום שזו"ן הם בעיקרם רק בחינת חסדים, ומחכמה אין בהם משורשם באו"י, רק בחינת הארה תוך החסדים שלהם, ולפיכך בעת שהיא חסרה מחסדים גם אור החכמה אינו יכול להתלבש בה. ולפיכך קטרגה הירח "אין שני מלכים יכולים להשתמש בכתר אחד" כי לא יכלה לעמוד במוחין הגדולים האלו השוין לע"ב של הז"א, משום החסרון של חסדים, כנ"ל. ואז נאמר לה "לכי ומעטי את עצמך". דהיינו שתחזור לבחי' נקודה תחת היסוד דז"א, כדי שתקבל המוחין מזווג הנעשה בראש הז"א על המלכות דאמא, שמזווג הזה מקבלת החכמה ע"י התלבשות תוך החסדים ואז יכולה לעמוד באלו המוחין. כנ"ל בתשובה ז'. עש"ה. וענין זה נקרא "מיעוט הירח" כי אחר שנגדלה בקומה שוה עם הז"א מאחוריו, חזרה ונתמעטה עד לנקודה שתחת היסוד דז"א. ותדע שזה הוא השורש, לכל המיעוטים שנעשה בהנוקבא אחר השלמת בנין פרצופה מאחורי הז"א. כי כן הוא תמיד, כי אחר קבלתה לעי"מ דאחור, היא חוזרת לנקודה תחת היסוד דז"א, ומקבלת עי"מ דפב"פ. (אות י"ז).

מהן מ"ן דבינה בנוקבא.

פג) כשהנוקבא עולה למ"ן עם הז"א לאו"א לקבל מוחין דנסירה, ומקבלת שם המוחין דע"ב דמזלא, שהם בחינת מ"ן זכרים, נבחן שהנוקבא משמשת עם המ"ן דנה"י דבינה, על ידי התכללותה בנה"י שלה, אבל הנוקבא עצמה אין לה בחינת מ"ן שם, כי המ"ן ההם הם מצמצום א', ובחינת המלכות דצמצום א' שהיא בחינת מ"ן דנוקבא נגנזה ברדל"א, כנ"ל בתשובה ז', אלא שהיא משמשת שם עם מ"ן שאינה מבחינתה, דהיינו במ"ן דמזל ונקה, שהיא המ"ן דאמא דע"ב, כנודע. (אות קל"ח).

א' תתמד        חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות בנין הנוקבא

מהן מ"ן זכרים.

ב/פג) המ"ן דמזלא נבחן למ"ן זכרים, בהיותם רק בחי' יסוד דמלכות, ולא בחינת מלכות עצמה שהיא נקבה.

מהן מ"ן דנוקבא פב"פ.

פד) המ"ן דנוקבא בעת היותה פב"פ, הם מבחינת מלכות דאמא שאינה נכללת במוחין דז"א הנמשך ממזלא. כנ"ל בתשובה ז'. (אות קל"ח).

מהם משה וישראל.

פה) עי' לעיל אות ס"ד. (אות קע"ז).

מהם נו"ה א' הם באחור.

פו) מדת הנצח היא, שהוא בחי' הנושא להארת חכמה, ומדת ההוד היא, שהוא בחינת הנושא למסך שעליו נעשה הזווג דהכאה. כי מבחינת בנין הפרצוף נבחן הנצח לבחינת הז"א, בדומה לעטרא דחסד שבמוחין, שהוא בחינת הז"א והנושא להארת חכמה. וההוד דומה לעטרא דגבורה, שהיא בהמוחין בחינת הנושא להמסכים. כנ"ל בתשובה ו' ע"ש. ולפיכך, "נו"ה אחד הוא בבחינת האחור" כי בהיות הזו"ן אב"א, הם ו"ק בלי ראש, ואין שם בחינת הארת חכמה כלל, א"כ אין מדתו של הנצח מגולה כלל, והוא נכלל בהוד. אלא בבואם של החסדים, שהם המוחין דג"ר דזו"ן, אז הנו"ה הם נפרדים, כי הנצח נעשה הנושא להארת חכמה והוד לבחינת האו"ח. (אות ע"ה).

מהו נו"ה הם א' בראש הנוקבא.

פז) בעת שהנוקבא מלבשת למחזה ולמטה – דז"א אב"א, נמצאים נו"ה דז"א שהם אחד, כי אין בחינת הארת חכמה מגולה בנצח, ונצח כלול במדת ההוד, שהוא בחינת
או"ח, כנ"ל בתשובה פ"ו ע"ש. ונבחן שנו"ה דז"א הם א' בראש הנוקבא המלבשת על נה"י דז"א מאחוריו, כלומר שאין ביניהם שום הפרש, ושניהם הם בחינת נוקבא, ובחינת הוד. (אות ע"ה).

מהם נו"ה נעשין א' בנוקבא.

פח) אפילו בעת הגדלות שאז כבר נפרדו הנו"ה זה מזה בז"א, כנ"ל בתשובה פ"ו. מ"מ נבחן שבראש הנוקבא, ששם מתלבשים הנה"י דז"א, נעשים בה הנו"ה למחוברים זה בזה. וזהו מטעם אחר. כי נתבאר לעיל שב' עטרין שהם ת"ת ויסוד, יש להם יחס שוה לנו"ה. כנ"ל בתשובה פ"ו. ובתשובה ו' עש"ה. ונתבאר לעיל בחלק י"ג שבבחינת מקיפים הם ד' מוחין חו"ב חו"ג, אבל בבחינת פנימים, כשהם מתלבשים בראש הז"א מתחברים ב' העטרין חו"ג לבחינה אחת, למוח הדעת בסוד ש' של ג' ראשים.

וכן כאן בענין התלבשות המוחין דנוקבא שבנה"י דז"א בראש הנוקבא, יש ג"כ ההבחן הזה. כי רק בנה"י דז"א, ששם המוחין בבחינת מקיפים להנוקבא, הנקרא בחינה ד'. (כנ"ל דף א' תקצ"ח אות קפ"ב) נבחנים שם ב' העטרין לנפרדין זה מזה, ונמצא גם נו"ה נפרדים כמוהם, כי הנצח הוא הנושא להארת חכמה, וההוד לבחי' המסכים. משא"כ בראש הנוקבא נעשו נו"ה למחוברים, כי שם הוא בחינה ה' של המוחין, ששם מתחברים ב' עטרין לאחד, שפירושו, שאין העטרא דחסד מאירה כבחינת עצמה אלא שמצטמצם לבחינת עטרא דגבורה, כנ"ל דף א' תק"ע ד"ה והבן עש"ה. כן מצטמצם מדת הנצח שאינו מאיר בגלוי כמדת עצמו אלא כמדת ההוד. וע"כ הם מתחברים לבחינת ראשה. (אות ע"ו).

מהו נוקבא לעולם היא אחור דז"א.

פט) כל תחתון נבחן לאחורים דעליון, משום שאינו מקבל מפנים דעליון אלא

חלק ט"ו לוח התשובות לפירוש המלות בנין הנוקבא א' תתמה

מבחי' אחורים שלו, כמ"ש בחלקים הקודמים. וע"כ הנוקבא שהיא תחתון לז"א היא נבחנת תמיד לאחורים שלו. (אות ע"ו).

מהי נוקבא בתכלית גידולה.

צ) תכלית הגידול של הנוקבא היא הבחינה ז' שמשתמשת עמו פב"פ בכתר אחד. שזה לא יהיה עד לע"ל. כמ"ש לעיל בתשובה ו' עש"ה. (אות ה' וו').

מהי נוקבא בתכלית מיעוטה.

צא) תכלית המיעוט של הנוקבא היא בחינת נקודה תחת היסוד דז"א, מבחינת האורות. ונקודה שתחת החזה דז"א מבחינת הכלים, כי נקודה זו היא המלכות דכלים דפנים דנקודים, שאחר שנתקנו באצילות אין נוהג בהם שום מיעוט עוד. עי' לעיל בתשובה י"א. (ה' ו').

מהם נייחין ברישא ותקיפין בסיפא.

צב) הבחן זה דנייחין ברישא ותקיפין בסיפא, יש בין בז"א ובין בנוקבא אלא מבחינות מיוחדות. וכן נבחנים בהבחן הפוך, דתקיפין ברישא ונייחין בסיפא, וגם זה בין בז"א ובין בנוקבא והוא, כי יש בז"א ב' מיני מוחין: א' הם מוחין דעצמו, שהם מגבורות זכרים, הנמשכים מצמצום א'. וכן יש בו המוחין בשביל הנוקבא, שהם מתלבשים בנה"י שלו, הנעשים מוחין לנוקבא. ובמוחין דעצמו נמצא שהדינין דז"א נייחין ברישא, כי יש שם זווג על העטרא דגבורה שלו, והיא נמתקת. אבל בסיפא, דהיינו בנה"י שלו הם תקיפין, כי אין שם זווג, כי כל נה"י הם ע"ס דסיום, ששם תקפם של הדינין המסיימים אל הפרצוף. ומבחינת המוחין דנוקבא שיש בו, כדי להשפיע לנוקבא שלו, יש הבחן הפוך, כי הם תקיפין ברישא, כי במקום יציאתם של המוחין דנוקבא בראש הז"א נמצאים
מתחברים המלכות דאמא עם העטרא דגבורה של הז"א כדי להוציא קומת המוחין של הנוקבא, וע"כ שולטים שם גם בהמוחין דנוקבא בחינת הדינין דצמצום א' שבעטרא דגבורה, שהם תקיפין, כנודע שמלכות דצמצום א' היא מדת הדין שאין העולם יכול להתקיים בה בלי שיתוף דמדת הרחמים שהוא צמצום ב'. אבל בסיפא, דהיינו בנה"י דז"א הבאים בהתלבשות במוחין דנוקבא, שנמצא שם רק בחינת מלכות דאמא, שהיא מצמצום ב', ובחינת שורש הדינין, שהוא העטרא דגבורה של הז"א, נשארת בז"א עצמו, כנודע. הרי שם נייחין בסיפא, דהיינו בנה"י שנעשו מוחין לנוקבא, שה"ס התלבשות החמה בנרתיקה כי כבר אין שם אלא בחינת דינא רפיא בלבד, שהוא בחינת מלכות דצמצום ב', שהוא מדת הרחמים, כנודע. הרי שמבחינת מוחין שלו עצמו, נבחן לנייחין ברישא ותקיפין בסיפא. ומבחינת מוחין דנוקבא הנמצאים בו, נבחן לתקיפין ברישא ונייחין בסיפא.

וכן בנוקבא יש ב' הבחנות ההפוכות הנ"ל, בב' בחינות מיוחדות שבה: א' מצד לקיחת הדינין מז"א. וב' בבחינת הדינין בעצמם. כי מצד לקיחת הדינין יש הבחן, שתקיפים ברישא, דהיינו בהתחלה, מטרם שנגמר המיתוק שבהם ממוחין דז"א, אז הם תקיפים, כי הגם שהם בחינת דינא רפיא מצמצום ב', עכ"ז מטרם שקבלו בחינת הג"ר ממוחין דז"א, הם בחי' דינין קשים, אמנם בסיפא, דהיינו אחר שנגמרה קבלת הדינין ממנו, מקבלת ממנו ה"ג דגדלות, בבחינת מוחין ונעשין הדינין נייחין, בסוד יין המשמח. הרי שמבחינת לקיחת הדינין מז"א נמצאים תקיפין ברישא ונייחין בסיפא. והבחן ב' הוא מבחי' הדינין בעצמם, וכאן הוא בהיפך, שהם נייחין ברישא, דהיינו במוחין שלה, ששם הם המוחין דנה"י דז"א והם מקבלים שם קומת ג"ר, אבל בסיפא, דהיינו בבחי' הע"ס דסיום שלה הנקרא נה"י, הם תקיפים, כי שם מראים תוקפם

א' תתמו         חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות בנין הנוקבא

כדי לסיים הפרצוף שלה, וכל בחינת עולם האצילות מסתיים עם הנה"י שלה, הרי שהם קשים בסיפא. משא"כ נה"י דז"א, אינם קשים בסיפא. ואדרבה הם נייחין כי נעשו לבחי' מוחין בראש הנוקבא. כנ"ל. (אות ל'. ואות קי"ג וקי"ד).

מהם נר"ן דחסדים זכרים.

צג) עי' לעיל תשובה ס'.

מהם נשיקין.

צד) זווג ב' פרצופים הפנימים דז"א ודנוקביה, הנקראים קול ודיבור, הוא נבחן לזווג דנשיקין שבהם. (אות קע"ח).

מהי סגירת עינים בעפעפים.

צה) בעת שז"א עולה לאו"א בסוד מ"ן, הוא נשאר אז במקומו עצמו, בבחי' ו"ק בלי ראש, הנבחן לשינה, שהוא דומה לישן, שהמוחין נסתלקו ממנו. וכלפי הסתלקות השפעתו אז מן הנוקבא הוא נבחן, שסגר עיניו בעפעפיו מבלי להסתכל אל הנוקבא, שכל הסתכלות עליון לתחתון, פירושו השפעת המוחין הנמשכים מעינים שהם חכמה דעליון. ובעת הסתלקות המוחין דעליון, נבחן שנעשה בחינת מסך בעליון גופיה, הנבחן לעפעפים שמסך הזה מונע ממנו ההשפעה אל התחתון. ולפי שאינו מסך מוחלט, אלא רק בעת העלאת מ"ן, ע"כ מדומה לעפעפים, דהיינו בבחינת סגירה ופתיחה, שבעת עליתו למ"ן הוא סוגר הארת העינים, ובעת חזרתו למטה הוא חוזר ופותח אותם. (אות צ"ג).

מהו ע"ב אמיתי.

צו) קומת ע"ב המושפעה אל הנוקבא בעת היותה בזווג פב"פ עם הז"א, הוא נבחן לע"ב אמיתי, כלומר לבחינת מוחין דחיה
שהם מוחין דהולדה, אבל בחינת ע"ב דס"ג מ"ה ב"ן, שהיא מקבלת בעת היותה באחור הז"א, כדי להשלים הכלים שלה, הוא נבחן לע"ב שאינם אלא בחינת נר"ן דע"ב, ולא ע"ב ממש. כי מטרם שנשלמו הבלים שלה בקומה שלימה, אינה יכילה לקבל בחינת מוחין גמורים. (אות ק"ד).

מהו ע"ב בזווג שאינו גמור.

צז) עי' לעיל בתשובה נ'. (אות ק"ה ובאו"פ בד"ה הרי"ו).

מהו ע"ב בזווג גמור.

צח) עי' לעיל בתשובה נ'.

מהו ע"ב דיודין.

צט) המוחין דחיה הראוים להולדה, הם נקראים ע"ב דיודין, כלומר הוי"ה במילוי יודין. (אות ק"ד).

מהו ע"ב, דס"ג מ"ה ב"ן.

ק) עי' לעיל בתשובה ס'. (אות ק"ג).

מהם עי"מ דחיצונית ז"א.

קא) עי' לעיל בתשובה כ"א. (אות קפ"ז).

מהם עי"מ דפנימיות ז"א.

קב) עי' לעיל בתשובה כ"א. (אות קפ"ז).

מהו עיבור ג' דפנימיות.

קג) עי' לעיל בתשובה י'. (אות קצ"ח).

חלק ט"ו לוח התשובות לפירוש המלות בנין הנוקבא א' תתמז

מהם פו"א דאותיות.

קד) עי' לעיל בתשובה ב'. (אות קמ"ז).

מהם פו"א דב"ן דב"ן.

קה) הנה אחר נסירה, נבחן הז"א שכולו מ"ה, דהיינו מ"ה דמ"ה ומ"ה דב"ן, שפירושם, חכמה וחסד דאבא וחכמה דחסד דאמא, ומבחינת השמות הם ד' הבחינות שבאותיות דהוי"ה דמ"ה שהם: כתר, חכמה, בינה, וז"א, הנ"ל בתשובה ב'. והנוקבא כולה ב"ן, דהיינו בינה וגבורה דאבא, ובינה וגבורה דאמא, הנקרא ב"ן דמ"ה וב"ן דב"ן, והם רק המספר והגימטריא של ד' הבחינות שבהוי"ה דמ"ה, כנ"ל בתשובה ב'.

ונתבאר, שבחינת האותיות דד' בחינות שבהוי"ה דמ"ה, הם בחינת מ"ה דמ"ה ומ"ה דב"ן, שהם חכמה וחסד דאו"א, ובחינת המספרים של ד' הבחינות דהוי"ה דמ"ה, הם ב"ן דמ"ה וב"ן דב"ן, שהם הבינות וגבורות דאבא ודאמא ונתבאר לעיל שבד' בחינות אלו כח"ב ז"א דהוי"ה דמ"ה, הן בבחינות האותיות שבהם, והן בבחינות המספרים שבהם, יש בהם בחינות פנים, שהם: היושר של הוי"ה פשוטה לכתר דפנים, ועשר האותיות דהוי"ה דמ"ה לחכמה דפנים, וכו', שהם הט"ס דפנים דז"א. וכן הגימטריא של ד' הבחינות אלו הם הט"ס דפנים דנוקבא. ועד"ז יש אלו ד' הבחינות כח"ב ז"א, בבחינות אחורים, שהם הריבוע של ד' הבחינות השמות, שריבוע דהוי"ה פשוטה היא אחורים דכתר, וריבוע דעשר האותיות דהוי"ה דמ"ה, הוא האחורים דחכמה. וכו'. וכן הגימטריא של הוי"ה פשוטה בריבוע, הוא אחורים דכתר דנוקבא, והגימטריא עשר אותיות הוי"ה דמ"ה בריבוע, הוא אחורים דחכמה דנוקבא. וכו' עש"ה.

ונמצא, שבעת הנסירה, שהמוחין הם בבחינת האחור דז"א, כי עוד לא נגדלה הנוקבא עמו בקומה שוה אלא רק מאחוריו, נבחן ט"ס של הז"א, שהם ד' הבחינות שמות
הנ"ל בריבוע. והיינו רק מבחי' האותיות דד' בחי' שמות הנ"ל בריבוע. והם אחורים דמ"ה דמ"ה, ומ"ה דב"ן. והגימטריא של ד' הבחינות שמות הנ"ל בריבוע, הם הט"ס דאחור דנוקבא, שהם ב"ן דמ"ה וב"ן דב"ן בבחינת האחורים שלהם. באופן שהאחור דמ"ה דמ"ה ומ"ה דב"ן הוא ט"ס דז"א. והאחור דב"ן דמ"ה וב"ן דב"ן הם ט"ס דנוקבא.

ואח"כ חוזרת הנוקבא לנקודה תחת היסוד ומקבלת עי"מ דפב"פ עם הז"א, ונמצא, שט"ס דפנים שהשיג הז"א הם הפנים דמ"ה דמ"ה והפנים דמ"ה דב"ן, שהם בחינת ד' השמות הנ"ל, בבחינות היושר שבהם ובבחינות האותיות שבהם. והנוקבא השיגה ג"כ ט"ס דפנים, שהם הפנים דב"ן דמ"ה והפנים דב"ן דב"ן, שהם המספרים של האותיות שבד' בחינות השמות ביושר שלהם.

ונמצא עתה, שיש לז"א פו"א דמ"ה דמ"ה, ופו"א דמ"ה, דב"ן שהם בחינות האותיות דד' בחינות השמות הנ"ל, הן בבחינת היושר שבהם שהם הפנים דמ"ה דמ"ה ופנים דמ"ה דב"ן. והן בבחינת הריבוע שלהם, שהם הריבוע, שלהם, והם אחור דמ"ה דמ"ה ואחור דמ"ה דב"ן.

וכן יש עתה לנוקבא פו"א דב"ן דמ"ה, ופו"א דב"ן דב"ן, שהם המספרים של ד' הבחינות שמות הנ"ל, הן ביושר והן בריבוע, כנ"ל. שהמספרים דיושר הם ט"ס דפנים דב"ן דמ"ה וב"ן דב"ן, והמספרים דריבוע, הם ט"ס דאחור דב"ן דמ"ה וב"ן דב"ן.

ונמצא, שהפנים ואחור דמ"ה דמ"ה, הם פו"א דחכמה וחסד דאבא. ופו"א דמ"ה דב"ן, הם חכמה וחסד דאמא. והם שניהם פו"א דט"ס דז"א. ופו"א דב"ן דב"ן, הם בינה וגבורה דאמא. ופו"א דב"ן דמ"ה, הם בינה וגבורה דאבא. והם שניהם פו"א דט"ס דנוקבא. (אות קנ"ג וקנ"ד).

מהם פו"א דב"ן דמ"ה.

קו) עי' לעיל בתשובה ק"ה.

א' תתמח        חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות בנין הנוקבא

מהם פו"א דמ"ה דב"ן.

כז) עי' לעיל בתשובה ק"ה.

 

פו"א דמ"ה דמ"ה.

קח) ע"י' בתשובה ק"ה.

 

מהם פו"א דמספר.

קט) עי' בתשובה ק"ה.

 

מהם פו"א דאותיות.

קי) עי' בתשובה ק"ה.

 

מהם פו"א דנקודת המלכות.

קיא) עי' בתשובה י"א.

 

מהן פנים דאותיות.

קיב) עי' בתשובה ק"ה.

 

מהן פנים דמספר.

קיג) עי' בתשובה ק"ה.

 

מהי פנימיות ז"א.

קיד) עי' בתשובה כ"א.

 

מהי פנימיות נה"י דאמא.

קטו) עי' בתשובה נ"ז.

 

מהו פרצוף פנימי דאו"א.

קטז) הוא ע"ב דאו"א. ועי' תשובה נ"ה.

מהו פרצוף תחתון חצי העליון.

קיז) שורש דבר זה הוא בנקודים, שבעת שעלתה ה"ת לעינים, נחלקה משום זה כל מדרגה לשנים. כי ה"ת עלתה בעינים שהוא חכמה, ונסתיימה שם המדרגה בסבתה, ויצאו אח"פ לחוץ ונעשו למדרגה תחתונה, כמ"ש הרב לעיל, דף תל"ב אות מ"ד, שנעשה בעינים בחינת ה' אחרונה, ויה"ו באח"פ. ע"ש. דהיינו שאח"פ קבלו מדרגה תחתונה ביה"ו. כמ"ש שם. ונודע שגם ה"פ אצילות כולם נתקנו בבחי' המלכות דצמצום ב', כנ"ל בחלק י"ג. ע"כ נבחן שכל תחתון הוא חצי פרצוף של העליון, דהיינו בחינת אח"פ שלו, כי אח"פ דעליון נמצאים תמיד בג"ע דתחתון. ולולא ידיעה זו על בוריה אין הבנה בדרושי הרב באבי"ע, אף במלה אחת. ולפיכך הוא מזהיר על זה ואומר "וזה כלל גדול שתבין בו הכל" (אות ס"א).

 

מהו קול.

קיח) עי' לעיל בתשובה צ"ד. (אות קפ"ב).

מהי קטנות.

קיט) ב' הפרצופים עיבור יניקה דכל פרצוף, נקראים בשם קטנות. על שם שהוא חסר פרצוף המוחין, שהוא בחינת הראש דכל פרצוף. (אות ס').

מהו כטרוג הירח.

קכ) עי' לעיל תשובה פ"ב. (אות ה').

מהו קיצה משנתו.

קכא) כשז"א עולה למ"ן לאו"א, הנה אז עלו שם כל בחינת המוחין שלו, הן פרצוף הפנימי, והן המוחין דו"ק ולא נשאר למטה אלא בבחינת ו"ק דרוח בלבד, ונבחן בשביל זה בסוד תרדמה ושינה, בדומה
חלק ט"ו לוח התשובות לפירוש המלות בנין הנוקבא א' תתמט

לאדם ישן שנסתלקו מוחותיו. ואחר שקבל המוחין שם באו"א, הוא יורד למקומו, והמוחין מתלבשים בו, והתלבשות המוחין בו, נק' בשם קיצה משנתו. (אות קכ"ז).

מהו רוחא ברוחא.

קכב) זווג דנשיקין נקרא זווג רוחא ברוחא, וזהו בערך פרצוף חיצון דחג"ת. כלומר, כי הם נבחנים לבחי' רוחא ברוחא, אע"פ שהם באמת ג"ר, אלא משום ששורש הג"ר דז"א הוא מכח החג"ת שנעשו לחב"ד, ע"כ נבחן זווג דג"ר בשם רוח, על שם שורשו. (אות קע"ח).

מהו רוחא דשדי בה בעלה.

קכג) עי' לעיל בתשובה י"ג. וי"ז. וס'. (אות ק"ג).

מהם רי"ו אב"א.

קכד) בחינת הרוחא דשדי בה בעלה בביאה קדמאה, הוא אינו בחינת ע"ב אמיתי אלא ע"ב דס"ג מ"ה וב"ן, שהם ג' ע"ב שבגימטריא רי"ו, ולפי שהוא בא ממוחין דע"ב דמזלא שהנוקבא מקבלתם בהיותה באחור הז"א, ע"כ הוא נקרא רי"ו אב"א. עי' לעיל בתשובה ס'. ותשובה ע'. (אות ק"ג).

מהי רשותא דחתן.

קכה) עי' לעיל בתשובה ע"ב. (אות קל"ו).

מהו תיקון מלכות שלא ע"י ז"א.

קכו) המוחין דנוקבא הם בחינת תולדה ממוחין דז"א, ע"י זווג מיוחד שנעשה בראש הז"א על מלכות דאמא שאינה בכלל המוחין דמזלא של הז"א. והמוחין ההם מתלבשים בנה"י דז"א שנעשו למוחין בראש הנוקבא. אמנם לשם בנין פרצופה היא צריכה לקבל ממוחין דמזלא, הנמשכים מאו"א עלאין, אשר מקבלתם בנה"י דאמא עצמם, ולא בנה"י דז"א, וזה נקרא תיקון המלכות שלא ע"י ז"א. עי' היטב לעיל בתשובה ו' ובתשובה ז'. (אות קע"ד).

מחי תכלית הגידול של הנוקבא.

קכז) עי' לעיל בתשובה צ'. (אות ה').

מהי תכלית המועוט של הנוקבא.

קכח) עי' לעיל בתשובה צ"א. (אות ה').

מהם תקיפין ברישא ונייחין בסייפא.

קכט) עי' לעיל בתשובה צ"ב. (אות ל' ואות קי"ג וקי"ד).

מהי תרדמה.

קל) העלית מ"ן דז"א לאו"א, נבחן לז"א במקומו, שהוא בסוד תרדמה, שפירושו, הסתלקות המוחין בדומה לאדם בשעת שינה. עי' לעיל בתשובה קכ"א. (אות צ"ג).

א' תתנ           חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות בנין הנוקבא

לוח השאלות לענינים

קלא) למה אין גידול למלכות אלא באמצעית ז"א.

קלב) למה מטרם גידול המלכות נמצאים ט"ר כלולים בז"א.

קלג) למה תכלית המיעוט של המלכות, אינו פחות מנקודה תחת יסוד הז"א.

קלד) מתי יהיה ששניהם ישתמשו בכתר א', שהוא תכלית הגידול שלה.

קלה) מה הפירוש אי אפשר לב' מלכים שישתמשו בכתר אחד.

קלו) מה רצתה הנוקבא עם הטענה שא"א לב' מלכים שישתמשו בכתר א'.

קלז) למה לא יכלה להשתמש עם הז"א בכתר א'.

קלח) למה נקראים המוחין דאחור ב"ן.

קלט) מהו ההפרש ממ"ה הכולל לב"ן הכולל.

קמ) למה הכתר דז"א, מת"ת דאמא.

קמא) מתי או"א משתמשים בכתר א' לשניהם, ומתי הכתר דאבא גבוה משל אמא.

קמב) מה הם ד' הבחינות הכוללות שנוהגים בכל מדרגה.

קמג) מהי בחי"ג מד' הבחינות הכוללות שבכל מדרגה, בפרצופי האחור.

קמד) מהי בחי"ג בפרצופי הפנים מבחינת המוחין דישסו"ת הנהוג בחול.

קמה) מהי בחי"ג ממוחין דאו"א, הנוהגים בשבת במוסף.

קמו) למה כולל הרב את ג' הבחינות דאחור וד' הבחינות דפנים בז' מדרגות. בעוד שאין יותר מד' מדרגות.

קמז) למה אינו חושב הרב מדרגה הז' במוחין דישסו"ת.

קמח) פעם אומר, שאין קומתם שוה עד הכתר נוהג באחור. ובכ"מ אומר שבאחור קומתם שוה עד הכתר.

קמט) מהו עיקר ההפרש ממוחין דאחור למוחין דפנים בנוקבא.

קנ) מהי הארת מרדכי הנוהגת בפורים.

קנא) מה"פ דאו"א כחדא נפקין וכחדא שריין.

קנב) מהו הפירוש שהנוקבא אינה צריכה לז"א.

קנג) איך נכללים נו"ה לצורך הנוקבא.

קנד) מה"פ שאם זו"ן יהיו שניהם בחינת ת"ת דאמא, יהיו משתמשים בכתר אחד.

קנה) למה כתר דאו"א בגרון דעליון וכתר ז"א בת"ת דעליון.

חלק ט"ו לוח השאלות לענינים בנין הנוקבא          א' תתנא

קנו) מהו קטרוג הירח.

קנז) למה נכללים הנו"ה להיות כאחד.

קנח) למה התלבשות נה"י דאמא בנוקבא.

קנט) איך נבנית הנוקבא עם עליתה לאו"א.

קס) מה"פ שמתחלה העלו או"א אל הנוקבא לרשותא דחתן, ואח"כ בפב"פ באה לביתה של עצמה.

קסא) למה עולה הנוקבא לאו"א למ"ן, והלא המוחין נמשכים רק מראש הז"א, ולא מאו"א.

קסב) מהו ההפרש מרשותא דחתן לביתה דנוקבא.

קסג) פ"א שהנוקבא מקבלת המוחין מן נה"י דאמא, ופ"א שמקבלת רק ממלכות דאמא שאינה בכלל המוחין דז"א.

קסד) למה נעשו נו"ה למחוברים בעת התלבשותם בנוקבא.

קסה) מתי נכלל הנצח דא"א בהוד לצורך הנוקבא. ומתי מקבלת הנוקבא רק משמאל דא"א.

קסו) מהי התליא, שאין נה"י דאמא מתלבשים בנוקבא לכן אין משתמשים בכתר א'.

קסז) באיזה מצב היתה הנוקבא בעת קטרוג הירח.

קסח) למה מכונים המוחין דישסו"ת בשם הארת ה"ר ממעלה למטה.

קסט) מהי התליא, כיון שמלכות דנוקבא היא למטה מיסוד דז"א, ע"כ כתרו גדול מכתרה.

קע) למה נסתלקו הט"ר דנוקבא במיעוט הירח, ונשארה רק בנקודה.

קעא) למה הט"ר שנסתלקו במיעוט הירח עלו לז"א, ובחטא אדה"ר נפלו לקליפות.

קעב) למה היה מיעוט הירח ביום ד' שהוא נצח, ולא ביום ה' שהוא הוד.

קעג) לאיזה בחינה מז' הבחינות שייך הזווג דאב"א לבריאת אדה"ר.

קעד) למה הנוקבא אינה יכולה לקבל גם חסדים מנה"י דאמא.

קעה) מה הצורך לכפיפת ראש דז"א למקום יעקב כדי ליתן מוחין אל הנוקבא.

קעו) למה כשעולה הז"א עד כתר דאו"א, מ"מ אין משתמשים בכתר אחד.

קעז) איזה בחינה נשארה בהנוקבא אחר שנסתלקה למעלה מז' רקיעים.

קעח) למה כל דיני הז"א הם בנה"י שלו.

קעט) למה דינין דדכורא קשין ברישא ונייחין בסיפא.

קפ) למה בעת שנה"י דז"א לא נעשו מוחין אל הנוקבא הם נבחנים בהוצאת חמה מנרתיקה.

קפא) למה אין הז"א נקרא רחמים, אלא בעת שנה"י שלו מלובשים בראש הנוקבא.

א' תתנב         חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות בנין הנוקבא

קפב) למה בשבת במנחה אין הנוקבא יכולה לעלות עם הז"א להג"ר דא"א.

קפג) למה לא נתפשט אמא קודם בית ראשון אלא עד הוד א' דז"א, הלא גם אז היו לו נה"י חדשים.

קפד) מה"פ, אם היה הנוקבא משתמשת עם הז"א בכתר א' בבית ראשון לא היה שולט בהם שום אומה ולשון.

קפה) למה הכתר והדעת הכל אחד.

קפו) למה בנעילה דיוה"כ יכולה הנוקבא לעלות עם הז"א להג"ר דא"א, ולא בשבת במנחה.

קפז) למה בחורבן בית א', כשנסתלקו הט"ס דנוקבא עלו לז"א ולא נפלו לקליפות, הגם שהיה מחמת חטא.

קפח) עד היכן הגיע הפגם של הדור בחורבן בית א'.

קפט) מה הם עשרים המצבים של הנוקבא דז"א, משנברא העולם עד הזמן הזה.

קצ) מה ההפרש במצבי הזו"ן משבתות אל יו"ט ור"ח.

קצא) פעם אמר שאין זו"ן משתמשים בכתר א' עד לע"ל. ופ"א, אשר בר"ח הם משתמשים בכתר א'.

קצב) מה"פ שבחול הז"א מקבל מנצח דא"א והנוקבא מהוד דא"א, ובר"ח שניהם נכללים בנצח דא"א.

קצג) מהו הגורם שהנוקבא תהיה נכללת בנצח דא"א.

קצד) למה אין שם מ"ה רק בגדלות ולא בקטנות.

קצה) למה חסר כלי הפנימי בעיבור ויניקה.

קצו) למה בפרצוף חיצון ואמצעי נו"ה חשובים כאחד.

קצז) למה בביאת החסדים נפרדו נו"ה זה מזה.

קצח) מה"פ שנעשה לז"א כותל אחד מהחסדים, ולכן נפרדו נו"ה, ולה כותל א' מהגבורות והם מחוברים לבחינת ראשה.

קצט) מה"פ שהעליון מחבירו נעשה מקיף אליו.

ר) למה אין הנוקבא צריכה לעי"מ אלא כולם באים בפעם א'.

רא) מה"פ שמדעת ז"א, נמשך טפת בסוד זווג ממש, והיא גבורות זכרים והיוצאים לתיקון פרצוף הנוקבא הם גבורות נקבות.

רב) למה בעת ביאת נשמה דז"א נגדלת הנוקבא בנפש רוח בפעם א'.

רג) מה"פ, שע"כ אין לנוקבא רק נ"ר באב"א מחזה ולמטה, משום שהנשמה ניתנה למלכות דז"א עצמה.

רד) מה"פ כשהנוקבא נגדלת בכל האחור דז"א, יש לה נשמה כמלכות דז"א עצמה.

רה) למה נו"ה מחוברים באחורים ובפנים הם נפרדים,.

רו) מהו המקור של הנוקבא הנפרדת.

חלק ט"ו לוח השאלות לענינים בנין הנוקבא          א' תתנג

רז) למה זו"ן הגדולים וזו"ן הקטנים שוים בערכם לאו"א וישסו"ת.

רח) למה נתקנה לאה מחזה ולמעלה דז"א והנוקבא רחל נתקנה מחזה ולמטה.

רט) למה הנוקבא חסרת ג"ר בהיותה אב"א מחזה ולמטה.

רי) למה בעת שז"א חוזר לו"ק, מוכרחת הנוקבא לחזור לנקודה.

ריא) למה בעת שנה"י דאו"א מתלבשים בז"א, ונה"י דישסו"ת מתלבשים בנוקבא אז הם ב' המאורות הגדולים.

ריב) מה הם ה' הבחינות שבהעלאת אחורים דאו"א וישסו"ת.

ריג) למה תיקון או"א מיוחס לעתיק.

ריד) למה נקראים מוחין דאו"א בשם פנימיות, ומוחין דישסו"ת בשם חיצוניות.

רטו) למה רק ז"א ולאה עולים במנחה דשבת ולא ז"א ורחל.

רטז) איך נחלקו שוב לאה ורחל לב' פרצופים אחר שהיו כבר אחד במוסף דשבת.

ריז) מי הם יעקב ורחל שנתחדשו במנחה דשבת, העומדים במקום או"א.

ריח) למה מספיק העלאת מ"ן דז"א לבדו לצורך הנוקבא.

ריט) למה אין הזו"ן אב"א רק מחזה ולמטה, ומחזה ולמעלה נשאר האחורים שלו מגולה.

רכ) מה"פ שבהיות הזו"ן אב"א נזדווגו ועלו לאו"א וחזרו פב"פ.

רכא) למה רק הז"א ישן, אבל הנוקבא היא נעורה.

רכב) פעם אומר, שהז"א ישן והנוקבא נעורה, ופ"א שאין הנוקבא מקבלת המוחין עד שנעור הז"א.

רכג) מה"פ, שהאי רוחא דשדי בה בביאה קדמאה הם ג"פ ע"ב של ס"ג מ"ה וב"ן, שהם בגי' רי"ו.

רכד) איך נעשה הכלי של היסוד דנוקבא ע"י קבלת המוחין דג"ר.

רכה) איך נעשה הכלי דיסוד ע"י המשכת ה"ח.

רכו) פעם אומר דדינין דדכורא קשין ברישא ותקיפין בסיפא, והנוקבא להיפך, ופ"א, דדינין דדכורא נייחין ברישא ותקיפין בסיפא והנוקבא להיפך.

רכז) מה"פ שהז"א אינו צריך לזולתו וכל שהולך הדינים מתגברים.

רכח) מה הם ב' הבחינות בענין נסירת הדינים.

רכט) למה בעת התרדמה, מסתלקים חכמה וחסד וחצי דעת עליון וחצי דעת תחתון הימינים מן הז"א ונעשו למקיפים. ובינה וגבורה וחצי דעת עליון. ותחתון השמאליים נכנסים בנוקבא.

רל) מה"פ שגבורות דעטרא דגבורה נמשכין אל הנוקבא מאמא שלא ע"י ז"א.

רלא) מה"פ שנתינת בגבורות אל הנוקבא שלא ע"י ז"א גורמת אל הנסירה.

רלב) למה צריכה לאה לנסירה.

א' תתנד         חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות בנין הנוקבא

רלג) למה נבחנים הגבורות לממותקים יותר אחר שמקבלתם ע"י הז"א.

רלד) למה ביום א' דר"ה ננסרין רק הגבורות מכתר דז"א עד החזה.

רלה) פ"א, שהגבורות דכחב"ד חג"ת דז"א נוטלת לאה, ופ"א שרחל נוטלתם.

רלו) למה אינם באים ע"י אמא רק הגבורות דיום א' דר"ה, וביום ב' ובעשי"ת הנוקבא מקבלתם ע"י ז"א.

רלז) פ"א, שע"י קבלת הגבורות מאמא נגדלת בכל האחור דז"א, ופ"א שהנוקבא נוטלת רק ע"י ז"א.

רלח) למה יום הא' דר"ה דינא קשיא ויום הב' דינא רפיא.

רלט) מה"פ שדינין דז"א ניתנין לנוקבא והוא נשאר כולו חסד.

רמ) פ"א, שאבא כולו מ"ה ואמא כולה ב"ן. ופ"א, שאבא לבדו כלול ממ"ה וב"ן וכן אמא כלולה ממ"ה וב"ן.

רמא) למה צריכים המוחין דאו"א להתחלף בנה"י שלהם בעת התלבשותם למוחין דז"א.

רמב) למה באים רק המוחין דבינות וגבורות דאו"א בהנוקבא.

רמג) למה צריכה הנוקבא לחזור לבחי' נקודה, אחר שכבר נגדלה בכל האחור דז"א.

רמד) למה אין בנוקבא קודם הנסירה רק בחינת העשירית דאחורים דז"א.

רמה) למה הנקודה דפנים אינה זזה ממקומה.

רמו) מה נעשה מאחורים דנוקבא אחר שחזרה לנקודה דפנים.

רמז) איך מרומזים הט"ס דפנים בפרצוף ע"ב, ע"פ שמות הוי"ה ומילואיהם.

רמח) מה הם הט"ס דאחורים מהפרצופים עסמ"ב ע"פ שמות הוי"ה ומלואיהם.

רמט) מה הן המלכיות דט"ס דאחורים דעסמ"ב ע"פ שמות הוי"ה ומילואיהם.

רנ) מהו אב"א דזו"ן ע"פ שמות של הוי"ה ומילואיהם.

רנא) מהו הפב"פ דזו"ן ע"פ שמות הוי"ה ומילואיהם.

רנב) מהו עצם הנוקבא הנפרדת ע"פ שמות הוי"ה ומילואיהם.

רנג) איזו בחינת מלכות היא המספר דפו"א דהוי"ה דמ"ה ומילואיהם.

רנד) מהו הפירוש שחו"ב דז"א שנסתלקו ממנו בעת הדורמיטא, נעשו לבחי' מקיפים.

רנה) למה נחלקה הנוקבא דז"א לב' חצאים.

רנו) למה מלבשת לאה למקום נוקבא הגדולה דז"א.

רנז) למה מלבשת רחל לנוקבא הקטנה דז"א.

רנח) למה נעשית לאה לפנימיות אל רחל.

רנט) למה נקראת מחצית עליון דרחל על שם לאה.

חלק ט"ו לוח השאלות לענינים בנין הנוקבא            א' תתנה

רס) מה"פ שבהיותם פב"פ הז"א הוא פו"א דמ"ה דמ"ה ומ"ה דב"ן והנוקבא פו"א דב"ן דמ"ה, וב"ן דב"ן.

רסא) מהו הגוף דז"א ומהו המוחין שבו.

רסב) מה"פ, שב"ן דב"ן נותן לה הז"א בביאה א'. ובביאה ב' נותן לה מ"ה דב"ן.

רסג) איך באים נשמות אנשים זכרים מגבורות שהם נקבות.

רסד) מהיכן נמשכות נשמות זכרים ומהיכן נמשכות נשמות נקבות.

רסה) מהי התאומה יתירה דהבל שנתקנא בה קין.

רסו) מה"פ, שכתף ימין דא"א הוא ממ"ה הכולל, וכתף שמאל דא"א הוא מב"ן הכולל.

רסז) איך יש בדעת דז"א מ"ה וב"ן הכוללים, הלא אחר הנסירה נשאר כולו מ"ה.

רסח) למה כשנסתלקו הבינות וגבורות דז"א, הם מאירים ללאה באו"מ, ומשם נמשכים לרחל.

רסט) למה ביום א' דר"ה וכן בחצות לילה לא ננסר אלא פרצוף לאה בלבד.

רע) איך יכולה רחל לעלות אב"א עד כתר ז"א, אחר שכל שורשה אינה אלא נה"י דז"א.

רעא) למה אין הדעת בכלל הי"ס.

רעב) למה נקרא פרצוף פנימי דאבא בשם מזלא.

רעג) למה נקראו אורות דב"ן בשם או"מ.

רעד) מה הפירוש אתי חסד ופריש לון גדפין.

רעה) מה הם ג' הכלים דחיצוניות.

רעו) מהו זווג קול ודיבור.

רעז) איזו פנימיות דז"א עולה לאו"א בסוד מ"ן.

רעח) מה"פ שחוזרים תחילה לז"א דג"ר דחיצוניות בפנימיות דחיצוניות דנה"י דאמא, ואח"כ הג' בחי' פנימיות דז"א תוך ג' בחינות פנימיות דנה"י דאמא.

רעט) למה לוקח הז"א אחורים דאו"א, והנוקבא לוקחת אחורים דישסו"ת.

רפ) למה המוחין דכפיפת ראש הם רק למוחין דהולדה בשביל יעקב, ולא בשביל הז"א עצמו.

רפא) איך מתעלים האחורים דאו"א וישסו"ת ע"י עלית מ"ן דזו"ן.

רפב) איזה מוחין דז"א גורמים עליות לכל המדרגות כולם.

רפג) מה הם ג' הדרכים הבאים עם התחברות או"א וישסו"ת לפרצוף אחד.

רפד) מה הם ג' הדרכים הבאים עם התחברות זו"ן הגדולים והקטנים לפרצוף אחד.

רפה) למה ענין התלבשות נה"י דישסו"ת בנוקבא אינו נוהג רק בגמר התיקון.

א' תתנו          חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות בנין הנוקבא

רפו) למה נקראים ב' עיבורים הכוללים דז"א בשם חיצוניות, ורק עיבור הג' הכולל נקרא בשם פנימיות.

רפז) למה נקרא העיבור דמוחין דאו"א שבמוסף שבת בשם חיצוניות.

רפח) איך נשלמים ה"פ אצילות מהבחינות שכנגדם בא"ק, בג' הבחינות: נה"י חג"ת חב"ד.

רפט) מתי יוצאים בחינת יעקב ורחל מחזה ולמטה של הנוקבא.

רצ) למה נקראים המוחין דאו"א בז"א בשם ו"ק פנימים.

רצא) למה נקרא עיבור ג' דפנימיות בשם עיבור ז' חודש, אחר שיש שם התכללות ו"ק דעתיק בג"ר.

רצב) פעם אומר, שמוחין דאו"א
שבמוסף שבת הם רק להולדת בחי' עולמות, ופ"א שהם להולדת נשמות.

רצג) פעם אומר שאין במוחין דנוקבא אלא נה"י דאמא בלבד, ופ"א שיש שם גם נה"י דאבא.

רצד) אחר שהזו"ן הגדולים והקטנים נעשו לאחד, מאין יש שם בחינת יעקב ורחל.

רצה) למה אין הארת מרדכי רק במוחין דאחור דנוקבא, ולא במוחין דפב"פ.

רצו) איך נעשה בנין הנוקבא ע"י או"א.

רצז) איך נעשה התכללות הוד דא"א בנצח שלו לצורך הנוקבא.

רצח) מאחר שהמוחין דאחור של הנוקבא חשובים יותר ממוחין דפנים, א"כ מה מרוחת מחזרתה לעי"מ דפנים.

חלק ט"ו לוח התשובות לענינים בנין הנוקבא   א' תתנז

לוח התשובות לענינים

קלא) כל מדרגה אינה מקבלת רק מהעליון הסמוך לו, וז"א הוא העליון של המלכות, ע"כ אינה יכולה לקבל דבר אלא מז"א. (אות ב').

קלב) בעיבור דגדלות הז"א, שמעלה אח"פ שלו עמו לאו"א, גם בחינת גו"ע דמלכות דבוקה באח"פ דז"א, שהיא נבחנת למ"ן ראשונים שלה, וע"כ יוצאים אז בעיבור הזה ב' קומות של ע"ס: א' על המ"ן שלו וב' על המ"ן דנוקבא. וכיון שאין הנוקבא ראויה שם לקבל קומת ע"ס שלה להיותם בעלי עליון, ע"כ מקבל הז"א קומתה בפקדון, בסוד הבכור נוטל פי שנים. ואח"ז כשז"א יורד משם ובא למקומו, הוא מחזיר לה קומת הע"ס שקבל בעדה, לאט לאט על דרך המדרגה כנודע.

ונמצא כל עוד שלא קבלה המלכות מז"א הפקדון שלה, הרי קומת הע"ס שלה עדיין כלולים בז"א. הרי שמטרם גידול המלכות נמצאים הט"ס שלה כלולים בז"א. (אות ג).

קלג) בשבירת הכלים דנקודים, נבחנים שם כלים דפנים וכלים דאחור, כי ז' המלכים שיצאו בקטנות נקודים ע"י הסתכלות עינים באח"פ, שהם הכלים חב"ד חג"ת עד החזה, שמיחס האורות הם נבחנים לחג"ת נה"י, הם נבחנים לכלים דפנים, ונבחנים לעיקר עצמותם שם, כי הם כולם יצאו למעלה מפרסא, והם אצילות משורשם. ובחינת הכלים שמחזה ולמטה שבעת קטנות לא קבלו שום אור כי מסבת ה"ת בעינים יצאו לבר מאצילות ונתמעטו לבי"ע שמתחת הפרסא, אלא רק בעת גדלות דנקודים, ע"י המ"ן דו' ונקודה דיסוד א"ק באו"א
דנקודים, חזרו ונתחברו לז' המלכים, וע"כ נתפשטו ז' המלכים שם גם בבי"ע עד נקודה דעוה"ז, כמ"ש בחלק ז'. הם נקראים כלים דאחורים דנקודים.

וההבחן ביניהם עצום מאד, כי הכלים דפנים הם משורשם בחינת אצילות גמור. כנ"ל, וע"כ לא היו צריכים להשבר כלל וכל שבירתם היתה מחמת שנתחברו בעת הגדלות עם הכלים דאחורים לפרצוף אחד. שהכלים האלו כבר נתמעטו לבחינת בי"ע. ע"כ נשברו גם הכלים דפנים, כמ"ש שם. ולפיכך לעת תיקון בעולם אצילות, אחר שהכלים דפנים חזרו ונתבררו פעם מעירובם עם הכלים דאחורים, ועלו ונתקנו באצילות כמקודם לכן, בעת קטנות נקודים, הרי לא יארע בהם שום מיעוט עוד, כי ענין זה שהיה בנקודים, דהיינו מה שנתבטל הפרסא שתחת האצילות, וז' המלכים נתפשטו לבי"ע, לא יארע עוד באצילות, כי כאן נתקן הפרסא באופן קבוע שלא תתבטל אפילו בעת ביאת דמוחין דגדלות. כנודע. וע"כ הם נשארים באצילות בקביעות. והם קומת חג"ת נה"י דז"א, שאין בהם מיעוט לעולם. ובחינת הנקודה שתחת היסוד דז"א שהיא בחינת הנוקבא דז"א, שגם בה לא יארע מיעוט לעולם, כי גם היא בחינת נקודה דפנים, כלומר המלכות של הכלים דפנים. וע"כ נשמר שורשה זה בז"א לעולם. ונודע, שמיחס הכלים, נבחנת נקודה זו, שהיא תחת החזה דז"א, משום שמיחס הכלים נבחן הו"ק שהם חב"ד חג"ת עד החזה, ונקודת החזה היא שורש הנוקבא. אלא מיחס האורות שהו"ק נבחנים לחג"ת נה"י, נבחנת הנקודה, שהיא תחת היסוד (אות ה').

קלד) אי אפשר ששניהם ישתמשו

א' תתנח         חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות בנין הנוקבא

בכתר אחד פב"פ, אלא אם כן שתתגלה המלכות דצמצום א' הגנוזה ברדל"א, שהיא המ"ן דנוקבא מצמצום א', הראויה לזווג פב"פ עם הז"א בקומה שוה, אבל מקודם לכן, אין מגולה ברדל"א אלא בחינת יסוד דמלכות דצמצום א', שהם מספיקים למוחין דזכר שהוא ז"א, שאינו צריך אלא למ"ן זכרים, דהיינו בחינת נוקבא הכלולה בדכר, הנקרא בחי' בנימין הכלול ביוסף, משא"כ הנוקבא צריכה למ"ן דנוקבא אמיתים, שהם רק בחינת מלכות בלבדה, ואין בחינת מלכות באצילות אלא רק מצמצום ב' בלבד, הנקראת מלכות דאמא, שמבחינה זו אין זווג דגדלות, אלא רק מבחינת התכללות עם העטרא דגבורה דז"א. יש גם במלכות זו בחינת זווג דגדלות, וכיון שג"ר דנוקבא אינם מחמת עצמה, אלא מחמת התכללותה בעטרא דגבורה דז"א, כבר היא נבחנת לקטנה ממנו, כי היא צריכה אליו לבחינת התכללות, וע"כ היא קטנה ממנו. הרי שלא יצוייר זווג דגדלות פב"פ בכתר א', אלא שתהיה לה מ"ן דצמצום א', שעליהם יוצאים מוחין דג"ר, וזה לא יהיה בבחינת מ"ן נקבות השייכים אל הנוקבא, כי היא נגנזה ברדל"א ולא תתגלה רק לעתיד, בסוד ראש פנה. כנודע (אות ה').

קלה) הבחי' העליונה של קומת המוחין נקראת כתר, והיא תלויה בהבחינה התחתונה של עביות הכלים, שהוא המסך, באופן, שאם ב' מדרגות יש להם מדת מ"ן א', הרי הכתר שלהם ג"כ א', כנ"ל בחלקים הקודמים. ונודע, שהגדלות של הנוקבא בכל האחור דז"א עד הכתר שלו, שהיה ביום ד' דמעשה בראשית, נעשה ע"י התכללות הוד דא"א בהנצח שלו, שע"י זה קבלה הנוקבא מדתה של הנוקבא דגופו דז"א, שהיא נעשתה לבחי' מלכות דנצח כמוהו. כנ"ל בתשובה ו'. ע"ש. ולפיכך נעשה הנוקבא ראויה להשתמש באותו המ"ן זכרים של הז"א, בדומה להנוקבא שבגופו דז"א, וע"כ יכלה לקבל הבינות וגבורות דאו"א דע"ב דמזלא
כמוה, שהם בקומה שוה עם החכמה וחסדים דאו"א דע"ב דמזלא. שבזה נמצאת הנוקבא עם הז"א בכתר א' ממש, כי מאחר שהמ"ן שלהם הם בחי' אחת, דהיינו מלכות דנצח, שהיא בחינת המ"ן זכרים הנמשכים ממזל ונקה, הרי הכרח הוא, שגם הכתר שלהם אחד הוא, דהיינו הבחינה העליונה שבמוחין, שהוא הגובה של המוחין, כנ"ל. וזה שטענה הנוקבא, אי אפשר שישתמשו ב' מלכים בכתר אחד. כנ"ל בתשובה ו' עש"ה.

ותדע, שמדה זו של כתר אחד, הוא נוהג בתמידות באו"א, שז"ס כחדא נפקין וכחדא שריין, והוא מטעם היותם תמיד בבחינת מ"ן אחת, אם בקביעות, הם שניהם בבחינת מ"ן של עביות דבחי"ב. ואם בבחינת ע"ב, הם שניהם בבחינת המ"ן דמזלין, שהם המ"ן זכרים המשמש לשניהם, ולפיכך, הם תמיד בכתר אחד, כי בעת שיש להם מדת מ"ן א', יש להם ג"כ בהכרח כתר א'. כנ"ל. וזכור זה. ומ"ש בס"ג שכתרו גבוה מכתרה. הוא שבבחי' אבא נבחן כאלו לא יצא מראש א"א, כנ"ל קמ"א. (אות ה').

קלו) עי' בתשובה שלאח"ז.

קלז) כיון שנתחלקו המוחין בין ז"א לנוקבא, שהצד ימין שהוא חכמה וחסד נעשו למקיפים על הז"א, והנוקבא לקחה רק בחינת הצד שמאל של המוחין שהם הבינות וגבורות לבד, כמו אמא עלאה עצמה: נבחן במוחין אלו שהם בחינת חכמה בלי חסדים כמו אמא עלאה בעת שעולה לע"ב וחוזרת להיות חכמה, שאין בה אז אלא בחינת חכמה לבדה בלי חסדים, כלומר כמדת החכמה דאו"י, עי' לעיל בחלק א' דף ה' ד"ה וטעם.

והנה הבינה ששבה להיות חכמה אינה צריכה שם לבחינת חסדים, כי הבינה היא עצמות חכמה משורש אצילותה באו"י, להיותה בחינת התפשטות מן החכמה דאו"י בשורש אצילותה. וע"כ מתלבש בה אור א"ס בהחכמה וא"צ יותר. משא"כ זו"ן, שהם

חלק ט"ו לוח התשובות לענינים בנין הנוקבא          א' תתנט

התפשטות החסדים מן הבינה מעצם אצילותם, אלא שיש בהם הארה מן אור החכמה, כנ"ל בדף ה' ד"ה וטעם. א"כ אין החכמה מתקבלת בהם זולת ע"י התלבשות תוך החסדים, כמ"ש הרב בשע"כ ביוה"כ. ע"ש. וע"כ לא יכלה הנוקבא להשתמש עם ז"א בכתר אחד, כי לא יכלה לעמוד במוחין ההם, אחר שהיתה מחוסרת מחסדים, כי החכמה וחסד קבל ז"א למקיפים, ולא היה בהמוחין אלא בינות וגבורות לבד, שהם חכמה בלי חסדים. וע"כ גם החכמה לא נתלבשה בהם כראוי להיות. והיא דרשה מהמאציל שישפיע לה שפע חסדים כדי שהחכמה תתלבש בהם, ואז נאמר לה לכי ומעטי את עצמך, מפירושו, שתחזור לנקודה תחת היסוד ולבא פעם ב' בעי"מ מחסד דפב"פ, שתקבל המוחין על מ"ן נקבות, ואז יהיה לה בחינת חכמה וחסדים יחדיו, כמו שהם בז"א. (אות ה').

קלח) המוחין הבאים להשלמת כלים נבחנים לאורות דב"ן, כי כל תיקון הכלים, סובבים רק על הכלים שכבר שמשו בעת גדלות נקודים מקודם שבירתם, שאז הם נבחנים לכלים דס"ג כנודע, ואחר שבאו לקבל תיקונם ממוחין דמ"ה החדש באצילות, קבלו מחמת זה השם ב"ן, כנודע, וע"כ כל האורות דמ"ה המשמשים לתיקון הכלים בלבד, הם נקראים רק ב"ן. ואין שם מ"ה בהפרצוף מטרם שיהיה ראוי לזווג בעצמו ולהמשיך בהמ"ן שלו קומת מ"ה, שאין זה אלא לאחר השלמת הפרצוף לגמרי, באופן שבחינת ו"ק נקרא תמיד בשם אורות דב"ן, ואפילו המוחין דו"ק, שפירושם, שהמה באים כדי להעלות אח"פ להפרצוף ולהשלימו עם שלישים תחתונים לכל ספירה, שאז נעשו חג"ת לחב"ד ונה"י לחג"ת ויוצאים לו נה"י חדשים ונשלם בע"ס דכלים, כנודע, וע"כ אע"פ שמוחין דו"ק הם משורשם בחינת ע"ב גמור, מ"מ הם נבחנים רק לבחינת רי"ו, ולבחינת ע"ב דס"ג מ"ה ב"ן, שהם אורות דב"ן, כנודע. כי הוא בא רק להשלמת
הכלים בלבד, כי אין עוד מ"ן בפרצוף מבחי' הגדלות להמשיך מוחין דמ"ה. שזה בא אחר שאינו צריך יותר שום תיקון בכלים שלו. (אות ס"ד עד אות ס"ז).

קלט) כל הקומות דאצילות נבחנות לשם מ"ה הכולל, וכל הכלים ששמשו בנקודים, עם האורות המתלבשים בהם לתיקונם, נקראים בשם ב"ן הכולל. (אות קנ"ח).

קמ) כל תחתון נבחן לבחינת ממעלה למטה אל העליון שלו, והוא מלביש על הגוף דעליון. ויש הפרש מפרצופי א"ק ופרצופי ג"ר דאצילות, לפרצופי זו"ן דאצילות. כי בא"ק ובג"ר כל אחד נאחז בכל הע"ס דראש דעליון, וע"כ הוא מלביש לכל הגוף דעליון, מפה ולמטה. אבל זו"ן אינם נאחזים בכל הע"ס דראש דאו"א, אלא רק בתנה"י דראש דאו"א לבד, כי בחב"ד חג"ת דאו"א אין להם חלק, ששם בחי' חסדים מכוסים, כמ"ש באורך לעיל דף א' תרס"ז תשובה קע"ו, ולפיכך בחינת ממעלה למטה דאו"א שהזו"ן מלביש אותם, אינו מלביש לכל הגוף דאו"א, אלא רק מחזה ולמטה בלבד, דהיינו באותו השיעור שהוא נאחז בראשייהו דאו"א, כן הוא מלביש בגוף שלהם, וע"כ השליש תחתון דת"ת דאמא הוא בחינת הכתר דז"א. עש"ה בתשובה הנ"ל, שנתבאר זה באורך. (אות ו').

קמא) כשאו"א בקומת ס"ג, נמצא כתר אבא גבוה מכתר אמא, כי אמא שהיא בינה, נבחנת שיצאה מראש דא"א, אבל בחינת אבא לא יצאה מראש דא"א משורש אצילותו. אמנם כשהם בקומת ע"ב, שאז גם בינה חוזרת לראש דא"א, אז הם שוין זה לזה. (אות ו' ואו"פ ד"ה ואין).

קמב) ד' בחינות כוללות נבחנות בכל

א' תתס          חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות בנין הנוקבא

פרצוף, והם: עיבור, יניקה, מוחין, כתר. (אות ז').

קמג) בחינה הג' היא מוחין, ואם בפרצופי האחור, הם מוחין דו"ק כי כל עי"מ דאחור הם רק ו"ק לבר, להיותם רק השלמת הכלים. ויש במוחין אלו ב' בחינות, אם מאו"א עלאין מהם בחי' המוחין במקומם. ואם מישסו"ת שהם רק בחינת הארת ה"ר ממעלה למטה דהיינו ע"י כפיפת ראש דז"א למקום החג"ת שלו, והנוקבא לוקחת המוחין ממקום החג"ת. (אות ט"ז).

קמד) הם בחינת הארת ה"ר ממעלה למטה כנ"ל בתשובה קמ"ג. ואין הפרש בזה מפב"פ לאב"א, כי בשניהם אין התחתון מקבלם במקום הראש, אלא ע"י כפיפת ראש למקום החג"ת, והתחתון נוטלם ממקום חג"ת. (אות י"ב).

קמה) הם בחי' מוחין שהתחתון מקבלם במקום יציאתם, דהיינו בראש דעליון. כי העיבור דז"א נעשה במקום ראש דאו"א העומדים בג"ר דא"א, וע"כ כשנולד משם, הוא מלביש מפה ולמטה דא"א. וכן הנוקבא נמצאת שם שמקבלת המוחין ממקום הראש דז"א, וע"כ היא עמו בקומה שוה. (אות י"ב).

קמו) אלו ז' הבחי' שחושב הרב, כוללים כל שינוי המצבים העיקריים שיש בנוקבא, כי מתחילה חושב את עי"מ דאחור שהם ג' בחינות הראשונות. ואח"כ חושב בחינה הד' שהיא יניקה דפנים, ואח"כ חושב ב' בחינות המוחין דאו"א וישסו"ת, שהמוחין דישסו"ת דפנים, חושב למדרגה ה'. והמוחין דפנים מאו"א חושב למדרגה ו'. ושניהם משתמשים בכתר אחד פב"פ חושב למדרגה ז'. (אות ק"ח).

קמז) בחי"ד שהיא כתר, אינה מדרגה בפ"ע, כי היא באה ביחד עם המוחין, ומה
שחושב את מדרגה הז' למדרגה בפ"ע, הוא מפני שאינה נוהגת בזמן הזה. אבל בישסו"ת היא נוהגת ג"כ בזמן הזה, דהיינו בר"ח וביו"ט, כנודע, וע"כ אינה חושבה במיוחד.

קמח) המדובר הוא רק בענין שניהם משתמשים בכתר אחד, דהיינו שיהיו בזווג בקומה שוה עד הכתר, אמנם באחור באחור, אע"פ שהנוקבא עולה עם הז"א בכתר אחד, כגון ביוה"כ בנעילה, אמנם אין ביניהם שום זווג אז, וע"כ אינו בכלל מדרגה הז'.

קמט) במוחין דאחור אין לה בחינת מ"ן משלה, דהיינו מ"ן נוקביות. מבחינת מלכות. והמוחין שלה נמשכין ממ"ן זכרים דדיקנא, דהיינו מבחי' מ"ן דאמא דע"ב דמזלא, ונה"י אלו דאמא מתלבשים בה עם המוחין. אבל במוחין דפנים יש לה בחינת מ"ן נוקביות משלה, דהיינו מבחינת מלכות שהיא נמשכת לה ממלכות דאמא שאינה נכללת בנה"י דמזלא שלה, ומלובשת במוחין דז"א, ושם בראש דז"א נעשה עליה זווג מיוחד לצורך המוחין דנוקבא, ומוחין אלו מתלבשים בנה"י דז"א הנעשים מוחין לנוקבא. באופן שהמוחין דאחור יוצאים מאו"א דע"ב המלבישים לג"ר דא"א ומזדווגים על המ"ן דמזלא. אשר המוחין דז"א באים משם. אבל המוחין דפנים דנוקבא, יוצאים מזווג הנעשה בראש הז"א, ואין להם מבחינת מוחין דמזלא, רק הארה בעלמא ע"י עטרא דגבורה דז"א.

קנ) נה"י דאמא דע"ב דמזלא, המתלבשים בנוקבא בהיותה אב"א בקומה שוה עם הז"א, הנה גם נה"י דאבא כלול בהם, ובחינת המלכות דאבא שביסוד שלו מאיר מחוץ ליסוד הנוקבא שהוא בחינת יסוד אבא הארוך, שפירושו הוא בחי' חכמה המאירים שם כי הארת חכמה נקראת ארוך, כנודע, וכבר נתבאר זה לעיל בתשובה ס"ג עש"ה.

חלק ט"ו לוח התשובות לענינים בנין הנוקבא        א' תתסא

קנא) כי או"א הם תמיד בחינת קומה אחת, ובקביעות הם קומת ס"ג, שהיא בחינת בינה דא"א שיצאה לבר מראש דא"א, וע"י עלית מ"ן דז"א חוזרת בינה דא"א לראש, ואז עולים גם או"א לבחינת ג"ר דא"א, וכחדא נפקין, פירושו, בעת שהבינה יצאה מראש דא"א, אז נפקין תרוייהו ג"כ מראש דא"א, והם בבחינת ס"ג. וכחדא שריין היינו בעת חזרתה של בינה לראש שלו, אז עולים גם הם לראש דא"א, וקונים שניהם קומת ע"ב. באופן שתמיד קומתם של או"א שוים, כי הם תמיד קומה אחת.

קנב) קומת הנוקבא, הנה מקום יציאה שלה היא בראש ז"א, על בחינת מלכות דאמא שאינה כלולה במוחין דז"א לצורך המוחין שלו, ועל מלכות זו דאמא בהתכללות העטרא דגבורה שבראש ז"א, יוצאים המוחין דנוקבא. והנה המלכות זו דאמא שבה נאחזת הנוקבא, אינה ראויה למוחין כי היא בחינת צמצום ב', והמוחין שיוצאים עליה היא רק ע"י התכללותה בעטרא דגבורה דז"א, וע"כ היא נבחנת שצריכה לז"א, דהיינו להארת העטרא דגבורה שלו, שזולת הארה זו אין לה מוחין דג"ר. וע"כ היא קטנה ממנו, כי המוחין שלה הם תולדה של המוחין שלו, וע"י הארתם באים כנ"ל.

אמנם המוחין שהיא מקבלת, בהיותה באחור הז"א, המשלימים קומתה בשוה עם הז"א מאחוריו, הנה מקום יציאתם הוא באו"א דע"ב, שהם במקום ג"ר דא"א, דהיינו באתו המקום שגם ז"א מקבל המוחין שלו, ואינם כלל מבחי' ראש הז"א, וע"כ, אינה צריכה אליו, כלומר, שאינה צריכה לקבל הארה מעטרא דגבורה שלו, כי מקבלת מאמא עלאה עצמה, כמו הז"א.

קנג) עי' לעיל תשובה, ו'.

קנד) עי' תשובה ו' וז'.

קנה) עי' לעיל תשובה ק"מ.

קנו) עי' לעיל תשובה פ"ב (אות י"ז).

קנז) עי' לעיל תשובה ו'.

קנח) המוחין שהתחתון מקבל מהעליון הם מלובשים בנה"י דעליון, כמ"ש בחלקים הקודמים, ולכן, במוחין דפנים בפנים, שהנוקבא מקבלם מהזווג הנעשה בראש דז"א, באים שם המוחין שלה מלובשים בנה"י דז"א. ובמוחין דאחור הבאים בעת הנסירה, שהנוקבא מקבלתם מהזווג הנעשה באו"א, ע"כ היא מקבלתם בנה"י דאמא.

קנט) עי' לעיל תשובה י"ט. (אות קל"ו).

קס) כשמקבלת בדרך המדרגה דהיינו מן ז"א, הרי היא בביתה עצמה, כי אז המוחין יוצאים על המ"ן שלה, שהם מבחינת מלכות. אמנם במוחין דנסירה, שהיא מקבלתם מאו"א עלאין שהם העליון של הז"א, הרי שם נבחן לרשותא דחתן. וכן המ"ן של המוחין אלו הם בחינת מ"ן זכרים, מבחי' יסוד דמלכות, שהוא בחינת בנימין הנכלל ביוסף, ולא בחינת מ"ן דמלכות המיוחדים לה עצמה, ומב' טעמים אלו נבחנים המוחין האלו שהיא מקבלתם מרשותא דחתן ולא מבחי' ביתה עצמה.

קסא) רק המוחין דפב"פ נמשכים מראש הז"א כמ"ש הרב לעיל באות קל"ח ע"ש. אבל המוחין דנסירה הבאים באחור, נמשכים מאו"א עצמם, בשוה כמו המוחין דז"א.

קסב) ברשותא דחתן, שהוא או"א עלאין המוחין שלה שוים עם המוחין דז"א, כי ז"א מקבל שם בחי' מוחין דאבא, והנוקבא מקבלת שם מוחין דאמא, ונמצאים קומתם שוין, אבל בביתא דנוקבא היא מקבלת המוחין דרך המדרגה דהיינו מהזווג

א' תתסב        חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות בנין הנוקבא

הנעשה בראש הז"א, ואין לה שורש הגבורות עצמם, דהיינו הגבורות זכרים הבאים מצמצום א' אלא רק בחינת הגבורות ממלכות דאמא, שהיא בחינת צמצום ב', אלא שהיא מקבלת הארה מעטרא דגבורה דז"א שהיא בחינת שורש הגבורות, וכיון שעתה היא צריכה להארת הגבורות דז"א והיא תולדה ממוחין שלו, ע"כ אין שניהם משתמשים בכתר אחד.

קסג) המוחין דפנים מקבלת ממלכות דאמא, כנ"ל חלק י"ד תשובה צ' ע"ש. והמוחין דאחור דקומה שוה עם הז"א היא מקבלת מנה"י דאמא.

קסד) עי' לעיל תשובה פ"ח. (אות ע"ו).

קסה) במוחין דפב"פ מקבלת הנוקבא מן שמאל דא"א, ובמוחין דנסירה שהם מוחין דאחור, היא מקבלת מנצח דא"א ע"י התכללות הנצח בהוד שלו.

קסו) עי' לעיל תשובה ו'.

קסז) בבחי"ג דאחור, ורק במוחין של ישסו"ת, הנבחנים להארת ה"ר ממעלה למטה.

קסח) משום שאין הנוקבא מקבלם אלא ע"י כפיפת ראש דז"א למחזה ולמטה שלו. עי' לעיל תשובה ל"א.

קסט) יש הפרש ממ"ן דזכר למ"ן דנוקבא כי מ"ן דזכר הם רק מבחינת התכללות המלכות בו, דהיינו בחינת בנימין הנכלל ביוסף, כי הוא עצמו בחינת ט"ר, ולא בחינת מלכות ונוקבא. אבל מ"ן דנוקבא הם מבחינת עצמה, דהיינו רק ממלכות. ומזה הטעם אין המלכות יכולה לקבל המוחין של ע"ב דאמא דמזלא, אלא רק בהיותה באחור, דהיינו בלי זווג עם הז"א, כי הם בחינת מ"ן דזכר, כי אין בחי' מלכות עצמה
במ"ן דדיקנא, רק בחי' יסוד דמלכות כי מזל ונקה היא רק בחינת יסוד דדיקנא, כנודע, וע"כ אינה ראויה להזדווג עם ז"א, כי אין לה בחינת מ"ן שלה. וע"כ היא חוזרת לנקודה ובאה בעי"מ דפב"פ, היוצאים על המ"ן דמלכות דאמא המלובשת בראש הז"א, כנודע, ואז יש לה מ"ן דנוקבא, וראויה לזווג עם ז"א. אמנם היא נבחנת בזה שהיא צריכה לז"א, והיא מקבלת ממנו, ואין שוים בכתר אחד.

ונמצא, שע"כ אינה יכולה להתקיים במוחין דאחור שתהיה שוה עמו בכתר אחד, משום שהמלכות שלה היא למטה מן היסוד דז"א, כלומר, שחסר לה בחי' המלכות דצמצום א', כמו שהיא נמצאת ביסוד דז"א, כי ביסוד דז"א נמצא בחינת המ"ן זכרים דצמצום א', כנ"ל. והיא צריכה להיות בבחינת מ"ן נקבות גם ביסוד שלה, דהיינו בחינת מלכות דצמצום א', ואז לא היו צריכים זה לזה אלא שהיו מזדווגים פב"פ בכתר אחד שוה. אמנם כיון שהמלכות שבה אין לה בן זוג כנגדה, כי היא למטה מהיסוד שלו, כלומר, שאינה יכולה להזדווג עם היסוד שלו משום ששורשה נגנז ברדל"א, וכל בחינת מ"ן שלה נמשך רק ממלכות של אמא, שהיא צמצום ב', אלא מתוך הכללות שמלכות זו דאמא מקבלת מן עטרא דגבורה דז"א, יש בה כח של הארת ג"ר, כנ"ל, ואז יכולה לקבל בחינת זווג דג"ר שק נשמות מז"א, הרי היא צריכה אליו, והיא קטנה ממנו, ואינה יכולה לשמש עמו בכתר א'. כנ"ל. (אות י"ג).

קע) כי לא יכלה לעמוד במוחין דאחור כנ"ל בתשובה ז', וע"כ חזרה לבחי' עלית מ"ן לצורך עיבור דמוחין דפנים וע"כ נבחנת, שלמטה נשארה שוב בבחי' נקודה, כי הט"ר עלו לז"א בסוד מ"ן. כי זה הכלל, בעת עלית מ"ן אינה עולה רק בחינת התוספת בלבד, אבל מה שיש בפרצוף מבחי' הקביעות אינו עולה למ"ן, כנ"ל בדף א' תשל"ה אות צ"ד א' תשפ"ה אות קפ"ד).

חלק ט"ו לוח התשובות לענינים בנין הנוקבא          א' תתסג

קעא) הט"ר שנסתלקו בסוד מיעוט הירח, הם בחי' עלית מ"ן לצורך מוחין דפנים. כנ"ל בתשובה ק"ע. אבל ענין הט"ר שנסתלקו בסבת חטא דאה"ר, היה מחמת פגם, שע"י החטא נפלו ניצוצי נשמתו אל הקליפות, אשר משום זה גם המ"ן שהשאיר למעלה בזו"ן בבחי' העמדה וקיום להמוחין שלהם, גם הם נפלו משם, וע"כ נסתלקו גם המוחין ונפלו הניצוצין והכלים לקליפות, כנ"ל בתשובה ס"ה עש"ה. (אות כ"ב).

קעב) כי אין המוחין האלו דאחור באים אלא ע"י התכללות הוד דא"א בנצח שלו, כנ"ל בתשובה ו'. אשר אז נעשה הנוקבא רחל כמו בחינת הנוקבא שבגופו דז"א, דהיינו בחינת מלכות דנצח. ע"ש. וע"כ היה מיעוט הירח ביום ד' שהוא נצח. (אות י"ח).

קעג) בבחינה ג' דאחור, אבל לא מקומת או"א, אלא רק מקומת ישסו"ת, הנבחנים להארת ה"ר ממעלה למטה. (אות י"ב. ואות י"ח).

קעד) עי' בתשובה ז'.

קעה) כי אין לז"א מוחין דחיה אלא א"כ שהוא עולה לעיבור לג"ר דא"א, כלומר, שאו"א הם במקום ג"ר דעתיק, ובחינת הבטן שלהם שהוא ישסו"ת, הוא במקום ג"ר דא"א, שאז היא מקבלת קומת המוחין שלו מא"א בבחינת לא זקוף ולא כפוף, כנ"ל, חלק י"ד אות קצ"ג ותשובה ע"ט ע"ש. אמנם בחול שהמוחין באים מכפיפת ראש דא"א למטה למקום או"א דע"ב, אין זה מספיק רק לבחינת יעקב, שהוא בחינת אחורים דאו"א, ואינו צריך לקבל מבחינת עתיק, שהוא כתר דאצילות, כי או"א אין להם אחיזה רק בע"ב. כמ"ש שם באו"פ ע"ש. וע"כ צריך הז"א לכוף ראשו עם המוחין שקבל מישסו"ת אל מקום עמידת יעקב דהיינו מחזה ולמטה העולה
אז למקום חג"ת, כדי שיעקב יקבל אלו המוחין דנשמה דז"א המספיקים לו למוחין דחיה ולהולדה, והוא המשפיע אותם אי הנוקבא ומזדווג עמה פב"פ. עי' היטב באו"פ הנ"ל. (אות כ"ג).

קעו) כי כל המוחין דפב"פ באים לה בבחינת תולדה ממוחין דז"א, דהיינו ע"י התכללות מלכות דאמא בעטרא דגבורה שלו, וע"כ הגם שהיא עולה עמו עד הכתר דאו"א, מ"מ, כיון שכל העליה הזו באה לה ע"י הז"א, הרי היא קטנה ממנו ונבחן כתרו שהוא גדול מכתרה.

קעז) אחר שז"ת של הנוקבא נכללו בג"ר שלה לא נשאר בה כי אם בחינת נפש בלבד. (אות כ"ח).

קעח) כי המוחין דז"א נמשכין מע"ב שעל המזלא, שהם בחינת צמצום א' ודינא קשיא, אלא כשהם במקום הזווג בהראש, הם נמתקים, אבל בנה"י שלו שהם הע"ס דסיום נמצאים הדינין מגולים שם. כנ"ל בתשובה ל"ה.

קעט) עי' לעיל בתשובה צ"ב.

קפ) עי' לעיל בתשובה צ"ב.

קפא) עי' לעיל בתשובה ל"ה.

קפב) עי' לעיל בתשובה ז'.

קפג) קודם בית ראשון היתה הנוקבא בבחי"ג אב"א ממוחין דישסו"ת שהם בחינת הארת ה"ר ממעלה למטה. וז"א היה במוחין דגדלות דנשמה לבד, וע"כ הם נבחנים אצלו רק לבחינת ו"ק דגדלות, המלובשים בחב"ד חג"ת שלו, ונה"י שלו נמצאו אז פנוים מאור. הרי שלא נתפשטה בו אמא אלא רק הוד ראשון לבד, דהיינו בהוד הישן שנעשה לגבורה, ובנה"י שלו לא נתפשטה בו אמא. כנ"ל. (אות מ').

א תתסד         חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות בבין הנוקבא

קפד) כי אי אפשר אל הנוקבא שתשמש עם ז"א בכתר אחד, זולת בעת שתתגלה המלכות ברדל"א בסוד ראש פנה. כנ"ל בתשובה ז'. שזה היא בחי' גמר התיקון, שאז תבולע המות לנצח. ונמצא שאם היה כן בבית ראשון, ודאי שלא היה שולטים בו שום אומה ולשון. כי אחר גמר התיקון מתבטלים הקליפות לנצח. (אות ל"ח).

קפה) כי מוחין דז"א אינם באים אלא מבחינת הדעת שלו, שעל זווגם יוצאים הע"ס דראש שלו עד הכתר, וע"כ נבחן הדעת שלו לבחינת כתר, כי הדעת הוא הממשיך אותו. (אות מ').

קפו) בחינה הז', שהיא ענין שניהם משתמשים בכתר אחד, פירושה זווג, כי שימוש הוא זווג, וזהו רק פב"פ כי אין זווג אלא פב"פ. וע"כ בשבת במנחה, שהנוקבא היא במוחין דפב"פ, אין הנוקבא יכולה לעלות עם הז"א לג"ר דא"א, דהיינו לבחינת יחידה ולהשתמש בכתר אחד, מפני שאין לה בחינת המ"ן דצמצום א', כבתשובה ז'. משא"כ בנעילה דיוה"כ. שהנוקבא היא אב"א, שפירושו היא בלי זווג, היא יכולה לעלות בקומה שוה עם הז"א עד הכתר שלו, דהיינו לבחינת יחידה. עי' בתשובה ז'.

קפז) ענין הסתלקות הט"ר דנוקבא בעת חורבן בית ראשון, לא היה מחמת פגם, כי לולי היה מחמת פגם לא היה חזרה להבנות בהם תכף בבחי' אב"א מחזה ולמטה בהארת ה"ר בהם, שהם בחי"ג דאחור, כמו שהיו קודם בנין הבית. ומה שנפגם שם מחמת חטאם של הדור, שהם הארת ז"ר דבינה, שהוא כל הבנין דפב"פ דבחינה ו', הנה זה לא נסתלק לז"א, אלא שנפל לקליפות. כמ"ש הרב. (אות מ"ג. ובאו"פ שם ד"ה אמנם).

קפח) לא נפגם אלא בחינת המוחין של הג"ר דבחינה ו', אבל הבחינות עי"מ דאחור
לא נפגמו, וע"כ חזרה ונבנית מהם בחזרה תיכף אחר החורבן. (אות מ"ה).

קפט) מצב הא' הוא כשהיא נקודה תחת היסוד דז"א.

מצב ב', ביום ד' דימי בראשית, שהיתה בבחינה ג' מבחי' המוחין דאחור מישסו"ת. שהם הארת ה"ר ממעלה למטה שאז היה קטרוג הירח.

מצב ג', אחר קטרוג הירח שחזרה לנקודה וט"ר עלו לז"א.

מצב ד', ביום ו' דימי בראשית, שחזרה ונתגדלה לבחינה הג' מבחינת המוחין דאחור דישסו"ת.

מצב ה', זווג זו"ן ללידת אדה"ר בהיכל או"א. ואלו לא חטא אדה"ר היו זו"ן מזדווגים אח"כ בבחינה הז'.

מצב ו', אחר חטאו של אדה"ר, שהנוקבא חזרה לנקודה, וט"ת שלה נפלו לקליפות.

מצב ז', שחזרה ונתקנה בבחינה הו' שהיא פב"פ ממוחין דאו"א.

מצב ח', ביום א' אחר השבת בראשית שחזרה הנוקבא לבחינת אב"א מחזה ולמטה בלי הארת ה"ר, שהוא בחינת ו"ק בחסר ג"ר לגמרי, דהיינו ו"ק דרוח. שהם דבוקים אב"א בכותל אחד.

מצב ט', הוא מה שנשתנה ע"י חטאם של ז' דורות שהעלוה למעלה מז' רקיעים, ונמצאים ז"ת שלה שעלו אל ג"ר שלה, שהיא בחינת ג' גו ג' ולא נשארה אלא בחינת נפש.

מצב י', הוא בזמן ז' הצדיקים מן אברהם עד משה, שחזרו והורידוה כמו שהיתה מקודם ההסתלקות, דהיינו אל אב"א מחזה ולמטה ושניהם דבוקים בכותל אחד, בלי הארת ה"ר.

מצב י"א, היא בעשור לחודש שהיתה הנוקבא אב"א מחזה ולמטה, דהיינו כמו במצב י' הנ"ל, אלא ע"י לקיחת קרבן הפסח שהתחיל אז ימי הביקור, התחילו הה"ר להאיר בה.

חלק ט"ו לוח התשובות לענינים בנין הנוקבא          א' תתסה

מצב י"ב, הוא בט"ו לחודש בליל פסח, שע"י זה שקבלה הה"ר דז"א, מבחינת המוחין דאו"א, חזרה פב"פ בבחינה ו'.

מצב י"ג, הוא אחר ליל הא' של פסח, שתכף חזרה לנקודת אב"א אלא בבחינה ג' דאחור ממוחין דישסו"ת, דהיינו אב"א בהארת ה"ר ממעלה למטה. אשר זה נמשך עד בנין בית ראשון. מלבד בשבתות שחזרה לבחינה ו'.

מצב י"ד, הוא בזמן הבית ראשון, שאז חזרה לבחינה הו' שהיא פב"פ בקומה שוה מבחינת המוחין דאו"א, שזה נתקן בה בקביעות, ואפילו בימות החול, ולא היה חסר לה רק מדרגה הז', שאלו השיגה אותה לא היו שום אומה ולשון יכולים עוד לשלוט בנו.

מצב ט"ו, הוא ברגע החורבן בית ראשון, שחזרה אז לנקודה תחת יסוד, שלולא, זה לא היה יכולת לקליפות ולאוה"ע להחריב הבית. ואז הט"ר שלה עלו לז"א ולא ירדו לקליפות.

מצב ט"ז, הוא תכף אחר החורבן שאז חזרה להיות פרצוף שלם מחזה ולמטה עם הארת ה"ר, שהיא הבחי"ג דאב"א, ממוחין דישסו"ת, כמו שהיתה מלפני בנין הבית ראשון. וזה נמשך עד בנין בית שני.

מצב י"ז, הוא בבית שני, שאז נתקנה בקביעות בבחינה ג' דפב"פ ממוחין דישסו"ת, שהיא בחינה ה' של ז' הבחינות, דהיינו פב"פ מחזה ולמטה עם הארת ה"ר ממעלה למטה. שז"ס שהיה חסר שם ה' דברים, דהיינו בחינת התלבשות ה"ר דז"א במקומם, שהיא בחינה ו' כמו שהיתה בבית א' בקביעות, שזה היה חסר לה בבית שני, כי לא היה בה רק בחינה הה'. מלבד בשבתות שהיתה לה בחינה הו'.

מצב י"ח, הוא בחורבן בית שני, שע"י החורבן חזרה לבחינת נקודה וט"ת שלה נפלו לקליפות. שזה דומה למצב שלאחר החטא דאה"ר, אלא ההפרש הוא, כי שם גרם שיתקנו הקליפות, שלפני חטאו לא היה לקליפות שום תיקון. ובעת החורבן
כבר היו הקליפות מתוקנים. אלא שגרמו לחזור להלביש הקדושה תוך הקליפה.

מצב י"ט, הוא בזמן הגלות שלאחר בית שני, שע"י התפילה מעלים אותה עד לבחינה ה', שהוא פב"פ מחזה ולמטה עם הארת ה"ר ממעלה למטה. אבל שלא בשעת התפילה היא בבחינת נקודה שמתחת היסוד. וזהו בימות החול.

מצב כ' הוא בשבתות בזמן הגלות, שבעת תפלת מוסף מעלים אותה לבחינה ו', שהיא מלבשת לה"ר דז"א במקומם. שהם בחינת פב"פ בקומה שוה ממוחין דאו"א. (אות ט"ו עד אות נ"ה).

קצ) בשבתות, אע"פ שהנוקבא עולה עם הז"א עד הכתר דאו"א, מ"מ אינם משתמשים בכתר אחד, כי הנוקבא היא צריכה להארת המוחין דז"א, ונה"י דז"א מתלבשים בה, ע"כ היא קטנה ממנו, וכתרו גדול מכתרה, אבל בר"ח, ויו"ט, נעשה התכללות הוד דא"א בנצח שלו, ונכללה הנוקבא בנצח דא"א כמו הז"א, והיא יכולה לקבל המוחין דאו"א דע"ב דמזלא בשוה עם הז"א, ואז אינה צריכה עוד אל הז"א, כי כמו שהז"א מקבל מאבא, כן הנוקבא מקבלת מאמא, וע"כ שניהם שוים בכתר אחד. (אות נ"ז ונ"ח).

קצא) מ"ש שאין משתמשים בכתר אחד עד לע"ל, היינו רק בשוה עם הז"א. אבל עם יעקב הוא שוה בכתר א' לשניהם בר"ח ויו"ט. (אות נ"ח).

קצב) עי' לעיל תשובה ו' וז'.

קצג) עי' לעיל תשובה ו'.

קצד) כל בחינת הכלים ששמשו כבר בזמן הנקודים, אלא לאחר שבירתם חזרו וקבלו תיקונם ע"י האורות של אצילות שנקראים מ"ה, כל אלו נבחנים לשם ב"ן, שמקורם הוא ס"ג, כי הע"ס דנקודים הם

א' תתסו         חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות בבין הנוקבא

בחינות נקודות דס"ג, אלא משום שנעשו נצרכים לקבל תיקון ממ"ה נבחנים לנוקבא אל המ"ה, וע"כ נקראים עתה ב"ן, כי הנוקבא דמ"ה נקראת בשם ב"ן. ולפיכך בקטנות הפרצוף, כל עוד שאין בו המוחין, הנה אין שם תיקון לבחינות אורות כלל, אלא רק להשלים הכלים דב"ן הנבררים מבי"ע, ואפילו המוחין דו"ק אינם אלא רק השלמת כלים, ונמצא שאין שם עוד בחינת מ"ה עצמו, דהיינו קומת המוחין המיוחסים לאצילות. ובחינת מ"ה מתחיל רק בגדלות, דהיינו בעי"מ דפב"פ, שהם בחינת ג"ר דאורות הנקראים מ"ה. שהם המתקנים את המוחין דב"ן, אחר שמתלבשים בעי"מ דחיצוניות הפרצוף הנקרא ב"ן כנ"ל. הרי שאין שם מ"ה אלא בגדלות, דהיינו אחר שנשלמו הו"ק והמוחין דו"ק, נעשים ראוים לקבל את האורות דמ"ה. (אות ס"ד).

קצה) אין כלי פנימי בא בפרצוף הו"ק, אלא ע"י התכללות מן פרצוף חב"ד שלו, דהיינו אחר שמשיג גם הפרצוף חב"ד, אז נכלל גם פרצוף ו"ק ממנו, ואז יש לו כלי פנימי בו"ק שלו. אבל מטרם שמשיג פרצוף חב"ד, אין כלי פנימי בו"ק. (אות ע').

קצו) אין הפרש בין נצח והוד זולת בגדלות, שיש שם הארת חכמה, שנבחן הנצח שהוא הנושא להארת חכמה, וההוד, שהוא הנושא אל המסכים, והם בחינות נפרדות זו מזו. אבל בקטנות בעת שהם בבחינת ו"ק, נמצא גם הנצח שאין בו שום חילוק מההוד, ואין בו אלא כח הסיום בלבד כמו ההוד. (אלף תשכ"ב אות ע"ה).

קצז) ביאת החסדים פירושו ביאת המוחין דג"ר, שאז נעשה הנצח לבחינת הנושא להארת חכמה שבג"ר, שבזה נפרדים זה מזה, כנ"ל, בתשובה קצ"ו. (אות ע"ה).

קצח) עי' לעיל בתשובה ס"ז.

קצט) החלק שכבר התחתון קבל מהעליון נבחן לאו"פ. ומה שעתיד לקבל מהעליון נבחן, גם מטרם שמקבלו, שהוא מאיר לו בבחינת או"מ, שפירושו הארה מרחוק. (אות ע"ז).

ר) לא כל העי"מ באים בבת אחת רק הע"ס דעיבור יניקה בלבד באים לה בבת אחת. והוא משום שבחינת העיבור שלה נעשה בנוקבא שבגופו דז"א הנחשבת לשרשה.

רא) כי אין היסוד דנוקבא ראוי להעלות מ"ן לצורך ג"ר דנשמות אלא ע"י האי רוחא דשדי בה בעלה בביאה קדמאה, שז"א נותן בסוד זווג אב"א הנקרא רי"ו, והנקרא חסדים זכרים, משום שנמשכים מקומת ע"ב דמזלא, עי' לעיל בתשובה ס' וע', שנתבאר זה באורך. ופעמים נקראים בשם גבורות זכרים, דהיינו בהתחשב רק בבחינת המ"ן בלבד. ואלו היא מקבלת בעת הז"א אב"א, אבל בעת חזרתה פב"פ עם הז"א, אז מתתקן פרצופה לא בבחינת מ"ן זכרים דמזלא, אלא רק בבחינת גבורות נקבות, שהם נמשכין לה ממלכות דאמא שהיא מ"ן נקבות. עש"ה בתשובה ע'. (אות ע"ח).

רב) אין תיקון הנוקבא דז"א מתחיל רק אחר הגדלות נשמה, דהיינו אחר שז"א קונה נה"י חדשים דנשמה, אז יש עליה גם לנוקבא, כי גו"ע דנוקבא דבוקים על אח"פ דז"א כנודע. ואז נגדלת בג"ר, דהיינו בו"ק בבת אחת. כי העיבור שלה נעשה בהתכללות בנוקבא שבגופו דז"א. (אות פ"ב.)

רג) אחר שז"א משיג גדלות דנשמה, מתחילה הנוק' להבנות, ויוצאים לה הו"ק בבת אחת, כנ"ל בתשובה ר'. אמנם הג"ר דנשמה דז"א אינה יכולה להשיג, משום שהג"ר דנשמה לוקחת המלכות דז"א עצמה, דהיינו הנוקבא שבגופו שמחזה ולמעלה,

חלק ט"ו לוח התשובות לענינים בנין הנוקבא          א' תתסז

כלומר, כי אותם הג"ר הם חסדים מכוסים, כקומת ס"ג דאו"א, וע"כ רק נוקבא הגדולה שבגופו דז"א נוטלת מהם בחינת נשמה משום שדרכה בחסדים מכוסים, אבל לנוקבא הקטנה אינם מספיקים לבחינת ג"ר, כי היא לחסדים מגולים צריכה, ואין לה ממוחין אלו דז"א אלא רק בחינת ו"ק בלי ראש. (אות פ"ב).

רד) כי אין הנוקבא נגדלת בכל האחור דז"א, אלא רק ע"י קומת ע"ב דאו"א דמזלא, כנודע, ואז כמו שאו"א וישסו"ת נעשו לפרצוף אחד, כן הנוקבא רחל עם הנוקבא הגדולה שבגופו דז"א, הנקראת מלכות דז"א, גם הם נעשים לפרצוף אחד, ונמצא שהנוקבא לקחה עתה בחינת הג"ר של הנוקבא שבגופו דז"א, כי נעשה עמה לאחד. (אות פ"ג).

רה) כשבאים הג"ר בהפרצוף נפרדים הנו"ה, כי הנצח נבחן אז לנושא להארת חכמה, והוד נבחן לנושא למסכים. כנ"ל בתשובה קצ"ו. ובחינת ג"ר נקרא פנים, ונמצא שנו"ה נפרדים בבחינת הפנים, משא"כ מבחינת אחורים דהיינו כל עוד שאין להם ג"ר ובחי' פנים, הנו"ה הם אחד, כי אין שום הפרש בחינה ביניהם, כנ"ל ע"ש. (א' תשכ"ד ד"ה ולפיכך).

רו) כמו בעת גדלות נקודים, אחר שבחינת המחזה ולמטה דז"א שהיה בבי"ע נתחברו עמו לפרצוף אחד, קבלה אז גם הנוקבא מהם, בחינת ט"ת, ונבנה לפרצוף בפ"ע, מטעם, שבעת קטנות, שהיתה הנוקבא בחינת נקודה דחזה דז"א, היו אלו המחזה ולמטה שבבי"ע שייכים לנוקבא, לכן נבנית מהם לפרצוף, אחר הגדלות דז"א. וכן הוא באצילות, כי אחר שז"א מעלה נה"י שלו מבי"ע, יש באותם הנה"י חלק הט"ת דהנוקבא, וגם היא נבנית לפרצוף נבדל מז"א, – כמו בגדלות הנקודים. (א' תשכ"ח ד"ה והנה).

רז) ענין ההתחלקות דאו"א וישסו"ת לב' פרצופים, הוא משום קומת הס"ג שבהם, כי בקביעות לקחו או"א בינה דמ"ה, דהיינו הע"ס דקומת ס"ג, שהבחינה העליונה שבהם היא בינה באור דנשמה. ויונקים מבינה דא"א, שנקראת גרון. ואע"פ שבינה זו יצאה מראש דא"א, מ"מ נבחנת לג"ר, משום שג"ר דבינה, הם בסוד כי חפץ חסד הוא, ואינם סובלים משום מסך, וע"כ אין המסך שבפה דא"א ממעט אותה מבחינת ראש וג"ר, וכמו שלא יצאה מראש דומה. כנ"ל בחלקים הקודמים, שאין צמצום באור חסדים. וכל זה אמור רק בג"ר דבינה, שהם חב"ד חג"ת שבקומת ס"ג, שדרכם בחסדים מכוסים. אבל בנה"י דבינה, שהם בחי' שורשי זו"ן שבבינה, שדרכם בחסדים מגולים, שפירושם שתתגלה הארת חכמה בחסדים, כבר המסך שבפה דא"א שולט עליהם, ונעשו למחוסרי ראש, דהיינו לבחינת ו"ק לבד. וזה שגרם לקומת הס"ג דאצילות שהם או"א, להתחלק לב' פרצופים, לאו"א וישסו"ת, אשר הג"ר של הקומה, הם או"א, שדרכם בחסדים מכוסים, וע"כ נחשב להם קומת נשמה לבחינת ג"ר גמורים, כי מסך דראש א"א אינו שולט עליהם. ובחינת הו"ק של קומת ס"ג, דהיינו המחזה ולמטה דאו"א, יצאו בבחינת ו"ק בלי ראש, כי לחסדים מגולים הם צריכים, וכבר המסך ממעט אותם מבחי' הארת חכמה. כל עוד שאין בהם רק בחינת ס"ג כי בינה יצאה מראש דא"א, כנ"ל, וכלפי חסדים מגולים אין בקומה זו בחינת ג"ר כלל. וזהו שורש ההתחלקות דאו"א וישסו"ת, שאו"א לבדם נוטלים הג"ר של הקומה, ויש"ס ותבונה מתחלקים מהם לפרצוף ו"ק.

ולפי"ז מובן מאליו, שבעת שאין בזו"ן אלא קומת ס"ג, שהיא נשמה, הרי גם הוא מוכרח להתחלק לב' פרצופים דוגמת או"א וישסו"ת, אשר רק חב"ד חג"ת שלו עד החזה, מקבלים ג"ר ובחינת ראש, להיותם בחינת חסדים מכוסים, אבל המחזה ולמטה נבדל לעצמו לפרצוף ו"ק בלי ראש, כי

א' תתסח        חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות בנין הנוקבא

קומת ס"ג אינה מספיקה לשמש להם בחינת ראש, להיותם צריכים להארת חכמה, כנ"ל בישסו"ת. הרי שבעת שז"א הוא בקומת נשמה הוא מוכרח להתחלק, לב' פרצופים נבדלים, שמחזה ולמעלה הוא בחי' זו"ן הגדולים בראש דנשמה, ומחזה ולמטה הוא בחינת זו"ן הקטנים, שיצאו לעצמם בו"ק בלא ראש. (אות פ"ג. ואו"פ ד"ה ואח"כ).

רח) לאה היא בחינת אחורים דאמא שנתבטלה מראשייהו דאו"א בעת שביה"כ ונפלה למקום נוקבא דגופא. כנודע, ולפיכך נתקנה באצילות להיות בחינת נוקבא לז"א, ומקבלת ממוחין שלו ומתתקנת עמו. ונמצא שלאה היא מדרגה עליונה מז"א ממקורה, והיא באמת בחינת ראש של הז"א, כי אמא היא ראש של הז"א, ולכן אחר שקבל הז"א בחינת נשמה, היא עולה על ידו לבחינת ג"ר שלו, דהיינו מחזה ולמעלה ומקבלת ממנו הג"ר בשוה עם הנוקבא שבגופו דז"א שמחזה ולמעלה. אבל רחל, שהיא הנוקבא הנפרדת דז"א הנה היא רק תולדה מז"א, ומקורה היא בגדלות נקודים אחר שנתחברו אליו נה"י שלו מבי"ע, כנ"ל בתשובה ר"ו. שאז נעשו לה בנין של ט"ת מן נה"י דגדלות האלו, הרי שכל שורשה של רחל אינה אלא רק בנה"י דז"א, ואין לה חלק מחזה ולמעלה דז"א, ע"כ לא נתקנה אלא רק מחזה ולמטה דז"א, בדומה להנוקבא שבגופו דז"א שמבחינת מחזה ולמטה שלו. (אות קנ"ב. ואור פנימי ד"ה אכן).

רט) כי אז הז"א הוא בקומת ס"ג, דהיינו נשמה, ונתבאר לעיל בתשובה ר"ז. שאין קומת ס"ג מספקת להאיר למחזה ולמטה דז"א רק בחינת ו"ק בלי ראש. בהיות בה הוצרך לחסדים מגולים. ע"ש. (א' תשל"ג ד"ה והנה).

רי) זה מובן ממקורו בנקודים, ששם שורש הנוקבא בעת קטנות הז"א, שאז היא רק בחי' נקודה תחת החזה, ביחס הכלים,
ונקודה תחת היסוד ביחס התלבשות האורות. אלא בעת גדלות הז"א דנקודים, שהעלה אח"פ שלו מבי"ע, אז נבנה מהם גם הנוקבא בט"ר שלה. ע"כ אין בבין הנוקבא הנפרדת מתחילה אלא אחר גדלות נשמה דז"א, שאז מעלה גם באצילות נה"י החדשים שלו מבי"ע, שמהם לוקחת הנוקבא הט"ר שלה, כנ"ל. וכן בעת שהז"א עצמו חוזר לו"ק, ונה"י החדשים מתבטלים ממנו, הנה נעלם עמהם גם בחינת ט"ר דנוקבא. (אות צ"ד. ואור פנימי ד"ה וזה).

ריא) בעת שזו"ן עולים למ"ן להיכל או"א דע"ב, שאז או"א וישסו"ת נעשים לפרצוף אחד בקומה שוה, נבחנים או"א שניהם לבחינת אבא לבד, וישסו"ת שניהם לבחינת אמא לבד, כנודע. ואז נכלל הז"א בבחינת אבא, ונה"י דאבא שהם או"א, מתלבשים בו עם המוחין. והנוקבא נכללת באמא שהם ישסו"ת, ונה"י של ישסו"ת מתלבשים בה עם המוחין. ואז נמצאים גם הזו"ן כמו או"א וישסו"ת בקומה שוה, ומשתמשים בכתר אחד. ואז הם בסוד שני המאורות הגדולים. אמנם זה אינו נוהג עד גמר התיקון, כי לזה צריכה הנוקבא לבחינת מ"ן נוקביות דצמצום א', שהיא גנוזה ברדל"א, שאינה מתגלה מטעם גמר התיקון, כמ"ש לעיל בתשובה ו' וז' עש"ה. (אות ק"צ).

ריב) נודע שכל ענין של המ"ה החדש, שהוא עולם דאצילות, הוא רק לתקן את הב"ן, שהם כל הקומות אשר יצאו בגדלות דנקודים, שנתבטלו ונשברו, שע"י הזווגים דמ"ה החדש שבאצילות, המה מקבלים תיקונם, שכל הקומות חוזרות להיכנס כמו שהיו מטרם הביטול והשבירה. ונודע, שהם נחלקים לב' חלוקות: כי מתחילה יצאו ראשייהו דאו"א עלאין, שהממעלה למטה שלהם הם ד' המלכים דחג"ת עד החזה, ומסבת שבירת ד' המלכים האלו נתבטלו ג"כ האחורים דאו"א עלאין, שהם כל בחינת

חלק ט"ו לוח התשובות לענינים בנין הנוקבא        א' תתסט

אח"פ שלהם שנתעלו להם בעת יציאת הקומות שלהם ממטה למעלה, שאחר ביטול הקומות חזרו ונפלו האחורים האלו למקום הגופות שלהם, דהיינו למקום שעמדו המלכים דחג"ת. ואח"כ יצאו ד' הקומות של ישסו"ת דנקודים ממטה למעלה, אשר ד' המלכים תנהי"מ הם הממעלה למטה שלהם. ואחר שבירתם דד' מלכי תנהי"מ נתבטלו ג"כ האחורים דישסו"ת, שהם אח"פ שנתחברו להם בעת יציאת אלו הקומות ממטה למעלה, ולאחר ביטולם חזרו ונפלו אח"פ דכל קומה למקום הגוף שלהם. כנודע.

ונמצא, שלא יוכל להיות גמר התיקון, מטרם שיחזרו אלו האחורים שנפלו מאו"א וישסו"ת אל מקומם כבתחילה מטרם ביטולם, ואז יתוקנו ג"כ כל הכלים של שמונה מלכים עמהם וישובו להיות אצילות במקומם כבתחילה, כי כל קומה שנתקנה באו"א וישסו"ת הם מעלים מבי"ע גם הכלים השייכים אל הממעלה למטה של אותה הקומה כנודע. וסדר של העלאת אחורים האלו נבחנים בה' בחינות.

בחינה הא', היא בהמוחין דחול שהם בחינת ישסו"ת, הבאים ע"י כפיפת ראש דיחידה חיה למקום נשמה, שאז הז"א מעלה עם המ"ן שלו, רק בחינת אחורים שנפלו מישסו"ת דנקודים אל מקום חג"ת דא"א, ששם הז"א עומד בעת עיבורו, שהקומה ההיא מעלה הכלים וניצוצין מד' מלכי תנהי"מ דנקודים שבבי"ע. אמנם העלאה זו אינה העלאה שלימה גם לאחורים דישסו"ת משום שמקום עלית האחורים צריך להיות במקום הג"ר דא"א, שמקומו מכוון נגד מקום יציאת יש"ס ותבונה של הנקודים, כי הג"ר דא"א מלבישים לחג"ת דעתיק העומדים במקום ד' המלכים דחג"ת, שבמקומם יצא הראש של הישסו"ת דנקודים. וכיוון שהעלאת האחורים לא היה אלא למקום חג"ת דא"א, והזווג נעשה ע"י כפיפת ראש דאו"א ממקום ג"ר דא"א למקום חג"ת שלו,
כנודע. ע"כ עדיין לא עלו בזה האחורים דישסו"ת למקומם האמיתי כבתחילה.

בחינה הב', היא במוחין דשבת במוסף, שאז עולה הזו"ן למ"ן במקום ג"ר דא"א, ומעלה שם את האחורים של ישסו"ת, העומדים אז בג"ר דא"א, וכאן נעשה העלאה שלימה אל האחורים דישסו"ת, כי עתה עומד ישסו"ת במקומו כעמידתו, בעת הנקודים, כי ג"ר דא"א מכוונים נגד ישסו"ת דנקודים, כנ"ל.

בחינה ג', היא האחורים דאו"א שזו"ן מעלים ג"כ באותו העליה דעיבור למקום ג"ר דא"א, דהיינו בשבת במוסף כנ"ל. שכלפי האחורים דאו"א הוא דומה, כמו בחינה הא' כלפי האחורים דישסו"ת, הנ"ל. כי עדיין לא נתעלו למקומם האמיתי שהוא במקום ג"ר דעתיק, כי ג"ר דעתיק עומדים במכוון במקום ג"ר דנקודים, ששם עמידתם דאו"א דנקודים כנודע. אלא שהם עדיין במקום נפילתם שהוא במקום דחג"ת דנקודים, דהיינו במקום ג"ר דא"א, כנ"ל, אלא שמקבלים תיקון ע"י כפיפת ראש דאו"א שהם עתה במקום ג"ר דנקודים.

בחינה ד', היא במנחה דשבת, שאז עולה הז"א למ"ן בעיבור אל ישסו"ת העומדים במקום ג"ר דעתיק, ונמצא שמעלה עתה האחורים דאו"א אל מקומם האמיתי, למקום דג"ר נקודים. ויש עתה עליה שלמה לאחורים דאו"א ג"כ. אמנם יש עוד חסרון בבחינת הקומה כי אין כאן במנחה דשבת אלא רק קומת הס"ג דיחידה דז"א, כי ע"כ אין הנוקבא יכולה עוד לעלות עמו למ"ן למקום ג"ר דעתיק, והוא נחלק משום זה לב' פרצופים, אשר רק ז"א ולאה יכולים לקבל המוחין האלו ולהלביש לג"ר דא"א, אבל יעקב ורחל נשארו למטה במקום חג"ת דא"א, כנודע. וע"כ עדיין לא נתעלו עוד כל האחורים דאו"א בשלמות.

בחינה ה', היא בגמר התיקון, אשר אז תהיה גם הנוקבא ראויה להעלות מ"ן לג"ר דעתיק, כי אז תתגלה המלכות הגנוזה ברדל"א בסוד ראש פנה. ואז יתעלו כל

א' תתע          חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות בנין הנוקבא

הבחינות דאחורים דאו"א בשלמות למקומם כבתחילה ואז יהיה גמר התיקון. וכדי להבין היטב תשובה זו, צריכים לזכור היטב כל המתבאר בתשובה ט', ע"ש.

ריג) כנ"ל בתשובה הסמוכה, שאין העלאת האחורים דאו"א באים למקומם, אלא רק בעת שהזווג והעיבור נעשה במקום ג"ר דעתיק, עש"ה.

ריד) ו"ק נקראו חיצוניות, וג"ר נקראו פנימיות, וישסו"ת הוא בחינת ו"ק דאו"א, ע"כ נקראים חיצוניות, כלפי או"א שנקראים פנימיות.

רטו) נתבאר לעיל בתשובה ז', שרק ז"א ואמא יכולים לשמש במ"ן דזכרים שבדיקנא, להיותם מבחינת ט"ר דאו"י, שממדת צמצום א' אין שום נוקביות בט"ר אלא רק במלכות לבד, וע"כ בחינת הנוקביות שבהם היא רק בחינת התכללות ממלכות, הנקרא בנימין הכלול ביוסף, בדומה למ"ן דדיקנא. אבל הנוקבא רחל, שהיא בחי' מלכות עצמה, אינה יכולה לקבל בחי' מ"ן זכרים אלו דדיקנא, אלא שהיא צריכה למלכות דצמצום א', שנגנזה ברדל"א עד לע"ל, וע"כ אין רחל יכולה לעלות עם הז"א למ"ן לג"ר דעתיק, כי המ"ן שלה דצמצום א' שהיא צריכה, אינה מגולה שמה.

ולפיכך רק ז"א ולאה, שהם בחינת ט"ר דאו"י, יכולים להכלל בעיבור דישסו"ת שבמקום ג"ר דעתיק, ולהלביש לג"ר דא"א, כי יש להם שם בחינת מ"ן דצמצום א' המספיק להם, דהיינו מבחינת יסוד דמלכות שבדיקנא. ולכן הם עולים במנחה דשבת ומלבישים למקום ג"ר דא"א. אבל רחל אינה יכולה לעלות עמהם, כי אין לה שם בחינת מ"ן שלה, שהיא המלכות דצמצום א', כי גנוזה ברדל"א ואינה באה בזווג עד לע"ל. ועי' היטב בתשובה ז'.

רטז) כל מדרגה צריכה לעי"מ מחדש,
הן בחיצוניות והן בפנימיות, כנודע. וע"כ הגם שכבר נשלמו זו"ן במדרגת חיה במוסף דשבת, אמנם מבחי' יחידה עדיין לא קבלו כלום עד שבת במנחה. ומוחין אלו דמנחה הם רק בחינת נשמה דיחידה, שהם אינם מספיקים רק לזו"ן הגדולים ולאה, אבל לזו"ן הקטנים אינם מספיקים לבחינת ג"ר, אלא רק לבחינת ו"ק לבד, וע"כ נשארו למטה בחג"ת דא"א, ולא עלו עמהם לג"ר. ונמצא שאלו יעקב ורחל העומדים בחג"ת דא"א בעת עלית זו"ן לג"ר דא"א, הם יעקב ורחל דבחינת יחידה. ועי' לעיל תשובה רט"ו שבארנו טעם אחר על מה שאין רחל עולה לג"ר דא"א. ושניהם אמיתים.

ריז) עי' לעיל בתשובה רט"ז.

ריח) הדבר אמור באצילות הקטנות של הנוקבא, דהיינו לבחינת הע"ס דו"ק. ונודע, שמטרם שהפרצוף נשלם בבחינת הקטנות, אינו יכול לעלות מעצמו למ"ן, כי אין לה עוד שום מציאות בפ"ע, כנ"ל בדף תשל"ח אות ו'. וע"כ רק ז"א עולה למ"ן בלבדו שזה מספיק לבנין הקטנות דנוקבא. אלא אח"כ שכבר נבנה בבחינת ו"ק שלה מחזה ולמטה יכולה גם היא לעלות למ"ן לאו"א. כמ"ש שם בדברי הרב הנ"ל. שבפעם שניה אחר שיש לו כבר להפרצוף מדת הו"ק, הוא יכול לעלות למ"ן לעליון מעצמו. עש"ה. (אות צ"ט).

ריט) כי אין אחיזה לחיצונים אלא רק במקום שיש חסרון בהאורות. וע"כ כיון שמוחין דס"ג אינם מספיקים לג"ר בשביל זו"ן הקטנים, הרי יש אחיזה לחיצונים באחורים שלהם, וצריכים להיות דבוקים אב"א, בסוד אחוריהם ביתה. אבל מחזה דז"א ולמעלה ששם יש לו ג"ר, אין שום אחיזה לחיצונים, והאחורים יכולים להיות מגולים. (אות ק"ב).

חלק ט"ו לוח התשובות לענינים בנין הנוקבא        א' תתעא

רב) ענין היות זו"ן אב"א, מורה שהעליה שלהם לאו"א, הוא לקבל מוחין דאחורים. אמנם הזווג עצמו שלהם באו"א, הם בהכרח פב"פ, כי הם נכללו באו"א שם, ואו"א הם פב"פ. אלא שבכלל נקראים הזווגים והמוחין האלו בשם אב"א, משום שהם באים רק להשלמת כלים, ובחינת הכלים נקרא ב"ן ואחורים וכן חיצוניות. (אות ק"ג).

רכא) עי' להלן בתשובה רכ"ב.

רכב) שינה ותרדמה פירושו: עליה למ"ן, כי בעת שהמוחין עולים למ"ן, והפרצוף נשאר למטה בלי מוחין הוא נבחן לישן, בדומה לאדם ישן, שאין מוחותיו מגולים בזמן ההוא. ומטעם זה עצמו, נקרא לידת המוחין והתלבשותם בחזרה בפרצוף, בשם קיצה משנתו. ולפיכך בעת עלית מ"ן דזו"ן לאו"א לצורך המוחין דנסירה, נבחן ז"א לישן, כי מוחותיו נסתלקו ועלו למ"ן לאו"א, אבל לאה נבחנת לנעורה כי היא מקבלת שם תכף המוחין אלו דנסירה, דהיינו הבינות וגבורות דאו"א, הנכללות באמא, ולאה שהיא נכללת באמא בעת עלית מ"ן היא מקבלתם תכף, ויורדת עמהם למטה במקומה, והיא ננסרת מז"א, כלומר שנעשה בקבלת המוחין דע"ב האלו לפרצוף נפרד לעצמו, כי מקודם לכן במוחין דס"ג, לא היה בה אלא בחינת חסדים מכוסים מג"ר דאמא כמו המוחין דז"א עצמו, וכיון שהיא שוה אליו במין המוחין, נבחנת כמו דבוקה עמו. אבל עתה שלאה קבלה בחי' מוחין דחסדים מגולים מע"ב דאמא ע"י עלית המ"ן, הרי נפרשה מבחינת המוחין דז"א. כי המוחין דז"א הם תמיד בבחינת חסדים מכוסים, ואפילו בעת השגתו למוחין דע"ב, אלא שנעשה אז בבחינת ם' דצלם, המשפיעה הארת חכמה אל ל' דצל"ם אע"פ שהוא עצמו הוא רק בחינת חסדים מכוסים. כמ"ש היטב בחלק י"ג. עש"ה. אמנם לאה אחר שקבלה הבינות וגבורות דאו"א, היא
נעשתה לחסדים מגולים בדומה לל' דצל"ם, וע"כ נמצאת עתה שננסרה מז"א. וענין זה כבר נתבאר לעיל במוחין דפב"פ דחצות לילה, שלאה מקבלת מן הז"א, אשר לאה מקבלת אז הכלים דרחל בהשאלה, שזה הכרח לה משום שמקבלת המוחין בנה"י ארוכים דאמא, שפירושו מוחין דע"ב, שהם ארוכים, כי ארוך פירושו חכמה. עש"ה.

והנה נתבאר, הטעם שהנוקבא לאה נבחנת לנעורה, משום שיורדת תכף עם המוחין דנסירה שקבלה, וננסרת מן ז"א, וכיון שיש לה מוחין הרי היא נבחנת לנעורה כנ"ל. אבל ז"א עצמו אינו יורד למטה עד שמקבל שם גם המוחין השייכים לרחל, כי רחל אינה יכולה לקבל תכף המוחין בהיכל או"א, כמו לאה, כי היא תולדה של ז"א, ואו"א נחשבים לעלי עליון של רחל. כנודע, וע"כ אין רחל מקבלת המוחין אלא אחר שנעור ז"א משנתו, דהיינו אחר ירידת ז"א למטה למקומו ומשפיע לה המוחין, שענין ירידה זו דז"א, נעשה ע"י תקיעת שופר בר"ה, ואז מקבלת רחל המוחין דנסירה מן ז"א בדרך המדרגה. ולפיכך נבחן שלאה היא נעורה ואינה ישנה, כי היא קבלה תכף המוחין הראוים לה. אבל ז"א שהוא צריך להשפיע המוחין אל הנוקבא רחל, אינו יורד משם אלא אחר תקיעת שופר, ואז נעור, והוא משפיע המוחין לרחל. באופן, שמ"ש שבזמן הדורמיטא אין הנקבה ישנה סובב רק על נוקבא לאה, בהיותה מקבלת תכף המוחין ויורדת למטה. אבל ברחל אין נוהג זה, כנ"ל, כי היא יורדת בשוה עם הז"א בעת תקיעת שופר. כמבואר (באות קכ"ב).

ומ"ש הרב לעיל באות קס"ג. "כשנסתלקו בינה וגבורה מז"א אז היו מאירים בנוקבא לאה בסוד או"מ ומשם נמשך אל המלכות רחל ואינם ישנות כמו הז"א" שמשמע מזה שגם רחל אינה ישינה, הכונה היא על בחינת הכלים דרחל המתחברים ללאה בחצות לילה עד הבוקר, שמבחי' זו אפשר לומר שגם רחל מקבלת
א' תתעב        חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות בנין הנוקבא

המוחין תיכף בעת עלית מ"ן, דהיינו ע"י שאילת הכלים שלה אל לאה. (כנ"ל חלק י"ד אות ל"ה) אמנם אין קבלה זו נבחן על שם בנין פרצוף של רחל, כי רחל צריכה לקבל המוחין ע"י ז"א והיינו אחר הקיצה משנתו בסוד תקיעת שופר. ולא ע"י לאה כמ"ש הרב לעיל באות קס"ג. אלא שהוא סובב על הכלים דרחל המתחברים לפרצוף לאה בעת שלאה מקבלת נה"י הארוכים דאמא, שבעת ההיא נמצאת רחל מקבלת המוחין ע"י לאה, כמבואר, ומ"ש שמאירים בלאה בסוד או"מ, הוא משום שהמוחין דב"ן מיחסם עצמם הם נבחנים לאו"מ, כנ"ל באות קע"ט. שאינם נבחנים לאו"פ רק מבחינת התחברותם עם המ"ה. משום ששורשם הם מאורות דנקודות שהם בחי' עליון אל אצילות כמ"ש שם. וכיון שקבלה זו היא רק לבינות וגבורות לבד, ע"כ נקראים או"מ. (אות ר"ד. ואות קס"ג. ואות קכ"ב).

רכג) עי' לעיל בתשובה ס'. (אות ק"ה).

רכד) כי בעת קטנותה אין לה אלא גו"ע בחסר אח"פ, דהיינו חב"ד חג"ת דכלים בחסר נה"י. וזהו בכללות ובפרטות, שאין בכל ספירה זולת ב"ש עליונים, וחסרה משליש תחתון. ובמצב הזה אין לה יסוד ומלכות כל עיקר, שהמה רק כוללים דחג"ת נ"ה, ואינם ספירות ממש כמותם, אלא היסוד הוא כולל דה"ח, ומלכות היא כוללת דה"ג, כנודע. וע"כ, כל זמן שחג"ת נ"ה עצמם הם חסרים משליש תחתון, אי אפשר שיתקן מהם בחינת כולל ליסוד, וכולל למלכות. וע"כ הם חסרים לגמרי בזמן הקטנות דנוקבא. ולפיכך אין להנוקבא המציאות של היסוד שלה אלא אחר שהיא משגת המוחין דע"ב מאמא דמזלא, המורידים ה"ת מעינים ומעלה אח"פ, שאז נשלמו נה"י של הכללות, ובפרטות נשלמו לה אז כל השלישים תחתונים דע"ס שלה, ואז יוצא בה מציאות היסוד, כי אחר שנשלמו החג"ת נ"ה בשלישים תחתונים אז בחי' הכולל שלהם
עושה את הכלי דיסוד, כנ"ל. הרי שאין הכלי דיסוד נעשה אלא אחר שהנוקבא קבלה למוחין דג"ר שהם המוחין דנסירה (אות ק"ח).

רכה) עי' לעיל בתשובה הסמוכה.

רכו) עי' לעיל תשובה צ"ב. (אות ל'. ואות קי"ג וקי"ד).

רכז) הגבורות דנוקבא אינם משלה, כי מצד עצמה אינה נשרשת אלא במלכות דאמא, שהיא צמצום ב', ואין המוחין יוצאים עליה אלא ע"י התכללות המלכות דאמא בעטרא דגבורה דז"א, כנודע, וע"כ היא בחינת דינא רפיא כי כל הגבורות דצמצום א' שבה, היא רק בחינת הארה שמקבלת מגבורות של ז"א כנ"ל. אבל ז"א אין צריך לקבל הארת גבורות מזולתו, כי הוא מקבל בחי' הגבורות דצמצום א' ממקורו ממזל ונקה, שהם בחינת יסוד דמלכות מצמצום א' כנודע. וע"כ הנה"י שלו ששם מקום הסיום הם דינין קשים, כי בחינת צמצום הא' היא מדת הדין הקשה. שאין העולם יכול להתקיים בה אלא בשיתופה עם מדת הרחמים, כנודע, וע"כ כל שהולך, הדינים מתגברים בו, ואין לנה"י שלו מיתוק אלא בהתלבשות במוחין דנוקבא, שהיא בחינת מלכות דאמא וצמצום ב'. ושם הם מתמתקים במדת הרחמים דאמא. (אות קי"ב).

רכח) א', הוא נסירת הדינין שמחזה ולמעלה דז"א עד הכתר שבו, ששם היא בחינת הנוקבא שבגופו דז"א, שהיא בחינת גבורות זכרים דצמצום א' כמו אמא דע"ב שעל המ"ן דדיקנא, להיותה בחינת ז"א עצמו, שהוא יכול לקבל המ"ן זכרים האלו. כנ"ל בתשובה ו' ע"ש. וב' הוא המחזה ולמטה דז"א, דהיינו הדינין השייכים רק לנוקבא הקטנה רחל, שהיא בחינת דינא רפיא ממקורה, דהיינו ממלכות דאמא, שהיא מדת הרחמים, כנ"ל, בתשובה רכ"ז, וע"כ

חלק ט"ו לוח התשובות לענינים בנין הנוקבא        א' תתעג

אפילו שהיא מקבלת עתה מבחי' הגבורות דמ"ן זכרים כמו הז"א מ"מ הם נמתקים בה ע"י הז"א, משום שהיא דינא רפיא ממקורה. (אות קט"ו).

רכט) בעת התרדמה שפירושה עלית מ"ן דזו"ן לאו"א שבמקום ע"ב, ששם אבא כולו מ"ה, דהיינו חכמה וחסדים שלו ודאמא. ואמא כולה ב"ן, דהיינו בינות וגבורות שלה ודאבא, ונמצא שז"א הנכלל שם באבא, הוא ג"כ כולו מ"ה דהיינו חו"ח דאו"א, וכן חצי ימיני דדעת עליון ותחתון השייך ג"כ למ"ה. והנוקבא שנתכללה שם באמא, היא כולה ב"ן כמו אמא, דהיינו בו"ג דאו"א, וכן צד השמאלי דדעת עליון ותחתון, הנחשבים ג"כ לב"ן. והבו"ג שלוקחת הנוקבא, נחשבים תכף שהם מתלבשים בה, דהיינו בבחינת לאה ששואלת הכלים דרחל, כנ"ל בתשובה רכ"ב. ע"ש. אבל ז"א, שאינו יורד משם אלא בעת תקיעת שופר, כמ"ש שם. נמצא המוחין דחו"ח וחצי דעת עליון ודעת תחתון שלוקח שם מאבא, הם אצלו רק בבחינת מקיפים כי כל עוד שז"א הוא באבא, נבחנים המוחין רק למקיפים לבחינת ו"ק שלו שנשארו בתרדמה למטה. כמ"ש להלן בתשובה רנ"ד עש"ה. (אות ק"ס וקס"א).

רל) היינו הגבורות זכרים שהיא מקבלת מאמא מכח התכללות ההוד דא"א בנצח שלו, שאז אינה צריכה לקבל הארה מעטרא דגבורה דז"א כמו בעת שהיא פב"פ, אלא שהיא מקבלת הגבורות זכרים עצמם מאמא. כמ"ש בתשובה ו' וז' ע"ש. (אות קי"ח).

רלא) כל ענין הדיבוק דאב"א בכותל אחד עם ז"א, הנוהג בנוקבא, בעת היותה עמו מחזה ולמטה, היא משום שהיא חסרה בחינת נה"י שלה, וע"כ אין בה שום זווג בבחינת עצמה אלא שהיא מקבלת דרך הנוקבא הקטנה שבגופו דז"א, וע"כ היא דבוקה עמו בגופו כמו הנוקבא הקטנה
שבגופו, אמנם בעת שמקבלת המוחין דבינות וגבורות מאמא דע"ב דמזלא, שהם מורידים הה"ת מעינים שלה ומעלים אח"פ שהם נה"י חדשים, שאז משגת כלי דיסוד, הנה היא נפרדה ממנו לבחי' פרצוף מיוחד כי עתה יש לה אחורים וכותל משלה, וגם בבחינת חסדים מגולים, כנודע., הרי שנתינת הגבורות שלא ע"י ז"א, דהיינו המוחין דבינות וגבורות שהיא מקבלת מאמא הבונים את האחורים שלה, היא הגורמת שתתנסר מז"א, להיותם בפרצוף נבדל בפ"ע. ועי' לעיל בתשובה ר"ל. (אות קי"ט).

רלב) כי בעת שיש לז"א מוחין דס"ג, מתתקנת אז לאה כמו הנוקבא הגדולה שבגופו דז"א, ונמצאים ע"כ המוחין שלה שוים לנוקבא דז"א שבגופו, דהיינו בחינת חסדים מכוסים דג"ר דבינה, וע"כ נחשבת לאה אז כמו שהיא דבוקה עמו, כי המוחין שלה שוים אליו, אמנם בעת שמקבלת המוחין דע"ב דאמא דמזלא, שהם המוחין דנסירה, הנה אז לאה מתחברת עם רחל שמחזה ולמטה ונעשית לפרצוף אחד, ונמצאים המוחין שלה בבחינת חסדים מגולים, שהם משונים מז"א, וע"כ נבחנת עתה שהיא ננסרה מז"א. ועי' לעי' תשובה רכ"ב. (אות ק"כ. ואות קכ"ה).

רלג) משום שאחר קבלתה המוחין דנסירה מז"א, יש לה בהמוחין ההם ב' מיתוקים: א' מאמא עצמה, דהיינו מעת היותה בהיכל או"א בבחינת מ"ן. וב' ע"י הז"א, שנותן לה אותם פעם ב' בדרך המדרגה. (אות קכ"ד).

רלד) משום שהגבורות שמחזה ולמעלה הם ממדרגת הז"א עצמו, והם ראוים לקבל מאו"א עצמם, הנחשבים להעליון שלהם, וע"כ מקבלתם תכף המוחין עם עליתן למ"ן, וננסרים. אבל מחזה ולמטה הם הגבורות השייכין לרחל, הנחשבת למדרגה ג' מאו"א, והיא מחויבת לקבל הגבורות פעם ב' ע"י

א' תתעד        חלק ט"ו תלמוד עשר הספידות בנין הנוקבא

ז"א במקומו, שהוא העליון שלה. וע"כ מכתר דז"א עד החזה שלו ננסרים בכל שלימותם ביום א' דר"ה, אבל הגבורות שמחזה ולמטה מתחילין להתנסר ביום א' אחר תקיעת שופר ע"י קבלתה אז מז"א, וכן הולכים וננסרין בעשי"ת עד שנגמרים ביוה"כ. (אות קכ"ד).

רלה) המוחין נתונים ללאה תחילה משום שיכולה לקבל ישר מאו"א כמו הז"א, והיא מקבלתם תכף. לכן הגבורות שמחזה ולמעלה, הנחשבים אל מדרגת ז"א עצמו, ננסרים תכף עם עליתם למ"ן וניתנין ללאה. כנ"ל בתשובה רכ"ב. ע"ש. אבל אחר תקיעה שופר שז"א יורד למקומו ונותן המוחין אל רחל לבנין פרצופה, הנה אז יוצאים המוחין מלאה ונתונים לרחל, ואז בהכרח שרחל מקבלת הגבורות שמכתר עד החזה, שהיא בחינת נוקבא שבגופו דז"א שנטלה לאה מקודם, ועתה זה שייך לרחל כי ע"כ היא עולה ומלבשת לז"א בקומה שוה עד הכתר. אלא מטרם שז"א ירד למקומו, קבלה לאה המוחין וגם הגבורות שמכתר עד החזה, דהיינו קודם תקיעת שופר. כנ"ל (א' תשנ"ו ד"ה ואין).

רלו) כי בעת שהם בהיכל או"א, דהיינו קודם תקיעת שופר, שז"א כלול שם באבא ונוקבא באמא, נבחן, אשר הנוקבא לוקחת שם הגבורות ע"י אמא עצמה שלא ע"י ז"א, כי היא כלולה באמא ונוטלת המוחין ממנה, כמו שז"א כלול באבא ונוטל המוחין ממנו. אמנם אין תבלה זו דאמא מספיק אל הנוקבא, משום שהיא עלי עליון שלה וע"כ צריכה לחזור ולקבלם ע"י ז"א עצמו, וזה מגיע לה אחר תקיעת שופר בהמשך עשרת ימי תשובה. ונמצא שביום א' בלבד קודם תקיעת שופר מקבלת הנוקבא ע"י אמא, אבל אחר תקיעת שופר דיום א' כבר בא הז"א למקומו, והיא לוקחת אותם ע"י ז"א לבד. אמנם תזכור שגם אלו המוחין שהיא לוקחת ע"י הז"א בעשי"ת נקראים ג"כ שהם
מאמא שלא ע"י ז"א, כי אע"פ שהיא נוטלתם ע"י ז"א מ"מ המוחין גופייהו מיוחסים לאמא על שם שהם באים מע"ב דאמא דמזלא, שהם מ"ן זכרים. ורק המוחין דפב"פ נבחנים שלוקחתם ע"י ז"א, שזה להורות שהם באים מהזווג הנעשה בראש הז"א, ולא מהזווג דאו"א דמזלא. (אות קכ"ח).

רלז) אע"פ שאומר שהמוחין דנסירה המגדילים אותה בכל האחור דז"א, היא לוקחתם ע"י ז"א עצמו בהמשך עשי"ת, עכ"ז המוחין גופייהו מיוחסים לאמא שלא ע"י ז"א, להיותם נמשכים מהזווג שבאו"א על המ"ן דמזלין, כנ"ל בתשובה קל"ו. ומה שמדייק לומר על המוחין שלאחר תקיעת שופר שהם באים ע"י ז"א שלא ע"י אמא, הוא רק להבחין במקום הקבלה, כי קודם תקיעה שופר כשזו"ן עוד בהיכל או"א נמצאת הנוקבא כלולה באמא, והיא לוקחתם מידי אמא עצמה. ואחר תקיעת שופר שכבר ירדו הזו"ן למקומם היא לוקחתם מידי הז"א. אבל אלו המוחין בכלל נבחנים שבאים מאמא ומקבלתם בנה"י דאמא. ורק המוחין דפב"פ באים מז"א, ומקבלתם בנה"י דז"א. (אות קכ"ה. ואות קל"ד).

רלח) כי ביום אי ננסרים הדינין שמחזה ולמעלה עד הכתר שבו, שהם ממקורם בחינת גבורות זכרים, וכן הם אפילו בהמוחין דפב"פ, וכיון שהם גבורות זכרים, שפירושו, בחינת יסוד דמלכות דצמצום א' הנמשכים מן מזל ונקה. ע"כ נבחן שהנסירה הנעשה ביום א' דר"ה, הוא דינא קשיא, כי ממדת הדין הם, דהיינו צמצום א'. אבל ביום ב' שאין שם דינין אלא דרחל, שהיא ממקורה בחינת מלכות דאמא, ומדת הדין שלה נגנזה ברדל"א ע"כ נסירת הדינין ההם נבחנים בשם דינא רפיא. ועי' לעיל בתשובה רכ"ח (אות קכ"ט וק"ל וקל"א).

רלט) קודם הנסירה יש בז"א מ"ה וב"ן

חלק ט"ו לוח התשובות לענינים בבין הנוקבא          א' תתעה

כי בקטנות יש בו ו"ק דמ"ה וו"ק דב"ן. ובגדלות יש בו מחזה ולמעלה ג"ר דמ"ה וב"ן, ומחזה ולמטה יש בו ו"ק דמ"ה וב"ן. וז"א עצמן נבחן למ"ה, ובחינת השמאל שבו דהיינו הנוקבא שבגופו עצמו, שהיא המלכיות דט"ס שלו, נקראו ב"ן. כנודע. אבל אחר הנסירה ננסר ממנו כל הצד ב"ן שבו, דהיינו בחינת הנוקבא שבגופו, וניתנית אל הנוקבא רחל, ואז נשאר ז"א כולו חסד, שהוא מ"ה, והנוקבא כולה דין שהיא ב"ן.

ואע"פ שגם אחר הנסירה יש בו בחינת עטרא דגבורה שהיא דין, ולא עוד אלא שהוא בחינת דינא קשיא, דהיינו מבחינת צמצום א' הנקרא שורש הדין. אמנם אינה משמשת בו לצרכו עצמו, אלא כדי להאיר המוחין בהנוקבא רחל. וזה דומה לבחינת או"א וישסו"ת שאפילו במוחין דע"ב, שהם חכמה, נבחנים או"א לם' דצל"ם וחסדים מכוסים, ובחינת החכמה הם משפיעים לישסו"ת שהם ל' דצל"ם ובחינת חסדים מגולים. ומ"מ או"א נקראו חכמה אע"פ שהם חסדים מכוסים, משום שהם שורש החכמה אלא שאינם צריכים לחכמה לצורך עצמם, אלא כדי להשפיע אל ישסו"ת שהם צריכים לה. ועד"ז כאן בזו"ן, כי באמת שורש הגבורה והמוחין הם רק בז"א, ומ"מ הוא נבחן בבחינת ם' דצל"ם, שכולו חסדים מכוסים בסוד עזקא דכיא, וע"כ אין הוא משמש בהמוחין לצורך עצמו, אלא כדי להשפיע אל הנוקבא, כי רק היא צריכה להארת החכמה, להיותה בחינת חסדים מגולים. (אות קל"ב).

רמ) במוחין הקבועים דאצילות, אשר או"א הם בקומת ס"ג, נתחלקו ו"ק דחו"ב דב"ן בין או"א, שאבא לקח ו"ק דחכמה דב"ן, ואמא לקחה ה"ק דבינה דב"ן. אמנם בעת עלית או"א לג"ר דא"א ומשיגים שם קומת ע"ב ע"י כפיפת ראש דג"ר דעתיק למקום ג"ר דא"א, הרי אמא משגת שם הג"ר דחו"ב דב"ן דנטיל עתיק, וע"כ מתחברים אליה גם הו"ק דחכמה דב"ן
דאבא, והוא כולה ב"ן, ואבא עצמו כולו מ"ה. כי המ"ה דאמא נתחבר אל אבא, והו"ק דחכמה דב"ן דאבא נתחבר אל אמא. באופן, שרק בקומת ס"ג דאו"א יש לכל אחד מהם מ"ה וב"ן. אבל מקומת ע"ב ולמעלה, נמצא אבא כולו מ"ה: מ"ה דמ"ה, ומ"ה דב"ן. ואמא כולה ב"ן, ב"ן דמ"ה, וב"ן דב"ן. (אות ק"מ).

רמא) המוחין דז"א בעת יציאתם באו"א דע"ב, היה אבא כולו מ"ה ואמא כולה ב"ן, כנ"ל בתשובה ר"מ. אמנם בעת לידת המוחין חזרו או"א לקביעות שבהם, ושוב נתחלק הב"ן בין או"א, ונמצא מ"ה וב"ן באבא לבד, וכן מ"ה וב"ן באמא לבד. וא"כ, הנה"י דאבא עם המוחין הצריכים להתלבש בז"א, יש בהם עתה מ"ה וב"ן, ואיך יתלבשו בז"א שכולו מ"ה לבד. וכן איך יתלבשו הנה"י דאמא עם המוחין בהנוקבא שכולה ב"ן, בעת שיש בנה"י דאמא גם מ"ה, ולפיכך המוחין שבאלו נה"י דאו"א צריכים להתחלף עתה, שנה"י דאבא יקבלו ג"כ המ"ה שבנה"י דאמא, ויהיה נה"י דאבא כולו מ"ה כבעת יציאת המוחין בג"ר דא"א, וכן נה"י דאמא יקבלו הב"ן שבנה"י דאבא ותהיה אמא כולה ב"ן, כבעת יציאת המוחין, ואז נה"י דאבא יוכלו להתלבש בז"א שכולו מ"ה, ונה"י דאמא יוכלו להתלבש בנוקבא שכולה ב"ן. (אות ק"מ).

רמב) משום שהמוחין באים מאו"א דע"ב שבהם אבא קולו מ"ה ואמא כולה ב"ן, כנ"ל בתשובה רמ"א. וע"כ הז"א שנכלל באבא, המוחין שלו כולם מ"ה כמו אבא. והנוקבא הנכללת באמא המוחין שלה כולם ב"ן כמו אמא. (אות קמ"ב).

רמג) עי' בתשובה ז'. (אות קמ"ב).

רמד) הנוקבא משורשה אינה אלא רק נקודת הסיום דז"א, דהיינו נקודה דחזה מצד

א' תתעו         חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות בנין הנוקבא

הכלים. והיא בחינת הכתר שבנוקבא, כי בכלים נבחן תמיד שהעליונים נגדלים מתחילה. והיא נקודה תחת היסוד מבחינת האורות המתלבשים בכלים, ומבחינה זו היא מלכות שבנוקבא, דהיינו בחינה העשירית. כי באורות נבחן תמיד אשר התחתונים נכנסים מתחילה. ולפיכך, קודם הנסירה אין בה אלא בחינת שורשה לבד, שהיא בחינת העשירית, כנ"ל. ואחר הנסירה היא לוקחת כל הבחינות דנוקבא שבגופו דז"א, שהם המלכיות דע"ס שלו מכתר עד מלכות שבו, ואז היא נבנית בפרצוף שלם בפני עצמה. (אות קמ"ד).

רמה) כי שורש הנוקבא, שהוא נקודה תחת היסוד דז"א, היא מבחינת הכלים דפנים דנקודים, דהיינו מלך הז', מבחינת מה שיצא בעת קטנות הנקודים. ונודע, שכל הבא באצילות מכלים דפנים דנקודים, אינו נוהג בהם שום מיעוט לעולם, משום ששבירתם לא היה מחמת עצמם אלא מכח עירובם עם הכלים דאחורים, ולכן כיון שנבררו פעם, אינם מתמעטים עוד. (אות קמ"ה).

רמו) אין חזרת הנוקבא לנקודה, מבטל כלום את בנין פרצופה דאחור, כי חזרה זו פירושה, עלית מ"ן, כי בכל עלית מ"ן צריך לעלות כל בחינת התוספות שבפרצוף, ואין נשאר למטה אלא רק בחינת הקביעות לבד, אשר בז"א הוא בחינת ו"ק, ובנוקבא היא בחינת נקודה. באופן, שענין חזרתה לנקודה הוא רק מה שנשאר בה למטה במקומה, בעת שהט"ר שבה עלו למעלה בסוד מ"ן, כדי לקבל מוחין דפנים. (אות קמ"ו).

רמז) ט"ס דכל קומה מרומזים בשמות הוי"ה ומילואיהם: הט"ס דקומת ע"ב, הנה הכתר שבה מרומז בהוי"ה פשוטה לבד, כי כל כתר הוא שורש של הקומה, והוי"ה פשוטה היא השורש לכל המילואים הבאים בה. וספירה החכמה דע"ב, היא עשר אותיות
הוי"ה במילוי דיודין, כזה: יוד, הי, ויו, הי. וספירה הבינה דע"ב, היא הוי"ה דיודין במילוי המילוי, כזה: יוד ויו דלת, הי יוד, ויו יוד ויו, הי יוד. שהם כ"ח אותיות. וספירת הז"א דע"ב, דהיינו חג"ת נה"י שבו הם עשר אותיות הוי"ה במילוי דיודין כמו ספירת החכמה דע"ב. כי ז"א שוה בזה לחכמה, בסוד מ"ה שמו ומ"ה שם בנו כי תדע. והנה נתבאר הט"ס דפנים דקומת ע"ב, וזהו רק בחינת הט"ר דכל ספירה, שהם הדכר דקומה זו, אבל המלכיות דכל ספירה שהם הצד שמאל של הקומה, שהיא בחי' הנוקבא שבגופו, הם בחינת המספר והגימטריא של ד' מיני הויות הנ"ל.

כי המלכות דכתר, היא המספר של ד' אותיות דהוי"ה פשוטה, שהיא כ"ו. ומלכות דחכמה היא המספר של הוי"ה במילוי יודין, שהוא ע"ב ומלכות דבינה היא המספר של כ"ח אותיות דהוי"ה דיודין במילוי המילוי שהם תר"י. ומלכות דז"א הוא ע"ב, דהיינו המספר דהוי"ה במילוי יודין. והנה נתבאר המלכיות דט"ס דפנים דקומת ע"ב. (אות קמ"ז).

רמח) הריבוע של אותיות הוי"ה ומילואיהם, רומזים על בחינת הספירות דאחורים דאותה הקומה. למשל בהוי"ה דקומת ע"ב, שנתבארו הט"ס דפנים שלה לעיל בתשובה רמ"ז. הנה האחורים דכתר דע"ב, הוא י' אותיות דריבוע ד' אותיות דפשוט, כזה: י', י"ה, יה"ו, יהו"ה. ואחורים דחכמה דע"ב, הם הריבוע די' אותיות דהוי"ה במילוי יודין, כזה: יוד, יוד הי, יוד הי ויו, יוד הי ויו הי. שהם כ"ו אותיות. ואחורים של ספירת בינה דע"ב, הם קנ"ו אותיות של הריבוע דכ"ח אותיות דמילוי המילוי, כזה: יוד, יוד ויו, יוד ויו דלת, יוד ויו דלת הי, יוד ויו דלת הי יוד, יוד ויו דלת הי יוד ויו, יוד ויו דלת הי יוד ויו יוד, יוד ויו דלת הי יוד ויו יוד ויו, יוד ויו דלת הי יוד ויו יוד ויו הי, יוד ויו דלת הי יוד ויו יוד ויו הי יוד. ואחורים דז"א

חלק ט"ו לוח התשובות לענינים בנין הנוקבא          א' תתעז

דע"ב, הם שוים לאחורים דחכמה דע"ב, שהם כ"ו האותיות דריבוע דהוי"ה במילוי יודין, כנ"ל. והאחורים של המלכיות של אלו הט"ס דאחורים דע"ב, הם המספר של כל אחד, כי אחורים דמלכות דכתר ע"ב, הם הגימטריא די' אותיות הריבוע דהוי"ה דפשוט, שהוא גימטריא ע"ב. ואחורים דמלכות דחכמה דע"ב, הם המספר של כ"ו אותיות הריבוע דהוי"ה במילוי יודין. ואחורים דמלכות דבינה דע"ב, הוא המספר של קנ"ו אותיות, דריבוע הכ"ח אותיות מילוי המילוי. ואחורים של מלכות דז"א, דומה אל אחורים דמלכות דחכמה דע"ב. ועל דרך זה שנתבארו הט"ס דפנים ואחוריים והמלכיות שלהם בקומת ע"ב, כן הוא בהוי"ה דס"ג והוי"ה דמ"ה והוי"ה דב"ן. שכתר הוא הוי"ה פשוטה שבהם, וחכמה היא הוי"ה במילוי, ובינה היא מילוי המילוי, וז"א דומה תמיד לחכמה דאותה הקומה. וכן הט"ס דאחורים דכל קומה הוא תמיד בחינת הריבועים, ע"ד שנתבאר בקומת ע"ב. ובחינת המלכיות דט"ס דפנים הם הגימטריא דהויות ומילואיהם ביושר. ובחינת מלכיות דט"ס דאחורים הם הגימטריא דהויות ומילואיהם בריבוע.

רמט) עי' לעיל תשובה רמ"ז, ורמ"ח.

רנ) כשז"א הוא רק בבחינת מוחין דאחורים, אין לו רק הריבועים של ד' מיני הויות הנ"ל בתשובה רמ"ח. שהם: י' אותיות הריבוע דהוי"ה פשוטה בכתר שלו. וכ"ו אותיות הריבוע די' האותיות דהוי"ה במילוי אלפין, בחכמה שלו. וקנ"ו אותיות הריבוע דכ"ח אותיות מילוי המילוי דהוי"ה דאלפין, בבינה שלו. וכ"ו אותיות הריבוע די' אותיות הוי"ה במילוי אלפין, בז"א שלו.

והנוקבא דז"א היא אז בחי' הגימטריא דד' מיני הויות בריבוע הנ"ל. כנ"ל בתשובה רמ"ח. שהיא הנקרא נוקבא שבגופו, דהיינו בחינת השמאל שלו. ונמצא הגימטריא ע"ב דאחורים דמלכות דכתר דבוקה בי' האותיות
הריבוע דהוי"ה פשוטה. וכן הגימטריא דכ"ו האותיות דריבוע דהוי"ה דאלפין שהם המלכות דחכמה, דבוקה בכ"ו אותיות הריבוע גופייהו שהם ספירת החכמה. וכן הגימטריא דקנ"ו אותיות דריבוע של מילוי המילוי, שהיא האחורים דמלכות דבינה, דבוקה בקנ"ו אותיות גופייהו שהם ספירת הבינה. וכן הגימטריא דכ"ו אותיות הריבוע דהוי"ה במילוי אלפין, שהיא אחורים דמלכות דז"א, דבוקה בכ"ו אותיות גופייהו שהם אחורים דספירת ז"א דז"א. ואח"כ בעת הנסירה הנה אז ננסרין אלו ט' המלכיות הנ"ל מט"ס דז"א וניתנין אל הנוקבא רחל.

רנא) הם ד' מיני הויות, הנ"ל בתשובה רמ"ח, בבחינת יושר שבהם. כי ד' אותיות הוי"ה ביושר, הם כתר דפנים דז"א. ויוד אותיות דהוי"ה במילוי אלפין הוא חכמה דפנים דז"א. וכ"ח אותיות המילוי דמילוי דהוי"ה דאלפין הם בינה דפנים דז"א. וי' אותיות הוי"ה במילוי אלפין, הם חג"ת נה"י דפנים דז"א. ובחינת הגימטריאות דד' מיני הויות האלו, הם ט' המלכיות דפנים דז"א.

רנב) הנוקבא הנפרדת היא הוי"ה במילוי ההין, שהיא בגימטריא ב"ן. כזה: יוד הה וו הה. ונוהג בה בלבדה ד' מיני הויות בט"ס שלה, שהט"ס דפנים הם ביושר, והמלכיות דפנים הם הגימטריא שלהם. וט"ס דאחורים הם ד' מיני ריבועים כנ"ל. והגימטריא שלהם הם המלכיות דאחורים.

רנג) הם בחינת מלכיות דז"א עצמו, הנקרא נוקבא שבגופו דז"א. (א' תשס"ז ד"ה אחורים).

רנד) החכמה וחסד דז"א נקראו מקיפים בעת התרדמה, דהיינו בעת עלית מ"ן לאו"א, משום שהם עלו שם להיכל או"א למ"ן, כי מאחר שז"א נשאר למטה רק בו"ק, והמוחין שלו נמצאים באו"א, הם

א' תתעח        חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות בנין הנוקבא

נבחנים שם למעלה שהם בחינת או"מ אל הו"ק שלו. (אות קנ"א).

רנה) בעת שאין לז"א אלא מוחין דס"ג כקומת או"א דקביעות, נמצא גם הוא נחלק לב' פרצופים כמו או"א וישסו"ת, שזו"ן הגדולים שהם מחזה ולמעלה הם כמו או"א בבחי' חסדים מכוסים, וזו"ן הקטנים שמחזה ולמטה הם בחסדים מגולים כמו ישסו"ת, וזהו ענין התחלקות הנוקבא דז"א לב' חצאים: שלאה היא כבחינת נוקבא שבגופו הגדולה שמחזה ולמעלה. ורחל היא כמו הנוקבא שבגופו הקטנה שמחזה ולמטה. (אות קנ"ב).

רנו) לאה היא בחינת אחורים שנפלו מאמא דנקודים למקום נוקבא דז"א, וע"כ באצילות היא מתתקנת ע"י המוחין דז"א, אמנם כיון שהיא מבחינת אמא עצמה, ע"כ היא מקבלת תמיד מבחינת ג"ר דז"א, כי אמא היא הג"ר דז"א, ואפילו המלכות דאמא, היא ג"כ בחינת ג"ר כלפי ז"א. כנודע. ולפיכך בעת שהז"א מקבל מוחין דנשמה מגיע אותו התיקון גם ללאה, אלא בבחינת נוקבא שלו, דהיינו בדומה להנוקבא הגדולה דז"א שמחזה ולמעלה. ולפיכך היא מלבשת תמיד במקום נוקבא הגדולה דז"א. (אות קנ"ב).

רנז) עי' לעיל תשובה ר"ח. (אות קנ"ב).

רנח) בעת שלאה ורחל נעשין פרצוף א'. שאז בטלה לאה למדתה שהיא בחינת חסדים מכוסים וקבלה למדת רחל שהיא חסדים מגולים, מ"מ לא נתבטלה אז מדת לאה לגמרי, אלא שנבחן, שלאה נתלבשה בפנימיות רחל, ורחל מלבשת עליה מבחוץ. וע"כ נמצא שבחינת רחל שולטת אז, כי כל שהוא בחיצוניות הוא הנגלה והוא השולט. (אות קנ"ב).

רנט) היינו בעת שנעשין לפרצוף אחד. כי אז עולה רחל ומלבשת ללאה ונוטלת מקומה בהזווג לחסדים מגולים ומדת רחל נשלמת בפנימיות לאה. כנ"ל בתשובה רנ"ח. ונמצא, שמחצית העליון של רחל היא לאה, כי היא מלובשת בפנימיותה. (אות קנ"ב).

רס) בעת שזו"ן שבים פב"פ, אז נוטלת רחל כל בחינת נוקבא שבגופו דז"א, כנ"ל אות נ'. ונודע שנה"י דאבא המתלבשים בז"א, הם כולו מ"ה: מ"ה דמ"ה, ומאה דב"ן. ונה"י דאמא המתלבשים בהנוקבא שבגופו דז"א, הם כולם ב"ן: ב"ן דמ"ה וב"ן דב"ן. ולפיכך עתה שהנוקבא הנפרדת רחל, לקחה בחינת הנוקבא שבגופו דז"א, הרי גם היא בחינת ב"ן דב"ן וב"ן דמ"ה. וזה שאומר שבעת היות הזו"ן פב"פ, נמצא הז"א פו"א דמ"ה דמ"ה ופו"א דמ"ה דב"ן. והנוקבא פו"א דב"ן דמ"ה ופו"א דבן דב"ן. וענין פו"א, רוצה לומר, שגם המוחין דאחורים שמקודם ביאתם לפב"פ, גם הם נשארו בהם, וע"כ יש בהם פנים ואחור. כנ"ל בתשובה רמ"ו. (אות קנ"ד).

רסא) בחינת נפש רוח דרוח הז"א, נבחן לבחינת הגוף שבו, והם בחינת ששה הכלים דפנים שנתקנו מבחינת הז"ת דקטנות דנקודים, כנודע. וע"כ ו"ק אלו קבועים בו תמיד ולא יארע בהם שום מיעוט. אמנם המוחין דו"ק, שהם הג"ר דרוח, ומכ"ש המוחין דג"ר, הם אינם קבועים בו, להיותם בחינת תוספות, הנמשכים מכלים דאחורים דנקודים. באופן שכל מה שיש בז"א יותר מנ"ר דרוח, נקרא בשם מוחין, והם העולים למ"ן, והם בחינת תוספות המסתלק. (אות קנ"ה).

רסב) בביאה א' נותן לה האי רוחא דשדי בה בעלה, הנקרא רי"ו אב"א, והיא בחינת ב"ן דב"ן, דהיינו הב"ן דבחינת אמא דמזלין, שאין שם מבחינת מ"ה דב"ן כלום, כי המ"ה דב"ן הוא שם בחינת אבא. וביאה

חלק ט"ו לוח התשובות לענינים בנין הנוקבית       א' תתעט

קדמאה זו, אע"פ שהוא מבחינת אב"א מ"מ חשובה מאד, להיותה מבחינת גבורות זכרים, שעי"כ נעשית ראויה להעולת מ"ן דנשמות. ואח"ז בביאה ב' דהיינו בזווג פב"פ נותן לה מ"ה דב"ן, דהיינו בחינת חסדים וחכמה דאמא, וזהו אינו לבנין פרצופה, אלא לצורך הנשמות. (אות קנ"ו).

רסג) נשמת זכר אינה באה אלא ממ"ה, אך יש נשמות הבאות מגבורות, דהיינו ממ"ה דב"ן, כי הב"ן כולו גבורות. (אות קנ"ח).

רסד) נשמת זכרים נמשכים רק ממ"ה, או ממ"ה דמ"ה או ממ"ה דב"ן. והנקבות נמשכות רק מב"ן, או מב"ן דמ"ה או מב"ן דב"ן. ולעולם מתיחס אחר בחינת הזכר שלה, אם הזכר הוא מבחינת מ"ה דמ"ה, תהיה הנוקבא ב"ן דמ"ה. ואם הזכר הוא ממ"ה דב"ן, תהיה הנוקבא מב"ן דב"ן. (אות קנ"ח).

רסה) נשמת הבל היתה משותפת ממ"ה דמ"ה וממ"ה דב"ן, ולכן הנוקבא שלו היתה ג"כ מב"ן דמ"ה ומב"ן דב"ן. ובזו דב"ן דב"ן נתקנא בה קין, כי נשמת קין היתה ממ"ה דב"ן, ונמצא הב"ן דב"ן של נוקבא דהבל שייכת לקין. (אות קנ"ז).

רסו) כל הקומות שיצאו באצילות נקראים מ"ה הכולל, כי כל האצילות נמשיך ממ"ה החדש. והאורות והכלים שכבר שמשו בנקודים, ולאחר ביטולם ושבירתם באו ונתקנו באצילות, נקראים ב"ן הכולל. ובחינת הב"ן נעשה בחינת שמאל ונוקבא לבחינת מ"ה. כנודע. וע"כ כתף ימין דא"א הוא ממ"ה הכולל וכתף שמאל דא"א הוא מב"ן הכולל. (אות קנ"ח).

רסז) עי' לעיל תשובה רל"ט (אות קנ"ח).

רסח) עי' לעיל תשובה רכ"ב. (אות קס"ג).

רסט) עי' לעיל תשובה רכ"ב. וכן בלילה דומה ליום א' דר"ה קודם תקיעת שופר. שז"א אינו משפיע לרחל אלא ביום. (אות קכ"ה. ואות קס"ו וקס"ט).

רע) ע"י מוחין דנסירה שהם מאו"א דע"ב שהוא חכמה, נעשית לאה ורחל לפרצוף אחד, דהיינו שלאה לוקחת מדתה של רחל, ומקבלת מוחין דהארת חכמה כבחינת רחל, וע"כ היא נעשית כמוה, ונבחן שרחל עלתה והלבישה ללאה, ולאה נעשית פנימיות לה. וע"י התכללות לאה ורחל לאחד, נגדלת רחל עד הכתר דז"א מאחוריו. (אות קע"ה).

רעא) אין הדעת ספירה חדשה אלא הת"ת דקטנות נעשה לדעת בעת גדלות, כי חג"ת דקטנות נעשו לחב"ד דגדלות, כנודע. (אות קע"ז).

רעב) פרצוף הפנימי דאו"א, הוא קומת ע"ב. ואין קומת ע"ב באו"א אלא ע"י עליתם לג"ר דא"א והמזלין דא"א נעשה להם לדעת, כנ"ל בחלק י"ג. וע"כ נקראת קומת ע"ב דאו"א בשם מזלא שם ע"ב. (אות קע"ח).

רעג) האורות דב"ן נקראים בשם או"מ משום שבעת שמקבלים תיקונם ע"י מ"ה החדש, מתעורר בהם אורותיהם ששמשו בתוכם בנקודים, וכיון שהנקודים הם בחינת עליון אל המ"ה שבאצילות, ע"כ נבחנים לאו"מ, כי אורות שבעליון הם או"מ לתחתון. אמנם ודאי שהם מתלבשים בהם בבחינת או"פ, אלא שהרב רומז בזה שכל בחי' התגלותם הוא מבחי' הקודמת לאצילות וע"כ מכנהו בשם או"מ. (אות קע"ט).

רעד) חסד פירושו המוחין דע"ב, שאז

א' תתפ           חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות בנין הנוקבא

נעשה כותל לז"א מחסדים וכותל לנוקבא מגבורות, ואז נפרשו זה מזה לב' פרצופים נבדלים. עי' לעיל תשובה ס"ז. שנתבאר זה באורך. (אות קפ"א).

רעה) עי' לעיל תשובה כ"א. (אות קפ"ב).

רעו) עי' לעיל תשובה נ"ב.

רעז) כל בחינת תוספות שבז"א, שהם מג"ר דרוח ולמעלה, עולה לאו"א בסוד מ"ן. ורק בחינת נפש רוח דרוח שהוא בו בקביעות, הוא הנשאר למטה בסוד תרדמה. (אות פ"ד).

רעח) זה הכלל, כל מה שבתחתון הוא נוטל מהבחינה שכנגדו בהעליון ממנו. ולפיכך, מוחין דחיצוניות שהם מוחין דו"ק, דהיינו פנימיות דחיצוניות, הוא לוקח מנה"י דפנימיות דחיצוניות דאמא, דהיינו מבחינת נה"י דפרצוף הזה בשביל הז"א. ומוחין דג' הבחינות עי"מ דפנימיות הוא מקבל מג' הפרצופים עי"מ דאמא דפנימית שמתלבשים בנה"י שבאותו פרצוף ואח"כ מתלבשים בג' פרצופים עי"מ דז"א. וזה שאומר, "שחוזרים תחילה הג"ר דחיצוניות דז"א, בפנימיות דחיצוניות, דנה"י דאמא. ואח"כ חוזרים ג' הבחינות פנימיות דז"א, תוך ג' הבחינות פנימיות דנה"י דאמא". כי זה הכלל, שבאורות נמצאים התחתונים באים מתחילה, וע"כ תחילה חוזרים המוחין דו"ק, בנה"י דפנימיות דחיצוניות דאמא. ואח"כ באים העי"מ דבחינת הג"ר הנקרא עי"מ דפב"פ, שהם באים בג' בחינות דעי"מ דפנימיות דאמא מלובשים בנה"י דכל אחד. כנ"ל. (אות קפ"ה).

רעט) נודע, שד' המלכים דחג"ת, הם בחינת הממעלה למטה של או"א עלאין דנקודים, וד' המלכים תנהי"מ הם בחינת הממעלה למטה של ישסו"ת דנקודים.
והאחורים דאו"א שנתבטלו בעת שביה"כ, נפלו למקום דחג"ת, והאחורים דישסו"ת נפלו למקום תנהי"מ, כמ"ש בחלק ז'. ע"ש. ונודע, שעיקר הז"א הוא מחזה ולמעלה, אבל מחזה ולמטה הוא בחינת הנוקבא. וע"כ הז"א מעלה האחורים דאו"א, כי הם נפלו למקומו, למקום דחג"ת, שהמה היו בחינת הראשים שלו. אבל האחורים דישסו"ת שייכים אל הנוקבא כי נפלו למקום ד' מלכי תנהי"מ שהם בחינת נוקבא. כנ"ל. (אות קפ"ט ובאו"פ ד"ה במיתת).

רפ) עי' לעיל תשובה קע"ה.

רפא) נודע, שע"י עלית ה"ת לעינים שנעשו בנקודים, נחלקה כל מדרגה לשנים, כי מנקבי עינים ולמטה דכל מדרגה, דהיינו אח"פ שלה, נפלה ממנה והיתה למדרגה התחתונה, שאח"פ דכתר נקודים נפלו למדרגת או"א, ואח"פ דאו"א נפלו למדרגת ז"ת, כמ"ש בחלק ז', וע"י המ"ן דו' ונקודה שקבלו או"א מיסוד דא"ק הפנימי, שהם בחינת זו"ן, יצאו שם בחינת הסתכלות עיינין דאו"א זה בזה, שהם מוחין דקומת כתר באו"א, והעלו את אח"פ שלהם מז"ת דנקודים ונתחברו למדרגתם בראשייהו דאו"א. ומשם יצאו ז' המלכים זה אחר זה כמ"ש שם.

והנך מוצא, שע"י המ"ן דזו"ן שאו"א קבלו מיסוד דא"ק, נעשו ב' בחינות: א' שגרמו זווג בין או"א בבחינת פב"פ, וב' שגרמו העלאת הכלים דאח"פ לאו"א. ונודע, שאע"פ שזו"ן נולדו ויצאו למקומם, מ"מ השאירו שם באו"א בחינת המ"ן שלהם בסוד העמדה וקיום. ובעת שבירת הכלים דזו"ן, נתבטל המ"ן דהעמדה וקיום מאו"א, ונפלו עם הכלים דאח"פ שנתעלו להם ע"י המ"ן האלו, וב' בחינות אלו נקראים אחורים דאו"א. והם תלוים זה בזה, כי הכלים דאח"פ לא עלו לאו"א אלא בכח עלית מ"ן דזו"ן.

ולפיכך גם בעולם אצילות, כשזו"ן חוזרים ומעלים המ"ן לאו"א, נמצא שכפי

חלק ט"ו לוח התשובות לענינים בנין הנוקבא          א' תתפא

שיעור הקומה שיוצאת על המ"ן האלו שז"א העלה להם, הנה כפי שיעור הזה חוזרים ומתעלים גם הכלים דאח"פ שלהם שנפלו לז"ת, ומתחברים לראשייהו דאו"א, כמו שהיה בנקודים. באופן שעם העלאת מ"ן של הזו"ן נמצאים מתעלים גם האחורים דאו"א. (אות קפ"ט).

רפב) ממוחין דו"ק דז"א ולמעלה כבר גורמים עליות לכל פרצופי א"ק ואבי"ע. אבל הו"ק עצמם דז"א, שהם בחינת נפש רוח דרוח, הם לפי המוחין הקבועים באצילות שאין להם שינוי לעולם: אשר עתיק הוא כתר וא"א חכמה, ואו"א וישסו"ת בינה, וז"א הוא ו"ק. דהיינו לפי הקומות של מ"ה החדש. (אות קפ"ח).

רפג) הדרך הא' הוא, שאבא ויש"ס נעשו אחד, ואמא ותבונה נעשו אחד. כנ"ל (דף תתקמ"ו אות ק"נ) הדרך הב' הוא, שאו"א עלאין נעשו שניהם לפרצוף אבא, וישסו"ת נעשו לפרצוף אמא, ומזדווגים שניהם בקומה שוה. כמ"ש (בע"ח שי"ט סוף פ"ח) הדרך הג' הוא, שהתבונה עולה למעלה במקום אמא עלאה והזווג דאבא נעשה עם התבונה, ולא עם אמא עילאה. (כמ"ש בע"ח שי"ד פ"ח. ובש"ד פ"ג) ויש להשכיל תמיד בהחיבור דאו"א וישסו"ת כל אלו ג' הדרכים הנ"ל. והם נוהגים ג"כ בהחיבור דלאה ורחל לפרצוף אחד. (כמ"ש להלן בתשובה רפ"ד א' תשצ"ב ד"ה ומתחילה).

רפד) ג' הדרכים הנוהגים בחיבור או"א וישסו"ת לפרצוף אחד, כנ"ל בתשובה רפ"ג. המורים על ג' הבחנות מיוחדות שנעשו בסבת החיבור. הנה הם נוהגים ג"כ בחיבור זו"ן הגדולים עם הקטנים לפרצוף אחד, וגם בהם יש אותם ג' הוראות, בדרך הא' נבחן, שז"א ויעקב נעשים פרצוף אחד ולאה ורחל נעשים אחד. וזהו מורה שהזכר הוא כולו מ"ה, מ"ה דמ"ה ומ"ה דב"ן. והנקבה כולה ב"ן: ב"ן דמ"ה וב"ן דב"ן. ודרך הב'
הוא, אשר זו"ן הגדולים נעשו שניהם לז"א בלבד, וזו"ן הקטנים נתגדלים בקומה שוה עם הז"א, ונעשים שניהם בחינת נוקבא בלבד. דהיינו כמו בדרך הב' דאו"א. וזה מורה שז"א נשאר אחר הנסירה כולו חסד, דהיינו בבחינת חסדים מכוסים כמו או"א עלאין, שהם בחינת ם' דצל"ם וחסדים מכוסים כנ"ל בחלק י"ג. והנוקבא נעשתה כולה לחסדים מגולים, כמו בחינת זו"ן הקטנים הדומים לישסו"ת. ודרך הג' הוא, כי רחל נגדלה ועלתה למעלה ולקחה מקומה של לאה, ולאה נעשה פנימיות אליה. וזה מורה, שהזווג נעשה בבחינת רחל, הצריכה להארת חכמה כדמיון התבונה, ולא עם בחינת לאה שאינה צריכה להארת חכמה כדמיון הבינה שאינה צריכה להארת חכמה, כנודע. ולפיכך נעלמת לאה ונעשית פנימיות לרחל. וזה דומה לדרך הג' דאו"א הנ"ל. (א' תשצ"ב ד"ה וכן).

רפה) כי אין המוחין דז"א יוצאים רק על המ"ן דמזלא, שהם בחינת מ"ן דצמצום א', ואלו המ"ן הם אמנם מ"ן זכרים, דהיינו יסוד דמלכות דצמצום א', שהם מספיקים רק לזו"ן הגדולים, שהם למעלה מבחינת מלכות. אבל הנוקבא רחל, לבחי' מ"ן נוקבין היא צריכה, דהיינו מבחינת מלכות דצמצום א', וע"כ אינה יכולה לקבל המוחין מנה"י דאמא, דהיינו מנה"י דישסו"ת, כנ"ל בתשובה רפ"ה בדרך הב'. משום שאין לה חלק במ"ן דאמא הבאים ממ"ן דמזלא, להיותם גבורות זכרים מיסוד דמלכות, וע"כ אין לה מוחין דפב"פ שתוכל להזדווג עם הז"א, רק ע"י הארת עטרא דגבורה דז"א במלכות דאמא, כנודע, וע"כ בכל משך שתא אלפי שני היא צריכה לקבל המוחין מז"א, ובהתלבשות נה"י שלו, ולא בהתלבשות נה"י דישסו"ת. אמנם בגמר התיקון, תתגלה המלכות דצמצום א' ברדל"א, בסוד ראש פנה, ואז תהיה לרחל בחינת מ"ן נוקביות דצמצום א', ותוכל להכלל באמא ולקבל המוחין ממנה בעצמה, ואז תתלבש נה"י

א' תתפב        חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות בנין הנוקבא

דישסו"ת בנוקבא, כמו נה"י דאו"א בז"א, ויהיו שניהם משתמשים בכתר אחד. עי' בתשובה ז'. (אות קפ"ט. ואור פנימי ד"ה אמנם).

רפו) עי' לעיל בתשובה י'.

רפז) עי' לעיל תשובה י'.

רפח) נודע, שה"פ אצילות לפי קומות המ"ה שבהם, הם ו"ק לה"פ א"ק, וכל תיקונם הוא שיעלו וילבישו לה"פ א"ק. וצריכים להבין טעם הדבר, למה תלוי התיקון דה"פ אצילות בדבר התלבשות לה"פ א"ק עד גלגלתא שלו.

והענין הוא, כי באמת אין ענין התיקון אמור רק לענין מה שנתקלקל בשבירת הכלים דנקודים, אבל שם בנקודים בעת יציאת הגדלות נקודים מטרם שנשברו, היו ג' הראשים דנקודים מלבישים לג' הפרצופים גלגלתא ע"ב ס"ג דא"ק. וצריכים לזכור כאן סדר אצילות דגע"ס דא"ק, שהם יצאו זה למטה מזה מסבת הזדככות המסך דבחי"ד שבפרצוף גלגלתא דא"ק, שמכח הזדככותו לבחי"ג, יצא פרצוף ע"ב דא"ק. ואח"כ שנזדכך לבחינ"ב, יצא פרצוף ס"ג דא"ק. ואחר שנזדכך לבחי"א, יצא פרצוף הנקודים בקומת ישסו"ת, שהוא בחי"ב דהתלבשות, ובחי"א דעביות, שה"ס ישסו"ת שיצא מעינים דס"ג דא"ק הנקרא עולם הנקודים כנודע. אמנם בנקודים יש דבר נוסף על בחינת הזדככות המסך לבחי"א, כי מכח התחברות נה"י דס"ג בנה"י דא"ק, נתחברו ב' ההין יחדיו, שה"ת שהיא בחי"ד עלתה ונתערבה בה"ר שהיא בחי"ב, ושניהם יחד נתחברו בהמסך דנקבי עינים. שהוא בחי"ב דהתלבשות ובחי"א דעביות כנ"ל.

ומתחילה יצאה הקטנות דנקודים, מבחינת נקבי העינים בקומת ישסו"ת, ויצאו שם ג' ראשים זה למטה מזה: ראש הא' הוא ישסו"ת שמטבור ולמעלה הנבלע בעקודים, ואינו בחשבון הפרצוף נקודים.
ואח"כ יצאו ב' ראשים דכר ונוקבא, הנקראים כתר, ואו"א דנקודים. שהזכר שהוא בקומת ישסו"ת דהתלבשות והוא ראש הב' הנקרא כתר. והנקבה היא בקומת ז"א, דהיינו בבחי"א דעביות, והוא ראש הג' הנקרא או"א, ואחריהם יצאו הז"ת.

ואחרי שהג"ר קבלו הארת ע"ב ס"ג, שהורידה המסך מעינים לפה, ונתגלה שוב העביות דבחי"ד, שנתערב מקודם בבחי"ב, דהיינו שה"ת ירדה מה"ר ובאה למקומה בפה, כי נתעלו אח"פ למקומם, ואחר שיסוד דא"ק השפיע הו' ונקודה לפה הזה, אז יצאו שם על הבחי"ד שבפה ההוא, ע"ס בקומת כתר, כמ"ש שם באורך. וקומת כתר זה הרי היא שוה לגלגלתא דא"ק, שהרי גם קומה זו יצאה על בחי"ד כמו הגלגלתא דא"ק; ונמצא שנתחברו כל ג' הראשים דנקודים לקומה אחת כמו גלגלתא דא"ק, והלבישו אל הגלגלתא דא"ק. כנ"ל.

אמנם אין העדר ברוחני, וכיון שג' הראשים דנקודים יצאו מתחילה זה תחת זה, ע"כ גם בגדלותם שהשיגו לקומת גלגלתא דא"ק, צריכים ג"כ להתחלק ולקבל המוחין זה מזה, ע"ד שיצאו זה מזה בעת קטנות. וע"כ נבחן שרק הראש הא' הלביש לגלגלתא דא"ק, אבל ראש הב' שהוא כתר דנקודים, יצא גם עתה מפה דראש הא', ומלביש משום זה לחג"ת דראש דא' שהוא חג"ת דגלגלתא, שהוא קומת ע"ב דא"ק, כי ע"ב דא"ק מלביש על חג"ת דגלגלתא. וכן ראש הג' נולד ויוצא מפה דראש הב' ומלביש על חג"ת שלו, שהוא חג"ת דע"ב דא"ק, והוא קומת ס"ג דא"ק, כי ס"ג דא"ק מלביש על חג"ת דע"ב. כנודע. הרי שהראש הא' הלביש על גלגלתא דא"ק, וראש הב' על ע"ב דא"ק, וראש הג' על ס"ג דא"ק.

ותדע, שמבחינת הגדלות נקודים, אשר הה"ת חזרה, וירדה מעינים, וכל הפרסאות שנעשו ע"י צמצום ב' נתבטלו וחזר הצמצום א' למקומו כבתחילה, נמצא הפרצוף נקודים שחזר ונעשה לבחינת א"ק עצמו. כי כל ההבחן בין א"ק לאבי"ע, הוא רק בזה

חלק ט"ו לוח התשובות לענינים בנין הנוקבא        א' תתפג

שפרצופי א"ק הם מצמצום א', ואבי"ע הם מן צמצום ב', כנודע. ונמצא עתה בגדלות נקודים, אחר שנתבטל בחינת הצמצום ב' מהם, הרי חזרו ונעשו לבחי' א"ק. וה"פ שלהם הלבישו ה"פ א"ק: געסמ"ב. כי ג' הראשים דנקודים נעשו לגע"ס דא"ק כנ"ל, ונמצא או"א מלביש על ס"ג דא"ק. אמנם ישסו"ת נכלל אז באו"א, כי כל התחלקות דאו"א וישסו"ת היה מפאת שאו"א נבחנים בבחינת הטעמים דס"ג שלא נתערבו עם ה"ת, וישסו"ת נבחן שם לנקודות דס"ג שנתערבו בה"ת מכח התלבשותם במ"ה, וב"ן דא"ק. כמ"ש הרב לעיל דף שצ"ו אות ו' ע"ש. ונמצא עתה בגדלות נקודים, שנתבטל כל בחינת העירוב דה"ת לגמרי, שוב אין חילוק בין הטעמים דס"ג לנקודות דס"ג, ונמצאים או"א וישסו"ת שנעשו לפרצוף אחד.

ועכ"ז, כיון שהגדלות דנקודים לא נתקיים, כי חזר ונתבטל ע"כ נשאר עוד הבחן קצת בין או"א וישסו"ת וע"כ יש עוד להבחין שישסו"ת נבדל מעט מאו"א ונשאר למטה מטבור דא"ק, כי רק או"א שאין להם חיבור בה"ת כלום מצד ששורשם מטעמים דס"ג, ע"כ עלו למעלה מטבור והלבישו לס"ג דא"ק, משא"כ ישסו"ת נשאר עוד מטבור ולמטה במקום ג"ר דנקודים. ובאמת שב' הבחנות הנ"ל נוהגים שם.

ונמצא, שישסו"ת מלביש לג"ר של הנקודים, וע"כ הוא נבחן למ"ה דא"ק, וז"ת דנקודים הם ב"ן דא"ק, כמ"ש הרב לעיל, שישסו"ת הוא תגין ומ"ה, וז"ת הם אותיות וב"ן. והנה נתבארו ה"פ א"ק, על פי שיעורי קומה דע"ס דגדלות נקודים: שראש הא' של הנקודים מלביש לגלגלתא דא"ק, וראש הב' שהוא כתף, הלביש לע"ב דא"ק, וראש הג' שהוא או"א הלביש לס"ג דא"ק, והראש שנפרש מאו"א שהוא ישסו"ת, הלביש לג"ר דנקודים, שהם מ"ה דא"ק. וז"ת דנקודים הלבישו,לב"ן דא"ק.

אמנם כל הגדלות הנ"ל לא נתקיים, כי מסבת שביה"כ נתבטלו המ"ן דו'
ונקודה שבפה דנקודים, שעליהם יצאו כל אלו הגדלות הנ"ל, ונסתלקו כל הקומות הנ"ל, והאחורים שלהם, שהם אח"פ שנתעלו לכל קומה, חזרו ונפלו, כל ראש לבחי' הממעלה למטה שלו, כמ"ש בחלק ז'. ונמצא עתה מובן היטב, שכל ענין התיקון אינו נגמר, זולת שיחזרו כל הקומות הנ"ל להלביש הה"פ דא"ק, כמו שהלבישו בעת הגדלות דנקודים מטרם שנתבטלו ונשברו. והבן זה היטב, כי בלעדי זה אין שום הבנה בענין גמר התיקון השגור בלשון הרב.

ועם זה תבין, שה"פ אצילות כמו שנתקנו מבחינת מוחין הקבועים שבהם הם בחינת ו"ק לה"פ א"ק, כל אחד אל הבחינה שכנגדו בא"ק. כי ג' הראשים דאצילות, שהם: עתיק, וא"א, ואו"א. הם מקבילים לג' ראשים דנקודים, שהם: ראש א' המלביש מטבור ולמעלה דא"ק, המקביל לעתיק דאצילות. וראש הב' שהוא כתר נקודים, מקביל לא"א דאצילות, וראש הג' שהם או"א דנקודים מקבילים לאו"א דאצילות. ולפיכך אין תיקון עתיק נגמר אלא עד שילביש לפרצוף גלגלתא דא"ק, ואין תיקון א"א נגמר אלא בהלבשתו לפרצוף ע"ב דא"ק, ואין תיקון או"א נגמר אלא בהלבשתם לס"ג דא"ק, שג"פ אלו דומים אל ג' הראשים דנקודים שהלבישו לגע"ס דא"ק. וישסו"ת דנקודים צריך להלביש למ"ה דא"ק, שהוא במקום המטבור ולמטה דא"ק, ששם עמדו ג"ר דנקודים בעת קטנות. מטעם שנתבאר לעיל, להיותם בחינת נקודות דס"ג. ע"ש. וזו"ן דאצילות צריכים להלביש לב"ן דא"ק במקום הז"ת דנקודים, ששם הוא בחינת ב"ן דא"ק, כנ"ל.

ועד שיגיעו לזה יש כאן ג' עליות שהם: נה"י, חג"ת, חב"ד, שכל פרצוף מאצילות עולה על פרצוף שכנגדו בה"פ א"ק עלית נה"י הוא במוחין דחול הבאים מישסו"ת. וצריך שתזכור שג"ר וז"ת דעתיק מלבישים בדיוק לג"ר וז"ת דנקודים. וג"ר וז"ת דא"א מלבישים בדיוק לז"ת דנקודים דהיינו לקומת ב"ן דא"ק הנ"ל, ששם צריך

א' תתפד        חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות בנין הנוקבא

להגיע קומת הזו"ן דאצילות. ונמצאים לפי"ז נה"י דא"א, שהם בחינת נה"י דז"ת דנקודים בכללם, וחג"ת דא"א, הם חג"ת נקודים, וג"ר דא"א, הם הראש דז"ת דנקודים. באופן אם תחלוק לז"ת דנקודים לרת"ס שהם חב"ד חג"ת נה"י, הם שוין לרת"ס דא"א.

ונמצא שבמוחין דחול. שז"א עולה ומלביש לישסו"ת דנקודים שהוא מחזה ולמטה דא"א, נמצאים ה"פ אצילות שכ"א עלה והלביש לנה"י דה"פ א"ק כל אחד בבחי' שכנגדם. כי ז"א שעלה והלביש מחזה ולמטה דא"א, הוא נמצא שהשיג בשלימות למדת נה"י דרת"ס דז"ת דנקודים, שנה"י דא"א מכוונים אליהם. וכן ישסו"ת עולה אז ומלביש למקום או"א דאצילות, שהם בחינת נה"י של הג"ר דנקודים, כי או"א מלבישים לחג"ת דא"א המלביש על נה"י דעתיק מחזה ולמטה, ופה דא"א עומד במקום החזה דעתיק, וכבר ידעת, שקומת עתיק הוא בג"ר דנקודים, וכיון שישסו"ת מלבישים מחזה ולמטה דעתיק. הרי הם השיגו הנה"י דקומה הכללית דנקודים, שהם הבחינה שכנגדם במ"ה דא"ק כנ"ל.

וכן או"א עלו אז והלבישו לג"ר דא"א, שקומתו בז"ת דנקודים, שהם בחינת נה"י דס"ג דא"ק, כי הג"ר דנקודים נחשבים לחג"ת דס"ג דא"ק, וז"ת לנה"י שלהם. הרי שאו"א השיגו עתה בחינת נה"י מס"ג דא"ק, שהוא הבחינה שכנגדם. וכן א"א עלה והלביש לג"ר דעתיק, העומד במקום ג"ר דנקודים שהם בחינת נה"י דגלגלתא ונה"י דע"ב דא"ק, כי הגם שע"ב מסתיים למעלה מסבור דא"ק, אמנם נה"י דע"ב כלולים בנה"י דגלגלתא המלובשים בג"ר דנקודים. וכן עתיק עלה והלביש אל הס"ג דא"ק העומד במקום חזה דפרצוף גלגלתא דא"ק, ונמצא שעלה ממקום הטבור דא"ק עד מקום החזה ולמטה דא"ק שבזה השלים להלביש בחי' נה"י של הפרצוף שכנגדו בא"ק.

ובמוחין דמוסף שבת, עלו כל ה"פ אצילות, עליה ב' והלבישו כ"א את חג"ת
מהבחינה שכנגדם בא"ק. כי ז"א עולה אז ומלביש לאו"א דאצילות המלבישים לחג"ת דא"א, העומד במקום חג"ת של הרת"ס דז"ת דנקודים, כנ"ל. והשיג הז"א החג"ת של הב"ן דא"ק, שהוא הבחינה שכנגדו. וכן ישסו"ת עלו והלבישו אז הג"ר דא"א, העומדים במקום חג"ת דנקודים, הרי שגם הם השיגו החג"ת מהבחינה שכנגדם שהוא ג"ר דנקודים שהם מ"ה דא"ק. וכן או"א עלו אז והלבישו לג"ר דעתיק, העומד במקום ג"ר דנקודים הנחשב לחג"ת דס"ג כנ"ל. ונמצאים שהשיגו החג"ת מהבחינה שכנגדם שהוא ס"ג דא"ק, וכן א"א עלה אז והלביש לס"ג דא"ק, המלביש על חג"ת דע"ב דא"ק, הרי שא"א השיג החג"ת מהבחינה שכנגדו שהוא ע"ב דא"ק, וכן עתיק עלה אז והלביש לע"ב דא"ק, המלביש על חג"ת דגלגלתא דא"ק, הרי שגם הוא השיג החג"ת מהבחינה שכנגדו שהוא גלגלתא דא"ק.

ועליה הג' היא במנחה דשבת, שאז עולים כל ה"פ אצילות, כ"א להבחינה שכנגדו ומלבישים לחב"ד שבה"פ א"ק. כי ז"א עולה אז ומלביש לג"ר דא"א העומד במקום החב"ד דז"ת דנקודים כנ"ל, ונמצא הז"א השיג מדרגת חב"ד דב"ן דא"ק. וכן ישסו"ת עלו אז לג"ר דעתיק, העומד במקום ג"ר דנקודים, ששם קומת החב"ד מהבחינה שכנגדם שהוא מ"ה דא"ק, כנ"ל. וכן או"א עולים אז לס"ג דא"ק, ששם חב"ד שלהם מהבחינה שכנגדם בא"ק. וכן א"א עולה לע"ב דא"ק, ששם חב"ד שלו מהבחינה שכנגדו בא"ק. וכן עתיק עולה לגלגלתא ששם החב"ד שלו בא"ק. הרי נתבאר איך שע"י ג' העליות עולים כל אחד מה"פ געסמ"ב דאצילות ומלבישים. לגעסמ"ב דא"ק.

אמנם עוד אין זה גמר התיקון, כי ישסו"ת צריך לעלות ולהתחבר עם או"א בס"ג דא"ק, שזה אי אפשר בזמן הזה, אלא לע"ל אחר שיתבטל הצמצום ב' לגמרי, ויתבטלו קל הפרסאות וישיבו בי"ע להיות אצילות. הנה אז יתחברו הנקודות לאחד

חלק ט"ו לוח התשובות לענינים בנין הנוקבא           א' תתפה

עם הטעמים דס"ג, שאין עוד מה שיבדיל ביניהם. כנ"ל, ואז יעלו גם ישסו"ת מג"ר דנקודים, ויתחברו עם או"א וילבישו לס"ג דא"ק. ואז יהיה גמר התיקון. (א' תשצ"ז ד"ה ועם זה, בכל ההמשך).

רפט) אין יעקב ורחל יוצאים מהנוקבא אלא בזמן שיש לה מוחין היוצאים במקום או"א דע"ב דמזלא, אשר אז מתתקנים גם האחורים דאו"א באלו המוחין שהם יעקב ורחל, שיעקב מתתקן ממוחין דאבא, ורחל ממוחין דאמא. ונודע, שבחזרת הנוקבא פב"פ עם הז"א, כבר אין לה מוחין אלו דאו"א אלא שהיא מקבלת המוחין מז"א מתוך הזווג הנעשה בראש הז"א על מלכות דאמא, הנה אז אין האחורים דאו"א שהם יעקב ורחל יכולים לקבל ממנה שום תיקון, כי אינם מתתקנים רק במוחין החצאים באו"א, כמבואר. (אות ק"צ. וא' תת"ג ד"ה וזה. ואות ר"ח. ובאו"פ שם ד"ה יעקב).

רע) נודע, שז"א שורשו בד' מלכים דחג"ת דנקודים. שהם יצאו ממוחין דאו"א דנקודים. והנוקבא שורשה בד' מלכים תנהי"מ, דנקודים שיצאו ממוחין דישסו"ת דנקודים. ולפיכך אין בחי' מוחין שלימים לז"א דנקודים, אלא בעת שעולה לעיבור לישסו"ת שהם במקום ג"ר דעתיק, ונולד למקום ג"ר דא"א, שזהו בשבת במנחה, כי אז נמצא העיבור שלו במקום או"א דנקודים, כי ג"ר דעתיק הם במקום או"א דנקודים. וכשנולד משם, נמצא מלביש לג"ר דא"א שהם במקום ד' מלכי דחג"ת דנקודים, ואז המוחין דז"א כהלכתם. משא"כ בשבת במוסף, שאז העיבור הוא במקום ג"ר דא"א, ששם מקום ישסו"ת דנקודים, וכשנולד בא לחג"ת דא"א שהם במקום תנהי"מ דנקודים, שאלו המוחין אינם אצלו רק בחינת ו"ק דמוחין, כי ישסו"ת הוא ו"ק כלפי או"א, והוא צריך אל המוחין היוצאים באו"א דנקודים. וע"כ נבחן אז שמבחינת המוחין המיוחסים לז"א עצמו אין לו אז אלא ו"ק
פנימים. ועי' לעיל בתשובה י'. (אות קצ"ג א' תת"ו או"פ ד"ה וזה).

רצא) בחינת עיבור ב' דחיצוניות הוא בחינת ט' חודש, משום שבעיבור א' דחיצוניות היה העיבור דז"א במקום חג"ת דא"א, ולא היה כלול רק בו"ק דא"א, אבל עתה בעיבור ב' דחיצוניות, שנכלל בעת עיבורו בג"ר דא"א, הרי נתוסף כאן ג' חודש מג"ר דא"א, ויש ט' חודש. אבל עיבור ג' דפנימיות, אין שם חידוש בבחינת ג"ר דעתיק שנכלל בעת עיבורו, כי גם בעיבור ב' בעת שהיה נכלל בג"ר דא"א, היה נכלל ג"כ בג"ר דעתיק, כי מכח כפיפת ראש נחשבים ב' ראשים דעתיק וא"א כחדא. וכל החידוש הוא כאן בהתכללותו בז"ת דעתיק גופייהו כי מתוך שהעיבור נעשה במקום ג"ר דעתיק, נמצא כשנולד הוא מלביש לז"ת דעתיק, להיותו בחינת הממעלה למטה מפה דעתיק. וע"כ נקרא עיבור ז' חודש על שם ז"ת דעתיק. (אות קצ"ד).

רצב) נתבאר לעיל בתשובה ר"צ שממוחין דשבת במוסף, עוד אין לז"א אלא בחינת ו"ק פנימים, משום שעלית המ"ן דז"א והזווג נעשה במקום ג"ר דא"א, ששם מקום הראש דישסו"ת דנקודים ולא נתעלו אלא האחורים דישסו"ת ההוא, אבל מהאחורים דאו"א דנקודים, עוד לא נתעלו כלום, עד מנחה דשבת שהעיבור נעשה במקום ג"ר דעתיק ע"ש. ונמצא אמנם שגם לבחי' אחורים דאו"א הגיע תיקון במקום נפילתם ע"י יציאת הראש הזה דיש"ס ותבונה כמ"ש בחלק ז', וכן למלכים דחג"ת הגיע תיקון על ידו. ע"ש. אמנם תיקון זה שהגיע למלכי דחג"ת ע"י יציאת הראש דישסו"ת, אינו אלא בחי' ו"ק וחיצוניות, כי ישסו"ת הוא ו"ק דאו"א. ומבחינה זו, גם כאן במוסף שבת, הגיע תיקון של ו"ק וחיצוניות הנקרא בחי' עולמות, אל ז"א ע"י השלמת אחורים דישסו"ת דנקודים. וזה

א' תתפו         חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות בנין הנוקבא

אמרו שהמוחין אלו הם להולדת עולמות, שפירושו ו"ק וחיצוניות. אמנם מבחינת ד' המלכים תנהי"מ, שכל תיקונם נשלם בתכלית ע"י הראש דישסו"ת הזה, הרי הז"א יכול להוליד בחינת נשמות. באופן, שמ"ש שהמוחין הם להולדת נשמות, הם המוחין דנשמות של ד' המלכים תנהי"מ דנקודים. ומ"ש שהם להולדת בחינת עולמות, הם מבחינת ד' המלכים דחג"ת דנקודים. (אות קצ"ג. ואות קצ"ז. א' תת"ו ד"ה וזה).

רצג) לא יצוייר שיהיה נה"י דאמא בלי נה"י דאבא. כמ"ש הרב תתק"נ אות קנ"ו ע"ש. ומ"ש שנה"י דאמא לבד מתלבשים בהנוקבא היינו נה"י דאמא ממוחין דמזלא דע"ב. שאז אמא כולה ב"ן. דהיינו ב"ן דאבא וב"ן דאמא. ובחינת הב"ן דאבא נבחנים שהם באים בנה"י דאבא. (אות ר"ז).

רצד) הם נעשו לאחד מבחינת המוחין דחיה, מאו"א. אבל ממוחין דיחידה עוד לא נעשו לאחד, כי אז במנחה אין לו אלא בחינת מוחין של נשמה דיחידה. (א' תתי"א ד"ה ואין).

רצה) כי הארת מרדכי היא יסוד דאבא המאיר בזמן שנה"י דאבא מתלבשים בנוקבא, ונודע שבמוחין דפב"פ אין המוחין דנוקבא באים מאו"א, ואין הם מלובשים בנה"י שלהם, אלא שבאים ממוחין דז"א ומלובשים בנה"י דז"א וע"כ אין שם הארת מרדכי. כנ"ל. (אות רי"ז).

רצו) זה נעשה ע"י עלית נה"י דא"א לחג"ת דא"א, וחג"ת דא"א לג"ר שלו, וג"ר שלו לג"ר דעתיק. ונמצא אז, שזו"ן שהיו בנה"י עלו עתה עם נה"י דא"א לחג"ת שלו במקום ב' כתפין. ואו"א העומדים בחג"ת עלו עתה עם החג"ת דא"א לג"ר שלו. ואז
נעשה הזווג דג"ר דא"א במקום ג"ר דעתיק על המ"ן דדיקנא, כי הדיקנא נעשה אז לבחי' פנימים ומ"ן. כנ"ל בחלק י"ג. וע"י כפיפת ראש, נעשה הזווג הזה גם במקום או"א שהם בג"ר דא"א דקביעות עתה, ומזווגים גם או"א על המ"ן דמזלין, בסוד זווג דחיך וגרון. ועד"ז ע"י כפיפת ראש דאו"א למקום ג"ר הקבועים שלהם, שהוא במקום חג"ת דא"א ששם עומדים עתה ישסו"ת וזו"ן שעלו שמה, נעשה אותו הזווג גם בישסו"ת וחג"ת דא"א, ואז מקבלים ונכללים הזו"ן ג"כ בזווג הזה, והנוקבא מקבלת טפה דע"ב דמזלא המורידה הה"ת מעינים שלה ומעלה את האח"פ, ונשלמים השלישים התחתונים דע"ס שלה, ונפרדת מז"א, ובזה השיגה פרצוף שלם הראוי לקבל אח"כ המוחין דפב"פ ע"י ז"א. וזה נבחן לבנין ע"י או"א, כי הנוקבא מצדה עצמה אינה ראוי לקבל המוחין הנ"ל ע"י כפיפת ראש דאו"א דע"ב דמזלא, כי המ"ן דמזלא הם בחי' מ"ן זכרים, שרק אמא יכולה להכלל בהם להיותה בחינת ט"ר, שמצד צמצום א' כל הט"ר כולם הם זכרים ואין בהם שום נוקביות, וע"כ יכולה אמא לקבל המ"ן זכרים דדיקנא, אבל מלכות, שהיא בחינת נקבה גם מצמצום א', אינה ראויה כלל להכלל במ"ן אלו אלא שצריכה למ"ן דמלכות, ומלכות דצמצום א' אינה נגלית עד לע"ל. כנודע. אלא מכח התכללות הוד דא"א בנצח שלו, נעשתה הנוקבא כמו מלכות דז"א, ועי"כ היא ראויה לעלות עם הז"א לחג"ת דא"א, ולקבל המוחין דאו"א דע"ב דמזלא ע"י כפיפת ראש שלהם למקומם, כנ"ל. ולפיכך היא נבחנת שכל בנין פרצופה בא לה לא בדרך המדרגה, אלא ע"י בנין או"א. והבן זה היטב.

רצז) עי' בתשובה ו'.

רצח) עי' בתשובה ז'.

חלק חמשה עשר

 

בנין הנוקבא דז"א

 

*        א) דע כי בעת עיבור זו"ן באמא עילאה, אז היה ז"א בבחי' ו"ק לבד, והנוקבא בבחי' נקודה א' כלולה מיוד, שהוא בחינת מלכות שבה לבד, ואז ע"י העיבור יניקה ומוחין, נתגדל בחינת ז"א עד שנשלם לי"ס כנודע.

 

ב) ואמנם גידול המלכות אינה אלא ע"י אמצעית ז"א עצמו. כי אמא עילאה כאשר גדלה אותו, נתנה בו עוד כח גידול להמלכות. ואח"כ יצאה בחי' גידול זה של המלכות לחוץ באמצעית ת"ת, ואז נגדלת המלכות ג"כ עד תכלית הגידול שבה, שהוא עד שתשלם גם היא לי"ס שלימות שבה.

 

אור פנימי

 

 

ב) גידול המלכות אינה אלא ע"י אמצעית ז"א עצמו, כי אמא עלאה כאשר גדלה אותו נתנה בו עוד כח גידול להמלכות. צריכים לזכור כאן, כל המתבאר לעיל בחלק ט', בענין של הגדלת הנוקבא, ומ"ן ראשונים ושניים, וענין בן בכור שנוטל פי שנים. כי כל החלק הנ"ל היה נחוץ לחזור ולהעתיקו בכל שורה ושורה שבכאן אם היה אפשר והנה נתבאר שם (דף תשע"ב אות ס') בדברי הרב, שתחילת בנין הנוקבא מתחלת אחר שנעשה הז"א גדול לגמרי, ע"ש. וכמ"ש שם באו"פ, שבעת שז"א
מעלה את אח"פ שלו ע"י התכללותו בזווג דאו"א, הנקרא עיבור ב', הנה אז עולה גם גו"ע דנוקבא הדבוקה באח"פ אלו דז"א, הנקרא מ"ן של הנוקבא, ומקבלים שם זווג יחד עם המ"ן של הז"א, ויוצאים עליהם בהיכל או"א ב' קומות של ע"ס: א' קומת הע"ס שעל המ"ן דז"א וב' קומת הע"ס שעל המ"ן דנוקבא. אמנם הנוקבא אינה ראויה לקבל משם הקומה שלה, והיא מחויבת לקבל מז"א אחר שנולד ובא למקומו, וע"כ המ"ן דנוקבא אינם מצטיירים שם בבחינת עיבור לצורך הנוקבא,

 

* ע"ח ח"ב שער מיעוט הירח פרק א' מ"ק.

 

א' תרפח חלק ט"ו      תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

 

ג) וא"כ מוכרח היא, שכל זמן שעדין לא נתגדל המלכות, שאותן הט"ס עליונים שחסרים מנוקבא, יהיו כלולים בז"א בט"ס שבו כנודע, שאין בו רק עד היסוד, והנוקבא משלימתו ליוד, ואז הם י"ט ספירות: ט' שלו ויוד שלה, ונקרא עשירית, כיון שהיא עשירית אליו, ונשלם הוא בי"ס עמה, וגם היא יש בה יוד ספירות.

 

אור פנימי

 

 

ונקראים ע"כ מ"ן ראשונים. והוא מטעם, כי אותו הזוג היה בשביל ז"א בלבד, כמ"ש שם.

 

ולפיכך נבחן, שקומת הנוקבא אשר יצאה בהיכל או"א בעת עיבור ב' של ז"א, שהיא באה בפקדון לז"א, כי אחר כך בירידתו למקומו, הוא משפיע לה בדרך המדרגה, כל אותה הקומה שיצאה על המ"ן שלה בעודם באו"א. וז"ס הבכור נוטל פי שנים, כי ז"א ונוקבא בהיותם שם בהתכללות הזווג דאו"א, נבחנים לאחים, להיותם יונקים משורש אחד, אלא כיון שאין הנוקבא ראויה לקבל קומתה, כנ"ל, נוטל ז"א פי שנים, דהיינו קומתו עצמו וקומת הנוקבא.

 

וזה אמרו "אמא עלאה כאשר גדלה אותו נתנה בו כח גידול להמלכות ואח"כ יצאה בחינת גידול זה של המלכות לחוץ באמצעית ז"א ואז נגדלת המלכות עד שתשלם גם היא לי"ס". דהיינו כמבואר, שבעת עיבור ב' שלו, גם המ"ן של המלכות דבוקה באח"פ שלו, וע"כ הוא מקבל מאמא ב' הקומות, קומת עצמו וקומת הנוקבא כנ"ל, הרי שבעת שאמא עלאה גדלה לז"א, נתנה בו כח הגידול של המלכות ג"כ. ואח"כ כשיוצא מבחינת העיבור ובא למקומו, יוצא אליה בחינת הגידול דקומת המלכות, ע"י ז"א בעלה. ועי' לעיל דף תתכ"ה תשובה י"ג וט"ו. ודף תתל"ב תשובה מ'.

ג) מוכרח הוא שכל זמן שעדיין לא

נתגדל המלכות, שאותם הט"ס החסרים לנוקבא יהיו כלולים בז"א בט"ס שבו. כמ"ש בדיבור הסמוך, כי ז"א בעת עיבורו דגדלות, מקבל גם קומת הנוקבא בפקדון, ונבחן, שהיא נכללת בנוקבא שבגופו דז"א, שהיא בחינת הב"ן שבו, שהיא בחינת המסכים, שעליהם נמדדו קומות נרנח"י דז"א עצמו, שבעי"מ שלו, כי זה הכלל, שאין העדר ברוחני, וע"כ נשארים בפרצוף כל בחינת המסכים דקטנות עצמו אפילו בעת גדלותו, ולכן כשהוא מודד את המוחין בשביל התחתון, הוא מודד לו על המסכים שבעצמו, מכל המדרגות שעברו עליו, מתכלית קטנותו עד גמר גדלותו.

וזה אמרו "מוכרח היא שכל זמן שלא נתגדלה המלכות, שאותן הט"ס העליונות שחסרים מנוקבא יהיו כלולים בז"א בט"ס שבו וכו', כי בכל ספירה וספירה מט"ס דז"א יש בה בחינת ספירה אחת של הנוקבא, שהיא ספירת המלכות שבה" דהיינו כמבואר, שאותה קומת הנוקבא שנטל בפקדון מאמא עלאה בעת עיבורו, היא נכללת בנוקבא שבגופו דז"א, דהיינו במלכיות שבט"ס של עצמו, שהם הב"ן שבו, אשר בחינת העיבור, מודד להנוקבא הנפרדת על בחינת המלכות דנפש דעצמו, ובחי' היניקה, מודד לה על מלכות דרוח דעצמו, וכו' עד שמחזיר לה כל קומתה שקבל בשבילה. הרי שבכל ספירה וספירה של ז"א יש בה בחי' ספירה של הנוקבא, דהיינו בצד ב"ן של הספירה, שהיא נקראת נוקבא שבגופו, וזכור זה.

 

 

 

חלק ט"ו             עץ חיים        בנין הנוקבא        א' תרפט

 

ד) ואמנם טרם התגלות בה הט"ס העליונות שלה, היו כולם נכללין בט"ס שלו. נמצא, כי בכל ספירה וספירה מן הט"ס דז"א, יש בה בחינת ספירה א' של הנוקבא, אך היא אינה רק חלק העשירית שבה בלבד, שהוא ספירת המלכות שבה. והנה גידול המלכות, אינה בפעם א' רק בזמנים הרבה נתקנת ונתגדלת מעט מעט כנ"ל.

 

ה) ונבאר עתה באורך כללותם, אע"פ שיש פרטים הרבה, הנה תכלית המיעוט אשר בה, אינה פחות מנקודה א' כלולה מיוד, שהיא

 

 

אור פנימי

 

 

ד) בזמנים הרבה נתקנת ונתגדלת מעט מעט. והם בכללות ז' זמנים שנתבארו בחלק ט' דף תתל"ב תשובה מ'. עש"ה.

 

ה) תכלית המיעוט אשר בה אינה פחות מנקודה אחת כלולה מיוד שהיא נקודת מלכות האחרונה שבה. אין המדובר כאן, מתחילת אצילותה של המלכות, כי בתחלה היתה בחינת השבירה בבי"ע, כנודע, שהיא בחינת מלך הז' דז' מלכים דמיתו, ונודע, שכולם נשברו פנים ואחור, הרי שלא נשאר ממנה באצילות אפילו בחינת נקודה אחת. אלא המדובר היא מבחי' מוחין הקבועים באצילות. כי אפילו לאחר התיקון של האצילות, לא נתקנו בבחי' עצמות, אלא רק בכלים דפנים של ז' המלכים, דהיינו כמו שיצאו בעת הקטנות של הנקודים מבחינת נקבי עינים דס"ג דא"ק, שאז לא היה בהם אלא ששה כלים חב"ד חג"ת עד החזה, ונקודת הסיום שהיא נקודת החזה, נבחנת שם למלך הז' שהוא בחי' הנוקבא דז"א. ומבחינת האורות שבהם נבחנים ז' המלכים לחג"ת נה"י, ונקודת הסיום שתחת היסוד נבחנת למלך הז', שהיא בחינת נוקבא דז"א. והם נבחנים לכלים דפנים דנקודים, משום שלא היה בהם שום פגם מחמת עצמם, כי האור עינים דס"ג דא"ק תיקן אותם בשלימות הזו דחג"ת נה"י כמו שיצאו בעת קטנות. וענין שבירתם לא היה מחמת עצמם, אלא כיון שבעת גדלות הנקודים,

נתפשטו אלו הז"מ ונתחברו עם הכלים דבי"ע שכבר יצאו למטה מפרסא דאצילות דשם, וכלים אלו לא היו ראוים לקבל אור העליון מחמת צמצום הב' שדחה אותם לבר מאצילות, שמשום זה נקראים כלים דאחור כמ"ש בחלק ז', וע"כ נשברו ומתו, וגרמו גם שבירה אל הכלים דפנים, שהם הכלים דחב"ד חג"ת עד החזה. עש"ה, כי אכמ"ל. ולפיכך אחר שנבררו כלים אלו דפנים פעם אחת מן השבירה, שוב אין שום מיעוט נוהג בהם, משום שכל השבירה שבהם היתה מחמת חיבורם עם הכלים דאחורים דבי"ע, ולא מחמת עצמם, לכן אחר שנתקן הפרסא בעולם התיקון באופן כזה, שאלו הכלים דפנים לא יוכלו עוד להתחבר עם הכלים דאחורים דבי"ע, הרי אי אפשר עוד שיהיה בהם שום מיעוט. אמנם כל מה שנברר מבי"ע משהו יותר מן שיעור הנ"ל, שהוא חב"ד חג"ת דכלים עד החזה, וחג"ת נה"י דאורות עד הנקודה שתחת היסוד, נבחן לבחינת תוספות, ואין להם קביעות באצילות, אלא שהם בעולה ויורד לפי מעשה התחתונים. וכבר הארכנו בזה בחלקים הקודמים.

וזה אמרו "תכלית המיעוט אשר בה אינה פחות מנקודה אחת כלולה מי' שהיא נקודת מלכות האחרונה שבה" דהיינו כמבואר, שמלך הז' דנקודים דקטנות, שהוא נקודת החזה דכלים, ונקודת היסוד דאורות, היא בחינת כלי דפנים, שכל שבירתה היתה

 

 

 

א' תרצ חלק ט"ו          תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

 

נקודת מלכות האחרונה שבה, כנ"ל, ותכלית גידול שלה הוא, שיהיה בה כל הי"ס שלה, ותהיה עם ז"א פב"פ שוה לגמרי, וישתמשו ב' מלכים בכתר אחד, שהוא מה שקטרגה הירח, כנודע.

 

אור פנימי

 

 

רק מחמת חיבורה עם הכלים דאחורים אשר בבי"ע, וע"כ אחר שנבררה פעם ונתקנה באצילות, לא יארע בה שום מיעוט עוד כמו בחג"ת נה"י דז"א.

ונקודה זו מבחינת הכלים דז"א, היא דבוקה בחזה שבו, כי כן היו דבוקים בז"מ דקטנות נקודים בבחינת חב"ד חג"ת דכלים, כנ"ל. אמנם מבחינת האורות אין שם אלא רוח נפש לבד, כי בחסר נה"י דכלים חסר ג"ר דאורות, ורוח נפש נבחן לחג"ת נה"י כנודע. ונמצאת הנוקבא מבחינה זו שהיא נקודה תחת היסוד, ודבוקה ביסוד דז"א דאצילות. וכן נקראת נקודה זו מבחינת הכלים בשם כתר. שט"ת שלה הן בבי"ע. ומבחינת האורות היא נבחנת למלכות, כלומר לבחינת נפש, כי בחסר ט"ת דכלים חסרים ט"ר דאורות. כנודע בערך ההפוך שבין כלים לאורות.

 

והנה כל השמות הנ"ל המחולפים תמצא מפוזרות בדברי הרב, דהיינו לפי המדובר, אם מכלים ואם מאורות, וכאן המדובר הוא מאורות. וע"כ הוא מכנה את הנקודה, בשם נקודה שתחת היסוד כנ"ל. וכן הוא מכנה אותה בשם מלכות, דהיינו נפש, כמות שהיא מבחינת האורות. וזכור זה ולא תתבלבל בהחילופים.

 

ותכלית גידול שבה הוא, שיהיה בה כל הי"ס שלה ותהיה עם ז"א פב"פ שוה  לגמרי, וישתמשו ב' מלכים בכתר אחד. שהוא מה מקטרגה הירח. הנה דברי הרב אלו עמוקים מני עמוק ולפי שבלעדם אין הבנה אמיתית בכל עניני המוחין וחילופיהם בשבתות ומועדים וכו', ע"כ הכרח הוא להבינם לכל הפחות לפי המחויב לקשר את הדרושים המובאים בענין זה.

ושורש הדברים אלו הם בדברי חז"ל במסכת חולין דף ס' ע"ב. וז"ל: ר"ש בן פזי רמי, כתיב ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים, וכתיב את המאור הגדול ואת המאור הקטן. אמרה ירח לפני הקב"ה. רבש"ע, אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד, אמר לה לכי ומעטי את עצמך וכו'. ע"ש. וזה שטענה אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד, מכונה בשם קטרוג הירח. והנה לדברי חז"ל שם משמע לכאורה. שהטענה היתה, שאי אפשר לב' מלכים שישתמשו בכתר אחד, אלא שרצתה בכתר מיוחד לעצמה, כדי שתהיה בלתי תלוי בהחמה, שהוא ז"א. והרב אומר, שזה תכלית תיקונה שיהיו שני מלכים משתמשים בכתר אחד. וא"כ למה קטרגה אז בעת שכבר שמשו בכתר אחד.

אכן כשמדייקים בדבריהם ז"ל, נמצא כי הטענה לא היתה על כתר אחד. כי הקשו, למה כתיב מקודם ב' המאורות הגדולים, שמשמע ששניהם שוין בכתר אחד, ואח"ז כתוב את המאור הגדול ואת המאור הקטן, שזה גדול מזה, וכבר אינם במדה שוה בכתר אחד. וע"ז תרצו, שהירח קטרגה, אפשר לב' מלכים שישתמטו בכתר אחד. ואין לפרש שהיא רצתה שכתרה יהיה גדול מכתרו, כי לפי זה לא היה נקרא קטרוג הירח שאין זה קטרוג אם היא רצתה להיות גדול ממנו, כי קטרוג הוא משמעות של עלבון ומיעוט שהיא עשתה לחמה, ואיזה עלבון יש לחמה אם רצתה להיות גדול ממנו. ועוד, מה היה תרעומת שלה, שאמרה, רבש"ע, כיון שאמרתי דבר הגון אמעט את עצמי, ע"ש. ואם טענתה היתה שכתרה יהיה גדול מכתרו, איזה דבר הגון יש כאן. וביותר מכולם קשה למה חרי האף הגדול הזה, וכי משום

 

 

חלק ט"ו             עץ חיים        בנין הנוקבא        א' תרצא

 

ו) והענין הוא, כי נודע, כי מת"ת של אמא נעשה כתר לז"א, וכאשר גם היא תעלה עד שם, ויהיה כתרה בת"ת של אמא כמוהו, יהיה כתריהן שוין, ויהיו שניהם אחד, כי שניהם יהיו בחינת ת"ת דאמא

 

 

אור פנימי

 

 

שרצתה בכתר גדול ממנו, ע"כ תתמעט כל כך ותתרוקנה לגמרי מאורה, עד דלית לה מגרמה ולא מידי אלא מה שהחמה נותן לה. אכן אין הדברים כפשוטם.

וכדי להבין הדברים, צריכים להבין ענין ז"א ונוקביה מבחינה מקורית וכן ענין לקיחת הצלע, ובנין הנוקבא שזה יתבאר להלן בביאור הנסירה. וכאן נבאר רק מבחינה כללית. והענין הוא, כי הכתוב ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים, שהמשמעות היא שהשמש והירח קומתם שוה, סובב על יום ד' דימי בראשית. שיתבאר לקמן, שאז נתגדלה הנוקבא ע"י התלבשות נה"י דאמא בתוכה, עד שהיתה בקומה שוה עם ז"א מאחוריו. וכיון שנפרדה עי"ז מז"א בעלה, ועלתה לינק מן ת"ת דאמא, להיותה גדולה כמוהו, ע"כ נסתמו החסדים ממנה. ואז התחילה לקטרג על האורות דגדלות האלו אשר קבלה מנה"י דאמא, כמ"ש חז"ל, שאמרה, אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד. כלומר, שטענה, שאי אפשר לה להשתמש בכתר אחד עם ז"א, מפני שלא יכלה לסבול את הסיתום הגדול דחסדים, ורצתה לחזור למקומה שמלפני כן, דהיינו להיות אב"א עם ז"א מחזה ולמטה, כי אז היה לה חסדים בשפע, מבחינת ו"ק דז"א, וזה מכונה בשם קטרוג, כי קטרגה על הארת הגדלות שנשפע לה מאמא, שהוא עלבון להמאציל.

וע"ז נאמר לה לכי ומעטי את עצמך. שפירושו, שתחזור לבחינת נקודה שתחת היסוד, שהוא המיעוט היותר גדול שאפשר להיות בנוקבא. כי נמצא בזה, שכל הט"ר שלה וכל בנין פרצופה מסתלק ממנה, וחוזרת לשורשה להיות רק לבחי' מסך להעלות או"ח בשביל הז"א.

וזה שטענה, רבש"ע כיון שאמרתי דבר

הגון אמעט את עצמי. כלומר, כי היא טענה שאי אפשר לה להשתמש בכתר אחד עם ז"א, אלא לחזור לאב"א, מחזה ולמטה, דהיינו לבחינת ו"ק, וזה ודאי לדעתה היה דבר הגון, שהרי לא יכלה לעמוד בגדלות מכח חוסר החסדים, כנ"ל. וע"כ התרעמה על שנאמר לה לחזור לנקודה תחת היסוד, שנדמה לה לעונש על קטרוגה, והיא לא הרגישה בזה שום חטא, שהרי לא יכלה לעמוד שם בשום אופן, מחמת חוסר החסדים, כנ"ל.

וזה אמרו "תכלית גידול שלה הוא שיהיה בה כל הי"ס שלה, ותהיה עם ז"א פב"פ שוה לגמרי וישתמשו ב' מלכים בכתר אחד, שהוא מה שקטרגה הירח" כלומר, שאז יתוקן קטרוג הירח, כי רק בבחינת גדלות דאחורים לא יכלה הירח לעמוד שם מכח חוסר החסדים כנ"ל, וע"כ קטרגה. אמנם, כשתהיה עם ז"א בקומה שוה בבחינת פב"פ עד הכתר, הנה אז יהיה לה גם חסדים
בשפע, ואור החכמה תתלבש תוך אור החסדים, כנודע, ואז לא יהיה לירח מה לקטרג עוד, וזהו כל התיקון. כמ"ש הרב בסמוך.

 

ו) שניהם יהיו בחינת ת"ת דאמא שהיא ספירה אחת ואז לא תצטרך היא לקבל הארתה ע"י ז"א אלא יהיו שניהם מקבלים הארתם מאמא וכו' שוין במציאותם כמו או"א. וצריכים לזכור כאן מ"ש בחלק ה', בענין הז"ת חג"ת נהי"מ המקוריות. ונתבאר שם, שכל עיקרים הם ז"א ונוקבא, והם רק נצח והוד דז"ת, וחג"ת שבהם, הוא מהתכללות העליונים ג"ר, שהם כח"ב, אלא כיון שכח"ב ירדו לבחינת ו"ק נקראו בשם חג"ת. ונמצאו חג"ת נ"ה דז"ת, שהם כמו כח"ב זו"ן דכללות וע"כ הם מכונים ה"ח או ה"ג, כי

 

 

 

א' תרצב חלק ט"ו        תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

 

שהיא ספירה אחת, ואז לא תצטרך היא לקבל הארתה על ידי ז"א, אלא יהיו שניהם מקבלים הארתם מאמא, כל אחד בפני עצמו ולא יצטרכו זה לזה, ויהיו זו"ן שוין במציאותם כמו או"א, כנזכר באדרא, או"א כחדא נפקין וכחדא שריין. וזה תכלית הגידול שלה, ואז כל העולמות בתכלית התיקון.

 

אור פנימי

 

 

עיקרם אינו אלא חג"ת נ"ה. ויסוד, הוא רק כללות של אלו הה', דהיינו כללות הה"ח, וכן המלכות היא רק כללות דה"ג, כמ"ש שם באורך.

ונמצאו משום זה זו"ן דאצילות, המלבישים לנה"י דא"א, אשר ז"א הוא בחינת נצח דא"א, ונוקבא היא בחי' הוד דא"א. כלומר, שזה חלקם בט"ס המקורית דא"א, שז"א הוא נצח דט"ס המקורית, ונוקבא היא הוד דט"ס המקורית, כי הנו"ה הם עיקרם של הזו"ן כנ"ל. והוא הגורם, שנוקבא היא למטה מז"א, ואין קומתם שוה, כי הם ב' ספירות מיוחדות זו למטה מזו כי הוד הוא למטה מנצח, וצריך לקבל מנצח.

ואין להקשות לפי זה, איך אפשר פעם שיהיו ז"א ונוקבא בקומה שוה, מאחר שהם באים מב' ספירות מיוחדות נצח והוד שהם זו למטה מזו. אכן זה הגיע לה מפאת בנינה מצלע דז"א, כמ"ש להלן בבנין הנוקבא, כי עי"ז נתכללו הנצח וההוד בבחינה אחת, ולקחה הנוקבא לחלקה גם את הנצח דז"א, ונמצאים בזה שנכללים שניהם בספירה אחת, וע"כ יכולים להיות שניהם בקומה שוה.

ובהתכללות זו דנצח והוד, יש ב' בחינות: א', שז"א, שמקורו הוא נצח דא"א יורד ונכלל בהוד דא"א, שעי"ז נמצא נכלל עם הנוקבא בספירה אחת, ויכולים להיות בקומה שוה. ב' הוא, שהנוקבא שבחינתה היא בהוד דא"א, עולה ונכללה בנצח דא"א, שעי"ז נמצאת נכללת עם הז"א בספירה אחת ויכולה להיות עמו בקומה שוה.

וההפרש בין ב' מיני התכללות אלו הוא, כי ע"י התכללות הנצח בהוד, אע"פ
שנעשים עי"ז בקומה שוה, מ"מ עדיין היא צריכה לקבל שפעה מספירת הנצח דא"א, שמשם נמשך הז"א, ונמצא שגם בשעה שהם בקומה שוה, צריכה לקבל כל שפעה ע"י ז"א בעלה. אמנם ע"י התכללות ההוד בהנצח, היא נמצאת לגמרי כמדת הז"א, כי עתה היא יונקת מת"ת דא"א כמו הז"א, ואין עוד לז"א שום יתרון עליה.

וכל המתבאר באחיזת הזו"ן בתנה"י דא"א, כן הוא ממש גם באחיזתם בתנה"י דאמא. כי כל מה שמקבלים מא"א, אינו אלא ע"י התלבשות באו"א, כנודע. ונמצאים ב' החלוקות הנ"ל שבהתכללות הנו"ה דא"א, נוהגים כן גם בתנה"י דאמא. שבהתכללות הנצח בהוד, נמצאים הזו"ן קומתם שוה, והנוקבא מוכרחת לקבל מהנצח דאמא, שמשום זה צריכה לקבל בהכרח גם מז"א בעלה, ששורשו בנצח דאמא. אמנם בהתכללות ההוד בנצח, כבר נמצאת הנוקבא בבחינת הנצח דאמא, והיא מקבלת מת"ת דאמא כמו הז"א, ואז אין עוד שום יתרון לז"א עליה, ואינה צריכה אליו יותר.

וזה אמרו "מת"ת של אמא נעשה כתר לז"א וכאשר גם היא תעלה עד שם ויהיה כתרה בת"ת דאמא כמוהו, יהיו כתריהם שוין ויהיה שניהם בכתר אחד, כי שניהם יהיו בחינת ת"ת דאמא שהיא ספירה אחת וכו' ולא יצטרכו זה לזה ויהיו זו"ן שוין במציאותם כמו או"א דכחדא נפקין וכחדא שריין" דהיינו כמבואר, שבעת שההוד עולה ונכלל בנצח, נמצאת הנוקבא בספירה אחת עם הז"א, ושניהם יש להם שורש אחד שנקרא כתר, דהיינו ת"ת דאמא, כי ספירת הנצח יונקת מהעליון שלה שהוא ת"ת. כנ"ל. וזה נבחן שמשתמשים שניהם בכתר

 

 

 

חלק ט"ו             עץ חיים        בנין הנוקבא        א' תרצג

 

ז) ואמנם בין זה לזה יש בחינות רבות, ובין כולם הם ד' בחינות. וזה סדרן ממטה למעלה: א', תכלית המיעוט הנ"ל, שתהיה היא נקודה כלולה מיוד, והיא בחינת המלכות שבה, ואז אין לה פרצוף, ואז היא עומדת למטה מהיסוד שלו.

 

אור פנימי

 

 

אחד כמו או"א עלאין. כי כל הטעם שאו"א נחשבים כחדא, הוא משום שבאים שניהם מספירה אחת, שהיא בינה דא"א, וע"כ בעלותם לג"ר דא"א ומזדווגים על המזלין, נמצאים גם אז שמשתמשים בכתר אחד דא"א. וכל זה הוא משום שאו"א הם תמיד ספירה אחת דבינה דא"א. ועתה שהנצח דא"א העלה אליו את ההוד ונכללה הנוקבא בנצח שלו, הרי הזו"ן ג"כ נכללים שניהם בספירה אחת דא"א, שהיא הנצח, וע"כ משתמשים שניהם בכתר אחד כמו או"א.

ואין להקשות ע"ז ממ"ש הרב, אשר הכתר דאבא הוא גבוה משל אמא, כי אבא לקח כתר וחכמה דבינה ואמא לקחה בינה דבינה, וע"כ היא חסרה מכתר דאבא, בסוד ג"ם וא"ם. כי שם הוא המדובר באו"א דקומת ס"ג, דהיינו בעת שבינה דא"א שבה נאחזים או"א, יצאה לבר מראש דא"א. וכאן מדבר הרב מבחינת מוחין דז"א, שאו"א הם עתה בקומת ע"ב, דהיינו בעת שבינה דא"א עלתה ונעשה בחינת ראש וג"ר, שאז או"א משתמשים בכתר אחד לשניהם. והטעם הוא פשוט, כי בעת שבינה דא"א יוצאת לחוץ מראש, הנה כל מעלת ג"ר שיש לה, היא מפאת שג"ר דבינה הם בסוד כי חפץ חסד הוא, ואין שום מסך יכול למעט אותה, כמ"ש בחלק הקודם. אמנם בערך אבא שהוא בחינת חכמה עדיין נבחנת שהיא חסרה ראש, כי סוף סוף אינה יכולה לקבל חכמה מחמת המסך שתחת מו"ס. אמנם אבא שהוא חכמה אינו נגבל כל כך במסך דמו"ס, כי אין מסך נשרש כלל למעלה מחכמה, ובחינת חכמה מיחס א"א לא יצא מראש, כנודע. וע"כ אין הבינה
יכולה להיות עמו בכתר אחד בעת שהיא לבר מראש דא"א. אמנם אחר חזרת הבינה דא"א לראש, שוב אין שום יתרון לאבא על אמא, ושניהם משתמשים בכתר אחד. להיותם נכללים שניהם בספירה אחת דא"א. כנ"ל.

 

ז) ד' בחינות, וזה סדרן ממטה למעלה וכו'. הנה התחיל בד' בחינות ומסיים ז' בחינות. אכן יש כאן קיצור לשון ביותר, והענין הוא, כי הרב חושב כאן בחינה כוללת הנוהגת בכל מדרגה שלמה, שהיא נחלקת לד' כוללים: א' הוא עיבור, שהוא נה"י ונפש. ב' הוא יניקה, שהוא חג"ת ורוח. ג' הוא מוחין, שהוא חב"ד וג"ר. ד' הוא כתר. ואלו ד' הבחינות נוהגות בין במדרגות האחור, ובין במדרגות הפנים. וכן במוחין דישסו"ת וכן במוחין דאו"א. לבד ממדרגת הכתר שאינו נוהג בפרצופי האחור.

ובחינת העיבור שהוא נה"י, כולל הרב בבחינת נקודה שתחת היסוד, כי מבחינה זו מתחיל העיבור. ובחינת היניקה מכנה הרב בהלבשה מחזה ולמטה דז"א, כי אז יש אל הנוקבא ע"ס הנקראות חג"ת נה"י, ויש לה עתה ב' פרצופים עיבור ויניקה, שהם מתלבשים זה תוך זה. ובחינת הגדלות ומוחין, קורא הרב בשם ה' ספירות ראשונות דז"א, כלומר חב"ד וחו"ג וש"ע דת"ת עד החזה, שאינה משגת אותם אלא ע"י השגת פרצוף הגדלות שלה, שנקרא פרצוף המוחין. ואחר כך הארת הכתר היא בחינה הד'.

ופרצוף המוחין, שהרב מכנהו כאן בשם ה' ספירות ראשונות, הוא מחלקהו בב' בחינות: א' הוא מוחין דישסו"ת הנוהגים

 

 

א' תרצד חלק ט"ו      תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

 

ח) ב' היותה פרצוף גמור ביוד ספירות, אלא ששיעור קומתה היא באחור ז"א מחזה ולמטה. אבל עדיין האורות שלה שיש בה"ר של ז"א: כח"ב ח"ג לא האירו בד' תחתונות שבו, לכן לא נמשכו בה ולא האירו בה. והבן זה עם הנ"ל.

 

אור פנימי

 

 

בחול, ומכנה אותם בשם הארת ה"ר המאירים מלמעלה למטה לתחת החזה דז"א, אבל הנוקבא אינה מלבשת אותם במקומם למעלה. וב' הוא מוחין דאו"א הנוהגים
בשבת במוסף, ומכנה אותם בשם, קבלת הה"ר במקומם למעלה.

והטעם שנקראים כן, הוא, משום שהמוחין דישסו"ת אינם מספיקים כלל למוחין דהולדה בשביל הז"א עצמו, ואצלו הם נחשבים כמו בחינת ו"ק דגדלות, כי הוא צריך למוחין דאו"א עלאין כמו בשבת במוסף, ואז יש לו בחינת חיה, כנודע. וכיון שישסו"ת הם בחינת ו"ק דאו"א ע"כ נחשבים אליו המוחין דישסו"ת לבחי' ו"ק דגדלות האמיתי שלו, ולא מוחין ממש. ועכ"ז, מוחין אלו המה מוחין אמיתים ליעקב ורחל, כי חיה דישסו"ת נחשב להם לחיה ממש, וראוים לזווג למוחין דהולדה. ולפיכך נבחן זווג הזה דיעקב ורחל ע"י אלו המוחין, אשר הז"א כופף ראשו למקום חג"ת שלו, ששם עומד יעקב, ועי"ז מושפעים המוחין דישסו"ת שקבל ז"א, אל ראש דיעקב, ויעקב מזדווג עם הנוקבא דז"א, וע"כ מכנה הרב למוחין אלו שהנוקבא מקבל מיעקב, כנ"ל, בשם הארת ה"ר מחזה ולמטה, דהיינו כנ"ל, שז"א כופף ה"ר שלו ומשפיעם ליעקב, וממנו מקבל הנוקבא. משא"כ במוחין דאו"א דשבת, שהמה מוחין אמיתים דחיה לז"א עצמו, וע"כ אינו צריך לכפוף ראשו למטה, אלא שמזדווג עם הנוקבא מקומתו עצמו, ונמצא הנוקבא לוקחת ה' הספירות דז"א ממקומם בז"א.

ומה שהרב אומר שה"ר מאירים למחזה ולמטה, אין הפירוש, לבחינת נה"י חדשים
דז"א שהשיג ע"י המוחין דישסו"ת, אלא הפירוש הוא לנה"י הישנים דז"א, ששם מקום יעקב ורחל כנודע, ואלו הנה"י נעשו עתה בעת המוחין דישסו"ת, לבחינת חג"ת, ונמצא מז"א כופף ראשו ומאיר רק לבחינת חג"ת, ולא לנה"י החדשים שהשיג עתה. אלא כיון שכל העליה הזו של נה"י לחג"ת הוא רק בשביל יעקב, שהוא המקבל ממוחין אלו, ולא בערך ז"א עצמו, ע"כ קורא אותם הרב בשם נה"י שמחזה ולמטה, כי כלפי הז"א עצמו נבחנים לנה"י, כמבואר, שהרי אין לו חלק במוחין אלו.

ובמבואר תבין היטב ז' המדרגות שחושב כאן הרב. "א' היא נקודה כלולה מיוד, ואז היא עומדת תחת היסוד שלו" והיינו בחינת עיבור הא', כלומר, שבבואה לנקודה תחת היסוד מתחיל העיבור א', שהוא בחינת נה"י כנ"ל, והיינו פרצוף עיבור דאחור.

"ב' היותה פרצוף גמור בי"ס מחזה ולמטה דז"א, אבל עדיין האורות דה"ר דז"א כח"ב ח"ג לא האירו בה", היינו בחינת היניקה דנוקבא, הנקרא פרצוף ו"ק שלה, שאז היא מלבשת מחזה ולמטה דז"א, והוא פרצוף היניקה דאחור.

"ג' בהיותה מקבלת אורות שלה מן ה' ראשונות דז"א, ואז נגדלת כמוהו אלא שעדיין כל זה בחינות אורות אב"א" והיינו פרצוף הגדלות דאחור. אמנם הרב מדבר כאן מפרצוף דמוחין דאו"א, שאז הנוקבא מקבלת הה"ר במקומם למעלה, כנ"ל. אמנם זה נוהג גם במוחין דישסו"ת, כי כמו שיש ג' פרצופין דאחור עי"מ באו"א, כן יש ג' פרצופי האחור עי"מ בישסו"ת, ואין נפקא

 

 

 

 

חלק ט"ו             עץ חיים        בנין הנוקבא        א' תרצה

 

ט) ג' בהיותה מקבלת אורות שלה מן ה' ראשונות של זא ואז נגדלת כמוהו אלא שעדיין כל זה בחינות אורות אב"א. והרי הם ג' בחי' בבחינת אחור. והטעם שאין ד' בחינות באחור, הוא ג"כ, מפני שאין הכתר ניכר אלא בפנים, ולזה ג' בחינות באחור.

 

י) עוד יש ד' בחינות בבחינות פב"פ, והם אלו: א' שתהיה היא פרצוף שלם פב"פ, אלא ששיעור קומתה היא מחזה ולמטה דז"א, ועדיין אורות שלה דבחינת פנים שיש בה' ראשונות של ז"א לא נמשכו להאיר בה. והנה בחינה ראשונה, שהיא, שתהיה ג"כ בחינת נקודה א' כלולה מיוד כנגד היסוד פב"פ, אין כאן מקום ביאורו, ונתבאר במקום אחר, בפירוש תפלת השחר בברכת אבות.

 

אור פנימי

 

 

מינה ביניהם, אלא שבחינת הגדלות דישסו"ת נבחן להארת ה"ר ממעלה למטה למקום החזה, דהיינו ע"י כפיפת ראש דז"א, כנ"ל. ובחינת הגדלות דמוחין דאו"א, הזווג הוא ע"י ז"א עצמו בלי כפיפת ראש כלל, ונמצאת הנוקבא מקבלת המוחין מראש דז"א עצמו והיא עמהם למעלה. אלא שהרב לקח לדוגמא כאן את פרצוף הגדלות דאחור דז"א מבחינת מוחין דאו"א. אמנם בחי"ד שהוא הכתר, אינו נוהג בפרצוף האחור, כי אין כתר ניכר אלא בפנים כדברי הרב. וע"כ לא יש רק ג' בחינות באחור, שהם עי"מ כנ"ל.

וזה אמרו "עוד יש ד' בחי' בבחי' פב"פ" הנה ד' בחינות אלו אינן מדויקות על הסדר הנ"ל, ובחי"א מתחילה מפרצוף היניקה דפנים, שהוא פרצוף הו"ק שמחזה ולמטה פב"פ בלי הארת ה"ר, שהם הג"ר. "וב', שה"ר של ז"א האירו בה מלמעלה, אבל עדיין היא מחזה ולמטה, ואז הוא יורד בנצח והיא עולה בהוד שלו והוא כופף קומתו ומזדווג עמה" והיינו פרצוף הגדלות דפב"פ מבחינת המוחין דישסו"ת, שאין המוחין אלו מספיקים כלל לזווג דהולדה בשביל הז"א עצמו, אלא רק ליעקב, שאז כופף ראשו אל מקום נה"י הישנים שלו,

ומאיר אלו המוחין דישסו"ת אל יעקב העומד בנצח, שזה נבחן שראש דז"א ירד למקום הנצח ע"י כפיפת ראש, כנ"ל. ויעקב מזדווג עם הנוקבא העומדת שם בהוד דז"א. וזה נבחן שהיא עלה בהוד דז"א, ואז מזדווגת עם יעקב.

ואין להקשות, למה צריכה הנוקבא לעלות להוד שלו כדי לקבל המוחין דגדלות מיעקב, כיון שגם בעת המוחין דו"ק שלה נמצאת ג"כ עומדת שם מחזה ולמטה כנ"ל, וע"כ למה אומר הרב שהיא עולה בהוד שלו. והענין הוא, כי באמת נה"י אלו הם נה"י הישנים דז"א, שעתה בזמן המוחין הם נעשו לחג"ת דז"א, וע"כ נחשב זה לנוקבא עליה, כי מעיקרא היו נה"י אלו רק בחינת נה"י דז"א, אבל עתה בעת ביאת המוחין דישסו"ת לז"א, מתעלים אלו נה"י ונעשים חג"ת, ונמצאת הנוקבא עומדת בגבורה דז"א. וע"כ אומר והיא עולה בהוד שלו. דהיינו בהוד שמקודם לכן, שעתה הוא גבורה. וכבר נתבאר לעיל שגם עליה זו דנה"י לחג"ת, אינה חשובה בשביל ז"א עצמו, ובערכו עדיין נחשבים לנה"י. אלא כלפי יעקב ורחל נחשבים לחג"ת ממש.

"הג' הוא שתהיה גדולה כמוהו בשיעור קומתו פב"פ, ותקבל האורות של ה"ר

 

 

א' תרצו חלק ט"ו         תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

 

יא) הב' הוא, שהה' ראשונות של ז"א האירו בה מלמעלה, אבל עדיין הוא מחזה ולמטה, ואז הוא יורד בנצח שלו, והיא עולה בהוד שלו, בבחינת שם בוכ"ו, והוא כופף קומתו ומזדווג שם עמה .

 

יב) הג' הוא, שתהיה גדולה כמוהו בשיעור קומתו פב"פ, ותקבל האורות של ה' ראשונות בהיותה שם למעלה עמהם. ואמנם עדיין היא אינה מקבלת אורותיה אלא באמצעית ז"א, והכתר שלו יהיה גדול מכתרה, כי הוא יותר גדול וגבוה למעלה מכתרה.

 

יג) נמצא, שהמלכות שבה אין לה בן זוג כנגדה בזכר, כי היא

 

 

אור פנימי

 

 

בהיותה שם למעלה עמהם" והיינו ג"כ פרצוף דגדלות, כמו בחי' הב' הנ"ל, וכל ההפרש הוא שכאן מדבר מפרצוף הגדלות דמוחין דאו"א, המספיקים גם למוחין דחיה בשביל ז"א, שאז ז"א אינו כופף ראשו אלא מזדווג עם הנוקבא פב"פ בקומתו עצמו, ונמצאת הנוקבא מקבלת ג"ר בהיותה עמהם למעלה פב"פ.

ומה שהרב מכנה אל הג"ר בשם ה' ספירות ראשונות: כח"ב ח"ג, הוא משום שהג"ר הוא פרצוף שלם של ע"ס, והוא מתלבש תוך פרצוף היניקה מחזה ולמטה שלו, באופן שכח"ב ח"ג עם ש"ע דת"ת הם למעלה מכל פרצוף היניקה, וע"כ נבחן ערך ההפרש מפרצוף היניקה לפרצוף הגדלות בה"ס שלמות כח"ב ח"ג, שהם חסרים מפרצוף היניקה, כי אינו יכול להלביש אותם.

והנה כל המדובר שבכאן באלו הד' בחינות דאחור ופנים דאו"א וישסו"ת, הוא מבחינת התכללות הנצח בהוד דא"א, וכן דאו"א, שאז אין הנוקבא יכולה לקבל רק מבחינת נצח, שהוא בחינת ז"א בעלה, ואינה מגעת לבחי' ת"ת דאמא, שהיא כתר ז"א, כי נצח דאמא נבחן לעליון שלה, כמ"ש לעיל דף אלף תרד"א ד"ה שניהם. עש"ה.

וזה אמרו "אמנם עדיין היא אינה
מקבלת אורותיה אלא באמצעית ז"א והכתר שלו יהיה גדול מכתרה" דהיינו כנ"ל, משום דהשואת הקומה הגיעה לנוקבא על ידי התכללות הנצח בהוד, וע"כ מחויבת לקבל הימנו, ואינה יכולה לינק מכתר שלו, שהוא בחינת ת"ת דאמא, והיא אינה מגעת אלא לנצח דאמא. כנ"ל. ומטעם זה נמצא שאפילו בשבת במוסף, אינה יכולה לינק מכתר שלו ממש, משום דהשואת הקומה מכל המוחין דשבת, הוא ע"י התכללות הנצח בהוד, וע"כ היא מחויבת לקבל ע"י ז"א בעלה, וע"כ אין שניהם משתמשים בכתר אחד. וכ"ז היא רק מבחינת המוחין דאו"א אבל מבחינת המוחין דישסו"ת, שהמה מגיעים אל הנוקבא ע"י כפיפת ראש דז"א למקום יעקב, יש שם בחינת השתמשות שניהם בכתר אחד, דהיינו שהתכללות דנו"ה נעשה במקום ספירת הנצח, ונמצאת הנוקבא שעולה לבחינת נצח דאמא בשוה עם יעקב, ושניהם יונקים בשוה מת"ת דאמא, ונמצאים משתמשים בכתר אחד. ודבר זה נוהג רק בראש חודש ויו"ט, אבל אינו נוהג בשאר ימות השנה, ואפילו בשבתות. כמ"ש במקומו.

 

יג) שהמלכות שבה אין לה בן זוג כנגדה בזכר כי היא למטה מהיסוד שלו וכו' העשירית שבה נכללת ביסוד שבה ואז

 

 

 

 

 

חלק ט"ו             עץ חיים        בנין הנוקבא        א' תרצז

 

למטה מן היסוד שלו, לכן היא צריכה לו שהמלכיות שבה היא למטה מכל שיעור קומתו, ואז צריכה הוא לקבל ע"י, ואז המלכות שלה אין לה בן זוג, ונתעלה עד היסוד שבה עצמה, ונכללין יחד שם בסוד הכללות, כנודע אצלינו, ואז תוכל לקבל מן היסוד של ז"א. ונמצא כי בבחי' זו יש בה פרצוף ט"ס עליונות שבה לבד, כי העשירית שבה נכללת ביסוד שבה, ואז ג"כ הכתר שלו גבוה מכתרה.

 

יד) הד' שתהיה גם היא משמשת בכתר א' כמותו, ומקבלת אורותיה מאמא עצמה שלא ע"י ז"א, דמיון או"א, ותהיה שלימה בכל י""ס, וזהו תכלית הגידול שלה.

 

*        טו) ועתה נבאר ג' בחי' אלו, איך היו מתחלת בריאת העולם עד עתה. הנה בזמן העיבור היתה היא עדיין בבחי' נקודה א' כלולה מי', והיתה למטה מאחורי היסוד דז"א.

 

אור פנימי

 

 

הכתר שלו גבוה מכתרה. לעיל אמר הטעם, למה שהנוקבא חסרה מכתר דז"א, מבחינת התלבשות תנה"י דאמא בז"א, כי הת"ת דאמא שממנה הכתר דז"א, נמצא למעלה משורש הנוקבא, וכמ"ש לעיל, כי הנוקבא היא בחינת הוד, ושורשה היא בנצח דאמא, ולא בת"ת, ע"ש. וכאן הרב מוסיף טעם על זה, מבחינת בנין פרצוף הנוקבא עצמה.
כי בעת היותה  צריכה לקבל מבחינת הז"א, אין לה קבלה לבחינת מלכות שלה, כי ז"א הוא ט"ס עד היסוד בלבד, וע"כ מוכרחת המלכות דנוקבא לעלות ולהתכלל ביסוד שלה כדי לקבל מיסוד דז"א, וע"כ נבחנת הנוקבא שהיא חסרה כלי דמלכות בעת שצריכה לקבל מן הז"א. ונודע, שבחוסר המלכות דכלים חסר הכתר דאורות, ומשום זה נבחנת לחסר הכתר דז"א. וזה אמרו "כי בבחינת זו יש בה פרצוף של ט"ס עליונות לבד, כי העשירית שבה נכללת ביסוד שבה ואז ג"כ הכתר שלו גבוה מכתרה" דהיינו כמבואר, שבבחינה זו שהיא
* ע"ח ח"ב שער מיעוט הירח פ"ב.

צריכה לקבל מז"א נמצאת חסרה כלי דמלכות, וע"כ היא חסרה מכתר דאורות. כנודע בערך ההפוך מכלים לאורות. אמנם בעת שאינה צריכה לקבל מז"א, אלא שהיא יכולה לקבל מת"ת דאמא כמו הז"א, הנה אז גם המלכות שלה מקבלת הארה כמו שאר הספירות, וע"כ נשלמת אז גם באור הכתר.

 

 

יד) הד' שתהיה גם היא משמשת בכתר אחד כמותו ומקבלת אורותיה מאמא. עצמה שלא ע"י ז"א דמיון או"א ותהיה שלמה בכל י"ס וזהו תכלית הגידול שלה. וכבר נתבאר, אשר בחי' זו הד' אינה נוהגת בזמן הזה בזו"ן הגדולים, אלא בזו"ן הקטנים בלבד, עש"ה. וכל עוד שהיא צריכה לקבל מז"א, היא חסרת המלכות שלה, כנ"ל. וז"ש, שרק ע"י קבלתה מאמא שלא ע"י ז"א היא נשלמת בי"ס. כי אז היא מקבלת האור גם אל המלכות שלה כנ"ל.

 

 

א' תרצח חלק ט"ו        תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

 

טז) וכאשר נברא העולם של אצילות, ונולדו זו"ן, התחילה היא להתגדל עד יום ד' של ימי בראשית, ואז נגדלה כל ג' בחי' הנ"ל שיש בבחי' אחור באחור, והוא עד שתהיה בחי' פרצוף גמור בי"ס באחור באחורי החזה, ושם היה שיעור קומתה משם ולמטה, וגם האורות של ה' ספירות ראשונות דז"א היו מאירין בה מלמעלה למטה אב"א.

 

יז) וכאשר הירח קטרגה, אז נתמעטה מן שיעור הנ"ל, וחזרה להיות כבתחלה בבחינת המיעוט היותר גדול שאפשר להיות, והוא שהי' ספירות שלה חזרו ונתעלו ונסתלקו בשרשיהן בט"ס של ז"א, כי משם יצאו כנ"ל, ולא נשאר רק המלכות שבה, שהיא נקודה א' כלולה מי', תחת אחורי היסוד של ז"א.

 

אור פנימי

 

 

טז) וכאשר נברא העולם של אצילות ונולדו זו"ן התחילה היא להתגדל עד יום ד' של ימי בראשית ואז נגדלה כל ג' בחינות הנ"ל שיש בבחי' אחור: כלומר, שעד יום הד' הספיקה להתגדל בכל ג' הפרצופים: דעיבור, יניקה, מוחין, בבחינת האחור דז"א, דהיינו רק מבחינת השלמת כלים בלבד, כי ע"י התלבשות נה"י דאמא בנוקבא, ירדה הה"ת מעינים שלה והוחזרו אח"פ שלה למדרגה, והשיגה ע"ס חב"ד חג"ת נה"י דכלים, אבל מבחי' האורות עדיין אין בה אלא בחי' ו"ק דגדלות. וע"כ נבחן פרצוף המוחין הזה שהוא רק בחי' אחור, כי השלמת הכלים הוא השלמת אחורים בלבד. כי הכלים מכונים אחור, והאורות מכונים פנים.

גם השלמה זו דכלים לא היתה ע"י מוחין דאו"א, אלא ע"י מוחין דישסו"ת הנקרא לעיל, שה"ר מאירים אליה ממעלה למקום החזה ולמטה, ע"י כפיפת ראש דז"א, כמ"ש לעיל (בדף א' תרצ"ג ד"ה ד' בחינות). ע"ש. וזה אמרו "וגם האורות של הה' ספירות דז"א היו מאירין בה מלמעלה למטה אב"א" דהיינו ע"י כפיפת ראש דז"א, כנ"ל.

 

יז) הירח קטרגה, אז נתמעטה משיעור

הנ"ל וחזרה להיות כבתחילה בבחינת המיעוט היותר גדול וכו'. ענין קטרוג הירח, כבר נתבאר לעיל דף אלף תרצ"א ד"ה וכדי ע"ש. שהיה מטעם, כי פרידתה מז"א, גרם לה שם חוסר חסדים, ולא יכלה לעמוד שם בגדלות אלא לחזור לבחינת ו"ק להיות דבוק עם ז"א בכותל אחד, כדי לקבל ממנו חסדים, אמנם נאמר לה לכי ומעטי את עצמך, דהיינו שתחזור לבחינת נקודה תחת היסוד, שפירושו, שתחזור לבחינת עיבור, כי משם מתחיל העיבור שלה, כנ"ל. אמנם אין זה חזרה לאותו בחינת העיבור דאחור שהיה לה מקודם הקטרוג, אלא היא עיבור חדש דבחינת פב"פ, הנקרא עיבור ב' דמוחין דפנים, ומעתה מתחילים עי"מ שלה דד' הבחינות דפנים הנ"ל בדברי הרב. ונמצא שלא הפסידה הירח כל כך מחמת קטרוגה, שהרי הרויחה, כי מעתה מתחילה להבנות פב"פ.

ויש לדייק כאן, כי נודע, שז' ימי בראשית, הם בחינת ז"ת חג"ת נהי"מ, ונמצא יום הד' שהוא ספירת נצח, וא"כ היה צריך להיות מיעוט הירח ביום ה', שהוא ספירת ההוד, כי הנוקבא היא בחינת הוד, ולא בחי' נצח שהוא יום ד'. וזה מובן עם המתבאר לעיל, שאי אפשר שתהיה

 

 

חלק ט"ו             עץ חיים        בנין הנוקבא        א' תרצט

 

יח) וזהו ענין לכי ומעטי את עצמך, שנסתלקו ט"ס שלה העליונים, ועלו בז"א, והיא נשארת נקודה מעוטה, וירדה תחת אחורי היסוד. וענין מיעוט הירח היה ביום ד'.

 

יט) אח"כ ביום ו', חזרה להתגדל בבחי' הג' הנ"ל, היותה פרצוף

 

 

אור פנימי

 

 

הנוקבא בקומה שוה עם ז"א, זולת ע"י התכללות נו"ה ביחד, ואפילו לבחינת קומה שוה עם יעקב צריכים להתכללות נו"ה, ע"ש. ולפיכך הכרח היא שמטרם שבאה בבחינה ג' דאחור להיות בקומה שוה עם יעקב, כבר היתה הנוקבא נכללת בספירת הנצח, וע"כ נעשה המיעוט ביום ד' שהוא נצח.

 

יח) לכי ומעטי את עצמך שנסתלקו הט"ס שלה העליונים ועלו בז"א והיא נשארת נקודה מעוטה וירדה תחת היסוד. ולכאורה אין זה עולה בד בבד עם מ"ש הרב בכמה מקומות שע"י קטרוגה ירדה לבריאה ונעשתה ראש לשועלים. וכאן אומר שט"ס שלה עלו בז"א, והיא לנקודה תחת היסוד. והענין הוא, כי יש כאן בבחינה הג' דאחור של הנוקבא, פנימיות וחיצוניות ונתבאר לעיל שענין המיעוט הזה הוא בחינת העיבור דפנים שלה, ומבחינה זו נבחן שט"ס שלה עלו בז"א והיא עצמה לנקודה תחת היסוד, כי בבחינת עיבור אינו בא רק הפנימיות של הפרצוף בלבד. אמנם החיצוניות של הפרצוף הזה, ירד ונתלבש בבריאה, ונעשה שם בחינת כתר. אכן גם זה אינה נבחן לירידה ממש, אלא רק בערך האצילות נבחן לירידה, שהרי נתקנה שם לבחינת רישא מגולה דא"א דבריאה. וירידה זו באה לה מחמת קטרוגה על בחינת הגדלות, כנ"ל, וע"כ ירדה החיצוניות של הגדלות הזה לבריאה. וע"כ נקרא בשם קטרוג, כי גרמה ירידה לבחינת הגדלות שלה לבר מאצילות. והבן.

יט) ביום ו' חזרה להתגדל בבחינה ג' הנ"ל וכו' וה"ר מאירין בה  מרחוק. היינו בחינה הג' מד' בחי' דאב"א שמביא הרב לעיל באות ט', ע"ש שהוא פרצוף הגדלות דמוחין דישסו"ת, שהנוקבא מקבלת אותם ע"י כפיפת ראש דז"א למקום חג"ת שלו, כנ"ל, שבערכו עצמו הם נה"י. ע"ש, וזה נבחן שה"ר דז"א מאירים בה מרחוק. ונמצא כיון, שכבר נשלמה הנוקבא בעי"מ דאחור ובעי"מ דפנים מבחינת המוחין של ישסו"ת, דהיינו הבאים לה דרך כפיפת ראש, עד יום ו', ע"כ היא ראויה לקבל עי"מ דפנים ואחור מבחי' המוחין דאו"א, כי כן סדר המדרגה, שמתחלה מקבלת כל המוחין דישסו"ת ואח"כ יכולה לקבל המוחין דאו"א. ולכן הגיע שעתה לקבל בחי' ג' דאב"א מבחי' ישסו"ת שבאו"א שהם בחינת מוחין דשבת שהיא הבחי"ג שבכאן. וכמ"ש להלן.

ה' אורות דה' ספירות ראשונות דז"א שהם בחינת ה' ימים ראשונים דימי בראשית כולם האירו ביום ו' שהוא הת"ת שבו. ולכאורה זה סותר למ"ש הרב בכמה מקומות שז' ימי בראשית הם רק ז' תחתונות חג"ת נהי"מ, ויום ו' הוא יסוד, וכאן אומר, שה' ימים ראשונים הם כח"ב ח"ג, ויום ו' הוא ת"ת. ועוד קשה, כי לעיל באות ט"ז. אומר שביום ד' מטרם מיעוט הירח, כבר היתה בה הארת ה"ס ראשונות דז"א שהיו מאירים בה מלמעלה למטה. והרי ביום ד' שהוא לפי הנ"ל ספירת החסד דז"א, עדיין לא נגלו עוד ה"ס ראשונות כולם, אלא רק עד החסד, ואיך האירו בנוקבא ממעלה למטה.

והענין הוא, כי באמת אין הנוקבא

 

 

א' תש חלק ט"ו            תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

 

שלם בבחי' אחור באחור נגד החזה דז"א, ואז יש בה ה' אורות של ה"ס ראשונות דז"א, שהם בחי' ה' ימים ראשונים דימי בראשית, כולם האירו

 

 

אור פנימי

 

 

מתחלת להבנות, אלא אחר גדלות נשמה של הז"א, ולפיכך הכרח הוא אשר ביום ד' לפני מיעוט הירח כבר היה בז"א מוחין דגדלות דמוחין דישסו"ת, שהוא בחינת נשמה דז"א. ואע"פ שיום ד' הוא רק נצח דז"א, ונמצא שאפילו החג"ת נה"י שלו לא נגדלו עדיין, אמנם ימי בראשית הם בחינת האורות דזו"ן ולא הכלים. שהרי הרב אומר לעיל באות ט"ז. כאשר נברא עולם האצילות ונולדו זו"ן אז התחילה היא להתגדל, ע"ש. הרי שזו"ן נולדו בתחילת הבריאה, ותכף כשנולדו כבר היה בהם בחינת נפש עכ"פ. ונמצא שבג' ימים הראשונים שהם חג"ת השיג ז"א בחינת הרוח שבו, שנקרא חג"ת. וביום ד' שהוא נצח, כבר השיג בחי' גדלות הנשמה שלו, ואז נתגדלה גם הנוקבא בבחינת האחור שלו בקומה שוה עד הכתר, והיו שניהם משתמשים בכתר אחד. כמ"ש ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים, שפירושו, שהיו שניהם משתמשים בכתר אחד, כנ"ל.

ולא יקשה לך, מ"ש הרב שביום ד' לפני המיעוט היתה הנוקבא רק בבחי' הג', שה"ר היו מאירים בה בהיותה למטה מחזה דז"א מלמעלה למטה. כי הכונה היא, להדגיש שעדיין לא היו בה המוחין דאו"א, אלא רק המוחין דישסו"ת הבאים ע"י כפיפת ראש דז"א למקום נה"י שלו, כנ"ל. אמנם נתבאר לעיל (בדף א' תרצ"ח ד"ה ויש לדייק), כי ע"כ היה בריאת הירח ביום ד' שהוא הנצח ולא ביום ה' שהוא בחי' הנוקבא שהיא הוד, משום שלצורך בנין הנוקבא נתכללה ההוד בנצח, ע"ש. גם נתבאר לעיל (דף א' תרצ"ב ד"ה וכל). שבעת התכללות ההוד בנצח נמצא הנוקבא יונקת מת"ת דאמא בשוה כמו הז"א, ושניהם משתמשים בכתר אחד, שהוא ת"ת דאמא. ע"ש בכל
ההמשך כי זה נוהג ג"כ בראש חודש בזמן הזה. והנך רואה, שאע"פ שה"ר דז"א מאירים בה מרחוק, דהיינו ע"י כפיפת ראש, מ"מ היא שוה עמו בכתר אחד, אלא שהוא מבחינת כפיפת ראש שנקרא ראש דיעקב. ועל בחינת כתר זה קטרג הירח, ונאמר לה לכי ומעטי את עצמך וכו'. ובזה תבין מ"ש שם בגמרא על זה, חזייה דלא קא מיתבא דעתה, אמר הקב"ה הביאו כפרה עלי על שמיעטתי את הירח, (חולין דף ס' ע"ב) כי נתבאר, אשר בר"ח היא משגת ממש אותם המוחין דישסו"ת בהתכללות ההוד בהנצח, כמו שהיה לה ביום ד' דימי בראשית מטרם הקטרוג, כי אז הם משתמשים בכתר אחד.

ונמצא שביום ד' דימי בראשית, כבר היו לז"א בחינות נה"י חדשים דנשמה כי אין מוחין זולת שהחג"ת נעשים לחב"ד, ונה"י נעשים לחג"ת, ויוצאים לו נה"י חדשים, כנודע. אלא שהמוחין ההם אינם נחשבים למוחין אמיתים בשביל ז"א עצמו, אלא בשביל יעקב המכונה כפיפת ראש, כנ"ל, וע"כ מבחינת יעקב, כבר יש שם ה' ספירות ראשונות דז"א גם ביום ד'. ומתורץ מה שהקשינו, כיון שז"א עומד רק בבחינת נצח שלו, מאין יש לו ה"ר, כי אין הכי נמי, שז"א אין לו אז אלא חג"ת נה"י, כי יום ד' שהוא נצח כולל כל נה"י דז"א, כי כלפי הז"א אין המוחין אלו רק בחינת ו"ק, כנ"ל, אמנם מבחינת יעקב כבר הם מוחין שלימים הראוים להולדה, וע"כ יש שם מבחינתו ה"ר דז"א, כי חג"ת דז"א נעשים לו לחב"ד, ונה"י נעשים לו לחג"ת, ויצאו לו נה"י חדשים.

והנה אחר מיעוט הירח, חזרה הנוקבא לבחינת נקודה תחת היסוד, שפירושו, שחזרה ובאה לבחינת עיבור חדש, שהוא

 

 

חלק ט"ו             עץ חיים        בנין הנוקבא        א' תשא

 

ביום ו', שהוא הת"ת שבו, ואז ניבנית המלכות ונגלית שם, וה"ר מאירין בה מרחוק.

 

כ) ואז ביום ו' נזדווגו זו"ן בבחי' אב"א, ונברא אדה"ר בבחי' זו לבדו. ואלו לא חטא אדם הראשון, היה מעורר מ"נ באותו שבת הראשון, ועל ידי זה היו מזדווגין זו"נ פנים בפנים בבחי' יותר עליונה שבכולם, שישתמשו שניהן בכתר אחד ופנים בפנים, אשר אין הגדלה גדולה מזה, ותהיה היא מקבלת מאמא עלאה שלא על ידו.

 

אור פנימי

 

 

עיבור ב' דמוחין דפנים מבחינת ישסו"ת, ואלו עי"מ נגמרו ביום ו' שהוא בחינת יסוד דז"א. אמנם כלפי יעקב, שנה"י דז"א נעשו לו לחג"ת, כנ"ל, הנה יום ו' הזה הוא בחינת ת"ת של הז"א.

וזה אמרו "ביום ו' חזרה להתגדל בבחינה ג' הנ"ל, היותה פרצוף שלם בבחינת אחור באחור נגד החזה דז"א ואז יש בה ה' אורות של ה"ס ראשונות דז"א
וכו' " דהיינו כמבואר, שבחי' המוחין דישסו"ת נבחנים להארת ה"ר מרחוק, אמנם מבחינת יעקב נבחנים שקומתם שוה אב"א.

אמנם הרב אינו מדבר כאן על סדר המדרגה, אלא תופס את ראשי הבחינות כמ"ש לעיל (דף א' תרצ"ג אות ז'). כי בין חזרת הנוקבא לנקודה תחת יסוד ביום ד', עד היותה לבחינה ג' דאחור ביום ו', יש כאן בחינות רבות, כי מוחין דנשמה שביום ו' הם בחינת נשמה דאו"א, כי גם המוחין דאו"א באים על סדר המדרגה, שמתחילה מקבל ז"א בחינת ו"ק דאו"א, שהם מוחין דישסו"ת שבאו"א, ואח"כ הם מקבלים בחינת או"א עצמם, שהם בחינת חיה דאו"א. ועם זה תבין שמתחילה קבלה הנוקבא בחינת עי"מ דפנים דמוחין דישסו"ת עצמם, דהיינו המוחין דחול, כי ביום ד' לא היה לה מהם רק בחינת עי"מ דאחור, ואחר המיעוט חזרה לבחינת נקודה תחת יסוד, שהיא עיבור ב' לצורך מוחין דפנים, ואח"ז קבלה בחינת יניקה דפנים
ואח"כ בחינת מוחין דפנים. וכל זה רק מבחינת ישסו"ת שהם מוחין דחול. וביום ו' חזרה לבחינת עיבור דאו"א, דהיינו לבחינת המוחין דשבת, וקבלה מתחילה בחינת עי"מ דאחור מבחינת ישסו"ת דאו"א, שהוא הבחינה ג' דאחור שהרב מדבר ממנה כאן. הרי שבחי"ג דאחור שביום ד' היתה ממוחין דחול, שהם מישסו"ת הכוללים, אבל הבחי' הג' דאחור דיום ו' היא ממוחין דשבת שהם או"א, אלא מבחינת ישסו"ת שבאו"א. והרי יש ביניהם בחינות רבות, שהרב אינו מזכיר אותם כי אינו חושב אלא ראשי הבחינות.

 

כ) ביום ו' נזדווגו זו"ן בבחינת אב"א ונברא אדם הראשון בבחינה זו לבדו. אין הדברים ,כפשוטם,  כי אין זווג כלל באב"א, אלא כל זווג הוא פב"פ. אלא הכונה היא, שעלו הזו"ן לעיבור להיכל או"א ונזדווגו שם על בחינת המ"ן דאו"א, שז"א הלביש לבחינת אבא, והנוקבא לבחינת אמא, ושם נתעברו בנשמת אדה"ר. ומה שהוא נקרא אב"א, אינו אלא משום שנזדווגו על המ"ן דאו"א, שבבחינת הז"א נבחן זה לאב"א. כמ"ש הרב לעיל דף תר"ע אות ע"ו. ע"ש.

כא) לא חזרו לעלות ולהסתלק ולהתעלם בז"א עצמו כמו בעת מיעוט הירח ביום ד' אמנם כיון שהיה מפני חטא ירדו למטה בקליפות. כבר נתבאר לעיל, אשר בקטרוג הירח לא היה שם שום חסרון, שהרי היתה

 

 

 

א' תשב          חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

 

כא) והנה כאשר חטא אדם הראשון ביום ו', חזרה למטה תחת היסוד באחוריו, ונשארה שם בבחי' נקודה לבד כלול מי', ואז אותן הט"ס עליונים שבה לא חזרו לעלות ולהסתלק ולהתעלם בזעיר אנפין עצמו, כמו בעת מיעוט הירח ביום ד'.

 

כב) אמנם כיון שהיה מפני חטא, לכן כל אלו הט"ס ירדו למטה בקליפות כמ"ש בע"ה. והרי היא בתכלית המיעוט האחרון שבכולם, ואז היא ילדה קין והבל ע"י זווג זו"ן, כנזכר אצלינו בדרוש קין והבל וחטא אדה"ר ע"ש איך היו למעלה בשעה זו.

 

כג) ואח"כ כשבא יום שבת ראשון, חזרה הנוקבא להתתקן בכל הו' בחי' הנ"ל, ונגמרה בחי' הו', והוא שחזרה עמו פב"פ בכל שיעור קומתו, זולת בחינת הכתר לבד שהיה גדול מכתרה, אחר שהיא בחי' יותר עליונה מכולם, וגבוה ממנה. ולכן היתה עדיין צריכה לקב  מאמא על ידו, ואז לא היו משתמשין בכתר אחד, שהיא הבחי' היותר עליונה מכולם כנ"ל.

 

כד) ואח"כ ביום ראשון דחול, חזרה לבחי' הב', והיתה פרצוף שלם מי"ס באחורי החזה דז"א, ועדיין ג"כ לא היו מאירין בה ה' ראשונות דז"א. והנה ענין זה נמשך מבריאת אדה"ר עד שיצאו ישראל ממצרים, כי בכל יום שבת, חוזרת עמו פב"פ שוה בשוה בבחינת ו' הנ"ל, ובימי החול, היתה חוזרת אחור באחור פרצוף שלם בבחינה ב' הנ"ל,

 

 

אור פנימי

 

 

משתמשה עם ז"א בכתר אחד, אלא שלא יכלה לעמוד שם מפני חוסר החסדים, כנ"ל ע"ש, וע"כ לא יש שם שום ירידה לבחינות קליפות, אלא הפנימיות שבה חזר לעיבור אל הז"א, ומהחיצוניות נתקן רישא המגולה דא"א. אמנם כאן, היה חטא ופגם בדומה לשביה"כ בעת הנקודים, שע"י חטאו המשיך אורות דאצילות להתפשט בבי"ע, שבזה קלקל כל הבירורים שכבר נבררו מבי"ע, וחזר והורידם לקליפות. וכבר הארכנו בזה לעיל סוף חלק ח' דף תרפ"ז ד"ה ותדע. ע"ש בכל ההמשך.

כג) שבת ראשון חזרה הנוקבא להתתקן בכל חו' בחינות הנ"ל ונגמרה בחינה הו' שחזרה עם פב"פ בכל שיעור קומתו זולת בחינת הכתר. הכונה היא לז' הבחינות שחושב לעיל: ג' בחי' באב"א, וד' בחינות בפב"פ, שהם ז' בחינות. ובחינה הו' היא פרצוף המוחין דחיה שמקבל מאו"א, שאז עולה הנוקבא בקומה שוה עם ז"א ומלבישים לאו"א, אמנם כיון שהתכללות דנו"ה אינו במקום הנצח אלא במקום ההוד, ע"כ נחשב רק ספירת הנצח לשורש אל הנוק', ואינה מגעת לת"ת דאמא שהיא כתר

 

 

חלק ט"ו             עץ חיים        בנין הנוקבא        א' תשג

 

וה"ר דז"א לא היו מאירין בה. וזה נמשך עד צאת ישראל ממצרים בליל פסח.

 

כה) אמנם, אע"פ שבחינה זאת היתה כך, יש בו קצת שינוי בהמשך זמן הנ"ל, והוא כמ"ש רז"ל, שאדה"ר סילק את השכינה לרקיע ראשון ודור אנוש כו', עד שהעלוה למעלה מז' רקיעים, עד שבא אברהם ויצחק ויעקב לוי קהת ועמרם ומשה והורידוה למטה מן רקיעים כבתחלה.

 

כו) והענין הוא, כי כבר נתבאר, כי בשבת ראשון חזרו פב"פ, ועדיין כתרו גדול מכתרה וגבוה ממנה, נמצא כי המלכות שבה למטה מכל בחינת ז"א, ואין לה מקום יניקה כנגד הזכר כנ"ל. וע"כ צריך שתתעלה המלכות ביסוד שבה, ואז יהיה מקום יניקה גם אל המלכות שבה. וא"כ נמצא, ששבעה רקיעים התחתונים שבה, כבר עלתה בימי אדה"ר רקיע ראשון מלמטה למעלה, שהיא בחי' המלכות שבה ועלתה אל יסוד שבה.

 

כז) ונמצא שאין לה עתה פרצוף רק מט"ס עליונות שבה בלבד, וזה היה בכל השבתות, וגם בחול כאשר היתה חוזרת עמו אב"א מהחזה ולמטה, לא היה לה רק פרצוף מט"ס עליונים שבה נכללין כשיעור קומה ד' תחתונות שבו, כי המלכות שבה שהיא רקיע א' נסתלקה משם, ועלתה ביסוד.

 

כח) וכן עשו כל הז' דורות, עד שהעלוה למעלה מז' רקיעים תחתונים שבה, ואז נכללין כל הז"ת שלה בג"ר שבה, ואותן ג"ר שבה היו עומדין נגד ג"פ עילאין דנה"י דז"א, ונאחזות בהם אב"א, וכל הז"ת שבה נכללין שם. ונשארו כל שארית נה"י דז"א מגולין בלתי לבוש, ומשתלשלין למטה מן שיעור קומת הנוקבא, ואז היתה עולם מתנהג ע"י ז"א.

 

אור פנימי

 

 

דז"א, אלא כל שפעה היא צריכה לקבל מז"א שהוא בחינת נצח, כנ"ל, ע"ש. ולכן היא צריכה אליו, וכתרו גבוה מכתרה. ונמצאת חסרה מבחינה הז' הנ"ל.

 

כח) הז' דורות עד שהעלוה למעלה מז'

רקיעים תחתונים שבה, ואז נכללין כל הז"ת שבה בג"ר שבה. פירוש, כי אחר חטאו דאה"ר, ביום א' אחר שבת הראשון, חזרה ונתקנה הנוקבא בפרצוף שלם מי"ס מחזה ולמטה דז"א אב"א. כנ"ל בדברי הרב באות כ"ד ע"ש. ואח"ז ע"י חובות הדורות נסתלקו

 

 

 

א' תשד          חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות      בנין הנוקבא

 

כט) וז"ש באנשי סדום וה' המטיר על סדום מאת ה' מן השמים. כי עיקר ההנהגה מן  השמים, שהוא ז"א. אמנם, להיות כי גם נוקבא היתה כלולה בג"פ עליונים דנה"י דז"א, לכן נזכרת בכללות עמו, כמ"ש וה' המטיר וגו' הוא וב"ד.

 

ל) וזהו ענין מ"ש בזוהר דינין דדכורא תקיפין ברישא ונייחין בסיפא, כי כל דיני הז"א הם בנה"י שלו, וכאשר הם מתפשטין בנוקבא ונעשין בה מוחין, אז נייחין שם בסופם, שחזרו להיות בחי' מוחין. אמנם כאשר הוא בבחי' הנ"ל, שנכללין ז"ת שבה בג"ר שבה בריש נה"י שלו, אז הם דינין תקיפין בסופם, וע"כ וה' המטיר גפרית ואש, שהם דינין תקיפין, מן השמים, לפי שאז הז"א אינו רחמים אלא דין, ואם הוא נקרא רחמים, הוא כאשר נה"י שלו נעשין מוחין ברישא דנוקבא.

 

לא) וזהו נמי ענין הוצאת חמה מנרתקה, הנזכר בדרז"ל ובתיקונים, שהם הוי"ה אדנ"י, כנזכר בתיקון כ"א דנ"ח. והענין, כי חמה הוא ז"א, ונרתקה הוא נוקבא שמלבשת נה"י שבו, שהם דינין תקיפין, הנקרא חמה בתוך נרתקה דנוקבא, ונחלש כוחם ובצאת חמה מנרתקה כנ"ל, שורפת העולם כולו בדינים הקשים, וכבר נת"ל, כי אין דבר זה אלא בימי החול, אבל בשבתות היה פב"פ ע"ד הנ"ל.

 

לב) וזה נמשך עד שבא אברהם והורידה רקיע א', והוא בחינת החסד אשר בה שנתפשט למטה כנודע, כי אברהם איש חסד, וככן עשו השאר עד משה, ואז נתפשטה גם המלכות שבה, ונתפשטו ט"ס שבה

 

 

אור פנימי

 

 

האורות דפרצוף ההוא, ולא נשאר ממנו אלא אור הנפש בלבד בכלים דכח"ב, כנודע, בערך ההפוך מכלים לאורות. והסתלקות הזו היתה בסדר המדרגה, כמ"ש בסדר ההסתלקות דפרצופי א"ק בחלק ה'. שמתחילה עלה אור המלכות בכלי דיסוד, ומיסוד להוד וכו', עד שנסתלק לגמרי. ע"ש. וכאן נשאר אור הנפש בכלים דג"ר. כמ"ש הרב, שנכללו ז"ת שלה בג"ר שבה.

ואין להקשות כיון שהסתלקות הזו של השכינה בז' רקיעים היתה מחמת חטאם של הדורות ההם, א"כ היו צריכים הט"ת של הנוקבא לרדת לבי"ע לקליפות, כמ"ש
הרב לעיל באות כ"ב אחר החטא של אדה"ר. ויש לחלק, כי כאן לא היה הסתלקות של מדרגה שלמה, כי עדיין נשאר מהפרצוף בחינת אור הנפש בכלים דג"ר שלו, כנ"ל, וע"כ לא היה כאן ירידה לקליפות.

 

לב) נתפשטה גם המלכות שבה ונתפשטו ט"ס שבה בבחינת אב"א למטה מהחזה. ויש לדייק, שהרי לעיל, (בחלק זה אות י"ג), כתב שכל עוד שאינם משתמשים בכתר אחד, והנוקבא צריכה לקבל מז"א, נמצאת המלכות שלה כלולה ביסוד שלה,

 

 

חלק ט"ו             עץ חיים        בנין הנוקבא        א' תשה

 

בבחינת אב"א למטה מהחזה, ועדיין אין האור ה"ר שבו מאירין בה, וכ"ז בימי החול כנ"ל.

 

לג) וטעם הדבר הוא, לפי שכל הנשמות שבאותן הדורות שהיו מבחי' ישראל, היו מעורבים בדור הפלגה ובדור סדום ובדור מצרים, והיה הטוב מעורב ברע, וכמ"ש בדרוש בפ"ע בע"ה, וע"כ לא יכלו הצדיקים ההם להמשיך אור הה"ר למטה שיאירו בה, וכמ"ש בע"ה בענין גלות מצרים.

 

לד) וזהו טעם ד' מאות שנה של גלות מצרים, שהיה גלות ההוא בחינת הסתלקות הה"ר דז"א מד' תחתונים שבו, אשר שם קומת המלכות, וכנגד ד' אלו שחסר מהם אור הנ"ל, נמשך הגלות ת' שנה.

 

לה) אח"כ בהגיע תור גאולת מצרים בעשרה לחודש, לקחו הפסח, להורות כי אז היתה פרצוף שלם בסוד אב"א בי"ס, ולכן לקחו מבעשור. ואח"כ המתינו עד ה' ימים, והאירו בה עוד ה"ר שבו, ואז היה ליל פסח בט"ו לחודש.

 

לו) וז"ס מ"ש בזוהר אמור דקי"ב על בט"ו לחודש, כי כדין, קיימא סיהרא באשלמותא: ה' על י'. פי': בהיותה בסוד אחור הוא בחי' י"ס, ושיעור קומתה אינה רק ד"ס תחתונות דז"א, וה"ר דז"א גבוהין עליהן. וכאשר היא נגדלת עמו למעלה, לוקחת מקומם, ונמצא שהיא עתה בחי'

 

 

אור פנימי

 

 

ואין בה אלא ט"ס בחסר מלכות. אמנם אין כאן הכונה על התפשטות של מלכות שלה ממש, אלא על בחינת התפשטות של עטרת יסוד שלה, בסוד שיפולי מעיים, שזה היה ע"י משה.

 

לד) טעם ד' מאות שנה של גלות מצרים שהיה גלות ההוא בחי' הסתלקות ה"ר דז"א מד' תחתונים שבו, ששם קומת המלכות. כבר נתבאר לעיל, שענין המוחין דישסו"ת, שהם המוחין דחול, נבחנים להארת ה"ר המאירים ממעלה למטה למקום המחזה ולמטה של הז"א, ששם עומדת הנוקבא. כי כשז"א מקבל המוחין דישסו"ת
בראש שלו, הוא כופף ראשו למקום נה"י הישנים שלו ששם עומד יעקב, המקבל שמה מז"א ומשפיע אותם אל הנוקבא. עי' לעיל דף א' תרצ"ו אות י"א ובאו"פ שם.

ונמצא שה"ר דז"א שהם המוחין דגדלות דישסו"ת, מושפעים אל ד' התחתונות דז"א שהם תנה"י שמחזה ולמטה שלו. ומעת חטאו של אדה"ר עד גאולת מצרים, היו חסרים דמוחין האלו בז"א, ולא היו זו"ן רק אב"א מחזה ולמטה בלי הארת ה"ר הנ"ל בד' תחתונות דז"א. ודבר זה נתקן בגאולת מצרים, כי מגאולת מצרים ואילך עד בנין בית ראשון נתקנו הזו"ן אב"א בהארת ה"ר הנ"ל, ומוחין אלו לא

 

 

א' תשו חלק ט"ו          תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

 

ה' על י'. וזהו בליל פסח, שהוא בט"ו לחודש, כי אז חזרה פב"פ עמו בבחי' ו' הנ"ל, ולכן אנו אומרים בלילה ההוא הלל גמור. ותכף ירדה כבתחילה, לכן אין הלל גמור בז' ימי הפסח.

 

לז) אח"כ מאז ואילך עד שבנה שלמה בית ראשון היתה בכל ימי שבתות פב"פ בבחינה ו' כנ"ל, ובכל ו' ימי החול היתה אב"א בבחינה הג' הנ"ל, שהיתה בפרצוף שלם י"ס מהחזה ולמטה, וגם אור ה"ר דז"א האירו בה תמיד. וזהו טעם זכירת יציאת מצרים, כי היתה גאולה גדולה מבחינת היותה בתחילה בימי הגלות בבחי' ב' לבד, והוא פרצוף י"ס באחור מהחזה ולמטה בלי הארות ה"ר שלו בה, משא"כ בחורבן בית ראשון, כמ"ש בע"ה.

 

לח) ואח"כ, כאשר נבנה בית ראשון ע"י שלמה, נתוסף עוד בה בחי' אחרת, והוא: כי בין בשבת בין בחול, לעולם היתה עמו פב"פ בחי' ו', אמנם הבחינה ז', שהיא היות ב' מלכים משתמשין בכתר אחד כנ"ל, לא היתה כך לעולם עד לע"ל, ואלו היה כן בבית ראשון, לא היתה אומה ולשון שולטת בנו כלל עוד.

 

לט) ואמנם עוד נתוסף עתה בבית א' הארה גדולה, והוא זה הענין כמ"ש במ"א, כי הז"א היה ו"ק חג"ת נה"י, ואח"כ עלו חג"ת ונעשו

 

 

אור פנימי

 

 

היו חסרים מהם יותר. הרי שעיקר התיקון הנעשה ע"י גלות מצרים היה לתקן הארת ה"ר דז"א ממוחין דישסו"ת אל ד' התחתונות שלו. וז"ס ד' מאות שנה שנמשך הגלות ההוא, דהיינו כדי לתקן ד' התחתונות דז"א, עד שיקבלו המוחין דישסו"ת בקביעות, בבחי' אב"א מחזה ולמטה, כנ"ל.

 

לז) גאולה גדולה מבחינת היותה בתחילה בימי הגלות בבחינה ב' בלי הארת ה"ר, משא"כ בחורבן בית ראשון. כלומר, כי בחורבן בית ראשון נשארה ג"כ בנוקבא בחינה הג' שהיא פרצוף י"ס אב"א מחזה ולמטה עם הארת ה"ר ממעלה למטה, דהיינו כמו שנתקנה ע"י גאולת מצרים, ומ"מ
נקרא שם חורבן, וכאן נקרא גאולה גדולה. וזה שמתרץ כאן, כי ע"כ נקרא כאן גאולה גדולה, משום שמתחילה בימי הגלות מצרים היתה בבחינה ב' שהיא אב"א מחזה ולמטה בלי הארת ה"ר, לכן אחר שהשיגה בגאולת מצרים את הארת ה"ר ממעלה למטה נחשב זה באותו הזמן לגאולה גדולה. משא"כ בחורבן בית ראשון, כיון שמקודם החורבן היתה בבחינת ו' דהיינו במקום או"א עלאין, ובסבת החורבן בהמ"ק ירדה לבחינה ג', שהיא אב"א בהארת ה"ר ממעלה למטה, נחשב זה לחורבן גמור. ומובן היטב, הטעם,   שאותה בחינה ג' הנחשבת לגאולה גדולה במצרים, נחשבת לחורבן גדול בחורבן בהמ"ק, כי הכל לפי הזמן, כמבואר.

 

 

 

 

 

חלק ט"ו             עץ חיים        בנין הנוקבא        א' תשז

 

חב"ד, ונה"י נעשו חג"ת, והוצרכו הבינה להתפשט בו ולעשות נה"י חדשים.

 

מ) נמצא. כי יש בז"א הוד ראשון והוד אחרון, והוד הראשון נעשה אח"כ בו גבורות. ונודע, כי הבינה בז"א אתפשט עד הוד שבו. ואמנם קודם בית א' היתה הבינה בו עד הוד ראשון, שהיה אח"כ בחי' גבורה. נמצא כי התפשטות בינה תוך ז"א לא היתה כי אם בה"ר, שהם חב"ד ח"ג. וכתר אינו נמנה, מפני שהכתר ודעת הכל א', כנודע.

 

מא) גם ת"ת דז"א, לא נתפשט בו הבינה, כי נ"ה דאמא ארוכים ומתפשטין הרבה בב' קוין ימין ושמאל, אך היסוד שלה שהוא בקו

 

 

אור פנימי

 

 

מ) הוד ראשון והוד אחרון, והוד הראשון נעשה בו אח"כ גבורות וכו' קודם בית ראשון היתה הבינה בו עד הוד ראשון. ואע"פ שבמוחין דישסו"ת הנקראים הארת ה"ר למחזה ולמטה, היה שם בהכרח ענין עלית חג"ת לחב"ד, ונה"י לחג"ת, ובינה נתפשטה בו והוציאה לו נה"י חדשים, כי בלאו הכי אין שם אפילו ענין כפיפת ראש דז"א למקום נה"י, כי חג"ת אינם נחשבים לראש זולת אם נעשין לחב"ד, כנודע. וא"כ איך אומר הרב, שקודם בית ראשון היתה הבינה בו עד הוד ראשון בלבד, והלא גם שם הוציאה לו נה"י חדשים, והענין הוא, כי אלו המוחין דישסו"ת, אינם נחשבים כלל למוחין בשביל ז"א עצמו, אלא רק בשביל יעקב ורחל בלבד, כנ"ל באורך, וכלפי הז"א הם נחשבים רק לבחינת ו"ק דגדלות. ונתבאר לעיל (דף א' ר"ב אות קצ"ז) אשר המוחין אלו אינם מתלבשים רק בחב"ד חג"ת דז"א, כלומר בחג"ת שנעשו לחב"ד, ובנה"י שנעשו לחג"ת, אבל הנה"י החדשים שבאו על ידי אלו המוחין, נשארו פנוים מאור לגמרי. וכן כתב בשער הכונות בערבית של שבת, ע"ש. הרי שאלו המוחין של ישסו"ת שהאירו קודם בית ראשון, לא הגיעו להוד אחרון, דהיינו להוד של נה"י החדשים, אלא נסתיימו בהוד ראשון,

שנעשה עתה לגבורה בשביל יעקב, שהוא המקבל לאלו המוחין. ונמצא ע"כ שאין הבינה מתפשטת בז"א אלא ה"ס בלבד, שהם חב"ד ח"ג, בערך יעקב, ונה"י נשארו ריקנים מאור. והם נחשבים אמנם רק חג"ת נו"ה בערך ז"א עצמו, כי בערך ז"א הם רק בחינת ו"ק דגדלות שהם חג"ת נה"י דגדלות. והבן היטב. ומה שאינו חושב שש ספירות, שהרי גם נתפשטו לשליש ת"ת העליון, וא"כ יש ו"ס חב"ד חג"ת עד החזה. זה יתבאר להלן בסמוך. וזכור ואל תתבלבל בזה כי פעם קורא אותם חב"ד חג"ת, ופעם קורא אותם חג"ת נה"י, כי זה בערך יעקב, וזה בערך ז"א. כנ"ל.

 

מא) ת"ת דז"א לא נתפשטה בו הבינה כי הנ"ה דאמא  ארוכים ומתפשטין הרבה בב' קוין ימין ושמאל אך יסוד שלה שהוא בקו האמצעי מסתיים בדעת שלו. ולכאורה הוא נגד כל המקומות שבדברי הרב, אשר היסוד דאמא מתפשט עד החזה דז"א, וכאן אומר שנסתיים בדעת דז"א. אכן כבר חילק הרב בזה, אשר בעת ביאת המוחין, שעולים החג"ת ונעשו חב"ד, ומנה"י נעשו חג"ת, אז אין התפשטות ליסוד דאמא באלו הנה"י שנעשו לחג"ת, והוא עולה עם הכלים דחג"ת שנעשו לחב"ד. ומסתיים שם בדעת דז"א.

 

 

א' תשח חלק  ט"ו        תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

 

האמצעי, מסתיים בדעת שלו. ואז ה"ר לבד היתה הבינה מתפשטת, אך אחר בנין בית א' נתפשט בינה עד הוד ב' דז"א, והם עתה ז"ס שמתפשטות בהם הבינה תוך ז"א.

 

מב) ואח"כ כשגרמו העונות נחרב בית ראשון, ובעת חורבן עצמה ירדה המלכות אחורי היסוד דז"א. אמנם ט"ס העליונים שבה לא ירדו לקליפות כמו שהיה בחטאו של אדה"ר, אמנם עלו למעלה בתוך ז"א בשרשיהן, כנ"ל בענין מיעוט הירח. ואלולי שנתמעט מיעוט הזה הגדול, לא היה יכולת אל הקליפות ולאה"ע להחריב בהמ"ק. אך אמנם, חזרו ט"ס עליונים להתעלם למעלה בז"א, ולא שלטו בהם הקליפות.

 

מג) אמנם תכף אחר החרבן, חזרה הנוקבא להתקן בבחי' ג', ונעשה פרצוף של י"ס אב"א מהחזה ולמטה, ואף כי גם אז היו מאירין בה ה"ר

 

 

אור פנימי

 

 

באופן שאלו הנה"י שנעשו לחג"ת, יש בהם מעלת חג"ת ומעלת נה"י. יש בהם מעלת  חג"ת, שיש בהם חסדים בשפע כמו בכלים דחג"ת. ויש בהם מעלת  נה"י, שהמה בחינת חסדים מגולים הנוהגים לאחר סיום יסוד דאמא, כמו בכלים דנה"י שמחזה ולמטה, כי כבר נסתיים עתה המסך בדעת שבראש הז"א, ויכולים עתה החג"ת להיות חסדים מגולים. ולפיכך אין כאן התפשטות בינה לת"ת, כי היסוד דאמא שהוא בקו אמצעי נסתיים בדעת שבראש, ואינו מגיע לת"ת דז"א כנ"ל. וזהו מקודם בית ראשון, מאחר שלא היו שם אלא המוחין דישסו"ת.

אחר בנין בית ראשון נתפשט בינה עד הוד ב' דז"א, והם עתה ז' ספירות שנתפשט בהם הבינה תוך ז"א. כי ע"י בנין הבית ראשון, נתקנה הנוקבא בקביעות בבחינה ו', שהיא גדולה בקומה שוה עם ז"א ומקבלת האורות של ה"ר בהיותה עמהם למעלה, שפירושו שז"א ונוקבא עולים למעלה ומשיגים מוחין דאו"א, ומלבישים אותם למעלה במקומם, כמ"ש בשבת במוסף. כי אז יש לז"א עצמו מוחין דחיה, שהמה מוחין אמיתים אליו, וע"כ מתפשטים האורות גם
לנה"י החדשים, כי האורות דחג"ת יורדין עתה לנה"י החדשים, ואורות שהיו בחב"ד יורדים לחג"ת, ובאים לחב"ד המוחין דחיה, כמ"ש הרב בדף א' ר"ב אות קצ"ז ע"ש. ונמצא שאמא מתפשטת בו עד הוד הב', דהיינו עד ההוד דנה"י החדשים כמבואר. וע"כ נבחן, שיש כאן התפשטות הבינה בז' ספירות דז"א, שהם: חב"ד ח"ג נו"ה. שהרי עתה נתפשטה הבינה גם לנה"י החדשים כמבואר. אמנם אל הת"ת אין התפשטות של יסוד הבינה, כנ"ל, כי בנה"י שנעשו לחג"ת, אין יסוד הבינה מתפשט בהם, אלא שמתעלה עם החג"ת שנעשו לחב"ד, ומסתיים בדעת שבראש הז"א, כנ"ל ע"ש. וע"כ קודם בית ראשון נבחן התפשטות בינה בה' ספירות דז"א: חב"ד ח"ג. ואחר בנין בית ראשון, נבחן התפשטות הבינה: בז' ספירות דז"א: חב"ד ח"ג נו"ה.

 

מב) אמנם  ט"ס העליונים שבה לא ירדו לקליפות כמו שהיו בחטאו של אדה"ר אמנם עלו למעלה תוך ז"א בשרשיהן כנ"ל במיעוט הירח. ולכאורה תמוה מאד, כי כל ההפרש בין מיעוט הירח לחטאו של אדה"ר

 

 

חלק ט"ו             עץ חיים        בנין הנוקבא        א' תשט

 

של ז"א. וכל זה בחול, כי בשבת היתה פב"פ בבחי' ו', נמצא כי בעת חרבן בית ראשון באותו גלות של ע' שנה דבבל, היתה הנוקבא ממש כמו שהיתה ביציאת מצרים ודור המדבר. וזש"ה המדבר הייתי לישראל וגו'.

 

מד) ומה שהיה אז בחינת גאולת מצרים נחשב עתה לגלות, לפי שבתחילה בגלות מצרים היתה גלות גמור, שאפילו בהיותה אב"א בימי החול, לא היו אור ה"ר שלו מאירין בה, ולכן כאשר נתוסף הארת ה"ר, נחשב לגאולה. אבל עתה שבזמן בית ראשון אפילו בימי החול היו פב"פ וקומתן שוה, ואח"כ כשחזר לבחי' ג' דאב"א, אע"פ שאור הה"ר מאירין בה, נחשב לגלות גמור.

 

מה) אמנם הגירעון שהיתה עתה בגלות בבל, הוא, כי אותן הארות שהיו מאירין ז"ס עליונים, שבהם נתפשטה בינה בז"א כנ"ל בימי בית המקדש ראשון, וכולם היו מאירין בה בבחינת פב"פ כנ"ל, הנה אלו האורות ירדו כולם ונמשכו אל הקליפות בעו"ה. אך לא ט"ס ראשונים

 

 

אור פנימי

 

 

מחלק הרב לעיל (באות כ"א) שהוא משום שבמיעוט הירח לא היה ההסתלקות מחמת חטא, וע"כ עלו למעלה בז"א ולא נפלו בקליפות. משא"כ בחטאו של אדה"ר שהיתה ההסתלקות מחמת חטא ע"כ נפלו לקליפות. וא"כ כאן בחורבן בית המקדש, שהיה ההסתלקות מחמת חטא, כמו באדם הראשון, א"כ היו צריכים לירד לקליפות, ולמה עלו למעלה לז"א כמו במיעוט הירח.

והענין הוא, כי הירידה לקליפות פירושו, שהמה מתאחזים בהקלקול שנעשה ע"י החטא, ואינם נותנים אל הקדושה לחזור ולהבנות כמו שהיתה מטרם החטא, בסוד אמלאה החרבה, שלא נבנה צור אלא מחורבנה של ירושלים. ולפיכך, הגם שבעת החורבן חזרה הנוקבא לנקודה תחת היסוד, אבל לא היה זה רק ברגע החורבן, כמ"ש הרב שלולא כן לא היה אפשר שיחרב הבית. ותכף אחר החורבן חזרה הנוקבא להתקן בבחינה ג', ונעשה פרצוף של י"ס אב"א עם הארת ה"ר, כמ"ש באות כ"ב. ונמצא,
שבחינת הו"ק דנוקבא לא נחרב, אלא רק בחינת הג"ר ופנים בפנים שלה, דהיינו בחינת התפשטות הבינה בז' ספירות ראשונות דז"א, שהשיגה הנוקבא ע"י בנין הבית, שרק זה הוא שנאבד ממנה, ונפל לקליפות בסוד אמלאה החרבה. כנ"ל. כי זה לא חזר אליה אחר החורבן, והקליפות נתאחזו בהם.

הרי שהחטא לא פגם כלל בבחינת הו"ק של הנוקבא כי אלו היה החטא מגיע להם, לא היתה חוזרת ונבנית מהם אחר החורבן, וכיון שתכף אחר החורבן חזרה ונבנה בפרצוף י"ס אב"א מחזה ולמטה עם הארת ה"ר, הנה בהכרח לא פגם אותם כלום החטא. אלא רק, ברגע החורבן בלבד היה הכרח להם שיסתלקו, כנ"ל בדברי הרב. וזה אמרו "ט"ס עליונים שבה לא ירדו לקליפות וכו', אלא עלו למעלה תוך ז"א בשרשיהן כמו במיעוט הירח" כי כונתו לאותם הי"ס דפרצוף הו"ק שחזרה ונבנה מהם אחר החורבן, וברגע החורבן שנסתלקו,

 

 

א' תשי חלק ט"ו          תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

 

עצמם שבה, כנ"ל, שעלו בז"א, אך אלו הז' האורות ירדו בקליפות והיא חזרה אב"א בימי החול.

 

מו) וזהו ענין גלות בבל ע' שנה, נגד ז' אורות אלו שהוא ז' בחי' כל א' כלול מי', לכן נקרא גלות בבל שהוא גימטריא ד"ל, כנודע כי מלכות נבנית ע"י בוכ"ו חילוף אהי"ה, שהוא גימטריא ד"ל, ואז שיעור קומת המלכות היא אורך היריעה שלשים באמה, ורוחב ארבע באמה, כמנין ד"ל. ועתה נתמעטה בניינה וקומתה הראשון שהוא גימטריא ד"ל.

 

 

מז) אח"כ בבית שני עלתה בימי השבת פב"פ בבחי' ו', אך בימי החול עלתה פב"פ של בחינה הה', שהיתה פרצוף בי"ס שלימות ושיעור קומתה, מהחזה שלו ולמטה פב"פ, והיו ה"ר שלו מאירין בה מרחוק, אמנם לא עלתה היא כנגדן ממש, כמו שהיתה בבית א' בימי החול.

 

מח) וזה הענין שחסר ה' דברים בבית שני, ואלו הם, אורים

 

 

 

אור פנימי

 

 

מדגיש הרב, שלא תחשוב שנפלו לקליפות ברגע הזה, כי אם היה כן, לא היתה יכולה תכף לחזור ולהבנות מהם, אלא שהם עלו ברגע הזה אל הז"א בשרשיהם, משום שבהם לא נגע ולא פגע החטא, כנ"ל, וע"כ מדמה אותם למיעוט הירח, להורות, שהחטא לא הגיע אליהם, וע"כ היו ראוים לחזור לז"א ולא ליפול לקליפות, והיו יכולים לחזור אל הנוקבא תכף אחר החורבן. אמנם אם היה החטא פוגם אותם, הנה ודאי שלא יכלו לחזור להנוקבא תכף אחר החורבן, כי היו נופלים בקליפות. ועי' לקמן בדברי הרב באות מ"ה, ובדיבור הסמוך.

מה) הז' אורות ירדו בקליפות והיא חזרה אב"א וכו'. אין הפירוש שהז' אורות עצמם ירדו לקליפות, כי כבר הורה לנו הרב, שאין ירידה לאורות כלל, אלא שהם מסתלקים בעת הפגם, ורק כלים וניצוצין אפשר שירדו ויפלו לקליפות. אמנם הכונה היא, על אותו התוספת מוחין שהשיגה הנוקבא ע"י בנין הבית הראשון, שהם התפשטות ז"ס דבינה,
כנ"ל. בהם נתאחזה הקליפה משום שהבירורין דנה"י החדשים שלהם שהם אח"פ דבחינת חיה, חזרו ונתקלקלו מחמת החטא, ונפלו שוב להקליפות לאותו המקום שהיו שם מטרם הבירור הנעשה בימי בנין הבית. ולא נשאר אחר החורבן רק בחינת גו"ע של הי"ס דנוקבא, דהיינו מה שהיה מטרם בנין הבית, אבל בירורי אח"פ נפלו לקליפות, דהיינו הנה"י החדשים דחיה שהשיגה בבנין הבית, שהקליפות נתאחזו באלו נה"י החדשים שנתקלקלו, ולא כלל באורות. אכן כבר נודע, שבחסר נה"י דכלים חסרים הג"ר דאורות, דהיינו ז' האורות דהתפשטות הבינה, וע"כ אומר הרב, שהז' אורות נפלו לקליפות, כלומר, כיון שהקליפות נתאחזו בנה"י דכלים, נמצאו תופסים בידיהם כל הז' אורות הנ"ל. שלא יוכלו עוד לחזור להנוקבא, כי בחסר נה"י דכלים, אי אפשר להם לחזור אליה. אמנם האורות עצמם ודאי שחזרו לשרשם למעלה, כמ"ש הרב בכ"מ.

 

 

 

 

חלק ט"ו             עץ חיים        בנין הנוקבא        א' תשיא

 

ותומים וכו'. וזהו ענין מ"ש בזוהר פרשת שמות, כי בית ראשון לקבל  ה' עלאה ובית שני לקבל ה' תתאה.

 

מט) והענין היא, שכבר בארנו, שבבית ראשון היו פב"פ עד למעלה בבחי' ו' והיו ה"ר מאירין בה, ואז נקרא סיהרא באשלמותא, במלוי הלבנה בט"ו לחודש, בסוד חמשה עשר: ה' על י', כנ"ל. נמצא כי בהיותן שם למעלה נקרא גם היא ה' עלאה, אך בבית שני שהיתה בימי החול פב"פ בד' תחתונות שבו והיא חמישית להם, אז נקרא ה' תתאה.

 

נ) ועוד ט"א עם הנ"ל, כי בבית ראשון אמא עלאה הנקראת ה' עלאה, נתפשטה עד הוד ב' דז"א, ואמנם המלכות היתה יונקת ממנה, כי שם מקום המלכות. אך בבית שני, לא נתפשטה הבינה רק עד הוד ראשון דז"א בלבד, שהוא בחינת גבורה של עתה, כנ"ל.

 

נא) נמצא, כי המלכות עתה בחול בבית ב', אע"פ שהוא פב"פ, היא מחזה ולמטה, ואינה יונקת מה' עלאה, לכן נקרא ה' תתאה, לפי

 

 

אור פנימי

 

 

מט) בהיותן שם למעלה נקרא גם היא ה' עלאה אך בבית שני וכו' נקרא ה' תתאה. כמ"ש לעיל, שבהיותם בבחי' ו', נמצאים זו"ן מלבישים לאו"א עלאין כמו בשבת במוסף, ונמצאת הנוקבא שמלבשת לאמא עלאה, שנקראת ה' עלאה, וע"כ נקרא גם הנוקבא בשם ה' עלאה. אך בבית שני, שלא היה שם אלא המוחין דישסו"ת בקביעות, שאז נמצאו הזו"ן שעוד מלבישים למחזה ולמטה דא"א, כי מקום ישסו"ת הוא מחזה ולמטה דא"א, ע"כ אע"פ שהנוקבא מלבשת לתבונה, מ"מ אינה נבחנת אלא לה' תתאה, כי מחזה ולמטה היא בחינת ה"ת, כנודע. וכן בערך ז"א, נבחנת ג"כ שהיא עוד מלבשת למחזה ולמטה שלו, כלומר לנה"י הישנים שנעשו לחג"ת ליעקב, וכלפי עצמו הם עוד נה"י, כי אלו המוחין דישסו"ת, אינם נחשבים בו למוחין דחב"ד, כנ"ל, וע"כ הנוקבא נחשבת לה"ת. כי אינה יונקת מה' עלאה שהיא בינה.

נ) בבית שני לא נתפשטה הבינה אלא עד הוד ראשון דז"א בלבד שהוא גבורה של עתה וכו' לכן נקרא ה"ת. הוא מוסיף טעם על הנ"ל, כי לעיל ביאר הטעם לפי הלבשת הזו"ן את או"א. וכאן מבאר, לפי יניקת הנוקבא מן הבינה, ואומר, כי בבית ראשון שהיה הבינה מתפשטת עד הוד אחרון, המשמשת להוד גם בשביל הנוקבא, נמצאת הנוקבא יונקת בשורשה עצמה מן הבינה, כי שורש הנוקבא היא בהוד דא"א ובהוד דבינה, כנ"ל דף א' תרצ"א ד"ה שניהם ע"ש. משא"כ בבית שני, שלא נתפשטה הבינה רק עד הוד ראשון, אשר בערך יעקב והנוקבא שמקבלים המוחין מהם נמצאים אלו הנה"י שנעשה לחג"ת, כנ"ל, ונמצא ההוד הזה שהוא בערך הנוקבא בבחינת גבורה, ונמצא ששורש הנוקבא עצמה, שהיא בעיקר בחינת הוד, אין לה יניקה מן הבינה. ע"כ נחשבת לה"ת, כי אין לה יניקה מן הבינה כמבואר.

 

 

 

 

א' תשיב חלק ט"ו        תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

 

שאינה יונקת מה"ר. ושמור הקדמה זו, על ענין בינה המתפשטת עד הוד א' אימתי הוא, ואימתי מתפשטת עד הוד ב'.

 

נב) והנה אח"כ בחורבן בית שני, היתה המיעוט היותר מועט שבכל הזמנים, והוא דומה ממש אל זמן חטא אדה"ר, והוא כמו שהיתה בבחינה ראשונה של אצילות אב"א, שהיתה בבחינת נקודה כלולה מי', שהוא המלכות שבה בלבד אב"א תחת היסוד שלו, ונתוסף בה פגם, שאותן הט"ס שלה ירדו למטה בין הקליפות, ואז סמכין אתאבידו, שהם נה"י ז"א הסומכים אותה.

 

נג) וז"ס השליך משמים ארץ וגו'. כי ת"ת ישראל שהוא ז"א, השליך את המלכות הנקרא ארץ, שהיתה תחלה בת"ת שבו הנקרא שמים, ומשם השליכה אפילו למטה מהדום רגליו, שהם נה"י שבו, ונפלה תחת היסוד שבו באחוריו.

 

נד) וזהו ויגדל עון בת עמי מחטאת סדום, כי בדור אנשי סדום היתה המלכות באחורי נה"י דז"א כנ"ל, בסוד וה' המטיר. אך עתה, נפלה בסוד נקודה לבד תחת היסוד, וט"ס שלה ירדו אל הקליפות, מכ"ש הארת ה"ר שנפלו בחרבן בית ראשון.

 

אור פנימי

 

 

נב) הט"ס שלה ירדו למטה בין הקליפות ואז סמכין אתאבידו שאם נה"י דז"א הסומכים אותה וכו' ונפלה תחת היסוד שבו מאחוריו. וכאן לא עלתה ממנה כלום אל ז"א, כמו בחורבן בית ראשון, כי הרי גם אחר החורבן בית שני, לא חזרה ונתקנה בבחינת פרצוף בקביעות, אלא נשארה בנקודה תחת היסוד בקביעות, ונמצא שהחטא גרם להוריד כל בנין המלכות לקליפות. משא"כ בחורבן בית ראשון, הנה נתקנה תכף אחר החורבן בבחינת פרצוף אב"א בהארת ה"ר, בקביעות, והחטא לא פגם אלא בבחינת הג"ר בלבד, כנ"ל באורך, וע"כ ברגע החורבן, עלו הט"ס שלה דבחינת ו"ק אל הז"א. ע"ש.

 

נד) מכ"ש הארת ה"ר דז"א שנפלו

בחורבן בית ראשון. כלומר, מלבד הט"ס דו"ק שלה שנפלו לקליפות, נפלו ג"כ הארת ה"ר דז"א שהאירו ממעלה למטה, דהיינו בחינת ג"ר דישסו"ת, כמו בבית ראשון שנפלו ג"ר דאו"א, הנקראים י"ס דהתפשטות הבינה. ואומר שהוא כ"ש מבית ראשון. שהרי בבית ראשון אע"פ שט"ס הראשונות דפרצוף ו"ק דנוקבא נשארו בה, מ"מ הג"ר שלה נפלו לקליפות. ואין צריך לומר בבית שני, אשר גם הט"ס דו"ק נפלו לקליפות, ומכ"ש הג"ר שלה, שהם ה"ר שהאירו ממעלה למטה. אמנם תזכור, שאין כאן המדובר מן האורות, כי אין ירידה באורות לעולם, אלא המדובר הוא בנה"י החדשים דכלים, שבנפילתם של הנה"י דכלים, חשוב כמו נפילתם של הג"ר דאורות. כי בחסר נה"י דכלים חסר הג"ר דאורות.

 

 

 

חלק ט"ו             שער הכונות             בנין הנוקבא        א' תשיג

 

נה) נמצא, כי חטא אדה"ר וחטא חורבן בית שני הכל א', אלא שחטא אדה"ר תיקן ממש את הקליפות, מה שמתחלה היו בלתי תיקון, כמ"ש בע"ה. אבל בעת החרבן בחטא ישראל, כבר היו הקליפות מתוקנים, ומה שגרמו הם, הוא להחזיר ולהלביש בהם את הקדושה כנ"ל.

 

 

*        נו) בענין השבת ויו"ט ור"ה, וכבר ביארנו למעלה בענין השינוי והחילוק שיש בין השבת ליו"ט ולר"ה וע"ש. ונבאר כאן עניינם בקיצור. הנה שם נתבאר כי בבחי' היות שנוקבא דז"א עולה ביום שבת בתפלת חזרת המוסף עד הכתר של או"א, והיא שוה אליו עתה ממש בכל שיעור קומתו, לכן קדושת השבת היא יותר גדולה מקדושת יו"ט, אבל בבחינת כי ביום השבת היא מקבלת ההארה שלה ע"י ז"א, לכן אין זה שלימות אליה, משא"כ בר"ח ויו"ט, שהיא והוא שוין ויונקין מכתר א', ואינה מקבלת הארתה על ידו. אבל להבין זה, צריכין אנו להודיעך ענין זה.

 

 

נז) דע, כי כל הזווגים שיש בזו"ן, שכולם צריך שזו"ן יקבלום שפע והארה מן ט"ס דא"א, ובכח זה יוכלו להזדווג, אבל אין כל הזווגים שוים: כי הנה בימי החול, אז הז"א מקבל הארתו מן הנצח דא"א, וכל

 

 

אור פנימי

 

 

נה) שחטא אדה"ר תיקן ממש את הקליפות וכו' בחטא ישראל כבר היו הקליפות מתוקנים, ומה שגרמו הם הוא להחזיר ולהלביש בהם את הקדושה. פירוש, כי טרם חטאו של אדה"ר, לא היה שום בנין וסדר בקליפות, אלא אחר שהוריד כל הבירורים העליונים, שכבר נבררו, והוא קלקל אותם, הנה נתאחזו בהם הקליפות, ונבנו מקלקולים ההם, לפי מדת החסרונות שבקדושה. ונעשו אז אבי"ע דקליפות. ונמצא שחטאו תיקן אבי"ע דקליפות. אמנם בחורבן הבית, לא נעשה בקליפות שום בנין וסדר חדש, כי אפילו בזמן הבית עדיין לא נתקן חטאו של אדה"ר בשלימות, ונמצאו שלא גרמו אלא לחזור ולהלביש חסרונות דקדושה תוך הקליפות. כי אין בנין אבי"ע וקליפות מתבטלים רק בגמר התיקון.

 

* שער הכונות ענין ראש השנה דרוש ה'

נז) כל הזווגים שיש בזו"ן שכולם צריך שזו"ן יקבלו שפע והארה מט"ס דא"א ובכח זה יוכלו להזדווג. כי עיקר כל עולם וכל פרצוף פרטי, הוא פרצוף הכתר שבו, והשאר הם ענפיו לבד, שכל הגדלתם צריכים שיקבלו מפרצוף הכתר שלהם, וזה נוהג הן בכללות והן בפרטות. ולפיכך כיון שא"א הוא בחינת הכתר של עולם האצילות, ואו"א וזו"ן הם ענפיו, ע"כ אי אפשר שיהיה בהם איזה הגדלה או זווג אם לא שיקבלו שפע והארה מבחינה שכנגדה בט"ס דא"א. והנה באמת כל שפע נמשך רק מא"ס ב"ה, כנודע, אכן אין הענף יכול לקבלו זולת דרך פרצוף הכתר, וגם בדיוק מן הבחינה שכנגדו שבט"ס הכתר.

בימי החול אז הז"א מקבל הארתו מן הנצח דא"א וכו' ומלכות מקבלת הארתה



 

א' תשיד חלק ט"ו        תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

 

בחינותיו של ז"א נכללין בקו הימין בנצח דא"א, ומלכות מקבלת הארתה מן ההוד דא"א, וכל בחינותיה נכללות בקו שמאלי הוד דא"א, ועי"כ אין זו"ן שוים כאחד.

 

נח) ובר"ח, אז זו"ן משמשין בכתר א', ר"ל שניהם נכללים בנצח דא"א, והם מקבלים הארתם בהשואה א', ואין יתרון לזכר על הנקבה. ובשבתות אז עולין זו"ן עד הכתר דאו"א, וזה נכלל באבא, וזו נכללת באימא ואין שניהם שוים בהשואה אחת, ולכן היא מקבלת הארתה על ידו.

 

אור פנימי

 

 

מן ההוד דא"א ועי"כ אין זו"ן שוין כאחד. וצריך שתדע, שהע"ס אין בהם אלא ה' בחינות: כח"ב זו"ן. ונחשבים לעשר, מפני שז"א כולל שש ספירות חג"ת נה"י, כנודע. אמנם אלו שש ספירות של הז"א, אינן מעלה ויתרון על הג"ר שמחשבים אותם רק ליחידות, אלא להיפך שמורים בחינת חסרון. והוא כי כל ה' הבחינות נכללות זו מזו, ויש בהכרח בכל אחת מהן ה' בחינות כח"ב זו"ן. כי יש בכתר חמש בחינות כח"ב זו"ן, וכן בחכמה וכן בבינה, וכן בז"א וכן בנוקבא. אלא כח"ב זו"ן שבז"א מכונים חג"ת נו"ה, והוא מטעם, שכח"ב הנכללים בבחינת גוף, שהוא ז"א, נקראים בשם חג"ת, כי אין כח"ב אלא בראש. וע"כ אין כאן שום יתרון בשש ספירות דז"א על הג"ר, כי אותם כח"ב דג"ר הם בז"א חג"ת. ונצח הוא בחינת עצמו, דהיינו ז"א, והוד הוא בחי' התכללותו בנוקבא, שהיא הוד. הרי שכח"ב זו"ן הכלולים בז"א נקראים בו חג"ת נה"י. וכבר ביאר זה הרב בע"ח שער י"א פ"ה. עש"ה. ועי' בשיעור ה' בענין מטי ולא מטי בז"ת דע"ב דא"ק.

 

אמנם הגם שכל אחת מה' הבחינות כלולה מכולם, מ"מ רק בחינת עצמה נחשבת בה לעיקר, ושאר ד' הבחינות הם רק בדרך התכללות לבד. למשל, בפרצוף הכתר, העיקר בו רק ספירת הכתר, ובחכמה
העיקר בה רק חכמה, ובז"א העיקר בו רק נצח, שהוא בחינת עצמו. וכן בנוקבא העיקר בה היא הוד, שהיא בחינת עצמה.

וזה אמרו "בימי החול אז הז"א מקבל הארתו מנצח דא"א וכו' ומלכות מקבלת הארתה מהוד דא"א וכו', ועי"כ אינם שוין כאחד" כי נתבאר שאע"פ שיש בז"א חג"ת נה"י מ"מ עיקרו הוא נצח, שזו היא בחינת עצמו, וע"כ הוא מקבל מן הבחינה שכנגד בא"א רק מנצח דא"א. וכן הנוקבא שעיקרה היא הוד, מקבלת מהבחינה שכנגדה בא"א, רק מהוד דא"א, ולפיכך נמצאים ז"א ונוקביה זה למטה מזה, כי הוד הוא למטה מנצח. וזה אמרו "ועי"כ אין זו"ן שוין כאחד" וכבר הארכנו בזה לעיל דף אלף תרצ"א ד"ה שניהם. עש"ה.

 

נח) ובר"ח אז זו"ן משתמשים בכתר אחד ר"ל שניהם נכללים בנצח דא"א והם מקבלים הארתם בהשואה א' ואין יתרון לזכר על הנקבה. כי בהיותם נכללים שניהם בספירה אחת נמצאים קומתם שוה, כי בספירה אחת אי אפשר שיהיה שם שינוי של שיעור קומה. בדומה למ"ש הרב באו"א בע"ח שער ט"ז פ"א, כי ע"כ או"א קומתם שוה וכחדא נפקין וכחדא שריין, משום שנכללים שניהם בשם ס"ג, דהיינו בספירת בינה, שהיא בחינה העליונה דשם ס"ג. עש"ה.

 

 

 

חלק ט"ו                             עץ חיים             בנין הנוקבא א' תשטו

 

נט) וזהו הטעם, שהשבת נקרא קדש ממש, כמש"ה ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם. אבל הי"ט נקרא מקראי קדש, לפי שביום שבת ז"א מקבל מן הקדש דאו"א, ונותן על ידו חלקה אל הנוקבא. ונמצא כי ז"א עצמו שהוא בחי' יום השבת נקרא קדש ממש, אבל שאר היו"ט אינם עולים עד המקום שעלו ביום שבת אבל בכל יו"ט עולים כפי בחינתו כמ"ש.

 

*        ס) בזה תבין סוד הנסירה שנותן בה הדינים שהם האחורים. כי תחלה היה בו החיצוניות הנקרא אחור, הוא הקטנות. והבן זה, כי האמצעי אינו נקרא אחורים, והיה בו אחור ואמצעי. ובבוא הפנים שהוא גדלות, אז מה שהיתה המלכות בסוד עיבור לבד כלי אחד באחור (הגדיל אותה מאחוריו פרצוף גמור עד כנגד החזה שהוא חצי שיעורו,

 

 

אור פנימי

 

 

ומ"ש, ששניהם משתמשים בכתר אחד, כבר ביאר זה לעיל (בחלק זה אות ו'), ע"ש. כי בהיות הנוקבא כלולה בנצח דאמא נמצא הכתר שלה שהיא ת"ת דאמא כמו שהיא כתר דז"א. כמ"ש שם באו"פ ד"ה שניהם. עש"ה.

ובשבתות אז עולין הזו"ן עד כתר דאו"א וזה נכלל  באבא וזו נכללה באמא ואין הב' שוין בהשואה א' ולכן היא מקבלת הארתה על ידו. כי ענין זה של התכללות בנצח אינו נעשה בשבתות, וע"כ נמצאת הנוקבא שהיא בחינת הוד שלמטה מנצח, וע"כ אי אפשר שיהיו משתמשים בכתר אחד, כי הנוקבא שהיא הוד, הנה הכתר שלה בבחינת נצח, שהיא הספירה הסמוכה לה במדרגה, ואינה יכולה לקבל מת"ת דאמא הגבוה ממנה בב' מדרגות, וע"כ אינם בהשואה אחת, וע"כ היא צריכה לקבל מז"א בעלה, ולא מאמא. ואין לשאול, כיון שכבר עלו שניהם לאו"א איך הם מתיחסים עוד לנצח והוד. כי זה נודע, שסולם המדרגות אינו משתנה לעולם, ואע"פ שעלו לאו"א עלאין, הנה זה משום שנצח והוד דא"א עלו
מקודם למקום או"א, ונמצא גם עתה שזו"ן מלבישים על נו"ה דא"א.

 

 

ס) סוד הנסירה שנותן בה הדינים שהם האחורים. כמו שיתבאר להלן, אשר הדינים ננסרים ממנו וניתנין אל הנוקבא שמתחלה נמתקין ע"י אמא בלבד, ואז אינם עוד על שלמותם, ואח"כ חוזרים להתמתק פעם ב' ע"י ז"א. וכשז"א נותנם לה בפעם הב' אז נמתקים על שלימותם. וז"ש הרב, שנותן בה הדינים שהם האחורים. דהיינו אחר שניתנים לה ע"י אמא. כמ"ש במקומו.

אחור הוא הקטנות והבן זה כי האמצעי אינו נקרא אחורים והיה בו אחור ואמצעי. פירוש, שבחינת מוחין הקבועים בז"א, הם רק ו"ק בלי ראש, שהם חג"ת נה"י: ונבחנים לב' פרצופים: עיבור, יניקה, המכונים חיצון ואמצעי, מפאת שהם מלובשים זה תוך זה, כי פרצוף יניקה שהוא פרצוף חג"ת, מלובש תוך פרצוף עיבור שהוא נה"י. וע"כ הם נקראים חיצון ואמצעי, משום שאין שלימות אלא אחר ביאת פרצוף

 

* ע"ח ח"ב דרוש מ' שער פנימיות וחצוניות דרוש ח'.

א' תשטז חלק ט"ו       תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

 

והרי נשלמה כמוהו, עם היותה חצי שיעורו, ועדיין חסרה ממנה יסוד ומלכות, וזה לפי שעדיין אינה שלמה כמוהו רק חציו דוגמת זמן יניקתו, וחסר ממנה כלי ג' הפנימי.) כי בזמן שיש לו עיבור, אין לה מדה כלל רק עטרת היסוד, שהוא חצי מדה שבה, ועתה נגדלה (כיסוד שלו) כמוהו.

 

אור פנימי

 

 

חב"ד, דהיינו הגדלות שלו, והוא נקרא פרצוף הפנימי מכולם, להיותן מתלבש תוך פנימיות פרצוף היניקה. ונמצא פרצוף העיבור שהוא החיצון מכולם, ופרצוף הגדלות הוא פנימי מכולם, ופרצוף היניקה הוא אמצעי. וב' הפרצופים החיצון והאמצעי נקראים קטנות, כי הם חסרים מראש, כנ"ל. ורק פרצוף הפנימי נקרא בשם גדלות.

וזה אמרו "אחור הוא הקטנות" פי': אע"פ שאנו מכנים לפרצוף הנוקבא שמקודם הנסירה בשם פרצוף אחורים, אין לטעות שהכונה היא על פרצוף החיצון בלבד, שהוא פרצוף העיבור, אלא הכונה היא על ב' הפרצופים עיבור ויניקה ביחד, ונקראים אחור, משום שהם בחינת קטנות, וכל קטנות אפשר לקראו אחורים. אמנם עיקר השם אחור הוא רק על פרצוף העיבור, שהוא מבחינת מחזה ולמטה דכללות הפרצוף. כי כל נה"י נקראו אחורים. והוא מטעם שהם לא היו בכלים דז"א בעת יציאת המלכים דנקודים, אלא אח"כ ע"י הארת הו' ונקודה מיסוד דא"ק, נתחברו הכלים דנה"י אל ז"ת דנקודים. כי ע"כ נתפשטו הז"מ אלו עד בי"ע, כי השיגו הנה"י שלהם שנתמעטו ונפלו לבחינת בי"ע ע"י צמצום ב' דא"ק, כמ"ש בחלקים הקודמים. וע"כ אלו הז' מלכים שהם רק בחינת הכלים דחב"ד חג"ת עד החזה, הם נבחנים לכלים דפנים. ורק בחינת הכלים דנה"י שנתחברו אל המלכים מבי"ע, הם הנקראים כלים דאחורים. הרי שרק פרצוף העיבור שהוא בחינת נה"י אפשר לקראו אחור, אבל פרצוף החג"ת
שהוא תמיד למעלה מחזה, שמשורשו בנקודים היה בחינת אצילות למעלה מפרסא, אי אפשר לקראו בשם אחור.

וזה אמרו "האמצעי אינו נקרא אחורים" דהיינו כמבואר, כי האמצעי שהוא פרצוף החג"ת, הוא כולו פנים כי רק מחזה ולמטה, שהם הכלים של נה"י הם אחורים. וזה שמתקן מקודם זה, כי אחור הוא קטנות, כי כאן אצל הנוקבא, הם ב' פרצופי הקטנות, כמ"ש להלן, ושניהם נקראו אצלה בשם אחורים. כי רק בז"א יש להבחין את פרצוף החג"ת, לבחינת פנים כנ"ל אבל בנוקבא נבחן גם החג"ת שלה שהם אחורים. שהרי בעת יציאת ז' המלכים, לא יצאה שם הנוקבא, שהיא מלך הז', רק בבחינת נקודת הכתר לבד, שהיא נקודת החזה, שמצד האורות נבחנת לנקודת היסוד, (כנ"ל בדף אלף תר"צ ד"ה ונקודה) ע"ש. ונמצאות כל תשע הספירות התחתונות שלה שהם בחינת אחור, כי כולם באו ונתחברו אליה מבחינת בי"ע בעת הגדלות דמלכים. ונמצא שלא היה אז בבחינת אצילות, דהיינו למעלה מפרסא, רק נקודת הכתר שלה לבד. וע"כ נקרא גם פרצוף חג"ת שלה בשם אחור. אמנם מדרכו של הרב לכנות כל בחינת ו"ק בשם אחור ואפילו בז"א.

 

אז מה שהיתה המלכות בסוד עיבור לבד כלי אחד באחור וכו'. הנה נשמט כאן כל המסקנא, והוא מובאה בדברי הרב לקמן באות ס"ט. וכדי להקל על המעיין העתקנוהו כאן במוסגר, כי כאן מקומו. כי הדברים שלאח"ז הם פירוש על המסקנא הזו.

 

 

 

 

 

חלק ט"ו             עץ חיים        בנין הנוקבא        א' תשיז

 

סא) וזה כלל גדול שתבין בו הכל, כי לעולם פרצוף הב' הוא חצי העליון, כנזכר במקום אחר. וכיון שז"א בסוד העיבור היה חצי מדה, גם היא היתה חצי מדה, כי הוא ו"ק (ונשארו) ונעשו ג'. והיא קצה הז' שהוא כשיעור היסוד שלו הקטן שבכולם, שאין בו רק ב' פרקין.

 

אור פנימי

 

 

סא) כלל גדול שתבין בו הכל כי לעולם  פרצוף הב' הוא חצי העליון. ענין כלל הזה נעשה בעת צמצום ב' דא"ק, שה"ת שהיא בחי"ד, עלתה בנקבי עינים, שהם בחינת ה"ר, כמ"ש הרב לעיל דף תל"ב אות מ"ד. שנעשה בעינים בחינת ה' אחרונה ובחינה ה' ראשונה. כלומר, שנחלקה כל מדרגה לב' חצאים: לגו"ע, ואח"פ, כי מאחר שה"ת עלתה לעינים, נמצא המדרגה עליונה מסתיימת שם, ואין במדרגה עליונה זולת כתר חכמה לבד, ובינה וז"א ונוקבא, יצאו למדרגה תחתונה, כמ"ש הרב שם, שה' אחרונה נמצאת בעינים, ויה"ו באח"פ, כלומר, שאח"פ נעשו למדרגה חדשה, בבחינת יה"ו. עש"ה. ונמצא מזה, שכל מדרגה תחתונה ירשה מחציתה של המדרגה העליונה ממנה, הן בפרטיות המדרגות של הפרצוף עצמו, והן בהעליון ותחתון של הפרצופים: כי אח"פ דראש כל פרצוף, ירדו ונעשו לבחינת גוף שלו, ע"כ נבחן הגוף דכל פרצוף לחצי המדרגה של הראש. וכן פרצוף התחתון, יש לו בתוכו חצי המדרגה של העליון, דהיינו אח"פ דעליון שבאו לרשותו של התחתון כמבואר. ומחמת זה נמצא הכלל, שכל תחתון הוא חצי העליון, כלומר, שאם יש לתחתון חצי מדה של פרצוף העליון, הריהו בשלמות כמו העליון שלו. שהרי העליון אין לו ג"כ יותר מהחצי של עליונו.

באופן, שא"א דאצילות, אם יש לו מדת הגוף  דעתיק, שהוא חצי פרצוף שלו בערך ראשו, נמצא כבר א"א על שלמותו כמו עתיק, כי יש לו ע"ס דרת"ס, בשלמות שבערכו. וכן או"א, אם הגיעו להלביש הגוף דא"א  מגרון שלו ולמטה, יש להם רת"ס
בשלמות בערכם כמו א"א, וכו' עד"ז. ונבחן ז"א, שהוא מעיקרו רק בחינת ו"ק, והיינו
חצי המדרגה דישסו"ת, כי יש לו אז ברשותו אח"פ דישסו"ת. כן נבחנת הנוקבא בעת
שיש לה נה"י של ז"א, שהיא אז בשלמות
כמו הז"א, כלומר שיש לה ע"ס בשלמות השייך לערכה, כמו הע"ס דו"ק דז"א
בערכם, כי חצי מדתו של ז"א מספיק לכל מדת הנוקבא, כמו חצי מדתם של ישסו"ת מספיק לכל מדת ז"א, וכן חצי מדתם של או"א לכל מדתם של ישסו"ת וחצי מדת
א"א לאו"א, וכן למעלה.

וזה אמרו "וכיון שהז"א בסוד עיבור
היה חצי מדה גם היא היתה חצי מדה וכו'. כשיעור היסוד שאין בו אלא ב' פרקין" כי
כל מדתו דז"א מבחינת קביעותו, הוא רק חג"ת נה"י ששה כלים.  נמצא שבעיבור, שהוא רק נה"י, ג' כלול בג', הנה אין לו
רק חצי מדתו, וע"כ גם הנוקבא, אין לה
אז רק מחציתו של מדת העיבור, כי כל ספירה דע"ס דעיבור של הז"א יש לה ג' פרקים, שהם בחינת ראש תוך סוף דאותה הספירה. חוץ מיסוד שלו, שאין בו רק ב' פרקים, שהם בחינת תוך סוף וחסר לו
ראש בערך שאר הספירות דעיבור הז"א. ונודע, שתוך סוף הם בחינת גוף, ונתבאר לעיל שכל גוף הוא מחציתו של הראש.
נמצא, כיון שהנוקבא לא נתגדלה בעיבור אלא כמדת היסוד, הרי אין לה אלא מחצית מדת העיבור, כי אין בחינת הראש דעיבור, כמו שיש לכל הע"ס דעיבור, אלא בחינת
גוף בלי ראש כמדת היסוד שבהם.

וזה אמרו לעיל באות ס'. וכאן באות
ט"ס "שבבוא הפנים שהוא גדלות דז"א
הגדיל אותה מאחוריו פרצוף גמור עד כנגד
א' תשיח        חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

 

סב) והבן זה היטב, כי בזמן היניקה, חזרה להתקן כל מה שהיה בו טרם מיתת המלכים, שהרי הוא ו"ק מחוברות, והיא קצה הז' מתוקן. ובהכרח שבזמן מיתת המלכים היה בהם ב' בחינות שהם פנים ואחור, ולכן אלו הב' בחינות אינם נחסרים משום פרצוף שבעולם.

  

סג) ועתה צריכין להתתקן ג"ר דז"א וט' אחרונות דמלכות

אור פנימי

 

 

החזה שהוא חצי שיעורו והרי נשלמה כמוהו" כלומר, שאחר שהנוקבא נגדלת בחצי מדתו של הז"א ממדת קביעותו, דהיינו עד החזה שלו, והיא מלבשת לנה"י שלו, הנה אז נשלמה כמוהו, כלומר, שיש לה שם בחינת ב' הפרצופים חג"ת נה"י כמו שיש לז"א בזמן יניקה שלו, ואע"פ שהיא אינה מלבשת לחג"ת שלו אלא לנה"י שלו, מ"מ מספיק הנה"י שהוא חצי פרצוף ו"ק דז"א, לפרצוף גמור של הו"ק דנוקבא. כי חצי מדה דעליון הוא מדה שלמה אל התחתון, כמבואר, אמנם מטרם שז"א משיג פרצוף הגדלות שלו, אינו יכול להשפיע לנוקבא הנפרדת, כמ"ש להלן.

 

סב) ובהכרח שבזמן מיתת המלכים היה בהם ב' בחינות שהם פנים ואחור ולכן אלו הב' בחינות אינם נחסרים משום פרצוף שבעולם. ב' בחינות אלו הם חג"ת נה"י, שהם הכלים דפנים דז"ת דנקודים, דהיינו מה שיצא בהם בעת הקטנות למעלה מפרסא. כי מבחי' הכלים הם חב"ד חג"ת לבד והנה"י שבהם נשארו תחת הפרסא בבי"ע. וכיון שהם לא נשברו מחמת עצמם אלא מחמת שנתחברו עם הכלים דבי"ע, ע"כ אחר שנבררו ונפרדו מהכלים דבי"ע, ועלו ונתקנו באצילות, שוב לא יארע בהם שום מיעוט עוד, כי הפרסא דאצילות נתתקנה באופן כזה שהכלים דפנים לא יתחברו עוד עם הכלים שלמטה מפרסא, כמו שקרה בעת המלכים. וזה אמרו "ולכן אלו הב' בחינות אינם נחסרים משום פרצוף שבעולם", כלומר

אחר שנתקנו באצילות שוב אינם נחסרים משם. כנ"ל. ומה שקורא אותם בשם פנים ואחור, הוא נמשך אחר מ"ש לעיל באות ס', אשר האמצעי שהוא חג"ת, אינו נקרא אחורים, אלא רק פרצוף החיצון לבד שהוא נה"י, ע"ש. וע"כ מכנה גם כאן לפרצוף חג"ת בשם פנים, ולנה"י בשם אחור. אמנם ברוב המקומות קורא לב' הבחינות חג"ת נה"י בשם פרצופי אחורים. ולא עוד, אלא אפילו לפרצוף הפנימי הבא ע"י בחינת ב"ן שהוא משלים להכלים דיסוד ומלכות שבה, נקרא ג"כ בדברי הרב בשם אחורים, והוא מטעם שכל הבא להשלמת כלים נקרא בשם ב"ן ונקרא אחורים, והם ג' הפרצופים הראשונים המובאים כאן שהם באים משם ב"ן. ורק אח"כ עולים הזו"ן פעם ב' למ"ן, ומקבלים בחינת שם מ"ה, והוא הנקרא בחינת פנים. ובו עצמו יש ג"כ ג' פרצופים כמו באחור, שהם: עיבור, יניקה, וגדלות. ומכונים ג' פרצופי הפנים אבל ג' הראשונים שהם ב"ן ולא מ"ה, נקראים ג' פרצופי האחור. כי כל הכלים באים מבירורי השבירה שבבי"ע, שמטרם השבירה יצאו בע"ס דנקודים שנקרא ב"ן, וע"כ השלמתם של כלים האלו נקרא ג"כ בשם ב"ן. גם בערך האורות דאצילות שנקרא מ"ה, נבחן הב"ן לבחי' אחור.

 

סג) ג"ר דז"א וט' אחרונות דמלכות שמעולם לא באו אפילו בזמן המלכים. אין הפירוש שלא באו כלל בזמן המלכים, אלא המדובר הוא רק בבחינת ז' המלכים שיצאו
חלק ט"ו עץ חיים        בנין הנוקבא        א' תשיט

 

שמעולם לא באו אפילו בזמן המלכים, ואלו באים בסוד תוספות. ועתה באים מעורבים ומתוקנים עם מ"ה וב"ן בגדלות.

 

סד) כי בקטנות, כולם דב"ן, כנודע. כי ז' מלכים כולם מב"ן היו. גם לאחר התיקון לקחו כל אחד מהם מ"ה וב"ן, כנודע. ואז נשלמו. והבן זה היטב, כי אין מ"ה בקטנות כלל רק בגדלות: והוא מ"ה, כל יוד דיליה ודילה. וב"ן, ג' דיליה וט' דילה.

 

סה) והנה א"א ועתיק, הזכר לקח כל המ"ה והנוקבא לקחה כל הב"ן להיותה נמתקת ואינה צריכה אליו, אך מאו"א ואילך הוצרכו הזכרים ליקח תחלה הב"ן של נקבה אפילו הקטנות שבה כדי למתקו, ואח"כ ניתנו אליה לגמרי ונשאר בהם שרשו מן הקטנות.

 

סו) ובגדלות לוקח ג"כ שלו ושלה, ואח"כ ניתן לה הב"ן לבדו לפרצופה, והמ"ה הארתו לבד, שהם הארת החסדים לבד, ולא עיקרא, כי עיקרא נשאר בו. וההיפך בב"ן, כי עיקרו בה ובו הארה בלבד, אך עכ"ז כיון שתחלה לקחו, הרי יש לו שורש גדול ממנו, לכן דעתו שלם. אך הנקבה אינה לקחת ממ"ה רק הארתו לבד ועיקרה מב"ן, ולכן דעתה קלה אפילו בגדלות.

 

סז) וכל זה המ"ה וב"ן דגדלות, נקרא תוספת המסתלק, ולא נשאר כי אם ב"ן דקטנות בשניהם, וזה בזו"נ, כי באו"א לעולם נשארים בהם, כי כבר שם ב"ן שלם היה להם תחלה בעת המלכים כל י"ס, אמנם גם הם הוצרכו למ"ה וב"ן עד"ז הנ"ל בזו"נ.

 

אור פנימי

 

 

מעינים דא"ק בסוד הסתכלות עיינין באח"פ, דהיינו בעת קטנות הנקודים, כי אז לא יצאו רק חב"ד חג"ת דכלים עד החזה, והנוקבא לא יצאה רק בחינת הכתר שלה לבד, שהיא נקודת החזה, אמנם אח"כ בזמן הגדלות נקודים, הרי נתפשטו עד בי"ע, וז"ת השיגו כל אחד הג"ר שלהם, וגם הנוקבא השיגה הט"ס דכלים שלה מבי"ע, כמ"ש בחלק ז'. אלא הכונה היא על בחי' אצילות של הז"ת,

דהיינו מה שיצא למעלה מפרסא שנתקנה בנקודים, ושמה היו חסרים ג"ר לז"א וט"ת לנוקבא ומה שקבלו בעת גדלות מבי"ע, אינם כאן בחשבון.

ועל כן ג' הראשונות דז"א וט"ת דנוקבא לא נתקנו בעולם האצילות בבחי' קביעות, אלא בסוד תוספות. והטעם הוא, כי לא יצאה אפילו בזמן המלכים בבחינת אצילות של הנוקבא, כמבואר.

 

 

 

א' תשכ          חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

 

סח) ועיקר מ"ה בזכר, והארתו בנוקבא, ולהיפך בב"ן, ויען היות חו"ב מבינה דמ"ה לבד, לכן שרשם דינים ולא רחמים עם שהם מ"ה. ואפשר, כי מ"ה בחכמת אבא ובחכמת אמא, וב"ן בבינת אבא ובבינת אמא, וכן יהיה בז"א.

 

סט) ונחזור לענין, כי ביניקה נשלמו כבראשונה, ואז לא היה לכל א' מהם רק ב' כלים, שהם אחור ואמצעי. ובבא הגדלות לקח ז"א כלי הפנימי הג', ואז הגדיל את הנוקבא מאחוריו פרצוף גמור עד כנגד החזה, שהוא חצי שיעורו כנ"ל, והרי נשלמה כמוהו, עם היותה חצי שיעורו.

 

ע) ועדיין חסר ממנה נקודת יסוד ומלכות שבה. וזה לפי שעדיין אינה שלימה כמוהו רק חציו דוגמת זמן יניקתו, וחסר ממנה כלי הג' הפנימי של אותן ב' בחי', וגם מן הדעת שלה לא היה תוספת גדלות, רק כבזמן הקטנות.

 

עא) וכשננסרה, שהוא שלקחה היא המוחין חצים לבד, שהם בינה וגבורה (כנזכר במ"א בענין שופר) אז נמשך לה שם ב"ן שלה, כנודע, כי בינה וגבורה של ז"א הם ב"ן כנ"ל, ואז נשלם יסוד ומלכות שבה, ועדיין חסרה הארת שם מ"ה, ואז ניתנו בה האחורים של החיצונים דעיבור, ונעשה פנימיות בה.

 

אור פנימי

 

 

סה) א"א ועתיק הזכר לקח כל המ"ה וכו'. כל זה ההמשך כבר נתבאר היטב לעיל דף תרי"ט מאות כ"ה עד אות כ"ז. ומשם תדרשנו.

 

עא) וכשננסרה שהוא שלקחה היא המוחין חציים לבד שהם בינה וגבורה. כי הבינה וגבורה הם חלקה, דהיינו בחי' הב"ן של המוחין, כמ"ש להלן.

ואז נשלם יסוד ומלכות שבה ועדיין חסרה הארת שם מ"ה. כבר נתבאר בחלקים הקודמים, שכל הקומות אשר יוצאים בעולם האצילות נבחנים על שם מ"ה החדש, ורק אותם הכלים והאורות שנשארו מע"ס דנקודים, גם בחינת הכלים דפנים עם
האורות שלהם ששמשו שם למעלה מפרסא, דהיינו בעת קטנות נקודים, אשר חזרו ונתקנו באצילות בקביעות בזו"ן, כל אלו נבחנים לב"ן. ומכ"ש בחינת האחורים דע"ס דנקודים, הן של הג"ר נקודים והן של הז"ת דנקודים, נחשבים ודאי לב"ן. במלה אחת, כל מה שיצא עוד בג"ר וז"ת דנקודים הן בגדלות והן בקטנות, ובאו בתיקון בעולם אצילות כל אלו נקראו ב"ן. ורק בחינת האורות והכלים שנתחדשו באצילות ע"י יציאת הקומות על המסכים בסוד או"י ואור חוזר כנודע, הרי כל אלו הם נבחנים למ"ה החדש, ונקראו בשם מ"ה.

וזה אמרו "וכשננסרה שהוא שלקחה היא המוחין חצים לבד שהם בינה וגבורה
חלק ט"ו           עץ חיים        בנין הנוקבא        א' תשכא

 

עב) והרי נשלמו בה ג' חלוקות: יסוד, ומלכות, ודעת שבה, שהם איברי ההולדה שאינם נעשים אלא ממ"ה. ובחזרתן פב"פ נתן בה בזווג א' שם ב"ן בבחי' הגדלות, ונשלמה. ואח"כ בזווג הב' נתן לה המ"ה, שהם החסדים לצורך נשמות.

 

עג) ונמצא כי בזמן הנסירה, היא לוקחת הגבורות מז"א והוא נשאר רק מהחסדים ולוקח הוא הפנימיות (ונראה לי, כי נר"ן נקרא פנימיות העולמות. וגם במ"א ע"ש כי ציצית קטן, קטנות שהיא עשייה
אור פנימי

 

 

אז נמשך לה שם ב"ן שבה וכו' ואז נשלם יסוד ומלכות שבה ועדיין חסרה הארת שם מ"ה" פירוש: כי מטרם הנסירה, כבר היו לה ב' פרצופים: עיבור יניקה, שהם חג"ת נה"י, כנ"ל, שנה"י דז"א מספיקים לה לו"ק גמורות ואז יש לה רק בחינת ה"ג דקטנות שז"א השפיע לה דרך אחורי החזה, שפירושם הוא, בחינת ה"ת בעינים, שאז אין לה רק גו"ע בכל ספירה מע"ס שלה, ואח"פ שלה הם חסרים מכל ספירה, שהם חב"ד חג"ת דכלים דכללות פרצופה, כי ג' קוים דגלגלתא הם חב"ד דכלים, וג' קוים דעינים הם חג"ת דכלים, ובחינת נה"י שהם בחינת אח"פ חסרים לה הן בכללות והן בפרטות. וכדי להשלים את הע"ס שלה בבחינת נה"י, הנה לזווג ע"ב ס"ג היא צריכה, כי בקבלתה להארת ע"ב אז הארה זו מורידה בחינת ה"ת מעינים שלה לבחינת פה, ואח"פ דכללות חוזרים למדרגתה, ואז נשלמת ברת"ס, שהם חב"ד חג"ת נה"י דכלים. כמ"ש כל זה בחלקים הקודמים.

והנה הארה זו המורידה ה"ת ומחזרת לה אח"פ, דהיינו הנה"י, היא נבחנת לבחי' ב"ן, כי לא תיקנה יותר רק בחי' החזרת הנה"י שלה, שהם אח"פ שנפלו ממנה בעת שבירת הכלים, אמנם האורות דג"ר, שהם בחינת קומה חדשה הצריכה לצאת באצילות בשבילה, הנה עדיין לא קבלה אותה, כי מטרם שיש לה הכלים בשלימות אי אפשר לה שתקבל האורות דג"ר. וע"כ מתחילה
קבלה הזווג על בחינת תשלום הכלים, המחזיר הנה"י שלה, כנ"ל, וזווג זה נבחן רק על בחינת ב"ן, כי עוד אין בו האורות.

וזה אמרו "ואז נשלם יסוד ומלכות שבה, ועדיין חסרה הארת שם מ"ה" כי רק נשלמו בחינת הנה"י החדשים שלה, שבחינת קו האמצעי שלהם הוא יסוד ומלכות, שהם הכלים דהולדה. והשלמת הכלים נבחן לשם ב"ן, כנ"ל. אבל להארת שם מ"ה, כלומר, שתקבל גם הג"ר דאורות להכלים דחב"ד שלה, הנה ע"ז צריכים לזווג חדש הנבחן לשם מ"ה. כנ"ל.

 

עב) ובחזרתן פב"פ נתן בה בזווג א' שם ב"ן בבחינת הגדלות ונשלמה ואח"כ בזווג הב' נתן לה המ"ה שהם החסדים לצורך נשמות. כבר נתבאר בדיבור הסמוך, שהזווג להשלמת כלים בלבד, נקרא בשם ב"ן. והנה הזווג הא' דשם ב"ן המובא בדיבור הסמוך, היה מבחינת אמא שלא ע"י ז"א, כמ"ש להלן. וע"כ צריכים עוד לזווג ב' על ידי ז"א, ואז נשלמים לגמרי הכלים שלה. ואח"ז נעשה הזווג הב' ע"י הז"א להמשיך לה האורות דג"ר, שנבחן לבחינת מ"ה, ולמוחין דהולדה כמ"ש לפנינו.

 

עג) כל מה שנותן הזכר לנוקבא בעת הנסירה, גם מה שניתן לה מאמא, אינם רק הגבורות והם נקראים אחורים. כי הן הגבורות שניתן לה ע"י הארת השם ב"ן

 

 

 

 

א' תשכב      חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

 

שביצירה, וציצית גדול, גדלות שביצירה. ובמ"א נתבאר כי שניהם נקראו חיצונות שביצירה, ובמ"א ע"ש (מהרח"ו ז"ל) כי כל מה שנותן הזכר לנוקבא בעת הנסירה, גם מה שנתון לה מאמא, אינם רק הגבורות, והם נקראים אחורים.

עד) ויש גבורות באחורים דזכר ויש גבורות במוחין ג"כ, ושניהם ננסרין וניתנין אליה (נראה מזה כי הפנימיות הם המוחין, שבהם ג"כ בחי' גבורות ב"ן הניתנין אליה, וכעד"ז בכלים מבחוץ. והוא נשאר במ"ה, ועיין במ"א היטב ענין הגבורות והחיבוק בימין ובשמאל והזווג, וכמה מיני חסדים וכמה מיני גבורות הם (מהרח"ו ז"ל).

 

עה) והענין, כי בחינת החיצונית והאמצעית שבנ"ה הם תרי פלגי גופא, שהם גוף א' לבד, כי שם ראש הנוקבא א' לבד, וזו"ן משתמשין בהם, וכותל א' לשניהן, אך בבואם של החסדים אז הנ"ה נפרדין זה מזה.
אור פנימי

 

 

על ידי אמא שלא ע"י ז"א, שהוא הזווג הא' דב"ן המשלים לאח"פ דנוקבא, כנ"ל בדיבור הסמוך, והן הזווג הב' דב"ן שהוא ג"כ ממתיק את האח"פ דנוקבא ביתר השלמה. הרי הם שניהם באים רק להשלים הכלים של האחורים שלה, שהם האח"פ, כנ"ל, וע"כ נבחנים שניהם לבחינת אחורים, וכן לבחינת ב"ן. אלא רק זווג הב' שעל ידי ז"א שנותן לה האורות עצמם הוא הנבחן לבחינת פנים, ולבחינת מ"ה, כנ"ל בדיבור הסמוך.

 

עד) ויש גבורות באחורים דזכר ויש גבורות במוחין ג"כ, ושניהם ננסרין וניתנין אליה. כי ה"ג הם, ונחלקין ג"כ, לג"ר ולו"ק, ובהיותה עם הז"א אב"א, אין לה אפילו הו"ק דגבורות, כי אז אחוריהם ביתה, והגבורות דו"ק שמחזה ולמטה הם דבוקים באח"פ דזכר ונחשבים ע"כ על בחינת הזכר, ולא על בחינתה עצמה. רק בעת הנסירה, ננסרים ממנו ב' בחי' הגבורות, הן דו"ק והן דג"ר, וניתנין אל הנוקבא. וז"ש "יש גבורות באחורים דזכר" דהיינו בחי' הו"ק

דגבורות שבנה"י של הז"א, הנקראים אחורים. "ויש גבורות במוחין גם כן" דהיינו בחינת הג"ר דגבורות "ושניהם ננסרין וניתנין לנוקבא". כמבואר, שבעת היותה אב"א גם אלו הגבורות דו"ק אינם נחשבים על שמה.

 

עה) החיצוניות והאמצעיות שבנצח הוד הם תרי פלגי גופא שהם גוף אחד לבד כי שם ראש הנוקבא אחד וזו"ן משתמשים בהם וכותל אחד לשניהם. כלומר, ב' הפרצופים הראשונים הנקראים עיבור ויניקה, וכן הם נקראים חיצוניות ואמצעיות, שהם ו"ק חג"ת נה"י, כנ"ל, הנה נצח והוד שבהם נבחנים לגוף אחד לבד, וע"כ הם מתלבשים בראש הנוקבא, שהיא בחינה אחת. ואז נבחן, שז"א ונוקביה משתמשים בכותל אחד לשניהם.

הנה הרב כייל כאן יחד ענין הדיבוק דנו"ה לגוף אחד עם ענין הזו"ן אב"א ששניהם משתמשים בכותל אחד, ואומר לפנינו, שענין הנסירה דנוקבא מז"א, הוא ג"כ ענין אחד עם ההפרדה דנצח והוד זה
חלק ט"ו             עץ חיים        בנין הנוקבא        א' תשכג

 

עו) כי נעשה בזכר בחי' ה"ג הפנימית, כי אז הכותל ההוא לו לבדו מן החסדים, ולכן נחלקים נ"ה, ולה כותל א' לבדו מן הגבורה, והם
 

אור פנימי

 

 

מזה. כי אומר בעת שנו"ה הם גוף אחד משתמשים אז זו"ן בכותל אחד, ובעת שנעשה לז"א כותל מיוחד מחסדים, ולנוקבא מן הגבורות, אז נחלקים נו"ה זה מזה. וצריכים להבין מאד מה ענין להפרדה והדיבוק דנו"ה עם הדיבוק והנסירה דז"א ונוקביה, כי כאן גניז המפתח אל הבנת הנסירה בכל הקיפה.

וכבר נתבאר לעיל, שעיקרם דע"ס הם ה' בחינות: כח"ב זו"ן, והם ה' פרצופי אצילות: א"א, ואו"א, וז"א, ונוקבא. וכל אחד מהם כלול מכולם, אלא שיש חילוק בין ג"ר ובין זו"ן כי בג' הפרצופים הראשונים בלבד, נבחנים ה' הבחינות שבהם לכח"ב זו"ן מטעם התכללות כל אחד בכולם. אבל בב' הפרצופים זו"ן, נתמעט וירד ההתכללות כח"ב שבהם לבחינת חג"ת, וע"כ ה' הבחינות שבהם נבחנות בשם חג"ת נ"ה, שחג"ת הם ג' הבחינות כח"ב, ונו"ה הם ב' בחי' ז"א ונוקבא, שז"א הוא נצח ונוקבא היא הוד. אמנם יסוד ומלכות שבהם, אינם מוסיפים בהם שום בחינה חדשה, כי אין יותר מה' בחי' בכל פרצוף איזה שהוא, וספירת היסוד היא רק בחי' התכללות של ה' בחינות שבפרצוף מצד החסדים שבו, וכן ספירת המלכות היא ג"כ רק בחינת התכללות של ה' הבחינות שבפרצוף, אלא מצד הגבורות שבפרצוף. ואינן בחינות נוספות, כמ"ש בחלק ה'.

ועם זה מובן שעיקרו של הז"א הוא בחינת נצח שבו, כי שאר ד' הבחינות שבו באים בו רק מהתכללות. וכן עיקרה של הנוקבא היא הוד שבה, כי שאר ד' הבחינות הם מהתכללותם של העליונים. גם נודע, שכל תחתון אינו מקבל מעליונו כי אם מהבחי' שכנגדה בהעליונים. ונמצא הז"א, שהוא נצח, הוא יונק מנצח דאמא ומנצח
דאבא ומנצח דא"א. וכן הנוקבא שהיא הוד, היא יונקת מהוד דז"א, ומהוד דאמא ומהוד דאבא ומהוד דא"א. דהיינו דרך הבחינה שכנגדה בכל העליונים ממנה, כמ"ש הרב לעיל (בחלק זה אות נ"ז) עש"ה.

וענין ה' הבחינות הנ"ל שבע"ס, הם היחסים מה' בחינות דאו"י, כמ"ש בחלק א' דף ה' ד"ה וטעם. ולפיכך כשהמדובר הוא בבחינת פרצוף דרת"ס באו"י ואו"ח, הם מתבארים תחת התחלקותם של ע"ס. וכשרוצים להדגיש רק את בחינת האו"י שבפרצוף, שזה עיקרו של כל פרצוף, אז מחלקים אותו תחת ה' בחינות שבו. ובזה תבין כי זה היחס של הז"א לנצח, והנוקבא להוד, הוא להורות על הז"א דאו"י והנוקבא דאו"י, שנתבאר לעיל בדף ה' שהנוק' דאו"י היא רק בחינת הסיום של הקומה, שבה כח צמצום המסיים להאור העליון. ובחינת הז"א דאו"י הוא התפשטות של חסדים בהארת חכמה. ע"ש.

ונמצא, כי בקטנות ז"א, כל עוד שהוא ו"ק בלי ראש, הנה בחינתו עצמו דאו"י אינו מגולה בו כלל, כי עדיין אין בו הארת חכמה בחסדים שלו, ונתבאר שם, שזה כל ההבחן מן בינה דאו"י אל ז"א דאו"י, כי בינה דאו"י היא חסדים בלי שום הארת חכמה, ובעת שהמשיכה הבינה הארת החכמה במסדים, יצאו החסדים האלו בשם בחינה חדשה שנקראת ז"א, ע"ש. הרי שבקטנות ז"א שאין בו רק ו"ק, עוד אין בחינתו מגולה כלל, כי אז אין בו שום הפרש מחסדים שבבינה. וכיון שכן, הרי הדבר נבחן בעיקר בספירת הנצח שבו, כי הוא עיקר הז"א מיחס האו"י, ונבחן ע"כ שאין בו שום הכר אל ספירת הנצח, והיא נכללת בהוד שלו. וזה שאומר הרב שבב' הפרצופים חג"ת נה"י דז"א נמצאים הנצח
א' תשכד       חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

 

מחוברים נ"ה לבחי' ראשה, והנוקבא לעולם היא סוד אחורים של הזכר, והזכר הוא בחינת הפנים אף בהיותם אב"א, והבן זה.

 

אור פנימי

 

 

והוד לגוף אחד, כי הנצח אין לו הכר והוא כלול בהוד. כי בב' פרצופים אלו אין גילוי עוד להארת חכמה, ומשום זה אין גילוי לספירת נצח שלו, כמבואר.

ותבין ג"כ, שזה החסרון של ספירת הנצח, אינו דוקא בנה"י דז"א, אלא בכל פרט ופרט שבו, שאך אפשר להפרט, נבחן שם העלם זה של ספירת הנצח, שהרי המדובר הוא בבחינת נצח דאו"י אשר כל בחינותיו כלולים בו, אלא רק מקום ההבחן, הוא בעיקר בנה"י שלו. והוא משום, כי גם אחר שמשיג פרצוף הגדלות שלו, דהיינו חב"ד, הנה גם אז אין ענין גילוי החכמה ניכרת רק מחזה ולמטה בנה"י שבו, כנודע. ואז נבחן הנצח שבו לקו ימין הנושא אל הגילוי הזה דהארת חכמה, וההוד שבו נבחן לקו שמאל, דהיינו התכללות המלכות שבו המסיים על אור העליון, כי ע"כ נעשו הנה"י לבחינת ע"ס דסיום הפרצוף. והנך רואה המרחק הגדול בין הנצח שבקו ימין אל ההוד שבקו שמאל. כי הנצח הוא בחינת אור העליון שבו מגולה הארת חכמה, וההוד הוא כח הצמצום המסיים לאור העליון. ולפיכך הם נפרדים זה מזה. אמנם כל עוד שהם חסרי ג"ר, ואין מוחין בפרצוף, נמצאים הע"ס דנה"י שהם רק בחינת ע"ס דסיום בלבד, שזה הוא רק בחינת ההוד שבו, כנ"ל, וענין מעלת הנצח, שהיא בחינת הגילוי דהארת חכמה אין כלל שם, הרי, כי הנצח נעלם לגמרי והוא נכלל בהוד, כלומר שאין בכל הנה"י רק כח הסיום לבד. וע"כ הנצח וההוד הם גוף אחד ממש. כי אין במה להבדיל ביניהם.

ולפיכך כייל הרב בכמה מקומות, שבאחורים נבחנים הנו"ה לגוף אחד, אלא רק בפנים הם ב' גופות נבדלים זה מזה. כי השם האחורים מורה שאין שם הארת
חכמה, והשם פנים מורה שיש שם מוחין דהארת חכמה. ונתבאר, שכל עוד שאין הארת חכמה בפרצוף, אין בהע"ס דנה"י רק בחינת כח הסיום דע"ס, שהוא בחינת ההוד בלבד כנ"ל, ומעלת הנצח נעלם שם לגמרי, אלא גם הוא כלול בכח הסיום של ספירת ההוד, הרי שבבחי' אחורים, הם גוף אחד בלי הבדל ביניהם. אלא רק בבחינת פנים, דהיינו, שיש שם מוחין דפב"פ שהם גילוי הארת חכמה, אז הנצח הוא הנושא להגילוי הזה, וההוד הוא הנושא לכח הסיום, ונמצא שהם ב' גופות נבדלים זה מזה. כנ"ל.

וזה אמרו "בחינת החיצוניות והאמצעיות שבנצח והוד הם תרי פלגי גופא שהם גוף אחד לבד כי שם ראש הנוקבא אחת לבד" כלומר, בעת שהנוקבא מלבשת מחזה ולמטה דז"א באחורים שלו, הנה אין אז בנוקבא אלא ב' פרצופים חג"ת נה"י דז"א, דהיינו הנקרא החיצוניות והאמצעיות, ובהם אין שום גילוי להארת חכמה, כנ"ל, ונמצא ע"כ שבחינת נצח והוד דז"א נעשו בנוקבא לגוף אחד לבד, כלומר, שאין הכר במשהו למעלת הנצח, כי אין שם הארת חכמה, ונמצא ע"כ שנעשו בראש הנוקבא לבחי' אחת, מטעם הלבשתה רק לבחינת אחורים של הז"א, דהיינו לבחינת ו"ק בלי ראש, אמנם בעת הלבשתה לבחינת פנים של ז"א, ששם יש מוחין והארת חכמה המתגלה מחזה ולמטה בבחי' הנצח שבו, נמצא שם הנצח והוד לב' גופות נבדלים זה מזה, כנ"ל.

וזה אמרו "והזו"ן משתמשים בהם וכותל אחד לשניהם" היינו הכותל דבחינת הוד, שהוא כח המסך המסיים על אור העליון, שבו נעשה הזווג דהכאה להוציא הקומה דבחי"א של המסך, הנקרא קומת ו"ק בלי ראש, שהיא בחינת ההוד הכלול בז"א, הנקרא ג"כ בשם הנוקבא שבגופו
חלק ט"ו           עץ חיים        בנין הנוקבא        א' תשכה

 

עז) גם ענין יסוד אבא שבתוך רישא דז"א, הוא דעת פנימי דז"א, ובמ"א כתבתי כי העליון מחבירו נעשה מקיף אליו, כי המוחין דו"ק דגדלות הם מקיפים למוחין פנימית דקטנות ויניקה, ועיין במ"א. בעיבור

אור פנימי

 

 

עצמו דז"א. והנה אז גם הנוקבא הנפרדת המלבשתו מחזה ולמטה מאחוריו, משמשת ג"כ עם בחינת ההוד ההיא הכלולה בז"א, כל עוד שלא נשלמו הנה"י דע"ס שלה. כמ"ש להלן. הרי ששניהם משתמשים בכותל אחד אב"א. וזהו נמשך כל זמן שאין הנצח מתגלה בבחינת עצמו, דהיינו בזמן היותם אב"א, שאז היא ו"ק בלי ראש, ונו"ה הם גוף אחד, ואז הזו"ן משתמשים בכותל אחד.

וזה אמרו "אך בבואם של החסדים אז הנצח והוד נפרדים זה מזה כי נעשה בזכר בחינת ה"ג הפנימיות, כי אז הכותל ההוא לו לבדו מן החסדים ולכן נחלקים נצח הוד" דהיינו כמ"ש בזוהר, אתי חסד ופריש להון. אכן חסד הזה הוא חסד דע"ב, דהיינו החסד שעולה ונעשה לחכמה בעת הזווג כנודע, וכשהנוקבא מקבלת טפת הזווג הזו דע"ב, יורדת הה"ת מעינים שלה ומחזרת האח"פ שלה מבי"ע, שהם בחי' הנה"י החסרים לה בעת היותה בבחינת אב"א. כי נודע, שחסרון נה"י דכלים גורם חסרון ג"ר באורות, ובהיות הנוקבא בבחינת ו"ק בלי ג"ר, הוא משום שחסר לה אז הנה"י דכלים, כי עדיין אין לה אלא גבורות דקטנות שהם בחינת ה"ת בעינים הדוחים אח"פ שלה לבי"ע. ונמצא עתה שהשיגה טיפת הזווג מע"ב, המורידה ה"ת מעינים שלה היא יכולה להעלות אליה הנה"י שלה מן בי"ע, שע"י היא משגת בחינת הג"ר של הגבורות שלה, שהם בחינת הראש דגדלות שלה, ונמצאת בזה שהיא עולה ומלבשת את הז"א בקומה שוה לגמרי, אלא שעומדת עוד מאחוריו דז"א, כי טיפת הזווג הזו מגדלת רק את הכלים שלה, כי משלמת לנה"י שלה, ואז משגת בחינת ראש תוך סוף דכלים בשוה עם קומת הז"א, אבל לבחינת אורות היא
צריכה לזווג אחר דפב"פ, שאי אפשר לה לבא לזווג הזה רק בהקדם הזווג הנ"ל להשלמת נה"י דכלים. וע"כ עתה עדיין עומדת באחור דז"א, אע"פ שיש לה ראש תוך סוף דבחינת כלים.

ולפיכך נבחנים הה"ג לחיצוניות ופנימיות. דהיינו כל עוד שאין בה אלא ו"ק, נבחנים הגבורות שבה רק לחיצוניות, שהם בחינת ה"ת בעינים, שאז היא חסרה מנה"י דכלים וג"ר דאורות. ואחר הזווג דע"ב הנ"ל שהיא משגת, המוריד הה"ת מעינים ומחזיר לה הנה"י, נבחנים הגבורות שבה לה"ג פנימיות, המורים על נה"י דכלים וג"ר דאורות דב"ן, שהם הארת כלים, כנ"ל. וזכור מ"ש הרב לעיל שכל בנין פרצופה של הנוקבא היא רק מגבורות, כלומר שהע"ס שלה היא בחי' גבורות, וע"כ מכנים את בנינה בשם ה"ג, שבקטנות נקראים ה"ג חיצוניות, שפירושם חסרי ג"ר. ובגדלות בנינה נקרא ה"ג פנימיות, שפירושם בחינת הג"ר שלה. וה"ג וע"ס, היינו הך אצל הנוקבא. וה"ח וע"ס, היינו הך אצל הז"א. כי הע"ס הם ה' בחינות חג"ת נ"ה, כנ"ל. וע"כ ע"ס דז"א נקראים ה"ח וע"ס דנוקבא נקראים ה"ג.

וזה אמרו "כי נעשה בזכר בחינת ה"ג הפנימיות כי אז הכותל ההוא לו לבדו מן החסדים" כאן מבאר הרב ענין נסירת הנוקבא מן האחורים דז"א, שנעשית עי"ז בנין מיוחד בפני עצמה בלי שום דביקות עם הז"א. כי בעת היותם אב"א, הגם שהז"א הוא כבר בגדלות ויש לו ראש ומוחין, כמ"ש הרב לעיל, עכ"ז כשהעליון משפיע אל התחתון הוא מודד לו כפי מדת הכלים שלו, ולא כמדת עצמו. וע"כ הגם שז"א עצמו יש לו מוחין דגדלות, מ"מ הוא מודד
א' תשכו        חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

 

ויניקה נתקנו ו' ראשונות דז"א מז' מלכים דמיתו, ובמוחין דגדלות נתקנו ג"ר בסוד תוספת, ולכן המוחין מסתלקין ובאין בכל פעם בסוד תוספת, כי הג"ר הם המוחין דגדלות, והבן זה היטב.

 

אור פנימי

 

 

להנוקבא מבחינת המסך דזמן הקטנות שלו, דהיינו מבחינת הגבורות חיצוניות הכלולים בהנוקבא שבגופו דז"א, מזמן קטנותו עצמו. כמ"ש בחלקים הקודמים. ולפיכך גם בהיותם אב"א, ונו"ה גוף אחד הם, הנה זה רק בבחינת אחורים דז"א, ששם עומדת הנוקבא, שהיא צריך להשפיע לה מבחינת ה"ג חיצוניות, שאין מדת נצח מגולה שם, אלא מדת הוד לבד, אשר ע"כ, הנו"ה שבאחורים דז"א כגוף אחד נחשבו. אמנם בפנים שלו, שהוא ערכו כלפי עצמו, הרי הוא כבר השיג המוחין דגדלות שלו, וע"כ הנו"ה שלו עצמו הם נפרדים זה מזה. אמנם אין זה נוגע כלל לבחינת הנוקבא, כי אינו מודד לה מבחינת עצמו אלא כפי מדת הכלים שלה, כנ"ל.

 

ולפיכך עתה בהגיע טפת הזווג דחסד דע"ב המורידה ה"ת מעינים שלה, המגלה הה"ג הפנימיות של הנוקבא, כנ"ל. הנה הם באים בהכרח בזכר עצמו, כלומר בנה"י שלו ששם מלבשת הנוקבא ומקבלת טפת הזווג משם, ואז נפרדו הנצח והוד דזכר המלובשים בהנוקבא, כי הנצח נעשה להנושא אל בחינת הג"ר דב"ן הנמשך מטפת החסד דע"ב, וההוד נעשה לנושא לבחינת כח המסיים העושה הזווג דהכאה. ונעשו בזה לב' גופים נבדלים זה מזה גם בבחינת קבלת הנוקבא ממנו. וזה אמרו "כי נעשה בזכר בחינת ה"ג הפנימיות וכו' " דהיינו לצורך הנוקבא, כנ"ל, כי הוא עצמו נבנה רק מחסדים. גם ענין הפרדה דנו"ה הם רק ביחס של הנוקבא, כי הוא עצמו יש לו עוד נו"ה נפרדים מקודם לכן, כנ"ל.

 

וזה אמרו "כי אז הכותל ההוא לו לבדו מן החסדים ולכן נחלקים נו"ה" כי בעת שנעשה הנצח לנושא להארת חכמה, נבחן
בהארה ההיא ב' בחינות שהם: חסדים, וגבורות. כי אין כאן גילוי של אור החכמה ממש כמו באבא, כי עיקרו של הז"א הוא חסדים ולא חכמה, אלא רק ענין של הארת חכמה בחסדים, הנקרא חסדים מגולים. ונודע שבחינת החכמה נבחנת לפעמים לבחינת גבורה כלפי אור החסד. והוא מטעם שהצמצום לא היה מעולם על אור החסד זולת על אור החכמה בלבד, כמ"ש לעיל בחלקים הקודמים. ולפיכך יש כאן בגילוי הנצח בחינת גבורה ג"כ, כי ההארת חכמה שבחסדים הם כגבורות כלפי חסדים עצמם שאין בהם שום כח של דין וצמצום. ושיעור הזה דהארת חכמה שבחסדים דנצח, נבחן לה"ג פנימיות, שאותם לקחה הנוקבא, ונשלמה בפרצוף שלם מרת"ס, כנ"ל. אמנם בחי' החסדים עצמם דנצח, שקבלו הארת החכמה, הם באו ברשות הז"א, כי החסדים שייכים לז"א. כנ"ל. ומטעם הזה אין מכנים לגילוי הארת חכמה אלא רק בשם חסדים מגולים לבד, כי הז"א אינו לוקח רק בחי' החסדים שנעשו לנושא להארת חכמה, והארת חכמה עצמה הם ה"ג הפנימיות שנותן להנוקבא. וזכור זה.

ועם זה נפרדה הנוקבא לפרצוף נבדל לגמרי מן הז"א, כי הז"א הוא עתה רק בנין של חסדים מגולים לבד, והנוקבא היא בנין של ה"ג פנימיות שהם בחינת הארת חכמה שלקחה מהז"א. וזה אמרו "כי אז הכותל ההוא לו לבדו מן החסדים" דהיינו שבנין גופו שהוא בחינת הכותל שלו, נעשה לו לבדו מן החסדים, ובנין גופה שהוא הכותל שלה נעשה לה לבדה מן ה"ג הפנימיות. וזה אמרו "ולכן נחלקים נו"ה" כי הנצח הוא עתה בחינת הנושא לחסדים מגולים, וההוד הוא הנושא לכח הסיום

 

 

 

 

חלק ט"ו           עץ חיים        בנין הנוקבא        א' תשכז

 

עח) אך נוקבא לא בא לה תחלה, רק נקודת הכתר שבה, וכל התיקונים הם באים בה, ואח"כ שאר הט' כולם באים בתוספת בפעם א', בלי צורך עיבור ויניקה ומוחין כז"א, אלא נעשה הכל בפעם א'. וגם תבין, כי שם ב"ן שמשם שורש קין, בהיותו שם בדעת ז"א, נותן טפה בסוד זווג ממש, והם גבורות זכרים, והיוצאין לתיקון פרצוף נוקבא, הם נקבות כנ"ל.

 

אור פנימי

 

 

והמסך, כנ"ל. וע"כ הם עתה ב' גופין נבדלים.

וזה אמרו "ולה כותל א' לבדו מן הגבורה והם נ"ה מחוברים לבחינת ראשה" כלומר, לא כמתחילה בעת היותם אב"א, שלא היה שם אלא כותל א' מן הגבורה, שהוא כותל ההוד, דהיינו בחינת ה"ג חיצוניות דבחינת ה"ת בעינים, "שהם נו"ה מחוברים לבחינת ראשה" כלומר, שנו"ה נתדבקו אז לגוף אחד לבחינת ראשה של הנוקבא אלא שנחלקו עתה לב' בחינות נבדלות. ומורה בזה שהגם שבבחינת הז"א עצמו לא היו הנו"ה מחוברים, כי כבר היה לו מוחין דגדלות. מ"מ לבחינת ראשה של הנוקבא היו מחוברים, כי מדד לה לפי הכלים שלה. כנ"ל. בדף אלף תשכ"ה ד"ה וזה אמרו כי. ע"ש.

 

עח) נוקבא לא בא לה תחלה רק נקודת הכתר שבה, וכל התיקונים הם באים בה, ואח"כ שאר הט' כולם באים בתוספת בפעם אחת. לכאורה הדברים תמוהים, שהוא נגד כל המקומות שחושב עי"מ גם בנוקבא כנודע בענין ז' הזמנים לעיל (דף תשס"א אות מ"ג) ובכ"מ. כן צריכים להבין מה הם התיקונים הבאים בה. שאומר, שלא בא רק נקודת הכתר וכל התיקונים וכו'. ובעיקר צריכים להבין מה גרם אל הנוקבא לצאת מכלל כל הפרצופים, שלא תהיה לה עיבור כמותם, אלא הט"ס דנה"י וחג"ת באים לה בפעם אחת, שהיא בחינת אב"א עם הז"א למטה מהחזה.

וכדי להבין הדברים, צריכים לדעת היטב מקורה של הנוקבא הנפרדת דז"א שלא מצאנו זאת בשאר הפרצופים, ובפרצופי א"ק לא מצאנו בחינת נוקבא נפרדת גם לז"א שבהם. והנה הרב מראה תמיד את השורש של הנוקבא דז"א, במלך הז' דנקודים, דהיינו על עטרת יסוד דז"א דנקודים, כי הז"ת בכללם הם בחינת ז"א, שיש לו חג"ת נה"י, ועטרת יסוד היא המלכות שלהם כמ"ש בחלק ו'. אמנם מלכות זו היא בחינת נוקבא שבגופו דז"א, כי היא המלכות הכלולה ביסוד דז"א, אשר ע"כ היא נקראת עטרת יסוד, וא"כ יתכן רק שתהיה שורש לנוקבא שבגופו דז"א דאצילות, ולא לנוקבא נפרדת בבנין פרצוף בפני עצמה.

אמנם האמת הוא כי מקורה של נוקבא נפרדת, מתחיל אחר צמצום ב' דא"ק, כי מקודם לכן, דהיינו מבחינת צמצום ראשון דא"ק, לא היתה המלכות רק בחינת או"ח בלבד, ולא היתה משמשת בפרצוף אלא בבחי' המסך שבה המעלה או"ח ומסיים להפרצוף, אבל לא היה בה שום בנין בפני עצמה, כי אין בנין פרצוף אלא מבחינת או"י. אלא אחר צמצום ב', שה"ת עלתה בעינים דא"ק, ואח"פ דכל מדרגה יצאה ממנה וירדה למדרגה תחתונה, שע"כ נסתיים הז"א דנקודים על נקודת החזה שבו, וכל הנה"י שלו ירדו למתחת הפרסא דאצילות ונעשו לבי"ע, הנה אלו הנה"י שנפרדו מאצילות ויצאו לבי"ע הם בחינת או"י, שהרי בפרצוף א"ק עצמו הם עוד

 

 

א' תשכח       חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

 

*        עט) דע, כי תחלה בעיבור לא היה בז"א רק בחי' נפש לבד שבו, והוא המלכות שבו וששה קצוותיו. וכשנולד בא לו הרוח, ונשלם לו"ק בימי היניקה, ואמנם, הנוקבא קודם זמן העיבור, לא היה בה רק נקודת נפש שבנפש מלכות שבמלכות שבה, ושיעורה עטרה שביסוד ז"א, שהוא מנפש שבו.

 

אור פנימי

 

 

בחינת אצילות, כי מלכות המסיימת להפרצוף א"ק עומדת בנקודה דעוה"ז בסו"ה ועמדו רגליו על הר הזיתים, כנודע. ונמצאים ג' ספירות נה"י הקודמים לנקודה דעוה"ז שהם למעלה ממלכות והם בחינת או"י כי כל שלמעלה ממלכות הוא או"י. ונמצא, שעתה אחר צמצום ב', שמלכות המסיימת לז"א דנקודים, עלתה למקום נקודת החזה, הנה הרויחה בזה ג' הספירות דאו"י שנעשו לבי"ע, כי נפרדו מז"א ובאו לרשותה של הנוקבא שהרי הם כבר נמצאים תחת נקודת הסיום שלה על הז"א, ואין עתה לז"א חלק בהם. והבן זה. ועם זה תבין מ"ש הרב בכמה מקומות שכל ג' עולמות בי"ע הם התפשטות הנוקבא דז"א. כי היא ירשה אותם מן הז"א, בעת צמצום ב', כי הם באמת שייכים לז"א, אלא שנפרדו ממנו מחמת עלית מלכות המסיימת למקום נקודת החזה שלו, וע"כ נפלו לרשות הנוקבא.

אמנם מטרם ביאת הגדלות נקודים, גם הנוקבא לא היתה יכולה להנות מהם כלום, ומכ"ש שיתחברו לבנין פרצופה, שהרי עתה נעשה סיום הקו דא"ס במקום החזה דז"א, שהיא הנקרא פרסא שמתחת האצילות, והנה הפרסא הזו מבדלת בין הנוקבא לבין הנה"י שנעשו לבי"ע לבר מאצילות, ונמצאת הנוקבא דז"א שהיא נקודת החזה הנמצאת דבוקה בז"א למעלה מפרסא בבחינת אצילות, שאין לה שום חיבור וקשר עמהם כלל.

אכן בעת גדלות הנקודים, אחר שירד

הארת הע"ב ס"ג והורידה הה"ת למקומה הקודם, אל הפה, וכל בחי' אח"פ שנפלו מן המדרגות חזרו למדרגתם כבתחלה, ונתפשטו הז"ת דז"א דנקודים עד לנקודה דעוה"ז כמו פרצוף א"ק, ונה"י דבי"ע נתחברו שוב אל הז"א כמו בצמצום א', כנודע. הנה אז נבחנים אלו הנה"י לב' בחינות: לבחינת נה"י דז"א, ולבחינת ט' תחתונות דנוקבא. והוא מטעם, שכבר באו לרשות הנוקבא בעת הקטנות נקודים, כנ"ל, ע"כ היא ירשה אותם גם בעת גדלות נקודים, דהיינו בעת שחזרו לבחינת אצילות, כי אין העדר ברוחני. ונמצא שעתה בזמן הגדלות דנקודים, נבנתה הנוקבא ונעשה לפרצוף נבדל בפני עצמה, דהיינו ע"י הבי"ע שנתחברו ונעשו לט"ס תחתונות שלה. ומכאן נעשה שורש לבנין נוקבא נפרדת דז"א, בבנין גמור בפני עצמה ע"י ג' הספירות דאו"י נה"י דז"א, שנעשו לבי"ע ואח"כ נתחברו לאצילות.

אמנם גדלות זו דנקודים לא נתקיים שם, כי הפרסא חזרה לתקפה והכלים דנה"י דז"א שוב נעשו לבי"ע וגם הכלים דפנים נשברו מחמתם, לפי שנתחברו עמהם, כמ"ש בחלק ז'. כי כל ז"ת דנקודים נשברו עמהם, שמהם נבררים והולכים פרצופי זו"ן דאצילות עד גמר התיקון. כנודע.

והנה נתבאר, שמקורה של הנוקבא הנפרדת מתחלת מעת הגדלות דנקודים, אחר שנתפשטו הז"ת לבי"ע. אבל בעת הקטנות עדיין לא היתה לנוקבא דז"א שום בנין בפני עצמה, אלא שהיתה משמשת לבחינת נוקבא

 

* ע"ח ח"ב דרוש מ' שער פנימיות וחצוניות דרוש ז'.
חלק ט"ו             עץ חיים        בנין הנוקבא        א' תשכט

 

פ) ואח"כ בעיבור נתוסף בה ו"ק הנפש, ונקרא רוח שבנפש, ואז גדלה כמדת היסוד עצמו דז"א, שהוא רוח שבו, אך אינן ו"ק שלמים כמוהו. אח"כ ביניקה גדלה היא הנשמה שבנפש וניכר ג' כלים שבה, שהם כלי נפש כלי רוח כלי נשמה, כנודע, שאין עוד כלים רק ג' כלים אלו. אך הם בחי' נפש בלבד, באופן שנשלם בה בחי' י' מלכיות שבה הנקרא נפש גמורה, וכולם אינם רק מדה אחת כמדת ת"ת דז"א, ואז היה הז"א ו"ק גמורים, והיא קצה א' גמורה.

 

פא) אח"כ גדל ז"א י"ס גמורים, ובא לו נשמה, ואז היא נגדלת בבחי' רוח בפעם א', כי אותו המדה של י' מלכיות הנ"ל נעשו י"ס, כנודע מא"ב דאטב"ח.

 

אור פנימי

 

 

שבגופו דז"א, במקום נקודת החזה מיחס הכלים, ששם נקודת היסוד מיחס האורות. אבל לא היה לה שום בנין בפ"ע.

גם נתבאר שנוקבא דגופו דז"א ונוקבא הנפרדת שלו, הם שורש אחד, אלא בעת קטנות ז"א דנקודים, היא אצלו רק בחינת נוקבא שבגופו, שהיא עטרת היסוד דאורות ונקודת החזה דכלים, דהיינו הנוקבא המסיימת לפרצוף הז"א, והמשמשת לו להעלאת או"ח. ובעת גדלות הז"א דנקודים, בעת שנה"י דבי"ע נתחברו לפרצופו בבחי' אצילות, אז אותה הנוקבא שבגופו קנתה עתה ט"ת מן הנה"י אלו, משום שכבר היו ברשותה מעת הקטנות.

ולפיכך, אין הנוקבא הנפרדת צריכה לעיבור, כי היא מתתקנת בעיבור יניקה של הז"א עצמו, כי כל עוד שאין ז"א דאצילות משיג בחינת הגדלות שלו, ע"י נה"י חדשים העולים לו מבירורי הכלים דבי"ע, אין עוד שום התחלה אל הנוקבא הנפרדת, כי אז היא נחשבת לנוקבא שבגופו דז"א, כנ"ל בז"א דנקודים, וכיון שהיא עוד בחינת הנוקבא שבגופו הרי היא מתתקנת עם גופו דז"א עצמו, כמ"ש הרב כאן באות ע"ט ופ', אלא אחר שז"א משיג הגדלות שלו דנשמה, וקונה נה"י דכלים וג"ר דאורות, אז מתחלת הנוקבא שבגופו
להתפשט לבנין בפני עצמו ע"י קבלתה מנה"י החדשים דז"א שנבררו מבי"ע, ע"ד שנתפשטה מנה"י דגדלות דז"א בזמן הנקודים, ואז היא מקבלת ב' הפרצופים נה"י וחג"ת בפעם אחת, דהיינו לפי שיעורם של הבירורים, דנה"י דז"א שעלו מבי"ע. באופן שכל התיקונים שנעשו בעיבור ויניקה דז"א עצמו, נתקנה עמו גם הנוקבא הנפרדת, אלא שהיא אינה עולה עוד שם בשם, כי היא עדיין בחינת נוקבא שבגופו, כנ"ל. אמנם בעת גדלות הז"א שנעשית לנוקבא נפרדת מתגלים בה אלו התיקונים שקבלה מקטנות דז"א בהיותה עוד נכללת בנוקבא שבגופו דז"א. וע"כ מקבלת כל הט"ס דנפש רוח שלה בפעם אחת כמ"ש הרב.

וזה אמרו "אך נוקבא לא בא לה תחילה רק נקודת הכתר שבה וכל התקונים הם באים בה" דהיינו כל התיקונים שנתקן הז"א בעת עיבור יניקה שלו, הם באים בהנוקבא הנפרדת מאליהם, כי אז היתה משמשת בו לנוקבא שבגופו ונתקנה עמו יחד. כנ"ל. וזה אמרו "ואח"כ שאר הט' כולם באים לה בתוספת בפעם אחת בלי צורך עיבור יניקה מוחין כז"א" כי כל התיקונים שקבלה בהיותה נכללת בנוקבא שבגופו, בעת עיבור ויניקה דז"א, הוא מקבלתם בעת ביאת
א' תשל          חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

 

פב) והרי עתה הם אב"א, אך עדיין אין בה רק נפש ורוח, כי הרי היא עדיין מן החזה ולמטה ששם היא בחינת הרוח. כי עד החזה עומדת היסוד דבינה הנקרא נשמה, כנודע. גם כי הרי אינה לוקחת מהבינה עצמה, אלא מן הז"א עצמו הנקרא רוח, וגם שהוא למטה מהחזה כנ"ל, שאין שם בז"א עצמו רק רוח, ולכן לא הגיע אליה רק רוח שלה, כי הנשמה שלה ניתנה למלכות של ז"א עצמו כנ"ל.

 

פג) ואח"כ יצאו המוחין וניתנו אליה עצמה, ואז נגדלה היא כל האחור כי כבר יש בה נשמה כמוהו. ודע והבן מאד, כי אז כל בחי'

אור פנימי

 

 

המוחין דז"א, כלומר, בעת שהתחילה להבנות לבנין בפ"ע. אמנם עדיין אין בה אלא ו"ק שהם נה"י וחג"ת, כי אינה יכולה לקבל מהמוחין דז"א כל עוד שלא המשיכה את אח"פ שלה עצמה, כי תחלה עולים גו"ע שלה הדבוקים בנה"י דז"א החדשים, והם הט"ס דרוח נפש שלה שבאים לה בפעם אחת. אמנם אח"פ שלה אינם עולים אלא ע"י זווג שני הנקרא עיבור ב', כנוהג בכל הפרצופים כמ"ש הרב לעיל, שזה בא לה בב' זווגים כמ"ש להלן.

 

פג) ואח"כ יצאו המוחין וניתנו אליה עצמה ואז נגדלה היא כל האחור וכו' שהוא ב"ן שלו הוא דוגמת בינה עליונה והיא דוגמת תבונה וכל אחורים שלו ננסרין וניתנין אליה. דברים אלו הם הקדמה בעלת ערך רב בהבנת הנסירה ובנין הנוקבא בכללה. ויש ע"כ להבינם היטב. כי הנה הרב משוה את בנין קטנות וגדלות של הנוקבא אל החיבור של אמא עלאה  עם התבונה. וצריכים להבין היטב ההשואה הזו.

ותחילה צריכים להבין ענין התחלקות או"א וישסו"ת לב' פרצופים שהרי שניהם הם קומה אחת של ס"ג כמ"ש הרב לעיל (דף תרס"ו אות ע"א) דהיינו קומת בינה, ולמה נתחלקו לב' פרצופים, אשר הג"ר דקומת בינה לקחו או"א עלאין, וו"ק דקומה זו לקחו ישסו"ת. וכבר ביאר הרב את זה,
שהוא מכח התחלקותם בענין חסדים מכוסים וחסדים מגולים, כי שניהם מלבישים לחג"ת דא"א, וכיון שמחזה ולמעלה דא"א ששם מלובש יסוד דעתיק, הוא מקום של חסדים מכוסים, ומחזה ולמטה דא"א הוא מקום של חסדים מגולים, כי כבר נסתיים יסוד דעתיק. לפיכך נתחלקו גם או"א, אשר או"א עלאין מלבישים עד החזה והם בחינת חסדים מכוסים, וישסו"ת מלבישים למטה מחזה וע"כ הם חסדים מגולים. כמ"ש בע"ח שי"א פרק א' ע"ש.

וביאור הדברים בקיצור. הוא כי באמת כבר יצאה הבינה לחוץ מראש דא"א, כי המסך דפה דראש דא"א הוא למעלה ממנה, וא"כ או"א, שהם קומת בינה, היו  צריכים להיות חסרי ראש, דהיינו בחינת ו"ק בלבד. אלא כיון שבינה בשורשה היא בחינת אור של חסדים, בסוד כי חפץ חסד הוא, ע"כ אין שום צמצום שולט עליה, כי אין צמצום על אור דחסדים, כנודע. ולפיכך אין המסך דפה דראש דא"א שולט עליה כלל והיא נחשבת כמו שעוד היתה למעלה ממסך דראש דא"א, וע"כ נחשבים או"א לבחי' ג"ר גמורים, הרי שכל בחי' ג"ר של הבינה היא מחמת שדרכה היא בחסדים מכוסים, שפירושם, הדוחים חכמה בסוד כי חפץ חסד הוא. אמנם זה נוהג רק בג"ר דקומת בינה, דהיינו בכח"ב שבה, אבל בז"ת שלה, שהם ההתכללות מזו"ן, שכל עיקרם הם רק

 

 

חלק ט"ו             עץ חיים        בנין הנוקבא        א' תשלא

 

מלכות דז"א עצמו שהוא ב"ן שלו כנזכר במ"א, הוא דוגמת בינה עליונה, והיא דוגמת תבונה, וכל אחוריים שלו ננסרין וניתנין אליה, ועי"ז נשלמה. כי היא דוגמת התבונה הנעשית פרצוף גמור בהתחברה עם הבינה.

 

פד) והנה הכלים הם ננסרין ונדבקין בה, כיון שהנשמה נכנסת בה שהיא נשמת הכלים הננסרים, שהוא ב"ן דז"א, אורות וכלים, והבן זה מאד. והנה עד עתה יש בז"א ובנוקבא מוחין דנשמה, ואז נקרא כבר גדול, כי בעוד שיש בו רוח נקרא זעיר, ובלוקחו נשמה שבו נקרא גדול, שהוא בן י"ג שנים ולמעלה. אך עדיין אינו אדם ראוי לחופה עד י"ח שנה, ואז נכנסת בו נשמה לנשמה שהם מוחין דאבא. כי אין זווג ראוי להוליד, אלא מן המוח שהוא חכמה הנקרא חיה, כנ"ל.

 

אור פנימי

 

 

חסדים בהארת חכמה, וכבר אינם בסוד כי חפץ חסד הוא, א"כ המסך דמלכות של ראש דא"א רוכב עליהם, כי לא יוכלו לקבל הארת חכמה בהיותם לבר מראש דא"א, ואין להם הספקה מחסדים המכוסים שבג"ר דבינה, כי לחסדים מגולים הם צריכים, וע"כ הם ו"ק בלי ראש. הרי, איך קומה אחת של הבינה נתחלקה לב' בחינות רחוקות זו מזו, אשר הג"ר שבהם נחשבים כמו שהם עוד בראש דא"א, ואינם מרגישים שום כח צמצום ע"י המסך דפה שלו, אבל ז"ת דקומה זו נתצמצמו ונעשו לבחינת ו"ק בלי ראש. וע"כ הג"ר של הקומה נבדלו לעצמם, ונקראים או"א עלאין שיש להם ראש. וז"ת של הקומה יצאו לעצמם בפרצוף נבדל ונקראו ישסו"ת והם ו"ק בלי ראש. וכבר הארכנו בזה בחלקים הקודמים.

והנה כל זה נוהג רק בשעה שיש לאו"א עלאין רק קומת ס"ג, שהיא קומת בינה ונשמה, שהיא יצאה לחוץ לבר מראש דא"א. אמנם בעת שאו"א משיגים לקומת ע"ב דהיינו בעת שעולים לג"ר דא"א, כמ"ש בחלק הקודם. הנה נתבטל הסבה הנ"ל המחלקת את או"א וישסו"ת לב' פרצופים, כי עתה עלו ונעשו לקומת חכמה כמו א"א, ששם אין הפרש כלל בין ג"ר לז"ת, ושניהם

מקבלים חכמה, וע"כ שוב נתחברו או"א וישסו"ת לפרצוף אחד, שהרי שניהם רק קומה אחת ואין להם עתה שום סבה שיתחלקו.

ולפי"ז תבין, שבעת שהנוקבא מלבשת לז"א אב"א מחזה ולמטה, שהיא אז בחינת ו"ק בלי ראש, נמצאים זו"ן שהם שוין לגמרי לאו"א וישסו"ת בעת שהם מחולקים לב' פרצופים. כי נודע שאין הנוקבא מתחלת להבנות רק אחר שז"א משיג קומת נשמה, כנ"ל באות פ"א. שאחר שז"א משיג קומת ס"ג שהיא נשמה מתחלת הנוקבא להגלות ולהלבישו אב"א מחזה ולמטה. ע"ש. ונמצא על כן, שז"א מתחלק עתה לב' פרצופים על החזה שלו. כי נודע, שיש לז"א גם נוקבא שבגופו עצמו, ונמצא שמחזה ולמעלה דומה הז"א עם הנוקבא שבגופו, לבחינת או"א עלאין, והוא בחינת ג"ר דבינה כמותם, כי יש לו קומת ס"ג כמוהם. ומחזה ולמטה נבדל לפרצוף מיוחד עם הנוקבא הנפרדת המלבשתו שם, שהם דומים לגמרי לישסו"ת, דהיינו שהם פרצוף ו"ק בלי ראש. והנך רואה שבשעה שז"א הוא בקומת ס"ג ונשמה, והנוקבא מלבשת אותו מחזה ולמטה, יש כאן השואה גמורה לאו"א וישסו"ת בעת שנפרדים לב' פרצופים. שגם הז"א ונוקביה

 

 

 

א' תשלב       חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

 

*        פה) ועתה נבאר בנין נוקבא דז"א, כי הנה בהגיע עת אצילות ת"ת ז"א כנ"ל, אז תיכף נקיב נקב באחורי חזה שלו, ושם נאצלה ראש הנוקבא, כנזכר באד"ר. והענין הוא, כי ז"א כלול מי"ס בהתחברו עם המלכות, אמנם עדיין עתה בעת הזו שהוא בתחילת אצילותה, אין בהמלכות הזו רק חלק עשירי שבה בלבד, ואינה נקראת רק בחי' נקודה קטנה כנודע. ואח"כ התחיל המאציל לתקנה ולהגדילה ולעשותה פרצוף גמור כלול מי"ס, ע"י ט' נקודות שהוסיף בה כנזכר.

 

פו) וזה ענין תיקונה והגדלתה. כי בתחילה מבחי' האחורים דנה"י דז"א נעשה בה ג' מוחין חב"ד, אבל נודע כי כל שיעור קומתה הוא שיעור אורך שמן החזה שלו ולמטה, והוא, כי הירכין שלו נחלקים לפרקין כנודע, באופן שמן הת"ת שלו דמן החזה ולמטה נעשה הכתר שבה, ומן אחורי נה"י שבו, נעשו כל ט"ס שבה, מחכמה עד מלכות שבה, כנודע אצלינו.

 

אור פנימי

 

 

מתחלקים כמותם, שמחזה ולמעלה, נבחנים לזו"ן הגדולים, כי יש להם ראש ונשמה. ומחזה ולמטה נפרדו ונעשו לזו"ן הקטנים, דהיינו ו"ק בלי ראש. כמבואר.

ועם זה יובן לך היטב הטעם, למה לא יצאה הנוקבא הנפרדת בקומת נשמה כמו הז"א. שהרי הרב אומר כאן באות ע"ח, אשר הנוקבא אינה צריכה לעי"מ כמו ז"א, אלא הכל נעשה בה בפעם אחת וא"כ, למה יצאה בתחילה בו"ק בלי ראש, אלא בנה"י וחג"ת בלבד, ולמה לא קבלה גם בחינת נשמה וראש מהחזה. ובמתבאר הוא מובן בפשיטות. כי בעת שכל בחינת ראש של הז"א היא רק מקומת ס"ג, שהיא קומת בינה, שכל בחינת ג"ר שבה הוא מכח שהיא מתוקנת בחסדים מכוסים, בסוד כי חפץ חסד הוא. ונתבאר, שאין זה נוהג בז"ת דקומת ס"ג, שהם צריכים אל הארת חכמה, וע"כ הם סובלים מן מסך דפה דראש דא"א, ונעשים ו"ק בלי ראש. ע"כ רק מחזה

ולמעלה דז"א, כלומר, בחינת הג"ר של הז"א, שהוא עתה ג"ר דקומת ס"ג, יכולים לקבל בחינת ראש ונשמה מג"ר דבינה, כמו שמקבלים או"א עלאין, אבל הנוקבא הנפרדת שהיא בחינת נה"י דז"א, ומשם כל יניקתה ושורשה, כנ"ל דף א' תשכ"ז ד"ה אמנם, ע"ש. הרי היא צריכה אל הארת חכמה כמו הז"ת של הז"א שמחזה ולמטה, ואין לה הספקה מהחסדים המכוסים שבג"ר דז"א שמחזה ולמעלה, וע"כ אינה יכולה להנות מג"ר דנשמה של ז"א, והיא דומה לישסו"ת שאע"פ שהם מקומה אחת עם או"א עלאין מ"מ הם ו"ק בלי ראש, משום שצריכים לחסדים מגולים. הרי, שאע"פ שאין הנוקבא צריכה לעי"מ והיא מקבלת כל קומתה מז"א בבת אחת, מ"מ אינה יכולה לקבל מג"ר ונשמה שבו, משום שהם חסדים מכוסים, ואינם מספיקים לה אלא לבחינת ו"ק בלי ראש, שהם נה"י וחג"ת בלבד.

 

 

* שער הכונות ח"א ענין דרושי הלילה אמצע דרוש ו'.

 

 

 

חלק ט"ו             שער הכונות             בנין הנוקבא        א' תשלג

 

פז) וכבר נתבאר, כי לסיבה זו נקראת הנקבה בשם אות דלת, כי שיעור קומתה אינו רק כנגד ד' ספירות אלו בלבד. אבל אין זה רק בהיותה אחור באחור. ואחר שחוזרת פב"פ, נקראת ה"א, ע"ד מ"ש בסבא דמשפטים בסוד יהודה, דאתקריאת דלת ואתקריאת ה"א, דא מסכנו ודא עתירו.

 

פח) והענין הוא, כי בהיותה אחור באחור כנגד ד"ס אלו נקראת דלת, דלה ועניה היושבת באחור. ובחזרת פב"פ, אז נקראת ה"א בסוד העושר, כי כבר זכתה לחזור אפין באפין. והבן כלל זה, של דלת ושל ה"א, היטב.

 

פט) והנה נמצא, כי בהיותה באחור היא טפילה אליו וצריכה אליו שיאיר בה והוא פותח עיניו להשגיח ולהביט בה, אבל אינו מביט אלא במקום החזה שבו, ומשם נוקב אור עיניו ויוצא לאחור ומאיר בה, כפי מה שהיה באצילות עצמו, ובהיות הוא מביט בה, גם א"א מביט ומשגיח ומסתכל בז"א, כנזכר באד"ר.

 

אור פנימי

 

 

והנה נתבאר היטב, שאין הנוקבא הנפרדת יכולה להבנות בבחינת ג"ר, מקומת גדלות דנשמה של הז"א, להיותם בחינת חסדים מכוסים, שאינם מספיקים לה אלא לו"ק בלי ראש. ונמצאים עתה במצב הזו"ן ב' בחינות: שמחזה ולמעלה נבחן לזו"ן הגדולים, שיש להם ראש. ומחזה ולמטה נבחן לזו"ן הקטנים, שהם חסרי ראש. והם בהשואה לאו"א וישסו"ת. ולפיכך, בכדי שתהיה אל הנוקבא בחינת ג"ר, צריך זו"ן לעלות למ"ן לאו"א עלאין, ואו"א עלאין לג"ר דא"א, וכן למעלה, כמ"ש בחלק הקודם, ואז נמשך טיפת הזווג דע"ב ס"ג העליונים ממוחין דחיה, דהיינו קומת חכמה, ובאה לנוקבא דז"א, ואז נתבטל ההתחלקות דג"ר וז"ת דז"א, כי שניהם יכולים לקבל עתה הארת חכמה, כנ"ל באו"א וישסו"ת שחוזרים לפרצוף אחד בהשגתם לקומת חכמה. ונמצא עתה שזו"ן הגדולים וזו"ן הקטנים נעשים לפרצוף אחד, והנוקבא מקבלת בחינת ראש בשוה עם הז"א, כי
מקומת חכמה היא יכולה לקבל כמו הג"ר דז"א. והבן היטב.

וסדר התחברותם דזו"ן הגדולים עם הקטנים, הוא דומה ג"כ לסדר התחברות או"א וישסו"ת, בעת השגתם לקומת ע"ב. שביאר הרב, שאבא ויש"ס נעשים לפרצוף אחד לבחינת אבא, ואמא ותבונה נעשים לפרצוף אחד בבחינת אמא, ושניהם מזדווגים פב"פ בקומה שוה. כנודע. כן כאן ז"א הגדול שמחזה ולמעלה, מתחבר עם ז"א הקטן שמחזה ולמטה, ונעשים לפרצוף אחד בקומת חיה. וכן הנוקבא הנפרדת שמחזה ולמטה דז"א מתחברת עם הנוקבא הגדולה שבגופו דז"א שמחזה ולמעלה ונעשים שניהם לפרצוף אחד בקומה שוה עם הז"א דחיה, ומזדווגים עתה שניהם פב"פ.

אמנם אלו המוחין דחיה הבאים אל הנוקבא, אינם באים תכף בבחי' פב"פ ע"ד הנ"ל. כי יש כאן ג' זווגים מיוחדים במוחין אלו: א' הוא להשלמת כלים דראש תוך

 

 

א' תשלד       חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

 

צ) ואחר שנתקנה באחור, כשבא ערב שבת, עלה ברצון המאציל העליון להחזירה פב"פ, ויהיה זווגם שלם, כי בהיותם אחור באחור אז זווגם ג"כ הוא אחור באחור, ועוד כי בהיותה באחור, צריכה להיות ג"כ הנקבה גרועה וקטנה ממנו, לפי שהנה היא אז מקבלת הארה ע"י בעלה ולכן רצה להחזירו בפנים שיהיו שניהם שוים, ואז מה עשה, הפיל ה' אלהים תרדמה על האדם שהוא ז"א ולא אשתאר ביה רק קיסטא דחיותא.

 

צא) וביאור מילת קיסטא דחיותא, הנזכר בזוהר בכמה מקומות, ר"ל, מדת החיים. פי': שעתה חזר ז"א להיות כבראשונה כמדתו, שלא היה בעת אצילותו רק ו"ק בלבד כנ"ל, ובהיותו חוזר אל מדתו הראשונה, אין בו כח להאיר בנוקבא ולהשפיע בה, לפי שאז אין בז"א רק ו"ק בלבד. ונוקבא אין בה בחי' מוחין ושום אבר מן גופא, רק חלק עשירי מעשרה חלקים שיש לה בגדלותה כנ"ל.

 

צב) והנה כשאין בו רק ו"ק, אין בו בחי' חיות רק אותו חלק העשירי מן החיות שהיה לו שהוא מגיע לנוקבא, ןאז נחלק אותו החיות שאינו רק חלק העשירי בלבד, ונחלק בו"ק ובמלכות שבו, וזהו ביאור קיסטא דחיותא, כי הוא מדת חיי ז"א בהיותו בבחי' אצילות בן ו"ק בלבד. ובשער הפסוקים פרשת וישב בפסוק ויוסף הורד מצרימה נתבאר ענין השינה והחלום והפתרון מה עניינם באר היטב.

 

אור פנימי

 

 

סוף הראוים למוחין אלו, הבא אל הנוקבא ע"י אמא עצמה, שלא ע"י ז"א, מטעם שיתבאר להלן. וב' הוא ג"כ להשלמתם של הכלים, החוזר ונשנה ע"י נתינת הז"א עצמו אל הנוקבא, וע"י ב' זווגים אלו, היא משגת חב"ד חג"ת נה"י דכלים בקומה שוה עם הז"א, הראוים לקבל האורות דחיה. ונבחנת שעדיין עומדת אב"א עם הז"א, משום שאין ענין פב"פ בא אלא ע"י קבלת האורות עצמם דחיה. וכיון שלא קבלה עתה רק השלמת הכלים ע"י מוחין אלו, וכל האורות דהשלמת כלים הם נבחנים לאורות דאחורים. כי הכלים נקראים בשם אחורים. כנודע. וע"כ נמצא עתה ז"א ונוקבא אחר ב' הזווגים הנ"ל, שהם עומדים אב"א בקומה שוה לגמרי ואח"ז עולים למ"ן ומקבלים
האורות דחיה עצמם, וחוזרים פב"פ בקומה שוה.

וזה אמרו "ואח"כ יוצאין המוחין וניתנין אליה עצמה ואז נגדלת היא כל האחור כי כבר יש בה נשמה כמוהו" דהיינו ע"י ב' זווגים הנ"ל הראשונים היא מקבלת המוחין דהשלמת הכלים, ואז נעשים הזו"ן הגדולים עם הזו"ן הקטנים לפרצוף אחד, משום שהם ממוחין דחיה, שאין חילוק בהם בין הג"ר והז"ת, ונמצאת הנוקבא הנפרדת מתחברת עם הנוקבא הגדולה ונעשים לפרצוף אחד, וע"כ היא עתה בקומה שוה עם הז"א. אלא כיון שהם באים רק להשלמת כלים, שהם אורות דאחורים כנ"ל, ע"כ עדיין היא עומדת באחור. וזה אמרו "כי כבר יש בה נשמה כמוהו" כלומר, בחינת

 

 

חלק ט"ו             שער הכונות             בנין הנוקבא        א' תשלה

 

צג) ואחר שחזר ז"א אל מדתו הראשונה בן ו"ק בלבד, נסתמו עיניו ועפעפיו ולא יכול להשגיח ולהאיר בנוקבא כבראשונה, וגם הסתכלות א"א בו נחסרה ממנו, וכנגד הסתלקות הארת עיני א"א ממנו, אמר המפיל חבלי שינה על עיני, כי בחסרון הסתכלות עליון בו נפלה שינה בעיניו, ומזה נמשך כי גם הוא סילק הארתו והשגחתו בנוקבא, וסגר עיניו בעפעפיו, ולא נסתכל בה. וכנגד זה אמר ותנומה על עפעפי.

 

צד) ונמצא כי כמו שז"א חזר למדתו הראשונה, כן נוקבא, אחר אשר הגדילה אחור באחור פרצוף שלם כנזכר, חזרה למדתה הראשונה להיותה בסוד נקודה קטנה, ע"י הפלת התרדמה כנזכר. ולכן עתה נקראת צלע, ולא פרצוף, וזש"ה ויקח אחת מצלעותיו.

 

אור פנימי

 

 

חיה דנשמה, שהיא יכולה לקבלה כמו הז"א, ומספיק לה לג"ר כמו שמספיק לז"א. כי מקודם לכן, שלא היה בז"א רק נשמה בלבד, שהיא בחינת חסדים מכוסים, לא היו המוחין אלו מספיקים להיות אליה למוחין דג"ר כמו שהיו לז"א, משום שהיא בחינת ז"ת כמו המחזה ולמטה דז"א, הצריכים לחסדים מגולים, וע"כ הספיקו לה מוחין אלו רק לו"ק בלי ראש. כנ"ל. אבל עתה שהגיעו המוחין דחיה דנשמה, שהוא בחינת חכמה, שוב אין חילוק בין ג"ר לז"ת, והיא יכולה לקבל בחינת הג"ר כמוהו. כנ"ל באורך.

וזה אמרו "ודע והבן מאד כי אז כל בחינת המלכות דז"א עצמו שהוא ב"ן שלו, הוא דוגמת בינה עליונה, והיא דוגמת תבונה, וכל אחורים שלו ננסרין וניתנין אליה, ועי"ז נשלמה כי היא דוגמת התבונה הנעשית פרצוף גמור בהתחברה עם הבינה" דהיינו כמבואר, שע"י המוחין דחיה נעשים הזו"ן הגדולים עם הקטנים לפרצוף אחד, כמו שנעשים הבינה העליונה עם התבונה לפרצוף אחד ע"י מוחין דע"ב, ונמצאת הנוקבא הנפרדת מתחברת עם הנוקבא שבגופו דז"א, שהוא הב"ן של גופו עצמו מלמעלה מחזה הנקראת נוקבא הגדולה, ונעשית עמה לפרצוף אחד. כי עתה אין
שום סבה שיתחלקו הג"ר דז"א והז"ת דז"א לב' פרצופים, כי אין התחלקות זו נוהג רק במוחין דבינה, להיותם בחינת חסדים מכוסים כנ"ל. וזה אמרו "וכל אחורים שלו ננסרים וניתנין אליה ועי"ז נשלמה" דהיינו גם אחורים של הנוקבא הגדולה ננסרים מז"א, כלומר, שנבדלין ממנו וניתנין אל הנוקבא הנפרדת, משום שנתחברה עמה לפרצוף אחד, כנ"ל. ועי"ז נשלמה הנוקבא הנפרדת בקומה שוה עם הז"א.

וענין הצורך של נסירת הנוקבא הגדולה דז"א מן הז"א, והתחברותה אל הנוקבא הנפרדת דוקא. גם מהי המעלה היתרה שבנוקבא הנפרדת. תבין עם המתבאר לעיל (דף א' תשכ"ז ד"ה אמנם) ע"ש. כי באמת הנוקבא שבגופו דז"א עם נוקבא הנפרדת הם שורש אחד, אלא שבקטנותו דז"א, שהיא נמשך מקטנות דנקודים, עדיין אין גילוי לנוקבא נפרדת, והיא עומדת שם בבחינת נוקבא שבגופו, שהיא עטרת יסוד שלו, ורק בגדלות הנקודים נתפשטה הנוקבא שבגופו ונעשית ע"י החיבור עם הט"ת שבבי"ע לפרצוף נבדל, כמ"ש שם. הרי שכל מעלת הנוקבא שבגופו דז"א, היא להבנות לפרצוף נבדל מן הז"א, אלא שאין זה נוהג רק בגדלות הז"א, כמו בנקודים.

 

א' תשלו        חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

 

צה) ואחר שנתמעטה, נסרה המאציל מאחוריו, והעלה אותה למעלה כנגד הפנים דז"א, ואז האיר בה א"א, והשלים תיקונה והגדילה ובנאה בנין שלם, כמו שהיה בעלה בתחילה. ונמצאו עתה שניהם שוין ממש זה כזה, אדם וחוה, ואח"כ חזרה הבינה להלביש נה"י שלה ברישא דז"א לעשות לו מוחין, כנ"ל, ונמצא כי אז היו שניהם פב"פ.

 

*        צו) ורצוני עתה להרחיב הביאור בענין המאמר הנזכר, הנה בפרשת תצוה דף קפ"ז, וז"ל, כתיב יהי שם ה' מבורך מאי מבורך, שירותיה קשה וסופיה רך: מ"ב קשה ודינא איהו ודאי, ולבתר רך. כגונא דא יומא דר"ה, מ"ב, דהא במ"ב אתוון אתברי עלמא, ועל דא אתברי בדינא, ולבתר איהו רך כו'.

 

אור פנימי

 

 

ולפיכך, בקטנות ז"א דאצילות, אין לו אלא נוקבא שבגופו לבד, ואין לו עוד שום התחלה לנוקבא נפרדת, כנ"ל. ותחילת גילויה מתחיל רק אחר גדלות נשמה דז"א, דהיינו בעת גילוי נה"י חדשים שלו הנבררים מבי"ע, כי אז לפי ערך הנה"י שבירר, מתברר עמהם גם הנוקבא הנפרדת, כי היא רק תולדה מן הנה"י דבי"ע שנתחברו אל הז"א בגדלות הנקודים, כמ"ש שם באורך. ולפיכך אין בה עיבור יניקה מוחין כמו הז"א, אלא שמתבררת בפעם אחת כשיעור הנה"י דז"א החדשים. אמנם בעת שאין לז"א אלא מוחין דגדלות נשמה, דהיינו דקומת בינה אין הנוקבא יכולה לקבל מז"א רק מוחין דו"ק בלי ראש, להיותם בחינת חסדים מכוסים, כנ"ל. והנה באמת גם במצב הזה דאב"א של הנוקבא הנפרדת, כבר נתנסרה הנוקבא שבגופו דז"א ונעשית לנוקבא הנפרדת, כלומר, כי הנוקבא שבגופו נתגדלה בשיעור הזה להיות בה בחינת בנין נבדל מן הז"א כי זה כל הריוח שלה, כנ"ל. אמנם אין זה נסירה ממש, כי גם נוקבא הנפרדת דבוקה עם הז"א אב"א בכותל אחד, ואין בה הפרש ניכר כל כך מן הנוקבא שבגופו, כי כל עוד

שהנוקבא הנפרדת חסרה מנה"י דכלים שלהם, אין לה שום עמידה בפ"ע, אלא שהוא יונקת מז"א מכותל שלו, דהיינו ע"י זווג הנעשה בז"א עצמו, ולפיכך אע"פ שכבר נבנתה הנוקבא הנפרדת בנה"י וחג"ת שלה, אין שם בחינת נסירה אל הנוקבא שבגופו. ויתבאר להלן באורך.

אמנם בשעה שהנוקבא מקבלת המוחין דחיה, המורידים ה"ת מעינים שלה והיא משגת נה"י שלה מבי"ע, ונשלמת בפרצוף שלם בקומה שוה עם הז"א באחור, כי במוחין דחיה אין חילוק בין הג"ר לז"ת דז"א, כנ"ל. הנה אז נבדלה הנוקבא לגמרי מן הז"א, ונבחן שעתה ננסרה הנוקבא שבגופו ממנו, הן מן הז"ת דהיינו מחזה ולמטה, והן מן הג"ר דהיינו מחזה ולמעלה. כי מאחר שהשיגה נה"י החדשים, כבר יכול להיות בה זווג מיוחד, וננסרה מז"א מחזה ולמטה, ונעשית לנוקבא נפרדת. והן מהג"ר, כי עתה עלו החג"ת דנוקבא להיות חב"ד כמו הז"א, וננסרה הנוקבא שבגופו מחב"ד, ונעשית לנוקבא הנפרדת. באופן, שכל הנעשה בנוקבא הנפרדת דז"א, אינה רק התפשטות והגדלת הנוקבא שבגופו דז"א כי שניהם אחד הם, אלא בקטנות אין לה

 

* שער הכונות דרושי ראש השנה אמצע דרוש א'.

חלק ט"ו             שער הכונות             בנין הנוקבא        א' תשלז

 

צז) הנה בהתחלת האצילות היה ז"א בבחי' ו"ק לבד, והנקבה היתה בחי' עשירית, בסוד נקודה קטנה כלולה מי', ולא היה בה פרצוף שלם. והנה זו הנקודה, אשר עליה אנו אומרים ומאיר לאישון בת עין, כמבואר באורך בברכת המפיל חבלי שינה וכו', וע"ש היטב, כי שם נתבאר כל זה הדרוש. וזאת הנקודה היתה בה כח לעמוד עמו פב"פ, כנזכר שם, וטעם הדבר נתבאר היטב בדרוש ה' דתפילין, למה נוהגים ביום ולא בלילה. והוא, כי הנקודה הזו היא בחי' הכתר שבה עתה. ודי בזה.

 

אור פנימי

 

 

בנין, והיא משמשת רק לנוקבא שבגופו בלבד, ובגדלות יש לה בנין, וע"כ נתנסרה ונעשה לנוקבא נפרדת. הרי שכל ענין הנסירה אינה יותר רק הגדלת הנוקבא שבגופו דז"א. וזה אמרו "וכל אחורים שלו ננסרין וניתנין אליה ואז נשלמה". דהיינו שהנוקבא הגדולה שבגופו שמחזה ולמעלה נתנסרת גם היא ונעשה לנוקבא נפרדת. ואז נשלמה בבנין נבדל בקומה שוה עם הז"א אב"א, שע"י זווג שני היא מקבלת המוחין דפב"פ בקומה שוה.

וזה אמרו (באות צ'.) ואחר שנתקנה באחור כשבא ערב שבת עלה ברצון המאציל העליון להחזירה פב"פ וכו', כי בהיותה באחור צריכה להיות ג"כ הנקבה גרועה וקטנה ממנו לפי שהיא אז מקבלת הארה ע"י בעלה ולכן רצה להחזירה פב"פ שיהיו שניהם שוין" כאן ביאר הרב ההפרש בין היותם אב"א בקומה שוה, ובין היותם פב"פ בקומה שוה. ואומר כי אחר שנתקנה באחור בקומה שוה עם הז"א, דהיינו ע"י ב' זווגים הנ"ל, מתחילה ע"י אמא שלא ע"י ז"א, ואח"כ ע"י ז"א. הנה אע"פ שהם בקומה שוה, מ"מ צריכה להיות ג"כ הנקבה גרועה וקטנה ממנו לפי שעדיין לא קבלה האורות עצמם דמוחין דחיה, אלא רק בחינת השלמת כלים לבד, כי ע"כ נבחנת שעומדת באחור, כנ"ל. ונמצא, שצריכה עוד לקבל האורות ע"י בעלה. והגם שבזווג הא' קבלה האורות מאמא שלא ע"י ז"א, כנ"ל. אמנם צריכה
ג"כ לזווג ב' ולקבל האורות ההם להשלמת כלים ע"י בעלה, כנ"ל. ולפיכך נמצאת קטנה וגרועה ממנו, כי הוא יש לו מוחין שלמים דאורות דנשמה מקודם לכן, כנ"ל. והנוקבא אין לה רק בחינת הארת כלים שמקבלת עתה בזווג הב' ע"י בעלה, ומאורות דנשמה שלו אינה יכולה לקבל, מטעם הנ"ל שהם בחינת חסדים מכוסים, שאינם מספיקים לג"ר שלה, ע"ש. וע"כ היא גרועה הרבה ממנו. והמאציל רצה להשוות מעלתה לגמרי עם הז"א. דהיינו להחזירה פב"פ בקומה שוה.

וזה אמרו (באות צ') "ואז מה עשה הפיל ה' אלקים תרדמה על האדם שהוא ז"א ולא אשתאר ביה רק קסטא דחיותא וכו', ונמצא כי כמו שז"א חזר למדתו הראשונה, כן הנוקבא, אחר שהגדילה אחור באחור פרצוף שלם חזרה למדתה הראשונה להיות נקודה קטנה ע"י הפלת תרדמה" פירוש: כי כל עלית מ"ן נבחן בשם תרדמה ושינה, כי אין כל הפרצוף עולה למ"ן לעליון, אלא רק המוחין שלו לבד, דהיינו בחינת הג"ר שלו, ונמצא בעת עלית מ"ן נשאר ז"א רק בו"ק בלי ג"ר, דהיינו במדת הקביעות שבו, וע"כ נקרא שינה ותרדמה, בדומה לאדם הישן שהמוחין נסתלקו ממנו ואינו יכול לשמש עמהם כלום. וכיון שז"א חזר למדת הקטנות שלו, נמצא שמסתלקת כל בחינת נוקבא הנפרדת לגמרי, כנ"ל שאין מציאות נוקבא נפרדת מתגלית רק

 

 

א' תשלח       חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

 

צח) ולהיות, כי הנקבה היתה בתחילתה מקבלת הארתה ע"י ז"א, לכן היתה גרועה ממנו, ולא היתה יכולה להתקן בבחי' פרצוף שלם, ואז הוצרך המאציל העליון, להפיל תרדמה על האדם דא ז"א, ואז ז"א לבדו, בבחי' נשמתו המסתלקת ממנו בעת התרדמה והשינה, עולה למעלה בסוד מ"ן אל אימא עילאה, כדרך האדם המפקיד נשמתו ביד המלכות לצורך מ"ן שבה, כמבואר לעיל בפסוק בידך אפקיד רוחי, הנאמר בלילה כשהאדם ישן על מטתו.

 

אור פנימי

 

 

בעת גדלותו דז"א, בדומה לנוקבא הנפרדת דנקודים ע"ש. ונמצא שהנוקבא חזרה עתה בעת עלית מ"ן דז"א, לבחינת נקודה תחת היסוד, דהיינו שנכללת שוב בבחינת נוקבא שבגופו. וזה אמרו "כמו שז"א חזר למדתו הראשונה כן הנוקבא וכו', חזרה למדתה הראשונה להיות בסוד נקודה קטנה ע"י הפלת התרדמה" כי עצם חזרת הז"א לקטנותו מעלמת כל בנין הנוקבא הנפרדת, כי אין נוקבא נפרדת בעת הקטנות דז"א.

וזה אמרו (באות צ"ה) "ואחר שנתמעטה נסרה המאציל מאחוריו והעלה אותה למעלה כנגד הפנים דז"א" כי ע"י עלית מ"ן דז"א בפעם הג', כלומר אחר ב' עליות מ"ן הקודמות, שהיו בבחי' ב"ן להשלמת כלים, כנ"ל, עלה עתה לקבל בחינת מ"ה, דהיינו האורות ממש דחיה. כנ"ל חלק זה (אות ע"א.) וע"י המוחין האלו שקבלה הנוקבא חזרה וננסרה גם מבחינת האחור לגמרי, ונעשית לבחינת פב"פ עם הז"א בקומה שוה. באופן שיש כאן בגדלות הנוק' ב' בחינות של עליות מ"ן הנקרא תרדמה, וכן ב' מיני נסירות: כי עלית מ"ן א' הם לצורך המוחין דב"ן, והם ב' בחי': א' מאמא שלא ע"י ז"א, וב' ע"י ז"א. וע"י מוחין אלו יש נסירה הראשונה, שהנוקבא שבגופו נתנסרת מגופו דז"א ונעשית לבנין שלם מבחינת הכלים במיוחד לה, אמנם עדיין עומדת באחור דז"א, ואע"פ שהיא בקומה שוה עם הז"א עדיין אין שלימות, כנ"ל. וע"כ היא צריכה לנסירה שניה, שתתנסרה לגמרי גם
מבחינת אחור ותבא לבחינת פב"פ. ולנסירה זו צריכים למוחין דמ"ה, ולעלית מ"ן מחדש, שנקרא ג"כ תרדמה. ואז משגת המוחין האלו וחוזרת פב"פ.

אמנם ענין העלמת הנוקבא הנפרדת בעת עלית מ"ן למוחין דמ"ה הנ"ל, שחוזרת לנקודה תחת היסוד, אין הפירוש, שנתבטל בנינה זה והיא מקבלת בנין חדש דכלים בעת עליתה למ"ן עם הז"א למוחין דמ"ה. כי אם היה כן היו גם המוחין החדשים נבחנים לבחי' אחור, כי כל השלמת כלים נקרא בשם אחור ולא פנים. אלא הפירוש הוא, שאותו הבנין של האחורים עצמו של הנוקבא חזרה ובאה לבחינת פב"פ ע"י קבלת האורות. וזה שמדייק הרב "ואחר שנתמעטה נסרה המאציל מאחוריו והעלה אותה למעלה כנגד הפנים דז"א ואז האיר בה א"א והשלים תיקונה". הרי שהמאציל נסר כל הבנין שהיה לה מאחור דז"א והעמידה בפנים שלו. אלא ענין חזרתה לבחינת נקודה, היא ענין ביטול לשעתה מכח עלית המ"ן דז"א, כי חזר לקטנותו שזה עצמו מבטל בנין של נוקבא נפרדת, כנ"ל. אמנם כמו שענין העלמת הג"ר דז"א אינם ביטול ממש, ואדרבא היא עליה גדולה שעי"ז מקבל מוחין דחיה שלא היה לו מקודם לכן. כן הביטול של קומת האחור דנוקבא אינו ביטול ממש אלא אדרבא, שנבחנת לנסירה וחזרה לבחינת פב"פ. והבן זה היטב.

ומה שאומר הרב שא"א השלים תיקונה

 

 

חלק ט"ו             שער הכונות             בנין הנוקבא        א' תשלט

 

צט) ואע"פ שכל העלאת מ"ן צריך שזו"ן יעלו שניהם זה באבא וזה באימא, עכ"ז עתה, שכל צורך זווג הזה דאו"א אינו אלא לצורך בנין המלכות שהיא נקבה לבדה, לכן מספיק בהעלאת מ"ן ע"י ז"א לבדו.

ק) וע"י העלאת מ"ן אלו מזדווגים או"א, ומן הארת הזווג ההוא בונים ומתקנים את הנקבה, ומורידין בה מוחין אחרים באותה הנקודה שבה, ונגדלת, וניתוספין בה ט' נקודות אחרות ונעשה פרצוף שלם די"ס, ועומדת עמו אב"א מן החזה שבו ולמטה, והבנין הזה נעשה ע"י הפלת דורמיטא על ז"א.

 

אור פנימי

 

 

ובכל המקומות אומר או"א, כנודע. אין זה קושיא כלל, כי עיקר המשפיע של כל אצילות הוא רק א"א, שהוא פרצוף הכתר, שכולם מקבלים ממנו. אלא כל תחתון מחויב לקבל דרך המדרגה הסמוכה לו. וע"כ אומר הרב תמיד שאו"א משלימים לנוקבא, כי הם המדרגה הסמוכה לזו"ן, אמנם השפע באה מא"א, כי או"א מקבלים מא"א ומשפיעים לזו"ן, כנודע.

 

צט) מספיק בהעלת מ"ן ע"י ז"א לבדו. הנה עלית מ"ן שבכאן, הנקרא תרדמה ושינה, הוא לצורך התחלת בנין הנוקבא הנפרדת, המתחיל אחר שהשיג ז"א בחינת נשמה שבו, שהוא לצורך הקטנות הא' דנוקבא לבחינת אב"א שמחזה ולמטה, כמ"ש הרב לפנינו. והנה אז עדיין אין מציאות לנוקבא הנפרדת, ע"כ אומר הרב שז"א לבדו עולה למ"ן לאו"א עלאין, ומקבל שם המוחין בשביל הנוקבא, שהם בחי' נפש רוח שלה, ואח"כ כשבא הז"א למקומו, הוא משפיע המוחין אל הנוקבא כמ"ש לפנינו. וצריך שתזכור כאן המתבאר לעיל בחלק ט' בענין ז' הזמנים של הנוקבא. ועי' לעיל דף א' תרפ"ז ד"ה גידול המלכות. עש"ה.

 

ק) בונים ומתקנים את הנקבה ומורידים בה מוחין חדשים וכו' ועומדת עמו אב"א מהחזה ולמטה. ולכאורה היא נגד המבואר
לעיל חלק זה אות פ"ה. ובדף תשע"ז אות ס"ז. שז"א בונה את הנוקבא בסוד בוצד"ק דנקיב נקב מאחורי החזה, ומשם היא מקבלת הט"ס שלה מחזה ולמטה אב"א. וכאן אומר, שאו"א בונים את פרצוף הנוקבא אב"א מחזה ולמטה דז"א. אכן כבר מבואר בדיבור הסמוך, שהמוחין של בנין הנוקבא יוצאים ע"י התכללות הזו"ן באו"א בסוד מ"ן, אלא שאין הנוקבא יכולה לקבל אותם ישר מאו"א אלא רק באמצעית ז"א, שהוא מעורר בעצמו את המסך דבחינת הקטנות שלו שנקרא בוצד"ק, ודרך שם מודד לה את המוחין דו"ק שלה. וענין הנקב הזה שנעשה באחורי החזה בשבילה, כבר נתבאר היטב לעיל דף תתנ"ט תשובה ק"ס, ע"ש.

 

אב"א מן החזה שבו ולמטה והבנין הזה נעשה ע"י הפלת דורמיטא על ז"א. ולכאורה סותר מה מכתוב לעיל, אשר ע"י הדורמיטא נעשה בנין הנקבה אב"א בקומה שוה. אמנם ענין דורמיטא, פירושו העלאת מ"ן וכל העלאת מ"ן אפשר לכנותו בשם דורמיטא ושינה, שפירושו הסתלקות הג"ר למעלה לאו"א והתכללותו שם במסך דאו"א, ונמצא למטה שאין בו רק בחינת הגוף בלבד בלי שום מוחין, אלא רק בחינת קיסטא דחיותא, שהיא רק רשימו קטנה ממוחין דג"ר כמ"ש הרב לעיל דף א' תשל"ד אות צ"ב ע"ש. ולפיכך גם עתה כשז"א עלה

 

 

א' תשמ         חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

 

קא) והנה סבת התדבקותם עתה בבחי' אב"א, מה שלא היה כן בתחילה בהיותה בסוד נקודה כנ"ל, כי היתה עמו פב"פ בסוף היסוד שבו. הטעם הוא, כי הנה כל בחי' אחורים הם דינים, והם שמות אלהים כנודע, והקליפות נאחזות באותם האחורים שהם שם אלהים, כנודע, בסוד, מלך אלהים על גוים, כנזכר בסבא דמשפטים.

 

קב) והנה, אם קודם יציאת אדה"ר היו זו"ן בבחי' פב"פ, היו אחוריהם מגולים, והיו הקליפות נאחזות בהם מאד, ולכן כדי שלא יתאחזו הקליפות באחוריהם, הוצרכו להדבק אב"א דיבוק ממש גמור, מן החזה דז"א ולמטה, כנודע. ואז עי"כ, אין הקליפות יכולים ליכנס בינתים כדי להתאחז שם באחוריהם שלהם, והרי כל אחורי הנקבה מכוסים, אבל אחורי הזכר מן החזה ולמעלה היו מגולים.

 

*        קג) ודע, כי בהיותן אב"א נזדווגו ועלו למעלה בחיק או"א, וחזרו

 

אור פנימי

 

 

למ"ן לצורך מוחין דו"ק של הנוקבא מבחי' אב"א מחזה ולמטה, נקרא ג"כ העלית מ"ן בשם דורמיטא. אמנם אין כאן בחינת נסירה, כי אין נסירת אחורים אלא במוחין דגדלות דנוקבא, כנ"ל דף א' תשל"ו ד"ה ולפיכך. ע"ש.

 

קב) דיבוק ממש גמור מהחזה דז"א ולמטה וכו' אבל אחורי הזכר מהחזה ולמעלה היו מגולים. ענין הדיבוק הזה הוא, מפני ששניהם משמשים בכותל אחד דהוד דז"א, כי אז נחשבים הנו"ה דז"א לגוף אחד, ואין שום גילוי לבחי' הנצח. כמ"ש לעיל (דף א' תשכ"ד ד"ה וזה אמרו). ע"ש. וכל הדיבוק הזה דנצח והוד לגוף אחד, הוא רק לצורך הנוקבא, אבל בבחינת ז"א עצמו, שגם אז יש לו מוחין דנשמה, כבר נחשבו הנו"ה לנפרדים זה מזה. כמ"ש לעיל (בדף א' תשכ"ה ד"ה וזה אמרו) כו'. ע"ש היטב. וז"ש "אבל אחורי הזכר מהחזה ולמעלה היו מגולים" כי כבר הוא לעצמו בבחינת
גדלות, ובמוחין דגדלות אין אחיזה לחיצונים, כנודע.

 

קג) אב"א נזדווגו ועלו למעלה בחיק או"א וחזרו שם פב"פ. ולכאורה הלשון סותר לרוב המקומות שאומר הרב שהזווג הזה דזו"ן שעלו לאו"א הוא זווג פנים בפנים, אלא שנקרא אב"א משום שברדתם למטה נעשו אב"א. וכאן אומר במפורש שבהיותן אב"א נזדווגו ועלו למעלה וכו'. וכן תחילה אומר שבהיותן אב"א נזדווגו, ותוך כדי דיבור אומר וחזרו שם פב"פ. ואם חזרו פב"פ הלא אינם אב"א. וא"כ היה הזווג פב"פ.

והענין הוא, כי באמת יש כאן ב' זווגים: פב"פ ואב"א. כי הנה המדובר כאן אחר שנגמר הקטנות של הנוקבא הנפרדת במצב אב"א מחזה ולמטה דז"א. והיא צריכה עתה לעלות ולקבל את הגדלות שלה, ואז היא עולה עם ז"א להיכל או"א לקבל המוחין דגדלות שלה, שעליה זו היא בחינת

 

* ע"ח ח"ב שער מ' דרושי פנימיות וחצוניות אמצע דרוש ז'.

חלק ט"ו             שער הכונות             בנין הנוקבא        א' תשמא

 

שם פב"פ, ואז נתן בה רוחא דשביק בה בביאה קדמאה, והוא בחי' טפת זווג גמור בחסדים של נר"ן, מב"ן ומ"ה וס"ג: ע"ב, ע"ב, ע"ב, הרי גימטריא גבורה. כי כל אחד מאלו אינם ע"ב ממש, כנודע אלא בהתחברם ס"ג עם י' אותיות, ומ"ה וכ"ו, ורבוע הוי"ה דב"ן, שהוא ע"ב דב"ן.

 

אור פנימי

 

 

התכללות הזו"ן במסך דאו"א, שז"א נכלל באבא ונעשה כאבא, ונוקבא נכללת באמא ונעשית כאמא, ונמצאים מזדווגים שם פב"פ ממש, כי הם נתכללו בפב"פ דאו"א. ושם יוצאים המוחין דגדלות דנוקבא, ע"י הזווג הזה. אמנם הנוקבא הנפרדת דז"א עדיין אינה ראויה לקבל המוחין שם במקום או"א, כי הם בערכה בחי' עלי עליון שלה, כנודע, שהעליון של הנוקבא הנפרדת הוא הז"א. ולפיכך צריך הז"א לירד מהיכל או"א למקומו למטה, ושם נותן המוחין אליה ע"י זווג ב' בהיותה עומדת אב"א מחזה ולמטה. כנוהג בכל הפרצופים, שכל תחתון מקבל המוחין בעלי עליון בסוד מ"ן ראשונים, ושם נבחן עם העליון בסוד אחים זה לזה, משום שמקבלים שניהם משורם אחד. אלא שהעליון נקרא אח הבכור הנוטל פי שנים, משום שהתחתון אינו ראוי לקבל ולהלביש המוחין שם בעלי עליונו, להיותו למעלה ממדרגתו, ולכן נוטל העליון פי שנים, דהיינו גם קומת התחתון, ואח"כ כשיורד למקומו עצמו, אז נותן ומודד המוחין אל התחתון לאט לאט כפי מה שהוא יכול לקבל. כמ"ש הרב בחלק ט' דף תשל"ח אות ח'. וע"ש בדף תתכ"ה תשובה ט"ו ובהסתכלות פנימית שם.

הרי שיש כאן ב' זווגים: א' הוא בהתכללות הזו"ן באו"א, שמזדווגים שם פב"פ, שז"א ונוקבא הם שם בבחינת אח ואחותו, להיותם מקבלים שניהם משורש אחד, דהיינו מאו"א. גם זה נבחן שהנוקבא מקבלת המוחין שלא ע"י ז"א אלא מאמא עצמה, כי ז"א מקבל שם מאבא, והנוקבא מקבלת מאמא, כנ"ל. וע"כ הם שם פב"פ
ממש שהרי משתמשים בכלים דאו"א, שהם כבר נגמרים בכל התיקונים. ועכ"ז אין קבלה זו נחשבת קבלה ממש אל הנוקבא, כי היא צריכה לקבל על סדר המדרגה, דהיינו מהמדרגה הסמוכה לה שהיא ז"א. וע"כ לזווג ב' היא צריכה, הנעשה אחר שירד ז"א אל מקומו עצמו למטה. שהזווג הזה הוא במצב אב"א עם הנוקבא הנפרדת, ועתה הוא נותן לה המוחין שקבל בעדה באו"א בסוד פי שנים, כנ"ל. וע"כ נבחן עתה שהנוקבא מקבלת המוחין ע"י ז"א עצמו, שנחשב לה לקבלה גמורה על סדר המדרגה. ונתבארו היטב ב' הזווגים פב"פ ואב"א המחויב להיות בעלית המ"ן לצורך הגדלות של הנוקבא.

ומה שאומר "בהיותן אב"א נזדווגו ועלו למעלה בחיק או"א וחזרו שם פב"פ וכו' " אין הפירוש, שמתחילה נזדווגו אב"א ואח"כ עלו לאו"א, כמו שמשמע מריהטא דלישנא. אלא הפירוש הוא, שמתחילה נזדווגו פב"פ למעלה בהיכל או"א, ואח"כ כשבאו למקמום חזרו אב"א. אלא שהרב כולל שניהם יחד, כי באמת הם בחינה אחת, אשר יציאת המוחין דגדלות דנוקבא, הוא במקום או"א, ומקום קבלתם הוא בהיותה אב"א עם הז"א. כנ"ל. ונמצא שהם ענין אחד. וע"כ מקדים ואומר בהיותם אב"א נזדווגו, שמורה בזה על מקום קבלת המוחין אל הנוקבא, שהיא ע"י זווג אב"א כנ"ל. ואח"כ הוא מבאר סדר יציאת המוחין שהוא במקום או"א, וז"ש ועלו לאו"א וחזרו שם פב"פ. וזכור היטב הסדר של אלו ב' הזווגים עם טעמם כנ"ל, כי הרב כוללם תמיד בזווג אחד, אלא כשיש לו צורך לפרטם לב' זווגים

 

 

א' תשמב       חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

 

קד) וכשנכנסים המוחין דחיה, שהוא בינה דאבא, שהם ראוים להוליד, יכולין אפילו בהזדווגם למטה במקומם לחזור פב"פ כנודע, ואז נותן בה בזווג גמור טפת חסדים דע"ב דיודי"ן, שהוא ע"ב אמיתי. כי היא לקחה כבר הגבורות דע"ב ע"י ז"א ואמא פב"פ, אך לא בזווג גמור. אך עתה נותן לה בזווג גמור החסדים דע"ב, ואלו הם נשמה אמיתית, וזה נקרא זווג גמור.

 

אור פנימי

 

 

הוא מכנה לזווג הא' בשם מוחין הבאים לנוקבא שלא ע"י ז"א אלא מאמא עצמה. ואת הזווג הב' הוא מכנה בשם, מוחין הבאים לנוקבא ע"י ז"א.

אינם ע"ב ממש כנודע, אלא בהתחברם ס"ג עם י' אותיות וכו'. כי ג' ע"ב אלו, הם בחינת אח"פ שנפלו לבי"ע בזמן שבירת הכלים, שהרב מחלק אותם לד' בחינות של ע"ב, שהם בגי' רפ"ח. והם רפ"ח ניצוצין העולים ונבררים מן השבירה ע"י קומות הזווג שהפרצוף מקבל ע"י העליון שלו. ונודע, שהם ע"ס: גו"ע, ואח"פ. והנה גו"ע, הם הע"ב הראשון שהוא ע"ב דחיה, כלומר ע"ב דמדרגה ו' דהוי"ה דע"ב, הכוללת גו"ע שהם כתר וחכמה, שהם בחינת חב"ד חג"ת דכלים הנבררים בעת קטנות הפרצוף, שבהם רק חג"ת נה"י דאורות. והם נבחנים לכלים דפנים. ולעת גדלות כשמשיגים קומת ג"ר נבררים על ידה גם הכלים דאחורים שהם אח"פ, המכונים נה"י חדשים, שהם ג' ע"ב דס"ג מ"ה ב"ן, דהיינו דבינה וזו"ן אשר מבחי' ראש, הם נקראים אח"פ. כמ"ש כל זה באורך לעיל בשיעור ט' דף תשמ"ו אות י"ז.

וזה אמרו "וחזרו שם פב"פ וכו' בביאה קדמאה והוא בחי' טיפת זווג גמור בחסדים של נר"ן מב"ן ומ"ה, וס"ג ע"ב ע"ב ע"ב הרי בגי' גבורה כי כל א' מאלו אינם ע"ב ממש וכו' " כי אלו ג' ע"ב אינם סובבים על בחי' האורות דע"ב ממש, אלא הם סובבים על בחינת רפ"ח ניצוצין הנבררים מבי"ע, שהם בחינת גבורה ודין, להיותם
כלים דאחורים, דהיינו נה"י החדשים המתבררים לעת גדלות, כנ"ל. ונקראים ע"ב על שם הניצוצין דבחי' אצילות שבהם, הנקראים ע"ב. וכן על שם טיפת הזווג המעלה אותם מן השבירה, כי אינם עולים זולת ע"י טיפת הזווג דע"ב ס"ג העליונים שהם מבטלים הפרסאות לשעתם, ומורידים ה"ת מעינים לפה, שעי"ז עולים אלו ס"ג מ"ה ב"ן, שהם אח"פ. ומב' טעמים אלו נבחנים בשם ע"ב, אלא ע"ב של גבורה, דהיינו ג"פ ע"ב של ג' בחינות אח"פ שהם בגי' רי"ו שהוא גבורה. וזהו שמדגיש, כי טיפת הזווג היא ע"ב גמור, כי אין שום עליה מן השבירה אלא ע"י טיפת ע"ב כנ"ל. אמנם כיון שאין טיפת הע"ב משמשת למוחין דאורות, אלא רק להוריד הה"ת מעינים ולהעלות את אח"פ, כדי להשלים השלישים תחתונים החסרים מכל ספירה דט"ס של הנוקבא, שהם הנקראים נה"י חדשים המשלימים לבנין הע"ס דגדלות דנוקבא הנפרדת. לפיכך הם נבחנים לגבורה. בסוד ג' ע"ב שהם בגי' רי"ו. משום שבאים להשלמת בירורי הכלים, דהיינו לטהר הכלים דאחורים להעלותם לאצילות. כמ"ש כל זה באורך בחלקים הקודמים ואין להאריך עתה בזה. וע"ש היטב בחלק י' בפירוש אלו ג' המדרגות דס"ג מ"ה ב"ן. וכן לעיל בחלק ט' דף תשמ"ו אות י"ז ובאור פנימי.

 

קד) המוחין דחיה שהיא בינה דאבא שהם ראוים להוליד וכו'. פירוש, בחינת חיה דישסו"ת, הנבחנת רק לבינה דאבא, כלומר

 

 

חלק ט"ו             שער הכונות             בנין הנוקבא        א' תשמג

 

קה) אך רי"ו אב"א, נקרא זווג שאינו גמור, כי אינה רק לעשותה כלי. ונמצא כי אותו הרי"ו הוא אותו רוחא דשדי בגווה, שהם החסדים

אור פנימי

 

 

נשמה דחיה, כי בינה היא נשמה, ואבא הוא חיה. ומוחין אלו הם מוחין דהולדה רק לבחינת יעקב ורחל כנודע. ולהלן מדבר הרב מבחינת מוחין דאו"א. וכל הסדרים הנוהגים במוחין אלו דישסו"ת נוהגים ג"כ במוחין דאו"א. אלא שאלו דישסו"ת הם בחי' חיצונית שאינם מספיקים למוחין דהולדה רק ליעקב ורחל, ולא לזו"ן הגדולים, ואלו דאו"א שמביא אח"ז, הם מספיקים גם לזו"ן הגדולים, ונבחנים לחכמה דאבא, שהם חיה פנימית.

חסדים דע"ב דיודין שהוא ע"ב אמיתי כי היא לקחה כבר הגבורות דע"ב על ידי ז"א, ומאמא פב"פ. כי אחר שנעשו ב' זווגים הנ"ל להשלמת הכלים דנוקבא, אשר טיפת הע"ב נבחנת לע"ב שאינו גמור, ולבחינת רי"ו, וזווג הא' היה ע"י אמא שלא ע"י ז"א, ונבחן לזווג זו"ן פב"פ, וזווג הב' ע"י הז"א, הנבחן לזווג אב"א, הנה נשלמו הכלים דגדלות דנוקבא, ועולים פעם ב' למ"ן לבחינת המוחין דפב"פ, שטיפת הזווג ההיא נקראת ע"ב גמור, כי הוא בחינת אורות דחיה המתלבשים בכלים דגדלות דנוקבא. וזה אמרו "כי היא לקחה כבר הגבורות דע"ב: על ידי ז"א, ומאמא פב"פ, אך לא ע"י זווג גמור" כי זווגים אלו באו להשלמת כלים, ונמצא שבעת קבלת המוחין ההם להשלמת כלים, הרי אין לה עוד כלים גמורים שיתלבשו המוחין בה, וע"כ בהכרח שאין המוחין מתלבשים בזווג גמור, אלא אחר שכבר נשלמו הכלים בכל התיקונים. ואחר שכבר נשלמו, אז מקבלת המוחין בזווג גמור, כלומר שהמוחין מתלבשים בה בשלימות, והיא ראויה להולדה. ולפיכך המוחין דהשלמת כלים נבחנים לרי"ו, וכן נבחנים למוחין דב"ן, ונקראו גבורות דע"ב. והמוחין דפב"פ שלאחר השלמת הכלים,
נבחנים לע"ב גמור, וכן לחסדים דע"ב, ונקראים מוחין דמ"ה כלומר דאורות ממש, הנקראים מ"ה, כי כל הקומות שיוצאים באצילות נקראו מ"ה, אבל המוחין היוצאים באצילות רק לבירורי הכלים של הפרצוף, שהמה כבר שמשו בעת הנקודים, ונשברו ונפלו לבי"ע, ועתה ע"י המוחין מתבררים ועולים שוב לאצילות, הרי המוחין ההם רק מתקנים הכלים דנקודים הנקראים ב"ן, וע"כ גם המוחין האלו המתקנים אותם נקראים ג"כ ב"ן כמותם. וזכור היטב ההפרש מאורות דמ"ה אל אורות דב"ן, ע"ד שנתבאר כאן.

 

קה) הרי"ו הוא אותו רוחא דשדי בגווה וכו' הרי"ו הוא בנימין, בן ימין כח זכר, ונקרא בן אוני כח נוקבא כי היא מן הנשמה בינה נקבה. דברים אלו צריכים ביאור, כי הרי"ו אלו כבר ביאר, שהם לצורך השלמת הכלים דאח"פ שלה, שהם בחינת נר"ן. ועתה אומר שהם רק רוחא דשדי בה בעלה, שהמשמעות היא מוחין דבחינת רוח לבד, ותכף אומר שהם נר"ן לבד, ואח"ז אומר אך טפת החיה אינה נשארת בה, דמשמע, שיש כאן נרנ"ח בשלימות באלו המוחין, אלא שטפת החיה אינה נשארת בה. וכן אומר שהרי"ו הוא זכר, בן ימין. ותכף אומר שהיא נקבה, בן אוני, כח נוקבא להיותה בינה נקבה. וצריכים להבין איך מתכלכלים יחד כל שינוי בחינות האלו.

אכן כבר נתבאר, שעצם המוחין אלו שבאים להשלמת כלים, הם מוחין דע"ב גמורים, כי אין השלמת כלים אלא ע"י טפת ע"ב המורידה ה"ת מעינים לפה, וא"כ הם בהכרח ע"ב גמורים שהם חיה, אלא כיון שהנוקבא עדיין אין לה כלים מתוקנים לקבלם, שהרי המה באים עכשיו לתקן

 

 

א' תשמד       חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

 

זכרים מבחי' נר"ן, אך טפת החיה אינה נשארת בה, כי הוא כח זכר גמור, לכן הרי"ו הוא בנימין: בן ימין, כח זכר. ונקרא בן אוני, כח נוקבא, כי היא מן הנשמה, בינה, נקבה.

 

קו) אח"כ חוזר לקחת נר"ן וחיה יותר עליונים מאו"א עלאין עצמן, ולא מיש"ס ותבונה, וצריכין לחזור אל קטנות וגדלות ב' יותר עליונים, והבן זה. ואחר כך לוקח מאריך עצמו, ואז נשלם לו בחינת יחידה, והבן זה מאד.

 

אור פנימי

 

 

הכלים, ע"כ היא נבחנת לע"ב שאינו גמור, דהיינו לרי"ו, שהיא בחינת גבורה דע"ב, כלומר מוחין דב"ן. וזה אמרו "שאין טפת החיה נשארת בה", כלומר, כי באמת יש שם חיה, שהיא ע"ב גמור, אלא שאינה נשארת בה עתה, כי עוד לא נגמרו הכלים שלה. וע"כ נבחן לע"ב שאינו גמור. ונבחן ג"כ הרי"ו הזה שהוא בחינת בנימין, פי' כי יסוד דנוקבא נקרא בנימין, כמ"ש הרב לעיל (בחלק י"ד דף א' תקל"ו אות ע"ו) עש"ה. ואלו הרי"ו הם משלימים אח"פ שלה, שהם נה"י חדשים.

ונודע, שהגם שאנו מבחינים את הקטנות שהם רק חג"ת נה"י דאורות, וחב"ד חג"ת דכלים, וחסרים נה"י דכלים וג"ר דאורות, מ"מ דבר זה הוא גם בפרטי פרטות, דהיינו בכל הע"ס של הנוקבא, שאין בכל ספירה אלא ב"ש עליונים של אותה הספירה, שהם בחינת חב"ד חג"ת דספירה ההיא, ונה"י דכלים חסרים שמה באותה הספירה. באופן שאלו הנה"י חדשים משלימים לכל ספירה וספירה דע"ס שלה בנה"י הפרטים דאותה ספירה, הנקרא שליש תחתון דהספירה, ונודע, שע"ס של הנוקבא, הם בעיקר ה' בחינות הנקראות חג"ת נ"ה. ונמצא שלאלו החג"ת נ"ה יש עכ"פ גם בקטנות מציאות של ב' שלישים עליונים בכל אחת מהם, דהיינו חב"ד חג"ת שבה. אמנם יסוד ומלכות שלה, שהם רק ב' כוללים של ה' הבחי' חג"ת נ"ה, ואינן
בחינות אמיתיות בפני עצמן כמ"ש הרב לעיל בחלק ד' דף רמ"ט אות ח'. עש"ה. הרי אין להם שום מציאות בעת הקטנות דנוקבא, כי כל עוד שה' בחינות חג"ת נ"ה בעצמם אינם בשלימות, אי אפשר שיתקנו בחי' כוללים מהם, שהם יסוד ומלכות.

ולפיכך נבחנים הרי"ו שהם מתקנים בעיקר את יסוד ומלכות שבנוקבא. שהם נקראים בחינת בנימין. והוא עשית הכלי דיסוד שנתקנית ע"י רי"ו הזה. כמ"ש הרב לעיל דף תשמ"ו אות י"ז עש"ה. והכלי ההוא נתקן ע"י הרי"ו שז"א משפיע בה, שהם המוחין הנ"ל, וע"כ יש כאן כלי ורוחא, כי המוחין אלו דב"ן, אע"פ שהם ע"ב כנ"ל, מ"מ הם רק בחינת ו"ק דגדלות, שהם בחינת רוח לבד, כי עתה אין לה עוד הכלים מתוקנים לקבל הג"ר דע"ב, שהם טיפת החיה, כנ"ל. וע"כ נבחנים המוחין רק בשם רוחא דשדי בה בעלה בזווגא קדמאה, כי בזווג הראשון דגדלות, הבא לתקן ולהשלים הכלים, אינם רק ו"ק דגדלות, והם רוח לבד. והנה מצד המוחין נבחן שהוא רוח זכר, כי מז"א באים לה, וע"כ נקראים בנימין בן ימין שהוא זכר. ומצד הכלים המתוקנים להעלות מ"ן הם נקראים בן אוני, שהיא נקבה. אמנם אין זה בחינת זכר ממש, כי בחינת הזכר נקרא יוסף, ולא בנימין, אלא הכונה היא שהם באים ע"י הזכר.

ועם זה תבין כל אלו שינוי הבחינות שכתב הרב באלו הרי"ו, כי נבחנים לנר"ן,

 

 

חלק ט"ו             עץ חיים        בנין הנוקבא        א' תשמה

 

*קז) ודע כי ענין עשית כלי זה, הוא, כי גם ניתנין לה אז בחינת המוחין עלאין בג"ר, והם מתפשטין בכולה, כנודע. ואז גם יורדים הארת החסדים ההם, הנקראים רי"ו וכלי, ביסוד שלה, ונעשין כלי שם.

 

קח) באופן, כי אין כלי זה ביסוד לבד, אלא הם המוחין ממש בכל קומת אבא והבינה, ובכל קומת ז"א ובכל קומת הנוקבא, ומכללות ה"ח ההם נמשך גם ביסוד שלהם. ואז הנקבות, אמא ומלכות, מקבלין מוחין אלו דרך בעליהם, זו פנים בפנים, וזו אב"א, ונבנית גופם, וניתן בה כללות החסדים שלה רי"ו בסוד אב"א, ואז נעשית כלי.

 

אור פנימי

 

 

על שם ג' ע"ב הנכללים בטפה דע"ב כדי להעלות אח"פ מן השבירה, שהם מבחינת הניצוצין ג' בחינת ע"ב דס"ג מ"ה וב"ן. ולפיכך מתחלק גם הטפה לפי בחינתם. אמנם בכלל אין המוחין אלו אלא בחינת רוחא, כלומר ו"ק דגדלות. אמנם מצד יציאת המוחין הם ע"ב גמור, דהיינו גם ג"ר דע"ב, שהם טפת חיה, אלא שאין עוד מקום בהכלים דנוקבא שיהיו נשארים בה בחינת הג"ר, כי עתה הולכים ומתוקנים הכלים דנה"י שלה, וכל עוד שאין כלים דנה"י בשלמות, אי אפשר לקבל רק בחינת ו"ק דמוחין שהוא רוח דחיה, וז"ש, שאין טיפת חיה נשארת בה. ומה שנקראו בנימין, הוא בחינת השפעת הזכר ביסוד ומלכות של הנוקבא שמתקן אותה. ומה שנקראו בן אוני, היא בחינתה עצמה המקבלת תיקון הזכר בתוכה, הנקרא בנימין, שבשביל זה נקרא יסוד דנוקבא תמיד בשם בנימין. אבל בחינת יסוד דזכר, אינו נקרא לעולם אלא בשם יוסף. רק שיש לו התכללות מבחינת הנקבה, ע"כ נבחן שהוא נכלל מבנימין, ובחינת בנימין אינו אלא יסוד הנקבה. וע"כ מדייק "כח זכר" דהיינו כח זכר שקבל היסוד דנוקבא.

ומ"ש באות (ק"ו) "שחוזר לקחת נר"ן וחיה יותר עליונים מאו"א עלאין עצמן ולא
מישסו"ת וצריכים לחזור לקטנות וגדלות ב' וכו' " הנה זה נוהג במוחין דיום השבת. אבל בחול באים כל המוחין רק מישסו"ת כנודע. ומשמיענו בזה, כי כל אותם הפרטים המתבארים במוחין דישסו"ת דחול, נוהגים ג"כ במוחין דאו"א דשבת.

 

קח) אין כלי זה ביסוד לבד אלא הם המוחין ממש בכל קומת אבא וכו' ובכל קומת הנוקבא ומכללות ה"ח ההם נמשך גם ביסוד שלהם. כבר נתבאר זה בדיבור הסמוך, שאלו המוחין דרי"ו, אע"פ שהם נבחנים בעיקר לעשית יסוד ומלכות שבה, שהם הכלי ורוחא כנ"ל, אמנם באמת הם בחי' השלמת שליש תחתון דכל ספירה וספירה דע"ס שלה, הנבחנים לה' בחינות חג"ת נ"ה, באופן שהם מוחין מתפשטים בכל קומת הנוקבא ומשלימים לכל ספירה וספירה שבה, דהיינו לבחינת אח"פ הפרטים דאותה הספירה. אלא כיון שלה' הבחינות יש עכ"פ מציאות דגו"ע שלהם גם בעת קטנות, ע"כ נבחן השלמת הרי"ו בעיקר על הכלי דיסוד ומלכות שבה, כי להם לא היה שום מציאות כלל בעת קטנות. עי' בדיבור הסמוך.

וזה אמרו "מכללות ה' חסדים ההם נמשך גם ביסוד שלהם" כנ"ל בדיבור

 

* ע"ח ח"ב שער ל"ט: שער מ"ן ומ"ד אמצע דרוש ז'.

א' תשמו        חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

 

קט) ואח"כ חוזר אבא להמשיך מוחין עצמן פנימים של זווג, ונכנס באמא בסוד מוחין, ובסוד זווג ג"כ, ומשם נמשכים לזו"ן בסוד פרצוף עצמו, ואח"כ בסוד זווג, והבן זה מאד.

 

*קי) ועתה נבאר מה שידענו לעיל בענין המאמר של פרשת תצוה, במש"ה, יהי שם ה' מבורך כו', כי הנה בעשי"ת נגמרת מלאכת הנסירה, אשר התחלתה היא מן האחורים דכתר דז"א, וניתנין בכתר דנוקבא, ובחי' זו של נסירת הכתר נעשית ביום א' של ר"ה, וביום הזה כל הדינין שבכתר הזכר ניתנין בכתר הנקבה.

 

אור פנימי

 

 

הסמוך, שהיסוד אינה בחינה בפני עצמה כמו שאר ה' בחינות חג"ת נ"ה שבנוקבא, אלא הוא רק בחי' כולל מהם, וע"כ מתחילה בעת קטנות, כל עוד שה' בחינות עצמם לא היו שלימים, לא נגלה הכולל שבהם, שהוא היסוד, כי לא יתקן בחי' כולל אלא מן כלים שלמים. אבל עתה כיון שנשלמו ה' הבחי' חג"ת נ"ה עם השלישים התחתונים שלהם, דהיינו בחינת הנה"י דכל אחד, אז נתגלה ג"כ הכולל של היסוד, וכן הכולל של המלכות.

אמא ומלכות מקבלים מוחין אלו דרך בעליהם, זו פב"פ, וזו אב"א ונבנית גופם וכו' ואז נעשית הכלי. דהיינו כנ"ל, שיש באלו המוחין ב' בחינות זווגים: א' בעת שהזו"ן נכללים באו"א, שהוא בחינת פב"פ, ונבחן באמת שהזווג ההוא הוא מבחי' זווג או"א גופייהו, ואמא מקבלת מוחין אלו מאבא, אלא הזו"ן נכללים בהם, הז"א באבא ונוקבא באמא, וע"כ נבחן הזווג הזה שהנוקבא מקבלת מאמא שלא ע"י ז"א. ואח"כ יורד הז"א למקומו ונותן מוחין אלו, שקבל למעלה, אל הנוקבא בבחי' זווג דאב"א. וז"ש, זו פב"פ וזו אב"א. ומלבד האמור, נוהג ג"כ ענין עשית כלי גם באו"א גופייהו כי הגם שיש לאו"א מוחין דס"ג
בשלמות הע"ס דכלים. אמנם מבחי' הע"ב נבחנים לחסרי נה"י דכלים וג"ר דאורות, כמ"ש הרב בחלק הקודם, ולפיכך נוהג ענין כלי ורוחא גם באו"א כמו בז"א, דהיינו בעת שנשלמים הנה"י חדשים שלהם, נבחן כלפי אמא שהיא משגת אז בחי' כלי להעלות מ"ן, כי אז נתגלה הכולל של ה' בחינות דאמא חג"ת נ"ה, שהיא בחינת היסוד דאמא. כמבואר אצל הנוקבא. וזה נוהג בכל יום, כי המוחין אינם קבועים באו"א מבחינת ע"ב, אלא רק מבחינת ס"ג, כנודע, וע"כ אינם רק בעת התפלה, ולאחר התפילה מסתלקים, כנוהג אצל זו"ן. כי כלפי מוחין דע"ב נמצאים או"א כזו"ן, רק בבחינת ו"ק בלי ראש.

 

 

קי) נסירת הכתר נעשית ביום א' של רה"ש וביום הזה כל הדינין שבכתר הזכר ניתנין בכתר הנקבה. כי ביום א' ננסרת נוקבא הגדולה דז"א עד החזה, שבנקודת החזה עומדת הכתר דנוקבא הנפרדת, והיא מתחברת עם הנוקבא הגדולה שננסרה מז"א ונעשית עמה לאחד. אמנם הנוקבא הנפרדת עצמה אינה ננסרה עוד ביום א' דר"ה, אלא בהמשך דעשי"ת כמ"ש להלן.

 

 

* שער הכונות ח"ב ענין ראש השנה אמצע פרק א'.

 

חלק ט"ו             שער הכונות             בנין הנוקבא        א' תשמז

 

קיא) וז"ס יהי שם ה' מבורך, שהיא המלכות הנקראת שם ה'. יהי מבורך. מ"ב ברישיה, כנודע כי שם בן מ"ב הוא בראש, כנזכר בספר התקונים תקון ע', והוא ענין הדינין הניתנין ברישא דנוקבא ביום הזה, הנקראים שם בן מ"ב, שהוא גבורה כנודע.

 

קיב) אמנם סיפיה הוא רך, כי כשנשלמת לקחת אותם הדינין הננסרין מן הזכר כולם, אין בה עוד מה ליתן, והיתה בנוקבא דתקיפי חילהא בקדמיתא, כל זמן שלוקחת דינין מן הזכר, וכשהשלימה לפעול את הדינין שקבלה ממנו, אין בה עוד מה ליתן וחליש חילהא והרי רך, אבל הזכר אינו כן כי הוא אינו צריך לזולתו, וכל מה שהולך מתגבר והולך, ואדרבה רישיה רך וסיפיה קשה.

 

אור פנימי

 

 

קיב) כשנשלמת לקחת אותם הדינין הננסרין מן הזכר וכו' אין בה עוד מה ליתן וכו' וחליש חילהא והרי רך. כבר נתבאר שאלו הדינין הננסרים, הם בחי' הורדת ה"ת מעינים לפה המעלים הנה"י החדשים מבי"ע, ואלו נה"י לעולם הם דינין, כי הם כלים דאחורים, שהם בחי' דין, והזכר נותן בה רק קומת המוחין אבל המוחין אלו מפעילים הנוקבא להעלות אח"פ שלה מבי"ע, וע"כ נבחן שהזכר פועל בה הדינין. ואחר שנשלם השליש התחתון דכל ספירה וספירה מע"ס שלה הנה אין לזכר עוד לפעול בה העלאת כלים מבי"ע, כי כבר קבלה כל חלקה הצריך לה להשלמת הע"ס שלה, הנה אז עולים פעם ב' למ"ן ומקבלת המוחין דפב"פ שהם החסדים דע"ב, כנ"ל.

וזה אמרו "כל זמן שלוקחת דינין מן הזכר, וכשהשלימה לפעול את הדינין שקבלה ממנו אין בה עוד מה ליתן" דהיינו כמבואר, כי אחר שהשלימה לפעול את העלאת אח"פ שלה לכל הפרטים שלה, הרי מקבלת מוחין דמ"ה שהם חסדים דע"ב, ואין עוד דינין בנוקבא, כי נמתקו לגמרי. וזה שאמרו תחלתו קשה וסיפיה רך. כי מתחלת ביאת המוחין היא מקבלת רק בחינת הדינין בלי מיתוק דאורות דמ"ה
הראוים להמתיק אותם בשלימות, וע"כ הם קשה מתחילה, אבל בסופם דהיינו אחר שנשלמו הכלים לגמרי, הרי היא מקבלת המוחין דמ"ה, ואין שם עוד דינין כלל כי נמתקו.

הזכר אינו כן כי הוא אינו צריך לזולתו, וכל מה שהולך מתגבר והולך, ואדרבה רישיה רך וסיפא קשה. וצריך שתזכור כאן ההפרש המקורי ממוחין דזכר למוחין הנקבה, שביאר הרב לעיל בחלק י"ד דף א' תקפ"ט אות קנ"ו וקנ"ט. ועי' באו"פ שם. ונתבאר שם, שמוחין דז"א הנה מקום יציאתם בג"ר דא"א שבחינת עיטרא דגבורה המשמשת שם, הוא המזל ונקה, שהוא בחינת מלכות דצמצום א' אבל בחינת עטרא דגבורה דמוחין של הנוקבא, היא מלכות דאמא שאינה נכללת במוחין דז"א, שהיא בחינת מלכות דצמצום ב', עש"ה.

ולפיכך הגבורות דנוקבא קשין ברישא דהיינו מטרם שירדה הה"ת מעינים לפה המחזיר לה נה"י דכלים וג"ר דאורות דמ"ה, כי אז שולטים עוד הדינין דצמצום ב', מה"ת שבמקום העינים על הכלים דאח"פ שלה. אבל אחר שהיא קבלה המוחין דמ"ה על ה"ת וחזרה למקום הפה, הנה נמתקו הדינין לגמרי, ואין בה עוד שום כח דין במלכות

 

 

א' תשמח       חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

 

קיג) ובזה יתורץ ענין המאמר הזה החולק עם ספרא דצניעותא, כי שם נאמר להיפך, הדינין דנוקבא נייחין ברישא ותקיפין בסיפא, וההיפך בדכורא. אבל הענין הוא, כי בספרא דצניעותא מדבר בבחי' הדינים בעצמם, אשר הם בחי' נה"י דז"א, שבהם סוד הדינין כמבואר לעיל, והנה הם נכנסים ונעשים בחי' מוחין ברישא דנוקבא, אבל נה"י של הנוקבא אין עוד פרצוף אחר באצילות תחתיה, להעשות בו בסוד מוחין, ונמצא כי דינין דילה, שהם הנה"י שבה, תקיפין בסופא.

 

קיד) אבל בפרשת תצוה אינו מדבר בבחי' הדינין בעצמן, אלא בבחי' מה שלוקחת הנוקבא מן הדכורא, כי בתחילה בעודה מקבלת ממנו הם דינין קשים, ובסופה שכבר אין לה מה לקבל, אינון נייחין. ולא איירי הכא אלא בבחי' הנקבה בעצמה המקבלת הדינין, ולא בבחי' הדינים בעצמם.

 

אור פנימי

 

 

שלה. אמנם ז"א שהעטרא דגבורה שלו נמשכת ממזל ונקה, שהיא בחינת מלכות דצמצום א', הנה דינין אלו נמתקים לגמרי רק בבחינת רישיה דהיינו במקום מציאות המוחין, כי ע"י עיטרא דגבורה זו, הוא מעלה מ"ן ומחזיר הבינה להיות חכמה, כמ"ש שם בחלק י"ד. אמנם בסיפיה דהיינו בהתפשטותם מהמוחין מלמעלה למטה, שמבחינה זו אין זווג על הגבורה הזו, כמ"ש שם, הרי הם הולכים ומתגברים, כי מלכות זו דצמצום א' היא שורש כל הגבורות, שמכח הדינין שלה סיימה ג"כ לכל פרצופי א"ק, והיא אינה נמתקת לגמרי רק אחר גמר כל התיקון. כמ"ש הרב בסו"ה, היתה לראש פינה. וזה אמרו "הזכר אינו כן כי הוא אינו צריך לזולתו וכל מה שהולך הוא מתגבר והולך" כי הנוקבא אין לה אלא מלכות דאמא, כנ"ל, שהיא מצמצום ב', והיא בחינת עטרא דגבורה שלה בעצם, אלא שאין המוחין יוצאים רק ע"י התכללות בשורש הגבורות שבז"א, שהוא מצמצום א', אמנם כיון שהיא מקבלת רק הארה בעלמא מגבורה זו דצמצום א', ע"כ אחר שמקבלת המוחין נפסק כח הדין שבה לגמרי כנ"ל.
משא"כ הז"א, שיש בו שורש הגבורות מעצמו, ואינו צריך לקבל הארתם מזולתו כמו הנוקבא, ע"כ הדינין שלו קשים בסיפיה, כי שורש הגבורות אינו נמתק לגמרי מטרם גמר התיקון. כנ"ל.

 

קיג) בספרא דצניעותא מדבר בבחינת הדינים בעצמם שהם בחינת נה"י דז"א, שבהם סוד הדינין והם נעשים מוחין ברישא רנוקבא וכו' אבל בפרשת תצוה אינו מדבר בבחינת הדינין וכו'. כלומר, שבספרא דצניעותא מדבר מבחי' הדינין שבנה"י דז"א הנעשים מוחין בראש הנוקבא, וכשהם בראש הז"א, הנה הם מקבלים הארת שורש הגבורות מן העטרא דגבורה דז"א וע"כ המה קשים ברישיה, אבל כשהם מתלבשים למוחין בראש הנקבה, נמצאים מתפרשים משורש הגבורות שבז"א, ואין בהם אלא בחינת גבורות דנוקבא הבאים ממלכות דאמא, שהיא בחי' מלכות דצמצום ב' הכלולה במדת הרחמים, כנודע, וכנ"ל בדיבור הסמוך ע"ש. אבל בחינת הדינין של נה"י דנוקבא אינם נעשים למוחין, כי אין לה פרצוף תחתון שתתלבש בהם, וע"כ

 

 

חלק ט"ו             שער הכונות             בנין הנוקבא        א' תשמט

 

*קטו) והנה בענין נסירת הדינין יש ב' בחי': הא' הוא, להמשיך כל הדינין שיש בכתר שבו וליתנם בכתר שבה ושל חכמה שבו בחכמה שבה, וכע"ז עד תשלום י"ס שבו בי"ס שבה. בחי' הב' היא, כי הנה בחי' הי"ס שבה, הם עומדים מן החזה שלו ולמטה, וא"כ צריך שהדינין שבחצי התחתון דת"ת שבו ינתנו בכתר שבה, והדינין שבפרק א' דנצח שבו בחכמה שבה, וכעד"ז עד תשלום הנה"י שלו בכל שיעור קומה שלה.

 

אור פנימי

 

 

הם בחינת עשר כחות דסיום בלבד, ומבחינה זו נבחנים דינים של הנוקבא קשין בסיפא, כי אינם נעשים למוחין, ואין בהם רק כח הסיום לבד. כמבואר. אבל מבחינת לקיחת הדינים, הנה הז"א לוקח הדינים שלו ממזל ונקה, משם שורש הדינים, שאין להם מיתוק עד גמר התיקון, וע"כ בסיפיה מתגברים והולכים, אבל הנוקבא לוקח הדינים מז"א, דהיינו רק בחינת הארה לבד, וע"כ הם נפסקים אחר קבלת המוחין דמ"ה. כנ"ל בדיבור הסמוך. ע"ש.

 

קטו) בענין נסירת הדינין יש ב' בחינות הא' הוא להמשיך כל הדינין שיש בכתר שבו וכו' בחינה הב' וכו' והדינין דפרק א' דנצח שבו בחכמה שבה וכו'. פי' כי נתבאר לעיל (דף א' תשכ"ט ד"ה ולפיכך), אשר עצם הנוקבא אינה נאחזת רק בנה"י דז"א, דיינו מחזה ולמטה שלו שנפל לחלקה אחר צמצום ב' בנקודים, שעלתה מלכות המסיימת דז"א, ממקום סיום רגליו דז"א דס"ג, שהיא בנקודה דעוה"ז, בשוה עם רגלי א"ק, ובאה עתה בנקודת החזה דז"א הזה, וסיימה שם בחזה כל הע"ס דז"א בנקודים, וכל החלק דז"א דס"ג דא"ק נשאר בבי"ע מתחת הפרסא, שהיא למטה מנקודת החזה, ונמצא נקודת החזה דז"א, שהיא מלכות המסיימת אותו, ירשה לאלו הנה"י דז"א שיצאו לבר מז"א לבי"ע. וע"כ בזמן הגדלות דז"א דנקודים שחזרו אלו נה"י דבי"ע ונתחברו
לגופא דז"א, הם לא נאבדו גם ממלכות דחזה דז"א, כי אין העדר ברוחני, אלא שגם היא נתחברה עמהם לאחר הגדלות והיו לט"ס תחתונות שלה, ונעשית לבנין שלם בפני עצמה מלבד הז"א. עש"ה. הרי שכל עצם בנינה של הנוקבא הנפרדת היא רק תולדה הבאה מנה"י דגדלות דז"א, אבל לא למעלה מנה"י.

אמנם בסוד בנין הצלע, נבנית הנוקבא בבנין שלם בקומה שוה עם ז"א, והיא לוקחת גם החב"ד חג"ת דז"א שלמעלה מחזה שלו. וזה הגיע לה מתוך שהנוקבא הגדולה שמחזה ולמעלה דז"א קבלה המוחין השייכים לנוקבא הנפרדת, ע"כ נתחברה נוקבא הגדולה שבגופו דז"א עם רחל לפרצוף אחד, ונמצא שנוקבא הנפרדת הרויחה עתה גם החב"ד חג"ת דז"א, מה שלא היה לה כלל משורשה, כי כל שורשה אינה רק נה"י דז"א, בלבד, כמבואר. ועתה הרויחה גם חב"ד חג"ת דב"ן דז"א שלמעלה מחזה, הנקראים נוקבא הגדולה.

וטעם התחברות של הנוקבא הגדולה דז"א עם הקטנה לפרצוף אחד, הוא, כי כל עוד שהיה לז"א מוחין דס"ג, שהם קומת בינה, הרי הוא מוכרח להתחלק לב' פרצופים, מאותו הטעם שאו"א דס"ג מתחלקים לב' פרצופים, כי המוחין דג"ר דס"ג מספיקים רק לחב"ד חג"ת עד החזה של הפרצוף ששם מקום החסדים מכוסים, אבל מחזה ולמטה שכבר צריכים להארת

 

* שער הכונות ענין ראש השנה אמצע דרוש ג'.

א' תשנ          חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

 

קטז) ונבאר ענין ב' בחי' אלו איך נעשות בי' ימים אלו גם יתבאר היטב מפורש אופן מלאכת הנסירה. הנה ביום א' דר"ה שהוא יום ו' שנברא בו אדה"ר, אז הפיל ה' תרדמה על ז"א, כדי לנסור את הנוקבא העומדת באחוריו.

 

אור פנימי

 

 

חכמה, נמצא כח המסך רוכב עליהם ונעשים מחוסרי ראש. כמ"ש לעיל (דף א' תש"ל ד"ה וביאור), כי באמת נמצאת הבינה לבר מראש, כי יצאה מראש דא"א, וא"כ כל קומת בינה דאצילות היתה צריכה להיות מחוסרת ראש, אלא רק משום שהבינה היא בסוד כי חפץ חסד הוא, אין הצמצום יכול למעט אותה כלל. וזה נוהג רק בג"ר דבינה, שהם חב"ד חג"ת עד החזה, אבל מחזה ולמטה שלה כבר הם צריכים להארת חכמה, וע"כ שורה עליהם היציאה מראש דא"א, והם מחוסר ראש. עש"ה.

וזהו שנחלק גם ז"א ונוקבא לב' פרצופים. כי מחזה ולמעלה הוא דוגמת או"א עלאין, שהוא בסוד כי חפץ חסד הוא, דהיינו שדרכו שם בחסדים מכוסים. וע"כ הם בבחינת ראש וג"ר כמו או"א, והם הנקראים זו"ן הגדולים. אבל מחזה ולמטה שדרכו שם לקבל הארת חכמה, כבר רוכב עליהם כח היציאה לבר מראש דא"א, והם ו"ק בלי ראש. ונמצא מזה, כי בעת שז"א עולה ומקבל מוחין דחיה, ששם אין חילוק בין ג"ר שמחזה ולמעלה אל המחזה ולמטה, הרי הזו"ן הגדולים מתחברים עם זו"ן הקטנים לאחד, כי אין עוד מה שיבדיל ביניהם.

אמנם נבחן, שנוקבא הגדולה נתחברה אל הבנין דנוקבא הקטנה. ואע"פ שלכאורה היה צריך להיות בהיפך, שהנוקבא הקטנה תתחבר ותתבטל לבנין הנוקבא הגדולה, כי דרך הקטן להתבטל ולא לעלות בשם בשעה שמתחבר אל הגדול ממנו. אמנם הענין הוא, כי יש כאן הפרש בהמוחין, כי הנוקבא הגדולה דרכה בחסדים מכוסים כמו
בינה עלאה בסוד כי חפץ חסד הוא, כנ"ל. ולכן עתה כשהגיעו לה המוחין דחכמה, מכח עליתם לאו"א, שגם אז או"א וישסו"ת מתחברים לאחד ועולים לג"ר דא"א, הרי מדת בינה עלאה נתבטלה לגמרי, כי עתה איננה במדה זו של חסדים מכוסים. וע"כ הן באו"א והן בזו"ן, נבחן עתה שמדת הגדולה נתבטלה, ורק הקטנה עלתה למעלה וקבלה המקום של הגדולה. כי באו"א נבחן, שמדת בינה עלאה נתבטלה, ותבונה עלתה במקומה ומזדווגת עם אבא עלאה ומקבלת חכמה. וכן בזו"ן נבחן, כי מדת נוקבא הגדולה שלו נתבטלה, ונוקבא הקטנה הנפרדת עלתה למעלה במקומה, ומזדווגת עם ז"א הגדול ומקבלת ממנו מוחין דהארת חכמה.

ועתה תבין היטב איך הנוקבא הנפרדת קבלה את החב"ד חג"ת דב"ן דז"א שהיא נוקבא הגדולה שלו, אע"פ שחב"ד חג"ת הללו הם לגמרי למעלה משורשה, כי כל שורשה הוא רק בנה"י דז"א, כנ"ל. והיינו משום שהנוקבא הגדולה עצמה קבלה למדת הנוקבא הנפרדת ונעשית כמוה, ומדתה עצמה נתבטלה לגמרי, שבזה נמצא שהנוקבא הקטנה הנפרדת עלתה במקומה ומזדווגת עם הז"א, והרויחה הכלים דחב"ד חג"ת של הנוקבא הגדולה שנתחברו עתה לבנינה. והבן היטב.

וזה אמרו "בענין נסירת הדינין האלו יש ב' בחינות: א' הוא להמשיך כל הדינים שיש בכתר שבו וליתנם בכתר שבה, ושל חכמה שבו בחכמה שבה, וכעד"ז עד תשלום י"ס שבו בי"ס שבה" כונתו לבחינת נסירת הע"ס של הנוקבא הגדולה, שהיא צד הב"ן

 

 

חלק ט"ו             שער הכונות             בנין הנוקבא        א' תשנא

 

קיז) וזה ענין אופן נסירתה כי בתחילה היו הדינין האלו באות לה ע"י ז"א, שנותן לה בחי' הגבורות אשר בדעת שלו, יען כי אמא עלאה היתה מתפשטת בו, אבל עתה שנפלה עליו תרדמה, ונסתלקו ממנו אימא עלאה, וגם נסתלקו ממנו המוחין שלו שהיו בתוכם בתוך התפשטות נה"י דאמא עילאה בו, כנודע, ואז גם עטרא דגבורה שבדעת נסתלקה ממנו.

 

קיח) ואחר הסתלקותה מתוכו, מתפשטת אמא עילאה בבחי' הנה"י שבה תוך הנקבה עצמה, ואותם הגבורות דעטרא דגבורה נמשכין אליה ע"י הבינה שלא ע"י ז"א, וכמ"ש זה היטב בברכת המפיל חבלי שינה כו' וע"ש היטב. גם יתבאר לקמן בענין כוונת השופר, כי שם נתבאר ענין מה שנסתלק מן ז"א, שהם בינה ועטרא דגבורה להכנס ברישא דנוקבא, אבל מוח חכמה ועטרא דחסד נשארו בסוד א"מ על רישא דז"א.
אור פנימי

 

 

דחב"ד חג"ת שלו עד החזה, כנ"ל. אשר בעת עלית ז"א לאו"א לקבלת מוחין דע"ב נמצא מתבטלת מדתה של הנוקבא הגדולה שלו והנוקבא הקטנה מקבלת מקומה ומזדווגת שם למעלה בהיכל או"א דקומת ע"ב, עם ז"א. שז"א נכלל בבחינת אבא, ונוקבא הקטנה נכללת בתבונה, שגם התבונה עלתה וירשה לבינה עלאה ומזדווגת עם אבא כנ"ל. וע"כ נבחן שננסרו הדינים דצד ב"ן של חב"ד חג"ת דז"א, שהם הע"ס של הנוקבא הגדולה, ונתחברו להיות לג"ר בשביל הנוקבא הנפרדת. וזוהי בחינה א' של נסירת הדינים, אשר בחי' הנסירה הזו נעשה ביום א' של ר"ה, כמ"ש להלן.

וזה אמרו "בחינה הב' היא, כי הנה בחינת י"ס שלה הם עומדים מחזה ולמטה וא"כ צריך שהדינים שבחצי התחתון דת"ת שבו ינתנו בכתר שבה, והדינין שבפרק א' דנצח שבו בחכמה שבה, ועד"ז עד תשלום הנה"י בכל שיעורי קומה שלה". כונתו בזה, לבחי' הע"ס של בחינת נוקבא הקטנה הנפרדת דז"א העומדת מחזה ולמטה שלו, אשר חצי ת"ת התחתון דז"א נעשה לכתר שלה, וג"ש עליונים דנה"י שלו נעשו לחב"ד
שלה, וג"ש אמצעים דנה"י שלו נעשו לחג"ת שלה והתחתונים דנה"י שלו נעשו לנהי"מ שלה. אשר קודם הנסירה היא דבוקה עמו בכותל אחד מחמת שאין בכל בכל ספירה מהע"ס שלה רק ב"ש העליונים גו"ע, וחסרי שליש תחתון שהם נה"י הפרטים דאותה ספירה כנ"ל, ע"ש. וע"כ נעשו כל הזווגים בבחינת נוקבא שבגופו הקטנה של הז"א, ולא בנוקבא הנפרדת, כי אין לה בחינת נה"י שהם כלים דזווג. ועתה ע"י עליתם למ"ן לאו"א, שמקבלים שם מוחין דע"ב, יורדת ה"ת מעינים שלה, והיא מעלית אח"פ שלה שהם נה"י חדשים מבי"ע, ונשלמת בכותל מיוחד, ואז עוברת אליה גם הצד ב"ן שמחזה ולמטה דז"א, ומתחברים לבנין הנוקבא הנפרדת. וזהו נסירה דבחינה הב' שהיא נעשית בעשי"ת, שבכל יום ננסרת ממנה ספירה אחת, דהיינו שאותה הספירה מקבלת שליש תחתון שלה מבי"ע ונשלמת. ואז עובר אל הספירה ההיא גם חלק מבחי' שכנגדה שבנוקבא שבגופו שמחזה ולמטה דז"א, ומתחברת עם הספירה ההיא דנוקבא הנפרדת שנשלמה. ועד"ז בכל יום ויום דעשי"ת עד שנתעלו הנה"י

 

 

א' תשנב        חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

 

קיט) והרי, איך נסתלקו הדינין והגבורות מז"א, שהיו הולכות לצד אחוריו להכנס ולהתפשט בנקבה, ועי"כ היו מחוברים אב"א, ועתה בהסתלקם מתוכו ונכנסו בה שלא ע"י ז"א, נפרדה ונסרה מאתו, וניתנו בה כל הגבורות ההם. נמצא כי נתינת הדינין והגבורות בה שלא ע"י ז"א, היא גורמת אל הנסירה שתפרד ממנו, כי אינה מקבלת ממנו דבר. וב' דברים אלו, שהם נתינת הגבורות בה, והנסירה, נעשו כאחד.

 

קכ) והנה ביום א' דר"ה, כל הגבורות שהם בכתר שלו עד סיום כל הת"ת שבו, ננסרו וניתנו אליה בכתר שבה, ועומדת באחורי חצי התחתון דת"ת שבו. באופן, כי הוא ננסר כחב"ד וחג"ת שבו, והיא לא ננסרה ממנו רק הכתר שבה וכל הגבורות ההם נתקבצו בכתר שבה.

 

אור פנימי

 

 

החדשים לכל הע"ס שלה, וכן כל הצד ב"ן שבנה"י דז"א נתחברו אל הנוקבא הזו הנפרדת, ואז עולה בקומה שוה עם ז"א מאחוריו, כנ"ל.

 

קיט) נתינת הדינין והגבורות בה שלא ע"י ז"א היא גורמת אל הנסירה שתפרד ממנו כי אינה מקבלת ממנו דבר. כבר נתבאר לעיל (דף א' תשל"ט ד"ה אב"א), ענין עליתם למ"ן לאו"א והתכללותם בהזווג שלהם, שז"א נכלל באבא, ונוקבא נכללת באמא, הנה נבחן כאן, שהנוקבא מקבלת המוחין ישר מאמא עצמה מתוך התכללותה בה, ואינה מקבלת כלום מז"א, כי ז"א כלול באבא, שאמא מקבלת ממנו ומשפעת אל הנוקבא הכלולה בה. גם נבחן שנה"י דאמא מתלבשים בנוקבא, כי נה"י דעליון מתלבשים בתחתון הם בחינת האו"ח העולה מהמסך ומ"ן דתחתון במקום העליון ומלביש שם על האורות של המוחין דתחתון, שע"כ גם בעת שהתחתון יורד למקומו נוטל עמו גם הנה"י אלו בבחינת לבושי מוחין כמו שהלבישו אותם במקום העליון. ומתוך שהנוקבא כלולה במסך דאמא עצמה, הרי היא מקבלת את האו"ח הזה שעלה שם והלביש המוחין שלה, והם מתלבשים שם
בנוקבא. באופן שבחינת נה"י דאבא נעשו שם לבושי מוחין לז"א, ובחינת נה"י דאמא נעשו שם לבושי מוחין לנוקבא. ואין לנוקבא שום דבר עם ז"א.

וזה אמרו "ועתה בהסתלקם מתוכו ונכנסו בה שלא ע"י ז"א, נפרדת וננסרת מאתו וניתנים בה כל גבורות ההם, כי נתינת הדינין והגבורות בה שלא ע"י ז"א היא גורמת אל הנסירה, שתפרד ממנו, כי אינה מקבלת הימנו דבר" פירוש: כי מקודם הנסירה, היו המוחין שלה באים מז"א, שנה"י דאמא עם המוחין השייכים לנוקבא הנפרדת היו מלובשים רק בז"א, והוא השפיע אותם לנוקבא דרך אחוריו. משא"כ עתה בעת עליתם לאו"א, שז"א נשאר למטה בסוד תרדמה, שפירושו, שהמוחין דג"ר ולבושיהם, שהם נה"י דאו"א נסתלקו ממנו ועלו בסוד מ"ן, ואז בהיותם שם, שז"א נכלל באבא ונוקבא באמא, נמצאים שנה"י דאמא אינם מתלבשים שם בז"א אלא רק נה"י דאבא בלבד, כנ"ל, ונה"י דאמא נפרדו מז"א ובאו בנוקבא, כנ"ל, כי היא מקבלת שם המוחין ישר מאמא. ונמצאים שמה הזו"ן, שנפרדו זה מזה לגמרי. הרי שקבלת המוחין שלא ע"י ז"א זה עצמו מנסר ומבדיל הנוקבא ממנו, כי עתה אינה מקבלת ממנו

 

 

חלק ט"ו             שער הכונות             בנין הנוקבא        א' תשנג

 

קכא) ובזה תבין מה שנתבאר בדרוש שקדם לזה, כי ר"ה הוא ראש וכתר דז"א, עם היות שכל החדשים הם בנקבה כנודע. אבל ביאור הדבר הוא, כי אין ננסר ביום א' אלא בחי' הדינין שבכתר הזכר לתתם בכתר שבה מראשו לראשה, ונמצא, כי סוד ר"ה הוא ראש הזכר וגם הוא ראש הנקבה, זה נותן וזו מקבלת ושניהם אמת.

 

קכב) והנה, להיות כי הגבורות האלו ניתנין בה שלא ע"י ז"א, הם דינין תקיפין בלי התבסמות ומיתוק, ואח"כ ע"י השופר שתוקעין ביום ר"ה חוזרין נה"י דאמא עם המוחין שבתוכם לחזור ולכנס תוך

אור פנימי

 

 

דבר. וז"ש "וב' דברים אלו שהם נתינת הגבורות בה, והנסירה, באים כאחד" כנ"ל, שעם קבלת המוחין ישר מאמא, נעשתה בנין נבדל לעצמה, ואינה יונקת יותר מן הז"א.

וזה אמרו (באות ק"ב) ביום א' דר"ה, כל הגבורות שהם בכתר שלו עד סיום כל הת"ת שבו, ננסרו וניתנין אליה בכתר שבה, ועומדת באחורי חצי תחתון דת"ת שבו" פירוש: כי אע"פ שע"י עלית מ"ן דזו"ן לאו"א והתכללותם שם בזווג דאו"א מתחברים הנוקבא הגדולה והקטנה לפרצוף אחד, אמנם אין זה נגמר, רק אחר נסירת הנוקבא הקטנה ג"כ מן הז"א, כי נתבאר לעיל (דף א' תשל"ט ד"ה אב"א) שאע"פ ששורש הנוקבא הנפרדת עולה למ"ן בשוה עם הז"א ומתכללים שניהם בהזווג דאו"א, מ"מ אין הנוקבא יכולה לקבל שם המוחין מאמא תכף, אלא ז"א נוטל שם המוחין שלה בבחי' פקדון, וירד למטה למקומו, וממקומו הוא מחזיר לה המוחין בזווג אב"א. עש"ה, שענין נתינת המוחין אליה, נמשך בעשי"ת. ולפי זה נמצא, שהנוקבא הגדולה דז"א, שהיא במדרגה אחת עם ז"א, והיא יכולה לקבל המוחין בהיכל או"א בשוה עם ז"א, הנה נסירתה נגמרה תכף עם עליתה לאו"א, שמקבלת שם המוחין שלא ע"י ז"א, שזה גורם נסירתה, כנ"ל בדברי הרב, אלא רק נוקבא הקטנה הנפרדת, שהיא בחינת
תחתון של הז"א, היא אינה יכולה לקבל המוחין במקום יציאתם, אלא שצריכה לקבל אותם ע"י ז"א אחר ירידתם למקומו, ובהמשך עשרת ימי תשובה כנ"ל.

וזה אמרו "כל הגבורות שהם בכתר שלו עד סיום כל הת"ת שבו ננסרו וניתנו אליה בכתר שבה" דהיינו כל בחינת הדינים שבנוקבא הגדולה שהם מכתר דז"א עד החזה, וכן בחינת הדינין שבכתר דנוקבא הקטנה שהם בת"ת דז"א מחזה ולמטה, כולם ננסרו ביום א' דר"ה וניתנו אל הכתר דנוקבא הנמצא במקום חצי תחתון דת"ת דז"א ומסתיים עם סיום הת"ת שלו, כנודע, כי בחינת הגבורות מכתר שלו עד החזה כבר ננסרו בעודם למעלה בהיכל או"א, כנ"ל. וע"י תקיעת השופר מקיץ ז"א מתרדמתו, כלומר שיורד מבחינת התכללות באו"א ובא למקומו עצמו, המכונה קיצה, ואז משפיע חלק אחד מהמוחין דנוקבא הנפרדת שקבל בעדה למעלה, שהם המוחין לחלק ספירת הכתר שלה, שע"י המוחין אלו הוא מעלה בחינת שליש תחתון החסר לחלק הכתר דנוקבא, דהיינו אח"פ הפרטים של בחינת הכתר שלה. ואז נשלמה ספירת הכתר בבחינת אחורים מיוחדים לעצמה, שעל ידי זה ננסר מן הז"א. ואז הכתר מקבל מן הז"א גם בחינת הדינין דנוקבא הגדולה שבגופו דז"א, דהיינו הצד ב"ן שלו, מן הכתר עד החזה, כנ"ל שהיא כבר ננסרה בעודה

 

 

א' תשנד        חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

 

ז"א, כמש"ל ענין תקיעת שופר, וכבר הקיץ ז"א מתרדמתו, ואז בהכרח הוא שחוזרת הגבורות להמשך בנקבה ע"י ז"א, ונותן בה בחי' גבורות כיוצא בהם כנגד הא' בנוקבא.

 

קכג) אבל אלו הגבורות הם מתוקות ומבוסמות יותר מאותם הגבורות שניתנו בה בהתפשטות אמא עלאה בתוכה בעת תרדמת ז"א, כנזכר בסוד הנסירה והטעם, כי בעת תרדמת ז"א, עלתה נשמתו שהן המוחין שבו למעלה באו"א בבחינת מ"ן, וגרם זווג עליון בהם, וע"י הזווג ההוא נתמתקו ונתבסמו אלו הגבורות יותר ממה שהיו בתחילה ונותנם עתה בנוקבא ע"י תקיעת השופר.

 

אור פנימי

 

 

למעלה, והנוקבא הנפרדת מקבלת אותם לכתר שלה, ע"י תקיעת שופר, כלומר אחר שבא למקומו עצמו, כי הנוקבא הנפרדת אינה יכולה לקבל רק אחר ביאתו למקומו.

 

קכג) אבל אלו הגבורות הם ממותקות ומבוסמות יותר מאותם הגבורות שניתנו בה וכו' בעת תרדמת ז"א וכו' וע"י הזווג ההוא נתמתקו וכו'. פי' כי עוד בעת עלית הזו"ן בסוד תרדמה למעלה, כבר ננסרה שם בחינת הדינין דנוקבא הגדולה דז"א ונכללו בשורש הנוקבא הנפרדת שהיתה נכללת שם באמא, כנ"ל, ונמצא שהנוקבא הנפרדת קבלה אלו הדינין דנוקבא הגדולה ב' פעמים: א' בעודה בהיכל או"א ששם נתלבשו בה נה"י דאמא עם המוחין השייכים לה, דהיינו הצד שמאל דמוחין שהם בינה וגבורה, ועמהם קבלה ג"כ בחינת הנוקבא הגדולה שננסרה שם מז"א, כנ"ל. וב' הוא ע"י תקיעת שופר, שז"א ירד למטה למקומו עם המוחין, ואז ניתנו פעם שנית הדינין דנוקבא הגדולה אל הכתר דנוקבא, ע"י ז"א כנ"ל.

וז"ש, שאלו הדינין שהנוקבא קבלה אותם למעלה בהיכל או"א ע"י הלבשת נה"י דאמא בתוכה, עדיין לא היו נמתקים כראוי, כי היא נמצאת שם למעלה ממדרגתה, וחסר לה הארת הזווג של הז"א עצמו שהוא העליון שלה, שזה נחשב לחסרון אצלה,
משום דילוג המדרגה. אבל אחר תקיעת שופר, שז"א עצמו חוזר ונותן אליה אלו הגבורות ע"י עצמו, ונמצא שגם הארת הזווג שקבל הז"א עצמו באו"א מאירים ג"כ באלו הגבורות, הרי שיש כאן מיתוק כפול, וע"כ נתמתקו יותר. כי יש בהם הארת הזווג של הנוקבא עצמה, שקבלה בעת התרדמה, ע"י התכללותה וקבלתה לנה"י דאמא, שזהו מיתוק א'. ויש בהם הארת הזווג של הז"א אשר קבל בעת התרדמה, ע"י התכללותו בנה"י דאבא מצד עצמו, וגם בנה"י דאמא מצד קבלתו גם את המוחין של הנוקבא, כדי להשפיע לה אחר ירידתו למטה ע"י תקיעת שופר. וזהו מיתוק ב'.

וזה אמרו "ונמצאו בה ב' בחי' גבורה, הא' שקבל מאמא בעת הנסירה שהיו גבורות חזקות ודינין תקיפין, והב' שקבלה מז"א אחר שהקיץ משנתו ע"י תקיעת שופר, שהם גבורות ממותקות ומבוסמות יותר" דהיינו כנ"ל, שיש בגבורות אלו ב' מיתוקים: א' מה שקבלה מעצמה ישר מאמא, וב' מה שקבל ז"א בעדה, ונתן לה אחר ירידתו למטה ע"י תקיעת שופר. ומה שאומר שהם ב' בחינות גבורה אין הכונה, שהם ב' מיני גבורה, שהרי לא נתנסרו יותר רק הגבורות שמחזה ולמעלה דז"א עד הכתר שלו, שהם בחי' נוקבא הגדולה, כנ"ל. אלא הכונה היא, שיש בהם ב' מיני מיתוקים, שא' הוא ע"י

 

 

חלק ט"ו             שער הכונות             בנין הנוקבא        א' תשנה

 

קכד) ונמצאו בה ב' בחי' גבורה: הא', שקבלה מאמא בעת הנסירה שהיו גבורות חזקות ודינין תקיפין. והב', שקבלה מז"א אחר שהקיץ משנתו ע"י תקיעת שופר, והם גבורות ממותקות ומבוסמות יותר. גם נמצא כי מה שננסר ממנו ביום א' דר"ה, הוא מן הכתר עד סיום הת"ת שבו, ומה שננסר ממנה הוא הכתר שבה בלבד.

 

קכה) וכבר נודע, כי לאה עומדת למעלה מכתר רחל ונמצא כי פרצוף דלאה כולו וגם הכתר דרחל ננסרו ביום זה. וגם לסיבה זו נקרא יום זה דינא קשיא, כנודע כי בחי' לאה הם דינין תקיפין, ודרחל דינא רפיא.

 

אור פנימי

 

 

קבלתה של הנוקבא עצמה מאמא, שהוא מיתוק בלתי שלם, וב' הבא ע"י ז"א, שהוא מיתוק יותר שלם. ומבחינה זו נחשבים כמו ב' בחינות, אבל מבחינות הגבורות הננסרים מן הז"א הם בחינה אחת, כמבואר. ומה שאומר, שהם גבורות חזקות ודינין תקיפים, סובב על ב' הבחינות של גבורות יחד שהם רק מין אחד, כנ"ל. אלא שמדגיש זה, להשמיענו שבשביל שהם דינין תקיפים, ע"כ לא פג חריפותם במיתוק הא', ורק במיתוק הב' נתמתקו ונעשו ממותקות ומבוסמות יותר. והטעם שהם נחשבים לדינין תקיפים, הוא משום שהם גבורות של הזכר עצמו, הננסרים מכחב"ד חג"ת שלו, שהם באים ממלכות דצמצום א', כנ"ל (דף א' תשמ"ז ד"ה הזכר), וע"כ הם דינין תקיפין. ומטעם זה נבחן יום א' של ר"ה לדינא קשיא, כמ"ש להלן.

 

קכה) לאה עומדת למעלה מכתר רחל ונמצא כי פרצוף דלאה כולו וגם הכתר דרחל ננסרו ביום זה. כבר נתבאר לעיל, שבעת שיש לז"א רק מוחין דנשמה, הוא מוכרח להתחלק לב' פרצופים כמו או"א וישסו"ת בעת שאין בהם רק קומת ס"ג. וענין זה של התחלקות הוא בעיקר בז"א עצמו, שמחזה ולמעלה נחשב לבחינת ג"ר דס"ג כמו או"א עילאין, ונקרא שם זו"ן
הגדולים, והכונה היא על ז"א ונוקבא שבגופו. ומחזה ולמטה הוא בבחינת ו"ק כמו ישסו"ת, ונקראו זו"ן הקטנים, דהיינו ג"כ ז"א ונוקבא שבגופו, כלומר הימין ושמאל שבו. אמנם משום זה נחלקו ג"כ הנוקבות החיצוניות שלו לב' פרצופים, שהם נקראים לאה ורחל, אשר לאה העומדת מחזה ולמעלה דז"א נכלל בה הנוקבא שבגופו הגדולה, והיא ג"כ בבחינת ג"ר כמותה. ורחל, שהיא נוקבא הנפרדת דז"א העומדת אז מחזה ולמטה נמצא מדתה כנוקבא שבגופו הקטנה דז"א, וגם היא מחוסרת ראש כמותה.

"ונתבאר לעיל כי נוקבא הגדולה דז"א נגמרה בכל נסירתה ביום א' של ר"ה, והיא מטעם, להיותה מדרגה אחת עם ז"א, שהרי היא נוקבא שבגופו, ויכולה לקבל המוחין למעלה באו"א, וע"כ ננסרה תכף בעת שקבלה שם המוחין דע"ב, המהפכים אותה למדת הנוקבא הנפרדת, דהיינו לבחי' חסדים מגולים בהארת חכמה, שנפרדה בזה מכותל של ז"א, שהיא בחינת חסדים מכוסים. ורק הנוקבא הנפרדת שהיא מדרגה שלאחרי הז"א, ותולדה ממנו, ונמצא שאו"א הם בחינת עלי עליון שלה, ע"כ לא תוכל להשתלם בהיכל או"א, וצריכה לקבל ע"י ז"א בעלה בעת תקיעת שופר, כלומר אחר שירד למטה, שאז מודד לה המוחין שקבל

 

 

א' תשנו         חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

 

קכו) וביום ב' דר"ה, כל חלק הגבורה של הכתר שלו נשאר בכתר שלה, ושאר הגבורות שנסתלקו ביום א' מן החכמה ובינה ודעת וחג"ת שבו, יורדות ועומדות בחכמה שבה. ואז ננסר פרק א' דנצח דז"א, וגם החכמה שבנקבה העומדת כנגדו, וכל הגבורות שבחכמה שלו ולמטה יורדין בחכמה שלה, שננסרה ביום זה. והנה בעת הורדת אלו הגבורות בחכמה שבה, הם מתמתקות יותר פעם ב', כי הלא יום ב' דר"ה נקרא דינא רפיא.

 

קכז) וביאור הענין הוא, במה שנבאר טעם, למה הם ב' ימים ר"ה, ומה חילוק יש ביניהם, ומה טעם תקיעת שופר גם ביום הב' דר"ה. אבל הענין הוא, כי אעפ"י שז"א נתעורר והקיץ משנתו ביום א' ע"י תקיעת השופר, עכ"ז, כיון שלא ננסר מוח החכמה שבה רק הכתר שבה בלבד כנ"ל, לכן עדיין אין זה התעוררות גמור. ועדיין חוזר וישן עד יום הב' שננסרה החכמה שבה, כנזכר, וירדו שם גבורות דחכמה שבו, וכיון שירדו שם הגבורות דחכמה שבו, אז חוזרין לתקוע שופר ביום ב', ומתעוררין המוחין וא"צ ז"א לחזור ולישן עוד, כי כיון שנתעורר המוח שהוא הנקרא חכמה, אין עוד שינה, ואין צורך לתקוע שופר בשאר עשרת הימים.

 

אור פנימי

 

 

בעדה למעלה, בדרך המדרגה, מכתר שלה עד מלכות שלה, שזה נמשך בעשי"ת כמבואר לעיל באורך.

ולפיכך נמצא, שגם לאה העומדת במקום הנוקבא הגדולה דז"א, קבלה המוחין דנסירה כולם תכף ביום א' דר"ה, כמו הנוקבא שבגופו, כי כל שמקבלת הנוקבא שבגופו הגדולה גם לאה מקבלת, להיותה עומדת במקומה, כנ"ל. וע"כ אינה צריכה להמתין על תשלומם של עשי"ת כמו רחל. אבל רחל שהיא הנוקבא הנפרדת, שהיא בחינת תחתון אל הז"א, וצריכה לקבל רק ממנו, נמצא שביום א' דר"ה היא מקבלת רק המוחין השייכים לספירת הכתר שלה, כי כן מודד לה המוחין בעשי"ת, שבכל יום נותן לה המוחין של ספירה אחת: ביום א' כתר, וביום ב' חכמה, וביום ג' בינה, עד מלכות ביום העשירי. וזה אמרו "ונמצא כי
פרצוף דלאה כולה, וגם הכתר דרחל ננסרו ביום זה" כמבואר.

ואין להקשות, הרי לעיל אומר, שכל אלו הגבורות דחב"ד חג"ת דז"א קבלה הכתר דרחל, וכאן אומר שלאה קבלה אותם וננסרה מז"א. כי באמת כל אלו המוחין דנסירה שייכים לרחל בלבד, כי היא הנוקבא הנפרדת ששורשה נגלה עוד בזמן הנקודים בעת חזרת הנה"י דז"א מבי"ע, כנ"ל (דף א' תשכ"ז ד"ה נוקבא) ע"ש. אבל לאה איננה בכלל זה, כי היא בחינת אחורים דאמא, כנודע, אלא כל עוד שרחל אינה נשלמה בכל הע"ס שלה לגמרי, אינה יכולה לעלות למעלה ולקבל בחינת נוקבא שבגופו הגדולה, ולהלבישה בכל קומתו דז"א, ולכן עומדת בקטנותה מחזה ולמטה דז"א בכל עשי"ת עד יוה"כ, וע"כ נבחן שהיא קבלה באמת הגבורות דכחב"ד חג"ת דז"א, שהיא

 

 

חלק ט"ו             שער הכונות             בנין הנוקבא        א' תשנז

 

קכח) גם צריך שתדע, כי ביום הא' בלבד קודם תקיעת שופר, ננסרו הגבורות וניתנו בנוקבא ע"י אמא שלא ע"י ז"א, אבל אחר תקיעת שופר ביום א', כל בחי' נסירת הגבורות ונתינתם בנוקבא, הוא ע"י ז"א עצמו, שלא ע"י אמא כי אחר התקיעה ההיא חזרה אמא ונתפשטה בז"א. ואף אם אנו תוקעים פ"ב ביום ב', הוא לטעם הנ"ל, אבל אין הדינין ננסרין אחר תקיעת שופר דיום הא', אלא ע"י ז"א, וממנו ניתנין אליה.

קכט) ועתה עדיין צריך לבאר ההפרש, שיש בין יום הא' ליום ב'. והוא כי הנה נודע שעד מקום החזה דז"א, אורות המוחין נסתרים ואינם מתגלים, להיותם תוך הכלי דיסוד דאמא הנשלם במקום החזה, ולכן כל הגבורות אשר שם למעלה בז"א נקרא דינא קשיא, שהם אותם הגבורות שאמרנו, שננסרו ביום א' מן הכתר שלו עד סיום הת"ת שלו, והם נקראים דינא קשיא, כי גם זהו הטעם למ"ש בפרשת תצוה בדף קפ"ז ע"א, דדינין דדכורא תקיפין ברישא והבן זה.

 

קל) גם זהו טעם למ"ש בספר הזהר בפרשת פנחס רל"א: דיו"ט הראשון דר"ה נקרא דינא קשיא, ויום ב' דינא רפיא, לפי שביום ב' הנסירה הוא מן הת"ת ולמטה, שהוא הפרק העליון דנצח שבה ושם הוא מקום האורות המגולים כנזכר, ולכן הדינין והגבורות אשר במקום הזה

 

אור פנימי

 

 

בחינת נוקבא הגדולה, אמנם לא בבחי' הלבשה ממש, אלא רק בדרך כללות, כלומר, שהיא עתידה להגלות בה ביום העשירי ביוה"כ, שאז תלביש את הנוקבא הגדולה ותעלה עד הכתר דז"א שהוא בעת תפלת נעילה ביוה"כ, אבל עתה ביום א' דר"ה, עוד לא ניכר בה שום גדלות כלל, והיא נמצאת עומדת למטה מחזה, אלא שקבלה בחינת הגבורות בדרך כללות אל הכתר שלה. ולפיכך בעת הזאת הגיעו המוחין אלו דנוקבא הגדולה דז"א אל פרצוף לאה, משום שהיא עומדת במקומה ומלבשת אותה. והבן היטב.

 

קכח) קודם תקיעת שופר ננסרו הגבורות וניתנו בנוקבא ע"י אמא שלא ע"י ז"א אבל אחר תקיעת שופר ביום א' וכו'
 

הוא ע"י ז"א עצמו ושלא ע"י אמא. כי אין נתינת המוחין דגבורות ע"י אמא אלא בזמן התרדמה, שפירושה, בעת שזו"ן הם בהיכל או"א, שאז מקבל ז"א מאבא ונוקבא מאמא, כנ"ל ע"ש. שהוא קודם תקיעת שופר. אבל לאחר תקיעת שופר, שעל ידו מתעורר ומקיץ משנתו, שפירושו, שיורד מהיכל או"א ובא ומקומו עצמו הנה אז חזרו גם נה"י דאמא להתלבש בז"א במקומו, כי הנוקבא לא יכלה לקבל עמה המוחין בעת ירידתה, כי אינה יכולה לקבל מאו"א שהם עלי עליון שלה, אלא רק מהעליון הסמוך לה שהוא ז"א, וע"כ קבל ז"א שם באו"א המוחין שלה ונטלם עמו בעת ירידתו למקומו, ואז משפיע אותם אל הנוקבא, כנ"ל. הרי שענין נתינת המוחין ע"י אמא אינו נוהג רק ביום א' דר"ה לבד, דהיינו מטרם שירד למקומו

 

 

א' תשנח        חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

 

ומשם והלאה נקרא דינא רפיא, כי האורות המגולים מאירים בהם וממתקים אותם.

קלא) עוד יש בזה טעם ב', והוא במש"ל כי אחר תקיעת שופר דיום א' הגבורות נמשכות בנוקבא ע"י ז"א, ולא ע"י אמא עלאה, כי כבר ע"י תקיעת שופר נתמתקו ונתבסמו הדינין.

 

*        ב/קלא) והנה מיום ראשון של ר"ה עד יוה"כ, ננסרין כל י"ס של רחל נוקבא דז"א מאחורוי, ואז בעיוה"כ נגמרה מלאכת נסירתה, ונמצא שלא היתה ראויה לזווג. ולכן בכל אלו הימים שבין ר"ה לשמיני עצרת, כל הזווגים כלם הם ישראל או יעקב עם לאה כאמור.

 

אור פנימי

 

 

ע"י תקיעת שופר, אבל מיום א' ואילך בכל עשי"ת נמצא ז"א משפיע המוחין אל הנוקבא במקומו לאט לאט, בכל יום ספירה א', עד שמשלים לה כל נתינת המוחין ביוה"כ.

וזה אמרו "אף אם אנו תוקעים פעם ב' ביום ב' הוא לטעם הנ"ל, אבל אין הדינין ננסרין אחר תקיעת שופר דיום הא' אלא ע"י ז"א" דהיינו כמבואר, שענין העליה לאו"א שנקרא תרדמה, שאז מקבלת הנוקבא המוחין מאמא, הוא רק ביום הא', שע"י תקיעת שופר ירד משם ובא למקומו, וענין התקיעות דיום ב', אינם כדי להמשיך הז"א למקומו, כי כבר הוא נמצא במקומו ע"י התקיעות דיום א', אלא שהוא לבחי' התחדשות והתעוררות המוחין דז"א שישפיע לנוקבא, כמ"ש הרב באות קכ"ז.

נסתרים ואינם מתגלים להיותם בתוך הכלי דיסוד הנשלם בחזה וכו' והם נקראים דינא קשיא. פירוש, כי כל זמן שז"א בבחינת מוחין דס"ג, נמצא מתחלק לב' פרצופים, שמחזה ולמעלה הוא בחינת ג"ר, ומחזה ולמטה הוא בחינת ו"ק כנ"ל. והוא מטעם, שכל בחינת הג"ר שיש באמא היא להיותה בסוד כי חפץ חסד הוא, וע"כ אין כח
הצמצום שבמסך דמלכות דראש א"א שולט בה, כי על אור דחסדים לא היה שום צמצום מעולם, כנ"ל. ולפיכך ז"ת דבינה, שהם שורשי זו"ן, שהם צריכים להארת חכמה, כבר כח צמצום דמסך דמלכות דראש א"א שולט עליהם, והם בחינת ו"ק בלי ראש. ומטעם זה כל מקום שתמצא קומת ס"ג, היא מחויבת להתחלק לב' פרצופים, שמטעם זה נתחלקו או"א וישסו"ת וכן זו"ן הגדולים וזו"ן הקטנים. כנ"ל באורך עש"ה.

והנה עתה בעת הנסירה, הגם שהם כבר מוחין דע"ב, אמנם המוחין האלו נבחנים לגבורות דע"ב, כנ"ל בדברי הרב (דף א' תש"מ אות ק"ג) וע"כ אינם מספיקים עוד לחבר את הזו"ן הגדולים עם זו"ן הקטנים לפרצוף אחד, שיהיה כל קומתו מבחינת חכמה. ועוד, כי אפילו בחי' הגבורות דע"ב לא נשלמו עוד, אלא בגמר עשי"ת בנעילה דיוה"כ כנ"ל. וע"כ עדיין שנלטים בז"א המוחין דס"ג כמו מקודם הנסירה, והוא מחולק עוד לב' פרצופים, שעד החזה הוא בחינת ג"ר, מטעם היותו בבחינת חסדים מכוסים, דהיינו, כי האורות נסתרים ביסוד דאמא, שזה כל תיקונם המקיים לבחינת הג"ר, כנ"ל. ולפיכך המוחין דנסירה שהם

 

* שער הכונות ח"ב ענין סוכות דרוש ג'.

חלק ט"ו             שער הכונות             בנין הנוקבא        א' תשנט

 

קלב) והנה כל הימים שבין ר"ה ליוה"כ, הם בחי' שמאלו תחת לראשי, שהוא ענין חיבוק השמאל. והענין הוא, כי הנה ענין הנסירה הוא ענין דחיית הדינים הקשים שיש באחורים דדכורא, וליתנם בנקבה ,ונשאר הוא חסד ונוקבא כולה דין, וכדי לבסם ולמתק הדינין שבנוקבא, הוא מחבקה בשמאלו כנודע, כי אין הדינין מתבסמין אלא בשרשם.

 

קלג) והנה שורש הדין של נוקבא היא שמאלו דז"א, ולכן מחבק האחורים של הנקבה אשר שם ניתנו כל הדינין על ידי הנסירה, ומחבקה בשמאלו ואז מתבסמים ונכנעים ונמתקים. וביאור ענין החיבוק הזה עניינו הוא כנ"ל בדרוש השופר, כי ביום ר"ה בעת הפלת הדורמיטא והשינה עליו, הם יוצאים המוחין שלו עם לבושיהם שהם נה"י דאמא ויוצאים מתוכו ונשאר ישן, ואז תרין מוחין דכורין חכמה ועיטרא דחסד נשארים בלתי לבושיהם בבחי' א"מ על ראש ז"א, ותרין מוחין נוקבין, בינה ועטרא דגבורה מתלבשין תוך ההוד דבינה בלבד, ונכנסין תוך נוקבא בבחינת מוחין.

 

אור פנימי

 

 

בחינת ע"ב, הבאים לחבר את ב' הנוקבות דז"א לבחינה אחת, נמצאים בסתירה אל המוחין הקיימים בז"א עצמו. כי המוחין שלו הם בבחינת אורות נסתרים, דהיינו חסדים מכוסים שהם דוחים להארת חכמה. ומוחין אלו של הנסירה, הם בחינת ע"ב שהיא חכמה. ולפיכך ענין נסירת הנוקבא הגדולה דז"א נבחן בערך הז"א לדינא קשיא, כי ע"י מוחין דנסירה היא מתהפכת להיות בחינת חסדים מגולים, כנ"ל, שהוא בסתירה אל המוחין שלו, שהם נמצאים בתיקון של חסדים מכוסים. וע"כ נבחנים אליו לדינא קשיא. כי קשה לו לסובלם. אמנם ביום ב' של ר"ה, שאז מגיעים המוחין דנסירה רק לנוקבא הנפרדת העומדת מחזה ולמטה דז"א, ששם בלאו הכי הוא צריך להארת חכמה, כי אין התיקון דחסדים מכוסים מועיל להם לבחינת ג"ר, ע"כ אין המוחין דנסירה רק בבחינת דינא רפיא בלבד, שיכול לסובלם שם.

 

קלב) שורש הדין של הנוקבא הוא

שמאלו דז"א. כמ"ש לעיל, שהנוקבא שבגופו דז"א, שהוא צד שמאל שבו, הנבחן לב"ן דז"א, הוא שורשה של הנוקבא הנפרדת. כנ"ל דף א' תשכ"ט ד"ה ולפיכך. ע"ש.

ומחבקה בשמאלו ואז מתבסמים ונכנעים ונמתקים. דהיינו שמשפיע לנוקבא הנפרדת, את המוחין דבינות וגבורות שקבל בעדה בהתכללות הזווג באו"א עלאין, בעת התרדמה. שעי"ז, יורדת ה"ת מעינים שלה למקום הפה, ומחזרת אח"פ שלה, ואז נמתקים בה כל הדינים, מפאת שהיא משגת עתה בחינת ג"ר של הגבורות, כי ע"י ירידת ה"ת מעינים, היא משגת נה"י דכלים, דהיינו השלישים התחתונים דכל ספירה וספירה מע"ס שלה, עם הג"ר דאורות דב"ן, שהם הבינות וגבורות.

חכמה ועיטרא דחסד נשארים בלתי לבושיהם בבחינת או"מ על ראש ז"א: כלומר, שעלו למ"ן לאו"א, הנקרא תרדמה, ומבחינת העליה הם נבחנים לאו"מ על ראש ז"א, כי האורות שבהעליון נבחנים לאו"מ אל התחתון. אמנם בינה וגבורה של המוחין,

 

 

 

א' תשס          חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

 

קלד) וענין לקיחת הנוקבא עיטרא דגבורה זו, היא הנקרא בלשון חיבוק השמאל, כי ע"י זה מתמתקין הדינים שלה, כנזכר, באופן כי בזמן הדורמיטא, אז בא ענין חיבוק השמאל, ואז הדינין שלה מתבסמין, ואז הוא הנסירה. וג' בחי' אלו נעשות יחד, כי ע"י הדורמיטא אין יניקה לנקבה ע"י הזכר, ואז נפרדים מאחוריהם וננסרין, ואז נכנסת עטרא דגבורה ובינה דז"א בסוד מוחין אליה, וזהו חיבוק השמאל, והבן כל זה היטב.

 

קלה) וביוה"כ כבר הי"ס שלה ננסרו מעיוה"כ, ולכן בתחילת ליל יום זה, עולה מדרגה אחר מדרגה אל אמא עלאה, בסדר הה' תפלות ובחזרת מוסף אז נגמר עלייתה שם. וענין עליתה שם, הוא בסוד ויבן

אור פנימי

 

 

אינם נחשבים אז לאו"מ לראש ז"א, והוא משום שבעת העליה לאו"א, נכלל ז"א בבחינת אב"א עם חכמה וחסד שלו בלבד, כי בינה וגבורה דמוחין שלו נכללו באמא, אשר בה נכללה הנוקבא ונמצאים בינה וגבורה מתלבשים בנוקבא בלבדה כנ"ל, וע"כ בינה וגבורה אינם נחשבים לאו"מ לז"א רק החכמה וחסד בלבד.

בינה ועטרא דגבורה מתלבשים תוך ההוד דבינה בלבד ונכנסים תוך הנוקבא בבחינת מוחין. כנ"ל בדיבור הסמוך, שהבינה ועטרא דגבורה נכללים בעת עלית מ"ן באמא, ואמא מלבשת אותם בנוקבא הנכללת בה אז. ומה שאומר תוך הוד דבינה בלבד, הוא להדגיש שאמא משפעת בה רק מבחינת השמאל שלה, דהיינו את הב"ן שלה בלבד, ולא המ"ה שבה, שהם חכמה וחסד דאמא שבימין שבה שהוא נצח. אמנם מבחינת התלבשות יש כאן בהכרח כל נה"י דאמא, כמ"ש לעיל. וזה יתבאר עוד לפנינו באורך.

 

קלד) וג' בחינות אלו נעשות יחד כי ע"י הדורמיטא אין יניקה לנקבה ע"י הזכר, אז נפרדים מאחורים וננסרין, ואז נכנסת עטרא דגבורה ובינה דז"א בסוד מוחין אליה. כי באמת כל ג' הבחינות אלו, הם רק ענין
העלאת מ"ן והתכללותם בהזווג דאו"א שמקבלים ע"י הזווג ההוא טפת הזווג מע"ב, המורידה ה"ת מעינים ומחזירים אח"פ, שהם נה"י חדשים המשלימים לע"ס דנוקבא שעי"ז משגת ג"ר דאורות דב"ן, כנ"ל. אלא שיש כאן ג' בחינות: א' היא הדורמיטא, דהיינו העליה למ"ן. ב' היא הנסירה דהיינו התכללות הנוקבא שמה בנה"י דאמא, שעי"ז היא מקבלת ממנה טפת הזווג המשלים לאחורים שלה, שהם נה"י דכלים, שבזה ננסרת מז"א, אחר שמשגת אחורים בפני עצמה. ג' היא ג"ר דאורות דב"ן שהיא מקבלת שמה שהם הבינה ועטרא דגבורה הנעשים לה למוחין. ואלו ב' הבחינות באים ביחד בעת עליתם למ"ן כמבואר.

 

קלה) עליתה שם הוא בסוד ויבן ה' אלקים את הצלע וכו'. כלומר, שאין זה מבחינת פב"פ, אלא מבחינת האחור, כי הוא גמר הבנין הנעשה ע"י או"א שלא ע"י ז"א, שהוא מבחינת האורות דב"ן. כי היא לוקחת שם הה"ג דגדלות שלה, כמו שמבאר והולך.

מאמא עצמה שלא ע"י ז"א כמו עד עתה בר"ה. ולכאורה קשה, הרי עד עתה קבלה ע"י ז"א, כנ"ל, ורק ביום א' דר"ה קודם תקיעת שופר נטלה ע"י אמא עצמה,

 

 

חלק ט"ו             שער הכונות             בנין הנוקבא        א' תשסא

 

ה' אלקים את הצלע וכו', כי שם היא מתקשטת בקישוטין, ולוקחת הה"ג מן אמא עצמה שלא ע"י ז"א, כמו עד עתה בר"ה. ובנעילה נעשה גם החותם של היסוד שבה שהוא הכלי, שבו נתונין המ"נ, שהם הה"ג שלקחה מאמא. וכבר נתבאר לעיל כי החותם הזה איננו היסוד עצמו שבה.

 

אור פנימי

 

 

כנ"ל. והענין הוא, כי כל ענין של בנין הנוקבא מעת העליה להיכל או"א עד הלבשתה את ז"א בקומה שוה מאחוריו, נבחן שהוא ע"י אמא שלא ע"י ז"א, והוא מטעם התכללות ההוד בנצח שנעשה ע"י עלית המ"ן לצורך בנין הנוקבא, כנ"ל (דף א' תשי"ד אות נ"ח). אלא שיש גם להבחין כאן, בין עת עליתה למ"ן בשוה עם הז"א, לאו"א, שאז היא לוקחת מאמא עצמה, ואין זה מספיק בשבילה, להיותה עלי עליון שלה. ובין אחר ירידתם משם למקומם, שאז מקבלת אותם המוחין ע"י הז"א עצמו, הנעשה בעשי"ת. אמנם גם מה שמקבלת ע"י ז"א, הוא ג"כ אותם המוחין שכבר קבלה למעלה בשעת עלית המ"ן ביום א' דר"ה, אלא רק שמחויבת לקבל אותם בדרך המדרגה, כנ"ל. וע"כ נבחנים גם הם שהם ע"י אמא שלא ע"י ז"א, דהיינו משום שעצם המוחין הם מבחי' התכללות ההוד בנצח, שאז נכללת גם הנוקבא בספירת הנצח, ויכולה לקבל מת"ת דאמא כמו ז"א, וע"כ שניהם משתמשים בכתר אחד, שהוא הת"ת דאמא כנ"ל. ולפיכך, ביוה"כ אחר שכבר הספיקה לקבל המוחין דנסירה דרך המדרגה, דהיינו מן העליון שלה שהוא ז"א, הנה אז כבר ננסרו כל הע"ס שלה מז"א, דהיינו שקבלו כל אחת את השלישים תחתונים שלהם, ויש לה אחורים שלימים לעצמה כמו הז"א, ואז נעשית עם הנוקבא הגדולה דז"א לפרצוף אחד, ואז היא עולה ומלבשת לאמא עילאה כמו בשעת יציאת המוחין ביום א' דר"ה דהיינו בדיקנא דא"א. כי אין בחינת מוחין דע"ב באו"א אלא בעת
עליתם לג"ר דא"א, והדיקנא משמשת לדעת שלהם, כמ"ש בחלק הקודם באורך, ולכן עולה עתה הנוקבא עד שם, ומקבלת שם מת"ת דאמא בשוה עם הז"א, ושניהם משתמשים בכתר אחד.

 

אמנם כל זה הוא רק מבחינת מוחין דאחור, דהיינו דב"ן, שבסוד בנין הצלע ע"י או"א נכלל ההוד בנצח, והיא יכולה לעלות עד הכתר דז"א, שהוא במקום הדיקנא, כנ"ל. כי אין הז"א משיג בחינת כתר שלו רק בעת עליתו אל הדיקנא, כנודע. אבל מבחינת מוחין דפנים, הנה היא צריכה לחזור ולהכלל בנקודה תחת היסוד דז"א, שהוא בחינת התכללות הנצח בהוד, ואז כל קבלתה היא ע"י הז"א בעלה, דהיינו מבחינת נצח, כנ"ל ע"ש. ושוב אינה יכולה להשתמש עמו בכתר אחד, כי אינה יכולה לקבל מת"ת דאמא, שהרי הנצח מפסיק בין הת"ת דאמא אל הנוקבא כנ"ל. באופן שרק בבחי' האחור היא יכולה לעלות בקומה שדה עם הכתר דז"א כמו בנעילה ביוה"כ, אבל מבחינת הפנים בפנים, אינה יכולה לעלות עד הכתר דז"א, כמבואר. ולכן בשבת במנחה, שהז"א עולה לדיקנא דא"א, אין הנוקבא יכולה לעלות עמו, כי היא אז בבחינת פב"פ, ומבחינה זו לא תוכל להשתמש עמו בכתר אחד.

 

חותם של היסוד שבה שהוא הכלי שבו נתונים המ"ן. כבר נתבאר בחלק ט' דף תשפ"ב אות ע"ה. ובדף תשצ"ח אות צ"ו. ובאו"פ שם.

 

 

א' תשסב       חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

 

*קלו) וכל ענין זה תבינהו בזוהר פרשת בראשית, מ"ש בפסוק ויבן ה' אלהים את את הצלע, שהוא ענין הנסירה, ואח"כ ויביאה אל האדם, מהכא ילפינן דבעאן או"א לעאלאה לכלה ברשותא דחתן, כד"א את בתי נתתי לאיש הזה, מכאן ואילך ייתי בעלה לגבה, דהא ביתא דילה היא, דכתיב ויבא אליה.

 

קלז) פי': ענין זווג הראשון דזו"ן בעת אצילותן, איננו כשאר זווגים של אח"כ, והוא, כי הזווג הזה לא היה למטה, רק או"א העלו את ז"א בחיקם ואח"כ העלו את הנוקבא, בסוד ויביאה אל האדם, ושם נזדווגו כמ"ש בע"ה.

 

קלח) ואמנם, כל שאר הזווגים דזו"ן דבחי' פב"פ, הוא למטה בביתא דילה של הנוקבא, שהוא בהיכל הנוקבא, ושם יורד הז"א להזדווג עמה. והנה אז לא היה עדיין מ"ן של הנוקבא, מבוררים ומתוקנים כנ"ל, ונמצא כי מ"ן שהעלתה מלכות לגבי ז"א הם המ"ן דבינה, אשר הם שמשו אל הנוקבא, וע"י מ"נ אלו יצאו אדם וחוה כ"כ מעולין, ונאחזין עד למעלה, כמ"ש בע"ה.

 

*קלט) כשנכנסין מוחין דאו"א בז"א, הנה אבא יש לו חו"ב וחו"ג, וכנגדן באמא, וכשנכנסין בז"א, אז אבא, חכמה וחסד שבו מצטרפין עם

אור פנימי

 

 

קלו) דבעאן או"א לאעלאה לכלה ברשותא דחתן וכו' מכאן ואילך ייתי בעלה לגבה דהא ביתא דילה היא. כי ע"י עלית זו"ן להיכל או"א נכללה ההוד בנצח, כנ"ל בדיבור הסמוך, שעי"ז היא יכולה לקבל מת"ת דאמא, כנ"ל. וזה נבחן לרשותא דחתן כי הנצח הוא בחינת ז"א, ולא בחינת נוקבא, כי הנוקבא היא רק בחינת הוד. כנ"ל (דף א' תשכ"ג ד"ה וכבר) ע"ש, שמשום זה היא מקבלת מאמא שלא ע"י ז"א, גם אמא היא רשותא דחתן, והיא בחינת עלי עליון אל הכלה, כי הכלה שהיא הנוקבא הנפרדת דז"א היא תולדה דז"א, וז"א הוא העליון שלה ולא אמא. אמנם זה
נוהג רק לבנין הצלע, דהיינו להשלים האחורים של הנוקבא שהיא מחויבת לקבל הה"ג דגדלות מאמא. אמנם מכאן ואילך ייתי בעלה לגבה דהא ביתא דילה היא, דכתיב ויבא אליה. כי אחר שנשלמה בבנין האחורים חוזרת שוב לבחינת נקודה תחת יסוד, ועולית למ"ן פעם שנית למוחין דפנים, דמ"ה, ואז אינה נכללת עוד בנצח כי אם בהוד בלבד, שהיא בחינת עצמה, וזה נבחן לבית שלה, שהיא מדת ההוד, ולא ביתא דחתן כמקודם לכן בעת בנין דאחורים.

 

קלט) כשנכנסין מוחין דאו"א בז"א וכו' אז אבא, חכמה וחסד שבו מצטרפין

 

* ע"ח ח"ב שער ל"ט: שער מ"ן ומ"ד אמצע פרק א'.

* ע"ח שער יד: שער או"א אמצע פרק ז'.

חלק ט"ו             עץ חיים        בנין הנוקבא        א' תשסג

 

חכמה וחסד דאמא מתלבשין בנה"י שלו, ובינה וגבורה שלו מצטרפין עם בינה וגבורה דאמא בנה"י שלה, ואז או"א כלולין ממ"ה וב"ן.

 

קמ) כי קודם לכן, היה אבא כולו מ"ה, ואמא כולה ב"ן, ועתה שנתחלפו ונמזגו כנ"ל, לכן בהכנסם תוך ז"א, נמצא כי חלק חכמה וחסד דאבא ניתנין אל הזכר מ"ה שבז"א, וכן חלק חכמה וחסד דאמא שגם

אור פנימי

 

 

עם חכמה וחסד דאמא וכו'. פירוש, כי אבא יש לו מ"ה וב"ן, כי יש לו הצד ימין דקומת בינה דמ"ה, וו"ק דחכמה דב"ן, והם בחינת חו"ב חו"ג שלו, כי חכמה וחסד שהם ימין דאבא, הם בחינת מ"ה שלו, ובינה וגבורה שהם שמאל דאבא הם בחינת ב"ן שלו. ועד"ז אמא יש לה מ"ה וב"ן כי יש לה צד שמאל דקומת בינה דמ"ה, ויש לה ה"ת דבינה דב"ן, והם בחינת חו"ב חו"ג שלה, כי חכמה וחסד שהם בימין שלה, הם בחינת מ"ה דאמא, והבינה והגבורה שהם שמאל שלה הם בחינת ב"ן דאמא.

וכשנכנסים המוחין דנשמה בז"א, שהם מזווג או"א הנ"ל, צריכים נה"י דאבא עם החו"ב חו"ג שלו, להתלבש בז"א עצמו, דהיינו בימין שבו, וכן נה"י דאמא עם החו"ב חו"ג שלה, להתלבש בנוקבא שבגופו דז"א, שהיא צד שמאל שבו. וזה אי אפשר, כי רק או"א שהם פרצופים מיוחדים, יש בכל אחד מהם מ"ה וב"ן. אבל הז"א והנוקבא שבגופו, שהם רק פרצוף אחד, נמצא שהימין של הפרצוף שהוא ז"א, הוא רק מ"ה בלבדו, והשמאל שבפרצוף שהיא הנוקבא שבגופו, שהיא רק ב"ן בלבד. ואיך יתלבש חו"ב חו"ג דאבא שהם מ"ה וב"ן בז"א שכולו רק מ"ה, וכן איך יתלבש חו"ב חו"ג דאמא שהם מ"ה וב"ן שלה, בנוקבא שבנופו דז"א שהיא כולה ב"ן. שזה אי אפשר שז"א יקבל מב"ן בעת שכולו מ"ה, והנוקבא שבגופו תקבל ממ"ה בעת שכולה ב"ן.

ולפיכך בעת התלבשות הנה"י דאו"א
בז"א ונוקבא שבגופו, מתחלפים בהם המוחין שב"ן שבמוחין דאבא, שהם בינה וגבורה שלו באים בנה"י דאמא. ומ"ה שבמוחין דאמא, שהם חכמה וחסד שלה באים בנה"י דאבא. ונמצא בנה"י דאבא ב' בחינות של מ"ה, שהם חכמה וחסד שלו ושל אמא, וכן בנה"י דאמא ב' בחינות של ב"ן, שהם בינה וגבורה דאבא ושל עצמה. ונמצאים המוחין אשר בנה"י דאבא שהם כולם מ"ה, דהיינו ב"פ חכמה וחסד. והמוחין שבנה"י דאמא שהם כולם ב"ן, דהיינו ב"פ בינה וגבורה. ואז מתלבשים נה"י דאבא בז"א שכולו מ"ה, ונה"י דאמא בנוקבא שבגופו שכולה ב"ן.

וזה אמרו "אז אבא החכמה וחסד שבו מצטרפין עם חכמה וחסד דאמא ומתלבשים בנה"י שלו. ובינה וגבורה שלו מצטרפין עם בו"ג דאמא בנה"י שלה" דהיינו כמבואר, כדי שנה"י דאבא יוכלו להתלבש בצד ימין דז"א, שהוא בחינתו עצמו שכולו מ"ה, ונה"י דאמא יוכלו להתלבש בצד שמאל דז"א, שהוא בחינת הנוקבא שבגופו שכולה ב"ן.

 

קמ) קודם לכן היה אבא כולו מ"ה ואמא כולה ב"ן. כלומר, כי בעת יציאת המוחין דז"א באו"א, שאז עולים או"א לג"ר דא"א ומזדווגים על המ"ן דמזלין, כנ"ל בחלק הקודם היה אז נעשה אבא כולו מ"ה, דהיינו שמקבל שם קומת חכמה דמ"ה, כמו שהם הג"ר דא"א. ואמא כולה ב"ן, דהיינו שמשגת שם קומת חכמה דב"ן, ע"י כפיפת

 

 

א' תשסד       חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

 

הם בחי' מ"ה כנזכר, אך בינה וגבורה דאבא ובינה וגבורה דאמא, ניתנין לצד הנוקבא שבז"א עצמו, הנקראת מלכות שבגופו עצמו.

 

קמא) ואחר שאלו ינקו והגדילו אז יצאו הארת המלכות שבהם שבמוחין עצמם, מצד הב' בינות וב' הגבורות, אל אחור ז"א, להגדיל הנוקבא דז"א, שהיא נפרדת ממנו, ונגדלת גם היא מעט מעט.

 

קמב) ואמנם אחר שכבר נגדל ז"א צד הזכרות והנקבות שבו, אז מסתלקים המוחין, ובאים המוחין דבינה וגבורה דאו"א לבדם תוך נוקבא ונגדלת לגמרי. והרי נשלמו כל אלו המוחין הנקרא בחי' אב"א, ואח"כ באים המוחין חדשים דפב"פ, ומגדלין שניהם כבראשונה.

 

אור פנימי

 

 

ראש דעתיק למקום הראש דא"א, כמ"ש בחלק הקודם. הרי שבשעת הזווג למוחין דז"א, אין כלל בחי' ב"ן באבא, והוא כולו מ"ה. וכן אין בחינת מ"ה באמא והיא כולה ב"ן.

ומכאן מוכיח הרב, שכן צריכים המוחין להתלבש בז"א, שנה"י דאבא צריכים להלביש המוחין דאבא מעת הזווג שהם כולם מ"ה. וכן נה"י דאמא צריכים להלביש המוחין דאמא מעת הזווג שהם כולם ב"ן. אמנם בעת ירידת או"א למקומם מגרון ולמטה דא"א, הנה אז הם חוזרים לקומת בינה דמ"ה, ושוב מתחלק הב"ן בין אבא לאמא, שאבא נוטל ו"ק דחכמה דב"ן, ואמא נוטלת ה"ת מגבורה ולמטה דבינה דב"ן, כנודע. ונתבאר בחלק הקודם, שאין ז"א מקבל המוחין דנשמה מאו"א, אלא אחר חזרתם למקומם עצמם מגרון ולמטה דא"א. ונמצא עתה שאבא כבר כלול ממ"ה וב"ן וכן אמא כבר כלולה ממ"ה וב"ן, שלפי"ז קשה, איך אפשר שנה"י דאבא הצריכים להלביש אלו המוחין שקבלו בעד זו"ן
למעלה במקום הג"ר דא"א, שהם כולם בחינת מ"ה, שילבישו אותם בעת שכבר אבא לבד כלול ממ"ה וב"ן. וכן אמא צריכה להלביש בנה"י שלה המוחין שהיו שם כולם בבחינת ב"ן, בעת שכבר ירדה למקומה והמוחין שלה כבר כלולים ממ"ה וב"ן. ומכאן מוכיח הרב, שהכרח הוא, שהמוחין מתחלפים, שב"ן דאבא, שהוא בינה וגבורה שלו באים בנה"י דאמא, ומ"ה דאמא שהם חכמה וחסד שלה באים בנה"י דאבא.

וזה אמרו "כי קודם לכן היה אבא כולו מ"ה ואמא ב"ן, ועתה שנתחלפו ונתמזגו כנ"ל" דהיינו כמבואר, שהוא משוה המצב דאו"א שהיה בעת יציאת המוחין, אל המצב של התלבשות המוחין. וכמו שבעת יציאת המוחין היו המוחין דאבא כולם מ"ה והמוחין דאמא כולם ב"ן, כנ"ל, שאז שניהם קבלו לקומת חכמה, ואבא קבל חכמה דמ"ה, ואמא קבלה חכמה דב"ן, כן עתה בעת התלבשותם בז"א, נעשו נה"י דאבא כולם מ"ה, ודאמא כולם ב"ן. דהיינו בסוד התחלפות, כנ"ל.

 

 

 

חלק ט"ו             עץ חיים        בנין הנוקבא        א' תשסה

 

*קמג) ויפל ה' אלהים תרדמה גימטריא תרגום, כי כל האחורים הם בסוד רבוע כנודע, והנסירה היתה בהיות בו אחורים אלו הנקראים תרדמה כנ"ל, ואח"כ הביאה פב"פ. והענין כי בכ"א מט"ס דז"א יש בה הוי"ה א', ובאחורים שלה הוא גימטריא ע"ב כנודע, והרי ט"פ ע"ב גימטריא תרדמה והם גימטריא תרגום. וכולם ניתנין אל המלכות בעת הנסירה והבן זה מאד.

 

קמד) ואמנם יש בה ב' בחי' והוא פנים ואחור, ובעת האחור כל הט' שלה של אחור הם בו, ובחי' העשירית של אחור היא לבדה בה, ותמיד לעולם עומדת בחזה שלו באחוריו. ואח"כ בנסירה מתחברין כל הט' אחורים בה יחד ונגדלת כמוהו.

 

אור פנימי

 

 

קמב) נשלמו כל אלו המוחין הנקראים בחינת אב"א, ואח"כ באים המוחין חדשים דפב"פ ומגדילים שניהם כבראשונה. כמ"ש לעיל, שמתחילה צריכה הנוקבא לקבל השלמת הכלים, שנקרא בנין אחורים שלה, ואז היא מקבלת רק בחינת המוחין דב"ן, שהם הבינה וגבורה דאבא והבינה וגבורה דאמא, ושניהם מלובשים בנה"י דאמא. ויש בזה ג' בחינות עי"מ, כי בעיבור היא נכללת בנוקבא שבגופו, כנ"ל, שהיא בחינת ב"ן לבד, כנ"ל. ואחר גדלות ז"א במוחין דנשמה, מתחיל להתגלות גם הנוקבא הנפרדת ומלבישו אב"א מחזה ולמטה, שז"א משפיע לה שוב רק בחינת ב"ן לבד, דהיינו בחינת יניקה, כלומר בחינת ו"ק דב"ן. ואח"כ ע"י עלית מ"ן לקבל מאמא שלא ע"י ז"א, כנ"ל היא מקבלת נה"י דכלים שלה וג"ר דאורות מבחי' ב"ן, דהיינו הבינה וגבורה שנוטלת מנה"י דאמא, כנ"ל. ובזה נשלמה כל העי"מ שלה מבחינת ב"ן. ואח"ז היא חוזרת בכל אלו ג' הבחינות דעי"מ מבחינת מ"ה הנקראים מוחין דפב"פ. וז"ש, ומגדלים שניהם כבראשונה. דהיינו ע"י ג' בחינות עי"מ כמו בראשונה במוחין דב"ן.

קמד) העשירית של אחור היא לבדה בה, ותמיד לעולם עומדת בחזה שלו אחוריו. נודע, ששורש הנוקבא היא מלך הז' דנקודים, דהיינו המלכות הז"א דנקודים, גם נתבאר לעיל שלא יצא בז"א דנקודים רק ששה כלים חב"ד חג"ת שלו עד החזה, ומלכות שלו היא נקודת החזה, ומחזה ולמטה נעשה לבי"ע, כי הפרסא דאצילות עומדת תחת הנקודה דחזה, שהיא כבר מסיימת לכל האצילות. הרי ששורש המלכות הוא נקודת החזה. כי כן באצילות לא נתקן בקביעות בז"א כי אם הששה כלים אלו דקטנות דנקודים, שהם חב"ד חג"ת עד החזה, שהם נקראים כלים דפנים, עם נקודת החזה המסיימת אותם, שהיא המלכות. והנה זה הוא רק מצד הכלים. אמנם מבחינת האורות נבחנים ששה אלו שהם חג"ת נה"י, כי בחסר נה"י דכלים יחסרו ג"ר דאורות, וע"כ אין בחב"ד חג"ת אלו רק האורות דנפש רוח, שהרוח מלובש בכלים דחב"ד, וע"כ נחשבים לבחינת חג"ת. והנפש מלובש בכלים דחג"ת וע"כ הם נחשבים לבחינת נה"י, כי הכלים נבחנים בעיקר ע"פ האורות המלובשים בהם. כנודע. ונמצא שמבחי' האורות נחשבת המלכות לעטרת יסוד,

 

 

* ע"ח ח"ב שער ל"ד : שער תקון הנוקבא פרק ב' כלל ח'.

 

א' תשסו        חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

 

קמה) ואחר כך בפנים, יש נקודה אחרת לבד מבחי' פנים, ויושבת בסוד תפילין דיד לעולם עמו ואינה זזה משם לעולם, ואז כל הט' בחינות דפנים שלה ניתנין בה אחת לאחת, עד שנגדלה פב"פ כמוהו.

 

קמו) באופן, כי כשאנו אומרים שאחר שנגדלת אב"א אז חוזרת להיות נקודה קטנה בפנים, פירוש הוא, על אותה נקודה מבחינת פנים, שעדיין בבחי' פנים שלה אין לה רק נקודה אחת. אמנם כל האחורים הם שלמים לגמרי, והבן זה מאד.

 

אור פנימי

 

 

כלומר בחינת הנקודה המסיימת לנה"י הרי שהמלכות מבחינת האורות דז"א אינה רק נקודה שתחת היסוד.

וזה אמרו "ובחינה העשירית של אחור היא לבדה בה ותמיד לעולם עומדת בחזה שלו באחוריו" כי נודע, שכל בחינות של הכלים נבחנים לאחור ובחינות האורות נבחנים לפנים. וע"כ בעת האחור, כלומר מטרם שנשלם בנין המלכות מבחינת הכלים, שאז היא בבחינת אחור, הנה אין בה מתחילה רק בחינת חלק עשירית שבה, דהיינו מלכות דמלכות, הנקראת נקודה. והיא עומדת בחזה שלו מאחוריו, משום ששם שורשה מבחינת הכלים, כי מבחינת הכלים נמצאים ו"ק דז"א שהם חב"ד חג"ת עד החזה, ונוקבא היא נקודת החזה. כנ"ל.

וזה אמרו "ואחר כך בפנים יש נקודה אחרת לבד מבחינת פנים ויושבת בסוד תפילין דיד לעולם עמו ואינה זזה משם לעולם" והיא הנקודה שתחת היסוד, דהיינו שורש המלכות מצד האורות דז"א, שמבחינת האורות הוא נבחן לחג"ת נה"י, ומלכות היא נקודה שתחת היסוד כנ"ל. ונקראת נקודה דפנים, כי האורות נקראים תמיד בבחינת פנים. כנ"ל.

והנה נתבאר בדברי הרב, שיש תמיד במלכות ב' שורשים בנוקבא: א' מבחינת האחור דז"א, דהיינו מבחינת כלים, ונבחנת לנקודה דחזה, וב' הוא מבחינת הפנים דז"א, דהיינו מבחינת האורות, ונבחנת לנקודה
תחת היסוד. וזו וזו אינם זזים ממנו לעולם. מטעם, כי כל שיצא בנקודים בעת הקטנות, נתקנו בקביעות בז"א, משום שהשבירה שבהם לא היה מחמת עצמם. כנודע. ולפיכך בחינת מלך הז' דנקודים מעת הקטנות, שמבחינת הכלים הוא נקודה דחזה ומבחינת האורות הוא נקודה תחת היסוד, אי אפשר שיארע שם שום מיעוט אחר שנתקנו הו"ק דז"א בבחינת אצילות. ולפיכך הם קיימים וקבועים בז"א תמיד לעולם, זו בנקודת החזה וזו בנקודת היסוד.

וזה אמרו (באות קמ"ד) "ואח"כ בנסירה מתחברים כל הט' אחורים בה יחד ונגדלת כמוהו" דהיינו בב' זמנים, הנבחנים ליניקה ומוחין. כי בחינת העיבור היא מקבלת מז"א מכח שורשה הנ"ל בנקודת החזה, שהיא מתתקנת עם עיבורו של הז"א עצמו. כמ"ש לעיל. ולעת גדלות נשמה דז"א, משגת הנוקבא בחינת יניקה שלה, שהוא ו"ק דכלים, ומלבשת אותו אב"א מחזה ולמטה. ואח"כ ע"י עליתם למ"ן היא משגת גם נה"י דכלים וג"ר דאורות דב"ן, כנ"ל, ואז היא נגדלת אב"א בקומה שוה עם הז"א. כנ"ל. וז"ש מתחברים כל הט' אחורים שבה יחד. כי מתחילה לא היה בה אלא נקודה אחת בחזה, שהיא כלי דכתר שבה, ועתה קנתה הט"ת שלה ונגדלת כמוהו באחוריו. כמבואר.

וזה אמרו באות (קמ"ה) "ואח"כ בפנים וכו' ואז כל הט' בחינות דפנים שלה ניתנין

 

 

חלק ט"ו             עץ חיים        בנין הנוקבא        א' תשסז

 

קמז) והנה ידעת, כי בכל ספירה וספירה יש בה פנים ואחור בסוד אותיות ולא בסוד מספר, וכנגדה אחור ופנים בבחי' מספר. ונמצא א"כ, כי כל בחי' אחורים של המספר הם של הנקבה הדבוקה בזכר, שהם אחורים של אותיות, והם אב"א. והפנים של מספר שמצד א' ופנים של אותיות שמצד אחר, עדיין אין להם כלל, רק שני האחורים לבד, ובעת הנסירה ננסרין האחורים של המספר מאחורים של בחי' אותיות.

 

אור פנימי

 

 

בה אחת לאחת עד שנגדלה פב"פ כמוהו" כי אחר שנשלמה לגמרי מבחינת הכלים שנקראים הע"ס דאחור, אז חוזרת למ"ן פעם שניה ע"י שורשה שיש לה בז"א, שהוא נקודה שתחת היסוד, הנקרא נקודה דפנים. וע"י עי"מ קונה שם כל הט"ס הראשונות שלה, והיא נגדלת פב"פ כמוהו.

 

וזה אמרו באות (קמ"ו) "אמנם כל האחורים הם שלימים לגמרי" רוצה בזה, לבל לטעות שבעת חזרתה לנקודה דפנים נמצאים כל בנין האחורים שלה שמקודם לכן הם מתבטלים עתה. כי זה הוא רק ענין עליתה בסוד מ"ן לבחי' האורות, ששורשה היא רק בבחינת נקודה שתחת יסוד, אמנם כל האחורים שהשיגה מקודם לכן הם שלמים, שהרי הם הע"ס דכלים שבהם מתלבשים האורות, ואם היו מתבטלים לא היו אל האורות במה להתלבש. וזה פשוט.

 

קמז) אחורים של המספר הם של הנקבה הדבוקה בהזכר שהם אחורים של אותיות והם אב"א והפנים של המספר מצד א' ופנים של אותיות שמצד אחר אין להם וכו'. כי ד' מדרגות יש בכל ספירה, שהם: פו"א דאותיות, ומספר דפנים ומספר האחורים. למשל, פרצוף ז"א הוא הוי"ה דמ"ה. הנה הכתר שלו הם ד' אותיות הפשוטות שהם יהו"ה. ובחינת הפנים דכתר ז"א הוא השם יהו"ה כפשוטה, שהם ט"ס דכתר: י"ה הוא כח"ב, ו"ה הם חג"ת נה"י.
ומספרו דהוי"ה הפשוטה שהיא כ"ו, היא פנים המלכות דכתר. ואחורים דכתר דז"א, הוא הוי"ה פשוטה בריבוע שהוא: י', י"ה, יה"ו, יהו"ה. שהם הט"ס דאחורים דכתר ז"א, ומלכות דאחורים דכתר ז"א הוא המספר דהוי"ה בריבוע הנ"ל, שהוא ע"ב.

וחכמה דז"א היא הוי"ה במילוי מ"ה: יוד הא ואו הא. שהם ט"ס דפנים דחכמה דז"א, ומלכות דפנים היא מספר עשר אותיות אלו, שהם מ"ה. וט"ס דאחורים דחכמה דז"א, הם הוי"ה במילוי הנ"ל בריבוע: יוד, יוד הא, יוד הא ואו, יוד הא ואו הא. ומלכות דאחורים דחכמה דמ"ה, היא מספרם של כ"ו אותיות דריבוע הנ"ל.

 

ובינה דז"א היא הוי"ה במילוי המילוי דמ"ה, שהם כ"ח אותיות, והם ט"ס דפנים דבינה דז"א. ומלכות דפנים, היא מספר הכ"ח אותיות, וט"ס דאחורים הם הריבוע של הוי"ה במילוי המילוי, שהם קנ"ו אותיות. ומלכות דאחורים דבינה דז"א הם הגימטריא של קנ"ו האותיות.

 

וז"א דז"א, הוא שוה בכל ד' המדרגות אל חכמה דז"א, שט"ס דפנים הם הוי"ה במילוי מ"ה, ומלכות היא חשבונם. וט"ס דאחור הם כ"ו אותיות דריבוע דהוי"ה במילוי מ"ה, ומלכות היא חשבונם. אמנם בחינת מלכות מיוחדת אינה באה בחשבון ד' מדרגות כי אין בז"א אלא ט"ס. והנוקבא הנפרדת משלימתו לעשרה, כנודע. ונוקבא הנפרדת יש לה ע"ס מיוחדות לעצמה בבחינת הוי"ה במילוי ב"ן, שבכל אחת מהם

 

 

א' תשסח       חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

 

קמח) ואח"כ באים המוחין דבחי' פנים שלו ושלה, ואז הפנים שלה ניתנין לה ע"י, ופנים שלו נשארין בו. וכמו שהאחורים לוקחת תחלה על ידו ואח"כ ע"י אמא, כן בבחי' הפנים תחלה ע"י, ואח"כ ע"י אמא כנודע. ודע כי כל זה הוא מבחי' שלהם עצמם, אך אפשר שגם האחורים של מלכות דאו"א בבחי' מספרם יהיו בחינת פנים אל ז"א עצמו וזה מובן.

קמט) והמשל לכל זה, הנה המוחין של ז"א דבחינת אחורים היה בכתר שלו שהם: י' י"ה יה"ו יהו"ה. ומחובר עמו מספר האחורים אלו, שהם י' אותיות ממש כיוצא בהם, אלא שהם בבחי' מספר ע"ב. ואח"כ בעת הנסירה, נשאר י' י"ה יה"ו יהו"ה בבחי' אותיות לבד, אל הכתר דז"א, וי' י"ה יה"ו יהו"ה בבחי' המספר שהם ע"ב, בכתר נוקבא.

 

אור פנימי

 

 

יש ד' מדרגות. ועי' בע"ח שי"ד מ"ה, שהרח"ו מביא ב' סברות בזה. ומרוב המקומות שבדברי הרב נראה שהוא כסברא ראשונה עש"ה.

 

ולפי"ז נמצא, שבזמן היות זו"ן אב"א מחזה ולמטה, נמצאים בזו"ן רק בחינת הוי"ה בריבוע דמילוי מ"ה וחשבונם. שז"א הוא בחינת כ"ו האותיות דהוי"ה דמ"ה בריבוע, דהיינו בחינת אחורים דז"א הז"א, שהוא ו"ק שלו. והנוקבא היא בחינת החשבון של כ"ו האותיות אלו. אבל בחי' הפנים דו"ק דז"א עדיין אין להם, דהיינו העשר אותיות דהוי"ה במילוי מ"ה ביושר, ומספרם של עשר האותיות אלו, דהיינו הגימטריא מ"ה, שהיא המלכות דפנים דבחינת ו"ק, כל זה עדיין חסר בהם בעת היותם אב"א מחזה ולמטה. כי אין בהם רק בחינת אחור בלבד. ולא ע"ס שלמות דאחור, רק בחינת ו"ק דאחור לבד.

 

וכל זה מדובר בנוקבא שבגופו דז"א, דהיינו במלכיות דט"ס שלו, שאינם רק חשבונות בלבד או דפנים או דאחור, כנ"ל. אמנם הנוקבא הנפרדת עצמה, היא בחינת הוי"ה דב"ן, שבכל אחת מהע"ס שלה יש ד' המדרגות פו"א וחשבונם. כמ"ש הרב
בשער י"ח פ"ב. ע"ש. אלא כבר נתבאר לעיל שכל הבחינות שבנוקבא שבגופו דז"א עוברות אל הנוקבא הנפרדת ע"י הנסירה. וכן אפילו בהיותה אב"א עם הז"א מחזה ולמטה בכותל אחד עם הז"א, היא מוכרחת לשמש עם הנוקבא שבגופו דז"א אשר שם, משום שאין לה בחינת אחורים בפני עצמה, כנ"ל. ולפיכך מבאר כאן כל הבחינות של הנוקבא שבגופו דז"א העוברות אל הנוקבא הנפרדת, שהיא הוי"ה דב"ן, בעת הנסירה, וגם בעת היותה פב"פ.

 

 

קמז) ננסרין האחורים של המספר מהאחורים של בחינת אותיות שלו. כי אז לוקחת הנוקבא כל בחינות אחורים דנוקבא שבגופו דז"א, מן הכתר דז"א עד המלכות שבו, דהיינו המספר מן בחינות דאחורים דכתר, שהוא ע"ב והמספר דכ"ו אותיות הריבוע דהוי"ה דמ"ה שהוא אחורים דחכמה. והמספר דקנ"ו אותיות דמילוי המילוי דהויה דמ"ה, שהוא אחורים דבינה. ומספר של הכ"ו אותיות דהוי"ה דמ"ה, שהוא אחורים דז"א דז"א. כנ"ל בדיבור הסמוך. וכל אלו ננסרים מן הז"א, וניתנין אל הנוקבא.

 

 

חלק ט"ו             עץ חיים        בנין הנוקבא        א' תשסט

 

קנ) אח"כ באו המוחין דפנים אל זו"ן, ואז באה שם הוי"ה בכתר ז"א דפנים, בבחינת ארבע אותיות לבד, ובאה הוי"ה זו עצמה בפנים דכתר נוקבא, אלא שהוא בסוד מספר, שהוא גימטריא כ"ו. ועד"ז בכל הט"ס האחרות כפי הנראה ממ"א.

 

קנא) כי אחר שהם אב"א ונתן לה בחי' הגבורות אח"כ נסתלקו ממנו המוחין וניתנו בינה וגבורה לבדם אל הנוקבא ע"י אמא, והם דינין קשים, ואז המוחין שנסתלקו שהם חכמה וחסד שנשארו מקיפים כנודע, נעשו מ"ן, ונזדווגו או"א והוציאו מנצפ"ך אחרים, ונתחדשו ונמתקו עתה הגבורות, כי הרי הם דינין יותר ממותקין, וחוזרין לכנס כל המוחין עם המנצפ"ך החדש תוך ז"א, ונמשכין לנוקבא ע"י בכל ט' ימי תשובה.

 

*קנב) וצריך שתדע, כי י"ס של הנקבה הם תופסים כל אורך ז"א, אלא שנחלק לב' חצאין: חצי עליון מתלבשת שם לאה, וחצי תחתון

אור פנימי

 

 

קנ) המוחין דפנים אל זו"ן ואז באה שם הוי"ה בכתר ז"א דפנים בבחי' ארבע אותיות לבד וכו'. כי גם בעת המוחין דפנים בפנים, לוקחת הנוקבא הנפרדת כל הבחינות שבנוקבא דגופו דז"א. ונמצא שעתה לוקחת כל המלכיות דט"ס דז"א מבחינת הפנים. שהם: הגימטריא כ"ו מהויה פשוטה שהיא כתר, והגימטריא מ"ה מהוי"ה במילוי מ"ה שהוא חכמה. והגימטריא דכ"ח אותיות המילוי דמילוי שהיא בינה. והגימטריא של הוי"ה במילוי מ"ה שהוא ז"א. ואלו הט"ס דנוקבא שבגופו מבחי' הפנים, לוקחת הנוקבא הנפרדת לעצמה, אל הבחינות שכנגדם בט"ס דהוי"ה דב"ן, שהיא בחינתה עצמה.

 

קנא) מנצפ"ך אחרים ונתחדשו ונמתקו עתה הגבורות וכו' ונמשכין לנוקבא בכל ט' ימי תשובה. כבר נתבאר בחלק ט'. ויש כאן ג' בחינות מנצפ"ך, שהם: א' מנצפ"ך דקטנות שמקבלת מז"א בעת היותה עמ
אב"א מחזה ולמטה, והם דינים קשים. וב' מנצפ"ך דגדלות שלוקחת מאמא שלא ע"י ז"א, שהם ממותקים. ג' מנצפ"ך דגדלות שלוקחת ע"י ז"א, שיש בהם מיתוק היותר שלם. ע"ש דף תשפ"א אות ע"ג. תשצ"ח אות צה. ודף תת"מ תשובה ע"א. אלא שהרב קיצר כאן בלשונו.

 

קנב) מחצית העליון של רחל נקרא על שם לאה והבן זה מאד. כי אלו האחורים דאו"א וישסו"ת שנפלו מהם ובאו לבחינת ז"א ונוקבא בעת שבירת הכלים, שאחורים דאו"א נפלו למקום ז"א, ואחורים דישסו"ת נפלו למקום נוקבא, כמ"ש בחלק ז'. הנה לא יכלו להתעלות בעת תיקון או"א וישסו"ת דאצילות, כי לא נתקנו מהם אלא בחינת מדרגה ב' בלבד, שהיא בחינת פו"א דנקודים, כנ"ל בחלק ח'. אלא שהם נתקנים והולכים לאט לאט במשך שתא אלפי שני. כי לא יגמר תיקונם אלא בעת שיהיה מטי רגלין ברגלין, דהיינו שרגלים דאצילות

 

* ע"ח ח"א שער י"ט: שער אנ"ך פרק ז'.

א' תשע         חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

 

היא רחל. והטעם, כי לאה היא אחורים דתבונה, ונעשית פנימית בערך ראש רחל, והיא מתלבשת בה, לכן כל מחצית העליון של רחל נקרא על שם לאה, והבן זה מאד.

 

אור פנימי

 

 

ימשכו בשוה עם רגלי א"ק עד לנקודה דעוה"ז וישובו בי"ע להיות אצילות, כמו שהיה בעת הגדלות דנקודים מטרם שביה"כ. ואז ישובו ויתחברו האחורים דאו"א וישסו"ת עם או"א וישסו"ת דאצילות, כמו שהיו מחוברים מטרם השבירה. ואלו האחורים בעודם בבחי' נפילתם למקום זו"ן, נקראים יעקב ולאה. אשר האחורים דאבא ויש"ס נקרא יעקב, שהוא נתקן והולך ע"י מוחין דאבא של הז"א, להיותם אחורים דאבא. ואחורים דאמא ותבונה, נקרא בשם לאה, שהיא מתוקנת ע"י מוחין דאמא שבז"א, להיותה אחורים דאמא.

וזה אמרו "י"ס של הנקבה תופסים כל אורך ז"א אלא שנחלק לב' חצאים חצי העליון מתלבשת שם לאה, וחצי התחתון היא רחל, והטעם כי לאה היא אחורים דתבונה ונעשית פנימית בערך ראש רחל" פי': כי נתבאר לעיל, שז"א בעצמו, יש לו נוקבא שבגופו השוה עמו במדרגה אחת, שהיא הצד ב"ן שבו, דהיינו המלכיות שבכל ספירה וספירה שבו, שהיא בחינת החשבון של האותיות הוי"ה ומילואיהם, כנ"ל. ומלבד זו, יש לו ב' נוקבות לאה ורחל, אשר לאה מקבלת תמיד בחינת הג"ר של הנוקבא שבגופו, כי היא משורשה בחי' ראש, כי היא בחינת אח"פ שנפלו מן אמא ותבונה, שהם בחינת ראש אל ז"א משורשם מנקודים, כי ז"ת של הנקודים שהם ז"א, הם בחינת הממעלה למטה של או"א וישסו"ת כמ"ש בחלק ז'. ולפיכך בעת שהיא מקבלת הארת מוחין דאמא שבז"א, תכף היא עולה לבחינת ג"ר דז"א, ומקבלת כל המוחין שבנוקבא שבגופו שמה. אבל אין לה שום תיקון בהיותה במקום ו"ק דז"א, כי אין לה חלק בו"ק כלל.

אבל רחל, היא תולדה של נה"י דז"א כנ"ל (דף א' תשכ"ז ד"ה נוקבא ע"ש). דהיינו מנה"י דגדלות שלו, כי כן נעשה לה בנין מיוחד בנקודים אחר שיצאו נה"י דגדלות דז"א, עש"ה. ולפי"ז קשה, איך היא יכולה לעלות ולהלביש לג"ר דז"א בקומה שוה, מאחר שכל שורשה אינה אלא נה"י דז"א בלבד. אמנם זה נעשה ע"י התחברותה עם לאה לפרצוף אחד. וענין התחברות זה כבר נתבאר לעיל דף א' תשל"א ד"ה והנה שבעת שיש לז"א מוחין דס"ג, הוא מוכרח להתחלק לב' פרצופים כמו או"א דקומת ס"ג, דהיינו לזו"ן הגדולים ולזו"ן הקטנים, ונמצא אשר לאה נתקנת אז במדת נוקבא הגדולה דז"א, דהיינו בחסדים מכוסים. וע"כ נחשבת לאה תמיד כבחי' נוקבא הגדולה שבגופו דז"א, ואינה משנה דרכה לעולם, וע"כ היא נקראת עלמא דאתכסיא שפירושה, חסדים מכוסים, כמו אמא עלאה. ולפיכך, בעת שז"א משיג מוחין דע"ב, נבחן שאז נתבטלה מדתה של לאה, כי עתה גם נוקבא הגדולה נעשית לחסדים מגולים כמו נוקבא הקטנה, ונמצא שרחל עולה ומלבשת את לאה, כלומר, שלאה קבלה למדתה של רחל ואינה עולה בשם, אלא שגם היא נעשית בבחי' רחל, כי מדתה של רחל שולטת עתה בכל קומתו של ז"א.

וזה אמרו "ונעשית פנימית רחל, והיא מתלבשת בה" דהיינו כנ"ל, כי מתוך שמדת לאה נתבטלה, וקבלה מדתה של רחל, ע"כ נחשבת רחל שעולה ומלבשת את לאה, ולאה נעשית פנימית לה. כי החיצון הוא השולט. והבן. ולפיכך, אפשר גם עתה לכנות את מחציתה העליונה של רחל בשם לאה, כי ג"ר דז"א היא לעולם בחינת לאה, כנ"ל, אמנם זה נבחן רק לפנימיות דרחל, כי רחל

 

 

חלק ט"ו             עץ חיים        בנין הנוקבא        א' תשעא

 

קנג) ודע, כי כל זה אינו אלא אחורים של ב"ן, ואחורים דמ"ה, בין בז"א בין בנוקבא, ולכן היו עדיין אב"א, כי שניהם היו בחי' אחורים ואח"כ, חוזרין ולוקחין פנים דב"ן ופנים דמ"ה, בין בז"א בין בנוק', ואז חוזרין פב"פ. והבן מפתח זה מאד. ואמנם, בעוד שלוקח ז"א הפנים, ועדיין אין לרחל אלא אחורים, אז נקרא פנים ואחור, והבן זה. ואחר שהמשיך הפנים ברחל אז גם שניהן פנים בפנים.

 

קנד) נמצא, כי בהיותן פנים בפנים, אז יש אל הזעיר אנפין פנים ואחור דמ"ה דמ"ה, ודמ"ה דב"ן, וכן אל הנוקבא פנים ואחור דב"ן דמ"ה, ופנים ואחור דב"ן דב"ן. אמנם נמצא, כל ספירה מי"ס דז"א או דנוקבא, יש בה פנים ואחור דמ"ה, ופנים ואחור דב"ן. וכל זה בענין החיצוניות שהם הכלים, וכן בענין האורות פנימי ומקיף מפנים ואחור דמ"ה, ופנימי ומקיף מפנים ואחור דב"ן. (אך הספק שיש לי, אם העגולים נעשו מב"ן והיושר ממ"ה, או העגולים מאחור דב"ן והיושר מפנים ואחור דמ"ה ומפנים דב"ן, והספיקות האלו הם תלוים בספיקות שבארנו ברדל"א ע"ש).

 

אור פנימי

 

 

עולה ומלבשת אותה, שפירוש ההלבשה הזו היא, כי לאה ביטלה למדתה עצמה וקבלה למדת רחל, וע"כ נעשית פנימית אליה, ורחל לחיצוניות המלבישה.

 

קנג) אחורים של ב"ן ואחורים של מ"ה בין בז"א ובין בנוקבא. פי' כי אע"פ שכבר נתחברה רחל עם לאה לפרצוף אחד, ותופסים כל אורך ז"א, ורחל נמצאת עם הז"א בקומה שוה מאחוריו. עכ"ז אין במוחין אלו רק בחינת אחורים של שניהם בלבד. כי הם רק להשלמת הכלים דרחל, כנ"ל, וע"כ הם עוד בחינת אחורים, כי כל השלמת כלים הם מוחין דאחורים. וכבר ביאר הרב לעיל, כי רחל לוקחת כל האחורים דהוי"ה דמ"ה מבחינת המספר בלבד: בחינת מספר דע"ב, מהוי"ה דאחורים דכתר, והמספר דכ"ו אותיות דריבוע הוי"ה דמ"ה שהוא האחורים דחכמה, והמספר דקנ"ו אותיות דמילוי המילוי דהוי"ה דמ"ה שהוא האחורים דבינה, ומספר דכ"ו
אותיות הריבוע דהוי"ה דמ"ה שהוא האחורים דז"א הז"א. ובחינת האותיות עצמם של אלו הריבועים, שהם עשר האותיות דריבוע דהוי"ה דכתר, וכ"ו אותיות דריבוע הוי"ה במלוי מ"ה, וקנ"ו אותיות דריבוע של מילוי המילוי, וכ"ו אותיות דמילוי מ"ה התחתון, שהוא ז"א דז"א, כל אלו הריבועים נשארו בז"א. הרי שבזמן היותם אב"א בקומה שוה עד הכתר דז"א, מ"מ אין בכל אחד רק בחינת אחורים, שבחינת החשבון שהיא ב"ן דז"א, ננסר וניתן לנוקבא, ובחינת האחורים דאותיות עצמם נשארו בז"א. כמ"ש לעיל דף א' תשכ"ח ד"ה ננסרים ע"ש. וזה אמרו "כל זה אינו אלא אחורים דב"ן ואחורים דמ"ה כמבואר.

קנד) פנים בפנים אז יש אל הז"א פנים ואחור דמ"ה דמ"ה, ופנים ואחור דמ"ה דב"ן, וכן אל הנוקבא פנים ואחור דב"ן דמ"ה ודב"ן דב"ן. כי כמו שנתבאר לעיל אצל הנוקבא שבגופו דז"א שהיא כולה ב"ן,

 

 

 

 

א' תשעב       חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

 

קנה) נמצא עתה כלל הדברים, כי כל הבחי' שיש אל הז"א עד זמן היניקה שהוא בחי' ו"ת שבכל קצה וקצה מז"ת שבו, כולם נקראים בחי' אלקים, אך הג"ר שבכל קצה מן הז"ק תחתונים שבו, וכן כל ג"ר עליונים דרישא דז"א, כל אחד כלול מי"ס. וכל זה נקרא מוחין דגדלות, וכולם בחי' הויות. וזהו בין בבחי' מ"ה בין בבחי' ב"ן, בין בז"א בין בנוקבא. ותמצא כי ז"א נחלק לב' בחי': א' נקרא מוחין דז"א, וא' נקרא גופא דו"ק, והגוף הם ו"ק שלו כל אחד כלול מו"ק לבד, והמוחין הם ג"ר שבראשו כל אחד כלול מי"ס, וכן ג"ר שבכל קצה וקצה מו"ק שבתחתונים שבגופא.

 

אור פנימי

 

 

כי לקחה ב"ן דאבא וב"ן דאמא, שהם בינה וגבורה דאבא הנקרא ב"ן דמ"ה, ובינה וגבורה דאמא, הנקרא ב"ן דב"ן וז"א הוא כולו מ"ה, כי לקח המ"ה דאבא ומ"ה דאמא, שהם חכמה וחסד דאבא, הנקרא מ"ה דמ"ה, וחכמה וחסד דאמא, הנקרא מ"ה דב"ן. (עי' לעיל דף א' תשס"ג ד"ה קודם). כן הוא ממש בז"א ורחל פב"פ, שז"א כולו מ"ה דהיינו מ"ה דמ"ה ומ"ה דב"ן, שהם חכמה וחסד דאו"א. והנוקבא כולה ב"ן, שהם בינה וגבורה דאו"א, כי כל בחי' הנוקבא שבגופו עברה לבחי' רחל. כנ"ל. וכל זה אמור בבנין פרצופם דז"א ורחל. אבל בבחי' הזווג דפב"פ, הוא נותן לה ג"כ בחי' המ"ה לצורך הולדת נשמות זכרים ונקבות. כי הזכרים באים לעולם מבחינת מ"ה, או מ"ה דאבא או מ"ה דאמא. והנקבות באות לעולם מבחי' ב"ן, או ב"ן דאבא או ב"ן דאמא. כמ"ש לפנינו.

 

קנה) כלל הדברים כי כל הבחינות שיש אל הז"א עד זמן היניקה, שהוא בחינות ו"ת שבכל קצה וכו' נקראים בחי' אלקים. היינו עד זמן ב' שנים דיניקה, שאז יש לו ב' הפרצופים הנקראים עיבור ויניקה, שהם נפש רוח, הנקראים חג"ת נה"י מבחינת האורות, וחב"ד חג"ת מבחינת הכלים, והם בחינת הכלים דפנים שיצאו
בנקודים, שהיו שם בבחינת אצילות גם בעת הקטנות, דהיינו חב"ד חג"ת עד החזה עם נקודת החזה המסיימת אותם. כנ"ל. שהם ז' המלכים שיצאו בעת קטנות הנקודים, שלא היו ראוים כלל להשבר אם לא היו מתחברים עם הנה"י דבי"ע בעת הגדלות דנקודים, להיותם למעלה מפרסא מתחילת אצילותם, וכל שבירתם של אלו הכלים דפנים היה מחמת התערבותם והתחברותם עם הכלים דאחור, שהם המחזה ולמטה שיצאו לבר מפרסא ונעשו לבי"ע. כנ"ל. וכיון ששבירתם לא היה מחמת עצמם, ע"כ אחר שנבררו מן בי"ע ונפרשו מכלים דאחורים, ונתקנו באצילות, שוב לא יארע בהם שום מיעוט עוד לעולם. והם ב' הפרצופים עיבור יניקה שנתקנו בז"א מבחינת עצם אצילותו, שלעולם לא יחסרו ממנו מטעם הנ"ל. ונבחנים לעצם אצילותו דז"א, משום שכן היו עצם אצילותו גם בשורשו בז' מלכין דנקודים, כנ"ל. אמנם אין בהם בחי' ג"ר דרוח, הנקראים נשמה חיה יחידה דרוח, אלא רק בחי' נפש רוח דרוח בלבד, דהיינו כמו שיצאו בקטנות נקודים, וכמו שנשלם הז"א באצילות בשני שנים דיניקה. כנ"ל בחלק י"ב ע"ש. וכל היוצא בז"א משהו יותר מבחי' נפש רוח דרוח, הם נבחנים בו בסוד תוספות על עצם מהותו, משום שלא היו בכלים דפנים

 

 

חלק ט"ו             עץ חיים        בנין הנוקבא        א' תשעג

 

קנו) והנה תבין, איך ז"א יש בו מצד אמא, מ"ה דב"ן: והם ה' חסדים דאמא, וה"ג, שהם ב"ן דב"ן. ומצד אבא מ"ה דמ"ה, והם ה"ח דאבא, וה"ג, ב"ן דמ"ה. ואח"כ נותן בה ה"ג ב"ן דב"ן בביאה א', ואחר כך בזווג ב' נותן בה גם החסדים דאמא, מ"ה דב"ן.

 

אור פנימי

 

 

דנקודים, והוא צריך להתברר מכלים דאחור של הנקודים, שבירורים אלו נבחנו בשם עיבור ב' הבא לאחר ב' שנים של יניקה. כי הבירורים דכלים דפנים נקראו תמיד בשם עיבור א', שמהם באו ב' הפרצופים עיבור יניקה שהם נפש, ונ"ר דרוח, הנבחנים לעיקר אצילותו כנ"ל. והבא בסוד תוספות נבחן לעיבור ב', שהם לבחי' ג"ר דרוח, שזמנו מב' שנים דיניקה עד ט' שנים ויום א'. ואז הוא משיג פרצוף הגדלות של הרוח. ואלו ג' הפרצופים, נקראים ג' פרצופי האחור, דהיינו העיבור יניקה ומוחין דאחור. ונקראו כן משום שהם רק משלימים בחי' הכלים שלו. ואח"ז יש לו עיבור ג', דהיינו לאחר ט' שנים ויום א', ואז יוצאים בו ג' פרצופי הפנים, דהיינו ג"כ ע"ד ג' פרצופי האחור, ונקראים עי"מ דפנים דז"א. והם בחינת המוחין די"ג שנים ויום א', כנ"ל בחלק י"ב ע"ש.

הג"ר שבכל קצה מן הו"ק התחתונים שבו וכן כל ג"ר עליונים דרישא דז"א כל אחד כלול מי"ס וכל זה נקרא מוחין דגדלות. דהיינו הג"ר דרוח הנקרא ג"ר דכל קצה מהו"ק, וכל ג' פרצופים עיבור יניקה מוחין דנשמה, הנקראים נרנח"י דנשמה, כל אלו הם מוחין דגדלות, ובחינת הויות, כי כל ג"ר הם הויות, וכל ו"ק הם בחי' אלקים. אמנם המוחין דו"ק נבחנים פעמים בשמות אלקים. אלא במילואים דיודין ההין אלפין, וזה מבחינת הדינים שעוד נמצאים בהם, כנ"ל, בחלק י"ב, אמנם מבחינת האורות דג"ר שבהם הם נבחנים לשמות הויות. וכבר נתבאר בחלקים הקודמים, שכל בחי' אורות הם שמות הויות, ואפילו אורות דנפש,
ומה שהו"ק נקראו בשמות אלקים הכונה היא על בחי' המוחין שלהם, שהם הכלים שבהם מתלבשים האורות, אבל האורות עצמם נבחנים תמיד בשמות הויות, ואפילו אורות דעיבור. וזכור זה.

 

קנו) ה"ג ב"ן דב"ן בביאה א' ואח"כ בזווג ב' נותן בה גם החסדים דאמא מ"ה דב"ן. כבר נתבאר לעיל, שכל בנינה של הנוקבא הנפרדת שוה לנוקבא שבגופו דז"א, דהיינו רק מבחי' ב"ן לבד, דהיינו מב"ן דאבא, שהם בינות וגבורות דאבא, ומב"ן דאמא, שהם בינות וגבורות דאמא. שזהו הפירוש, שאחר הנסירה איהו נקיט חסדים ואיהי גבורות. כי ז"א נשאר כולו מ"ה, שהם חכמה וחסד דאבא, וחכמה וחסד דאמא. והנוקבא כולה ב"ן, שהם בינה וגבורה דאבא ובינה וגבורה דאמא.

אמנם כאן מדבר הרב מבחי' הזווג של ז"א ונוקבא ולא מבנין פרצופם דזו"ן. וז"ש, שבביאה א' נותן לה בבחינת הזווג ב"ן דב"ן, ובביאה ב' מ"ה דב"ן. וכונתו לענין ביאה קדמאה כדי לעשותה בחי' כלי. ויש בביאה קדמאה ב' זווגים: א', הוא לבחי' כלי לבד, שזווג הזה בעצם נעשה ע"י אמא שלא ע"י ז"א, אלא כיון שאין הנוקבא הנפרדת יכולה לקבל ישר מאמא, ע"כ היא צריכה לקבל המוחין האלו פעם שנית ע"י ז"א, כנ"ל באורך. וע"י הארת הזווג ההיא, יורדת ה"ת מעינים שלה ואח"פ שלה הוחזרו למדרגתה ומשגת ע"ס דכלים, שנשלמו ש"ת דכל ספירה מה' בחינות חג"ת נ"ה שלה, אשר אחר השלמתם נעשה מהם בחי' כולל המשלים לה הכלי של היסוד, המכשירה

 

 

א' תשעד       חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

 

קנז) ואז יוצא הולד כלול דכר ונוקבא: דכר ממ"ה דב"ן, ונוקבא מב"ן דב"ן, ושניהם הם גבורות מב"ן, וזהו שורש קין, כי הוא יוצא משם ב"ן, שתחילתו שם ס"ג, גדול משם מ"ה, ושת יצא זכר ונקבה שלו מן החו"ג דאבא, שהם מ"ה דמ"ה וב"ן דמ"ה. אך הבל יצא לחצאין: חצי ממ"ה דמ"ה, וחצי ממ"ה דב"ן. ונוקבא שלו חצי מב"ן דמ"ה וחצי מב"ן דב"ן. נחלקו לב' תאומות ואותה שהיתה מב"ן דב"ן נקרא תאומה יתירה, יען כי היא מבחי' קין, לכן נתקנא בה קין, והבן זה.

 

אור פנימי

 

 

לבחי' זווג. כנ"ל (דף א' תשמ"ה ד"ה אין) ע"ש, וזהו נבחן לזווג הראשון דביאה קדמאה. והיא בחינת ב"ן דב"ן, שהם מבינות וגבורות דאמא.

וזווג הב' דביאה קדמאה, הוא לבחי' רוחא דשדי בה בעלה בביאה קדמאה, הנקרא בנימין. כי אחר שכבר השיגה בחי' הכולל דה' בחינות חג"ת נ"ה שלה הנקרא יסוד, הבה אז נותן לה ז"א ע"י זווג בחי' רוחא שהיא בחי' האורות המשלים ליסוד דנוקבא שתהיה ראויה להעלות מ"ן. פירוש: כי באלו אח"פ שהעלתה בזווג הא', דבוקים שם גו"ע דמדרגה תחתונה שלה, שהם נשמות הצדיקים, כנ"ל בחלק ט', ע"ש. ועתה בזווג הב', שנותן לה האורות, דהיינו שנעשה הזווג בבחי' המסך שביסוד שלה שכבר נשלם מקודם, הרי הזווג ההוא נעשה ג"כ על גו"ע דנשמות הצדיקים הדבוקים באח"פ שלה, ואז מקבלים נשמות הצדיקים בחי' מ"ן ראשונים שלהם, שמ"ן אלו נעשה לבחי' מקור להעלות נשמות מבי"ע, כי מתוך שנכללו פעם אחת בזווג זו"ן, הם יכולים לעלות שם תמיד, כמ"ש בחלק ט' בהסתכלות פנימית בסופו, עש"ה. וע"כ נבחן שע"י האי רוחא דשדי בה בעלה, נעשה היסוד דנוקבא מוכשר להעלות תמיד נשמות הצדיקים לבחינת מ"ן. וב' זווגים אלו נבחנים לא', ואח"כ בזווג ב' נותן לה מ"ה דב"ן, כי הז"א נותן לה מבחי' מ"ה שבבנין פרצופו, שהם חכמה וחסד דאמא, שהיא לבחי' הולדת נשמות, אמנם אין זה נבחן
שהנוקבא מקבלת המ"ה הזה לבנין פרצופה עצמה, אלא לבחינת הולדות נשמות, שזה מגיע לה מבחי' זווג ז"א ונוקבא יחד כדי להשלים התחתונים ממנה, שהם נשמות הצדיקים. שהרי הז"א לא נתן לה המ"ה דב"ן הזה לחלקה עצמה, כמו שהוא נתן לה הב"ן דמ"ה והב"ן דב"ן אלא שהמ"ה דב"ן הזה שהוא נותן לה בבחינת רוחא, הוא רק מטפת הזווג בלבד, אבל כל המ"ה הזה נשאר לגמרי בז"א עצמו בבנין פרצופו. משא"כ הב"ן דמ"ה והב"ן דב"ן נתן לחלקה ולבנין פרצופה, ולא בחינת טפת הזווג לבד, כי הוא דחה אותם מבנין פרצופו עצמו, כי הוא עצמו לא נשאר זולת במ"ה דמ"ה ובמ"ה דב"ן.

 

קנז) ואז יוצא הולד כלול מדכר ונוקבא דכר ממ"ה דב"ן ונוקבא מב"ן דב"ן. כלומר, שאח"ז כשז"א הולך ומזדווג עם הנוקבא פב"פ להולדת נשמות, הנה הנשמות שהם מבחינת קין, שהם כולם מבחינת מ"ה וב"ן דאמא, נמצא, שהזכרים האלו יוצאים מבחי' מ"ה דב"ן, והנקבות מב"ן דב"ן, דהיינו מב' הבחינות הנ"ל שבביאה קדמאה בלבד, אמנם הנשמות שיש להם חלק במ"ה וב"ן דאבא, הז"א משפיע בהנוקבא מבחינת מ"ה דאבא גם כן. אמנם אין לטעות שהנשמות דבחינות קין יוצאים ממש ע"י הכלי ורוחא דביאה קדמאה, כי נודע שאין אשה מתעברת מביאה קדמאה. כנ"ל בחלק ט'. אלא הכונה היא, שהנשמות האלו באות מאותם ב'

 

 

חלק ט"ו             עץ חיים        בנין הנוקבא        א' תשעה

 

קנח) ובזה תבין, איך יש אנשים זכרים באים מן הגבורות שהוא שם ב"ן, הענין, כי הם ממ"ה דב"ן, והנוקבא שלהם מב"ן דב"ן, גרועות מהם. ויש זכרים ממ"ה דמ"ה, ונקבות מב"ן דמ"ה גרועות מהם. אך בערך מ"ה הכולל וב"ן הכולל, יש יתרון גדול לב"ן הכולל על מ"ה הכולל, יען כי שם ב"ן בחי' ס"ג, והוא עליון ממ"ה, כמבואר בספר אחר בענין המלכים, שהם מס"ג, וזהו ענין א"א, שכתף ימין שלו הם חסדים ממ"ה הכולל, וכתף שמאלו הם הגבורות מב"ן הכולל, ואלו הם דעת דז"א.

 

*קנט) הנה תחלה ע"י מוחין דקטנות, היו דבוקים אב"א, לפי שעדיין אחורים שלהם הם דינין של אלקים, ואח"כ הפיל שינה לז"א, וחוזרין המוחין להסתלק ממנו, ונשאר בבחי' יניקה, שזהו השינה. והבן זה מאד.

 

אור פנימי

 

 

בחינות מ"ה וב"ן שבאו בכלי ורוחא, אבל ודאי שהם צריכים לזווג חדש.

וצריך שתדע, שאחר הנסירה, שז"א נשאר כולו מ"ה, דהיינו מ"ה דאו"א. ונוקבא כולה ב"ן, דהיינו ב"ן דאו"א. נבחן ג"כ שבעת הזווג לצורך הולדת נשמות, נולדים נשמות הזכרים מעצם בנין פרצופו דז"א, שהם או ממ"ה דאבא שבו, או ממ"ה דאמא שבו. והנקבות נולדות מעצם בנין פרצופה דנוקבא, דהיינו או מב"ן דמ"ה שבה, או מב"ן דב"ן שבה. והבן היטב.

 

קנח) יתרון גדול לב"ן הכולל על מ"ה הכולל יען שם ב"ן הוא בחינת ס"ג והוא עליון ממ"ה. כבר נתבאר זה בחלק ח', אשר כל הכלים דאצילות באים מע"ס דנקודים הנקראים ב"ן, שהם פרצוף העליון של האצילות. וזה דומה לכל הפרצופים הקודמים דא"ק עצמו, אשר האורות דפרצוף התחתון ממלאים תמיד לכלים דפרצוף העליון אחר שנזדככו ונסתלקו מהם אורותיהם, אלא השינוי שבכאן הוא, כי הכלים דנקודים נפגמו מחמת השבירה והנפילה לבי"ע.
ולפיכך בפרצופי א"ק, הגם שהאורות דתחתון ממלאים הכלים דעליון, מ"מ עדיין נבחנים הכלים דעליון שהם חשובים בהרבה מן התחתון, להיותם בחי' עליון. ולא עוד, אלא שמתחילה מקבל העליון את האורות דתחתון בכלים שלו שנזדככו, ואח"כ הוא נותן אותם אל התחתון, ולפיכך לא נגרע מעלתו של העליון משום שהאורות דתחתון ממלאים אותו. משא"כ כאן בב"ן, הבא מע"ס דנקודים שהיה בהם ביטול ושבירה, הנה נפגמה מעלת העליון שבהם, שהרי הם צריכים לתיקון ע"י האורות דתחתון מהם, שהם המ"ה החדש שיצא באצילות, והם אינם מקבלים מקודם האורות כמו בפרצופי א"ק, אלא התחתון מקבלם תחילה ואח"כ משפיע אותם אל הב"ן כנודע, ע"כ נפלו ממדרגתם, ונעשו בחינת תחתון אל האצילות, להיותם צריכים להשפעתם. אמנם ענין היתרון שיש בהם מבחינת שורשם, לא יתגלה עד גמר התיקון, כי אחר שהב"ן יקבל כל תיקונו ממ"ה החדש, אז יחזור לשורשו, כלומר שישוב ויתחבר בבחי' הע"ס דנקודים, שהם ס"ג, ובחי' פרצופים עליונים לפרצופי

 

* ע"ח ח"ב שער כ"ט: שער הנסירה פרק א'.

א' תשעו        חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

 

קס) ואז חכמה וחסדים הוסרו מתוך הלבושים של נה"י דאמא, כנודע, ונשארו עומדין ערומים בסוד או"מ על רישא דז"א, וגם חצי דעת תחתון המחבר את ב' עטרין כנודע, וכן חצי דעת העליון, גם הוא נשאר עמהן חצין דמצד החסדים.

 

קסא) ואמנם בינה וגבורות וחצי דעת תחתון וחצי דעת עליון, אלו נשארים מלובשים תוך נה"י דתבונה. וכן הם נסתלקו מז"א, אמנם לא נשארו בסוד או"מ כמו האחרים, כדי להאיר משם מן בחי' הרשימו שעולה ג"כ בסוד שינה כנזכר אצלינו בענין תפילין, ואמנם אלו התלבשו תוך נוקבא, וכמ"ש אח"כ. ואח"כ, חוזרין להסתלק מן הנוקבא, וחוזרין תחלה להתחבר עם חכמה וחסדים בסוד או"מ ג"כ עמהם, ולעשות זה צריך זווג אחר באו"א.

 

אור פנימי

 

 

מ"ה החדש, כי אז ימצא המ"ה לבחינת מקבל מהם. כדרך הפרצופים התחתונים דא"ק, כנ"ל. וז"ס שישוב הב"ן להיות ס"ג. ואע"פ שגם המ"ה יתחדש אז ויתגדל מעלתו, אמנם אין העדר ושינוי ברוחני, כי אז יהיה מ"ה החדש בבחינת מלבוש על הע"ס דנקודים, והע"ס דנקודים יחשבו לבחינת פנימיות. והבן. וזהו שמדגיש כאן הרב שיש יתרון גדול לב"ן הכולל על מ"ה הכולל.

 

קסא) בינה וגבורות וחצי דעת תחתון וחצי דעת עליון וכו', הם נסתלקו מז"א אמנם לא נשארו בסוד או"מ וכו' מן בחינת הרשימו וכו'. פי', כי גם בעת עליתו למ"ן נשאר בו בחינת רשימו מן המוחין שעלו, ורשימו זו מקבלת הארה מהמוחין שעלו למ"ן, הנבחן לאו"מ. ואומר, שבחינת בינות וגבורות שנסתלקו ועלו למ"ן אינם מאירים לרשימו הנשארת בז"א לבחי' או"מ. והוא מטעם, כי בעת עלית הזו"ן למ"ן, נכלל הז"א באבא, ונוקבא נכללה באמא, ובעת הזאת נמצא אבא כולו מ"ה, דהיינו חכמה דמ"ה כמו א"א, ואמא כולה ב"ן, כי ע"י כפיפת ראש  דעתיק למקום א"א ששם
עומדת אמא, קבלה אמא ג"ר דחכמה דב"ן, שע"י זה נתחברו אליה גם הו"ק דחכמה דב"ן שבבחינת אבא. ולפיכך נמצא, שהנוקבא שהיא כלולה עתה באמא, היא מקבלת ממנה הבינות וגבורות, כלומר כל בחינת ב"ן. וז"א שאינו נכלל באמא אין לו כלל מבחינת בינות וגבורות, אלא מחכמה וחסד בלבד שהם בחינת אבא. באופן, שחכמה וחסד דאבא ודאמא, דהיינו הצד ימין דשניהם שהם מ"ה, והם עתה כלולים באבא לבד, הנה הם נבחנים לאו"מ על הז"א, שהרי הוא נכלל באבא. אבל הבינות וגבורות דשניהם שהם עתה כלולים באמא בלבד, הם מתלבשים עתה בנוקבא, ואין לז"א חלק בהם.

חוזרין להסתלק מן הנוקבא וחוזרין תחילה להתחבר עם חכמה וחסדים בסוד או"מ ג"כ עמהם, ולעשות זה צריך זווג אחר באו"א. פירוש, כי אחר שנשלם ענין התכללותו באו"א בסוד עלית מ"ן, הוא צריך לזווג מיוחד לצורך הלידה, כלומר לצורך ביאת המוחין למקומם שיהיה בהשואה לבחינת המ"ן שזו"ן העלו להם, שבזה נמדד שיעור קומת המוחין הצריכים לזו"ן. כמ"ש בחלקים הקודמים. אמנם אין
חלק ט"ו             עץ חיים        בנין הנוקבא        א' תשעז

 

קסב) ונמשכין מזווג ההיא ב' מנצפ"ך: א' ביסוד אמא, וא' ביסוד דמלכות, וא' נמשך לחכמה, וא' נמשך לעטרא דגבורה. וע"י אותה העטרא נמשך אותו המנצפ"ך הב' אל יסוד דמלכות. ואלו המנצפ"ך כפולים, הם יותר נמתקים, כי החכמה היא גבורה בשרשה, כי לכן חכמה דא"א נתלבש בה גבורה דעתיק.

 

קסג) והנה אחר שירדו שם ונעשו כולם מקיף, אז מתחילין לכנוס תחלה בינה וגבורה בפנימית דז"א, ושניהן בהוד דאמא לבד, ואז מתפשטין ג' פרקי הוד בכל קו שמאלי דז"א, ומפרק אחרון נעשה מוח בינה אל המלכות. והנה כשנסתלקו בינה וגבורה מז"א כנזכר בסוד השינה, אז היו מאירין בנוקבא לאה, בסוד או"מ, ומשם נמשך אל המלכות רחל, ואינם ישינות כמו הז"א.

 

אור פנימי

 

 

הזו"ן מקבלים כל המוחין תכף בבת אחת, כי תחלה מקבל בחינת צ' דצל"ם, שהם רק בחי' ו"ק של המוחין, וג"ר עוד נשארים עליו בבחינת מקיפים, כנודע. וזה אמרו "שהבינות וגבורות חוזרים תחלה להתחבר בסוד מקיפין". אלא אח"כ הוא מקבל גם המ' ול' שלהם בסוד פנימים, שהם הג"ר שבהם, כנ"ל, בחלק י"ב.

 

קסב) ונמשכין מזווג ההוא ב' מנצפ"ך, א' ביסוד דאמא וא' ביסוד דמלכות וא' נמשך לחכמה וא' נמשך לעטרא דגבורה ועל ידה נמשך אותו מנצפ"ך הב'. פירוש, שיש בזווג ההוא בכללו, מעת עלית מ"ן עד ביאתו למקומו, ב' מיני מנצפ"ך: שא' היא מקבלת מאמא שלא ע"י ז"א, דהיינו בעת התכללותה באמא עלאה בזווג דחו"ב, שאז נבחן באמת, שהחכמה משפעת המנצפ"ך ליסוד דאמא, דהיינו על המ"ן דאמא, אלא משום שהנוקבא נכללת באמא, ע"כ היא מקבלת ג"כ המנצפ"ך הזה. אמנם אין קבלה זו מספקת אל הנוקבא, אלא שהיא צריכה לקבל אותו המנצפ"ך בפעם ב' מן ז"א אחר ירידתם למקומם עצמם. כנ"ל. ואז נבחן שהמנצפ"ך מושפע אל היסוד דמלכות,
דהיינו אחר שהשיגה המנצפ"ך ע"י ז"א, כבר הוא משפיע לה אל היסוד של עצמה על המ"ן דידה. וזה אמרו "א' ביסוד דאמא, וא' ביסוד דמלכות" כנ"ל, שא' היא מקבלת ע"י התכללותה ביסוד דאמא. וב' היא מקבלת על המ"ן שלעצמה, שהיא נבחנת ליסוד דמלכות.

וזה אמרו "א' נמשך לחכמה, וא' נמשך לעטרא דגבורה ועל ידה נמשך אותו מנצפ"ך הב' " כלומר, שהראשון נמשך מחכמה לבינה שהיא אמא, והיא שם בבחינת גבורות זכרים, כי קומת חכמה זו יוצאת על המזלין, שהם מבחינת צמצום א', שהם נבחנים לדינין תקיפין ברישא, כנ"ל (דף א' תשמ"ז ד"ה הזכר) ע"ש. וע"כ המנצפ"ך הזה נבחן לבלתי ממותק לצורך הנוקבא כי היא צריכה לקבל מעטרא דגבורה שבמוחין דזו"ן, ע"י המלכות דאמא שאינה כלולה במוחין דז"א, ששם יוצאים המוחין דנוקבא מחדש בראש הז"א ואח"כ הוא משפיע לה ע"י נה"י שלו, כנ"ל בדברי הרב (בחלק זה אות קנ"ו) ע"ש. ואז נמתקים המנצפ"ך בסוד מנצפ"ך כפולים, דהיינו מעטרא דגבורה שבמוחין דז"א, וממלכות דאמא אשר שם, ונמתקים כל צרכם, בסוד

 

 

א' תשעח       חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

 

קסד) ועיין בענין חת"ך, שהם ב' אחורים דזו"ן ג' בחי' שיש: א' בהוי"ה, וא' במצפ"ץ, ויש א' באלקים, כי הנוקבא בעת האצילות הראשון לא היתה רק נקודה א' לבד, כנודע, וזה הנקודה נקרא אישון בת עין, וזכור זה. ומנקודה זו מתחיל בנין כל מציאותה, והיא לבדה יכולה להיות פב"פ עמו, וזהו שורש כל בחי' הנוקבא, וזהו ראשית ואחרית כל דרושיה.

 

קסה) דע, כי הנקודה שנאצלה תחלה היא כתר שבה, והיא נקודה א' לבד, ותחלה קודם העיבור, היתה בסוף היסוד למטה ממנו, ובזמן העיבור עלתה על היסוד והלבישתו, והגדילה ונעשה כמדת היסוד וכשיעורו. וביניקה עלתה עד ת"ת מאחוריו, ונגדלה כמדת הת"ת ממש.

 

קסו) והנה בלילה, שהוא כמו בזמן היניקה לז"א, אף הנוקבא היא באצילות הראשון. והנה ט' נקודות שלה אחר חצות, מתחברין עם לאה,

אור פנימי

 

 

שהדינין נייחין בסיפא, כי נעשים למוחין דנוקבא כנ"ל. וזה אמרו "נמשך לעטרא דגבורה ועל ידה נמשך אותו מנצפ"ך הב' " דהיינו לעטרא דגבורה שבמוחין דז"א, אשר עטרא דגבורה זו משתתפת עם המלכות דאמא, שאז יוצאים המוחין דנוקבא על שניהם, ומשם הם מתפשטים אל היסוד דמלכות, דהיינו היסוד דנוקבא, כמבואר.

המנצפ"ך כפולים הם יותר נמתקים כי החכמה היא גבורה בשרשה, כי לכן חכמה דא"א נתלבש בה גבורה דעתיק. פירוש, כי ע"י התחדשות יציאת המוחין דנוקבא בראש הז"א, נעשו שם המנצפ"ך כפולים, דהיינו מעטרא דגבורה דז"א וממלכות דאמא, כנ"ל בדיבור הסמוך. ואז נייחין הדינין ומתמתקים כל צרכם. כנ"ל. אבל בעוד שהם מבחינת יציאת המוחין באו"א, שהם מלבישים לג"ר דא"א בעת הזווג, שאבא מלביש לכתרא דא"א, ואמא מלבשת למו"ס דא"א ונמצא שאמא מלבשת אז גם לגבורה דעתיק, כי חכמה סתימאה מלבשת על גבורה דעתיק, ששם נגנז בחינת המלכות דצמצום א', כנ"ל בחלק י"ג. ע"כ בקומת חכמה זו שאמא
מקבלת שם, יש בחי' גבורה דעתיק, שהיא גבורה קשה מטעם היותה מצמצום א'. וזה אמרו "לכן חכמה דא"א נתלבש בה גבורה דעתיק" דהיינו ח"ס דא"א שבתוכה גבורה דעתיק, ששם מלבשת אמא בעת הזווג. וזהו טעם נוסף על הטעם שנתבאר בדיבור הסמוך. וע"כ המנצפ"ך הזה שהנוקבא מקבלת בעת התכללותה במ"ן דאמא עילאה, אינו ממותק כל צרכו, כי יש בו עוד בחינת דינא קשיא שאינו ראוי אל הנוקבא הנפרדת, ולפיכך הם יורדים משם למוחין דז"א ומתמתקים שם בסוד מנצפ"ך כפולים כנ"ל. והיא מקבלתם ע"י ז"א עצמו דרך נה"י שלו, ואז הם יותר נמתקים.

 

קסו) ט' נקודות שלה אחר חצות מתחברים עם לאה ונקודת הכתר מתחילת אצילות ירדה בבי"ע להאיר שם. כי ע"י הק"ש שעל המטה אנו מעלים הזו"ן למ"ן להיכל או"א, שע"י קבלת המוחין אלו נעשה הנסירה, כנ"ל בחלק י"ד, אמנם אין המוחין אלו מגיעים לבחי' רחל, כי הם בחינת עלי עליון שלה, ואינה יכולה לקבל רק ע"י ז"א.

 

 

חלק ט"ו             עץ חיים        בנין הנוקבא        א' תשעט

 

כנזכר במ"א ע"ש. ונקודת הכתר מתחלת אצילות ירדה בבי"ע להאיר שם. וע"י עסק התורה עולה גם היא מעט מעט, עד שבאור הבוקר נגמרה לעלות פב"פ בזרוע שמאל דז"א, ואז נכנס בה רשימו של המוחין שלה בסוד תפלה ש"י. וט' הנקודות יורדין אז בבי"ע.

 

קסז) אך היא יש בה רשימו מבחי' פנים בפנים, ויכולה לעמוד עמו פנים בפנים אז, בסוד תפילין. ושאר הט' הנ"ל, אנו מעלין אותם מעט מעט מבי"ע עד ברכת אבות, ואז בקריאת שמע, נכנסו ו"ק דגדלות בז"א, וט' אלו שלה, גם הם מתחילין לעלות עד ז"א דאצילות, ואז עולה המלכות, ואותה הנקודה חוזרת אל האחור.

 

קסח) ומתחלת לתקן כמו בזמן העיבור, ועולה עד תחת היסוד, ושם בחי' שורש א' שלה, כנודע שהיא העטרה הנשאר שם תמיד, וגם בחינתה שיורדה בבריאה עולה משם, ואז אותו הבחי' שעלתה מבריאה נגדלת שנית כמדת היסוד כולו, ועיין במ"א. ומשם עולה עליה ג' בנצח והוד ולא ביסוד, ונגדלת כמותם.

 

קסט) ומשם עולה עליה ד' בת"ת. והרי עלתה גם אל שרשה אשר שם, שלא נסתלק משם לעולם, ואז נגדלת כמדת הת"ת עצמו מאחוריו. ואח"כ עולה בחו"ג עלייה ה', לכן יורדין בה ב' האורות תחתונות בברוך, וג' האורות עליונות באתה אך אינה עולה בה עד הזקיפות של הוי"ה, כנזכר במקומו. והירידות הם הוי"ה אדנ"י, והזקיפות הם הוי"ה אהי"ה.

 

אור פנימי

 

 

וע"כ רק לאה יכולה לקבל המוחין ההם, ורק היא ננסרת מהז"א, כנ"ל דף א' תשנ"ה אות קכ"ה ע"ש. וחוזרת לאה פב"פ עם הז"א, והיא לוקחת ג"כ את ט' הנקודות דרחל דבחינת אב"א שלה מחזה ולמטה ונעשה הזווג יעקב ולאה פב"פ בקומה שוה. והזווג הזה נחשב כמו בחינת הזווג דאו"א, כמ"ש הרב לעיל (חלק י"ד אות מ"ו) ע"ש. והוא מטעם כי אין ז"א יכול ליתן מוחין לנוקבא כי אם ביום, שאז שליטת הז"א והחסד, כנודע, אלא רק לאה, שהיא בחינת נוקבא הגדולה דז"א, יכולה לקבל המוחין ישר מאו"א כמו ז"א עצמו, וע"כ מקבלת המוחין גם בלילה. משא"כ רחל, שהיא
צריכה לקבל המוחין מז"א, שאין שליטתו בלילה בעת חוסר החסדים, ע"כ אינה מקבלת כלום מהזווג הזה בעוד לילה. וכלפי דידה נבחן, כמו שז"א נמצא עוד בהיכל או"א, ואין מגולה ממנו למטה רק בחינת ו"ק, דהיינו כבזמן התרדמה. ונודע שבשעה שאין לז"א אלא ו"ק, אין ברחל רק בחינת נקודה לבד. כי אין בחינתה מתחלה להגלות רק אחר השלמתם דנה"י דגדלות דז"א, שאינם נשלמים אלא ביום כנ"ל. וז"ש שהנוקבא היא נקודת הכתר מתחילת אצילות, שהיא נקודה תחת היסוד דאורות ותחת החזה מבחי' הכלים כנודע.

וזה אמרו "ונקודות הכתר מתחילת

 

 

א' תשפ          חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

 

קע) ועולה בסוד נקודה לבד אורך כל הז"א עד הכתר שבו אב"א. גם בסוד נקודה ולא בבחי' פרצוף עדיין. ועיין במקומו, כי יש זווג ב' אל או"א, וגם יש אז מ"ן דחו"ב, ואז נתוסף בה הארה, שתעלה היא כל בחי' האחור עד הכתר לבחי' מדה או נקודה א' לבד.

 

קעא) ואח"כ נכנסין בז"א ג"ר דגדלות, וגם מקיפי דאמא לבד, כפי הנזכר במ"א. ועדיין לא נכנסו רק הפנימית, ואז נתקנים ונעשים בבחי' פרצוף מהחזה שלו ולמטה. וזה בחול, שלא היתה גם בהיותה באחור רק מן החזה. אך בר"ה, בהיותה באחור עלתה עד הכתר, גם עתה הגדיל פרצופה גם עד הכתר. ועיין במקומו איך היא ברחל ובלאה, אך רחל היא מהחזה ולמטה לבד, וגם כל זה הוא ע"י העלאת המ"ן לזווג או"א (וצ"ע מאד במ"א).

 

אור פנימי

 

 

אצילות ירדה לבי"ע להאיר שם וכו' וט' הנקודות יורדין אז בבי"ע" אין הפירוש, שט' נקודות הראשונות שהיה לה מבחינת אב"א מחזה ולמטה דז"א שהם ירדו לבי"ע. שהרי כבר אמר שט' נקודות שלה אחר חצות נתחברו עם לאה. והגם שיש לתרץ כאן שהם יורדים בבוקר בזמן התפילין דוקא. אמנם לעיל בחלק י"ד אומר במפורש שהם ירדו בלילה לבי"ע. אמנם כבר נתבאר זה היטב לעיל, שהכונה היא על בחינת אח"פ דכלים שלה שהיא משגת בלילה. כי מאחר שז"א עצמו כבר קבל המוחין בלילה, ונמצאים חג"ת שלו שנעשו לחב"ד, ונה"י לחג"ת ויצאו לו נה"י חדשים מבי"ע הנה אלו נה"י חדשים כלול בהם גם ט"ת דנוקבא הנפרדת שהיא רחל. כנ"ל (דף א' תשכ"ח ד"ה אכן), ע"ש. ואלו ט"ת וגם נה"י דז"א אינם עולים בלילה, אלא רק ביום בעת התפלה כמ"ש שם באורך. ועליהם אומר כאן שט"ת דנוקבא יורדים אז בבריאה. כי לא יוכלו לעלות אלא ביום בעת שליטת הזכר, שאז הז"א משפיע בה המוחין שקבל בעדה. ועי' היטב לעיל (דף א' תקי"ג ד"ה והנה) כי אין כאן המקום להאריך.

וזה אמרו "ושאר הט' הנ"ל אנו מעלין אותם מעט מעט מבי"ע עד ברכת אבות וכו', ואז עולה המלכות ואותה הנקודה חוזרת אל האחור" כי עתה בברכת אבות באים המוחין ומתלבשים בז"א, ומתלבשים אורות דחב"ד בכלים דחב"ד, ואורות דחג"ת שהיו שם עד עתה בכלים דחב"ד, יורדים עתה למקומם לכלים דחג"ת. ואורות דנה"י שהיו מתלבשים מקודם בכלים דחג"ת יורדים עתה ומעלים הנה"י חדשים מבי"ע, שעמהם עולים ט"ת של הנוקבא. והבן היטב, כי המוחין של חצות אע"פ שהספיקו לבחינת ג"ר דכלים, כי ע"כ ננסרה לאה ונתחברה עם ט"ת דרחל לפרצוף אחד, מ"מ לא היו מבחי' האורות רק ו"ק, אלא שהם ו"ק דגדלות, שאז נבחן שכלים דחג"ת כבר נעשו לחב"ד, אמנם עוד לא השיגו האורות דחב"ד, וא"כ עוד אין בהם אלא אורות דחג"ת. וכן גם הכלים דנה"י כבר נעשו לחג"ת, אמנם עוד אין בהם אלא אורות דנה"י, כי אורות דחג"ת נמצאים עוד בכלים החדשים דחב"ד, ונמצאים הכלים דחג"ת שאין בהם אלא אורות דנה"י. ולפיכך לא יכלו הנה"י החדשים דז"א לעלות בלילה, וכן ט"ת

 

 

 

חלק ט"ו             עץ חיים        בנין הנוקבא        א' תשפא

 

קעב) ואח"כ נעשית הנסירה כנ"ל, והנה אחר שנתגדלה אב"א מן החזה שלו ולמטה, והיתה אז מקבלת הארותיה ע"י מחיצותיו, וטפילה אליו וגרועה ממנו, וכדי שתתקן יותר לגמרי שלא על ידו, צריך שיסתלקו המוחין ממנו, וסילוק זה נקרא שינה והבן זה.

 

קעג) כי קודם לכו היו אחורים של שניהן כולם דינים, ולהיותן דינים היו דבוקים יחד, כי כולם כותל אחד להם, ולכן הפיל עליו דורמיטא ונסתלקו ממנו המוחין כנ"ל, הנקרא שינה. ואז, נשמתו, שהם המוחין שנסתלקו ממנו, היו מושכין לו חסד וחיות אל ההיא קיסטא דחיותא, שנשאר בתוכו בגוף בעת השינה, מן חסד דבינה, והיה מתפשט בו בתוכו, ואז הדינין ואחורים היו מסתלקין ונאחזין באחור דנוקבא, ונפרדין זה מזה, וזהו, אתי חסד ופריש לון. וז"ס ובאתרהא שקיע רחמי וחסד.

 

אור פנימי

 

 

דנוקבא שהם תולדה מהם. כי האורות מעלים את הכלים, ועדיין לא היו שם אורות בשביל הנה"י אלו דבי"ע.

 

אלא רק בברכת אבות, אחר שז"א כבר קבל האורות דחב"ד, אשר אז הם מתלבשים בכלים דחב"ד, ויורדים עתה האורות משם לכלים דחג"ת, ואחר שהם משיגים האורות דחג"ת, אז הם מורידים האורות דנה"י שהיו בהם, אל נה"י החדשים ומעלים אותם לבחינת אצילות, שעמהם עולים הט"ת דנוקבא. אמנם נודע, שמתחלה, צריכה הנוקבא להשתלם עם ג' פרצופי האחור עד שתלביש הז"א בקומה שוה מאחוריו, ואח"כ היא חוזרת לבחינת נקודה דפנים, ואז הולכת ומקבלת ג' פרצופי הפנים, שהם עי"מ דפנים, ואז היא באה עם ז"א בקומה שוה פב"פ.

 

וזה אמרו "ואז עולה המלכות ואותה הנקודה חוזרת אל האחור ומתחלת להתקן כמו בזמן העיבור וכו' ועולה בסוד נקודה
לבד אורך כל הז"א עד הכתר שבו" דהיינו כנ"ל שמתחילה היא עולה עם ט' התחתונות שלה לבחי' עיבור, שנקרא נקודה דאחור, עד שהיא מלבשת מבחינתה זו דנקודה דאחור עד הכתר דז"א, שהם ג' פרצופים עי"מ דאחור.

וזה אמרו "ואח"כ נכנסין בז"א ג"ר דגדלות וכו' ונעשים בבחינת הפרצוף מחזה שלו ולמטה וזה בחול" דהיינו כנ"ל, כי אחר שנשלמה הנוקבא בג' פרצופים האחור היא חוזרת לנקודה תחת היסוד, ועולים פעם שנית למ"ן לצורך המוחין דפנים, ואז מקבל הז"א בעדה הג"ר דגדלות, מבחינת המוחין דפנים בפנים, ואז היא מתתקנת בבחינת פרצוף, כלומר, בבחינת פב"פ בקומה שוה עם יעקב, אמר כלפי הז"א הוא נחשב רק מבחינת החזה ולמטה. משום שממוחין דחול אין מוחין אלא ליעקב בלבד, אבל ז"א עצמו אין לו מוחין דהולדה אלא רק ע"י עליתו לאו"א עלאין כמו בשבת במוסף. כנ"ל בחלק י"ד.

 

 

א' תשפב       חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

 

קעד) ואז אלו המוחין הנקרא נשמת ז"א, היו בבחי' מ"ן אל בינה, ונזדווגו או"א, ותיקנו את המלכות שלא ע"י ז"א. והענין, כי כבר נתקנה לאה אב"א טרם רחל, כי תחלה יוצאין הארת לאה ואח"כ הארת רחל, ועדיין שתיהן נפרדות, עם שמקבלות שתיהן הארתן ע"י ז"א.

 

קעה) ואח"כ בנסירה, מתחברות שתיהן יחד פרצוף אחד, ע"י שנכנסו נה"י דאמא בתוכם, ונמצאת גם רחל עצמה עולה אב"א עד כתר דז"א, ע"י התחברות עם לאה (ואפשר שיתלבש לאה ברחל וצ"ע).

 

קעו) ודע כי אותן הב' מוחין בינה וגבורה דז"א שנסתלקו בנה"י דבינה, הם שנכנסו ברישא דנוקבא ממש, כי החכמה והחסדים נשארו בסוד מקיף לז"א, ואלו הם הגבורות, אשר לקחה הנוקבא בעת הנסירה ע"י אמא לחודה, כנזכר במ"א. וע"ש היטב.

 

*קעז) ודע כי הגוף החיצון דז"א, נקרא ת"ת, כליל משית סטרין, ויעקב. והגוף הפנימי של ז"א, נקרא דעת, ת"ת מלגאו דאתי בשית סטרין, והוא סוד משה וישראל. ולכן אין הדעת בכלל י"ס, כי הוא הת"ת, אלא שהוא הפנימיות. ושמור כלל זה בידך היטב.

 

אור פנימי

 

 

קעד) כבר נתקנה לאה אב"א טרם רחל וכו' ועדיין שתיהן נפרדות. כמ"ש לעיל, שאין התחלה לתיקון רחל אלא אחר שהשיג הז"א מוחין דנשמה, שאז נבחנת לאה לנוקבא הגדולה, שמלבשתו מחזה ולמעלה, והנוקבא הקטנה שהיא רחל מלבשת אותו מחזה ולמטה. ואז שתיהן נפרדות, כי כל עוד שאין בז"א מבחינת מוחין דחיה, הוא מוכרח להתחלק לב' פרצופים, משום שמוחין דס"ג אינם מספיקים להשפיע בחינת ג"ר להמקום שמחזה ולמטה. כנ"ל (דף א' תש"ל ד"ה וביאור). ע"ש.

 

קעז) ולכן אין הדעת בכלל הי"ס כי הוא הת"ת אלא שהוא הפנימיות. כי גוף החיצון דז"א נקרא ת"ת כי גוף החיצון הוא בחינת ו"ק, ונודע, שעיקרם הוא הת"ת,

משום שחסד וגבורה שבו הם מהתכללות העליונים, ונה"י שבו הם מהתכללות הנוקבא. ונמצא שעצם הז"א הוא רק בחינת ת"ת, ולכן נקרא גוף החיצון דז"א, שהוא כולל עיבור יניקה שבו עם הג"ר דו"ק שכללותו אינו יותר מבחינת ו"ק, וע"כ נקרא רק בשם ת"ת.

וגוף הפנימי דז"א, דהיינו פרצוף חב"ד שבו, שגם הוא כולל עיבור יניקה מוחין, כנ"ל, הוא נקרא בשם דעת, שהוא ת"ת מלגאו. פירוש: כי נודע, שאין בז"א יותר מששה כלים, אלא בגדלות עולים חג"ת ונעשו חב"ד, ונה"י נעשו לחג"ת, ויוצאים לו נה"י חדשים. נמצא, שבחינת ת"ת דפרצוף חיצון נעשה דעת בפרצוף חב"ד, ונמצא שדעת אינו בחינה אחרת זולת אותו הת"ת דחיצון, אלא שהוא בחינת פנימיות

 

* ע"ח ח"ב שער מ': שער פנימיות וחצוניות אמצע פרק ו'.

חלק ט"ו             עץ חיים        בנין הנוקבא        א' תשפג

 

קעח) וכנסת ישראל הוא גוף הפנימי, ומלכות גוף חיצון. וזווג ב' הגופות הפנימיות, נקרא נשיקין רוחא ברוחא, והבן זה. וכן הוא באו"א בזווג הפנימיות נקרא נשיקין. והפנימי דאבא נקרא מזלא שם ע"ב, והפנימי דז"א הוא שם מ"ה, שקיא דאילנא. ובערך החיצון, יקרא הפנימי נשיקין רוחא ברוחא, כי שם מ"ה הוא רוח, כנ"ל.

 

קעט) והנה כבר ידעת, כי גופא דמ"ה פנימי, וגופא דב"ן חיצון, וכעד"ז באורות, כי אורות דמ"ה פנימיות, ואורות דב"ן מקיפים. נמצאו, כי נר"ן פנימיות דמ"ה הם אורות לג' כלים הפנימיות, והמקיפים הם אורות לג' כלים החצוניות משם ב"ן.

 

אור פנימי

 

 

הת"ת, כלומר, הת"ת שנעשה לדעת. וזה אמרו "שהוא ת"ת מלגאו דאתי בשית סטרין", כי כמו שהת"ת דחיצון כולל ו"ק לבד, כן דעת אינו כולל יותר מו"ק, כי סוף סוף אי בו יותר מששה כלים, שהם שית סיטרין, ורק חג"ת נעשו לחב"ד. כנודע. וע"כ נקרא הדעת בשם ת"ת מלגאו, כלומר ת"ת פנימי. ונקרא ג"כ בשם משה וישראל, כי גוף הדעת נקרא בשם משה. וכללות פרצוף החב"ד נקרא בשם ישראל.

וזה אמרו "ולכן אין הדעת בכלל הי' ספירות כי הוא הת"ת אלא שהוא הפנימיות, וזכור כלל זה" כי יש להקשות, לפי הכלל שהם עשר ספירות ולא תשע ולא י"א, והרי עם הדעת יש י"א ספירות. וזה שאומר, שאין הדעת ספירה מחודשת בהע"ס, שהרי היא באמת רק ת"ת, אלא הפנימיות שבו, דהיינו הת"ת העולה להיות דעת בעת הגדלות, וא"כ גם עתה אין בו יותר מע"ס.

ועם דברי הרב אלו, תבין יותר המתבאר לעיל בשיעור מטי ולא מטי (דף ש"ל דבור המתחיל עתה). אשר מקור הדעת הוא בחינת אור החסד שעלה לכלי דבינה, אשר בא שם מכח התחלפות האורות, כי אור הכתר נשאר בפה דפרצוף א' דא"ק, ולא נתפשט לפרצוף ע"ב דא"ק, וע"כ בא החכמה בכלי דכתר ואור הבינה בכלי דחכמה, ואור הז"א בכלי דבינה, ואור
המלכות בכלי דז"א. ועליה זו דאור הז"א שהוא ת"ת בכלי דבינה, נעשה שורש לעלית החג"ת דז"א לבחינת חב"ד בפרצופי אצילות. ע"ש היטב בכל ההמשך. גם תבין בזה מ"ש בחלק י"ד, שעיקר הנושא להארת חכמה דקומת חכמה דל"ב נתיבות, הוא רק הת"ת, שהוא נמשך ג"כ מעליה זו דאור החסד בכלי דבינה שנעשה בזה מ"ן אל הבינה והשיב פניה לחכמה, ואז נעשה הבינה לחכמה ומשפעת אל החסד שהוא ז"א. ע"ש. הרי מכל אלה, שהדעת הוא בחי' ז"א עצמו שהוא רק ו"ק, אלא שהוא מתעלה מחמת עליתו למ"ן לבינה וגורם לצאת בה קומת חכמה, וע"כ נעשה גם הוא לחב"ד, כי כל מה שהתחתון גורם לעליון נמשך זה גם להתחתון, וע"כ נעשו חג"ת דז"א לחב"ד. והבן זה, כי הוא כלל הגדול ביותר, להבין עמו כל המוחין דז"א.

 

קעח) או"א בזווג הפנימיות נקרא נשיקין והפנימי דאבא נקרא מזלא, שם ע"ב הפנימי. נודע שב' מיני זווגים נוהגים באצילות: א' זווג דג"ר, שהוא בפה של ראש הפרצוף, כנוהג בכל פרצופי א"ק, והוא נקרא זווג רוחני, או זווג דנשיקין, רוחא ברוחא, כמ"ש בחלקים הקודמים. וב' הוא זווג דיסודות שנתחדש באצילות, שהוא לא היה כלל בפרצופי א"ק, והוא נקרא זווג

 

 

א' תשפד       חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

 

קפ) והנה ידעת ענין ג' כלים וענין האורות ממ"ה ומב"ן, והנה זו"ן כל אחד מי"ס גמורות, וכשננסרים נכנס בהם גוף הפנימי דשם מ"ה, וחוזרים פב"פ, ונמצא כי ב' בחי' לבד שהם מ"ה וב"ן הם מוחין, והבן זה מאד.

 

קפא) והנה העיבור והיניקה ומוחין שנעשה אחר הנסירה בחזרת פב"פ בברכת אבות בברכת מגן אברהם, הוא החסד שם מ"ה שנכנס עתה לז"א, והבן זה כי הם מוחין חדשים דבחי' פב"פ. (אך ממ"א נראה, כי חצוניות יש בה אורות פנימים ומקיפים, וכן הפנימיות או"פ ואור מקיף. ושם מ"ה הוא החסדים, וז"ס אתי החסד ופריש לון גדפין).

 

קפב) והנה נודע, כי שם ב"ן הוא הגבורה ואחורים, ובזה תבין, כי החצוניות הנחלק לג' כלים הוא עיקר הנקרא גוף, ובכל בחי' מהם יש מוחין כנ"ל, והם מלובשים תוך ג' בחי' נה"י דאמא של חצוניות שלה ג"כ, דהיינו בתבונה, וכן עד"ז ג' בחי' לפנימיות. והמוחין שלהם, נכנסים אח"כ מלובשים תוך ג' בחי' דפנימיות נה"י דאמא ג"כ. וג' בחי' פנימיות הם תוך ג' בחינות החיצוניות, והחצוניות נקרא גוף, והפנימיות נקרא קול.

 

אור פנימי

 

 

גופני, כי הוא נעשה בנה"י דפרצוף חיצון שנקרא גוף, שפירושו ו"ק, כנודע. וטעם חידוש זווג הזה כבר נתבאר בחלק הקודם. ע"ש.

והנה או"א דאצילות, אע"פ שיש בהם קומת ס"ג בקביעות, שמבחינת קומה זו הם פב"פ בזווג דלא פסיק לעלמין, הנה זה מספיק רק לבחינת מ"ה החדש שבהם, אמנם כיון שמקורם דאו"א מנקודים הם חו"ב, ע"כ לקומת ע"ב הם צריכים, ומבחינת ע"ב הם נבחנים בקביעות, שהם רק ו"ק בלי ראש וחסר להם נה"י דכלים וג"ר דאורות, כי ע"כ הם מלבישים מתחת לראש דא"א שהוא ע"ב, והבינה שיצאה לבר מראש דא"א היא הכתר דאו"א, כנודע. וז"ש הרב לעיל בחלק ח', שאו"א לקחו מבין שניהם קומת בינה דמ"ה החדש, וו"ק דחו"ב דב"ן, כי הג"ר דחו"ב לקח עתיק. באופן שכל קומת בינה
דאו"א ובחינת פב"פ שבהם דלא פסיק, נחשב רק לבחינת ו"ק בלי ראש כלפי קומתם המיוחס להם מנקודים והם נבחנים ע"כ לבחינת גוף בלבד, בערך קומת ע"ב.

וכל זה הוא בקביעות, אבל ע"י העליות מ"ן דנשמות לזו"ן, ועל ידי מ"ן דזו"ן לאו"א, אז או"א עולים ומלבישים גם לג"ר דא"א, ומזדווגים שם על המזלין שנעשה לדעת שלהם, והם משיגים נה"י דכלים וג"ר דאורות בקומת ע"ב, וזה נבחן לזווג הפנימי דאו"א, כלומר לזווג דפה דראש שלהם מקומת ע"ב, וע"כ נקרא בשם נשיקין כי המ"ד דנוצר חסד מתלבש בחיך דא"א, והמ"ן דונקה מתלבש בגרון דא"א, שעליהם מלבישים חיך וגרון דאו"א, ויוצא עליהם קומת ע"ב, כמו שנתבאר בחלק הקודם. עש"ה.

וזה אמרו "והפנימי דאבא נקרא מזלא

 

 

חלק ט"ו             עץ חיים        בנין הנוקבא        א' תשפה

 

קפג) וכבר ידעת, כי המלאכים נבראו מקולות היוצאין מפה ז"א, והם מזווג הנשיקין רוחא ברוחא, שהוא פנימיות ז"א הנקרא קולות, ופנימיות נוקבא הנקרא דבור, והבן זה. וכשאין בה רק חיצוניות שהיא עומדת אב"א, נקרא יונת אלם. והנה ידעת מהיכן קול ודבור לאדם, שהוא הגוף הפנימי, שבו מתלבש נר"ן, ובמות האדם מסתלק הגוף הפנימי עם נר"ן, ונשאר גוף החצון אלם.

 

קפד) ודע, כי בעליית ז"א בסוד מ"ן, עולים פנימיותם עם המוחין של החיצוניות, כי כל זה הוא תוספת. והסבה, כי צריך לבחינת מ"ן שיעלו
אור פנימי

 

 

שם ע"ב" דהיינו כמבואר, אשר קומת בינה דאו"א המלבישים לא"א מגרון ולמטה, נבחנת לחיצון דאבא ואמא, משום שהם מיוחסים לקומת ע"ב וקומה זו אינם מקבלים זולת ע"י עליתם לא"א שמשמשים שם במ"ן דמזלין, ואז הם משיגים קומת ע"ב, שהוא פרצוף החב"ד המיוחס להם משורשם מנקודים. וע"כ מכנה הרב את פרצוף הפנימי דאבא בשם מזלא, ובשם ע"ב, כי חב"ד דס"ג הוא בערך מוחין דו"ק בשבילם, ורק קומת ע"ב שמשיגים ע"י מזלא, הוא הנחשב לפרצוף הפנימי דאבא, וכן דאמא. וע"כ רק הזווג דאו"א דקומת ע"ב נחשב לזווג דנשיקין.

 

וזה אמרו "והפנימי דז"א הוא שם מ"ה שקיא דאילנא ובערך החיצון יקרא הפנימי נשיקין רוחא ברוחא כי שם מ"ה הוא רוח" הוא מדגיש בזה שבחינת הז"א הוא שם מ"ה שלעולם הוא רוח, שהרי אין יותר בז"א רק ששה כלים חג"ת נה"י, ואפילו בעת הגדלות לא נתוספו לו כלים דחב"ד אמיתים דבחינת ג"ר, אלא רק הכלים דחג"ת נעשו לו לחב"ד. כנ"ל. ולפי"ז, למה נקרא זווג דנשיקין, הרי אין נשיקין אלא בחינת ג"ר ממש. וזה שאומר, שנקרא זווג דנשיקין רק בערך פרצוף החיצון, שהוא בחינת ו"ק לגמרי, כנ"ל, ובערכו נבחנים החב"ד דפרצוף הפנימי דז"א בבחינת ראש וג"ר
גמורים וע"כ נקרא הזווג דחב"ד אלו בשם זווג דנשיקין.

וזה אמרו (באות קע"ח) וכנסת ישראל הוא גוף הפנימי ומלכות גוף חיצון, וזווג ב' הגופות הפנימיות נקרא נשיקין" כי בעת שהנוקבא מקבלת פרצוף הפנימי שלה דפב"פ, היא נקראת כנסת ישראל. משום שפרצוף הפנימי דז"א נקרא ישראל, והיותו משפיע ומכניס אורותיו לפרצוף הפנימי דנוקבא בסוד הזווג דנשיקין, נקראת משום זה הנוקבא בשם כנסת ישראל. ובחינת הזווג של ישראל וכנסת ישראל, שהם ב' גופות הפנימיות נקרא זווג דנשיקין. כנ"ל, להיותם בחינת זווג דג"ר. אמנם להולדת נשמות אין הזווג הזה דנשיקין מספיק, אלא שצריכים עוד לזווג ב' הנקרא זווג גופני, דהיינו ע"י נה"י דפרצוף החיצון דזו"ן, כמ"ש בחלק הקודם. כי אין זווג דנשיקין מספיק לגמרי, רק למלאכים שאינם צריכים לג"ר, אבל נשמות הצדיקים הצריכים לג"ר, צריכים לב' זווגים, לזווג דג"ר, ולזווג דיסודות הנקרא גופני. והוא מטעם כי אין בחינת חכמה דל"ב נתיבות מושפעת באצילות זולת דרך יסודות, כנ"ל בחלק י"ד.

קפד) בעליית ז"א בסוד מ"ן עולים פנימיותם עם המוחין של החיצוניות כי כל זה הוא תוספת. כי יש כאן ג' פרצופין בפרצוף החיצון, הנבחנים לג' פרצופי

 

 

א' תשפו        חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

 

ג"כ ג"ר ממש ולא ו"ק, כמ"ש במ"א, וג"כ ג"ר של החצוניות נקרא מוחין, והכל עולה בסוד מ"ן: ג"ר החצוניות, וכל הפנימיות.

 

קפה) וכשחוזר לירד, נכנסים תחלה הג"ר דחצוניות מלובשים בבחי' פנימיות דחצוניות נה"י דאמא, ואח"כ יורד כל ג' בחי' פנימיות דז"א מלובשים תוך הג' בחי' פנימיות נה"י דאמא.

 

אור פנימי

 

 

האחור, שהם ו"ק הכוללים עיבור יניקה, והמוחין דו"ק, דהיינו ג"ר דרוח, שהם נבחנים לג"ר דכל קצה וקצה מן הו"ק, כנ"ל בדברי הרב ע"ש. והם נקראים כאן מוחין של החיצוניות. והנה בעת עלית מ"ן לאו"א עולים רק בחינת ג"ר דז"א, שהם המוחין דתוספת שאינם מעיקר פרצופו, כנ"ל באורך. ע"ש. וע"כ נבחן שעולים כאן ב' בחינות מוחין, א' הוא כל פרצוף הפנימי, שהוא כולו בחינת מוחין וג"ר. וב' הוא המוחין דחיצוניות, שהם ג"ר דרוח הנבחנים למוחין דו"ק, כי גם הם בחינת ג"ר ותוספות כנ"ל, וזה אמרו "והכל עולה בסוד מ"ן, ג"ר דחצוניות וכל הפנימיות" כמבואר, שהם ג"ר דרוח, וכל ג' הפרצופים של הפנימיות שהם עי"מ כנ"ל.

וזה אמרו לעיל (באות קע"ט) ידעת כי גופא דמ"ה פנימי וגופא דב"ן חיצון, וכעד"ז באורות כי אורות דמ"ה פנימיות ואורות דב"ן מקיפים נמצאו כי נר"ן פנימים דמ"ה הם אורות לג' כלים הפנימיות, והמקיפין הם אורות לג' כלים החיצוניות" דהיינו כמבואר, שיש ג' פרצופים עי"מ בבחינת החיצון, שהם נבחנים לג' כלים דחיצוניות, שפירושו ו"ק. שבהם מתלבשים נר"ן דב"ן, שנפש רוח מתלבשים בב' הפרצופים דעיבור יניקה. והנשמה, שהיא ג"ר, מתלבשת בפרצוף המוחין של החיצוניות, דהיינו המוחין דו"ק, שהם ג"ר דרוח, כנ"ל.

וכן יש ג' פרצופים עי"מ בפנימיות, שהמוחין דפב"פ הבאים משם מ"ה, נבחנים
לג' כלים דפנימיות, שנפש רוח מתלבשים בב' הכלים דעיבור יניקה, והנשמה מתלבשת בפרצוף המוחין של הפנימיות, וכל נר"ן אלו הם משם מ"ה. כמ"ש לעיל כי העי"מ דאחור, הבאים להשלמת כלים, דהיינו לתשלום הו"ק, אין בהם אלא אורות דב"ן. ומוחין דפב"פ כולם באים ממ"ה, דהיינו ג"כ כל העי"מ שלהם.

ומה שהרב מכנה לאורות דב"ן בשם אורות מקיפים, אין הכונה לאו"מ ממש, שהרי הם נר"ן פנימים המתלבשים בעי"מ דפרצופי האחור, וא"כ אינם מקיפים אלא פנימים. אלא שיש כאן ענין של תחתון ועליון. כי להיות הכלים דב"ן שייכים לע"ס דנקודים, שהם העליון לפרצופי אצילות, כנ"ל באורך, ע"ש. וע"כ נבחנים ג"כ המוחין שבהם, לבחינת מוחין דעליון, כלומר, שאינם במקומם האמיתי שיהיה נבחן להתלבשות גמורה, כי המה צריכים לעמוד במקום העליון, דהיינו בה"פ נקודים הקודמים לאצילות. ולפיכך נבחנים הכלים ההם בשם כלים חיצונים לאצילות, שפירושו, שהם למעלה מן מדרגת האצילות.

וכן האורות המתלבשים תוך פנימיות הכלים ההם, נבחנים בשם אורות מקיפים מטעם ההוא. כי זה הכלל כל אור דפרצוף עליון הוא נבחן לבחינת או"מ לפרצוף תחתון, אם נמשך ממנו איזה הארה אל התחתון. וכל הכלי שבתחתון המקבל לאותה הארה נקרא בשם כלי חיצון, שפירושו, שאינה מבנין של התחתון לגמרי, כי אלו היה הכלי לגמרי מבנין התחתון לא היה

 

 

חלק ט"ו             עץ חיים        בנין הנוקבא        א' תשפז

 

קפו) ודע כי כשאנו אומרים שעלה ז"א בחיצוניות נה"י דאמא, אינו בפעם א', רק תחלה בסוד עיבור בבחינת חיצוניות, ואח"כ ביניקה בבחי' אמצעיות, ואח"כ בגדלות בבחי' פנימיות.

 

אור פנימי

 

 

ראוי לקבל האו"מ של העליון. ומשמיענו הרב בזה ענין עמוק מאד, שהוא קשה להסבירו לגמרי. אמנם זה מבואר במפורש מדברי הרב עצמו, שכל ההארות מבחינת ב"ן, נחשבות לאורות דעליון. הנקראים או"מ. ודבר זה נכבד מאד.

וזה אמרו (באות ק"פ) "ונמצא כי ב' בחינות לבד שהם מ"ה וב"ן הם מוחין והבן זה מאד" משמיענו בזה לבל לחשוב, שהאורות דב"ן אינם כ"כ חשובים בבחי' מוחין. וזה אמרו שאין במוחין אלא ב' בחינות לבד, שהם מ"ה וב"ן, כלומר שמשמשים יחד. כי בחינת החסדים בעיקרם באים ממ"ה, ובחינת הארת חכמה בעיקרה באה מב"ן והם מאירים תמיד יחד. ולכן הוא מסיים והבן זה מאד. כי זה הוא כל פנימיות הבנת המוחין.

וזה אמרו "העיבור והיניקה ומוחין שנעשה אחר הנסירה וכו' הוא החסד שם מ"ה שנכנס עתה לז"א, והבן זה כי הם מוחין חדשים דבחינת פב"פ" הנה לא בכדי ציין הרב "והבן זה, כי יש כאן הבנה רבה ועמוקה באלו המוחין חדשים דפב"פ. כי אחר שהנוקבא נתגדלה ועלתה באחוריו דז"א בקומה שוה עמו עד הכתר, מכח הנה"י דאמא שנתלבשו בה שלא ע"י ז"א, שאז כבר הנוקבא אינה צריכה לז"א, הנה שוב חזרה לנקודה תחת היסוד דז"א, ובאה בבחינת עיבור יניקה מחדש, שהפירוש הוא בחינת ו"ק בלי ראש, ואח"ז בבחינות מוחין חדשים, שהם אינם עוד מנה"י דאמא עצמם, אלא מבחינת מלכות דאמא שאינה כלולה בנה"י שלה הנעשים מוחין לז"א. כנ"ל בדברי הרב (דף א' תשע"ג אות קנ"ו ע"ש). הרי ההפרש הגדול, שיש בין המוחין דאחור

שהם באים בנה"י דאמא. לבין המוחין דפב"פ שאינם באים רק במלכות דאמא בלבד, ומקבלים רק הארה מן עטרא דגבורה שבמוחין דז"א, כמ"ש שם.

אמנם יש להבין היטב ההפרש הזה. כי מהו החילוק, אם מקבלת מוחין מן נה"י דאמא או רק ממלכות דאמא. וכן צריכים להבין, למה בעת שמקבלת מן נה"י דאמא עצמם, דהיינו המוחין דאחור, אז אינה צריכה אל הז"א, ואם היא מקבלת ממלכות דאמא, דהיינו המוחין דפב"פ, אז היא צריכה אל הז"א.

וצריכים לזכור כאן מה שפירש הרב בדברי הזוהר, במ"ש דאמא בדכורא אסתיימת, שהוא, משום שנה"י שלה נתלבשו ונעשו מוחין בז"א שהוא זכר. שז"ס הפסוק, שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדן ה' אלקי ישראל (עי' זוהר שמות דקכ"ד), ולפי"ז יש להבין למה היא נקראת בשם נוקבא אמא, אם היא מסתיימת בזכר. אמנם הענין הוא, כי המדובר הוא בעת שנה"י דאמא מתלבשים עם מוחין דחיה בז"א, שאז הבינה דא"א חוזרת לראש דא"א, ומשגת קומת ע"ב כמו א"א, ונבחן אז שאמא חזרה להיות חכמה שהוא דכורא, וע"כ נעשו נה"י שלה לנה"י דכורין ממש, ומתלבשים בז"א בבחינת מוחין דחכמה שבהם. וז"ש הרב שאמא נקרא דכורא בעת אשר נה"י שלה מלובשים במוחין דז"א, דהיינו בעת שמקבל ממנה מוחין דחיה, שהם בחינת חכמה דל"ב נתיבות, והם אינם מתגלים כי אם ע"י מ"ן דז"א, וע"כ הם נקראים על שמו, כי אמא עצמה אינה צריכה להם, כנ"ל בחלק י"ד.

גם זה סוד מה שכותב הרב לעיל

 

 

א' תשפח       חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

 

קפז) ונמצא, כי ג' בחי' פנימיות ג"ר דז"א, בתחילה הלבישו ג' בחינות דחיצוניות לג' תחתונות דנה"י דאמא, ואח"כ, חזר לעלות ומלביש ג' בחינות פנימיות ג"ר דז"א לג' בחי' פנימיות נה"י דאמא, ע"י ג' בחינות עי"מ, והג' בחינות חיצוניות נה"י דאמא ירדו, להיותן מתלבשים לג' בחינות חיצוניות דג' אמצעיות דז"א, וכעד"ז בכל עליות.

 

אור פנימי

 

 

(בחלק זה אות ו'). "דאו"א כחדא נפקין וכחדא שריין". שפירושו שנה"י דאו"א דבוקים תמיד כחדא, וזווגם לא פסיק לעלמין, ואין לדבר כלל מנה"י דאמא המיוחדים רק מאמא, כי בעת שאו"א, הם במוחין דס"ג, הם שניהם בחינת בינה ואז נחשבת אמא לנוקבא אע"פ שנה"י דאבא כלולים בה. וזהו "כחדא נפקין" כלומר שיוצאים לבר מראש דא"א יחד דהיינו מקומת ע"ב שהוא דכורא, ואין להם רק מוחין דס"ג שהיא נוקבא כמו בינה, ולפיכך אע"פ שנה"י דאבא נכללים בה בהכרח כנ"ל, מ"מ נחשבת הנה"י שלה לנוקבא. גם זהו "כחדא שריין" דהיינו בעת חזרת הבינה לראש דא"א שמזדווגת על המזלין כנ"ל בחלק י"ד, הנה אז גם אמא משגת מוחין דע"ב דכורא כמו אבא, ואז הנה"י שלה בחינת דכורא כי עצם נה"י דאבא הנקראים ע"ב, נכללים בה ממש, ונחשב היסוד דאמא ליסוד דכורא. באופן, בין שהם במוחין דס"ג שהם בחי' נוקבא, ובין שהם במוחין דע"ב שהם בחינת דכורא, הם נמצאים בזווג דלא פסיק לעלמין. בסוד האי שביל בהאי נתיב יתיב. וזכור והבן את זה. (ועי' לעיל דף אלף ס"ח אות קכ"ב).

ועם זה תבין היטב מה שמדייק הרב כל כך (לעיל בחלק זה אות קנ"ו). לחלק בין מוחין דז"א בין מוחין דנוקבא. כי מדגיש שם, שמוחין דנוקבא יוצאים על מלכות דאמא שאינם בכלל הנה"י שלה שנעשו מוחין לז"א. ע"ש. כי אם גם המוחין דנוקבא היו יוצאים בבחינת נה"י דאמא שנעשו מוחין לז"א, היתה גם הנוקבא בחינת
דכורא כמו הז"א, כי הם נמשכים מבחינת ע"ב דכורא, כנ"ל ואז לא היה שייך כלל בחינת זווג ביניהם, כי אינה צריכה להשפעתו כלום, כי יש לה המוחין דע"ב כמותו ולא היה אז שום הפרש מנה"י דנוקבא לנה"י דז"א.

אמנם לא היה כן, כי המוחין דנוקבא אינם יוצאים מאותם בחינת נה"י דאמא הכלולים במוחין דז"א אלא רק על בחינת מלכות דאמא שאינה כלולה בנה"י הנ"ל דאמא, אשר מלכות זו היא בחינת נוקבא, שפירושה בחינת מסך דצמצום ב' הנקרא מלכות דאמא, שהיא בחינת ה"ת בעינים, אלא מתוך שמלכות דאמא נמצאת שם במוחין דז"א ג"כ, כמ"ש באו"פ שם, ע"כ היא נכללת בעטרא דגבורה דז"א, אשר ע"י הזווג הנעשה שם תוך ראש דז"א יוצאים שם מוחין דע"ב בשביל הנוקבא עש"ה. ונמצא שמפאת עצמה אין אל הנוקבא מוחין דג"ר, כי היא אינה כלולה במוחין דז"א, דהיינו בנה"י דכורא דאמא, אלא רק במלכות דאמא, שמבחי' זו אין לה ראש כלל, וכל בחינת המוחין דג"ר שלה באים רק מתוך התכללות המלכות דאמא בעטרא דגבורה דז"א, ונמצא מזה, שהיא מקבלת מז"א והיא צריכה אליו, כי זולת התכללות הנ"ל לא היה לה שום מציאות של ג"ר. והבן היטב.

ובזה תבין מה שמדייק הרב להפריש בין מוחין דפנים, שהנוקבא צריכה לז"א, ובין מוחין דאחור, שאז אין הנוקבא צריכה אליו. כי בעת הנסירה, שאז נבנה בחינת פרצופה והיא מקבלת המוחין ע"י התלבשות

 

 

חלק ט"ו             עץ חיים        בנין הנוקבא        א' תשפט

 

קפח) נמצא כי אין עלייה דג"ר דז"א בג"ת דאמא נעשה בפעם אחד, כי צריך עיבור יניקה ומוחין לחיצוניות, ועיבור יניקה ומוחין לפנימיות וכן בכל עליות שיש בכל הפרצופים הם עד"ז. ומעתה אל תתמה אם נתקנו התפלות באורך גדול, כי כמה בחי' צריך עד שיעלו ג"ר בג' אחרונות של העליון ממנו, וכן בכל בחי'.

 

אור פנימי

 

 

נה"י דאמא בתוכה, הנה אז יש לה מוחין דדכורא, בסוד אמא בדכורא אסתיימת, ואינה נחשבת אז לבחינת נוקבא כלל, כי אינה צריכה אליו, ולא שייך כלל שום זווג ביניהם. אבל במוחין דפנים, הרי היא חוזרת תחילה לנקודה תחת היסוד, ומקבלת בדרך המדרגה עי"מ ע"י הז"א, ולא ע"י נה"י דאמא, שפירושו הוא, שהיא מקבלת המוחין רק ממלכות דאמא שאינה בכלל התלבשות המוחין דז"א, וכל בחינת ג"ר שלה הם רק מתוך התכללות המלכות דאמא בעטרא דגבורה דז"א, ונמצאת עתה שהיא צריכה תמיד לזווג עם ז"א, כדי לקבל המוחין מהזווג שנעשה תחילה ע"י היסוד שלו, בסוד בנימין הכלול ביוסף, דהיינו העטרא דגבורה שלו, כנ"ל (בחלק י"ד אות ע"ו). ומשם היא משגת ג"ר ולא זולתו, וע"כ היא צריכה אליו. וזהו הההפרש הגדול בין מוחין דאחור למוחין דפנים. וזכור זה.

ואין להקשות, כי לפי"ז גדולים יותר המוחין דאחור מהמוחין דפנים. שהרי במוחין דאחור יש לה הג"ר מכח נה"י דאמא, שהם עצמות הג"ר, מה שאין כן במוחין דפנים, שאין לה רק הארה מג"ר, וכן היא צריכה להיות בזווג עם הז"א. אמנם הענין הוא, כי אין מוחין דחכמה יכולים להתלבש בפנימיות הפרצוף זולת בהתלבשות בחסדים. כנודע, כי זה כל ההפרש בין הבינה ובין הזו"ן, שהבינה עצמה יכולה לקבל חכמה בלי התלבשות בחסדים, להיותה מעצמות החכמה, כי כל הג"ר חשובים כחדא, אבל זו"ן שהם ממקורם רק בחי' חסדים הנמשכים מבינה, כמ"ש לעיל בדף ה' ד"ה וטעם.
לפיכך אינם יכולים לקבל חכמה בלי התלבשותה תוך החסדים. ובחינת החסדים, אין הנוקבא יכולה לקבל זולת בדרך המדרגה מן הז"א ונמצא שאין נה"י דאמא המתלבשים בנוקבא מועילים לה אלא רק לבחי' אור החכמה בלבד, ונמצא שבעת עליתה לקומה שוה עם הז"א באחור עד הכתר שלו, היא נמצאת אז מחוסרת אור החסדים, ונמצא מזה, שאפילו אור החכמה אינה יכולה להאיר בה בהתלבשות גמור, מפאת החסרון דלבוש החסדים. וז"ס מה שכתב הרב לעיל שהאורות דב"ן נבחנים למקיפים (לעיל אות קע"ט ע"ש). כי המוחין אלו דאחור שהם באים מב"ן, אינם יכולים להתלבש לגמרי בהנוקבא, מתוך שחסר להם לבוש דאור החסדים וע"כ הג"ר דב"ן נחשבים לה בחי' או"מ. ומטעם זה לא יכלה לעמוד במצב הזה של קומה שוה עם הז"א, באחור, והיא חזרה לנקודת תחת היסוד, ובאה בעי"מ דפב"פ מחדש, כי אחר שהיא מקבלת מז"א, יש לה אז אור דחסדים דמ"ה, שבה מתלבשת הארת חכמה. ואז יש לה הג"ר בבחינת התלבשות.

וכדי שתבין היטב הענין הזה, אעתיק לך לשון הרב (בשער הכונות ביוה"כ דרוש ג') וז"ל "אי אפשר שיתפשט ויתלבש אור הא"ס בשום א' מהי' ספירות, אלא עד שיתלבש תחלה אור החכמה בהם, ואז אור הא"ס מתלבש בתוך החכמה ומתפשט בתוך הספירה. וז"ס כולם בחכמה עשית. וכעד"ז אין שום אחד מהו"ק חג"ת נה"י יכול להתלבש בו אור הא"ס אם לא שיתלבש בהם בתחילה אור החסד. וז"ס יומם יצוה

 

 

 

א' תשצ         חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

 

*        קפט) והנה במיתת ז"א עד שליש עליון דת"ת שלו כבר ירדו אחורי או"א אבל אחורי יש"ס ותבונה לא נגמרו עד מיתת נוקבא דז"א,

אור פנימי

 

 

ה' חסדו. כי החסד נקרא יומם, יומא דכליל כולהו שיתא יומין, שהם ו"ק. ונמצא  שבתחלה מתפשט אור החסד בתוך ו' ספירות תחתונות דאצילות, ובתוך החסד מתלבש אור החכמה, ובתוך החכמה מתלבש אור א"ס. אבל הבינה, אין מתלבש בתוכה אור א"ס אלא ע"י החכמה בלבד. והרי זה דרך כללות כל הי"ס דאצילות וכעד"ז הוא בכל הפרטים" עכ"ל. רוצה לומר אפילו ז"ת הפרטים דג"ר, צריכים ג"כ ללבוש החסדים עש"ה כל ההמשך.

הרי מבואר מדברי הרב, שבעת שבינה שבה לראש דא"א ומקבלת חכמה, היא נבחנת שם לאור חכמה בלבד. ותוך אור החכמה מתלבש בה אור א"ס. אבל הו"ק, שהם זו"ן, מחויבים לקבל מתחילה אור החסד, שהוא נעשה לבוש לאור החכמה, בסוד יומם יצוה, ואז מתלבש אור א"ס תוך החכמה. עש"ה. וזהו הטעם שאין הנוקבא יכולה להיות במצב הזה דאחורי הז"א אע"פ שיש לה שם נה"י דכורא דאמא, כי אין שם בנה"י אלו אלא אור חכמה, שאור הזה צריך ללבוש של חסדים, וכיון שאי אפשר לה לקבל חסדים רק דרך המדרגה מז"א בעלה, ע"כ חזרה ומיעטה את עצמה לבחינת נקודה תחת היסוד, כדי לבא מחדש בעי"מ דפב"פ. כנ"ל.

 

קפט) במיתת ז"א עד שליש עליון דת"ת שלו כבר ירדו אחורי או"א אבל אחורי ישסו"ת לא נגמרו אלא עד מיתת נוקבא דז"א.  כבר נדפס מאמר זה לעיל במקומו דף תקל"א מאות נ"א עד נ"ג. אכן לא נתבאר שם הענין די צרכו. ומתוך שהוא

המפתח הכי חשוב לידיעת בנין הנוקבא חזרנו והדפסנוה כאן.

וכבר נתבאר שם, שד' קומות ממטה למעלה יצאו באו"א עלאין, שעיקרם הוא קומת הסתכלות עיינין דאו"א עלאין זה בזה, אשר הממעלה למטה שלו הוא מלך הדעת. אלא מסבת הזדככות ושבירת הכלים, יצאו עוד ג' קומות זו למטה מזו, שהם: גופא דאבא, וגופא דאמא, ויסודות דאו"א, שבחי' הממעלה למטה שלהם הם ג' המלכים: חסד, גבורה, ושליש עליון דת"ת עד החזה. שאחר שנשברו הכלים דחג"ת עד החזה, נתבטל גם בחינת המ"ן דז"א שהיו צריכים להיות בבחינת קיום והעמדה בראש דאו"א, ועל כן נתבטלו ג"כ המוחין דאו"א, וירדו מבחינת ראש לבחינת גוף, דהיינו למקום ד' המלכים דחג"ת דז"א, ונעשו לבחינת ו"ק בלי ראש. וכבר ידעת, שאלו האחורים הם באמת אותם בחינת אח"פ דאו"א שנפלו בעת צמצום ב' דנה"י דא"ק, למקום החג"ת דז"א, אלא בעת גדלות דנקודים חזרו ונתחברו בראשייהו דאו"א בבחינת נה"י חדשים דכלים, ולפיכך אחר שנתבטלו המוחין האלו, וחזר הצמצום ב' למקומו, ירדו ג"כ האח"פ שהם הנה"י דכלים, אל המקום שהיו מטרם ביאת המוחין, כמ"ש שם.

ועד"ז יצאו ד' קומות בישסו"ת הנקרא שם: הסתכלות עיינין דישסו"ת, וגופא דישסו"ת, ויסוד, ומלכות. אשר הממעלה למטה שלהם, הם ד' המלכים: ב"ש ת"ת, ונו"ה, ויסוד דז"א, ומלכות דז"א. ואחר שנשברו ד' הכלים האלו דז"א עד המלכות שהיא הנוקבא שלו, נתבטלו המוחין

 

 

* ע"ח ח"א שער ט': שער שבירת הכלים אמצע פרק ב'.

חלק ט"ו             עץ חיים        בנין הנוקבא        א' תשצא

 

ולכן האחורים דאו"א לוקחתם ז"א והאחורים דיש"ס ותבונה לוקחתם המלכות ומתלבשים האורות שלהם בהם, דוגמת המוחין דז"א.

 

אור פנימי

 

 

דישסו"ת, וגם האחורים שלהם ירדו למקום הגופות תנהי"ם, ונעשו לבחינת ו"ק בלי ראש. והם ג"כ בחינת אח"פ שלהם כנ"ל באו"א.

וזה אמרו "במיתת ז"א עד שליש עליון דת"ת שלו כבר ירדו אחורי או"א" דהיינו כנ"ל, שאחר שנשברו כל ד' מלכים דחג"ת דז"א עד החזה, נגמר ג"כ ענין נפילת אחורים דאו"א. וזה אמרו "אבל אחורי ישסו"ת לא נגמרו אלא אחר מיתת נוקבא דז"א". דהיינו אחר גמר מיתת ד' המלכים תנהי"מ. כנ"ל.

וזה אמרו "האחורים דאו"א לקחם הז"א, והאחורים דישסו"ת לקחם המלכות ומתלבשים האורות שלהם בהם דוגמת המוחין דז"א" פירוש, כי ע"י עלית מ"ן דז"א נמצא מעלה עמו מחלקי אחוריים אלו דאו"א וישסו"ת שנפלו למקום זו"ן, כי ע"י המשכת טפת ע"ב ס"ג דא"ק לעתיק דאצילות בבחינת מ"ד, שהוא למעלה מצמצום ב' נמצאת טפת הזווג ההיא שמורידה הה"ת מעינים למקום הפה כמו שהיתה עומדת מטרם צמצום הב' שנעשה בנקודים, ונמצאים מוחזרים האח"פ דאו"א וישסו"ת שנפלו למקום זו"ן, שעמהם הם משיגים גם הג"ר דאורות.

וכבר נתבאר זה בחלקים הקודמים, שאח"פ דכל מדרגה נמצאה יורדת במדרגה התחתונה, וע"כ נבחן אז שבכל בחי' חג"ת יש בהם אח"פ דראש, וע"כ עלו אז בסבת ירידת ה"ת לפה, החג"ת של כל הפרצופים ונעשו לחב"ד, והעלו עמהם גם התחתון המלביש על אלו החג"ת, כי חג"ת דעתיק עלו ונעשו לראש דעתיק, והעלו עמהם גם לא"א המלביש לחג"ת אלו, וגם הוא עלה לבחינת ראש דעתיק. וכן חג"ת דא"א עלה ונעשה ראש דא"א, והעלו עמהם גם או"א
המלביש על החג"ת אלו, וגם או"א עלו לראש דא"א. ועד"ז כל בחי' נה"י של המדרגות, שמכח צמצום ב' נפלו לרשותם בחינת החג"ת שלמעלה מהם, נמצאו עתה בעת ירידת ה"ת לפה שנה"י אלו חזרו ונעשו לבחינת חג"ת וע"כ נה"י דא"א עלו לחג"ת שלו והעלו עמו גם הז"א שהיה מלביש על נה"י שלו, ואז נכלל הז"א בחג"ת דאו"א ששם עתה הנה"י דאו"א.

הרי נתבאר, שכל סיבת עלית או"א לראש דא"א, ששם מקבלים הזווג המוריד ה"ת מעינים ומעלה אח"פ, שהם האחורים שלהם שנפלו בעת שביה"כ, הוא מפאת עלית מ"ן של הז"א אליהם, שאז עולים לא"א ואז משיגים האח"פ שלהם, שהם הנה"י החדשים המשלימים לע"ס דכלים ואז מקבלים או"א על ידי זווג דנשיקין דא"א, את בחינת ג"ר דע"ב. ולפיכך נוטל גם ז"א בחינת המוחין דאו"א, כי זה הכלל כל מה שהתחתון גורם שיצא בהעליון חוזר כל הריוח הזה גם אל התחתון. ולפיכך ע"י עלית מ"ן דז"א, שגרם לנה"י דא"א שיעשו חג"ת, והעלה שם האחורים דאו"א שנפלו לבחינת נה"י עם עליה הזו, אשר אז השיגו או"א בחינת נה"י החדשים, ונשלמו בג"ר דאורות נמצא גם הז"א לוקח אותה הקומה.

וזה אמרו "האחורים דאו"א וכו' ומתלבשים האורות שלהם בהם, דוגמת המוחין דזו"ן" דהיינו כפי השיעור שזו"ן מקבלים המוחין מאו"א, כבר בהכרח העלה דוגמתו מבחינת האחורים שלהם. כי נתבאר שכל בחינת קבלת המוחין דז"א הוא משום שגרם לאו"א אלו המוחין, דהיינו משום שעל ידו נתעלו הנה"י דכלים דאו"א וישסו"ת והג"ר דאורות כנ"ל. נמצא ששיעור מוחין דזו"ן ושיעור השלמת אחורים דאו"א וישסו"ת שקולים הם. אמנם יש להבחין

 

 

א' תשצב       חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

 

קצ) ובזה תבין מ"ש, כי כאשר הזו"ן הם שוין יחד פנים בפנים אז הנצח הוד יסוד דאו"א הם מוחין לז"א, והנה"י דיש"ס ותבונה הם מוחין הנכנסים ברישא דנוקבא. גם תבין מ"ש, כשהיו פב"פ, אז יוצאין ב' בחי' יעקב: אחד בז"א, ואחד בנוקבא, כי האחד שהוא ממוחין דז"א, הוא מאו"א, והב' שהוא ממוחין דנוקבא הוא מישראל סבא ותבונה.

 

אור פנימי

 

 

בענין העלאת אחורים אלו של או"א וישסו"ת ה' בחינות: ב' לז"א וב' לנוקבא, וא' בגמר התיקון. וזה יתבאר בדיבור הסמוך.

 

קצ) כאשר הזו"ן הם שוין יחד פב"פ, אז הנה"י דאו"א הם מוחין לז"א, ונה"י דישסו"ת הם מוחין ונכנסים ברישא דנוקבא. היינו בעת שאו"א וישסו"ת מתחברים ונעשים לפרצוף אחד בקומה שוה, שאז מתלבשים נה"י דאו"א עלאין שהם נחשבים בכללם לאבא, והם נעשים מוחין ברישא דז"א. ונה"י דישסו"ת שהם נחשבים עתה בכללם לאמא, הם מתלבשים ברישא דנוקבא ונמצא ז"א כמו אבא עלאה, ונוקבא כמו אמא עלאה, וקומתם של זו"ן שוה, כמו קומת או"א וישסו"ת. והם משתמשים בכתר אחד כמוהם. ואז נקראים זו"ן שני המאורות הגדולים. כמ"ש לעיל.

אמנם יש בענין הזה מפתח נאמן להבין דרכי המוחין דז"א ונוקבא בכל המצבים שלהם. וע"כ הדברים הללו ראוים לתשומת לב ביחוד, ונרחיב הענין עד כמה שאפשר.

ומתחילה צריכים להבין היטב, ענין התחברות או"א וישסו"ת לפרצוף אחד. אשר ג' דרכים מצאנו בהם בדברי הרב: א' הוא המבואר לעיל בדף תתקמ"ו אות ק"נ, שאבא ויש"ס נעשים אחד, ואמא ותבונה נעשים אחד. ב' הוא ע"ד שנתבאר בע"ח בשער י"ט בסוף פ"ח, "שאו"א הם יוד שבשם, ואמא היא כללות ישסו"ת ה' ראשונה שבשם, אך לפרקים אנו קוראים אבא לאבא ויש"ס להיותם שניהם בינה דמ"ה, ואמא

נקרא בינה ותבונה, להיותם שניהם בחינת ב"ן לבד, שהיא נקבה". עכ"ל. פירוש: שע"כ אנו קוראים לאבא ויש"ס הנעשים לאחד בשם אבא, משום שהם אז מבחינת בינה דמ"ה, השבה לראש הא"א ונעשים שם חכמה דמ"ה כמו א"א, וכן אמא ותבונה הם שניהם שם בחינת ב"ן לבד, כי קבלו שם בראש דא"א בחינת חכמה דב"ן. וע"ש התחלקות זו דמ"ה וב"ן, אנו מחשבים שניהם לבחינת אבא ואמא, שאבא עם יש"ס הוא מ"ה, ואמא ותבונה היא ב"ן, אמנם מבחינת הזווג נבחנים או"א עלאין לבחינת אבא, וישסו"ת לבחינת אמא. והם שניהם בקומה שוה בעת עליתם בג"ר דא"א, כמ"ש לפנינו. ודרך ג' הוא בשעת התחברותם לאחד, עולה התבונה ומקבלת למקום אמא עלאה, כמבואר בע"ח שי"ד פ"ח וז"ל. "אמנם הזווג להוציא מוחין דז"א הנקראים עיבור ב' היא שירדה הבינה ונתלבשה בתבונה ושם הוא הזווג למטה". פירוש: כי בינה ירדה ממעלתה וקבלה לצורת תבונה, והזווג נעשה בבחינת תבונה שהיא למטה ממדרגת בינה. עש"ה. וכן מבואר בע"ח בש"ד פ"ג. וז"ל, "יש מציאות אחר ג', שלפעמים עולה רחל בכל פרצוף ז"א, כך זאת התבונה היא שוה בארכה כמו הבינה עצמה, שמתלבשת הבינה בהתבונה והם שוות". עש"ה. הרי שהתבונה מקבלת למקום אמא עלאה לגמרי והזווג נעשה עם התבונה ולא כלל עם אמא עלאה.

וצריכים להבין שאלו ג' הדרכים הנ"ל בביאור התאחדות או"א וישסו"ת הם כולם נוהגים כאחד, כלומר, שיש להבין שבעת

 

 

 

חלק ט"ו             עץ חיים        בנין הנוקבא        א' תשצג

 

קצא) ואז הם שני המאורות הגדולים, לא היא גדולה ממנו ולא הוא גדול ממנה, ואינם צריכין זה לזה כלל. אמנם האחורים של אבא הם בצד ימין בחסד דז"א, והאחורים דאמא הם בצד שמאל בגבורה דז"א.

 

אור פנימי

 

 

התאחדותם של או"א וישסו"ת, נבחן הצד דכורא שבהם שהם או"א יחד, שהרי באמא עלאה אין זווג אז, וע"כ היא נכללת באבא. וכן יש להבין מבחינה אחת שגם יש"ס כלול בצד הדכורא, כי הוא זכר ובחי' מ"ה, ונודע שבעת עליתם לא"א נמצא אבא כולו מ"ה ואמא כולה ב"ן, וע"כ מבחינה זו נמצא בהכרח שיש"ס כלול באבא. אמנם מבחינה אחרת יש להבין שגם יש"ס כלול באותה התבונה המשמשת בזווג עם אבא עילאה. והוא, כי נודע, שאו"א כחדא נפקין וכחדא שריין, שהן בעת שהם לבר מראש דא"א והן בעת שעולים ונכללים בראש דא"א נמצאים נה"י דאו"א נכללים זה בזה, בסוד האי שביל בהאי נתיב יתיב, כמ"ש לעיל וע"כ נבחן אז גם בתבונה שהיא בבחי' נה"י דכורין דאבא, כנ"ל דף א' תשפ"ז ד"ה וצריכים. ואלו נה"י דכורא הכלולים בתבונה הם בהכרח מבחינת יש"ס, ולא מבחינת אבא, כי נה"י דאבא הם ממקורם בחינת חסדים מכוסים, כי בחינת הגילוי דהארת חכמה היא רק ביש"ס כנודע, ונמצא ע"כ שנה"י דכורין דתבונה שעיקרה היא חסדים מגולים הם כלולים מיש"ס ולא מאבא עלאה. ומבחינה זו נבחן שאו"א הם בימין ושניהם בחי' אבא, וישסו"ת הם בשמאל ושניהם בחינת אמא, כלומר בחינת הב"ן המקבל למוחין דע"ב אלו באופן שכל אלו ג' הדרכים באים כאחד.

וטעם הדבר כבר מבואר לעיל, כי או"א דאצילות הם בחינת בינה דמ"ה, ונמשכים מבינה שיצאה לחוץ מראש דא"א, ולפיכך הם נחלקים לב' בחינות ג"ר וז"ת כמו בינה דאו"י. כי ג"ר דבינה דאו"י, כלומר, מעצם אצילותה עצמה היא בסוד כי חפץ חסד
הוא, ואין לה מטבעה שום נטיה לקבלת חכמה, אלא בעת שהאצילה לזו"ן דאו"י, שהוא בעיקר בחינת הארת חכמה בחסדים, הוכרחה הבינה לשוב לבחינת חכמה כדי להאיר הארת חכמה לזו"ן דאו"י. וחזרה זו דבינה לקבל חכמה, נבחן לבחינה חדשה שנתהוה בה, כי כל שינוי צורה הוא מחלק ומבדיל את השינוי ההוא מהצורה הקודמת, והם הנבחנים לישסו"ת, ולבחינת ז"ת שלה, דהיינו שורשי הזו"ן. ומטעם זה כל מקום שתמצא קומת בינה, שהיא נקראת קומת ס"ג, הנה בהכרח יש שם ב' פרצופים בקומה זו, המשונים זה מזה בטבעם, כי ג"ר דאותה הקומה, הכוללים חב"ד חג"ת עד החזה, הם בחי' חסדים מכוסים כמדת ג"ר דבינה, וז"ת דאותה הקומה, שהם בעיקר רק מחזה ולמטה, כנודע, הם נבחנים למדת חסדים מגולים, כלומר שצריכים אל הארת חכמה לבחינת הג"ר שלהם, ואין הג"ר דבינה מספיקים להם, כי לחכמה הם צריכים, כמו שהם משורשם מאו"א. כנ"ל. והבן זה היטב.

עם זה תבין שעם עלית מ"ן דז"א לאו"א, שאו"א חוזרים אז לראש דא"א, שבינה דמ"ה חזרת לחכמה להשפיע הארת חכמה לזו"ן, הנה אז נבחן שרק התבונה עלתה שם לזווג עם חכמה, דהיינו ע"ד שנתבאר בבינה דאו"י, שחזרת הבינה לחכמה בשביל הזו"ן דאו"י אינה כבר בחינה בינה עצמה, אלא בחינת תבונה, א"כ גם בפרצופים הוא כן, כי בעת שקומת בינה דמ"ה עולה לא"א ומקבלת חכמה דמ"ה, אין הזווג הזה נעשה באו"א עלאין שהם ג"ר דבינה שאינם משנים מדתם, אלא שבינה קבלה לצורת תבונה, והזווג נעשה עם התבונה לקבל חכמה בשביל הז"א.

 

 

א' תשצד       חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

 

*        קצב) ועתה נבאר בחי' הפנימית דזו"ן, כי הנה אחר כל הנ"ל, היה פעם ב' כל הנ"ל לצורך פנימית הזו"נ כנ"ל. והנה עיבור א' היה בבחי' הפנימים של א"א עצמו ולא ע"י התלבשות דאו"א, והיה זמנו ט' חדשים.

 

אור פנימי

 

 

ועיקר מקבל הקומה הוא בהכרח הג"ר דבינה דמ"ה השבים לחכמה דמ"ה בעלותם לג"ר דא"א, שהם או"א עלאין שהם ג"ר דבינה, אמנם אינם מקבלים אותם לצרכם עצמם, כי הם בבחינת כי חפץ חסד הוא, אלא שמקבלים אותה כדי להשפיע לישסו"ת, שהם עתה עמהם בקומה שוה, כי הם הצריכים והמיוחסים לקבלת החכמה בשביל הזו"ן. וזה שאומר הרב "שהבינה ירדה ונתלבשה בתבונה והזווג נעשה בבחינת התבונה לבד. וכן זהו שאומר "שהתבונה שוה בארכה כמו הבינה ומתלבשת בינה בתבונה והם שוות".

וכן אומר לעיל (בחלק זה אות קנ"ב) שרחל עלתה במקום לאה ונעשית פנימיות לרחל. ע"ש. כי ענין התחלקות הז"א לב' פרצופים לזו"ן הגדולים למעלה מחזה, שהם בחינת ז"א ולאה, ולזו"ן הקטנים למטה מחזה, שהם בחינת ז"א ורחל, הוא ג"כ מכח הקומת ס"ג שקיבל הז"א ונמצא אז שזו"ן הגדולים הם בחינת או"א עלאין לגמרי, כלומר, שהם תמיד בבחינת כי חפץ חסד הוא כמוהם, וזו"ן הקטנים שהם ז"א למטה מחזה הנקראים יעקב עם רחל, שהיא הנוקבא הנפרדת דז"א, הם בחינת ישסו"ת לגמרי, שהם צריכים להארת חכמה, ואין להם ג"ר אלא מהארת חכמה, ובחינת הג"ר שבזו"ן הגדולים אין מספיקים להם רק לו"ק בלי ראש. הכל כמו שנתבאר באו"א ובישסו"ת. כי מאחר שז"א קבל לקומת ס"ג, כבר נוהג בו הכל כמו באו"א דקומת ס"ג. וזהו שאומר הרב לעיל דף א' תש"ל אות פ"ג.

שנוקבא הגדולה דהיינו המלכות דז"א עצמו, המשמשת לו מחזה ולמעלה היא דוגמת בינה עליונה, ונוקבא הקטנה שהיא רחל, היא דוגמת תבונה, ורחל מתחברת עם הנוקבא הגדולה דוגמת התבונה המתחברת עם הבינה. דהיינו כמבואר.

ולפיכך גם בעת שזו"ן מקבלים מוחין דע"ב, אין הנוקבא הגדולה דז"א מקבלת המוחין האלו, כי דרכה בחסדים מכוסים כמו אמא עלאה. אלא שנוקבא הקטנה עולה ומקבלת מקומה של הנוקבא הגדולה, ונמצאים אז ממש כמו שביאר הרב באו"א וישסו"ת, אשר או"א שניהם נעשים בחינת אבא, ובחי' ישסו"ת שניהם נעשים לבחינת אמא, ואו"א שהם אבא מקבלים קומת חכמה ומשפיעים לישסו"ת שהם אמא. כן כאן בזו"ן, שזו"ן הגדולים שניהם נעשים לז"א בלבד, וזו"ן הקטנים שניהם נעשים לרחל בלבד, והם בקומה שוה דוגמת או"א וישסו"ת במוחין דע"ב. וז"א מקבל קומת ע"ב ומשפיע אל הנוקבא, שהיא כוללת זו"ן הקטנים. וכן דרך הב' נוהג ג"כ בז"א ונוקביה דהיינו שנוקבא הגדולה נעשית פנימית לנוקבא הקטנה, זו תוך זו וקומתן שוין. וכן דרך הג' אשר ז"א הגדול וז"א הקטן נעשים שניהם לז"א ולבחי' מ"ה, ונוקבא הגדולה ונוקבא הקטנה נעשין שתיהן לבחינת ב"ן.

וזה אמרו כאן "כאשר הזו"ן הם שוין יחד פב"פ, אז נה"י דאבא ואמא עלאין הם מוחין לז"א, ונה"י דישסו"ת הם מוחין להנוקבא" כי אין הם שוין פב"פ רק כשהם

 

 

* ע"ח ח"ב שער כ"ח: שער העבורים פרק ג'.

 

חלק ט"ו             עץ חיים        בנין הנוקבא        א' תשצה

 

קצג) לפי שעתה בפעם ב' הזאת, לא די שנכללו נה"י הפנימים של א"א עצמו בחג"ת שלו, ע"ד שהיו למעלה בעיבור אחד של החיצונית,

אור פנימי

 

 

משיגים מוחין דחיה, שהוא ע"ב. והנה אז נמצאים זו"ן הגדולים מהם מקבלים נה"י דאו"א למוחין, ונעשים לגמרי בבחינת או"א, שטבעם בחסדים מכוסים, ואינם נוטלים המוחין לצורכם, כנ"ל. ונה"י דישסו"ת נעשים מוחין לנוקבא, כי הנוקבא שהיא רחל נעשית לגמרי כמו ישסו"ת, שכל המוחין לצרכה הם. כנ"ל. ואז נמצאים הזו"ן הגדולים שוים עם זו"ן הקטנים ומשמשים שניהם בכתר אחד כמו או"א עם ישסו"ת.

אמנם ענין זה של התלבשות נה"י דאו"א במוחין דז"א, והתלבשות של נה"י דישסו"ת במוחין דנוקבא, שאומר הרב כאן, אינו נוהג, אלא אחר גמר התיקון, דהיינו אחר שתתגלה המלכות הגנוזה ברדל"א, בסוד הכתוב אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה. כמ"ש הרב לעיל דף תרי"ח אות כ"ג ע"ש. שאין מלכות זו מתגלית אלא במקום רדל"א ולאחר גמר התיקון, ע"ש. וצריכים להבין שאין הרב מדבר כאן מבחינת או"א וישסו"ת שבאצילות, אלא שהוא מדבר מבחינת השלמת דאחורים דאו"א וישסו"ת דנקודים, דהיינו שהם יקבלו בחזרה כל מה שנתבטל בהם בסבת שביה"כ, ויחזרו לגדלותם כמו שהיו בעת הגדלות דנקודים מטרם השבירה, שאז היו ג' הראשים דנקודים מלבישים לג' הפרצופים גלגלתא ע"ב ס"ג דא"ק כמ"ש לעיל דף א' תצ"ד ד"ה ואח"ז, ע"ש. שזה לא יתכן רק אחר שיתעלו כל הבחינות דאחורים שלהם שנתבטלו ונפלו מהם בסיבת השבירה, שהם בחי' נה"י דכלים השייכים לכל מדרגה ומדרגה שהיו בהם בעת גדלות נקודים שעי"ז יוכלו לקבל בחזרה הג"ר דאורות של כל מדרגה, כי נה"י דכלים וג"ר דאורות תלוים זה בזה ובאים כאחד. כמ"ש הרב לעיל. ורק אז יהיו נה"י דאו"א במוחין
דז"א, ונה"י דתבונה במוחין דנוקבא, וישתמשו שניהם בכתר אחד.

ותדע, שלאלו נה"י דאו"א דנקודים מכנה הרב פעמים בשם עי"מ דפנימיות, ונה"י דישסו"ת דנקודים, הוא מכנה בשם עי"מ דחיצוניות. וטעם הדבר, כי נודע, שישסו"ת מלבישים תמיד לבחינת נה"י דאו"א, דהיינו מחזה ולמטה שלהם. והנה נודע שאין הז"א יכול לקבל המוחין אלא דרך ישסו"ת. וא"כ יש לשאול, איך אפשר שז"א יקבל המוחין מנה"י דאו"א דנקודים, אחר שהם מלבישים ומקבלים רק מן ישסו"ת. והענין הוא, שמתוך שנה"י דאו"א מלובשים בפנימיות ישסו"ת, כנ"ל, ע"כ יכול הז"א לקבל נה"י דאו"א מבחינת הפנימיות דישסו"ת. ועל פי זה נבחן, במוחין דז"א ב' בחינות: א' מוחין דחיצוניות, משום שמתקבלים אליו מישסו"ת המלביש על נה"י דאו"א, כי הוא צריך לקבל מבחינת נה"י דאו"א, להיות חג"ת דנקודים, וחג"ת דנקודים קבלו רק מאו"א עילאין מג"ר דנקודים, כנ"ל. וכיון שמקבל עתה רק מישסו"ת המלבישים ע"כ נבחנים אלו המוחין אליו בבחי' מוחין דחיצוניות בלבד. ובחינה ב' דמוחין הם מוחין דפנימיות שהוא מקבל מפנימיות הישסו"ת, דהיינו מן נה"י דאו"א המלובשים בישסו"ת, אשר אז נמצא מקבל המוחין המיוחסים אליו, כמו שקבל מהם בזמן הנקודים.

ועל פי זה כתב הרב להלן דף אלף תת"ב אות קצ"ז, שיש ג' עיבורים בכללם, ב' עיבורים לחיצוניות, ועיבור ג' לפנימיות, שהוא עיבור דז' חודש. ע"ש. וכן אומר, שיש ג' עליות בכלל: א' עלית ז"א לישסו"ת. ב' העליה לאו"א. ג' העליה לא"א. ואין יותר בזמן הזה. והם ג"כ על דרך הנ"ל, שב' העליות הראשונות, הם בבחינת מוחין

 

 

א' תשצו        חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

 

אמנם גם החג"ת שלו עלו ונכללו בחב"ד של עצמו, ונמצא ט"ס דא"א נכללו והיו בבחי' ג' של ג' ג', ומזווג זה נעשה העיבור בט' חדשים

אור פנימי

 

 

דחיצוניות, ועליה הג' היא בבחינת מוחין דפנימיות. כי מתחילה הוא עולה לישסו"ת שהם המוחין דחול, שאינו נחשב עליה ממש לז"א, אלא רק להארת ה"ר ממעלה למטה, (כנ"ל בחלק זה אות י"א), כי אז אע"פ שבשעת העלאת מ"ן והזווג, נכללו נה"י דא"א בחג"ת שלו, והז"א עולה עמהם לחג"ת דא"א, דהיינו לרישי כתפין שלו, כנ"ל בחלק י"ד, אמנם אין זה אלא בשעת הזווג, אבל לאחר הזווג חוזר ויורד לנה"י דא"א, כמ"ש שם. אלא שמקבל עמו המוחין גם ברדתו למטה, וע"כ נבחן להארת ה"ר ממעלה למטה, אבל הז"א עצמו לא עלה למקום המוחין. וע"י עיבור זה אינם יוצאים מוחין דהולדה אלא בשביל זו"ן הקטנים הנקראים יעקב ורחל, והם מקבלים תיקונם משלם, רק מבחינת התחלקות האצילות לי"ב פרצופים, דהיינו ד' פרצופי הכתר: עתיק ונוקבא וא"א ונוקבא, וד' פרצופי או"א: או"א עלאין וישסו"ת. וד' פרצופי זו"ן: זו"ן הגדולים וזו"ן הקטנים. ומבחינה זו נשלמו כלהו פרצופי הקטנים די"ב הפרצופים, שהם אריך ונוקבא, ישסו"ת, וזו"ן הקטנים. אמנם כל הפרצופים הגדולים די"ב הפרצופין אין בהם בחינת מוחין שלימים דהולדה לא לזו"ן הגדולים, ולא לאו"א עלאין ולא לעתיק ונוקבא. ותדע, כי כל דבר התחלקות ה"פ אצילות לי"ב פרצופים, לא היה אלא כדי להועיל בחי' מוחין שלימים דהולדה לבחינת הפרצופים הקטנים בו בעת שהפרצופין העליונים שלהם עוד אין בהם שלימות.

ועיבור השני, הוא עיבור דט' חודש, שממנו נמשך העליה הב' שז"א עולה לאו"א עלאין, שהם המוחין הנשלמים במוסף דשבת. ועדיין הוא נבחן לבחי' חיצוניות המוחין דז"א, כלומר, שהם מתקבלים
מבחינת ישסו"ת המלבישים לנה"י דאו"א, והם חיצוניות אליהם, ועדיין לא קבל כלום מבחינת הפנימית שלהם, דהיינו מנה"י דאו"א עצמם של הנקודים. כי עדיין לא העלה כלום מהאחורים שלהם שנתבטלו בעת שביה"כ, אלא שהעלה עד עתה רק את האחורים דישסו"ת דנקודים בלבד.

וטעם הדבר, כי נתבאר לעיל, שכל ענין התיקון הוא, להחזיר כל קומת או"א וישסו"ת כמו שהיו בעת הגדלות דנקודים מטרם שביה"כ, וענין זה נעשה ע"י החזרת אחורים שלהם למקומם כמו שהיו בהם בעת הגדלות. גם נודע, שמבחינת מוחין הקבועים באצילות, נמצאים הג"ר דעתיק במקום הג"ר דנקודים, וחג"ת נה"י דעתיק במקום חג"ת נה"י דנקודים. והג"ר דא"א נמצאים במקום ישסו"ת דנקודים שעמדו שם במקום חג"ת דנקודים, כנ"ל בחלק ז'. וא"א מלביש לחג"ת דעתיק שהם עתה במקום חג"ת דנקודים, הרי שראש דא"א הוא ממש במקום ישסו"ת דנקודים. ועם זה מובן מאליו שהמ"ן והאחורים המשלימים לישסו"ת צריכים להעלותם למקום ג"ר דא"א, להיותו בחי' ישסו"ת דנקודים, ועל ידי העלאה זו נשלמים ישסו"ת בנה"י דכלים וג"ר דאורות בכל קומתם שהיה להם בעת גדלות הנקודים, מטרם שביה"כ. אבל המ"ן והאחורים שנתבטלו מאו"א דנקודים, הרי צריכים להעלותם למקום ג"ר דעתיק, להיותם בחינת או"א שבג"ר דנקודים, כנ"ל, אבל העלאה זו לג"ר דא"א, אינה משיב את האחורים שלהם למקום ראשייהו דאו"א דנקודים, שהריהו מקום חג"ת דנקודים ששם מקום הנפילה דאחורים שלהם בעת שנתבטלו, כי האחורים דאו"א נפלו למקום דחג"ת דנקודים, כמ"ש הרב לעיל בחלק ז'. הרי שאין ענין העלאת האחורים דאו"א מתחיל,

 

 

חלק ט"ו             עץ חיים        בנין הנוקבא        א' תשצז

 

כמספר ט"ס דא"א, ואז נעשו ו"ק פנימים של זו"ן ג"כ, ומפנימיותם נמשכין כל הנשמות כולם כנ"ל.

 

אור פנימי

 

 

אלא בהעלתם לג"ר דעתיק, ששם עמדו בעת הגדלות דנקודים, כי אז הלבישו הס"ג דא"ק, והאחורים שלהם שהם נה"י עמדו בג"ר דנקודים, שהוא עתה מקום ג"ר דעתיק, כנ"ל. וזכור זה.

ונמצא עתה בשבת במוסף, שג"ר דאו"א הם במקום ג"ר דעתיק, ונה"י שלהם עוד עומדים במקום ג"ר דא"א, שהם מלובשים שם בפנימיות הישסו"ת הנמצא שם, והממעלה למטה של אלו המוחין דישסו"ת מקבל ז"א העומד בחג"ת דא"א, שהם מקום מוחין הקבועים דאו"א דאצילות. הנה מכל זה הגיע תיקון שלם רק לישסו"ת, כי הם קבלו שם כל האחורים שנתבטלו מהם בעת שביה"כ, להיותם כבר נמצאים במקומם דהיינו במקום חג"ת דנקודים ששם מלבישים עתה הג"ר דא"א. אבל או"א של הנקודים עדיין נמצאים בבחינת אב"א שנשארו בהם אחר נפילת האחורים בעת שביה"כ, כי עדיין לא העלה ז"א את האחורים שלהם, שיוכלו לעלות לס"ג דא"ק ששם עמדו בעת גדלות נקודים. ונמצא גם הז"א לא קבל עוד מהמוחין דאו"א אלו כלום, כי אין המוחין באים אל הז"א אלא תמורת העלאת המ"ן והאחורים, כנ"ל.

וע"כ נקרא עיבור זה, בשם עיבור דט' חודש, כי ו"ק דא"א היו צריכים להכלל בעת הזווג בג"ר שלו, כדי שז"א יעלה עמהם למקום ג"ר שלו, ויעלה שם האחורים והמ"ן, כדי להשלים הישסו"ת בכל קומתו כמו שהיה בעת גדלות נקודים מטרם שביה"כ, והנה יש כאן התכללות של כל הט"ס דא"א, וע"כ נקרא ט' חודש. משא"כ עיבור הראשון אע"פ שגם שם נעשה הזווג בג"ר דא"א, דהיינו באו"א שעלו למזלין, אמנם הז"א לא העלה האחורים דישסו"ת עד הג"ר דא"א, שהרי בעצמו לא עלה רק
עד רישי כתפין שלו, שהם חג"ת דא"א, אלא שהזווג נעשה בבחינת הארת ה"ר ממעלה למטה, כנ"ל. אבל כאן בעיבור השני, עלו נה"י וחג"ת דא"א שעליהם מלביש ז"א, אל מקום ג"ר שלו ממש, והשלים שם הז"א לישסו"ת בכל קומתם כנ"ל. וע"כ נק' ט' חודש.

ונמצא שמעיבור הזה הב' לא נתקנו אלא ד' מלכי תנהי"ם דנקודים, שהם הממעלה למטה של הישסו"ת דגדלות. והם בחינת הנוקבא דנקודים, כי בחי' נה"י דז"א מיוחסים תמיד לנוקבא ורק חג"ת שלו נחשבים לעיקרו ועצמותו כנ"ל. ונמצא, שד' מלכי דחג"ת של הנקודים שהם עיקרו ועצמותו דז"א עוד לא קבלו שום תיקון עתה באלו המוחין דמוסף דשבת, כי עוד לא העלה הז"א האחורים דאו"א דנקודים כנ"ל, וממילא אין מהם התפשטות של ממעלה למטה. ועכ"ז נבחן עתה שנעשה תיקון גם אל החג"ת דנקודים, אלא רק מבחינת חיצוניות, כלומר, ע"י תיקון הראש דישסו"ת שנעשה מלבוש על אלו החג"ת בזמן הנקודים, אחר ביטולם של הראש דאו"א וד' מלכי דחג"ת, שאז קבלו גם החג"ת והאחורים דאו"א שנפלו למקומם תיקון גדול ע"י יציאת הראש הזה דישסו"ת. כמ"ש לעיל בחלק ז' דף תקל"ט ד"ה וטעמו, ותדע שאותו התיקון שקבלו שם מטרם ביטול הראש דישסו"ת מקבלים אותו גם עתה במוחין דמוסף דשבת, ע"י חזרת קומת ישסו"ת למקומו כמו שהיה אז. באופן שהגיע קצת תיקון גם לד' מלכים דחג"ת בכח השלמת קומתו דישסו"ת דנקודים.

ועם זה תבין שבעיבור הא' הנבחן רק להארת ה"ר ממעלה למטה, לא קבלו כל אחד מפרצופי אצילות רק בחינת תוספות של נה"י בלבד, כלומר, שכל אחד מפרצופי

 

 

א' תשצח       חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

 

קצד) ואח"כ היה העיבור הב' של המוחין של הפנימיות וזה היה בסוד ז' חדשים לבד. והענין כי עיבור זה נעלם ועליון מאד, כי הוא

אור פנימי

 

 

האצילות השיג בחינת נה"י מפרצוף שכנגדו בפרצופי א"ק לפי יחסי קומות מ"ה שבה"פ אצילות כי אז עלה ז"א לישסו"ת, שהם מחזה ולמטה דא"א. ותופס עתה ז"א כל בחי' המחזה ולמטה דא"א. ונודע שקומת א"א הוא כקומת ז"א של הנקודים, הרי שקבל עתה כל בחי' נה"י שלו מזמן הנקודים.

וכן ישסו"ת עלה למעלה למקום או"א עלאין דקביעות, שהם במקום ד' מלכי נה"י דנקודים, שזה לא נחשב בהם רק בחי' תוספת נה"י לבד. וכן או"א עלאין עלו למקום ג"ר דא"א, שהוא נה"י דס"ג דא"ק. וכן א"א עלה למקום ג"ר דעתיק ששם בחינת נה"י דע"ב דא"ק, שהוא הפרצוף שכנגדו בא"ק. וכן עתיק עלה לס"ג דא"ק, ששם בחינת נה"י דגלגלתא דא"ק, שהוא הפרצוף שכנגדו בא"ק. הרי שעל ידי מוחין דחול מקבלים כל א' מה"פ אצילות בחינת נה"י של הפרצופים שכנגדם מא"ק.

אמנם ע"י מוחין דשבת במוסף, אז מרויחים כל א' מה"פ אצילות את בחי' החג"ת מה"פ א"ק שכנגדם: כי ז"א עולה ומלביש לאו"א דקביעות, ששם בחינת חג"ת דא"א, ונודע, שא"א תופס ז"ת דעתיק, שהם מקום ז"א דנקודים, ונמצא כי הז"א קבל עתה בחינת חג"ת דא"א, שהוא חג"ת של קומתו בנקודים.

וכן ישסו"ת עלו למקום ג"ר דא"א, והרויחו בחינת חג"ת שלהם מערך ישסו"ת, הנכללים באו"א דגדלות נקודים, שאז הגיע קומתם לס"ג דא"ק, ובחינת נה"י דאו"א, ששמה היו נכללים אז ישסו"ת, עמדו בג"ר דנקודים שבעת הקטנות. ונמצא קומת ישסו"ת מבחינת התכללותם באו"א דגדלות, כמדת גדלם דקומת או"א דקטנות, שהוא במקום ג"ר דעתיק דקביעות. ונודע כי קומת
ג"ר דא"א דקביעות, ששם עומדים עתה ישסו"ת נמצאת בחג"ת דעתיק, שהם חג"ת של ישסו"ת ההוא. הרי שגם ישסו"ת השיג מבחינה זו את חג"ת שלהם מזמן הנקודים.

וכן או"א שהם בקומת ס"ג דמ"ה בקביעות, עלו עתה לג"ר דעתיק, והם הרויחו שם קומת חג"ת, מפרצוף שכנגדם בא"ק, שהוא חג"ת דס"ג דא"ק שנתפשט במקום ג"ר דנקודים. כלומר, שהרויחו בחי' הקטנות שלהם דנקודים שהיו שם אב"א, הנבחן רק לו"ק, ולחג"ת. כמ"ש בחלק ז'. כי בעת גדלות נקודים עלו או"א והלבישו לקומת ס"ג דא"ק, ונמצא ג"ר שלהם, שהם שם בס"ג דא"ק, ועתה שהם מלבישים לקומת הקטנות שלהם שהוא במקום ג"ר דעתיק, שהיו שם אב"א, שהוא חג"ת, נמצא שלא הרויחו עתה רק חג"ת שלהם בלבד.

וכן א"א שהוא קומת ע"ב דמ"ה, עלה עתה לס"ג דא"ק המלביש על מקום חג"ת דע"ב דא"ק, וע"כ הרויח בחינת חג"ת של בחינת עצמו, דהיינו מבחינת ע"ב דא"ק, שהוא הבחינה שכנגד ע"ב דמ"ה שהוא א"א, כמ"ש הרב בשה"כ שבת דף ע"ד, בדרוש סעודת שבת בבקר, שאומר שם שא"א עולה עד מקום הההין שהם כח"ב דחג"ת דע"ב דא"ק. עש"ה. ועי' בשיעור מטי ולא מטי (דף שנ"א אות נ"ג) הרי שגם א"א השיג את החג"ת מפרצוף שכנגדו בא"ק.

וכן עתיק דאצילות עלה אז והלביש הג"ר דע"ב דא"ק, המלביש על חג"ת דגלגלתא דא"א, ונמצא גם הוא שהשיג עתה את בחינת החג"ת מהפרצוף שכנגדו בא"ק. כי עתיק הוא כתר דמ"ה ופרצוף שכנגדו בא"ק הוא גלגלתא דא"ק.

והנה נתבאר היטב, שע"י ב' העיבורים הראשונים נשלמו פרצופי אצילות רק בנה"י וחג"ת דפרצופים שכנגדם בא"ק, שהם

 

 

חלק ט"ו             עץ חיים        בנין הנוקבא        א' תשצט

 

בסוד ז' ספירות תחתונות של עתיק המתלבשים תוך ז' תיקוני דגלגולתא דרישא דא"א כמבואר אצלינו, וכנגדן היה העיבור זה מן ז' חדשים.

 

אור פנימי

 

 

נבחנים לפרצופים חיצונים לבד. אמנם מפרצופים הפנימים שכנגדם בא"ק עדיין לא השיגו דבר. ולפיכך נבחנים ב' העיבורים ההם בשם השלמה לחיצוניות בלבד. והיינו משום שגם בבחינת הגדלות דנקודים לא נשלמה אלא החיצוניות שלהם בלבד. כי גדלות דאו"א דנקודים הם עיקר פרצוף פנימי דנקודים, ומאחורים שלהם לא נתעלה כלום עתה בשבת במוסף, וזו ההשלמה שנעשה לישסו"ת דגדלות של הנקודים, הוא בחינת חיצוניות לבד. שהרי הם מלבישים שם על חג"ת כנ"ל. והם ו"ק כלפי או"א דנקודים. ועד"ז לא נשלמו ה"פ אצילות כולם רק בחיצוניות לבד. כמבואר.

ובמנחה דשבת, אז מתחיל העלאת האחורים דאו"א דנקודים, והיינו, על ידי העלאת כל הט"ס דא"א דקביעות אל מקום ג"ר דעתיק, ועולה עמהם ז"א עם המ"ן ואחורים דאו"א של הנקודים, ונמצאים או"א משיגים עתה נה"י דכלים וג"ר דאורות שלהם, ונשלמים בכל קומתם כמו שהיו בעת גדלות נקודים, דהיינו שעולים עד ס"ג דא"ק. וכן כל ה"פ אצילות משיגים בחינת הג"ר בהפרצופים שכנגדם בא"ק. כי הז"א מקבל עתה בחינת הממעלה למטה דנה"י דאו"א המלובשים בישסו"ת העומדים בג"ר דעתיק, ונמצא שעולה לג"ר דא"א, העומדים במקום דחג"ת דנקודים, והוא מקבל קומת הממעלה למטה כמו שקבל מג"ר דנקודים.

וכן ישסו"ת עולים עתה לג"ר דעתיק, שהם במקום ג"ר דנקודים, ששם היו נכללים ישסו"ת בנה"י דאו"א דגדלות נקודים בעת שהם עצמם השיגו קומת ס"ג דא"ק, כי לא ירדו להיות ראש במקום חג"ת אלא אחר ביטול הגדלות דאו"א, כמ"ש בחלק ז'. אבל אינם עולים עוד לס"ג דא"ק להיות בקומה
שוה עם או"א, שזה לא יהיה רק בגמר התיקון אחר חזרת צמצום א' למקומו הראשון ויתבטלו הפרסאות ובי"ע ישיבו לאצילות כמ"ש להלן. הרי שגם הישסו"ת השיג עתה הג"ר שלו מזמן הנקודים.

וכן או"א עלו עתה לס"ג דא"ק, כנ"ל, ששם עמדו בעת הגדלות דנקודים והשיגו את הג"ר שלהם. וכן א"א עלה עתה לג"ר דע"ב דע"ק, שהוא הבחינה שכנגדו בא"ק, כנ"ל. וכן עתיק עלה לג"ר דגלגלתא שהוא הבחינה שכנגדו בא"ק, כנ"ל. הרי שכל ה"פ א"ק קבלו עתה במנחה דשבת את פרצופי הג"ר שלהם, הנקראים פרצופים פנימים. וכן הז"א מקבל עתה מפנימיות הישסו"ת, שהיא נה"י דאו"א המלובשים בהם, כנ"ל. ולפיכך נבחן עיבור זה הג' שהוא בחינת עיבור לפנימיות. אבל ב' עיבורים הקודמים: שא' הוא בעת תפילת שחרית דחול. וב' שהוא נגמר במוסף דשבת, אינם רק לבחינת חיצוניות בלבד, כי הא' הוא להשגת נה"י מפרצופי א"ק, והב' הוא להשגת חג"ת דפרצופי א"ק, כנ"ל, ונה"י וחג"ת נבחנים לפרצופין חיצונים, כי רק פרצוף הג"ר נבחן לפרצוף פנימי, כנ"ל באורך. גם נתבאר אשר בב' עיבורים החיצונים לא נתעלו מבחינת האחורים שנתבטלו מאו"א דנקודים, כלום. אלא רק שנתעלו בחי' האחורים שנפלו מישסו"ת דנקודים. ורק בעיבור ג' הפנימי, אז נתעלה מבחינת האחורים דאו"א, כמבואר.

אכן תדע, שאע"פ שבעיבור הג' הנ"ל, נשלמו כל הפרצופים בבחינת הג"ר שלהם, כנ"ל. אמנם לא הגיע להם בעת תפלת המנחה דשבת אלא רק מדת ג"ר המספיק לזו"ן הגדולים בלבד, אבל הזו"ן הקטנים עוד לא קבלו תיקונם משלם, ועדיין חסרים בחינת הג"ר שלהם, באופן, שרק זו"ן

 

 

 

א' תת חלק ט"ו             תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

 

מצה) ודע כי באותם ז"ת דעתיק, אין יכולת להשיג כלל בחצי עליון של החסד שבו רק מחציו ולמטה בלבד, לכן ארז"ל שכל היולדת לז', יולדת למקוטעים, ואינו בעיבור כל הז' חדשים שלמים, והנה גם מזה הפנימיות של המוחין דזו"ן נמשכו ונעשו נשמות הצדיקים.

 

אור פנימי

 

 

הגדולים עלו לג"ר דא"א בעת מנחה דשבת, אבל זו"ן הקטנים נשארו עוד בחג"ת דא"א במקום הלבשת או"א דקביעות, ולא יכלו לעלות לג"ר דא"א. ונמצאו עוד חסרי ג"ר דבחינת השלימות.

וטעם הדבר הוא, כי נודע, שבכל מדרגה של ג"ר יש ב' בחינות, שהם: גדלות א', וגדלות ב', אשר גדלות א' היא בחינת נשמה הבאה מבחינת אור דחסדים דג"ר דבינה, שהיא בחינת חסדים מכוסים. ומוחין אלו מספיקים להיות ג"ר רק לבחינת זו"ן הגדולים שגם הם מטבעם בבחינת חסדים מכוסים, כנ"ל, אבל לזו"ן הקטנים, שהם בחי' מחזה ולמטה דז"א, הנה הם צריכים להארת חכמה ואין החסדים המכוסים דג"ר דבינה מספיקים להם לבחינת ראש ונשמה. וע"כ הם נשארים מחוסרי ראש. כנ"ל באורך. עש"ה. וגדלות ב' היא בחינת מוחין דחיה דאותה מדרגה, שהם הארת חכמה בחסדים, ואז מקבלת נוקבא הגדולה למדת נוקבא הקטנה, ונעשים שניהם פרצוף אחד במדתה של נוקבא הקטנה, שבזה נגדלה נוקבא הקטנה ככל מדת קומת ז"א שוה אליו. כנ"ל (דך א' תשצ"ב ד"ה ומתחלה) שג' דרכים נוהגים בהתאחדות הזו דנוקבא הגדולה עם הקטנה, שהם נמשכים מג' דרכים הנוהגים בהתאחדות או"א וישסו"ת בעת יציאת המוחין אלו דחיה, עש"ה בכל ההמשך.

והנה בשבת במנחה, נשלם בחינת ג"ר דגדלות א', דהיינו רק בחינת נשמה המספיק לזו"ן הגדולים. ולפיכך נבחן שם גם או"א וישסו"ת לב' פרצופים נבדלים, אשר או"א עלאין עומדים אז בג"ר דס"ג, וישסו"ת רק
בג"ר דעתיק שהוא במקום ג"ר דנקודים דקטנות, כנ"ל. ועד"ז מתחלקים בהכרח גם הזו"ן, שרק זו"ן הגדולים הראוים לקבל בחינת ג"ר אלו דנשמה שהם חסדים מכוסים, עלו לג"ר דא"א, והשיגו שם בחינת הג"ר שלהם מזמן הנקודים, כנ"ל. אבל זו"ן הקטנים שאור החסדים מכוסים עושה אותם לבחינת ו"ק בלי ראש, אינם יכולים לעלות עם זו"ן הגדולים לג"ר דא"א, והוא מטעם, שכל עוד שלא נתבטלו הפרסאות דצמצום ב' נמצא עוד הפרש פרסא בין טעמים דס"ג שהם או"א, ובין נקודות דס"ג שהם ישסו"ת כמ"ש הרב לעיל (דף שצ"ז ד"ה או"א). וע"כ רק או"א מלבישים לטעמים דס"ג וישסו"ת נשאר בג"ר דנקודים שהם נקודות דס"ג עש"ה. ונמצאים ע"כ הישסו"ת שהם עוד מחוסרי השלימות עתה במנחה דשבת, כי גם הם אינם נשלמים רק ע"י חזרת או"א וישסו"ת לפרצוף אחד, שאז עולה גם ישסו"ת לג"ר דס"ג דא"ק ונעשים בקומה שוה עם או"א, ע"ד ג' הדרכים שנתבארו לעיל. והבן היטב. אמנם ענין זה של התאחדות או"א וישסו"ת לפרצוף אחד, וכן התאחדות זו"ן הגדולים עם זו"ן הקטנים לפרצוף אחד, מבחינת העיבור דפנימיות, אינו נוהג כלל בזמן הזה, אלא רק בגמר התיקון, ובזמן הזה נמצא תכלית העליה היא רק בחינת גדלות א' דפנימיות הנעשה בשבת במנחה, המספיק רק לזו"ן הגדולים ולא לזו"ן הקטנים כנ"ל.

וטעם הדבר הוא, כי אין הנוקבא הקטנה שהיא רחל, יכולה לעלות לג"ר דא"א ולהכלל בהזווג דמזלין הנוהג שם, רק מבחינת האחור דזו"ן, דהיינו בעת

 

 

 

 

חלק ט"ו             עץ חיים        בנין הנוקבא        א' תתא

 

קצו) והבן וראה, כי כמה צדיקים וחסידי עליון קדושים, כולם נולדו למקוטעים, לז' חדשי עיבור, כמשה ושמואל הנביא ופרץ וזרח וכיוצא באלו ונמצא כי כל אלו (הנשמות) נמשכין מאותן הז' דעתיק (המלובשים בז' דגולגלתא דא"א ודי בזה).

 

אור פנימי

 

 

התכללותם בזווג או"א, שז"א נכלל באבא, ונוקבא באמא, ונמצאת הנוקבא משתמשת במ"ן דאמא, כלומר, שאמא נכללת במזלא הנעשה למ"ן שלה, והנוקבא נכללת רק בזווג דאמא עם אבא. אבל המ"ן דנוקבא עצמה אינם שם, כי המזל ונקה, שהיא הנוקבא דמזלין, היא בחינת יסוד דמלכות דצמצום א', דהיינו בחינת בנימין הכלול ביוסף, ואין זו בחינת בנימין אמיתי הבא ממלכות דצמצום א' שהיא בחינת גבורות נקבות, והוא מטעם כי המלכות דצמצום א' נגנזה ברדל"א ואין לה שום זווג במשך שתא אלפי שני עד גמר התיקון, כנודע. וכיון שאין שם המ"ן דמלכות דצמצום א', אלא רק בחינת יסוד דמלכות, שהם גבורות זכרים מבחי' בנימין הנכלל ביוסף, נבחן הזווג ההוא דזו"ן הכלולים שם רק בבחינת זווג דאב"א, משום שאין לה בחינת המ"ן שלה, שהז"א יוכל להזדווג עמה בבחינת פב"פ. וע"כ אע"פ שהיא עולה לג"ר דא"א שהוא בחינת כתר דז"א, מ"מ אינם משתמשים שם בכתר אחד, כי אינם בבחינת הזווג של עצמם, שהוא על המ"ן דנוקבא. כנ"ל.

ולפיכך לא יצויר שתהיה גדלות הב' בבחינת עיבור דפנימיות, כי אז צריכה הנוקבא הגדולה דז"א לקבל מדתה של הנוקבא הקטנה, ויהיה הז"א מזדווג עם הנוקבא הקטנה בעת היותו בג"ר דא"א, וא"כ צריכים לגילוי המלכות הגנוזה ברדל"א שתהיה לבחי' מ"ן לצורך הנוקבא הקטנה, וכיון שאין זה נוהג עד גמר התיקון, גם הנוקבא הקטנה אינה יכולה להזדווג עם הז"א במקום ג"ר דא"א, שהוא גדלות ב'
דפנימיות, מטרם שיהיה גמר התיקון.

אמנם בגמר התיקון אחר שתתגלה המלכות דצמצום א' להיות למ"ן אל הנוקבא הקטנה, יתבטל לגמרי הצמצום ב' עם הפרסאות, ואז ישובו הטעמים דס"ג דא"ק עם הנקודות דס"ג להיות פרצוף אחד (עי' לעיל דף מצ"ז ד"ה או"א. עש"ה). ואז יתיחדו גם זו"ן הגדולים עם זו"ן הקטנים לפרצוף א' בקומה שוה, ויהיו זו"ן הגדולים בבחינת דכר, וזו"ן הקטנים בבחינת הנוקבא, ויעלו שניהם בג"ר דא"א, וישתמשו שם בזווג פב"פ, שזה נבחן ששניהם משתמשים בכתר אחד. וכן ישסו"ת יעלה בקומה שוה עם או"א לג"ר דס"ג בפרצוף אחד, שאו"א עלאין יהיו בחינת הדכר, וישסו"ת יהיו בחי' הנוקבא, כי כל התחלקותם נמשך מהתחלקות הטעמים ונקודות דס"ג לב' פרצופים, ועתה הם שוב מתיחדים כנ"ל. (דף א' תשצ"ב ד"ה ומתחלה ע"ש). ונמצא אז שאו"א עלאין הנעשים לבחינת דכר, יהיו הנה"י שלהם למוחין אל הזו"ן הגדולים, וישסו"ת הנעשים לצד נוקבא דאו"א, יהיו הנה"י שלהם למוחין בזו"ן הקטנים, שהם הצד נוקבא דזו"ן הגדולים, ונמצאים זו"ן משתמשים בכתר אחד פב"פ בקומה שוה כמו או"א וישסו"ת.

וזה אמרו (באות קצ"א) "ואז הם שני המאורות הגדולים לא היא גדולה ממנו ולא הוא גדול ממנה ואינם צריכים זה לזה כלל" דהיינו כמבואר שבהיות ישסו"ת עם או"א בקומה שוה ונה"י דאו"א הם מוחין לז"א ונה"י דישסו"ת הם מוחין לנוקבא נמצאים גם זו"ן בקומה שוה ואינם צריכים זה לזה. כלומר, כי לפעמים הם בקומה שוה

 

 

א' תתב          חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

 

*קצז) ענין זמני העיבור (עיין בביאורנו עליהן, כי יש בפנימיות וחיצוניות ומה שמצאתי כאן בחילוף כתבתיו) וזה הענין, כי סוד העיבור של ט' חדשים הוא כדי לעשות מוחין לז"א כדי שיוכל להוליד, לכן נתקשרו ו"ק דא"א בג"ר חב"ד שבו בא"א עצמו, שהם מוחין ממש, ועי"ז נעשו לז"א מוחין בסוד עיבור דט' חדשים. והנה עיבור זה של ט' חדשים הוא לצורך חיצוניות ז"א, ויוליד בחי' עולמות.

 

אור פנימי

 

 

פב"פ גם לפני גמר התיקון, כגון בשבת במוסף, אמנם אז אין נה"י דישסו"ת עצמם מתלבשים בנוקבא אלא רק המלכות דתבונה שאינה נכללת במוחין שלה עצמה שיצאו על המ"ן דמזלא אלא ע"י זווג חדש שנעשה בראש הז"א עם המלכות דתבונה הזו, יוצאים המוחין דחיה בשביל הנוקבא, וע"כ נחשבת שצריכה אליו, כי היא צריכה לקבל ממלכות דתבונה אחר התכללותה בעטרא דגבורה שבמוחין דז"א, וזולת זה לא היה לה מוחין דחיה, ולא היתה שוה עמו פב"פ ומשום זה נחשבת לקטנה ממנו, כי כל מקבל נמצא קטן בהכרח מהמשפיע. אבל בגמר התיקון כשמקבלת את נה"י דתבונה עצמה למוחין, משום שתתגלה המלכות דצמצום א' הראויה לזווג ברדל"א שתצא עליה המוחין דחיה המתיחסים אל הנוקבא כנ"ל, הרי מלכות זו אינה צריכה להכלל בעטרא דגבורה דז"א, ומקבלת הזווג מכח עצמה למוחין היוצאים על המלכות הזו דצמצום א', ואז אין הנוקבא צריכה אליו יותר. וכבר נתבאר ענין זה לעיל.

וזה אמרו (באות ק"צ) "שכשהיו פב"פ אז יוצאים ב' בחינות יעקב: א' בז"א, וא' בנוקבא, כי הא' שהוא ממוחין דז"א הוא מאו"א והב' שהוא ממוחין דנוקבא הוא מישסו"ת" פירוש: כי יעקב הוא אחורים דאבא שנפלו בעת שביה"כ, ותיקונו בא עם מוחין דחיה של הז"א, ולפי"ז אין צריך לצאת בחי' יעקב רק ממוחין דז"א שהוא
דכורא ובחינת אבא, ולא ממוחין דנוקבא, שהיא בחינת אמא. וז"ש שעם המתבאר שיש ב' בחינות של אחורים דאו"א: א' מה שנפל מאו"א דג"ר נקודים למקום דחג"ת עד החזה. וב' מה שנפל מישסו"ת שהם הראש הב' שיצא במקום חג"ת דנקודים, והאחורים שלהם נפלו למקום נהי"מ דנקודים. והאחורים הא' שייך לז"א, והב' שייך לנוקבא. א"כ יש בחינת אבא גם בנוקבא כמו שיש בז"א, דהיינו בחי' אבא דאחורים דישסו"ת השייך אל הנוקבא. ותיקונו בא עם המוחין דחיה של הנוקבא ביחוד.

אמנם אין הארת יעקב יכולה לצאת בנוקבא זולת בעת שהיא עצמה מקבלת נה"י דישסו"ת למוחין שלה ואינה צריכה לקבל המוחין דחיה מראש הז"א ע"י התכללות בעטרא דגבורה שלו, כי אז יש בה מוחין דאבא בשלימות, בהיותה נכללת בעצמה במזלא במקום יציאת המוחין. משא"כ בעת שהיא מקבלת המוחין רק ממלכות דישסו"ת, שהיא בחינת צמצום ב', שאינה ראויה לזווג שתצא עליה המוחין דקומת חיה, אא"כ ע"י התכללות בראש הז"א בעטרא דגבורה שלו, שמטעם זה אין בראשה עצמה לבדה שום זווג בבחינת מוחין אלו דחיה, והדעת שלה ירד משום זה בין רישי כתפיה, הנה אז, אין לה מוחין דחיה בשלימות אע"פ שהיא בקומה שוה עם הז"א, ואין הארת יעקב יוצאת ממנה. וזה שמדייק להשמיענו, שזה דוקא בעת שנה"י דישסו"ת

 

* ע"ח ח"ב שער כ"ח: שער העבורים כלל ד אמצע פרק ד'.

חלק ט"ו             שער הכונות             בנין הנוקבא        א' תתג

 

קצח) אבל עיבור ז' חדשים הוא לצורך פנימיות ז"א שיוליד בחי' נשמות והענין, כי לצורך פנימיות ז"א, הוצרך שיתקשרו ט"ס דא"א בז' דגלגלתא דיליה, כנזכר בס"ד.

 

קצט) ואלו הז' דגלגלתא, ד' מהן בחי' מקיפים, וג' מהן בחי' מוחין ואלו יתלבשו למטה בת"ת בתוך המוחין, כדי שיוכל לברא פנימיות נשמות בכל העולמות. והנה בהצטרף י"ב וט' גימטריא אהי"ה, שהוא סוד עיבור, כנודע מהזוהר.

 

*        ר) הנה נתבאר אצלינו בדרושי נוקבא דז"א, ובענין מיעוט הירח, כי בכל זמן של הגלות, עומדים זו"ן אב"א כל ימי החול, לולי בשעות התפלה ובשבתות וכיוצא בזה, כמו שנתבאר שם. והנה כאשר רוצים לחזור פב"פ צריך שתקדים בחי' הפלת הדורמיטא על ז"א, כדי שתיעשה הנסירה ותוכל לחזור עמו אפין באפין, כנזכר בדרושי ר"ה.

 

אור פנימי

 

 

מתלבשים בה מבחינת עצמם, ואינה צריכה לז"א, ואז יוצא בה לבדה ג"כ בחינת יעקב. אבל אין זה נוהג בבחינת פב"פ רק אחר גמר התיקון כנ"ל, שאז תתגלה בחינת המלכות של צמצום א' ברדל"א. אבל במשך שתא אלפי שני, אין זה נוהג אלא רק בבחינת אחורים, דהיינו על המ"ן דאמא, וע"י התכללות הוד בנצח דא"א, כנ"ל באורך. וכן זה נוהג בבחינת המוחין דחול, שהם ע"י הארת ה"ר ממעלה למטה, אבל לא בכל יום אלא רק בר"ח במוסף, שאז הם פב"פ בקומה שוה, והנוקבא אינה צריכה אליו, כי זה נעשה ע"י התכללות הוד בנצח, ונוקבא משמשת במ"ן דאמא, והארת ה"ר נמשכין ע"י כפיפת ראש ממעלה למטה, המספיק רק לזו"ן הקטנים לבחינת חיה, ולא לז"א עצמו. ונמצא שבר"ח היא משתמשת בכתר אחד רק עם יעקב ולא עם ז"א עצמו. אמנם בכתר אחד עם ז"א עצמו פב"פ אינו נוהג רק אחר גמר התיקון. כמבואר. כי אפילו בשבת במנחה אין רחל
עולה עמו לג"ר דא"א כנ"ל.

וזה אמרו (באות קצ"ב) "בחינת הפנימיות דזו"ן, כי אחר כל הנ"ל היה פעם ב' כל הנ"ל לצורך פנימית הזו"ן והנה עיבור א' היה בבחי' הפנימים של א"א עצמו ולא ע"י התלבשות באו"א" מקודם זה ביאר שם הרב העי"מ דחיצוניות, שעיבור יניקה מוחין אלו באים בו בי"ג שנה, שעד ט' שנים ויום א', הוא נשלם עם מוחין דיניקה, דהיינו בב' שנים דיניקה הוא מקבל בחינת ו"ק דרוח, ומב' עד ט' שנים הוא מקבל בחינת ג"ר דרוח, הנקראים מוחין דו"ק. ומט' ויום א' עד י"ג שנים הוא מקבל מוחין דגדלות שבחינת הצ' שלו היא מקבל עד י"ג שנה. וכבר נתבאר כל זה באורך לעיל בחלק י"ב. וז"ש כאן "כי אחר כל הנ"ל היה פעם ב' כל הנ"ל לצורך פנימיות הזו"ן" פי' כי בכל מדרגה חדשה צריכים לעי"מ מחדש, וכן לב' בחינות שלהם: עי"מ דאחור ועי"מ דפב"פ, כנ"ל בדברי הרב (בחלק זה אות קפ"ח) ע"ש. ולפי"ז אומר כאן שאחר

 

* שער הכונות ח"ב ענין פורים דרוש א'.

א' תתד          חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

 

רא) ולהיות כי ענין מרדכי ואסתר היה בסוף השבעים שנה של גלות בבל כנודע, לכן אז כבר בימיהם התחיל ענין תיקון זו"ן, כדי לחזור אפין באפין, ויגאלו ישראל. וענין התחלה זו היא ענין הדורמיטא שנעשה אז בימיהם.

 

רב) וז"ס הצרה העצומה שהיתה אז לישראל, אשר עליו נאמר, והנה אימה חשיכה גדולה כו', וארז"ל חשכה זו גלות מדי, שהחשיך עיניהם של ישראל. וענינו הוא, לפי שאז היה ז"א בסוד הדורמיטא, ונודע כי המן הרשע היה אוסטרלוגוס גדול, כנודע בענין והפיל פור הוא הגורל מיום ליום כו' ובפרט במ"ש בס"ה, כי הוא ועשרת בניו כוללים כל עשרה קליפין החיצונים, וידע בחכמתו ענין מיעוט השגחתו ית' על ישראל בימים ההם, להיותו בבחי' השינה ולכן חשב ועלה בלבו, כי הזמן מוכן לאבד שונאיהם של ישראל.

 

אור פנימי

 

 

שנגמרו עי"מ דחיצוניות ז"א ער י"ג שנה, שהם ב' הבחינות דעי"מ דבחי' ישסו"ת, מתחיל בז"א מדרגה חדשה דבחינת פנימיות, שהם המוחין דאו"א דשבת, ונוהג בהם כל הפרטים שנתבארו במוחין דישסו"ת.

ואע"פ שנתבאר לעיל שבחי' עיבור דפנימיות מתחיל בשבת במנחה, אמנם המוחין דאו"א שבמוסף הם מבחינת חיצוניות, הנה זה רק בערך המוחין המיוחסים לז"א עצמו, שמוחין הראשונים שלו הוא משיג במוסף, והם עוד בערכו חיצוניות משום שבאים ע"י העלאת אחורים דבחינת ישסו"ת, כנ"ל באורך אמנם כלפי המוחין דחול שהם רק מוחין לזו"ן הקטנים דז"א ע"י כפיפת ראש, כנ"ל. נחשבים המוחין דאו"א שבמוסף דשבת לבחי' פנימיות, להיותם משמשים עכ"פ למוחין דהולדה בשביל הז"א עצמו, משא"כ המוחין דחול הבאים עד י"ג שנה, אינם משמשים למוחין גמורים דהולדה אלא בשביל יעקב ורחל לבד, וכלפי ז"א עצמו נחשבים רק לו"ק דגדלות בלבד, וכל ו"ק נקרא חיצוניות. ובערכם מכנה כאן את המוחין
דאו"א דשבת בשם מוחין פנימים. ולפיכך הוא חושב כאן ב' עיבורים לצורך פנימיות: שא' הוא עי"מ דמוחין דאו"א דשבת דמוסף. והעיבור הג' הוא עי"מ דג"ר דא"א. שהם מוחין דיחידה, הבא בשבת במנחה. כנ"ל.

וזה אמרו (שם) והנה עיבור א' היה בבחינת הפנימים של א"א עצמו ולא ע"י התלבשות או"א, והיה זמנו ט' חודש" פירוש, כי המוחין דישסו"ת דחול, היה ע"י התלבשות המוחין דאו"א שיצאו בג"ר דא"א על המזלא, בתוך היסודות דאו"א עצמם העומדים במקום חג"ת דא"א, דהיינו ברישי כתפין שלו, ומשם קבל אותם הז"א, כי הזווג הזה היה רק ע"י העלאת נה"י דא"א לחג"ת שלו, ששם עומדים נה"י דאו"א, ואין הז"א יכול להתכלל למעלה במקום הזווג שהוא בג"ר דא"א, ששם עומדים עתה או"א המקבלים המוחין על המ"ן דמזלין. ונמצא שהמוחין אינם מקובלים מעצמות המזלין דא"א, אלא ע"י התלבשות ביסודות דאו"א במקום חג"ת דא"א, שזה נבחן לבחי' הארת ה"ר ממעלה למטה, ולכפיפת ראש מג"ר דא"א לחג"ת דא"א, כנ"ל באורך. אבל עתה במוחין דאו"א דשבת, נכללים נה"י

 

 

חלק ט"ו             שער הכונות             בנין הנוקבא        א' תתה

 

רג) וז"ס ענין ויכוח המן עם אחשורוש אם יעלה בידם עצה זו, והשיב לו המן ישנו עם כו', ודרשו רז"ל ישן הוא האלוה שלהם והבן זה. ולהיות כי הדורמיטא ההיא היא לטובתן של ישראל, כדי שתנסר הנקבה מאחורוי ויחזרו פב"פ, ויגאלו ישראל, ויבנה בית המקדש, לכן התייעצו שניהם, כי בזמן ההוא שהאלוה שלהם הוא ישן, יקדימו הם לאבד ולהשמיד שונאיהם של ישראל, כדי שלא ישארו אפילו מתי מעט, שיהיו ראוים לגאולה, ועי"כ לא יבנה בהמ"ק. ונודע, עצת המן מן שמשי ספרא בנו וכתביהם אל אחשורוש הנקרא ארתחששתא בספר עזרא עד שיבטלו בנין ב"ה, בראותם כי הגיע זמנו להבנות ודי בזה.

 

אור פנימי

 

 

וחג"ת דא"א בג"ר שלו ממש, שעי"ז נמצא ז"א עולה עמהם לג"ר דא"א למקום יציאה של המוחין, והוא נכלל שם בזווג בעצמות המזלין, אשר ע"כ הוא מקבל אח"כ הממעלה למטה מבחינת הפה דא"א עצמו, והוא יכול להלביש לא"א כמו או"א על החג"ת דא"א, דהיינו גם אחר ירידתו למקומו. משא"כ במוחין דישסו"ת שלא קבלם כי אם ע"י התלבשות ביסודות דאו"א שבמקום חג"ת, ושם היה העיבור שלו,  נמצא שאחר ביאתו למקומו לא קבל בחינת הממעלה למטה רק מן החזה דא"א, שהוא הפה דחג"ת, וע"כ לא הלביש אלא רק נה"י דא"א שמחזה ולמטה. ולפיכך נקרא העיבור שלצורך המוחין דאו"א בשם עיבור דט' חודש, משום שיש כאן התכללות דכל הט"ס דא"א, כי הו"ק שלו נכללים בהג"ר. וזה אמרו "ומזווג זה נעשה העיבור בט' חדשים כמספר ט"ס דא"א. כמבואר.

וזה אמרו (באות קצ"ג) "ואז נעשו ו"ק פנימים של זו"ן ומפנימיותם נמשכים כל הנשמות כולם" דהיינו כמ"ש לעיל שאין המוחין האלו נחשבים לפנימיות אמיתי לז"א, משום שהעלאת מ"ן אלו הם מבחינת אחורים דישסו"ת, המקבלים תיקונם ע"י עלית הז"א עמהם לג"ר דא"א, העומד במקום ישסו"ת דנקודים, ונמצאים האחורים דישסו"ת באים עתה במקומם כמו שהיו עומדים מטרם שביה"כ. אמנם האחורים
דאו"א דנקודים אינם מקבלים שם את תיקונם, כי שם הוא בחינת חג"ת דנקודים, והם צריכים לעלות רק לג"ר דנקודים שבמקומם עומדים עתה הג"ר  דעתיק. וכיון שז"א מיוחס בעיקר לאו"א דנקודים כנ"ל, ע"כ נחשבים אליו המוחין ההם הבאים לו מישסו"ת של הנקודים, רק לבחינת ו"ק בלבד, כי הראש דישסו"ת דנקודים, הוא ו"ק אל או"א דנקודים. וזה שמשמיענו הרב, שאע"פ שהם המוחין השלימים דז"א מבחינת מוחין דהולדה, ונבחנים לעיקר הגדלות שלו להולדת נשמות, עכ"ז אינם אלא בחינת ו"ק דפנימיות, כי נמשכים מבחינת המ"ן ואחורים של הראש דישסו"ת דנקודים, וז"א הוא בעיקר מד' מלכים הראשונים דחג"ת, הנמשכים מאו"א עצמם דג"ר דנקודים. עי' היטב לעיל דף תקי"א ד"ה הז'.

וז"ש "ואז נעשו ו"ק פנימים של זו"ן ומפנימיותם נמשכין כל הנשמות כולם" כמבואר, כי אע"פ שמפנימיותם נמשכין כל הנשמות כולם, כי ממוחין דיחידה דמנחה דשבת נמשכין רק יחידי סגולה, כמ"ש להלן. עכ"ז אין באלו המוחין דאו"א רק בחינת ו"ק דפנימיות, ולא ג"ר ממש, כי ג"ר אמיתים הוא צריך לקבל מהזווג הנעשה בג"ר דעתיק, ששם מקום עמידת או"א דנקודים.

וזה אמרו (באות קצ"ד) "ואח"כ היה

 

 

א' תתו           חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

 

רד) והנה אף בזמן הדורמיטא אין הנקבה ישנה, כי אז מסתלקין המוחין מן ז"א ונכנסין בנקבה, כדי להבנות ולתקן פרצופה, כדי שתוכל לחזור אפין באפין כנודע בענין דרוש השופר של ר"ה. ובהכרח יש הארה והשגחה זו על ישראל מצידה, וענין אותה הארה היתה ענין מרדכי הצדיק כמו שנבאר בע"ה.

 

אור פנימי

 

 

העיבור ב' של המוחין של הפנימיות וזה היה בז' חדשים לבד והענין כי עיבור זה נעלם ועליון מאד כי הוא בסוד ז' ספירות תחתונות של עתיק" פי': כי בעיבור הקודם דפנימיות, היה התכללות ז"ת דא"א בג"ר שלו, והזווג היה במקום ג"ר דא"א, כי הז"א עלה עם ז"ת דא"א לג"ר שלו וע"כ בעת ביאתו של הז"א למקומו, בבחינת ממעלה למטה, הוא בא למקום חג"ת דא"א. כנ"ל. אבל כאן בעיבור הב' לצורך פנימיות, נעשה התכללות דז"ס תחתונות דעתיק בג"ר שלו, והם העלו את הז"א עם האחורים הנפולים דאו"א אל מקום הג"ר דעתיק ששם עמידת או"א דנקודים כנ"ל, דף א' תשצ"ו ד"ה וטעם הדבר ע"ש. ונעשה הזווג בג"ר דעתיק, ואח"כ בירידתו של הז"א משם למקומו, בבחינת ממעלה למטה, נמצא מלביש לג"ר דא"א. ואלו הם המוחין דז"א בשבת במנחה, שאז הוא עולה ומלביש לג"ר דא"א.

ומה שאין הרב חושב כאן לבחינת ט' חודש כמו בהעיבור הא' דפנימיות, אע"פ שגם כאן היה התכללות הו"ק דעתיק בהג"ר כמו שהיה שם התכללות הו"ק דא"א בהג"ר. הענין הוא, כי בענין ההתכללות בג"ר דעתיק אין כאן חידוש, משום שאפילו בעיבור הא' דפנימיות בעת שנכללות הז"ת דא"א בהג"ר שלו, הנה הג"ר דא"א עלו ונכללו בעת ההיא בעתיק בג"ר והזווג לצורך המוחין דז"א נעשה אז בבחינת לא זקוף ולא כפוף, כנ"ל, (בחלק י"ד דף אלף תר"ב אות קצ"ד). שפירושו שהזווג נעשה בג"ר דא"א בעת התכללותו בג"ר דעתיק, אלא שכופף ראשו להשתמש עם המ"ן דמזל

ונקה. כמ"ש באו"פ שם. הרי שאפילו בעיבור הא' היה כבר כלול בג"ר דעתיק, ולא נתחדש כאן דבר בענין העיבור ב' מבחינת הג"ר דעתיק.

אלא עיקר החידוש שנעשה כאן בעיבור ב', הוא עצם התכללות ז"א בז"ת דעתיק מבחינת עצמותם. כי בעיבור הא' היה כלול רק בז"ת דא"א מבחינת עצמותם, וע"י עליתם דז"ת דא"א לג"ר, נכלל ג"כ בג"ר דא"א שעלו למקום ג"ר דעתיק, וע"כ בעת יציאתו מבחינת העיבור הוא יורד למקום ז"ת דא"א ומלביש על החג"ת דא"א כנ"ל. אבל כאן בעיבור ב' דפנימיות, הוא נכלל בז"ת דעתיק מבחינת עצמותם, והם שהעלו אותו למקום ג"ר דעתיק, ולכן גם בעת יציאתו מעיבור וירידתו למקומו נמצא מלביש על חג"ת דעתיק שהוא מקום ג"ר דא"א. ולפיכך אומר הרב שהעיבור הזה נבחן לעיבור של ז' חודש לבד, כי אין כאן חידוש רק מבחינת ז"ת  דעתיק שלקח ז"א. אבל ענין ההתכללות של הז"ת בג"ר דעתיק אינו נחשב כאן לג' חודש כי אינם בבחינת חידוש, כי גם בעיבור הא' דפנימיות היה כלול מהם, כמבואר.

וזה אמרו (באות קצ"ה) "באותן ז' דעתיק אין יכולת להשיג כלל בחצי העליון של החסד שבו רק מחציו ולמטה בלבד כי החסד דעתיק מלובש בגלגלתא דא"א, ונודע, שגלגלתא דא"א נחלק לב' ראשים: שחציו העליון שהיא בחי' ג"ר שבו, הוא ראש הא' דא"א, אשר המסך דצמצום ב' המפסיק בין רדל"א לא"א אינו שולט עליו כלל, והוא נחשב עוד כמו רדל"א, ותחילת שליטת

 

 

חלק ט"ו             שער הכונות             בנין הנוקבא        א' תתז

 

רה) וכראות המן את מרדכי, שע"י היתה הארה והשגחה על ישראל בזמן ההוא נתיעץ עם זרש אשתו ושס"ה יועציו כו', וארז"ל כי זרש אשתו היתה מכשפה גדולה, ועצתה שקולה מכל שס"ה יועציו, ועלתה עצתם להרוג את מרדכי ולתלותו על העץ הוא זנבה של נחש המשך רגל הקוף, כמבואר אצלנו וכנזכר בס"ה שיר השירים ודי בזה.

 

אור פנימי

 

 

המסך הזה המבדיל בין רדל"א לא"א, הוא על ז"ת דגלגלתא הנקראים אוירא וראש הב', וכל המוחין דאצילות נמשכים רק מחציו התחתון דגלגלתא, שהוא המוחא דאוירא, אבל בראש הא' שהוא חציו העליון אין המוחין נמשכין משם. וז"ש הרב "כי באותן ז' דעתיק אין יכולת להשיג כלל בחצי העליון שבו" להיותו גנוז בראש הא' דא"א, כנ"ל. וז"ש "רק מחציו ולמטה בלבד" דהיינו אותו החצי התחתון המלובש במוחא דאוירא, שמשם נמשכים כל המוחין דאצילות. כנ"ל. וכבר נתבאר ענין זה באורך בחלק י"ג. ועי' בדף א' שכ"ז אות ע"ב.

וזה אמרו (באות קצ"ז) "עיבור זה של ט' חדשים הוא לצורך חיצוניות ז"א, ויוליד בחי' עולמות אבל עיבור של ז' חדשים הוא לצורך פנימיות ז"א שיוליד בחינות נשמות" ואין זה סותר למ"ש לעיל (באות קצ"ג) שמהעיבור דט' חודש נמשכים כל הנשמות כולם. וכאן אומר שהוא לצורך חיצוניות. הענין הוא, כי נתבאר לעיל, שבאמת אינם נחשבים למוחין דפנימיות של הז"א, דהיינו לג"ר שלו הנקרא פנימיות כי אין הז"א מקבל אלא מאו"א עלאין דנקודים שהם במקום ג"ר דנקודים, שמשם נמשכו ד' המלכים דחג"ת, מהם עיקרם של הז"א דנקודים. אבל מראש דישסו"ת דנקודים העומד במקום דחג"ת דשם, שהממעלה למטה נמשך לד' מלכים תנהי"מ דנקודים, אין הז"א מקבל ממנו אלא בחינת ו"ק, להיותו מלביש על ו"ק דאו"א עלאין. ומוחין אלו דט' חודש, שזווגם נעשה ע"י התכללות ז"ת דא"א בג"ר שלו, אינו מעלה רק בחינת
האחורים דישסו"ת דנקודים, העומדים במקום ג"ר דא"א, שהם חג"ת דנקודים. אלא עכ"ז הם נחשבים למוחין דחיה ממש משום שקומת הזווג היא קומת חכמה היוצאת על המזלין, כנ"ל, וע"כ מצד אחד אפשר לכנותם בחינת פנימיות להיותם מוחין דחיה והולדה. שמשם באמת יוצאים כל נשמות כולם. ומצד השני אינם אלא בחינת ו"ק דמוחין ואין בהם בחינת הולדת נשמות, דהיינו מבחינת המוחין דז"א עצמו מבחינת מה שהוא מיוחס רק לאו"א דנקודים כי הנשמות האלו הנולדים ממוחין דט' חודש, הם בחי' נשמות הנמשכות מישסו"ת דנקודים.

וע"כ יש בהם ב' בחינות: א' הוא שיש בהם מוחין דהולדות נשמות אלו המיוחסים לישסו"ת דנקודים, שמבחי' זו נחשב למוחין דפנימיות. ובחינה ב' היא, שיש בהם מוחין דהולדה לבחינת עולמות, שהם מיוחסים לאו"א דנקודים. כי בהיות הישסו"ת בחינת ו"ק לאו"א ההם, ע"כ הז"א ראוי להוליד גם מבחינת ו"ק דנקודים, אלא רק מבחינת חיצונים שלהם, הנקרא עולמות. באופן, שבחינת נשמות הוא מוליד רק מהמיוחסים אל הישסו"ת, אבל בחינת עולמות יוכל להוליד גם מהמיוחסים לאו"א. וזה אמרו "עיבור זה של ט' חדשים הוא לצורך חיצונית ז"א ויוליד בחינת עולמות" דהיינו כמבואר, שמבחינת עיקרו של ז"א עצמו הנמשך רק מאו"א, נבחנים לו"ק בלבד, ומ"מ הוא יכול להוליד בחינת עולמות, משום שישסו"ת הוא תמיד בחינת ו"ק דאו"א.

 

 

א' תתח          חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

 

רו) ואם ח"ו ככה יעלה, יוכל אח"כ לאבד את שונאיהם של ישראל ואז השי"ת ברחמיו, האיר הארת נוקבא העליונה, והיא גדולת מרדכי ואסתר, ועל ידם נושעו ישראל מן הצרה וגדולה ההיא, כמו שנבאר, וזה ענין מרדכי והארתו.

 

רז) דע, כי הנה בזמן הדורמיטא דז"א, לא בלבד נכנסין המוחין דז"א מצד נה"י דאמא ונכנסין בנוקבא רחל בהיותה אב"א, אלא אף גם המוחין דבנה"י דאבא, בסוד ויבן ה' אלהיםאת הצלע, אא אבא ואמא.

 

אור פנימי

 

 

וזה אמרו (באות קצ"ח) "אבל עיבור ז' וכו', והענין כי לצורך פנימיות ז"א הוצרך שיתקשרו ט"ס דא"א בז' דגלגלתא דיליה" דהיינו כנ"ל, שזה נעשה ע"י התכללות ז"א בז"ת דעתיק בבחינת עצמותם, כי אז יוכל לקבל מבחינת התכללותו בהזווג שבג"ר דעתיק ונמצא מקבל בחינת הממעלה למטה בעת הלבשתו לג"ר דא"א במקום ד' המלכים דחג"ת דנקודים, כנ"ל. וענין התכללות הזו בז"ת דעתיק, הוא מקבל מז' תיקוני גלגלתא ששם מלובשים ומאירים הז"ת דעתיק. וז"ש "הוצרך שיתקשרו ט"ס דא"א בז' דגלגלתא דיליה" כי אז יכול להלביש גם אחר ירידתו למקומו. כנ"ל. באורך.

וזה אמרו "ואלו הז' דגלגלתא ד' מהם בחינת מקיפין וג' מהם בחינת מוחין" כלומר, שאלו המוחין שהוא מקבל נחלקים לפנימים ומקיפים, אשר בבחינת המקיפין הם ד' מוחין חו"ב חו"ג, ובבחינת הפנימים אינם אלא ג' מוחין, כי החו"ג נעשים כאחד בבחינת הדעת, כשהם מתלבשים בבחינת פנימיות הז"א. כנ"ל בחלק י"ג וי"ד.

וזה אמרו (באות קצ"ט) "ואלו יתלבשו למטה בת"ת בתוך המוחין" כלומר, שאלו ג' המוחין מתלבשים בתוך ז"א הנקרא ת"ת בפנימיות המוחין אבל ד' המוחין אינם מתלבשים בתוך ז"א אלא נשארים למקיפים.

 

רז) המוחין דנה"י דאבא בסוד ויבן ה'

אלהים את הצלע. אין זה סותר למ"ש לעיל ובכל המקומות, שרק נה"י אמא יוצאים מז"א ונכנסים בנוקבא, בעת הנסירה, אבל נה"י דאבא נשארו בסוד מקיפים על הז"א (כנ"ל בחלק זה אות ע"א ואות קי"ח ואות קל"ג. ואות קמ"ב ואות קנ"א. ואות ק"ס ואות קע"ו). כי בכלל לא יצויר פעם שיהיו בחינת נה"י דאמא לבדם בלי נה"י דאבא, כמ"ש הרב לעיל (דף תתק"נ אות קנ"ו) וז"ל "הענין הוא כי הלא כל בחינות אלו נמשכין מזווג או"א וא"כ צריך שבכל בחינה מאלו הה' שהם נרנח"י יהיה בהם חלק או"א" ע"ש. וכן בכמה מקומות אומר ומזהיר לבל לטעות בהלשון בעת שאומר שיש שם רק נה"י דאמא לבד, שהכונה בלי נה"י דאבא, כי או"א הם תמיד בזווג דלא פסיק וכחדא נפקין וכחדא שריין, ואין שום בחינה נמשכת מהם זולת בזווג או"א, וא"כ יש שם בהכרח ב' בחינת נה"י. ולפי"ז נמצא, כי אע"פ שאומר במפורש לעיל דף א' תש"מ אות ק"ג, ובאות ק"ה, שאותם רי"ו שהיא מקבלת בהיותם אב"א אינם אלא בחינת בינה נקבה, שהם נר"ן, אמנם אומר שם שיש שם בחינת בן ימין כח זכר, הרי שיש שם גם בחינת נה"י דאבא, שהם כח זכר.

וענין זה כבר נתבאר היטב לעיל בענין חזרת או"א וישסו"ת לפרצוף אחד בעת הזווג, שאו"א ביחד נחשבים לימין ולבחינת דכורא, וישסו"ת יחד נחשבים לשמאל

 

 

חלק ט"ו             שער הכונות             בנין הנוקבא        א' תתט

 

רח) ונמצא, כי כמו בהיות המוחין ההם תוך ז"א, היו יוצאים מהם ב' הארות לחוץ, ומבחי' הארת המוחין דאבא יוצא יעקב מצד פנים דז"א, ומבחי' הארת מוחין דאמא יוצאת רחל מצד אחוריו. גם עתה יוצאות מרחל נוקבא דז"א ב' הארות אלו ג"כ בלי ספק.

 

אור פנימי

 

 

ולבחינת נוקבא, ואז נבחן היסוד דתבונה לבחינת דכורא, וזה שכתב הרב לעיל דף אלף ס"ח אות קכ"ב, "שבחינת היסוד הם לעולם זכרים, בין באבא ובין באמא" ע"ש. הרי שבעת הזווג נבחן או"א ביחד לבחי' אבא וישסו"ת ביחד לבחי' אמא. וז"ש הרב כאן שגם בחינת נה"י דאבא נכנסים אל הנוקבא בעת הנסירה, דהיינו נה"י דישסו"ת הכלולים באמא, שממנו נמשך בחינת בנימין שהוא כח זכר.

ואין לטעות לפרש כאן שהכונה היא על חכמה וחסד המלובשים בנה"י דאמא דהיינו בחינת מ"ה דב"ן דאמא, אשר בעת התלבשות המוחין בז"א נמצאים מתחלפים שחכמה וחסד דאמא מתלבשים בנה"י דאבא, ובינה וגבורה דאבא מתלבשים בנה"י דאמא, כנ"ל (דף א' תשס"ג אות ק"מ). ועתה בעת יציאת המוחין דז"א נמצאים החכמה וחסד דאמא שהם חוזרים ומתלבשים בנה"י דאמא, וכיון שחכמה וחסד דאמא אלו היו בנה"י דאבא בעת התלבשותם בז"א קורא אותם הרב גם עתה בשם נה"י דאבא. שזה אינו אמת, כי הרב אומר להדיא, לעיל (חלק זה אות קמ"ב) שהמוחין דבינה וגבורה דאבא ודאמא באים תוך הנוקבא ומגדילים אותה אב"א. הרי שאפילו בעת יציאת המוחין מז"א,  נמצאים עוד המוחין בהתחלפות אשר בינה וגבורה דאבא  נמצאים תוך נה"י דאמא. ועד"ז חכמה וחסד דאמא נמצאים תוך נה"י דאבא. כי ע"כ הוא מדגיש שם "ובאים המוחין דבינה וגבורה דאבא ואמא לבדם תוך נוקבא ונגדלת לגמרי" הרי שחכמה וחסד דאמא נשארים בנה"י דאבא. ומלבד זה הנה נתבאר לעיל
כי רק בעת שאו"א מלבישים לחג"ת דא"א. אז יש מ"ה וב"ן באבא דהיינו כתר וחכמה דמ"ה עם ו"ק דחכמה דב"ן, וכן מ"ה וב"ן באמא, שהם בינה דמ"ה וה"ת דבינה דב"ן. אמנם בעת שאו"א מקבלים קומת ע"ב, ונעשים לפרצוף אחד, הנה אז אבא כולו מ"ה ואמא כולה ב"ן. כנ"ל (חלק זה אות ק"מ). וכיון שאלו נה"י דאמא מאו"א דע"ב הם באים כנ"ל, הרי בהכרח שאמא כולה ב"ן, דהיינו בינה וגבורה דאבא ובינה וגבורה דאמא. וכן נודע מדברי הרב בכמה מקומות שהמוחין דאב"א הם רק ב"ן ולא מ"ה כלל.

 

רח) יעקב מצד פנים דז"א וכו' רחל מצד אחוריו גם עתה יוצא מרחל נוקבא דז"א ב' הארות אלו ג"כ בלי ספק: היינו כמ"ש הרב לעיל (חלק זה אות ק"צ) שיש יעקב ורחל היוצאים מבחינת או"א, ויש יעקב ורחל היוצאים מבחינת ישסו"ת, ע"ש. ונתבאר לעיל כי אלו נה"י דאמא המתלבשים בנוקבא בעת הנסירה, הם בחינת ישסו"ת בעת שהם בקומה שוה עם או"א, שהם נקראים אז ביחד בשם אמא, וע"כ בהכרח שיוצא מהם בחינת יעקב ורחל, שמיש"ס יוצא בחינת יעקב, ומתבונה יוצאה בחינת רחל. והגם שנתבאר לעיל באו"פ (דף א' תת"ב ד"ה אמנם). שאין הארת יעקב ורחל יוצאים בנוקבא זולת בגמר התיקון, אחר שהמלכות דצמצום א' מתגלה מרדל"א בסוד ראש פנה. ע"ש. אכן זה דוקא מבחינת פב"פ עם זו"ן הנקרא שניהם משתמשים בכתר אחד, כי לא יכול להזדווג עמה בבחי' המזלין דהיינו בבחינת צמצום

 

 

 

 

א' תתי           חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

 

רט) ולא עוד, אלא שבהיות מוחין הנזכר תוך הנקבה נתוספה בחי' הארה שלישית, משא"כ בהיותם תוך ז"א. והוא, כי הנה בהיותם תוך ז"א היה יסוד דאמא נשלם בחזה דז"א, והיסוד דאבא שהוא יותר ארוך כנודע היה נשלם בסיום היסוד דז"א ממש ולא היה יוצא מחוץ ליסוד כלל.

 

רי) אבל עתה, בהיותם המוחין תוך הנקבה, אשר היסוד שלה נוקביי קצר, מוכרח הוא, שהיסוד דאבא יתפשט, ויצא מחוץ ליסוד נוקבא ולחוץ, ותתגלה הארתו בגילוי גמור לגמרי, ונודע, כי מה שהיא מתלבש ביסוד דז"א הוא בחי' העטרה של היסוד דאבא, שהיא בחי' המלכות דאבא, ואין ספק כי הארה זו הנגלית ממלכות דאבא, היא הארה גדולה עד מאד.

 

ריא) והנה שורש נשמת מרדכי היתה מן ההארה ההיא, ולכן על ידו היתה תשועת ישראל בזמן ההוא. וזה נרמז בשם מרדכי ממש, שארז"ל שהוא לשון מירא דכיא: מ"ר דכ"י. והוא תרגום מר דרור, גם נקרא מור עובר.

 

אור פנימי

 

 

א', מטרם שתתגלה המלכות שלה דצמצום א', שהיא המ"ן שלה. כי המ"ן דמזלין של עתה, הם רק בחי' יסוד דמלכות, שהם בחי' מ"ן דכורין, כלומר מבחינת בנימין הכלול ביוסף, והנוקבא דז"א רק לבחי' מ"ן דמלכות ממש היא צריכה, ומ"ן של יסוד דמלכות לא שייך אליה, כי היא בחינת מלכות דז"א. אמנם כל זה מבחינת הזווג זו"ן פב"פ, אבל בבחי' אב"א עם ז"א הנה היא יכולה להכלל גם במ"ן דמזלין, אע"פ שהם בחינת מ"ן דכורא, והוא מפאת התכללותה עם לאה לפרצוף אחד, דהיינו עם נוקבא הגדולה דז"א, שהיא בחינת ז"א עצמו כלומר בחינת בנימין הכלול ביוסף, דהיינו נוקבא שבגופו, וכן לאה היא מלכות מאחורים דאמא, שכל אלו אינם מלכות ממש כמו הנוקבא דז"א, והם יכולים לקבל ממזלין. ומתוך שנוקבא דז"א נכללת מהם ונעשית עמהם לפרצוף אחד, כנ"ל. לכן היא

מקבלת אז בחי' נה"י דאמא עם המ"ן דמזלין, שעי"ז היא נגדלת כמו הז"א עד הכתר שלו ממש, דהיינו שעולה עמו עד הג"ר דא"א, כנ"ל (דף א' תת"ב ד"ה אמנם) ע"ש אשר אז ז"א מקבל מנה"י דאו"א לבד, ונוקבא מקבלת מנה"י דישסו"ת כמו בגמר התיקון, אלא ההפרש הוא גדול, כי היא עמו בלי זווג כלל, כי ע"כ המה נבחנים אז לאב"א, ונפרדים זה מזה לגמרי. דהיינו כמו שז"א ונוקבא עולים לג"ר דא"א בעת תפלת נעילה ביוה"כ. שאין זה נבחן ששניהם משתמשים בכתר אחד, כי אינם משתמשים כלל, כי משתמשים פירושו זווג, והמה אז אב"א כמבואר.

והנה נתבאר, כי בעת היותה אב"א והיא מקבלת מנה"י דאמא שלא ע"י ז"א, דהיינו מבחינת ע"ב דמזלין, הנה אז הם בקומה שוה ממש עד הכתר דז"א, ואז ז"א מקבל מנה"י דאבא שהם או"א יחד, אלא

 

 

חלק ט"ו             שער הכונות             בנין הנוקבא        א' תתיא

 

ריב) והענין הוא, כי ההארה הגדולה ההיא, היא מר דרור, זך ונקי בתכלית, העוברת מפי יסוד דנוקבא ולחוץ. וז"ס פסוק וידי נטפו מר עובר. ובזה תבין מעלת מרדכי, שעלה לבחי' מלכות ומשנה למלך. וז"ס הפסוק, ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולה.

 

ריג) והמשכיל יבין כל פרטי הפסוק זה, ענין יציאה זו מלפני המלך היא רחל, ועטרת זהב גדולה, מצד עטרה יסוד דאבא. ולכן נקרא גדולה, כי החסד וחכמה נקרא גדולה, יסוד הגדול הגבור והנורא. גם המעמיק ישכיל היותן משבט בנימין ודי בזה.

 

ריד) וז"ס קריאת המגילה, וגם התפשטותה בעת קריאתה, לטעם פירסום הנס, והוא ענין הארת עטרת מלכות דאבא, המתגלית ויוצאה לחוץ, ולכן נקרא מגילה, לשון גילוי, וצריך לגלותה ולפרסמה. גם מגלה בלא יוד היא עולה בגי' ע"ח, כמנין ג' הויו"ת כ"ו כ"ו כ"ו, שהם ענין ג' מוחין דחב"ד דנה"י דאבא, המתגלים שם במלכות ההוא.

 

אור פנימי

 

 

שהם בו אז בבחי' מקיפים, כנ"ל. והנוקבא מקבלת מן נה"י דישסו"ת, הנבחנים ביחד לאמא. ואז מנה"י דיש"ס הנקרא אבא יוצא בה הארת יעקב, ומנה"י דתבונה הנקראת אמא יוצאה בה הארת רחל, ושניהם בה מחזה ולמטה כמו בז"א, ויעקב יוצא בפנים ורחל יוצאה באחור.

ואין להקשות, כיון שעתה מקבלת הנוקבא ממוחין דע"ב, שאז חוזרים או"א וישסו"ת לפרצוף אחד, כנ"ל, וכן זו"ן הגדולים וזו"ן הקטנים נעשים לפרצוף אחד, וא"כ מאין יש שם שוב בחינת יעקב ורחל מחזה ולמטה דנוקבא. והענין הוא, כי יעקב ורחל אלו, הם בחי' אחורים דאו"א ואחורים דישסו"ת שנתבטלו בעת שביה"כ, (כנ"ל דף א' תת"ב ד"ה וזה), ולפיכך אע"פ שכבר זו"ן הגדולים וזו"ן הקטנים חוזרים לפרצוף אחד, ורחל שהיא נוקבא הקטנה עולה ומקבלת כל פרצוף הנוקבא הגדולה, מ"מ אין הארת יעקב ורחל דאחורים דאו"א וישסו"ת בטלים משם, מב' טעמים: א' שאין

העדר ברוחני. וע"כ אפילו בשעת עליה נבחנים עוד שהם מלבישים מחזה ולמטה. וב' כי אין האחורים אלו דאו"א מתוקנים לגמרי, דהיינו שישובו להיות בחינת או"א ממש כמו שהיו מטרם שביה"כ, זולת בעת גמר התיקון, ועד אז עולים ונתקנים רק חלקים מבחינת אחורים ההם דאו"א, וע"כ אותם החלקים שעדיין לא נבררו לגמרי, הנה הם עוד נשארים בהכרח מחזה ולמטה. ולכן אפילו אחר התחברות הזו"ן הגדולים עם הקטנים לפרצוף אחד, יש עוד בחי' יציאת יעקב ורחל דאחורים דאו"א וישסו"ת במקום מחזה ולמטה. כלומר, שגם הם מקבלים המוחין דע"ב במקומם מחזה ולמטה כמו הזו"ן הגדולים. והבן היטב. וכבר ידעת שהמוחין דחול אינם רק בחינת המוחין דיעקב ורחל שמחזה ולמטה, אע"פ שגם אז נבחנים שזו"ן הגדולים עם הקטנים נעשו לפרצוף אחד. אלא שאין העדר ברוחני וכל העתקה ממקום למקום, אינו שינוי של העדר ממקומו הראשון אלא רק בחי' תוספות על

 

 

א' תתיב         חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

 

רטו) וזהו ענין היות המגילה נקרא אגר"ת, ונקרא ספ"ר, ויש לה דינים כתורה שבכתב, כי ספר התורה, הוא יסוד דאבא, הנקרא תורה שבכתב, צורת ספר כעין ו' ארוכה, והמגילה היא ההארה היוצא מחוץ ליסוד כנזכר, וגם הוא ארוכה בצורת ו', ובצורת מגילה ארוכה. ודי בהערות אלו אל המשכילים.

 

רטז) ואמנם היות ימי הפורים האלו נעשים בכל שנה ושנה, ולא הספיק לעשות בזמן ההוא לבדו, הטעם הוא, כי השי"ת ברחמיו רצה שאותה ההארה המתחדשת בהיות המוחין דאו"א, תוך הנקבה בזמן דורמיטת ז"א, לא תתבטל לעולם בכל שנה ושנה בימים ההם עצמם.

 

ריז) כי הנה אחר דורמיטא, חוזרים פב"פ, והמוחין הם בז"א, ואין בחינת ההארה זו יוצאת אז כלל כנ"ל, והארת מרדכי מתבטלת לגמרי, ונעלמת בפנים. ורצה השי"ת, שבכל שנה בימי הפורים כיוצא בהם, אף אם יהיו זו"ן פב"פ תתגלה ההארה הנזכרת בימים ההם, ולא תתבטל.

 

אור פנימי

 

 

מקום הראשון, ולכן מצד אחד נבחן שיעקב ורחל עם זו"ן הגדולים נעשו לפרצוף אחד, ומצד ב' נבחן שהם עוד עומדים במקומם, ומקבלים במקומם הזווג של הזו"ן הגדולים, בבחינת הארת ה"ר ממעלה למטה. וכבר ביאר הרב זה, בענין עלית נה"י לחג"ת דא"א וחג"ת שלו לחב"ד, אשר אע"פ שהחג"ת דא"א עלו לחב"ד מ"מ נבחנים ג"כ שהם עומדים במקומם מטעם שאין העדר ברוחני. כמ"ש בחלק י' עש"ה. וכבר הזהיר הרב בכמה מקומות שלא לשכוח ענין זה, שבכל ענין עלית האורות והמדרגות או ירידתם, המה נשארים עוד בשלימותם גם במקומם הראשון. ועי' לעיל חלק זה אות קכ"ד.

 

ריז) אחר הדורמיטא חוזרים פב"פ והמוחין הם בז"א, ואין בחינת הארה זו יוצאת אז כלל והארת מרדכי מתבטלת לגמרי וכו'. וצריכים להבין היטב ענין הארת מרדכי זו, שעליה אומר הרב שהיא הארה גדולה עד מאד, ועכ"ז היא מאירה בה רק
בהיותה בבחינת אחורים, שאין בה אז רק בחינת נר"ן בלבד, דהיינו מוחין דו"ק שלה, ובהיותה פב"פ שיש לה אז מוחין דחיה, אין הארת מרדכי מאירה עוד בה אלא שמתבטלת, שהוא תמוה, כי לפי"ז המוחין דאחורים גדולים יותר הרבה ממוחין דפב"פ.

ותחילה צריכים להבין היטב ענין הארת מרדכי זאת. והנה הרב ביאר אותה שהיא בחינת יסוד דאבא הארוך, שאחר שנה"י דאבא מתלבשים בנוקבא שיסודה היא בחינת נוקביי קצר, נמצא יסוד דאבא מתפשט ויוצא לחוץ מיסוד שלה, ומתגלה בגילוי גמור, שע"כ נקרא מרדכי, שפירושו מור דרור, ומתרגמינן מירא דכיא. וכן ה"ס מור עובר על כפות המנעול.

פירוש הדברים. כי נודע, שמלכות דצמצום א' נגנזה ברדל"א, וכל בחי' המלכיות שבאצילות הנעשין לנוקבין הם ממלכות דצמצום ב' שהיא בחינת ה"ת בעינים, ומוציאה אח"פ לחוץ, וממלכות זו יצאו בחינת הקטנות דכל הפרצופים שבאצילות, כמ"ש בחלקים הקודמים. וכל

 

 

חלק ט"ו             שער הכונות             בנין הנוקבא        א' תתיג

 

ריח) והענין הוא, כי בכל שנה בימים ההם כאשר יכנסו המוחין ברחל בסוד דורמיטא דז"א, אעפ"י שאח"כ יחזרו פב"פ לא תתבטל ההארה הנזכרת ותשאר שם קיימת, ונרשמת אף גם אחר הסתלקות המוחין האלו ממנה ויחזרו בז"א.

 

ריט) וז"ס, מ"ש הכתוב וזכרם לא יסוף מזרעם. כי אותה ההארה היא עטרת היסוד הזכר דאבא הנקרא זכר כנודע, וזכרם זה לא יסוף מזרעם בימי הפורים שבכל שנה ושנה כנודע.

 

רכ) לכן לעת"ל, כל המועדים יתבטלו חוץ ממגילת אסתר. והטעם הוא כי לעולם לא היה נס גדול כזה, לא בשבתות ולא ביו"ט, להתקיים ההארה זו אף אחר הסתלקות המוחין מן הנקבה, אלא בימי הפורים בלבד. ובבחי' זו יש יתרון גדול אל פורים על כל שאר הימים, אפילו בשבתות ויו"ט.

 

אור פנימי

 

 

בחינת הגדלות שבאצילות נעשה ע"י הארת הזווג דע"ב ס"ג המורידה ה"ת מעינים לפה, כי הארת ע"ב דא"ק הקודם לצמצום ב' יכולה לבטל אותה להורידה למקומה שבצמצום א', הנקרא פה, ועי"ז מוחזרים אח"פ אל המדרגה, ויוצאים נה"י דכלים וג"ר דאורות. והנה גדלות זו יכלו כל הפרצופים לקבל מבחינת הזווג הנעשה בג"ר דא"א בעת עליתם לרדל"א, ע"י שמקבלים שם בחינת המלכות דצמצום א' מבחינת המ"ן דדיקנא דא"א, שהם בחינת מלכות דצמצום א' הנקראת פה, ואז יורדת ה"ת מעינים לפה גם מבחי' מדרגת התחתון שעלה ונכלל שם בזווג ההוא. אמנם פרצוף המלכות דאצילות, שהיא הנוקבא דז"א הנקראת רחל, אינה יכולה לעלות שם ולהכלל בזווג ההוא בהמ"ן דמזלין, ולקבל שם בחינת הורדת ה"ת מעינים שלה לפה, כדי לקבל משם נה"י דכלים וג"ר דאורות, משום כי אותה בחינת מלכות דצמצום א' הכלולה בשערות דיקנא דא"א, אינה בחינת מלכות ממש, כי היא נגנזת ברדל"א כנ"ל, אלא שהיא רק בחינת יסוד דמלכות, כי
המזל ונקה אינו נבחן למלכות דדיקנא, אלא רק ליסוד דדיקנא בלבד. כמ"ש הרב, שהיא בחינת בנימין הנכלל ביוסף. וכיון שאין שם בהמזלין בחינת מלכות ממש, אין המלכות דאצילות, דהיינו הנוקבא דז"א, יכולה להכלל שם. כי אין לה שם כלום מבחי' עצמותה, שהיא מלכות, כי בחינת יסוד דמלכות היא בחינת זכר, דהיינו ז"א, ואינה יכולה להכלל בבחינת המ"ן ההם. אלא רק לעתיד לבא, אחר שתתגלה המלכות דצמצום א' הגנוזה ברדל"א, אז תוכל גם המלכות לעלות ולהכלל בג"ר דא"א בעת עליתם לרדל"א, ולקבל קומת הזווג מבחינת המ"ן דצמצום א', שאז מקבלת הנה"י דכלים והג"ר דאורות שלה, ונגמרת תיקונה משלם.

ונתבאר, שאין מציאות השלמת כלים דנה"י וג"ר דאורות לנוקבא דז"א, קודם גמר התיקון, כלומר, קודם שתתגלה בחינת המלכות דצמצום א' דרדל"א, משום שהמ"ן המשמשים שם בזמן הזה הם בחינת יסוד דמלכות, שהם מ"ן דכורין, שאין לנוקבא חלק בהם. כנ"ל. וז"ס שאין בנין הנוקבא נשלמת בדרך המדרגה כמו שאר הפרצופים,

 

 

א' תתיד         חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

 

רכא) והנה בכל שנה בימי הפורים, כדי לקיים ההארה הנזכרת אנו צריכין לעשות ג' מצות, והם: קריאת המגילה, כדי להמשיך ולגלות ההארה הנזכרת היוצאת לחוץ בגילוי. והנה צריכות ב' בחי' אחרות.

 

רכב) והם אלו: הא' בחי' ההארת היסוד ההוא דאבא ברחל, לצורך תיקון בנין פרצופה, כי לכן נכנסים המוחין הנזכרים בה, כדי להגדילה ולעשותה פרצוף כנזכר, וזה נעשה בסוד מתנות לאביונים, כי רחל נקראת עני ואביון, והיסוד דאבא הנקרא צדיק נותן לה צדקה ומתנות. והארה הזו מתקיים ע"י שאנו נותנים למטה מתנות לאביונים, וע"י מצוה זו נעשה דוגמתה למעלה.

 

אור פנימי

 

 

אלא בסוד ויבן ה' אלקים את הצלע, שפירושו, שאו"א בונים ומתקנים אותה בהיכל שלהם למעלה שזה נעשה ע"י עלית נה"י דא"א לחג"ת, וחג"ת דא"א לחב"ד, שאז נמצאים זו"ן, שהלבישו לנה"י דא"א, מלבישים עתה לחג"ת דא"א, ואו"א שהלבישו לחג"ת מלבישים עתה לחב"ד דא"א. וג"ר דא"א עצמו נמצאים אז שעולים לרדל"א, ומקבלים שם קומת הזווג על מ"ן דמזלין המורידה ה"ת לפה, ובסוד כפיפת ראש דא"א ממקום עליה למקום הקבוע שלו ששם עומדים או"א, נמצאים גם או"א נכללים בזווג הזה ומקבלים גם הם קומה זו. ועד"ז בסוד כפיפת ראש דאו"א ממקום עליה למקום הקבוע שלהם שהוא חג"ת דא"א ששם עומדים עתה זו"ן, נמצאים גם זו"ן מקבלים קומה זו דמזלין, ואז יורדת ה"ת מעינים גם בנוקבא לבחינת פה שלה, ומחזרת אח"פ שלה למדרגתה, שהם נה"י דכלים, ונמצאה נשלמת לבחינת בנין פרצוף שלה, וראויה לקבל עתה גם ג"ר דאורות.

ועליה זו לבנין פרצופה, נבחן להתכללות הוד בנצח דא"א, כלומר כי עלית זו"ן נעשה ע"י עלית נה"י דא"א לחג"ת שלו, כנ"ל, ונודע, אשר נצח דז"א הוא בחינת ז"א, והוד דז"א הוא בחינת נוקבא, ונבחן עתה בעת עליה, אשר ההוד דא"א
עם הנוקבא הכלולה בו, נכללין בנצח דא"א ששם הז"א, דהיינו שנעשית בחי' שמאל דנצח, שבזה נעשה גם הנוקבא בבחי' דכורא כמו הז"א. ואז יכולה גם הנוקבא דז"א לקבל מקומת הזווג דמזלין ע"י עליתה לחג"ת דא"א, כמו הז"א. כי אחר שנכללה בבחינת דכורא יכולה לקבל ממ"ן דכורין שבדיקנא. והתכללות זו דנוקבא בנצח דא"א, גרם ג"כ להתכללות הנוקבא הגדולה דז"א בנוקבא הקטנה, שהיא רחל. כי נוקבא הגדולה שבגופו דז"א, היא בחינת מלכות הכלולה בדכר, שהיא ז"א, ורק נוקבא הקטנה היא מלכות ממש הנמשכת מהוד דא"א, אבל נוקבא הגדולה שבגופו דז"א נמשכת מנצח דא"א כמו ז"א, כי היא מלכות דבחינת ז"א עצמו. ולפיכך עתה שעלתה הנוקבא הקטנה ונכללה בנצח דא"א, הרי שגם ירשה בזה בחינת נוקבא הגדולה, כי עתה גם רחל נעשתה לבחי' מלכות דנצח כמו הנוקבא הגדולה.

ועם זה תבין מ"ש הרב לעיל דף א' תשס"ג אות ק"מ וקמ"ב, שאותם הבינה וגבורה דמוחין דאבא ודאמא שנתלבשו בנוקבא שבגופו דז"א נתלבשו עתה בהנוקבא רחל, וע"כ היא נגדלה בכל קומת הז"א אב"א, דהיינו שלקחה ג"כ למקום הנוקבא הגדולה שבגופו דז"א. עש"ה.

 

 

חלק ט"ו             שער הכונות             בנין הנוקבא        א' תתטו

 

רכג) ובחי' הב' היא, כי אחר שנתקן פרצוף רחל עצמו, ע"י הצדקה ומתנות לאביונים. עוד צריך הארה שתתקיים בה, בסוד המוחין עצמן שלו המתלבשין תוך פרצוף י"ס שלה בעת הדורמיטא, כנודע. וצריך שתתקיים הארה הנזכרת במוחין שלה כל הימים ההם הנקרא פורים וישאר קיימת שם אף גם אם יסתלקו המוחין דאו"א אחר הדורמיטא ותחזור פב"פ ועכ"ז תשאר הארת המוחין ההם קיימים במוחין שלה, ולא יסתלקו לגמרי, כבשאר הזמנים, כנ"ל, וענין זה תלוי בקיום מצוה אחרת, והיא לעשות סעודת פורים משתה ושמחה.

 

אור פנימי

 

 

ובהנ"ל תבין זה היטב, כי מאחר שהוד דא"א עם הנוקבא נכללו בנצח דא"א, הרי נעשתה הנוקבא רחל כמדתה של הנוקבא הגדולה דז"א, שהיא נעשתה בזה למלכות דנצח, שהיא בחי' נוקבא הגדולה. כנ"ל.

וז"ש הרב לעיל (באות ר"ז) שנה"י דאבא מתלבשים ג"כ במוחין דנוקבא בעת היותה אב"א בקומה שוה עמו, דהיינו המוחין דבינה וגבורה דאבא, שהם דכורין, ונמצא היסוד דאבא שהוא בחי' ארוך, שפירושו בחינת ג"ר וחכמה, כי חכמה נקרא ארוך, כנודע, הרי יסוד הזה מתחבר עתה ביסוד דרחל, וגם יסוד שלה נעשה לבחי' ארוך שהיא בחינת ג"ר. כי מקודם שקבלה הקומה דמזלין, היה היסוד שלה בבחינת מלכות דאמא, שהיא מלכות דצמצום ב' הקצר, שאין בו אלא בחי' גו"ע לבד, וחסר אח"פ. וחסרון זה דאח"פ עושה היסוד לקצר, שפירושו, שחסר ג"ר, אמנם עתה ע"י התלבשות נה"י דכורין דאבא עם בינה וגבורה שבו, שע"י זה חזרה והרויחה אח"פ שלה לכל ספירה וספירה דט"ס שלה, הרי נעשה היסוד שלה לארוך, כי חזר שם הנה"י המשלים אותו, ונעשה עתה בחינת יסוד זכר הארוך. אמנם תבין שאע"פ שהמדובר הוא רק ביסוד שלה שנתארך בכח המוחין דאבא, כנ"ל, הנה עיקר הכונה היא על בחינת ג"ר דאורות, שהם המוחין דדכורא, כי הם תלוים זה בזה, כנודע, שבחסרון נה"י דכלים יחסרו הג"ר דאורות. ולפיכך ענין יסוד
דאבא שנתלבש ביסוד שלה ונעשה לבחינת ארוך, מורה שקבלה בחינת ג"ר דאבא, שהם המוחין דכורין דמזלא. כמ"ש לעיל.

אמנם אין הנוקבא יכולה לעמוד עם המוחין ההם, שהם בחינת מוחין היוצאים על מוחין דכורין. כי הגם שיכלה לקבל המוחין ע"י התכללות של הוד דא"א בנצח שלו כנ"ל. אמנם אחר שירדה עם המוחין ההם למקומה עם הז"א, הרי נגלה שוב בחינתה עצמה, שהיא בחינת הוד הצריכה למ"ן נוקבין, וע"כ אינה יכולה להזדווג עם המוחין ההם, כי אין לה בחינת מ"ן בהיותה במקומה, כי המ"ן דכורין אינם יורדים עמה למקומה. באופן שאין לה יותר מאלו המוחין אלא אותו השיעור שקבלה למעלה בהיותה בהיכל או"א, דהיינו בחג"ת דא"א, בעת היותה כלולה בנצח שלו, כנ"ל, ושיעור הזה מספיק להעלאת אח"פ כדי להשלים בנין פרצופה, אבל אינו מספיק לה שיהיו מוחין שלימים דע"ב, כמ"ש לעיל דף א' תשמ"ג אות ק"ה. "שטפת החיה אינה נשארת בה כי הוא כח זכר גמור" כי הגם שהיא מקבלת טפת הע"ב דכורין למעלה בהיכל או"א, אמנם אחר שיצאה משם ובאה למקומה, הנה היא צריכה לעשות אותו הזווג בראשה עצמה כמו שנעשה למעלה, וזה אינה יכולה כי אין לה המ"ן דכורין כנ"ל. ולפיכך היא נחשבת לבחינת אב"א אע"פ שהיא בקומה שוה עם ז"א וזהו חסרון א'. ויש עוד חסרון ב' הגדול יותר, כי המוחין אלו שנמשכו

 

 

א' תתטז        חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

 

רכד) וזו, ענין אכילה ושתיה, כמבואר אצלינו שהמוחין של הנקבה נקרא י"ה י"ה, ונעשים מבחי' י"ה, והם נמשכין בה, ע"י אכילה ושתיה. וזהו פי' אכילה: אכ"ל י"ה. שתיה: ש"ת י"ה, כי ע"י המאכל והמשתה, נמשכין לה מוחין הנקרא י"ה. גם נרמזה היא עצמה במלת אכילה, שהיא בגי' אדנ"י ע"ה לרמוז, כי אלו המוחין של י"ה הנמשכין ע"י האכילה הם בנקבה הנקרא אדנ"י.

 

אור פנימי

 

 

לה עתה מהיכל או"א, הם מבחינת חכמה בלי חסדים, כמ"ש לעיל (דף א' תש"צ ד"ה הרי) וכיון שאין החכמה יכולה להתלבש בנוקבא בלי חסדים, ע"כ אינה יכולה לעמוד במוחין ההם שז"ס קטרוגה אין ב' מלכים יכולים להשתמש בכתר אחד, וז"ס שנאמר לה אז לכי ומעטי את עצמך, דהיינו שתחזור לנקודה שתחת יסוד דז"א ולבא לבחינת עיבור מחדש, כי ע"י עי"מ מחדש, נמצאת מקבלת מבחינת מ"ן נוקבין כבחינתה, והיינו רק ממלכות דאמא, כי מלכות שלה עצמה כבר נגנזה ברדל"א, כנ"ל. ומלכות דאמא היא בחינת צמצום ב' המשמשת באצילות, אמנם ממלכות זו אין לה אלא בחינת ו"ק בלי ג"ר, וכדי לקבל המוחין דג"ר, נכללה מלכות זו דאמא בעטרא דגבורה שבמוחין דז"א, וכשיוצאת קומת הג"ר על עטרא דגבורה דז"א נמצאת גם המלכות דאמא מקבלת הקומה הזו מתוך ההתכללות בה ואח"ז מושפעים מז"א המוחין אלו אל הנוקבא, ויש לה מוחין דג"ר. כמ"ש הרב לעיל (חלק זה אות אות קנ"ו) ואלו המוחין באים בהתלבשות חכמה בחסדים, והיא יכולה לעמוד עמו פב"פ כנ"ל באורך.

והנך מוצא ההפרש הגדול ממוחין דאחור של הנוקבא למוחין דפב"פ, כי במוחין דאחור שהם לבנין פרצופה נמצאים מתלבשים בה המוחין דמזלין כמו שמתלבשים בז"א עצמו, שהם באים מזווג או"א על המ"ן דצמצום א' שהם המזלין, ונה"י עם הבינות וגבורות דאבא ודאמא מתלבשים בה כמו בנוקבא שבגופו דז"א,
שאז מתבטל לגמרי בחי' הקצר שביסודה ונעשה ארוך בבחי' יסוד דאבא. משא"כ המוחין דפב"פ, הבאים רק מהזווג הנעשה בראש הז"א על מלכות דאמא הנכללת בעטרה דגבורה דז"א, ומקבלת בזה רק בחינת הארה ממוחין דמזלין שבראש הז"א, אמנם בעיקר הם ממלכות דאמא, שהיא צמצום ב' ובחי' ו"ק, ואז בחינת יסוד שלה קצר כמו יסוד דאמא, ואין לה בחי' ג"ר רק בעת הזווג עם יסוד דז"א, ולא אחר שנפרשה מהזווג.

וזה אמרו (באות ר"י) "עתה בהיותם המוחין תוך הנקבה אשר יסוד שלה נוקביי קצר מוכרח הוא שיסוד דאבא יתפשט ויצא מחוץ דיסוד נוקבא ולחוץ ותתגלה הארתו בגילוי גמור לגמרי וכו' כי הארה זו הנגלית ממלכות דאבא היא הארה גדולה עד מאד, והנה שורש נשמת מרדכי היה מההארה ההיא" כי המוחין דגלות בבל היו מבחינת אב"א בקומה שוה עד הכתר מבחי' המוחין דישסו"ת, הנקראים מחזה ולמטה עם הארת ה"ר בהם. כנ"ל בדברי הרב (דף א' תש"ו אות ל"ז) ע"ש. ונמצאים בזמן ההוא שנתלבשו הבינות וגבורות דאבא ודאמא הבאים ממוחין דמזלין תוך הנוקבא רחל. ונמצא היסוד דאבא הארוך המלובש ביסוד דנוקבא מתפשט ויוצא מיסוד דנוקבא הקצר ולחוץ, שמתוך זה יש לה ג"ר דאורות ממוחין דכורין דמזלין, כנ"ל, שנה"י דכלים וג"ר דאורות הם דבר אחד, וזה אמרו "ואין ספק כי הארה זו הנגלית ממלכות דאבא היא הארה גדולה עד מאד" כי הם ממשיכים

 

 

חלק ט"ו             שער הכונות             בנין הנוקבא        א' תתיז

 

רכה) גם אסת"ר היא בגי' תרס"א. והנה שם אדנ"י במילואו הוא תרע"א והנה שם אסתר חסרה י', ובתוכה מסתתרת הנקודה הפנימית עצמה הנקראת י' של אדנ"י, הנקראת אסתר, על שם שמסתתרת. (עד כאן הגיעו דרושי הרב זלה"ה וענין משלוח מנות איש לרעהו, לא נתבארו מפי הרב ז"ל, ושמא רמז לענין הארת יסוד דדכורא הניתן ליסוד דנוקבא, והם נקראים איש לרעהו יסוד ליסוד, נלע"ד. א"ש עד כאן הגיעו כל ספר הדרושים של הרב זללה"ה ולא הפלתי דבר אחד מדבריו ארצה תל"י).

 

אור פנימי

 

 

המוחין הגדולים היוצאים על המ"ן דמזלין. והארה זו דיסוד דאבא בנוקבא, שהיא בחינת בנימין הכלול ביוסף, הנבחן לכח זכר, כנ"ל (בדף א' תשמ"ג אות ק"ה ע"ש). הוא שורש נשמת מרדכי. וע"כ מכנה אותה הרב בשם מלכות דיסוד דאבא, כי בחינת התלבשות יסוד דאבא ביסוד דנוקבא, היא רק מבחינת בנימין הכלול ביוסף שהיא בחינת מלכות הכלולה בהזכר. (כמ"ש לעיל ע"ש). וז"ס המרומז בהכתוב וידי נוטפות מר וכו' עובר על כפות המנעול. כי יסוד דנוקבא הקצר נקרא כפות המנעול, להיותו מבחינת צמצום ב' ובחינת מסך שלה מסיים על האורות ונועל אותם שלא יתפשטו ממנה ולחוץ, אמנם עתה אחר שיסוד דאבא מתלבש בה, נמצאים האורות מתפשטים ועוברים על כפות המנעול ולחוץ לפי שיעור הארת יסוד דאבא הארוך.

וזה אמרו (באות רי"א) "ולכן על ידו היתה תשועת ישראל בזמן ההוא" כי הגם שהארת מרדכי היה נמצא תמיד בהנוקבא בעת גלות בבל, כי היתה אז אב"א בקומה שוה עד הכתר, שאז יסוד דאבא מתפשט ממנה ולחוץ, כנ"ל. אמנם נתבאר לעיל שאין המוחין ההם מתלבשים בה כראוי להיותם בחינת חכמה בחוסר חסדים, ואין החכמה יכולה להתלבש בהנוקבא בלי חסדים, כנ"ל באורך ע"ש. ולפיכך היא עומדת בעת ההיא אב"א עם הז"א, וע"כ עוד להיפך, כי אז זמן הדינין והחושך שז"ס הצרה העצומה
שהיתה אז לישראל כמ"ש הרב לעיל. אלא מכח הצומות וזעקתם של בני ישראל גרמו למעלה שיתפשטו החסדים בעת ההיא אל הנוקבא, אשר אז יכלה גם החכמה להתפשט בה, ונתפשטו בה המוחין דנה"י דאבא בעת ההיא בתכלית השלימות, וע"כ היתה הארת מרדכי מתפשטת ומאירה מיסוד דנוקבא ולחוץ כראוי, ונעשה תשועה גדולה לישראל, המרומז בהכתוב ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות וכו'. כי עתה השיג בחינת הלבוש, שה"ס החסדים שבהם מתלבש אור החכמה, הנקרא בה עטרת זהב גדולה. וזה אמרו "כי החסד והחכמה נקראים גדולה" כלומר, כי מקודם לכן לא היו בהמוחין האלו רק בחינת חכמה בלי חסד, ולפיכך היה חושך, כי גם החכמה לא יכלה להתלבש בה מכח חוסר החסד, אבל עתה שע"י תשובה ומע"ט של ישראל נמשך בה החסד, הרי תכף נתלבש ונגלה בה גם החכמה, ואז נקרא גדולה, כמ"ש הרב.

וז"ס דברי חז"ל בפסוק קימו וקבלו שקימו מה שקבלו כבר וכו', ועתה קבלו מאהבה. כי אע"פ שהנוקבא כבר קבלה מוחין גדולים ביותר מקודם לכן, ומכ"ש בעת בית ראשון, שהיתה אז פב"פ במדרגה ו' כנ"ל, עכ"ז עד עתה היה מיראה, ועתה  מתוך אהבת הנס קבלו מאהבה. פירוש: כי המוחין דפב"פ שקבלה הנוקבא עד עתה, היו נמשכים ממלכות דאמא, שנקראת יראה, אלא מתוך התכללות במוחין דז"א קבלה

 

 

א' תתיח        חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

 

רכו) מנות ומתנות: ארז"ל, ב' מנות לאיש א', וב' מתנות לב' אביונים. והנה יש לראות, למה ברעהו אמר מנות, באות תיו אחת, ובאביונים ב' אותיות תיו, האמנם כבר ידעת, כי היסוד נקרא איש, ועיקר הארת יום זה, הוא גילוי יסוד אבא, והוא זכר. ובהיותו מלובש בתוך יסוד דאמא, לכן אמר מנות בתיו אחת, כי אות תיו מצד הנוקבא.

 

רכז) באופן, כי ב' מנות הם: א' מצד אבא שהוא מ"נ דמנות, כאשר ידעת ואחד מצד היסוד דאמא כנ"ל והם, איש: שהוא יסוד דאבא, לרעהו: שהוא היסוד דז"א. כי אם היות אבא גדול, הנה בהיותו יורד למקום יסוד דז"א, נקרא רעהו. ע"ד הז"א, כשיורד ביצירה, שנאמר עליו שלף איש נעלו ונתן לרעהו.

 

רכח) ומתנות לאביונים, הם מצד אמא. ולכן הם ב' תוי"ן, כי הם מצד הנוקבא, והם ב' מתנות לב' אביונים, שהם נ"ה שהם אביונים. כאשר ידעת בסוד הערבה לא ריח ולא טעם ונקראו אביונים. כי אמא עד הוד אתפשטותה.

 

רכט) וגם מ"ש רז"ל, כי בימי הפורים נותנים לכל מי שפושט ידו, הענין הוא כי הגבאי של צדקה הוא היסוד, ובימי החול אשר הוא יסוד

 

אור פנימי

 

 

המוחין דג"ר, ולא מכח עצמה, כי מכח עצמה היתה בבחינת יראה, אבל עתה מכח התפשטות החסדים בהנוקבא בעת היותה במוחין הגדולים דאב"א, דהיינו בהמוחין דבינות וגבורות דאבא ודאמא הבאים מעטרא דגבורה הנמשך ממזל ונקה, נמצא שהמלכות קבלה המוחין דמזלין בהלבשה גמורה בתוך החסדים, ע"ד המוחין דפב"פ, וזה נבחן לקבלת המוחין באהבה, שהוא בחינת החסד השב להיות חכמה. אשר קבלה כזאת לא יארע עוד בכל המשך שתא אלפי שני, אלא רק בגמר התיקון, אחר שתתגלה המלכות דצמצום א' ברדל"א בסוד ראש פנה. וזוהי ההפלאה הגדולה שהיתה אז בימי הפורים. והבן זה.

וזה אמרו (באות רי"ז) אחר דורמיטא חוזרים פב"פ והמוחין הם בז"א ואין בחינת
הארה זו יוצאת אז כלל והארת מרדכי מתבטלת לגמרי ונעלמת בפנים" דהיינו כנ"ל, כי המוחין של פב"פ אינה מקבלת ממוחין דמזלין היוצאים ע"י זווג או"א למעלה בג"ר דא"א על המ"ן דכורין, אלא שהיא מקבלת אותם ממוחין שבראש הז"א מהזווג שנעשה שם בשבילה על המלכות דאמא, כנ"ל. ונמצאים המוחין הקודמים דמזלין נעלמים ממנה לגמרי, ושוב אין נה"י דאבא מתלבשים בה עוד, ונמצא הארת מרדכי מתבטלת ונעלמת בפנים, וע"י סעודת פורים משתה ושמחה גורמים שישאר בה איזה הארה מהמוחין הגדולים ההם גם בעת חזרתה בפב"פ, כמ"ש הרב לפנינו.

 

רכט) בימי הפורים נותנים לכל מי שפושט ידו וכו'. כי בחינת המלכות דצמצום

 

 

 

 

חלק ט"ו             שער הכונות             בנין הנוקבא        א' תתיט

 

דז"א, צריך לראות למי נותן הצדקה. אבל עתה, שהוא יסוד דאבא, הארה גדולה, אין להקפיד, אלא כל מי שפושט ידו נותנים.

 

אור פנימי

 

 

ב' נק' מנעול, כנ"ל בסו"ה עובר על כפות המנעול. כי הוא נועל על האורות שלא יתפשטו ממנה ולמטה, כדי שלא יתאחזו בהם החיצונים, כי כל עוד שהאורות הם חסרי ג"ר יש בהם אחיזה לחיצונים, כנ"ל
בחלקים הקודמים. אמנם בעת שמתלבש בה יסוד דאבא, שה"ס עובר על כפות המנעול, להיותו בסוד ארוך, דהיינו ג"ר, ואין שום אחיזה לחיצונים באור הגדול הזה ע"כ כל מי שפושט ידו נותנים.

 

 

 

 

א' תתכ חלק ט"ו           תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

 

לוח השאלות לפירוש המלות

 

 

א) מהו אחור.

ב) מהם אחורים דאותיות.

ג) מהם אחורים דחיצוניות. דעיבור.

ד) מהם אחורים דמספר.

ה) מהם ב' בחי' גבורות דנסירה.

ו) מהם ב' מלכים בכתר אחד.

ז) מהם ב' מלכים פב"פ בכתר א'.

ח) מהם ב' נסירות.

ט) מהם ב' בחי' דכפיפת ראש.

י) מהם ב' עיבורים כוללים דחיצוניות.

יא) מהי בחי' עשירית דאחור.

יב) מהו ביתא דנוקבא.

יג) מהו בן אוני כח נוקבא.

יד) מהו ב"ן דמ"ה.

טו) מהו ב"ן דב"ן.

טז) מהו ב"ן הכולל.

יז) מהו בנימין כח זכר.

יח) מהו בנין המלכות.

יט) מהו בנין הנוקבא בהיכל או"א.

 

כ) מהן ג' בחינות מנצפ"ך.

כא) מהם ג' כלים דחיצוניות.

כב) מהם ג' כלים דפנימיות.

כג) מהם ג' עיבורים כוללים.

כד) מהן גבורות דע"ב.

כה) מהן גבורות דעטרא דגבורה.

כו) מהן ג"ר דחיצוניות.

כז) מהו דיבור.

כח) מהן דינין דדכורא.

כט) מהן דינין דנוקבא.

ל) מהי דעת דז"א.

 

לא) מהן הארת ה"ר ממעלה למטה.

לב) מהן ה"ג דפנימיות.

לג) מהו הוד אחרון.

לד) מהו הוד ראשון.

לה) מהי הוצאת חמה מנרתיקה.

לו) מהו היכל הנוקבא.

לז) מהי המשכה בסוד זווג.

לח) מהי המשכה בסוד פרצוף.

לט) מהי הסתכלות עליון.

מ) מהי הסתלקות השכינה ממעל לז' רקיעים.

מא) מהן ה"ר דהתפשטות בינה בז"א.

מב) מהן ה"ר מאירים מרחוק.

מג) מהי התכללות הוד בנצח.

 

 

חלק ט"ו לוח השאלות לפירוש המלות בנין הנוקבא א' תתכא

 

 

מד) מהי התכללות נצח בהוד.

מה) מהי התלבשות נה"י דאמא בנוקבא.

מו) מהי התפשטות אמא בה"ר דז"א.

 

מז) מהם ז' אורות דהתפשטות בינה בז"א.

מח) מהן ז"ר דהתפשטות בינה בז"א

מט) מהו זווג אב"א.

נ) מהן זווג גמור.

נא) מהו זווג שאינו גמור.

נב) מהו זווג קול ודיבור.

 

נג) מהו חיבוק השמאל.

נד) מהי חיצוניות.

נה) מהי חיצון דאו"א.

נו) מהי חיצוניות ז"א.

נז) מהי חיצוניות נה"י אמא.

נח) מהו חיק או"א.

נט) מהם חסדים דנר"ן.

ס) מהם חסדים זכרים.

סא) מהם חסדים דע"ב דיודין.

 

סב) מהם ט' אחורים.

 

סג) מהו יסוד דאבא שמחוץ ליסוד נוקבא.

סד) מהו יעקב.

סה) מהי ירידה לקליפות.

סו) מהו ישראל.

 

סז) מהו כותל א' מגבורות.

סח) מהו כותל א' מחסדים.

סט) מהו כח גידול.

ע) מהו כח זכר גמור.

עא) מהו כח נוקבא.

עב) מהי כלה ברשותא דחתן.

עג) מהם כלים דחיצוניות.

עד) מהם כלים דפנימיות.

עה) מהי כנסת ישראל. ומלכות.

 

עו) מהו מ"ה הכולל.

עז) מהו מ"ה דמ"ה.

עח) מהו מ"ה דב"ן.

עט) מהם מוחין דז"א.

פ) מהם מוחין דנוקבא.

פא) מהו מזלא שם ע"ב.

פב) מהו מיעוט הירח.

פג) מהן מ"ן דבינה בנוקבא.

ב-פג) מהן מ"ן זכרים.

פד) מהן מ"ן דנוקבא פב"פ.

פה) מהם משה וישראל.

 

פו) מהו נו"ה א' הם באחור.

פז) מהו נו"ה הם א' בראש הנוקבא.

פח) מהו נו"ה נעשין א' בנוקבא.

פט) מהי נוקבא לעולם היא אחור דז"א.

 

 

 

א' תתכב חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות בנין הנוקבא

 

 

צ) מהי נוקבא בתכלית גידולה.

צא) מהי נוקבא בתכלית מיעוטה.

צב) מהם נייחין ברישא ותקיפין בסיפא.

צג) מהם נר"ן דחסדים זכרים.

צד) מהם נשיקין.

צה) מהי סגירת עינים בעפעפים.

 

צו) מהו ע"ב אמיתי.

צז) מהו ע"ב בזווג שאינו גמור.

צח) מהו ע"ב בזווג גמור.

צט) מהו ע"ב דיודין.

ק) ע"ב, דס"ג מ"ה ב"ן.

קא) מהם עי"מ דחיצונית ז"א.

קב) מחם עי"מ דפנימיות ז"א.

קג) מהו עיבור ג' דפנימיות.

 

קד) מהם פו"א דאותיות.

קה) מהם פו"א דב"ן דב"ן.

קו) מהם פו"א דב"ן דמ"ה.

קז) מהם פו"א דמ"ה דב"ן.

קח) מהם פו"א דמ"ה דמ"ה.

קט) מהם פו"א דמספר.

קי) מהם פו"א דאותיות.

קיא) מהם פו"א דנקודת המלכות.

קיב) מהן פנים דאותיות.

קיג) מהן פנים דמספר.

קיד) מהי פנימיות ז"א.

קטו) מהי פנימיות נה"י דאמא.

קטז) מהו פרצוף פנימי דאו"א.

קיז) מהו פרצוף תחתון חצי העליון.

 

קיח) מהו קול.

קיט) מהי קטנות.

קב) מהו קטרוג הירח.

קכא) מהו קיצה משנתו.

 

קכב) מהו רוחא ברוחא.

קכג) מהו רוחא דשדי בה בעלה.

קכד) מהם רי"ו אב"א.

קכה) מהי רשותא דחתן.

 

קכו) מהו תיקון מלכות שלא ע"י ז"א.

קכז) מהי תכלית הגידול של הנוקבא.

קכח) מהי תכלית המיעוט של הנוקבא.

קכט) מהם תקיפין ברישא ונייחין בסייפא.

קל) מהי תרדמה.

 

 

 

 

חלק ט"ו לוח התשובות לפירוש המלות בנין הנוקבא א' תתכג

 

לוח התשובות לפירוש המלות

 

 

מהו אחור.

א) עיקר השם אחור הוא על בחינת מחזה ולמטה של הפרצוף, הנקרא פרצוף העיבור. אכן כל בחינת ו"ק נקרא ג"כ בשם אחור, ואפילו המוחין דו"ק נקראו מוחין, דאחור, ורק בחינת ג"ר נקרא עי"מ דפנים. (אות ס').

 

מהם אחורים דאותיות.

ב) בכל ספירה שבפרצוף, נבחנים ד' מדרגות, שהם: פו"א דאותיות, ופו"א דמספר. למשל: הכתר דכל פרצוף , הפנים שבו הוא ד' אותיות דהוי"ה פשוטה, ואחורים דכתר, הוא ד' אותיות הוי"ה בריבוע, כזה: י', י"ה, יה"ו, יהו"ה. והם הנקראים פנים ואחור דאותיות. ומרמזים על בחינת ט"ס דכתר, שהוי"ה פשוטה היא ט"ס דפנים דכתר, והוי"ה בריבוע היא ט"ס דאחורים דכתר. ומלכות דכתר. מרומזת בהגימטריא, שגימטריא דד' אותיות הוי"ה פשוטה, שהיא כ"ו, היא דמלכות דפנים דכתר. וגימטריא דהוי"ה בריבוע, שהיא ע"ב, היא המלכות דאחורים דכתר. וכשרוצים להבחין בט"ס דאחורים דכתר, של איזה, מכנים אותם בשם אחורים דאותיות. וכשרוצים לדבר ממלכות דאחורים דכתר, אנו מכנים אותה בשם אחורים דמספר. ועד"ז הוא בשאר הספירות. עי' להלן בתשובה ק"ה. (אות קמ"ז).

 

מהם אחורים דחיצוניות דעיבור.

ג) פרצוף העיבור, דהיינו מחזה ולמטה דכל פרצוף שלם, נקרא בשם פרצוף חיצון, להיותו מלביש על פרצוף היניקה ופרצוף
המוחין. ובחי' יסוד ומלכות דפרצוף העיבור, שהם בחינת אחורים אליו, נקראו בשם אחורים של החיצוניות דעיבור. והם בחינת אברי ההולדה שאינם נשלמים מטרם ביאת בחינת המוחין בפרצוף. (אות ע"א).

 

מהם אחורים ודמספר.

ד) עי' לעיל תשובה ב'. (אות קמ"ז).

 

מהם ב' בחי' גבורות דנסירה.

ה) א' היא מה שמקבלת מאמא בעת עליתם מל הזו"ן למ"ן להיכל או"א, כי מקבלת שם מגבורות זכרים דאמא, שהם דינין תקיפים ממ"ן דצמצום א'. וכיון שהנוקבא נכללת עם הז"א בעלית מ"ן הזה. ע"כ יכלה לקבל מאמא בעודה נכללת שמה, אמנם זה הגיע לה רק בבחינת מ"ן ראשונים, כי או"א נחשב לבחינת עלי עליון לנוקבא ומוכרחת לקבל אותן הגבורות בפעם ב' ע"י ז"א עצמו, שהוא נחשב לעליון שלה, ע"כ נבחנים בגבורות ההן שהנוקבא מקבלת בעת הנסירה, ב' בחינות גבורות: א' הן הגבורות שקבלה בעודה בהיכל או"א כנ"ל. וב' הן הגבורות שהיא מקבלת ע"י ז"א אחר ביאתם למקומם. והם באמת אותן הגבורות שקבלה מקודם מאמא, אלא שנתוסף בהם מיתוק ב' ע"י נתינת הז"א, וע"כ נחשבות לב' גבורות (אות קכ"ד).

 

מהם ב' מלכים בכתר אחר.

ו) ת"ת דאמא הוא כתר של הז"א, וכששניהם עולים עד הת"ת דאמא, הרי הם משתמשים בכתר אחד מאמא, וזה נעשה ע"י התכללות ההוד דא"א בהנצח שלו.

 

 

א' תתכד חלק ט"ו         תלמוד עשר הספירות        בנין הנוקבא

 

 

ולהבין זה צריכים לזכור מה שנתבאר בחלק י"ד בענין המוחין דע"ב דאו"א וזו"ן, שאינם נמשכים מבחינת חכמה דא"א עצמו, כי אחר הראש הג' שהוא מו"ס נסתם עצמות העליון בקרומא דאוירא, דהיינו החכמה דא"א נסתמה בקרומא דלא לאתפתחא עוד, ואין אור החכמה מאירה לתחתונים אלא דרך השערות, הנקרא מזלין, בדומה לאור השמש העובר דרך נקבים קטנים, כדברי הרב לעיל, דף אלף תקמ"ט אות צ"ה. עש"ה. והוא מכונה אור השמש, משום שחכמה זו המתגלה על המזלין, הנה ת"ת לבדו נבחן להנושא העיקרי המכונה תמיד בשם שמש, והוא מטעם שנתבאר שם, כי הג"ר דאו"א נאחזים בבינה דא"א שיצאה לבר מראשו, שהיא הכתר דאו"א, וטבעה תמיד בחסדים מכוסים, בסוד כי חפץ חסד הוא, אלא רק בעת שז"א עולה למ"ן אליה, היא חוזרת לראש דא"א לבחינת חכמה, כדי להשפיע מוחין לז"א, וע"כ נבחן שגם עתה שהיא נעשית לחכמה, נמצא עיקר הנושא והמקיים אור החכמה בהבינה, הוא הז"א, הנקרא ת"ת, ולפיכך הוא מוכרח להשאיר שורשו בת"ת דבינה שבראש כדי לקיים אור החכמה בבינה, ולולא זה, תכף היתה חוזרת לבחינת עצמה שהוא חסדים מכוסים. ותדע שזה היה סבת הביטול ונפילת האחורים דאו"א בעת שביה"כ, כי מאחר שכל המוחין דשם יצאו על המ"ן דזו"ן, ובשבילם חזרה הבינה לחכמה ונעשה הסתכלות עיינין דאו"א, ע"כ היה המ"ן דזו"ן נשארים בהם בראשייהו דאו"א בבחינת קיום והעמדה, כנ"ל, וכיון שנשברו הכלים דזו"ן, ולא היו צריכים יותר להארת חכמה, נמצא שנתבטל בחי' המ"ן דזו"ן שבראשייהו דאו"א, ונתבטלו המוחין דאו"א ג"כ, ונפלו לבחינת גוף, כמ"ש שם באורך. עי' בדף תקי"ג אות ל"ס.

והנך רואה, שעיקר הנושא לאור החכמה דהיינו לקומת ע"ב דמזלין, הוא רק הת"ת, וע"כ מדמה הרב קומת חכמה זו לאור השמש. גם נתבאר לעיל שמוחין דע"ב אלו
נבחנים בג' חלוקות, שהם: בינה, ת"ת, ומלכות, והם אחסנתא וב' עטרין. כי בינה שחזרה להיות ע"ב וחכמה הם בחינת או"א עלאין, שמבחינת עצמם הם חסדים מכוסים, כנ"ל, אלא כל קומת חכמה שממשיכים הוא רק בשביל הזו"ן והם נבחנים לבחינת עצם האורות. ושורשי הזו"ן שנשאר בהם בבחינת מ"ן להעמדה וקיום דאור דע"ב, הם ב' העיטרין: ת"ת ויסוד שבחינת הת"ת משמש בהם לנושא להארת חכמה, כנ"ל. ובחינת היסוד, שהיא עטרא דגבורה משמש בהם לנושא לבחינת המסכים, שעליהם נעשה הזווג דהכאה. כמ"ש לעיל דף אלף תקע"ב ד"ה ולפיכך עש"ה. וע"כ נעשה הת"ת דאמא לכתר אל הז"א, כי בהיות הז"א נשאר בראש דאמא בבחינת ת"ת המקיים והמעמיד לקומת ע"ב שלה, הנה תחת זה הוא נאחז ויונק מת"ת שלה את מוחין דע"ב שלו, כי זה הכלל, ששיעור המוחין שהתחתון גורם להיות בהעליון, נוטל אותם גם התחתון במקומו.

ותדע, שב' העטרין הנ"ל, שהם ת"ת ויסוד, יש להם יחס שוה אל נצח והוד דא"א. כי הת"ת שהוא עטרא דחסדים, הוא הז"א. והיסוד, שהוא עטרא דגבורה היא הנוקבא, כלומר, בחינת בנימין הכלול ביוסף, כנודע. וכבר ידעת, שז"א הוא נצח דא"א, ונוקבא היא הוד דא"א. כי מבחינת הכלים נבחן הז"א לנצח והנוקבא בהוד, ומבחינת האורות נבחן הז"א לת"ת, והנוקבא לנצח. משום שנמשכים מבחינה שכנגדם בע"ב דא"ק כנ"ל ולפיכך, אותם הזו"ן המשמשים למ"ן בראש דאמא, הנקראים ת"ת ויסוד, הנה מבחינת הכלים הנמשכים מכתר שהוא א"א, הם אצלו בחינת נצח והוד. אלא בבחינת הזווג הנמשך מע"ב מכונים ת"ת ויסוד, בסוד קו האמצעי. ובבחי' פרצופים, שהם הכלים הנמשכים מא"א מכונים נצח והוד. וזכור זה.

ונודע, שבעת שזו"ן עולים למ"ן לאו"א, עולים עמהם שם גם נה"י דא"א, כנ"ל (חלק י"ד אות מ"ט). ע"ש. ונמצא, כמו שב'

 

 

חלק ט"ו לוח התשובות לפירוש המלות בנין הנוקבא א' תתכה

 

 

העטרין נכללו זה בזה כדי להמשיך מוחין דע"ב, כי עטרא דגבורה ממשיך או"ח ועטרא דחסד ממשיך הארת חכמה, כנ"ל בחלק י"ד. כי לולא התכללותם לא היה נמשכים המוחין. הנה נבחן ג"כ אשר הנצח והוד דא"א נכללו ג"כ זה בזה, להיותם בחינה אחת עם ב' העטרין, כנ"ל. וב' מיני התכללות אלו באים כאחת. כי כן כלולים בעת העלאת המ"ן. כנ"ל.

ונתבאר היטב, הגורם של התכללות נו"ה דא"א זה בזה, שהוא בחי' הזווג הנעשה ע"י ב' העטרין. באופן שאין מוחין דע"ב נמשכים זולת ע"י התכללות נו"ה דא"א זה בזה, כי הזווג דחו"ג הממשיך לקומת חכמה כוללם אותם יחדיו. וזה נבחן להתכללות הוד דא"א בנצח שלו. כי הנצח הוא בחי' עטרא דחסד, דהיינו הת"ת הנושא להארת הכמה, אלא כדי להמשיך או"ח להלביש הקומה נכלל עמו גם ההוד, שהיא עטרא דגבורה. ונמצא שאין עטרא דגבורה שהיא ההוד משמשת כאן כלל במדת הצמצום שבה, אלא אדרבה, היא ממשכת חכמה, כי לולי האו"ח לא היה נמשך הקומה, כנ"ל. הרי שההוד נכלל ונעשה למדת הנצח, כלומר שהוא מסייע להמשיך לאור החכמה. וזה שאומר הרב לעיל דף א' תשי"ד אות נ"ח. "ובריח אז זו"ן משתמשים בכתר אחד, ר"ל ששניהם נכללים בנצח דא"א והם מקבלים הארתם בהשואה אחת" ע"ש. והבן זה היטב.

ונתבאר היטב, איך התכללות עטרא דגבורה שהיא בחינת הנוקבא בעטרא דחסד שהיא בחי' ז"א, גורם ג"כ להתכללות ההוד דא"א בנצח שלו, שמשם יונקים הפרצופים דז"א ונוקבא, שהם בחינת הכלים שלהם, כנ"ל. כי המוחין והכלים נכללים כאחד. ולפיכך נמצא, כי הנוקבא נאחזת בת"ת דאמא שהיא בחינת שורש הז"א, הנשאר שם בראש דא"א לקיום והעמדה של קומת ע"ב דאמא, בשוה עם הז"א עצמו. כי לולא בחינת עטרא דגבורה דנוקבא הנכללת שם בת"ת הזה, היתה מתבטלת קומה זו, כי
בלי חלקה שם, לא היו המוחין נמשכים ולפיכך נוטלת גם היא המוחין דע"ב מת"ת דאמא, ות"ת דאמא נעשה כתר אליה כמו שנעשה כתר לז"א. ונמצאים שניהם משתמשים בכתר אחד. וז"ש הרב בדף א' תרצ"א אות ו' "כי מת"ת דאמא נעשה כתר לז"א, וכאשר גם היא תעלה עד שם ויהיה כתרה בת"ת דאמא כמוהו יהיה כתריהם שוין, ויהיו שניהם אחד כי שניהם יהיו בחינת ת"ת דאמא שהיא ספירה אחת" דהיינו כמבואר. שזה נעשה מכח שעטרא דגבורה נכללה בעטרא דחסד, והוד דא"א נכלל בנצח שלו, ונמצאת הנוקבא, שהיא נאחזת בת"ת דאמא והיא מקיימת ומעמידה המוחין דע"ב שלה, כמו ז"א, וע"כ נעשה ת"ת דאמא לכתר אליה כמו שנעשה לז"א. וע"כ שניהם משתמשים בכתר אחד. (אות ל"ח ואות ו').

 

 

מהם ב' מלכים פב"פ בכתר א'.

ז) ענין ב' המלכים בכתר א' כבר נתבאר היטב בתשובה הקודמת, ואין להכפיל הדברים, ועש"ה. אמנם ענין פב"פ בכתר אחד הוא הבחן אחר לגמרי שזה לא יהיה אלא בגמר התיקון. כי אלו המוחין הנ"ל שקבלה מנה"י דאמא שלא ע"י ז"א, בהיותה באחוריו, אינה יכולה לעמוד בהם, להיותם בחינת חכמה בלי חסדים, דהיינו בינות וגבורות דאו"א, שהם בחינת ב"ן לבד שרק אמא עצמה יכולה לקבל אותם משום שבעת שהיא חוזרת לראש דא"א, היא נעשית שם לבחינת חכמה ממש, ואינה צריכה שם ללבוש של אור חסדים כמ"ש הרב בשה"כ ביוה"כ דרוש ג'. אבל הנוקבא אינה יכולה לקבל חכמה בלי לבוש דחסדים, ע"ש, וע"כ היא חוזרת לנקודה דפנים, שהיא בחי' נקודה דצמצום ב', דהיינו נקודה תחת יסוד דז"א, שנשרשת שם מזמן הקטנות דנקודים, וע"כ לא יארע שום מיעוט בנקודה זו, כי כל מה שיצא בקטנות נקודים מבחינת ה"ת בעינים, נקרא כלים דפנים, ואחר שנבררו

 

 

א' תתכו         חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות בנין הנוקבא

 

 

פעם באצילות אין שום פגם יכול לשלוט בהם. כנודע.

ואחר זה שחזרה לנקודה זו דצמצום ב', היא באה פעם שנית בעי"מ דפנים, ואלו המוחין היא מקבלת ממוחין דז"א, דהיינו ע"י הזווג הנעשה שם בראש דז"א על מלכות דאמא שאינה נכללת במוחין דז"א, כמ"ש הרב לעיל דף א' תקפ"ט אות קנ"ו. ומלכות זו דאמא, היא בחינת צמצום ב', שאין מוחין דג"ר יכולים לצאת עליה, אלא ע"י התכללות בעטרא דגבורה דז"א יוצאים בה מוחין דג"ר, ונמצא בזה שמצד עצמה אין בחינת ג"ר לנוקבא כלל, אלא רק ע"י התכללות במוחין דז"א, ונמצאת בזה לבחינת מקבלת מז"א, והיא קטנה ממנו, כי המקבל הוא קטן מהמשפיע וע"כ אינה יכולה עוד להיות שוה אליו כמו שהיתה בעת היותה באחוריו. כמו שהז"א מקבל מנה"י דאבא. כי בעת עליתם למ"ן נכלל הז"א באבא שכולו מ"ה, והנוקבא נכללה באמא שכולה ב"ן, וכן נתלבשו בהם המוחין בירידתם למטה, ונמצאים שניהם שוין ומשתמשים בכתר אחד, כנ"ל בדיבור הסמוך. משא"כ עתה אין הנוקבא מקבלת עוד מאמא עצמה דמזלין, אלא מראש הז"א, כנ"ל, ונמצאת קטנה ממנו.

ולפיכך אפילו בשבת במוסף, שאז עולים שניהם לאו"א עד הכתר שלהם, מ"מ נבחן הז"א שהוא גדול ממנה, כי קומה זו דג"ר דחיה שיש לה אז, אינה מכח עצמה, שהרי היא רק בחינת מלכות דאמא שאינה ראויה לג"ר זולת ע"י התכללות בעטרא דגבורה דמוחין דז"א כנ"ל, וכיון שהוא המשפיע לה את המוחין, נבחן לגדול ממנה. ולכן במנחה דשבת, שז"א עולה לג"ר דא"א ומקבל שם בחינת יחידה שהיא כתר שלו, אין הנוקבא יכולה לעלות עמו שמה, כי הזווג נעשה שם על בחינת המלכות דצמצום א' דהיינו על בחי"ד ששמשה בגדלות נקודים, כי העיבור נעשה בג"ר דעתיק, שהם במקום ג"ר דנקודים, ששם קומת כתר, כי עתיק הוא קומת כתר דאצילות, כנ"ל דף
תרכ"ז אות ל"ב. ע"ש. וע"כ אין הנוקבא יכולה לעלות שם, כי אין לה המ"ן דצמצום א', כי המלכות דצמצום א' נגנזה ברדל"א, ומ"ן דדיקנא, אע"פ שהם מצמצום א' אינם בחינת מלכות ממש, אלא בחינת מלכות הכלולה בט"ר, הנבחנת ליסוד דמלכות, ולבחינת בנימין הכלול ביוסף, דהיינו בחי' נוקבא הכלולה בזכר, אבל לא מלכות ממש דצמצום א'. וע"כ אין הנוקבא יכולה לעלות עם הז"א ולהכלל בעיבור ג' הפנימי, שהיא במקום ג"ר דעתיק, כי אין לה שם הבחינה שכנגדה, שהיא מלכות דצמצום א'. וע"כ אינה יכולה לקבל בחינת יחידה מג"ר דא"א כמו הז"א, וע"כ אינה משתמשת עמו בכתר אחד, בכל המשך דשתא אלפי שני.

ואין להקשות לפי"ז, איך הנוקבא יכולה לעלות ביוה"כ בתפלת נעילה עד הג"ר דא"א בשוה עם הז"א. כי יש הפרש גדול בין המוחין דאחור של הנוקבא להמוחין דפב"פ שלה. כי במוחין דאחור נעשה התכללות הוד דא"א בנצח שלו, ונעשתה הנוקבא כמו המלכות דז"א עצמו, הנקראת נוקבא שבגופו, כלומר, מלכות דנצח, שהיא בחינה הנוקבא הכלולה בדכר, הנבחנת לבחינת בנימין הכלול ביוסף ומבחי' זו יכולה גם הנוקבא לעלות לג"ר דא"א, ולהכלל בהזווג דג"ר דעתיק, דהיינו במ"ן דמזלין שהם בחינת יסוד דמלכות, שהרי גם הנוקבא נכללה עתה במלכות דז"א, הנחשבת לבחינת בנימין הכלול ביוסף כנ"ל. משא"כ במוחין דפנים בפנים דנוקבא, כי אז היא מתוקנת במדתה עצמה, דהיינו בחינת הוד, ובחינת נוקבא אמיתית, ולא בחינת נוקבא הכלולה בזכר. ואחר שקבלה למדתה עצמה, אינה יכולה עוד להכלל במ"ן דמזלין, שהם רק בחי' בנימין הכלול ביוסף, דהיינו רק נוקבא הכלולה בדכר, ולא בחי' עצמותה של הנוקבא, כי עצמות הנוקבא דצמצום א' נגנזה ברדל"א כנ"ל.

ועם זה תבין, למה אין בחינת זווג זו"ן, בהיותה אב"א עמו בקומה שוה. וכן למה נקראו המוחין האלו לבחי' מוחין דאחורי

 

 

חלק ט"ו לוח התשובות לפירוש המלות בנין הנוקבא א' תתכז

 

 

הז"א. והוא כי הנוקבא שבגופו דז"א נבחנת לאחורים אליו, כלומר לבחינת מסך המעלה או"ח ומלביש לע"ס דאו"י שלו. ונתבאר לעיל שהנוקבא שבגופו דז"א, היא בחי' בנימין הנכלל ביוסף. וע"כ בעת שרחל נכללת במדת הנצח, דאז גם בחי' נוקביות שלה אינה נוקביות אמיתית אלא ג"כ בחינת בנימין הכלול ביוסף כנ"ל, הנה היא דומה אל הנוקבא שבגופו דז"א, ואין שם הבחן זווג של דכר ונוקבא, אלא רק זווג מניה וביה של הזכר עצמו. והבן. ולפיכך אין אנו מבחינים שום זווג זו"ן בעת היותם אב"א, אלא שנחשבת כמו שנפרדה ממנו ואינה מקבלת ממנו כלום, משום שהיא שוה למדת אחורים של הז"א עצמו, דהיינו למדת המלכות שבגופו, וע"כ אין הנוקבא הנפרדת עולה בשם, כי אין כלל כאן בחינת זכר ונקבה. והבן.

 

מהם ב' נסירות.

ח) יש ב' נסירות: א' הוא מן בחי' מחזה ולמטה דז"א, שאז אין לה שום בנין לפי עצמה, ונבחנת לדבוקה בגופו בסוד ואחורים ביתה, כנודע. ואז ע"י תרדמה שהיא עלית מ"ן לאו"א, היא משגת מוחין דע"ב המורידים ה"ת מעינים שלה ומעלה אח"פ שלה, ונשלמים השלישים התחתונים דכל ספירה מע"ס שלה, שעי"ז היא ננסרת מן הז"א, והיא נבנית לבחינת פרצוף שלם מבחינת הכלים. כנודע. אמנם במצב הזה אינה ראויה לזווג עם הז"א כדרך דכר ונוקבא, כי המ"ן שלה הם בחינת מ"ן זכרים כמו המ"ן דז"א, כי גם המ"ן שלה הוא בחינת בנימין הכלול ביוסף, כי ע"כ היא יכולה לקבל מוחין ממזלא, כנ"ל בתשובה ז'. ולפיכך כדי שתהיה ראוי לזווג עם ז"א היא צריכה לנסירה שניה, דהיינו לנסר אותה מבחינת האחור דז"א, ולהביאה לבחי' פנים. כמ"ש הרב בדף א' תשל"ו אות צ"ה. דאחר שנתמעטה לנקודה דפנים נסרה מאחוריו והעלה אותה למעלה כנגד הפנים
שלו. ע"ש. אשר ע"י נסירה זו השניה היא מתתקנת במדתה עצמה האמיתי, דהיינו בחינת מלכות ממש, והיא מקבלת אז מוחין דנוקבא ממש, דהיינו ממלכות דאמא שאינה כלולה במוחין דז"א, ואז נבחנת לנוקבא הראויה לזווג עם הז"א, כי עתה יש לה מוחין דנוקבא. משא"כ, מקודם לכן בעת היותה באחור בקומה שוה עמו, היה לה מוחין דזכר כמו הז"א עצמו, דהיינו המוחין דמזלין היוצאים על מ"ן זכרים, ולא היתה ראויה לזווג עמו. כמבואר. ועי' לעיל בתשובה ז' בסופה. (אות צ"ה. ואות קי"ט).

 

מהם בי בחי' דכפיפת ראש.

ט) אין שום הפרש במוחין דז"א מצד יציאת המוחין בעת הזווג, וכל ההפרש שבהם, הוא רק במצבים בלבד. כי אפילו המוחין דעיבור א' דז"א לבחינת נפש שבו, יצאו ג"כ במקום ג"ר דעתיק כמו המוחין דיחידה דשבת במנחה, כי אין שום בחינה דז"א נמשכת אלא מזווג דאו"א על המ"ן דמזלין, כמ"ש הרב לעיל דף א' שע"ו אות קע"ב. ע"ש. ונודע, שאין השערות דיקנא נכנסין לבחינת פנימיות של מ"ן, זולת במקום רדל"א, דהיינו בעת שג"ר דא"א עולים עם המזלין לג"ר דעתיק, שאז נתעורר בהמזלין בחינת צמצום א' שבהם, ויוצא שם קומת, ע"ב המגולה, כמ"ש בחלק י"ג עש"ה. ונמצא מזה שאין לך זווג באו"א בשביל הזו"ן זולת מכח יציאת המוחין בג"ר דעתיק.

אלא שיש בזה ג' מצבים: א' הוא ע"י כפיפת ראש דיחידה וחיה למקום נשמה, ואז יוצאים המוחין דחול, שהם מבחינת הלבשתו של הז"א למקום ישסו"ת. דהיינו למחזה ולמטה דא"א שחם עמידת ישסו"ת דקביעות. ואלו המוחין נבחנים לבחינת נשמה דז"א. פירוש, כי הנרנח"י נבחנים לפי הקומות של מ"ה החדש שבאצילות, אשר עתיק הוא כתר ויחידה דמ"ה, וא"א הוא ע"ב וחיה דמ"ה. ואו"א הם ס"ג ונשמה
א' תתכח        חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות בנין הנוקבא

 

 

דמ"ה. וזו"ן הם נ"ר ומ"ה דמ"ה. והם המוחין הקבועים באצילות, ולא יארע בהם שום מיעוט לעולם. כמ"ש בחלק ח'. ותדע שעל פיהם נמדדים ג' הקומות נשמה חיה יחידה של הז"א.

כי זה הכלל, שכל תחתון יוצא ע"י עליתו והתכללותו בראש דעליון, ע"ד שנתבאר בחלק ד' בפרצופי א"ק ע"ש. ועי' בלוח התשובות בחלק ג' תשובה קס"ח. ותשובה ר"י. ונתבאר שם, כי מפאת הביטוש דאו"מ באו"פ נזדכך המסך דגוף דפרצוף גלגלתא. ונסתלקו אורותיו דגוף, ואז עלה המסך לפה דראש דגלגלתא, ונכלל שמה בזווג של ראש, ואחר שהבחינה אחרונה שלו נעלמה, ולא נשאר בו אלא מסך בעביות דבחי"ג, ע"כ לא יצאה שם אלא קומת ע"ב, ואחר שהוכר עביותו שאינה שוה לבחינת ראש דגלגלתא, דהיינו שהוכר בו בחינת עביות דגוף, הנה אז יצא משם ונתפשט בבחינת ראש תוך סוף מפה ולמטה דגלגלתא. ועד"ז יצא פרצוף ס"ג ע"י עלית דמסך דגוף דע"ב לראש שלו, ונכלל בזווג של פה דראש דע"ב, וכיון שבחינה אחרונה נעלמה מהמסך הזה, ולא נשאר בו כי אם בחי"ב, ע"כ יצאה שם רק קומת ס"ג לבד, ואחר שהוכר בהמסך שהוא בחינת עביות דגוף הוא יצא משם ונתפשט ברת"ס מפה ולמטה דראש הע"ב. עש"ה. ועד"ז יצאו ג"כ כל המוחין דז"א, דהיינו אחר שביה"כ דגוף דנקודים, שהוא דומה לבחי' הזדככות הפרצופים שהיה בפרצופי א"ק, כמ"ש הרב לעיל דף רל"ז אות ז'. ע"ש. הנה גם כאן עלה שוב המסך דגוף דנקודים למקום הראש שלו, ונכלל בזווג בפה של ראש דעליון, וכשהוכר שהמסך הוא רק מבחינת גוף, אז יצא משם ונתפשט מפה ולמטה ברת"ס.

אלא ההפרש הוא, כי כאן לא נעשה העליה של המסך ולידת הפרצוף בבת אחת כמו בפרצופי א"ק, אלא שכל הזך ביותר נתקן מתחילה, וע"כ נתחלקו עליות המסכים לבחינות הרבה. ועוד הפרש יש כאן, כי שמה לא היה שום ביטול בראשים של
המדרגות זולת בהגופות בלבד, כנודע. וכאן בנקודים נעשה ביטול גם בראשים, כמ"ש בחלק ז'. ע"ש. ולפיכך תחילה עלו ונתבררו הראשים, ע"ד הנ"ל, כל תחתון בראש דעליון, ואחר שנתקנו ג' הקומות: כתר, חכמה, בינה. שהם עתיק, וא"א, ואו"א עם ישסו"ת. שהם יחידה חיה נשמה דמ"ה כנ"ל, אז התחיל תיקון זו"ן, שהם בחינת הגוף דנקודים, הכולל אמנם ב' גופות: א' דחג"ת דנקודים, שהם הממעלה למטה דאו"א דנקודים, וב' הם תנהי"מ דנקודים. שהם הממעלה למטה דישסו"ת דנקודים.

ונודע, שאו"א וישסו"ת דאצילות הם פרצוף בבחינת קומה אחת, אלא שנחלקו לשנים מחמת התיקון דמל"צ שנעשו בפרצופי אצילות, כנ"ל בחלק י"ג. ע"ש, כי שניהם הם קומת ס"ג שהם נשמה, אלא שישסו"ת נחלק לעצמו בבחינת ו"ק דנשמה, והם מלבישים לנה"י דאו"א. וישסו"ת הזה נחשב כאן באצילות לפרצוף העליון דז"א, וכל העליות דז"א לבחינת פה דראש דעליון, אינו אלא לפה דראש של ישסו"ת הזה, המלביש לנה"י דאו"א.

ועם האמור תבין בבהירות את ג' המצבים הכוללים דנשמה חיה יחידה של הז"א. כי גם עיבור א' דז"א מבחינת המוחין דנשמה, דומה לגמרי מצד יציאת הקומה, לעיבור דבחינת יחידה דז"א העולה על ידו לג"ר דא"א. שהוא מטעם הנ"ל, כי אין שום מוחין לז"א אלא מזווג או"א על מ"ן דמזלין, והם אינם יוצאים אלא רק במקום רדל"א. אלא במוחין דנשמה, הבאים ע"י עלית נה"י דא"א לחג"ת שלו, שאז עולה גם ז"א המלביש על נה"י דא"א אל מקום חג"ת דא"א, וכן עולים החג"ת דא"א לג"ר שלו, ומעלים עמהם או"א המלבישים לחג"ת אלו למקום הג"ר שלו. וכן עולים אז החג"ת דעתיק עם הג"ר דא"א המלבישים עליהם אל מקום הג"ר דעתיק. כנ"ל בחלק י"ד. ואז ע"י התכללות הזו שנעשו בהמדרגות, נמצא, שג"ר דא"א עם השערות דיקנא עלו למקום ג"ר דעתיק, ונעשו המזלין לבחי'

 

 

חלק ט"ו לוח התשובות לפירוש המלות בנין הנוקבא א' תתכט

 

 

מ"ן לא"א, ויוצאת שמה קומת ע"ב המגולה. ומתוך שמקום הקודם דג"ר דא"א היה בע"ב דמ"ה, דהיינו בהמקום שעתה עלו שמה או"א, ע"כ נחשב הזווג ההוא כמו שהיה נעשה במקום או"א, וזה נבחן, לכפיפת ראש דא"א העומד עתה במקום נ"ר דעתיק, וירד למקום הקבוע שלו שהוא ע"ב דמ"ה, ששם עומדים עתה החג"ת שנעשה לחב"ד שלו עם או"א. ובאופן זה מקבלים או"א את הזווג על המזלין, ויוצא גם בהם קומת ע"ב על המזלין.

ולפי שמקום הקבוע דג"ר דאו"א היה בחג"ת הישנים דא"א, ששם קומת ס"ג, אשר עתה הם ב' הכתפין דא"א ששם נשארו הנה"י דאו"א עם ישסו"ת המלבישים עליהם, אשר שמה עלה עתה גם ז"א ע"י עלית נה"י דא"א לחג"ת שלו, כנ"ל. הנה הזווג ההוא שאו"א מקבלים מא"א ע"י כפיפת ראש בהיותם במקום חב"ד דא"א, נחשב כמו שהיה נעשה נם במקום ב' הכתפין דא"א, משום ששם הוא מקומם הקבוע דג"ר דאו"א, ונמצאים משום זה, שגם ישסו"ת העומדים במקום ב' הכתפין דא"א, מקבלים אותה קומת ע"ב שיצאה על המזלין בג"ר דעתיק, וכיון שז"א נכלל שם בפה דראש דישסו"ת בעת הזווג, נמצא גם הוא מקבל אותה הקומה שקבל הישסו"ת. כמ"ש לעיל בגלגלתא ע"ב ס"ג דא"ק. וכשהוכר עביותו דז"א, שהוא רק מבחינת גוף דישסו"ת, ולא מבחינת ראש דישסו"ת, הנה אז נולד ויוצא משם ומתפשט מפה דישסו"ת ולמטה ברת"ס. וכיון שישסו"ת עומדים עתה במקום או"א הקבועים, שהם במקום ב' הכתפין, שהם רק קומת ס"ג, ע"כ נחשבים המוחין ההם לבחינת נשמה בלבד.

והנך מוצא שגם קומת נשמה דא"א, יצאה במקורה בג"ר דעתיק הקבועים, ששם יחידה דמ"ה, אלא ע"י ב' בחינות של כפיפת ראש, כי א"א שעלה במקום ג"ר הקבועים דכתר דמ"ה, שהוא יחידה דאצילות, כפף ראשו למקום ג"ר הקבועים דעצמו, שהוא ע"ב דמ"ה ובחינת חיה דאצילות, שבזה
נמצאים או"א מקבלים לקומת הזווג שלו. וכן או"א העומדים עתה במקום ג"ר הקבועים דא"א, ששם חיה דאצילות, כפפו ראשם לב' כתפין דא"א ששם קומת ס"ג ונשמה דאצילות, ושם עומדים עתה ישסו"ת וזו"ן, וזו"ן מקבל ג"כ את קומת ע"ב דאו"א. באופן, אשר ב' הקומות: יחידה חיה דאצילות כפפו ראשם כל אחד לחג"ת שלו, עד שנתלבשו בקומת נשמה דאצילות, שהם החג"ת של עתה דא"א, הנקרא ב' כתפין. ומכח התלבשות זו נעשו המוחין לבחינת נשמה, אע"פ שמקורם בא מקומת יחידה דהיינו מג"ר דעתיק, שהוא יחידה דאצילות. הרי שבאמת המוחין הם בחי' ע"ב המגולה ובחינת יחידה, אלא רק המצב דכפיפת ראש למקום או"א הקבועים, ששם קומת ס"ג, הוא שגרם למיעוט המוחין לבחינת נשמה. ומקום הלבשתו דז"א במוחין אלו, הוא מפה דראש דישסו"ת ולמטה, כי הפה שלהם הוא עתה בחזה דא"א,. כי ראשם מלביש לחג"ת, ונמצא הפה בחזה, וע"כ אחר שהוכר עביותו ויוצא משם הוא מתפשט מפה דישסו"ת ברת"ס שלו, שהוא מחזה דא"א עד סיום רגליו.

ולמוחין דחיה, דהיינו דשבת במוסף עולים נה"י וחג"ת דא"א ונכללים בחב"ד שלו, ונמצא הזו"ן המלבישים לנה"י וחג"ת עולים עמהם עתה לחב"ד דא"א, וכן החג"ת דא"א עם או"א עולים עתה לג"ר דעתיק, ונה"י דאו"א עם ישסו"ת נשארו בג"ר דא"א, במקום עלית הזו"ן. ונמצא עתה שאין כאן רק בחינת כפיפת ראש דיחידה למקום חיה, דהיינו או"א שמקבלים עתה המוחין על המ"ן דמזלין במקום ג"ר דעתיק, הם כופפים ראשם לבחינת ג"ר דא"א הקבועים, ששם קומת ע"ב דמ"ה וחיה ונמצאים ישסו"ת העומדים עתה שמה, שהם מקבלים המוחין דע"ב דאו"א המגולה שבמקום עתיק, ע"י כפיפת ראש דאו"א והזו"ן הנכללים בפה דישסו"ת מקבלים הקומה יחד עם ישסו"ת. וכיון שכפיפת ראש הזה נעשה למקום חיה דאצילות, ע"כ נבחנים המוחין

 

 

א' תתל           חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות בנין הנוקבא

 

 

ההם למוחין דחיה לזו"ן. ואחר שהוכר עביות הז"א, הוא יוצא מפה דישסו"ת ולמטה ברת"ס שהוא עתה מפה דא"א ולמטה, ונמצא ז"א מלביש למקום או"א הקבועים דהיינו מגרון ולמטה דא"א, ששם כתר דאו"א.

ועד"ז במוחין דיחידה, יוצא ג"כ הקומה בג"ר דעתיק כנ"ל, אלא כאן ז"א מקבל המוחין בלי שום כפיפת ראש, כי עתה עולים הט"ס דא"א עם ישסו"ת וזו"ן למקום ג"ר דעתיק, ונמצא ישסו"ת מקבל קומת ע"ב המגולה ישר מג"ר דעתיק בלי שום כפיפת ראש, ונמצא גם ז"א הכלול בפה דישסו"ת, שהוא מקבל ג"כ הקומה הזו בלי כפיפת ראש כלל, וע"כ נבחן הקומה הזו ליחידה דז"א. ואחר שהוכר בחינת עביות דגוף של הז"א, הוא יוצא מראש דישסו"ת שהוא במקום ג"ר דעתיק, ומתפשט מפה דישסו"ת ולמטה, שהוא מפה דעתיק ולמטה, ששם בחינת ג"ר הקבועים דא"א, וע"כ במוחין דיחידה הוא מלביש לג"ר דא"א.

והנה נתבאר היטב, שאין שום חילוק בשיעור קומה מצד יציאת המוחין במקורם, אלא כל החילוק הוא בהתלבשות ע"י כפיפת ראש, אשר במוחין דנשמה, יש ב' בחינות של כפיפת ראש למקום חג"ת, כי בחי' יחידה כופף ראשו למקום חיה, ובחינת חיה כוסף ראשו למקום נשמה. ובמוחין דחיה, יש כפיפת ראש דבחינת יחידה למקום חיה. ובמוחין דיחידה אין שום כפיפת ראש אלא שמקבל המוחין ממקום ג"ר דעתיק עצמו בעת עיבורו. וזהו כל שבחם של המוחין האלו. והבן.

ומלבד ג' הכוללים הנ"ל, יש ג"כ בחינת נרנח"י פרטים בכל אחת מנשמה חיה יחידה הנ"ל. אשר גם בהפרטים אין שום חילוק בשיעור הקומה מצד יציאת המוחין במקורם, אלא רק שיש כאן מדרגות של או"א, אם הם נותנים המוחין לז"א מפרצוף החיצון שלהם, אז ז"א מקבל בחינת נפש של אותה הקומה, ואם או"א משפיעים לו מפרצוף אמצעי שלהם אז ז"א מקבל
בחינת יניקה מהקומה ההיא, ואם הם משפיעים לו מפרצוף הבינות שלהם, אז הוא מקבל נשמה של הקומה. ואם מפרצוף חיה יחידה שבהם, הוא מקבל בחינת חיה יחידה של המוחין, כנ"ל בחלקים הקודמים. שעד שני שנים דיניקה הוא מקבל ו"ק דרוח, ואז אין לו אלא בחינת ו' תיקוני דיקנא. ובט' שנים ויום א' הוא מקבל מוחין דו"ק, ובי"ג שנים הוא מקבל מוחין דנשמה ואז יש לו ט' תיקוני דיקנא, ובכ' שנים הוא מקבל הל"מ דמוחין ואז יש לו י"ג תיקוני דיקנא בשלימות. ויש לו חיה יחידה דאותה הקומה.

וכל אלו הפרטים עד כ' שנים, נוהגים במוחין דחול לבד, וכן במוחין דחיה לבד, וכן במוחין דיחידה לבד, כי הם המדידות דאו"א שמודדים את נרנח"י דכל קומה לפי סדר המדרגה, עד שמשלימים לו כל הקומה, שזה נבחן לבחינת זמן של עשרים שנה. כנ"ל בחלקים הקודמים. והנה נתבאר היטב שאין חילוק בכל הפרטים של המוחין דז"א מעצם המוחין שבמקום יציאתם, כי כולם, החל מנפש דנשמה עד יחידה דיחידה, יוצאים בהכרח בג"ר דעתיק, אלא ההפרש הוא רק בהמצבים של כפיפת ראש, שהם "ב' בחינות של כפיפת ראש": א' לנשמה, וב' לחיה. אבל המוחין דיחידה הוא מקבל בלי כפיפת ראש. וכן נרנח"י דכל קומה, הם מתמעטים רק בסיבת התלבשות או"א לצורך השפעת המוחין אל הז"א, אם בפרצוף חיצון אם באמצעי וכו', אבל במוחין עצמם אין חילוק. וזכור זה.

 

 

מהם ב' עיבורים כוללים דחיצוניות.

י) ג' עיבורים כוללים יש, והם נגד ג' עליות הכוללים דז"א, לנשמה חיה יחידה הכוללים שבו. ועיבור א' הכולל, הוא למוחין דנשמה הכוללים, שהם המוחין דישסו"ת הנוהג בחול, שעל ידיהם עולה הז"א עד החזה דא"א והוא משיג נשמה כוללת שלו. ועיבור ב' הכולל, הוא למוחין דחיה הכוללים

 

 

חלק ט"ו לוח התשובות לפירוש המלות בנין הנוקבא א' תתלא

 

 

שהם המוחין דאו"א עלאין הנוהג בשבת במוסף, שאז עולה הז"א ומלביש עד הכתר דאו"א, שהוא הגרון דא"א, ומשיג בחינת חיה הכוללת שלו. עיבור ג' הכולל, הוא למוחין דיחידה שלו, שהם המוחין דג"ר דא"א הנוהגים בשבת במנחה, שאז עולה הז"א ומלביש לג"ר דא"א. והנה ב' עיבורים הראשונים לנשמה וחיה, נק' ב' עיבורים כוללים דחיצוניות הז"א. ורק עיבור הג' נקרא עיבור פנימיות הז"א.

וטעם הדבר. כי כל המוחין דז"א דאצילות נמשכים ע"י העלאת האחורים שנפלו מאו"א וישסו"ת דנקודים, אשר האחורים דאו"א נפלו למקום הגופות שלהם שהם ד' המלכים דחג"ת דנקודים, וכן האחורים דישסו"ת דנקודים נפלו למקום הגופות שלהם שהם ד' המלכים תנהי"מ דנקודים. ונודע שעיקר הז"א הוא רק מחזה ולמעלה שבו, שהוא בחי' ד' מלכים דחג"ת דנקודים. אבל מחזה ולמטה דז"א שייך לנוקבא, וע"כ ד' מלכים תנהי"מ דנקודים מיוחסים בעיקר לנוקבא, ולא לז"א עצמו.

והנה המוחין דחול הנמשכים מן ישסו"ת דאצילות, וכן המוחין דשבת שבמוסף הנמשכים מאו"א דאצילות, הם באים לז"א רק ע"י העלאת האחורים דישסו"ת דנקודים למקומם, כי אפילו בשבת במוסף, נעשה העיבור דז"א רק במקום ג"ר דא"א, ששם עמידת ישסו"ת דנקודים, כי ג"ר דא"א מלבישים לחג"ת דעתיק העומדים במקום חג"ת דנקודים, ששם עמד הראש דישסו"ת דנקודים. ונמצא שבעת עלית מ"ן דז"א לג"ר דא"א העלה רק לשם בחי' האחורים שנפלו מישסו"ת דנקודים אל מקומם, מפאת היות שמה עמידת ישסו"ת דנקודים. אמנם עדיין לא העלה כלום מאחורים דאו"א דנקודים שמקום עמידתם היה בג"ר דעתיק, כנודע כי ג"ר דעתיק מלבישים למקום ג"ר של הנקודים, שהרי לא עלה למ"ן רק לג"ר דא"א העומדים במקום דחג"ת דנקודים ובמקום ישסו"ת, ולפיכך עוד נחשבים המוחין ההם לבחי'
חיצונית של הז"א, כי אינם מיוחסים לבחינתו עצמו אלא לבחינת הנוקבא, כי הראש דישסו"ת וד' מלכי תנהי"מ הם שייכים אל הנוקבא כנ"ל. וכלפי הז"א עצמו הם רק בחינת ו"ק דפנימיות, משום שישסו"ת דנקודים הוא בחינת ו"ק לאו"א דנקודים. אלא רק בשבת במנחה שהעיבור דז"א נעשה אז בג"ר דעתיק, ונמצא שהוא מעלה המ"ן והאחורים דאו"א למקומם כמו שעמדו בזמן הנקודים, בעת שהולידו לד' מלכים דחג"ת דנקודים, וע"כ המוחין האלו שמקבל מזווג הזה נחשבים לפנימיות, כי הם בחינת הג"ר המיוחסים לז"א עצמו, כי הממעלה למטה מזווג הזה הגיע לד' מלכים דחג"ת, שהם בחינת ז"א עצמו. ונמצא שרק עיבור הג' הזה, נחשב לעיבור דפנימיות של הז"א ולא ב' עיבורים הכוללים הראשונים. כמבואר. (אות קצ"ח).

 

 

מהי בחי' עשירית דאחור.

יא) נקודת החזה דז"א, נבחנת לבחינה עשירית דאחור. כי שורש הנוקבא הוא ממלכות דנקודים דקטנות, שאז לא יצא בז"א אלא ששה כלים חב"ד חג"ת עד החזה, ונקודת החזה היא המלכות דנקודים. אמנם מיחס האורות הם נבחנים לחג"ת נה"י, והנקודה שתחת היסוד היא המלכות דנקודים. ולפיכך גם באצילות יש לה אלו ב' השורשים בז"א, שמבחינת האחור של הנוקבא, דהיינו הכלים, היא נבחנת לנקודת החזה דז"א. ומבחינת הפנים דנוקבא, דהיינו האורות, היא נבחנת לנקודה שתחת היסוד. ונקודה דאחור מכונה בחינה עשירית דאחור. ונקודה דפנים מכונה בחינה עשירית דפנים. (אות קמ"ד).

 

מהו ביתא דנוקבא.

יב) בנין הפרצוף של הנוקבא נעשה ע"י המוחין דע"ב דמזלין, שזו"ן עולים למ"ן לאו"א וז"א נכלל באבא שכולו מ"ה,

 

 

א' תתלב        חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות בנין הנוקבא

 

 

ונוקבא נכללת באמא שכולה ב"ן, ונה"י דאמא מתלבשים עם המוחין דב"ן בנוקבא, ואז אינה מקבלת כלום מז"א, אלא שמקבלת מן אמא עלאה כמו שז"א מקבל מאבא עלאה ועי"כ היא ננסרת ממנו כנודע. שז"ס ויבן ה' אלקים את הצלע, דא או"א. וזה נקרא "רשותא דחתן" כי או"א הם בחינת עליון רק אל הז"א ולא אל הנוקבא, כי הנוקבא היא בחינת תחתון אל הז"א. אלא שזה נעשה ע"י התכללות הוד דא"א בנצח שלו, ונמצא שהנוקבא נכללת במלכות דנצח, שהיא בחינת הנוקבא שבגופו דז"א הנמצאת עם הז"א במדרגה אחת. כנ"ל בתשובה ו' ע"ש. וכיון שנעשית עם הז"א למדרגה אחת ע"כ היא יכולה לקבל המוחין מרשותא דחתן, דהיינו מבחי' העליון של הז"א שהם או" א.

אמנם כדי שתהיה ראויה לזווג פב"פ עם הז"א, היא מוכרחת לחזור לבחינת נקודה תחת היסוד דז"א, ולבא לבחינת עי"מ דפב"פ, אשר המוחין ההם היא מקבלת מבחינת מלכות דאמא שבראש דז"א, כנ"ל בתשובה ז'. ומבחינת מוחין ההם שמקבלת מז"א, נבחנת "לביתא דנוקבא" כי עתה היא בבחינת נוקבא, והמ"ן והמוחין שלה הם מבחינתה עצמה. משא"כ במוחין דאחור, היתה רק בחינת בנימין הנכלל ביוסף, דהיינו בחינת נוקבא הנכללת בזכר, וע"כ לא היתה אז בבחינת ביתא דנוקבא, אלא ברשותא דחתן. (אות קל"ו).

 

מהו בן אוני כח נוקבא.

יג) הרוחא דשדי בה בעלה, נקרא בנימין שהוא כח זכר, להיותו בא מע"ב דמזלא, שהם בחינת מ"ן זכרים. והוא המתקן את הכלי דיסוד נוקבא, ומבחי' זו נקרא הכלי דיסוד נוקבא בשם "בן אוני" כי און פירושו כח, שמורה שבזה כל כח הנוקבא במה שיכולה להעלות מ"ן להולדת נשמות, משום שקבלה ביסוד שלה האי רוחא דשדי בה בעלה בביאה קדמאה, שהוא בנימין הנ"ל. (אות ק"ה).

מהו ב"ן דמ"ה.

יד) האורות והכלים שתחלת יציאתם היה באצילות, נקרא בשם מ"ה החדש, או מ"ה הכולל, וכן מ"ה סתם. והאורות וכלים שכבר שמשו עוד בעולם הנקודים, אלא מחמת ביטול ושבירה שקרה בהם, באו פעם שנית להתקן באצילות, הם נקראים בשם ב"ן. וכל תיקונם באצילות, הוא ע"י הקומות של האצילות הנקראים מ"ה, ולכן נעשו לבחינת נוקבא למ"ה, ולבחינת צד שמאל שבפרצוף. ונמצאים המוחין אשר צד ימין שבהם, שהם חכמה וחסד, נקרא מ"ה. והצד שמאל שבהם, שהם בינה וגבורה נקרא ב"ן. וזהו נוהג הן באבא והן באמא. כי אבא יש לו בקביעות כתר חכמה דבינה דמ"ה וו"ק דחכמה דב"ן. וכן אמא יש לה בינה דבינה דמ"ה, וה"ס תחתונות דבינה דב"ן. הרי שיש לשניהם מ"ה וב"ן וע"כ הצד ימין של המוחין, בין באבא ובין באמא, שהם חכמה וחסד, נבחנים למ"ה, שהם עצם האורות שיצאו באצילות והם מתקנים את הב"ן. והצד שמאל בין באבא ובין באמא, שהם בינה וגבורה של המוחין, נבחנים לב"ן, שהם האורות וכלים שכבר שמשו עוד בנקודים, ואחר שנתבטלו ונשברו באו וקבלו תיקונים באצילות ע"י הצד ימין הנקרא מ"ה.

 

וכן כל פרצוף נוקבא נבחנת כלפי הזכר שלה שהיא בחינת ב"ן, כי עיקר בחינת הנוקבא היא הצד ב"ן שבה וכן כל פרצוף זכר נבחן בשם מ"ה, משום שעיקר בחינת זכר הוא המ"ה שבו. ולכן נבחנים כל ד' מוחין דאבא בשם מ"ה, ובחינת הב"ן שבהם, דהיינו הבינה וגבורה, נקראים ב"ן דמ"ה, וכן כל הד' מוחין דאמא נקראים בשם ב"ן, ובחינת המ"ה שבהם נקרא מ"ה דב"ן. (אות קנ"ב וקנ"ג וקנ"ו).

 

מהו ב"ן דב"ן.

טו) הצד שמאל דמוחין דאמא נקרא ב"ן דב"ן. כי אמא כולה נבחנת לבחי' ב"ן,

 

 

חלק ט"ו לוח התשובות לפירוש המלות בנין הנוקבא א' תתלג

 

 

והחכמה וחסד שבה נבחן למ"ה דב"ן, ובינה וגבורה שבה נבחן לב"ן דב"ן. (אות קנ"ב וקנ"ג).

 

מהו ב"ן הכולל.

טז) האורות וכלים שכבר שמשו בנקודים ואחר שבירתם וביטולם באו וקבלו תיקון באצילות ע"י האורות וכלים שיצאו באצילות הנקראים מ"ה, הם נקראים ב"ן הכולל. והאורות שיצאו באצילות נקראו מ"ה הכולל. עי' לעיל תשובה י"ד. (אות קנ"ח).

 

מהו בנימין כח זכר.

יז) הרוחא דשדי בה בעלה בביאה קדמאה, דהיינו מבחינת המוחין היוצאים על המזלין שהם מ"ן זכרים, הנקרא בנימין הכלול ביוסף, בסו"ה ואביו קרא לו בנימין, דהיינו מבחי' שכלול באביו שהוא זכר, הוא נקרא "בן ימין כח זכר" כי ימין הוא תמיד זכר, וע"כ השם הזה רומז על כח זכר שבו, דהיינו בנימין הכלול ביוסף. שזה מטעם שהמ"ן של המוחין הם בחי' יסוד דמלכות, ולא מלכות ממש. כנ"ל, בתשובה ו' וז'. והכלי דיסוד דנוקבא המתוקן על ידי האי רוחא הנקרא בנימין, הוא נקרא בן אוני. כנ"ל בתשובה י"ג. (אות ק"ה).

 

מהו בנין המלכות.

יח) בעת שאין לנוקבא אלא רק בחינת ו"ק בלי ראש, דהיינו שחסר לה בחינת נה"י דכלים וג"ר דאורות. הנה אז אין לה שום בנין בפני עצמה, ונבחנת לדבוקה כולה בז"א בסוד ואחורים ביתה. כי עיקר הבחן הנוקבא היא בנה"י שלה, שהם בחינת כלי קבלה על חסדים מגולים בהארת חכמה, וכל עוד שאין לה כלל נה"י דכלים, היא דבוקה לגמרי בז"א ואינה עולית כלל בשם. אלא רק בעת שמשגת המוחין דג"ר דאמא
מקומת ע"ב דמזלא, המעלה אח"פ הנופלים שלה ומשלים הנה"י דכלים, הנה אז נעשה לה בנין פרצוף בפני עצמה. הנקרא "בנין המלכות" כי אחר שיש לה נה"י דכלים נבחנת בשם בפני עצמה ובזה ננסרת מז"א בעלה. כנודע. (אות צ"ט).

 

מהו בנין הנוקבא בהיכל או"א.

יט) ענין בנין הנוקבא, נתבאר לעיל בתשובה י"ח, שהיא השלמת נה"י דכלים שלה ששם עיקר הבחן הנוקביות שבה, ע"ש. וזה נעשה ע"י המוחין דג"ר דאמא דע"ב דמזלא, אשר אז עולים זו"ן שניהם יחד לאו"א ע"י התכללות הוד דא"א בנצח שלו כנ"ל, בתשובה ו'. ואז יכולה לקבל ישר מאו"א כמו הז"א, ונמצאת שנבנית בהיכל או"א, כלומר למעלה ממדרגתה, כי או"א הם בחינת עלי עליון שלה, כי העליון שלה הוא ז"א בעלה, ובחינת או"א נקראו משום זה רשותא דחתן כנ"ל בתשובה י"ב. ע"ש. אמנם לולא זה לא היתה יכולה להעלות האח"פ שלה, ולהבנות בנה"י דכלים, שאין העלאת אח"פ אלא ע"י ע"ב דמזלין המוריד ה"ת מעינים לפה. כנודע. ולפיכך מחויבת הנוקבא להבנות רק בהיכל או"א. (אות קל"ו).

 

מהן ג' בחינות מנצפ"ך.

כ) ה"ג נקראות מנצפ"ך, על שם שה"ג הן מבחינת המלכות המסיימת את האורות והכלים של כל בחינה. כי כן מנצפ"ך באים בסוף המלה, והם בחי' סיומי המלות. ויש ג' בחינות של ה"ג, הנקרא מנצפ"ך: א' הם ה"ג של הקטנות, הנקרא מנצפ"ך דקטנות, שהם גבורות קשות, להיותם חסרי ג"ר, ויש בהם אחיזה לדינין, ואז אחוריהם ביתה. ב' הם מנצפ"ך דגדלות, שהיא מקבלת בעודה בהיכל או"א, דהיינו בעת עלית זו"ן למ"ן לאו"א, שז"א נכלל באבא ונוקבא באמא. והם כבר ממותקות, כי יש בהם ג"ר, דהיינו

 

 

א' תתלד        חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות בנין הנוקבא

 

 

הבינות דאמא. אבל עוד לא לגמרי, משום שהיא נמצאת שם למעלה ממדרגתה כי או"א הם עלי עליון שלה. ג' הוא, אחר ביאת זו"ן למקומם ע"י תקיעת שופר, שאז הנוקבא מקבלת את המנצפ"ך דגדלות פעם ב' ע"י הז"א עצמו בדרך המדרגה, ובזה נעשה מיתוק ב' ע"י הז"א, ונחשבים לממותקות ביותר מקודם, כי עתה היא מקבלתם בדרך המדרגה. (אות קנ"א. שם ד"ה מנצפ"ך).

 

מהם ג' כלים דחיצוניות.

כא) בכל מדרגה יש עי"מ דאחור, ועי"מ דפנים. כי בחינת ו"ק, נקרא אחור, שבחינת נפש נקרא עיבור, ובחינת ו"ק דרוח נקרא יניקה, וג"ר דרוח נקרא מוחין, דו"ק. וג' אלו נקראים עי"מ דאחור, או עי"מ דחיצוניות. ובחינת נרנח"י דג"ר נקראים עי"מ דפנים, שעיבור יניקה הם נפש רוח דג"ר, הנקראים ג"כ ו"ק דגדלות, והמוחין הם ג"ר דג"ר. ואלו ג' הפרצופים הן דעי"מ דאחור והן דעי"מ דפנים הם כלולים זה מזה, כי פרצוף  העיבור כלול ג"כ מיניקה ומוחין, וכן פרצוף היניקה כלול ג"כ מעיבור ומוחין, וכן  פרצוף המוחין כלול ג"כ מעיבור יניקה. וע"כ נמצא שיש בכל פרצוף ג' כלים: חיצון, אמצעי, פנימי. אשר החיצון הוא הכלי הנמשך מעיבור, והאמצעי הוא ההתכללות מהיניקה, והפנימי הוא ההתכללות מהמוחין. וג' הכלים שיש בכל אחד מג' הפרצופים דחיצוניות, נקראים ג' כלים דחיצוניות. וג' הכלים שיש בכל אחד מג' הפרצופים הפנימים, נקראים ג' כלים דפנימיות. (אות קפ"ב).

 

מהם גי כלים דפנימיות.

כב) עי' לעיל תשובה כ"א. (אות קפ"ב).

 

מהם ג' עיבורים כוללים.

כג) עי' לעיל תשובה י'.

מהן גבורות דע"ב.

כד) בחינת ג"ר שנוקבא מקבלת מאמא דע"ב דמזלא לבנין פרצופה, נבחן רק לגבורות דע"ב הזה, משום שהמוחין אלו אינם באים רק להשלמת הכלים דנוקבא, ולא נשאר לנוקבא ממנו רק הנר"ן שבו, דהיינו ג' ע"ב דס"ג מ"ה ב"ן, הנבחנים לבחינת גבורות דע"ב. (אות ק"ד).

 

מהן גבורות דעטרא דגבורה.

כה) יש ב' בחינות גבורות: גבורות זכרים, וגבורות נקבות. כי הנמשכים ממזלא, ששם משמשת הגבורה דיסוד דמלכות, דהיינו בנימין הנכלל ביוסף נקראו גבורות זכרים. והוא בחי' גבורות דעטרא דגבורה שבמוחין דז"א. אמנם הנמשכים ממלכות דאמא שאינה נכללת במוחין דמזלא, הם נקראו גבורות נקבות. והיא בחינת הגבורה שבמוחין דנוקבא דז"א. ועי' לעיל בתשובה ז' וח'. (אות קי"ח).

 

מהן ג"ר דחיצוניות.

כו) המוחין דו"ק נקראים ג"ר דחיצוניות כי ו"ק נקראו חיצוניות. וג"ר נקראים פנימיות עי' לעיל בתשובה כ"א. (אות קפ"ד).

 

מהו דיבור.

כז) פרצוף הפנימי דנוקבא נקרא דיבור. וכשמסתלק ממנה פרצוף הפנימי ונשארת רק בהחיצון שהוא ו"ק, אז נקראת אלם, בלי דיבור. (אות קפ"ג).

 

מהן דינין דדכורא.

כח) דינין דדכורא נמשכים מצמצום א', דהיינו ממ"ן דדיקנא, ששם בחינת יסוד דמלכות דצמצום א'. אבל דינין דנוקבא נמשכים ממלכות דאמא, שהיא בחינת
חלק ט"ו לוח התשובות לפירוש המלות בנין הנוקבא א' תתלה

 

 

צמצום ב', ולא מהמלכות דצמצום א', כי בחינת מלכות דצמצום א' נגנזה ברדל"א, ואינה משמשת גם במ"ן דדיקנא, כי היא, אינה מתגלה רק בגמר התיקון. (אות ל').

 

מהן דינין דנוקבא.

כט) עי' לעיל בתשובה כ"ח.

 

מהי דעת דז"א.

ל) דעת דז"א יש בו מ"ה וב"ן, כי הימין שבו נמשך מכתף ימין דא"א שהוא ממ"ה הכולל, והשמאל שבו שהוא העטרא דגבורה נמשך מכתף שמאל דא"א שהוא מב"ן הכולל. ואע"פ שאחר הנסירה נשאר ז"א כולו חסד, ונוקבא כולה גבורה, מ"מ שורש הגבורות נשאר בז"א, דהיינו העטרא דגבורה שבו, שהיא בחינת הבינות וגבורות דאו"א. שהם ב"ן, וכל בחינת ג"ר דנוקבא היא, מכח הארה משורש הגבורות שנשאר בז"א, דהיינו העטרא דגבורה. (אות קנ"ח).

 

מהן הארת ה"ר ממעלה למטה.

לא) המוחין דישסו"ת הנוהגים בחול, נבחנים, להארת ה"ר ממעלה למטה, משום, שאין הנוקבא מקבלתם מראש הז"א במקומו, אלא ע"י כפיפת ראש דז"א לבחינת חג"ת שלו, ששם עומדים יעקב ורחל, בעת עלית נה"י דז"א לחג"ת שלו, והנוקבא מקבלת המוחין מיעקב לבד. וכיון שהמוחין באים בכפיפת ראש למקום נה"י שנעשו לחג"ת, ע"כ נבחנים להארת ה"ר הנמשכים למקום הנוקבא, כי אין הנוקבא מקבלים ממקומם בג"ר דז"א. (אות י"א).

 

מהן ח"ג דפנימיות.

לב) ג"ר דה"ג נקראות ה"ג דפנימיות. וו"ק דה"ג נקראו ה"ג דחיצוניות. כי בחינת ג"ר נקראת תמיד בשם פנימיות ובחינת ו"ק נקראת בשם חיצוניות. (אות ע"ו).

מהו הוד אחרון.

לג) נודע, שעיקרו של ז"א אינו אלא ו' כלים, שהם: חב"ד חג"ת, ובעת שהוא משיג מוחין יוצאים לו נה"י חדשים, ואלו הכלים דחב"ד חג"ת, נבחנים רק לחג"ת נה"י מיחס האורות כנודע. ולפיכך בעת שבאים לו הנה"י החדשים, נבחן, שחג"ת נעשו לחב"ד, ונה"י הישנים לחג"ת, ונה"י החדשים משמשים לו עתה לנה"י, כנודע. ויש הבחן כאן בין מוחין דנשמה דז"א, למוחין דחיה שלו. כי המוחין דנשמה נבחנים לז"א רק לבחינת ו"ק דגדלות שלו, כי הוא צריך להג"ר, דאו"א דשבת במוסף. וע"כ המוחין דנשמה הם כמו ו"ק אליו. שהם חג"ת נה"י דגדלות. וע"כ נבחן שהחג"ת דגדלות מתלבשים, בכלים דחב"ד. ונה"י דגדלות מתלבשים בכלים דחג"ת. ונה"י החדשים נשארו עוד בלי אור. ונמצא שהאורות לא נתפשטו בו אלא רק עד "הוד הראשון" דהיינו ההוד שנעשה עתה לגבורה, אבל "הוד אחרון" נשאר עוד פנוי מאור, כי האורות לא הגיעו לנה"י חדשים דז"א כנ"ל. ותדע כי ההוד מנה"י הישנים שנעשו לחג"ת נקרא הוד ראשון. וההוד מנה"י חדשים נקרא הוד אחרון. (אות מ').

 

מהו הוד ראשון.

לד) עי' לעיל תשובה ל"ג.

 

מהי הוצאת חמה מנרתיקה.

לה) נה"י דז"א כשמתלבשים במוחין דנוקבא, הם בחינת חמה בנרתיקה. כי ז"א נקרא שמש, והנוקבא היא נרתק שלו. ואז הדינין דז"א, שהם דינין דכורין הנמשכים מצמצום א' שהם בחינת דין ממש, נמתקים במוחין דנוקבא שהיא נמשכת ממלכות דאמא וצמצום ב' כנ"ל בתשובה ז'. ונמצא בזה שגם הדינין דז"א נמתקים במלכות דאמא, שהיא מדת הרחמים. ואז נבחן ז"א לבחינת רחמים. ולפיכך בעת שנה"י דז"א

 

 

א' תתלו         חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות בנין הנוקבא

 

 

אינם נעשים מוחין בנוקבא, נמשכים מהם דינין קשים, כי נבחן בשם הוצאת חמה מנרתיקה, כי אין לו המיתוק במלכות דאמא שהיא מדת הרחמים. ומבחינה זו היה נמשך הפיכת סדום ועמורה. וז"ס מ"ש ז"ל, מתחילה נברא העולם במדת הדין, דהיינו הדינין דכורין דצמצום א', ראה שאין העולם מתקיים עמד ושתפו במדת הרחמים. דהיינו במלכות דאמא שהיא רחמים. (אות ל"א).

 

מהו היכל הנוקבא.

לו) כשנוקבא מקבלת המוחין מראש דז"א, ונמצאת עמו פב"פ, נבחן שהנוקבא נמצאת בהיכל דידה, בהיכל הנוקבא. כי שם ביתה. אבל במוחין דאחור שהיא מקבלת מאמא דע"ב דמזלא ע"י עליתה לאו"א, הרי היא נבחנת אז שנמצאת ברשותא דחתן, כי או"א עלאין, הם בחינת עליון לז"א, והם רשותא דז"א, ולא של הנוקבא, כי העליון של הנוקבא הוא הז"א. עי' לעיל בתשובה י"ב. (אות קל"ח).

 

מהי המשכה בסוד זווג.

לז) המשכת המוחין, שיהיו לבחינת ג"ר בראש הנוקבא, נקרא המשכת המוחין בסוד, פרצוף, כלומר להיות לבחינת ג"ר אל הפרצוף עצמו. ואלו המוחין הנמשכים ליסוד הנוקבא בעת הזווג דפב"פ, אינם לבנין פרצוף הנוקבא עצמה, אלא רק למוחין בשביל הנשמות, והם נקראים המשכה בסוד זווג. (אות ק"ט).

 

מהי המשכה בסוד פרצוף.

לח) עי' לעיל תשובה ל"ז.

 

מהי הסתכלות עליון.

לט) השפעת המוחין מעליון לתחתון מכונה. בשם הסתכלות עליון. כי ההסתכלות

נמשכת מעינים, דהיינו מחכמה דראש הנקרא בשם עינים. כנודע. (אות צ"ג).

 

מהי הסתלקות השכינה ממעל לז' רקיעים.

מ) אחו חטאו של אדה"ר, נשארה השכינה במצב של אב"א מחזה ולמטה. שהם ע"ס דו"ק בלי ראש. שהם בחינת רוח נפש לבד. וע"י חטאם דז' דורות מאדם עד אברהם, נסתלקה השכינה למעלה מז' רקיעים, שפירושו שז' הספירות התחתונות שבה נתעלו לג' העליונות שבה. שאז נשארה בבחי' נפש לבד, שהיא בחינת ג' גו ג'. (א' תש"ג אות כ"ח).

 

מהן ה"ר דהתפשטות בינה בז"א.

מא) כשז"א מקבל רק ו"ק דגדלות, הם מתפשטים בו רק בחג"ת נה"י שנעשו לחב"ד חג"ת בעת הגדלות אמנם הנה"י החדשים נשארו פנוים בלי אור. ונבחן שאין שם התפשטות המוחין מאמא, אלא רק בה"ר שלו, עד הוד הראשון, שהוא הוד הישן שנעשה לגבורה, ואינו מגיע לנה"י החדשים. עי' לעיל בתשובה ל"ג. וגם לת"ת דז"א אין אמא מתפשטת, משום שיסוד דאמא מסתיים אז בדעת דז"א. ואין שם אלא חב"ד חו"ג לבד. (אות מ' ואות מ"א).

 

מהן ה"ר מאירים ברחוק.

מב) המוחין דישסו"ת שאין הנוקבא מקבלתם מז"א אלא ע"י כפיפת ראש דז"א לנה"י שבו שנעשו לחג"ת, ששם עומדים יעקב ורחל ומקבלים ממנו, שהם נבחנים להארת ה"ר ממעלה למטה כנ"ל בתשובה ל"א. הם נקראים ג"כ, הארת ה"ר, מרחוק, (אות מ"ז).

 

מהי התכללות הוד בנצח.

מג) עי' לעיל תשובה ו'. (אות נ"ז ונ"ח).

 

 

חלק ט"ו לוח התשובות לפירוש המלות בנין הנוקבא א' תתלז

 

 

מהי התכללות נצח בהוד.

מד) אין ב' הנוקבין דז"א נעשו לאחת אלא מכח התכללות נו"ה זה בזה, כי אז מקבלת הנוקבא הקטנה שהיא בחינת הוד לבחינת נוקבא הגדולה שהיא מלכות דנצח. עי' לעיל תשובה ו' וז'. ויש הפרש בין המוחין דאחור להמוחין דפנים. כי במוחין דאחור נעשה התכללות הוד דא"א בנצח שלו, ונעשים ב' הנוקבות לאחת. כנ"ל. אבל במוחין דפנים נבחן לבחינת התכללות נצח בהוד, כי הנוקבא הקטנה אינה נכללת אז בנצח דא"א, ונמצא נוקבא הגדולה שהיא מלכות דנצח, שהיא מקבלת בחינת נוקבא הקטנה שהיא הוד. (א' תרצ"ב ד"ה וההפרש).

 

מהי התלבשות נה"י דאמא בנוקבא.

מה) המוחין דנוקבא בעת שהיא פב"פ עם הז"א, באים ע"י התלבשות נה"י דז"א במוחין דנוקבא. כי היא מקבלת המוחין מהזווג הנעשה בראש הז"א על המלכות דאמא שאינה נכללת במוחין דז"א, כנודע. אבל המוחין דאחור דנוקבא, היא מקבלת מזווג דאו"א שעל המ"ן דמזלין. ונמצאים שנה"י דאמא נעשו מוחין אל הנוקבא, ולא נה"י דז"א. עי' לעיל בתשובה ו' (אות קי"ח).

 

מהי התפשטות אמא בה"ר דז"א.

מו) עי' לעיל תשובה מ"א.

 

מהם ז' אורות דהתפשטות בינה בז"א.

מז) כשז"א משיג מוחין דחיה הבאים מאו"א עלאין, אז יש לו מוחין שלימים, שהם מתפשטים בכל ע"ס שלו, דהיינו ג"כ לנה"י החדשים. ואז נבחן שהמוחין מתפשטים בו עד הוד אחרון, שהם ז' ספירות חב"ד חו"ג נו"ה. ולא כבמוחין הנשמה שלא נתפשטו בו רק עד הוד ראשון. עי' לעיל תשובה ל"ג. ובחינת ת"ת ויסוד שהם קו
אמצעי אינם בחשבון, כי אז היסוד דאמא מסתיים בדעת שבו. (אות מ"ה).

 

מהן ז"ר דהתפשטות בינה בז"א.

מח) עי' לעיל תשובה מ"ז.

 

מהו זווג אב"א.

מט) הזווג שבזמן התרדמה והנסירה, שאז עולים זו"ן לאו"א וז"א נכלל באבא, ונוקבא נכללת באמא, ומזדווגים זה עם זה, נבחן לזווג אב"א. ואע"פ שבהיותם בהיכל או"א, הם פב"פ כמו או"א בהיותם נכללים בהם, אמנם הנוקבא צריכה לקבל אותם המוחין פעם ב' ע"י ז"א עצמו, אחר ביאתו למקומו. וכשבאים למקומם הם אב"א, כי המוחין ההם הם מוחין דאחור כנודע. (אות ק"ג).

 

מהו זווג גמור.

נ) בחינת רי"ו, שהם המוחין של השלמת נה"י דנוקבא, שז"א נותן לה בזווג אב"א, דהיינו בעת שהיא עדיין באחוריו. הנה זווג הזה נבחן לזווג שאינו גמור, משום שאז היא שוה לבחינת המלכות שבגופו דז"א, ואינם בבחינת זכר ונקבה. כנ"ל בתשובה ז' בסופה, ותשובה ח', רק אחר שחוזרת לנקודה ובאה בעיבור יניקה מוחין דפב"פ שהיא מקבלת אז מוחין דנוקבא ממלכות דאמא, נמצא הזווג דזו"ן בבחינת זווג גמור. (אות ק"ה. ובאו"פ ד"ה הרי"ו).

 

מהו זווג שאינו גמור.

נא) עי' לעיל בתשובה נ'.

 

מהו זווג קול ודיבור.

נב) הזווג דחב"ד של זו"ן, הנקרא זווג דנשיקין דהיינו הזווג דפרצוף הפנימי דז"א

 

 

א' תתלח        חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות בנין הנוקבא

 

 

הנקרא קול, עם פרצוף הפנימי דנוקבא הנק' דיבור, נקרא בשם זווג קול ודיבור. (אות קפ"ב).

 

מהו חיבוק השמאל.

נג) בחינת השמאל דז"א היא בחינת הגבורות זכרים הנמשכת מע"ב דמזלין, ובעת שנותן לה המוחין דנסירה, הוא מחויב ליתן לה אותם המוחין דמזלין, כדי שתוכל להוריד ה"ת מעינים שלה ולהעלות אח"פ שאז נשלמת בנה"י דכלים. וע"כ נבחן זה לחיבוק השמאל דז"א, כלומר שמשפיע אל הנוקבא בחינת השמאל שלו, שהם הגבורות זכרים. (אות קל"ב).

 

מהי חיצוניות.

נד) ג' הפרצופים עי"מ דאחור, נקראים בשם חיצוניות. משום שהם בחינת ו"ק ומוחין דו"ק, וכל ו"ק נקרא בשם חיצוניות. ולפעמים נקרא רק הגוף דו"ק בשם חיצוניות. והמוחין דו"ק נקראים בשם פנימיות דחיצוניות. (אות ס').

 

מהו חיצון דאו"א.

נה) בחינת או"א שבקביעות, שהם רק בקומת ס"ג, ומלבישים מגרון ולמטה דא"א, ואין להם אחיזה בראש דא"א, נבחן אז קומתם בשם פרצוף חיצון דאו"א. כי הם משורשם מנקודים בחינת חו"ב, וצריכים לג"ר דע"ב, שהוא קומת ג"ר דא"א, שאין להם עתה ממנו רק בחינת ו"ק לבד, וכל ו"ק נקרא חיצוניות. כנ"ל בתשובה נ"ד. וע"כ נקראים פרצוף חיצון דאו"א. (אות קע"ח).

 

מהי חיצוניות ז"א.

נו) ג' הפרצופים עי"מ דאחור של הז"א, נבחן לחיצוניות ז"א. כנ"ל בתשובה נ"ד. (אות קפ"ד. וקפ"ה וקפ"ח).

מהי חיצוניות נה"י אמא.

נז) נתבאר לעיל בתשובה י' שאין שום הפרש ביציאת המוחין ממקורם באו"א, כי הם תמיד בקומת ע"ב המגולה, היוצא על המ"ן דמזלין, ואפילו המוחין דעיבור א' של הז"א שוה בזה למוחין דיחידה דז"א. וכל ההפרש הוא רק במצבים של העיבור. וכן במדת הזווג דאו"א מאיזה פרצוף שמשפיעים לו, ע"ש. ונמצא שבחינת עיבור דחיצוניות. הוא מקבל מבחינת נה"י דחיצוניות דאמא, מבחי' פרצוף עיבור שלה, וכן בחינת יניקה דחיצוניות דז"א, הוא מקבל מנה"י דיניקה דחיצוניות דאמא, ובחינת המוחין דחיצוניות, שהם המוחין דו"ק, הוא מקבל מנה"י דפנימיות דחיצוניות דאמא, דהיינו מבחינת המוחין דו"ק שלה. ובזה היא משלמת לו עי"מ דחיצוניות. ועד"ז היא משפעת לו עי"מ דפנימית דז"א, מג' בחינות נה"י דעי"מ של ג' הפרצופים הפנימים שלה. (אות קפ"ה. וקפ"ו וקפ"ז).

 

מהו חיק או"א.

נח) כשזו"ן עולים לבחינת מ"ן אל היכל או"א, ונכללים במסך של נה"י דאו"א, נבחנים שעלו לחיק דאו"א, כי נה"י נקראים חיק (אות קל"ז).

 

מהם חסדים דנר"ן.

נט) עי' להלן בתשובה ס'.

 

מהם חסדים זכרים.

ס) בחי' הרוחא דשדי בה בעלה בביאה קדמאה, בעת עליתם למ"ן לאו"א עלאין, וז"א נכלל באבא, ונוקבא נכללת באמא, ואז מזדווגים זה עם זה, ומקבלת מז"א אז הרוחא דביאה קדמאה, שפירושו, בחינת המוחין דע"ב דמזלין, המשלימים השלישים התחתונים דכל ספירה מט"ס שלה, אשר הכללות שבהם היא בחינת האי רוחא

 

 

חלק ט"ו לוח התשובות לפירוש המלות בנין הנוקבא א' תתלט

 

 

הנקרא בנימין הכלול ביוסף, בן ימין, כנ"ל בתשובה י"ג וי"ז. והוא נבחן לבחינת חסדים זכרים, להיותם באים ממזלין, שהם בחי' מ"ן זכרים. ומוחין אלו באים מע"ב, כנ"ל, אלא אינם נחשבים לבחינת חיה כמו ע"ב, כי אינם אלא בחינת מוחין דו"ק, דהיינו להשלמת כלים, אלא שאין הכלים נשלמים רק ע"י ע"ב דמזלין, המוריד ה"ת מעינים ומעלה אח"פ הנופלים, כנ"ל, אמנם הם רק בחינת ב"ן, ונחשבים רק לנר"ן דחסדים זכרים, שהוא רי"ו, דהיינו בחינת ע"ב המאיר באח"פ, שהם ס"ג מ"ה וב"ן. שעי"ז הוא מעלה אח"פ ומחזיר אותם אל הפרצוף. כנודע. (אות ק"ה).

 

מהם חסדים דע"ב. דיודין.

סא) המוחין דחיה שהנוקבא מקבלת מנה"י דז"א, שעל ידיהם, היא חוזרת עמו פב"פ בקומה שוה, הם נקראים בשם חסדים דע"ב דיודין. אבל המוחין דע"ב דמזלין שהיא מקבלת בהיותה עם הז"א באחוריו, אע"פ שגם הם מבחינת ע"ב, אמנם אינם נבחנים לע"ב דיודין, שפירושו מוחין דחיה, אלא שנבחנים לע"ב, דס"ג מ"ה וב"ן, שהוא בגימטריא רי"ו. כנ"ל בתשובה ס'. (אות ק"ד).

 

מהם ט' אחורים.

סב) עי' לעיל בתשובה ב'. (אות קמ"ד).

 

מהו יסוד דאבא שמחוץ ליסוד נוקבא.

סג) המוחין דנסירה שהנוקבא מקבלת בנה"י דאמא, שהם בינות וגבורות דאבא ודאמא, הנה גם נה"י דאבא כלולים בנה"י דאמא אלו, ונמצא בעת שנה"י דאבא מתלבשים ביסוד הנוקבא, מתהפך יסוד דנוקבא ונעשה ליסוד זכר כמו בחינת אבא, כלומר, שיסוד דנוקבא היא בחינת קצר, שפירושו, ששם בחינת המסך שאינו מקבל
להארת חכמה אלא שדוחה אותו בסוד זווג דהכאה, וע"כ נקרא קצר, שהוא ההיפך לבחינת ארוך, דהיינו לחכמה שנקרא ארוך. כנודע. אבל עתה בעת שמקבלת המוחין דאמא דע"ב דמזלין. נמצא שיסוד אבא מתלבש תוך יסוד הקצר שלה, ונעשה לבחינת ארוך כמו יסוד דאבא, דהיינו שמקבלת שם להארת חכמה שהוא בחינת אבא. והארה זו של בחינת ארוך שהשיגה ביסוד שלה בעת היותה באחור הז"א, נקרא בשם יסוד דאבא היוצא מחוץ ליסוד דנוקבא. ואין הארה זו נוהגת אלא במוחין דאחור דנוקבא, שאז מקבלת המוחין ממזלא, שהם גבורת זכרים, ויש לה יסוד דאבא. אמנם בעת חזרתה פב"פ עם הז"א, הנה אז אינה מקבלת עוד המוחין מנה"י דאמא דע"ב דמזלא, אלא שמקבלת המוחין מנה"י דז"א הבאים ממלכות דאמא שאינה נכללת במוחין דמזלא, שע"י ההתכללותה בעטרא דגבורה שבראש הז"א היא מוציאה שם מוחין דחיה. ואז כבר אין בה אלא גבורות נקבות. ונשאר היסוד שלה קצר, ובחינת יסוד אבא אינו מאיר עוד ביסודה, כי עתה כבר אין מתלבש בה נה"י דאמא, אלא נה"י דז"א. (אות ר"י. ובאור פנימי ד"ה וז"ש הרב).

 

מהו יעקוב.

סד) פרצוף ו"ק דז"א, הנקרא פרצוף חיצון, הוא נקרא בשם יעקב. ופרצוף המוחין דז"א, שהוא פרצוף הפנימי המתלבש תוך פרצוף הו"ק, הוא נקרא בשם משה וישראל. (אות קע"ז).

 

מהי ירידה לקליפות.

סה) נודע, שאין מוחין לז"א אלא ע"י הנשמות העולות לזו"ן בבחי' מ"ן. כנ"ל דף א' ת"ק אות י"א וי"ג. ע"ש. גם נודע, שהמ"ן האלו שבסבתם עלו הזו"ן לאו"א לקבל מוחין חדשים, צריכים להשאיר

 

 

א' תתמ          חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות בנין הנוקבא

 

 

שורשם בזו"ן בבחינת קיום והעמדה, כנ"ל דף תקי"ג אות ל"ט. שהרב אומר שם שבסבת שביה"כ דזו"ן, נתבטל המ"ן שלהם שהשאירו באו"א בבחינת קיום והעמדה ואז נתבטלו ונפלו גם המוחין דאו"א עש"ה. ולפיכך גם בנשמות המעלים מ"ן לזו"ן, אם הם מקלקלים מעשיהם, ונפגמים המוחין שלהם, גורמים ג"כ לביטול המ"ן שלהם שהשאירו בזו"ן בבחינת קיום והעמדה למוחין שלהם, ומתבטלים ג"כ המוחין דזו"ן שיצאו בכח העלאת מ"ן שלהם.

ונמצא, שהנשמות שחטאו נופלים לקליפות בדומה לשביה"כ, ונפילתם של הנשמות לקליפות גורם לביטול המ"ן שלהם שנשאר בזו"ן בבחינת העמדה וקיום, וביטול המ"ן שם, גורם לביטול כל קומת המוחין שיצאו על המ"ן אלו. וביטול קומת המוחין, גורם לנפילת הכלים וניצוצין שנבררו מבי"ע כדי להלביש אלו המוחין, והם נופלים לקליפות כמקודם לכן. כי בכל שיעור קומה היוצא במוחין דזו"ן מתבררים כנגדם כלים וניצוצין מן הקליפות שבבי"ע, שהם עולים ומלבישים אל המוחין שלהם. ונמצא עתה אחר שנתבטלה קומת המוחין, ירדו שוב הכלים שהלבישו אותם לבי"ע לקליפות כמקודם. וז"ס נפילת הכלים דנה"י דז"א וט"ת דנוקבא. (אות כ"ב וא' תש"ט אות מ"ה).

 

מהו ישראל.

סו) עי' לעיל בתשובה ס"ד. (אות קע"ז).

 

מהו כותל א' מגבורות.

סז) יש בחינת כותל דחג"ת, הנמשך מאחורים דג"ר דבינה, ונבחן לכותל דחסדים, שהוא ממשיך חסדים כבחינת ג"ר דבינה, ויש כותל דנה"י הנמשך מאחורים דז"ת דבינה, ונקרא כותל דגבורות, שבקטנות הם גבורות קשות, ובגדלות הם גבורות
המשמחות. וכותל הא' בלי כותל הב' נבחן כמו חג"ת בחוסר נה"י, שאין שם אלא ו"ק דחסדים, ואז אין מבחינת גבורות רק הקטנות שהם דינין קשים.

וכשזו"ן הם אב"א מחזה ולמטה, אין בהם רק כותל הא' לבד, וחסרים מכותל הב', וע"כ יש אחיזה באחורים שלהם, דהיינו בבחינת הגבורות, שהם דינין קשים, כנ"ל, וע"כ הם אז בבחינת ואחוריהם ביתה, שאין שום גילוי לבחינת נה"י שלהם הנקרא אחורים, כי אין בהם אלא כותל דחג"ת לבד, והם בבחינת ו"ק דחסדים, ואז נבחן שחצי כותל דחג"ת משמש לז"א, וחצי כותל דחג"ת משמש לנוקבא, וחצי כותל פירושו, שחסר ג"ר, כי שניהם בו"ק בלי ג"ר שחסרים מחצי כותל תחתון. וע"כ הם דבוקים זה בזה, כלומר שאין בהם הפרש מדרגה, כי אפילו הנוקבא, אשר שורשה היא בחי' נה"י, שטבעם בחסדים מגולים, משמשת בכותל דחג"ת כמו ז"א, ואין בהם אלא ו"ק דבחי' חסדים מכוסים הנמשכים מג"ר דבינה כי בחינת אחורים שהם נה"י כלולים בפנימיותם שהם חג"ת, שז"ס ואחוריהם ביתה, שזה וזה משמשים בכותל דחג"ת.

וכשהנוקבא מקבלת המנצפ"ך דגדלות מנה"י דאמא, שהם ה"ג דגדלות שהיא מקבלת במוחין דנסירה, אז מתגלה הכותל דנה"י, המשמש להמשיך הארת חכמה בחסדים, ואז היא ננסרת מז"א להבחן מדרגה מיוחדת, כי עתה נשלם חצי כותל תחתון לז"א ולנוקבא שמקודם לכן שהיו דבוקים אב"א לא היה לז"א אלא חצי כותל דחג"ת, דהיינו בחינת ו"ק דחסדים בלי ג"ר, ועתה נשלם גם ז"א בבחינת ג"ר בבחינת חצי כותל תחתון הממשיך ג"ר דחסדים, וגם הנוקבא, נשלמה בחצי כותל דג"ר דגבורות, כי מקודם לכן כשהיתה משמשת בחצי כותל דחג"ת לא היה לה אלא ו"ק דגבורות, שהם דינין קשים, ועתה השיגה הג"ר דגבורות שהם בחינת יין המשמח. ונבחן עתה שז"א לקח לו כותל שלם מחג"ת,

 

 

חלק ט"ו לוח התשובות לפירוש המלות בנין הנוקבא א' תתמא

 

 

ויש לו החסדים דג"ר דבינה בשלימות כמו או"א עלאין דע"ב. והנוקבא לקחה לעצמה כותל דנה"י בשלימות, ויש לה הארת חכמה כמו ישסו"ת דע"ב בעת שהם בקומה שוה עם או"א דע"ב. וע"כ נשאר ז"א כולו חסד כמו או"א עלאין, ונוקבא כולה גבורה כמו ישסו"ת, דהיינו בגבורת המשמחות דבחינת ג"ר כנ"ל. וזה נבחן שננסרו זה מזה, כי עתה יש הפרש גדול בין ז"א אל נוקבא, כי ז"א כולו חסד, ונוקבא כולה גבורה. כמבואר. וכבר נתבאר זה בחלקים הקודמים, ועי' לעיל דף תק"ד מאות כ"ז עד אות ל'. ובאו"פ שם בכל ההמשך. (אות ע"ו).

 

מהו כותל א' מחסדים.

סח) עי' לעיל בתשובה ס"ז. שמקודם לכן בעת שהיו דבוקים אב"א, לא היה לז"א אלא חצי כותל מחסדים, שהם ו"ק הנבחן לחצי פרצוף, ועתה כשהשיג המוחין דע"ב, נשלם לו הכותל דחסדים דהיינו שהשיג הג"ר דחסדים בשוה לאו"א דע"ב. כנ"ל בתשובה הסמוכה. (אות ע"ו).

 

מהו כח גידול.

סט) נודע, שבעת שהעליון משיג הג"ר דגדלות שלו ומעלה אח"פ שלו, נמצא גם התחתון שלו, שגו"ע שלו הם דבוקים באח"פ דעליון, מקבל גם הוא חלק מהזווג ההוא שהעליון מקבל בעלי עליון, למשל, בעת שז"א משיג הג"ר דנשמה בעליתו למ"ן לאו"א, הנה גם גו"ע דנוקבא דבוקים באח"פ דז"א, וע"כ משגת ג"כ הנוקבא חלקה עם קומת נשמה שז"א מקבל בהתכללותו באו"א, שזה נבחן לבחינת מ"ן ראשונים של הנוקבא, כנ"ל בחלק ט'. אלא שאין הנוקבא יכולה לקבל את חלקה בהקומה שם באו"א. כי הם בחינת עלי עליון שלה, ע"כ נוטל ז"א שם בפקדון את חלק הנוקבא בסוד הבכור נוטל פי שנים, ואח"כ כשיורד משם ובא למקומו, הוא מחזיר לנוקבא את חלק קומתה שקבל בעדה. עש"ה. וזה נבחן,
שבעת שאו"א גדלו את הז"א, דהיינו בעת שהשפיעו לו את הגדלות שלו, בעת ההיא נתנו בז"א גם כח גידול בשביל המלכות. (אות ב').

 

מהו כח זכר גמור.

ע) המוחין דנסירה שהנוקבא מקבלת להשלמת פרצופה בקומה שוה עם ז"א מאחוריו, הם באים מאו"א דע"ב דמזלא, שממוחין אלו נותן לה האי רוחא דביאה קדמאה המתקן ליסוד שלה שיהיה ראוי להעלות מ"ן לג"ר דנשמות, כנודע. והנה המוחין אלו הם בחינת חיה וקומת ע"ב דיודין, שלפי"ז היתה הנוקבא צריכה לקבל מהם קומת חיה בעת היותה באחור הז"א, אמנם אינו כן, כי טפת החיה אינה נשארת בה, כי קומת חיה זו הוא "כח זכר גמור" כלומר, שהם קומת חיה השייך לז"א ולא לנוקבא, שהרי הם יצאו על המזלא. שהם בחינת גבורות זכרים, שאין לנוקבא שורש בהם, כי היא בחינת גבורות נקבות, כלומר שהיא בחינת מלכות עצמה, ולא יסוד דמלכות, שהוא בחינת נוקבא הכלולה בדכר. אלא רק כדי להשלים בנין פרצופה, דהיינו להורדת ה"ת מעינים ולהעלות הכלים דאח"פ, היתה צריכה להכלל בבחינת הנוקבא שבגופו דז"א, כדי שתוכל לקבל לשעתה המוחין דע"ב אלו, ואז אינה מקבלת רק בחינת ע"ב דס"ג מ"ה ב"ן, שהם בחינת רי"ו של קומת ע"ב זו, הנקרא חסדים זכרים דנר"ן שבו, המספיק להעלות הכלים דאח"פ, אבל ע"ב עצמו, שהוא קומת חיה אינה יכולה לקבל בעת הזאת, כי צריכה מקודם להשלים הכלים של פרצוף שלה. ואחר שהשלימה הכלים שלה, היא חוזרת לעי"מ דפב"פ, ומקבלת המוחין דע"ב מראש הז"א המלובשים בנה"י דז"א, שהם ממלכות דאמא שאינה נכללת במזלא, שהם מוחין דנוקבא. ובחינת ע"ב דיודין דמזלא, שרש כח זכר גמור, מקבל אז רק הז"א בלבדו, שהוא זכר, ואין לנוקבא חלק בהם. (אות ק"ה).

 

 

א' תתמב        חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות בנין הנוקבא

 

 

מהו כח נוקבא.

עא) הנוקבא משורשה אין לה חלק כלל במוחין דע"ב, כי הם אינם יוצאים רק על המ"ן דמזלא, שהם בחינת צמצום א', שהם מורידים הה"ת מעינים לפה, כמו בצמצום א', כנודע. והם אינם בחינת מלכות, דצמצום א' ממש, כי היא נגנזה ברדל"א אלא שהם בחינת יסוד דמלכות, שהוא בחינת בנימין הכלול ביוסף, כנודע. וא"כ הנוקבא, שאין לה חלק רק במלכות דאמא שהיא בחינת צמצום ב', ואין לה ממי לקבל בחינת הפה דצמצום א' שה"ת תרד מבחינת עינים שלה לפה. וא"כ אין לה שום כח ג"ר. אכן ע"י המוחין דנסירה, שאז היא נכללת במלכות דז"א, ע"י התכללות הוד דא"א בנצח שבו, כנ"ל בתשובה ו', ואז היא מקבלת ליסוד שלה האי רוחא דביאה קדמאה, שהוא בחינת בנימין הנכלל ביוסף, שהוא בחינת מ"ן זכרים, ואז היסוד דנוקבא קונה כח ג"ר גם ביסוד שלה, ונעשית כלי להמשכת ג"ר דנשמות, ובחינת כלי זו שהשיגה ע"י הארת האי רוחא שנקרא בנימין, נקרא אצלה בן אוני, כי און הוא בחי' כח הולדה, כי זולת האי רוחא לא היה בה כח הולדה לג"ר דנשמות, וע"כ נבחן זה בה לבחינת "כח נוקבא" כלומר, כח נוקבא להולדת נשמות, עי' לעיל בתשובה י"ג וי"ז. (אות ק"ה).

 

מהי כלה ברשותא דחתן.

עב) בעת עלית זו"ן למ"ן להיכל או"א כדי לקבל המוחין דנסירה בשביל הנוקבא, שהם המוחין דע"ב דמזלא, נבחנת הנוקבא אז בבחינת "כלה ברשותא דחתן" כי מוחין אלו הם בחינת מוחין זכרים, שאינם שייכים לנוקבא כלל, רק לז"א, כנ"ל בתשובה ע"א, וכן מקום העליה של הנוקבא הוא בעלי עליון, שהוא דילוג מדרגה, כי הנוקבא היא תחתון לז"א וצריכה לקבל מז"א. שהוא העליון שלה, ולא מאו"א שהם רק בחינת עליון אל הז"א. ורשותא דחתן. שהוא הז"א,
ואין להכלה שהיא הנוקבא שום רשות שם. וע"כ היא נבחנת לכלה ברשותא דחתן. (אות קל"ו).

 

מהם כלים דחיצוניות.

עג) עי' לעיל תשובה כ"א. (אות קפ"ב).

 

מהם כלים דפנימיות.

עד) עי' לעיל בתשובה כ"א וכ"ב. (אות קפ"ב).

 

מהי כנסת ישראל. ומלכות.

עה) הגוף החיצון דנוקבא, דהיינו בחינת הו"ק שבה, נקרא פרצוף המלכות. ופרצוף המוחין דנוקבא, דהיינו פרצוף הפנימי שבה, נקרא כנסת ישראל. כי היא מיוחסת לבחינת נוקבא לפרצוף המוחין דז"א הנקרא ישראל. וע"כ נקראת היא, כנסת ישראל (אות קע"ח).

 

מהו מ"ה הכולל.

עז) עי' לעיל תשובה י"ד וט"ו. (אות קנח).

 

מהו מ"ה דמ"ה.

עז) עי' לעיל תשובה י"ד וט"ז. (אות קנ"ב וקנ"ג).

 

מהו מ"ה דב"ן.

עח) עי' לעיל תשובה ט"ו. (אות קנ"ב וקנ"ג).

 

מהם מוחין דז"א.

עט) המוחין הנמשכים מאו"א דע"ב,

 

 

חלק ט"ו לוח התשובות לפירוש המלות בנין הנוקבא א' תתמג

 

 

המזדווגים על המ"ן דמזלין, הם נבחנים למוחין דזכר, שהוא ז"א, ואין לנוקבא חלק בהם, משום שמ"ן ההם הם מ"ן זכרים, מבחינת יסוד דמלכות, שפירושם, בחינת הנוקבא שהזכר נכלל בה. וע"כ הם שייכים רק לז"א שהוא זכר. אבל הנוקבא מקבלת המוחין מז"א על מלכות דאמא שבראש הז"א, שהם מוחין דנקבה, כלומר, שיוצאים על בחי' הנוקביות של מלכות. כנ"ל בתשובה ז'. ואות קל"ו וקל"ח).

 

מהם מחין דנוקבא.

פ) עי' לעיל תשובה ע"ט (שם).

 

מהו מזלא שם ע"ב.

פא) המוחין בקומת ע"ב שמקבלים או"א. אינם יוצאים אלא על המ"ן דדיקנא דא"א, שהם בחינת צמצום א', כנודע. וע"כ נקראים קומת ע"ב דאו"א, בשם "מזלא שם ע"ב". כלומר קומת ע"ב היוצא על המ"ן דמזלא. (אות קע"ח).

 

מהו מיעוט הירח.

פב) הנה בפעם הראשונה כשנתקן פרצוף הנוקבא, שזה היה ביום ד' דימי בראשית, שאז עלו למ"ן להיכל או"א, וקבלו שם מוחין דע"ב דמזלא, שז"א נכלל באבא, ונוקבא נכללה באמא, היו אז, בסו"ה שני המאורות הגדולים, שהיו קומתם שוה זה לזה לגמרי, כי הנוקבא קבלה למוחין דאמא, כמו הז"א למוחין דאבא, ונעשו שוין זל"ז כמו או"א עצמם. אמנם אחר שירדו משם ובאו למקומם, לא היתה הנוקבא יכולה לעמוד במוחין האלו שקבלה מנה"י דאמא למעלה, משום שחכמה וחסד שבהם לקח הז"א, ולא קבלה מהם הנוקבא רק בחינת בינות וגבורות דאו"א, שהם בחינת חכמה בלי חסדים, כמו אמא דע"ב דמזלא עצמה. והנה אמא עצמה יכולה לעמוד במוחין ההם,
כי אור א"ס מתלבש באמא רק בחכמה לבדה, והיא אינה צריכה ללבוש של חסדים על אור החכמה. משא"כ הנוקבא אין אור החכמה יכול להתלבש בה בלי לבוש של חסדים, משום שזו"ן הם בעיקרם רק בחינת חסדים, ומחכמה אין בהם משורשם באו"י, רק בחינת הארה תוך החסדים שלהם, ולפיכך בעת שהיא חסרה מחסדים גם אור החכמה אינו יכול להתלבש בה. ולפיכך קטרגה הירח "אין שני מלכים יכולים להשתמש בכתר אחד" כי לא יכלה לעמוד במוחין הגדולים האלו השוין לע"ב של הז"א, משום החסרון של חסדים, כנ"ל. ואז נאמר לה "לכי ומעטי את עצמך". דהיינו שתחזור לבחי' נקודה תחת היסוד דז"א, כדי שתקבל המוחין מזווג הנעשה בראש הז"א על המלכות דאמא, שמזווג הזה מקבלת החכמה ע"י התלבשות תוך החסדים ואז יכולה לעמוד באלו המוחין. כנ"ל בתשובה ז'. עש"ה. וענין זה נקרא "מיעוט הירח" כי אחר שנגדלה בקומה שוה עם הז"א מאחוריו, חזרה ונתמעטה עד לנקודה שתחת היסוד דז"א. ותדע שזה הוא השורש, לכל המיעוטים שנעשה בהנוקבא אחר השלמת בנין פרצופה מאחורי הז"א. כי כן הוא תמיד, כי אחר קבלתה לעי"מ דאחור, היא חוזרת לנקודה תחת היסוד דז"א, ומקבלת עי"מ דפב"פ. (אות י"ז).

 

מהן מ"ן דבינה בנוקבא.

פג) כשהנוקבא עולה למ"ן עם הז"א לאו"א לקבל מוחין דנסירה, ומקבלת שם המוחין דע"ב דמזלא, שהם בחינת מ"ן זכרים, נבחן שהנוקבא משמשת עם המ"ן דנה"י דבינה, על ידי התכללותה בנה"י שלה, אבל הנוקבא עצמה אין לה בחינת מ"ן שם, כי המ"ן ההם הם מצמצום א', ובחינת המלכות דצמצום א' שהיא בחינת מ"ן דנוקבא נגנזה ברדל"א, כנ"ל בתשובה ז', אלא שהיא משמשת שם עם מ"ן שאינה מבחינתה, דהיינו במ"ן דמזל ונקה, שהיא המ"ן דאמא דע"ב, כנודע. (אות קל"ח).

 

א' תתמד        חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות בנין הנוקבא

 

 

מהן מ"ן זכרים.

ב/פג) המ"ן דמזלא נבחן למ"ן זכרים, בהיותם רק בחי' יסוד דמלכות, ולא בחינת מלכות עצמה שהיא נקבה.

 

מהן מ"ן דנוקבא פב"פ.

פד) המ"ן דנוקבא בעת היותה פב"פ, הם מבחינת מלכות דאמא שאינה נכללת במוחין דז"א הנמשך ממזלא. כנ"ל בתשובה ז'. (אות קל"ח).

 

מהם משה וישראל.

פה) עי' לעיל אות ס"ד. (אות קע"ז).

 

מהם נו"ה א' הם באחור.

פו) מדת הנצח היא, שהוא בחי' הנושא להארת חכמה, ומדת ההוד היא, שהוא בחינת הנושא למסך שעליו נעשה הזווג דהכאה. כי מבחינת בנין הפרצוף נבחן הנצח לבחינת הז"א, בדומה לעטרא דחסד שבמוחין, שהוא בחינת הז"א והנושא להארת חכמה. וההוד דומה לעטרא דגבורה, שהיא בהמוחין בחינת הנושא להמסכים. כנ"ל בתשובה ו' ע"ש. ולפיכך, "נו"ה אחד הוא בבחינת האחור" כי בהיות הזו"ן אב"א, הם ו"ק בלי ראש, ואין שם בחינת הארת חכמה כלל, א"כ אין מדתו של הנצח מגולה כלל, והוא נכלל בהוד. אלא בבואם של החסדים, שהם המוחין דג"ר דזו"ן, אז הנו"ה הם נפרדים, כי הנצח נעשה הנושא להארת חכמה והוד לבחינת האו"ח. (אות ע"ה).

 

מהו נו"ה הם א' בראש הנוקבא.

פז) בעת שהנוקבא מלבשת למחזה ולמטה – דז"א אב"א, נמצאים נו"ה דז"א שהם אחד, כי אין בחינת הארת חכמה מגולה בנצח, ונצח כלול במדת ההוד, שהוא בחינת
או"ח, כנ"ל בתשובה פ"ו ע"ש. ונבחן שנו"ה דז"א הם א' בראש הנוקבא המלבשת על נה"י דז"א מאחוריו, כלומר שאין ביניהם שום הפרש, ושניהם הם בחינת נוקבא, ובחינת הוד. (אות ע"ה).

 

מהם נו"ה נעשין א' בנוקבא.

פח) אפילו בעת הגדלות שאז כבר נפרדו הנו"ה זה מזה בז"א, כנ"ל בתשובה פ"ו. מ"מ נבחן שבראש הנוקבא, ששם מתלבשים הנה"י דז"א, נעשים בה הנו"ה למחוברים זה בזה. וזהו מטעם אחר. כי נתבאר לעיל שב' עטרין שהם ת"ת ויסוד, יש להם יחס שוה לנו"ה. כנ"ל בתשובה פ"ו. ובתשובה ו' עש"ה. ונתבאר לעיל בחלק י"ג שבבחינת מקיפים הם ד' מוחין חו"ב חו"ג, אבל בבחינת פנימים, כשהם מתלבשים בראש הז"א מתחברים ב' העטרין חו"ג לבחינה אחת, למוח הדעת בסוד ש' של ג' ראשים.

וכן כאן בענין התלבשות המוחין דנוקבא שבנה"י דז"א בראש הנוקבא, יש ג"כ ההבחן הזה. כי רק בנה"י דז"א, ששם המוחין בבחינת מקיפים להנוקבא, הנקרא בחינה ד'. (כנ"ל דף א' תקצ"ח אות קפ"ב) נבחנים שם ב' העטרין לנפרדין זה מזה, ונמצא גם נו"ה נפרדים כמוהם, כי הנצח הוא הנושא להארת חכמה, וההוד לבחי' המסכים. משא"כ בראש הנוקבא נעשו נו"ה למחוברים, כי שם הוא בחינה ה' של המוחין, ששם מתחברים ב' עטרין לאחד, שפירושו, שאין העטרא דחסד מאירה כבחינת עצמה אלא שמצטמצם לבחינת עטרא דגבורה, כנ"ל דף א' תק"ע ד"ה והבן עש"ה. כן מצטמצם מדת הנצח שאינו מאיר בגלוי כמדת עצמו אלא כמדת ההוד. וע"כ הם מתחברים לבחינת ראשה. (אות ע"ו).

 

מהו נוקבא לעולם היא אחור דז"א.

פט) כל תחתון נבחן לאחורים דעליון, משום שאינו מקבל מפנים דעליון אלא

 

 

חלק ט"ו לוח התשובות לפירוש המלות בנין הנוקבא א' תתמה

 

 

מבחי' אחורים שלו, כמ"ש בחלקים הקודמים. וע"כ הנוקבא שהיא תחתון לז"א היא נבחנת תמיד לאחורים שלו. (אות ע"ו).

 

מהי נוקבא בתכלית גידולה.

צ) תכלית הגידול של הנוקבא היא הבחינה ז' שמשתמשת עמו פב"פ בכתר אחד. שזה לא יהיה עד לע"ל. כמ"ש לעיל בתשובה ו' עש"ה. (אות ה' וו').

 

מהי נוקבא בתכלית מיעוטה.

צא) תכלית המיעוט של הנוקבא היא בחינת נקודה תחת היסוד דז"א, מבחינת האורות. ונקודה שתחת החזה דז"א מבחינת הכלים, כי נקודה זו היא המלכות דכלים דפנים דנקודים, שאחר שנתקנו באצילות אין נוהג בהם שום מיעוט עוד. עי' לעיל בתשובה י"א. (ה' ו').

 

מהם נייחין ברישא ותקיפין בסיפא.

צב) הבחן זה דנייחין ברישא ותקיפין בסיפא, יש בין בז"א ובין בנוקבא אלא מבחינות מיוחדות. וכן נבחנים בהבחן הפוך, דתקיפין ברישא ונייחין בסיפא, וגם זה בין בז"א ובין בנוקבא והוא, כי יש בז"א ב' מיני מוחין: א' הם מוחין דעצמו, שהם מגבורות זכרים, הנמשכים מצמצום א'. וכן יש בו המוחין בשביל הנוקבא, שהם מתלבשים בנה"י שלו, הנעשים מוחין לנוקבא. ובמוחין דעצמו נמצא שהדינין דז"א נייחין ברישא, כי יש שם זווג על העטרא דגבורה שלו, והיא נמתקת. אבל בסיפא, דהיינו בנה"י שלו הם תקיפין, כי אין שם זווג, כי כל נה"י הם ע"ס דסיום, ששם תקפם של הדינין המסיימים אל הפרצוף. ומבחינת המוחין דנוקבא שיש בו, כדי להשפיע לנוקבא שלו, יש הבחן הפוך, כי הם תקיפין ברישא, כי במקום יציאתם של המוחין דנוקבא בראש הז"א נמצאים
מתחברים המלכות דאמא עם העטרא דגבורה של הז"א כדי להוציא קומת המוחין של הנוקבא, וע"כ שולטים שם גם בהמוחין דנוקבא בחינת הדינין דצמצום א' שבעטרא דגבורה, שהם תקיפין, כנודע שמלכות דצמצום א' היא מדת הדין שאין העולם יכול להתקיים בה בלי שיתוף דמדת הרחמים שהוא צמצום ב'. אבל בסיפא, דהיינו בנה"י דז"א הבאים בהתלבשות במוחין דנוקבא, שנמצא שם רק בחינת מלכות דאמא, שהיא מצמצום ב', ובחינת שורש הדינין, שהוא העטרא דגבורה של הז"א, נשארת בז"א עצמו, כנודע. הרי שם נייחין בסיפא, דהיינו בנה"י שנעשו מוחין לנוקבא, שה"ס התלבשות החמה בנרתיקה כי כבר אין שם אלא בחינת דינא רפיא בלבד, שהוא בחינת מלכות דצמצום ב', שהוא מדת הרחמים, כנודע. הרי שמבחינת מוחין שלו עצמו, נבחן לנייחין ברישא ותקיפין בסיפא. ומבחינת מוחין דנוקבא הנמצאים בו, נבחן לתקיפין ברישא ונייחין בסיפא.

וכן בנוקבא יש ב' הבחנות ההפוכות הנ"ל, בב' בחינות מיוחדות שבה: א' מצד לקיחת הדינין מז"א. וב' בבחינת הדינין בעצמם. כי מצד לקיחת הדינין יש הבחן, שתקיפים ברישא, דהיינו בהתחלה, מטרם שנגמר המיתוק שבהם ממוחין דז"א, אז הם תקיפים, כי הגם שהם בחינת דינא רפיא מצמצום ב', עכ"ז מטרם שקבלו בחינת הג"ר ממוחין דז"א, הם בחי' דינין קשים, אמנם בסיפא, דהיינו אחר שנגמרה קבלת הדינין ממנו, מקבלת ממנו ה"ג דגדלות, בבחינת מוחין ונעשין הדינין נייחין, בסוד יין המשמח. הרי שמבחינת לקיחת הדינין מז"א נמצאים תקיפין ברישא ונייחין בסיפא. והבחן ב' הוא מבחי' הדינין בעצמם, וכאן הוא בהיפך, שהם נייחין ברישא, דהיינו במוחין שלה, ששם הם המוחין דנה"י דז"א והם מקבלים שם קומת ג"ר, אבל בסיפא, דהיינו בבחי' הע"ס דסיום שלה הנקרא נה"י, הם תקיפים, כי שם מראים תוקפם

 

 

א' תתמו         חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות בנין הנוקבא

 

 

כדי לסיים הפרצוף שלה, וכל בחינת עולם האצילות מסתיים עם הנה"י שלה, הרי שהם קשים בסיפא. משא"כ נה"י דז"א, אינם קשים בסיפא. ואדרבה הם נייחין כי נעשו לבחי' מוחין בראש הנוקבא. כנ"ל. (אות ל'. ואות קי"ג וקי"ד).

 

מהם נר"ן דחסדים זכרים.

צג) עי' לעיל תשובה ס'.

 

מהם נשיקין.

צד) זווג ב' פרצופים הפנימים דז"א ודנוקביה, הנקראים קול ודיבור, הוא נבחן לזווג דנשיקין שבהם. (אות קע"ח).

 

מהי סגירת עינים בעפעפים.

צה) בעת שז"א עולה לאו"א בסוד מ"ן, הוא נשאר אז במקומו עצמו, בבחי' ו"ק בלי ראש, הנבחן לשינה, שהוא דומה לישן, שהמוחין נסתלקו ממנו. וכלפי הסתלקות השפעתו אז מן הנוקבא הוא נבחן, שסגר עיניו בעפעפיו מבלי להסתכל אל הנוקבא, שכל הסתכלות עליון לתחתון, פירושו השפעת המוחין הנמשכים מעינים שהם חכמה דעליון. ובעת הסתלקות המוחין דעליון, נבחן שנעשה בחינת מסך בעליון גופיה, הנבחן לעפעפים שמסך הזה מונע ממנו ההשפעה אל התחתון. ולפי שאינו מסך מוחלט, אלא רק בעת העלאת מ"ן, ע"כ מדומה לעפעפים, דהיינו בבחינת סגירה ופתיחה, שבעת עליתו למ"ן הוא סוגר הארת העינים, ובעת חזרתו למטה הוא חוזר ופותח אותם. (אות צ"ג).

 

מהו ע"ב אמיתי.

צו) קומת ע"ב המושפעה אל הנוקבא בעת היותה בזווג פב"פ עם הז"א, הוא נבחן לע"ב אמיתי, כלומר לבחינת מוחין דחיה
שהם מוחין דהולדה, אבל בחינת ע"ב דס"ג מ"ה ב"ן, שהיא מקבלת בעת היותה באחור הז"א, כדי להשלים הכלים שלה, הוא נבחן לע"ב שאינם אלא בחינת נר"ן דע"ב, ולא ע"ב ממש. כי מטרם שנשלמו הבלים שלה בקומה שלימה, אינה יכילה לקבל בחינת מוחין גמורים. (אות ק"ד).

 

מהו ע"ב בזווג שאינו גמור.

צז) עי' לעיל בתשובה נ'. (אות ק"ה ובאו"פ בד"ה הרי"ו).

 

מהו ע"ב בזווג גמור.

צח) עי' לעיל בתשובה נ'.

 

מהו ע"ב דיודין.

צט) המוחין דחיה הראוים להולדה, הם נקראים ע"ב דיודין, כלומר הוי"ה במילוי יודין. (אות ק"ד).

 

מהו ע"ב, דס"ג מ"ה ב"ן.

ק) עי' לעיל בתשובה ס'. (אות ק"ג).

 

מהם עי"מ דחיצונית ז"א.

קא) עי' לעיל בתשובה כ"א. (אות קפ"ז).

 

מהם עי"מ דפנימיות ז"א.

קב) עי' לעיל בתשובה כ"א. (אות קפ"ז).

 

מהו עיבור ג' דפנימיות.

קג) עי' לעיל בתשובה י'. (אות קצ"ח).

 

חלק ט"ו לוח התשובות לפירוש המלות בנין הנוקבא א' תתמז

 

 

מהם פו"א דאותיות.

קד) עי' לעיל בתשובה ב'. (אות קמ"ז).

 

מהם פו"א דב"ן דב"ן.

קה) הנה אחר נסירה, נבחן הז"א שכולו מ"ה, דהיינו מ"ה דמ"ה ומ"ה דב"ן, שפירושם, חכמה וחסד דאבא וחכמה דחסד דאמא, ומבחינת השמות הם ד' הבחינות שבאותיות דהוי"ה דמ"ה שהם: כתר, חכמה, בינה, וז"א, הנ"ל בתשובה ב'. והנוקבא כולה ב"ן, דהיינו בינה וגבורה דאבא, ובינה וגבורה דאמא, הנקרא ב"ן דמ"ה וב"ן דב"ן, והם רק המספר והגימטריא של ד' הבחינות שבהוי"ה דמ"ה, כנ"ל בתשובה ב'.

ונתבאר, שבחינת האותיות דד' בחינות שבהוי"ה דמ"ה, הם בחינת מ"ה דמ"ה ומ"ה דב"ן, שהם חכמה וחסד דאו"א, ובחינת המספרים של ד' הבחינות דהוי"ה דמ"ה, הם ב"ן דמ"ה וב"ן דב"ן, שהם הבינות וגבורות דאבא ודאמא ונתבאר לעיל שבד' בחינות אלו כח"ב ז"א דהוי"ה דמ"ה, הן בבחינות האותיות שבהם, והן בבחינות המספרים שבהם, יש בהם בחינות פנים, שהם: היושר של הוי"ה פשוטה לכתר דפנים, ועשר האותיות דהוי"ה דמ"ה לחכמה דפנים, וכו', שהם הט"ס דפנים דז"א. וכן הגימטריא של ד' הבחינות אלו הם הט"ס דפנים דנוקבא. ועד"ז יש אלו ד' הבחינות כח"ב ז"א, בבחינות אחורים, שהם הריבוע של ד' הבחינות השמות, שריבוע דהוי"ה פשוטה היא אחורים דכתר, וריבוע דעשר האותיות דהוי"ה דמ"ה, הוא האחורים דחכמה. וכו'. וכן הגימטריא של הוי"ה פשוטה בריבוע, הוא אחורים דכתר דנוקבא, והגימטריא עשר אותיות הוי"ה דמ"ה בריבוע, הוא אחורים דחכמה דנוקבא. וכו' עש"ה.

ונמצא, שבעת הנסירה, שהמוחין הם בבחינת האחור דז"א, כי עוד לא נגדלה הנוקבא עמו בקומה שוה אלא רק מאחוריו, נבחן ט"ס של הז"א, שהם ד' הבחינות שמות
הנ"ל בריבוע. והיינו רק מבחי' האותיות דד' בחי' שמות הנ"ל בריבוע. והם אחורים דמ"ה דמ"ה, ומ"ה דב"ן. והגימטריא של ד' הבחינות שמות הנ"ל בריבוע, הם הט"ס דאחור דנוקבא, שהם ב"ן דמ"ה וב"ן דב"ן בבחינת האחורים שלהם. באופן שהאחור דמ"ה דמ"ה ומ"ה דב"ן הוא ט"ס דז"א. והאחור דב"ן דמ"ה וב"ן דב"ן הם ט"ס דנוקבא.

ואח"כ חוזרת הנוקבא לנקודה תחת היסוד ומקבלת עי"מ דפב"פ עם הז"א, ונמצא, שט"ס דפנים שהשיג הז"א הם הפנים דמ"ה דמ"ה והפנים דמ"ה דב"ן, שהם בחינת ד' השמות הנ"ל, בבחינות היושר שבהם ובבחינות האותיות שבהם. והנוקבא השיגה ג"כ ט"ס דפנים, שהם הפנים דב"ן דמ"ה והפנים דב"ן דב"ן, שהם המספרים של האותיות שבד' בחינות השמות ביושר שלהם.

ונמצא עתה, שיש לז"א פו"א דמ"ה דמ"ה, ופו"א דמ"ה, דב"ן שהם בחינות האותיות דד' בחינות השמות הנ"ל, הן בבחינת היושר שבהם שהם הפנים דמ"ה דמ"ה ופנים דמ"ה דב"ן. והן בבחינת הריבוע שלהם, שהם הריבוע, שלהם, והם אחור דמ"ה דמ"ה ואחור דמ"ה דב"ן.

וכן יש עתה לנוקבא פו"א דב"ן דמ"ה, ופו"א דב"ן דב"ן, שהם המספרים של ד' הבחינות שמות הנ"ל, הן ביושר והן בריבוע, כנ"ל. שהמספרים דיושר הם ט"ס דפנים דב"ן דמ"ה וב"ן דב"ן, והמספרים דריבוע, הם ט"ס דאחור דב"ן דמ"ה וב"ן דב"ן.

ונמצא, שהפנים ואחור דמ"ה דמ"ה, הם פו"א דחכמה וחסד דאבא. ופו"א דמ"ה דב"ן, הם חכמה וחסד דאמא. והם שניהם פו"א דט"ס דז"א. ופו"א דב"ן דב"ן, הם בינה וגבורה דאמא. ופו"א דב"ן דמ"ה, הם בינה וגבורה דאבא. והם שניהם פו"א דט"ס דנוקבא. (אות קנ"ג וקנ"ד).

 

מהם פו"א דב"ן דמ"ה.

קו) עי' לעיל בתשובה ק"ה.

 

 

א' תתמח        חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות בנין הנוקבא

 

 

מהם פו"א דמ"ה דב"ן.

כז) עי' לעיל בתשובה ק"ה.

 

פו"א דמ"ה דמ"ה.

קח) ע"י' בתשובה ק"ה.

 

מהם פו"א דמספר.

קט) עי' בתשובה ק"ה.

 

מהם פו"א דאותיות.

קי) עי' בתשובה ק"ה.

 

מהם פו"א דנקודת המלכות.

קיא) עי' בתשובה י"א.

 

מהן פנים דאותיות.

קיב) עי' בתשובה ק"ה.

 

מהן פנים דמספר.

קיג) עי' בתשובה ק"ה.

 

מהי פנימיות ז"א.

קיד) עי' בתשובה כ"א.

 

מהי פנימיות נה"י דאמא.

קטו) עי' בתשובה נ"ז.

 

מהו פרצוף פנימי דאו"א.

קטז) הוא ע"ב דאו"א. ועי' תשובה נ"ה.

מהו פרצוף תחתון חצי העליון.

קיז) שורש דבר זה הוא בנקודים, שבעת שעלתה ה"ת לעינים, נחלקה משום זה כל מדרגה לשנים. כי ה"ת עלתה בעינים שהוא חכמה, ונסתיימה שם המדרגה בסבתה, ויצאו אח"פ לחוץ ונעשו למדרגה תחתונה, כמ"ש הרב לעיל, דף תל"ב אות מ"ד, שנעשה בעינים בחינת ה' אחרונה, ויה"ו באח"פ. ע"ש. דהיינו שאח"פ קבלו מדרגה תחתונה ביה"ו. כמ"ש שם. ונודע שגם ה"פ אצילות כולם נתקנו בבחי' המלכות דצמצום ב', כנ"ל בחלק י"ג. ע"כ נבחן שכל תחתון הוא חצי פרצוף של העליון, דהיינו בחינת אח"פ שלו, כי אח"פ דעליון נמצאים תמיד בג"ע דתחתון. ולולא ידיעה זו על בוריה אין הבנה בדרושי הרב באבי"ע, אף במלה אחת. ולפיכך הוא מזהיר על זה ואומר "וזה כלל גדול שתבין בו הכל" (אות ס"א).

 

מהו קול.

קיח) עי' לעיל בתשובה צ"ד. (אות קפ"ב).

 

מהי קטנות.

קיט) ב' הפרצופים עיבור יניקה דכל פרצוף, נקראים בשם קטנות. על שם שהוא חסר פרצוף המוחין, שהוא בחינת הראש דכל פרצוף. (אות ס').

 

מהו כטרוג הירח.

קכ) עי' לעיל תשובה פ"ב. (אות ה').

 

מהו קיצה משנתו.

קכא) כשז"א עולה למ"ן לאו"א, הנה אז עלו שם כל בחינת המוחין שלו, הן פרצוף הפנימי, והן המוחין דו"ק ולא נשאר למטה אלא בבחינת ו"ק דרוח בלבד, ונבחן בשביל זה בסוד תרדמה ושינה, בדומה
חלק ט"ו לוח התשובות לפירוש המלות בנין הנוקבא א' תתמט

 

 

לאדם ישן שנסתלקו מוחותיו. ואחר שקבל המוחין שם באו"א, הוא יורד למקומו, והמוחין מתלבשים בו, והתלבשות המוחין בו, נק' בשם קיצה משנתו. (אות קכ"ז).

 

מהו רוחא ברוחא.

קכב) זווג דנשיקין נקרא זווג רוחא ברוחא, וזהו בערך פרצוף חיצון דחג"ת. כלומר, כי הם נבחנים לבחי' רוחא ברוחא, אע"פ שהם באמת ג"ר, אלא משום ששורש הג"ר דז"א הוא מכח החג"ת שנעשו לחב"ד, ע"כ נבחן זווג דג"ר בשם רוח, על שם שורשו. (אות קע"ח).

 

מהו רוחא דשדי בה בעלה.

קכג) עי' לעיל בתשובה י"ג. וי"ז. וס'. (אות ק"ג).

 

מהם רי"ו אב"א.

קכד) בחינת הרוחא דשדי בה בעלה בביאה קדמאה, הוא אינו בחינת ע"ב אמיתי אלא ע"ב דס"ג מ"ה וב"ן, שהם ג' ע"ב שבגימטריא רי"ו, ולפי שהוא בא ממוחין דע"ב דמזלא שהנוקבא מקבלתם בהיותה באחור הז"א, ע"כ הוא נקרא רי"ו אב"א. עי' לעיל בתשובה ס'. ותשובה ע'. (אות ק"ג).

 

מהי רשותא דחתן.

קכה) עי' לעיל בתשובה ע"ב. (אות קל"ו).

מהו תיקון מלכות שלא ע"י ז"א.

קכו) המוחין דנוקבא הם בחינת תולדה ממוחין דז"א, ע"י זווג מיוחד שנעשה בראש הז"א על מלכות דאמא שאינה בכלל המוחין דמזלא של הז"א. והמוחין ההם מתלבשים בנה"י דז"א שנעשו למוחין בראש הנוקבא. אמנם לשם בנין פרצופה היא צריכה לקבל ממוחין דמזלא, הנמשכים מאו"א עלאין, אשר מקבלתם בנה"י דאמא עצמם, ולא בנה"י דז"א, וזה נקרא תיקון המלכות שלא ע"י ז"א. עי' היטב לעיל בתשובה ו' ובתשובה ז'. (אות קע"ד).

 

מחי תכלית הגידול של הנוקבא.

קכז) עי' לעיל בתשובה צ'. (אות ה').

 

מהי תכלית המועוט של הנוקבא.

קכח) עי' לעיל בתשובה צ"א. (אות ה').

 

מהם תקיפין ברישא ונייחין בסייפא.

קכט) עי' לעיל בתשובה צ"ב. (אות ל' ואות קי"ג וקי"ד).

 

מהי תרדמה.

קל) העלית מ"ן דז"א לאו"א, נבחן לז"א במקומו, שהוא בסוד תרדמה, שפירושו, הסתלקות המוחין בדומה לאדם בשעת שינה. עי' לעיל בתשובה קכ"א. (אות צ"ג).

 

 

 

א' תתנ           חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות בנין הנוקבא

 

לוח השאלות לענינים

 

 

קלא) למה אין גידול למלכות אלא באמצעית ז"א.

 

קלב) למה מטרם גידול המלכות נמצאים ט"ר כלולים בז"א.

 

קלג) למה תכלית המיעוט של המלכות, אינו פחות מנקודה תחת יסוד הז"א.

 

קלד) מתי יהיה ששניהם ישתמשו בכתר א', שהוא תכלית הגידול שלה.

 

קלה) מה הפירוש אי אפשר לב' מלכים שישתמשו בכתר אחד.

 

קלו) מה רצתה הנוקבא עם הטענה שא"א לב' מלכים שישתמשו בכתר א'.

 

קלז) למה לא יכלה להשתמש עם הז"א בכתר א'.

 

קלח) למה נקראים המוחין דאחור ב"ן.

 

קלט) מהו ההפרש ממ"ה הכולל לב"ן הכולל.

 

קמ) למה הכתר דז"א, מת"ת דאמא.

 

קמא) מתי או"א משתמשים בכתר א' לשניהם, ומתי הכתר דאבא גבוה משל אמא.

 

קמב) מה הם ד' הבחינות הכוללות שנוהגים בכל מדרגה.

 

קמג) מהי בחי"ג מד' הבחינות הכוללות שבכל מדרגה, בפרצופי האחור.

קמד) מהי בחי"ג בפרצופי הפנים מבחינת המוחין דישסו"ת הנהוג בחול.

 

קמה) מהי בחי"ג ממוחין דאו"א, הנוהגים בשבת במוסף.

 

קמו) למה כולל הרב את ג' הבחינות דאחור וד' הבחינות דפנים בז' מדרגות. בעוד שאין יותר מד' מדרגות.

 

קמז) למה אינו חושב הרב מדרגה הז' במוחין דישסו"ת.

 

קמח) פעם אומר, שאין קומתם שוה עד הכתר נוהג באחור. ובכ"מ אומר שבאחור קומתם שוה עד הכתר.

 

קמט) מהו עיקר ההפרש ממוחין דאחור למוחין דפנים בנוקבא.

 

קנ) מהי הארת מרדכי הנוהגת בפורים.

 

קנא) מה"פ דאו"א כחדא נפקין וכחדא שריין.

 

קנב) מהו הפירוש שהנוקבא אינה צריכה לז"א.

 

קנג) איך נכללים נו"ה לצורך הנוקבא.

 

קנד) מה"פ שאם זו"ן יהיו שניהם בחינת ת"ת דאמא, יהיו משתמשים בכתר אחד.

 

קנה) למה כתר דאו"א בגרון דעליון וכתר ז"א בת"ת דעליון.

 

 

חלק ט"ו לוח השאלות לענינים בנין הנוקבא          א' תתנא

 

 

קנו) מהו קטרוג הירח.

 

קנז) למה נכללים הנו"ה להיות כאחד.

 

קנח) למה התלבשות נה"י דאמא בנוקבא.

 

קנט) איך נבנית הנוקבא עם עליתה לאו"א.

 

קס) מה"פ שמתחלה העלו או"א אל הנוקבא לרשותא דחתן, ואח"כ בפב"פ באה לביתה של עצמה.

 

קסא) למה עולה הנוקבא לאו"א למ"ן, והלא המוחין נמשכים רק מראש הז"א, ולא מאו"א.

 

קסב) מהו ההפרש מרשותא דחתן לביתה דנוקבא.

 

קסג) פ"א שהנוקבא מקבלת המוחין מן נה"י דאמא, ופ"א שמקבלת רק ממלכות דאמא שאינה בכלל המוחין דז"א.

 

קסד) למה נעשו נו"ה למחוברים בעת התלבשותם בנוקבא.

 

קסה) מתי נכלל הנצח דא"א בהוד לצורך הנוקבא. ומתי מקבלת הנוקבא רק משמאל דא"א.

 

קסו) מהי התליא, שאין נה"י דאמא מתלבשים בנוקבא לכן אין משתמשים בכתר א'.

 

קסז) באיזה מצב היתה הנוקבא בעת קטרוג הירח.

 

קסח) למה מכונים המוחין דישסו"ת בשם הארת ה"ר ממעלה למטה.

קסט) מהי התליא, כיון שמלכות דנוקבא היא למטה מיסוד דז"א, ע"כ כתרו גדול מכתרה.

 

קע) למה נסתלקו הט"ר דנוקבא במיעוט הירח, ונשארה רק בנקודה.

 

קעא) למה הט"ר שנסתלקו במיעוט הירח עלו לז"א, ובחטא אדה"ר נפלו לקליפות.

 

קעב) למה היה מיעוט הירח ביום ד' שהוא נצח, ולא ביום ה' שהוא הוד.

 

קעג) לאיזה בחינה מז' הבחינות שייך הזווג דאב"א לבריאת אדה"ר.

 

קעד) למה הנוקבא אינה יכולה לקבל גם חסדים מנה"י דאמא.

 

קעה) מה הצורך לכפיפת ראש דז"א למקום יעקב כדי ליתן מוחין אל הנוקבא.

 

קעו) למה כשעולה הז"א עד כתר דאו"א, מ"מ אין משתמשים בכתר אחד.

 

קעז) איזה בחינה נשארה בהנוקבא אחר שנסתלקה למעלה מז' רקיעים.

 

קעח) למה כל דיני הז"א הם בנה"י שלו.

 

קעט) למה דינין דדכורא קשין ברישא ונייחין בסיפא.

 

קפ) למה בעת שנה"י דז"א לא נעשו מוחין אל הנוקבא הם נבחנים בהוצאת חמה מנרתיקה.

 

קפא) למה אין הז"א נקרא רחמים, אלא בעת שנה"י שלו מלובשים בראש הנוקבא.

 

 

א' תתנב         חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות בנין הנוקבא

 

 

קפב) למה בשבת במנחה אין הנוקבא יכולה לעלות עם הז"א להג"ר דא"א.

 

קפג) למה לא נתפשט אמא קודם בית ראשון אלא עד הוד א' דז"א, הלא גם אז היו לו נה"י חדשים.

 

קפד) מה"פ, אם היה הנוקבא משתמשת עם הז"א בכתר א' בבית ראשון לא היה שולט בהם שום אומה ולשון.

 

קפה) למה הכתר והדעת הכל אחד.

 

קפו) למה בנעילה דיוה"כ יכולה הנוקבא לעלות עם הז"א להג"ר דא"א, ולא בשבת במנחה.

 

קפז) למה בחורבן בית א', כשנסתלקו הט"ס דנוקבא עלו לז"א ולא נפלו לקליפות, הגם שהיה מחמת חטא.

 

קפח) עד היכן הגיע הפגם של הדור בחורבן בית א'.

 

קפט) מה הם עשרים המצבים של הנוקבא דז"א, משנברא העולם עד הזמן הזה.

 

קצ) מה ההפרש במצבי הזו"ן משבתות אל יו"ט ור"ח.

 

קצא) פעם אמר שאין זו"ן משתמשים בכתר א' עד לע"ל. ופ"א, אשר בר"ח הם משתמשים בכתר א'.

 

קצב) מה"פ שבחול הז"א מקבל מנצח דא"א והנוקבא מהוד דא"א, ובר"ח שניהם נכללים בנצח דא"א.

 

קצג) מהו הגורם שהנוקבא תהיה נכללת בנצח דא"א.

קצד) למה אין שם מ"ה רק בגדלות ולא בקטנות.

 

קצה) למה חסר כלי הפנימי בעיבור ויניקה.

 

קצו) למה בפרצוף חיצון ואמצעי נו"ה חשובים כאחד.

 

קצז) למה בביאת החסדים נפרדו נו"ה זה מזה.

 

קצח) מה"פ שנעשה לז"א כותל אחד מהחסדים, ולכן נפרדו נו"ה, ולה כותל א' מהגבורות והם מחוברים לבחינת ראשה.

 

קצט) מה"פ שהעליון מחבירו נעשה מקיף אליו.

 

ר) למה אין הנוקבא צריכה לעי"מ אלא כולם באים בפעם א'.

 

רא) מה"פ שמדעת ז"א, נמשך טפת בסוד זווג ממש, והיא גבורות זכרים והיוצאים לתיקון פרצוף הנוקבא הם גבורות נקבות.

 

רב) למה בעת ביאת נשמה דז"א נגדלת הנוקבא בנפש רוח בפעם א'.

 

רג) מה"פ, שע"כ אין לנוקבא רק נ"ר באב"א מחזה ולמטה, משום שהנשמה ניתנה למלכות דז"א עצמה.

 

רד) מה"פ כשהנוקבא נגדלת בכל האחור דז"א, יש לה נשמה כמלכות דז"א עצמה.

 

רה) למה נו"ה מחוברים באחורים ובפנים הם נפרדים,.

 

רו) מהו המקור של הנוקבא הנפרדת.

 

 

חלק ט"ו לוח השאלות לענינים בנין הנוקבא          א' תתנג

 

 

רז) למה זו"ן הגדולים וזו"ן הקטנים שוים בערכם לאו"א וישסו"ת.

 

רח) למה נתקנה לאה מחזה ולמעלה דז"א והנוקבא רחל נתקנה מחזה ולמטה.

 

רט) למה הנוקבא חסרת ג"ר בהיותה אב"א מחזה ולמטה.

 

רי) למה בעת שז"א חוזר לו"ק, מוכרחת הנוקבא לחזור לנקודה.

 

ריא) למה בעת שנה"י דאו"א מתלבשים בז"א, ונה"י דישסו"ת מתלבשים בנוקבא אז הם ב' המאורות הגדולים.

 

ריב) מה הם ה' הבחינות שבהעלאת אחורים דאו"א וישסו"ת.

 

ריג) למה תיקון או"א מיוחס לעתיק.

 

ריד) למה נקראים מוחין דאו"א בשם פנימיות, ומוחין דישסו"ת בשם חיצוניות.

 

רטו) למה רק ז"א ולאה עולים במנחה דשבת ולא ז"א ורחל.

 

רטז) איך נחלקו שוב לאה ורחל לב' פרצופים אחר שהיו כבר אחד במוסף דשבת.

 

ריז) מי הם יעקב ורחל שנתחדשו במנחה דשבת, העומדים במקום או"א.

 

ריח) למה מספיק העלאת מ"ן דז"א לבדו לצורך הנוקבא.

 

ריט) למה אין הזו"ן אב"א רק מחזה ולמטה, ומחזה ולמעלה נשאר האחורים שלו מגולה.

 

רכ) מה"פ שבהיות הזו"ן אב"א נזדווגו ועלו לאו"א וחזרו פב"פ.

רכא) למה רק הז"א ישן, אבל הנוקבא היא נעורה.

 

רכב) פעם אומר, שהז"א ישן והנוקבא נעורה, ופ"א שאין הנוקבא מקבלת המוחין עד שנעור הז"א.

 

רכג) מה"פ, שהאי רוחא דשדי בה בביאה קדמאה הם ג"פ ע"ב של ס"ג מ"ה וב"ן, שהם בגי' רי"ו.

 

רכד) איך נעשה הכלי של היסוד דנוקבא ע"י קבלת המוחין דג"ר.

 

רכה) איך נעשה הכלי דיסוד ע"י המשכת ה"ח.

 

רכו) פעם אומר דדינין דדכורא קשין ברישא ותקיפין בסיפא, והנוקבא להיפך, ופ"א, דדינין דדכורא נייחין ברישא ותקיפין בסיפא והנוקבא להיפך.

 

רכז) מה"פ שהז"א אינו צריך לזולתו וכל שהולך הדינים מתגברים.

 

רכח) מה הם ב' הבחינות בענין נסירת הדינים.

 

רכט) למה בעת התרדמה, מסתלקים חכמה וחסד וחצי דעת עליון וחצי דעת תחתון הימינים מן הז"א ונעשו למקיפים. ובינה וגבורה וחצי דעת עליון. ותחתון השמאליים נכנסים בנוקבא.

 

רל) מה"פ שגבורות דעטרא דגבורה נמשכין אל הנוקבא מאמא שלא ע"י ז"א.

 

רלא) מה"פ שנתינת בגבורות אל הנוקבא שלא ע"י ז"א גורמת אל הנסירה.

 

רלב) למה צריכה לאה לנסירה.

 

 

א' תתנד         חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות בנין הנוקבא

 

 

רלג) למה נבחנים הגבורות לממותקים יותר אחר שמקבלתם ע"י הז"א.

 

רלד) למה ביום א' דר"ה ננסרין רק הגבורות מכתר דז"א עד החזה.

 

רלה) פ"א, שהגבורות דכחב"ד חג"ת דז"א נוטלת לאה, ופ"א שרחל נוטלתם.

 

רלו) למה אינם באים ע"י אמא רק הגבורות דיום א' דר"ה, וביום ב' ובעשי"ת הנוקבא מקבלתם ע"י ז"א.

 

רלז) פ"א, שע"י קבלת הגבורות מאמא נגדלת בכל האחור דז"א, ופ"א שהנוקבא נוטלת רק ע"י ז"א.

 

רלח) למה יום הא' דר"ה דינא קשיא ויום הב' דינא רפיא.

 

רלט) מה"פ שדינין דז"א ניתנין לנוקבא והוא נשאר כולו חסד.

 

רמ) פ"א, שאבא כולו מ"ה ואמא כולה ב"ן. ופ"א, שאבא לבדו כלול ממ"ה וב"ן וכן אמא כלולה ממ"ה וב"ן.

 

רמא) למה צריכים המוחין דאו"א להתחלף בנה"י שלהם בעת התלבשותם למוחין דז"א.

 

רמב) למה באים רק המוחין דבינות וגבורות דאו"א בהנוקבא.

 

רמג) למה צריכה הנוקבא לחזור לבחי' נקודה, אחר שכבר נגדלה בכל האחור דז"א.

 

רמד) למה אין בנוקבא קודם הנסירה רק בחינת העשירית דאחורים דז"א.

 

רמה) למה הנקודה דפנים אינה זזה ממקומה.

רמו) מה נעשה מאחורים דנוקבא אחר שחזרה לנקודה דפנים.

 

רמז) איך מרומזים הט"ס דפנים בפרצוף ע"ב, ע"פ שמות הוי"ה ומילואיהם.

 

רמח) מה הם הט"ס דאחורים מהפרצופים עסמ"ב ע"פ שמות הוי"ה ומלואיהם.

 

רמט) מה הן המלכיות דט"ס דאחורים דעסמ"ב ע"פ שמות הוי"ה ומילואיהם.

 

רנ) מהו אב"א דזו"ן ע"פ שמות של הוי"ה ומילואיהם.

 

רנא) מהו הפב"פ דזו"ן ע"פ שמות הוי"ה ומילואיהם.

 

רנב) מהו עצם הנוקבא הנפרדת ע"פ שמות הוי"ה ומילואיהם.

 

רנג) איזו בחינת מלכות היא המספר דפו"א דהוי"ה דמ"ה ומילואיהם.

 

רנד) מהו הפירוש שחו"ב דז"א שנסתלקו ממנו בעת הדורמיטא, נעשו לבחי' מקיפים.

 

רנה) למה נחלקה הנוקבא דז"א לב' חצאים.

 

רנו) למה מלבשת לאה למקום נוקבא הגדולה דז"א.

 

רנז) למה מלבשת רחל לנוקבא הקטנה דז"א.

 

רנח) למה נעשית לאה לפנימיות אל רחל.

 

רנט) למה נקראת מחצית עליון דרחל על שם לאה.

 

חלק ט"ו לוח השאלות לענינים בנין הנוקבא            א' תתנה

 

 

רס) מה"פ שבהיותם פב"פ הז"א הוא פו"א דמ"ה דמ"ה ומ"ה דב"ן והנוקבא פו"א דב"ן דמ"ה, וב"ן דב"ן.

 

רסא) מהו הגוף דז"א ומהו המוחין שבו.

 

רסב) מה"פ, שב"ן דב"ן נותן לה הז"א בביאה א'. ובביאה ב' נותן לה מ"ה דב"ן.

 

רסג) איך באים נשמות אנשים זכרים מגבורות שהם נקבות.

 

רסד) מהיכן נמשכות נשמות זכרים ומהיכן נמשכות נשמות נקבות.

 

רסה) מהי התאומה יתירה דהבל שנתקנא בה קין.

 

רסו) מה"פ, שכתף ימין דא"א הוא ממ"ה הכולל, וכתף שמאל דא"א הוא מב"ן הכולל.

 

רסז) איך יש בדעת דז"א מ"ה וב"ן הכוללים, הלא אחר הנסירה נשאר כולו מ"ה.

 

רסח) למה כשנסתלקו הבינות וגבורות דז"א, הם מאירים ללאה באו"מ, ומשם נמשכים לרחל.

 

רסט) למה ביום א' דר"ה וכן בחצות לילה לא ננסר אלא פרצוף לאה בלבד.

 

רע) איך יכולה רחל לעלות אב"א עד כתר ז"א, אחר שכל שורשה אינה אלא נה"י דז"א.

 

רעא) למה אין הדעת בכלל הי"ס.

 

רעב) למה נקרא פרצוף פנימי דאבא בשם מזלא.

רעג) למה נקראו אורות דב"ן בשם או"מ.

 

רעד) מה הפירוש אתי חסד ופריש לון גדפין.

 

רעה) מה הם ג' הכלים דחיצוניות.

 

רעו) מהו זווג קול ודיבור.

 

רעז) איזו פנימיות דז"א עולה לאו"א בסוד מ"ן.

 

רעח) מה"פ שחוזרים תחילה לז"א דג"ר דחיצוניות בפנימיות דחיצוניות דנה"י דאמא, ואח"כ הג' בחי' פנימיות דז"א תוך ג' בחינות פנימיות דנה"י דאמא.

 

רעט) למה לוקח הז"א אחורים דאו"א, והנוקבא לוקחת אחורים דישסו"ת.

 

רפ) למה המוחין דכפיפת ראש הם רק למוחין דהולדה בשביל יעקב, ולא בשביל הז"א עצמו.

 

רפא) איך מתעלים האחורים דאו"א וישסו"ת ע"י עלית מ"ן דזו"ן.

 

רפב) איזה מוחין דז"א גורמים עליות לכל המדרגות כולם.

 

רפג) מה הם ג' הדרכים הבאים עם התחברות או"א וישסו"ת לפרצוף אחד.

 

רפד) מה הם ג' הדרכים הבאים עם התחברות זו"ן הגדולים והקטנים לפרצוף אחד.

 

רפה) למה ענין התלבשות נה"י דישסו"ת בנוקבא אינו נוהג רק בגמר התיקון.

 

 

א' תתנו          חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות בנין הנוקבא

 

 

רפו) למה נקראים ב' עיבורים הכוללים דז"א בשם חיצוניות, ורק עיבור הג' הכולל נקרא בשם פנימיות.

 

רפז) למה נקרא העיבור דמוחין דאו"א שבמוסף שבת בשם חיצוניות.

 

רפח) איך נשלמים ה"פ אצילות מהבחינות שכנגדם בא"ק, בג' הבחינות: נה"י חג"ת חב"ד.

 

רפט) מתי יוצאים בחינת יעקב ורחל מחזה ולמטה של הנוקבא.

 

רצ) למה נקראים המוחין דאו"א בז"א בשם ו"ק פנימים.

 

רצא) למה נקרא עיבור ג' דפנימיות בשם עיבור ז' חודש, אחר שיש שם התכללות ו"ק דעתיק בג"ר.

 

רצב) פעם אומר, שמוחין דאו"א
שבמוסף שבת הם רק להולדת בחי' עולמות, ופ"א שהם להולדת נשמות.

 

רצג) פעם אומר שאין במוחין דנוקבא אלא נה"י דאמא בלבד, ופ"א שיש שם גם נה"י דאבא.

 

רצד) אחר שהזו"ן הגדולים והקטנים נעשו לאחד, מאין יש שם בחינת יעקב ורחל.

 

רצה) למה אין הארת מרדכי רק במוחין דאחור דנוקבא, ולא במוחין דפב"פ.

 

רצו) איך נעשה בנין הנוקבא ע"י או"א.

 

רצז) איך נעשה התכללות הוד דא"א בנצח שלו לצורך הנוקבא.

 

רצח) מאחר שהמוחין דאחור של הנוקבא חשובים יותר ממוחין דפנים, א"כ מה מרוחת מחזרתה לעי"מ דפנים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

חלק ט"ו לוח התשובות לענינים בנין הנוקבא   א' תתנז

 

לוח התשובות לענינים

 

 

קלא) כל מדרגה אינה מקבלת רק מהעליון הסמוך לו, וז"א הוא העליון של המלכות, ע"כ אינה יכולה לקבל דבר אלא מז"א. (אות ב').

 

קלב) בעיבור דגדלות הז"א, שמעלה אח"פ שלו עמו לאו"א, גם בחינת גו"ע דמלכות דבוקה באח"פ דז"א, שהיא נבחנת למ"ן ראשונים שלה, וע"כ יוצאים אז בעיבור הזה ב' קומות של ע"ס: א' על המ"ן שלו וב' על המ"ן דנוקבא. וכיון שאין הנוקבא ראויה שם לקבל קומת ע"ס שלה להיותם בעלי עליון, ע"כ מקבל הז"א קומתה בפקדון, בסוד הבכור נוטל פי שנים. ואח"ז כשז"א יורד משם ובא למקומו, הוא מחזיר לה קומת הע"ס שקבל בעדה, לאט לאט על דרך המדרגה כנודע.

ונמצא כל עוד שלא קבלה המלכות מז"א הפקדון שלה, הרי קומת הע"ס שלה עדיין כלולים בז"א. הרי שמטרם גידול המלכות נמצאים הט"ס שלה כלולים בז"א. (אות ג).

 

קלג) בשבירת הכלים דנקודים, נבחנים שם כלים דפנים וכלים דאחור, כי ז' המלכים שיצאו בקטנות נקודים ע"י הסתכלות עינים באח"פ, שהם הכלים חב"ד חג"ת עד החזה, שמיחס האורות הם נבחנים לחג"ת נה"י, הם נבחנים לכלים דפנים, ונבחנים לעיקר עצמותם שם, כי הם כולם יצאו למעלה מפרסא, והם אצילות משורשם. ובחינת הכלים שמחזה ולמטה שבעת קטנות לא קבלו שום אור כי מסבת ה"ת בעינים יצאו לבר מאצילות ונתמעטו לבי"ע שמתחת הפרסא, אלא רק בעת גדלות דנקודים, ע"י המ"ן דו' ונקודה דיסוד א"ק באו"א
דנקודים, חזרו ונתחברו לז' המלכים, וע"כ נתפשטו ז' המלכים שם גם בבי"ע עד נקודה דעוה"ז, כמ"ש בחלק ז'. הם נקראים כלים דאחורים דנקודים.

וההבחן ביניהם עצום מאד, כי הכלים דפנים הם משורשם בחינת אצילות גמור. כנ"ל, וע"כ לא היו צריכים להשבר כלל וכל שבירתם היתה מחמת שנתחברו בעת הגדלות עם הכלים דאחורים לפרצוף אחד. שהכלים האלו כבר נתמעטו לבחינת בי"ע. ע"כ נשברו גם הכלים דפנים, כמ"ש שם. ולפיכך לעת תיקון בעולם אצילות, אחר שהכלים דפנים חזרו ונתבררו פעם מעירובם עם הכלים דאחורים, ועלו ונתקנו באצילות כמקודם לכן, בעת קטנות נקודים, הרי לא יארע בהם שום מיעוט עוד, כי ענין זה שהיה בנקודים, דהיינו מה שנתבטל הפרסא שתחת האצילות, וז' המלכים נתפשטו לבי"ע, לא יארע עוד באצילות, כי כאן נתקן הפרסא באופן קבוע שלא תתבטל אפילו בעת ביאת דמוחין דגדלות. כנודע. וע"כ הם נשארים באצילות בקביעות. והם קומת חג"ת נה"י דז"א, שאין בהם מיעוט לעולם. ובחינת הנקודה שתחת היסוד דז"א שהיא בחינת הנוקבא דז"א, שגם בה לא יארע מיעוט לעולם, כי גם היא בחינת נקודה דפנים, כלומר המלכות של הכלים דפנים. וע"כ נשמר שורשה זה בז"א לעולם. ונודע, שמיחס הכלים, נבחנת נקודה זו, שהיא תחת החזה דז"א, משום שמיחס הכלים נבחן הו"ק שהם חב"ד חג"ת עד החזה, ונקודת החזה היא שורש הנוקבא. אלא מיחס האורות שהו"ק נבחנים לחג"ת נה"י, נבחנת הנקודה, שהיא תחת היסוד (אות ה').

 

קלד) אי אפשר ששניהם ישתמשו

 

 

א' תתנח         חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות בנין הנוקבא

 

 

בכתר אחד פב"פ, אלא אם כן שתתגלה המלכות דצמצום א' הגנוזה ברדל"א, שהיא המ"ן דנוקבא מצמצום א', הראויה לזווג פב"פ עם הז"א בקומה שוה, אבל מקודם לכן, אין מגולה ברדל"א אלא בחינת יסוד דמלכות דצמצום א', שהם מספיקים למוחין דזכר שהוא ז"א, שאינו צריך אלא למ"ן זכרים, דהיינו בחינת נוקבא הכלולה בדכר, הנקרא בחי' בנימין הכלול ביוסף, משא"כ הנוקבא צריכה למ"ן דנוקבא אמיתים, שהם רק בחינת מלכות בלבדה, ואין בחינת מלכות באצילות אלא רק מצמצום ב' בלבד, הנקראת מלכות דאמא, שמבחינה זו אין זווג דגדלות, אלא רק מבחינת התכללות עם העטרא דגבורה דז"א. יש גם במלכות זו בחינת זווג דגדלות, וכיון שג"ר דנוקבא אינם מחמת עצמה, אלא מחמת התכללותה בעטרא דגבורה דז"א, כבר היא נבחנת לקטנה ממנו, כי היא צריכה אליו לבחינת התכללות, וע"כ היא קטנה ממנו. הרי שלא יצוייר זווג דגדלות פב"פ בכתר א', אלא שתהיה לה מ"ן דצמצום א', שעליהם יוצאים מוחין דג"ר, וזה לא יהיה בבחינת מ"ן נקבות השייכים אל הנוקבא, כי היא נגנזה ברדל"א ולא תתגלה רק לעתיד, בסוד ראש פנה. כנודע (אות ה').

 

קלה) הבחי' העליונה של קומת המוחין נקראת כתר, והיא תלויה בהבחינה התחתונה של עביות הכלים, שהוא המסך, באופן, שאם ב' מדרגות יש להם מדת מ"ן א', הרי הכתר שלהם ג"כ א', כנ"ל בחלקים הקודמים. ונודע, שהגדלות של הנוקבא בכל האחור דז"א עד הכתר שלו, שהיה ביום ד' דמעשה בראשית, נעשה ע"י התכללות הוד דא"א בהנצח שלו, שע"י זה קבלה הנוקבא מדתה של הנוקבא דגופו דז"א, שהיא נעשתה לבחי' מלכות דנצח כמוהו. כנ"ל בתשובה ו'. ע"ש. ולפיכך נעשה הנוקבא ראויה להשתמש באותו המ"ן זכרים של הז"א, בדומה להנוקבא שבגופו דז"א, וע"כ יכלה לקבל הבינות וגבורות דאו"א דע"ב דמזלא
כמוה, שהם בקומה שוה עם החכמה וחסדים דאו"א דע"ב דמזלא. שבזה נמצאת הנוקבא עם הז"א בכתר א' ממש, כי מאחר שהמ"ן שלהם הם בחי' אחת, דהיינו מלכות דנצח, שהיא בחינת המ"ן זכרים הנמשכים ממזל ונקה, הרי הכרח הוא, שגם הכתר שלהם אחד הוא, דהיינו הבחינה העליונה שבמוחין, שהוא הגובה של המוחין, כנ"ל. וזה שטענה הנוקבא, אי אפשר שישתמשו ב' מלכים בכתר אחד. כנ"ל בתשובה ו' עש"ה.

ותדע, שמדה זו של כתר אחד, הוא נוהג בתמידות באו"א, שז"ס כחדא נפקין וכחדא שריין, והוא מטעם היותם תמיד בבחינת מ"ן אחת, אם בקביעות, הם שניהם בבחינת מ"ן של עביות דבחי"ב. ואם בבחינת ע"ב, הם שניהם בבחינת המ"ן דמזלין, שהם המ"ן זכרים המשמש לשניהם, ולפיכך, הם תמיד בכתר אחד, כי בעת שיש להם מדת מ"ן א', יש להם ג"כ בהכרח כתר א'. כנ"ל. וזכור זה. ומ"ש בס"ג שכתרו גבוה מכתרה. הוא שבבחי' אבא נבחן כאלו לא יצא מראש א"א, כנ"ל קמ"א. (אות ה').

 

קלו) עי' בתשובה שלאח"ז.

 

קלז) כיון שנתחלקו המוחין בין ז"א לנוקבא, שהצד ימין שהוא חכמה וחסד נעשו למקיפים על הז"א, והנוקבא לקחה רק בחינת הצד שמאל של המוחין שהם הבינות וגבורות לבד, כמו אמא עלאה עצמה: נבחן במוחין אלו שהם בחינת חכמה בלי חסדים כמו אמא עלאה בעת שעולה לע"ב וחוזרת להיות חכמה, שאין בה אז אלא בחינת חכמה לבדה בלי חסדים, כלומר כמדת החכמה דאו"י, עי' לעיל בחלק א' דף ה' ד"ה וטעם.

והנה הבינה ששבה להיות חכמה אינה צריכה שם לבחינת חסדים, כי הבינה היא עצמות חכמה משורש אצילותה באו"י, להיותה בחינת התפשטות מן החכמה דאו"י בשורש אצילותה. וע"כ מתלבש בה אור א"ס בהחכמה וא"צ יותר. משא"כ זו"ן, שהם

 

 

חלק ט"ו לוח התשובות לענינים בנין הנוקבא          א' תתנט

 

 

התפשטות החסדים מן הבינה מעצם אצילותם, אלא שיש בהם הארה מן אור החכמה, כנ"ל בדף ה' ד"ה וטעם. א"כ אין החכמה מתקבלת בהם זולת ע"י התלבשות תוך החסדים, כמ"ש הרב בשע"כ ביוה"כ. ע"ש. וע"כ לא יכלה הנוקבא להשתמש עם ז"א בכתר אחד, כי לא יכלה לעמוד במוחין ההם, אחר שהיתה מחוסרת מחסדים, כי החכמה וחסד קבל ז"א למקיפים, ולא היה בהמוחין אלא בינות וגבורות לבד, שהם חכמה בלי חסדים. וע"כ גם החכמה לא נתלבשה בהם כראוי להיות. והיא דרשה מהמאציל שישפיע לה שפע חסדים כדי שהחכמה תתלבש בהם, ואז נאמר לה לכי ומעטי את עצמך, מפירושו, שתחזור לנקודה תחת היסוד ולבא פעם ב' בעי"מ מחסד דפב"פ, שתקבל המוחין על מ"ן נקבות, ואז יהיה לה בחינת חכמה וחסדים יחדיו, כמו שהם בז"א. (אות ה').

 

קלח) המוחין הבאים להשלמת כלים נבחנים לאורות דב"ן, כי כל תיקון הכלים, סובבים רק על הכלים שכבר שמשו בעת גדלות נקודים מקודם שבירתם, שאז הם נבחנים לכלים דס"ג כנודע, ואחר שבאו לקבל תיקונם ממוחין דמ"ה החדש באצילות, קבלו מחמת זה השם ב"ן, כנודע, וע"כ כל האורות דמ"ה המשמשים לתיקון הכלים בלבד, הם נקראים רק ב"ן. ואין שם מ"ה בהפרצוף מטרם שיהיה ראוי לזווג בעצמו ולהמשיך בהמ"ן שלו קומת מ"ה, שאין זה אלא לאחר השלמת הפרצוף לגמרי, באופן שבחינת ו"ק נקרא תמיד בשם אורות דב"ן, ואפילו המוחין דו"ק, שפירושם, שהמה באים כדי להעלות אח"פ להפרצוף ולהשלימו עם שלישים תחתונים לכל ספירה, שאז נעשו חג"ת לחב"ד ונה"י לחג"ת ויוצאים לו נה"י חדשים ונשלם בע"ס דכלים, כנודע, וע"כ אע"פ שמוחין דו"ק הם משורשם בחינת ע"ב גמור, מ"מ הם נבחנים רק לבחינת רי"ו, ולבחינת ע"ב דס"ג מ"ה ב"ן, שהם אורות דב"ן, כנודע. כי הוא בא רק להשלמת
הכלים בלבד, כי אין עוד מ"ן בפרצוף מבחי' הגדלות להמשיך מוחין דמ"ה. שזה בא אחר שאינו צריך יותר שום תיקון בכלים שלו. (אות ס"ד עד אות ס"ז).

 

קלט) כל הקומות דאצילות נבחנות לשם מ"ה הכולל, וכל הכלים ששמשו בנקודים, עם האורות המתלבשים בהם לתיקונם, נקראים בשם ב"ן הכולל. (אות קנ"ח).

 

קמ) כל תחתון נבחן לבחינת ממעלה למטה אל העליון שלו, והוא מלביש על הגוף דעליון. ויש הפרש מפרצופי א"ק ופרצופי ג"ר דאצילות, לפרצופי זו"ן דאצילות. כי בא"ק ובג"ר כל אחד נאחז בכל הע"ס דראש דעליון, וע"כ הוא מלביש לכל הגוף דעליון, מפה ולמטה. אבל זו"ן אינם נאחזים בכל הע"ס דראש דאו"א, אלא רק בתנה"י דראש דאו"א לבד, כי בחב"ד חג"ת דאו"א אין להם חלק, ששם בחי' חסדים מכוסים, כמ"ש באורך לעיל דף א' תרס"ז תשובה קע"ו, ולפיכך בחינת ממעלה למטה דאו"א שהזו"ן מלביש אותם, אינו מלביש לכל הגוף דאו"א, אלא רק מחזה ולמטה בלבד, דהיינו באותו השיעור שהוא נאחז בראשייהו דאו"א, כן הוא מלביש בגוף שלהם, וע"כ השליש תחתון דת"ת דאמא הוא בחינת הכתר דז"א. עש"ה בתשובה הנ"ל, שנתבאר זה באורך. (אות ו').

 

קמא) כשאו"א בקומת ס"ג, נמצא כתר אבא גבוה מכתר אמא, כי אמא שהיא בינה, נבחנת שיצאה מראש דא"א, אבל בחינת אבא לא יצאה מראש דא"א משורש אצילותו. אמנם כשהם בקומת ע"ב, שאז גם בינה חוזרת לראש דא"א, אז הם שוין זה לזה. (אות ו' ואו"פ ד"ה ואין).

 

קמב) ד' בחינות כוללות נבחנות בכל

 

 

 

א' תתס          חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות בנין הנוקבא

 

 

פרצוף, והם: עיבור, יניקה, מוחין, כתר. (אות ז').

 

קמג) בחינה הג' היא מוחין, ואם בפרצופי האחור, הם מוחין דו"ק כי כל עי"מ דאחור הם רק ו"ק לבר, להיותם רק השלמת הכלים. ויש במוחין אלו ב' בחינות, אם מאו"א עלאין מהם בחי' המוחין במקומם. ואם מישסו"ת שהם רק בחינת הארת ה"ר ממעלה למטה דהיינו ע"י כפיפת ראש דז"א למקום החג"ת שלו, והנוקבא לוקחת המוחין ממקום החג"ת. (אות ט"ז).

 

קמד) הם בחינת הארת ה"ר ממעלה למטה כנ"ל בתשובה קמ"ג. ואין הפרש בזה מפב"פ לאב"א, כי בשניהם אין התחתון מקבלם במקום הראש, אלא ע"י כפיפת ראש למקום החג"ת, והתחתון נוטלם ממקום חג"ת. (אות י"ב).

 

קמה) הם בחי' מוחין שהתחתון מקבלם במקום יציאתם, דהיינו בראש דעליון. כי העיבור דז"א נעשה במקום ראש דאו"א העומדים בג"ר דא"א, וע"כ כשנולד משם, הוא מלביש מפה ולמטה דא"א. וכן הנוקבא נמצאת שם שמקבלת המוחין ממקום הראש דז"א, וע"כ היא עמו בקומה שוה. (אות י"ב).

 

קמו) אלו ז' הבחי' שחושב הרב, כוללים כל שינוי המצבים העיקריים שיש בנוקבא, כי מתחילה חושב את עי"מ דאחור שהם ג' בחינות הראשונות. ואח"כ חושב בחינה הד' שהיא יניקה דפנים, ואח"כ חושב ב' בחינות המוחין דאו"א וישסו"ת, שהמוחין דישסו"ת דפנים, חושב למדרגה ה'. והמוחין דפנים מאו"א חושב למדרגה ו'. ושניהם משתמשים בכתר אחד פב"פ חושב למדרגה ז'. (אות ק"ח).

 

קמז) בחי"ד שהיא כתר, אינה מדרגה בפ"ע, כי היא באה ביחד עם המוחין, ומה
שחושב את מדרגה הז' למדרגה בפ"ע, הוא מפני שאינה נוהגת בזמן הזה. אבל בישסו"ת היא נוהגת ג"כ בזמן הזה, דהיינו בר"ח וביו"ט, כנודע, וע"כ אינה חושבה במיוחד.

 

קמח) המדובר הוא רק בענין שניהם משתמשים בכתר אחד, דהיינו שיהיו בזווג בקומה שוה עד הכתר, אמנם באחור באחור, אע"פ שהנוקבא עולה עם הז"א בכתר אחד, כגון ביוה"כ בנעילה, אמנם אין ביניהם שום זווג אז, וע"כ אינו בכלל מדרגה הז'.

 

קמט) במוחין דאחור אין לה בחינת מ"ן משלה, דהיינו מ"ן נוקביות. מבחינת מלכות. והמוחין שלה נמשכין ממ"ן זכרים דדיקנא, דהיינו מבחי' מ"ן דאמא דע"ב דמזלא, ונה"י אלו דאמא מתלבשים בה עם המוחין. אבל במוחין דפנים יש לה בחינת מ"ן נוקביות משלה, דהיינו מבחינת מלכות שהיא נמשכת לה ממלכות דאמא שאינה נכללת בנה"י דמזלא שלה, ומלובשת במוחין דז"א, ושם בראש דז"א נעשה עליה זווג מיוחד לצורך המוחין דנוקבא, ומוחין אלו מתלבשים בנה"י דז"א הנעשים מוחין לנוקבא. באופן שהמוחין דאחור יוצאים מאו"א דע"ב המלבישים לג"ר דא"א ומזדווגים על המ"ן דמזלא. אשר המוחין דז"א באים משם. אבל המוחין דפנים דנוקבא, יוצאים מזווג הנעשה בראש הז"א, ואין להם מבחינת מוחין דמזלא, רק הארה בעלמא ע"י עטרא דגבורה דז"א.

 

קנ) נה"י דאמא דע"ב דמזלא, המתלבשים בנוקבא בהיותה אב"א בקומה שוה עם הז"א, הנה גם נה"י דאבא כלול בהם, ובחינת המלכות דאבא שביסוד שלו מאיר מחוץ ליסוד הנוקבא שהוא בחינת יסוד אבא הארוך, שפירושו הוא בחי' חכמה המאירים שם כי הארת חכמה נקראת ארוך, כנודע, וכבר נתבאר זה לעיל בתשובה ס"ג עש"ה.

 

 

 

 

חלק ט"ו לוח התשובות לענינים בנין הנוקבא        א' תתסא

 

 

קנא) כי או"א הם תמיד בחינת קומה אחת, ובקביעות הם קומת ס"ג, שהיא בחינת בינה דא"א שיצאה לבר מראש דא"א, וע"י עלית מ"ן דז"א חוזרת בינה דא"א לראש, ואז עולים גם או"א לבחינת ג"ר דא"א, וכחדא נפקין, פירושו, בעת שהבינה יצאה מראש דא"א, אז נפקין תרוייהו ג"כ מראש דא"א, והם בבחינת ס"ג. וכחדא שריין היינו בעת חזרתה של בינה לראש שלו, אז עולים גם הם לראש דא"א, וקונים שניהם קומת ע"ב. באופן שתמיד קומתם של או"א שוים, כי הם תמיד קומה אחת.

 

קנב) קומת הנוקבא, הנה מקום יציאה שלה היא בראש ז"א, על בחינת מלכות דאמא שאינה כלולה במוחין דז"א לצורך המוחין שלו, ועל מלכות זו דאמא בהתכללות העטרא דגבורה שבראש ז"א, יוצאים המוחין דנוקבא. והנה המלכות זו דאמא שבה נאחזת הנוקבא, אינה ראויה למוחין כי היא בחינת צמצום ב', והמוחין שיוצאים עליה היא רק ע"י התכללותה בעטרא דגבורה דז"א, וע"כ היא נבחנת שצריכה לז"א, דהיינו להארת העטרא דגבורה שלו, שזולת הארה זו אין לה מוחין דג"ר. וע"כ היא קטנה ממנו, כי המוחין שלה הם תולדה של המוחין שלו, וע"י הארתם באים כנ"ל.

אמנם המוחין שהיא מקבלת, בהיותה באחור הז"א, המשלימים קומתה בשוה עם הז"א מאחוריו, הנה מקום יציאתם הוא באו"א דע"ב, שהם במקום ג"ר דא"א, דהיינו באתו המקום שגם ז"א מקבל המוחין שלו, ואינם כלל מבחי' ראש הז"א, וע"כ, אינה צריכה אליו, כלומר, שאינה צריכה לקבל הארה מעטרא דגבורה שלו, כי מקבלת מאמא עלאה עצמה, כמו הז"א.

 

קנג) עי' לעיל תשובה, ו'.

 

קנד) עי' תשובה ו' וז'.

קנה) עי' לעיל תשובה ק"מ.

 

קנו) עי' לעיל תשובה פ"ב (אות י"ז).

 

קנז) עי' לעיל תשובה ו'.

 

קנח) המוחין שהתחתון מקבל מהעליון הם מלובשים בנה"י דעליון, כמ"ש בחלקים הקודמים, ולכן, במוחין דפנים בפנים, שהנוקבא מקבלם מהזווג הנעשה בראש דז"א, באים שם המוחין שלה מלובשים בנה"י דז"א. ובמוחין דאחור הבאים בעת הנסירה, שהנוקבא מקבלתם מהזווג הנעשה באו"א, ע"כ היא מקבלתם בנה"י דאמא.

 

קנט) עי' לעיל תשובה י"ט. (אות קל"ו).

 

קס) כשמקבלת בדרך המדרגה דהיינו מן ז"א, הרי היא בביתה עצמה, כי אז המוחין יוצאים על המ"ן שלה, שהם מבחינת מלכות. אמנם במוחין דנסירה, שהיא מקבלתם מאו"א עלאין שהם העליון של הז"א, הרי שם נבחן לרשותא דחתן. וכן המ"ן של המוחין אלו הם בחינת מ"ן זכרים, מבחי' יסוד דמלכות, שהוא בחינת בנימין הנכלל ביוסף, ולא בחינת מ"ן דמלכות המיוחדים לה עצמה, ומב' טעמים אלו נבחנים המוחין האלו שהיא מקבלתם מרשותא דחתן ולא מבחי' ביתה עצמה.

 

קסא) רק המוחין דפב"פ נמשכים מראש הז"א כמ"ש הרב לעיל באות קל"ח ע"ש. אבל המוחין דנסירה הבאים באחור, נמשכים מאו"א עצמם, בשוה כמו המוחין דז"א.

 

קסב) ברשותא דחתן, שהוא או"א עלאין המוחין שלה שוים עם המוחין דז"א, כי ז"א מקבל שם בחי' מוחין דאבא, והנוקבא מקבלת שם מוחין דאמא, ונמצאים קומתם שוין, אבל בביתא דנוקבא היא מקבלת המוחין דרך המדרגה דהיינו מהזווג

 

 

א' תתסב        חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות בנין הנוקבא

 

 

הנעשה בראש הז"א, ואין לה שורש הגבורות עצמם, דהיינו הגבורות זכרים הבאים מצמצום א' אלא רק בחינת הגבורות ממלכות דאמא, שהיא בחינת צמצום ב', אלא שהיא מקבלת הארה מעטרא דגבורה דז"א שהיא בחינת שורש הגבורות, וכיון שעתה היא צריכה להארת הגבורות דז"א והיא תולדה ממוחין שלו, ע"כ אין שניהם משתמשים בכתר אחד.

 

קסג) המוחין דפנים מקבלת ממלכות דאמא, כנ"ל חלק י"ד תשובה צ' ע"ש. והמוחין דאחור דקומה שוה עם הז"א היא מקבלת מנה"י דאמא.

 

קסד) עי' לעיל תשובה פ"ח. (אות ע"ו).

 

קסה) במוחין דפב"פ מקבלת הנוקבא מן שמאל דא"א, ובמוחין דנסירה שהם מוחין דאחור, היא מקבלת מנצח דא"א ע"י התכללות הנצח בהוד שלו.

 

קסו) עי' לעיל תשובה ו'.

 

קסז) בבחי"ג דאחור, ורק במוחין של ישסו"ת, הנבחנים להארת ה"ר ממעלה למטה.

 

קסח) משום שאין הנוקבא מקבלם אלא ע"י כפיפת ראש דז"א למחזה ולמטה שלו. עי' לעיל תשובה ל"א.

 

קסט) יש הפרש ממ"ן דזכר למ"ן דנוקבא כי מ"ן דזכר הם רק מבחינת התכללות המלכות בו, דהיינו בחינת בנימין הנכלל ביוסף, כי הוא עצמו בחינת ט"ר, ולא בחינת מלכות ונוקבא. אבל מ"ן דנוקבא הם מבחינת עצמה, דהיינו רק ממלכות. ומזה הטעם אין המלכות יכולה לקבל המוחין של ע"ב דאמא דמזלא, אלא רק בהיותה באחור, דהיינו בלי זווג עם הז"א, כי הם בחינת מ"ן דזכר, כי אין בחי' מלכות עצמה
במ"ן דדיקנא, רק בחי' יסוד דמלכות כי מזל ונקה היא רק בחינת יסוד דדיקנא, כנודע, וע"כ אינה ראויה להזדווג עם ז"א, כי אין לה בחינת מ"ן שלה. וע"כ היא חוזרת לנקודה ובאה בעי"מ דפב"פ, היוצאים על המ"ן דמלכות דאמא המלובשת בראש הז"א, כנודע, ואז יש לה מ"ן דנוקבא, וראויה לזווג עם ז"א. אמנם היא נבחנת בזה שהיא צריכה לז"א, והיא מקבלת ממנו, ואין שוים בכתר אחד.

ונמצא, שע"כ אינה יכולה להתקיים במוחין דאחור שתהיה שוה עמו בכתר אחד, משום שהמלכות שלה היא למטה מן היסוד דז"א, כלומר, שחסר לה בחי' המלכות דצמצום א', כמו שהיא נמצאת ביסוד דז"א, כי ביסוד דז"א נמצא בחינת המ"ן זכרים דצמצום א', כנ"ל. והיא צריכה להיות בבחינת מ"ן נקבות גם ביסוד שלה, דהיינו בחינת מלכות דצמצום א', ואז לא היו צריכים זה לזה אלא שהיו מזדווגים פב"פ בכתר אחד שוה. אמנם כיון שהמלכות שבה אין לה בן זוג כנגדה, כי היא למטה מהיסוד שלו, כלומר, שאינה יכולה להזדווג עם היסוד שלו משום ששורשה נגנז ברדל"א, וכל בחינת מ"ן שלה נמשך רק ממלכות של אמא, שהיא צמצום ב', אלא מתוך הכללות שמלכות זו דאמא מקבלת מן עטרא דגבורה דז"א, יש בה כח של הארת ג"ר, כנ"ל, ואז יכולה לקבל בחינת זווג דג"ר שק נשמות מז"א, הרי היא צריכה אליו, והיא קטנה ממנו, ואינה יכולה לשמש עמו בכתר א'. כנ"ל. (אות י"ג).

 

קע) כי לא יכלה לעמוד במוחין דאחור כנ"ל בתשובה ז', וע"כ חזרה לבחי' עלית מ"ן לצורך עיבור דמוחין דפנים וע"כ נבחנת, שלמטה נשארה שוב בבחי' נקודה, כי הט"ר עלו לז"א בסוד מ"ן. כי זה הכלל, בעת עלית מ"ן אינה עולה רק בחינת התוספת בלבד, אבל מה שיש בפרצוף מבחי' הקביעות אינו עולה למ"ן, כנ"ל בדף א' תשל"ה אות צ"ד א' תשפ"ה אות קפ"ד).

 

חלק ט"ו לוח התשובות לענינים בנין הנוקבא          א' תתסג

 

 

קעא) הט"ר שנסתלקו בסוד מיעוט הירח, הם בחי' עלית מ"ן לצורך מוחין דפנים. כנ"ל בתשובה ק"ע. אבל ענין הט"ר שנסתלקו בסבת חטא דאה"ר, היה מחמת פגם, שע"י החטא נפלו ניצוצי נשמתו אל הקליפות, אשר משום זה גם המ"ן שהשאיר למעלה בזו"ן בבחי' העמדה וקיום להמוחין שלהם, גם הם נפלו משם, וע"כ נסתלקו גם המוחין ונפלו הניצוצין והכלים לקליפות, כנ"ל בתשובה ס"ה עש"ה. (אות כ"ב).

 

קעב) כי אין המוחין האלו דאחור באים אלא ע"י התכללות הוד דא"א בנצח שלו, כנ"ל בתשובה ו'. אשר אז נעשה הנוקבא רחל כמו בחינת הנוקבא שבגופו דז"א, דהיינו בחינת מלכות דנצח. ע"ש. וע"כ היה מיעוט הירח ביום ד' שהוא נצח. (אות י"ח).

 

קעג) בבחינה ג' דאחור, אבל לא מקומת או"א, אלא רק מקומת ישסו"ת, הנבחנים להארת ה"ר ממעלה למטה. (אות י"ב. ואות י"ח).

 

קעד) עי' בתשובה ז'.

 

קעה) כי אין לז"א מוחין דחיה אלא א"כ שהוא עולה לעיבור לג"ר דא"א, כלומר, שאו"א הם במקום ג"ר דעתיק, ובחינת הבטן שלהם שהוא ישסו"ת, הוא במקום ג"ר דא"א, שאז היא מקבלת קומת המוחין שלו מא"א בבחינת לא זקוף ולא כפוף, כנ"ל, חלק י"ד אות קצ"ג ותשובה ע"ט ע"ש. אמנם בחול שהמוחין באים מכפיפת ראש דא"א למטה למקום או"א דע"ב, אין זה מספיק רק לבחינת יעקב, שהוא בחינת אחורים דאו"א, ואינו צריך לקבל מבחינת עתיק, שהוא כתר דאצילות, כי או"א אין להם אחיזה רק בע"ב. כמ"ש שם באו"פ ע"ש. וע"כ צריך הז"א לכוף ראשו עם המוחין שקבל מישסו"ת אל מקום עמידת יעקב דהיינו מחזה ולמטה העולה
אז למקום חג"ת, כדי שיעקב יקבל אלו המוחין דנשמה דז"א המספיקים לו למוחין דחיה ולהולדה, והוא המשפיע אותם אי הנוקבא ומזדווג עמה פב"פ. עי' היטב באו"פ הנ"ל. (אות כ"ג).

 

קעו) כי כל המוחין דפב"פ באים לה בבחינת תולדה ממוחין דז"א, דהיינו ע"י התכללות מלכות דאמא בעטרא דגבורה שלו, וע"כ הגם שהיא עולה עמו עד הכתר דאו"א, מ"מ, כיון שכל העליה הזו באה לה ע"י הז"א, הרי היא קטנה ממנו ונבחן כתרו שהוא גדול מכתרה.

 

קעז) אחר שז"ת של הנוקבא נכללו בג"ר שלה לא נשאר בה כי אם בחינת נפש בלבד. (אות כ"ח).

 

קעח) כי המוחין דז"א נמשכין מע"ב שעל המזלא, שהם בחינת צמצום א' ודינא קשיא, אלא כשהם במקום הזווג בהראש, הם נמתקים, אבל בנה"י שלו שהם הע"ס דסיום נמצאים הדינין מגולים שם. כנ"ל בתשובה ל"ה.

 

קעט) עי' לעיל בתשובה צ"ב.

 

קפ) עי' לעיל בתשובה צ"ב.

 

קפא) עי' לעיל בתשובה ל"ה.

 

קפב) עי' לעיל בתשובה ז'.

 

קפג) קודם בית ראשון היתה הנוקבא בבחי"ג אב"א ממוחין דישסו"ת שהם בחינת הארת ה"ר ממעלה למטה. וז"א היה במוחין דגדלות דנשמה לבד, וע"כ הם נבחנים אצלו רק לבחינת ו"ק דגדלות, המלובשים בחב"ד חג"ת שלו, ונה"י שלו נמצאו אז פנוים מאור. הרי שלא נתפשטה בו אמא אלא רק הוד ראשון לבד, דהיינו בהוד הישן שנעשה לגבורה, ובנה"י שלו לא נתפשטה בו אמא. כנ"ל. (אות מ').

 

 

 

א תתסד         חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות בבין הנוקבא

 

 

קפד) כי אי אפשר אל הנוקבא שתשמש עם ז"א בכתר אחד, זולת בעת שתתגלה המלכות ברדל"א בסוד ראש פנה. כנ"ל בתשובה ז'. שזה היא בחי' גמר התיקון, שאז תבולע המות לנצח. ונמצא שאם היה כן בבית ראשון, ודאי שלא היה שולטים בו שום אומה ולשון. כי אחר גמר התיקון מתבטלים הקליפות לנצח. (אות ל"ח).

 

קפה) כי מוחין דז"א אינם באים אלא מבחינת הדעת שלו, שעל זווגם יוצאים הע"ס דראש שלו עד הכתר, וע"כ נבחן הדעת שלו לבחינת כתר, כי הדעת הוא הממשיך אותו. (אות מ').

 

קפו) בחינה הז', שהיא ענין שניהם משתמשים בכתר אחד, פירושה זווג, כי שימוש הוא זווג, וזהו רק פב"פ כי אין זווג אלא פב"פ. וע"כ בשבת במנחה, שהנוקבא היא במוחין דפב"פ, אין הנוקבא יכולה לעלות עם הז"א לג"ר דא"א, דהיינו לבחינת יחידה ולהשתמש בכתר אחד, מפני שאין לה בחינת המ"ן דצמצום א', כבתשובה ז'. משא"כ בנעילה דיוה"כ. שהנוקבא היא אב"א, שפירושו היא בלי זווג, היא יכולה לעלות בקומה שוה עם הז"א עד הכתר שלו, דהיינו לבחינת יחידה. עי' בתשובה ז'.

 

קפז) ענין הסתלקות הט"ר דנוקבא בעת חורבן בית ראשון, לא היה מחמת פגם, כי לולי היה מחמת פגם לא היה חזרה להבנות בהם תכף בבחי' אב"א מחזה ולמטה בהארת ה"ר בהם, שהם בחי"ג דאחור, כמו שהיו קודם בנין הבית. ומה שנפגם שם מחמת חטאם של הדור, שהם הארת ז"ר דבינה, שהוא כל הבנין דפב"פ דבחינה ו', הנה זה לא נסתלק לז"א, אלא שנפל לקליפות. כמ"ש הרב. (אות מ"ג. ובאו"פ שם ד"ה אמנם).

 

קפח) לא נפגם אלא בחינת המוחין של הג"ר דבחינה ו', אבל הבחינות עי"מ דאחור
לא נפגמו, וע"כ חזרה ונבנית מהם בחזרה תיכף אחר החורבן. (אות מ"ה).

 

קפט) מצב הא' הוא כשהיא נקודה תחת היסוד דז"א.

מצב ב', ביום ד' דימי בראשית, שהיתה בבחינה ג' מבחי' המוחין דאחור מישסו"ת. שהם הארת ה"ר ממעלה למטה שאז היה קטרוג הירח.

מצב ג', אחר קטרוג הירח שחזרה לנקודה וט"ר עלו לז"א.

מצב ד', ביום ו' דימי בראשית, שחזרה ונתגדלה לבחינה הג' מבחינת המוחין דאחור דישסו"ת.

מצב ה', זווג זו"ן ללידת אדה"ר בהיכל או"א. ואלו לא חטא אדה"ר היו זו"ן מזדווגים אח"כ בבחינה הז'.

מצב ו', אחר חטאו של אדה"ר, שהנוקבא חזרה לנקודה, וט"ת שלה נפלו לקליפות.

מצב ז', שחזרה ונתקנה בבחינה הו' שהיא פב"פ ממוחין דאו"א.

מצב ח', ביום א' אחר השבת בראשית שחזרה הנוקבא לבחינת אב"א מחזה ולמטה בלי הארת ה"ר, שהוא בחינת ו"ק בחסר ג"ר לגמרי, דהיינו ו"ק דרוח. שהם דבוקים אב"א בכותל אחד.

מצב ט', הוא מה שנשתנה ע"י חטאם של ז' דורות שהעלוה למעלה מז' רקיעים, ונמצאים ז"ת שלה שעלו אל ג"ר שלה, שהיא בחינת ג' גו ג' ולא נשארה אלא בחינת נפש.

מצב י', הוא בזמן ז' הצדיקים מן אברהם עד משה, שחזרו והורידוה כמו שהיתה מקודם ההסתלקות, דהיינו אל אב"א מחזה ולמטה ושניהם דבוקים בכותל אחד, בלי הארת ה"ר.

מצב י"א, היא בעשור לחודש שהיתה הנוקבא אב"א מחזה ולמטה, דהיינו כמו במצב י' הנ"ל, אלא ע"י לקיחת קרבן הפסח שהתחיל אז ימי הביקור, התחילו הה"ר להאיר בה.

 

 

חלק ט"ו לוח התשובות לענינים בנין הנוקבא          א' תתסה

 

 

מצב י"ב, הוא בט"ו לחודש בליל פסח, שע"י זה שקבלה הה"ר דז"א, מבחינת המוחין דאו"א, חזרה פב"פ בבחינה ו'.

מצב י"ג, הוא אחר ליל הא' של פסח, שתכף חזרה לנקודת אב"א אלא בבחינה ג' דאחור ממוחין דישסו"ת, דהיינו אב"א בהארת ה"ר ממעלה למטה. אשר זה נמשך עד בנין בית ראשון. מלבד בשבתות שחזרה לבחינה ו'.

מצב י"ד, הוא בזמן הבית ראשון, שאז חזרה לבחינה הו' שהיא פב"פ בקומה שוה מבחינת המוחין דאו"א, שזה נתקן בה בקביעות, ואפילו בימות החול, ולא היה חסר לה רק מדרגה הז', שאלו השיגה אותה לא היו שום אומה ולשון יכולים עוד לשלוט בנו.

מצב ט"ו, הוא ברגע החורבן בית ראשון, שחזרה אז לנקודה תחת יסוד, שלולא, זה לא היה יכולת לקליפות ולאוה"ע להחריב הבית. ואז הט"ר שלה עלו לז"א ולא ירדו לקליפות.

מצב ט"ז, הוא תכף אחר החורבן שאז חזרה להיות פרצוף שלם מחזה ולמטה עם הארת ה"ר, שהיא הבחי"ג דאב"א, ממוחין דישסו"ת, כמו שהיתה מלפני בנין הבית ראשון. וזה נמשך עד בנין בית שני.

מצב י"ז, הוא בבית שני, שאז נתקנה בקביעות בבחינה ג' דפב"פ ממוחין דישסו"ת, שהיא בחינה ה' של ז' הבחינות, דהיינו פב"פ מחזה ולמטה עם הארת ה"ר ממעלה למטה. שז"ס שהיה חסר שם ה' דברים, דהיינו בחינת התלבשות ה"ר דז"א במקומם, שהיא בחינה ו' כמו שהיתה בבית א' בקביעות, שזה היה חסר לה בבית שני, כי לא היה בה רק בחינה הה'. מלבד בשבתות שהיתה לה בחינה הו'.

מצב י"ח, הוא בחורבן בית שני, שע"י החורבן חזרה לבחינת נקודה וט"ת שלה נפלו לקליפות. שזה דומה למצב שלאחר החטא דאה"ר, אלא ההפרש הוא, כי שם גרם שיתקנו הקליפות, שלפני חטאו לא היה לקליפות שום תיקון. ובעת החורבן
כבר היו הקליפות מתוקנים. אלא שגרמו לחזור להלביש הקדושה תוך הקליפה.

מצב י"ט, הוא בזמן הגלות שלאחר בית שני, שע"י התפילה מעלים אותה עד לבחינה ה', שהוא פב"פ מחזה ולמטה עם הארת ה"ר ממעלה למטה. אבל שלא בשעת התפילה היא בבחינת נקודה שמתחת היסוד. וזהו בימות החול.

מצב כ' הוא בשבתות בזמן הגלות, שבעת תפלת מוסף מעלים אותה לבחינה ו', שהיא מלבשת לה"ר דז"א במקומם. שהם בחינת פב"פ בקומה שוה ממוחין דאו"א. (אות ט"ו עד אות נ"ה).

 

קצ) בשבתות, אע"פ שהנוקבא עולה עם הז"א עד הכתר דאו"א, מ"מ אינם משתמשים בכתר אחד, כי הנוקבא היא צריכה להארת המוחין דז"א, ונה"י דז"א מתלבשים בה, ע"כ היא קטנה ממנו, וכתרו גדול מכתרה, אבל בר"ח, ויו"ט, נעשה התכללות הוד דא"א בנצח שלו, ונכללה הנוקבא בנצח דא"א כמו הז"א, והיא יכולה לקבל המוחין דאו"א דע"ב דמזלא בשוה עם הז"א, ואז אינה צריכה עוד אל הז"א, כי כמו שהז"א מקבל מאבא, כן הנוקבא מקבלת מאמא, וע"כ שניהם שוים בכתר אחד. (אות נ"ז ונ"ח).

 

קצא) מ"ש שאין משתמשים בכתר אחד עד לע"ל, היינו רק בשוה עם הז"א. אבל עם יעקב הוא שוה בכתר א' לשניהם בר"ח ויו"ט. (אות נ"ח).

 

קצב) עי' לעיל תשובה ו' וז'.

 

קצג) עי' לעיל תשובה ו'.

 

קצד) כל בחינת הכלים ששמשו כבר בזמן הנקודים, אלא לאחר שבירתם חזרו וקבלו תיקונם ע"י האורות של אצילות שנקראים מ"ה, כל אלו נבחנים לשם ב"ן, שמקורם הוא ס"ג, כי הע"ס דנקודים הם

 

 

א' תתסו         חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות בבין הנוקבא

 

 

בחינות נקודות דס"ג, אלא משום שנעשו נצרכים לקבל תיקון ממ"ה נבחנים לנוקבא אל המ"ה, וע"כ נקראים עתה ב"ן, כי הנוקבא דמ"ה נקראת בשם ב"ן. ולפיכך בקטנות הפרצוף, כל עוד שאין בו המוחין, הנה אין שם תיקון לבחינות אורות כלל, אלא רק להשלים הכלים דב"ן הנבררים מבי"ע, ואפילו המוחין דו"ק אינם אלא רק השלמת כלים, ונמצא שאין שם עוד בחינת מ"ה עצמו, דהיינו קומת המוחין המיוחסים לאצילות. ובחינת מ"ה מתחיל רק בגדלות, דהיינו בעי"מ דפב"פ, שהם בחינת ג"ר דאורות הנקראים מ"ה. שהם המתקנים את המוחין דב"ן, אחר שמתלבשים בעי"מ דחיצוניות הפרצוף הנקרא ב"ן כנ"ל. הרי שאין שם מ"ה אלא בגדלות, דהיינו אחר שנשלמו הו"ק והמוחין דו"ק, נעשים ראוים לקבל את האורות דמ"ה. (אות ס"ד).

 

קצה) אין כלי פנימי בא בפרצוף הו"ק, אלא ע"י התכללות מן פרצוף חב"ד שלו, דהיינו אחר שמשיג גם הפרצוף חב"ד, אז נכלל גם פרצוף ו"ק ממנו, ואז יש לו כלי פנימי בו"ק שלו. אבל מטרם שמשיג פרצוף חב"ד, אין כלי פנימי בו"ק. (אות ע').

 

קצו) אין הפרש בין נצח והוד זולת בגדלות, שיש שם הארת חכמה, שנבחן הנצח שהוא הנושא להארת חכמה, וההוד, שהוא הנושא אל המסכים, והם בחינות נפרדות זו מזו. אבל בקטנות בעת שהם בבחינת ו"ק, נמצא גם הנצח שאין בו שום חילוק מההוד, ואין בו אלא כח הסיום בלבד כמו ההוד. (אלף תשכ"ב אות ע"ה).

 

קצז) ביאת החסדים פירושו ביאת המוחין דג"ר, שאז נעשה הנצח לבחינת הנושא להארת חכמה שבג"ר, שבזה נפרדים זה מזה, כנ"ל, בתשובה קצ"ו. (אות ע"ה).

 

קצח) עי' לעיל בתשובה ס"ז.

קצט) החלק שכבר התחתון קבל מהעליון נבחן לאו"פ. ומה שעתיד לקבל מהעליון נבחן, גם מטרם שמקבלו, שהוא מאיר לו בבחינת או"מ, שפירושו הארה מרחוק. (אות ע"ז).

 

ר) לא כל העי"מ באים בבת אחת רק הע"ס דעיבור יניקה בלבד באים לה בבת אחת. והוא משום שבחינת העיבור שלה נעשה בנוקבא שבגופו דז"א הנחשבת לשרשה.

 

רא) כי אין היסוד דנוקבא ראוי להעלות מ"ן לצורך ג"ר דנשמות אלא ע"י האי רוחא דשדי בה בעלה בביאה קדמאה, שז"א נותן בסוד זווג אב"א הנקרא רי"ו, והנקרא חסדים זכרים, משום שנמשכים מקומת ע"ב דמזלא, עי' לעיל בתשובה ס' וע', שנתבאר זה באורך. ופעמים נקראים בשם גבורות זכרים, דהיינו בהתחשב רק בבחינת המ"ן בלבד. ואלו היא מקבלת בעת הז"א אב"א, אבל בעת חזרתה פב"פ עם הז"א, אז מתתקן פרצופה לא בבחינת מ"ן זכרים דמזלא, אלא רק בבחינת גבורות נקבות, שהם נמשכין לה ממלכות דאמא שהיא מ"ן נקבות. עש"ה בתשובה ע'. (אות ע"ח).

 

רב) אין תיקון הנוקבא דז"א מתחיל רק אחר הגדלות נשמה, דהיינו אחר שז"א קונה נה"י חדשים דנשמה, אז יש עליה גם לנוקבא, כי גו"ע דנוקבא דבוקים על אח"פ דז"א כנודע. ואז נגדלת בג"ר, דהיינו בו"ק בבת אחת. כי העיבור שלה נעשה בהתכללות בנוקבא שבגופו דז"א. (אות פ"ב.)

 

רג) אחר שז"א משיג גדלות דנשמה, מתחילה הנוק' להבנות, ויוצאים לה הו"ק בבת אחת, כנ"ל בתשובה ר'. אמנם הג"ר דנשמה דז"א אינה יכולה להשיג, משום שהג"ר דנשמה לוקחת המלכות דז"א עצמה, דהיינו הנוקבא שבגופו שמחזה ולמעלה,

 

 

חלק ט"ו לוח התשובות לענינים בנין הנוקבא          א' תתסז

 

 

כלומר, כי אותם הג"ר הם חסדים מכוסים, כקומת ס"ג דאו"א, וע"כ רק נוקבא הגדולה שבגופו דז"א נוטלת מהם בחינת נשמה משום שדרכה בחסדים מכוסים, אבל לנוקבא הקטנה אינם מספיקים לבחינת ג"ר, כי היא לחסדים מגולים צריכה, ואין לה ממוחין אלו דז"א אלא רק בחינת ו"ק בלי ראש. (אות פ"ב).

 

רד) כי אין הנוקבא נגדלת בכל האחור דז"א, אלא רק ע"י קומת ע"ב דאו"א דמזלא, כנודע, ואז כמו שאו"א וישסו"ת נעשו לפרצוף אחד, כן הנוקבא רחל עם הנוקבא הגדולה שבגופו דז"א, הנקראת מלכות דז"א, גם הם נעשים לפרצוף אחד, ונמצא שהנוקבא לקחה עתה בחינת הג"ר של הנוקבא שבגופו דז"א, כי נעשה עמה לאחד. (אות פ"ג).

 

רה) כשבאים הג"ר בהפרצוף נפרדים הנו"ה, כי הנצח נבחן אז לנושא להארת חכמה, והוד נבחן לנושא למסכים. כנ"ל בתשובה קצ"ו. ובחינת ג"ר נקרא פנים, ונמצא שנו"ה נפרדים בבחינת הפנים, משא"כ מבחינת אחורים דהיינו כל עוד שאין להם ג"ר ובחי' פנים, הנו"ה הם אחד, כי אין שום הפרש בחינה ביניהם, כנ"ל ע"ש. (א' תשכ"ד ד"ה ולפיכך).

 

רו) כמו בעת גדלות נקודים, אחר שבחינת המחזה ולמטה דז"א שהיה בבי"ע נתחברו עמו לפרצוף אחד, קבלה אז גם הנוקבא מהם, בחינת ט"ת, ונבנה לפרצוף בפ"ע, מטעם, שבעת קטנות, שהיתה הנוקבא בחינת נקודה דחזה דז"א, היו אלו המחזה ולמטה שבבי"ע שייכים לנוקבא, לכן נבנית מהם לפרצוף, אחר הגדלות דז"א. וכן הוא באצילות, כי אחר שז"א מעלה נה"י שלו מבי"ע, יש באותם הנה"י חלק הט"ת דהנוקבא, וגם היא נבנית לפרצוף נבדל מז"א, – כמו בגדלות הנקודים. (א' תשכ"ח ד"ה והנה).

רז) ענין ההתחלקות דאו"א וישסו"ת לב' פרצופים, הוא משום קומת הס"ג שבהם, כי בקביעות לקחו או"א בינה דמ"ה, דהיינו הע"ס דקומת ס"ג, שהבחינה העליונה שבהם היא בינה באור דנשמה. ויונקים מבינה דא"א, שנקראת גרון. ואע"פ שבינה זו יצאה מראש דא"א, מ"מ נבחנת לג"ר, משום שג"ר דבינה, הם בסוד כי חפץ חסד הוא, ואינם סובלים משום מסך, וע"כ אין המסך שבפה דא"א ממעט אותה מבחינת ראש וג"ר, וכמו שלא יצאה מראש דומה. כנ"ל בחלקים הקודמים, שאין צמצום באור חסדים. וכל זה אמור רק בג"ר דבינה, שהם חב"ד חג"ת שבקומת ס"ג, שדרכם בחסדים מכוסים. אבל בנה"י דבינה, שהם בחי' שורשי זו"ן שבבינה, שדרכם בחסדים מגולים, שפירושם שתתגלה הארת חכמה בחסדים, כבר המסך שבפה דא"א שולט עליהם, ונעשו למחוסרי ראש, דהיינו לבחינת ו"ק לבד. וזה שגרם לקומת הס"ג דאצילות שהם או"א, להתחלק לב' פרצופים, לאו"א וישסו"ת, אשר הג"ר של הקומה, הם או"א, שדרכם בחסדים מכוסים, וע"כ נחשב להם קומת נשמה לבחינת ג"ר גמורים, כי מסך דראש א"א אינו שולט עליהם. ובחינת הו"ק של קומת ס"ג, דהיינו המחזה ולמטה דאו"א, יצאו בבחינת ו"ק בלי ראש, כי לחסדים מגולים הם צריכים, וכבר המסך ממעט אותם מבחי' הארת חכמה. כל עוד שאין בהם רק בחינת ס"ג כי בינה יצאה מראש דא"א, כנ"ל, וכלפי חסדים מגולים אין בקומה זו בחינת ג"ר כלל. וזהו שורש ההתחלקות דאו"א וישסו"ת, שאו"א לבדם נוטלים הג"ר של הקומה, ויש"ס ותבונה מתחלקים מהם לפרצוף ו"ק.

ולפי"ז מובן מאליו, שבעת שאין בזו"ן אלא קומת ס"ג, שהיא נשמה, הרי גם הוא מוכרח להתחלק לב' פרצופים דוגמת או"א וישסו"ת, אשר רק חב"ד חג"ת שלו עד החזה, מקבלים ג"ר ובחינת ראש, להיותם בחינת חסדים מכוסים, אבל המחזה ולמטה נבדל לעצמו לפרצוף ו"ק בלי ראש, כי

 

 

א' תתסח        חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות בנין הנוקבא

 

 

קומת ס"ג אינה מספיקה לשמש להם בחינת ראש, להיותם צריכים להארת חכמה, כנ"ל בישסו"ת. הרי שבעת שז"א הוא בקומת נשמה הוא מוכרח להתחלק, לב' פרצופים נבדלים, שמחזה ולמעלה הוא בחי' זו"ן הגדולים בראש דנשמה, ומחזה ולמטה הוא בחינת זו"ן הקטנים, שיצאו לעצמם בו"ק בלא ראש. (אות פ"ג. ואו"פ ד"ה ואח"כ).

 

רח) לאה היא בחינת אחורים דאמא שנתבטלה מראשייהו דאו"א בעת שביה"כ ונפלה למקום נוקבא דגופא. כנודע, ולפיכך נתקנה באצילות להיות בחינת נוקבא לז"א, ומקבלת ממוחין שלו ומתתקנת עמו. ונמצא שלאה היא מדרגה עליונה מז"א ממקורה, והיא באמת בחינת ראש של הז"א, כי אמא היא ראש של הז"א, ולכן אחר שקבל הז"א בחינת נשמה, היא עולה על ידו לבחינת ג"ר שלו, דהיינו מחזה ולמעלה ומקבלת ממנו הג"ר בשוה עם הנוקבא שבגופו דז"א שמחזה ולמעלה. אבל רחל, שהיא הנוקבא הנפרדת דז"א הנה היא רק תולדה מז"א, ומקורה היא בגדלות נקודים אחר שנתחברו אליו נה"י שלו מבי"ע, כנ"ל בתשובה ר"ו. שאז נעשו לה בנין של ט"ת מן נה"י דגדלות האלו, הרי שכל שורשה של רחל אינה אלא רק בנה"י דז"א, ואין לה חלק מחזה ולמעלה דז"א, ע"כ לא נתקנה אלא רק מחזה ולמטה דז"א, בדומה להנוקבא שבגופו דז"א שמבחינת מחזה ולמטה שלו. (אות קנ"ב. ואור פנימי ד"ה אכן).

 

רט) כי אז הז"א הוא בקומת ס"ג, דהיינו נשמה, ונתבאר לעיל בתשובה ר"ז. שאין קומת ס"ג מספקת להאיר למחזה ולמטה דז"א רק בחינת ו"ק בלי ראש. בהיות בה הוצרך לחסדים מגולים. ע"ש. (א' תשל"ג ד"ה והנה).

 

רי) זה מובן ממקורו בנקודים, ששם שורש הנוקבא בעת קטנות הז"א, שאז היא רק בחי' נקודה תחת החזה, ביחס הכלים,
ונקודה תחת היסוד ביחס התלבשות האורות. אלא בעת גדלות הז"א דנקודים, שהעלה אח"פ שלו מבי"ע, אז נבנה מהם גם הנוקבא בט"ר שלה. ע"כ אין בבין הנוקבא הנפרדת מתחילה אלא אחר גדלות נשמה דז"א, שאז מעלה גם באצילות נה"י החדשים שלו מבי"ע, שמהם לוקחת הנוקבא הט"ר שלה, כנ"ל. וכן בעת שהז"א עצמו חוזר לו"ק, ונה"י החדשים מתבטלים ממנו, הנה נעלם עמהם גם בחינת ט"ר דנוקבא. (אות צ"ד. ואור פנימי ד"ה וזה).

 

ריא) בעת שזו"ן עולים למ"ן להיכל או"א דע"ב, שאז או"א וישסו"ת נעשים לפרצוף אחד בקומה שוה, נבחנים או"א שניהם לבחינת אבא לבד, וישסו"ת שניהם לבחינת אמא לבד, כנודע. ואז נכלל הז"א בבחינת אבא, ונה"י דאבא שהם או"א, מתלבשים בו עם המוחין. והנוקבא נכללת באמא שהם ישסו"ת, ונה"י של ישסו"ת מתלבשים בה עם המוחין. ואז נמצאים גם הזו"ן כמו או"א וישסו"ת בקומה שוה, ומשתמשים בכתר אחד. ואז הם בסוד שני המאורות הגדולים. אמנם זה אינו נוהג עד גמר התיקון, כי לזה צריכה הנוקבא לבחינת מ"ן נוקביות דצמצום א', שהיא גנוזה ברדל"א, שאינה מתגלה מטעם גמר התיקון, כמ"ש לעיל בתשובה ו' וז' עש"ה. (אות ק"צ).

 

ריב) נודע שכל ענין של המ"ה החדש, שהוא עולם דאצילות, הוא רק לתקן את הב"ן, שהם כל הקומות אשר יצאו בגדלות דנקודים, שנתבטלו ונשברו, שע"י הזווגים דמ"ה החדש שבאצילות, המה מקבלים תיקונם, שכל הקומות חוזרות להיכנס כמו שהיו מטרם הביטול והשבירה. ונודע, שהם נחלקים לב' חלוקות: כי מתחילה יצאו ראשייהו דאו"א עלאין, שהממעלה למטה שלהם הם ד' המלכים דחג"ת עד החזה, ומסבת שבירת ד' המלכים האלו נתבטלו ג"כ האחורים דאו"א עלאין, שהם כל בחינת

 

 

חלק ט"ו לוח התשובות לענינים בנין הנוקבא        א' תתסט

 

 

אח"פ שלהם שנתעלו להם בעת יציאת הקומות שלהם ממטה למעלה, שאחר ביטול הקומות חזרו ונפלו האחורים האלו למקום הגופות שלהם, דהיינו למקום שעמדו המלכים דחג"ת. ואח"כ יצאו ד' הקומות של ישסו"ת דנקודים ממטה למעלה, אשר ד' המלכים תנהי"מ הם הממעלה למטה שלהם. ואחר שבירתם דד' מלכי תנהי"מ נתבטלו ג"כ האחורים דישסו"ת, שהם אח"פ שנתחברו להם בעת יציאת אלו הקומות ממטה למעלה, ולאחר ביטולם חזרו ונפלו אח"פ דכל קומה למקום הגוף שלהם. כנודע.

 

ונמצא, שלא יוכל להיות גמר התיקון, מטרם שיחזרו אלו האחורים שנפלו מאו"א וישסו"ת אל מקומם כבתחילה מטרם ביטולם, ואז יתוקנו ג"כ כל הכלים של שמונה מלכים עמהם וישובו להיות אצילות במקומם כבתחילה, כי כל קומה שנתקנה באו"א וישסו"ת הם מעלים מבי"ע גם הכלים השייכים אל הממעלה למטה של אותה הקומה כנודע. וסדר של העלאת אחורים האלו נבחנים בה' בחינות.

 

בחינה הא', היא בהמוחין דחול שהם בחינת ישסו"ת, הבאים ע"י כפיפת ראש דיחידה חיה למקום נשמה, שאז הז"א מעלה עם המ"ן שלו, רק בחינת אחורים שנפלו מישסו"ת דנקודים אל מקום חג"ת דא"א, ששם הז"א עומד בעת עיבורו, שהקומה ההיא מעלה הכלים וניצוצין מד' מלכי תנהי"מ דנקודים שבבי"ע. אמנם העלאה זו אינה העלאה שלימה גם לאחורים דישסו"ת משום שמקום עלית האחורים צריך להיות במקום הג"ר דא"א, שמקומו מכוון נגד מקום יציאת יש"ס ותבונה של הנקודים, כי הג"ר דא"א מלבישים לחג"ת דעתיק העומדים במקום ד' המלכים דחג"ת, שבמקומם יצא הראש של הישסו"ת דנקודים. וכיוון שהעלאת האחורים לא היה אלא למקום חג"ת דא"א, והזווג נעשה ע"י כפיפת ראש דאו"א ממקום ג"ר דא"א למקום חג"ת שלו,
כנודע. ע"כ עדיין לא עלו בזה האחורים דישסו"ת למקומם האמיתי כבתחילה.

בחינה הב', היא במוחין דשבת במוסף, שאז עולה הזו"ן למ"ן במקום ג"ר דא"א, ומעלה שם את האחורים של ישסו"ת, העומדים אז בג"ר דא"א, וכאן נעשה העלאה שלימה אל האחורים דישסו"ת, כי עתה עומד ישסו"ת במקומו כעמידתו, בעת הנקודים, כי ג"ר דא"א מכוונים נגד ישסו"ת דנקודים, כנ"ל.

בחינה ג', היא האחורים דאו"א שזו"ן מעלים ג"כ באותו העליה דעיבור למקום ג"ר דא"א, דהיינו בשבת במוסף כנ"ל. שכלפי האחורים דאו"א הוא דומה, כמו בחינה הא' כלפי האחורים דישסו"ת, הנ"ל. כי עדיין לא נתעלו למקומם האמיתי שהוא במקום ג"ר דעתיק, כי ג"ר דעתיק עומדים במכוון במקום ג"ר דנקודים, ששם עמידתם דאו"א דנקודים כנודע. אלא שהם עדיין במקום נפילתם שהוא במקום דחג"ת דנקודים, דהיינו במקום ג"ר דא"א, כנ"ל, אלא שמקבלים תיקון ע"י כפיפת ראש דאו"א שהם עתה במקום ג"ר דנקודים.

בחינה ד', היא במנחה דשבת, שאז עולה הז"א למ"ן בעיבור אל ישסו"ת העומדים במקום ג"ר דעתיק, ונמצא שמעלה עתה האחורים דאו"א אל מקומם האמיתי, למקום דג"ר נקודים. ויש עתה עליה שלמה לאחורים דאו"א ג"כ. אמנם יש עוד חסרון בבחינת הקומה כי אין כאן במנחה דשבת אלא רק קומת הס"ג דיחידה דז"א, כי ע"כ אין הנוקבא יכולה עוד לעלות עמו למ"ן למקום ג"ר דעתיק, והוא נחלק משום זה לב' פרצופים, אשר רק ז"א ולאה יכולים לקבל המוחין האלו ולהלביש לג"ר דא"א, אבל יעקב ורחל נשארו למטה במקום חג"ת דא"א, כנודע. וע"כ עדיין לא נתעלו עוד כל האחורים דאו"א בשלמות.

בחינה ה', היא בגמר התיקון, אשר אז תהיה גם הנוקבא ראויה להעלות מ"ן לג"ר דעתיק, כי אז תתגלה המלכות הגנוזה ברדל"א בסוד ראש פנה. ואז יתעלו כל

 

 

א' תתע          חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות בנין הנוקבא

 

 

הבחינות דאחורים דאו"א בשלמות למקומם כבתחילה ואז יהיה גמר התיקון. וכדי להבין היטב תשובה זו, צריכים לזכור היטב כל המתבאר בתשובה ט', ע"ש.

 

ריג) כנ"ל בתשובה הסמוכה, שאין העלאת האחורים דאו"א באים למקומם, אלא רק בעת שהזווג והעיבור נעשה במקום ג"ר דעתיק, עש"ה.

 

ריד) ו"ק נקראו חיצוניות, וג"ר נקראו פנימיות, וישסו"ת הוא בחינת ו"ק דאו"א, ע"כ נקראים חיצוניות, כלפי או"א שנקראים פנימיות.

 

רטו) נתבאר לעיל בתשובה ז', שרק ז"א ואמא יכולים לשמש במ"ן דזכרים שבדיקנא, להיותם מבחינת ט"ר דאו"י, שממדת צמצום א' אין שום נוקביות בט"ר אלא רק במלכות לבד, וע"כ בחינת הנוקביות שבהם היא רק בחינת התכללות ממלכות, הנקרא בנימין הכלול ביוסף, בדומה למ"ן דדיקנא. אבל הנוקבא רחל, שהיא בחי' מלכות עצמה, אינה יכולה לקבל בחי' מ"ן זכרים אלו דדיקנא, אלא שהיא צריכה למלכות דצמצום א', שנגנזה ברדל"א עד לע"ל, וע"כ אין רחל יכולה לעלות עם הז"א למ"ן לג"ר דעתיק, כי המ"ן שלה דצמצום א' שהיא צריכה, אינה מגולה שמה.

ולפיכך רק ז"א ולאה, שהם בחינת ט"ר דאו"י, יכולים להכלל בעיבור דישסו"ת שבמקום ג"ר דעתיק, ולהלביש לג"ר דא"א, כי יש להם שם בחינת מ"ן דצמצום א' המספיק להם, דהיינו מבחינת יסוד דמלכות שבדיקנא. ולכן הם עולים במנחה דשבת ומלבישים למקום ג"ר דא"א. אבל רחל אינה יכולה לעלות עמהם, כי אין לה שם בחינת מ"ן שלה, שהיא המלכות דצמצום א', כי גנוזה ברדל"א ואינה באה בזווג עד לע"ל. ועי' היטב בתשובה ז'.

 

רטז) כל מדרגה צריכה לעי"מ מחדש,
הן בחיצוניות והן בפנימיות, כנודע. וע"כ הגם שכבר נשלמו זו"ן במדרגת חיה במוסף דשבת, אמנם מבחי' יחידה עדיין לא קבלו כלום עד שבת במנחה. ומוחין אלו דמנחה הם רק בחינת נשמה דיחידה, שהם אינם מספיקים רק לזו"ן הגדולים ולאה, אבל לזו"ן הקטנים אינם מספיקים לבחינת ג"ר, אלא רק לבחינת ו"ק לבד, וע"כ נשארו למטה בחג"ת דא"א, ולא עלו עמהם לג"ר. ונמצא שאלו יעקב ורחל העומדים בחג"ת דא"א בעת עלית זו"ן לג"ר דא"א, הם יעקב ורחל דבחינת יחידה. ועי' לעיל תשובה רט"ו שבארנו טעם אחר על מה שאין רחל עולה לג"ר דא"א. ושניהם אמיתים.

 

ריז) עי' לעיל בתשובה רט"ז.

 

ריח) הדבר אמור באצילות הקטנות של הנוקבא, דהיינו לבחינת הע"ס דו"ק. ונודע, שמטרם שהפרצוף נשלם בבחינת הקטנות, אינו יכול לעלות מעצמו למ"ן, כי אין לה עוד שום מציאות בפ"ע, כנ"ל בדף תשל"ח אות ו'. וע"כ רק ז"א עולה למ"ן בלבדו שזה מספיק לבנין הקטנות דנוקבא. אלא אח"כ שכבר נבנה בבחינת ו"ק שלה מחזה ולמטה יכולה גם היא לעלות למ"ן לאו"א. כמ"ש שם בדברי הרב הנ"ל. שבפעם שניה אחר שיש לו כבר להפרצוף מדת הו"ק, הוא יכול לעלות למ"ן לעליון מעצמו. עש"ה. (אות צ"ט).

 

ריט) כי אין אחיזה לחיצונים אלא רק במקום שיש חסרון בהאורות. וע"כ כיון שמוחין דס"ג אינם מספיקים לג"ר בשביל זו"ן הקטנים, הרי יש אחיזה לחיצונים באחורים שלהם, וצריכים להיות דבוקים אב"א, בסוד אחוריהם ביתה. אבל מחזה דז"א ולמעלה ששם יש לו ג"ר, אין שום אחיזה לחיצונים, והאחורים יכולים להיות מגולים. (אות ק"ב).

 

 

 

חלק ט"ו לוח התשובות לענינים בנין הנוקבא        א' תתעא

 

 

רב) ענין היות זו"ן אב"א, מורה שהעליה שלהם לאו"א, הוא לקבל מוחין דאחורים. אמנם הזווג עצמו שלהם באו"א, הם בהכרח פב"פ, כי הם נכללו באו"א שם, ואו"א הם פב"פ. אלא שבכלל נקראים הזווגים והמוחין האלו בשם אב"א, משום שהם באים רק להשלמת כלים, ובחינת הכלים נקרא ב"ן ואחורים וכן חיצוניות. (אות ק"ג).

 

רכא) עי' להלן בתשובה רכ"ב.

 

רכב) שינה ותרדמה פירושו: עליה למ"ן, כי בעת שהמוחין עולים למ"ן, והפרצוף נשאר למטה בלי מוחין הוא נבחן לישן, בדומה לאדם ישן, שאין מוחותיו מגולים בזמן ההוא. ומטעם זה עצמו, נקרא לידת המוחין והתלבשותם בחזרה בפרצוף, בשם קיצה משנתו. ולפיכך בעת עלית מ"ן דזו"ן לאו"א לצורך המוחין דנסירה, נבחן ז"א לישן, כי מוחותיו נסתלקו ועלו למ"ן לאו"א, אבל לאה נבחנת לנעורה כי היא מקבלת שם תכף המוחין אלו דנסירה, דהיינו הבינות וגבורות דאו"א, הנכללות באמא, ולאה שהיא נכללת באמא בעת עלית מ"ן היא מקבלתם תכף, ויורדת עמהם למטה במקומה, והיא ננסרת מז"א, כלומר שנעשה בקבלת המוחין דע"ב האלו לפרצוף נפרד לעצמו, כי מקודם לכן במוחין דס"ג, לא היה בה אלא בחינת חסדים מכוסים מג"ר דאמא כמו המוחין דז"א עצמו, וכיון שהיא שוה אליו במין המוחין, נבחנת כמו דבוקה עמו. אבל עתה שלאה קבלה בחי' מוחין דחסדים מגולים מע"ב דאמא ע"י עלית המ"ן, הרי נפרשה מבחינת המוחין דז"א. כי המוחין דז"א הם תמיד בבחינת חסדים מכוסים, ואפילו בעת השגתו למוחין דע"ב, אלא שנעשה אז בבחינת ם' דצלם, המשפיעה הארת חכמה אל ל' דצל"ם אע"פ שהוא עצמו הוא רק בחינת חסדים מכוסים. כמ"ש היטב בחלק י"ג. עש"ה. אמנם לאה אחר שקבלה הבינות וגבורות דאו"א, היא
נעשתה לחסדים מגולים בדומה לל' דצל"ם, וע"כ נמצאת עתה שננסרה מז"א. וענין זה כבר נתבאר לעיל במוחין דפב"פ דחצות לילה, שלאה מקבלת מן הז"א, אשר לאה מקבלת אז הכלים דרחל בהשאלה, שזה הכרח לה משום שמקבלת המוחין בנה"י ארוכים דאמא, שפירושו מוחין דע"ב, שהם ארוכים, כי ארוך פירושו חכמה. עש"ה.

והנה נתבאר, הטעם שהנוקבא לאה נבחנת לנעורה, משום שיורדת תכף עם המוחין דנסירה שקבלה, וננסרת מן ז"א, וכיון שיש לה מוחין הרי היא נבחנת לנעורה כנ"ל. אבל ז"א עצמו אינו יורד למטה עד שמקבל שם גם המוחין השייכים לרחל, כי רחל אינה יכולה לקבל תכף המוחין בהיכל או"א, כמו לאה, כי היא תולדה של ז"א, ואו"א נחשבים לעלי עליון של רחל. כנודע, וע"כ אין רחל מקבלת המוחין אלא אחר שנעור ז"א משנתו, דהיינו אחר ירידת ז"א למטה למקומו ומשפיע לה המוחין, שענין ירידה זו דז"א, נעשה ע"י תקיעת שופר בר"ה, ואז מקבלת רחל המוחין דנסירה מן ז"א בדרך המדרגה. ולפיכך נבחן שלאה היא נעורה ואינה ישנה, כי היא קבלה תכף המוחין הראוים לה. אבל ז"א שהוא צריך להשפיע המוחין אל הנוקבא רחל, אינו יורד משם אלא אחר תקיעת שופר, ואז נעור, והוא משפיע המוחין לרחל. באופן, שמ"ש שבזמן הדורמיטא אין הנקבה ישנה סובב רק על נוקבא לאה, בהיותה מקבלת תכף המוחין ויורדת למטה. אבל ברחל אין נוהג זה, כנ"ל, כי היא יורדת בשוה עם הז"א בעת תקיעת שופר. כמבואר (באות קכ"ב).

 

ומ"ש הרב לעיל באות קס"ג. "כשנסתלקו בינה וגבורה מז"א אז היו מאירים בנוקבא לאה בסוד או"מ ומשם נמשך אל המלכות רחל ואינם ישנות כמו הז"א" שמשמע מזה שגם רחל אינה ישינה, הכונה היא על בחינת הכלים דרחל המתחברים ללאה בחצות לילה עד הבוקר, שמבחי' זו אפשר לומר שגם רחל מקבלת
א' תתעב        חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות בנין הנוקבא

 

 

המוחין תיכף בעת עלית מ"ן, דהיינו ע"י שאילת הכלים שלה אל לאה. (כנ"ל חלק י"ד אות ל"ה) אמנם אין קבלה זו נבחן על שם בנין פרצוף של רחל, כי רחל צריכה לקבל המוחין ע"י ז"א והיינו אחר הקיצה משנתו בסוד תקיעת שופר. ולא ע"י לאה כמ"ש הרב לעיל באות קס"ג. אלא שהוא סובב על הכלים דרחל המתחברים לפרצוף לאה בעת שלאה מקבלת נה"י הארוכים דאמא, שבעת ההיא נמצאת רחל מקבלת המוחין ע"י לאה, כמבואר, ומ"ש שמאירים בלאה בסוד או"מ, הוא משום שהמוחין דב"ן מיחסם עצמם הם נבחנים לאו"מ, כנ"ל באות קע"ט. שאינם נבחנים לאו"פ רק מבחינת התחברותם עם המ"ה. משום ששורשם הם מאורות דנקודות שהם בחי' עליון אל אצילות כמ"ש שם. וכיון שקבלה זו היא רק לבינות וגבורות לבד, ע"כ נקראים או"מ. (אות ר"ד. ואות קס"ג. ואות קכ"ב).

 

רכג) עי' לעיל בתשובה ס'. (אות ק"ה).

 

רכד) כי בעת קטנותה אין לה אלא גו"ע בחסר אח"פ, דהיינו חב"ד חג"ת דכלים בחסר נה"י. וזהו בכללות ובפרטות, שאין בכל ספירה זולת ב"ש עליונים, וחסרה משליש תחתון. ובמצב הזה אין לה יסוד ומלכות כל עיקר, שהמה רק כוללים דחג"ת נ"ה, ואינם ספירות ממש כמותם, אלא היסוד הוא כולל דה"ח, ומלכות היא כוללת דה"ג, כנודע. וע"כ, כל זמן שחג"ת נ"ה עצמם הם חסרים משליש תחתון, אי אפשר שיתקן מהם בחינת כולל ליסוד, וכולל למלכות. וע"כ הם חסרים לגמרי בזמן הקטנות דנוקבא. ולפיכך אין להנוקבא המציאות של היסוד שלה אלא אחר שהיא משגת המוחין דע"ב מאמא דמזלא, המורידים ה"ת מעינים ומעלה אח"פ, שאז נשלמו נה"י של הכללות, ובפרטות נשלמו לה אז כל השלישים תחתונים דע"ס שלה, ואז יוצא בה מציאות היסוד, כי אחר שנשלמו החג"ת נ"ה בשלישים תחתונים אז בחי' הכולל שלהם
עושה את הכלי דיסוד, כנ"ל. הרי שאין הכלי דיסוד נעשה אלא אחר שהנוקבא קבלה למוחין דג"ר שהם המוחין דנסירה (אות ק"ח).

 

רכה) עי' לעיל בתשובה הסמוכה.

 

רכו) עי' לעיל תשובה צ"ב. (אות ל'. ואות קי"ג וקי"ד).

 

רכז) הגבורות דנוקבא אינם משלה, כי מצד עצמה אינה נשרשת אלא במלכות דאמא, שהיא צמצום ב', ואין המוחין יוצאים עליה אלא ע"י התכללות המלכות דאמא בעטרא דגבורה דז"א, כנודע, וע"כ היא בחינת דינא רפיא כי כל הגבורות דצמצום א' שבה, היא רק בחינת הארה שמקבלת מגבורות של ז"א כנ"ל. אבל ז"א אין צריך לקבל הארת גבורות מזולתו, כי הוא מקבל בחי' הגבורות דצמצום א' ממקורו ממזל ונקה, שהם בחינת יסוד דמלכות מצמצום א' כנודע. וע"כ הנה"י שלו ששם מקום הסיום הם דינין קשים, כי בחינת צמצום הא' היא מדת הדין הקשה. שאין העולם יכול להתקיים בה אלא בשיתופה עם מדת הרחמים, כנודע, וע"כ כל שהולך, הדינים מתגברים בו, ואין לנה"י שלו מיתוק אלא בהתלבשות במוחין דנוקבא, שהיא בחינת מלכות דאמא וצמצום ב'. ושם הם מתמתקים במדת הרחמים דאמא. (אות קי"ב).

 

רכח) א', הוא נסירת הדינין שמחזה ולמעלה דז"א עד הכתר שבו, ששם היא בחינת הנוקבא שבגופו דז"א, שהיא בחינת גבורות זכרים דצמצום א' כמו אמא דע"ב שעל המ"ן דדיקנא, להיותה בחינת ז"א עצמו, שהוא יכול לקבל המ"ן זכרים האלו. כנ"ל בתשובה ו' ע"ש. וב' הוא המחזה ולמטה דז"א, דהיינו הדינין השייכים רק לנוקבא הקטנה רחל, שהיא בחינת דינא רפיא ממקורה, דהיינו ממלכות דאמא, שהיא מדת הרחמים, כנ"ל, בתשובה רכ"ז, וע"כ

 

 

חלק ט"ו לוח התשובות לענינים בנין הנוקבא        א' תתעג

 

 

אפילו שהיא מקבלת עתה מבחי' הגבורות דמ"ן זכרים כמו הז"א מ"מ הם נמתקים בה ע"י הז"א, משום שהיא דינא רפיא ממקורה. (אות קט"ו).

 

רכט) בעת התרדמה שפירושה עלית מ"ן דזו"ן לאו"א שבמקום ע"ב, ששם אבא כולו מ"ה, דהיינו חכמה וחסדים שלו ודאמא. ואמא כולה ב"ן, דהיינו בינות וגבורות שלה ודאבא, ונמצא שז"א הנכלל שם באבא, הוא ג"כ כולו מ"ה דהיינו חו"ח דאו"א, וכן חצי ימיני דדעת עליון ותחתון השייך ג"כ למ"ה. והנוקבא שנתכללה שם באמא, היא כולה ב"ן כמו אמא, דהיינו בו"ג דאו"א, וכן צד השמאלי דדעת עליון ותחתון, הנחשבים ג"כ לב"ן. והבו"ג שלוקחת הנוקבא, נחשבים תכף שהם מתלבשים בה, דהיינו בבחינת לאה ששואלת הכלים דרחל, כנ"ל בתשובה רכ"ב. ע"ש. אבל ז"א, שאינו יורד משם אלא בעת תקיעת שופר, כמ"ש שם. נמצא המוחין דחו"ח וחצי דעת עליון ודעת תחתון שלוקח שם מאבא, הם אצלו רק בבחינת מקיפים כי כל עוד שז"א הוא באבא, נבחנים המוחין רק למקיפים לבחינת ו"ק שלו שנשארו בתרדמה למטה. כמ"ש להלן בתשובה רנ"ד עש"ה. (אות ק"ס וקס"א).

 

רל) היינו הגבורות זכרים שהיא מקבלת מאמא מכח התכללות ההוד דא"א בנצח שלו, שאז אינה צריכה לקבל הארה מעטרא דגבורה דז"א כמו בעת שהיא פב"פ, אלא שהיא מקבלת הגבורות זכרים עצמם מאמא. כמ"ש בתשובה ו' וז' ע"ש. (אות קי"ח).

 

רלא) כל ענין הדיבוק דאב"א בכותל אחד עם ז"א, הנוהג בנוקבא, בעת היותה עמו מחזה ולמטה, היא משום שהיא חסרה בחינת נה"י שלה, וע"כ אין בה שום זווג בבחינת עצמה אלא שהיא מקבלת דרך הנוקבא הקטנה שבגופו דז"א, וע"כ היא דבוקה עמו בגופו כמו הנוקבא הקטנה
שבגופו, אמנם בעת שמקבלת המוחין דבינות וגבורות מאמא דע"ב דמזלא, שהם מורידים הה"ת מעינים שלה ומעלים אח"פ שהם נה"י חדשים, שאז משגת כלי דיסוד, הנה היא נפרדה ממנו לבחי' פרצוף מיוחד כי עתה יש לה אחורים וכותל משלה, וגם בבחינת חסדים מגולים, כנודע., הרי שנתינת הגבורות שלא ע"י ז"א, דהיינו המוחין דבינות וגבורות שהיא מקבלת מאמא הבונים את האחורים שלה, היא הגורמת שתתנסר מז"א, להיותם בפרצוף נבדל בפ"ע. ועי' לעיל בתשובה ר"ל. (אות קי"ט).

 

רלב) כי בעת שיש לז"א מוחין דס"ג, מתתקנת אז לאה כמו הנוקבא הגדולה שבגופו דז"א, ונמצאים ע"כ המוחין שלה שוים לנוקבא דז"א שבגופו, דהיינו בחינת חסדים מכוסים דג"ר דבינה, וע"כ נחשבת לאה אז כמו שהיא דבוקה עמו, כי המוחין שלה שוים אליו, אמנם בעת שמקבלת המוחין דע"ב דאמא דמזלא, שהם המוחין דנסירה, הנה אז לאה מתחברת עם רחל שמחזה ולמטה ונעשית לפרצוף אחד, ונמצאים המוחין שלה בבחינת חסדים מגולים, שהם משונים מז"א, וע"כ נבחנת עתה שהיא ננסרה מז"א. ועי' לעי' תשובה רכ"ב. (אות ק"כ. ואות קכ"ה).

 

רלג) משום שאחר קבלתה המוחין דנסירה מז"א, יש לה בהמוחין ההם ב' מיתוקים: א' מאמא עצמה, דהיינו מעת היותה בהיכל או"א בבחינת מ"ן. וב' ע"י הז"א, שנותן לה אותם פעם ב' בדרך המדרגה. (אות קכ"ד).

 

רלד) משום שהגבורות שמחזה ולמעלה הם ממדרגת הז"א עצמו, והם ראוים לקבל מאו"א עצמם, הנחשבים להעליון שלהם, וע"כ מקבלתם תכף המוחין עם עליתן למ"ן, וננסרים. אבל מחזה ולמטה הם הגבורות השייכין לרחל, הנחשבת למדרגה ג' מאו"א, והיא מחויבת לקבל הגבורות פעם ב' ע"י

 

 

א' תתעד        חלק ט"ו תלמוד עשר הספידות בנין הנוקבא

 

 

ז"א במקומו, שהוא העליון שלה. וע"כ מכתר דז"א עד החזה שלו ננסרים בכל שלימותם ביום א' דר"ה, אבל הגבורות שמחזה ולמטה מתחילין להתנסר ביום א' אחר תקיעת שופר ע"י קבלתה אז מז"א, וכן הולכים וננסרין בעשי"ת עד שנגמרים ביוה"כ. (אות קכ"ד).

 

רלה) המוחין נתונים ללאה תחילה משום שיכולה לקבל ישר מאו"א כמו הז"א, והיא מקבלתם תכף. לכן הגבורות שמחזה ולמעלה, הנחשבים אל מדרגת ז"א עצמו, ננסרים תכף עם עליתם למ"ן וניתנין ללאה. כנ"ל בתשובה רכ"ב. ע"ש. אבל אחר תקיעה שופר שז"א יורד למקומו ונותן המוחין אל רחל לבנין פרצופה, הנה אז יוצאים המוחין מלאה ונתונים לרחל, ואז בהכרח שרחל מקבלת הגבורות שמכתר עד החזה, שהיא בחינת נוקבא שבגופו דז"א שנטלה לאה מקודם, ועתה זה שייך לרחל כי ע"כ היא עולה ומלבשת לז"א בקומה שוה עד הכתר. אלא מטרם שז"א ירד למקומו, קבלה לאה המוחין וגם הגבורות שמכתר עד החזה, דהיינו קודם תקיעת שופר. כנ"ל (א' תשנ"ו ד"ה ואין).

 

רלו) כי בעת שהם בהיכל או"א, דהיינו קודם תקיעת שופר, שז"א כלול שם באבא ונוקבא באמא, נבחן, אשר הנוקבא לוקחת שם הגבורות ע"י אמא עצמה שלא ע"י ז"א, כי היא כלולה באמא ונוטלת המוחין ממנה, כמו שז"א כלול באבא ונוטל המוחין ממנו. אמנם אין תבלה זו דאמא מספיק אל הנוקבא, משום שהיא עלי עליון שלה וע"כ צריכה לחזור ולקבלם ע"י ז"א עצמו, וזה מגיע לה אחר תקיעת שופר בהמשך עשרת ימי תשובה. ונמצא שביום א' בלבד קודם תקיעת שופר מקבלת הנוקבא ע"י אמא, אבל אחר תקיעת שופר דיום א' כבר בא הז"א למקומו, והיא לוקחת אותם ע"י ז"א לבד. אמנם תזכור שגם אלו המוחין שהיא לוקחת ע"י הז"א בעשי"ת נקראים ג"כ שהם
מאמא שלא ע"י ז"א, כי אע"פ שהיא נוטלתם ע"י ז"א מ"מ המוחין גופייהו מיוחסים לאמא על שם שהם באים מע"ב דאמא דמזלא, שהם מ"ן זכרים. ורק המוחין דפב"פ נבחנים שלוקחתם ע"י ז"א, שזה להורות שהם באים מהזווג הנעשה בראש הז"א, ולא מהזווג דאו"א דמזלא. (אות קכ"ח).

 

רלז) אע"פ שאומר שהמוחין דנסירה המגדילים אותה בכל האחור דז"א, היא לוקחתם ע"י ז"א עצמו בהמשך עשי"ת, עכ"ז המוחין גופייהו מיוחסים לאמא שלא ע"י ז"א, להיותם נמשכים מהזווג שבאו"א על המ"ן דמזלין, כנ"ל בתשובה קל"ו. ומה שמדייק לומר על המוחין שלאחר תקיעת שופר שהם באים ע"י ז"א שלא ע"י אמא, הוא רק להבחין במקום הקבלה, כי קודם תקיעה שופר כשזו"ן עוד בהיכל או"א נמצאת הנוקבא כלולה באמא, והיא לוקחתם מידי אמא עצמה. ואחר תקיעת שופר שכבר ירדו הזו"ן למקומם היא לוקחתם מידי הז"א. אבל אלו המוחין בכלל נבחנים שבאים מאמא ומקבלתם בנה"י דאמא. ורק המוחין דפב"פ באים מז"א, ומקבלתם בנה"י דז"א. (אות קכ"ה. ואות קל"ד).

 

רלח) כי ביום אי ננסרים הדינין שמחזה ולמעלה עד הכתר שבו, שהם ממקורם בחינת גבורות זכרים, וכן הם אפילו בהמוחין דפב"פ, וכיון שהם גבורות זכרים, שפירושו, בחינת יסוד דמלכות דצמצום א' הנמשכים מן מזל ונקה. ע"כ נבחן שהנסירה הנעשה ביום א' דר"ה, הוא דינא קשיא, כי ממדת הדין הם, דהיינו צמצום א'. אבל ביום ב' שאין שם דינין אלא דרחל, שהיא ממקורה בחינת מלכות דאמא, ומדת הדין שלה נגנזה ברדל"א ע"כ נסירת הדינין ההם נבחנים בשם דינא רפיא. ועי' לעיל בתשובה רכ"ח (אות קכ"ט וק"ל וקל"א).

 

רלט) קודם הנסירה יש בז"א מ"ה וב"ן

 

 

חלק ט"ו לוח התשובות לענינים בבין הנוקבא          א' תתעה

 

 

כי בקטנות יש בו ו"ק דמ"ה וו"ק דב"ן. ובגדלות יש בו מחזה ולמעלה ג"ר דמ"ה וב"ן, ומחזה ולמטה יש בו ו"ק דמ"ה וב"ן. וז"א עצמן נבחן למ"ה, ובחינת השמאל שבו דהיינו הנוקבא שבגופו עצמו, שהיא המלכיות דט"ס שלו, נקראו ב"ן. כנודע. אבל אחר הנסירה ננסר ממנו כל הצד ב"ן שבו, דהיינו בחינת הנוקבא שבגופו, וניתנית אל הנוקבא רחל, ואז נשאר ז"א כולו חסד, שהוא מ"ה, והנוקבא כולה דין שהיא ב"ן.

ואע"פ שגם אחר הנסירה יש בו בחינת עטרא דגבורה שהיא דין, ולא עוד אלא שהוא בחינת דינא קשיא, דהיינו מבחינת צמצום א' הנקרא שורש הדין. אמנם אינה משמשת בו לצרכו עצמו, אלא כדי להאיר המוחין בהנוקבא רחל. וזה דומה לבחינת או"א וישסו"ת שאפילו במוחין דע"ב, שהם חכמה, נבחנים או"א לם' דצל"ם וחסדים מכוסים, ובחינת החכמה הם משפיעים לישסו"ת שהם ל' דצל"ם ובחינת חסדים מגולים. ומ"מ או"א נקראו חכמה אע"פ שהם חסדים מכוסים, משום שהם שורש החכמה אלא שאינם צריכים לחכמה לצורך עצמם, אלא כדי להשפיע אל ישסו"ת שהם צריכים לה. ועד"ז כאן בזו"ן, כי באמת שורש הגבורה והמוחין הם רק בז"א, ומ"מ הוא נבחן בבחינת ם' דצל"ם, שכולו חסדים מכוסים בסוד עזקא דכיא, וע"כ אין הוא משמש בהמוחין לצורך עצמו, אלא כדי להשפיע אל הנוקבא, כי רק היא צריכה להארת החכמה, להיותה בחינת חסדים מגולים. (אות קל"ב).

 

רמ) במוחין הקבועים דאצילות, אשר או"א הם בקומת ס"ג, נתחלקו ו"ק דחו"ב דב"ן בין או"א, שאבא לקח ו"ק דחכמה דב"ן, ואמא לקחה ה"ק דבינה דב"ן. אמנם בעת עלית או"א לג"ר דא"א ומשיגים שם קומת ע"ב ע"י כפיפת ראש דג"ר דעתיק למקום ג"ר דא"א, הרי אמא משגת שם הג"ר דחו"ב דב"ן דנטיל עתיק, וע"כ מתחברים אליה גם הו"ק דחכמה דב"ן
דאבא, והוא כולה ב"ן, ואבא עצמו כולו מ"ה. כי המ"ה דאמא נתחבר אל אבא, והו"ק דחכמה דב"ן דאבא נתחבר אל אמא. באופן, שרק בקומת ס"ג דאו"א יש לכל אחד מהם מ"ה וב"ן. אבל מקומת ע"ב ולמעלה, נמצא אבא כולו מ"ה: מ"ה דמ"ה, ומ"ה דב"ן. ואמא כולה ב"ן, ב"ן דמ"ה, וב"ן דב"ן. (אות ק"מ).

 

רמא) המוחין דז"א בעת יציאתם באו"א דע"ב, היה אבא כולו מ"ה ואמא כולה ב"ן, כנ"ל בתשובה ר"מ. אמנם בעת לידת המוחין חזרו או"א לקביעות שבהם, ושוב נתחלק הב"ן בין או"א, ונמצא מ"ה וב"ן באבא לבד, וכן מ"ה וב"ן באמא לבד. וא"כ, הנה"י דאבא עם המוחין הצריכים להתלבש בז"א, יש בהם עתה מ"ה וב"ן, ואיך יתלבשו בז"א שכולו מ"ה לבד. וכן איך יתלבשו הנה"י דאמא עם המוחין בהנוקבא שכולה ב"ן, בעת שיש בנה"י דאמא גם מ"ה, ולפיכך המוחין שבאלו נה"י דאו"א צריכים להתחלף עתה, שנה"י דאבא יקבלו ג"כ המ"ה שבנה"י דאמא, ויהיה נה"י דאבא כולו מ"ה כבעת יציאת המוחין בג"ר דא"א, וכן נה"י דאמא יקבלו הב"ן שבנה"י דאבא ותהיה אמא כולה ב"ן, כבעת יציאת המוחין, ואז נה"י דאבא יוכלו להתלבש בז"א שכולו מ"ה, ונה"י דאמא יוכלו להתלבש בנוקבא שכולה ב"ן. (אות ק"מ).

 

רמב) משום שהמוחין באים מאו"א דע"ב שבהם אבא קולו מ"ה ואמא כולה ב"ן, כנ"ל בתשובה רמ"א. וע"כ הז"א שנכלל באבא, המוחין שלו כולם מ"ה כמו אבא. והנוקבא הנכללת באמא המוחין שלה כולם ב"ן כמו אמא. (אות קמ"ב).

 

רמג) עי' בתשובה ז'. (אות קמ"ב).

 

רמד) הנוקבא משורשה אינה אלא רק נקודת הסיום דז"א, דהיינו נקודה דחזה מצד

 

 

א' תתעו         חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות בנין הנוקבא

 

 

הכלים. והיא בחינת הכתר שבנוקבא, כי בכלים נבחן תמיד שהעליונים נגדלים מתחילה. והיא נקודה תחת היסוד מבחינת האורות המתלבשים בכלים, ומבחינה זו היא מלכות שבנוקבא, דהיינו בחינה העשירית. כי באורות נבחן תמיד אשר התחתונים נכנסים מתחילה. ולפיכך, קודם הנסירה אין בה אלא בחינת שורשה לבד, שהיא בחינת העשירית, כנ"ל. ואחר הנסירה היא לוקחת כל הבחינות דנוקבא שבגופו דז"א, שהם המלכיות דע"ס שלו מכתר עד מלכות שבו, ואז היא נבנית בפרצוף שלם בפני עצמה. (אות קמ"ד).

 

רמה) כי שורש הנוקבא, שהוא נקודה תחת היסוד דז"א, היא מבחינת הכלים דפנים דנקודים, דהיינו מלך הז', מבחינת מה שיצא בעת קטנות הנקודים. ונודע, שכל הבא באצילות מכלים דפנים דנקודים, אינו נוהג בהם שום מיעוט לעולם, משום ששבירתם לא היה מחמת עצמם אלא מכח עירובם עם הכלים דאחורים, ולכן כיון שנבררו פעם, אינם מתמעטים עוד. (אות קמ"ה).

 

רמו) אין חזרת הנוקבא לנקודה, מבטל כלום את בנין פרצופה דאחור, כי חזרה זו פירושה, עלית מ"ן, כי בכל עלית מ"ן צריך לעלות כל בחינת התוספות שבפרצוף, ואין נשאר למטה אלא רק בחינת הקביעות לבד, אשר בז"א הוא בחינת ו"ק, ובנוקבא היא בחינת נקודה. באופן, שענין חזרתה לנקודה הוא רק מה שנשאר בה למטה במקומה, בעת שהט"ר שבה עלו למעלה בסוד מ"ן, כדי לקבל מוחין דפנים. (אות קמ"ו).

 

רמז) ט"ס דכל קומה מרומזים בשמות הוי"ה ומילואיהם: הט"ס דקומת ע"ב, הנה הכתר שבה מרומז בהוי"ה פשוטה לבד, כי כל כתר הוא שורש של הקומה, והוי"ה פשוטה היא השורש לכל המילואים הבאים בה. וספירה החכמה דע"ב, היא עשר אותיות
הוי"ה במילוי דיודין, כזה: יוד, הי, ויו, הי. וספירה הבינה דע"ב, היא הוי"ה דיודין במילוי המילוי, כזה: יוד ויו דלת, הי יוד, ויו יוד ויו, הי יוד. שהם כ"ח אותיות. וספירת הז"א דע"ב, דהיינו חג"ת נה"י שבו הם עשר אותיות הוי"ה במילוי דיודין כמו ספירת החכמה דע"ב. כי ז"א שוה בזה לחכמה, בסוד מ"ה שמו ומ"ה שם בנו כי תדע. והנה נתבאר הט"ס דפנים דקומת ע"ב, וזהו רק בחינת הט"ר דכל ספירה, שהם הדכר דקומה זו, אבל המלכיות דכל ספירה שהם הצד שמאל של הקומה, שהיא בחי' הנוקבא שבגופו, הם בחינת המספר והגימטריא של ד' מיני הויות הנ"ל.

כי המלכות דכתר, היא המספר של ד' אותיות דהוי"ה פשוטה, שהיא כ"ו. ומלכות דחכמה היא המספר של הוי"ה במילוי יודין, שהוא ע"ב ומלכות דבינה היא המספר של כ"ח אותיות דהוי"ה דיודין במילוי המילוי שהם תר"י. ומלכות דז"א הוא ע"ב, דהיינו המספר דהוי"ה במילוי יודין. והנה נתבאר המלכיות דט"ס דפנים דקומת ע"ב. (אות קמ"ז).

 

רמח) הריבוע של אותיות הוי"ה ומילואיהם, רומזים על בחינת הספירות דאחורים דאותה הקומה. למשל בהוי"ה דקומת ע"ב, שנתבארו הט"ס דפנים שלה לעיל בתשובה רמ"ז. הנה האחורים דכתר דע"ב, הוא י' אותיות דריבוע ד' אותיות דפשוט, כזה: י', י"ה, יה"ו, יהו"ה. ואחורים דחכמה דע"ב, הם הריבוע די' אותיות דהוי"ה במילוי יודין, כזה: יוד, יוד הי, יוד הי ויו, יוד הי ויו הי. שהם כ"ו אותיות. ואחורים של ספירת בינה דע"ב, הם קנ"ו אותיות של הריבוע דכ"ח אותיות דמילוי המילוי, כזה: יוד, יוד ויו, יוד ויו דלת, יוד ויו דלת הי, יוד ויו דלת הי יוד, יוד ויו דלת הי יוד ויו, יוד ויו דלת הי יוד ויו יוד, יוד ויו דלת הי יוד ויו יוד ויו, יוד ויו דלת הי יוד ויו יוד ויו הי, יוד ויו דלת הי יוד ויו יוד ויו הי יוד. ואחורים דז"א

 

 

חלק ט"ו לוח התשובות לענינים בנין הנוקבא          א' תתעז

 

 

דע"ב, הם שוים לאחורים דחכמה דע"ב, שהם כ"ו האותיות דריבוע דהוי"ה במילוי יודין, כנ"ל. והאחורים של המלכיות של אלו הט"ס דאחורים דע"ב, הם המספר של כל אחד, כי אחורים דמלכות דכתר ע"ב, הם הגימטריא די' אותיות הריבוע דהוי"ה דפשוט, שהוא גימטריא ע"ב. ואחורים דמלכות דחכמה דע"ב, הם המספר של כ"ו אותיות הריבוע דהוי"ה במילוי יודין. ואחורים דמלכות דבינה דע"ב, הוא המספר של קנ"ו אותיות, דריבוע הכ"ח אותיות מילוי המילוי. ואחורים של מלכות דז"א, דומה אל אחורים דמלכות דחכמה דע"ב. ועל דרך זה שנתבארו הט"ס דפנים ואחוריים והמלכיות שלהם בקומת ע"ב, כן הוא בהוי"ה דס"ג והוי"ה דמ"ה והוי"ה דב"ן. שכתר הוא הוי"ה פשוטה שבהם, וחכמה היא הוי"ה במילוי, ובינה היא מילוי המילוי, וז"א דומה תמיד לחכמה דאותה הקומה. וכן הט"ס דאחורים דכל קומה הוא תמיד בחינת הריבועים, ע"ד שנתבאר בקומת ע"ב. ובחינת המלכיות דט"ס דפנים הם הגימטריא דהויות ומילואיהם ביושר. ובחינת מלכיות דט"ס דאחורים הם הגימטריא דהויות ומילואיהם בריבוע.

 

רמט) עי' לעיל תשובה רמ"ז, ורמ"ח.

 

רנ) כשז"א הוא רק בבחינת מוחין דאחורים, אין לו רק הריבועים של ד' מיני הויות הנ"ל בתשובה רמ"ח. שהם: י' אותיות הריבוע דהוי"ה פשוטה בכתר שלו. וכ"ו אותיות הריבוע די' האותיות דהוי"ה במילוי אלפין, בחכמה שלו. וקנ"ו אותיות הריבוע דכ"ח אותיות מילוי המילוי דהוי"ה דאלפין, בבינה שלו. וכ"ו אותיות הריבוע די' אותיות הוי"ה במילוי אלפין, בז"א שלו.

והנוקבא דז"א היא אז בחי' הגימטריא דד' מיני הויות בריבוע הנ"ל. כנ"ל בתשובה רמ"ח. שהיא הנקרא נוקבא שבגופו, דהיינו בחינת השמאל שלו. ונמצא הגימטריא ע"ב דאחורים דמלכות דכתר דבוקה בי' האותיות
הריבוע דהוי"ה פשוטה. וכן הגימטריא דכ"ו האותיות דריבוע דהוי"ה דאלפין שהם המלכות דחכמה, דבוקה בכ"ו אותיות הריבוע גופייהו שהם ספירת החכמה. וכן הגימטריא דקנ"ו אותיות דריבוע של מילוי המילוי, שהיא האחורים דמלכות דבינה, דבוקה בקנ"ו אותיות גופייהו שהם ספירת הבינה. וכן הגימטריא דכ"ו אותיות הריבוע דהוי"ה במילוי אלפין, שהיא אחורים דמלכות דז"א, דבוקה בכ"ו אותיות גופייהו שהם אחורים דספירת ז"א דז"א. ואח"כ בעת הנסירה הנה אז ננסרין אלו ט' המלכיות הנ"ל מט"ס דז"א וניתנין אל הנוקבא רחל.

 

רנא) הם ד' מיני הויות, הנ"ל בתשובה רמ"ח, בבחינת יושר שבהם. כי ד' אותיות הוי"ה ביושר, הם כתר דפנים דז"א. ויוד אותיות דהוי"ה במילוי אלפין הוא חכמה דפנים דז"א. וכ"ח אותיות המילוי דמילוי דהוי"ה דאלפין הם בינה דפנים דז"א. וי' אותיות הוי"ה במילוי אלפין, הם חג"ת נה"י דפנים דז"א. ובחינת הגימטריאות דד' מיני הויות האלו, הם ט' המלכיות דפנים דז"א.

 

רנב) הנוקבא הנפרדת היא הוי"ה במילוי ההין, שהיא בגימטריא ב"ן. כזה: יוד הה וו הה. ונוהג בה בלבדה ד' מיני הויות בט"ס שלה, שהט"ס דפנים הם ביושר, והמלכיות דפנים הם הגימטריא שלהם. וט"ס דאחורים הם ד' מיני ריבועים כנ"ל. והגימטריא שלהם הם המלכיות דאחורים.

 

רנג) הם בחינת מלכיות דז"א עצמו, הנקרא נוקבא שבגופו דז"א. (א' תשס"ז ד"ה אחורים).

 

רנד) החכמה וחסד דז"א נקראו מקיפים בעת התרדמה, דהיינו בעת עלית מ"ן לאו"א, משום שהם עלו שם להיכל או"א למ"ן, כי מאחר שז"א נשאר למטה רק בו"ק, והמוחין שלו נמצאים באו"א, הם

 

 

א' תתעח        חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות בנין הנוקבא

 

 

נבחנים שם למעלה שהם בחינת או"מ אל הו"ק שלו. (אות קנ"א).

 

רנה) בעת שאין לז"א אלא מוחין דס"ג כקומת או"א דקביעות, נמצא גם הוא נחלק לב' פרצופים כמו או"א וישסו"ת, שזו"ן הגדולים שהם מחזה ולמעלה הם כמו או"א בבחי' חסדים מכוסים, וזו"ן הקטנים שמחזה ולמטה הם בחסדים מגולים כמו ישסו"ת, וזהו ענין התחלקות הנוקבא דז"א לב' חצאים: שלאה היא כבחינת נוקבא שבגופו הגדולה שמחזה ולמעלה. ורחל היא כמו הנוקבא שבגופו הקטנה שמחזה ולמטה. (אות קנ"ב).

 

רנו) לאה היא בחינת אחורים שנפלו מאמא דנקודים למקום נוקבא דז"א, וע"כ באצילות היא מתתקנת ע"י המוחין דז"א, אמנם כיון שהיא מבחינת אמא עצמה, ע"כ היא מקבלת תמיד מבחינת ג"ר דז"א, כי אמא היא הג"ר דז"א, ואפילו המלכות דאמא, היא ג"כ בחינת ג"ר כלפי ז"א. כנודע. ולפיכך בעת שהז"א מקבל מוחין דנשמה מגיע אותו התיקון גם ללאה, אלא בבחינת נוקבא שלו, דהיינו בדומה להנוקבא הגדולה דז"א שמחזה ולמעלה. ולפיכך היא מלבשת תמיד במקום נוקבא הגדולה דז"א. (אות קנ"ב).

 

רנז) עי' לעיל תשובה ר"ח. (אות קנ"ב).

 

רנח) בעת שלאה ורחל נעשין פרצוף א'. שאז בטלה לאה למדתה שהיא בחינת חסדים מכוסים וקבלה למדת רחל שהיא חסדים מגולים, מ"מ לא נתבטלה אז מדת לאה לגמרי, אלא שנבחן, שלאה נתלבשה בפנימיות רחל, ורחל מלבשת עליה מבחוץ. וע"כ נמצא שבחינת רחל שולטת אז, כי כל שהוא בחיצוניות הוא הנגלה והוא השולט. (אות קנ"ב).

רנט) היינו בעת שנעשין לפרצוף אחד. כי אז עולה רחל ומלבשת ללאה ונוטלת מקומה בהזווג לחסדים מגולים ומדת רחל נשלמת בפנימיות לאה. כנ"ל בתשובה רנ"ח. ונמצא, שמחצית העליון של רחל היא לאה, כי היא מלובשת בפנימיותה. (אות קנ"ב).

 

רס) בעת שזו"ן שבים פב"פ, אז נוטלת רחל כל בחינת נוקבא שבגופו דז"א, כנ"ל אות נ'. ונודע שנה"י דאבא המתלבשים בז"א, הם כולו מ"ה: מ"ה דמ"ה, ומאה דב"ן. ונה"י דאמא המתלבשים בהנוקבא שבגופו דז"א, הם כולם ב"ן: ב"ן דמ"ה וב"ן דב"ן. ולפיכך עתה שהנוקבא הנפרדת רחל, לקחה בחינת הנוקבא שבגופו דז"א, הרי גם היא בחינת ב"ן דב"ן וב"ן דמ"ה. וזה שאומר שבעת היות הזו"ן פב"פ, נמצא הז"א פו"א דמ"ה דמ"ה ופו"א דמ"ה דב"ן. והנוקבא פו"א דב"ן דמ"ה ופו"א דבן דב"ן. וענין פו"א, רוצה לומר, שגם המוחין דאחורים שמקודם ביאתם לפב"פ, גם הם נשארו בהם, וע"כ יש בהם פנים ואחור. כנ"ל בתשובה רמ"ו. (אות קנ"ד).

 

רסא) בחינת נפש רוח דרוח הז"א, נבחן לבחינת הגוף שבו, והם בחינת ששה הכלים דפנים שנתקנו מבחינת הז"ת דקטנות דנקודים, כנודע. וע"כ ו"ק אלו קבועים בו תמיד ולא יארע בהם שום מיעוט. אמנם המוחין דו"ק, שהם הג"ר דרוח, ומכ"ש המוחין דג"ר, הם אינם קבועים בו, להיותם בחינת תוספות, הנמשכים מכלים דאחורים דנקודים. באופן שכל מה שיש בז"א יותר מנ"ר דרוח, נקרא בשם מוחין, והם העולים למ"ן, והם בחינת תוספות המסתלק. (אות קנ"ה).

 

רסב) בביאה א' נותן לה האי רוחא דשדי בה בעלה, הנקרא רי"ו אב"א, והיא בחינת ב"ן דב"ן, דהיינו הב"ן דבחינת אמא דמזלין, שאין שם מבחינת מ"ה דב"ן כלום, כי המ"ה דב"ן הוא שם בחינת אבא. וביאה

 

 

חלק ט"ו לוח התשובות לענינים בנין הנוקבית       א' תתעט

 

 

קדמאה זו, אע"פ שהוא מבחינת אב"א מ"מ חשובה מאד, להיותה מבחינת גבורות זכרים, שעי"כ נעשית ראויה להעולת מ"ן דנשמות. ואח"ז בביאה ב' דהיינו בזווג פב"פ נותן לה מ"ה דב"ן, דהיינו בחינת חסדים וחכמה דאמא, וזהו אינו לבנין פרצופה, אלא לצורך הנשמות. (אות קנ"ו).

 

רסג) נשמת זכר אינה באה אלא ממ"ה, אך יש נשמות הבאות מגבורות, דהיינו ממ"ה דב"ן, כי הב"ן כולו גבורות. (אות קנ"ח).

 

רסד) נשמת זכרים נמשכים רק ממ"ה, או ממ"ה דמ"ה או ממ"ה דב"ן. והנקבות נמשכות רק מב"ן, או מב"ן דמ"ה או מב"ן דב"ן. ולעולם מתיחס אחר בחינת הזכר שלה, אם הזכר הוא מבחינת מ"ה דמ"ה, תהיה הנוקבא ב"ן דמ"ה. ואם הזכר הוא ממ"ה דב"ן, תהיה הנוקבא מב"ן דב"ן. (אות קנ"ח).

 

רסה) נשמת הבל היתה משותפת ממ"ה דמ"ה וממ"ה דב"ן, ולכן הנוקבא שלו היתה ג"כ מב"ן דמ"ה ומב"ן דב"ן. ובזו דב"ן דב"ן נתקנא בה קין, כי נשמת קין היתה ממ"ה דב"ן, ונמצא הב"ן דב"ן של נוקבא דהבל שייכת לקין. (אות קנ"ז).

 

רסו) כל הקומות שיצאו באצילות נקראים מ"ה הכולל, כי כל האצילות נמשיך ממ"ה החדש. והאורות והכלים שכבר שמשו בנקודים, ולאחר ביטולם ושבירתם באו ונתקנו באצילות, נקראים ב"ן הכולל. ובחינת הב"ן נעשה בחינת שמאל ונוקבא לבחינת מ"ה. כנודע. וע"כ כתף ימין דא"א הוא ממ"ה הכולל וכתף שמאל דא"א הוא מב"ן הכולל. (אות קנ"ח).

 

רסז) עי' לעיל תשובה רל"ט (אות קנ"ח).

רסח) עי' לעיל תשובה רכ"ב. (אות קס"ג).

 

רסט) עי' לעיל תשובה רכ"ב. וכן בלילה דומה ליום א' דר"ה קודם תקיעת שופר. שז"א אינו משפיע לרחל אלא ביום. (אות קכ"ה. ואות קס"ו וקס"ט).

 

רע) ע"י מוחין דנסירה שהם מאו"א דע"ב שהוא חכמה, נעשית לאה ורחל לפרצוף אחד, דהיינו שלאה לוקחת מדתה של רחל, ומקבלת מוחין דהארת חכמה כבחינת רחל, וע"כ היא נעשית כמוה, ונבחן שרחל עלתה והלבישה ללאה, ולאה נעשית פנימיות לה. וע"י התכללות לאה ורחל לאחד, נגדלת רחל עד הכתר דז"א מאחוריו. (אות קע"ה).

 

רעא) אין הדעת ספירה חדשה אלא הת"ת דקטנות נעשה לדעת בעת גדלות, כי חג"ת דקטנות נעשו לחב"ד דגדלות, כנודע. (אות קע"ז).

 

רעב) פרצוף הפנימי דאו"א, הוא קומת ע"ב. ואין קומת ע"ב באו"א אלא ע"י עליתם לג"ר דא"א והמזלין דא"א נעשה להם לדעת, כנ"ל בחלק י"ג. וע"כ נקראת קומת ע"ב דאו"א בשם מזלא שם ע"ב. (אות קע"ח).

 

רעג) האורות דב"ן נקראים בשם או"מ משום שבעת שמקבלים תיקונם ע"י מ"ה החדש, מתעורר בהם אורותיהם ששמשו בתוכם בנקודים, וכיון שהנקודים הם בחינת עליון אל המ"ה שבאצילות, ע"כ נבחנים לאו"מ, כי אורות שבעליון הם או"מ לתחתון. אמנם ודאי שהם מתלבשים בהם בבחינת או"פ, אלא שהרב רומז בזה שכל בחי' התגלותם הוא מבחי' הקודמת לאצילות וע"כ מכנהו בשם או"מ. (אות קע"ט).

 

רעד) חסד פירושו המוחין דע"ב, שאז

 

 

א' תתפ           חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות בנין הנוקבא

 

 

נעשה כותל לז"א מחסדים וכותל לנוקבא מגבורות, ואז נפרשו זה מזה לב' פרצופים נבדלים. עי' לעיל תשובה ס"ז. שנתבאר זה באורך. (אות קפ"א).

 

רעה) עי' לעיל תשובה כ"א. (אות קפ"ב).

 

רעו) עי' לעיל תשובה נ"ב.

 

רעז) כל בחינת תוספות שבז"א, שהם מג"ר דרוח ולמעלה, עולה לאו"א בסוד מ"ן. ורק בחינת נפש רוח דרוח שהוא בו בקביעות, הוא הנשאר למטה בסוד תרדמה. (אות פ"ד).

 

רעח) זה הכלל, כל מה שבתחתון הוא נוטל מהבחינה שכנגדו בהעליון ממנו. ולפיכך, מוחין דחיצוניות שהם מוחין דו"ק, דהיינו פנימיות דחיצוניות, הוא לוקח מנה"י דפנימיות דחיצוניות דאמא, דהיינו מבחינת נה"י דפרצוף הזה בשביל הז"א. ומוחין דג' הבחינות עי"מ דפנימיות הוא מקבל מג' הפרצופים עי"מ דאמא דפנימית שמתלבשים בנה"י שבאותו פרצוף ואח"כ מתלבשים בג' פרצופים עי"מ דז"א. וזה שאומר, "שחוזרים תחילה הג"ר דחיצוניות דז"א, בפנימיות דחיצוניות, דנה"י דאמא. ואח"כ חוזרים ג' הבחינות פנימיות דז"א, תוך ג' הבחינות פנימיות דנה"י דאמא". כי זה הכלל, שבאורות נמצאים התחתונים באים מתחילה, וע"כ תחילה חוזרים המוחין דו"ק, בנה"י דפנימיות דחיצוניות דאמא. ואח"כ באים העי"מ דבחינת הג"ר הנקרא עי"מ דפב"פ, שהם באים בג' בחינות דעי"מ דפנימיות דאמא מלובשים בנה"י דכל אחד. כנ"ל. (אות קפ"ה).

 

רעט) נודע, שד' המלכים דחג"ת, הם בחינת הממעלה למטה של או"א עלאין דנקודים, וד' המלכים תנהי"מ הם בחינת הממעלה למטה של ישסו"ת דנקודים.
והאחורים דאו"א שנתבטלו בעת שביה"כ, נפלו למקום דחג"ת, והאחורים דישסו"ת נפלו למקום תנהי"מ, כמ"ש בחלק ז'. ע"ש. ונודע, שעיקר הז"א הוא מחזה ולמעלה, אבל מחזה ולמטה הוא בחינת הנוקבא. וע"כ הז"א מעלה האחורים דאו"א, כי הם נפלו למקומו, למקום דחג"ת, שהמה היו בחינת הראשים שלו. אבל האחורים דישסו"ת שייכים אל הנוקבא כי נפלו למקום ד' מלכי תנהי"מ שהם בחינת נוקבא. כנ"ל. (אות קפ"ט ובאו"פ ד"ה במיתת).

 

רפ) עי' לעיל תשובה קע"ה.

 

רפא) נודע, שע"י עלית ה"ת לעינים שנעשו בנקודים, נחלקה כל מדרגה לשנים, כי מנקבי עינים ולמטה דכל מדרגה, דהיינו אח"פ שלה, נפלה ממנה והיתה למדרגה התחתונה, שאח"פ דכתר נקודים נפלו למדרגת או"א, ואח"פ דאו"א נפלו למדרגת ז"ת, כמ"ש בחלק ז', וע"י המ"ן דו' ונקודה שקבלו או"א מיסוד דא"ק הפנימי, שהם בחינת זו"ן, יצאו שם בחינת הסתכלות עיינין דאו"א זה בזה, שהם מוחין דקומת כתר באו"א, והעלו את אח"פ שלהם מז"ת דנקודים ונתחברו למדרגתם בראשייהו דאו"א. ומשם יצאו ז' המלכים זה אחר זה כמ"ש שם.

והנך מוצא, שע"י המ"ן דזו"ן שאו"א קבלו מיסוד דא"ק, נעשו ב' בחינות: א' שגרמו זווג בין או"א בבחינת פב"פ, וב' שגרמו העלאת הכלים דאח"פ לאו"א. ונודע, שאע"פ שזו"ן נולדו ויצאו למקומם, מ"מ השאירו שם באו"א בחינת המ"ן שלהם בסוד העמדה וקיום. ובעת שבירת הכלים דזו"ן, נתבטל המ"ן דהעמדה וקיום מאו"א, ונפלו עם הכלים דאח"פ שנתעלו להם ע"י המ"ן האלו, וב' בחינות אלו נקראים אחורים דאו"א. והם תלוים זה בזה, כי הכלים דאח"פ לא עלו לאו"א אלא בכח עלית מ"ן דזו"ן.

ולפיכך גם בעולם אצילות, כשזו"ן חוזרים ומעלים המ"ן לאו"א, נמצא שכפי

 

 

חלק ט"ו לוח התשובות לענינים בנין הנוקבא          א' תתפא

 

 

שיעור הקומה שיוצאת על המ"ן האלו שז"א העלה להם, הנה כפי שיעור הזה חוזרים ומתעלים גם הכלים דאח"פ שלהם שנפלו לז"ת, ומתחברים לראשייהו דאו"א, כמו שהיה בנקודים. באופן שעם העלאת מ"ן של הזו"ן נמצאים מתעלים גם האחורים דאו"א. (אות קפ"ט).

 

רפב) ממוחין דו"ק דז"א ולמעלה כבר גורמים עליות לכל פרצופי א"ק ואבי"ע. אבל הו"ק עצמם דז"א, שהם בחינת נפש רוח דרוח, הם לפי המוחין הקבועים באצילות שאין להם שינוי לעולם: אשר עתיק הוא כתר וא"א חכמה, ואו"א וישסו"ת בינה, וז"א הוא ו"ק. דהיינו לפי הקומות של מ"ה החדש. (אות קפ"ח).

 

רפג) הדרך הא' הוא, שאבא ויש"ס נעשו אחד, ואמא ותבונה נעשו אחד. כנ"ל (דף תתקמ"ו אות ק"נ) הדרך הב' הוא, שאו"א עלאין נעשו שניהם לפרצוף אבא, וישסו"ת נעשו לפרצוף אמא, ומזדווגים שניהם בקומה שוה. כמ"ש (בע"ח שי"ט סוף פ"ח) הדרך הג' הוא, שהתבונה עולה למעלה במקום אמא עלאה והזווג דאבא נעשה עם התבונה, ולא עם אמא עילאה. (כמ"ש בע"ח שי"ד פ"ח. ובש"ד פ"ג) ויש להשכיל תמיד בהחיבור דאו"א וישסו"ת כל אלו ג' הדרכים הנ"ל. והם נוהגים ג"כ בהחיבור דלאה ורחל לפרצוף אחד. (כמ"ש להלן בתשובה רפ"ד א' תשצ"ב ד"ה ומתחילה).

 

רפד) ג' הדרכים הנוהגים בחיבור או"א וישסו"ת לפרצוף אחד, כנ"ל בתשובה רפ"ג. המורים על ג' הבחנות מיוחדות שנעשו בסבת החיבור. הנה הם נוהגים ג"כ בחיבור זו"ן הגדולים עם הקטנים לפרצוף אחד, וגם בהם יש אותם ג' הוראות, בדרך הא' נבחן, שז"א ויעקב נעשים פרצוף אחד ולאה ורחל נעשים אחד. וזהו מורה שהזכר הוא כולו מ"ה, מ"ה דמ"ה ומ"ה דב"ן. והנקבה כולה ב"ן: ב"ן דמ"ה וב"ן דב"ן. ודרך הב'
הוא, אשר זו"ן הגדולים נעשו שניהם לז"א בלבד, וזו"ן הקטנים נתגדלים בקומה שוה עם הז"א, ונעשים שניהם בחינת נוקבא בלבד. דהיינו כמו בדרך הב' דאו"א. וזה מורה שז"א נשאר אחר הנסירה כולו חסד, דהיינו בבחינת חסדים מכוסים כמו או"א עלאין, שהם בחינת ם' דצל"ם וחסדים מכוסים כנ"ל בחלק י"ג. והנוקבא נעשתה כולה לחסדים מגולים, כמו בחינת זו"ן הקטנים הדומים לישסו"ת. ודרך הג' הוא, כי רחל נגדלה ועלתה למעלה ולקחה מקומה של לאה, ולאה נעשה פנימיות אליה. וזה מורה, שהזווג נעשה בבחינת רחל, הצריכה להארת חכמה כדמיון התבונה, ולא עם בחינת לאה שאינה צריכה להארת חכמה כדמיון הבינה שאינה צריכה להארת חכמה, כנודע. ולפיכך נעלמת לאה ונעשית פנימיות לרחל. וזה דומה לדרך הג' דאו"א הנ"ל. (א' תשצ"ב ד"ה וכן).

 

רפה) כי אין המוחין דז"א יוצאים רק על המ"ן דמזלא, שהם בחינת מ"ן דצמצום א', ואלו המ"ן הם אמנם מ"ן זכרים, דהיינו יסוד דמלכות דצמצום א', שהם מספיקים רק לזו"ן הגדולים, שהם למעלה מבחינת מלכות. אבל הנוקבא רחל, לבחי' מ"ן נוקבין היא צריכה, דהיינו מבחינת מלכות דצמצום א', וע"כ אינה יכולה לקבל המוחין מנה"י דאמא, דהיינו מנה"י דישסו"ת, כנ"ל בתשובה רפ"ה בדרך הב'. משום שאין לה חלק במ"ן דאמא הבאים ממ"ן דמזלא, להיותם גבורות זכרים מיסוד דמלכות, וע"כ אין לה מוחין דפב"פ שתוכל להזדווג עם הז"א, רק ע"י הארת עטרא דגבורה דז"א במלכות דאמא, כנודע, וע"כ בכל משך שתא אלפי שני היא צריכה לקבל המוחין מז"א, ובהתלבשות נה"י שלו, ולא בהתלבשות נה"י דישסו"ת. אמנם בגמר התיקון, תתגלה המלכות דצמצום א' ברדל"א, בסוד ראש פנה, ואז תהיה לרחל בחינת מ"ן נוקביות דצמצום א', ותוכל להכלל באמא ולקבל המוחין ממנה בעצמה, ואז תתלבש נה"י

 

 

א' תתפב        חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות בנין הנוקבא

 

 

דישסו"ת בנוקבא, כמו נה"י דאו"א בז"א, ויהיו שניהם משתמשים בכתר אחד. עי' בתשובה ז'. (אות קפ"ט. ואור פנימי ד"ה אמנם).

 

רפו) עי' לעיל בתשובה י'.

 

רפז) עי' לעיל תשובה י'.

 

רפח) נודע, שה"פ אצילות לפי קומות המ"ה שבהם, הם ו"ק לה"פ א"ק, וכל תיקונם הוא שיעלו וילבישו לה"פ א"ק. וצריכים להבין טעם הדבר, למה תלוי התיקון דה"פ אצילות בדבר התלבשות לה"פ א"ק עד גלגלתא שלו.

והענין הוא, כי באמת אין ענין התיקון אמור רק לענין מה שנתקלקל בשבירת הכלים דנקודים, אבל שם בנקודים בעת יציאת הגדלות נקודים מטרם שנשברו, היו ג' הראשים דנקודים מלבישים לג' הפרצופים גלגלתא ע"ב ס"ג דא"ק. וצריכים לזכור כאן סדר אצילות דגע"ס דא"ק, שהם יצאו זה למטה מזה מסבת הזדככות המסך דבחי"ד שבפרצוף גלגלתא דא"ק, שמכח הזדככותו לבחי"ג, יצא פרצוף ע"ב דא"ק. ואח"כ שנזדכך לבחינ"ב, יצא פרצוף ס"ג דא"ק. ואחר שנזדכך לבחי"א, יצא פרצוף הנקודים בקומת ישסו"ת, שהוא בחי"ב דהתלבשות, ובחי"א דעביות, שה"ס ישסו"ת שיצא מעינים דס"ג דא"ק הנקרא עולם הנקודים כנודע. אמנם בנקודים יש דבר נוסף על בחינת הזדככות המסך לבחי"א, כי מכח התחברות נה"י דס"ג בנה"י דא"ק, נתחברו ב' ההין יחדיו, שה"ת שהיא בחי"ד עלתה ונתערבה בה"ר שהיא בחי"ב, ושניהם יחד נתחברו בהמסך דנקבי עינים. שהוא בחי"ב דהתלבשות ובחי"א דעביות כנ"ל.

 

ומתחילה יצאה הקטנות דנקודים, מבחינת נקבי העינים בקומת ישסו"ת, ויצאו שם ג' ראשים זה למטה מזה: ראש הא' הוא ישסו"ת שמטבור ולמעלה הנבלע בעקודים, ואינו בחשבון הפרצוף נקודים.
ואח"כ יצאו ב' ראשים דכר ונוקבא, הנקראים כתר, ואו"א דנקודים. שהזכר שהוא בקומת ישסו"ת דהתלבשות והוא ראש הב' הנקרא כתר. והנקבה היא בקומת ז"א, דהיינו בבחי"א דעביות, והוא ראש הג' הנקרא או"א, ואחריהם יצאו הז"ת.

ואחרי שהג"ר קבלו הארת ע"ב ס"ג, שהורידה המסך מעינים לפה, ונתגלה שוב העביות דבחי"ד, שנתערב מקודם בבחי"ב, דהיינו שה"ת ירדה מה"ר ובאה למקומה בפה, כי נתעלו אח"פ למקומם, ואחר שיסוד דא"ק השפיע הו' ונקודה לפה הזה, אז יצאו שם על הבחי"ד שבפה ההוא, ע"ס בקומת כתר, כמ"ש שם באורך. וקומת כתר זה הרי היא שוה לגלגלתא דא"ק, שהרי גם קומה זו יצאה על בחי"ד כמו הגלגלתא דא"ק; ונמצא שנתחברו כל ג' הראשים דנקודים לקומה אחת כמו גלגלתא דא"ק, והלבישו אל הגלגלתא דא"ק. כנ"ל.

אמנם אין העדר ברוחני, וכיון שג' הראשים דנקודים יצאו מתחילה זה תחת זה, ע"כ גם בגדלותם שהשיגו לקומת גלגלתא דא"ק, צריכים ג"כ להתחלק ולקבל המוחין זה מזה, ע"ד שיצאו זה מזה בעת קטנות. וע"כ נבחן שרק הראש הא' הלביש לגלגלתא דא"ק, אבל ראש הב' שהוא כתר דנקודים, יצא גם עתה מפה דראש הא', ומלביש משום זה לחג"ת דראש דא' שהוא חג"ת דגלגלתא, שהוא קומת ע"ב דא"ק, כי ע"ב דא"ק מלביש על חג"ת דגלגלתא. וכן ראש הג' נולד ויוצא מפה דראש הב' ומלביש על חג"ת שלו, שהוא חג"ת דע"ב דא"ק, והוא קומת ס"ג דא"ק, כי ס"ג דא"ק מלביש על חג"ת דע"ב. כנודע. הרי שהראש הא' הלביש על גלגלתא דא"ק, וראש הב' על ע"ב דא"ק, וראש הג' על ס"ג דא"ק.

ותדע, שמבחינת הגדלות נקודים, אשר הה"ת חזרה, וירדה מעינים, וכל הפרסאות שנעשו ע"י צמצום ב' נתבטלו וחזר הצמצום א' למקומו כבתחילה, נמצא הפרצוף נקודים שחזר ונעשה לבחינת א"ק עצמו. כי כל ההבחן בין א"ק לאבי"ע, הוא רק בזה

 

 

חלק ט"ו לוח התשובות לענינים בנין הנוקבא        א' תתפג

 

 

שפרצופי א"ק הם מצמצום א', ואבי"ע הם מן צמצום ב', כנודע. ונמצא עתה בגדלות נקודים, אחר שנתבטל בחינת הצמצום ב' מהם, הרי חזרו ונעשו לבחי' א"ק. וה"פ שלהם הלבישו ה"פ א"ק: געסמ"ב. כי ג' הראשים דנקודים נעשו לגע"ס דא"ק כנ"ל, ונמצא או"א מלביש על ס"ג דא"ק. אמנם ישסו"ת נכלל אז באו"א, כי כל התחלקות דאו"א וישסו"ת היה מפאת שאו"א נבחנים בבחינת הטעמים דס"ג שלא נתערבו עם ה"ת, וישסו"ת נבחן שם לנקודות דס"ג שנתערבו בה"ת מכח התלבשותם במ"ה, וב"ן דא"ק. כמ"ש הרב לעיל דף שצ"ו אות ו' ע"ש. ונמצא עתה בגדלות נקודים, שנתבטל כל בחינת העירוב דה"ת לגמרי, שוב אין חילוק בין הטעמים דס"ג לנקודות דס"ג, ונמצאים או"א וישסו"ת שנעשו לפרצוף אחד.

ועכ"ז, כיון שהגדלות דנקודים לא נתקיים, כי חזר ונתבטל ע"כ נשאר עוד הבחן קצת בין או"א וישסו"ת וע"כ יש עוד להבחין שישסו"ת נבדל מעט מאו"א ונשאר למטה מטבור דא"ק, כי רק או"א שאין להם חיבור בה"ת כלום מצד ששורשם מטעמים דס"ג, ע"כ עלו למעלה מטבור והלבישו לס"ג דא"ק, משא"כ ישסו"ת נשאר עוד מטבור ולמטה במקום ג"ר דנקודים. ובאמת שב' הבחנות הנ"ל נוהגים שם.

ונמצא, שישסו"ת מלביש לג"ר של הנקודים, וע"כ הוא נבחן למ"ה דא"ק, וז"ת דנקודים הם ב"ן דא"ק, כמ"ש הרב לעיל, שישסו"ת הוא תגין ומ"ה, וז"ת הם אותיות וב"ן. והנה נתבארו ה"פ א"ק, על פי שיעורי קומה דע"ס דגדלות נקודים: שראש הא' של הנקודים מלביש לגלגלתא דא"ק, וראש הב' שהוא כתף, הלביש לע"ב דא"ק, וראש הג' שהוא או"א הלביש לס"ג דא"ק, והראש שנפרש מאו"א שהוא ישסו"ת, הלביש לג"ר דנקודים, שהם מ"ה דא"ק. וז"ת דנקודים הלבישו,לב"ן דא"ק.

אמנם כל הגדלות הנ"ל לא נתקיים, כי מסבת שביה"כ נתבטלו המ"ן דו'
ונקודה שבפה דנקודים, שעליהם יצאו כל אלו הגדלות הנ"ל, ונסתלקו כל הקומות הנ"ל, והאחורים שלהם, שהם אח"פ שנתעלו לכל קומה, חזרו ונפלו, כל ראש לבחי' הממעלה למטה שלו, כמ"ש בחלק ז'. ונמצא עתה מובן היטב, שכל ענין התיקון אינו נגמר, זולת שיחזרו כל הקומות הנ"ל להלביש הה"פ דא"ק, כמו שהלבישו בעת הגדלות דנקודים מטרם שנתבטלו ונשברו. והבן זה היטב, כי בלעדי זה אין שום הבנה בענין גמר התיקון השגור בלשון הרב.

ועם זה תבין, שה"פ אצילות כמו שנתקנו מבחינת מוחין הקבועים שבהם הם בחינת ו"ק לה"פ א"ק, כל אחד אל הבחינה שכנגדו בא"ק. כי ג' הראשים דאצילות, שהם: עתיק, וא"א, ואו"א. הם מקבילים לג' ראשים דנקודים, שהם: ראש א' המלביש מטבור ולמעלה דא"ק, המקביל לעתיק דאצילות. וראש הב' שהוא כתר נקודים, מקביל לא"א דאצילות, וראש הג' שהם או"א דנקודים מקבילים לאו"א דאצילות. ולפיכך אין תיקון עתיק נגמר אלא עד שילביש לפרצוף גלגלתא דא"ק, ואין תיקון א"א נגמר אלא בהלבשתו לפרצוף ע"ב דא"ק, ואין תיקון או"א נגמר אלא בהלבשתם לס"ג דא"ק, שג"פ אלו דומים אל ג' הראשים דנקודים שהלבישו לגע"ס דא"ק. וישסו"ת דנקודים צריך להלביש למ"ה דא"ק, שהוא במקום המטבור ולמטה דא"ק, ששם עמדו ג"ר דנקודים בעת קטנות. מטעם שנתבאר לעיל, להיותם בחינת נקודות דס"ג. ע"ש. וזו"ן דאצילות צריכים להלביש לב"ן דא"ק במקום הז"ת דנקודים, ששם הוא בחינת ב"ן דא"ק, כנ"ל.

 

ועד שיגיעו לזה יש כאן ג' עליות שהם: נה"י, חג"ת, חב"ד, שכל פרצוף מאצילות עולה על פרצוף שכנגדו בה"פ א"ק עלית נה"י הוא במוחין דחול הבאים מישסו"ת. וצריך שתזכור שג"ר וז"ת דעתיק מלבישים בדיוק לג"ר וז"ת דנקודים. וג"ר וז"ת דא"א מלבישים בדיוק לז"ת דנקודים דהיינו לקומת ב"ן דא"ק הנ"ל, ששם צריך

 

 

א' תתפד        חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות בנין הנוקבא

 

 

להגיע קומת הזו"ן דאצילות. ונמצאים לפי"ז נה"י דא"א, שהם בחינת נה"י דז"ת דנקודים בכללם, וחג"ת דא"א, הם חג"ת נקודים, וג"ר דא"א, הם הראש דז"ת דנקודים. באופן אם תחלוק לז"ת דנקודים לרת"ס שהם חב"ד חג"ת נה"י, הם שוין לרת"ס דא"א.

ונמצא שבמוחין דחול. שז"א עולה ומלביש לישסו"ת דנקודים שהוא מחזה ולמטה דא"א, נמצאים ה"פ אצילות שכ"א עלה והלביש לנה"י דה"פ א"ק כל אחד בבחי' שכנגדם. כי ז"א שעלה והלביש מחזה ולמטה דא"א, הוא נמצא שהשיג בשלימות למדת נה"י דרת"ס דז"ת דנקודים, שנה"י דא"א מכוונים אליהם. וכן ישסו"ת עולה אז ומלביש למקום או"א דאצילות, שהם בחינת נה"י של הג"ר דנקודים, כי או"א מלבישים לחג"ת דא"א המלביש על נה"י דעתיק מחזה ולמטה, ופה דא"א עומד במקום החזה דעתיק, וכבר ידעת, שקומת עתיק הוא בג"ר דנקודים, וכיון שישסו"ת מלבישים מחזה ולמטה דעתיק. הרי הם השיגו הנה"י דקומה הכללית דנקודים, שהם הבחינה שכנגדם במ"ה דא"ק כנ"ל.

וכן או"א עלו אז והלבישו לג"ר דא"א, שקומתו בז"ת דנקודים, שהם בחינת נה"י דס"ג דא"ק, כי הג"ר דנקודים נחשבים לחג"ת דס"ג דא"ק, וז"ת לנה"י שלהם. הרי שאו"א השיגו עתה בחינת נה"י מס"ג דא"ק, שהוא הבחינה שכנגדם. וכן א"א עלה והלביש לג"ר דעתיק, העומד במקום ג"ר דנקודים שהם בחינת נה"י דגלגלתא ונה"י דע"ב דא"ק, כי הגם שע"ב מסתיים למעלה מסבור דא"ק, אמנם נה"י דע"ב כלולים בנה"י דגלגלתא המלובשים בג"ר דנקודים. וכן עתיק עלה והלביש אל הס"ג דא"ק העומד במקום חזה דפרצוף גלגלתא דא"ק, ונמצא שעלה ממקום הטבור דא"ק עד מקום החזה ולמטה דא"ק שבזה השלים להלביש בחי' נה"י של הפרצוף שכנגדו בא"ק.

ובמוחין דמוסף שבת, עלו כל ה"פ אצילות, עליה ב' והלבישו כ"א את חג"ת
מהבחינה שכנגדם בא"ק. כי ז"א עולה אז ומלביש לאו"א דאצילות המלבישים לחג"ת דא"א, העומד במקום חג"ת של הרת"ס דז"ת דנקודים, כנ"ל. והשיג הז"א החג"ת של הב"ן דא"ק, שהוא הבחינה שכנגדו. וכן ישסו"ת עלו והלבישו אז הג"ר דא"א, העומדים במקום חג"ת דנקודים, הרי שגם הם השיגו החג"ת מהבחינה שכנגדם שהוא ג"ר דנקודים שהם מ"ה דא"ק. וכן או"א עלו אז והלבישו לג"ר דעתיק, העומד במקום ג"ר דנקודים הנחשב לחג"ת דס"ג כנ"ל. ונמצאים שהשיגו החג"ת מהבחינה שכנגדם שהוא ס"ג דא"ק, וכן א"א עלה אז והלביש לס"ג דא"ק, המלביש על חג"ת דע"ב דא"ק, הרי שא"א השיג החג"ת מהבחינה שכנגדו שהוא ע"ב דא"ק, וכן עתיק עלה אז והלביש לע"ב דא"ק, המלביש על חג"ת דגלגלתא דא"ק, הרי שגם הוא השיג החג"ת מהבחינה שכנגדו שהוא גלגלתא דא"ק.

ועליה הג' היא במנחה דשבת, שאז עולים כל ה"פ אצילות, כ"א להבחינה שכנגדו ומלבישים לחב"ד שבה"פ א"ק. כי ז"א עולה אז ומלביש לג"ר דא"א העומד במקום החב"ד דז"ת דנקודים כנ"ל, ונמצא הז"א השיג מדרגת חב"ד דב"ן דא"ק. וכן ישסו"ת עלו אז לג"ר דעתיק, העומד במקום ג"ר דנקודים, ששם קומת החב"ד מהבחינה שכנגדם שהוא מ"ה דא"ק, כנ"ל. וכן או"א עולים אז לס"ג דא"ק, ששם חב"ד שלהם מהבחינה שכנגדם בא"ק. וכן א"א עולה לע"ב דא"ק, ששם חב"ד שלו מהבחינה שכנגדו בא"ק. וכן עתיק עולה לגלגלתא ששם החב"ד שלו בא"ק. הרי נתבאר איך שע"י ג' העליות עולים כל אחד מה"פ געסמ"ב דאצילות ומלבישים. לגעסמ"ב דא"ק.

אמנם עוד אין זה גמר התיקון, כי ישסו"ת צריך לעלות ולהתחבר עם או"א בס"ג דא"ק, שזה אי אפשר בזמן הזה, אלא לע"ל אחר שיתבטל הצמצום ב' לגמרי, ויתבטלו קל הפרסאות וישיבו בי"ע להיות אצילות. הנה אז יתחברו הנקודות לאחד

 

 

חלק ט"ו לוח התשובות לענינים בנין הנוקבא           א' תתפה

 

 

עם הטעמים דס"ג, שאין עוד מה שיבדיל ביניהם. כנ"ל, ואז יעלו גם ישסו"ת מג"ר דנקודים, ויתחברו עם או"א וילבישו לס"ג דא"ק. ואז יהיה גמר התיקון. (א' תשצ"ז ד"ה ועם זה, בכל ההמשך).

 

רפט) אין יעקב ורחל יוצאים מהנוקבא אלא בזמן שיש לה מוחין היוצאים במקום או"א דע"ב דמזלא, אשר אז מתתקנים גם האחורים דאו"א באלו המוחין שהם יעקב ורחל, שיעקב מתתקן ממוחין דאבא, ורחל ממוחין דאמא. ונודע, שבחזרת הנוקבא פב"פ עם הז"א, כבר אין לה מוחין אלו דאו"א אלא שהיא מקבלת המוחין מז"א מתוך הזווג הנעשה בראש הז"א על מלכות דאמא, הנה אז אין האחורים דאו"א שהם יעקב ורחל יכולים לקבל ממנה שום תיקון, כי אינם מתתקנים רק במוחין החצאים באו"א, כמבואר. (אות ק"צ. וא' תת"ג ד"ה וזה. ואות ר"ח. ובאו"פ שם ד"ה יעקב).

 

רע) נודע, שז"א שורשו בד' מלכים דחג"ת דנקודים. שהם יצאו ממוחין דאו"א דנקודים. והנוקבא שורשה בד' מלכים תנהי"מ, דנקודים שיצאו ממוחין דישסו"ת דנקודים. ולפיכך אין בחי' מוחין שלימים לז"א דנקודים, אלא בעת שעולה לעיבור לישסו"ת שהם במקום ג"ר דעתיק, ונולד למקום ג"ר דא"א, שזהו בשבת במנחה, כי אז נמצא העיבור שלו במקום או"א דנקודים, כי ג"ר דעתיק הם במקום או"א דנקודים. וכשנולד משם, נמצא מלביש לג"ר דא"א שהם במקום ד' מלכי דחג"ת דנקודים, ואז המוחין דז"א כהלכתם. משא"כ בשבת במוסף, שאז העיבור הוא במקום ג"ר דא"א, ששם מקום ישסו"ת דנקודים, וכשנולד בא לחג"ת דא"א שהם במקום תנהי"מ דנקודים, שאלו המוחין אינם אצלו רק בחינת ו"ק דמוחין, כי ישסו"ת הוא ו"ק כלפי או"א, והוא צריך אל המוחין היוצאים באו"א דנקודים. וע"כ נבחן אז שמבחינת המוחין המיוחסים לז"א עצמו אין לו אז אלא ו"ק
פנימים. ועי' לעיל בתשובה י'. (אות קצ"ג א' תת"ו או"פ ד"ה וזה).

 

רצא) בחינת עיבור ב' דחיצוניות הוא בחינת ט' חודש, משום שבעיבור א' דחיצוניות היה העיבור דז"א במקום חג"ת דא"א, ולא היה כלול רק בו"ק דא"א, אבל עתה בעיבור ב' דחיצוניות, שנכלל בעת עיבורו בג"ר דא"א, הרי נתוסף כאן ג' חודש מג"ר דא"א, ויש ט' חודש. אבל עיבור ג' דפנימיות, אין שם חידוש בבחינת ג"ר דעתיק שנכלל בעת עיבורו, כי גם בעיבור ב' בעת שהיה נכלל בג"ר דא"א, היה נכלל ג"כ בג"ר דעתיק, כי מכח כפיפת ראש נחשבים ב' ראשים דעתיק וא"א כחדא. וכל החידוש הוא כאן בהתכללותו בז"ת דעתיק גופייהו כי מתוך שהעיבור נעשה במקום ג"ר דעתיק, נמצא כשנולד הוא מלביש לז"ת דעתיק, להיותו בחינת הממעלה למטה מפה דעתיק. וע"כ נקרא עיבור ז' חודש על שם ז"ת דעתיק. (אות קצ"ד).

 

רצב) נתבאר לעיל בתשובה ר"צ שממוחין דשבת במוסף, עוד אין לז"א אלא בחינת ו"ק פנימים, משום שעלית המ"ן דז"א והזווג נעשה במקום ג"ר דא"א, ששם מקום הראש דישסו"ת דנקודים ולא נתעלו אלא האחורים דישסו"ת ההוא, אבל מהאחורים דאו"א דנקודים, עוד לא נתעלו כלום, עד מנחה דשבת שהעיבור נעשה במקום ג"ר דעתיק ע"ש. ונמצא אמנם שגם לבחי' אחורים דאו"א הגיע תיקון במקום נפילתם ע"י יציאת הראש הזה דיש"ס ותבונה כמ"ש בחלק ז', וכן למלכים דחג"ת הגיע תיקון על ידו. ע"ש. אמנם תיקון זה שהגיע למלכי דחג"ת ע"י יציאת הראש דישסו"ת, אינו אלא בחי' ו"ק וחיצוניות, כי ישסו"ת הוא ו"ק דאו"א. ומבחינה זו, גם כאן במוסף שבת, הגיע תיקון של ו"ק וחיצוניות הנקרא בחי' עולמות, אל ז"א ע"י השלמת אחורים דישסו"ת דנקודים. וזה

 

 

א' תתפו         חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות בנין הנוקבא

 

 

אמרו שהמוחין אלו הם להולדת עולמות, שפירושו ו"ק וחיצוניות. אמנם מבחינת ד' המלכים תנהי"מ, שכל תיקונם נשלם בתכלית ע"י הראש דישסו"ת הזה, הרי הז"א יכול להוליד בחינת נשמות. באופן, שמ"ש שהמוחין הם להולדת נשמות, הם המוחין דנשמות של ד' המלכים תנהי"מ דנקודים. ומ"ש שהם להולדת בחינת עולמות, הם מבחינת ד' המלכים דחג"ת דנקודים. (אות קצ"ג. ואות קצ"ז. א' תת"ו ד"ה וזה).

 

רצג) לא יצוייר שיהיה נה"י דאמא בלי נה"י דאבא. כמ"ש הרב תתק"נ אות קנ"ו ע"ש. ומ"ש שנה"י דאמא לבד מתלבשים בהנוקבא היינו נה"י דאמא ממוחין דמזלא דע"ב. שאז אמא כולה ב"ן. דהיינו ב"ן דאבא וב"ן דאמא. ובחינת הב"ן דאבא נבחנים שהם באים בנה"י דאבא. (אות ר"ז).

 

רצד) הם נעשו לאחד מבחינת המוחין דחיה, מאו"א. אבל ממוחין דיחידה עוד לא נעשו לאחד, כי אז במנחה אין לו אלא בחינת מוחין של נשמה דיחידה. (א' תתי"א ד"ה ואין).

 

רצה) כי הארת מרדכי היא יסוד דאבא המאיר בזמן שנה"י דאבא מתלבשים בנוקבא, ונודע שבמוחין דפב"פ אין המוחין דנוקבא באים מאו"א, ואין הם מלובשים בנה"י שלהם, אלא שבאים ממוחין דז"א ומלובשים בנה"י דז"א וע"כ אין שם הארת מרדכי. כנ"ל. (אות רי"ז).

 

רצו) זה נעשה ע"י עלית נה"י דא"א לחג"ת דא"א, וחג"ת דא"א לג"ר שלו, וג"ר שלו לג"ר דעתיק. ונמצא אז, שזו"ן שהיו בנה"י עלו עתה עם נה"י דא"א לחג"ת שלו במקום ב' כתפין. ואו"א העומדים בחג"ת עלו עתה עם החג"ת דא"א לג"ר שלו. ואז
נעשה הזווג דג"ר דא"א במקום ג"ר דעתיק על המ"ן דדיקנא, כי הדיקנא נעשה אז לבחי' פנימים ומ"ן. כנ"ל בחלק י"ג. וע"י כפיפת ראש, נעשה הזווג הזה גם במקום או"א שהם בג"ר דא"א דקביעות עתה, ומזווגים גם או"א על המ"ן דמזלין, בסוד זווג דחיך וגרון. ועד"ז ע"י כפיפת ראש דאו"א למקום ג"ר הקבועים שלהם, שהוא במקום חג"ת דא"א ששם עומדים עתה ישסו"ת וזו"ן שעלו שמה, נעשה אותו הזווג גם בישסו"ת וחג"ת דא"א, ואז מקבלים ונכללים הזו"ן ג"כ בזווג הזה, והנוקבא מקבלת טפה דע"ב דמזלא המורידה הה"ת מעינים שלה ומעלה את האח"פ, ונשלמים השלישים התחתונים דע"ס שלה, ונפרדת מז"א, ובזה השיגה פרצוף שלם הראוי לקבל אח"כ המוחין דפב"פ ע"י ז"א. וזה נבחן לבנין ע"י או"א, כי הנוקבא מצדה עצמה אינה ראוי לקבל המוחין הנ"ל ע"י כפיפת ראש דאו"א דע"ב דמזלא, כי המ"ן דמזלא הם בחי' מ"ן זכרים, שרק אמא יכולה להכלל בהם להיותה בחינת ט"ר, שמצד צמצום א' כל הט"ר כולם הם זכרים ואין בהם שום נוקביות, וע"כ יכולה אמא לקבל המ"ן זכרים דדיקנא, אבל מלכות, שהיא בחינת נקבה גם מצמצום א', אינה ראויה כלל להכלל במ"ן אלו אלא שצריכה למ"ן דמלכות, ומלכות דצמצום א' אינה נגלית עד לע"ל. כנודע. אלא מכח התכללות הוד דא"א בנצח שלו, נעשתה הנוקבא כמו מלכות דז"א, ועי"כ היא ראויה לעלות עם הז"א לחג"ת דא"א, ולקבל המוחין דאו"א דע"ב דמזלא ע"י כפיפת ראש שלהם למקומם, כנ"ל. ולפיכך היא נבחנת שכל בנין פרצופה בא לה לא בדרך המדרגה, אלא ע"י בנין או"א. והבן זה היטב.

 

רצז) עי' בתשובה ו'.

 

רצח) עי' בתשובה ז'.

חלק ארבעה עשר

מוחין דגדלות של זעיר אנפין

*        א) ונבאר עתה ענין העיבור השני לצורך מוחין דהולדה. ובזה יובן מ"ש בפרשת אחרי מות דס"ה ע"ב שורה כ"ד וז"ל, ותרין בנין דינקא להו אמא, ואתעברת מנייהו, ואפיקת לון לבתר וכו'. והנה הלשון הזה קשה מאד להלמו, דהיה לו לומר, ואתעברת מנייהו בקדמיתא, ולבתר דינקא להו, כי העיבור קדם אל היניקה. ועוד דמשמע, דלבתר דהוו בנים ממש בפועל, חזרה להתעבר מהם. וצריך להבין כל זה.

 

ב) אך הענין יובן עם הנ"ל, כי כבר נולדו בראשונה, וינקא להון, ולבתר הכי אחר תשעה שנים, חזרה ואתעברת מנייהו, בסוד עיבור שני לצורך המוחין דהולדה, ואח"כ אפיקת לון וכו', ותחלה נבאר עיבור השני לזה איך אפשר להיות כי הרי בצלם אלקים עשה את האדם, ומבשרי אחזה אלוה, ואין ענין הזה יכול להיות באדם התחתון, שיחזור בסוד עיבור בבטן אמו אחר שנולד. ואמנם להבין זה, צריך שנבאר ענין מיין נוקבין ועליתם הנזכרים בכל מקום, מה ענינם.

 

ג) דע, כי בחינת המיין נוקבין של ז"א ונוקביה, הם נשמות הצדיקים שהם נקראים בנים שלהם, בסוד בנים אתם לה' אלקיכם.

אור פנימי

א) העיבור השני לצורך המוחין דהולדה: הוא העיבור הבא לאחר ט' שנים ויום א', שאז ראוי למוחין דהולדה. ועיבור הזה נקרא לפעמים בדברי הרב בשם עיבור ג', והוא מטעם שיש עיבור הבא אחר ב' שנים דיניקה להשגת ג"ר דרוח, שהוא העיבור הב' כנ"ל. (בחלק י"ב אות ק"ב)
וזה העיבור הבא לצורך מוחין דגדלות, נקרא עיבור ג', או עיבור ב' דמוחין והוא לאפוקי מעיבור ב' הבא לאחר ב' שנים שאינו לבחינת מוחין, אלא להשלמת ג"ר דרוח. כמ"ש שם. עש"ה.

ג) המ"ן של ז"א ונוקביה הם נשמות הצדיקים וכו' המ"ן של או"א הם זו"ן. כבר

* שער מאמרי רשב"י באדרא זוטא דף רס"ב.

 

א' תצד          חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

ובחינת המ"ן של או"א הם ז"א ונוקביה, בנים שלהם. וכמו שבארנו, כי בכל לילה ולילה עולים נשמות התחתונים, בסוד בידך אפקיד רוחי,

אור פנימי

נתבאר זה בחלקים הקודמים, שכל תחתון נבחן לחצי פרצוף של העליון ממנו, משום שבחינת אח"פ דעליון, שהם בינה וזו"ן שלו, נפלו למדרגת התחתון ממנו. ולפיכך אין העליון יכול להיות בשלמות, זולת ע"י עליתו של התחתון המשלים את פרצופו, ואז הוא ראוי לזווג עם אור העליון.

ושורש דבר זה מתחיל מצמצום ב', שהיה להכנת עולם הנקודים, שה"ת עלתה בעינים, והוציאה אח"פ מכלהו המדרגות, שאח"פ דראש נפלו לבחי' תוך, ואח"פ דתוך נפלו לבחינת סוף, ואח"פ דסוף נפלו לבחי' בי"ע, כלומר שכלים אלו נעשו למקום בי"ע: בינה נעשתה למקום בריאה, וז"א למקום יצירה, ומלכות למקום עשיה. ואז נתפשט ויצא אור העינים בע"ס דנקודים, שנסתיימו בנקבי עינים דפרצוף נה"י, כלומר במקום החזה דפרצוף הסוף שנקרא נה"י. כי לא נשתיירו שם אלא גו"ע, שהם כתר חכמה, ובינה וזו"ן כבר היו למטה מסיומא דצמצום ב' שנקרא פרסא דאצילות, וע"כ לא יכלו לקבל שום אור. הרי שבמצב הזה היה כל חצי פרצוף עליון, תוך פנימיותו דפרצוף התחתון ממנו, כי אח"פ דג"ר נקודים היו בחג"ת דנקודים, ובינה וזו"ן דחג"ת, היו בנה"י דנקודים, ובינה וזו"ן דנה"י היו בבי"ע. כי לא היה בכל אחד מהם אלא כתר חכמה בלבד, מסבת הה"ת שסיימה לכל מדרגה בנקבי עינים שלה, דהיינו בחכמה, ונמצאו בינה וזו"ן דאותה מדרגה תחת סיומה, דהיינו במדרגה שמתחתיה.

ואח"ז, ע"י עלית מ"ן דנה"י דא"ק הפנימים לע"ב ס"ג, יצא אור חדש מהם לג"ר דנקודים והוריד הה"ת מנקבי עינים למקומה לפה, ונתעלו אח"פ דג"ר נקודים ממקום חג"ת וחזרו לג"ר דנקודים, והשלימו אותם לע"ס ונעשו ראוים לזווג עם אור העליון,
ואז נתחדשה הה"ת בעביות דבחי"ד, ואור העליון שהכה עליה, הוציא קומת נרנח"י דיחידה, כמדת גלגלתא דא"ק, ובחינת הגוף שלהם, דהיינו ממעלה למטה, נתפשט במלך הדעת עד העשיה, שע"י הע"ב ס"ג, נתבטל גם הפרסא שמתחת החכמה דע"ס דנה"י, ונתחברו בינה וזו"ן שנפלו לבי"ע, לבחינת ע"ס דנה"י דמלך הדעת. ואח"ז התחיל ההזדככות והשבירה, ואחר שנזדככה בחי"ד, נשבר מלך הדעת וירד לגמרי לבי"ע, כי אפילו בחי' כתר חכמה שבראש תוך סוף, שלו, שהם ראוים לעמוד באצילות גם מבחינת צמצום ב', מ"מ גם המה נפלו לבי"ע. מכח התחברותם דכל אחד בבחינת אח"פ שלו, כמ"ש בחלק ז'. ואח"כ שוב עלו הרשימות שנשארו אחר ביטול הראש דיחידה, הנקרא בשם הסתכלות עיינין דאו"א, ונתחדשו בבחינה ג' דעביות: שהראש נקרא גופא דאבא, והגוף נקרא מלך החסד. ואחר שנזדכך ונשבר, יצאו ראש וגוף מבחי"ב, הנקרא גופא דאמא, ומלך הגבורה. ואחר שגם הוא נשבר, יצאו ראש וגוף דבחי"א, שהראש הוא זיווג יסודות דאו"א, והגוף הוא מלך ש"ע דת"ת עד החזה.

ואחר שבירת מלך זה, חזרו כל הרשימות ונתחדשו בזווג דראש, כי חזר עליהם העביות דבחי"ג דהתלבשות ובחי"ב דעביות וגם בהם יצאו ד' ראשים בזה אחר זה, עם ד' גופות שהם ד' מלכי תנהי"ם דנקודים שמחזה ולמטה, ואחר שנשברו חזרו הרשימות להתחדשות בזווג דראש, ועתה לא נשתייר באותן הרשימות זולת העביות דבחי"א, והוציאו ראש בלי גוף. כמ"ש בחלק ז' באורך, ע"ש בהסתכלות פנימית.

והנך מוצא כאן ה"פ שלמים, שיצאו בסבת התחדשות צמצום הא' בה"ת, מכח הארת ע"ב ס"ג, שהם דומים לגמרי כמו

חלק י"ד  שער מאמרי רשב"י           גדלות הז"א          א' תצה

בעת השכיבה, ומתעברת בהם נוקבא עלאה דז"א, בסוד חדשים לבקרים רבה אמונתך.

אור פנימי

ה"פ א"ק שיצאו לפני צמצום ב'. כי קומת הסתכלות עיינין דאו"א זה בזה, היא כקומת גלגלתא דא"ק, כי עינים פירושם חכמה, והסתכלות עיינין דאו"א, פירושם זווג דחכמה דאבא, עם חכמה דאמא, דהיינו אור חכמה בכלי דחכמה, שאין זה נוהג רק בגלגלתא דא"ק, כי בע"ב דא"ק כבר ירדה החכמה למדרגת בינה, הרי שקומה זו היא מדתו של פרצוף גלגלתא דא"ק, ואחר זה, יצאו ג' קומות: גופא דאבא וגופא דאמא ויסודות דאו"א, שגופות שלהם הם חג"ת עד החזה, והם קומת ע"ב דא"ק, שהוציאו ג' מדרגות אלו דרך זיכוכם עד שנתבטלו לגמרי. ואח"כ, כל ד' הקומות דישסו"ת הם כמדת הס"ג דא"ק, כי באו מקומת הסתכלות עיינין דישסו"ת זה בזה, שפירושם זווג הבינות, כלומר שחכמה שלהם שנקרא עיינין, ירדה למדרגת בינה, שהיא קומת ס"ג דא"ק, שיש לה בחי"ג דהתלבשות. ובדרך זיכוכה של קומה זו יצאו ד' מלכי תנהי"ם עד שנתבטלה כל הקומה הזו דס"ג. ואח"ז יצאה הקומה דבחי"א, הנקרא מ"ה וב"ן וגם היא נתבטלה. הרי שיש כאן ה"פ: גלגלתא, ע"ב, ס"ג מ"ה, וב"ן.

והנה אלו הגעסמ"ב, בשעת אצילותם, נבנו מחזרת אח"פ לכל אחד, כי הארת הע"ב ס"ג שהורידה ה"ת לפה, חזרה וביטלה הסיומים דצמצום ב', והעמידם על סיומא דצמצום א', כנ"ל, וע"כ כלהו אח"פ שיצאו למדרגת תחתון מחמת הה"ת בעינים, חזרו עתה לגו"ע דמדרגתם כמטרם צמצום ב'. ונמצא אלו כתר חכמה בינה דנקודים שהיו מקודם בבחינת אב"א, מחמת שהיו חסרים אח"פ שלהם, הנה עתה אחר שהארת ע"ב ס"ג ביטלה הסיום דה"ת בעינים, וכח"ב דנקודים השיג כל אחד אח"פ שלו, הנה נתפשטו לג' פרצופים שלמים, ראש וגוף,
עד לבי"ע, ולפיכך, אחר שבירת הכלים דגופות שלהם, מחמת הביטול דהארת ע"ב ס"ג, שחזר הסיום בעינים, והפרסא דבי"ע חזרה למקומה, הנה שוב נפלו כל בחי' אח"פ דג"ר דנקודים, כל אחד למדרגה תחתונה שלו, כמטרם יציאת הגדלות שלהם, ואח"פ דכתר, נפלו לגוף שלו שהוא מלך הדעת, וכן אח"פ דחכמה, שנתפשטו לפרצוף שלם דע"ב בג' קומות זו למטה מזו כנ"ל, נפל כל מין של אח"פ למדרגה התחתונה שלו, כי אח"פ דבחינת חיה דע"ב, הנקרא גופא דאבא, נפלו למקום מלך החסד. ואח"פ דבחינת נשמה דע"ב הנקרא גופא דאמא, נפלו למקום מלך הגבורה, שהוא הגוף דנשמה. ואח"פ דבחינת רוח נפש, הנקרא יסודות דאו"א, נפלו למקום ש"ע דת"ת עד החזה, שהוא הגוף שלו, כי כל גוף נחשב למדרגה תחתונה של הראש שלו. הרי לך בדיוק, איך כל בחינת אח"פ של כל ראש וראש דה' בחי' נרנח"י דע"ב נפלו כל אחד לבחינת ז"א שהם הגוף שלו.

וכן אח"פ של הראשים דה' בחינות נרנח"י דס"ג, שנתפשטו מבינה דנקודים, נפלו ג"כ כל אחד למדרגה תחתונה שלו שהיא הגוף שלו. כי אח"פ של הראש דיחידה חיה דס"ג, הנקרא הסתכלות עיינין דישסו"ת זה בזה, נפלו לבחינת הגוף שלו הנקרא ב"ש ת"ת מחזה ולמטה. ואח"פ דראש דנשמה דס"ג הנקרא גופא דישסו"ת, נפלו למקום הגוף שלהם, הנקרא נו"ה. ואח"פ דראש דרוח דס"ג, הנקרא זווג יסודות דישסו"ת, נפל לגוף שלו הנקרא מלך היסוד. ואח"פ דראש של נפש דס"ג, הנקרא מלכיות דישסו"ת, נפלו למקום מלכות דנקודים. הרי איך אח"פ של כל פרט דנרנח"י דס"ג, נפלו כל אחד לבחינת מדרגה תחתונה שלו, שהיא ז"ת שנקרא גוף שלו, כנ"ל.

א' תצו           חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

אור פנימי

אמנם הכלים של הגופות עצמם, נפלו כולם לבי"ע, דהיינו לא לבד אח"פ שלהם, שנמשכו ועלו להם בשעת מלוכתם ונתחברו לפרצופיהם, שהיו בחינת בי"ע מעצמותם, אלא אפילו גו"ע של כל גוף, שהם משורשם בחינת אצילות מ"מ נפלו ג"כ לבי"ע. אמנם בחינת כלים אלו דגו"ע של כל מלך, נתעלו תכף בתחילת התיקון ע"י עיבור ויניקה, שהם קומת נפש רוח שנתקן מהגופות דה"פ אצילות עם הז"א. אמנם בחינת אח"פ שלהם שנפלו לבי"ע, שהם צריכים להשלים כל בחינת הכלים של הגופות דגלגלתא ע"ב ס"ג שיצאו בנקודים בעת הגדלות שתהיה קומתם שוה לגע"ס דא"ק, כמקודם, הנה הם מתבררים בסור מ"ן לאט לאט, במשך כל שתא אלפי שני, עד שבגמר התיקון, דהיינו אחר שכל אלו אח"פ שנפלו מהגופות דנקודים לבי"ע, יחזרו למקומם ויתחברו לפרצופי אצילות, כמו שהיו בזמן מלוכתם מטרם שנשברו, וימצאו שוב מלבישים בקומה שוה לגע"ס דא"ק, שיתפשטו עד לעולם הזה, הנה אז יהיה גמר התיקון וע"ז אמרו בזוהר, דכד מטי רגלין ברגלין ייתי מלכא משיחא. שפירושו שיתפשטו רגלין דפרצופי אצילות ויסתיימו בשוה עם רגלין דא"ק, שהוא בנקודת העולם הזה.

והנה נתבאר בזה כל בחינת מ"ן הנוהג  בשתא אלפי שני, שהם רק בחי' אח"פ, שנפלו מכל מדרגה למדרגה התחתונה אליה, שקרה בעת השבירה, החל מראש פרצוף הכתר, שהוא הקומה דהסתכלות עיינין דאו"א עד לאח"פ דכלים דכלהו בחינות הנרנח"י דזו"ן, שהם ג' בחינות: נרנח"י  דיחידה, ונרנח"י דחיה, ונרנח"י דנשמה. כי נפש רוח כבר נתקנו בעת התיקון, כנ"ל. ונמצא בעת שז"א צריך לקבל נפש דנשמה, הנה צריכים מקודם להעלות אח"פ השייכים לקומת מלכות דישסו"ת ראש וגוף, אשר אח"פ דגוף נמצאים בבי"ע, ואח"פ דראש נמצאים במקום מלכות דאצילות. כנ"ל.
ולפיכך נר"ן דצדיקים, שהם פנימיות בי"ע, צריכים להעלות את אח"פ דגוף ממקומם, אל מקום זו"ן דאצילות ואז מלכות דאצילות, מעלית את אח"פ דראש לזווג של ישסו"ת, שהיא בחי' בינה דנקודים, ואו"א דאצילות, וכן או"א מעלים בחינת אח"פ ממקומם השייך לבחינת נפש דנשמה, אל א"א דאצילות, שהוא בחינת ע"ב דנקודים, אשר אח"פ שלו נפלו למקום ס"ג דנקודים, שהלביש במקום מלכי חג"ת עד החזה, כנודע. וכן א"א מעלה מבחינת אח"פ דעתיק, המיוחסים לאותה בחינה דנפש דנשמה, שהיא בחינת כתר דנקודים. וכן מעלה עד ע"ב ס"ג דא"ק, שאז יורד הארת הזווג מע"ב, ומורידה הה"ת מעינים למקום הפה, דהיינו מאותה בחינה השייך לנפש דנשמה, ואז נעשה הזווג מאור העליון על בחינת המלכות, ויוצאת קומת נפש הנשמה בכתר, וכן בא"א וכן באו"א, וכן בישסו"ת, ומהם באה הקומה לזו"ן ומזו"ן לנר"ן דצדיקים. כמ"ש לפנינו באורך.

ועד"ז ברוח שנשמה ובנח"י דנשמה, שברוח מעלים אח"פ דראש וגוף של היסודות דס"ג שיצא בנקודים, שנר"ן דצדיקים מעלים אח"פ דגוף וזו"ן מעלים אח"פ דראש לאו"א. וכלהו ע"ד הנ"ל. וכן בנשמה דנשמה, מעלים נר"ן דצדיקים אח"פ דגוף לזו"ן, וזו"ן מעלים אח"פ דראש לאו"א, מבחינת הראש וגוף של קומת גופא דישסו"ת שיצאה בנקודים. וכן ביחידה חיה דנשמה, מעלים נר"ן דצדיקים אח"פ דגוף מבי"ע לזו"ן, וזו"ן, אח"פ דראש לאו"א, וכן למעלה, מבחינת ראש וגוף של קומת הסתכלות עיינין של ישסו"ת זה בזה. ועד"ז בפרטיות נרנח"י דקומת חיה, צריכים נר"ן דצדיקים להעלות אח"פ דגופות וזו"ן צריכים להעלות אח"פ דראשים, מכל ג' הקומות דע"ב דנקודים, ועד"ז בנרנח"י דיחידה לבחינת כתר דנקודים. וזה הכלל שכל אחד אינו יכול להעלות אלא האח"פ שהם

חלק י"ד  שער מאמרי רשב"י           גדלות הז"א          א' תצז

ד) ותועלת העליה ענינה הוא, כדי לחדש את הנשמות ההם, ולתת כח בהם ולהאיר בהם. וענין החידוש הזה, הוא מה שמחדש ומתקן את המוחין שלו, שהוא בחינת הנשמה שלו היושבת במוח, כנודע. וכן ז"א

 

 

אור פנימי

במקומו. וע"כ נר"ן דצדיקים יכולים להעלות כלהו אח"פ שנפלו לבי"ע, להיותם במקום אחיזתם. וכן זו"ן יכולים להעלות רק אח"פ דאו"א, להיותם במקומו. וכן או"א אח"פ דא"א, וכו' כל אחד מעלה מה שברשותו.

והנה נתבאר היטב דברי הרב, אשר בחינת המ"ן דזו"ן הם נשמות הצדיקים ובחינת המ"ן דאו"א הם זו"ן. כמ"ש שמ"ן דזו"ן הם בבי"ע, ורק נשמות הצדיקים שהם בחינת בי"ע יכולים להעלות אותם. וכן המ"ן דאו"א שהם במקום זו"ן, רק זו"ן יכולים להעלות אותם. ועד"ז המ"ן דא"א, שהם במקום או"א, רק או"א יכולים להעלות אותם. ועד"ז המ"ן דעתיק שהם במקום א"א רק א"א יכולים להעלותם. וכן למעלה. וזכור כל המתבאר כאן, כי תצטרך לו להלן בכל המשך דברי הרב.

ד) וזו ההעלאה היא מה שקוראין אותה עיבור ב' למוחין דהולדה. הנה הרב עוסק עתה מעלית המ"ן דלילה, דנשמת הצדיקים ודזו"ן, שעלית המ"ן הזו היא רק לעשית כלי בביאה קדמאה לאו"א וזו"ן, כמ"ש לעיל בחלק י"ב בדברי הרב אות קל"ט, ע"ש. שאינו כלל לצורך עיבור למוחין דהולדה ממש, אלא ביום, בק"ש דשחרית יש זווג דאו"א למוחין דהולדה, ובשים שלום יש הזווג דזו"ן למוחין דהולדה. כמ"ש באורך. ולפי"ז איך אומר כאן הרב שבהעלאת מ"ן דלילה הוא עיבור ב' למוחין דהולדה.

אמנם תראה שהרב מדייק שם לומר, על המ"ן דלילה, שאינם לצורך הולדה "ממש". והמשמעות היא, כי הם באמת לצורך הולדה, אלא לא על מילואה, כי זה נעשה ביום, בק"ש ובשים שלום. והענין הוא,
כי הרב מחלק בעיקר את העבורים דז"א על ב' בחינות: עיבור א', ועיבור ב'. שעיבור א' כולל ב' הקומות דעיבור ויניקה עד סוף ב' שנים דיניקה, הנקרא נפש רוח דז"א. ועיבור ב' כולל כל בחינות ג"ר של ז"א, החל מג"ר דרוח, הנקרא מוחין דו"ק, עד ג"ר דשלימות המוחין, הנקרא עיבור ג'.

ובאמת כל זווג דעליון לצורך התחתון נקרא עיבור, שהם בחינות הרבה, הן בעיבור א' והן בב' והן בג'. אלא עיקר ההבחן בשם הכללי של ב' עיבורים, הוא ע"פ ההבחן של ב' מיני בירורים: שא' הוא לבירורי דכלים דפנים מכלים הנשברים אשר בבי"ע, שנקרא גו"ע, הנבחנים לכלים דחב"ד חג"ת דז"א עד החזה, כפי מה שיצאו בנקודים בב' חלוקות הראשונות, הנקראים אב"א ופב"א, שאח"פ, שבהם, דהיינו מחזה ולמטה עדיין היו אז בבי"ע וזהו שנבררו בכל הזווגים דעיבור א' ויניקה עד סיום ב' שנים, ונכללו בשם עיבור א'.

אמנם עיבור ב', הוא לבירור הכלים דאחורים מכלים הנשברים שבבי"ע, שנקראים אח"פ, הנבחנים לכלים דנה"י דז"א מחזה ולמטה, שתחלת בירורם הוא לאחר ב' שנים ויום א', שאז עולה ז"א לעיבור ב', לקבל הארת ע"ב ס"ג המורידה ה"ת מעינים לפה, שעי"ז מתעלים כלים דאח"פ מכל תחתון וחוזרים למדרגתם בעליון כטרם השבירה, עד שגם אח"פ דזו"ן שהם בבי"ע עולים עם נשמת הצדיקים ובאים למדרגת זו"ן, ואז נשלם זו"ן בבחינת כלים, כי השיג נה"י, שהם אח"פ שהיו חסרים לו, והוא יכול לקבל ג"ר דאורות. אלא המדרגות אלו דג"ר, נכנסים לאט לאט, ועתה שהוא בביאה קדמאה, הוא מקבל רק בחינת כלי המעלה

א' תצח          חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

ונוקביה בני או"א, עולין בסוד מ"ן למעלה באו"א, כדי לחדש המוחין שלהם ולהוסיף בהם הארה. וזו ההעלאה היא מה שקוראין אותה עיבור שני של המוחין דהולדה. והבן זה.

 

ה) והנה יש חילוק בין נשמות הצדיקים אל זו"ן, כי נשמות הצדיקים אינם עולות בסוד מ"ן למעלה בזו"ן אלא בלילה בזמן השכיבה כנ"ל, לפי שאין שליטת המלכות העליונה אלא בלילה. אבל זו"ן עולין בסוד מ"ן ביום ובלילה, בסוד קריאת שמע דערבית ודשחרית עד אמא עלאה. כמבואר אצלינו. והטעם הוא. לפי שזווגא דאו"א לא פסיק לעלמין, ולא מתפרשאן, ושליטת אמא עלאה הוא ביום ובלילה, דתדיר איהי ביחודא כחדא עם אבא.

 

ו) עוד יש חילוק אחר, והוא כי נשמות התחתונים אינן יכולות לעלות בסוד מ"ן בלילה, אלא עד שיהיה מבן י"ג שנים ויום א' ומעלה. אבל ז"א ונוקביה, יכולים לעלות כיון שיש להם תשעה שנים ויום א', כי אז כבר הוא שלם בכל פרצופו, ואינו חסר ממנו אלא בחינת כח במוחין שלהם שיהיו ראוים להוליד, ולכן עולים אז בסוד מיין נוקבין, ונוספת הארה וכח במוחין שלהם, ונתקנים, ואז יכולים להוליד.

 

ז) והטעם הוא, לפי שז"א, מכיון שנשלם פרצופו בט' שנים ויום א' עולה למעלה בסוד נה"י דאבא ואמא, ושם פוגע תכף בסוד המילה העליונה, יסוד דאבא, ונעשים לו מוחין משם, וראוי להוליד. אבל

אור פנימי

מ"ן, ובחינת ג"ר דרוח הכולל מקיפי או"א, וו"ק דגדלות דאמא, שזה תחילת המוחין דהולדה. ואח"כ אחר ט' שנים, מקבל ו"ק וג"ר דמוחין דהולדה עד י"ג שנים ויום אחד, והמקיפים דמ"ל דצל"ם דאו"א, עד תשלום עשרים שנה, כמ"ש לפנינו הרי שהבירורים דכלים דאחורים מתחילים לאחר ב' שנים דיניקה, ונגמר בכ' שנה, שכל זה נחשב למוחין דהולדה.

ועם זה תבין ג"כ כאן, כי הרב פתח במוחין דהולדה הבאים לאחר ט' שנים ויום א', כמ"ש באות ב', וסיים במ"ן דלילה, שהוא רק לבחינת כלי ורוחא, ולא לבחינת נשמה, כמ"ש כאן אות י"ד וט"ו, שמוחין
אלו באים לז"א אחר ב' שנים דיניקה. ותבין זה עם הנ"ל, כי המוחין המתבררים ע"י העלאת אח"פ נחשבים כולם למוחין דהולדה, ונכללים בשם עיבור ב', שהם מתחילים בכלי ורוחא הבאים בביאה קדמאה, ונגמרים עד י"ג שנים ויום א' מבחינת הפנימים, ועד עשרים שנה מבחינת המקיפים. ולפיכך אינו עושה הפרש ביניהם וכוללם יחד.

ה) נשמות הצדיקים אינם עולות בסוד מ"ן למעלה אלא בלילה וכו' אבל זו"ן עולים בסוד מ"ן בין ביום ובין בלילה. זה יתבאר לקמן דף א' תקי"ז ד"ה ובזה.

ז) הערלה העליונה החופפת על המילה הקדושה. נודע, שכל פרצופי אצילות, הם

חלק י"ד  שער מאמרי רשב"י           גדלות הז"א          א' תצט

התינוק התחתון, אע"פ שכיון שעברו עליו ט' שנים ויום א' נשלם פרצופו, עכ"ז עדיין הוא צריך לעלות למעלה לקבל המוחין הראוים להוליד, ובעלותו פוגע תחלה במקום הערלה העליונה החופפת על המילה הקדושה.

 

ח) והנה הם שלשה ערלות, כנגד שלש שנים יהיה לכם ערלים כו', וצריך שיעברו עליו עוד שלש שני ערלה, ואז הוא בן י"ב שנים ויום אחד, ואחר כך צריך עוד השנה הרביעית, להיות פריו קדש הלולים, כנודע, ובמלאת השנה ההיא, הרי הוא בן י"ג ויום אחד, ואז עולה בסוד מ"ן אל המלכות העליונה כשאר נשמות התחתונים. אבל בפחות מזמן י"ג שנים ויום אחד, אין שום נשמה יכולה לעלות בסוד מ"ן כלל.

ט) ונתחיל מנשמות התחתונים, שהם מ"ן אל המלכות. הנה כבר ביארנו כי על ידי היניקה התחילו זו"ן לתקן פרצופם עד תשלום ט' שנים, ונגדלו כל צרכם, אבל בחינת המוחין היו חסרים להם, ולא היו ראוים לביאה. ולכן צריכין נשמות התחתונים להשלים בחינה זו, כמו שנבאר.

 

י) והוא כי הנה המלאכים שרשם מן היצירה, אשר שם הוא שרש ששה קצוות ולא עוד, כנודע, כי שית ספירן מקננן במטטרון, ולכן אין המלכות צריכה להתעבר עם נשמות המלאכים, לפי שאינה צריכה אליהם, כי כבר יש בה ו"ק ע"י היניקה, אשר משם הוא שורש המלאכים מבחינת ו"ק.

אור פנימי

חסרי המלכות דצמצום א' ששמשה בא"ק, ומבחינה זו אין בהם אלא ט' ספירות עד היסוד, ועטרת היסוד היא המלכות שלהם, דהיינו המלכות דצמצום ב' הממותקת במדת הרחמים, המכונה עטרת יסוד. ומלכות דמדת הדין נגנזה ברדל"א, ואין עליה שום זווג בפרצופי אצילות, ובכל מקום שכח עביותה נמצאת, נמנע משם הזווג לגמרי. והנה הפרצופים העליונים א"א ואו"א וישסו"ת, הם רחוקים לגמרי מבחינת העביות דמלכות זו דמדת הדין, להיותם בחינת ג"ר, שהם בחינת שורש, ובחי"א ובחי"ב דאו"י, וכל בחינת המלכיות שבהם הוא מהתכללות התחתונים בהם, ולכן אי אפשר שיהיה בהם

אחזה לבחינת העביות דבחי"ד שהיא המלכות דצמצום א'. משא"כ ז"א, שהוא, ביחס האו"י, בחי"ג דעביות, הנה בהכרח שבחי"ד מתאחזת בסיומו, כמו שהם יוצאים זה מזה בע"ס דאו"י. וכח הזה של העביות דבחי"ד דאו"י, הדבוקה בסיום הז"א, על עטרת יסוד שלו, נקרא ערלה.

אכן אין הענין אמור כלפי זו"ן עצמו, כי הוא עצמו כבר נטהר לגמרי מכח הערלה הזו, ע"י ל"ב נתיבות דאבא ונש"ב דאמא בעת העיבור, כמ"ש בחלק י', ע"ש. כי לולא זה, לא היה ראוי לשום התפשטות באצילות. אלא הדבר אמור כלפי התחתונים, דהיינו נשמת הצדיקים, שאינם יכולים לעלות

א' תק חלק י"ד            תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

יא) אבל נשמות הצדיקים, וסתם נשמה היא מן הבריאה, ויש נשמות יותר גבוהות הם מן האצילות כנודע, אמנם היותר קטנות במעלה הן מן הבריאה, והבריאה הוא בסוד ג"ר שהם המוחין, ולכן המלכות העליונה, היא צריכה להתעבר מן נשמות הצדיקים, אשר שרשם מן הבריאה מקום המוחין, ואז תוכל לעלות על ידיהם למעלה לאו"א ולוקחת המוחין הראוים אליה, וזה סוד טעם העלאת מ"ן על ידי הנשמות התחתונות, והבן זה.

 

יב) עוד יש טעם אחר, והוא קרוב ונמשך עם הטעם הנזכר. והוא כי הנה ז"א עדיין אין בו רק שש קצוות, כי הנה הוא סוד ו' דשמא קדישא, וכדי להוליד נשמות, צריך שיתן בתחילה בביאה ראשונה בחינת ההוא רוחא דשביק בה בעלה בביאה קדמאה, כנודע אצלינו, אשר על ידו תוכל הנקבה להעלות מיין נוקבין. והנה איננו יכול עדיין לתת בה כי אם רוחא כליל משש קצוות שלו לבד, ולכן איננו יכול להוליד, כי עדיין אין בו רק המוחין הצריכין לעצמו ולא לאחרים. כי זהו סוד טעם מ"ש רז"ל בגמרא, קטן זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים.

 

יג) וכדי שיוכל להוליד נשמות התחתונים, צריך שיתחדש בו תוספת כח במוחין שלו מצד המוחין העליונים, שהם או"א, ואז יכול
אור פנימי

ולהכלל בנה"י דז"א בהזווג אשר בהם, כי כח העביות דמדת הדין חופפת תחת יסוד דז"א, הנקרא ערלה, שהתחתונים נפגמים על ידיה, ולכן צריכים להסיר כחה משם, ואז יוכלו הנשמות לעלות ולהכלל שם בהזווג דנה"י דז"א. וע"כ צריכים לג' תיקונים נוספים, שנקראים ג' שני ערלה, דהיינו להסיר כח המדת הדין מג' הספירות נה"י, ואח"כ שנה הד' לסוד המתקתם במדת הרחמים, שה"ס קדש הלולים, ואז יוכלו לעלות אליו בסוד מ"ן.

יא) נשמות הצדיקים אשר שרשם מן הבריאה מקום המוחין ואז תוכל לעלות על ידיהם לאו"א. כבר נתבאר זה לעיל דף א' תצ"ג ד"ה המ"ן. איך המ"ן דכל בחינה מנרנח"י, מתיחס אל הבחי' שכנגדה, ע"ש. ולכן כדי שהנוקבא תקבל בחינת נשמה, היא צריכה לבחי' מ"ן שיעלו אליה האח"פ
המיוחסים לבחינת נשמה, אם לנשמה דס"ג היא צריכה למ"ן דאח"פ, שנפלו בעת שבירה ממלך ההוד, ואם לנשמה דחיה, דע"ב, הוא צריכה לאח"פ שנפלו ממלך הגבורה, ע"ש. ולכן היא צריכה לנשמת הצדיקים דבחינת הבריאה, שהמה יעלו את אח"פ האלו, כי ברשותם הם נמצאים. כמ"ש שם.

יב) רוחא כליל מו"ק לבד ולכן אינו יכול להוליד. כי מטרם הביאה קדמאה, אין לו אלא ו"ק דרוח, שהוא אז בבחינת גו"ע וחסר אח"פ, וע"י עיבור ב' קונה אח"פ ונשלמים הכלים שלו לע"ס, וקונה בחינת ג"ר דרוח, כנודע, ועד"ז הוא בנוקבא שלו, שמטרם עיבור ב' היא בבחינת אב"א עם ז"א, ואין לה אלא ו"ק דרוח, וע"י הזווג דלילה בחצות, שאז הוא בחינת הביאה קדמאה, היא משגת ג"ר דרוח, הנקרא רוחא דשביק בה בעלה בביאה קדמאה, ואז היא

חלק י"ד              שער הכוונות            גדלות הז"א          א' תקא

להוליד נשמות ולזכות לאחרים. ולסבה זו הוכרח עלית מ"ן של הנשמות בכל לילה אל המלכות העליונה, כי על ידי הנשמות התחתונים עולים גם הם זו"ן, ולוקחים בחינת המוחין הראוין להוליד.

 

*        יד) והנה הזווג של הלילה, בין הזווג דאו"א ובין הזווג דזו"ן, כיון שהוא גרוע מזווג של היום, מוכרח הוא, שיהיה לצורך התחלת תיקון לזווג של היום. כי זה הזווג הנעשה בלילה גורם תיקון וכוננות כלי היסוד דנוקבא, כדי שתוכל אח"כ להעלות מ"ן בכלי ההוא בזווג הנעשה ביום.

 

טו) והנה כבר ידעת כי בכל יום ויום חוזרין להסתלק המוחין העליונים מזו"ן, והנה המוחין ההם הם תוך הנה"י דאמא כנודע, וכיון שהנה"י מסתלקים, מכ"ש שגם הידים דאמא, שהם יותר גבוהים מן הנה"י שיסתלקו גם הם למעלה, ונתבטל הכלי שלה.

 

טז) ולכן אנו צריכים לעשות בכל יום תמיד ב' בחי': הא', להמשיך לה בלילה ע"י זווג אותם הידים העליונים כדי לכוננה ולעשותה כלי ביסוד שבה. וזה לצורך בחינה השנית שהיא אח"כ בזווג היום תוכל להעלות מ"ן ולצייר ולדות כנזכר.

אור פנימי

ראויה להעלות מ"ן לצורך הולדה בזווג של יום, בשים שלום, כנודע.

טו) הידים דאמא וכו' ונתבטל הכלי שלה. ה"ג דגדלות שהנוקבא מקבלת מאמא, נבחנות לידים דאמא, דהיינו לבחינת חג"ת הנקראים ידים, שה"ס ה' אצבעות הרומזות לה"ג דגדלות. וטעם הדבר, כי בהיותה דבוקה בנה"י דז"א אב"א, אז אין לה רק ה"ג דקטנות מנה"י דאמא שבתוך ז"א, שהם נה"י דנה"י דאמא, כלומר, שהם בחינת ו"ק חסר ראש, ואפילו ג"ר דרוח אין לה, משום שאין בה אלא גו"ע, והיא חסרת אז אח"פ שלה הנקראים נה"י. וכל עוד שהיא חסרה
מע"ס דכלים, אינה יכולה לקבל שום ג"ר. אמנם בעלית מ"ן דז"א בלילה, שאז מקבל מזווג ע"ב ס"ג המוריד ה"ת מעינים לפה, ואח"פ חוזרים לכלהו המדרגות, שאז נה"י נעשים לחג"ת כנודע, ונמצא הנוקבא מקבלת עתה מן חג"ת דנה"י דאמא, הנקראים ידים, ואז יוצאים בה נה"י חדשים, דהיינו שמשגת אח"פ שלה, ונשלמת בע"ס דכלים. ולכן נבחנים הה"ג דגדלות בשם ידים דאמא, כמבואר. ואלו אח"פ הנ"ל הם בחי' הכלי שאמא כוננת ביסוד שלה עי' לעיל דף תשמ"ד אות י"ג תשמ"ח אות כ"א ודף תש"צ אות פ"ז, עש"ה ועוד יבאר לפנינו להלן.

* שער הכוונות ח"א ענין דרושי הלילה אמצע דרוש ג'.

 

א' תקב           חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

יז) וכיון שכן הוא, נמצא שאין זווג הלילה מועיל להוציא נשמות חדשות, כיון שעדיין אין שם כלי, אמנם יועיל לחדש הנשמות הישנות, כדוגמת הכלי שבה שגם הוא נתחדש עתה בזווג של הלילה, בפסוק הזה של בשכמל"ו של הק"ש כמבואר אצלינו.

 

יח) ואחר אשר נתקן הכלי בפסוק בשכמל"ו, אז אנו אומרים אח"כ פסוק בידך אפקיד רוחי כו', להעלות שם תוך הכלי ההוא שנתחדש עתה, את נשמותינו, כדי שיתחדשו גם הם עתה בלילה, ואח"כ בזווג היום, אז כבר נתקן הכלי כנזכר, ואז מוציאין נשמות חדשות, אלא שאינן רק בסוד אחור באחור כנ"ל, כי אחר החרבן אינו אלא באופן זה.

 

יט) ועד"ז הוא ג"כ בזווג העליון דאו"א, כי בפסוק א' דק"ש שהוא שמע ישראל של הלילה, אז נעשה בחי' תיקון כלי דיסוד דאמא עצמה ע"י ידים אחרות יותר עליונות ואחר שהיא נעשית כלי בפסוק א' דשמע ישראל כו', הנה אח"כ בפסוק הב' של בשכמל"ו היא מכוננת כלי הנוקבא דז"א, ע"י הידים שלה שמורידה אותם למטה ביסוד שבה.

 

כ) ואח"כ בק"ש דשחרית אז בפסוק הראשון דשמע ישראל, מזדווגים או"א זווג גמור. ואח"כ בפסוק הב' דבשכמל"ו, מורידה אמא כח ושפע היוצא מן הזווג הגמור שלה כנזכר, אל הנוקבא דז"א, כדי שיהיה בה כח להעלות מ"ן של המוחין ההם להוציא נשמות חדשות בזווג העמידה כנ"ל. וכבר נתבאר זה, כי בפסוק שמע הוא כנגד אמא, ובשכמל"ו הוא כנגד מלכות.

 

*        כא) והנה ענין שבח העוסק בתורה אחר חצות לילה, הענין הוא

אור פנימי

יז) אין זווג הלילה מועיל להוציא נשמות חדשות כיון שעדיין אין שם כלי. כלומר, אפילו נשמות חדשות מבחינת אב"א אינם יוצאים בזווג הלילה, אלא בחינת השלמת הכלים בלבד, כי כל עוד שאין לה אלא גו"ע והיא חסרת נה"י, אינה ראוי לזווג, וע"כ צריכים לביאה קדמאה בלילה, כדי להוריד הה"ת מעינים שלה לפה, שבזה מתעלים
אח"פ שלה ומתחברים לפרצופה, ונשלמת בעשרה כלים. ואח"כ בזווג דיום, אחר שכבר יש לה ע"ס דכלים, שהם בחינת ג"ר דרוח, יכולה להעלות מ"ן, ולקבל הזווג דנשמות, ואז מוציאה נשמות חדשות מבחינת אב"א. אבל נשמות חדשות מבחינת פב"פ, אינם יוצאים לגמרי מאחר חורבן הבית ואילך. כמ"ש הרב לפנינו.

* שער הכוונות ח"א ענין דרושי הלילה אמצע דרוש ד'.

חלק י"ד              שער הכוונות            גדלות הז"א          א' תקג

זה. כי הנה הזווג הנעשה בח"ל ה"ס זווג יעקב עם לאה, כמבואר אצלינו פעמים הרבה בענין ביאור ק"ש דשחרית ובדרושים שכתבנו לעיל.

 

כב) ואמנם רחל הנקראת עקרת הבית, נוקבא האמיתית דז"א, אין לה זווג אז. כמו שנבאר עניינה והיכן מקומה עתה בלילה, כי ירדה אל הבריאה, ושם היא צועקת ושואלת להשי"ת על חורבן בית מקדש, וכמש"ה קול ברמה נשמע כו' רחל מבכה על בניה כו'. וגם היא נותנת זמירות והודאות אליו כל הלילה, בסוד אלהים אל דמי לך, כנזכר בזוהר פרשת לך לך. והענין הוא, כי רחל נקראת אלהים, ונקראת אל, ואינה שוקטת ושותקת כל הלילה, ותמיד משבחת אליו יתברך.

 

כג) וביאור דברים אלו הוא. כי הנה נודע מ"ש בש' הפסוקים בפרשת ויצא על פסוק ותגנוב רחל את התרפים, ובפסוק עקב ענוה יראת ה', וע"ש היטב מאד, כי שם נתבאר, איך רגלי לאה ועקביים שלה, הם
אור פנימי

כג) רגלי לאה ועקביים שלה הם נכנסים ומתלבשים תוך כתר רחל. צריכים להבין זה משורשו, מז"א דנקודים, מעת יציאתו מנקבי העינים בעת הקטנות דנקודים, שהכלים דנקודים היו מס"ג דא"ק שהזדכך, אשר נמשך בשוה עם סיום רגלי א"ק, דהיינו בנקודה דעולם הזה, וקומת הב"ן שיצאה מנקבי עינים, שהוציאה כלהו אח"פ לחוץ מן המדרגה, שאח"פ דראש נעשו לבחינת תוך, ואח"פ דתוך נעשו לבחי' סוף, ואח"פ דסוף נעשו לבי"ע, ונמצא ז"א דנקודים, שלא נתמלא באור הב"ן כי אם בראש תוך, דהיינו בחב"ד חג"ת דכלים עד החזה, ומחזה ולמטה היה במקום בי"ע, כמ"ש בחלק ז'. ונמצא סיום ז"א דנקודים אז, שהיה במקום נקודת החזה ממש, וזהו מבחי' הכלים, אמנם מבחינת האורות הוא להיפך, שהיה לו האורות דרוח נפש, שהם חג"ת נה"י, שהאורות דחג"ת נתלבשו בכלים דחב"ד, ואורות דנה"י נתלבשו בכלים דחג"ת. כנודע. ונמצא שביחס האורות הוא מסתיים בנקודת עטרת יסוד, באופן שמלכות דז"א המסיימת פרצופו, נבחנת מצד הכלים,
שהיא נקודת החזה, ומצד האורות היא עטרת היסוד, כמבואר.

ולפיכך בעת גדלות דז"א דאצילות, שחג"ת שלו נעשו לחב"ד, ונה"י שלו נעשו לחג"ת, נמצא נקודת המלכות דז"א, שהיתה במקום עטרת יסוד שלו, עלתה עם נה"י דז"א שנעשו לחג"ת, ונעשתה עתה לנקודת החזה, והיא מתפשטת עד סיום נה"י החדשים דז"א הרי שנקודת החזה הוא כתר של הנוקבא דז"א, וט"ת שלה נמשכים בנה"י דז"א. ופרצוף לאה דז"א, המלבשת תמיד לחג"ת שלו, ומסתיימת בנקודת החזה, שהיא כתר רחל כנ"ל, נמצאים העקביים שלה וכתר דרחל, הם בחינה אחת, כי נקודה זו משמשת לב' בחי' שמסיימת ללאה, והיא כתר לרחל. וזה שאומר הרב, שרגלי לאה נכנסים בכתר רחל, להיותם שניהם במקום אחד, כמבואר.

וזכור היטב היחס הזה דנוקבא דז"א, שהיא רחל, משורשה בנקודים, שמבחינת הכלים, היא נבחנת לנקודת החזה דז"א, ומבחינת האורות דקטנות דז"א, היא נבחנת לעטרת יסוד דז"א, כנ"ל. גם תבין עם זה

א' תקד           חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

נכנסים ומתלבשים תוך כתר דרחל וכל מקום הזה הוא בשליש אמצעי דת"ת דז"א.

 

כד) ונמצא כי שיעור קומת לאה ורחל הם זו ע"ג זו, והתחלתם מן הדעת דז"א עד סיום נה"י שלו. אבל הם בעצמם יותר ארוכות וגבוהות משיעור זה, לפי שאם הכתר דרחל לא היה מלביש את רגלי לאה, אלא שהיה מקומו למטה מרגלי לאה, היו רגלי רחל צריכים להתפשט יותר למטה מרגלי ז"א, ובהכרח היתה נכנסת בגבול עולם הבריאה.

 

כה) ולכך נעשה הדבר הזה, שכתר שלה ילביש את רגלי לאה ולא יצטרך מקום בפני עצמו אל כתר רחל, ועי"כ לא תצטרך להתפשט ולהכנס בעולם הבריאה, אמנם תעמוד בעולם האצילות ויהיו רגליה ורגלי ז"א שוים.

 

כו) והנה נודע שבתפלת ערבית הזווג הוא מיעקב ולאה, ולפי שבהיות לאה באחורי ז"א היא עד החזה שלו בלבד, א"כ גם בחזרתה פב"פ, להזדווג עם יעקב, אינה מתפשטת רק עד החזה דז"א בלבד.

 

כז) ואחר תפלת ערבית חוזרת לאה למקומה אחור באחור
אור פנימי

ענין הזווג דז"א עם לאה העומדת מנקודת החזה ולמעלה, כנ"ל, כי לכאורה קשה, איך נמצא בחינת יסוד לז"א מחזה ולמעלה שיוכל להזדווג עם לאה, ובאמור מתבאר היטב, כי אותם חג"ת דגדלות ז"א, היו מקודם בחינת נה"י דז"א, כי נה"י דקטנות נעשו לחג"ת, ויצאו לו נה"י חדשים, נמצא שבחינת ש"ע דת"ת, היא בחינת יסוד דז"א מזמן הקטנות, ותדע שמשם הוא מזדווג עם לאה. ועם זה תבין ג"כ שזווג ז"א עם לאה מחזה ולמעלה, אע"פ שהוא בבחינת גדלות מ"מ אין הזווג אלא מבחינת ו"ק לבד ואינו בחינת ג"ר, שהרי ז"א משמש אז עם יסוד דקטנות, דהיינו יסוד שעלה ונעשה לת"ת, כנ"ל.

וזה אמרו "שאם הכתר דרחל לא היה מלביש את רגלי לאה, אלא שהיה למטה מרגלי לאה היו רגלי רחל צריכין להתפשט
וכו' בגבול עולם הבריאה" כי נתבאר, שכתר דרחל ועקביים דלאה מקושרים במקום אחד בנקודת החזה מב' טעמים: א', ששורש רחל מצד הכלים הוא מנקודת החזה עוד מזמן הנקודים מלפני השבירה. וב', כי נקודת החזה דגדלות, ששם מסתיים לאה, הוא באמת בחינת יסוד מזמן קטנותו דז"א, כנ"ל. וע"כ יש מקום התפשטות לפרצוף רחל באצילות, מנקודת החזה דז"א עד סיום פרצופו, דהיינו עד הפרסא דאצילות. אמנם אם לא היה כן, אלא הכתר דרחל היה מתחיל ממקום עטרת יסוד דז"א, דהיינו ממקום שורשה שמצד האורות א"כ לא היה לה מקום להתפשט באצילות, כי הכתר שלה היה מתחיל במקום סיום האצילות שהוא עטרת היסוד, והיתה צריכה להתפשט פרצופה למטה מגבול האצילות, בעולם הבריאה.

חלק י"ד            שער הכוונות            גדלות הז"א          א' תקה

כבתחילה עם ז"א, ונמצא אז לאה ורחל שתיהן אחור באחור עם ז"א. לפי שרחל עמדה עם ז"א אחור באחור גם בעת תפלת ערבית, כי הזווג לא היה רק יעקב בלאה כנזכר.

 

כח) והנה אחר שנפלה עליו השינה והתרדמה, וכבר נתבאר עניינה לעיל, שהוא שהנה"י דאמא עם המוחין דז"א אשר בתוכם מסתלקים מז"א ונכנסים בתוך נוקבא דז"א, והיא לאה, והבן זה. אבל אמיתות הענין הזה נתבאר בדרוש השופר.

 

כט) והטעם הוא, לפי שהמוחין נכנסין מעילא לתתא, ובתחלה פוגעין בלאה ונכנסין בה. אמנם דע, כי לפעמים כאשר המוחין נכנסין

אור פנימי

כט) שהמוחין נכנסין מעילא לתתא ובתחילה פוגעין בלאה ונכנסין בה וכו' צריכים הם להתפשט בשתי הנקבות לאה ורחל, כי נוקבא אחת לא תספיק להלבישם. וצריך שתזכור מה שנתבאר לעיל (בדף תרמ"ט ודף תר"נ אות נ"ג נ"ד. ובאו"פ שם ד"ה ואז). אשר לפני הנסירה, הגם שז"א הוא בגדלות, מ"מ נבחן שאין לו אלא כותל אחד עם נוקביה, כמו או"א עלאין, שהם תמיד בכותל אחד פנים בפנים. אמנם ז"א, אינו מספיק לו כותל אחד להעמידו פב"פ עם רחל, כי כותל אחד פירושו, אחורים דאמא המכסים על הארת חכמה, וע"כ או"א עלאין שהם בחי' חסדים מכוסים, מספיק להם כותל אחד להעמידם פב"פ, כי הם בחינת חג"ת דא"א עד החזה, ששם החסדים מכוסים, כנודע. אמנם ז"א, שכל עיקרו הוא חסדים מגולים מחזה ולמטה, ע"כ הוא צריך לכותל ב' מאחורים דיסוד דאבא, שמכחו מתגלים החסדים מחזה ולמטה, וכל עוד שאין לו כותל הב', דהיינו במוחין דנשמה, נבחן שהוא דבוק עם רחל אב"א באותו הכותל האחד, דהיינו בבחינת אחוריהם מכוסים ונעלמים בפנימיותם, ופניהם מגולים כלפי חוץ, שפירושו, שכותל שלהם אשר מחזה ולמטה השייך לנה"י שנקרא אחורים,
נעלמים בהם, ואינה מגולה רק בחינת הכותל דפנים מבחינת או"א המספיק לחג"ת דז"א, ולא נה"י שלו כי מחזה ולמטה לחסדים מגולים הוא צריך. כמ"ש באורך.

ובזה תבין ההפרש בין פרצוף לאה לפרצוף רחל. כי פרצוף לאה נמשכת מאחורים דאמא, כלומר, שאינה צריכה רק לחסדים מכוסים כמו אמא עלאה, וע"כ היא מלבשת לז"א מחזה ולמעלה, ששם תמיד החסדים מכוסים, וע"כ יש להז"א זווג עם לאה, גם מטרם הנסירה, דהיינו בשעה שאין לו עוד מוחין דחיה עם הכותל הב', כי לזווג ז"א ולאה מחזה ולמעלה די לו כותל אחד כמו שמספיק לאו"א, כי גם לאה היא בסוד כי חפץ חסד הוא, כמו אמא עלאה, וחושקת רק לחסדים ולא לחכמה כמ"ש באמא עלאה. וזהו שהזוהר קורא לפרצוף לאה בשם עלמא דאתכסיא, כי הוא תמיד בחסדים מכוסים, ואין הארת חכמה מתגלה בה. וע"כ אין פרצוף לאה נחשבת לעיקר הנוקבא של ז"א, כי ז"א אינו נשלם זולת בהארת חכמה, כי זהו מקורו בבחינת ע"ס דאו"י, כי בינה דאו"י היא בחינת חסדים מכוסים, וכשחסדים של בינה מקבלים הארת חכמה, נבחנים בשם ז"א דאו"י, כמ"ש בחלק א' דף ה' ד"ה וטעם ע"ש. הרי שעיקרו של ז"א הוא רק

א' תקו            חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

להגדיל את רחל, אז מתערבות ומתחברות שתיהן יחד רחל ולאה. לפי שהנה אורך נה"י דאמא הם ארוכות כשיעור אורך ז"א כולו, אשר אורכו

אור פנימי

הארת חכמה שבתוך החסדים, וע"כ אין הזווג שלו עם לאה מספיק בעדו, להיותה בחי' חסדים מכוסים כמו בינה, שאינה אוהבת כלל בחינת הארת חכמה.

אבל פרצוף רחל, הוא עיקר הנוקבא דז"א, שעל הכותל שלה ז"א ממשיך חסדים מגולים. שז"ס ויאהב יעקב את רחל וכו', כי היא ממשכת לו חסדים מגולים, כמקורו ובחינתו, ואינו אוהב את לאה, משום שעל הכותל שלה אינם נמשכים רק חסדים מכוסים, האהובים לבינה, בסוד כי חפץ חסד הוא, ואינם אהובים על ז"א, שהוא רק להארת חכמה צריך. כמבואר. אמנם אין הכונה שלאה היא בחינת בינה עצמה, שהרי היא נוקבא דז"א, ואין נוקבא דז"א, אלא המלכות, כנודע. אלא הכונה היא, שיש ב' בחינות מלכיות לז"א, אחת נמשכת ממלכות דג"ר דבינה, וע"כ דרכה בחסדים מכוסים, ושנית נמשכת ממלכות דז"א דבינה, שהם שורשי זו"ן, שהם חסדים מגולים. וע"כ גם היא ממשכת חסדים מגולים. וז"ס שלאה נקראת בשם הבכירה, להיותה מבחי' ג"ר, ורחל נקראת בשם הצעירה, להיותה מבחינת ז"ת.

והנה נתבאר, שלזווג ז"א ולאה מחזה ולמעלה, אינו צריך לנסירה, כי גם כותל אחד מספיק לו לפב"פ כמו לאו"א, ומה שאומר הרב שבזמן שאין לז"א כותל הב', נמצא דבוק אב"א עם נוקבא, משום שאחוריהם נעלמים ופניהם מגולים כלפי חוץ, דהיינו שאין גילוי לנה"י שלהם אלא לחג"ת בלבד, שנקראים פניהם, להיותם בחי' כלים דפנים, כנודע. הנה זה אמור רק על רחל, שנה"י שלה הם בחי' חסדים מגולים, וע"כ אין להם גילוי ע"י הכותל הא', כי אדרבה כותל זה מעלים לגמרי בחינת נה"י אלו, כנ"ל. אמנם נה"י דלאה שאינם צריכים
לחסדים מגולים, המה מגולים כלפי חוץ, כי יש להם הספקה שלימה ע"י כותל הא'. כי אח"פ דבחינת נשמה משלימים אותה בשלמות בכל צרכה.

וזה אמרו "שהמוחין נכנסין מעילא לתתא ובתחילה פוגעין בלאה ונכנסין בה" כי המוחין האלו דחצות לילה, הם הארת ע"ב ס"ג הדוחים ה"ת מנקבי עינים לפה, ומחזירים אח"פ שנפלו מן המדרגות למקומם הראשון, כל אחד לגו"ע שלו, שע"י זה נשלמים עשרה כלים גם לרחל, וגם לז"א. כי אע"פ שכבר יש לז"א עשרה כלים גם במוחין דנשמה, כי בלאו הכי לא היה יכול להזדווג עם לאה גם מחזה ולמעלה. אמנם נתבאר לעיל (בד"א תצ"ג ד"ה המ"ן), שלכל מדרגה יש לה בחינת אח"פ משלה, ע"ש. וע"כ אע"פ שיש לז"א אח"פ, דהיינו נה"י מבחינת מוחין דנשמה, מ"מ כלפי מוחין דחיה הוא נבחן עוד שאין לו רק גו"ע עד החזה, והוא חסר נה"י דכלים וג"ר דאורות. שע"כ גם ז"א צריך מבחינת מוחין דחיה שהם, המוחין דהולדה, לבחינת העלאת אח"פ כמו הנוקבא רחל. שזמן השלמת כלים שלהם הוא ע"י זווג דח"ל דאו"א.

אמנם איך אפשר שרחל תקבל אלו המוחין דאו"א שתוריד ה"ת מעינים שלה לפה, בשעה שהיא חסרה לגמרי מהכלים האלו, ועדיין אין לה בחינת הכלי דפה, שה"ת תרד לשם. אמנם האמת הוא, שאין המוחין נכנסים עתה אל רחל, כי היא אינה יכולה לקבלם, כאמור, אלא הם נכנסים מתחילה אל פרצוף לאה, אשר יש לה כבר עשרה כלים בשלמות עכ"פ מבחינת מוחין דנשמה, ויש לה בחי' ראש כנ"ל, וע"כ היא המקבלת אלו המוחין דחצות לילה, והיא המזדווגת אז עם ז"א עד הבוקר.

חלק י"ד            שער הכוונות            גדלות הז"א          א' תקז

כאורך לאה ורחל, א"כ בהכנס הנה"י תוך הנוקבא, צריכין הם להתפשט בשתי הנקבות לאה ורחל להיותם מתלבשים בתוכם, כי נוקבא א' לא תספיק להלבישם.

 

ל) ואז כיון שהנה"י דאמא הם בחי' א' בלבד ארוכה, א"כ בהתלבשם תוך לאה ורחל, מוכרח הוא שיתחברו שניהם ויתערבו ויעשו פרצוף אחד בלבד גבוה הקומה, ע"ד מה שנתבאר אצלינו בענין התחברות בינה עם תבונה, שנעשות שתיהן פרצוף א' וע"ש.

 

לא) אבל יש בזה הפרש א', כי אם עיקר הזווג בזמן ההוא לרחל, אז אעפ"י ששתיהן מתחברות ונעשו פרצוף א', עכ"ז, אז לאה נותנת בדרך הלואה והשאלה את הגוף ואת הכלים שלה לרחל כדי שתתארך על ידם, ואז כל הפרצוף ההוא נקרא בשם רחל. ואם הזווג הוא בלאה, אז הוא להיפך, כי רחל נותנת ללאה בדרך השאלה והלואה את הגוף והכלים שלה להגדילם, ואז הכל נקרא פרצוף לאה. אמנם עתה הוא זווג דלאה, כנודע, ולוקחת בהלואה מן רחל כמשי"ת.

אור פנימי

וזה אמרו "בהכנס הנצח הוד יסוד תוך הנוקבא צריכים הם להתפשט בשתי הנקבות לאה ורחל להיותם מתלבשים בתוכם כי נוקבא אחת לא תספיק להלבישם" פירוש: כי נתבאר לעיל, שבהיות ב' נקבות לז"א: לאה ורחל, נחשבו שתיהן לבחינת ו"ק, שהרי אפילו לאה בהיותה פב"פ עם ז"א אינה משמשת אלא בבחינת יסוד הקטנות הכלול בז"א בנקודת החזה, הרי שאין לה אלא בחינת חג"ת נה"י דז"א. ומכ"ש רחל העומדת עמו אב"א. ונמצא עתה בחצות לילה, בביאת המוחין דגדלות בנה"י דאמא להתלבש בלאה, לא יוכלו אלו המוחין להסתיים בחזה, אלא צריכים להתפשט עד יסוד דגדלות דז"א העומד בסיום האצילות, דהיינו גם במקום רחל, הרי שאין המוחין אלו יכולים להתלבש בנוקבא אחת, כי צריכים למקום ב' הנוקבין.

וזה אמרו (באות ל') "כיון שהנה"י דאמא הם בחינה אחת לבד ארוכה, א"כ בהתלבשם תוך לאה ורחל, מוכרח הוא
שיתחברו שניהם ויתערבו, ויעשו פרצוף אחד בלבד גבוה הקומה" פירוש: כי ידעת ההפרש מלאה לרחל, הוא, כי לאה משמשת עם הכותל העליון דחג"ת דז"א, שהוא בחינת אחוריים דאמא, ורחל צריכה רק לכותל התחתון שמחזה ולמטה דז"א, שהוא בחינת אחורים דיסוד אבא שבז"א, שעל ידו החסדים מתגלים בהארת חכמה. עי' לעיל דף (א' תק"ה ד"ה שהמוחין) ונמצאות לאה ורחל, כל עוד שהן מחולקות לב' פרצופים, שהן כמו הפכות זו לזו, שהרי לאה המשמשת בכותל דחג"ת, ששם האחורים דיסוד דאמא, שהם בחינת חפץ חסד הוא, הנה הם דוחין חכמה, כנודע. אבל רחל משמשת רק בכותל דנה"י, ששם האחורים דיסוד דאבא, שהוא בבחינת חסדים מגולים בהארת חכמה, כי לולא הארת חכמה, אין לנה"י דז"א ודנוקבא רחל שום גילוי, כנ"ל. הרי שרחל דוחה בחינת הכותל העליון דאמא שמטבעה לדחות חכמה. הרי שבחינתן של אלו ב' נוקבין כהפכות זו לזו.

א' תקח          חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

לב) והענין הוא שעתה קודם ח"ל, נכנסין נה"י דאמא תוך לאה להגדילה בהיותה עדיין באחור, והם נכנסין מעט מעט, והשלמת זמן כניסתם הוא בחצות לילה ממש, כי אז נתפשטו עד סיום רגלי רחל, ונגמר הכל להעשות פרצוף אחד, כנזכר. והכל נקרא ע"ש לאה, ובח"ל חוזרת לאה פב"פ, והנה היא ארוכה בכל שיעור קומת ז"א, ע"י מה שלוקחת בהלואה מן רחל כנזכר, ואז מזדווגת עם יעקב, כמבואר לעיל וכן ית"ל בע"ה.

 

לג) ונחזור לבאר ענין הלואה והשאלה זו מה עניינה. הנה נתבאר אצלינו במקומות רבים, שבתחלת אצילות רחל נוקבא דז"א, שהיא ספירת מלכות שבי"ס דאצילות, לא נאצלה רק בבחינת נקודה אחת בלבד, והנקודה ההיא, היא שרשה ומציאותה.

 

לד) ואח"כ ע"י כניסת המוחין בז"א, נמשכין אליה בדרך תוספת ט' נקודות אחרות, ואז נגמרת ונעשית בת י"ס שלימות, ואז יכולה להזדווג עם ז"א. ונמצא כי שרש רחל ועיקרה, אינה רק נקודה א' בלבד, וכל הט' נקודות אחרות הם בסוד תוספות ואינה משרשה ומציאותה.

אור פנימי

וזה שאומר הרב, איך אפשר שנה"י דאמא עם המוחין שהם בחינה אחת ארוכה, יוכלו להתלבש בב' הנוקבין האלו, שהם ב' בחינות מתנגדות זו לזו, כי לאה מקרבת חסדים ודוחית הארת חכמה, ורחל מקרבת הארת חכמה ודוחית חסדים המכוסים מחכמה. ועוד, שהמוחין האלו שבנה"י דאמא, הם בחי' "ארוכה" שפירושו, שכבר המה בהארת חכמה, כי מזווג ע"ב ס"ג באים שהארתם מורידה ה"ת לפה כנ"ל, וא"כ איך תוכל הראש דלאה לקבל אלו המוחין, שהם היפך טבעה. ומכח אלו ב' קושיות מוכיח הרב, שבהכרח שב' הנוקבות לאה ורחל מתערבות עתה ע"י התלבשות המוחין ההם, ונעשות לבחינה אחת ולפרצוף אחד, דהיינו שגם לאה מבטלת עתה את הכותל שלה לשעתו, ומסגלת לעצמה בחינת הכותל הב' דרחל, דהיינו הכותל דנה"י. וזה נבחן כמו שלוקחת הגוף וכלים דרחל בדרך שאלה והלואה, משום שהוא רק לשעתו לבד, כי
לא תוכל לעמוד בהם תמיד, להיותם הפוכה מטבעה, כנ"ל. אלא עתה כדי שתוכל לקבל המוחין דהולדה בשביל רחל לבחינת כלי ורוחא בעדה, בעת שרחל היא חסרת ראש ואין לה מקום לקבל מוחין, כנ"ל, מוכרחת לאה לשאול גוף וכלים דרחל, שפירושו, בחינת הכותל דנה"י, שע"י מתגלית הארת חכמה, כדי שתוכל לקבל המוחין בשביל רחל, ורחל תוכל להעלות ע"י הארת לאה את אח"פ שלה מבי"ע, להשלים הע"ס דכלים שלה, ועי"ז תוכל רחל בעצמה לקבל המוחין שלה, בלי עזרת לאה, שהוא בבוקר בעת תפלת שחרית, ואז עולית רחל לזווג עם ז"א בכל קומתו, והיא נוטלת אז הגוף וכלים של לאה, שנכללים בבנין פרצופה דרחל. והוא, מפני שבהכרח גם רחל צריכה לכותל עליון דחג"ת, כי אין המשכת חסדים בפרצוף לולא כותל זה דאחורים דאמא, וע"כ היא מחויבת לבנין לאה ג"כ, אמנם עתה החסדים ההם הנמשכים בכותל דחג"ת

חלק י"ד            שער הכוונות            גדלות הז"א          א' תקט

לה) והנה עתה אחר ח"ל, לוקחת לאה לעצמה אלו הט' נקודדות של התוספות, וע"י נגדלת כשיור אורך ז"א בהיותה אחור באחור, ונמצאת לאה נגדלת ורחל מתמעטת והולכת, עד שנשארת בסוד נקודה אחת בלבד.

אור פנימי

מתגלים בהארת חכמה במקום נה"י מחזה ולמטה, וא"כ גם בחינת לאה מקבלת צורת חסדים מגולים כטבעה של רחל, ולפיכך נבחן שרחל יורשת מקום לאה. וז"ש הרב, שבזווג הלילה, נבחן שלאה שאלה גוף וכלים דרחל, וב' הנוקבין, נחשבים לבנין לאה, כי אע"פ שלאה לקחה הכותל דנה"י, מ"מ עדיין אין החסדים מתגלים כראוי להיות ע"י זווג רחל, משום שעדיין חסרים שם נה"י דחיה שהם בחינת אח"פ דרחל, שהיא מעלית מבי"ע בבקר, כמ"ש להלן. וע"כ לבנין לאה נחשב ולא לבנין רחל. משא"כ בבוקר בתפלת שחרית אחר שרחל העלתה הנה"י דחיה מבי"ע, אז יורשת רחל מקום לאה, כי אפילו הכותל דחג"ת המשפעת חסדים מכוסים, הנה החסדים הם מתגלים ע"י הכותל דנה"י. כנ"ל, שזה מדת רחל. וע"כ גם לאה לרחל תחשב.

וזה אמרו (באות ל"ב) "קודם חצות לילה נכנסין נה"י דאמא תוך לאה להגדילה בהיותה עדיין באחור" דהיינו כנ"ל, שמתחילה צריכה לאה לסגלת לעצמה בחינת הכותל דנה"י, שהוא בחינת אחורים דיסוד דאבא, שלולא זה אינה ראויה לקבל המוחין דע"ב ס"ג שבנה"י דאמא, וזה נבחן להגדלת הכלים דאחורים של לאה. כי בהיותה מחזה ולמעלה, היא משמשת ביסוד דקטנות דז"א, כנ"ל, כי אין יסוד דגדלות אלא מחזה ולמטה, המקבל מבחינת אחורים דיסוד דאבא המגולה שם. ובחינה זו דהגדלת אחורים דלאה נעשית בהכרח קודם חצות, כלומר, מטרם הזווג דגדלות בכל קומת ז"א הנעשה בחצות לילה פב"פ. כנ"ל. וז"ש שקודם חצות לילה בכנסים נה"י דאמא להגדילה בהיותה עדיין "באחור", שהוא קבלת הכותל דנה"י
וביטול כותל של עצמה, הנבחן לשאלת גוף וכלים דרחל כמ"ש לעיל. וזהו בחי' הגדלת האחורים של לאה.

וזה אמרו (אות ל"ג) רחל נוקבא דז"א לא נאצלה רק בבחינת נקודה אחת בלבד, והנקודה ההיא היא שורשה ומציאותה" פירוש: כי מקורם של זו"ן דאצילות הוא בז"ת דנקודים, כנודע, והיינו מבחינת הקטנות של הנקודים, בב' החלוקות הראשונות שהיו או"א: אב"א, ופב"א, שאז לא היה בז"א אלא חב"ד חג"ת עד החזה מבחינת הכלים, ונבחנת המלכות לנקודת החזה. ומצד האורות היו חג"ת נה"י, ונבחנת המלכות לעטרת יסוד, כנ"ל דף אלף תק"ג ד"ה רגלי. והנה זו הקטנות של ז"ת דנקודים, הם נבחנים לעיקר עצמותם דזו"ן, כלומר, שבחינתם זו, היא שנתקנה בעולם האצילות שתהיה בהם בקביעות, שהם בחינת רוח נפש דז"א, והמוחין שהם גבוהים מבחינה זו, אינם אלא בחינת תוספות בעלמא ולא קביעות, כנודע. גם אלו הז"ת דקטנות נקודים נבחנים לכלים דפנים שפירושם, שאין בהם מבחינת בי"ע ולא כלום, כי לא נתמעטה ע"י עלית ה"ת לעינים אלא מחזה ולמטה דז"א דנקודים, והם שיצאו לבחינת בי"ע ונקראו כלים דאחורים. אבל מחזה ולמעלה דז"א, הם בחינת אצילות גמור אפילו לאחר עלית ה"ת לעינים, ולכן הם מכונים כלים דפנים.

הרי שמקור הנוקבא מבחינת הקביעות אינה אלא נקודה אחת, שמבחינת הכלים היא נקודת החזה, ומבחינת התלבשות האורות בכלים היא בחי' נקודת עטרת יסוד דז"א. ונודע, שכל פרצוף נגדלים בו מתחילה הכלים העליונים שבו ואח"כ התחתונים,

א' תקי           חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

לו) אבל פחות מאותה הנקודה, שהיא שרשה ומציאותה בעת האצילות, אינה מתמעטת בשום אופן בעולם. וכבר נת"ל שהכתר דרחל מלביש רגלי לאה, כדי שיספיק להם המקום ההוא, ולא תצטרך רחל לרדת למטה מן האצילות כנ"ל.

אור פנימי

לפי"ז נמצא, שנקודה זו דעטרת יסוד דז"א, היא בחינת הכתר דנוקבא, והיא חסרת ט"ת שלה, שהם עינים ואח"פ. ונמצא שמשונה הנוקבא מכל הפרצופים. כי בכל הפרצופים אחר עלית ה"ת בעינים, לא נתמעטו אלא מאח"פ, אבל גו"ע שבהם נשאר במדרגה, כנודע. משא"כ הנוקבא, לא נשאר בה זולת הגלגלתא שבה, וגם בחינת עינים שבה נפלה לבי"ע. וטעם הדבר, כי בחינת הנוקבא היא נקודת המלכות שהיא בחי"ד דאו"י, שעליה היה הצמצום א', וכל תשמישה בפרצוף היא רק לזווג דהכאה ולהעלאת או"ח, כנודע, וע"כ כל הספירות שבה אינם אלא בחינת או"ח בלבד, שנקודתה עצמה דאו"י, היא בחינת הכתר דאו"ח, ומה שמלבשת לאור העליון המכה עליה, נבחן לט"ס דאו"ח שלה. ואלו הם הע"ס דנוקבא, שמהם נבנה כל פרצופה. ונמצא שלעולם אין בנוקבא מבחינתה עצמה דאו"י אלא בחינת כתר שבה, ושאר הט"ס היא נוטלת מז"א בעלה, כלומר ע"י זווג עם אור העליון שבז"א, שאז היא מעלית או"ח על ט"ס דאו"י שלו ואלו הט"ס שהיא מלבשת, מתפשטות אליה לחלקה ולבנינה, הרי שהט"ס שלה הם ע"י ז"א, ואינם של עצמה. וזכור זה תמיד.

ולפיכך בעת הע"ס דקטנות דנקודים שאז עדיין לא היה שום זווג בז"א עצמו, כי היה חסר נה"י, נמצא שהנוקבא לא היה לה מה לקבל מן ז"א בעלה, כי לא נזדווג עמה, וא"כ לא היה לה שם רק נקודתה עצמה דאו"י, שהיא נקודת עטרת היסוד, הנבחן לבחינת הגלגלתא שבה בלבד. ומה שאנו אומרים שהט"ס שלה נפלו לבי"ע, הדבר אמור, רק לאחר יציאת הגדלות של הז"ת דנקודים, אחר שהאור חדש דע"ב
ס"ג ביטל לסיום החדש דה"ת בעינים, שנתבטל ג"כ הפרסא דאצילות ואח"פ דז"א, ומחזה ולמטה שהיו בבי"ע חזרו לבחינת אצילות, הנה אז קבלה הנוקבא הט"ס תחתונות שלה מז"א בעלה, ע"ד הנ"ל, דהיינו עד כמה שהאו"ח שלה הלביש נחשב לבנינה של הנוקבא, כנודע. ואלו הט"ס אפשר לקראם ט"ס ראשונות, והוא בחשבון האו"י, שמבחינה זו היא נחשבת רק למלכות דאו"י, והיא מרויחה מז"א בעלה הט"ס ראשונות דאו"י ע"פ הארת האו"ח. ואפשר לכנותם ט"ת, והיינו בחשבון האו"ח מבחינתו עצמו שיש לו סדר הפוך מהע"ס דאו"י כמ"ש הרב בכמה מקומות. שהכתר דאו"י מתלבש במלכות דאו"ח וחכמה בז"א דאו"ח ובינה בבינה דאו"ח, וז"א דאו"י בחכמה דאו"ח, ומלכות דאו"י בכתר דאו"ח. הרי שמבחינת או"ח נבחן הנקודה השורשית לבחינת כתר, וכל הט"ס שמרויחה מז"א, נחשבים לט"ת.

וזה אמרו (באות ל"ד) ע"י כניסת המוחין בז"א נמשכין אליה בדרך תוספות ט' נקודות אחרות ואז נגמרת ונעשית י"ס שלימות ואז יכולה להזדווג עם ז"א" דהיינו כמבואר שבשעה שהז"א מקבל המוחין ע"י זווג דהכאה בנקודה דנוקבא, דהיינו ע"י האו"ח שהנקודה מעלית ע"י הכאת אור העליון בה, נמצאת גם הנוקבא מקבלת אותו שיעור הקומה שנתנה מאו"ח שלה להלביש האורות דז"א. אכן יש כאן הבחנה, כי יש בחינת נוקבא שבגופו דז"א, שעליה הז"א מקבל את המוחין שלו, ע"ד הזווג דהכאה כנ"ל. ויש בחינת נוקבא הנפרדת מז"א, דהיינו שיש לה בנין גמור בפני עצמה, שהיא הנקראת נוקבא דז"א. אמנם שתיהן הן

חלק י"ד            שער הכוונות            גדלות הז"א          א' תקיא

לז) ואמנם א"א להיות כך, אלא כאשר לאה ורחל עומדות באחורי ז"א בבבחי' ב' פרצופים זה למטה מזה, ואז תדחוק העליונה את רגליה ותכניסם בתחום התחתונה וישבו שם דחוקות. אמנם עתה שמתחברות ונעשות פרצוף א', א"א שהמקום שהוא כנגד שליש האמצעי דת"ת דז"א, שיהיו שם אורות כפולים אלו בתוך אלו, לפי שא"א לחלק א' מהגוף להתפשט ולהתלבש תוך חלק אחר שבו, משא"כ בהיותם גופים מחולקים כנודע.

אור פנימי

בחינה אחת לגמרי, אלא מתחילה מקבל הז"א אורותיו על בחינת הנוקבא שבגופו, והיא מקבלת קומת הט"ס מן הז"א בזמן קבלת מוחותיו, וכל אותם הט"ס שהרויחה הנוקבא שבגופו דז"א, מקבלת הנוקבא הנפרדת לעצמה לבנינה, כי הן בחינה אחת. וזה נתבאר היטב לעיל באו"פ בחלק ט' ע"ש. הרי שהט"ס דנוקבא מתקבלת מתחלה בנוקבא שבגופו דז"א, ומשם הם עוברים אל הנוקבא הנפרדת הנבנית על ידיהם לפרצוף מיוחד בפני עצמה, והיא המזדווגת עם הז"א פב"פ. וזה שמסיים "ואז היא יכולה להזדווג עם ז"א".

וזה אמרו (באות ל"ה) "אחר חצות לילה לוקחת לאה לעצמה אלו הט' נקודות של התוספות וע"י נגדלת כשיעור אורך ז"א בהיותה אחור באחור ונמצאת לאה נגדלת ורחל הולכת ומתמעטת עד שנשארת בסוד נקודה אחת לבד וכו', כי בעת חצות לילה חוזרת לאה פב"פ עם יעקב וקומתה בכל אורך ז"א ואמנם רחל בעת ההיא נגמר ענין התמעטותה עד שנשארה בסוד נקודה אחת ורגלי לאה דחו אותה, והוכרחה לכנס ולירד למטה בעולם הבריאה" פירוש: כי אלו המוחין דחצות לילה המקובלים מאו"א, גורמים בלאה ב' פעולות: א' שהם מאירים ללאה עוד בהיותה באחורי ז"א, שתרד ותתפשט מחזה ולמטה דז"א, שפירושו, שתעזוב בחינת המסך שלה דאחורים דאמא שהם דוחים חכמה, ותקבל בחינת הכותל של המחזה ולמטה, מבחינת אחורים דיסוד
אבא, שע"י מתגלה הארת חכמה, כנ"ל. שזה נקרא בשם הגדלת האחורים דלאה, ופעולה ב' היא, שאחר שכבר השיגה בחינת הכותל דנה"י דאחור דז"א, אז מתלבשים בה המוחין דאו"א בתוך פרצופה, והיא חוזרת עם הז"א פב"פ בכל קומתו עד סיום רגלי דז"א, וכיון שלאה היא עתה מחזה ולמטה דז"א, נמצאת משמשת עם יסוד דגדלות הז"א, שהוא סיומא דז"א.

אמנם יש להבין, שבאמת עדיין לאה עומדת במקום החזה דז"א, ולא שינתה מקומה כלל, אלא אחר שהז"א קבל המוחין דאו"א מבחינת הגדלות, הרי אז הכלים מתעלים, שנה"י הקודמים עולים ונעשים לחג"ת, וחג"ת הקודמים עולים ונעשים לחב"ד, ויוצאים לו נה"י חדשים מבחינת העלאת אח"פ דבי"ע. אמנם עליה זו נעשית ביום בעת הזווג דז"א ורחל, אמנם עתה בלילה, שלאה מחויבת לקבל המוחין האלו, נבחן רק שחג"ת דז"א מקום עמידת לאה נעשו לחב"ד, ונה"י דז"א מקום עמידת רחל נעשו לחג"ת עד החזה, ונמצא לאה שעמדה מקודם למעלה מחזה וסיום רגליה בנקודת החזה, הנה נמצאת שירדה עתה לסיום אצילות, כי נה"י הללו נעשו לחג"ת עד החזה, הרי שמקומה של לאה לא נשתנה כלל, כי גם עתה מסתיימים רגליה על נקודת החזה כמקודם לכן.

וזה אמרו (אות מ',) רחל בעת ההיא נגמר ענין, התמעטותה עד שנשארה בסוד נקודה אחת ורגלי לאה דחו אותה והוכרחה

א' תקיב         חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

לח) ונמצא, שמוכרח הוא, שעתה תרד רחל ותתפשט בעולם הבריאה. והנה מוכרח הוא שהנקודה העשירית התחתונה היא המתפשטת בבריאה, והיא המלכות של רחל, וזכור זה. אמנם דע כי מ"כ בקונטריסי היפך מזה ששמעתי ממוז"ל פ"א, שהט' נקודות הבאות לרחל דרך תוספות, אלו נתקשרו ונתחברו עם לאה ונעשו פרצוף א', ונשארו למעלה באצילות, אבל הנקודה השרשית של רחל שהיתה בה בעת אצילות, אינה מתחברת עם לאה, והיא היורדת למטה בבריאה בח"ל.

 

לט) ופעם אחרת שמעתי כי הט' נקודות הבאים לה דרך תוספות, הם היורדות למטה בבריאה. אבל הנקודה השרשית א"א לה לירד בבריאה בשום אופן, וע"י הקרבנות והזמירות ותפלת יוצר ושחרית, אז אנו מעלין כל ניצוצי האצילות שירדו בעולמות אלו, וגם הט' נקודות של נוקבא דאצילות עצמה, כמבואר אצלינו באורך בסדר תפלת השחר,

אור פנימי

לכנוס ולירד למטה בעולם הבריאה" דהיינו כמבואר, כי מתוך שלאה נתגדלת ונתארכת עד סיום האצילות, שהיא עטרת יסוד שנעשתה עתה לנקודת החזה, כנ"ל, נמצאת רחל שכתר שלה מתחיל בנקודת החזה דכלים דז"א, ובנקודת עטרת יסוד מבחינת התלבשות האורות בכלים, הנה כתר זה עומד עתה בסיום אצילות מתחת רגלי לאה, שהרי שם נעשה עתה בחינת נקודת החזה דכלים, וכן עטרת יסוד דאורות המזדווג עם לאה פב"פ. הרי שהוכרחה רחל לירד לבי"ע, כי אין בחינה יכולה להתעלות למעלה ממקום שורשה, ואיך תוכל רחל להתעלות למעלה ממקום החזה דכלים, שמשם שורשה עוד מז"ת דנקודים כנ"ל. ונבחנת עתה שהיא נשארה בסוד נקודה אחת, שהיא בחינת נקודת החזה דכלים שמזמן הנקודים, שהיא בחינת המלכות דאו"י ובחינת הכתר דאו"ח, כנ"ל אבל הט"ר דאו"י, והט"ת דאו"ח נשארו בלאה, כי היא נטלה כל הזווג דנוקבא שבגופו דז"א, אבל רחל שהיא עתה בסיום האצילות למטה, כבר אינה יכולה לקבל שום אור מן המוחין דגדלות דז"א, כי אז היה האור יורד למטה מפרסא דאצילות, וזה לא יארע עוד אחר התיקון, כנודע. וע"כ
נשארת רק בנקודתה השורשית. וז"ש "שאלו הט' הבאות לרחל דרך תוספות אלו נתקשרו ונתחברו עם לאה ונעשו פרצוף אחד ונשארו באצילות" כמבואר. וז"ש "והנה מוכרח הוא, שהנקודה העשירית התחתונה היא המתפשטת בבריאה, והיא המלכות של רחל" הכוונה היא על בחינת היחס דאו"י, שאז נבחנת נקודה שלה השורשית לבחינת מלכות. אמנם ביחס האו"ח, נבחנת לבחינת כתר. וכן אפשר לקראה בחינת מלכות, מיחס התלבשות האורות בכלים, שנודע שמלכות דאורות, מתלבשת בכתר דכלים, כי אור הנפש מלובש בכלי דכתר. וע"כ נקודה זו שהיא בחי' גלגלתא דאו"ח ודכלים, מלובש בה אור הנפש דרחל.

לט) הט' נקודות הבאים לה דרך תוספות הם היורדות למטה בבריאה אבל הנקודה השורשית אי אפשר לה לירד בבריאה בשום אופן. הנה כאן אין המדובר בט"ס דאו"ח שהיא מקבלת מז"א מבחי' זווג דהכאה, כי ע"כ מדייק ואומר ט' נקודות, ואינו אומר ט' ספירות, כי הכונה היא על בחינת עינים ואח"פ שלה, המוחזרים אליה מבי"ע להשלים בנין פרצופה, שהם משברי

חלק י"ד              שער הכוונות            גדלות הז"א          א' תקיג

ואמנם אמיתות ענין זה נתבאר באורך בדרושי התפילין, בטעם למה תפילין נוהגים ביום ולא בלילה, ושם נתבאר היטב הדרוש הזה כולו, מתחלה ע"ס בכל דרושי הלילה, ושם הוא אמיתות ענין זה.

אור פנימי

הכלים שבזמן שביה"כ, ואין להם ענין עם ט"ס שנוטלת מז"א ע"י הזווג דנוקבא שבגופו, כנ"ל.

והנה אלו ט' הנקודות שבבי"ע, הם מלובשים בגו"ע דנשמת הצדיקים, וכל עוד שאינם מוחזרים לבנין פרצופה דרחל, הנה הן שבויות בין הקליפות. ונמצא עתה בעת קבלת המוחין דאו"א דח"ל, שהם מבטלים לשעתם כל הפרסאות, כי ע"כ נעשו חג"ת דז"א לחב"ד, ונה"י דז"א לחג"ת, ולאה נתארכה עד סיום האצילות, נמצא שגם הארה נתפשטה לבי"ע, כי גם הפרסא דבי"ע מתבטלת לשעתה, ששם נמצאים המחזה ולמטה דז"א שמזמן גדלות הנקודים, שנשברו ונפלו שמה, כנ"ל דף אלף תצ"ג ד"ה המ"ן, ע"ש. הרי גם הם מתחברים להארת הזווג דח"ל. ויחד עמהם מתחברים ג"כ אלו ט' הנקודות וגו"ע דנשמת הצדיקים המלבישים אותה, ומתחברות עם רחל לפרצוף אחד, והיא משגת את עשרה כלים שלה, ונבנה פרצופה בשלמות גם היא. וז"ס השעשועים של רחל בנשמות הצדיקים, שעתה בחצות לילה קנתה אותן והוציאה אותן מבין הקליפות ונתחברו לנה"י שלה, כמבואר.

אמנם לפי זה, נמצא שגם המחזה ולמטה דז"א שמזמן הנקודים נתחברו לפרצופו כמו שהיה בעת גדלות נקודים בזמן השבירה, שזה נבחן למטי רגלין ברגלין, ונודע שזה לא יארע כלל בכל משך שתא אלפי שני, רק בגמר התיקון כנ"ל. אמנם הענין הוא, כי הארת ע"ב ס"ג לא נמשכה כלל מסיום אצילות ולמטה, אלא שנמשכה רק הארת כלים דזווג דח"ל מז"א ולאה, שע"י בקיעת הפרסא, יכולה לעבור רק הארת כלים לבי"ע, ולא אורות דגדלות. ומכח זה נתקנו לגמרי
העינים ואח"פ שלקטה לה רחל מבין הקליפות, עם נשמות הצדיקים הדבוקות בהם. אמנם מאורות האצילות אינם יכולים לקבל. באופן, שע"י זווג דחצות לילה, יצא לז"א פרצוף שלם מבחי' מוחין דחיה מערך הכלים, שהרי חג"ת נעשו לו לחב"ד, ונה"י דאצילות נעשו לחג"ת עד החזה, ועלו לו נה"י חדשים מחזה ולמטה מבי"ע, שעליהם מלבישים גם ט' הנקודות דנוקבא, עם נשמות הצדיקים כמבואר. אמנם מצד האורות דמוחין אלו, אין לו אלא מבחינת ו"ק, כי האורות אינם נמשכים לתוך אלו נה"י החדשים שקנה הז"א, כל עוד שהם בבי"ע כנ"ל. וא"כ כלפי האורות הוא עדיין חסר נה"י דכלים, וכיון שכן הוא חסר גם ג"ר דאורות, כנודע. וע"כ כל המוחין האלו דחצות לילה אינם נבחנים אלא לו"ק, כלומר למוחין דו"ק, הנקראים ג"ר דרוח, שהוא מטעם חסרון נה"י, שהם נמצאים עוד בבי"ע.

ואע"פ שחג"ת דז"א נעשו לחב"ד ונה"י דז"א לחג"ת כנ"ל, כי ע"כ ירדה לאה לסיום האצילות, ואיך נאמר שאין לו אלא מוחין דו"ק. אכן חב"ד אלו עוד לא קנו שום מעלה, כי אינם יכולים לקבל הג"ר דאורות שלהם, מטרם שנה"י החדשים מתעלים מבי"ע לאצילות, שזה נעשה ביום בתפלת שחרית, ע"כ נבחן עתה עיקר המעלה לבחינת הנה"י דאצילות הז"א, כי הם נעשו לחג"ת, והם קבלו גם עתה בלילה כל בחינת האור הראוי להם, דהיינו בחינת ג"ר דרוח, ובזה תבין ביותר מ"ש הרב לעיל במוחין דו"ק, אשר חג"ת נה"י מתחלקים לששה שלישים, וד' שלישים נוטלים חג"ת, וב"ש נשארים בנה"י (דף א' קצ"ט אות קצ"ד) כי ב"ש שנטלו חב"ד, וב"ש שנטלו חג"ת, אינם נחשבים רק לבחינת חג"ת בלבד, כי חב"ד עדיין אינם

א' תקיד         חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

מ) ונחזור לענין ראשון, כי בעת ח"ל, חוזרת לאה פב"פ להזדווג עם יעקב, וקומתה בכל אורך ז"א, ואמנם רחל בעת ההיא נגמר ענין התמעטותה עד שנשארה בסוד נקודה אחת, ורגלי לאה דחו אותה, והוכרחה לכנס ולירד למטה בעולם הבריאה.

 

מא) ונודע כי מדור הנשמות הוא בעולם הבריאה, הנקרא כסא הכבוד, וה"ס גן עדן העליון, כמבואר אצלינו בדרוש חטא אדה"ר, כי ג"ע העליון הוא כנגד עולם הבריאה, שהיא בינה גן עליון, בסוד נקודת יסוד שבה. וגן עדן תחתון הוא בעשייה בנקודת יסוד דמלכות.

 

מב) וז"ס מ"ש רז"ל, שבח"ל נכנס הקב"ה בג"ע להשתעשע שם בנשמות הצדיקים, והוא בחי' נקודה השרשית של רחל אשר אין לה זווג, אמנם ירדה אל הבריאה ושם משתעשע בנשמותיהן של צדיקים.

 

מג) וז"ס מש"ה, ויהי בחצי הלילה כו' והנה אשה שוכבת מרגלותיו כו', כי קודם ח"ל עומדת עמו באחוריו, ובח"ל ירדה למטה ממרגלותיו של ז"א, שהוא בעולם הבריאה, כי עד סיום מרגלותיו נקרא אצילות, ואז ויחרד האיש וילפת, על שנטרדה בת זוגו מאצלו ונפלה בעולם

אור פנימי

יכולים לקבל ג"ר שלהם, מפני שנה"י החדשים עוד לא נתעלו מבי"ע בזווג הזה דהשלמת הכלים, אלא אח"כ ביום שנעשה זווג חדש דז"א ורחל.

מב) וז"ס מ"ש רז"ל, שבחצות לילה נכנם הקב"ה בג"ע להשתעשע שם בנשמת הצדיקים. והוא בחינת נקודה השרשית של רחל אשר אין לה זווג אמנם ירדה אל הבריאה ושם משתעשע בנשמותיהן של הצדיקים. דהיינו כמבואר, שע"י המוחין דחצות, משתלמים הכלים כולם דז"א ורחל עד לבי"ע, שהחג"ת דז"א נעשו לחב"ד, ונה"י לחג"ת, ומפרסא ולמטה לנה"י חדשים. ונמצאת הנוקבא הנאחזת עתה בנקודת הסיום דז"א דאצילות, דהיינו בנקודת החזה דכלים ונקודת עטרת יסוד דאורות, שהיא נמצאת בבחינת הפרסא ממש, וגם ט' הנקודות שלה, שהם עינים ואח"פ שהיו
בקליפות, מתעלים עתה מהארת הזווג דז"א ולאה, ומתחברים לפרצופה, וממילא גם נשמות הצדיקים שהיו דבוקים על אח"פ דנוקבא עולים ג"כ ומתחברים לנה"י דנוקבא, וע"כ נבחן, שהנקודה השורשית שזכתה עתה להוציא ט' הנקודות שלה ונשמות הצדיקים היא משתעשעת עמהם מאד, שהוציאה אותם ממקום הטומאה, והביאם למקום הקדושה, וכבר ידעת שגם הנה"י דז"א שבבי"ע מתחברים ג"כ לז"א ונשלמים מבחינת הכלים, ז"א נקרא הקב"ה, וז"ש שהקב"ה נכנס בג"ע להשתעשע עם נשמות הצדיקים.

מג) וז"ס ויהי בחצי הלילה וכו', והנה אשה שוכבת מרגלותיו כי קודם ח"ל עומדת עמו באחוריו ובחצות לילה למטה ממרגלותיו ואז ויחרד האיש וילפת על שנטרדה בת זוגו מאצלו ונפלה בעולם הבריאה: פי',

חלק י"ד            שער הכוונות            גדלות הז"א          א' תקטו

הבריאה, כי כל זה הוא מחמת עונותיהם של ישראל, שאל"כ היו שניהם זו"ן פב"פ תמיד לעולם כנודע.

 

מד) וכמו שהקב"ה יושב ושואג על בת זוגו שנטרדה ממנו, כמו כן הנוקבא בוכה וצועקת ושואגת לבעלה, הוא מבפנים באצילות, והיא מבחוץ בבריאה. וז"ס אלהים אל דמי לך אל כו', הנדרש בזוהר לך לך כנ"ל, בעניו השכינה הנקרא אלהים, ונקראת אל, כי אל דומה אליה, ואל תחרש ולא תשקוט בקול צעקה אל דודה יעלנה מבור שאון אל מקומה הראשון, אצלו בעולם האצילות.

 

מה) והנה במה שביארנו, יתבאר לך כמה דרושים ומאמרי רז"ל מזוהר שנראים כסותרים זה את זה, כי הנה בזוהר לך לך ובהרבה מקומות נתבאר, שאחר ח"ל הקב"ה משתעשע בנשמותיהן של צדיקים שבעוה"ז, העוסקים בתורה בח"ל וכמש"ה חברים מקשיבים כו', ובמ"א מהזוהר משמע, שבח"ל הוא זמן זווג עליון דזו"ן, ובמקומות אחרים משמע כי זה הזווג דח"ל הוא זווג דאו"א, ולסיבה זו הוא סתום ונעלם, ונעשה מעצמו שלא ע"י מעשה התחתונים ובתפלתם, והרי ג' מקומות וג' סותרים זה א"ז.

אור פנימי

כי בחצות לילה, רחל שוכבת במקום הרגלים החדשים דז"א שהם בבריאה, בלי אור דאצילות כלל, וזהו שוכבת מרגלותיו, שהם בבריאה, וע"כ ויחרד האיש וילפת, כי ראה שאינו יכול להושיע לה בעודה שמה בבריאה, ואינו יכול להזדווג עמה אלא אחר חזירתה לאצילות. וענין החרדה היה, שלא להשפיע לה לבי"ע, מחמת שלא יתאחזו החיצונים בהארתו.

מד) וכמו שהקב"ה יושב ושואג על בת זוגו שנטרדה ממנו, כמו כן הנוקבא בוכה וצועקת ושואגת לבעלה, הוא מבפנים באצילות והיא מבחוץ מבריאה" כלומר, כי יש להבחין כאן ב' ענינים כאחד: מצד אחד יש שעשועים גדולים, הן לז"א באצילות, מתוך זווג עם לאה פב"פ בכל קומתו. והן לנוקבא רחל, שיש לה שעשועים גדולים עם נשמות הצדיקים, שהצילם מתוך עומק
הקליפות וחיברה אותם לקדושתה ועצמותה, כנ"ל. ומצד ב' יש כאן בכיה ושאגה עצומה מאד, כי אחר שכבר השיגה הנוקבא את אבידתה היקרה, שהיא נשמות הצדיקים, ונמצאת עמהם במחיצה אחת, הנה היא מתחלת להמשיך למקומה את ז"א בעלה כדי להזדווג עמה במקום בי"ע בסוד מטי רגלין ברגלין, כדי שישיב בי"ע להיות אצילות, ותתבטל הטומאה מן הארץ. וז"ס קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה, מאנה להנחם על בניה כי איננו. ולכאורה היה לו לומר כי אינם בלשון רבים, ולא כי איננו בלשון יחיד. ובמבואר תבין היטב, כי הבכיה היא על בניה, שהם נשמות הצדיקים שנתחברו אליה בסוד מ"ן, כנ"ל, ואין לה שום אור דאצילות לפרנס אותם ולהשלימם לגמרי, משום שז"א בעלה לא יוכל לעבור את הגבול דאצילות ולהזדווג עמה בבי"ע על המ"ן דנשמות שבה, כנ"ל.

א' תקטז         חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

מו) אך במה שנת"ל, שלשתם הם אמת, כי בבחי' רחל שירדה למטה בבריאה, ואין לה זווג עם בעלה ז"א, אמרו, שהנה הם משתעשעות בנשמותיהם של צדיקים, ושומעים קול העוסקים בתורה בח"ל. ובבחי' לאה המזדווגת עם יעקב אמרו, כי זו"ן מזדווגים בח"ל, וגם זה נקרא שעשוע עם הנשמות, כנ"ל בתחילת דרוש זה, כי הוא עניין עליית הנשמות בסוד מ"ן אל לאה, ולהיות כי יעקב ולאה ה"ס אחורים עצמו

אור פנימי

וזה שהוא בוכית על בניה כי איננו, כי ז"א בעלה אינו עמה במחיצתה בזווג. וז"ש הרב "שרחל שואגת מבחוץ דהיינו ממקומה בבריאה" כלומר, שהיא שואגת שז"א יבא אליה בבחינת אצילות שבו, למקומה בבריאה. אמנם הז"א הוא להיפך, שהוא בוכה ושואג שהיא תעלה אליו למקום אצילות ושם ישפיע לה כל טוב. אמנם רחל "מיאנה להנחם" אלא חושקת אחריו שיבא למקומה. וזה נוהג עד אור הבקר, שאז היא שומעת לו ע"י הריבוי דשפע החסדים, ועולית לאצילות כמ"ש בתפלת שחרית. הרי נתבאר היטב, שמצד אחד יש שעשועים גדולים בין לז"א ובין לרחל, ומצד ב' יש שאגות ובכיות בין לז"א ובין לרחל. וכל אלו באים עם המוחין דחצות לילה בבת אחת.

מו) שלשתם הם אמת כי בבחינת רחל שירדה למטה בבריאה ואין לה זווג עם בעלה ז"א, אמרו, שהנה הם משתעשעות בנשמותיהם של צדיקים ושומעים קול העוסקים בתורה בחצות לילה. ובבחי' לאה המזדווגת עם יעקב, אמרו כי זו"ן מזדווגים בחצות לילה וגם זה נקרא שעשוע עם הנשמות כי הוא ענין עלית הנשמות בסוד מ"ן אל לאה. ולהיות כי יעקב ולאה ה"ס אחורים עצמו דאו"א, כי לכן נקראת לאה עלמא דאתכסיא, לכן הזכירוהו בשט זווג או"א אבל איננו אלא זווג יעקב ולאה" פירוש כי ב' מיני מ"ן דנשמות הצדיקים נמצאים בעלית מ"ן דזווג הלילה. א' הוא,
בנשמות שהם אחר י"ג שנה, שהם עולים להשגת ג"ר דנשמה, ונשמות אלו עולים מעצמם. למ"ן לזווג ז"א ולאה דאצילות ואינם צריכים אל העליון שיעלה אותם, כנודע. כי אחר שיש בפרצוף מציאות דנ"ר דקטנות, הוא יכול לעלות למ"ן מעצמו. ובחינה ב' דנשמות הצדיקים הם השבוים עדיין בין הקליפות, שהם אינם יכולים לעלות מעצמם ולהשתחרר מבין הקליפות, אלא שצריכים אל הנוקבא שתעלה אותם. והם עולים בעת שרחל מעלה אח"פ שלה בלילה בעודה בבי"ע, ע"י הארת כלים שמקבלת מזווג זו"ן דאצילות, כמ"ש לעיל. ולפיכך יש שעשועים במ"ן דנשמות הצדיקים ע"י יעקב ולאה באצילות, ויש שעשועים במ"ן דנשמות הצדיקים ע"י רחל בעולם הבריאה.

ומ"ש, שזווג ז"א ולאה אפשר לקראו זווג או"א, משום שהם בחינה אחת, צריך ביאור. וכבר נתבאר לעיל ההפרש מלאה לרחל, כי לאה היא בחינת כותל העליון מאחורים דאמא, וע"כ היא מסתיימת בנקודת החזה ששם מסתיימת יסוד דאמא, שע"כ בחינת לאה היא חסדים מכוסים כמו בחינת ג"ר דאמא, כנ"ל ע"ש. ובזה תבין למה עמידת לאה היא באחור דז"א. כי פניה היא בחינת האחור דז"א, משום שהפנים דז"א הוא בחינת חסדים מגולים, שהרי כל עיקר הז"א משורשו באו"י הוא בחינת גילוי חכמה בחסדים, כנודע. וע"כ בחינת החסדים מכוסים נבחן לבחינת אחורים בערכו המקורי. אמנם אחורים זה דוקא, הוא כל

חלק י"ד              שער הכוונות            גדלות הז"א          א' תקיז

ואו"א, כמבואר אצלינו, כי לכן נקראת לאה עלמא דאתכסייא, לכן הזכירוהו בשם זווג או"א. אבל איננו אלא זווג יעקב ולאה.

אור פנימי

בחינת הפנים דלאה, כי היא דוחית חכמה ואינה מרוצה בגילוי החסדים, כי היא בסוד כי חפץ חסד הוא כמו אמא עלאה. ולפיכך היא עומדת פנים באחור תמיד כלומר, שהאחור דז"א הוא הפנים שלה.

אכן יש זווג ז"א ולאה גם בבחי' פב"פ מחזה ולמעלה כנודע. אמנם הוא בחינת זווג דקטנות בבחינת הז"א, שהרי הוא משמש עם היסוד של זמן הו"ק שלו, דהיינו בנקודת היסוד דקטנות, שנעשה לנקודת החזה בגדלות. כי בנקודת החזה עצמו אין שם יסוד, שיהיה ראוי לזווג עם לאה שמה. אמנם נחשב לו"ק דנשמה. משום שהוא בחינת ג"ר דבינה, שפירושה נשמה. אמנם בזווג חצות לילה אחר שמקבלת המוחין דאו"א דחצות, שלאה מתפשטת למקום נה"י דז"א, כנ"ל, הנה היא משמשת שם בבחינת יסוד דגדלות דז"א במקומו בנה"י, הנה המוחין היוצאים מזווג הזה הוא בחינת ג"ר דנשמה, שהוא קומת ס"ג, השוה לגמרי לקומת או"א עלאין שזווגם לא פסיק, הרי שבזווג דחצות לילה, נבחנים קומת הזווג דז"א ולאה כמו קומת או"א עלאין ממש. וזה שאומר הרב, שזווג יעקב ולאה אחר חצות, אפשר לקראו בשם זווג או"א, כי הם בחינה אחת כמבואר.

וזה אמרו (באות י"א) ולכן המלכות העליונה היא צריכה להתעבר מן נשמות הצדיקים ששרשם מבריאה מקום המוחין, ואז תוכל לעלות למ"ן על ידיהם למעלה לאו"א, ולוקחת המוחין הראוים אליה" דהיינו כמבואר, שלאה עצמה היא בחינת חסדים מכוסים דוקא, כי ע"כ אחורי ז"א הם פניה, וא"כ מי המכריח אותה לעלות למ"ן לאו"א כדי לקבל ו"ק דמוחין דחיה וג"ר דמוחין דנשמה, ותתפשט במקום נה"י דז"א, שכל זה הוא בחינת חסדים מגולים, הבאים ממוחין דע"ב ס"ג, הדוחים ה"ת
מעינים לפה, כנ"ל. וז"ש הרב, שבאמת אינה עולה למ"ן זולת ע"י נשמת הצדיקים, שכבר השיגו בחי' הקטנות שלהם, וצריכים לג"ר, והמה עולים מעצמם לבחינת מ"ן ללאה, שהיא המלכות העליונה, ואז בשביל תיקון הבנים שהם הנשמות שעלו אליה, היא מבטלת האחורים שלה העליון שבמקום חג"ת, ויורדת לאחור דנה"י, שע"י זה עולית למ"ן לאו"א, ומקבלת ג"ר דנשמה וו"ק דחיה. ואז קונים הבנים שלה בחינת הג"ר שלהם, ע"י זווגה עם ז"א ביסוד דגדלות. כנ"ל.

ובזה תבין מ"ש (באות ה') "כי נשמות הצדיקים אינן עולות בסוד מ"ן אלא בלילה בזמן השכיבה לפי שאין שליטת מלכות העליונה אלא בלילה, אבל זו"ן עולים בסוד מ"ן ביום ובלילה, בסוד ק"ש דשחרית וערבית עד אמא עלאה, לפי שזווג דאו"א לא פסיק לעלמין, ושליטת אמא עלאה היא ביום ובלילה" וצריכים להבין הדבר, שהרי בכל זווג זו"ן ביום יש ענין עליות מ"ן דנשמות ג"כ, ואיך אומר שאין הנשמות עולים אלא בלילה.

אמנם המדובר הוא בזווג דנשמות, בענין עליתם לאחר שיהיו בני י"ג שנים ויום א', שהם עולים למלכות העליונה, שהיא לאה, ונתבאר שאין זווג ז"א ולאה ביסוד דגדלות, דהיינו שתתפשט למקום נה"י דז"א, אלא בלילה, ע"י המוחין דו"ק דחיה וג"ר דנשמה שהיא מקבלת מאו"א עלאין. משא"כ ביום, עומדת לאה תמיד מחזה ולמעלה, כי מחזה ולמטה הוא מקום רחל. הרי שאין שליטת לאה שתהיה במקום יסוד דגדלות דז"א אלא בלילה דוקא, ששם עולים הנשמות למ"ן והם מקבלים הג"ר דנשמה ע"י זווגי זה. משא"כ ביום אין לה אלא זווג דקטנות דז"א, ואין לה מוחין דג"ר. משא"כ זו"ן

א' תקיח         חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

*        מז) ואחר שבארנו איך על ידי עלית מ"ו של הנשמות במלכות נותנין כח בזו"ן לעלות גם הם בסוד מ"ן עד או"א, נבאר עתה מה התכלית של עליה זו. דע כי על דרך שבארנו כי ז"א אינו יכול לתת רוחא בגו נוקביה רק כפי כחו, שהם ו"ק, והנה גם אבא אינו יכול ליתן אלא כפי מה שיש בכחו, והנה גם הוא איננו שלם, כי הרי אין בו רק בחינת כח חסד וגבורה וחצי עליון דת"ת דא"א, ועדיין אין בהם אחיזה ותפיסה במוחין דא"א כלל.

אור פנימי

בעת שצריכים לקבל מוחין דג"ר דנשמה מאו"א, שיכולים לעלות תמיד אפילו ביום, כי או"א עלאין הם תמיד בבחינת ג"ר דנשמה בקביעות וזווגם לא פסיק לעלמין מבחינה זו כנודע, שאו"א לקחו בקביעות ס"ג דמ"ה. וע"כ יכולים גם זו"ן לעלות להם תמיד.

אמנם גם בחינת המ"ן הראשונים דנשמות, שהוא תחלת יציאתם מן הקליפות, אינו נוהג ג"כ אלא בלילה, דהיינו בזמן שליטת מלכות התחתונה בבי"ע. שאז היא מחברת אליה האעח"פ שלה מהקליפות, ונמצאים גם גו"ע דנשמות הדבוקים באח"פ אלו דרחל, גם הם עולים עמהם יחד ומתחברים ביסוד דרחל. אבל ביום נמצאת רחל כולה באצילות, ואינה יכולה ללקט הנשמות מתוך הקליפות. והרב מדבר כאן מענין השכיבה, שהוא בחינת עלית מ"ן שלאחר י"ג שנים, דהיינו שכבר יש להם בחינת ו"ק דנשמה ואינו חסר להם אלא ג"ר, שענין עליתם הוא בזמן השינה דוקא, דהיינו בלילה. ולא בזמן אחר כנ"ל.

מז) גם אבא וכו' אין בו רק בחינת כח חסד וגבורה, וחצי עליון דת"ת דא"א ועדיין אין בהם אחיזה ותפיסה במוחין דא"א. וצריכין להבין למה נתלה שלימותם דאו"א, בערך המוחין דא"א, דא"כ אין לך פרצוף שיהיה
שלם, שהרי כל תחתון אינו מלביש המוחין דעליון שלו, אלא רק חג"ת בלבד, כי אפילו א"א אינו מלביש המוחין דעתיק, אלא רק חג"ת שלו כנודע.

אמנם הענין הוא, כי אין הולדת נשמות אלא במוחין דע"ב, הנקראים מוחין דחיה. והנה או"א מבחינת הקביעות שבהם, אינם אלא קומת ס"ג, כמ"ש הרב שאו"א לקחו ס"ג דמ"ה, וא"כ אין בהם רק בחינת נשמה, וחסרים ממוחין דחיה. וז"ש הרב שגם אפילו אבא עלאה, שהוא חכמה, אינו שלם שיהיה נחשב לבחינת מוחין דחיה, מטרם שילביש לג"ר דא"א, שקומתו הוא ע"ב, משום שמבחינת הקביעות אין לאבא עלאה אלא מוחין דנשמה דהיינו קומת ס"ג לבד, ואינו שלם שיוכל להשפיע מוחין דהולדה אל זו"ן מטרם שיהיה לו אחיזה במוחין דא"א. ומבחינה זו דקומת א"א, הרי אין לו אלא מה שמלביש לא"א, דהיינו רק חג"ת לבד, וחסר נה"י דכלים וג"ר דאורות. אבל א"א נחשב תמיד לשלם לגמרי, אע"פ שאינו מלביש רק חג"ת דעתיק, מ"מ הרי יש לו קומת ע"ב שהוא מוחין דחיה, הנחשב לעיקר שלימות הפרצוף, כנ"ל. ואינו חסר רק בחינת יחידה, מפאת שאינו מלביש למקום ג"ר דעתיק, וזה אינו גורע כל כך מעיקר שלימותו של הפרצוף.

* שער מאמרי רשב"י זיע"א באדרא זוטא דף רס"ג סוף ט"ב. ע"ח ח"ב שער הנסירה פרק ג'.

 

חלק י"ד              שער מאמרי רשב"י           גדלות הז"א א' תקיט

מח) ולכן צריך שבתחילה יקבלו גם הם או"א כח ממוחין דא"א, כדי שאח"כ יתנו גם הם כח במוחין דזו"ן. ולכן על דרך שבארנו כי זו"ן הוצרכו אל נשמות הצדיקים שיעלו בסוד מ"ן לקבל הם המוחין שלהם כן או"א צריכים לזו"ן שיעלו בסוד מ"ן כדי שיוכלו גם הם לקבל המוחין שלהם מן א"א.

 

מט) ופקח עיניך וראה טעם הדבר הזה וסודו מה הוא, ואיך הדבר הזה הוא מוכרח. והענין הוא, כי הנה נתבאר לעיל, כי היסוד דא"א, הוא נשמה תוך זו"ן ומתלבש בתוכם, ולכן צריך שיעלו זו"ן למעלה באו"א, ואז יעלה גם היסוד דא"א למעלה עמהם באו"א, והנה הוא זכר ונקבה
אור פנימי

מט) צריך שיעלו זו"ן למעלה באו"א ואז יעלה גם היסוד דא"א עמהם למעלה באו"א. ואין מכאן סתירה למ"ש לעיל בחלק י' שנה"י דא"א העולים לחג"ת דאו"א, מעלים עמהם את הזו"ן לאו"א, הרי שיסוד דא"א מעלה את הזו"ן. וכאן אומר להיפך, שהזו"ן מעלים את היסוד דא"א לאו"א. והענין הוא, כי שם עוסק בעיבור א' דז"א, שעוד אין לזו"ן שום מציאות בפ"ע שיוכל לעלות למ"ן, וע"כ הוא צריך לעליון שיעלה אותו, שמתוך שגו"ע דתחתון דבוקים על אח"פ דעליון, ע"כ כשהעליון מעלה את אח"פ של עצמו, עולה עמהם יחד גו"ע דתחתון. כנודע. משא"כ כאן עוסק הרב בעיבור ב' דזו"ן, שכבר יש לו מציאות של קטנות עכ"פ וע"כ הוא עולה מעצמו ואין צריך לעליון שיעלה אותו, ואדרבה, התחתון מעלה כאן את העליון וזה נוהג בכל המדרגות, שלעיבור א' צריך העליון להעלות את התחתון, אבל בעיבור ב', התחתון עולה מעצמו והוא מעלה גם את העליון. כמ"ש בחלקים ח' וט', ע"ש.

והנה הוא זכר ונקבה ומזדווג מיניה וביה ואז מתעורר המו"ס דא"א וכו' ואז מו"ס דא"א מתעורר ונותן כח טפה במוחין דאו"א. אין לטעות מכאן, שהמוחין באים מתחילה מזווג יסוד דא"א מיניה וביה, ואח"כ הם יוצאים במו"ס, כי זה א"א כלל, כי המוחין
באים מעילא לתתא, והזווג דנשיקין מוקדמים בהכרח לזווג היסוד. כנודע. אכן זווג זה שאומר כאן ביסוד דא"א לעורר המו"ס, הפירוש הוא, בחינת חימום להעלאת מ"ן, בסוד טפים העולות מלמטה, שהן קודמות למ"ד, כנודע.

וטעם הדבר הוא, כי הפרצופים מצד מוחין הקבועים דאצילות, נמצאים או"א דמוחין תמיד בבחינת פב"א, אשר אמא מחזרת אחוריה אל הפנים של אבא בסו"ה וחכם באחור ישבחנה. כי אמא נמצאת תמיד בסוד כי חפץ חסד הוא, שפירושו, שחושקת בחסדים ולא בחכמה. כנודע. ולפיכך אי אפשר שיהיה זווג בהמוחין העליונים זולת ע"י העלאת מ"ן מבחינת זו"ן, והוא, כי הבינה דמוחין, יש לה קשר עם הזו"ן להשפיע להם הארת חכמה, מכח הע"ס דאו"י, שבחי"ב מאצלת לבחי"ג עם הארת חכמה בחסדים, (כנ"ל דף ה' ד"ה וטעם) ולפיכך, בעת שזו"ן צריכים להארת חכמה, שהיא ג"ר שלהם, הם עולים ומעלים עמהם את היסוד דא"א לחג"ת דאו"א ואז נעשה בחינת החימום הן בבחי' הדכר ונוקבא שביסוד דא"א, והן באו"א גופייהו, ע"י המ"ן דזו"ן הנכללים בהם, וחימום זה פירושו, ענין התעוררות של עביות וקטנות שבחינת המ"ן דזו"ן גורמים לאו"א מלבושי החג"ת דא"א, כי באמת הם נמצאים למטה

א' תקכ           חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

כנ"ל, ומזדווג מיניה וביה, ואז מתעורר המוחא סתימאה דא"א, כי מבשרי אחזה אלוה, שהתעוררות היסוד דתחתון גורם התעוררות במוח האדם להמשיך טפת ההולדה. ואז מוחא עלאה סתימאה דא"א מתעורר ונותן כח טפה במוחין דאו"א.

אור פנימי

ממסך דפה דראש דא"א, וכמו שבינה יצאה מבחינת ראש דא"א הנה מכ"ש שאו"א מלבושי החג"ת שכבר היה להם להיות בחינת גוף וחסר ראש אלא מתוך שג"ר דבינה הם בבחינת חפץ חסד הוא, ע"כ אינה סובלת משום גבול וצמצום, כנודע. לפיכך עתה שבניה הזו"ן עלו לה למ"ן, ובינה להיותה אם הבנים עוד מצד הע"ס דאו"י, מרגשת הצורך להשפיע הארת חכמה, הנה תכף מרגשת בחינת המסך העומד בפה דראש דא"א, ואמא עלאה נעשה מצומצמת כמו התבונה, שהרי גם היא צריכה להארת חכמה כמותה.

וענין החימום הזה שנתבאר באמא עלאה, גורם ג"כ חימום יותר למעלה דהיינו בג' רישין דא"א, כי נתבאר בחלק י"ג שגלגלתא ומו"ס, הם בחי' זכר ונקבה שבראש דא"א, גם נתבאר שם שבחינת גלגלתא דא"א, אינה סובלת כלום מן המסך שבפה דראש דעתיק, וכדבוקה בראש דעתיק דמיא, והוא מטעם שהם' דצל"ם היא בחינת התיקון של ג"ר דבינה בסוד כי חפץ חסד הוא, וע"כ אינם מרגישים שום הרחקה וצמצום כלל מבחינת המסך שבראש דעתיק. הרי שבחינת הגלגלתא דא"א יש לה אותה היחס כלפי ג' הרישין דא"א, כמו הגרון, שהוא בחינת גלגלתא כלפי או"א. ונמצא עתה כמו שאמא הרגישה חימום ומיעוט מחמת עלית זו"ן אליה, הנה אותו המיעוט מגיע ג"כ לכללות הראש דא"א, כי עתה מרגישים גם הם בחינת ההרחקה מראש דעתיק, מה שלא הרגישו כלל מקודם לכן. וע"כ נבחן זה כמו אמא עלאה מעלה מ"ן למו"ס, שהיא הנוקבא של ראש דא"א, כי כלהו מ"ן עולים רק אל הנוקבין, כנודע.
וכן המו"ס מעלה מ"ן לנוקבא דג"ר דעתיק, שהיא בחי' או"א דנקודים, כנודע, והיא מעלית מ"ן לע"ב ס"ג שבס"ג דא"ק, ואז נעשה הזווג בע"ב ס"ג דא"ק, על המ"ן ובחינת החימום שעלו לשם, כי כל החימום והעביות ההיא שבהמ"ן, הוא מכח צמצום ב', שפירושו ה"ת שעלתה בעינים והוציאה אח"פ לחוץ, כנודע. נמצא עתה אחר שנעשה הזווג על המ"ן אלו, בפה דראש הס"ג דא"ק, הנה ע"ב דראש הזה שאין לו שום חלק ונגיעה בבחינת צמצום ב', להיות ענין עלית ה"ת בעינים מתחיל רק בנקודת דס"ג שלמטה מטבור, ולא בע"ב דס"ג המסתיים למעלה מטבור כנודע. וע"כ המ"ד שלו, שהוא בחי' אור העליון העובר דרך בחינת הכלים שלו ומכה על המסך דבחינת ה"ת שבעינים הכלולה במ"ן האלו, מוריד תכף את הה"ת למקומה למקום הפה דס"ג.

ואז עולים ג"ר דעתיק, ונכללים בג"ר דס"ג דא"ק, כי אחר שהמ"ן דג"ר דעתיק נכללים שם בזווג הזה דע"ב ס"ג, כנ"ל, נמצאים אלו המוחין מגיעים ג"כ אל הג"ר דעתיק, שהם בחי' ג"ר דנקודים, כי ג"ר דעתיק לקחו מקום הזה דג"ר דנקודים כנודע. וא"כ יורדת כל בחינת ההפרש שיש מן הג"ר דנקודים לג"ר דס"ג, כי כל ההפרש מג"ר דנקודים לג"ר דס"ג דא"ק היה ע"י צמצום הב' דה"ת שבנקבי עינים, כי ע"כ ירדו למטה מטבור דס"ג דא"ק כנודע. ועתה שנתבטל ההפרש הזה מחמת המוחין דע"ב דא"ק, הנה שוב אין חילוק בין ג"ר דנקודים לראש הס"ג, ואז עולים ג"ר דעתיק ומלבישים אל הס"ג, ומזדווגים שם על המ"ן שהעלה להם המו"ס דא"א, וכיון שגם א"א מקבל המוחין אלו דירידת ה"ת לפה, הנה

חלק י"ד            שער מאמרי רשב"י           גדלות הז"א א' תקכא

נ) ולא שהמוחא סתימאה נותן הוא בעצמו כח לאו"א, כי גדול מעלתו מאד. אבל הענין הוא, במה שמתבאר למעלה, כי כל גילוי המוחא סתימאה הוא בי"ג תיקוני דיקנא דא"א, ואז ע"י התעוררות יסוד תחתון דאריך מתעורר המו"ס, ואז נמשך הכח של מו"ס בדיקנא. ושם יש שני המזלות: הח', והי"ג, והח' הוא בחינת ת"ת שבזקן, והי"ג הוא בחינת היסוד הכלול מזכר ונקבה, ואז משפיע המזל הח' שהוא זכר הנקרא דעת שבו, אל מזל הי"ג שהיא נקבה, ואח"כ נותנת הטפה ההיא אל או"א, המושפעים משתי המזלות האלו. ואז בהיות זו"ן בסוד עיבור באו"א, מתעורר מזלא דדיקנא בהתלבשותו תוך או"א, ואז מורישין מוחין הראוין להוליד, ברישיהון דז"א ונוקביה. ובסמוך נבאר כי גם נצח והוד דעתיק יומין מתעוררין גם הם, וע"ש.

אור פנימי

גם הם עולים למקום דג"ר דעתיק, כי נתבטל ההפרש שלהם ובחינת המסך שהוציאו אותם לבר מראש דעתיק. ועד"ז חוזרים ומזדווגים גם ג"ר דא"א שהם במקום ג"ר דעתיק, על המ"ן שהעלו עליהם או"א, ואז מגיעים מוחין ההם גם לאו"א, וגם בהם מתבטל ההפרש והמסך שבפה דא"א שהיה מוציא אותם לבר מראש דא"א, ונמצאים גם הם עולים לראש דא"א, ואז מזדווגים גם או"א שבמקום הראש דא"א, על המ"ן דזו"ן שבהם, ונמצאים המוחין מגיעים גם לזו"ן, ויורד גם מהם בחינת ה"ת מעינים, וגם הם מעלים האח"פ שלהם, שעמהם עולים גם בחינת גו"ע דנשמת הצדיקים הדבוקים באח"פ דזו"ן כנודע. וכבר נתבאר שעיקר הפעולה דירידת ה"ת מעינים, מעלה האח"פ דכל מדרגה עם התחתון המלבישים למדרגת העליון, כי אח"פ שירדו מן העליון מחמת צמצום הב', המה חוזרים לאחר ביטולו, ועמהם עולה גם התחתון למקום העליון.

הרי לפניך, איך שהיסוד דא"א ע"י עליתו עם הזו"ן לאו"א, הוא מעורר למו"ס דא"א, שגם הוא יעלה מ"ן לעתיק, ואז יורדים המוחין לאו"א כדברי הרב.

נ) ולא שהמו"ס נותן הוא בעצמו כח לאו"א. וכו' כי כל גילוי מו"ס הוא בי"ג

תי"ד דא"א. פירוש, כי המו"ס דא"א, הוא סתים בקרומא, ואין הקרום הזה נפסק גם בשעת הזווג, וכל גלויו בשעת הזווג הוא מבחינת מוחא דאוירא, שהיא בחי' ל' דצל"ם המשפיע ג"כ לבחינת ל' דצל"ם שבמו"ס, שפירושו בינה דמו"ס, ולא חכמה עצמו, והארתו זו מתפשטת בי"ג תי"ד דא"א. וז"ש, שהמו"ס אינו משפיע בעצמו לאו"א, כי גדל מעלתו מאד, ואין החכמה שבו נגלה באצילות, זולת מה שמקבל ממוחא דאוירא ומשפיע דרך הדיקנא לאו"א. כמ"ש באורך בחלק י"ג. ע"ש.

והח' הוא בחינת הת"ת שבזקן, והי"ג הוא בחינת היסוד שבזקן. פירוש, שמזל הח' כולל כל הי"ב תיקוני דיקנא, ונבחן לבחינת הזכר, שהוא ת"ת. ומזל התחתון ונקה, כולל ג"כ כל הי"ב תיקוני דיקנא, ונבחן לבחי' הנוקבא שבדיקנא, כלומר לבחינת המסך שביסוד המקבל הזווג מהזכר. ומה שמכנה את הזכר ונקבה דדיקנא בשם ת"ת ויסוד, הוא, כי הוא סובב על בחינת עלית הדיקנא לבחינת דעת דא"א בעת כניסתם לבחינת פנימים, שאז הם נבחנים לבחינת ה"ח וה"ג, אשר מזל הח' הוא בחינת ה"ח אשר כללותם נקרא ת"ת. ומזל הי"ג, הוא בחינת ה"ג, אשר כללותם נקרא יסוד או מלכות כנודע.

א' תקכב          חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות גדלות הז"א

נא) גם בזה תבין ענין הסריס שאין לו הדרת פנים זקן, שהרי היסוד הזה דא"א בהתעוררותו גרם התעוררות שתי המזלות דדיקנא עלאה כנזכר. וזכור דרוש זה של מ"ן, של נשמות הצדיקים ושל זו"ן, מה תועלתם, ואיך הכל נקשר, ומעורר התחתון לעליון וחוזר העליון להשפיע לתחתון מדרגה אחר מדרגה. וגם הדרוש הזה הוא שרש לכל הדרושים הנאמרים בענין מ"ן, ושמרהו והבינהו היטב. אבל מהות המ"ן מה הם, נתבארו באדרת נשא דקל"ה ע"ב.

 

*        נב) וז"ש בפרשת אחרי מות דף סא: וז"ל, ת"ח, כתיב ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. האי נהרא אתפשט בסטרוי בשעתא דמזדווג עמיה בזווגא שלים האי עדן, כו', כדין כתיב עד שהמלך במסיבו כו', ומתברכאן עלאין ותתאין כו' עכ"ל. ביאור הדברים: כי הבינה מתפשטת בשש קצוותיה לעטר הבן הנעים, וזה, כשהזווג העליון שלם בשני מיני השפע.

אור פנימי

 

מתעורר מזלא דדיקנא בהתלבשותו תוך או"א, ואז מורישין מוחין הראוים להוליד ברישיהון דזו"ן. כבר נתבאר ענין זה באורך בהסתכלות פנימית חלק י"ג. שאין בחינת זווג לאו"א אלא ע"י המ"ן מבחינת שערות דיקנא, כי בעלותם לג"ר דא"א, שהם חג"ת דא"א שנעשו לחב"ד, לא יוכלו להזדווג על המ"ן דת"ת דא"א, לפי שאין שם בחינת ה"ת דצמצום א', אלא בחינת הדיקנא המקפת לת"ת דא"א, היא הנעשה לבחינת מ"ן ודעת לאו"א, להיותה משורשה עכ"פ בחינת המלכות דצמצום א', וע"כ ע"י הארת המוחין יורדת מהם בחינת העיבורים וצמצום הב', וה"ת מתגלה בהם למ"ן, ואז מזדווגים עליהם או"א, ומוציאים קומת ע"ב, ומשפיעים מן המוחין האלו לזו"ן וגם הם ראוים לזווג דהולדה. וזה אמרו "מתעורר מזלא דדיקנא בהתלבשותו תוך או"א" דהיינו בתוכיותם ופנימיותם ממש, ולא בבחינת מקיפים כבעת הקביעות, וזהו בעת עליתם למקום ג"ר דא"א. עי' בהסתכלות
פנימית חלק י"ג אות י"ד. כי אי אפשר להאריך כאן.

נא) ומעורר התחתון לעליון וחוזר העליון ומשפיע לתחתון מדרגה אחר מדרגה. דהיינו כמ"ש לעיל בד"ה צריך, איך הזו"ן ע"י עליתו עם היסוך דא"א לאו"א, גורם שם חימום עם המ"ן שלו, שעי"ז גם או"א מעלים מ"ן לג"ר דא"א, וג"ר דא"א יותר למעלה עד ג"ר דס"ג דא"ק, ואז מתחיל השפעת המ"ד, שע"ב משפיע המ"ד לס"ג דא"ק, ומשם לעתיק, ומשם לא"א ומשם לאו"א, ומהם לזו"ן. עש"ה.

נב) הבינה מתפשטת בשש קצוותיה לעטר הבן הנעים וזהו כשהזווג העליון שלם בשני מיני השפע. שהם בחינת ברכה ובחינת קיום, כמ"ש הרב להלן. כי מזווג התחתון התמידי דאו"א, לא נמשך אלא בחינת קיום לבד, כדי להחיות העולמות, אמנם בעת שאו"א עולים למקום ג"ר דא"א, והם

* שער מאמרי רשב"י זיע"א פרשת תרומה דף קמ"א טור ב'.

חלק י"ד              שער מאמרי רשב"י           גדלות הז"א א' תקכג

נג) וזמ"ש, בשעתא דמזדווג עמיה בזווגא שלים האי עדן. כי כדי שיהיה הזווג שלם לברכה וקיום, הזווג השלם הוא, כשהוא בהאי נתיב דלא אתיידע לא לעילא ולא לתתא.

אור פנימי

מזדווגים על המ"ן שבמזלא, אז נבחן לזווג שלים דאו"א, ונמשך משם בחי' ברכה גם כן, דהיינו ברכת הזרע, כי אחר שזו"ן מקבלים המוחין ההם הם ראוים להוליד, כנודע. וע"כ נבחן שיש בזווג שלים הזה דאו"א ב' מיני שפע, שהם: ברכה, וקיום. כי כל בחינה עליונה כוללת ג"כ התחתונה ממנה, וע"כ גם בחינת הקיום שפירושו, אורות דחסדים, המיוחסים לזווג התחתון דאו"א, באים ג"כ בזווג העליון.

ומוחין אלו מזווג שלים הזה כשנמשכים לז"א, נבחן להתפשטות ו"ק דבינה בתוך הדעת דז"א. כי המוחין דזווג התמידי, הם מבחינת ג"ר דבינה, דהיינו מקומת או"א עלאין המלבישין על חג"ת דא"א, שכתר שלהם הוא הגרון דא"א שיצא לחוץ מן העדן העליון, שהוא חכמה סתימאה, ומ"מ הם נבחנים לג"ר ובחי' ראש, משום שג"ר דבינה אינם סובלים שום צמצום, כנודע. ומהם אינם באים מוחין דהולדה לז"א, כי אין מוחין דהולדה אלא מקומת ע"ב, אלא שנמשכים בחינת מוחין של קיום והעמדה לבד, ובמצב ההוא נבחנים ז"א ורחל בבחי' אב"א מחזה ולמטה, כי אחוריהם ביתה, כי לא יכול להיות גילוי אלא לבחינת חג"ת שלהם, שאינם צריכים להארת חכמה, אבל לא לכלים דאחורים שלהם, דהיינו נה"י, שהם צריכים לחסדים מגולים בהארת חכמה, ואלו אינם נמשכים מבחינת ג"ר דבינה אלא מבחינת ז"ת דבינה, כנודע, ואלו ז"ת דבינה הם עתה מחוסרי ראש, להיותם תחת הראש דע"ב. אמנם בעת שאו"א עולים לג"ר דא"א, ומקבלים מוחין דע"ב כמו א"א, אז גם ז"ת דאו"א הם בבחינת ראש כמו הג"ר, וע"כ יכול זו"ן עתה לקבל משש קצוותיה דבינה בחינת ג"ר שלו, שהם בחינת הארת חכמה,
ואז מתגלים נה"י דז"א בהארת חכמה, ויכול להזדווג עם רחל פב"פ להוליד נשמות. כמ"ש לעיל באורך. והבן זה היטב, אשר בחינת מוחין דנשמה ז"א מקבל מבחינת ג"ר דבינה. אבל במוחין דחיה הנה יכול לקבל גם מז"ת דבינה. וע"כ יש לו עתה ב' מיני שפע, כי שפע דברכה להולדת בנים הוא מקבל מז"ת דבינה, ושפע של קיום והעמדה הוא מקבל מג"ר דבינה.

נג) הזווג השלם הוא בהאי נתיב דלא אתידע לא לעילא ולא לתתא. כבר נתבאר בחלק העבר, כי כל המוחין מא"א ולמטה נתקנו בעזקא, שה"ס ם' דצל"ם וסוד הם' דלםרבה המשרה, שפירושו, שאין גילוי לג"ר דחכמה המתוקנת בם' אלא מבחינת בינה דחכמה, המתוקנת בל', וכבר הארכנו הרבה בזה בחלק העבר, גם נתבאר שם, שתיקון זה דמל"צ נמשך מכח הגניזו של המלכות דצמצום א' ששמשה בכל פרצופי א"ק, כי היא נגנזה ברדל"א, בסוד ראש פנה. וע"כ נקרא רישא דעתיק, בשם רישא דלא אתידע לא לעילא ולא לתתא, כי הוא לא שימש עמה בפה דראש שלו כדי להאציל את א"א, אלא ששימש במלכות דצמצום ב', וע"כ אין בא"א יותר מט' ספירות, והוא חסר מלכות. וכן לתתא מא"א לא אתידע המלכות הזו, כי אין עליה זווג בשום פרצוף באבי"ע. ולכן נקרא רישא דעתיק, בשם רישא דלא אתידע לא לעילא ולא לתתא. וכבר ידעת, שדעת פירושן זווג, כמו וידע אדם וכו'.

ועצם המלכות שנגנזה ברדל"א, נקרא נתיב דלא אתידע לא לעילא ולא לתתא, דהיינו ג"כ מטעם הנ"ל, שאין עליה זווג, לא בפרצופי הג"ר ולא בפרצופי הז"ת. גם נתבאר בחלק העבר, שבחינת השערות רישא

א' תקכד        חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

נד) והענין הוא כי צריך התעוררות תחתונים כדרך הזווג התחתון להעלות מ"ן, ולכן צריך לכוון בתפלתו עד שם, ואז הנתיב ההוא יעלה מיין נקבות לקבל מיין זכרים, ונתיב זה לא אתיידע לא לעילא ולא לתתא לא בסוד מיין נוקבין ולא בסוד מיין דכורין. ואין הזווג שלם אלא ע"י נתיב זה.

 

נה) וכאשר אין התעוררות תחתון אין הזווג ע"י נתיב זה, כי אין מיין נוקבין, ונתיב זה למטה הוא סוד מ"ן כדכתיבנא לעיל. ואין הזווג לצורך ברכה וחירות, אלא לשפע השני, שהוא קיום והעמדה לבד. וזה היה כשנחרב ביהמ"ק, דאתתרכת ה' עלאה, כנזכר בתיקונים, לענין מין שפע זה בלבד, כי אין לך יום שאין קללתו מרובה מחבירו.

אור פנימי

ודיקנא דא"א, הם ממקורם מבחינת המלכות דצמצום א', להיותם בחינת לבושים ואו"ח מן המוחין דגדלות דא"א מעת התכללות א"א ברדל"א, ששם במקום רדל"א עצמו יש זווג למלכות זו, אלא בעת לידת המוחין וירידתם לא"א אז משמשת המלכות דצמצום ב', והמוחין מתלבשים בעזקא דם' דצל"ם, וקומת הע"ב המגולה מסתלק משם לחוץ בסוד מקיף חוזר. כמ"ש שם באורך, ובחינת הלבושים דע"ב המגולה ההוא יוצאים ג"כ לחוץ מהמוחין בסוד מותרי מוחא, ונעשו ג"כ לבחינת מקיפים דכלים, הנקראים שערות רישא ודיקנא. עש"ה.

גם נתבאר שם, שאין זווג לאו"א דקומת ע"ב, אלא ע"י המ"ן דשערות דיקנא, להיות המלכות דצמצום א' כלולה בהם, וע"כ הם מזדווגים עליהם בעת התכללותם בא"א, וא"א ברדל"א, דהיינו בעת הזווג ועלית כל פרצוף לעליון, ואז ממנו, יכולים גם הם לקבל המוחין דע"ב דא"ק, שאין מוחין דהולדה אלא ממנו (עי' היטב בהסתכלות פנימית חלק י"ג אות י"ד).

וזה אמרו "הזווג השלם הוא, כשהוא בהאי נתיב דלא אתידע לא לעילא ולא לתתא" דהיינו בבחינת המלכות דצמצום א' דוקא, שהיא כלולה בשערות דיקנא הנקרא מזלא. כי בלעדיה לא יוכלו לקבל כלום
מהמוחין דע"ב דא"ק, שהם המוחין דהולדה. כמבואר שם.

נד) ונתיב זה לא אתיידע לא לעילא ולא לתתא לא בסוד מ"ן ולא בסוד מ"ד ואין הזווג שלם אלא ע"י נתיב זה. פירוש, אע"פ שאין זווג נוהג כלל על מלכות זו דצמצום א' בכלהו פרצופים דאבי"ע מא"א ולמטה, ואינו נכלל לא במ"ן ולא במ"ד, כנ"ל, עם כל זה, אין זווג שלים לאו"א דאצילות זולת כשנכללים בנתיב הזה, דהיינו ע"י עליתם לג' רישין דא"א, שג' רישין אלו כבר נתחברו עם רדל"א לראש אחד, ע"י ביטול הפרסאות, שאז המזלא משמש למ"ן בשביל או"א, ואז יכולים לקבל המוחין דהולדה.

נה) וכאשר אין התעוררות תחתון אין הזווג על ידי נתיב זה, וכו' ונתיב זה למטה הוא סוד מ"ן. ענין התעוררות פירושו, עלית מ"ן, שע"י עלית מ"ן דתחתון בעליון, גורם חימום ומיעוט גם בעליון, וזה דוחף את העליון ומעורר אותו לזווג ועליה לעלי עליון, כמ"ש לעיל (דף א' תקי"ט ד"ה והנה) ונודע שבכל הפרצופים, עומדים או"א דמוחין שלהם, במצב דפב"א, אשר הבינה מחזרת אחוריה לחכמה, וכל חפצה וחשקה

חלק י"ד              שער מאמרי רשב"י           גדלות הז"א א' תקכה

נו) אבל לעולם יש זווג עליון, ולפיכך לא פסיק י' מאתר דא לעלמין, כי השפע השני, אי אפשר זולתו, אלא שאין הזווג שלם לברכה וחירות לעטר הבן הנעים לשיזדווג בכלתו על ידי היסוד, כי הצדיק אבד משחרב בהמ"ק ונשבע השי"ת שלא יכנס בירושלים של מעלה עד שיכנס, בירושלים של מטה.

אור פנימי

היא רק באור דחסדים. ומכ"ש או"א דאצילות, מלבושי חג"ת דא"א בקביעות, שכל קומתם היא ס"ג, שפירושו, חסדים מכוסים, כנודע, נמצאים או"א אלו שאין להם שום ענין במוחין דהארת חכמה, כי טבעם הקבוע הוא בהיפך, דהיינו בחסדים מכוסים בסוד כי חפץ חסד הוא וז"ש הרב, "וכשאין התעוררות תחתון אין הזווג על ידי נתיב זה" אלא בזווגם הקבוע דלא פסיק, מבחינת ג"ר דבינה. אלא בעת שזו"ן עולים למ"ן לאו"א, שאל מתעורר הקשר של בינה דאו"י עם זו"ן דאו"י, דהיינו להשפיע הארת חכמה אל הבנים שלה, ואז גם או"א מוכרחים לעלות למ"ן לג"ר דא"א. וכו' כנ"ל, ואז הם מזדווגים על בחינת המזלא, שה"ס הנתיב דלא אתידע, כנ"ל. וז"ש "ונתיב זה למטה הוא סוד מ"ן" כלומר, שאין הנתיב הזה מתעורר אלא מלמטה בסוד מ"ן, כמבואר, שעלית מ"ן דזו"ן הם מעוררים לאו"א שיזדווגו על הנתיב הזה, אכן גם הזו"ן הם בבחינת המוחין דג"ר דבינה, שאינם צריכים להארת חכמה, ואינם מתעוררים לעלית מ"ן זולת ע"י נשמות התחתונים, כנ"ל, ונמצא שאין התעוררות לאו"א להזדווג בנתיב הזה זולת ע"י עלית מ"ן של נשמות התחתונים. כי מצד עצמם אין להם חפץ רק בחסדים מכוסים כמבואר.

נו) אבל לעולם יש זווג עליון ולפיכך לא פסיק י' מאתר דא לעלמין. זווג עליון, היינו או"א עלאין מלבושי חג"ת דא"א, שהם בחי' ג"ר דבינה. י' דהוי"ה ה"ס אבא, ולא פסיק זווג דיליה מאמא לעלמין. כי או"א עלאין זווגיהו לא פסיק לעלמין, אלא בסוד
קיום והעמדה לבד, דהיינו במוחין דס"ג, כנ"ל ואינו לברכה וחירות, שזה אינו נמשך אלא ממוחין דע"ב.

לעטר הבן הנעים לשיזדווג בכלתו על ידי היסוד כי הצדיק אבד משחרב ביהמ"ק. כי מטרם שהוא משיג המוחין דע"ב, הרי ז"א ורחל בבחי' אחוריהם ביתה, ופניהם מגולים כלפי חוץ, שפירושו, שנה"י שלו אינם יכולים להתגלות, ועיקרם הוא קו אמצעי שהוא היסוד, הרי שהצדיק, שהוא היסוד אבד, כלומר שנעלם, כנ"ל כי לא יוכל להתגלות זולת בהארת חכמה. ואין לשאול הרי כל יום הוא מקבל מוחין דחיה המוליד נשמות, ואיך אומר שהצדיק אבד. אמנם גם במוחין דחיה יש הפרש, כי מטרם החורבן היו המוחין דחיה דז"א מספיקים להולדות נשמות חדשות מבחי' פב"פ, אבל לאחר החורבן, נבחנים הנשמות חדשות שהם רק מבחינת אב"א, ולא בחי' פב"פ. (כנ"ל דף אלף תק"ב אות י"ח), ומבחינה זו נבחן שהצדיק אבד.

וטעם הדבר, כי אותם הנשמות שזו"ן מולידים, אין להם בחינת פב"פ, אלא בשעת התכללותם בזווג זו"ן דאצילות, משא"כ בירידתם למקומם בבריאה, נאבד מהם בחינת הפנים בפנים, כי אין הארת חכמה באה בבריאה שלמטה מפרסא דאצילות כנודע. וענין זה נוגע ג"כ בפרצופים העליונים, כי כל המוחין מאירים בכל שלימותם רק בעת הזווג, אבל לאחר הזווג, חוזרים הלבושים דמל"צ והמוחין מתלבשים בעזקא, כנ"ל, כי אין ביטול פרסאות נוהג רק בעת הזווג, כנודע. אמנם בזמן הבית היו זו"ן מלבישים תמיד לאו"א, ונמצא עולם

א' תקכו         חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

נז) ונמצא שיש זווג אלא שאינו שלם. וזמ"ש בפרשת לך לך, לא תימא כד מתחברן, אלא מתחברן ודאי. לומר, שלעולם לא מתפרשאן, כי נקראים רעים, כדאיתא בפרשת ויקרא, ולא שייך לומר כד מתחבראן, שנראה שיש זמן שאינם מחוברין, דודאי מחוברים הם תמיד, ולא נקט כד מתחברן, אלא לומר כשמתחברין חיבור שלם, שיש זמן שאינם שלם.

 

נח) וכאשר הזווג שלם אשתכחו ברעותא, דהיינו הרצון המתגלה במצח ומתפשט עד המזל, אשר על ידו הוא זווג חכמה ובינה, דבמזלא תלייא זווגא דלהון. כנזכר בפרשת אחרי מות.

 

נט) ואפשר דברכה וחירות ולקיימא כולא, שלשה אלו הם, בני חיי ומזוני: בני, היינו ברכה, לאפקא ברכאן למטרוניתא על ידי היסוד. כדקתני הכא. מזוני, היינו חירו. חיי, היינו לקיימא כולא. ושלשה אלו לאו בזכותא תליא מילתא, דהיינו חסד, אלא במזלא תלייא מילתא דחיבורא דלהון לאפקא בני חיי ומזוני לעלמא דאתי, ומשם נמשכים למלכא קדישא, וכדין כתיב בעטרה שעטרה לו אמו, בסוד ששה קצוותיה המתפשטים ומאירים בו בכל שש קצוותיו. וזה ענין אתפשט בסטרוי ונפקין מבועין ונחלין שבתוך הבינה, והאי בן ירית אחסנתא דאבוי ואמיה, ותרין עטרין דהוו גניזין באו"א, והשתא ירית לון. כדאיתא באדרא זוטא.

אור פנימי

הבריאה בבחינת אצילות, וע"כ היו הנשמות הנולדים מזו"ן יכולים להיות בחינת פב"פ גם בבריאה במקומם מחמת שהיתה אז בבחינת אצילות.

ונשבע ה' שלא יכנס בירושלים של מעלה עד שיכנס בירושלים של מטה. פירוש, כי בעת לידת המוחין דכלהו פרצופים, חוזר עליהם בחינת צמצום ב', והם מתתקנים בעזקא, שבחי' הג"ר דחכמה מתעלמים בם' דצל"ם, ואין הבינה דא"א נשארת בראש אחר הזווג, וכל הזווג דחו"ב דא"א, היה רק בבחינת בינה דחכמה סתימאה, אמנם הג"ר דח"ס המה תמיד סתומים בקרומא הרי שאין הזווג שלם בחו"ב דא"א אפילו בעת הזווג, ומכ"ש לאחר ירידת המוחין למקומם. וכ"ז הוא מחמת הפרסא דצמצום ב', שאינה מתבטלת לגמרי, וע"כ אין המוחין מתפשטין לרחל בעת זווג הלילה כנ"ל דף
אלף תק"ג אות כ"ב עש"ה וזה סוד נשבע ה' שלא יכנם בירושלים של מעלה שה"ס בינה, מטרם שיכנם בירושלים של מטה שה"ס רחל. כי מטרם שנה"י דז"א מתפשטים לבי"ע, בסוד מטי רגלין ברגלין, נמצאים כל הפרצופים העליונים חסרי נה"י. וע"כ מבחינה זו הם גם חסרי ג"ר. הרי שהעיקר תלוי רק ברחל בירושלים של מטה, שז"א צריך ליכנס בט"ת שלה בבי"ע, ואז יושלמו הנה"י דכל הפרצופים, כי הפרסא דצמצום ב' תתבטל לגמרי. ורגלי אצילות יסתיימו בשוה עם רגלי א"ק בעולם הזה.

נט) לאו בזכותא תליא מילתא דהיינו חסד אלא במזלא וכו' בסוד ששה קצוותיה המתפשטים ומאירים בו. כמ"ש לעיל בד"ה הבינה מתפשטת. שבחינת מוחין דנשמה שהם לקיום והעמדה, נמשכים מג"ר דבינה,

חלק י"ד              שער מאמרי רשב"י           גדלות הז"א א' תקכז

ס) והענין הוא, כי סדר אצילות ת"ת למטה מחסד וגבורה, ועל ידי זווג זה, יורש את אביו ואמו, לעלות למעלה על חסד וגבורה, בסוד שרשם הגנוז בהם, עיטרא דאקרי חסד ועיטרא דאיקרי גבורה, ונמצא למעלה מהם ויונק משרשיהם הגנוזים בתוך הת"ת, אשר ירשם עתה מאביו ואמו וירש מקומם, ואז יקרא בן חורין, כי אינו משועבד לחסד

אור פנימי

שהם בחינת אור חסד, דהיינו חסדים מכוסים מהארת חכמה, והם, בחינת זכותא, להיות המוחין ההם זכים מאוד ואין שום צמצום יכול לפגוע בהם, אמנם בני חיי ומזוני, הכוללים ב' מיני השפע שהם ברכה וחירות, ולקיימא כולא. לא יוכלו לבוא מג"ר דבינה, אלא מבחינת עלית או"א לג"ר דא"א, ששם הם מזדווגים על המ"ן דמזלא, כנ"ל, ואז יכול ז"א לקבל גם מז"ת דבינה, שהם המשפיעים הארת חכמה, וע"כ יש לו ב' מיני השפע, עש"ה.

ס) יורש את או"א לעלות למעלה על חסד וגבורה, בסוד שרשם הגנוז בהם וכו' ואז יקרא בן חורין כי אינו משועבד לחו"ג כו'. פירוש, כי המוחין האלו דע"ב, כשנמשכים לז"א במקומו, המה מתלבשים בו בלבושים דמל"צ, שג"ר דמוחין, שהם חו"ב מתלבשים בם' דצל"ם, וז"ת דמוחין שהם הדעת, הנקרא ב' עטרין, הם בחי' ל' דצל"ם. ונודע, שמבחינת ם' דצל"ם לא יוכל לקבל בחינת הארת חכמה, כי שם הי' לא נפיק מאויר לעולם, אלא הוא מקבל מל' דצל"ם, שהם ז"ת דמוחין, הנקרא ב' עטרין. כנודע.

וזה אמרו "שע"י זווג זה יורש את אביו ואמו לעלות למעלה על חסד וגבורה בסוד שרשם הגנוז בהם" פי': כי ב' העטרין הם השרשים דחו"ג הגנוזים באו"א, דהיינו ז"ת שלהם שהם שרשים לחסד וגבורה דז"א, ועתה ע"י הזווג, הוא עולה עוד למעלה מב' עטרין, דהיינו לחו"ב שלהם, הנקרא אחסנתא דאו"א, המתוקנים בם' דצל"ם, שפירושו, כמו חסדים דג"ר דבינה, שאין שם
אחיזה לשום דינים וקליפות כלל, וזה אמרו "ואז יקרא בן חורין כי אינו משועבד לחסד וגבורה אלא לאו"א, בעלותו למעלה עליהם, ואין מגיעין שם הקליפות" כי בז"ת דבינה, שהם ב' העטרין, שהם שורשי החסד וגבורה דז"א, יש בחינת שעבוד כי על ז"ת דבינה אמרו, שדינין מתערין מינה, וזה ודאי שעבוד גדול לז"א, אבל בג"ר דבינה, אין אחיזה לשום דינים וקליפות לעולם, כנודע, וע"כ בעלותו למעלה עליהם הוא נקרא בן חורין, בסוד היובל.

סא) נהר יוצא מעדן כי הי' שהוא העדן, נתפשטה לכאן ולכאן למעלה ולמטה וכו' והשני צדדים הם חסד וגבורה הגנוזים וכו'. פירוש, כי הי' דהויה הוא או"א עלאין, שי' היא אבא, והמילוי ו"ד דמילוי י' הוא אמא עלאה. וה' דהוי"ה היא ישסו"ת, אשר הי' שבקרן זויות של ה' מלמעלה הוא ישראל סבא, והה' עצמה, היא תבונה. כמ"ש בדף תתפ"ט אות מ' ע"ש. ועדן הוא אבא עלאה שהוא י'. ונהר יוצא מעדן, היא ישסו"ת, שהם ה' דהוי"ה, כנ"ל. ומובא מזהר ויקרא דף י' ע"א בסופו, בענין כתיבת השם הוי"ה, שמתחילה כותבים הי' שבקרן זויות של הה', ואח"כ כותבים קו מושכב למעלה, וכן קו מוקם ועומד למטה מן הי', ואח"כ מחברים הי' אל הקו המושכב לרוחבו למעלה, ולאחר זה מחברים הי' עם הקו העומד מוקם לארכו למטה מהי', ואז נעשה ד' והיא סוד ישסו"ת, ואח"כ כותבים ו' בלי ראש תוך הד' שה"ס ז"א בעיבור הבינה שהיא ישסו"ת, ואח"כ נולד ויוצא מהד'. שהיא הו' בראש דשם הוי"ה, וכו'. ע"ש.

וביאור הדברים: כי ישסו"ת שהוא ה'

א' תקכח        חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

גבורה אלא לאבא ואמא בעלותו למעלה עליהם. ואין מגיעים שם הקליפות, אלא חירות בסוד היובל.

 

סא) ואפשר שב' עטרין אלו, הם הנהר המתפשט בצדדיו, שהיא הד' אשר בהי', שנתפשטה למעלה ולמטה בשני צדדים. והיינו נהר יוצא מעדן, כי הי' שהוא העדן, נתפשטה לכאן ולכאן למעלה ולמטה ונעשה ד', כדאיתא בפ' ויקרא. והצד השלישי אשר בה', הוא הת"ת שנתעברה והיה בתוך מעיה ואח"כ יצא לחוץ בסוד ו' שבשם. והשני צדדין הם חסד וגבורה הגנוזים, ואתפשט בסטרוי והורישם לבן הנחמד.

 

סב) ונמצאו לבן, שני ענינים, אם הארת שש קצוותיו על ידי המבועין והנחלים היוצאים מהנהר, והם שש קצוות הבינה המאירים בשש קצותיו, וזה יקרא ברכה, לריבוי בריכות המים הנמשכות מהנהר, ויקרא ג"כ, תפנוקא ותפנוקי מלכים, שהם השש קצוות. ואם, אחסנתא דאבוי ואמיה, לרשת מקום חסד וגבורה, בקחתו את שרשם הגנוז למעלה, וזה יקרא חירו, בן חורין, ויקרא ענוגא, כד"א, אז תתענג על ה', והיינו דאמר התם, בפרשת ויחי, כל ברכאן וכל חירו.

אור פנימי

דהוי"ה, מלביש על נה"י דאו"א, כנודע, ולפיכך נבחן לנהר יוצא מעדן, כי המסך דחזה מוציא אותם לחוץ ממדרגת או"א. והנה עיקר הנה"י הוא היסוד, ונמצא שישסו"ת כוללים ב' היסודות דאו"א, ונודע, שבחינת היסוד דאמא היא קצר ורחב, וז"ס הקו המושכב למעלה בגג הה' לרחבו, ובחינת יסוד דאבא היא צר וארוך, וז"ס הקו המוקם לארכו מצד הימין דה'. וזה אמרו "הי' מתפשטת לכאן ולכאן מלמעלה ולמטה ונעשה דלת" כי הי' שהוא ישראל סבא, נתפשט בב' צדדים: נתפשט למעלה בקו המושכב לרחבו, בבחי' חסדים, מכונים הרחבה, אבל הם בבחינת קצר מהארת חכמה, כי חכמה מכונה אריך, כנודע. ומצד הב' נתפשט בבחינת גבורה, שהוא הקו המוקם לארכו מחמת הי', ואע"פ שהוא אריך, דהיינו בחינת חכמה, מ"מ כיון שהוא קו צר ואין בו הרחבה, כלל, שפירושו חסדים ע"כ נקרא גבורה, והבן.

וזה אמרו "ואפשר שב' עטרין אלו הם הנהר המתפשט בצדדיו שהיא הד', אשר בה' " כלומר, שאלו החסד וגבורה המרומזים בב' הקוים של הד' אשר בה' הם בחי' ב' עטרין גניזין דירית ז"א מאו"א, שמהם באים המוחין דהולדה, שהם השפע שנקרא ברכה. וההפרש הוא מפירושו הא', כי שם פירש הב' עטרין מבחי' או"א עלאין גופייהו, דהיינו החו"ג מאו"א עלאין, שאותם יורש הז"א כנ"ל, שהם ז"ת דאו"א. וכאן פירש הב' עטרין שהם מבחי' ישסו"ת. אמנם אינו מסתפק אלא בפירוש דברי הזוהר, אם הם עוסקים במוחין דאו"א עלאין דז"א, או במוחין דישסו"ת, אבל אין כאן ספק במציאות הב' עטרין גופייהו, כי יש בחינת ב' עטרין באו"א עלאין, וכן יש בחינת ב' עיטרין בישסו"ת.

סב) שני ענינים, אם הארת שש קצוותיו על ידי המבועין והנחלין היוצאים מהנהר

חלק י"ד              שער מאמרי רשב"י           גדלות הז"א א' תקכט

סג) והכא נמי אמרינן, כדין הוא אשתעשע בהאי ענוגא ותפנוקא. ושעשוע זה הוא לצורך הזווג להוציא מיין דכורין מלמעלה למטה. כי כשם שיש שעשוע בנשמות הצדיקים התחתונים למיין נוקבין, כן צריך שעשוע להתענג ולהוציא מיין דכורין, בסוד היין המשמח. ומבשרנו נחזה, כי השמחה והתענוג ירבו תאוה. ואז באותה שעה שהוא עומד בתפנוקי מלכים בהארת שש קצוותיו, ויתיב בעטרוי, דהיינו אחסנתא דאבוי דאמיה, אז ברית קודש פועל פעולתו, ומפיק ברכאן למטרוניתא, וכל הנחלים הולכים אל הים.

אור פנימי

 

והם ו"ק הבינה, וזה יקרא כרכה וכו'. ואם אחסנתא דאבוי ואמיה, וזה יקרא חירו ובן חורין ויקרא עינוגא. דהיינו כמ"ש לעיל (דף אלף תקכ"ז ד"ה יורש), שבזווג השלם, צריך לקבל מכל קומת או"א, מג"ר וז"ת, שג"ר נקרא אחסנתא, והם בחינת חירות ובן חורין, להיותם מתוקנים בם' דצל"ם, שאין שום דינים וקליפות יכולים להאחז בהם, והם סוד העונג, בסו"ה אז תתענג על ה'. וענין הב' הוא בחינת ברכה, שהיא המוחין דהולדה, שהם מקובלים מז"ת דאו"א, הנקראים ב' עיטרין, שהם בחי' נהר המתפשט בצדדיו: צד החסד מקו של הד' המושכב לרחבו, שה"ס שפע החסדים בהרחבה מיסוד אמא הרחב וקצר, ונקרא עיטרא דחסד. וצד הגבורה הוא מקו של הד', המוקם לארכו של הד', שה"ס גבורה בסוד שביל הצר דיסוד אבא שהוא צר מחסדים אבל ארוך בחכמה, ונקרא עיטרא דגבורה. וה"ס הד' מוחין: חכמה בינה, חסד וגבורה. שחו"ב, הם: האחסנתא, וחירו ועינוגא. וחו"ג, הם: ב' עיטרין, וברכה, ותפנוקי מלכים. וכשז"א מעוטר בד' מוחין אלו, הוא ראוי לזווג פב"פ עם נוקביה להולדת נשמות. והנה נתבאר כאן בדברי הרב אמיתיות הענין של ד' המוחין חו"ב חו"ג. וזכרהו לכל המקומות.

סג) אשתעשע בהאי עינוגא ותפנוקא וכו' כי כשם שיש שעשוע בנשמות התחתונים

למיין נוקבין כן צריך שעשוע להתענג ולהוציא מיין דכורים בסוד יין המשמח. כי לכאורה יש להקשות, כיון שמדתו של ז"א עצמו הוא בחינת חג"ת וחסדים מכוסים, כי בעת הזווג דפב"פ איהו נקיט חסדים, ובחינת הגבורות המשמחות שה"ס הארת חכמה המשלמת את הגבורות ומגדלת אותם בסוד יין המשמח, הנה זה חלק הנוקבא. כי איהי נטלה גבורות, כנודע. וא"כ איך אומר הזוהר שז"א משתעשע בהאי עינוגא ותפנוקא, והרי נתבאר שתפנוקא היא בחינת מיתוק הגבורות בסוד הזווג דב' עטרין, שמשם כל שעשוע ושמחה, שזו מדת הנוקבא, שמשתעשעת בנשמות הצדיקים שקבלו הגדלות דגבורות על ידי המ"ן שלה. וע"ז מתרץ הרב, כי כמו שהנוקבא משתעשעת ע"י השלמת נשמת הצדיקים ע"י המ"ן דגבורות המשמחות שלה, הנה בהכרח שגם הז"א צריך לקבל מהנוקבא בחינת השמחה והשעשועים מן ה"ג דגדלות שלה המכונים יין המשמח, דאל"כ לא היה יכול לאפיק ברכאן אל הנוקבא, שהם בחינת הגדלות דנשמות הצדיקים כנ"ל. ועמקות הדבר הוא, כי נתבאר לעיל, שאותו הזווג שז"א ונוקבא הנפרדת מזדווגים פב"פ, נעשה מקודם הזווג בבחינת ז"א עצמו בהנוקבא שבגופו, שה"ס עטרה שלו, ואח"כ הוא משפיע כל קומת הזווג שלו אל הנוקבא הנפרדת, בסוד איהי נקיט חסדים ואיהי נקטא גבורות. וזה שמסיים

א' תקל           חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

סד) ומשמע לי, מדקאמר, לאזדווגא מלכא קדישא במטרוניתא, דהיינו מיין נוקבין היוצאין על ידי היסוד, מבועי דבירא ויסודא, והם מעוררים הזווג לאזדווגא מלכא במטרוניתא, היינו דקאמר נרדי, שהוא היסוד שבה, והיינו נתן ריחו, מלמטה למעלה, כענין הריח.

 

*        סה) כללות הדברים, כי תחילת האצילות ז"א מאבא נפק ונתעבר גו אמא בסוד ה': ד' ו'. והואו זעירא, כי לא היה לו כי אם ששה קצוות שלאחר חכמה בינה, כדרך שאר הספירות. ובבחינה זו יקרא אבא אב לאבהן, כי ממנו יצאו האבות שהם חג"ת. ואז לא היה לו ראש, כמו הו' שבתוך ה' שאין לה ראש.

אור פנימי

"באותה שעה שהוא עומד בתפנוקי מלכים ויתיב בעטרוי דהיינו אחסנתא דאבוי ואמיה אז ברית קודש פועל פעולתו ומפיק ברכאן למטרוניתא וכל הנחלים הולכים אל הי"ם דהיינו כמבואר, שמתחילה נעשו הזווג בעצמו בנוקבא שבגופו, ומתגלה ההארת חכמה הנקראת תפנוקי מלכים, תוך נה"י דעצמו, ואח"כ "כל הנחלים הולכים אל הים" כלומר, שאח"כ נוטלת הנוקבא כל בחינות הגבורות המשמחת מן ז"א, וז"א נשאר בבחינת חסדים מכוסים בלבד, והבן זה היטב.

סד) מבועי דבירא ויסודא וכו' היינו דקאמר נרדי, שהוא היסוד שבה והיינו נתן ריחו ממטה למעלה. כאן מפרש ענין הנ"ל של אשתעשע בהאי ענוגא ותפנוקא, לא על בחינת זווג המוקדם של ז"א עצמו, אלא על עת הזווגים עם הנוקבא הנפרדת, ומדייק ממ"ש שם הזוהר, נרדי נתן ריחו, שהיא יסוד של הנוקבא הנפרדת ממנו, כי כן משמע לשון נרדי, שהוא הגבורות אשר כבר נפרשו וירדו ממנו, ועתה מקבל מהם סוד הריח ממטה למעלה, שה"ס ההארת חכמה שהוא מקבל מנוקבא שלו ממטה למעלה, ואז יש
לו מבחינת עצמו בחינת ענוגא, דהיינו מאחסנתא דאבוי ואמיה, ומבחינת מה שהוא מקבל מן הנוקבא יש לו תפנוקי מלכים, ונמצא משתעשע בב' הבחינות. וענין מבועי דבירא ויסודא, הם ב' בחינות פנימיות וחיצוניות שביסודה, כמ"ש לפנינו. כי מבועי דבירא הוא בחינת מ"ן שביסוד הנוקבא, ויסודא הוא בחינת המ"ד שבה. ועי' לקמן.

סה) תחלת אצילות ז"א מאבא נפיק ונתעבר גו אמא וכו'. כבר נתבאר זה לעיל בדף תת"ע שבחינת הלובן שבו שפירושו, עצם מהותם של ספירות הבנין דז"א, בלי שום דינים, הוא מקבל מאבא, ע"י הבירור דל"ב נתיבות החכמה, המוריד בחי' המלכות דצמצום א' שהיתה נכללת בו מזמן שבירת הכלים, שמבחינה זו הוא כלול מש"ך ניצוצין, שהם שמונה המלכים דנקודים, שבכל אחד מ' בחינות כי כל אחד כלול מד' בחינות שבכל בחינה ע"ס. וח' מעמים מ' הרי ש"ך בחינות. ואבא בירר מהם רק ט"ס מכל בחינה שבד' הבחינות של כל מלך, דהיינו רק ל"ו מכל מלך, שח' פעמים ל"ו הם רפ"ח בחינות ול"ב המלכיות הוריד מהם בבחינות פסולת. ונמצא הספירות דז"א

* שער מאמרי רשב"י זיע"א פרשת תרומה דף קל"ח טור ב'.

חלק י"ד            שער מאמרי רשב"י        גדלות הז"א א' תקלא

סו) וכאשר נולד הבן הנעים נעשו לו שלשה מוחות על ידי הנחל העליון, מנחל בדרך ישתה על כן ירים ראש, ולכן ו' שבשם כנגדו יש לה ראש. ותקח האשה את הילד ותניקהו בסוד כונן שמים בתבונה, כי הוא המכרעת אותו, כי כל השלשה מוחות על ידה באו לו, האמנם מוח שבו המתפשט לחמשים שערים ממנה ומעצמה נכנס בראש ז"א, בסוד חלב אמו, וזה על ידי אבא שהוציא הבינה לחוץ בסוד ם' סתומה, להניק את בנה, והנטיעות שהיו כקרני חגבים הגדילו.

אור פנימי

בבחינת לובן לגמרי. דהיינו בלי שום מלכיות ועביות. וז"ס שלובן שבולד נותן אבא. ואמא נותנת את האודם שבו, דהיינו מבחינת ה"ת בעינים, דהיינו המלכות דצמצום ב' הממותקת במדת הרחמים, והשלימה בזה את ל"ב המלכיות דמדת הדין שהוריד אבא, וחזר ז"א להיות בבחינות ש"ך ניצוצין, אלא ממותקים במדת הרחמים דאמא. וז"ס שהאודם שבולד הוא מאמא. וז"ש "תחלת אצילות ז"א מאבא נפק" דהיינו בחינת הלובן שבו, שהם רפ"ח ניצוצין. ובחינת האודם שבו לקח ע"י עיבורו גוי מעוהי דאמא, כמבואר.

סו) כל הג' מוחות על ידה באו לו, האמנם מוח שבו המתפשט לחמשים שערים, ממנה ומעצמה נכנס בראש ז"א, בסוד חלב אמו. וזה ע"י אבא, שהוציא הבינה לחוץ. כלומר, כי אפילו מוח החכמה שמאבא, אינו נמשך לז"א אלא ע"י אמא, אמנם מוח הבינה, נמשך לו מעצמותה של אמא, ע"י יניקת החלב, שמשיג את הה"ג דקטנות דאמא גופה, אשר בעיבור היו כקרני חגבים, בסוד האודם שנטל מאמא, וע"י יניקת החלב הגדילו. אבל מוח החכמה בא לז"א מאבא, ורק עוברת דרך מעבר באמא. ואלו ה"ג ה"ס חמשים שערי בינה, כי כל גבורה כלולה מעשר, וה"פ עשר הרי חמשים.

וזה אמרו "מוח המתפשט לחמשים שערים ממנה ומעצמה נכנס בראש ז"א"
דהיינו בחינת הקטנות דה"ת בעינים, הנקרא ה"ג דקטנות, שהוא בחינת ו"ק בחוסר ראש, וזה מקבל מעצמות הקטנות דאמא. וז"ש וזה ע"י אבא שהוציא הבינה לחוץ בסוד ם' סתומה" כי או"א עלאין הם סוד ם' שהם בחינת שש ספירות שמחזה ולמעלה דאו"א, הנקראות חב"ד חג"ת, ואו"א עלאין שניהם נבחנים לי' דהוי"ה, ולבחי' אבא לבד כנודע. ולפי שהוציא את אמא לחוץ בסוד אח"פ היורדים למטה ממסך דה"ת, נמצאים הנה"י דאו"א לבר ממדרגתו, ונעשו בבחינת ו"ק בלי ראש. שה"ס ם' סתומה, שהם ד' ספירות שמחזה ולמטה הנקראות ישסו"ת.

אמנם תחילת יציאת הבינה לחוץ נעשה בראש דא"א, כי ע"י התיקון דה"ת בנקבי עינים שלו, דהיינו בח"ס, שהוציא הבינה לחוץ מראש שלו לבחינת גרון, אלא שבינה זו דא"א, עדיין אינה נחשבת למחוסרת ראש, מטעם שג"ר דבינה אינם סובלים משום כח של צמצום, וע"כ בחינת גו"ע שלה עד החזה, שהם בחינת ג"ר, נחשבים עוד לבחינת ראש, משא"כ אח"פ שלה, שהם מחזה ולמטה, כבר מרגישים את כח המסך שבפה דא"א, שהוציא הבינה לבר מראש, וע"כ ישסו"ת שמלבישים שמה מחזה ולמטה דאו"א עלאין, נבחנים שכבר יצאו לחוץ, ונעשו ו"ק בלי ראש. ואת הקטנות של ישסו"ת ההיא, מקבל ז"א ע"י המוחין דיניקה. וענין זה נתבאר בהרחבה לעיל דף תתע"ט ד"ה באמא עש"ה.

א' תקלב        חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

סז) ולפיכך נקרא יוצא מעדן, שהיתה דבוקה בחכמה ויצאה להניק את הבן. כי בתחלה עד עת לידה, היו דבוקים זה עם זה פב"פ כמער איש ולויות ולא יתפרדו, כדרך שיצא אדם הראשון, אלא שהיו תואמים פב"פ. בתר דאתתקן עתיקא, כדי להניק את הבן הוכרחה החכמה להתחקק בתבנית זכר ונקבה זה בולט וזה שוקע, והוציאה לחוץ על אודות בנה. וזה ענין אתגליף האי חוכמתא.

אור פנימי

סז) בתחלה עד עת לידה היו דבוקים זה עם זה פב"פ וכו'. זה נתבאר באורך בחלק י"ב, ע"ש, כי עת העיבור כולו, הוא בחי' זווג דאו"א, שאז או"א וישסו"ת פרצוף אחד, ובעת לידה חוזרים ומתחלקים לב' פרצופים, וישסו"ת יורדים למטה מחזה בסוד רובצת, שפירושו, ו"ק בלי ראש. ע"ש.

בתר דאתתקן עתיקא כדי להניק את הבן, הוכרחה החכמה להתחקק בתבנית זכר ונקבה וכו' והוציאה לחוץ אודות בנה. פירוש, כי בעת העיבור, שהוא זמן הזווג, נתבטלו כל הפרסאות שבין הפרצופים, וכל תחתון עולה עם אח"פ דעליון שבפנימית שלו אל מדרגת הראש דעליון, כי נה"י דא"א עם גו"ע דזו"ן עולים ונעשים לבחינת חג"ת דא"א, וכן חג"ת דא"א עם או"א המלבישים עליהם עולים ונעשים לחב"ד דא"א, וע"ד זה המדרגות דעתיק, שנה"י שלו נעשו לחג"ת וחג"ת שלו עם הג' רישין דא"א המלבישים עליהם, עולים ונעשים חב"ד דעתיק. ואז יוצא הזווג בבחי' צמצום א', כי ה"ת ירדה ממקום נקבי עינים למקום הפה כמו בצמצום א'. ובדרך זו יצאו כל הראשים של המדרגות, הנקראים מוחין, וכשהגיע זמן הלידה, דהיינו ההתפשטות מלמעלה למטה, חזרה בחינת הפרסאות דצמצום ב' למקומם, ועתיקא נתקן שוב בצמצום ב' שע"י זה הוציא שוב החכמה סתימאה דא"א, את הבינה לחוץ מראש, ושוב נעשו או"א וישסו"ת לב' פרצופים. ונמצא כל פרצוף לקח רק בחינת הממטה למעלה מן העליון אבל לא יכול להתפשט במקומו לזווג כדי להוציא בחינת הממעלה
למטה, כי כבר חזרה בחינת ה"ת והוציאה האח"פ מן המדרגה. ואם לא היה תיקון הזה הנ"ל בעתיקא, להחזיר את ה"ת למקום העינים עם כל הפרסאות, היה הז"א מתפשט במקומו ממעלה למטה עד סיום בי"ע, כמו שהיה בזמן שביה"כ, כמ"ש זה באורך בחלקים י"ב וי"ג.

וזה אמרו "בתר דאתתקן עתיקא" דהיינו אחר שרישא דעתיק חזר ותיקן בחינת המסך דצמצום ב' בפה שלו, שאז הוכרחה גם ח"ס דא"א להתתקן שוב בבחי' מסך, ולהוציא הבינה דא"א לבחינת גרון לבר מראש, שזה גרם אשר ישסו"ת ירד ג"כ לחוץ מראש דאו"א, ונעשה בסוד רובצת חסר ראש, הנה בזה נעשה התיקון להניק את הבן, דהיינו להשפיע לו בחינת ה"ג דקטנות שהשיג עתה ישסו"ת. וכיון שיציאה זו דישסו"ת לבחינת הקטנות גרמה לז"א שיקבל גם את הגדלות דישסו"ת, ולולא זה לא היה ז"א ראוי לגדלות לעולם כמ"ש שם, ע"כ מיוחס יציאתה של הבינה לחוץ, שהיא לטובת בנה הז"א, כדי שז"א יוכל לקבל מוחין דגדלות. וז"ש, "והוציאה לחוץ אודות בנה" כמבואר. ועי' בחלק י"ב. ובחלק י' דף תתפ"ב אות ל"ב, ל"ג.

וענין זה בולט וזה שוקע, עי' לעיל דף תתפ"א ד"ה דהאי, שפירש שם הרב, שהחכמה נחקקה בעצמה ועשה לו בית קבול כעין זכר ונקבה והוציא הבינה שהיא אמא לחוץ, ע"ש באות כ"ט ופירושו, שנתקן המסך בעינים שהיא חכמה, ונמצא החכמה נתקנה לעצמה בבית קבול המכונה שקיעה וחקיקה, כי האו"ח שהמסך מעלה הוא בית קבול המקיף

חלק י"ד              שער מאמרי רשב"י           גדלות הז"א א' תקלג

סח) ודע כי תקוני אמא עלאה כולם נכנסו בגופא דז"א, ונעשו כנשמה לו. וזה מה שכתב, ומתמן אתמשך ונגיד בכל גופא, ולפיכך הם נעלמים. וגם זה פירוש, כונן שמים בתבונה. ולפיכך נקראת בינה: בן י"ה, שמה כשם בנה, ושש קצוותיה נשמה לשש קצוותיו.

 

סט) ויעקב מרכבה לשש חיצוניות, ומשה להפנימיות, דא מלגאו ודא מלבר, כדאיתא בפרשת בלק ובתקונין. והיינו דאמרינן משה זכה לבינה, כדאיתא ברעיא מהימנא, שזכה לקצוות הפנימיות, שהם מבינה, והתפשטותה עד הוד, בסוד חמשים שערי בינה. וזהו מהלך עץ החיים ת"ק שנה.

 

ע) ויסוד הוא זכר, ואינו מצד הבינה, כי היא נקבה, ולכן התפשטותה אינו בתוכו, אלא עד הוד, והוד ניתן למשה, כדאיתא בתיקונים, וברע"מ ומ"מ נקודת ציון עליונה שבבינה היא בתוכו, אע"פ שאינה ניכרת, ונמצא בו כח זכרות נגלה זכח נקבות נעלם. ובבחינה זו יקרא היסוד ציון בהרבה מקומות.

 

עא) ושתי בחינות אלו, הם יוסף ובנימין: אחד מיין נוקבין, והוא מקורא דבירא דלא אתפרש מן בירא לעלמין. ואחד מיין דכורין, בסוד

אור פנימי

ומקבל את האו"י, וזהו ג"כ הפירוש של זה בולט וזה שוקע, אשר היסוד דנוקבא, שהוא המסך שהחכמה נתקנה בו, נעשה בית קבול ליסוד הזכר, לקבל האו"י בכח האו"ח שהוא מעלה. וכיון שחכמה נתקנה לעצמה במסך, נמצאו בינה וזו"ן של הע"ס שיצאו לחוץ ממדרגה, ונעשה מחוסרי ראש.

סט) ויעקב מרכבה לשש חיצוניות, ומשה לפנימיות דא מלגאו ודא מלבר. זה נתבאר לעיל בדברי הרב דף תתצ"ט אות נ"ב, תתק"ב אות נ"ט ס'. אשר משה זכה לאחורים דבינה עלאה, שה"ס ד' פעמים ל' צירופי אלקים, ואחורים דתבונה, הם ה' פעמים כ"ד צירופים, והתבונה היא חיצוניות והבינה היא פנימיות. וז"ש שיעקב זכה לחיצוניות, דהיינו לאחורים דתבונה המלובשים בז"א. ומשה זכה לפנימיות, דהיינו לאחורים דבינה
עלאה המלובשים בז"א. ועי' בדף תתק"א ד"ה וזה אמרו משה.

ע) נקודת ציון עליונה שבבינה היא בתוכו אע"פ שאינה ניכרה ונמצא בו כח זכרות נגלה, וכח נקבות נעלם. פירוש, כי מה שאומר שיסוד אינו מן הבינה משום שהוא זכר, הוא בחינת הזכרות שבו, שהוא בחינת האור ישר שביסוד, אמנם בחינת המסך שבו, שעליו נעשה הזווג דהכאה, הוא נמשך מבינה, ונקרא כח נקבות נעלם כלומר, בחינת המסך הדוחה האור לאחוריו ומעלימו, שעי"ז עולה האו"ח ומלביש האור ישר, כנודע.

עא) יוסף ובנימין אחד מיין נוקבין והוא מקורא דבירא דלא אתפרש מן בירא לעלמין, וא' מיין דכורין. כנ"ל בדיבור הסמוך, שכח
א' תקלד        חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

יוסף הצדיק איהו לעילא ואיהו לתתא עייל ונפיק: עייל להכניס מיין דכורין, ונפיק להוציא מיין נוקבין לקבל מיין דכורין, וזהו כל פעם שיש זווג. וכמ"ש בפרשת ויצא דף קנ"ה ע"א, וז"ל, אבל תא חזי רזא דמלה, בכל זמנא צדיק מעלמא תתאה נפיק ועייל, ביה עייל ומניה נפיק, כו' עכ"ל.

 

*        עב) בזוהר בד"ב ע"א, ואלה שמות וכו', והמשכילים: אלין אינון דמסתכלי ברזא דחכמתא. יזהירו: נהרין ונצצין בזיוא דחכמתא עלאה כו'. הנה כל האצילות בכללו גוף ונשמה מלבר ומלגאו, והמשכילים, הם יודעי מדין המסתכלים בפנימיות החכמה התחתונה בסוד נשמתא.

 

עג) וזה נקרא רזא דחכמתא, פנימיות החכמה התחתונה, ועל ידי כך נהרין ונצצין בזיוא דחכמתא עלאה, כי נשמת החכמה התחתונה, הוא זיו וזוהר החכמה העליונה, בסוד כלת משה, והיא הצלע, נקודת י', בסוד י' בראש י' בסוף. יוד משם בן ארבע, יו"ד משם אדני, כנודע.

אור פנימי

זכרות שבו דהיינו בחינת האו"י היורד ממעלה למטה, נבחן לבחינת יוסף, ובחינת כח הדוחה על אור העליון המעלימו לאחוריו, המעלה או"ח להלביש האו"י, הוא בחינת בנימין הצדיק. ויוסף הצדיק עייל בה האו"י, ובנימין הצדיק איהי בחינת דנפיק מינה, כי הוא מחזיר האור לאחור, והבן זה, ויתבאר עוד לפנינו.

ביה עייל ומניה נפיק. כמ"ש לעיל, בדיבור הסמוך ע"ש. ואלו ב' הבחינות נקשרים כאחת, כי אינו מעייל בה או"י, אלא לפי שיעור האו"ח דנפיק מינה, וז"ש ביה עייל ומניה נפיק. והאו"י נבחן לכח זכרות, ואו"ח לכח נוקבות.

עג) נשמת חכמה התחתונה הוא זיו וזוהר חכמה העליונה בסוד כלת משה. מלכות נוקבא דז"א, נקראת חכמה תתאה, בשביל שעל ידיה נגלה חכמה עלאה דאבא, בסוד ל"ב נתיבות החכמה. כי אין גילוי
חכמה אלא מחזה ולמטה בנה"י דז"א, ונה"י אלו הם בחינת הנוקבא שלו, כי עצם הז"א נחשב לחג"ת, כנודע, הרי שעיקר גילוי חכמה הוא ע"י הנוקבא, וע"כ נקראת חכמה תתאה, כי על ידיה נגלית חכמה עלאה. כמבואר. ומבחינת זו, נקראת הנוקבא כלת משה, כי משה הוא יסוד דאבא, וכשנוקבא מקבלת הארתו דיסוד דאבא, המגולה מחזה ולמטה דז"א, אז מתגלה על ידיה חכמה עלאה. שז"ס אבא יסד ברתא, וע"כ נקראת כלת משה.

הצלע נקודת י' בסוד י' בראש י' בסוף, י' משם בן ד' י' משם אדני. סובב על הכתוב, ויקח צלע אחת מצלעותיו וכו', כי ב' צלעות יש לז"א, שהם בחינת ב' הכותלים המתבארים לעיל (דף אלף תק"ה ד"ה ובזה) שהם כותל דחג"ת, וכותל דנה"י, ואו"א לקחו את הכותל דנה"י, שהוא בחינת יסוד אבא, כנ"ל, כי ע"כ נבנה פרצופה שתוכל להזדווג עם ז"א בקומה שוה פב"פ, כנ"ל.

* שער מאמרי רשב"י זיע"א תחלת פרשת שמות דף ע"ט טור ב'.

חלק י"ד            שער מאמרי רשב"י           גדלות הז"א א' תקלה

עד) וענין נהרין ונצצין, הוא בסוד אור ישר מאיר מלמעלה למטה להם, וזהו נהרין. וסוד אור חוזר בסוד המראה המלוטשת, כי כאשר יכה בה אור השמש יצאו ממנה ניצוצות מצד לטישותה, ממטה למעלה, וזהו ונצצין.

 

עה) ולכן אמר יזהירו, יזהירו לאחרים, דנקטי ויהבי מיין דכורין ומיין נוקבין. וזה כדוגמת יסוד, שיש לו שתי בחינות אלו, בסוד יוסף

אור פנימי

הרי שהצלע אשר לקח, הוא בחינת כלת משה, כנ"ל בדיבור הסמוך.

וה"ס הוי"ה אדני בשילוב, דהיינו על שם זווגם פב"פ בקומה שוה, כנ"ל כזה: יאהדונה"י, שהשילוב מורה על זווגם ויחודם זה בזה. ויש כאן י' בראש, שהוא י' דהוי"ה, וי' בסוף שהוא י' דאדנ"י, וי' דהוי"ה הוא חכמה עלאה שבראש הז"א, וי' דאדנ"י הוא חכמה תתאה המתגלית ע"י יסוד הנוקבא דז"א, וזיו וזוהר החכמה עלאה מתגלית בחכמה תתאה, ע"י יסוד הנוקבא שנקרא אדנ"י. כמבואר.

עד) אור חוזר בסוד המראה המלוטשת, כי כאשר יכה בה אור השמש יצאו ממנה ניצוצות מצד לטישתה ממטה למעלה. פירוש כי כל ענין הנוקבא, היא רק או"ח, שבשיעור האו"ח שהיא מעלית, כן מלבשת ונבנית פרצופה כנודע. וע"כ ענין הי' הזאת דאדנ"י היא בחינת מראה מלוטש, הדוחית אור העליון להתלבש בה, שע"י דחיתה זו היא מעלית או"ח עד י' עלאה דהוי"ה, וממשכת ומגלית הארת חכמה בחסדים למטה. כמ"ש באורך לעיל, בחלקים הקודמים. והארות הבאים מאו"ח נקראים תמיד בשם נצוצין. כנודע.

עה) נהירו ונציצו דנהרא דנסיק מעדן שה"ס יסוד הנקרא נהר יוצא מעדן. ולכאורה תמוה מכמה מקומות, שביאר הרב כי בינה נקראת נהר היוצא מעדן, שעדן שהוא חכמה
אתתקן עצמה בדכר ונוקבא, והוציא הבינה לחוץ כנ"ל בכמה מקומות. וכאן פירש שהוא יסוד, שזה תמוה, דמה ענין של יסוד לצאת מעדן, שהוא חכמה.

אכן זה ענין עמוק מאד, וראוי להאריך בו, כי זולתו לא יובן כלל המשך דברי הרב בביאור הכוכבים ומזלות ושמשא וסיהרא המתגלים מתוך היסוד. וכבר נודע, שמה' בחינות דאו"י, כח"ב תו"מ, מתפשטים ה"פ, גלגלתא ע"ב ס"ג מ"ה וב"ן, שבכל אחד מהם יש ע"ס שלמות. ועכ"ז נודע שאינם יוצאים בזה מגדרם שבאו"י, כי פרצוף גלגלתא, שהוא הכתר, אע"פ שיש בו ע"ס, מכל מקום עיקרו הוא בחינת הכתר, וכן ע"ב עיקרו הוא חכמה. וכן ס"ג עיקרה היא בינה. וכן ת"ת שהוא מ"ה, עיקרו הוא בחינת ת"ת. וכן ב"ן עיקרו היא מלכות. ומה שכל אחד מהם כלול מע"ס בהכרח. הנה הם רק בדרך התכללות מעליונים ותחתונים, אמנם השליטה בהפרצוף הוא לפי גדרו של האו"י שבו, אם כתר או חכמה וכו' כנ"ל. גם נודע, שמלכות נגנזה ברדל"א ואין בא"א רק ט"ס חסר מלכות, ועטרת יסוד משלימותו לע"ס. וכן הוא בכל פרצופי אצילות, כנודע. ולפיכך נבחנים ה' הבחינות דאו"י בפרצופי אצילות מא"א ואילך רק לכח"ב ת"ת ויסוד. כי מלכות נגנזה.

ועם זה מובן, ה"פ אצילות מיחס המוחין הקבועים בהם, אשר עתיק הוא בחינת כתר דאצילות. וא"א הוא חכמה דאצילות והיא עקרו, וחסר בחי' כתר דאו"י. ואו"א הם

א' תקלו         חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

הצדיק ובנימין הצדיק: זה מיין דכורין, וזה מיין נוקבין. ושתי בחינות אלו, האחד נקרא נהירו, והשני נקרא נציצו. וזמ"ש בזוהר, נהירו ונציצו דנהרא דנפיק מעדן, שהוא סוד יסוד, הנקרא נהר היוצא מעדן.

 

עו) ודעי כ עם היות שיש ליסוד שתי בחינות אלו כדפרישית, והם יוסף הצדיק למעלה, ובנימין הצדיק למטה בתוך הנקבה העליונה כד"א בצאת נפשה כי מתה, עוד יש ביסוד עצמו למעל שתי בחינות אלו, ולפיכך נקרא חי העולמים, בסוד תשעה מלמטה למעלה ותשעה מלמעלה למטה, העולים חי, וח"י הוא בתרין עלמין, כי גם הוא חי בעולם הנקבה, בסוד בנימין הצדיק, וזמש"ה חי חי הוא יודוך וכדכתיבנא.

אור פנימי

בינה דאצילות והיא עיקרם, וחסרים מבחינת כתר חכמה דאו"י. וז"א הוא בחינת ת"ת בעיקר, וחסר בחינת כח"ב דאו"י. ויסוד חסר ט"ר דאו"י. ותדע שזהו גדרם של ה' הפרצופים תמיד, והגם שיעלו עליות אחרי עליות מ"מ בחינתם לא תשתנה. כי כל אחד מהם תופס תמיד את הגדר של עיקרו ועצמותו באור ישר כמבואר.

וכבר נתבאר היטב לעיל בחלק א' גדר שלכל ספירה וספירה דאו"י, כי כתר הוא בחינת השורש. וחכמה הוא כללות חיותו של הנאצל. ובינה היא אור דחסדים. וז"א הוא הארת חכמה בחסדים. ומלכות היא בעלת המסך שהה נעשית זווג דהכאה. (ע"ש בדף ה' ד"ה וטעם). ועם זה מובן, שבחינת כתר חכמה, נמצא רק בעתיק וא"א דאצילות, אבל באו"א וישסו"ת וזו"ן אינם אלא בחינת אור החסדים, כי או"א הם ג"ר דבינה, שהם בחינת חסדים מכוסים בסוד כי חפץ חסד הוא, וישסו"ת הם ז"ת דבינה, דהיינו שרשי חזו"ן, וז"א הוא בחינת הארת חכמה, ומלכות נתעלה באצילות לבחינת יסוד, כנ"ל, והוא בעל המסך. והנך מוצא, שאין בחינת חכמה קדומה באו"א ואילך, אלא בחינת הארת חכמה בלבד, ונודע, כי בחי' חכמה דא"א הוא מוחא סתימאה, ואינה מאירה למטה מראש דא"א, הרי שכל המוחין מאו"א ואילך
אינם אלא הארת חכמה בחסדים, שהם בחינת המוחין דע"ב דאו"א, הנקראים חיה, ומוחין דס"ג הנקראים נשמה, הם בחינת חסדים לבד, דוגמת הג"ר דבינה. ונודע שמצד הקביעות, אין באו"א עלאין אלא מוחין דס"ג, ונשמה.

ועפ"ז יש להבין, כיון שישסו"ת הם ז"ת דאו"א, שהם ת"ת ויסוד מצד ה' הבחינות, כנ"ל, א"כ איך נאצלו ונעשו לפרצוף נבדל מאו"א, ויהיו נחשבים ג"כ לבחינת בינה, הלא כל עיקר ב' בחינות תחתונות הללו אינם בבינה אלא מהתכללות התחתונים בבינה, ולא כלל מבחינת עצמותה של הבינה, כנ"ל. ועוד יש להבין מהו הגדר של או"י שיש להגדיר את ישסו"ת, בעת שאין בו אלא ת"ת ויסוד בלבד, ונודע שת"ת הוא הגדר של הז"א מצד האו"י, ואיך אפשר לזכות שטרא לבי תרי.

אכן גם זה יש להבין מהסדר אצילות דע"ס דאו"י, כי נודע, שבינה דאו"י, נאצלה באחורים לחכמה ופניה לחסדים מכוסים מחכמה. וזה נחשב גם כן לבחינת יציאה לחוץ מספירת חכמה דאו"י, לפי ערך, כי האחורים שלה מוציאתה לחוץ מחכמה. ונמצא, בעת שהתחילה להאציל לת"ת דאו"י, שהוא הז"א, שאז השיבה פניה לחכמה כדי להאיר הארת חכמה בת"ת, נמצאה בזה

חלק י"ד              שער מאמרי רשב"י           גדלות הז"א א' תקלז

עז) ושורש הדבר הוא, כי ביסוד נסתיים הזכר העליון, והוא הרקיע המבדיל בין מים למים, והאור העליון המחיה את הספירות יורד עד שם ומכה בו בסוד בטש ביה, כדמות המראה המלוטשת המפסקת שלא יעבור אור השמש ממנה ולמטה, כי עומדת כנגד אור השמש, כן רקיע זה מבדיל בין עלמא דדכורא לעלמא דנוקבא ואינו מניח לעבור האור למטה, ועל ידי כך מכה בו סוד האור העליון בפנימיותו, ויוצאין ממנו נצוצות כמנין האורות המכים בו: ט' מלמעלה למטה, וט' מלמטה למעלה.

אור פנימי

שחזרת ונעשית עם החכמה דאו"י לספירה אחת דאו"י, ונמצא שת"ת גרם להחזרת הבינה עם החכמה לספירה אחת, שהיא חכמה דאו"י, ולבינה עצמה מעצם אצילותה אין לה שום מציאות שתתיחד עם חכמה לספירה אחת, ואדרבה שהוא עוד כנגד טבעה, ולפיכך מוגדר הת"ת הזה שהוא הנושא של בחי' הארת חכמה, ולא הבינה עצמה, והתבונן בדבר, אע"פ שבינה נעשית בעת ההיא לחכמה ממש דאו"י, מפאת הסרת אחורים שלה, כנ"ל, עכ"ז אינה נחשבת לנושא אל הארת חכמה, מטעם הנ"ל, אלא הת"ת נחשב לנושא להארת חכמה תמיד. וזכור זה.

אמנם מצד התכללות התחתונים בהעליונים, הנה נמצא בה עצמה גם בחינת הת"ת הזה שהוא נושא החכמה. אכן בחינת התכללות של ת"ת הזה יש בבינה, רק בשעה שיש בה קומת ע"ב, דהיינו בעת שאו"א עולים לג"ר דא"א, שזה נבחן ליחס אחד עם עלית בינה דאו"י לספירת חכמה דאו"י, שנתמזגה עמה לספירה אחת בעת אצילות הת"ת דאו"י. כי ג"ר דא"א הם חכמה, וקומת או"א דקביעות הם ס"ג שהיא בינה. אבל בהיות או"א בקביעותם, אין בהם כלל התכללות הזה של ת"ת שהוא בחינת הנושא להארת חכמה, כי הם אז בבחינת הבינה דאו"י שאחוריה דוחים חכמה, ואין בה שום גילוי לת"ת הזה שתוכל להכלל ממנו, אלא בעת עליתה לג"ר דא"א, שהוא חכמה,
רק אז מתגלה בה התכללות הת"ת הזה.

עתה תבין בפשטות ענין התחלקות ישסו"ת מעל הבינה, שהם או"א עלאין דקומת ס"ג, כי הבינה, שכבר נתכללה בת"ת הזה הנושא להארת חכמה, דהיינו בזמן הנקודים, הנה עתה בעולם התיקון, שנתקנה בקביעות רק בקומת ס"ג, שהיא בחינת בינה שאחוריה דוחים חכמה, לא יכלה לקבל בתוכה את התכללות ב' בחינות התחתונות שלה מזמן הנקודים, שהם ת"ת ויסוד, להיותם נושאים של הארת חכמה, והיא מלובשת עתה בבחינת אחורים הדוחים הארת חכמה. ולפיכך הוכרחו אלו ב' הבחינות: ת"ת, ויסוד, להתחלק ממנה ולצאת בפרצוף נבדל הנקרא ישסו"ת ולפיכך בהגיע העת שהיא עולה לג"ר דא"א ונעשיה לחכמה, אז אלו ב' הבחי' ת"ת ויסוד הנקראים ישסו"ת, באים אז ונכללים בה מאליהם, כמו שהם נכללים בה ביחס האו"י בעת שנעשתה ספירה אחת עם החכמה דאו"י, וז"ס שאומר הרב, שבעת עלית או"א לא"א, נעשים ישסו"ת עם או"א לפרצוף אחד. כי כל ההבדל של ישסו"ת להיות לפרצוף נבדל, הוא, מפני שהם בחינת ת"ת ויסוד הנכללים בבינה בעת שהיא קומת ע"ב, אשר או"א דקומת ס"ג אין להם שום חלק בהתכללותם, שמשום זה נפרדו לפרצוף נבדל, נמצא שבעת שהיא מקבלת קומת ע"ב, אין עוד שום סבה שיהיו ישסו"ת בחי' נבדלת בפני עצמם, והמה נעשים עתה לת"ת ויסוד

א' תקלח        חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

עח) וזמ"ש, ודא רזא סתימא דאקרי הרקיע, כי בחינת רקיע יאמר על ענין זה, כי הוא רקיע המבדיל ומעכב אור העליון מלרדת למטה, ולפיכך יש בו נהירו ונציצו, מש"כ בכל השאר.

אור פנימי

הנכללים בע"ס דבינה בקומת ע"ב, כי אז חזר להתגלות בה בחי' הת"ת הנושא להארת חכמה.

ונודע, שקומת ס"ג שבאו"א מצד הקביעות, נקראים בשם ס', משום שאין הארתם נמשך אלא בחב"ד חג"ת שלהם, שהם שש ספירות שכ"א כלולה מעשר, שבגי' ס'. והוא משום שבאמת נמצאים או"א מתחת למסך דפה דא"א, וא"כ היו צריכים להיות ו"ק בחוסר ראש, אלא מטעם שג"ר דבינה שהם חסדים מכוסים אינם סובלים משום צמצום ודין, שהם בסוד חירות, ע"כ אינם מרגישים כלל בחינת המסך וצמצום אשר בפה דראש דא"א, שהיא בחי' הנוקבא שמו"ס אתתקן בה, והיא נחשבת עוד כמו שלא יצאו כלל מבחינת ראש דא"א, כנודע, וע"כ אין לה אלא חב"ד חג"ת עד החזה בלבד, כי עד שם נמשכים הארת ג"ר דבינה, משא"כ מחזה ולמטה, ששם בחינת נה"י, הם אינם נשלמים מחסדים מכוסים דג"ר דבינה, אלא שצריכים להארת חכמה, וע"כ הם כבר מרגישים בחי' המסך שבפה דא"א ונחשבים לבחינת יציאה לחוץ מבחינת ראש, כי מסך וצמצום דפה דא"א רוכב עליהם, ואין להם תיקון אלא ע"י עלית או"א לג"ר דא"א לקומת ע"ב, שאז מקבלים הנה"י דאו"א את תיקונם המוכרח להם, שהיא הארת חכמה. וכבר נתבאר זה באורך לעיל ע"ש.

והנה תמצא בדברי הרב לעיל (א' תקכ"ח אות ס"א) שפירש צורת הישסו"ת בסוד הב' עטרין שבהם, שהם סוד הי' שנתפשטה לכאן ולכאן למעלה ולמטה ונעשית ד'. שזה סובב על בחינת הלבשתם לנה"י דאו"א, שעקרם הם ב' היסודות שלהם, ונתבאר שם באו"פ ד"ה נהר, שהקו המושכב לרוחב
הד' הוא בחינת יסוד אמא עלאה דרחב וקצר, וקו המוקם לאורך הד' הוא בחינת יסוד דאבא שהוא צר וארוך. עש"ה. ועליהם אומר שם שה"ס נהר היוצא מעדן, שהוא נהר המתפשט בצדדיו ע"ש. והנך רואה, איך בחינת ישסו"ת ובחינת יסודות דאו"א, הם בחינה אחת, ועל שניהם נאמר ונהר יוצא מעדן. ויש אמנם להבין זה, כיון שישסו"ת הוא בחי' ז"ת דאו"א כנודע, איך אפשר להשוותם לבחינות היסודות דאו"א, והלא יש הבדל רב בין ת"ת הכולל ו"ק, ובין יסוד.

והענין הוא, כי גם אחר שאו"א עולים לג"ר דא"א, ומתגלה בהם ספירת הת"ת הנושא להארת חכמה, עכ"ז אינו מושפע לבחינת ישסו"ת וזו"ן, העומדים גם אז למטה מפה דא"א, כי אם בחינת הארת חכמה הנמדדת בשיעורם של היסודות דאו"א לבד, ולא בשיעורו של הת"ת דאו"א. והוא משום שהם מלבישים היסודות דאו"א, אינם יכולים לקבל הארת חכמה של ת"ת דאו"י דאו"א מבחינת היותו בפני עצמו, אלא מבחי' התלבשותו ביסודות דאו"א, שזה הכלל, אשר כל תחתון אינו מקבל אלא דרך המסך דעליון.

ואע"פ שבעת עלית או"א לע"ב, נעשה ישסו"ת לפרצוף אחד עם או"א, כנ"ל, כי הם עצמם הם הת"ת דאו"י שהוא הנושא להארת חכמה, כנ"ל. אכן אין התאחדותם לפרצוף אחד מושלם, אלא בעלות או"א לג"ר דעתיק, שבהם נמצאים האורות מתלבשים בהכלים כתיקונם, שאור הכתר בכלי דכתר, ואור חכמה בכלי דחכמה. משא"כ בעת עליתם לג"ר דא"א, שהוא ע"ב, ונודע שבע"ב נתחלפו האורות ובא אור חכמה בכלי דכתר, ואור בינה בכלי דחכמה וכו',

חלק י"ד            שער מאמרי רשב"י           גדלות הז"א א' תקלט

עט) ולפיכך יש ברקיע הזה: ככבייא, ומזלי, שמשא, וסיהרא, כי ככבים הם נשמות הצדיקים היורדין שם מהמוח העליון, ועומדין שם, ומשם יורדין למלכות, והמזלות, הם שנים עשר, בסוד שש קצוות מן

 

אור פנימי

עד אור המלכות בכלי דיסוד. ונמצא ע"כ בעלית או"א שהם ג"ר דבינה, לא"א, אינה נחשבת עוד ששבה לספירת חכמה דאו"י, כי בע"ב ירדה מדרגת הכתר לחכמה, ומדרגת חכמה לבינה, כנ"ל, ומשום זה, אין עוד גילוי שלם לת"ת דאו"א תוך ישסו"ת, עד שיחזור לבינה להיות עמה לפרצוף אחד ממש כנ"ל, אלא לענין קבלת הארת החכמה עדיין נחשבים כמו ב' פרצופים, דהיינו שמחויבים לקבל דרך מסך של היסודות דאו"א, ות"ת דאו"י לא יוכל להתגלות בהם בעצמם. אלא בעת עלית או"א לג"ר דעתיק, שאז משגת בינה מדרגת חכמה דאו"י כתיקונה, מתגלה הישסו"ת לבחינת ת"ת ויסוד דאו"י של או"א עצמם, ונעשים פרצוף אחד בכל פרטיהם. ואז נבחן ישסו"ת שהם מלבישים לג"ר דא"א ונעשים בעצמם לקומת ע"ב.

וההפרש מבין קבלת בחינת הת"ת מבחינת היותו בפני עצמו, לבין קבלת הת"ת מבחי' התלבשותו ביסודות דאו"א, הוא מרחק גדול מאד, והוא: כי נודע, שיסוד דאבא הוא צר ואריך, שפירושו, שצר וסתים מהארת חסדים אלא שהוא אריך מבחינת חכמה, שמבחי' חכמה אין בו שום חסרון כלל ועיקר, ועכ"ז הוא מסיים לפרצוף אבא, שפרושו, שאינו מעביר וממשיך להאיר בחינת חכמה שבו, כי כל יסוד הוא סיום הפרצוף כנודע. ולכאורה הוא בלתי מובן, כיון שלא נמצא בו שום כח של צמצום או חסרון מבחי' חכמה א"כ מה גרם לו להפסיק המשכת הארותיו. והענין הוא, כי אין הארת חכמה מקובלת לפרצופים אלא ע"י התלבשותה באור החסדים כנודע, וע"כ כיון שאור החסדים חסר לגמרי ביסוד דאבא, ע"כ
אינו יכול להמשיך הארתו במשהו, והפרצוף נסתיים.

ולפיכך, בעת שיסוד דאבא מתאחד ומזדווג עם יסוד דאמא, שאז אין לו עוד חוסר חסדים, בהיות יסוד דאמא קצר ורחב, שפירושו, קצר מחכמה אבל רחב בחסדים בשפע גדולה, הנה היסוד דאבא יכול להמשיך הארת החכמה שלו, כי נשתלם בחסדים מכח יסוד דאמא, ונמצא הארת חכמה דאבא מתלבשת בלבוש חסדים דאמא, ובזה ממשיך הארתו לתחתונים. אכן כיון שיסוד דאמא דוחה חכמה מכח בחינת הקצר שבה, שהוא בחינת מסך בכח צמצום, ע"כ אין הארת חכמה דאבא מקובלת רק בבחינת אורחא למעברא ביה בלבד, ע"ד שנתבאר לעיל (דף א' ת"ו ד"ה וז"ש) בתיקון ג' די"ג תיקוני דיקנא, עש"ה. שפירושו, שהוא בחינת הארת ראש בלבד, שאין לו התפשטות ממעלה למטה לגוף. וגגם שמחזה ולמטה בגוף הוא מקום של גילוי הארת חכמה, אכן גם שם היא מקובלת כן, דהיינו בבחי' הארה שממטה למעלה, בלי שום התפשטות ממעלה למטה, וזכור זה.

משא"כ בחינת הת"ת מבחינת היותו בפני עצמו, דהיינו באו"א עלאין גופייהו, אחר שחזרו לבחינת חכמה, הנה הת"ת הזה יש בו התפשטות שלם גם ממעלה למטה, ואינו כלל בבחינת אורחא למעברא ביה, כמו בחינת ת"ת המקובל דרך היסודות דאו"א, כמבואר, שענין זה של אורחא למעברא ביה, הוא מכח השתתפות יסוד דאבא עם יסוד דאמא, משא"כ באו"א עלאין עצמם, מאיר הת"ת כתיקונו שהרי אינם צריכים אל המעבר של היסודות שלהם, וזה פשוט.

ובזה תבין ההפרש הגדול, מאחסנתא

א' תקמ          חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

חסד ולמטה: שש ממטה למעלה, ושש מלמעלה למטה, כנזכר בתקונין. כי אעפ"י שכל התשעה מכים ברקיע זה, אין דומה הכאת השש קצוות לשאר, כי כל אחד, בחינה בפני עצמה יש לו, ולפיכך מהשש קצוות יצאו י"ב מזלות.

אור פנימי

לב' עטרין: כי אחסנתא, הם בחינת ג"ר דבינה עצמם, שבעת עליתם לג"ר דא"א ונעשים חכמה, הנה מאיר בהם בחינת הת"ת בהיותו בפני עצמו, שאז הוא מאיר בהם גם בבחי' ממעלה למטה ולא רק בבחינת אורחא למעברא ביה. משא"כ ב' עטרין, שהם בחינת נהר היוצא מעדן ומתפשט בצדדיו, כנ"ל (דף אלף תקכ"ח אות ס"א). שהם ישסו"ת המלבישים ליסודות דאו"א, בבחינת י' המתפשטת לכאן ולכאן למעלה ולמטה ונעשית ד' כנ"ל. הנה הם מוכרחים לקבל דרך היסודות דאו"א, וההארת חכמה שלהם, מוגבלת במדידו דיסוד, שהוא רק בבחינת אורחא למעברא ביה, כמבואר.

וזה אמרו "נהירו ונציצו דנהרא דנפיק מעדן שה"ס יסוד הנקרא נהר היוצא מעדן" הכוונה היא לישסו"ת בהיותו מקבל הארת חכמה דאו"א, שגם אז עדיין נבחן בהם, בחינת נהר היוצא מעדן, שהוא בחינת מחזה ולמטה דאו"א, שכח המסך דפה דא"א דרכב עליהם מטרם עלית או"א לג"ר דא"א, שאז נחשבו למחוסרי ראש לגמרי כנ"ל, והנה כן גם עתה אחר עלית או"א לג"ר דא"א, שגם הנה"י דאו"א אלו המלובשים תוך ישסו"ת, מקבלים בחינת ראש, דהיינו הארת חכמה, מ"מ עדיין חותם היציאה רכיב עליהם, שהרי אינם מקבלים אלא כמדת היסוד, דהיינו בחינת אורחא למעברא ביה, ואינם יכולים לקבל מבחינת ת"ת דאו"א בהיותו בפני עצמו למעלה מן היסוד, וע"כ הם בבחינת נהר היוצא מעדן, כי עדן שהוא חכמה, דהיינו או"א עלאין עצמם, שעלו ונעשו לג"ר דא"א, הנה בהם מאיר הת"ת בהיותו בפני עצמו, משא"כ ישסו"ת יצא מעדן כמו יסודות דאו"א, שאין קבלתם גבוה
במשהו יותר מיסודות דאו"א, כמבואר. באופן שהיוצא האמיתי הוא רק ישסו"ת, אכן הם נקראים על שם יסוד דאו"א, כי הם נמדדים בערכו של היסודות: הן בשעת קטנותם, שיהיו מחוסרי ראש כמותם, והן בשעת גדלותם, להיות בבחינת אורחא למעברא ביה כמותם. וע"כ מבחינת הפנימיות של ישסו"ת, נקרא נהר היוצא מעדן על בחינת היסוד דאו"א. כמבואר.

וזה אמרו (באות ע"ו) עם היות שיש ליסוד שתי בחינות אלו והם: יוסף הצדיק למעלה, ובנימין הצדיק תוך הנקבה וכו' עוד יש ביסוד עצמו למעלה שתי בחינות אלו" כי נתבאר, לעיל, שבחינת הת"ת שהוא הנושא להארת חכמה אינו מקובל לישסו"ת לזו"ן, אלא בבחינת המדידו דיסוד, שהוא השיתוף דיסודות או"א, דהיינו צר דאבא, הדוחה חכמה מתחתונים משום חסרון חסדים, והקצר דאמא שהיא דוחית חכמה מכח צמצום, שבהיותם משתתפים שניהם, נמצאים ממשיכים לתוכם בחי' הת"ת הנושא להארת חכמה, אלא רק בבחינת אורחא למעברא ביה, כנ"ל. וע"כ נבחן כאן בהשפעת היסוד, ב' בחינות: א' הוא המסכים דב' היסודות דאו"א, שהם שניהם נמצאים ביסוד דז"א, והם נבחנים לעטרא דגבורה, ולבחינת או"ח, המעלים ט"ס ממטה למעלה. ובחינה ב' היא, בחיבת הת"ת שהוא הנושא דהארת חכמה הנמשך מלמעלה מאו"א עלאין ומתלבש תוך היסוד דז"א, ונבחן לעטרא דחסד, ולבחינת ט"ס דאו"י הנמשך מלמעלה למטה. ואלו ב' בחינות נמצאות גם בז"א עצמו ביסוד שלו, כי המוחין יוצאים מתחילה בז"א עצמו, על בחינת הנוקבא שבגופו, וע"כ בהכרח שיש לו בחינת המסכים דיסודות דאו"א,

חלק י"ד              שער מאמרי רשב"י        גדלות הז"א א' תקמא

פ) ומת"ת ומלכות נעלמים, יצאו שמשא וסיהרא, וזה מצד הנשמות שבו, כי כמו שבמלכות, מנשמות שבה נעשין מיין נוקבין כנודע, כן

אור פנימי

שעליהם מושפעת בחינת האו"ח המלביש אל הט"ס דאו"י. אמנם אח"כ הוא משפיע אותם אל הנוקבא הנפרדת, ואז נבחן היסוד דז"א שהוא הנושא לעטרא דחסד, שהם הט"ס שממעלה למטה, כלומר בחינת ת"ת שהוא הנושא לבחינת ג"ר שהיא הארת חכמה. ובחינת יסוד הנקבה נבחן לבחינת המסכים המעלים או"ח, שהוא בחינת בנימין. באופן שיש בחי' יוסף הצדיק ובנימין הצדיק ביסוד ז"א עצמו. אמנם בכללות נבחן יסוד דז"א ליוסף הצדיק, ויסוד דנוקבא לבנימין הצדיק. ושעליו אמר הכתוב בצאת נפשה כי מתה. שבחינת בנימין שביסוד הנוקבא היא בחינת נפש המלכות וכל חיותה, כי כל עיקרה היא העלאת האו"ח, וע"כ בצאת ממנה בחינה זו, נבחנת ליציאת נפשה ממנה. וכבר נתבאר שמבחינה זו היא מעלה או"ח עד החכמה, ועש"ז נקראת חכמה תתאה. כנ"ל.

וזה אמרו (באות ע"ט) "ויש ברקיע הזה ככביא ומזלי שמשא וסיהרא וכו' " פירוש: כי נתבאר לעיל בחיבת ה"פ דאצילות, עתיק וא"א, ואו"א, וז"א ונוקבא, שהם ט"ס דאו"י, כתר חכמה בינה ת"ת ויסוד. ועיקר המוחין הם מאו"א ולמטה, שהם: אורות חסדים מג"ר דבינה, והארת  חכמה מת"ת, ובחינת הצרות מיסוד. גם נתבאר, שאע"פ שהפרצופים משנים בחינתם עם העליות, מ"מ אינם יוצאים מגדרם שלהם, שבאו"י, ונמצא, שאפילו בעלית או"א לג"ר דא"א, ונעשים שם חכמה, מ"מ בחינת עצמם, שהוא אורות חסדים משמש בהם לעיקר, ובחינת חכמה שבהם המה מקבלים ע"י התכללות של הת"ת בהם, שהוא נושא להארת חכמה, כנ"ל. גם נתבאר, שבחינת ישסו"ת הם בחי' אחת עם היסודות דאו"א: הן בקטנות שהם מחוסרי ראש, והן בגדלות
שיש להם הארת חכמה בבחי' אורחא למעברא ביה כמדתם של היסודות, אבל אין בהם בחינת הת"ת דאו"א, שהוא למעלה מיסוד בפני עצמו, ואינו מוגבל כלל שיהיה בבחינת אורחא למעברא ביה. וכן ז"א אינו יכול לקבל בחינת הת"ת מצד היותו בפני עצמו, אלא ע"י יסודות דישסו"ת שהוא במדת היסוד כמבואר.

ובאלו מתחלק השפעת יסוד דז"א, כי השפעתו כולל כל הט"ס דאו"י, כנ"ל בסוד יוסף הצדיק. ויש בו השפעת ג"ר דבינה, שהם בחינת אורות מכוסים שנתגלו ע"י התכללות הת"ת כנ"ל, והם הנקראים כוכבים, שהם בחינת הנשמות הנולדים מיסוד הז"א, שהם בחינת ג"ר ממש. ונקראים כוכבים על שם הנאמר בברכת הזרע, הבט נא השמימה וספור הכוכבים וכו', והבט נא השמימה מורה על בחינת ג"ר, שנקראו שמים בסוד ז"א, ואז נאמר כה יהיה זרעך, הרי שגם הנשמות הם בבחינת ג"ר אם נמשכים משם. ובסוד זה נקרא בחינת הג"ר דנשמות הצדיקים בשם כוכבים. והבן זה. ובחינה זו נקראת אחסנתא דאו"א, דהיינו כח"ב שלהם.

אמנם השפעת היסוד מבחינת ב' עטרין, שעטרא דחסד היא הת"ת שהוא הנושא להארת חכמה, ועטרא דגבורה שהיא בחי' ב' המסכים: צר מאבא וקצר מאמא עם האו"ח שהם מעלים, שהם נקראים בחינת היסוד עצמו, כנ"ל, הנה הם רק בחינת ו"ק בערך ג"ר דבינה, כי הם נמשכים מת"ת ויסוד שבהם, שהם ו"ק. והם הנקראים בשם י"ב מזלות, שהם ו"ק דאו"י וו"ק דאו"ח. ונקראים מזלות, על שם בחינת הצרות שביסוד, המשותף בקצר דאמא, שזה גורם שאינו יכול להיות בחינת בית קבול לחכמה כמו ת"ת שבבחינת אחסנתא דאו"א, אלא מחויב להיות בחינת מזל וצנור דהיינו בחינת

א' תקמב        חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

ביסוד, נשמות צדיקים שבו, שהם הכוכבים כדפרישית, הם הם המעלין תשעה מלמעלה למטה.

 

פא) ואע"פ שהת"ת הוא מהשש קצוות הנזכר, מ"מ יש בת"ת שתי בחינות: אם בחינות היותו בכלל השש קצוות, ואם בחינת היותו בפני עצמו. וכל אלו נקבעין ביסוד.

אור פנימי

אורחא למעברא ביה בלבד. וע"כ נקרא יסוד בשם מזל.

אמנם בבחי' נשמות שמוליד היסוד, יש בהם ג"כ בחינת הת"ת, בהיותו בפני עצמו, הנקרא שמשא ומאור הגדול. וכן סיהרא, שהיא בחינת היסוד של בחינה ב' שיש בו, שנקרא בנימין, ששם באחסנתא דאו"א, עומד היסוד מתחת הת"ת, ואינו מגביל אותו כלל ועיקר, אלא שהם נעלמים בהנשמות, ואינם מתגלים בהם להדיא, והוא כי מבחינת אחסנתא נבחן אפילו הז"א עצמו שהוא נוטל מהם רק הארה בעלמא, ולא כלל עצמותם, ומכ"ש הנשמות שהוא מוליד.

וזה אמרו "ומת"ת ומלכות נעלמים יוצאים שמשא וסיהרא וזה מצד הנשמות שבו וכו' כן ביסוד נשמות הצדיקים שבו מעלים ט' מלמעלה למטה" דהיינו כמבואר, שנשמות מקבלים ג"כ מג"ר דאו"א שהם אחסנתא, וע"כ הם מעלים לעצמם תשע ספירות מלמעלה למטה, דהיינו ט"ס דאו"י. וכיון שיש בהם בחינת ג"ר ואחסנתא דאו"א, הנה בהכרח שיש בהם גם בחינת שמשא וסיהרא, שהם ת"ת ומלכות, אלא שהם נעלמים, כי אין להם משם אלא הארה בעלמא.

פא) ואע"פ שהת"ת הוא משש קצוות הנזכר מ"מ יש בת"ת שתי בחינות אם בחינת היותו בכלל הו' קצוות, ואם בבחינת היותו בפני עצמו. נשמר בזה שלא יקשה לך, כיון שבחי' ת"ת ומלכות, הם ב' העטרין שביסוד, שמשם נשפעים המזלות כנ"ל, שהם בחינת ו"ק, ואיך אומר זה על הנשמות שהם
בחינת ג"ר. ולזה תירץ, כי יש ב' בחי' ת"ת: א', הוא מבחינת ב' עטרין, שאז הת"ת מלובש במדתו של היסוד, ואין הארת החכמה שלו יכולה להתגלות בבחינת התלבשות ממש, אלא בבחינת אורחא למעברא ביה. ובחינה זו נבחן לת"ת הכלול בו"ק, שהם ב' העטרין. וכן יש בחינה שניה של ת"ת "שהיא בחינת היותו בפני עצמו" דהיינו כמו שהוא מאיר באחסנתא דאו"א, ששם אינו מלובש בסיהרא, אלא הוא מאיר בפני עצמו בבחינת התלבשות גמור. וזהו אינו ו"ק אלא הוא בחינת ג"ר.

וזה אמרו (לעיל אות ע"ז) "ביסוד מסתיים הזכר העליון וכו', ואינו מניח לעבור האור למטה ועי"כ מכה סוד האור העליון בפנימיותו ויוצאים ממנו ניצוצות כמנין האורות המכים בו, ט' מלמלה למטה, וט' ממטה למעלה" הנה מחלק כאן בין הכאה בפנימיות היסוד, לבין הכאה דחיצונית היסוד. כי נתבאר, שיש ב' מיני מסכים המחזירים האור לאחוריו שהם כלולים ביסוד דז"א: א' בחינת צר דיסוד אבא, וב' בחינת קצר דיסוד אמא. והם תמיד כלולים זה בזה, הן במוחין דנשמה, והן במוחין דחיה, וההפרש הוא, כי במוחין דנשמה נבחן הכאת אור העליון בעיקר על בחינת המסך דיסוד אמא הכלול שם, ומסך דיסוד אבא הוא טפל, וע"כ שולטת בעיקר בחינת חסדים מכוסים דאמא, ואין הארת חכמה מתגלה שם. אבל אם אור העליון מכה בעיקר על פנימיות של היסוד דהיינו בבחינת הצר דיסוד אבא, ומסך דיסוד אמא הוא טפל, הנה אז יוצאים מוחין דחיה, שמהם מדבר כאז הרב. וע"כ

חלק י"ד              שער מאמרי רשב"י           גדלות הז"א א' תקמג

פב) וסיהרא, עם היות כי היא למטה מן היסוד, עכ"ז שרשה בסוד ה' ד"ו, ובסוד יו"ד: י', ו', ד', ו', ד', נחקק ביסוד, ושרש זה בחכמה ובינה ומשם ירדו אל היסוד.

 

פג) ושאר בוציני דנהורא הם ה' כככבי לכת הנשארים, וכנגדם ז' ספירת הבנין, כי חמה ולבנה עם ה' כוכבי לכת הם ז'. ואל יקשה בעיניך, כי ז"ס הם הם השש קצוות, שהם המזלות כדפרישית. כי שש קצות אלו הם ביסוד עצמו, בסוד שוקיו עמודי שש, כי הוא מקבלם מלמעלה, ונעשים בו שנים עשר בסוד אור ישר ואור חוזר, ובסוד נהירו ונציצו כדפרישית, ולכן נקראים מזלות, כי היסוד נקרא מזל, להיות מושך את הטיפה זרעית מהמוח העליון.

 

פד) ואמנם שמשא וסיהרא, ושאר בוציני נהורא שהם חמשה ככבי לכת כדפרישית, הם שבעה ספירות הבנין עצמם המתגלים ביסוד, ומשפיעים בו, ועוד כי ששה קצוות הם בסוד ת"ת הכלול משש קצוות, ושבעה ספירות הם כנגד ז' ככבי לכת ואין זה בשש קצוות, כי אלו בת"ת עצמו לבדו בהכללו מהם, וזה בבנין עצמו, ודי בזה.

אור פנימי

מדייק ואומר, שאור העליון מכה בו בפנימיותו.

פב) וסיהרא עם היות כי היא למטה מהיסוד עכ"ז שרשה בסוד ה': ד' ו', ובסוד יו"ד: י' ו' ד', ו' ד' נחקק ביסוד, ושורש זה בחכמה ובינה ומשם ירדו אל היסוד" פירוש: כי בחי' סיהרא בשורשה, היא מבחינת מלכות דצמצום א', שהיא בחי"ד דאו"י ששמשה בא"ק וה"ס הנתיב דלא אתידע לא לעילא ולא לתתא, (כנ"ל בדף אלף תקכ"ג אות נ"ג, ע"ש) וע"כ מקשה הלא היא בחינת פרצוף נוקבא שהיא למטה מיסוד דז"א, וא"כ איך נאמר שהוא כלולה ביסוד דז"א. ויותר קשה, הלא מלכות זו אינה משמשת כלל בפרצופי אצילות, ואיך נאמר שהיא כלולה ביסוד דז"א, בבחינת שמשא וסיהרא נעלמים. וע"ז מתרץ, שגם באצילות נבחנים ב' שורשי המלכות,
שמלכות דצמצום א' מראית כחה באמא עלאה, שה"ס הנוקבא של הי' דשם הוי"ה, דהיינו שהיא כלולה בו בו"ד דמילוי הי'. וזה כמ"ש הרב לעיל, בסוד בוצד"ק דכליל באמא עלאה, המגיע אליה מגבורה דעתיק ומדיקנא, בעת עלית או"א לג"ר דא"א, וה"ס ו"ד דמילוי יו"ד. והמלכות דצמצום ב' בלבד, נבחנת רק בתבונה, שה"ס ה' דשם הוי"ה, ד' על ו' ומלכות זו אין בה שום כח של גילוי דצמצום א'. ואומר הרב שבחי' שמשא וסיהרא הנעלמים הנמשכים מן אחסנתא דאו"א כנ"ל, הנה יש בהם בחינת מלכות דו' ד' של מילוי הי' כי הם בחינת או"א עלאין, ומהם היא נמשכה לבחינת שמשא וסיהרא נעלמים אל היסוד.

וזה אמרו (באות פ"ג) ושאר בוצינא דנהורא הם ה' כוכבי לכת שעם חכמה ולבנה הם ז' וכו' " כי כל המדובר בענין שמשא וסיהרא הנעלמים וכוכבים ומזלות, היינו

א' תקמד        חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

פה) ודע כי כמו שהמלכות נקרא חכמה תתאה, כן חכמה שבז"א תקרא חכמה תחתונה בבחי' החכמה העליונה הקדומה. ואליה כיון באומרו, אלין אינון דמסתכלי ברזא דחכמתא, שמסתכלין בפנימיות החכמה, זו שבז"א בסוד נשמתא, שהיא חכמה העליונה, בסוד הדעת.

אור פנימי

מבחינת מה שהיסוד מושך מלמעלה בבחינת השפעה. אבל ענין ז' כוכבי לכת שבכללם חמה ולבנה, אינם ענין לבחינת השפעת היסוד, אלא הכונה מבנין היסוד בעצם, כי כלי היסוד כולל בבנינו כל ה' הקצוות, ומדתו עצמו, וגם מדת הנקבה, שהיא מלכות. וע"כ יש בו בבנינו ז' כוכבי לכת.

פה) החכמה העליונה הקדומה וכו' בפנימיות החכמה זו שבז"א בסוד נשמתא שהיא חכמה העליונה בסוד הדעת. פי' כבר נודע, שיש ב' מיני חכמה באצילות. אחת, היא חכמה סתימאה דא"א, שהיא חכמה אמיתית, כלומר החכמה דה' בחינות כח"ב תו"מ. השניה, היא חכמה דל"ב נתיבות, שהיא בחינת חכמה דז"א, כלומר, שהיא הת"ת שנעשה נושא להארת חכמה, בשביל או"א עלאין הנקרא שמשא, לעיל בדף א' תקמ"ג (אות פ"ד), ע"ש. ולפיכך נקרא חכמה זו דל"ב נתיבות שבאו"א דקומת ע"ב, על שם ז"א, שהוא ת"ת הכולל, להיותו הגורם אליה, כנ"ל. וח"ס שבא"א נקראת חכמה קדומה. והוא להיותה הקודם אל החכמה דז"א, כי אין חכמה דל"ב נתיבות נגלית, רק ע"י עלית הבינה לבחינה אחת עם חכמה סתימאה, ואז היא ממשכת אל הת"ת הארת חכמה, דהיינו ע"י עלית או"א לג"ר דא"א, כנ"ל, הרי שחכמה דל"ב נתיבות נמשכת מחכמה סתימאה, וע"כ נקראת ח"ס בשם חכמה קדומה.

וזה אמרו "כמו שהמלכות נקרא חכמה תתאה: ביחס החכמה דל"ב נתיבות של הז"א, בהיות האו"ח שהיא מעלית מגיע עד החכמה שלו, וע"כ נמשך לה ט' ממעלה
למטה תוך הט' שממטה למעלה שהיא מעלית אליו. כנ"ל, בסוד יוסף ובנימין. כן הדבר גם בז"א, כי גם הוא צריך לקבל המוחין שלו מן העליון של עצמו ע"ד הנוקבא המקבלת מז"א, דהיינו שמתחילה נעשה זווג ההוא במוחין דאו"א עלאין בהיותם מלבישים לג"ר דא"א, שאבא הוא במקום גלגלתא דא"א, ואמא היא במקום מו"ס, ואז מושפעים המוחין דל"ב נתיבות אל הז"א, ע"י זווג דחיך וגרון דא"א, שהם בחינות יסודות דאו"א הכלולים במו"ס דא"א, שסדר זווגם הוא על אותו הדרך ממש המבואר ביסודות דז"א ונוקבא דיליה, דהיינו בסוד זווג דהכאה מאור העליון שבחיך על בחינת ב' המסכים הכלולים בגרון, והם מעלים או"ח המגיע עד הח"ס, ואז משפעת אמא דמו"ס ט"ס דאו"י וט"ס דאו"ח שקבלה מיסוד דאבא שהוא החיך, אל המוחין דז"א.

באופן, שכל הפרטים שנתבארו לעיל בזווג זו"ן, דהיינו: כוכבים ומזלות וז' כוכבי לכת וכו', הכל נוהג גם בזווג או"א שבמו"ס, וכן מתחילה נעשה הזווג בחיך עצמו, דהיינו ביסוד דאבא, שהוא לפי עצמו ג"כ כולל ב' הבחינות של יוסף ובנימין, ואח"כ נעשה הזווג של או"א יחד, והוא משפיע מחיך שהוא בחינת יסודו עצמו, אל הגרון שהוא בחינת יסוד דאמא, כל פרטי המוחין שיצאו בזווגו עצמו. אכן אין הזווג הזה ממשיך בחינת חכמה קדומה מעצמותו דמו"ס, אלא מבחינת הדעת דרדל"א, ששם עלה המוחא דאוירא, שהוא בחינת ל' דצל"ם כמ"ש בחלק י"ג.

שמסתכלין בפנימיות החכמה זו שבז"א בסוד נשמתא, שהיא חכמה עליונה בסוד

 

 

חלק י"ד  שער מאמרי רשב"י           גדלות הז"א          א' תקמה

פו) וזמ"ש נהרין ונצצין בזיוא דחכמתא עלאה. וכמו שיש ביסוד תחתון תשעה מלמעלה למטה וט' מלמטה למעלה, כן בסוד דעת המפסיק בין אריך אפין לז"א יש אלו וזמ"ש בזוהר נהירו נציצו דנהרא דנפיק מעדן שהוא סוד הדעת היוצא מעדן עליון ונכנס במוח ז"א ויש בדעת זה נהירו ונציצו כדפרישית.

אור פנימי

 

הדעת. דהיינו כנ"ל, שאין החכמה העליונה, שהיא מו"ס משפעת שם מבחינת עצמותה, אלא בסוד הדעת, דהיינו מה שהמו"ס מקבלת מדעת רדל"א שבמוחא דאוירא. ולכן מדייק "שהיא חכמה עליונה בסוד הדעת" ולא מעצמותו דמו"ס.

וכן הוא מחלק לעיל, שחכמה דא"א קורא בשם חכמה קדומה, ולחכמה דז"א קורא בשם חכמה דל"ב נתיבות, שפירושה שיעור חכמה שבינה דאו"א ממשכת לצורך הז"א דאו"א, וע"כ עיקר הנושא אל חכמה זו, הוא הת"ת שהוא בחינת חסדים שבדעת, המתיחד עם גבורה שבדעת ולפיכך קורא אותה כאן בשם, חכמה בסוד הדעת.

פו) דעת המפסיק בין א"א לז"א וכו' נהירו ונציצו דנהרא דנפיק מעדן שה"ס הדעת היוצא מעדן העליון ונכנס תוך ז"א. כי בחינת יסוד דמו"ס שבחיך דא"א, שהוא יסוד דאבא, כנ"ל, הנה יש שם בחינת יוסף ובנימין, כנ"ל, שהם בחינת ב' עטרין: עטרא דת"ת, שהוא הנושא להארת חכמה והוא בחינת ג"ר דאו"י, ועטרא דגבורה שהם בחינת ב' המסכים. צרות דיסוד אבא, וקצר דיסוד אמא, כנ"ל (דף א' תקמ"ב ד"ה אמנם). ע"ש. וע"כ נקראים בשם דעת, כי ב' העטרין הם בחינת הדעת בכל הפרצופים, כנודע. אמנם גילוי זו של הדעת נוהג רק בעת הזווג והעליה דאו"א לג"ר דא"א, אמנם מטרם הזווג, בבחינת מוחין הקבועים שבאצילות, נבחן הדעת הזה הכלול שם בחיך, לבחינת דעת מפסיק בין א"א, שהוא בחינת חכמה קדומה, לבין ז"א, שהוא בחינת
חכמה דל"ב נתיבות, כלומר שהמסך דחיך, מעכב ומעלים את החכמה זו דל"ב נתיבות, ואינו נותן אותה להגלות, ונמצא שמפסיק את החכמה מן הז"א.

וענין הפסק הזה הוא, מפאת שח"ס דא"א נתקן לעצמו במסך ונוקבא, והוציא הבינה לחוץ מראש בבחינת גרון, ונתמעטה מבחינת ראש וג"ר, ונודע, שהפסק הזה אינו מראה כחו בג"ר דבינה הנמשכים עד החזה דא"א, להיותם בחינת חסדים מכוסים, אמנם מחזה דא"א ולמטה נגלה הפסק הזה בכל תוקפו, וז"ת דבינה המלבישים שם בשליש אמצעי דת"ת, נעשו לבחינת גוף בחוסר ראש. כי לשליש אמצעי דת"ת דא"א, שהוא מקורו של הז"א, אין לו תיקון אלא בחכמה דל"ב נתיבות, ולפי שהוציא הבינה לחוץ מראש, וכל תיקונה הוא בבחינת האחורים שלה על חכמה, דהיינו בחסדים מכוסים, הנה הפסיק בפעולה זו את זווג חו"ב פב"פ, ואין שום דרך שיתגלו ל"ב נתיבות החכמה. הרי שמו"ס הפסיק והעלים את החכמה דל"ב נתיבות, עם זה שהוציא הבינה לחוץ מראש.

וזה אמרו" כמו שיש ביסוד תחתון ט' מלמעלה למטה וט' מלמטה למעלה, כן בסוד דעת המפסיק בין א"א לז"א יש אלו, וזמ"ש בזוהר נהירו ונציצו דנהרא דנפיק מעדן שה"ס הדעת היוצא מעדן עליון" כי בחינת המסכים אשר בחיך, שה"ס הנוקבא דמו"ס ובחינת יסוד שלו, הנקרא דעת, כנ"ל, דומה לגמרי לבחינת יסוד התחתון, כי גם הוא מסיים בחינת החכמה שלו, מבלי להשפיע את החכמה דל"ב נתיבות מחמת העיכוב שבמסכים שלו, וע"כ אותו זווג דהכאה

א' תקמו         חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

פז) והמסתכלין בפנימיות חכמה זו שהוא סוד הדעת נהרין ונצצין בדוגמתו ודעת זה יקרא רקיע עליון בסוד בינה הנקרא רקיע כנודע, ואם אין דעת אין בינה אם אין בינה אין דעת ומצד היותו רקיע מפסיק בין אריך אפין לז"א, יש בו נהירו ונציצו כדפרישית.

 

פח) ולפיכך נקרא רזא סתימא כי זה נעלם מאד, ולפיכך יש ברקיע זה ככבים שהם הנשמות כי שם שרשם בסוד עלמא דאתי, וכן י"ב מזלי בסוד מזל, שכאן מתפשט, וכן שמשא וסיהרא וכל אינון בוציני נהורא שרשם בו בעלמא עלאה, בסוד ויבנהו שבע שנים והדברים עתיקים.

 

*          פט) ונמצא שהוצאת בינה לחוץ, הוא ע"י תיקונים האמורים בשיר השירים, והם הנכנסים בתוך ז"א ונעשה לו מוח, ומשם מתפשט בכל הגוף. והחכמה עצמה, מתתקנת מצד עצמה, ומוציאה לו מוח ב' ע"י הבינה,

אור פנימי

שנתבאר על המסכים של היסוד דז"א, נוהג ג"כ בדעת זה דחיך דא"א, וגם כאן יש נהירו ונציצו כמו בזווג דיסוד דז"א. וז"ש הזוהר "נהירו ונציצו דנהרא דנפיק מעדן שה"ס הדעת" כי בחינת הגרון שהוא בחינת הנושא אל המסכים בעת הזווג דאו"א דמו"ס כנ"ל, היא הנהר דנפיק מעדן שהוא ח"ס, והוא הדעת, דהיינו בבחינת בנימין, כמו היסוד דנוקבא. דז"א, שהיא המעלית האו"ח ומקבלת הט' דאו"י מן החיך ומשפעת אל הז"א. וז"ש "שה"ס הדעת היוצא מעדן העליון ונכנס במוח ז"א" סובב על לשון הזוהר, שקורא את נהרא דנפיק מעדן בשם דעת, שהוא הגרון, וע"ז פירש שהם עוסקים בבחי' יסוד הנקבה, שהוא יסוד דאמא שבמו"ס, אשר הדעת שלה נכנס ומתלבש תוך ז"א וע"כ מדייקים על בחינת הדעת דנהרא דנפיק מעדן, שהוא הגרון שמשם מקבל הז"א. אמנם כבר פירש לעיל, שבחינת יסוד הנקבה, נכלל בהכרח בזכר עצמו, כי יש יוסף ובנימין ביסוד הזכר עצמו, כמו
שיש בבחינת זווג דזכר ונקבה, שהזכר נבחן, לבחינת, יוסף, ויסוד הנקבה לבחינת בנימין. עי' לעיל.

וזה אמרו "ודעת זה יקרא רקיע עליון בסוד בינה הנקרא רקיע" דהיינו כנ"ל, שגם בבחי' בינה עצמה נבחן אותה בחינת הדעת שבחיך, שהוא יסוד דאבא, והזוהר עוסק ביסוד הבינה, שגם היא נקרא רקיע מטעם ההפסק שלה על הארת חכמה, ונוהג בה נהירו ונציצו. כנ"ל. וזה אמרו "לפיכך יש ברקיע זה ככבים שהם הנשמות וכו' וסוד י"ב מזלי וכו' " דהיינו כמ"ש לעיל, שכל מה שנתבאר ביסודות דז"א ונוקבא בענין כוכבים ומזלות וז' כוכבי לכת וכו' הכל נוהג גם בדעת דראש א"א שבסוד היסודות הנקראים חיך וגרון, כמבואר.

פט) והחכמה עצמה מתתקנת מצד עצמה ומוציאה לו מח ב'. וצריך שתדע ההפרש ממוח החכמה למוח הבינה של הז"א. כי יש בחינת גדלות וקטנות מצד הבינה,

* שער מאמרי רשב"י פרשת תרומה דף קל"ט סוף טור א'.

 

 

חלק י"ד  שער מאמרי רשב"י           גדלות הז"א          א' תקמז

ומוח זה אין לו התפשטות בכל הגוף מרוב העלמו, ולפיכך נקרא בן רבקה ולא בן יצחק, כדאיתא באדרא זוטא, כי עיקרו מהבינה והוא חיי המלך, ולפיכך קדם המוח שלה למוח המתפשט מהחכמה.

 

צ) ודע, כי מפני שכבר היו לו לז"א חג"ת ונעשו חב"ד לכך גם במוח הראשון קתני, אתעביד מוחא אחרא, לומר, שהוא גבורה ונעשה בינה, ונעשה מוח אחר ממה שהיה. ומוח שני זה של חכמה לא נתלבש בבינה, אלא שנמשך מן החכמה ועבר דרך הבינה מעבר בעלמא, ונכנס בראש ז"א. וזמ"ש ההוא אחרא, ההוא נהירו דאתמשכא מיניה, מיניה לבד, כדפרשית.

 

צא) וממוח זה נמשכו ל"ב נתיבות, על ידי האור הבא דרך שערות הראש העליון, למוח זה כדלעיל. ונמצא שהתפשטות מוח הבינה הוא על ידה, ומוח החכמה אינו מתפשט לל"ב שבילין, אלא ע"י השערות העליונות.

 

צב) וב' מוחות אלו בהמשכם ליכנס לז"א, טרם יכנסו, מתחברים בסוד זווג. כי המשך שני מוחות אלו הוא תיקון חכמה ובינה, והתיקון הוא היות להם דמות אדם, רישא וגופא ודרועין ושוקין וברית קדש. וזה ענין אתגליף באמיתות, להחקק בדמות בית קבול גוף ונשמה: גוף, בית קבול לנשמה, וכל אחד נחקק בתיקוניה. ובינה נכנסו כל תיקוניה

 

 

אור פנימי

ויש בחינת גדלות וקטנות מצד החכמה. והנה עיקר התיקון הוא קבלת הקטנות דבינה, שהיא בחינת ה"ת בעינים, דהיינו מלכות הממותקת במדת הרחמים דבינה, כי משורשו עצמו, דהיינו מן עת הנקודים, אין לו אלא מלכות דמדת הדין, שעליה אין שום זווג נוהג באצילות, כי מלכות זו נגנזה ברדל"א, כנודע. ולפיכך תחילת תיקונו היא לקבל המלכות הממותקת הראויה לזווג, ואותה הוא מקבל מקטנות דאמא, מבחינת ה"ת מעינים שהוא בחינת גוף בלי ראש. אכן כדי שיהיה ראוי לקבל בחינת גדלות, הוא צריך גם לקטנות דאבא, שקטנות זו מקובל לו מבחינת שערות רישא דא"א כמ"ש הרב לפנינו. כי הגדלות דאמא, שהוא בחינת
ג"ר דבינה אינה מספיק לז"א, להיותו צריך לחסדים מגולים, ונמצא שהוא צריך לקבל לתוכו קטנות דבחינת ע"ב, שהוא מקומת א"א, וזה דומה לבחינת או"א עצמם שמצד הקביעות הם מוחין דס"ג, דהיינו מג"ר דבינה כנודע, ובחינת הקטנות דע"ב הם מקבלים משערות רישא ודיקנא דא"א, שמקיפים אותם מפנים ואחור, שעי"כ המה ראוים לעליה לג"ר דא"א ולקבל קומת ע"ב דגדלות. כמ"ש בחלק י"ג ע"ש.

ועד"ז צריך הז"א לקבל בחינת קטנות דבחינת ע"ב משערות רישא דא"א כמו או"א, שעי"ז יהיה ראוי לקבל גם הגדלות שלו. וז"ש "והחכמה מתתקנת מצד עצמה,

א' תקמח        חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

בז"א, ואין כן חכמה, כי נהירו דידה בא עד המוח לבד, כי נעלמת היא להשיגה.

 

צג) ודע כי מן המוח היוצא מבינה לז"א, נחלק לנוקביה גם כן. ולפיכך נקראת תבונה, בסוד בן ובת ו"ה, כדאיתא באדרא זוטא. ואמרינן בתיקונים נפש מלכות תבונה, ע"ש. וזמ"ש חד נהרא דנגיד ונפיק לאשקאה גינתא, דהיינו נוקבא דז"א שהיא גנתא. ולפיכך אמרו דמסטרא דאימא נפקת בת, ומ"מ אין הלשון מוכרח כאן, דאפשר דקרי גנתא לואו, כדאמרינן באדרא, להשקות את הגן דא ו'.

 

צד) ואמנם המוח היוצא מהחכמה, אין לו התפשטות רק עד מוחא, והתפשטותו על ידי שערות הראש העליון, כי על ידו נתפשט לל"ב נתיבות. וזה הוא, כי האור עובר מהשערות העליונים דרך השערות התחתונים למוח ז"א. וכדאמרינן באדרא רבא. ונהיר ונגיד בהנהו נימין לנימין דז"א, ומהאי מתתקן מוחיה, וכדין נגיד ההוא מוחא לל"ב שבילין. וזה יורה על מיעוט אור מאד לרוב העלמה.

אור פנימי

ומוציאה לו מוח ב' " דהיינו שהחכמה מתתקנת בעצמה מבחינת הקטנות שלה, ממה שמקבלת משערות רישא דא"א, ואז הוא משפעת לז"א את הקטנות דע"ב, וכן הגדלות. וזה אמרו "ומוח זה אין לו התפשטות בכל הגוף מרוב העלמו ולפיכך נקרא בן רבקה ולא בן יצחק כי עקרו מהבינה והוא חיי המלך" דהיינו כמבואר, שעקרו דז"א הוא מהבינה, וכי בחינת הז"א הוא בעיקר מאור החסדים של הבינה אלא להארת חכמה תוך החסדים הוא צריך, דהיינו להגדלות שלו למוחין דחיה, וזה הוא מקבל מאבא. וע"כ אין אור חכמה מתפשטת בו בהתלבשות הגוף, דהיינו בבחי' ממעלה למטה שנקרא גוף, אלא בבחינת הזווג דב' עטרין, שהוא בחינת אורחא למעברא ביה, שאין זה אלא בחינת הארה בעלמא מחכמה, ולא בחינת התפשטות בגוף. ולפיכך נקרא בן רבקה, כי הארת אמא מתפשטת בו בראש וגוף, ולא בן יצחק, שהארתו אינה מתפשטת בו, אלא נשארת בו בבחינת ממטה למעלה
בבחינת ראש לבד. וטעם הדבר הוא כי הארת חכמה זו מתפשטת לו ע"י זווג ב' היסודות דאו"א ע"י זווג דהכאה, ונמצא המסך דיסוד דאמא שהיא בחינת צמצום, מעלמת על אור החכמה שלא תתפשט אלא כמדת היסוד, (כנ"ל דף אלף תקמ"ב ד"ה אמנם) וז"ש "אין לו התפשטות בכל הגוף מרוב העלמו" כי המסך דיסוד אמא מעלים עליו ואינו יכול להתפשט אלא במדת היסודות בלבד. ע"ש. וז"ש וב' מוחות אלו טרם יכנסו לז"א מתחברים בסוד זווג" דהיינו כמבואר, כיון שאין הז"א יכול לקבל המוחין שלו כי אם דרך זווג דב' יסודות דאו"א, ע"כ אין למוח החכמה התפשטות תוך הגוף.

צד) והתפשטותו ע"י שערות הראש העליון כי על ידו נתפשט לל"ב נתיבות וכו'. כמבואר בדיבור הסמוך, שכל הכנתו של הז"א לקבל החכמה הוא ע"י הקטנות שמקבל משערות רישא, שבזה הוכן הגדלות שלו לקבל מוחין דע"ב. כמ"ש לפנינו.

חלק י"ד  שער מאמרי רשב"י           גדלות הז"א          א' תקמט

*          צה) והנה אחר הראש הג' נסתם העצמות העליון בקרומא דאוירא, ויורד האור דרך השערות כאור השמש העובר דרך נקבים קטנים, וזה לאבא, דאבא לבד מתפשט בו העצמות העליון מבלי לבוש, משום

 

 

אור פנימי

צה) אחר הראש הג' נסתם עצמום העליון בקרומא דאוירא ויורד האור דרך השערות וכו' וזה לאבא וכו' אבל הז"א ע"י אבא נעשה. ולכאורה תמוה, שהרי לעיל אומר, שמוח החכמה דז"א מקבל משערות רישא דא"א, וכן בכ"מ. אכן יש כאן ענין עמוק, שאנו מחויבים להבין היטב. ומתחילה נבין מהי הסתימא שנעשה אחר הראש הג' בקרומא דאוירא שאומר הרב. וצריכים לזכור כאן היטב כל המתבאר בחלק י"ג, בענין ההפרש של ע"ב דא"א בעת יציאתו בהעליון שלו, שהוא רדל"א. אל בחינת ע"ב דא"א הנשאר בו אחר שנולד ובא למקומו עצמו. כי בעת יציאת המוחין דע"ב דא"א בעת התכללותו ברדל"א, לא היו הג"ר שלו מלובשים בם' דצל"ם, הנקרא עזקא דכיא, אלא היה מגולה כמו ע"ב דא"ק וע"ב דנקודים, שאין שם כלל התלבשות הזו דםל"צ דצל"ם, אלא אחר שנולדו המוחין האלו ובאו לא"א למקומו עצמו, המה נתכסו בלבושי מל"ץ, בסוד עזקא דכיא, שפירושו שג"ר דע"ב שהם בחינת גלגלתא דא"א, נקבעו להיות בבחינת אוירא, שאין הי' נפיק מאויר שלהם, וכל גילוי חכמה אינה אלא בל' דצל"ם, שבו נפיק י' מאוירא ואשתאר אור, ונמצאים הג"ר שהם בחינת או"א עלאין ועצם חכמה, שהם בבחינת חסדים מכוסים גם עתה כמקודם לכן, אלא הל' דצל"ם שהיא בחינת ישסו"ת ובינה, בהם נפיק הי' מאויר, והארת חכמה מאירה שמה. וכבר ידעת ההפרש מהארת חכמה של ישסו"ת, להארת חכמה דאו"א עלאין, כי בישסו"ת
אין הת"ת, שהוא הנושא להארת חכמה, מאיר עם חכמה שלו, אלא בהתלבשות של היסודות דאו"א, שאין זה הארה גמורה של חכמה, אלא בבחינת אורחא למעברא ביה בלבד. אמנם באו"א עלאין עצמם, בשעת עליתם לג"ר דא"א ונכללים בו עם המ"ן של הדיקנא, שאז הת"ת מאיר מבחינת היותו בפני עצמו, בלי שום כסות של היסוד, שזה גורם שיבת הבינה לחכמה ממש, ע"ד שבינה שבה לחכמה, בעת שבינה דאו"י האצילה לז"א דאו"י. שאז החכמה מאירה בפרצוף בכל שלימותה והדרה.

ותדע, שזה כל ההפרש מע"ב המגולה בלי התלבשות בעזקא דכיא, שהוא ם' דצל"ם, אל ע"ב המתכסה בעזקא דכיא. כי בע"ב המגולה, נמצא הת"ת שהוא הנושא להארת חכמה, מאיר שם בג"ר דע"ב, מבחי' היותו בפני עצמו בלי הנרתק של היסוד, ונמצאת הבינה דבחינת או"א עלאין, שהם הג"ר דע"ב, ששבה להיות חכמה ממש, כנ"ל. משא"כ בע"ב המלובש בעזקא, שהוא הם', אין הת"ת שהוא הנושא להארת חכמה יכול להתגלות לגמרי, שהעזקא מעכבת עליו ואינה נותנת לו להגלות שם, אלא בהל' דצל"ם, שהיא בחינת ישסו"ת ובחינת ו"ק דמוחין דע"ב, אשר הגם שהי' נפיק שם מאוירא, ואור החכמה מתגלה בת"ת, אכן אין הת"ת ההוא מאיר מבחינת היותו בפני עצמו, אלא מבחינת הלבוש של היסוד, שה"ס חמה בנרתיקה, שאין השמש מאיר לפי כחו עצמו, אלא לפי שיעור של הנרתק, שהוא הלבוש אליו, שהם המסכים דצר וקצר

א' תקנ           חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

דאתכלל במזלא ונחשב כעתיקא, אבל הז"א ע"י אבא נעשה, כי נתפשט העצמות ונתלבש בו, ועל ידו נעשה בו שלשה מוחות.

אור פנימי

דיסודות דאו"א, הנקראים עיטרא דגבורה, כנ"ל. (דף אלף תקמ"ב ד"ה אמנם ע"ש).

ועם זה תבין בבהירות, את הקטנות דאבא והקטנות דאמא, מבחינת קטנות דקומת ע"ב. כי מחמת התיקון של מל"ץ הנ"ל, שנתקנו בו נה"י דעתיק ללבושי מוחין לא"א, כנ"ל, שגרם לכיסוי דג"ר דע"ב בעזקא דכיא, שזה היה מחמת השימוש דרדל"א עם המסך דצמצום ב' לצורך אצילות ולידת א"א, כנודע. הנה נעשה בזה ב' מיעוטים: א' הוא העלם האור דג"ר דע"ב המגולה, מחמת שהג"ר נתקנו בעזקא, שהיא בחינת אחורים דאמא הדוחים חכמה. ובחינת המסכים ששמשו בקומת ע"ב המגולה, יצאו מבחינת ראש דא"א, בבחינת מותרי מוחא, ונעשו לשערות רישא ודיקנא. ומיעוט הזה גרם לאבא דאצילות שישאר בבחי' ו"ק בלי ראש. כי במוחין דא"א עצמו, אין הכיסוי דעזקא דכיא, נחשבת לשום מיעוט, משום שהכיסוי הזה מחבר את הגלגלתא עם הרדל"א שיהיו כמו ראש אחד, מטעם, שהמסך שבפה דרדל"א אינו שולט על בחינת ג"ר דבינה שיוציא אותה מבחינת ראש, וע"כ משיגה הגלגלתא מתוך הלבוש של העזקא מעלה גדולה מאד, כי זה מדביק אותה אל הראש דעתיק, כמבואר. אכן לפרצוף תחתון מא"א, דהיינו אבא עלאה. שהוא מוכרח לקבל מבחינה שכנגדו בראש דא"א, דהיינו מבחינת גלגלתא שלו, שהם בחינת ג"ר דע"ב ואו"א עלאין, ואחר שהגלגלתא נתכסה בעזקא בחסדים מכוסים דג"ר דבינה, אין לאבא ג"כ, אלא בחינת חסדים מכוסים בלי חכמה, שבערך אבא הוא ו"ק בלי ראש. והנך מוצא שזה המיעוט של הגלגלתא שנתכסה בם' דצל"ם, גרם לאבא דאצילות להיות לבחי' ו"ק. ונתבאר מיעוט הא', שה"ס המ"ן דדיקנא.

ומיעוט הב' שנעשה בסבת התלבשות המל"צ שנתחדש בא"א, הוא יציאת הבינה לחוץ מראש דא"א לגמרי ונעשית לבחינת גרון, לגוף. כי אחר שנתקן הגלגלתא דא"א בבחינת ם' דצל"ם, נמצא הזווג דאמא עלאה עם החכמה הכלולים בגלגלתא. כי כח העזקא רוכב עליהם שלא יזדווגו לגלות חכמה, כנ"ל, וזה גרם לבינה דא"א עצמו, שתתפרד לגמרי ממו"ס דא"א ולהתלבש ג"כ בבחינת אחורים הדוחים חכמה, שמבחינה זו גם אמא עלאה דאצילות, חסרת ראש, כי אין לה בחינת הזווג עם אבא עלאה, להיותם שניהם כלולים בבחינת ג"ר דע"ב, שהוא הגלגלתא, ומוכרחים לקבל רק משם, ואפילו אמא עלאה אינה יכולה לקבל מן הל' דצל"ם, שהיא בחינת ישסו"ת, ולא אמא עלאה. וזהו שנבחן לבחינת המיעוט של יציאת אמא לחוץ, שהוא מיעוט הב', שהמ"ן שלה הם הבנים, דהיינו הזו"ן.

והנה נתבארו היטב ענין הקטנות דאו"א דאצילות, שאע"פ שיש להם קומת ס"ג בקביעות, מ"מ כיון שהם משורשם בחינת ע"ב, הם סובלים את ב' המיעוטים שנעשו ע"י התלבשות הג"ר דא"א במל"ץ דצל"ם, שמיעוט הא' מיוחס לאבא עלאה, שהוא חכמה דע"ב, והמ"ן של החזרת קומתו הם בחינות שערות רישא ודיקנא, כלומר, שבהיות השערות רישא ודיקנא מבחוץ לפרצוף דראש א"א, אין בהם אלא בחינת ו"ק של הע"ב המגולה, כי ע"כ אינם יכולים להכלל בהפרצוף, אחר שהג"ר דע"ב נעלמו בבחי' מקיף חוזר. וע"כ שערות רישא ודיקנא אלו אינם משפיעים לאבא עלאה רק קטנות דע"ב, ומעמידים אותו בבחינת חסר ראש, ואין לו תיקונו רק ע"י עליתו אל הג"ר דא"א בעת שא"א מחובר עם

חלק י"ד  שער מאמרי רשב"י           גדלות הז"א          א' תקנא

אור פנימי

רדל"א, שאז נכנסים שוב השערות רישא ודיקנא לבחינת מסכים ומ"ן אל קומת ע"ב המגולה היוצאת עתה מחמת התכללותם ברדל"א, שאין מל"ץ דצל"ם נוהג שם, והעזקא נפתחת ובינה חזרה להיות חכמה, ות"ת דמוחין שב להיות הנושא להארת חכמה כמו בהע"ס דאו"י, דהיינו בבחינת היותו בפני עצמו, להיותו בבחינת ג"ר דע"ב, דהיינו באו"א עלאין, ששם מקום גילוי הת"ת בבחינת עצמו. כנ"ל ע"ש. ועד"ז מתתקן ג"כ מיעוט הב' דאמא עלאה, שע"י עלית הז"א למ"ן, וע"כ גילוי המוחין דע"ב המגולה, כנ"ל, חוזרת לראש דא"א, ומזדווגת שם עם אבא עלאה. והבן היטב אלו ב' מיעוטים ובחינת תיקונם ע"י המ"ן דשערות.

ועם זה תבין היטב ענין ב' המזלות שהם: תיקון ח' שנקרא ונוצר חסד, ותיקון י"ג שנקרא ונקה. שהם בחי' ו"ק דע"ב המגולה, כנ"ל, וע"כ נקראו דעת דאו"א, ומזל ונוצר הוא בחינת עטרא דחסד, דהיינו בחינת ת"ת, והוא בחינת ת"ת מבחינת היותו בפני עצמו מחוץ לנרתק, כמו בע"ס דאו"י, והוא משמש לאבא עלאה. והוא בחינת הט' דאו"י ממעלה למטה. ומזל ונקה הוא עטרא דגבורה דהיינו המסכים שביסוד, המעלים ט' דאו"ח ממטה למעלה, והיא משמשת לאמא עלאה. ונודע, שעיקר הנושא להארת חכמה הוא הת"ת, שהוא מזל ונוצר, ולפיכך הוא מיוחס להט' דאו"י שממעלה למטה, שהוא בחינת יוסף, דהיינו צדיק דעייל בה, כנ"ל. ומזל ונקה הוא הנושא לבחינת המסכים, ולפיכך הוא בחינת הט' דאו"ח שממטה למעלה, והוא בחינת בנימין, דהיינו צדיק דנפיק מינה. ולפיכך מזל ונוצר הוא עטרא דחסד שבאבא. ומזל ונקה הוא עטרא דגבורה שבאמא. והבן היטב.

ועם זה תבין בנותר דברי הרב (דף אלף תקכ"א אות נ') שאומר שמזל הח' הוא בחי' הת"ת שבזקן, ומזל הי"ג הוא בחינת יסוד
שבזקן הכלול מזכר ונקבה" דהיינו כמבואר, שמזל הח' הוא עטרא דחסד, ומזל הי"ג הוא עטרא דגבורה שהוא בחינת המסכים שביסוד, שהם בחינת זכר ונקבה, דהיינו בחינת צר שהוא התכללות מן יסוד אבא, ובחינת קצר שהוא מסך דיסוד אמא שהיא נקבה. וז"ש, שהוא בחינת יסוד הכלול מזכר ונקבה. וע"כ אומר, שמזל הח' משפיע למזל הי"ג.

וזה שמסיים שם "ואז בהיות שם זו"ן בסוד עיבור באו"א מתעורר מזלא דדיקנא בהתלבשותו תוך או"א ואז מורישין מוחין הראוים להוליד ברישיהון דזו"ן" והנך רואה איך הרב מדייק לומר, שמזלא דדיקנא מתעורר בעת התלבשותו באו"א, שרק אז מושפע המוחין דהולדה. ודיוק הזה הוא, כי אין מוחק דהולדה באים אלא מע"ב המגולה, להיותם בו בחי' הת"ת, המאיר בהארת חכמה שלו בהיותו בפני עצמו מחוץ לנרתק דיסוד, שזה נחשב להארת חכמה שלמה. ונתבאר לעיל שאין זה נוהג אלא בעת שאו"א מלבישים לג"ר דא"א שב' המזלין הח' וי"ג משמשים לדעת שלהם, שאז נמצא מזל ונוצר למעלה בפני עצמו. מחוץ למזל ונקה שהוא נרתיקו, כי חיבורם של או"א הם בבחינת היסודות שלהם הכלולים שניהם במזל ונקה, אבל בחינת הת"ת עצמו מגולה לחוץ מנרתיקו, ואז דוקא, דהיינו מבחינת הת"ת המגולה, מושפעים המוחין דהולדה לזו"ן.

אמנם הזו"ן עצמם, אינם מקבלים אלו המוחין דע"ב רק ממזל ונקה לבד, כלומר מבחינת ב' היסודות דאו"א שהם כלולים שם, כנ"ל, ולפיכך כבר אין בחינת הת"ת מגולה שם מבחינת עצמו אלא ממדת היסודות מתוך הנרתק שבהם, שע"כ אין בו אלא בחינת הארת חכמה מבחינת אורחא למעברא ביה, כנ"ל. וזה נוהג בכל השתא אלפי שני שאין בחינת הת"ת של המוחין דע"ב מגולה בזו"ן מבחינת היותו בפני עצמו

א' תקנב         חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

אור פנימי

מחוץ לנרתק, אלא מתוך נרתיקו, כמבואר. ובאלף הז'. אחר גמר תיקונם דשתא אלפי שני, אז יתגלה הארת הת"ת בז"א מחוץ לנרתיקו, ואז יתגלה האלף הז', שה"ס וחד חרוב. כי אז יוציא הקב"ה חמה מנרתיקה, כי הת"ת הזה, ה"ס חמה, כנ"ל בדברי הרב, בסוד שמשא וסיהרא הנעלמים, ע"ש. וכשהוא מאיר בבחינת היותו בפני עצמו, כמו במזל הח' דדיקנא, נבחן ליציאת חמה מנרתיקה, שהצדיקים מתרפאים בה וכו'. כמ"ש בדברי רז"ל. ועם זה תבין מ"ש הרב, שאפילו בשבת במנחה שז"א עולה לא"א, אינו עולה למזל ונוצר, אלא לד' תיקוני דיקנא תתאין שלמטה ממזל ונוצר, כנודע. דהיינו כנ"ל, שבמשך שתא אלפי שני, הוא מקבל מוחין דע"ב מבחינת חמה בנרתיקה, דהיינו מהארת הת"ת המלובשת ביסודות דאו"א במקום המזל ונקה. ששם עומדים היסודות דאו"א, ואינו עולה למזל ונוצר, שהוא ת"ת בהיותו מחוץ לנרתיקו, אלא באלף הז' כנ"ל.

וזה אמרו "אחר ראש הג' בסתם עצמות העליון בקרומא דאוירא, ויורד האור דרך השערות כאור השמש העובר דרך נקבים קטנים, וזה לאבא, כי באבא לבד מתפשט בו אור העליון מבלי לבוש משום דאתכליל במזלא ונחשב לעתיקא" שלכאורה קשה, למה זה נחשב אבא לעתיקא, ולשם מה הוא משמיענו זה. והענין תבין עם הנ"ל, כי נתבאר, שמוחין דאבא מבחינת ע"ב לא יוכלו להיות מגולים אלא בג"ר דעתיק, משא"כ בג"ר דא"א, כבר ג"ר דע"ב שהם או"א עלאין דמוחין, באים מכוסים בעזקא דכיא, שבחינת ו"ק דמוחין ההם המגולים, באים בתיקוני שערות רישא ודיקנא, שמשום זה גם אבא עלאה דאצילות מכוסה בעזקא דכיא, ואינו מקבל חכמה מראש דא"א, שהם בבחי' ם', אלא מקבל בהכרח מן שערות רישא ודיקנא, שאין לו מהם אלא ו"ק לבד, כנ"ל ע"ש. וז"ש הרב "שנסתם עצמות
העליון בקרומא דאוירא ויורד האור דרך השערות כאור השמש העובר דרך נקבין קטנים" כי חכמה דא"א נסתם בקרומא מתחתיו, מחמת תיקון הם' בגלגלתא, ואבא אינו יכול לקבל חכמה ממנו, אלא דרך השערות רישא ודיקנא, שהם שנשארו בראש דא"א בבחינת כלים דו"ק וחיצונים לראש דא"א, שיש עוד בהם הקטנות דע"ב המגולה להשפיע לאבא. שזה מכונה נקבים קטנים, כלומר רק בחינת קטנות ולא גדלות.

וע"כ אין לו בחינת ג"ר וראש אל או"א עלאין, שהוא בחינת ע"ב וחכמה, רק בעלית א"א לרדל"א, ואו"א עצמם לא"א, שאז נכנסו שוב השערות לפנימיות הכלים דא"א, כי הם עתה בבחינת רדל"א עצמו מחמת העליה, ושוב משמשת שם בחי' מלכות דצמצום א' בלי שום לבושים של מל"צ, כנ"ל, ונתגלו ג"ר דע"ב, ונעשים לבחינת ראש לאבא ואמא עלאין, הרי שאין אבא מקבל בחינת ראש וג"ר, אלא בעת שנכלל בג"ר דעתיק, ולפיכך אומר הרב, דאבא "נכלל במזלא ונחשב לעתיקא" כי המזלא משמש לדעת דאו"א, רק בהיותם נכללים בעתיק, כנ"ל, וע"כ בעת שהמזלא הוא בקטנות נחשבים ג"כ לבחינת ו"ק דעתיקא, כי מקומת ע"ב המגולה ששמשה במקום ג"ר דעתיק הם באים, וכן הם מוחזרים לג"ר דעתיק בעת יציאת מוחין דהולדה. הרי שבחינת מזלא ועתיקא הם כמעט בחינה אחת, וכן המזלא עם או"א הם בחינת אחת ממש. כמבואר. וזה שמדייק "אבל הז"א ע"י אבא נעשה כי נתפשט העצמות והתלבש בו" כי ע"כ יש בז"א הפרש גדול מאד ממוחין דאו"א עצמם, כי או"א שהם במקום ג"ר דא"א שבמקום עתיקא, והמזלין משמש להם לדעת ממטה למעלה הרי מזל הח' שהוא ת"ת דדיקנא, נמצא שם בבחינת היותו בפני עצמו מגולה ומאיר בתכלית השלימות. כנ"ל. אמנם ז"א שמוכרח לקבל מיסודות דאו"א שהם בחינת מזל ונקה, אין השמש מאיר

חלק י"ד  שער מאמרי רשב"י           גדלות הז"א          א' תקבג

צו) וזמ"ש האי חכמתא שירותא דכולא, כי על ידו נעשה ונאצל כל אשר למטה הימנו בהתלבש העצמות בה. וזהו פירוש שירותא, וממנה מתפשט מוחא דז"א לל"ב שבילין, כי בה אין התפשטות כלל עד רדתה לז"א. ואף בז"א הם שבילין צרים, ולא ארחין רחבים. כי עדיין נעלמים להיותם קרובים לאבא דנפיק מעתיק קדישא, ואורייתא בחכמה זו נכללה בכ"ב אותיות ועשר מאמרות ואח"כ למטה בז"א נתגלית יותר, אבל נכללה כאן בהעלם.

אור פנימי

בצורת עצמו, אלא בצורת הנרתק, דהיינו לפי מדת היסודות. כנ"ל.

צו) האי חכמה שירותא דכולא, כי על ידו נעשה ונאצל כל אשר למטה הימנו בהתלבש העצמות בה. דהיינו כמבואר, שאין גילוי של הארת חכמה, אלא ע"י עלית או"א עלאין לג"ר דא"א ודעתיק, שאז משמשת קומת ע"ב הגלויה באו"א עלאין, שממנה באים מוחין דהולדה לזו"ן. כנ"ל. הרי שהאי חכמה, דהיינו או"א עלאין, הם תחלת הגילוי של המוחין, הן לעצמם והם לזו"ן, והן לנשמות הנולדות מזו"ן. וז"ש הזוהר שהוא שירותא דכולא.

וממנה מתפשט מוחא דז"א לל"ב שבילין כי בה אין התפשרות כלל עד רדתה לז"א, ואף בז"א הם שבילין צרים ולא אורחין רחבים" פי': כי מוחין אלו היוצאים באו"א עלאין, הם בעיקר בשביל הז"א, שיוכל להזדווג עם הנוקבא פב"פ למוחין דהולדה, וע"כ נקראים המוחין האלו בשם חכמה דל"ב נתיבות, שפירושם כ"ב אתוון ועשרה מאמרות, כמ"ש הרב להלן. כי כ"ב אתוון הם בנין הבינה עצמה, ועשרה מאמרות הם ע"ס דזו"ן בעת שנכללים בבינה בסוד העיבור. וע"כ הם מכונים בשם ל"ב, להורות שכל חכמה זו, היא באה ע"י עלית מ"ן דזו"ן המעורר את הבינה לקבל חכמה בשבילו, ע"ד הבינה דאו"י שקבלה חכמה בשביל ז"א דאו"י כנ"ל, וע"כ הוא מחויבת לז"א, כי אין בינה מקבלת חכמה אלא לפי
שיעורו של ז"א, שהוא רק להאיר הארת חכמה בחסדים, ולא בחי' חכמה בפ"ע, וע"כ נקראו ל"ב נתיבות, המורה על ז"א בעיבור הבינה יחד. וז"ש "כי בה אין התפשטות כלל עד רדתה לז"א" כי אחר לידת המוחין דז"א, חוזרין או"א למקומם, וכל המוחין דא"א ואו"א חוזרים ומתלבשים במל"צ, ונמצאים או"א שוב בבחינת אוירא, כמו גלגלתא דא"א, אלא אלו המוחין באים לז"א, שהוא צריך להם, להיותו מבחינת הארת חכמה בחסדים, ואין מוחין דאו"א עלאין מספיקים לו, להיותם חסדים מכוסים.

וזה אמרו "ואף בז"א הם שבילין צרים ולא אורחין רחבין" פירוש: כי ז"א מקבל אלו המוחין, דרך היסודות דאו"א, שת"ת שהוא הנושא להארת חכמה, אינו מגולה בבחינת היותו בפני עצמו, אלא מתוך הצרות של היסודות כנ"ל, ולפיכך מכונים הכלים שהמוחין מתלבשים בהם, שהם שבילים צרים, ואין בהם אלא בחינת אורחא למעברא ביה, ולא אורחין רחבין, כי אין שם בחי' ת"ת מצד היותו בפני עצמו, המאיר בהרחבה גדולה, ומכונה כמו אורחין רחבין. אלא ת"ת המאיר במדת הצר של היסוד. ולכן אין הארת חכמה יכולה להתגלות בת"ת דז"א. דהיינו בחג"ת שלו, אלא בנה"י דז"א, שהם בחינת יסוד שלו, שהם בחינת אורחין צרים, שמתגלה שם יסוד דאבא בלי יסוד אמא. אבל אם היו מאירים בת"ת היו אורחים רחבין כי שם מלובש יסוד אמא המשפעת חסדים בהרחבה.

א' תקנד         חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

צז) והענין הוא כי בכלל חכמה זו היא הבינה דהיינו אמא, והאותיות מבינה, נמצאו כ"ב אותיות כלולים בבינה שבחכמה זו, ועשרה מאמרות שנתעברה בהם אמא, והולידתם בסוד ויאמר אלקים שהיא בינה, והם עשרה: ט' דז"א, ומלכות, הרי עשרה. ונמצא שגם מלכות שהיא סיומא, כלולה בחכמה זו. וזמ"ש ובהאי חכמה שירותא וסיומא אשתכח, ובג"כ: חכמה עלאה, חכמה תתאה שהיא חכמת שלמה.

 

צח) וכד אתפשט חכמה ונתגלית בינה, שהיא אמא שהיתה כלולה בו, דאז הולידו חב"ד שהם אבהן דבז"א, אז נקראת החכמה אבא לאבהן. ודע, כי אע"פ שהם מוחא דז"א, ונקראים חב"ד אליו, בערך או"א הם חג"ת והם אבהן ממש, וכדבעינא למימר לקמן, והבן זה. וזמ"ש בפרשת משפטים, רישא דמלכא בחסד וגבורה אתתקן, ודי בזה.

 

צט) וז"ש, כולא בהאי חכמה אשתכלל, כדפרישית, שהעצמות העליון נתלבשה בה, וירדה עד סוף המדרגות. וזמ"ש כולם בחכמה עשית. ונמצא, כמו שהחכמה העליונה, מוחא סתימאה, סתמה האור והעצמות, שלא ירד כי אם דרך השערות, והוא התחלת תיקון העתיקא להעלימו

 

אור פנימי

 

כי עדיין נעלמים להיות קרובים לאבא דנפיק מעתיקא קדישא" כלומר. כמו שאבא נתקן בם' דצל"ם משום שמקבל מבחינה שכנגדו בעתיקא, שהיא הגלגלתא המלובשת ג"כ בם' דצל"ם, כנ"ל. לפיכך גם בחינת חג"ת דז"א עד החזה, מיוחסים ג"כ לבחינת ג"ר, הצריכים ללבוש דם' דצל"ם, דוגמת חג"ת דא"א עד החזה, וע"כ צריכים הם תמיד להיות בבחי' חסדים מכוסים, ואין המוחין דהארת חכמה יכולים להתגלות בהם. וז"ש "כי עדיין נעלמים להיותם קרובים לאבא" כלומר, שהם בחינת חסדים מכוסים כמו או"א עלאין.

ואח"כ למטה בז"א נתגלית יותר. פי' ממקום החזה ולמטה דז"א, נתגלה הארת חכמה, כי שם מקום גילוי של החסדים כנודע. אכן עיקר הגילוי הוא במלכות, דהיינו בנוקבא דז"א, שהיא הלוקחת מקום הזה דנה"י דז"א, כמ"ש במקומו.

צז) כ"ב אותיות כלולים בבינה שבחכמה זו ועשרה מאמרות וכו' ונמצא שגם מלכות שהיא סיומא כלולה בחכמה זו וכו', חכמה עלאה חכמה תתאה. דהיינו כנ"ל, שעיקר גילוי החכמה הוא למלכות לנוקבא דז"א, וע"כ גם בחינת מלכות מרומזת במנין ל"ב הנתיבות, וע"כ נקראת הנוקבא חכמה תתאה, כי בה נגלית החכמה עלאה דל"ב בתיבות. וז"ש הזוהר ובהאי "חכמה שירותא וסיומא אשתכח" שירותא היא חכמה דל"ב נתיבות, אשר תחילת גילויה היא באבא עלאה. וסיומא, היא המלכות, שנקראת חכמה תתאה, שמוחין אלו מגיעים אליה.

צח) חב"ד שהם אבהן דבז"א וכו', בערך או"א הם חג"ת והם אבהן ממש. כלומר, שאע"פ שהמוחין באים מאו"א עלאין שעלו לג"ר דא"א, כנ"ל מ"מ ז"א אינם מקבלם מג"ר שהם או"א עלאין. אלא מחג"ת שלהם, ולכן הם חג"ת בערך או"א. ומ"ש "והבן

חלק י"ד  שער מאמרי רשב"י           גדלות הז"א          א' תקנה

כדי שיתגלה, כי העלמו הוא הגילוי, כן זאת החכמה סתמה האור שלא יתגלה כי אם מלובש בה, והוא סבת הגילוי והתחלה, ולפיכך נקרא שירותא.

 

ק) וזמ"ש, אתר דשירותא אשתכח, מעתיקא, מקום תחלת הגילוי הנמצא ויורד מעתיקא, שהעצמות מתפשט בו, כדפרישית, וזה על ידי שערות דיקנא הנקרא מזלא, כי דרך המזל יורד העצמות העליון ומאיר לו. וזהו דאתנהיר ממזלא, הוא נהירו דחכמתא דמתפשט אח"כ בז"א לל"ב עיבר. אי נמי ביה גופיה מתפשט לל"ב עיבר, דהא חוורא דגלגלתא נמי מתפשט לי"ג עיבר, כדלעיל ובז"א נעשים שבילין.

 

קא) ונפקא ממוחא סתימאה מנהירו דביה, דהיינו מהאור והעצמות שבו, והוא חסד עלאה, כי האור והעצמות שבכתר ותכמה ובינה נתפשט בשלשה ראשים העליונים, ובמצחא ודיקנא, ונפק אור עצמות חסד והוא חסד עלאה, והוא הנקרא בצאתו משם אוירא דכיא, ונגנז בתוך רוחא דגניז בעתיק יומין, והוא כדמות גוף וכלי להאי אוירא דכיא. והיינו דאמרינן באדרא זוטא. דרצ"ב ע"ב וז"ל, וההוא אב הוא רוחא דגניז

 

אור פנימי

זה" הוא לרמז שמשום זה אין החכמה מקובלת, אלא דרך היסודות דאו"א, וכל גילוי החכמה הוא במדת היסוד, שהם אורחין צרים. כי אפילו בעלית ז"א לא"א, אינו עולה שם למזל ונוצר שהוא בחינת או"א עלאין, שהת"ת מגולה בהיותו בפני עצמו, אלא במזל ונקה, שהיא בחינת ישסו"ת, שאינו מקבל אלא במדת היסודות כנ"ל באורך, ע"ש.

ק) אי נמי ביה גופיה מתפשט לל"ב עיבר, דהא חוורא דגלגלתא נמי מתפשט לי"ג עיבר. פי', שמתחילה פירש, שהוא מקבל רק נהירו דחכמתא דל"ב נתיבות דהיינו הארת חכמה, ולא חכמה עצמה, כי ז"א מקבל בעיקר רק מב' עטרין, שנקראים דעת, ולא מחו"ב גופיה, שמהם אינו מקבל רק הארה ולא עצמות. כנודע, ועתה מפרש כונת הזוהר, שאפשר לומר שגם בחינת
חו"ב עצמם מתפשטים בו, אלא שבאים בבחי' םל"צ דצל"ם, שחו"ב שלו מלובשים בם' ודעת עליון בל' ודעת המתפשט בצ'. וע"ז מביא ראיה, מגלגלתא דא"א, שאע"פ שמבחינתה עצמה היא רק ם' דצל"ם בלבד, ומ"מ היא מתפשטת בעצמה לי"ג עיבר, שהם ג' הויות דמל"צ, והוי"ה אחת דכליל לון כנודע, הנה ע"ד זה גם ז"א, אע"פ שבחינתו עצמו היא רק צ' דצל"ם, מ"מ הוא מתפשט בעצמו לכל ג' הבחי' דםל"צ, שבזה נמצאים עצמות חו"ב ג"כ מתפשטים בו, אלא בכיסוי דם' שהיא בחינת חסדים מכוסים, והל' מאיר בו הארת חכמה. והבן היטב.

קא) ונפקא ממו"ס מנהירו דביה דהיינו מאור ועצמות שבו, והוא חסד עלאה כי האור והעצמת שבכח"ב נתפשט בג' ראשים העליונים. פירוש, שמראה כאן השורש

א' תקנו          חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

בעתיק יומין, וביה אתגניז האי אוירא ואכליל לניצוצא דנפיק מבוצינא כו' עכ"ל. ועוד שנינו בא"ר דקל"א ע"ב וז"ל, והאי אוירא הוא טמיר דטמירין דעתיק יומי רוחא דגניז בהאי גלגלתא כו' עכ"ל.

 

קב) ומה דעתיקא נהיר בקדמיתא, דא הוא, כי בשלשה ראשים אשתכח, ועצמותו נדאה בהם בלי שום מחיצה, אבל בהאי נהיר דרך השערות לבד, וזהו הקודם לאור זה ושירותא ממה דאתגליא הוי, כי אע"פ שהוא מכוסה, הואיל והוא תחלה ממה שהוא מתגלה למטה, כי בז"א מתגלה חכמה זו והיא מתפשטת לל"ב שבילין, יצדק בה שם שירותא, כי הוא תחלת החכמה המתגלה בז"א, והיינו דקאמר, שירותא

 

אור פנימי

שמשם יוצאת חכמה זו דל"ב נתיבות, ואומר שהיא יוצאת מחסד עלאה, דהיינו חסד דעתיק, שהוא מלובש גו גלגלתא דא"א, ומשם מושפע למו"ס. ומפרש "כי האור והעצמות דכח"ב מתפשטים בג' רישין דא"א" דהיינו כמבואר לעיל, שאין החכמה דע"ב מתגלה, אלא ע"י עלית הפרצופים לג"ר דעתיק, וכבר נתבאר זה בחלקים הקודמים, כי ע"י הארת ע"ב ס"ג יורדת ה"ת מעינים דכל פרצוף ומעלית אח"פ שירדו אל התחתון, בחזרה למקומם הראשון, כי כל אח"פ דראש דעליון, מלובשים בגו"ע דתוך, ודתוך בגו"ע דסוף, וכן מפרצוף לפרצוף, כנודע. ונמצא שאח"פ דראש עתיק המלובשים בחג"ת שלו, חוזרים עתה לבחינת ג"ר שלו, ונמצא שחג"ת דעתיק עם ג' הרישין דא"א, נעשו לחב"ד דעתיק. וכן אח"פ שבחג"ת דא"א, חוזרים לבחינת ג"ר שלהם, ונמצאים חג"ת דא"א עם או"א המלבישים עליהם, עולים ונעשים לחב"ד דא"א. ואז גם הדיקנא שהיתה מלבשת לחג"ת דא"א, עולית לחב"ד דא"א, ולחב"ד דעתיק, שנעשו עתה לבחי' אחת. ואז נעשה הזווג בחב"ד דעתיק על המ"ן דדיקנא שנכנס לפנימיות, ויוצאת הקומה דע"ב המגולה בחב"ד דעתיק, ומשם מתפשטת לאו"א וזו"ן.

כי גלגלתא דא"א, נעשה עתה לחכמה
דעתיק, מחמת שחסד דעתיק נעשה לחכמה שלו כנ"ל, ועמהם מתחבר גם אבא עלאה, שעלה עם החסד דא"א, ונעשה לבחינת גלגלתא דא"א, וכל אלו הם בחינת הדכורין של הזווג. ועד"ז גם מו"ס נעשה עתה לבינה דעתיק, מכח שגבורה דעתיק עלתה ונעשה לבינה דעתיק, ועמהם מתחבר אמא עלאה שהיא עלתה עם הגבורה דא"א ונעשית למו"ס שלו, והם הנוקבין של הזווג. ועד"ז מוחא דאוירא דא"א, נעשה עתה לדעת דעתיק, מכח עליתו עם ת"ת דעתיק שנעשה עתה לדעת, שלו, ועמהם עולים ב' המזלין ונוצר ונקה. שהיו מלבישים לת"ת דא"א שנעשה עתה למוחא דאוירא שהוא נעשה עתה לדעת דעתיק כנ"ל. והם בחינת המכריעים של הזווג.

כי האור ועצמות שבכח"ב נתפשט בג' ראשים העליונים" כלומר: שג"ר דרדל"א, נמצאים עתה בבחינת אחת עם ג' הראשים העליונים דא"א שהם: גלגלתא ואוירא ומו"ס. וכן מתפשטים "במצחא ודיקנא דא"א" כי מוחא דאוירא, שבו מלובש דעת דעתיק, הם שנים מלובשים עתה במצחא דא"א וגם בדיקנה שלו, כי גם המזלין עלו עם הת"ת דא"א ונעשו לדעת. הרי שג"ר דעתיק מתפשטים עתה בג"ר דא"א ובדיקנא שלו, וע"כ נמצא קומת הזווג בבחינת עתיק

חלק י"ד              עץ חיים        גדלות הז"א          א' תקנז

ממה דאתגלייא, ולא קאמר שירותא דאתגלייא. מה שאין כן בחכמה סתימאה דלא אתגלייא כלל, כדלעיל. ואתעביד לתלת רישין, ורישא חדא כליל לון, והם חכמה ובינה ומזלא דכליל לון. ודע דהאי מזלא אתעביד מיניה רישא חדא ממש דכליל לחו"ב.

 

*        קג) דע כי כמו שאנו רוצים להמשיך נה"י לז"א, אנו עושים זווג לחו"ב, כדי שיתנו מוחין לז"א, ואז ע"י כח זה נתוספים לו נה"י, גם או"א להיות להם נה"י הם צריכים תחלה לזווג א"א.

אור פנימי

עצמו, דהיינו בלי לבושי מל"צ, אלא בבחינת ע"ב המגולה, וכבר ידעת שמתחילה מזדווג הזכר בבחינת היסוד של עצמו, הכלול מזכר ונקבה ג"כ. ואח"כ הוא משפיע אותה הקומה אל הנקבה. כנ"ל. וע"כ הדכורין הכלולים בחסד עליון דעתיק שנעשה לחכמה שלו, מזדווגים על המ"ן שבנוצר חסד, ויוצאת קומת הע"ב המגולה, ואחר כך משפיעים הדכורין הכלולין בחסד דעתיק אל הנוקבין הכלולין בגבורה דעתיק שנעשה לבינה שלו, שעליה מלבשת מו"ס, על המ"ן של מזל ונקה, ומקבלים הנקבות את המוחין ההם, ומשם משפיעים אל הזו"ן שהם בעיבור באמא עלאה.

ונפק אור עצמות חסד והוא חסד עלאה, והוא הנקרא בצאתו משם אוירא דכיא. כאן מדבר אחר לידת המוחין, שאז חוזרים הפרסאות למקומם, כנודע, וז"ש "והוא הנקרא בצאתו משם אוירא דכיא" דהיינו בעת שאור החסד העליון שהוא חסד דעתיק שנעשה לחכמה, יצא משם, כי ירד להתלבש באבא עלאה, הנה נקרא אז אוירא דכיא, משום שאז חזרו בחינת הלבושים דמל"צ על המוחין ההם, ונמצא מוח החכמה הנמשך מחסד דעתיק אל או"א עלאין, חזר ונתלבש בם' דצל"ם, שהיא בחינת אוירא דכיא, דהיינו חסדים מכוסים, מכח התלבשותו בעזקא דכיא, כנ"ל. ועזקא זו נקרא רוחא
דגניז בעתיק יומין, כי בעת התלבשותו בעזקא, שוב יורד החכמה ונעשה לחסד שבו"ק דעתיק, ונמצא אור החיה שנעשה שוב לבחינת אור הרוח. וע"כ נקרא העזקא בשם רוחא דגניז בעתיק יומין.

וזה אמרו "ונגנז תוך רוחא דגניז בעתיק יומין והוא כדמות גוף וכלי להאי אוירא דכיא" כלומר, שבחינת העזקא נעשה לכלי שהוריד האוירא דכיא לבחינת גוף. כי בסבתה שוב ירדו המדרגות זו מזו, וחב"ד דעתיק שוב נעשו לגוף וחג"ת, ועמהם הג"ר דא"א נעשו שוב ללבושי גוף דעתיק, וכן חב"ד דא"א שוב ירדו ונעשו לחג"ת דגוף דא"א, ועמהם או"א ומזלין נעשו שוב ללבושים דגוף של א"א. וכ"ז בא מכח התלבשות ג"ר דע"ב בם' דצל"ם, שהיא העזקא הנקרא רוחא דגניז בעתיק יומין. והבן.

קג) זווג לחו"ב כדי שיתנו מוחין לז"א ואז ע"י כח זה נתוספים לו נה"י. כבר נתבאר בחלקים הקודמים זה החידוש שנעשה באצילות, שאין הפרצוף נשלם בבת אחת כמו בפרצופי א"ק, אלא מתחילה נתקן הכלים דפנים שלו ומתבררים מן בי"ע, שהם הכלים דגו"ע עד החזה, שכוללים חב"ד חג"ת. ובפעם שנית לעת גדלות הוצרך שנית לזווג העליון שלו שימשיך לו מהארת ע"ב ס"ג דא"ק, שע"י הארה זו מוריד ה"ת

* ע"ח ח"א שער הולדת או"א וזו"ן פרק ד'.
א' תקנח         חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

קד) ואמנם איך יצאו או"א מזווג זה, הוא כי כבר נתבאר לעיל, כי לא הוצרך זווג זה רק לצורך מוחין ונה"י שלהם לבד, לכן הספיק להם זווג הפה, כי הלא תמיד או"א הם נכללים במזלא, תיקון הח' וי"ג דדיקנא, כי הלא תליין בשקולא עד טבורא.

 

קה) והנה יש הפרש אחד, והוא כי לפעמים אין או"א שלימים, רק חסרים מנה"י, אע"פ דאתכלילו במזלא. אך כאשר נעשה הזווג הזה של הפה דא"א אז נעשו כל התקונים של הד' העומדין בין תיקון ח' לתיקון י"ג ונתחברו כולם יחד, ונכללים בהם או"א.

אור פנימי

מעינים, ומעלה אח"פ שלו מבי"ע, שהם כלים דאחורים שמחזה ולמטה הנקראים נה"י. וזה נוהג בכל מדרגה ומדרגה הנבררת מחדש מבי"ע.

גם או"א להיות להם נה"י הם צריכים תחלה לזווג א"א. היינו או"א דקומת ע"ב, שנבחנים מצד הקביעות לבחינת ו"ק ומחוסרי נה"י דכלים וג"ר דאורות. ואע"פ שהם תמיד בזווג דלא פסיק ומחוברים בכותל אחד פב"פ כנודע, נמצא שיש להם נה"י דכלים וגם מוחין. אלא ג"ר אלו הם מבחינת ס"ג דמ"ה, דהיינו המוחין הקבועים שיצאו בה"פ אצילות. אמנם נודע שאו"א אלו הם הבירורים דאו"א של הנקודים, שהיו שם בקומת ע"ב, ומבחינה זו אין בהם אלא ו"ק לבד, כי ג"ר שלהם נטיל עתיק, כנודע. והם חסרים בקביעות את נה"י דכלים וחב"ד דאורות. וכבר נתבאר זה בחלק ט' שאין באו"א מבחינת ב"ן אלא ז"ת דע"ב לבד. וקומת ס"ג שיש להם בקביעות, אע"פ שמספיק להם להיות פב"פ בזווגא דלא פסיק, מ"מ אינו מספיק כלום לבחינת ג"ר דע"ב החסרים להם, וכן אין קומת ס"ג יכולה לברר כלום מנה"י דכלים השייכים לע"ב, להיותם מבחינת חסדים מגולים בהארת חכמה, וקומת ס"ג כולה היא חסדים מכוסים, כנודע.

קד) לא הוצרך זווג זה רק לצורך מוחין ונה"י שלהם לבד וכו', כי הלא תמיד או"א הם נכללים במזלא. כלומר, כיון שיש להם מוחין דס"ג בקביעות, והם מלבישים על חג"ת דא"א, ששם מקיפים שערות דיקנא דא"א, הנה הם מקבלים המוחין דקטנות משערות דיקנא דא"א, וע"כ אין להם צורך לב' זווגים: קטנות וגדלות הנוהגים בכל מדרגה, (כנ"ל ד"ה זווג). כי בחינת ו"ק דע"ב, המה מקבלים עם הלבשתם לחג"ת דא"א ממקיפי שערות דיקנא, שנקראים מזלין, ולפיכך אין חוסר להם מצד הקביעות אלא ג"ר דאורות דע"ב ונה"י דכלים דע"ב, דהיינו רק הגדלות לבד, ומספיק להם זווג אחד. ומ"ש "תמיד או"א נכללים במזלא" הכונה היא, הן בעת קטנות והן בעת הגדלות, כי בקטנות הם מקבלים מהם הו"ק, כנ"ל, וכן בגדלות כשעולים לא"א ומשיגים קומת ע"ב, הרי זה גם בכח התכללותם בב' המזלין, שהם בחינת הדעת שלהם, כמ"ש לעיל באורך. הרי שהן בקטנות והן בגדלות הם כלולים במזלין. וע"כ אומר, תמיד נכללים במזלא.

קה) לפעמים אין או"א שלימים רק חסרים מנה"י אע"פ דאתכלילו במזלא. היינו בעת שהם מלבישים רק לחג"ת דא"א, שאין הם מקבלים רק בחי' ו"ק בלי ראש מן

חלק י"ד              עץ חיים        גדלות הז"א          א' תקנט

קו) כי כבר ידעת כי הגרון הוא סוד גלגלת דילהון. והנה אם תביט באדם כשכופף ראשו, אז הגרון מכוסה ונכלל בסיום לחיי הראש, אך כשזוקף ראשו אז מתראה הגרון, וכשהזווג עליון דפה דא"א נעשה

 

 

אור פנימי

המזלין. כנ"ל בדיבור הסמוך. והם חסרים נה"י דכלים וג"ר דאורות מבחינת ע"ב. אלא בשעת התכללותם במזלא בעת עליתם לג"ר דא"א, אז יש להם מוחין ונה"י דע"ב. כנ"ל.

נעשו כל התיקונים של הד' העומדים בין תיקון הח' לתיקון י"ג ונתחברו כולם יחד, ונכללים בהם או"א. וצריכים להבין, מה ענין עשית אלו ד' התיקונים דדיקנא עתה בא"א, הלא יש לו לא"א תמיד י"ג תי"ד בקביעות. וכן מה הענין של התחברות מכל התיקונים יחד, שיהיו נכללים בהם או"א. ובעיקר, איך נעשה כל זה ע"י הזווג של הפה דא"א.

והנה צריכים לזכור כאן כל המתבאר לעיל בענין עלית הפרצופים בעת הזווג למוחין דהולדה. כי נתבאר שע"י הארת ע"ב ס"ג דא"ק מתבטלים כל הפרסאות שבאו עם צמצום ב', ואח"פ של כל המדרגות שנפלו לבחי' התחתון שלהם, חזרו אל המדרגה כטרם צמצום הב', ונתחברו לאחד עם גו"ע המיוחס למדרגתם. באופן, שנה"י דא"א, שבפנימיותם אח"פ דחג"ת שלו, עלו ונעשו לחג"ת. וכן חג"ת שבפנימיותם אח"פ דראש א"א, עלו ונעשו לראש דא"א, וכן הראש דא"א, שבפנימיותו אח"פ דראש עתיק, עלה ונעשה לראש דעתיק. ומתוך שחג"ת דא"א עלו ונעשו לבחינת ראש שלו, שהם ג' רישין: גלגלתא, אוירא, ומו"ס, הרי גם או"א עלאין הדבוקים בחג"ת הללו, עולים גם הם עמהם ונעשים לבחינת ג"ר דא"א. כי זה הכלל, שכל אותו המקום, שתחתון מלביש לעליון הוא נבחן עמו לבחינה אחת ממש, ולכן, כיון שחג"ת דא"א נעשו עתה ע"י ירידת ה"ת מענים, לבחינת
ג' רישין שלו, הנה גם או"א שהם לבושיהם, עולים ונעשים גם הם לג' רישין דא"א. ולא עוד, אלא שהם משיגים חיבור גם עם ראש דעתיק. והוא משום, שגם ג' הרישין עצמם עלו ונתחברו לראש דעתיק, כנ"ל, ולפיכך או"א עלאין הנמצאים עתה בעת העליה במקום הרשימות שהניחו ג' הרישין במקומם, שמשום זה השיגו או"א בחינת ג' הרישין, הרי יש להם חיבור עם הראש דעתיק כמו עצמותם של ג' הרישין שעומדים עתה שם, והבן היטב, כי זה הכלל, שאין העדר ברוחני, וכל שינוי מקום, אין הפירוש, שעזבו המקום הראשון, אלא הפירוש הוא שנתוסף להם מקום עליון בנוסף על מקום הראשון. ומקומם הראשון לא נעזב מהם כלל.

ונמצא, שע"י עלית חג"ת דא"א לג' רישין דא"א, נמצא הגרון שלו שהיה מקודם בחינת גלגלתא דאו"א שבחג"ת דא"א, נעשה עתה בחינת ראש הא' דא"א, שהוא גלגלתא שלו עצמו, ובחינת הפה דא"א שלמעלה מגרון, עומד עתה במקום פה דעתיק עצמו. ונמצא שאותו זווג הפה שנאמר כאן בדברי הרב, הוא בחינת פה דרדל"א, שהרי הפה דא"א לקח עתה מקומו שם.

ונתבאר בחלק י"ג, שח' תיקונים הראשונים דדיקנא, באים ממו"ס דא"א. וע"כ יש להם בחינת תיקון דג"ר מבחי' בינה, דהיינו שיש להם בחינת אורות פנימים מבינה ולמטה. אמנם ה' תיקונים האחרונים הדבוקים בגרון, באים מראש הא' דא"א, מגלגלתא שלו, שהוא מתוקן בם' דצל"ם, וע"כ הה' תיקונים התחתונים, נשארו בבחינת ו"ק, כי להיותם בחינת או"ח ולבושים של קומת ע"ב המגולה שנעלם מא"א בסוד מקיף חוזר, ע"כ הם צריכים

א' תקס           חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

בסוד נשיקין, אז יורד למטה מסיום הפה, בסוד כפיפת ראש, ואז נכלל הגרון בהם ממש, והוא סוד ראש דאו"א ויורד עד נה"י דאו"א שנכללו בראש ז"א.

אור פנימי

לחסדים מגולים, ואינם מתגדלים כלום מבחי' גלגלתא דא"א, שהיא עתי בבחינת חסדים מכוסים מכח הם' דצל"ם, וע"כ נשארות בלי שום גדלות. עש"ה.

וזה אמרו "כאשר נעשה הזווג הזה של הפה דא"א, אז נעשו כל התיקונים של הד' העומדין בין תיקון ח' לתיקון י"ג" כי עתה בעת הזווג עולים הגרון וחג"ת דא"א לג' רישין שלו, וג' הרישין עולים לג"ר דרדל"א ונמצא הגרון במקום הגלגלתא דא"א הקודם, והפה נמצא במקום הפה דעתיק ששם יש זווג על בחינת מלכות של צמצום א', כנודע. ונמצא עתה שד' התיקונים התחתונים עומדים עתה במקום הגלגלתא דא"א, כי הגרון עומד עתה שם, כנ"ל. ואז ד' התיקונים הללו, מקבלים כל תיקוניהם, כי עתה חוזרים להיות בחינת פנימים דג"ר דא"א, והם משמשים שם למ"ן לצורך יציאת קומת ע"ב המגולה, שה"ס המ"ן אשר בגרון, שנקרא אחה"ע, ובחינת החיך הוא בחינת יסוד הזכר, דחכמה סתימאה העומר עתה במקום רדל"א, ובפה שלו הוא החיך, שבו בחינת גיכ"ק, כמ"ש בדברי הרב. הרי שזווג הפה מתקן את ד' התיקונים התחתונים בכל תיקונם דהיינו בסוד הזווג דחיך וגרון, אשר ד' התיקונים הם נעשים למ"ן ומקבלים המ"ד מהחיך שבפה, והם מקבלים קומת ע"ב המגולה, שממנו נמשכים כל המוחין דהולדה.

וזה אמרו "שנתחברו כולם יחד ונכללים בהם או"א" כי בחינת גיכ"ק שהוא המ"ד שבחיך, הוא בחינת המזל של ונוצר חסד, הכולל לח' תיקוני דיקנא עלאין, וע"כ המ"ד והמ"ן אלו הבאים עם הזווג דחיך וגרון, הם כלולים מכל הי"ג תיקוני דיקנא. וז"ש "ונתחברו כולם יחד" כי נעשה החיבור
והזווג של מזל הח', שהוא ונוצר שבחיך, עם מזל הי"ג הכולל ד' התיקונים התחתונים, העומדים בגרון כנ"ל, הרי שסוד הזווג שבפה דא"א הוא עצמו החיבור של מזל ונוצר עם מזל ונקה. והבן היטב. וזה אמרו "ונכללים בהם או"א" כי אבא בכלל במזל ונוצר, שהוא בחינת עטרא דחסד השייך לאבא. ואמא נכללת במזל ונקה שהוא בחינת עטרא דגבורה השייך לאמא. כנ"ל דף א' תקנ"א ד"ה ועם זה וענין אחה"ע וגיכ"ק יתבאר במקומו.

 

וכשהזווג עליון דפה דא"א נעשה בסוד נשיקין אז יורד למטה מסיום הפה בסוד כפיפת ראש ואז נכלל בהם הגרון ממש. כבר נתבאר בדיבור הסמוך, שהזווג הזה העליון דפה דא"א בסוד הנשיקין, נעשה בפה דראש דעתיק ממש, כי הראש דא"א עלה אז לג"ר דעתיק, ע"ש. אבל הפה דאו"א נמצא עתה רק בפה דראש דא"א שמזמן הקביעות, כי הם עלו רק עם חג"ת דא"א שנעשו לג"ר שלו, ונמצא הפה שלהם, במקום חזה דא"א שעלה עתה ונעשה לפה דראש דא"א. ולפי"ז יש לשאול, איך נכללו או"א בזווג הזה דנשיקין דא"א, שהרי גם עתה המרחק רב ביניהם, שפה דראש דא"א הוא בפה דרדל"א, ופה דראשייהו דאו"א הוא בפה דא"א שמקודם לכן.

אכן נתבאר לעיל, שמטעם שאין העדר ברוחני, נבחן עוד הראש דא"א כמו שהוא במקומו גם כן, ולפיכך אותו הזווג הנעשה בפה דא"א שעלה לפה דעתיק, גורם עמו יחד גם זווג בפה דא"א שמקודם לכן, ששם עומד הפה דאו"א, ונמצאים או"א נכללים גם בזווג העליון שבפה דא"א, שמטעם אין

חלק י"ד              עץ חיים        גדלות הז"א          א' תקסא

קז) גם אלו הד' תיקונים שבין ב' מזלות תיקון ח' וי"ג, הם מתחברים ונכללים ברישא דאו"א שהוא הגרון, ונעשים שם מוחין. ובעבור אותו שפע המתרבה אז מכחם, מתארך גוף או"א ונה"י שבהם. כי אותו החלק הג' מת"ת דא"א שנשאר מב' חלקי הת"ת שנעשו ב' דעות לאו"א, נעשה ממנו חלק הגוף לאבא הכולל חג"ת, וחלק הגוף לאמא כוללת חג"ת, וזה סוד הגוף. ומריבוי השפע נעשו ג' אחרים: נה"י לאבא ונה"י לאמא.

אור פנימי

העדר ברוחני, כבחינה אחת נחשבים. ומאירים יחד.

וזה אמרו "אז יורד למטה מסיום הפה בסוד כפיפת ראש ואז נכלל הגרון בהם ממש" דהיינו באותו העת שנעשה למעלה בפה דעתיק הזווג דנשיקין בפה דא"א, הנה הפה הזה יורד ג"כ למקומו שמקודם לכן, מטעם שאין העדר ברוחני "ואז נכלל הגרון בהם ממש" דהיינו הגרון שעלה למעלה לגלגלתא דא"א, נמצא נכלל באו"א ממש על דרך ששימש להם לגלגלתא בהיותם למטה בגוף דא"א, ונעשה אותו זווג העליון דנשיקין דא"א גם בפה שבמקום או"א, ויוצאת אותה הקומה דע"ב המגולה גם באו"א כמו בפה העליון דא"א שבמקום עתיק. וזה מכונה "כפיפת ראש" כי ראשו דא"א האמיתי נמצא עתה במקום רדל"א, ונבחן ע"כ התפשטות ראש דא"א עם פה שלו למקומו שמקודם לכן, כמו שכופף ראשו ומוריד אותו למטה מדרגתו. כי עתה דרגתו מבחינת רדל"א, ומורידו לבחי' א"א. וע"כ נקרא כפיפת ראש.

קז) החלק הג' מת"ת דא"א שנשאר מב' חלקי הת"ת שנעשו לב' דעות לאו"א נעשה ממנו חלק הגוף לאבא וכו', ומריבוי השפע נעשו ג' אחרים נה"י וכו'. ענין הגדלות הכלים דו"ק דאו"א הבאים מע"ב, עם הנה"י חדשים שמשיגים ע"י המוחין הע"ב, דומים לגמרי, לגדלות הכלים דז"א עם נה"י חדשים הבאים לו עם המוחין
דגדלות, כמ"ש הרב לעיל בדף א' קצ"ב אות קפ"ח. וז"ל "חג"ת שלו נעשים לו לחב"ד ונה"י נעשין לו חג"ת וזה ע"י המשכת שפע דאו"א וה"ס התפשטות ב' עטרין וכו' " עו"ש באות ק"צ וז"ל "נגמר לי"ס גמורות באופן זה קו ימין הוא חסד ונצח, ובהם שש פרקין, ואז ב"פ עלאין דחסד מתחברים עם פרק עליון דנצח דאמא, ונעשה חכמה מג' פרקין וכו' " עש"ה. ועד"ז ממש הוא הגדלת כלים דע"ס דע"ב דאו"א, אלא כאן מסתייעים עם נה"י דא"א עצמו אחר שא"א נתחבר לבחינת עתיק.

והנה או"א היה להם מקודם חג"ת נה"י דא"א, שהרי מלבישים החג"ת שלו, וגם נה"י כלולים בהם. וע"כ חסד ונצח דא"א מתחלקים לשש פרקים, שב' פרקים עליונים שבחסד, נעשים לחכמה דאבא, וש"ת דחסד עם שליש עליון דנצח, נעשה לחסד דאבא. וב"ש הנשארים מנצח נעשים לנצח דאבא. וכן הגבורה והוד שבקו שמאל נחלקים לששה פרקים: ב"פ העליונים דגבורה נעשה לחכמה דאמא. וש"ת שנשאר מן הגבורה עם שליש עליון מהוד, נעשה לגבורה דאמא. וב"ש הנשארים מהוד נעשו להוד דאמא. וכן בקו האמצעי שיש להם שם, מקודם רק ש"ע דת"ת, הנחשב לת"ת שלהם, נמצא עתה שב"ש עליונים מן השליש עליון דת"ת ההוא, עלו ונעשו לדעת דאו"א, ונשאר ש"ת מן השליש עליון דת"ת דא"א, וזה השליש שנשאר מתחבר עם כל מחצית הת"ת הנשאר, ונעשה לגופא דאו"א, דהיינו לכל

א' תקסב        חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

קח) והנה נמצא, כי זווג זה דפה הוא לצורך או"א, ואינו לצורך עצמותן, רק למוחין ונה"י שלהם. והטעם כי ב' המזלות דיקנא נחתי בשקולא עד טבורא מצד פנים, ובאחור, יש המשך שערות הראש היורדין דרך אחור עד ראש ז"א, ומאותן האורות דשערות נעשים או"א. כי בהכרח שיעשה שם בנתיים מציאות אור אחד ע"י ב' מיני שערות אלו דדיקנא ודרישא, מצד אורם הגדול המקיף פנים ואחור. ולכן הספיק להם זווג הפה לבד. אך זו"ן, אין להם שום מציאות כלל, ולכן הוצרך להאציל מציאותו ממש בעיבור א', וכדי לעשות לו מוחין ונה"י הוצרך זווג ב'. משא"כ באו"א.

 

*        קט) והרי נתבאר לעיל, איך ז"א בהיותו בן ט' שנים ויום א' כבר הוא ראוי לביאה, כי כבר עלה אז תכף בתחלת שנה עשירית בסוד מיין נוקבין, ואז מתחילין המוחין ליכנס בו, אבל לענין היותו נקרא איש גמור, אינו נקרא עד היותו בן י"ג שנים ויום א', כי אז עברו עליו ד' שנים אחרות, ונכנסו בו ארבע מוחין, שהם כתר חכמה בינה ודעת, ואז נקרא איש שלם לגמרי, כנודע, כי אין איש פחות מבן י"ג שנים ויום א'.

אור פנימי

בחינת הת"ת שלהם. וב"ש של היסוד דא"א נעשה ליסודות שלהם. והשלישים עליונים החסרים עוד לכל כלי שלהם, באים להם מריבוי השפע שמקבלים מן העליון שלהם דהיינו מן קומת הזווג דא"א. אמנם אלו הנה"י שמצטרפים לאו"א, אין הכונה לנה"י דא"א ממש, כי אותם אינם, לוקחים, כי אינם מבחינתם, אלא הכונה היא אל הנה"י הכלולים בחג"ת דא"א כנודע.

וזה אמרו "אותו חלק הג' שנשאר מב' חלקי הת"ת שנעשו לב' דעות לאו"א נעשו ממנו חלק הגוף לאבא הכולל חג"ת וחלק הגוף לאמא הכולל חג"ת" דהיינו כמבואר, שחלק שליש עליון דת"ת שאו"א הלבישו מקודם לכן, זה עצמו נחלק לג' שלישים, שב"ש עליונים עלו ונעשו לדעת בראש דא"א שהוא עתה או"א, והם עלו יחד עם ב"ש עליונים דחסד דא"א, וב"ש עליונים
דגבורה דא"א שנעשו שם לב' חכמות דאו"א, כי הם שניהם משיגים שם קומת חכמה. ואלו שלישים תחתונים שנשארו מחו"ג ומשליש עליון דת"ת, מצטרפים עם הנה"י הכלולים בחג"ת, ונעשה כל אחד לב' שלישים ועם ריבוי השפע הם נעשים לחג"ת נה"י של כל אחד בג"ש שלימים, הכל כמ"ש הרב אצל הז"א. וכאן לא חש הרב להאריך הענין בפרטיותו.

קח) בהכרח שיעשה שם בינתים מציאות אור אחד ע"י ב' מיני שערות אלו דדיקנא ודרישא וכו'. ומן האור הזה המקיף אותם, הם משיגים בחי' הקטנות דפרצוף ע"ב, כנ"ל באורך. אבל זו"ן עדיין אין להם מבחינת ע"ב כלום, ע"כ הם צריכים מקודם לקבל בחינת הקטנות דע"ב ואח"כ הגדלות שלו, כי זה הכלל, אין שום מדרגה יוצאת

* שער מאמרי רשב"י זיע"א באדרא זוטא דף רס"ד טור ב'.

חלק י"ד  שער מאמרי רשב"י           גדלות הז"א          א' תקסג

קי) ובזה תבין, ענין שתי שערות, שצריך שיביא אחר י"ג שנים ויום א', והוא כמ"ש לעיל בענין עלית זו"ן בסוד מ"ן לאו"א, כי אז פוגע בנה"י דאו"א, אשר משם נעשים לו המוחין כמ"ש בע"ה, ולהיות שכבר עלה ביסוד דאו"א, ולכן ג"כ מתחיל אז בז"א בחינת זקן התחתון שבמתום דיסוד של ז"א, עצמו, והם בחינת שתי השערות הנזכר בדברי רז"ל. אבל זקן העליון דז"א אינו מתחיל עד היותו בן עשרים שנה. כמ"ש לקמן בע"ה.

 

קיא) ולכן נבאר עתה בחינת הד' מוחין האלו הבאים בד' שנים הנזכר, שהם מט' ויום א' עד י"ג ויום א'. הנה ביארנו למעלה כי נתעורר רק יסוד דא"א מיניה וביה, כי הוא כלול מזכר ונקבה, והנה גם הנה"י דעתיק יומין הגנוזים בסוד נשמה תוך חג"ת דא"א הגנוזים תוך או"א, כנ"ל, גם הם מתעוררים ומזדווגים, ואז נכללים נצח דעתיק בהוד שלו, והוד שלו בנצח שלו, ואז יורדת הטפה ההוא הכלולה מנצח והוד דעת"י הגנוזים בחו"ג דא"א וגורמים זווג גם אל א"א כנ"ל.

 

קיב) ואז נמשך ממו"ס דא"א, דרך תרי מזלות דדיקנא אל מוחין דאו"א המלבישים את חו"ג דא"א, הגנוזים תוך חו"ב שלהם, כי תרין פרקין עלאין, שהם בחינת הידים דא"א, הם בחינת חכמה דאבא וחכמה דאמא. ואלו הב' פרקין עלאין נקראים אחסנתא דאבוי ואמיה, לפי

אור פנימי

בפעם אחת אלא בב"פ, מתחלה הקטנות ואח"כ הגדלות. כנ"ל.

קי) זקן התחתון שבמקום היסוד של ז"א עצמו וכו'. נודע, שיש ג' מיני שערות, היוצאים בג' פרצופים: בעיבור, יניקה, מוחין, כמ"ש לעיל בדף אלף שס"ח ד"ה וזה. ע"ש. גם נודע, שמבחינת הכלים, נמצאים תמיד שעליונים נגדלים מתחילה. ולפיכך, אין השערות דפרצוף העיבור, שהם השערות דיסוד, באים, אלא אחר שנשלמו לו המוחין דגדלות, דהיינו אחר י"ג שנה. באופן שבעיבור ויניקה אין לו אלא הכלים העליונים של השערות, דהיינו שערות רישא בלבד, שהם בחינת גו"ע דשערות, כנ"ל בחלק י"ג, ובחינת אח"פ דשערות, אינם
באים אלא בגדלות, שבבחינת המוחין של הצ' דצל"ם דגדלות, שהם אחר י"ג שנה הוא משיג בחינת שערות דעיבור שהם שערות היסוד הנקרא זקן התחתון שהוא ג"כ בחינת צ', ואח"ז כשמשיג הל"מ דגדלות, שהוא בהמשך דכ' שנים, כמ"ש לפנינו, אז הוא משיג גם דיקנא עלאה דראש, שהוא בחינת אח"פ דשערות דגדלות. ועי' היטב באו"פ הנ"ל בדף אלף שס"ח כי אין כאן המקום להאריך.

קיב) תרין פרקין עלאין שהם בחינת הידים דא"א הם בחינת חכמה דאבא וחכמה דאמא וכו' נקראים אחסנתא דאו"א. כבר נתבאר זה לעיל, בד"ה והנה, איך החג"ת נה"י דא"א, מתחלקים לעשרה כלים בשביל

א' תקסד        חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

שאלו התרין פרקין הגיעו לחלקם ונחלתם, ומשם נמשכת טפה אחת מאו"א כלולה משתי טיפות, ומהם נעשין תרין מוחין דחכמה ובינה בז"א.

 

קיג) ואמנם תרין פרקין תתאין דחסד וגבורה דאריך, שהם בחינת הזרועות המחוברות בשתי הכתפין, אלו נשארו לחלקו דז"א, ונעשין נשמה אליו, ואלו נקראים ב' עטרין, ואלו ירדו למטה ונתהוו שניהם בסוד מוח השלישי של דעת דז"א הכלול מחסד וגבורה, שהם התרין פרקין הנזכר. ולפי שהתרין עטרין הם מב' פרקין תתאין, וחכמה ובינה שבו נמשכו מתרין פרקין עלאין. לכן מקום הדעת הוא תחת חכמה ובינה.

 

קיד) וא"ת והרי אלו תרין עטרין הם תרין פרקין תתאים עצמם דא"א, שירדו בתוך הדעת דז"א. וחכמה ובינה הם נמשכין מטפה הנמשכת מאחסנתא דאבוי ואמיה ואינם הם עצמם, אלא טפה נמשכת מהם, א"כ גדול כח הדעת מכח דחו"ב.

אור פנימי

פרצוף ע"ב דאו"א, שב"ש עליונים דיד ימין שהוא חסד דא"א, נעשה לחכמה דאבא, הכולל ג"כ הבינה דאבא, אלא לפי שהוא ע"ב, ע"כ אינו חושב אלא הבחינה העליונה. וע"ד זה ב"ש עליונים דיד שמאל דא"א, נעשו לחכמה דאמא וגם הבינה שלה בכלל. ע"ש.

אחסנתא או"א לפי שאלו התרין פרקין הגיעו לחלקם ונחלתם. כלומר, לפיכך קורא אותם הזוהר בשם אחסנתא דאו"א, משום שהגיעו להם מן ג' הרישין דא"א ומג"ר דעתיק, ע"י עליתם והתכללותם שמה, כנ"ל דף אלף תקנ"ט ד"ה נעשו ע"ש. ונבחן כמו שלקחו אותם מבחינה שלמעלה ממדרגתם, וע"ש זה נקראים אחסנתא.

קיג) פרקין תתאין דחסד וגבורה דאריך וכו', אלו נשארו לחלקו דז"א וכו', ואלו נקראים ב' עטרין. ודע שכל ההפרש מבחינת אחסנתא, לב' עטרין הוא בענין הארת חכמה שבת"ת, שנקרא שמש, אשר בבחינת אחסנתא הוא מאיר בלי שום נרתק, ואורו גדול מאד, משא"כ בבחינת ב' עטרין שנוטל
הז"א, כבר ת"ת מלובש בנרתיקו, שהוא בחי' הצרות שביסוד, והארתו של הת"ת מתמעטת, בבחינת אורחא למעברא ביה. וכבר הארכנו הרבה בענין הזה לעיל דף א' תקל"ט ד"ה ובזה. עש"ה בכל ההמשך שהוא נחוץ כולו לזכור כאן. וע"כ רק בבחינת הראש דאו"א מאיר בחינת הארת חכמה בכל שלימותה, אבל החג"ת דאו"א, שהם צריכים לקבל המוחין של ראש דרך היסודות שלהם שבפה, הנה אז הת"ת משוה הארתו למדת היסודות שהיא מצומצמת בהם, ע"ש.

וזה אמרו "תרין פרקין תתאין דחסד וגבורה דאריך ואלו נקראים ב' עטרין, ואלו ירדו למטה וכו' לדעת דז"א" כי משלישים העליונים דחסד וגבורה שעלו ונעשו לראש דא"א ששם עלו או"א. נמשך מהם רק טפה אחת מהיסודות שבפה, שטפה זו ה"ס הארת חכמה דאו"א המצומצמת בהמסכים של יסודות שלהם שבפה. וע"כ אין מגיע לז"א משם רק הארה לבד, ולא עצמות, שהרי אין הארת חכמה זו יכולה להאיר בז"א אלא במדת הצרות שביסוד. כמ"ש שם, אמנם מדת הב' עטרין עצמם, שהם בחינת הת"ת

חלק י"ד  שער מאמרי רשב"י           גדלות הז"א          א' תקסה

קטו) והתשובה היא, כי אלו שני עטרין., אינם בז"א כמו שהם, בלי התלבשות אבל בתחלה נתלבשו במוחין דאו"א. ובהיותם מלובשים שם ירדו למטה. אבל חכמה ובינה שלו הם טיפין ממש שירדו מאותם תרין פרקין הנקראים אחסנתא דאבוי ואמיה. שהם יותר עליונים. ובודאי כי יותר מאירים אלו העליונים מאותן תרין עטרין כיון שירדו מלובשים. אע"פ שירדו הם עצמם ולא טפות בלבד.

 

קטז) הכלל העולה הוא, כי תרין מוחין חכמה ובינה דז"א הם טיפין הנמשכים מתרין פרקין עלאין דחסד וגבורה דא"א. והם הארה שלהם ולא הם עצמם ותוך אלו הטיפין מלובשין גם כן הארת תרין פרקין עלאין דנצח והוד דעתיק יומין הגנוזין בתרין פרקין עלאין דחסד וגבורה דא"א כנ"ל. ולא הם עצמם. אבל הדעת מוח הג' דז"א הוא מב' פרקין תתאין דחסד וגבורה דא"א, הם עצמם ולא הארתם אלא שהם מלובשים במוחין דאו"א. ובתוך אלו התרין פרקין דחסד וגבורה דא"א ירדו ג"כ ב' פרקין תתאין דנו"ה דעת"י גנוזין בתוכם, הם עצמם ולא הארתם.

 

קיז) והרי נתבאר, איך ז"א נקשר גם עם עת"י בבחינת תרין פרקין תתאין דנצח הוד שלו, והם עצמם נשמה אליו בתוך הדעת דז"א,

 

אור פנימי

ויסוד שבשלישים תחתונים דחו"ג, שהם כבר בחינת חג"ת דאו"א ולא ג"ר שלמעלה ממסכים, יכול הז"א לקבל אותם כמות שהם. באופן שאלו המוחין דע"ב שז"א מקבל. נחלקים לג"ר וז"ת. קומה שלימה של ע"ס, אמנם הג"ר שהם הארת חו"ב, נבחנים למצומצמים מאד מחמת עברם דרך היסודות שבפה, וז"ת שבהם שהם בחי' חסדים. הוא מקבל מב' עטרין עצמם. ומגיעים לו בכל השלימות שלהם כמות שהם בחג"ת דאו"א. שהם שליש תחתון דחסד ושליש תחתון דגבורה, הנבחנים לחג"ת דאו"א, שהם ב' כתפין דא"א. כי הכתפין הם שלישים תחתונים דידין.

קטז) חכמה ובינה דז"א הם טיפין הנמשכין מתרין פרקין עלאין דחו"ג דא"א

והם הארה ולא עצמותם וכו', אבל הדעת וכו', הוא מכ' פרקין תתאין דחו"ג דא"א הם עצמם ולא הארתם. כמבואר בדיבור הסמוך ע"ש. אמנם מ"ש שחו"ב הם הב' פרקין עלאין דחו"ג, הכונה היא על ב"פ עלאין דכל אחד מהם, כי ב"פ דחסד, נעשו לחכמה דאבא ובינה שלו. וכן ב"פ עלאין דגבורה, נעשו לחכמה דאמא ובינה שלה, והם שניהם בחינת ראשייהו דאו"א, ומשם נמשך האחסנתא. ומ"ש ב"פ תתאין דחו"ג שנעשו לדעת, הכונה היא על פרק אחד לבד, דהיינו פ"ת של החסד ופ"ת של הגבורה. כי הם נשארו בחג"ת, ולא עלו לראשייהו דאו"א, כנ"ל, וע"כ נוטל הז"א עצמותם ממש, שהם בחינתו עצמו, כי הז"א הוא תמיד בחינת חג"ת, כנודע.

א' תקסו         חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

גם נאחז עמו על ידי חצי יסוד התחתון דעתיק יומין, הגנוז תוך חצי התחתון דת"ת דא"א, אשר ממנו נעשה הגלגלתא והכתר דז"א, וכמו שנבאר בע"ה.

 

קיח) ובזה תבין מ"ש באדרת האזינו דף רצ"ג ע"א בענין מצחא דז"א וז"ל, וכד האי מצחא אתגלייא אתערין מאריהון דדינין כו' ומצח אוקימנא דאקרי נצח באתוון רצופין, והענין הוא כי להיות ב' פרקין תתאין דנצח והוד דעת"י בבחינת נשמה אל הדעת דז"א, לכן אתערו תמן במצחא דיליה, שהוא נגד מקום הדעת, בחינת הדינין, כי כל בחינות נצח והוד בכל מקום שהם הם דינין, ונמצא כי הנצח נגלה במצח.

 

קיט) והנה נתבאר ענין הד' מוחין דז"א שהם אחסנתא וב' עטרין בדרך קצרה, ואמנם להרחיב הדרוש הזה צריך שנבאר סוד התפילין, וכדי לבארם צריך להבין דברי המאמר הנזכר באדרת האזינו דרצ"ב ע"ב וז"ל, בחללא דגלגלתא, נהירין תלת נהורין, ואי תימא תלת, ארבע אינון, כמא דאמינא אחסנתא דאבוי ואימיה ותרין גניזין דלהון דמעטרן כולהו ברישיה, ואינון תפילין דרישא, לבתר מתחברן בסטרוי ונהרין, ועאלין בתלת חללי דגלגלתא. כו' עכ"ל.

 

קכ) והענין הוא זה. דע כי באלו המוחין דז"א יש ששה בחינות: הבחינה הראשונה היא, בהיות המוחין האלו למעלה במקומם תוך או"א במוחין פנימים שלהם.

אור פנימי

קיז) חצי יסוד התחתון דעתיק יומין הגנוז תוך חצי תחתון דת"ת דא"א. היינו בשעת עלית הפרצופים, חצי תחתון דת"ת, עולה ומלביש על חצי עליון של הת"ת שלו, נמצא גם חצי תחתון דת"ת דא"א, שמלביש על יסוד דעתיק. כמ"ש הרב לעיל דף תתקי"ט אות פ"ו. מה שא"כ בסדר של הקביעות, כי אז מסתיים היסוד דעתיק בחזה דא"א, ואינו מגיע אל חצי תחתון דת"ת דא"א.

קכ) ששה בחינות, הבחי' הא' בהיות המוחין למעלה במקומם תוך או"א וכו', הבחינה הב' שע"י אותה הארה דמזלא וכו'. ויוצא לחוץ בסוד או"מ וכו'. פי' כי אלו
המוחין דע"ב המגולה שיצאו על המ"ן דמזלא בעת התכללות או"א בג"ר דא"א, לא יכלו כלים הפנימים דאו"א להכיל אותם אחר שיצאו מג"ר דא"א ונולדו ובאו למקומם, כי בעת לידת הפרצופים חוזרים הפרסאות למקומם, והמוחין מתלבשים שוב בג' תיקוני מל"צ דצלם כנודע, וכיון שג"ר דמוחין מתלבשים בם' דצל"ם, א"כ נעלמים משם הג"ר דע"ב בסוד מקיף חוזר, כנ"ל באורך. וע"כ נבחן במוחין דע"ב דאו"א ב' בחינות מוחין: א' הם מוחין פנימים, דהיינו כמה שיכלו להכיל אחר התלבשות במל"צ. וב' או"מ דמוחין אלו, דהיינו אותם ג"ר דע"ב שנעלמו מן הג"ר דמוחין מסבת

חלק י"ד  שער מאמרי רשב"י           גדלות הז"א          א' תקסז

קכא) הבחינה השניה היא, כי על ידי אותה ההארה דמזלא קדישא המאיר בהם נתוספה בהם הארה ומתנוצץ אורם ויוצא לחוץ בסוד אור המקיף כנגד המוחין הפנימים. כי כבר הודעתיך, כי כל אור כלול מפנימי וממקיף.

 

קכב) הבחינה השלישית היא, כי עוד נמשך הארתם עד למטה בנה"י דאמא, ושם נכנסים בפנימיותם ומתלבשים שם בתוכם. הבחינה הרביעית היא, כי שם נתנוצצה הארתם בחוץ בסוד או"מ ע"ד הנ"ל.

אור פנימי

התלבשותם בם', כנ"ל, הנה לא נעלמו לגמרי, אלא שנשארו חופפים בסוד או"מ אל המוחין.

ואע"פ שהמוחין האלו יצאו בעיקר בשביל ז"א וגם ע"י מ"ן דז"א, מ"מ אין ז"א יכול ליקח אלו המוחין ממקום ג"ר דאו"א המלבישים לג"ר דא"א בעת הזווג, כי ז"א אין לו חלק, אלא בנה"י דאו"א, וגם זה רק בכח עלית נה"י דא"א לחג"ת שלו בעת הזווג, שנמצא הז"א המלביש לנה"י דא"א, שמלביש עתה לחג"ת דא"א. אמנם נודע, שאז גם חג"ת דא"א עם או"א המלבישים אותם עלו ונעשו לג"ר דא"א, דהיינו הב"ש העליונים דכל אחד מהחג"ת עלו ונעשו לג"ר שלו, ולא נשאר מן החג"ת למטה בגוף, במקום עלית הז"א, אלא רק השלישים התחתונים דכל אחד מהחג"ת, הרי שאפילו בעת הזווג לא נכלל הז"א אלא בשלישים התחתונים דחג"ת דא"א, שהם נה"י דאו"א, ולא בב' השלישים העליונים שלהם, שנעשו לג"ר דע"ב ודא"א. הרי שאין לו שום חלק בג"ר דאו"א.

ולפיכך צריכים המוחין לירד ולהתפשט לבחינת נה"י דאו"א, דהיינו למקום שמחזה ולמטה שלהם, שנשארו עומדים למטה מפה דא"א, בבחינת חג"ת שלו, שהם בחינת רישי כתפין דא"א, ששם נכלל הז"א בעת הזווג מכח עלית נה"י דא"א לחג"ת שלו, כנ"ל. ואחר שהמוחין יורדים לנה"י אלו דאו"א יכול ז"א לקבל מהם, כי גם הוא נכלל שם
ברישי כתפין כמו נה"י דאו"א. אמנם מקודם צריכים המוחין להתלבש בנה"י דאו"א, שהם המלבישים הקבועים על רישי כתפין אלו דא"א, ואח"ז מתלבשים המוחין עם לבושים מנה"י דאו"א תוך ראש דז"א עצמו. הרי, שהגם שהמוחין דז"א דקומת ע"ב מוכרחים לצאת בראשייהו דאו"א, בעת שמלבישים הג"ר דא"א, שאז המזלא משמש להם לדעת, אכן ז"א לא יקבלם שם וצריכים לעבור ג' מדרגות עד ביאתם לראש הז"א. א', הוא מקום יציאת המוחין על המזלא, שהוא בראשייהו דאו"א עצמם. ב' הוא, התפשטות המוחין משם למקום נה"י דאו"א שהם במקום אחד עם הז"א בעת הזווג, שהם שניהם נכללים ברישי כתפין דא"א. ג' הוא, התפשטות המוחין מנה"י דאו"א אל ראש דז"א עצמו.

וכבר נתבאר לעיל, שאחר לידת המוחין חוזרים הפרסאות למקומם והמוחין שוב מתלבשים כל אחד בבחי' מל"צ דצל"ם, וג"ר דע"ב המגולה נעלמים לחול בסוד מקיף חוזר, ע"כ נמצא בכל מדרגה פנימי ומקיף, וע"כ יש באלו המוחין שש בחינות, כי הם ג' מדרגות, ובכל מדרגה בחי' פנימי ובחינת מקיף, הרי שש בחינות בג' מדרגות. ונמצא שהתלבשות המוחין בראש דז"א היא המדרגה החמישית, והאו"מ שלו הוא המדרגה הששית.

אמנם צריכים להבין ההפרש הגדול שיש בין אלו ג' המדרגות. וכבר נודע שאלו

א' תקסח        חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

והנה האור המקיף הזה הוא עיקר מציאות של האו"מ דז"א העצמי שבו, והוא עומד כאן למעלה בחוץ נה"י דאמא, ומכאן הוא בחינת או"מ אל רישא דז"א.

 

קכג) הבחינה החמישית היא, ברדתם למטה, ונכנסים הארתם בתוך פנימיות תלת חללי גלגלתא דרישא דז"א. והנה כל אלו הבחינות אין בנו כח להשיגם אבל הבחינה הששית יש בנו כח להשיגה. וענינה היא,

 

אור פנימי

המוחין דע"ב המגולה, אינם יוצאים אלא בפה דעתיק, דהיינו ע"י עלית ג"ר דא"א לג"ר דעתיק, וג"ר דאו"א לג"ר דא"א, שרק אז משמשת המזלא לבחינת דעת לראשייהו דאו"א, שמזל ונוצר הוא עטרא דחסד, ומזל ונקה הוא עטרא דגבורה, ואז יוצאים אלו המוחין דע"ב המגולה, שהם מוחין דע"ב הראוים לז"א. גם ידעת שהמוחין האלו כמו כל מוחין יצאו בזווג דהכאה על עטרא דגבורה, שהם ט' ממטה למעלה וט' ממעלה למטה, כנ"ל (דף אלף תקל"ו אות ע"ו ע"ז. עש"ה) ולכן נבחן הפרש גדול ממוחין הראשונים במקום יציאתם, דהיינו באו"א שהם במקום ג"ר דא"א, ומחוברים עם ג"ר דעתיק, אשר מזל ונקה, שהוא עטרא דגבורה, משמש להם ממטה למעלה, נמצא שם העיטרא דחסד, שהוא מזל ונוצר ות"ת, שהוא עומד מגולה לגמרי בלי שום התלבשות בנרתק דעטרא דגבורה, שהוא ב' המסכים דצר וקצר הכלולים במזל ונקה, כנ"ל באורך. ונודע אשר עיקר הנושא להארת חכמה, והמאיר ומשיב את הבינה להיות חכמה, הוא עטרא דחסד שהוא הת"ת, דהיינו מזל ונוצר, וכיון שהוא שם מגולה בלי שום נרתק, הרי הארתו בכל השלימות. ואור הגדול הזה של הת"ת בהיותו בפ"ע מחוץ לנרתק, אינו מקובל אלא בפנימי ומקיף של המדרגה הראשונה, דהיינו, בראשייהו דאו"א גופייהו, שהם המדרגה הראשונה ליציאת המוחין, וע"כ העטרא דגבורה משמשת בהם ממטה למעלה, ואין המסכים שלהם יכולים להאפיל כלום על
הת"ת שהוא עטרא דחסד, כי אין שום מסך יכול להעלות מעביותו למעלה ממקום מציאותו אף משהו, כי רק או"ח בלבד הוא מעלה, ולא שום עביות כלל.

משא"כ המדרגה השניה, שהיא בחינת התפשטות המוחין לנה"י דאו"א, שהם נמצאים למטה מפה דא"א, אפילו בעת הזווג, להיותם בחינת ם' סתומה שבהם ק"כ צירופי אלקים, ואינם בחינת ג"ר כמו או"א. כמ"ש בחלק י', שחב"ד חג"ת דאו"א עד החזה, נבחנים בסוד ס' להיותם בחינת ג"ר דאמא, שאינם מרגישים כלל בחינת יציאתם מראש דא"א, וע"כ הם יכולים לעלות לראש בעת הזווג, משא"כ מחזה ולמטה דאו"א, כבר המסך רובץ עליהם ונחשבו לו"ק בלי ראש, וע"כ הם נקראים בשמות אלקים, עש"ה, וע"כ אין הם יכולים לעלות לראש גם בשעת עלית הפרצופים. וזה הטעם, שרק ב"ש עליונים דכל אחת מחג"ת עולים לג"ר דא"א. כי על ג"ש עליונים דחג"ת דא"א, מלבישים חב"ד דאו"א. ועל ג"ש אמצעים דחג"ת דא"א מלבישים חג"ת דאו"א עד החזה שלהם ועל ג"ש תחתונים דחג"ת דא"א, מלבישים נה"י דאו"א שמחזה ולמטה. ונמצא בחינת הס' דאו"א הראוים לעלות לראש דא"א, שהם מלבישים על ב"ש עליונים שבכל אחת מן החג"ת, וע"כ רק הם עולים ונעשים לג"ר דא"א. אבל ג"ש התחתונים דחג"ת, שעליהם מלביש הם' סתומה דאו"א, מוכרחים להשאר בגוף מתחת הפה דא"א. וכן תחת הפה דאו"א.

חלק י"ד  שער מאמרי רשב"י           גדלות הז"א          א' תקסט

כי גם שם מתנוצצת הארת המוחין שבתוך שלשה חללי גלגלתא ויוצא הארתם לחוץ בסוד או"מ ג"כ מבחוץ. וזו הבחינה הששית שאנו משיגים אותה ה"ס מצות תפילין. ולכן נתחייבנו במצוה זו כי יש בנו כח להשיגה.

 

 

קכד) ונמצא כי ששת בחינות אלו הם ג' פנימים וכנגדם ג' מקיפין. ואל תחשוב כי ח"ו נעקרים ממקומם ויורדים למטה מדרגה אחר מדרגה, אבל הכונה היא, כי מחמת ריבוי ההארה הנפלאה אשר בהם, נתוסף

 

אור פנימי

ונמצא שאלו נה"י דאו"א, שהם ם' סתומה כנ"ל, אינם נכללים בזווג דנשיקין דפה דאו"א, ששם משמש העטרא דגבורה ממטה למעלה, אלא שהם צריכים לקבל מזווג דחיך וגרון דפה דאו"א, דהיינו דרך היסוד דמזל ונקה, שהיא עטרא דגבורה, ונמצאים המסכים דעטרא דגבורה שולטים על התפשטות המוחין האלו למדרגה ב', ואין עטרא דחסד שהיא הת"ת יכול להיות מגולה בהם כמו באו"א בג"ר שלהם, אלא שהוא מלובש תוך הנרתק, שהם המסכים דעטרא דגבורה. הרי ההפרש הגדול ממדרגה הא' אל הב', אפילו בעת הזווג ועלית הפרצופים, ומכ"ש אחר לידת המוחין, שבחינת הג"ר דע"ב יוצאים לגמרי מחוץ לכלים הפנימים, ואינו נשאר בפנימית אלא ו"ק דמוחין דע"ב, הנה ודאי שההפרש גדול בהם הרבה.

וכן יש הפרש גדול ממדרגה ב' אל מדרגה הג'. כי מדרגה הב' היא על כל פנים בחינת חג"ת דא"א, כי נה"י דאו"א הם ג"ש תחתונים דחג"ת דא"א, כנ"ל. משא"כ מדרגה הג' שהיא ראש דז"א, הנה הוא רק מלבוש של הנה"י דא"א, אלא רק בעת הזווג הוא נכלל ברישי כתפין, שהם חג"ת, אמנם אחר הזווג הוא יורד למקומו למקום נה"י דא"א, ובחינת רישי כתפין המלובשים בנה"י דאו"א, הם מאירים לו רק בבחינת מקיפים בלבד, דהיינו זה האו"מ שעל מדרגה הב', הנחשב לבחינה רביעית דמוחין, הנה
הוא עומד שם במקום רישי כתפין דא"א, ומשם מאיר למוחין דז"א בבחינת או"מ. הרי נתבאר ההפרש הגדול מפנימי ומקיף דמדרגה ב', אל פנימי ומקיף דמדרגה ג', שהוא כהפרש החג"ת דא"א אל הנה"י דא"א, שיש בהם מרחק גדול מאד, כי עד החזה דא"א הוא נבחן בכל השלימות מיחס דגלגלתא ע"ב ס"ג דא"ק המאירים לו עד שם. משא"כ מחזה ולמטה, שמקבל מנה"י דא"ק שגם הם לא נשלמו בנקודים, וכן באצילות עד גמר שתא אלפי שני.

וזה אמרו (באות קכ"ו) "נמצא כי מחג"ת דא"א עצמו, כשמתלבשים תוך או"א, נעשו מוחין אל הז"א בסוד או"מ למעלה. ומנה"י דא"א נעשו בז"א מוחין פנימים שנכנסו תוך ראשו" דהיינו כמבואר, כי אינו מקבל מב' כתפין דא"א, אלא בעת הזווג, שאז הפרצופים בסוד עליה, ונמצאו נה"י דא"א כלולים בחג"ת, דהיינו בשלישים תחתונים דחג"ת שהם ב' הכתפין. אמנם אינו נשאר שם, אלא יורד למקומו, למקום נה"י דא"א, ואז אין לו משם אלא או"מ של נה"י דאו"א המלבישים שם, ולא או"פ. כי אינו מלביש אלא נה"י דא"א, ומשם באים לו הפנימים. ומה שאומר לעיל שלוקח הב' כתפין דא"א מבחינת עצמותם, הוא ענין אחר כמ"ש לפנינו.

וזה שחוזר ומזכיר כאן הב' עטרין (באות קכ"ה) ואומר "ואמנם בענין הד' מוחין עצמם יש הפרש בין אלו לאלו כי תרין מוחין חו"ב הם נמשכים בו מן הארה

א' תקע          חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

בהם כח ומאירים בכל ששת הבחינות הנזכרים, ושרש כולם קיים במקומם. כי דרך הקדושה להשאיר שורש במקומה אע"פ שיורדת למטה. ונמצא כי ששת הבחינות הנזכר כולם קימות ועומדות כאחד יחד כולם.

 

תכה) ואמנם בענין הארבע מוחין עצמם יש הפרש בין אלו לאלו כי תרין מוחין הנקראים חו"ב דז"א, הם נמשכים בו מן הארה הנמשכת בהם מן אותם תרין פרקין עלאין דחסד וגבורה דאריך, הגנוזין גו חכמה וחכמה דאו"א, והם עצמם עומדים למעלה במקומם. אבל בחינת המוח הג' הנקרא דעת כלול תרין עטרין, הם עצמם יוצאים ונמשכים עד רישא דז"א, הם עצמם עצמותם ממש ולא הארתם בלבד, אבל בהיותם תוך או"א, נתלבשו שם מכח או"א, ואחר התלבשם שם ירדו למטה ונתלבשו תוך רישא דז"א.

 

קכו) נמצא, כי מחג"ת דא"א עצמו, כשמתלבשים תור או"א כנודע,

 

אור פנימי

הנמשכת בהם מן תרין פרקין עלאין דחו"ג דאריך וכו', אבל בחינת מוח הג' הנקרא דעת כלול תרין עטרין וכו' הם עצמם עצמותם ממש ולא הארתם בלבד וכו' ואחר התלבשם ירדו למטה ונתלבשו תוך רישא דז"א" מדייק ומכפיל הדברים להשמיענו, לבל נטעה לומר שחו"ב שהם ג"ר דמוחין דז"א הוא מקבל מג"ר דאו"א עצמם, ובחינת הב' עטרין הוא מקבל מנה"י דאו"א המלבישין לרישי כתפין דא"א. לזה אומר שאינו כן, אלא גם ב' המוחין חו"ב הבאים מג"ר דאו"א, אינו מקבל מהם מבחינתם שלמעלה בגו רישייהו דאו"א עצמם, אלא שהוא מקבל אותם רק מבחינת ההארה בסוד טפת היסוד היורדת ומתפשטת בנה"י דאו"א, כי כל ד' המוחין חו"ב ודעת ישנם ברישייהו דאו"א עצמם, ודרך זווג היסודות דחיך וגרון דאו"א יורדים מפה שלהם ולמטה לנה"י שלהם המלבישים לרישי כתפין דא"א, ולכן יש גם במדרגה הב' שהיא נה"י דאו"א, כל הד' מוחין חו"ב חו"ג, כמו בראשייהו דאו"א, אלא שז"א אינו יכול לקבלם רק מנה"י דאו"א, כמבואר לעיל, וכיון שמקבלם
מנה"י דאו"א, הרי אין לו מבחינת חו"ב אלא הארה לבד, כלומר רק בחינת טפה הבאה דרך היסודות שבפה, ששם אין הת"ת מגולה בפני עצמו, אלא בתוך הנרתק דעטרא דגבורה, כנ"ל באורך. משא"כ בחינת הב' עטרין עצמם, הוא נוטל מבחינת עצמותם ממש, כלומר, לא בדרך זווג היסודות שיזדווגו פעם שנית הנה"י דאו"א וישפיעו לו בחינת טפת הזווג, כי אינו צריך לזה בהיותו עמהם במדרגה אחת, שהרי גם הז"א כלול בעת הזווג ברישי כתפין דא"א כמו נה"י דאו"א מכח עלית נה"י לחג"ת, ואין ביניהם הבדל מדרגה כמו מראשייהו דאו"א לחג"ת דא"א, ולפיכך נבחן שמקבל הב' עטרין אלו במדה שוה כמו שהם בנה"י דאו"א, שזה נבחן לעצמות המוחין, שאינם צריכים לעבור דרך יסודות. כמבואר.

והבן היטב, שהשם ב' עטרין שהחו"ג דמוחין מכונים בו, אינו נוהג בחו"ג שבמוחין דאו"א, אלא רק בחו"ג שבמוחין דמדרגה הב', דהיינו רק בנה"י דאו"א. כי השם הזה בא ללמדנו אשר בחינת הת"ת הנושא להארת חכמה, אינו מגולה מבחינת עצמו,

חלק י"ד  שער מאמרי רשב"י           גדלות הז"א א' תקעא

הנה מהם נעשו מוחין אל הז"א בסוד או"מ למעלה. ומנה"י דא"א, נעשו בז"א מוחין פנימים, שנכנסו תוך ראשו.

 

קכז) וזכור אל תשכח, כי כל אור הפנימי נכנם בתחילה, ואח"כ מכחו נתנוצץ האור ויצא בסוד מקיף, ונמצא, כי הפנימי הראשון קדם אל המקיף הראשון, ואחר המקיף הא' נעשה הפנימי השני, ואח"כ נעשה המקיף שבו, ואח"כ הפנימי הג', ואח"כ המקיף הג' שהוא סוד התפילין, כמו שנבאר למטה בע"ה.

אור פנימי

אלא מבחינת המסכים שביסוד, שמבחינת הזווג נבחן לעטרת היסוד, וכיון שת"ת אינו מאיר אלא כמדת העטרה, ע"כ מכונה גם הת"ת בשם עטרה, דהיינו שנקרא עטרא דחסד. וזכור הפירוש הזה. ולכן, כיון שענין התלבשות הת"ת בנרתיקו זה מתחיל רק בנה"י דאו"א, להיותם מקבלים דרך היסודות דפה דאו"א, כנ"ל, ע"כ אין השם ב' עטרין חל אלא על הת"ת ויסוד, שהם החו"ג אשר בד' מוחין המקובלים לנה"י דאו"א. משא"כ בד' מוחין שבראשייהו דאו"א, שעטרא דגבורה משמש שם ממטה למעלה, ואין העביות שבמסכים דגבורה עולה כלל ממטה למעלה, ונמצא הת"ת שהוא מגולה בלי שום נרתק, אלא לפי מדת עצמו, ע"כ אינו נקרא בשם עטרא כלל. וזכור זה. והנה נתבאר, שבאמת יש ד' מוחין חו"ב חו"ג בראשייהו דאו"א גופייהו כמו בנה"י דאו"א, אלא שבמוחין דאו"א אינם נקראים ב' עטרין רק החו"ג שבמוחין שירדו לנה"י דאו"א, בהם נבחן החו"ג לב' עטרין, משום שהחסד שבמוחין שהוא הת"ת, אינו מאיר אלא כמדת העטרה, כנ"ל. ועם זה תבין בפשטות, שאותם המוחין דחו"ב חו"ג שבראשייהו דאו"א אחר שמתפשטים בנה"י דאו"א, הם נקראים חו"ב וב' עטרין, וז"א לא נתמעט אלא מבחינת המוחין שהחו"ג שבהם אינם נקראים ב' עטרין, דהיינו מבחינת ראש או"א, אבל מבחינת המוחין דחו"ב וב' עטרין שהם בנה"י דאו"א, לא נתמעט כלום,
אלא שנוטלם לגמרי כמו שהם בנה"י דאו"א, משום שהוא עמהם במדרגה אחת. וזה שמדייק הרב לומר שנוטל עצמותם דב' עטרין, אכן שיעור זה של עצמותם סובב ג"כ על החו"ב שמקבל מהנה"י דאו"א, שהרי הוא עמהם במדרגה אחת, אלא החו"ב האלו נחשבים כבר למצומצמים גם בהנה"י דאו"א, כי אין שם אלא בחינת טפת הזווג דרך יסודות. אלא משום שהז"א יורד משם לאחר הזווג למקום נה"י דא"א, ע"כ נבחנים המוחין ההם, שהם נתלבשו בנה"י דאו"א וירדו למקום הז"א, דהיינו למקום נה"י דא"א.

קכז) אור הפנימי נכנס בתחילה ואח"כ מכחו מתנוצץ האור ויצא בסוד מקיף, ונמצא כי הפנימי הראשון קדם אל המקיף הראשון ואחר המקיף הא' נעשה הפנימי השני וכו'. הנה דברים אלו, הם מפתח מקורי להבין המוחין דהולדה על בורים, וע"כ צריכים להרחבת ביאור, כדי להבין אלו שש בחינות מכל צדדיהן, ודע, שאלו שש בחינות הנ"ל, שביארם כאן הרב במוחין דז"א, נוהגים ג"כ במוחין דנוקבא דז"א, וכן אפילו באו"א עצמם. באופן שיש להבין ג' סדרים של שש בחינות, שהם: באו"א, בז"א, ובנוקבא. והוא משום שאלו המוחין דהולדה הם בחינת חכמה דל"ב נתיבות, שפירושם, כ"ב אתוון ועשרה מאמרות, כנ"ל בדברי הרב (דף אלף תקנ"ד אות צ"ז) ע"ש. כי בינה מעצם בנינה

א' תקעב        חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

קכח) וכל אלו הבחינות, הם הארות הנמשכות זו מזו וזו מזו, וכולם קיימות, וכבר ביארתי במקום אחר שלשה בחינות הראשונות, ולא אוכל עתה להאריך בהם.

אור פנימי

מכונה בשם כ"ב אתוון, ובחינת זו"ן בעיבור במעיה נבחן לעשרה מאמרות, שהם ע"ס דזו"ן שבתוך מעיה, כמ"ש הרב. ע"ש. שהכונה היא, על בחינת הארת חכמה שז"א ממשיך מן בינה ע"י עלית מ"ן שנקרא עיבור, שמתוך שיש לבינה קשר עם ז"א מע"ס דאו"י, אשר להאציל את ז"א דאו"י הפסיקה את אחורים שלה מן החכמה, וחזרה להיות חכמה, כדי להמשיך הארת חכמה בחסדים, שהמשכה זו דהארת חכמה בחסדים נבחן לז"א דאו"י, (כנ"ל דף ה' ד"ה וטעם) ע"כ בכל פעם שז"א עולה למ"ן אל הבינה נתעורר בבינה הקשר הזה דאו"י, והיא מפסקת אחורים שלה מחכמה, והיא מתאחדת עם חכמה כדי להשפיע הארת חכמה לז"א. ובחינת החכמה המחודשת ע"י עיבור ז"א נבחנת לבחינת חכמה דל"ב נתיבות, ונקרא ג"כ חכמה שבסוד הדעת, שאין זאת בחינת חכמה ממש דאו"י, אלא בחינת בינה דאו"י שחזרה להיות חכמה מכח עיבורו של הז"א. וזכור היטב ההפרש של חכמה אמיתית, שהיא חכמה ממש, ואינה נמצאת אלא בראש דא"א בלבד. אמנם או"א מעיקר אצילותם מצד המ"ה החדש, הם רק בינה דאו"י, כי בחינה עליונה דקומת ס"ג היא בינה דאו"י. כמ"ש בזה לעיל באורך.

ויש בחכמה זו דל"ב נתיבות, ג"ר וז"ת, הנקראים חו"ב וחו"ג. כי באמת אין כאן רק כ"ב אתוון, שהם בינה, ועשרה אמירן שהם זו"ן בעיבור. אכן כיון שז"א גורם שתשוב הבינה להיות חכמה, הרי יש כאן חו"ב, וז"א הוא בחינת החסדים שבקומה, שהוא המקבל להארת חכמה, גם המשפיע והמשיב את בינה לחכמה. והנוקבא דז"א, שהיא הנושאת אל המסכים שעליהם נעשה הזווג דהכאה,
נבחנת לגבורה שבקומה. והנך מוצא, שבאמת אין כאן אלא בינה וזו"ן בעיבור, אלא שבבחינת הזווג יוצאים ע"ס שלמות ג"ר וז"ת, שבינה עצמה נחשבת עתה לחו"ב, ות"ת לו"ק, ונוקבא למלכות, אלא שנוקבא מכונית בשם יסוד, משום שמלכות דאצילות עלתה לבחינת יסוד כנודע.

ולפיכך הם נבחנים בעיקר לג' חלוקות: א', אורות שהם בינה השבה לחכמה, שמשם נמשכים חכמה וחסדים בבחינת השורש. ב', הוא הת"ת שהוא עיקר הנושא אל החכמה דל"ב נתיבות הזו, שהוא מחזיר הבינה לחכמה, והוא עיקר המקבל אותה, כי בינה עצמה אינה צריכה לחכמה, כנודע. ג', הוא בחינת היסוד, דהיינו הנוקבא בעלת המסכים, שעליה נגלית כל הקומה הזו, וזולתה אין שום קומה נגלית כלל כנודע. ואלו ג' חלוקות יש להבינם בפרטות כל קומה של חכמה דל"ב נתיבות, ע"ד הנ"ל. וכן יש להבינם בכללות אצילות, כי משכן האורות, דהיינו הבינה שחזרה לחכמה, הוא באו"א עלאין דאצילות. ומשכן הת"ת הנושא להארת חכמה, הוא ז"א דאצילות. ומשכן היסוד הנושא אל המסך שעליו נעשה הזווג דהכאה הוא בהנוקבא דז"א דאצילות.

והנה נתבאר לעיל, שאחר לידת המוחין, הם מתלבשים שוב במל"צ דצל"ם, ונמצא הג"ר דע"ב המגולה, דהיינו הג"ר דחכמה דל"ב נתיבות, שיוצאים מן הכלים פנימים של המוחין ונעשים למקיפים על המצח מבחוץ למוחין, שע"כ נעשה בכל מדרגה ב' בחינות, כנ"ל בדיבור הסמוך ע"ש. ותדע שאור מקיף זה הנעשה מחוץ למוחין על המצח דכל מדרגה, הם מאירים מהארתם בפנימיות המוחין, ומהם נמשך כל בחינת

חלק י"ד  שער מאמרי רשב"י           גדלות הז"א          א' תקעג

קכט) כי אם נבאר עתה שלשה הבחינות התחתונות, שהם אור המקיף מחוץ לנה"י דאמא, אשר משם ממקומם, נעשין בחינת אור המקיף האמתי על רישא דז"א. ובהיותם שם למעלה, מקיפים מלמעלה על כל הגלגלת דז"א, ועל המוחין הפנימים שבגו חללי גלגלתא שהם הבחינה החמשית, והוא מקיף וחופף על כלם מבחוץ. ובהיותם שם, הם בחינת ארבעה מוחין נפרדים זה מזה, וניכר בהם היותם ארבעה מוחין, ונקראים: חכמה, בינה, חסד, וגבורה. הנזכרים בהקדמת בראשית ובפרשת ואתחנן.

 

קל) ובפרשת נשא דקל"ה ע"ב, בענין אוירא דכייא ואשא דכייא, ביארתי באורך לשון המאמר ההוא. איך בסוד אור המקיף העליון הזה, הם ארבע מוחין כנזכר, ובהכנסם אח"כ בבחינה החמשית, גו תלת חללי גלגלתא דז"א, נעשין שלשה מוחין בלבד, כי נתחברו תרין עטרין ונעשו חד מוחא דדעת.

אור פנימי

המוחין דל"ב נתיבות בהפרצוף, שבחלוקה הא' שהם האורות, בליט במצח דאו"א המקיף דבינה השב להיות חכמה. ובחלוקה הב' בליט הת"ת הנושא להארת חכמה במצח דז"א דאצילות, שהוא בחינת התפילין דז"א, ובחלוקה הג' בליט מעלת היסוד, שבהמסכים שלו גילה לכל הקומה דחכמה זו, במצח של הנוקבא דאצילות. שה"ס המקיפים דכל מדרגה. אמנם הארה זו שעל המצח צריכה להמשיך ממקיף העליון שעל אותה המדרגה.

וכדי להבין ענין הארת המקיף של העליון לפנימי ומקיף דתחתון, נעתיק דברי הרב המובאים לעיל (בדף אלף של"ט אות צ"ז) וז"ל "אמנם סוד הדעת דרדל"א הוא גנוז מאד, ולכן הוא בסוד הפה דע"ק אך ג"ר שלו הם בסוד או"מ, בינה דעתיק לא נתלבשה כלל אמנם נמשכת הארה מבחוץ עד מצח דא"א, גם ברישא דא"א הוא דעת דידיה ובתוכו יסוד דעתיק וגם יוצא הארה מיסוד הנ"ל ובוקע ויוצא לחוץ ופוגע באור בינה דעתיק אשר מבחוץ, ומכים זה בזה, וזה שמבפנים יוצא לחוץ וזה שבחוץ נכנס לפנים" עכ"ל.

פירוש, כי כמ"ש הרב שש מדרגות בהמוחין המקובלים לזעיר אנפין, כן גם כאן שש מדרגות בהמוחין המקובלים לאו"א. כי המוחין אלו דל"ב נתיבות יוצאים בפה דעתיק, ששם עלו הג' רישין דא"א, גם הג"ר דאו"א נכללו עמהם, כנ"ל, אמנם בעת לידת המוחין הנה הפרצופים יורדים למקומם ויורד א"א למקומו, גם או"א יורדים למקומם, והם ג' מדרגות זו תחת זו. גם נודע שהם מתלבשים במל"צ דצל"ם, והג"ר דמוחין אלו יוצאים לחוץ בבחינת אורות מקיפים, כנ"ל.

וזה אמרו שם "הדעת דרדל"א גנוז מאד אך ג"ר שלו הם בסוד אור המקיף כי אינם יכולים להתלבש" כי בעת הזווג נתבטלו הפרסאות וה"ת ירדה לפה דעתיק, והעלו אח"פ שלהם, שהם חג"ת דעתיק עם ג' רישין דא"א, ונתחבר אל גו"ע דעתיק, ואז יצאה קומה שלימה של ע"ס בצירוף אח"פ שבא"א עם גו"ע דעתיק, דהיינו הקומה דל"ב נתיבות, שבינה דעתיק שבה לחכמה ע"י המ"ן דב' מזלות ונוצר ונקה, שנעשו לדעת כנ"ל. אמנם בלידת המוחין, שא"א ירד משם למקומו וכן או"א, נמצא שג"ר

א' תקעד        חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

קלא) ואל זה רמז מאמר אדרת האזינו הנ"ל בדרצ"ב ע"ב, שהזכיר שתי בחינות: האחת הוא, ענין המקיף הנקרא בשם תפילין דרישא, אעפ"י שהוא יותר עליון, עכ"ז כיון שדומה אל אור המקיף התחתון דתפילין כנ"ל, והוא המושג אלינו, לכן קראו בשם תפילין דרישא. ואח"כ כנגד הפנימי אמר לבתר מתחבראן בסטרוי, ונהרין ועאלין בתלת חללי גלגלתא כו', והיא הבחינה הה' הנ"ל.

אור פנימי

אלו דחכמה דל"ב נתיבות, שא"א קבלם במוחא דאוירא דיליה בהיותו במקום רדל"א, הנה עתה אחר שירד משם ונתלבש במל"צ דצל"ם, נעלמו ג"ר דרדל"א אלו ששמשו בדעת דעתיק לא"א. וז"ש שג"ר דיליה אינם יכולים להתלבש בא"א, כי אחר שגלגלתא שלו נתלבש בם' דצל"ם, ונעשה לחסדים מכוסים, הנה ג"ר דע"ב המגולה שיצאו ברדל"א בעת הזווג, יצאו לחוץ לאו"מ, כי אינם יכולים להתלבש בגלגלתא, שחזרה בעזקא דכיא. ונמצא שלא נשארו במוחא דאוירא אלא בחינת ו"ק דקומת ע"ב המגולה שיצאה ברדל"א. ומקיף הזה נשאר במקום רדל"א למעלה מא"א, דהיינו במקום יציאתו של המוחין.

וזה אמרו "בינה דעתיק לא נתלבשה כלל" היינו אותה הבינה השבה להיות חכמה בקומת הע"ב המגולה שיצאה בעתיק, היא לא נתלבשה כלל בא"א, כי הג"ר נעלמו ממנה בעת ירידת א"א למקומו כנ"ל. ובינה זו נשארה בלי חכמה כי חזרה לבחינתה הקודמת שהוא חסדים מכוסים, והיא מאירה החסדים שלה תוך מצח דא"א.

וז"ש שם עוד "גם ברישא דא"א הוא דעת דידיה ובתוכו יסוד דעתיק, וגם יוצא הארה מיסוד הנ"ל ובוקע ויוצא לחוץ ופוגע באור בינה דעתיק שבחוץ ומכים זה בזה" כאן מבאר סדר הארת המקיפים הנוהג בעת רצון, שאז נולד מצחא דרעוא דא"א, ששם יסוד דעתיק, כמו שביאר (בדף אלף שס"ט אות קנ"ז), וז"ל שם, "ובהיות עם רצון וכו', נולד מצחא דרעוא דא"א, ששם יסוד
דעתיק, ואז אור בינה דעתיק שלא נתלבשה כלל גו א"א, מאירה דרך חוץ אל המצח שלו ונתוסף הארה ביסוד דעתיק דמלגאו וגם אורו יוצא לחוץ וכו', ואז יש כח גם בז"א להסתכל במצח דא"א ואז נקרא עת רצון, כי נגלה מצח הרצון". וכאן בדף אלף של"ט מבאר סדר הזווג ללידת מצח הרצון, שהוא הארת המקיפים, ואומר שבא ג"כ בדרך זווג דהכאה, שיסוד דעתיק שבדעת דא"א מכה בבינה של המקיפים אשר בחוץ, ובינה שבחוץ מכה ביסוד דעתיק שבפנים, ואז מתגדלים שניהם ומאירים זה בזה.

וביאור הדברים: כי נתבאר שאלו המקיפים שיצאו לחוץ מראש, הם הג"ר דקומת החכמה דל"ב נתיבות שיצאו בראש דעתיק בשביל א"א ואו"א שנתכללו שם, אשר בחזרתם למקומם עם לידת המוחין, לא יכלו לקבל הג"ר דמוחין, מכח שחזרו ונתלבשו בהעזקא דם' דצל"ם, ולא נשאר בהמוחין רק הו"ק דקומת חכמה זו בחוסר ג"ר. שו"ק אלו נשארו מלובשים במוחא דאוירא בלבד, שה"ס ל' דצל"ם, וה"ס הדעת דא"א המלובש במצחא שלו, ששם מלובש יסוד דעתיק, כלומר, בחינת ו"ק דמוחין דחכמה דל"ב נתיבות, שהם באמת ת"ת ויסוד, הנקראים חו"ג, כנ"ל, אלא לפי שאין שם ג"ר דחכמה, אין מדת הת"ת מגולה כלל במוחא דאוירא, כי מדת הת"ת היא להיות נושא להארת חכמה הנמשך מן הבינה השבה להיות חכמה שהיא הג"ר, וכיון שבינה חזרה לאחורים שלה, והג"ר נעלמו מן הראש, אין הת"ת נושא לשום הארת

חלק י"ד  שער מאמרי רשב"י           גדלו הז"א            א' תקעה

קלב) ונבאר עתה ענין זו הבחינה החמישית, שהם המוחין הפנימיים האמתים דז"א, ובו יתבאר למה נעשו שלשה מוחין בלבד, הנה ביארנו לעיל, כי כל אלו הבחינות קיימות יחד כולן. והנה מן הבחינה הרביעית, שהיא אור מקיף האמתי של כל רישא דז"א, בהיותם למעלה מבחוץ של נה"י דאמא עלאה כנ"ל.

אור פנימי

חכמה, ואינו ניכר מכל קומה הזו אלא מדת היסוד בלבד, שהוא בחינת המסך דצרות שבו בלבד. אלא שנקרא על שם יסוד דעתיק, משום שנשאר מקומת החכמה דל"ב נתיבות שיצאה בראש דעתיק. והבן זה היטב, כי באמת יש שם כל הו"ק שהם ת"ת ויסוד, שהרי לא נעלם אלא בחי' הג"ר דגלגלתא מחמת הם', אלא שהת"ת אינו ניכר כל כמה שאין שם בחינת ג"ר, וע"כ נקרא גם הת"ת על שם היסוד.

אמנם אלו המקיפים, אע"פ שמצד שרשם אין בהם אלא חו"ב, שהם בחינת הג"ר שיצאו מן הגלגלתא דא"א, כנ"ל עכ"ז הם כוללים בהכרח גם החו"ג, כי לא יצויר כלל שיהיה בחינת ג"ר דחכמה דל"ב נתיבות בלי החו"ג שלהם, משום שהם המעמידים הג"ר דחכמה, כי לא יצויר בינה במדרגת חכמה בלי התקשרותה בת"ת ויסוד, כי זולתם היא תמיד בחסדים מכוסים. ולכן בכל מקום שנזכר הג"ר דחכמה דל"ב נתיבות בהכרח שיש שם גם חו"ג. וזכור זה. נמצא שאלו המקיפים דג"ר שיצאו לחוץ הם ד' מוחין חו"ב חו"ג, אמנם אין זווג בהחו"ג שימשיכו הארת חו"ב, כי אם היה כן, היו נחשבים לפנימים ולא למקיפים, אלא שאין שם בחוץ שום זווג, שאין זווג אלא ע"י כלים פנימים, וע"כ נמצא שם הבינה כמו בבחינת הקטנות שלה, כלומר, שאין בה אלא הארת חסדים מכוסים, מפני שהחו"ג נפרדים בלי שום זווג ביניהם.

ואין לשאול, א"כ במה הם נבחנים למקיפים דג"ר דחכמה, מאחר שהבינה אינה ממשיכה רק חסדים לתוך המוחין הפנימים.
אמנם לעתים יש כאן בחינת זווג מפנים לחוץ, שזה הנקרא עת רצון. והיינו שיסוד של המוחין האלו, הנשאר בכלים הפנימים במוחא דאוירא דא"א, כנ"ל, מתעורר ע"י החוורתי ושערות רישא דא"א, והארתם יוצא לחוץ, ומזווג לחו"ב דמקיפים, ובינה דמקיפים חזרה לקבל חכמה, ומאירה בפנימיות המוחין למקום היסוד שבמוחא דאוירא, שכן סדר הזווג, כיון שהארת או"ח של היסוד שבמוחא דאוירא יוצא לחוץ ומזווג החכמה ובינה, הנה חוזר האו"י של החו"ב ומאיר בפנימיות המוחין אל היסוד אשר שם, ואז נפיק הי' ממוחא דאוירא, ואשתאר אור, כלומר שמקבל אז המוחין דג"ר דחכמה לתוכו. אכן הג"ר האלו אין להם מקום להתלבש בכלים הפנימים דמוחין, משום שהעזקא דגלגלתא אינה נפתחת, וע"כ הם יוצאים ומתגלים על המצח דא"א. וזה נקרא לידת המצח הרצון. ואע"פ שגם במצח אין לו גילוי אלא מבחוץ לכלי, אמנם זה הוא כיון שגם המצח הוא בחינת ם' דצל"ם, כמ"ש בחלק י"ג, אבל הארתו נמשכת באתגליא לבחינת ל' דצל"ם שבפנים, שהם העינים דא"א שז"ס פקיחת העינים דא"א. כמ"ש שם (בדף אלף שס"ט אות קנ"ז) "אז מסתכל א"א במצחא דאו"א ובמצחא דז"א וכו' ואז יש גם כח בז"א להסתכל במצח דא"א ואז נקרא עת רצון" הרי שאז נפקחו העיינין דכל הפרצופים.

והנה נתבאר, שאע"פ שבעת לידת המוחין דע"ב, נעלמים הג"ר שבהם מהראשים, ויוצאים לחוץ בבחינת מקיפים מ"מ בעת רצון יש זווג בין היסוד הנשאר

א' תקעו         חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

קלג) והנה זה האור המקיף הנזכר, נשאר שם תמיד, ונמשכה קצת הארה ממנו מכל ארבעה המוחין, אשר שם מקיפים, ורצו להימשך ולהיכנס בסוד אור פנימי דמוחין דז"א, והם עצמם נשארו למעלה, ואז ירדו ונמשכו ונשתלשלו שלשה נה"י של אמא, למטה, והלבישו את המוחין הפנימיים האלו שנמשכו מן האור המקיף כנזכר.

אור פנימי

בפנימים ומזווג אל המקיפים והארתם נמשך לפנים, ואור החכמה מתגלה בל' של המוחין. ולפי"ז יש לשאול הרי יש כאן זווג גמור, ולמה יהיו נקראים עוד בשם מקיפים, מאחר שהארתם נכנסת לפנים. והענין תבין מתוך הדיוק שבדברי הרב שם, שאומר שעיינין דא"א מסתכלין במצחא דאו"א ודז"א, וכן עיינין דז"א מסתכלים במצחא דא"א. ואינו אומר שעיינין דא"א מסתכלין בעיינין דאו"א ודז"א ועיינין דז"א מסתכלין בעיינין דא"א. ומשמיענו בדיוק הזה כל ההבדל שיש בין זווג העליון שנעשה במקום עתיק, ששם יצא קומת ע"ב במגולה מן העזקא, ובין קומת ע"ב היוצאת בעת רצון, שקומה זו נבחנת לע"ב המלובש בעזקא, כי הם' שעל הג"ר דמוחין אינה נפתחת ע"י זווג הזה, אלא רק הל' של המוחין מקבלים אור הג"ר דע"ב הזה. וזה גורם שעיקר הארת המוחין הם חופפין על המצח, שהוא בחינת חסדים מכוסים בעיקרו, שהוא בחינת ם' דמוחא דאוירא המתגלה בפנים והעיינין דז"א שהם בחינת ל' שהם מקבלים הארת חכמה, הם מקבלים זה רק מבחינת הסתכלותם במצחא דא"א ולא בעיינין שלו. באופן שהזווג משפיע חכמה בעיינין דא"א, אלא ששורשם במצחא שלו, וע"כ יש כאן השפעה רק מעיינין למצחא דאו"א ודז"א, וכן דרך הקבלה של הז"א הוא, שהעיינין שלו מקבלים ממצחא דאו"א וממצחא דא"א, ונמצא שעיקר המוחין הם בחינת חסדים של הבינה, ושל המצח, אלא שיש בהם הארת חכמה משום שהשפע עוברת דרך העיינין דעליון, כי עיינין דא"א משפיעים למצחא
דאו"א, וע"כ גם המצח דאו"א יכול להשפיע הארת חכמה למצחא דז"א, וכן המצחא דז"א משפיע הארת חכמה לעיינין של עצמו. אמנם אז חוזרין העיינין דז"א ומקבלים ממצחא של עצמו ושל העליונים. ונמצא עיקר השפע הוא דבחינת המצח, אלא שיש בהם הארת חכמה מחמת שמושפעים דרך העינים דכל אחד. כמבואר. והבן זה. כי זה התמצית של בחינת המצחא דאתגלי בעת רצון.

ובזה תבין סדר הזווג שמפרש כאן הרב (בדף אלף של"ט אות צ"ז). שאומר "יוצא הארה מיסוד הנ"ל ובוקע ויוצא לחוץ ופוגע באור בינה דעתיק אשר בחוץ ומכים זה בזה וזה שבפנים יוצא לחוץ וזה שמבחוץ נכנס לפנים" פירוש: כי נתבאר שבינה דמקיפים שעל גבי א"א, אין לה שם זווג עם החכמה דמקיפים, שאין זווג אלא מבחינת פנימים. ונמצא בינה זו דרדל"א, שהוא מאירה מבחינת הזווג דלא פסיק שלה, את הארת החסדים שלה בשפע גדול כדרכה אל המוחין דא"א. אמנם עתה, שיוצאת ההארה מיסוד שבמוחין דאוירא ופוגע בבינה דמקיפים, שמשום זה חוזרת להזדווג עם החכמה דמקיפים, הנה נגרע מחמת זה בחינת שפע החסדים אשר לה עצמה, וזה נבחן להכאה בבחינת הבינה, כי אבדה אז בחינת החסדים של בחינתה. וכן אח"ז שאור דחכמה נמשך ממנה למוחא דאוירא, נבחן ג"כ להכאה וגרעון, כי אז נפסקו הארת חסדים שבגלגלתא מלהאיר במוחא דאוירא, כי העזקא שהגלגלתא מלובש בה, שהיא בחינת ם' אינה יכולה להשפיע החסדים שבה בעת שהל' נפתחה באור חכמה, כי אין דרכה

חלק י"ד  שער מאמרי רשב"י           גדלות הז"א א' תקעז

קלד) ובהיותם מלובשים אותם הארבעה מוחין, חזרו להעשות שלשה בלבד. כי תרין מוחין הנקראים חכמה ובינה אחסנתא דאבוי ואימיה, נכנסו החכמה בנצח דאמא, והבינה בהוד דאמא. ותרין עטרין גניזין, נתלבשו יחד שניהם ביסוד הבינה. שהוגבלו בתוך הכלי הזה, נתאחדו ונעשו מוח אחד בלבד הנקרא דעת, כלול מתרין עטרין, הנקראים חסד וגבורה כנ"ל.

אור פנימי

להתחבר באור חכמה, כנודע. הרי שיש כאן שתי הכאות: אחת בבינה דמקיפים, ושניה במוחא דאוירא עצמו. אמנם נעשה כאן
בחינת התנוצצות של האורות, שפירושו,
שזה החלק של החסדים שנגרע ממוחא דאוירא בעת זווג היסוד עם החו"ב דמקיפים, שהוא בהכרח כבר מעורב ומחובר בהארת חכמה זו שהכה בה והוציאה משם, היא שיצאה לחוץ ממוחא דאוירא ומתחברת על המצח דא"א מבחוץ. (נ"ב הענין: כי נתגלה כאן מעלת החסדים מאד, אשר הם שגרמו להמשכת הארת החכמה, וזולתם לא היתה מגולה החכמה כלל, נמצא שהחסדים נעשו לקומה שלימה חו"ב וחו"ג). וע"כ היא נבחנת לקומה שלימה של חו"ב וחו"ג, כי בחי' הכאה שקבלה מחו"ב דמקיפים הם נעשו בה חכמה ובינה, ובחינת עצמה שהוא חלק החסדים שנגרעה משם בסבת הכאת חו"ב הם שנעשו לחו"ג. הרי שהתנוצצות זו שנעשה בסבת ב' הכאות שבאו ע"י זווג חו"ב דמקיפים, הוציאו חלק חסדים ממוחא דאוירא לחוץ ע"ג המצח, שיש בה ד' מוחין שלימים חו"ב וחו"ג. שזה נקרא לידת מצחא דרעוא דא"א, ובז"א נקרא הארה זו בשם תפילין. והבן היטב.

ובזה תבין הדברים הנ"ל, שההארה יוצאת ע"י העיינין, אמנם הגילוי שלה היא רק במצחא. והוא, כי זה הזווג שנעשה מבפנים לחוץ, נעשה ע"י היסוד שבמוחא דאוירא, כנ"ל, והוא המקבל ג"כ להארת חו"ב דמקיפים להיותו, הל' דמוחין, ובחינת הל' זו דמוחין מתגלה תכף בל' דבחינת
הארת הפנים שמבחוץ אל המוחין שנקרא עיינין, כנודע. אמנם עדיין אין בזה שלימות הזווג, כי לא נעשה עתה רק בחינת התנוצצות המוציא החסדים דמוחא דאוירא לחוץ ע"ג המצח בבחי' ד' מוחין חו"ב חו"ג, כנ"ל. ואחר שנתגלו ונולדו אלו הד' מוחין ע"ג המצח לחוץ, חוזרים המוחין הפנימים ומתישבים כהלכתם, כי המוחא דאוירא אינה צריכה עוד לינק מחו"ב של המקיפים, כי כבר עשו פעולתם בלידת ד' המוחין שעל המצחא, הע"כ חוזרת לקבל חסדים מגלגלתא מם' דצל"ם שבמוחין, שע"י שוב נשלמים החסדים במוחא דאוירא כמקודם הזווג. ויחד עם זה, נעשה אותו הדבר גם בהארות דפנים דא"א, אשר העיינין שהם ל' דצל"ם אשר בפנים שלו, חוזרים ומקבלים הארת חסדים ממצחא דא"א, שהוא בחינת ם' של הארת הפנים שלו. כנ"ל. הרי, שמקור ד' המוחין שעל גבי המצח באים מל' דצל"ם שבמוחין שנקרא אוירא, וכן מל' דצל"ם שבפנים שהם בחינה אחת. אמנם מקום גילוים הוא ע"ג המצח. אלא בעת שהמוחין מתפשטים מעליון לתחתון, הנה בהכרח שמצח דעליון משפיע המוחין מקודם אל העיינין דתחתון, כלומר למוחא דאוירא שהוא ל' דצל"ם, ואז נעשה בו התנוצצות, ומוציא ד' מוחין לחוץ כנ"ל. הרי שעיינין דתחתון מוכרחים לקבל ממצח דעליון, ואח"כ מתגלים ג"כ על המצח דעצמו.

ובכל האמור מובנים דברי הרב כאן שאומר (באות קכ"ז) "וזכור ואל תשכח כי כל או"פ נכנס בתחילה, ואח"כ מכחו מתנוצץ

א' תקעח חלק י"ד         תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

קלה) ונמצא כי עיקרם ושרשם של אלו המוחין נשארו בסוד אור המקיף הנ"ל. ואלו המוחין אינם רק בחינת הארה בלבד נמשכת מהם תוך הארבע מוחין עצמם ההם, ובאו מלובשים תוך נה"י דאמא. ובהיותם מלובשים בתוכם, הם נכנסים תוך רישא דז"א, בתלת חללי גלגלתא דיליה.

 

*        קלו) ואחר שביארנו כללות כל ז"א נחזור עתה לבאר בחינה השישית של המוחין דז"א, הנקרא או"מ שלהם התחתון, ובו נבאר גם כן בחינת דיקנא דז"א, כי גם היא בחינת אור המקיף.

 

קלז) ובתחילה צריך שנודיעך מה שנתבאר לעיל בענין או"א, שהם מכוסים ומחופין תוך שתי מיני שערות דא"א, שהם: שערות דרישא

אור פנימי

האור ויוצא בסוד מקיף, ונמצא כי הפנימי הראשון קדם אל המקיף הראשון, ואחר מקיף הא' נעשה הפנימי השני, ואח"כ נעשה המקיף שבו, ואח"כ הפנימי הג', ואח"כ המקיף הג' שהוא התפילין" דהיינו כמבואר, שענין זה של הארת המקיפים מתחילים ממקיפים דרדל"א, ששם שורש של כל אלו המקיפים, כי שם יצא מתחילה קומת הע"ב המגולה, שבעת לידת המוחין, שנתלבשו שוב בג' בחינות צל"ם הוכרחו ג"ר דע"ב הזה להסתלק מן הראש דכל אחד בסוד מקיף, כנ"ל. ונמצא שהפנימי, דהיינו בחינת ו"ק שנשארו מן המוחין הוא בודאי קודם בפרצוף, לבחינת הארת המקיפים בהפרצוף, שבאה לאח"כ בסוד התנוצצות, כמ"ש לעיל.

והנה מתחילה נעשה ההתנוצצות ע"י יציאת הארת יסוד מדעת שבפנימיות דא"א לבינה דמקיפים שנשארו ברדל"א, שע"י הזווג הזה דחו"ב שנעשו במקיפים ע"י יציאת הארת יסוד דמוחא דאוירא, נמשכה הארת חכמה למוחא דאוירא, דנפיק הי' מאויר ואשתאר אור, כמו שמסיים שם הרב (בדף אלף שמ"א אות צ"ט). ואז נעשה
ההתנוצצות במוחא דאוירא, ויצאו משם לחוץ ע"ג המצח הד' מוחין חו"ב חו"ג, כנ"ל. הרי שמתחילה נתקנו המוחין הפנימים בהארת חכמה ואח"כ הוציאו הארת המקיפים לחוץ ע"ג המצח, ונמצאו המקיפים האלו שהם תולדה מן הפנימים, והפנימים חשובים מהם. וכן משם הגיעה הארת המוחין לפנימים דאו"א, ונעשה התנוצצות בבחינת ל' דצל"ם של מוחין דאו"א, ומשם יצאו לחוץ ע"ג מצחא דאו"א ד' המוחין חו"ב חו"ג בסוד מקיפים. ומהם הגיעה הארה אל נה"י דאו"א שהם בחינת ישסו"ת כנודע, ונעשה גם בהם ההתנוצצות בבחינת ל' דצל"ם שבמוחין הפנימים והוציאו ד' מוחין בסוד מקיפים ע"ג מצחא שלהם. וממצחא דישסו"ת נתפשטה הארה אל ל' דצל"ם שבפנימיות המוחין דז"א, ונעשה גם בו התנוצצות ויצאו ד' מוחין חו"ב חו"ג ע"ג מצחא דז"א.

וכשתדייק תמצא כאן שש בחינות עד שמתגלים המקיפים על מצחא דאו"א, כי בחינה א' וב' הן פנימים ומקיפים שנשארו ברדל"א עצמו אחר לידת המוחין, כי אחר ירידת א"א משם עם המזלין, נסתלק הזווג

* שער מאמרי רשב"י באדרא זוטא דף רע"ב טור א'.

חלק י"ד              שער מאמרי רשב"י           גדלות הז"א א' תקעט

דאריך, אותם ארבע נימין דשערין דתליין מצד אחורי רישא, ונגדין עד רישא דז"א. ושערות דיקנא דא"א, של שתי המזלות הנמשכים דרך פנים עד טבורא דלבא דא"א, אשר שם התחלת רישא דז"א.

 

קלח) ונמצא כי שערות דארבע נימין המתפשטים עם ארבע חוורתי דאחורי רישא דא"א, נמשכין ברישא דז"א מאחוריו עד מקום העורף, שהוא אחורי מוח השלישי הנקרא דעת דז"א. וגם שערות דיקנא דאריך מתפשטין דרך פנים ומתחברין בפני ז"א, ושם נעשית דיקנא דז"א. ושתי בחינות אלו נזכרו באדרת נשא, בחינה ראשונה בדקל"ה, ובחינה השנית בדקכ"ט ע"א.

אור פנימי

הזה גם מראש דעתיק, ולא נשאר שם אלא הפנימים, וג"ר דאותה הקומה יצאו לחוץ. הרי ב' בחינות במקום יציאת המוחין שהוא הראש דעתיק. ומבינה דרדל"א שבג"ר שיצאו לחוץ, נמשך לפנימים דא"א, ונעשה התנוצצות ויצאו ד' המוחין על המצח בסוד מקיפים, הרי שהמקיפים שעל המצח דא"א, הם בחינה הרביעית של המוחין. ומשם האירו אל מוחין הפנימים דאו"א, ונעשה גם בהם התנוצצות והוציאו ד' מוחין לחוץ ע"ג המצח. כנ"ל. הרי המקיפים אלו שבמצח דאו"א כבר הם בחינה ששית. אמנם הרב חושב הפנימי ומקיף דאו"א לבחינה א' וב'. והטעם הוא, מפני שאלו המוחין הם מבחינת חכמה דל"ב נתיבות. שעתיק וא"א אין להם שום צורך בהם, משום שבהם מאיר בחי' חכמה האמיתית דאו"י, וע"כ תחילת ההכר של אלו המוחין מתחיל רק באו"א עלאין, מפני שהבחינה העליונה שבהם היא בינה דאו"י, כנ"ל, וע"כ יש להם צורך וחשיבות בחכמה זו דל"ב נתיבות, שפירושו, שבינה עצמה שבה להיות חכמה, כנ"ל. וע"כ מתחיל הרב למנות שש הבחינות רק מאו"א עלאין, דהיינו פו"מ בהם עצמם, ופו"מ בנה"י שלהם שהם ישסו"ת ופו"מ בז"א, שמקיף דז"א הוא בחי' הששית, דהיינו התפילין שבמצח שלו.

וכן חושב הרב להלן שש בחינות בהתפשטות המוחין מז"א אל הנוקבא. שב' הבחינות הראשונות הם פו"מ אשר בראש ז"א, אלא שמקיף זה אינו בחי' המקיף של התפילין דז"א, כי המקיף הזה הוא בחינת ז"א עצמו, כלומר מאיר בחינת הת"ת שהוא הנושא להארת חכמה שהיא בחינת עטרא דחסד, ואין שורש הנוקבא אלא בעטרא דגבורה בלבד, כנ"ל. ולפיכך נעשה בז"א התנוצצות שניה, דהיינו שד' המוחין דתפילין שבמצח האירו במוחין הפנימים שלו, בל' דמוחין, ואז יצאה בחינת עטרא דגבורה דמוחין לחוץ על גבי העורף בסוד קשר של תפילין, ונעשה שם לבחינת מקיף, ע"ד שדרשו חז"ל על הכתוב וראית את אחורי וכו', שהוא קשר של תפילין. והוא בחינת המקיף שמשם נתפשטו המוחין אל הנוקבא, כמ"ש במקומו. והם נתפשטו בסוד הרצועות עד שבאו ונתלבשו מחזה ולמטה דז"א בנה"י שלו, ונעשה גם שם בחי' התנוצצות ויצאו מקיפים לחוץ, וממקיפין אלו דנה"י שהוא בחינה הד', מקבלת נוקבא בחינת פו"מ שלה. באופן שבחינת המקיף דנוקבא, היא בחינה הששית.

ונתבאר ג' מיני התפשטיות של המוחין בדרך שש בחינות, שש הראשונות הם לאו"א עצמם, שבהם נבחנים המקיפים לבחינת

א' תקפ חלק י"ד            תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

קלט) ואע"פ שלמעלה ביארנו, כי כל השערות נמשכין מן הגבורות ודינין עכ"ז, בערך ז"א הם רחמים גמורים, יותר מן הרחמים וחסדים שבז"א, ולכן מאלו השערות שבא"א נמשכת השפעה והארה אל רישא דז"א, אבל אינן מגיעין רק לרישיה בלבד, ושאר כל גופו דז"א אין שערות דא"א מכסין עליו, כמו שמכסין על או"א. וזהו סוד, ואנכי איש חלק.

 

קמ) ובזה תבין מ"ש באדרת האזינו דרצ"ב ע"א וז"ל, אב ואם מהאי מוחא נפקו, וביה תליין וביה אחידן. ז"א בעתיקא קדישא תלייא ואחיד. כו' וכבר בענין או"א התחקנו לבאר זה, וכאן נשלים ענין זה.

 

קמא) כי או"א, עיקר השפעתם הנמשכת להם מן א"א, הוא ע"י שתי המזלות דדיקנא דיליה, כנ"ל. ואותם המזלות נמשכים ממו"ס חכמה דא"א, כי י"ג תיקוני דיקנא ממוחא סתימאה נפקי, כנ"ל. אבל ז"א בעתיקא קדישא עצמו תלייא ואחיד, ר"ל, כי הנה בערך מה שהוא מלביש את א"א מחצי התחתון דת"ת שבו ולמטה, נמצא כי הוא אחיד ממש בו. ובערך היות הי"ג נימין והי"ג חוורתי דרישא חוורא שהוא סוד הכתר עצמו דא"א, נמשכין עד רישא דיליה להשפיע בו, נמצא כי תלייא ביה, שאינה אחיזה ממש, רק הוא נתלה בסוד השערות והחוורתי ההם.

אור פנימי

האורות, דהיינו לבינה שחזרה להיות חכמה. ואח"כ שש שניות למוחין דז"א, שבו נבחנים המקיפים לבחינת עטרא דחסד, אבל בחינת האורות אינם בו בבחינת עצמות אלא בבחינת טפת הזווג, כנ"ל. ואח"כ יש שש שלישיות למוחין של הנוקבא, שבה נבחנים המקיפים רק לבחינת עטרא דגבורה לבד, כי אין לה בחינת עצמות מבחינת עטרא דחסד להיות שורשה היא בחינת המסכים אשר ביסוד, כנ"ל. ונמצאת שבחינת עטרא דחסד אין מגיעה לה אלא בסוד טפת הזווג דרך היסודות דז"א. וכבר ידעת שקוטב השש בחינות האלו, הוא מפאת שצריכים לקבל מנה"י דעליון דרך המסכים שביסודות. וע"כ נתמעטו האורות דאחסנתא דאו"א מז"א משום שמקבל מבחינה הד' שלהם. וכן מתמעטת הנוקבא מבחינת עטרא דחסד,
משום שמקבלת מבחינה הרביעית דז"א, דהיינו ממקיפי נה"י שלו. והבן. כי אי אפשר להאריך יותר.

קלט) גופו דז"א אין שערות דא"א מכסים עליו כמו שמכסים על או"א. כי אין שערות אלא מבחינת ע"ב, כמ"ש בחלק י"ג, שהם בחינת האו"ח של קומת הע"ב המגולה, שנעלם בסוד מקיף חוזר, וע"כ יצא האו"ח הזה לחוץ בסוד מותרי מוחא. ע"ש. הרי שאין שערות אלא מבחינת ע"ב, דהיינו חכמה. וכיון שאו"א הם בחינת ע"ב משורשם בנקודים, לכן השערות דא"א מכסים עליהם על ראשם וגופם בבחי' מקיפים, שעי"כ הם עולים לג"ר דא"א ואלו השערות חוזרים ומשמשים להם למ"ן ואו"ח, כמו ששמשו לא"א בעת שקבל לקומת ע"ב. מה שאין כן

חלק י"ד              שער מאמרי רשב"י           גדלות הז"א א' תקפא

קמב) ונמצא כי בבחינה זו גדלה מעלת ז"א, כי הוא יונק מן הכתר עצמו דא"א, על ידי הי"ג חוורתי דנפקי מיניה. אבל או"א יונקים מחכמה דא"א בלבד, ע"י י"ג תיקוני דיקנא הנמשכים ממנה. אבל עכ"ז בערך שאינו מקבל שפע א"א עצמו רק ע"י או"א המלבישין את אריך, והוא מלביש אותם, בבחינה זו או"א גדולים מז"א.

 

אור פנימי

ז"א, שעצמותו הוא מקבל מאמא, ובחינת חכמה אין מתפשט בגופו, וכל בחינת ע"ב שמקבל, אינו אלא בבחינת הראש שלו לבד, כנ"ל (דף אלף תקמ"ח אות צ"ד) וע"כ רק הראש שלו מקבל מא"א בחינת השערות, אבל לא הגוף שלו. כי החכמה אינה מתפשטת לגופו כמו באו"א. עש"ה, ואין לשאול הרי יש לו לז"א גם שערות בגוף, (כנ"ל דף אלף תקס"ג אות ק"י) אמנם המדובר כאן הוא משערות דא"א המתפשטים מחכמה סתימאה שלו, דהיינו מקומת ע"ב המגולה כנ"ל. ואלו השערות דז"א הם מבחינת דעת לבד, כמ"ש במקומו.

קמב) גדלה מעלת ז"א כי הוא יונק מן הכתר עצמו דא"א ע"י הי"ג חוורתי וכו' או"א יונקים מחכמה דא"א בלבד ע"י י"ג תי"ד. כבר נתבאר זה בחלקים הקודמים, כי ג' שותפין יש באצילות של הז"א: א"א, ואו"א. ומקור הדבר הוא בשורשו בנקודים, כי לא נאצלו ז"ת דנקודים, אלא ע"י ו' ונקודה שהשפיע יסוד דא"ק הפנימי, שהוא פרצוף כתר, אל או"א דנקודים. וטעם הדבר, כי עקרו של ז"א מצד או"י אינו אלא נצח, ואין לו חלק בחג"ת שלמעלה מטבור, ונמצא או"א, המיוחסים לע"ב דא"ק המסתיים למעלה מטבור, שאין לו שום חיבור עם הז"א המקורי דבחינת כתר, שהוא מתחיל מנצח. ולפיכך עיקר התיקון דז"א ותחילתו הוא רק מנה"י דכתר. וז"ש בזוהר שז"א בעתיקא קדישא תליא ואחיד, כי הוא אחיד בנה"י דעתיקא כי שם שורשו מנצח ולמטה, וע"כ הוא מלביש לנה"י דא"א, וזה נקרא אחיד, כלומר ששם עצמותו. וכן כל עיקר
התיקון שלו תליא בהשלמת הנה"י דכתר, מבחינת שערות ראש הנקראים ד' נימין וד' חוורתי דאחורי רישא, כי השערות רישא נחלקים לג' הויות, חב"ד חג"ת נה"י, שחב"ד חג"ת הם בב' צדדי הפנים, והוי"ה דנה"י הם באחורי רישא.

ומבחינה זו נבחן מעלת הז"א שהוא יותר חשוב מאו"א, כי או"א אינם מיוחסים כלל לכתר, אלא לפרצוף ע"ב המסתיים למעלה מטבור דפרצוף הכתר, אבל ז"א מיוחס לנה"י דכתר כנ"ל. אמנם כיון שאין לז"א שום תיקון אלא ע"י או"א, כמ"ש לעיל, בסוד מנחל בדרך ישתה ע"כ ירים ראש, נמצא שהוא פחות מהם, שהרי כל תיקונו תלוי באו"א.

וז"ש הרב שהשלמת או"א הוא ע"י הי"ג תיקוני דיקנא, דהיינו ע"י עליתם לא"א ומקבלים שם קומת ע"ב על המ"ן דמזלין ונוצר ונקה, כנ"ל. ואין להם שום יחס אל החוורתי שהוא עצמות הגלגלתא דא"א, אלא רק לבחינת השערות רישא ודיקנא לבד, דהיינו לקומת ע"ב וחכמה דא"א היוצאת על המ"ן דשערות. אבל הז"א, שהוא אחיד בנה"י דא"א שלמטה מטבור, שהוא למטה מבחינת ע"ב דא"ק הנשלם על הטבור, ע"כ אין תיקון הע"ב מספיק לו, והוא צריך לקבל מבחינת החוורתי שהוא עצמות גלגלתא דא"א, המקבל מבחי' שכנגדו מגלגלתא דא"ק, והיינו רק מבחינת נה"י דגלגלתא ששם שורשו, כנ"ל, שהם ד' החוורתי שבאחורי רישא. ונמצא שעיקר השלמתו של הז"א תלוי בד' חוורתי ההם.

א' תקפב חלק י"ד           תלמוד עשר הספירות גדלות הז"א

קמג) ונתחיל לבאר ענין אותם הארבעה נימין דשערין הנמשכין מאחורי רישא על רישי כתפין למיגד ברישא דז"א, מה ענינם. ואח"כ נבאר שאר הט' חוורתי דרך פנים, וענין דיקנא דא"א הנמשכת דרך פנים. וענין אלו הד' נימין דאחורי רישא הם גורמין בחינה הששית דאור מקיף דמוחין דז"א, שהם סוד התפילין.

 

קמד) וזה ענינם, דע, כי אור המקיף הזה של הבחינה הששית דומה אל האו"מ דבחינה הרביעית, כי אותו או"מ הוא מקיף מכנגד נה"י דאמא, אשר המוחין דז"א מלובשים בתוכם בפנים, והנה הוא למעלה מעל רישא דז"א, ומקיף כל ראשו וגלגלתא וכל המוחין פנימים אשר בתוכו. אבל אור המקיף הזה דבחינה ששית, הוא יוצא מן הארת המוחין הפנימים שבגו רישא עצמה דז"א, ואם מן המוחין יצא והוא גרוע מהם, איך יקיף אותם בבחינת או"מ אשר הוא גדול מן או"פ, ולכן איננו מקיף כי אם בחינת פנים דז"א בלבד, ויוצא מן המצח בין העינים ומשם עומד ומקיף את הפנים אשר תחת העינים, והם בחינת תפילין ממש. וזמ"ש באדרת האזינו דף רצ"ב, ונהיר אנפוי ואסהיד באו"א, וכו'. וז"ס והיו לטוטפות בין עיניך.

אור פנימי

קמד) או"מ הזה דבחינה ששית הוא יוצא מהארת המוחין הפנימים דז"א, וכו' והוא גרוע מהם וכו' ולכן אינו מקיף אלא בחינת פנים דז"א. כבר נתבאר לעיל בחלק י"ג, כי ם' דמוחין מאירה בהקף הגלגלתא דראש ששם נאחזים השערות. ול' דמוחין מאירה רק בפנים דראש. דהיינו ממצח ולמטה, אחר שנפסק צמיחת השערות. וטעם הדבר, כי בם' דמוחין שהיא קימת תמיד בבחינת אוירא, כי הי' לא נפיק מאויר דיליה, ע"כ יש שם אחיזה אל השערות בקביעות. משא"כ ל' דמוחין, שבעת רצון יורדת הי' מאויר הרי אז אין שם אחיזה לשערות שהם דינין כנודע. וע"כ נתקנו שם בחי' השערות רק באופן של כיסוי וגילוי, שבקטנות השערות מכסים על הפנים, ובעת רצון, מאירים י"ג החוורתי בי"ג הנימין, ואז מסתלקין הנימין מע"ג המצח והפנים, כנ"ל (דף אלף שס"ח אות קנ"ו)
כי אז יורדת הי' מאויר ואשתאר אור. וע"כ אין שם אחיזה לשערות בקביעות, כמו בגלגלתא שהוא ם' דצל"ם.

ונתבאר לעיל (בדף אלף תקע"ז ד"ה ובזה) שגם הארת המקיף העליון ע"י התנוצצות אינה מגיעה לם' דמוחין, שהם בחינת גלגלתא, אלא לל' דמוחין שהם בחינת אוירא. ע"ש. וז"ש הרב שאו"מ דבחי' ששית הוא גרוע ממוחין הפנימים, ואינו מקיף אלא הפנים דז"א לבד. כי או"מ הזה דבחינה ששית בא מחלק החסדים שבמוחא דאוירא שבתוכם הארת חכמה ע"י הכאה, אשר לא יכלו להיות בפנימית מחמת צמצום החסדים דגלגלתא, ויצאו לחוץ ע"ג המצח כנ"ל (אלף תקע"ז ד"ה ובזה) עש"ה הרי שהם באים כבחינת חלק וענף מן מוחא דאוירא, ע"כ אין הארתם מגיעה אלא לסלק השערות מע"ג המצח ועינים שמטרם הארת המקיפים היו השערות מכסיין עינייהו דלא

חלק י"ד              שער מאמרי רשב"י           גדלות הז"א א' תקפג

קמה) ואע"פ שבאדרא נראה שאינו מדבר אלא בבחינת הדעת, זה יתבאר לקמן, כי עיקר יציאת אור המקיף הוא במצחא מכנגד הדעת, כי שם מקום הבקיעה לצאת האור מבפנים ע"י הכאת קוצא דשערי דאריך מן האחור, כמ"ש.

אור פנימי

יסתכלון לא א"א בז"א ולא ז"א בנוקביה, כנ"ל (דף אלף שס"א אות ק"מ) ועתה נסתלקו השערות ונגלו העיינין ויכול הז"א להסתכל במצחא דא"א כנ"ל. וגילוי זה אין לו מקום אלא בפנים דז"א ששם מקום הארת הל' דצל"ם, ואין לו מקום גילוי למעלה ממצח שהוא הגלגלתא, כי שם שליטת ם' דצל"ם, שמשם לא נפיק הי' מאוירא לעולם. כמ"ש בחלק י"ג ע"ש.

וזה שמסיים הרב "ויוצא מן המצח בין העינים ומשם עומד ומקיף את הפנים אשר מתחת העינים והם בחינת תפילין, וז"ס והיו לטוטפות בין עיניך" כי כל זה הוא גילוי הארת חכמה, הנקרא עינים, וע"כ תולה הכתוב בחי' התפילין, בסוד בין עיניך. וכן דרשו חז"ל על הכתוב וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך וכו', שהם התפילין של ראש, כי כל הארתם בראיה תליא, כי חכמה נקראת ראיה, כנודע. ועם זה תבין סוד התפילין של יד שצריכים לכסות אותם, והוא משום שהם בחינה הששית דנוקבא, שהיא נמשכת ממקיף העליון דקשר של תפילין דראש, ונתבאר לעיל שהיא בחינת המסכים, שביסוד דמוחין שעליהם נעשה הזווג דהכאה, שה"ס הנרתק, עש"ה וע"כ כל עיקרה של המקיף הזה בכיסוי תלוי, כי אז יש זווג דהכאה המגלה להארת חכמה ע"י קומת הע"ב המגולה כנ"ל. באופן שהכיסוי דתפילין של יד גורמת לכל הגילוי דתפילין של ראש. כמבואר. ועי' לעיל דף אלף תקנ"א ד"ה אמנם עשה.

קמה) במצחא שהוא מכנגד הדעת ששם

מקום הבקיעה לצאת האור מבפנים על ידי הכאת קוצי דשערי. כמ"ש בדיבור הסמוך, שכל הגילוי הזה של התנוצצות ע"י הארת המקיפים, המוציאים או"מ דתפילין לחוץ ע"ג המצח, אינו בבחי' ם' דצל"ם דמוחין, שהם הג"ר דמוחין אלא בל' דצל"ם, שהם בחינת הדעת דמוחין, שבא"א נקרא מוחא דאוירא. וז"ש שמקום הבקיעה הוא מכנגד הדעת ששם מאירים הקוצי דשערי וממשיכים הארת המקיפים. אמנם בחינת הם' דצלם שהם הג"ר דמוחין, אינם מקבלים לתוכם הארתם זו, משום די' לא נפיק מאויר שלהם לעלמין, והם תמיד בחסדים מכוסים כמ"ש בחלק י"ג.

השערות דאריך הם צנורות ומבועין דנגדין שפע ואור גדול ממו"ס דביה למטה בז"א וכו' במקום סיומם. הנה נתבאר לעיל באורך, סדר המשכת הארת המקיפים, אשר בחינת היסוד שבדעת דמוחין, יוצא לחוץ אל הבינה שבמקיף העליון שלו, ומזווג שם את החו"ב דמקיפין בבחינת הכאה של זה בזה. כנ"ל בדברי הרב (דף אלף של"ט אות צ"ז ועי' לעיל באו"פ דף אלף תקע"ד ד"ה וז"ש) אמנם, מי הוא הגורם ליסוד שבמוחין לבקוע המצח ולצאת לחוץ אל המקיף העליון ולזווג שם החו"ב דמקיפין. והנה זה ביאר הרב לעיל (דף אלף שס"ח אות קנ"ו) וז"ל, "ובהיות עת רצון אז מאירים הי"ג חוורתי בי"ג נימין ואז מסתלקין הנימין מע"ג המצח והפנים וכו', כי נולד מצחא דרעוא דא"א ששם יסוד דעתיק ואז אור הבינה שלא נתלבשה כלל בא"א מאירה וכו', ונתוסף הארה ביסוד דעתיק דלגאו וגם אורו יוצא לחוץ" הרי שאין הזווג הזה דיסוד

א' תקפד חלק י"ד         תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

קמו) וצריך להבין, למה אלו השערות נמשכין דרך האחור ולא דרך פנים, או למעלה ע"ג רישא ממש באמצע הראש דיליה. ועוד כי הרי נתבאר לעיל, כי אין מתחיל ז"א רק מטבורא דלבא דאריך ולמטה, וא"כ איך אותם הנימין מתפשטין עד רישא דכתפין, והרי היה ראוי שיתפשטו עד למטה בטבורא דלבא, כדי שימשכו שפע ברישא דז"א המתחיל שם.

 

קמז) גם צריך שנבאר מ"ש באדרת נשא דק"מ ע"א ו"ל, תלת מוחין דהוו בז"א ואשתכחו בג' חללי דגלגלתא דרישא, וחד מוחא שקיט על בוריה דכליל כל תלת מוחי דאתמשך מיניה משיכאן שקילן בשערי חוורי להאי ז"א לתלת מוחין דביה וכו'. וצריך לדעת, מהו זה המוח הד' הכולל שלשתם ונמשך בשערי חוורי עד רישא דז"א.

אור פנימי

דעתיק עם הבינה שבחוץ נעשה, אלא אחר שמאירים החוורתי בי"ג הנימין דשערות רישא, שהם בוקעים בעורף כנגד הדעת ששם היסוד, וע"י הארתם יכול גם הוא לבקוע במצח דרך הפנים ולהזדווג עם הבינה דמקיפים.

וע"ש בדברי הרב, ותמצא שמביא שם ב' מיני זווגים בסוד עת רצון: א' באות קנ"ו שאומר "ואז ימשך אורותיה בי"ג תקוני דיקנא ממש לא בפנים רק בזקן עצמו יאירו אור נפלא בי"ג תיקוני דיקנא דא"א. וב' הוא באות קנ"ז, שאומר "עוד תועלת אחר, כי נולד מצחא דרעוא דא"א אשר שם יסוד דעתיק וכו', ואז מסתכל א"א במצחא דאו"א ובמצחא דז"א ומאירים אורות נפלאים בעיני ז"א" עש"ה. הרי שהוא מבאר שם ב' זווגים משונים זה מזה, כי בזווג הראשון באים הארות החוורתי והשערות בי"ג תיקוני דיקנא, ומדגיש "לא בפנים" שפירושו לאפוקי מהארת המקיפים שמאירים רק במקום הפנים במצחא ועיינין כנ"ל, אלא שמאירים בכל הראש דהיינו גם בבחינת הגלגלתא ום' דצל"ם, שהוא ע"י הזווג שעל המזלין כנודע. אמנם בזווג הב' שמביא באות קנ"ז, מדגיש להדיא, שהארת הזווג מגיעה
אל בחינת העינים דז"א ולמצחא, שהוא הארת פנים לבד, ומכנה את ההארה, כי נולד מצח הרצון. דהיינו בחינת פנים לבד. ויש להבין זה, איך באים ב' זווגים אלו ע"י הארת העת רצון. ומה הוא הגורם לשינוי הזה ביניהם.

וכבר נתבאר לעיל, (דף א' תקע"ג ד"ה וזה) כי בשעת הזווג לגילוי קומת החכמה דל"ב נתיבות, הבאה ע"י עלית מ"ן דז"א, עולים או"א למקום ג"ר דא"א, ובחינת הדיקנא נכנסת בסוד מ"ן, ואז יוצאת הארת הע"ב המגולה, שפירושו, שנתבטלו הפרסאות עם לבושי הצל"ם שבאו מחמת עלית ה"ת לעינים, וגם הם' דצל"ם, כלומר גם הג"ר דמוחין מקבלים חכמה בלי שום כיסוי. והנה מזווג הזה מדבר הרב שם באות קנ"ו. וע"כ מדגיש, "ואז ימשכו אורותיהם בי"ג תיקוני דיקנא ממש לא בפנים" כלומר שהי"ג תיקוני דיקנא נעשים שם לבחינת דעת של קומה זו, שמזל ונוצר חסד הוא בחינת ת"ת, שהוא עיקר הנושא ומגלה הארת החכמה בג"ר של הקומה, דהיינו שמשיב את בינה דג"ר שתשוב להיות חכמה, כנ"ל. ומזל ונקה היא בחינת יסוד שבדעת, שעליה נעשה הזווג דהכאה על ב' המסכים שבה, הנקראים

חלק י"ד              שער מאמרי רשב"י           גדלות הז"א א' תקפה

קמח) אבל הענין הוא, כי הנה נתבאר לעיל, שאע"פ שז"א מלביש את א"א מחצי הת"ת שבו ולמטה, אינו מלביש אותו בעצמו אלא אחר היות א"א מתלבש עם הבחינות הנזכר תוך נה"י דאבא שנתפשטו עד שם, ונה"י דאבא מלובשים בנה"י דאמא, ואז ז"א מלביש את נה"י דאמא.

קמט) והנה אותו קוצא דשערי דרישא דא"א, הנמשך דרך האחור מבחוץ, הוא מתפשט עד למטה ונוגע ברישא עצמה דז"א המלבשת את נה"י דאו"א, ודאריך עצמו, כי גופא דא"א הוא בפנים בתוך כולם, ואין ז"א נדבק ונוגע בו כלל. ואותם השערות דאריך, הם צנורות ומבועין דנגדין שפע ואור גדול ממו"ס דביה למטה בז"א, ואותם ההארות יוצאות דרך פיות השערות לחוץ במקום סיומם למטה.

 

קנ) ואז אותם הקצוות של השערות המסתיימים ומגיעים אחורי העורף דז"א, שהוא באחורי הדעת שבו, אותם ההארות היוצאים משם מכים שם בחוזק בעורף דז"א, ובוקעים המקום ההוא ונכנסים אל תוך המוחין.

אור פנימי

צר וקצר, כנ"ל. ונמצא הארת הזווג הזה הוא בכל הראש, דהיינו גם בגלגלתא ולאו דוקא בפנים, וזה שמדגיש שם, "ולא בפנים", כי אז אין הגלגלתא מלובשת בעזקא שלה, והיא מקבלת חכמה כמו הל' דצל"ם.

אמנם זה נוהג רק  בעת הזווג בלבד, דהיינו בעת שהפרצופין נכללים זה בזה, שאו"א הם במקום ג"ר דא"א וא"א במקום ג"ר דעתיק כנ"ל. אכן לאחר לידת המוחין, חוזרים הפרסאות למקומם, וכל פרצוף יורד למקומו, והמוחין חוזרים להתלבש בםל"צ דצל"ם ונמצאים הג"ר דמוחין חוזרים לבחי' חסדים מכוסים, ובחינת ג"ר דע"ב שהיו שם בגלגלתא דא"א מוכרחה להסתלק ולצאת משם בסוד או"מ, כנ"ל. ועתה מתחיל זווג הב' שהרב מביא שם באות קנ"ז. שהארתו אינה מגיעה לגלגלתא וג"ר דמוחין, אלא רק לז"ת דמוחין שהם הדעת, שממנו נמשך רק הארת פנים ממצח ולמטה לבד משום שהגלגלתא מלובשת בם' דצל"ם.

וענין הזווג הזה הוא, כי אותם הג"ר דע"ב המגולה, המיוחסים לגלגלתא דא"א שלא יכלה לקבלם מכח התלבשותה בם' דצל"ם, הנה הם נשארו בהעליון שלה, דהיינו ברדל"א עצמה, כי לא קבלה אותם בעת יציאתה למקום עצמה. לפיכך נבחן האו"מ הזה של הג"ר דע"ב המגולה שעומד תמיד במקום העליון. והבן היטב, כי או"מ הזה הוא באמת בחינת ג"ר של התחתון, ולא של העליון, אלא כיון שלא לקחה אותם המדרגה התחתונה ע"כ נשארה בעליונה. וזה נוהג בכל המקיפים של הע"ב החוזר.

גם נתבאר לעיל בחלק י"ג, בענין החוורתי דגלגלתא, שהוא בחינת שירי הארת הע"ב המגולה שנשארו בגלגלתא דא"א גם אחר ירידתה למקומה ואחר התלבשותה בם' דצל"ם. ע"ש. ולפיכך החוורתי ההיא מאירה בחינת הג"ר דמקיפים שנשארו בה, אל השערות רישא, והשערות רישא מאירים

א' תקפו חלק י"ד          תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

קנא) ומ"ש באדרא דמתפשטין הנהו נימין עד רישי כתפין דאריך, אין הכוונה למעלה באריך עצמו, דא"כ היכי קאמר, בגין לנגדא למוחא דז"א, והרי הוא רחוק מהם מאד. אבל יובן עם מ"ש לעיל, כי תרי פרקין תתאין דחסד וגבורה דאריך, הם הנקראים רישי כתפין דיליה, שהם

אור פנימי

הארה זו אל הדעת דא"א, ונבחן שהארה זו דחוורתי בקעה את העורף דא"א ונכנסה תוך הדעת אל היסוד דעתיק העומד שם, דהיינו בחינת היסוד שהוא הנושא להמסכים, ואז קונה היסוד כח לבקוע את המצח ולעלות לבינה דמקיפים שנשארה ברדל"א, ומזווג אותה עם החכמה דמקיפים. ובזה מובן איך אפשר ליסוד דדעת שבא"א לעלות להמקיפים שבמקום רדל"א למעלה ממקומו ודרגתו. אכן זה השיג מחמת שקבל חלק מאותה ההארה דג"ר דע"ב המגולה, ע"י הארת החוורתי דרך השערות. כי החוורתי היא ממש אותה הבחינה של הג"ר דע"ב המגולה, אלא הארה מועטת, שנשאר ממנה אחר הסתלקותו, אמנם מספקת לעורר את היסוד דדעת שיחזור ויחדש את הזווג הזה שכבר עשה אותו בעת התכללותו בהעליון. והבן היטב.

אמנם יש עדיין הפרש גדול מן זווג זה דיסוד דמוחין עם המקיפים, אל הזווג שנעשה בפנימית העליון ע"י התכללותו דתחתון בעליון. כי הארה זו אינה מגיעה כלל לבחינת הג"ר דמוחין, אלא לבחינת הדעת לבד, שז"ס הארת עיינין ומצחא כמ"ש שם בדברי הרב אות קנ"ז. וטעם הדבר נתבאר לעיל באו"פ דף אלף תקע"ה ד"ה ואין עש"ה.

ועם המתבאר מובן היטב גם ענין הכאת קוצי דשערי דא"א בעורף של ז"א, שע"י זה מוציא שם האו"מ על המצח שנקרא תפילין. כי הוא ממש על אותו הסדר שנתבאר לעיל בחוורתי ושערות דא"א עצמו, שמאירים ליסוד דדעת שלו, שע"י הארה זו
יש לו כח לעלות למקום העליון ולזווג שם את החו"ב דמקיפים, והארת חכמה מגיעה מהם לפנימיות הדעת דא"א, ויוצאת הארה לחוץ על המצח דא"א כנ"ל. הנה אותו הענין והסדר נוהג ג"כ בז"א, כי החוורתי משפיעים הארתם, שהיא שירי ע"ב המגולה כנ"ל, אל השערות רישא דא"א, וסיומם דשערות רישא משפיעים ובוקעים העורף דז"א עד שמביאים הארתם זו לתוך היסוד שבמוחין דז"א, והוא משיג כח לעלות ולזווג את המקיפים שהם למעלה ע"ג נה"י דאו"א, כי שם נשארו הג"ר מחלקו בע"ב המגולה, וע"י הארת חוורתי בהשערות מקבל כח לעלות אליהם, כנ"ל בא"א, ואז מאירים החו"ב דמקיפים בחזרה את הארתם תוך הדעת דז"א, ומשום שאינם יכולים להיות בפנים מכח העזקא דג"ר שלו, הם יוצאים לחוץ בסוד ד' מוחין חו"ב חו"ג ע"ג המצח, בסוד תפילין. ע"ש באו"פ בדף תקע"ה בכל ההמשך, כי אין להכפיל דברים.

קנא) רישי כתפין דיליה שהם תרין עטרין דבדעת דז"א ושם בדעת מקום עמידת דתרין רישי כתפין שער שם מגיע הנהו קוצי דשערי. והנה לעיל אומר, שאין הכוונה למעלה באריך עצמו. וכאן אומר שהם עומדים בדעת דז"א. אכן צריך שתזכור מ"ש לעיל (בדף אלף תקס"ט ד"ה וזה) כי בעת הזווג נמצא הז"א כלול בג"ש תחתונים דחג"ת דא"א, שהם רישי כתפין שלו, ולכן גם אחר שיורד למקומו הוא נוטל עמו את בחינתם, וע"כ כשא"א מאיר למעלה ברישי כתפין שלו נמצא ההארה מגיעה לדעת דז"א במקומו עצמו, כי בחינת דת"ת ויסוד דדעת

חלק י"ד              שער מאמרי רשב"י           גדלות הז"א א' תקפז

תרין עטרין דבדעת דז"א, ושם בדעת, מקום עמידת דתרין רישי כתפין, עד שם מגיע הנהו קוצין דשערי, ויוצאים האורות משם, ומכים ובוקעים, ונכנסים תוך המוחין דז"א. ואמנם אמיתות ביאור לשון זה, נתבאר בברכת אבות די"ט בראש השנה, במלת אלקינו ואלקי אבותינו. עש"ה.

קנב) ודע כי יש הפרש בין הדעת דז"א אל הדעת דנוקביה, כי דעת דז"א עומד למעלה בראשו מכריע בין חכמה ובינה שלו, והטעם הוא במה שנתבאר אצלינו, כי נה"י דאמא, הכלים הם דאמא, והמוחין שבתוכם, הם אורות דז"א עצמו. אבל הכתר דז"א, הכלי שלו והאורות שבתוכו הם חצי תחתון דת"ת דאמא, והם מושאלין לז"א להיותם כתר בו.

קנג) וכיון שהם אורות מעולים מן אמא, לכן יש בהם כח להמשיך מח הדעת ההוא למעלה בראש, אע"פ ששרשו הוא מן תרין כתפין דא"א, שהם מבחינת ו"ק גופא, אבל בנוקביה דז"א שהכתר שלה הוא מת"ת

אור פנימי

הז"א הוא ממש בחינת הרישי כתפין דא"א, כנ"ל, וכיון שהם בחינה אחת ע"כ הארת א"א למעלה מגיעה ביחד גם לדעת דז"א.

קנג) אורות מעולים מן אמא לכן יש בהם כח להמשיך מוח הדעת ההוא למעלה בראש, אע"פ ששרשו מב' כתפין. ולכאורה קשה, הלא ת"ת דאמא הוא ג"כ בחינת גופא, כמו הרישי כתפין דא"א, ולא עוד אלא שת"ת דאמא עוד הוא למטה מבחינת רישי כתפין דא"א. והענין הוא, כי מ"ש הרב, שעלית הדעת לראש הז"א הוא משום שנוטל האורות וכלים דת"ת דאמא לכתר שלו, רומז בזה שיש לז"א שורש בראשייהו דאו"א גופייהו, שזוהי הסבה שאורות וכלים דת"ת דאמא יכלו לשמש לכתר דז"א. פירוש: כי כבר נתבאר לעיל (א' תקע"א ד"ה אור) כי כמו שיש בפרטות כל ראש חו"ב וב' עטרין כן הם בכללות אצילות ג' פרצופים: או"א, הם חו"ב, ופרצוף ז"א הוא עטרא דחסד, דהיינו הת"ת הנושא להארת חכמה. ופרצוף הנוקבא היא עטרא דגבורה, דהיינו בחינת המסכים שביסודה שעליהם נעשה הזווג דקומת חכמה דל"ב נתיבות. ע"ש. גם נתבאר
לעיל (דף תקע"א ד"ה אור) כי לא יצויר קומת חכמה דל"ב נתיבות זולת בד' הבחינות יחד: חו"ב חו"ג. כי אין הבינה שבה להיות חכמה זולת ע"י הת"ת העולה לעיבור ומחזיר פניה לחכמה, והאו"ח העולה ומלביש האו"י הוא העולה ע"י המסכים דעטרא דגבורה. כי ע"כ מפרש הזוהר את הקומה דל"ב נתיבות בבחי' כ"ב אתוון וי' אמירן, שענינם זו"ן בעיבור הבינה כמ"ש הרב לעיל. כי אפילו אחר שנולדו הזו"ן ובאו למקומם משאירים בחינתם במוחין דאו"א, כי אין למוחין אלו קיום והעמדה זולת במציאות הזו"ן שמה בהמוחין, מטעם הנ"ל, ואותה השארה של זו"ן במוחין דאו"א נקראת בשם דעת דאו"א.

ולפיכך נקשרים ג' הפרצופים: או"א וז"א ונוקבא זה בזה, דהיינו כמו שהמוחין דל"ב נתיבות חכמה שבאו"א קשורים בז"א ונוקבא כנ"ל, אשר חכמה שבהם קשורה בת"ת, שהוא הנושא להארת חכמה, ומשיב האמא להיות חכמה כנ"ל. והת"ת קשור בנוקבא, שהיא עטרא דגבורה המעלה האו"ח. הנה אז גורם גם בג' הפרצופים דכללות, שהם

א' תקפח חלק י"ד         תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

דז"א בלבד, אין בו כח להעלותו למעלה בראש שלה. כיון ששרשו הוא מבחינת גופא. ולכן נשאר דעתה למטה בין שתי הכתפות שלה, כמ"ש במקומו.

 

*        קנד) ונבאר עתה ענין הקשר של תפלה של ראש מה ענינה. כבר הודעתיך ענין יעקב שנשא רחל ולאה, והוא בחינת ז"א שיש לו שתי נשים לאה ורחל, זו למעלה וזו למטה, כי רחל מתחלת מן החזה שבו ולמטה ולאה מתחלת מאחורי הדעת שבו עד החזה שבו.

 

קנה) והנה ענין זו העליונה הנקראת לאה, היא בחינת הקשר של תפלה של ראש, וטעם אצילותה שם, הוא כמ"ש למעלה, כי המוחין דז"א ירדו מלובשין בתוך נה"י דאמא, תוך שלשה חללי גלגלתא דז"א.

אור פנימי

קשורים ומלבישים זה לזה. כי פרצוף ז"א שהוא בחינת ת"ת, המעמיד עם שורש הת"ת שלו שהשאיר בראש דאו"א, את החכמה אשר שם, נמצא משום זה גם פרצופו למטה יורש את הת"ת דאמא לחלקו עצמו, דהיינו באותו השיעור שיש לו החלק במוחין דאו"א, באותו השיעור נוטל חלקו בגוף דאו"א, שהוא רק מת"ת ולמטה. וכן הנוקבא קשורה ויורשת את הת"ת דז"א לחלקה עצמה, משום שת"ת לא היה יכול לקבל את הארת חכמה שלו במוחין דאו"א לולא היותה שם, כנ"ל וע"כ יש לה חלק בת"ת דז"א ג"כ. הרי שכל הטעם שז"א נוטל ויורש את אורות וכלים דת"ת דאמא להיות לכתר שלו, הוא מטעם שהשאיר שורשו בראש דאו"א.

וז"ש הרב כיון שהכתר דז"א הוא מאורות וכלים דאמא עצמה, שהוא מכח שורשו שהשאיר בדעת דאו"א, זה גורם ג"כ לז"א עצמו שיעלה הב' עטרין להיות דעת בראשו עצמו, כי גם הוא בחינת גופא ומ"מ המשיכו אותו או"א לבחינת ראש שלהם כדי לקיים ולהעמיד המוחין דחכמה שלהם, כן הז"א עצמו קונה הכח הזה
וממשיך הב' עטרין להיות דעת ולשמש לו להמשכת הארת חכמה. משא"כ הנוקבא, כיון שאינה מלבשת אלא הת"ת דז"א לבד, כלומר, שמשמשת רק בבחינת או"ח לבד בשביל הז"א, ועיקר הזווג נעשה בז"א, הנה הב' עטרין אינם צריכים להיות בראש שלה, כי הזווג נעשה ביסוד ז"א.

ויש טעם ב', כי עיקר הנוקבא הוא עטרא דגבורה, שהיא ממשכת רק בחינת או"ח, והיא איננה שום נושא להארת חכמה שבמוחין, כי אדרבה המסכים שלה דוחים חכמה. הן מבחינת צר, והן מבחינת קצר. אלא עיקרה ללבוש דחסדים עומדת, והגם שאין החכמה נמשכת רק בלבוש דחסדים, מ"מ אינם חשובים שיתמשכו מגוף לראש בשביל זה. ורק ז"א שהוא הנושא האמיתי להארת חכמה משורשו באו"י, ובינה מחזקת אותו בראשה לקיים ולהעמיד המוחין שלה, ע"כ יש לו כח להמשיך הב' עטרין גם לראשו, כדי לקיים הארת חכמה שלו, שהיא בחינת עצמותו מאו"י. משא"כ הנוקבא, שבה אין שורש כזה מאו"י. והבן.

* שער מאמרי רשב"י זיע"א באדרא זוטא דף רע"ה טור א'.

 

 

חלק י"ד              שער מאמרי רשב"י           גדלות הז"א א' תקפט

קנו) והנה אין ספק, כי המלכות דאמא שהיא למטה מן היסוד דאמא, גם היא ירדה ונכנסה לתוכו, והיא שם דבוקה ומחוברת בדעת דז"א, אבל אינה בכלל מוחין שלו.

 

קנז) גם ידעת, כי כל אור שבעולם יש לו בחינת אור חוזר, ואם כן זה האור שבלט במצח, ויצא בסוד תפלה של ראש, מוכרח הוא שיהיה לו אור חוזר דרך אחוריו, שהוא בעורף, אשר שם עומדים הנהו קוצי דשערי דא"א, ומכים ומאירין שם כנ"ל, כי מכחם יצא אור תפלה של ראש, ועתה יש לו אור חוזר עד שם.

 

קנח) ונמצא, כי אור ארבע פרשיות תפלה של ראש, חזר ונכנס לפנים בשלשה המוחין הפנימיים, ובלטו אורן לחוץ דרך אחור במקום העורף, ונעשה האור ההוא בחינת קשר של תפילין דראש, בצורת ד', שהיא סוד ד' דאחד.

אור פנימי

קנו) המלכות דאמא שהיא למטה מן היסוד דאמא, גם היא ירדה ונכנסה לתוכו, והיא שם דבוקה ומחוברת בדעת דז"א, אבל אינה בכלל המוחין שלו. כבר ביאר זה הרב לעיל (דף א' תקל"ה אות ע"ה וע"ו) שכמו שיש מ"ד ומ"ן בדכר ובנוקבא, כן יש מ"ד ומ"ן בבחינת הדכר עצמו. ע"ש. ונתבאר שם באו"פ שהמ"ד הוא בחינת ת"ת עטרא דחסד, והוא בחינת יוסף. והמ"ן הוא בחי' עטרא דגבורה, שהוא בחינת בנימין, ע"ש.

וע"כ גם כאן יש להבחין בחינת עטרא דגבורה הכלולה ביסוד דאמא עצמו, שהוא בחינת עטרא דגבורה הכלולה בדכר עצמו. ומלבד זה יש להבחין בחינת הנקבה עצמה אשר שם בהמוחין, כי עטרא דגבורה היא בחי' הנקבה, כנ"ל בדיבור הסמוך, אלא שהיא כלולה גם ביסוד, שע"כ מזדווג מקודם הדכר על עטרא דגבורה הכלולה ביסוד שלו עצמו, ואח"כ הוא מזדווג עם עטרא דגבורה המיוחדת שהוא בחי' הנקבה. כמ"ש לעיל
בדברי הרב בענין יוסף ובנימין באורך. ע"ש.

וזה אמרו כאן "המלכות דאמא שהוא למטה מיסוד דאמא גם היא נכנסה לתוכו" דהיינו בחינת עטרא דגבורה האמיתית שהיא בחינת הנקבה עצמה, הנקראת בשם מלכות, הנה גם היא נכנסה בו עם הנה"י דאמא. וע"כ מרמז עליה שהיא למטה מן היסוד, כלומר, לא אותה עטרא דגבורה הכלולה ביסוד אלא עטרא דגבורה אמיתית הנחשבת לבחינה נפרדת מן היסוד, והיא למטה מיסוד. וז"ש "והיא שם דבוקה בדעת דז"א אבל אינה בכלל המוחין שלו" דהיינו כנ"ל, שמתחלה נעשה הזווג בבחינת העטרא דגבורה הכלולה בזכר עצמו, והיא העטרא דגבורה
של המוחין דז"א. אבל על עטרא דגבורה האמיתית שהיא בחינת הנוקבא שלו, נעשה הזווג אח"כ. וזה שאומר שמלכות זו היא בחינת נוקבא העליונה דז"א. דהיינו כמבואר, שהיא בחינת עטרא דגבורה האמיתית הנחשבת לנוקבא דז"א ולא בחינת עטרא דגבורה דבחינתו עצמו.

א' תקצ          חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

קנט) והענין הוא, כי בהכנס אור החוזר אל תוך המוחין הפנימיים, אז האירו ארבעה אורות אלו שם בפנים, ונתלבשו באותה ד', שהיא המלכות דאמא, ולכן נקראת ד', כנגד ארבעה אורות אלו המתלבשין בה, ואז נוקב הארתם לחוץ בעורף, ונעשה שמה אותו הקשר של תפלה דראש, ושם מתגלית בחינת אותה המלכות דאמא, ובתוכה מלובשין ארבעה האורות הנזכר, של הארבע מוחין.

 

קס) ולפי שאין שם רק מציאות אותה המלכות לבד, לכן אין הקשר ההוא אלא בחינת עור אחד לבד, ואין שם שום פרשה וכתיבה כלל, לפי שהפרשיות הם בסוד מוחין, והעור בסוד המלכות, והואיל ואין שם מוחין ממש, לא יש שם רק בחינת עור בלבד.

 

קסא) (והנלע"ד בזה הוא כי זה הקשר הוא אור מקיף דמוחין דלאה, ואינו לאה עצמה, והוא כדמיון תפלה של יד, שהוא אור מקיף דמוחין דרחל. וזה מוכרח לעניות דעתי, וכמו שביארתי לקמן בתפלה של יד, שיוצאת מהכאת קוצא דשערי דעיבור דז"א, שהם ד' הציציות. וכן יש ארבע ציציות דנימין דמוחין דיניקה המכים בראש לאה, ומוציאין

 

אור פנימי

קנט) בהכנס או"ח אל תוך המוחין הפנימים האירו ד' אורות אלו בפנים ונתלבשו באותה ד' שהיא המלכות וכו', ואז נוקב הארתם לחוץ בעורף וכו'. פירוש: כי זה דומה לגמרי אל הזווג של היסוד דמוחין עם החו"ב שבמקיף העליון שע"ג נה"י דאו"א, שע"י הכאתם זה בזה יצאו ד' המוחין דתפילין כנ"ל (בדף א' תקפ"ו ד"ה ועם) עש"ה. כן נעשה זווג זה הב' על בחי' המלכות דמוחין. אלא ההפרש הוא ששם נעשה הזווג של יסוד דמוחין עם מקיף העליון שלמעלה מז"א, וכאן נעשה הזווג במקיף דתפילין שע"ג המצח דז"א. כי הנוקבא אינה מקבלת רק ממוחין דדכר. ועל כן גם כאן ע"י קבלת הארת הקוצי דשערי, קבלה המלכות כח לבקוע המצח ולצאת לחוץ לזווג עם האו"ח שלה את חו"ב של המקיף דתפילין, ואז נכנסה הארתם תוך המוחין הפנימים וד' המוחין חו"ב חו"ג שנתגלו
עתה מחדש תוך המוחין הפנימים שייכים לנוקבא, שהיא המלכות הנ"ל, וע"כ מוחין אלו גם הם בוקעים את העורף ויוצאים לחוץ, כי משום הארת העזקא אינם יכולים להיות בפנים, כנ"ל בהזווג של יסוד דמוחין. והם נעשים שם סוד קשר של תפילין, שהוא בחינת ד' מוחין מקיפים על מקום העורף, כמו המקיפים של המצח. אלא ד' המקיפים של הדכר שהוא הז"א, הם מבחינת ת"ת בעיקר, כנ"ל, שחו"ב דאו"י בולטים במצח דאו"א, ות"ת דאו"י בולט במצח דז"א. וע"כ מקומם על המצח, דהיינו בבחינת פנים. משא"כ הנוקבא שאין לה אלא בחי' עטרא דגבורה משורשה עצמה, שהם בחינת המסכים, כנ"ל, ע"כ מקומם בעורף הז"א, כי הם בחינת אחורים ולא פנים. ועי' היטב לעיל (דף אלף תקע"ב ד"ה והנה) בענין ג' הבליטות דאו"א וז"א ונוקבא. ומזה הטעם אין בה אלא בחינת עור בלבד, ואין בה

חלק י"ד  שער מאמרי רשב"י           גדלות הז"א          א' תקצא

בה אור מקיף דמוחין בסוד קשר וכמ"ש בדרוש הציציות, בענין נימין דיניקה שנמשכין עי רישא דלאה. מהרח"ו ז"ל).

 

קסב) ונבאר ענין הרצועות של תפלה של ראש, איך נמשכות מן הקשר הנזכר, ואיך מתחברות למטה עם התפלה של יד. דע כי כל מה שיש בתפלה של ראש שהיא ברישא דז"א, יש גם כן בתפלה של יד שהיא ברישא דרחל נוקבא דז"א.

 

קסג) וכמו שאמרנו, שיש מקיף עליון על רישא דז"א והיא הבחינה השנית שבמוחין דיליה, כך זה הקשר דתפלה של ראש הנקרא לאה, היא בחי' אור המקיף העצמיי והעקריי של נוקבא דז"א, הנקראת רחל, ולכן זו הקשר עומדת כאן למעלה, והיא למטה, ומכאן היא נעשית אור מקיף העצמיי אליה והבן זה.

 

קסד) והנה ענין הרצועות הם בחינת המשכת הארבע מוחין למטה, ונודע, כי הארבע מוחין נתלבשו בנה"י של אמא כנ"ל. והנה הם נחלקים

 

אור פנימי

שום פרשה. משום שעיקר בחינתה היא רק עטרא דגבורה לבד, שהיא בחינת או"ח ואין בה או"י.

קסג) הבחינה השנית שבמוחין דיליה כך זה הקשר דתפילין וכו', או"מ העצמי והעקרי של נוקבא דז"א, הנקראת רחל. כבר נתבאר זה לעיל (א' תקע"ח ד"ה כשתדייק) שיש ג' חלוקות של שש בחינות: דאו"א, ודז"א, ודנוקבא. עש"ה הטעם, וענין שש הבחינות הם ג' מדרגות דאו"פ ואו"מ, כי בעת הזווג כשנכללו הפרצופים זה בזה, נכלל כל אחד בעלי עליון שלו: או"א בראש דעתיק, וז"א באו"א, ונוקבא בראש ז"א. וזהו מחמת שכל אחד עלה לעליון שלו, והעליון לעלי עליון, ונמצא העליון כמו שמשמש בב' מקומות כאחד, כי הוא עצמו אע"פ שעלה למעלה הניח הרשימות שלו למטה במקומו הקודם, וע"כ התחתון מקבל גם מעלי עליון. כנ"ל דף א' תקנ"ט ד"ה נעשו. עש"ה.

וע"כ יש לכל אחד ב' שרשים: שורש אחד בעלי עליון, ושורש אחד בעליון שלו, ובחינת עצמו ע"כ יש ג' מדרגות ובכל אחד פנימי ומקיף, הרי שש מדרגות. ונמצא שורש העצמי דאו"א, הוא בעלי עליונם, דהיינו בראש דעתיק כי עד שם נכלל בעת הזווג, ושם בחי' א' והשניה דמוחין שלהם. אמנם משם אינם יכולים לקבל המוחין, כי לפי המדרגה לא נכללו בעת הזווג רק בעליון שלהם שהיא א"א. וע"כ אינם מקבלים אלא מבחינה הרביעית דמוחין שהיא או"מ שהניחו בא"א. וכן ז"א נבחן השורש העצמי שלו באו"מ דעלי עליונו שהם או"א, הנבחן לבחינה השניה דמוחין. אמנם אינו יכול לקבל משם, כי בדרך המדרגה נכלל רק בנה"י דאו"א, דהיינו בישסו"ת המלבישים לנה"י דאו"א, וע"כ הוא מקבל רק מאו"מ שהניח בנה"י דאו"א, שהוא בחינה הרביעית דמוחין שלו. ועד"ז נוקבא דז"א רחל, הנה המקיף העצמי שלה, דהיינו בחינה השניה דמוחין שלה היא בראש ז"א בקשר של

א' תקצב        חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

לשתי חלקים ימין ושמאל, תהיה חלוקתם כך, כי בבחינת הנה"י דאמא. הנה היסוד כולל תרין עטרין דדעת, שהם חסדים וגבורות.

 

קסה) ולקמן יתבאר, כי עטרא דגבורה כולו או רובו ניתן בנוקבא, ועטרא דחסד כולו או רובו, ניתן בז"א, ומה שנשאר מעטרא דחסד, נמשך ביסוד שבו וניתן שם. ושם עומד אותו החסד שירד שם, לכן אין היסוד של הבינה נזכך כאן, רק הנצח וההוד שלה בלבד, ואלו הן תרין רצועין ימנית ושמאלית.

 

קסו) וצריך שתדע, כי בכל מקום שיש בחינות נצח והוד בכל מקום שהם, עליהם נאמר, והקרנים גבוהות והאחת גבוהה מן השנית, כמבואר בהקדמת התקונין ד"ט ע"א. ובפרשת פנחס בר"מ דרכ"ח ע"ב.

 

קסז) והענין הוא, כי ספירת הנצח, של א"א ושל אבא ואמא ושל ז"א, כולם הם יותר קצרות משיעור ספירת ההוד שבהם, כי ספירת ההוד מתפשטת למטה מן הנצח, ונמצאת ספירת הנצח הקצרה, שהיא גבוהה יותר למעלה מספירת ההוד.

 

קסח) וטעם הדבר הוא במה שנודע, כי הנצח הוא בסוד התפארת, וההוד בסוד המלכות, כמ"ש בספר התקונין איהו בנצח ואיהי בהוד. וזהו סוד שנקראים הנצח וההוד שחקים, שהם שתי ריחיים זו על גב זו, הטוחנות מן לצדיקים שהם צדיק וצדק.

אור פנימי

תפילין, אמנם אינה יכולה לקבל משם ששמה נבחן לעלי עליונה, כי אין שרשה אלא בנה"י דז"א. וע"כ אינה מקבלת רק מבחינה הרביעית דמוחין, דהיינו באו"מ של הנה"י דז"א. וכבר הארכנו בזה.

וזה אמרו שקשר של התפילין נחשב לבחינה השניה דמוחין דרחל, כי בחינה הא' היא ד' המוחין שיצאו בפנימיות המוחין דז"א, כנ"ל. ובחי' השניה היא האו"מ שיצא על העורף בסוד קשר של תפילין. ומשם נמשכו דרך ב' הרצועות ונתלבשו בנה"י דז"א ג"כ בב' בחינות: באו"פ, ובאו"מ, ומבחינה הרביעית שהיא המקיף של הנה"י

דז"א, משם מקבלת הנוקבא. ע"ד שנתבאר באו"א ובז"א.

קסח) הנצח הוא בסוד הת"ת, וההוד הוא בסוד המלכות. זה נתבאר היטב בחלקים הקודמים, שכמו שיש ה' בחינות בע"ס השלימות בחכמה, שהם כח"ב זו"ן, כן יש ה' בחינות בע"ס דקומה דבחי"א, דהיינו בקומת החסדים לבד, שהם חג"ת נ"ה, ששם יורדים הכח"ב להיות חג"ת, וע"כ נבחנים החג"ת לג' הבחינות הראשונות כח"ב. ונצח הוא בחינת ז"א, והוד הוא בחינה אחרונה שהיא הנוקבא. וענין זה נוהג בכלהו ז"ת דה"פ. כי כל ז"ת הם קומת חסדים דבחי"א.

חלק י"ד  שער מאמרי רשב"י           גדלות הז"א          א' תקצג

קסט) והרי איך הם זו על גב זו, לפי שזו גבוהה מזו. ונמצא כי כאשר אמא עלאה המשיכה הנצח שלה בתוך ז"א לתת בו מוחין כנזכר, והנה הנצח שבה נכנסה תחילה, ולא המשיכה רק עד טיבורא דליבא דז"א.

 

קע) וזהו הטעם של רצועה הימנית, שתהיה קצרה ושיעורא עד החזה בלבד, לפי כי הרצועה הזו שהיא רצועת נצח, היא לצורך זעיר אפין עצמו, כנזכר דאיהו בנצח, ועיקר מציאות ז"א הוא עד החזה שבו, כי משם ואילך מתחיל בנין נוקביה.

אור פנימי

וזה אמרו "ספירת הנצח של א"א ושל או"א ושל ז"א כולם הם יותר קצרות משיעור ההוד שבהם וכו', כי הנצח הוא בסוד הת"ת, והוד הוא בסוד המלכות" כי הג"ר שבכל גוף מה"פ הם בחינת כח"ב שנכללו וירדו לבחינת חג"ת, ונו"ה הם זו"ן, כמבואר, וע"כ הנצח הוא יותר עליון מן ההוד כי המלכות היא תמיד מתחת ז"א. וכמ"ש בדיבור הסמוך.

קע) רצועת נצח הוא לצורך ז"א עצמו ועיקר מציאות ז"א הוא עד החזה שבו, כי משם ואילך מתחיל בנין נוקביה. כבר נתבאר לעיל בסמוך, ענין התקשרות הפרצופים דאו"א ז"א ונוקבא זה בזה, שנמשך מן התקשרות המוחין דאו"א גופייהו, כי נבחן במוחין שלהם שלש בחינות: א' הם עצם האורות, וב' הוא הנושא להמשכת חכמה. ג' הוא הנושא לבחינת הכאה להעלאת או"ח. שבחינה הא' הם חו"ב שבמוחין, שהם עצם האורות. ובחי' הב' הוא עטרא דחסד שבמוחין, שהוא ת"ת וז"א הנושא להארת חכמה, שזולתו עוזבת תכף הבינה בחינת החכמה שבמוחין, וחוזרת לבחי' חסדים מכוסים כטבעה. וג' היא עטרא דגבורה שבמוחין, שהיא בחינת היסוד הנושא לבחינת המסכים להעלאת או"ח, שזולתו לא היה נמשך כלל האו"י בהמוחין. וקוטבם
של ג' בחינות האלו הוא הת"ת, דהיינו העטרא דחסדים, כי הבחינה העליונה שבמוחין אלו דאו"א היא חכמה, וחכמה זו אינה מתקיימת שם זולת על ידו, כמבואר, וע"כ נבחן הת"ת דמוחין לעיקר האו"י אשר שם. אמנם בלי או"ח אינו יכול כלל להתלבש בהמוחין, ונמצא הת"ת דמוחין שקשור ותלוי בעטרא דגבורה, שהיא הנוקבא דמוחין.

הרי שת"ת קנה מקומו בקביעות תוך המוחין דע"ב של או"א בראשייהו ממש אע"פ שהוא בעצמו הוא רק בחינת גוף, וע"ד זה גם הנוקבא דז"א קנתה מקומה שם בראשייהו דאו"א.

ולפיכך כשנתפשטו הפרצופים, ונתפשטו או"א לפרצוף בראש וגוף, ירש ז"א לחלקו את ת"ת דאו"א, כי אין בגוף אלא מה שבראש, וכיון שבמוחין דראשייהו נבחן ת"ת דמוחין לחלקו דז"א, כנ"ל, הנה כן גם בגוף שלהם, קבל ז"א את ת"ת שלהם לחלקו, וע"כ הוא מלביש עליהם מת"ת שלהם ולמטה.

ואין לשאול לפי"ז היתה צריכה גם הנוקבא להלביש את או"א כמו ז"א, שהרי גם לה יש שורש בראשייהו דאו"א, כנ"ל. אמנם הענין הוא כי לא נעשה שם הזווג אלא בבחינת העטרא דגבורה הכלולה בהדכר עצמו, דהיינו במסכים הכלולים ביסוד דמוחין, שפירושה בחינת הנוקבא הכלולה

א' תקצד        חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

קעא) ואח"כ נכנס הוד דאמא, ונתפשטה עד למטה בהוד דז"א, כדי להשלים בנין המלכות. כי הנה מוח הבינה של הנקבה, נעשה מן הוד זעיר אפין כנודע. ונמצא, כי אמא עלאה הנקראת בינה, נמשכה עד מוח הבינה שבמלכות.

 

קעב) ולפי שבטבורא שלים, כנזכר באדרת נשא דף קמ"א ע"א, לכן שיעור הרצועה הזו היא עד טבורא. וזמ"ש בתקונין דף ט' ע"ב, ואתפשטותה דבינה עד הוד אתפשטת. כי לשון הזה מורה על מה שאמרנו, כי ההוד שבה, היא אשר נתפשטה יותר משיעור הנצח.

 

קעג) גם בזה תבין טעם שיעור הנזכר בהקדמת התקונין בדף ט' ע"א בענין הרצועות ושיעורן. גם תבין, כי מאמר זה לכאורה חולק עם מאמר ר"מ דפרשת פנחס דף רכ"ח ע"ב, כי כאן נאמר דרצועת ימין קצרה והשמאל ארוכה. ושם אומר להיפך. והענין כי שם מדבר בבחי' מניח את התפילין כי הארוכה מימינו ושל שמאלו קצרה, אבל בבחי' אמא עלאה עצמה היא להיפך, כי הנה הימין, שבה הוא השמאל שבו, והשמאל שבה ימין שבו.

אור פנימי

בז"א עצמו, שהיא בחינת בנימין שבו, כנ"ל בדברי הרב. אמנם בבחינת עטרא דגבורה האמיתית לא נעשה שם שום זווג בראשייהו דאו"א, כי היא אינה יכולה להתגלות אלא אחר גדלות ז"א עצמו, דהיינו ע"י עלית אח"פ שלו כנודע.

ולפיכך יש לז"א ב' נוקבין: א' נבחנת כבחינת הנוקבא הכלולה בז"א בעת היותו בשורשו בראשייהו דאו"א, אמנם לא בעטרא דגבורה ממש, כי היא בחינת יסוד ושייכת לגמרי אל ז"א, אלא בחינת המלכות דאמא עצמה שגם היא כלולה ביסוד הזה, ולה יש כבר אצילות שלם שאינה צריכה לז"א כמו רחל. ומלכות זו דאמא לא שמשה שם בפני עצמה אלא בדרך התכללות בעטרא דגבורה דז"א.

ובזה תבין ביותר מ"ש הרב לעיל (באות קנ"ו) "שהמלכות דאמא שהיא למטה מהיסוד דאמא גם היא ירדה ונכנסה לתוכו והיא שם
דבוקה ומחוברת בדעת דז"א אבל אינה בכלל מוחין שלו" דהיינו בשעה שהוא יורש את תנה"י דאמא לחלקו, מחמת שנשרשו בה בראשייהו, כנ"ל, הנה הוא יורש ג"כ בחינת מלכות דאמא שלמטה מבחי' עטרא דגבורה של המוחין שלהם, כי עטרא דגבורה היא ביסוד של המוחין שהוא דכר, אמנם מלכות דאמא כלולה ג"כ בהדכר, רק הזווג לא נעשה עליה אלא בבחינת הדכר, כנ"ל, אמנם זה מספיק שגם מלכות זו דאמא תתפשט לתוך המוחין דז"א. ועל המלכות הזו נעשה זווג מיוחד אחר יציאת המוחין דז"א, שמשם יצאה פרצוף לאה, הנקראת קשר של תפילין, דהיינו נוקבא עליונה דז"א שלמעלה מחזה, אשר גם היא מלבשת על הת"ת דאמא כמו הז"א כי יש לה קשר עכ"פ בראשייהו דאו"א בבחינת עטרא דגבורה שגם היא כלולה שם כנ"ל, אלא כיון שלא נעשה עליה שם הזווג להדיא, כנ"ל
חלק י"ד  שער מאמרי רשב"י           גדלות הז"א          א' תקצה

קעד) ונבאר ענין הרצועות בבחינת המוחין, כי עד עתה ביארנום בבחינת הנצח וההוד דאמא, שהם לבושי המוחין. ועתה נדבר בבחינת המוחין, הנה מן קשר התפילין של ראש שהיא אות ד' כנזכר, נמשכין שתי רצועות, אחת נגד הימין ואחת כנגד השמאל, וברצועת הימין יש שם בחינת חכמה וחסד דז"א, ובשמאלית גבורה ובינה דז"א, שהם בארבעה מוחין, והרי הם שתי רצועות הכוללות ארבע המוחין כסדר הנזכר.

אור פנימי

ע"ב צריכה כאן לצאת אחר גמר הזווג דמוחין דז"א עצמו, והיא מקבלת מן המוחין דז"א. והבן היטב שורש הזה של פרצוף לאה.

אמנם נוקבא זו העליונה אינה בחי' עטרא דגבורה האמיתית, שמשם נכלל ז"א בעת שימושו בדעת דאו"א, כי הוא כלול בנוקבא שלו עצמו, שיצאה עמו בעת הנקודים בסוד ו' ונקודה. אלא הנוקבא הזו אין לה גילוי עדיין בפני עצמה, כי היא נאצלת תמיד ע"י הז"א. ולנוקבא זו אין שום שורש בראשייהו דאו"א, כי עדיין לא נגלה דרגתה שם, כנ"ל, וכל שורשה בעטרא דגבורה של המוחין משם, היינו רק במה שנכללה ביסוד דז"א, וע"כ אחר גמר גדלותו של ז"א היא מתפשטת משם לפרצוף בפני עצמה. וכל אחיזתה היא רק בת"ת דז"א, שמשם הכתר שלה. והוא מטעם, שכל שבחו של הת"ת דראשייהו דאו"א להמשיך מוחין דהארת חכמה היתה מטעם התכללותו בעטרא דגבורה שלה, כנ"ל, וע"כ היא יורשת ג"כ בז"א מקום הת"ת שלו, אבל עיקר מקומה היא בנה"י דז"א, שעיקרם דנה"י הוא קו אמצעי, דהיינו היסוד דז"א, שהרי גם למעלה בהמוחין דאו"א אינה כלולה רק ביסוד דמוחין שהיא עטרא דגבורה, ולא בת"ת של המוחין, שהוא בחינת האו"י דמוחין שהוא עצם הז"א.

ולכאורה נראה כמו סתירה בהדברים כי פעם אומר שז"א הוא נצח, ונוקבא היא

הוד, ופעם אומר שכל המחזה ולמטה דז"א שייך לחלקה של הנוקבא וז"א הוא רק חג"ת לבד, שעיקרו הוא ת"ת, ונמצא מזכה שטרא לבי. תרי אמנם כבר נתבאר זה בחלקים הקודמים שבבחינת ע"ב נחשב ז"א לת"ת, כי בע"ב דא"ק נתחלפו האורות, וירד הכתר למדרגת חכמה וחכמה למדרגת בינה, וכו' ות"ת למדרגת נצח וכו' ויסוד למדרגת מלכות, כנ"ל בחלק ה'. ע"ש. ולפיכך עצם הז"א מבחינת אצילות של א"א שהוא מדרגת כתר דב"ן, נבחן עיקרו של הז"א לנצח, אמנם ממדרגת המוחין, שזה מקבל מבחינת או"א, שהם ע"ב דב"ן המקבל מבחינה שכנגדו מע"ב דא"ק, נבחן עיקר הז"א לבחינת הת"ת, שהוא חג"ת. וכבר הארכנו בזה. וכיון שכל הקשר שבין התלבשות הפרצופים נמשך ממוחין דאו"א, ע"כ נחשב הז"א לבחי' ת"ת, שהוא חג"ת, וכל מקום הנה"י נוטל הנוקבא, כי הנצח ירד לבחינת הוד, ושייך ע"כ אל הנוקבא.

ובאמור מתבאר עוד ביותר למה אין זווג במלכות דאמא שבמוחין, אלא רק ביסוד שלה, וכן מה הדיוק שאומר "המלכות דאמא שלמטה מיסוד שלה" כי נתבאר, שבבחינת ע"ב ירדו המדרגות, שירד ת"ת לבחינת נצח, ונצח נעשה לבחינת הוד, ויסוד לבחינת מלכות, כנ"ל, הרי שאין המלכות כלל נכללת בזווג המוחין דע"ב, כי היסוד נטל בחינתה. וז"ש הרב שאין מלכות דאמא בכלל המוחין דז"א (עי' לעיל אות קנ"ו) הרי, שאין

א' תקצו        חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

קעה) וכדוגמת הדלת עצמה, שהיא הקשר, שאיננה אלא בחי' עור בלבד, גם הרצועות, הם בחי' עור בלתי בחי' פנימיות ופרשיות בתוכן, כמו שיש בתוך עור ארבעה בתי התפילין.

 

קעו) ואמנם בחינת הרצועות האלו, הם גם כן בבחינת אור המקיף ונמשכין מצד חוץ ולא בפנים, והימנית היא היותר קצרה, כמו שביארנו בריש הקדמת התקונין דף ט' ע"א, והיא מסתיימת בטבורא דליבא דז"א, ושם נגנזת ונכנסת בפנים.

אור פנימי

המלכות דאמא בכלל העטרא דגבורה שבראשייהו דאו"א, ונמצא כשז"א יורש מאמא בחינת תנה"י שלה ללבושי מוחין. אין המלכות דאמא צריכה להיות בכללם, כי אינו יורש אלא מה שיצא בע"ס דמוחין האלו על ידי מציאותה שם בבחינת העמדה וקיום להמוחין כנ"ל, והמלכות דאמא לא נכללה שם, מאחר שיסוד ירד לדרגתה. אמנם נתבאר לעיל שעכ"ז יש לה בחינת התכללות ביסוד שעליו נעשה הזווג, וע"י התכללות זו ירדה ג"כ למוחין דז"א עם תנה"י שלה.

ונתבאר לעיל (א' תק"צ ד"ה בהכנס) שאחר שנעשה זווג במוחין דז"א בבחי' עצמו, שהוא על העטרא דגבורה דבחי' היסוד דמוחין, נעשה אח"כ זווג מיוחד על בחי' המלכות דאמא, ויצאו ד' המוחין דקשר של תפילין, ע"ש. הנה נמצא שמוחין אלו הם בבחינת הכלים דכתר, כי נתפשטו על המלכות דאמא, שמלכות זו איננה בע"ב, שהרי מוחין דע"ב מסתיימים ביסוד, כנ"ל. הרי שבנין המוחין דמלכות דאמא הם בהכרח מבחינת הכלים דכתר, דהיינו מטרם שירדו המדרגות, שנמצא שם הז"א במדרגת הנצח, והנוקבא ממדרגת ההוד, דהיינו כמו שהם ראוים להיות כנ"ל, דאי לאו הכי, לא היה יוצא על מלכות דאמא שום בנין, כמבואר.

וזה אמרו "רצועת נצח הוא לצורך ז"א עצמו, כנזכר דאיהו בנצח, ואח"כ נכנס הוד

דאמא ונתפשטה עד למטה בהוד דז"א כדי להשלים בנין המלכות כי מוח הנקבה נעשה מהוד דז"א" כי אלו הרצועות שהם נמשכים מלבושי המוחין דאמא, מבחינת עור, שהיא המלכות שאינה בע"ב, אלא רק במציאות הכלים דכתר, כנ"ל. הנה הרצועה הימנית, שבה מלובשת עטרא דחסדים, שהיא בחינת ז"א, הרי הרצועה הזו נבחנת לבחינת נצח, ולא לבחינת ת"ת, משום שבכלים דכתר אין ז"א אלא בחינת נצח כנ"ל. וכן עטרא דגבורה שהיא הרצועה השמאלית אינה נבחנת לכל נה"י כמו בכלים דע"ב, שהנוקבא היא שם בחינת נצח, כנ"ל, אלא היא נבחנת רק לבחינת הוד, כמו מציאותה בכלים דכתר, שמשם באים הרצועות כמבואר.

וזהו אמרו באות (ק"ע) "וזהו הטעם של רצועה הימנית שתהיה קצרה ושיעורה עד החזה בלבד, לפי שרצועה זו שהיא רצועת נצח היא לצורך ז"א" פי': כי נתבאר לעיל, שחו"ב וב' עטרין שיצאו במוחין דחכמה דל"ב נתיבות על המ"ן דמזלין, הם מתחלקים בג' הפרצופים: או"א, וז"א ונוקבא. שחו"ב מבחינת עצמותם הם רק באו"א. ות"ת הוא עטרא דחסדים, היא נמצאת מבחינת עצמותה רק בז"א. ועטרא דגבורה נמצאת רק בנוקבא מבחינת עצמותה. ע"ש. וז"ש "שרצועה הימנית שיעורה עד החזה לבד, לפי שרצועה זו

חלק י"ד  שער מאמרי רשב"י           גדלות הז"א          א' תקצז

קעז) והטעם הוא, כי כבר נתבאר, כי תרין עטרין יש בדעת, חתד אקרי חסד, וחד אקרי גבורה. והנה ז"א רובו הוא מצד החסד ונוקביה הוא מצד הגבורה, ולכן הזכר הוא לוקח כל בחי' עטרא דחסד לעצמו, ואין נשאר ממנו אל נוקביה רק מעט מזער בתכלית, וזהו הטעם שהת"ת מטה כלפי חסד.

 

קעח) ולטעם זה הרצועה הימנית ששם הוא העטרא דחסד, הנה היא נגנזת בתוך טבורא דליבא כנ"ל, שהוא במקום החזה, לפי שמשם ולמטה הוא התחלת בנין הנקבה, והיא כלה ונפסק שם בחזה, ומה שנכנס בפנים אינו רק דבר מועט מאד, שנכנס ויורד עד היסוד דז"א עצמו, כנודע, כי שם עומד ומתקבץ.

 

קעט) האמנם עיטרא דגבורה עם מוח הבינה דז"א, שהיא ברצועת השמאל אינה נגנזת בחזה, אבל נמשכת בחוץ בסוד אור מקיף גם את הנקבה עד טבורא דז"א, לפי ששם הוא התחלת נה"י דז"א, ונכנסת שם כדי להיותם אותם המוחין מתלבשים שם בתוך נה"י דז"א, להיותם מוחין לנוקביה, ע"ד מוחין דז"א שנתלבשו בנה"י דאמא כנ"ל. והנה לפי שהז"א לקח לעצמו רוב עטרא דחסד, לכן לא הוצרך לקחת מעטרא דגבורה רק דבר מועט, ונשארה כולה או רובה אל נוקביה כנזכר.

 

קפ) ודע כי אעפ"י שאמרנו, כי עטרא דחסד נפסק במקום החזה ונגנז שם בפנים, עכ"ז בחינת מוח החכמה דז"א, שגם היא ברצועה הימנית כנ"ל, לא נפסקה גם היא, לרוב גודל הארתה. 

 

קפא) אמנם גם היא נמשכה ונתפשטה למטה עד הטיבור, והקיפה גם את נוקבא דז"א המתחלת מן החזה, ונכנסה גם היא בטיבורא מבפנים, ואז נמצאו שם ג' מוחין, שהם: חכמה, ובינה, ועיטרא דגבורה. ואלו שלשה נתלבשו בנצח והוד דז"א, חכמה בנצח, ובינה וגבורה בהוד.

אור פנימי

הוא לצורך ז"א" דהיינו כמבואר, שאין לנוקבא חלק בעצמות העטרא דחסד, כמו שאין לז"א חלק בעצמותם של החו"ב, וע"כ רצועת הנצח שהיא עטרא דחסד מסתיימת בחזה, שעד שם בחינת הז"א, ואינה נמשכת כלל מחזה ולמטה ששם מקום הנוקבא. אמנם אין לטעות בזה שאינה מקבלת מכל הד'
מוחין חו"ב חו"ג, כמו או"א וזו"ן, אלא המדובר הוא בבחינת העצמות לבד, ע"ד שנתבאר בז"א, שמבחינת אחסנתא אין לו רק הארה ולא עצמות, אלא מב' עטרין יש לו עצמות. ע"ש. כן בנוקבא, אין לה מג' מוחין ראשונים חו"ב ועטרא דחסד רק בחינת הארה ולא עצמות. ובחינת עצמות
א' תקצח        חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

קפב) ושם עמדו מלובשין, כדוגמת הבחינה השלישית, שביארנו במוחין דז"א בסוד אור פנימי. ואז יצאו גם שם בחינת אור המקיף שלהם לחוץ מהם, כדמיון הבחינה הרביעית דז"א. ואח"כ נכנסו בחללי גלגלתא דנוקביה, בסוד מוחין פנימים, שהיא בחינה החמישית.

 

קפג) ובהיותם שם, נקראים שני מוחין בלבד. וטעם הדבר הוא, לפי שעיטרא דחסד שבדעת, כולו לקחו הז"א לעצמו, ואותו המועט שנשאר, נשאר ביסוד דז"א, ונשארו בה תרין מוחין בלבד, באופן זה, מוח חכמה שבה, מלובש בנצח דז"א בחלל גלגלתא הימני, ומוח בינה עם עיטרא דגבורה, מלובשין בהוד דז"א בקו שמאל.

 

קפד) ובזה תבין, איך הנקבה היא תמיד אתכלילת בשמאלא, כי הרי רובא היא מן השמאל, כי בימינא, אין בה רק חכמה, ובשמאלא, יש בה גבורה ובינה וצריך שתדע כי גם היסוד דז"א נכנס בה בסוד מוח הדעת, אלא שאין בו רק בחינת עטרא דגבורה לבד, כי בחינת החסד שבו הוא דבר מועט הנשאר בו כנ"ל, ועיקר מה שיש בו היא זאת העטרא דגבורה.

אור פנימי

אין לה רק מעטרא דגבורה לבד. מטעם הנ"ל, וזה שאומר שרצועת הנצח מסתיימת בחזה ואינה נמשכת לנוקבא. והבן.

וזה אמרו (באות קע"ט) האמנם עטרא דגבורה עם מוח הבינה דז"א שהוא ברצועת השמאל אינה נגנזת בחזה אלא נמשכת בחוץ בסוד או"מ גם את הנקבה עד טבורא דז"א וכו', ונכנסת שם כדי להיות המוחין מתלבשים שם בתוך נה"י דז"א להיות מוחין לנוקביה" דהיינו כמבואר, שרצועת ההוד שהיא עטרא דגבורה, נוטלת אותה הז"א גם מבחינת עצמותה, וע"כ נמשכת עד הטבור ששם המוחין דנוקבא. משא"כ רצועה הימנית שהיא עטרא דחסד שאין הנוקבא נוטלת רק הארתה, אין הרצועה זו נמשכת כלל בעצמותה למקום הנוקבא, אלא הנוקבא לוקחת הארתה מבחינת הזווג דז"א בלבד. וזה אמרו (באות קע"ח) "הרצועה הימנית

ששם היא עטרא דחסד וכו', ונפסקת שם בחזה ומה שנכנס בפנים אינו רק דבר מועט מאד שנכנס ויורד עד היסוד דז"א" דהיינו כמבואר שבחי' עטרא דחסד אינו מגיע לנוקבא אלא ע"י הזווג, דהיינו ע"י היסוד דז"א כמ"ש, "כי שם עומד ומתקבץ" ונודע, שקיבוץ פירושו זווג.

קפב) אוה"מ שלהם מחוץ מהם כדמיון  הבחינה הרביעית דז"א ואח"כ נכנסו בחללי גלגלתא דנוקבא וכו' שהיא בחינה החמישית וכו'. כבר נת' לעיל ענין שש הבחינות הללו, שהם נוהגים באו"א ובז"א ובנוקבא. ע"ש.

קפג) שני מחין בלבד, וכו' מוח חכמה שבה מלובש בנצח דז"א וכו' ומוח בינה עם עטרא דגבורה מלובשין בהוד דז"א וכו' גם היסוד דז"א נכנס בה בסוד מוח הדעת

חלק י"ד  שער מאמרי רשב"י           גדלות הז"א          א' תקצט

קפה) וזהו סוד מ"ש בתקונין, כי היסוד הוא גבורה בסוד יצחק ק"ץ ח"י. דנטיל לשמאלא, ומכאן נתפשטו אח"כ הגבורה במלכות, ביסוד נקודת ציון שבה כנודע, ומכאן באו שם כל הגבורות ההם, וזהו סוד מ"ש בפרשת בשלח דף ק"ע, דנשים דעתן קלה. ולא אמרו שאין בהם דעת כלל, והכונה היא, כי אין להם רק מחצית הדעת, שהוא עטרא דגבורה. ובפסוק בלחם הקלוקל נתבאר ענין הגבורה הנקראת ק"ל, וע"ש. גם עיין בפרשת שלח כנזכר.

 

קפו) גם זהו סוד האדרת האזינו דרצ"ו ע"א, ונהירו דתרי מוחי גליפן בה הרי, שאין בה רק שני מוחין, והם נמשכים מנהירו דמוחין דז"א בלבד, ולכן נקרא נהירו דתרי מוחין, כי הם אור נמשך מתרי מוחי דז"א. ואעפ"י שאנו אומרים, כי אלו התרין עטרין הם ביסוד. עכ"ז שרשם ועיקרם תלוים בחכמה ובינה שבנצח והוד דז"א, רק שאח"כ מתחברין ביסוד לצורך הדעת שבה, כמו שנבאר, אבל עיקרה אינה רק שני מוחין בלבד, שהם חכמה ובינה, בנצח והוד דז"א כנ"ל.

 

קפז) עוד צריך טעם אחר אל מ"ש באדרת האזינו, שאין בה רק נהירו דתרי מוחי בלבד, והענין הוא במה שנתבאר למעלה בענין התפלה של ראש, כי הדעת דז"א הוא כלול מתרין עטרין, שהם חסדים וגבורות שנמשכו מן המח הדעת דאו"א, שנתפשט בגופא דילהון, ובו' קצוות שלהם, ואינן מן הדעת שבראש עצמו דאו"א. משא"כ בתרי מוחין דחכמה ובינה שנמשכו מן המוח עצמו דאבא ואמא.

 

קפח) וכפי זה היה מן הראוי, שבז"א יהיה הדעת שלה למטה בגופיה ולא בראשו, ושם ביארנו טעם הדבר, שהוא כי הכתר שבו הוא הת"ת עצמו דאמא בבחינת כלי ואור שבתוכו, ולהיות הכתר שלו גדול בתכלית המעלה, לפי שהוא מאמא, היה בו כח להימשך ולהעלות את הדעת בראשו דז"א תחות תרין מוחין דחכמה ובינה שבו, אבל בנוקבא דז"א, שהכתר שלה איננו רק מת"ת דז"א, אין בו כל כך כח להעלות את הדעת שבה למעלה בראשה, ואין בראשה רק תרין מוחין בלבד כנ"ל.

אור פנימי

 

אלא שאין בו רק עטרא דגבורה לבד כי בחינת החסד שבו הוא דבר מועט. כבר נתבאר זה שכל מה שיש לה מבחי' העצמות הוא רק עטרא דגבורה, אבל ג' מוחין חו"ב וחסד באים לה בדרך הארה ולא עצמות
ע"ש. ומה שחושב הרב את העטרא דגבורה בב' מקומות, כי חושב אותה בקו שמאל, וגם בקו אמצעי, הוא כי מציאות הגבורות הוא תמיד בקו שמאל. אמנם בחינת הזווג שבהם הוא בקו אמצעי שנקרא דעת. אמנם

א' תר חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

קפט) אבל הדעת שלה שהם חמש הגבורות דעטרא דגבורה, ירדו למטה בגופא דילה כפי השורש אשר משם חוצבו כנ"ל, והם באמצע בין שתי הכתפים שלה באמצע ממש, בין זרוע חסד לזרוע הגבורה. וכדרך שביארנו לך בענין חטאו של אדם הראשון, שהוריד גם את הדעת דז"א בין תרין כתפין דיליה, כדוגמת נוקבא בשליש הראשון של הת"ת שבה. והרי נתבאר, כי שלשה מוחין יש לנקבה, כנמצא בספר הזוהר, אבל החכמה והבינה שבה הם לבדם בראשה, והדעת הוא למטה בגופא כנזכר.

 

*        לע) בתיקונים דף ט' ע"ב בהקדמה וז"ל, ואתפשטותא דה' עלאה עד הוד, באות י' איהו וכו'. גם בשאר מקומות מצינו בזוהר דאמא עלאה עד הוד אתפשטות והענין עם הנ"ל, כי התפשטות נה"י דאמא תוך ז"א בסוד המוחין הנ"ל, לא הגיע התפשטותה רק עד ההוד דז"א, אבל היסוד דז"א לא נעשה מן אמא כי לא נתפשט יסוד שלה אלא עד שם כנ"ל, כי היסוד דאמא נקרא אוירא בסוד מגדל הפורח באויר, שהזכרנו למעלה.

 

קצא) והענין הוא, כי יסוד הזכר הוא ארוך ובולט וממשיי, והוא מפני שהזכר הוא בסוד החסד המתפשט בתוכו, וריבוי הארת החסדים

אור פנימי

כיון שעיקר עצמות שבדעת הוא עטרא דגבורה, ע"כ יורד משם הדעת לגוף לבין רישי כתפין שלה, דהיינו ג"כ בקו אמצעי בלבד, כמ"ש הרב להלן. כי כל הבא בדרך זווג נבחן לקו אמצעי. וענין התפשטות הגבורות ההם בגופא, יתבאר במקומם בע"ה.

קצ) היסוד דז"א לא נעשה מן אמא כי לא נתפשט היסוד שלה וכו' היסוד דאמא נקרא מגדל הפורח באויר. בחינת הבינה דא"א שיצאה לחוץ מראש ונעשה כתר לא"א, נקראת מגדל הפורח באויר, כי מגדל הוא לשון גדלות וג"ר, ואויר פירושו חסדים, דהיינו אור הרוח שהוא חסדים, ומתוך שהיא בחינת חסדים מכוסים, ע"כ נבחנת גם הגדלות שלה בסוד מגדל הפורח באויר. (עי'
לעיל בדברי הרב דף א' מ"ח אות ע"ג, וע"ח. ובדף א' קט"ו תשובה קכ"ט. ובדף א' ע"ה אות קל"ה).

ולפיכך עד המקום שנתפשט יסוד דאמא בז"א אין הארת חכמה יכולה להתגלות שם, דהיינו עד החזה. כנודע. גם נתבאר בחלקים הקודמים, שכל עיקרם דנה"י דגדלות דז"א הם לבחינת חסדים מגולים בהארת חכמה, שהם מתגלים בקו אמצעי מחזה ולמטה. וכן כל עיקרו של יסוד דגדלות הוא בחינת חסד דאתגלי אפומא דאמה, שפירושו חסדים מגולים בהארת חכמה, לפיכך יסוד דז"א אינו נעשה מאמא עלאה, אלא ע"י המשכת א"א, כמ"ש לפנינו.

קצא) יסוד הזכר ארוך ובולט וממשי,

* שער מאמרי רשב"י זיע"א באדרא זוטא דף ר"ע טור א'.

חלק י"ד  שער מאמרי רשב"י           גדלות הז"א          א' תרא

גורמין שפע גדול ביסוד שלו ובולט לחוץ מרוב הארתו. אבל יסוד הנקבה הוא קצר מאד, והוא בסוד אויר וחלל ואינו ממשיי, לפי שהנקבה היא בסוד הגבורות המתפשטין בתוכה כנודע, ואין הגבורות מאירות כמו החסדים, כי הנקבה נקראת חשך, כנודע, ואין בה כח להיות היסוד שלה בולט, ולכן נשאר בסוד אויר. ולכן נפסק בחזה דז"א, ולא נתפשט עד היסוד דז"א לתקנו בשאר הספירות שבו.

 

קצב) וצריכין אנו עתה לבאר, איך נתקן היסוד דז"א. כי כבר ביארנו שהת"ת והיסוד הראשונים שבו נתעלו ונעשו בחינת דעת ות"ת, וא"כ מהיכן נאצל היסוד דז"א. אבל הענין יובן במ"ש למעלה בענין זווג עליון דא"א הנקרא זווג דנשיקין, שנזדווג לתת מוחין אל או"א, ולהוסיף בהם נה"י חדשים. ושם ביארנו קצת הענין, וכאן נרחיב בו קצת יותר.

 

קצג) דע, כי שלשה בחינות יש בא"א: האחת היא, כאשר ראשו נתקנה לא זקופה ולא כפופה. השניה היא, כשראשו זקופה מאד, שאז הדיקנא דיליה נגבהת למעלה, השלישית היא, כאשר כופף ראשו למטה, כי אז דיקנא דיליה נשפלת ויורדת למטה עד רישא דז"א, כמ"ש לקמן.

 

אור פנימי

 

והוא מפני שהזכר הוא בסוד החסד המתפשט בתוכו וכו'. יסוד הנקבה היא קצר מאד והיא בסוד אויר וחלל. פירוש, כי מדת הזכר הוא המשכת האור ישר, שהוא עצם אור העליון. ומדת הנקבה היא, שהיא נושאת המסך, שעליו נעשה זווג דהכאה. כמ"ש לעיל בדברי הרב (דף אלף תקל"ו אות ע"ו) בסוד יוסף ובנימין. עש"ה. וע"כ הנקבה נבחנת לבחי' חלל ובית קבול על אור העליון המושפע מיסוד הזכר, כי ע"י שהיא מכה באור העליון ומחזירה אותו לאחוריו, נולד מזה או"ח העולה ומלביש הע"ס דאו"י, ונמצא האור של יסוד הזכר במדת בליטה להיותו או"י, והאור דיסוד הנקבה במדת שקיעה וחקיקה ובית קבול, כי האו"ח שלה הוא הממשיך ומקבל או"י. ויש עוד כאן הבחנה יתירה, כי לפי מדת השקיעה והחושך שביסוד הנקבה, דהיינו לפי גודל דחית אור העליון שהנקבה דוחה ע"י העביות הכלולה
בהמסך שלה, כמדה זו ממש היא מדת גודלו של האו"י שהאו"ח שלה עולה ומלביש, כי עביות דבחי"א היא קומת ז"א, ועביות דבחי"ב, היא קומת בינה, וכו'. הרי שזה שקוע וזה בולט, ומדתם שוה ממש, שלפי גדלה של השקיעה כן מדת גדלו של הבליטה. ואורך, פירושו הארת חכמה, כי אור החכמה מכונה ארוך. ובליט פירושו אור ישר, כנ"ל.

ולפיכך אין בחינת יסוד דאמא מספקת להמשכת היסוד דז"א, כי בחינת היסוד דז"א היא הפוכה מבחינת יסוד דאמא, כמבואר, שיסוד דאמא היא קצר שפירושו, שהיא מכה ודוחה לאור חכמה, ע"י העביות שבמסך שלה. ויסוד דז"א הוא ארוך, דהיינו שיש בו הארת חכמה, שהיא אור החיה, וע"כ הוא ראוי להוליד נשמות. כנודע.

קצג) שלשה בחינות בא"א, האחת הוא כאשר ראשו נתקנה לא זקופה ולא כפופה.
א' תרב           חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

ואז או"א, שהכתר שלהם הוא מן הגרון דא"א, הנה אז הוא נכלל בכלל רישא דא"א ממש, ועי"ז נעשה להם בחינת מוחין ובחינת נה"י שלהם החדשים.

 

קצד) וכמו שהוא ענין כפיפת ראש דא"א כדי להוסיף נה"י באו"א, כן על ידי כפיפת ראש, א"א מוסיף בחינת יסוד בז"א. אבל יש הפרש

 

אור פנימי

 

השניה היא כשראשו זקופה מאד. וכו'. הג' הוא, כשכופף ראשו למטה. פירוש, כי נתבאר לעיל שבעת הזווג דנשיקין עולים או"א לג"ר דא"א, וג"ר דא"א עולים לג"ר דעתיק. אשר אז נעשה הדיקנא בבחי' מ"ן שע"י יוצא הזווג דקומת ע"ב המגולה. והנה אז נמצאים הח' תיקונים עליונים התלוים בלחיים דראש, שהם עתה בבחינת ג"ר דעתיק, ששם עלה הראש דא"א. ובחינת ד' תיקוני תחתונים התלוים בגוף, דהיינו בגרון דעתיק, נמצאים עתה במקום או"א, דהיינו במקום ג"ר דא"א הקודמים, שעתה עלו לשם או"א ביחד עם החג"ת דא"א. כמ"ש באורך לעיל דף א' תק"ס ד"ה וכשהזווג. עש"ה.

ולפיכך יש להבין ג' מצבים בראש דא"א. א' הוא, שלא בזמן הזווג, שאז או"א מלבישים את חג"ת שלו בלבד, ונמצא אז הראש דא"א מסתלק מן התחתונים שהם או"א, כי הם מלבישים לגוף שלו בלבד. וזה נבחן שראשו זקוף לגמרי, כלומר שאין לו עסק עם או"א המלבישים לגוף שלו, ונמצא ראשו זקופה מאד.

מצב ב' הוא, בעת הזווג להוציא נה"י חדשים ומוחין דע"ב לאו"א, שאז יורד הפה דא"א ממקום הפה דרדל"א, ויורד לבחינת החזה שלו שנעשה לפה דחב"ד שלו ששם מלבישים או"א, כנ"ל בדף א' תקע"ד ד"ה וזה. שנתבאר שם שזה נבחן לכפיפת ראש דא"א למטה ממקומו. כי מקום הראש דא"א הוא עתה בג"ר דעתיק, והוא כופף ראשו
להתלבש במקום או"א שהוא מקום הד' תיקוני דיקנא תחתונים התלוין שם בגרון, שעלה ונעשה עתה לבחי' גלגלתא דחב"ד דא"א כנ"ל, וע"כ נבחן מצב הזה לכופף ראשו למטה.

מצב ג' הוא, ג"כ בעת הזווג, אלא בעת שרוצה לתת בחינת היסוד לז"א. וצריך שתזכור המתבאר לעיל בדף א' תקפ"א ד"ה גדלה. שיש לז"א מעלה על או"א, משום שהוא מיוחס לנה"י דכתר עצמו, המקבל מבחינה שכנגדו מנה"י דא"ק, שמשם נמשך שורש הז"א בסוד ו' ונקודה שהשפיע יסוד דא"ק לאו"א דנקודים. משא"כ או"א אין להם שורש בפרצוף כתר, זולת בע"ב לבד. עש"ה. ולפיכך אין היסוד דגדלות דז"א יכול להשתלם מצד או"א, אלא צריך להמשך ולקבל מן פרצוף הכתר שהוא עתיק וא"א דאצילות. ולפיכך בעת שא"א רוצה לתת יסוד לז"א, הוא עושה הזווג בעדו כשהוא במקומו בג"ר דעתיק, דהיינו בבחינת כתר, ששם מקום הח' תיקוני דיקנא העליונים, כנ"ל, ואינו יורד למקום או"א. ששם מקום הד' תיקוני דיקנא התחתונים, וע"כ נבחן מצב הזה, שראשו נתקנה לא כפוף ולא זקוף, כלומר, שאינו זקוף ומסולק מן התחתונים, אלא הוא מזדקק להשפיע להם. אמנם לא בכפיפת ראש למטה, דהיינו שירד לבחינת חג"ת שנעשו לחב"ד שלו, אלא עומד במקומו במקום ראש דעתיק, שהוא עתה נמצא שמה. הרי שאינו כפוף אבל גם לא זקוף שהרי מזדווג לצורך ז"א.

חלק י"ד  שער מאמרי רשב"י           גדלות הז"א          א' תרג

ביניהם, כי לתת נה"י באו"א, צריך שא"א יכוף את ראשו, וכל התיקונים שיש מן המזל הח' עד מזל הי"ג. אבל לתת בחינת היסוד לבדו בז"א, אין צורך רק שיכוף את ראשו בבחינת אותו המזל הי"ג האחרון לבדו, שהוא ג"כ בחינת יסוד של דיקנא דא"א, ונחית עד רישא דז"א ממש, ואז משפיע שפע אור גדול למוחין דז"א, ומשם נמשך אור רב למטה, ונתוסף בו בחינת היסוד.

אור פנימי

קצד) יכוף את ראשו וכל התיקונים שיש מן המזל הח' עד מזל הי"ג. כלומר שצריך להוריד ראשו ממקום ג"ר דעתיק, ששם עתה בחינת הח' תיקוני דיקנא עליונים אל מקום חג"ת שלו שנעשו לחב"ד, ששם בחינת ד' תיקוני דיקנא תחתונים כנ"ל בדיבור הסמוך, וז"ש "שלתת נה"י באו"א צריך שא"א יכוף ראשו וכל התיקונים שיש מהמזל הח' עד הי"ג" כי ע"י כפיפת ראשו שפירושו שמזדווג במקום הד' תיקוני דיקנא תחתונים כנ"ל, הוא מוציא נה"י חדשים לאו"א, דהיינו ע"י זווג חיך וגרון שלו שבמקום חב"ד שלו, ונכללים הד' תי"ד בהזווג. כנ"ל בדיבור הסמוך ע"ש.

אין צורך רק שיכוף את ראשו בבחינת אותו המזל הי"ג האחרון לבדו שהוא ג"כ יסוד של הדיקנא ונחית עד רישא דז"א. כבר נתבאר לעיל בסמוך, כי שלא בשעת הזווג לצורך התחתונים, נמצא א"א שראשו זקופה מאד, שפירושו שאין לו שום חיבור עם התחתונים, והוא לגמרי מסולק מהם, כי אז כל השפעתו לתחתונים רק מבחינת חג"ת שלו בלבד, דהיינו הבינה שיצאה לחוץ מראשו. וכיון שכתר דאו"א שהוא הגרון יצא לחוץ מראשו, הרי שראשו זקוף לעצמו לבדו ומסולק לגמרי מן התחתונים. וטעם הדבר, משום שהחכמה שבראשו דא"א, היא בחינת חכמה דאו"י והיא נסתמה בקרומא, ואינה משפעת מבחינתה כלום לתחתונים. כמ"ש הרב לעיל (בחלק זה אות צ"ה). שאחר הראש הג' נסתם העצמות העליון בקרומא דאוירא, ויורד האור דרך השערות. ע"ש.
שפירושו, שמבחי' חכמה עצמה אין השפעה עוד מא"א, וכל בחינת חכמה המושפעת לאו"א וזו"ן, היא רק בחינת חכמה דל"ב נתיבות היוצאים על המ"ן דשערות דיקנא, כמ"ש שם, כאור השמש העובר דרך נקבים קטנים. דהיינו בחינת היסוד דדיקנא, שהוא מזל הי"ג, שהוא נושא המסכים דבחי' צר וקצר, וע"כ מכנה הפיות דשערות נקבים קטנים, כלומר שהם צרים מאד. אמנם מבחינת עצמות העליון דחכמה, שהיא חכמה דאו"י, אינו משפיע עוד לתחתונים. וע"כ נבחן ראש דא"א שהיא זקופה מאד. כלומר  רחוק מאד מן התחתונים ממנו.

וזה אמרו "לתת בחינת היסוד לבדו בז"א אין צורך רק שיכוף את ראשו בבחינת המזל הי"ג שהוא ג"כ בחינת היסוד דדיקנא" כלומר, שהוא עושה הזווג הזה במקום עמידתו עתה, שהוא בג"ר דעתיק, ונמצא הפה שלו במקום הפה דרדל"א, ושם עושה הזווג דנשיקין. חיך וגרון, לצורך יסוד דז"א. ומ"מ נבחן זה לבחינת כפיפת ראש במקצת, שהרי אינו משמש שם מבחינת עצמותו דהיינו חכמה דאו"י אלא רק על בחינת המ"ן דשערות, שהוא המזל הי"ג. שהיא חכמה דל"ב נתיבות וז"ש "אין צורך רק שיכוף את ראשו בבחינת המזל הי"ג" כלומר, לא כמו באו"א שירד לגמרי ממקומו בג"ר דעתיק, למקום הד' תיקוני דיקנא תחתונים, שהוא למקום עמידת או"א. ששם קומת ע"ב בלבד. אלא שעומד כאן במקומו בעתיק ששם קומת כתר, ואין זה כפיפת ראש גמור, אלא כיון שמשמש במ"ן דמזל

א' תרד           חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

קצה) ולא עוד אלא שאינו שוקע כיסוד הנקבה, אשר אורה מועט לפי שהיא אורות גבורה כנ"ל, אבל זה, שהוא אור חסד גדול, נעשה יסוד בולט וארוך, מרוב האור הנוסף בו מן המזל עצמו דדיקנא דאריך המגיע עד ראשו, שלא ע"י או"א, אלא מן המזל עצמו. ודבר זה הוא אור נפלא מאד.

 

קצו) וענין זה נרמז אצלינו בביאור פרכת אבות במלת קונה הכל, כי ע"י ירידת המזל הי"ג הנקרא ונקה, מדה אחרונה מן הי"ג מדות, והוא בגימטריא אהי"ה במילוי יודין, כמספר קונה, וכמספר ונקה. וע"י זה המזל קונה הכ"ל שהוא היסוד דז"א, ובורא אותו קנין חדש ממש.

 

קצז) והענין הוא באופן הזה, כי הנה נתבאר לעיל, כי החסד והגבורה דז"א נתעלו, ונעשו בו בחינת חכמה ובינה שבו שהם המוחין, ונמצא כי כשא"א כופף ראשו והמזל הי"ג נחית עד רישא דז"א, הנה הוא מאיר בחכמה שבו שהוא הראשון המקבל שפע אור המזל הנזכר, והחכמה זו היא סוד החסד הראשון כנזכר, והוא הנקרא אברהם, וממנו נמשך

 

אור פנימי

י"ג, ולא בבחינת עצמותו נבחן זה לכפיפת ראש במקצת, שהרי הסתלק מקומת חכמה דאו"י לקומת חכמה דל"ב נתיבות.

קצה) יסוד בולט וארוך מרוב האור הנוסף בו מן המזל וכו' שלא על ידי או"א אלא מן המזל עצמו. כבר נתבאר בסמוך, שאין השלמה ליסוד דז"א אלא ע"י נה"י דכתר, ואין בחינת ע"ב מספקת לו, שזהו מכח שורשו הא' שהוא נמשך שם מנה"י דא"ק הפנימי, שהוא פרצוף הכתר דא"א, בסוד ו' ונקודה לאו"א הנקודים, כנודע. ולפיכך, נעשה הזווג דנשיקין שלו בפה דא"א המלביש לפה דעתיק, ולא כפף פה דראשו למטה למקום פה החדש דחב"ד שלו, כנ"ל, משום שצריך להשפיע ליסוד דגדלות דז"א רק מבחינת כתר, שהוא פה דעתיק. וז"ש "זה שהוא אור חסד גדול נעשה יסוד בולט וארוך וכו', שלא ע"י או"א אלא מהמזל עצמו" דהיינו שלא ירד לפה דחב"ד
שלו ששם עומדים או"א, משום שהם רק בקומת ע"ב כמו א"א בקביעות, וע"כ לא ירד להתלבש בראשייהו דאו"א, אלא שנזדווג במקום עמידתו, שהפה שלו במקום פה דעתיק, והמזל הי"ג עלה שם ושימש לבחינת מ"ן ליציאת קומת החכמה דל"ב נתיבות בשביל הז"א, כנ"ל. הרי שאו"א לא נשתתפו כלל בזווג הזה לצורך יסוד דז"א, שהרי הזווג נעשה למעלה מקומתם, דהיינו בקומת הכתר בפה דעתיק. ונמצא שהקומה יצאה ע"י המזל עצמו שלא בהשתתפות או"א. וז"ש "שלא ע"י או"א אלא מן המזל עצמו". כי אם היה א"א מתלבש במקום או"א, הרי הז"א אינו מקבל מעצמות המזל, אלא ע"י התלבשות היסודות דאו"א, (כנ"ל בחלק זה אות צ"ה). משא"כ עתה מקבל ע"י עצמות המזל, בלי שום התלבשות בלבושי נה"י דאו"א.

קצז) החסד הראשון והוא הנקרא

חלק י"ד              עץ חיים        גדלות הז"א          א' תרה

האור בשאר ספירות דז"א עד הגיעו אל ספירת היסוד שבו, וקונה אותו מחדש. וזמ"ש, ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ. כי ע"י אברהם הנזכר, קונה המאציל העליון את השמים ואת הארץ, כי זה הוא על ידי זה היסוד שקנה והאציל מחדש בז"א כנזכר.

 

קצח) וזמ"ש בפרשת בראשית, דכד אתא אברהם אתהדר בר"א לאבר, ואתגליא האי אבר. והענין הוא כי ע"י השפע שנשפע באברהם שהוא חכמת ז"א, שהוא סוד החסד הראשון, מזה נתקן אבר היסוד, ונתגלה בז"א. ולהיות כי ע"י היסוד הזה מזדווג ז"א עם המלכות הנקרא מ"ה, לכן נקרא אברהם אב"ר מ"ה, שהוא גורם החיבור יסוד במלכות.

 

 

*        קצט) גם דע כי מן ב' מוחין חו"ב הנקרא אחסנתא דאו"א, נמשך לו הארה בב' פנים שלו, כמ"ש יאר ה' פניו אליך. ב' פנים ימין ושמאל, מצד החכמה ומצד הבינה. אך מדעת הוא נמשך לגו גופא בגו אדרין

 

 

אור פנימי

אברהם וכו', עד הגיע אל היסוד שבו וקונה אותו מחדש. השם אברהם, הוא על החסד דז"א בעת שנתעלה ונעשה חכמה דז"א. דהיינו בחינה העליונה דקומת ע"ב שז"א משיג ע"י זווג הנ"ל דא"א כי אחר שמשיג קומת ע"ב זו יוצאים לו נה"י חדשים דהולדה, הנקראים יסוד דגדלות. הרי שע"י קומת חכמה שהשיג מא"א, שנקראת אברהם, קנה ז"א את יסוד דגדלות שלו.

קצח) אתהדר ברא לאבר ואתגליא האי אבר וכו', שהוא חכמה דז"א שה"ס חסד הראשון, מזה נתקן אבר היסוד. ברא, ענינו בחינת חושך, בסו"ה ובורא חושך, גם ענינו בחי' חיצוניות כמו פוק תני לברא. ונודע, שבחינת המסכים הם ביסוד, כמ"ש לעיל בדברי הרב (בחלק זה אות ע"ז). שה"ס בנימין הכלול ביסוד הזכר, ונתבאר שם שבסוד הזווג עם הנוקבא נעשה בו נהירו ונציצו שמשם נולדים נשמות הצדיקים בבחינת ג"ר. ע"ש באו"פ. הרי שבחינת
החושך של היסוד נתהפך ונעשה לאור חוזר, הממשיך אור החיה לנשמות הצדיקים, שז"ס חסד דאתגליא אפומא דאמה. שהחסדים מתגלים בהארת חכמה. וזה אמרו "ואתגליא האי אבר" כלומר, שהחסדים נתגלו על ידו. שז"ס נוטריקון של אברהם: אבר, מ"ה. לרמז, שע"י קומת ע"ב דמ"ה החדש, מתגלה אור החיה ביסוד ונעשה אבר ח"י ט' ממעלה למטה, וט' ממטה למעלה, להשפיע נשמות הצדיקים אל הנוקבא. וז"ש "ולהיות כי ע"י היסוד הזה מזדווג הז"א עם המלכות, הנקרא מ"ה, לכן נקרא אברהם אבר מ"ה" דהיינו כמבואר, שיסוד דז"א נקרא מ"ה, ע"ש מ"ה החדש, וע"כ מרומז בהזווג אב"ר מ"ה כנ"ל.

קצט) אחסנתא דאו"א נמשך לו הארה בב' פנים שלו וכו' אך מדעת נמשך לנו גופא בגו אדרין ואכסדראין שהם ו"ק. דהיינו כמ"ש לעיל (בחלק זה אות צ"ד). שהמוח דחכמה אין לו התפשטות אלא עד מוחא, וזה מורה על מיעוט אור מאד לרב העלמה.

* עץ חיים ח"ב שער הנסירה פרק ט'.
א' תרו            חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

ואכסדראין, שהם הו"ק. והרי נשלם פרצוף ז"א בבחינת פנימיותו, שהיא בחינה חמשית.

 

ר) והנה זה היה בד' שנים, כנגד התפשטות הד' מוחין. ואם תצרפם עם ט' שנים ויום א', שעד אז נקרא זמן היניקה כנ"ל, יהיה לו עתה י"ג שנה ויום א'. וכבר הוא אדם שלם בכל דבר החייב במצות, ואז נקרא איש גמור מי"ג שנים ויום א' ולמעלה.

 

רא) והנה אחר שז"א ע"י עיבור הזה הב' שעלה בסוד מ"ן ליסוד דאמא העליון, אז היה בו שערות ביסוד שבו הנקרא זקן תחתון ג"כ, שהם ב' שערות, והם סימן באיש אחרי היותו בן י"ג שנה ויום א'.

אור פנימי

ע"ש. והוא משום שהמוחין דחו"ב מתוקנים בם' דצל"ם, כנודע. וכל גילויה של חכמה דז"א הוא בדעת, שהוא מתפשט ממעלה למטה לתוך הגוף ומליא לאדרין ואכסדראין. אדרין פירושם חדרים פנימים, ורומזים לחג"ת דז"א עד החזה שלו, שם עוד החסדים  באתכסיא. ואכסדרין פירושם חדרים חיצונים, ורומזים לנה"י שמחזה שלו ולמטה, ששם מתגלים החסדים בהארת חכמה. וע"כ מחלק התפשטות הדעת על ב' בחינות: לאדרין ואכסדרין, להיותם ב' השפעות נבדלות, כמבואר.

רא) זקן תחתון ג"כ שהם ב' שערות וכו'. נתבאר לעיל דף אלף תקס"ב ד"ה בהכרח. ע"ש.

 

הדיקנא דז"א וכו', בתחילה יש לו ט' תיקוני דיקנא בלבד אחר היות לו י"ג שנים ואח"כ אחר היותו כ' שנים שנכנסו מקיפי אבא ל"מ דצל"ם וכו', זקן גמור בי"ג תי"ד. פי' המוחין דגדלות בכללותם, מתחלקים ג"כ על מל"צ דצל"ם, אשר המוחין דחול שהם נרנח"י מבחינת ישסו"ת, נבחנים לצ' דצל"ם, והם המוחין שמשיג בסוד י"ג שנה ויום א'. ובחינת הנרנח"י דאו"א עלאין נבחנים לל' דצל"ם, שהם המוחין דשבת בתפלת מוסף. ובחי' המוחין שבמנחה דשבת,
שעולה לג"ר דא"א למקום הד' תיקוני דיקנא התחתונים נבחנים לם' דצל"ם. והתחלקות זו היא על פי המוחין דע"ב של או"א עלאין. כי אין מוחין דע"ב באו"א עלאין, אלא בעלותם לחב"ד דא"א למקום הד' תיקוני דיקנא תחתונים שבא"א, בזמן עלית א"א לעתיק, כנ"ל. ואלו המוחין דע"ב שייכים כולם אל הז"א, אלא שהוא צריך לג' עליות עד שמשיג אותם, שהם: חב"ד, חג"ת, נה"י, של המוחין ההם. שבעליה א' עולה לנה"י דאו"א דע"ב, שהם ישסו"ת ומוחין דחול. ובעליה ב' עולה אל חג"ת של המוחין אלו, שהם או"א דקביעות, בעת שהם בקומת ס"ג, שאז הם מלבישים על חג"ת דא"א, ועליה זו הוא במוסף של שבת. ובעליה ג' הוא עולה לחב"ד דמוחין אלו דע"ב, שהם מקום הג"ר דא"א ששם עומדים או"א בזמן יציאת המוחין אלו דע"ב, כנ"ל, ועליה זו היא במנחה דשבת, שאז עולה לחב"ד דא"א, למקום הד' תיקוני דיקנא תחתונים, כמו או"א דע"ב בעת הזווג דנשיקין, כנ"ל. וחב"ד נקראים ם' דצל"ם, וחג"ת נקראים ל' ונה"י נקראים צ' כנ"ל. ועליה האחרונה של מנחה דשבת היא לכ' שנה.

וזה אמרו "אחר היותו כ' שנה שנכנסו בו מקיפי ם"ל דצל"ם דאבא, אז נעשה לו

חלק י"ד              עץ חיים        גדלות הז"א          א' תרז

רב) ובענין הדיקנא דז"א, לא נתבאר לי היטב זמן היותה. אמנם מה שקבלתי ממורי זלה"ה הוא, כי בתחלה יש לו ט' תיקוני דיקנא בלבד אחר היות לו י"ג שנים, ואח"כ אחר היות לו כ' שנים, שנכנסו מקיפי אבא דל"מ דצל"ם, אז נעשה לו זקן גמור בי"ג תי"ד. וזה פירוש עד שנתמלא זקנו כי זהו ג"כ כונת ברכת כהנים שהם מקיפי אבא. וע"ש.

 

רג) ונמצא כי מילוי הזקן אינו רק עד כ' שנים. אמנם היות בו ט' תי"ד לא ידעתי פרטיות זמן היותם, אם הוא תכף אחר שנכנסו בו מוחין פנימים דאו"א, שהוא צ' דצל"ם שהוא אחר שנת י"ג שנים ויום א', או אחר שנכנסו מקיפי אמא. וצ"ע.

 

רד) אמנם הכלל העולה, כי הדיקנא דז"א, וגם התפילין, כולם הם אורות מקיפים היוצאים מפנימיות ז"א, ואינם כמו המקיפים ל"מ דצל"ם, שהם מקודם שנכנסו כלל תוך ז"א. אמנם אלו המקיפים הם

אור פנימי

זקן גמור בי"ג תי"ד" כי עתה בזמן היותו י"ג שנה אין לו אלא פנימים דקומת אבא, דהיינו קומת ע"ב, שהיא נקראת צ' דצל"ם, כנ"ל. ול"ם דקומה זו דאבא, המה עתה בסוד מקיפים, כנ"ל. רק בעת מנחה דשבת שאז כבר עלה לג"ר דא"א, ול"ם דמקיפי אבא כבר נכנסו בו בבחינת פנימים, כי הוא מלביש אותם החב"ד דא"א, שאו"א דע"ב שנקראים אבא, הלביש אותם בעת שהשיגו קומת ע"ב הזו, הנה אז קונה גם הי"ג תי"ד שלו. אמנם בעת היותו י"ג שנה, שאין לו אלא בחינת צ' דצל"ם, אין לו אלא ט' תי"ד, והוא חסר נה"י דדיקנא, שהם ד' תי"ד התחתונים ונודע, שבחסר נה"י דכלים, הוא חסר ג"ר דאורות, ונמצא שאין לו אז אלא רק בחינת ו"ק של אורות דדיקנא, בדומה לשיעור המוחין שלו, כי אין לו גם ממוחין דאו"א דע"ב אלא בחינת ו"ק, שהיא צ' דצל"ם, כנודע.

רד) ל"ם דצל"ם שהם מקודם שנכנסו כלל תוך ז"א, אמנם אלו המקיפים הם מאורות פנימים בעצמם שחזרו לצאת בסוד

או"מ. כבר נתבאר לעיל, שענין המקיפים דשערות רישא ודיקנא, הם מבחינת או"ח שהלבישו את קומת ע"ב המגולה בעת יציאתו בג"ר דעתיק, אשר אחר לידת המוחין והתלבשותם בסוד מל"צ דצל"ם, הוכרחו הג"ר של המוחין ההם לצאת לחוץ, מכח הם' שנתקנה בג"ר דכל המוחין, ואינה יכולה לקבלם, כנודע, וכן המקיפים של התפילין באים ג"כ מבחי' הע"ב הנ"ל המגולה שלא יכול להתלבש בהכלים הפנימים אחר התלבשותם במל"צ, כנ"ל דף אלף תקס"ו ד"ה ששה בחינות. הרי שאלו המקיפים כבר היו בפנימיות הקומה, דהיינו בעת שיצאו בג"ר דא"א שהיה אז במקום ג"ר דעתיק, ששם אין תיקון מל"צ נוהג כלל, אלא אחר לידת הפרצופים וביאתם למקומם הוכרחו לצאת מהפנימים ולהיות למקיפים אליהם. משא"כ הל"ם דצל"ם, שהם המוחין דשבת שבמוסף, וכן המוחין דמנחה דשבת, הנה הם עדיין לא היו בפנימיות הפרצוף מעולם, והוא צריך לבירורים חדשים ולמ"ן חדשים. וע"כ אינם דומים כלל אל המקיפים של הדיקנא והתפילין. ותדע, שאלו המקיפין דשערות

א' תרח          חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

מאורות פנימים עצמם שחזרו לצאת בסוד אורות מקיפים. והבן זה ההפרש. כמ"ש במ"א.

 

רה) ובודאי בתחלה התחילו לצאת המקיפין של התפילין, שהם יותר גבוהים מאלו של הדיקנא, ולכן נבאר אלו המקיפין של התפילין, ואח"כ של הדיקנא. כי הרי האיש חייב במצות תפילין תכף אחר היותו בן י"ג שנים ויום אחד, והדיקנא מתאחר לצמוח יותר אחר כך. ואלו ב' המקיפים שהם התפילין והדיקנא, הם בחינה ששית הנ"ל.

 

רו) ואמנם תחלה אבאר בקיצור ענין הז' שנים שיש מי"ג עד כ' שנים. הנה כבר נתבאר במקום אחר איך נכנסים מקיפי ל"מ דצל"ם בפנימיות דז"א באלו הז' שנים, כן יש בחינה אחרת הנעשה באלו הז' שנים כנגדן, דוק ותשכח זה.

 

רז) והענין כמ"ש בא"א, אחר שנתקן כל פרצוף, נתקן ראשו יותר במילוי, בסוד ז' תיקוני גלגלתא, שנתלבשו בהם והאירו בהם ז"ת דעתיק. כן בז"א אחר התיקון, צריך שיתוקנו ז' תיקוני הגלגלתא מבחינת עתיק. ונודע כי אין עתיק מתפשט אלא בהתלבשות א"א, נמצא כי ז' תיקוני דגלגלתא דא"א אשך בתוכם ז"ת דעתיק, יאירו בתוך ז' דגלגלתא דז"א ויושלמו ז' דגלגלתא בז"א ג"כ.

 

רח) אמנם אי אפשר שיהיו הם עצמן, כי הרי אין ז"א מלביש לא"א רק מטבורו ולמטה. אך הענין, כי מאותו אור עליון שבז' דגלגלתא דא"א וז"ת דעתיק ישתלשל ממדרגה למדרגה עד שיכנוס האור ויאיר בז' דגלגלתא דז"א.

אור פנימי

רישא ודיקנא ובחי' התפילין, מכונים משום זה בדברי הרב בשם מקיף חוזר, להורות, שכבר היו בכלים פנימים בשעת הזווג, אלא אחר הלידה חזרו לצאת. כמבואר.

רז) ז' תיקוני דגלגלתא דא"א שבתוכם ז"ת דעתיק יאירו בתוך ז' דגלגלתא דז"א. פירוש, כי נתבאר לעיל בחלק י"ג, אשר ז' תיקוני גלגלתא דא"א, שהם: ג"ט קר"ע פ"ח, באים ע"י הלבשת ג' רישין דא"א את
הז"ת דעתיק, שאז החסד דעתיק מתלבש בגלגלתא, וגבורה דעתיק במו"ס, ות"ת דעתיק בקרומא דאוירא, וכו'. שע"י אלו ההארות נתקנו הג"ר דא"א. ע"ש. וכבר נתבאר בסמוך, שאין השלמה גמורה לז"א, אלא בעליתו לג"ר דא"א, דהיינו בשעת תפלת המנחה דשבת, ע"ש. ונמצא אז שהוא מקבל מז"ת דעתיק, שהג"ר דא"א מלבישים עליהם, ואותם הארת ז' תיקוני גלגלתא שא"א מקבל מז"ת דעתיק, מקבלם עתה
חלק י"ד              עץ חיים        גדלות הז"א          א' תרט

רט) וסוד הענין, כי הנה נת"ל, כי חצי יסוד עתיק, מתלבש תוך חצי ת"ת התחתון דא"א, והוא מתלבש ממש תוך רישא דז"א, ומאותו יסוד דעתיק יצאו אלו האורות הנ"ל, אחר שנתפשטו מלמעלה עד מקומו, וממנו יצאו אלו ז' דגלגלתא דז"א.

אור פנימי

ז"א. ונתבאר לעיל שזה נעשה עד כ' שנה, דהיינו בהמשך ז' שנים אחר הי"ג. והוא מטעם שהוא צריך לקבל הז"ת דעתיק, שה"ס ז' שנים. דע שכל המקובל מפה דעתיק נבחן לבחינת ז"ת דעתיק.

רט) חצי יסוד עתיק מתלבש תוך חצי ת"ת דא"א התחתון, והוא מתלבש ממש תוך רישא דז"א ומאותו יסוד דעתיק יצאו אלו האורות. אע"פ שנתבאר שאין ענין הארת הז' תיקוני גלגלתא באים בז"א, אלא בעת עליתו לג"ר דא"א, שנמצא אז מלביש לז"ת דעתיק ממש. ואיך אומר כאן שהוא מקבל הארת ז"ת דעתיק דרך היסוד שלו. אמנם נודע, שאין סולם המדרגות של הפרצופים משתנה כלום מחמת עליתם כי בעת שהתחתון עולה לעליון עולה בהכרח העליון יותר למעלה. ונמצא בעת שז"א משיג הצ' דצל"ם נמצא עתיק בס"ג דא"ק, וא"א במקום עתיק, ואו"א במקום א"א, וישסו"ת במקום חג"ת דאו"א. ונה"י דא"א עם הז"א במקום נה"י דאו"א. הרי שגם עתה נמצא הז"א שמלביש לנה"י דא"א כמטרם שהשיג הצ' דצל"ם. ועד"ז כשמשיג ז"א את ל' דמקיפי אבא, נמצא עתיק במקום ע"ב דא"ק, וא"א במקום ס"ג דא"ק, ואו"א במקום ג"ר דעתיק. וחג"ת דא"א הם בקומה אחת עם או"א, והם ג"כ בג"ר דעתיק, ונמצאים תנה"י דא"א שמחזה ולמטה שעומדים במקום ג"ר, וחג"ת הקודמים דא"א. כי ש"ע דת"ת שלו עומד במקום ג"ר ושם מלבישים ישסו"ת. ומטבור ולמטה ששם מלביש ז"א, עומד במקום חג"ת הקודמים שלו במקום שהלבישו מקודם או"א עלאין
ועתה מלביש שם ז"א. הרי שגם בעת שז"א משיג קומת או"א דקביעות שהוא ל' דצל"ם, עדיין הוא מלביש למטבור ולמטה דא"א כמתחילה. ואח"כ במנחה, כשמשיג הם' דצל"ם, נמצא עתיק במקום גלגלתא דא"ק, וא"א במקום ע"ב דא"ק, וחג"ת שלו עם או"א במקום ס"ג דא"ק, ונה"י שלו עם הז"א במקום ג"ר דא"א. הרי שגם עתה בעת עלית ז"א לג"ר דא"א, אינו מלביש אלא רק נה"י דא"ק, וא"א עצמו מלביש אז בחינת הע"ב דא"ק.

וז"ש שחצי יסוד דעתיק המלובש תוך חצי תחתון דת"ת וכו', ומאותו יסוד דעתיק יצאו, כמבואר בעלותם לג"ר דא"א נמצא עוד מלביש על תנה"י דא"א כמתחילה, וע"כ הוא מקבל הארות הז"ת דעתיק דרך היסוד דעתיק, המשפיע בחצי ת"ת תחתון דא"א ששם עומדים הג"ר דז"א, ומקבל את הז' תיקוני גלגלתא שלו.

וכשתדייק תמצא, כי ז"א עומד עתה במנחה דשבת, באותו המקום ממש שעמד ז"א דנקודים, כי ג"ר דעתיק הקבועים נטלו מקום הג"ר דנקודים, וג"ר דא"א הקבועים, לקחו מקום חג"ת דעתיק, שהם במקום חג"ת של הנקודים. ונמצא עתה כשז"א עלה למקום ג"ר דא"א, שהוא עומר במקום חג"ת דנקודים, שהוא מפה דאו"א דנקודים ולמטה, כמו שעמד ז"א דנקודים.

ועם זה תבין מ"ש הרב אשר יסוד דעתיק המלובש בת"ת דא"א, הוא המשפיע הארת ז"ת דעתיק לז"א. ובאמת קשה, הרי יסוד דעתיק מסתיים בחזה דא"א, ואינו מגיע לחצי ת"ת תחתון דא"א ששם מלביש ז"א. אמנם הרב מדבר מבחינת הכללות,
א' תרי           חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

רי) וטעם הדבר הוא כנודע, כי עתיק, חסד שלו נקרא יומם, כי כלולין בו כל הז"ת. והנה התלבשות חסד דעתיק הוא בגלגלתא דא"א כנודע. ואותן הז' כללות אורות שבחסד ההוא נתלבשו שם בז' דגלגלתא דא"א. וגם יסוד דעתיק נקרא כ"ל, ויש בו כללות כל ז"ת, ושמור כללים אלו. והנה אלו הז' שביסוד נמשך מן הז' שבחסד, סוד, חסד דשריא בפום אמה, ואלו הז' אורות דיסוד דעתיק הם מתלבשין בז' דגלגלתא דז"א.

 

ריא) והרי בז' שנים נתקן הכתר דז"א לגמרי, כי הכתר הוא בחינת ז' דגלגלתא. והיה זה בז' שנים, והרי עתה הוא בן כ' שנים. ואח"כ נתקן גם סוד מוח דז"א הנקרא חכמה, כנודע, כי כבר ידעת, כי תיקון המוחא נתגלה בדיקנא, ואז אחר הכ' שנים מתתקן דיקנא דז"א, ואז מתנוצץ בו סוד הזקן. לכן אינו נוצר באדם הדיקנא עד כ' שנים.

 

*        ריב) ונבאר עתה הבחינה האחרת דשאר הי"ג חוורתי ונימין דרישא דא"א הנמשכים בז"א מצד פנים. כי אותם דצד אחור, כבר ביארנו, שהוא להוציא התפילין דרישא דז"א כנזכר לעיל.

אור פנימי

והוא, שבעת עלית הפרצופים לעיבור א' דז"א, שאז עלו נה"י דא"א לחג"ת שלו, שמשם נכלל הז"א בחג"ת דא"א, שיהיה לו בחינת חג"ת השורשיים שלו, הנה אז היה מלובש חצי יסוד התחתון דעתיק בחצי תחתון דת"ת דא"א שעלה למעלה מחזה והלבישו שמה. והרב מזכיר כאן את הקשר הזה של יסוד דעתיק עם חצי תחתון דת"ת, כדי לפרש איך היסוד דעתיק יכול להשפיע אל הז"א העומד למטה מטבור דא"א, ואומר שהוא מטעם התכללות הזו דיסוד עתיק בחצי ת"ת תחתון דא"א בזמן עיבור א'.

ולפי המתבאר לעיל, שז"א עומד עתה במקום חג"ת דנקודים מתחת הפה דאו"א דנקודים. וישסו"ת עומדים עתה במקום ג"ר דעתיק שהם ג"ר דנקודים כנ"ל. נמצא עתה
שיסוד דעתיק עומד עתה ממש במקום יסוד דא"ק הפנימי שהשפיע את ו' ונקודה לפה דאו"א דנקודים. כי עתיק מלביש עתה על מקום גלגלתא דא"ק שהוא א"ק הפנימי כנודע, ונמצא היסוד שלו במקום יסוד דא"כ הפנימי, והוא משפיע עתה לישסו"ת העומדים עתה במקום ג"ר דנקודים, והממעלה למטה של זווג הזה נוטל ז"א שעומד מפה דאו"א דנקודים ולמטה. ובזה הוא מקבל בחינת ז"ת דעתיק שבבחי' הקביעות שלהם, שהם עומדים במקום ז"ת דנקודים, ונמצא ישסו"ת וז"א, בבחינת ג"ר וז"ת דנקודים, המקבלים מיסוד דא"ק הפנימי שהוא עתה יסוד דעתיק. כמבואר. ומובן היטב איך יסוד דעתיק משפיע הארת ז"ת שלו לז"א, והבן היטב.

* שער מאמרי רשב"י זיע"א באדרא זוטא דף רפ"ג סוף טור ב'.

חלק י"ד  שער מאמרי רשב"י           גדלות הז"א          א' תריא

ריג) ואמנם עיקרם הוא לתת דיקנא בז"א. ודיקנא דיליה הם תשעה תקונין בלבד, ועמהם נשלמין לי"ג תיקוני דיקנא גם הוא. והנה עיקר, דרוש זה נתבאר בפירוש ויעבור, וי"ג מדות של רחמים וע"ש. ואמנם דרך קצרה נאמר, כי דיקנא דא"א נמשכה מן חכמה מו"ס דביה, אבל הדיקנא דז"א נמשכת מהדעת עצמו דז"א, עי' במה שבארתי בחטאו של קין והבל בהקריבם צמר ופשתים.

 

ריד) ושם ביארנו הטעם בזה, איך נאצלה מבחינת הצמר של הכבש העליון, שהוא הדעת דדיקנא עלאה, אשר שם הוא זקן התחתון שביסוד, אות ברית קדש דא"א, וזהו הסוד שבאדרת נשא דף קל"ט ע"ב, כי הפסוק מן המצר קראתי יה כו', נאמר על דיקנא דז"א, הנקרא מצר, על שם שנמשכה מן הצמר העליון.

 

רטו) ושם ביארתי ג"כ, כי היסוד דעתיקא קדישא שהוא א"א, יש בו בחינת זקן התחתון, כלולה גם הוא מן י"ג מדות. ולסוד זה רמזו רז"ל ואמרו גדולה מילה שנכרתו עליה י"ג בריתות. ומשם נמשכו י"ג תקוני דיקנא בז"א בזקן העליון שלו.

 

רטז) וכבר ביארנו לעיל, כי המזל הי"ג דבדיקנא דא"א הוא היסוד שבדיקנא, וממנו נמשך היסוד דז"א בסוד קונה הכל כנ"ל. וכן גם הדעת של ז"א הוא בחינת היסוד דאמא כנ"ל, ולכן נמשך דיקנא דז"א מן היסוד העליון, אשר ממנו היה בחינת הדעת דז"א.

 

ריז) והנה מאותם הט' חוורתי וט' נימי דשערי דרישא דא"א הנמשכין בדרך פנים עד דיקנא דז"א, נעשין מכח הארתם ט' תיקונים

אור פנימי

ריג) דיקנא דא"א נמשכה מן חכמה מו"ס דביה. אבל הדיקנא דז"א נמשכת מן הדעת עצמו דז"א. כי שערות רישא ודיקנא דא"א, הם בחינת הלבושים דאו"ח שיצאו על בחינת ע"ב של עצמו, בהיותו נכלל בעתיק, שיצאו לחוץ אחר ביאתו למקום עצמו כנודע. והנה ע"ב דא"א הם בחינת חכמה דאו"י, כנודע, הרי שהדיקנא דא"א נמשכה ממו"ס, שהיא חכמה דאו"י. דהיינו קומת ע"ב של עצמותו. אמנם דיקנא דז"א,
הם מבחינת החכמה דל"ב נתיבות שיצאו במקום עתיק ע"י עלית המ"ן דדיקנא לצורך או"א שעלו שם, שבעת ביאתם למקומם יצאו לחוץ מטעם התלבשותם במל"צ, כנודע. ונמצא הז"א שכל חלקו במוחין ההם אינם, אלא ב' העטרין בלבד, שהם הדעת, כנ"ל (דף אלף תקע"ט ד"ה ונתבאר) נמצא שבחי' מקיף חוזר שנעלם מהמוחין, אינו אלא מבחינת ב' העטרין, וע"כ גם לבושי האו"ח שהם השערות, אינם אלא מבחינתם, הרי

א' תריב         חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

בלבד בדיקנא דז"א. כנזכר באדרת נשא דקל"ט. אבל אח"כ כאשר גם אותם הארבעה חוורתי וד' נימין דשערי דרישא דא"א דמצד אחור נמשכים דרך אחורי רישא דז"א, משם נמשך הארה אל דיקנא דז"א, ונשלמין בו כל י"ג תקוני דיקנא, כמבואר אצלנו בפירוש כוונת ויעבור והי"ג מדות. וע"ש.

 

*        ריח) אמנם רוחא דרישא קדמאה, לרוב מעלתו העליונה, לא יכלה להתלבש בשום אבר, אלא בבחינת הבל היוצא מן הפה, ואף גם זה אינו מושג עתה, רק לעתיד, דרחצין אבהתנא להתלבשא ביה. ורישא תנינא, אינו כל כך נעלם כמהו, ולכן נתלבש למטה בסוד שערות הזקן דדיקנא דעתיקא, שהוא יותר חומרי מהבל הפה, אבל עוד אינם בחינת אבר ממש. אבל רישא תליתאי, נתפשט עד החוטם דעתיקא, שהוא אבר עצמיי, ואותו ההבל היוצא משם, הוא נמשך מרישא תליתאי הנקרא מוחא סתימאה.

אור פנימי

שכל בחינת השערות דיקנא דז"א אינו אלא מבחינת הדעת בלבד, שהם ב' העטרין. וז"ש שדיקנא דז"א נמשכת מן הדעת. כמבואר.

ריח) רוחא דרישא קדמאה לרוב מעלתו העליונה לא יכלה להתלבש בשום אבר אלא בהבל היוצא מן הפה. צריכים לזכור כאז המתבאר לעיל בחלק י"ג, בענין הביאור די"ג תיקוני דיקנא שהרב מדבר בהם כאן. ונתבאר שם, שח' תיקוני עלאין דדיקנא, נמשכים ממו"ס וה' תי"ד תתאין, נמשכים מגלגלתא, שהיא רישא קדמאה. גם נתבאר שם שבח' תי"ד עלאין יש בחי' ג"ר ע"י תיקון הז' שבתי"ד, שהוא תיקון ואמת, שהוא בחינת הארת ב' תפוחין קדישין דא"א. אמנם בדתי"ד תתאין הנמשכים מרישא קדמאה, אין בהם בחינת ג"ר, וכל גובה המוחין שבהם הוא בחינת חסדים מכוסים הנמשך בתיקון הי"ב, הנקרא וחטאה, שהוא בחינת הפה דאתפני משערות מכל סטרין, ששם אתגלי האי רוחא דרחצין אבהתנא למלבש
ביה. שפירושו, שרוחא דא מספיק לאו"א שהם ם' דצל"ם, ודרכם בחסדים מכוסים ואינו מספיק לז"א שדרכו בחסדים מגולים. ע"ש בתיקון הי"ג באו"פ. וז"ש כאן הרב "לא יכלה להתלבש בשום אבר אלא בהבל היוצא מן הפה. ואף גם זה אינו מושג עתה אלא לעתיד, דרחצין אבהתנא למלבש ביה" דהיינו כמבואר, שכל גילויה דרישא קדמאה הוא בתיקון הי"ב, בפה דאתפני משערות, שבחינת רוחא דאתגלי שם הוא בחינת או"א עלאין. אמנם ז"א אינו יכול להשיגו עתה, רק לעתיד דהיינו בעת שילביש לאו"א עלאין ואז יכול גם הוא לקבל מהאי רוחא.

ורישא תנינא אינו כל כך נעלם כמהו ולכן נתלבש למטה בסוד שערות הזקן וכו' שהוא יותר חומרי מהבל הפה. כי רישא תנינא, שהוא מוחא דאוירא, הוא בחינת ל' דצל"ם, והארתו מגיע לתיקון הז' דשערות דיקנא הנקרא ואמת, שה"ס הארת פנים דא"א. הרי שמוחא תנינא מתלבש ובא

* שער מאמרי רשב"י פרשת נשא דף רכ"ב סוף טור ב'.

חלק י"ד  שער מאמרי רשב"י           גדלות הז"א          א' תריג

ריט) והנה חוטם הוא בגימטריא ס"ג, והענין הוא, כי אע"פ שיצא מרישא תליתאי שהוא שם מ"ה דאלפין, וס"ג הוא לעילא מיניה ברישא

אור פנימי

בשערות דיקנא בבחינת ג"ר. אמנם אינו נחשב לאבר ממש, שפירושו יסוד דכלים פנימים, כי השערות הם מבחינת מקיפים בלבד, ואינם כלים פנימים. כנודע. וז"ש "שהוא יותר חומרי מהבל הפה" כי הבל הפה אין בו הארת השערות, אלא רק בחינת דאתפני משערות מכל סטרין, והוא משום שנמשך מרישא קדמאה, שהיא בחינת ם' דצל"ם, שמשם אין הי' יורדת מאויר להיותה מתוקנת בסוד עזקא דכיא, ואין שם ענין ירידת העביות, משום שאין עביות מורגשת שם, כי העזקא ה"ס התיקון דג"ר דבינה שאינה סובלת משום צמצום ועביות לעולם, וע"כ נבחן הבל הפה לרוחני מאד. אבל מוחא דאוירא שכבר בחינת צמצום נוהג בו, כמ"ש שם, ע"כ נוהג בו ענין של ירידת עביות ממנו, שה"ס הי' דנפיק מאוירא דיליה ונעשה אור. וז"ש "שהוא חומרי יותר מהבל הפה" כי כבר בחינת צמצום נוהג בו כמבואר.

רישא תליתאי נתפשט עד החוטם דעתיקא שהוא אבר עצמיי ואותו ההבל היוצא משם נמשך מרישא תליתאי. הבל פירושו או"ח, והיינו ע"י בחינת נוקבא שחכמה סתימאה אתתקנת ביה, שהיא מעלית או"ח ממש בבחינת הזווג דכלים הפנימים וע"כ נבחן החוטם לבחינת אבר עצמיי וממשי, שממנו מתפשטים כל אורות של הפרצוף מראש לגוף. ונחוץ לזכור כאן מ"ש שם בחלק י"ג. כי גלגלתא ומו"ס הם בחינת זכר ונקבה שבראש דא"א, הבאים מרשימו דהתלבשות ורשימו דעביות, שהזכר הוא בחי' רשימו דבחי"ד דהתלבשות ויש לו קומת כתר, אבל אינו יכול להתפשט לגוף, משום שאין לו בחינת עביות משורשו עצמו, אלא מתוך התכללות עם בחי"ג דנקבה,

שהיא מו"ס. וז"ס מה שאומר הרב, שהבל הפה דא"א אין לה גילוי אלא לעתיד. כי הפה הוא בחי"ד שהיא משמשת רק לגלגלתא דא"א, והוא מבחינת בחי"ד דהתלבשות, וע"כ הבל היוצא מהפה יכול רק להלביש בחי' האו"י של הע"ס דראש, אבל אין לה התפשטות מינה ובה לע"ס דגופא, משום היותה מבחינת התלבשות לבד.

אבל מו"ס, שהיא בחינת הנקבה דראש דא"א, שיש במסך שלה בחי"ג של עביות, המכונה חוטם, כנ"ל בדברי הרב בתחילת חלק ה'. הרי יש שם בחינת התפשטות מראש לגוף, כי המלכות דמו"ס מתפשטת מינה ובה לע"ס דגופא ומביאה האורות דראש אל הגוף. הרי שהבל היוצא מן החוטם יש לו התפשטות גמור לגוף, ובסוד זה נקרא עצמיי. והוא שייך רק למו"ס, שהוא משמש במלכות דבחי"ג שנקראת חוטם. אבל הבל הפה, אין לו התפשטות מראש לגוף, להיותה מלכות דבחי"ד השייך לגלגלתא, שאין שם עביות עצמית אלא בחי' התכללות לבד, וע"כ אינה מושגת עתה אלא לעתיד, דהיינו אחר שתתגלה הזווג על מלכות דבחי"ד בבחינת העביות העצמית שלה, בסו"ה היתה לראש פנה. שהוא הגילוי מראש דעתיק שיש לו בחי"ד דעביות, אמנם עתה נגנזת בו, ואין לה גילוי הנ"ל רק אחר גמר התיקון. כנודע. והנה נתבאר היטב סוד ההבל היוצא מן הפה. וזכור.

ריט) אמת הוא שהחוטם הוא ברישא תליתאי אבל הוא בגי' ס"ג לרמוז כי משם נמשך ס"ג אשר ברישא תנינא וכו' ומשם יצא לרישא תליתאי. כבר נתבאר זה היטב בחלק י"ג. בסוד קרומא דאוירא אזדכך

א' תריד         חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"ת

תנינא. עכ"ז הענין הוא, כי אמת הוא שהחוטם הוא ברישא תליתאי, אבל הוא בגימטריא ס"ג לרמוז כי משם נמשך ס"ג אשר ברישא תנינא שהוא למעלה ממנו, ומשם יצא לרישא תליתאי.

 

רכ) וגם לטעם זה חוטם הוא בגימטריא ג' שמות של אהי"ה, לפי שהחוטם הוא בינה, ולכן נרמז בו שם אהי"ה שהוא בבינה. וטעם הדבר
 

אור פנימי

וסתים, שפירושו, אע"פ דאזדכך, והי' נפקא מאויר דיליה ואשתאר אור, מ"מ הוא סתים למו"ס דלא תתגלה הארת חכמה שבו לתחתונים. ונמצא כל מה שמו"ס משפיע אינו משפיע מבחינת עצמו, אלא מבחינת מוחא דאוירא בלבד. וההפרש הוא רב מאד, כי חכמה סתימאה הוא עצם החכמה דאו"י, אבל החכמה המושפעת ממוחא דאוירא, היא בחינת חכמה דל"ב נתיבות, שענינה היא בחינת בינה השבה להיות חכמה, אשר הגם שנבחנת לקומת ע"ב וחכמה, מ"מ משורשה היא ס"ג ובינה. שבערך מו"ס נבחנת כמו בינה דחכמה, ולא חכמה ממש. עש"ה.

וזה אמרו הוא בגי' ס"ג לרמוז כי משם נמשך ס"ג אשר ברישא תנינא שהוא למעלה ממו"ס, ומשם יצא לרישא תליתאי" כי הג' רישין נקראים ע"ב ס"ג מ"ה, וזהו רק בערך שהם אח"פ של הראש דרדל"א, כי א"א הוא מחצית הכתר התחתון דנקודים, דהיינו בינה וזו"ן שיצאו לחוץ ממדרגה, ונבחנת הגלגלתא לג"ר דבינה, ומוחא דאוירא לז"ת דבינה, ומו"ס לזו"ן. וע"כ נבחנים הג"ר דבינה שהיא הגלגלתא, לבחי' ע"ב להיותם מתוקנים בם' דצל"ם. וז"ת דבינה נבחנים בשם ס"ג, כי הם ל' דצל"ם וישסו"ת שהם הוי"ה דס"ג. ומו"ס שהם זו"ן ובחינת צ' דצל"ם, נבחנים לשם מ"ה דאלפין כמדת הזו"ן. וכל הערך הזה הוא ערך בחינת הכתר דב"ן שבא"א, דהיינו מבחינת מחצית הכתר התחתון. אמנם מצד המ"ה הוא כולו הוי"ה דע"ב דיודין, אפילו המו"ס שבו, כי ע"כ
נקרא חכמה סתימאה להיותו הוי"ה דיודין שהוא חכמה וע"ב.

ובזה תבין שמה שחוטם בגי' ס"ג, המרמז להארת מוחא דאוירא, במו"ס שהוא הוי"ה דאלפין, הנה כל זה רק בערך שהם אח"פ דעתיק. ועל זה אומר הרב, שע"כ הוא בגי' ס"ג אע"פ שהיא בחינת המלכות דמו"ס שהיא הוי"ה דאלפין, שהוא להורות, שאין המו"ס מאיר דרך החוטם הזה מבחינת חכמה של עצמו, אלא מבחינת הס"ג שבמוחא דאוירא שהוא הל' דצל"ם, המאיר דרך בו בחינת החכמה דל"ב נתיבות, אבל בחינת ג"ר דמו"ס עצמו אין לו שום גילוי עם זה, והארת חכמה של הל' דצל"ם נבחן רק לבחינת החג"ת של עצמו, שהוא בערכו רק זו"ן שלו, וע"כ מרומז בהוי"ה דאלפין.

וזה אמרו "חוטם הוא בגי' ג' שמות של אהי"ה, לפי שהחוטם הוא בינה, כי שם ס"ג מתלבש בשם מ"ה דאלפין, וכנגד הג' יודין שבשם ס"ג יש ג' אלפין בשם מ"ה שה"ס ג' שמות אהי"ה המתחילין בא', וכל זה להורות שהם נמשכים משם ס"ג אשר ברישיא תנינא" דהיינו כמבואר, אשר הארת מוחא דאוירא שהיא ל' דצל"ם, מתלבשת ומאירה בבחינת זו"ן דמו"ס, ולא בבחינת ג"ר דמו"ס, כי הג"ר דמו"ס סתומים ואינם מתגלים, וזהו הרמז דג' אלפין שבשם מ"ה, שבחינת הג"ר אשר הזו"ן דמו"ס מקבלים הם בחינת ג' אלפין שבג' שמות אהי"ה, להיות חכמה זו אינה חכמה דע"ב דא"א, אלא דס"ג לבד, שהם ל' דצל"ם

חלק י"ד  שער מאמרי רשב"י           גדלות הז"א          א' תרטו

הוא כמו שידעת כי שם ס"ג מתלבש בשם מ"ה דאלפין, כנזכר בתיקונים דקכ"א. וכנגד הג' יודין שבשם ס"ג, יש ג' אלפים במילוי מ"ה, שה"ס ג' שמות אהי"ה, שמתחילין באות א', והם בגימטריא ס"ג. וכל זה להורות, כי הם נמשכין מן שם ס"ג אשר ברישא תנינא. וז"ס פסוק הכל ס"ג כי אפי' שם מ"ה דאלפין נרמז בו ענין שם ס"ג.

 

רכא) והנה מזה החוטם דעתיקא, אשך נמשך מרישא תליתאי מו"ס ועתיקא, הנה ממנו נמשך אל דיקנא יקירא דז"א. והנה כבר הודעתיך כי דיקנא דז"א אינו אלא שית תקונין, לפי ששרשו הוא ו' קדישא של הוי"ה, ואין בו רק ו"ק, אבל אח"כ נתוספו לו נה"י, ואז נשלמו בדיקנא דיליה ט' תיקונין. וזמ"ש באד"ז שתא אינון תשעה אקרון וכו'. וכאשר עולה ז"א בתפלת מנחה דשבת עד דיקנא דעתיקא, שעולה עד תיקון הח' הנקרא מזל עליון, ולא עד בכלל, הנה אז נשלמו בו י"ג תקונין דדיקנא דיליה. כי הרי עלה באותם הד' תקונים תתאין דדיקנא דעתיקא שהם: הט' והי' והי"א והי"ב. כי התיקון י"ג הנקרא מזלא תתאה, כבר ביארנו שהוא כללות כל הי"ב העליונים.

אור פנימי

וישסו"ת, שהם מקבלים מן ם' דצל"ם, שהם או"א עלאין ששם ג' שמות אהיה. שמשם באים המוחין מבחינת חכמה דל"ב נתיבות. אבל לא מבחינת היודין עצמם, שהם חכמה סתימאה. וזה אמרו ..וכל זה להורות שהם נמשכין משם ס"ג שברישא תניינא" דהיינו מבחינת מה שהמוחא סתימאה מקבל ממנו, אבל לא מבחינתו עצמו דמו"ס, כי הוא עצמו אינו מתפתח מן הקרומא שלו, כמבואר.

רכא) החוטם דעתיקא אשר נמשך וכו' נמשך אל דיקנא יקירא דז"א. כמ"ש בחלק י"ג, שעיקר התיקונים דדיקנא נמשכים מרוחא דחיי אשר יוצא מתרין נוקבי דפרדשקא, דרך אורחא דשפה עלאה ואורחא דשפה תתאה ע"ש בתיקון ב' וד' די"ג תי"ד דא"א, וכן מאיר החוטמא אל הדיקנא דז"א.

דיקנא דז"א אינו אלא שית תיקונין, לפי ששורשו הוא ו' קדישא של הוי"ה ואין

בו רק ו"ק. כלומר, כמו ששורש ז"א ובחינת עצמותו אינו אלא ו"ק, וכל מה שהוא יותר מבחי' ו"ק, אינם בו עיקר אלא תוספות, כן מבחינת דיקנא, איך לו בבחינת עיקר רק ו' תיקוני דיקנא הראשונים, שהם בחינת ו"ק, כי תיקון ב' וג' שהם השערות שעל שפה עלאה, ואורחא דתחות חוטמא, הם בחינת עיבור א'. שהיא נפש. ותיקון הד' והה', שהם השערות שעל שפה תתאה, ואורחא שבהם, הם בחינת ו"ק דרוח וג"ר דרוח, כמ"ש שם בחלק י"ג. הרי שה' התיקונים הראשונים דדיקנא הם בחינת נפש רוח שהם ו"ק. ועם בחינת חד דכליל להון הם ששה תיקונים. וז"ש שדיקנא הז"א אינו אלא שית תיקונין, לפי שאין לו רק ו"ק משורשו. והנה ביאור זה עולה יפה לפי שיטת המפורשים, שיש לז"א בקביעות נרנח"י דנפש ונרנח"י דרוח. אמנם הרב עצמו מבאר לפנינו שמן בחי' הרוח אינו מקבל הג"ר אלא רק הנפש רוח דרוח. עי'
א' תרטז         חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

רכב) וז"ס אותיות יו"ד במילואה, אשר יש בה אותיות ד"ו ד' על ו', הנזכר בפרשת ויקרא ד"י ע"ב. ואות ד' הם ד' תקונין דעתיקא, הנמשכין על אות ו' שהוא ז"א. אשר מתחילה היה ו"ק לבד, ואח"כ נתוספו לו ונעשה תשעה ע"י נה"י האחרים שנתחדשו לו, ועתה נשלם לי"ג תיקוני דיקנא, אשר הם סוד ג' פעמים אהי"ה הנ"ל שבג' אלפין דמילוי מ"ה דרישא תליתאה. ותיקון הי"ג כולל את כל הי"ב. כדמיון מה שביארנו בדיקנא דעתיקא.

 

*        רכג) עוד דע, כי אלו תיקוני דיקנא דז"א נזכרים בפרשת שלח לך, והם באופן זה: ארך א', אפים ב', ורב חסד ג', נושא עון ד', ופשע ה', ונקה ו'. נמצא ששיתא אינון. אבל תשעה אקרון עם שלשה האחרים, שהם: לא ינקה, פוקד וכו', על שלישים. הרי שלשה אחרים, נמצאו כולם תשעה.

אור פנימי

לקמן באות רכ"ז ויש משם הוכחה ברורה שאין לז"א בבחינת עיקר אלא רק נרנח"י דנפש וו"ק דרוח, עש"ה.

נתוספו לו נה"י, ואז נשלמו בדיקנא דיליה ט' תיקונים. והיינו ע"י עיבור ג' למוחין דהולדה, שאז באים לו נה"י דגדלות, כנודע. ואז יש לו עוד ג' תיקונים, שהם הששי שה"ס מרחב השערות שעל זויות הלחי שהוא עיבור ג' ובחינת ו"ק דגדלות ותיקון השביעי, שהוא הארת ב' תפוחין קדישין דא"א, ותיקון השמיני שהוא שטח השערות העליון, שהם כללות ג"ר דדיקנא, כמ"ש היטב בחלק י"ג באורך ע"ש. אמנם ז"א אינו מקבלם ממש באותם הדרכים כמו בא"א, אלא על אופנים אחרים כמ"ש באד"ר.

והנה נתבאר. שמשתא תיקונים דדיקנא הראשונים שהם חמשה תיקונים וחד דכליל לון, נמשכים לו בחינת ו"ק לבד. ומבחינת ג' תיקונים שלאחר מזה, שהם הששי והשביעי, והשמיני, נמשכים לו הג"ר דהולדה. ואז יש לו ט' תיקוני דיקנא.

ונתבאר שם בדברי הרב, שי"ג תיקוני

דיקנא, הם ג' הויות וחד כליל להון, דהיינו כמו השערות רישא. ונודע, שפירושם דג' הויות אלו, הם ג' בחינות מל"ץ כמ"ש שם, שב' הויות דמ"ל דשערות רישא הם בימין ושמאל כלפי הפנים. והוי"ה דצ' דשערות רישא הוא באחורי רישא. וכן ב' הויות דמ"ל דשערות דיקנא, הם בח' תיקונים הראשונים. והוי"ה דצ' של השערות דיקנא הם בד' תיקוני דיקנא תתאין. נמצא שבי"ג שנה ויום אחד, בשעה שמשיג נה"י דמוחין דהולדה, וקנה ט' תיקוני דיקנא, הוא מקבל כנגדם גם מב' הויות מ"ל דשערות רישא. כי השערות רישא משפיעים אל שערות דיקנא. ועם זה תבין מה שאומר לעיל שהט' תיקוני דיקנא דז"א נמשכים מט' חוורתא ומט' נימין דשערות רישא דא"א, אינו חולק על מ"ש כאן וכן להלן חלק זה אות רכ"ד שהם נמשכים מט' תיקוני דיקנא דא"א, שהוא משום שהשערות דיקנא מקבלים תמיד משערות רישא, כי הם קומה אחת, כמ"ש בחלק י"ג. אמנם עדיין חסר לו הד' תיקונים תתאין דא"א, שהם בחינת הצ' דשערות

* שער מאמרי רשב"י זיע"א באדרא זוטא דף רצ"ה טור ב'.

חלק י"ד  שער מאמרי רשב"י           גדלות הז"א          א' תריז

רכד) ואלו הם התשעה ראשונים שבדיקנא דז"א. ומאירים מלמעלה. אל, רחום, וחנון, שהם ג' מן הי"ג דרישא, שהם יה"ו העליון של הדיקנא דא"א, בארך, אפים, ורב חסד, שהם שלשה. נמצאו ג' עלאין מאירים באלו הג'. גם השלשה אחרים, שהם: ואמת, נוצר חסד, לאלפים. הם מאירים בשנים תחתונים דז"א, שהם: נשא עון, ופשע.

אור פנימי

דיקנא, המקבלים מהארת הד' נימין וחוורתי של הוי"ה דצ' דשערות רישא. וזה מגיע לו בכ' שנים, אחר שמשיג מ"ל דצל"ם דמקיפי אבא. כי אז נתמלא זקנו כנודע.

מנחה דשבת עד דיקנא דעתיקא וכו' נשלמו בו י"ג תיקונין דדיקנא דיליה כי הרי עלה באותם הד' תקונים תתאין וכו'. כי אז עולה ומלביש אל הג"ר דא"א, ולא אל הג' רישין ממש, שבהם תלוים הח' תיקוני דיקנא עלאין, כי הג' רישין אינם נכללים בקומת ע"ב, שהם עלו אז לג"ר דעתיק לקומת כתר, אלא רק בחינת החג"ת דא"א שעלו עם או"א המלבישים אותם ונעשו לחב"ד דא"א, הם שקבלו לקומת ע"ב. באופן שגם געת עלית או"א לחב"ד דא"א, אינם במקום הח' תיקוני דיקנא עלאין, אלא במקום הד' תיקונים תתאין התלוין בגרון דא"א, כי הג' רישין עצמם דא"א עלו אז יותר למעלה שהם אז בג"ר דעתיק, כנ"ל.

ונמצא שגם בעת שז"א השיג הל"מ דמקיפי אבא, שפירושם, כל קומת ע"ב שיצאו באו"א בעת עליתם לג"ר דא"א, עדיין אינו נוגע כלום בח' תיקוני דיקנא עלאין דא"א, אלא שנמצא בד' תיקוני דיקנא תתאין התלוים בגרון דא"א. וז"ש "שעולה עד תיקון הח' ולא עד בכלל" כי התיקון הח' כבר עלה יותר למעלה מקומת ע"ב, והם בבחי' הג' רישין דא"א עצמו, שאפילו או"א לא הלבישו אותם, כנ"ל.

רכד) אל רחום וחנון שהם ג' מן הי"ג דרישא שהם יה"ו העליון של הדיקנא דא"א, בארך, אפים, ורב חסד, שהם ג'. הרב מבאר
כאן קבלת הו"ק תיקוני דיקנא דז"א, מן הי"ג דא"א, ומסדר אותם על פי ג' השמות שיש בדיקנא דא"א, שהם ג' הויו"ת וחד דכליל להון. ונודע שג' הויות אלו הם בחינת מל"צ, והם חב"ד חג"ת נה"י, שד' תיקונים ראשונים הם חב"ד, והאמצעים הם חג"ת, ותחתונים הם נה"י.

וזה אמרו, "שהג' ראשונים דז"א, הנקראים בתורה: ארך, אפים, ורב חסד. מקבלים הארתם מהג' ראשונים דא"א, שהם: אל, רחום, וחנון. שהם יה"ו של הוי"ה קדמאה דתי"ד א"א. וכבר נתבאר לעיל בסמוך, שג' תיקוני דיקנא אלו דא"א, הם הארת נרנח"י דנפש שמאיר בבחינת העיבור, שתיקון רחום הם ו"ק דעיבור, ותיקון וחנון הם ג"ר דעיבור. ע"ש. הרי שג' תי"ד דז"א מקבלים מכאן נרנח"י שלימים דעיבור, שהם נרנח"י דנפש. והם יה"ו דהוי"ה הא' דתי"ד דא"א.

ואמת נוצר חסד לאלפים, הם מאירים בשנים תחתונים דז"א, שהם נשא עון ופשע. כאן מפרש, הארת הרוח של הז"א של בחינת הדיקנא. כי הוי"ה האמצעית דתי"ד דא"א היא בחינת חג"ת כנ"ל, שהוא רוח. ומשמיענו, שאינו מקבל מכל היה"ו של הוי"ה זו, אלא רק מן ו"ה שלה בלבד, שפירושה הוא, ו"ק דרוח לבד. כי י"ה דהוי"ה אמצעית, שהם אפים ורב חסד דתי"ד דא"א, אינם מאירים לתי"ד דז"א, אלא ו"ה בלבד, שהם, ואמת עם ונוצר חסד. וזה להורות שאינו מקבל מהוי"ה זו רק ו"ק בלבד, שהם ו"ה. אלא שי' דהוי"ה תתאה דתי"ד דא"א מתחברת עמהם, שהוא התיקון

א' תריח         חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

רכה) ולפי שהשלשה עלאין הם אותיות יה"ו של ההוי"ה דבתר כתפוי דא"א, ואין שם כ"כ הארה גדולה, לכן אין בהם כדי להאיר זולתי בשנים תחתונים ולא בשלשה כמספרם. נשארו עתה ה' אחרונה שבהוי"ה עליונה דא"א, וה' תתאה שבהוי"ה תתאה דבתר כתפוי דא"א, ואלו הם מאירים כאן בז"א במדת ונקה.

אור פנימי

לאלפים. כי ד' אותיות דהוי"ה תתאה של הדיקנא הם הד' תיקונין תתאין: לאלפים, נושא עון, ופשע, וחטאה. ונמצא התיקון לאלפים, הוא י' דהוי"ה זו. וענין התחברות זו, הוא מפני שעיקר הז"א שייך לד' תי"ד תתאין דא"א, להיותם נמשכים מגלגלתא, שז"א תליא ואחיד בה, כנ"ל (דף אלף תק"פ אות קמ"א) ע"ש באו"פ. וע"כ הוא צריך להארת הוי"ה תתאה גם בקטנותו. ונמצא, שגם בבחינת רוח דדיקנא דז"א, מאירים לו יה"ו מתי"ד דא"א, שהם, ו"ה מהוי"ה האמצעית, וי' מן הוי"ה תתאה.

רכה) יה"ו דהוי"ה דבתר כתפוי דא"א ואין שם כל כך הארה גדולה, לכן אין בהם כח להאיר זולתי בשנים תחתונים ולא בשלשה כמספרם. כלומר, אע"פ שיש כאן ג' הארות: י' דהוי"ה תתאה, עם ו"ה דהוי"ה אמצעית, אינם אלא לב' תיקונים דתי"ד דז"א, שהם ונושא עון, ופשע. והוא מטעם כיון שהוא מקבל בחינת רוח שלו מן ו"ה דחג"ת, שהוא בתר כתפוי דא"א, כי מבחי' רוח אין לז"א מעצם אצילותו אלא ו"ק בלבד, וע"כ אינו יכול אז לקבל מבחינת ג"ר דהוי"ה דחג"ת, שהם אפים ורב חסד, שהם י"ה וראש, אלא מו"ה, שהם ו"ק דלבתר כתפוי, שהם, ואמת, ונוצר חסד. נמצא כי אין שם אלא הארה קטנה, שהיא נפש רוח מנרנח"י דרוח, וע"כ אינו מאיר לו רק בב' תיקונים בלבד. אמנם מהוי"ה ראשונה המאירה לו בעיבור, הוא נוטל כל ה' בחינות נרנח"י דנפש, כנ"ל, וע"כ מאירים לו בג' תיקונים. כנ"ל. ואין לשאול, הלא הרוח גבוה
מבחינת נפש, וא"כ היה לו לקבל בחינת רוח מהוי"ה קדמאה, ובחינת נפש מהוי"ה האמצעית. כי נודע שמבחינת הכלים נבחן תמיד שהעליונים נגדלים מתחילה ולכן, תחילה נוטל בחינת נפש בג"ר דכלים, וע"כ נתלה הארת העיבור בהוי"ה קדמאה דדיקנא, ששם בחינת חב"ד דדיקנא, אמנם מבחינת הארה אין זה אלא הארת נה"י, אבל הארה זו יש לו בשלמות עם הג"ר, ע"כ נוטל משם כל היה"ו. ובחינת רוח נבחן תמיד בהוי"ה האמצעית, הן מאורות והן מכלים, כנודע. ומבחינה זו אין לו בקביעות אלא ו"ק דרוח, וע"כ אינו נוטל משם אלא ו"ה בלבד ולא י"ה שהם הג"ר.

נשארו עתה ה' עליונה דהוי"ה עליונה דא"א וה' תתאה שבהוי"ה תתאה דבתר כתפוי דא"א ואלו הם מאירים כאן בא"א במדת ונקה. כבר נתבאר שהרב מדבר כאן בו"ק דז"א, שיש לו בקביעות, שהם באים מעיבור א' דז"א ויניקה דב' שנים, כנודע. שאז אין לו רק נרנח"י דנפש וו"ק דרוח. ומבחינת הכלים אין לו אלא חב"ד חג"ת וחסר נה"י, שהוא מטעם שעדיין הה"ת שלו בעינים, וחסר אח"פ. ונבחן אור הרוח בכלי דגלגלתא, שמבחינת תיקון קוים נקראים חב"ד. ואור הנפש בכלים דעינים, שבג' הקוים נקראים חג"ת עד החזה. ונמצא שבחזה זו שהיא בחינת עינים, כלולים שמה ב' ההין יחדיו, שהם: ה' דבחינת מלכות דחב"ד, וה' דבחינת מלכות דחג"ת אשר אח"כ כשהוא משיג הכלים דאח"פ, יורדת ה' דחג"ת לבחינת נה"י חדשים. ואז קונה ג"ר דאורות. כנודע. וזה אמרו "ה' עליונה

חלק י"ד  שער מאמרי רשב"י           גדלות הז"א          א' תריט

רכו) והטעם, למה נצרכו שתי הההין הנזכר להאיר כאן, הוא מפני להאיר בג' אחרונים, שהם פוקד עון אבות וכו' כנ"ל. והנה הם דינין וצריכים מיתוק והארה גדולה להמתיקם. והנה עם אלו השלשה הם ששה עשר, אלא שאלו נדחים מפני שהם דינים.

 

רכז) והנה ההוי"ה העליונה דא"א, שמאיר בז"א בשתים מהם, אעפ"י שמקבלים הארה מהם אין הארתם שוה לעליונים, ולכן למטה בשמותם, אין בהם אותיות וא"ו ה"א, אבל אותיות י"ה יש כאן למטה.

אור פנימי

דהוי"ה עליונה, וה"ת שבהוי"ה תתאה וכו', מאירים במדת ונקה" כי מדת ונקה, היא נקודת החזה, שהיא בחינת מלכות שבו, והיא כלולה עתה בעת שחסר לו אח"פ, מן ב' ההין יחד, כי גם ה"ת שצריכה לשמש בו בנה"י כלולה עתה שמה עם המלכות דראש. הרי שמלכות דהוי"ה קדמאה, שהיא מבחינת הכלים דחב"ד, העתידים להיות בראש שלו, כלולה עתה בנקודת החזה, שהיא בחינת ה' דו"ה דהוי"ה דחג"ת, דהיינו הה' מן הו"ה דבתר כתפוי דהוי"ה זו, כנ"ל. והם כלולים שמה ביחד.

ואין לשאול איך חושב ה' זו דבתר כתפוי דהוי"ה דחג"ת, לב' תיקונים, כי חשב אותה לתיקון של ופשע, ועתה חושב אותה גם לתיקון ונקה דז"א. והוא, משום ששם בב' התקונים ונושא עון ופשע, נחשבת ה' זו לבחינת קו שמאל, אכן מבחינת מקום הזווג היא נחשבת לקו אמצעי, וע"כ היא משמשת לב' תיקונין, כאן לקו שמאל, וכאן לנקודת החזה, שהיא נקראת ונקה. כי שם מקום הזווג אח"כ, אחר שקונה הנה"י החדשים, שהיא יורדת משם לבחינת עטרת היסוד.

רכו) למה נצטרכו שתי הההין להאיר כאן, הוא כדי להאיר בג' אחרונים, שהם פוקד עון אבות וכו'. הנה ג' אחרונים אלו, שהם: לא ינקה, פוקד וכו', על שלשים. הרי הוא משיג אותם אחר שהוא משיג נה"י
חדשים, שה"ת יורדת ממקום החזה למקום עטרת יסוד דנה"י החדשים, כנודע, נמצא שההין של ב' הויות, הא' וב' מתי"ד דא"א, המאירים לו עתה לבחינת ראש ולנה"י דגדלות דכלים, הנה מקודם בעת קטנות היו סתומים וכלולים בנקודת החזה כנ"ל. וז"ש, שאלו ב' ההין שהם כלולים עתה בנקודת החזה בסתימא, צריכים להאיר לו אח"כ בעת שהוא משיג נה"י החדשים שלו. שאז יורדת המלכות מחזה ליסוד החדש, וקונה ג"ר דאורות ואז, הוא קונה ג' האחרונים המשלימים לו ט' תיקוני דיקנא. כמבואר.

ששה עשר, אלא שאלו נדחין מפני שהם דינים. כלומר. ששואל, למה אין הג' תי"ד דז"א, שהם לא ינקה וכו', ופוקד וכו' ועל שלישים. אינם נחשבים בתי"ד דא"א גופיה, שאז היו לו ששה עשר תיקונים בדיקנא שלו. וע"ז תירץ שאלו הם דינים, ואינם ראוים להתתקן בא"א, אלא רק בז"א, כלומר, שהם מבחינת אח"פ השייכים לז"א, וע"כ המה מתתקנים עם נה"י חדשים של ז"א, ואין לא"א חלק בהם.

רכז) ההוי"ה העליונה דא"א שמאיר בז"א בשתים מהם וכו' למטה בשמותם אין בהם אותיות ו"ה אבל אותיות י"ה יש כאן למטה. נזהר בזה, שלא תחשוב כי מה שפירש לעיל שז"א נוטל מן ו"ה דהוי"ה דבתר כתפוי, שהוא סובב על בחינת כלים. לזה אומר כאן, שמבחינת כלים, נבחנים ו"ה

א' תרכ           חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

רכח) וכמו שיש למעלה בתיקון ראשון דא"א, מי אל כמוך, ג"כ פה בז"א יש בו, אל, ג"כ בתיקון ראשון ממש. ותיקון השני דא"א, שהוא נושא עון, הוא התיקון העשירי בז"א.

אור פנימי

אלו דהוי"ה דחג"ת שנעשו בתי"ד דז"א לבחינת י"ה דכלים, באופן שנפש רוח דאורות דרוח, מתלבשים בחב"ד חג"ת דכלים דרוח, ונמצא, שמבחינת האור נוטל ו"ה דהויה דרוח, ומבחי' כלים, הוא נוטל י"ה דהוי"ה דרוח. כנודע, שיש ערך הפוך בין אורות לכלים. וזה אמרו "למטה בשמותם אין בהם אותיות ו"ה אלא אותיות י"ה" כי בבחינת הכלים הם י"ה כמבואר.

רכח) ותיקון השני דא"א שהוא נושא עון הוא תיקון העשירי בז"א. היינו ע"פ
השמות שבמיכה, שתיקון א' הוא מי אל כמוך, וב' הוא נושא עון, וכו'. והוא תיקון העשירי בשמות שבתורה בי"ג מדות, שנושא עון עשירי, ופשע י"א, וחטאה י"ב, ונקה י"ג, כנודע. ומה שחושב אותם ע"ש ז"א, הוא כמ"ש הזוהר, שי"ג מדות שבתורה הם מבחינת קבלתם בז"א, וז"ל באד"ר דף קל"א ע"ב. תליסר מכילן דרחמי עתיקא קדישא. מי אל כמוך חד, נושא עון תרי וכו', לקביל דא אל רחום וחנון וגו' ואינון לתתא. דהיינו בז"א. עש"ה. וכבר הארכנו בזה בחלק י"ג.

חלק י"ד לוח השאלות לפי' המלות  גדלות הז"א א' תרכא

לוח השאלות לפירוש המלות

א) מהו אב לאבהן.

ב) מהו אור הבא דרך שערות.

ג) מהו אור עובר דרך נקבים קטנים.

ד) מהם אורות כפולים.

ה) מהם אורות דחוקים.

ו) מהו או"מ העצמי דז"א.

ז) מהו או"מ השורשי דנוקבא.

ח) מהו או"פ שיצא ונעשה לאו"מ.

ט) מהם אורחין רחבין.

י) מהי אחסנתא דאו"א.

יא) מהו אין דעת אין בינה.

יב) מהו אין בינה אין דעת.

יג) מהם ב' מיני שפע.

יד) מהם ב' עטרין.

טו) מהי בחינה ארוכה.

טז) מהי בינה שהיתה כלולה בחכמה.

יז) מהי בינה הנקראת רקיע.

יח) מהי בליטת אור בעורף.

יט) מהו בן חורין.

כ) מהם בני חיי ומזוני.

כא) מהו בנימין.

כב) מהו ברא אתהדר לאבר.

כג) מהי ברכה.

כד) מהו גן עדן עליון.

כה) מהו גן עדן תחתון.

כו) מהי דיקנא נגבהת למעלה.

כז) מהי דיקנא נשפלת למטה.

כח) מהי דעת דז"א שבראש.

כט) מהי דעת היוצא מעדן העליון.

ל) מהי דעת המפסיק מא"א לז"א.

לא) מהי דעת דנוקבא שבין כתפיה.

לב) מהו הבל היוצא מחוטם דא"א.

לג) מהו הבל היוצא מפה דא"א.

לד) מהו הגדלת האחורים.

לה) מהו הוי"ה דבתר כתפוי דא"א.

לו) מהו הוצאת חמה מנרתיקה.

לז) מהן הלואה ושאלה.

לח) מהי התחדשות הנשמות.

לט) מהי התכללות או"א במזלא.

מ) מהי התכללות הגרון בסיום לחיי הראש.

מא) מהי התנוצצות המוחין לחוץ.

מב) מהן ו' בחינות במוחין דז"א.

מג) מהן ו' בחינות במוחין דנוקבא.

מד) מהם ו' תיקוני דיקנא. דז"א.

א' תרכב חלק י"ד        תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

מה) מהם ז' תיקוני גלגלתא דז"א.

מו) מהם זכותא ומזלא.

מז) מהו זקוף ראשו ודיקנא נגבהת למעלה.

מח) מהו זקן התחתון דא"א.

מט) מהו זקן התחתון דז"א.

נ) מהו חוטם בגי' ס"ג.

נא) מהו חי העולמים.

נב) מהו ח"י ח"י.

נג) מהו חידוש נשמות ישנות.

נד) מהי חירות.

נה) מהי חכמה שבסוד הדעת.

נו) מהי חכמה דל"ב נתיבות.

נז) מהי חכמה הנכללת בכ"ב אתוון וי' אמירן.

נח) מהי חכמה קדומה.

נט) מהו חמה בנרתיקה.

ס) חסד הא' דז"א הנקרא אברהם.

סא) מהם ט' תיקוני דיקנא דז"א.

סב) מהן טפין נמשכין מחו"ב.

סג) מהן ט"ת דתוספות דרחל.

סד) מהי י' דאדנ"י.

סה) מהי י' מתפשטת לכאן ולכאן ונעשה ד'.

סו) מהי י' בראש י' בסוף דיאהדונה"י.

סז) מהם י"ב מזלות.

סח) מהם י"ג בריתות.

סט) מהם י"ג תיקוני דיקנא דז"א.

ע) מהו יוסף.

עא) מהם כ"ב אתוון וי' אמירן.

עב) מהו כופף ראשו למטה והדיקנא נשפלת.

עג) מהו כח זכרות נגלה.

עד) מהו כח נוקבות נעלם.

עה) מהם ככבים.

עו) מהי כלת משה.

עז) מהי כניסת הקב"ה לג"ע.

עח) מהי כפיפת ראש למטה.

עט) מהי כפיפת ראש בבחי' המזל ונקה.

פ) מהי לאה נגדלת ורחל מתמעטת.

פא) מהו לא זקוף ולא כפוף.

פב) מהו מבוע דבירא.

פג) מהם מבועין ונחלין.

פד) מהם מוחין דהולדה.

פה) מהו מזל.

פו) מהם מזלות.

פז) מהו מזל ונוצר.

פח) מהו מזל ונקה.

פט) מהו מילוי הזקן.

צ) מהי מלכות דאמא שאינה בכלל מוחין דז"א.

חלק י"ד לוח השאלות לפי' המלות גדלות הז"א        א' תרכג

צא) מהו מקורא דבירא.

צב) מהו מקיף חוזר.

צג) מהם מקיפי ל"מ דז"א הכוללים.

צד) מהו משועבד לחו"ג.

צה) מהו נהירו.

צו) מהו נהירו ונציצו דנהרא דנפיק מעדן.

צז) מהו נהר יוצא מעדן.

צח) מהו נהר המתפשט בצדדיו.

צט) מהו נציצו.

ק) מהי נקודה השורשית דרחל.

קא) מהן נשמות חדשות.

קב) מהן נשמות חדשות אב"א.

קג) מהן נשמות חדשות פב"פ.

קד) מהו נתיב דלא אתידע.

קה) מהו עדן העליון.

קו) מהו עדן התחתון.

קז) מהי עטרא דגבורה.

קח) מהי עטרא דחסד.

קט) מהם עיבור א' וב'.

קי) מהו עיבור ג'.

קיא) מהו עלמא דאתכסיא.

קיב) מהו עלמא דאתגליא.

קיג) מהו ענוגא.

קיד) מהו עצמות העליון.

קטו) מהו עצמות העליון ע"י התלבשות.

קטז) מהו עצמות העליון בלי לבוש.

קיז) מהם עקבים דלאה בכתר רחל.

קיח) מהי ערלה החופפת על היסוד.

קיט) מהי פנימית חכמה שבסוד הדעת.

קכ) מהו צדיק אבד.

קכא) מהו צדיק דנפיק מינה.

קכב) מהו צדיק דעייל בה.

קכג) מהו ציון.

קכד) מהו צלע.

קכה) מהו קיום והעמדה.

קכו) מהו קשר דתפילין של ראש.

קכז) מהן רחל ולאה.

קכח) מהם רישי כתפין דא"א.

קכט) מהו רקיע.

קל) מהו רקיע עליון בסוד הבינה.

קלא) מהי שאילת כלים דלאה מרחל.

קלב) מהי שאילת כלים דרחל מלאה.

קלג) מהם שבילין צרין.

קלד) מהו שורש רחל ועיקרה.

קלה) מהי שליטת המלכות.

קלו) מהם שלשה ערלות.

קלז) מהם שמשא וסיהרא נעלמים.

א' תרכד        חלק י"ד תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

קלח) מהם שערות היותר חומרים מהבל

הפה.

קלט) מהם שעשועים במ"ן ומ"ד.

קמ) מהם שעשועים בנשמות.

קמא) מהי תוספות ולא עיקר.

קמב) מהי תוספות כח.

קמג) מהו תפארת בבחי' היותו בפני עצמו.

קמד) מהם תפנוקי מלכים.

חלק י"ד        לוח התשו' לפי' המלות     גדלות הז"א          א' תרכה

לוח התשובות לפירוש המלות

 

מהו אב לאבהן.

א) יש בחינת חכמה דאו"י, והיא קומת א"א. ויש בחינת חכמה וג"ר, אשר החג"ת מתעלים ונעשים חב"ד דקומת ע"ב, שהם בחינת חכמה דל"ב נתיבות, ולא חכמה דאו"י. וקומת ע"ב דאו"א באה מבחי' חג"ת דא"א שנתעלו ונעשו לחב"ד שלו, דהיינו מבחינת ע"ב דל"ב נתיבות, כנ"ל. וכשז"א מקבל אלו המוחין דע"ב מאו"א, מתעלים גם חג"ת דז"א ונעשים לחב"ד. ומבחינה זו נקרא אבא, בשם "אב לאבהן". כי חג"ת נקראים אבות, והחכמה שלו, שהיא מחסד דא"א נקרא אב. ולפי שג"ר דז"א באים ג"כ מהתעלות החג"ת לחב"ד, מכונים גם הג"ר דז"א בשם אבהן, וקומת ע"ב דאו"א בשם אב לאבהן. (אות צ"ח).

 

מהו אור הבא דרך שערות.

ב) כבר נתבאר לעיל שבחינת השערות, הם מ"ן דמלכות דצמצום א', להיותם מבחינת קומת א"א, שיצאה ברדל"א, ששם משמשת המלכות דצמצום א', שהם בחינת האו"ח שהיו מלבישים שם לע"ס דאו"י, שלעת ירידת המוחין לא"א, נתתקן אז הפה דרדל"א במלכות דצמצום ב', שמכחה נתלבשו המוחין במל"צ, ובינה יצאה לחוץ מראש דא"א, וג"ר דמוחין ההם, נסתלקו בסוד מקיף חוזר, והלבושים של המקיף הזה, יצאו לחוץ בסוד מותרי מוחא ונעשו לשערות רישא ודיקנא. ולפיכך נעשו השערות למקיפים לאו"א, שהם בחינת בינה שיצאה לחוץ מא"א, דהיינו הגרון שהוא הכתר שלהם. כי אין בינה חוזרת לראש דא"א להיות חכמה, זולת בחזרת השערות שמה, שהם בחינת המ"ן
דמלכות דצמצום א', אשר על ידיה חוזרת הבינה לחכמה, כי אז יורדת הה"ת מעינים, שהיא הוציאה את הבינה לחוץ, ונעשה הזווג על ה"ת שבמקום הפה, שהוא בחינת המלכות דצמצום א', הכלולה בשערות אלו.

ולפיכך, נבחן שאי אפשר לאו"א שישיגו קומת ע"ב, זולת ע"י המזלין, שהם כללות השערות דיקנא, כי קומת ע"ב דאו"א היא ע"י בינה דא"א ששבה להיות חכמה, והיא אינה חוזרת אלא ע"י המ"ן דשערות, שהם המזלין. ומכאן נתחלקו ב' מיני חכמות באצילות. א' היא חכמה דא"א עצמו שבראשו שנקראת חכמה סתימאה, והיא בחינת חכמה דאו"י האמיתי. וחכמה ב' היא חכמה המתגלית ע"י המ"ן דשערות, דהיינו בחינת בינה שחזרה לחכמה, שהיא קומת ע"ב דאו"א. כנ"ל. וכן חכמה זו מכונה בשם "אור הבא דרך השערות" דהיינו להבחין ולהוציאה מבחינת אור חכמה דא"א עצמו, שהוא חכמה דאו"י, ואינו תלוי כלום במ"ן דשערות. וכן מכונה בשם "אור עובר דרך נקבים קטנים" וזה ג"כ להגדיר החכמה דמין הב' שהיא מתגלית רק ע"י המ"ן דשערות. אלא שיש כאן עוד כונה נוספת להבחין בין חכמה זו במקום יציאתה באו"א, שאז אין השערות מצמצמים כלום אל החכמה, משום שהמסכים הכלולים בהשערות שהם בחינת צר וקצר, משמשים להם ממטה למעלה. ובין החכמה דז"א, שהוא מקבל המוחין בהתלבשות דאו"א, שהוא מקבל רק דרך נקבים קטנים, שהם המסכים דצר וקצר שהם מלמעלה ממנו באו"א, והחכמה שלו מתמעטת בהרבה על ידיהם. כמ"ש בתשובה י"ד ול"ו. (אות צ"א).

א' תרכו         חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

 

מהו אור עובר דרך נקבים קטנים.

ג) נתבאר לעיל בתשובה ב'. ( אות צ"ה).

מהם אורות כפולים.

ד) ב' מדרגות שיש ביניהן שינוי צורה, אינן יכולות להיות במקום אחד, כי אז היו "אורות כפולים" שזה לא יצויר ברוחניות, כי מדת הריחוק הרוחני הוא מדת שינוי הצורה בלבד, כנודע. (אות ל"ז).

מהם אורות דחוקים.

ה) לפעמים ב' מדרגות באות במקום א' דהיינו בזמן שיש ביניהם השתוות, למשל, לאה ורחל ב' מדרגות הן, כי האורות דלאה הם בחסדים מכוסים, אבל אורות דרחל הם בחסדים מגולים, כנודע. ועם זה, בעת קטנותה של רחל, בעת שהיא אב"א עם ז"א מחזה ולמטה, שאז אחוריהם ביתה ופניהם מגולים כלפי חוץ, שפירושו, שרק אורות דחג"ת שהם חסדים מכוסים משמש בהם, אבל הנה"י שהם חסדים מגולים נעלמים אז בפנימיותם. הנה אז יש השתוות בין רחל ללאה, כי גם רחל היא בחינת חסדים מכוסים כמו לאה. וע"כ הן נקשרות זו בזו ורגלי לאה מתלבשות בכתר רחל. אמנם נבחן שהן בחינת "אורות דחוקים" כי הגם שרחל מקבלת עתה חסדים מכוסים כמו לאה, מ"מ יש בה גם עתה נטיה לחסדים מגולים, שהוא להיפך ממדרגת לאה, וכיון שרגלי לאה מתלבשות תוך הכתר שלה, הרי היא מרגשת דוחק כלפי נטיתה עצמה, כי לאה היא בחינת אחורים דאמא הדוחה להארת חכמה, בסוד כי חפץ חסד הוא, אבל רחל כל חשקה היא להארת חכמה, והגם שעתה אינה ראויה לקבל הארת חכמה, והיא משתוית עם לאה בחסדים מכוסים, מ"מ מרגשת דוחק מחמת האחורים דלאה הדוחה להארת חכמה, שזוהי היפך נטיתה. וע"כ נבחן הלבשה זו דכתר רחל לרגלי לאה, בשם אורות דחוקים. גם נבחן שרגלי לאה מחשיכין לכתר רחל, שהיא ג"כ מאותו הטעם. (אות ל"ז).

מהו או"מ העצמי דז"א.

ו) המקיף דבחינה הרביעית דמוחין, דז"א, שהוא המקיף העומד בנה"י דאו"א, שהם ישסו"ת, נבחן למקיף העיקרי דז"א. אבל המקיף דאו"א עצמם, שהוא בחינה השניה, נבחן רק למקיף שורשי, דהיינו מקיף דמקיף, כי הוא בחי' עלי עליון ואין הפרצוף מקבל אלא מן העליון שלו. עי' להלן בתשובה מ"ב. (אות קכ"ב. ואות קל"ב).

מהו או"מ השורשי דנוקבא.

ז) בחינת הקשר דתפילין של ראש דז"א, הוא המקיף השורשי דנוקבא. דהיינו בחינת מקיף דמקיף, כנ"ל בתשובה ו' בז"א. אמנם מקיף העצמי דנוקבא, היא בחינת המקיף שע"ג הנה"י דז"א, שהיא בחינה הרביעית דמוחין דנוק'. משא"כ הקשר של תפילין דז"א, הוא בחינה השניה דמוחין דנוקבא. עי' תשובה מ"ג. (אות קס"ג).

מהו או"פ שיצא ונעשה לאו"מ.

ח) היינו הג"ר של הע"ב המגולה, שהוא נתלבש בהמוחין בעת יציאתם בג"ר דא"א המלבישים לג"ר דעתיק, אשר לעת לידת המוחין המה מתלבשים במל"ץ, והג"ר מתכסים בם' דצל"ם, שע"כ יוצאים הג"ר דע"ב המגולה לחוץ בסוד מקיף חוזר, כנודע, ולבושיהם יוצאים לחוץ בבחינת שערות רישא ודיקנא. ולפיכך נבחנים השערות והתפילין, שהיו פעם בבחינת אור פנימי, דהיינו במקום יציאתם, כנ"ל, אלא לעת לידת המוחין מכח התלבשותם במל"צ, יצאו מהמוחין ונעשו לאורות מקיפים. (אות ר"ד).

מהם אורחין רחבין.

ט) הכלים דחג"ת דז"א, ששם מתלבש

חלק י"ד        לוח התשו' לפי' המלות     גדלות הז"א          א' תרכז

יסוד דאמא, שנקרא אורח, נבחנים שהם מקבלי השפע באורחין רחבים. כי יסוד דאמא מאיר אור חסדים בהרחבה, כנודע, כי ע"כ מכונה יסוד דאמא שהוא קצר ורחב. אמנם לאחר שנפסק יסוד דאמא, דהיינו מנקודת החזה ולמטה, שהם הכלים דנה"י, כבר נפסק משם שפע החסדים דיסוד אמא הבאים בהרחבה, וע"כ נקראים הנה"י בשם כלים צרים משום שכל תיקונם הוא ביסוד דאבא, שהוא בחינת צר ואריך, וע"כ נבחן שהם מקבלים השפע מבחי' שבילין צרים, כי יסוד דאבא נקרא שביל. (אות צ"ו).

מהי אחסנתא דאו"א.

י) אחסנתא, פירושו, נחלה וירושה. וסובב על מוחין דע"ב דאו"א, שהם מקבלים קומה זו, רק ע"י החג"ת דא"א שנעשו לחב"ד, וכיון שהם מלבושים של החג"ת דא"א בקביעות, ע"כ עתה שעלו החג"ת ונעשו לחב"ד שלו, עולים עמהם גם או"א ומקבלים שם קומת ע"ב, כנודע וע"כ נבחנים אצלם המוחין ההם, שהם ירשו המוחין מא"א והגיע לנחלתם.

ודע, כי החג"ת האלו דא"א, מתחלקים בעת הזווג לב' מדרגות: ראש וגוף, כי ב"ש דכל אחד מהחג"ת האלו עלו לחב"ד שלו בקומת ע"ב. אבל השלישים התחתונים דכל אחד מהחג"ת, נשארו בבחי' גוף דקומה זו שהם הנקראים ב' כתפין דא"א. והנה כל קומה זו דע"ב שיצאה בעת הזווג על המ"ן דשערות, אין לא"א צורך בהם, שהרי אפילו מבחינת הקביעות יש לו בחינת ע"ב דחכמה דאו"י, הגבוה הרבה מבחי' הע"ב הזה שהוא רק חכמה דל"ב נתיבות, כנודע. (עי' לעיל בתשובה ב'). ולפיכך הוא מוריש כל הקומה הזו אל או"א וזו"ן. שאו"א יורשים בחינת הראש דקומה זו, דהיינו הב"ש עליונים, דחג"ת שנעשו לחב"ד. וז"א יורש בחי' הגוף דקומה זו, שהם ב' הכתפין שלו, שנשארו בבחי' גוף. ולפיכך הג"ר דע"ב דאו"א נקראים אחסנתא דאו"א. כי
ירשו אותם מא"א. וכן הב' עטרין שירש ז"א, ירש אותם מא"א, כנ"ל, מ"מ אינם נקראים על שמו דא"א אלא ע"ש או"א, כמ"ש בזוהר, ב' עטרין דאחסינו או"א לבנייהו, הרי שנקראים על שם או"א. והוא מטעם שאין הז"א יכול לקבל אותם מא"א באופן ישר, זולת ע"י התלבשות באו"א. והנה נתבאר שבעת הזווג, שא"א עולה לג"ר דרדל"א והחג"ת שלו נעשים לחב"ד, הנה אז אין לו צורך בהם, ואחסין אותם לאו"א ולז"א, וע"כ נקראים המוחין ההם בשם אחסנתא. (אות קי"ב).

מהו אין דעת אין בינה.

יא) נודע שחכמה דל"ב נתיבות, נקראת חכמה שבסוד הדעת, בדברי הרב (לעיל אות פ"ה) מטעם שאין בינה שבה להיות חכמה, זולת ע"י המ"ן דדעת, שהם זו"ן העולים אליה בעיבור ומעוררים בה הקשר דבינה דאו"י עם הזו"ן דאו"י, ואז חוזרת עם החכמה פב"פ להשפיע הארת חכמה לזו"ן. ומטעם זה היא מכונה ג"כ חכמה דל"ב נתיבות המורה על כ"ב אתוון, שהם בינה וי' אמירן דזו"ן בעיבור, כמ"ש הרב (לעיל אות צ"ו) הרי שכל קומת ע"ב דבחינת חכמה דל"ב בתיבות תלויה בדעת, שהם זו"ן, שאין הבינה חוזרת לחכמה זולתו. ומכאן יצא הכלל הזה: "אם אין דעת אין בינה" כלומר, אם אין הדעת מתחבר במ"ן אל הבינה אין הבינה מקבלת קומת חכמה. וכן להיפך: "אם אין בינה אין דעת" כי אם אין הבינה שבה לחכמה, אין בחינת דעת בהמוחין, כי אין לזו"ן הארת חכמה, ואין להם חלק בג"ר כלל, ואז גם הזו"ן שלמטה מחוסרי ראש. כנודע. באופן, שהדעת והבינה תלוים זה בזה, שאם אין הבינה חוזרת עם חכמה פב"פ לא יצויר הארת חכמה לזו"ן, ואדרבה, הבינה מפסקת ודוחית באחורים שלה כל הארת חכמה מן הזו"ן, כנודע. וכן לא יצויר שהבינה תקבל לקומת חכמה זולת ע"י התחברות הדעת אליה בבחי' מ"ן. כי

א' תרכח        חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

מטבעה עצמה היא תמיד בסוד כי חפץ חסד הוא, ודוחית חכמה, (אות פ"ז).

מהו אין בינה אין דעת.

יב) נתבאר לעיל בתשובה י"א. ע"ש.

 

מהם ב' מיני שפע.

יג) ב' קומות יש לאו"א דאצילות. א' הוא קומתם הקבועה, שהיא קומת ס"ג המלבישים לחג"ת דא"א, ואין להם חלק בג"ר שלו, שהם קומת ע"ב, ואז הם משפיעים בחינת ג"ר דבינה שהם חסדים מכוסים, ושפע זו היא הכרחית לקיום העולמות והעמדתם, וע"כ מבחינה זו זווגם לא פסיק לעלמין. וב' היא קומת ע"ב שאו"א משיגים ע"י עליתם לג"ר דא"א, ונוטלים קומת ע"ב שלו, דהיינו קומת ע"ב היוצאת על המ"ן דשערות. ושפע זו היא למוחין דהולדה, הנקראים ברכה וחירות, ובאלו מתחלקים עיקרי השפעה בהעולמות. הא' שפע של קיום והעמדה. והב' שפע של ברכה וחירות, שהם מוחין דהולדה. ועי' להלן בתשובה י"ט שגם במוחין דהולדה עצמם נוהגים ב' מיני שפע אלו. (אות נ"ב ונ"ה).

מהם ב' עטרין.

יד) ב' עטרין הם הדעת המשיב הבינה עם החכמה פב"פ. כנ"ל בתשובה י"א ע"ש. והם בחינת ז"ת דמוחין שהם זו"ן. שעטרא דחסד היא ז"א דמוחין, שהוא ת"ת הכולל ו"ק, ונבחן לה"ח. ועטרא דגבורה היא בחינת הנוקבא דמוחין הנבחנת לה"ג, והיא נקראת יסוד דמוחין, משום שאין מלכות דצמצום א' משמשת באצילות, שהיא נגנזה ברדל"א, ומלכות דצמצום ב' נבחנת בשם עטרת יסוד, משום שכל שורשה היא נקודת החזה דנקודים, שמבחינת האורות היא עטרת יסוד. עי' להלן בתשובה ק'. ונתבאר שהב' עטרין הם ת"ת ויסוד, שת"ת כולל ו"ק, והוא
ה"ח, ונקרא בכללו עטרא דחסד. ויסוד הוא בחינת הנוקבא בלבד, דהיינו בחינת המסכים המעלים או"ח, וע"כ הוא ה"ג המלבישים לה"ח, ונבחנת בכללה לעטרא דגבורה. וב' עטרין יחד הם זו"ן דמוחין הנקראים דעת.

אמנם זה אמור רק בדעת דזו"ן, אבל הדעת דאו"א עצמם, דהיינו המשמש לזווג חו"ב דאו"א, אינם נקראים ב' עטרין. כי השם ב' עטרין מורה על מיעוט מיוחד, שהוא מדת העטרה, דהיינו כח המסכים שבה, הרבוץ על ה"ח וה"ג אלו, ומצמצם ההארת חכמה שלא תתגלה בהם כמדת הה"ח עצמם, שהם מדת הת"ת הנושא העיקרי להארת חכמה, אלא כמדת העטרת יסוד. פירוש כי יסוד כולל ב' מסכים: דדכר ודנוקבא. שהם, בחינת צר דיסוד אבא, ובחינת קצר דיסוד אמא, אשר בחי' הדכר הוא מדת היסוד עצמו, שהוא צר, ובחינת הנוקבא היא מדת העטרה שעל היסוד, שהוא קצר דיסוד אמא הנכלל ביסוד. אמנם נכללים שניהם בעטרת יסוד, וע"כ מכח מדת העטרת היסוד המלבישה על היסוד, אין הארת חכמה העוברת דרך בה, יכולה להאיר זולת בבחינת אורחא למעברא ביה, כמ"ש בחלק י"ג, אבל לא במדת הת"ת עצמו שהיא עטרא דחסד הנושא להארת חכמה בגילוי גמור. ולפי שבז"א אין העטרא דחסד מאירה לפי מדתו עצמו, אלא כמדת העטרת יסוד, כנ"ל, ע"כ נקרא גם הת"ת בשם עטרא, כמו היסוד משום שאינו מאיר במדתו אלא כמדת עטרת היסוד, ומכאן בא השם ב' עטרין אל הזו"ן דמוחין, שהם הדעת. אמנם זה נוהג רק בזו"ן המקבלים קומת ע"ב ע"י התלבשות היסודות דאו"א שכיון שאין יסוד אבא יכול להאיר משהו לתחתונים בלי מדת הצר שבו ומדת הקצר שביסוד אמא, ע"כ מוגבלת הארתם במדת צר וקצר דיסודות או"א שהוא בחינת עטרת יסוד דמוחין, כנ"ל. אבל באו"א עצמם, שהם מקבלים המוחין דע"ב במקום יציאתו בג"ר דא"א, אשר המזלין משמשים להם ממטה למעלה, אין הת"ת שהוא ה"ח הנושא להארת חכמה, מוגבל

חלק י"ד        לוח התשו' לפי' המלות     גדלות הז"א          א' תרכט

במשהו ע"י היסוד דמוחין, כי אין שום מסך יכול לפעול עם כחו ממטה למעלה, כנודע, וע"כ הת"ת מאיר בהם בגילוי גמור, ואין הוא נבחן בשם עטרא דחסד, כי אינו מצמצם כלום ע"י עטרת היסוד.

והנה המוחין הללו דחכמה דל"ב נתיבות, אע"פ שאו"א לוקחים אותם מג"ר דא"א, מ"מ אינם מיוחסים אלא לחג"ת דא"א, משום שאפילו בעת עליה אין אבא ואמא מלבישים לג' רישין דא"א ממש, אלא רק לחג"ת דא"א כמקודם לכן, אלא משום שהחג"ת דא"א עצמו עלו ונעשו לחב"ד שלו ולקומת ע"ב כמו הג' רישין, ע"כ נוטלים או"א קומת ע"ב החדש הזה דא"א, הנעשה מן החג"ת שלו, שהם חכמה דל"ב נתיבות, אשר א"א אין לו צורך בהם שלפיכך אחסין אותם לאו"א. כנ"ל בתשובה י' ונתבאר שם, שרק ב"ש עליונים דכל אחד מהחג"ת אחסין לאו"א, אבל השלישים התחתונים דכ"א מהחג"ת לא עלו לראש שלו, והוא אחסין אותם לזו"ן, שהם הנקראים ב' כתפין דא"א, ע"ש.

ותדע, שזה ההבחן הנ"ל, אשר ת"ת שבאו"א נבחן לנושא הארת חכמה בגילוי גמור בלי שום נרתק, זוהי מדת הב"ש עליונים דכ"א מהחג"ת דא"א, דאחסין אותם לאו"א. ובחינת ב' עטרין הנ"ל, דהיינו בחינת צמצום של הת"ת שלא להאיר אלא כמדת העטרה של היסוד, זוהי מדת ב' הכתפין דא"א שהם השלישים התחתונים דכ"א מהחג"ת. והוא מטעם שהם מדת גוף, כי לא עלו לראש דא"א, ואינם מקבלים המוחין במקום יציאתם, אלא ע"י התלבשות ביסודות דאו"א שבראש, וע"כ אין הת"ת מאיר אלא בנרתיקו, שהוא מדת העטרה. כנ"ל. ובאמת גם מוחין אלו אחסין א"א לאו"א, כי הם באים בנה"י דאו"א המלבישים לב' הכתפין, אלא כיון שאין לאו"א צורך בהם, כי יש להם המוחין הגדולים שבמקום יציאתם, שהת"ת מאיר בלי ברתק, כנ"ל, ע"כ או"א אחסינו אותם לזו"ן. ולפיכך מגדיר הרב תמיד הב' עטרין אל הב' כתפין
דא"א, כדי להורות ההבדל הגדול הנ"ל, הבא מסבת ירידת המוחין ממדרגה למדרגה. כמבואר. (אות קט"ו).

מהי בחינה ארוכה.

טו) אורך פירושו בחינת חכמה. ונה"י דאמא, בעת שהם לבושי מוחין דהולדה, דהיינו שהם בהארת חכמה, נבחנים לבחינה ארוכה. (אות ל').

מהי בינה שהיתה כלולה בחכמה.

טז) נודע, שיש ב' מיני חכמות באצילות, א' היא חכמה דא"א, שהיא חכמה אמיתית דאו"י. וב' היא חכמה דל"ב נתיבות, שעיקרה היא רק בינה דאו"י, אלא משום שכדי. להאציל לזו"ן דאו"י היא חזרה לבחינת חכמה דאו"י, כלומר שחזרה החכמה דאו"י להתפשט בה, ע"כ נבחנת לחכמה מבחינת הבינה, ולא חכמה ממש דאו"י, וכמו שהוא באו"י, כן הוא בפרצופים, ורק בעתיק וא"א יש בחינת חכמה דאו"י, שהם לקחו קומת כתר דמ"ה וקומת חכמה דמ"ה, אמנם מאו"א ואילך, אין עוד חכמה דאו"י, כי או"א לקחו קומת בינה דמ"ה, וע"כ נוהג בהם רק בחינת חכמה דל"ב נתיבות שהוא בחינת הבינה ששבה להיות חכמה, דהיינו ע"י מ"ן דזו"ן, שאז מתעוררת בחינת "בינה דאו"י שהיתה כלולה בחכמה" דאו"י בעת אצילותה לזו"ן דאו"י, ואז עולים או"א הכלולים בגרון דא"א, שהיא הבינה שיצאה לחוץ מחכמה דא"א, ועולים עמה לג"ר דא"א, דהיינו שבינה דא"א חזרה להיות חכמה, בשיעור הבינה דאו"י שחזרה לחכמה בעת אצילותה לזו"ן דאו"י.

ולפיכך מוגדרים אלו המוחין דע"ב הבאים ע"י חזרת הבינה דא"א לראשו, בבחינת "גילוי של הבינה שהיתה כבר כלולה בחכמה" דהיינו שכל ענין של קומת חכמה זו, נמשכת מכח שכבר היתה בבחינת חכמה בע"ס דאו"י בעת שהאצילה לזו"ן דאו"י, וע"כ יש לה אותה המדה תמיד,

א' תרל           חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

שבשעה שזו"ן עולים לה למ"ן, חוזרת לחכמה דראש דא"א. באופן שאין כאן שום חידוש בבינה, אלא גילוי מלתא בעלמא. (אות צ"ח).

מהי בינה הנקראת רקיע.

יז) בינה שיצאה לחוץ מראש דא"א לבחינת גרון וחג"ת שלו, נבחנת לרקיע המפסיק בין א"א אל הזו"ן, והוא מסבת האחורים שלה הדוחים להארת חכמה, ואין זו"ן יכולים לקבל בחינת מוחין דע"ב מא"א. כמ"ש לעיל בתשובה י"א, שאם אין בינה חוזרת לראש דא"א לבחינת חכמה אין בחינת דעת בהמוחין, שמשם באים מוחין דהולדה וע"ב לזו"ן, וע"כ נמצאים אז ז"א ורחל בבחינת אב"א, שנה"י שלהם נעלמים, בסוד ואחוריהם ביתה. הרי שבינה שיצאה לחוץ מעלימה נה"י דכלים וג"ר דע"ב מזו"ן, ומבחינה זו נבחנת "הבינה בסוד רקיע המפסיק בין א"א לזו"ן" וכן תלוי בה מדת החיבור של הזו"ן במוחין דע"ב מא"א, דהיינו בעת שחוזרת לראש, שאז ירית ז"א ב' העטרין דמוחין דע"ב מא"א, כנ"ל בתשובה י"ד. (אות פ"ז).

מהי בליטת אור בעורף.

יח) נתבאר לעיל בתשובה ט"ו, שמאו"א ואילך אין בחינת ע"ב מחכמה דאו"י, אלא מחכמה דל"ב נתיבות, שהיא רק בינה דאו"י החוזרת לחכמה, ע"ש. ולפיכך אין במוחין אלו אלא ג' בחינות: א' בינה שחזרה לחכמה, שהיא הג"ר שבמוחין. ב' היא בחינת ת"ת שהיא הנושא להארת חכמה. ג' היא יסוד, שהיא בחינת הנוקבא של המוחין האלו, שהוא הנושא לבחינת המסכים, המעלים האו"ח להלביש לאו"י, כנודע. וכנגד ג' הבחינות הנ"ל אשר בהמוחין, יצאו ג' פרצופים: או"א, וז"א, ונוקבא, אשר ע"י התנוצצות המוחין לחוץ (עי' תשובה מ"א להלן) יוצאים ג' בליטות לחוץ. א' על מצח דאו"א, שהם בחינת ג"ר של אלו המוחין
שבולטין שם. ב' הוא על מצח דז"א, ששם בולט בחי' הת"ת שבמוחין, שהוא בחינת הנושא להארת חכמה. וב' בליטות אלו הם בבחינת פנים, דהיינו על המצח, להיותם בחינת או"י של המוחין. ובליטה הג' שהיא בחינת המסכים של המוחין, הנה תחלת יציאתה היא בעורף הז"א, להיותה בחינת או"ח לבד, שהיא בחינת אחור ולא פנים. ובליטה זו נקראת קשר של תפילין, והיא בחינת המקיף השורשי של הנוקבא. עי' לעיל תשובה ז'. אמנם עיקר מקומה היא במצח הנוקבא, בסוד תפילין של יד. כמ"ש להלן בתשובה מ"ג. (אות קנ"ח).

מהו בן חורין.

יט) ב' מיני שפע יש במוחין דע"ב של ז"א. א' הוא בחינת חו"ב של המוחין, המתוקנים בם' דצל"ם, ומשם נמשך עינוגא וחירות, להיותם מתוקנים בג"ר דבינה, שאין שום אחיזה לקליפות ודינים בהם. וב' הוא בחינת ב' עטרין שבו, שהם בחינת ל' דצל"ם, שמשם נמשך שפע של ברכה ותפנוקי מלכים, שהם מוחין דהולדה. ואין הז"א נבחן לשלם זולת ע"י ההשלמה בב' מיני שפע הללו. כי הוא צריך לעונג וחירות להיות בן חורין גמור, וזה מקבל מבחינת אחסנתא דאו"א, והם בחינת חו"ב שלו. וצריך ג"כ לגילוי דהארת חכמה שיהיה ראוי להוליד, וזה מקבל בסוד הב' עטרין שלו, הנקרא מוח הדעת. (אות ס"ב).

מהם בני חיי ומזוני.

כ) בני חיי ומזוני, הם כוללים ב' מיני השפע הנ"ל בתשובה י"ט. כי שפע דענוגא וחירות היא בחי' "חיי" שאין קיום והעמדה לפרצוף זולתם. ושפע דברכה ותפנוקי מלכים, הם בחי' "בני ומזוני" להיותם בחינת מוחין דהולדה נשמות. וכן הם מזוני בסוד המשכות אור החיה. כי ע"י מזונות נמשכים החיים העליונים. וזהו בחי' תוספות על

חלק י"ד        לוח התשו' לפי' המלות     גדלות הז"א          א' תרלא

קיומו העיקרי, כי קיומו העיקרי נמשך משפע דמין הא' כנ"ל. (אות נ"ט).

מהו בנימין.

כא) ב' בחינות נבחנות בסוד הזווג: א' בחי' צדיק דעייל בה, שהוא בחינת האו"י המכה על המסך, וזה נבחן לבחי' יוסף, ולבחי' כח זכרות שבזווג. וב' היא בחינת צדיק דנפיק מינה, שהוא בחינת כח הדחיה על אור העליון שיש בהמסכים, שע"י זה הם מעלים או"ח ומלבישים על או"י כנודע, וזהו בחינת בנימין, שהוא כח הנוקביות שביסוד, ומתוך שאין אחיזה לפרצוף באו"י זולת האו"ח המלבישו, ע"כ נבחנים שניהם כמו בחינה אחת, כמ"ש בזוהר, ביה עייל ומניה נפיק. כי לולא כח המסכים שהם בחינת צדיק דנפיק מינה, לא היה האו"י נאחז בפרצוף, שה"ס צדיק דעייל בה. (אות ע"א).

מהו ברא אתהדר לאבר.

כב) מלת ברא מורה על חושך. בסו"ה ובורא חושך. ובחינת המסכים שביסוד טרם הגיעה הארת חכמה לז"א, הם בחינת חושך, שהם בחינת צר וקצר הנמשכים בו, הדוחים האור. אמנם בעת הגיע המוחין דהארת חכמה לז"א, הנה כל גילוים הוא דוקא בהמסכים, אשר ביסוד, בסוד חסד דאתגליא אפומיה דאמה, דהיינו ע"י האו"ח העולה מן כל המסכים ההם, ונמצא אשר "ברא אתהדר לאבר" כי זה החושך שהיה שם ביסוד נתהפך ונעשה לכח מושך לאור החיה שה"ס הארת חכמה, ונעשה אבר ח"י בסוד ט' ממעלה למטה וט' ממטה למעלה, ומוליד ג"ר דנשמות הצדיקים. (אות פ"ז. ואות קצ"ח).

מהי ברכה.

כג) נתבאר בתשובה י"ט. (אות נ"ט).

מהו גן עדן עליון.

כד) גן עדן עליון הוא בעולם הבריאה, שהוא בינה. (אות מ"א).

מהו גן עדן תחתון.

כה) גן עדן התחתון, הוא בעולם עשיה בבחינת יסוד דמלכות, שהוא הנוקבא. (אות מ"א).

מהי דיקנא נגבהת למעלה.

כו) כשא"א הוא בבחינת הקביעות, נבחן שדיקנא דיליה נגבהת למעלה כלומר, שהם נגבהים בבחינת מקיפים על או"א, ואין או"א יכולים לקבל מוחין דע"ב המושפעים על ידיהם. אמנם בעת שזו"ן עולה להם למ"ן, עולים נה"י דא"א לחג"ת וחג"ת עולים ונעשים לחב"ד שלו, ואז עולים גם או"א עם החג"ת דא"א, ועומדים עתה במקום ג"ר דא"א. אמנם לא במקום הג' רישין שלו, כי הג' רישין עלו ג"כ למקום ג"ר דרדל"א, אלא במקום הגרון וחג"ת דא"א שעלו עתה למקום הג"ר. ונבחן עתה שהדיקנא נתחלקה לב', כי ח' התיקונים הראשונים שלה התלוים בלחיי הראש, נמצאים עתה במקום הג"ר דעתיק, ששם עומד הראש דא"א. אבל ד' תיקוני תתאין התלוים בגרון, נמצאים למטה במקום חב"ד שלו, שהם הגרון וחג"ת דא"א שנתעלו שמה.

ולפיכך כדי להמשיך קומת ע"ב לאו"א, יורד הראש דא"א עם הח' תי"ד העליונים שלו למקום חב"ד ששם עומדים או"א ומוציא על ידי המ"ן דדיקנא קומת ע"ב לאו"א. שמזל ונוצר נעשה לבחינת ה"ח, ומזל ונקה נעשה לה"ג, כנודע. ולפיכך נבחן זה "שהדיקנא דא"א נשפלת למטה" כי ח' התיקונים העליונים שעומדים בעת הזווג במקום ג"ר דעתיק, נשפלים ובאים למקום או"א ונעשים לבחינת ה"ח שלהם. (אות קצ"ג).

א' תרלב        חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

 

מהי דיקנא נשפלת למטה.

כז) היינו בעת הזווג דפה דא"א כדי להוציא קומת ע"ב לאו"א, שאז יורד המזל ונוצר, שבו כלולים הח' תיקוני דיקנא עלאין, ממקום הג"ר דעתיק, ששם עומד הראש דא"א, אל מקום או"א המלבישים על חב"ד דא"א ששם עומדים או"א, והם נעשים לה"ח שלהם. כנ"ל בתשובה כ"ו ע"ש. (אות קצ"ג).

מהי דעת דז"א שבראש.

כח) אע"פ שכל דעת הם ז"ת, דהיינו בחי' זו"ן שעולים למ"ן לאו"א כנ"ל בתשובה י"א. מ"מ הם נאחזים בראש דאו"א ונשארים שם, כי אין קיום והעמדה למוחין דע"ב דאו"א זולתם, בסוד אם אין דעת אין בינה בבחינת חכמה כמ"ש שם. ומכח זה מלביש ז"א לתנה"י דאו"א, וכתר שלו נעשה מן ת"ת דאמא מחזה ולמטה בבחי' אורות וכלים דאמא, כי כמו שז"א נשרש במוחין בסוד מ"ן הנשארים שם, כנ"ל, כן נוטל חלק הת"ת שלהם בגוף לחלקו, כי לולא התלבשותם בבחי' ז"א עצמו לא היה בהם בחינת חסדים מגולים, כי בחינתם עצמם הוא חסדים מכוסים, כנודע. ומאותו הטעם ממשיך גם הז"א בחינת ב' העטרין לבחינת ג"ר שלו, אע"פ שהם באים מבחי' שלישים תתאין דחג"ת דא"א, שהם בחינת גוף ולא ראש כנ"ל בתשובה י"ד. כי זולתם אין גם בז"א בחינת מוחין אלו דע"ב. וכמו שאו"א המשיכו בחי' ז"ת דגופא לראשם, כדי לשמש להם למ"ן בראש, כן גם ז"א ממשיך אותם לבחינת ראש.

אבל הנוקבא, כיון שבחינת, הגבורה שלה, לא נכללה בזווג או"א במקום יציאתם, אלא בחינת בנימין הכלול ביסוד דוכרא שימש שם. כמ"ש להלן בתשובה צ'. ע"כ אינה יכולה להמשיך הדעת שלה לראשה, כי אין לה שורש בראשייהו דאו"א. (קנ"ב).

מהי דעת היוצא מעדן העליון.

כט) יתבאר להלן בתשובה ל'.

מהי דעת המפסיק מא"א לז"א.

ל) הנה נתבאר לעיל בתשובה י"ז שבינה היא בחינת רקיע המפסיק בין א"א לזו"ן, בהיותה נתקנה באחורים הדוחים להארת ע"ב מז"א. אמנם באמת שורש ההפסק הזה הוא יותר עליון, דהיינו בח"ס גופיה, כי נתקן בנוקבא והוציא הבינה לחוץ מראש, שהרי בינה זו היתה כלולה במוחין דא"א בעת יציאתם בג"ר דעתיק, אלא משום שבעת לידה שימש הרדל"א במסך דצמצום ב', ע"כ לא נשאר בראש דא"א כי אם גו"ע בלבד, שהם כתרא ומ"ס, ובינה יצאה לחוץ. הרי שבינה דגרון היתה כלולה בחכמה דא"א, אלא יצאה לחוץ מסבת הנוקבא דמו"ס אתתקן בה, שהיא המסך שבחיך שלו.

ולפיכך נבחן החיך דא"א בבחינת "דעת המפסיק בין א"א לז"א" כי לולא מסך שביסוד דמו"ס שהוא החיך, לא היתה בינה יצאה לחוץ, ולא היתה נתקנת באחורים הדוחים חכמה מז"א. וכן בעת הזווג, כשא"א מזדווג בחיך וגרון שלו על המ"ן דמזלין, ומוציא קומת ע"ב לאו"א, נעשה היסוד הזה שבחיך לבחינת "דעת היוצא מעדן העליון ונכנס במוח ז"א" כי נעשה בו הזווג בבחינת ט' דאו"י שממעלה למטה ובחי' ט' דאו"ח שממטה למעלה, ומושפעים המוחין לאו"א ומאו"א לז"א, כנודע. אמנם אין עדן העליון, שהוא מו"ס, משפיע מבחי' עצמו, אלא ממה שמקבל ממוחא דאוירא, כמ"ש לקמן בתשובה נ' ע"ש. (אות פ"ו).

מהי דעת דנוקבא שבין כתפיה.

לא) כבר נתבאר לעיל בתשובה כ"ח. אשר ז"א שיש לו שורש בדעת דראש של או"א, יכול להמשיך גם לעצמו את הדעת לראשו, משא"כ הנוקבא, שבחינת גבורה שלה לא שימשה בדעת דאו"א, ושורשה

חלק י"ד        לוח התשו' לפי' המלות     גדלות הז"א          א' תרלג

מתחיל מראש דז"א מבחינת הזווג הב' אשר שם, שהמקיף יצא בבחי' קשר של תפילין דראש דז"א, ע"כ אינה יכולה להמשיך הדעת לבחינת ראש שלה, והוא נשאר בגוף שלה ברישי כתפין.

ומה שדעת שלה עומד בין כתפיה, הוא, מפני ששם שורשו האמיתי של הדעת כמ"ש לעיל בתשובה י"ד, ששורש של ד' המוחין אלו דחכמה דל"ב נתיבות, הוא חג"ת דא"א, שב' המוחין חו"ב, נעשו מב"ש עלאין דכ"א מחג"ת, וב' העטרין שהם ה"ח וה"ג, נמשכו מב' כתפין דא"א. ע"ש. הרי שהשורש הוא מבחינת ב' כתפין, אלא ז"א המשיכו לראש מכח הארת או"א, כנ"ל, ונמצא הנוקבא שלא המשיכו לראש, נשאר עומד כמו בשורשו, דהיינו ברישי כתפין שלה. (אות קנ"ג).

מהו הבל היוצא מחוטם דא"א.

לב) האו"ח העולה מהמסך ע"י הזווג דהכאה עם אור העליון, נקרא בשם הבל. כמ"ש בחלק ג' ע"ש. גם נודע, ענין ב' הרשימות הנשארות אחר הזדככות של העליון, שהן רשימו דהתלבשות מן בחינה אחרונה שאינה מניחה רשימה דעביות. ורשימו דעביות שלמעלה מן בחינה אחרונה. ונודע, שפרצופי אצילות נמשכו מפרצופי נקודים, שיצאו בזה אחר זה מסבת הזדככות כמ"ש בחלק ז'. ע"ש. והנה עתיק דאצילות הוא פרצוף הכתר האמיתי דאצילות. כי בו משמש בחי"ד דעביות, כנודע. אמנם א"א דאצילות יש בו ב' הרשימות הנ"ל המשמשים ביציאת קומתו ע"י התכללותם זה בזה, שבחי"ד דהתלבשות נבחנת לזכר, והוא נכלל עם בחי"ג דעביות ויוצא עליו קומת כתר, והוא הנקרא גלגלתא דא"א. ובחי"ג דעביות נבחנת לנקבה, והיא נכללת עם בחי"ד דזכר, ויוצא עליה רק קומת חכמה. כמ"ש בדברי הרב בתחילת חלק ה' עש"ה. וקומת חכמה זו נקראת חכמה סתימאה דא"א.

ולפיכך נבחן כאן בראש דא"א, ב' הבלים: א' הוא הבל דבחי"ד דהתלבשות, המשמש לגלגלתא דא"א, שנקרא הבל הפה, כי הפה הוא בחי"ד דראש. ב', האו"ח העולה מבחי"ג דעביות המשמש לחכמה סתימאה דא"א, שנקרא הבל החוטם, כי החוטם הוא בחי"ג דראש. כמ"ש הרב כל זה בחלק ה' בתחילתו ע"ש. גם נתבאר שם, שבחינת הזכר דראש שהוא קומת הכתר אין לו התפשטות ממעלה למטה לבחינת גוף, כי אע"פ שהוא מוציא קומת כתר בראש ממטה למעלה ע"י התכללותו עם הנקבה, מ"מ כיון שאין בחינת עביות משורשו עצמו, אין בו בחינת או"ח מספיק שיוכל להתפשט ממעלה למטה לע"ס דכלים דגוף. וכל האורות המגיעים מראש לגוף, באים רק מבחינת הזווג ואו"ח של הנקבה, שיש לה בחינת עביות משורשה עצמה. ע"ש.

ולפיכך גם כאן בא"א, הנה הזכר של ראש שהוא קומת גלגלתא, שהאו"ח שלה הוא הבל הפה, כנ"ל, אינו יכול להאיר לגוף ולתחתונים מהארתו, משום שהבל הפה מספיק רק להלביש האו"י ממטה למעלה, דהיינו במקום הראש לבדו, אבל אין כח בהבל הזה שיתפשט לע"ס דכלים דגוף, להיותו זך יותר מדאי, משום שבא מבחי"ד דהתלבשות שאין בה עביות כלל. וכל האורות המגיעים מראש לגוף דא"א וכן לתחתונים, הוא ע"י הבל החוטם, להיותו בחינת מסך דבחי"ג דעביות, וע"כ הוא מתפשט ג"כ לכלים דגוף דא"א, כי יש בו זווג שלם כראוי. באופן, שכל הארות דראש א"א המגיעים לתחתונים, הם באים רק ממו"ס לבד, ולא מגלגלתא דא"א, משום שהבל הפה אין לו התפשטות למטה מן הראש. (אות רי"ח).

מהו הבל היוצא מפה דא"א.

לג) נתבאר לעיל בסמוך בתשובה ל"ב.

א' תרל           חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

 

מהו הגדלת האחורים.

לד) הנה ב' מיני אחורים יש בז"א: א' הוא אחורים דחג"ת שלו, שהוא בחינת אחורים דיסוד אמא, הדוחים חכמה, בסוד כי חפץ חסד הוא. ב' הם אחורים דנה"י שלו, שהם בחינת אחורים דיסוד אבא, שע"י אחורים אלו מתגלה החכמה בהיותם בבחי' צר ואריך. כנודע. והנה לאה נטלה בחי' אחורים דחג"ת, בהיות פניה באחור דז"א מחזה שלו ולמעלה. וע"כ נקראת לאה בשם עלמא דאתכסיא, כי מדתה היא חסדים מכוסים מהארת חכמה. והיפוכה היא רחל, כי בעת גדלותה יורשת את אחורים דנה"י דז"א וע"כ נבחנת רחל לבחינת חסדים מגולים והיא נקראת עלמא דאתגליא.

והנה בחצות לילה, נעשה הזווג לז"א ולאה, לקבל בחינת כלי ורוחא מהארת ע"ב ס"ג העליונים לצורך רחל. וזווג זה צריך להיות בבחי' אחורים דנה"י, הראוים לקבל הארת ע"ב, אמנם לאה אין לה רק אחורים דאמא הדוחים הארת ע"ב, כנ"ל. וע"כ היא צריכה אל "הגדלת אחורים" שלה, דהיינו שתקבל את אחורים דנה"י הראוים לקבל הארת ע"ב לצורך רחל. והגדלה זו נעשה לה ע"י אריכת רגלין דאמא, פי': כי אמא מלבשת בה את נה"י דגדלות שלה שהם בחינת ארוכה, דהיינו מזווג פב"פ עם החכמה שנקראת ארוך, וע"י התלבשות נה"י דאמא אלו בלאה, נגדלת אחורים שלה כמדת אחורים דנה"י דז"א, ואז נעשה קומתה שוה לגמרי עם ז"א, ואז ע"י זווג דפב"פ עם ז"א, היא ממשכת בחינת כלי ורוחא לצורך רחל. (אות ל"ב. א' תק"ח ד"ה וזה).

 

מהו הוי"ה דבתר כתפוי דא"א.

לה) נודע, שהמוחין דע"ב שאו"א וז"א מקבלים, באים מחג"ת דא"א העולים ונעשים לחב"ד. כנ"ל בתשובה י"ד. גם נודע, שהם מתחלקים לבחינת ראש וגוף. שב"ש עלאין דכ"א מחג"ת נעשים לבחי' ראש. והשלישים התחתונים שהם הכתפין נעשים לבחינת גוף
וחג"ת. גם נודע. שהי"ג תי"ד דא"א, נחלקים בעצמם כמדתם של המוחין פנימים, למל"ץ שהם ג' הויות וחד דכליל להון. שהויה הא' היא ם' דצל"ם, ובחי' ראש וחב"ד דדיקנא. והוי"ה שניה שהם ד' תיקונים אמצעים דדיקנא, הם בחינת ל' דצל"ם וחג"ת. והוי"ה תתאה, שהם ד' תיקוני דיקנא תתאין, הם בחינת צ' ונה"י. וכיון שחג"ת דמוחין דע"ב אלו הם בחינת הכתפין דא"א, כנ"ל, ע"כ נבחן הוי"ה האמצעית דדיקנא להוי"ה דבתר כתפוי דא"א, כלומר שאינו בחינת ראש כמו הב"ש עלאין דדיקנא, שהם חב"ד ום' דצל"ם, אלא הם בחינת חג"ת כמו השלישים התחתונים הנקראים כתפין, והם ל' דצל"ם, ולפיכך מוגדרים בשם הוי"ה דבתר כתפוי (אות רכ"ה).

מהו הוצאת חמה מנרתיקה.

לו) הנה בחינת הז"א דמוח הדעת, שעקרו הוא מדת הת"ת הכולל לה"ח, יש לו ב' בחינות: א' בדעת דאו"א עלאין, שהם בחינת המוחין במקום יציאתם בג"ר דא"א. ששם הוא מאיר במדתו, שהוא הת"ת הנושא להארת חכמה בגילוי גמור. אמנם במוחין דז"א עצמו אינו מאיר במדתו עצמו בגלוי, אלא רק ע"י התלבשות במדת העטרה שביסוד, שהם בחינת המסכים דצר ואריך. ועי"ז הארתו מתמעטת למדת העטרה, וקנה משום זה את השם, עטרא דחסד. כנ"ל בתשובה י"ד. ובחינת עטרא דחסד הזו, נקראת בשם הארת חמה בנרתיקה, כי הת"ת הזה נבחן בשם חמה, להיותו עיקר הנושא להארת חכמה שבע"ב דל"ב נתיבות, שאין קומת ע"ב אחרת אחר המו"ס דא"א הנסתם בקרומא דאוירא. וע"כ נמשל לשמש, כלומר לשורש כל האורות. ובהיותו מלובש ומאיר רק כמדת המסכים דעטרת יסוד, שהוא הנרתק שלו, ע"כ נבחנת הארתו לבחינת הארת חמה תוך נרתיקה. וכל זה נוהג רק בשתא אלפי שני, אמנם באלף הז' דמטי רגלין ברגלין, אז יאיר הת"ת הזה כמדתו

חלק י"ד        לוח התשו' לפי' המלות     גדלות הז"א          א' תרלה

עצמו, דהיינו, כמו בדעת דאו"א עלאין, וזה נבחן להוצאת חמה מנרתיקה. (א' תקנ"א ד"ה וזה).

מהו הלואה ושאלה.

לז) יתבאר להלן בתשובה קל"א וקל"ב. (אות ל"ג).

מהי התחדשות הנשמות.

לח) השפעת המוחין דג"ר אל הנשמות נבחן להתחדשות נשמות, משום שכבר היו בהם אלו המוחין בעת הגדלות דנקודים, ולפני חטאו של אדם הראשון אלא שנסתלקו המוחין מהם שנית באדה"ר, שחזרו ונסתלקו ממנו בסוד נשירת אברים דנשמתו. כמבואר בחלק ח' בסופו ע"ש. (אות ד').

מהי התכללות או"א במזלא.

לט) הנה או"א דאצילות נשרשים בבינה דא"א, דהיינו בגרון שלו, להיותם בקומת ס"ג שבחינה עליונה היא בינה דאורות. כנודע. והנה בינה זו שאו"א נשרשים בה, היתה בראש דא"א בעת יציאת המוחין שלו ברדל"א, אלא לעת לידה נתתקן הרדל"א במלכות דצמצום ב', וע"כ נתקן הח"ס דא"א בנוקבא בסוד נוקבי עינים, והוציא הבינה לחוץ מראש אל הגרון. ונודע, שאין בינה דא"א זו חוזרת לראש ואינה משגת שוב קומת חכמה זולת ע"י המ"ן דשערות, הבאים מבחי' המלכות דצמצום א', שהם היו משמשים לקומת א"א בעת יציאתם ברדל"א בסוד מ"ן ולבושי מוחין, אלא שיצאו משם לעת לידה בסבת המלכות, דצמצום ב', שנתקן בהם הרדל"א, כנ"ל. ועתה שבינה חוזרת לראש, הנה בהכרח שגם השערות חוזרים למקומם הקודם, לשמש למ"ן וללבושי מוחין כמקודם לכן. הרי שיציאת השערות מן הכלים דמוחין להיות למקיפים ויציאת הבינה מראש דא"א להגרון, הם ענין אחד, הן בעת קטנות, והן בעת גדלות. כי בקטנות ירדה הבינה לבחי' גרון וגוף דא"א,

וכן השערות יוצאים ונעשים לכלים חיצונים ומקיפים, וכן בגדלות כשחוזרים השערות לראש חוזרת גם הבינה למעלתה הקודמת להכלל עם החכמה פב"פ. וענין זה מגיע ג"כ אל או"א דאצילות, שקומתם תלויה בבינה זו דא"א, לפיכך, נמצאים גם הם בחינה אחת עם השערות הן בקטנותם והן בגדלותם, כנ"ל בבינה דא"א. וז"ס דאו"א בדיקנא אתכלילו, כי קומת ע"ב שלהם תלויה לגמרי בדיקנא, שבקטנותם, הדיקנא נבחנת להם לבחינת מקיפים בלבד, ואין להם אלא בחינת גוף דא"א בלי שום אחיזה בראש שלו, מחמת בינה דא"א שיצאה לגרון שהיא בחינת גוף. וכשעולים המזלין לשמש למ"ן בעת חזרת הבינה לראש דא"א, אז משיגים או"א קומת ע"ב שלהם. הרי שבחינת ע"ב שלהם כלולה לגמרי בדיקנא. (אות ק"ה).

מהי התכללות הגרון בסיום לחיי הראש.

מ) בעת הזווג דנשיקין דא"א בפה שלו להוציא קומת ע"ב לאו"א, שנבחן אז שהדיקנא שלו התלויה בסיום לחיי הראש שלו העומד במקום ג"ר דעתיק, היא נשפלת ובאה למקום החב"ד שלו הנעשים מגרון וחג"ת, כנ"ל בתשובה כ"ו. ע"ש. הנה ירידת הדיקנא הזו נבחן ג"כ לבחינת התכללות הגרון בסיום לחיי הראש דא"א, כלומר שכלפי החב"ד דא"א שהם הגרון וחג"ת שעלו, נבחן הזווג הזה דא"א לבחינת עליה והתכללות בהח' תיקוני דיקנא התלוים בלחיי הראש דא"א העומד במקום ג"ר דעתיק. כי בהתחשב כלפי הח' תי"ד נבחן שיורדים ממעלה למטה, מקומה כתר שבג"ר דעתיק, לקומת ע"ב שבגרון וחג"ת הנעשים לחב"ד. וכלפי הגרון וחג"ת הוא עליה, כי עלו מקומת ע"ב שבמקומם ונכללו בסיום לחיי הראש דא"א הנמצא בקומת כתר במקום ג"ר דעתיק. (אות ק"ו).

מהי התנוצצות המוחין לחוץ.

מא) ב' בחינות זווגים יש בהארת מוחין

א' תרלו         חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

דע"ב דל"ב נתיבות, בסוד עת רצון: א' הוא בעת יציאת המוחין ההם, שאז ע"י הארת ע"ב ס"ג יורדים הפרסאות לשעתם, והפרצופים עולים ונכללים זה בזה, שאו"א נכללים בג"ר דא"א וברדל"א, ע"י התכללות הגרון בסיום לחיי הראש דא"א העומד במקום רדל"א, כנ"ל בתשובה הסמוכה. שאז יורדת ה"ת למקום הפה, לבחינת מלכות דצמצום א' שבפה דרדל"א, ויוצאת על ידיה קומת ע"ב המגולה, דהיינו שהג"ר שלו אינם מתכסים בם' דצל"ם הבאה רק ממלכות דצמצום ב' כנודע. אבל לעת לידת המוחין האלו, הנה חוזרת המלכות דצמצום ב' למקומה, וכן הפרסאות חוזרים למקומם, והמוחין מתלבשים שוב במל"ץ כנודע.

אמנם בהיותם במקומם נוהג זווג ב' הממשיך להארת הע"ב ההיא, אלא בדרך אחר, שנקרא התנוצצות המוחין מפנים לחוץ. כי אותם הג"ר דע"ב שנעלמו לעת לידה מסבת התלבשות המוחין בם' דצל"ם, המה נעשו לבחינת מקיפים מחוץ לפרצוף, באופן שהג"ר דא"א שלא יצאו עמו בעת לידה, נשארו במקום הג"ר דעתיק מבחוץ ונעשו למקיפים למוחין דא"א. וכן הג"ר דע"ב דאו"א שלא יצאו עמהם בעת לידה, נשארו שם בא"א מבחוץ לבחינת מקיפים לאו"א. וכו' עד"ז עד הנוקבא דז"א. כמ"ש בתשובה מ"ב ומ"ג.

ובעת רצון, מאירים החוורתי והשערות לבחי' העטרא דגבורה שבמוחין, ואז יוצא הארתם לחוץ, ומכים בבינה דמקיפים שבעליון, שע"י זה נעשה זווג בחו"ב דמקיפים ומאירים הארתם לפנימיות המוחין לבחינת הל' שבהם, דהיינו לדעת דמוחין, וכיון שהג"ר מלובשים בם' דצל"ם אינם יכולים בעת הזאת להאיר את החסדים שלהם אל הדעת ואז חלק זה של החסדים שאין מוח הדעת יכול לקבלו, יוצא לחוץ מפנימיות הראש ומאיר על המצח של הפרצוף, בסוד תפילין של ראש. ויש בהם בחינת ד' מוחין חו"ב חו"ג, כי ענין הכאת הארת חכמה בחסדים ההם בעת שדחו אותם לחוץ, האיר
בהם בחי' חו"ב דמקיפים. ובחינת עצמם הם חו"ג והם בחי' ד' פרשיות שלתפילין של ראש, וזווג הזה כיון שבא בדרך הכאות, ע"כ נקרא התנוצצות המוחין. כמ"ש באו"פ באורך. (אות קכ"א. וקכ"ג ובאו"פ א' תקע"ו ד"ה ובזה).

מהן ו' בחינות במוחין דז"א.

מב) מתוך שאין העדר ברוחני, נמצא, שבהעתקת האור ממקום למקום אינו נאבד משום זה ממקומו הראשון, אלא כל העתקה ממקום למקום, פירושו רק תוספות על הבחינה הראשונה, כנודע, וע"כ יש להבחין, שש בחינות במוחין דז"א: א' במקום יציאתם, שהוא בעלי עליון שלו, דהיינו בראשייהו דאו"א. ב' במקום קבלתו אל המוחין, שבאים בעליון שלו, דהיינו בנה"י דאו"א שהם בחינת ישסו"ת, שהוא בחי' העליון דז"א. וג' הוא בביאתם לז"א עצמו. ונודע שבעת לידת המוחין נעלם משם הג"ר דע"ב למקיף חוזר, מכח התלבשות הם' על הג"ר דמוחין, ע"כ נבחן בכל בחי' שיש שם או"פ ואו"מ. דהיינו ב' בחינות: או"פ ואו"מ, באו"א במקום יציאת המוחין. וב' בחינת או"פ, ואו"מ, בנה"י שלהם, שבהם נכלל הז"א בעת עיבורו ומקבל מהם המוחין, וב' בחינות או"פ ואו"מ בז"א עצמו. הרי שיש כאן שש בחינות במוחין דז"א. (אות ק"כ).

מהן ו' בחינות במוחין דנוקבא.

מג) המוחין דנוקבא יוצאים על עטרא דגבורה של הנוקבא עצמה, ואינם בכלל המוחין דז"א שיוצאים באו"א, כי העטרא דגבורה אשר שם, היא בחינת בנימין הכלולה ביסוד הזכר, ולא בחי' הנקבה ממש. וע"כ יש לה זווג מיוחד בראש דז"א אחר יציאת ו' הבחי' דמוחין שלו, וע"כ מתחילים משם ב' בחינות הראשונות של המוחין שלה. שהם, האו"פ שיצא בראש הז"א עצמו, והאו"מ שיצא לחוץ בסוד קשר של תפילין מאחורי ראשו. אמנם הנוקבא אין מקבלת אותם משם,

חלק י"ד        לוח התשו' לפי' המלות     גדלות הז"א          א' תרלז

כי אין לה אחיזה בראש הז"א, אלא, רק בנה"י שלו, במקום החסדים המגולים. וע"כ יורדים משם המוחין לנה"י דז"א, ונעשו שם ב' בחינות: או"פ, ואו"מ, השניות של המוחין דנוקבא. ומשם באים המוחין אל הנוקבא עצמה לראש שלה, ונעשה בה ג"כ ב' בחינות: או"מ, ואו"פ. ונמצאים שש בחינות גם במוחין דנוקבא דז"א, כמו בז"א. כנ"ל בתשובה מ"ב ע"ש. (אות קס"ג. ואות קפ"ב).

מהם ו' תיקוני דיקנא דז"א.

מד) בהיות ז"א בבחינת ו"ק חסר ראש, אינו מקבל הארה רק בבחינת ו' תיקוני דיקנא מדיקנא דא"א. הנקראים ארך אפים, ורב חסד, נשא עון, ופשע, ונקה. פירוש: כי נרנח"י דנפש דדיקנא מקבל מג' תיקוני דיקנא דא"א הראשונים, שהם בחינת יה"ו של הוי"ה ראשונה דדיקנא. ונפש רוח דרוח הוא מקבל מו"ה של הוי"ה אמצעית דדיקנא דא"א ומי' דהוי"ה תתאה, שהם: ואמת, ונוצר חסד, לאלפים. וג' הראשונים מאירים לג' מדות דז"א שהם: ארך, אפים, ורב חסד. וג' השנים דא"א, מאירים רק לב' מדות דז"א, שהם: נשא עון, ופשע. וה' דהוי"ה עלאה שהיא תיקון ד' דא"א, ארך, עם הה' דהוי"ה אמצעית שהוא תיקון ח' דא"א, מאירים לתיקון ו' דז"א, ונקה. (אות רכ"א. ואות רכ"ג רכ"ד רכ"ה).

מהם ז' תיקוני גלגלתא דז"א.

מה) ז' תיקוני דגלגלתא דז"א, הם שלמות הכתר דז"א, שמקבל אותם מז"ת דעתיק, שהם ז"א דכתר, כי עתיק הוא קומת כתר דאצילות. וזמן השגתו אותם הוא לכ' שנים, או בשבת במנחה, שעולה אז לג"ר דא"א המלבישין לז"ת דעתיק. ושיעור זה הוא מבחינת מוחין הקבועים דאצילות, אבל מבחינת עלית הפרצופים, נמצא בעת שז"א עולה לג"ר דא"א, שעתיק עלה לגלגלתא דא"ק, ונמצאים חג"ת דעתיק מלבישים
לחג"ת דא"ק הפנימי, ונה"י שלו לנה"י דא"ק הפנימי, העומדים במקום ג"ר דנקודים, וכמו שיסוד דא"ק הפנימי השפיע אל או"א דנקודים, נמצא עתה גם יסוד דעתיק המלביש אותו שמשפיע לישסו"ת העומדים עתה במנחה דשבת במקום ג"ר דעתיק הקבועים, שהם ג"כ במקום ג"ר דנקודים, והממעלה למטה דהשפעת יסוד דעתיק מקבל עתה ז"א המלביש לחג"ת דעתיק שהם במקום ג"ר דא"א הקבועים. ונמצא שז"א מקבל ז"ת דעתיק מפי יסוד דעתיק, בדומה לז"א דנקודים שקבל מפי יסוד דא"ק הפנימי שבאו"א דנקודים, והיינו בחי' הממעלה למטה דיסוד דעתיק, כנ"ל, והם עושים ז"ת גלגלתא דז"א, ואז נשלם הכתר דז"א. (אות ר"ז ור"ח. ובאו"פ שם ד"ה וחצי).

מהם זכותא ומזלא.

מו) האורות המושפעים מג"ר דבינה דהיינו ממוחין הקבועים דאו"א נקראים "זכותא" משום שהם זכים מאד ואין שום צמצום ודינים יכולים להאחז באורות ההם, כנודע. והאורות המושפעים ממוחין דע"ב דאו"א נקראים "מזלא", משום שאין המוחין ההם מתגלים באו"א זולת ע"י המ"ן של המזלין. וז"ס בני חיי ומזוני, לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא, כי למוחין דהולדה צריכים להארת ע"ב דאו"א הבאים ממזלא, שאז הז"א שלם בב' מיני השפע שנקראים בני חיי ומזוני, כנ"ל בתשובה י"ג וכ'. ע"ש. (אות נ"ט).

מהו זקוף ראשו ודיקנא נגבהת למעלה.

מז) א"א מצד מוחין הקבועים שבאצילות נבחן לזקוף ראשו והדיקנא נגבהת למעלה. שפירושו, שאין לאו"א ותחתונים שום אחיזה בראש דא"א, ודיקנא שלו נגבהת למעלה, כלומר, שהיא משפעת לתחתונים רק מלמעלה מרחוק בסוד מקיפים בלבד, אבל בעת הזווג, הדיקנא נשפלת למטה, כנ"ל בתשובה כ"ז. (אות קצ"ג).

א' תרלח        חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

 

מהו זקן התחתון דא"א.

מח) השערות דיקנא דא"א בכללם נחלקים על ג' בחי': מל"צ, ע"ד שנחלקים מוחין דע"ב בג' העליות דז"א. כמ"ש להלן בתשובה ס"ח וס"ט. אשר ח' תיקוני דיקנא עלאין, התלוים בלחיי הראש דא"א, הם בחינת ם' דצל"ם וחב"ד. וד' תי"ד תתאין התלוים בגרון, הם בחינת ל' וחג"ת. ושערות שביסוד דא"א הם בחינת צ' ונה"י, ונקראים זקן התחתון דא"א. ונודע, שכל אלו המוחין היוצאים על השערות דיקנא, אין לא"א עצמו שום צורך בהם, להיותו בחינת חכמה דאו"י. אלא שנחלקים בין או"א לזו"ן, שבחי' םל' דשערות דיקנא, שהם ב' המזלין, לוקחים או"א, ובחינת צ' דשערות שהוא זקן התחתון, לוקח ז"א להיותו בחינת נה"י דכתר, כנודע. באופן שכל י"ג תיקוני דיקנא דז"א באים מזקן התחתון דא"א. ואע"פ שאין לז"א י"ג תיקוני דיקנא רק בעלותו לג"ר דא"א, אמנם סולם המדרגות אינו משתנה לעולם, כי בעת עלות ז"א לג"ר דא"א, נמצא אז ג"ר דא"א עצמם שכבר עלו לע"ב דא"ק, ונה"י שלהם עם ז"א, נמצאים במקום ג"ר דא"א שמבחינת הקביעות, הרי שאפילו בעלות ז"א לג"ר דא"א עוד הוא מלביש על יסוד דא"א כמו במדרגתו הראשונה, וע"כ מקבל הי"ג תי"ד עלאה רק מבחינת יסוד דא"א, שהוא מדיקנא תתאה שלו. (אות ק"י).

מהו זקן התחתון דז"א.

מט) אין בחינת דיקנא דז"א שוה אל בחינת דיקנא דא"א, כי דיקנא דא"א כוללת כל המוחין: חכמה בינה דעת, שהם מל"צ דשערות דיקנא שלו שח' עלאין הכלולים במזל ונוצר, הם חכמה, והתלוין בגרון וכלולים במזל ונקה, הם בינה, וזקן התחתון הוא דעת. כנ"ל בדיבור הסמוך, כי ג' בחינות מל"צ הם חב"ד. אמנם ז"א אין לו אחיזה אלא בב' עטרין של המוחין שהם ב' כתפין דא"א, שהם מוח הדעת, וכן אינו מלביש
אלא נה"י דא"א, ששם בחינת זקן התחתון שהוא צ' דצל"ם שהוא דעת. הרי שכל בחינת דיקנא דז"א אינו אלא בחינת שערות דמוח הדעת. אמנם גם הם נחלקים לפי עצמם על ם' ל"צ, כי בבחינת ב' כתפין יש חו"ב ג"כ אלא שהם בחינת טפות הנמשכות דרך היסודות דאו"א ולא בחינת עצמות, כמ"ש להלן בתשובה ס"ב. ולכן בחינת דיקנא עלאה שלו הם מ"ל כמו בא"א ודיקנא תתאה הם צ' שלו.

ולפיכך זמן ביאתו דזקן התחתון דז"א הוא בי"ג שנה, דהיינו אחר שמשיג בחינת צ' דצל"ם דמוחין דע"ב, דהיינו שנעשו לו המוחין מן נה"י דאו"א, שהם בחינת ישסו"ת, שאז משיג צ' דאלו המוחין. ובשבת במוסף משיג ל' שהיא בחינת ד' תיקוני דיקנא תתאין התלוים במזל ונקה. אמנם נכללים בה כל הי"ב תי"ד כנודע, אלא שהם בחינת ל' וחג"ת. ובכ' שנים, או בשבת במנחה, אז הוא משיג י"ג תי"ד שלימים, דהיינו שמשיג גם ם' דשערות דיקנא. ואין להקשות הלא גם בי"ג שנה הוא משיג ט' תי"ד. אמנם זה הוא רק בחינת הארתם בלבד, ולא עצמותם. ועצמותם מתחיל בהשגתו את הל' דצל"ם, ומתמלא לגמרי בהשגתו את הם' דצל"ם, דהיינו בכ' שנה. כנ"ל. והיינו לגמרי כפי ערכם של המוחין חו"ב חו"ג שהוא משיג: שבי"ג שנה אינו משיג מחו"ב אלא הארה בלי עצמות, אלא רק הצ' לבד הוא בו בחינת עצמות. ובשבת במוסף, הוא משיג בחינת עצמות דבינה שהיא ל' דצל"ם וחג"ת. ובמנחה הוא משיג בחינת עצמות גם מחו"ב, כי אז מקבל המוחין במקום יציאתם. ועד"ז נמשכים לו ג"כ המל"צ דדיקנא. (אות ק"י).

מהו חוטם בגי' ס"ג.

נ) החוטם הוא בחינת מלכות דמו"ס, שהוא בחי"ג דעביות ששם נעשה הזווג דקומת חכמה דא"א, כנ"ל בתשובה ל"ב. ע"ש. ובחינת הוי"ה דס"ג הוא מוחא

חלק י"ד        לוח התשו' לפי' המלות     גדלות הז"א          א' תרלט

דאוירא דא"א, ששם מתלבש הדעת דרדל"א בעת עלית הג"ר דא"א לג"ר דעתיק ומוריד הי' מאויר ואשתאר אור, שהוא בחינת יציאת המוחין דע"ב דל"ב נתיבות, ונודע, שחכמה דא"א עצמו היא חכמה דאו"י, והוא נסתם  בקרומא ואינו מאיר כלל למטה לתחתונים, אלא שמאיר רק בחינת החכמה דל"ב נתיבות לאו"א ולזו"ן, ועל זה בא הרמז שחוטם בגי' ס"ג, להורות שאין החוטם מאיר מבחינת חכמה סתימאה עצמו, שהוא ע"ב דאו"י, אלא שמאיר ממוחין החדשים שיצאו על המ"ן דשערות ברדל"א שמוחין אלו מתגלים במוחא דאוירא בבחינת דעת דרדל"א, ומשם מקבל מו"ס דא"א, ויורד למטה במקום חב"ד שלו, ששם עומדים או"א וע"י זווג חיך וגרון, מו"ס משפיע קומה זו לאו"א, בסוד השפלת הדיקנא למטה. הרי שכל הארת החוטם דרך החיך לאו"א, הוא רק מבחי' הוי"ה דס"ג, שהוא מוחא דאוירא, ולא מקומת עצמו דמו"ס. וע"כ החוטם בגי' ס"ג, לרמז על ענין החשוב הזה שאין הח"ס מתפתח בשתא אלפי שני להשפיע מחכמה שלו לתחתונים ממנו. (אות ר"כ).

מהו חי העולמים.

נא) יסוד דז"א נבחן בשם יוסף, שהוא בחינת צדיק דעייל ביה, דהיינו ט"ס דאו"י שהוא ממשיך. אמנם הוא כלול גם מבחינת בנימין, דהיינו בחינת המסכים המעלים ט"ס דאו"ח, כי מטרם שז"א משפיע המוחין לנוקבא, צריכים אותם המוחין להתגלות בו בעצמו, ואח"כ משפיעם לנוקבא שלו. ולכן הכרח הוא שיש לו גם בחינת בנימין המעלה ט"ס דאו"ח, שזולתו אין שום זווג במציאות כלל, כנודע. וז"ס שיסוד נקרא ח"י, לרמז שהוא כולל גם בחינת המסכים דבנימין, וע"כ הוא מעלה בעצמו ט"ס דאו"י ממעלה למטה וט"ס דאו"ח ממטה למעלה, שהם בגי' ח"י. וע"ש זה נקרא היסוד "חי העולמים" להיותו ח"י בתרין עלמין, מתחילה בעלמא
דדוכרא דהיינו שמתחילה מוציא הקומה במוחין של עצמו בסוד ח"י כנ"ל, שהוא עלמא דדוכרא. ואח"ז משפיע אותה הקומה לנקבה, שנקראת עלמא דנוקבא, ומוציא גם שם ט' ממעלה למטה וט' ממטה למעלה בבחינת המסכים שלה עצמה. ואז נבחן ז"א לבדו לבחינת יוסף, והנקבה לבדה לבחי' בנימין, שבין שניהם יוצאים ח"י ספירות השניות: וז"ס ח"י ח"י הוא יודך. דהיינו ח"י בעלמא דדוכרא וח"י בעלמא דנוקבא. (אות ע"ז).

מהו ח"י ח"י.

נב) נתבאר בתשובה הסמוכה.

מהו חידוש נשמות ישנות.

נג) עי' לעיל בתשובה ל"ח. (אות י"ז).

מהי חירות.

נד) נתבאר לעיל בתשובה י"ט. (אות נ"ט).

מהי חכמה שבסוד הדעת.

נה) ב' מיני חכמות נבחנות באצילות: א' היא חכמה קדומה, שהיא חכמה דא"א הנסתמת בקרומא דלא לאתפתחא. ב' היא חכמה שבסוד הדעת שפירושה, שאינה נמשכת אלא ע"י המ"ן דזו"ן שהוא הדעת, דהיינו ע"י ב' המזלין: ונוצר ונקה. שהם ת"ת ויסוד הנקראים דעת, הנעשים למ"ן לאו"א, בעת עליתם לג"ר דא"א. וכיון שאין חכמה זו נמשכת רק ע"י ב' המזלין שהם בחינת דעת, שהם בחינת מ"ן דזו"ן, ע"כ היא מוגדרת בשם "חכמה בסוד הדעת. וכבר נתבאר ענין זה לעיל בתשובה י"א בביאור אם אין דעת אין בינה, ואם אין בינה אין דעת. ע"ש. (אות פ"ה).

מהי חכמה דל"ב נתיבות.

נו) חכמה דל"ב נתיבות היא חכמה

א' תרמ          חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

שבסוד הדעת, שנתבאר לעיל בתשובה נ"ה. ע"ש. וענין ל"ב נתיבות שהחכמה הזו נקראת, הוא מרמז על כ"ב אתוון וי' אמירן שהיא תמיד כלולה מהם. כמ"ש הרב, שכ"ב אתוון הן בינה. וי' אמירן הם י"ס דזו"ן בעיבור הבינה. (עי' אות צ"ו) כי לא יצויר מציאותה של חכמה זו, זולת בצירוף זו"ן בעיבור הבינה, כי אז חוזרת הבינה לחכמה בשביל להאיר הארת חכמה לזו"ן. ולכן כל זמן שיש לבינה קומת חכמה צריך זו"ן להשאר בראשה בבחינת מ"ן של העמדה וקיום המוחין, ששם הוא משמש לדעת שלה. אבל לולא זו"ן, היא חוזרת תכף לבחי' עצמה, שהיא חסדים מכוסים, בסוד כי חפץ חסד הוא. ועל שם זה מוגדרת חכמה זו בשם חכמה דל"ב נתיבות. (אות צ"א. ואות צ"ו. ואות ק"ב).

מהי חכמה הנכללת בכ"ב אתוון וי' אמירן.

נז) כבר נתבאר לעיל בתשובה נ"ו. (אות צ"ו).

מהי חכמה קדומה.

נח) חכמה דא"א נבחנת לחכמה קדומה, בשביל שאינה מאירה באצילות מא"א ולמטה, משום שחכמה זו נתקנה בקרומא דלא פסיק לעלמין, כלומר, שאפילו בעת הארת ע"ב ס"ג העליונים שכל הפרסאות נפסקות, וכל תחתון עולה לעליון שלו, וכו'. גם אז אין הקרום שתחת החכמה סתימאה דא"א נפסק, וכל בחינת החכמה המושפעת לאו"א וזו"ן היא רק מבחינת חכמה שבסוד הדעת, הנקראת ג"כ חכמה דל"ב נתיבות. כנ"ל בתשובה נ"ה ונ"ו. (אות פ"ה).

מהו חמה בנרתיקה.

נט) נתבאר לעיל תשובה ל"ו.

מהו חסד א' דז"א הנקרא אברהם.

ס) בחינת חכמה דז"א, היא מעיקרה קצה הראשון מו"ק שלו שהוא חסד, ובגדלות דז"א שהחסד הזה שב להיות חכמה הוא נקרא אברהם. והוא הנוטריקון של אב"ר מ"ה, כי בעת שחג"ת דז"א נעשים חב"ד, נעשים נה"י לחג"ת, והוא קונה נה"י חדשים, שאז נעשה היסוד שלו לבחינת אב"ר, שפירושו, שקונה כח ההולדה. וכיון שזהו רק בעת שקונה בחינת חכמה שנקרא אברהם, ע"כ מרומז בו אב"ר מ"ה, אב"ר ע"ש יסוד החדש שקונה אז, ומ"ה, על שם מ"ה החדש, כי קומת חכמה זו היא חכמה דמ"ה. (אות קצ"ח).

מהם ט' תיקוני דיקנא דז"א.

סא) אחר י"ג שנה, שז"א קונה מוחין ונה"י דגדלות, אז נשלמו בדיקנא דיליה ט' תיקונים, כי נתוספו לו עוד ג' תיקונים על הנ"ל בתשובה מ"ד. שהם: לא ינקה, פוקד וכו', על שלשים וכו'. (אות רכ"א. ואות רכ"ו).

מהן טפין נמשכין מחו"ב.

סב) כיון שאין ז"א מקבל המוחין דע"ב ממקום יציאתם בג"ר דא"א, אלא ע"י התלבשות המוחין ההם תוך היסודות דאו"א, להיותו עומד רק במקום רישי כתפין דא"א, שהם שלישין תתאין דחג"ת שלא נתעלו לחב"ד ששם מקום הזווג. לפיכך אינו מקבל מחו"ב דע"ב אלא בחינת טפין לבד, כי כל העובר דרך התלבשות יסודות, נקרא בשם טפין. והוא מטעם שהמוחין מוגבלים במסכים שבעטרת יסוד, ואינם מאירים אלא כמדת עטרת יסוד, דהיינו רק בבחינת אורחא למעברא ביה בלבד, כמ"ש לעיל בתשובה י"ד. עש"ה. וע"כ נקרא היסוד בשם מזל, ע"ש שהוא מזיל רק בחינת טפין לבד, כי זה השיעור של הארת חכמה בבחינת אורחא למעברא ביה נבחן כמו הציור של טפה. (אות קי"ד, קט"ו, וקט"ז).

חלק י"ד        לוח התשו' לפי' המלות     גדלות הז"א          א' תרמא

 

מהן ט"ת דתוספות דרחל.

סג) אין בנוקבא דז"א הנקראת רחל, רק נקודה אחת בבחינת הקביעות, דהיינו מבחינת הכלים דפנים, שאינם מתמעטים עוד אחר תיקונם. כי בחינת ז"ת דקטנות נקודים, לא יצאו שם אלא חב"ד חג"ת דכלים עד החזה, ונקודת החזה היתה המלכות שבהם, שמבחינת האורות הם נבחנים לחג"ת נה"י, ועטרת יסוד היא המלכות שבהם כנודע, בערך ההפוך שבין הכלים לאורות, ולעת תיקון הז"ת באצילות, לא יכלו להתקן בקביעות רק הכלים אלו דקטנות נקודים, הנבחנים לכלים דפנים, שהם חב"ד חג"ת עד החזה, לז"א. ונקודת החזה למלכות. אבל מבחינת הכלים שמחזה ולמטה דנקודים שיצאו לעת הגדלות שלהם, אע"פ שגם מהם נבררים ונתקנים באצילות לצורך הזו"ן, שהם כל המוחין דג"ר שלו, אמנם אינם בו בקביעות אלא בעולה ויורד, לפי מעשי דתחתונים. כנודע ולפיכך כל היוצא בז"א יתר על ו"ק הנ"ל, ובנוקבא יתר על נקודת כתר שלה, נקרא תוספת, ואינם עיקר בהם, כי אינם בהם בקביעות.

ויש ברחל ב' בחי' ט"ס דתוספות, א' הם רק מבחינת הארת כלים, והם ט"ס דתוספות שרחל קונה אותם ע"י זווג דיעקב ולאה בחצות לילה. והם בבחינת הבריאה כל הלילה, ואינם עולים לאצילות רק בבוקר בעת התפלה ויש עוד ט"ס דתוספות שהם ספירות שלמות מתוקנות באצילות, והם אינם באים בבריאה, אלא בעת שרחל יורדת לבריאה נוטלת אותם לאה. (אות ל"ה).

 

מהי י' דאדנ"י.

סד) זווג דפב"פ דז"א ונוקביה, מרומזים בב' שמות הוי"ה אדנ"י בשילוב, כזה, יאהדונה"י, שי' של הוי"ה שהוא ז"א הוא בראש, ורומז לחכמה שלו, חכמה עלאה. וי' דאדנ"י הוא בסוף, ורומז לחכמה דנוקבא. הנקראת חכמה תתאה. והטעם הוא, כי הי' הוא בחינת המסך שבנוקבא המעלה או"ח
עד החכמה וממשיך חכמה עלאה בז"א, שהוא הי' דהוי"ה, וע"כ יש לנוק' קומה שוה דחכמה עם ז"א, כי לולא האו"ח שלה לא היה ז"א משיג קומת חכמה, וזה שעושה שניהם במדה שוה. וכיון שהי' דאדנ"י שהוא בחינת המסך שבה, גורמת לכל זה, ע"כ היא נקראת בשם חכמה תתאה. (אות ע"ג).

מהי י' מתפשטת לכאן ולכאן ונעשה ד'.

סה) ה' ראשונה של שם הוי"ה, רומזת לישסו"ת, שהם בינה בעיבור זו"ן, שבה מרומזת החכמה דל"ב נתיבות, בסוד כ"ב אתוון ויוד אמירן, שכ"ב אתוון הם בינה, ויוד אמירן הם זו"ן. ונודע, שישסו"ת אלו מלבישים על נה"י דאו"א, שעיקרם הם היסודות דאו"א.

לפיכך נרמז בציורה של ה' זו ענין הל"ב נתיבות, כמו שפרשוה בזוהר, אשר הי' שבקרן זויות הימיני של ה' זו, ה"ס עדן, שפירושו חכמה, וי' זו מתפשטת לכאן ולכאן ונעשית ד' ובתוכה ו' הרומז על ז"א בעיבור. פירוש: כי י' שהיא בחינת חכמה מתפשטת תחילה למעלה בהגג בציור קו מושכב לרחבו, כי שם מתגלה תחלה בחינת יסוד אמא דקצר ורחב, וע"כ הקו מושכב למעלה בלי התפשטות למטה, להורות על בחינת הקצר שבו, וע"כ הוא נמשך לרוחב להורות על בחינת שפע החסדים בהרחבה שבו. ואחר שהי' עשאה התפשטות זו על הגג ברוחב, היא מתפשטת בציור קו זקוף למטה באורכו, ונעשה לרגל של הד', וזהו הגילוי של יסוד דאבא הצר וארוך, כי ע"כ הוא קו צר, להורות על חוסר החסדים שבו, וע"כ הוא זקוף לאורך, להורות על שלמות החכמה שבו המכונה אורך, ובצירוף שני הקוין האלו נעשה צורת ד' שהיא בינה, ובתוכה ציור ו' המורה על ז"א הנמצא אז בעיבור של הבינה, ונעשה ע"י שלשתם ציור ה'. והנך רואה איך העיבור שהוא ו' שבבינה, גורם שיזדווגו ע"י הי', ב' היסודות דאו"א, שהם קו המושכב וקו הזקוף,

א' תרמב        חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

שממשיכים הארת הי' שהיא חכמה אל העובר שהוא ז"א. (אות ס"א).

מהי י' בראש י' בסוף דיאהדונה"י.

סו) נתבאר לעיל בתשובה ס"ד. (אות ע"ג).

מהם י"ב מזלות.

סז) יסוד דז"א נקרא רקיע, וכל רקיע פירושו, מבדיל ומחבר וכיון שיסוד דז"א, הוא הסיום שלו, נמצא מבדיל בין עלמא דדוכרא לעלמא דנוקבא, וע"כ נקרא רקיע. אמנם גם בו תלוי החיבור שלהם, בסוד ח"י העולמים, שהוא חי בב' עלמין, בסוד ט' דאו"י שממעלה למטה המתלבשים בט' דאו"ח שממטה למעלה, כנ"ל בתשובה נ"א. ע"ש. ונודע, שאין העדר ברוחני ואין העתקה ממקום למקום נוהג בו, ונמצא שאותה הקומה דט' ספירות שהוא משפיע לנוקבא, נשארים קבועים ביסוד דז"א, מאחר שעברו דרך שם. וע"ז רמזו בזוהר, שברקיע זה קבועים ככבים ומזלות ומשמא וסיהרא, שהם בחינות מסתעפים בקומת ט"ס שלו המושפעים לנוקבא. כוכבים, פירושם: ג"ר של הקומה הנמשכים מבחינת אחסנתא דאו"א, מבחינת ם' דצל"ם, שהם בחי' חו"ב העליונים של המוחין, לפי שמחו"ב אלו  אין ז"א מקבל אלא טפין טפין, כנ"ל בתשובה ס"ב, ע"כ נבחנים בבחינת כוכבים, שמתראים כדמיון ניצוצי אורות. וי"ב מזלות, פירושם: בחינת הזווג דב' עטרין של המוחין הנקראים דעת, שהם בחינת ו"ק שלהם: שעטרא דחסד, ת"ת, ועטרא דגבורה היא יסוד, כנ"ל בתשובה י"ד ע"ש. ונקראים מזלות, על שם עטרא דגבורה, שהיא יסוד הנקרא מזל, והוא משום שאין עטרא דחסד שהוא ת"ת מתגלה מבחינת עצמו, כמו שהוא מאיר בהמוחין במקום יציאתם באו"א עלאין, ששם הת"ת נושא להארת חכמה בלי שום נרתק, אלא שמאיר כמדת המזל, שהוא היסוד הנושא להמסכים

דצר וקצר, ולפיכך נקרא גם הת"ת בשם מזל. והיותם במספר י"ב מזלות, הוא לרמז שאין בהם אלא ששה ממעלה למטה וששה ממטה למעלה, שהם י"ב. ואין זה אומר שהם חסרי ג"ר, שהרי כל המדובר כאן הוא בקומת ע"ב דז"א, דהיינו במוחין דהולדה. אלא הכונה היא להבחין בין חו"ב ובין ב' העטרין, אשר מב' עטרין שהם ו"ק, נוטל בחינת עצמותם ממש, כי הם שורשי הז"א בעיקר, ואין לאו"א חלק בהם אלא רק מבחינת עלית מ"ן בלבד. ומבחינה זו הם י"ב המזלות. אבל הכוכבים, שהם הטפין הנמשכים מחו"ב הם לגמרי חלקם ועצמותם של או"א, ואין לז"א חלק בהם אלא מה שהמ"ן שלו גורם להם קומת חכמה, כי אין בינה מקבלת חכמה, זולת ע"י הת"ת המתחבר אליה, כמו בע"ס דאו"י, ע"כ נוטל ז"א חלק בחו"ב שלהם, ומבחינה זו הם הכוכבים. ולפיכך יש בבחינת הכוכבים קומה שלמה של ט"ס, בהיותם בחינות חו"ב, אבל במזלות ששורשם מתחיל מת"ת שהוא ז"א, אין הג"ר נחשבים בהם לעיקר. אמנם ודאי שגם בהמזלות יש הארת הג"ר. ובחינת שמשא וסיהרא, הם בחינת הב' עטרין למעלה בשורשם במקום יציאת המוחין בא"א, ששם מאיר הת"ת שנקרא שמש, בכל השלימות הגמורה, בלי שום נרתק, וע"כ אינו נבחן שם בשם עטרא דחסד, הרומז לצמצומו במדת המסכים שביסוד כנ"ל, אלא נקרא שמש. להורות שהוא השורש היחידי שכל האורות שבעולמות נמשכים ממנו. ובחינת העטרא דגבורה עומדת שם למטה ממנו ואינה מכסית עליו, וע"כ היא נקראת שם בשם סיהרא. אמנם שמשא וסיהרא אלו אינם מאירים ברקיע זה בגלוי, אלא בבחינת העלם, וע"כ הם מכונים בו בשם שמשא וסיהרא הנעלמים. כי אין גילוי להשמש בלי נרתק, אלא לאחר התיקון באלף הז' כנודע. (אות ע"ט).

מהם י"ג בריתות.

סח) נודע, שכל אחיזתו של ז"א בא"א,

חלק י"ד        לוח התשו' לפי' המלות     גדלות הז"א          א' תרמג

הוא רק בנה"י שלו, שעקרם הוא יסוד, קו האמצעי. ועד"ז גם בקבלתו משערות דא"א, כלומר בחינת הע"ב המתגלה ע"י השערות דא"א, (כנ"ל בתשובה ב') אינו מקבל רק מבחינת נה"י דשערות שלו, הנקראים זקן התחתון. והטעם הוא, מפני ששורשו של ז"א מבחינת הע"ס דכתר אינו מן הת"ת, אלא מן הנצח, וע"כ אין לו אחיזה למעלה מבחינת נצח. והנה תחילת השגתו משערות דא"א, הוא בעת שהוא משיג הצ' דצל"ם דמוחין דע"ב, שהוא בי"ג שנה, וע"כ מתחיל בו אז צמיחת השערות זקן התחתון של הז"א, שהוא בחינת צ' דצל"ם של עצמו. אבל מילוי הדיקנא עלאה דז"א, דהיינו הי"ג תיקוני דיקנא אינם אלא בעת עליתו לג"ר דא"א, שאז משיג הם' דצל"ם דמוחין דע"ב, וע"כ קונה כל ג' הבחינות מל"צ של השערות דא"א. אמנם גם אז אינו מקבל הי"ג תי"ד שלו, אלא רק מזקן התחתון של א"א, שהוא בחינת צ' של א"א, ואע"פ שעולה אז למקום ג"ר דא"א, אין סולם המדרגות משתנה לעולם, כי ג"ר דא"א עולים אז לע"ב דא"ק, ונה"י שלו נשארים במקום הג"ר שלו, ששם עומד הז"א, ונמצא גם אז ז"א מלביש רק על נה"י דא"א ולא על הג"ר שלו ממש. הרי שאינו יכול לקבל גם אז אלא מן השערות דיסוד דא"א. ומ"ש הרב שהוא מקבל מי"ג תי"ד דא"א, הוא משום שגם הג"ר דא"א נמצאים שם במקום נה"י שלו, אע"פ שעלו לע"ב דא"ק, משום שאין העדר ברוחני. וע"כ הוא מקבל גם מדיקנא עלאה, אמנם דוקא בדרך התלבשות בדיקנא תתאה, כי אז הם נכללים זה מזה. והבן.

וז"ס גדולה מילה שנכרתו עליה י"ג בריתות, כי בעת עלית ז"א אל ג"ר דא"א, הוא מעלה עמו גם היסוד דא"א עם הדיקנא תתאה, ונכלל שם עם הדיקנא עלאה, ואז נתתקן היסוד עצמו בכל הג' בחינות מל"צ, כמן שנתקנו הג"ר דא"א, שה"ס ג' הויות וחד דכליל להון, ונמצא אע"פ שיסוד עצמו אינו אלא צ' בלבד, מ"מ קנה כל ג' הבחינות
מל"צ, כי עומד עתה במקום הם' ונעשה הדיקנא תתאה בי"ג תי"ד, כמו הדיקנא עלאה. והבן את זה. (אות רט"ו).

מהם י"ג תיקוני דיקנא דז"א.

סט) בזמן שז"א עולה לג"ר דא"א, דהיינו בכ' שנה, או בשבת במנחה, אז נכללו דיקנא תתאה דא"א בדיקנא עלאה, וז"א קונה שם י"ג תי"ד כמו הדיקנא עלאה דא"א, כנ"ל בתשובה ס"ח ע"ש. ואות רט"ו).

מהו יוסף.

ע) עי' לעיל תשובה כ"א. (אות ע"א).

מהם כ"ב אתוון וי' אמירן.

עא) עי' לעיל תשובה נ"ז.

מהו כופף ראשו למטה והדיקנא נשפלת.

עב) בעת עלית או"א לג"ר דא"א, נמצאים הג"ר דא"א שעולים לג"ר דעתיק לקומת כתר, אמנם כדי להמשיך מוחין דע"ב לאו"א, כופף בחי' ראשו ויורד למקומו שמקודם לכן, דהיינו לקומת ע"ב, ששם עומדים או"א, ומוציא להם קומת ע"ב. ונבחן שגם הדיקנא נשפלת למטה, כי אין קומת ע"ב זו יוצאת אלא במ"ן דמזלין, והנה מזל העליון עם הח' תי"ד נמצאים עתה תלוים בסיום לחיי הראש דא"א, שעלה לקומת כתר לג"ר דעתיק, וע"כ הם צריכים לירד מדרגתם שבעתיק, ולבא לבחינת סיום לחיי הראש דקומת ע"ב, דהיינו למקום ג"ר דא"א שמקודם לכן, ועי"ז נמצאים נשפלים. עי' לעיל תשובה כ"ו. (אות קצ"ג).

מהו כח זכרות נגלה.

עג) בחינת יוסף שביסוד דז"א, הוא כח זכרות נגלה שבז"א, שהוא בחינת האו"י שבקומה. דהיינו כח הגילוי הבא ע"י הזווג.

א' תרמד        חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

וע"כ נקרא כח זכרות נגלה. ובחינת בנימין הכלול ביסוד דז"א, נבחן לכח נוקבות נעלם, כלומר כח ההעלמה אשר במסך, המעלים ודוחה האור לאחוריו, שעי"ז הוא מעלה או"ח ומלביש את האו"י. כנודע. (אות ע').

מהו כח נוקבות נעלם.

עד) נתבאר לעיל בתשובה ע"ג).

מהם ככבים.

עה) נתבאר לעיל תשובה ס"ז.

מהי כלת משה.

עו) נוקבא דז"א נקראת כלת משה, והיא רק מאותה הבחי' שהיא נקראת חכמה תתאה, דהיינו בעת שעל ידיה נגלה חכמה עלאה. כי משה הוא יסוד דאבא המגולה מחזה ולמטה דז"א, ואין הנוקבא ראויה להמשיך בחינת חכמה מטרם שמקבלת הארתו דיסוד אבא, בסוד אבא יסד ברתא, וע"כ, נקראת בבחינה זו כלת משה. (אות ע"ג).

מהי כניסת הקב"ה לג"ע.

עז) כתר דרחל שמחזיר את הט"ס שלו למדרגתו בחצות לילה, אשר על ט"ת אלו דבוקים הגו"ע דנשמות הצדיקים שמוציאים בזה מתוך הקליפות לקדושה. נבחן לכניסת הקב"ה בגן עדן להשתעשע עם נשמות הצדיקים. כי הכתר ה"ס הקב"ה, והחיבור עם ט"ס שלו שהם בבריאה, נבחן לכניסה בג"ע, כי ג"ע ה"ס הבריאה. והוא משתעשע שם עם הנשמות שהוחזרו לקדושה, כנ"ל, (אות מ"ב).

מהי כפיפת ראש למטה.

עח) ירידת הפה דא"א ממקומו, שהוא בפה דעתיק, אל הפה דחב"ד שלו כדי להזדווג וליתן מוחין לאו"א העומדים שם, נבחן לכפיפת ראש למטה. עי' לעיל בתשובה ע"ב ולהלן. (אות קצ"ג).

מהי כפיפת ראש בבחי' המזל ונקה.

עט) ג' מצבים יש בא"א: א' כדרכו, דהיינו במצב הקביעות שלו, שאז זקוף ראשו לגמרי, דהיינו שאין לתחתונים אחיזה בראש שלו, כי אם בחג"ת שלו לבד. מצב ב' כשמזדווג ליתן מוחין דע"ב לאו"א, שאז נעשים חג"ת שלו לחב"ד, ונמצאים או"א עולים ג"כ לחב"ד, אבל א"א עצמו נמצא בעת עליה זו בג"ר דעתיק, ואז כופף את ראשו שבמקום עתיק ויורד אל מקום עמידת או"א דהיינו בחב"ד החדשים שלו, ואז מזדווג שם על ב' המזלין ונוצר ונקה ונותן מוחין לאו"א. מצב ג' הוא כשמזדווג ליתן מוחין ונה"י חדשים לז"א, שאז אינו יורד למקום החב"ד החדשים שלו, אלא עושה הזווג במקומו במקום ג"ר דעתיק, אלא שאינו עושה הזווג על המ"ן דעצמותו, אלא על המ"ן דמזל ונקה, משום שאין בחינת חכמה דעצמו יכול להיות מושפעה לתחתונים מכח הקרומא דאתחפיא על המו"ס, ורק בחי' חכמה המתגלה על המ"ן דשערות הוא משפיע לתחתונים, וע"כ כופף ראשו למזל ונקה, שעל המ"ן שלה הוא משפיע מוחין דע"ב אל הז"א. ומצב הזה נבחן לבחינת "לא זקוף ולא כפוף" כי אינו כפוף למטה דהיינו במקום החב"ד חדשים שלו כמו באו"א, אלא עושה הזווג במקומו בג"ר דעתיק, והוא כי הז"א הוא בחינת נה"י דכתר משורשו, כי הוא משורש נה"י דא"ק הפנימי, אשר השפיע הו' ונקודה לאו"א דנקודים, וע"כ גם באצילות הוא נמשך מזווג דא"א שבמקום עתיק, ששם הוא קומת כתר, ולפיכך אין א"א כופף ראשו למטה כמו באו"א, שאין להם אחיזה אלא בקומת ע"ב. ולכן נבחן הזווג הזה שהוא לא כפוף. אמנם מצד שאינו מזדווג על המ"ן דבחינת עצמו, אלא במ"ן דמזל ונקה, כנ"ל, ע"כ נבחן ללא זקוף, כי הוא משפיל את בחינת הזווג שלו לבחי' חכמה דל"ב נתיבות היוצאים על מ"ן דשערות, השפל הרבה מבחינת חכמה של עצמו שהוא או"י, כנודע.

חלק י"ד        לוח התשו' לפי' המלות     גדלות הז"א          א' תרמה

אמנם ז"א אינו מקבל המוחין מקומת כתר, אלא רק בהתלבשות דאו"א, בסוד ג' שותפים: כתר ואו"א, כנודע. (אות קצ"ג).

מהי לאה נגדלת ורחל מתמעטת.

פ) בחצות לילה ע"י המוחין דע"ב ס"ג העליונים, הנמשכים לז"א ולאה, המורידים ה"ת מעינים לפה, שאז מתעלים חג"ת לחב"ד, ונה"י, לחג"ת, נמצא לאה שסיום רגליה היה בנקודת החזה שמקודם לכן, יורדת עתה לסיום היסוד דז"א, משום שנה"י דז"א נעשו לחג"ת הרי ירדה נקודת החזה למקום היסוד ועמהם רגליה של לאה, כי הנה"י האלו נעשו לחג"ת שהוא מקום לאה. וכן הכתר דרחל אשר הוא ג"כ בנקודת החזה, נמצא עתה שכתר דרחל ירד לסיום יסוד דז"א שהוא סיום האצילות, וט"ס דרחל שהיו נמשכים ומלבישים על נה"י דז"א שמקודם לכן, לקחם עתה לאה לחלקה, שהרי עתה נעשו לחג"ת, שהם חלקם של לאה ולא של רחל. והנה כל השינוי הזה בא, ע"י כניסת המוחין דאמא, שהם מהארת ע"ב ס"ג העליונים, שהם מורידים הה"ת מעינים לפה, כנ"ל, ע"כ נבחן, אשר עם כניסת המוחין האלו "לאה נגדלת ורחל נשפלת" בהיות המוחין מעלים הנה"י שהם חלקה של רחל, אל בחינת חג"ת שהם חלקה של לאה, הרי נמצא שעם שיעורם של כניסת המוחין נגדלת לאה וכפי שיעור לקיחת לאה מן הנה"י, כן ירידתה של רחל לבריאה, למקום נה"י חדשים שרחל מקבלת שם ע"י המוחין האלו. כי כפי שיעור הנה"י המתעלים להיות חג"ת כן שיעור החיבור דנה"י חדשים מבריאה. אשר אח"כ ביום, כשרחל עולה לאצילות, היא מעלית עמה את נה"י חדשים האלו מבריאה אל אצילות. (אות ל"ה).

מהו לא זקוף ולא כפוף.

פא) נתבאר לעיל אות ע"ט.

מהו מבוע דבירא.

פב) יסוד דנוקבא נקרא בירא, בסוד
הכתוב, באר חפרוה שרים וכו'. ומבוע, פירושו: מקור. שהוא יסוד הזכר, שהוא המקור של הע"ס דאו"י, שממנו מושפעים לבירא הנוקבא. (אות ס"ד).

מהם מבועין ונחלין.

פג) יסוד הזכר נקרא מבוע, שהוא מקור השפע, ובחינת או"י. ויסוד דנוקבא עלאה, נקרא נחל, בס"ה מנחל בדרך ישתה ע"כ ירום ראש, וכמו שביאר חרב, שכל המוחין דז"א באים מכח שמקבל מיסוד דאמא הנקרא נחל. וע"כ ההארות הנמשכות מיסוד דאבא לז"א נקראים מבועין, וההארות הנמשכות מיסוד דאמא נקראות נחלין. (אות ס"ב).

מהם מוחין דהולדה.

פד) מוחין דחכמה, הנקרא אור החיה, שז"א מקבל מאו"א שבקומת ע"ב, הם מוחין דהולדה, שעל ידיהם הוא מוליד הג"ר דנשמות. אמנם כשאין לו מוחין אלו דאור החיה, אין הז"א ראוי להוליד ג"ר דנשמות, כי אין בחי' עצמות נמשך אלא מאור החכמה. (אות ד').

מהו מזל.

פה) יסוד נקרא מזל, משום שהוא משפיע הארת חכמה בבחינת אורחא למעברא ביה, ושיעור חכמה בבחינה זו משוער כמו טפה, כלומר שאין בה המשך, וה"ס טפה זרעית של אור החיה, ולכן נקרא מזל, ע"ש השפעתו הבאה רק בשיעור של טפין טפין, כנ"ל. (אות פ"ג).

מהם מזלות.

פו) נתבאר לעיל בתשובה ס"ז.

 

 

מהו מזל ונוצר.

פז) תיקון הח' של י"ג תיקוני דיקנא, נקרא מזל ונוצר חסד. כי כן נקרא בי"ג

א' תרמו         חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

מדות הרחמים שבתורה, כנ"ל בחלק י"ג. והוא כולל כל הי"ב תיקוני דיקנא דא"א, ונבחן לבחי' ת"ת דדיקנא. כי שערות רישא הם ג"ר ושערות דיקנא הם ז"ת שלהם, כנ"ל בחלק י"ג. וע"כ כמו שהת"ת כולל כל הו"ק, כן מזל ונוצר כולל כל הדיקנא מבחינת ה"ח שבה. ומזל ונקה. שהוא תיקון הי"ג, כוללת כל הדיקנא מבחינת ה"ג שלה. וכבר נתבאר זה, שבחינת הת"ת הוא הנושא העקרי להארת חכמה. ובחינת המזל ונקה, שהוא יסוד דדיקנא, הוא רק נושא למדת המסכים, שעליהם נעשה זווג להעלות או"ח.

ומה שתיקון ח' שהוא בחינת ת"ת דדיקנא, נקרא בשם מזל, אע"פ ששם מזל הוא בחינת יסוד בלבד, כנ"ל בתשובה מ"ה. הטעם הוא, כלפי השפעתם לתחתונים, כי ז"א אינו מקבל השפע של תיקון הח' שהוא ת"ת, מבחינת היותו בפני עצמו, אלא רק אחר התלבשותו במזל ונקה, ואז גם הוא אינו מאיר אלא כפי מדת המזל ונקה. כנ"ל בתשובה י"ד. ולפיכך ביחס התחתונים נקרא גם ונוצר חסד, בשם מזל, כי גם ממנו אינו נשפע אלא טפין טפין. וזהו רק בערך ז"א. אמנם או"א עצמם, שב' המזלין משמשים להם ממטה למעלה, נבחן להם הת"ת דדיקנא, שהוא מאיר בהם מבחינת עצמו בלי שום כיסוי בהנרתק של מזל ונקה. כנ"ל בתשובה ל"ו (א' תקנ"א ד"ה ואם זה).

מהו מזל ונקה.

פח) נתבאר לעיל תשובה פ"ז.

מהו מילוי הזקן.

פט) כשז"א הוא בבחינת ו"ק יש לו ו' תיקוני דיקנא, וכשיש לו ע"ס שלמות שהם מבחינת צ' דצל"ם, דהיינו בי"ג שנה ויום א', יש לו ט' תי"ד. וכשקונה ל"מ דמקיפי אבא, דהיינו בכ' שנה, הוא נשלם בי"ג תי"ד כמו א"א, ואז נבחן שנתמלא זקנו. (אות ר"ג).

מהי מלכות דאמא שאינה בכלל מוחין דז"א.

צ) באלו המוחין דע"ב שז"א מקבלם מאו"א דע"ב, היוצאים על המ"ן דמזלין, אין לנוקבא חלק בהם רק הם שייכים לז"א לבדו. ומוחין דנוקבא מתחילים לצאת בראש הז"א, ושם הוא תחילת יציאתם, ואין להם אחיזה בעצמות המוחין דז"א, אלא שיוצאים שם על זווג חדש שנעשה בבחינת מלכות דאמא שלא נכללה במוחין דז"א, ולא על בחינת עטרא דגבורה דמוחין דז"א עצמו.

פירוש הדברים: כי אע"פ שמ"ן דמזלין הם מבחינת מלכות דצמצום א', המיוחסים למוחין דע"ב המגולה שיצאו ברדל"א לצורך א"א, כנודע, עכ"ז, אינם מבחינת המלכות האמיתית דצמצום א' בעצמותה, כי עצמות העביות שבה נגנזה ברדל"א בסוד ראש פנה, ואלו השערות הם מבחינת יסוד שבמלכות זו דצמצום א', ולא המלכות דמלכות שבה. וכבר נתבאר זה לעיל (דף א' שצ"ח באו"פ ד"ה ואע"פ). בפירוש דברי הזוהר, שאמרו "ש"צ נימין אשתכחו בכל קוצא" שזה מרמז על בחי"ד שבבחי"ד, החסרה מהמסך הזה דשערות דיקנא. עש"ה.

וע"כ כתב הרב לעיל אות נ'. שמזל ונוצר הוא בחינת ת"ת שבדיקנא, ומזל ונקה הוא בחינת יסוד דדיקנא, ע"ש. ולכאורה יש לשאול, ואיפה המלכות דדיקנא, והיה לו לומר שהמזל ונקה היא מלכות דדיקנא. אמנם בכונה דייק לומר שהמזל ונקה, שהוא בעל המסכים שעליהם נעשה הזווג, הוא רק יסוד שבדיקנא, ובחינת המסך כלול ביסוד הזה, ע"ד בנימין הכלול ביוסף, אבל בחינת מלכות עצמה אין שם לגמרי, כי המלכות דמלכות דצמצום א' גנוזה ברדל"א בסוד ראש פנה, ואינה נכללת אפילו בשערות דיקנא, וע"כ אין בחי' מלכות במזל ונקה, כי אם בחינת יסוד דמלכות, דהיינו בחינת בנימין הכלולה ביוסף. ונמצא שכל אלו המוחין היוצאים על המ"ן דמזלא, הם בחינת מוחין דדכורא לבד, ע"ד שכתב הרב

חלק י"ד        לוח התשו' לפי' המלות     גדלות הז"א          א' תרמז

לעיל שבזכר עצמו יש בחינת נוקבא, בסוד בנימין הכלול ביוסף, (עי' אות ע"ו). אמנם בחינת בנימין האמיתי, שהוא בחינת הנוקבא עצמה, אינה משמשת במוחין אלו כלום.

ונמצא, אחר שאו"א משפיעים המוחין אלו לזו"ן, בהתלבשות היסודות שלהם, הנה מלכות דאמא, שהיא כח נוקבות שבה, אינה נכללת בהתלבשות זו. כי כמו שאין בחינת נוקביות בהמוחין כי אין בחינת מלכות במזל ונקה, כן אין ענין למלכות דאמא להכלל בהתלבשות המוחין. ועל זה רומז הרב שאלו המוחין דנוקבא דז"א, יוצאים על "המלכות דאמא שהיא למטה מן היסוד דאמא שאינה בכלל המוחין שלו" כי אחר שנסתיימו כל השש בחינות דמוחין דדכורא, דהיינו היוצאים על בחינת יוסף לבד, אלא שבנימין נכלל בו, כנ"ל. הנה אחר זה נעשה הזווג בראש הז"א על המלכות דאמא שלמטה מיסוד, שהיא לא היתה נכללת עד הנה בשום זווג מבחינתה עצמה, ונעשה עתה הזווג עליה, שהיא בבחינת בנימין ממש, שהיא בחינת מוחין דנוקבא. ומראש הז"א מתחילים שש בחינות דמוחין דנוקבא: ב' בחי' פו"מ בראש הז"א. וב' שניים פו"מ בנה"י דז"א. וב' שלישים פו"מ בראש הנוקבא עצמה. כנודע.

ועם זה תבין הטעם, שהנוקבא דעתה קלה משום שחסר לה בחינת העצמות דעטרא דגבורה ואין לה אלא הארה לבד של עטרא דגבורה, ובחינת עטרא דחסד חסרה לה לגמרי, שאין לה ממנה אלא הארה מועטת מאד. כנ"ל חלק ט' אות מ"א ע"ש. כי זהו מטעם הנ"ל, כי אותה עטרא דגבורה שעליה יוצאים המוחין דע"ב באו"א, דהיינו בחינת מזל ונקה, הוא בחינת בנימין הכלול ביוסף, שהוא בחינת זכר, ואין שם שום גילוי מבחינת המלכות עצמה, ועיקר הגבורה, שמוחין דע"ב דנוקבא יצאו עליה, הוא המלכות דאמא, שהיא בחינת מלכות דצמצום ב', שאיננה כלל מבחינת ע"ב הנ"ל, אלא מתוך שמלכות זו דאמא דבוקה ביסוד דאמא
שבמוחין דז"א, ששם יש עטרא דגבורה ממש מבחינת המזל ונקה, ע"כ קבלה גם המלכות דאמא הארה מעטרא דגבורה זו של המזל ונקה, וע"כ יצאו שם מוחין דע"ב בשביל הנוקבא. הרי שאין אל הנוקבא עטרא דגבורה האמיתית אלא בחינת הארה לבד מעטרא דגבורה שבז"א, וע"כ דעתה קלה, וע"כ אין הדעת משמש בראשה כמו בז"א, להיותה חסרה העצמות דעטרא דגבורה, כי עטרא דגבורה זו לא נגלה אלא במדת הזכר, דהיינו בנימין הכלול ביוסף. ולא בבחינת בנימין בפ"ע, שהוא המלכות, מטעם שמלכות דמלכות דצמצום א' אינה באה גם בהשערות דיקנא, כי נגנזה ברדל"א. וזכור זה.

ועם זה תבין מה שמדייק שם הרב בחלק ט' (אות מ"ב) וז"ל "שאלו הגבורות שיש בזכר נקראים אשת חיל עטרת בעלה, ושם מעלתם גדולה מן החסדים, כי הם עדיין בתוקף הארתם והם גבוהות מהארת החסדים וכו' כי כל זמן שלא תשש כח הארתה, והיא בהיותה תוך הזכר, אז היא גדולה ממנו, ובהיות הגבורות ניתנין בה ומתפשטים בגופה שלה, ואח"כ נעשים מ"ן ביסוד שלה, הנה נשמות הנוצרות משם הם נשמות הנשים הנקבות, והם גרועות מן הזכרים, כי הארתם חלושה וזכור כלל זה היטב ואל תשכחהו, עש"ה. דהיינו כמבואר, שכל חלקה של הנוקבא בעטרא דגבורה שהיא בחינת מזל ונקה, שעליה יוצאים הע"ב דל"ב נתיבות, אינה בחינת עצמות שלה, כי עטרא זו הוא בחינת בנימין הכלול ביוסף, והוא בחינת זכר, ורק על עטרא זו נאמר אשת חיל עטרת בעלה, כי רק עליה יצאו המוחין דע"ב בשרשם למעלה באו"א, וע"כ הם גבוהים מן החסדים הבאים בעיקר ממלכות דצמצום ב'. משא"כ בהיות הגבורות ניתנים מן הז"א אל הנוקבא, הנה הם באים רק ממלכות דאמא בעצמותם, שהיא בחינת מלכות דצמצום ב', אלא שיש להם הארה מעטרא דגבורה הדכורי שהוא בחינת המזל ונקה, אבל לא עצמות. וע"כ בהיות גבורה זו עוד כלולה בהזכר, נמצאת מקבלת הארה זו

א' תרמח        חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

בשיעור המספיק, אמנם בהיותם באים במוחין דנוקבא עצמה, שכבר נפרשה מהעטרא דגבורה הדכורי, מתחלשת הארתם בסוד נשמות נקבות, והם גרועים מן החסדים, כי אינם עטרת בעלה, כי על הגבורת דמלכות, מבחינתה עצמה לבדה אינם יוצאים מוחין דע"ב, כי היא מלכות דצמצום ב', דהיינו מלכות דאמא, ואינה נמשכת משערות דיקנא, שהם בחי' מלכות דצמצום א'. והבן זה מאד. (אות קנ"ו וקנ"ח).

מהו מקורא דבירא.

צא) בחינת בנימין שביסוד הנוקבא, דהיינו בחינת המסך המעלה מ"ן להלביש הע"ס דאו"י, שהנוקבא קונה אותו בנה"י דגדלות החדשים שלה, הוא נבחן למקורא דבירא דלא אתפרש מן בירא לעלמין. כי הוא כל מעלת הנוקבא שהיא מעלית או"ח על האו"י, וע"כ היא נוטלת במדתו גם מבחינת הע"ס דאו"י, כנודע. וכמו שבחינת יוסף הוא המקור לבחינת או"י, הנמשך בזכר, כן בחינת בנימין המקור אל האו"ח הדבוק בנוקבא. (אות ע"א).

מהו מקיף חוזר.

צב). יש ב' מיני מקיפים: א' הוא מקיף שעוד לא היה מעולם בחי' או"פ, דהיינו שלא היה מלובש בכלים פנימים, ע"ד מקיפי ל"מ דצל"ם של הז"א. ויש בחינת מקיף שבאים בכלים פנימים, בעת יציאת המוחין, אלא שהם חוזרים לצאת בעת ביאת המוחין אל מקומם, והם הג"ר דע"ב המגולה, שבעת יציאת המוחין, אין שם הלבושים דג' בחי' מל"צ, והג"ר דע"ב מגולים שם, אמנם לעת לידת המוחין חוזרים הג"ר של המוחין להתלבש בם' דצל"ם, שהם בחינת חסדים מכוסים, והג"ר מוכרחים להסתלק משם לבחינת מקיפים. וכן נוהג תמיד באלו המוחין דע"ב, וע"ב נבחנים המקיפים ההם לבחינת מקיף חוזר, כי תמיד בעת לידה הוא חוזר
ומתעלם מהכלים פנימים ונעשה למקיף ממעל להם, עי' לעיל תשובה ח'. (אות ר"ד).

מהם מקיפי ל"מ דז"א הכוללים.

צג) נודע, שכל המוחין בכל המדרגות מתחלקים על ג' בחינות: מל"צ, שהם: חב"ד, חג"ת, נה"י. הנבחנים: לחכמה, בינה, דעת. גם לאו"א, ישסו"ת וזו"ן. אמנם יש ג' בחינת מל"צ הכוללים כל מדת המוחין שז"א אפשר לו להשיגם, שהם שיעור קומת המוחין דע"ב מבחינת מקום יציאתם באו"א עלאין, בעת שעלו לג"ר דא"א, שכל מדת המוחין ההם שייכים לז"א. אשר בחינת המוחין ההם במקום יציאתם באו"א שבמקום ג"ר דא"א, הם בחינת הם' של אלו המוחין, והם בחינת חכמה דמוחין, להיותם במקום א"א שהוא קומת ע"ב וחכמה. ובחינת המוחין ההם אחר שנתפשטו לנה"י דאו"א שהם במקום ב' כתפין דא"א בעת הזווג, ואשר שם עומדים או"א עלאין בעת הקביעות, הנה שם בחינת הל' של המוחין, שהם חג"ת דא"א, והם קומת בינה דאו"א הקבועים. ובחינת ביאת המוחין לז"א המלביש על נה"י דא"א, נבחנים לצ' של אלו המוחין, שהם בחינת נה"י ובחינת דעת. כנודע.

ובהיות ז"א בבחינת י"ג שנה ויום א', וכן במוחין דהולדה שבבחי' חול, הוא מקבל רק בחי' צ' דמוחין. ובמוחין דיום השבת במוסף, הוא מקבל בחינת המקיף דל' שלו, שהם בחינת או"א עלאין דקביעות, ונעשים בו פנימיות. ובכ' שנה, וכן בשבת בעת המנחה, הוא עולה לג"ר דא"א, למקום יציאת המוחין כנ"ל, ואז משיג המקיף דם' דאלו המוחין. וכל זה הוא רק בכללות, אבל בפרטות, יש בבחי' צ' דמוחין ההם, ג' בחי' מל"צ, וכן בל"מ, וכן בכל פרט. (ר"ב ור"ו).

 

מהו משועבד לחו"ג.

צד) בחינת חסדים מגולים שז"א מקבל

חלק י"ד        לוח התשו' לפי' המלות     גדלות הז"א          א' תרמט

מב' עטרין דאו"א, אינו עושה אותו בן חורין לגמרי, להיותו משועבד לזווג דחו"ג הממשיכים הארת חכמה, ואז אין לחיצונים אחיזה בנה"י שלו המגולים, אמנם בלי זווג הזה, יש פחד מחיצונים שלא יתאחזו בנה"י שלו, כנודע. אמנם בחינת חו"ב שז"א מקבל מאחסנתא דאו"א, עושה אותו בן חורין לגמרי, כי אפילו בלי זווג החו"ג אין אחיזה לחיצונים באורות אלו, כי הם מתוקנים בם' דצל"ם, שאין לשום דין וצמצום אחיזה שם, להיותם בחינת ג"ר דבינה. כנודע. (אות ס').

מהו נהירו.

צה) נהירו, פירושו: או"י. ונציצו, פירושו: או"ח. (אות ע"ד).

מהו נהירו ונציצו דנהרא דנפיק מעדן.

צו) נודע, שח"ס דא"א נתקן בנוקבא, והוציא הבינה לבר מראש, לבחי' גרון וחג"ת. ונמצא היסוד דח"ס, שבו המסך דנוקבא שלו, דהיינו בחינת בנימין הכלול ביוסף, הוא המוציא את הבינה לחוץ, שבזה נפסקה הארת ע"ב וחכמה מן הזו"ן, כי הבינה אינה יכולה להשפיע לו חכמה אחר שיצאה מן הראש. וע"כ נבחן היסוד דמו"ס לבחינת דעת המפסיק בין א"א לזו"ן. אמנם בעת הזווג, יורד המסך דח"ס משם לבחינת הפה, דהיינו במקום החזה דא"א, והחג"ת דא"א עולים ונעשים לחב"ד שלו, ונעשה הזווג דחיך וגרון דא"א בסוד כפיפת ראשו למטה, והפה יורד למקום החזה שמקודם לכן, ונכלל מזל ונוצר בחיך דא"א שבמקום החזה שמקודם לכן, ומזל ונקה נכלל בגרון דא"א העומר בנקודת החזה הזו, ואז יוצאים מוחין דע"ב לאו"א. הרי שבעת חזרת בינה דא"א לראשו, נעשה היסוד דא"א בצירוף המזלין בחינת דעת לאו"א, שהם הבינה שחזרה לראש.

וע"ז רומז הזוהר "נהירו ונציצו דנהרא דנפיק מעדן" שהוא סוד הדעת הנ"ל שבחיך וגרון דמו"ס שירד לחזה בסוד כפיפת ראש,
ונעשה לדעת ע"י המזלין בשביל המוחין דאו"א, שע"י הדעת הזה מתפשטים המוחין האלו לזו"ן העומד בעיבור. ובחינת היסוד דמו"ס, הוא בחינת נהירו, שפירושו או"י, ובחינת יוסף. ובחינת המסך הכלול שם בבחינת בנימין הכלול ביוסף, הוא בחינת נציצו, שפירושו או"ח, שע"י בחינת היסוד יוצאים הט' שממעלה למטה. וע"י בחינת המסך, יוצאים הט' שממטה למעלה. ונהירו ונציצו, האלו מיוחסים לנהרא דנפיק מעדן, שהיא הבינה שיצאה מח"ס הנקרא עדן, ועתה חזרה לשם ומקבלת מוחין מסוד הדעת הזה. וכבר מובא לעיל בתשובה ט"ז, שמוחין אלו דע"ב דל"ב נתיבות, נבחנים על שם הבינה שהיתה בחכמה ונפקא משם. ע"ש. והיינו נהרא דנפיק מעדן, שאליה מיחס הזוהר הנהירו ונציצו המוציא קומת חכמה זו, כמ"ש הרב. (אות פ"ו).

מהו נהר יוצא מעדן.

צז) בינה שהיתה כלולה בחכמה דא"א בעת יציאתם במקום רדל"א, שאחר כך לעת לידה נתלבש הרדל"א במלכות דצמצום ב', שעי"ז גם הח"ס דא"א נתקן בנוקבא והוציא הבינה לחוץ אל בחינת גרון וגוף. הנה בינה זו שבגרון נבחנת לנהר יוצא מעדן, כי עדן הוא מו"ס, ובינה שהיתה כלולה בו נפיק ממנו לחוץ לבחינת גוף שלו. אמנם עיקר יציאה זו של בינה דא"א, אינה נרגשת בג"ר של הבינה, דהיינו מחזה ולמעלה דא"א ששם עומדים או"א עלאין, אלא רק מחזה ולמטה ששם עומדים ישסו"ת שהם בחינת ז"ת דבינה, כי בג"ר דבינה שהיא בסוד כי חפץ חסד הוא, אין מקום לשום מסך וצמצום לפגוע בה, שלא היה הצמצום רק על בחינת חכמה ולא על בחינת חסדים כנודע. אבל בנה"י דאו"א, וכן בישסו"ת שהם בחינת ז"ת הצריכים להארת חכמה, ואינם יכולים לקבל בהיותם בבחינת גוף, ע"כ בחי' המיעוט של הנהר דנפיק מעדן רוכב עליהם, והם בלבד נבחנים

א' תרנ           חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

שיצאו מעדן ונתמעטו ע"י הנוקבא שמו"ס נתתקן בה, להיותם חסרים מבחינת הארתם המיוחסת להם. וה"ס הה' ראשונה של שם הוי"ה שהקרן זויות שלה הוא י' ובחינת ישראל סבא, שהוא מתפשט לכאן ולכאן ונעשה ד'. עי' להלן בתשובה צ"ח.

מהו נהר המתפשט בצדדיו.

צח) ישסו"ת המלבישים על נה"י דאו"א, נבחנים לבחינת נהר יוצא מעדן. כנ"ל בתשובה הסמוכה. וכן נבחנים לבחינת נהר המתפשט בצדדיו, להיות שם בחינת זווג היסודות דאו"א. כי הי' שהיא בחינת חכמה וישראל סבא, מתפשטת לצד מעלה בבחינת יסוד דאמא, ומתפשטת לצד מטה בבחינת יסוד דאבא, שעי"ז מושפעה הארת חכמה לו' שבתוך הה' שה"ס ז"א בעיבור העומד שם בנה"י דאו"א אלו. כי הם המלבישים לב' כתפין דא"א, שנה"י דאו"א עם הז"א נכללים שם. כנודע. ועי' לעיל בתשובה ס"ה. (אות ס"א).

מהו נציצו.

צט) עי' לעיל בתשובה צ"ה.

מהי נקודה השורשית דרחל.

ק) נודע ששורשי הזו"ן הם בז"ת של הנקודים. ויש בהם כלים דפנים וכלים דאחורים. כי בחינת חב"ד חג"ת דכלים שלהם עד החזה, שיצאו מבחינת הסתכלות עינים באח"פ נבחנים לכלים דפנים, ובחינת מחזה ולמטה שהשיגו לעת גדלות, מכח הזווג דיסוד א"ק באו"א דנקודים הם נבחנים לכלים דאחורים. גם נודע שבחינת השבירה היתה רק בכלים דאחורים, מחמת שכבר יצאו לבחינת בי"ע, ע"י הפרסא דצמצום ב', ולא היו ראוים לקבל האור דאצילות, וע"כ נשברו. משא"כ בכלים שמחזה ולמעלה, שהם היו בבחינת אצילות גם מבחינת הצמצום ב', ע"כ לא היו צריכים להשבר, אמנם גם
הם נשברו, והוא מטעם התחברותם והתערבותם עם הכלים דאחורים. ולפיכך כשנתקנו אותם הכלים דפנים דז"ת באצילות, ונבררו מן הכלים דאחורים פעם אחת. שוב אין ענין מיעוט ונפילה נוהג בהם, כי לולא התערבותם עם הכלים דאחורים לא היו נשברו גם בנקודים, ועכשיו שנבררו מהם, כבר הם נשארים נקיים מכל פגם, ונעשו לבחי' אצילות בקביעות. אמנם כל מה שנברר מכלים דאחורים דז"ת אלו, אין זה אלא ע"י עלית מ"ן מתחתונים, ולכן מעלתם תלוי בתחתונים, ואם התחתונים מקלקלים מעשיהם, חוזרים ונופלים לבי"ע.

והנה מז"ת אלו דנקודים מכלים דפנים, יש לז"א ששה כלים חב"ד חג"ת עד החזה, שמבחינת האורות הם נבחנים לחג"ת נה"י. ולנוקבא יש שם רק בחינת נקודת החזה בלבד, שהיא הכתר שלה מצד הכלים, ובחינת מלכות שלה מצד האורות. ונמצא לפי הנ"ל, שרק נקודה זו לבדה יכולה להתתקן בנוקבא בקביעות, להיותה מבחינת כלים דפנים, אבל הט"ת שלה שהם מנקודת החזה ולמטה, הם כולם כלים דאחורים, ואינם יכולים להתקן בקביעות באצילות. וע"כ נבחנת נקודת החזה הזו, לבחינת "נקודה השורשית של הנוקבא" כי אין לנוקבא שורש קבוע באצילות זולת נקודת החזה זו. ומבחינת האורות אשר הז"א נבחן לחג"ת נה"י, נבחנת הנוקבא לעטרת היסוד. (אות ל"ז).

מהן נשמות חדשות.

קא) יש ב' בחינות נשמות חדשות: א' הן חדשות ממש, הנמשכות מחכמה דאו"י, ואלו אינן באות כלל בעולם התיקון, בסוד הגנן דלא נחית לגנתא מזמן הנקודים ואילך ויש בחינת התחדשות הנשמות, הבאים מבחינת חכמה דל"ב נתיבות, הנבחנת לבחינת בינה שהיתה כלולה בחכמה, שאין זה חדש ממש, כי כבר היתה כלולה בחכמה, והבן. עי' לעיל. בתשובה ט"ז.

חלק י"ד        לוח התשו' לפי' המלות     גדלות הז"א          א' תרנא

אמנם גם הן נקראות נשמות חדשות, וזהו רק כלפי הב"ן, כי הן נמשכות ממ"ה החדש, וע"כ נקראות חדשות, לאפוקי מבחינת נשמות דב"ן שהן ישנות. ובאלו הנשמות הבאות בדרך התחדשות יש ג"כ ב' בחינות: א' נשמות חדשות פב"פ, שזה היה נוהג בזמן הבית, כי אז היו או"א בקומת ע"ב בקביעות, וזו"ן במקום או"א, ובריאה שהיא בחינת הנשמות, היתה אז במקום עולם אצילות, וע"כ גם בלידתן של הנשמות היו במקום אצילות, ונחשבו לבחינת פב"פ. משא"כ אחר החורבן, שבריאה ירדה למקומה תחת אצילות, נמצאות הנשמות בעת לידתן, שעומדות בבריאה, ואין המוחין דאצילות יכולים להאיר שם זולת אב"א, וע"כ נבחנות אלו הנשמות שהן נשמות חדשות מבחינת אב"א. ולא מבחינת פנים בפנים. (אות י"ח).

מהן נשמות חדשות אב"א.

קב) נתבאר לעיל בתשובה הסמוכה.

מהן נשמות חדשות פב"פ.

קג) נתבאר לעיל תשובה ק"א.

מהו נתיב דלא אתידע.

קד) בחינת מלכות דצמצום א' נקראת נתיב דלא אתידע. משום שאין שום זווג נוהג עליה באצילות מרדל"א ולמטה. ובחינת השערות דיקנא הם מבחינת המלכות הזו, ואין מוחין דע"ב יוצאים זולת על בחינת המלכות הזו הכלולה בשערות דיקנא, דהיינו ע"י עלית ג"ר דא"א לרדל"א, ושם נעשה הזווג הזה, הנבחן, לנתיב דלא אתידע. (אות נ"ג).

מהו עדן העליון.

קה) בחינת היסוד שבבריאה שהוא בינה נקרא עדן העליון. ובחינת היסוד
שבעשיה, שהוא בחינת מלכות נקרא עדן התחתון. (אות פ"ו).

מהו עדן התחתון.

קו) עי' לעיל תשובה ק"ה.

מהי עטרא דגבורה.

קז) עי' תשובה י"ד. ותשובה צ'.

מהי עטרא דחסד.

קח) עי' תשובה י"ד.

מהם עיבור א' וב'.

קט) הבירורים דזו"ן דאצילות נחלקים לב' בחינות: א' הבירורים דבחינת כלים דפנים, שהם בחינת חב"ד חג"ת עד החזה, שיצאו בקטנות נקודים. כנ"ל בתשובה ק' ע"ש. ובירורים אלו נקראים עיבור א', וזהו בחינת הקביעות שלו, כמ"ש שם. ב', הוא הבירורים דכלים דאחורים, שהם מבחינת מחזה ולמטה שנתחברו לז"א דנקודים בעת גדלות, וכל אלו הבירורים נבחנים לעיבור ב' שהם כוללים כל המוחין כולם דז"א. אמנם לפעמים קורא הרב לבחינת העיבור הבא אחר שתי שנים דיניקה להשלמת הכלים שלו, בשם עיבור ב'. ובחינת עלית מ"ן לצורך מוחין דהולדה, שהוא אחר ט' שנים ויום א', קורא בשם עיבור ג'. (אות ז'. ובאו"פ שם ד"ה וזו. ואות ב' ובאו"פ שם ד"ה העיבור).

מהו עיבור ג'.

קי) עי' תשובה ק"ט.

 

מהו עלמא דאתכסיא.

קיא) לאה נקראת בשם עלמא דאתכסיא. והוא מטעם להיותה עומדת במקום חג"ת, והיא נתוקנת באחורים דאמא, והיא חושקת בחסדים מכוסים ודוחית להארת חכמה.

א' תרנב         חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

והיפוכה היא רחל, כי היא עומדת בנה"י דז"א, וכל עיקרה היא הארת חכמה בהחסדים, וע"כ היא נקראת עלמא דאתגליא. על שם החסדים המתגלים על ידיה. (אות ס"ו).

מהו עלמא דאתגליא.

קיב) עי' לעיל תשובה קי"א.

מהו ענוגא.

קיג) נתבאר לעיל אות י"ט. (אות ס"ג).

מהו עצמות העליון.

קיד) עצמות פירושו חכמה, ועצמות העליון מורה על מו"ס, שנסתמה בקרומא דלא לאתפחתא. ומה שמו"ס משפיע לתתא, הוא מבחינת חכמה דל"ב נתיבות שמקבלת ממוחא דאוירא, ששם מתלבש דעת דרדל"א, ולא מבחינת עצמותה ממש. (אות צ"ה).

מהו עצמות העליון ע"י התלבשות.

קטו) המוחין דחכמה דל"ב נתיבות, כשהם במקום יציאתם באו"א, הם מאירים בלי לבוש של המסכים שבדיקנא להיות המסכים אלו משמשים בהם ממטה למעלה ואין עביות של המסכים יכולה למעט כלום למעלה ממציאותה. אמנם כשהמוחין מקובלים לזו"ן, הם באים להם בהתלבשות היסודות דאו"א, ואז מתמעט בהם העצמות העליון דחכמה זו, ואינה מאירה בהם אלא כמדת המסכים, בסוד חמה בנרתיקה. כמ"ש לעיל בתשובה י"ד באורך ע"ש. ואות צ"ה).

מהו עצמות העליון בלי לבוש.

קטז) זה הכלל, כי אחר ראש הג' דא"א, אין החכמה דא"א מאירה מבחינת עצמותה, אלא מבחינת חכמה דרך המ"ן דשערות, שמשם מקבלים או"א. ואין או"א מאירים חכמה לזו"ן אלא בהתלבשות ביסודות
שלהם, שע"י זה אין הת"ת שהוא ה"ח מאיר מבחינת עצמותו, שהוא הנושא להארת חכמה, אלא שמאיר לפי מדת עטרת היסוד, שהוא בחינת ה"ג. כנ"ל בתשובה י"ד. (אות צ"ה).

מהם עקבים דלאה בכתר רחל.

קיז) נקודת החזה דז"א, היא המסיימת לרגלי לאה, מפני ששם מסתיים בחינת חסדים מכוסים, שהם בחינת לאה. ואותה נקודת החזה היא ג"כ כתר רחל ונמצא שעקבים דלאה וכתר רחל הם מבחינה אחת והם אורות דחוקים. עי' לעיל תשובה ה'. (אות כ"ג).

מהי ערלה החופפת על היסוד.

קיח) בחי"ד שאין עליה זווג בפרצוף אצילות נקראת ערלה, משום שהאור מתרחק ממקום מציאותה. והנה באו"א שהם בחי"ב דאו"י, אין שם מציאות ערלה, כי בחי"ב רחוקה היא מן הבחי"ד. אבל ז"א, שהוא בחי"ג דאו"י שבחי"ד מתחלת אחר סיומו, ע"כ נבחן שאחר סיום הפרצוף דז"א, דהיינו אחר עטרת יסוד שלו, מתחיל בחינת ערלה הנ"ל, אכן אין הפגם הזה יכול להתעלות למעלה ממקום מציאותו, דהיינו בז"א גופו, אלא הפגם הזה נוגע לנשמות שהם למטה מזו"ן, שהם צריכים לקבל מעטרת יסוד דז"א, ונמצא שהם פוגעים בערלה החופפת שם למטה מן היסוד כנ"ל, ולכן צריכים תיקונים מיוחדים אל הנשמות, כדי להעביר משם בחינת הערלה. והם ג' שני ערלה כי היסוד כולל ג' קוים נה"י, וע"כ יש שם ג' בחינות לטהר אותם מבחינת הערלה. (אות ז').

מהי פנימית חכמה שבסוד הדעת.

קיט) נודע, שעיקר הנושא להארת חכמה זו דל"ב נתיבות, הוא הת"ת, דהיינו ז"א הכולל ה"ח. כי לעולם אין הבינה חוזרת

חלק י"ד        לוח התשו' לפי' המלות     גדלות הז"א          א' תרנג

להיות חכמה זולת בכח הת"ת, שבצירוף עטרא דגבורה הוא נקרא דעת, וע"כ נבחן פנימיות חכמה זו, שהיא נשקפת מתוך הדעת, דהיינו מתוך הת"ת שהוא הנושא אותה גם בבחינת החכמה של הבינה עצמה, כי הן מצד המשכתה וגילויה, והן מבחינת העמדה וקיום המוחין דחכמה אצלה, אינה נסמכת זולת על הת"ת, שה"ס הדעת. (אות פ"ז).

מהו צדיק אבד.

קכ) בימי הבית, היו או"א בקביעות בקומת ע"ב, וזו"ן היו במדרגת או"א והנשמות הנולדות מזו"ן היו בבחינת פב"פ. אמנם לאחר חורבן הבית, נעלם זווג הזה הגדול מבחינת הקביעות, ואין בקביעות אלא הזווג דלהחיות העולמות בלבד, אבל זווג העליון פסיק, ואינו בקביעות. ועל יסוד דגדלות ההוא שנעלם מבחינת הקביעות, נאמר הצדיק אבד וכו'. (אות נ"ו).

מהו צדיק דנפיק מינה.

קכא) יסוד הזכר, הוא בחינת הנושא אל אור העליון, הנקרא או"י, ונקרא צדיק דעייל בה, כלומר, המכניס אור העליון אל הנוקבא, והוא נקרא גם כן בשם יוסף. ובחינת המסך שביסוד דנוקבא, שעליו מכה אור העליון, היות המסך דוחה ומחזיר לאור העליון לאחוריו, נבחן לצדיק דנפיק מינה, כלומר, שאור העליון יוצא ונדחה לחוץ הימנו, כי אינו נותנו להתלבש בו אשר עם הכאה זו הוא מעלה או"ח המלביש ומקיים את או"י כנודע. וכן הוא נקרא בשם בנימין. (אות ע"א).

מהו צדיק דעייל בה.

קכב) נתבאר לעיל בתשובה הסמוכה.

מהו ציון.

קכג) יסוד דנוקבא, שהוא בחינת צדיק דנפיק מינה, כנ"ל בתשובה קכ"א. נקרא
בשם ציון. והוא מלשון יציאה, דהיינו ע"ש הצדיק דנפיק מינה. עש"ה. (אות ע').

מהו צלע.

קכד) בחינת הכותל דנה"י דז"א, ששם בחינת יסוד דאבא, היא נקראת צלע. בסוה"כ ויבן ה' אלקים את הצלע וכו', והיא נקראת כלת משה, כי משה יסוד דאבא, כנודע. (אות ע"ג).

מהו קיום והעמדה.

קכה) יש ב' שפע מאו"א: א' הוא מבחינת להחיות העולמות, ונקראת ג"כ שפע של קיום והעמדה, ושפע זו באה מבחינת זווג דלא פסיק דאו"א, דהיינו מאו"א דקומת ס"ג. וב' הוא שפע של ברכה ותפנוקי מלכים, דהיינו מוחין דהולדה, ושפע זו באה מאו"א דקומת ע"ב, שזווג הזה פסיק ואינו בקביעות, אלא בזמן שזו"ן עולים להם למ"ן, כנודע.

וכן בחינת המ"ן שזו"ן משאירים בראש דאו"א, כדי לקיים המוחין בהם, נקרא ג"כ בשם "קיום והעמדה" ויש שם מובן אחר, דהיינו, שאין קיום קומת חכמה באו"א בלי המ"ן של הזו"ן, כי או"א עצמם הם מתוקנים בבחינת ג"ר דבינה, בסוד כי חפץ חסד הוא, וע"כ אין להם נטיה לחכמה, זולת להשפיע לזו"ן, וע"כ צריכים גם הזו"ן להשאר בראשייהו דאו"א, כדי לקיים בהם אלו המוחין. עי' לעיל בחלק ז' אות ל"ט. (אות נ"ה).

מהו קשר דתפילין של ראש.

קכו) המוחין דנוקבא אינם נכללים בשש הבחינות דמוחין דז"א, משום שעטרא דגבורה שעליה יוצאים המוחין דאו"א, היו מבחינת גבורות דזכר, דהיינו מבחינת בנימין הכלול ביוסף, ולא מבחינת גבורות דנוקבא, שהיא בחינת בנימין גופיה. כנ"ל בתשובה צ'. וב' בחינות הראשונות של המוחין דנוקבא הם יוצאים בראש הז"א

א' תרנד         חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

בזווג מיוחד על המלכות דאמא, שהאו"פ יצא בראש דז"א בפנימיותו והאו"מ יצא לאחורי הראש בעורף, בסוד קשר של תפילין. (אות קנ"ח).

מהו רחל ולאה.

קכז) נודע, שז"א כולו הוא נבנה ממוחין דאמא. וכמו שאמא שהיא בינה נחלקה לג"ר ולז"ת, שג"ר שלה הם בחינת או"א עלאין, שהם חסדים מכוסים ודוחים חכמה. וז"ת שלה הם בחינת ישסו"ת, וחסדים מגולים בהארת חכמה. כן ז"א הנבנה מאמא, הוא בסו"ה ואנכי איש חלק, שמחזה ולמעלה מאירים בו בחינת ג"ר דאמא, דהיינו בחינת חסדים מכוסים, ומחזה ולמטה מאירים בו בחינת ז"ת דבינה, שהם חסדים מגולים. ולהיותם כמעט ב' בחינות הפכות זו לזו, ע"כ קראו הכתוב בשם איש חלק, וכן נקרא חלק על שהוא חלק משערות, כנודע.

והנה מטעם הנ"ל, גם בחינת הנוקבא של ז"א, נחלקת ג"כ לשנים. כי יש נוקבא עליונה מבחינת מלכות דג"ר דאמא, שהיא בחינת חסדים מכוסים, הנקראת לאה, והיא מלבשת על חג"ת שלו עד החזה, דהיינו במקום החסדים מכוסים שלו. ויש לו נוקבא שניה מבחינת מלכות דז"ת דבינה, שהיא בחינת חסדים מגולים, הנקראת בשם רחל, והיא מלבשת במקום מחזה ולמטה שלו, דהיינו במקום החסדים המגולים שלו. וע"כ לאה מקבלת רק מבחינת אחורים דיסוד אמא, המסתיימת במקום החזה, כי היא דוחית חכמה כמו ג"ר דאמא, ואינה יכולה לבא מחזה ולמטה ששם משמש בז"א יסוד דאבא בגילוי. ורחל בהיפך, כי כל אחיזתה היא רק ביסוד דאבא, בסוד אבא יסד ברתא, וע"כ אינה יכולה לינק מלמעלה מחזה דז"א, ששם יסוד דאבא טמיר ונעלם ביסוד דאמא. (א' תק"ה ד"ה ובזה).

מהם רישי כתפין דא"א.

קכח) עי' בתשובה י"ד.

מהו רקיע.

קכט) יסוד דז"א נקרא רקיע, כי יסוד הוא סיומו של ז"א, שהוא מפסיק בחינת האורות דעלמא דדוכרא, שלא יאירו ממנו ואילך, וע"כ נבחן לרקיע המבדיל בין מים עליונים שהם זכרים, ובין מים תחתונים שהם נקבות, כי ממנו ולמטה מתחיל עלמא דנוקבא. ועל המסך שביסוד הזה המפסיק הארת הדכר, נוהג שם זווג דהכאה עם האור העליון, להיותו דוחה את האור העליון מלהתפשט דרך בו, וע"כ הוא מעלה או"ח. (אות ע"ט).

מהו רקיע עליון בסוד הבינה

קל) עי' לעיל תשובה י"ז.

מהי שאילת כלים דלאה מרחל.

קלא) הנה בחצות לילה, כשהגיעו המוחין דאו"א לזו"ן מהארת ע"ב ס"ג העליונים, המורידים ה"ת מעינים לפה, אשר אז חג"ת דז"א נעשים לחב"ד, ונה"י דז"א נעשו לחג"ת, ויוצאים לו נה"י חדשים הנבררים מבריאה. נמצא אשר לאה שהיתה מסתיימת בנקודת החזה דקטנות מסתיימת עתה במקום היסוד, כי נה"י דז"א נעשו לחג"ת, ונמצא נקודת החזה שירדה למקום עטרת יסוד שמקודם לכן, שעמהם ירדו רגלי לאה עד סיום הז"א. ואז נבחן "שלאה שאלה הכלים דרחל" כי אלו הנה"י הם מקום רחל, כנ"ל בתשובה קכ"ז. ועתה שאלה אותם לאה, כנ"ל. ורחל ירדה לבריאה, כי הכתר שלה שהוא נקודת החזה שמקודם לכן, עומד עתה בסיום הז"א. ונבחנת בלשון שאלה, משום שאין זה אלא רק לשעתו בלילה, כדי להמשיך בחינת כלי ורוחא לצורך רחל, אמנם בבוקר חוזרת לאה למקומה ומחזרת המקום הזה לרחל. ולכן הוא כדמיון שאלה. ויש עוד טעם בדבר, כי זה המקום של רחל שלקחה לאה, לא נשארה בבחינת רחל, דהיינו בחסדים

חלק י"ד        לוח התשו' לפי' המלות     גדלות הז"א          א' תרנה

מגולים, אלא שבאו בבחינת לאה לחסדים מכוסים, שהרי נעשו לחג"ת. ודומה, כמי ששואל דבר מחבירו ועושה בו חפציו עצמו, ולא באותו התשמיש שעשה בו חבירו המשאיל. (אות ל"ג. א' תק"ה ד"ה ובזה).

מהי שאילת כלים דרחל מלאה.

קלב) נתבאר לעיל בסמוך, שבלילה אחר חצות, שואלת לאה כלים דרחל לרשותה. אמנם ביום לאחר שכבר נשלמו הארת כלים דרחל בלילה, הנה רחל עולה שוב באצילות עם ט' נקודות דתוספות שנתחברו אליה בבריאה, שה"ס נה"י חדשים, כנ"ל בתשובה קל"א. ואז נעשה הזווג דפב"פ עם ז"א בכל קומתו, ונמצא "רחל שואלת אז הכלים דלאה", כי אז נעשה גם מחזה ולמעלה דז"א לבחינת חסדים מגולים, וע"כ נדחית לאה משם לבחינת אחור דז"א, משום שהוא נגד טבעה ונטיתה, כי היא תמיד בסוד כי חמץ חסד הוא, כמו ג"ר דאמא. אמנם גם זה נבחן בשם שאלה לפי שעה, כי אינו נוהג רק בעת הזווג בלבד. אבל לאחר הזווג היא מחזרת שוב המקום הזה אל לאה, ורחל יורדת למטה מחזה. (אות ל"ג א' תק"ה ד"ה ובזה).

מהם שבילין צרין.

קלג) יסוד דאבא נקרא שביל. ועל שם ששליטת יסוד דאבא מתגלה במקום נה"י, שהוא צר וארוך, ע"כ מכונים הארת הנה"י בשם שבילין צרין, כי המה חסרי חסדים מבחינת עצמם, משום שיסוד אמא שהוא מקום החסדים כבר נפסק בחזה, ויסוד אבא המאיר שם הוא צר מחסדים, וכל בחינת החסדים שבהם יורדים אליהם מלמעלה מן חג"ת, שהארות חג"ת נבחנים לאורחין רחבין, ע"ש יסוד הבינה, המשפעת שם חסדים בהרחבה כמדתה. ויסוד הבינה אשר שם נקראת אורח. (אות צ"ו).

מהו שורש רחל ועיקרה.

קלד) עי' לעיל בתשובה ק'.

מהי שליטת המלכות.

קלה) ענין שליטת המלכות מובן בעיקר על השלמת הכלים שלה לע"ס, שהם עיקר התיקון של הב"ן, שהוא המלכות. כי אחר שיש לה עשרה כלים, הרי כל השפע כבר מגיע לה מז"א בעלה, ע"י הזווג של יום. אמנם השלמת הכלים דרחל באים רק בלילה, שאז עולים חג"ת דז"א ונעשים לחב"ד, ונה"י לחג"ת, וקונה נה"י חדשים הנבררים ע"י רחל בלילה בבריאה. ושליטה זו של רחל בבריאה אינה אלא בלילה, כי ביום היא חוזרת לאצילות. (אות ה').

מהם שלשה ערלות.

קלו) נתבאר לעיל בתשובה קי"ח.

מהם שמשא וסיהרא נעלמים.

קלז) נתבאר לעיל בתשובה ס"ז.

מהם שערות היותר חומרים מהבל הפה.

קלח) האו"ח העולה מן המסך שבמלכות של הגלגלתא דא"א שהוא בחי"ד דהתלבשות הכלולה מבחי"ג דעביות שבמו"ס, אין לאו"ח הזה שום התפשטות למטה מראש, והוא מטעם שבחי"ד הזו שנקרא פה, הוא זך לגמרי מבחינתה עצמה, וכל בחינת העביות שבה הגיע לה מבחי"ג, שהיא בחינת הבל החוטם, וע"כ הבל הפה עצמה נעלם מתחתונים. אמנם השערות, הם ג"כ בחי"ד כמו הפה, אבל הם יותר חומרים מהבל הפה, כי יש בהם גם מבחינת עביות של מלכות דצמצום א', מטעם שהם אינם משמשים אלא במקום רדל"א, כנודע. וה"ס דעת דרדל"א המתלבש באוירא, שמהם מושפעים קומת חכמה דל"ב נתיבות דרך מו"ס אל או"א. ונמצא עיקר המשפיע הוא מו"ס, ע"י הבל

א' תרנו          חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

החוטם, שהוא בחי' המסך שביסוד דמו"ס, כי הוא המקבל מן השערות ויורד למקום או"א שבחב"ד דא"א, ועושה שם הזווג על בחינת דעת דשערות הכלולים במסך דיסוד דבחי"ג שלו שנקרא חוטם, וע"ד זה משפיע המוחין דע"ב לאו"א, כנ"ל בתשובה ע"ח וע"ט, בענין כפיפת ראש. עש"ה. ועי' בתשובה ל"ב ול"ג בענין הבל הפה והחוטם. (אות רי"ח).

מהם שעשועים במ"ן ומ"ד.

קלט) בשעת הזווג, שהנשמות שבנוקבא עולות במ"ן שלה ומקבלים בחי' ג"ר שלהם ע"י הג"ר שלה המשמחות, יש בחי' שעשועים אל המזדווגים בהשלימות הגדולה שהשיגו הנשמות ע"י המ"ן ומ"ד של הזווג. כמ"ש בזוהר, פוק חזי במאי ברא דאתינא לגבך. (אות ס"ג).

מהם שעשועים בנשמות.

קמ) כתר רחל היורד בחצות לילה בבריאה, ומחברת אליה את הט"ת שלה, שעמהם מתחברים ג"כ גו"ע של נשמות הצדיקים הדבוקים בט"ת אלו, אז הקב"ה, שהוא כתר דרחל, משתעשע עם הנשמות האלו, על יציאתן מתוך הקליפות והתחברותן בקדושה. (אות מ"ב).

מהי תוספות ולא עיקר.

קמא) מה שנתקן בהפרצופים בקביעות נבחן לעיקר הפרצוף, והם ששה כלים חג"ת נה"י דז"א, ובחינת מלכות דנוקבא, שהיא עטרת יסוד דז"א. אשר מבחינת הכלים הם נבחנים, לחב"ד חג"ת דז"א עד החזה, ובחינת כתר דנוקבא, שהיא נקודת החזה. וכל מה שזו"ן משיגים יותר מבחינת אלו, דהיינו בחינת נה"י דכלים דנשמה חיה יחידה דז"א, עם ג"ר דאורות. וכן כל הט"ת דכלים דנרנ"ח של הנוקבא, עם הט"ר
דאורות, כל אלו נבחנים לתוספות ואינם עיקר בפרצוף משום שאינם בקביעות בהם, אלא תלוים במעשים טובים של התחתונים. (אות ל"ד).

מהי תוספות כח.

קמב) מבחינת מוחין הקבועים של או"א וזו"ן, אין בהם כח להוליד נשמות. וכדי שיהיו להם כח להולדת נשמות, צריכים או"א לקבל תוספות כח על מדת קביעותם, דהיינו שצריכים לקבל מא"א מוחין דע"ב. ג"ר דאורות ונה"י דכלים. וכן זו"ן מאו"א. וכיון שאינם עיקר בפרצוף, ע"כ הם מכונים תוספות כח. (אות י"ג).

מהו ת"ת בבחי' היותו בפני עצמו.

קמג) נודע, שדעת נחלק לחסד וגבורה הנקראים: ת"ת, ויסוד. גם נודע שעיקר הנושא לחכמה זו דל"ב נתיבות הוא הת"ת, כי ע"כ נקרא בשם שמש, להיותו השורש לכל האורות המתגלים אחר א"א, מבחינת עצמות העליון, כי עצמות דא"א נסתם בקרומא, ואין גילוי עצמות ממנו ולמטה, זולת ע"י החכמה דל"ב נתיבות. וכיון שת"ת הוא עיקר הנושא להארת חכמה הזו, ע"כ נקרא בשם שמש, דהיינו, כמו השמש הוא השורש לכל האורות שבעולם הזה, כן ז"א הוא השורש לכל האורות אשר מא"א. אמנם הוא נבחן בב' בחי' אם היותו בפני עצמו, דהיינו מחוץ לנרתק של המסכים שבעטרא דגבורה, שאז מאיר בחינת החכמה שלו בגילוי גמור. וזה אינו נוהג אלא במוחין במקום יציאתם, דהיינו במקום ג"ר דא"א, ששם עלו או"א בעת הזווג. ויש בחינה ב', שת"ת מלובש בנרתק של עטרא דגבורה, ואז נקרא גם הת"ת בשם עטרא. כי אינו משמש במדתו עצמו אלא במדת עטרת היסוד. והוא מכונה בשם חמה בנרתיקה, שכל המוחין דשתא אלפי שני הם מבחינת ב' עטרין שהם בחינת חמה בנרתיקה. אמנם

חלק י"ד        לוח התשו' לפי' המלות     גדלות הז"א          א' תרנז

לעתיד יאירו אלו המוחין כמו שמאירים באו"א עלאין במקום יציאתם, דהיינו שת"ת יאיר מבחינת היותו בפני עצמו מחוץ לנרתק, כנ"ל. וע"ז רמזו ז"ל עתיד הקב"ה להוציא חמה מנרתיקה, וכו'. (אות פ"א).

מהם תפנוקי מלכים.

קמד) המוחין המגולים בהארת חכמה נקראים תפנוקי מלכים, משום שמקום הגילוי דהארת חכמה הוא במלכות, שהיא נוקבא דז"א. כנודע. (אות ס"ב).

א' תרנח         חלק י"ד תלמוד עשר הספירות גדלות הז"א

לוח השאלות לענינים

קמה) מתי העיבור ב' לצורך מוחין דהולדה.

קמו) מהו ההפרש מבירורים דעיבור א' לבירורים דעיבור ב' ואילך.

קמז) מה הם מוחין דהולדה.

קמח) למה נקרא עלית מ"ן דלילה, שהיא לצורך מוחין דהולדה, אחר שהיא לצורך כלי ורוחא לבד.

קמט) למה זו"ן עולים לאו"א למ"ן גם ביום, ונשמות רק בלילה.

קנ) איך אומר, שע"כ זו"ן עולים למ"ן תמיד משום דזווג או"א לא פסיק. הרי לצורך מוחין גם הזווג או"א פסיק.

קנא) מהו הפירוש שאין שליטת המלכות אלא בלילה.

קנב) מה הן נשמות חדשות ומה הן נשמות ישנות.

קנג) מהו חידוש נשמות ישנות כדוגמת הכלי.

קנד) מהו ההפרש מנשמות חדשות פב"פ, לנשמות חדשות אב"א.

קנה) למה בזמן הבית יצאו נשמות חדשות פב"פ, ולאחר החורבן רק אב"א.

קנו) לאיזה מוחין מועיל הזווג דחצות לילה.

קנז) איפה עולים הנשמות למ"ן בלילה ללאה או לרחל.

קנח) לכמה שנים עולים הנשמות למ"ן בלילה בעת השכיבה.

קנט) למה באו"א אין ערלה ובזו"ן יש ערלה.

קס) מי סובל מהפגם של הערלה החופף על היסוד.

קסא) למה אין מלאכים עולים למ"ן.

קסב) למה אין זו"ן ואו"א ראוים למוחין דהולדה אלא ע"י תוספת כח.

קסג) פעם אומר שאו"א הם בזווגא דלא פסיק, ופ"א, שהם חסרי נה"י ומוחין.

קסד) למה אין או"א עולים למ"ן לא"א זולת בהקדם עלית זו"ן.

קסה) פעם אומר שנה"י דא"א מעלים הזו"ן לאו"א, ופ"א, שזו"ן מעלה היסוד דא"א לאו"א.

קסו) איך אומר שמתחילה מזדווג היסוד דא"א ואח"כ המו"ס, הלא המוחין באים מעילא לתתא.

קסז) איך הקשר שכל תחתון מעורר לעליונו עד ראש המדרגות ואז חוזר כל עליון להשפיע לתחתון מדרגה אחר מדרגה עד זו"ן.

חלק י"ד לוח השאלות לענינים גדלות הז"א          א' תרנט

קסח) מה הם ב' מיני השפע המחויבים לזווג שלים.

קסט) למה מחויב הזווג שלים לב' מיני השפע.

קע) למה אין זווג שלים זולת ע"י האי נתיב דלא אתידע.

קעא) למה תלוי הזווג דנתיב דלא אתידע, בהתעוררות התחתון.

קעב) מה הם ב' הענינים המחויבים במוחין דהולדה.

קעג) למה נשמת חכמה תתאה, היא זיו וזוהר דחכמה עלאה.

קעד) מה הם ב' הבחינות שביסוד דז"א.

קעה) מהו הפירוש שיסוד ח"י בב' עלמין.

קעו) למה נוהג הכאת אור העליון גם במסך דיסוד.

קעז) מהו ההכנה שנעשה בזווג דחצות לילה לצורך הזווג דהולדה אשר ביום.

קעח) מא הן ב' הבחי' שצריכין להמשיך בכל יום לצורך מוחין דהולדה.

קעט) למה אין הזווג דז"א עם רחל בח"ל. אלא בלאה.

קפ) למה אין נוקבא אחת מספקת להתלבשות נה"י דאמא.

קפא) מתי לוקחת לאה מקום רחל, ומתי לוקחת רחל לקום לאה.

קפב) למה אין רחל ראויה לקבל הזווג דחצות לילה.

קפג) מהו ההפרש מפרצוף לאה לרחל.

קפד) מהו ההפרש בין רחל השואלת כלים דלאה, לבין לאה השואלת כלים דרחל.

קפה) מה הפירוש שנה"י דאמא היא בחי' ארוכה.

קפו) למה אין הנוקבא מתמעטת פחות מנקודת הכתר.

קפז) למה נה"י דאמא מגדילים ללאה בכל קומתו דז"א, בעודה באחור.

קפח) למה לוקחת לאה הט"ס דתוספות דרחל.

קפט) למה לאה דוחקת רגליה לתחום רחל, ויושבות דחוקות.

קצ) מה הפירוש שע"כ יורדת רחל לבריאה משום שא"א לחלק א' מן הגוף להתפשט ולהתלבש בחלק אחר שבו.

קצא) פעם אומר, שט"ס דתוספת דרחל לוקחת לאה, ומלכות דרחל יורדת בבריאה. ופ"א, שט"ס דתוספת ירדו לבריאה, וכתר שלה נשאר באצילות. ופ"א שגם הכתר יורד לבריאה, אלא הט"ת שלה לוקחת לאה.

קצב) פעם אומר שהקב"ה יושב ושואג על בת זוגו שנפרדה ממנו וכן הנוקבא שואגת על ז"א שנפרד ממנה, מח"ל עד הבוקר. ופ"א, שז"א ורחל משתעשעים עם נשמות הצדיקים.

קצג) למה לאה ורחל יותר ארוכות מסיום רגלי ז"א.

קצד) למה הלבשת כתר רחל לרגלי לאה, גורמת לרחל שתשאר באצילות ולא תרד לבריאה.

א' תרס           חלק י"ד תלמוד עשר הספירות          גדלות הז"א

קצה) למה אין דעת בראש הנוקבא, כמו שהיא בז"א.

קצו) איפה הוא מקום יציאת המוחין דנוקבא.

קצז) למה אין המוחין דנוקבא נכללים במקום יציאת המוחין דז"א.

קצח) מהו ההפרש מעטרא דגבורה דז"א, אל הגבורה דנוקבא.

קצט) למה גילוי מו"ס הוא רק בי"ג תי"ד דא"א.

ר) למה מזל ונוצר הוא ת"ת דדיקנא, ומזל ונקה הוא יסוד דדיקנא.

רא) למה אין מזל ונקה נבחן למלכות דדיקנא אלא רק ליסוד.

רב) מה הפירוש דתיקון י"ג הוא יסוד הכלול מזכר ונקבה.

רג) למה זו"ן שבסוד העיבור גורמים שיתעורר המזלא בהתלבשותו באו"א.

רד) למה שליש אמצעי דת"ת הוא מקום גילוי לחכמה.

רה) למה נבחן חכמה לשירותא דכלא.

רו) למה אין התפשטות לחכמה במקומה אלא עד רדתה לז"א.

רז) מהו התליא, כיון שאו"א נכללו במזלא, ע"כ נחשבים כעתיקא.

רח) מהו הפירוש כמו שמו"ס סתמה את העצמות שלא תתגלה רק ע"י השערות, כן אבא סתם העצמות שלא תתגלה כי אם ע"י התלבשותו.

רט) מהו הפירוש דאתעביד ממזלא רישא חדא דכליל לחו"ב.

רי) למה או"א חסרי ראש לפעמים אע"פ דאתכלילו במזלא.

ריא) למה לצורך הקטנות דאו"א, אינם צריכים לזווג הפה דא"א.

ריב) מה הפירוש שע"י זווג הפה דא"א נעשו הד' תי"ד תתאין ומתחברים עם הח' עלאין, ואו"א נכללו בהם.

ריג) מי גרם שיכללו או"א במזלא.

ריד) מה הפירוש שא"א כופף ראשו למטה מסיום הפה, והגרון נכלל בראשו ממש.

רטו) למה רק חלק תשיעית דת"ת נעשה לכל הגוף דאו"א.

רטז) למה מתחברים הד' תי"ד תתאין ברישא דא"א.

ריז) למה זווג הפה דא"א, אינו לצורך עצמותו, אלא ליתן ג"ר לאו"א.

ריח) איזו מציאות אור נעשה ע"י המקיפים דשערות רישא ודיקנא.

ריט) למה עלית ז"א לנה"י דאו"א, גורם לו יציאת זקן התחתון.

רכ) למה אינו חושב פרקים אמצעים דידים דא"א, בעת שנעשו לחב"ד.

רכא) למה נחשבים ב' הכתפין דא"א לחלקו של ז"א.

רכב) למה אין ז"א מקבל ב' העטרין מא"א עצמו, רק בהתלבשות באו"א.

חלק י"ד        לוח השאלות לענינים גדלות הז"א     א' תרסא

רכג) מה הפירוש כיון דחו"ב דז"א הם טפין ממש, ע"כ מאירים יותר מב' העטרין.

רכד) מאחר שז"א לוקח כל ד' המוחין חו"ב חו"ג מנה"י דאו"א, שהם במקום ב' הכתפין דא"א, א"כ מהו ההפרש מחו"ב לב' עטרין.

רכה) מה הפירוש דחו"ב דז"א הם טפין נמשכים מחו"ג דא"א.

רכו) מה הן ב' הבחינות שבת"ת, שהוא הה"ח שבדעת.

רכז) למה נקראים ה"ח וה"ג שבדעת בשם ב' עטרין.

רכח) מה הפירוש שז"א נעשה ע"י אבא.

רכט) למה הקדושה משארת תמיד שורשה במקומה, אע"פ שיורדת למטה.

רל) פעם אומר שמחג"ת דא"א אינם נמשכים אלא או"מ. ופ"א, אשר מב' הכתפין דא"א נמשכים לו ב' עטרין, שהם הדעת דז"א.

רלא) למה בשש הבחי' דמוחין דז"א חשובים הפנימים יותר ממקיפים.

רלב) למה מוגבלים ב' העטרין ע"י התלבשותם ביסוד הבינה, עד שנעשו שניהם לבחינה אחת.

רלג) למה ז"א יונק מכתר דא"א, ואו"א רק מחכמה דא"א.

רלד) למה המקיף דבחי' ד', מאיר לכל המוחין דז"א, והמקיף דתפילין רק לפנים שלו לבד.

רלה) למה יציאת המקיף דתפילין הוא במצח הז"א מכנגד הדעת.

רלו) למה צריכים להכאת קוצי דשערי כדי שיתגלה המקיף דתפילין.

רלז) איך מאירים הקוצי דשערי לראש ז"א, והם אינם מגיעים אלא לרישי כתפין דא"א.

רלח) למה האו"מ דבחינה ב' דמוחין דנוקבא הם רק בחינת עור.

רלט) מה הם ג' הבחינות הנוהגים במצב רישא ודיקנא דא"א.

רמ) מה ההפרש מכפיפת ראש א"א לצורך מוחין דאו"א, לכפיפת ראשו לצורך הז"א.

רמא) מה הפירוש כשא"א כופף ראשו בבחינת המזל הי"ג, מאיר לחכמה דז"א הנקרא אברהם.

רמב) מה הפירוש כד אתא אברהם אתהדר ברא לאבר.

רמג) מה ההפרש בין מקיפי ל"מ דצלם אל המקיפים דשש הבחינות.

רמד) למה הדיקנא דא"א הוא מחכמה, ודיקנא דז"א מדעת.

רמה) פעם אומר שהדיקנא דז"א נמשך מי"ג נימין וחוורתי, ופ"א שנמשך מי"ג תי"ד, ופ"א, שנמשך מי"ג בריתות.

רמו) למה במנחה דשבת עולה ז"א, רק לד' תי"ד תתאין.

רמז) איך הוא המשכת הז"א את הו' תי"ד שלו, מי"ג תי"ד דא"א.

רמח) למה צריכים ב' ההין תתאין דב' הויות הראשונות דדיקנא דא"א להאיר בתיקון ונקה דז"א.

רמט) למה ו"ה שז"א נוטל מהוי"ה הב' דא"א נעשים אצלו לי"ה.

א' תרסב        חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

לוח התשובות לענינים

קמה) עי' לעיל תשובה ק"ט.

קמו) הבירורים דעיבור א', הם רק מבחינת כלים דפנים. והבירורים דעיבור ב' ואילך הם מכלים דאחורים. עי' לעיל תשובה ק"ט. (א' תצ"ג ד"ה העיבור. אות ד').

קמז) מוחין מקומת ע"ב שהוא אור החיה, נבחנים למוחין דהולדה וכל זמן שאין בפרצוף אור החיה אינו ראוי להוליד. (אות ד').

קמח) הגם שמזווג הלילה אינו בא רק כלי ורוחא, שהם בחינת הארת כלים והשלמתם, ואינם המוחין דע"ב עצמם, עכ"ז הם הכנה לקבל המוחין דע"ב, כי לולא השלמת הכלים, אי אפשר שיקבלו קומת ע"ב, ע"כ נבחן להתחלה למוחין דהולדה. (א' תצ"ג ד"ה וזו).

קמט) בזו"ן יש חסדים מכוסים, כגון זווג דז"א ולאה מחזה ולמעלה פב"פ, ולזה יכול לעלות תמיד למ"ן, כיון דאו"א דמוחין דס"ג הם בזווג דלא פסיק. אמנם מבחינת חסדים מגולים, אינו יכול לעלות למ"ן תמיד, כי גם או"א זווגיהו פסיק מבחינת מוחין אלו, שהם ע"ב.

אמנם נשמות הצדיקים, אין בהם מוחין אלא מקומת ע"ב, דהיינו מבחי' חסדים מגולים, וע"כ אינם עולים למ"ן אלא בלילה, שאז שליטת המלכות, כי לאה מתפשטת עד סיום הז"א, ויש זווג עם יסוד דגדלות דז"א, ואז מקבלים הנשמות בחינת הארת כלים, ובזווג היום הם נשלמים עם מוחין ג"כ. (אות ה'. א' תקי"ז ד"ה ובזה).

קנ) הכונה היא למוחין דחסדים מכוסים,
שהם מוחין דנשמה, אשר מהם יש זווג ז"א ולאה. ומוחין אלו באים מאו"א דס"ג דזווגייהו לא פסיק. (אות ה').

קנא) ענין התפשטות רחל לבריאה, ע"י המוחין שז"א ולאה מקבלים, שחג"ת דז"א נעשו לחב"ד, ונה"י לחג"ת, שע"כ נמשכת לאה עד סיום אצילות, ורחל יורדת למקום נה"י חדשים הנבררים ע"י זה מבריאה, והיא משגת שם ט' הנקודות דתוספות שלה, עם הארת כלים שמקבלת מזווג ז"א ולאה דאצילות. הנה זה נבחן לשליטת המלכות, כי שליטתה מתפשטת גם בבריאה, שבזה היא מבררת גם בחי' גו"ע דנשמות הצדיקים כנודע. ושליטה זו אינה ביום, כי ביום נמצאת רחל באצילות ומסולקת לגמרי מעולם הבריאה. (אות ה'. א' תקי"ז ד"ה אמנם).

קנב) יש ב' בחינות נשמות חדשות: א' הוא מבחינת חכמה דאו"י, שהם אינם באים לגמרי מנקודים ואלך, כי הגנן לא ירד לגינתא עוד, מעת הנקודים ואילך, כמ"ש בזוהר. ויש בחינות נשמות חדשות, הבאות מבחינת חכמה דל"ב נתיבות, שהן נבחנות באמת לנשמות ישנות, כי המוחין אלו כבר יצאו בנקודים, אלא שנתבטלו בסבת שבירת הכלים. וכן אח"כ יצאו בבחי' אדם הראשון, ונתבטלו בסבת חטאו של אדה"ר בסוד נשירת אברים. ועתה בשתא אלפי שני הם חוזרים ומתחדשים בסוד אין משיח בן דוד בא אלא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף, שפירושו, שאי אפשר להיות גמר התיקון מטרם שכל הנשמות שכבר היו בגוף דאדה"ר, יצאו פעם שנית ויתחדשו. אמנם כאשר מקבלים המוחין דמ"ה החדש באצילות, נבחנים ג"כ לבחינת נשמות חדשות, כי המוחין שלהם הם מבחינת מ"ה

חלק י"ד        לוח התשו' לענינים גדלות הז"א          א' תרסג

החדש דעולם התיקון. ואלו הנשמות שהן מבחינת ב"ן לבד, הן נקראות נשמות ישנות. (אות י"ח).

קנג) יש ב' בחינות בהתחדשות הנשמות ישנות: א' היא מבחינת הארת כלים, להחזיר להן בחינת אח"פ, להשלימן בעשרה כלים, וזה שנעשה ע"י זווג הלילה, וזה נבחן להתחדשות הנשמות כדוגמת הכלי שבה, דהיינו כמו הכלי ורוחא שנתחדשו לנוקבא, כן מתחדשים הנשמות מבחינה זו. ויש בחינת התחדשות נשמות ממש, דהיינו מבחינת המוחין דמ"ה החדש, וזהו שנעשה בזווג היום. (אות י"ז).

קנד) כשהנשמות מקבלות ג"ר שלהן, נבחנים ג"ר אלו שהם פב"פ, כי הם נכללים אז בזווג זו"ן שהם פב"פ, ונקראים אז, נשמות חדשות דפב"פ. אמנם לאחר לידתם שבאים בבריאה, הם אובדים בחינת פב"פ שלהם, כי אין אצילות יכולה לעבור למטה מפרסא דאצילות, וע"כ נעשו שמה, לבחינת נשמות חדשות אב"א. (אות י"ח. א' תקכ"ה ד"ה וטעם).

קנה) בזמן הבית היו זו"ן במדרגת או"א בקביעות, ובריאה נמשכה לאצילות, וע"כ גם בעת לידתן של הנשמות לא אבדו בחינת פב"פ שלהם, כי נשארו בבחינת אצילות. אמנם לאחר החורבן, שחזרו זו"ן למקומם, ועולם הבריאה חזר למטה מפרסא דאצילות, שנמצאות הנשמות בעת לידתן בבריאה שלמטה מפרסא, ע"כ אבדו הג"ר מבחינת פב"פ, ונעשו לבחינת נשמות חדשות דאב"א. (אות י"ח. א' תקכ"ה ד"ה וטעם).

קנו) המוחין דזווג דחצות לילה, הם בחינת ג"ר דרוח, דהיינו בחי' מוחין דו"ק, שהם להשלמת כלים לבד, דהיינו הכנה לזווג דהולדה שביום, וע"כ מועיל הזווג הזה רק לבחינת כלי ורוחא: כלי, מורה על נה"י דגדלות שמשיגים אז. ורוחא מורה, על ג"ר
דרוח, שמקבל אז. והם נחשבים בעיקר לתיקון היסוד דגדלות מבחינת הכלי שבו, שיהיה ראוי להעלות מ"ן ולקבל מ"ד בעת הזווג דיום. (אות ט"ז י"ז וי"ח).

קנז) הם עולים לזווג ז"א ולאה הנעשים אז בבחינת פב"פ בכל קומתו דז"א, כי לאה נתפשטה אז גם מחזה ולמטה כנודע. (אות י"ג).

קנח) נודע, שאין שום פרצוף יכול לעלות בעצמו למ"ן מטרם שישיג הקטנות שלו ע"י העליון. גם נודע, שאין הנשמות יכולות לקבל מוחין דג"ר, מטרם מלאת להם י"ג שנה, משום שהן פוגעין בערלה תחלה. הרי שאין הנשמות ראויות לעלות למ"ן לזווג הזה, שהוא לצורך מוחין דהולדה, אלא לאחר י"ג שנה. (אות ו').

קנט) נודע, שאו"א הם מבחינת או"י, רק בחי"א ובחי"ב, ובחי"ג ובחי"ד שבהם, אינם אלא בדרך התכללות מתחתונים. אמנם ז"א הוא בחי"ג דאו"י, וע"כ באו"א אין ערלה, כי בחינת הערלה היא בחי"ד דעביות, שאין לה שום זווג בעולם האצילות, וכל מקום שהיא מופיעה, תכף אור העליון מסתלק משם, וכיון שז"א הוא בחי"ג דאו"י, הרי בחי"ד זו מתחלת עם סיום פרצופו, דהיינו אחר עטרת יסוד שלו, וע"כ לא יוכלו הנשמות לעלות למ"ן, מטרם שמעבירים בחינת הערלה משם, כי כל עוד שנמצאת ערלה זו שמה, הרי אור העליון מתרחק משם, והם צריכים לתקן ג' שני ערלה מג' הקוים נה"י דז"א, כלומר מבחי' סיומם דג' קוים, ששם עמידת הערלה, כנ"ל. ואח"כ שנה רביעית בסוד קדש הלולים, ואח"כ הם יכולים לעלות למ"ן. אבל באו"א אינו נבחן שום ערלה בסיומם, כי הם רחוקים לגמרי מבחי"ד, כי הם מסתיימים בבחי"ב דאו"י, כנ"ל. (אות ז').

קס) אין שום עביות יכולה לפגום

א' תרסד        חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

למעלה ממקום מציאותה השורשי, וע"כ הגם שהערלה מתחלת תכף אחר סיום ג' הקוים דז"א, מ"מ הוא עצמו אינו סובל מזה כלום. רק נשמות הצדיקים, הצריכים לקבל מעטרת יסוד דז"א, ונמצא הערלה שהיא למעלה מהם, וע"כ היא שולטת עליהם, ואינם יכולים לעלות למ"ן, מטרם שיסירו הערלה משם. (א' תצ"ט ד"ה הערלה).

קסא) כי בי"ע במקומם, הם בינה ז"א ונוקבא, שנפרדו מאצילות, מכח צמצום ב', כנודע. וע"כ, אפילו כשהם עולים לבחינת אצילות, מקבל כל אחד מבחינה שכנגדו שמה, ובחינת הנשמות הבאות מעולם הבריאה, מקבלות בחינת ג"ר, ובחינת המלאכים שהם מעולם היצירה, מקבלים רק בחינת רוח, שזהו כל שלמותם, ובחינת האופנים דעולם העשיה, אינם מקבלים רק בחינת נפש, כי אינם חסרים יותר מזה. ולפיכך אין המלאכים עולים למ"ן לזו"ן, כי אפילו אם עלו למ"ן, לא היו גורמים לזו"ן שימשיכו להם מוחין דג"ר, כי המלאכים אינם חסרים מהם, ואין הם חסרים אלא מבחינת רוח דאצילות, וע"כ היו גורמים לזו"ן שימשיכו להם מוחין דרוח בלבד, ולזה אין זו"ן צריכים לעלות לאו"א, כי קומת ו"ק יש להם מעצמם. ונמצא שלא היו גורמים שום עליה לז"א ע"י עלית מ"ן שלהם. אמנם נשמות הצדיקים שהם מבריאה, והם חסרים לבחינת ג"ר, ע"כ כשעולים למ"ן אל זו"ן, אין זו"ן יכולים להמשיך להם זה, זולת ע"י עליתם לאו"א לקבל מהם בחינת ג"ר להמשיך לנשמות, ונמצא זו"ן עצמם מתגדלים על ידיהם. וכבר ידעת הכלל הזה, שכך המוחין הנמשכים לתחתונים, הם מוכרחים לעבור דרך כל העליונים עד למדרגתו של התחתון, וע"כ נבחן שהמוחין ההם לא נעדרו מן העליונים אחר ביאתם למקום התחתון, אלא אדרבה עיקר השורש של המוחין ההם נשאר בהעליונים והתחתון אין לו אלא ענף מהם. ומובן עם זה, אשר ע"י עלית הנשמות למ"ן לזו"ן לקבל מוחין
דג"ר לעצמם, נמצאים זו"ן מתגדלים תחילה, ובהם נשאר שורש המוחין, והנשמות אין להם אלא בחינת ענף קטן ממוחין ההם. (אות י').

קסב) אין מוחין דהולדה אלא מבחינת אור החיה, שהוא קומת ע"ב. ונודע שמבחינת הקביעות אין לאו"א אלא קומת ס"ג. ולזו"ן אין להם אלא קומת ו"ק. וע"כ אינם ראוים למוחין דהולדה, אלא אחר שמקבלים תוספות כח מעליונים, כי או"א צריכים לקבל מוחין דע"ב מג"ר דא"א, ואח"כ הם משפיעים אותם לזו"ן, ואז הם ראוים להוליד נשמות. (אות י"ג).

קסג) מבחי' מוחין הקבועים באצילות יש לאו"א קומת ס"ג בקביעות בזווג דלא פסיק לעלמין, ומכח הזווג הזה יש לכל העולמות בחינת קיום והעמדה. אמנם מבחינת ע"ב אין להם אלא בחי' ו"ק דע"ב, כי הם מלבישים רק לבחינת חג"ת דא"א, ואין להם אחיזה בג"ר שלו שהם ע"ב דמ"ה. וע"כ מבחינה זו המה חסרים נה"י דכלים וג"ר דאורות, ואין להם השלמה זולת כשהם עולים לג"ר דא"א ומקבלים קומת ע"ב ע"י המ"ן דשערות כנודע. (אות י"ג).

קסד) כי או"א מתוקנים בקביעות בקומת ס"ג, שהם בחינת ג"ר דבינה, שאין לה חפץ אלא בחסדים מכוסים, ולא בחכמה, וע"כ אין ענין לאו"א שיעלו למ"ן לג"ר דא"א לקבל מוחין דחכמה, זולת בעת שזו"ן עולים לעיבור הבינה למ"ן, שאז מתעורר הקשר של זו"ן עם הבינה מהיחס דאו"י, כי בינה לא האצילה לז"א דאו"י, רק ע"י חזרתה פב"פ עם חכמה, כנודע. וע"כ גם עתה מתעורר בבינה החיוב הזה להשפיע חכמה אל זו"ן, ואז היא עולית לג"ר דא"א למ"ן שחוזרת שם פב"פ עם חכמה, כנודע. אבל בלי התחברותה עם זו"ן אין לה שום ענין וצורך לעלות למ"ן ולחזור פב"פ עם

חלק י"ד        לוח התשו' לענינים            גדלות הז"א א' תרסה

חכמה, כי כל חפצה היא רק בחסדים מכוסים. (אות י"א).

קסה) מטרם שיש לזו"ן מציאות בפני עצמו, דהיינו בעיבור ב' אי אפשר לזו"ן שיעלה מכח עצמו, ואז נבחן שהעליון מעלה אותו, והוא ע"י העלאת נה"י דא"א לחג"ת שלו עולה עמו בחינת המ"ן דז"א, כמ"ש בחלק י'. אמנם אחר שז"א כבר השיג הקטנות שלו, הוא עולה מעצמו למ"ן, ולא בכח העליון, ואז נבחן שז"א עולה למ"ן מעצמו לאו"א ומעלה עמו גם הנה"י דא"א. (אות מ"ט).

קסו) הכונה היא על בחינת עלית מ"ן שמבחינה זו היסוד עם הזו"ן שעלו לחג"ת, גורמים לעלית מ"ן דחג"ת עם או"א המלבישים אותם אל מקום ג"ר דא"א ששם מו"ס, כי אז נמצא אבא מלביש לגלגלתא דא"א, ואמא מלבשת למו"ס, הרי שיסוד העולה לחג"ת גורם לעלית אמא למו"ס וכן יותר למעלה, ויורדים מ"ד ממדרגה למדרגה עד זו"ן. (אות מ"ט).

קסז) נודע, שתחלת עלית מ"ן היא, ע"י נשמות שמבריאה, כי זו"ן הם מתוקנים ע"י נה"י דאמא עלאה בבחי' אחורים דג"ר דבינה, שהם בבחינת חסדים מכוסים, כמו ג"ר דבינה, ואין להם חפץ בעת ההיא לבחינת הארת חכמה, כמו ג"ר דבינה. ולפיכך אין בהם התעוררות לעלות למ"ן לאו"א זולת ע"י נשמות הצדיקים הצריכים דוקא לבחינת חסדים מגולים, להיותם מבחינת נה"י דנוקבא דז"א, וע"כ נתעורר החסרון הזה גם בזו"ן עצמם, כי אין האחורים מג"ר דבינה מועילים אלא בעת שנה"י דזו"ן הם בסוד ואחוריהם ביתה, דהיינו שנעלמים ואינם מורגשים. וע"כ אחר שהנשמות נתחברו עמהם בסוד מ"ן, נתעוררו גם הנה"י דז"א עצמם, שאין אחורים דבינה יכולה אז להאיר להם, וחזר על זו"ן כח המסך, וע"כ הוכרחו לעלות לאו"א למעלה
מחזה בסוד מ"ן, ואז נתעורר גם החסרון הזה דחסדים מגולים גם במקום או"א, מחמת הקשר שיש לבינה עלאה להמשיך חסדים מגולים לזו"ן מהיחס דאו"י, וכיון שנתעורר החפץ להארת חכמה נפסקו אז בזה בחינת אחורים דבינה, וכח המסך נפל עליהם, וע"כ עולים גם הם למקום ג"ר דא"א למ"ן. וכיון שהג"ר דא"א אינם יכולים להשפיע לאו"א אור חכמה מבחינת עצמותו דח"ס, כי נסתמה בקרומא, כנודע, אלא רק מבחינת חכמה דל"ב נתיבות היוצאת על המ"ן דשערות דיקנא, ע"כ גם א"א עולה למקום רדל"א, וממשיך שם המ"ן דשערות שלו לפה דרדל"א, ואז יורד מ"ד מלמעלה מע"ב ס"ג העליונים לג"ר דעתיק, ונעשה הזווג על המ"ן דשערות שהמשיך שם א"א, ויצאת עליהם קומת ע"ב, ובדרך כפיפת ראש יוצאת אותה הקומה גם במקום חב"ד שלו ששם עומדים או"א, ומקבלים גם או"א אותה הקומה, ואו"א משפיעים הקומה הזו בדרך התלבשות ביסודות שלהם אל נה"י שלהם, שנשארו במקום ב' כתפין דא"א, ששם נמצאים זו"ן בעיבור, ואז מקבלים זו"ן קומה ההיא מנה"י דאו"א, בהיותם גם הם מלבישים לב' כתפין דא"א. הרי איך מתחילה מעלה מ"ן כל תחתון אל עליון שלו, וכן העליון אל העלי עליון עד א"ס, ואז יורד אור העליון מא"ס ב"ה הנבחן לבחינת מ"ד, המזדווג עם המסך הא' שבא"ק, ויוצאת קומת מוחין על המסך אשר שם, ומשם יורדת הקומה מדרגה אחר מדרגה עד שבאה למקום זו"ן, כמבואר. (אות מ"ט).

קסח) ב' מיני שפע נוהגים בעולמות. א' הוא שפע של העמדה וקיום הפרצופים, ששפע הזו היא מציאותו של הפרצוף עצמו ועיקרו, דהיינו בחינת הנושא שבו. וב' הוא שפע של ברכה וחרות ותפנוקי מלכים, שהם בחינת המוחין דגדלות וענין ההולדה של הפרצוף וכדומה. ושפע הזו היא בחינת תוספות יקר ומעלותיו של הפרצוף, דהיינו בחינת נשוא, ולא נושא. כי יש עכ"פ מציאות

א' תרסו         חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

של העמדה וקיום להפרצוף זולתם. וב' מיני שפע הללו באים רק מזווג שלים של או"א, דהיינו ממוחין דע"ב שלהם, ולא ממוחין דס"ג הקבוע בהם, כי ממוחין דס"ג אינו בא רק בחינת מין הא' בלבד, שהם רק להעמדה וקיום. (אות נ"ב ונ"ה).

קסט) נודע, שאין אור א"ס מתלבש בפרצוף זולת ע"י התלבשות באור החכמה, ואין אור החכמה מתלבש בפרצוף, זולת ע"י התלבשות תוך אור דחסדים. ולפיכך אין זווג שלים זולת ע"י ב' מיני שפע (כנ"ל באות קס"ח) וע"כ מתחילה צריכים לשפע של קיום והעמדה, שהם נמשכים מג"ר דבינה, שהם אור חסדים בשפע. ואז אור החכמה שהוא השפע דמין הב', הנקרא ברכה וחירות ותפנוקי מלכים, יכול להתלבש תוך החסדים שבפרצוף, הנמשך מג"ר דבינה, ואז הזווג שלים, כי אור א"ס מתלבש שם תוך אור החכמה, הרי שאין שלימות אמיתית זולת ע"י ב' מיני שפע הנ"ל. (אות נ"ב).

קע) כי אין זווג לאו"א בקומת ע"ב, זולת ע"י המ"ן דמזלין, להיותם ממקורם בחינת המלכות דצמצום א', כנודע. ומלכות דצמצום א' נקראת נתיב דלא אתידע, שהיא נכללת בשערות דיקנא, כנ"ל. הרי שאין זווג שלים דאו"א, דהיינו מקומת ע"ב הנקרא זווג שלים, אלא ע"י נתיב דלא אתידע. והטעם שאין קומת ע"ב יוצאת אלא ע"י המזלין שהם מלכות דצמצום א' עי' בהסתכלות פנימית בחלק י"ג. (אות נ"ג. ואות נ"ח).

קעא) כי המוחין דס"ג של או"א בבחי' הקביעות, הם בבחינת כי חפץ חסד הוא, ולעולם לא תפסוק אמא את האחורים שלה, ולעלות לג"ר דא"א להזדווג על בחינת המזלין, שהם בחינת הנתיב דלא אתידע, זולת ע"י המ"ן דזו"ן המעוררים בה החפץ אחר אור החכמה. אמנם גם זו"ן אינם עולים למ"ן זולת ע"י המ"ן דנשמות הצדיקים,
כי גם הזו"ן מלובשים באחורים דאמא, כל זמן שאין להם מוחין דחיה. הרי שאין זווג עליון בג"ר דא"א שבמקום רדל"א המוציאים קומת ע"ב על המ"ן דמזלין בשביל או"א, זולת ע"י התעוררות של התחתון שהם נשמות הצדיקים כי אחר עלית נשמות הצדיקים למ"ן לזו"ן, עולים זו"ן לאו"א, ואו"א לג"ר דא"א, וג"ר דא"א לרדל"א, ושם נעשה הזווג על המ"ן דשערות, שהם בחינת הנתיב דלא אתידע, וע"י כפיפת ראש הם באים ג"כ לאו"א וגם או"א מזדווגים ע"י הנתיב ההוא. (אות נ"ה).

קעב) א' היא השפע הנמשכת מאחסנתא דאו"א, שהם חו"ב שבו, ובחי' ם' דצל"ם, שעי"ז נעשה בן חורין ואין משועבד לזווג דחו"ג שבדעת שלו. וב' היא בחינת ב' העטרין הנמשכים מדעת דאו"א, שהם בחינת ל' דצל"ם, ומשם נמשכים ברכה ותפנוקי מלכים, שהם בחינת הולדה. (אות ס"ב).

קעג) הנוקבא נקראת חכמה תתאה, בעת שהיא פב"פ עם זו"ן במוחין דע"ב, שאז ע"י המסך שלה שהיא מעלה או"ח עד החכמה דז"א היא ממשכת קומת החכמה שהיא ע"ב, וכיון שכל בחינת המשכת המוחין היא ע"י המסך שיבסוד דנוקבא, כי לולא או"ח שלה אין קומת החכמה נמשכת לפרצוף, ע"כ נקראת גם הנוקבא בשם חכמה תתאה. כי זיו וזוהר של החכמה עלאה נמשכת על ידה ומתלבש בה. (אות ע"ג).

קעד) א' הוא בחינת יוסף, שהוא בחינתו עצמו, והוא בחינת גילוי האו"י שבקומה. וב' הוא בחינת בנימין הכלול ביוסף, שהוא בחינת המסך שבו, שעליו נעשה הזווג דהכאה עם האו"י המוציא ע"ס דאו"ח להלביש האו"י, וטרם שז"א משפיע הקומה לנוקבא, היא יוצאת מתחילה בז"א עצמו, על בחינת בנימין הכלול ביסוד שבו עצמו, ואח"כ הוא משפיע אותה הקומה

חלק י"ד        לוח התשו' לענינים            גדלות הז"א          א' תרסז

לנוקבא, דהיינו על המסך שבה, ואז נבחן יסוד דז"א רק לבחינת יוסף לבד, דהיינו לאו"י, ויסוד דנוקבא לבחינת בנימין לבד, דהיינו בחינת האו"ח. (אות ע"ו).

קעה) נתבאר לעיל בתשובה קע"ד, שמתחלה נעשה הזווג ביסוד דז"א עצמו, דהיינו על בחינת בנימין הכלול ביוסף, שהוא מעלה או"ח שהם ט' ממטה למעלה, המלבישים הט' דאו"י המתגלים ע"י בחינת יוסף שביסוד, ואז נקרא היסוד חי, להיותו כולל ב' פעמים ט"ס, ט' שממעלה למטה, וט' שממטה למעלה, שהם בגי' ח"י. ואח"כ שעושה הזווג עם הנוקבא עצמה, שאז נבחן יסוד דז"א לבחינת יוסף, וט' דאו"י. ויסוד דנוקבא נבחן לבנימין וט' דאו"ח, הרי שוב ח"י ספירות, ונמצא ח"י בתרין עלמין, מתחילה בעלמא דדוכרא, ואח"ז בעלמא דנוקבא. שז"ס ח"י ח"י הוא יודך. (אות ע"ו).

קעו) אין בחינת זווג דהכאה אלא בבחינת מסך במלכות דראש, אבל לא במסך המסיים את הפרצוף, כי לולי היה נוהג בחינת זווג גם במסך המסיים, היה צריך כל פרצוף להתפשט בלי סוף. וכל זה אמור רק כלפי הפרצוף עצמו, אמנם לצורך התחתון, שהוא אינו יוצא אלא מאחורים דעליון כנודע, אשר בפרצופי הג"ר הוא מסך דחזה, כמו בפרצוף א"ק, וע"כ יוצא ראש כל תחתון, מחזה עד הפה דעליון ומלביש לחג"ת דעליון, כנודע. אמנם בישסו"ת וזו"ן נעשה שינוי בזה, כי הם יוצאים רק מזווג יסודות דעליון ולא מפה, כי הם צריכים להארת חכמה, דהיינו לחסדים מגולים, שאין זה מושפע מג"ר דאו"א, אלא רק מנה"י שלהם, כי ג"ר דאו"א הם בחינת חסדים מכוסים, וע"כ אין ישסו"ת מקבלים בחינת המוחין שלהם אלא מנה"י דאו"א. וכן ישסו"ת עצמו אחר שנשלם בכל המוחין שלו, נמצאים ג"ר שלו ג"כ בבחינת חסדים מכוסים, כמו ג"ר דאו"א, ואינו משפיע
בחינת חסדים מגולים אלא מבחינת נה"י שלו כמו או"א, וכן אחר שז"א נשלם בכל המוחין, הנה גם הוא נמצא בחינת חסדים מכוסים בג"ר שלו כמו או"א וישסו"ת, ואינו יכול להשפיע הארת חכמה אלא בנה"י שלו כמו או"א.

ומסבה זו נמצא בישסו"ת ובזו"ן שאינם יוצאים מבחינת מסך דג"ר הנמשך בחב"ד חג"ת, אלא במסך דנה"י, שמשם נמשכים חסדים מגולים. וע"כ נעשה המסך דיסוד דז"א בחינת מסך של ראש לנוקבא, ע"ד הכלל שכל אחורים דעליון נעשה לפנים בתחתון, באופן שאותה הקומה היוצאת על זווג המסך היסוד אינה שייכת כלל לז"א עצמו, אלא רק לנוקבא. ולפיכך אין שום שינוי בהסיום שלו מכח הזווג הזה, כי מבחינת עצמו הרי שם המסך המסיים לכל הארותיו, ואינו ראוי לשום המשך של זווג. אלא ענין הזווג הנעשה, הוא מבחינת אחורים שלו שהוא שייך לנוקבא בלבד. ותדע שזה כל ההפרש העיקרי בין קומת ע"ב דאו"י שהוא מו"ס, ובין קומת ע"ב היוצאת על השערות דיקנא, דהיינו החכמה דל"ב נתיבות. כי קומת ע"ב דאו"י, נמשכת מג"ר דעליון, כמבואר בפרצופי א"ק, שכל תחתון מלביש לעליון מפה שלו ולמטה. אמנם החכמה דל"ב נתיבות אינה יוצאת אלא מנה"י דעליון.

אכן יש כאן עמקות יתרה, שכדאי להאריך בה, כי ידיעתה מוכרחת כדי להבין המוחין האלו על בורים. והוא, כי חכמה זו דל"ב נתיבות, אין לה שורש כלל בג"ר, אלא הת"ת הוא השורש הראשון אל חכמה זאת. ואע"פ שהבינה שבה להיות חכמה ולא הת"ת, כי הת"ת מקבל רק הארה מחכמה הזאת עכ"ז, כיון שלא נגלה אור החכמה בבינה דאו"י, זולת עם אצילותה את הבחי"ג, שהיא הת"ת, לפיכך נבחן רק ת"ת להתחלה ולשורש לחכמה זו, ולא בינה, שהרי ביחס הה' בחינות דאו"י לא נשתנה הבחי"ב שהיא הבינה, מחמת שהאצילה לבחי"ג, כי רק בחי"ג שהוא הת"ת קבל להארת חכמה,

א' תרסח        חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

ובחי"ב נשארת בבחינת חסדים מכוסים לאחר אצילות הת"ת כמו מטרם אצילותו. כמ"ש לעיל בחלק א' דף ה' ד"ה וטעם. הרי שאין שורש לחכמה זו דל"ב נתיבות בג"ר, כי אפילו בינה לא נחשבה לשורש, כמבואר, אלא רק ת"ת הוא בלבד נחשב לשורש אל החכמה.

אמנם נודע, שת"ת כולל ה"ח. חג"ת נ"ה. שהם כנגד ה' בחינות דאו"י כח"ב זו"ן. ולפיכך נבחן שגם החג"ת דה"ח הם למעלה מבחי' השורש לחכמה דל"ב נתיבות, שהרי הם בחינת כח"ב. אמנם הת"ת דה"ח נבחן לבינה ביחס הכתר, ונבחן לז"א ביחס הע"ב, כמ"ש בחלקים הקודמים ומבחינת המוחין הבאים מע"ב נחשב ת"ת לבחינת ז"א. וע"כ ת"ת נחלק לג' שלישים, שהם: בינה, ז"א, מלכות, שמבחינת תיקון קוים הם חב"ד חג"ת נה"י, כמ"ש בחלק י"ג. אשר שליש עליון דת"ת עד החזה הוא בחי' בינה וחב"ד. ושליש אמצעי הוא בחי' ת"ת וחג"ת. ושליש תחתון הוא מלכות ונה"י. כמ"ש שם. ולפי הנ"ל אשר בג"ר אין שורש לחכמה דל"ב נתיבות, הרי גם בשליש עליון דת"ת שהוא בחי' בינה וחב"ד, אין עוד שם שום שורש לחכמה זו. אלא רק בשליש אמצעי שהוא ת"ת וחג"ת, שבו לבד נבחן השורש לחכמה זו דל"ב נתיבות. ובזה תבין מ"ש הרב בכל מקום, שגילוי חכמה הוא רק מחזה ולמטה, שהכונה היא על שליש האמצעי, הנבחן לת"ת שבת"ת, כנ"ל וע"כ הוא השורש לחכמה זאת. ונתבאר היטב. שאין שורש לחכמה דל"ב נתיבות, לא בג"ר האמיתים, ולא אפילו בג"ר דה"ח שהם חג"ת עד החזה, אלא בשליש אמצע דת"ת לבד.

ועם זה תבין שגם באו"א אין ענין חכמה זו מתחלת, רק מבחינת מחזה ולמטה שלהם, כי ז"ת דאו"א הם באים מהתכללות זו"ן בהם, כנודע, וע"כ גם בהם נבחן החג"ת עד החזה לבחינת ג"ר, ואין החכמה יכולה להתגלות שם, כנ"ל, אלא רק מחזה שלהם ולמטה, שם מתחיל גילוי החכמה, דהיינו
בנה"י שלהם, כי מחזה ולמטה הם בחינת נה"י.

ולפיכך כל פרצוף הצריך לקבל מוחין דחכמה זו דל"ב נתיבות, אינו יכול לקבל אותה רק מנה"י דעליון, שהם ג' פרצופים: ישסו"ת, ז"א, ונוקבא, וע"כ הם מלבישים כל אחד לנה"י דעליון, ולא לחג"ת כבפרצופי א"ק, כי רק הג"ר דפרצופי אצילות, שהם עתיק וא"א ואו"א עלאין, שהם אינם מקבלים כלל להארת חכמה דל"ב נתיבות יכולים לקבל מזווג הפה דעליון, ולהלביש משום זה מפה דעליון ולמטה. אמנם ג' הפרצופים: ישסו"ת, וז"א, ונוקבא, שהם צריכים לחכמה זו, אינם מקבלים אלא מנה"י דעליון שעיקרם הוא היסוד, וכיון שצריכים לזווג היסודות, אינם מלבישים אלא מחזה ולמטה. ונתבאר היטב ענין הזווג דהכאה הנעשה על מסך דיסוד, שהוא דומה לגמרי כמו הזווג הנעשה במסך דפה דראש, כי כמו שהמסך דפה משמש לבחינת מאציל לפרצופי ג"ר, כן מסך דיסוד משמש לבחינת מאציל לפרצופי ו"ק, שהם ישסו"ת וזו"ן, כי אינם מקבלים רק מבחינת זווג היסודות כמבואר. (אות ע"ז).

קעז) הוא השגת כלי ורוחא, דהיינו בחינת הנה"י דגדלות, שהם בחי' אח"פ המוחזרים למדרגה ומשלימים ע"ס דכלים, שמטרם שיש השלמת כלים בפרצוף אינה ראויה לזווג כלל. וע"כ נחשב זה להכנה אל הזווג של יום. (אות י"ד).

קעח) הא' הוא לכונן הנוקבא ולעשות אותה כלי ביסוד שבה, שהוא ע"י שמחזירים לה את אח"פ שלה, שזה נעשה ע"י זווג הלילה. ב' הוא הזווג של יום דהולדת נשמות. כי אחר שנשלמה בלילה הכנת הכלי דיסוד תוכל בזווג היום להעלות מ"ן ולצייר ולדות. (אות ט"ז).

קעט) כי אלו המוחין דחצות לילה, הם הארת ע"ב ס"ג, המורידה ה"ת מן נקבי

חלק י"ד  לוח התשו' לענינים גדלות הז"א          א' תרסט

עינים לפה, ומשיב אח"פ אל המדרגה, שבזה נשלמים הכלים. אמנם איך תקבל רחל אלו המוחין, בעוד שאין לה אח"פ שלה, שעדיין אין לה בחינת יסוד, שה"ת תרד שמה. לפיכך אין רחל עצמה יכולה להזדווג עתה בלילה, אלא לאה מזדווגת עם הז"א ונוטלת המוחין האלו, דהורדת ה"ת מעינים, מאו"א עלאין, שעי"ז יורדת נקודת החזה למקום היסוד, ומתבררים נה"י חדשים מן בי"ע, שהם הט"ת דרחל המתחברים לכתר שלה, ונשלמת שם בבריאה מבחינת הארת כלים, ואח"כ ביום עולית עם הכלים לאצילות, ונעשית פרצוף שלם בקומה שוה עם ז"א פב"פ. ונמצא, כי באמת גם זווג הלילה הוא לצורך רחל, דהיינו כדי להעלות הט"ת שלה מבריאה, כנ"ל, אלא רחל עדיין אינה מוכנה לזווג, כי אין לה אז אלא גו"ע וחסרה אח"פ, ולכן משמשת לאה במקומה. (א' תק"ו אמנם).

קפ) בזמן שלאה ורחל הן זו ע"ג זו, שלאה היא מחזה ולמעלה, ורחל היא מחזה ולמטה, נמצאים שניהם בקטנות. כי לאה אע"פ שהיא במקום ג"ר, מ"מ היא חסרה נה"י דגדלות דז"א, כי היסוד שבמקום החזה דז"א המזדווג עם לאה, הוא יסוד דקטנות, דהיינו מבחינת נה"י שנעשה לחג"ת, המממשים ללאה מבחינת נה"י שמקודם לכן. וכן רחל שמחזה ולמטה נמצאת משום זה אב"א עם הז"א, שחסרה לגמרי מבחינת ראש. ולפיכך לא יוכלו נה"י דאמא שהם עתה בחינה ארוכה, דהיינו בחי' חכמה וג"ר, להתלבש בנוקבא אחת משתיהן, שהרי שתיהן הן בחינת ו"ק, כנ"ל, וע"כ צריכים שתיהן להתחבר לפרצוף אחד, דהיינו שלאה תקח מקום רחל, ואז תהיה נשלמת גם בנה"י ותוכל להלביש הנה"י דאמא, כי בזה יהיו לה ע"ס דגדלות שלה. וכן ביום לא יוכלו נה"י דאמא שהם בחינת ג"ר להתלבש ברחל כל עוד שאינה לוקחת מקום לאה, שאז היא חסרה הג"ר דז"א ואיך תלביש הנה"י דאמא, שהיא בחי' ארוכה, דהיינו בחי'
ג"ר. הרי שאין נה"י דאמא מתלבשים בנוקבא הן ביום והן בלילה, כי נוקבא אחת היא תמיד בחינת ו"ק, אלא ששתיהן צריכות להתחבר לפרצוף אחד, ורק אז מתלבשת נה"י דאמא בהן. (אות כ"ט).

קפא) בחצות לילה לוקחת לאה מקום רחל, ובזווג של יום, לוקחת רחל מקום לאה. (אות ל"א).

קפב) עי' לעיל תשובה קע"ט.

קפג) ז"א נבנה כולו מאמא, שהיא המאציל שלו, וכל בחינה שלו מקובלת מבחינה שכנגדה באמא, חב"ד חג"ת שלו מג"ר דאמא, שהם בחינת ס' הכוללים חב"ד חג"ת עד החזה, ונה"י שלו לוקח מחזה ולמטה דאמא, שהם בחינת ו"ק כנודע. ועד"ז הם בחינת המלכות שלו שהיא נמשכת מב' המקומות דאמא, שמלכות הנמשכת מג"ר דאמא מבחינת הס' שלה, שהם חסדים מכוסים, נקראת לאה. ומלכות הנמשכת מחזה ולמטה דאמא, שהיא בחי' ם' סתומה שלה, שהיא בחינת חסדים מגולים, היא הנקראת רחל. ולפיכך נבחנת לאה לעלמא דאתכסיא, להיותה מג"ר דבינה שהיא בחינת חסדים מכוסים. ורחל נבחנת לעלמא דאתגליא להיותה מבחינת מחזה ולמטה דאמא, ששם מקום החסדים המגולים. כנ"ל, בתשובה קע"ו. ע"ש. (א' תק"ה ד"ה ובזה).

קפד) אם לאה שואלת מקום רחל, שהיא לוקחת גם נה"י דז"א שמחזה ולמטה, נעשו הנה"י לבחינת חג"ת, ולא יוכלו החסדים להתגלות שם, ונעשו הנה"י דז"א כמדת לאה. אמנם אם רחל לוקחת מקום לאה, דהיינו בזווג של יום, אז נעשו גם החג"ת שמחזה ולמעלה דז"א, לבחינת חסדים מגולים כמו הנה"י דז"א, משום שנעשו לבחינת רחל. (א' תק"ח ד"ה וזה).

קפה) ארוכה פירושה: חכמה, שמדת חכמה נקראת ארוך. וכיון שזווג או"א דחצות לילה הוא מהארת ע"ב ס"ג העליונים,

א' תרע          חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

ע"כ נבחנים בבחינה ארוכה כלומר שהם ממדת ג"ר. (אות כ"ט).

קפו) כי כל הבא מבחינת כלים דפנים דנקודים, שהיו שם מבחי' אצילות גם בעת קטנות הנקודים, ולא נשברו מחמת פגם של עצמם אלא מחמת התחברותם והתערבותם עם הכלים דאחורים, הנה אחר שנבררו פעם אחת מתוך הכלים דאחורים, שוב אינם מתמעטים לעולם. ומכלים דפנים ההם, נתקנו חב"ד חג"ת דכלים דז"א עד החזה. ובחינת נקודת החזה, נתקנה לכתר של הנוקבא. אשר מבחינת האורות, נבחנים לחג"ת נה"י דז"א דהיינו ו"ק בלי ג"ר, ולבחינת מלכות דנוקבא, כי אור הנפש מתלבש בכלי דכתר. ואחר שז"ת אלו דז"א ונוקבא נבררו ונתקנו פעם באצילות, לא יארע בהם עוד שום מיעוט לעולם, כי הפרסא דנקודים שנתבטלה מחמת הארת ע"ב ס"ג. היא שגרמה שם שכלים דפנים נתערבו, עם הכלים דאחורים שמחזה ולמטה, וע"כ נשברו פנים ואחור. אמנם באצילות נתקנה הפרסא באופן כזה שלא תתבטל גם בעת הארת ע"ב ס"ג, כי בעת לידת המוחין מוליד אותם עתיק בסוד צמצום ב' ומלבישם בםל"צ, כנודע. ולפיכך, לא יצויר עוד שום התערבות דכלים דפנים עם כלים דאחורים שלמטה מפרסא, וע"כ לא יארע עוד שום מיעוט הן בששה כלים חב"ד חג"ת דז"א, והן בכלי דכתר של נוקבא דז"א. (אות ל"ו).

קפז) בהיות לאה מחזה ולמעלה, אין לה שם אלא בחינת יסוד דקטנות דז"א, שהרי בחזה עצמו אין שם כלל בחינת יסוד, שהרי הם חג"ת, אלא כיון שהחג"ת האלו היו מתחילה בחי' נה"י, ובעת גדלות נשמה דז"א נעשו החג"ת שלו לחב"ד, ונה"י לחג"ת, ויצאו לו נה"י חדשים דגדלות נשמה. הרי שחג"ת אלו שלאה מלבישם היו בעת קטנות בחינת נה"י, וע"כ יש גם בחזה בחינת יסוד, כי אין העדר ברוחני, וגם יסוד דקטנות נשאר שם. אמנם בחצות לילה, אחר
שמתפשטים שם בלאה נה"י הארוכות דאמא, דהיינו נה"י דבחי' ע"ב, שמבחינה זו דע"ב, נבחנים כל חב"ד חג"ת נה"י דז"א, רק לחג"ת נה"י לבד, דהיינו בשוה לאו"א עלאין במוחין דס"ג, שיש להם ממוחין האלו חב"ד חג"ת נה"י בשלמות ועכ"ז מבחינת ע"ב הם חסרים נה"י דכלים וג"ר דאורות, ואין בהם אלא ו"ק דע"ב, דהיינו כמדת הששה כלים שהם מלבישים לא"א. עד"ז ממש הוא הז"א, שאע"פ שיש לו ע"ס שלמות ממוחין דנשמה הנמשכים מס"ג דאו"א, מ"מ מבחינת ע"ב אינם נחשבים רק לחג"ת נה"י לבד.

ולפיכך בח"ל, ע"י ביאת המוחין מהארת ע"ב ס"ג העליונים ע"י או"א, נעשים החג"ת דז"א לחב"ד, ונה"י שלו לחג"ת, וכיון שנה"י נעשו לחג"ת עד החזה, הנה יכלה גם לאה להתפשט לסיום ז"א דהיינו לעטרת יסוד שלו עם התהפכותם לחג"ת. וזה נבחן אל הגדלת הכלים דלאה לע"ס שלמות דז"א מבחינת מוחין דס"ג, כי יש לה עתה בחינת יסוד דגדלות ממוחין אלו, כי עתה היא מלבשת גם לנה"י דז"א. ואין להקשות, הלא הם נעשו לחג"ת דע"ב, כנ"ל, שנקודת החזה ירדה למקום סיום היסוד. כי נודע, שאין העדר ברוחני, וכל המדרגות נבחנות יחד הן המדרגות שמקודם לכן, והן המדרגות שנתחדשו עתה. ולפיכך כלפי זווג לאה פב"פ עם הז"א, נבחנים הנה"י דקומת ס"ג שמקודם לכן, שעומדים שם עוד, גם בהתחדשותם לבחינת חג"ת דקומת ע"ב. ולכן יש עתה ללאה בחינת יסוד דגדלות דקומת ס"ג, וזה כל הריוח שלה.

אמנם עיקר הגדלה זו דלאה, אינה לצורך עצמה, אלא לצורך רחל, שהיא צריכה רק לקומת ע"ב, וכן נה"י דאמא המתלבשים בלאה, הם מבחינת ע"ב כנ"ל, וע"כ צריכה לאה לקבל בחינת האחורים של נה"י דע"ב לחלקה, שפירושו הוא, הכותל הנמשך מיסוד דאבא ששליטתו מתחיל מחזה ולמטה. וזה נבחן עתה להגדלת לאה, כי מצד עצמה אין לה רק כותל דחג"ת שהוא מאחורים

חלק י"ד  לוח התשו' לענינים            גדלות הז"א          א' תרעא

דיסוד אמא, ועתה נגדלת עם הכותל דנה"י מאחורים דיסוד אבא. והגדלה זו מכונה בשם "הגדלת לאה ע"י נה"י דאמא בעודה באחור דז"א" כלומר, שהוא מתגדלת מבחינת האחורים דז"א, כי מרוחת האחורים דנה"י, שהוא מקבלתם בשביל רחל. כמבואר. (אות ל"ה).

קפח) עיקרה דרחל היא נקודת הכתר שלה, שפירושה נקודת החזה מצד הכלים. וט"ס דכלים הנמשכות ברחל מכתר שלה ולמטה עד סיום רגלי ז"א, הם בה תוספות ולא עיקר, כלומר, שהם יכולים להסתלק ממנה. כנ"ל תשובה קפ"ו. ועתה בח"ל שהם נעשו לחג"ת, לוקחת אותם לאה עם בחינת אחורים דיסוד אבא שבהם, הנבחן לכותל דנה"י, ונמצא לאה נגדלת במחצית אחורים דנה"י דז"א, וזה נקרא שלאה נגדלת בכל קומתו דז"א בהיותה עומדת באחורי ז"א. שפירושו, שנגדלת במחצית אחורים דז"א התחתון, שהוא בחינת כותל אבא שבתוך הט"ס דתוספות דרחל שבאו לרשותה של לאה. (אות ל"ה).

קפט) בהיות קומת רחל מחזה ולמטה דז"א, הרי היא אז בבחינת אחוריהם ביתה ופניהם מגולים כלפי חוץ. שפירושו, שאין בנוקבא אז אלא הארת ג"ר שהם חג"ת וחסדים מכוסים, ובחינת אחורים שלה, שהם הכלים הנה"י הכלולים בה, וכן בחינת הארת הכותל דאבא שבהם, אע"פ שבהכרח ישנם שם בנה"י דז"א, אמנם הם טמירין ונעלמים בפנימיותם, באופן שלא יתגלו בה. וענין העלמת האחורים האלו כלולים בהארת החסדים מכוסים עצמם, כי כלול בהם האחורים דיסוד אמא, שהם דוחים כל גילוי דהארת חכמה, וע"י זה נדחים ונעלמים הנה"י שבה, ואין להם כח להתגלות, אבל האחורים האלו דיסוד אמא, הם אמנם ברשותה של לאה, כי לאה היא בחינת הנוקבא דג"ר דז"א המקבלת מבחינה
שכנגדה ממלכות דג"ר דאמא, אבל לרחל שהיא בחינת מלכות דנה"י דאמא, אין לה שום חלק באחורים האלו. וע"כ מכח התלבשות רגלי לאה בכתר רחל, שפירושו, שאותו נקודת החזה שהיא כח הסיום של לאה, היא עצמה היא כתר דרחל וכל שורשה, כי נקודת החזה היא כתר שלה, ע"כ היא מקבלת דרך התלבשות הזו מבחינת הכותל דחג"ת דלאה, הדוחה כל גילוי חכמה, שעי"ז נעלמים האחורים, שלה, ונשארת באצילות.

וזה נבחן שלאה עם הכותל שלה נתפשטה לתוך התחום של רחל, כי הגם שגדרה של רחל היא הכותל דנה"י מבחינת אחורים דיסוד אבא, עכ"ז, כח האחורים של כותל דחג"ת מתחום לאה מתפשטים בתחום רחל ומעלימים את בחינת האחורים שלה דנה"י. אכן אם לא היה שם תיקון זה דהארת רגלי לאה, אז היו מתגלים האחורים דנה"י, שאין להם סיפוק אלא בהארת חכמה, ואז היו נופלים לבריאה, כי כח המסך היה מוציא אותם מחוץ לפרסא דאצילות, כי כמו שהמסך שבפה דא"א, לא שלט על ג"ר דבינה להוציאם מבחינת ג"ר, משום התיקון דחסדים מכוסים, אבל על ישסו"ת הוא שולט להוציאם מבחי' ג"ר לו"ק, מחמת שהם צריכים להארת חכמה, כמו כן ז"א שהוא בחינת נה"י דא"א, אם היה נגלה בנוקבא הצורך לחסדים מגולים כמו ישסו"ת, היתה צריכה לירד לבריאה, כי אח"פ דחג"ת שהם ישסו"ת, נפלו מכח גילוי המסך, אל בחינת מחזה ולמטה דא"א, דהיינו מדרגה אחת למטה, ועד"ז הנוקבא, שהיא אח"פ דנה"י דא"א, דהיינו של הז"א, שכל שיעורו הוא נה"י דא"א, הרי נפילת האח"פ שלו רק במדרגה אחת, כבר הם נמצאים בבריאה, כמ"ש בחלקים הקודמים, שגילוי המסך דצמצום ב' מוציא אח"פ דכל מדרגה למדרגה א' למטה ממנו, וע"כ כמו שישסו"ת יצא מחמת המסך הזה, מחג"ת דא"א לנה"י, כן הנוקבא שהיא אח"פ דנה"י דא"א, היתה צריכה לצאת מחמת גילוי המסך הזה, לעולם הבריאה למטה מפרסא. והבן היטב.

א' תרעב        חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

הרי שכל השארתה של הנוקבא באצילות הוא מכח הלבשת הכתר שלה לרגלי לאה, שמקבלת ע"י זה כח האחורים שלה הדוחים ומעלימים הנה"י שלה ביתה, ואין לה שום צורך להארת חכמה, וע"כ יכולה לקבל מג"ר דאמא הארת החג"ת, ונשארת באצילות. ונמצא ענין התפשטות לאה לתחומה של רחל מצלת אותה מלירד לבריאה. אמנם עכ"ז נבחן שהם יושבים שם דחוקות. כלומר, כיון שנה"י דרחל ישנם שם בפנימיותה, הרי הם נדחקים וסובלים מרגלי לאה שהם דוחקים אותם להתעלם. וע"כ נבחן זה "שלאה דוחקת רגליה לתחום רחל ויושבים שם דחוקות" כמבואר. (אות ל"ז).

קצ) נתבאר בתשובה הקודמת, שכח הסיום דרגלי לאה המתפשט לתחומה של רחל, מצלת אותה מלירד לבריאה עש"ה. והנה כל זה היה אפשר רק בהיותם ב' פרצופים, דהיינו מטרם שנה"י ארוכות דאמא, היו מתפשטות בלאה, שאז היו גם או"א וישסו"ת ב' פרצופים מיוחדים, אשר או"א היו פב"פ בכותל אחר של אחורים דאמא על אור החכמה, ולאה קבלה מאחורים דאמא אלו, שהיא בחינת כותל דחג"ת שלה, אשר עיקר כחם מתגלה על הסיום דלאה שנקרא רגלי לאה, ורגלים אלו נכנסו בתחומה של רחל, והחזיקו אותה באצילות כנ"ל בתשובה הסמוכה. אמנם עתה בעת הזווג דחצות לילה, שאו"א וישסו"ת כבר נעשו לפרצוף אחד, ונה"י דאמא נעשו לארוכות, שפירושם שנעשו לבחינת ע"ב, נמצא שאמא עצמה כבר הפסיקה האחורים שלה הדוחים חכמה וא"כ אחר התלבשות נה"י הארוכות דאמא בלאה, והיא נתפשטה ולקחה גם מקום הנה"י דז"א, שהם ט' הספירות דתוספות דרחל, ונעשו חג"ת ונה"י לגוף אחד דלאה, הנה אז כבר פסק כל כח אחורים מרגלי לאה, ואינה יכולה לדחוק ולהעלים בחי' אחורים דרחל ביתה, וע"כ ירד עתה כתר רחל עצמה לבריאה, כי נגלה
עליה כח המסך דצמצום ב', המוציא את אח"פ דנה"י לבחינת בי"ע, כנ"ל בתשובה הסמוכה. וזה "שאי אפשר לחלק אחד מהגוף להתפשט ולהתלבש בחלק אחר שבו" כי עתה, אחר שלאה לוקחה גם חלק נה"י דז"א לגופה, ונפסק כח אחורים דאמא ממנה, כנ"ל, אין לה כח עוד לעורר את אחורים שלה בשביל להסתיר את בחי' אחורים דנה"י שבכתר דרחל, להיותם בה ב' בחי' הפכות זו לזו, כי אין זה מצויר ברוחניות כלל שב' בחינות משונות זו מזו שיתכפלו במקום אחד. (אות ל"ז).

קצא) יש ב' בחינות ט"ס דתוספות אל רחל: א' היא ט"ס מבחי' כלים דפנים בלבד, שרחל נוטלת אותם מז"א מכח העלאת או"ח שבה, והם בחי' פרצוף רחל אב"א מחזה ולמטה דז"א. ויש בחינת ט' נקודות דתוספות הבאים מכלים דאחורים, הנבררים מבריאה ע"י הזווג דחצות לילה. ועל הט"ס דתוספות מבחינה א' אומר, שבזמן ירידת כתר רחל לבריאה, הם באים לרשותה של לאה, ומתחברים לפרצוף אחד. ועל ט' הנקודות דכלים דאחורים שנתחברו לה ע"י הזווג העליון דח"ל, עליהם אומר, שירדו לבריאה, כלומר, שאע"פ שנתחברו ע"י הארת ע"ב ס"ג שנתלבשו בלאה העליונה, שמשום זה נעשו חג"ת דז"א לחב"ד, ונה"י לחג"ת, ונתפשטה לאה עם חג"ת עד סיום רגלי ז"א, דהיינו מחמת שנעשו לחג"ת, ואז נתחברו להם נה"י חדשים מבריאה, שהם ט' הנקודות דתוספות של רחל. ועל אלו אומר, שאע"פ שהם נתחברו עתה ע"י הארת ע"ב ס"ג של המוחין דז"א ולאה, מ"מ הם יורדים לבריאה, כלומר, שאינם מקבלים שום אור של אצילות, משום שאין אור אצילות יכול להתפשט למטה מפרסא, והם נשארים בבחינת בריאה כל הלילה עד הבוקר, ובזמן התפילה אז עולים עם רחל לאצילות.

ומה שפעם אומר שכתר דרחל ירד לבריאה, ופעם אומר שמלכות דרחל ירדה לבריאה, זה מתבאר בערך הפוך שבין כלים
חלק י"ד        לוח התשו' לענינים             גדלות הז"א א' תרעג

לאורות, כי כשמדובר הוא מכלים, נבחן לכתר, וכשמדובר הוא מאורות הרי הוא נבחן לאור הנפש שהוא בחינת מלכות. ומה שאומר פעם שכתר דרחל נשאר באצילות, הכונה שלא נתמעט כלום ע"י ירידתו זו לבריאה, כי באמת הוא עצמו לא ירד לבריאה, להיותו כבר מתוקן בבחינת כלי דפנים, שאינו מתמעט לעולם, ועכ"ז, כיון שהוא מתחבר עם ט' נקודות דתוספות שנבררו ע"י הזווג דח"ל מן הבריאה, ע"כ נבחן זה כמו שגם הוא עצמו ירד לבריאה, כלומר, שאינו מקבל שום אור מאצילות כי אם היה הוא עצמו מקבל אורות דאצילות היו גם ט' הנקודות שבבריאה מקבלים אותם האורות כי הם מחוברים יחד, וע"כ אינו מקבל אז גם הוא שום אור מאצילות, ומבחי' זו יש לחשבו כאלו ירד לבריאה, אע"פ שבאמת לא ירד, שהרי הוא בחינת נקודת החזה דז"א, ונקודת החזה ירדה עתה לסיום היסוד ונמצא שהכתר דרחל עומד בסיום של הז"א באצילות. והבן זה היטב. (אות ל"ח).

קצב) הנה יש כאן ב' ענינים כאחד, כי מצד אחד יש שעשועים לז"א במ"ן דנשמות בזווג פב"פ עם לאה הנמשך כל הלילה, שהנשמות מקבלות שם תיקון ג"ר, ומעלין בזה שעשועים לז"א. וכן יש שעשועים לרחל, כי באותן ט' הנקודות דתוספות שנתחברו אליה מן הבריאה, נתעלו ג"כ גו"ע דנשמות הצדיקים הדבוקים בט' נקודות שלה, והיא משתעשעת עמהם על שהוציאה אותם מן הקליפות וחיברה אותם לקדושתה. ומצד ב' יש אמנם בכיה ושאגה מאותה הבחינה עצמה. כי אחר שרחל הצילה הנשמות והוציאה אותם מן הקליפות, היא חושקת להמשיך שמה לבריאה, גם את ז"א בעלה, שיעשה שם הזווג בסוד מטי רגלין ברגלין, כדי שישיבו בי"ע להיות אצילות ותתבער כל הטומאה מן הארץ ויהיה גמר התיקון. וכן ז"א שואג על רחל שנפרדה
הימנה, כי גם הוא רוצה להאיר לבי"ע ולהחיש גמר התיקון. אמנם הפרסא דאצילות מפרדת ביניהם, כל זמן שאין אתערותא דלתתא מן התחתונים כראוי לזה. (אות מ"ד. ואות מ"ו).

קצג) כי בעת שרחל ולאה הם ב' פרצופים אין לז"א אז אלא מוחין דס"ג ונשמה, שהם בחינת חסדים מכוסים, ואז ז"א ורחל הם בבחינת אב"א, דהיינו שרגלי לאה מתפשטות לתחומה של רחל, ומעלימים בחינת הנה"י שלה ביתה, ורק פניהם מגולה, שהוא בחי' חסדים מכוסים שרחל מקבלת מן ז"א, שזה נחשב לבחינת חג"ת, כנ"ל. ונבחן שאם לאה לא היתה מתפשטת לתחומה של רחל, הנה אז היו נה"י דרחל מתגלים, שהם בחינת הצורך לחסדים מגולים. ונמצאים בזה ארוכות יותר מנה"י דז"א, כי נה"י דז"א הם נבחנים לקצרים, בהיותם מבחינת מוחין דאמא, שבחינת יסוד שלה רחב וקצר, אבל נה"י דרחל אם היו מגולים הרי הם מיוחסים לאחורים דיסוד דאבא, שהם מבחינת יסוד דאבא דצר וארוך. וע"כ יש הכרח שכתר דרחל ילביש על רגלי לאה, ויקבל בחינת אחורים דאמא מיסוד אמא הקצר, שעי"ז נמצאים נה"י דרחל בפנימיות, ואין בחינת הארוך דאבא ניכר בה, ואז רחל משתוית עם ז"א, ואינה ארוכה יותר ממנו. והבן. (אות כ"ה).

קצד) עי' לעיל בתשובה קפ"ט. (אות ל"ו).

קצה) כבר נתבאר לעיל בתשובה קע"ו, שכל השורש של חכמה דל"ב נתיבות מתחלת רק מן שליש אמצעי דת"ת, דהיינו מחזה ולמטה, אשר אפילו באו"א עלאין עצמם, נחשבים לבחינת ו"ק בלי ראש, כי רק בחינת הס' דאו"א, שהם חב"ד חג"ת שלהם, נחשבים לראש, אבל מחזה ולמטה שלהם נבחנים לם' סתומה, והם בחינת ק"ך

א' תרעד        חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

צירופי אלקים, כנ"ל בחלק י'. ונמצא שבחינת הת"ת הזה שהוא הנושא להארת חכמה, אינו נכלל כלל בראש דאו"א, כי הוא בחינת גוף בלי ראש, משום שאין אחורים דאמא שולטים עליו, להיותו צריך להארת חכמה, כנודע. וא"כ איך בחינת נה"י אלו יכולים לשמש בחינת דעת בראש דאו"א. אמנם התירוץ הוא, כי כל זה אמור רק במוחין הקבועים דאו"א, שהם בקומת ס"ג, שכל בחינת הראש שלהם הוא מכח בחינת ג"ר דבינה, שאינה סובלת ממסך וצמצום, ע"כ יצאו המחזה ולמטה שלהם לבחינת גוף בלי ראש, משום שחסדים מכוסים אינם משלימים אותם. אבל בעת שאו"א עולים לג"ר דא"א ומשיגים שם מוחין דע"ב, נמצאים אז הנה"י שמקבלים כל הספקתם כמו החג"ת דאו"א, וע"כ יכולים לעלות ולהכלל בראשייהו דאו"א, ולשמש להם לבחינת דעת, ונמצאים שם לעיקר הנושא להארת חכמה, כנ"ל בתשובה קע"ו. גם נודע, שהם צריכים תמיד להשאר בהראש דאו"א, כי לולי היו יורדים משם היו או"א חוזרים לבחינת ס"ג, משום שהם עצמם אינם צריכים לחכמה, להיותם מבחינת ג"ר דבינה בחסדים מכוסים, ולפיכך מוכרחים נה"י אלו להשאיר המ"ן שלהם בראש דאו"א לבחינת העמדה וקיום, ומטעם הזה, גם בחינת הדעת דז"א נשאר בראש שלו, כי חו"ב שלו הם בחינת או"א עלאין ממש, והם בחינת ג"ר דבינה, שאם לא היה להם המ"ן של הנה"י הנ"ל, שהם הנושא להארת חכמה, חזרו שם לבחינת ס"ג. הרי נתבאר, שאע"פ שבחינת הת"ת שהוא הנושא להארת חכמה הוא בחי' גוף מעיקרו, הן באו"א והן בז"א, מ"מ יש לו מקום בראש דמוחין דע"ב, כי זולתו לא היו כלל מוחין דע"ב בפרצוף.

ונתבאר לעיל בתשובה ק"ד. שאין מוחין דע"ב דבחינת ל"ב נתיבות יוצאים, אלא ע"י מ"ן דשערות להיותם מבחינת מלכות דצמצום א', ע"ש. גם נתבאר לעיל בתשובה צ', אשר בחינת עטרא דגבורה
המשמשת בגילוי חכמה זו באו"א, דהיינו במוחין במקום יציאתם, שהוא המזל ונקה, אינה בחינת מלכות ממש, אלא בחינת יסוד, ומלכות היא בה רק בבחינת התכללות לבד. וע"כ נבחן עטרא דגבורה זו, שהיא בחינת יוסף בהתכללות בנימין, דהיינו בחינת דכורא ובחינת יסוד, ואינו בחינת בנימין אמיתי, שהוא בחינת מלכות. גם נתבאר שם, שמשום זה אין המוחין דע"ב דנוקבא נמשכים ממוחין האלו שיצאו באו"א, אלא הם יוצאים בזווג מיוחד בראש ז"א על מלכות דאמא, שהיא בחינת צמצום ב', אלא ע"י התכללות בעטרא דגבורה שבראש ז"א, יצאו עליה מוחין דע"ב בשביל הנוקבא. עש"ה.

ולפיכך מקבלת הנוקבא אלו המוחין מנה"י דז"א כמות שהם, אמנם לא תוכל לעשות זווג בראשה עצמה כמו או"א וז"א, כי העטרא דגבורה הבאה מצמצום א' חסרה לה, שאין לה ממנה אלא הארה בדרך התכללות, שזה מספיק ליציאת המוחין כמות שהם, ואין זה מספיק לזווג. ומשום זה "אין דעת בראש הנוקבא" כי רק בז"א שהוא צריך אל הדעת שיהיה בו בבחינת מ"ן לקיום והעמדה, שזולתו לא היה לו מוחין דע"ב כנ"ל. ע"כ יש לדעת שלו חלק בהמוחין דע"ב שלו, מה שאין כן הנוקבא, שהיא נוטלת ד' המוחין חו"ב חו"ג מכח הזווג שנעשה בראש ז"א, ובה עצמה אין עוד שום זווג, כנ"ל, א"כ אינה צריכה לדעת שיהיה בה בבחינת מ"ן לחו"ב שלה, כי אין לדעת הזה כח של זווג, אלא החו"ב שלה מתקיימים בה ע"י הדעת שבראש ז"א. וע"כ לא יוכל הדעת שהוא בחינת נה"י וגוף כנ"ל, להשאר בבחינת ראש של הנוקבא, כי החו"ב שלה אין להם שום שימוש ממנו. (אות קפ"ט).

קצו) המוחין דנוקבא אין להם שורש במוחין דע"ב דאו"א, אלא שהם יוצאים בראש דז"א, ולא מבחי' מלכות דשערות, אלא מבחינת מלכות דאמא הנכללת בעטרא
חלק י"ד        לוח התשו' לענינים גדלות הז"א          א' תרעה

דגבורה דז"א. כנ"ל בתשובה הסמוכה. (אות קנ"ו).

קצז) מקום יציאת המוחין של המוחין דז"א הוא באו"א שעלו לג"ר דא"א, שיצאו שם המוחין על המ"ן דמזלין, שהם ונוצר ונקה, שמזל ונוצר הוא ת"ת דדיקנא, הכולל ה"ח, ומזל ונקה הוא יסוד דדיקנא, הכולל ה"ג, ונבחן בחינת המזל ונקה שהוא בחי' יסוד לבד, אלא בהתכללות המלכות, דהיינו בחינת בנימין הכלול ביוסף, אבל בחינת בנימין עצמו בלבדו, שהיא בחינת נוקבא, לא היה שם בזווג הזה דמזלין, משום שהם בחינת צמצום א' ואין מלכות דצמצום א' גלויה אפילו בהמזלין, אלא רק בחינת יסוד של מלכות זו, דהיינו מדת הזכר, כמ"ש לעיל בחלק י"ג בתיקון א' דדיקנא, דכל נימא שבה אינה כלולה אלא מש"צ נימין, שהוא משום שבחי"ד דבחי"ד חסרה מהם, כי נגנזה ברדל"א. עש"ה. וע"כ המוחין ההם, הם בחינת מוחין דזכר בלבד, כי יצאו על עטרא דגבורה דבחינת הזכר, אבל המוחין דנוקבא דז"א, צריכים לצאת על בחינת עטרא דגבורה דבחינת המלכות עצמה, שהיא בנימין, וכיון שבחינתה של המלכות איננה בשערות דיקנא, כנ"ל, ע"כ אין לנוקבא חלק במוחין ההם, והיא צריכה לזווג חדש במוחין דז"א על בחינת עטרא דגבורה נוקביי וע"כ אחר שקבל הז"א המוחין שלו עושה בראש שלו זווג חדש, על מלכות דאמא שבמוחין שלו, שהיא נכללת גם בעטרא דגבורה דז"א, ושם יוצאים המוחין דנוקבא בבחינת שורש הראשון כנ"ל בתשובה צ'. עש"ה.

קצח) עטרא דגבורה דז"א היא מבחינת יוסף בעיקר, אלא בחינת בנימין כלולה בו כדי להעלות או"ח. אמנם עטרא דגבורה דנוקבא, היא בחינת בנימין בלבדו. עי' לעיל בתשובה הסמוכה.

קצט) כי חכמה סתימאה נסתם בקרומא
דאוירא ואינו משפיע כלל למטה מבחינת עצמותו אלא מבחינת חכמה דל"ב נתיבות, היוצאים על המ"ן דשערות דיקנא, ונמצא שאין גילוי לעצמות דמו"ס אלא בי"ג תיקוני דיקנא, שהם בחינת המזלין. (אות נ').

ר) נתבאר בחלק העבר, ששערות רישא ודיקנא הם קומה אחת דאור חוזר שהלבישו לע"ב המגולה, היינו למוחין דא"א במקום יציאתם ברדל"א, שהג"ר דמוחין אינם מלובשים שם בם' דצל"ם, והמה מגולים שם בכל הארתם. אלא לעת לידת המוחין חזר הרדל"א ונתלבש בבחינת צמצום ב' והלביש את המוחין דמל"צ, שע"כ יצאו ונעלמו ג"ר מוחין ההם בסוד מקיף חוזר, וקומת האו"ח שהלבישה לע"ב המגולה במקום יציאתם, שהם בחינת אור עב שאינם יכולים להסתלק עם האו"י, נשארו בבחינת מותרי מוחא, ויצאו לחוץ בבחינת שערות רישא ודיקנא. אשר בחינת גו"ע שבקומת השערות נעשו לשערות רישא, ואח"פ דשערות יצאו לבר מרישא, כי המסך דפאתי הראש הוציאם לחוץ מראש ע"ש. והנה נתבאר ששערות דיקנא הם בחינת אח"פ שיצאו מבחינת שערות ראש למטה.

ונודע שבחינת אח"פ הם נבחנים רק למחזה ולמטה, כי חב"ד חג"ת עד החזה נבחן לבחינת גו"ע למעלה ממסך, ואלו אח"פ היוצאים לחוץ מכח שליטת המסך עליהם, הם רק ב"ש ת"ת ונה"י לבד, ונחשבים לבחינת זו"ן, דהיינו לבחינת ה"ח וה"ג, שמזל ונוצר כולל כל ה"ח, שהם כל הי"ב תי"ד, ונבחן לבחינת הת"ת, שהוא השורש להארת חכמה דל"ב נתיבות כנ"ל בתשובה קע"ו. ומזל ונקה הוא בחינת יסוד, הכולל ג"כ כל הי"ב תיקוני דיקנא, אלא מבחינת ה"ג. אמנם בחינת מלכות אינה שם בזווג הזה, כי מזל ונקה הוא בחינת יסוד, אשר בחינת בנימין כלול בו, כדי להעלות או"ח. כנ"ל בתשובה קצ"ז. ע"ש. (אות נ').

רא) המזל ונקה הוא בחינת יסוד של

א' תרעו         חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

מלכות דצמצום א', וע"כ אין בו בחינת מלכות דמלכות דצמצום א' משום שנגנזה ברדל"א, בסוד ראש פינה. (אות נ').

רב) נודע, שמזל ונקה הוא בחינת יסוד, דהיינו בחינת זכר, אמנם כדי להעלות או"ח, הוא צריך להכלל גם בבחינת בנימין. כמ"ש הרב אצל יסוד ז"א, שהוא כלול מזכר ונקבה בסוד ח"י העולמים, ע"ש. (אות נ').

רג) כי אין או"א מזדווגים על המ"ן דמזלין להמשיך קומת ע"ב, זולת ע"י עיבור זו"ן, כנ"ל בסוד כ"ב אתוון אתוון וי' אמירן, וע"כ נבחן שזו"ן בעיבור הבינה גורם שיעלו או"א לג"ר דא"א ולהזדווג על המ"ן דמזלין הרי המזלין מתעוררים להיות למ"ן לאו"א מסבת עלית הזו"ן. (אות נ').

רד) נודע, שענין עלית מ"ן המשיב את הבינה פב"פ עם החכמה, נמשך מכח הקשר שיש לבינה דאו"י עם ז"א דאו"י, ששם חזרה הבינה להיות חכמה כדי להשפיע הארת חכמה בחסדים, שבזה האצילה לז"א, כנודע, ובכל פעם כשז"א עולה למ"ן אל הבינה מתעורר שוב הקשר הזה, ובינה חוזרת פב"פ עם החכמה.

ולפיכך נבחן אשר השורש של חכמה דל"ב נתיבות, אינו בבינה אלא בת"ת, כי הבינה דאו"י נשארה אחר שהאצילה הז"א, בבחינתה שמקודם בלי שום שינוי, והארת החכמה שהמשיכה, אינה נמצאת בה, רק בז"א דאו"י, וע"כ נעשה הת"ת לשורש והתחלה ראשונה לחכמה זו. כמ"ש לעיל בתשובה קע"ו בארוכה. באופן, שחכמה דל"ב נתיבות אינה במציאות הג"ר דשום פרצוף, גם לא בג"ר דו"ק שלו, שהם חג"ת, אלא רק מחזה ולמטה. כמ"ש שם. כי הת"ת נחלק על ג"ש. בינה ז"א מלכות, וש"ע שהיא בינה הוא למעלה משורש החכמה, ומסולקת ממנו, כמו הבינה דאו"י, אלא שליש אמצעי דת"ת, בו מתחיל השורש לגילוי חכמה, עש"ה.

רה) כי אין מוחין דהולדה בזו"ן טרם שאו"א קונים מדרגת ע"ב, דהיינו חכמה דל"ב נתיבות. וענין הולדת נשמות הוא תחילת גילוי הנעשה בהעולמות, וע"כ נקראת חכמה דל"ב נתיבות בשם שירותא דכלא. (אות צ"ו).

רו) כמ"ש בתשובה הסמוכה, שאין חכמה דל"ב נתיבות מתחלת, רק מת"ת דכל פרצוף, ורק בשליש אמצע, דת"ת, וכן הוא בדרך כללות הפרצופים, שבאו"א עצמם, שהם הבינה שחזרה להיות חכמה ע"י עיבורו של זו"ן, אין החכמה נשרשת בהם כל עיקר בדומה לבינה דאו"י, שגם באותה העת שחזרה לחכמה כדי להאציל לז"א דאו"י, נבחן בחינת השינוי שנעשה, רק על בחי"ג שהיא ז"א. וכן בפרצופים, אע"פ שאו"א קבלו הקומה דחכמה זאת, מ"מ אינה מתגלה בהם, רק ברדתה לז"א מחזה ולמטה כי שם מקומה. עי' היטב בתשובה קע"ו. (אות צ"ו).

רז) כי אין זווג בשערות דיקנא, אלא בעת עלית ג"ר דא"א לעתיק, שמשם נמשכו השערות דיקנא, דהיינו ממוחין דא"א בעת יציאתם ברדל"א, ואז נכללים או"א בא"א, וא"א ברדל"א והזווג נעשה בבחינת רדל"א, כנודע. הרי שענין התכללות או"א במזלא, הוא מושך אותם לבחינת עתיקא. (אות צ"ה. א' תקנ"ב ד"ה וע"כ).

רח) נתבאר לעיל בתשובה קע"ו, ההפרש הגדול מחכמה דל"ב נתיבות אל החכמה דא"א, כי החכמה דא"א היא חכמה דאו"י, ומושפעת דרך פה דעליון, כדרך יציאת הפרצופים דא"ק. אמנם החכמה דל"ב נתיבות, אינה מושפעת אלא דרך זווג יסודות, משום שאין להם שורש כלל בג"ר דכל פרצוף אלא רק בנה"י שלו, וע"כ נבחנת חכמה זו שהיא באה ממטה למעלה, מן הז"א אל הבינה. בסו"ה, יפה נוף וחורש מצ"ל, כנ"ל בחלק י"ב, שם' שהיא חכמה משפעת אל הצ' שהיא ז"א, ומן הצ' עולה

חלק י"ד        לוח התשו' לענינים             גדלות הז"א א' תרעז

החכמה ומושפעת להל' שהיא בינה ע"ש. גם נתבאר לעיל בתשובה ר', שהשערות דיקנא נבחנים רק לאח"פ דשערות רישא, שהם בחי' זו"ן ובחי' נה"י, ע"ש.

ונמצא "כמו שמו"ס סתמה את העצמות שלה, שלא תתגלה רק ע"י השערות, כן אבא סתם העצמות שלא יתגלה כי אם ע"י התלבשות שלו" כלומר, כמו שעיקר גילוי החכמה זו במקום יציאתו בא"א אינו מבחי' מו"ס, שהוא חכמה דאו"י, אלא רק ע"י המ"ן דשערות, שהם בחי' תנה"י, וזו"ן, שמזל ונוצר הוא ת"ת, ומזל ונקה הוא יסוד. כן או"א דקומת ע"ב, הנקרא אבא, סתם גם הוא את החכמה הזו, שלא תהיה מושפעת למטה, זולת ע"י התלבשות ביסוד שלו. באופן שיש כאן ב' סתימות: א' הוא של המזל ונקה, שהוא יסוד דיקנא, שמסבתה נתמעט החכמה דאו"י דמו"ס עצמו, לבחינת חכמה דל"ב נתיבות, המושפעים מנה"י אל הג"ר, וכל עיקרם אינו אלא ת"ת, שהוא כל הנושא לחכמה זו, כנ"ל בתשובה קע"ו. הרי זה מיעוט גדול מאד. ועכ"ז נבחן כאן הת"ת שהוא מאיר בלי נרתק, אלא בכל מדת שלימותו בתכלית הגילוי, כי בחינת מזל ונקה שהוא היסוד עומד כאן ממטה למעלה, ואין הת"ת, שהוא ונוצר, מתכסה כלום על ידו. וזהו רק לאו"א, שהם מקבלים המוחין במקום יציאתם.

אמנם יש סתימא ב' שהיא "שגם אבא סתם את החכמה זו שלא תתגלה זולת ע"י התלבשות ביסוד שלו" שה"ס התלבשות החמה בנרתיקה. כי מתוך שאין המוחין מושפעים מאו"א למטה אלא דרך יסוד שלו הכלול מדכר ונוקבא שהם יוסף ובנימין, נמצא המסך שביסוד שהוא נעשה לבחינת מאציל אל החכמה הזו, וזה גורם שאין הת"ת מאיר במדתו עצמו בגלוי, אלא מתוך מדת היסוד, ונעשה הגבלה גדולה למדת הת"ת, ועל שם זה קנה השם עטרא דחסד, כי אינו מאיר אלא כמדת עטרת היסוד, שהוא בחינת המסך שבו.

וכבר הארכנו בזה בתשובות הקודמות וזכור היטב אלו הב' סתימות, שזולתם אין הבנה אמיתית במוחין דע"ב. (אות צ"ט).

רט) כבר ידעת, שב' המזלין הם בחי' ה"ח וה"ג, שהם נקראו מוח הדעת. כי מזל ונוצר הוא ת"ת וה"ח, ומזל ונקה הוא יסוד וה"ג. ונבחן מוח הדעת הזה, שהוא כליל לאו"א, כלומר, שהחכמה שיצאה באו"א באה רק מכחו, כי הוא המזווג אותם פב"פ, והוא המקבל הראשון של החכמה, ונחשב לה לשורש, כמ"ש לעיל בסוד הכתוב, חורש מצ"ל. (אות ק"ב).

רי) התכללות או"א במזלא, הוא בב' בחינות: א' כשהשערות דיקנא הם בבחינת מקיפים לבד, והן מלבישים לחג"ת דא"א, ואינם אלא קומת ס"ג. ואז נבחנים או"א לו"ק דע"ב, כי אין להם אחיזה בראש דא"א, שהוא ג"ר דע"ב, אלא בגוף בלבד. ב' הוא, בעת שעולים לג"ר דא"א והשערות נכנסים לפנימיות הכלים בסוד מ"ן, שאז הם משיגים הג"ר דאורות דע"ב ונה"י דכלים. הרי שאו"א הם לפעמים מחוסרי ראש אע"פ שכלולים במזלא, דהיינו בעת שהם רק מקיפים לבד. (אות ק"ה).

ריא) כי בחינת הקטנות דע"ב הם משיגים משערות רישא ודיקנא בהיותם בסוד מקיפים עליהם. (אות ק"ה).

ריב) נודע, שבעת הזווג דפה דא"א להוציא קומת ע"ב, עלו הג"ר דא"א לג"ר דעתיק, ונמצא פה דא"א במקום הפה דרדל"א. והגרון עם החג"ת דא"א עלו ונעשו לחב"ד שלו, שעמהם עלו גם או"א ומלבישים לחב"ד החדשים האלו. וכיון שהגרון וחג"ת עלו במקום ג"ר הקודמים דא"א, עומד עתה הגרון עם ד' תי"ד תתאין התלוים בו, במקום גלגלתא דא"א, ואז נכנסו הד' תי"ד תתאין בפנימיות הכלים בסוד מ"ן שבגרון שהם בחינת אחה"ע, ועלו למ"ן שבחיך, שבפה

א' תרעח        חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

דא"א העומד סמוך להם במקום פה דרדל"א, ששם נכנסו ג"כ בחינת הח' תי"ד עלאין התלוים בסיום לחיי הראש, ובאו בפנימיות הכלים בסוד מ"ן שבחיך, שה"ס גיכ"ק. ונמצא החיך העומד בפה דרדל"א, והגרון העומד במקום גלגלתא דא"א שמקודם לכן, שהם מזדווגים זה עם זה, בסוד הזווג דחיך וגרון דא"א, ונמצאים הח' תי"ד העליונים מתחברים עם הד' תי"ד תתאין ע"י זווג הזה.

הרי שע"י עלית א"א לג"ר דרדל"א, נתקנו "ונעשו הד' תי"ד תתאין לבחי' מ"ן ומתחברים עם הח' תי"ד עלאין שבחיך דא"א" כי גם הם נכנסו ממקום הסיום דלחיי הראש לפנימיות הכלים, שה"ס החיך דא"א. ובסוד כפיפת ראש דא"א ממקום העליה למקומו שמקודם לכן, יוצא הזווג הזה בחיך וגרון דא"א שבמקום הקודם, ששם נמצא עתה הפה דאו"א ג"כ, ואז מקבלים או"א בחינת הח' תי"ד שבחיך דא"א, שהם בחינת גיכ"ק עם הד' תי"ד תתאין שבגרון דא"א, שהם בחי' אחה"ע, והם נעשו שם לבחינת מ"ן ולבחינת דעת דאו"א, המשמש להם ממטה למעלה. ויוצא קומת ע"ב במקום הראש דאו"א. והבן היטב. (אות ק"ה).

ריג) זו"ן העולים למ"ן לאו"א, בעת שמרגישים החסרון דהארת חכמה ע"י עלית מ"ן דנשמות הצדיקים אליהם, הנה הם גורמים גם באמא עלאה הצורך אל הארת חכמה כדי להשפיע לזו"ן, מכח שהם בניה, כלומר, מכח הקשר שיש מבינה לזו"ן, מסוד הע"ס דאו"י, אשר הבינה משפעת שם הארת חכמה לזו"ן. וע"כ גם או"א עולים לג"ר דא"א ונכללים בזווג דא"א חיך וגרון בסוד המזלין, כנ"ל בתשובה רי"ב. (אות ק"ג ואות ק"ד).

ריד) בעת הזווג, עומדים הפה וראש דא"א במקום רדל"א כנודע, ונתבאר לעיל בתשובה רי"ב, שלצורך או"א כופף א"א ראשו למטה למקום ג"ר שלו שמקודם לכן, ששם עומדים או"א, הרי שהראש דא"א ירד
למטה מסיום הפה שלו, כי הפה שלו הוא במקום פה דרדל"א, וראשו ירד למקום הראש שמקודם לכן, שהוא למטה מסיום הפה, ואז נמצא ג"כ אשר הגרון וחג"ת שעלו למקום הראש דא"א הקודם, נמצא עתה בעת כפיפת ראש דא"א למטה, שהגרון נכלל בראש דא"א ממש, כי הוא ירד למקום עמידת הגרון וחג"ת. כמ"ש כל זה לעיל בתשובה רי"ב. עש"ה.

רטו) בעת עלית חג"ת דא"א לג"ר שלו, הנה רק הב"ש עלאין דכל אחת מחג"ת עלו לג"ר דא"א ונעשו לבחינת ראשייהו דאו"א. אמנם השלישים תתאין דכל אחת מהחג"ת לא עלו שם, ונשארו בבחינת גוף לאו"א. כנודע. והנה כל חלקם דאו"א בת"ת דא"א הוא שליש עליון בלבד. ונמצא עתה בעת עליה, שאותו השליש עליון נחלק על ג"ש, שב"ש עליונים של השליש הזה עלו לג"ר דא"א, ושליש תחתון של השליש הזה, נשאר לבחינת גוף לאו"א, הרי שלא נשאר בבחינת גוף לאו"א כי אם חלק תשיעית מן הת"ת דא"א. כי גם בהיותם בחג"ת, לא היה להם, אלא שליש דת"ת, ואחר, שב"ש ממנו עלו לראש, לא נשאר כי אם שליש דשליש. שהוא תשיעית. (אות ק"ז).

רטז) כי הגרון וחג"ת דא"א עולים בעת הזווג ונעשו לחב"ד דא"א, דהיינו שעולים לג"ר שלו, הנה נמצא שד' תי"ד תתאין שהיו תלוין בגרון דא"א, עלן עתה למקום גלגלתא דא"א, הרי שנכללו ברישא דא"א. (אות ק"ז).

ריז) כי הוא עצמו יש לו ע"ב דאו"י, ואין לו שום צורך בע"ב של המזלין, שהם בחינה נמוכה מאד כלפי החכמה דאו"י. (אות ק"ח).

ריח) הוא בחינת ו"ק דע"ב, שאו"א מקבלים מהמזלין ושערות רישא בעודם עליהם למקיפים. (אות ק"ח).

חלק י"ד        לוח התשו' לענינים             גדלות הז"א א' תרעט

ריט) המוחין דע"ב דל"ב נתיבות בכללם, נחלקים לג' בחינות מל"צ: שבחינת הם' הוא במוחין במקום יציאתם בג"ר דא"א. ובחי' ל' הם אחר שנתלבשו ביסודות דאו"א, ובאו למקום גרון וחג"ת דא"א, ששם מלבישים או"א מבחינת הקביעות. ובחינת הצ' היא אחר התלבשותם במוחין דז"א. שהם מתבארים ע"פ הסדר דשש הבחינות עי' לעיל בתשובה מ"ב. והנה עד"ז ממש נחלקים ג"כ השערות דא"א, והשערות דז"א. אשר בחינת הח' תיקוני דיקנא עלאין הם בחינת ם' דשערות, והד' תי"ד תתאין התלוין בגרון וחג"ת, הם ל' דשערות. ושערות נה"י שהם דיקנא תתאה, הם צ' דשערות. ולכן מתחילה דהיינו בי"ג שנה ויום א', וכן במוחין דחול, אין הז"א מקבל רק בחינת הצ' דשערות, שהיא דיקנא תתאה, כי אז אינו מקבל עוד אלא מנה"י דאלו המוחין, דהיינו מנה"י דאו"א. ובשבת במוסף. כשז"א עולה ומלביש למקום או"א על החג"ת דא"א, אז משיג הל' דשערות, ובמנחה כשעולה למקום ג"ר דא"א, אז הוא משיג הם' דשערות ומתמלא זקנו בכל הי"ג תי"ד כמו א"א. הרי שבשעה שעולה רק אל הנה"י דאו"א, אין לו אלא דיקנא תתאה לבד, שהוא צ', כמבואר. (אות ק"י).

רב) כי ענין עלית הידים דא"א לבחינת ג"ר שלו, מגביהים לאו"א לקבל קומת ע"ב שהיא חכמה, וכיון שבחינה עליונה היא חכמה, אין כאן להתחשב עם בחינת הבינה שבפרקין האמצעים דידים, כי אינם עולים אז בשם, אלא שנכללים בבחינה, העליונה שהיא חכמה. ולכן אינו חושב רק פרקין עלאין דידים שנעשו לחכמות דאו"א, שאבא השיג קומת ע"ב מבחי' יד ימין, ואמא השיגה קומת ע"ב מבחינת יד שמאל, ורק זהו שצריך להשמיענו. (אות קי"ב).

רכא) שורש המוחין דע"ב דל"ב נתיבות הם החג"ת דא"א שעלו לג"ר שלו, אשר ע"י כפיפת ראש במקום החג"ת האלו שעלו,
יצאה הקומה דע"ב על המ"ן דמזלין, כנודע. וע"כ נתחלקו אז אלו החג"ת לב' בחינות: ראש, וגוף. כי ב"ש עלאין נעשו ראש, ושליש תחתון דכל אחת נעשו לגוף, ונבחן, שבחינת ב"ש עלאין דכל אחת שנעשו לראש, הם אחסנתא דאו"א, שאין לזו"ן חלק בהם, אלא שמקבלם מבחינת זווג דאו"א. ובחינת שלישין תתאין שהם בחינת גוף, הם בחינת אחסנתא של הז"א, כי ע"י עלית נה"י דא"א לחג"ת שלו, נמצא ז"א נכלל באלו השלישין תתאין שנשארו בחג"ת, הנקראים רישי כתפין דא"א, וע"כ נחשבו לחלקו של ז"א עצמו, כי נכלל בהם ממש בעת הזווג. הרי שב' הכתפין דא"א הם חלקו של הז"א. (אות קי"ג).

רכב) כי המוחין דע"ב לא יצאו במקום ב' הכתפין דא"א, כי אין זווג אלא בבחינת ראש, והם יצאו במקום ג"ר דא"א, ששם עומדים ונכללים או"א, וע"כ אחר שאו"א ירשו הקומה שלהם מג"ר שלו, אז הם משפיעים המוחין אל ז"א בדרך התלבשות היסודות שלהם, כנודע. וכל הרבותא שבב' עטרין שירש ז"א, היא רק על בחינת התכללותו של ז"א בהם, וע"כ הוא מקבל מעצמותם. כי בב"ש דכ"א מחג"ת דא"א נכללו או"א, ובשלישים תתאין נכלל הז"א, ולפיכך נתחלקו כן. אמנם המוחין אינם יוצאים במקום רישי כתפין דא"א, רק במקום הב"ש עלאין. וע"כ הז"א מוכרח לקבל מהם ע"י התלבשות היסודות דאו"א, שעי"ז הם מתמעטים בסתימא שניה, כנ"ל תשובה ר"ח. ע"ש. (אות קט"ו).

רכג) כי בבחינת ב' עטרין במקומם ברישי כתפין דא"א, אין שום זווג לבחינת המוחין האלו, אלא שהם מקבלים מבחינת ב' עטרין עליונים שבאו"א, שבדעת שלהם. ולפיכך אם הז"א היה מקבל מחינת ב' העטרין במקום יציאתם, בזווג של ראש ששם עטרא דחסד מאירה בגלוי מחוץ לנרתק, אז היו ב' העטרין יותר מאירים

א' תרפ           חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

לז"א מחו"ב שלו, מפני שקבל אותם בבחינת התכללותו בהם בעצמותם, כנ"ל בתשובה רכ"א ורכ"ב. אמנם מאחר שלא קבל ב' העטרין כמות שהם במקום יציאתם, אלא רק בדרך התלבשות ביסודות דאו"א, שאז נתמעט מדת הת"ת ואינו מאיר אלא כמדת עטרת יסוד, בסוד חמה בנרתיקה, הנה עתה אין להם חשיבות כ"כ שיאירו בו יותר מחו"ב שלו, אע"פ שאינו מקבל מהם זולת ע"י זווג דאו"א, ולא בבחינת התכללות כמו בב' עטרין מ"מ נבחנים המוחין דחו"ב בו לעיקר להיותם עליונים שורשים לב' עטרין. (אות קט"ו).

רכד) עי' להלן תשובה רכ"ה.

רכה) נודע, ההפרש הגדול מב' פרקין עלאין דחג"ת, שהם עלו לראש דא"א, ובהם נעשה הזווג דמוחין אלו דע"ב, וע"כ מאיר בהם הת"ת בגילוי גמור בלי שום נרתק, והם הנבחנים לאחסנתא דאו"א, כי א"א א"צ לאלו המוחין וירשו אותם או"א. משא"כ הרישי כתפין דא"א, שבהם נכלל ז"א בעת עיבורו, הם צריכים לקבל המוחין דחו"ב חו"ג מן התלבשות היסודות דאו"א, שבהם אין הת"ת מאיר מבחינת עצמו, אלא כמדת היסוד שפירושו, בבחינת אורחא למעברא ביה בלבד, ולא בקביעות והמשך. אמנם צריכים להבין שאין הכונה על בחי' הת"ת בלבד, אלא הכונה על מוחין דחכמה שהוא הנושא להם, והמה נתמעטו בסבת התלבשותו בהנרתק. וע"כ נבחנים כל ד' המוחין הנמשכים דרך היסודות דאו"א, בשם טפין בלבד, שפירושו, שבחינה העליונה שבהמוחין שהיא חכמה, נתמעטה בסבת התלבשות ת"ת בנרתק דעטרת יסוד, לטפין בלבד, כי החכמה אינה מאירה אלא בבחינת אורחא למעברא ביה, ששיעור חכמה ההוא משוערת כעין טפה, כלומר, בלי המשך. והוא כעין הבחנה מנחל מים הנמשך ממקורו ועובר דרכו בלי שום הפסק, אל בחינת טפה הנפסקת מהקלוח תכף עם הופעתה.
ובדמיון הזה משוער מדת ההפרש בין הת"ת בהיותו מאיר במקום יציאת המוחין באו"א, שהוא מאיר שם בבחי' נהר היוצא מעדן הנכלל בבחינת העדן. אל בחינת המוחין אחר התלבשותם ביסודות דאו"א, שהם מאירים שם רק בחינת אורחא למעברא ביה, ואין בהם המשך הארה. ועם זה תבין היטב שאין ענין המיעוט הזה נוגע לבחינת ת"ת בלבד, אלא המדובר הוא על קומת החכמה. וזה שאומר הרב שז"א מקבל מחו"ב בחינת טפה הנמשכת מאחסנתא שלהם. אמנם טפה זו כוללת כל ד' המוחין חו"ב חו"ג, שבאה מתחילה לנה"י דאו"א עצמם, ומשם מקבלם הז"א הכלול בב' כתפין דא"א, אלא שהחו"ב חו"ג שז"א מקבל מאחסנתא דאו"א, נכללים בב' כתפין דא"א, מפני שהם נכללו בעצמות הז"א, בהיותו דבוק בהם בעת העיבור, באופן שיש לז"א חו"ב חו"ג מבחי' אחסנתא דאו"א, ויש לו חו"ב חו"ג מבחינת רישי כתפין דא"א. (אות קי"ד וקט"ו).

רכו) א' הוא, ת"ת בהיותו בפני עצמו מחוץ לנרתק של עטרת יסוד, שזהו רק במוחין במקום יציאתם בג"ר דא"א. ב' הוא בהיותו מאיר במדת עטרת יסוד, שאז הוא מאיר בבחינת טפה, וגם הת"ת נקרא בשם עטרה, דהיינו עטרא דחסד. כנודע. עי' לעיל בתשובה הסמוכה. (אות פ"א).

רכז) משום שת"ת אינו מאיר כמדתו עצמו אלא כמדת עטרת יסוד, שהיא עטרא דגבורה. עי' לעיל בתשובה רכ"ה ורכ"ו.

רכח) אין ז"א מקבל המוחין דע"ב במקום יציאתם בג"ר דא"א, אלא שמקבל אותם דרך התלבשות ביסוד דאבא, דהיינו או"א דע"ב הנקראים אבא. וההפרש ביניהם רב הוא, כנ"ל בתשובה רכ"ה. (אות צ"ה).

רכט) כי אין העדר ברוחני, וענין שינוי מקום ברוחני, פירושו, ענין של תוספות על מקומו הראשון. (אות קכ"ד).

חלק י"ד        לוח התשו' לענינים            גדלות הז"א א' תרפא

רל) ענין ב' הכתפין שז"א נוטל מא"א מבחינת עצמותם ממש, אין הכונה שרישי הכתפין עצמם ירדו לז"א כי זה אי אפשר כלל שבחינת חג"ת ירד ויעשה לנה"י, כי ז"א אינו מלביש אלא לנה"י דא"א, כנודע. אלא שהכונה היא, מבחינת התכללות בלבד, כי בעת העיבור, הנה א"א מעלה הנה"י שלו עם הז"א לחג"ת שלו, הנה נמצא אז ז"א שנכלל בש"ת דחסד וגבורה דא"א שנשארו בבחינת חג"ת בעת העליה, וכיון שנכלל בהם ע"כ הוא נוטל אותם מבחינת עצמותם, אכן אין זה אלא הארה בלבד, שהארה זו יורדת עמו למקומו לנה"י דא"א. אמנם בחינת חג"ת דא"א, הכונה היא על בחינת ל' דצל"ם, שאינו משיג אותם אלא במוסף בשבת. אשר עתה במוחין די"ג שנה אין לו אלא צ' דצל"ם, ול"מ נשארו לו בבחינת מקיפים. (אות קכ"ו).

רלא) אלו המקיפים דשש הבחינות של המוחין דז"א, אינם מקיפים ממש, אלא שהם תולדה מן המוחין הפנימים, שע"י זווג של היסוד שבמוחין פנימים עם האו"מ דעליון שלו, מתנוצצים המוחין הפנימים, וחלקם יוצא לחוץ על המצח, ונעשו שם לאו"מ על בחינת הפנים שממצח ולמטה, ולא על המוחין עצמם, כי הם תולדה מן הדעת של המוחין המלובש במקום המצח. (אות קכ"ז).

רלב) כי משום שז"א מקבל המוחין מיסוד דאמא, נמצא הת"ת שאינו מאיר בבחינתו עצמו אלא כמדת עטרת יסוד, כנ"ל בתשובה רכ"ה. ולפיכך נגבל הת"ת ונקרא עטרא כמו הגבורה, וע"כ נעשו שניהם למוח אחד, כי הם מאירים במדה אחת. (אות קל"ד).

קלג) כבר נתבאר בחלקים הקודמים, שג' שותפים נוהגים תמיד באצילות הז"א, שהם: א"א, ואבא, ואמא, ונתבאר שם הטעם, משום שכן יצא בשורשו בנקודים, אשר נה"י דא"ק הפנימי, שהוא פרצוף כתר דא"ק

השפיע ו' ונקודה לפה דאו"א דנקודים ומשם נולדו הז"ת דנקודים, שהם שורש הזו"ן. הרי שהמ"ן שלו צריכים להיות כלולים מנה"י דכתר, ולפיכך גם באצילות אין ז"א יוצא אלא מא"א שהוא כתר דאצילות, דהיינו בעת עליתו לג"ר דעתיק, ושם בג"ר דעתיק נעשה הזווג לצורך המוחין דז"א, דהיינו בחלקו הנמשך מבחינת כתר, ואח"כ ע"י כפיפת ראש דא"א למקום או"א, מתלבשים המוחין גם בזווג או"א, ואז יש שם ג' שותפים במוחין דז"א, כמו בנקודים, ומשם יורדים לנה"י דאו"א ומתלבשים בהם לצורך ז"א. הרי שתחילת יציאתו דז"א הוא במקום כתר דאצילות, דהיינו בג"ר דעתיק. אמנם או"א עצמם אין להם שורש בכתר כלל, אלא רק בע"ב לבד, וע"כ אינם צריכים לקבל ממקום רדל"א, אלא ממקום א"א שהוא קומת ע"ב. (אות קמ"א).

רלד) המקיף דבחינה רביעית דמוחין דז"א, הוא מקיף אמיתי העומד במקום נה"י דאו"א, שהם מקום ישסו"ת, שהם בחינת ג"ר דמוחין שלו הבאים מע"ב המגולה, שלא יכול להלביש אותם עם לידתו, מכח התלבשות המוחין במל"צ, כנודע. לכן הם מקיפים כל המוחין דז"א. אבל המקיף דתפילין שעל המצח שלו, הם תולדה ממוחין הפנימים שלו, וענף שלהם, אלא שנחשב למקיף לבחינת הפנים שממצח ולמטה בלבד. (אות קמ"ד).

רלה) ענין התנוצצות המוחין, שמהם יצא המקיף דתפילין, אינו נוהג אלא בדעת של המוחין, שהם בחינת ל', ואינם נוהגים בחו"ב דמוחין שהם בחינת ם', לפיכך גם מקומו מבחוץ הוא ג"כ מנגד הדעת, שהוא מקום המצח. (אות קמ"ה).

רלו) ענין האורות דתפילין נולדים ע"י התנוצצות המוחין הפנימים, שפירושו ענין זווג של היסוד שבמוחין פנימים עם המקיפים שבעליון. כמ"ש הרב לעיל בחלק י"ג, (אות

א' תרפב        חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

קנ"ו). שבהיות עת רצון מאירים הי"ג חוורתי בי"ג נימין וכו', ונתוסף הארה ביסוד דעתיק דלגאו וגם אורו יוצא לחוץ, ע"כ. פירוש: שע"י הארת החוורתי בהנימין, מאירים הנימין בפנימיות המוחין, אז מקבל היסוד שבמוחין כח לצאת לחוץ, ומזווג הבינה דמקיפים עם החכמה דמקיפים, ואז הבינה משפעת הארתה לפנימיות המוחין, ומתוך שפנימיות המוחין מתוקן במל"צ, ע"כ אינם סובלים בתוכם הארה זו דחו"ב דמקיפים, והארה זו יוצאת לחוץ בבחינת אור מקיף על המצח, אשר בהתנוצצות המוחין בא"א, נקרא אור הנולד הזה בשם מצח הרצון, ובז"א נקרא תפילין. והנך רואה שאין יסוד דמוחין הפנימים יכול לצאת לחוץ לזווג את הבינה דמקיפים עם החכמה, זולת ע"י הארת החוורתי והנימין, שבעת רצון הם מאירים אל פנימיות המוחין. והוא מטעם, כי בחינת החוורתי הם שירי ע"ב המגולה שיש להם אחיזה בפנימיות המוחין, וע"כ כשמאירים בפנימיות, מעוררים את היסוד להמשיך הארת המקיפים. וע"כ גם בז"א, לא יוכל להיות בחי' התנוצצות המוחין הנ"ל, אלא ע"י הכאת הד' חוורתי וד' נימי דשערא שבהוי"ה דאחורי דא"א, כי חוורתי ונימין דאחורי דרישא, הם בחינת נה"י דשערות רישא, והם שייכים לז"א שהוא יונק מנה"י דגלגלתא. (אות קמ"ט).

רלז) כיון שז"א נכלל ברישי כתפין דא"א בעת עיבורו, ע"י עלית נה"י דא"א לחג"ת, לפיכך, כשהחוורתי והנימין מאירים למעלה ברישי כתפין דא"א, מגיעה אותה ההארה למוחין דז"א. (אות קנ"א).

רלח) כמו שיש במוחין דע"ב חו"ב חו"ג בפרטות, כן הם מתחלקים בין או"א וז"א ונוקבא בכללותם, אשר או"א הוא בחינת החו"ב דכללות. וז"א הוא בחינת עטרא דחסד דכללות. ונוקבא, היא עטרא דגבורה דכללות. ובהבחן זה, הוא מבחינת העצמות בלבד: שאו"א הם עצמות חו"ב,
וז"א הוא עצמות עטרא דחסד, והנוקבא היא עצמות עטרא דגבורה. אמנם מבחינת הארתם, יש אפילו אל הנוקבא ד' מוחין חו"ב חו"ג, ולפיכך הז"א שיש לו עצמות עטרא דחסדים, שהוא בחינת או"י, ע"כ יש לו מוחין בבחינת פרשיות התפילין. אבל הנוקבא, שאין לה אלא עצמות של הגבורה לבד, שהיא רק בחינת מלכות ואו"ח, ע"כ אין בה אלא בחינות עור בלבד, דהיינו רק בחינת לבוש, כמו האו"ח שאינו אלא לבוש על או"י. גם המלכות הוא בחינת עור, בערך ה"פ המלבישים זה על זה, הנקראים: מוחא, עצמות, גידין, בשר, עור. ונבחנת כאן המלכות לעור, מטעם הנ"ל, להיותה רק בחינת או"ח שהוא לבוש, כמו העור המלביש על כל הפרצוף מבחוץ. (אות ק"ס).

רלט) א' הוא מצב התמידי, שאז נבחן, שראשו זקוף מאד, והדיקנא נגבהת למעלה, שפירושו, שראשו זקוף למעלה ונעלם לגמרי מן התחתונים, כי אפילו או"א אין להם אז אחיזה בראש שלו. וכן הדיקנא נגבהת למעלה, ואינה מאירה לאו"א אלא בבחינת או"מ מרחוק. מצב ב' הוא, בעת הזווג דנשיקין להוציא מוחין דע"ב בשביל או"א, שאז הוא עלית הפרצופים, וג"ר דא"א עלו לג"ר דעתיק לקומת כתר, ואו"א עם הגרון וחג"ת דא"א עלו למקום ג"ר דא"א שמקודם לכן ששם קומת ע"ב, ונמצאים ד' תי"ד תתאין שעלו עתה לבחינת ראש דא"א שהוא בחינת ע"ב. אמנם ח' תי"ד עלאין הם בסיום לחיי הראש דא"א שבמקום עתיק, ונבחן אז שהראש דא"א עם הח' תי"ד עלאין יורדים מקומת כתר למקום או"א וד' תי"ד תתאין, ונעשה הזווג במקום הפה דא"א שמקודם לכן, ששם מלביש עתה הפה דאו"א, והח' תיקונים עלאין נשפלים ומאירים בחינת גיכ"ק בחיך דא"א, וד' תי"ד תתאין מאירים בחינת אחה"ע, בגרון דא"א, ויוצא עליהם קומת ע"ב לאו"א. וזה נבחן "שכופף ראשו למטה והדיקנא נשפלת למטה" כי הראש נשפל למקום עמידת או"א, כנ"ל. והדיקנא

חלק י"ד        לוח התשו' לענינים             גדלות הז"א א' תרפג

נשפלה לחיך וגרון דא"א שבמקום הפה דאו"א.

מצב ג' הוא "לא זקוף ולא כפוף" ונקרא ג"כ, "שכופף ראשו בבחינת מזל ונקה לבד" ומצב זה הוא ג"כ בעת הזווג, אלא לצורך המוחין דז"א. כי התחלת המוחין דז"א צריכים להיות מבחינת קומת כתר, להיות שורשו בנקודים מבחינת נה"י דפרצוף הכתר דא"ק. וע"כ נעשה הזווג בראש דא"א העומד במקום עליתו, דהיינו בג"ר דעתיק ששם קומת כתר, ונמצא שראשו זקוף ואינו כופף אותו למטה למקום עמידת או"א, שהוא במקום ג"ר דא"א שמקודם לכן. ששם קומת ע"ב. אמנם עכ"ז אי אפשר לחשבו לזקוף לגמרי, משום שבחינת המ"ן דזווג הזה אינם אלא המ"ן דשערות דיקנא, שהוא המזל ונקה, ונמצא קומת ע"ב זו היא שפלה הרבה מקומת ע"ב דא"א, שהוא עצמות דאו"י, ומכ"ש שהוא שפל מקומת כתר שלו, ומבחינה זו נבחן שראשו נשפל במקצת. כי אע"פ שאינו יורד למטה אלא עומד במקומו בג"ר דרדל"א, עכ"ז, אין הזווג נעשה מבחי' קומתו דא"א בעצמו, אלא מבחינת הכתר דע"ב דל"ב נתיבות, וע"כ אי אפשר לחשבו לכפוף, שהרי הוא במקומו בג"ר דעתיק, ואי אפשר לחשבו לזקוף, כי הזווג נעשה על המ"ן דשערות, השפל בהרבה ממדת עצמו. וע"כ נבחן זה, שכופף ראשו בבחינת המזל ונקה, כלומר שאין כאן כפיפת ראש אמיתי אלא ממה שהזווג נעשה על המ"ן דמזל ונקה. (אות קצ"ג).

רמ) בכפיפת ראש דא"א לצורך הזווג דאו"א, כופף ראשו וגם הדיקנא שלו למקום ג"ר שלו הקודמים ששם קומת ע"ב ועמידת או"א. מה שאין כן בהזווג לצורך ז"א, נמצא באמת ראשו זקוף לגמרי, שהוא עושה הזווג במקום ג"ר דרדל"א, אלא שיש כאן השפלה רק מבחינת המ"ן, שאינם מ"ן שלו אלא המ"ן דשערות שהוא המזל ונקה. והטעם מבואר בתשובה הסמוכה לעיל. (אות קצ"ד).

רמא) הפירוש הוא, כי בעת שז"א מקבל
הקומה שלו ע"י הזווג דא"א על המזל ונקה, נעשו חג"ת שלו לבחינת חב"ד, ונמצאים המוחין מגדילים החסד שלו לבחינת חכמה, וחכמה זו דז"א נקרא בשם אברהם. (אות קצ"ז).

רמב) הפירוש הוא, שבעת שמשיג קומת החכמה שלו, מתהפכים המסכים שביסוד דז"א הנקראים חושך, שהוא בחינת ברא, ונעשים לאבר המוליד, וקונה ע"י אלו המסכים שביסוד, כח להוליד ג"ר לנשמות הצדיקים. (אות קצ"ח).

רמג) המקיפים דל"מ לא היו בכלים פנימים מעולם, אלא שהם אורות שעוד לא השיג אותם הז"א. אבל המקיפים דשש דבחי' כולם, הם נמשכים מבחינת מקיף החוזר, שהם בחינת ע"ב המגולה היוצא בבחינת או"פ בעת יציאת המוחין במקום יציאתם, אלא לעת לידה נתלבשים בסוד מקיף חוזר. ונמצא שכבר היו המקיפין ההם בחינת פנימית הכלים ולעת לידה יצאו לחוץ. (אות ר"ד).

רמד) נודע, שהשערות הם הלבושים דאו"ח שהלבישו אל המקיף חוזר, בעת היותו בפנימיות המוחין, דהיינו במקום יציאת המוחין. וע"כ ז"א אין לו מקיף חוזר אלא מבחינת ב' עטרין בלבד, משום ששם עמידתו והתכללותו בעת הזווג ויציאת המוחין דע"ב המגולה, ומתוך שהג"ר נעלמו ממנו בעת לידתן ע"כ יש לו מהם מקיף חוזר, וכן השערות שהם לבושיהם. אבל מבחינת חו"ב אין לז"א מקיף חוזר. כי אין לו חלק במוחין אלו במקום יציאתם, כי הם יצאו בג"ר דא"א, ועמידת הז"א בעיבור הוא רק במקום רישי כתפין. וע"כ אין לו ג"כ שערות מבחינתם. הרי שרק שערות דיקנא דא"א, המה מבחינת חכמה, כי בו יצאו בחינת חו"ב דמוחין. אבל שערות דיקנא דז"א הם רק מבחינת דעת, שהם ב' עטרין הנמשכים מרישי

א' תרפד        חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

כתפין דא"א, ששם נכלל בעת יציאת המוחין. וכבר נתבאר לעיל שיש לז"א חו"ב חו"ג, גם מבחינת רישי כתפין דא"א, אלא שכל החו"ב חו"ג אלו נקראים בשם דעת. ורק החו"ב חו"ג שמקבל מבחינת אחסנתא דאו"א נקראים חו"ב האמיתים. (אות רי"ג).

רמה) ההפרש משערות רישא לשערות דיקנא, הוא רק בעת היותם לבחינת מקיפים, שגם הם מתחלקים אז ע"פ ג' הבחינות מל"צ. אמנם בעת הזווג, שהשערות נכנסים בפנימיות ומשמשים בסוד מ"ן, אז מתחברים שערות רישא ודיקנא לקומה אחת, שבחינת ג"ר הם בשערות רישא, ובחינת ז"ת הם בשערות דיקנא, דהיינו לפי הלבשתם לע"ב המגולה. וע"כ אפשר לומר שי"ג תיקוני דיקנא של הז"א נמשכים מן שערות רישא, כי להיותם בחינת ג"ר דשערות, הם נחשבים לעיקר המשפיעים. ואפשר לומר שי"ג תי"ד דז"א נמשכים משערות דיקנא, משום שכל בחינה שבתחתון נוטלת מבחינה שכנגדה בעליון ונמצאים השערות רישא דז"א מקבלים משערות רישא דא"א. והשערות דיקנא דז"א מקבלים מן שערות דיקנא דא"א.

אמנם ביתר דיוק, נבחן, שז"א אינו מקבל את י"ג תי"ד שלו אלא מי"ג בריתות דדיקנא תתאה דא"א. והוא מטעם שסולם המדרגות אינו משתנה לעולם, וכמו שז"א מתחילתו אינו מלביש אלא רק על נה"י דא"א, כן אפילו בתכלית עליתו, דהיינו בג"ר דא"א, אינו מלביש הג"ר דא"א ממש, אלא רק הנה"י דא"א בלבד, כי הג"ר דא"א עלו אז יותר למעלה, דהיינו לע"ב דא"ק, ורק הנה"י דא"א עומדים אז במקום הג"ר דא"א שמקודם לכן, והז"א שוב עומד במקום נה"י דא"א, כמו בתחילת קטנותו. ולפיכך גם בבחינת השערות, אשר הם נחלקים לג' בחינות מל"צ כמו הכלים הפנימים, נמצא הז"א מלביש ומקבל תמיד רק מבחינת צ' דשערות, הנקרא דיקנא תתאה, העומדים במקום נה"י דא"א. אלא בעת עלית נה"י
דא"א למקום או"א שבמקום חג"ת שלו, דהיינו במוסף דשבת, נכלל הדיקנא תתאה מט' תי"ד עלאין, כי נכלל שם בל' דצל"ם דבחינת השערות, וכשנה"י דא"א עולים למקום ג"ר שלו, דהיינו בשבת במנחה, אז נכלל הדיקנא תתאה בי"ג תי"ד עלאה, ונתקנת הדיקנא תתאה עצמה בבחינת י"ג בריתות, ואז מקבל הז"א על ידיה את י"ג תיקוני דיקנא שלו במילואם. (אות רט"ו ואות רי"ז ואות רכ"ד).

רמו) ענין הם' דצל"ם שז"א מקבל במנחה דשבת בעת עליתו לג"ר דא"א, פירושו, אותה המדרגה של מקום יציאת מוחין דע"ב מתחילתם באו"א, כי אלו המוחין נחלקים למל"צ בכללות, ע"ד התחלקות ששת הבחינות, א' הוא מקום יציאתם בג"ר דא"א. ב' הוא נה"י דאו"א שבמקום חג"ת דא"א, ג' הוא בחינת ז"א עצמו שהוא בנה"י דא"א. ונמצא בשבת במנחה עולה ז"א למקום או"א, שבהם יצאו המוחין בעת הלבשתם לג"ר דא"א. וע"כ כמו שאו"א לא עלו אז יותר מבחינת הד' תי"ד תתאין, כי הם עמדו במקום הגרון וחג"ת שנעשה לג"ר דא"א, אשר שם המקום דד' תי"ד התלוים בגרון, אבל לא הגיעו אל הח' תיקונים עלאין התלויים בסיום לחיי הראש דא"א, כי נתעלו אז  למקום רדל"א. כן הוא ממש בז"א שעולה רק למקום הגרון וחג"ת הזה, דהיינו לד' תי"ד תתאין, ואינו נוגע כלל בח' תיקונים עלאין, שהם במדרגה אחת למעלה ממנו. (אות רכ"א).

רמז) הדיקנא דא"א נחלקת לג' בחי': מל"צ כמו השערות רישא דא"א, שהם ג' הויות וחד דכליל להון. והם חב"ד חג"ת נה"י, ובחי' מלכות דכליל להון, כנודע. והנה עיקרו של הז"א הוא ו"ק, שהם חב"ד חג"ת דכלים וחג"ת נה"י דאורות, הנבחנים לנרנח"י דנפש, ונ"ר דרוח. ונודע שכפי ערך הפנימים כן ערך המקיפים, וע"כ צריך

חלק י"ד        לוח התשו' לענינים            גדלות הז"א א' תרפה

שיהיה לו מבחינת השערות דיקנא גם כן אותם הבחינות: נרנח"י דנפש ונ"ר דרוח. ונתבאר לעיל בחלק י"ג בביאור הי"ג תי"ד דא"א, שב' תיקונים דשפה עלאה: השערות, והאורחא. הם ו"ק וג"ר דעיבור, שהם נרנח"י דנפש, ונקראים רחום, וחנון. וב' תיקונים דשפה תתאה הנקראים: ארך, אפים, הם ו"ק וג"ר דרוח. ע"ש.

ולפיכך גם הדיקנא דז"א, ממשכת בחינת הו"ק וג"ר דנפש, מבחינה שכנגדה בדיקנא דא"א. דהיינו מג' תיקונים הראשונים, שהם: אל, רחום, וחנון. הנבחנים ליה"ו דהוי"ה הראשונה דדיקנא דא"א: כי תיקון א' אל, הוא שורש הדיקנא, ותיקון רחום הוא ו"ק דנפש, ותיקון וחנון הוא ג"ר דנפש. ע"ד שהם נבחנים בא"א עצמו. הרי שמג' התיקונים הראשונים הוא משלים בחינת נפש דדיקנא שלו, והם מאירים בג' תיקונים הראשונים דדיקנא דז"א שהם ארך, אפים, ורב חסד.

ובחינת הרוח ממשכת הדיקנא דזעיר אנפין, מבחינת ו"ה דהוי"ה שניה דדיקנא דא"א, הנקרא בשם, הוי"ה דבתר כתפוי דא"א, שהוא בחי' חסד גבורה ת"ת ורוח דדיקנא והוא ממשיך רק ו"ק דרוח שהם ו"ה, ולא הג"ר, כי מבחינת הקביעות אין לז"א הג"ר דרוח, והם: ואמת, ונוצר חסד. כי הוי"ה שניה יש לה ד' תיקונים: אפים, ורב חסד. הם י"ה דהוי"ה שניה, ואמת, ונוצר. הם ו"ה דהוי"ה שניה. וכיון שהז"א צריך לקבל גם מגלגלתא דא"א, כי הוא צריך לג' שותפים: כתר ואו"א, ע"כ הוא מקבל ג"כ מי' דהוי"ה תתאה, דהיינו התיקון לאלפים, שהוא מבחינת ה' תיקונים הנמשכים מגלגלתא דא"א. ונמצא שלבחינת ו"ק דרוח שלו, הוא מקבל מי' דהוי"ה תתאה הנמשכת מגלגלתא דא"א, ומן ו"ה דהוי"ה דחג"ת כנ"ל, אמנם מאלו הג' מתתקנים לו רק ב' תיקונים, שהם ו"ה דרוח, הנקראים בז"א: ונושא עון, ופשע. אשר מבחינת שמות הוי"ה שבדיקנא דז"א, הם נחשבים לי"ה דהוי"ה
אמצעית, כי בכלים נבחן תמיד שהעליונים נגדלים מתחלה, וע"כ ו"ק דרוח מקובלים בי"ה דכלים דרוח, כנודע. ותיקון הו' דז"א שהוא ונקה, מקבל מב' בחי' ה"ת שבב' הויות הראשונות דתי"ד דא"א, דהיינו מה"ת דהוי"ה קדמאה, ומה"ת דהוי"ה דחג"ת. והטעם מתבאר להלן. (אות רכ"ד רכ"ה).

רמח) כי בעת גדלות נעשו הנה"י דקטנות לחג"ת דגדלות, ובאים לו נה"י חדשים. ובעת שיש לו רק ו"ק בהדיקנא, דהיינו נפש רוח, הם מתלבשים בחב"ד חג"ת דכלים דשערות דיקנא: אשר הג' הראשונים דז"א ארך, אפים, ורב חסד, שהם חב"ד דכלים, מתלבש בו אור הרוח, ונבחן משום זה לחג"ת. ובג' האחרונים, שהם: ונושא עון, ופשע, ונקה, הנבחנים לכלים דחג"ת, מתלבש בהם אור הנפש דדיקנא, והם נבחנים משום זה לבחינת נה"י. והתיקון ונקה, הוא עתה יסוד דדיקנא, שבו מסך המסיים, המקבל מה"ת שבב' הויות דדיקנא דא"א. והטעם שהוא צריך לב' בחי' ה"ת, כי בעת שישיג נה"י חדשים להשלים לו הט' תי"ד, הנה אז הג' תיקונים: ונשא עון ופשע ונקה, שהם עתה נה"י, ישובו להיות אז חג"ת, ויהיה אז התיקון ונקה בחינת החזה שבת"ת, והמסך שבתקון ונקה, ירד אז ליסוד החדש, הנקרא על שלישים, וע"כ מטרם שישיג הנה"י חדשים, צריך שיהיה בו ב' בחי' ה"ת, א' דבחינת נקודת החזה, ב' דבחי' נקודת היסוד, כי אח"כ בגדלות הוא עתיד להוריד את נקודת היסוד שבו של עתה, אל יסוד החדש, והוא ישאר אז במסך דנקודת החזה. הרי שהתיקון ונקה בעת שאין לו אלא ו' תיקונים, הנה הוא מוכרח להיות נושא לב' הנקודות: לנקודת החזה ולנקודת היסוד. ולכן הוא צריך לקבל עתה מב' בחינת ה"ת שבדיקנא דא"א, דהיינו מה"ת דהוי"ה קדמאה, שהם בחינת חג"ת דדיקנא דז"א, ויש שם נקודת החזה. וכן צריך לקבל בחינת ה"ת מהוי"ה שניה דדיקנא דא"א, שהם בז"א בחינת נה"י, וה"ת זו הוא אצלו נקודת

א' תרפו         חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

היסוד. ונמצא התיקון ונקה, שהוא עתה יסוד, שכלול מב' נקודות יחדיו, מחזה ויסוד, ואז כשמשיג נה"י חדשים, יורדת הנקודה דיסוד מתיקון ונקה אל תיקון של על שלישים, ונקודת החזה נשארת בתיקון ונקה. (אות רכ"ו).

רמט) כי כשמדובר הוא מהמשכת האורות, הנה הכרח הוא שמקבל מו"ה דהוי"ה דבתר כתפוי, שהוא שם חג"ת ורוח, והוא אינו מקבל מי"ה דרוח אשר שם, אלא מו"ה דהוי"ה זו, שהוא נפש רוח דרוח. אמנם
מבחינת השמות שבז"א עצמו, שהם בחינת כלים הרי ו"ק דאורות מתלבשים בג"ר דכלים, ונמצאים הנפש רוח דרוח, שהם מתלבשים בי"ה דהוי"ה. כנודע בערך ההפוך שבין הכלים לאורות. גם נודע, אשר האותיות של הוי"ה רומזות על הכלים. ולפי"ז נמצא שבא"א עצמו, שכבר יש לו גם הג"ר דרוח, הרי הג"ר מתלבשים בי"ה; והו"ק בו"ה. אבל בז"א שאין לו עוד הג"ר דרוח, הרי הו"ק דרוח מתלבשים בג"ר דכלים שהם י"ה. (אות רס"ח).

חלק שלש עשרה

 

תיקוני רישא ודיקנא דא"א

 

*        א) נבאר עתה בפרטות, בחינת רישא דא"א, כפי אשר נתבארה בפ"ק דספרא דצניעותא וז"ל סתרא גו סתרא אתתקן ואזדמן בחד גלגלתא, מליא טלא דבדולחא וכו' פירוש הענין: כי עתיק יומין, שהוא הפרצוף היותר נעלם שבאצילות, בהיותו מתלבש גו סתרא אחרא שהוא א"א, אזדמן, רצונו לומר: נמצא ומושג על ידי שנתתקן באלו התיקונים דרישא דא"א. כי התיקונים והשערות ואברי הפרצוף, הם

אור פנימי

 

 

א) סתרא גו סתרא וכו' כי עתיק יומין שהוא הפרצוף היותר נעלם שבאצילות בהיותו מתלבש גו סתרא אחרא אזדמן וכו': פירוש, כי יש הפרש גדול בעתיק משאר פרצופי אצילות, מפאת המלכות דא"ק, כלומר המלכות דצמצום א', שהיא נגנזה בראשו, ואינה מתגלית עוד בשום פרצוף מפרצופי אצילות. כמ"ש הרב לעיל (דף תרי"ח אות כ"ד) בסוד הכתוב אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה. כי המלכות הזאת, אינה מתגלית אלא מרישא דעתיק, ועל שם זה היא נגלית לראש פינה. שז"ס שאין בא"א אלא ט"ס, והוא חסר מלכות, דהיינו רק מלכות מבחי' צמצום א' שאינה נגלית בו, אלא המלכות הממותקת במדת הרחמים דצמצום ב', שהיא נחשבת בערך המלכות דצמצום א' כמו מלכות דבינה, בסו"ה ותלכנה שתיהן.

אמנם באמת, יש בראש דעתיק גם בחי' המלכות דצמצום ב', שעל ידיה הוא משפיע לכל פרצופי האצילות, והיא נבחנת לבחי' קו האמצעי שלו, ולנה"י שלו. ולפיכך אומר
* מבוא שערים ש"ג ה"ב פ"ג.

הרב שהמלכות גנוזה בו, כלומר, שאינו משמש עמה בשביל התחתונים, וע"כ היא נבחנת לבחינת קו שמאל שלו, כלומר לבחינת גבורה המלובשת במו"ס. וה"ס בוצינא דקרדינותא דגניז במו"ס. אמנם כלפי עצמו, ודאי שמשמש עמה, כי ע"כ נמשכים ב"ש התחתונים דנו"ה שלו לבי"ע, כמעט, בשוה עם רגלי א"ק, דהיינו כמו ס"ג דא"ק מטרם צמצום ב', כנודע.

וזהו שמרמז הזוהר, סתרא גו סתרא, אתתקן ואזדמן וכו'. כי להיות ראש דעתיק נעלם מאד מאצילות, כמו פרצופי א"ק עצמם, מחמת ה"ת דצמצום א' הגנוזה בו, כנ"ל, ע"כ אתתקן, דהיינו שנתלבש גו סתרא אחרא, דהיינו בבחינת המסך דצמצום ב', שה"ס שהעלה ה"ת בבחינת עינים, והוציא אח"פ שלו לחוץ, שאח"פ אלו נעשו לב' ראשים דא"א, אשר גלגלתא הוא בחינת האזן שלו, ומו"ס הוא בחינת החו"פ שלו. ובזה תבין ג"כ מ"ש הרב לעיל (דף תר"ל אות ל"ד) שעתיק הוא מחצית הכתר העליון

 

א' רצח          חלק י"ג תלמוד עשר הספירות רישה ודיקנא דא"א

 

הממעטים את אור הגדול דעתיק, שנוכל להשיגו, ולהיותו מושג ונמצא עם התחתונים. כי כל אלו התיקונים של רישא דא"א, הם מלבישים את העתיק, אשר מתלבש בתוכם.

 

ב) והנה ז' תיקונים יש בהאי רישא דא"א, שעל ידיהם מאיר העתיק המתלבש בתוכם. ואלו הם: ראשונה, חד גלגלתא, הוא גלגלתא דא"א הנקרא כתר דא"א. ב', היא טלא דבדולחא, והוא המוח דא"א הנקרא חכמה שלו. ג', קרומא דאוירא אזדכך וסתים, היא סוד הקרום אשר מקיף את המוח ומפסיק בינו ובין הגלגלת. ד', אינון עמר נקי תליין בשיקולא, הם בחינת אזנים, אשר השערות דרישא דא"א, שהם כעמר נקי, תליין מאחורי אינון אודנין, ואלו השערות תליין בשיקולא שוין.

 

ג) ה', רעוא דרעוין אתגליא בצלותא דתתאי, והוא מצח הרצון דא"א. ו', אשגחא פקיחא דלא נאים תדירא, והם עיינין דא"א. ז', נוקבא דפרדשקא, והוא חוטם דא"א. הרי נתבאר ז' תיקוני רישא דא"א הנזכרים בספרא דצניעותא פ"א.

 

ד) ודע כי אע"פ שנתבאר סדר התלבשות ז"ת דעתוק בי"ס דא"א,

והאמת, כן זה הוא עיקר התלבשותו העיקרי, אמנם ודאי, כיון שעתיק

אור פנימי

 

 

דב"ן, וא"א היא מחצית, הכתר התחתון עש"ה. כי עתיק בירר לעצמו רק בחי' גלגלתא ועינים דכתר נקודים, ששימש שם בעת קטנות נקודים, שבהם לא קרה שום ביטול במשהו, כמ"ש שם. אבל אח"פ דכתר שנתעלו ונתחברו לראשו ע"י האור חדש דבקע לפרסא בעת גדלות דנקודים, אותם הוא הוציא לחוץ, ותיקנם וביררם בסוד עיבור י"ב חודש בשביל ב' רישין דא"א. כמ"ש הרב שם.

 

ואחר שעתיק תיקן ב' רישין דא"א כסוד העיבור, כנ"ל. נולדו ויצאו למקומם, ואז נתלבש בהם, כמ"ש כאן הרב, ועי"ז אזדמן ונתפשט האור דרישא דעתיק לתחתונים. והיינו עם כל התיקונים הנמשכים
על ידי התלבשות הזו, כמו שממשיך הרב לפנינו.

 

ב) ז' תיקונים יש בהאי רישא וכו': דהיינו מהארת ז"ת דעתיק המאירים בהם. שהם ז"ס חג"ת נהי"מ ופירושם יתבאר להלן.

 

ד) ז"ת דעתיק בי"ס דא"א וכו' מעט מעט בכניסת המוחין עד שמלביש כל ז' תחתונות דלהון: פירוש, כי ענין התלבשות ז"ת דעתיק בי"ס דא"א, אשר חג"ת מתלבשים בג"ר דא"א ובגרון, ונה"י דעתיק מתלבשים רק בגופא, הנה זה הוא בגדלות דא"א, אמנם אין המוחין נכנסים בו בבת אחת, כי בעת עיבורו אין מאירים בו אלא

 

חלק י"ג  מבוא שערים רישא ודיקנא דא"א         א' רצט

 

הוא מתחיל להכנס ולהתלבש גו א"א דרך רגלי העתיק בראש דא"א, כאשר נולד א"א וירד אל הבריאה וחזר ועלה והלביש את העתיק מרגליו, ועלה עד ז"ת שבו. כנ"ל. והוא ממש דוגמת הז"א המלביש את או"א מעט מעט בכניסת המוחין שלו, עד שמלביש כל ז"ת דלהון, וכן הענין כאן, אלא שאין רצוני להאריך בו, כי הוא מקום גבוה ומשם תדענו ותבין ממוצא דבר.

 

ה) ונחזור לענין כי הלא כאשר נכנסו רגלי העתיק תוך רישא דא"א, ודאי שבתחילה האירו שם בראשו כל הז"ת כולם הארה לבד, אמנם עיקר התלבשותו אינו רק בכל פרצוף הא"א כנ"ל, ונבאר הארה זו הראשונה ברישא דא"א איך היתה, והענין כמ"ש, כי ז' תיקונין אית ברישא דא"א, ובגו הני ז' תיקונים אתפשט בקדמיתא עתיק בז"ת דיליה. אמנם עיקר התלבשותו ברישא דא"א אינו אלא בתרין תיקונין קדמאין, כי הם ספירות גמורות דא"א, והם כתר וחכמה דיליה, אך שאר החמשה תיקונין, אינו רק הארה לבד כנ"ל, והבן זה.

 

*        ו) ועתה נבאר דרוש א' מדרוש א"א, והוא ביאור ג' רישין שבו, הקדמה כוללת י"ס דאצילות, והוא מיוסד ע"פ מאמר, תלת רישין אתגלפין דא לגו מן דא, והוא באדר"ז דף רפ"ח, וז"ל: תלת רישין אתגלפין דא לגו מן דא, ודא לעילא מן דא וכו'.

 

אור פנימי

 

 

בחי' נה"י דעתיק, דהיינו אור הנפש לבד, ונודע, שאור הנפש מתלבש בכלים דג"ר, ונמצא שאלו נה"י דעתיק המאירים לו בעיבור, המה מתלבשים רק בראש דא"א לבד. והוא ע"ד שנתבאר בעיבור דז"א, לעיל בחלק הקודם.

אמנם יש עוד להקשות לכאורה, כי לפי"ז לא היה להתלבש אלא נה"י דעתיק בלבד, כמו בעיבור ז"א, ולמה מתלבשים כל ז"ת דעתיק ברישא. והרי אצל ז"א אומר דאחר שנכנסו חג"ת דעליון לתוך הראש, אז יורדים משם הנה"י לגופא. וכאן אומר שכל ז"ת הם בראש.

אמנם הענין הוא, כמ"ש הרב לעיל, (דף אלף ר"ה אות ר"ג) שאלו הנה"י המתלבשים בעת העיבור, אין הפירוש שחג"ת חסר לגמרי, אלא שהם בחינת נה"י בכל קצה מן הו"ק, שפירושו, חב"ד חג"ת דכלים, עם נה"י דאורות, ונה"י מתלבשים בחב"ד דכל כלי מהם. ועפ"ז תבין גם כאן, שיש לראש דא"א שבע בחינות נה"י מז"ת דעתיק, שהם: ג' בחינות נה"י דחג"ת דעתיק, המתלבשים בגלגלתא וקרומא ומו"ס, וד' בחינות נה"י, מנהי"מ דעתיק המתלבשים באודנין ועיינין ומצחא וחוטמא, כמ"ש לפנינו.

 

 

* עץ חיים ח"א שער א"א פרק ב'.

 

א' ש               חלק י"ג  תלמוד עשר הספירות        רישא ודיקנא דא"א

 

ז) הנה המאציל העליון אשר האציל עולם אצילות, הוא הנקרא בשם א"ס, לרוב העלמו עמוק עמוק מי ימצאנה, ואל מציאות הא"ס הוא הנקרא באדר"ז בשם עתיקא דכל עתיקין. והענין הוא, כי טרם התלבשותו אין מי שישיגנו כלל ועיקר, ולכן כדי שיהיה אפשרות בתחתונים לקבל קצת הארה ממנו, נתלבש ונגנז בספירת הכתר, כנזכר בס"ה ובתיקתים, דאמר דא"ס טמיר וגניז גו כתרא עלאה. ואחר התלבישותו בו, יש כח בתחתונים לקבל קצת הארה ממנו.

 

אור פנימי

 

 

ז) מציאות הא"ס הוא הנקרא באדרא זוטא בשם עתיקא דכל עתיקין וכו' כאשר הא"ס מתלבש במה שלמטה הימנו הנה הוא מתלבש בג' רישין אלו: פי' כי א"ק המתלבש מטבורו ולמטה בעולם אצילות, הוא הנקרא א"ס כמ"ש לקמן, כי כמו שצמצום הראשון הוציא את א"ס מבחינת א"ק, מפאת הצמצום שנעשה במלכות של ע"ס דא"ק, כי משום זה נסתר ממנו הא"ס ב"ה, ואינו יכול לקבל ממנו אלא בחינת קו דק ברת"ס, כמ"ש בחלק א'. כן על ידי צמצום הב' החדש שנעשה בעולם הנקודים, ונגמר לצורך עולם אצילות, הנה א"ק הוציא העולם האצילות לחוץ ממנו, ונעשה להם בבחינת א"ס ממש, כי לא יוכלו לקבל ממנו במדת כלי מלכות דצמצום א' שבו, אלא ע"י מלכות דצמצום הב', שבזה נבדלו ונפרשו מן הא"ק.

והבן, כי כל הארה קטנה או גדולה, אינה נמשכת אלא מא"ס ב"ה עצמו, אלא שאין האור מקובל בלי כלי שפירושו, שבחינת הצמצום עצמו שנעשה בכלי מלכות, נבחן לבחינת כלי קבלה על אור א"ס ב"ה, דהיינו ע"י הזווג דהכאה, הנעשה על המסך שבמלכות המצומצמת, כמ"ש בחלק א' ע"ש. ועל פי זה תבין, כי עתה אחר צמצום ב' שנוסף במלכות, אין כלי קבלה אחרת אל הפרצופים זולת במסך המתוקן בצמצום ב', וזולת זה המסך נבחן אור העליון בהם, כאור בלי כלי לגמרי, ומסך דצמצום א' לא יספיק להם לכלי קבלה. הרי שכל הארות
של א"ק, המקובלים לו במסך דצמצום א', הם בפרצופי אצילות, כמו אור א"ס ב"ה ממש, כי הם נבחנים להם כאור בלי כלי, שהרי אינם מוכשרים לקבל את אור העליון, זולת על ידי המסך דצמצום ב'. וע"כ נבחן א"ק כולו לבחינת א"ס.

ונודע, שתחלת תיקון דצמצום ב' התחיל בעולם הנקודים, אלא שחזר ונתבטל בסבת אור החדש דבקע לפרסא הזו דצמצום ב', כמ"ש שם. וע"כ הוא נצרך להתקן עתה מחדש, באופן שלא יארע עוד ביטול הפרסא כבזמן של שביה"כ, ותיקון זה בא עתה בג' רישין הנ"ל. הרי שג' הרישין הם השורש לצמצום ב', ועל שם השרשה הזו שנשרשת בהם, הם נקראים בשם עתיקא, כלומר שנעתקו מבחינת הכלי קבלה דא"ק, וקבלו לכלי קבלה חדשים דצמצום החדש. וזה אמרו "בהיותו מתלבש ומתעלם בתוכם אז נקרא הא"ס עתיקא דכל עתיקין, וגם הג' רישין עלאין עצמם נקראים עתיקא קדישא גם כן כי א"ק הנקרא בשם א"ס אל האצילות, כנ"ל, הנה גם הוא נבחן לעתיקא, ע"י שנעתק מא"ס ב"ה ע"י צמצום א', וגם הג' רישין נקראים עתיקא ע"ש צמצום ב' כנ"ל, ונמצא הא"ק, בהתלבשותו בהג' רישין, והתעלמו מהם מבחינת הכלי קבלה של עצמו, כי אינו משפיע להם מאור העליון, זולת בכלי דצמצום ב', הנה נבחן בהם א"ק אז, לעתיקא דכל עתיקין. והרמז בזה, כי המה סובלים עתה מב' מיעוטים, הן מבחינת ההעתק של א"ק, כי אינם

 

חלק י"ג              עץ חיים        רישא ודיקנא דא"א          א' שא

 

ח) ואמנם כאשר הא"ס מתלבש במה שלמטה הימנו כנ"ל, הנה הוא מתלבש בג' רישין אלו הנזכר כאן באדרא, ובהיותו מתלבש ומתעלם בתוכם, אז נקרא הא"ס עתיקא דכל עתיקין, וגם הג' רישין עלאין עצמן נקרא עתיקא קדישא ג"כ, בהיות א"ס מתלבש בתוכם.

 

ט) וז"ש אח"כ הא ע"ק אשתכח בג' רישין, ופירוש אשתכח, רצונו לומר: שהוא נמצא לנו ונגלה אלינו בהיותו מתלבש גו אלו תלת רישין הנ"ל, שאם לא היה מתלבש לא היה נמצא ונגלה אל התחתונים. ונמצא כפי זה, כי עיקר שם ע"ק הוא הא"ס עצמו, שהוא מטבורא דא"ק ולמטה המתלבש בעתיק, אמנם בבחי' היותו מתלבש גו אינון ג' רישין, נקראו גם הם בשם ע"ק. וזכור כלל זה. ועם היות שאמרנו כי הא"ס מתלבש גו ג' רישין, ודאי כי אין הא"ס מתלבש באמיתות רק גו רישא עלאה דכלהו, שהוא עתיק, ורישא תנינא מקבל אור א"ס דרך מסך רישא עלאה, ורישא תליתאי מקבל דרך מסך ב' רישין, אך להיות כולן בבחי' ראשים, לזה אמר אור א"ס מתלבש בכולם, כי אלו ג' מקבלין עור א"ס יותר בזכות משאר אצילות.

 

אור פנימי

 

 

מקבלים אלא ע"י א"ק. והן מבחי' ההעתק של עצמם.

וזה אמרו "עיקר שם עתיקא קדישא הוא הא"ס עצמו שהוא מטבורא דא"ק ולמטה המתלבש בעתיק, אמנם בהיותו מתלבש גו אינון ג' רישין נקרא גם הם בשם עתיקא קדישא" דהיינו כנ"ל, כי הא"ק עצמו הוא עיקר עתיקא, כי בו היה הצמצום השורשי הא', אלא מבחי' היותו מתלבש מבחינת צמצום ב' חדש באלו ג' רישין, ועי"ז המה נעתקו גם מבחינת א"ק, הנה גם הם נקראים ע"ק.

 

ט) אין הא"ס מתלבש באמיתית רק גו רישא עלאה דכלהו שהוא עתיק: נשמר בזה, כי נודע, שרגלי א"ק מסתיימים בנקודת עוה"ז, וכלהו פרצופי אצילות מסתיימים על הפרסא שממעל לבריאה, וא"כ איך אפשר שהא"ס שהוא, א"ק, יוכל להתלבש מטבור ולמטה תוך פרצופי אצילות. וע"כ מדייק "שאין הא"ס מתלבש באמיתות רק גו רישא עלאה דכלהו שהוא
עתיק, כלומר, ענין הקשר של א"ק עם פרצופי אצילות הם ע"י עתיק בלבד, כי הוא נבחן עוד לבחינות א"ק במקצת, ובו משמש גם המלכות דצמצום א', אלא בגניזה, כנ"ל (דף א' רצ"ז ד"ה סתרא) וע"כ ב"ש התחתונים של נו"ה שלו מתפשטים לבי"ע, ומסתיימים בקירוב עם רגלי א"ק, כנ"ל ע"ש. וע"כ יכול א"ק להתלבש בו. אבל בגלוי הוא משמש במלכות דצמצום ב', שה"ס תיקון הג' הנקרא קרומא דאוירא, שה"ס רקיע המבדיל בין מים עליונים לתחתונים, בסוד הקו דאלכסונא שבתוך הא', אשר מים עליונים ה"ס גלגלתא ועינים העומדים למעלה מהרקיע, ומים תחתונים הם האח"פ שנפרשו מהם ויצאו לחוץ, וחוזרים ומתחברים ע"י הפרסא הזו, בסוד דשאיב מלעילא ויהיב לתתא, כמ"ש בחלקים הקודמים, וע"כ יש לו קשר גם עם פרצופי אצילות, ויתבאר עור לפנינו.

ורישא תנינא מקבל אור א"ס דרך מסך רישא עלאה, ורישא תלתאי מקבל דרך מסך

 

א' שב חלק י"ג             תלמוד עשר הספירות        רישא ודיקנא דא"א

 

י) ונבאר עתה ג' רישין אלו והוא כי הנה נודע כי הסדר של הספירות הנאצלים הם כח"ב חג"ת נה"י, והם ט"ס נעלמות מאד, ולמעלה מאלו הט"ס יש בחי' אחרת הנקרא רישא עלאה דל"א, והוא הראש העליונה שבג' רישין אלו, ונקרא ע"י, ושאר הט"ס הנ"ל אשר תחתיו נקרא בשם א"א.

 

יא) ונמצא כי הג' רישין הנ"ל, הנה הראש העליון שבהם הנקרא רדל"א הוא הנקרא ע"י, שהוא נוקבא דע"י כנ"ל, שהוא נקרא רדל"א ע"ש הספיקות שיש בה. וג"כ יש פי' אחר, כי הנה גופא דיליה אתלבש גו א"א, והוא מושג ונודע אצלינו ע"י א"א אך רישא דיליה דלא אתלבש גו א"א לא אתיידע כי אפילו א"א עצמו לא ידע ליה.

 

יב) וב' רישין שתחתיו שעמהם הם ג' רישין, הנה הם כתר חכמה דא"א כנ"ל, כי כתר וחכמה שבו נקרא כל אחד מהם בחי' ראש, אבל מבינה דא"א ולמטה אינם מכלל הג' רישין הנ"ל.

 

יג) וג' אלו נמנו ונתבארו כאן באד"ז. ג' רישין אתגלפין דא לגו מן דא, ודא לעילא מן דא, והתחיל לבארם ממטה למעלה, והתחיל ביותר תחתונה שבהם והוא חכמה דא"א. ואמר רישא חדא חכמה סתימאה דאתכסיא כו', ועליה ראש ב', והוא כתר דא"א וכנגדה אמר רישא עלאה קדישא עתיקא סתימאה דכל סתימין, ועליה ראש הראשונה ועליונה שבג' והוא הנקרא עתיק יומין וכנגדה אמר רישא דכל רישא, רישא דלאו רישא, ולא ידע ולא אתיידע כו'.

 

יד) נמצאו שהם י' ספירות נעלמות בתכלית ההעלם ומתלבש בתוכם הא"ס והם עתיק ורדל"א, ותחתיו ט"ס מכתר עד יסוד ונקרא בשם א"א, ובין כולם הם י"ס שהם שורש ומקור וחיות אל כל האצילות כולו.

 

אור פנימי

 

 

ב' רישין: נודע, שכל ג' ראשים אלו, הם בחי' כתר דנקודים, אשר בחינת גו"ע שבו, דהיינו בחי' הקטנות דכתר הזה, שמזמן הנקודים, לקח עתיק, דהיינו רישא עלאה הנקרא רדל"א, ומחציתו התחתון דכתר הזה, שהם אח"פ שלו, ששמשו בו רק בעת גדלות דנקודים, הם שנבררו לא"א, דהיינו
ב' הראשים התחתונים: שבחינת אזן שבו, נעשה לראש הנקרא גלגלתא, ובחינת חו"פ שבו, נעשה לראיש הנקרא מו"ס. והנך רואה, שהגם שב' ראשים אלו דגלגלתא ומו"ס, הם באמת רק ראש אחד דפרצוף א"א, מ"מ הם נתחלקו לב' ראשים, אמנם צריכים להבין הדבר.

 

חלק י"ג              עץ חיים        רישא ודיקנא דא"א          א' שג

 

טו) אמנם אלו הט"ס הנ"ל, אשר הם למטה מן רדל"א הנה הם אותן הט' היכלין הנזכר פרשת נח דף ס"ה, ובסוף פרשו פקודי דף רסח: ודף רסט. וז"ל אר"ש ארימת ידי בצלו לעילא כו' וכדין דא נהירו דמחשבה דלא אתיידע בטיש בנהרא דפרסה ונהרא כחדא, ואתעבידו ט' היכלין. והיכלין לאו אינון רוחין ולאו אינון נהורין ולאו אינון נשמתין ולא אית מאן דקיימי בהו כו'.

 

טז) ואלו הט' שמכתר עד היסוד שהם למטה מהאי רדל"א, הנה הוא שקראה במקומות אלו ט' היכלין דלאו אינון רוחין ולאו אינון נשמתין גם אלו הט' נזכרו באדרא דף רפ"ח ע"א פתח ר"ש ואמר אני לדודי ועלי תשוקתו וגו', עתיקא דכל עתיקין סתימאה דכל סתימין אתתקן ולא אתתקן כו' כד אתתקן אפיק ט' נהורין דלהטין מיניה מתיקונוי, ואינון נהורין מתפשטין לכל עיבר כבוצינא דמתפשטין מיניה נהורין לכל עיבר כו'.

 

יז) ובביאור לשון זה נסתפקתי במה ששמעתי ממורי זלה"ה, כי תחלה אמר אתתקן ואחר כך אמר אפיק נהורין דלהטין מיניה, ר"ל כי אחר שנתקן עתיק ע"י התלבשות ז"ת בא"א אז אפיק הני ט' נהורין דלהטין מניה כי באמצעית העתיק הנ"ל אפיק נהורין הנ"ל שהם ספירת כתר דאצילות הנקרא א"א, המתחלק לט' נהורין לבד. והנה אלו הט"ס דא"א, הם ט' נהורין דלאו אינון רוחין כנזכר במקומות הנ"ל.

 

אור פנימי

 

 

והענין, כי זה דומה להתחלקות ג"ר דנקודים לב' ראשים, שבארנו שם, שהוא מטעם ב' הרשימות דזכר ונקבה שנכללו בזווג דנקבי העינים, כי היה שם בחי"ב דהתלבשות, שנשאר אחר הזדככות דפרצוף ס"ג דא"ק. וכן היה שם בחי"א דעביות, שהם נקראים זכר ונקבה הנכללים זה מזה, כמ"ש הרב אצל פרצוף ע"ב דא"ק. וזו"ן אלו נתלבשו בב' כלים: שהזכר נתלבש בכלי דכתר נקודים, והנקבה באו"'א דנקודים (כנ"ל דף תי"ג ד"ה והנה הזכר) עש"ה. ועד"ז גם כאן, כי נשאר בחי"א דהתלבשות אחר הזדככות המסך דנקודים, והוא כאן בחינת הזכר. גם יש בחי' עביות דשורש
שהיא הנקבה. והם נתלבשו בב' כלים, הזכר שהוא קומת בחי"א, נתלבש בכלים דכתרא דא"א, והנקבה נתלבשה בכלי דמו"ס דא"א. וע"כ יש זווג מיוחד על המסך של הזכר הכלול בעביות דנקבה, ויש זווג מיוחד על המסך של הנקבה הכלול מבחינת הזכר. ונתבאר, שיש מסך מיוחד בראש הב' שנקרא גלגלתא, ומסך מיוחד בראש הג' שנקרא מו"ס, והם ביחד רק ראש אחד דא"א, כי הם בהי' זכר ונקבה שבראש א"א.

וזה אמרו "ורישא תנינא מקבל אור א"ס דרך מסך רישא עלאה, ורישא תליתאי מקבל דרך מסך ב' רישין" כי כל תחתון יוצא ממסך דע"ס של ראש דעליון שלו,

 

א' שד            חלק י"ג  תלמוד עשר הספירות רישא ודיקנא דא"א

 

יח) ופ"א שמעתי ממורי ז"ל, כי הט"ס הנ"ל נתחלקו בג' חלקים כי הנה הג"ר שבהם שהם כח"ב, נתפשטו בא"א, וחג"ת בז"א, ונה"י בנוקבא. ובזה תבין למה בחי' מציאות או"א לא נזכר באדרא רבא אלא באחרונה באדר"ז, כי או"א במזלא תליין.

 

יט) וזה מה ששמעתי ממורי ז"ל בענין זה, והוא, דע כי הנה ביארנו תחלה, כי הט"ס המקוריות עם רדל"א, הם י"ס מקוריות ושרשיות לכל האצילות, אבל ענין מציאת ספירת המלכות לא נתגלה עדיין עתה, אמנם נבאר תחלת הכל האי רדל"א. ובזה תבין מעלת מלכות, כי היא עטרה בראש צדיק והיתה לראש פנה ויהיה לעתיד אורה גדולה מן השמש, והבן זה.

 

כ) והנה המלכות דא"א לא היתה ניכרת, כמבואר אצלינו בהקדמת ביאור אדר"ז, כי לא היה בא"א רק ט"ס מכתר עד יסוד, כי רדל"א הוא בחי' עתיק, ונשאר א"א בבחי' ט"ס לבד. אבל מן האור של התפשטות נה"י דע"י המתלבשין בא"א משם נעשה בחי' המלכות דא"א, ונשלמו בו י"ס, ובזה תבין, איך לעולם בחי' המלכות גדולה מהזכר העליון ממנה, ולכן נקראת עטרת בעלה.

 

*        כא) ונחזור עתה לבאר ע"פ סדר ששמעתי ממורי זלה"ה, כי ענין זה הוא ששמעתי ממורי זלה"ה בפרטות יותר, והרחבת דרושים כמ"ש בע"ה וזה החלי בע"ה. תחלה צריך לדעת, כי אין האורות הנ"ל יכולין התחתונים לקבל אורם, אם לא אחר התיקון שנתקנו בבחי' פרצוף כנ"ל, וכמבואר אצלי באורך, כי מתחלה היה אור שלהם רע ועצום, ואין כח בתחתונים לסובלו, וכאשר נתקנו, שהוא בבחי' פרצוף שלם,

אור פנימי

 

 

הנקרא פה דעליון. ונמצא הראש הב' הנקרא גלגלתא או כתרא, יוצא ממסך שבמלכות דרדל"א וראש הג' הנקרא מו"ס, יוצא ממסך שבמלכות דע"ס דראש, הנקרא גלגלתא. ונודע, שכל מסך ממעט האור לפי מדתו ועל כן נבחן ראש הב' שהוא ממועט ביותר, מחמת שהאור עובר אליו
* עץ חיים ח"א שער א"א פרק ג'.

 

דרך ב' מסכים, והוא מוגבל מהכחות שבשניהם. כמ"ש עוד לפנינו.

יח) כח"ב נתפשטו בא"א, וחג"ת בז"א, ונה"י בנוקבא. וכן אומר להלן (באות כ"ג) "כח"ב ג' רישין דעתיק שהוא א"א, וחג"ת ג' רישין דז"א, ונה"י שבהם הם ג' רישין דנוקבא דז"א" ולכאורה תמוה, היכן מצינו

 

חלק י"ג              עץ חיים        רישא ודיקנא דא"א          א' שה

 

שאז נמשך האור דרך מסכים והתלבשות בתוך הלבושים, הנה נתעבה האור מעט, וגם נתמעט ויצא ונמשך דרך נקבים וצינורות וחלונות דקים ושערות דקים מאד בסוד הפרצוף, כי ע"י ב' דברים אלו, שהם: התעבות האור, וגם מיעוטו אז היה כח בתחתונים לקבל אור העליון, והרי נתבאר לך ענין התיקון הנזכר בב' אדרות מה ענינו.

 

כב) ונתחיל לבאר סדר תיקונם, הנה אותו ראש העליון דל"א הנקרא עתיק יומין, הנה הוא הראשון שבכל י"ס הנ"ל הנקרא מקוריות ושרשיות לכל האצילות. אמנם בראש זה אין בו תפיסה כלל ולא נוכל להרחיב בו הדיבור והביאור הצריך לו, אבל דע, שהנה הוא כלול מי"ס שבו שהם כחב"ד חג"ת נה"י.

 

כג) והענין, כי הנה כל אחד מהי"ס המקוריות והשרשיות הנ"ל כל א' וא' מהם כולל יו"ד כי כל דבר שנקרא ראש הוא כלול מי'. והנה רישא עלאה כבר נתבאר שנקרא עתיק יומין, וכלול מי'. אמנם הט' ספירות אחרות, חלוקים הם באופן זה: כח"ב שבהם, הם ג' רישין דעתיק, שהוא א"א. וחג"ת שבהם הם ג' רישין דז"א. ונה"י שבהם, הם ג' רישין דנוקבא דז"א אשר ענין זה תבין במה שהודעתיך, כי ג' מוחין דנוקבא דז"א, הם בחי' נה"י, והבן זה מאד.

 

כח) והנה ההוא רדל"א, הנה הוא מתלבש בא"א, שהוא בחי' כללות אותן ב' רישין תתאין מאותן הג' רישין הנזכר באדר"ז. כי נודע הוא,

אור פנימי

 

 

שיש ג' רישין לז"א או לנוקבא שלו. ועוד הרי גם בעתיקא, שהוא א"א, לא מצינו שיהיה, לו בינה לראש, כי הבינה יצאה מבחינת ראש שלו והיתה לבחינת גרון, כנודע. ואיך אומר שכח"ב ג' רישין דא"א.

והענין, כי הרב מוסר לנו כאן, מפתח מקורי, להבין על ידו כל בחינת המוחין והראשים שבאצילות, וע"כ מכנה אותם ע"ס מקוריות ושרשיות לומר, שאינם בסדר הרגיל הנוהג בע"ס דכל פרצוף, אלא שהוא סדר מופשט של ע"ס, שכל הפרצופים נמשכים אחריו מבחינות המוחין שבהם, שהם נקראים ראשים, וחם נתחדשו כאן על ידי התלבשות רדל"א בראש דא"א, רק
מבחינת ט"ס בלבד, שהעלים מהם המלכות דצמצום א', וגנז אותה בראשו, ולא התלבש בא"א אלא מבחינת המסך דצמצום ב', בסוד קרומא דאוירא, כנ"ל. שהוא בחי' עלית ה"ת בעינים.

ויצא מזה הפרש גדול מפרצופי א"ק לפרצופי אצילות, אשר רק בא"ק יש ה' בחינות כח"ב זו"ן על שלמותם, אמנם בפרצופי אצילות, הם נבחנים לחג"ת נ"ה בלבד, שהם ה"ח וה"ג העומדים בקו אמצעי, והם נבחנים לג"ר, רק בהיות בהם הארת חכמה, וכבר דברנו מזה בחלקים הקודמים. ושורש דבר זה נעשה כאן במסך דצמצום ב' שברדל"א, שפירושו עלית ה"ת

 

 

 

 

 

א' שו חלק י"ג              מבוא שערים            רישא ודיקנא דא"א

 

שכל עליון וגבוה מחבירו, הוא מלובש בתחתון, כדי להאיר בו ולהחיותו. וכבר הודעתיך לעיל, כי אלו ב' רישין תתאין שבג' רישין הנ"ל, הנה הם כתר חכמה דא"א, שהם ב' ספירות הראשונות, מן הט"ס מקוריות ושרשיות כנ"ל. ואלו התרין ראשין שהם כתר חכמה דא"א, הנה הם בחי' גולגלתא ומוחא סתימאה דא"א, הנזכר באדר"ז הנ"ל.

 

אור פנימי

 

 

לנקבי העינים, שהוציא אח"פ מכל המדרגות, ולא נשאר בבחינת ראש אלא גלגלתא ועינים ונקבי עינים. ואע"פ שבעת גדלות מוחזרים האח"פ למדרגתם, מ"מ עיקר בנין הפרצוף הוא מה שיצא עמו בעת קטנותו, כמ"ש בחלקים הקודמים.

ועם זה תבין מ"ש הרב, שאין בפרצוף רק ג' כלים לבד, שהם: בינה ז"א ומלכות, שנפש במלכות, ורוח בז"א, ונשמה בבינה, שהם נקראים מבחינת תיקון קוים חב"ד חג"ת נה"י, כי ג' הקוים שבכלי דבינה, נקראים חב"ד. וג' הקוים דכלי דת"ת, נקראים חג"ת. וג' הקוים דכלי דמלכות, נקראים נה"י. אבל לחיה יחידה אין כלים, שהם צריכים לכלי דכתר וכלי דחכמה, וב' כלים אלו אינם בפרצופי אצילות. כנודע. וע"כ הראש דכל פרצוף נקרא חב"ד, והגוף נקרא חג"ת נה"י. כנודע.

ותבין הדברים עם המתבאר לעיל, אשר רדל"א לקח מחצית כתר העליון שהם גו"ע, וא"א לקח מחצית הכתר התחתון שהוא אח"פ. ונמצא שחסר לא"א ב' הכלים העליונים שהם כתר חכמה שלקח עתיק, והחסרון הזה נוגע לכל התחתונים, ממנו, שהם הפרצופים דאבי"ע. כי הם מתחילים מבינה ולמטה, וחסרי כתר חכמה דכלים, ואין להם כלים לחיה ויחידה. אלא שהם  מתלבשים תוך הכלי דבינה, כנודע. וצריכים להבין היטב ענין התלבשות הזה דחיה יחידה תוך הכלי דבינה.

והענין, כי כל תחתון הוא בחי' אח"פ דעליון, כנ"ל, שהאזן לבד יכול להיות לבחינת ראש, שג' הקוים שלו נקראים
חב"ד. כנ"ל. אבל בחו"פ שהם ת"ת ומלכות, הם בחינת גופא, הנקרא חג"ת נה"י. והטעם, כי המסך דה"ת העומד בנקבי עינים דעליון אינו פועל כלל בג"ר דבינה, להיותם בסוד הפץ חסד, כנודע, וע"כ הם ראוים להיות ראש, כי המסך דעליון אינו נוגע להם כלל. אמנם ז"ת דבינה, שהם צריכים להארת חכמה, המה מוכרחים לירד לבחינת חג"ת, כי הם שורש הזו"ן הצריכים להארת חכמה, וע"כ המסך דעליון ממעט אותם לבחינת גוף, כי כח הצמצום דה"ת העומדת במסך ההוא מפריש אותם מהארת חכמה, ונחשבים לגוף בלי ראש, והנך רואה שאפילו בע"ס דבינה עצמה יש חב"ד וחג"ת, שפירושם כי רק ג"ר דבינה ראוים לראש נשמה ורוח, להיותם חב"ד, ולא ז"ת דבינה, להיותם סובלים מצמצום דה"ת שבמסך דעליון. ונתבאר ההבחן שיש בכלי דבינה עצמה, בין ג"ר שלה, ובין ז"ת שלה. ועד"ז יש להבחין גם כן בהגוף, בין ג"ר דגוף שנקראים חג"ת, שהם יכולים לקבל מהבחי' שכנגדם מג"ר דבינה. ובין ו"ק דגוף שנקראים נה"י, שהם אינם יכולים לקבל אלא מז"ת דבינה.

ובזה תבין התיקון הא' דז' תיקוני רישא, שנקרא גלגלתא. כי ידעת, שהוא אזן, דהיינו כלי דבינה, והוא נתקן ע"י אור החסד דעתיק, הנמשך מג"ר דבינה, בסוד יומם יצוה וכו'. וענין תיקונו הוא, במה שעתיק תיקן אותו לבחינת רישא, שפירושו, ג"ר. כי להיותו בחינת ג"ר דבינה אינו סובל ממסך שבמלכות דראש דעתיק, וע"כ נעשה לראש גמור. וענין

 

חלק י"ג              עץ חיים        רישא ודיקנא דא"א          א' שז

 

כה) ואמנם תרין רישין אלו, מתחלקין ונעשין תלת רישין, מלבד הרישא עילאה דל"א, אמנם השנים לבדם נחלקים, ונעשין ג' רישין, וג' רישין אלו נקרא: גולגלתא, ומוחא, ואוירא. והם למטה מהאי רדל"א כנ"ל. לכן נבאר עתה המאמר הנ"ל שבתחלת אדר"ז דרפ"ח, מאמר תלת רישין אתגלפין דא לגו מן דא ודא לעילא מן דא כו'.

 

כו) וכבר נתבאר לעיל, כי הם מתבארות שם ממטה למעלה, והם: רישא חדא הוא חכמה סתימאה שבא"א, שבתוך הכתר שלו. ולמעלה ממנו הוא ע"ק, לכן אמר בה רישא עלאה, לפי שהוא יותר עליונה מן האחרות הנ"ל, והוא כתר דא"א, הנקרא גולגלתא דיליה. ולמעלה מכולם רישא דכל רישין.

 

כז) והנה ביאור ג' רישין אלו הוא כי הנה בכל ראש וראש מאלו ג', צריך שיהיה בו בחי' כלים, ובחי' עצמות ורוחניות שבו, וכפי זה יהיה ו' בחי'. וכל א' מאלו הו' בחי', מתחלק לג' אחרות, ונמצא כללותן עולה ח"י, אשר הוא סוד חי עולמים, כי מאלו הח"י בחי', מתפשט החיות בכל העולמות כולם, וגם בעולם אצילות.

 

כח) ועתה נבאר ח"י בחי' אלו בע"ה. הנה רדל"א שהיא עליונה שבג' רישין, אינו בכלל ג' רישין הנ"ל שהזכרנו עתה, שנעשין ח"י בחי', כי רדל"א היא עליונה מאד, ואין בנו רשות לבאר ענינה, לפי שבתוך האי רישא מתלבש א"ס, ואינו דומה אל ב' רישין תתאין מיניה. לפי שאלו הב' רישין כל א' מהם יש בו בחי' כלי, ובתוך הכלי יש בחי' הרוחניות והעצמות שבה, ואחר כך הראש הב' בב' בחי', מתלבשות תוך הראש הג' בב' בחי', אמנם רדל"א שהוא בחי' מלבוש לא"ס, אינה מתלבשת תוך הראש הב', דוגמת הראש הב' המתלבש תוך הראש הג' כנ"ל, כי ראש הא' אינו כך לגו מן הראש הב', רק למעלה ממנו, כי לרוב רוחניותו כנ"ל אין ראש הב' יכול להלבישו.

 

אור פנימי

 

הלבשתו לחסד עליון דעתיק, קובע אותו שלא יוכל להפך טבעו לעולם, כי הוא צריך להיות תמיד בסוד ג"ר דבינה, דהיינו שלא יקבל לתוכו אלא בחינת אור החסדים בלבד.

אמנם נתבאר, שבכלי דבינה כלול ג"כ בחינת ז"ת דבינה, שהם שרשי זו"ן הצריכים להארת חכמה, אשר הם מתמעטים
ע"י ה"ת שבמסך דראש דעתיק, ונמצא שחלק מגלגלתא הזו, אינה יכולה להיות בבחינת רישא. ותדע, שז"ס תיקון הג' הנקרא קרומא דאוירא, כי אותו המסך שבמלכות דראש דעתיק, מתלבש שם, וסותם חלק מגלגלתא, ומוציא אותו מבחי' ראש לבחי' אויר, שפירושו רוח ולא נשמה,

 

א' שח חלק י"ג             תלמוד עשר הספירות        רישא ודיקנא דא"א

 

כט) וז"ש תלת רישין אתגלפין כו'. וביאר, כי הם בחי' דא לגו מן דא, ודא לעילא מן דא. פירוש: כי ראש הב' הוא לגו מן הג', ומתלבש בתוכה, כנודע. אבל ראש העליונה עם הב', אינו בבחי' דא לגו מן דא, רק בבחי' דא לעילא מן דא, כי הראש העליונה נקרא רדל"א, והוא לעילא מן ב' רישין הנקרא א"א, ואינה מתלבשת כלל, רק ז' התחתונים, כנודע, המתלבשין בא"א.

 

ל) והנה אריך אנפין, הוא שם כולל ב' רישין, דהיינו כתרא ומ"ס, שאלו הם ב' רישין שתחת רדל"א. והנה כל ראש צריך שיהיה כלול מי', ולכן מתחלקין לב' בחי', והוא כי כל א' מב', יש בו בחי י"ס, כי בכתר יש י"ס, וכן בחכמה סתימאה הנקרא רישא ממש.

 

לא) והענין הוא כי הראש הראשונה שבהם, הוא בחי' כתר, ויש בה י"ס כנ"ל, והנה הוא מסבב את מ"ס, ונקראת גולגלתא באדרא, וכן מלת כתר מלשון כותרת, ר"ל מקיף, כי גולגלת מקיף המוח. ובתוך הגולגלת הזה יש בתוכו בחי' מוח סתום מאד מלבד מ"ס דא"א, שהוא תחת י' דכתר, לכן המוח הזה מאד עליון וסתום, ונקרא בשם אוירא עלאה, כנזכר בב' אדרות ובספ"ד, והאי אוירא הוא בין גלגלתא לקרומא דחפיא עליה דחכמה דמ"ס, ואתקרי בספ"ד בפ"ק קרומא דאוירא דאזדכך כו'.

 

לב) ולמטה ממנו, יש בחי' חכמה דא"א, הנקרא באדרא מ"ס דעתיק. והנה המוח העליון ההוא שבכתר א"א, הנקרא בשם אוירא, אע"פ שבערך כתר עצמו הוא נקרא בשם מוח שבו, עכ"ז הוא נעשה גלגלתא ממש בערך חכמה דא"א, שהיא מ"ס דא"א, וע"כ גם המוח העליון ההוא הנקרא אוירא, נקרא גם רישא ממש בערך החכמה מ"ס דא"א.

 

אור פנימי

 

 

כי לא יוכל להיות שם בבחינת הגלגלתא שהוא חב"ד ונשמה, ונעשה לבחי' חג"ת ורוח. וע"כ מכנהו הרב בשם מוח סתום שבתוך גלגלתא, כלומר, שנסתם ממנו הארת נשמה בגלגלתא ואין בו אלא אור הרוח. אמנם עכ"ז עדיין נחשב לבחינת אזן, אלא לבחינת חג"ת דאזן. וערכם כלפי הגלגלתא עצמה, הוא כמו ישסו"ת לאו"א
עלאין שהם שניהם בחינת בינה, אלא זה ג"ר וזה ז"ת. אמנם ראש הג' הנק' מו"ס, הוא בחינת חו"פ שיצא מעתיק, וע"כ הוא נחשב לבחינת זו"ן ממש, שהוא מקבל ממוחא דאוירא שהוא. בחי' רוח, ולפיכך אינו נחשב אלא לבחינת נפש.

וזה אמר "ואמנם תרין רישין אלו מתחלקין ונעשין תלת רישין מלבד רדל"א

 

חלק י"ג              עץ חיים        רישא ודיקנא דא"א          א' שט

 

לג) והרי נתבאר איך הב' רישין, שהם כ"ח שבו, נכללין בג' רישין ממש, והם: כתר רישא עלאה, ואוירא רישא תניינא, ומ"ס רישא תליתאי. מלבד רישא דל"א הנקרא ע"י, שאע"פ שבאדרא נקרא הכתר וחכמה דא"א בבחי' ב' רישין בלחוד, עכ"ז הם ג' רישין ממש. אשר אין מכללם רדל"א.

 

*        לד) ועתה נבאר ג' רישין אלו אשר נקרא באדרא ב' בחי', ב' רישין לבד כנ"ל. הנה לעיל ביארנו, כי כל ראש וראש מאלו הג' רישין,

אור פנימי

 

 

וכו' וג' רישין אלו נקראים גלגלתא ואוירא ומו"ס והם למטה מהאי רדל"א" דהיינו כמבואר, שגלגלתא עצמו נחלק לג"ר וו"ק, מחמת שהוא בינה שיצא מעתיק, שיש שם חילוק זה בין ג"ר שלו ובין ז"ת שלו. באופן שג' ראשים אלו הם בחינת נר"ן: שנפש במו"ס, ורוח באוירא, ונשמה בגלגלתא. כמבואר.

ותדע, שמכאן יצא שורש התחלקות המוחין דאו"א בשביל הזו"ן, על ג' בחינות המכונים בג' אותיות צל"ם. כמו שהאריך הרב בביאורם (לעיל חלק י"א אות קא וקח) ע"ש כל ההמשך. כי ם' דצלם נמשכת מתיקון גלגלתא, ונבחנת לבחינת ע"ב, ולי' דהוי"ה, ולאו"א עלאין, ולבחינת אוירא, וכחב"ד. ול' דצלם נמשכת מתיקון של מוחא דאוירא, ונבחנת לבחינת חג"ת, ולבחינת ס"ג, ולה' דהוי"ה, ולישסו"ת, ולבחינת י' דנפיק מאוירא ואשתאר אור. וצ' דצל"ם נמשכת מתיקון של מו"ס, ונבחנת להוי"ה דמ"ה, ולו' של הוי"ה, ולבחינת ז"א, וכו'. עש"ה.

וביאור הדברים: כי אע"פ שאמרנו, שג' הרישין הם נשמה רוח נפש, הנה זה מטרם דדעת דרדל"א אחזי נהוריה במוחא דאוירא, אמנם אח"כ, ע"י זווג עליון דע"ב ס"ג דא"ק, נמשך מוחין דחיה בא"א, ואז נבחן שבחינת הארת החכמה אינה מתגלית
בגלגלתא עצמה, אלא במוחא דאוירא. והוא מטעם שגלגלמא בהיותה בחינת ג"ר דבינה, ונתקנת בחסד עליון דעתיק, אינה משנית את טעמה אפילו בהשגתה את קומת ע"ב, והיא נבחנת גם אז, לבחי' אוירא, כלומר לבחינת חסדים מכוסים, להיותה בסוד כי חפץ חסד הוא, וכל החכמה שהיא מקבלת, היא משפעת אותה למוחא דאוירא, שהיא בחינת ז"ת שלה, הצריכים להארת חכמה. והיינו ממש ע"ד שנתבאר שם בם' דצלם ובל' דצלם, עש"ה. באופן שענין י' דנפיק מאויר ע"י הארת הדעת דרדל"א, אינו מועיל כלום לשנות את הראש דגלגלתא, אלא המוחא דאוירא מקבל תיקון זה, והוא אשתאר עתה באור, ע"י הי' דנפיק ממנה, ע"ש. הרי שיחס הגלגלתא כלפי מוחא דאוירא, הוא כמו או"א עלאין לישסו"ת, שגלגלתא היא בחינת הוי"ה דע"ב ואו"א עילאין, ומוחא דאוירא היא הוי"ה דס"ג ובחי' ישסו"ת, שבה נוהג ענין הי' דנפיק מאויר. ומוחא סתימאה הוא הוי"ה דאלפין, כי הוא בחינת זו"ן כנ"ל.

 

ומכאן נמשכו כל ההבחנות שאומר שם הרב בין צ' ול"ם דצל"ם, שבחינת צ' דצל"ם, הוא או"פ, והוא בחינת ז"א המתלבש בט"ס שלו, ול"ם הם ב' מקיפים: של' הוא מקיף מבחינת ישסו"ת. ום' הוא מקיף מבחינת או"א. עש"ה באו"פ בכל

 

* עץ חיים ח"א שער א"א פרק ד'.

 

א' שי חלק י"ג              תלמוד עשר הספירות        רישא ודיקנא דא"א

 

אשר כללותן ב' רישין בלחוד, הנה כל אחד מהם, יש בו עצמות וכלים, והם ו' בחי', וכל בחינה מהם כוללת ג', הרי הם כולם ח"י בחי' כנ"ל אשר אין הרדל"א נכלל בכללותם כלל ועיקר.

 

לה) ואמנם למטה בסדר התלבשות רדל"א, הנקרא ע"י בתוך רישא

 

אור פנימי

 

 

ההמשך, ועד"ז ביאר גם כאן הרב את ג' הרישין להלן, כמ"ש לפנינו. ואלו הם הט"ס המקוריות והשרשיות דא"א: כח"ב חג"ת נה"י. שכח"ב הם בחינת השורש לם' דצלם, בכל הביאורים שביאר בו הרב. ונחשב לג' רישין דעתיקא, שהוא א"א, שהוא בחינת ע"ב דאצילות, וממנו נמשך השורש דם' דצלם, שהוא בחינת או"א עלאין בעת שמלבישים לג"ר דא"א, כלומר בעת שמשיגים קומת ע"ב, דהיינו בעת העיבור דז"א כמ"ש שם, שג"ר דא"א עולים לעתיק, ואו"א נוטלים מקום ג"ר דא"א.

וחג"ת דט"ס המקוריות, הם ג' רישין דז"א, כלומר שהם בחי' ל' דצל"ם, שהם בחינת ז"ת דבינה הצריכים להארת חכמה, להיותם שורשי הז"א, וע"כ נוהג בהם ענין י' דנפיק מאויר ואשתאר אור. כנ"ל. וים בחינת ישסו"ת. והוי"ה דס"ג.

ונה"י דט"ס המקוריות, הם ג' רישין דנוקבא. כי הם בחינת ז"א שהם השורש לצ' דצל"ם, שהיא או"פ דז"א, שממנו כל המוחין דנוקבא שלו.

וענין התחלקות זה הנ"ל דט"ס המקוריות, נוהג בכל בחינה ובחינה, כי הם כולם בג' רישין דא"א: שמו"ס הוא בחינת נה"י, ובחינת או"פ, הנקרא צ' דצלם, ובחינת הוי"ה דמ"ה. ומוחא דאוירא, הוא בחינת חג"ת דט"ס המקוריות, ובחינת מקיף קטן הנקרא ל' דצלם, ובחינת הוי"ה דס"ג, וראש הא' הנקרה גלגלתא, הוא בחי' כח"ב דט"ס המקוריות, ובחינת מקיף גדול, שהוא השורש לם' דצל"ם, והוא הוי"ה דע"ב.

וכן הם נוהגים בחג"ת נה"י דא"א, כי
חג"ת שלו מלובשימ באו"א וישסו"ת, שאו"א הם בחינת כח"ב דע"ס המקוריות, והם בחינת ם' דצלם ומקיף גדול, והוי"ה דע"ב. וישסו"ת הם בחינת חג"ת דט"ס המקוריות, ובחינת ל' דצלם, ומקיף קטן, והויה דס"ג. ונה"י דא"א מלובשים בז"א, שהוא בחינת נה"י דט"ס המקוריות, ובחי' צ' דצלם ואור פנימי, והויה דמ"ה.

וכן הם נוהגים בכל בחי' ובחי' מכל אלו הפרטים שחשבנו לעיל. כי בראש הא' דגלגלתא בלבדו, יש בו כל אלו הט"ס המקוריות, שהן ג' הויות: ע"ב שהוא מקיף גדול וכח"ב. וס"ג, שהוא מקיף קטן וחג"ת. ומ"ה שהוא או"פ ונה"י. ועד"ז יש אלו הט"ס גם במוחא דאוירא בלבדו, ובמו"ס בלבדו, וכן באו"א עלאין בלבדם, ובישסו"ת, בלבדם, ובז"א בלבדו.

ובזה לא יקשה לך מ"ש הרב אשר כח"ב הם ג' רישין דא"א, בעת שבינה הוא בחינת גרון ולא ראש. כי אין הכונה על פי סדר הספירות של פרצוף א"א, אלא ע"פ סדר מקורי כנ"ל, הנוהג בכל בחינה מא"א ובכל הפרצופים דאצילות, כמבואר. וענין קריאתם בשם ג' רישין, הוא ג"כ מאותו הטעם, כי אפילו בראש אחד מהם, יש ג"כ כל אותם ג' הרישין, שהם הנקראים חכמה בינה דעת, שחכמה היא ע"ב, ובחי' ם' דצלם לכל בחינותיה, ובחינת מקיף גדול, וכו'. ובינה שבו, הוא ס"ג ובחינת ל' דצלם לכל בחינותיה, ובחינת מקיף קטן וכו'. ודעת שבו, היא מ"ה ובחינת צ' דצלם לכל בחינותיה והוא או"פ וכו'.

 

לה) רישה תנינא הנקרא אוירא וכו' נמשכת מבחינת האי רדל"א דעתיק יומין שלא

 

 

חלק י"ג              עץ חיים        רישא ודיקנא דא"א א' שיא

 

דא"א, יתבאר איך האי רישא תניינא, הנקרא אוירא דיתבא על האי מ"ס, שהיא רישא ג' דא"א, הנה היא נמשכת מבחינת האי רדל"א דעתיק יומין, שלא יכלה להתלבש באריך אנפין, ואחזי נהוריה בהאי רישא בו', הנקרא אוירא, והבן זה. ועיין למטה מה ענין האי אוירא.

 

לו) ונבאר תחלה בחי' העצמות אשר בג' רישין אלו, שהוא הרוחניות שבתוך כל אחד ואחד מהם, מתחלק כ"א וא' מהם, לג' בחי', נמצא שהם ג' בחי', כ"א וא' מהם ג' ג', ובין כולם ט' בחי' של עצמות, וכנגדן ט' בחינות אחרות בסוד הכלים שלהם, ובין כולם הם ח"י בחי'.

 

לז) ונתחיל בענין ט' בחי' העצמות, שהם ג' של ג' ג'. והנה סבת היותן ג' בחי' הוא, לפי שכבר נתבאר אצלינו, שכל בחי' אורות עליונים יש בהם ג' בחי': הא' הוא או"פ, ועליו יש אור עליון ממנו, הנקרא או"מ עליו, ועליהן אור עליון וגדול משניהם, והוא מקיף לשניהם.

 

לח) והנה ג' בחי' אלו, הם ג' רישין הנ"ל, כי רישא עלאה דעתיקא, שהוא כתר הנקרא גולגלתא דא"א. הוא מקיף עליון הגדול מכולם. ותחתיו יש רישא תניינא, הנקרא אוירא, והוא מוחא בערך הגולגלתא הנ"ל, וגם הוא נעשה גולגלתא בערך רישא תליתאי, הנקרא חכמה כנ"ל. וזו הרישא תניינא הנקרא אוירא, הוא מקיף קטן, שהוא מקיף לאו"פ. ותחתיו יש רישא תליתאי הנקרא מ"ס דא"א, הנקרא חכמה דא"א, והיא סוד או"פ.

 

אור פנימי

 

 

יכלה להתלבש בא"א וכו'. כמ"ש לעיל (בדף אלף רצ"ז ד"ה סתרא גו סתרא) שיש ב' מיני מסכים ברדל"א: מסך מצמצום א' ומסך מצמצום ב'. ולעצמו הוא משמש במסך דצמצום א'. שמטעם זה הוא מתפשט גם בבי"ע כמו א"ק, ומבחינת מסך הזה אינו יכול להתלבש באצילות, שז"ס המלכות שנגנזה ברדל"א, בסו"ה אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה. והיא בחי' המלכות החסרה בא"א, ואין לו אלא ט"ס, ומלכות שברדל"א משלימתו לע"ס. כלומר, שתתגלה לע"ל גם בא"א בסוד דמטי רגלים דאצילות לרגלי א"ק, כבודע. ורק אז נחשב א"א לשלם בכל ע"ס שלו. אמנם כדי
להשפיע לאצילות, משמש רדל"א בבחינת המסך דצמצום ב' שיש בו, שהוא בחינת ה"ת בנקבי עינים, שמבחינה זו הוריד אח"פ דכתר נקודים, ובירר אותם לג' רישין דא"א, שגלגלתא היא כלי דבינה, דהיינו בחינת אזן. והיא נחלקת לג"ר וו"ק, מכח בינה דאו"א, שג"ר שבה הם בחסדים מכוסים בסוד כי חפץ חסד הוא, וחלק הג"ר הזה הוא נעשה לראש הא' דא"א הנקרא גלגלתא, וחלק ז"ת שבה, הנצרך להארת חכמה מחמת שהם שרשי ז"א נעשה לראש ב' הנקרא מוחא דאוירא. וההפרש ביניהם רב הוא, כי בחינת המסך שבמלכות דרדל"א המצמצם הארת חכמה, אינו שולט במשהו

 

א' שיב חלק י"ג           תלמוד עשר הספירות        רישא ודיקנא דא"א

 

לט) והנה אלו הג' רישין, הם בחי' נר"ן שבא"א. כי גולגלתא, הוא נשמה. ואוירא, הוא רוח. וחכמה סתימאה, היא נפש. ואחר שנתבאר ג' רישין אלו בכללות, נבאר כ"א מהם בפרטות, והוא כמ"ש בסוד הכללות, שהם ג' בחינות, וגם כ"א וא' מאלו הג', כלול מג' בחינות אלו ג"כ, וזהו פרטן

 

מ) הנה ברישא עלאה הנקרא נשמה, ונקרא כתר דא"א, ונקרא גולגלתא דיליה, ונקרא או"מ הגדול, הנה יש בו ג"כ ג' בחי' אלו עצמן, והם: או"פ שבו, ואו"מ שעליו, ואו"מ עליון משניהן, ושלשתן נקרא נשמה, בערך כללות, ונקרא או"מ הגדול, ונקרא כתר א"א, ונקרא גולגלתא דיליה.

 

אור פנימי

 

 

על ראש הא' הנקרא גלגלתא, להיותו בחינת ג"ר דבינה. וכל שליטתו מתחיל להיות ניכר, רק בראש הב' הנקרא אוירא, מפאת היותו נצרך לחכמה והמסך מעכב אותה הימנו. והבן היטב.

וזה אמרו "רישא תנינא הנקרא אוירא וכו', נמשכת מבחינת האי רדל"א דעתיק יומין, שלא יכלה להתלבש בא"א, ואחזי נהוריה בהאי רישא הנקרא אוירא והבן זה" דהיינו כמטאר, שמקום התישבות המסך דבחינת צמצום ב', הנמשך מפאת שלא היה יכול להאיר ולהתלבש בבחינת עצמותו שהוא מצמצום א', כנ"ל, הנה גם הוא לא יכול להתישב בגלגלתא, כנ"ל, אלא דאחזי נהוריה בהאי אוירא, ושם נתישב המסך הזה דצמצום ב' ונעשה עליו הזווג בשביל מוחא דאוירא. אבל אינו שולט כלום על גלגלתא, מטעם שהיא בחינת ג"ר דבינה, כנ"ל. והבן היטב.

 

לט) הג' רישין הם בחינת נר"ן שבא"א כי גלגלתא הוא נשמה ואוירא הוא רוח ומו"ס הוא נפש: ולהלן אומר הרב, שגלגלתא הוא ע"ב, ואוירא הוא ס"ג, ומו"ס הוא מ"ה, שהם חיה נשמה רוח. שלכאורה סותר למ"ש כאן, שהם נר"ן, דהיינו ס"ג מ"ה ב"ן.

וכבר נתבאר זה היטב לעיל, כי
כשהמדובר הוא מבחינת הכלים, אין בהע"ס, אלא בינה ז"א ומלכות, שמבחי' תיקון קוים הם חב"ד חג"ת ונה"י והכלים דחיה יחידה חסרים לגמרי. ואפילו בתכלית הגדלות הנוהג עד גמר התיקון, לא יכלו להשיג הכלים ההם דכתר חכמה. אמנם כשהמדובר הוא מבחינת האורות, הרי הם משיגים גם יחידה חיה, אלא שהם מתלבשים בכלי דבינה, תוך האור דנשמה. ואז מתחלק כלי דבינה לג"ר וז"ת, שג"ר שבהם הם בחינת הוי"ה דע"ב, וז"ת שבהם הם בחינת הוי"ה דס"ג, והם שניהם מבחינת כלים דבינה, שמבחי' תיקון קוין הם כלים דחב"ד. וכלים דז"א ומלכות, שמבחינת תיקון קוים הם חג"ת נה"י, הם נעשו להוי"ה דמ"ה. כנ"ל באורך עש"ה. ומבחינה זו הוא מחלק את ג' הרישין על ג' הויות ע"ב ס"ג מ"ה. אבל מבחינה הראשונה דכלים, אינם אלא בינה וז"א ומלכות, שבהם מלובש נפש רוח נשמה. וההבחן בזה הוא, כי בחינת ע"ב שלהם, אע"פ שהם משפיעים הארת חכמה לס"ג כנ"ל, מ"מ הם עצמם נשארים בבחינת האור דג"ר דבינה, שהוא בחינת נשמה, והם נבחנים לע"ב מחמת שהם המשפיעים הארת החכמה. והבן היטב.

ג' בחינות וגם כ"א ואחד מאלו הג' כלול מג' בחינות אלו ג"כ: כבר נתבאר

 

 

חלק י"ג              עץ חיים        רישא ודיקנא דא"א          א' שיג

 

מא) והנה ג' בחי' אלו, הנקרא נשמה, הנה הם ג' שמות הוי"ה, וכ"א מהם הוא במילוי יודין כי גם כלל זה יהיה בידך, שכל בחי' הנשמה, הוא הוי"ה דיודין. אמנם ההפרש שיש בג' הויות האלו דיודין, הוא בענין הנקודות שבהם. והענין הוא, כי גם כלל זה יהיה בידך, שבא"א כל הויות שבו הם בסוד מילוין, וגם בסוד נקודות, כי כולם מלאים ומנוקדים. אבל ההפרש שבהם הוא, בענין סדר הניקוד איך הוא.

 

מב) כי הנה בחי' רישא קדמאה, אור הפנימי הוא שם כזה: יוֹד יהֵ וָיו הֵי. ואינו מנוקד רק ד' אותיות הפשוטות בלבד שבו, כזה: שהם חולם ביו"ד, וצירי בה"י, וקמ"ץ בוי"ו, וציר"י בה"י. וניקוד זה הוא כפי תנועת האותיות, כנודע בספרי המקובלים.

 

אור פנימי

 

 

זה לעיל בארוכה, איך ג' הבחינות אלו: או"פ, ומקיף גדול, ומקיף קטן, הם מבחינת הט"ס המקוריות והשורשיות, והם נוהגים בכל בחינה ובחינה, וע"כ כל ראש מחויב להיות בו ג' בחינות אלו בפרטיותו. עי' לעיל (דף א' ש"י ד"ה וענין).

 

מא) ההפרש שיש באלו ג' הויות דיודין הוא בענין הנקודות שבהם: כי המילוי מורה על שיעור קומה של המדרגה התלוי בבחינת העביות שבמסך, וכיון שכל ג' הבחינות של הגלגלתא, הם קומת חכמה, שהיא ע"ב ובחינת או"א עלאין כנ"ל, הרי בהכרח שכל הג' הויות הם במילוי יודין בלי שינוי. אמנם הניקוד, מורה על המקור של המדרגה, אם הוא בחינתה עצמה, או מהתכללותו בעליון ממנה. או מהתכללותה מן התחתונים ממנה. גם השיעור של התכללות ההוא. וכיון שב' הבחינות התחתונות שבה אינן מבחינת גלגלתא עצמה, אלא ממה שהיא נכללת מן התחתונים ממנה, ע"כ נבהן ההפרש באופן נקודתם.

 

מב) מנוקד רק בד' אותיות הפשוטות לבד כזה: חולם ביוד, וצירי בהי וקמץ בויו, וצירי בהי. וניקוד זה הוא לפי תנועת

 

האותיות: נודע שד' אותיות הפשוטות שבהוי"ה, מורות על בחינת שורש המדרגה, שהיא בחינת העביות הדקה דבחינת כתר, שזה מורה שאין בה עביות מספיקה לזווג עם אור העליון, אלא שמקבלת מן המדרגה שלמעלה ממנה. והיא בחינת אור הנפש, כי אור הנפש מתלבש בכלי דכתר. והנה בחינה זו שהיא או"פ, ושורש צ' דצלם, אינה מבחינת גלגלתא עצמה, כי בחינתה היא או"מ הגדול, אלא שהיא נמצאת בה ע"י התכללות מו"ס בה, ונתבאר לעיל בדברי הרב שמו"ס היא בחינת נפש, ולפיכך אין בהוי"ה זו שום ניקוד במילוים שלה, אלא בד' אותיות הפשוטות לבד, להורות שהתכללות הזאת אין בה יותר ממדת אור הנפש.

וענין הניקוד דד' אותיות הפשוטות אין בה הוספה על תנועת האותיות משורשם עצמם, שעל זה מורה ד' הנקודות: חולם צירי, קמץ צירי. אשר י"ה מנוקדות בחולם צירי, שחולם מורה על נקודה שממעל לאותיות, שהוא בלתי התלבשות בכלים, כי אותיות הן הכלים, כנודע. והיא בחינת יחידה חיה, שאינם מתלבשים בכלים. וצירי מורה על בחינת חו"ג דבינה, בזמן שאחוריה כלפי חכמה, והחסדים מכוסים מאור החכמה, ע"י אחורים דאמא, וע"ז

 

 

 

 

 

א' שיד חלק י"ג           תלמוד עשר הספירות        רישא ודיקנא דא"א

 

מג) והנה יש אור ב' מקיף עליו, והוא הוי"ה במילוי יודין ג"כ, כזה: יוֹד הֵיֵ וָיָוָ הֵיֵ אמנם מנוקדת בכל י' אותיותיה בניקוד הנ"ל, כי ג' אותיות יוד יש בו ג' נקודות חולם. ובב' אותיות ה"י יש בכ"א מהם צירי, ובג' אותיות וי"ו ג' קמצין תחת כ"א מהם נקוד קמץ, ובב' אותיות ה"י, יש תחת כ"א מהם צירי.

 

מד) עוד יש אור ג' המקיף על שניהן, והוא ג"כ הוי"ה במילוי יודין, יוָדָ הֵיָ וָיָוָ הֵיָ, אמנם אופן הניקוד הוא: כי בד, אותיות הפשוטות, הם מנוקדים ע"ד התנועות האותיות, חולם, צירי קמץ, צירי, וששה אותיות אחרות של המילוי, כולם מנוקדים בקמץ תחת כל אות מהם.

 

 

אור פנימי

 

 

מורות ב' הנקורות חולם צירי שמתחת י"ה. ואז נבחן הו', שהוא ז"א, שיש לו נקודת הקמץ, שפירושו, שהוא מקומץ מהארת חכמה, ואין בו אלא חו"ג לבד. והצירי שתחת ה' תתאה מורה ג"כ על בחינת החו"ג מכוסים שמקבלת מה"י ראשונה, מבחינת אחורים שלה. וע"כ נקודתה כמו ה' ראשונה. והארה זו נבחנת להארת כלים, הנקרא תנועת האותיות עצמן. כי האותיות הם כלים.

מג) מנוקדת בכל יוד אותיותיה בניקוד הנ"ל כי ג' אותיות יוד וכו': גם הוי"ה זו אינה מבחינת הגלגלתא עצמה, אלא מהתכללות המוחא דאוירא שהוא מקיף קטן, ושורש הל' דצלם, שבעקומה עצמה היא המקבלת להארת חכמה שבגלגלתא, והחסדים שבה מתגלים, כי מפסקת האחורים שבה, אשר אז נבחנת נקודת הבינה בסוד סגול, שהיא ב' נקודות מלמעלה ואחת מלמטה המכריע ביניהן, הרומזת על הדעת המזווג חו"ב פב"פ, ומוציא הארתחכמה לחוץ המושפעת לבינה, כנודע. אבל גילוי זו והתהפכות זו של בינה מאחורים לפנים, אי אפשר להיות בכלי דגלגלתא, להיותה בבחינת ג"ר דכלי דבינה, שהיא נשארת תמיד בסוד אוירא. שפירושו, חסדים מכוסים, כמו או"א עלאין, וכמו שפירש הרב בם' דצלם.

ולפיכך אין עדיין כאן התהפכות הנקודות מצירי לסגול הראוי להיות בבחינת המקיף קטן, אלא הההין עוד נשארות בנקודות הצירי מתחתיהן, המורות על חסדים מכוסים באחורים דאמא כנ"ל. אלא כל התוספות שיש כאן, הוא רק בבחינת הניקוד הבא גם תחת אותיות דמילוי, כי כאן כבר יש זווג בהמדרגה הזו עצמה, וע"כ גם אותיות המילוי מנוקדות, משא"כ בהוי"ה דאו"פ, הנכללת כאן ממו"ס, שאין בה זווג מכח עצמה, אין שום ניקוד באותיות המילוי שבה, כנ"ל. אמנם סדר הניקוד הוא שוה בזה וזה כי עדיין הזווג בבחינת חסדים מכוסים. כמבואר.

 

 

מד) אותיות הפשוטות הם מנוקדים ע"ד תנועת האוהיות וכו' המילוי כולם מנוקדים בקמץ: הוי"ה זו היא מדרגת גלגלתא עצמה, וע"כ מנוקדת באותיות המילוי שבה בקמצין בלי שום הבחן ביניהם, והוא, כי בחינת הקמץ מורה על קמיצה, ונקודת הפתח הוא ההפוך ממנה, המורה על פתיחת האורות בהרחבה, ושיעור הפתיחה של החכמה תלוי במדת הקמיצה שבכתר, כי כתר פירושו ראש, ששם זווג דהכאה על העביות וההכאה, נמדד מדת גדלה של הקומה, כמ"ש בחלקים הקודמים. אשר אח"כ היא מתהפכת ממעלה למטה ומתלבשת

 

 

חלק י"ג              עץ חיים        רישא ודיקנא דא"א א' שטו

 

מה) והרי נתבאר ג' הויות, שיש ברישא עלאה הנקרא כתר גלגלתא דא"א, והם: בסוד או"פ, ומקיף, ועוד מקיף אחר על שניהן. אמנם בערך הכללות של שאר רישין, כל ג' בחי' אלו, אינם רק בחי' אור המקיף העליון שבכולם, והוא נשמה.

 

מו) רישא תניינא, והוא הנקרא אוירא יש בו ג"כ ג' הויות של שם ס"ג, גם כן על דרך הנ"ל ממש. ובנקודים הנ"ל, כזה:ׂיוד הֵי וָאו הֶי. ׂיוֹד הֶאֶ וָאָוָ הֶיָ. יוָדָ הֶוָ וָאָוָ הֶיָ אלא שבמקום כל נקודת, ציר"י יש נקודת סגול תמורתן ושלשתן או"פ ומקיף ומקיף לשניהן בבחינת הפרטות, אבל בערך הכללות כל ג' בחי' אלו אינם רק בחי' אוה"מ הקטן שעל הפנימי, והוא רוח.

 

אור פנימי

 

 

בכלים. שה"ס הפתיחה של האורות. כי אין תפיסה באור בלי כלי. כנודע. הרי שהקמץ והפתח, הן ב' תנועות הפכות זו לזו, ועכ"ז ערך קומתן שוה מזו על זו, כי לפי גודלה של הקמיצה, כן גודלה של ההתלבשות, שהיא הפתיחה.

ולפיכך כל אותיות המילוי שבהוי"ה זו דבחינת גלגלתא עצמה, הן בקמצין, אבל אותיות הפשוטות, שאינן מורות על מדת עביות של המסך, אלא על בחינת הכלי עצמה, אין שינוי בניקוד שלהן, וגם כאן הן מנוקדות על פי תנועת האותיות, שמשמעותן בחינת חסדים מכוסים, ע"ד שנתבאר לעיל בד"ה מנוקד. ע"ש.

 

מו) רישא תנינא וכו' ובנקודים הנ"ל אלא שבמקום כל נקודת צירי יש נקודה סגול תמורתן: כי כאן במוחא דאוירא, הוא מקום גילוי החסדים, כי על אוירא זו, סובב הכתוב, יהי אור. שפירושו בזוהר, דיוד נפיק מאויר ומה דאשתאר הוא אור, שה"ס ירידת ה"ת מעינים לפה, ונתעלו אח"פ חדשים, וע"י עלית מ"ן דז"א, חוזרת הבינה פב"פ עם החכמה, ואור החכמה מתגלה לחוץ לבינה, ונגלה שם אור במקום אוירא. כנודע.

ונמצא עתה שתנועת הצירי, שפירושה
חסדים מכוסים באחורים דאמא, נתהפכה עתה, ונעשה נקודת סגול, המורה על זווג פב"פ וגילוי חסדים, כנ"ל ד"ה מנוקדת. ע"ש. וע"כ אין שום חילוק בין ג' הויות דמוחא דאוירא לג' הויות דגלגלתא, אלא בהתהפכות תנועת הצירי לתנועת הסגול בלבד, כי באמת הן שתיהן בחינת בינה כנ"ל כי בינה הוא סוד הכתר מצמצום ב' ואילך, אלא שגלגלתא הוא ג"ר דבינה, ומוחא דאוירא היא ז"ת דבינה, וע"כ אין ביניהן חילוק רק בגילוי של חסדים בהארת חכמה, ולא יותר.

 

וע"כ נשארו כל הקמצין בה, כי בחינה המוחא דאוירא הוא ס"ג וישסו"ת, שהוא בחינת הכתר דז"א שהוא מ"ה ואו"פ, ועל יחס הכתר שבה שהוא בואו דס"ג כנודע, נבחן גם תנועת הואו עם קמצין, שהוא בחינת הכתר, כנ"ל בד"ה אותיות עש"ה. וכן המילוי יוד שבה, ששם שורש הכתר. וכן המילוי דה"ת שבה, ששם מקום הזווג. ותדע שכל ההפרש שבין ג"ר דאצילות ובין זו"ן, הוא, כי בחי' כתר דג"ר, הוא בג"ר דבינה. ובחינת כתר דז"א, הוא מז"ת דבינה. ומכאן נמשכים כל מיני ההבדל שבין ג"ר לז"א, כמ"ש במקומו, ועי' בדיבור הסמוך.

 

 

 

א' שטז          חלק י"ג תלמוד עשר הספירות רישא ודיקנא דא"א

 

מז) רישא תלתאי והוא הנקרא חכמה מ"ס דא"א, ויש בה ג"כ ג' הויות אחרות יוד הא ואו הי. יוד הא ואו הא' יוד הא ואו הא. במילוי מ"ה דאלפ"'ן בנקודות הנ"ל של רישא תנינא. שהם סגול במקום ציר"י, ועוד נוסף באלו שינוי ב', והוא כי גם במקום ניקוד קמץ, הם באלו ניקוד פתח תמורת הקמץ, ושלשתן: או"פ, ומקיף, ומקיף לשניהם, בבחי' פרטיות. אבל בבחי' הכללות, כל ג' בחי' אלו אינם, רק בחי' או"פ בלבד שבג' רישין הנ"ל.

 

מח) וג' רישין הכלולין מן ט' בחי', הם בחי' נר"ן שבא"א כנ"ל, והויות הנשמה במילוי יודין שהוא ע"ב, והויות הרוח במילוי ס"ג, והויות נפש במילוי אלפין. ואמנם הפרש נקודתן, כבר נתבאר לעיל וכל אלו הם ט' הויות של העצמות והרוחניות שבתוכן.

 

מט) ועוד יש ט' בחי' אחרות דאהי"ה, הנקרא פלים שלהם, שבתוכם מתלבשים הט' הויות של העצמות, והם ט' שמות של אהי"ה, והם ממש ע"ד מילוי הט' הויות של העצמות. הרי בין כולם ח"י שמות, שהם ח"י העולמים כנ"ל.

 

*          נ) אחר שביארנו בחי' הכתר והחכמה דא"א, שהם ב' רישין דיליה, אשר נתחלקו לג' רישין, כנ"ל בב' הפרקים אשר קדמו, וגם ביארנו דרך כללות, איך נתלבשו ז"ת דעתיק בשבעה תיקוני רישא דא"א. נחזור עתה לבאר ענין שבעה תקונין בפרטות. והנה כבר נתבאר שם, כי חסד דעתיק נתלבש בכתר דא"א, אשר הוא הגלגלתא, רישא קדמאה דא"א.

 

אור פנימי

 

 

מז) מו"ס דא"א וכוי בנקודות הנ"ל של רישא תנינא שהם סגול במקום צירי וכו' באלו ניקוד פתח תמורת הקמץ: פירוש, כי מקום גילוי חסדים בשורשם, שהוא ע"י זווג פב"פ דחו"ב מרמז בהתהפכות תנועת הצירי לסגול. כנ"ל. ובחינות הקבלה של הארת חכמה, מרומזת בהתהפכות הקמץ לפתח, כנ"ל ד"ה אותיות, עש"ה. ולפיכך בחינת הההין שבהויות דמו"ס, שהן בחינת הבינה שנתהפכו
מאחורים לפנים, באות גם במו"ס בתנועת הסגול. והקמצין שמשמשים בהויות דאוירא. שהם בחינת הכתרים של המ"ה שהוא מו"ס, המה נתהפכו כאן לפתחין, שפירושם שלפי גודל מדת הקמיצה המשמשת בכתר דמו"ס כן גודלו של האור הנפתח במו"ס, כנ"ל ד"ה אותיות. עש"ה.

מט) שמות של אהי"ה והם ממש ע"ד מילוי הט' הויות וכו': כי הוי"ה אהיה, הם בחינת זכר ונקבה, שהזכר הוא המשפיע.

 

* מבוא שערים ש"נ ח"ב פרק ו'.

 

חלק י"ג              מבוא שערים            רישא ודיקנא דא"א א' שיז

 

נא) והנה מהראוי היה, שעתיק יומין לא יגלה הארתו העקרית, רק ברישא קדמאה שהוא הגלגלתא, ואחר כך תאיר זו הגלגלתא ברישא אחרא, שהיא מוחא סתימאה חכמה דא"א. אמנם לא כך היה, כי אם שהעתיק מתגלה בהני ב' רישין כחדא.

 

אור פנימי

 

 

והנקבה היא המקבלת. וע"כ אי אפשר להיות בנקבה תנועות אחרות ממה שיש בזכר. וע"כ כל התנועות של ט' השמות אהיה שוות לט' הויות בלי שום הפרש ביניהן.

 

נא) שהעתיק מתגלה בהני ב' רישין כחדא וטעם הדבר כי הנה או"א דתחות דיקנא א"א, נמשך בהם חיות מהני ב' רישין: פירוש, כי משורש האצילות אין ברישא דא"א אלא ב' רישין, שהם גלגלתא ומו"ס, כי באמת, אין לנו אלא ראש אחד דא"א, כמו בכל הפרצופים, אלא משום שעלו למ"ן ב' מיני רשימות, א' הרשימו דבחי"א דהתלבשות הנקרא זכר, וב' הרשימו דעביות דכתר שנקרא נקבה, ונכללו זה בזה, ע"כ יצאו ע"ס על המסך דבחי"א שבזכר בקומת ז"א, שהוא רוח, וקומה זו נקרא רישא דגלגלתא. וכן יצאו ע"ס על המסך דבחי' הכתר, בהתכללות מהרשימו דזכר בקומת מלכות, שהיא נפש. וקומה זו נקרא מו"ס. הרי שמתחלת אצילות אין כאן בא"א אלא ב' ראשים זכר ונקבה, שהם גלגלתא ומו"ס.

וענין ג' הראשים שבא"א, הם נעשו מכח הז' תיקוני גלגלתא, שרדל"א תיקן אותם ברישא דא"א, ומכח רדל"א המה באים, כלומר מכח המסך דמלכות דראש ההוא, ולא מכח המסך דראש אריך אנפין, כמ"ש לעיל, אשר המסך דרדל"א דבחינת צמצום ב', שהוא שורש כל המיעוטים שבפרצופי אצילות כלפי פרצופי א"ק. שמסבתו נקרא א"ק בבחי' א"ס, כנ"ל, הנה המסך הזה, אינו פועל כלום ואינו ממעט ומצמצם כלום לבחינת ג"ר דגלגלתא,
להיותה נתקן בבחינת ג"ר דבינה. שאין הצמצום דה"ת פוגם אותה כלל. כי כל הצמצום הזה הוא רק על אור חכמה, כנודע, וג"ר דבינה אינם מקבלים חכמה בלאו הכי, כי הוא תמיד בסוד השתוקקות אחר אור החסדים בלבד, בסו"ה כי חפץ חסד הוא כנודע.

ומכח התיקון הזה, נמצא כח המסך דרדל"א מתגלה באמצע ע"ס דגלגלתא, כלומר מתחת ג"ר שלה, והבדיל בין ג"ר דגלגלתא ובין ז"ת דגלגלתא, בסוד רקיע המבדיל בין מים עליונים למים התחתונים, כי על מים העליונים שהם ג"ר דגלגלתא אין כח הצמצום שבמסך שולט כלל. והוא כמו פוסח עליהם, וע"כ נבחנים למים עליונים, אלא, כל כחו מתגלה על ז"ת דגלגלתא, שהם בחינת ז"ת דבינה, והם צריכים להארת חכמה להיותם שרשי זו"ן. והמסך ממעט אותם מחכמה, ע"כ נבחנים שהם מתחת הרקיע הזה, כלומר שהרקיע שולט עליהם ומצמצם אותם. והרקיע הזה נקרא קרומא דאוירא, שהוא הראש הב' דא"'א. והנה נתבאר שזה הראש הב' אינו מבחינת אצילותו דמסך דראש א"א, אלא מבחינת כח המסך דראש רדל"א, שפסח על ג"ר דגלגלתא, ונעשה לרקיע מתחתיה, והוציא ז"ת שלה לבחינת ראש בפני עצמה. וזכור זה היטב.

ולפיכך אנו מבחינים בעיקר רק ב' רישין בא"א, שהם גלגלתא ומו"ס, הבאים מסדר האצילות, מב' הרשימות הנכללות זו בזו ונעשים לזכר ונקבה דראש א"א, כנ"ל, שהם מבחינת המסך דמלכות דראש שלו. אבל בחינת הג' ראשים שבו, עיקר הבחנתם הוא רק לבחינת הזווגים דגדלות דהיינו

 

 

א' שיח          חלק י"ג תלמוד עשר הספירות רישא ודיקנא דא"א

 

נב) וטעם הדבר, כי הנה או"א דתחות דיקנא א"א, נמשך בהם החיות מהני ב' רישין: גלגלתא, ומוחא, כמ"ש. ובענין דאו"א הויין שוון, כחדא נפקי וכחדא שריין, ולכן הוצרכו אלו הב' רישין להתגלות בהם העתיק, בהשואת אחד ג"כ, ולכן החסד דעתיק נתלבש בגלגלתא, והגבורה במוחא היא חכמה, ואז נכלל החסד בגבורה והגבורה בחסד, והיו שוין.

 

נג) גם אחר שהיסוד דעתיק עם החסד שבתוכו נתלבש במצח דא"א, כנ"ל, ומשם חזרו להאיר ולהתפשט בדיקנא במזלא שהוא תיקון י"ג, וגם בתקון הנקרא נוצר חסד, כנזכר, ונזכר בהאזינו דף רפ"ט ע"א והאי רצון אתפשט לתתא בדיקנא כו', וגם הדיקנא עצמה היא בסוד יסוד, כי לכן הנשים שאין להם בחינת יסוד אין להן זקן, וכן ההוד שבו נגלה בדיקנא, כמ"ש באדרת נשא דף ק"מ ע"ב, ותניא הוד עלאה נפיק, ואתעטר ונגיד לאתאחדא בעילעוי, ואתקרי הוד זקן.

 

נד) הרי כי רישא עלאה דעתיק אתגלייא בב' רישין דא"א כחדא, שהרי נגלה, בשבעה תקוני גלגלתא, וגם במוחא, ובדיקנא דנפקי ממוחא, כנזכר, ונמצא כי כמו שז"ת דעתיק מתגלים בשבעה דגלגלתא, כן הן מתגלים בדיקנא דא"א, ולא קבלתי סדרם בפרטות.

 

נה) ודע והבן, איך כתר וחכמה האלו דברישא, הם דכר ונוקבא. ולכן, זו החכמה היא גבורה, כי היא נוקבא לגביה. ועיין היטב כי כולה מבירורי המלכים אתעבידת, ולהכי מינה נפקו, י"ג תיקוני דיקנא.

 

נו) ובזה תבין, איך הכתר הוא רחמים גמורים, אך החכמה יש בה דינין, אלא שהם ניכפין. כנזכר באדרת נשא דף קכ"ח, כי האי מוחא שקיט ושכיך כחמר טב דיתיב על דורדייה הרי בפירוש כי יש בה דינין

 

 

אור פנימי

 

 

לצורך הבחן המוחין המתפשטים בסדר הזה, בסוד הט"ס המקוריות, כדי להראות סדר התלבשות חיה יחידה תוך כלי הבינה, שעיקר גילוים הוא בז"ת דבינה, בבחינת ל' דצלם, כמ"ש לעיל. אמנם בסדר אצילות הפרצופים, נבחנים רק ב' רישין לבד, כמבואר.

והנה מבחינת ג' רישין, הם נבחנים בבחינת זה תחת זה, כלומר, שגלגלתא משפיע הארת החכמה למוחא דאוירא,

ואוירא משפיע למו"ס, ע"ד שנתבאר לעיל בסדר הנקודות דט' הויות, ע"ש אמנם מבחינת ב' רישין, הם נבחנים בקומה שוה, כמו זכר ונקבה, להיותם ב' רשימות, הנכללות זו בזו, כלומר שצריכות זו לזו, כי הרשימו דזכר, אע"פ שהיא מבחי"א, מ"מ אינה ראויה לזווג להיותה מבחינת התלבשות, דהיינו רשימו הנשארת אחר הזדככות המסך, שאינה ראויה עוד לזווג, כנ"ל בחלקים הקודמים, וע"כ היא צריכה

 

 

חלק י"ג              מבוא שערים            רישא ודיקנא דא"א א' שיט

 

ושמרים, אלא שהם נחים ושקטים ונכפין שם במקומה. וכן בעל מערכת האלהות כתב, כי החכמה היא דין, ויש לו קצת סמך מזה.

 

נז) והיות המוחא נקרא טלא דבדולחא, הוא, כי שרש המוחין הם ג', חו"ב ודעת, שהם שלשה אותיות יה"ו, ואם תמלאם באלפין, יו"ד ה"א וא"ו, הם בגימטריא ט"ל, והנה זו הגבורה דעתיק הגנוזה תוך מוחא דא"א, נקרא בוצינא דקרדינותא בכל מקום, ר"ל, נר החזק, כי הנר הוא אש, ואינו אור כמו החסדים, והוא נר אש החזק מצד הגבורה.

 

נח) ואמנם שאר הגבורות, אפשר שיקראו כך דרך השאלה, אבל סתם בוצינא דקרדינותא היא זו הגבורה דעתיק, הגנוזה בהאי מוחא, וזו שרש לכל הגבורות כולם. וז"ש בפרשת פקודי דף רנ"ד ע"ב, ות"ח, שירותא דמהימנותא גו מחשבה בטש בוצינא דקרדינותא כו'. אשר נתבאר לעיל ענינו, והוא כי א"א, שהוא רישא ושירותא דמהימנותא, היה מברר בגו המחשבה דיליה, שהיא מוחא סתימאה, דביה כל הבירורין שבשבעה המלכים בבחי' מ"ן, כדי לעשות מהם בחי' פרצופי או"א כי אין בירור, אלא במחשבה. והנה הבוצינא דקרדינותא, שהיא הגבורה

 

 

אור פנימי

 

 

להתכללות העביות דנקבה, שעביותה אינה עכ"פ בחינה האחרונה דפרצוף העליון, שעליה שולטת ההזדככות שבעליון כנודע. ומכח ההרכב הזה נעשה המסך דזכר ראוי לזווג, וכן המסך דנקבה. וכיון שצריכים זה לזה ע"כ נחשבים לקומה שוה. (לעיל דף ש"ג אות י"ד. ודף שי"ט ד"ה לא מטי).

וע"כ הם מלבישים לחסד וגבורה דעתיק, שהם ב' הקוים ימין ושמאל שלו, שהם ג"כ קומתם שוה, ומכח זה יצאו גם או"א בבחינת זכר ונקבה בקומה שוה, להיותם נמשכים מב' רישין דא"א, שאבא נמשך מגלגלתא, ואמא נמשכת ממו"ס. וזה אמרו "מהראוי היה שעתיק יומין לא יגלה הארתו העיקרית רק ברישא קדמאה שהיא הגלגלתא ואח"כ תאיר זו הגלגלתא במו"ס" דהיינו כנ"ל בבחינת ג' רישין בט' הויות שלהם. "אמנם לא כך היה, כי אם שהעתיק מתגלה בב' רישין כחדא" דהיינו מטעם שכן
נאצלו זכר ונקבה בסדר אצילות הראש דא"א, שמהם נמשכים ג"כ או"א זכר ונקבה. וזה שממשיך "כי או"א דתחות דיקנא דא"א נמשך בהם חיות מהני ב' רישין" כלומר, שזה סדר אצילות הפרצופים זה מזה, שזכר ונקבה דגוף נמשכים מזכר ונקבה שבראש, כמ"ש הרב לעיל בתחילת חלק ה', עש"ה. וזה שממשיך "ולכן הוצרכו הב' רישין להתגלות בהם העתיק בהשואה אחד וכו' ואז נכלל החסד בגבורה והגבורה בחסד" כלומר, שמתוך שזכר ונקבה אלו, הם בחינת ב' רשימות הנכללות זו בזו, כנ"ל, ע"כ הוצרך עתיק להתלבש בהם בהשואה אחת, וע"כ הוצרכו החסד וגבורה דעתיק המתלבש בהם, להכלל ג"כ זה מזה כמוהם.

נח) בוצינא דקרדינותא היא זו הגבורה דעתיק, הגניזה בהאי מוחא, וזה שורש לכל הגבורות כולס וכו' בכחה יכולה המחשבה

 

 

א' שכ             חלק י"ג תלמוד עשר הספירות רישא ודיקנא דא"א

 

דעתיק שרש לכל הגבורות כולם, בכחה, יכולה המחשבה לברר הבירורים הנזכרים, כי כל הבירורין הם בחי' גבורות, ולכן הם מתבררים ע"י ההיא בוצינא דקרדינותא.

 

נט) ואמנם ענין בטישה זו נתבאר וז"ס בוצינא דקרדינותא, שהיא הנותנת קצבה ומדה, ונקרא קו המדה. והטעם, כי החסד מתפשט בשפע בלי קצבה, אך הגבורה שהיא דין, נותנת קצבה אל השפע, שלא יתפשט

 

 

אור פנימי

 

 

לברר הבירורים: וצריך שתבין מאד ענין גניזו זו של הבוצד"ק במו"ס, וכן למה נחשבת לשורש הגבורות. והענין הוא, כי נתבאר לעיל (דף א' רצ"ז ד"ה סתרא) שב' בחינות מסכים נמצאים בעתיק, שהם בחינת מלכיות, א' הוא מצמצום א', ב' הוא מצמצום ב', שבא' אינו משמש עמה בגלוי לצורך פרצופי אצילות. אלא שהיא בו בגניזו, כמ"ש הרב לעיל (א' ש"ה אות כ"ג כ"ד) בסוד המלכות הגנוזה בראש דעתיק ואינה נגלית אלא לעתיד לבא, בסוד אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה. עש"ה. ונמצא שאינו משמש עמה כל המשך דשתא אלפי שני, וע"כ אין בחי' מלכות בז"ת דעתיק ובז"ת דא"א, אלא בחינת עטרת יסוד היא המלכות שלהם, ע"ש. כי עטרת יסור היא בחי' מלכות דצמצום ב', הנמשכת מבחינת נקודת החזה דז"א דנקודים, שמחמתה יצא המחזה ולמטה, מתחת הפרסא של אצילות, לבי"ע. כמ"ש בחלק הקודם. והנך מוצא, שכל בחינת המלכות שעתיק וא"א משמשים עמה באצילות, אינה אלא המלכות דצמצום ב', הנקראת עטרת יסוד. אבל המלכות ששמשה בפרצופי א"ק מטרם צמצום הב', שעוד לא נמתקה במדת הרחמים דה"ר, היא אינה נגלית בכל עולם אצילות, אלא שהיא גנוזה ברדל"א. בסוד ראש פנה.

וגניזה זו פירושה, שאינה באה בבחינת המסך לזווג, ומ"מ היא נמצאת בבחינת הארה. והבחן הזה מתבאר בין ב' הקוים
דימין ושמאל, ובין הקו האמצעי. כי אין בחינת זווג אלא בקו האמצעי, כי קו אמצעי  פירושו זווג, ששם בחינת המסך והעביות, שע"י הזווג עם אור עליון, היא מעלית או"ח ומכריע בין ב' הקוים, ועיקר הקומה היא בקו האמצעי, כמבואר, אבל האו"ח מוציא הארה גם מן הקצוות, והארה זו אינה באה בחשבון עיקר הפרצוף, כמבואר בחלקים הקודמים.

וע"כ נבחן, שבגבורה דעתיק נמצא כח הצמצום והמיעוט של המלכות דצמצום א' הבלתי ממותקת במדת הרחמים. כי המסך הזה נמצא במלכות דראש עתיק, ופעולתה אינה ניכרת בראש דעתיק כלום, להיותה שם ממטה למעלה, ואין כח עביות יכולה להתעלות למעלה ממקום מציאותה, אלא כל הכח דמלכות הזו מתראה ממעלה למטה בהגוף דעתיק, והיינו בקו שמאל בלבד, המתחיל מגבורה דעתיק, כי שם נחשבת לגנוזה, ולא בקו האמצעי דעתיק, שתשמש שם בזווג עם אור העליון, כי אז היתה מתגלית באצילות, כמבואר. וז"ש הרב, "סתם בוצינא דקרדינותא היא זו דגבורה דעתיק הגנוזה בהאי מוחא, וזו שרש לכל הגבורות כולם" דהיינו כמבואר שהיא המלכות דמדת הדין, כלומר שלא נמתקה במדת הרחמים דה"ר, להיותה מצמצום א', ומקומה הוא רק במלכות דראש דרדל"א בלבד, ובחינת ממעלה למטה שלה אינה באה בהקו האמצעי להתגלות בבחינת הזווג, אלא היא בגניזה. דהיינו שעומדת בקו

 

 

 

חלק י"ג              מבוא שערים            רישא ודיקנא דא"א א' שכא

 

יותר מהראוי אל המקבלים, ולכן בוצינא דקרדינותא, איהי מדיד ועביד כל אינון משיחין. הנקרא בזוהר פקודי דף רל"ג ובתיקונים דף ט"ו ובתיקונים כ"י ובזוהר חדש בואתחנן דקכ"ב.

 

ס) והנה כל בחי' הגבורות נקראים ניצוצין, כי הם ניצוצות האש החזק ואמנם נקראים ניצוציו ג"כ לסיבה הנ"ל, כי לא ירדו האורות של המלכים למטה בבריאה, רק בחי' רפ"ח ניצוצין, להחיותם חיות המוכרח אז, והם חלקים מהאורות, דוגמת הניצוצות היוצאות מהאש, וגם נתבאר שם, כי הרפ"ח ניצוצין הם השכ"ה ניצוצין הנזכר בכל מקום, והם ש"ך לבד, ועם שרשם שהיא חמשה גבורות נקרא שכ"ה.

 

סא) והנה כאשר זו הבוצינא בטש גו מחשבה, מעלה את הבירורין מבחי' השכ"ה ניצוצין הנזכר, ושם מתבררין, והטוב שבהם נתקן שם, והפסולת שהם הסיגים מתברר וזריק ליה, שאינו מהבחי' הראוי שם לעשות מהם בחי' או"א, ולכן זורקם, וחוזרת אחר כך להתברר גו מחשבה דאמא לצורך זו"ן. וכן עד"ז, עד שמתבררין תכלית הבירור בכל הפרצופין, והשאר נעשה פסולת גמור, כנזכר שם באורך. וז"ש ניצוצין זריק לש"ך עיבר, ובריר פסולת מגו מחשבה. כי המחשבה, בתוכה עולים המלכים וניצוצין, ושם מתבררין מגו מחשבה, ע"י ההיא בוצינא דקרדינותא, שהיא גבורה דעתיק אשר בתוכה.

 

סב) ודע, כי החסד דעתיק, שבתוך כתר דא"א, נקרא אוירא דכיא, והגבורה דעתיק שבתוך חכמה דא"א, נקרא בוצינא דקרדינותא. וז"ש באדרת האזינו דף רצ"ב ע"ב, מבוצינא דקרדינותא נפק ניצוצא פטישא תקיפא, דבטש ואפיק זיקין עלמין קדמאי, ומתערבי באוירא דכיא כו'. פירוש הדברים: במה שהודעתיך לעיל בריש פרקין, כי או"א מהני תרין רישין נמשך חיותם.

 

אור פנימי

 

 

שמאל, שתחלתו הוא בגבורה דעתיק. הרי שהוא השורש לכל הגבורות כולם, כי כן נקרא המלכות דצמצום א', שכל הצמצומים הבאים אחריה נמשכים ממנה. ומקום עמידתה, הוא, בגבורה דעתיק המלובש במו"ס, ולא בקו אמצעי, שהוא ת"ת דעתיק. וע"כ נחשבת לגנוזה. והבן זה. ותדע, שעל שם זה נקרא תיקון הב' בשם טלא
דבדולחא, שהוא מו"ס המתוקנת להלביש הגבורה דעתיק, ששם המלכות דצמצום א'. וע"כ נמצא במו"ס הזה ב' המלכיות ביחד, א' מכח הלבשתו לגבורה דעתיק, וב' היא, המלכות דצמצום ב', שהוא עצמו משמש עמה. והם ב' גוונין נבדלים זה מזה בהרבה, וז"ס כעין הבדולח, כלומר שגוונין נבדלים מתראים בו. והבן. וע"כ נקרא טלא

 

 

א' שכב          חלק י"ג תלמוד עשר הספירות רישא ודיקנא דא"א

 

סג) ונמצא, כי זה החסד דעתיק שבתוך הכתר, הנקרא אוירא דכיא, אפיק מיניה רוחא דגניז בעתיק יומין, שהוא יו"ד דנפק מאויר ואשתאר אור, וזו היו"ד, הוא אבא, יו"ד דשמא קדישא, אשר בתחילה היה גנוז בעתיק בזה החסד, ולכן כשיצא זו היו"ד מזה האויר, ונעשה ממנו בחי' אבא, לא נפק, אלא מלביש לחסד דא"א, ואז בהאי אבא אתגניז האי אוירא, ר"ל שמאיר בו דרך העלם וגניזה מלמעלה עד שם.

 

 

אור פנימי

 

 

דבדלוחא, דהיינו על שם הבדולח המרומז בהמן שבמדבר, שנאמר שם ומראהו כעין הבדולח.

וזה אמרו "הבוצינא דקרדינותא שהיא הגבורה דעתיק, היא השורש לכל הגבורות כולם ובכחה יכולה המחשבה לברר בירורים כי כל הבירורים הם בחינות גבורות ולכן הם מתבררים ע"י ההיא בוצינא דקרדינותא" פירוש: כי כל הבירורים הם מבחינת ז"ת דנקודים, שנשברו ונפלו לבי"ע, ונודע שהם כולם מבחינת המלכות דצמצום א' כי רק הג"ר נתקנו שם בתיקון קוים, שהיא בחינת המלכות דצמצום ב', אבל הז"ת היו שם בקו אחד זה תחת זה כמו פרצופי א"ק, כמ"'ש שם באורך, ולפיכך מוכרחת הבוצד"ק שהיא ג"כ בחינת המלכות דצמצום א' להתערב בבירורם. וז"ס הבטישה המובא במו"ס בבחינת הבוצד"ק.

 

סג) החסד דעתיק שבתוך הכתר הנקרא אוירא דכיא, אפיק מניה חד רוחא דגניז בעתיק יומין, שהוא יוד דנפיק מאויר ואשתאר אור וזו היוד הוא אבא. ולכאורה תמוה, כי מדבר כאן מראש הא' שהוא גלגלתא וקראו אוירא, שהוא ראש הב' כנ"ל. אמנם זה הוא מב' טעמים: א', משום שהרב מדבר כאן רק מבחי' ב' רישין בלבד. וכשמדובר הוא מב' רישין, נמצא מוחא דאוירא עם הגלגלתא ראש אחד. ומו"ס לראש הב'. וטעם ב' הוא, כי נתבאר לעיל, כי הגם שהגלגלתא היא בחינת נשמה, מ"מ נקרא ג"כ אוירא, כמ"ש הרב אצל ם'
דצל"ם שהיא בחינת או"א עלאין ובחינת אוירא (לעיל דף א' ע"א אות קכ"ז) וכבר ידעת, שראש הא' הנקרא גלגלתא, הוא השורש של ם' דצלם, ולפיכך נקרא גם הוא בבחי' אוירא, והוא מטעם היותו בבחינת חסדים מכוסים, ובו אינו נוהג ענין יציאת י' מאויר שישאר בבחינת אור, אלא במוחא דאוירא, שהוא ראש הב' כמ"ש הרב אצל ל' דצל"ם. (בדף א' ע"ד אות קל"ד) אשר ל' שהיא בחינת ישסו"ת, נקרא אור דאשתאר מאויר, אבל ם' שהיא או"א נקרא אויר. עש"ה. והוא מטעם הנ"ל, כי בחינת הגלגלתא שהיא ג"ר דבינה, משתוקק תמיד רק אחר החסד, ונמנעת מטבעה מאור החכמה. וע"כ החסדים שלה המה מכוסים מהארת חכמה, ונקרא משום זה בשם אויר. וזה שהדגיש הרב כאן להשמיענו, אשר ראש הא' נקרא אוירא דכיא, כלומר שהוא דכיא להיותה בחינת ג"ר ונשמה, ומ"מ הוא בחינת אויר ואור הרוח מבחינת מה שנמנעת מלקבל אור חכמה, כנ"ל. ומה שהוא נקרא הוי"ה דע"ב, כבר נתבאר לעיל, שענין הזווג להוציא הי' מאויר נעשה רק בה, כי היא הממשכת את אור החכמה ומשפעת אותה למוחא דאוירא, אלא שנקרא אויר, משום שאחר שהיא משפעת את אור החכמה אל ראש הב' היא נשארת בבחינת אויר, וראש הב' נשאר בבחינת אור. כמ"ש לעיל באורך.

וזה אמרו "ונמצא שזה החסד דעתיק שבתוך הכתר הנקרא אוירא דכיא, אפיק מניה חד רוחא דגניז בעתיק יומין שהוא

 

 

חלק י"ג              מבוא שערים            רישא ודיקנא דא"א א' שכג

 

סד) וגם מבוצינא דקרדינותא שהיא גבורה דעתיק, נפק ג"כ מיניה חד ניצוצא, והאי ניצוצא אתגניז במעי אמא, הם בסוד הגבורות דבמעי אמא, הנמשכות אליה מגבורות עתיק. ואלו הב' בחי' שבאו"א, חוזרים גם הם לברר החלקים הצריכין אל זו"ן, וכדין נפיק חד גלגלתא כו'.

 

סה) גם נרמז ענין זו הגבורה, באדרת נשא דף קל"ב ע"א, ומהאי דיקנא אשתמודע כל מה דהוי ברישא, מאלף עלמין דחתימין בעזקא דכיא דכליל כל עזקין כו'. פירוש מאמר זה נבארהו באורך לקמן, ושם תבין כי הדיקנא דא"א נתפשטה ממוחא סתימאה דא"א, אשר בתוכה גנוזה גבורה דעתיק.

 

אור פנימי

 

 

י' דנפיק מאויר ואשתאר אור וזו היוד הוא אבא יוד דשמא קדישא אשר בתחלה היא גנוז בעתיק בזה החסד, ולכן כשיצא זו הי' מזה האויר, ונעשה ממנו בחינת אבא, לא נפק, אלא מלביש לחסד דא"א ואז בהאי אבא אתגניז האי אוירא ר"ל שמאיר בו דרך העלם וגניזה מלמעלה עד שם" והנך רואה, איך האריך הרב לפרש יציאת או"א עלאין מראש הא' שהיא כתרא דא"א בכל הבחינות שלו שנתבארו לעיל, כי אומר, שאחר שנעשה הזווג בכתרא ונפיק הי' מאויר ואשתאר אור, הנה גם אבא עלאה נאצל מהזווג הזה, אמנם לא מבחינת אור דאשתאר מאויר, אלא דוקא מבחינת הי' דנפק מניה. כלומר מבחי' החסדים מכוסים שבגלגלתא, ששם נשאר הי' באויר, ולא מבחינת אור דאשתאר מאויר, כי זה ירד למוחא דאוירא, שהוא ראש הב' שזה נמשך לישסו"ת, אבל אבא מקבל מראש הא' שבה נשאר הי' כנ"ל, וזה שמדגיש כי דוקא מהי' נמשך אבא, ולא מבחינת העביות שבה, אלא מבחינת רוחא דגניז בעתיק יומין, דהיינו בחינת אוירא דכיא, דחסד דעתיק שבתוך ראש הא', אלא שמיחס אותו להי' כמו שמפרש אח"כ "רצוני לומר שמאיר בו דרך העלם וגניזה מלמעלה עד שם" כלומר, כמו שאותו הי' נשאר למעלה
בגלגלתא, ומעלים את החכמה מאור דחסדים, כן נמשך העלם וגניזה זו גם לאבא עלאה, אשר החסדים הם תמיד מכוסים בו בגניזה ואינם מתגלים בו, אלא שהוא משפיע החארת חכמה לישסו"ת. כי כל ההבחנות האמורים לעיל בין ראש הא' לראש הב' נוהגים דוגמתם גם בין או"א עלאין לישסו"ת. כנ"ל. והנה נתבאר היטב אופן המשכתו ואצילותו של או"א מן ראש הא' שנקרא גלגלתא.

 

סד) מבוצינא דקרדינותא שהוא גבורה דעתיק, נפיק ג"כ מיניה חד ניצוצא, והאי ניצוצא אתגניז במעי דאמא: והיא ג"כ מבחינת שורש הגבורות, שהיא בחינת המלכות דצמצום א', כנ"ל אצל מו"ס באורך, עש"ה, והגבורה הזו היא ג"כ בגניזה באמא עלאה, כמו בעתיק ובמו"ס, כי היא אינה משמשת עמה בקו האמצעי שלה, אלא שהאו"ח העולה מהזווג שעל המסך שלה בקו האמצעי, ממשיך הארה ממנה, ע"ד שנתבאר לעיל בגבורה דעתיק ובמו"ס עש"ה.

 

סה) הדיקנא דא"א נתפשטה ממו"ס דא"א אשר בתוכה גנוזה גבורה דעתיק ונמצא כי גבורה דעתיק לא נתגלו הדינין

 

 

א' שכד          חלק י"ג תלמוד עשר הספירות רישא ודיקנא דא"א

 

סו) ונמצא כי גבורה דעתיק, לא נתגלו הדינין אשר בה, עד שנמשכו בדיקנא, ואמר כי הם אלף עלמין דחתימן בעזקא דכיא כו', כי הגבורה דעתיק נקרא אלף עלמין, והיא חתומה וגנוזה תוך החכמה, מוחא סתימאה דא"א, הנקרא עזקא דכיא.

 

סז) והענין, כי נודע כי הגבורות נקראו אלהי"ם, והאחורים של אלהי"ם דמילוי ההין, הוא בגימטריא אלף, כזה: אלף, אלף למד, אלף למד ה"ה, אלף למד ה"ה יו"ד, אלף למד ה"ה יו"ד מ"ם. ואלו הם סוך האלף עלמין, שהוא אלהי"ם דההין בסוד האחורים דגבורה דעתיק, שנתלבשו ונסתמו במוחא דא"א, הנקרא עזקא דכיא כנודע. כי אין העליון מתלבש בתחתון אלא בסוד אחורים לבד, ולא הפנימיות, כנזכר.

 

 

סח) והטעם, דע כי כל בחי' מוחא נקרא עזקא, לפי שהמוחין נחלקין לד' חלקים שהם חו"ב, ודעת הכולל חו"ג, כנ"ל. ואלו הד' מוחין, נעשים ארבע ווין מרובעין, כזה  ונעשית מ"ם סתומה דלמרבה המשרה, הנקרא עזקא, כנזכר בתיקונים ריש תיקון ה' דט"ו ע"ש, איך

 

 

אור פנימי

 

 

אשר בה עד שנמשכו בדיקנא. נודע, שגבורה דעתיק היא כח המלכות דצמצום א' הגנוזה ברדל"א ואינה פועלת אלא בהגוף ובקו שמאל שהוא גבורה דעתיק, כנ"ל באורך, וכיון שגבורה דעתיק מלובשת במו"ס, נמצא שהיא גנוזה גם במו"ס, כלומר שאין עליה זווג, כי גניזה פירושה שאין בה שימוש הזווג. וע"כ אין במו"ס גילוי דינים, אלא הוא בבחי' מוחא דשקיט על שמריו, כלומר, כי הדינין שהם בחינת השמרים שביין אינם מתגלים בהיין, שהוא המוח, והוא משום שאין שום זווג על שמרים אלו, כנ"ל, כי היא גנוזה בו. אמנם בפרצוף השערות שם יש לה גילוי, כי הם בחינת ה' תיקונים תחתונים הנקראים מקיפין דכתר, המתחילים מתיקון הט' הנקרא לאלפים, עד תיקון הי"ג הנקרא ונקה. כמ"ש במקומו להלן. ושם יש לה זווג לבחינת המלכות הזו, בסוד עלית הד' תיקונים תחתונים למעלה ברישא, כמ"ש להלן. הרי שבמו"ס אין גילוי לגבורה זו. אלא בדיקנא, כי שם
היא נכללת בזווג. אמנם תדע, כי גם בדיקנא אינה מתגלה אלא בבחינת הארה, שהרי עיקר המלכות דכתר חסר שם, כמ"ש במקומו, וכל התגלותה שם הוא מבחינת ז"א אשר בה שהוא מגבורה ולמטה עד היסוד.

אלף עלמין דחתימין בעזקא דכיא וכו' שהיא אלקים דההין, בסוד האחורים דגבורה דעתיק שנתלבשו ונסתמו במו"ס דא"א הנקרא עזקא דכיא: כבר נתבאר לעיל בדיבור הסמוך, אשר גילוי גבורה הזו בדיקנא מתחלת מתיקון הט', הנקרא לאלפים, שהוא בחינת אחורים דאלקים דההין שבגימטריא אלף, וה"ס החכמה, דבחינת או"א הפנימים ששמשו בנקודים שנגנזה בסבת הגניזה דמלכות דצמצום א', כי ע"כ לא יש' בא"א ובעתיק כי אם ט"ס, ועטרת היסוד נעשתה למלכות, שהיא, בחינת המלכות דה"ת דצמצום ב', כנ"ל, ואלו או"א הפנימים שנגנזו מכונים אלפים, בסוד ואאלפך חכמה וכו', ועליהם נעשה עזקא,

 

 

 

 

חלק י"ג              מבוא שערים            רישא ודיקנא דא"א א' שכה

 

מבנצינא דקרדינותא אתעביד הך עזקא, והיא כעין חותם מרובע, הנקרא עזקא. ואמנם יש מוחין דכורין, ומוחין נוקבין, והמוחין דדכורא שהוא אבא, נקרא עזקא דכיא, יען נוטה אל החסד, ע"ד הנ"ל באוירא דכייא, ומוחין דאמא, נקרא עזקא רבא, בסוד מה תעשה לשמך הגדול.

 

סט) והנה המוחין דא"א הם חכמה, כי הבינה שלו ירדה בגרון, ולכן נקרא עזקא דכיא. ולהיות כי זה המוחא דא"א, הוא המוח הא' שבכל האצילות, אשר בו התחילו המלכים להתברר ע"י ההיא גבורה דעתיק, כנ"ל, לכן נקרא עזקא דכליל כל עזקאן, כי כל שאר המוחין מתפשטין ונמשכים מהאי מוחא דא"א.

 

ע) ואמנם כל אלו הגבורות שהם אלף עלמין הנזכר כאן, לא אתגלו בחינת גבורתם ותקפם בהאי מוחא, דהרי הוא שקיט ויתיב כחמר טב על דורדייה כנ"ל, עד שיצאו בדיקנא דא"א ושם נתגלו, כמ"ש בעלמא קדמאה ע"ש, וז"ש, ומהאי דיקנא אשתמודע כו'. ואלו האלף עלמין הם שרש כל הדינין כולם, ומכאן נתפשטו בכל שאר המקומות. ובדיקנא, שם התחלת גילוים, כי לכן שערי הדיקנא הוי קשישין ותקיפין, ואמנם היותם אלף עלמין ג"כ הוא, כי המוח כלול מחו"ג, שהם ה"ח וה"ג כל אחד כלולה ממאה, הם אלף.

 

אור פנימי

 

 

שפירושו, כמו טבעת וחומה מעטר עליהם שלא יתגלו עוד, כי המסך שלהם הוא בחי' המלכות דצמצום א' שנגנזה ברדל"א. וכיון שאין עוד זווג עליה ע"כ גם הם נגנזו יחד עם המלכות הזו.

 

וענין הגניזה הזו, הוא הן בזכר והן בנקבה, כי בחינת קומת האור עצמו, שהיא קומת חכמה שהיתה בנקודים, נגנזה בזכר, שה"ס ראש הא' הנקרא גלגלתא, המלבשת החסד דעתיק, שנתבאר לעיל אשר עתיק תיקן אותה בחסד עליון הנקרא יומם יצוה וכו', שהוא בחינת החסדים דג"ר דבינה שאינם מקבלים אור החכמה ונשארים תמיד בסוד אוירא, כנ"ל. ונמצא שבתוך אוירא דכיא זו, גנוזה קומת או"א הפנימים שלא יוכלו להתגלות כמ"ש הרב לעיל, שאין או"א נמשכים מבחינת אור דאשתאר מאויר,
אלא רק מבחינת רוחא דגניז בעתיק יומין, בבחינת הי' שבאור, שע"כ יוצא אבא עלאה דאצילות בסוד ההעלם וגניזה. עש"ה. הרי שמקום הגניזה דאבא עלאה הנקרא אל"ף, הוא תוך הגלגלתא דא"א. שהיא נקרא משום זה עזקא דכיא, הסוגר על אבא עלאה דנקודים שלא יתגלה משם למטה באצילות.

ובחינת הגבורה עצמה הנגנזת במו"ס, דהיינו במה שמלבשת לגבורה דעתיק, כנ"ל, היא מעלמת על אמא עלאה דנקודים, שלא תתגלה, כי בהגבורה הזו, נמצא בחינת המסך והעביות שעליהם יצאו קומת או"א הפנימים דנקודים, אשר בחינת האור נבחן על שם אבא, ובחינת המסך של הזווג נבחך על שם אמא. הרי שבחינת אמא עלאה נגנזה במו"ס. וע"כ נקרא מו"ס בשם עזקא רבה.

 

 

א' שכו           חלק י"ג תלמוד עשר הספירות רישא ודיקנא דא"א

 

*          עא) התיקון השלישי, הוא קרומא דאוירא, אזדכך וסתים, כי אזדכך כדי שיוכל לעבור אור האוירא דבגו גלגלתא, להאיר דרך האי קרומא,

 

 

אור פנימי

 

 

וזה אמרו, "המוחין דדכורא שהוא אבא נקרא עזקא דכיא יען נוטה אל החסד, ע"ד הנ"ל באוירא דכיא. ומוחין דאמא נקרא עזקא רבה בסוד מה תעשה לשמך הגדול" דהיינו כמבואר שגניזה דמוחין דאבא, שהושרש בגלגלתא דארך אנפין, נקרא עזקא דכיא, כמו שנקרא אוירא דכיא, אלא על שם הגניזה דמוחין דאבא, נקרא עזקא, כנ"ל, אבל הגניזה דמוחין דאמא שהושרש במו"ס, נקרא עזקא רבה, שאמא זו ה"ס שם הגדול המרומז בכתוב מה תעשה לשמך הגדול.

ובזה תבין, שמה שכתב מקודם לכן, שמו"ס נקרא עזקא דכיא, תיקן אח"כ, במה שמחלק בין מוחין דדכורא למוחין דנוקבא. כי מקודם לכן כשכתב שמו"ס נקרא עזקא דכיא, לא ירד לחילוק זה אלא כתב סתם, כיון שהמסך שעליו נעשה הזווג נגנז במו"ס, הרי כל קומת או"א הפנימים נגנזו בסבת גניזת הגבורה שם, וע"כ אפשר לקרוא גם את מו"ס בשם עזקא דכיא, כי גם קומת אבא נמנעת על ידו. אמנם עתה מחלק בין המוחין דאבא, שהם בחינת האור שבקומה, ובין מוחין דאמא שהיא בחינת המסך והעביות שעליהם נעשה הזווג להמשכת הקומה. ומבחינת התחלקות זו, נקרא מו"ס עזקא רבה, והגלגלתא עזקא דכיא.

 

וזה אמרו "כל בחינת מוחין נקרא עזקא, לפי שהמוחין נחלקים לד' חלקים: חו"ב, ודעת הכולל חו"ג. ואלו הד' מוחין נעשים ד' ווין מרובעים ונעשים ם' סתומה דלםרבה המשרה" וזה רומז למ"ש לעיל באורך, אשר זה הראש הא' שנקרא גלגלתא.
הוא שורש של הם' דצלם, שהרב פירש אותה לעיל משום שיש בה ד' מוחין חו"ב חו"ג והם או"א עלאין. אבל ל' דצלם יש בה ג' מוחין חו"ב ודעת כי החו"ג נתיחדו שם למוח אחד (עי' בדף א' ס"ט אות קכ"ד ואות קכ"ז. ובדף א' ע"ב אות ק"ל ובאות קל"ד) ונתבאר שם הטעם, כי הזווג המגלה הארת חכמה לחוץ תוך הבינה, נעשה ע"י יחוד החו"ג שבדעת, ואז נעשים למוח אחד. וכיון שאין הזווג הזה נעשה באו"א עלאין, להיותם תמיד בבחינת חסדים מכוסים, ע"כ נחשב החו"ג שיש בדעת שלהם, לב' מוחין, וכיון שאין שם הזווג הזה דדעת, נמצאים החסדים סתומים מהארת חכמה, הרי שד' מוחין ובחינת עזקא הגנוז באו"א הפנימים ענינם אחד, כי מתוך שאינם עושים זווג בחו"ג שבדעת שלהם, ע"כ נעשו לעזקא, המקיף כמו טבעת למוחין דאבא הפנימי, שאינו יכול להתגלות משם. עש"ה. ואין להאריך. והנה נתבאר שמוחין דע"ב נקראים עזקא. אבל מוחין דל' דצלם, המתגלים בישסו"ת אינם נקראים עזקא, ומ"ש הרב כל בחינת מוחין, כוונתו למוחין דע"ב, כי רק הם נחשבים למוחין דהולדה כנודע. והנה נתבאר היטב ב' תקונים קדמאין של ז' תיקוני רישא, שהם גלגלתא ומו"ס.

עא) התיקון השלישי הוא קרומא דאוירא אזדכך וסתים, כי אזדכך כדי שיוכל לעבור אור האוירא דבגו גלגלתא להאיר דרך האי קרומא במו"ס אך עכ"ז הוא סתים: כבר נתבאר זה היטב לעיל (דף א' ש"ז ד"ה אמנם עש"ה ובדף א' ש"י ד"ה רישא) שהיא בחינת כח המסך דרדל"א

 

* מבוא שערים ש"ג ח"ב פרק ז'.

 

חלק י"ג              מבוא שערים            רישא ודיקנא דא"א א' שכז

 

במוחא סתימאה, אך עכ"ז הוא סתים, כי הומעט האור, ויכול ההוא מוחא לקבלו, משא"כ אם היה פתוח. ובתוך האי קרומא, מתלבש הת"ת דעתיק, כי הקרום החופה הוא דמיון הרקיע, שהוא ת"ת.

 

עב) וז"ס הרקיע המבדיל בין מים למים, שהם חו"ג דעתיק המתלבשים בגלגלתא ומוחא, והת"ת, מפסיק בין שניהם, ומבדילם ומכריע ביניהם. כי הת"ת הוא ו' שבשם, כנודע, והוא דמיון הרקיע הנטוי כעין ו', כמ"ש נוטה שמים כיריעה, שהוא סוד זה הקרום כמו היריעה. והחו"ג, הם כדמיון ב' יודין בב' צידי הוא"ו. ונמצאו שלשתם צורת א', שעליה נאמר, יהי רקיע, ויהי מבדיל בין מים למים, שהם ב' יודין עלאה ותתאה

 

עג) ולפי שתמיד, הקרום שהוא הת"ת נוטה אל החסד, וגם הוא ענף הדעת הגנוז באוירא, לכן נקרא קרומא דאוירא ולא קרומא ומוחא ולפי שבאוירא, מתלבש הדעת דעתיק, שאינו מכלל הז"ת דעתיק, אלא נשמה שלהם, לכן לא נזכר, רק שבעה תקוני רישא ולא אמרו שמונה תיקוני רישא, כי אין האוירא נכנס בסוג עמהם, כי הוא נעלם

 

אור פנימי

 

 

עצמו, מבחינת המלכות הממותקת במדת הרחמים, שהוא בחינת ה"ת בנקבי עינים המוציאה אח"פ דכל מדרגה לחוץ. וכיון שאין שליטתו ניכר אלא בגוף, כי ברדל"א עצמו אינו שולט, להיותו שם ממטה למעלה, וכן אינו שולט על הגלגלתא אע"פ שהיא כבר למטה ממסך הזה, משום שאין שליטת צמצום יכול להגלות על ג"ר דבינה שהיא בחי' דגלגלתא, לפיכך נבחן, שכח המסך הזה מתישב, תחת ג"ר דבינה, וממעל ז"ת דבינה, ונתחלקה משום זה הגלגלתא, שהיא כלי דבינה, למים עליונים ולמים תחתונים, כי המסך הזה הנקרא רקיע, הופרס תחת ג"ר דבינה, שהם אינם סובלים ואינם נסתמים כלום מכח המסך, כי בלאו הכי אינם מקבלים חכמה, וע"כ נקראו מים עליונים, ובחינת י' עלאה שבא'. אמנם הרקיע הזה שולט על ז"ת דבינה, כי הם צריכים להארת חכמה להיותם שרשי ז"א, כנודע, והרקיע הזה שהוא המסך והקרומא, סותם אותם מהארת חכמה, ואינו מאיר
אלא בחינת חסדים מכוסים בסיתום מכח המסך, ונמצאים סובלים דין וצמצום מכחו, וע"כ הם נבחנים למים תחתונים, ובחינת י' תתאה דא'.

וזה אמרו "אזדכך כדי שיוכל לעבור אור האוירא דבגו גלגלתא להאיר דרך האי קרומא" כלומר שבחי' החסדים המכוסים שבגלגלתא הם יכולים לעבור למו"ס דרך הקרום הזה, כי המסך אינו מצמצם רק אור חכמה לבד, וכיון שהחסדים המכוסים שבגלגלתא הם בחינת מים עליונים, כנ"ל, דהיינו אור הנשמה, ע"כ הם מזככים את הקרומא מאד, ועכ"ז הוא סותם את המים התחתונים, כלומר שמורגש בו כח הדין בהיות החסדים באים מתחת הרקיע, משום שהם צריכים להארת חכמה דוקא, והוא מעכב את זה. וצריך שתזכור בכל הענינים האלו, אשר כל ההפרש מז"א דאו"י אל בינה דאו"י אינו אלא בהארת חכמה, ובהיות ז"א חסר מהארת חכמה, נבחן שעוד לא יצא ונאצל מבינה, כמ"ש זה היטב

 

 

א' שכח          חלק י"ג תלמוד עשר הספירות רישא ודיקנא דא"א

 

עד) תיקון הד', אינון עמר נקי תליין בשקולא. דע, כי הנ"ה בכל מקום, יש להם ב' בחינות: א', הוא ראשי פרקי הירכין שהם למעלה מן היסוד. ב', התפשטותם למטה מן היסוד. וזולת זה יש להם בחי' פנימית שהיא גבוה מן היסוד והם סתומים מבפנים, והיא תרין ביעי דכורא, ששם מתבשל הזרע, ומהם נמשך למטה מהם ביסוד, וכן הוא ג"כ בנ"ה של הנקבה.

 

אור פנימי

 

 

לעיל בחלקים הקודמים. וז"ס הסתימא של המסך, שאינה ניכרת אלא במים תחתונים, שהם: ז"א, וז"ת דבינה, שהם שורשי זו"ן, אשר הארת חכמה היא עצם מהותם. ולפיכך המה סובלים מאד מן המסך הזה דקרומא דאוירא הסותם זאת. ובזה מתבארים גם המשך דברי הרב.

 

עד) עמר נקי תליין בשיקולא דע כי הנו"ה בכל מקום יש להם ב' בחינות: א' הוא ראשי פרקי הירכין שהם למעלה מן היסוד, ב' התפשטותם למטה מן היסוד: וצריך שתדע, כי כמו שכללות הפרצוף, מתחלק על ג' שלישים ראש תוך סוף, כן נה"י שהם בחי' סוף של הפרצוף, מתחלקים בעצמם ג"כ לרת"ס, כי כל ההבחנות שבכללות נוהג ג"כ בהפרט, כנודע. וענין התחלקות הזו ע"פ הט"ס המקוריות, שנתבאר לעיל בבחינת ראש הפרצוף, נוהג גם כן בבחינת נה"י של הפרצוף. כי גם בהם ג' כלים בינה ז"א מלכות, אשר מבחינת תיקון קוים נקראו חב"ד חג"ת נה"י, שהם ט"ס. וכמו שנתבאר לעיל אשר חב"ד, שהם הכלי דבינה בג' קוים שבה, המה מתחלקים לג"ר ולז"ת שג"ר הם בחינת ם' דצל"ם ואו"א עלאין וז"ת הם בחינת ל' דצלם וישסו"ת. ממש עד"ז מתחלק ג"כ החב"ד דנה"י, שהם ג"ש העליונים דנה"י, כי ג"ר דשלישים העליונים האלו הם בחי' ם', ואו"א עלאין, וחסדים מכוסים. וז"ת דשלישים עליונים הם בחינת ל', ונחשבים לחג"ת, וישסו"ת, ולבחינת
אור דאשתאר מאויר, וחסדים מגולים. דהיינו כל הבחינות האמורות בל', דצלם.

ובזה תבין ההפרש מחלק נו"ה שהם למעלה מן היסוד. ומחלקי נו"ה שלמטה מן היסוד. כי אותם שלמעלה מן היסוד, הם בחינת ם' ואו"א עלאין ואוירא, דהיינו בחסדים מכוסים תמיד, ואותם שלמטה מן היסוד הם בחי' חג"ת וישסו"ת ובחינת אור דאשתאר מאויר. ובחסדים מגולים.

והנה התחלת נה"י דעתיק הוא מקרומא דאוירא ולמטה, כי ערך הראש הא' דגלגלתא כלפי ראש הב' דאוירא, הם כערך או"א עלאין אל ישסו"ת. שה"ס ם' ול' כנ"ל. וע"כ כמו שאו"א מסתיימים על החזה דא"א, ומחזה ולמטה מתחיל ישסו"ת, כנודע, כן הגלגלתא מלבשת לחג"ת דעתיק עד החזה, ושם בחזה עומד הקרומא דאוירא, המשמש שם כמו פרסא גו מעוהי, ומשם ולמטה הוא בחינת נה"י דעתיק. כי טעם אחד להם, שכמו שנקודת החזה נחשבת בא"א לסיום ג"ר דבינה, וע"כ מלבישים שם או"א, כן כאן בגלגלתא נבחן הסיום דג"ר שלה לנקודת החזה. וזכור שהגלגלתא נחשבת לבינה בערך רדל"א, אבל מבחי' עצמה היא כתר.

 

ונתבאר שמקום הקרומא, הוא בחינת חזה, ומשם ולמטה הוא נה"י. אמנם לפי"ז קשה מאד, איך אפשר שגבורה דעתיק יתלבש במו"ס, והרי מו"ס הוא למטה מקרומא דאוירא, ששם הוא בחינת החזה דעתיק, כמבואר. והענין מתבאר במ"ש לעיל (דף א' שי"ז ד"ה שהעתיק) כי מסדר

 

 

חלק י"ג              מבוא שערים            רישא ודיקבא דא"א א' שכט

 

עה) והנה ב' תקוני אית ברישא, והם ב' אודנין וב' עיינין והמצח עומד ביניהם, כי הוא למטה מן האזנים וגבוה מן העינים, והוא בחי' היסוד דעתיק דגניז במצחא. והנ"ה בב' אודנין ובב' עיינין, שהם בשתי, בחינות הנצח וההוד כנזכר, וזהו הענין שנקרא הנ"ה בחי' עינים.

 

עו) אמנם להיות האזנים דעתיק מקום גבוה מאד, כי הם ב' ביעין הסתומים, לא שלחו בהם יד ולא נזכר בשום מקום, לא בספרא דצניעותא, ולא בב' האדרות. וכבר ידעת מן א"ק, כי האזן שלו גבוה משאר הבחי' שלמטה ממנה, כי היא בחי' נשמה, כנזכר שם. וזהו טעם, חרשו נותן לו דמי כולו.

 

אור פנימי

 

 

אצילות הפרצופים, נחשב רק ב' רישין בא"א שהם גלגלתא ומו"ס, שקומתם שוה, להיותם בחינת דו"נ דראש דא"א. וע"כ המה מלבישים לחסד וגבורה דעתיק, שגם הם קומתם שוה. אמנם מבחינת תיקון המוחין הם נחשבים לג' רישין: גלגלתא ומוחא דאוירא ומ"ס. ומבחינה זו אין קומתם שוה, אלא שהם זה תחת זה, שמוחא דאוירא מקבל מגלגלתא, ומו"ס מקבל מאוירא. כנ"ל באורך עש"ה.

ושורש השינוי הזה הוא, מכח הב' מלכיות שבמלכות דרדל"א, שמלכות א' היא מצמצום א', שאינו משמש עמה אלא בגניזה, שפירושו, שאינה מתגלה בקו אמצעי שלו, ששם מקום הזווג, אלא שנמצאת בבחינת הקו השמאל בלבד, כנ"ל. והוא משמש רק במלכות דצמצום ב', והיא נמצאת בקו אמצעי שלו, כנ"ל. וזהו כל עיקר ההבחן מג' התיקונים הראשונים, שהם גלגלתא ומו"ס, לתיקון הג' הנקרא קרומא דאוירא. כי ב' התיקונים הראשונים מלבישים הקצוות שלו, שהם לחסד וגבורה דעתיק. ועל כן המה מקבלים מבחינת מלכות דצמצום א' הנמצאת בקצוות, כנ"ל. אבל התיקון הג' הנקרא קרומא דאוירא בא מקו אמצעי דעתיק שהוא ת"ת, וע"כ אין בה רק המלכות דצמצום ב'. והבן זה.

והנך רואה, שענין ב' ראשים דא"א
וענין ג' ראשים דא"א, אע"פ שנמצאים במקום אחד, מ"מ המה ענינים נבדלים כי בחינת ב' ראשים מתוקנים ממסך שבמלכות דצמצום א', שמטעם זה הם בקומה שוה, ושניהם נקראים בשם עזקא, שפירושו ם' סתומה, שגלגלתא נקרא עזקא דכיא, ומו"ס נקרא עזקא רבה, כנ"ל באורך, וע"כ הם. מלבישים לחסד וגבורה דעתיק. אמנם ענין תיקון ג' רישין, הם נמשכים מתיקון הג' שהוא בחינת המסך המתוקן במלכות דצמצום ב', שאין לה ענין עם המלכות דצמצום א'. וע"כ מכחה נבחנים ב' רישין מוחא דאוירא ומו"ס לבחינת נה"י דעתיק, העומדים מחזה ולמטה שלו, כנ"ל, כי קרומא דאוירא היא הפרסא שבחזה. וז"ס שאין מלכות נוגעת בחברתה כמלא נימא. כי אין להם שום חיבור זו עם זו. כמ"ש עוד מזה להלן.

 

וזה אמרו "הנצח הוד בכל מקום יש להם ב' בחינות: א' הוא ראשי פרקי הירכין שהם למעלה מן היסוד, ב' הוא, התפשטותם למטה מן היסוד. וזולת זה יש להם בחינת פנימית, שהיא גבוה מן היסוד והם סתומים מבפנים והיא תרין ביעין דכורא" והנך רואה איך הרב חושב כאן ג' בחינות של נו"ה. והנה ב' בחינות הראשונות כבר נתבאר לעיל, שהם בחינות ם' ל' דצלם,

 

 

א' של             חלק י"ג תלמוד עשר הספירות רישא ודיקנא דא"א

 

עז) ואמנם במקום בחי' האזנים נזכרים השערות דרישא היוצאות מכח האזנים, ומשם שרשם, ומשם מתפשטין. ולהכי בעי לאעברא שערא מע"ג אודנין, כנזכר באדרת נשא קל"ח ע"ב, ובתיקון ע' קכ"א ע"א. וטעם הדבר שלא יתאחזו הדינים באודנין במאד מאד, ויתחזק כחם בשרשם.

 

עח) וכבר ידעת, כי נ"ה הם לבר מגופא, אשר לכן מתגלים בהם הדינין כנזכר בפרשת צו דף ל"ב ע"א בסוד וערבי נחל. ולכן, מהם יוצאין השערות שהם חוזק הדינין, מלשון אשר בשערה ישופני. ולכן נקראו שערות כמבואר בפסוק מקולות מים רבים כו', שהם גבורות מנצפ"ך.

 

אור פנימי

 

 

שנו"ה שלמעלה מן היסוד הם בחינת ם', וחב"ד, ואו"א עלאין, וחסדים מכוסים. ונו"ה שלמטה מן היסוד הם בחינת ל' וחג"ת וחסדים מגולים. ועתה נבאר הבחינה הג' שהיא הבחי' פנימית דנו"ה הגבוהים מן היסוד ונקראים ב' ביעי דכורא. כי נתבאר שהגם שמלכות דרדל"א מצמצום א', אינה מתגלה באצילות, מ"מ היא משמשת שם בגניזה, שפירושו בקצוות כנ"ל. ולפיכך גם אלו הנה"י דעתיק נבחנים לקצוות ולקו אמצעי, אשר בימין ושמאל שלהם, נמצאת המלכות דצמצום א', והם הנקראים ב' ביעי דוכרא המבשלים הזרע. באופן שאותם ב' בחינות שיש בכללות הראש דא"א, שהם מתיקון הא' והב' שבגלגלתא ומו"ס הנקראים ב' עזקין. ובחינת תיקון הג' שהוא למוחין, כן ישנם אלו ב' בחי' גם בנה"י עצמם דעתיק, שבחי' ב' עזקין מתוקנים בפנימיות נו"ג, שהם נקראים ב' ביעי דוכרא, ובחינת תיקון המוחין בסוד ג' רישין הם חיצוניות נו"ה, הנחלקים לג' שלישים, ששליש א' הוא למעלה מן היסוד, וב"ש למטה מן היסוד. והבן היטב.

 

וזה אמרו "והנו"ה הם בב' אודנין וב' עיינין והמצח עומד ביניהם כי הוא למטה
מן האזנים וגבוה מן העינים, והוא בחינת היסוד דעתיק הגנוז במצחא" דהיינו כנ"ל, ששלישים עליונים דנו"ה שהם בחינת ם' וחסדים מכוסים וכו', הם מלובשים באודנין, וע"כ נבחנים האודנין שהם למעלה מן היסוד עתיק שבמצח, ושלישים אמצעים דנה"י דעתיק מלובשים בעיינין, שהם בחינת ל' דצלם, וחג"ת וחסדים מגולים, כנ"ל וזהו מבחינת תיקון המוחין, הנמשכים מתיקון הג', שהיא בחינת מלכות דצמצום ב'. ומלבד זה יש עוד בחינת פבימיות דנו"ה תוך פנימיות הב' אודנין, שהם בחינת המלכות דצמצום א', שהם בחינת ב' ביעי דוכרא, הנמשכים מב' תיקונים הראשונים גלגלתא ומו"ס, כנ"ל.

 

וזה אמרו "אמנם להיות האזנים דעתיק מקום גבוה מאד, כי הם ב' ביעין הסתומים לא שלחו בהם יד וכו' " דהיינו כנ"ל כי מלבד שהם משתמשים בתיקון המוחין לבחינת שלישים עליונים כנ"ל, הנה יש בהם עוד בחינת פנימיות דנו"ה שהם ב' ביעי דוכרא. וע"כ המה בחי' סתומות, כי נמשכים מב' עזקין, שה"ס הם' סתומה דלםרבה המשרה, שיש בהמסורה. ולפיכך אין הזוהר עוסק מהם.

 

 

חלק י"ג              מבוא שערים            רישא ודיקנא דא"א א' שלא

 

עט) ונמצא, כי כל בחי' הדינין הם שערות, וכולם הם מנ"ה, ששם הגבורת היכר הדינין כנ"ל, ובעלותם בסוד אור חוזר, שהם סוד הגבורות, פוגעים בשלשה מקומות, והם ג' רישין דא"א: גלגלתא, ואוירא ומוחא, ומתערבי בכולהו ונפקי מכולהו י"ג חוורתי, וי"ג נימין וי"ג תיקוני דיקנא, וכולהו מבחי' הנ"ה הנזכר, אלא שכפי תערובתם בהני ג' רישין, אשתנו שמייהו יען מתערבין עם אורות ג' רישין ונפקי כחדא, כי הרי אעפ"י שהכל מבחי' נ"ה כנזכר, עכ"ז הי"ג חוורתי הם מאורות של גלגלתא ג"כ, והי"ג נימין באוירא, והי"ג תקוני דיקנא ממוחא, כי גם מג' הראשין יוצאין אורות הנזכר ג"כ.

 

אור פנימי

 

 

עט) הדינין הם שערות וכולם הם מנו"ה וכו' ובעלותם בסוד או"ח וכו' פוגעים בג' מקומות וכו' ומתערבי בכלהו: וכן אומר לעיל, שבמקום בחינת האזנים, נזכר השערות דרישא, היוצאות מכח האזנים, ומשם שרשם ומשם מתפשטים ולהכי בעי לאעברא שערא מעל גבי אודנין. ע"ש. והיינו מכח הפנימיות דנו"ה שיש באודנין אלו, שהם בחינת ב' ביעי דוכרא. אשר בביעה שמאלית גניז שם כח העביות דמלכות מצמצום א', כי היא נמצאת בכל קו שמאל דז"ת דעתיק, וכמו שנגנזה במו"ס מכח הגבורה דעתיק שנתלבשה בה, כן נגנזה באזן שמאל, מכח ההוד דעתיק שנתלבש שם, אמנם כאן נחשבת לדינים להיותם מחזה ולמטה דעתיק, ומחמום הדינים ההם מתבשל הזרע, שה"ס החסדים המתגלים ביסוד דעתיק שלמטה מהם, כנ"ל, ששם מקום הזווג בקו האמצעי, המעלה או"ח ומלביש קומת החסדים, כנודע. והנך מוצא שכח המלכות דצמצום א', מתערבת בהארתה גם בקו אמצעי, כי מכחה מתבשל הזרע כנ"ל. אע"פ שהמסך ומלכות דקו אמצעי הוא מצמצום ב', שהיא הנקרא עטרת היסוד דעתיק (כנ"ל דף א' ש"ה אות כ"ג) וזה שאומר הרב שהארתה מתגלה, אע"פ שהיא עצמה נגנזה בראש דעתיק. כנ"ל (א' שכ"ז אות ע"ב) וטעם של הצורך להארת המלכות הזו הוא, משום שהמסך
דצמצום ב' הוא רק תולדה דמסך דצמצום א', וע"כ לא היה קיום להענף אם לא היה לו הארה מתמדת מן השורש שלו. והבן.

והנה השערות בשרשם הם כח הדינים הגנוזים בפנימיות האודנין, שהם אינם מקבלים מיתוק וזווג להיותם גניזין בקו שמאל, כנ"ל, ושום זווג לא נעשה עליהם, אמנם האו"ח העולה מהזווג בעטרת יסוד דעתיק ממטה למעלה בתוך המצח דא"א, הוא מוציא הארה מנו"ה הפנימים שבקצוות שהם בב' האודנין שלמעלה ממנו, להיותו המכריע בין הקצוות, ונמצא כח הדין הגנוז באודנין מתערב ג"כ באו"ח העולה, וכיון שכח הדין הזה בא ממלכות הגנוזה, שמיתוק הזווג לא היה עליה, הרי היא נחשבת למותרי מוחא, כלומר, שאינם מקובלים שם בתוך הארת המוחין, ע"כ הם בוקעים ויוצאים דרך נקבי הגלגלתא לחוץ ומתגלים על הגלגלתא בסוד שערות רישא.

אמנם כיון שהזווג עצמו מתחילתו היה כלול ג"כ בהארת המלכות הגנוזה באודנין, דהיינו מבחינת בישול הזרע, כנ"ל. ע"כ יוצא בחינת מותרי מוחא גם מבחינת קו אמצעי ג"כ, כי קבל לתוכו כחות מסוד חימום הזרע, ולפיכך יוצא שערות גם מתיקון המוחין שבקרומא דאוירא, וע"כ נולדו ויצאו השערות מכח כל ג' רישין בסוד י"ג נימין כמ"ש לפנינו. הרי ששורש השערות הם רק בנו"ה הפנימים דאודנין,

 

 

א' שלב          חלק י"ג תלמוד עשר הספירות רישא ודיקנא דא"א

 

פ) והנה נ"ה נקראו ווי העמודים, שהם יכין ובועז, ב' ירכין כדמות ב' ווין, וגם כי נ"ה מן הת"ת, שהוא אות ו' נפקו, ונעשו גם הם בחי' ווין, שהם השערות, אשר הם דמות ווין, ולכן שערות הראש נפקי מתתא לעילא, כדמות ווין כי הם עוברים דרך קרומא דאוירא, שהוא הת"ת, ויוצאים לחוץ, ונעשים ווין כמוהו, והם אור חוזר, כי הם גבורות. ואלו הם סוד י"ג נימין דשערי דרישא, הנזכר באדרא, ובפ"ט וי' יתבאר ענינם וע"ש.

 

אור פנימי

 

 

ממלכות דעתיק הגנוזה שם וענפיה הם השערות מכל ג' רישין. וזכור זה.

וזה אמרו "ואמנם במקום בחינת האזנים, נזכרים השערות דרישא היוצאות מכח האזנים, ומשם שורשם, ומשם מתפשטין ולהכי בעי לאעברא שערי מע"ג האודנין" דהיינו כמבואר, כי שורש השערות הם בנו"ה דאודנין הפנימים, כי השערות שיצאו מג' רישין בסוד י"ג נימין, הם ענפיה בלבד, מחמת שסייעה שם בסוד החימום ובישול דב' ביעי דוכרא, כנ"ל. וע"כ בעידנא דצלותא צריכים לאעברא שערא מע"ג אודנין, כדי שלא יתרבה כחם מכח נגיעתם בשורשם. ואז לא תתקבל התפלה ח"ו. והבן זה, כי סוד התפלה הוא בחינת העלאת מ"ן, וכיון שאין המלכות הזו שבפנימיות נו"ה דאודנין ראויה לסוד הזווג, כנ"ל, לכן אם יתגלה כחה בהשערות בשעת התפלה, נמצא שהוא מעלה מ"ן גם מבחינת מלכות הזו. ואז אפילו המ"ן שהם ממלכות הממותקת נפסלים ג"כ, כי הם עולים יחד. וז"ס שאין התפלה מתקבלת, כלומר שלא ימשיך זווג בכח תפלתו. והבן היטב.

 

וזה אמרו "ובעלותם בסוד או"ח שהם סוד הגבורות, הם פוגעים בג' מקומות, שהם ג' רישין דא"א גלגלתא ואוירא ומו"ס ומתערבי וכו' י"ג חיורתא וי"ג נימין וי"ג תיקונא דיקנא, וכלהו מבחינת נו"ה הנזכר אלא שכפי תערובתם בהני ג' וישין אשתני שמייהו" כלומר, אע"פ ששורשם של
השערות הם מנו"ה הפנימים שבאודנין הבאים מב' רישין גלגלתא ומו"ס, בעוד שאין להם חיבור כלל עם תיקון הג' דקרומא דאוירא, שממנו נתקנו ג' רישין דא"א, כנ"ל. (דף א' שכ"ח ד"ה עמר נקי) עכ"ז כיון שב', ביעי דוכרא האירו בסוד בישול הזרע, ע"כ נמצא כחם מעורב באו"ח העולה מן המסך שבעטרת היסוד דעתיק, והם פוגעים משום זה בכל ג' רישין ועושים בהם מותרי מוחא, בסוד דינים הנקראים שערות, ובסור חיורתא שעליהם נאחזים, כמ"ש לפנינו.

 

פ) כדמות ווין כי הם עוברים דרך קרומא דאוירא וכו' ווין כמהו והם או"ח כי הם גבורות: ענין השערות יתבאר להלן במקומו, שהם בחינת ג"ר דחכמה, שהיו צריכים להתלבש בגלגלתא ומוחא סתימאה, בעת שנעשה הזווג על מסך דבחי"ג. הממשיך קומת חכמה. ומחמת התיקון דם' דצל"ם יצא האור לחוץ, ונעשה מקיף חוזר. כי האור נסתלק מן הכלים שלהם שהם השערות, ונעשו לאו"מ. וז"ש "כי הם עוברים דרך קרומא דאוירא וכו' " כי זה התיקון דם' דצל"ם, נעשה בכח הקרומא דאוירא, כנ"ל בסמוך, שעי"ז נסתלק האור מהם, ונעשו בבחינות גבורות ווין. אמנם בשעת הזווג בעת שאריך אנפין ועתיק נעשו לאחד, אז מאיר בהם או"מ, והשערות נעשו ליודין, כמ"ש להלן, כי אז בחינת הווין שבהם יורדים למו"ס.

 

 

 

חלק י"ג              מבוא שערים            רישא ודיקנא דא"א א' שלג

 

פא) וכבר ידעת, כי נצח כלול בחסד שהוא קו ימין, והוד כלול בגבורה, ולכן נ"ה אלו רמוזים בגלגלתא ומותא, שבהם חו"ג דעתיק, וטמירי תמן, ומתמן נפקי דרך ההוא קרומא, שהוא הת"ת, ויוצאים משם הנ"ה בבחי' ווין. וז"ס שנקראו השערות בתיקונים דף ק"ב ע"ב ב' ווין, כמ"ש, וכל נימא שיעורא דאת ו'. ונ"ל חיים, כי אלו השערות הם סוד זקן התחתון דעל תרין ביעין דעתיק, כי דוגמא זו נעשה הזקן דז"א, בנה"י דא"א וע"ש.

 

פב) וז"ס ואלה המלכים כו' כי כבר הודענוך, כי השערות מבירור המלכים והגבורות ההם יצאו, ודרך נקבי השערות הללו, יוצא האור אל המלכים שלמטה מא"א להחיותם, כי האור מתמעט בצאתו ממעבר צר של נקבי השער כנ"ל. כי השערות הם התיקון האמיתי להחיות המלכים, ואז ע"י שערות אלו היה בהם כח לקבל האור ולא קודם לכן, רק עד זה התיקון הרביעי דרישא דא"א, אשר ממנו יצאו השערות כנזכר, ואז היה כח בהם לקבל האור.

 

אור פנימי

 

 

פא) נו"ה אלו רמוזים בגלגלתא ומוחא, שבהם חו"ג דעתיק וטמירי תמן ומתמן נפקי דרך ההוא קרומא: פירוש, כי אלו השערות הם מקיף חוזר, שכבר היה בכלים בעת שנעשה הזווג על מסך דבחי"ג, אמנם לא יוכל להשאר ולהתלבש בגלגלתא ומו"ס, מחמת הם' דצל"ם רכיב עלייהו, וע"כ יצאו מגלגלתא מו"ס, ונעשו לאו"מ בבחי' שערות מעל גבי הגלגלתא. כנ"ל בסמוך הרי שהשערות הן בחינת האורות דנפקי מגלגלתא ומו"ס. וז"ש ומתמן נפקי דרך האי קרומא.

תרין ביעין דעתיק וכו': כבר נתבאר זה לעיל, כי הם בחי' נו"ה דעתיק שלמעלה מיסוד, להיותם מתוקנים בבחינת ם' דצל"ם, וע"כ אין להם עסק לא עם הקטנות דמסך של היסוד, ולא עם הגדלות שלו. ע"ש. גם נתבאר, דתמן גניז האי בוצד"ק, שה"ס מלכות דצמצום א', שמהם בחינות חימום להעלאת מ"ן. וז"ס שטוחנים מ"ן לצדיקים, כמ"ש להלן. ומכח החימום של המלכות דצמצום א', מתעלים אח"פ דחכמה,

שהם בחינת השערות. הרי שהשערות יוצאות מבחינת ב' ביעי דוכרא. כי ממלכות דצמצום ב' בלבד לא יצוייר המ"ן של העלאת אח"פ, להיותה חסר מהם מראשית התהוותה. כמ"ש להלן.

 

פב) השערות מבירור המלכים והגבורות וכו' כי השערות הם התקון האמיתי להחיות המלכים: כמ"ש לעיל, שהשערות הן ענפי ע"ב, דהיינו אותו ג"ר דע"ב שלא יכלו להתלבש בגלגלתא ומו"ס ויצאו לחוץ בבחינת מקיף חוזר, וזהו בחינת האור ישר עצמו. והשערות, הם בחינת האו"ח והכלים דאח"פ שעלו מבי"ע, שהשלימו ע"ס דכלים לצורך המשכת האור הזה דע"ב. אלא כיון שהאור לא נתלבש בהשערות, כי נסתלק מהם לאחר הזווג, ע"כ נעשו בסוד גבורות, וגם הבוצד"ק כלול בהם כנ"ל. וז"ש "כי השערות הם עיקר התיקון לבירור המלכים" כי חכמה נקראת אור החיה, וה"ס אורות דתחיה העיקרים, אשר אין המשכת חכמה באצילות, זולת ע"י השערות, כמ"ש לקמן.

 

 

א' שלד          חלק י"ג תלמוד עשר הספירות רישא ודיקנא דא"א

 

פג) והנה לפני מלוך, הוא תיקון הראשון. מלך, תיקון השני. ישראל, תיקון שלישי, כי ישראל הם סוד הת"ת. בני ישראל, הם נ"ה, בני הת"ת, כנודע, והוא תיקון הרביעי, כי עד זה התיקוי הרביעי, לא יכלו המלכים לקבל אור העליון.

 

פד) והרי נתבאר תיקון הרביעי ותיקון הששי, שהם ב' בחי, נ"ה, א' האזנים הסתומים בסוד ב' ביעין, אשר לכך לא נזכר רק בחינת השערות היוצאין מהם, אשר כנגד תיקון זה אמר בספרא דצניעותא, אינון עמר נקי תליין בשיקולא. ובחינה ב', הם ב' עיינין, וכנגדם אמר, אשגחא פקיחא דלא נאים, ונטיר תדירא, שהם בחינת נ"ה הנגלים, כמו העינים שהם נגלים, והם בחי' הירכין, שהם החיצונים ואינם סתומים, והם למטה מן היסוד הגנוז במצח כמ"ש.

 

פה) תיקון הה' הוא רעוא דרעוין אתגליא בצלותא דתתאי, הוא מצחא דא"א, וביה אתגניז יסוד דעתיק, והנה בחי' נ"ה העליונים, שהם תרין אודנין תרין ביעין, דנחית מנייהו אל פי האמה, הוא יסוד דעתיק

אור פנימי

 

 

הרי שעיקר תחית המלכים תלוי רק בהשערות.

 

פה) יסוד דעתיק הגנוז במצחא ולכן גם במצח זה יש בו כח הדינין הנמשכים בו מנו"ה וכו' כי תמיד טפם החסד גנוזה בפי אמת יסוד: פירוש, כי השערות רישא צריכים לכסות רק חג"ת דעתיק המלובשים מקרומא דאוירא ולמעלה, דהיינו ממצח ולמעלה בכל הראש, דהיינו במקום ג"ר דבינה ששם החסדים צריכים להיות מכוסים, אבל במקום ז"ת דבינה, שהוא מקרומא דאוירא ולמטה שהוא מקום המצח וב' תפוחין קדישין, הם צריכים להיות בלי שערות, להיותם בחינת הסדים מגולים, שה"ס הפנים בסו"ה חכמת אדם תאיר פניו. אמנם כשאין התחתונים כדאים, אז נמשכו אלו ט' נימין שבימין ושמאל דרישא, ששרשם ג"כ מנו"ה דעתיק, ומכסים על המצח ועל הפנים, ואז אין אור העתיק נגלה בא"א, אלא שהם בבחינת חסדים מכוסים כמו מקרומא
ולמעלה, כי הנימין מכסים האור הגדול ההוא.

ובהיות עת רצון, אז מאירים הי"ג חיורתא, באלו הי"ג נימין, והנימין מסתלקים מעל המצח והפנים, ואז נולד מצח הרצון דא"א כמ"ש בזוהר דרדל"א פשיט חד טורנא בסימא יאה דאתכליל במצחא וכו', ואתרשים בו חד נהורא דאקרי רצון עכ"ל. פשיט פירושו: שנתגלה. טורנא בסימא יאה, הוא שם היסוד, מבחינת טיפת ההסד דמתגליא אפומא דאמה. כלומר בשעה שמשפיעים הו"ג מגולים בהארת הכמה. וזהו תיקון הה', אשר רעוא דרעוין אתגליא בצלותא דתתאין.

וזה אמרו "כי תמיד טפת החסד גנוזה בפי אמת יסוד, וה"ס חסד דעתיק הגניז בגלגלתא דא"א, ומתמן נחית ואתגניז ביסוד דעתיק אשר במצחא דא"א" גניזה, פירושה כיסוי החסדים מהארת חכמה, אשר גניזה זו מגלגלתא, שחסד דעהיק גניז בו, כנ"ל, שה"ס עזקא דכיא. וע"כ טפת חסד בבחינת

 

 

 

 

חלק י"ג              מבוא שערים            רישא ודיקנא דא"א א' שלה

 

הגנוז במצחא, לכן גם במצח זה יש בו כח הדינין הנמשכין בו מנו"ה הנזכר.

 

פו) וז"ס מ"ש באדרת נשא דף קל"ו ע"ב ובהאזינו דף רצ"ג, כי מצח ונצח כלא חד באתוון רצופין. ר"ל, כי אות מ' דמצח התחקפה בנ' דנצח, יען הם אותיות רצופות באלפא ביתא, כי כן דרך הצירוף, והנה גם הם סמוכים הנצח עם היסוד אשר הם האזנים עם המצח, והוו כולא חד, כי נתגלו שם הדינין והגבורות כנודע, כי דרך, היסוד יוצאין הה"ג אלא שבא"א הדינין נכפים בחסדים ואינם מתגלים כי החסד גובר בהם, כי תמיד טיפת החסד גנוזה בפי אמת יסוד, כנזכר באדרת נשא דף קמ"ב ע"א, והוא סוד החסד דעתיק הגנוז בגלגלתא דא"א, ומתמן נחית ואתגניז ביסוד דעתיק אשר במצחא דא"א, בסוד אור זרוע לצדיק.

 

פז) וז"ש באדרת האזינו, מצחא דאתגלי בעתיקא קדישא רצון אקרי, דהא רישא עלאה דא סתים לעילא דלא אתידע, פשיט חד טורנא בסימא יאי דאתכליל במצחא כו', וההוא רישא כו' ואתרשים פה חד נהורא דאקרי רצון כו'. הרי מבואר בפירוש כי עתיק יומין נתלבש היסוד שבו: הנקרא חד טורנא יאה, בסוד ויהי יוסף יפה תואר בסימא, כי החסדים שבו נותן לנוקבא לבשם הגבורות ולהמתיקם. וזה היסוד אתלבש ואתכליל במצחא דעתיקא שהוא הא"א.

 

פח) והנה נקרא מצח הרצון, כי אתרשים ביה חד נהורא דאקרי רצון, ונהורא הוא אור, שהוא החסד, ונקרא רצון בסוד נוצר חסד, אותיות רצון, שהוא החסד הגנוז ונצור גו אמת היסוד, וע"ש טיפת חסד זו המתגלית ביסוד דעתיק הגנוז במצחא דא"א, נקרא מצח הרצון, והנה כל שאר החסדים נקראו רצון, וזה העליון שבכולם, נקרא רעוא דרעוין, ר"ל רצון שכל שאר הרצונות נאחזים בזה, ונתלים בו.

 

פט) ואמנם במצחא דז"א, שם נתגלו הדינין שנמצאו בו מן הנ"ה, כנזכר, כי גם שם הנה"י דא"א ואו"א הם במוחין דיליה, והיסוד נגנז במצחא דיליה, ושם לזמנין נתגלו הדינין, וכמ"ש באדרת נשא דף

 

 

אור פנימי

 

 

הגניזו, יש תמיד ביסוד דעתיק אשר במצחא, שהוא שפע תמידית, לא תשתנה לעולם. ע"ד שנתבאר בראש הא' שנקרא

גלגלתא, כי נה"י דעתיק המלובשים בא"א, מחולקים ג"כ לע"ס חב"ד חג"ת נה"י, שב' אודנין ומצחא הם בחי' חב"ד ומקבלים

 

 

א' שלו           חלק י"ג תלמוד עשר הספירות רישא ודיקנא דא"א

 

קל"ו ע"א, ותנא כד אתגליא האי מצחא אתערי כל מאריהון דדינא ועלמא בדינא אתמסר כו'. גם בדף קכ"ט ע"א קאמר דאף במצחא דעתיקא נהרין מיניה ארבע מאה בתי דינין, כד אתגלייא האי עת רצון, ר"ל שיש בו ת' בתי דינין, אלא שהם מאירים ונהרין, לפי שעת רצון שהוא טיפת החסד דיסוד דעתיק אתגליין תמן.

 

צ) אמנם היותם ת' דינין, יען כי שם סוד הדעת דא"א כנגדו בפנים, ובו הגבורות שהם שם הוי"ה א', וכל אות ממנה היא כלולה מק', הם ת' בתי דינין והבן זה. ונמצא יסוד דעתיק גו דעת דא"א ודעת דא"א גו מצחא דיליה.

 

צא) תיקון הז' הוא נוקבא דפרדשקא, והוא חוטמא דא"א, ובה אתגניז המלכות דעתיק יומין, וז"ש באדרת האזינו דף רפ"ט ע"א, ובהאי נוקבא דחוטמא דפרדשקא תליא ה' כו', כן המלכות נקרא ה', ולכן נפיק מינה רוחא לקיימא ה' דלתתא, שהיא בחי' מלכות. ולכן קאמר התם, דדינא בחוטמא תליא, דכתיב עלה עשן באפו כי עיקר הדינין מתגלין במלכות, שהיא נקבה וכולה דינין. ונודע, כי המלכות נקרא תהלה לדוד, וז"ש התם, והכא כתיב ותהלתי אחטם לך, כי תהלה דעתיק נתגלית בחוטם דא"א

 

אור פנימי

 

 

מגלגלתא, והם בחי' ם' דצל"ם, וב' עיינין וחוטמא, הם בחינת חג"ת, ומקבלים מאוירא, והם בחינת ל' דצלם, שהיא חסדים מגולים בסוד אור דאשתאר מאויר. וב"ש תחתונים דנו"ה, ה"ס ב' נוקבי דפרדשקא. וזה שמדייק הרב כי לעולם טפת החסד גנוזה בפי אמת יסוד, שה"ס חסד דעתיק הגנוז בגלגלתא דהיינו כמבואר, שזה וזה הם בחינת חב"ד, והם בחסדים מכוסים.

וזה אמרו וע"ש טפת חסד זו המתגלית ביסוד דעתיק הגנוז במצחא דא"א נקרא מצח הרצון" והנך רואה איך לעיל כתב הרב טפת חסד גנוזה בפי אמת יסוד. וכאן מדייק טפת חסד זו המתגלית ביסוד. והיינו בסוד עת רצון, שאז מאירים הי"ג חיורתא בי"ג הנימין והנימין מסתלקים מעל המצח
והפנים, ואז טפת חסד מתגלית ביסוד דעתיק באור החכמה, שהארת חכמה זו מושפעת לשלישים אמצעים שהם העיינין וחוטמא, ואז אתפני שערין מעל המצח והפנים. כמ"ש להלן.

 

צא) נוקבא דפרדשקא והוא חוטמא דא"א ובה אתגניז מלכות דעתיק יומין: כבר נתבאר לעיל שהיא בחי' ב"ש תחתונים דנו"ה דעתיק, וכיון שאין שם ג' קוים בב"ש תחתונים, ע"כ נבחנת על שם המלכות, ולא בשם נה"י. וע"כ הם ב' נקבי, כנגד נו"ה, מחד נמשך חיין שהוא הימין שנקרא נצח, ומחד נמשך חיי דחיין, שה"ס השמאל שנקרא הוד. ומ"ש בסו"ה עלה עשן באפו זה סובב על חוטמא דז"א. כמ"ש בזוהר.

 

 

 

חלק י"ג              מבוא שערים            רישא ודיקנא דא"א א' שלז

 

*        צב) אחר שנתבאר בפרקים שעברו ענין הג' רישין שבא"א, והם: גלגלתא, ואוירא, ומוחא. ואיך יש בכל בחי' מהם ג' בחי', שהם ג' הויות כנ"ל, והנה בכל הוי"ה מהם יש ארבע אותיות, נמצאו י"ב אותיות בכל רישא, והכולל הם י"ג שהוא הרישא בעצמה, שיש בה הויה א' הכולל את השלשה הויות שיצאו ממנה. וא"כ ודאי, שאלו הי"ג בחי' שנמצאו בכל רישא מהג' הנזכר, יתגלה מציאות הארתם בחוץ.

 

צג) ואמנם היותם י"ג, הוא, כי כיון שלעולם אין כל הי"ס של העליון מתלבשים תוך הי"ס של התחתון רק הז"ת של העליון לבד, והג"ר נשארו מגולות, ונמצא כי הז"ת של העליון מתלבשות בכל הי"ס שבתחתון, ובודאי שהג"ר יאירו למטה, וא"א שהתחתון יהיה חסר מהארת הג"ר לגמרי, דא"כ איך היו בו עשרה גמורות, ולכן צריך שיהיה בתחתון שלשה אחרים, כדי שיקבלו הארה מן הג"ר של העליון, והרי הם י"ג. ולכן אין לך בחי' בעולם הן בא"א הן באו"א, ובזו"ן, שאין בו י"ג בחי', וזכור כלל זה ועוד יתבאר.

 

אור פנימי

 

 

צג) ולכן צריך, שיהיה בתחתון ג' אחרים כדי שיקבלו הארה מן הג"ר של העליון והרי הם י"ג: כבר ידעת, שיש רק ט"ס מקוריות. שהם בינה ז"א מלכות, אשר בתיקון קוים הם חב"ד חג"ת נה"י. אבל הכלים דכתר חכמה חסדים בפרצוף.

 

וטעם הדבר הוא, מפני שרדל"א לא נתלבש בא"א מבחינת מלכות שלו דצמצום א', כי היא נשארת גנוזה ברישיה, אלא שנתלבש בא"א, מבחינת מלכות דצמצום ב' הנקראת עטרת יסוד, שהיא עומדת בנקבי עינים, ומוציאה אח"פ לחוץ, שמטעם זה נחלק ספירת הכתר דנקודים לב' חצאים, אשר גו"ע לקח עתיק, ואח"פ הוציא לחוץ ותיקן מהם ב' רישין דא"א.

 

הרי שאין בא"א אלא מאזן ולמטה, דהיינו מבינה ולמטה, וחסר ב' הכלים כתר חכמה שלקחם עתיק. ועד"ז נתקנו כל
האצילות, שכל תחתון הוא בחינת חצי פרצוף של העליון, שהעליון הוא גו"ע של המדרגה, והתחתון הוא אח"פ של העליון, כנ"ל באורך. וע"כ אין יותר בשום פרצוף מפרצופי אצילות מג' כלים בינה ז"א מלכות.

וזה אמרו "כיון שלעולם אין כל הי' ספירות של העליון מתלבשים תוך התחתון רק הז"ת של העליון לבד, והג"ר נשארים מגולות וכו' ובודאי שהג"ר יאירו למטה וכו'" פירוש, כל ראש כולל ע"ס, וכיון שיש בתחתון בחינת ראש, א"כ יש בו ע"ס, שהם חב"ד חג"ת נה"י, שהם בחי' תיקון קוים בג' הכלים בינה ז"א מלכות, כנ"ל אבל הוא חסר עוד יחידה חיה דעליון, שהם ב' המקיפים ל"מ דצל"ם, כי אינו מלביש אלא לז"ת דעליון, שהם אח"פ, כנ"ל. כי גלגלתא דא"א היא בינה, וכן כתר דאו"א הוא גרון שהוא בינה דא"א. הרי שכל

 

 

* מבוא שערים שער ג' ח"ב פרק ח'.

 

א' שלח          חלק י"ג תלמוד עשר הספירות רישא ודיקנא דא"א

 

צד) ותחילה נבאר ענין תרין רישין העיקרים, שהם: גלגלתא, ומוחא, כי הם כתר וחכמה דא"א ספירות גמורות, ונאמר כי בודאי שכל ראש מאלו הב', יש לה י"ג תיקונין ואמנם מוחא היא המתגלית ומתפשטת בי"ג תיקוני דיקנא, כמ"ש. אך גלגלתא הוא מתפשט ברישא עצמה, כי הגלגלת הוא דמות מקיף הסובב כל הראש והפנים, וכל התיקונים אשר בהם הם תיקוני הגלגלתא.

 

צה) אך המוחא שהיא תחת הגלגלתא, וגם שהיא פנימית עומדת בתוכה, אינה מגלה את תיקוניה במקום הגלגלתא, שהוא הראש והפנים, בחי' הסובב ומקיף את המוחא דלגו, אמנם היא מוציאה כחותיה למטה מן המקום הגלגלת, בסוד שערות היוצאין ממנה לחוץ בתיקוני דיקנא, כמ"ש, כי כל אחד מאלו הב' נחלק לי"ס פנימיות וי"ס מקיפות וע"ש מציאותם, אלא שג"כ נחלקות בבחי' י"ג תיקונין, כי הי"ס, הם עצמם הנחלקות לי"ג לסיבה הנ"ל.

 

אור פנימי

 

 

תחתון, נבחן לחסר ג"ר דעליון שהם המקיפים דל"מ.

וזה אמרו "ובודאי שהג"ר יאירו למטה ואי אפשר שהתחתון יהיה חסר מהארת ג"ר לגמרי" פי': כי כל זמן שאין בחינת חיה בפרצוף, נחשב הפרצוף לבלתי שלם, ואינו מוליד, כנודע. וז"ש "ולכן צריך שיהיה בהתחתון ג' אחרים כדי שיקבלו הארה מן הג"ר דעליון והרי הם י"ג" פי': כי כלים חדשים, אי אפשר אל הפרצוף לקנות, אלא בשעה שהפרצוף משיג ג"ר דעליון דהיינו מקיפי ל"מ, שהם חיה יחידה, אז הם מוכרחים להתלבש בתוך הכלי דבינה, אמנם אז נחלקת הכלי דבינה לשנים: לג"ר ולז"ת, המכונים חב"ד חג"ת, שבחינת יחידה חיה מתלבשים בכחב"ד, דבינה, שנעשית אז לבחי' ם' דצל"ם. ובחינת נשמה מתלבשת בחג"ת דהיינו בז"ת דבינה, הנעשית אז לבחינת ל' דצל"ם. ונמצא שעתה נתוספו עוד ג' כלים בפרצוף, שהם כלים דחג"ת, שנעשו לבחי' ל' דצל"ם. ומבחינה זו נבחנים לי"ג אפילו מטרם שהשיגו ל"מ
דצלם, שהרי אלו חג"ת דבינה ישנם בפרצוף גם בקטנות, אלא שאינם עולים בשם, וע"כ יש י"ג ספירות: ע"ס יש להם מבחינת ג' הכלים בינה ז"א מלכות, שהם חב"ד חג"ת נהי"מ, ונוסף עליהם אלו חג"ת שיתחלקו מבינה בעת השגת חיה יחידה, הרי י"ג.

 

צה) נחלקות בבחי' י"ג תיקונין כי הי"ס הם עצמם הנחלקות לי"ג לסיבה הנ"ל: דהיינו כנ"ל בדיבור הסמוך, שמתוך התחלקות הבינה לג"ר וחג"ת, נתוספים ג"ס חדשות, אשר התוספות הזו יע בה בהכרח גם בעת הקטנות, וע"כ הי' ספירות דגלגלתא נחלקות לי"ג: כי ע"ס יש בו מג' הכלים, שהם חב"ד חג"ת נה"י, ועטרת יסוד משלימתו לעשר. ועוד יש בו ג' תיקונים אחרים שהם דעת וב' תפוחין קדישין, כלומר בעת שתתחלק הבינה לג"ר וז"ת ויתגלה בו הל"מ דצלם, אז יתגלה בו דעת דרדל"א בהאי אוירא שבין כתרא ומ"ס וב' תפוחין אתפני משערות, ויתגלה בהם החכמה, בסוד חכמת אדם תאיר פניו.

 

 

חלק י"ג              מבוא שערים            רישא ודיקנא דא"א א' שלט

 

צו) וא"כ נמצא, כי צריך שיהיו י"ג תיקוני גלגלתא, ואלו הם: גלגלתא, כתר. תרין אודנין, חו"ב. ב' עיינין, חו"ג. חוטמא, ת"ת, כי הוא דמות ו' ארוכה. ב' שפוון, נ"ה, וכמ"ש בערבה הדומה לשפתים בסוד וערבי נחל, כנזכר פרשת צו דף ל"ב ע"א, א"ר יוסי הא תנינן ערבה דמיא לשפוון, בהאי יומא מאי היא כו'. לשון, יסוד, ברית הלשון. פה, מלכות. הרי הם י' תקונין, כנגד י"ס שיש בכתר דא"א שהוא גלגלתא. ועוד יש שלשה אחרים להשלים הי"ג כנ"ל, והם: מצחא, דעת, ועוד ב' לחיים, ב' תפוחין קדישין. הרי הם י"ג דגלגלתא. (ונ"ל חיים כי אולי ב' תפוחין הם בחי' הב' שיש לנ"ה כנ"ל, ולכן נמנו לבדם, והם בין החוטם והלשון, שהם ת"ת ויסוד באמצע, ושני תפוחין מן הצדדין בב' הקוים, וכנגדם שתי שפוון בחי' התחתונה שבהם כנ"ל).

 

*        צז) אמנם סוד הדעת דרדל"א הוא גנוז מאד ולכן הוא בסוד הפה דע"ק, הנזכר בזוהר דעת גניז בפומא, אך ג"ר שלו הם בסוד אור המקיף,

 

 

אור פנימי

 

 

צז) הדעת דרדל"א הוא גנוז מאד ולכן הוא בסוד הפה דע"ק וכו': כלומר, שהגם שדעת דרדל"א אחזי נהורא בהאי אוירא שבין כתרא למו"ס כנודע, דהיינו, בעת שמוריד המסך מקרומא דאוירא למקום הפה, שאז נחזרים האח"פ, שהם גלגלתא ומו"ס דא"א, לבחינת ראש דרדל"א, והמה נחשבים אז לבחינת דעת דרדל"א, המכריעים על בחינת גו"ע, שהם רדל"א, כנ"ל. מ"מ עדיין אינם נחשבים לגמרי לבחינת דעת דרדל"א, משום שאין כאן ביטול המסך לגמרי כמו שהיה בעת ירידת ה"ת מעינים בזמן הנקודים, כי כאן נתחזקו כל הפרסאות, באופן, שאפילו בעת הארת ע"ב ס"ג העליונים, המורידים את הה"ת מעינים, מ"מ המסך נשאר עומד בעינו, ואינו נתבטל, אלא שמספיק להמשיך הארת גו"ע דעליון לתחתון בבחינת עליה בלבד, שענינו יתבאר להלן, וע"כ עדיין הארת ג"ר דעליון גנוזה בשביל התחתון. וז"ש הדעת ררדל"א גנוז
מאד, כי אפילו בעת גדלות שה"ת יורדת מנקבי עינים דעתיק, ומקרומא דאוירא, אל מקום הפה דא"א, ונעשים שניהם לפרצוף אחד מ"מ עדיין אין א"א נחשב לדעת אל הרדל"א מבחינת ראש אחד, דהיינו שגו"ע יהיו לחו"ב, וראש דא"א שהם אח"פ, יתחברו ויהיו לדעת אליהם, אלא עדיין נמצא הפרש גדול ביניהם, ואינם ראש אחד ממש, ונבחן שעדיין לא השיג את ג"ר דרדל"א. והבן. וזה שמסיים, אך הג"ר שלו הם בסוד אור המקיף כי אינם יכולים להתלבש וטעם הרבר יתבאר בדיבור הסמוך.

בינה דעתיק לא נתלבשה כלל, אמנם נמשך הארה ממנו מבחוץ עד מצח דא"א: וצריך שתזכור, כי כל עיקר התיקון שנתחדש כאן בפרצופי אצילות, היא המעטת האור וגדלות הכלים, כמ"ש הרב לעיל (דף א' ש"ד אות כ"א) כי בנקודים היה האור גדול מאד, וע"כ נשברו ונפלו

 

* ע"ח ח"א שער א"א אמצע פרק ו'.

 

א' שמ            חלק י"ג תלמוד עשר הספירות רישא ודיקנא דא"א

 

כי אינו יכולין להתלבש כנ"ל. בינה דעתיק, לא נתלבשה כלל. אמנם נמשכת הארה ממנה מבחוץ עד מצח דא"א, גם ברישא דא"א הוא דעת דידיה, ובתוכו יסוד דעתיק, וגם יוצא הארה מיסוד הנ"ל ובוקע ויוצא לחוץ ופוגע באור בינה דעתיק אשר בחוץ, ומכים זה בה, וזה שבפנים יוצא לחוץ וזה שבחוץ נכנס לפנים.

 

צח) ואז הארה ההיא נמשכת עד למטה עד מצחא דאו"א מבחוץ, ומאיר במוחין דילהון, ומשם נמשכין עד מצחא דז"א, ומתכפיין הדינין והגבורות משם, מכח עטרה דגבורה, ששם בדעת, תוך מצח דז"א ומתבסמין, ומשם נמשכת עוד הארה ההיא עד עיינין דז"א, ואז יכול להגביה עיניו ולהסתכל במצח דא"א, ויורד לו משם אור גדול אחר כך. והנה ברדת כל אלו האורות מבינה דעתיק כנ"ל, בהכרח הוא שאור החכמה דעתיק תרד נעלמת בתוך הארת הבינה, ומאירה גם היא למטה במצחא ע"ד הנ"ל. כי יש שם חכמה דז"א, ומקבל הארה, כנ"ל.

 

אור פנימי

 

 

לבי"ע, פירוש: כי הגם שענין ה"ת בעינים נתחדש עוד בעולם הנקודים, ואו"א דנקודים היו משום זה אב"א, כמ"ש שם, מ"מ בעת הגדלות ע"י הארת ע"ב ס"ג דבקע לפרסא זו דצמצום ב', ואו"א חזרו לראש, הנה אז לא היה שום חילוק בין ג"ר דאו"א לז"ת דאו"א, כי אחר שה"ת ירדה מעינים, שהיא י' דנפק מאויר ואשתאר אור, הנה נפקא הי' גם מבחי' האויר דג"ר דאו"א. והיו גם הג"ר דאו"א בבחינת אור, שמשום זה אחר שנמשך זה האור ממעלה למטה אל הז"ת דנקודים, לא היה ג"כ שום הפריש בין הג"ר דז"ת שהם החג"ת, ובין הו"ק דז"ת שהם הנה"י, והיו החסדים מגולים בהארת חכמה גם בחג"ת, וז"ס שהאור היה גדול מאד, דהיינו האור דאשתאר מאויר, היה גדול מאד, מחמת התלבשות בג"ר דאו"א עלאין, כמבואר, וע"פ הכלים לא יכלו לסבול ונשברו. כמ"ש שם, עש"ה.

אבל עתה באצילות, נעשה תיקון גדול, המכונה הגבהת ירכין לעילא למעלה מיסוד, באופן, שאפילו בעת שאח"פ
מוחזרים למדרגה, אינם מוחזרים רק בדרך הגבהת ירכין לעילא להפרישם שלא יקבלו מיסוד, ורק הפרקים האמצעים דירכין מקבלים מן היסוד. פירוש הדברים: כי נה"י דעליון המתלבישים בבחינת לבושי מוחין לתחתון, המתחלקים לע"ס חב"ד חג"ת נה"י, כנ"ל, המה נתקנו באצילות בסוד צל"ם, דהיינו כמ"ש לעיל. ששורש ע"ס דאצילות הם תמיד רק בינה ז"א מלכות לבד, דהיינו כי כל תחתון אינו אלא בחינת אח"פ דעליון, וע"כ אין לו אלא ג' כלים אלו. אלא. בסוד תיקון קוים נעשו ג' קוים בבינה ונקראים חב"ד, וג' קוים בז"א ונקראים חג"ת, וג' קוים בנוקבא ונקראים נה"י.

הרי, שהראש הנקרא חב"ד, אינו אלא כלי דבינה בלבד, וע"כ נעשה כאן תיקון ההתחלקות בין ג"ר דבינה, לז"ת שלה, בסוד א' כי המסך דעליון אינו שולט על ג"ר דבינה, וע"כ עומד המסך דנה"י דעליון רק אחר ג"ר דבינה, ונעשה תחתיהם לבחינת רקיע המבדיל את ז"ת דבינה

 

 

חלק י"ג              מבוא שערים            רישא ודיקנא דא"א א' שמא

 

צט) ודע כי כבר בארתי לך, כי כללות רדל"א אחזי נהוריה בהאי אוירא שבין גלגלתא ומ"ס, וסוד האי אוירא, הוא סוד הנזכר בס"ה בכ"מ, יהי אור יהי אויר, כ' יצאה י' מאויר ואשתאר אור, לכן הקרום מפסיק בין האי אוירא למ"ס, כדי שיוכל לסובלו.

 

*        ק) והנה אע"פ שלעיל ביארנו כי ז' תיקוני רישא הם בלחוד, אשר בהם מתלבשים ז' תחתונות דעתיק, הענין הוא, כי אלו הי"ג הם בחינת הכתר דא"א עצמו שהוא הגולגלתא דיליה, שיש בה י' ספירותיה כנודע, ועוד ג' יתרים לסיבה הנ"ל, שיהיו י"ג, האמנם עתיק בעצמו אינו מתלבש בכל א' מהם, כי הם ספירות יתרות מהם, אמנם הוא מתלבש בבחי' היותר עיקרית מכולן, וגם כי הוא צריך ג"כ להאיר במוחא דא"א, ולכן אצלו יהיו כל אלו התיקונין נחשבין באופן אחר, שלא יהיו רק שש תיקונין דגולגלתא וא' דמוחא סתימא.

 

אור פנימי

 

 

לבחינת מים תחתונים, וג"ר דבינה נשארו בבחינת מים עליונים. כמ"ש לעיל בתיקון קרומא דאוירא. עש"ה.

והנה נתבאר איך שהחב"ד דנה"י דעליון נתחלקו לב' בחינות למים עליונים ולמים תחתונים. ונודע שהם הנקראים ם"ל, דצל"ם, והם ב' תקוני גלגלתא: הנקראים עמר נקי, ופקיחו דעיינין, שהרב מבאר אותם לעיל, כי הם ב' בחינות נו"ה שנתחלקו על היסוד, שאודנין הם בחינת ירכין שהם למעלה מן היסוד, ונבחנים לנו"ה סתימין. ועיינין הם בחינת ירכין שלמטה מן היסוד ונבחנים לנו"ה נגלים. עש"ה. והוא מטעם הנ"ל, כי האודנין הם בחינת ם' דצל"ם, שהם בחינת ג"ר דבינה הנפרשים לגמרי מן היסוד, כי אינם מתמעטים על ידו, מחמת שה"ת ושום צמצום אינו שולט על ג"ר דבינה, כנודע. וכן בעת גדלות שה"ת יורדת מעינים, וי' נפיק מאוירא ואשתאר אור, אין זה נוגע להם כלום כי מהם לא נפיק הי', והם תמיד
בבחינת אוירא, כמ"ש הרב לעיל אצל הם' דצל"ם, ע"ש. וע"כ נבחנים שהם למעלה מן היסוד, כלומר שנפרשים ממנו לגמרי, כי אינו מתמעטים מבחינת הקטנות שלו, וכן אינם מתגדלים מבחינת הגדלות שלו. וז"ס דלא אדכרו אודנין בא"א, כי הם נשארים תמיד סתומים כמ"ש הרב.

 

אמנם בחינת עיינין, שהם בחי' ז"ת דחב"ד דנה"י, הם נתקנו בבחינת ל' דצל"ם, דהיינו למטה מן היסוד כי עליהם שורה הצמצום של היסוד בעת קטנות בעוד ה"ת בעינים, להיותם בחינת ז"ת דבינה הצריכים להארת חכמה, והקטנות מונעת אותם. וכן הם מקבלים מן היסוד בעת הגדלות, שה"ת יורדת מעינים, שאז יורד הי' מאויר שלהם, ואשתאר בהו אור. וע"כ נבחנים העיינין לנו"ה גלוים, כי רק המה המתגלים בעת הגדלות. משא"כ האודנין נקראים סתימין כנ"ל, להיותם למעלה מן היסוד. כמבואר.

 

ותיקון זה מכונה הגבהת ירכין למעלה מן היסוד, בציור דרובצת, שאז הירכין

 

 * מבוא שערים ש"ג ח"ב אמצע פרק ח'.

 

 

א' שמב          חלק י"ג תלמוד עשר הספירות רישא ודיקנא דא"א

 

קא) וזה פרטן, לפי שבעתיקא שהוא א"א, אין הב' אודנין שלו נחשבין לב' בחי' רק לאזן א', כמ"ש באדרא לית בה שמאלא בהאי עתיקא כלא ימינא, וכן ב' העינים נחשבין לעין א', כמ"ש באדרת נשא דף קכ"ט, ועכ"ד ב' עיינין אינון ואתחזרו לחד.

 

קב) והענין, כי בערך פרטיות הי"ס שבכל בחי', יחשבו לב' אזנים ולב' עינים כנ"ל וכיוצא, אך בערך כללות כל הראש כאשר היא, אין הב' אזנים או הב' עינים או ב' נוקבין דחוטמא, נחשבין רק לא'. וזהו הטעם שאמר פ"ק דספרא דצניעותא, אשגחא פקיחא, ולא קאמר אשגחן פקיחן, כי אין שם רק עינא חד וכן נוקבא דפרדשקא, דלא קאמר נוקבין בלשון רבים.

 

קג) וזה סדרן: דעת דעתיקא נתלבש תחילה באוירא, שהיא רישא תניינא דא"א. וגם שם עדיין היה מכוסה ונעלם ע"י הקרומא, וירד ונתלבש בפומא דא"א כנ"ל.

 

קד) והנה הפה יש בה י"ס פרטיות, כמבואר למורי ז"ל בהקדמת בראשית, ועכן ב' שפוון ולשון, גם הם נכללים בפה, אשר שם נתגלה הדעת. וחסד נעלם בגולגלתא, וגבורה במוחא סתימאה, ות"ת בקרומא דאוירא, ונ"ה בתרין אודנין ותרין עיינין. ויסוד במצחא, ומלכות בחוטמא עם ב' לחיים ב' תפוחין קדישין, כנודע. כי פרצוף הפנים עם החוטם הוא, כמ"ש, אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם, וכמ"ש אחר כך, הרי שז' תחתונים דעתיק, וגם הדעת שלו נתלבשו בז' תיקוני רישא דרך כללות, אך בדרך פרטות הם נמנין באופן אחר, כי הגולגלתא יש לה י"ג תיקונין לחודה כנ"ל. והרי נתבארו י"ג תיקוני גלגלתא, וכנגדם י"ג תיקוני מוחא שהם הי"ג תיקוני דיקנא.

 

אור פנימי

 

 

נגבהים. והבן זה היטב, כי זה כל החילוק בין ע"ס דנקודים שלא נתקיימו, ובין עולם התיקון. כי בנקודים, אשר נה"י דא"ק נתלבשו שם בג"ר, והנה בנה"י דא"ק עוד לא היה תיקון הזה דהגבהת ירכין למעלה מן היסוד, כנ"ל, אלא שנה"י שלו נבחנים לעומדים, ולא לרובצת, כלומר, כי עוד לא נעשה בו התיקון של הא' תוך הבינה, בסוד רקיע המבדיל בין מים עליונים למים
תחתונים, אלא בעת הקטנות היו או"א דנקודים אב"א, ובעת הגדלות דנפיק י' מאויר ואשתאר אור, הנה נפקא היוד גם מן הג"ר דאו"א, וגם הן אשתארו, בבחי' אור חכמה. כנ"ל, שזה גרם הביטול והשבירה. וכל זה היה מפני שא"ק עומד הוא, כלומר, שלא נעשה התחלקות בראשי ירכין שלו, שיהיו לבחינת ג"ר דבינה ום' דצל"ם, כנ"ל, שבזה הם מתעלים ומתפרשים

 

 

 

חלק י"ג              מבוא שערים            רישא ודיקנא דא"א א' שמג

 

קה) ואמנם עוד נבאר י"ג בחי' אחרות שיש בגולגלתא עצמה, אשר אלו הם סוד י"ב אותיות, שיש בג' ההויות שיש בג' בחינות דהאי גולגלתא הנ"ל. וכן י"ג תיקוני מוחא, שיש במוחא עצמה, זולת י"ג תיקוני דיקנא הנמשכים ג"כ ממנו, אלא שהם חוצה לו. וגם באוירא יש י"ג אחרים לבד.

 

קו) והנה נמצא, כי ג' בחינות י"ג יש בג' רישין אילין דא"א, שהם: גולגלתא, ואוירא, ומוחא. דכנגדם נזכר באדרת נשא, ג' בחינות של י"ג י"ג, ואלו הם, כי בדף קכ"ח ע"ב אמר, האי גולגלתא, חוורא דיליה אנהיר לתליסר עיבר כו', ודף קכ"ט ע"א אמר י"ג נימין דשערא קיימי מהאי סטרא ומהאי סטרא דגולגלתא כו', ובאדרת האזינו דף רפ"ח ע"ב אמר, בגין דהאי חכמתא סתימאה דביה, מתפרש תלת זימנין לד' ד', והוא עתיקא כליל לון כו'.

 

קז) והנה זה פרטן, כי מגלגלתא יצאו י"ג תיקונין חוורין, הנזכרים באדרת נשא דף קכ"ח ע"ב, ולכן נקרא בחינת הגולגלתא תמיד רישא חוורא, ע"ש הני י"ג ארחין חוורין דביה, פנוים בלי שער, וזכור זה, כי רישא חוורא על גולגלתא דא"א נאמר.

 

אור פנימי

 

 

מן היסוד, ואינם מקבלים ממנו בחינת הגדלות שלו, ואפילו בגדלות נשארים באוירא שלה כמו בקטנות. אלא שנה"י היו בבחי' עומדים כדרכם, אשר גם ראשי הירכין שהם בחינת ג"ר דאו"א, מקבלים גם כן מן היסוד את הגדלות שלו, שזה גרם לשבירתם, כמבואר. ובזה תבין דברי הרב בע"ח שער ח' סוף פ"ג, במה שמפרש שם, אשר דעת דנקודים הוא למעלה מחו"ב, משום דא"ק עומד הוא ולא רובץ, עש"ה. והוא כנ"ל, כי גם ראשי הירכין שהם בחינת ג"ר דאו"א, מקבלים ג"ר מן היסוד דא"ק את בחינת הגדלות שלו, שבקעה לפרסא והוציאה הי' מאויר, שהארה זו דאשתאר בסוד אור, היא הנקראת דעת המוציא הארת חכמה לחוץ, כבודע, ונמצאו או"א דנקודים שקבלו מהדעת הזה. עש"ה.

 

וזה אמרו "בינה דעתיק לא נתלבשה
כלל, אמנם נמשכת הארה ממנה מבחוץ עד מצח דא"א" והוא משום דבינה דעתיק, עוד לא נעשה בה תיקון הזה דם' ול', כי ברדל"א מתלבש עוד בחי' מלכות דא"ק דצמצום א', כנ"ל, וע"כ הוא עדיין בבחינה עומד, כמו א"ק, כי זה התיקון דרובץ, דהיינו הגבהת ירכין למעלה מן היסוד, מתחיל מצמצום ב', כנודע. וע"כ לא יכלה הבינה דרדל"א להתלבש בא"א, שהוא כבר מתוקן בבחינת רובץ, ע"י נה"י דעתיק הנמשכים מצמצום ב', אלא עכ"ז נמשך הארתה תוך המצח דעתיק, שהוא בחינת הם' דצל"ם, כי אודנין ומצח, הם בחינת ם' דצל"ם, כנ"ל. כי מאחר שם' דצל"ם אינה סובלת כלום ממסך דעתיק, ע"כ יכול המצח לקבל הארת בינה דרדל"א, כי אין שום מסך ביניהם, אמנם אינה מקבלת מבחינת החכמה שבה, כי היא בחינת ם'

 

 

א' שמד          חלק י"ג תלמוד עשר הספירות רישא ודיקנא דא"א

 

קח) ומאוירא יצאו י"ג תיקונין, שהם י"ג נימין אחרנין דשערי, הנזכרים דף קכ"ט ע"א. וממוחא יצאו י"ג תיקונין אחרים, והם במוחא עצמו, הנחלק ג"פ לד"ד, כנזכר באדרת האזינו דף רפ"ח ע"ב. ועתה נבאר תחילה, ענין אלו הג"פ י"ג, דבתלת רישין הנ"ל, ובפרקים שאחר כך, נבאר ענין י"ג תיקוני דיקנא הנמשכים מן מוחא סתימאה.

 

*        קט) ונבאר תחילה י"ג אורחין חוורין דאתגלו בההוא רישא קדמאה גולגלתא דא"א. והנה פי' חוורין, ר"ל: כי הנה בגולגלת יש שערות, והשערות הם מגוונים שונים, או אדומים, או שחורים, או לבנים.

 

קי) ואמנם עור הגולגלתא עצמו, אשר בה צומחין השערות, הוא חלק פנוי בלתי שער, והוא לבן, דוגמת הנייר הלבן שכותבין ורושמים עליו האותיות שחורות בדיו, ונשאר לבנונית הנייר בין כל אות ואות, והכתיבה היא אשא אוכמא ע"ג אשא חוורא. וכן בגולגלתא הזו, השערות הם האותיות, והעור של הגולגלת הוא הלבנונית של הנייר, ולכן נקרא האי גולגלתא, בחי' המקום הפנוי רישא חוורא. כי על האי גולגלתא חוורא דא"א, היא הנרמזת סתם בזהר רישא חוורא.

 

קיא) והנה אותו הלבנונית נעשה כמין ציור דרכים ואורחים ונתיבות, המפסיקין בין השערות, כי כיון שהשערות הם עשוים בהתחלקות י"ג נימין דשערי, כן יהיה מספר הנתיבות והאורחין המפסיקין של בחינת הלבנונית.

 

קיב) ואלו האורחין, הם ע"ד ההוא ארחא דאזיל בפלגותא דשערי, כנזכר באדרת נשא דף קכ"ט ע"א. והענין, כי ההוא ארחא

אור פנימי

 

 

שאינה מקבלת חכמה, כנ"ל, אלא הכוונה היא לאור החסדים בלבד, כי בבחינת אור החסדים אין שום חילוק והפרש בין בינה דרדל"א, לבחינת אודנין ומצח, שהם למעלה מן היסוד, ואין המסך דנה"י שולט בהם להפרישם מג"ר דרדל"א. אלא שהדבר אמור כלפי אור החסדים בלבד. כמבואר.

וזה אמרו "גם ברישא דא"א הוא דעת דידיה, ובתוכו יסוד דעתיק וגם יוצא הארה מיסוד הנ"ל ובוקע ויוצא לחוץ ופוגע באור בינה דעתיק אשר בחוץ ומכים זה בזה, וזה שבפנים יוצא לחוץ וזה שמבחוץ נכנס לפנים" פירוש: כי הראש דא"א נבחן לדעת דעתיק בעת הגדלות, כנ"ל, כי א"א הוא

 

 

* מבוא שערים ש"ג ח"ב פרק ט'.

 

חלק י"ג              מבוא שערים            רישא ודיקנא דא"א א' שמה

 

דבפלגותא דשערי אינו בכלל הי"ב אורחין, וההוא אורחא אתפלג לתרי"ג אורחין אחרנין כנזכר שם. אמנם אלו הי"ב אורחין, הם סובבים הגולגלת, מלבד אותו האורחא שיש באמצע הגולגלת ממש.

 

קיג) וזה סדר התחלקותם: ד' אורחין, הם נמשכין דרך לחי הימין, מכוון כנגדו למעלה בגולגלת באותו הצד של לחי הימין, וד' ארחין

 

 

אור פנימי

 

 

בחינת אח"פ דעתיק, ומחצית נקודת הכתר התחתון דנקודים, שזה הוא מפאת ה"ת שעלתה לעינים, והוציאה אח"פ דעתיק לחוץ, וע"כ נבררו אח"פ אלו לג' רישין דא"א. ונמצא שבעת גדלות, בכח הארת הע"ב ס"ג הבוקעת לפרסא דצמצום ב', ומורידה ה"ת למקומה לפה דא"א, נמצא שג"ר דא"א מוחזרים לראש דרדל"א ונעשים לבחי' דעת דרדל"א, דהיינו לז"ת דראשו. וז"ש, גם ברישא דא"א הוא דעת דרדל"א. דהיינו ג' הראשים דא"א שבים אליו ונעשו לדעת שלו. וכבר נתבאר, שאינם נעשים ממש לדעת שלו, כי לא יוכלו להעשות לראש אחד ממש כי בחינת הירכין הסתומים דנה"י דעתיק שבא"א אינם משתנים גם בעת גדלות, וע"כ אינו יכול להלביש אפילו לבינה דרדל"א, שבה אין בחי' ם' סתומה, ואפילו ג"ר שלה, הם בבחינת הארת חכמה. כנ"ל, ומכ"ש שלא יוכלו להלביש החכמה דרדל"א. וע"כ נבחנים ג"ר דא"א גם עתה, רק לבחינת דעת גניז דרדל"א, כנ"ל.

וזה שממשיך "ובתוכו יסוד דעתיק וגם יוצא הארה מיסוד הנ"ל ובוקע ויוצא לחוץ ופוגע באור בינה דעתיק" כי עתה אחר שירד המסך מקרומא דאוירא לפה דא"א, ונגלה ההארת חכמה בבחי' ל' דצל"ם, שהם תיקון דפקיחו דעיינין, כי נפתחו בהארת חכמה, כנ"ל, כי י' נפיק מאויר שלהם ואשתאר בבחינת אור, הנה זה גורם בחינת גדלות גם בם' דצל"ם שהוא בחינת מצחא, אמנם לא בפבימית המצח כי בחינת הם' אינו
משתנית כנ"ל, אלא בחינת גדלות זו שהגיעה שם, בוקעת את הכלי הזה, ויוצאת לחוץ מן הכלי, דהיינו חוץ מן המצח.

וזה שממשיך "ומכים זה בזה" כי אותה בחינת הגדלות שנכנסה במצח, מן בחינת החיבור עם הרדל"א, נבחנה להפכי גמור לבחינת או"פ שבמצח, כי או"פ הוא בבחינת חסדים מכוסים דוקא, בסוד כי חפץ חסד הוא, והוא באחורים על אור החכמה, כמ"ש הרב אצל ם' סתומה, שהיא תמיד בבחינת אוירא, והיפוכו היא בחינת הגדלוה שנכנסת עתה במצח, שהיא בחינת הארת חכמה, כנ"ל. ולפיכך הם מכים ודוחים זה את זה, כדברי הרב.

וז"א, "וזה שבפנים יוצא לחוץ וזה שבחוץ נכנס לפנים" כי מחמת ההפכיות שביניהם, אין הארת הגדלות המחודשת יכולה להיות שם תוך המצח, אלא יוצאת לחוץ וחפף על המצח בבחי' מקיף, וזה שמבחוץ, דהיינו מה שנעשה עתה לבחינת מקיף יכול ליכנס מבחינתו זו בחזרה תוך המצח, כי הוא מגדיל עתה החסדים המכוסים גופייהו, ומשבח אותם באופן שחסדים המכוסים ההם נמצאים יותר חשובים מהארת חכמה של עצמו.

 

והבן היטב, כי מטרם שיצה לחוץ מן הכלי, לא היה יכול להתגלות עם בחינת החכמה שבו, כי האו"פ היה בוטש בו ולא נתן אותו להתגלות, מפאת כי חפץ חסד הוא, שה"ס הם' דצלם שאינו מקבל שינוי לעולם. וע"כ הוא מוכרח לצאת לחוץ מכלי דמצח, ושם נתגלה בבחינת החכמה שבו,

 

 

א' שמו           חלק י"ג תלמוד עשר הספירות רישא ודיקנא דא"א

 

אחרנין בגולגלת, כנגד צד הלחי השמאלי. וד' אורחין אחרנין בגולגלת, כנגד העורף באחורי הראש, הרי הם י"ב אורחין. וז"ש שם באדרא דף קכ"ח ע"ב, גליפין לד' עיבר דסטרא חד כו'. ויש עוד חד אורחא חוורא לעילא ברישא הגולגלתא, הכולל את כולם, ועמו הם י"ג אורחין חוורין.

 

 

אור פנימי

 

 

ואחר שנגלה שם מבחוץ בבחינת אור מקיף, אז שולח הארתו לפנים, דהיינו בבחי' או"ח, המגדיל לחסדים מכוסים כמות שהם, שהוא בחינת גילוי חשיבותם והכפלת אורותיהם. כי מקודם לכן מטרם שיצאה הי' מאויר דל' דצל"ם, הגם שאין זה פוגע כלום בם' דצלם, להיותם בבחינת חסדים מכוסים בלאו הכי, מ"מ, רוכב עליהם עכ"פ בחינת מיעוט באם שהיו מרוצים לקבל חכמה. אבל עתה, גם המיעוט הזה עבר מהם, וע"י זה משתבחים בחינת החסדים שבהם, וגם נכפלים, כי מתחברים בבחינת רדל"א, לפי שיעורם האפשרי, דהיינו מבחינת האור החסדים. וענין זה נתבאר בדברי הרב (בשער הכוונות בדרושי התפילין) בענין המוחין דגדלות דז"א. ומשם תדרשנו. כי זו ההארה היוצאת ובוקעת את המצח, היא בז"א בחינת תפילין של ראש.

 

וזה אמרו "ואז הארה ההיא נמשכת עד למטה עד מצחא דאו"א וכו' עד מצחא דז"א וכו' ומשם נמשכת עוד הארה ההיא עד עיינין דז"א ואז יכול להגביה עיניו ולהסתכל במצח דא"א ויורד לו משם אור גדול" כאן רמז סדר המשכת מוחין דגדלות לז"א, איך הוא נמשך מראש המעלות מבינה דעתיק, כי אחר שהארת בינה דעתיק באה בגלוי לתוך המצח, דא"א, מפאת התחברות ג' רישין דא"א לאחד עם גו"ע שלהם שברדל"א, וג' רישין נעשים לדעת דרדל"א, כנ"ל, ונמשכה גם ההארת חכמה שבבינה דעתיק למוחין דא"א, ונעשה ההכאה כנ"ל, ומה שבפנים יצא לחוץ ופגע באור הגלוי דבינה דעתיק, ונעשה שם על המצח בחינת או"מ, הנה אור הזה המגולה בהארת חכמה,
הנקרא משום זה אור גדול, נמשך ויורד למוחין דאו"א וגם שם נעשה ההכאה ההיא כמו בא"א, ומגלה האור במצחא דלהון בבחי' או"מ. ומשם יורד למצחא דז"א, בכל אותו הסדר כמו בא"א.

וזה אמרו "ומשם נמשכין עד מצחא דז"א ומתכפיין הדינין והגבורות ששם מכח עטרא דגבורה ששם בדעת תוך מצח דז"א ומתבסמין, ומשם נמשכת עוד הארה ההיא עד עיינין דז"א, ואז יכול להגביה עיניו ולהסתכל במצח דא"א, ויורד לו משם אור גדול" דהיינו כנ"ל, כי קבלת האור דגדלות, הוא דרך המצח והדעת שבו, שהוא בחינת ם' דצל"ם ושם במצח אינו יכול האור הזה להתגלות בפנים, אלא מבחוץ בבחינת או"מ, אבל מן המצח נמשכת הארה ההיא עד עיינין דז"א, ששם הוא בחי' ל' דצל"ם, ואז משיג פקיחו דעיינין, כי הארת החכמה מתגלה בו, ויכול להסתכל ולקבל מהאו"מ אשר במצח דא"א.

וזה אמרו "בהכרח הוא שאור החכמה דעתיק תרד נעלמת תוך הארת הבינה ומאירה גם היא עד למטה במצחא ע"ד הנ"ל כי יש שם חכמה דז"א ומקבל הארה" דהיינו כמבואר, שהארת חכמה מתגלה בז"א בסוד פקיחו דעיינין. כי שם מקום הגילוי של האו"מ שבמצח. כי בפנים המצח אינו יכול להתגלות להיותו בחי ם' דצלם, אבל בעיינין ובפנים, שה"ס ב' תפוחין קדישין הוא מתגלה. וזה שמדגיש, כי יש שם חכמה דז"א ומקבל הארה.

וזה אמרו "כי כללות רדל"א אחזי נהוריה בהאי אוירא שבין גלגלתא ומו"ס, וסוד האי אוירא הוא סוד יהי אור יהי אויר

 

 

 

 

חלק י"ג              מבוא שערים            רישא ודיקנא דא"א א' שמז

 

קיד) ודע כי הח' אורחין הנמשכין בגולגלתא כנגד הפנים, ד' כנגד לחי הימין, וד' כנגד לחי השמאל. נמצא כי מקום הגולגלתא אשר כנגד החוטם הוא מפסיק ביניהם, ונמצאו ד' אורחין מצד ימין שכנגד החוטם, וד' ארחין מכנגד שמאל החוטם, ונמצא ח' ארחין כנגד הפנים, וד' ארחין לבד כנגד האחור. והנה דרך אלו הי"ג ארחין חוורין, יוצא האור של גולגלתא רישא קדמאה דא"א, ומאיר דרך הנהו ארחין בסוד המעטת האור, כדי שיוכל לקבלו.

 

קטו) והרי נתבאר לעיל טעם היות מספרם י"ג, שהם כנגד ג' הויות שיש בזו הגולגלתא. ולכן גם אלו נתחלקו לשלשה בחי': ד' אורחין דרך ימין, כנגד ד' אותיות הויה אחת. וד' אחרנין בשמאל הראש, כנגד ד' אותיות הויה אחרת, בשני צדדי הפנים. וד' אחרנין אחורי הראש, כנגר ד' אותיות הויה אחרת. וכללות כולם, היא חוורתא חדא כוללת כולם, ואית בה י"ב אחרנין, ועמה הרי י"ג.

 

אור פנימי

 

 

כי יצאה יוד מאויר ואשתאר אור" כאן הוא מרמז, שורש הגילוי של הארת חכמה בא"א, שמשם נמשך לז"א, כי אחר שירדה ה"ת מעינים עד לפה דא"א, וג' רישין דא"א, שהם אח"פ דרדל"א, נכללו ברדל"א לראש אחד, הנה אז אין הכללות הזו מתגלה בגלגלתא דא"א, משום שהיא בחינת ם' דצל"ם, אלא שהיא מתגלה במוחא דאוירא, ובו נבחן שיצאה הי' מאויר ואשתאר אור, שפירושו, כי ירדה ה"ת מן המסך שבקרומא עד לפה דא"א, וע"כ מקבל המוחא דאוירא כללות האור אשר ברדל"א, שה"ס גילוי אור חכמה, כנ"ל והבן היטב.

 

קיד) דרך אלו הי"ג אורחין חיורין יוצא האור של גלגלתא וכו' בסוד המעטת האור כדי שיוכל לקבלו: כבר נתבאר לעיל בדברי הרב (דף א' ש"ד אות כ"א) שע"י ב' דברים נעשה התיקון שיוכלו לקבל את האור, שהם התעבות האור והמעטת האור. ע"ש. ושורש תיקון זה נעשה בנה"י דעתיק המתלבשים תוך רישא דא"א, ע"י הגבהת ראשי ירכין דנה"י אלו למעלה מן היסוד,
בסוד ם' דצל"ם אשר המסך דיסוד אינו פועל עליהם לא לגרעון ולא לשבח. (כנ"ל דף א' של"ט ד"ה בינה) עש"ה כל ההמשך. ותקון הזה עושה את הפרצוף בסוד י"ג. כי הוא ענין וא"ו שהוא בגי' י"ג כמ"ש הרב להלן. פירוש: כי ב' ווין הן ב"פ ו"ק, ו"ק זכרים וו"ק נקבות, וא' שבאמצע, רומזת על הגבהת ראשי ירכין לעילא, כי המסך דעליון שהוא הקרומא דאוירא, אינו שולט על ראשי ירכין אלו, שהם נתקנו בבחינת ג"ר דבינה בקביעות, בסוד כי חפץ חסד הוא, והם תמיד בחסדים מכוסים בשפע רב, אלא כל שליטת הקרומא דאוירא הוא על הז"ת דנה"י, שהם למטה מן היסוד, להיותם צריכים להארת חכמה, והם שנתמעטו מחמת המסך ויצאו בבחי' מים תחתונים, באופן, כי הקרומא דאוירא נעשה, בבחינת רקיע המבדיל תוך הנה"י דעתיק, וראשי ירכין נעשו בבחינת מים עליונים, וז"ת דירכין נעשו בבחינת מים תחתונים. וע"ז רומזת הא' שבין ב' הווין.

והם נבחנים לו"ק, רק בערך הבינה דרדל"א, שהחכמה בה בגלוי, וכיון

 

 

א' שמח         חלק י"ג תלמוד עשר הספירות רישא ודיקנא דא"א

 

קטז) ודע כי אלו הארחין, הם ג"כ בחי' ג' הויות, וג"כ ע"ד שנתחלקין בגולגלת עצמה, ומילויים ביודין. גם יש סיבה אחרת למה היו י"ג ארחין והוא, כי עיקר שרשם הם מן הז"א, ונודע כי הם בחי' ווין, ווי העמודים כנ"ל, וא"ו במילואה בגימטריא י"ג, ולכן כנגדה יצאו י"ג ארחין חוורין.

 

קיז) וביאור זה הוא: כמש"ל, כי נ"ה דעתיק, אתלבשו בב' תיקוני רישא דא"א, יען יש להם ב' בחינות, והם: אודנין ועיינין, ושם הוא מקום חלק בלתי שערות, ועולה האור בסוד אור חוזר מתתא לעילא, ואז בעלותו הוא. פוגע בקרומא דאוירא המכסה את המוח, כי שרש השערות ממותרי מוחא נפקו, ובעברם דרך קרומא דאוירא שהוא הת"ת, הנקרא ו' כנ"ל, אז להיותם עוברים דרך שם, נעשו צורת ווין, שהם השערות צורת ווין, וא"כ נמצא, שיש ב' בחינות אל האורות האלו: א', בהיותם למטה יוצאים ממקומם עד הגיעם אל הקרומא, ועדיין לא היו בציור ווין שהם השערות, רק אורות לבנים וחוורין. והב', אחרי עלותם דרך הקרומא שנעשו ווין, שהם השערות.

 

אור פנימי

 

 

שגלגלתא דא"א נתקנה בבחינת ג"ר דבינה בחסדים מכוסים כנ"ל, ע"כ נבחנים כל ג' הראשים דא"א בבחינת ו"ק כלפי האי בינה דרדל"א. כי אפילו בעת הגדלות אין הגלגלתא משנה את מדרגתה, כנ"ל, וכיון שהיא ראש הא' דא"א. ע"כ כל קומת א"א נחשבת לו"ק מחמתה בערך הבינה דרדל"א, כנ"ל. כי זה מראה ענין הלבשתו דא"א את ז"ת דעתיק, מחסד ולמטה, שהוא חסר בחינת ג"ר דעליון, כי אינו יכול להלביש אפילו את הבינה דרדל"א. וע"כ הוא מרומז בואו, המורים על ו"ק בימין וו"ק בשמאל וא' באמצע. וכל המיעוט הזה נעשה בסבת הגבהת ראשי ירכין דנה"י דעתיק למעלה מן היסוד, כמבואר, שזה העמיד את הגלגלתא שלא תקבל ההארת חכמה גם בעת גדלות כמו הבינה דרדל"א ונמצא על כן בבחינת ו"ק.

 

 

והנה נעשה ע"י הא' הנ"ל שבתוך נה"י דעתיק, ג' בחינות: א' הוא ראשי ירכין שלמעלה מן היסוד, שהם בחינת ג"ר
דבינה ום' דצל"ם, ב' בחינת ירכין שלמטה מיסוד הבאים מז"ת דבינה, דהיינו השורשים אל זו"ן הצריכים להארת חכמה, שהם בחינת ל' דצל"ם, ג' הוא בחינת זו"ן דראש עצמם, שהם הצריכים להארת חכמה, שהם בחינת צ' דצל"ם. והבן ההפרש בין ל' וצ', כי רב הוא. כי ל' דצלם, שהיא ז"ת דבינה, אינה צריכים להארת חכמה מחמת עצמם, להיותם בחינת בינה כמו ג"ר, אלא כדי להשפיע לזו"ן דראש, וע"כ אינם מתמעטים כל כך מחמת הרקיע שהוא הקרומא דאוירא, ואינם נחשבים למים תחתונים ממש, משא"כ צ' דצלם שהיא זו"ן דראש, המה החשובים למים תחתונים, ונושאים כל הצמצום שנעשה מחמת הרקיע המבדיל. ולפיכך יצא מכאן ג' הויות: ב' הויות בימין ושמאל דגלגלתא, שהם  ב' הבחינות דם"ל הנ"ל, שהם ח' אורחין חיורין שמצד הפנים, שהוי"ה מבחי' ם' עומדת לימין הגלגלתא, והוי"ה דבחינת ל' עומדת בשמאל הגלגלתא. כי הם' אין בה

 

 

חלק י"ג              מבוא שערים            רישא ודיקנא דא"א א' שמט

 

קיח) ולכן כנגד ב' בחינות אלו, נמשכו אלו הב' בחינות, שהם י"ג חוורתי וי"ג נימין דשערי: החוורתי מן המקום החלק, והשערות יצאו מן הקרום והכל מבחי' אור חוזר דנ"ה הנזכר.

 

קיט) ונמצא, כי כיון ששרשם ווין, שכל ו' במילואה וא"ו, שהוא בגימטריא י"ג, לכן בין השערות ובין החוורתי היו י"ג, והנה כיון ששרשם הם ד' בחינות, שהם: ב' אזנים, כ' עינים, לכן נתחלקו לכל סטר ד' תיקונין, והבן זה, בין בשערות בין בחוורתי.

 

קכ) ומ"ש באדרת נשא דף קכ"ח ע"ב, ד' מאה אלף עלמין, אתפשט חוורא דגולגלתא כו', לא איירי אלא באותם הד' אורחין בלבד, שאית באחורי גולגלתא, שמהם נתפשטו ת' אלף עלמין, וגם היא נמשכת מאחורוי ומתפשטים עד רישא דז"א, ושם מסתיימין, שהוא עד טבורא דלבא דא"א גופיה, שהוא חצי הת"ת דא"א.

 

קכא) גם הענין הוא, כי הרי יש הויה אחת באלו הד' ארחין דאחורי רישא, וזו ההויה היא במילוי יודין דע"ב. ונמצא כי יש בה ד' יודין, וכל

 

 

אור פנימי

 

 

שום כח צמצום ממסך דעליון, ע"כ עומדת בימין, משא"כ הל' שהיא בחינת ז"ת דבינה, שכח הצמצום רכיב עליה שלא תוכל להשפיע חכמה לזו"ן דראש, כנ"ל, משום זה נחשבת לשמאל. אמנם שניהם נחשבים לבחינת פנים דא"א, כי גם הוי"ה דל' אינה נחשבת כל כך למצומצמת, משום שלעצמה אינה צריכה חכמה אלא להשפיע לזו"ן, כנ"ל, וע"כ נחשבת לבחינת פנים כמו הוי"ה דם', אלא שהיא נעשה שם לבחינת שמאל.

 

אמנם, הוי"ה הג' הנמשכת מצ' דצלם שהיא זו"ן דראש, שעליה רוכב כל הצמצום דמסך דעליון, כנ"ל, היא כבר אינה יכולה לעמוד בבחינת פנים לא"א, אלא שעומדת באחורי הגלגלתא, והיא ד' אורחין חיורין שמאחורי רישא, והגם נתבאר היטב, איך בחינת הקרומא דאוירא,שנתקנה באמצעית נה"י דעתיק, וחילקה נו"ה שלו לב' בחי':
לנו"ה שלמעלה מיסוד הנקראים נו"ה סתימין, ולנו"ה שלמטה מיסוד הנקראים נו"ה נגלין, שהם סוד א' שבתוך וא"ו, זהו שגרם שיצאו ג' הויות דחיורתי על הגלגלתא, ב' הויות הנמשכות מם"ל בימין ושמאל בפנים, והוי"ה הג' הנמשכת מצ' שנמשכה באחורי רישא. שהם י"ג אורחין חיורין וחד דכליל כלהון.

וזה אמרו (באות קי"ט) "כיון ששרשם הם ד' בחינות, שהם ב' אזנים וב' עינים לכן נתחלקו לכל סטר ד' תיקונים והבן זה, בין בשערות ובין בחיורתי" דהיינו כמבואר, שבחינת הא' שבתוך ואו, שה"ס התחלקות נו"ה דעתיק לב' בחינות: לנו"ה סתומים שלמעלה מיסוד, שהם ב' אודנין, דהיינו בחינת ם' דצל"ם, ולנו"ה גלוים שלמטה מיסוד, שהם ב' עיינין, שהם בחינת ל' דצלם וצ' דצל"ם כנ"ל, זהו שגרם להוציא ג' הויות בין בחיורתי ובין בשערות,

 

 

 

 

א' שנ             חלק י"ג תלמוד עשר הספירות רישא ודיקנא דא"א

 

אחת כלולה מי', ועשר מי' הם ת', ונודע, כי החשבון כל מה שהוא בעולם העליון הוא יותר גדול.

 

קכב) ולכן בא"א, אלו הת', הם ת' אלפין עלמין, האמנם הצדיקים המושכים ומקבלים להם זו ההארה, אינם יונקים כולה כאשר היא, ולכן ברדתה אליהם מתמעטין. ואינם רק ת' עלמין לבד, ואינן ת' אלפין, כי אין חשבון אלפין אלא בא"א עצמו.

 

קכג) וז"ש ומנהירו דהאי חוורא ירתי צדיקייא לעלמא דאתי ת' עלמין, כי החוורא גופיה הוא ת' אלפין עלמין, אך הנהירו דיליה אינו רק ת' עלמין לבד, כי בא"א הם אלפין, ובאו"א הם מאות. וז"ש בעלמא דאתי, כי שם הם מאות, בבינה הנקראת עלמא דאתי. וכבר ידעת, כי כל כתר מסטרא דאימא והאי גולגלתא, הוא בינה המקפת את החכמה, שהוא המוחא סתימאה, נקודה בהיכלה, לזה אמר דירתין להו צדיקיא בעלמא דאתי, שהיא הבינה.

 

אור פנימי

 

 

ד' תיקונים לכל סטר, אשר ב' הויית של ם"ל יצאו מב' סטרין דפנים, והוי"ה דצ' יצאה לסטרא דאחור. כנ"ל.

ועדיין צריכים להבין ענין החיורתי והשערות עצמם מה הם. והנה מתחלה צריכים לדעת, מה הם נה"י אלו דעתיק המתלבשים בראש דא"א, המתחלקים לנו"ה סתומים ונגלים כנ"ל. וצריך שתזכור מ"ש לעיל (דף תרל"ז ד"ה עתה) שענין התלבשות נה"י דעליון במוחין דתחתון, אין הפירוש נה"י דבנין הפרצוף של העליון, אלא הם בחינת או"ח שיצאו על המ"ן דתחתון בעת התכללותו בזווג דעליון, שהרב מכנה אותו חיצוניות דמלכות דעליון המתלבשת בתחתון (כנ"ל דף תתקי"ג אות פ"ג, ועי' באו"פ שם) כי אפשר לקראו מלכות, ואפשר לקראו נה"י, כי הכונה היא על בחינת המסך המתוקן בעטרת יסוד דעליון, ששם נכללו המ"ן דתחתון בעת הזווג ליציאת המוחין שלו, ומתוך שיסוד כולל נה"י אפשר לקראו נה"י, אמנם באמת
הם ע"ס שלמות של או"ח, המלבישים לאו"י היוצאים על המ"ן דתחתון הכלול באטרת יסוד דעליון. וכיון שהם ממסך דעליון, ע"כ נחשבים לבה"י דעליון, וכיון שהם מבחינת המ"ן דתחתון המלבישים על המוחין דאו"י שלו בעת יציאתם בעליון, ע"כ הם יורדים עם המוחין האלו, ומתלבשים בראש התחתון, עש"ה.

 

ובאלו נה"י דעליון המתלבשים עם המוחין בראש התחתון, נבחנים בהם ג' מקומות: א' בהיותם עוד בעליון, כלומר בעת שהתחתון נכלל שם בבחינת מ"ן. כנ"ל. וב' בעת יציאתם משם, שנתקנים בבחינת צל"ם מטרם כניסתם להעשות מוחין פנימים בראש התחתון, כמ"ש הרב לעיל (דף א' קס"ד אות קי"ז) ע"ש. וג' הוא כשהם מתלבשים בפנימיות הראש דתחתון ונעשים בו ללבושי מוחין.

 

ותדע, שבחינת החיורתי והשערות יוצאים באלו הנה"י בכל ג' מקומות הנ"ל, אלא כאן שהוא מקום גבוה מאוד, אין

 

 

חלק י"ג              מבוא שערים            רישא ודיקנא דא"א א' שנא

 

קכד) וז"ש הה"ד ת' שקל כסף עובר לסוחר, כי היו ת' לסבה הנזכרת, כי הם ד' יודין שבהוי"ה דאחורי הראש, וגם הם מכסף, כי הויה זו היא דע"ב דיודין, וחסד בגימטריא ע"ב, והכסף הוא חסד. ולכן היו שקלי כסף ולא זהב. וגם כי הם בחי' החוורתי שהוא לבנונית הראש, לבן ככסף, ואינם בחינת שערות שהם שחורות או אדומות.

אור פנימי

 

 

הרב מדבר אלא מבחינת מקום הג', דהיינו אחר כניסתם תוך הראש דא"א ומתלבשים בו בבחינת מוחין פנימים. והנה הרב מפרש כאן באות (פ') שבעלות האו"ח מתתא לעילא ופוגע בקרומא דאוירא, נעשה שם בצורת ווין שהם השערות, והחיורתא נעשה מאו"ח מטרם שהגיע לקרום, והשערות יוצאים מן הקרום, וכיון ששרשם ווין, וואו במילואה בגי' י"ג, ע"כ נעשו בסוד י"ג, בין השערות ובין החיורתי. עש"ה. פירוש: כי המוחין דא"א, המלובשים בנה"י דעתיק הם מבחינת קומת ע"ב, כנודע, וע"כ בכניסת המוחין לראש דא"א ונעשה הזווג בעטרת יסוד דעתיק ומוציא בו קומת ע"ב, הנה לולא תיקון ההוא של קרומא דאוירא, המעמיד לבחינת הגלגלתא בחסדים מכוסים, ע"י הגבהת ראשי ירכין דנו"ה דעתיק למעלה מן היסוד כנ"ל, היה צריך קומה זו היוצאת מן המסך ולמעלה, לגלות אור החכמה גם גגלגלתא דא"א, כדרך כל הזווגים דקומת ע"ב שיצאו בפרצופים הקודמים לאצילות. אלא כיון שכאן נעשה זה התיקון דקרומא דאוירא המעלה ראשי ירכין המלובשים בגלגלת שלא יקבלו חכמה, נמצא בשעה שהאו"ח העולה מהמסך פוגע שם בקרומא דאוירא, נסתלק ממנו בחינת אור החכמה מן הע"ב, שהוא הגלגלתא, כנ"ל. והנה אותו האור שנסתלק ויצא לחוץ מן הגלגלתא, הוא הנעשה בבחינת שערות החופפים על הגלגלתא ממעל עליו, בבחינת אור מקיף חוזר, שפירושו, שכבר היה בכלים וחזר ויצא משם, כי בכל הקומות דע"ב שמלפני
אצילות היה אור החכמה מלובש בע"ב בפנימית אלא כאן מחמת התיקון דקרומא דאוירא היה מוכרח להסתלק מגלגלתא ולצאת לחוץ מכלי, ע"כ הוא מכונה בשם מקיף חוזר.

וזה אמרו (באות קי"ז) וא"כ נמצא שיש ב' בחינות אל האורות האלו: א' בהיותם למטה יוצאים ממקומם עד הגיעם אל הקרומא ועדיין לא היו בציור ווין שהם השערות, רק אורות לבנים וחיורין והב' הוא אחרי עלותם דרך הקרומא ונעשו ווין שהם השערות. ולכן כנגד ב' בחינות אלו נמשכו אלו הב' בחינות שהם י"ג חיורתי וי"ג נימין דשערי, החיורתי מהמקום החלק והשערות מן הקרום" פירוש: כי נתבאר, שהשערות הם בחינת החכמה שיצאה מן הגלגלתא, ולא יכולה להתלבש בה מחמת תיקון הקרומות דאוירא, אמנם בעת יציאת האו"ח מן המסך, ומטרם שפגע בהקרומא דאוירא, הנה אז היה ראוי להמשיך ולהלביש אור החכמה בתוך הגלגלתא, כמו האו"ח שעלה מהמסך בפרצופי ע"ב הקודמים לפיכך נבחן בחינה זו לעצמה, ונקראת בשם חיורתי, שהיא מגולית מעט בבחי' הכלי דגלגלהא עצמה, דהיינו בהעור של הגלגלתא. אבל מבחינת פגישתה בקרומא דאוירא שהוציאה בזה כל בחי' החכמה מגלגלתא לחוץ, הנה בחינה זו נקראת שערות, והיא בחינת מקיף לגמרי, דהיינו שאין להם שום חיבור עם הכלי דגלגלתא אלא במה שהם תלוים בה. משא"כ החיורתי הוא בהי' העור דגלגלתא, והוא עכ"פ איזה שיעור קטן מן הכלי עצמה,

 

 

א' שנב           חלק י"ג תלמוד עשר הספירות רישא ודיקנא דא"א

 

קכה) ואמנם היותם שקלים הוא ג"כ כנזכר, כי שק"ל בגימטריא ת"ל: הת' הם הד' יודין, והל' הם השם בעצמן פשוט, שהוא בגימטריא כ"ו, וד' אותיות הרי שלשים. ולהיות, כי אין בשם רק היוד ראשונה לבד, כי שאר השלשה יודין באים בסוד תוספת המילוי, ולכן התחיל החשבון מתתא לעילא, כסדרן כנ"ל, כי המילוי גרוע מהפשוט, ולכן

 

 

אור פנימי

 

 

והוא מטעם היותה מבחינת האו"ח מטרם שפגע וקבל את התיקון הקרומא, כנ"ל.

אמנם לפי"ז יש לשאול, למה גם הם נתקנו בסוד י"ג. שהוא ואו במילואה כנ"ל, שמורה על בחינת ו"ק כלפי מה שאינה יכולה להלביש את הבינה דעתיק להיות גם הג"ר שלה בהארת חכמה, וע"כ הוא מתחיל מחסד דעתיק ולמטה, שע"כ נבחן לו"ק ימנים וו"ק שמאלים וא' באמצע, המורה על תיקון דהגבהת ראשי ירכין בסוד מים עליונים מיסוד שהוא הרקיע שבתוך הא' כנ"ל, ע"ש, וכיון שהחיורתא היא מבחינת האו"ח העולה מן המסך תכף בתחלת יציאתו, מטרם שנפגש עם תיקון הקרום שה"ס הא', נמצא שהוא אינו בבחינת י"ג, אלא לפי מדתו הוא יכול להלביש גם את בינה דרדל"א, שהרי עוד לא קבל את המעטת האור הבא מן הקרומא, וא"כ למה נתקן גם הוא בבחינת י"ג חיורתא. וע"ז ממשיך הדב ואומר "כיון ששרשם ווין, שכל ואו במילואה בגי' י"ג, לכן בין השערות ובין החיורתא היו י"ג" כלומר, כיון שהכלים הפנימים דכללות הראש דא"א לא קבלו שום שינוי מחמת החיורתי ההיא, כי רק העור דגלגלתא לבדה קבלה הלבנונית הזו, וכל הראש נשאר מוגבל לפי תיקון הקרומא, ע"כ נבחן גם החיורתי עצמה ע"פ השורש הזה וגם הם נעשו בסוד י"ג.

 

וזה אמרו (באות ק"כ) "ומ"ש באדרא ד' מאה אלף עלמין אתפשט חיורא דגלגלתא וכו' לא איירי אלא באותם ד' אורחין בלבד שאית באחורי גלגלתא וכו' " כי נתבאר לעיל, ענין התחלקות של ג' הויות דחיורתא
ושערות, שהם ע"פ ההבתנות של מל"צ דצל"ם, שב' הויות דימין ושמאל הם מ"ל דצל"ם, והוי"ה דאחורי רישא הם בחינת צ' דצלם. והוא מטעם, כי המ"ל שהם בחינת ג"ר וז"ת דבינה, אינם צריכים להארת חכמה, כי גם ל' אינה צריכה הארת חכמה לעצמה, אלא להשפיע לצ', וע"כ הם שניהם בחינת פנים. אלא הוי"ה דם' כוליה ימינא, כי היא מתוקנת בבחינת ראשי ירכין שלמעלה מיסוד, שאינה מתמעטת ואינה מתגדלת ע"י היסוד, וע"כ אין למסך דעליון שום שליטה עליה, ולכן היא בימין הפנים, אבל הוי"ה דל' שהיא עכ"פ צריכה להארת חכמה בשביל ליתן לצ' ע"כ נחשבת לשמאל אל הם', אבל היא נמצא ג"כ בפנים בשביל שאינה צריכה בשביל עצמה. ורק הוי"ה דצ' שהיא הצריכה להארת חכמה בשביל עצמה, ע"כ רק היא סובלת מן המסך בעיקר, והיא נמצאת משום זה באחורי רישא. ע"ש.

ולפיכך בבחי' החיורתי, שהם בחי' ההארת חכמה דגלגלתא, בסוד העור הלבן שלה, שהיא מבחינת האו"ח מטרם שפגע בקרומא דאוירא, והוא לא קבל ממנה בחינת המעטת האור, כנ"ל, הנה עיקר כחה נבחן, רק בהוי"ה הג' שלה, שהיא הוי"ה דאחורי רישא, כי ב' הויות דפנים המה רק בבחי' משפיעים להוי"ה דאחורי רישא, כנ"ל. וז"ש שד' מאה אלף עלמין דהתפשטות של החיורתי, אינם אלא רק מהוי"ה דאחורי רישא, ומאלו הד' ארחין דלבנונותא נמשכו ד' מאה אלף עלמין. כי הכוונה היא על התפשטות החכמה ממנה, כמ"ש הרב להלן.

 

 

חלק י"ג              מבוא שערים            רישא ודיקנא דא"א א' שנג

 

התחיל בש' דשק"ל, שהם הג' יודין של המילוי, כל אחת כלולה מי' שהם ש', ואחר כך היוד עצמה הראשונה, של שרש הו"'ה כלולה מי', הרי ק' דשק"ל. ואחר כך כללות השם בעצמו, שהוא כ"ו, וד' אותיות הרי שק"ל. והבן זה.

 

אור פנימי

 

 

אשר התפשטות זו נמצאת בעיקר בד' ארחין דאחורי רישא, כמבואר.

וזה אמרו באות (קכ"ג) החיורא גופיה הוא ת' אלפין עלמין אך הנהירו דיליה אינו רק ת' עלמין לבד, כי בא"א הם אלפין ובאו"א הם מאות וז"ש בעלמא דאתי, כי שם הם מאות וכו', וכבר ידעת שכל כתר הוא מסטרא דאמא, והאי גלגלתא הוא בחינת בינה המקפת את החכמה וכו' " פירוש: כי אור חכמה, מכונה תמיד בשם אלפים, בסוד ואאלפך חכמה, ולפיכך החיורתא גופה שהיא בחינת ע"ב באור החכמה, כי היא לא קבלה המעטת האור מקרומא באוירא, כנ"ל, וע"כ הוא עצמה בחינת ת' מאה אלף עלמין. אבל צדיקיא נוטלים אותה מבחינת הגלגלתא במה שהיא בחינת בינה המקפת את החכמה, כלומר, ממה שהיא בבחינת תיקון הם', שהוא בחינת התיקון דג"ר דבינה שאינה משנית דרכה, והיא תמיד בחסדים מכוסים, כנ"ל, וכיון שצדיקים אינם יכולים לקבל החיורתי אלא באמצעות ג"ר דבינה, כנ"ל, ע"כ מתמעט האור הזה להם, ואינו נבחן בבחינת אלפים, אלא בבחי' מאות, כי בינה בערך חכמה נבחנת בשם מאות. וזה שמדייק הזוהר, "דירתין לה צדיקיא בעלמא דאתי". שהוא בינה, כלומר באמצעות בינה.

אמנם עדיין לא יצאנו ידי חובת הביאור במ"ש הרב שהחיורתא הם שורש להארת חכמה שבשערות, כמ"ש הרב (דף א' שס"ח אות קנ"ו) "ובהיות עת רצון אז מאירים י"ג החיורתי בי"ג הנימין, ואז מסתלקין הנימין מע"ג המצח והפנים וכו' ויאירו אור נפלא בי"ג ' תיקונא דיקנא"
עש"ה. הרי, כי החיורתא הם שורש להארת חכמה של שערות רישא ודיקנא, שע"י מתגלה אור הפנים של א"א. וע"כ צריכים להבין ענין החיורתי בעמקות יתירה.

ומתחלה צריכים להבין היטב דברי הרב לעיל (דף א' ע"ו אות קל"ט) בסוד חורש מצ"ל. וז"ל. והנה תחלה באה החכמה, ואח"כ הדעת, ואח"כ הבינה, שהם ג' אותיות צל"ם הנזכר, א"כ יהיה הסדר מצ"ל, שהם: חכמה, דעת, בינה. והוא נקרא ביחזקאל, יפה ענף וחורש מצל, שהוא ז"א הנקרא ארז הלבנון" ע"ש. והוא תמוה לכאורה, שז"א שהוא ענף של בינה ישפיע הארת חכמה אל השורש שלו שהוא בינה, ולמה נתהפך כאן הסדר.

 

והענין הוא, כי יש כאן הבחנה רבה וגדולה, הנמשכת מע"ס דאו"י, וצריך שתזכור היטב המתבאר לעיל בביאור ע"ס אלו (בדף ה' ד"ה וטעם) ע"ש כל ההמשך. ונתבאר שם, כי בחינת המשכת החסדים מן המאציל נקרא ספירת בינה דאו"י, ואחר שנאצלה בינה, המשיכה הארת חכמה לאור החסדים, שהמשכה הזאת נקראת ספירת ז"א דאו"י כי השינוי הזה שבאור החסדים, שקבל הארת חכמה, מבדיל את החסדים מן הבינה, והוא נק' ז"א. ע"ש. הרי שספירת בינה בעצם היא אור חסדים בלבד, בלי חכמה, וחסדים עם הארת חכמה, הוא ז"א. אמנם לאחר שנאצל ז"א, הנה הכרח הוא שבינה קבלה לתוכה גם הארת חכמה מספירת ז"א ממטה למעלה, הגם שאין לה ענין בהארת חכמה הזאת, בהיותה בסוד כי חפץ חסד הוא. ונמצא שמבחינה זו דהארת חכמה, נהפך הענף להיות שורש,

 

 

א' שנד           חלק י"ג תלמוד עשר הספירות רישא ודיקנא דא"א

 

קכו) ונודעי כי בהמשך הד' אורחין חוורין לבדם אחורי רישא עד רישא דזעיר אנפין, גם נמשכין עמהם הד' נימין דשערי, כי הי"ג נימין דשערי נחלקים ג"כ ע"ד התחלקות הי"ג חוורתי. ונמצא שאחורי רישא, נמשכין ד' נימין דשערי וד' חוורתי, והם הת' עלמין הנזכרים בגימטריא ש"ק דשק"ל. כי הש"ק הוא שערות הנארגים, ובתוכם נקבים,

 

 

אור פנימי

 

 

כי מקום הארת חכמה הוא בז"א דאו"י, וז"א מאיר אל הבינה ממטה למעלה מבחינת הארת חכמה שלו. וזכור זה תמיד, כי זהו מפתח לכל המוחין של אצילות.

 

ועם זה תבין, מה שפעם אומר הרב שאור הבינה הוא רחמים גמורים, ואין שום דינים נוהגים בה, ובכל מקום שאור הבינה מתפשט, בורחים החיצונים משם. ופעם אומר שדינין מתערים מינה, כמ"ש בזוהר. ועם הנ"ל תבין זה היטב, כי מצדה עצמה, שהיא בחי' חסדים בלי חכמה, אין שום דינים מתערים מינה, ואדרבה בכל מקדם שאורה הגדול מתפשט בורחים משם החיצונים. אמנם מבחינת הארת חכמה שקבלה מז"א ממטה למעלה, כנ"ל, הנה מבחינה זו דינים מתערים מינה, והבן זה היטב.

 

גם תבין עם הנ"ל ענין ירידת הנקודות דס"ג למטה מטבור דא"ק, שע"י ירידה זו נתחבר בה בחינת ה"ת דא"ק, שע"כ נעשה צמצום חדש בסוד עלית ה"ת לעינים, שהוציאה את האח"פ דכל המדרגות לחוץ, כנודע. וז"ס ותלכנה שתיהן, כי ב' ההין נתחברו זו בזו, כמ"ש בחלק ז', ע"ש. ובאמת יש להקשות איך אפשר שנקודות דס"ג יתחברו עם ה"ת דא"ק ויתמעטו משום זה, אחר שהם בחינת אור דחסדים, כי הטעמים דס"ג לא ירדו למטה מטבור, משום שיש בהם בחינת ע"ב, אלא הנקודות דס"ג להיותם מבחינת אור חסדים בלבד, ע"כ יכלו לירד למטה מטבור, כמ"ש (בדף ש"צ ד"ה וס"ג) ע"ש. וא"כ למה נתמעטו משום זה, הלא ידוע שאין שום דין ועביות
יכולים לשלוט באור חסדים. שהרי עליהם לא היה צמצום כלל.

ועם הנ"ל תבין זה היטב. כי בחי' ה"ת שנתחברה בה"ר, דהיינו בנקודות דס"ג, לא היה זה בעצם בחינתה, אלא בבחי' ההארת חכמה שיש שם בהכרח מבחי' ז"א דאו"י, שהארה זו נמצאת בה בהכרח, אלא שאינה עולית בה בשם, מחמת שאינה מבחינתה, ואין לה ענין בה, כנ"ל. אמנם כיון שהיא נמצאת בה, נעשתה הארה זו למקום אחיזה אל ה"ת דנה"י דא"ק שתוכל להתחבר שמה, בסוד ותלכנה שתיהן, ומשם ואילך, דינין מתערין מינה, דהיינו מכח החיבור דה"ת בה. כמבואר.

ועם זה תבין ביותר ענין התיקון של ם' דצל"ם מכח הקרומא דאוירא, שנתבאר לעיל, כי המסך שבפה דעתיק הבדיל ג"ר דבינה מז"ת דבינה עם הקרום הזה, כי העמיד המסך שלו תחת הג"ר דבינה בסוד רקיע המבדיל בין מים למים, שג"ר דבינה נתקנו בבחי' מים עליונים מתוך הם' המגבילם שלא יקבלו בתוכם הארת חכמה, אפילו בעת גדלות, שבזה הגביה את הם' הזו למעלה מיסוד, שפירושו שאינה מקבלת כלום מיסוד, לא מקטנותו ולא מבחי' גדלותו כמ"ש (בדף א' של"ט ד"ה בינה ע"ש.) כי כל התיקון הזה הוא להבדיל את ג"ר דבינה שלא יהיה לה שום חיבור עם ז"א דאו"י, ולא תקבל עוד שום הארת חכמה ממנו. והבן היטב.

ונודע, שענין תיקון זה דמל"צ דצל"ם אינו נוהג רק בשעת עלית הפרצופים למדרגת העליון, דהיינו בעת שא"א נתחבר

 

 

חלק י"ג              מבוא שערים            רישא ודיקנא דא"א א' שנה

 

שהם הלבנונית והחוורתא, ולכן נרמז במלת ש"ק. וז"ס וישם שק במתניו והבן זה. וז"ש עובר לסוחר בסוד ודר וסוחרת, היא גולגלתא דסחרה למוחא, ודרך בה עוברין השערות למעלה, וזהו עובר לסוחר והבן זה, ושאר ט' חוורתי נמשכין בצדדי הפנים.

 

אור פנימי

 

 

עם עתיק לפרצוף א', וכן או"א עולים לג"ר דא"א, וישסו"ת מתחבר עמהם לפרצוף א', וכן ז"א לאו"א. דהיינו בשעת הארת ע"ב ס"ג העליונים, שמתבטלים הפרסאות לשעת הזווג, שאז כל תחתון מתחבר עם העליון שלו כי הצמצום ב' דה"ת בעינים מתבטל אז וכיון שכל תחתון הוא אח"פ דעליון, נמצא אז מתחבר אל העליון, לגו"ע שלו. כנודע. ואז נוהג ענין מל"צ דצל"ם, המורה, ששינוי הזה דביטול הפרסא וירידת ה"ת מעינים אינו פועל כלום בם' דצל"ם דכל פרצוף, אלא בל' שבו, ובה נבחן ירידת ה"ת, בסוד יציאת י' מאויר ואשתאר אור. משא"כ הם' דצל"ם נשארת בבחינת אוירא כמקודם, כלומר, שנשארת בבחינת חסדים מכוסים בלי שום שינוי. אמנם בבחינת מוחין הקבועים דכל פרצוף. דהיינו כמו שהרב מחלק אותם ע"פ הקומות דמ"ה, שעתיק לקח כתר דמ"ה, וא"א חכמה דמ"ה, ואו"א בינה דמ"ה, וז"א בבחי' נפש רוח דמ"ה. הנה מצד המוחין אלו אינם נבחנים בצל"ם, אלא בבחינת ס' ום' סתומה. כי הראש דא"א בערך עתיק, אינו אלא בינה וזו"ן, דהיינו אח"פ שלו, הנקראים מחצית הכתר התחתון, אשר הבינה מהם, נחלקת רק ע"פ ס' ום' סתומה, כי חב"ד חג"ת שלהם הם בחינת ג"ר דבינה, והם נקראים או"א עלאין, ובחינת ז"ת דבינה נקרא ם' סתומה, מטעם שמז"ת דבינה ולמטה כבר שולט המסך דעליון והם בבחינת ו"ק בלי ראש. וז"ש הרב שהאוירא נקרא מוח סתום שבגלגלתא. דהיינו להיותה ם' סתומה כנ"ל.

 

ונמצא שראש דא"א מצד הקביעות, אינו נקרא ג' ראשים, בסוד םל"צ כנ"ל,
אלא רק גלגלתא ומ"ס בלבד כי מוחא דאוירא אינו עולה אז בשם, אלא הגלגלתא היא בחינת ס', והיא בחינת חב"ד חג"ת ואו"א עלאין, דהיינו עד הקרומא דאוירא, ומקרומא דאוירא ולמטה הוא בחינת ם' סתומה, הנקרא מוחא סתימאה, ועד"ז או"א, המלבישין מגרון דא"א, ולמטה, נבחן או"א לבחינת ס' דהיינו חב"ד חג"ת דבינה, כנ"ל. ומחזה ולמטה נבחן לבחינת ם' סתומה.

אלא בעת שיש הארת הע"ב ס"ג עלאין שטפת ע"ב מבטלת את הפרסאות וג' ראשים דא"א עולים ומתחברים לגו"ע שלהם שברדל"א, הנה אז מתגלה זה התיקון דמל"צ, המורים שענין ביטול הפרסא אינו מגיע לחב"ד דגלגלתא אלא לז"א שלה שנקרא מוחא דאוירא. כנ"ל. ועד"ז באו"א שעולים לג"ר דא"א, מתחלקים ג"כ למל"צ. ע"ד הנ"ל.

והנה אז, אין טפת ע"ב העליונה יכולה לבא לל' דצל"ם, כי היא בחינת בינה כמו הם' דצל"ם, דהיינו ג"כ בחסדים מכוסים כדרך הבינה שמשורשה אינה צריכה לחכמה, כנ"ל. ולפיכך באה תחלה הטפה דע"ב אל צ' דצל"ם שהיא בחינת ז"א והוי"ה דמ"ה, שמצד האו"י הוא נבחן לבחינת או"פ דחכמה כמ"ש לעיל. ואז עולה הארת חכמה מן ז"א אל הבינה, שהיא ל', ואחר שהל' קבלה הארת חכמה, יורדת הי' מן האויר, ואשתאר אור. באופן, כמו שבבחינת ע"ס דאו"י, נמצא שהענף שהוא ז"א משפיע הארת חכמה אל השורש שלו, כן גם עתה, כשהארת הע"ב רוצה להוריד הי' מאויר מן הל' דצלם, הנקרא מוחא

 

 

א' שנו            חלק י"ג תלמוד עשר הספירות רישא ודיקנא דא"א

 

קכז) ודע, כי עיקר מה שמאיר א"א בז"א, הוא מן ההוא ארחא חדא אחרא דאזיל בפלגותא דשערי דא"א, כנזכר באדרת נשא דף קכ"ט ע"א וקל"ו ע"א, וזה, לבדו נמשך בהתמדה לרישא דז"א, בחד ארחא אחרא דיליה דבפלגותא דשערוי דז"א ג"כ, ואין לו יניקה בי"ג חוורתי הנזכר רק מהי"ג נימין דשערי מהד' דאחורי רישא דא"א, כנזכר בפרק שאחרי זה, אך הצדיקים, ירתי נהירו דילהון מהני ד' חוורתי הנמשכין אחורי רישא דא"א.

 

אור פנימי

 

 

דאוירא, הוא משפיע מקודם לצ' שהיא מו"ס, ששם המקום דהארת חכמה וההארה עולה ממו"ס אל הל' שהיא מוחא דאוירא, וי' יוצאת מן האויר, ואשתאר אור.

וז"ש הרב בסו"ה יפה ענף וחורש מצ"ל, שמתחילה מקבל הדעת שהוא ז"א וצ' דצל"ם, והוא משפיע הארת החכמה לבינה, שהיא ל' דצל"ם, ונעשה הסדר מצ"ל. כנ"ל כי זה נבחן ליופי הענף, שהוא נעשה משפיע אל השורש שלו, וע"כ קראו הכתוב יפה ענף.

וזהו מעלת החיורתי, כי גם בבחי' סדר ביאת החכמה לא"א, נבחן ג"כ שבינה שהיא ל' דצל"ם קבלה חכמה מצ' דצל"ם, שהיא מ"ה, ומו"ס. ונמצא, בעת ביאת החכמה אל מו"ס, עוד לא נעשה באור החכמה בחינת התלבשות של ם' ל', הדוחה ג"ר דחכמה מראש דא"א, כי התלבשות זו, היא באה אחר ביאת החכמה אל הבינה מן הז"א, שאז נעשה יציאת הי' מאויר דל' ואשתאר אור, ולא נעשה יציאת הי' מאויר דם', ונשארת בבחי' אויר כמקודם לכן. אמנם מטרם שהגיע החכמה אל הל' דהיינו בעוד החכמה במו"ס, עדיין החכמה היא בגלוי בלי לבושים דמ"ל, והיא מתלבשת בו בכלים הפנימים, ובחינה זו נקראת חיורתי, דהיינו בעוד אור החכמה במו"ס. ואחר שהחכמה עולה ופוגשת בקרומא דאוירא, ששם בחינת ל' דצל"ם, אז מתחיל ההתלבשות במ"ל והג"ר המגולים דחכמה
מוכרחים תכף להסתלק מן הכלים הפנימים לבחי' מקיף חוזר, והלבושים של אותו חלק החכמה נעשו לשערות הבוקעים ויוצאים לחוץ בבחינת מותרי מוחא. הרי אשר בחינת החיורתי, הם שורש אל השערות, כי החיורתי היא מבחינת מו"ס, שה"ס משפיע אל הבינה, שמבחינה זו היא השורש. כנ"ל. ומכ"ש עתה, כי גם נסתלק האור תכף בפגעו בל' דהיינו בקרומא, כנ"ל, הרי ודאי שזה החלק דמו"ס מטרם שהגיע לבינה, הוא השורש של האור שנסתלק דרך השערות. ולפיכך צריכים השערות תמיד לקבל מן החיורתי.

 

 

קכז) עיקר מה שמאיר א"א בז"א הוא מן ההוא ארחא חדא אחרא דאזיל בפלגותא דשערא דא"א, וזה לבדו נמשך בהתמדה לרישא דז"א: פירוש, כי י"ג תיקונין הם: י"ב הם, מג' הויות, שהם י"ב אותיות, כמ"ש לעיל, וחד ארחא דכליל לכולהו, שהוא האי ארחא חדא דאזיל בפלגותא דשערי, שפירושם דג' הויות, הם הט"ס דנה"י דעתיק, שבהם המוחין דג' רישין דא"א, שהם חב"ד חג"ת נה"י, כמ"ש לעיל בבחינת מל"צ דצל"ם. וחד ארחא דכליל להון, הוא בחינת המלכות שבנה"י אלו, שעל המסך המתוקן בה, יצאו אלו הט"ס דנה"י דעתיק המלבישים המוחין אלו, ששם הג' הויות הנ"ל, ממטה למעלה. ולפיכך הוא כליל לכלהו ארחין, כי היא נושאת המסך, שעליה

 

 

חלק י"ג              מבוא שערים            רישא ודיקנא דא"א א' שנז

 

קכח) וטעם הדבר כי השערות הם ווין, להיות שרשם, ע"י שעוברים דרך הקרומא שהוא מהת"ת דעתיק כנ"ל, ולכן משפיעין בז"א. אך החוורתי הם מנ"ה עצמם, שהם העינים והאזנים, במקום שאין שם שערות, ולכן הצדיקים שהם מיסוד, יונקים מחוורתי דנ"ה שע"ג היסוד, והבן זה.

 

קכט) וז"ש באדרת נשא דף קכ"ח, ומהאי גולגלתא נטיף טלא לההוא דאיהו לבר, הה"ד שראשי נמלא טל כו', והוא, ז"א המלביש לא"א, ונמצא כי לפעמים בבחי' א', השערות גדולים ומעולים מן החוורתי. ובבחי אחרת הוא להפך.

 

אור פנימי

 

 

יוצאים כל אלו הט"ס, שהם ג' הויות העושים י"ב ארחין. אמנם גם בה עצמה נבחן שהיא מתפשטת בעצמה לי"ב אורחין כמו הי"ב שממטה למעלה, להיותה בחינת המלכות שבהם, המתפשטת ממעלה למטה בכל אותו השיעור שהאו"ח שלה התפשט ממטה למעלה כנודע.

ונודע, שז"א הוא בחינת גופא דאצילות, ואו"א הם רישא דיליה. ולפיכך נבחן שעיקר אחיזתו של ז"א אינו בבחינת הי"ב אורחין שהם ממטה למעלה, אלא רק בהאי ארחא דאזיל בפלגותא דשערי, שהוא בחינת גופא המתפשטת ממעלה למטה. וז"ש "עיקר מה ממאיר א"א בז"א הוא מן האי ארחא חדא דאזיל בפלגותא דשערי.

 

קכח) השערות הם ווין וכו'. לכן משפיעים בז"א אך החיורתא הם מנ"ה עצמם וכו', לכן הצדיקים שהם מיסוד יונקים מחיורתי דנ"ה שע"ג היסוד: פירוש, כל המקובל מחיורתי יש בו ענין של התלבשות מעט, כמו חיורתי דא"א שהוא מלובש בעור של הגלגלתא כמ"ש לעיל. אבל המקובל משערות, אינו יכול להתלבש בהמקבל אלא בבחינת מקיפים, ולא כלום בבחינת פנימים. ולפיכך ז"א שעיקרו הוא בחינת חג"ת שדרכו בחסדים מכוסים כנודע, אינו יכול לקבל מן
החיורתי שהוא התלבשות מעט בעור, אלא מהשערות, כי הקוצי דשערי דא"א המגיעים בשעת גדלות ז"א, למקום העורף שלו, כנגד מוח הדעת, הם בוטשים במוחין שלו, דהיינו שהם משפיעים בו הארת חכמה, שהיא בחי' הפכית למוחין הפנימים שלו, ואז הארה זו אינה יכולה להשאר תוך המוחין שלו בפנימית, אלא יוצאת לחוץ ממצח בבחינת או"מ, הנקרא תפילין של ראש. הרי שהארות השערות דא"א המגיעים לז"א, אינם מאירים בו אלא בבחינת או"מ על המצח שלו. אבל הצדיקים, שהם בחינת נה"י דז"א, הם מקבלים מן החיורתי, שהם מתלבשים גם בפנימית היסוד באיזה שיעור, והוא מפאת היותם נה"י, ששם מקום גילוי של החסדים, כבודע, וזהר שמפרש הרב, שבחינת הצדיקים סובב על בחינת יסוד דז"א עצמו הכלול מנו"ה.

 

קכט) בבחינה א' השערות גדולים ומעולים מן החיורתי ובבחינה אחרת הוא להיפך: כמ"ש לעיל, שהשערות דא"א משפיעים לרישא דז"א, ומוציאים בו בחינת תפילין של ראש. אבל החיורתי אינם מאירים אלא לנה"י שלו, שהם הצדיקים. אמנם מבחינה אחרת החיורתי מעולים מן השערות, כי מה שנמשך מן החיורתי נמצא

 

 

א' שנח          חלק י"ג תלמוד עשר הספירות רישא ודיקנא דא"א

 

קל) האמנם אע"פ, שהוא עיקר יניקתו מההוא ארחא דבפלגותא כנזכר, ג"כ מאירין הי"ג חוורתי בז"א, כי הט' חוורתי הנמשכין דרך פנים דא"א, עד דיקנא דז"א, ומכחם נעשו לז"א ט' תיקוני דיקנא, כמ"ש במקומו. ומהד' חוורתי דאחור נמשכין עד רישא דזעיר אנפין, ומאירים ברישיה ממש, ולמעלה ולא בדיקנא.

 

קלא) אמנם אחר שהאירה ברישיה, נמשכת אחר כך הארתה ג"כ ויוצאה לחוץ, ומשלמת לו י"ג תיקוני דיקנא לז"א, כי עוברת ובוקעת גולגלתיה מאחורוי, ומאירה בו, ועוברת אחר כך עד הפנים דיליה ג"כ, להשלים לו י"ג תיקוני דיקנא, כמ"ש במקומו.

 

* קלב) רישא תניינא, היא אוירא דגלגלתא, ממנה יצאו י"ג נימין דשערי, הנזכר באדרת נשא דף קכ"ט ע"א, י"ג נימין דשערי קיימי מהאי סטרא כו', ואלו הם זולת שאר שערות אחרים שבראש יותר קצרים מהם, שהם אלף אלפים כו', כנזכר דף קכ"ח ע"ב.

 

קלג) והנה התחלקותם הוא ע"ד התחלקות הי"ג חוורתי, ד' לכל סטר. ופירוש נימין, ר"ל: קבוצים ואגודות של שערות הם י"ג, אך השערות הם אלף אלפין כו', כנזכר שם דף קכ"ח ע"ב, תאנא בגולגלתא דרישא תליין אלף אלפים רבוא כו'. וא"ת, כי הרי בדף קכ"ט ע"א אמרו, ותאנא כל נימא, ונימא איקרי משיכא דמבועא דנפקין ממוחא סתימאה, הרי כי אלו הנימין נפקי ממוחא סתימאה, שהוא הראש הג' ולא מאוירא שהוא הראש הב'.

 

איר פנימי

 

 

מתלבש מעט גם בפנימיות הכלים, אבל הנמשך מן השערות אינו מאיר רק בבחינת מקיפים, כנ"ל בדיבור הסמוך. והבא בבחינת התלבשות הוא יותר חשוב, מן הבא בבחינת מקיפים המאיר בבחינת הארה מרחוק.

 

קל) ג"כ מאירים הי"ג חיורתא בז"א וכו' ומשלמת לו י"ג תיקוני דיקנא לז"א. כלומר, כשנחשוב מבחינת שורשו של ז"א, שהוא בחינת גופא כנ"ל, נמצא שאינו

מקבל אלא מחד ארחא דכליל להון, שהוא ג"כ בחינת גופא. כנ"ל. אמנם נודע, שאע"פ שז"א הוא בחינת גופא לאו"א, מ"מ מתפשט בעצמו ג"כ לראש וגוף בשעת גדלותו, והנה אז ודאי שמקבל ג"כ מי"ב ארחין שממטה למעלה, כי כל בחינה מקבלת תמיד מבחינה שכנגדה בעליון, וע"כ בחינת הראש שלו מקבלת מתיקונים שממטה למעלה בהכרח. ועוד כי כל י"ב חיורתי כלולים בהאי אורחא כנ"ל.

 

* מבוא שערים ש"ג ח"ב פרק י'.

 

חלק י"ג              מבוא שערים            רישא ודיקנא דא"א א' שנט

 

קלד) וי"ל, כי בודאי אית הארות דנפקי ממוחא סתימאה ג"כ לחוץ, ואמנם האוירא מקיף למוחא סתימאה כנ"ל, וי"ג נימין דשערי, לא נפקי אלא מרישא תניינא הנקרא אוירא, אלא שבעלות האורות מגו מוחא סתימאה, ועוברין דרך אוירא המקיף עליו, בהכרח שמתערבין האורות יחד ומתלבשין תוך הנימין דשערי, אע"פ שהנימין הם יותר מעולים מהם, להיותם יוצאין ממוחא תניינא, ולא מן הג'.

 

קלה) אמנם אין אורותיהם מתערבין, כי אורות המקיף גדולים מאור הפנימי, והם דמיון הירדן שמימיו עוברים בים טבריא ואינם מתערבין יחד, וכן בכאן יוצאים אותם האורות עם אורות רישא תניינא, ומאירים למטה לז"א, ואינם מתערבין יחד, אך עוברים בתוכם, ויוצאים אחר כך לחוץ, להאיר לז"א.

 

קלו) ונמצא כי מ"ש, כי כל נימא איהו מבועא דנפיק מן מוחא סתימאה, לאו בעיקר אור שלהם עצמם קאמר, אלא על אורות היוצאים ממוחא ועוברים בתוכם. ואמנם היותם נקרא שערין וקוצין ונימין כו' בארנום בענין ז"א היטב ומשם תוכל להבין ולדמות דבר מתוך דבר, וע"ש היטב.

*        קלז) דע, כי מרישא דא"א, נמשך, חד קוצא דשערי דתליא עד רישא דז"א, כנזכר באדרת נשא בדף קכ"ט ע"א וקל"א ע"ב, והנה הוא מאיר במוחין דז"א ומוציא הארתם לחוץ, כנודע.

 

אור פנימי

 

 

קלד) בודאי אית הארות דנפקי ממו"ס ג"כ לחוץ וכו' שמתערבין האורות יחד ומתלבשין תוך הנימין דשערי אע"פ שהנימין הם יותר מעולים מהם: כמ"ש לעיל, שג' הויות שיש בחיורתי הוא, מפני שג' רישין כלולים בהם יחד, אשר ב' הויות דימין ושמאל שכנגד הפנים, הם בחינת ם' ל', שהם נמשכים מגלגלתא ומוחא דאוירא. והויה שבאחורי רישא, היא בחינת צ' שנמשכת ממו"ס, כנ"ל. הרי שגם בחי' מו"ס כלולה בנימין וחיורתי.

וזה אמרו "שבעלות האורות מגו מו"ס
וכו' בהכרח שמתערבין האורות יחד ומתלבשין בתוך הנימין דשערי וכו', והם דמיון הירדן שמימיו עוברים בים טבריא ואינם מתערבין" דהיינו כנ"ל, כי גם האורות דמו"ס נכללים בכל הנימין, אלא שלמעלה על גבי הגלגלתא אינם מתערבים, אלא שאלו השייכים לבחינת מו"ס באים בהוי"ה דאחורי רישא, והשייכים לב' הרישין גלגלתא ואוירא, באים בב' הויות שבימין ושמאל דפנים.

 

קלז) חד קוצא דשערי דתליא עד רישא דז"א והנה הוא מאיר במוחין דז"א ומוציא

 

* שער הכונות ענין הציצית דרוש ב'.

 

 

א' שס            חלק י"ג תלמוד עשר הספירות רישא ודיקנא דא"א

 

קלח) וגם בז"א נמשך מן רישיה חד קוצי דשערי, ותליא עד רישא דנוקביה. וקוצא דשערי דא"א, הם שערות לבנות. ושל ז"א הם שערות שחורות. כנזכר באדרת נשא בדף קמ"ח ע"ב.

 

קלט) ושם בפרשת שלח לך ביארו, דאית ציץ ואית ציצית. כי ציץ הוא דכורא, והוא קוצי דשערי דא"א. ונקרא ציץ דכורא, משום דאתפשט עד רישא דז"א, דהוי דכורא. אבל קוצי דשערי דז"א, אקרי ציצית נקבה, משום דאתפשט עד רישא דנוקבא.

 

אור פנימי

 

 

הארתם לחוץ: היינו הארת ד' נימין דשערי שבאחורי רישא דא"א, שהיא מבחינת מו"ס, כנ"ל, הנבחן לעיקר המקיף דבחינת אור החכמה, כי ט' נימין דשערי העומדים מימין ושמאל דפנים דא"א, הם מבחי' גלגלתא ואוירא, שהם בחינת ג"ר וז"ת דבינה, שאינם צריכים לעצמם הארת חכמה, כי אפילו ד' נימין דשערי שבשמאל דרישא, שהם בחינת אוירא שהיא בחי' ל' דצל"ם, גם היא אינה צריכה להארת חכמה, אלא כדי להשפיע למו"ס, כנ"ל. וד' נימין דשערי אלו דאחורי רישא דא"א, הם נמשכים עד החזה, ששם עומד הז"א בעת הגדלות שלו, ונמצאים אלו הד' נימין דשערי מגיעים לרישא דז"א, ומשפיעים בו הארת חכמה. והנה השפעה זו דקוצא דשערי תוך המוחין דז"א. נבחנת בשם הכאה ובטישא, מפני שהמה הפוכים מבחינת המוחין דז"א, שהם בבחינת חסדים מכוסים. ולכן כשהארה זו באה במוחין דז"א המה מכים זה בזה, כלומר, שאינו יכולים לעמוד ולהמצא בכלי אחד, שהוא המצח דז"א שהוא בבחינת ם' דצל"ם, המגביל את המוחין במדת ג"ר דבינה, כנ"ל. כי גלגלתא דז"א, שבחינת הפנים שלה נקראת מצח, היא מקבלת מבחינה שכנגדה מגלגלתא דא"א, ומתוקנת בבחינת ם' דצל"ם כמותה, ולפיכך היא מוכרחת לצאת מכלי דמצח לחוץ בבחינת או"מ, הנקרא תפילין של ראש, וז"ש "מאיר
במוחין דז"א ומוציא הארתם לחוץ" דהיינו שמאיר למוחין בבחינת חכמה, וזה החלק המקבל הארת חכמה אינו יכול לעמוד בפנים המצח, אלא יוצא לחוץ.

 

קלח) קוצא דשערי דא"א הם שערות לבנות ושל ז"א הם שערות שחורות: כבר ידעת, ששערות רישא הם בחינת החכמה, שהיתה ראוי להתפשט בכלים דגלגלתא, לולא האי קרומא דאוירא היה מתקן אותה בבחינת מים עליונים כמו הג"ר דבינה. ולפיכך הם נקראים מקיף חוזר, שפירושו שהיה ראוי להכנס בכלים ונדחה מהם. וחומר של השערות עצמם, הם אותו חלק או"ח העולה מן המסך בעת הזווג והוא צריך להלביש את האו"י דבחינת חכמה של הגלגלתא, ואינו יכול להלביש אותה מבפנים הגלגלתא, כי איננה שם כנ"ל, ע"כ הוא מלביש אותה בבחינת מקיף מעל הגלגלתא מלמעלה בבחינת שערות רישא.

 

וכבר נתבאר לעיל בביאור ט"ס המקוריות דא"א, הטעם שאין בכל פרצוף מפרצופי אצילות יותר מג' כלים, שהם: בינה, ז"א, מלכות, משום שכל תחתון לקח רק בחינת אזן חוטם פה העליון, והעליון הוא בחינת גו"ע של התחתון. (בדף א' ש"ו ד"ה ותבין) עש"ה. אמנם מבחינה זו יש עוד הפרש מג' פרצופים: א"א, ואו"א דאצילות, אל זו"ן. כי בא"א ואו"א יש גם ג"ר דבינה בבחינת הכלים שלהם, אבל

 

 

חלק י"ג              שער הכונות             רישא ודיקנא דא"א א' שסא

 

קמ) ונמצא, כי ב' אלו: ציץ, וציצית, נקראים כך, על שם, ויקחני בציצית ראשי, שהם בחינת השערות. וגם ענין ציצית, הוא לשון הסתכלות כנ"ל, והטעם הוא, מפני שאלו השערות אשר בקוצי דשערי דא"א או דז"א, היו נמשכים ותלוים לקבל אנפייהו דא"א או דז"א, והוו מכסיין עינייהו דלא יסתכלון לא א"א בז"א, ולא ז"א בנוקביה, להאיר זה בזה, וע"י מעשינו במצות הציצית, רמינן ושדינן להו להנהו שערי באחורייהו דא"א וז"א, כי היכי דיסתכלון א"א בז"א וז"א בנוקביה.                                

 

אור פנימי

 

 

ז"א, אין לו שורש בג"ר דבינה, אלא בז"ת דבינה, כי כל התחלקות הבינה לב' מדרגות הוא מפאת ז"א, כי להיות ז"א צריך להארת חכמה, שהוא בהיפך מטבע הבינה שהיא בסוד כי חפץ חסד הוא, ע"כ נבחן עצמותה לבד, שהיא בחינתה בחסדים מכוסים. ובחינת מה שמפסקת האחורים שלה שעל החכמה, ומזווגת עם החכמה, פב"פ להוציא את ז"א, כבר בחינה זו נבחנת לז"ת שלה, וכבר אינה בחי' עצמותה של הבינה, הרי שאין לז"א שורש בג"ר דבינה אלא בז"ת שלה, כמבואר.

וע"כ יש הפרש גדול בין גלגלתא דא"א לגלגלתא דז"א, כי גלגלתא דא"א הוא ג"ר דבינה ממש משורשה, שאין שום צמצום רכיב עליה, והמסך דפה שברדל"א, אין לו שום פעולה עליה להרחיק אותה מבחינת רדל"א, אחר שנתקנה להיות בבחי' הירכין שלמעלה מיסוד. כנ"ל. אמנם גלגלתא דז"א אע"פ שגם היא מתוקנת כעין ג"ר דבינה, אמנם מבחינת שורשה כבר היא בחינת ז"ת דבינה, כי אין ז"א מתחיל אלא מז"ת כנ"ל. ולפיכך אין התיקון הזה דם' דצל"ם עושה אותה לבחינת לבן לגמרי. שפירושו, שאין שום מסך וצמצום שולט שם, אלא נבחן בה כח המסך המצמצם הנמצא בהעליון, ולפיכך השערות שלו שחורות, להורות שיש בהם כחות צמצום מה"ת שבמסך, אמנם ודאי, בעת, גדלות, שז"א מקבל הארת חכמה ע"י קוצי דשערי

דא"א, אז חלף עבר כל כח הדין שבהם, כנודע, וא"כ היו צריכים השערות להתלבן כמו השערות דא"א. אלא לפי שאין הארת חכמה באה בפנימית הגלגלתא, מחמת שנתקנה בבחי' ם' דצל"ם, כנ"ל, אלא בבחינת או"מ על המצח, ע"כ נשארים גם אז השערות שחורות, ורק בחינת סופי השערות המגיעים מחזה ולמטה דז"א, ששם מקום גילוי הארת חכמה, שם בלבד הם מתלבנות ובמקום הזה, דהיינו מחזה ולמטה דשערות אלו, הם נקראים בשם ציצית לבנות, כי שם הם מתלבשים כמבואר.

 

קמ) השערות אשר בקוצא דשערי דא"א או דז"א היו נמשכין ותלוין לקבל  אנפייהו דא"א או דז"א והוו מכסין עינייהו דלא יסתכלו לא א"א בז"א ולא ז"א בנוקבא וכו', ושדינין לדד להו להני שערי באחורייהו דאריך אנפין ודזעיר אנפין כי היכי דיסתכלון זה בזה: פירוש, כבר נתבאר, שאלו השערות דאחורי רישא המשפיעים חכמה, אינם יכולים להאיר בפנימיות הכלים דגלגלתא, משום שהמה מלובשים בבחינת הקרומא דאוירא, שסילק את ראשי הירכין דנה"י דעתיק למעלה מיסוד, באופן שאינם מתמעטים ואינם מתגדלים מכחו לעולם ע"ש. כי ע"כ השערות אינן מבחינת הכלים של הפרצוף, אלא כדבר זר להם התלויות על הגלגלתא. וכל זה הגיע להם מתוך ההתלבשות בקרומא

 

 

א' שסב          חלק י"ג תלמוד עשר הספירות רישא ודיקנא דא"א

 

קמא) ודא איהו לישנא דציץ וציצית: ציץ, אסתכלותא דא"א בז"א, וציצית, אסתכלותא דז"א בנוקביה. והנה ע"י הכאת ההוא קוצא דשערי במוחין דז"א, יוצא הארתם לחוץ ובולטת במצחו, ונקרא ציץ דכורא, וההארת מוחין דרישא דנוקבא הבולטת ע"י הכאת ההוא קוצי דשערי, נקרא ציצית נקבה.

 

אור פנימי

 

 

דאוירא כמ"ש הרב לעיל דף א' של"ב אות פ'

 

אמנם יש ענין נוסף בכח הקרומא דאוירא הזו שעליה רמיז בזוהר נשא באדרא רבא, תיו רשים רשימא לעתיק יומין דלית כוותיה (אד"ר דף קכ"ט ע"ב) והוא כי קרומא הזו ה"ס מסך דהוי"ה דע"ב, שה"ס ד' יודין שיש במילוי דהוי"ה הזו, שכ"א כלולה מי' הוא בגימטריא ת' כנ"ל בדברי הרב (דף א' שנ"א אות קע"ד) שהוא סוד ארבע מאות שקל כסף. ע"ש. וכבר ידעת שכל ההפרש מסיום דפרצוף ע"ב לסיום של הס"ג, דהיינו בין אבא לאמא, הוא, דיסוד אבא צר ואריך, ונמצא המסך המסיים את הפרצוף שלו, שאין בו מבחינת כח הצמצום המפסיק להארת הפרצוף תמיד, אלא מבחינת הפסק החסדים לבד, שה"ס צר הנבחן ביסוד אבא, אמנם הוא אריך, שפירושו, שיש בו הארת חכמה בכל שלמותו, שמבחינת החכמה לא היה הפרצוף מסתיים, כי אין שם הצמצום דה"ת העושה סוף וסיום, אלא שנפסק רק מבחינת צר בלבד, ולפיכך צורת המילוי דהוי"ה דע"ב הוא בבחי' יודין, כי הוראתה של הי' היא כי היא בחינת ראש, ועם זה אין בה לבנונית כלל, והיינו החסרון חסדים הסותם שם, ועושה סיום על הארת הפרצוף.

 

אמנם הסיום דאמא הוא בחינת קצר שפירושו, מסך ממש מבחינת כח הצמצום של המלכות, המפסיק על הארת אור חכמה, ומכחה נפסק הפרצוף דאמא. אמנם מבחינת חסדים לא היה שם שום הפסק כלל, ומבחי' חסדים עוד הי' יכול הפרצוף להמשיך
וע"כ נבחנת בבחינת קצר ורחב. וכבר נתבאר ענין זה היטב בחלקים הקודמים, שהוא נמשך מבחינת יסוד דע"ב דא"ק, וכן מבחינת בינה אשר שם, כי עד הוד נתפשטה שם ולא יותר. עש"ה. ואין להאריך כאן.

ולפיכך כיון שקומת א"א נתקנה בע"ב דמ"ה, דהיינו בבחי"ג, ע"כ לא היה צריך להיות בבחינת המסך שלו מבחינת הצמצום כלל, אלא מבחי' הסיתום דחסדים לבד, כנ"ל, אלא משום שבאצילות יצאו הפרצופים בב' מדרגות: בקטנות, וגדלות. ע"כ נבחן שנשאר עוד שם בחינת רשימו מזמן הקטנות, בעוד שהיה בבחינת עיבור שה"ת היתה בנקבי עינים, דהיינו בחינת המסך דצמצום על הארת חכמה, וכח הזה דרשימו דקטנות נמצא ג"כ בקרומא דאוירא המכסה על מו"ס.

וז"ס ת' אשר רגל השמאל שלה יש בה מעט עיבוי נוסף על צורת הרגל עצמה. שעיבוי זו מורה על בחינת כח צמצום שנשאר בד' יודין דע"ב מעת העיבור. ונמצא שהגם שד' יודין ההם דמילוי ע"ב, שפירושם, בחינת מסך המסיים לפרצוף רק מכח הסיתום החסדים שבו, אבל מבחינת הארת חכמה אין שם שום מיעוט, כנ"ל, הנה נוסף עליהם בחינת רשימו של צמצום דהארת חכמה ג"כ, ומשום שהיא רק רשימו בעלמא ואינה ניכרת כל כך ע"כ נבחנת במעט עיבוי על הרגל השמאלי של הת' כנ"ל. "וז"ש תיו רשים רישומא לעתיק יומין דלית דכוותיה, כלומר, שאין דוגמתו לטהרה מבחינת הצמצום. ומשום זה האי קרומא לא אתפסק כמו באו"א וז"א, כי

 

 

חלק י"ג              שער הכונות             רישא ודיקנא דא"א א' שסג

 

קמב) ועתה נבאר ענין השערזת דרישא דז"א. דע, כי ברישא דז"א יש שלש מיני שערות, ונקראים: קוצין, ונימין, ושערות. ופשר הדבר הוא, כי כבר ביארנו שיש בז"א ג' בחינות, והם: עיבור ראשון, ויניקה, ועיבור שני דגדלות. והמוחין דעיבור א' ויניקה הם שמות של אלקים, ומוחין דגדלות הם שמות של הויות.

 

קמג) גם נתבאר, כי בבא המוחין דגדלות בראש ז"א, נדחין המוחין דקטנות למטה, אלא שעכ"ז עולה הארתם למעלה מתתא לעילא. ונמצא, כי מכל ג' בחינית המוחין הנזכדים, צומחין בראש ז"א: הקוצין שהם תקיפין יוצאים ממוחין דעיבור. והנימין דאינון שעיען יתיר, אינון ממוחין דזמן היניקה. והשערות דאינון שעיעין יתיר מכלהו, אינון ממוחין דגדלות.

 

אור פנימי

 

 

אינו תלוי בכח הצמצום הנוהג בו עליה וירידה כמבואר. ע"ש באד"ר.

וזה אמרו "מפני שאלו השערות וכו', מכסיין עיניהו דלא יסתכלון לא א"א בז"א ולא ז"א בנוקביה" כלומר, דכל תיקונם של הקוצא דשערי הוא, רק במשכנם באחורי רישא, ובפנים דרישא יהיה בחינת המצח מגולה, המשפיע חסדים מכוסים מבחינת ג"ר דבינה. אמנם בשעה שהם מאירים גם בבחינת הפנים את ההארת חכמה שבהם, הנה אז מתכסיין עיניהו ולא יוכל ז"א להסתכל בא"א, כי אז נעשה בהם סיתום חסדים מכח הת' דבקרומא דאוירא, שהיא בחינת ד' יודין שהם סותאים החסדים, ונפסק הארת הפרצוף אפילו מבחינת חכמה. כי זה הכלל, שאין אור א"ס אתלבש תוך הפרצוף אלא במלבוש של אור חכמה, ואין אור חכמה מתלבש בפרצוף אלא במלבוש של אור חסדים, ועתה שהני קוצי דשערי האירו בפנים דא"א ונפסק משום זה האור החסדים, הנה נפסק משם גם אור חכמה, שהוא בחי' הסתכלות עינים של הפרצופים זה בזה.

וזה אמרו "וע"י מעשינו במצות הציצית רמינין ושדינין להני שערי
באחורייהו דא"א וז"א, כי היכי דיסתכלון א"א בז"א וז"א בנוקביה" כי אז השערות מאירים הארת חכמה בבחינת או"מ מכח האחורים שלהם, אל הפנים הנמצא בבחי' חסדים מכוסים, ונפקחו העינים כי בהיות ההסדים בפנימיות הכלים במצחא, יכולים השערי להשפיע חכמה דרך הכאה מבחוץ לפנים היוצאים על המצח ג"כ בבחינת או"מ. כנ"ל, ואז מושפעים מאו"מ הזה אל העיינין שה"ס ל' דצל"ם, ונבחן שפקיחו דעיינין דא"א משפיע לז"א, וכן פקיחו דעיינין דז"א, משפיע לנוקבא. והנה נתבאר, שהקוצי דשערי הם בחינת הארת חכמה רק בהיותם בבחי' אחורים, דהיינו במקום שיש שם חסרון אורות גם בלי הסיתום של הת' הנ"ל, והיינו רק בבחינת או"מ, כנ"ל. אבל אם הם מאירים בבחינת הפנים, הם סותמים החסדים בפנים, ואז הם בבחינת דינים ממש, כי אפילו הארת חכמה ג"כ נפסקת כמבואר.

 

קמב) קוצין ונימין ושערות וכו' והם עיבור א' ויניקה ועיבור ב' דגדלות: הנה דברי הרב בביאור אלו השערות רישא, נראים לכאורה שסותרים זה לזה, וראוי

 

 

א' שסד          חלק י"ג תלמוד עשר הספירות רישא ודיקנא דא"א

 

קמד) וטעם הדבר הוא, כי שער הם אותיות עשר, והוא בחינת המוחין דגדלות שהם הויות במילוים, שבכל אחת יש בה י' אותיות, שהם ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, גם שער הוא אותיות עשר בסוד י' אות ראשון של הוי"ה.

 

קמה) והנה השערות הנקראין קוצין, שהם ממוחין דעיבור, יוצאים בתחילה, ולכן הם ארוכים, ונמשכים עד החזה דז"א, עד רישא דנוקבא הנקרא רחל. ואחר כך בזמן היניקה, צומחין שערות אחרות, בין השערות הנקראים קוצין ואלו נקראים נימין, אבל הם יותר קצרים ונמשכים עד הגרון דז"א, עד רישא דנוקבא עלאה, הנקראת לאה. ואחר כך צומחים ביניהם שערות אחרות ממוחין דגדלות, והם יותר קצרים מכולם, ואינם נמשכים רק עד גלגלתא דרישא דז"א בלבד, והם לצורך עצמו, ולא לזולתו.

 

קמו) והנה עוד שמעתי דרוש אחר ממורי ז"ל בזה, כי קוצין הם נמשכין ויוצאין ממוח חכמה דז"א. נימין, ממוח בינה דז"א. ושערות, מן הדעת דז"א, הכולל חסדים וגבורות. ונימא בגימטריא מאה, שהוא סוד הוי"ה דס"ג, ומילויה שהוא בגימטריא ל"ז, בהסירך אותיות הפשוטות, וס"ג ול"ז הם ק'. ונודע כי הוי"ה זו היא בבינה.

 

אור פנימי

 

 

לקבצם במקום אחד ולבאר אותם. כי פעם אומר שהמה מותרי מוחא. שהמשמעות שהשערות גרועים ממוחין הפנימים. ופעם אומר שרק או"מ דתפילין גרועים מפנימים אבל השערות עדיפים הרבה על המוחין פנימים. ופעם אומר שהשערות הם בחי' הבל המקיף ומלביש היוצא מיסוד. (בספר עולת תמיד דף מ"ה ע"א ד"ה והנה) ופעם אומר שהשערות הם בחינת מקיף חוזר, דהיינו האורות שכבר נכנסו ונתלבשו בכלים, ולא יכלו הכלים לסובלם מחמת גדלותם, ע"כ חזרו ויצאו משם, בסוד שערות רישא, ונעשו בזה לאו"מ. הרי שאינם בחינת הבל המקיף ומלביש היוצא מיסוד, שפירושו בחינת או"ח בלבד. וכן פעם אומר שהקוצי דשערי הם מבחינת חכמה, והנימין הם מבחינת בינה, ושערות הזקופין לעילא הם
מהדעת. ופעם אומר להיפך ממש, אשר הקוצי דשערי הם מדעת, והנימין הם מבינה והשערות הקצרות הזקופין הם מחכמה. וכן אומר שהקוצי דשערי הם מעיבור א', ונימין הם מיניקה ושערות הקצרות הם מעיבור ב' דגדלות. וא"כ איך יוצאים הקוצין ממוח הדעת והלא אין דעת לעובר. ועוד רבות כהנה.

ואם תזכור כל המתבאר לעיל בביאור השערות רישא, תבין שכל הדברים האלו עולים בקנה אחד, ואין כאן סתירה אלא אדרבא שבא זה ולימד על זה. כי נתבאר לעיל (בדף א' ש"נ ד"ה ועדיין) ענין נה"י דעתיק המתלבשים בהראש דא"א, שהם הע"ס דאו"ח שיצאו בעת התכללות התחתון בהזווג שבעליון בסוד העיבור, והלבישו הע"ס דאו"י, שהם המוחין דעיבור

 

 

חלק י"ג              מבוא שערים            רישא ודיקנא דא"א א' שסה

 

* קמז) וכבר נתבאר לעיל, כי י"ג אלו הם ג' הויות דס"ג, האמנם פעמים רבות אחרות שמעתי ממורי ז"ל, כי כולם הם הויות דע"ב דמילוי יודין, ואמר כי כל בחי' רישא דא"א הם הויות דיודין, וצ"ע כנ"ל. ובזה תבין מ"ש באדרת נשא קכ"ח ע"ב, וכל קוצא וקוצא אית ביה ת"י נימין דשערי כחשבן קדוש וכו', והטעם, כי כיון ששורש אלו הג' הויות של הי"ג נימין, הם דיודין, לכן הנימין היוצאים מהם הם ת"י ע"ד הנ"ל, כי ד' יודין שבכל שם הם ת', ושרש הי' עצמם הרי ת"י. וכן אם תצרף י' אותיות המילוי דיודין עם הת' יהיה ת"י.

 

קמח) והנה היותם י"ג, הם ע"ד הנ"ל, כי הם ג' הויות, ובהם י"ב אותיות, והם י"ב נימין דשערי. וד' מהם הם בצד ימין מהפנים, וד' אחרות בשמאל מהפנים, וד' אחרות הם באחורי רישא דא"א.

 

קמט) ואלו הי"ב נימין הם הי"ב יודין, שהם בג' הויות הנזכר במילויים דע"ב. והי"ב יודין של ג' הויות של הי"ב חוורתי, מאירים באלו הי"ב נימין, כי אלו הנימין הי"ב הם נמשכים מאותם הי"ב יודי"ן די"ב חוורתי וכלם מתחברין יחד. ועוד יש נימא אחרת, כוללת כל הי"ב נימין, והם י"ב יודין אחרות, ונמשכות מהי"ב יודין עצמם, שנמשכו מהי"ב

 

 

אור פנימי

 

 

דא"א, ולפיכך בכניסת המוחין האלו בא"א במקומו, נמשכים ג"כ הע"ס דאו"ח הנ"ל, ביחד עם המוחין בראש דא"א, והם נקראים נה"י דעתיק משום שיצאו על המסך שלו, כנ"ל באורך. ולפיכך בכניסת המוחין בראש דא"א, נעשה שוב אותו הזווג על המסך שבעטרת יסוד דעתיק כמו שנעשה עליו בזמן העיבור. כנודע. ואז נבחן, כי בעת שהאו"ח עולה ממסך דיסוד עתיק ולמעלה להלביש את הע"ס דאו"י הנה הוא צריך לעלות ולהלביש קומת חכמה, כי כאן העסק בעיבור ב' דגדלות דא"א שהשיג שם קומת ע"ב, והאו"ח צריך להלביש עד חכמה, שפירושו שגם הגלגלתא שהיא בחינת ג"ר דבינה, תקבל עתה לקומת חכמה, ע"ד שהיה בפרצופי ע"ב שמקודם האצילות.
אמנם לא היה כן, כי בעת שהאו"ח פגע בקרומא דאוירא, המעלה לרישי ירכין דעתיק למעלה מיסוד, ומגביל לגלגלתא שלא תקבל מיסוד אור החכמה, כנ"ל. הנה נפסק כחו דאור חוזר זה העולה מיסוד ואינו יכול להמשיך חכמה לגלגלתא. וכל החלק דאור החכמה שהיה צריך להתלבש בגלגלתא, מכח המסך דבחי"ג העומד במסך דיסוד דעתיק, הרי הוא יוצא כולו לחוץ, בבחינת שערות המקיפין על גבי הגלגלתא מחוצה לה. עש"ה כל ההמשך.

וזה שאומר הרב, שהשערות הם בחי' ההבל המקיף ומלביש היוצא מן היסוד. כי הוא מדייק להשמיענו, בחינת חומר של השערות עצמם מהיכן הם נעשים, ואומר שהוא בחינת הבל, שפירושו או"ח, היוצא

 

*מבוא שערים ש"ג ח"ב אמצע פרק י'.

 

א' שסו           חלק י"ג תלמוד עשר הספירות רישא ודיקנא דא"א

 

יודין די"ב חוורתי, באלו הי"ב נימין, ואחר רדתם שם, מהארתם, נמשכו י"ב יודין אחרות ומהם נעשה נימא הי"ג. ועיין בש' ח"א פ"ז כי כל אלו הנימין שהם יודין יש בהם נקודות וטעמים ג"כ, ונמשכים מהי"ב חוורתי.

 

קנ) והנה הד' נימין דאחורי רישא, הם נמשכים עם הד' חוורתי דאחורי רישא ג"כ, כנ"ל, ונמשכין על העורף דא"א, ונגדין על רישא דז"א סוד הט"ל, כמש"ה שראשי נמלא ט"ל. ואינם נמשכין דרך האודנין, כי שערא אתפני מע"ג אודנין דא"א, כמ"ש הטה אזנך ושמע וגו' כנזכר באדרא רבא וזוטא, וכן בתיקון ע' דף קכ"ב, ולכן אינם מכסים רק העורף לבד.

 

אור פנימי

 

 

מיסוד ולמעלה להקיף ולהלביש האו"י, שהם המוחין. דהיינו אותו חלק הבל דהיינו או"ח, שהיה מלביש לאור החכמה באם שהיה נכנס לכלי דגלגלתא, נעשה עתה שלא נכנס שם, לבחי' החומר של השערות ולאו"מ על הראש ממעל לגלגלתא וההבל הזה שהיה צריך להלביש אור החכמה בפנים הגלגלתא מלביש עתה את אור החכמה שנעשה למקיף, מע"ג הגלגלתא.

ומה שאומר שהשערות הם בחינת מקיף חוזר שהיה בכלי וחזר ויצא משם, הוא מדייק להשמיענו בחי' האור עצמו המלובש בתוך השערות. כי הוא היה ראוי ליכנס ולהתלבש תוך הכלי דגלגלתא, להיות המסך שביסוד הוא בחי"ג, כנ"ל, אלא שאין הכלי יכול לסובלו, מחמת הקרומא דאוירא המגביל אותו בבחינת ם' דצלם, וע"כ חזר ויצא משם ונעשה למקיף ע"ג הגלגלתא, הרי שהוא בחי' מקיף חוזר.

ומ"ש שהשערות הם מותרי מוחא, הכונה היא על חומר השערות, כי הם בחינת ההבל והאו"ח שהיה צריך להלביש את אור החכמה בפנימית הכלי דגלגלתא, על המוחין דחכמה. אלא אחר שהאור יצא משם מפאת הקרומא דאוירא, הרי ההבל הזה נעשה למותרי מוחא, כלומר, שהמוחין אינם
צריכים לו שהוא ילביש אותם, כי האור הזה לא נשאר שם אלא יצא לחוץ, וכיון שהמוחין אינם צריכים עוד אליו, ע"כ גם הוא יצא לחוץ ונעשה שם בחי' כלי מקיף על האו"מ שיצא, ומלביש אותו בבחינת שערות ומ"ש שהשערות הם עדיפין ממוחין הפנימים, הוא, כי השערות הם אור החכמה שהכלי דגלגלתא לא יכול לסובלו מחמת הגבלה דקרומא דאוירא, וע"כ נשאר הגלגלתא בבחינת ג"ר דבינה, שהם חסדים מכוסים כנ"ל. הרי שהשערות עדיפים בהרבה מהמוחין הפנימים. כי האו"מ שבשערות הוא בחינת אור החכמה, והמוחין הפנימים הם בחינת אור הבינה.

ומ"ש, שיש ג' מיני שערות, שהם קוצין, ונימין, ושערות, הבאים מעיבור יניקה מוחין. הכונה היא דל בחינת תיקון הוא"ו שנעשה בהם מכח התלבשותם בבחינת הקרומא דרך עברם בתוכו, ונתחלקו משום זה לי"ג תיקונין, כנ"ל בדברי הרב (דף אלף שמ"ט אות קי"ט) שהם ב' הויות מימין ושמאל מכנגד הפנים דא"א, והויה אחת לאחורי רישא. שנתבארו לעיל שהם נתקנו בבחינת צל"ם מכח פגישתם בקרומא דאוירא, החוצה את הנו"ה לב' בחינות: לנו"ה סתומים, שהם בחי' ם', ובחינת ב'

 

 

 

חלק י"ג              מבוא שערים            רישא ודיקנא דא"א א' שסז

 

קנא) וטעם הדבר, במקום שכלין שערות הראש שהוא העורף, שם הוא לבן פנוי בלי שער, ועם היות שהחיצונים והקליפות כל אחיזתם באחוריים, כי לכן נקרא אלהים אחרים והבן זה, ובפרט בעורף, וז"ס כי עם קשה עורף הוא.

 

קנב) אמנם בא"א, א"א אל הקליפות להתאחז שם ח"ו, אמנם מרחוק אפשר להם להסתכל ולהביט ולזון עיניהם משם, ולכן הושם אלו הד' נימין דשערי, לכסות על העורף הלבן, שלא יזונו עיניהם משם. וז"ס באדרת נשא קכ"ט ע"א, דנגדי מאחורוי עד כתפוי דלא לאחזאה, קדלא כו', ונמשכין עד רישא דז"א.

 

קנג) ואמנם ט' נימין האחרות, הם נמשכות דרך פניו דא"א, והט' חוורתי ג"כ, ונגדין עד רישיה דז"א, ומטו לדיקניה, ומתמן אתעבידו ליה ט' תיקוני דיקנא.

 

קנד) וטעם הדבר, כי הנה הז' תחתונים דעתיק יומין, אף על פי שמתלבשין תוך גופא דא"א, עכ"ז עיקרם אינם מתלבשות רק תוך רישא דא"א, כנ"ל והמלכות האחרונה דעתיק נתלבשה בחוטם דא"א, כנ"ל.

אור פנימי

 

 

אודנין. ולנו"ה נגלים שהם בחי' ל' ובחינת ב' עיינין כנ"ל (דף אלף של"ח ד"ה וזה אמרו) כי ע"כ יכלו ב' הויות דבחינת ם' ובחינת ל' להתקן בפנים דא"א בב' הצדדים ימין ושמאל, משום שהמה אינם צריכים להארת חכמה משורשם עצמם, וע"כ אין שום צמצום שורה עליהם, וראוים להיות בבחינת פנים דא"א. אבל הוי"ה הג', שהיא בחינת צ' דצל"ם, דהיינו בחינת מו"ס, שהיא בעצמה צריכה להארת חכמה ע"כ נתקנה באחורי רישא מפאת הקרומא דאוירא שמיעט אותם למים תחתונים. כנ"ל (דף אלף שמ"ז ד"ה דרך ע"ש כל ההמשך, כי אין להאריך כאן). וכן נתבארו ענין ג' הויות אלו לעיל בדברי הרב, בענין ג' הרישין דא"א שיש בכל אחד מהם ג' הויות בבחינת המילואים והנקודות, עש"ה. כי כל זה נוהג בכל מיני י"ג תיקונים, הן בי"ג
חיורתי, והן בי"ג נימי דשערי.

 

גם נתבאר לעיל, שאלו ג' הויות, הם בחינת נפש רוח נשמה. כי ב' הויות דפנים, הם בחינת נשמה והרח. והויה דאחורוי ה"ס נפש. כי אלו ג' הויות הם נמשכים מג' רישין: גלגלתא, אוירא, ואו"ס. וגלגלתא ואוירא הם נשמה רוח, ומ"ס הוא נפש, כנ"ל בדברי הרב. והטעם הוא, כי משום שאור החכמה אינו מגולה בגלגעתא אלא באוירא, וגלגלתא נשארה בג"ר דבינה, שהיא נשמה, ע"כ נחשב מוחא דאוירא לבחינת רוח, כי רוח מקבל מנשמה. כנודע. גם ידעת, שבחינת נפש נבחן לפרצוף נה"י שנקרא עיבור. ובחינת רוח נבחן לפרצוף חג"ת שהוא פרצוף יניקה, ובחינת נשמה נבחן לפרצרף חב"ד, שהוא גדלות.

 

והבה כל מה שבכלל נוהג ג"כ בכל הפרטים, כנודע. כן כל הכחות שבעליון

 

 

א' שסח          חלק י"ג תלמוד עשר הספירות רישא ודיקנא דא"א

 

קנה) והנה שערות רישא דא"א, מכסין על שאר תיקוני עתיק, שהם חג"ת שלו, ומעלימם. אך המצח והעינים והחוטם דא"א, שהם נהי"מ דעתיק, אין עליהם כסוי ולבוש, ולכך נמשכו אלו הט' נימין, אשר שרשם ג"כ מהנצח והוד דעתיק עצמו, ומכסין עליהם, ואז אין אור העתיק נגלה מאד למטה בא"א, כי כל אלו הנימין בחינתם יודין, כנ"ל, ולכן סגולתם להעלים ולכסות האור.

 

קנו) ובהיות עת רצון, אז מאירים הי"ג חוורתי בי"ג הנימין, ואז מסתלקין הנימין מע"ג המצח והפנים, והנימין מסתלקין אל הצדדין דרך ב' צדדי הזקן ששם פאתי הראש כנזכר פי"ג ע"ש היטב בסופו, ואז ימשך אורותם בי"ג תיקוני דיקנא ממש, לא בפנים. גם לא יכסו על האזנים, רק בזקן עצמו יאירו אור נפלא בי"ג תיקוני דיקנא דא"א. כנזכר בשער היחודים ח"א ע"ש.

 

אור פנימי

 

 

בהכרח שימצאו בתחתון ממנו. ותבין בזה, אשר גם ג' פרצופי ז"א הנקראים עיבור יניקה מוחין, המלובשים זה תוך זה כנורע, הנה גם הם נמשכים אחר הסדר דג' הויות הנ"ל, דהיינו בבחינת התיקון של קרומא דאוירא בהגבהת ראשי ירכין למעלה מיסוד, העושה ב' בחינות: ם"ל דצל"ם, הנחשבים לחב"ד חג"ת כנ"ל. ובחינת נה"י נחשב להוי"ה הג', שהיא צ' דצל"ם. באופן שבחינת הגילוי דהארת חכמה אינו נמצא בחב"ד שלו שהוא בחינת ם', אלא רק בבחינת חג"ת שלו, שהוא ל' וגם שם הוא רק בבחינת השפעה לנה"י, שהוא פרצוף העיבור שלו שמחזה ולמטה של כללות ג' פרצופים יחד, באופן שאין החכמה יכולה להאיר אלא מחזה ולמטה כמ"ש בדברי הרב, שז"א מקבל משערות רישא ולא מחיורתי, אלא הצדיקים, שהם הנה"י דז"א המה המקבלים מחיורתא. ע"ש באו"פ.

ונודע שכל בחינה מן התחתון מוכרחת לקבל מבחינה שכנגדה בהעליון, ולפ"ז נמצא, שפרצוף הנה"י דז"א, המקבל לתוכו הארת חכמה, הוא מקבל מהוי"ה הג' דשערות רישא, וכן מן החיורתי דהוי"ה
הג', שהוא מבחינת מו"ס. אמנם ב' הפרצופים הראשונים שהם פרצוף הגדלות ופרצוף היניקה, הם מקבלים מב' הויות הראשונות אשר הם בימין ושמאל דרישא, שהם בגלגלתא בחינת ם"ל כמותם.

 

וזה אמרו (באות קמ"ב) "דע כי ברישא דז"א יש שלש מיני שערות ונקראים קוצין ונימין ושערות וכו', והם עיבור א' ויניקה ועיבור ב' דגדלות". דהיינו כנ"ל, שהקוצין שהם מבחינת הוי"ה דאחורי רישא, הם בחינת שערות דמוחין דעיבור, דהיינו פרצוף נה"י דז"א המלביש מחזה ולמטה דז"א הכללי, כי פרצוף העיבור מקבל השערות מבחינה שכנגדו בשערות רישא דא"א, שהוא ד' קוצי דשערי דאחורי רישא דא"א, שהם בחינת נפש ונה"י כמו בחינתם. כי כמו שמו"ס הוא בחינת או"פ וצ' דבחינת קבלת אור החכמה, כן הפרצוף מחזה ולמטה דז"א, הוא בחי' או"פ וצ' לבחינת קבלת הארת חכמה, כי בפרצופים שלמעלה מחזה דז"א אין מקום קבלה להארת חכמה כנ"ל.

 

ופרצוף היניקה דז"א, מקבל מהוי"ה דחג"ת, שהוא הוי"ה השמאלית דרישא

 

 

חלק י"ג              מבוא שערים            רישא ודיקנא דא"א א' שסט

 

קנז) עוד תועלת אחר, כי נולד מצחא דרעוא דא"א, אשר שם יסוד דעתיק, ואז אור הבינה דעתיק שלא נתלבשה כלל גו א"א, מאירה דרך חוץ אל המצח דא"א, וניתוסף הארה ביסוד דעתיק דלגו, וגם אורו יוצא לחוץ, ואז מסתכל א"א במצחא דאו"א ובמצחא דז"א,  ומאירים אורות נפלאים לאין קץ בעיני ז"א, ואז יש כח גם בז"א להסתכל במצח דא"א, ואז נקרא עת רצון, כי נגלה מצח הרצון, והבן זה.

 

קנח) וז"ש באדרת נשא דף קכ"ט, וסוף דף קל"ז, כד מצחא אתגלי כו' נראה שיש זמן שהיא מכוסית, ולפעמים נגלית, והנה להיות כי כל אלו הי"ג נימין דשערי, אינם יוצאין אלא מרישא תנינא שהיא אוירא, לכן האי רישא תנינא, היא הנקרא אין, כנזכר באדרת האזינו רפ"ח ע"ב, ובג"כ עתיקא קדישא איקרי אי"ן, דביה תליא אי"ן, וכל אינון שערי כו'.

 

 

קנט) והענין כי אעפ"י שביארנו, כי עיקר שם זה דעתיקא קדישא הוא הא"ס המתלבש תוך ע"י, ולכן גם ההיא רישא עילאה דלא אתידע, הנקרא עתיק יומין, יצדק בה שם זה של עתיקא קדישא בעצם. משא"כ

 

 

אור פנימי

 

 

דא"א, שהיא בחי' מוחא דאוירא שבו יוצא הי' מאויר ואשתאר אור, כנ"ל בדברי הרב (דף אלף שמ"א אות צ"ט) שפירושו, שה"ת יורדת מעינים ומחזירה אח"פ למדרגתם. וזהו בחינת ג"ר דיניקה הנקרא עיבור ב' דקטנות כמ"ש בחלק הקודם. הרי שפרצוף היניקה מקבל מבחינה שכנגדו מל' דצל"ם שבהוי"ה השמאלית דרישא דא"א, שהוא בחינת מוחא דאוירא, ונמצאים השערות דיניקה, שהם בחינת הנימין שכנגד הפנים דא"א. ופרצוף הגדלות דז"א מקבל מהוי"ה הימנית דא"א, שהיא בחינת ם' דצל"ם והיא הבחינה שכנגדה דפרצוף חב"ד דז"א. כנ"ל

אמנם כל אלו הקוצין והנימין אינם מתחברים, אלא בג"ר דפרצוף הגדלות, דהיינו בגלגלתא דפרצוף חב"ד דז"א, והמה מסודרים שם כמו הי"ג תיקוני דשערי דא"א, ב' הויות בימין ושמאל דראש כנגד הפנים, והוי"ה אחת, שהיא הקוצי דשערי, הוא
באחורי רישא דז"א, משום שאלו ג' פרצופים דעי"מ נחשבים לפרצוף אחד, ורק הראש דגדלות נחשב לראש דכללות כל ג' הפרצופים. וכן שלמות השערות באופן כזה, שיהיו נחשבים למקיף חוזר, אינו נשלם, אלא אחר ביאת פרצוף הגדלות. אמנם תחלת הצמיחה מתחיל מעיבור א', ואע"פ שעדיין אינו אז בבחינת קבלת האורות, ונחשב כולו על בחינת ירך אמו, מ"מ כיון שיש שם בחינת או"ח העולה ממסך דנה"י דאו"א, שבנה"י דאו"א כבר יש שם אלו התיקונים דצל"ם, ע"כ נעשו בו תחילת הצמיחה מכחם דאו"א, אבל הוא עוד אינו מוכשר לקבל מהם כלום, עד ביאת פרצוף הגדלות, שאז נגמרים השערות בבחינת מקיף חוזר, והמה מגיעים עד החזה דז"א, ששם ראש הפרצוף העובר, ואז מתגלה בהם הארת חכמה מכח אלו, הקוצי דשערי דגלגלתא דז"א המגיעים אליו. ועד"ז פרצוף היניקה מתחיל בו צמיחת

 

 

א' שע            חלק י"ג תלמוד עשר הספירות רישא ודיקנא דא"א

 

בב' רישין אחרנין דא"א. עכ"ז, כבר נתבאר שם, כי כולם נקראים ג"כ עתיקא קדישא.

 

קס) והנה זה הע"ק הנקרא אי"ן, הוא האי רישא הנקרא אוירא, דבגין דנפקי מיניה הני נימין דשערי נקרא אי"ן, ועיקר שם זה של אי"ן הוא בהאי רישא דאוירא דוקא.

 

אור פנימי

 

 

השערות מעת עיבור ב' דקטנות, שע"י התכללותו בזווג דאו"א יורדת הי' מאויר ואשתאר אור, והוא משיג אז את אח"פ שלו, כנ"ל בחלק הקודם. אמנם אינם נגמרים בכל שלימותם עד ביאת פרצוף הגדלות ולפיכך כל תיקון של השערות מתראה רק על הגלגלתא דפרצוף הגדלות.

 

וזה אמרו (באות קמ"ו) "קוצין הם נמשכין ויוצאים ממוח החכמה דז"א, ונימין ממוח בינה דז"א, ושערות מן הדעת דז"א" כי הקוצין הם המגלים הארת חכמה לפרצוף נה"י דז"א שמחזה ולמטה כנ"ל, הרי שהקוצין נמשכין ממוח החכמה דז"א, שאינו מתגלה אלא בפרצוף העיבור. והנימין שהם מבחינת ל' דצל"ם המאירים ביניקה, הם נמשכים ממוח בינה דז"א, שהוא ג"כ בחינת ל' דצל"ם, כמ"ש הרב שם' דצלם היא אבא וי' דהוי"ה, ול' דצל"ם היא בינה וה' ראשונה דהוי"ה. הרי שהנימין נמשכים ממוח בינה דז"א, שהיא ה' דהוי"ה, אשר בגלגלתא דז"א, הוא ד' נימי דשערי שבצד שמאל מנגד הפנים. ושערות דגדלות שהם מבחינת ם' דצל"ם נמשכין מדעת דז"א, כלומר מבחינת קו האמצעי דפרצוף הגדלות עצמו המגיע עד הגלגלתא דיליה, והוא אינו מקיף אלא לעצמו, וע"כ הן קצרות וזקופות ואינן נכפפות למטה. כי אינן מאירות כלום לב' הפרצופים התחתונים.

 

ומ"ש במקום אחר, שהקוצין הוא ממוח הדעת והנימין מבינה והשערות מחכמה. הכונה על סידורם בגלגלתא דז"א עצמו, כי נתבאר לעיל שכל אלו הקוצין והנימין
דעיבור ויניקה הם מתחברים ומקיפים בגלגלתא דז"א עצמו, בסוד י"ג תיקונים כמו בא"א, שב' הויות דם"ל, בימין ושמאל, והויה דצ' לאחורי רישא, וכמו שי"ג תיקונים דשערי יוצאים מג' רישין דא"א גלגלתא ואוירא ומ"ס, כן אלו י"ג תיקוני דשערי שברישא דז"א, יוצאים ג"כ מג' המוחין שלו: חכמה בינה דעת. שהם ג"כ בחינת צל"ם, כי חכמה היא ם' דצל"ם, ובינה היא ל' דצל"ם, ודעת היא צ' דצל"ם, כמ"ש הרב. ולפי סדר זה שבגלגלתא דז"א נמצא שהקוצין דשערי שהם הוי"ה דאחורי רישא, נמשכין מדעת שהוא הצ' דצלם, והנימין ממוח הבינה, שהוא ל' דצל"ם, והשערות ממוח חכמה, שהוא ם' דצל"ם. כי בהתחשב בבחינת הפרצופים המקבלים, נמצא שנה"י מקבל ממוח חכמה, כי גילוי קבלת חכמה הוא בו ולא בפרצוף שלמעלה ממנו ובהתחשב בבחינת המוחין דז"א עצמם, הרי החכמה שבו שהיא בחינת ע"ב היא מתוקנת בם', והיא בבחינת חסדים מכוסים מג"ר דבינה. אמנם עכ"ז אין השפעת חכמה למטה אלא על ידי מוח החכמה אע"פ שהוא מתוקן בבחינת ם', אלא שאינו מקבל לעצמו אלא בדרך העברה לתחתונים, ולעצמו הוא מתוקן בבחינת ם' כנ"ל. וע"כ ע"פ הבחן המוחין דז"א נמצאים הקוצין מקבלים ממוח הדעת, שהוא בחינת הצ' דמוחין כמו מו"ס בא"א. אבל בהתחשב בבחינת קבלה של הפרצוף הרי הפרצוף נה"י מקבל חכמה ממוח החכמה ששם שורש השפעת חכמה, ולא ממוח הדעת. והבן.

 

 

חלק י"ג              מבוא שערים            רישא ודיקנא דא"א א' שעא

 

קסא) ואמנם, גם רישא עילאה דעתיק יומין נקרא ג"כ בדרך השאלה, אי"ן, והטעם משום דביה תליא אין, ר"ל כי זו הרישא הנקרא אוירא, נתלית ונאחזת בו, ועל שמה נקרא גם הוא אי"ן, כמו שגם

 

 

אור פנימי

 

 

וז"ש הרב "שבחינת סדר השערות הם שוים לפנימיות המוחין, ואין הפרש ביניהם אלא שזה פנימי וזה מקיף, כי כמו שהמוחין הם בפנים בבחינת מ"ל וצ' דצל"ם, כן מסתדרים אחריהם השערות ג"כ בג' הויות אלו. וכן כמו שמקום גילוי הארת חכאה אינו אלא במחזה ולמטה, כן הקוצין דשערי אין מתגלה בהם הארת חכמה בהיותם למעלה על הגלגלתא, אלא רק בהתארכם ומגיעים לבחינת מחזה ולמטה דז"א. וכן ביתר הסדרים.

ועם זה מובן ג"כ מה שפעם אומר שהנימין הם בחינת ווין העולים מנו"ה הנקראים ווי העמודים. ופעם אומר שהנימין הם בחינת יודין, רק שערות דיקנא הם בבחינת ווין, וע"כ הנימין שהם יודין משפיעים לשערות דיקנא שהם ווין. והענין הוא, כי מה שאומר שהם בחינת ווין, הכונה היא בעת קטנות דא"א, שאז עוד לא היה לו בחינת דיקנא, כי אין הדיקנא נגלית אלא בגדלות כנודע.

פירוש: כי ידעת כי החומר של השערות הוא, הבל המקיף ומלביש היוצא מן היסוד, שפירושו, אותו חלק האו"ח העולה מעטרת יסוד ולמעלה הצריך להלביש לאור החכמה, אשר הגלגלתא דא"א אינו מקבלתו להיותה ם' דצלם, ונעשה חלק האו"ח הזה למותרי מוחא, כי המוחין הפנימים אינם צריכים לו, ע"כ יוצא לחוץ על גבי הגלגלתא ונתלה שם בסור או"מ חוזר. ונמצא שבעת קטנות דא"א שלא היה לו אלא בחינת גו"ע גם במוחין הפנימים, שהם גלגלתא ומו"ס בלבד, הנה אז גם בבחינת השערות שיצאו לחוץ לא היה בהם ג"כ אלא בחינת גו"ע דאו"ח שבמותרי
מוחא, כי אפילו אם היה אור החכמה מקובל בגלגלתא לא היה מקובל אלא בחינת גו"ע דאור חכמה, דהיינו ו"ק דחכמה ועתה שלא קבלו, יוצא אותו החלק לחוץ ע"ג הגלגלתא, הרי שאין שם עתה בהשערות האלו רק בחינת גו"ע דקומה זו, וחסר אח"פ כמו הראש דא"א בבחינת מוחין הפנימים שלו. כי הפנימים והשערות שוים זה לזה לגמרי ואין הפרש ביביהם אלא שזה מקיף וזה פנימי, כנ"ל בדברי הרב.

והנה נתבאר, שבעת קטנות בעת שאין לא"א אלא גלגלתא ומ"ס בראש, באורות דו"ק, שהרוח מלובש בגלגלתא והנפש במו"ס, הנה אז יש לו כנגדם ממש גם בשערות רישא הבאים מאו"ח דמותרי מוחא, שהם ג"כ כתר וחכמה דכלים, ורוח נפש דאור חכחה. ואז השערות נבחנים לבחינת ווין, המורים על ו"ק בחוסר ג"ר, משום שחסרים אה"פ דכלים דמותרי מוחא, וג"ר דאור החכמה. כי עוד לא נגלו בפנימיות המוחין דא"א, שיהיו נחשבים למותרי מוחא ולצאת לחוץ. וז"ש הרב, שהשערות רישא הם בבחינת ווין, בסוד ווי העמודים.

אמנם בעת גדלות, אחר שרדל"א אחזי נהוריה בהאי אוירא שבין כתרא למו"ס, ויצא בו ג' רישין כנ"ל. שאז יצא בו גם ג"ר דקומת ע"ב כי נתעלו האח"פ שלו, בסוד הי' דנפיק מאוירא ואשתאר אור כדברי הרב לעיל שפירושו, שה"ת ירדה מעינים למקום הפה של אח"פ חדשים שהוחזרו, וכיון שבא המסך על מקומו יצאו בו ע"ס שלמות בקומת ע"ב כנודע, והנה אז, יצא על המסך הזה ג"ר דאור חכמה ג"כ, כנ"ל, אשר הג"ר דחכמה אלו אינם יכולים להתלבש בגלגלתא, מפאת היותה

 

 

א' שעב          חלק י"ג תלמוד עשר הספירות רישא ודיקנא דא"א

 

היא נקרא עתיקא קדישא, ע"ש דעתיק יומין שהוא עיקרי בשם זה דעתיקא קדישא, כנזכר.

 

קסב) רישא תליתאה היא חכמה סתימאה, וגם היא נחלקת לי"ג, והטעם, כמ"ש באדרת האזינו, דף רפ"ח ע"ב בגין דהאי חכמתא סתימאה דביה מתפרשא לג' זימנין לארבע ארבע. פירוש: כי הנה מוחין הם ג' כנודע, שהם חו"ב ודעת, כי אעפ"י שנתבאר לעיל, שאין ברישא דא"א רק חכמה לבד, כי הבינה שלו ירדה בגרון, עכ"ז, כיון שהוא בחינת מוחא, בודאי שהוא נחלק לג' מוחין, עם שאינו רק בחי' חכמה לבד, אשר לכן, נקרא האי מוחא טלא דבדולחא, כנ"ל, והנה הם ג' הויות בג' המוחין, והם י"ב אותיות שהם ג"פ ד', והבחינה הכוללת את כולם, הם י"ג.

 

 

קסג) והנה לעיל ביארנו, כי הגלגלתא והמוחא דא"א, הם ב' ספירות גמורות, משא"כ בשאר ז' תיקוני רישא, שכולם הם מבחינת הגולגלת עצמה, זולת המוחא שהיא ספירה בפני עצמה, ולכן בהכרח שכל א' מאלו הב' תהיה כלולה מי"ס, ונתבאר זה בביאור מורי ז"ל להקדמת בראשית על הזוהר, וכבר לעיל ביארנו הי"ג דגלגלתא.

 

קסד) ואמנם מתחלקין לי"ס לבד, עם היותם י"ג, ע"ד שחילקנום לז' תיקוני גלגלתא עם היותם י"ג, ונמצא כי גלגלתא נחלקת לי"ס, וכן המוחא נחלקת לי"ס.

 

קסה) ודע כי כל אלו הי"ס, הם במקום הראש דא"א, ולא למטה, ובחי' היסוד דהאי מוחא, הוא החיך דבפומא דא"א, ובחי' המלכות דהאי

 

 

אור פנימי

 

 

בחינת ם', ונמצא האו"ח הצריך להלביש לג"ר דחכמה אלו, נעשה ג"כ למותרי מוחא, כי אינם שם שיוצרך להלבישם, כנ"ל. נמצא, שעתה יצאו גם הג"ר דאו"ח לחוץ על גבי הגלגלתא בבחינת שערות ומקיף חוזר, ואז ירדו הווין דשערות דקטנות לבחינת הי"ג תיקוני דיקנא, והג"ר דשערות שיצאו עתה בגדלות עלו על גבי הגלגלתא בבחינת שערות רישא. כמ"ש הרב, שבביאת המוחין דגדלות יורדים המוחין דקטנות
למטה. ועתה נחשבים השערות רישא בבחינת יודין, ושערות דיקנא בבחינת ווין כמ"ש הרב. וכבר ידעת כי בחינת המקיפים, הם שוין בסדרם לגמרי כמו הפנימים כנ"ל.

 

קסב) חכמה סתימאה וגם היא נחלקת לי"ג וכו', כיון שהיא בחינת מוחא בודאי שהוא נחלק לג' מוחין וכו', והנה הם ג' הויות בג' המוחין וכו': זה כבר ביאר הרב לעיל (בדף אלף שי"ב אות ל"ט) ע"ש. שביאר

 

 

חלק י"ג              מבוא שערים            רישא ודיקנא דא"א א' שעג

 

מוחא היא בגרון דא"א, ואמנם בערך בחי' כל הפרצוף דא"א, נקרא בינה שלו, כנ"ל, אכן איננה רק בחינת מלכות אל האי מוחא.

 

קסו) וזה היסוד שהוא החיך דפומא דא"א, מזדווג עם הגרון שהיא המלכות דהאי מוחא, הנקראת בינה כנזכר, וזווג זה נקרא נשיקין, וע"י זווג זה, נתקנו או"א שם בגרון דא"א כמ"ש.

 

*        קסז) ודע, שגם נמשך אור זה הרישא תניינא דא"א, והאיר בהאי דיקנא דנפקא מרישא ג' שהוא מ"ס, ולכן כנגד הנהו י"ג נימין, יצאו כאן י"ג תיקוני דיקנא, כי לרוב ההעלם לא יכול להתגלות באבר עצמו אלא בדיקנא בסוד שערות, ומתגלה בהם דרך נקבים צרים.

 

*        קסח) נבאר ענין י"ג תיקוני דיקנא דנפקי מרישא תליתאי הנקרא מוחא חכמה סתימאה, כנ"ל, ושם נתבאר, כי גם ז' תתאין דעתיק יומין נתלבשו בהם, כמו שנתלבשו בז' תיקוני רישא, הנחלקים ג"כ לי"ג, כנזכר שם, ולא קבלתי סדרם, וצריך שתדע כי ענין אלו הי"ג תיקוני דיקנא, כולם הם דינין תקיפים, והם נעשים מבירורי המלכים, שנתברר מהם ונעשו בחי' י"ג תיקונים אלו. ולכן לא נפקו הני י"ג תיקונין אלא ממוחא סתימאה, יען כל הבירורים במחשבה אתברירו, כנ"ל, כי מוחא סתימאה חכמה דא"א, איהי נוקבא לגבי כתר גלגלתא דא"א, ולהכי אתברר בה כל הני תיקוני דיקנא מבחי' המלכים.

 

אור פנימי

 

 

ג' הויות אלו במילואיהם ונקודותיהם. ועי' באו"פ שם

 

קסז) ודע שגם נמשך אור זה הרישא תנינא דא"א והאיר בהאי דיקנא וכו' ולכן כנגד הנהו י"ג נימין, יצאו כאן י"ג תיקוני דיקנא, כי לרוב ההעלם לא יכלו להתגלות באבר עצמו: היינו כמו שנתבאר לעיל בדיבור הסמוך, שבעת גדלות, דרדל"א אחזי נהוריה בהאי אוירא, והשערות רישא נעשו בסוד יודין, הנה אז יורדין הווין דקטנות
בבחינת אח"פ חדשים דשערות שיצאו בדיקנא דא"א ע"ש. הרי שמוחא דאוירא משפיע אורות הי"ג תיקוני שערות רישא שלו, אל הי"ג תיקוני דיקנא. ויתבאר עוד להלן בדיבור הסמוך. גם מ"ש כי לרוב ההעלם לא יכלו להתגלות באבר עצמו, אלא בדיקנא בסוד שערות, יתבאר ג"כ בסמוך.

 

קסח) הי"ג תיקוני דיקנא כולם הם דינין תקיפים, והם נעשין מבירורי המלכים שנתברר מהם ונעשו בחינת י"ג תיקונים

 

* מבוא שערים ש"ג ח"ב פרק י"א.

* מבוא שערים ש"ג ח"ב פרק י"ג.

 

א' שעד          חלק י"ג תלמוד עשר הספירות רישא ודיקנא דא"א

 

קסט) כי לעולם, הנוקבא היא המבררת המ"ן, כנזכר שם, וגם לעיל נתבאר, איך הגבורה דעתיק, מתלבשת בהאי מוחא סתימאה, ואיהי נוקבא לגבי הכתר, די בגויה חסד דעתיקא, שהוא דכורא ולהכי כל הדינין ובירורי המלכים מינה נפקי, כי היא הנקראת בוצינא דקרדינותא.

 

 

אור פנימי

 

 

אלו: כבר נתבאר בהלקים הקודמים, אשר ענין העלאת הכלים וניצוצין מבי"ע לאצילות, נעשו, ע"י הזווגים שנעשו על הרשימות שלהם, שעלו למ"ן אל העליון מהם, בסוד העיבור. כי כפי השיעור של הקומה שיצאה על המ"ן שהם הרשימות שעלו, כפי שיעור הזה מתבררים מן הכלים השבורים שבבי"ע ועולים ונתקנים בפרצוף שלהם באצילות כמ"ש הרב לעיל דף א' שס"ח אות קנ"ח

גם נתבאר לעיל (דף אלף שע"א ד"ה פירוש) שתחלת שערות רישא, כמו שיצאו בעיבור א' דא"א, יצאו רק בבחינת ווין, ולא היה בהם זולת גו"ע דחומר הכלים דשערות, ובחינת נפש רוח דחכמה המלובש בהם בבחינת או"מ. והוא מטעם כי חסר בהם אח"פ דכלים, וה"ת עומדת בנקבי עינים. וע"כ לא נתעלה אז מכלים דא"א רק בחינת גו"ע לבד, כי כפי שיעור האור הרוח שיצא על ה"ת שבעינים על המ"ן דרשימות, כפי שיעור הזה מתעלים ונבררים מכלים שבבי"ע ועולים ומתחברים אל הפרצוף. אמנם בעיבור ב' דגדלות, שירדה הי' מאויר ע"י הארת ע"ב ס"ג דרדל"א. ונתעלו אח"פ דרשימות, ויצא עליהם קומת ע"ס דע"ב, הנה אז נבררים ועולים גם הכלים מבי"ע ומתחברים לפרצוף א"א, ומתפשט קומתו בקומת ע"ב.

ונמצא, שאותו חלק דאור החכמה עם השערות המלבישים אותו, שיצא עתה בזמן הגדלות, על גבי הגלגלתא בבחינת מקיף חוזר, מכח הזווג דגדלות שנעשה על המסך דבחי"ג, הוא העלה כפי שיעור הזה שיש בו, גם בחינת הכלים מבי"ע, דהיינו בחינת
אח"פ דכלים שהיו בבי"ע המיוחסים להלבשת החכמה, ולהשלים הקומה בע"ס שלה, מלבד אח"פ השייכים לבנין הפרצוף ע"פ תיקון הצל"ם, אמנם כיון שגלגלתא לא קבלה לתוכה את אור חכמה הזה בכלי שלה, נמצא שלא יכלו לעלות מבחינת הכלים דאח"פ דחכמה מבי"ע, אלא בחינת כלים מקיפים בלבד, ואלו הכלים נקראים בשם שערות דיקנא, שהם נחשבים לבחינת אח"פ דשערות רישא. באופן, שהכלים הקודמים דשערות רישא, שהם בחינת גו"ע, כנ"ל, הם נשארו גם עתה בעת גדלות במקומם כמקודם לכן, ואלו אח"פ שנבררו עתה בעת גדלות מבחינת הכלים דבי"ע, הם לא עלו לשערות רישא, אלא שנתחברו לא"א בבחינת י"ג תיקוני דיקנא, המתחילים למטה מאזנים, ונמצאים גו"ע של השערות, הם מאזנים ולמעלה, אח"פ של השערות הם מאזנים ולמטה.

 

וזה אמרו "אלו הי"ג תיקוני דיקנא כולם הם דינין תקיפים והם נעשים מבירורי המלכים שנתברר מהם ונעשו י"ג תיקונים אלו": דהיינו כמבואר, שהם בחינת אח"פ דכלים, שעלו מבירורי המלכים מבי"ע, כי השערות רישא, הם בחינת גו"ע דכלים, שעלו מבירורי המלכים, ונודע שגו"ע נבחנים לכלים דפנים תמיד, שבהם לא היה השבירה מהמת עצמם, אלא מחמת שנתחברו אז בזמן הנקודים עם אח"פ בפרצוף אחד כמ"ש שם, וע"כ אחר שנבררו פעם, ונבדלו מכלים דאחור שהם אח"פ, דהיינו בזמן עיבור א', כנ"ל, הנה נשארו נקיים לגמרי מדינים, כמו שהיו בקטנות נקודים מטרם שנתחברו עם הכלים דאחור, אמנם הכלים

 

 

חלק י"ג              מבוא שערים            רישא ודיקנא דא"א א' שעה

 

קע) ולא נגלה תוקף דינו שם במקום גבוה, עד שנתגלו בי"ג תיקוני דיקנא, שהם השערות, שכולם דינים. כנודע. וכמ"ש זה לקמן בביאור מ"ש באדרת נשא דף קל"ב ע"א ודף קל"ה ע"א, על הנהו שלשה עלמין דנפקי מההוא תיקונא קדמאה דדיקנא, ולכן אמרו באדרת נשא דף קל"א ע"ב, תאנא, כולהו שערי, בין דדיקנא בין דרישא כולהו חוורי כתלגא. ותאנא, אינון דדיקנא קשישאי כולהו כף, ע"ש.

 

אור פנימי

 

 

שנבררו לבחינת דיקנא, שהם בחינת אח"פ וכלים דאחור שבסבתם נשברו גם הכלים דפנים בעת הנקודים, ע"כ גם אחר שנבררו ניכרים בהם הרשימות של הדינים ההם. שז"ס ששערות דיקנא הם קשישין. ושערות רישא שעיעין יתיר. כי קושיותן מורה על בחינת הרשימות דדינים הנמצאים בהם. כנ"ל.

ולכן לא נפקו הני י"ג תיקונים אלא ממוחא סתימאה יען כל הבירורים במחשבה אתברירו וכו' כי לעולם הנוקבא איהי המבררת המ"ן: כבר נתבאר, שבעת קטנות דא"א אין לו אלא ב' ראשים: גלגלתא ומו"ס, שהם בחינת זכר ונקבה שבכלי דכתר, ע"ד שביאר הרב בפרצוף ע"ב דא"ק בתחלת חלק ה' ע"ש. גם נודע, שאין בחי' דיקנא יוצאת בקטנות, זולת בגדלות הפרצוף, כי הם בחינת אח"פ דפרצוף השערות רישא, שמאזנים ולמעלה הם גו"ע דשערות, הנקרא שערות רישא, ואלו יוצאים בעת קטנות, ומאזנים ולמטה הם אח"פ דשערות המתחברים לפרצוף אחר עיבור ב' דגדלות, שאז יורדת ה"ת מעינים לפה של הרשימות דאח"פ, ואז מתעלים גם הכלים דאח"פ מבי"ע המתיחסים לרשימות הללו.

ונבחנים עתה א"א ועתיק לפרצוף אחד, כי ב' רישין דא"א, הם בחינת אח"פ שיצאו מרדל"א מחמת עלית ה"ת לעינים, אשר כחה דה"ת זו הוא הקרומא דאוירא שממעל למו"ס, כנ"ל, ונמצא עתה בעיבור ב', שע"י הארת ע"ב ס"ג העליונים, ירדה ה"ת מעינים דעתיק לפה דא"א, וא"א ועתיק
נעשו כללי אחת, הנה ירד ג"כ הקרומא דאוירא למקום הפה דמו"ס. להיותה בחינת הגילוי דה"ת שבמלכות דראש עתיק, כנודע. ונמצא עתה מקום הזווג דכללות הראש דעתיק וא"א יחד. שהוא במלכות דמו"ס, דהיינו הפה דא"א, ואור העליון המכה על המסך שבפה הזה, מוציא ע"ס דאו"י ואו"ח בקומת ע"ב לפי העביות דבחי"ג הנמצאת במ"ן אשר שם, כנורע. ולפי השיעור קומה של האור, כן עולים ונבררים אח"פ דכלים מבי"ע, כנ"ל. והנך רואה, אשר מקום הזווג והבירור דאח"פ וכלים הוא במלכות דמו"ס שהיא בחינת הפה דכללות א"א ועתיק. וז"ש הרב "לא נפקו הני י"ג תיקונים אלא ממוחא סתימאה וכו' כי מו"ס חכמה דא"א, איהי נוקבא לגבי כתר טהיא גלגלתא דא"א ולהכי אתברר בה כל הני תיקוני דיקנא מבחינת המלכים כי לעולם הנוקבא היא המבררת המ"ן" דהיינו כמבואר, כי המסך דזווג דגדלות הזה דקומת ע"ב, עומד במלכות דמו"ס. ושם עומדים הרשימות שהם המ"ן, שלפי קומת הזווג כן מתברר מכלים שבבי"ע, הרי שבמלכות דמו"ס שם הבירור והעלאת האח"פ מבי"ע.

קע) ולא נגלה תוקף דינו שם במקום גבוה עד שיתגלו בי"ג תיקוני דיקנא שהם השערות: משמיענו בזה, להבין למה אלו אח"פ דכלים שעלו ונתבררו מבי"ע ע"י הזווג שנעשה במו"ס, לא נתחברו אל האבר דמו"ס עצמו בפנימית הכלי דראש, כדרך כל הכלים שעולים ונבררים מבי"ע ומתחברים לבנין אברי הפרצוף עצמו, אלא

 

 

א' שעו           חלק י"ג תלמוד עשר הספירות רישא ודיקנא דא"א

 

קעא) והענין, כי עם היות, שכל השערות הם דינין ובירורי המלכים, עכ"ז להיותם במקום גבוה בא"א, אין הדין שבהם נגלה, ולכן, כולהו שערות דא"א הויין לבנים, ולא אדומים או שחורים. אמנם עכ"ז, יש הפרש בין שערות הראש לשערות דדיקנא, כי שערות רישא שעיעין יתיר, והם יותר דינין נכפין, ומהמותר והסיגים שנשאר מבירורם, הם דינים קשים. אך ממותר בירורי שערי דדיקנא, נפקו סיגים וקליפות ממש גמורים, ולכן הוו קשישין יתיר ולא שעיעין.

 

קעב) ונמצא, כי אלו הי"ג תיקוני דיקנא, הם בחי' המלכים דא"א, שעלו ונתבררו בהאי מוחא סתימאה בסוד מ"ן, ונתקנו, ונתהוו מהם י"ג תיקוני דיקנא כי גם בא"א היה בו בחי' מלכים, כנ"ל, ונמצא, כי אלו השערות די"ג תיקוני דיקנא, הם הם בחי' המ"ן של המוחא סתימאה, והם העולים בה בבחי' מ"ן תמיד, כי היא נוקבא לגבי הכתר, כנ"ל, והבן זה היטב.

 

אור פנימי

 

 

שנעשו מהם בחינת שערות דיקנא. וז"ש, כי יש באח"פ אלו שעלו מבי"ע, בחי' תוקף הדין, וע"כ אין הם יכולים להתחבר לבנין אברי הפרצוף דראש דא"א.

 

אמנם צריכים להבין תוקף הדין הזה, הנמצא בשערות דיקנא. והנה הרב ביאר, שזה נמשך מגבורה דעתיק הגנוז במו"ס, הנקרא בוצד"ק, שבמו"ס עצמו אין כח הדין שבבוצד"ק מתגלה, אלא שהוא מתגלה בשערות דיקנא, ועדיין הדברים צריכים ביאור, מה גרם לזה שיתגלו תוקף הדין בשערות דיקנא דו"ק, ולא במקום אחר.

 

וכבר נתבאר לעיל ענין הבוצינא דקרדוניתא הזה הגנוז במו"ס, שהוא בחינת המלכות דמדת הדין מצמצום א' המשמשת רק לרדל"א בלבד, ואינה מתגלית יותר בכל האצילות מפני שלצורך אצילות, דא"א משמש רדל"א במלכות הממותקת במדת הרחמים, שהיא המלכות דצמצום ב', שגילויה מתחיל בקרומא דאוירא. עש"ה. אמנם לצורך עצמו משמש במלכות דצמצום א' הבלתי ממותקת, וגילויה מתחיל בבחינת הממעלה למטה שלו
הנקרא גוף דעתיק, והיינו תכף בתחלת הקו שמאל דגוף, שנקרא גבורה דעתיק, שמוחא סתימאה מלביש אותה מבחוץ, כנודע.

והנך מוצא שב' מלכיות משמשות ברדל"א: אחת ממדת הדין, ואחת ממדת הרחמים. ומלכות דמדת הדין גנוזה במו"ס, ומלכות דמדת הרחמים בקרומא דאוירא. אמנם גם בחסד דגוף דעתיק, ששם מלביש הגלגלתא, יש בה ג"כ כח הגבלה דמלכות דמדת הדין, אלא העביות והדין נקרא קו שמאל שהוא גבורה, וע"כ נבחנת לגנוזה רק במו"ס. גם נתבאר לעיל שעל הגלגלתא אינה שולטת לגמרי המלכות דמדת הדין שברדל"א, כמו שאינה שולטת עליה המלכות דצמצום ב' הממותקת, שהוא מכח התיקון דהגבהת ראשי ירכין דנה"י דעתיק המלובשים במוחין דא"א, שתיקון זה נקרא םל"צ דצל"ם. אשר בחינת ם' דצל"ם נבחנת לג"ר דבינה, שנתקנה בראשי ירכין, שהם חב"ד דנה"י, המכונים ב' אודנין ומצחא, ובזה נתעלו מיסוד לגמרי, כלומר, מהמסך

 

 

חלק י"ג              מבוא שערים            רישא ודיקנא דא"א א' שעז

 

קעג) ואלו השערות, הם בחי' נהרות המים, הנמשכין מן הים הגדול דחכמה מוחא סתימאה, כי הם צינורות מושכין המים ויוצאין דרך פיותיהם, ונמשכין אחר כך אל הבינה אמא, ונותנים בה ג"כ בסוד מ"ן, שהם חמשה גבורות של מנצפ"ך שבה, כנודע, כי או"א בהאי מזלא דדיקנא אתכלילו, ועל ידו מזדווגים, כמ"ש, וז"ס מקולות מים רבים אדירים משברי ים כו' כמבואר במקומו בפסוק.

 

אור פנימי

 

 

הנמצא ביסוד, שאינם מתפעלים על ידו לא מקטנות שבו ולא מגדלות שלו, להיותם תמיד בסוד כי חפץ חסד הוא ואינם מקבלים חכמה, כנ"ל, וחג"ת דנה"י נתקנו בל' דצל"ם, כי הם נתקנו בבחינת ז"ת דבינה הצריכים להארת חכמה בשביל ז"א, שהם נה"י דנה"י הללו, הנקראים צ' דצל"ם, וע"כ רק ל' דצל"ם מקבלת הארת הגדלות מיסוד, בסוד י' דנפיק מאוירא וע"כ הם נבחנים לנו"ה הנגלים, ונקראים ב' ירכין שלמטה מיסוד, והם בחינת ב' עיינין וחוטמא. כנ"ל ע"ש.

ונתבאר שם שבב' אודנין, גניז בהם כח המלכות דמדת הדין, דע"כ הם נבחנים לב' בעיני דוכרא הטוחנים מ"ן לצדיקים, שמכחם בא בחינת החימום שבזווג. אלא שצריכים להבין גניזו זו למה, אחר שהיא כבר מלובשת תוך מו"ס, למה היא צריכה להיות גנוזה באודנין. אמנם תבין, שגניזו היא תיקון גדול מיוחד, ואינו דומה להתלבשות גבורה דעתיק שבמו"ס. כי הגניזו הזו היא מבחינת נה"י דעתיק עצמם, כי אלו נה"י דעתיק פירושם, ע"ס דאו"ח, שעלו על המ"ן דא"א בהיותם נכללים במסך דעתיק, והנה המסך הזה הוא ממלכות הממותקת במדת הרחמים, כי רק עמה משמש לצורך התחתונים כנ"ל, אמנם מתוך שהזווג יצא בפה דרדל"א גופיה, ששם עומדת המלכות דצמצום א', הנה בהכרח נכלל ממנה ג"כ, והתכללות זו ממלכות דמדת הדין שיש בנה"י דעתיק, נגנזה בב' אודנין, שהם בחי' נו"ה שעמעלה מיסוד,
דהיינו בחי' ם' דצל"ם, וע"כ אע"פ שמלכות דמדת הדין נמצאת שם מ"מ אינה ניכרת שמה, להיותם מתוקנים בבחינת ג"ר דבינה, שאין כח צמצום יכול להתגלות בה כנ"ל, וז"ס שטוחנות מ"ן לצדיקים, כי בעת שהבוצד"ק הגנוז במו"ס מתעורר להעלות מ"ן השייך לבחינתו, דהיינו בחינת אח"פ החסרים לצמצום ב', הנה היא מפעיל בזה בחינת ב' אודנין, שהם בחינת ב' ביעי דוכרין כנ"ל, שבחינת העביות דמלכות דצמצום א' גנוזה שם יחד עם המלכות דצמצום ב', ואז נטחנים ומתערבים בחינות המלכיות יחד, ומשתיהן יחד נעשין המ"ן, ומשם יורדים ומתתקנים ביסוד בסוד המסך, ונעשה הזווג על המ"ן הטחונים האלו, ואז מתעלים אח"פ בכח המלכות דצמצום א' המעורבת תוך המ"ן האלו.

 

והבן זה היטב, כי הגם שה"ת יורדת מעינים לפה רק בהארת ע"ב ס"ג העליונים דא"ק, מטעם שהארת ע"ב דא"ק שייכת רק לצמצום א' וע"כ הוא דוחה ה"ת ממקום עינים שנתחדש בצמצום ב', כנ"ל בחלקים הקודמים, אמנם כל זה הוא מבחי' מיין דוכרין. אבל צריכים מקודם למיין נוקבין שגם הם יהיו מצמצום א', וזהו שנעשה ע"י התיקון דב' ביעי דוכרא הנ"ל ששמה גנוזה המלכות דצמצום א', ושם נטחנת יחד עם המלכות דצמצום ב', כנ"ל, ואז הם מוכשרים להעלות כלים דאח"פ מבי"ע לאצילות מצורת המ"ן, ואז יורדת טפת מ"ד ע"י זווג ע"ב ס"ג העליונים.

 

 

א' שעח         חלק י"ג תלמוד עשר הספירות רישא ודיקנא דא"א

 

קעד) והנה הכתר אתתקן לעילא ברישא, בסוד י"ג תיקוני גולגלתא כנ"ל, ואחריהם נתקנה החכמה שהיא מוחא סתימאה, בי"ג תיקוניה, למטה מהם בסיומם, שהוא מתחת המצח, אשר בתוכו הם המוחין, ומתחת פאתי הראש, כמ"ש כי החכמה לתתא מכתר היא.

 

קעה) וסיבה היותם י"ג, כי גם המוחין, הם ג' חב"ד, והם שלשה הויות, ונחלקים לי"ג אותיות עם הכולל, כנ"ל, ולכן גם תיקוני דיקנא

 

 

אור פנימי

 

 

ואז יוצאים ע"ס שלמות, הן מצד האור, והן מצד הכלים.

 

וז"ס אין טפה יורדת מלמעלה אלא א"כ טפיים עולות מלמטה. כי טפת המ"ן צריכה להיות נכללת מב' טפות תמיד: א' ממלכות דמדת הדין, וב' ממלכות דמדת הרחמים. כי מן המלכות דמדת הדין לבדה אי אפשר שיספיק על מ"ן, כי אז היה נתקנים אח"פ במקומם בבי"ע, והיו מטים רגלים דאצילות בשוה עם רגלי א"ק, שזה יהיה לאחר גמד התיקון, אמנם מקודם לכן, נעשה תיקון הפרסא קבוע באצילות, כנ"ל, בחלקים הקודמים, שז"ס שנגנזה המלכות ברדל"א. הרי שמלכות דצמצום א', אינה מוכשרת למ"ן. וכן המלכות דצמצום ב' בלבד, ג"כ אינה מוכשרת למיין נוקבין, כי היא אינה צריכה לאח"פ אלו, כי כן יצאה משורשה בגו"ע בלבד, ע"כ אין לה התעררות להעלות אה"פ. אלא בסור הטחינה דשניהם יחד, מוכשרים להיות מ"ן לצדיקים, דהיינו למסך שביסודות המעלים מ"ן. הרי שהכרח הוא שטפים יעלו מלמטה. כי מתוך התכללותם יחד, ראויים לחימום ולהתעוררות להעלות אח"פ ומכל מקום אין הם מתקנים בי"ע במקומם, כי כח המלכות דצמצום ב' מעכב על התפשטות זו.

 

והנה נתבאר שעיקר כח העלאת אח"פ מבי"ע לאצילות, תלוי בבוצד"ק הגניז במו"ס, דהיינו בסוד טחינת המ"ן
בב' ביעי דוכרא. ונמצא שאלו אח"פ דדיקנא שנתעלו בעת הגדלות דא"א, לא נתעלו אלא בכח הבוצד"ק הגניז במו"ס. גם ידעת, שב' קומות על ע"ב יוצאות על הזווג הזה, א' קומת ע"ב המתוקנת בצל"ם, אשר החכמה אינה מגולה בחב"ד שלה שהם הם' אלא בהג"ת שלה שהם הל', כנ"ל, וקומה זו מתלבשת בפנימיות המוחין שהם ג' הראשים: גלגלתא אוירא ומו"ס: הם' בגלגלתא, והל' באוירא, והצ' במו"ס. וקומה שניה של ע"ב, היוצאת על אותו הזווג, הוא קומה שאינה מתחלקת על מל"צ הנ"ל, אלא גם בחב"ד שלה מגולה החכמה, ע"ד שהיה בפרצוף גדלות דנקודים וכמו בפרצופי א"ק, וקומה זו, לא יכלה להשאר תוך הכלים והמוחין, מאחר שהמה מתוקנים בבחינת הצל"ם, וע"כ יצאה לחוץ בסוד שערות רישא כנ"ל. שגו"ע דאותה קומה, נעשו לאו"מ על הגלגלתא מאזנים ולמעלה. ואח"פ של הקומה נעשו למקיף בסוד הדיקנא ממקום אזנים ולמטה.

והנה עיקר כחו של הבוצד"ק הגנוז במו"ס, שהוא מבחינת המלכות דמדת הדין, המשותף בהעאלת אח"פ, כנ"ל, אינו מתגלה באותם אח"פ שנתעלו בקומת ע"ב המתוקנת בצל"ם, המתחבר לג' הראשים, שהמו"ס נחשב לבחינת אח"פ של גו"ע. והוא, משום שתיקון הם' דצל"ם, אשר בחב"ד של הקומת ע"ב הזו, ממעט בחינת

 

 

חלק י"ג              מבוא שערים            רישא ודיקנא דא"א א' שעט

 

היו י"ג, והנה כמש"ל ענין הי"ג חוורין והי"ג נימין, כי הם י"ב. והחוורתי הי"ג כולל כל הי"ב, וכן נימת הי"ג כוללת כל הי"ב, כן תיקון י"ג דדיקנא כוללת כל הי"ב תיקונין, וכן הוא בתיקון הח'. וז"ש באדרת נשא דף קל"ד ע"ב, תאנא אלין תיקונין אקרון ימי קדם כו" והאי דתליסר כליל לון.

 

אור פנימי

 

 

החכמה בכללות המוחין האלו, כי להיותה עצמה מתוקנת רק בג"ר דבינה, ואע"פ שהוא משפעת אור החכמה לל' דצל"ם שהוא מוחא דאוירא, מ"מ, כיון שאוירא ומו"ס הם ענפים שלה, א"כ המה מוכרחים ליטול לבושים מהגלגלתא, המכסים ומתקנים אור חכמה שבהם, באופן שלא יוכל להתגלות שום דין בהם, כי הלבושים דגלגלתא, שהיא ג"ר דבינה מגנת עליהם. וע"כ אין שום גילוי לכח הדין שבבוצד"ק בבחי' אח"פ המתחברים אל הכלים הפנימים דראש א"א. כמבואר.

אמנם קומה הב' של השערות, שבהם אינו נוהג זה התיקון של הצל"ם, ואור החכמה מגולה גם בחב"ד שלהם, ע"ד הסתכלות עיינין דאו"א שבזמן הגדלות דנקודים, שבאופן זה אין להחג"ת נה"י שבקומה הזו שום כיסוי על אור חכמה, ע"כ אלו האח"פ שנתעלו בכה הבוצד"ק, מתגלים בהם הדינים שלו להיותו בלתי ממותק במדת הרחמים. וכבר נתבאר בנקודים שסבת השבירה היתה מטעם שאור החכמה היה בגלוי בלי שום כיסוי מג"ר דבינה הנקרא שם אור האזן. ואין להאריך.

וזה אמרו (באות קס"ט) "הגבורה דעתיק מתלבשת במו"ס וכו' כי היא בוצינא דקרדנותא ולא נגלה תוקף דינו שם במקום גבוה, אלא נתגלו בי"ג תיקוני דיקנא שהם השערות, שכולם דינים" כי מתוך התלבשות חסד וגבורה דעתיק בכתרא ומו"ס דא"א, נתקנו שניהם בקומה שוה, זה בסוד עזקא דכיא, וזה בסוד עזקא רבא
כנ"ל (דף א' שכ"א אות ס"ב) ועי' באו"פ שם, שפירושו שאו"א הפנימים נגנזו שם משום שהגבורה דעתיק, שה"ס המלכות דצמצום ב', אינה נמשכת לבא בקו האמצעי בסוד הזווג, ולפיכך נעשו השערות דיקנא רק בבחינת כלים מקיפים, כי האו"פ שבהם נסתלק מהם, מחמת תופף הרין שבבוצד"ק שאינו מקבל זווג, וע"כ נשארים השערות דיקנא ריקנים מאורם, אלא שנבחנים לאו"מ, כלומר שבשעת הזווג על ידי הארת ע"ב ס"ג העליונים, שמתבטלים הפרסאות לשעתם אז מקבלים השערות דיקנא את האור הגדול שלהם, ומשפיעים לתחתונים בסוד טפת הזווג, ותיכף לאחר הזווג מתרוקנים מאורותיהם, משום שאין פרצופי אצילות מוכנים לקבל את אורותיהם, להיותם בחינת או"א הפנימים ששמשו בנקודים, דהיינו בלי התיקון של םל"צ דצל"ם, כנ"ל. וז"ש הרב שכח הבוצד"ק שבמו"ס מתגלה בתוקף הדין שבו ומצמצם את השערות דיקנא שלא יוכלו לההזיק את אורותיהם שלא בשעת הזווג. אמנם בעת הזווג שמלכות דצמצום א' נמתקת במלכות דצמצום ב' בסוד טחינת המ"ן לצדיקים, כנ"ל, אז יכול להגלות אור חכמה הגלוי דרך השערוה רישא ודיקנא, כנזכר לעיל, אכן טחינה זו אינה מספקת אלא לשעתה, ותכף אחר הזווג שוב מגלה כח תוקף הדין שבבוצד"ק ואורותיהם מסתלקים בסוד או"מ. וז"ס שהשערות דיקנא פיותיהם קצרות וע"כ אינם משפיעים אלא טפין טפין. כלומר שאינם משפיעים רק

 

 

 

 

א' שפ            חלק י"ג תלמוד עשר הספירות רישא ודיקנא דא"א

 

קעו) נבאר תחלה היאך מתאחזין אלו הי"ג תיקוני דיקנא, עס תיקוני רישא כנ"ל, שהי"ס דרישא משפיעים ומאירים בי"ס דדיקנא, כי ממקום שמסתיימין י"ס דרישא, מתחילין תיקוני דיקנא כנזכר שם. גם נתבאר שם כי הי"ס דרישא הם י"ס פנימים וי"ס מקיפים ג"כ, ולא קבלתי סדרן.

 

אור פנימי

 

 

בשעת הזווג, בסוד טפת הזווג, ותכף הם מתעלמים, ולכן מכונה השפעה זו בשם טפין טפין. והבן.

וזה אמרו באות (קע"א) "שערות רישא שעיעין יתיר והם יותר דינין נכפין וממותר וסיגים שנשאר מבירורם הם דינין קשים, אך ממותר ברורי שערי דדיקנא, נפקי סיגים וקליפות ממש גמורים, ולכן הוו קשישין יתיר" כבר ידעת ההפרש מדינים לקליפות, כי דינים פרושם: שהם פסולת כלפי פרצוף זה שנברר עתה, אמנם כלפי פרצוף שלאחריו, יש עוד בחינת קדושה לברר מהם. וקליפות פירושם: שאין עוד בהם שום קדושה, וע"כ יצאו לגמרי מבחינת בירורים, כי לא יצלחו לכלום. כמ"ש בחלק הקודם. גם ידעת ההפרש משערות רישא לשערות דיקנא, כי שערות רישא הם בחינת הכלים דפנים, שהם גו"ע שלמעלה ממסך, הנבררים בעיבור א'. ושערות דיקנא הם הכלים דאחורים שהם אח"פ שלמטה ממסך שבעינים, שאינם נבררים אלא בעבור ב'. גם ידעת שהם בחינת הכלים דאחוריים ששמשו באבא ואמא הפנימיים בקומה דהסתכלות עיינין, שבחינת הממעלה למטה שלהם, היה מלך הדעת, שהכלים שלו נפלו לתחתית בי"ע, כי כלים דראש, נפלו למלכות דבריאה, ודתוך שלו נפלו למלכות דיצירה, ודסוף שלו נפל למלכות דעשיה. ובזה תבין, כי בחינת גו"ע, שנתבררו בשערות רישא בעת הקטנות, הנה מה שנשאר אחריהם בבחינת פסולת, שהם אח"פ שעוד לא נבררו בקטנות, הם
בחינת דינים קשים, להיותם נמצאים בתחתית בי"ע באחרית כל המדרגות השבורות, ועם כל זה אינם קליפות גמורות, כי עדיין יש בהם קדושה, שתתברר לעת גדלות בעיבור ב'. אבל בעיבור ב' אחר שנברר גם אח"פ שהם השערות דיקנא, הנה המותר שנשאר מאח"פ אלו, הם קליפות ממש, כי אין בהם עוד שום ניצוצין שיהיו ראוים להתחבר לקדושה, כמבואר.

וזה אמרו (באות קע"ב) "ונמצא כי אלו השערות די"ג תיקוני דיקנא, הם בחינת המ"ן של מו"ס, והם העולים בה בבחי' מ"ן תמיד" כמ"ש לעיל, שהשערות האלו אינם כלים אמיתים להתלבשות האור בתוכם, אלא שמשמשים רק בעת הזווג, שאז נמשכו המקיפים לתוכם, ואחר הזווג תכף מתרוקנים, הרי שכל תיקונם אינם אלא בבחינת מ"ן, כדי להמשיך המ"ד שלהם, שהם האו"מ, וז"ש "והם עולים בה בבחינת מ"ן תמיד" כי כן דרכם בכל זווג וזווג, לעלות ולהתחבר לפנימים בעת הזווג בבחינת מ"ן, כדי להמשיך בחי' המקיף חוזר המיוחס להם, הנבחנים לבחינת מ"ד אליהם, ואחר הזווג חוזרים, למקומם כמקודם לכן. וז"ש (באות קע"ג) "ואלו השערות הם בחינת נהרות המים הנמשכים מן הים הגדול חכמה סתימאה כי הם צנורות מושכים המים ויוצאים דרך פיותיהם" דהיינו כמבואר, שאין בחינת החכמה סתימאה נפתחת, זולת ע"י עליתם שם בבחינת מ"ן, שאז העזקא רבה שבמו"ס נפתחת, ויוכלו האורות דאו"א הפנימים

 

 

חלק י"ג              מבוא שערים            רישא ודיקנא דא"א א' שפא

 

קעז) אך מה שקבלתי הוא, כי הי"ס דרישא, הם כסדרן מכתר עד מלכות, ומלכות בסוף כולם, אף בבחי' המקיפים, ואינן כמו מקיפי הדיקנא שהם מתתא לעילא, ונמצא כי הספירה האחרונה שבגלגלתא, שהיא מלכות, היא בפאתי הראש, ואף אם הם ב', נקראו א', כנ"ל בתיקון קדמאה דדיקנא.

 

אור פנימי

 

 

להתגלות בסוד טפת מ"ד, שהם בחינת המקיף חוזר, כמבואר לעיל, ותכף לאחר הזווג חוזר כח הבוצד"ק שבמו"ס למקומו, וחזר ונסתם המו"ס בסוד עזקא רבה, כנ"ל, והשערות מתרוקנים וחוזרים למקומם. וז"ס שפיות של השערות נוזלים טפין טפין בלבד, כי העזקא רבה סותם עליהם ואינה נפתחת רק בסוד טפות טפות של הזווגים. ועל שם זה הם נקראים מזלין, מלשון נוזלים מן לבנון. כמבבואר.

 

וזה אמרו "ונמשכים אח"כ אל הבינה ונותנים בה ג"כ בסוד מ"ן שהם ה"ג של מנצפ"ך שבה כנודע כי או"א במזלא אתכלילו וע"י מזדווגים, כי או"א דאצילות הם בקומת בינה דמ"ה, אמנם מבחינת עצמם, שהם בחינת חו"ב דנקודים, הם רק בחינת ו"ק, וחסרי ג"ר, כי הם מלבישים לא"א מחסד ולמטה, וא"א הוא קומת ע"ב דמ"ה, הרי שחסר להם בחינת ג"ר דא"א. ולכן אינם ראוים לזווג במוחין דהולרה, עד שישיגו בחינת ג"ר דא"א, דהיינו ג"ר דע"ב, אכן ע"י הארת ע"ב ס"ג העליונים באצילות, שאז נפתתו כל הפרסאות כנורע, עולים או"א לג"ר דע"ב, כמ"ש בחלק י', ואז נמשכין המזלין דדיקנא דא"א בבחינת מ"ן גם לאו"א, דהיינו לאמא עלאה שהיא הנקבה המקבלת מ"ן. וז"ש הרב ,ונותנים בה ג"כ בסוד מ"ן שהם ה"ג של מנצפ"ך כלומר, שאז משגת אמא בחינת ה"ג דגדלות, שה"ס יין המשמח כמ"ש בחלה י' ע"ש. וז"ש בזוהר דאו"א במזלא אתכלילו. כי מבחינתם עצמם דאו"א שהיא קומת ע"ב, המה חסרי נה"י דכלים וג"ר דאורות כנ"ל,
ובחינות אלו החסרות להם כלולות במזלין דדיקנא, כי אינם משיגים אותם אלא ע"י עליתם לג"ר דאו"א ומקבלים המ"ן דדיקנא. כמבואר.

 

קעז) הי"ס דרישא הם כסדרם מכתר עד מלכות ומלכות בסוף כולם, אף בבחינת המקיפין ונמנא וכו' מלכות היא בפאתי הראש: וצריך שתדע היטב, ההפרש בין שערות רישא לשערות דיקנא. כי באמת הם שניהם פרצוף אחד, כלומר בחינת קומה אחת דע"ב מגולה, שלא יכלה להתלבש בכלים הפנימים גלגלתא ומו"ס, מחמת שהמה נתקנו בבחינת עזקא דכיא דם', דצל"ם דב"ש עלאין דנה"י דעתיק שלמעלה מיסוד שלו, שע"כ נגנז בהם או"א הפנימים ששמשו בנקודים, להיותם תמיד בחסדים מכוסים, כנ"ל, שמכחם נאצלו גם או"א האצילות בסוד עזקא דכיא ועזקא רבה כנ"ל בדברי הרב עש"ה. וע"כ חלק הזה של האור הגדול דאו"א הפנימים יצא לחוץ מא"א בסוד שערות רישא ודיקנא, כנ"ל באורך.

אמנם נתבאר לעיל בדברי הרב, שבעח שיצאו לחוץ, פגעו בג' רישין דא"א: גלגלתא, אוירא, ומו"ס, ונתערבו עמהם ולפי תערובתם בהני ג' רישין כן אשתני שמייהו. (כנ"ל באות ע"ט) ע"ש. דהיינו שקבלו לתוכם בחינת התיקון דםל"צ דצל"ם, כמו ג' רישין דא"א, וע"כ נשתנה בחינתם ממה שהיו מקודם לכן, כלומר שאינם כ"כ מגולים כמו או"א הפנימים. אלא שנתלבשו ג"כ באיזה שיעור של םל"צ דג' רישין דא"א. ולפיכך, כמו שעיקר גילוי החכמה בא"א

 

 

א' שפב          חלק י"ג תלמוד עשר הספירות רישא ודיקנא דא"א

 

קעח) והנה תיקונא קדמאה דדיקנא, המתחיל מסיום פאתי הראש כנ"ל, היא מלכות דחכמה, כנזכר שם. והרי נמצא, כי המלכות דרישא שהיא הפאה, משפעת ונאחזת עם המלכות דבתיקון א' דדיקנא, מלכות במלכות, ומאותם השערות שבפאתי הראש מלכות דגלגלתא יורד שפע אל השערות דבתיקון קדמאה דדיקנא מלכות שבה, ומשם לשאר הי"ג תיקונין.

קעט) ואמנם היות מלכות דגלגלתא נקראת פיאה, זה נודע, מסוד לא תכלה פאת שדך לקצור לעני ולגר תעזוב אותם, כי המלכות האחרונה שבכולם, היא כדמיון, פאת השדה הנשאר באחרית הקצירה. וכן עד"ז, אחר התגלח שערות הראש, שהם דמיון קצירת השדה צריך להניח ג"כ הפיאה, שהיא בחי' המלכות דשערי כמבואר במקומו ע"ש, נמצא כי לעולם פאה היא בחי' המלכות.

 

אור פנימי

 

 

הוא במו"ס, אבל מחמת התיקון דעזקא רבה אינה מגלה החכמה שלו, שז"ס דלא פסיק קרומא במו"ס לעלמין. הנה עד"ז גם בחינת החכמה דשערות רישא, שהיא גבוה הרבה ממו"ס, אינה מתגלה משם לעולם זולת בסוד או"מ דתפילין, כמ"ש במקומו, אבל אינם באים בהתלבשות הכלים הפנימים לעולם. וכל מה שבא בהתלבשות הכלים הפנימים מבחינת או"מ החוזר של השערות, הוא רק מן בחינת השערות דיקנא בלבד. כי ע"י הגילוי שלהם באו"א נפסק הקרום של החכמה דאו"א, ומתפשטת החכמה שלהם בסוד ל"ב נתיבות החכמה ובאים למוחין דז"א, ואז נפסק הקרום גם ממוחין דז"א. ומתגלה החכמה בחסדים מחזה ולמטה דז"א. כמ"ש במקומו.

ומטעם זה נבחן, כי אחר הזווג דגדלות דא"א, שיצא קומתו בקומת ע"ב דמ"ה, שאז נתקנו השערות רישא ודיקנא שלו כנ"ל, הנה השערות רישא קבלו כל תיקונם תכף, דהיינו בחי' התיקון רמו"ס, שלא יתלבשו בכלים הפנימים, זולת בדרך פקיפים תמיד בסוד מוחין דתפילין שעל המצח מחוץ, ומבחינה זו באו בכל תיקונם. אבל שערות
דיקנא, שדרכם לבא ולהתלבש בבחינת מוחין פנימים לאו"א, כנ"ל, לא נתקנו כן בקביעות, כי אם בעת הזווג בלבד, כלומר, בעת שא"א עולה לעתיק ואו"א עולים לא"א, אז משפיעים השערות דיקנא בחינת חכמה ממקיפים שלהם, ולאחר הזווג תכף מסתלק האור הזה מהם, ושוב נשארים בלי אור אלא בבחינת כלים מקיפים.

ולפיכך נבחן עמידת ושערות דיקנא שלא בעת הזווג, דהיינו ביציעה שהם ריקנים מאור, שעומדים בסדר הפוך, מלכות בראשונה וכתר באחרונה, כלומר, כי בעת הזווג נבחן שכל העב ביותר קומתו גבוה יותר, שבחי"ד יש לה קומת כתר, ובחי"ג קומת חכמה, ובחי"ב קומת בינה, ובחי"א קומת ז"א, ובחינת כתר קומת מלכות. הרי שכל העב יותר הוא ראשון בעמידה. אבל שלא בשעת הזווג, בעת שאלו הקומות ריקנות מאורותיהם, הנה אז נבחן העביות שבהם לחסרון ולא למעלה, וע"כ נמצא העביות דכתר שהיא בחי"ד שהוא בשפל המדרגה יותר מכולם, ולמעלה ממנה בחי"ג, שהיא מיוחסת לחכמה, ולמעלה ממנה בחי"ב שהיא מיוחסת לבינה, ולמעלה ממנה בחי"א

 

 

חלק י"ג              מבוא שערים            רישא ודיקנא דא"א א' שפג

 

קפ) גם טעם אחר, הוא כי הנה נתבאר, כי גבורת עתיק יומין הנקראת אלהים, נתלבשה בהאי מוחא סתימאה דמינה נפקי כל הני שערי ממותרי מוחא, כנזכר באדרת נשא דף קל"ד ע"א גבי תיקונא תשיעאה. ונודע, כי הגבורה נקרא אלהים, וגם המלכות נקראת אלהים. כנזכר בפרשת בראשית דף ע"א. והנה הפיאה של הראש היא בחי' המלכות של הגלגלתא, ושמה אלהים, וכן פאה בגימטריא אלהים. וגם כי היא נמשכת מהגבורה דעתיק שבגו מוחא סתימאה הנקרא אלהים, ולכן ג"כ נקרא פיאה, שהוא בגימטריא אלהים.

 

קפא) והנה הם ב' פיאות בב' צדדי הראש, נמצאו ב' שמות: אלהים אלהים. אמנם צריך שתדע, כי להיותם במקום גבוה, שהוא רישא דא"א, שהדינים מתכסים ונעלמים בו א"א שיהיו ממש שמות אלהים, אמנם הם ב' שמות של מצפ"ץ מצפ"ץ, שהם חילוף הויה, כי אלהים במילויו ביודי"ן, הוא בגימטריא ש' כמנין מצפ"ץ, וכן שם ההויה בא"ת ב"ש הוא מצפ"ץ.

 

אור פנימי

 

 

מיוחסת לז"א, וממעל לכולם עביות דכתר המיוחסת למלכות.

וכ"ז הוא רק בשערות דיקנא, שהם נשארו אחר הזווג בהתרוקנות מאורות שלהם ע"כ נהפך בהם הסדר. משא"כ בשערות רישא, שהם לא נתרוקנו מן האורות שלהם לאחר הזווג כנ"ל, כי הם בלאו הכי אינם באים בהתלבשות הפנימיות דמוחין, ע"כ הם עומדים כסדרם תמיד, כתר למעלה ומלכות למטה כדברי הרב, שמלכות דשערות רישא היא בפאתי הראש. ומ"ש שמאותם השערות דפאתי הראש יורד שפע אל השערות דבתיקון קדמאה דדיקנא ומשם לשאר התיקונים דדיקנא, יתבאר להלן.

 

קפא) מצפ"ץ מצפ"ץ שהם חילוף הוי"ה כי אלקים במילויו ביודין הוא בגי' ש' כמנין מצפ"ץ, וכן שם הוי"ה בא"ת ב"ש הוא מצפ"ץ: אלפא ביתא דא"ת ב"ש מורה על בחינת עביות הנולדים ויוצאים מהאורות גופייהו. כי א' שהיא בחינת אור משפיע
ומאציל את הת', וכן ב' לש' וכו', כלומר, שאין העביות מכח צמצום ודין, אלא מכח האורות בעצמם. ונודע, שכל שהעביות גדולה יותר היא מוציאה קומה גבוה יותר, ע"כ נבחן שהאור היותר גדול, שהוא א', מתחבר עם העביות היותר גדולה שהיא הת', אבל ב' שהוא אור קטן מן א', גם העביות שלו יותר קטן, דהיינו רק ש', וכן ג' היותר קטן גם מן הב', מוציא עביות קטנה ממנו, שהיא רק ר' וכו'. עד"ז.

והנה נתבאר, ששערות רישא אחר שנתקנו, נשארו בתיקונם בקביעות, אלא לפי הדרכים של הג' הרישין בפנימיות המוחין, כנ"ל, דהיינו שאין הארתם יכולה להתלבש בפנימיות הכלים, כמו מו"ס שאינו משפיע לפנימיות הכלים, בסוד דלא פסיק הקרום ממנו לעלמין כנ"ל. ותיקון זה שלא יוכל להשפיע לפנימיות הכלים, הוא בבחינת המלכות דשערות רישא, הנקרא פאתי הראש, שהוא בחינת מסך המעכב על השפעת חכמה דשערות רישא,

 

 

א' שפד          חלק י"ג תלמוד עשר הספירות רישא ודיקנא דא"א

 

קפב) ונמצא, כי אינו אלהים ממש להיותו בא"א, ואינו רחמים ממש שהוא שם ההוי"ה, אמנם הוא שם מצפ"ץ ממוצע ביניהם, כי אינו לא הויה ממש ולא אלהים ממש, אלא ממוצע ביניהם, כנזכר, והוא תמורתם. ולהלן נשלים לבאר טעם זה באמיתות ע"ש.

 

קפג) וז"ס ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי, כי פסוק זה נאמר על א"א, הנקרא אנ"י ואי"ן, ונקרא הו"א. להורות: כי הדכר הנקרא אי"ן, והנוקבא הנקראת אנ"י, הכל א'. ונקרא הו"א, כי אין בחי' נוקבא גלויה בו כנ"ל, להיותה דינין. ולסיבה זו אין אלהים עמדי, כי כל הבחי' של אלהים בז"א, הם בא"א שמות מצפ"ץ, וזכור זה.

 

קפד) האמנם היותם ב' פיאות, הטעם הוא, כי הלא השערות ממותרי מוחא נפקי, כנזכר, והנה המוח יש בו בחי' הדעת הכולל חו"ג, כנ"ל, וידוע כי הזכר נוטל החסדים, והנקבה נוטלת הגבורות. ואז יוצא הארתם לחוץ, הארת החסדים בפאה שמימין והארת הגבורות בפיאה השמאלית. וזו"ן, הם יונקים ונשפעים מאלו הב' פיאות: הז"א, חסדים מהימנית. ונוקבא, מהשמאלית גבורות. וזהו פירוש מ"ש פרשת בראשית ד"כ ע"א. על ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים, שהם מצפ"ץ מצפ"ץ. שמהן עילאין די"ג מכילן דרחמי כו'.

 

אור פנימי

 

 

ע"ד ה"ת בעינים,אבל לא מטעם צמצום, אלא מטעם פיות הצרים שבשערות אלו, שאינם משפיעים חסדים, ובהיות שאין אור החכמה יכול להתלבש בפנימיות הכלים זולת ע"י מלבוש דחסדים, ע"כ נבחנים כמו שחסרים חכמה ג"כ. ולפיכך הנימין מכסים על אור הפנים דא"א, שלא יהיה נשפע ממנו לתחתונים, כי המלכות דאלו הנימין עושים הכיסוי הזו כמבואר. ולפיכך נקראים הנימין בשם ווין בסוד ווי העמודים, משום שהם בחינת ו"ק בלי ג"ר, המכונה תמיד בשם ווין, ומהם מקבל ז"א מטרם שהוא במוחין דגדלות, שהוא מטרם שיהיה בן ט' שנים ויום א'.

וזה אמרו באות קפ"א "ב' פאות בב' צדדי הראש, נמצאו ב' שמות אלקים, אמנם צריך שתדע כי להיותם במקום גבוה וכו'
אי אפשר שיהיו ממש שמות אלקים, אמנם הם ב' שמות של מצפ"ץ" דהיינו כמבואר שהם בחינת המלכות הסותמת את הארת חכמה, שלא יושפעו אל הכלים הפנימים, וע"כ ה"ס אלקים המורה על קטנות. אלא בבחינת א"א, נקרא בשם מצפ"ץ, שהוא הוי"ה בחילוף א"ת ב"ש: שי' מתחלף על מ', וה' מתחלף על צ' וו' על פ', וה"ת על צ'. שזה מורה בחינת עביות הנמשכת מאורות עצמם, ולא משום דין שבהם. כנ"ל.

וזה אמרו (באות קפ"ג) "וז"ס ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלקים עמדי וכו', כי אין בחינת נוקבא גלויה בו' " כי צמצום ההארה אינה מחמת דין שנקרא אלקים, אלא מטעם שהמסך והמלכות זו, אינה במקומה, להיותה במקום פאתי הראש, שבערך הקומה הכללית דשערות, הוא בחינת נקודת החזה,

 

 

חלק י"ג              מבוא שערים            רישא ודיקנא דא"א א' שפה

 

קפה) ביאור הענין, כי אלו הב' שמות מצפ"ץ מצפ"ץ, שבשתי הפאות, משם יונקים זו"ן, שמש וירח, והם שוין בהשואה א' בב' פאתי הראש, ושניהם שמות של מצפ"ץ, ואינם זה הויה וזה אלהים, כי זהו בחי' מאור גדול ומאור קטן, אמנם שרש זו"ן בהיותם פה באלו הב' פיאות, כי מכאן שרשם מחו"ג דמוחא דא"א, הם שוין, מאורות הגדולים, ושניהם בחי' הויות שהם מצפ"ץ מצפ"ץ, ואין ביניהם הפרש, זולתי שזה מימין וזה משמאל, כנודע, כי נוקבא משמאלא. גם להלן למטה יש טעם אחר.

 

 

אור פנימי

 

 

כי ב' הויות דע"ב ס"ג דנימין הם בחינת גו"ע, שהם חב"ד חג"ת עד החזה, ונמצא פאתי הראש שהם המלכות במקום חג"ת, ובחי' חזה. וע"כ היא סותמת שם האורות כנ"ל. אלא בעת הזווג אז יורד המסך הזה למקום ד' תיקוני תתאין דדיקנא, ואז מתפתחים השערות רישא ונעשים ליודין, וההארת חכמה מושפעת אל הדיקנא, כמ"ש להלן. הרי שאין הצמצום כאן משום איזה דין אלא משום שהמסך אינו במקומו, שזה נבחן שהצמצום בא מכח האורות עצמם, ולא משום דין. וז"ס אין אלקים עמדי כמ"ש הרב.

וזה אמרו (באות קפ"ד) "וזו"ן הם יונקים ונשפעים מאלו ב' הפאות, הז"א חסדים מהימנית, ונוקבא מהשמאלית גבורות, וז"ס ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים, שהם מצפ"ץ מצפ"ץ וכו', ואין ביניהם הפרש זולתי שזה בימין וזה משמאל" כי להיות אז הנימין בבחינת ווין כנ"ל, ע"כ הם נחשבים לבחינת זו"ן, שאין בהם בחינת י"ה, ונמצא הפאה הימנית שהיא מלכות דהוי"ה דע"ב, שהיא בחינת מלכות דז"א, וכן מלכות דהוי"ה דס"ג, שהיא בחינת מלכות דנוקבא, כמ"ש הרב שהשמאל הוא בחינת נוקבא. אמנם כיון שאין החסרון ג"ר שלהם בא מחמת דין או צמצום על חכמה, להיותם בחינת א"א שהוא בקומת ע"ב, ואין ה"ת בעינים שלו כנ"ל אלא שכל חסרון שבהם הוא מחמת המסך דמלכות שאינו
עומד במקומו המותאם, שהוא בד"ת דדיקנא, כנ"ל, ע"כ השמאל הוא חשוב ממש כמו הימין, כי השמאל אינו צריך לימין שימתיק אותו, כי כבר הוא ממותק מכח עצמו. ולכן הם שניהם שוים כאן. אע"פ שהם בחינת קטנות, כמבואר.

ותדע שמכאן מקבלים זו"ן גם בחינת מוחין דעיבור ב' דקטנות, הנבחן להשלמת כלים, שהם בחינת ג"ר דרוח הנקרא מוחין דו"ק, שהם שמות אלקים במילואיהם, אשר מוח חכמה דז"א הוא אלקים במילוי יודין, ושם נוהג ענין ע"ב בחסד ורי"ו בגבורה וכ"ו בת"ת שבגי' שד"י, שה"ס שד"י הרפה. כי עדיין אינו מוכשר לזווג דגדלות, עד שאלו המוחין יורדים מבחינת חג"ת שלו אל נה"י שלו, וכשהם יורדים לנה"י נעשו בבחי' שד"י בדגש, ואז באים מוחין דגדלות אל חב"ד חג"ת דז"א, כמ"ש בחלק י"ב (אות ר"צ רצ"א ובאו"פ ד"ה ג"פ ע"ש בכל ההמשך) כי כל זה שביאר הרב אצל ז"א נמשך מכאן, כי בעת שרק הנימין משפיעים אל המוחין דז"א, מסוד ב' פאות דמצפ"ץ, הנה אז אע"פ שמצד הכלים הוא בתכלית השלימות, כי אין כאן שום דין, בסוד ואין אלקים עמדי, מ"מ אצל ז"א נחשב עוד למוחין דאלקים, משום שעוד אין גילוי למוחין דהויות עד שירד המסך מבחינת המלכיות דנימין לנה"י דדיקנא, שאז נעשין הנימין בבחינת יודין, ובחינת המוחין דווין שהיה בהם מקודם יורדים אל הדיקנא ואז מתגלה

 

 

א' שפו           חלק י"ג תלמוד עשר הספירות רישא ודיקנא דא"א

 

קפו) והנה מאלו השני פאות שהם מצפ"ץ מצפ"ץ, משם נמשכים י"ג תיקוני דיקנא, שהם י"ג מכילן דרחמי, שהתחלתן מן אל רחום כו', כנ"ל. ולכן נזכר שני הויות ה' ה' קודם אל רחום כו', כי ב' ההויות ההם, הם ב' שמות מצפ"ץ מצפ"ץ, שהם ה' ה' בא"ת ב"ש כנ"ל, ומהם נמשכו י"ג מכילן דרחמי, שהם אל רחום כו' ומהם נשפעים. וז"ס ה' ה' אל רחום כו' והבן זה.

 

קפז) והנה טעם התחלף שני שמות אלו של אלהים ונעשים מצפ"ץ מצפ"ץ, כבר התחלנו לבארו לעיל. וזה עניינו בשלימות, דע, כי הנה ח' אורחין חוורין הם נמשכין מרישא דרך צדדי הפנים, כנ"ל, והם ב' הויות, ואותם ב' הויות מאירות בב' פיאות האלו, ובפרט כשמסתלקות אל הצדדין כנ"ל, ואז אע"פ שהפיאות הם אלהים, נעשות הויו"ת כמו החוורתי אלא שמתחלפות במצפ"ץ מצפ"ץ, ולא הויות ממש, להיותם הם מבחי' אלהים כנזכר לעיל.

 

אור פנימי

 

 

ההויות דע"ב ס"ג בשערות רישא. ואז מגיע לז"א דרך הדיקנא ודרך או"א, המוחין דגדלות שלו שהם ג"כ מוחין דהויות.

 

קפו) מאלו השני פאות שהם מצפ"ץ מצפ"ץ, משם נמשכים י"ג תיקוני דיקנא וכו' ומהם נשפעים: כמבואר בדיבור הסמוך, שבחינת המוחין דקטנות שהיו מקודם בב' הויות דנימין שבימין ושמאל דשערות רישא דא"א, הרי הם יורדים משם בעת הזווג אל י"ג תיקוני דוקנא, דהיינו הווין שהיו בנימין ההם. ואז מתגלה החיורתי תוך הנימין ההם ונעשו ליודין, והם מתחברים לקומה אחת, של גו"ע ואח"פ, ע"ד שא"א ועתיק, וכן או"א וישסו"ת מתחברים לפרצוף אחד, וההארת חכמה מתגלה בדיקנא, והבן היטב, כי אין הכונה בזה שאומר שהווין יורדין לדיקנא, שהם נעשים בבחינת קטנות, אלא ע"ד שאומר בכל ביאת נה"י חדשים שמוחין דחב"ד באים לחג"ת, ובחינת אור הרוח שהיה בחג"ת, יורד לנה"י, ואור הנפש שהיה בנה"י יורד לנה"י חדשים, אמנם כל
הפרצוף נעשה לפרצוף דמוחין דהויות וגדלות וזכור זה.

 

קפז) ח' אורחין חיורין הם נמשכין מרישא דרך צדרי הפנים והם ב' הויות מאירות בב' פאות האלו: כמ"ש בדיבור הסמוך, שבעת הזווג כשא"א ורדל"א נעשים לראש אחד אז עולים שערות הדיקנא ומתחברים עם שערות רישא לקומה אחת, ואז מקבלים ממקיף חוזר, ונמצא עתה שחיורתי ושערות רישא נעשים לבחי' אחת ממש, ונבחן שהחיורתי משפיע אל הנימין ונעשו ליודין, והווין יורדים לי"ג תקוני דיקנא, כנ"ל. ומ"ש שהפאות נשארים בבחינת מצפ"ץ, הכונה היא לאחר הזווג הזה, כי אז חוזרים לבחינתם הקבועה, שהם בחינת ווין, וחוזרים הפאות לבחינת מצפ"ץ. כמ"ש במקומות אחרים.

קפח) מוחא לחוד דלא אתפליג לג' מוחין, רק חד לחוד והאי מוחא ה"ס חכמה דא"א ונקרא מו"ס: אין מכאן סתירה על מ"ש לעיל שיש ג' מוחין חב"ד במו"ס. כי אלו ג' מוחין דחב"ד שבמו"ס. הוא מבחינת

 

 

חלק י"ג              מבוא שערים            רישא ודיקנא דא"א א' שפז

 

*        קפח) ועתה נבאר מציאות דיקנא דא"א מה הוא, הנה נודע, כי א"א מלביש לעתיק כנ"ל, וכבר ביארנו כי בא"א יש גלגלתא, והוא סוד הכתר דא"א, ובגווה חד מוחא לחוד דלא אתפליג לג' מוחין, כמו בז"א, רק חד לחוד. והאי מוחא הוא סוד חכמה דא"א, ונקרא מ"ס.

 

אור פנימי

 

 

ג' רישין שהם כלולים זה בזה, כמ"ש הרב לעיל (אות מ"ז) כי על כן יש בכל אחד מהם ג' הויות ע"ב ס"ג מ"ה, שהם שורש התיקון של םל"צ דצל"ם, כנ"ל באורך, אשר ם' דצל"ם נקרא הוי"ה דע"ב וחכמה, ול' דצל"ם נקרא הוי"ה דס"ג ובינה, וצ' דצל"ם נקרא הוי"ה דמ"ה ודעת. ומבחינה זו נבחן המו"ס שהוא כלול מג' מוחין חב"ד. ואלו ג' מוחין חב"ד נבחנים שהם זה למטה מזה, ם' למעלה. ואחריה ל' שהיא בינה, ואחריה צ' שהיא דעת. ע"ד שנתבאר לעיל.

אמנם התחלקות המוחין לחב"ד, היא בחינת הזווג דחכמה ובינה, ע"י הדעת המכריע ביניהם, ומוציא הארת חכמה לחוץ, והדעת מקבל הארת חכמה לחסדים שלו, שאז מתפשט ממעלה למטה וממלא לאדרין ואכסדראין דגופא. כנ"ל. ועל בחינה זו דחב"ד אומר הרב, דמוחא דא"א לא אתפליג לג' מוחין. והוא מטעם כי האי קרומא דאתחפיא על מו"ס לא נפסק משם לעלמין, כלומר אפילו בעת הזווג והארת ע"ב ס"ג העליונים, המבטלת ובוקעת לכל הפרסאות אינה מבטלת ואינה בוקעת להאי קרומא דמו"ס, ואין אור החכמה מושפע ממנו לתחתונים, וכל בחינת החכמה שיש באצילות, הוא מבחינת חכמה דאו"א, שבהם מזדווגים חו"ב ע"י הדעת העולה ממטה למעלה, ומוציא הארת חכמה לבינה. שזווג הזה אינו נוהג במו"ס, שהוא אינו מזדווג עם הבינה שלו להאיר בה הארת חכמה, אלא שהוציא אותה לבר מראש. כנודע כי קרומא דיליה אינו נפסק. כמבואר.

ובשעת הזווג, שג' רישין דא"א נכללים ברדל"א, ונעשים לדעת דרדל"א כנ"ל, ומתגלה אור החכמה בג' רישין להשפיע לתחתונים, הנה גם אז נתבאר לעיל, שאין הדעת הזה מאיר אלא רק במוחא דאוירא שה"ס ל' דצל"ם ובחינת בינה, כנ"ל. אבל בם' דצל"ם, שהיא גלגלתא ובחינת ם', אין אור החכמה מתגלה שם, להיותה מתוקן בסוד עזקא דכיא. וע"ד זה גם מו"ס עצמו כלול מחב"ד אלו, שהם מכלל ג' הראשים ונמצא גם הוא מקבל בחינת חכמה רק לבחינת בינה שלו, שהיא בחינת ס"ג ומוחא דאוירא הכלול בו, כנ"ל ומבחינת בינה זו הכלולה בו, הוא משפיע הארת חכמה לי"ג תיקוני דיקנא. אבל מבחינת חכמה שבו, שהיא בחינת ם' דצל"ם שבו, אינו משפיע כלום, כי מבחינה זו נקרא גם המו"ס עזקא דכיא, כנ"ל בדברי הרב. הרי שבחינת חכמה דמו"ס אינה נפתחת לעולם, ואפילו בשעת הזווג. וז"ש הרב, דלא אתפליג לג' מוחין, כי חכמה שבו אינה מזדווגת עם בינה ואינה משפיע אליה. כמבואר.

 

וזה אמרו (באות קפ"ט) "אמנם שינוי זה יש בא"א יותר מבשאר פרצופים כי בגלגלתא שלו יש כתר וחכמה, אבל בינה ודעת אין בגלגלתא שלו" דהיינו כמבואר, שחכמה שבמו"ס נתקנה בבחי' עזקא דכיא, ואינו מזדווג עם הבינה, כי הקרומא דיליה לא פסיק כמו באו"א וזו"ן. ולפיכך יצאה בינה לגמרי מראש שהוא חכמה.

אמנם חכמה דאו"א, היא מאירה

 

 

* ע"ח ח"א שער א"א פרק ח'.

 

א' שפח          חלק י"ג תלמוד עשר ספירות רישא ודיקנא דא"א

 

קפט) אמנם שינוי זה יש בא"א יותר מבשאר פרצופים, כי בגלגלתא שלו יש כתר וחכמה, אבל בינה ודעת אין בגלגלתא שלו, ואמנם בינה דא"א הוא סוד הגרון דא"א, ותמן נחתת ולא קיימא ברישא. ומכאן תבין איך בינה נקרא גרון, ונקרא כתר, ונקרא שופר, כי הלא הגרון דא"א נעשה כתר לאו"א.

 

קצ) נמצא כי ג"ר דא"א יתבי דא על דא: כתר, ותחתיו חכמה, ותחתיו בינה. ואינם בסוד קוין: כתר למעלה, וחו"ב למטה מב' צדדי הכתר, ועיקר התיקון הזה, הוא להיות קוין, כנ"ל בכמה מקומות.

 

אור פנימי

 

 

באצילות וקרומא שלה פסיק. והוא, כי חכמה דאו"א, אינה בחינת חכמה ממש כמו ראש דא"א, אלא שהיא חכמה המקובלת ממוחא דאוירא, שהיא בחינת בינה דחכמה ולא חכמה ממש, כי היא בחינת הוי"ה דע"ב. כנ"ל. וזכור זה.

 

קצ) ג"ר דא"א יתבי דא על דא, כתר ותחתיו חכמה ותחתיו בינה, ואינם בסוד קוין: ולכאורה זה סותר למ"ש לעיל, דכיון שגלגלתא ומו"ס מלבישים לחסד וגבורה דעתיק, ע"כ הם נפקין כחדא כמו או"א הנמשך מהם. שכתרא ומו"ס הם זה כנגד זה, ולא זה תחת זה. עש"ה. אמנם ענין כחדא נפקין וקומתם שוה הנאמר אפילו באו"א, אין הפירוש שקומתם שוה ממש זה לזה, כי נודע שכתר דאבא גבוה מקומת אמא, ואין אמא מגעת לכתר של אבא, כמ"ש הרב להלן, וא"כ איך הם בקומה שוה. אלא הפירוש הוא בעיקר שהם נפקין כחדא, כלומר, שאינם נאצלים זה מזה, אלא ששניהם נאצלים בבת אחת בהעליון מהם, כי הם בחינת ב' הרשימות דזכר ונקבה העולים תמיד ביחר לפה העליון ונכללים, שם בזווג דעליון, שהזכר הוא בחינת רשימו דהתלבשות, והנקבה היא בחינת הרשימו דעביות, כמ"ש לעיל בדברי הרב בתחילת חלק ה', אצל זכר ונקבה דע"ב דא"ק שה"ס י"ה דכלי דכתר, עש"ה.

ומבחי' זו נבחנים הגלגלתא ומו"ס שהם ג"כ כחדא נפקין מפה דראש דעתיק, ואינם נאצלים זה מזה, וע"כ הם מלבישים לחסד וגבורה דעתיק בקומה שוה. אמנם ודאי הגלגלתא גבוה ממו"ס, וכן אבא גבוה מאמא אע"פ שיוצאים שניהם מקומה אחת דבינה דמ"ה. אמנם מ"ש הרב כאן שהם בחינת קו אחד זה למטה מזה, זה ענין אחר לגמרי, והוא כמ"ש לעיל שאין חכמה ובינה עומדים בראש דא"א בימין ושמאל כמו באו"א וזו"ן כי בינה אינה נחשבת לנוקבא דמו"ס שיאיר לה מאור חחכמה שבו, משום שחכמה שבו נתקנה בסוד עזקא רבה וע"כ הבינה יצאה מהראש, ואין בראש אלא קו אחד זה למטה מזה. וכן מבחינה זו, נבחן גם הגלגלתא בסוד עזקא דכיא ובחינת ם' דצל"ם, ואינו משפיע מהוי"ה דע"ב שלו אל המו"ס, כנ"ל, וע"כ הוא למעלה ממו"ס כי אינו בא עמה בזווג, והוא ג"כ בבחינת קו אחד. אמנם מבחינת הוי"ה דס"ג, שהוא ל' דצל"ם, הם משפיעים זה לזה, ומבחינה זו אינם נחשבים לקו אחד, אלא גלגלתא ומו"ס הם זכר ונקבה, ודעת דרדל"א אחזי נהוריה ביניהם, כנ"ל בדברי הרב. וזכור ההבחן הזה בין החכמה המושפעת ע"י אוירא, הנחשבת רק לבינה דחכמה, שאינה בחינת ראש דא"א עצמו. ובין חכמה דע"ב שהיא חכמה דא"א עצמו. וכשהמדובר היא מבחינת

 

 

חלק י"ג              עץ חיים        רישא ודיקנא דא"א א' שפט

 

קצא) וטעם שינוי זה דא"א היה, כי כבר הודעתיך סוד המלכים שמתו הם סוד הנקודות, ואחר כך נתקנו, ואמנם ברישא דעתיק לא היה בו שום בחינת מלכים שמתו כמבואר אצלינו, אך מאריך אנפין ולמטה היה בו בירור ז' מלכים, לכן א"א המלביש ומקבל אור דע"י עצמו, לא היה כח אל הבינה שבו לקבל אורו, ולכן ירדה בגרון, כי ממקום רחוק תוכל לקבל הארה.

 

קצב) והטעם לפי שבינה דינין מתערין מינה לכן אין בה כח לקבל החלק של אור דעתיק כמו החכמה, לכן החכמה נשארה במקומה, והבינה ירדה בגרון ואמנם בשאר פרצופים, כגון או"א וזו"ן, כולם מקבלים אור דעתיק ע"י לבוש א"א, ויש בה יכולת להשיגו ואין צורך להבינה שלהם לירד ולהתרחק.

 

אור פנימי

 

 

חכמה דא"א עצמו, נבחנים לקו אחד, ונבחן שאין שום השפעה ממנו באצילות וכדומה מן הלשונות. אמנם כשהמדובר הוא מבחינת החכמה המאירה באוירא, שהיא בחינת בינה דחכמה כנ"ל, נמצא להיפך ממש, שאין שום הארה באצילות אלא משם. וזכור.

 

קצב) אין בה כח לקבל החלק של אור דעתיק כמו החכמה וכו' או"א וזו"ן כולם מקבלים אור עתיק ע"י לבוש: כמבואר לעיל, כי זה התיקון של מל"צ דצל"ם מתחיל בנה"י דעתיק, המלובשים במוחין דא"א, שבסוד הגבהת ירכין למעלה מיסוד, תיקן ג"ר דע"ב דא"א בסוד ם' דצל"ם, שע"י תיקון זה, נגנזו או"א הפנימים, כנ"ל באורך. אבל בחכמה דעתיק עצמו אין שום כיסוי, ושמה מגולים ג"ר דחכמה בלי שום כיסוי של הם' דצל"ם. ולפיכך א"א שהוא בחינת אח"פ דעתיק, הנה בעת הזווג, הוא נכלל עם עתיק לראש אחד, כנודע, ונמצא שמאירים בו ג"ר דחכמה שבעתיק, מתוך התכללות הזו עם ראש דעתיק. אלא הוא אינו משפיע מאור הגדול הזה לתחתונים, כי בו נתקן תיקון דם' דצל"ם בסוד עזקא דכיא, שלא ישפיע כי אם חסדים מכוסים,
מבחינת הוי"ה דע"ב, כנ"ל. וכן בחינת הוי"ה דע"ב שבמו"ס נתקנה ג"כ בבחינת ם' דצל"ם, כנ"ל, וכל השפעה של אור חכמה, הוא רק מבחינת הוי"ה דס"ג שבכל ראש מג' רישין דא"א, שהוא בחינת מוחא דאוירא ובינה, כנ"ל.

וזה אמרו "הבינה אין בה כח לקבל החלק של אור דעתיק כמו החכמה וכו' והבינה ירדה בגרון", כמבואר, כי החכמה שקבלה חלקה מאור הגדול של הראש דעתיק, נתקנה בסוד עזקא רבה שלא להשפיע אל הבינה, וע"כ בינה יצאה מראש דא"א, ואינה נכללת עם הראש דעתיק כמו חכמה דא"א. ומה שבינה מקבלת ע"י מוחא דאוירא אינה נחשב לראש דא"א. שהוא חכמה בעיקר ואוירא היא בינה דחכמה.

וזה אמרו "ואמנם בשאר הפרצופין כגון או"א וזו"ן, כולם מקבלים אור דעתיק ע"י לבוש א"א ויש בה יכולת להשיגו ואין צורך להבינה שלהם לירד ולהתרחק" דהיינו כנ"ל, כי או"א הם מקבלים ע"י תיקון הצל"ם דא"א, ששמה כבר נגנזה החכמה, וכל הארת חכמה הוא ע"י ל' דצל"ם, שהיא בינה דחכמה, אשר גם היא מלובשת בלבוש של ם' דצל"ם, שהיא שורשה. ובינה יכולה

 

 

 

א' שצ            חלק י"ג תלמוד עשר ספירות רישא ודיקנא דא"א

 

קצג) ואמנם אחר שירדה הבינה בגרון, ירד הדעת ונתלבש בו"ק דא"א עצמם, והיה רוחניות אליהם, ואין לו מקום מקובץ, כי אם בין תרין כתפוי דא"א הוא עומד, כנזכר במקום אחר.

 

קצד) ונחזור לענין, כי ברישא דא"א יש כתר וחכמה לבד, והנה כל זה הוא בבחי' הכללות, אבל כבר ידעת. כי כל מדה ומדה מנהון כלולה מי', וא"כ כתר וחכמה יש בכ"א י"ס. והנה כל שיעור הראש שהוא עד המצח, שהוא מקום השערות, שם יש כללות י"ס מן הכתר וי"ס מן חכמה, וכן למטה מן המצח עד הגרון ששם הבינה, יש ג"כ כללות י"ס מן הכתר וי"ס מן חכמה, וכל זה בבחי' פנימיות.

 

אור פנימי

 

 

לקבל להארת הכמה זו, להיותה בחינת מוחא דאוירא, וע"כ יכולה הבינה להיות בזווג עם חכמה בראש דאו"א ובזו"ן.

ומ"ש (באות קצ"א) "שברישא דעתיק לא היו בו בחינת מלכים שמתו, הוא משום דעתיק לקח רק בחינת ג"ע דג"ר דנקודים, ואין ברישא דעתיק מבחינת אח"פ של הג"ר שנתעלו שם בעת גדלות, ואותם אח"פ שהעלה בעת הגדלות להשלמת הע"ס שלו, באו מבחינת הבטול שהיה בנקודים, ולא מבחינת השבירה, ומשום שהוא בחינת ראש שהמסך שלו משמש ממטה למעלה, אין בחינת הביטול הזה נחשב לשום מיעוט אצלו בראש, אלא בגופא דיליה המלובש בא"א. אמנם א"א, אשר אפילו בחינת הקטנות שלו, דהיינו גו"ע שלו, באו ג"כ מבחינת הביטול דנקודים, דהיינו בחינת נה"י דכתר שנתבטלו, ומכ"ש הגדלות שלו. ומה גם שגוף דעתיק מלובש בו ששם יש ג"כ בחינת ז"ת דכתרים דב"ן שהם מבחינת ממעלה למטה, אשר כל הבחינות שממעלה למטה נשברו פנים ואחור, כמ"ש בחלק ז', כי רק בחי' הראשים דנקודים לא היה בהם שבירה אלא ביטול לבד, ונשארו עכ"פ באצילות אבל כל המדרגות שממעלה למטה שיצא בנקודים, החל מהדעת עד המלכות, כולם נשברו פו"א וירדו לבי"ע. וע"ז תבין,
אשר בחינת הגופות דעתיק וא"א ואו"א, דהיינו בחינת הממעלה למטה שלהם, כולם נבררו מבי"ע, כי לא היה להם מנקודים רק בחינת ראשים בלבד, כמבואר. והנך מוצא רק הראש דעתיק שאין בו מבירורי בי"ע, אבל מבחינת הגוף שלו ולמטה, הכולל כל פרצופי אצילות, יש בהם מבירורי המלכים דבי"ע שנשברו ומתו, כי כל בחינת ממעלה למטה אינם באים אלא מן הז"ת דנקודים.

 

קצג) אחר שירדה הבינה בגרון ירד הדעת ונתלבש בו"ק דא"א וכו' ואין לו מקום מקובץ כי אם בין תרין כתפין דא"א הוא עומד: כבר נהבאר בחלק ה', כי שורש הדעת הוא בחי' החסד שבבינה, כי בינה עצמה היא עצמות חכמה, ואור החסדים שממשיכה נחשב בה לבחי' בן ומ"ן, כמ"ש שם הרב. ע"ש. אמנם הכונה היא על בחי' ז"ת דחסר שנשאר בה, ולא על ג"ר, כי ג"ר הן בחינתה עצמה. עש"ה.

וע"כ נבחן החסד שבה הנ"ל לבחי' מ"ן, משום שחסד הזה הוא שורש ז"א, שהוא צריך להארת חכמה, וע"כ הוא מעורר אותה להפסיק האחורים שלה ולהזדווג עם החכמה פב"פ, כדי להאיר אותו בהארת חכמה. וע"כ המ"ן הזה נקרא בשם דעת, כי על ידו מזדווג

 

 

חלק י"ג              עץ חיים        רישא ודיקנא דא"א א' שצא

 

קצה) והנה ג"כ בבחי' או"מ, יש י' מקיפים מן הכתר וי' מקיפין מן החכמה בראש וכן יוד מקיפין מהכתר ויוד מקיפין מהחכמה יש ממקום המצח עד הגרון, ועתה אין אנו עסוקין במקיפי הראש, ונדבר במקיפי הפנים.

 

קצו) הנה סרד י"ג ת"ד, הם סוד מקיפי פנים, ע"ד שנבאר בע"ה. והענין כי אמת הוא שבבחי' או"פ יש י"ס מן הכתר וי"ס מן החכמה, אך בסוד מקיף לא יש רק י"ג מקיפים מכתר וחכמה לבדם, כי השאר אינן יכולין להתגלות.

 

אור פנימי

 

 

הבינה עם החכמה. והזווג נקרא ידיעה. כנודע.

והנה נתבאר לעיל בסמוך, שחכמה סתימאה דא"א, אינו מזדווג עם הבינה שלו לעולם, כי קרומא דאתחפיא עליה לא פסיק לעלמין, ע"ש. כי משום זה נחשבת הבינה שיצאה לבד מראש דא"א. ולפיכך נחשב גם הדעת שיצא מראש דא"א יחד עם הבינה, ונעשה בקביעות לבחינת ו"ק, ולבחינת אחורים, הנקרא כתפין דא"א, כי אחורים, פירושו, שאינה בא בבחינת הזווג הממשיך אורות דפנים, והוא שקט בלי פעולה. וזה שאומר שאין לו מקום קבוץ בראש דא"א, כי בחינת הזווג הנעשה על המ"ן הזה נקרא מקום קבוץ, כי מחמת שהוא גורם הזווג דחו"ב הנה מתקבצים בו עצמו ג"כ חו"ב ודעת יחד, ונעשה לבחינת ראש ממש. אע"פ שהוא חסדים ובחינת ו"ק, מ"מ מתוך שמושו לחו"ב דראש, הוא נמשך ג"כ לשם, כנ"ל. אמנם בא"א שאין לדעת פעולה זו לזווג חו"ב, ע"כ יורד לבחינת ו"ק ולבחינת אחורים, כי נתבטל פעולתו.

ותדע, שתמורת הדעת הזה שירד לו"ק דא"א ונתבטל פעולתו, יש לו לא"א תמורתו בחינת דעת בסוד הדיקנא שלו והגם שאף הדיקנא עומדת מצד הקביעות שבה בבחי' ו"ק, כי המסך שבשערות דרישא הוציא אותה לחוץ מראש בבחינת אח"פ היוצאים
ממדרגת ראש, אמנם בעת הזווג עולים י"ג תיקוני דיקנא, ונכללים בבחינת ראש ביחד עם השערות רישא, כי בחינת המסך דפאתי הראש יורד לסיום הדיקנא, ונעשו שניהם לע"ס דראש אחד. ואז נעשו השערות דיקנא למ"ן, הממשיכים זווג דחו"ב עלאין דעתיק, בסוד דעת דרדל"א, כי גם ג' הרישין נתחברו לרדל"א, כנ"ל, הרי שהשערות דיקנא נעשו לדעת דא"א הממשיכים לו הזווג דחו"ב.

אלא ההפרש הוא בין דעת דכלים פנימים דא"א שירד לגופא בקביעות, ובין הדעת דכללות הדיקנא, הוא, כי אם הדעת דכלים פנימים היה עולה לזווג החו"ב דא"א, היה מזווג בחי' ע"ב דמו"ס גופיה, שזה אי אפשר לו כנ"ל, וע"כ אינו יכול לעלות לראש, אמנם הדיקנא מתוקנת מהוי"ה דס"ג שבמו"ס, באופן, אע"פ שהיא עולה לזווג החו"ב, אינו מזדווגת רק בחינת בינה דחכמה עם הבינה, שהיא בחי' ל' דצל"ם, ולא ע"ב דמו"ס, וע"כ יכולה לעלות לראש, באופן שכל הזווגים דחו"ב שבראש דא"א, אינם באים מן הדעת דכלים הפנימים, אלא מן הדעת דשערות דיקנא, כמבואר.

קצו) אמת הוא שבבחינת או"פ יש י"ס מן הכתר וי"ס מן החכמה אך בסוד מקיף לא יש רק י"ג מקיפין מכתר וחכמה לבדם כי השאר אתם יכולים להתגלות: ההפרש

 

 

א' שצב          חלק י"ג תלמוד עשר ספירות רישא ודיקנא דא"א

 

קצז) ואמנם עשר פנימים עומדין זה ע"ג זה, כסדרן, כתר חכמה בינה כו', עד המלכות האחרונה ומחזיקים שיעור המקום המחזיק וסובל לי"ג אורות מקיפין, ושיעורם שוה. וז"ס שערות הדיקנא שיוצאין האורות ררך נקבי השערות ומאירים בסוד מקיפים.

 

קצח) ואמנם יש חילוק א' בין פנימים למקיפים, והוא, כי י"ס   הפנימיות דכתר הם זעג"ז, וכן י"ס של פנימיות החכמה הם ג"כ כסדרן זעג"ז, אמנם המקיפים הם להיפך. כי הם מתחילין ממטה למעלה, מלכות בראש כל י"ג ת"ד, והכתר בסופם. וכן הי"ס מקיפין של חכמה הם ע"ז הדרך ג"כ, ולא די בזה, אלא שג"כ כל הספירות מקיפים של חכמה, הם עליונים מכל י"ס מקיפים של הכתר.

 

אור פנימי

 

 

מאו"פ לאו"מ שבשערות דיקנא הוא, כי בקביעות נבחנת רק לאו"מ, כלומר שהאורות אינם מתלבשים בה אלא מאירים מרחוק. אמנם בעת הזווג, שהדיקנא מתחברת אל הראש שלה, דהיינו לשערות רישא, ונעשית לבחי' דעת ומ"ן המזווג לחו"ב דכללות רדל"א וא"א, הנה אז מתלבשים בה האו"מ, ונעשים לפנימים. כנ"ל.

 

ולפיכך בעת הזווג שהדיקנא משלמת האח"פ לשערות רישא, הרי יש בה ע"ס שלימות מגלגלתא ומוחא סתימאה כמו הראש דא"א, ואין ביניהם הפרש, אלא שהראש דא"א הוא כלים פנימים, ואלו הם כלים חיצונים בבחינת שערות, אמנם לאחר הזווג, שוב עולה המסך לפאתי הראש, ומוציא השערות דיקנא לחוץ מן הראש, כי נעשים אז לבחינת ממעלה למטה, כי המסך שבפאתי הראש עושה אותם לבחינת גוף. כבודע.

 

ותדע, שהמסך העומד בפאתי הראש, המוציא הדיקנא לחוץ, בבחינת אח"פ היוצאים מן הראש, הוא מכוון כנגד הקרומא דאוירא, המוציא למו"ס לחוץ מראש דגלגלתא, וגלגלתא עצמה נתקנה בסוד ם' דצל"ם, כנ"ל. כי זה הכלל, שהפנימים והמקיפים שוים זה לזה, ואין ביניהם הפרש אלא שזה פנימי וזה מקיף. כמ"ש הרב,
וכבר ידעת שהשערות הם קומה שלימה דע"ב המגולה, שלא יכלה להתלבש תוך הכלים פנימים דג' ראשים, מחמת התיקון דם' דצל"ם בגלגלתא, וע"כ יצא כל האור הזה לחוץ בבחינת מקיף חוזר, ובחינת האו"ח המלביש לקומה זו, נעשו ג"כ למותרי מוחא, והם יצאו ג"כ לחוץ, ונעשו בבחינת שערות רישא ודיקנא שהם גו"ע ואח"פ. ולפיכך כמו שכלים הפנימים דא"א, נחלקו לג' רישין: גלגלתא אוירא, ומו"ס. כן הקומה דשערות, נחלקה לג' רישין אלו, בסור ג' הויות: ע"ב, ס"ג, מ"ה. וכמו שהקרומא דאוירא אתחפיא על מו"ס והוציאה אותו לחוץ מראש דגלגלתא, כן המסך דפאתי הראש, שהוא למטה מב' הויות ע"ב ס"ג שברישא, הוציא את השערות דיקנא, לחוץ מראש דקומת השערות ונעשו בערכו לבחינת אח"פ דגופא, כלומר, שהמסך שולט עליהם ואינם יכולים לקבל מגו"ע דשערות שנשארו ברישא. ונעשו לבחינת ו"ק.

והנה בענין יציאה זו מן הראש, יש חילוק בין הגלגלתא, שהוא הראש הא'. ובין האוירא שהוא הראש הב'. כי מגלגלתא שהוא הוי"ה דע"ב יצא מו"ס לגמרי ממנה, כי הקרומא מפסיק ביניהם, והיא עצמה נתקנה בם' סתומה ואינה

 

 

חלק י"ג              עץ חיים        רישא ודיקנא דא"א א' שצג

 

קצט), נמצא, כי האחרונה שבכולם, שהוא מלכות דחכמה, עומדת למעלה מכולם, והגבוה ומעולה שבכולם, שהוא כתר שבכתר, עומד למטה מכולם, והטעם כי להיותו אור מגולה מקיף, לא היה כח בתחתונים לסבלו, ולכן אורות העליונים לא נתגלו רק למטה ממדרגתן.

 

אור פנימי

 

 

באה לעולם בזווג עם מו"ס מבחינת הוי"ה דע"ב שבה. וע"ד זה פרצוף השערות דיקנא יצא לגמרי מבחינת גלגלתא דשערות רישא, ולא נשאר בה אלא ו"ק גמורים מבחינת גלגלתא, דהיינו גופא, מחסד ולמטה כנ"ל. אמנם מבחינת הראש הב' שהיא מוחא דאוירא, שהיא בחינת בינה, אשר היא עצמה נכללת ג"כ מכל ג' הראשים, כנ"ל, ויש בה ג"כ בחינת גלגלתא, שהיא הוי"ה דע"ב, הנה נבחן שמו"ס לא יצא לגמרי מראש הזה, כי יצא רק מבחינת גלגלתא הכלול בה, אבל מבחינתה עצמה שהיא בחי' בינה, לא יצא ממנה, כי כל בחינת הקרומא, מפריש המו"ס רק מבחינת ג"ר דחכמה שהיא ע"ב, אבל לא מבחינת בינה דחכמה שהיא ס"ג דע"ב, שהיא מוחא דאוירא, כי ע"כ הוא ראוי ג"כ לקבל ממנה חכמה, כנ"ל. ועד"ז גם בחינת הדיקנא, שיצאה מבחי' הגלגלתא ואוירא דשערות רישא, מחמת המסך שבפאתי הראש, נבחן ג"כ, שלא יצאה אלא מבחינת הע"ב שבאוירא, אבל מבחי' עצמה, שהיא בינה דחכמה, לא נתמעטה, וע"כ יש לה גם עתה בחינת הבינה של החכמה. אמנם מגלגלתא נתמעטה לגמרי ואין לה אלא ו"ק.

הרי שאחר הזוג, שעלה שוב המסך לפאתי הראש, הוציא הדיקנא לחוץ ושוב נעשית לבחינת מקיפים, אין בה אז מן הגלגלתא אלא בחינת ו"ק גמורים, דהיינו מחסד ולמטה, אבל מבחינת חכמה דראש, יש לה מבינה ולמטה. כמבואר. הרי שלא נשאר יותר בשערות דיקנא מבחינת המקיפים רק י"ג ספירות, שהם ו"ס מכתר,
וח"ס מחכמה. והיא חסרה כל הג"ר דכתרא דא"א, וב' עליונות כתר וחכמה של המו"ס דא"א, דהיינו בחינת ג"ר דהכמה שבו, שהיא בחינת הוי"ה דע"ב שבו. ומלבד זה חסרה ג"כ המלכות דגלגלתא, כי היא עצמות המלכות דצמצום א', שהיא נגנזת ברדל"א. כנ"ל. אלא כיון שמסך דפה דרדל"א אינו מתחיל רק בקרומא דאוירא, נמצא הגלגלתא כמעט במעלה אחת עם רדל"א כי המסך שבפה דרדל"א, אינו מתחיל להגלות רק למטה מן הגלגלתא. ולפיכך בעת שהדיקנא הוא בבחינת מקיפים, דהיינו שהיא נמצאת מתחת המסך הזה, היא חסרה לגמרי ממלכות דגלגלתא. ונתבאר היטב, שאין בדיקנא יותר משש ספירות חג"ת נה"י דכתרא, ושמונה ספירות מבינה עד מלכות מן מו"ס. שהם י"ג ספידות. אבל הפנימים דדיקנא, שפירושו, בעת שעולה לראש והמסך דפאתי הראש, שהוא בחינת הקרומא דאוירא, יורד לסיום הדיקנא, ונעשית אחד עם השערות רישא, הנה אז יש לה כל י"ס דכתרא וכל י"ס דמו"ס. כי הקרומא כבר ממטה למעלה גם אצלה, ואינה ממעטת אותם.

וענין עמידת המקיפים שלא כסדרם כבר נתבאר לעיל, שהוא משום שבעת הזווג, נבחן העב יותר לגדול יותר, משא"כ שלא בעת הזווג, שנשארו ריקנים מאורותיהם, הרי העב יותר גרוע יותר, ונמצא מלכות שהיא זכה מכולם, עומדת מעל כולם. וכתר שהוא עב מכולם, עומד למטה מכולם. ומה שהם נבחנים לריקנים מאורותיהם, היינו רק מאותן הבחינות

 

 

א' שצד          חלק י"ג תלמוד עשר ספירות רישא ודיקנא דא"א

 

ר) ולפיכך, כתר שבכתר, שהוא מדרגה עליונה יותר, נתגלה במדרגה היותר תחתונה שבכולם. וכן המלכות שבחכמה, שהיא היותר קטנה שבכולם, נגלית למעלה מכולם. כי יש כח בתחתונים לקבלה, וכיוצא בזה בשאר הספירות

 

רא) ומה שאני אומר, שכתר שבכתר נתגלה במדרגה התחתונה, לא דייקת למילתי, שהרי אינם רק י"ג ת"ד לבד, ואינם כ', אך הכוונה לומר כי המדרגה היותר עליונה שבכתר, שהוא נקרא ונקה, שהוא החסד, נתגלה במדרגה תחתונה כמ"ש בע"ה.

 

רב) גם דע, כי איף גדר המקומות כמו שנראה בעיניך לסדרם זעג"ז ממש, כי אין סדר המדרגות כפי היות המקום עליון או תחתון, כי הלא יש מקום למטה ונקרא עליון, ויש מקום למעלה ונקרא תחתון, כי הלא המקום שתחת הפה הוא יותר תחתון מכולם, ואמנם הוא מכלל המקומות העליונים, להיותו סמוך אל הפה, ומקבל האור וההבל היוצא משם, יותר מכמה מקומות העליונים להיותו סמוך לפה. וכן הסמוך לעינים, וכן הסמוך אל החוטם, כי גם מהם יוצא הארה.

 

רג) וא"ת, מקום שתחת הפה היה ראוי לקראו תיקון ראשון. אך דע, כי אין הדבר תלוי בזה, רק ראוי להעריך המקום עצמו, אם הוא עליון אם לאו, וקרוב למקום ההבל. ולפעמים יש מקומות עליונים שהם גבוהים ממקום ההבל, ודבר זה תלוי בהערכה, שהעריך המאציל יתברך, המקומות בסדר י"ג תיקוני דיקנא על דרך שנבאר.

 

*        רד) ונבאר תחילה מקום אלו הי"ג תיקונין דדיקנא, כפי מ"ש באדרת נשא דף קל"א ע"א, ואחר כך נבאר מציאותם. הנה ב' פאתי הראש, הם בחינת המלכות העשירית די"ס דגולגלתא כמ"ש, ותחתיהם הם מתחילות תיקוני חכמה סתימאה שהם י"ג תיקוני דיקנא.

 

אור פנימי

 

 

החסרות להם עתה, אמנם מהבחינות שיש לה גם עתה, אינה נבחנת למקיפים, אלא לפנימים, והוא פשוט.

ר) ב' פאתי הראש, הם בחי' מלכות

העשירית די"ס דגלגלתא, ותחתיהם הם מתחילות תיקוני חכמה סתימאה שהם י"ג תי"ד: כבר נתבאר בדיבור הסמוך, שהמקיפין והפנימים שוים זה לזה, וכמו

 

* מבוא שערים ש"ג ח"ב אמצע פרק י"א.

חלק י"ג              מבוא שערים            רישא ודיקנא רא"א א' שצה

 

רה) ומתחילין מתחת כל בחינת הגולגלת מתחת לב' הפאות, שהם בב' צדעי המצח סמוכים אל האזנים, ולמטה מהם, דבוק בהם ממש,

אור פנימי

 

 

שקרומא דאוירא מוציא את מו"ס מחוץ לראש דגלגלתא, כן פאתי הראש, שהם בחינת המלכות דשערות רישא, הם מוציאים השערות דיקנא מחוץ למדרגת שערות רישא, כי שערות רישא הם למעלה ממסך שבמלכות שלהם ואין עביות המסך פועלת בהם, משא"כ השערות דיקנא שכבר נמצאים מתחת המסך, הזה, וכל אורוא שלהם הם מקבלים דרך המסך הזה דפאתי הראש, ע"כ הם נחשבים לבחינת גוף וו"ק, ולא יכלו לעלות ביחד עם השערות רישא ממטה למעלה על הגלגלתא, אלא שיצאו מפאתי הראש ולמטה על לחי התחתון, הנבדל מעצם הגלגלתא.

ולפי"ז תבין, איך שערות גלגלתא הם בחינת ב' רישין גלגלתא ואוירא, שהם מקרומא ולמעלה, ושערות דיקנא הם בחינת מו"ס, שהוא מקרומא ולמטה. וז"ש הרב, שי"ג תיקוני דיקנא הם תיקוני מו"ס.

רה) ממחיל הזקן מב' צדדי הפנים מתחת הפיאות והוא צרות הזקן ואינו רחב כמו למטה וב' הצדדים האלו נקראים תיקון ראשון: הנה הרב קיצר מאד בביאור הי"ג תיקוני דיקנא, בסדר מקום אחיזתן וצורתם, ולא הביא מהם אלא קיצור דקיצור מלשון הזוהר בספד"צ ואדרא רבה, וכפי הנראה, סמך עצמו על ביאורי הזוהר, שהמה גילוים לכל מעיין. ובאמת האריך הרחיב הזוהר עצמו לפרשם היטב לכל כרטיהם ודקדוקיהם, ולכן ראוי להביא אחר  דברי הרב בכל תיקון ותיקוז, את סיום דברי הזהר השייכים לביאור אותו התקון גם לבארו היטב עם דברי הרב, דהקדמות המובאים בחלק שלפנינו.

וז"ל הזוהר נשא (דף קל"א ע"א.

ובזהר ע"פ הסולם אד"ר אות ע"ד) תיקונא קדמאה: מתתקן שערי מלעילא, ושארי מההוא תקונא דשער רישיה דסליק בתיקוני לעילא, מאודנוי, ונחית מקמי פתחא דאודנין בחד חוטא בשקולא טבא, עד רישא דפומא. עכ"ל. אנו מוצאים כאן ג' דברים: א' הגורם והמסבב לתיקון א'. שהוא התיקון דשערות הראש העומד באודנין, כמ"ש שארי מההוא תיקונא דשער רישא דהיינו פאתי הראש הסמוכים לאזנים. ב' מקום אחיזת תיקון א', שהוא נחית מקמי פתחא דאודנין, שפירושו, במקום החיבור של ראש לחי התחתון בסוף העצם דגלגלתא, שהוא בדיוק מול הנקב של האזנים, הנקרא פתחא דאודנין. ג', צורת גידולם של שערות תיקון א', שהוא מפתחא דאודנין בחד חוטא בשקולא טבא עד רישא דפומא, דהיינו שמנקב האזנים הוא מתפשט ונמשך עד השערות דרישא דפומא, שהם השערות דשפה עלאה. ויש להבין היטב ג' דברים אלו. והנה החומר של השערות עצמם, כבר ביאר לנו הרב היטב שהם בחינת הבל המקיף ומלביש היוצא מן היסוד, שפירושו, ההבל ואו"ח המקיף ומלביש את קומת ע"ב המגולה, שהוא הג"ר דחכמה שלא יכלו להתלבש בגלגלתא מחמת הכיסוי דם' אשר בה, הנקרא עזקא דכיא, שע"כ נעלם משם ויצא לחוץ, והאו"ח המלביש אינו יכול לעלות עם האו"י, שנסתלק, כמ"ש הרב (דף רמ"ו אות ב') כי להיותו בחינת אור עב, ע"כ בהסתלק האור ישר ממנו, נתוסף עביות על עביותו ונשאר למטה, ע"ש. נמצא שאו"ח המלביש לקומת ע"ב המגולה, לא נסתלק עמו, אלא נשאר במקומו בראש

 

 

א' שצו           חלק י"ג תלמוד עשר ספירות רישא ודיקנא דא"א

 

מתחיל הזקן מב' צדדי הפנים מתחת הפיאות דבוק בהם, והוא צרות
אור פנימי

 

 

למטה. ואו"ח זה הוא קומה שלימה: גו"ע ואח"פ, כנודע והנה גו"ע של הקומה, להיותם בחי' ראש, מפאת שהמסך משמש בהם ממטה למעלה, הם בבחינת השערות שבקעו ויצאו ממעל לגלגלתא, כי המסך שלהם העומד בפאתי הראש, אינו מעבה אותם כלום. אמנם אח"פ דקומה זו, שהם כבר ממטה למסך הזה, וכל קבלתם הוא מהמסך הזה שבפאתי הראש, נבחנים לבחינת גוף, ואינם יכולים להתפשט עוד בגלגלתא, והמה יוצאים בלחי התחתון, שהוא לבר מגלגלתא.

 

גם ידעת, שמלבד האו"ח הנזכר, יש גם כן בהשערות, בחינת כלים הנבררים מבי"ע. כי ביציאת הקומה דע"ב הנזכר נבררים עמה בשיעורה, כל בחינות הכלים דבי"ע, הראוים להלביש אותה הקומה, שהם אותם שכבר הלבישו קומה זו בעת הנקודים, שהיא הקומה דהסתכלות עיינין דאו"א שיצא שם, שהממעלה למטה שלהם נקרא מלך הדעת, ובחינת נה"י דעליון שהיו מלובשים במלך הזה, נפלו ג"כ עמו לבי"ע, ונה"י אלו, הם שעלו מבי"ע עתה בעת יציאת הקומה דע"ב המגולה דא"א, שהיו צריכים להלביש לקומה זו, ואחר שנסתלקה, נמצאים גם הם נשארים בהראש למטה יחד עם אור החוזר הנזכר.

 

והנה נתבאר, החומר של השערות דיקנא בכללם, שהם בחינת האו"ח וכלים מבירורי בי"ע, שהיו צריכים להלביש לקומת ע"ב המגולה, לולא היה מסתלק מן הראש, אשר בחינת גו"ע שלמעלה ממסך, יצאו על הגלגלתא בסוד שערות רישא, ובחינת אח"פ שלהם שהם למטה ממסך, שיצאו מבחינת ראש, הם שיצאו על לחי התחתון, שמבחינת העצמות, הוא נבדל מן הגלגלתא, כי הוא עצם בפני
עצמו, אלא הוא מחובר בו מבחינת בשר גידין ועור, כי מבינה ולמטה אינו נחשב ליוצא מראש, כמו שנתבאר לעיל אצל מו"ס, כי כל המיעוט והיציאה מראש דגלגלתא, הוא מכח הם' שנתקן בגלגלתא, שהיא בחינת ע"ב, וע"כ הע"ב דמו"ס אין לו זווג עם הבינה, אפילו בעת עליה אמנם הבינה דחכמה סתימאה מזדווגת עם הבינה, להיותה בחינת ל' דצל"ם. וע"כ האי קרומא לא הוציא המו"ס מגלגלתא, אלא מבחינת הע"ב שבה, ולא מבחינת הס"ג שבה. ועד"ז לא נבדל הלחי התחתון מהראש מבחינת הס"ג ולמטה, הנקרא גידין בשר ועור אלא מבחינת הע"ב שנקרא עצמות. כי מבחינת כלים דפרצוף נקראים הע"ס בשם מוחא עצמות גידין בשר עור, כנודע.

נמצא שהגורם ליציאת שערות דיקנא הוא, המסך שבפאתי הראש, כי הוא הבדיל אותן משערות רישא ומבחי' עצם הגלגלתא, והוציא אותם בלחי תחתון, בבחינת לבר מרישא, שהם נבחנים משום וה לקשישין, שפירושם דינים, כי כח המסך שולט עליהם.

ובחינת המקום דתיקון א' הוא, בראש הלחי התחתון למעלה באותו מקום שהגידין מחברים אותו עם עצם הגלגלתא, שהוא בסמוך לפאתי הראש, כי משם הוא יוצא, ובחינת פאתי הראש היא בחינת מלכות דעליון, המתלבשת בתחתון, דהיינו בתיקון א', וז"ש דנחית מקמי פתחא דאודנין.

וצורת גידולו של תיקון הא' הוא, מפתחא דאודנין בחד חוטא בשקולא טבא עד רישא דפומא, דהיינו שמנקב האזנים, שהוא תחלת לחי התחתון, הוא נמשך עד רישא דשערות השפה שעל הפה מתחת החוטם. וביאור הדבר הוא: כי החומר של השערות דיקנא, כמו שיוצא מפאתי

 

 

חלק י"ג              מבוא שערים            רישא ודיקנא דא"א א' שצז

 

הזקן, ואינו רחב כמו למטה. וב' הצדדים האלו נקראים תיקון ראשון

 

 

אור פנימי

 

 

הראש, הוא מבחינת מלכות דצמצום א', שפירושה מלכות דמדת הדין, שעוד לא נמתקה בה"ר, שהיא מדת הרחמים, כנודע. וע"כ מקומה קבועה בלחי התחתון, שהוא בחינת אח"פ שיצא לבר מראש, דהיינו גלגלתא כנ"ל. אמנם עיקר התיקון דשערות דיקנא הוא, להמתיק את המלכות הזו דמדת הדין במדת הרחמים, דהיינו להעלותה למקום בינה בה"ר.

וז"ס שנמשכו השערות דתיקון הא' ממקומו, דהיינו מלחי התחתון, עד שעלו ללחי העליון, ונשרשו בבחינת הבשר של לחי העליון, שנקרא שפה עלאה. והלחי העליון הוא מעצם הגלגלתא, שהיא בחינת בינה, כנ"ל, שב' הרישין דא"א הם אח"פ דעתיק, שגלגלתא היא בחינת בינה ואזן, ומו"ס הוא בחינת זו"ן וחו"פ. הרי שהגלגלתא היא בחינת בינה. וע"כ נמצא, ששערות דתיקון הא', שהם בחינת מלכות דמדת הדין מצמצום א', עלו למקום בינה. דהיינו בשפה עלאה שעל גבי לחי העליון, השייך לעצם הגלגלתא הנבחנת לבינה, והיא נמתקה בה בסוד הרחמים שבה.

ואין להקשות, איך אפשר לשערות הללו לשנות מקומם, ולעלות מלחי התחתון ללחי העליון. והענין הוא, כמ"ש לעיל, שכל ההבדל של לחי התחתון, הוא רק מבחינת העצמות לבד, אבל מבחינת גידין בשר ועור, הוא מחובר לגמרי בלחי העליון, ולפיכך יכלו השערות לעלות מהבשר שעל גבי הלחי התחתון, אל הבשר שעל גבי הלחי העליון. והגורם להמשכה זו, הוא בחינת הכלים הפנימים דראש א"א, דהיינו בחינת הקרומא דאוירא שלו, שהיא בחינת המלכות דצמצום ב' שכבר ממותקת בבינה, ומתוך שהשערות תלוים ויונקים מכלים הפנימים, ע"כ קבלו ג"כ תיקונם, וגם הם
עלו לה"ר דהיינו לשפה עלאה, ששם מקום בינה, אמנם, בתיקון זה עדיין לא עלו ממש, אלא רק שנמשכו עד רישא דשפה עילאה ושם נשארים עומדים, עד שהגיע תיקון הב' דדיקנא, שאז עלו ונתפשטו על השפה עלאה כמ"ש להלן.

וז"ש שם בזוהר (דף קל"ב: ובאד"ר ע"פ הסולם אות ק"ו) אמאי עד פומא, משום דכתיב, ודינא יתיב וספרין פתיחין, מאי דינא יתיב, יתיב לאתריה דלא שלמא" כלומר שהוא שב למקומו, כמו שהוא נמצא בכלים הפנימים דראש, דהיינו במקום בינה, וז"ש "יתיב לאתריה" וע"כ מדת הדין לא שלטה, כי נמתקים שם במדת הרחמים. הרי שפניית השערות דתיקון א' עד פומא, הוא כדי להמתיק אותם במדת הרחמים, שאז אין לה שליטה למדת הדין הקשה. כמבואר.

וז"ש עוד שם (באות ק"ב) "בהאי דיקנא, אשתמודע אלף עלמין דחתימין בעזקא דכיא" כי הע"ב המגולה, שהם בחינת או"א דנקודים, דקומת הסתכלות עיינין זה בזה, נקרא אלף עלמין, מלשון ואאלפך חכמה, והם חתומים בעזקא דכיא. דהיינו שנגנזו בבחינת ם' דצל"ם שגלגלתא דא"א קבלה מנה"י דעתיק, כנ"ל, כי ע"כ נגנז הבוצד"ק במו"ס ואין עליו זווג עוד, כמ"ש לעיל בדברי הרב. ובוצד"ק הזה, ה"ס מלכות דצמצום א', שבה שמשו או"א דנקודים, וכיון שאין זווג במלכות ההיא, ע"כ אין עוד מציאות שיתגלה קומתם. ומטעם זה נעלם קומה זו בסוד מקיף חוזר, ובחינת הכלים שעלו לקומה זו, הם השערות רישא ודיקנא, כנ"ל. אלא כמו שאין הבוצד"ק שולט בגלגלתא דא"א, מפני שעומדת אצלה ממטה למעלה, אלא ששולט במו"ס, שהוא מקרומא דאוירא ולמטה,

 

 

 

א' שצח         חלק י"ג תלמוד עשר ספירות רישא ודיקנא דא"א

 

דדיקנא, ואע"פ שנחלק לשני צדדים הכל הוא בחינת תיקון א'. דוגאת

 

 

אור פנימי

 

 

כן אין הבוצד"ק שולט בשערות רישא שעל הגלגלתא, להיותה עומדת בפאתי הראש למטה בסופם, אלא שהוא שולט בדיקנא, שהוא למטה ממסך דפאתי הראש. כנ"ל. ונמצא שכח המלכות דצמצום א', הנקרא בוצד"ק, הוא מתגלה בשערות דיקנא, הרי שאותו הבוצד"ק דגניז במו"ס, יצא ונתגלה להדיא בשערות דיקנא. שהם נעשו למ"ן דבחינת בוצד"ק הזה, שע"י עליתם לראש, מתגלה לאט לאט קומת או"א דנקודים דבחינת הסתכלות עיינין, אלא לא בפעם אחת, רק ע"י כל הזווגים המרובים שבשתא אלפי שני, והוא משום שצריכים להתחבר ולהתערב ג"כ בבחינת המתקה דה"ר, כנ"ל. אלא לפי ששורשם היא המלכות דצמצום א' המגולה מפאתי הראש ולמטה, כנ"ל. ע"כ סופם לגלות אותה הקומה דאו"א דנקודים, הנקרא אלף עלמין. וז"ש "בהאי דיקנא אשתמודע אלף עלמין דחתימין בעזקא דכיא" דהיינו שהם מגלים אותם בהמשך שתא אלפי שני, כמבואר.

ואע"פ שנאמר, שמלכות דצמצום א', צמחה ויצאה בתיקון הא' חפאתי הראש ולמטה, מ"מ אין זו עצמותה של המלכות הזו, כי עצמותה נגנז ברדל"א כמ"ש הרב, בסוד אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה. אלא הכונה היא לבחינת הארתה, ולא לבחינת עצמותה. וז"ש שם "ש"צ נימין אשתכחו בכל קוצא" כי ד' יודין הם במסך הזה דצמצום א', ששימש באו"א דנקודים, דהיינו ד' יודין שבמילוי הוי"ה דע"ב המגולה שלהם, הרומזים לד' הקומות שבהם: חכמה, בינה, ז"א, מלכות. וכל קומה כלולה מע"ס ועשר מעשר, הם סוד ד' מאות. ולפי"ז, כל קוצא וקוצא היה צריך להיות כלול מכל הד' מאות בחינות, כבודע, שכל פרט שאפשר להפרט מוכרח להיות כלול מכל הכלל כולו.
אמנם אינו כן, אלא שכל קוצא כלול מש"צ בחינות, כמ"ש בזוהר. והטעם הוא, משום שבקומה הד', שהוא המלכות. חסר בה הבחינה האחרונה העקרית שבה, דהיינו בחי' עצמותה הגנוזה ברדל"א, שעצמות העביות שבה, גנוזה שמה בסוד ראש פנה, כנ"ל. וע"כ, אפילו בתיקון א' דדיקנא, ששם עומדת המלכות הזו בלי חיבור עם מדת הרחמים, מ"מ אין שם אלא ת' בחינות חסר עשר, המורה על חסרון עצמותה. כמבואר.

והשם של תיקון הא' הזה, הוא שם א"ל. ופירשו שם בזוהר (אות ק"ה), "ל"א קוצי שקילין תקיפין כחושבן א"ל, מהו א"ל תקיף יכול" פירוש: כי ה' אותיות דאלקים, ה"ס כח"ב זו"ן כסדרם. וב' אותיות הראשונות שבו, שהם א"ל, ה"ס הראש שבו, שהם כתר חכמה, וז"ס שחסד, נקרא בשם א"ל, והיינו מבחי' מה שחסר כולל כחב"ד, כלומר מבחינת ראש מבז"ת. וכבר ידעת פירושו של ראש הוא, שהמסך משמש בו ממטה למעלה, שהוא מכה על אור העליון מבלי לעבור דרך בו, שהוא בחינת התנגדות להתלבשות בכלים, אלא שאח"כ מתפשט המסך מיניה וביה לע"ס בכל חכמות שהלביש ממטה למעלה, לתוך התלבשות בכלים שנקרא גוף, כמ"ש בחלקים הקודמים. והנה זה נוהג רק בגדלות. אמנם בקטנות עדיין אין התהפכות הזו של המסך נוהג שם, ואין מתפשט להתלבש בכלים זולת בחי' חסדים בלבד שהוא בחינת ו"ק. כנודע. והנה המוחין דקטנות נקראים אלקים, ונמצא השם א"ל. שהוא בחינת הראש, כנ"ל, שאינו מתפשט לבחינת התלבשות בכלים, אלא רק בבחינת אור חסדים לבד, שאינו נבחן להתלבשוה כנודע. ולפיכך השם א"ל מורה על בחינת התנגדות להתלבשות דהארות חכמה, דהיינו מבחינת המסך שבו שהוא דוחה את אור

 

 

חלק י"ג              מבוא שערים            רישא ודיקנא דא"א א' שצט

 

פאתי הראש משני צדדיו שהכל הוא בחינת המלכות דגולגלתא הנ"ל

 

 

אור פנימי

 

 

העליון מלהתלבש בו. וע"ז רמזו בזוהר, "ל"א קוצי שקילין תקיפין כחושבן א"ל" כי להיותם מבחינת התפשטות המלכות דצמצום א', ע"כ בחינת העביות שבהם תקיפין מאד, ואין משמשים לבחינת מ"ן שיהיו מתפשטים לבחינת התלבשות, וע"כ מפרשים את השם א"ל כאן, בבחי' תקיף יכול, כלומר, ששולט בתוקף גדול במקום הזה, ואינו נותן את אור העליון לעבור דרכו.

וז"ש שם "כולא סתים ברישא דדיקנא דכליל תקיפא וכלילין בהאי א"ל" סתים, פירושו: שאינו מתפשט להתלבשות בכלים, ואומר שבמקום זה, שהוא רישא דדיקנא, כולא סתים, להיותם כלולים בבחינת תקיפות המסך ועביות דצמצום א', שנמנע מהם הזווג, עד שתתחבר בבחינת הבינה, ותהיה נמתקת במדת הרחמים. כנ"ל. אמנם אח"כ כשהיא נמתקת במדת הרחמים, אז היא ראויה לעלות למ"ן. שע"י הזווגים הנעשים עליה, "אשתמודע הני אלף עלמין דחתימין בעזקא דכיא". כנ"ל.

וז"ש עוד שם "וכל עלמא מינייהו מתפרש לאלף עלמין דכסיפין לעדונא רבה" פי: כי בחינת חכמה סתימאה, נקרא עידונא רבה, דהיינו עדן הגדול, כי עדן הוא שם החכמה, כנודע. והוא אינה מגולה באצילות, וכל החכמה המגולה באיצילות היא בחי' בינה דחכמה זו, כנ"ל, שהיא מכונה עדן התחתון. אמנם ע"י כל הזווגים היוצאים על המ"ן דשערות דיקנא, נמצא שבסופם מתגלה עדן הגדול, שהוא מו"ס, ששם גנוזים או"א דבחי' הסתכלות עיינין דנקודים, כנ"ל.

וז"ש עוד שם (אוה ק"ז ק"ח ק"ט) "כי ג' עלמין נפקין מהאי תיקונא קדמאה, עלמא קדמאה סליק לאלף אלפין ורבוא רבבן מארי תריסין. עלמא תנינא סליק לז"ן

עלמין מארי דיבבא. עלמא תליתאי סליק לצ"ו אלפין מארי דיללה וכו"' פירוש: שמטרם דאתפשטו שאר התיקונים למטה בבי"ע, ורק תקון הא' התחיל להתפשט שם, אז יוצאים ממנו ג' עלמין אלו. כי תיקון הא' כלול בו אח"פ כנ"ל, שהם בינה ז"א ומלכות. וע"כ כשמתפשט בבי"ע, מתפשט הבינה בבריאה. וז"א ביצירה ומלכות בעשיה כנודע. והנה בינה, יכולה לקבל אלא בבחינת מארי תריסין, שה"ס ממטה ולמעלה, שהמסך מגין כתריס ומגן, שלא תתפשט ההארת חכמה ממנו ולמטה, והגם שאין זווג במסך הזה מבחינתו עצמו כנ"ל, אמנם יש זווג מבחינת פנימיות הכלים, שהוא המסך דמו"ס עצמו, אשר תיקון הא' מקבל ממנו מבחינת ממטה למעלה, כמו במו"ס עצמו, וע"כ מתפשטים ממנו אלף אלפין מארי תריסין, כי מתוך שבחינת הבוצד"ק כליל במוחא סתימאה, הנמשך מבחינת רדל"א, ששם משמש המסך הזה דמדת הדין, מבחינת צמצום א', כנ"ל, ע"כ מקבל המו"ס וגם השערות דיקנא מהזווג שיש במלכות דראש דעתיק, כי בבחינת ממטה למעלה יכול הוא לקבל, שזה מורה, מבלי התפשטות לכלים והזווג הזה דעתיק, מכונה אלף אלפין, על שם שהממעלה למטה שלו נגנז בסוד אלף עלמין דחתימין בעזקא דכיא. ובמו"ס נקרא רבוא רבבן, על שם הזווגים דדיקנא שמתגלים ויוצאים הימנו, כנ"ל, כי זווגי הדיקנא מכונים רבבות, שמהם יוצאים או"א עלאין בבחינת אלפים, וישסו"ת בסוד מאות, וז"א בסוד עשרות, ונוקבא בסוד יחידות.

וטעם המספרים האלו, הוא, כי העליון כלול מכל התחתונים. והנה בצאת המדרגה, היא בהכרח כלולה מע"ס יחידות, כנודע. וכשהמדרגה הזאת מאצלת מדרגה שניה,

 

 

 

 

א' ת                חלק י"ג  תלמוד עשר ספירות רישא ודיקנא דא"א

 

וכל הצרות ההוא הוא תיקון א', עד למטה במקום שמתחיל הזקן להתרחב,

 

 

אור פנימי

 

 

הנה היא מתכפלת ונעשית למאה ספירות. והוא מטעם, כי אין התחתון יוצא אלא ממלכות דעליון, ונמצאים שע"ס של התחתון הם עשר מלכיות של ע"ס דעליון, הרי בהכרח שכל ספירה דעליון נחלקת לע"ס, אשר התחתון קבל ממלכות של אותה הספירה, ונמצא עתה שהעליון הוא בסוד עשרות, שהם ע"ס שכל אחת כלולה מעשר. והתחתון בע"ס יחידות. וכשהמדרגה הב' מאצלת מדרגה שלישית בע"ס יחידות, נעשתה גם המדרגה הב' בסוד ע"ס שכ"א כלולה מע"ס, מטעם הנ"ל, שבהכרח יוצא התחתון מעשר מלכיות דעליון. וכיון שהמדרגה הב' נעשתה למאה ספירות, שבעליון אינם אלא עשר מלכיות. נמצא שבמדרגה הא' יש עתה אלף ספירות, דהיינו ע"ס שכל אחת כלולה ממאה, שהרי המדרגה הב' שיש לה רק עשר מלכיות ממנה, נעשה עתה כל אחת מאה, ומדרגה הא' שגדולה ממנה בט' ספירות ראשונות, הנה יש לה בהכרח עשר פעמים על מדת התחתון ממנה, ונמצא עתה שלמדרגה העליונה יש לה ע"ס דמאות ולמדרגה הב' יש לה עשר דעשירית ולמדרגה הג' יש לה ע"ס דיחידות.

וכשהמדרגה הג' מאצלת מדרגה ד' שוב נכפלים כל העליונים. כי המדרגה הד' ע"ס שלה הם בהכרה מעשר מלכיות שבעליונה ממנה, ונעשתה גם מדרגה הג' בהכרח לע"ס שכל אחת מתפרטת לע"ס, שהמלכות ממנה לקחה התחתונה. ונמצא מדרגה הב' שהיא עשר פעמים גדולה ממדרגה הג', שיש לה עתה ע"ס שכל אחת כלולה ממאות, ומדרגה הא' הגדולה עשר פעמים ממדרגה הב', יש עתה ע"ס שכל אחת כלולה מאלפים.

 

וכשהמדרגה הד' מאצלת מדרגה ה', שוב נכפלים המדרגות כולם בעשר פעמים. כי המררגה הה' יוצאת בע"ס יחידות, שאז
מוכרחת העליונה להתפרט לע"ס שבכ"א עשר, והמדרגה הג' לע"ס דמאות, והמדרגה הב' לע"ס דאלפים, והמדרגה הא' לע"ס דרבוא. וכשהמדרגה הה' מאצלת למדרגה הו', שוב נכפלות כל המדרגות בעשר פעמים, ונמצא המדרגה ו' בע"ס דיחידות. והה' בע"ס דעשרות והד' בע"ס דמאות. והג' בע"ס דאלפים. והב' בע"ס דרבוא, והא' מע"ס דרבוא רבבות.

וכשהמדרגה הו' מאצלת למדרגה ז' שוב נכפלות כל המדרגות לעשר פעמים כנ"ל, עד שהמדרגה הא' הוא עתה באלף אלפין, והב' במאה אלפים, שהם רבוא רבבן. והג' ברבוא. והד' באלפים, והה' במאות. והו' בעשרות והז' ביחידות. והנה יש כאן מעתיק עד מלכות ז' מדרגות. ונמצא לפי הנ"ל: שעתיק הוא בבחינת אלף אלפין. ומו"ס הוא רבוא רבבן. והדיקנא הוא רבבות, ואו"א הם אלפים. וישסו"ת הם מאות. וז"א הוא עשיריות. ונוקבא היא ע"ס דיחידות. ועם זה תבין ג"כ סוד הכתוב, ועתיק יומין יתיב וכו' אלף אלפין ישמשיניה וכו'. כי ע"ס דעתיק הם מאלף אלפין. כמבואר. וז"ש הזוהר בבחינת הזווג דמארי תריסין, שהזווג הזה נמשך מפה דעתיק, כנ"ל, אשר הם אלף אלפין ורבוא רבבן, שזה רומז, שהדיקנא שהיא בחינת התיקון הא' מקבל מזווג דמו"ס שהוא בחינת רבוא רבבן ומו"ס מקבל מפה דעתיק, שהוא בחינת אלף אלפין, כמבואר.

 

ועלמא תנינא מתפשט מבחינת ז"א, שהוא בחינת חג"ת וגופא, שהוא בחי' עולם היצירה, ולפי שהם מבחינת ממעלה למטה, לא יוכלו לקבל מתיקון הזה דשם א"ל, כי הוא אינו מתפשט ממעלה למטה, משום שבבחינתו גופיה שהיא המלכות דצמצום א', אין זווג כלל, וע"כ הם נשארים

 

 

חלק י"ג  תלמוד עשר ספירות רישא ודיקנא דא"א א' תא

 

שהוא במקום התחלת זויות נצבות של הלחי התחתון, שמשם מתחיל להתרחב הזקן.

 

אור פנימי

 

 

בלי אור וע"כ נאתזים שם בעולם היצירה, בחינת הדינין הנקראים מארי דיבבא, שהם מיבבים מחוסר חסדים. וז"ס שהם ז"ן עלמין, שהוא מלשון מזונות, כי הם מיבבים אחר מזונות, שכן נקרא אורות החסדים. ובעולם עשיה, שהוא מתפשט מבחינת מלכות ונה"י, שהם צריכים גם להארת חכמה, מתאחזים שם הקליפות מב' צדדים, שמיבבים אחר מזונות שהוא חסדים, ומיללים אחר הארת חכמה, כי עיקרם להארת חכמה צריכים, להיותם בחינת נה"י ונוקבא. וע"כ יש לקליפות שם אחיזה גדולה מאר מימין ומשמאל, שז"ס המספר צ"ו עלמין. בסוד שאין צ"ו אלא ע"ז. וכל זה נמשך מטרם שנתפשטו שאר התיקונים כמ"ש להלן.

 

וז"ש עוד שם "ועם כל דא האי א"ל אתכפיא לרחמי דרחמי, דעתיק יומין אתכלל ואתפשט ביה" דהיינו כמבואר כי הוא מקבל מזווג הגדול דפה דעתיק, שהוא הזווג היותר גדול שאין למעלה ממנו. וז"ש, דע"י אתכלל ונתפשט ביה.

 

והשם של התיקון הא' הזה במיכה, הוא, מי אל כמוך. שזה רומז על רחמי דרחמי דעתיק יומין דאתפשט ביה, שאין דומה לו בכל האצילות. וז"ש שם בזוהר, "ורזא דכתיב, מי אל כמוך, בעתיק יומין אתמר בתיקונא קדמאה דדיקנא קדישא עלאה" דהיינו כמבואר, שהשם הזה רומז על שפע הזווג, שעתיק יומין משפיע לתיקון הזה. והבן, כי שאר התיקונים אינם יכולים לקבל מזווג הגדול הזה דפה דעתיק, משום ששם משמשת המלכות דצמצום א', כנ"ל, ומתיקון ב' ואילך כבר אין בדיקנא מבחינת המלכות דצמצום א' לבדה, אלא שכבר ממותקת
במדת הרחמים דבינה, וע"כ רק התיקון הא' בלבד, שהוא בחינת מלכות דצמצום א' בלי שום חיבור עם הה"ר, כנ"ל. ע"כ הוא ראוי לקבל מפה דעתיק יומין, ששם משמשת בחינת המלכות הזו. כנ"ל.

 

ותדע, ההפרש מן השמות די"ג מדות של רחמים שבתורה, אל השמות די"ג מדות הרחמים שבמיכה, הוא, כי התורה היא בחינת ז"א, וע"כ מתבארים השמות האלו, כמו שהם מקובלים לז"א, כי אע"פ שאין בז"א אלא ט' תיקוני דיקנא, הנה זה שלא בשעת גדלות. אבל בשעת גדלות, יש לו כל י"ג תיקוני דיקנא כמו א"א, כי הוא מקבל מהם, כמ"ש הרב לעיל, ואלה מתפרשים לפי בחינת המקבל, כי ז"א מקבל אותם מי"ג דא"א. אבל י"ג מדות שבמיכה, מתפרשים בא"א עצמו, וע"כ הם מתבארים לפי מדת המשפיע. ולפיכך בתורה נקרא התיקון הא' בשם א"ל, שהוא מלשון תקיף, כנ"ל בזוהר, והוא משום שמתפשטים ממנו ג' עלמין, שרק עלמא קדמאה יכול לקבל הרחמי דרחמי המגולה בתיקון הזה, להיותו בחינת ממטה למעלה, וע"כ המה מתפשטים, בסוד אלף אלפין ורבוא רבבן מארי תריסין, הרומזים על הזווג דפה עתיק ועל מו"ס כנ"ל. אמנם ב' עלמין תתאין, שהם יצירה ועשיה. אינם יכולים לקבל כלום מהזווג הגדול ההוא, כי ע"כ מתפרשים שם מארי דיבבא ומארי דיללה, כנ"ל. וע"כ מכונה בשם א"ל מלשון תקיף. אמנם בא"א במקומו, אין שום גילוי לתקיפות הדינים אשר בו, כנ"ל, וע"כ רק בחינת האור דזווג עתיק מגולה שם, שעל שם זה הוא נקרא מי אל כמוך. שמורה על הזווג דעתיק, כנ"ל, שאין כמהו בכל האצילות.

 

 

 

א' תב             חלק י"ג  מבוא שעריע            רישא ודיקנא דא"א

 

רו) ב', הוא שורת השערות הגדילין בשפה העליונה ברוחב, ע"ג הפה. ג' הוא ההוא ארחא, פנוי בלתי שער, היורד מכנגד תחת אמצע החוטם, ועובר ומפסיק בתוך השפה העליונה, ויורד עד הפה.

 

אור פנימי

 

 

רו) תיקון ב' הוא שורת השערות הגדילים בשפה עליונה ברוהב ע"ג הפה: ונביא דברי הזוהר במילואו וז"ל (בפרשת נשא דף קל"ב ע"ב ובאד"ר ע"פ הסולם אות קט"ז) תיקונא תנינא: ממתקן שערא מרישא דפומא, עד רישא אחרא דפומא בתקונא שקיל עכ"ל. פירוש: כי נתבאר בתיקון הא', דנחית מקמי פתחא דאודנין בחד חוטא בשקולא טבא עד רישא דפומא, שפירושו, שהולך ונמשך ממקום אחיזתו, שהוא בלחי התחתון, הנבחן לבחינת זו"ן שיצא מראש דהיינו מעצם הגלגלתא. ונבדל לעצם מיוחד לעצמו, בדוגמת השערות, שמפאת המסך שבפאתי הראש, נבדלו ויצאו מבחינת גו"ע דשערות שהם שערות רישא, ונעשו לבחינת גוף המוגבל בכח המסך שממעל לו, כנ"ל. שהוא בחינת זו"ן. אמנם נמשך משם ועלה ללחי העליון בסופו, כי נמשך עד רישא דפומא, ששם מתחיל מקום סיום דלחי העליון. והנה בתיקון א' נבחן, שנשאר עומד שם ברישא דפומא, ולא נמשך עוד על השפה ממש, כנ"ל. וכאן בתיקון ב', הוא עלה ונתפשט לגמרי, מרישא הוא דפומא, לרישא אחרא דפומא, דהיינו ששערות דיקנא נתישבו ונאחזו לגמרי במקום לחי העליון, שהוא בחינת השפה עלאה בכל הקיפה.

והנה החומר של השערות אלו של תיקון ב', הוא אותו החומר שבתיקון א', דהיינו מבחינת מלכות דצמצום א', אלא מתוך ששינה מקומו ועלה ללחי העליון, שהוא בינה, ובחינת עצם הגלגלתא ובחינת ראש, הנה גרם בזה בחינת צמצום גם בסיומא דלחי העליון, עד שגם המקום הזה יצא מבחינת ראש ונעשה לו"ק בלי ראש,
וזה דומה ממש לעלית ה"ת בה"ר בסוד ותלכנה שתיהן, שמשם זה נעשה צמצום גם בה"ר, כנודע. ומצמצום החדש הזה יצאו גם שערות בשפה עלאה מבחינת הבינה עצמה, באופן שיש כאן בשפה עלאה ב' מיני שערות: א' מבחינת מלכות דצמצום א', שנמתקו במקום בינה. וב' בחינת השערות שיצאו מבינה עצמה, ע"י כח הצמצום שקבלה מעלית המלכות דצמצום א' במקומה, הכל כמ"ש אצל עלית ה"ת לעינים.

וענין זה נתבאר שם בזוהר (אות קי"ז קי"ח וקי"ט וז"ל, קם רבי חזקיה וכו' מסתכל הוינא, וארו חמית נהורא יקירא דבוצינא עלאה נהיר וסליק לשכ"ה עיבר, וחד חשוך הוה אתסחי בההוא נהורא, כמאן דאתסחי בההוא נהרא עמיקא, דמימוי מתפלגין ונהרין ונגדין לכל עיבר, ממה דעלוי. וסליק ההוא נהורא בשפתא דימא עלאה עמיקא, דכל  פתחין טבין ויקירין בההוא פתחא אתפתחן, אנא שאיל מהם מהו פשרא דחמית, פתחו ואמרו, נושא עון חמיתא, אמר, דא הוא תקונא תנינא. ע"כ.

פירוש הדברים: כי ראה נהורא יקירא דבוצינא עלאה, היינו האי נהורא דרחמי דרחמי, שנתגלה עם יציאת תיקון הא' כנ"ל, וכיון שנמשך מעתיק, ע"כ נקרא בוצינא עלאה. נהיר וסליק לשכ"ה עיבר, פירוש: שהיה מאיר ועולה לשכך ולאכפיא הדינים ולהפכם לרחמים. כנ"ל ועם כל דא, האי א"ל, אתכפיא לרחמי, דרחמי דעתיק יומין אתכליל ואתפשט ביה. כמ"ש לעיל, ע"ש. וע"כ אומר לשכ"ה עיבר, כי שכ"ה, מלשון וחמת המלך שככה, דהיינו לשכך הדינים ולאכפיא לון. "וחד חשוך אתסחי בהאי נהורא כמאן דאתסחי וכו' " פירושו: כי בחינת

 

 

חלק י"ג  תלמוד עשר ספירות           רישא וריקנא דא"א א' תג

 

אור פנימי

 

 

העביות דמלכות דצמצום א' הנקראת חד חשוך, כי צמצום הא' רכיב עלה, רוחץ עצמו בהאור הגדול הזה שנגלה עם הופעתו כנ"ל, כלומר, שנסתלקו ממנו כל הדינים מכח האור הגדול שנתגלה עם הופעתו, שזה דומה לרחיצה במים, כי אור חסדים נקרא מים. כנודע.

"וסליק האי נהורא בשפתא דימה עלאה עמיקא. דכל פתחין טבין ויקירין בהאי פתחא אתפתחן" היינו ענין עלית השערות דתיקון הא', ממקום לחי התחתון, אל מקום השפה עלאה שבלחי העליון, שהוא מקום בינה, כנ"ל, "בשפתא דימא עלאה עמיקא" כי בינה נקראת ים העליון, ושפת הים הזה, פירושו, מלכות דבינה, כי השפה עלאה עומדת בסיום הלחי העליון. וכבר ידעת, שעליה זו של המלכות במקום בינה, היא הגורם לכלהו מוחין דגדלות של זו"ן, שזולת זה, לא היה מציאות מוחין דגדלות בשבילו, וע"כ נבחן עליה זו דמלכות דצמצום א' למקום בינה, לבחינת פתח לכל האורות אשר בהעולמות, המקבלים מזו"ן. וז"ש "דכל פתחין טבין ויקירין בהאי פתחא אתפתחן" כלומר, שע"י עליה זו לשפתא דימא עלאה, נעשה הפתח המקורי, שעל ידו נפתחים הפתחים טבין ויקירין בשביל זו"ן, שיוכל לקבל המוחין דגדלות דרך שם. וזה כמ"ש הרב, שלולא יצאה הבינה לחוץ, לא היה מציאות לז"א להשיג שום מוח (כנ"ל דף תתפ"ג אות ל"ג) וענ"ן המשכת השערות דתיקון א', לתיקון ב' ע"ג השפה עלאה שהיא בינה, הוציא זה החלק מן הבנה, לחוץ מן בחינת הראש, מחמת שקבלה לתוכה בחינת כח הצמצום שיש במלכות והשערות דתיקון הא', כנ"ל באורך.

וז"ש "אנא שאיל מהם מהו פשרא דחמית, פתחו ואמרו, נושא עון חמיתא" כבר ידעת, שהשמות שבתורה, מתבארים
כלפי ז"א המקבל אותם התיקונים מא"א, והשמות שבמיכה מתבארים כלפי א"א עצמו איך הוא נתתקן בעצמו כדי להשפיע לז"א. וע"כ השם של התיקון הב' הזה בתורה הוא השם רחום שהארתו, שז"א מקבל מהתיקון הזה רחמים מרובים, והוא מתבאר בפירוש חז"ל על הפסוק, כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף וכו' שפירושו, שהנשר הזה רחמני הוא על בניו, ואינו נושא אותם ברהליו אלא על גבי כנפיו, כי אומר מוטב שיכנס החץ בי ואל יכנס בבני, ע"ש בפירש"י. ודברים אלו רומזים לעליה זו של מלכות במקום בינה, שבסבתה יצא חלק מבינה לבר מראש, ונעשה כמו מלכות, שה"ס מה שאמרה, מוטב שיכנס החץ בי ואל יכנס בבני, כי בהיות המלכות במקומה בלחי התחתון במקום תיקון א', ובחינת כח הדין וצמצום היה רכיב על הבנים, שהם זו"ן בני הבינה, אז לא היה שום מציאות מוחין לז"א, משום שעל מלכות דצמצום א' אין שום זווג באצילות. ואור הזה שנתגלה שם מהזווג דעתיק עצמו, אינו ראוי להתפשט למוחין לזו"ן אלא לבינה, בסוד אלף אלפין ורבוא רבבן מארי תריסין, כנ"ל, אבל העולמות המתפשטים מן זו"ן, לא קבלו כלום מאור הגדול הזה, כי ע"כ נתפשטו מהם מארי דיבבה ומארי דיללה, כנ"ל. וע"כ עתה כשהשערות דתיקון א' שינוי מקומם ועלו בשפה עלאה במקום בינה, הוכן בזה הפתח לכל פתחין טבין ויקירין, שיוכל ז"א לקבל דרכיהם כל המוחין דגדלות שלו, אשר אז נכפין כל אלו מארי דיבבא ויללא, כמ"ש להלן. וע"כ נבחנת יציאה זו של הבינה לחוץ, מכח שקבלה לתוכה את המלכות, בבחינת רחמים על הבנים, כי קבלה לתוכה את החץ, שהוא כח הצמצום והדין, כדי שלא יכנס בהבנים העביות דמלכות דצמצום א', הנקראת חד חשוך, כי הצמצום הא' רכיב עלה, היה

 

 

א' תד             חלק י"ג מבוא שערים רישא ודיקנא דא"א

 

אור פנימי

 

 

עצמם, כי אז תוכל הבינה להאירם, ולהעביר מהם מארי דיבבה ויללה ולהשפיע בהם כל המוהין הגדולים. הרי שז"א מקבל רחמים מרובים, מכח התיקון הזה, שלולא זה היו העולמות התחתונים מתבטלים לגמרי, כמ"ש שם בזוהר, (אות קי"ב) "אי עתיק דעתיקין קרישא דקדישין, לא אתתקן באלין תקונין, לא אשכחו עלאין ותתאין, וכלא הוי כלא הוי" כי לא היה פתח להשפיע לזו"ן, ומכ"ש לבי"ע. כנ"ל. וע"כ נקרא התיקון הזה בשם רחום. כי הוא שורש כל הרחמים.

 

אבל במיכה, שהשמות הם מבחינת א"א עצמו, דהיינו מצד המתקן, הוא נקרא בשם "נושא עון" שזה סובב על בחינת שפה עלאה גופה, שהיא בחינת בינה, ואין לה שום ענין עם הצמצום, ומ"מ קבלה לתוכה מלכות המצומצמת ובחינת הדינים שבה, הנחשב לבחינת עון וקלקול, כי עון הוא מלשון מעוות, המורה שהיה ישר ונעשה למעוות. כן הבינה היא ישרה מצד עצמה, ומחמת נשיאתה כח הדין של המלכות, נעשתה למעוות, וז"ס נושא עון, והוא עשתה זה בשביל הרחמים על הבנים שהם זו"ן, כנ"ל, ע"כ מצד הז"א, נקרא התיקון, רחום. ומצד הבינה נקרא התיקון, נושא עון.

 

ודע, שהפגמים של התחתונים, הנמשכים ממלכות דצמצום א' מטרם מיתוקה במדת הרחמים, נקראים בשם פשעים, להיוהם פשע אמיתי, כי עליה היה הצמצום האמיתי, כנודיע. אבל הפגמים הנמשכים ממלכות הנמתקת במדת הרחמים, דהיינו מבחינת בינה שיצאה לחוץ וקבלה לצורת המלכות הזאת, הם מכונים בשם עונות, המורה, שמשורשם הם ישרים, אלא שנתעוו, כנ"ל.

תיקון ג' הוא האי ארחא פנוי בלתי שער היורד מכנגד תחת אמצע החוטם, ועובר ומפסיק בתוך השפה העליונה, ויורד

עד הפה: ונביא דברי הזוהר שבזה התיקון. (בנשא דף קל"א. ובאד"ר ע"פ הסולם אות ע"ו') וז"ל "תיקונא תליתאי: פאמצעיתא דתחות חוטמא, מתחות תרין נוקבין, נפיק חד אורחא, ושערי אתפסק בההוא אורהא, ומלי מהאי גיסא ומהאי גיסא שערא מתיקונא שלים, סוחרניה דההוא אורחא" עכ"ל. וצריכים לזכור, מ"ש הרב בשער מאמרי רשב"י בדברי הזוהר (באד"ר דק"ל ובאד"ר ע"פ הסולם אות ם"ג) וז"ל "דא מארי דחוטמא, מחד רוחא חיין, ומחד רוחא חיי דחיין, האי חוטמא הוא פרדשקא, דביה נשיב רוחא דחיי לז"א, וקרינן ליה סליהה. וכו'. חד רוחא נפיק לז"א לאתערא ליה בגנתא דעדן, וחד רוחא דחיי, דביה זמינין לאתערא לזמנא דבריה דדוד, למנדע חכמתא" עכ"ל הזוהר. ופירש שם הרב, שמנקב הימני נמשך רוחא דחיי לז"א, גם בזמן הזה. אבל מנקב שמאלי, אין האור יוצא רק בסיתום גמור, וע"כ אין גבורות המלכות יכולים להתבסם עתה, עד לעתיד בזמן מלכא משיחא, כי אז מקבלת המלכות מנקב שמאלי הזה, ולא בשתא אלפי שני, עכ"ל בקיצור לשון.

 

פיריש: כי ע"ס דראש א"א, הן קומת ע"ב, המקבלת מבחינה שכנגדה מע"ב דא"ק, והחוטם הוא יסוד דראש, כמ"ש הרב לעיל. ונודע, שיסוד דע"ב הוא צר ואריך, שפירושו, צר וסתום מאור דחסדים. אבל הוא אריך באור החכמה, כי להיותו בחי' ע"ב אין בו שום מיעוט מאור חכמה לעולם, אלא שבחינת המסך דיסוד שלו מצמצם עם סיתום גדול מאד מחסדים. כמ"ש היטב בחלקים הקודמים. ולפיכך אין ע"ב יכול להאיר לתחתונים זולת ע"י זווג ביסוד דאמא, שבחינתה להיפך ממש מהקצה אל הקצה, שהיא בחינת קצר מהחכמה, אבל רחב בחסדים מרובים, ונמצא

 

 

חלק י"ג              מבוא שערים            רישא ודיקנא דא"א א' תה

 

אור פנימי

 

 

הטפה היוצאת מבין שניהם שהיא בתכלית השלמות, כי מצטרף בה האריך מחכמה דאבא, עם הרחבה דחסרים דאמא, שז"ס המוחין דגדלות דאו"א ודז"א, המקבלים מזווג ע"ב ס"ג העליונים שבראש דא"א, שאז הם מקבלים ממנו סוד שע"ה נהורין. בסו"ה ואל הבל ומנחתו שע"ה. שפירושו, הארת פנים דא"א, כמ"ש הרב להלן.

וז"ש שם בזוהר (דף ק"ל ע"ב. ובאד"ר ע"פ הסולם אות ע"א) אורכא דחוטמא תלת מאה וע"ה עלמין אתמליין מההוא חוטמא וכלהו מתדבקן בז"א. עכ"ל פי': אורך פירושו, חכמה, וז"ש אורכא דהאי חוטמא, כלומר, מתי האי חוטמא, שהוא יסוד דקומת ע"ב, משפיע חכמה. ואומר, תלת מאה וע"ה עלמין וכו' דהיינו רק בבחינת שע"ה נהורין, כנ"ל, שזה יוצא רק ע"י זווג עם בינה, כי אז בינה דרדל"א מאירה תוך המצח דא"א, ומתגלים השע"ה נהורין. כמ"ש הרב לעיל (דף א' ש"מ אות צ"ח) ואז נשיב רוחא דחיי לז"א דרך נקב הימיני, ואז אתמליין שע"ה עלמין באורכא דהאי חוטמא, כלומר, אלו השע"ה נהורין היוצאים מבינה, שהם בעיקר אור החסדים, שיוצאים דרך יסודה, שהוא רחב וקצר מחכמה, כנ"ל, נקרא שע"ה עלמין ועלמין, פירושו: העלם, דהיינו על שם העלם חכמה מהם. אמנם כשעוברים דרך אורכא דחוטמא, הם מתמלאים באור חכמה שבחוטם, ואז שע"ה עלמין מתגלים בז"א, כי ההעלם עובר מהם, כי עתה הם נשלמים הן מחכמה והן מחסדים כנ"ל.

והנה נתבאר היטב, בחינת נקב ימין דחוטמא דא"א, שהיא בחינת יסוד דע"ב, מבחינת הזווג עם בינה, שאז נמשכים מבינה שע"ה עלמין בשפע גדולה, והם מתמלאים בהארת חכמה מאורכא דחוטמא עצמו. וענין נקב השמאל דחוטמא, הוא הארת יסוד דע"ב בלי זווג עם הבינה, שאז מושפע ממנו סיתום גדול וצר מאד, בסו"ה ורוח נשבה בו ואיננו.
וז"ש הרב "אין רוחא דחיי דנקב שמאלי יוצא אל המלכות רק בסיתום גמור" כי זה הרוחא דנקב שמאל, אינו נושב כאן בא"א, כי הוא כולא ימינא, אלא הוא אתעורר פעם למטה בז"א, ואז נפיק מניה אל המלכות סיתום גמור. עד אשר אותם הדבוקים אז במלכות זו, נאמר עליהם ורוח נשבה בו ואיננו. אמנם שורשו הוא מבחינת נקב שמאל דחוטמא דא"א, כנ"ל, אלא שאינו מתגלה שם, רק למטה במלכות. וז"ש הרב בפירוש הזוהר, שרוחא דא דנקב שמאלי לא יתגלה רק לע"ל, ביומי דמלכא משיחא. שאז יתבסמו הדינים ההם. ע"ש.

וז"ש בזוהר (נשא קל"א.) תיקונא תליתאה מאמצעיתא דתחות חוטמא, מתחות תרין נוקבין, נפיק חד אורחא ושערי אתפסק" כי תיקון הג' הזה אינו מבחינת נקב הימיני דחוטמא לבדו, אלא מתחות תרין נוקבין ביחד. והכוונה היא, כי עדיין לא נגלו כאן השע"ה נהורין, הבאים מרוחא דחיי דנשיב מנקב ימין בלבד, כנ"ל, כי הם מתגלים אח"כ בתיקון הששי. וכאן נגלה בחינת רוחא דנשיב מתחות ב' נקבין ביחר דוקא. להורות: שגם נקב השמאל משמש כאן. וכבר ידעת ההפרש מנקב ימין לנקב שמאל, כי הנקב הימין עיקר הארתו הוא שע"ה עלמין, שפירושו אור חסדים דבינה בהעלם החכמה, אלא מקבל גם הארת חכמה מבחינת אורכא דחוטמא עצמו, כנ"ל. משא"כ נקב השמאל הוא אור החוטמא בעצם, ואין בו מבחינת חסדי הבינה כלום, כי ע"כ הוא צר וסתום מחסדים. כנ"ל. והנה כאן צריכים להורדת ה"ת מעינים, דהיינו לאעברא הני שערי מעל גבי השפה עלאה, שהיא בחינת מלכות דבינה שיצאה מראש דא"א, בסבת השערות דתיקון הא' שעלו ונכללו בה, ואבדה בחינת ג"ר שבה מחמת השערות האלו, כנ"ל, ולפיכך צריכים לאעברא הני שערא משפה עלאה, ואז יחזור אליה בחינת ג"ר שלה. ולכן היא צריכה

 

 

א' תו              חלק י"ג תלמוד עשר ספירות רישא ודיקנא דא"א

 

אור פנימי

 

 

בעיקר לנקב השמאל דחוטמא דא"א, שהרוח שלו הוא אור חכמה בעצם, אלא לפי שבא"א כולא ימינא, ע"כ נבחן שהרוח מוכרח לצאת מב' הנקבים יחד, וכיון שרוח הזה נשיב ע"ג השפה, הוא מטהר שם את הבינה, ומעביר השערות שנתישבו בה. וז"ש שם בזוהר " ושערא אתפסק מהאי אורחא" רוחא דא דנשיב שם מתחות ב' נוקבין דא"א מעביר השערות משם.

עמנם עינין החיבור דנקב ימין בתיקון הזה, גורם שלא יתפסקו השערות כולם מעל גבי שפה עלאה, אלא שעושה אורחא באמצעותא בלבד, כי אם היה נושב נקב שמאל לבדו, הנה ודאי שכל שערות השפה היו עוברים משם. אלא משום שנתחבר גם נקב הימין בתיקון הזה הג', דמניה נשיב רוחא דחיין, שעיקרו אור חסדים כנ"ל, ע"כ הוא מחזיק השערות בימין ושמאל השפה עלאה, משום שהשערות אלו משמשים למ"ן בשביל החסדים שלו היוצאים דרך הנקב הזה.

וז"ש שם בזוהר "ומלי מהאי גיסא ומהאי גיסא שערא בתיקונא שלים, סוחרניה דהאי אורחא", כי זהו בכח הרוחא דנשיב מנקב ימין, שהוא המחזיק שערות אלו סוחרביה דהאי אורחא שבאמצעיתא, כי העביות שבהם נחוצים לו לזווג החסדים, שמתפקידו להשפיע תמיד בסוד רוחא דחיי, וז"ש "בתיקונא שלים" כי עתה שנגלה האי אורחא שבאמצעיתא, בהארת חכמה דנקב השמאל, הנה חזרה הבינה בזה לבחינת ג"ר שלה, ומעתה אין שום פגם בהני שערות השפה הנשארים, להיות נחוצים להמשכת חסדים, כי אז יהיה "התיקון שלם"", כי יהיה חכמה עם חסדים, ובלתי חסדים אין התיקון שלם, כי אדרבה היה בסו"ה ורוח עברה בו ואיננו, כנ"ל. וז"ש בתיקונא שלים.

וענין זה מבואר יותר בדברי הזוהר שם (דף קל"ג ע"א. ובאד"ר ע"פ הסולם
אות קכ"/ב) ז"ל מאמצעיתא דתחות חוטמא, מתחות תרין נוקבין נפיק חד אורחא ושערי אתפסק בההוא אורחא. אמאי אתפסק, משום דהאי אורחא אתתקן לאעברא ביה. ובגין כך יתיב תחות נויקבי הוטמא האי ארחא. עכ"ל. פי': כי שואל, אמאי אתפסק רק באמצע שערות השפה, ולא עברו משם כל שערות השפה, מאחר דנשיב שם רוחא דחוטמא, שהוא בחינת חכמה המחזירה את בינה לבחינת ג"ר שלה. וע"ז תירץ, "משום דהאי אורחא אתתקן לאעברא ביה" כלומר, דלא אתתקן שם החכמה בקביעות, כדרך הרוחא דחיי דנשיב מנקב שמאל דחוטמא, כי אם היה כן, היו עוברים משם כל שערות השפה. אמנם הוא נתקן רק בבחינת דרך בלבד, כי אורחא פירושו דרך, דהיינו לא לעמוד שם, אלא רק לעבור בו לבד, כדי שאח"כ יוכלו להתגלות החסדים מבחינת העביות הנשארת שם בשערות השפה בבחינת מ"ן. כי אז הוי תיקונא שלים. כנ"ל. וזה שממשיך "ובגין כך יתיב תחות נוקבי חוטמא האי אורחא" כלומר, שהתיקון הזה בא מתחת ב' נוקבין דהיינו גם מנקב הימיני, שדרכו להשפיע חסדים, וע"כ נתפסק רק בבחינת דרך באמצע השערות, וכל השערות מהאי גיסא ומהאי גיסא נשארים כדי שלא יופסק שפע החסדים כנ"ל.

וז"ש עוד שם "ושערא לא אתרבי בהאי אורחא, משום דכתיב ועובר על פשע, למיהב מעברא על פומא קדישא, דיימא סלחתי" פירוש: כי אין צורך להגלות כאן, אלא בחינת סליחת עון בלבד, שפירושו, להעביר הקטנות מעל בחינת המלכות דבינה, שיצאה לחוץ מחמת נשיאת השערות בסוד נושא עון, כנ"ל. ולזה מספיק בחי' אורחא באמצעיתא דשערי, כנ"ל, וז"ש למיהב מעברא על פומא קדישא דיימא סלחתי, כי ע"י העברה בלבד, נגלה סליחת עון. וז"ש מקודם, "ושערא לא אתרבי בהאי אורחא, משום שכתיב ועובר על פשע" כי נתבאר

 

 

חלק י"ג            מבוא שערים            רישא ודיקנא דא"א א' תז

 

אור פנימי

 

 

לעיל, שבחינת הפגם דצמצום א' נקרא פשע, ובחינת המיעוט דבינה מחמת שנעשתה לנושא להמלכות הזו, נקרא עון, ולא פשע. אמנם עתה, אשר בחינת מלכות דצמצום א', דהיינו התיקון הא', עלה ונתחבר בבינה, נמצא שעם סליחת העון דבינה, נתכפר ג"כ בחינת הפשע אשר עלה שם. וז"ש "ושערא לא אתרבי בהאי אורחא" כי יש שם ב' מיני שערות: הא' הבאים מחומר דתיקון א' עצמו שעלה שם, וב' השערות שיצאו מכח הבינה שיצאה לחוץ ואבדה הג"ר שלה, כנ"ל ע"ש. וא"כ יש לשאול אמאי לא אתרבי השערות, שבאו מתיקון הא', גם בהאי אורחא, כי לא היה כאן אלא בחינת סליחת העון, הנוגע רק לשערות דבינה עצמה, ולא לבחינת פשע. וע"ז אומר "משום דכתיב ועובר על פשע" כלומר, כיון שלא נתקן אלא בבחינת אורחא למעברא ביה, ע"כ בשעה שעובר דרך שם לפומא, לומר סלחתי לעון דבינה, נמצא גם הפשע נעלם משם, וע"כ גם השערות דבחינת פשע ג"כ אינם גדילים שם בהאי אורחא. באופן שנמתקים שניהם ביחד, כי זהו כל כח של תיקון הב', שה"ס נושא עון, דהיינו שקבלה בחינת הפשע לתוכה, ונתמעטה גם היא, כדי שאח"ז כשיגיע לה התיקון הג' שהיא האורחא לאעברא ביה, יגיע התיקון הזה גם לבחינת פשע, הנמשך מתיקון א'. וע"כ נקרא במיכה התיקון הזה ועובר על פשע, כי ענין סליחת עון אין בו משום רבותא, כי הוא ישר משורשו, אלא עיקר רבותא היא, שעבר ג"כ על הפשע. כמבואר.

וז"ש שם (אות קכו-א) ותאנא, תיקונא קדמאה דדיקנא ותנינא, לאתכא לתליתאה" פירוש: כי כל עיקר הדיקנא הוא, לתיקון הבוצד"ק דגניז במו"ס, שה"ס אלף עלמין דהתימין בעזקא דכיא, שהוא בחינת העביות דצמצום א', שעליה יצאו או"א דנקודים, וכיון שהיא גנוזה שם, אין בה זווג, וע"כ נגנזו עמה גם קומת או"א הפנימים, הנקרא אלף עלמין, להיותם בחינת ע"ב הגלוי כנ"ל
באורך. ונודע דעיקר כל התיקונים הוא, רק לתקן המלכות דצמצום א', בסוד דא"ס לא נחית יחודיה עליה, עד דיהבינן ליה בת זוגיה, והנה היא נגנזה לגמרי בעולם האצילות, ואיך יהיה בה תיקון בעת שאין בה שום זווג, והיא גנוזה במו"ס. וז"ס שערות דיקנא, אשר כל שורשה הוא תיקון א' דדיקנא, ששם נגלה בחינת המלכות דגניז במו"ס, כנ"ל באורך, והיא שהצמיחה והולידה לכל השערות דיקנא, כמ"ש לפנינו. אמנם בה בעצמותה גם כאן בדיקנא, אי אפשר שתהיה, בה זווג, כי אם בדרך התכללותה וביאתה בהתכללות הבינה, שהיא מדת הרחמים, דהיינו בחינת תיקון הב' שנקרא ורחום, כנ"ל שמכח השערות דתיקון א' שעלו לשם, יצאו ונצמחו שערות גם מבחינת בינה הנקרא שפה עלאה, וגם השערות של תיקון א' עצמו עלו ונתערבו עמהם, כנ"ל. אמנם עדיין לא נגלה שום המתקה בזה התיקון הב', ואדרבה, כי נגלה מיעוט נוסף על מיעוט הא', אלא אח"ז שנגלה התיקון הג', שהוא האורחא דאתפני משערא, הנמשך לפומא בסוד סליחת העון, שפירושו שהעון דבינה חזר ונתיישר והשיגה את ג"ר שלה, אשר עי"ז נעשה גם בחי' עובר על פשע, כי גם בחי' השערות השייכים לתיקון א" קבלו ג"כ אותם המוחין, ואז נתגלה כל התיקון, של יציאת המלכות דצמצום א' לחוץ בבחינת שערות דיקנא, כי עתה בתיקון ג' הזה, נתקנה בחינת המלכות דצמצום א'. והגיע בחינת תיקון להבוצד"ק דגניז במוחא סתימאה, והאלף עלמין דחתימין שמה, התחילו להתידע באיזה שיעור. וז"ש בזוהר "דתיקונא קדמאה ותנינא דדיקנא, לא היו אלא לאתבא לתליתאה" כמבואר. כי עד עתה לא היו אלא רק צמצומים נוספים, אלא עתה שחזרו הג"ר לבינה, התחיל התיקון דמלכות זו דצמצום א', שזה כל הנרצה. והבן כי משום זה נקראים י"ג תיקוני דיקנא בשם י"ג

 

 

א' תח             חלק י"ג תלמוד עשר ספירות רישא ודיקנא דא"א

 

אור פנימי

 

 

מדות הרחמים, כי כל עיקרם הוא להמתיק המלכות דצמצום א', שהיא מדת הדין, בבינה, שהיא מדת הרחמים וזכור זה בכל ההמשך.

וז"ש עוד שם (באות קכו-ג) תאנא בצניעותא דספרא, מהו דכתיב פשע: זכו עובר, לא זכו, פשע" פירוש: כמ"ש לעיל, ד"ה וענין זה. על דברי הזוהר, דהאי אורחא אתתקן לאעברא ביה, שלא נתקן שם החכמה בקביעות, שהיא בחינת הרוחא דנשיב מנקב שמאל דחוטמא, אלא בבחינת דרך לעבור בו, ולא לעמוד שם. ע"ש. וז"ש כאן, זכו עובר: כלומר, שהצדיקים הזוכים, הם מקבלים הרותא דחיי מבחינת ב' הנוקבין דחוטמא, שאז היא בבחינת עובר על פשע, כמ"ש שם, שהוא תיקונא שלים, שיש להם חכמה וחסדים, חכמה מכח העברת הרוחא דחיי בהאי אורחא, וחסדים מכח הני שערין דאשארו שמה סוחרני דהאי אורחא. אבל אם "לא זכו" דהיינו אם הם עומדים בהאי אורחא דהיינו שמקבלים הרוחא דחיי דנשיב מנקב שמאל, המאיר בקביעות, אז מתגלה להם "פשע" כלומר, שהשערות שנתערבו שם מהחומר דתיקון א' הנקרא פשע, כנ"ל המה מראים כח הצמצום שבהם. ואז גם הארת חכמה מסתלקת מהם, כי אין חכמה מתקבלת בפרצוף מבלי התלבשות באור חסדים. כנודע. וז"ש "זכו עובר, לא זכו, פשע" אכן אין זה אמור אלא בהצדיקים המקבלים מאורחא דתחות חוטמא דז"א, ולא באורחא דא"א, כי לית שמאלא בהאי עתיקא, כנ"ל.

וזה שממשיך שם (אות קכ"ז) "האי בז"א, מאי בין האי להאי, בז"א כד נחית ההוא אורחא מתחות נוקבי חוטמוי, כתיב ויחר אף ה' בם וילך. מאי וילך, דנפיק רוחא דרוגזא מאינון נוקבי, ומאן דאשכח קמיה אזיל ולא אשתכח, הה"ד כי רוח ה' נשבה בו ואיננו. באריך אנפין כתיב, ועובר על פשע, וכתיב, ורוח עברה ותטהרם": פי': כי הדברים האלו, סובבים על הציעותא דספרא
המובא לעיל, שאומר, אם זכו עובר אם לא זכו פשע. דהיינו אם התחתונים אינם מקבלים משם בבחינת העברה, מתגלה להם פשע. כנ"ל. וע"ז פרשו בזוהר, דהאי בז"א דוקא, ולא בא"א. ורק בז"א אפשר להתחתונים להתאחז בהאי אורחא בבחינת עמידה, דהיינו לקבל מבחינת נקב שמאל לבד דנשיב בהאי אורחא. ואז נאמר בהם, ויחר אף ה' בם וילך, כי אז מתגלה להם בחינת השערות דצמצום א' המעורבים שם, שהם נקראים פשע, ואור העליון המלובש בנשמות ההם, מסתלק מהם, שז"ס וילך, "דמאן דאשכח קמיה אזיל ולא אשתכח, כי רוח ה' נשבה בו ואיננו" כי החיות נסתלק מהם לגמרי, כי הסיתום דאור חסדים גורם הסתלקות אור חכמה ג"כ, כי אין אור חכמה מתלבש אלא בחסדים, כנ"ל.

מה שאין כן "באריך אנפין, כתיב, ועובר על פשע. וכתיב ורוח עברה בהם ותטהרם" דהיינו כנזכר לעיל, דלית שמאלא בהאי עתיקא, ושם נשבין רוחא דחיי מכללות ב' הנקבים, אשר הרוחא דחיי הנושב מהם, הוא רק בבחי' ועובר על פשע, שאין הפשע, מתגלה, אלא אדרבה הוא מתכפר שם, כי נכלל לגמרי במדת הרחמים, וגם הוא מקבל מהאי אורחא כמו השערות דבינה עצמם. כנ"ל באורך. וז"ש "ורוח עברה בם ותטהרם", כי אפילו השערות דבחינת פשע, נטהרו ג"כ. כמ"ש לעיל דשערא לא אתרבאי בהאי אורחא. ע"ש.

וז"ש עוד שם (אות קכ"ט) "תאנא, בשעתא דאתגלי ההוא אורחא דיקנא דעתיק יומין, כולהו מארי דיבבא ויללה ומאריהון דדינא סתימין ושתיקין וכו' " כי אלו מארי דיבבה ויללה, נמשכין מכח התיקון הא', שה"ס פשע. שנתפשטו ממנו ז"ן עלמין דיבבה, וצ"ו עלמין דיללה. כמ"ש לעיל ע"ש. ונמצא עתה, שהפשע נתכפר בהאי אורחא דתתות חוטמא דא"א, בסוד ועובר על פשע, ובסו"ה ורוח עברה בהם ותטהרם.

 

 

חלק י"ג  תלמוד עשר ספירות רישא ודיקנא דא"א         א' תט

 

רז) ד', הוא, שורת השערות הגדילים בשפה התחתונה ברוחב, תחת הפה. ה', ההוא ארחא תניינא, פנוי בלתי שער, היורד מן הפה מן

 

 

אור פנימי

 

 

וחזרו ונגלו החכמה וחסדים ותיקונא שלים, אז נשתקו מארי דיבבא ומארי דיללה ג"כ, כי גם בחינת הפשע, נכלל במוחין אלו, כנ"ל. אמנם רק בבחינת "סתימין ושתיקין" דוקא, כי אינם רשאים לקבל משם, אלא בבחינת אורחא לאעברא ביה, שפירושו בחינת הארת חכמה בחסדים, הבא מחמת ההעברה בהאי אורחא, אבל לא בבחינת עמידה, שפירושו, לקבל חכמה דרך נקב שמאל, כי אז יחזרו הני מארי דיבבה ויללה שביצירה ועשיה לקדמותם, כנ"ל, "לא זכו פשע" כי הפשע יחזור ויתגלה להם מתיקון הא' כנ"ל באורך. וזה שמדייק מזוהר "ומאריהון דדינא סתימין ושתיקין" כי לית שמאלא בא"א, וכשמתגלה אורחא דא"א, מקבלים הכל רק מבחינת אורחא לאעברא, "ולית מאן דיפתח פטרא לאבאשא" שאין עוד מציאות למי שהוא שיוכל להתאחז בנקב השמאלי. כמבואר. וזה שממשיך "ומהאי, מאן דאחיד ואזהיר לשתקאה, להאי אורחא רשים, דהוא סמנא דעתיקא קדישא" כי שורשים העליונים, מכים בכחם על השתלשלות כל הענפים שלהם עד עולם התחתון, ולפיכך אנו רואים, כשאדם רוצה להשתיק למי שהוא בהקפדה, הוא מזהיר אותו, בדרך הנחת אצבע על האי אורחא דתחות החוטם שלו. ואומר הזוהר, שזה בא לנו משורש העליון שבעתיקא קדישא, כי בהגלות האי אורחא דתחות חוטמא בעתיקא קדישא, נמצאים כל מאריהון דדינא סתימין ושתיקין, כנ"ל. וז"ש "דהוא סמנא דעתיקא קדישא" דהיינו כמבואר.

והנה בי"ג מדות הרחמים שבתורה, נקרא התיקון הג' הזה בשם, וחנון. שפרשו ז"ל, עושה חסד חנם ואע"פ שאינו הגון ואינו כדאי. ונודע, שהשמות שבתורה הם בערך המקבל את התיקון, והנה נתבאר לעיל,
שזה האורחא, הוא גילוי הארת חכמה רק לבינה, להיותו בשפה עלאה שהיא בינה, וא"כ הוא מספיק רק לבחינת סליחת עון, ולא לכפרת פשע, שהיא בחינת המלכות דצמצום א'. ועכ"ז מספיק התיקון הזה גם לכפרת פשע, בסוד ועובר על פשע, כנ"ל. וע"ז נקרא בשם חנון, דהיינו אע"פ שאינו הגון ואע"פ שאינו כדאי, מ"מ הוא מתכפר ע"י התכללות בבינה. ונמצא השם שבמיכה הוא, ועובר על פשע, כי מצד העליון נבחן שהוא עובר עם הרוחא דחיי ומכפר גם הפשע, ומצד התחתון המקבל התיקון נקרא וחנון, להורות, שעדיין אינו כדאי להרוחא דחיי, ומ"מ מקבל, אותו, כמי שהוא כדאי לו.

רז) תיקון ד' הוא שורת השערות הגדילים בשפה תחתונה ברוחב תחת הפה. תיקון ה', ההוא אורחא תנינא פנוי בלתי שער, היורד מן הפה מן אמצעו ומפסיק באמצע השפה התחתונה, ויורד עד שבולת הזקן. והוא מכוון תחת ההוא אורחא אחרא עלאה שעל הפה: אלו הב' התיקונים מובאים בזוהר נשא (דף קל"א. ובזוהר ע"פ הסולם אות ע"ז וע"ח) וז"ל. תיקונא רביעאה: מתתקן שערא ונחית תחות פומא, מרישא חדא לרישא חדא, בתקונא שלים. תיקונא חמישאה: תחות פומא נפיק אורחא אחרא בשקולא דאורחא דלעילא, ואלין תרין אורחין רשימין על פומא מכאן ומכאן עכ"ל.

פירוש: אחר שכבר נגמר תיקון הב' והג' והשערות דתיקון א', שהם מבחינת מלכות דצמצום א' עלו ממקומם מלחי התחתון למקום בינה, שהיא השפה עלאה שבלחי העליון, והוציא מכחו, בחינות שערות, גם ממקום בינה, שהם השערות דשפה עלאה הנקרא נושא עון, כנ"ל. שהוא תיקון ב', שגם שערותיו עצמו נתערבו בהם, כנ"ל, אשר משום זה, קבל ג"כ את הרוחא דחיי

 

 

 

א' תי              חלק י"ג תלמוד עשר ספירות רישא ודיקנא דא"א

 

אמצעו, ומפסיק באמצע השפה התחתונה, ויורד עד שבולת הזקן, והוא מכוון תחת ההוא ארחא אחרא עלאה, שעל הפה כנזכר.

 

אור פנימי

 

 

שנתגלה בהאי אורהא שעל גבי שפה עלאה, בסוד ועובר על פשע, כנ"ל שהוא תיקון הג'. הנה מיתוק זה הספיק רק לשעתו, עד שנשתתקו מחמתו מארי דיבבה ויללה, כנ"ל. אמנם מתוך שכל התיקון הגדול הזה נעשה במקום בינה עצמה, דהיינו בשפה עלאה, ולא במקום אחיזתם של השערות דתיקון הא', שהיא לחי התחתון, ע"כ עוד נשאר מקום לאלו מארי דיבבה ויללה, לחזור ולהתעורר ולהתאחז בשערות דתקון הא', וכדי לתקן זה, נתקנו אלו ב' התיקונים שבשפה עלאה, גם בשפה תתאה, דהיינו בלחי התחתון במקום אחיזתם האמיתי של השערות דתיקון א', ובזה נטתתקו מאריהון דדינא לנצח, ואלו ב' התיקונים הם: א' שבולת הזקן שמתחת השפה תתאה, שנמשכו כאן, מן השערות דתיקון א', שהיו מעורבים בשערות דשפה עלאה, שכל תיקונם היה רק בסוד ועובר על פשע, כנ"ל, שעתה הם נתעוררו מחדש בכח הצמצום שבהם מתיקון הא', וכיון שהשערוה שמבחי' הבינה כבר נגלה בהם בחינת ג"ר, ע"י האי אורחא, ע"כ הוכרחו לירד משם ולבא למקומם עצמם שהוא בשפה תתאה. וב' הוא, נשיב רוחא דחיי דחוטמא דא"א באורחא דתחות חוטמא, ומשם עבר ובא לשפה תתאה, והוציא שם ג"כ בחינת אורחא בדוגמא לאורחא עלאה, ונמשכה הארת ג"ר גם בשערות דשפה תתאה, וזה תיקון החמישי. הרי שאלו ב' התיקונים: הרביעי והחמישי הם העתקת ב' תיקונים העליונים משפה עלאה, על שפה תתאה, ונעשה התיקונים האלו, בהחומר ובהמקום של השערות דתיקון הא' בעצמו, באופן שכל ההבחן מב' התיקונים שבשפה עלאה, לב' התיקונים שבשפה תתאה הוא, כי חומר השערות דשפה עלאה היו מהתמעטות הבינה, וכן מקום אחיזת השערות
היה, מקום בינה. אבל חומר השערות דשפה תתאה, הוא חומר של מלכות דצמצום א', שהיו מעורבים בשערות דמפה עלאח, שיצאו משם ונתקנו בשפה תתאה. והמקום דשפה תתאה הוא בלחי התחתון, שהוא מקום מלכות עצמה.

וז"ש שם בזוהר "מתתקן שערא ונחית תחות פומא" דהיינו כמבואר, שאלו השערות השפה עלאה נתקנו ונבררו מחדש, כדי שיתגלו לעצמם אלו השערות המעורבים שם מבחינת תיקון הא', ואחר שנמצאו ונגלו, ירדו למקומם מתחת השפה תתאה, כי לא יכלו עוד לעמוד שם, מחמת שנתגלה שוב כח הצמצום שבהם, והיו מוכרחים לירד למקומם. וע"כ נחתי תחות פומא.

ובזוהר שם (דף קל"ג ע"א ובזהר ע"פ הסולם אות ק"ל) מבואר יותר, וז"ל, תקונא רביעאה: מתתקן שערי תחית תחות פומא מרישא חדא לרישא חדא, הח"ד לשערית נחלתו, כד"א ונשאת תפלה בעד שארית הנמצאה, הנמצאה ממש. שארית, דכתיב שארית ישראל לא יעשו עולה. עכ"ל. פירוש: כי בחינת הנחלה והמנוחה,שנעשה ע"י ב' התיקונים שבשפה עלאה, נתתקן ונתברר מחדש, ונמצא בהם, אלו שארית השערות שנתערבו בשערות של שפה עלאה, שעלו לשם מתיקון הא' דמצר הזקן, כי האי אורחא שבמקום בינה אינו מספיק בשבילם, כנ"ל, וז"ס שארית נחלתו, וז"ס שארית הנמצאה, כי מה שהיה מתחלה ועובר על פשע, חזר ונתגלה ונמצא, וז"ש "הנמצאה ממש" כלומר,שמתחלה היתה נעלמה,בסוד ועובר על פשע, ועתה נמצאה, וזה שאמר "שארית ישראל לא יעשו עולה", כלומר, שזה התיקון הד', שהוא גילוי השארית והבאתו לשפה תתאה, הוא בא, כדי שאלו הנשמות הנמשכות מבחינת

 

 

חלק י"ג              מבוא שערים            רישא ודיקנא דא"א א' תיא

 

אור פנימי

 

 

השערות האלו, לא יעשו עולה, כלומר, שלא יפלו לידי מארי דיבבה ויללה, היכולים עוד אחר ב' התיקונים הראשונים להתעורר פעם, וע"כ חזרו ויצאו אלו התיקונים פעם שנית, בחומר ובמקום של התיקון הא' עצמו. כנ"ל. ואז יש בטחון, ששארית ישראל לא יעשו עולה כנ"ל. כי אחר שנתקנו השערות דתיקון הא' בבחינתם עצמם, ובמקומם, יש בטחון שישתתקו מארי דדינא לנצח.

והנה צורת גידולם של השערות, גם כאן כמו בשפה עלאה, הוא מרישא חדא לרישא חדא. שהם בחינת ימין ושמאל, ואע"פ דלית שמאלא בהאי עתיקא. מ"מ הם נרשמו כאן בבחינת שרשים שאינם מתגלים במקומם, אלא שהם מתגלים כן בתחתונים, בדומה לב' פאתי הראש וב' תפוחין קדישין, וב' נוקבי דחוטמא, שבא"א עצמו נחשבים לא', ולא לב' תיקונים מיוחדים, ומה שנרשמו בשנים, הוא משום שכן מתפשטים ונגלים למטה בז"א.

והשמות של תיקון ד' וה' שבתורה, הוא ארך אפים. שזה מורה: כי אחר שכבר נתקן אורחא עלאה בסוד ועובר על פשע, וגם השערות דתיקון א' כבר קבלו תיקונם ע"י אורחא עלאה, ונשתתקו כל מארי דיבבא ויללה כנ"ל, מ"מ חזר הבירור על שערות השפה עלאה, כדי לברר מהם השערות דתיקון א' המעורבים שם, הנקראים פשע, ולהוציא אותם מכלל התיקון דשפה עלאה, ולהחזירם לבחינת צמצומם הקודם, ונגלה עליהם האף והדינים פעם שנית, כי ע"כ ירדו משם ובאו לשפה תתאה, כנ"ל באורך. ולפיכך הם נקראים ארך אפים, כי בעת שנתגלה תיקון הד' מטרם שבא תיקון הה', חזר ונגלה כח האף למטה בז"א, ובב' עלמין יצירה ועשיה, חזרו ונתעוררו שם מארי דיבבא ומארי דיללה, שזה נבחן להארכת אפים, שע"ז רמזו ז"ל מאריך אפו וגבה דליה, כי ע"י אריכת אפים חזר ג"כ האי אורחא דלעילא ובאלשפה תתאה, שע"י זה
ישתתקו הדינים לנצח, ונמצא שמה שהאריך אפו, ושוב ניתן כח לדינים ולמארי דיבבא ויללה, לא היה זה אלא לפליטה גדולה, שעי"ז יהיה בטחון שלא יוכלו עוד להתעורר לעולם. ולפיכך השם הזה ארך אפים כולל ב' ביחד, שהם השבולת שבשפה תתאה, שהוא תיקון ד' עם אורחא תתאה המקיף לשבולת, שהוא תקון ה', מטעם שלא נגלה הטובה הגדולה שבאריכת אפים, מטרם שחזר ונגלה גם האורחא תתאה. כנ"ל. וכל זה הוא רק בהבחן המקבל, שהוא ז"א, שבו אי אפשר לחשוב את גילוי השבולת לתיקון מטרם שיתגלה גם האורחא, כי עם גילוי השבולת, נגלה בו כמו קלקול, כנ"ל, אלא אח"כ שנגלה גם האורחא, אגלאי מלתא מלתא למפרע, שגם השבולת שירד בשפה תתאה היה לתיקון גדול, כדי להכניע מארי דדינין במקומם עצמם, כנ"ל. ולפיכך בי"ג מדות שבתורה נחשבים שניהם בשם אחד. כמ"ש הרב.

אמנם בשמות די"ג מדות שבמיכה, שהם מתבארים בערך המשפיע והמתקן אותם, כנ"ל. הנה הם ב' שמות מיוחדים. כי כלפי המתקן נחשבים גם השערות דשפה תתאה שנתגלו אצלו, לתיקון גדול ולמדה של רחמים, כי עשה זה כדי למתקו בהמתקה של קיימא כנ"ל. וע"כ התיקון הד' נקרא לשארית נחלתו, ע"ש בירור השארית מתוך שערות השפה עלאה, השייכים להחומר של תיקון א', ולהורידו לשפה תתאה, שהוא בלחי התחתון, ומקום המלכות עצמה. כנ"ל בזוהר. ולכן התיקון הה' נקרא "לא החזיק לעד אפו" כי זה האף שנגלה מחמת גילוי השארית במקום שפה תתאה, לא החזיק אותו לעד ח"ו, אלא חזר והשפיע הרוחא דחיי דרך אורחא שע"ג שפה עלאה, והביא הרוחא דחיי גם לשפה תתאה. וע"ז רומזים ב' החקיקות שבאמצע השפתים, המכוונים זה כנגד זה, כמ"ש שם בזוהר "ואלין תרין אורחין,

 

 

א' תיב           חלק י"ג תלמוד עשר ספירות רישא ודיקנא דא"א

 

אור פנימי

 

 

רשימין על פומא מכאן ומכאן" שהם רומזים על העברת אורחא עלאה דתחות חוטמא באמצע השפה עלאה, דרך האמצע דשפה תתאה המכוון כנגדו, ועושה אורחא גם בשפה תתאה מסביב השבולת. וע"כ ב' החקיקות מזדמנים זה אל זה.

וצריכים עוד להבין, למה בתורה נקרא אפים, לשון רבים, ובמיכה נקרא לא החזיק לעד אפו לשון יחיד. ולא כתיב אפיו, לשון רבים. והענין הוא, כי הני שערות השפה תתאה הנקרא שבולת הזקן, שה"ס שארית הנמצאה, כנ"ל, שהשערות דתיקון הא' שנתערבו בשפה עלאה, נתבררו וירדו לשפה תתאה. כנ"ל. אין הפירוש, שחזרו השערות דמלכות דצמצום א' בלבד דהיינו בלי שום מיתוק וחיבור עם הבינה, רק כמות שהם בתיקון הא' באו בשפה תתאה. כי אם היה כן, לא היו צריכים אלו השערות דתיקון הא' לבא לשפה תתאה, אלא שהיו יכולים להתקן במקומם במצר הזקן עצמו. אלא אלו השערות שעלו מתיקון א' ע"ג שפה עלאה ונתערבו שם, כבר קבלו לתוכם השיתוף דמדת הרחמים, על ידי עליתם ויניקתם ממקום בינה, וע"י תערובתם בהשערות דשפה עלאה, באופן שאפילו אחר שנבררו לעצמם, וירדו משם לשפה תתאה, נמצאים ג"כ ממותקים עוד במדת הרחמים, כי אין העדר ברוחני, וכיון שנתערבו ונתחברו פעם עם ה"ר, שוב אין מתפרדים זה מזה לעולם. אלא שיש להבחין כאן ב' בחינות בחיבור הזה: א', התכללות מלכות בבינה, וב', התכללות בינה במלכות. וזה כל ההפרש בין השפה עלאה לתתאה, כי השערות דשפה עלאה, אע"פ שנבחנים שיצאו מבחינת בינה עצמה, יש בהם גם התכללות המלכות, כי מבינה לבדה לא יתכן כלל שיצאו ממנה שערות. וכן אלו השערות שירדו לשפה תתאה כלולים ג"כ מבחינת בינה, כי במלכות לבדה לא יתכן שום זווג, אלא ההפרש הוא, כי
השערות דשפה עלאה עיקרם הם בינה, ומלכות שבהם היא רק בחינת התכללות לבד. והשערות דשפה תתאה עיקרם הם מלכות, ובחינת בינה שבהם היא רק בחי' התכללות בלבד.

ולפיכך הם נקראים בתורה בשם אפים, להורות על בחינת ב' ההין הכלולות בהן, שעצמותה היא ה"ת, וכלולה ג"כ מה"ר כנ"ל. וכבר נתבאר לעיל (דף א' שע"ז ד"ה ונתבאר) שכן הוא בכל המ"ן שבעולמות, שהם כלולים מב' מלכיות, אשר החימום בא בהכרח מבחינת מלכות דצמצום א'. אמנם הזווג, הוא רק על בחינת מלכות דצמצום ב', משום שאין זווג במסך דצמצום א' באצילות, מחמת הגניזה של המלכות הזו ברדל"א. כמ"ש שם. שז"ס טוחנות מ"ן לצדיקים, וז"ס אין טפה א' יורדת מלמעלה אא"כ טפים עולות כנגדה מלמטה. כי אע"פ שהם נטחנו ונתערבו יחד, מ"מ טפת המ"ד באה בעיקר על הטפה דצמצום ב'. ע"ש. וז"ס מה שתיקון ה' נקרא במיכה בלשון יחיד "לא החזיק לעד אפו" כי השמות שבמיכה הוא כלפי המשפיע, כנ"ל, ומן המשפיע אינו יורד אלא טפה א', משא"כ בתורה שהוא כלפי המקבל, נקרא בשם "אפים" כי יש שם במ"ן ב' בחינות מלכיות, שהן ב' ההין כנ"ל, והבן היטב.

ונתבאר היטב, כי בחינת התיקון דאורחא זו, אי אפשר שתתגלה בבחי' השערות דמצר הזקן, שהם תיקון הא' משום שאין זווג במלכות דצמצום א' כנ"ל. אלא רק השפה תתאה, אע"פ שהיא ג"כ מבחינת השערות דמצר הזקן, אמנם הם כבר עלו ונתמתקו פעם בשפה עלאה במדת הרחמים, כנ"ל, וע"כ גם בירידתם למטה בשפה תתאה הם ג"כ כלולים בה"ר, וע"כ יתכן בהם זווג, שתתגלה בהם האי אורחא.

וז"ש שם בזוהר (דף קל"ג ע"ב ובזהר ע"פ הסולם אד"ר אות קל"ה) תנא בכל אתר דבהאי עתיקא טמירא דכלא,

 

 

 

חלק י"ג              מבוא שערים            רישא ודיקנא דא"א א' תיג

 

אור פנימי

 

 

אורחא אתגלייא, טב לכלהו דלתתא, דהא אתחזי עיטא למעבד טב לכלא. מאן דסתים ולא אתגליא לית עיטא, ולית מאן דידע ליה, אלא הוא בלחודוי, כמא דעדן עלאה, לית דידע ליה אלא הוא עתיקא דעתיקי. ועל האי כתיב, מה גדלו מעשיך ה'. עכ"ל, פירוש: כי ענין הגילוי של אורחא בשפה תתאה, נבחן לעצה עמוקה מצד המאציל, כדי להעביר בחינת הדינים גם מבחינת הנשמות הנמטכות ממלכות דצמצום א', אשר אין שום זווג נוהג עליה באצילות, כנ"ל. כי ע"כ נמשכו מארי דיבבא ויללה מהתיקון הא', כנ"ל, אמנם המאציל העליון המציא עצה בעדם, והוא, כי העלה השערות דמצר הזקן על השפה עלאה, בתיקון הב', ואח"כ בתיקון הג' שנתמתקו בהאי אורחא דתחות חוטמא, ואח"כ בתיקון הד', שירדו לשפה תתאה, וקבלו מיתוקם בתיקון הא', אשר אז נשתתקו גם מארי דיבבה ויללה הנאחזים בנשמות דצמצום א'. כנ"ל. וז"ש "אורחא אתגלייא טב לכלהו דלתתא, דהא אתחזי עטא למעבד טב לכלא", כלומר, כי עתה נתגלה עצה למעבד טב, גם עם אותם הנשמות הבאות ממלכות דצמצום א', וז"ש למעבד טב לכלא. כי לולא האי עיטא, לא היה שום תיקון לאותן הנשמות, משום שבחי' מלכות דצמצום א' שהיא שורשם, אינה באה לעולם לכלל זווג, והיו הנשמות ההן נידחות ח"ו אמנם עתה אחר שנתמתקו פעם בשפה עלאה תוך ה"ר, ואח"כ באו למקומם בשפה תתאה הנה נעשה המלכות דצמצום א' ראויה שיהיה עליה זווג, מחמת השתתפותה בה"ר, כנ"ל. וקבלו הנשמות הנ"ל תקונם השלם.

וזה שממשיכים שם, "מאן דסתים ולא אתגלייא לית עיטא" כלומר, בבחינת מצר הזקן, שהוא תיקון א', דסתים ולא אתגלייא, כי לא היה שם זווג, רק שקבלו מהזווג הגדול דפה דעתיק דרך מו"ס כנ"ל, לית עיטא שם, כי הזווג הזה לא הועיל אלא
לעלמא קדמאה הנמשך מבינה, אבל לב' עלמין תתאין לא היה שום עצה, כי נעשו אז למארי דיבבא ויללה, כנ"ל. וזה שממשיכים "ולית מאן דידע ליה אלא הוא בלחודוי" כלומר שאין שם ידיעה, שפירושו זווג, אלא רק לעתיק בלבד, כי מלכות דצמצום א' אינה משמשת רק בעתיק, כנ"ל, וז"ש "כמא דערן עלאה לית דידע ליה אלא הוא עתיקא דעתיקי" כי ע"כ נגנזו או"א הפנימים בעדן עלאה, שהוא מו"ס, ולית דידע ליה אלא עתיקא דעתיקין, כי ע"כ נקרא המו"ס אלף עלמין דחתימין בעזקא דכיא. משום שאין ידיעה וזווג בהמלכות הזו, רק בעתיקא. כנ"ל. אמנם ע"י עברם דרך שפה עלאה נעשה עצה למעבד טב לכלא. כי נעשה עליה זווג מבחינת השתתפותה במדת הרחמים, שהוא ה"ר. כנ"ל.

והנה כל הנאמר לעיל בהאי אורחא שבשפה עלאה, נוהג ג"כ בשפה תתאה, בלי שום הפרש כל שהוא. כמ"ש שם בזוהר (אות קל"ד) "דתניא אורחא עלאה דדיקנא קדישא, דאיהו נחית תחות נוקבי דחוטמא דעתיקא, והאי אורחא דלתתא שקילן אינון בכלא, דא לעילא ודא לתתא, לעילא עובר על פשע, לתתא לא החזיק לעד אפו. ותנינן, לא החזיק, דלא אית אתר למיתב, כמא דלעילא יהיב אתרא לאעברא, כך לתתא יהיב אתר לאעברא" פירוש: דהאי אורחא דלתתא, מקבל ג"כ מהרוחא דחיי דנשיב מתחות ב' נוקבי דחוטמא דא"א כמו האורחא עלאה, (ומה גם שהוא מקבל אותו דרך האורחא עלאה, כנ"ל), וע"כ הם שקילין כחדא, וכל מה שנתבאר לעיל בתיקון הג' באורחא עלאה, נוהג הכל גם בהאי אורחא תתאה. וכמו דאורחא עלאה אתתקן רק בבחינת דרך לעבור בו, ולא בבחינת עמידה, כמ"ש לעיל בתיקון ג' עש"ה. כן האי אורחא דלתתא נתקן רק בבחינת דרך לעבור בו, ולא בבחינת עמידה.

 

 

 

 

א' תיד           חלק י"ג תלמוד עשר ספירות רישא ודיקנא דא"א

 

רח) ו', הוא המקום אשר תחת התיקון הא', מראשית זויות נצבות של הלהי התחתון, שמשם מתחיל התרחבות הזקן, ומסתיים עד כנגד מקום הפה, וכל אותם ב' צדדין, נקראין תיקון א', כנ"ל בתיקון הא'.

 

אור פנימי

 

 

וז"ש "ותנינן לא החזיק, דלא אית אתר למיתב" פי': כי המקום הזה נתקן רק בבחינת דרך להעביר החסדים שמה, והחסדים מקבלים הארת חכמה דרך העברה, שה"ס הזווג דב' נוקבי חוטמא בא"א, כנ"ל באורך, אבל לא נתקן למיתב שמה, שהוא בחינת נקב שמאל בלבד, שמשם נמשך בנקב שמאל דחוטמא דז"א, בסו"ה ורוח נשבה בו ואיננו, כנ"ל. ולכן, הרוח דנקב שמאל עצמו, לא יהיב אתר למיתב שם, כי בזה היו המקבלים מתבטלים לגמרי, ורוח נשבה בהם ואינם. וז"ש שם (אות קל"א) "כד"א וחמת המלך שככה, שכיך מרוגזיה. דבר אחר, שכיך ברוגזיה" פי': כי הני דלתתא בבי"ע, שרצו לקבל מהאי אורחא בבחינת עמידה, הנמשך מנקב שמאל בלבד, נאמר עליהם ויחר אף ה' מאד. שאז אמר משה, הרגני נא הרוג ואל אראה ברעתי, שהוא דיני דדינא, שאין עוד במציאות דין יותר קשה בהעולמות, כמ"ש שם בזוהר, (אות קל"ב) ע"ש. וכל זה נמשך מהרוחא דחיי דחיין דנקב שמאל, כנ"ל. ועי"ז נשתתקו כל מארי דדינא, שלא יתאחזו שם, כי לא יוכלו לסבול הדין הקשה הנ"ל, דנשיב מנקב שמאל. וז"ש שם, "לעילא עובר על פשע, לתתא לא החזיק לעד אפו, ותנינן, לא החזיק דלא אית אתר למיתב, כמא דלעילא יהיב אתרא לאעברא, כך לתתא יהיב אתר לאעברא" כי ע"י הרוגז הגדול המגלה לכל הני הרוצים להתאחז שם בבחינת ישיבה ועמידה, משתתקים כל מארי דדינא, והנשמות שבבי"ע יכולות לקבל חסדים מגולים בהארת חכמה אפילו אותן הנשמות מבחי' מלכות דצמצום א', כי הדינים
מתפרשים מהן, משום שלא יוכלו לקבל משם ולהאחז שם, כי הרוחא דנקב שמאל נושב עליהם ומכלה אותם. וז"ש "שכיך ברוגזיה" כלומר, שהרוגז הגדול עצמו הוא משכך כל הדינים. וז"ש "לא החזיק דלא אית אתר למיתב" כי אין מקום לדינים להתאחז שם, משום הרוגז הגדול המכלה אותם, כנ"ל. וז"ש "כמא דלעילא יהיב אתרא לאעברא, כן לתתא יהיב אתר לאעברא" כי ע"י זה נעשה שם מקום לחסדים לעבור דרך שם ולקבל חכמה בדרך העברה, והחסדים המגולים ההם מושפעים גם לנשמות הנמשכות ממלכות דצמצום א'. ואין שום פחד שיתקרבו אליהן הדינים לינק מהן, כי כבר נתרחקו מכל בחי' הרוחא דחיי ההוא, ופחד ה' עליהם שלא יתמו ויגוועו לגמרי, מפאת רוחא דנשיב עליהם מנקב השמאל. ועם זה תבין ביותר, למה נתקן האורחא דא, מתחות ב' נוקבי דוקא, כי שניהם באים בתיקון האורחא ההוא, מנקב שמאלא הנכלל בימינא, נעשה האורחא להפסיק השערות משם, ובחינת נקב השמאלי מכלה כל מארי דדינא משם.

רח) תיקון ו': הוא המקום אשר תחת התיקון הא', מראשית זויות נצכות של הלחי התחתון, שמשם מתחיל התרחבות הזקן, ומסתיים עד כנגד מקום הפה. וכל אותם ב' צדדים נקראין תיקון אחד, כנ"ל בתיקון הא': דברים אלו מובאים בזוהר נשא (דקל"א ע"א. ובזהר ע"פ הסולם אד"ר אות ע"ט) וז"ל תקונא שתיתאה ממתקן שערי וסליק, ונפיק מלרע לעיל לרישא דפומא, וחפי תקרובתא, דבוסמא טבא עד רישא דפומא דלעילא, ונחית שערא לרישא דפתחא דאורחא תתאה דפומא, עכ"ל.

 

 

חלק י"ג              מבוא שערים            רישא ודיקנא דא"א א' תטו

 

אור פנימי

 

 

וכדי להבין התיקון הו' והז' צריכלם להבין היטב, כל בחינת המוחין שנתקנו בה' התיקונים הראשונים בדרך כללות. וכדי שלא להאריך בזה, נדמה זה, לסדר גידולם של המדרגות דז"א, שנתבארו היטב בדברי הרב לעיל, בחלקים י' י"א וי"ב. ומתחתון ילמד העליון. כי תיקון א' דדיקנא, הוא עצם החומר של הדיקנא, שנתגלה מבחינת הבוצד"ק הגנוז במו"ס כמ"ש הרב לעיל (דף א' שס"ה אות קמ"ט וק"ע) שפירושו, מגבורה דעתיק שהיא בחינת מלכות דצמצום א', המלובשת במו"ס, שאין שום זווג נוהג עליה באצילות, מכח שנגנזה ברדל"א, כנ"ל באורך, ושם כלולים ג"כ בחינות הכלים דאח"פ שעלו ונבררו בעת יציאת קומת הע"ב הגלוי, כנ"ל, ע"ש. ונמצא ששערות דיקנא בעת יציאתם שם במצר הזקן, היו חסרי תיקון לגמרי, להיותם מבחי' המלכות דצמצום א' שאינה ראויה לזווג. ולפיכך היו צריכים לכל הפרטים שנתבארו בעיבור יניקה מוחין דז"א. והוא להיפך, שכל עניני עיבור יניקה מוחין דז"א, נמשכו מכאן. והנה תחילה הם צריכים להכלל במדת הרחמים בבחינת הקטנות, דהיינו במדרגת העבור, שפירושו, לעלות ולהכלל בהזווג של העליון במקום העליון, משום שאין לו עוד מציאות תיקון באנפי נפשיה. וז"ס תיקון ב' וג', ששערות דמצר הזקן, נמשכו ממקומם מלחי התחתון ועלו על השפה עלאה תחות חוטמא, במקום לחי העליון. שהוא בחינת בינה, כנ"ל, שזה דומה לעלית ז"א בסוד העיבור למעי הבינה, וקבל שם ו"ק וג"ר דנפש, כמבואר היטב בחלק י' ע"ש. כן ממש כאן, כי בתיקון ב' קבלו השערות דמצר הזקן בחינת ו"ק דעיבור, מתוך חיבורם ותערובתם בשערות דשפה עלאה, שהשערות האלו הם מבחינת בינה עצמה, והיו לבחי' מ"ן דו"ק, כנ"ל באורך, הרי שהזווג דבחינת ו"ק אלו נעשה במקום
בינה, ובשערות של בינה, אלא השערות זמצר הזקן מתחברים עמהם בהזווג כמו עיבור במעי אמו, בבחינת אוכל מה שאמו אוכלת, שפירושו, שמקבל השפע היוצא בהזווג דאמו. ואח"כ שנתגלה תיקון הג', שהוא האורחא דתתות חוטמא, ששם יצאו הג"ר ע"י הרוחא דחיי דנשיב מתחות ב' נוקבי דחוטמא דא"א, כנ"ל. הנה גם הג"ר האלו, היו בחינת ג"ר לצורך השערות דבינה, אלא כיון שגם השערות דמצר הזקן היו שם, קבלו הם ג"כ בחינת ג"ר אלו, דהיינו ג"כ בסוד אוכל מה שאמו אוכלת, כי עדיין הם נמצאים בלחי העליון ששם מקום בינה.

ואח"כ בתיקון הד', נולדו וירדו למקומם עצמם, שהוא, דומה ללידת ז"א ויציאתו ממעי הבינה למקומו עצמו. וע"י יניקה ב' שנים, הוא מקבל בחי' ו"ק דרוח מאמא. כן אלו השערות דמצר הזקן נבררו מתוך השערות דשפה עלאה וירדו למקומם ללחי התחתון, תחות שפה תתאה, הנקרא שבולת הזקן, ושם קבלו בחינת ו"ק דרוח. ואח"ז בתיקון ה', שנתגלה האורחא גם לתתא בשפה תתאה, קבלו גם הם בחינת ג"ר, אלא שזה הוא ג"ר דרוח. שזה דומה לעיבור ב' דיניקה דז"א, הבא לאחר ב' שנים דיניקה, עד היותו בן ט' שנים ויום א', שאז מקבל ג"ר דרוח הנבחנים עוד למוחין דקטנות. וז"ס שהאי רוחא דנשיב מתחות ב' נוקבי דא"א, נקרא רוחא דחיי, כי הוא רק בחינת רוח, אלא שהוא ג"ר דרוח המוריד בחינת ה"ת מעינים, ומחזיר אח"פ אל המדרגה, שבזה נשלמים הכלים בבחינת ע"ס שלמות, ואז ראוי לעיבור ג' כמ"ש בז"א, לאחר ט' שנים ויום א'. שאז מקבל ו"ק וג"ר דמוחין דהולדה. שהם שמות דהויות.

ולפי"ז תבין גם כאן, כי לאחר שנשלמו השערות בהאי אורחא דתחות חוטמא, וקבלו השלמת כלים וג"ר הגיע הזמן לעלות לעיבור ג' לצורך המוחין דגדלות, דהויות. וזהו ענין

 

 

א' תטז           חלק י"ג תלמוד עשר ספירות רישא ודיקנא דא"א

 

אור פנימי

 

 

תיקון הו', כי כאן מקבלים השערות דיקנא בחינת הו"ק דמוחין דגדלות שלהם, כמ"ש לפנינו.

וז"ש בזוהר "מתתקן שערא וסליק ונפיק מלרע לעיל לרישא דפומא" דהיינו כמו בתיקון הב', שעלו מבחי' לחי התחתון ובאו בבחינת עיבור בלחי העליון בשערות השפה עלאה, כן כאן באו שוב בבחינת עיבור ג' ועלו עד רישא דפומא לעילא, ששם מקום לחי העליון. וז"ש "וחפי תקרבותא דבוסמא טבא ער רישא דפומא דלעלא" דהיינו, שנעשו שם ברישא דשפה עלאה לבחינת מ"ן, המכונה תקרבותא דבוסמא טבא, וז"ש "ונחית שערא לרישא דפתחא דאורחא תתאה דפומא" כי אחר שקבלו הזווג במקום לחי העליון, דהיינו ברישא דפומא דלעילא, יצאו משם וירדו למקומם בלחי התחתון, ונתפשטו במרחב גדול, ונתאחזו שוב בארחא תתאה שמתחת השפה תתאה, וז"ש "ונחית שערי לרישא דפתחא דאורחא תתאה דפומא" כי קבלו שם שוב בחינת הג"ר שלהם ממקומם. אמנם הרויחו כאן בחינת התפשטות השערות במרחב גדול על כל הלחי התחתון, מן זויות הנצבת של הלחי הזה, עד רישא דפומא דלעילא ועד תחתית הלחי. וענין התפישטות הזו מורה על ריבוי החסדים שקבלו מבחינת בינה מבחינת החסדים המכוסים שלה, דהיינו מג"ר דבינה, כי מקודם לכן, מטרם שנשלמו הע"ס דכלים שלהם ע"י האורחא תתאה. לא יכלו לקנל ההסדים כי אם מו"ק דבינה דהיינו רק בהינת רוח, אבל עתה כיון שכבר נשלמו בעשרה כלים יכולים לקבל החסדים מג"ר דבינה עצמה, דהיינו בסוד כי חפץ חסד הוא. וע"כ נקרא תיקון הזה בשם מרחב הזקן, כי הם בעיקר בחינת הרחבה דג"ר דאמא, שהם חסדים מכוסים כנ"ל. והם ו"ק דגדלות ונשמה.

ודברים אלו מבוארים שם בזוהר (דף קל"ג ע"ב. ובזהר ע"פ הסולם מאות קל"ז-
קמ"א) וז"ל "קם רי ייסא פתח ואמר, וחסדי מאתך לא ימוש, וכתיב, ובחסד עולם רחמתיך. הני קראי קשיין אהדדי, ולא אקשו, דתנינן, אית חסד ואית חסד, אית חסד דלגו, ואית חסד דלבר, חסד דלגו הא דאמררן, דעתיקא דעתיקין והיא סתים בסטרא דא דדיקנא, דאקרי פאת הזקן וכו'. והאי דכתיב וחסדי מאתך לא ימוש, חסד דעתיק יומין. ובחסד עולם, חסד דאקרי חסד עולם, והאי הוא אחרא דז"א, דכתיב, אמרתי עולם חסד יבנה. והאי חסד דעתיק דעתיקין הוא חסד דקשוט, וחסד דקשוט לאו בחיי גופא אתמר, אלא בחיי דנשמתא, ובגין כך כתיב, כי חפץ חסד הוא" עכ"ל.

פירוש: כי מקשה, שבפסוק אחד אומר וחסדי מאתך לא ימוש, שהמשמעות שאור החסד הוא בחינת נצחיות, שלא ימוש לעוקם. ובפסוק אחר כתיב ובחסד עולם רחמתיך, שמשמע, שאינו נוהג אלא בימי עולם, שהוא בחינת שתא אלפי שני, ואינם נצחיות, גם נודע, שעולם הוא מלשון העלם, שרומז על בחינת ו' קצוות והסרון ג"ר, ועל שם העלם הג"ר נקרא עולם. ונודע, שההפרש הוא מג"ר אל ו"ק. אשר ו"ק הם מטולטלים מרחמים לדין ומדין לרחמים, כמ"ש הרב בחלק י"ב. ונמצא חסד עולם, שהוא בחי' ו"ק, והוא ההיפך מהכתוב וחסרי מאתך לא ימוש, שהוא בחינת ג"ר, שאין בהם דין כלל, ואינם מטולטלים כמו הו"ק. וזה שתרץ כ' יש חסד פנימי ויש חסד חיצון, אשר החסד הפנימי הוא חיי דנשמתא, שהיא בחינת הג"ר דבינה, שהיא אור נשמה וג"ר, ששום דין אין בה, בהיותה תמיד בסוד כי חפץ חסד הוא, ועל החסד הזה כתיב וחסדי מאתך לא ימוש, כי הוא בחינת נצחיות וג"ר, שאין לו הפסק. וחסד הזה הוא בחינת חסדים מכוסים, שפירושם שאינם מקבלים לתוכם הארת חכמה, ע"ד שנתבאר לעיל בסוד הם' דצל"ם ע"ש. וז"ש "חסד דלגו הא דאמרן דעתיקא דעתיקין הוא סתים בסטרא דא

 

 

חלק י"ג              מבוא שערים            רישא ודיקנא דא"א א' תיז

 

רט) ז', הוא ב' תפוחין קדישין, הם שני הפנים אשר תחת העינים, משני צדדי החוטם, והם פנויים בלי שער כלל, והם עצמם אינם אלא

 

 

אור פנימי

 

 

דדיקנא דאקרי פאת הזקן" פירוש: שחסד זה הנצחי, שהוא בחינת ג"ר ונשמה, הוא מתגלה בבחינת פאת הזקן דהיינו בתיקון הו', אשר בחינת החכמה דעתיק נסתמת בהאי פאת הזקן, כי להיותם בחינת חסדים מכוסים אינם מקבלים לתוכם חכמה דעתיק. וז"ש "דעתיקא דעתיקין הוא סתים בסטרא דא דדיקנא" אלא שמאיר שם בחינת ג"ר דבינה, בסוד כי חפץ חסד הוא, עכ"ל.

וכן יש חסד חיצון, הנמשך מן ו"ק דבינה, שהם צריכים להארת חכמה, וע"כ המה סובלים מצמצום, והוא בחי' חסד דז"א בעת שאין לו אלא ו"ק, והוא בחינת חיי דגופא, כלומר, שהוא בחינת גוף חסר ראש, והוא הנקרא חסד עולם, אשר חסד הזה אינו חסד דקשוט, כלומר, שאינו נצחי, אלא הוא מטולטל מרחמים לדין ומדין לרחמים. וכל זה הוא משום שנמשך מו"ק דבינה הצריכים להארת חכמה, וע"כ בחינת הדין וצמצום שולט בו, כנודע. ובזה תבין ההפרש מבחינת השערות דתיקון הב' והד', לשערות דתיקון הו'. כי תיקון הב' והד' נתקנו בבחינת חסד עולם, שנמשכו מו"ק דבינה, וע"כ נחשבו לבחינת חיי דגופא, ובחינת אור הרוח, משא"כ מרחב השערות שנתקן בתיקון ו' הוא בחינת חיי דנשמתא, דהיינו בחינת ראש ונשמה, אע"פ שהם שערות כמו תיקון הב' והד', שמורים על העלם חכמה מבחינת היציאה מראש, כנ"ל, מ"מ כיון שכבר נשלמו בע"ס מבחינת הכלים, יכלו לעלות למ"ן לבחינת ג"ר דאמא ולקבל משם חיי דנשמתא, שהם ג"ר גמורים.

והשם של התיקון הזה בתורה הוא ורב חסד, שמורה, על בחינת חסד הפנימי, המקובל לז"א ע"י תיקון הזה שהוא חיי דנשמתא, בסו"ה וחסדי מאתך לא ימוש.
כנ"ל. לע"כ נקרא ורב חסד, שהוא לשון גדלות דחסדים, ובמיכה שהשמות מתבארים על בחינת המשפיע, נקרא "כי חפץ חסד הוא," שהוא מדת ג"ר דאמא, כמ"ש בדברי הרב לעיל בחלק ה', כי בינה נקרא "הוא" והיא משתוקקת תמיד רק אחר החסד. וכמ"ש לעיל באורך. ועל שמה נקרא התיקון הזה בשם, כי חפץ חסד הוא.

רט) תיקון ז': הוא ב' תפותין קדישין, הם שני הפנים אשר תחת העינים משני צדדי החוטם, והם פנוים בלי שער כלל וכו', היותם פנוים בלי שער הם הנקרא תקון הז' דדיקנא, כי הפנים בעצמם הם מי"ג דגלגלתא. ודברים אלו מובאים בזוהר נשא (דף קל"ג ע"ב. ובזהר ע"פ הסולם אות קמ"א קמ"ב) וזה לשונו, תיקונא שביעאה: פסיק שערא ואתחזן ב' תפוחין בתקרובתא דבוסמא, שפירן ויאן למחזי וכו' ותרין תפוחין אלין דאינון תיקונא ז', אינון כללא דכל שיתא מיקונין דאמינא ובגיניהון אתקיים באור פני מלך חיים עכ"ל.

פירוש: כי אחר שנתקנו השערות דיקנא דמרחב הזקן, מבחינת השלימות דחיי דנשמתא, בתיקון הו', כנ"ל שנמשך עליהם בחינת הג"ר דבינה בסוד כי חפץ חסד הוא, הנה אז, פסיק שערא, דהיינו שנפסק לגמרי בחינת התפשטותם על הלחי. כי אור הבינה דוחה כל בחינת הצמצום, להיותם תמיד בסוד כי חפץ חסד הוא, ואינה מקבלת לתוכה הארת חכמה, כנודע, וכיון שאין צמצום נוהג על אור דחסדים, ע"כ אין עוד מקום להתפשטות השערות דיקנא, וז"ש "דפסיק שערא" וזה נמשך מהגמר דתיקון ו' עצמו, כמבואר, ואז "אתחזן ב' תפותין בתקרבותא דבוסמא" דהיינו שנעשה זווג מחדש על בחינת המ"ן דכללות שתא תיקונים הקודמים,

 

 

א' תיח           חלק י"ג תלמוד עשר ספירות רישא ודיקנא דא"א

 

מי"ג תיקוני גולגלתא כנ"ל, אמנם היותם פנויים מבלי שער הם הנקרא תיקון הז' דדיקנא, כי הפנים בעצמם, הם מכלל י"ג דגולגלתא.

 

אור פנימי

 

 

הנקרא תקרובתא דבוסמא להיותם עולים דרך החוטם, בסו"ה וירח ה' את ריח הניחוח. שפירושו נייחא דרוחא: רוחא הוא חסדים. ונייחא דרוחא ה"ס הארת חכמה שבחסדים ואז "ובגיניהון אתקיים, באור פני מלך חיים" כי נגלה הארת הג"ר במקומו בפנים, הנקרא חיים.

והנך רואה, איך ב' תיקונים אלו הו' והז' דומים למוחין דגדלות דז"א דהויות, שבתיקון הו' נתגלו ו"ק דגדלות, ע"י השערות עצמם, שהוא בחינת הארת הג"ר דבינה, אלא בבחינת הדיקנא, נבחן עוד אור הזה רק לו"ק דגדלות, משום שכל הי"ג תיקוני דיקנא המה בחינת חכמה, להיותם בחינת או"ח וכלים שהיו צריכים להלביש את הע"ב הגלוי שיצא החוץ בסוד מקיף חוזר, כנ"ל ע"ש. וכיון שאורות דג"ר דבינה הם רק בחינת חסדים, אינם נחשבים בהתיקוני דיקנא, רק לבחינת ו"ק דגדלות. אלא אח"כ, שעלו כללות שתא תיקוני דיקנא למ"ן, בסוד תקרובתא דבוסמא, והמשיכו הארת חכמה בחסדים שלהם, אז השיגו הג"ר שלהם, בסוד באור פני מלך חיים, כמבואר.

ואע"פ שב' תפוחין קדישין, הם בחינת הפנים דא"א עצמו, השייך לכלים הפנימים שלו, מ"מ הם נחשבים לתיקון של הדיקנא, כי אין המדובר מבחינת עצם הפנים של א"א, אלא מבחינת השערות הסובבים על הפנים ומעלים מ"ן תמיד בסוד תקרובתא דבוסמא, ואלו האורות המגולים בב' תפוחין קדישין, מכח המ"ן האלו, אינם שייכים לכלים הפנימים אלא לשערות דיקנא בלבד, כי הוא נמשך ומתגלה ע"י מ"ן שלהם.

וז"ש עוד שם, (באות קמ"ו קמ"ז) תא חזי, פנים דלבר אית זמן דנהבין, ואית זמן דלא נהרין, ובגין כך כתיב, יאר ה' פניו

אליך, יאר פניו אתנו סלה. מכלל, דלא הוי תדירא אלא כד אתגלין תפוחין דלעילא. תאנא אלין תפוחין דסתימין נהירין וחיורין תדירא, ומנהון נהירין לש"ע עיבר וכל שיתא תיקונין קדאין דבדיקנא ביה כלילן. הה"ד ישוב ירחמנו. ישוב מכלל דזמנין טמירין וזמנין אתגליין, הכא הוא ישוב ירחמנו. ובהאי דלתתא הוא ואמת.

פירוש: כי כל התיקון הזה הז', הוא רק להאיר למטה לתחתונים, כמ"ש שם "פסיק שערא ןאתחזין ב' תפוחין" שפירושו, שמטרם זה התיקון, לא היה מתגלים הפנים לתחתונים, ועתה ע"י המ"ן דתקרובתא דבוסמא, נתגלה אור הפנים לתחתונים. אבל ענין גילוי הפנים אינו משמש כלום לצורך עצמו, כמובן. וז"ש "אלין תפוחין דסתימין נהירין וחיורין תדירא, ומנהון נהירין לש"ע עיבר" כלומר, כי הפנים הזה דא"א נהירין וחוזרין תדיר, אפילו מטרם העלאת מ"ן הנ"ל, אלא שהם סתומים ואינם מתגלים לתחתונים. וע"כ ע"י התקרובתא דבוסמא הם נהירין לתחתונים בש"ע עיבר, פירוש: ש"ע בעיבר הימין דפנים, וש"ע בעיבר השמאל דפנים, והם שעשע, מב' הצדדים דפנים, שהוא מלשון שעשועים ושמחה "וז"ש ומנהון נהירין לש"ע עיבר" דהיינו ע"י התקרובתא דבוסמא דוקא, מתגלים נהורין דשעשועים לתחתונים, וזה לא תמיד, אלא בעת העלאת המ"ן. וע"כ אומר "ומנהון" כלומר שזה לא תמיד. אלא בעת "דכל שיתא תקונין קדמאין כלילין ביה" דהיינו בעת שעולין למ"ן בבחינת תקרובתא דבוסמא.

וזה שממשיך "הה"ד ישוב ירחמנו ישוב, מכלל דזמנין טמירין וזמנין אתגליין" כלומר כי ע"כ נקרא תיקון הזה בשם ישוב ירחמנו, להורות שאינו נוהג תדיר. כנ"ל. ואומר

 

 

 

 

חלק י"ג              מבוא שערים            רישא ודיקנא דא"א א' תיט

 

רי) ח', הוא בהתרחבות הזקן. וביאור הענין, כי הזקן מלמעלה נחלק לב': צד ימין, וצד שמאל, כנזכר. ונמשכים עד כנגד הפה, ומשם ולמטה אין שום התחלקות בזקן לשני הצדדין, כי הכל בחינה אחת ממקום הפה ולמטה, ומשם ואילך הכל א'. אמנם מתחלק באופן אחר,

 

 

אור פנימי

 

 

"ובהאי דלתתא הוא ואמת" פירוש: כמ"ש לעיל, שהשמות דמיכה מתבארים כלפי המשפיע והמתקן, שהוא א"א עצמו, והשמות שבתורה מתבארים כלפי המקבל מא"א שהוא ז"א, דהיינו באתר דדיקנא אשתכח, (כמ"ש שם בזהר דף קל"א ע"ב. ובזהר ע"פ הסולם אות צ"ח) ולפיכך נקרא אצלו זה התיקון בשם "ואמת" כי בהתגלות אלו ב' תפוחין קדישין למטה, הנה אז מתגלה אמיתיות השגחתו יתברך לתחתונים כמ"ש שם (אות קמ"ה) "תניא, כד אתגליין תרין תפוחין אלין, אתחזי ז"א בחדוותא, וכל אינון בוצינין דלתתא בחדוותא, וכל אינון דלתתא נהרין, וכל עלמין חדאן ושלימין מכל שלימותא, וכלא חדאן ונהרין, וכל טיבו לא פסיק, כלהו אתמליין בשעתא חדא, כלהו חדאן בשעתא חדא" לכן נקרא גילוי השגחתו בשם ואמת, כי היא אמיתיות הרצון שלו ית', אשר כל מיני הסתרות הנמצאים בהעולמות, באים רק לגלות אמיתיות הזו שבהשגחתו, שהוא להיטיב לנבראיו. כנודע. ולפיכך נקרא תיקון הזה בז"א בשם, ואמת.

והבן ההפרש משע"ה עלמין לש"ע עיבר. כי לעיל אמר "אורכא דחוטמא שע"ה עלמין אתמליין מהאי חוטמא" (נשא ק"ל: ובזהר ע"פ הסולם אות ע"א) וכאן אומר ש"ע עיבר. כי זה וזה פירושם אחד שהוא מלשון הכתוב, וישע ה' אל הבל ואל מנחתו, ואל קין ואל מנחתו לא שעה. שהוא מלשון הארת הפנים בסבר פנים יפות. אלא שם מדבר מבחינת עלמין, שפירושו העלם, ע"כ הוא מכנה אותם שע"ה עלמין, כלומר, שאותן העלמין דחסדים בחינת סבר הפנים העליון הם מתמלאים ע"י אורכא דחוטמא דהיינו
שמשיגים הארת הפנים, וכיון שמדבר מבחינת אחורים, ע"כ קורא אותם שע"ה, עם ה' באחרונה, המורה על בחינת נוקבא ואחורים, כנודע. אבל כאן כשמדבר בבחינת הגילוי של הארת פנים בעצמו, הוא מכנה אותו בשם ש"ע, בלי ה', וכן תמצא גם בהכתוב הנ"ל, כי בבחינת הגילוי כתיב וישע ה' אל הבל וכו', ולא וישעה. אבל בבחינת ההסתר כתיב, ואל קין ומנחתו לא שעה, דהיינו עם ה' בסוף.

 

רי) תיקון ח': הוא בהתרחבות הזקן וכו' וצד עובי העליון שהוא המגולה יש בו שערות ארוכים וכו' ונמשכים ומגיעים עד טבורא דא"א עד חצי ת"ת שלו, ששם התחלת רישא דז"א ולכן נקרת מזל, כי הם נוזלים ונמשכים עד למטה, ומזילים טפי שפע: וז"ל הזוהר (דף קל"ד ע"א ובזהר ע"פ הסולם מן אות קמ"ח עד קנ"א) "תיקונא תמינאה: נפיק חד חוטמא דשערא סוחרניה דדיקנא, ותליין בשקולא עד טבורא וכו' ותאנא, הכל תלוי במזל, וכו' האי חוטא יקירא קדישא, דכל שערי תליין ביה. אמאי איקרי מזל, משום דמיניה תלייו מזלי, ומזלי מיניה עלאין ותתאין, ובגין כן איהי תליא, וביה תליין כל מילי דעלמא עלאין ותתאין ואפילו פ"ת שבהיכל וכו' " עכ"ל.

הנה אחר שכבר נתקנו כל השלמות בתיקון הז', כמ"ש לעיל בזוהר, "וכל אינון דלתתא נהרין, וכל עלמין חדאן ושלימין מכל שלימותא" עכ"ז לא נסתלקו משם ח"ו השערות והתיקונים הקודמים, מחמת גילוי השלימות הגדול הזה אלא אדרבא,

 

 

 

א' תכ             חלק י"ג תלמוד עשר ספירות רישא ודיקנא דא"א

 

והוא בעוביו. כי כולו שערות ע"ג שערות וצד עובי העליון של הזקן שהוא המגולה יש בו שערות ארוכים, וכנגדו בצד עובי התחתון של הזקן במקום המכוסה, שהוא אצל הגרון, יש ג"כ שערות ארוכים.

 

אור פנימי

 

 

השערות נתארכו ונתרחבו עד טבורא דא"א, כלומר, שגם בחינת הצמצומים שיצאו בקטנות מטרם שנגלו תיקונם, נשארו ג"כ תלוים ועומדים, כמ"ש, בזוהר שם (דף קמ"א ע"א ובזהר ע"פ הסולם אות רפ"ט) "נושא עון מהאי גיסא, ועובר על פשע בהאי גיסא" כי נושא עון הוא תיקון הב', שהוא בחינת הקטנות הנעשה במלכוח דבינה, מכח עלית שערות דמצר הזקן הבאים מצמצום א' על השפה עלאה שהיא מלכות דבינה וע"כ נתצמצמה ואבדה בחינת הג"ר שלה, כמ"ש לעיל, שעי"ז נקרא נושא עון, שבינה נעשתה לנושא, אל עון שקבלה ממלכות ע"ש. ולפי"ז היה צריך להיות, שאח"כ, שהגיע תיקון הג', הנקרא ועובר על פשע, שהוא בחי' הרוחא דחיי שעשה האורחא דתחות נקבי החוטם, והחזיר הג"ר אל הבינה כמ"ש לעיל, הרי התיקון דנושא עון צריך להתבטל, כי כבר חזרה לקדמותה ונמחק העון. אמנם לא היה כן, אלא תיקון הג' עשה אורחא בלבד באמצע שערות השפה, והשערות מהאי גיסא ומהאי גיסא נשארו כמקודם ביאת התיקון דעובר על פשע. ולא עוד אלא "דמלי מהאי גיסא ומהאי גיסא שערא בתיקונא שלים" כמ"ש לעיל. וכן היה בכל תיקון ותיקון, שאחר התיקון והגדלות לא נתבטל הקטנות שמקודם, אלא שניהם נשארו זה בצד זה. ועד"ז כאן אחר התיקון הז' שהוא בכל שלמותו, הנה עוד השערות נתארכו עד הטבור.

אמנם נתבאר, שבתיקון הו' קנו השערות עצמם שלימות גדול ע"י עליתם פעם ב' ללחי העליון לרישא דפומא וכיון שכבר היה בהם בחינת ג"ר דהשלמת כלים
מכח האורחא תתאה, שהוריד כל בחינת הדינים מהם, כנ"ל בתיקון ה', ע"כ עתה בתיקון ו' כשחזרו ועלו ללחי העליון למקום בינה, נמצאים בכללים שם לגמרי בבחינת בינה, ונעלם בחינתם עצמם מהם, וע"כ נעשו ראוים למ"ן לגדלות כנ"ל, והמשיכו ו"ק דגדלות מבינה שהיא חיי דנשמתא, כי נזדככו ונעשו כמדרגת בינה, ומכ"ש אח"כ שהמשיכו גם המוחין דג"ר בתיקון הו' כנ"ל.

ולפיכך נתארכו עתה השערות דיקנא והשיגו חשיבות גדול, משום שכל אלו המוחין הגדולים באו על ידיהם, ונעשו לבחינת לבושים לא"א עד הטבורא דלבא, שהוא מקום החזה, שעד שם מתפשטים הג"ר דבינה, דהיינו לפי בחינת המוחין שלהם הבאים משם, כנ"ל. ושם עמדו. כי כמדת הפנימים כן מדת החיצונים, וכמו שאו"א שהם בקומת ג"ר דבינה נפסקים משום זה על החזה דא"א, כמ"ש בחלק י', עש"ה. כן הדיקנא לא יכלה להלביש לא"א למטה מבחינת החזה שלו, שמשם ולמטה הוא בחינת ו"ק ולא ג"ר, כמ"ש שם.

והנה תיקון הח' הזה, שהוא חד חוטא דשערי סוחרניה דדיקנא, הוא הכולל כל השבח והמוחין שיצאו בז' תיקונים הקודמים, וע"כ נבחן כמו חוט מקיף סביב כל הדיקנא מתחילתה עד סופה, ואפילו הד' תיקוני דיקנא האחרונים נכללים ג"כ בה, משום  שהמה מקבלים מיתוקם ממנה. ואינם עולים בשם בפני עצמם, מטעם שאין בהם תוספות מוחין עוד, כי כל המוחין דדיקנא נגמרו בתיקון הז' בב' תפוחין קדישין, שאריכת השערות הבא בתיקון ח' נבחן לבחינת מקבל את השבח הגדול הזה שיצא בתיקון

 

 

חלק י"ג              מבוא שערים            רישא ודיקנא דא"א א' תכא

 

ריא) ואלו הם ב' תיקוני השערות: העליונים, תיקון א' שהוא הח', והתחתונים המתכסים בהם הם תיקון ב' אחר, והוא תיקון הי"ג האחרון שבכולם. והנה אלו השערות ארוכים מאד ונמשכים ומגיעים עד טבורא דא"א, עד חצי הת"ת שלו, ששם התחלת רישא דז"א כמ"ש.

 

ריב) ולכן נקרא מזל, כי הם נוזלים ונמשכים עד למטה, ומזילים טיפי שפע. כמש"ה, תז"ל כטל אמרתי. כי השערות הם המשכת צינורות

 

אור פנימי

 

 

הז', ומטעם זה נבחן לכולל את כל הדיקנא. ונקרא מזל עליון, כי יש עוד כולל אחר המקבל ממנו, שהוא נקרא מזל תחתון, שהוא התיקון י"ג, שהוא כולל ג"כ כל י"ב תיקוני דיקנא כמו המזל העליון, כמ"ש אח"כ במקומו.

וז"ש שם בזוהר (אות ק"נ) "האי חוטא יקירא קדישא, דכל שערי דדיקנא תליין ביה אתקרי מזל, מ"ט, משום דכל קדשי קודשין דקודשיא בהאי מזלא תליין" פי': כי או"א נקראים קודש, וכשעולים לג"ר דא"א, שהוא השורש אל הקודש שלהם נקראים קודש קדשים כמהו, דהיינו שורש הקדשים שהם המוחין דאו"א. ובחינת האלף עלמין הגנוזין במו"ס, שהם בחינת או"א הפנימים, דהיינו קומת הסתכלות עיינין דאו"א זה בזה ששמשו בנקודים, שגם א"א אינו מלביש אותם, כנ"ל, כי המה בחינת ענפי ע"ב שיצאו בסוד מקיף חוזר, הנה הם נבחנים לשורש גם לא"א הנקרא קודש קדשים, ונמצאים נבחנים משום זה לקדשי קודשין דקודשיא, דהיינו השורש לקדשי קודשין שהוא א"א. ונודע שהני אלף עלמין דגניזין אשתמודעו ע"י שערות הדיקנא הנקראים מזל, וע"כ אומר "דכל קדשי קודשין דקודשיא בהאי מזלא תליין, כי לא יתוודעו זולת ע"י המזלין, כמבואר. כי המה בחינת הבל המקיף שהיו כבר בבחינת מלבישים למוחין ההם דאו"א הפנימים, מטרם שנסתלקו ויצאו מן הראש דא"א,
וע"כ אין המוחין הללו מתגלים אלא על ידיהם, כנ"ל.

וז"ש "אמאי אקרי מזל, משום דמניה תליין מזלי, ומזלי מיניה עלאין ותתאין" כי המה נקראים מזל, מב' טעמים: א', משום שכל השפעתם הוא בבחינת מ"ן לזווגים עליונים, שבדרך זו ע"י זווגים מרובים הנעשים על ידם במשך השתא אלפי שני, המה מגלים האלף עלמין דחתימין בעזקא. וכיון שהשלמה הזאת באה ע"י טפות הזווג לאט לאט, ע"כ נקראו מזלין, מלשון יזל מים מדליו. ויש עוד טעם ב' והוא מלשון זלזול, והוא מכח השיתוף דמדת הדין ברחמים, שמלכות עולה לבינה, ובינה מתזלזלת משום זה ואובדת הג"ר שלה, כי נעשית מעוברת מבחינת הצמצום דמלכות שעלתה ונכללה בה, כנ"ל בתיקון ב' ובתיקון ו', וע"כ נקרא ג"כ מזל. וז"ש "אמאי אקרי מזל, משום דמניה תליא מזלי" וזה הוא טעם הא' הנ"ל, אשר בחינת טפות הזווג המצטרפות כולן בסוף השתא אלפי שני ביחד, ומגלים האלף אלפין דגניזין, הם תלוים ביחוד רק בהמ"ן דדיקנא, וז"ש דמיניה תליין מזלי, ואח"כ אומר טעם ב', "ומזלי מיניה עלאין ותתאין" דהיינו מלשון זלזול, כי עלמין עלאין שהם בחי' בינה מזלין מיניה, מחמת עלית המלכות בהם כנ"ל, וכן עלמין תתאין דהיינו בחינת, המלכיות הנקרא עלמין תתאין, ג"כ מזלין מיניה, דהיינו אחר

 

 

א' תכב           חלק י"ג  תלמוד עשר ספירות רישא ודיקנא דא"א

 

השפע כנודע, וכל אחד מאלו השני תיקונים, שהם: הח', והי"ג, כל אחד מהם נקרא מזל.

 

ריג) וז"ש באדרת נשא דף קל"ד ע"א, תיקונא ח' כו', ותאנא, הכל תלוי במזל דאיהו האי חוטא כו', וכן בדף הנזכר בתיקון י"ג אמר, והאי

 

 

אור פנימי

 

 

שהמלכיות ההן כבר נמתקות לגמרי בבינה, ויש להן המוחין מבינה, נמצאים בחינות נמוכות מהן עולות גם בהן, ומאבד מהם בחינת הג"ר שכבר קבלו, ונמצאים מזולזלים על ידם גם התתאין. ועל שם ב' הטעמים האלו, נקראים מזלין.

וז"ש עוד שם "ובגין כן איהו תליא וביה תליין כל מילי דעלמא עלאין ותתאין ואפילו ס"ת שבהיכל" פירוש: כיון שהוא עומד לגלות האלף עלמין דחתימין בעזקא דכיא, כנ"ל, בגין כן הוא תלוי ועומד, גם אחר שנתגלה כל המוחין עילאין בתיקון הז', וז"ש "בגין כן איהו תליא". ועוד כי הוא עומד לגלות כל השמות הקדושים שהם מדותיו ית' עם כל באי העולם, וז"ש "וביה תליין כל מילי דעלמא עלאין ותתאין, ואפילו ספר תורה שבהיכל" כי כל התורה כולה הוא שמותיו ית' כנודע, והם אינם מתגלים זולת ע"י הזווגים הנעשים על המ"ן שבמזלין. הרי שאפילו ס"ת שבהיכל תלוי בהאי מזלא, וכן כל מילי דעלמא, דהיינו כל בחינת השכר ועונש והנהגותיו יתברך עם הבריות, כל אלו תלויים על פי הזווגים שבמזלין. שאם התחתונים זכאים, הם מעלין מ"ן, ונעשים זווגים עליונים, והמוחין הגדולים יורדים לזו"ן, וכולא עלמא מתנהג במדת הרחמים, ואם אינם זכאים ח"ו, ואינם מעלים מ"ן נמצאים מדותיו ית' בהעלם, ואינם מתגלים. והכל לפי רוב המעשה, כנודע. הרי שעלאין ותתאין תלוים בהאי מזלא, כי גם המוחין דפרצופים עליונים תלוים בו כנ"ל.

והשם של התיקון הזה, הוא בתורה,
ונוצר חסד, שמורה שהוא נוצר ושומר את מדת החסד שלא יגרע בעולם, כי בהיותו כללות השערות דיקנא, והוא תלוי ועומד גם לאחר שנגלה הארת הפנים בתיקון הז', שהוא כדי להיות בבחי' מ"ן לאור חסדים דבינה בסוד חיי דנשמתא, באופן, שמדות אלו תלוים בהמקבל, אם הוא צריך להארת חכמה, הוא מקבל מתיקון הז' ואם צריך לאור חסדים, הוא מקבל מתיקון זה דנוצר חסד. שז"ס שנקרא מדות של רחמים, כי כל תיקון ותיקון עומד באנפיה נפשיה, כמו מדה מיוחדת ואין אחת מכחישה לחברתה, והשפעתם, תלוי לפי צרכיו של המקבל, ולפי המ"ן שהוא מעלה.

וז"ש שם בזוהר "ומאן דחמי להאי תיקונא, אתכבשן חוביהון מקמיה ומתכפיין, הה"ד יכבוש עונותינו" כלומר, מאן דמקבל להאי תיקונא, אפילו מי שנשמתו היא מבחי' מלכות דצמצום א', מ"מ מתכבשן חוביהון מכח הארת תיקון זה הח', כי להיות שורשו גם הוא בא ממלכות דצמצום א', דהיינו מתיקון א' דדיקנא, אלא שנתמתק ונעשה לבחינת שערות דבינה, ע"י ב' העיבורים, שהם בתיקון ב' ובתיקון חוביהון מקמיה, ויש עוד לפרש השם, ו' כנ"ל, ע"כ הארתו מספיקה לכבוש יכבוש עונותינו, שהוא מלשון החזקת העונות דהיינו כנ"ל בפירוש השם שבתורה. נוצר חסד, שע"כ נשארו השערות תלוים ועומדים כדי להשפיע חסדים מרובים, ועד"ז הוא כובש העונות, שכובש ומחזיק לבחינת השערות האלו דתיקון ח' שהם מבחינת בינה, המכונה עונות, כנ"ל בתיקון

 

 

 

חלק י"ג             בחברא שערים         רישא ודיקנא דא"א א' תכג

 

דתליסר כליל לון כו', וביה כלילן בהאי מזלא, כו', הרי כי תיקון הח' יהי' ג נקראים מזלות.

 

ריד) ט', הם השערות הקטנים וקצרים הצומחים תוך אלו ב'

 

 

אור פנימי

 

 

ב' בשם נושא עון, ע"ש. באופן, שמבחינת המקבל, נבחן לנוצר חסד, ומבחינת המשפיע, ליכבוש עונותינו.

והנה נתבאר לעיל, איך עם תיקון הזה הח' נשלם הדיקנא מבחי' הגדלות שלה, שנתגלה בתיקון בז', בבחינת הב' תפוחין קדישין, ומזל הח' הוא הכולל כל הדיקנא, מבחי' השבח הגדול שנתגלה על השערות דיקנא מכללות הז' תיקונים. וכבר נתבאר, שהשערות דיקנא נבחנים ג"כ על בחי' גלגלתא ומו"ס כמו הראש דא"א. כלומר, כיון שהיו נכללים בראש דא"א מטרם שיצא הע"ב הגלוי לחוץ, ע"כ יש בהם מאז ב' הבחינות שבראש, שהם גולגלתא ומו"ס. אמנם אחר שהמסך הוציא אותם לבר מראש דא"א, נבחן שרק מבחינת גלגלתא דא"א בלבד יצאו לגמרי מראש דא"א ונעשו לגוף בלי ראש, אבל מבחינת חכמה סתימאה דא"א, לא יצאו מראש לגמרי, אלא שיש להם עדיין בחינת בינה דמו"ס, ודגמת לחי התחתון שהוא דבוק בראש מבהינת גידין ובשר ועור, שהם בינה ז"א ומלכות, ואינו נפרד מראש זולת מבחינת עצמות בלבד. כנ"ל באורך. ולפיכך נבחן הדיקנא, שיש בה ח' ספירות מן החכמה סתימאה, דהיינו מבינה ולמטה, אבל מכתרא אין לה אלא ו"ק, שמורה שיצאה מצדו לגמרי מראש, וע"כ הה"ס דדיקנא הנמשכים מגלגלתא, שהם הה' תיקונים שלאחר התיקון הח', כבר אינם תלוים בלחי התחתון, במו הח' תיקונים הראשונים, הנמשכים מחכמה סתימאה דא"א, אלא תלוים מעל הגרון, כלומר מן המקום שתחת הלחי התחתון, ששם

 

בחינת גוף לגמרי, והוא להיותם נמשכים מגלגלתא דא"א, שמצדו אין להם שום חלק בראש, וע"כ אין להם אחיזה בלחי התחתון.

 

ריד) תיקון ט': הם השערות הקטנים וקצרים הצומחים תוך אלו ב' המזלות שהם השערות הארוכים הנקראים מזלא ומובלעים בתוכם בין ב' המזלות בין זה לזה, ואינם ארוכים כמותם: זה מובא בזוהר נשא (דף קל"ד. ובזהר ע"פ הסולם אות קנ"ב) וז"ל תיקונא תשיעאה: מתערבין שערי עם אינון שערין דתליין, ולא נפקין דא מן דא, וכו', אלין שערי דמתערבי עם אינון דתליין אקרון מצולות ים משום דנפקי ממותרי מוחא, ומהאי אתרא רמיו כל מארי דתבעין חובין דבני נשא, ומתכפיין. עכ"ל.

פירוש: כי נודע, שהשערות בכללם הם בחינת או"ח וכלים שעלו מבי"ע להלביש קומת ע"ב הגלוי ששיצא בראש דא"א, ונסתלק משם בבחינת מקיף חוזר. והנה ג' בחינות יש באלו השערות: א' הם גו"ע שמלמעלה ממסך, שהמה נקיים לגמרי משורשם, כי לא ירדו לבי"ע, אלא משום התחברותם עם הכלים דאח"פ, ועתה שנבררו ועלו, כבר נגמר בעליה עצמו כל בירורם. וב' הוא בחינת אח"פ דשערות אלו, אשר המסך עומד עליהם מלמעלה למטה, שעלו בעת הזווג ע"י קומת ע"ב הגלוי שהעלה אותם מפאת שהוריד הה"ת מעינים וגם הפרסא דבי"ע, והעלה אותם, אמנם כיון שקומה זו לא נתקיימה, כי לא נתלבשה בא"א, כי אם היתה מתלבשה בו, היה המלמעלה למטה שלה צריך להתלבש בבי"ע כמו מלך הדעת דנקודים, שאז היה

 

 

 

 

 

א' תכד           חלק י"ג תלמוד עשר ספירות רישא ודיקנא דא"א

 

המזלות, שהם השערות הארוכים הנקראים מזלא, ומובלעים בתוכן בין ב' המזלות, בין זה לזה, ואינם ארוכים כמותם.

 

אור פנימי

 

 

תיקון גמור לאלו אח"פ דשערות שהעלה בכח הזווג שבראש, אמנם לא היה כן, אלא קומה זו נסתלקה בסוד מקיף חוזר, כי הפרסא דאצילות לא נתבטלה, ונמצאים האח"פ האלו דשערות, שהיו צריכים לחזור ולירד לבי"ע, אכן נשארו בראש דא"א, ולא ירדו בחזרה לבי"ע, מטעם, שהם עוד לא נתפשטו מלמעלה למטה, אלא שהם עלו לבחינת זווג של ראש בלבד, שהוא ממטה למעלה, וע"כ עדיין לא נגלה בהם העביות דבי"ע, עד שיתהוו בחזרה לבחינת בי"ע, אמנם יצאו לחוץ מראש דא"א בבחינת פסולת ומותרי מוחא.

וגם באח"פ אלו יש ב' בחינות: א' הוא בחינת כתרא שבהם, וב' הוא בחינת מו"ס שבהם. כי מבחינת מו"ס יש להם עוד בירור ע"י עליה למ"ן לבחינת הזווג דבינה דמו"ס, כמ"ש לעיל, שדעת דרדל"א אחזי נהוריה בין כתרא למו"ס, ובינה דמו"ס מקבלת חכמה ממוחא דאוירא ומשפעת לדיקנא. ומבחינה זו יצאו ח' תיקונים הראשונים דדיקנא, אשר בתיקון הז' הנקרא ואמת, נגלה הזווג הזה, ובינה דמו"ס האירה בדיקנא. אמנם בחינת גלגלתא שבאח"פ אלו דשערות, שהם צריכים לקבל מגלגלתא דא"א, שהיא בחינת ע"ב דא"א, שהוא ישפיע לע"ב דמו"ס, והע"ב דמו"ס ישפיע לשערות דיקנא, הנה הזווג הזה אינו נוהג לגמרי באצילות, כי האי קרומא דאתחפייא על מו"ס אינו מתפתח לעולם שיזדווג מבחינת ע"ב שלו, כנ"ל: ונמצא משום זה, שאלו אח"פ דשערות דיקנא הצריכים לקבל מבחינה שכנגדם מע"ב דמו"ס ומן הגלגלתא עצמה, אינם יכולים לעלות למ"ן ולזווג הכתרא ומו"ס עצמם מבחינת ע"ב שבהם,
ונמצא שהמסך אינו יורד מהם לעולם, וכל תיקונם הוא ע"י מה שמקבלים מהחלק העליון דדיקנא, שהם בחינת בינה דחכמה של הדיקנא, המקבלים מבינה דמו"ס. כמ"ש להלן. אמנם אין האורות הללו שייכים לבחינת גלגלתא, שישיגו על ידיהם בחי' הג"ר שבהם, ונמצא שהם נמצאים תמיד בבחינת מותרי מוחא. ואלו הם ה' התקונים התחתונים שבדיקנא, שהזוהר קורא אותם בשם מותרי מוחא. והם אינם יכולים לאחוז בהלחי העליון. אלא בבשר שממעל לגרון, ששם בחי' גוף דא"א.

והנה אלו התיקוני דיקנא יצאו בסדר הפוך, התחתונים למעלה והעליונים למטה, כנ"ל בדברי הרב, וע"כ, אחר שנגמרו תיקונם של בחינות השערות הנמשכות מחכמה דא"א, התחיל התיקון של השערות הנמשכות מבחינת כתר דא"א. כי השערות דבחינת כתרא דא"א, שהם צריכים לבחינת ע"ב כנ"ל, עדיין לא קבלו שום תיקון ע"י ח' התיקונים שנתקנו עד הנה, שכל תיקונים אלו היו מבחינת חכמה סתימאה דא"א כנ"ל. ולפיכך, אחר שנתקן תיקון הח', שעמו נשלמו כל בחינות השערות שבספירת החכמה דא"א, התחילו לצמוח ולהגלות מפאתי הראש דא"א, שערות חדשות מבחינת מלכות דצמצום א', שהם הנמשכות מבחינת גלגלתא דא"א, שעדיין לא קבלו שום תיקון. כנ"ל.

וז"ש בזוהר "תיקונא תשיעאה, מתערבין שערא עם אינון שערי דתליין ולא נפקין דא מן דא" דהיינו כנ"ל, כי נצמחו שערות חדשות מבחי' ספירת גלגלתא דא"א, שגם הם מבחינת מלכות דצמצום א' כמו התיקון הא', אל, והם עלו ונתערבו בשטח העליון דדיקנא דתליין עד

 

 

 

 

 

חלק י"ג              מבוא שערים            רישא ודיקנא דא"א א' תכה

 

אור פנימי

 

 

טבורא, שהוא תיקון הח', וז"ש "ולא נפקין דא מן דא" כלומר, שהם אינם יוצאים מהשערות הקודמות דתליין, אלא הם שערות חדשות שירדו מן פאתי הראש, הנבדלות לעצמן מן השערות שבתיקונים הקודמים, שהם מן ספירת חכמה דא"א. והני שערי הם מן גלגלתא דא"א.

וז"ש עוד שם "אלין שערין דמתערבין עם אינון דתליין, אקרון מצולות ים, משום דנפקי ממותרי מוחא" פירוש: כי ענין עלית שערות אלו החדשים, שהם מצמצום א', והתערבותם תוך אינון שערות דתליין שהם תיקון הח', שכבר נזדכך לבחינת בינה, כנ"ל, זה דומה, כמו עלית השערוה דתיקון א' דמיצר הזקן, להתערבות בהשערות דתיקון ב' שהם השערות דשפה עלאה, שע"י זה המה נתכללו שם במדת הרחמים, שהיא בינה, כנ"ל. כן השערות החדשות נמתקו בכח התערבותם בהשערוח דתליין שהם בחי' בינה, ונעשים ראוים למ"ן. והנה השערות אלו כשהם לעצמם, אינם נקראים מצולות ים, אלא מבחי' תערובתם תוך השערות דשטח העליון דדיקנא שע"י עיבורם בהשערות דשטח העליון, שהוא בחינת בינה, נעלם מהם כל כח הדין שבהם, כמ"ש. ותשליך במצולות ים כל חטאתם במקום אשר לא יזכרו ולא יפקדו ולא יעלו על לב לעולם. דהיינו לגמרי כמ"ש בתיקון הא', שכח הדין שבו נעלם על ידי עליתו ועירובו בשערות השפה עלאה. עש"ה.

אלא שהמיתוק שבכאן הוא יותר חשוב ממיתוק התיקון הא', שאז המיתוק לא היה עוד מיתוק שלם אל מלכות דצמצום א', שהרי עדיין לא היה כלול בו המלכות דצמצום א' השייכת לגלגלתא, אלא המלכות השייכת לספירת החכמה דא"א כנ"ל. אמנם עתה אחר שנתגלה גם המלכות דבחינת גלגלתא, וגם היא עלתה ונתערבה בבחינת הבינה, כבר נמחה כח הדין מן המלכות
הזו לגמרי, ובזה יפה כחו של התיקון הט' מתיקון הב'. וע"כ נאמר כאן, במקום אשר לא יזכרו ולא יפקדו ולא יעלו על לב לעולם. כי עתה נשלם מיתוקה של המלכות דמדת הדין לגמרי. כמבואר. ונקרא "מצולות ים" משום שבינה נקרא ים, כנודע, וההעברה והעלמה דמדת הדין מתוך עלית המלכות בה, דומה כמו שמדת הדין נפלה שם במעמקי הים, דוגמת אבן במים עמוקים, באופן שלא יזכר ולא יפקד עוד. כי מצולות פירושו עומק, כנודע.

וז"ש עוד "משום דנפקי ממותרי מוחא, ומהאי אתרא, רמיו כל מארי דתבעין חובא מבני נשא, ומתכפיין" כלומר, כי השערות החדשות האלו הם באים ממותרי מוחא, שהם האו"ח וכלים דבי"ע השייכים לצמצום א', שהיו צריכים להלביש הע"ב הגלוי. ולא הלבישו אותו, כי נסתלק למקיף חוזר, כנ"ל, ולפיכך אינם ראוים עוד לשום זווג באצילות, כנ"ל באורך, וא"כ לא היה ח"ו שום תקומה לנשמות אלו הנמשכות משם, והיו נופלות ברשת מארי דיבבא ומארי דיללה, כנ"ל בתיקון א'. אמנם עתה ע"י עירובם באלין שערות דתליין, נשלכו, למצולות ים כל בחינת הדינים שבהם, כנ"ל. וז"ש "ומהאי אתרא" דהיינו ממקום בינה ששם עלו ונתערבו נמצא "רמיו כל מארי דתבעין חובא מבני נשא, ומתכפיין" רמיו, פירושו הושלך, דהיינו שהושלכו שם במצולות ים כל בחינת הדינים ומקטריגים, שהם מארי דיבבא ויללה הנ"ל, שהם תבעין חובין מבני אדם, ומתכפיין, כי אין להם במה להתאחז עוד.

ובשמות שבתורה נקרא תיקון זה בשם "לאלפים" כי תיקון הזה ביחוד שהוא השורש דה' תיקונים תחתונים הנמשכים מכתרא דא"א, כנ"ל, הבה רק בו נמצא הסגולה הזאת לגלות הני אלף עלמין דחתימין בעזקא דכיא. כי כל עיקר העלם הע"ב הגלוי, שה"ס האלף עלמין, היה

 

 

 

חלק י"ג  תלמוד עשר ספירות רישא ודיקנא דא"א א' תכז

 

רטו) י', הם השערות הצומחות במקום הדיקנא, הסמוך בתחלת הגרון והם צומחים מלמטה של התיקון הי"ג, ושערות ההם דמזל הי"ג שוכבים ומחפים על אלו, ואלו הם תיקון הי', ואינם מובלעים עמהם תוך שניהם, כמו השערות של תיקון הט', אמנם חפיין בגרונא, כנזכר באדרת

 

 

אור פנימי

 

 

מחמת שגלגלתא דא"א נתקנה בם' דצל"ם ולא קבלה אותו, כנ"ל באורך, כי בהיות שגלגלתא לא קבלה אותו, אע"פ שבחי' חג"ת דגלגלתא קבלה חכמה, מ"מ אין כאן אלא בחינת חג"ת דחכמה וג"ר חסרים. שאלו הג"ר החסרים, הם בחי' קומת הסתכלות עיינין דנקודים, והם האלף עלמין דחתימין בעזקא, כנ"ל באורך. ונמצא שאלו השערות דתיקון הט' שהם מבחינת הגלגלתא, הם עיקר בחינת המ"ן העתידים לגלות האלף עלמין, וע"כ נקרא התיקון הזה בשם "לאלפים" כי ע"י גלוי מיתוק הזה הנקרא מצולות ים, וביתר התיקונים הנמשכים ע"י זה התיקון, יש בטחון שיתגלו האלף עלמין ולכן מצד העליון המשפיע, נקרא מצולות ים, ומצד התחתון המקבל, נקרא לאלפים.

 

רטו) תיקון י': הם השערות הצומחות במקום הדיקנא הסמוך בתחלת הגרון, והם צומחות מלמטה של התיקון הי"ג, ושערות ההם דמזל הי"ג שוכבים ומחפים על אלו ואלו הם תיקון הי', ואינם מובלעים עמהם תוך שניהם כמו השערות של תיקון הט'. אמנם חפיין בגרונא, כי הגרון עצמו הוא מקום הבינה דא"א, ואין שם דיקנא: וזה מובא בזוהר נשא (דף קל"ד ע"א. ובזהר ע"פ הסולם אות קנ"ג). וז"ל: תיקונא עשיראה: נחתין שערא תחות דיקנא, וחפיין בגרונא תחות דיקנא עכ"ל. פירוש: אחר העליה והעירוב דשערות החדשות דמלכות דצמצום א' בבינה, דהיינו בשטח העליון דדיקנא כנ"ל בתיקון הט', ירדו משם וחזרו למקומם, שהוא בבשר שממעל
לגרון מתחת לחי התחתון, וחפיין על גרונא שם מתחת כל הדיקנא, כי שם מקומם, כמ"ש לעיל, אשר רק השערות הנמשכות מבחינת החכמה דא"א המקבלים מבינה דמו"ס, נבחן מקומם, בלחי התחתון, כי גם הוא מחובר בראש מבינה ולמטה, אבל  השערות הנמשכות מבחינת גלגלתא דא"א, שאין להם חלק בראש דא"א כי על מחינתם, שהוא ג"ר דחכמה, דהיינו גלגלתא דא"א, אין שם עוד שום זווג באצילות, וע"כ הם בבחינת גופא לגמרי, ולא ראש, ואינם יכולים להתאחז בלחי התחתון, אלא בגופא דא"א ממש, דהיינו מתחת לחי התתתון וממעל לגרון, וע"כ אחר עיבורם דשערות אלו בשטח העליון דדיקנא, ירדו למקומם לבחי' גוף ממעל לגרון דהיינו מתחת שטח התחתון של הדיקנא, כי שטח התחתון של הדיקנא, כלול גם מח' תיקונים עלאין, כי הוא כלול מכל י"ב תיקוני דיקנא, כמ"ש להלן, וע"כ הוא נאחז קצתו גם בלחי התחתון. משא"כ אלו השערות שהם כולם מגלגלתא, אין להם שום אחיזה בלחי התחתון וע"כ מקומם עוד למטה ממזל הי"ג, שהוא שטח התחתון דדיקנא. וז"ש נחתין שערי תחות דיקנא.

והנה התיקון הזה נק' בי"ג מדות שבתורה בשם "נושא עון" והוא משום העיבור שקבל במזל העליון מבחינת בינה, וירד משם בבחינת ו"ק בלי ראש, ע"ד השבולת הזקן שירד ונולד משערות השפה עלאה, ע"ש בתיקון ג'. וכיון שהמיעוט הזה אינו אלא כמיעוט הבינה, שנקרא עון, כנ"ל, לפיכך נקרא התיקון ע"ש נושא עון, כלומר שהוא נושא בחינת עון של בינה, שהיא מיתוק

 

 

חלק י"ג              מבוא שערים            רישא ודיקנא דא"א א' תכז

 

נשא דף קל"ד ע"א, כי הגרון עצמו הוא מקום הבינה דא"א, ואין שם דיקנא כנ"ל.

 

רטז) י"א, הוא תיקון נוסף על השערות הנזכר דתיקון הי', כי מלבד היותם שם במקום ההוא, כי לכך נקרא תיקון הי', עוד נוסף בהם תיקון, דכולהו שקולין כחדא, ושוין בהתפשטות א', לא נפקי דא מן דא,

 

 

אור פנימי

 

 

גדול בשיבילו כי ע"י זה הוא ראוי לזווג עכ"פ מבחי' ו"ק להמשכת חסדים אבל מטרם שקבל לתוכו העון דבינה על ידי העבור, לא היה ראוי לזווג כלל, כנ"ל.

ובמיכה נקרא תיקון הזה בשם "תתן אמת ליעקב" כי ע"י זה שקבל לתוכו בחינת המיתוק דבינה, נעשה ראוי לזווג שע"י המ"ן שהוא מעלה נגלה המוחין הגרולים שנקרא אמת, ליעקב שהוא ז"א, והיינו כמ"ש לעיל, אשר במיכה נקרא על בחינת המשפיע והמתקן ע"כ נקרא אמת ליעקב, ובתורה נקרא על שם המקבל שהוא ז"א, ע"כ נקרא נושא עון. ע"ש, המוחין דאלף עלמין שיתגלו בו על ידו.

 

רטז) תיקון י"א: הוא תיקון נוסף על השערות הנזכר דתיקון הי', כי מלבד היותם שם במקום ההוא, עור נוסף בהם תיקון דכולהו שקולין כחדא, ושויו בהתפשטות אחת, לא נפקי דא מן דא, וכלהו בחד שיקולא שוין באורכם, ונמצאו כי באלו השערות עצמם יש ב' תיקונין: דברים אלו מובאים בזוהר נשא (דף קל"ד ע"א. ובזהר ע"פ הסולם אות קנ"ג) וז"ל קם ר' יהודה פתח ואמר, ובאו במערות צורים ובמחילות עפר מפני פחד ה' ומהדר גאונו, וגומר מפני פחד ה', הא אתידע, דמאן דאיהו לבר, פחד ה' אתקרי. ומהדר גאונו, אינון שערי דתחות דיקנא ואתקרון הדר גאונו, תרי: תיקונא עשיראה, תתן אמת ליעקב וחד סר, דלא נפקי נימא מן נימא. חסד לאברהם. עכ"ל. פירוש הדברים: כי נתבאר לעיל
בתיקון י', שע"י התכללותם בשערות דמזל דמזל העליון, קבלו המיתוק דנושא עון, ונעשו ראוים לזווג לבחינת אור דחסרים. אמנם נתבאר לעיל בתיקון ד', שאפילו אחר המיתוק והעיבור נשארים תמיד ב' ההין כלולות יחד, בסוד טפיים עולות מלמטה, עש"ה. ולפי"ז גם אלו השערות דבחינת כתרא דא"א, שנמתקו במזל העליון, וירדו למקומם בבחינת נושא עון, אין הפירוש שקבלו בחינת ה"ר ולא נשאר בהם מבחינת עצמם כלום, אלא הפירוש הוא, שנעשו ראוים לזווג כמדת נושא עון, אמנם בחינת הפשע של עצמם ג"כ נמצא בהם, דהיינו בסוד ותלכנה שתיהן. וע"כ כמ"ש בתיקון ד' הנקרא שבולת הזקן, שהוא כלול מב' בחינות שערות: משערות דבינה, ושערות דמלכות. כן הוא גם בתיקון הי', שהוא כלול משערות דבינה, דהיינו ממזל העליון, ומשערות דעצמו, דהיינו ממלכות דצמצום א'.

וז"ש "ומהדר גאונו, אנון שערי דתחות דיקנא, ואתקרון הדר גאונו, תרי" דהיינו כנ"ל, כי כלול בזה תיקון הי' הנקרא נושא עון, תרי בחינותף שערות דבינה ממזל העליון הנכלל בהם מכח עיבורם, ושערות של עצמם שהם ממלכות דצמצום א', וע"כ נקרא הדר גאונו, כי מלכות דבחינת עצמם, נקראת גאונו, שהיא עקרם ועצמותם שבאו ממותרי מוחא, ובחינת שערות דבינה שיש בהם, מתוך התכללות מעת העיבור, נקרא הדר, כי זה כל הדרם ותפארתם, כי ע"י זה נעשו ראוים לזווג. באופן, שיש בתיקון י',

 

 

א' תכח           חלק י"ג תלמוד עשר ספירות רישא ודיקנא דא"א

 

וכלהו בחד שיקולא שוין באורכם. ונמצאו כי באלו השערות עצמן, יש ב' תיקונין.

 

אור פנימי

 

 

ב' בחינות של תיקונים: א' שתהיה ראויה לזווג, ונקרא הדר, וב' הוא בחינת עצמה מצמצום א' שמשם בא החימום להעלאת מ"ן, כנ"ל. (דף א' שע"ח ד"ה וז"ס) וע"כ נקרא גאונו, מלשון גאון יעקב אשר אהב סלה, כי ע"י כח החימום שבהם, המה מסוגלים להעלות מ"ן, עד שיתגלו האלף עלמין דחתימין בעזקא דכיא, שהם גאון יעקב.

וז"ש "ואתקרון הדר גאונו, תרי: תיקונא עשיראה, תתן אמת ליעקב. וחד סר דלא נפקי נימא מן נימא, חסד לאברהם". דהיינו כמבואר, שיש בהם ב' בחינות שערות: הנקראים הדר גאונו, וע"כ כלול תיקון הי' מב' תיקונים יחר, שהם י' וי"א, אשר אחד מהם הוא בחינת הדר, שפירושו שנעשה מוכשר לזווג ע"י התכללות במדת הרחמים, והוא יכול להמשיך חסדים וע"כ נקרא חסד לאברהם. וב' הוא בחינת גאונו, שהיא בחינת המלכות בעצמותה ממקורה, שהיא מדת הדין, שע"י כח החימום שבהם, הם מעלים מ"ן לגילוי האלף עלמין, והוא נקרא תתן אמת ליעקב. ואין לשאול, למה בפסוק הדר גאונו, מוקדם תיקון י"א שהוא חסד לאברהם שהוא הדר, לתיקון י' שהוא תתן אמת ליעקב, שהרא גאונו. והוא, משום ששניהם הם באמת תיקון א', היוצאים בבת אחת, ואין מוקדם ומאוחר בהם, ולכן אין הכתוב חושש לדייק בהמוקדם, וע"כ כאן קורא אותם הדר גאונו, וכאן מקדים אמת ליעקב.

ובתורה, נקראים ב' התיקונים האלו תיקון הי' ותיקון הי"א. בשם נושא עון, ופשע" כי בחינת נושא עון, הוא הדר, שהם כח הזווג אשר בהם, ובחינת פשע, הם השערות דבחינת עצמותם, שהם
ממקור דצמצום א', שמשם נמשך הפשע, כנ"ל, שהם בחינת השערות הנקראים גאונו. ולפי שהשמות שבתורה רומזים על ז"א המקבל מא"א, נבחן בו עיקר המעלה, התיקון דנושא עון, שהכשירו לבחינת זווג, וע"כ מקדים הנושא מתחילה. ואח"כ הפשע, העתיד לגלות האלף עלמין כנ"ל. אבל במיכה, שהם כלפי המשפיע והמתקן שהוא א"א, עיקר המעלה נבחן בחינת הגילוי דאלף עלמין, שהם נעלמים גם ממנו כנ"ל. וע"כ מקדים מקודם, בחינת נתינת אמת ליעקב.

וז"ש "תיקון חד סר דלא נפקי נימא מן נימא, חסד לאברהם" והיינו כמ"ש הרב, "דכלהו שקולין כחדא ושוין בהתפשטות אחת, לא נפקא דא מן דא, וכלהו בחד שקולא שוין באורכם" פי': כי תיקון הזה כולל ב' תיקונים שהם: נושא עון, ופשע, שהם בחינת בינה ובחינת מלכות, כנ"ל, ואומר שהם שקולין ושוים באורכם "דלא נפקי נימא מן נימא" וכלהו בחד שקולא שוין באורכם. כי אם היה ניכר בחי' הפשע שבהם לא היו ראוים לזווג, כנ"ל, וכן אם היה בחינת נושא עון ארוך יותר והיה מבטל הפשע שבהם, אז לא היה בהם חימום, ולא היו ראוים לגלות האלף עלמין, ולפיכך שניהם שוים באורכם, ושקילין אהדדי, וזהו תיקון הנוסף בהם כאן בבחי' השערות הנמשכים מבחינת גלגלתא דא"א, כי למעלה בהשערות הנמשכים מחכמה סתימאה דא"א היו השערות מבחינת נושא עון מבטלות להשערות המקורית דצמצום א', כמ"ש לעיל בתיקון דמזל עליון, שמגודל המוחין שיצאו על המ"ן שלהם, נאבד מהם בחינת צמצום א', ונעשו כמו שערות דבינה בלבד. משא"כ כאן נעשה תיקון נוסף דשניהם שקולים

 

 

חלק י"ג              מבוא שערים            רישא ודיקנא דא"א א' תכט

 

ריז) י"ב, הוא הפה עצמו, ועם היות כי הוא מכלל הי"ג דגולגלתא כנ"ל, עכ"ז, היותו פנוי מבלי שערות, זה נקרא תיקון אחר, ונמנה בכלל

 

 

אור פנימי

 

 

כחדא, ולא נפקי דא מן דא, וע"כ נקרא נושא עון, וגם פשע, והוא מטעם הנ"ל, אשר רק על שערות אלו הנמשכים מגלגלתא אשתמודעו הני אלף עלמין דחתימין בעזקא דכיא. ולפיכך, שניהם שקולים, כנ"ל. הרי שעיקר התחלקותם לב' תיקונים מיוחדים, לאמת ליעקב, ולחסד לאברהם, הוא מכח תיקון הנוסף האמור, דהיינו שנתקנו להיות שניהם שקולים, ואין מלכות נוגעת בחברתה כמלא נימא, כלומר שאין כח האחת מבטל לכח חברתה, ולפיכך, יש כח בכל אחת לגלות את תפקידה, זו לחסדים, וזו לגילוי האלפין.

 

ריז) תיקון י"ב: הוא הפה עצמו, ועם היות כי הוא מכלל הי"ג דגלגלתא, עכ"ז היותו פנוי בלי שערות זה נקרא תיקון אחר, ונמנה בכלל תיקוני דיקנא: ומובא בזוהר נשא (דף קל"ד ע"א, ובזהר ע"פ הסולם אות קנ"ד) וז"ל "תיקונא דתריסר, דלא תליין שערי על פומא, ופומא אתפני מכל סטריך, ויאין שערי סחור סחור ליה, בגין דלא אשתכח טרחותא. עכ"ל. הנה תיקון הזה הי"ב, דומה לבחינת תיקון הז' שייך אל השערות הנמשכים מחכמה דא"א. שנתבאר לעיל, שאין זה התיקון הז' מתגלה רק ע"י עלית מ"ן דכללות השערות דיקנא, בעת שא"א ועתיק נעשו פרצוף אחד, שאז נמשכים המוחין הגדולים ההם הנקראים ב' תפוחין קדישין, עש"ה. ועד"ז כאן בשערות הנמשכים מגלגלתא דא"א, נמצא שבעת הארת ע"ב ס"ג העליונים דא"ק, שאז מתבטלים כל הפרסאות, ובחינת ה"ת העומדת בנקבי עינים דעתיק, היא הוציאה א"א לחוץ, שהוא אח"פ דעתיק ככודע. הנה עתה יורד ה"ת זו מנקבי עינים דעתיק
למקום הפה דא"א, וחוזרים ג' הראשים לבחינת ראש דעתיק ונעשים לבחי' דעת שלו כנ"ל, ונמצא אז, שגם בחינת המסך העומד בפאתי הראש דא"א, המוציא את השערות דיקנא לבר משערות רישא, כנ"ל, ומוריד אותם ללחי התחתון, ולמעלה מגרון, הנה עתה יורד גם המסך הזה דפאתי הראש, ובא בבחינת מלכות דדיקנא,. ונמצאים השערות דיקנא כולם עולים ונעשים למדרגה אחת עם ראש דא"א, כמו השערות רישא שלו. ואז נעשה הדיקנא למ"ן בהזווג הזה, בסוד תקרובתא דבוסמא, כנ"ל. ולפי שהשערות דיקנא נחלקים לב' בחינות: לח' תיקונים הראשונים המיוחסים למו"ס דא"א, ולה' תי?ונים תחתונים המיוחסים לכתרא דא"א, ולפיכך מתחלק ג"כ בחינת המ"ד והמוחין שהם מקבלים: שח' התיקונים עליונים שהם בחינת חכמה, יכולים לקבל מדעת דרדל"א דאחזי נהוריה בהאי אוירא, שהוא בחינת ל' דצל"ם. ובחינת בינבה, כי המוחא ראוירא משפיעה הארתה לבינה דמו"ס. והדיקנא מקבלת מבינה דמו"ס. אמנם בחינת ה' תיקונים תחתונים הנמשכים מגלגלתא דא"א, שהיא מתוקנת בבחינת ם' דצל"ם, והיא אינה מקבלת אור חכמה מבינה דרדל"א וי' לא נפיק ממנה, אלא דאשתאר תמיד בבחינת אוירא, שפירוישו חסדים מכוסים, כנ"ל, שנקראת רוחא דכיא. נמצא, שהשערות דיקנא מבחינת ה' תיקונים תחתונים המיוחסים לגלגלתא ומקבלים הימנה, אין להם בחינת מ"ד ומוחין אלא מבחינת אוירא, רוחא דכיא, כמו הגלגלתא עצמה, ואינם יכולים לקבל הארת חכמה ממוחא דאוירא, שהם אינם מתיחסים אליה כלל. כי רק ח' התיקוני דיקנא העליונים, שהם

 

 

 

 

 

א' תל             חלק י"ג תלמוד עשר ספירות רישא ודיקנא דא"א

 

תיקוני דיקנא, ע"ד שנת"ל בתיקון השביעי, וכן בתיקון הי' והי"א. י"ג, הוא מזל תחתון, כמ"ש בתיקון השמיני.

 

אור פנימי

 

 

מבחינת ח"ס דא"א המתיחס למוחא דאוירא, מקבל ממנו, להיותו בחינת צ' דצל"ם, המקבל מבחי' ל' דצל"ם, משא"כ השערות דה' תיקוני דיקנא תחתונים שהם בחינת גלגלתא ום' דצל"ם, הגבוהים ממוחא דאוירא, אינם, ראויים לקבל אלא מגלגלתא דא"א, שהוא רק בחינת רוחא דכיא.

 

אמנם ודאי, שבחינת רוחא דכיא של הגלגלתא דא"א, חשובה באין ערך יותר מבחינת הארת חכמה שבאוירא, כי מוחא דאוירא, הוא בחינת חג"ת של הגלגלתא, כנודע. וערכם זה אל זה כערך השורש אל ענף שלו. ונמצא לפי האמור, שבשעה שעולים כל הי"ג תיקוני דיקנא לבחינת מ"ן בסוד תקרובתא דבוסמא, נמשכים שם ב' מיני מוחין מיוחדים: א' הם בבחינת הארת חכמה ממוח דאוירא, והם מתגלים בתיקון הז' שנק' תיקון ואמת, שהם הב' תפוחין קדישין. וב' הם בבחינת רוחא דכיא מגלגלתא דא"א, והם מתגלים בתיקון הי"ב, שנקרא אשר נשבעת לאבותינו. דהיינו הפה דא"א דאתפני משערות.

ומה שהפה אתפני משערות ע"י האי רוחא דכיא הנמשך מגלגלתא דא"א, הוא כמ"ש לעיל. (דף א' שמ"א ד"ה ותיקון) אשר כל ענין התיקון של ם' דצל"ם שנתקן בגלגלתא, הוא ע"י נה"י דעתיק המלובשים במוחין דא"א, שעתיק תיקן את נה"י אלו מבחינת הגבהת ראשי ירכין למעלה מיסוד, שפירושו, שאינם מקבלים ממסך של היסוד שלו, לא קטנות ולא גדלות, וע"י כן העלה את הגלגלתא דא"א למעלה ממסך שלו הנקרא קרומא דאוירא, והיא נחשבת תמיד כמו מחוברת ברדל"א, כי המסך שבפה דרדל"א אינו שולט עליה, עש"ה.

ומכ"ש בעת הזווג הנה ודאי שמעלת הגלגלתא גדולה מאוד, וע"כ כשהארתה מתגלה על המ"ן דשערות דיקנא המיוחסים לה, שהם ה' תיקוני דיקנא תחתונים, נמצא הארה זו מפסיקה השערות לגמרי, כי היא בבחינת הגבהת ירכין שלמעלה מיסוד, שאין שום צמצום שבעולם יכול לשלוט עליה, וע"כ אין יכולת לשערות שיתגלה במקום גילוי הארתה, שהוא הפה, וע"כ אתפני פומא משערות.

וז"ש "תקונא דתריסר, דלא תליין שערי על פומא, ופומא אתפני מכל סטרין" פירוש: לא כמו האורחין שבשפה עלאה ותתאה, וכן הב' תפוחין קדישין, שהמה אתפני משערות ומאירים מכח הארת חכמה דפסיק יתהון, שאין זה מכל הצדדים, כי השערות צריכים אל התיקון שלהם דהארת חכמה, ואם יעלם משם הארת חכמה, כגון בז"א המקבל מהם, שלפעמים אין בו הארת חכמה, הרי הדרא השערות ומליין שוב להני אורחין, כמבואר בט' תי"ד דז"א. אמנם התיקון הי"ב שהוא פומא דאתפני משערות, אינו כן, והם אינם צריכים לשום מוחין דהארת חכמה, אלא דפסיק משם השערות מכל הצדדים בין אם יהיה לו מוחין,ובין אם לא יהיה לו מוחין דחכמה, כי נעקרו משם משורשם, מבחינת הם' דצל"ם, בסוד רוחא דכיא, שהמה חסדים בלי חכמה ומ"מ אין ענין של צמצום יכול לשלוט עליהם, ונמצא שהמקבל מהאי פומא, אין לו צורך לשום מוחין דבחינת הארת חכמה. וז"ש "פומא אתפני מכל סטרין" דהיינו מכל הצדדים, ואינו תלוי עוד בשום דבר.

וז"ש "ויאין שערי סחור סחור ליה בגין דלא ישתכח טרחותא" כלומר,שמעתה

 

 

חלק י"ג              מבוא שערים            רישא ודיקנא דא"א א' תלא

 

ריח) ואחר שנתבאר מקומם, נבאר שמותם בפסוקים. והם רמוזים, במי אל כמוך כו'. ובה' ה' אל רחום וחנון כו'. וזה עניינם. א', מי אל כמוך. ב', נושא עון. ג', ועובר על פשע. ד', לשארית נחלתו. ה', לא החזיק לעד אפו. ו', כי חפץ חסד הוא. ז', ישוב ירחמנו. ח', יכבוש עונותינו. ט', ותשליך במצולות ים כל חטאתם. י', תתן אמת ליעקב. י"א, חסד

 

 

אור פנימי

 

 

אין צורך להעלות מ"ן ולהמשיך הארת חכמה, כדי להמתיק השערות, בבחינת האורחין כנ"ל, כי מבחינת האי פומא, אין שום אחיזה וצמצום אפילו בחסדים בלי חכמה, כנ"ל. ונמצא שנפטר מעתה מכל טרחא, כי ענין העלאת מ"ן להמשיך מוחין נבחן לטרחא. וז"ש "ויאין שערי סחור סחור ליה" כי בכח האי פומא נמתקים השערות מאד, כי המה ממשיכים תמיד חסדים, גם אין צורך להאירם ולסהר אותם מצמצום, ע"י הארת חכמה, כי האור דרוחא דכיא מטהר אותם משורשם לגמרי, כנ"ל. וז"ש (באות קנ"ה) ,וכי שערי דדיקנא טרחא אינון, או דינא אינון והא כלא רחמי אתחזן, אלא דלא אתטרח בישובא דרוחא דז"א" כלומר, שמכאן ואילך, אין עוד צורך לטרוח להעלות מ"ן, ע"ד ישובא דרוחא דז"א, שפירושו, להמשיך הארת חכמה בחסדים כי רוחא הוא חסדים, וישובא שלו, המשכת חכמה. ועתה לא נצרך עוד לזה כמבואר.

 

וז"ש (באות קנ"ז) "ודא הוא טמירותא דכלא, דלא אתדבק לא לעילא ולא לתתא, והוא סתים בסתימא דסתימין דלא אתידע" פירוש: כי אין לחשוב האור הגדול הזה הנמשך מגלגלתא לפומא, לא לעילא, שפי' חכמה. ולא לתתא שפירושו, חסדים. כי אינו חכמה, שהרי הגלגלתא אינה מקבלת חכמה, ועם זה אינו חסדים, שהרי הענף שלה שהוא מוחא דאוירא, מקבל על ידה חכמה, ונודע, שכל מה שקנה הענף שייך בהכרח לשורש שלו, אמנם היא עצמה אינה מקבלת חכמה, והוא תמיד בבחינת

חסדים מכוסים, כנ"ל, וז"ש "והוא סתים בסתימא דסתימין דלא אתידע" דהיינו כמבואר, שאור הגלגלתא הוא סתים בסתימא דסתימין, כי הי' לא נפיק לעולם מאויר שלה. וע"כ לא אתידע. שאינה לגמרי בבחינת זווג הזה כדי לקבל חכמה.

וז"ש שם "דא הוא דלא אתתקן, ולא הוי ביה תיקונא" כמ"ש לעיל כי כל מעלתה של הגלגלתא הוא, להיותה בבחי' הגבהת ירכין למעלה מיסוד, שפירושו שאינו מתמעטת ע"י הצמצום שבמסך של היסוד, ולכן איננה מקבלת גם הגדלות של הזווג הנעשה על מסך הזה. וז"ש "דא הוא דלא אתתקן", כלומר, שלא נתקן במסך דקטנות של היסוד, וע"כ "לא הוי ביה תיקונא" כי ע"כ איננה מקבלת גם הגדלות שנתקן אח"כ בו בעת הזווג שלו בגדלות. וכבר ידעת שכל הנוהג בגלגלתא נוהג ג"כ בפומא דאתפני משערות, כי הרוח דגלגלתא מלובש שם כנ"ל.

וז"ש שם "ובגין כך רוח נפיק לבר ומתלבשין ביה נביאי מהימני, אתקרי פה ה', אבל בהאי עתיקא דעתיקין לא אתפרש" כלומר, שבחינת חג"ת של הרוח הזה, דהיינו בחינת ל' דצל"ם, "דנפיק לבר" שהוא יוצא מבחינת הם' להיותו צריך להארת חכמה, וע"כ כבר המסך דעליון שולט עליו, כנ"ל, הנה מתלבשין ביה נביאי מהימני, כלומר שבו נפיק י' מאויר ואשתאר אור, כמ"ש הרב לעיל במוחא דאוירא (דף אלף שמ"א אות צ"ט) "אבל בהאי עתיקא דעתיקין לא אתפרש" דהיינו בבחינת הגלגלתא עצמה, שהיא

 

 

א' תלב           חלק י"ג תלמוד עשר ספירות רישא דיקנא דא"א

 

לאברהם. י"ב, אשר נשבעת לאבותינו. י"ג, מימי קדם. וכנגדם בי"ג מידות דויעבור, ומתחילים מן אל רחום וחנון, וכמ"ש באדרת נשא דף קל"א ע"ב, לקבל דא אל רחום וחנון כו', ואינון לתתא. ובביאור התפילות נתבאר היטב ע"ש. וקצתו יתבאר לקמן.

 

אור פנימי

 

 

למעלה מקרומא, והמסך שבפה דעתיק אינו עומד ושולט רק מתחתיו, וע"כ הוא נחשב זעוד לבחינת רדל"א, ונקרא עתיקא דעתיקין, הנה בו "לא אתפרש" כי בו אין הי' יוצא מאויר שלו, שישתאר בבחינת אור חכמה, אלא שנשאר תמיד בחינח אוירא דכיא. וז"ש לא אתפרש.

וז"ש שם (באות קנ"ח) "ובהאי אתרחיצו אבהתנא לאתלבשא בהאי רוחא" הכוונה היא על או"א דאצילות, שהם ג"כ בחינת ם' דצל"ם, כנ"ל בדברי הרב (דף א' שנ"ו אות קכ"ז) ע"ש. והם מקבלים ג"כ מבחינת הרוחא דכיא דגלגלתא. הנמשך לבחינת פומא דאתפני משערות, ומתלבשים בהאי רוחא, ונמצאים משום זה ג"כ תמיד בבחינת חסדים מכוסים, כנ"ל בדברי הרב. וז"ש ובהאי אתרחיצו אבהתנא לאתלבשא בהאי רוחא, דהיינו או"א עלאין, כמבואר. וז"ש "הה"ד אשר נשבעת לאבותינו" דהיינו שתיקון זה עומד לבחינת המוחין של או"א עלאין דאצילות, ועל שמם נקרא תיקון זה בשם, אשר נשבעת לאבותינו. אבל בתורה נקרא "וחטאה" כי התורה מדברת מז"א, ולא מאו"א, כנ"ל, ונודע, שז"א צריך להארת חכמה, שהיא בחיבת צ' דצל"ם, וע"כ הוא כבר מבחינת הרוחא דנפיק לבר מבחי' הם', כי הוא מצומצם בבחינת המסך דיסוד דעליון, וע"כ אינו יכול לקבל בחינת ג"ר ממש מהאי רוחא דכיא, שבפומא דא"א, אלא אצלו הוא בבחינת ו"ק, רלפיכך אין בו עדיין מיתוק שלם, אלא שנמתק העון ופשע, לבחינת חטאה, שאינו כל כך קשה, אבל עדיין הוא צריך לתיקון וטרחא, כמ"ש
הזוהר לעיל, בישובא דרוחא דז"א. אמנם כלפי או"א עלאין הוא תיקון גמור לגמרי. וע"כ במיכה נקרא רק "אשר נשבעת לאבותינו" כי זה סובב על או"א עלאין, שהם ג"כ בחינת ם' דצל"ם ואינם צריכים להארת חכמה, וע"כ נקרא התיקון רק על שמם.

 

וע"ד שנתבאר בז"א, שאינו מקבל בחינת ג"ר מהאי פומא, בהיותו צריך להארת חכמה, הנה עד"ז גם ה' התיקונים התחתונים שהם בחינת לבושים וכלים דע"ב הגלוי, שהם בחינת ג"ר דנקודים דקומת הסתכלות עיינין, שגם הם צריכים לאור חכמה דוקא, ובלי הכיסוי דם' דצל"ם, כנ"ל. א"כ גם הם כמו הז"א, אינם מקבלים בחי' ג"ר מהאי פומא דאתפני משערות. ולפיכך אפילו אחר התיקון הי"ב, שהם בחינת המוחין דה' התיקונים התחתונים, מ"מ נחשבים עוד תיקונים הללו בבחינת ו"ק, וע"כ אין בהשערות האלו הנמשכים מגלגלתא, אלא בחינת ה' ספירות, שהם חג"ת נ"ה, כי האור דפומא דא"א, אינו מספיק בשביל ג"ר שלהם, כי המה צריכים לאור חכמה ממש. וע"כ המה נמצאים תמיד בבחינת מ"ן, עד שהמה ממשיכים לאור חכמה כמ"ש בע"ב דנקודים, שה"ס האלף עלמין כנ"ל.

 

תיקון י"ג: הוא מזל התחתון. כמ"ש בתיקון השמיני. וז"ל הזוהר נשא (דף קל"ד ע"ב ובזהר ע"פ הסולם אות קנ"ט) תיקונא דתליסר, תליין שערי תחות דיקנא מכאן ומכאן, ביקרא יאה, וביקרא שפירא, וחפיין עד טבורא ולא אתחזון מונפי תקרובא דבוסמא, בר אינון תפוחין שפירו

 

 

חלק י"ג              מבוא שערים            רישא ודיקנא דא"א א' תלג

 

ריט) וזה סדרן: אי, אל. ב', רחום. ג', וחנון. ד', וה', ארך אפים. ולכן לא נאמר ארך אף, אלא אפים, שנים, וכמשז"ל, לצדיקים ולרשעים. ונמצא, כי באומרו ארך הוא תיקון א', שהוא אריכות א', ובאומרו אפים הוא תיקון אחר.

 

אור פנימי

 

 

הוורין" פירוש: אחר שנתגלו בחינת המוחין שיצאו על המ"ן של אלו השערות דיקנא הנמשכים מן גלגלתא דא"א, שהם בחינת תיקון הי"ב, שהוא הפה דאתפני משערות, מחמת גילוי הארת הרוחא דכיא של הגלגלתא, כנ"ל, הנה נתגלו בפה שבח גדול לאלו השערות, ע"ד שנתבאר לעיל בתיקון הח', אחר דפסיק שערי מב' תפוחין קדישין, עש"ה, וכמו שהשערות הנמשכות מחכמה דא"א, נתפשטו בשבחם והלבישו עד הטבור דא"א, שהוא מכח הארת הב' תפוחין קדישין. שיצאו בסבתם. כן עד"ז השערות הנמשכות מגלגלתא דא"א, נתפשטו ג"כ מכח שבחם שהעיגו ע"י האי פומא דאתפני משערות, והלבישו לא"א עד הטבור. והתפשטות זו נקרא מזל התחתון, כמו שהתפשטות דשערות דחכמה נקרא מזל עליון. כי מזל העליון הוא כללות כל השערות הנמשכות מחכמה. ומזל התחתון הזה שהוא תיקון י"ג. הוא ג"כ כללות כל השערות הנמשכות מגלגלתא דא"א.

אמנם נתבאר לעיל, בתיקון הי"ב שבחינת המוחין דהאי פומא דאתפני משערות, אינם מפסיקים להארת ג"ר בשביל ה' תיקונים תחתונים האלו, כי הם צריכים לגילוי חכמה דוקא. כי כל הי"ג תיקוני דיקנא לבושי חכמה המה. ולפיכך, המה מתכסים תחות מזל העליון, ואין להם גילוי לחוץ.

וז"ש "ולא אתחזון מאנפי תקרובתא דבוסמא, בר אינון תפוחין שפירן חוורין" דהיינו המוחין על בחיבת המ"ן, שנקרא תקרובתא דבוסמא, מבחי' מזל העליון. כי הם נחשבים לבחינת גילוי של מוחין
לבחינת הדיקנא, אבל בחינת פומא דאתפני משערות אינם נחשבים לגילוי מוחין בשביל הדיקנא, להיותו בחינת חסדים מכוסים כנ"ל, והדיקנא צריכה רק לבחינת חכמה, וע"כ לא אתחזי רק מזל העליון בכללות הדיקנא, אבל כל השערות דה' תיקונים תחתונים הנכללים במזל תחתון אינם נראים, אלא שמתכסים תחת מזל העליון, והוא, כי האור הצריך להם, אינו מגולה בהם וע"כ המה מכוסים.

וז"ש עוד שם (אות קס"ב) "ותאנא אלין ימי קדם, כלהו מתתקנן בתיקונא דדיקנא דעתיקא דעתיקין טמירא דטמירן, והאי דתליסר כליל להון" פירוש: כי עיקר הכללות שבדיקנא, הוא מזל התחתון, והוא בחינת מלכות שבהם, כי כמו שגלגלתא ומ"ס דא"א: הם בחינת ראש אחד דא"א, והפה הוא המלכות דכללות שניהם, כן גלגלתא וחכמה דשערות דיקנא הם בחינת קומה אחת, ומזל התחתון הוא המלכות דכללות שניהם, ונמצא שהיא בחינת הנקבה שבדיקנא, המקבלת מבחינת ט"ס הראשונות דדיקנא, הכוללים י"ב תיקונים. והיא המתפשטת עם המוחין של י"ב תיקונים דדיקנא ומשפעת אל המדרגה שלמטה ממנה, שהם או"א דאצילות. וכיון שכל המוחין דדיקנא כלולים רק בח' התקונים הראשונים, שעיקרם הוא התיקון הז' שהם ב' תפוחין קדישין, כנ"ל "ולא אתחזיין מאנפי תקרובתא דבוסמא בר אינון תפוחין שפירן חוורין" לכן נבחן תיקון הח' לכללות כל הי"ב תיקונים שהם ט"ס ראשונות דדיקנא, והוא נבחן לבחינת הזכר של הדיקנא, כי הט"ס ראשונות

 

 

א' תלד           חלק י"ג תלמוד עשר ספירות רישא ודיקנא דא"א

 

רכ) ו', ורב חסד. ז', ואמת. ח', נוצר חסד. ט', לאלפים. כי היה אפשר להיות נוצר חסד לבד, אך היותו גם לאלפים דורות, הוא תיקון

 

 

אור פנימי

 

 

נבחנות לבתינת זכר המשפיע למלכות שהיא העשירית. ונתבאר, כי תיקון הח' הנקרא מזל עליון, היא בחינת הזכר של הדיקנא, והוא כולל כל הי"ב תיקונים דדיקנא הן השערות דגלגלתא, והן השערות דחכמה. ותיקון י"ב, הוא בחינת נקבה של הדיקנא, והיא מקבלת כל הי"ב תיקונים ממזל העליון. וע"כ גם היא בעצמה כוללת י"ב תקונים. וז"ש "והאי דתליסר כליל להון", כי בו עצמו מתגלים כל י"ב התיקונים כנ"ל.

 

ויש להבחין ההפרש הגדול בין הזכר דדיקנא, שהוא מזל העליון, ובין הנוקבא דדיקנא, שהיא מזל תחתון כי הזכר שהוא תיקון הח', הרי נבחן, שהשערות שלו נזדככו לבחינת בינה, כנ"ל בתיקון הח' ע"ש. אבל הנקבה של הדיקנא שהיא תיקון הי"ג, הרי השערות שלה מבחינת גלגלתא, שהמה יצאו לגמרי לבר מראש, ואינם יכולים לקבל בחינת ג"ר וראש לעולם, כי המה מוכרחים לקבל מבחי' שכנגדם בראש דא"א, שהוא גלגלתא דא"א, והיא נתתקנת בבחינת עזקא דכיא, ואינה מקבלת לתוכה בחינת חכמה, ומשום זה נמנע בחינת הג"ר לתיקון הי"ג; שהוא מזל התחתון, ונחשב למלכות.

 

וז"ש עוד שם (אות קס"א) "והאי תיקונא דתליסר הוא תיקונא יאה דביה אחידן כלא, כלהו מתכספין למזקף רישא לקבליה" כלומר, שכל המדרגות שלמטה ממנו, מתכפין ומשתוקקים לקבל ממנו, בחי' ראש, אמנם הוא אינו יכול להשפים להם בחינת ראש, עד לע"ל, כי בחינת הראש שלו, הם ג"ר דחכמה הצריכים להתלבש בגלגלתא דא"א, שהם האלף
עלמין דחתימין ביה, ואינם מתגלים אלא בגמר התיקון כנ"ל.

ותיקון הזה נקרא במיכה, בשם ימי קדם. והוא משום שהיא כללות כל י"ב תי"ד, כנ"ל, ונתבאר שהם בחינת לבושים וכלים שעלו מבי"ע, שהיו צריכים להלביש לקומת הע"ב הגלוי בא"א, וכיון שקומה זו נסתלקה בסוד מקיף חוזר, ע"כ יצאו האו"ח והכלים האלו בסוד שערות דיקנא, כנ"ל באורך. והנה קומה זו, היא קומת או"א דנקודים, שיצאה פעם אחת בתחילת אצילות דקומת ע"ב בא"א, ונסתלקה. ומשם ואילך אין עוד שום זווג לבחי' עשר הספירות דקומה זו, כי על שם זה נקרא גלגלתא דא"א בשם עזקא דכיא, כי בו נגנזה קומה זו, כנ"ל בדברי הרב. ונודע שהספירות נקראות בשם ימים, ולפי שהם יצאו רק פעם אחת בראש דא"א בתחילת אצילותם ושוב לא יצאו עוד בכל שתא אלפי שני, ע"כ הם נקראים "ימי קדם" כלומר, שהם אינם נכללים בשתא אלפי שני, שנקראים ימי עולם, אלא ששייכים לימי קדם, שהם קומה דהסתכלות עיינין דאו"א זה בזה, ובשתא אלפי שני דעולם התיקון אינם מתגלים עוד. והם כולם נכללים במזל התחתון, שהוא תיקון י"ג, שהם הלבושים והכלים השייכים לקומה זו דהסתכלות עיינין דאו"א, כנ"ל. וע"כ נקרא תיקון זה בשם ימי קדם.

וז"ש שם (אות קס"ב) "תאנא אלין תקונין אקרון ימי קדם, יומין קדמאי דקדמאי, ואינון דאשתכחו בז"א, אקרון ימי עולם", כמבואר שתקונים אלו המה לבושים וכלים המתיחסים לאבא ואמא דנקודים, וזולת התיקונים הללו, אין מהם עוד שום גילוי בשתא אלפי שני,

 

 

 

 

חלק י"ג תלמוד עשר הספירות רישא ודיקנא דא"א      א' תלה

 

אחר, והוא ע"ד מ"ש בארך אפים. י', נושא עון. י"א, ופשע. י"ב, וחטאה. י"ג, ונקה. הרי י"ג תיקונין אלו בפנים דא"א עד הגרון, כי משם ואילך בינה דא"א, אך אלו י"ג הם מחכמה דא"א.

 

אור פנימי

 

 

שהם הנקראים ימי עולם, כנ"ל. וז"ש "ואינון דאשתכחון בז"א נקראים ימי עולם", כלומר, כל שתא אלפי שני, שהם בחינת ז"א בערך הנקודים, נקראים ימי עולם.

ובתורה נקרא התיקון הזה בשם "ונקה" והוא מטעם שכל בחי' התיקון הזה עומד לבחינת מ"ן לזווגים עליונים המרובים נמשך שתא אלפי שני, עד שמלכות דצמצום א' מקבלת כל דתיקונים הצריכה לה, והיא נשארת נקיה מכל הדינים שבה, בסוד א"ס לא נחית יחודא עליה, עד דיהבינן ליה בת זוגיה, שהכוונה היא על מלכות דצמצום א'. כנודע. וע"כ היא נקראת בשם ונקה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

א' תלו            חלק י"ג תלמוד עשר ספירות רישא ודיקנא דא"א

 

הסתכלות פנימית

 

 

א) צריכים להבין מאד עניני שערות רישא ודיקנא, שהרב האריך בביאורם בחלק שלפנינו, להיותם השורש של כל המוחין דזו"ן, ואם לא תהיה לנו הבנה בהירה בשרשים האלו, לא תהיה לנו שום הבנה במוחין דזו"ן.

והנה שורש של כל השערות האלו, הוא הקרומא דאוירא, שנתקנה בתוך הגלגלתא, והוציאה חלק ממנה בבחינת מוח סתום, הנקרא מוחא דאוירא. וקרומא זו, ה"ס האלף שבתוך הואו של הוי"ה דס"ג, אשר קו האלכסון שבא' ה"ס הקרום, שהוא בחינת רקיע המבדיל בין ג"ר דבינה ובין ו"ק דבינה, שי' העליונה היא בחינת ג"ר דבינה הנקרא מים עליונים, משום שהם בסוד כי חפץ חסד הוא, ואינם מקבלים משום זה שום מיעוט וצמצום כלל מכח המסך הזה, וי' התחתונה, הם ז"ת דבינה, שהם שורשי זו"ן וצריכים ע"כ בשביל זו"ן להאיר לו בהארת חכמה. וע"כ הם מרגישים סיתום מחמת המסך, שהוא הקרומא דאוירא וע"כ נפרשו ונבדלו מגלגלתא ונעשו לבחי' מוח סתום ובחינת ו"ק, הצריכים לתיקון דירידת הי' מאויר, שהעביות שבקרומא תרד לפה למטה, ואז מתחברים ז"ת דבינה עם ג"ר דבינה לבחינת ראש, וז"ת דבינה יוכלו לקבל בחי' חכמה החסר להם, כמ"ש הרב לעיל (דף אלף שמ"א אות צ"ט) שמ"ש בזוהר דיוד נפיק מאויר ואשתאר אור רק על מוחא דאוירא נאמר זה, עש"ה. אמנם גלגלתא עצמה, נשארת בבחינת אוירא, כלומר בבחינת חסדים מכוסים לעולם, כי היא תמיד בסוד כי חפץ חסד הוא, ואינה מקבלת בחינת הארת חכמה. וז"ס םל"צ דצל"ם, כמ"ש באו"פ באורך.

ולפיכך בעת אצילות א"א בבחינת הגדלות שבו, דהיינו בקומת ע"ב דמ"ה, דהיינו על מסך דבחי"ג המוציא ע"ס בקומת

חכמה, כמ"ש אצל ע"ב דא"ק, נעשה בו מחמת התיקון דקרומא דאוירא הנ"ל, מיעוט גדול מאוד, כי בחי' ג"ר דחכמה, שהיו צריכים להתלבש בגלגלתא דא"א, ולא יכלו להתלבש בו, מחמת התיקון דחסדים מכוסים שקבל מקרומא דאוירא, כנ"ל, הנה יצא ונסתלק ממנו, ונעשה לסוד מקיף חוזר. שהם סוד השערות רישא שנקראים ענפי ע"ב, כנודע. ועל שם זה נקרא הגלגלתא בשם עזקא דכיא, כי בחינת ע"ב דנקודים, דהיינו ג"ר דע"ב שגלגלתא לא קבלה אותם, נגנזו בה בסבת תיקון דם' דצל"ם שקבלה, כלומר כי ם' זו מקיף אותה בגבול שלא תקבל ג"ר שלה, ולא תגלה בחינת או"א הגדולים דנקודים, דהיינו ג"ר דע"ב. וע"כ נקראת ם' זו בשם עזקא.

 

ב) אמנם מ"ש שהשערות הם בחינת מקיף חוזר, אין הכוונה שהם בחי' או"י דג"ר דע"ב עצמו, כי האור הזה יצא ונעלם ונתרחק מן הכלים, ואין אור מתהפך להיות שערות. אלא הכונה היא על בחינת האו"ח העולה מהמסך דבחי"ג בעת הזווג, הצריך להלביש את הג"ר דע"ב אלו השייכים לגלגלתא, ועתה שהגלגלתא לא קבלה אותם, יצאו ונסתלקו מראש, ונודע שרק באו"י נוהג בו הסתלקות, אבל אין הסתלקות נוהג באו"ח, להיותו בחינת אור עב, כמ"ש הרב לעיל (דף רמ"ו אות ב') ונמצא שהאו"ח הזה נשאר במקומו תוך הכלים דראש, וגם נודע, שלפי מדת קומת הזווג כן נבררים ועולים הכלים מבי"ע, המיוחסים להלביש אותה הקומה, וודאי שגם הם לא נסתלקו עם האור, אלא שנשארו במקום יציאתם תוך הראש, וב' בחינות הללו נבחנים למותרי מוחא, שאין להם שום יחס עם האורות וכלים הפנימים דמוחין דא"א. כי

 

 

חלק י"ג  הסתכלות פנימית    רישא ודיקנא דא"א א' תלז

 

 

המוחין שלו הם מבחינת ע"ב דמ"ה שהוא נבחן לע"ב המלובש בם' דצל"ם ואינו מאיר זולת דרך החג"ת שלו שהוא ל' דצל"ם, משא"כ אלו הכלים שעלו מבי"ע האו"ח שהם לבושים של קומת ע"ב הגלוי, המלובש גם בג"ר דראש, כמו ע"ב דנקודים וא"ק, וע"כ יצאו לחוץ מגלגלתא, ונעשו בבחינת כלים חיצונים הנקראים שערות. והנה נתבאר היטב החומר של השערות, שהם בחינת האו"ח והכלים שהיו צריכים להלביש את קומת הע"ב הגלוי, וכיון שקומה זו נעלמה מן הראש, מכח תיקון הם' שבגלגלתא, ע"כ לא היה מקום ללבושים שלו להשאר עוד תוך הכלים הפנימים דמוחין דא"א, וגם הם יצאו משם, ונדבקו על הגלגלתא בבחינת כלים חיצונים.

ואין להקשות, מאין באו כאן לא"א כלים מבי"ע, מאחר שהוא בחינת כתר נקודים, ונודע, שבכל הג"ר דנקודים לא היה שום שבירה וירידה לבי"ע, אלא בז"ת דנקודים בלבד, ובבחינת ג"ר לא היה אלא ביטול בעלמא, אבל נשארו באצילות. כנודע. והענין הוא, כי מ"ש הרב שלא היה שבירה בג"ר דנקודים, היינו משום שהם בחינת ראשים, שהמסך משמש בהם ממטה למעלה וע"כ אין עביות המסך יכולה להתעלות למעלה ממקום מציאותה, וכיון שאין שום כח ממסך שולט בראש, ע"כ לא שייך בהם שבירה וירידה לבי"ע, אלא ביטול בעלמא, דהיינו שירדו מבחינת ראש לבחינת ו"ק, כמ"ש שם באו"פ באורך. אמנם הז"ת שהם בחינת הממעלה למטה שנתפשט מראשים אלו, ע"כ כח המסך שולט בהם וע"כ נפלו ונעשו לבחינת בי"ע. כמ"ש שם. ונודע שאין התחתון מקבל האורות אלא עם לבושים דנה"י דעליון, כי הז"ת דנקודים לא קבלו הגדלות שלהם, אלא ע"י עליתם למ"ן לג"ר, ואותו האו"ח שיצא על המסך דפה דאו"א להלביש האורות דגדלות דז"ת בשעה שהיו כלולים באו"א, ירד ג"כ עם המוחין לתוך הז"ת בבחינת לבושי מוחין
הנקראים נה"י דעליון, והנה נה"י הללו אשר נתפשטו תוך הז"ת ממעלה למטה, נשברו ג"כ ביחד עם הז"ת, אע"פ שהם נה"י דג"ר, והוא, משום שירדו למטה ממסך כבר המסך שולט עליהם כמו ששולט על הז"ת. כמ"ש הרב אצל נה"י דכתר שנתבטלו, משום שנעשו לבושי מוחין לאו"א, כן נה"י דאו"א שנעשו לבושי מוחין לז"ת נשברו מחמת שנתלבשו תוך הז"ת. כי זה הכלל, שכל עליון הבא למקום התחתון נעשה כמהו ממש, וכל הצמצומים שבתחתון שורים עליו כמו שהם שורים על התחתון.

 

ג) ונודע, שקומת כתר דנקודים נקרא הסתכלות עיינין דאו"א זה בזה, שהם בחי' ראש, והממעלה למטה דקומה זו, נקרא מלך הדעת דנקודים ונמצא שנה"י דכתר מלבישים המוחין דמלך הדעת הזה, ובהכרח שנה"י אלו נשברו פו"א ביחד עם המלך הדעת ונפלו עמו לבי"ע. והמה הם הכלים דא"א שנפלו לבי"ע ונשברו פו"א יחד עם מלך הדעת כמבואר.

ומכאן תדע בדיוק, איזה כלים שעלו ונתבררו עם יציאת קומת ע"ב בא"א. דהיינו עם הזווג דמסך דבחי"ג השוה לבחינת הסתכלות עיינין דאו"א זה בזה, כי הכלים האלו אינם לא פחות ולא יותר מבחינת נה"י אלו ששמשו ללבושי מוחין תוך מלך הדעת דנקודים, כי עתה שהמסך שלהם נתקן בפה דראש דא"א, והעלה או"ח להלביש המוחין דע"ב, שהם שוים לאותו האו"ח שהלביש המוחין דהסתכלות עיינין דאו"א, ולפיכך עלה תכף גם האו"ח דקומת הסתכלות עיינין מבי"ע. והוא נתחבר עם האו"ח החדש שיצא עתה ממסך שבפה דא"א, כי שניהם בחי' אחת ממש לכל פרטיהם ודקדוקיהם. והבן זה היטב. כי מטעם זה כתב הרב שלפי קומת האור, כן מתבררים ועולים כלים מבי"ע. וכבר ידעת, שמגלגלתא דא"ק ולמטה אין לפרצוף שלא יהיה בו ב' מיני כלים: א' הם כלים הישנים מפרצוף העליון, שהאור נסתלק מהם

 

 

א' תלח           חלק י"ג  הסתכלות פנימית    רישא ודיקנא דא"א

 

 

מקודם לכן, והם מקבלים עתה מקומה החדשה שבפרצוף התחתון, ואלו הם עיקר הכלים דתחתון. וב' הם הכלים החדשים הבאים בשוה עם אצילות התחתון, דהיינו האו"ח המלביש אל הע"ס דאו"י דקומה החדשה דתחתון. כי האו"ח הזה נעשה ג"כ לבחינת כלים, הן בהראש והן בגוף כנודע. ועיין בהסתכלות פנימית בחלק ד'. וע"כ גם כאן בהזווג דקומת ע"ב דא"א, יש גם כן ב' מיני כלים, הן בכלים הפנימים שהם המוחין, והן בכלים החיצונים שהם השערות. כי האו"ח שעולה עתה בעת הזווג ומלביש על האו"י, הוא בחינת כלים חדשים, והכלים שעולים ונבררים מבי"ע כנ"ל, הם בחינת כלים הישנים, הבאים מן פרצוף העליון, שהם הנקודים.

והנה נתבאר היטב, שאלו השערות הם בחינת הכלים דנה"י דכתר דאו"א דנקודים, אשר נתלבשו בבחינת לבושי מוחין, תוך מלך הדעת דנקודים, שעלו עתה בעת הזווג דע"ב ממקום נפילתם בבי"ע, ונתחברו לראש דא"א, כמו שהיו מחוברים בהמוחין ההם בקומה דהסתכלות עיינין דאו"א דנקודים. אמנם צריכים לזכור, כי אע"פ שהם נה"י דעליון לבד, עכ"ז הם קומה שלמה של ע"ס, אלא לפי שכל היחס שיש להם עם המוחין דתחתון אינו אלא משום שיצאו על המסך דעליון, כי עיקר המוחין יצאו על הרשימות והעביות דתחתון הנקרא מ"ן, אלא כדי להתקן במסך, הוכרחו לעלות ולהכלל במסך דעליון. כנודע. וע"כ נמצא שכל החלק שיש לעליון באלו הע"ס דאו"ח המלביש אל המוחין, אינן רק בחינת המסך שלו, שהוא בחינת מלכות שלו, הנקרא נה"י, וע"כ הם נקראים מלכות דעליון המתלבש בתחתון, או נה"י דעליון המתלבש בתחתון, אמנם הם ע"ס שלמות של או"ח המלביש לע"ס דאו"י שהם המוחין. וזכור זה.

 

ד) אמנם, כיון שכל מציאות השערות שיהיו בבחינת כלים, הוא מתוך אחיזתם ויניקתם מכלים דראש, ע"כ קבלו גם הם
בהכרח את התיקון של מל"צ דצל"ם הנוהג בכלים דראש, ולכן נתחלקו גם הע"ס דשערות, לם' ל"צ. ובחי' ם' שבהם, שאינה מקבלת שום צמצום, והיא שוה לבחינת גלגלתא, עלה ויצא על הגלגלתא ונאחז שם, ונקרא עמר נקי. כי בבחינת ם' אין נרגש שום צמצום, ונקי לגמרי מדינים. ובחי' ל' וצ' דשערות, שהם כבר צריכים להארת חכמה וסובלים מצמצום כנודע, הנה הם לא יכלו לעלות ולהאחז בגלגלתא כי הקרומא דאוירא הוציאם מחוץ לגלגלתא, ועל כן יצאו ונאחזו בלחי התחתון, בי"ג תיקוני דיקנא, הנכללים בב' המזלין, שנקראים: מזל עליון ונוצר, ומזל תחתון ונקה.

 

ה) ונודע, שאלו ב' המזלות נעשו לדעת לאו"א, שאין או"א מזדווגים אלא על ידיהם. כמ"ש הרב (בעץ חיים שער ט"ז פרק ו) וצריכים להבין זה, איך אפשר זה שבחינת דיקנא דא"א, הגבוה הרבה מבחינת או"א, ישמש להם לבחינת דעת והלא נודע, שהדעת הוא בחינה תחתונה המזווג לחו"ב ממטה למעלה, ונחשב תמיד לבחינת ז"ת שלהם. וכאן אומר, שדיקנא דא"א הוא דעת לאו"א, ונמצא הדעת גבוה מהם, שלכאורה הוא תמוה.

והענין הוא, כי יש ב' זווגים באו"א: א' הוא להחיות העולמות, וזווג זה נמשך מקומתם הקבועה, שהוא ס"ג, וזווג זה לא פסיק מהם לעלמין, וב' הוא, זווג להולדת נשמות, וזווג זה אינו קבוע בהם, כי הם צריכים לקומת ע"ב, שאי אפשר בהם זווג הזה, זולת בעת שעולים לג"ר דא"א, שאז משיגים קומת ע"ב, וראוים להולדה. כנודע. ובזה תבין, כי מ"ש הרב שם, שאין או"א יכולים להזדווג כי אם ע"י מזלא דדיקנא, אין הכוונה על זווגם הקבוע דלא פסיק, דהיינו בהיותם בקומתם הקבועה, אלא הכוונה היא בזווג דהולדת נשמות, שהם עולים אז לג"ר דא"א, וכשהם בבחינת ג"ר דא"א, אז נבחן הדיקנא לדעת שלהם, כי

 

 

 

חלק י"ג  הסתכלות פנימית    רישא ודיקנא דא"א א' תלט

 

 

אז הדיקנא משמש להם ממטה למעלה כמו שנוהג בכל הפרצופים.

 

ו) אמנם עדיין צריכים להבין, למה צריך להיות הדעת הזה דאו"א מבחינת השערות דיקנא דוקא, שלא מצינו דומה לזה בשום פרצוף. וכדי להבין זה, צריכים להבין ד' הבחינות של דעת, שהרב מביא בראש דא"א: א' הוא הדעת שבאוירא, שאומר כאן (דף אלף שכ"ז אות ע"ג) שדעת דעתיק מתלבש במוחא דאוירא. הבחינה הב' של דעת, היא הדעת דא"א המלובש במצחא שלו. כמ"ש כאן (דף אלף של"ו אות צ') שיסוד דעתיק מלובש בדעת דא"א, ודעת דא"א גו מצחא דיליה. ג' הוא הדעת דא"א, העומד בין תרין כתפוי, שהוא בחינת ו"ק. ד' הוא המזלין דדיקנא, שהוא בחינת דעת עליון דא"א, כמ"ש הרב (במבוא שערים שער ג' חלק ב' פרק א') וז"ל, הדעת עליון דא"א צריך שיהיה באמצע בין החכמה שבו, שהיא מוחא סתימאה דיליה, ובין הבינה שבו שהוא בגרון, והנה זה הוא המזלא הי"ג דדיקנא, ונקרא דעת עליון דא"א, שהוא למעלה מהבינה שבו ששם מתחילין או"א. עכ"ל. הרי שיש כאן בא"א ד' מיני דעת: דעת שבמוחא דאוירא, ודעת המלובש במצח, ודעת שבדיקנא, ודעת שבין הכתפין.

 

ולהבין זה צריכים להעמיק בדברים, ובעיקר צריכים להבין היטב, ענין מל"צ דצל"ם, שנתחדש בפרצופי אצילות. והנה מקורו של התחלקות הע"ס על ג' אותיות םל"צ, הוא מכח לבושי מוחין דא"א, שהם נה"י דעתיק, שנעשו בהם ב' בחינות: א', בחינות נו"ה שלמעלה מיסוד, שפירושו שאינם מקבלים לא קטנות ולא גדלות ממסך דיסוד, מחמת שנתקנו בבחינת החסדים דג"ר דבינה, שאין שום צמצום שולט עליהם. והם עושים ם' דצל"ם על המוחין, שהם תמיד בחסדים מכוסים, כמו ג"ר דבינה. ובחינת נו"ה דעתיק שלמטה מיסוד שלו, שהם מתמעטים ע"י המסך דיסוד
עושים ל'צ' במוחין דא"א, שבהם יוצא הי' מאוירא ומקבלים חכמה. כמו שהארכנו בזה באו"פ. וסבת התחלקות הזו דנה"י דעתיק, היא, משום שלצורך אצילות אין עתיק משמש במסך דצמצום א', אלא במסך דצמצום ב', שהוא בחינת ה"ת בעינים, שחכמה נתקנה בעצמה בבחינת נוקבא, והוציאה בינה וזו"ן למטה ממסך, ולפי שהמסך הזה המוציא הבינה לחוץ אינו שולט על ג"ר דבינה, ע"כ נתחלקה הבינה בהכרח על ג"ר וז"ת, שג"ר שלה עדיין דבוקים במדרגה, ורק ז"ת שלה יצאו לחוץ. באופן, שעלית ה"ת בעינים, גרמו ב' דברים: א' שלא השאיר במדרגה רק גו"ע בלבד, ואח"פ הוציא לחוץ. וב', כי חילק הגלגלתא בעצמותה לב' מדרגות, לם' הג"ר שלה, ולל' הז"ת שלה. כי הגלגלתא ועינים דתחתון הם אח"פ דעליון שגלגלתא דתחתון הוא בינה דעליון, והעינים דתחתון הוא זו"ן דעליון, כנודע. וע"כ נתחלקה הגלגלתא כמדת הבינה, כי היא בינה ממש דעליון.

ועד"ז נמצא ג"כ, שבעת הזווג, שע"י הארת ע"ב ס"ג העליונים מתבטל המסך דצמצום ב' לשעתו, נמצאים חוזרים ומתתקנים ב' המיעוטים הנ"ל, שהצמצום ב' גרם אותם, כי בטל התחלקות של הבינה על ם' ול', כי לא יצאו ונחלקו הז"ת דבינה שהם ל' מג"ר דבינה שהם ם', רק מבחי' צמצום ב', שה"ת עלתה ונכללה בבינה, ונמצא עתה, שה"ת ירדה משם, הנה חזרו הז"ת והג"ר דבינה למדרגה אחת בלי הפרש ביביהם. וכן אח"פ שירדו למדרגת התחתון, חוזר עם התחתון ונעשה למדרגת העליון, כי נתבטל המסך שחילק אותם זה מזה. הרי שביטול המסך דצמצום ב' עושה ב' תיקונים שמחזיר הז"ת דבינה לג"ר, ומחזיר אח"פ, שהוא הראש דתחתון, למדרגת העליון. והנה נתבאר, שענין יציאת אח"פ מן המדרגה, וענין התחלקות המוחין על מל"צ, הם באים כאחד, וכן מתתקנים כאחד.

 

 

א' תמ             חלק י"ג  הסתכלות פנימית    רישא ודיקנא דא"א

 

 

ז) והנה ג' מיני יציאות הם באצילות מכח צמצום הב' הנ"ל, שכל אחת כוללת ב' המיעוטים הנ"ל. יציאה א' היא, יציאה מראש דעתיק, שהוא נעשה ע"י קרומא דאוירא, ופירושה של יציאה זו, הוא כי נודע שע"ס דעתיק הם בבחינת ימי קדם, דהיינו כמו הספירות דאדם קדמון, אשר מסך דצמצום א' משמש בהם, כי ע"כ רגלי עתיק מתפשטים לבי"ע, כמו רגלי א"ק, ועיקר ההבחן הוא בבחי' החכמה שבו, כי בהיותו מצמצום א', הרי אין בו התיקון דםל"צ, ונמצא ג"ר דחכמה שלו מגולים בלי שום כיסוי, כמו ע"ב דא"ק, וכמו או"א דנקודים, והוא נקרא חכמה קדומה, כי חכמה מגולה כזו לא נמצא עוד בכל פרצופי אצילות מחמת שהמה כולם נתקנו בצמצום ב', ומתוקנים ע"כ במל"צ, אשר הג"ר שבהם מכוסה ע"י תיקון הם' שאינו מקבל לתוכו חכמה, זולת החג"ת שלו, שהם הל' מקבלים חכמה, ונמצא הג"ר דחכמה נעלמים בע"ב דאצילות, ואינה נמצאת אלא ברדל"א. וע"כ מכונה חכמה קדומה, כמו כל הספירות דרדל"א הנקראים ימי קדם, כנודע.

 

ונמצא, שגו"ע דא"א, דהיינו גלגלתא ומו"ס שבו, שהם בחינת אח"פ שיצאו לחוץ ממדרגת עתיק, נתמעטו ע"י יציאה זו מבחינת חכמה קדומה הנוהג בעתיק. וכן נעשה בהם עצמם בחינת תיקון המל"צ מחמת יציאה הזו, כי כח הה"ת שבפה דעתיק המוציא א"א לחוץ, חילק את הגלגלתא שהיא בינה דעתיק שיצאה לחוץ, לב' בחי': ג"ר שבה לם', וז"ת שבה. לל'. שע"י זה אין בו בחינת ג"ר דע"ב, מחמת הכיסוי דם' שבגלגלתא, כנ"ל. והוא בחינת הע"ב דאצילות, שנתקן בא"א. וזה נבחן ליציאה ראשונה באצילות. שראש דא"א יצא מבחינת ראש דעתיק, ונבחן לבחינת ו"ק בערך עתיק.

 

ויציאה ב' היא, יציאת הבינה לבר מראש דא"א, כי אין בראש דא"א אלא גו"ע, שהם גלגלתא ומו"ס, ובינה וזו"ן
יצאו לבר מראש. כנודע, והם נעשו ג"כ בתיקון םל"צ: שעד החזה שלו, הוא בחינת ג"ר דבינה, ובחינת ם', ששמה מלבישים או"א עלאין. ומחזה עד הטבור דא"א, נעשה בבחינת ז"ת דבינה שהוא בחי' ל'. ששם מלבישים ישסו"ת. ומטבור ולמטה נעשה בבחינת צ', ששם מלבישים זו"ן. כנודע.

והנה יציאה זו דבינה, לבר מראש דא"א, עדיין אינה עושה אותה בבחינת ו"ק גמורים, והוא מכח תיקונה של הם' בג"ר שלה, שמגרון עד החזה, עדיין נחשבת שם בבחינת ג"ר גמורים, כי ג"ר דבינה אינה מתמעטת כלום מכח צמצום ומסך. אמנם כלפי א"א, שקומתו היא ע"ב וחכמה, נחשבת הבינה לבחינת ו"ק וגופא, כי היא חסרה גם מבחינת חכמה דע"ב דאצילות, ואין בה אלא אור דחסדים לבד.

ויציאה הג' שבאצילות, היא יציאת הל' והצ' מראש דבינה גם כן. כי הם צריכים להארת חכמה, ע"כ כח המסך שבפה דא"א שולט עליהם, כי נעשו מצומצמים על ידו, וע"כ הם נבחנים לו"ק גמורים בחסר ראש. והנה נתבאר היטב ג' היציאות שבאצילות: א' היא לבר מחכמה קדומה, ב' היא לבר מע"ב דאצילות. ג' היא לבר מס"ג דאצילות, דהיינו לבר מג"ר דבינה. ואע"פ שכל הממין הם בבחינת חסדים מכוסים, מ"מ ההפרש ניכר בל' וצ' של כל אחד. כי ל' וצ' דם' דגלגלתא דא"א, הרי בהם מאיר חכמה ממש. אבל ל' וצ' היוצאים מם' של הבינה דא"א, כבר הם בחינת ו"ק בלי ראש.

ח) ואחר שזכינו לדעת היטב, ההבחן שבין עתיק לא"א, כי עתיק הוא בבחינת הזווג שעל המסך דצמצום א' שעליו יוצא החכמה קדומה, כמו בע"ב דא"ק ובהסתכלות עיינין דאו"א דנקודים. אבל בא"א, אין מלכות זו דצמצום א' משמשת עוד, כי נגנזה בראש דעתיק. הנה עדיין צריכים להבין היטב, בחינת ב' רישין: גלגלתא ומו"ס דא"א.

 

 

 

חלק י"ג  הסתכלות פנימית    רישא ודיקנא דא"א א' תמא

 

 

והנה הרב ביאר אותם לעיל (דף אלף שי"ז אות נ"א ונ"ב) שאין מו"ס יוצאת מבחינת גלגלתא, אלא שמו"ס מתגלית מבחינת עתיק בהשואה אחת עם הגלגלתא, עש"ה. וצריכים להבין טעם הדבר, כיון שהם ב' מדרגות, א"כ הם צריכים להשתלשל ולצאת זו מזו, כמו כל תחתון היוצא מן העליון. וכדי להבין זה צריכים לזכור מ"ש הרב לעיל (דף רצ"ב אות ד' ובאור פנימי שם) בענין זכר ונקבה דכלי דכתר דע"ב דא"ק. כי בסדר השתלשלות המדרגות, שכל תחתון יוצא אחר הסתלקות אורות דגוף דעליון, נבחן שנשארו ב' מיני רשימות אחר הזדככות המסך דעליון. אחת היא דבחינה אחרונה דעליון. שאינה משאירה אחריה רשימו של עביות, זולת מבחינת התלבשות לבד. וב' היא הרשימו שלמעלה מבחינה האחרונה, שבה יש ג"כ עביות. וב' הרשימות האלו נכללות זו בזו, ע"י עליתם והתכללותם במסך דעליון, דהיינו במלכות של ראש דעליון. ואז יוצא קומה מיוחדת על בחינת הרשימו דהתלבשות הנקרא זכר, שנכלל עם הרשימו דעביות הנקרא נקבה. וכן יוצא במלכות דעליון קומה מיוחדת על הרשימו דעביות, שהיא נקבה, הנכללת ברשימו דהתלבשות, שהוא זכר. ואחר שיצאו עליהם ב' קומות מיוחדות בהיותם במסך דראש העליון נולדים ובאים במקומם. וכבר הארכנו בזה בענין זכר ונקבה דכלי דכתר דע"ב דא"ק, וכן בענין זכר ונקבה דנקודים שהם: כתר דנקודים, ואו"א דנקודים. כנ"ל (דף תי"ב ד"ה הכתר) עש"ה, כי אי אפשר להכפיל כאן כל האריכות ההיא.

 

ותדע, כי כאן בא"א, שהוא בחינת ע"ב דאצילות, יוצאים בו ג"כ ב' קומות מיוחדות על ב' בחינות הרשימות הנ"ל, בהיותו נכלל במלכות דראש דעתיק שמרשימו דהתלבשות הנקרא זכר, יוצא הראש דגלגלתא, דהיינו ע"י התכללותו בהרשימו דעביות ממו"ס, שהיא נקבה. ועד"ז מרשימו דעביות שהיה נקבה, ע"י התכללותה ברשימו דזכר, יוצא ראש הב' שהוא מו"ס, ושניהם יצאו בבחינת
עיבור במלכות דראש דעתיק בהשואה אחת, כמבואר, ואינם משתלשלים זה מזה, משום שהזכר אין בו עביות מספיק ראוי לזווג, זולת ע"י התכללותו עם הנקבה, כנ"ל. וע"כ אינו נחשב לבחינת עליון אליה, אלא שהם בהשואה אחת, וראש דעתיק הוא המאציל את שניהם, ע"י התכללותם במלכות שלו.

 

ט) גם נתבאר שם, שעיקר הקומה שהיא מתפשטת ממעלה למטה לבחינת גוף, יוצאה רק מן הנקבה להיות בה בחי' עביות מבחינת עצמה. אבל מן הזכר שאין בו עביות מבחינת עצמו אלא מהתכללותו עם הנקבה, אין המסך שלו ראוי להתפשט ממעלה למטה, וע"כ הוא משמש רק בבחינת ממטה למעלה בראש, עש"ה. ואחר שידענו זה, יש להבין שענין אח"פ שיצא לבר מרישא דא"א לבחינת גוף, הוא רק מבחינת מו"ס, ולא מבחינת גלגלתא, כי הגלגלתא מתגלה רק בראש דא"א בלבד. וענין יציאת אח"פ דגלגלתא הוא בבחינת הראש גופיה, והוא בחינת האוירא של הגלגלתא, שהוא בחינת הל דצל"ם, שמסבת כח צמצום דמסך דעתיק בהאי קרומא דמו"ס, יצאו הז"ת דגלגלתא, שהוא בחינת אח"פ שלו, ונפלו לדרגת מו"ס, וע"כ נקרא אוירא בחינת מוח סתום דגלגלתא, כי נפל לבחינת מו"ס.

ועם זה תבין מה שבחינת אוירא, מתיחסת לדעת דרדל"א, כנ"ל (דף אלף שכ"ז אות ע"ב) כי ענין התיקון של ם' דצל"ם שהגלגלתא נתקנה בו, עושה אותה למחוברת עם רדל"א, כי המסך שבפה דרדל"א אינו גורם בה שום מיעוט, מחמת תיקונה בג"ר דבינה, המתוקנת בחסדים מכוסים, שתיקון זה נקרא ם' כנודע. אלא האוירא, שהוא בחינת אח"פ שלה, דהיינו הז"ת שהם צריכים להארת חכמה, היא שהתמעטה מחמת המסך שבפה דרדל"א ויצאה לחוץ מרדל"א. ונמצא, שבעת הזווג שאז הי' נפיק מאויר שלה, שפירושה שבחי' המסך יורד למקום הפה דא"א, וג"ר דא"א מתחברים להיות לג"ר דעתיק, כמ"ש הרב:

 

 

 

א' תמב          חלק י"ג  הסתכלות פנימית    רישא ודיקנא דא"א

 

 

באות ק"ג דף אלף שמ"ב, "שדעת דעתיק נתלבש תחלה באוירא" דהיינו בעת קטנות, "ושם עדיין מכוסה ונעלם ע"י הקרומא", כי הקרומא דאוירא מוציא אותו מחוץ לגלגלתא למדרגת מו"ס כנ"ל "וירד ונתלבש בפומא דא"א" כלומר, שכח המסך שבקרומא דאוירא, ירד לפה דא"א, ואז עלו ג' רישין דא"א למדרגתם בעתיק, דהיינו לאח"פ דראש עתיק. כי בעת ירידת המסך דקרומא לפה, נעשו א"א ועתיק לראש אחד. ואז נמצא מתבטל בחינת מל"צ דצל"ם, ונעשו אוירא עם גלגלתא למדרגה אחת, כי יצא כח המסך דעתיק הימנו, וע"כ נחשב אוירא עתה לבחינת דעת דרדל"א אשר היה מכוסה ונעלם ממנו בעת קטנות ועתה חזר למדרגתו כבתחלה, ונתחבר שוב עם גלגלתא ועם רדל"א למדרגה אחת, וע"כ הוא מתיחס לדעת דרדל"א. ונתבאר היטב ענין חזרת אח"פ של קומת גלגלתא דא"א, שהוא חזרתו של מוחא דאוירא, לאחר עם גלגלתא ע"י ירידת המסך לפומא דא"א, המחזיר גם כל ג"ר דא"א למדרגת עתיק, ואז מתגלה דעת דעתיק במוחא דאוירא.

והנה ע"י עלית ג"ר דא"א לבחינת עתיק, ומקבל שם הארת ע"ב ס"ג דא"ק, יורדת ה"ת מעינים דא"א גם כן, ומעלה אליו אח"פ שלו. שפירושו, שמסך דמו"ס שהוציא הגרון וחג"ת לבר ממדרגת ראש, להיותו מתוקן בצמצום ב', הנה עתה אחר שקבלו ג"ר דא"א הארת הע"ב ס"ג מסבת עליתם לעתיק, הנה יורד המסך שבפה דא"א לבחינת החזה שלו, ומעלה אליו את הגרון וחג"ת לבחינת ג' רישין שלו. שאז גם או"א שהם מלבישים את הגרון וחג"ת דא"א, עולים ג"כ לג"ר דא"א, ביחד עם עלית החג"ת דא"א. והנה עליה זו מיוחסת למו"ס, ולא לגלגלתא. כמ"ש לעיל, שבחינת אח"פ שירדו לגוף דא"א, אינם אח"פ של גלגלתא, משום שאין הגלגלתא מתפשטת לגוף, להיותה בחינת רשימו דהתלבשות מעיקרה, עיין לעיל. וכל בחינת הכלים המתפשטים ממעלה למטה הנקראים גוף דא"א, ממו"ס
הם באים. הרי שאלו אח"פ דגוף דא"א המוחזרים אל ראש דא"א, הם מבחינת מו"ס.

 

י) והנה נתבאר ב' מיני עליות: א' היא עלית ג' רישין דא"א, אל ראש דעתיק, שע"י הארת ע"ב ס"ג דא"ק, ירדה ה"ת מעינים שלו, שפירושו כח המסך שבקרומא דאוירא, ירד לפומא דא"א, שהוא מקום החזה דעתיק, כנודע, שג' רישין דא"א מלבישין לחג"ת דעתיק עד החזה, ונמצא הפה דא"א במקום חזה דעתיק. וע"כ נבחן, שמתחלה עלו הגרון וחג"ת דעתיק, ונעשו לחב"ד דעתיק, כי מחמת ירידת המסך למקום החזה דעתיק, נעשה המקום שמחזה ולמעלה לבחינת ראש וג"ר דעתיק. ואז נעשה החסד דעתיק לבחינת חכמה שלו, וגבורה דעתיק לבחינת בינה שלו, ות"ת דעתיק לבחינת דעת שלו. והוא ממש ע"ד שנתבאר בחלק י', בענין ו"ק דז"א שנעשו לע"ס, ובענין ו"ק דא"א שנעשו לע"ס, שחג"ת עולים לחב"ד, ונה"י לחג"ת ונעשו לו נה"י חדשים, שעד"ז גם כאן, ואין להאריך.

וכיון שחג"ת דעתיק, שמחזה ולמעלה שלו, נעשו לבחינת חב"ד שלו, נמצא גם ג' רישין דא"א, שהיו מלבישים חג"ת הללו, הנה גם הם עלו והיו לג"ר דעתיק, כי הגלגלתא המלבשת החסד שלו, נעשה עתה לחכמה דעתיק, ומו"ס המלבשת הגבורה שלו נעשה עתה בינה דעתיק, ובחינת הקרומא והמסך שהיה מלובש בשליש עליון דת"ת דעתיק, נעשה עתה לדעת דעתיק. ומכאן תבין, שענין עלית א"א לג"ר דעתיק, אין פירושו, שהם עולים לרדל"א ממש, כי זה לא יארע לעולם, שפרצוף תחתון ילביש ויהיה לבחינת ראש דעליון שלו. אלא הפירוש הוא, שחג"ת דעתיק עצמו עולים מקודם ונעשים לחב"ד, שהוא ע"י ירידת ה"ת ממקום הפה למקום החזה, כנ"ל. ואז עולים עמהם גם הג"ר דא"א שהם מלבישים החג"ת הללו. ועד"ז תבין בעלית כל תחתון לראש דעליון. והנה נתבאר ענין עליה הא',

 

 

חלק י"ג  הסתכלות פנימית    רישא ודיקנא דא"א א' תמג

 

 

שהיא עלית ג' רישין דא"א לג"ר דעתיק. שעליה זאת מיוחסת לגלגלתא דא"א.

ועליה ב' שהיתה כאן, היא עלית הגרון וחג"ת דא"א, המלובשים תוך או"א עלאין, שהם עולים ע"י ירידת ה"ת מפה דא"א לבחינת החזה שלו ונעשה כל המקום שמחזה ולמעלה דא"א לבחינת ג"ר שלו. ונעשה חסד דא"א לחכמה שלו, וגבורה דא"א לבינה שלו, ות"ת דא"א לדעת שלו. אשר עמהם עולים ג"כ המלבושים שלהם שהם או"א. כנודע. והנה עליה זו מיוחסת למו"ס דא"א, אשר הגרון וחג"ת הם אח"פ שלו שחזרו אליו. הרי גם כאן, אין או"א עולים לג"ר דא"א ממש, שהרי הם עלו מקודם לג"ר דעתיק, כנ"ל, אלא שהם מלבישים את חג"ת דא"א שנעשו עתה לחב"ד שלו. ואין להקשות איך אנו מיחסים עליה זו למו"ס, אחר שמו"ס כבר עלה למעלה לג"ר דעתיק. הענין הוא, כי רשימתו דמו"ס נשאר גם במקומו אחר עליתו לג"ר דעתיק. כמ"ש לעיל דף תתקי"ט אות, פ"ו. ובדף א' ח' תשובה קע"ה עש"ה.

 

יא) ויש להקשות, כיון שכל הורדת ה"ת מעינים, והחזרת אח"פ אל המדרגה, הגורם כל העליות וג"ר של פרצופי האצילות, הנה זה נעשה רק ע"י הארת הע"ב ס"ג דא"ק, שבהיות ע"ב דא"ק למעלה משורש דצמצום ב', ע"כ בכל מקום שמגיעה הארתו, נמצא מבטל הפרסאות שנעשו מכח הצמצום ב', כנודע. אמנם, איך אפשר לפרצופי אצילות, שכל בנינם נעשה ממסך דצמצום ב', כנ"ל, שיוכלו לקבל משהו מאורות דפרצופי א"ק, שהכלים שלו הם מצמצום א'. כי ע"כ הוא נבחן לבחינת א"ס לגבי האצילות, משום שאין לפרצופי אצילות כלים לקבל את הארתו, ואין השגה באור בלי כלי. כנודע. וא"כ איך הם מקבלים הארת ע"ב דא"ק שיוכלו להוריד הה"ת מעינים ולהשיג ג"ר.

והן אמת, שכבר העיר לנו הרב שאין א"ס מתלבש אלא ברישא דעתיק בלבד. (לעיל דף אלף ש"א אות ט') ונמצא רישא
דעתיק שהוא אמצעי בין א"ס שהוא א"ק, לבין פרצופי אצילות (כנ"ל דף אלף ש"א ד"ה אין) אכן יש להבין הדבר, איך נעשה עתיק לאמצעי, כיון שגם עתיק הוא מבחינת המסך דצמצום א' כמו א"ק, נמצא שאין הם יכולים לקבל מעתיק, כמו שאינם יכולים לקבל מא"ק.

ובמתבאר תבין היטב, כי באמת אין הארת ע"ב ס"ג דא"ק מגיע אלא לעתיק, ואז מוריד עתיק בחינת ה"ת מקרומא דאוירא, ששם בחי' העינים שלו אל החזה, ומעלה את חג"ת שלו, שהם אח"פ שיצאו לבר מראש שלו, כי שם עומדים ג' רישין דא"א, והוא מעלה אותם לבחינת חב"ד שלו, כנ"ל. ונעשה שם הזווג הגדול דע"ב על המסך דחזה העומד עתה בבחינת מלכות דראש דעתיק, ומסך זה הוא מסך דצמצום א', כי חזה דעתיק הוא בחי' מסך דצמצום א', וע"כ יוצאים שם ע"ס דראש בקומת ע"ב המגולה, שהם כבחינת הסתכלות עיינין דאו"א דנקודים, וכע"ב דא"ק, שאין בהם בחינת הכיסוי של ם' דצל"ם. וכיון שג' רישין דא"א מלבישים עתה את חב"ד דעתיק, נמצאים נכללים בזווג הזה, ומקבלים ג"כ בחינת הע"ב המגולה, בכלים דראש דעתיק. ואחר שקבלו קומת ע"ב הגלויה בהתכללותם בחב"ד דעתיק, אז יורדת גם בהם בחינת המסך דה"ת שבמלכות דמו"ס, שהוציאה הגרון וחג"ת לבר מראש, יורד עתה המסך הזה לחזה דא"א, מכח המוחין דע"ב הגלוי, שקבל בכלים דראש דעתיק. וגם חג"ת דא"א נעשו לג"ר דא"א, ולבחינה חב"ד דא"א. ואז גם או"א שהיו מלבישים לחג"ת אלו, עולים עמהם יחד, ונבחנים גם הם לבחינת חב"ד דא"א.

 

יב) אלא שיש לשאול, התינח בג' רישין דא"א, שעלו לג"ר דעתיק, כי יכלו להכלל במסך דצמצום א' שבעתיק, שיקבלו על ידו קומת ע"ב הגלוי, כנ"ל. אמנם או"א שעלו לחב"ד דא"א, שת"ת דא"א נעשו לדעת שם, והרי גם ת"ת דא"א הוא רק

 

 

 

א' תמד          חלק י"ג  הסתכלות פנימית    רישא ודיקנא דא"א

 

 

מצמצום ב', ואיך יוצא על ידי הדעת הזה קומת ע"ב הגלוי, ואיך הם מקבלים הארת ע"ב שיוכלו להוריד הה"ת מעינים שלהם ולהעלות אח"פ. כיון שאין להם שם בחינת מסך דצמצום א', שיזדווגו על ידו.

והענין הוא, כי הם משמשים שם עם המסך דשערות דיקנא שבמזל התחתון, שהוא התיקון הי"ג. כי ידעת, ששערות דיקנא הם בחינת האו"ח וכלים המלבישים לע"ב המגולה שהוא חכמה קדומה, שבסבת התיקון דם' דצל"ם, הנעשה בגלגלתא, שאינו מקבל משום זה בחי' אור חכמה, ע"כ הוכרח הע"ב הזה להסתלק בבחינת מקיף חוזר, ואז יצאו ג"כ האו"ח והכלים דקומה זו לחוץ מראש דא"א, בבחינת שערות רישא ודיקנא. ונמצא עתה, אחר שעלו ג' רישין דא"א לחב"ד דעתיק, וקבלו שם בחינת המסך דצמצום א', וכל הפרסאות דצמצום ב' בטלו לשעתם, ומקבלים שם שוב בחינת הקומה דע"ב המגולה, כנ"ל, הנה אז, גם אלו השערות רישא ודיקנא, מוצאים שוב את קומת חכמה קדומה שלהם שנכנסה לראש דא"א, וגם הם נכנסים לראש דא"א להלבישו כמקודם לכן.

ובזה תבין, למה נקראים השערות שם כלים מקיפים, כי הם משמשים רק בעת עלית א"א לחב"ד דעתיק דהיינו בעת הזווג אבל לאחר הזווג שוב יורד א"א למקומו, וחוזר ונתקן בבחינת מל"צ דצל"ם, וע"כ חוזר ומסתלק קומת הע"ב המגולה והשערות חוזרים ויוצאים מראש. ולפי שבקביעות הם לבר מרישא, ע"כ הם נקראים כלים מקיפים, כלומר שעתידים להיות כלים פנימים בעת הזווג. וכן הע"ב המגולה המסתלק נקרא מקיף חוזר, כי בכל עליה ועליה של א"א לחב"ד דעתיק, הוא חוזר ומתלבש בפנימיות הראש דא"א, ואחר הזווג הוא חוזר ומסתלק. ולכן נקרא מקיף חוזר.

ונודע, שאו"א במזלא אתכלילו, כי השערות דיקנא דא"א, הם אורות מקיפים להם בפנים, ושערות רישא מקיפים להם באחור, ונמצא עתה אחר שעלו ג' רישין
דא"א לעתיק, שבאו השערות רישא ודיקנא בבחינת כלים פנימים דראש דא"א, כנ"ל, וכיון שאו"א קבלו עתה בחינת ג"ר דא"א ע"י עליתם עם חג"ת דא"א, כנ"ל. הנה נכנס הדיקנא גם בפנימיות הכלים דאו"א, כנ"ל בראש דא"א, וע"כ המה יכולים לשמש עם המסך דדיקנא שיזדווגו עליהם, כי הוא נמצא עתה בבחינת מלכות דראשייהו דאו"א דהיינו בבחינת המסך שירד ממו"ס למקום החזה, והחזה נעשה עתה למסך דאו"א, ולפה דראש דא"א, כנ"ל, והנה תיקון הי"ג דדיקנא הוא מסתיים בחזה, כנודע, נמצא שתיקון הי"ג עלה יחד עם החזה דא"א, עם שליש עליון דת"ת דא"א, ונעשה לדעת המזווג לאו"א, וכיון שמסך דמזל הי"ג דדיקנא, הוא בחינת מסך דצמצום א' כנ"ל, (רף אלף תל"ד ד"ה וז"ש). ע"כ יוצא עליו קומת ע"ב הגלוי כמו בעתיק. וע"כ נקרא התיקון הי"ג הזה, בשם ימי קדם, משום שהוא הנושא של המסך דצמצום א', שאינו משמש זולת בעתיק שהספירות שלו נקראות ימי קדם, להיותם מבחינת צמצום א', כמו הספירות דאדם קדמון, כנ"ל.

 

יג) וזה אמרו "ולכן אינם יכולים או"א להזדווג אלא ע"י דעת עלאה שהוא מזל תחתון ותיקון י"ג" (עץ חיים שער ט"ז פרק ו') שהוא סובב על בחי' הזווג דע"ב המוריד ה"ת מעינים, שאז הם עולים לחב"ד דא"א, כנ"ל, והם צריכים לקבל בחינת ע"ב הגלוי, אמנם אין להם עם בחי' המסך דצמצום א', ואיך יכולים שם להזדווג ולקבל קומת ע"ב המגולה, הרי בהכרח שהמה מזדווגים ע"י המסך דשערות דיקנא, שהוא תיקון הי"ג, כמבואר. גם מובן היטב מה שעמדנו באות ו', למה צריך הדעת דאו"א להיות מבחינת שערות דוקא, מה שאין דומה לו בשאר פרצופים, ובמתבאר מובן היטב, כי המסך דצמצום א', שאו"א צריכים אליו בעת עליתם לחב"ד דא"א, אינו מצוי עוד באצילות, זולת בשערות דיקנא, כנ"ל. ובהכרח שהוא נעשה לדעת שלהם שיזדווגו

 

 

חלק י"ג  הסתכלות פנימית    רישא ודיקנא דא"א א' תמה

 

 

עליו, כי זולתו אין להם בחינת כלים לקבל הארת ע"ב ס"ג דא"ק, כנ"ל, ומכ"ש להוציא ע"י זווגם עצמם קומת ע"ב, הגלוי שאינו מכוסה בם' דצל"ם, כנ"ל.

וזהו אמרו (לעיל אות ו') "הדעת עליון דא"א צריך שיהיה באמצע בין החכמה שבו, שהוא מו"ס דיליה, ובין הבינה שבו שהיא הגרון, והנה זה הוא המזלא הי"ג דדיקנא, ונקרא דעת דעליון דא"א, שהוא למעלה מהבינה שבו, ששם מתחילין או"א, אך הדעת תחתון הוא מתפשט בגופא דא"א" (מבוא שערים שער ג' חלק ב' פרק א') שלכאורה הוא כולו מוקשה, א', דמשמע שהמזלא הוא דעת עליון דא"א גופיה, וכאן באות צ', אומר דדעת של א"א הוא במצחא שלו. וב', דמשמע שעמידת הדעת היא תחת חכמה סתימאה ולמעלה מבינה שלו שהוא הגרון, שכן אומר "ונקרא דעת עליון דא"א שהוא למעלה מהבינה שלו" שהוא תמוה מאד, כי נודע שאין עמידת הדעת אלא למטה מחכמה ובינה והוא מזווג אותם ממטה למעלה. ג' איך אומר, שהמזלא הוא דעת עליון דא"א, וכאן אומר (בעץ חיים שער ט"ז פרק ו') שהמזלא הוא דעת דאו"א, ואיך הוא מזכה שטרא לבי תרי.

 

יד) אמנם עם המתבאר תבין הדברים היטב ובפשיטות. כי הכוונה היא בשעת הזווג ועלית הפרצופים, שאז עולים ג' רישין דא"א לחב"ד דעתיק, וחג"ת דא"א נעשים לחב"ד, כנ"ל באות י"ב, עש"ה. ונעשה חסד דא"א לבחינת חכמה סתימאה דיליה, כי הגם שמו"ס עלה לבינה דעתיק, מ"מ נשאר רשימתו למטה במקומו, כנ"ל. גם נתבאר שאח"פ דגופא הם רק מבחי' מו"ס כנ"ל באות ט'. וגבורה דא"א נעשה לבחי' בינה שלו, ששם נכלל ג"כ הגרון דא"א. ות"ת דא"א עד החזה, נעשה לדעת שלו, כנ"ל. אלא משום שבנין קו אמצעי דא"א הוא מצמצום ב', ע"כ אין הת"ת ראוי להיות לבחינת דעת להמשיך בחינת ע"ב המגולה, הנצרך להורדת הה"ת מעינים דאו"א, כנ"ל,
באות י"ב, וע"כ משמש אז במקומו של הת"ת, בחינת המסך של שערות דיקנא, העומד בתיקון הי"ג דדיקנא, כי הוא נכנס עתה תוך הכלים פנימים דא"א, מטעם הנ"ל, ע"ש, ועל המסך הזה דדיקנא נעשה הזווג הגדול הזה דע"ב המגולה, ונמצא המזלא שנעשה עתה לבחינת דעת דא"א, והוא המזווג הבינה שעלה לראש עם החכמה דא"א. הרי שהדעת הזה דמזלא עומד עתה למטה מחכמה ובינה דא"א. כי הוא נכלל בשליש ת"ת דא"א שעלה ונעשה לדעת. ומ"ש שעומר באמצע בין החכמה שבו שהוא מו"ס ולמעלה מבינה שבו שהוא הגרון, הכוונה היא בערך הקביעות שלא בשעת הזווג וכדי לצייר בדיוק מקום עמידתו של המזלא שעומד תחת המו"ס, לכן אומר שהמקום הזה הוא למעלה מן הבינה דא"א, כי בקביעות נמצא הגרון שהוא בינה דא"א, כנודע, אמנם עתה נבחן שבינה זו שבגרון כבר עלתה לראש, מכח המוחין, שא"א כבר קבל מעתיק, כנ"ל, ונמצאים חו"ב דא"א בקומה שוה, כי הם בחינת חסד וגבורה דא"א שנעשו לחכמה ובינה, כנ"ל, והדעת שהוא מזלא, הנכלל בת"ת דא"א, עומד באמצע תחתיהם. ומתורץ בזה קושיא הב'.

 

וכן מובן בזה קושיא הא', שהקשינו הלא אומר כאן שדעת דא"א הוא במצחא שלו, ולא תחת מו"ס ולמעלה מן הגרון. ובמתבאר מובן זה היטב, כי כאן מיירי בדעת דא"א עצמו, דהיינו בחי' הדעת דג' רישין שלו שעלו ונעשו לחב"ד דעתיק, כי מאחר שחג"ת דעתיק נעשו לחב"ד, נמצא גלגלתא ואוירא מלבישים לחכמה דעתיק, ומו"ס לבינה דעתיק, וקרומא דאוירא המלובש בשליש עליון דת"ת דעתיק עד החזה, נעשה עתה לדעת המזווג את חכמה בינה דעתיק, וכן לגלגלתא ומו"ס דא"א המלבישים אותם. ודעת הזה שהוא ה"ת דעתיק, מלובש במצח דא"א, כמ"ש הרב כאן באות צ'. הרי שהרב מיירי כאן בדעת של ג' רישין דא"א עצמו, הנמצאים במקום חב"ד דעתיק.

 

 

א' תמו           חלק י"ג  הסתכלות פנימית    רישא ודיקנא דא"א

 

 

טו) אמנם שם במבוא שערים, שאומר שדעת עליון דא"א עומד תחת המו"ס למעלה מהגרון, שהוא המזלא, מיירי בחג"ת דא"א שנעשו לחב"ד. שעמהם עולים גם או"א לחב"ד אלו דא"א, כנ"ל, ובאמת נחשבים החב"ד האלו, לבחינת חב"ד וג"ר של או"א, כי המה מלבישים אותם, על דרך שאנו חושבים את חב"ד דעתיק לבחינת ג' רישין דא"א, מפני שהם מלבישים שם, אלא שהרב רוצה לדייק שם ענין אחד של א"א, שיש להבחין בדעת הזה, והוא, כי הדעת הזה שהוא מזלא, אינו יכול להתפשט לתוך הגוף דא"א, כמו הדעת דאו"א ודז"א להיותו רק בבחינת שערות דיקנא, שהם כלים מקיפים, ואינם עולים להכלל בפנימיות א"א אלא בעת הזווג, כנ"ל, אבל לאחר הזווג, יורדים ג' רישין למקומם, ושוב מקבלים את התיקון דמל"צ, והשערות מוכרחים שוב לצאת מראש דא"א לבחינת כלים מקיפים, כנ"ל באות י"ב ד"ה ובזה. וע"כ הדעת דמזלא הכלול בת"ת דא"א, המזווג לחו"ב דא"א, אינו יכול להתפשט תוך פנימיות הכלים אל הגוף דא"א, כי הם נעשו שוב לבחינת מקיפים. וע"כ קורא אותו הרב בשם דעת עליון, כלומר, שרק בהיות הפרצוף בבחינת עליה לעליון, אז הוא משמש לדעת המזווג לחו"ב דא"א, אבל בביאתו למקומו, נמצא דעת הזה שוב יוצא מן הכלים הפנימים דא"א, ואין בו זווג בראש, וע"כ אינו יכול להתפשט ממעלה למטה אל הגוף דא"א.

וכיון שבחי' הממעלה למטה של הדעת הזה, דמזלא, אין בו זווג, הוא נבחן לבחינת אחורים וו"ק. וזה שמסיים שם "אך הדעת תחתון הוא מתפשט בגופא דא"א" כלומר, שבירידת א"א אחר הזווג למקומו הקבוע, אין בו עוד זווג מכח הדעת דמזלא, הזה שיזווג החו"ב דא"א, כי כבר נעשה לכלים מקיפים. וע"כ, קומת הדעת הזה ששימש בראש דא"א בעת העליה דחג"ת שלו לחב"ד נמצא אחר ביאתו למקומו, שכל הקומה הזו יורדת מראש דא"א למקום הגוף שלו,
בבחינת ו"ק, כי אין לו מקום מקובץ בראש, שפירושו זווג של חו"ב, כנודע.

 

טז) וזה אמרו כאן דף אלף ש"צ אות קצ"ג "ואמנם אחר שירדה הבינה בגרון ירד הדעת ונתלבש בו"ק דא"א עצמם, והיה רוחניות אליהם, ואין לו מקום מקובץ, כי אם בין תרין כתפוי דא"א הוא עומד" דהיינו כנ"ל כי בעורו בבחינת עליה, שאז נעשו השערות דיקנא לבחינת פנימים, יכול אז המזלא להיות לבחינת דעת המזווג לחו"ב שלו, משא"כ בחזרתו דא"א למקומו, וחוזר ומקבל התיקון של צל"ם, יוצאים השערות דיקנא והראש ושוב נעשו למקיפים, וע"כ לא נשאר ממנו בחינת מסך מזווג לחו"ב דראש, הנקרא מקום קיבוץ, כנודע, וע"כ ירדה קומת הדעת שיצאה בעת עליה, ונעשה לבחינת ו"ק וגוף, ונבחן שהוא עומד באחורים דשליש עליון דת"ת, שנקרא כתפין דא"א. והוא מטעם, כי בפנים דשליש עליון דת"ת הזה עומדת ומתפשטת ג"ר דבינה דגרון, וכיון שהדעת נעשה לו"ק ע"כ עומד באחורי הת"ת, הנקרא כתפין.

והנה נתבאר היטב הטעם, שאין לו לא"א דעת תחתון בראש כמו או"א וז"א, שהוא מטעם חזרת היציאה של המזלא לבחינת מקיפים. וכדי להשמיענו זאת, ביאר הרב את הדעת הזה דמזלא איך הוא משמש לא"א גופיה, אע"פ שבאמת שייכים אלו חב"ד דא"א רק לאו"א המלבישים אותם, כי הג"ר של א"א עצמו, כבר עלו והלבישו לחב"ד דעתיק, ואין לו שום צורך בחג"ת של עצמו שנעשו לחב"ד, וכל שבחם הוא רק לאו"א, וע"כ נבחן הדעת של מזלא לדעת דאו"א, כמ"ש הרב בעץ חיים שער ט"ז פרק ו', המובא לעיל. ומובן היטב הקושיא ג' הנ"ל.

 

יז) ואנו מוצאים כאן ד' בחינות של דעת בא"א, כנ"ל באות ו': ב' בחינות הראשונות, שהם הדעת שבאוירא, והדעת שבמצח דא"א, הם בג' רישין דא"א, שעלו ונעשו לחב"ד דעתיק, כי ע"י ירידת כח

 

 

חלק י"ג  הסתכלות פנימית    רישא ודיקנא דא"א א' תמז

 

 

המסך מקרומא דאוירא למקום הפה דא"א, חזר אוירא לבחינת גלגלתא, כי ירדה הי' מאויר, ונעשה אור, ובחינת אוירא זו ששבה לגלגלתא נחשבת לדעת דרדל"א, מטעם שגלגלתא אפילו מבחינת הקביעות נחשבת לבחי' רדל"א, כנ"ל (באות ט' ד"ה ועם זה) ע"ש. ומבחינת כללות הראש דא"א שעלה עתה לחב"ד דעתיק, נמצא בחינת ת"ת דעתיק שהיא נעשה לדעת דכללות שבג' רישין: כי גלגלתא ואוירא שנעשו לבחינה אחת מלבישים החסד דעתיק שנעשו עתה לחכמה שלו, ומו"ס לגבורה דעתיק שנעשית לבינה שלו, ות"ת דעתיק המלובש בקרומא שמתחת מוחא סתימאה, נעשה לדעת שלו, שהוא מלובש במצח דא"א. (כנ"ל באות י' ד"ה והנה) הרי שב' בחינות דעת אלו שהם: אוירא, והדעת שבמצחא דא"א. הם שניהם כהעליה הא' הנ"ל שבאות ו', דהיינו בג' רישין דא"א שעלו לג"ר דעתיק, כמבואר.

וב' בחינות של דעת דא"א האחרות, שהם: דעת עליון דמזלא, ודעת שבכתפין דא"א, הם באים בעליה הב' הנ"ל שבאות ו', שהיא עלית חג"ת דא"א לבחינת חב"ד שלו, שת"ת דא"א אינה יכולה לשמש שם לבחינת הדעת לזווג החו"ב, להיותם מבחינת המסך דצמצום ב', וע"כ צריכים לבחינת המסך שבמזלא, שהוא מבחינת צמצום א' כנ"ל באות י"ג. והוא נבחן לדעת עליון בלבד, כי אין ממנו התפשטות ממעלה למטה, כי אין בו זווג בעת שא"א יורד למקומו, כי אז חוזר ויוצא המזלא לבחינת מקיפים. (כנ"ל באות ט"ו ד"ה אמנם) ע"ש, ובחי' הדעת שבכתפין דא"א, הוא מאותה הקומה של הדעת שיצא במזלא במצב העליה, אשר ברדת א"א למקומו, אין בו עוד זווג, ונעשה משום זה לבחינת ו"ק, והוא יורד מראש לבחי' אחורי ת"ת שנקרא כתפין. כנ"ל באות ט"ו ד"ה וע"כ, ע"ש.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

א' תמח          חלק י"ג לוח השאלות לפי' המלות רישא ודיקנא דא"א

 

לוח השאלות לפירוש המלות

 

 

א) מהו אוירא דכיא.

ב) מהו אוירא שעל מו"ס.

ג) מהי אורחא דפלגותא דשערי.

ד) מהו אזדכך וסתים.

ה) מהו אין.

ו) מהם אלף עלמין דחתימין בעזקא.

ז) מהי אני.

ח) מהם ארבע מאות שקל כסף.

ט) מהי אשגחא פקיחא.

י) מהן ב' אודנין.

יא) מהן ב' בחי' שבנו"ה.

יב) מהם ב' ביעי דוכרא.

יג) מהם ב' לחיים.

יד) מהו ב' עיינין.

טו) מהן ב' רישין.

טז) מהי בוצינא דקרדנותא.

יז) מהי בוצד"ק דגניז במו"ס.

יח) מהו ביטוש דבוצינא דקרדנותא.

י ט) מהו בישול המ"ן.

כ) מהן ג' בחי' של י"ג.

כא) מהן ג' רישין דא"א.

כב) מהי גילוי מצחא דא"א.

כג) מהי גלגלתא דא"א.

כד) מהם גלגלתא ופנים דא"א.

כה) מהן די אורחין חוורין.

כו) מהם ד' מאות אלף עלמין.

כז) מהן ד' נימין דשערי

כח) מהן ד' בחי' דעת בא"א.

כט) מהי דעת דא"א ממזל התחתון.

ל) מהי דעת שבכתפוי דא"א.

לא) מהי דעת שבראש דא"א.

לב) מהי דעת עליון דא"א.

לג) מהי דעת דעתיק.

לד) מהי התעבות האור ומיעוטו.

לה) מהם ז' תיקוני גלגלתא.

לה/ב) מהו חוטמא דא"א.

לו) מהם חב"ד דמו"ס.

לז) מהי חוורתי.

 

 

חלק י"ג לוח השאלות לפי' המלות רישא ודיקנא דא"א         א' תמט

 

 

לח) מהי חכמה עלאה סתימא.

לט) מהי טורנא בסימא יאי.

מ) מהן טוחנות מ"ן לצדיקים.

מא) מהו טל.

מב) מהו טלא דבדולחא.

מג) מהן ט"ס המקוריות.

מד) מהן טפיים מלמטה.

מה) מהן י"ג אורחין חוורין.

מו) מהן י"ג נימין דשערי.

מז) מהם י"ג תיקוני גלגלתא,

מח) מהם י"ג תיקוני דיקנא.

מט) מהם י"ג תיקוני מו"ס.

נ) מהם ימי קדם.

נא) מהם ירכין שלמטה מיסוד.

נב) מהם ירכין שלמעלה מיסוד.

נג) מהם כתר חכמה דדיקנא.

נד) מהי ל' דצל"ם.

נה) מהי ם' סתומה דלםרבה המשרה.

נו) מהי ם' דצל"ם.

נז) מהו מוח סתום.

נח) מהו מו"ס דא"א.

נט) מהו מו"ס עלאה.

ס) מהן מותרי מוחא.

סא) מהן מילוי דהויות.

סב) מהו מצח.

סג) מהו מצפ"ץ.

סד) מהי נוקבא דפרדשקא.

סה) מהי נימא הי"ג.

סו) מהן ניקוד האותיות.

סז) מהן ניקוד כתנועת האותיות.

סח) מהן נקודות.

סט) מהו סגול.

ע) מהם סיגים משערות דיקנא.

עא) מהם סיגים משערות רישא.

עב) מהו סתרא גו סתרא.

עג) מהו עורף.

עד) מהי עזקא.

עה) מהי עזקא דכיא.

עו) מהי עזקא דכליל כל עזקין.

עז) מהי עזקא רבה.

עח) מהי עמר נקי.

עט) מהן ע"ס דמו"ס.

 

 

א' תנ  חלק י"ג לוח השאלות לפי' המלות רישא ודיקנא דא"א

 

 

פ) מהן ע"ס דגלגלתא.

פא) מהן ע"ס דדיקנא ממו"ס.

פב) מהן ע"ס דדיקנא מבחי' הגלגלתא.

פג) מהן ע"ס מקיפין של הדיקנא.

פד) מהן ע"ס פנימים של הדיקנא.

פה) מהן ע"ס פנימים ומקיפים דשערות רישא.

פו) מהי עת רצון.

פז) מהו עתיקא דכל עתיקין.

פח) מהו עתיקא קדישא.

פט) מהי פאה.

צ) מהן פאתי הראש.

צא) מהן פנים דא"א.

צב) מהי פנימיות הנו"ה שלמעלה מיסוד.

צג) מהי פתח.

צד) מהם פו"מ דדיקנא.

צה) מהם פו"מ דשערות רישא.

צו) מהי צ' דצל"ם.

צז) מהי צירי.

צח) מהו זיץ.

צט) מהי ציצית.

ק) מהי קדלא.

קא) מהן קוצי דשערי.

קב) מהן קוצין נימין ושערות.

קג) מהו קמץ.

קד) מהו קרומא דאוירא.

קה) מהן ראשי ירכין שלמעלה מיסיד.

קו) מהו רוחא דגניז בעתיק יומין.

קז) מהו רדל"א.

קח) מהו רעוא דרעוין.

קט) מהו רקיע המבדיל.

קי) מהו שורש הגבורות.

קיא) מהו שמרי היין.

קיב) מהן שערות.

קיג) מהן שערות אדומות.

קיד) מהן שערות דיקנא.

קטו) מהן שערות לבנות.

קטז) מהן שערות קשישין.

קיז) מהן שערות רישא.

קיח) מהן שערות שחורות.

קיט) מהן שערות שעיעין.

קב) מהן שערות דעי"מ.

קכא) מהו שקיט כחמר טב על דורדיא.

קכב) מהם ת' אלף עלמין.

קכג) מהם ת' שקל כסף.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

חלק י"ג לוח התשו' לפי' המלות רישא ודיקנא דא"א א' תנא

 

לוח התשובות לפירוש המלות

 

 

אוירא דכיא:

א) חסד דעתיק המלובש בג"ר דגלגלתא נקרא אוירא דכיא. והוא להיות הגלגלתא מתוקנת בבחינת עזקא שהוא ם' דצל"ם, אין שום כח מסך וצמצום יכול לשלוט עליה, ע"כ נקראת דכיא, שפירושו נקיה מכל צמצום. ובהיותה בבחינת חסדים, על כן נקראת אוירא, כי אויר פירושו, אור הרוח, שהוא חסדים. עיין תשובה ס"ט. (א' שכ"א אות ס"ב).

 

אוירא שעל מו"ס:

ב) מתוך שהגלגלתא נתקנה בבחינת עזקא, דהיינו בחסדים מכוסים דג"ר דבינה, ע"כ אין כח המסך שבפה דעתיק שולט עליה, רק מז"ת שלה ולמטה שהם בחינת ישסו"ת הצריכים להארת חכמה בשביל זו"ן. ולפיכך נתחלקו ויצאו הז"ת האלו מבחינת הגלגלתא וירדו למדרגת מו"ס, והם נקראים מו"ס עלאה שבגו גלגלתא, או אוירא דיתבא על מו"ס. כי ירדו למדרגת מו"ס, אמנם ג"ר דגלגלתא נקראו אוירא דכיא, כי עליהם אין כח המסך שורה כלל, ונקיים מכח צמצום. כנ"ל בתשובה א'. (דף אלף ש"י אות ל"ה).

 

אורחא דפלגותא דשערי:

ג) הראש דא"א והחוורתי והשערות, כל אחד נכלל מג' הויות, שהם הוי"ה דמ"ה שהוא או"פ וצ' דצל"ם. והוי"ה דס"ג והוי"ה דע"ב, שהם ב' המקיפים ל"ם דצל"ם, שהוי"ה דס"ג הוא מקיף קטן, והוי"ה דע"ב הוא מקיף גדול. כנ"ל דף אלף אות ל"ח. ע"ש באו"פ. ובג' הויות אלו יש י"ב אותיות, וחד דכליל להון, דהיינו בחינת
המסך והמלכות שבהם, שנעשה בה הזווג, שהיא מעלית או"ח ומלבשת אותם, וכן היא מתפשטת ממעלה למטה, ומשפעת אלו י"ב אל התחתונים, לכן היא נקראת חד דכליל להון, כי יש בהמלכות הזו כל הי"ב אותיות דהויות האלו. ולפיכך יש י"ב חוורתי, שהם י"ב אורחין חוורין המתראים בין השערות, שהם ג' הויות הנ"ל, וחד אורחא חוורא דכליל להון. שהיא בחינת מלכות שבהם, כנ"ל. וכן יש י"ב נימין, ונימא י"ג דכליל להון. וכן י"ב תיקונא דיקנא וחד דכליל להון. כי כולם נכללים ומתחלקים על בחינת מל"צ דצל"ם. שהם י"ב בחינות, וחד דכליל להון שהוא המלכות, וזה האורחא דפלגותא דשערי דהיינו הקו הלבן החוצה בין השערות שמשם מתחלקים השערות לצד ימין ולצד שמאל של הראש, הוא האי חד אורחא חוורא דכליל להון. (אלף שנ"ו אות קכ"ז. אות קע"ה).

 

אזדכך וסתים:

ד) הוא תיקון הג' דז' תיקוני גלגלתא, דקרומא דאוירא אזדכך וסתים, שפירושו, שכולל ב' דברים כאחד: זיכוך למוחא דאוירא, וסיתום למו"ס. כי קרום הזה הוא כח צמצום שבמסך דצמצום ב' שבמלכות דראש דעתיק, המוציא לא"א לבר מחכמה קדומה, כי החכמה שלו אינה יכולה לירד למטה ממלכות דראש שלו, אלא שהמלכות הזו אינו מראית כחה רק בקרום שעל גבי מו"ס, והוא מתמעט מבחינת חכמה זו לגמרי כי האי קרומא לא פסיק ממנו לעלמין. והנה בקטנות דא"א, שולט הקרום גם על מוחא דאוירא, שהוא בחינת ז"ת של הגלגלתא, אמנם בגדלות: אזדכך האי קרומא, כי אז יורד הי' מאויר ואשתאר אור, וגם אז הוא

 

 

 

א' תנב            חלק י"ג לוח התשו' לפי' המלות רישא ודיקנא דא"א

 

 

סותם את המו"ס, כי בחינת הג"ר דע"ב נשארים מכוסים בגלגלתא, בבחינת העזקא שבה, שהוא הם' דצל"ם, וע"כ אין המוחא דאוירא משפעת אל המו"ס רק מבחינת חג"ת דחכמה, אבל סותם אותו מבחינת ג"ר דחכמה, הנקרא חכמה קדומה, שאינה מאירה אלא בספירות דעתיק, הנקראות ימי קדם. וזה שואמר "אזדכך וסתים" כי קרומא אזדכך להשפיע לו מבחינת חג"ת דחכמה, והוא סותם אותו מג"ר דחכמה. ואלו ב' הדברים נמצאים בפעולת הקרומא דאוירא כמבואר. (א' שכ"ט אות ע"א).

 

אין:

ה) נודע שאור החכמה נקרא יש והעלמו נקרא אין. אמנם המדובר הוא בבחינת המקיף החוזר, היוצא ונכנס ע"י התיקון דשערות רישא ודיקנא. וע"כ נקרא רישא דאוירא בשם אין, כי הוא כח המסך דעתיק המוציא לג' רישין דא"א מבחינת חכמה קדומה (הסתכלות פנימית דף אלף תל"ו אות א'). שנקרא קרומא דאוירא והוא הגורם ליציאת ג"ר דחכמה בבחינת מקיף חוזר, כמ"ש הרב לעיל (דף א' שמ"ח אות קי"ז) שהשערות יוצאים מכח הקרומא דאוירא. כי בהסתלקות המקיף חוזר מראש, נעשים השערות, שהם האו"ח המלבישים לאור הזה, לבחינת מותרי מוחא כי האור שהם מלבישים אותו, נסתלק, ואין להם עוד מה להלביש שם, שיוכלו להשאר שם בהמוחין, וע"כ יוצאים לחוץ מכלים דראש, בבחינות שערות כנודע. הרי שהשערות והמקיף חוזר, דהיינו העלם החכמה קדומה, כל זה בא מקרומא דאוירא, וע"כ נקרא מוחא דאוירא בשם "אין" כי ביה תלייא אין, כי כל העלם חכמה ממנו באה. אמנם גם ראש דעתיק נקרא ג"כ בשם אין, בדרך השאלה, והוא משום כי האי קרומא דאוירא, הוא באמת בחי' המסך דמלכות דראש דעתיק, אלא כיון שאינו שולט על ג"ר דגלגלתא ע"כ מתחיל כחו בקרומא דאוירא, כנודע. ומכח שמלכות
דראש עתיק היא שורש לקרומא דאוירא, נקרא גם הוא בשם אין. אבל עיקר השם הוא במוחא דאוירא, כי אין שליטתו של המסך הזה מתגלה רק מקרומא דאוירא ולמטה. (דף א' שס"ט אות קנ"ח. א' שע"א אות קס"א).

 

אלף עלמין דחתימין בעזקא:

ו) החכמה מכונה בשם אלף, בסו"ה ואאלפך חכמה וכו'. והעלם חכמה, נקרא בשם עלמין, מלשון העלם. וזה סובב על העלם חכמה קדומה בסבת המסך דצמצום ב' שעתיק נתתקן בו, שהוציא הג"ר דא"א לחוץ ממדרגתו, ותיקן ג"ר דגלגלתא שלו בבחינת עזקא, שה"ס ם' דצל"ם, המגבילה את הג"ר דגלגלתא כמו עזקא סביב סביב, שישאר לעולם בבחינת חסדים מכוסים. ואין החכמה מגולה בו אלא בז"ת שבו, שהוא מוחא דאוירא, אשר קומה זו, היא בחינת ע"ב, שהג"ר שלו מכוסה בעזקא. כנ"ל. הרי שבחינת העזקא שהג"ר דגלגלתא נתקנו בה, גורם אל העליות חכמה קדומה. וז"ס אלף עלמין דחתומין בעזקא. כי מסבת העזקא הזו אין עוד גילוי לחכמה זו בכלהו פרצופים דאצילות (א' שכ"ד אות ס"ו).

 

אני:

ז) מלכות בהיותה נגלית, היא רמוזה בשם אני, ובהיותה נסתרת היא רמוזה בשם הוא, ובמלכות דפאתי הראש, נקראת בשם הוא, משום שאין בחינת נוקבא גלויה שם. והוא מטעם כי השערות רישא הם מתוקנים בבחינת ם' דצל"ם, (עיין תשובה יו"ד) ולפיכך אין כח נוקבא וצמצום יכולים להיות מגולים שם. (א' שפ"ד אות קפ"ג).

 

ארבע מאות שקל כסף:

ח) המסך דבחי"ג מרומז בהוי"ה במילוי יודין, כנודע. ויש בה ד' יודין, דד' ספירות חו"ב תו"מ שבה. ובחינת החוורתי הנמשכים מאחורי הגלגלתא דא"א אל הז"א, המה

 

 

 

חלק י"ג לוח התשו' לפי' המלות רישא ודיקנא דא"א א' תנג

 

 

נמשכים מהוי"ה דע"ב אשר שם, ואורות האלו נקראים ארבע מאות שקל כסף, לפי שהם נמשכים בלבושים דבינה, וספירות הבינה הם מאות, וע"כ הם ד' מאות. ובמקומם בא"א עצמו, הם ארבע מאות אלף עלמין כי הספירות דשערות והחוורתא הם בסוד מאה אלף, ודעתיק באלף אלפין. כמ"ש באו"פ (דף אלף שצ"ט ד"ה וטעם).

 

אשגחא פקיחא:

ט) נה"י דעתיק שנעשו ללבושי מוחין דא"א, נחלקים למל"צ דצל"ם: אשר בחינת הם' שבהם הם הירכין הגבוהים מיסוד, המלובשים בב' אודנין, והם נשארים תמיד בבחינת אוירא. כי מהם לא נפיק הי' מאויר. ובחינת הל' שבהם, מלובשים בב' עיינין, שהם בחי' הירכין שלמטה מיסוד, הנקראים נו"ה דעתיק הנגלים, כלומר שבהם החסדים מתגלים, כי בגדלות יוצא הי' מאויר שלהם, ונעשו לבחינת אור, כנודע. והוא תיקון הששי דז' תיקוני גלגלתא הנקרא אשגחא פקיחא דלא נאים ונטיר תדירא. כי אחר דנפיק הי' מאויר ונפקחו העיינין בהארת חכמה, המה נשארו כן בקביעות, וז"ש דלא נאים ונטיר תדירא. אבל בז"א אין תיקון זה נוהג בו בקביעות, כי אין מוחין דגדלות קבועים בו. וז"ס התפלה, פקח עיניך וראה וכו', שהוא להמשיך תיקון הזה בז"א. (דף אלף של"ד אות פ"ד).

 

ב' אודנין:

י) ב' אודנין הם תיקון הרביעי של ז' תיקוני גלגלתא, ובהם מלובשים בחינת נו"ה  דעתיק הגבוהים מן היסוד, שהם בחינת ם' דצל"ם, כמ"ש להלן בתשובה י"א. והם בחינת חסדים מכוסים, כנ"ל בתשובה ט'. וע"כ לא נזכרו בהזוהר, אודנין בא"א, בין ז' תיקוני גלגלתא, משום שמבחינה זו אין בהם משום חידוש, כי כבר נזכר תיקון זה דם' דצל"ם אצל גלגלתא שהוא תיקון הא'.
אלא שהזוהר חושב במקומם בחינת השערות היוצאות מהם ע"י תיקונם בם' דצל"ם, כי השערות הם בחינת או"ח שהלביש לע"ב המגולה בעת יציאת המוחין בראש דעתיק לצורך א"א, כנודע. (עיין הסתכלות פנימית דף אלף תמ"ד ד"ה והענין) וע"כ אחר ביאת א"א למקומו, שחוזר ונתקן במל"צ דצל"ם ע"י נה"י דעתיק, מסתלק ע"ב המגולה בבחינת מקיף חוזר, והאו"ח שהלביש אותו נשארים בנה"י דעתיק, שהם הנקראים שערות ומותרי מוחא, כמ"ש שם (בדף אלף תל"ו אות ב' וג') והנה גם השערות מקבלים מנה"י דעתיק את התיקון דמל"צ, אשר ם' שבשערות יוצאים ונאחזים על הגלגלתא שגם היא מתוקן בבחינת ם', כנודע, ול' וצ' שבשערות יורדים ונאחזים בלחי התחתון, שהוא לבר מבחינת גלגלתא, כנודע. ולפיכך, חושב הזוהר את תיקון הזה דם' שנתקנו בשערות במקומם של ב' אודנין, כי שם מלובשים בחינת נו"ה הסתימין דעתיק, שהם הם' כנ"ל, וקבלו מהם התיקון הזה ונעשו בבחינת "עמר נקי" כי תיקון זה נמשך מג"ר דבינה, שאין הצמצום יכול למעט אותה במשהו, וע"כ המה נקיים מכל צמצום ודין, וע"ש זה נקראים עמר נקי, ולפיכך הם יכולים להאחז בגלגלתא, שהוא ג"כ בסוד אוירא דכיא מאותו הטעם, כנודע. (אלף של"ד אות פ"ד א' שכ"ט אות ע"ה).

 

ב' בחינות שבנו"ה:

יא) ענין ב' הבחינות שבו נתחלקו נו"ה דעתיק, הוא השורש לכל בחינת מל"צ דלבושי המוחין שנוהגים בכל פרצופי אצילות. כי תיקן אותם, לבחינת נו"ה שלמעלה מיסוד, ובבחינת נו"ה שלמטה מיסוד. פירוש: כי באלו נה"י דעתיק, שהם לבושי מוחין דא"א, יש בהם ט"ס, כי הם בחי' האו"ח שיצאו על המ"ן דא"א בהיותו כלול במסך דראש דעתיק, וכמו שיש במוחין שיצאו בשביל א"א, ע"ס דאו"י, כן

 

 

א' תנד            חלק י"ג לוח התשו' לפי' המלות רישא ודיקנא דא"א

 

 

בהכרח עלו ממסך שבפה דעתיק ע"ס דאו"ח, המלבישים לאותם הע"ס דאו"י, כנודע. והע"ס דאו"ח אלו, נקראות בשם נה"י דעתיק, משום שיצאו על בחינת מסך דעתיק, שהוא בחינת מלכות, והתכללותה של המלכות הזו בג' קוים, נקרא נה"י, כנודע. ואלו ע"ס דנה"י דעתיק, שורשם הם בינה ז"א מלכות, שג' קוים דבינה הם חב"ד, וג' קוים דז"א הם חג"ת, וג' קוים שבמלכות הם נה"י, כנודע.

 

וכדי לטהר את ג"ר דאלו המוחין מכל בחינת צמצום ודין, חילק אותם לב' בחינות בינה: כי ג"ר דבינה הם תמיד בסוד כי חפץ חסד הוא, ואינם מקבלים חכמה, ולפיכך אין שום צמצום נוהג בהם, כי אין צמצום נוהג רק על אור חכמה לבד, כנודע, ותיקון זה נקרא בשם, הגבהת ירכין למעלה מיסוד, כי החלק זה של החב"ד דנה"י שנתקן בג"ר דבינה בבחינת חסדים מכוסים, נתעלו לגמרי מן המסך של היסוד, ואינו מתמעט מסיבתו בעת קטנות, וכן אין מתגדל על ידו בעת גדלות, כי אינו מתמעט על ידי המסך דיסוד, משום דג"ר דבינה, הם שאין שום צמצום שולט עליהם, כנ"ל. ואינם מתגדלים על ידו, כי הג"ר דבינה אינם מקבלים חכמה לעולם, אפילו בעת גדלות, בעת שהמסך דיסוד ממשיך חכמה. ותיקון זה נקרא בשם ם' דצל"ם כנודע.

 

וחלק הב' של חב"ד דנה"י דעתיק, נתקנו בבחינת ז"ת דבינה, הצריכים להארת חכמה בשביל שהם שורש לזו"ן, וע"כ הם נבחנים לנו"ה נגלים, כי הם צריכים לחסדים מגולים, ונבחנים לנו"ה שלמטה מיסוד, כי הם מתמעטים ע"י מסך דיסוד בעת הקטנות, שחסרון דחכמה פוגם אותה, כי הם צריכים לה כנ"ל. וכן מתגדלים על ידו בעת גדלות, כי אז מקבלים ע"י הזווג דמסך היסוד, בחינת הארת חכמה. ותיקון זה נקרא ל' דצל"ם. ובחינת חג"ת נה"י, שבנה"י דעתיק, המקבלים מל' דצל"ם, נקראים בשם צ' דצל"ם.

וכיון שנה"י דעתיק שהם לבושי מוחין דא"א, נתקנו בתיקון זה דצל"ם נעשו לשורש לכלהו לבושי מוחין דאצילות, שבעת לידתם הם מתחלקים ומתלבשים באלו מל"צ ע"ד הנ"ל. כמ"ש במקומם. (כנ"ל דף אלף ס' אות ק"ח. עיין שם כל ההמשך) ומכאן נתחלקו ונתתקנו כל ג' הראשים דא"א וכן החוורתי והשערות רישא ודיקנא, בבחינת י"ג, שפירושם, ג' הויות דג' אותיות דצל"ם, שהם י"ב אותיות וחד דכליל להון. כמ"ש לעיל בתשובה ג' ע"ש. (אלף שכ"ח אות ע"ד).

 

ב' ביעי דוכרא:

יב) נודע, שמלכות ששמשה בפרצופי א"ק, דהיינו מלכות, דצמצום א' נגנזה בפה דרדל"א, ואין עליה עוד שום זווג בכל פרצופי אצילות, אמנם עכ"ז הארתה של המלכות הזו, נמצאת בהכרח גם באצילות, דאל"כ, לא היה מציאות להעלאת מ"ן עד כדי להחזיר אח"פ להמדרגות, כי למסך דמלכות דצמצום ב', שיצאה מתחילתה בחסרון של אלו אח"פ, לא נמצא בחינת מ"ן, שפירושו התעוררות, להמשיך שוב את אח"פ שהיו נוהגים בצמצום א', להיות מחוסרת אח"פ מתחילת אצילותו וז"ס ההכרח שבכל מ"ן יש ב' טפות, בסוד טפיים עולות מלמטה, דהיינו שצריך להכלל בהם ב' בחינת המלכיות כי בחינת המלכות דצמצום א' גורם החימום וההתעוררות להמשיך את אח"פ החסרים למדרגה. ובחינת מלכות דצמצום ב' מקבלת הזווג והורדת המ"ד, כי אין בחינת זווג על מלכות דצמצום א' באצילות לאחר שנגנזה ברדל"א, כנ"ל. וז"ס טפה א' יורדת מלמעלה, דהיינו טפת מ"ד המקובלת למלכות דצמצום ב' בלבד.

 

ושורשה של הארת המלכות דצמצום א' הנמצאת באצילות, הוא במו"ס המלבשת לגבורה דעתיק. כי כח העבית שבמסך שבמלכות, אינו מגולה בראש בהיותה משמשת שם ממטה למעלה, אלא כחה

 

 

 

חלק י"ג לוח התשו' לפי' המלות רישא ודיקנא דא"א א' תנה

 

 

מתגלה בגוף, כלומר, בהיותה משפעת ממעלה למטה שמלכות נעשה לשורש עליהם מלמעלה, אז נעשו מוגבלים בהארתה. וע"כ אותה המלכות דצמצום א' המשמשת בפה דרדל"א, אין כחה מגולה ברדל"א אלא בגוף שלו דהיינו בחג"ת נה"י דרדל"א, והוא בקו שמאל דגוף, דהיינו בגבורה והוד דגוף, כי בקו השמאל משכן הגבורות, כנודע ונמצא שגבורה דעתיק, הוא תחילת הגילוי דכח המלכות דצמצום אז הגנוזה ברדל"א. וכיון שהיא מלובשת במו"ס, ע"כ נמצא שם שורש המלכות הזו. ושורש הזה נקרא בוצינא דקרדנותא.

 

ולפיכך גם בנה"י דעתיק יש הארתה בהוד דעתיק, כנ"ל. ובחינה זו נקרא נו"ה הפנימים דעתיק הגנוזים בב' אודנין דא"א, כי להיותם למעלה מיסוד דעתיק, שפירושו שנתקנו בבחינת ם' דצל"ם, אין שורש הדין שבה, ממעט כלום שם בא"א, והם הנקראים ב' ביעי דוכרא המבשלים הזרע, כלומר שנותנים כח החימום וההתעוררות להמשיך אח"פ החסרים, שכח החימום הזה אינה נמצא במלכות דצמצום ב' כנ"ל. וכן הם נמצאים גם בבחי' הנוקבא בסוד שטוחנות מ"ן לצדיקים, ובסוד טפים עולות מלמטה כנ"ל. (א' שכ"ח אות ע"ד).

 

ב' לחיים:

יג) עיין להלן בתשובה י"ד. (דף אלף א' שמ"ב אות ק"ד).

 

ב' עיינין:

יד) הם בחינת חו"ג דע"ס דראש. ואף ע"פ שבפרצופי א"ק נבחנים העיינין לחו"ב, אמנם נתבאר לעיל בתשובה י"ב, שחב"ד דע"ס דנה"י דעתיק נתחלקו לב' בחינות ם' ול' ע"פ התחלקות הבינה לג"ר וז"ת, ועל פיהם נתחלקו ג"כ הע"ס דראש, וע"כ נתחלקו גם חו"ב דראש לב' בחינות: שב' אודנין הם ג"ר שבהם, ובחינת ם' והם נבחנים לחו"ב. וב' עיינין הם בחינת ו"ק
שבחו"ב, ובחינת ל' וע"כ הם נבחנים לחג"ת כי מחמת שג"ר דחו"ב קבלו לבחינת ם' נמצאים העיינין שיצאו לבר מבחינת ג"ר, ונעשו לחג"ת. וע"כ נשתנו בחינת העיינין בפרצופי אצילות, שאינם בחינת חו"ב כמו בא"ק, כי זהו מסבת תיקון הצל"ם שנתחדש בפרצופי אצילות שהחב"ד נתחלקו בהם, לג"ר וז"ת, כמבואר. וע"כ נעשו כאן ב' בחי' חג"ת: א' היא בחינת ל', שבאמת הם חב"ד, אלא ע"י תיקון הם' יצאו לבר מג"ר ונעשו לחג"ת. וב' הם חג"ת האמיתים, שהם צ' דצל"ם.

וזהו ג' ספירות הנוספות כאן על הע"ס הקודמים שבפרצופי א"ק, ונעשו בסוד י"ג, (כנ"ל אלף של"ט אות צ"ו) כי נעשה כאן ב' בחינות חג"ת, כנ"ל, כי נעשה חג"ת בג"ר עצמו ג"כ, שהם ל' דצל"ם. הרי שנתוספו ג' ספירות חדשות שלא היו בפרצופי א"ק. וע"כ יש כאן בע"ס דראש ב' מיני חו"ג: א' הם, ב' עיינין. וב' הם, ב' לחיים, שהם ב' תפוחין קדישין. שב' העיינין הם חו"ג דבחינת ג"ר, וב' תפוחין קדישין הם חו"ג האמיתים דבחינת ו"ק. באופן שיש כאן י"ג ספירות: גלגלתא כתר, וב' אודנין ומצחא חב"ד, וב' עיינין ושורש חוטמא, הם חג"ת דג"ר, דהיינו ל' דצל"ם. וב' תפוחין וחוטמא חג"ת ממש, וב' שפוון ולשון נה"י. והפה מלכות. וכל אלו מגולים רק בעת גדלות אבל בקטנות, אין הדעת מגולה במצחא, וכן אין החו"ג מגולה בב' תפוחין, כי אז אין בהם יותר מרוח נפש, אשר רוח מלובש בב' אודנין ומצחא, וע"כ הם נחשבים לחג"ת, ונפש מגולה בב' עיינין וחוטמא, ונחשבים לנה"י, ומשם ולמטה אין שום גילוי בכלים התחתונים שהם ב' תפוחין ופומא וכו', (אלף של"ד אות פ"ד, א' של"ט אות צ"ו).

 

ב' רישין:

טו) ראש דא"א יש בו בחינת זכר ונקבה, והם מב' הרשימות שעלו בעת

 

 

א' תנו            חלק י"ג לוח התשו' לפי' המלות רישא ודיקנא דא"א

 

 

העיבור שלו לפה דראש דעתיק, ע"ד זכר ונקבה שבראש דע"ב דא"ק, שנתבאר לעיל בדברי הרב (דף רצ"ב אות ד' וכו') וכן ע"ד זכר ונקבה שבג"ר דנקודים, שהזכר נקרא כתר, והנקבה או"א, כמ"ש בחלק ו'. שהזכר הוא בחינת רשימו דהתלבשות והנקבה היא בחינת רשימו דעביות, והם מחויבים להכלל זה מזה, כי על רשימו דהתלבשות אין יוצא שום זווג, אלא שהוא נכלל ברשימות דעביות דנקבה, ויוצא עליו קומת הזכר, וכן הנקבה נכללת ברשימו דזכר ויוצא עליה קומת הנקבה, כמ"ש שם באורך.

ואלו הם ב' ראשים הנכללים בראש דא"א, שהזכר נקרא גלגלתא, והנקבה נקראת מו"ס. ובחינת הזכר מאיר רק בראש, מטעם היותו מעיקרו רק בחי' רשימו דהתלבשות, ע"כ אין בו כח להתפשט לבחינת כלים דגופא, ובחינת הנקבה, שהיא בחינת מו"ס שיש בה בחינת עביות מעיקרה היא המתפשטת לבחינת כלים ובחינת גוף. וע"כ כל הע"ס שבראש אנו מבחינים להארת הזכר שהוא הגלגלתא, להיותו בחינה העליונה, שהתחתון ממנו, שהיא מו"ס אינה עולה בשם, כנודע. ולפיכך כל י"ג ספירות שבראש, הנ"ל בתשובה י"ד, נחשבים לבחינת גלגלתא לבד. אלא אחר שנפסק הארת הגלגלתא, שהוא בלחי התחתון, משם מתחיל להגלות בחינת מו"ס, דהיינו בי"ג תיקוני דיקנא וכל הגוף דא"א. ועיין היטב בהסתכלות פנימית א' ת"מ אות ח' וט', שנתבאר כל זה באורך. (דף אלף של"ח אות צ"ד).

 

בוצינא דקרדנותא:

טז) הארת מלכות דצמצום א' נקראת בוצינא דקרדינותא, ותחלתה היא בגבורה דעתיק, כי אין מלכות זו מצויה אלא בעתיק, והיא שורש הגבורות שבעולמות, כי הגבורות שבאבי"ע, הם רק מצמצום ב', שהוא רק ענף מצמצום א', כנודע. וגבורה זו דעתיק מלובשת במו"ס, ובחינת הוד
דעתיק מלובש בב' אודנין, בסוד ב' ביעי דוכרין. כמ"ש כל זה לעיל תשובה י"ב. ע"ש. (אלף שי"ט אות נ"ז).

 

בוצד"ק דגניז במו"ס:

יז) גבורה דעתיק נקראת בוצד"ק, וכיון שמו"ס מלבשת אותו, כי גלגלתא דא"א מלביש לחסד דעתיק, ומו"ס מלביש לגבורה דעתיק, כנודע. ע"כ נמצא, שבוצד"ק גניז במו"ס, כנ"ל (בתשובה ט"ז) אלף שי"ט אות נ"ח אלף שע"ד אות קס"ט).

 

ביטוש דבוצינא דקרדנותא:

יח) מלכות דצמצום א' המאירה באצילות מכח התלבשות הגבורה דעתיק במו"ס, נקראת בוצד"ק, כנ"ל בתשובה ט"ז. ונתבאר בתשובה י"ב, שכל בחי' ההתעוררות והחימום של המ"ן, נמשכת רק ממלכות דצמצום א', והתעוררות הזאת נקראת בשם בשם בטישה, שהבוצד"ק בוטש ומעורר המוחין לברר ולהעלות מ"ן (אלף שי"ט אות נ"ח).

 

בישול המ"ן:

יט) כבר נתבאר זה בתשובה י"ב, כי הוא כח המלכות דצמצום א', הנמצא בנו"ה הפנימים שלמעלה מיסוד הנקראים ב' ביעי דוכרא, שבה כח חימום הגורם להעלות מ"ן להמשיך אח"פ החסרים, ובחימום הזה משתלם בחינת מ"ן שיהיו ראוים להולדת נשמות, דהיינו להמשיך בחינת טפה מע"ס הנשלמות עם אח"פ, כי זולתה לא היה שום התעוררות במלכות דצמצום ב', שממנה כל בחינת הזווגים דאצילות, שתוכל להעלות מ"ן להמשיך אלו אח"פ החסרים לה, כי מתוך שנאצלה כן מתחלתה, אינה מרגשת בחסרונה. ולכן נקרא הסיוע הזה של מלכות דצמצום א' בשם בישול הזרע, או בישול המ"ן, כי מכחה בא שלמות הזו שתהיה ראוי לזרע ולמ"ן שיספיק להמשיך מ"ד להולדת נשמות, אמנם עצם המ"ן, שעליה

 

 

 

חלק י"ג לוח התשו' לפי' המלות רישא ודיקנא דא"א א' תנז

 

 

נעשה הזווג והורדת המ"ד, אינה מבחינת המלכות הזו דצמצום א', כי אין עליה זווג בכלהו פרצופי אבי"ע, כנודע. ולכן מכונה בחי' השתתפותה במ"ן רק בשם בישול הזרע בלבד, כלומר, שמכינה ומשלמת את המ"ן, אבל איננה בחינת עצמות המ"ן, והבן. (א' שכח אות ע"ד).

 

ג' בחי' של י"ג:

כ) ד' בחינות של י"ג נבחנים בראש דא"א: א' י"ג דגלגלתא, שהם מתגלים במצה ובפנים. כמ"ש בדף אלף של"ט אות צ"ו. ב' הם י"ג אורחין חוורין. ג' הם י"ג נימין דשערי. ד' הם י"ג תיקוני דיקנא. כמו שממשיך שם הרב באות ק"ה ק"ו וכו', והנה הי"ג חוורתי מיוחסים לגלגלתא משום שהם מתלבשים ברישא דגלגלתא. והי"ג נימין דשערי מיוחסים למוחא דאוירא, משום שהשערות הם צמצומים, שהתחלתם מתחיל רק מהקרומא דאוירא, ששם פועל כח המסך דצמצום ב', שמסבתו, נתקנו המוחין במל"צ דצל"ם ואין הגלגלתא מקבל את ג"ר דחכמה הראוים לה לקבל מקומת ע"ב, כי ם' דצל"ם אינה מקבלת לתוכה זולת חסדים מכוסים בלבד, בסוד כי חפץ חסד הוא, כטבע ג"ר דבינה, כנודע. וע"כ יוצא אותו חלק דג"ר דע"ב לחוץ מראש, ונעלם בסוד מקיף חוזר, אשר האו"ח והלבושים של ג"ר דע"ב הללו, נקראים בשם שערות, כנודע. הרי שכל יציאת הע"ב לחון, והשערות שנתהוו בבחינת מותרי מוחא, כל זה בא מכח התיקון דקרומא דאוירא, ולכן מיוחסים השערות למוחא דאוירא דהיינו מבחינת הקרומא דאתתקן בו. והי"ג תיקוני דיקנא מיוחסים למו"ס, כי גם השערות קבלו התיקון של צל"ם אשר ם' שבהם נתקבלו על הגלגלתא בבחינת עמר נקי, אמנם ל"צ שבהם, שאינם ראוים להתאחז על הגלגלתא שהיא בחינת ם', הם יוצאים מבחינת ראש דגלגלתא, ומקבלים רק הארת מו"ס בלבד, כי במקום הראש, אין הארת מו"ס יכולה להתגלות, כי
שם מאירה הגלגלתא הגבוה ממנה, ואין הארת מו"ס עולה שם בשם, אלא במקום שנסתיים הארת הגלגלתא, שם מתחיל הארת מו"ס, וכיון של"צ דשערות שהם י"ג תיקוני דיקנא, אינם יכולים לקבל מהגלגלתא, כנ"ל לכן מתגלה בהם הארת מו"ס, וע"כ הי"ג תיקוני דיקנא מיוחסים למו"ס.

וענין היותם כל אחד בבחי' י"ג, כבר נתבאר לעיל בתשובה ג' ע"ש. (דף אלף של"ט אות צ"ו. דף אלף שמ"ג אות ק"ו ק"ז ק"ח).

 

ג' רישין דא"א:

כא) כבר ידעת, שעקרו דא"א הוא רק ב' רישין שהם בחינת זכר ונקבה שבראש, שהזכר נקרא גלגלתא, והנקבה נקראת מו"ס. כנ"ל בתשובה ט"ו עש"ה. אלא שהזכר שהוא גלגלתא, נחלק בעצמו לב' רישין, מסבת התיקון של מל"צ דצל"ם, שנתקנו בהם המוחין דא"א כי ג"ר דגלגלתא קבלה בחי' התיקון של ם' דצל"ם, שאין המסך דפה דעתיק יכול לשלוט עליה, רק על ז"ת שבה, ונעשה מסך דעתיק לבחינת רקיע המבדיל בינה ובין ז"ת שלה, שהמסך הזה נקרא קרומא דאוירא, כנודע.

ולפיכך יצאו ז"ת דגלגלתא לבר מבחינת הגלגלתא, ונעשה לבחינת מו"ס, דהיינו בסוד מים תחתונים שמתחת לרקיע. ובעת הגדלות יורדת הי' מאויר שלה, ואשתאר אור, כי בה מתגלה הארת החכמה, אבל בגלגלתא שהיא נתקנה בם' דצל"ם, אין הי' יוצא מאויר שלה, ואפילו בגדלות הוא בבחינת אוירא, שפירושו חסדים. הרי שהגלגלתא נתחלקה לב' רישין נבדלים זה מזה, ועם מו"ס שהיא הנקבה הרי הם ג' רישין, שהם: גלגלתא, מוחא דאוירא, ומו"ס. (אלף ש"ז אות כ"ה).

 

גילוי מצחא דאו"א:

כב) עקרו דא"א חם ב' רישין: גלגלתא ומו"ס, שגלגלתא מאיר בראש לבד והם י"ג

 

 

 

 

א' תנח           חלק י"ג לוח התשו' לפי' המלות רישא ודיקנא דא"א

 

 

תקונים כנ"ל בתשובה כ' שהם גלגלתא וב' אודנין ומצחא, וב' עיינין וכו'. ומו"ס מאיר לבר מראש בי"ג תיקוני דיקנא וגופא. ע"ש. וגלגלתא עצמו מחולק לב' רישין, ע"פ התחלקות הם"ל, שגלגלתא הוא בחינת ם' בחסדים מכוסים, שבו אין הי' נפיק מאוירא. ול' היא מוחא דאוירא, שהוא בחינת חסדים מגולים, שבו נפיק י' מאוירא ואשתאר אור. כנודע. ולפיכך נחלק הראש לב' בחינות אלו, כי מקום השערות הוא בחינת גלגלתא, שבו אין הי' נפיק מאוירא, וע"כ השערות קבועים שם ומקום המגולה הוא בחינת מוחא דאוירא, דהיינו ממצח ולמטה, ששם חלק בלי שערות, דהיינו בכל שטח הפנים.

אמנם בבחינות קטנות, מטרם דנפיק י' מאוירא, נמצאים השערות גם בבחי' ממצח ולמטה, אלא מתוך שהי' עתיד לצאת משם בעת גדלות, ע"כ אינם נבחנים לאחוזים בו כמו בגלגלתא, אלא שנבחנים שהשערות מכסים אותו שם, באופן שבעת הגדלות, אשר הי' נפיק מאויר ואשתאר אור, אז מסתלקים השערות מלכסות על הפנים והמצח, ומצחא דא"א אתגלי. וגדלות זו היא תיקון החמישי, הנקרא רעוא דרעוין שהוא גילוי המצח, כי השערות נסתלקו משם, כנ"ל. ואז נקרא המצח בשם הזה, של מצח הרצון, כמ"ש בזוהר מצחא דאתגלי מעתיקא קדישא, רצון אקרי. (אלף של"ה אות פ"ז. ואלף שס"ח אות קנ"ו וקנ"ז וקנ"ח).

 

גלגלתא דא"א:

כג) גלגלתא דא"א הוא קומת הזכר שבראשו, ומו"ס הוא קומת הנקבה שבראש. כנ"ל בתשובה ט"ו. ע"ש. וכל ההארות שבראש הם מגלגלתא, להיותו הבחינה העליונה שבראש, שהקטנה ממנה, שהיא מו"ס אינה עולה שם בשם. אלא שהגלגלתא עצמו, מחולק לב' רישין שהם גלגלתא ואוירא, ומקום המכוסה בשערות, נקרא גלגלתא, וממצח ולמטה שהם הי"ב תיקונים
שבפנים, החלקים בלי שערות, הם מבחינת מוחא דאוירא כנ"ל בתשובה כ"ב ע"ש. אלא מבחינת ב' רישין, נקראים ג"כ תיקוני הפנים על שם הגלגלתא. (אלף שי"ח אות נ"ה אלף ש"ח אות ל' ול"א).

 

 

גלגלתא ופנים דא"א:

כד) חלק הראש המכוסה בשערות נקרא גלגלתא, והוא בחינת ם' דצל"ם, שבו אין הי' נפיק מאוירא. וחלק הראש שהוא חלק בלי שערות, דהיינו ממצח ולמטה, נקרא פנים של הראש, והוא בחינת ל' דצל"ם, שבו נפיק י' מאויר ואשתאר אור. וגם הפנים עצמו מתחלק במל"צ. כי כל ג' הבחינות דצל"ם כלולים זה מזה, כנ"ל בדברי הרב (אלף שי"ב אות ל"ט) וב' אודנין ומצחא הם בחינת ם' שבו, וב' עיינין הם בחינת ל' שבו וב' תפוחין וחוטמא עם הב' שפוון ולשון ופומא הם בחינת הצ' שבו. עיין לעיל בתשובה כ"ג. (דף א' של"ט אות צ"ו).

 

 

ד' אורחין חוורין:

כה) עיין תשובה ל"ז ומ"ה. (דף אלף ש"ז אות כ"ו).

 

 

ד' מאות אלף עלמין:

כ"ו) עיין תשובה ח'. (אלף ש"נ אות קכ"ב אלף שס"ב ד"ה אמנם).

 

 

ד' נימין דשער:

כז) עיין בתשובה מ"ו. (אלף שנ"ד קכ"ו).

 

 

ד' בחינות דעת בא"א:

כח) נודע, כי ע"י הארת ע"ב ס"ג דא"ק באצילות, מתבטלים הפרסאות שבין הפרצופים, שהם הגבולים דצמצום ב', שבא מחמת עלית ה"ת לעינים כי אז יורדת הה"ת

 

 

 

חלק י"ג לוח התשו' לפי' המלות רישא ודיקנא דא"א א' תנט

 

 

מעינים לפה, ואח"פ חוזרים למדרגתם. והנה אז יש ב' בחינות עליות בא"א: א' שג"ר דא"א עולים לעתיק, והוא להיותם בחינת אח"פ דעתיק, וכיון שה"ת ירדה לפה דעתיק, הרי נתחברו ג' רישין עם גו"ע דעתיק למדרגה אחת. ועליה הב' היא, מבחינת אח"פ של עצמו, כי גם בו החכמה סתימאה, שהוא בחינת עינים, נתקנה במסך דה"ת, והוציאה הבינה וזו"ן לגוף, שהם הגרון וחג"ת כנודע, ועתה שנתבטל הפרסא, וירדה ה"ת לפה, עלו הגרון וחג"ת ונתחברו עם הראש דא"א. ונמצאו החג"ת שנעשו לחב"ד שלו.

 

והנה העליה הא', שהיא עלית ג' רישין לרדל"א, נבחנת לעלית הגלגלתא דא"א, כי כל ההארות דראש דא"א הם רק מגלגלתא, כנ"ל בתשובה ט"ו ע"ש. ועליה הב' שהיא עלית חג"ת דא"א לבחינת חב"ד שלו, נבחן רק למו"ס בלבד, כי אלו אח"פ שיצאו מראש לחג"ת דגוף, הם רק ממו"ס, כי בחינת הגלגלתא אינה מתפשטת לגוף, כמ"ש שם.

ונודע, שע"י ירידת ה"ת מעינים, נעשים ב' דברים, א' ענין החזרת אח"פ אל המדרגה וב' ענין הביטול של ההתחלקות של ם"ל, כי כל ענין ההתחלקות דמ"ל, בא מחמת המסך דה"ת שבעינים שממעל הבינה, שאז נמצאים הג"ר דבינה מתתקנים בם' כדי שלא יסבלו כלום ממסך שעליהם, וז"ת דבינה הצריכים להארת חכמה, מוכרחים להתחלק ולצאת מג"ר, כי מתמעטים ע"י המסך שממעל הבינה, ונעשים לו"ק. כנודע. אבל בעת הזווג שאז יורדת הה"ת מעינים, ממקום שממעל הבינה, ובינה וזו"ן חוזרים לראש, שוב אין חילוק בין ג"ר לו"ק, כי גם הו"ק הם בחינת ראש כמו הג"ר, ונמצא מתבטל כל ההבחנות שביניהם, והל' מתחברת עם הם' לבחינה אחת.

 

ולפי"ז נמצא בעלית חג"ת דעתיק לחב"ד שלו, שאז עולים עמהם ג' הרישין
ומלבישים לחב"ד אלו דעתיק, יש להבחין שם עוד, כי נתבטל המסך שבין הגלגלתא למוחא דאוירא, דהיינו בין הם' והל' ושניהם נעשו לבחינה אחת. ואז נבחן המוחא דאוירא בבחינת דעת דרדל"א, כי להיות המוחא דאוירא בחינת ז"ת, ע"כ נקרא דעת. ובהיות הגלגלתא עצמה, לא יצאה מעולם מבחי' רדל"א, כי אין המסך דרדל"א שולט עליה, להיותה בבחי' ם', ונמצא עתה, שמוחא דאוירא נעשה לאחת עם הגלגלתא נעשה גם האוירא לבחינת רדל"א, וז"ס דעת דרדל"א, אחזי נהורא בהאי אוירא. כי נעשה לדעת דעתיק ממש.

ומלבד זה, יש ג"כ שם בחינת דעת דכללות הראש דא"א, והוא הת"ת דעתיק עצמו, המלובש בקרומא דתחת מו"ס. כי בהיות שגלגלתא מלביש לחסד דעתיק שנעשה לחכמה שלו, ומו"ס מלביש לגבורה דעתיק שנעשה לבינה שלו, נמצא הת"ת דעתיק המלובש בקרומא שתחת המו"ס, נעשה לדעת המזווג לחו"ב שלו, שעליהם מלבישים הגלגלתא ומו"ס, והנך מוצא כאן ב' דעות בעליה זו: א' המוחא דאוירא עצמו שנעשה לדעת דעתיק משום שנעשה לבחינה אחת עם רדל"א, ודעת ב' הוא ת"ת דעתיק המלובש בקרומא שתחת מו"ס תוך המצח דאריך אנפין, דהיינו בבחינת קו אמצעי דא"א, אבל המוחא דאוירא, כבר נתחבר עם בחינת גלגלתא לאחת, ונעשה לקו ימין דראש א"א, והוא נבחן לדעת רק מבחינת רדל"א. כנ"ל. והנה נתבארו ב' מיני דעת שבעליה דבחינה א' דא"א, דהיינו בעלית ג' רישין שלו לעתיק.

וכן יש ב' מיני דעות גם בעליה דבחינה הב', דהיינו בעלית חג"ת דא"א לבחינת חב"ד שלו, ע"י חיבורם עם הראש דא"א, כי המסך דמו"ס, שהוציא הגרון וחג"ת דא"א לבחינת גוף, כבר נתבטל, ונעשו לבחינת ראש בשוה עם המו"ס, כנ"ל. כי בעליה זו נעשה חסד דא"א לחכמה, וגבורה לבינה, ות"ת שלו לדעת אמנם כיון שצריכים

 

 

 

א' תס             חלק י"ג לוח התשו' לפי' המלות רישא ודיקנא דא"א

 

 

כאן לבחינת מסך דצמצום א' כמו שכתבתי בהסתכלות פנימית דף אלף תמ"ג אות י"ב, לכן אין הת"ת מספיק להיות לבחי' דעת, כי אין בו בחי' המסך והעביות הראוי לזווג. ולפיכך נעשה כאן המסך דבחינת מזלא, דהיינו התיקון הי"ג דדיקנא, לבחינת דעת המזווג, כמ"ש שם, שבעת הזווג שבחי' הקומה של ע"ב המגולה חוזר ויוצא בג"ר דא"א, כי מל"צ שבו נתבטלו, ע"ש לכן נבחן, שהמקיף חוזר נכנס לראש, ונעשה לפנימי, וכיון שהשערות הם המלבישים שלו, נמצאים גם הם נכנסים לראש ונעשים לפנימים. וע"כ המסך שבתיקון הי"ג המגיע לחזה דא"א, שעלה עם הת"ת ונעשה לדעת דא"א כמו הש"ע דת"ת, הוא המזווג בין החו"ג דא"א שנעשו לחו"ב. כי בחינת הת"ת עצמו אינו מספיק, להיותו בחינת כלי דצמצום ב' כמ"ש בהסתכלות פנימית ע"ש.

ולפיכך אחר הזווג בירידת א"א למקומו שאז חוזרים התיקונים של מל"צ, והמקיף חוזר שוב יוצא מן הראש דא"א וכן השערות שוב נעשו למקיפים, נמצא כל קומת הדעת שיצאה על מסך דמזלא, אינה יכולה להיות בראש, כי אין לו שם בחינת זווג, כי המסך שלו, שהוא המזלא כבר יצא מבחינת הפנימים ונעשה למקיף. וע"כ יורד הדעת מן הראש לתוך המקום שבין הכתפין דגוף א"א, כי נעשה לבחינת ו"ק בלי ראש, כי אין לו שם זווג, כנ"ל. וכיון שבחינת הפנים דת"ת הוא בחינת ג"ר דבינה כי קומת או"א מלבישים שם, שהם קומת ס"ג, ע"כ אין הו"ק הזה של הדעת יכול לעמוד בפנים דת"ת אלא באחוריו, שהם הנקראים כתפין דא"א.

והנה נתבארו ד' מיני דעת: ב' מיני דעת בעליה דבחינה א', דהיינו בג' רישין דא"א שנעשו לחב"ד דעתיק, שא' הוא, המוחא דאוירא, שנעשה לאחד עם הגלגלתא. וב' הוא הת"ת דעתיק המלובש בקרומא שתחת מו"ס, והמלובש במצחא דא"א. ועוד ב' מיני דעת, בעליה דבחינה הב': שא'
הוא דעת דמזלא, המזווג לחו"ג דא"א שנעשו לחו"ב שלו. וב' הוא אחר ירידתו למקומו, שקומת דעת זו שיצאה בעת הזווג בעליון, ירדה ונעשתה עתה לבחינת ו"ק, ועומדת בין כתפוי דא"א, כמבואר. (אלף רצ"ט אות ו' בכל ההמשך עד אות י"ז).

 

דעת דא"א ממזל התחתון:

כט) בעת עלית הפרצופים שחג"ת דא"א נעשו לחב"ד שלו, אז אין הת"ת מספיק להיות הדעת שלו, אלא בחינת המסך שבתיקון הי"ג הוא המזווג לחו"ב שלו, הנקרא מזלא, כמ"ש לעיל בתשובה כ"ח באורך ע"ש. (אלף שב אות י"ג. מבוא שערים שער ג' חלק ב' פרק א').

 

 

דעת שבכתפוי דא"א:

ל) כיון שהדעת המזווג לחו"ב דא"א, בעת העליה, הוא בחינת המזלא, כי ת"ת שלו אינו מספיק, כנ"ל בתשובה כ"ח. נמצא שבעת ירידתו דא"א למקומו שאז נעשה המזלא שוב לבחי' המקיפים נמצא שחסר בחינת המסך הראוי לזווג ההוא, וע"כ אין לדעת בחינת זווג בראש, וקומה זו שיצאה בעת העליה, יורדת לבחינת ו"ק, שעמידתה באחורי הת"ת, כי הפנים דת"ת הוא בחינת ג"ר דבינה, ששם מלבישים או"א בקומת ס"ג, כנודע, ע"כ נבחן הדעת לאחורים דת"ת, שנקרא כתפין. כנ"ל בתשובה כ"ח ע"ש. (אלף ש"ג אות ט"ו וט"ז ודף אלף ש"צ אות קצ"ג).

 

 

דעת שבראש דא"א:

לא) אין לא"א דעת בראשו, זולת בעת עלית הפרצופים, שאז עולים ג' רישין לג"ר דעתיק, כי חג"ת דעתיק נעשו לחב"ד שלו, ונמצאים ג' רישין דא"א מלבושי חג"ת אלו, שגם המה עלו לג"ר הללו. ואז נבחן הת"ת דעתיק שנעשה לדעת דא"א, ות"ת הזה

 

 

חלק י"ג לוח התשו' לפי' המלות רישא ודיקנא דא"א א' תסא

 

 

מלובש במצחא דא"א, כנ"ל תשובה כ"ח ע"ש (א' של"ו אות צ'. א' תמ"ב אות י').

 

דעת עליון דא"א:

לב) המזלא שנעשה לדעת דא"א המזווג לחסד וגבורה שלו שעלו ונעשה לחו"ב, כנ"ל באות כ"ט, הוא הנקרא דעת עליון דא"א. והוא משום שאין לו זווג בהראש דא"א אחר שיורד א"א למקומו, כנ"ל בתשובה ל' וכ"ח. (מבוא שערים שער ג' הלק ב' פרק א'. אלף תמו אות ט"ז).

 

דעת דעתיק:

לג) בעת עלית א"א לג"ר דעתיק, שאז מתבטל בחינת התיקון דמל"צ שבמוחין דא"א, ונעשה האוירא עם הגלגלתא למדרגה אחת, אז נבחן מוחא דאוירא לבחינת דעת דעתיק, משום שבחינת הגלגלתא דא"א, אינה נבדלת מבחינת רדל"א גם במצח הקביעות דא"א, מחמת התיקון דם' אשר בה, כנודע. וע"כ עתה בשעת עליה לעתיק, נבחנת האוירא להדעת דעתיק. כנכתב לעיל בתשובה כ"ח ע"ש. (אלף תמ"א אות ט'. אלף שכ"ז אות ע"ג).

 

 

התעבות האור ומיעוטו:

לד) ע"י התיקון של התלבשות במל"צ שנעשה באצילות, נתמעט האור חכמה מהג"ר דכל פרצוף, שנתקן בם' דצל"ם, וגם נתעבה בהשפעתו ע"י הל' דצל"ם, להיותו רק בחי' ו"ק דחכמה. כנ"ל בתשובה יא. א' ש"ד אות כ"א).

 

 

ז' תיקוני גלגלתא:

לה) ז' תיקוני גלגלתא הם: בר"ת ג"ט קר"ע פ"ח. שהם: גלגלתא, טלא דבדולחא, קרומא דאוירא, רעוא דרעוין, עמר נקי, פקיחו דעיינין, חוטמא. פירוש: תיקון א': שגלגלתא דא"א נתקן בבחינת רישא חוורא, פירושו, שאין בו שום גוון של דין
כלל, והוא כולו רחמים. כי הוא נתקן בבחינת ם' דצל"ם, ע"י הגבהת ראשי ירכין דנה"י דעתיק, כנ"ל בתשובה י"א ע"ש. תיקון ב': הוא טלא דבדולחא, שהוא מו"ס דא"א, והוא עיקר הראש דא"א המתפשט ממעלה למטה בבחינת גוף. כי גלגלתא ומו"ס הם זכר ונקבה דראש, הבאים מב' הרשימות דהתלבשות ועביות הכלולות זו בזו, כנ"ל בהסתכלות פנימית אלף ת"מ אות ח' ע"ש וכיון שקומת גלגלתא באה בעיקר מרשימו דהתלבשות, ע"כ אין ממנה התפשטות לגוף, אלא ממו"ס הבאה מרשימו דעביות. והוא נקרא טלא, ע"ש שיש בה השורש דהוי"ה דאלפין, שפירושה בחינת צמצום ב', כי הקרומא דאוירא שהוא בחינת המסך דצמצום ב', אין שליטתו על גלגלתא דא"א, משום שנתקנה בבחינת ם' סתומה שהיא בחי' ג"ר דבינה, שאין שום מסך וצמצום שולט עליה, ותחילת כח המסך דצמצום ב' מתחיל לפעול על מו"ס, וקרומא זו נעשה, בסוד רקיע המבדיל בין גלגלתא למו"ס, כי הוציא המו"ס בבחינת מים תחתונים, כמ"ש הרב לעיל (אלף שכ"ז אות ע"ב) הרי שתחלת כחו דצמצום ב' נרשם במו"ס, וע"כ רמוז בו השורש דהוי"ה דאלפין, גם נודע, שמלכות דצמצום א' נגנזה ברדל"א, ואין בא"א אלא ט"ס (כנ"ל אלף ש"ב אות י"ד ט"ו) ונמצא חסר ה"ת בערך רדל"א. וב' אלו נרמזו בבחינת טל, כי יוד הא ואו הא, בגימטריא מ"ה, ובחוסר ה"ת הוא בגימטריא "טל", שזה מורה על ב' חידושים שנתחדשו במו"ס: א' שנחסר מה"ת ואין בו אלא ט"ס. ב' הוא, שהוא השורש הראשון שנתרשם מן המסך דצמצום ב', שהוא מילוי אלפין, כנ"ל. וע"כ נקרא בשם טלא, והוא נקרא בשם בדולחא, על שם ההתלבשות של גבורה דעתיק בתוכו, אשר גבורה זו היא בחינת ה"ת דצמצום א' הגנוזה ברדל"א, שכחה מתגלה בעתיק רק ממעלה למטה, דהיינו בגוף דעתיק, ובבחינת קו שמאל שבו, דהיינו בגבורה והוד, וגבורה מלובשת במו"ס, אלא שאינה בו בבחינת

 

 

א' תסב           חלק י"ג לוח התשו' לפי' המלות רישא ודיקנא דא"א

 

 

זווג, אלא בטמירו, כי ע"כ אין בו אלא ט"ס, משום שמלכות דצמצום א' איננה בו בבחינת זווג, כנ"ל. וגבורה דעתיק זו הגנוזה במו"ס, היא שורש לכל הגבורות דאצילות, שממנה בא סוד החימום ובישול הזרע כנ"ל בתשובה י"ב, ע"ש. שפירושו, רק בחינת הכנה לעלית מ"ן אבל בחינת זווג אין עליה, ע"ש. וע"כ הוא כחמר טב על דורדיא. כי הוא שקיט על שמריו, כי כח מלכות זו שבגבורה דעתיק, אין מתגלה בו כלל. ועל כן נקרא "טלא דבדולחא" מלשון הכתוב כעין הבדולח, כי הראש דא"א כולו רחמים, ואין בו שום גוון של דין, כנודע, אמנם האי גבורה דעתיק הגנוזה בו בטמירו, עושה בו בחינת נצנוץ של גוונים, כדוגמת הבדולח, שהוא לבן, ועכ"ז, מתנוצצים גוונים צהובים, אבל בעיקרו הוא לבן לגמרי כמבואר. כי הוא שקיט על שמריו. וע"כ נקרא טלא דבדולחא, טלא נקרא על שם ב' ענינים, א' להורות שהוא חסר מלכות, והוא רק בבחינת יה"ו. ב' הוא, להורות שהוא המקבל הראשון לבחינת התיקון דצמצום ב' וע"כ הוא במילוי אלפין, שבגימטריא ט"ל. ובדולחא נקרא, ע"ש הטמירו דגבורה דעתיק, שהוא שורש הגבורות, דאתטמר בתוכו, וע"כ אף על פי שכולו לבן, מ"מ יש בו התנוצצות של גוונים, כדוגמת הבדולח.

 

תיקון ג': הוא קרומא דאוירא דאזדכך וסתים. פירוש: שע"י הארת ע"ב ס"ג דא"ק, לעת גדלותו דא"א, המורידה ה"ת מעינים, ומחזירה אח"פ, ומתגלה קומת חכמה בא"א, שה"ס שהי' נפיק מאויר דמוחא דאוירא והוא נעשה אור, כנ"ל (דף א' שמ"א אות צ"ט). אבל מבחינת גלגלתא דא"א אין הי' נפיק מאויר דילה, משום שנתקנה בם' דצל"ם, שבזה נעלם בחינת הג"ר דחכמה, כנ"ל בתשובה ל"ד. וע"כ כשהוא מאיר למו"ס, אינו מאיר אלא מבחינת חג"ת דחכמה ונמצא סותם אותו מבחי' ג"ר דחכמה וזהו "אזדכך" כי הי' נפיק מקרומא דאוירא, "וסתים" כי אינו משפיע מבחי' ג"ר דחכמה. ותיקון זה הוא השורש, לכל בחינת
התלבשות המוחין במל"צ דצל"ם, הנוהג בפרצופי אצילות. כי הקרומא לא אזדכך אלא מבחינת ל' שהיא מוחא דאוירא, ואינו פועל כלום על בחי' ם' שהיא גלגלתא, מטעם כי כח זה של הקרום אינו פועל על הם' גם בשעת קטנותו מטרם דאזדכך, כנ"ל, וע"כ אינו פועל עליו כלום גם בעת גדלותו אחר שנזדכך, ונמצא תמיד בכל המוחין דאצילות, אשר בחינת ם' של המוחין אין להם שום גדלות וגילוי חכמה מכח הורדת ה"ת מעינים, משום שגם הקטנות אינם מקבלים ממנה. שז"ס הגבהת ראשי ירכין דנו"ה דעתיק למעלה מיסוד. כנ"ל בתשובה י"א, ע"א.

תיקון ד': נקרא רעוא דרעוין. והוא שנקרא גילוי מצח הרצון דא"א, פירוש: כי בקטנות דא"א, בזמן שאין בו אלא נפש רוח, שרוח מלובש בגלגלתא, ונפש במוחא דאוירא, נבחן אז שהשערות מכסים על המצח והפנים דא"א ובגדלות נפיק י' מאוירא ואשתאר אור, ואז מסתלקים השערות מעל המצח והפנים דא"א, ונולד בזה בחינת מצת הרצון הנקרא "רעוא דרעוון" כלומר, הרצון שבו תלויים כל הרצונות כי ע"י גילוי מצחא דא"א מתגלה גם מצח הרצון באו"א ובז"א. ונודע כי בחינת ב' אודנין ומצחא, היא בחינת ם' דצל"ם, שהם תמיד בחסדים מכוסים כנ"ל בתשובה י' וי"א. אמנם להיותם השורש להארת חכמה המתגלה בל' שהם ב' עיינין וחוטמא, ע"כ נבחנים לבחינת רצון אל ז"א, כי ז"א נשרש בז"ת דבינה, הצריך להארת חכמה, וכשהוא מקבל מבחינת מצח הרצון לבחינת ם' שלו, נמצא הארת החכמה מתגלה בל' שבו, ואז כל דינין דיליה מתכפיין, וע"כ נקרא גילוי הרצון, או עת רצון, כי אז נגלה הטבה השלמה בכל העולמות. אבל מטרם דנפיק י' מאויר, שאז נמצאים החסדים בלי הארת חכמה כלל, אין הדינין מתכפיין בז"א, ויש שם במצח דז"א סוד כ"ד בתי דינין כמ"ש לעיל (דף אלף של"ח אות פ"ט). ע"ש. כי אין ז"א נתתקן לגמרי מג"ר דבינה, משום שהוא

 

 

חלק י"ג לוח התשו' לפי' המלות רישא ודיקנא דא"א א' תסג

 

 

צריך להארת חכמה. כי עקרו של ז"א דאו"י הוא בחינת הארת חכמה, כי רק בזה הוא נבדל מבינה, כנ"ל דף ה' ד"ה וטעם.

תיקון ה': נקרא עמר נקי. והוא תיקון השערות שיהיו נקיים מכל מסך וצמצום ודין. כי השערות הם בחינת הלבושים דע"ב המגולה, היוצא על בחינת מסך דצמצום א', כנ"ל בהסתכלות פנימית דף אלף תמ"ג אות י"ב ע"ש. שאחר שנסתלק הע"ב המגולה בבחינת מקיף חוזר, נשארו לבושיו שהם הע"ס דאו"ח שהיו מלבישים אותו, בתוך הראש בבחינת מותרי מוחא, כי אורותיהם נסתלקו מהם, ונודע שבעת שהלבושים נשארים בלי אור הנה כח הדין מתגלה בהם. ולפיכך נעשה בהם התיקון של מל"צ כמו בכלים הפנימים ובחינת ם' שבהם שנתקנו ע"י הגבהת ירכין דנו"ה דעתיק למעלה מיסוד, דהיינו כבחינת ג"ר דבינה, נעשו אז בבחינת "עמר נקי" כי על ג"ר דבינה אין שום דין וצמצום יכול לשלוט עליה, ואז יצאו ונתאחזו על הגלגלתא דא"א, שהוא ג"כ בחינת ם' דצל"ם. ולפיכך כמו שבחינת הגלגלתא נקרא אוירא דכיא, כן השערות נקראים עמר נקי. וזהו תיקון ה'.

תיקון ו': הוא פקיחו דעיינין. והוא בחינת התיקון דל' דצל"ם בב' עיינין וחוטמא, דנפיק י' מאויר של ל' ואשתאר אור, ונפקחו העינים בהארת חכמה בחסדים. כנ"ל בתשובה י"ד. ע"ש. וזה תיקון הששי.

תיקון ז': הוא חוטמא, שה"ס מלכות דנה"י דעתיק, המתלבשת בחוטמא, שממנה מתגלה הארת חכמה בסוד ב' נקבי דפרדשקי מחד נשיב רוחא דחיין, שהוא הארת חכמה, כי ב' עיינין וחוטמא מלבישים לנה"י המגולים של העתיק, כנ"ל, שהם בחינת ל' דצל"ם המשפיעים הארת חכמה ועיקרו הוא החוטם, שהוא קו האמצעי ששם מקום המלכות והזווג כנודע. ומנקב הב' דחוטמא מושפע חיין דחיין, וזה לעתיד לבא, ביומי דמלכא משיחא. כמ"ש לעיל דף א' ת"ד בד"ה תיקון ג'. עיין שם כל ההמשך. (דף א' שט"ז אות נ' עד א' של"ז אות צ"ב).

חוטמא דא"א:

לה/ב) חוטמא הוא מלשון הכתוב, ותהלתי אחטם לך. שהוא לשון חתימה ותכלה, כמו אחתם לך, עם ת'. והוא כי שם מלובש מלכות דנה"י דעתיק, שהוא חותמת לאורות דגלגלתא. ופירושו עיין לעיל בתשובה לה בתיקון ז'. אלף של"ו אות צ"א).

 

 

חב"ד דמו"ס:

לו) חב"ד דמו"ס אינו כמו חב"ד דאו"א, ודז"א, שדעת מכריע באמצע בין חו"ב, כי בינה דמו"ס יצאה מראש, כנודע. אלא בחינת המל"צ דצל"ם הכלול בו נקרא בשם חב"ד, כי ם' נקראת חכמה, ול' נקראת בינה, וצ' נקראת דעת. כמ"ש הרב לעיל דף א' ע"ו אות קל"ט. ואע"פ שמו"ס הוא רק צ' דצל"ם, מ"מ כלול בו כל ג' הבחינות דצל"ם, כנ"ל דף אלף שיב אות ל"ט כי גלגלתא כלולה מכל ג' בחינות הצל"ם. וכן אוירא כלולה מכל הג', וכן מו"ס. ע"ש. (אלף שע"ב אות קס"ב).

 

 

חוורתי:

לז) החוורתי והשערות, הם שניהם בחי' או"ח שהלביש לע"ב הגלוי מטרם יציאתו מראש בבחינת מקיף חוזר, אלא בעת שנעשה זווג העליון ההוא על המסך דבחי"ג, ויצא בו קומת הע"ב המגולה, יש להבחין בו בחינת כתר דאו"ח, דהיינו בעודר דבוק במסך מטרם עליתו ממסך ולמעלה להלביש את תשע ספירות דאו"י, שאז עוד לא נתלבש במל"צ דצל"ם, הדוחה ג"ר דתכמה לבחינת מקיף חוזר, וע"כ נבחן בחינה זו, שיש בה עוד התלבשות בראש, בבחינה הגדולה דע"ב המגולה והיא הנקראת חוורתי, שיש לה בחינת התלבשות בעור דגלגלתא ג"כ. וחלק ב' הוא, אחר שהאו"ח התחיל להלביש את ט"ס דאו"י, שאז נתקן תכף במל"ץ דצל"ם, ותכף נסתלקו הג"ר

 

 

א' תסד           חלק י"ג לוח התשו' לפי' המלות רישא ודיקנא דא"א

 

 

דחכמה בבחינת מקיף חוזר, ונמצא שחלק האו"ח הזה, תכף נתרוקן מן האורות שלו, ונשאר בבחינת שערות. וע"כ אין להם שום התלבשות בהגלגלתא, אלא שיש להם רק אחיזה בלבד, והם גוף נפרד מן הגלגלתא. משא"כ החוורתי שהם מטרם שהלבישו לט"ר דאו"י, שעוד לא נגלה בראש בחינת המל"צ הדוחים לאור הזה לבר מראש, ע"כ יש בו עוד בחינת התלבשות בעורה של הגלגלתא. (אלף שמ"ח אות קי"ז).

 

 

חכמה עילאה סתימא:

לח) נודע, שמסך דעתיק אינו שולט על ג"ר דגלגלתא, משום שנתקנה בבחינת ם' דצל"ם, שהיא ג"ר דבינה, ושליטתו מתחיל בבחינת ז"ת שלה, והמסך דמלכות דראש דעתיק, הוא קרומא דאוירא החוצה בין גלגלתא ובין מו"ס, כי הוא קרומא דאתחפיא על מו"ס. וקרומא זו מוציא ג"כ את ז"ת דגלגלתא מבחינת מלכות דראש דעתיק, וסותם אותו, משום שז"ת דבינה, כבר צריכים להארת חכמה, והמה מתמעטים ע"י המסך הזה דמלכות דראש דעתיק, ולפיכך נקרא ז"ת אלו בשם "מוח סתום שבגלגלתא" או "חכמה סתימאה עלאה" דהיינו להבחין בין מו"ס דא"א, שהוא בחינת צ' דצל"ם, ובין ז"ת דגלגלתא שהם באמת בחינת גלגלתא, אלא שנתמעטו מחמת שהם שרשי זו"ן, ע"כ נקרא ז"ת דגלגלתא ח"ס עלאה, ומו"ס נקרא ח"ס תתאה. וההבחן ביניהם רב הוא, כי חכמה עלאה סתימאה, מזדכך בעת גדלות, כי נפיק י' מאויר דיליה ואשתאר אור. אבל מו"ס דא"א, נשאר סתים בקרומא, כנ"ל בתשובה ד', ע"ש. (מבוא שערים שער ג' חלק ב' פרק ד'. א' שכ"ב אות ס"ג).

 

טורנא בסימא יאי:

לט) טורנא, פירושו עטרה, והאי חסד דמתגלי אפומא דיסוד דעתיק, נקרא טורנא בסימא יאי. בסימא נקרא משום שמבסם הגבורות וממתיק אותם. ויאי נקרא, ע"ש
הגילוי דהארת חכמה בחסדים שלו, שה"ס היופי, בסו"ה ויהי יוסף יפה תואר, כי חכמת אדם תאיר פניו. ואומר הזוהר באדרא זוטא, מצחא דאתגלי רצון אקרי, דהא רדל"א פשיט חד טורנא בסימא יאי דאתכליל במצחא, פירוש: כי נה"י דעתיק המתלבשים במוחין דא"א, מתחלקים לט"ס: חב"ד חג"ת נה"י, וכן מתחלקים לםל"צ, שבחי' ם' שבהם, שה"ס ב' פרקין עליונים דעתיק שלמעלה מיסוד, שהם בחינת חב"ד, מלובשים באודנין ומצחא, ונמצא פרק עליון דיסוד דעתיק גנוז במצחא דא"א, ופרק התחתון שנקרא עטרה מלובש בחוטם דא"א. ונודע שבם' דצל"ם אין הי' נפיק מאויר, והוא נשאר תמיד בחסדים מכוסים, וע"כ נקרא שם היסוד דעתיק בלשון גניזו כי אור החסד שבו גנוז ומכוסה, וגילוי הארת חכמה אינו נוהג שם. אמנם בל' דצל"ם, שהיא ב' עיינין וחוטמא, שם המקום של גילוי החכמה בחסדים, כי שם נפיק י' מאויר ואשתאר אור, כנודע. ונמצא שמקום גילוי החסדים, הוא בעטרת יסוד דעתיק המלובשת בחוטם דא"א. וע"כ מכנה הזוהר הארה זו דגילוי חכמה בחסדים בשם, טורנא, שפירושו עטרה, כי אין גילוי חסדים ביסוד דעתיק המלובש במצחא, אלא בעטרה דעתיק המלובשת בחוטמא, הנקרא פומא דיסוד. ולפי שכל הארת עטרת היסוד כלולה ביסוד, ע"כ אע"פ שאין ביסוד שום גילוי, הנה כח הגילוי של העטרה עולה אליו ממטה למעלה מאליו, ולכן מכח גילוי הארה זו, נקרא אז המצח בשם מצח הרצון, מכח הארת האי טורנא בסימא יאי דאתכליל ביה, כמ"ש בזוהר. והבן. כי אינו אומר דטורנא בסימא יאי אתגלי ביה, לפי שבמצח עצמו אין שום גילוי לחסדים, כי שם גנוז היסוד, אלא שאומר דהאי טורנא בסימא יאי אתכליל ביה, דהיינו כמבואר, כי הארת העטרה דיסוד עולה ומאיר ביסוד שבמצח ממטה למעלה, מחמת שיסוד הוא שורש האור הזה הנגלה בעטרה, וכל הארות העטרה אתכללו ביסוד, כמבואר. ועם זה תבין שאור המצח עצמו,

 

 

חלק י"ג לוח התשו' לפי' המלות רישא ודיקנא דא"א א' תסה

 

 

הוא בחינת ם' דצל"ם, שהוא ג"ר דבינה, שחושקת בחסדים יותר מבחכמה, בסוד כי חפץ חסד הוא. ועל שם אור החסד הזה נקרא מצח הרצון, כי רצון הוא אותיות נוצר שהוא בחינת כי חפץ חסד הוא, כמ"ש בזוהר שהארה זו מגיעה למזל עליון דדיקנא, שנקרא ונוצר חסד. אלא שאין הרצון מתגלה במצח מטרם דאתפשט האי טורנא בסימא יאי, כי על שם התכללותו בו, מתגלה הרצון בחסד שבמצח, והבן היטב (דף אלף של"ח אות פ"ז פ"ח).

 

טוחנות מ"ן לצדיקים:

מ) עיין לעיל תשובה י"ב.

 

טל:

מא) נודע, כי ע"י הארת ע"ב ס"ג דא"ק המגיעה לאצילות, מתבטלים הפרסאות דצמצום ב', ואח"פ שנפלו מכל מדרגה לבחינת תחתון ממנה, חוזרים אל המדרגה, עם התחתון המלביש לאותם אח"פ, ונמצא אז א"א עולה עם חג"ת דעתיק שנעשו לראש וחב"ד, ואז מקבל א"א ע"י התכללותו בעתיק, את הקומה דע"ב המגולה, כנ"ל דף א' תמ"ב אות י'. ע"ש ונמצא אז שהשערות שהם הלבושים דע"ב המגולה, חוזרים ונעשים לבושים לקומת הע"ב הזה, אמנם אחר ההתכללות והזווג הזה, יורד א"א למקומו, ואז שוב מתלבשים המוחין שלו במל"צ דצל"ם, והע"ב המגולה שוב יוצא לחוץ בבחינת מקיף חוזר, ע"ש. והנה ענין עליה זו והתכללות זו של א"א בעתיק, נוהג בכל פעם שז"א צריך להשיג מוחין, דהיינו בכל המדרגות דז"א במשך דשתא אלפי שני, כי המוחין אינם קבועים בז"א, כנודע. ונתבאר לעיל בתשובה לה/ב שאחר יציאת קומת הע"ב המגולה בבחינת מקיף חוזר, נשארים אחריו הלבושים שלו דע"ס דאו"ח, שהם ב' בחינות: שערות וחוורתי, שמבחינת כתר דאו"ח יוצאים החוורתי, ומבחינת הט"ס העליונות דאו"ח יוצאים
השערות. ע"ש. ונמצא שב' בחינות אלו שערות וחוורתי, מתחדשים ויוצאים אחר כל עליה של א"א בעתיק, והם נתוספים תמיד. ואלו החוורתי המתחדש ונתוסף אחר כל עליה, עולה ג"כ על הגלגלתא דא"א, על בחינת החוורתי אשר שם. ונקרא "טל" ע"ש הכתוב כי טל אורות וכו' והטל הזה מושפע לז"א, בסו"ה שראשי נמלא טל וכו'. כי הוא נתוסף ובא אחר כל זווג וזווג ונטיף לרישיה דז"א, וראשו מתמלא מהטל הזה. וז"ש שם בזוהר, ומההוא טלא דאנער מרישיה ההוא דאיהו לבר, יתערון מתייא לעלמא דאתי. (באדרא רבא דף קכ"ח ע"ב ובזהר ע"פ הסולם אד"ר אות י"ז) כי מזה הטל הנתוסף והולך בכל זווג וזווג במשך שתא אלפי שני מתקבץ אותו שיעור האורות המספיק לתחית המתים, ואז ז"א מנער את הטל ההוא מראשו בבת אחת, שמן האור הגדול ההוא עומדים המתים לתחיה. כי הוא האור דחכמה קדומה מע"ב המגולה שאינו נגלה אלא בגמר התיקון כנודע, ואור החכמה הזה ה"ס תחית המתים, כי אור החכמה נקרא חיה, כנודע, (דף א' שנ"ז אות קכ"ט).

 

טלא דבדולחא:

מב) מו"ס דא"א, נקרא טלא דבדולחא, כי נקרא טל ע"ש יה"ו דהוי"ה דאלפין הנשרש בו, שהוא בגימטריא טל. ונקרא בדולחא, מלשון הכתוב, ומראהו כעין הבדלח כי הבדולח לבן הוא, ועם זה מתנוצצים בו גוונים, הגם שבו עצמו אין שום גוון. כן מו"ס כולו רחמים, המכונה לבן, ומ"מ מתנוצצים בו גוונים, מחמת הגבורה דעתיק המלובשת בו. כנ"ל בתשובה ל"ה עש"ה (אלף שי"ט אות נ"ז).

 

ט"ס המקוריות:

מג) נודע, שאין בע"ס דאצילות רק בינה וזו"ן, שהם ג' כלים. אבל בחינת כתר חכמה דהתלבשות חסרים באצילות. ובג'

 

 

א' תסו            חלק י"ג לוח התשו' לפי' המלות רישא ודיקנא דא"א

 

 

כלים אלו יש ט"ס כי יש בכל אחד ג' קוים, וג' קוים שבבינה נקראים חב"ד. וג' קוים שבז"א, נקראים חג"ת. וג' קוים שבמלכות נקראים נה"י. וטעם החסרון הזה שנעשה בפרצופי אצילות, הוא מכח הגניזו דמלכות דצמצום א' שנגנזה ברדל"א, ואינו משמש עמה לצורך אצילות, זולת במלכות דצמצום ב' שהוא בחינת ה"ת שעלתה בנקבי העינים, המוציאה את בינה וזו"ן לבר ממדרגה, ונמצא א"א שהוא בינה וזו"ן דעתיק, כי גו"ע שלו נשארות ברדל"א, וכן הוא מבחינת עצמו רק גו"ע, ואו"א הם בחינת בינה וזו"ן שהוציאם החוצה. וכו' עד"ז. ונמצא משום זה שאין יתר בכל התחתון זולת בחינת אח"פ מן העליון, שהם הכלים שלו, וגו"ע שלו חסרים אליו לגמרי. והט"ס האלו נעשו מתחלה בא"א, שעתיק הוציא אותו לחוץ מגו"ע שלו, וע"כ נקראו ט"ס אלו דא"א, בשם ט"ס המקוריות, כי הם המקוריות לכלהו פרצופים שלא יהיה בהם יותר מג' כלים אלו, שהם חב"ד חג"ת נה"י. (א' ש"ד אות י"ט וכ').

 

טפיים מלמטה:

מד) עי' לעיל תשובה י"ב.

 

י"ג אורחין חוורין:

מה) החיורתא שבין שערות רישא דא"א מתחלקים לי"ג אורחין חוורין שבין השערות. והתחלקות זו הוא ע"פ י"ב אותיות דג' הויות וחד דכליל להון. כנ"ל בתשובה כ'. ע"ש (אלף שמ"ד אות ק"ט).

 

י"ג נימין דשערי:

מו) גם השערות מתחלקים על י"ג בחינות, ע"פ ג' הויות וחד דכליל להון. כנ"ל בתשובה כ' ע"ש. והם נקראים י"ג נימין דשערי ונימא פירושו קבוצה של שערות (אלף שס"ה אות קמ"ח).

י"ג תיקונין גלגלתא:

מז) י"ג תיקונים יש בגלגלתא, יוד הם ע"ס שבה, ועוד ג' נוספים, כמ"ש לעיל בתשובה י"ד ד"ה וזהו. ע"ש. (אלף של"ט אות צ"ו).

 

י"ג תיקוני דיקנא:

מח) בכל ראש מג' רישין דא"א יש י"ג בחינות: שהם נגד ג' הויות וחד דכליל להון. וי"ג בחינות שבמו"ס אינם יכולים להתגלות בראש דא"א, כי שם מאיר הגלגלתא שהיא בחינה עליונה ממנה, ואינה עולית בשם, וע"כ המה מאירים בשערות דיקנא דא"א, שהם נקראים י"ג תיקוני דיקנא. ופירושם יתבאר בלוח התשובות לענינים. (אלף שע"ח אות קע"ד).

 

י"ג תיקוני מו"ס:

מט) עיקר א"א הם ב' רישין לבד, שהם גלגלתא ומו"ס. אבל מוחא דאוירא, הוא בחינת ז"ת דגלגלתא. ולפיכך נבחנים הגלגלתא ומוחא דאוירא ביחד, לע"ס שהם י"ג, כנ"ל דף אלף של"ט אות צ"ו. שהם כוללים הארת ב' רישין יחד. ומו"ס לבדו כולל ג"כ ע"ס וג' ספירות נוספות, כמו הגלגלתא, שהם י"ג תיקוני מו"ס. (אלף שע"ב אות קס"ג קס"ד).

 

ימי קדם:

נ) הספירות דעתיק נקראות ימי קדם, משום מלכות דצמצום א' המשמשת בו. כי בעולם התיקון מא"א ולמטה, כבר מלכות זו אינה משמשת, כי נגנזה ברדל"א, ורק מלכות דצמצום ב' משמשת בהם, דהיינו הממותקת במדת הרחמים, כנודע. וע"כ נקראות הספירות דעתיק ימי קדם, כלומר, מקודם מיתוק המלכות במדת הרחמים. וכן מטעם זה נקרא אדם קדמון, להיות בו המלכות דצמצום א'. שאין זה נוהג באדם דאבי"ע.

 

 

חלק י"ג לוח התשו' לפי' המלות רישא ודיקנא דא"א א' תסז

 

 

וכן הי"ג תיקוני דיקנא, נקראים ימי קדם, מטעם הנ"ל. כי להיותם לבושים במקיף חוזר, נמצא גם בהם משמשת המלכות דצמצום א'. כמ"ש לעיל דף אלף שצ"ו ד"ה וצורת. ובהסתכלות פנימית דף אלף תמ"ג אות י"ב. עש"ה. (אלף שע"ח אות קע"ה).

 

ירכין שלמטה מיסוד:

נא) לעיל אות י"א. (אלף שע"ח אות קע"ד).

 

ירכין שלמעלה מיסוד:

נב) עי' לעיל אות י"א.

 

כתר חכמה דדיקנא:

נג) נודע, שעקרו של א"א הם ב' רישין: גלגלתא ומו"ס. אלא מבחינת התחלקות לבושי המוחין בבחינת מל"צ דצל"ם, הוא מתחלק לג' רישין: גלגלתא, אוירא, ומו"ס. כנ"ל בתשובה ט"ו. ע"ש. וכמו שג' הרישין נכללין זה מזה, ובכל אחד מהם נבחן בחינת מל"צ דג' רישין, כנ"ל דף אלף שי"ב אות ל"ט. כן בההבחן דב' רישין, הם כלולים זה מזה, ויש בראש דגלגלתא, גלגלתא ומו"ס, שהם כתר וחכמה, שבכל אחד מהם ע"ס. וכן יש בראש דמו"ס גלגלתא ומו"ס, שהם כתר וחכמה, שבכל אחד מהם יש ע"ס. וזה נוהג בהם, הן בכלים פנימים, דהיינו בבחינת הפרצוף עצמו, והן בשערות רישא שהם מקיפי הגלגלתא, והן בשערות דיקנא, שהם מקיפים מבחינת מו"ס. וכן, באו"פ שבכלים פנימים דשערות רישא ודיקנא, והן באו"מ שבכלים פנימים דשערות רישא ודיקנא, כי גם בהשערות הנבחנים בקביעות לכלים מקיפים, נבחן בהם בחינת פנימים, והיינו רק בעת עלית הפרצופים שא"א עולה לעתיק, נבחנים אז השערות לבחינות כלים פנימים. כנ"ל דף אלף ש"ב אות י"ב. (אלף ש"צ אות קצ"ד).

ל' דצלם:

נד) עי' תשובה י"א.

 

ם' סתומה דלםרבה:

נה) ם' סתומה של פסוק לםרבה המשרה רומזת על בחינת ג"ר דמוחין שנתקנו בם' דצל"ם, בסוד עזקא, שהוא התיקון של ג"ר דבינה, להיותו תמיד בבחינת חסדים מכוסים. כנ"ל בתשובה י"א. (אלף שכ"ז אות ס"ח).

 

ם' דצלם: 

נו)עי' תשובה י"א.

 

מוח סתום:

נז) עי' תשובה ל"ח. (אלף ש"ח אות ל"א).

 

מו"ס דא"א:

נח) עי' תשובה ל"ט. (אלף ש"ה אות כ"ד).

 

מו"ס עלאה:

נט) מוחא דאוירא, שהוא ראש הב' דא"א, נקרא מו"ס עלאה, או חכמה עלאה סתימאה. כמ"ש בתשובה ל"ח.

 

מותרי מוחא:

ס) השערות נבחנים למותרי מוחא, דהיינו שאינם בני מינם, ואין המוח יכול לסובלם, וע"כ פולט אותם לחוץ ממנו, ע"ג הגלגלתא. וטעם הדבר, כי בעת יציאת המוחין דא"א בעליון שלו שהוא עתיק, על המסך דבחי"ג, יצאו בשלמות כמו קומת ע"ב דא"ק, דהיינו בלי שום לבוש על הג"ר של ם' דצל"ם. אלא בעת ירידת המוחין במקומם בא"א, אז נתלבשו בתיקוני מל"צ שבנה"י דעתיק, שג"ר דמוחין נתקנו בם'

 

 

 

א' תסח           חלק י"ג לוח התשו' לפי' המלות רישא ודיקנא דא"א

 

 

ואינם מקבלים אלא חסדים בלבד, בסוד כי חפץ חסד הוא. ואז נסתלקו ממנו ג"ר דע"ב בבחינת מקיף חוזר, ולבושיהם דג"ר דע"ב שהם בחינת ע"ס דאו"ח המלבישים לאו"י דג"ר אלו, שאין דרכם להסתלק, כנודע, הנה הם נשארו תוך הראש במקומם. ונבחנים ע"כ שם לבחי' מותרי מוחא. כי הכלים של המוחין הם בבחינת כיסוי דתיקוני מל"צ, וכמו שדוחים המוחין דע"ב הגלוי כן הם דוחים את לבושיהם לחוץ, כי הם אינם סובלים את כח הגילוי שבהם. שהוא להיפך מטבעם. (אלף שפ"ג אות ק"פ).

 

מילוי דהויות:

סא) השם הוי"ה הוא ע"ס, שי"ה הם כח"ב, והו"ה הם זו"ן, כנודע ועדיין לא נודע בזה מאיזו קומה הן הע"ס האלו, אם בקומת נפש, אם רוח, נשמה וכו'. וע"ז באים המילואים שהם המבארים את הע"ס שבהוי"ה מבחי' שיעור קומה שבהם: שבקומת נפש הם מתמלאים בההין שהם בגימטריא ב"ן. ובקומת רוח הם מתמלאים באלפין, שבגימטריא מ"ה. ובקומת נשמה הם מתמלאים ביודין, חוץ מן הואו שבה שמתמלאת בא', שהיא בגימטריא ס"ג. ובקומת חיה היא מתמלאת לגמרי ביודין ואפילו בהויו שבה, שהיא בגימטריא ע"ב. (אלף שי"ג אות מ"א. וע"ח שי"ח פ"א).

 

מצח:

סב) כל האורות דראש מאירים מבחי' הגלגלתא, כי האורות דמו"ס אינם עולים שם בשם, להיותו בחינה נמוכה ממנו כנודע. והנה הגלגלתא נחלקה לב' רישין, שהם: גלגלתא, ואוירא. משום שהמסך דעתיק אינו שולט על הגלגלתא, כי נתקנה בבחינת ם' בחסדים מכוסים שאין הי' נפיק מאויר דילה לעולם. ואוירא, הוא ל' דצל"ם, וע"כ נוהג בה כיסוי וגילוי, כי בקטנות, השערות מכסים אותה, שהוא מטרם דנפיק י' מאויר דילה, ובגדלות אחר דנפיק הי' מאויר דילה
ואשתאר אור אז מתגלה המצח, כי השערות מסתלקים משם, כנ"ל דף אלף שס"ח אות קנ"ה עד קנ"ח, ע"ש. ועי' היטב לעיל בתשובה כ"ב.

ולפיכך נתחלק הראש לב' בחינות: למקום השערות שהוא גלגלתא, ולמקום פנוי בלי שערות, שהוא ממצח ולמטה. והוא ע"פ התחלקות דמ"ל דצל"ם: כי בחינת ג"ר דגלגלתא, שנתקנה בבחינת ג"ר דבינה דאו"י, בסוד כי חפץ חסד הוא, שאין הי' נפיק מאויר שלה ולעולם שם נאחזים השערות היטב. כי אין שם שינוי לעולם, והן בקטנות והן בגדלות הם בחסדים מכוסים. אבל בחינת המוחא דאוירא המאיר ממצח ולמטה, שהוא בבחינת ל' דצל"ם דהיינו מבחינת ז"ת דבינה דאו"י, ששם נשרש ז"א, והם צריכים להארת חכמה, אשר ע"כ בקטנות הם מתכסים ונעשים לו"ק, ובגדלות נפיק יוד מאויר ונעשים אור ובחינת ג"ר. כנ"ל. וע"כ אין בחינת השערות יכולים להתאחז בהם, גם בקטנותם, מחמת שהם עומדים לדחות בחינת הי' מאויר ולהתגלות בהארת חכמה. אלא בעת קטנות נוהג בהם רק כיסוי של השערות, באופן שבעת גדלות יוכלו להסתלק משם.

וז"ש באד"ר דף קל"ו. מצח ונצח כולא חד באתוון רצופין. כלומר, שאות מ' דמצח, מתחלף באות נ', דנצח, להיותם סמוכים זה אחר זה באלפא ביתא. שזה רומז, על בחינת תיקון הל' שבה. שתיקון זה הוא, מכח שהם השורש אל הז"א, שכל עיקרו הוא רק הארת חכמה שבו, כנ"ל דף ה' ד"ה וטעם. ונודע, שנצח דאו"י הוא בחינת ז"א, כמ"ש בחלק י'. וע"ז רמזו כי מצח ונצח חד הוא באתוון רצופין. דהיינו על פי ההבחן הקודם ונמשך המכונה זה אחר זה, כי כמו שמ' היא קודם ושורש לנ' הבאה אחריו, כן השם מצח, רומז, שהוא שורש לז"א שהוא נצח. ולפיכך הוא מתמעט מחמת המסך דעתיק ונעשה לבחינת ו"ק שהיא דין בעת קטנותו. וכן נוהג בו ענין הגדלות, שאז נפיק י' מאויר

 

 

חלק י"ג לוח התשו' לפי' המלות רישא ודיקנא דא"א א' תסט

 

 

דיליה ואשתאר אור, ועל שם זה הוא מכונה מצח. אמנם בעת גדלות שהמוחא דאוירא נעשה אור ובחינת ג"ר, הנה גם הוא עצמו מתחלק למל"צ, שב' אודנין עם המצח, הוא בחינת ם' של הל', וב' עיינין וחוטמא, הם בחינת ל' של הל' וכו' כנ"ל בתשובה י"ד, ע"ש. (אלף של"ה אות פ"ו, אלף שס"ח אות קנ"ה).

 

מצפ"ץ:

סג) מצפ"ץ, הוא חילוף הוי"ה בא"ת ב"ש, והוא מורה על בחינת מסך ומלכות אשר בהוי"ה, אשר בז"א, הוא בחינת שם אלקים, ובא"א הוא מצפ"ץ, מפני שאין בחינת נקבה ודין גלוי בו. (אלף שפ"ד אות קפ"ד. ועי' באו"פ שם).

 

נוקבא דפרדשקא:

סד) נוקבא דפרדשקא, הוא בחי' מלכות, דהיינו עטרת יסוד דנה"י דעתיק המתלבשים בא"א, כמ"ש לעיל בתשובה ל"ה. ועי' באו"פ דף אלף ת"ד ד"ה תקון ג'. (אלף של"ו אות צ"א).

 

נימא הי"ג:

סה) כל הבחינות בא"א מתחלקות על י"ג, שהם ג' הויות דמל"צ, שבהם י"ב אותיות, ובחינת המלכות דכליל לג' הויות, שיש בה כל י"ב הבחינות די"ב האותיות שבג' הויות. והתחלקות השערות על י"ג בחינות הנ"ל, נקרא י"ב נימין דשערי דהיינו י"ב קבוצות של שערות, ונימא י"ג דכליל להון. (אלף שס"ה אות קמ"ט).

נקוד האתיות:

סו) המילוי דשמות מורה על שיעור קומה של המדרגה. והניקוד, מורה על מקורה של כל מדרגה פרטיות שבשם, אם הוא מהתכללות העליונים בתוכה, או מן
התחתונים, או מבחינתה עצמה. (אלף שי"ג אות מ"א. ובע"ח שי"ח סוף פ"א).

 

נקוד כתנועת האותיות:

סז) הכלים מכונים אותיות, וניקוד כתנועת האותיות, פירושו, שבחינת האורות המנענעת את הכלים הם רק בחינת הארת הכלים בלבד, כלומר, שאין בהם הארת חכמה, אלא מבחי' בינה ולמטה, הנקרא הארת כלים כנודע. והם ניקוד הוי"ה בחולם צירי קמץ צירי: חולם מורה: על האורות דיחידה חיה שבשם, שהם אינם מתלבשים בכלים אלא ממעל להם, כדוגמת החולם, העומד ממעל לאותיות. וצירי מורה: על חסדים מכוסים, כי ב' הנקודות שבצירי מורים על חו"ב, בעת שבינה באחורים על  החכמה, וע"כ אין בהם נקודה ג' תחתיהם שהיא הדעת המזווג לחו"ב אלו. ונמצא ה' דהוי"ה המנוקדת בצירי, שמורה על בחינת חסדים מכוסים ונעלמים מבחי' הארת חכמה. והקמץ שתחת הואו דהוי"ה, מורה: על ז"א שהוא מקומץ מהארת חכמה. וה"ת עם צירי מורה: ג"כ על חסדים מכוסים כמו ה"ר. (אלף שי"ג אות מ"ב. ובאו"פ ד"ה מנוקד).

 

נקודות:

סח) עי' תשובה ס"ו.

 

פגול:

סט) ב' נקודות הצירי, רומזים על חו"ב בעת שבינה היא באחורים על חכמה, ואין להם נקודת הדעת תחתיהם שיזווג אותם. כנ"ל בתשובה ס"ז. וסגול רומז שיש נקודת הדעת תחת החו"ב המזווג את חו"ב פב"פ. (אלף שי"ג אות מ"ב. ובאו"פ ד"ה מנוקד).

 

סוגים משערות דיקנא:

ע) נודע, שגם ע"ס דשערות נתקנו במל"צ דצל"ם, אשר הם' שבהם, נבררה ועלה לשערות רישא, ול"צ שבהם, נעשו

 

 

 

א' תע             חלק י"ג לוח התשו' לפי' המלות רישא ודיקנא דא"א

 

 

לשערות דיקנא. ונמצא שבחינת ל"צ דשערות נחשבים לסיגים ופסולת של השערות רישא, כי הם רק בחינת ם' דצל"ם כי ע"כ נתאחזו בגלגלתא, שהיא ג"כ בחינת ם' כנודע. והנה סיגים אלו דשערות רישא נחשבים לדינים קשים, כי שערות דיקנא הם דינים קשים כנודע. והנה אחר שנבררו גם השערות דיקנא ונתחברו במקומם, נמצאים הסיגים שנשארו אחריהם שהם בחינת פסולת לגמרי, שאינם מוצלחים עוד לכלום, כי כבר נברר מהם כל הקדושה. כנ"ל דף שי"ג אות מ"א, שאחר שנתברר מהם כל הקדושה נבחנים לקליפות שאין בהם כל תועלת. ע"ש. (אלף שע"ו אות קע"א).

 

סיגים משערות רישא:

עא) עי' לעיל בתשובה ע'.

 

סתרא גו סתרא:

עב) המסך שבכלי מלכות נקרא סתרא, על שם שהוא מגביל ומכסה על האורות וכיון שנתוסף באצילות מסך חדש מבחינת מלכות דצמצום ב', נמצא שעתיק האציל לא"א בבחינת סתרא גו סתרא, כי מלבד הסתרא דעצמו מבחינת המלכות דצמצום א', הוסיף עוד סתרא דמלכות דצמצום ב', ונמצא שא"א מוגבל מב' בחינות מסכים, שהם נבחנים בסתרא גו סתרא. (אלף רצ"ז אות א').

 

 

עורף:

עג) א"א כולו הוא בחינת חכמה, אכן להשפיע, צריך להלביש החכמה בחסדים, כי אין התחתונים מקבלים חכמה זולת בלבוש דחסדים. והשפעה זו דהארת חכמה בחסדים נקרא פנים דא"א, כי מקום השפעה נקרא פנים. אמנם באחורים שלו, שאין החכמה מלובשת בחסדים, נקרא עורף, או קדלא. כלומר, שאין משם מקום השפעה לתחתונים
ממנו, כי לא יוכלו לקבל ממנו בלי התלבשות בחסדים, ואם יקבלו יתאחזו החיצונים בהשפע, כי כל הארה שיש בה חסרון, מתאחזים החיצונים במקום החסרון, כנודע. וע"כ השערות רישא מכסין העורף ומגבילין אותו שלא ישפיע אלא דרך השערות. כמ"ש בקוצי דשערא. (אלף שס"ז אות קנ"ב).

 

עזקא:

עד) ג"ר דמוחין, המתוקנים בם' דצל"ם, וע"כ אין הי' נפיק מאויר דלהון, ונשארים תמיד בחסדים מכוסים, הם נקראים משום זה בשם עזקא, כי תיקון הם' דצל"ם סותם אותם ומגבילם, שלא יקבלו לתוכם חכמה, כמו בעזקא סביב סביב. ועזקא פירושו טבעת. ום' דצל"ם זו, ה"ס הם' הבאה במסורה, בכתוב דלםרבה המשרה וכו'. כי אע"פ שהיא באמצע התיבה, ואין ם' סופית ראוי לבא שם, שהוראתה שפוסקת ומסיימת אל השפע, מ"מ יש שם ם' סופית. וכן ג"ר דמוחין, אע"פ שהם ראוים לאור החכמה, להיותם ג"ר מ"מ אין מקבלים חכמה, מחמת תיקון הם' בהם, כנ"ל. (אלף שכ"ד אות ס"ח).

 

עזקא דכיא:

עה) בחינת ם' דצל"ם שנתקן בג"ר דמוחין, שמגבילם סביב כמו עם טבעת, שלא יקבלו חכמה, נקרא עזקא. כנ"ל בתשובה ע"ד. ומסיבת התיקון הזה במוחין דא"א, שגלגלתא דא"א נתקנה בם' דצל"ם, נגנזו בהם המוחין דאו"א דנקודים, שאין להם עוד אפשרות להתגלות בעולם אצילות, כי או"א דנקודים היו מקבלים חכמה גם לבחי' ג"ר דמוחין שלהם, כי שם עוד לא היה תיקון זה דמל"צ. ועל שם גניזו זו נקראים המוחין דא"א בשם עזקא. וגניזו דאבא שהוא בגלגלתא דא"א, נקרא בשם "עזקא דכיא". וגניזו דאמא, שהוא במו"ס

 

 

חלק י"ג לוח התשו' לפי' המלות רישא ודיקנא דא"א א' תעא

 

 

דא"א, נקרא בשם "עזקא רבה" (אלף שכ"ד אות ס"ו וס"ח).

 

עזקא דכליל כל עזקין:

עו) מו"ס דא"א, נקרא עזקא דכליל כל עזקין. כי מתוך התיקון דם' דצל"ם בגלגלתא דא"א, נעשה מוקף בקרומא סביב כמו עם טבעת, שלא יזדווג עם הבינה לגלות בחינת ג"ר דחכמה. וקרומא דא לא אתפסק ממנו לעלמין, כנודע. והוא הגורם לבחי' ג"ר דאו"א וזו"ן שיתוקנו ג"כ עם עזקא כמוהו, וע"כ נקרא עזקא דכליל כל עזקין. (אלף שכ"ד אות ס"ח).

 

עזקא רבה:

עז) עי' תשובה ע"ה. (אלף שכ"ד אות ס"ח).

 

עמר נקי:

עח) ע"ס דשערות, שהם הלבושים דע"ב המגולה, שנשארו בראש אחר הסתלקותו בבחינת מקיף חוזר, כנודע. הנה גם הם קבלו התיקון דמל"צ, כמו הכלים הפנימים דא"א, אשר בחינת ם' שבהם, יצאו על הגלגלתא בבחי' שערות רישא, ובחינת ל"צ שבהם, יצאו בבחינת שערות דיקנא. ולפיכך נקראו שערות רישא בשם "עמר נקי" כי תיקון הם' שהוא בחי' ג"ר דבינה, שאין שום צמצום ודין יכולים לשלוט עליה, כנודע. עושים אותם נקיים מכל צמצום ודין. והוא ע"ד הגלגלתא עצמה, שנקרא אוירא דכיא, מאותו הטעם כנודע. (אלף שכ"ח אות ע"ד ופ"ז).

 

ע"ס דמו"ס:

עט) ע"ס דמו"ס הן בראש דא"א, אשר החיך הוא יסוד שבהם, והגרון הוא מלכות שבהם. ואע"פ שאין הארת מו"ס יכולה להתגלות בראש, מחמת שליטת הארתה של הגלגלתא הגדולה ממנה, כנודע. מ"מ יש
שם מציאות ע"ס דמו"ס, אלא שאינו ניכר הארתן שם, זולת בגוף. דהיינו מאחר שאין הארת גלגלתא מגיעה לגוף, מתחיל שם הגילוי דמו"ס. אמנם מציאותם של הע"ס דמו"ס ודאי הוא שהם בראש. (אלף שע"ב אות קס"ה. ואלף שע"ו אות קע"ה).

 

ע"ס דגלגלתא:

פ) ע"ס דגלגלתא דא"א אינן מאירות אלא בראש דא"א, כנ"ל בתשובה ע"ט. ונודע, שהגלגלתא מתחלק לב' ראשים: גלגלתא ואוירא, שג"ר נקראו גלגלתא, וז"ת נקראו אוירא. ועל פיהם מתחלק הראש דא"א, לב' בחינות: למקום שערות שהוא עד המצח ועד העורף, ששם בחינת הגלגלתא עצמה, שהשערות אינם פוסקים משם לעולם, מחמת שנתקנה בם' דצל"ם, ואין הי' נפיק מאויר דיליה. ובחי' ב' דראש, היא חלק בלי שערות, והיא הארת מוחא דאוירא, שהוא הז"ת של הגלגלתא, המתוקן בל' דצל"ם, ומקומם מתחיל ממצח ולמטה וכל הפנים. ואין השערות יכולים להתאחז שם, כי בגדלות יוצא הי' מאויר ואשתאר שם אור, וע"כ גם בקטנות מטרם שיצא הי', מאויר, השערות רק מכסים המצח והפנים ואינם מתאחזים, באופן שבגדלות הם מסתלקים. ובקטנות הם מתכסים.

וע"ס דגלגלתא אלו הם: הכתר הוא מקום השערות, שנקרא גלגלתא. ב' אודנין ומצחא, הם חב"ד. ב' עיינין וחוטמא, הם חג"ת. ב' שפוון ולשון, הם נה"י והפה הוא מלכות. וב' תפוחין הם חלק העליון של נה"י, דהיינו חג"ת שבהם. כנ"ל בתשובה י"ד ע"ש. (אלף של"ט אות צ"ו).

ע"ס דדיקנא ממו"ס:

פא) עיקרו של א"א הם ב' רישין, שהם גלגלתא ומו"ס. והם כלולים זה מזה כנודע. ונמצא הגלגלתא כלולה מב' רישין: כתר וחכמה סתימאה. וכן המו"ס כלולה מב' רישין כתר ומו"ס. ונודע, שהארת מו"ס

 

 

א' תעב           חלק י"ג לוח התשו' לפי' המלות רישא ודיקנא דא"א

 

 

אינה יכולה להתגלות בראש עצמה, וע"כ הארת ב' רישין שבה מתגלה בדיקנא. והנה לפי זה היו צריכים להיות בדיקנא ב"פ ע"ס: ע"ס דכתר וע"ס דחכמה, אמנם לפי שהשערות דיקנא יצאו מבחינת ראש, לא יכלו לקבל אלא ה"ת מבחי' כתר שהם מגבורה ולמטה, וח"ס מבחי' חכמה, שהם מבינה ולמטה. כמ"ש בדף אלף שצ"ג ד"ה הרי. ע"ש. (אלף שצ"א אות קצ"ו).

 

ע"ס דדיקנא מבחי' הגלגלתא:

פב) עי' לעיל בתשובה פ"א.

 

ע"ס מקיפים של הדיקנא:

פג) מע"ס דמקיפים אין בדיקנא רק י"ג ספירות: ה"ס מן הכתר, וח"ס מן החכמה, כנ"ל בתשובה פ"א. ועמידתם הוא, שכל העב יותר מקומו יותר למטה דהיינו להיפך מן הפנימים, כי בעת שהספירות מאירות בקומתם, נמצא שכל העב יותר קומתו גבוה יותר, והוא יותר עליון, וזהו רק בהפנימים דהיינו בעת שהאורות מתלבשים בכלים. אבל במקיפים, שפירושם שהאורות נתרחקו מהכלים, ואין העביות גורמת גדלות קומה, ע"כ כל העב יותר גרוע יותר והוא יותר תחתון. וע"כ נמצאים ה' ספירות דכתר הבאות מקומה גבוה מח"ס דחכמה, עומדות למטה מח"ס דחכמה. וכן החסד דכתר הוא יותר תחתון מכולם, ומלכות דחכמה יותר עליונה מכולם. (אלף שצ"ב אות קצ"ח. ובאו"פ שם ד"ה הרי).

 

ע"ס פנימיים של הדיקנא:

פד) בעת שא"א עולה לחב"ד דעתיק, שמקבל שם הזווג בקומת עתיק, שהוא בחינת ע"ב המגולה, מבלי תיקון הם' בג"ר שלו, שאז נכנס המקיף חוזר בפנימיות המוחין, ועמו גם השערות רישא ודיקנא, הנה אז נעשו גם השערות לכלים פנימיים, דהיינו לע"ס פנימים. כמ"ש לעיל דף אלף
ש"ב אות י"ב ע"ש. ואז יש בהם ע"ס מן הכתר, וע"ס מן החכמה. וכן ע"ס דכתר חוזרים להיות למעלה, וע"ס דחכמה חוזרים להיות למטה. דהיינו שכל העב יותר גבוה יותר. (אלף שצ"א אות קצ"ו).

 

ע"ס פנימיים ומקיפים דשערות רישא:

פה) מבחינת הקביעות נבחנים השערות רישא ודיקנא, לבחינת כלים מקיפים, כי האורות המיוחסים להם שהוא הע"ב המגולה, יצאו לחוץ מראש דא"א בבחינת מקיף חוזר, ולבושיהם שהם השערות נעשו לכלים מקיפים. ובעת עלית א"א לעתיק בהתכללות אחת, הנה אז שוב יוצא שם בא"א קומת ע"ב הגלוי, והמקיף חוזר נכנס לפנימיות הראש, וכן השערות שוב נעשים לכלים פנימים. ואז נבחנים ע"ס דשערות רישא ודיקנא לבחינת פנימים. אמנם זה נוהג רק בעת הזווג, אבל לאחר הזווג חוזרים המוחין דא"א ומתלבשים במל"צ, ושוב מסתלק הע"ב המגולה מהם בבחינת מקיף חוזר, ולבושיו שהם השערות שוב יוצאים מפנימיות ונעשים לכלים מקיפים. (אלף ש"צ אות קצ"ד).

 

עת רצון:

פו) בעת הזווג דגדלות, שע"י הארת ע"ב ס"ג העליונים יורדת הי' מאויר דמוחא דאוירא, והוא אשתאר אור, שאז מסתלקים השערות מעל גבי המצח והפנים, ומצחא אתגלי, כנ"ל בתשובה כ"ב. ע"ש. נקרא זה "עת רצון" כי אז מתגלה מצח הרצון, כמ"ש שם. (אלף שס"ח אות קנ"ו וקנ"ז).

 

עתיקא דכל עתיקין:

פז) בחינת א"ק המתלבשת מטבור ולמטה שלו, תוך ג' רישין דעתיק וא"א נקרא א"ס, ונקרא עתיקא דכל עתיקין. (אלף ש"א אות ח' וט').

 

 

חלק י"ג לוח התשו' לפי' המלות רישא ודיקנא דא"א א' תעג

 

 

עתיקא קדישא:

פח) רדל"א, וכן ג' רישין דא"א, נקראים בשם עתיקא קדישא. (אלף ש"א אות ח').

 

פאה:

פט) עי' לקמן תשובה צ'.

 

פאתי הראש:

צ) מלכות נקראת פאה, משום שמלכות היא אחרונה שבע"ס, דוגמת פאת השדה הנשארת באחרית הקצירה. וע"כ המלכות דע"ס דשערות רישא, נקראת פאתי הראש. ומלכות זו דפאתי הראש היא כמו הקרומא דאוירא המבדיל בין גלגלתא, שהיא ם' דצל"ם, לבין אוירא ומו"ס שהם ל"צ דצל"ם. כי כן מלכות דשערות רישא, מבדלת בין שערות רישא שהם בחי' ם' דצל"ם, לבין שערות דיקנא שהם בחינת ל"צ דצל"ם. ונמצא שהשערות דיקנא מפאתי הראש נפקי. גם היא נבחנת שיש בה מבחינת מלכות דצמצום א', כי בחינת השערות הם לבושים דע"ב הגלוי, שהוא יוצא על בחינת מלכות דצמצום א', כנודע. (אלף שפ"ב אות קע"ח).

 

פנים דא"א:

צא) הפנים דא"א הוא ממצח ולמטה, שמשם מתחיל ז"ת דגלגלתא, שהוא בחינת ל' דצל"ם ומוחא דאוירא, שבה נפיק י' מאויר ואשתאר אור, וע"כ הפנים חלק משערות, כנ"ל בתשובה כ"ד, ע"ש. (אלף שמ"א אות צ"ט. ואלף שס"ט אות קנ"ח).

 

פנימיות נו"ה שלמעלה מיסוד:

צב) פנימיות נו"ה שלמעלה מיסוד, הם בחינת ב' ביעי דוכרא, עי' לעיל בתשובה י"ב. (אלף שכ"ח אות ע"ד).

פתח:

צג) קמץ, פירושו, קמיצו של האורות שזה מורה על בחינת כתר, דהיינו ע"ס דראש, כי בהיות שם המסך בבחי' זווג דהכאה, שהוא בחינת התנגדות להתלבשות בכלים, כנודע, ע"כ נבחן שם שהאורות הם בקמיצו כלפי התלבשות בכלים. והפוכו הוא בחינת ה "פתח" כי הוא מורה על בחי' התלבשות בכלים דהיינו לאחר הזווג דהכאה הנעשה במלכות דראש, שבכח דאו"ח העולה מזווג דהכאה, מתפשטת המלכות ממעלה למטה לע"ס דגוף, הנה אז נפתחו האורות ומאירים בהרוחה תוך הכלים, וע"כ נקרא בשם פתח. וכל המדובר הוא מבחינת אור החכמה, שהקמיצו של המסך ודחיתו לאור העליון, אינו נוהג אלא באור חכמה, כי על חסדים לא היה צמצום, כנודע. ולפיכך נבחן הפתח לבחינת פתיחו דאור חכמה. (אלף שט"ז אות מ"ז. ואלף שי"ד ד"ה אותיות).

 

פו"מ דדיקנא:

צד) עי' לעיל בתשובה פ"ג ופ"ד.

 

פו"מ דשערות רישא:

צה) עי' לעיל בתשובת פ"ה.

 

צ' דצל"ם:

צו) עי' תשובה י"א.

 

צירי:

צז) עי' תשובה ס"ז.

 

ציץ:

צח) קוצא דשערי דא"א, המגיע עד החזה שלו מלאחוריו, ששם עומד רישא דז"א, המאיר בו ומוציא במצח שלו הארת

 

 

א' תעד           חלק י"ג לוח התשו' לפי' המלות רישא ודיקנא דא"א

 

 

תפילין, הוא נקרא בשם ציץ, וקוצי דשערי דז"א, המאיר בראש הנוקבא העומדת בחזה שלו, ומוציא במצחא שלה בחינת תפילין, נקרא בשם ציצית. (אלף ש"ס אות קל"ט).

 

ציצית:

צט) ציצית פירושו שערות, מלשון הכתוב ויקחני בציצית ראשי וכו' והוא מבחינת קוצי דשערי דז"א המאיר בראש הנוקבא ומוציא במצח שלה בחי' תפילין. עי' לעיל בתשובה ע"ח. (אלף ש"ס אות קל"ט).

 

 

קדלא:

ק) קדלא, פירושו, עורף. עי' בתשובה ע"ג. (אלף שס"ז אות קנ"ב).

 

קוצי דשערי:

קא) שערות רישא דא"א הם י"ג נימין שהם ג' הויות, ב' הויות שהם ט' נימין בימין ושמאל דפנים. והם בחי' ם"ל דצל"ם הכלול בם'. והוי"ה אחת מאחורי רישא, שהם ד' נימין נגד ד' אותיות הוי"ה ההוא, והיא בחינת צ' הכלול בם' דצל"ם. ואלו הד' נימין שבאחורי רישא נקראים בשם קוצא דשערי. (אלף שנ"ט אות קל"ז).

 

 

קוצין נימין ושערות:

קב) השערות היוצאים מן המוחין דעיבור נקראים קוצין. והיוצאים מן המוחין דיניקה נקראים נימין. והיוצאים מהמוחין דגדלות נקראים שערות. והשערות דעיבור נמשכים עד החזה, ששם עומדת נוקבא דז"א, רחל. ודיניקה נמשכין עד הגרון ששם עומדת לאה. ודגדלות עומדין במקומם ואינם נמשכין למטה, משום שאינם משפיעים לזולתו. וקוצין שהם נמשכים לפרצוף נה"י, הם בחינת חכמה, כלומר, שהם מגלים שם הארת חכמה מחזה ולמטה, ששם מתחיל פרצוף נה"י. ונימין שהם נמשכין עד הגרון,
ששם עומד פרצוף חג"ת, נבחנים לבחינת בינה כי הארת חכמה אינה מתגלה בחג"ת, כנודע. והשערות העומדים במקומם ואינם נמשכים למטה, נבחנים לבחי' דעת, דהיינו בחינת דעת עליון, שאין ממנו השפעה למטה, כנ"ל בדעת עליון דא"א (בדף אלף תמ"ד אות י"ג ד"ה וזה) הרי שהקוצין הם בחינת חכמה, ונימין הם בחינת בינה, ושערות הם בחינת דעת עליון, כלומר שאין בו זווג להשפיע הארת חכמה למטה.

גם יש הבחן אחר בהם. אשר השערות הבאים בגדלות, הם בחי' ם' דצל"ם, שהיא בחינת כחב"ד. והנימין הבאים בפרצוף חג"ת, הם בחינת ל' דצל"ם, הנבחן לחג"ת. והקוצין הבאים בפרצוף נה"י, הנקרא עיבור, הם בחינת צ' דצל"ם. והענין, כי כל אלו השערות דג' פרצופים, עיבור, יניקה, ומוחין, אינם מתגלים בשום אחד מהם, רק על בחינת הגלגלתא דפרצוף הגדלות לבד, ושם הם מסתדרין בג' הויות, על פי התחלקות דמל"צ, שב' הויות דמ"ל הם בימין ושמאל דפנים: הויה דם' בימין, והוי"ה דל' בשמאל. והם בחינת השערות והנימין, כנ"ל, והוי"ה ג' היא צ', והוא בחינת הקוצין, שהיא עומדת באחורי רישא. הרי שג' בחינות האלו קוצין נימין שערות. הם ג' הויות דמל"צ. ונודע, שם' נבחנת לאו"א עלאין וחכמה, וי' דהוי"ה. ול' נבחנת לישסו"ת ובינה וה"ר. וצ' נבחנת לז"א ולדעת. כנ"ל בדברי הרב (דף אלף ע"ו אות קל"ט) ונמצא אשר שערות הם חכמה, ונימין הם בינה וקוצין הם דעת. וזה מבחינת סידורם בהגלגלתא, אבל מבחינת השפעה הוא להיפך: כי שערות הם בחינת דעת עליון, שאינם משפיעים למטה, וע"כ הם עומדים זקופין במקומם. ונימין הבאים ממוחין דחג"ת ומשפיעים לחג"ת שמגרון ולמטה, ששם החסדים מכוסים נבחנים לבחינת בינה. אבל הקוצין הבאים ממוחין דעיבור ומשפיעים לפרצוף נה"י העומד מחזה ולמטה, ששם מקום החסדים המגולים,

 

 

חלק י"ג לוח התשו' לפי' המלות רישא ודיקנא דא"א א' תעה

 

 

הם משפיעים שם הארת חכמה. והבן היטב. (אלף שס"ג אות קמ"ג. וקמ"ה וקמ"ו).

 

קמץ:

קג) עי' לעיל בתשובה צ"ג (אלף שי"ד אות מ"ד).

 

קרומא דאוירא:

כד) עי' לעיל תשובה ד'. (אלף שכ"ו אות ע"א).

 

ראשי ירכין שלמעלה מיסוד:

קה) עי' לעיל תשובה י"א וי"ב. (אלף שכ"ח אות ע"ד).

 

רוחא דגניז בעתיק יומין:

קו) רוחא, פירושו, אור הרוח שהוא ו"ק, וחסד דעתיק המלובש בגלגלתא דא"א, נקרא רוחא דגניז בעתיק יומין. להיותו בחינת גוף דעתיק וו"ק שלו. והוא נקרא אוירא דכיא, משום דהי' לא נפיק מאויר דילה, משום שהגלגלתא נתקנה בבחינת ם' דצל"ם, כנודע. (אלף שכ"ב אות ס"ג).

 

רדל"א:

קז) ע"ס דראש עתיק נקראו רישא דלא אתיידע, והטעם משום שבהם משמש מלכות דצמצום א' כמו בא"ק, ושם נגנזה המלכות הזו, כי לצורך א"א הוא משמש במלכות דצמצום ב'. וע"כ נקרא רדל"א, כי ידיעה פירושו, זווג, ומורה, שעל המלכות שלו אין עוד זווג בכל הפרצופים דאבי"ע (אלף ש"א אות ט').

 

רעוא דרעוין:

קח) גילוי מצחא דא"א בעת רצון (עי' תשובה כ"ב) נקרא רעוא דרעוון, להיותו השורש לגילוי מצח הרצון דכלהו פרצופים,
ומרעווא דיליה מתגלה רעווא בכולם. (אלף של"ז אות פ"ה).

 

רקיע המבדיל:

קט) קרומא דאוירא נבחן לרקיע המבדיל בין גלגלתא שנתקנה בם' דצל"ם, שאין מסך דפה דעתיק שולט עליה, לבין מו"ס, שכבר נתמעטה מכח המסך דעתיק, וכן ז"ת דגלגלתא יצאו לבחינת מו"ס, כי ז"ת שלה לא יכלו לקבל תיקון ם' דצל"ם, להיותם שורשי זו"ן, וע"כ נעשו לראש מיוחד שהוא מוחא דאוירא. עי' לעיל בתשובה ל"ח. ונמצא שקרומא דאוירא נעשה לרקיע המבדיל בין גלגלתא שהוא בחינת מים עליונים שאין שום מסך בינה לעתיק, ובין אוירא ומו"ס שהם מים תחתונים, כי כח המסך דעתיק שולט עליהם ומתמעטים על ידו. (אלף שכ"ז אות ע"ב).

 

שורש הגבורות:

קי) הבוצינא דקרדינותא הוא שורש כל הגבורות כולם. עי' לעיל תשובה י"ז ט"ז. (אלף שכ"ה אות ע').

 

שמרי היין:

קיא) מלכות דצמצום א', שאחר שהיא נגנזה ברדל"א, כבר אין בה עוד שום זווג בכל פרצופי אצילות, כנודע. ועכ"ז נמצאת כחה בכל זווג בבחינת החימום, כנ"ל בתשובה י"ב. היא נבחנת שם בבחינת "שמרי היין", כי המוחין נקראים בשם יין המשמח, וחלקי עביות המלכות דצמצום א' שאינם עולים עת הזווג ההוא, נשארים בעביותם למטה בבחינת שמרי היין, והגם שעביות הזו מוכרח להמצא שם בבחינת חימום, מ"מ כיון שאין הזווג נעשה עליהם המה מקלקלים טעם היין, וצריכים להעבירם משם. (אלף שי"ח אות נ"ו).

 

 

א' תעו            חלק י"ג לוח התשו' לפי' המלות רישא ודיקנא דא"א

 

 

שערות:

קיב) בהיות שגלגלתא דא"א נתקנה בם' דצל"ם, ואינה מקבלת אלא חסדים מכוסים, נמצא שאינה יכולה לקבל מוחין דע"ב כמו שיצאו בעתיק שג"ר דע"ב שהיו צריכים להתלבש בגלגלתא דא"א יצאו לחוץ בבחינת מקיף חוזר, והאו"ח המלביש לאלו המוחין שיצאו, נשארו בראש דא"א בבחינת מותרי מוחא, שאין להם למה להלביש, וע"כ גם המה יצאו לחוץ מראש, ונעשו לכלים חיצונים הנקראים שערות. עי' לעיל בתשובה פ"ג פ"ד פ"ה. ונקראים שערות, מלשון הכתוב, אשר בשערה ישופני, שפירושו סערה. ונקראים כן, משום חוזק הדינים הנמצא בהם, להיותם באים ממלכות דצמצום א', כנ"ל בתשובה כ"ה. (אלף ש"ל אות ע"ח. ואלף תל"ו אות א').

 

שערות אדומות:

קיג) שערות הם דינים להיותם באים ממלכות דצמצום א', שאין עליה זווג בכל פרצופי אצילות, כנ"ל בתשובה קי"ב. ועכ"ז בא"א הם לבנות, שאין שום גוון נראה בהם, כי גוונים מורה על דינים, כנודע. והוא משום שהם נתקנו בם' דצל"ם, שפירושו מבחי' ג"ר דבינה, שאין שום צמצום ודין חלים עליה, כנודע. אמנם בז"א, שכל שורשו מתחיל מבחינת ז"ת דבינה, ע"כ הדין מתגלה בהם, כי לא יוכלו להתמתק בם' דצל"ם כמו א"א, משום שאין שורשו משם, אלא מז"ת דבינה. ולכן שערותיו שחורות, כי כח הדין הבא ממלכות דצמצום א' מכונה בשם גוון שחור, אמנם נוקבא דז"א, אשר המוחין שלה באים מנה"י דז"א, כבר פסיק כח מלכות דצמצום א' משערות שלה, משום שנה"י דז"א באים מאריכת רגלים דאמא, שפירושם צמצום ב', כנודע. ולכן גוון הדין שיש בשערות דנוקבא, הם רק מצמצום ב', שגוון הדין שלה נקרא בשם אדום, כי מלכות דצמצום ב' נקראת ארץ אדום, כמ"ש הרב בבינה
דנקודים שנקראת ארץ אדום. ע"ש. והוא משום שנעשתה שם לשורש לצמצום ב'. וע"כ נבחנים השערות דנוקבא לשערות אדומות, שמורה, שאין בה עוד גוון הדין אלא ממלכות דצמצום ב'. אבל דז"א, הם שחורות, שהוא גוון דצמצום א' שבשערות. ודא"א הם לבנות מכח המיתוק דם' דצל"ם, שאין שום צמצום ודין נרשם עליהם, בסו"ה ושער רישיה כעמר נקי. (אלף שע"ו אות קע"א).

 

שערות דיקנא:

קיד) עי' לעיל בתשובה פ"א פ"ב פ"ג פ"ד.

 

שערות לבנות:

קטו) עי' לעיל בתשובה קי"ג. (אלף שע"ו אות קע"א).

 

שערות קשישין:

קטז) אע"פ ששערות הם מבחינת ע"ב הגלוי, דהיינו מטרם שנעשה בו התיקון דמל"צ, מ"מ כיון שהם נתאחזו בכלים דראש דא"א, נעשה גם בהם זה התיקון דמל"צ, אשר בחינת הם' שבהם נעשה לשערות רישא, ומכח זה אין שום צמצום עליהם, שם' היא בחינת ג"ר דבינה, שאינם סובלים מצמצום וע"כ נעשו לעמר נקי. והם נבחנים "לשערות שעיעין" כלומר שאין בהם שום קושיות ודינים. ובחינת הל"צ שבהם שיצאו בבחינת שערות דיקנא (עי' לעיל תשובה כ' וכ"ח) הם בחינת דינים, ואינם מתוקנים אלא בגדלות בעת יציאת י' מאויר, כנ"ל בתשובה ס"ב. וע"כ הם נבחנים ל"שערות קשישין" כלומר שיש בהם קושיות ודינים. (אלף שע"ו אות קע"א).

 

שערות רישא:

קיז) עי' לעיל בתשובה פ"ה.

 

 

חלק י"ג לוח התשו' לפי' המלות רישא ודיקנא דא"א א' תעז

 

 

שערות שחורות:

קיח) עי' לעיל בתשובה קי"ג. (אלף שע"ו אות קע"א).

 

שערות שעיעין:

קיט) עי' לעיל בתשובה קט"ז.(אלף שע"ו אות קע"א).

 

שערות דעי"ם:

קכ) כמו שיש ג' בחינות: עיבור, יניקה, מוחין, בכל הפרצופים, כן יש בחינת עי"מ גם בשערות שלהם. כמו שביאר הרב אצל מוחין דז"א, אשר אפילו בחינת עיבור א' שלו אינו יוצא זולת ע"י עלית הפרצופים, שישסו"ת נעשה אחד עם או"א, וכן א"א עולה ונעשה אחד עם עתיק, כנ"ל דף תתקי"ד אות פ"ד. ע"ש כל ההמשך. ונודע שבעת עלית הפרצופים מתבטלים בחינת הלבושים דמל"צ, ויוצאים קומות הזווג בבחינת ע"ב הגלוי, אלא אחר כך כשחוזרים הפרצופים למקומם חוזרים ומתלבשים במל"צ, וקומת ע"ב הגלוי חוזר ומסתלק מהם בבחינת מקיף חוזר, אשר האו"ח של הע"ב הגלוי הזה שנסתלק, הוא בחינת השערות (עי' היטב לעיל דף אלף תל"ט אות ו'. ואלף תמ"ג אות י"ב) הרי שאפילו במוחין דעיבור, יש ג"כ בחי' הסתלקות דמקיף חוזר ובחינת שערות. ועד"ז במוחין דיניקה וגדלות. והנה שערות דעיבור נקראו קוצין. ושערות דיניקה נקראו נימין. ושערות דגדלות נקראו שערות. כמ"ש לעיל בתשובה ק"ב ע"ש. (אלף שס"ג אות קמ"ב).

 

שקיט כחמר טב על דורדיא:

קכא) בחינת מלכות דצמצום א', שהיא מתחברת במלכות דצמצום ב' בעת עלית
מ"ן בבחינת חימום, הנה אע"פ שאין הזווג נעשה אלא במסך של מלכות דצמצום ב', מ"מ כיון שמלכות דצמצום א' נתחברה מתחילה בעת החימום, ע"כ היא משאירה כחה שם בהמוחין. וכח זה נבחן בבחינת שמרי היין. כי כמו השמרים שהם מוכרחים להתהוות היין, ומ"מ צריכים להוציאם מן היין, שלא יקלקלו טעמו, כן בחינת כח המלכות הזו, אע"פ שהיא מוכרחת בהמוחין, כי אין חימום להעלאת מ"ן זולתה, מ"מ צריכים להפרישה משם. וכן המוחין נקראים בשם יין המשמח, כנודע.

והנה גם בא"א יש בחינת מלכות דצמצום א' שממנה שמרי היין, והיא בחינת הגבורה דעתיק הגנוזה תוך מו"ס, כנודע. אמנם שם אינה נבחנת לבחינת שמרים שצריכים להפרישם מן המוחין, כי א"א הוא כולו רחמים, וגבורה דעתיק זו המלובשת בתוכו, באה בהארת זווג דעתיק עצמו, שבו יש זווג גם במלכות דצמצום א' וע"כ נבחן המוח דא"א שהוא שוקט על שמריו, והוא משתבח על ידיהם, ואין בהם שום גילוי לדינים ח"ו. וז"ש בזוהר, שמו"ס דא"א "שקיט כחמר טב על דורדיא". ודורדיא, פירושו שמרים. כי כמו שיין הטוב משתבח ע"י השמרים שנצללו מתחתיו, כן מוחא דא"א משתבח ע"י כח מלכות דצמצום א' הגנוז בו, כמבואר. עי' לעיל תשובה קי"א. (אלף שי"ח אות נ"ו).

 

ת' אלף עלמין:

קכב) עי' לעיל תשובה ח'. (אלף ש"נ אות קכ"ב).

 

ת' שקל כסף:

קכג) עי' לעיל תשובה ח'. (אלף שנ"א אות קכ"ד)

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

א' תעח          חלק י"ג לוח השאלות לענינים רישא ודיקנא דא"א

 

לוח השאלות לענינים

 

 

קכד) מהו הפרש העיקרי בין עתיק לשאר פרצופי אצילות.

 

קכה) למה נבחן א"ק לא"ס לכל אצילות.

 

קכו) למה אין א"ס מתלבש באמיתיות רק ברדל"א.

 

קכז) מהי ההעלמה שבראש דעתיק, יותר משאר ראשים עד להקרא רדל"א.

 

קכח) למה נבחנים כתר חכמה דא"א לב' ראשים, ולזכר ונקבה.

 

קכט) מה הן ט"ס המקוריות, וענין התחלקותם לג'.

 

קל) איפה הוא הכתר דט"ס המקוריות.

 

קלא) למה מתחלקים ב' ראשים דא"א לג' ראשים.

 

קלב) למה נמשכת הארת רדל"א רק למוחא דאוירא, ולא לגלגלתא.

 

קלג) איך ג' רישין דא"א הם רק נר"ן, והלא קומתו ע"ב שהוא חיה.

 

קלד) למה נבחנים כל האורות לג' בחינות: או"פ, ואו"מ, ומקיף עליון.

 

קלה) מה פירושם של המילואים ושל הנקודות שבשמות הוי"ה.

 

קלו) מהו המילוי וניקוד דג' שמות הוי"ה שבגלגלתא.

קלז) מה פירושם של הנקודות דג' הויות שבגלגלתא.

 

קלח) מה הם המילואים והנקודות דג' שמות הוי"ה שבמוחא דאוירא.

 

קלט) מה פירושם של הנקודות דג' הויות שבמוחא דאוירא.

 

קמ) מה הם המילואים והנקודות דג' שמות הוי"ה שבמו"ס.

 

קמא) מה פירושם של הנקודות דג' הויות שבמו"ס.

 

קמב) למה ב' ראשין דא"א נמשכין כחדא מעתיק, ולא זה מזה.

 

קמג) מהו בוצינא דקרדוניתא בסתם.

 

קמד) למה בוצינא דקרדוניתא הוא שורש לכל הגבורות כולם.

 

קמה) למה נקרא הגבורה דעתיק אלף עלמין דחתימין בעזקא.

 

קמו) למה כל בחינת מוחין נקראים עזקא.

 

קמז) למה נבחן הקרומא דאוירא לבחי' רקיע המבדיל, ולצורת ו' שבא'.

 

קמח) כיצד נעשים שערות דיקנא לבחי' מ"ן בג"ר דא"א.

 

קמט) מה הפירוש, דאו"א במזלא אתכלילו.

 

 

 

 

חלק י"ג לוח השאלות לענינים רישא ודיקנא דא"א א' תעט

 

 

קנ) למה אין או"א מזדווגים זולת ע"י מזלא.

 

קנא) למה הם י"ג תיקוני דיקנא.

 

קנב) מה פירושם די"ג תיקוני דיקנא דא"א.

 

קנג) למה מיוחסים י"ג תיקוני דיקנא למו"ס.

קנד) למה יצאו תיקון הח' ותיקון הי"ג הנקראים בשם מזל בשינוי משאר תיקוני דיקנא.

 

קנה) מה פירושם של השמות די"ג מדות הרחמים שבתורה.

 

קנו) מה פירושם של השמות די"ג מדות הרחמים שבמיכה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

א' תפ            חלק י"ג לוח התשובות לענינים רישא ודיקנא דא"א

 

לוח התשובות לענינים

 

 

קכד) בעתיק משמשת עוד מלכות דצמצום א', כמו בפרצופי א"ק. אמנם מא"א ולמטה, כבר משמשת מלכות דצמצום ב', כי מלכות דצמצום א' נגנזה ברדל"א, ואינה מתגלית יותר. (אלף רצ"ז ד"ה סתרא).

 

קכה) אין אור העליון יוצא מבחינת א"ס, אלא ע"י התלבשותו בכלי קבלה. ומתוך שכלי קבלה דא"ק הם מבחינת או"ח העולה ממלכות דצמצום א', שהיא אינה מתגלית עוד בפרצופי אצילות מא"א ולמטה, כנ"ל בתשובה הקודמת נמצא שאינם יכולים לקבל מאורות דא"ק עם כלי קבלה שלו, אלא מבחי' אור בלי כלי, שהוא מכונה בשם א"ס. כנ"ל. (אלף ש"א אות ט' ובאו"פ שם.).

 

קכו) א"ס שפירושו א"ק, אין האורות שלו יכולים להתלבש בכלי קבלה דאצילות, שהם מבחינת או"ח דמלכות דצמצום ב', כנ"ל בתשובה קכ"ה. אלא שהוא מתלבש בכלי קבלה דעתיק, שהם ג"כ מאו"ח דמלכות דצמצום א' כמו א"ק. הרי שא"ס שהוא א"ק אינו יכול להתלבש באמיתיות אלא ברדל"א, השוה עמו בבחינת הכלים. (אלף ש"א אות ט').

 

קכז) כיון שאין א"א מלביש לעתיק אלא מפה דראשו ולמטה, ע"כ נבחן הראש דעתיק לנעלם מא"א שאינו משיגו, ונקרא משום זה רישא דלא אתיידע. כמ"ש הרב דף אלף ש"ב אות י"א. ואע"פ שכן הוא בכל הפרצופים שאין התחתון מלביש לראש דעליון אלא הגוף שלו לבד, ומ"מ לא נקרא שום ראש בשם רדל"א, אלא ראש דעתיק בלבד. אמנם הכונה היא שאין לא"א בחינת הכלי קבלה של רדל"א לגמרי, כי כלי קבלה
דרדל"א הם ממלכות דצמצום א', כנ"ל בתשובה קכ"ד. ובחינת כלי קבלה דא"א, הם ממלכות דצמצום ב', וע"כ רדל"א נעלם מא"א לגמרי, שאין לו שום דמיון עמו. משא"כ בשאר פרצופים, אע"פ שאין התחתון מלביש לראש דעליון, אמנם מלכות דראש דעליון מתפשטת בו, עם כלי קבלה שלה, שעי"ז הוא מלביש אל האורות המתפשטים מראש דעליון, משום שאין שום שינוי בכלי קבלה שלהם, וע"כ אינם נבחנים לבחינת רדל"א כלפי התחתון שלהם. ועי' דף אלף רצ"ז ד"ה סתרא. (אלף ש"ב אות י"א).

 

קכח) כתר וחכמה דא"א שנעשו לב' ראשים, אינם כתר וחכמה דקומה אחת היוצאים על מסך אחד, אלא שהם ב' בחינות מסכים נבדלים זה מזה, כי הם ב' מיני רשימות שנשארו אחר הזדככות וביטול דפרצוף הנקודים: א' הוא בחינת זכר, דהיינו בחי' רשימה והתלבשות, הנשאר מן העליון אחר הזדככותו. וב' היא רשימה דעביות הנשאר מגוף דעליון אחר הזדככותו, והיא בחינת הנקבה. וב' רשימות אלו נכללות זו מזו, ועל הרשימו דזכר יוצאת קומת כתר, ועל הרשימו דנקבה יוצאת קומת חכמה, כמ"ש הרב כל זה באורך לעיל בתחלת חלק ה', ועי' באו"פ שם. ושם המדובר הוא בע"ב דא"ק, אמנם גם א"א הוא בחינת ע"ב דאצילות, וע"כ הם שוין זה לזה, עש"ה. ואין להאריך. (אלף ש"ב אות י"ב).

 

קכט) הע"ס הראשונות מבחינת מלכות דצמצום ב', מהם מתחילים מא"א כנ"ל בתשובה כ"ה, הם נקראים הט"ס המקוריות. והם רק ג' ספירות: בינה וז"א, ומלכות.

 

 

חלק י"ג לוח התשובות לענינים רישא ודיקנא דא"א א' תפא

 

 

כי המלכות הזו היא ה"ת שעלה בעינים, וחצה את הע"ס דכתר לב' פרצופים, כי כתר וחכמה נטל עתיק, ובינה וזו"ן יצאו לחוץ מעתיק ונעשו לט"ס דא"א, דהיינו ע"י תיקון קוים, כי ג' קוים דבינה נקראים חב"ד, וג' קוים דז"א נקראים חג"ת, וג' קוים דנוקבא נקראים נה"י. ונמצאים ג' כלים: בינה ז"א ונוקבא, נעשו לט"ס. ומכאן השורש שאין בכל פרצוף יותר מג' כלים: בינה ז"א ומלכות. כי מתוך שאין בא"א רק ג' כלים אלו, שהוא הכתר והשורש דכל אצילות, ע"כ אין יותר מג' אלו בכל פרצופים התחתונים ממנו, שהם ענפיו. הרי שכתר וחכמה דע"ס המקורית הם בעתיק, ובינה וזו"ן הם בא"א. (אלף ש"ד אות י"ח).

 

קל) כתר דע"ס המקוריות הוא ברדל"א, כי כתר וחכמה מהם נטיל רדל"א ואין בא"א אלא בינה וזו"ן, כנ"ל בתשובה קכ"ט ע"ש. (אלף ש"ה אות כ"ב).

 

קלא) עקרו של א"א הם רק ב' רישין, הנקראים כתרא ומו"ס, והם בינה וזו"ן מבחינת ע"ס המקוריות, כנ"ל בתשובה קכ"ט. אמנם מבחינת התלבשות בנה"י דעתיק המתחלקים בג' בחינות םל"צ דצל"ם, מתחלק הגלגלתא לב' ראשים: שג"ר שבה בלבד, נבחן לבחי' ם' דצל"ם, ובחינת ראש הא'. אבל ז"ת דגלגלתא נבחן לבחינת ל' דצלם, ולראש ב' שיצא לבר מבחינת גלגלתא, ונקרא מוחא דאוירא. ומו"ס נבחן בשביל זה לראש הג', ולבחינת צ' דצל"ם. (אלף שז אות כ"ה).

 

קלב) היינו בעת גדלות, שהארת חכמה מרדל"א נמשך בא"א, כי מוריד י' מאויר ואשתאר אור, הנה הארה זו אין הגלגלתא מקבלתו, משום שנתקנה בם' דצל"ם, שהיא בחינת חסדים מכוסים וע"כ הוא נשאר תמיד בבחי' אוירא דכיא, רק מוחא דאוירא, שהוא בחינת ל' דצל"ם, נוהג בה בחינת חסדים
מגולים, והארת רדל"א מוריד הי' מאויר דילה ואשתארת אור, שפירושו הארת חכמה כנודע. הרי שרק מוחא דאוירא מקבלת הארת רדל"א דגדלות ולא הראש דגלגלתא. (אלף ש"י אות ל"ה).

 

קלג) מבחינת ט"ס המקוריות, הם רק נר"ן, דהיינו בינה וזו"ן, כי כתר וחכמה לקח עתיק, כנ"ל בתשובה קכ"ט. אמנם אחר דנפיק י' מאויר יש שם קומת ע"ב, שהיא חיה, אלא שאור החיה מתלבשת בכלי דבינה שהוא בחי' ל' דצל"ם, הנבחן לז"ת דבינה, כנודע, וכיון שבג"ר דבינה לא נעשה שום השתנות, ונשארת באור הבינה גם בעת גדלות, ע"כ נחשבת גם עתה רק לאור נשמה, כי אור החיה אינה מתגלית רק בז"ת דבינה, כנ"ל בתשובה קל"ב. ולפיכך אע"פ שיש שם אור החיה. מ"מ יש להבחין אותה שהם אינם רק נר"ן, כמבואר. (אלף שי"ב אות ל"ט. ומ"א ומ"ו ומ"ז).

 

קלד) הם ג' הבחינות, המכונות מל"צ דצלם, שאו"פ הוא צ' דצל"ם. ומקיף הא' הוא ל' דצל"ם. ומקיף עליון, הוא ם' דצל"ם. והם ג' בחי' בינה וז"א ומלכות, שאו"פ הוא זו"ן. ומקיף א' הוא ז"ת דבינה. ומקיף עליון הוא ג"ר דבינה. כמ"ש כאן באו"פ. גם המקיף עליון שהוא ם' נבחן לאו"א עלאין, ויוד דהויה, וחכמה, וע"ב, ובחינת חסדים מכוסים דהיינו אוירא דכיא, כי הי' לא נפיק מאויר שלה לעולם. ומקיף א' הקטן שנקרא ל' דצל"ם נבחן לישסו"ת, ולה' דהוי"ה, ומילוי ס"ג, ובינה, ולבחינת חסדים מגולים, דהיינו שבה נוהג ירידת הי' מאויר ואשתאר אור, דהיינו בחינת הארת חכמה בחסדים, כנודע, הנקרא חסדים מגולים. ואו"פ שהוא צ' דצל"ם נבחן לזו"ן. ולואו דהויה, ולמילוי מ"ה, ולדעת. כמבואר היטב לעיל בדברי הרב דף אלף ע"ה אות קכ"ז. וקל"ו. וקל"ז. עש"ה. ואין להאריך כאן. (אלף שי"א אות ל"ז ול"ח).

 

 

א' תפב           חלק י"ג לוח התשובות לענינים רישא ודיקנא דא"א

 

 

קלה) המילוי שבהוי"ה מורה על שיעור קומה שבפרצוף. שבמילוי ע"ב הוא קומת חכמה. וס"ג קומת בינה. ומ"ה קומת ז"א. וב"ן קומת נוקבא. והנקודות מורות על התיחסות כל מדרגה פרטית שבאותה הקומה, אל המקור שלה. כי כל קומה כלולה מע"ס, אמנם מבחינת עצמה אין שם אלא ספירה אחת, והשאר הוא רק מבחינת התכללות של הספירות העליונות ממנה ושל הספירות התחתונות ממנה, כנודע. ועל זה באות הנקודות על כל אות שבהוי"ה ובמילוי, להורות עליה מאיזה מקור בא שם אותה המדרגה המרומזת באות ההיא, אם הוא מבחינת עצמה, או מהתכללות העליונים, או מהתכללות התחתונים ממנה. (אלף שי"ג אות מ"א).

 

קלו) המילואים הם ג' שמות הויה במילוי יודין שבגי' ע"ב. וההפרש שבהם הוא רק בסדר הניקוד: והוי"ה דאו"פ אינו מנוקד רק ד' אותיות הפשוטות שבה בלבד, יוד עם חולם, וה"ר בצירי, ו' בקמץ, וה"ת בצירי. והוי"ה דאו"מ הא', מנוקדת בכל עשר אותיותיה, והניקוד של המילוי, שוה להפשוט שלו, ג' נקודות ביוד, וב' נקודות של צירי בה', וג' קמצין בואו, וב' נקודות צירי בהי תתאה. והוי"ה הג' דאו"מ העליון, הנה ד' אותיותיה הפשוטות מנוקדות בחולם צירי קמץ צירי כמו שאר הב' הויות, ושש אותיות של המילוי כולן מנוקדות בקמצין. (אלף שי"ג אות מ"ב מ"ג ומ"ד).

 

קלז) הניקוד חולם צירי קמץ צירי שבהויות הפשוטות, מורה על בחי' הארת כלים עצמם, כי הויה הפשוטה בלי המילוי, מורה על שורש המדרגה, שהוא בחינת עביות הדק דבחינת כתר, שעביות זו עוד אינה מספיקה לזווג עם אור העליון מבחינתה עצמה אלא צריכה לקבל אורותיה מעליון, והיא בחינת אור הנפש, כי אור הנפש מתלבש בכלי דכתר, ולפיכך הנקודות שבה הן כתנועת האותיות, חולם צירי קמץ
צירי: חולם מורה על חיה יחידה שבה, שאינם מתלבשים בכלים, דוגמת החולם שהוא ממעל לאותיות ולא בתוכם, כי האותיות הן הכלים. וצירי מורה על בחינת חו"ג שבבינה, בעת שהיא באחורים על חכמה, ולכן הם רק ב' נקודות: חסד, גבורה. אמנם בעת שמפסקת האחורים שלה ומזדווגת עם החכמה אז נבחנת בנקודת סגול, כי ב' נקודות עליונות מרמזות לחו"ב, דהיינו על הבינה שמזדווגת עם חכמה, ונקודה הג' מורה על הדעת המזווג אותם. ונמצא בשעה שאין עוד שם זווג דחו"ב ואין בה אלא חסדים מכוסים, הנה אין בה חו"ב אלא חו"ג, והם מרומזים בצירי, כנ"ל. וע"כ ה"ר מנוקדת בצירי, להורות שעוד אין בה זווג עם החכמה, כמבואר. ולפיכך הו' שבהוי"ה הפשוטה, מנוקדת בקמץ, שזה מורה על הקמיצו שבז"א, כי ו' היא ז"א, כנודע, וכיון שהוא צריך להארת חכמה ואין לו, כי אין עוד בבינה, כנ"ל, ע"כ נקודת הו' הוא עם קמץ. וה"ת מנוקדת ג"כ בצירי, כמו ה"ר, שמורה על החסדים מכוסים, כנ"ל. והנה נתבאר הניקוד של הויות הפשוטות שאין בהם רק הארת חסדים מכוסים, שהם בחינת הארת כלים.

 

ונודע שט' הויות אלו שבג' רישין הם מהתכללותם זה בזה, כי הג' רישין הם ע"ב ס"ג מ"ה, שבהתכללות זה בזה יש בכל אחד ג' הויות, וע"כ הם נבחנים: באו"פ, ומקיף, ומקיף עליון שאו"פ הוא מו"ס, ואו"מ הוא מוחא דאוירא, ומקיף עליון הוא גלגלתא. ולפיכך ג' הויות דגלגלתא כולם ע"ב, דהיינו במילוי יודין, וכדי להבחין בין מה שמבחינת עצמה, ובין מה שהיא לקחה מן התחתונים ממנה בדרך התכללות, באים ע"ז הנקודות, כי הוי"ה דא"פ שבה, שלקחה מהתכללות במו"ס, שהוא בחינת נפש, אין בה ניקוד אלא על אותיות הפשוטות בלבד, כי אותיות הפשוטות מרמזים על בחי' נפש, כנ"ל. והוי"ה הב' שלקחה מן ההתכללות שבאוירא, שהוא מקיף הא', מנוקד בכל עשר

 

 

חלק י"ג לוח התשובות לענינים רישא ודיקנא דא"א א' תפג

 

 

אותיותיה, כלומר גם באותיות המילוי שבה. כי המילוי מורה על המסך שבה המזדווג עם אור העליון, וכיון שכאן יש זווג, כי הוא בחינת המוחא דאוירא, ע"כ גם אותיות המילוי מנוקדות, שניקוד הזה מורה על זווג בבחינת עצמו כנ"ל. ועכ"ז אין ניקוד המילוי משתנה מניקוד הויה הפשוט, כי גם אותיות המילוי מנוקדות בחולם צירי קמץ צירי כמו הפשוט, שזה מורה על חסדים מכוסים, כנ"ל, ואו"פ שבמוחא דאוירא במקומה כבר יש בה זווג חו"ב פב"פ, והצירי מתהפך שם לסגול, כנ"ל, מ"מ כאן במקום הגלגלתא שהוא בחי' ם' דצל"ם שאינו מקבל חכמה, ע"כ אין חילוק בין הויה הפשוט למילוי שלה, וגם המילוי הוא בחולם צירי קמץ צירי המורה על חסדים מכוסים, כנ"ל.

 

והוי"ה הג' שבגלגלתא, דהיינו בחי' מקיף עליון שבה, הוא בחינת הגלגלתא עצמה, וע"כ אותיות המילוי שבה כולם מנוקדים בקמצין, כי הם מורים על בחינת הזווג שבה, שהוא בחינת כתר, וראש, ששם זווג דהכאה על העביות שבמסך המתנגד להתלבשות, ונודע, שלפי תוקף ההתנגדות להתלבשות שיש בראש, כן שיעור הקומה המתפשטת להתלבשות בגוף, וב' בחינות אלו נקראות קמץ פתח, כי כח ההכאה הנוהג בכתר נקרא קמץ, להיותו מקמץ האורות מלבא לכלל התלבשות, ובחינה השניה דהיינו ההתפשטות בגוף ממעלה למטה נקרא פתח מלשון פתיחות האורות לבא לכלל התלבשות. והם נבחנים לכתר חכמה, כי כתר הוא ראש ונקודתו קמץ, וחכמה היא בחינת התפשטות ממעלה למטה, וע"כ נקודתו פתח. ולפיכך כל אותיות המילוי שבהוי"ה זו הם בקמצין, להיותו בחינת כתר וראש. אבל אותיות הפשוט שבהוי"ה נקודתן כתנועות האותיות, שהם חולם צירי קמץ צירי, כי אינם מורים על בחינת המסך והזווג, אלא על בחינת הכלי עצמה, כנ"ל, וע"כ תנועתם כתנועת האותיות, שהם הארת כלים. (אלף שי"ג אות מ"ב מ"ג מ"ד).

קלח) המילואים דג' שמות שבאוירא, הם מילוי ס"ג, כי הוא בחינת ל' דצל"ם, הנבחן לס"ג ובינה, כנודע. והנקודות שבהם, הן דומות לג' הויות שבגלגלתא. לבד, שבמקום כל נקודת צירי, יש כאן נקודת סגול תמורתם: והוי"ה דאו"פ מנוקדים רק אותיות הפשוט בלבד, בחולם סגול קמץ סגול, אבל אותיות המילוי אין בהם שום ניקוד. והוי"ה דמקיף הא' מנוקד בכל עשר אותיות: בג' אותיות יוד בחולם, וב' נקודות סגול בב' אותיות ה"י, וג' קמצין בג' אותיות ואו. וב' סגלין בב' אותיות ה"י אחרונה. והוי"ה דמקיף עליון הוא כמו הויה הג' שבגלגלתא, מלבד שצירי מתהפך כאן לסגול.

קלט) שינוי אחד יש בנקודות דג' הויות דאוירא, שצירי שבהם מקבל צורת סגול, והוא מטעם הנ"ל בתשובה קל"ז, שסגול מורה על זווג חו"ב, בסוד דנפיק יוד מאויר ואשתאר אור, שזה נוהג באוירא ומו"ס, ולא בגלגלתא, וע"כ ההין שבגלגלתא שהם בבחינת ם' דצל"ם הם בצירי, אבל כל ההין שבמוחא דאוירא שהם מבחינת ל"צ דצל"ם, שהם בהארת חכמה ע"כ הם כלם בסגול. וע"כ הוי"ה דאו"פ, שהוא מהתכללות מו"ס בה, אין שם ניקוד רק בד' אותיות הפשוטות: י' בחולם, וה' בסגול, וו' בקמץ. וה"ת בסגול. דהיינו כמו בהוי"ה דאו"פ דגלגלתא, אלא הצירי נתהפך לסגול, מטעם הנ"ל. והוי"ה דמקיף הא' שהוא מבחינת עצמה, מנוקדות בה גם אותיות המילוי, כנ"ל בתשובה קל"ז, אלא בחילוק אחד, שכל צירי נתהפך לסגול, מטעם הנ"ל. וע"כ ג' אותיות יו"ד מנוקדות בחולם וב' אותיות ה"י מנוקדות בב' סגלין. וג' אותיות וא"ו מנוקדות בקמצין. וב' אותיות ה"י ג"כ בסגול. ומה שמילוי דוא"ו הוא ג"כ בקמצין, הגם שכאן יש הארת חכמה, והיה צריכה להנקד בפתחין. הטעם הוא, כי המוחא דאוירא הוא בחינת ס"ג, שוא"ו שבה נעשה כתר לז"א שהוא מו"ס, וע"כ מנוקדת עם קמץ כבחינת כתר, כמ"ש בתשובה קל"ז.

 

 

א' תפד        חלק י"ג לוח התשובות לענינים רישא ודיקנא דא"א

 

 

והוי"ה הג' שבה שהוא מקיף עליון שאינה מבחינתה עצמה אלא מהתכללות הגלגלתא, ע"כ מנוקדת כולה כמו הוי"ה הג' שבגלגלתא, אלא רק הצירי שתחת ההין נתהפך לסגול, כי זה כל ההבחן בין הגלגלתא, שהוא חסדים מכוסים ע"כ מנוקדת הבינה שהוא ה' דהוי"ה עם צירי, אבל מוחא דאוירא שהוא חסדים מגולים, ע"כ מנוקדות ההין בסגול. כנ"ל. וע"כ אותיות יו"ד מנוקדות בחולם וב' קמצין, ואותיות ה"י מנוקדות בסגול וקמץ. ואותיות וא"ו בג' קמצין. ואותיות ה"י בסגול וקמץ. כמבואר. (אלף שט"ו אות מ"ו).

קמ) הוי"ה דאו"פ שבה, אינו מנוקד אלא ד' אותיות הפשוטות: י' בחולם ה' בסגול, ו' בפתח, ה"ת בסגול. והוי"ה דמקיף א' מנוקד: ג' נקודות חולם באותיות יו"ד. וב' נקודות סגול באותיות ה"א, וג' פתחין באותיות וא"ו, וב' סגלין באותיות ה"א. והוי"ה דמקיף עליון, בג' אותיות יו"ד ג' פתחין, ובב' אותיות ה"א סגול פתח, ובג' אותיות וא"ו ג' פתחין, ובב' אותיות ה"א סגול פתח. (אלף שט"ז אות מ"ז).

 

קמא) הנה בג' הויות שבמו"ס יש בהם ב' שינוים על הג' דגלגלתא, א' בצירי שנהפך לסגול, שזה מורה על זווג חו"ב והארת חכמה כנ"ל. שזה לא היה בגלגלתא, וע"כ נקודתן של הההין בצירי, וכאן שנוהג הארת חכמה נקודתן בסגול. ושינוי ב' הוא שהקמצין שיש בג' השמות דמוחא דאוירא נהפכו כאן לפתחין. והוא מטעם הנ"ל, שקמץ הוא בחינת כתר ופתח הוא בחינת חכמה, וע"כ הקמצין שבמוחא דאוירא המורים על בחינת כתר, נהפכו כאן לפתחין לבחי' חכמה. (אלף שט"ז אות מ"ז).

 

קמב) כי הם בחינת זכר ונקבה שיצאו על ב' מיני מסכים, שהזכר הוא מרשימו דהתלבשות, והנקבה היא מרשימו דעביות, שהם שניהם קבלן קומתם בשוה בפה דעתיק. ואינם יוצאים זה מזה עי' לעיל
בתשובה קכ"ח (אלף שי"ז אות נ"א ואות נ"ה).

 

קמג) סתם בוצינא דקרדינותא הכוונה היא על גבורה דעתיק המתלבשת במו"ס, הנמשכת ממלכות דצמצום א' הגנוזה בראש דעתיק. וע"כ היא נחשבת לשורש כל הגבורות שבעולמות, כי כל הגבורות דאבי"ע כולם הם מצמצום ב' שהם ענפים של מלכות דצמצום א' כנודע. (אלף שי"ט אות נ"ח).

 

קמד) עי' לעיל בתשובה קמ"ג.

 

קמה) קומת ע"ב היוצאת על מלכות דצמצום א', שהיא קומת או"א דנקודים, שנתבטלה בעת שביה"כ, הוא הנקרא אלף עלמין דחתימין בעזקא, כי עזקא הוא בחינת ם' דצל"ם הסותם את ג"ר דע"ב מבחינת חכמה, ומתקן אותה בבחינת חסדים מכוסים, כנודע. ונמצא שמחמת התיקון דם' דצל"ם, שנעשה על המוחין, נחתמה ונגנזה קומה זו דאו"א דנקודים, הנקראת אלף עלמין. והם נקראים כן מטעם הכתוב ואאלפך חכמה וכו'. (אלף שכ"ג אות ס"ה).

קמו) עזקא הוא ם' דצל"ם, שפירושו ד' מוחין חו"ב חו"ג, כי אין זווג בחו"ג להמשיך הארת חכמה אל הבינה, ונחשבים לב' מוחין, וה"ס הם' סתומה דלםרבה המשרה הבאה במסורה. וזה נוהג רק בג"ר דמוחין, הנקראים או"א וי' דהוי"ה, אבל בו"ק דמוחין, שהם ישסו"ת וה' דהוי"ה, הם נבחנים לג' מוחין, משום שחו"ג נחשב בהם למוח אחד, מחמת שמזדווגים יחד להמשיך הארת חכמה אל הבינה, וע"כ הם נקראים ל' דצל"ם, דהיינו ג' מוחין: חב"ד, שבכל אחד יוד, הוא בגימטריא ל'. כנ"ל בדברי הרב דף א' ע"א אות קכ"ז וקל"ו וקל"ז (אלף שכ"ג אות ס"ה).

 

קמז) קרומא דאוירא, הוא בחי' המסך

 

 

חלק י"ג לוח התשובות לענינים רישא ודיקנא דא"א א' תפה

 

 

המבדיל בין חסדים מכוסים לחסדים מגולים, הנקראים מים עליונים ומים תחתונים, אשר בראש נקרא קרומא דאוירא, ומבדיל בין גלגלתא המתוקנת בם' דצל"ם, דהיינו בחסדים מכוסים, שהם מים עליונים. לבין אוירא ומו"ס, המתוקנים בל"צ דצל"ם, דהיינו בחסדים מגולים, שהם מים תחתונים. וכן הפרסא שבגוף הוא מבדיל בין החג"ת עד החזה, שהם בחי' ם' דצלם, וחסדים מכוסים. לבין מחזה ולמטה, שהם בחינת ל"צ דצל"ם וחסדים מגולים. וזה נוהג בראש וגוף דכל הפרצופים. וטעם הדבר הוא, כי בהיות ם' דצל"ם בחינת חסדים מכוסים, אינו שולט עליה כח המסך שבפה דעליון, ואינו ממעט אותה כלום וע"כ היא נחשבת עוד כמדת העליון בלי שום מיעוט, וע"כ נקראת מים עליונים, כי עדיין לעליון היא נחשבת. אבל ל"צ דצל"ם שהם חסדים מגולים, דהיינו שצריכים להארת חכמה, הנה כבר שולט עליהם מסך דעליון המוציא אותם לחוץ ממדרגתו לבחינת תחתון, וע"כ נקראים מים תחתונים. וכח המסך דעליון עצמו נבחן לרקיע המבדיל ביניהם, בדומה לקו העקום שבא', החוצה, ומבדיל בין י' עלאה לי' תתאה. (אלף שכ"ז אות ע"ב).

קמח) אי אפשר שימשכו אורות חדשים באצילות, דהיינו בחינה יתירה במשהו על מדת המוחין הקבועים שבהם, הנקרא תוספות מוחין, זולת ע"י עלית א"א והתכללותו בעתיק, וכן כל תחתון בעליון שלו. אשר אז נמשך בחינת מקיף החוזר לראש דא"א, להיותו נכלל בזווג שבפה דעתיק, ששם משמשת מלכות דצמצום א', אשר עליה מתגלה הקומה דע"ב המגולה, שפירושו, שאין הג"ר דמוחין מכוסים בתיקון דם' דצל"ם הנקרא עזקא, שהוא שוה לקומת או"א דנקודים.

ונודע, שכל יציאת המוחין דא"א, הם ע"י התכללותו דא"א בפה דעתיק, ונמצא מקבל שם בחינת ע"ב המגולה, הנקרא מקיף חוזר, אלא בשובו למקומו הוא מתתקן
בצל"ם, שג"ר דמוחין מתלבשים בם', המכסים ודוחים חכמה, ונמצא קומת ג"ר דע"ב שקבל בפה דעתיק, יוצאים לחוץ ממנו בבחינת מקיף, והאו"ח המלביש לאלו המוחין שיצאו לחוץ, יוצאים ג"כ לחוץ מראש בבחינת שערות רישא ודיקנא. וכן הוא תמיד, שבשעה שא"א עולה ונכלל בעתיק, הוא מקבל שם בחזרה את מקיף חוזר לפנימיותו, וכן הלבושים שלו, שהם השערות רישא ודיקנא שיצאו לחוץ מראש, נמצאים אז שחוזרים ונכנסים לפנימיות הראש, ואז הם נכללים במלכות דצמצום שבפה דעתיק, ונעשים לבחינת מ"ן דא"א, שמה, ואו"ח היוצא עליהם, מלביש שוב את קומת הע"ב הגלוי כמו בפעם הא', ואח"כ כשא"א יורד עם המוחין ההם למקומם, חוזר ונתקן בצל"ם, ונמצא בחינת הג"ר דמוחין מוכרחים לחזור ולהסתלק בסוד מקיף חוזר, וכן השערות חוזרים ומסתלקים ויוצאים לחוץ מהראש בבחינת כלים חיצונים ומקיפים.

הרי ששערות רישא ודיקנא הם משמשים לבחינת מ"ן לא"א, דהיינו בעת עליתו להכלל בזווג דפה דעתיק, נכנסים אז השערות ונעשים לבחינת מ"ן לקומת ע"ב המגולה, שעי"ז הם חוזרים ומלבישים לע"ב המגולה, כמו בפעם הראשון, דהיינו בתחילת אצילותו דא"א, כנ"ל. ועי' בהסתכלות פנימית כאן, שנתבאר זה באורך. (אלף שע"ו אות קע"ב).

 

קמט) תיקון הח' דדיקנא ותיקון הי"ג, שהם השערות דיקנא דשטח עליון ותחתון שלה, הארוכים עד החזה ומלבישים בבחינת מקיפים על חג"ת דא"א עד החזה, הם נקראים מזלא. ופרצוף או"א המלבישים את חג"ת דא"א לפנימיותם, הם נכללים ג"כ בב' המזלין מבחינת המקיפים, כלומר, ששערות אלו משמשים לאו"א בבחינת מקיפים כמו שמשמשים לא"א וזהו שאמרו, שאו"א במזלא אתכללילו. (אלף שע"ז אות קע"ג).

 

 

א' תפו            חלק י"ג לוח התשובות לענינים רישא ודיקנא דא"א

 

 

קנ) אין הכוונה על מוחין הקבועים שבאצילות, דהיינו בעת שאו"א מלבישים לחג"ת דא"א והם בקומת ס"ג, כי אז אין הם צריכים למזלא שיהיה להם למ"ן, כי הם מזדווגים על המ"ן של עצמם, שהוא מבחינת צמצום ב', כנודע. אלא הכוונה היא בעת עלית הפרצופים לתוספות מוחין, שאינם נמשכים אלא מע"ב המגולה, כנ"ל בתשובה קמ"ח ע"ש. שאז עולה א"א לג"ר דעתיק, ואו"א לג"ר דא"א, ואז אין המסך ועביות דאו"א עצמם מספיק למ"ן, להיותם מבחינת מלכות דצמצום ב', ואין ע"ב המגולה יוצא, אלא ע"י מ"ן דמלכות דצמצום א', כנודע, ולכן הם צריכים למ"ן דדיקנא, שמקור עביותם הם מבחינת עביות מלכות דצמצום א'. וענין זה נעשה על ידי העליה עצמה, כי אז מקבל א"א ע"י עליתו לג"ר דעתיק, את הקומה דמקיף חוזר, והשערות נכנסים שוב לראש, ונעשים לפנימים, נמצא שגם המזלין שהם מקיפים דחג"ת דא"א, נכנסים ג"כ לפנימיות חג"ת שלו, ואז יכולים או"א לשמש עם השערות אלו של המזלא לבחינת מ"ן, להמשיך מקומת ע"ב המגולה. כי כמו שהמזלין משמשים לאו"א בבחינת הקביעות שבהם לכלים מקיפים, כנ"ל בתשובה קמ"ט, כן בעת עליה המה נעשו להם לפנימים ויכולים לשמש במ"ן שלהם. ועי' כל זה בהסתכלות פנימית כאן, שנתבאר שם באורך. (אלף שע"ז אות קע"ג).

 

קנא) הנה שערות דיקנא הם נמשכים מהארת מו"ס, כנ"ל בתשובה כ' ע"ש. אמנם ב' הרישין: גלגלתא, ומו"ס, כלולים זה מזה, ונמצא שמו"ס עצמו כלול ג"כ מגלגלתא, באופן שיש במו"ס ב"פ ע"ס: ע"ס דגלגלתא, וע"ס דמו"ס, ושניהם צריכים להגלות בדיקנא. אמנם מע"ס דמו"ס אינם יכולים להתגלות, כי אם מבינה ולמטה דהיינו מבחינת ל' דצל"ם שהיא בחי' בינה, שממנה באים כל המוחין, אחר דנפיק הי' מאוירא ואשתאר אור, אבל מבחינת חכמה
עצמה, אינם יכולים לקבל, כי היא מתוקנת בם' דצל"ם וגנוזה שם בסוד אלף עלמין דחתימין בעזקא. ונמצא שלא יש מע"ס דמו"ס אלא ח' ספירות מבינה ולמטה. ומן ע"ס דגלגלתא הכלול במו"ס אין מגיע אל הדיקנא זולת ה"ס, מחסד עד יסוד, וחסד כלול במזל הח'. והטעם הוא, כי מגלגלתא שהיא בחינת ם' דצל"ם, אינם יכולים לקבל אלא ו"ק לבד, להיותה מתוקנת בעזקא. כנודע. וע"כ המה רק י"ג תיקונים ולא עשרים כי לא יש בהם אלא ח"ס מח"ס וה"ס מגלגלתא. (אלף שצ"א אות קצ"ו).

 

קנב) נודע שכל בחינת תוספות מוחין היוצאים באצילות, אינם יוצאים זולת על המ"ן דשערות דיקנא, כנ"ל בתשובה קמ"ח וקמ"ט, כי המה הם השיורין ממלכות דצמצום א' שנשתירו בא"א, שהוא יכול להכלל על ידיהם במלכות שבפה דעתיק, שהוא מצמצום א', שזולתם אין בא"א אלא מבחינת מלכות דצמצום ב', שאין לה יחס עם מלכות שבפה דעתיק, כנודע, ונמצא שכל המוחין היוצאים באצילות הם מבחינת שערות דיקנא, וכל התיקונים תלוים בה. והנה כמו שיצאו השערות בתיקון הראשון, לא היו ראוים לזווג כלל, כי היו לגמרי מבחינת מלכות דצמצום א', שהיא אינה מקבלת שום זווג באצילות, מחמת גניזתה ברדל"א, ולפיכך הם צריכים למיתוק במדת הרחמים, כי אז הס ראוים לעלית מ"ן ולהמשיך ממוחין דע"ב המגולה, כמה שאפשר גם בפרצופי אצילות.

ועל המיתוק הזה דמלכות דצמצום א' שבתיקון הא' דדיקנא, סובבים כל תיקוני דיקנא כולם, שח' תיקוני דיקנא הראשונים, הם המיתוקים של המלכות מיחס המו"ס. וה' תיקונים האחרונים, הם מיתוקים של המלכות מיחס הגלגלתא הכלול במו"ס.

 

ונודע, שאחר גילוי תיקון הא' לא נתקנו על ידה, אלא בחינת מארי תריסין, שהיא בחינת בינה, אבל בחי' זו"ן שבהם,

 

 

חלק י"ג לוח התשובות לענינים רישא ודיקנא דא"א א' תפז

 

 

לא קבלו שום תיקון, וע"כ נמשך בעולם היצירה ועשיה מארי דיבבא ומארי דיללה. ונמצא שעיקר המיתוקים צריכים לבחינת זו"ן אלו, ונודע שכל תיקוני הזו"ן הם ע"י עיבור במעי בינה, ואינו נשלם זולת ע"י ג' עיבורים ולידות, כמ"ש בחלק י"ב, ותדע ששורש כל אלו ג' עיבורים הם מכאן.

 

כי תיקון הבי דדיקנא, שהוא שערות השפה העומדים בסוף לחי העליון, שהוא בינה, נבחן לבחינת עיבור א' דזו"ן אלו, שלא קבלו תיקונם בתיקון הא' דדיקנא, וז"ס התפשטות השערות דתיקון א' שהוא מצר הזקן, עד לרישא דפומא, שהוא בחינת לחי עליון שהוא בינה, כי זו"ן דמלכות דצמצום א', שבמצר הזקן, עלו לבינה בבחי' עיבור א'. והנה תיקון הב', הוא השגת ו"ק דעיבור. ואח"כ בתיקון הג', שהוא אורחא עלאה תחות חוטמא, קבלו שם רוחא דחיי מחוטמא, שהוא בחינת ג"ר דעיבור א'.

 

ואחר שנשלמו בו"ק וג"ר דעיבור, שהם כל הנרנח"י דעיבור הזה, נולדו ובאו למקומם, דהיינו בלחי התחתון במקום שפה תתאה, ומתחילה נגלה שם ו"ק שהם אורות ג"ר, הנקרא תיקון ד' דדיקנא, שהוא שבולת הזקן. ואח"כ נגלה הג"ר, שהוא תיקון ה', דהיינו אורחא תתאה שבאמצע שבולת הזקן, וג"ר אלו נבחנים לעיבור ב', כי הם ג"ר דרוח, הבאים בעיבור ב' אחר ב' שנים. כנודע בז"א דאצילות, ומן התחתון ילמד העליון. באופן שתיקון הד' הנקרא שבולת הזקן, הוא בחינת נ"ר דרוח, הנקנה בב' שנים דיניקה, ותיקון ה' הוא בחינת עיבור ב' שלאחר ב' שנים דיניקה, שעל ידו קונה ג"ר דרוח, והשלמת עשרה כלים כמבואר בז"א באצילות.

 

ולאחר שנשלם בו"ק וג"ר דרוח, שהוא בחינת השלמת כלים, הגיע זמנו לעיבור ג' דגדלות, וזהו ג"כ בב"פ, דהיינו בתיקון הששי ותיקון השביעי שבתיקון הו' קונה ו"ק דגדלות, שהוא התיקון דהתרחבות הזקן
בב' הצדדים הנמצאים תחת תיקון הא', שמתחילה מתפשטים עד רישא דפומא, שזהו בחי' העיבור בבינה, שהיא שפה עלאה, ואח"ז חוזרים ויורדים ללחי התחתון, שהוא בחינת הלידה, כמ"ש בזוהר, (עי' באו"פ דף אלף תט"ז ד"ה וז"ש) ואח"כ מקבל ג"ר דגדלות בתיקון הז', שהוא הארת ב' תפוחין קדישין דאתפנו משערות, שהוא בחינת המוחין וג"ר דכללות הדיקנא, בבחינת באור פני מלך חיים כמ"ש בזוהר.

 

ואחר שנגלו כל המוחין ע"י ג' עיבורים הנ"ל, ונגמרו כל המוחין דדיקנא בתיקון הז' כנ"ל, נגלה עתה תיקון הח' דדיקנא, שהוא בחינת שבחא דשערות דיקנא, כלומר, כי עתה מקבלים עצם השערות דיקנא כל השבח הגדול של כל המוחין שנגלו עם הז' תיקונים ראשונים, ונתפשטו ע"כ השערות לרחבם ולארכם עד החזה, כי בחינת העביות דמלכות דצמצום א' נשאב מתיקון ח' הזה לגמרי, מכח ג' עיבורים הנ"ל, ונזדככו ונעשו כמו בחינת השערות דשפה עלאה, המתפשטים מבחינת בינה. וע"כ הוא נקרא בשם מזל, כי תיקון הזה מקבץ בתוכו כללות כל ז' התיקונים להשפיע לתחתונים ממנו. ונקרא מזל עליון, מטעם שנבחן כמו בחינת שערות דבינה שהיא בחינת העליון.

 

והנה עתה נגמר כל תיקונם של השערות דיקנא הבאים מחלק המלכות דצמצום א', המיוחסים לבחינת חכמה דמו"ס, אמנם השערות דיקנא המיוחסים לבחינת גלגלתא שבמו"ס, עדיין לא קבלו שום תיקון בח' תיקונים הנ"ל. ותחלת תקונם מתחיל עתה בתיקון הט', כי עתה יצאו ונצמחו השערות מבחינת הגלגלתא שבמו"ס, ועלו ונתערבו תוך השערות דבינה שבשטח העליון דדיקנא, ונתמתקו שם בבינה במדת הרחמים שבה, כנ"ל בתיקון ב', שקבלו בזה בחינת עיבור א' שלהם. ואחר שנגמר עיבורם שם, נולדו וירדו למקומם, שהוא הגרון שמתחת הלחי התחתון, ויש בזה ב' תיקונים, יוד, וי"א,

 

 

א' תפח           חלק י"ג לוח התשובות לענינים רישא ודיקנא דא"א

 

 

כי הגם שנתערבו בשטח העליון דדיקנא בבחי' בינה, מ"מ לא נעלם מהם בחינתם עצמם לגמרי, שהיא בחינת מלכות דצמצום א', וע"כ נבחן בהם בחינת בינה ובחינת מלכות: ובחינת בינה שבהם, היא תיקון הי' ובחינת מלכות שבהם, היא תיקון הי"א.

והנה מעיבור א' הזה אין בהם אלא בחינת ו"ק, ועתה הם צריכים לעלות ולקבל בחינת ג"ר, אמנם נודע ששערות דבחינת כתר דמו"ס, אינם יכולים לקבל ג"ר מהארת חכמה, כי בחינת הגלגלתא הם חסדים מכוסים. כנ"ל. ולפיכך המה מקבלים רק בחינת אוירא דכיא, הנוהג בהארת גלגלתא, והארה זו שמקבלים היא תיקון הי"ב דהיינו פה דאתפני משערות. ויותר מזה אינם ראוים לקבל.

ותיקון הי"ג, הוא כל שטח התחתון דדיקנא, דהיינו כללות השבחא דד' הקודמים, שקבלו אלו השערות דבחינת גלגלתא שבמו"ס, ובשבח הזה קבלו כח התפשטות לארכם ולרחבם עד החזה. וע"כ נקרא זה התיקון בשם מזל תחתון כי כמו שתיקון הח' מקבל ומתפשט מבחינת השבח שבז' תיקונים הקודמים לו, ונקרא משום זה מזל עליון, כן תיקון הי"ג מקבל ומתפשט מבחינת השבח שבד' תיקונים הקודמים לו, וע"כ נקרא מזל תחתון. אמנם גם מזל העליון משפיע מן הח' תיקונים שבו אל מזל התחתון, וע"כ נבחן המזל תחתון שהוא מקבל מכל י"ב תיקוני דיקנא. (באו"פ מדף אלף צ"ה אות ר"ה עד סוף החלק).

 

קנג) כי השערות, מתחלקים ג"כ על מל"צ כמו הכלים הפנימים, ובחינת ם' דשערות יצאה למעלה על הגלגלתא, שהיא בחינת ם' דכלים פנימים, ובחינת ל"צ דשערות יצאו בבחינת שערות דיקנא בהארת מו"ס, שהוא בחינת צ' דכלים פנימים. ועי' לעיל בדף אלף תשובה כ'.

קנד) מזלא, הוא מלשון הכתוב יזל מים מדליו, שהוא לשון השפעה. ולפי שתיקון
הח' הוא הכולל של ז' תיקוני דיקנא הקודמים לו, ע"כ הוא ראוי להשפעה ונקרא מזל. וכן תיקון י"ג הוא כלל השלימות שבד' תיקונים הקודמים לו, וגם הוא ראוי להשפעה וגם הוא בקרא מזל. אלא שמזל הח' להיותו כללות השלמות שבז' תיקונים עליונים דחכמה נקרא מזל עליון. ומזל הי"ג להיותו כללות השלמות שבד' תיקונים התחתונים הנמשכים מגלגלתא ע"כ נקרא מזל תחתון. (אות רי"ב).

 

קנה) הי"ג שמות דמה"ר שבמיכה מורים על י"ג תיקוני דיקנא מבחינת עמידתם בא"א, דהיינו מצד המתקן והמשפיע אותם לתחתונים, וי"ג שמות דמדה"ר שבתורה, הם על קבלתם של התיקוני דיקנא בז"א ובתחתונים.

 

תיקון א' שהוא מצר הזקן, נקרא במיכה בשם "מי אל כמוך" על שם הארת עתיק המקובל שם ממטה למעלה, שאין דומה לו בכל אצילות, והוא כי שם מגולה עצם המלכות דצמצום א' כמות שהיא בעתיק. אבל בתורה נקרא שם "אל" שפירושו תקיף יכול, מפני שאין הארתו מתפשטת ממעלה למטה, ונפקין מיניה ביצירה ועשיה מארי דיבבא ומארי דיללה, ומתגלה בהם תוקף הדינים.

 

תיקון ב', שהוא השערות שבשפה עלאה, שגם השערות דמצד הזקן עלו ונתערבו בהם, נקרא במיכה בשם "נושא עון" כי השפה עלאה מקום בינה הוא, ונקיה מכל דין ועביות, אלא מפני עלית השערות דמצר הזקן שמה, נתמעטה גם הבינה בסבתה ויצאו שערות במקום בינה, וע"כ נקרא עון, כי ישר הוא מבחינת עצמו, אלא נתעוות מחמת עלית המלכות אליו. אמנם הבינה עשתה זה, כדי להמתיק את המלכות במדת הרחמים שלה, ולתקנה לזווג, ולשם זה היא נושאת בקרבה העון. וע"כ נקרא נושא עון. וזכור שבחינת הצמצומים ודינים שבבחי' בינה נקראים עון, אבל בחינת

 

 

חלק י"ג לוח התשובות לענינים רישא ודיקנא דא"א א' תפט

 

 

הדינים שבמלכות נקראים פשע, כי היא מצומצמת מחמת עצמה. אבל בבינה אינם מחמת עצמה, אלא מכח עלית המלכות אליה, והיא מעוות בעלמא. ובתורה נקרא בשם "ורחום" כי תיקון הזה, הוא מקור הרחמים שבבינה, כמ"ש חז"ל כנשר הזה שהוא רחמני על בניו, ואומר מוטב שיכנס החץ בי, ואל יכנס בבני. כי על כן הבינה מקבלת את המלכות לתוכה, ונעשתה מצומצמת על ידה, כדי שיגיע בזה תיקון אל הזו"ן שהם בניה, כי מכשירה בזה לקבל הזווג ולגלות כל המוחין דז"א. וע"כ נקרא תיקון זה רחום, כי היא נושאת העון בשביל הרחמים על הזו"ן.

 

תיקון ג' שהוא אורחא דתחות ב' נוקבי חוטמא דאתפני משערות, נקרא במיכה בשם "ועובר על פשע" כי ע"י רוחא דחיי דנשיב מב' נוקבי חוטמא, יוצאים הדינים מבחינת שערות השפה ומקבלים שוב הארת ג"ר, בבחינת רוחא דחיי, כי חיה היא חכמה כנודע, ואע"פ שטהרת הדינים אלו נעשה רק בבחינת שערות דבינה, הנקראים עון, מ"מ מגיע הטהרה גם לשערות דמלכות שבאו ממצר הזקן ונתערבו שם, שהם נקראים פשע, והוא, מטעם היותה מעורבת שם ואין לה הכר בפני עצמה. ולכן נקרא תיקון הזה בשם ועובר על פשע, כי עובר ומטהר גם הפשע שאינו ראוי לטהרה מבחינת עצמו, להיותו מלכות דצמצום א' שעליה היה עיקר הצמצום. ובתורה נקרא בשם "וחנון" שפירושו עושה חסד חנם, ואע"פ שאינו הגון ואינו כדאי, שהכוונה ג"כ על בחינת הפשע המעורבת שם שאינה הגון ואינה כדאי להשגת רוחא דחיי, מ"מ נעשה עמה החסד שתקבל אותו אגב עירובה בשערות הבינה, כנ"ל.

 

תיקון ד' שהוא בירור השערות דמלכות, שנתערבו בהשערות דשפה עלאה וירידתם משם לתחת השפה תתאה, הנקרא שבולת הזקן, נקרא במיכה בשם "לשארית נחלתו" כי הוברר שארית משערות דשפה עלאה,
וניכר שאינם מבחינת בינה לגמרי כמו השערות דשפה עלאה, שיוכלו לקבל מהזווג שבהם, וע"כ הוכרחו לרדת למקום המלכות שהוא השפה תתאה שבלחי התחתון, ונעשה עליהם הזווג במקומם בבחי' ו"ק בחוסר ג"ר. ואע"פ שעתה נתמעטו מג"ר ע"י תיקון זה, מ"מ הוא הכנה טובה לתיקון ה' כמ"ש להלן. ובתורה נקרא "ארך אפים" שהוא כולל ג"כ את תיקון הה' כמ"ש לפנינו.

 

תיקון ה' שהוא המשכת הרוחא דחיי מארחא דשפה עלאה, לשבולת הזקן שבשפה תתאה, נקרא במיכה בשם "לא החזיק לעד אפו" שפירושו כי אע"פ שנגלה בחינת אף ודינים ע"י בירור השערות דמלכות מתוך שפה עלאה וירידתם לשפה תתאה, כי חזרו לבחינת חסרי ג"ר, מ"מ לא החזיק שם האף הזה, אלא שחזר והמשיך בחינת ג"ר ורוחא דחיי גם לשפה תתאה. ובתורה נקרא תיקון הזה ביחד עם תיקון ד' הנ"ל, בשם "ארך אפים" שפירושו: מאריך אפו וגבה דיליה. כלומר, שאע"פ שבתיקון ד' האריך אפו, כי חזר ונגלה האף בשערות דמלכות, מ"מ גבה דיליה, כי אח"כ המשיך הרוחא דחיי גם לשפה תתאה וחזר בהם הג"ר כמקודם. ואדרבא כי עתה נתתקנו ביותר, כי בתיקון ג', הגם שעבר על הפשע, ובטהרו גם השערות דמלכות, אמנם זה היה משום שלא ניכרו שמה, כנ"ל, אבל עתה אחר שירדו למקומם, ועכ"ז הגיע להם הרוחא דחיי, הרי תיקונם קבוע, כי נעשה התיקון בבחינתם עצמם.

 

תיקון ו' שהוא התרחבות הזקן בזויות דלחי התחתון, נקרא במיכה בשם "כי חפץ חסד הוא" שהוא המשכת חיי דנשמתא בתיקון זה מג"ר דבינה כי ג"ר דבינה ה"ס כי חפץ חסד הוא, שפירושו שחפצה ומשתוקקת אחר חסד ולא אחר חכמה, כנודע. ובתורה נקרא בשם "ורב חסד" כי רב הוא לשון גדלות, ומורה על בחינת חסדי הבינה שהם בחינת גדלות וג"ר. שהם נקראים ו"ק דגדלות. כנודע.

 

 

א' תצ             חלק י"ג לוח התשובות לענינים רישא ודיקנא דא"א

 

 

תיקון ז' שהוא ב' תפוחין קדישין דאתפני משערות, בסוד באור פני מלך חיים, נקרא במיכה בשם "ישוב ירחמנו" ונקרא כן, להורות שאין הארת הפנים הזה לתחתונים נוהג תדיר, אלא רק בשעה שהתחתונים הם כדאים לקבל אור הגדול הזה, כמ"ש בזוהר, הה"ד ישוב ירחמנו. ישוב, מכלל דזמנין טמירין וזמנין מתגלין ע"ש. ובתורה נקרא התיקון הזה בשם "ואמת" כי בהתגלות אור הגדול הזה דב' תפוחין קדישין למטה מתגלה אז אמיתיות השגחתו יתברך לתחתונים.

 

תיקון ח' שהוא התרחבות הזקן בכל השטח העליון דדיקנא, והתארכותו עד החזה, נקרא במיכה בשם "יכבוש עונותינו" שפירושו שכובש ומחזיק לאלו השערות דבינה, שהעביות שבהם נקראים עונות כנ"ל, כדי להרחיב על ידיהם מדת החסדים לתחתונים בבחינת מעיין דלא פסיק, כי ע"כ נקרא ג"כ תיקון הזה בשם "מזל עליון" כי הולך ונוזל השפע שבהם לתחתונים, ובתורה נקרא בשם "ונוצר חסד" שיש לו ג"כ אותו הפירוש, כי הוא נוצר החסד שיושפע תמיד לתחתונים. ע"י תיקון זה הנ"ל.

 

תיקון ט' שהם השערות הקטנים היוצאים ומתערבים בין השערות הארוכים דשטח עליון דדיקנא, נקרא במיכה בשם "מצולות ים" כי השערות החדשים שיצאו מבחינת כתר הכלול במו"ס, שהם בחינת מלכות שעדיין לא קבלו שום מיתוק במדת הרחמים, יצאו עתה ונתערבו ונצללו בשערות דבינה שבשטח עליון דדיקנא, ונתמתקו בהם, וע"כ נקראו מצולות ים, כי המה נצללו בבינה, שנקראת ים. ובתורה נקרא התיקון הזה בשם "לאלפים" כי ע"י גילוי המיתוק הזה דמצולות ים הנ"ל נעשה בשערות אלו הסגולה שיתגלה על ידיהם האלף עלמין דחתימין בעזקא. ולכן נקרא לאלפים.

תיקון י' ותיקון י"א, שהם יציאת השערות מבחינת עירובם בשטח העליון דדיקנא, וביאתם למקומם שהוא בגרון תחות דיקנא, נקרא במיכה בשם "תתן אמת ליעקב" "חסד לאברהם" כי ע"י עירובם בבינה נמצאים נכללים בהם ב' בחינות, שהם בחינת בינה ובחינת מלכות. ובחינת הבינה שבהם, שהיא המקבלת הזווג, נקרא חסד לאברהם, שעליה מתגלים החסדים, ובחינת המלכות שבהם, העומדת לבחי' חימום להעלאת מ"ן, נקרא תתן אמת ליעקב, כי ע"י כך מתגלים המוחין הגדולים מאמיתיות השגחתו יתברך. ובתורה נקרא התיקון הי', שהוא בחינת בינה שבהם, בשם "נושא עון" כי העביות דבינה נקרא בשם עון, כנ"ל ותיקון הי"א, שהיא בחינת מלכות שבשערות, נקרא בשם "ופשע" כי בחינת עביות דמלכות נקראת פשע, כמ"ש לעיל.

 

תיקון י"ב שהוא הפה דאתפני משערות, נקרא במיכה בשם "אשר נשבעת לאבותינו" כמו שפרשו בזוהר, דבהאי אתרחיצו אבהתנא לאתלבשא בהאי רוחא. כי תיקון הזה נמשך מבחינת רוחא דכיא דגלגלתא הנמשך לפומא, וע"כ אתפני משערות, ומכאן מקבלים ג"כ או"א דאצילות, וע"כ נקרא אשר נשבעת לאבותינו. ובתורה נקרא תיקון זה בשם "וחטאה" כי תיקון, זה מספיק לגמרי בשביל או"א, אבל לא לבחינת ז"א שהוא אינו יכול לקבל ממנו כל שלמותו, משום שהוא צריך להארת חכמה, כנודע. וכיון שהתורה מדברת בז"א, כמ"ש לעיל, ע"כ נקרא וחטאה, כלומר שהפשע נמתק לחטאה, אבל לא לגמרי.

 

תיקון י"ג, שהוא שטח התחתון דדיקנא, נקרא במיכה בשם "מימי קדם" כי תיקון הזה הוא כללות המקובץ מכל הדיקנא, כי הוא מקבל מכל י"ב תיקונים הקודמים ומשפיע אותם לתחתונים שע"כ נקרא בשם מזל תחתון כנ"ל, לכן נקרא בשם ימי קדם, כי שורש הדיקנא הוא בחינת מלכות

 

 

חלק י"ג לוח התשובות לענינים רישא ודיקנא דא"א א' תצא

 

 

דצמצום א'. ובדומה לעתיק וא"ק, שספירותיהם נקראים ימי קדם מאותו הטעם, שעל בחי' המלכות שלהם אין עוד זווג מא"א ולמטה, ואינה נמצאת בכל אבי"ע, שמשום זה נקראות הספירות שלמעלה מא"א בשם ימי קדם, וכן הוא הדיקנא. ובתורה נקרא תיקון זה בשם "ונקה" פי ע"י כללות התיקונים המקובלים בו והשפעתם לתחתונים, נעשה מלכות דצמצום א' נקיה מכל בחינת צמצום ודין. ע"ד שאמרו בזוהר א"ס לא נחית יחודיה עליה עד דיהבינן ליה בת זוגיה.

 

קנו) עי' לעיל תשובה קנה.

 

קנז) שאלה. איך מתבארים י"ג הספירות פנימים ומקיפים דדיקנא בהשואה לי"ג תיקוני השערות דדיקנא לפי מקומם וסדר יציאתם.

 

קנז) תשובה: יש כאן שלשה סדרים מיוחדים, שאין להשוותם זה אל זה. סדר א' הוא י"ג הספירות דמקיפי דיקנא, שבו מלכות למעלה מכולם, ובינה למטה, וזהו מבחי' חכמה דמו"ס. ומבחינת כתר דמו"ס יסוד למעלה וחסד למטה. וזהו תכף עם יציאתם בבחינת מותרי מוחא מראש דא"א מטרם שקבלו שום אור, או מה שנשאר מן הספירות שלא נתקנו בי"ג הפנימים שהם נשארים ג"כ בלי אור ועומדים בבחינת מקיפים. שמשום זה כל היותר עב הוא יותר למטה, ונמצא מלכות הזכה מכולם שהיא למעלה מכולם וכו' כנ"ל תשובה פ"ג ע"ש. ואחר זה התחילו הזווגים שהם התיקונים להתתקן לאט לאט על סדר המדרגה: בעיבור, וקטנות, וו"ק דגדלות, וג"ר דגדלות, על הסדר שנתבאר לעיל תשובה קנ"א עש"ה. עד שנגמרו כל הי"ג תיקוני דיקנא על שלימותם. וכיון שנגמרו על שלימותם נעשה הסדר של י"ג הספירות פנימים, אשר בינה דחכמה דמו"ס עומדת עתה מלמעלה מכולם, להיותה קומה
הגבוה מכולם, והיא עומדת בתיקון הא' בשם אל. ואחריה חסד בתיקון הב' וכו' ומלכות דחכמה דמו"ס בתיקון הח' בשם ונוצר חסד, ששם נכלל ג"כ חסד דכתר דמו"ס, וגבורה דכתר בתיקון ט' וכו', ויסוד דכתר למטה מכולם, דהיינו כסדרם שכל קומה היותר גבוה, הוא למעלה יותר.

 

וב' הסדרים הנ"ל נוהגים כן בכל הפרצופים, שמתחלה כשהכלים בלי אורות, דהיינו מטרם שקבלו שום זווג על העביות שבמסך שלהם, נמצא העביות שהיא חסרון אצלם, וע"כ כל היותר עב הוא בחסרון יותר והוא יותר למטה. אמנם בעת שהאורות כבר התלבשו בהם, שזהו ע"י זווגו דאור העליון על העביות שבמסך שלהם, נמצא כל היותר עב קומתו יותר גבוה והוא עליון יותר, כנ"ל בתשובה פ"ג. ואלו הם ב' הסדרים הנ"ל של המקיפים ושל הפנימים. אמנם נודע, שאין הפרצוף נגדל בבת אחת בכל המדרגות שלו, אלא לאט לאט על סדר המדרגה: שמתחלה בא הנפש בכלי דכתר, וכשבא הרוח יורדת הנפש אל כלי דחכמה, והרוח מתלבש בכלי דכתר. וכשבא הנשמה, יורדת הנפש אל כלי דבינה והרוח מתלבש בכלי דחכמה והנשמה מתלבשת בכלי דכתר. וכו' עד"ז, כנודע, וזה סדר הג' הנ"ל של יציאת הי"ג תיקוני דיקנא. כי גם כאן מתחלה נתגלה הנפש בתיקון הא' בעת ביאתו לתיקון הב' בעיבור א', דהיינו ו"ס דנפש, וכשנגלה תיקון ג', שאז יצאו ג"ר דנפש, נתלבשו ג"ר דנפש בתיקון הא', וו"ק דנפש ירדו לתיקון הב'. ואחר כך בתיקון הד' כשנגלה ו"ק דרוח, ירדו ו"ק דנפש לתיקון הג', וג"ר דנפש לתיקון הב' וו"ק דרוח נתלבש בתיקון הא'. ואח"כ בתיקון ה' שנגלה ג"ר דרוח, ירדו ו"ק דנפש לתיקון הד', וג"ר דנפש לתיקון הג', וו"ק דרוח לתיקון הב', וג"ר דרוח עלה ונתלבש בתיקון הא'. ואחר זה בעת שנגלה תיקון הו' שהוא ו"ק דגדלות, ירדו ו"ק דנפש לתיקון הה', וג"ר דנפש ירדו לתיקון

 

 

א' תצב          חלק י"ג לוח התשובות לענינים רישא ודיקנא דא"א

 

 

הד', וו"ק דרוח לתיקון ה', וג"ר דרוח ירדו מתיקון הא' אל תיקון הב', והו"ק דגדלות נתלבשו בתיקון הא'. ואח"כ בתיקון הז', שיצאו ג"ר דגדלות, ירדו הו"ק דנפש, לתיקון הו', וג"ר דנפש לתיקון ה', וו"ק דרוח לתיקון ד', וג"ר דרוח לתיקון ג', וו"ק דגדלות לתיקון ב' וג"ר דגדלות בתיקון הא'. ואח"ז יצא בחינת הכללות בתיקון הח', שהוא בחינת הגובה של המוחין, ואז ירדו הו"ק דנפש לתיקון הז' וג"ר דנפש לתיקון הו' וו"ק דרוח לתיקון ה'. וג"ר דרוח לתיקון ד', וו"ק דגדלות לתיקון ג', וג"ר דגדלות לתיקון ב', וכללות הדיקנא, שהוא גובה המוחין נתלבש בתיקון הא'. ונגמרו עתה כניסת כל האורות בכלים שלהם כהלכתם, כסדר הי"ג פנימים, שהוא בינה למעלה בתיקון הא', ומלכות למטה בתיקון ח'.

כי בחינת הכללות שנתלבש בתיקון הא' נבחן לבחינת בינה. ובחינת ג"ר דגדלות, שהוא חכמה שנתלבש בתיקון ב' נבחן
לספירת חסד, וו"ק דגדלות, שנתלבש בתיקון ג' נבחן לבחינת גבורה, וג"ר דרוח, שנתלבש בתיקון ד' נבחן לת"ת, וו"ק דרוח, שנתלבש בתיקון ה' נבחן לנצח, וג"ר דנפש, שנתלבש בתיקון ו' נבחן להוד, וו"ק דנפש שנתלבש בתיקון ז', נבחן לבחי' יסוד, ותיקון הח' נבחן למלכות, שהיא מקבלת מכולם.

 

ואל תתמה איך ג"ר דחכמה נבחן לספירת חסד, וו"ק דחכמה לבחינת גבורה, וג"ר דרוח לבחינת ת"ת וכו', כי כבר נתבאר זה היטב לעיל בדברי הרב במטי ולא מטי, ובאו"פ שם בדף שכ"ט ד"ה עתה תבין. ע"ש בכל סדר אצילות הו"ק. ותראה שם, כי החסד הוא ג"ר דהארת חכמה וגבורה הוא ו"ק דהארת חכמה. ות"ת הוא ג"ר דרוח, ע"ש ואין כאן המקום להאריך עוד. ועד"ז מתבארים ג"כ ה' הספירות דכתר בג' הסדרים הנ"ל. והבן היטב.

חלק יב

לידה ויניקה של הז"א

*        א) נבאר בו ענין הלידה איך ענינה. הנה נתבאר לעיל ענין שלשה מדורות שיש באשה, ואיך בשלשה חדשים האחרונים, כל הולד בג' בחינות שבו, שהם כלים וניצוצין ואורות, כולם עלו במדור העליון. והנה בבוא עת לידה. שכבר הולד גמור בשלשה בחינות הנזכר, מתגלגל ויורד עד מדור התחתון, ויוצא אחר כך אף מן מדור התחתון ההוא, ואז נולד.

 

ב) ואמנם ראוי לידע, מי הוא הגורם אל הולד שידחה למטה ויצא. והענין יובן עם פסוק, ויאמר בילדכן את העבריות כו', והנה ארז"ל, כי האשה בעת לידתה, מתקשין ירכותיה ומצטננין כאבנים. וזהו ענין וראיתן על האבנים.

 

ג) וטעם צינון הזה יתבאר עם מ"ש לעיל, איך המוחין של ז"א באים מלובשים תוך הכלים עצמן דנה"י דתבונה, אמנם אין בתוכם שום אורות, רק אלו המוחין דז"א, ואין שם אורות של תבונה כלל.

אור פנימי

א) מתגלגל ויורד עד מדור התחתון וכו': ענין ג' המדורים כבר נתבאר בחלק העבר, שמדור התחתון הוא בחי' נפש, והאמצעי הוא בחי' רוח, והעליון הוא בחינת ג"ר, שאין העובר נשלם בנרנח"י דנפש, כי אם בדרך עליתו בהם, עד למדור העליון. עש"ה. אמנם לעת לידה, הוא אובד כל המדרגות הגבוהות של העיבור, והוא יורד לגמרי מבחינת אצילות ויורד לבי"ע, כמ"ש לפנינו. וזה אמרו "בבוא עת לידה הוא מתגלגל ויורד עד מדור התחתון" כלומר,
שאובד אז כל נרנח"י דעיבור, כמו שמסיים "ויוצא אח"כ אף מן מדור התחתון ההוא" דהיינו שאובד גם בחינת הנפש דאצילות, שהוא בחינת המדור התחתון כנ"ל, ויורד לבי"ע. כמ"ש לפנינו.

ג) אין בתוכם שום אורות רק אלו המוחין דז"א, ואין שם אורות של תבונה כלל: פי', כי כל עוד שיש בהם מבחינות האורות דתבונה, אין הכלים דנה"י שלה, ראוים שיתלבשו בז"א, אלא שצריכים להתמעט בג' מדרגות של הצל"ם, עד שיהיו

* מבוא שערים ש"ה ח"ב פרק ב'.

אלף קכח חלק י"ב       תלמוד עשר ספירות           לידה ויניקה

ד) והנה צריכה התבונה עתה לסלק את האורות שלה מתוך נה"י שלה, לשלשה סיבות: א' כדי לדחוק ולדחות את הז"א, שיולד ויצא לחוץ. ב' בעבור החלב. ג' בעבור המוחין דז"א.

 

ה) ונבאר תחלה הבחי' הא', שהיא לדחות את הז"א, והוא, כי הנה עתה יש אורות רבים בבטן המליאה שהיא התבונה, אם אורות שלה עצמה ואם אורות של זו"ן. וכולם הם באותו מקום הכלי שהוא מקום ההריון, שהוא בבטן, בשליש התחתון דת"ת דתבונה כנ"ל.

 

ו) והנה פי הרחם הוא צר, ואין הוולד יוצא משם אלא בדוחק גדול. והוא, כי כל האורות שיש אל אמא בנה"י שלה מסתלקין מהם, ועולים שם בבטן שלה. ואז נמצא שם אורות רבים מאד, ואין הכלי
אור פנימי

מותאמים לקומת הקטנות של ז"א, אשר אז נבחן שאין בהם עוד מאורות דתבונה כלום, רק אלו המוחין דז"א בלבד, כמ"ש לעיל (חלק י"א בתשובה קפ"ב, ע"ש).

ו) פי הרחם הוא צר ואין הולד יוצא משם אלא בדוחק גדול: צריך לזכור כאן כל המתבאר לעיל בחלק ט' (דף תשפ"ז מאות פ"א ואילך כל ההמשך, ובאו"פ שם ד"ה דלת) שב' דלתות יש ברחם, שהם עושים שם בחינת ם' סתומה, הסוגרת ומעכבת על הולד שלא יוכל לצאת משם, כי אם ע"י איזה גורם שיפתחו הדלתות. כמ"ש באו"פ שם בדף תש"צ ד"ה והענין, עיין שם היטב. וזה שאמר כאן, שפי הרחם הוא צר, ואין הולד יוצא משם אלא בדוחק גדול. דהיינו שיתעורר גורם מיוחד לפתיחת הדלתות.

האורות שיש אל אמא בנה"י שלה מסתלקין מהם, ועולים שם בבטן שלה: כי בעת לידה, חוזר ומתעורר הקטנות דה"ת בעינים ביסוד דאמא, (כנ"ל באו"פ דף תש"צ ד"ה והענין) שמשום זה מסתלקים הג"ר דתבונה מכלים דחג"ת שלה, ונשארת ברוח נפש בלבד, אשר אז עולה הרוח לכלים דחב"ד, והנפש לכלים
דחג"ת ונמצאים הכלים דנה"י שנשארו ריקנים לגמרי מאורותיהם. וזה אמרו שהאורות דנה"י דאמא מסתלקים.

 

בבטן שלה, ואז נמצא שם אורות רבים מאד: כבר ידעת, שענין ריבוי אורות, פירושו, עלית מ"ן חדש, הגורם לזווג שמה. כנ"ל בדברי הרב, דף ת"ד אות י"ד. עש"ה ובאו"פ שם). וגם כאן, אחר שחזרה הה"ת לעינים, ואור הנפש דנה"י עלה לחג"ת, כנ"ל בדיבור הסמוך, הנה נעשה שם בבטן דאו"א זווג חדש על המסך דבחי"א, שנתחדש מכח עלית ה"ת לעינים, אשר מזווג זה יצאו ע"ס בקומת אור הרוח, המכונה מוחין דיניקה. כמו שכתב הרב בע"ח שער י"א פרק ט'. שבזמן העיבור ראשון בסופו בעת הלירה, יוצאין מוחין שניים דרוח, ויען שאינם נכנסים אלא ע"י היניקה לכן נקראים מוחין דיניקה. עש"ה. וזהו שאומר כאן "שהאורות שיש אל נה"י דאמא מסתלקים ועולים בבטן שלה ואז נמצא שם אורות רבים מאד" דהיינו שנעשו שם לבחינת מ"ן ועליהם נעשה הזווג דאו"א מבחינת כלים התיכונים שלהם, שהם מבחינת מסך בעביות של בחי"א, שמוציאים ע"ס בקומת רוח.

חלק י"ב             מבוא שערים            לידה ויניקה אלף קכט

ההוא יכול לסובלם, ונבקע הרחם דרך פיו, כיון שיש שם בקיעה ממש הוא נבקע ונרחב, ואז האורות התבונה שהם בעל הבית, דוחין את הז"א לחוץ שהוא האורח, ונולד.

 

ז) וסיבה הב' שהוא מפני החלב, יתבאר בע"ה להלן. וסיבה הג' שהוא מפני המוחין, גם היא יתבאר להלן. כי הנה"י דאמא צריכין להתרוקן מהאורות שלה, כדי שאחר הלידה תכף יכנסו המוחין דז"א בתוכם, ויתלבשו יחד כולם בתוך הז"א, כי גם בז"א יש מוחין בזמן היניקה כנ"ל, אשר ז"ס אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה. כי התבונה נקרא מ"י, וע"י מ"י זו שממיתה עצמה, מתקיים הז"א, כי אין כל קיומו אלא ע"י המוחין, כמ"ש היטב זה להלן.

אור פנימי

וע"כ מדייק "בבטן שלה" להורות על הזווג כי מקום הזווג הוא בבטן כנודע. ומכאן תדע, שעיבור א' כולל ב' קומות, שהם קומת נה"י שבהמשך ירחי העיבור, וקומת חג"ת מהזווג שבשעת הלידה. כמבואר.

ונבקע הרחם דרך פיו כיון שיש שם בקיעה ממש: כי הרחם הוא הראש דישסו"ת כנ"ל (דף א' נ"ז אות ק"ב). שיסוד דכללות, הוא כמעט בפי הראש דתבונה. ע"ש. וז"ש כיון שיש שם בקיעה ממש, כי בפה דראש כבר יש שם בקיעה, אלא שנסתם בסוד ב' הדלתות העושים ם' סתומה (כמ"ש לעיל בדף תתכ"ח תשובה כ"ח עש"ה) ולפיכך עתה אחר שחזרה ה"ת בעינים וחזרה הקטנות דדלת וציר הא' למקומה, ונבדלה לעצמה מדלת וציר הב' שהוא מבחינת גדלות, הנה זה נבחן שנפתחו הדלתות ונעשה בקיעה בהם' סתומה, שדרך הבקיעה הזאת יוצא הולד לאויר העולם. וזה אמרו "הוא נבקע ונרחב" כלומר, שנעשה הבדל גדול בין דלת וציר הא', אל הדלת וציר הב'. כנ"ל.

האורות התבונה שהם בעל הבית דוחין את הז"א לחוץ שהוא האורח, ונולד:

פירוש, כי בעוד שז"א היה רק בבחינת עביות דשורש, שהיא בחינת הכתר באור הנפש, כנודע, שזה היה בכל המשך זמן העובר, הנה לא היה לו שום הכר לעצמו, אלא שהיה נכלל לגמרי בראש דתבונה, בסוד, עובר ירך אמו הוא. אמנם לעת לידה, שחזרה ה"ת לעינים, ונעשה זווג דאו"א על מסך דבחי"א, כנ"ל, ונתחדש העביות דבחי"א בז"א, הנה ניכר ההפרש הגדול מראש דישסו"ת שהוא מבחינת למעלה מטבור דא"א אל בחינת הז"א שהוא מבחינת למטה מטבור דא"א, שההבדל ביניהם גדול מאד. וכיון שהוכר השינוי הגדול הזה אשר בז"א, נבחן זה, כמו שיצא וירד משם לדרגתו ולמקומו, שזה נקרא בשם לידה ויציאה לאויר העולם. וזה אמרו שהאורות דתבונה שהם בעל הבית דוחין את הז"א לחוץ שהוא האורח" כלומר, שז"א נדחה מבחינה הגבוה דתבונה, ויוצא לחוץ ממנה, כי הוכר עביותו שהוא מבחינת למטה מטבור, ואין לו שום שייכות אל בעל הבית דהיינו אל התבונה, כנ"ל. ושינוי הזה לפי עצמו, נבחן ללידה ויציאה לחוץ, והבן היטב אמנם מטרם שנתחדש שם הזווג על עביות דבחי"א, לא היה ניכר הז"א שהוא בחינת אורח בבית הזה שהוא הרחם, כי

אלף קל חלק י"ב          תלמוד עשר ספירות           לידה ויניקה

ח) ואמנם סלוק אלו האורות מן הנה"י שלה בעת הלירה נקרא מיתה, ולכן הם מצטננין, כמו המת שבהסתלק נשמתו ממנו מתקרר, כי נר ה' נשמת אדם, והיא אש חם ובהסתלקה נשאר יסוד העפר קר ויבש. ולכן הכלים של נה"י, בהסתלק מהם הפנימיות והאורות שבתוכם נקראים מתים, ומצטננין כאבנים, ולכן הנה"י נקראו אבנים, כי נשארו קרים ויבשים כמו האבנים.

 

ט) גם טעם ב', כנודע, כי חג"ת נקראים אבות ונה"י נקראים בנים, ולכן הנה"י שלה נקראים אבנים, ע"ש בנים. גם טעם ג', כי נה"י שלה הם החוזרין להעשות בחי' גוף עצמו אל הזו"ן, שהם בני התבונה, כאשר מתלבשין בתוכו עם המוחין כנזכר. ומעצמותם, מתגדל ז"א בגדלות ב', וגם עתה מתגדל על ידיהם במוחין דיניקה, ולכן נקרא נה"י דילה אבנים, ע"ש שנעשים מהם בחינת גוף הבנים עצמו. וזהר אין התורה שהוא הז"א, מתקיים, אלא במ"י שהיא התבונה, שממית עצמותה ונה"י שלה בעבור התורה, לקימו ולהתלבש בתוכו בבחינת המוחין כנזכר.

 

*        י) ונבאר ענין אלו הנה"י של תבונה. כי הנה חיצוניותן לבד, הוא אשר בו מתלבש הצלם והמוחין הנ"ל, כי או"פ אינו נשאר כאן.

אור פנימי

בהיותו רק בבחי' עביות דשורש, היה נכלל לגמרי בבחינת הרחם, והיה כמו ירך אמו בעצמו. אלא באותו הרגע שניכר בו שהוא אורח, נחשב כנולד. כמבואר.

ח) הנה"י דאמא צריכין להתרוקן מהאורות שלה, כדי שאחר הלידה תכף יכנסו המוחין דז"א בתוכם: כלומר, שצריכים להתמעט בהתאם אל הקטנות דז"א כנ"ל, אשר האורות דגדלות שבתבונה צריכים בהכרח להסתלק מהם, כי אינם מתאימים לז"א, ואיך יוכלו להתלבש בתוכו. כמ"ש הרב לעיל דף תתקמ"ט אות קנ"ד ע"ש.

י) חיצוניותן לבד הוא אשר בו מתלבש הצלם והמוחין, כי או"פ אינו נשאר כאן כי, אין כח בז"א לקבלו: נודע, שאין התחתון
יוצא מפנימיות דעליון, דהיינו מבחינת העביות שבקומת העליון גופיה, אלא  מחיצוניות דעליון, דהיינו הפחותה במדרגה אחת מעביות שבמסך דעליון גופיה. (כנ"ל דף  תתקי"ג אות פ"ג') ונמצא שהזווג הנעשה בפה דראש דישסו"ת, על המ"ן דז"א שנכללו שם במסך דישסו"ת, הנה התכללות והזווג הזה, היה רק בחיצוניות ישסו"ת, ולא בבחינת פרצופו עצמו דישסו"ת. ונמצא שנה"י וצל"ם הזה, שבהם מתלבשים המוחין דישסו"ת, שכל עצמותם הוא האו"ח העולה מהזווג ההוא, הנה אין להם שום חיבור עם עצמות הפרצוף דישסו"ת, אלא עם חיצוניות פרצופו בלבד, דהיינו באותה הבחינה שמ"ן דז"א נכללו שם. כנ"ל.

וזה אמרו "הנה חיצוניותם בלבד הוא

* ע"ח ח"ב שער כה: שער דרושי הצלם דרוש ג'.

חלק י"ב             תלמוד עשר ספירות           לידה ויניקה אלף קלא

כי אין כח בז"א לקבלו, והנה הוא מסתלק משם, ומתקבץ בחציו ראשון של התבונה, ושם נשאר. נמצא כי נה"י של תבונה בלתי חיותם. ואמנם חיצוניתם ממש הם היורדין תוך ז"א הם בעצמם.

 

יא) וז"ס אדם כי ימות באהל, ודרז"ל, אין התורה מתקיימת כו'. והוא ז"א הנקרא תורה, אינה מתקיימת, אלא ע"י מ"י שהיא תבונה, שממיתה עצמה ממש חיצונותיה שבה, הנשאר בלתי או"פ שהם חיותה, וזהו לצורך ז"א לתת לו מוחין, שהם קיומו.

 

יב) אמנם הצלם הזה המתלבש בנה"י דתבונה, היה להם עתה חיותם ופנימותן, ואחר שנסתלק פנימיותם, העיקר שלהם, נשארו כמתים בעת הולדת הצלם, כמבואר על פסוק וראיתן על האבנים, ואח"כ חוזרים להחיות ע"י הצלם, הנעשה להם חיות ופנימית בהשאלה, כי הלא אינו רק פנימית לצורך ז"א עצמו.

 

יג) גם נקרא בלשון מיתה, על שיורדת ממקומה להתלבש בז"א, דוגמת וימת מלך מצרים שהורידוהו מגדולתו. ולפי שמתלבשת בזכר, נקרא בינה עלמא דדכורא כנודע, וזהו שממית עצמו, ולא אמר שממיתה עצמה לשון נקבה.

 

*        יד) ועתה צריך לבאר ענין הז"א, כאשר נולד הוא ונוקבא לאיזה מקום נדחין בעת הלידה. והנה נתבאר לעיל בכל השערים שקדמו כל

אור פנימי

אשר בו מתלבש הצלם והמוחין הנ"ל כי או"פ אינו נשאר כאן כי אין כח בז"א לקבלו". דהיינו כמבואר שז"א אין לו שום חיבור והתכללות עם הפנימיות דישסו"ת, שהוא גדול ממנו במדרגה, ולא ישתוה עמו לעולם, ואפילו בזמן שז"א משיג מוחין דחיה, נמצא עוד נמוך במדרגה מן ישסו"ת, כנודע. וע"כ אין כח בז"א לקבל מאו"פ דישסו"ת אפילו משהו.

מסתלק משם וממקבץ בחציו הראשון של התבונה ושם נשאר: ענין הסתלקות זו כבר נתבאר לעיל (דף א' קכ"ח ד"ה
האורות) ע"ש. שמסבת עלית ה"ת לעינים שבעת הלידה, עלו האורות דנה"י ונתלבשו בחציו הראשון דגוף, דהיינו בחג"ת, ואורות דחג"ת נתלבשו בחב"ד. ונמצא בזה שלא נשאר מאו"פ דאמא כלום באלו הנה"י, וע"כ נעשו ראוים להתלבשות למוחין דז"א. כנ"ל בדיבור הסמוך.

וצריך שתזכור כאן מ"ש הרב לעיל (חלק י"א אות ק"ו). כי אותה הפנימית דישסו"ת שעלה בעת הלידה למעלה בחציו הראשון דגוף, נתן תכף כח הגדלה בהכלים העליונים, והוציאו שוב ג"ר דאורות ונה"י

* מבוא שערים ש"ה חלק ב' פרק א'.

אלף קלב חלק י"ב                    מבוא שערים            לידה ויניקה

ענין במקומו, איך האריך כשנולד ירד בתחילה למקום בי"ע, ואח"כ עלה מעט מעט למקומו, וכן באו"א כל אחד במקומו. אמנם ענין זו"ן נבאר עתה. והוא, כי הנה נתבאר לעיל, איך עתיק מתלבש תוך אריך, ותרין פרקין בתראין דנצח הוד שלו נשארים מגולים למטה מרגלי אריך תחת עולם האצילות, ואלו נכנסים בגבול מה שיהיה אח"כ עולם הבריאה.

 

טו) והנה אחר לידת זו"ן, נדחו בכח הלידה כנזכר, וירדו למטה בבריאה תחת אותם ב' פרקין תחתונים דנ"ה דעתיק, ואותם תרין הפרקין נעשו להם בבחינת דדין, ויינקו משם בסוד דדי בהמה כנזכר.

 

טז) ואח"כ ע"י היניקה זו, הגדילו יותר, ועלו והלבישו לאותם תרין פרקין תתאין דנ"ה דעתיק. אח"כ הגדילו יותר, ועלו בעולם האצילות, במקום הראוי להם, והלבישו את א"א מטיבורו שלו ולמטה כנ"ל.

 

יז) אח"כ הגדילו זו"ן יותר ע"י יניקה הנזכר, ואז עלו והלבישו לנה"י דתבונה הג' בבחי' הכלים החיצונים שלה, כנודע. שהם מבחי' הקטנות דיניקה, ואז יינקו משם משלש אמצעיות של התבונה, ששם הוא החזה מקום השדיים של האשה, ואינם בסוד דדי בהמה כמו שהיה בתחילה אחר לידתם. שיינקו מתרין פרקין תחתונים דעתיק שנשארו בבריאה.

אור פנימי

חדשים דכלים לגדלותם כמו שהיו מקודם לכן, ורק החיצוניות דישסו"ת בלבד ירדה ונתמעטה בסוד רובצת, כדי להלביש המוחין דז"א, עש"ה.

טו) נדחו בכח הלידה וירדו למטה בבריאה תחת אותם ב' פרקין תחתונים דנו"ה דעתיק: כי אלו המ"ן דזו"ן הם מז"א דנקודים שנתפשטו בעת מלוכתם עד לבי"ע, כנודע. כי גם זה היה סבת שבירתם, ונפילתם בבי"ע. והנה הגם שעתה בעת העיבור הובררו ועלו מבי"ע לאצילות עד לבטן דאו"א, ונתקנו שם בבחינת אצילות. הנה כל זה התיקון היה רק מבחינת נפש, אשר אז היה נכלל כולו בבחינת או"א, בסוד, עובר ירך אמו הוא. אכן בעת שהוכר
עביותו עצמו דז"א, דהיינו אחר שיבת ה"ת לעינים שבעת לידה, שהוכר הז"א לבחינת אורח שם, כמ"ש הרב לעיל, כי אז נתחדש בו עביותו שהיה בו מתחלה, הנה נתגלה בו גם בחינת עביות דבי"ע, שעדיין לא נטהר ממנה לגמרי, ולכן בעת הלידה, שפירושו, שנפרש מאמא ובא למקומו ולדרגתו עצמו, נמצא שהוכרח שוב לחזור לבי"ע, אלא ע"י יניקתו מב"ש תחתונים דנה"י דעתיק, שגם המה חזרו וירדו לבי"ע אחר הזווג, כנודע, שהם התחברו במלכות דא"א, המתוקנת מצמצום ב', קבל כח לחזור לאצילות ולינק מדדי אדם, שהם במקום בינה. ואין להאריך כאן, כי כבר נתבאר זה באורך לעיל דף תרל"ז ד"ה וראוי. ובדף תשי"ב תשובה ס"ח ע' וע"א. ע"ש.

חלק י"ב             תלמוד עשר ספירות           לידה ויניקה אלף קלג

יח) והנה עדיין לא נכנסו נה"י שלה תוך פנימיות בסוד מוחין כמו שהוא בגדלות, אמנם עלה מבחוץ, כדרך האם המגבהת בין ירכותיה את בנה להניקו מדדיה שבין שני זרועותיה. ואחר כך בבוא זמן הגדלות הנזכרת, אז נכנסין נה"י דתבונה תוך פנימיות ראש זעיר אנפין, בסוד מוחין דגדלות, כמ"ש שם בע"ה.

 

יט) ודע כי סתם יניקה שאנו מזכירים בחבורינו זה שהוא זמן האמצעי שבין עיבור הא' ובין עיבור ב' הנזכר, והוא בחי' יניקה זו האחרונה, שיונק ז"א מדדי אמו שהם דדי אשה, כי זו היא היניקה האמיתית. כי היניקה הא' שהיא בסוד דדי בהמה בעולם הבריאה, וכן כל שאר המדרגות שלאחריה שנתבאר לעיל כולם נכללות בזו, וטפילות אליה, וזו היא היניקה האמיתית שאנו מזכירין בכל חבורינו זה, וזכור אל תשכח.

 

*        כ) והנה נודע, כי בבוא עת לידה אז נפתח מקור האשה, ויש בה דם לידה, כמשז"ל א"א לפתיחת הקבר בלא דם, והטעם לזה, כנודע, כי הזכר מזריע הלובן, ובג' ימים הראשונים של הקליטה מתבררת טיפת הלובן, כמש"ל בסוד ארחי ורבעי זרית כו'.

 

כא) והנה טיפת הלובן, היא המסו המקפיא את החלב, כדי שיתגבן ויעשה גבינה. וכן בכאן, מהאודם שבנקבה נקפא ע"י טיפת הלובן של
אור פנימי

כא) טיפת הלובן היא המסו המקפיא את החלב כדי שיתגבן: פירוש, כמו שהמסו מברר את האוכל שבחלב, ומגבן אותו, שבזה נדחה הפסולת שבחלב לחוץ, שהוא הקום, כן טיפת יסוד דאבא, מברר את האוכל שבתוך המ"ן דז"א, ומקפיא אותו בסוד רקיע, עד שהפסולת נדחה ממנו ויוצא לחוץ. ולפיכך נבחן, שעיקר החומר של הולד בא על ידי אבא, כי לולי כח הקפאון הנ"ל שבאבא, לא היה שום מציאות של בירור אל המ"ן דז"א שעלו מתוך הקליפות שבבי"ע, שהיו שם בשבירה ופיזור כנודע, אלא בכח הקפאון הנ"ל שבטפת יסוד דאבא מתלקטת כל הקדושה שבמ"ן דז"א ונעשים לחומר אחד בבחינת אצילות.

וטעם הדבר הוא, כי כל בחינה מקבלת מבחינה שכנגדה בעולם העליון ממנה, וע"כ יסוד דאבא שהוא ע"ב דעולם האצילות, מקבל מהבחי' שכנגדו בא"ק, דהיינו מיסוד דפרצוף ע"ב דא"ק. ומשום זה נבחן יסוד דאבא לבחינת צר ואריך, שפירושו, שכל הקטנות והצמצום שבו, הוא רק מבחינת חסדים, המכונה צר, אבל לא מחכמה וע"כ הוא מכונה אריך, שמורה על אור החכמה שאינו חסר שם לעולם. וע"כ הארתו מכונה לקפאון הרומז על צמצום החסדים שבו, בסו"ה אור יקרות וקפאון. וזה הוא בהיפך מיסוד דאמא, שהיא רחבה בחסדים ואינה מחוסרת מהם לעולם, אלא שהוא קצר, דהיינו שמצומצמת מאור חכמה, כי צמצום

* מבוא שערים ש"ה ח"ב פרק א'.

אלף קלד חלק י"ב                    מבוא שערים            לידה ויניקה

הזכר, ומהאודם ההוא מצטייר הולד. כי לכן הבינה היא המציירת הוולד. והוא ניקוד ציר"י כנודע. וכל בחינת הבשר ודם שבוולד נעשה מהאודם, והוא מן הבירורין שמתבררין מהז' מלכים שמלכי בארץ אדום, שהם בחינת דינין ואודם, וכל זה הוא נברר בחדשי העיבור. והנה נשארים בחי' שאינם מתבררין לרוב הסיגים שבהם, ואותם הסיגים הם יוצאים לחוץ בעת הלידה, בסוד דם הלידה. וז"ס הזעיר נקרא רקיע אחר שנולד. ואז נפרש ממנו עכירו דמיין עכורין כו, כנזכר.

 

*          כב) ז"א יש בו ט"ס שלימות, רק שהם בסוד ההעלם, ואינם ניכרין אלא הו"ק, אבל בודאי שצריך להיות בו י"ס גמורות. והנה נודע, כי ימי העיבור אינם רק ח' חדשים, כי ביום א' שלוקח מחודש ט' יספיק, כנודע,
אור פנימי

חכמה מכונה קצר. וע"כ הארתו מכונה בשם אש הגבורות וחימום, שהוא בהיפך מבחינת הקפאון. כי החימום מורה על צמצום חכמה וישות חסדים, וקפאון וקרירות מורה, על צמצום חסדים וישות חכמה. ובכדי לעמוד על שורש הדברים, צריך שתעיין לעיל בדף תתכ"ח אות כ"ח.

ולפיכך טיפת הלובן הבא מיסוד אבא, מאיר בהולד עיקר חיותו, שהוא הארת חכמה שבו, שבזה מלקט ומחבר הקדושה שבמ"ן דז"א, ונותן בהם עיקר החיות שנקרא חומר האצילות, הנקרא כ"ב אותיות, שהם כל הכללות. שזה נבחן כמו המסו המלקט כל האוכל שבחלב ומגבן אותו לגוף אחד, ואמא אינה מוסיפה עליו אלא הצורה שבו דהיינו האודם שבו, שפירושו, בחי' המסך והעביות הנמשכים מיסוד אמא, מבחינת אש הגבורות שבה, כנ"ל בסוד קצר ורחב. ומגבורות אלו נמשך ג"כ הבשר ודם שבו. והם מכונים בשם ה' אותיות הכפולים מנצפ"ך, שאינן מוסיפות כלום על כ"ב האותיות, מלבד מה שמסיימות צירופי התיבות כן הארת יסוד אמא, נותנת

בהולד כח המסך והעביות המגבילים ומסיימים לכל אבר ואבר שבהולד, שבזה קונים צורתם הנרצה וכבר ידעת סוד הארת ה"ג שה"ס הקשר דצמצום ב' המקשר לכל הע"ס דז"א, ומכשירו לקבל כל המוחין שלו, כמו שהארכנו בזה בהחלקים הקודמים.

מהאודם שבהנקבה נקפא ע"י טיפת הלובן של הזכר: כבר נתבאר בדיבור הסמוך, ענין האודם של הנקבה, שהוא מהארת אש הגבורות שביסוד אמא, שבחינתה קצר ורחב, ע"ש, שפירושו, שהיא חסרה מחכמה ומלאה בחסדים. וכיון שחסרה מחכמה, נמצאת גם הארתה שנצרכת לברורין דאבא, דהיינו שיאיר הארתו  בגבורות שלה, וימזג אותן בכח הקפאון שביסוד אבא, כנ"ל בדיבור הסמוך. באופן שאי אפשר שתתחבר אל הולד מבחינת הגבורות שבה, רק בשיעור הזה שהארת יסוד מקפיא אותם בהארת חכמה שבו. ואלו החלקים של הגבורות, שאינם יכולים לקבל הארת יסוד אבא. אינם מתחברים אל הולד אלא שנשארים בבחינת דם ונחשבים לסיגים.

* ע"ח ח"א שער י"ח: שער רפ"ח נצוצין פרק ו'.

חלק י"ב             תלמוד עשר ספירות           לידה ויניקה אלף קלה

ואפילו אותו היום, עיקר לקיחתו הוא, מפני ספק יום הקליטה כנודע, נמצא כי עיקר חדשי עיבור הצריכין הם ח' חדשים לבד.

 

כג) והענין, כי כבר ביארנו ענין בירור זי"ן מה הוא, כי הכל נמשך מסוד ז' מלכים קדמאין שמתו ונתבטלו, והיה בהם סיגים כנודע, ואותן הסיגין מעורבים הם עם כל הקדושה שבהם, לכן צריך לנקותם ולברר את הקדושה, להוציא ממנה סוד הסיגים. וכבר נודע שהסיגים היוצאין מן הכסף הטהור א"א שלא יתערב בהם קצת כסף טהור, ואז צריך לנקות את הסיגים פעם ב', להוציא אותו המיעוט של ניצוצות הכסף הנשאר מעורב בהם.

 

כד) וענין בירור זה תלוי במחשבה עילאה, שהוא אבא. כמ"ש במחשבה אתברירו כולהו, כי הלא יסוד אבא הוא מוציא טיפת המוחין לצייר ממנו הולד, והאב הוא המברר במוחין שלו הנקרא מחשבה, ומברר הטוב ושדי להו בפומא דאמה, והוא נותן באמא, והיא מתעברת ממנו, ואח"כ בהיותן במעי אמא עילאה כל איתן החדשים הוא מתברר יותר.

 

כה) ומזה תבין הטעם, איך הוא סוד העיבור, שיכנוס הז"א תוך מעוי דאמא. והענין כי באמא אין חיצונים נוגעים בה כלל, ואין להם שום אחיזה כלל, וא"כ בהיות הז"א שם אתברר מעט מעט והקלי' נפרדין ממנו.

 

כו) גם הענין הוא, כי האורות של ז"א כשהם תוך אורות של אמא, הם מקבלים הארה גדולה מאד, ואז ע"י העירוב הב' אורות ביחד, הם מתגברים, ואז הם מתבררים ומבדילין הקליפות שבתוכו, ונמצא שע"י עיבור ז"א תוך אמא הוא מתברר.

אור פנימי

כה) באמא אין חיצונים נוגעים בה כלל ואין להם שום אחיזה כלל: היינו אפילו בבחינת הקטנות מאמא, אין שום נגיעה לחיצונים, כי באורות הגדלות אין לחיצונים שום אחיזה אפילו באורות דזו"ן, אלא הרבותא היא באמא, שאפילו בקטנות שלה אין לחיצונים אחיזה. וטעם הדבר כבר נתבאר בחלקים הקודמים, שהוא מכח האחורים שלה הדוחים חכמה, בסוד כי
חפץ חסד הוא, וע"כ אין הצמצום שבה"ת פוגמת אותם כלל, ואפילו האורות דחסדים שלה נחשבים לג"ר.

כו) הארה גדולה מאד, ואז ע"י עירוב ב' האורות ביחד וכו': היינו הארת ה"ג שז"א מקבל מאמא, שה"ס השיתוף דמרת הרחמים בדין, כנודע. אשר כל המוחין דז"א עד תכלית גדלותו תלוים בה"ג אלו

אלף קלו         חלק י"ב             מבוא שערים            לידה ויניקה

*        כז) והענין בביאור, דע כי בחדשי העיבור נתבררו מהשבעה מלכים לצורך זו"ן מעט מעט, מדרגה אחר מדרגה, בהמשך זמן חדשי העיבור, בין בבחינת הכלים בין בבחינת האורות והניצוצות, כמבואר בחלק שקדם באורך, והתחיל הבירור מן בחינת הכתר של ז"א שבשבעה המלכים, ונשארו הוד יסוד ומלכות שנתברר מהם קצת, אך לא כל החלקים שיש בהם, שהם מבחינת ז"א של עולם האצילות, כי בהכרח הוא, שכשנולד ז"א יצא שלם ברמ"ח אברים ובי"ס.

 

כח) אמנם הענין הוא, שכל הבחי' שיש בז"א באותם שבעה המלכים נתבררו כולם, מכתר ועד הנצח, אך הבחי' שלו מהוד ויסוד ומלכות, המעורבות שם באותם שבעה מלכים, לא נתבררו כולם כנודע, כי שבעה המלכים הם כוללים מזו"ן דאצילות עד סוף עולם העשיה, וזכור כלל זה. וכמ"ש בפרק זה בענין דם הלידה.

אור פנימי

שמקבל מאמא, וע"כ קורא אותם הארה גדולה מאד

כז) והתחיל הבירור מן בחינת הכתר דז"א שבשבעה המלכים: אין קושיא ממה שנודע, שדרך הגדלה הוא ממטה למעלה דהיינו ממלכות עד הכתר, וא"כ היה לו לתחיל הבירור ממלכות ולא מן הכתר. אמנם יש בזה ערך הפוך מאורות אל כלים, כי רק באורות נבחן, שהתחתון נכנס בתחלה, אחר כך העליונים, דהיינו מתחלה קונה נפש, ואח"כ רוח וכו', עד שלבסוף קונה אור יחידה. אמנם בתיקון הכלים הוא להיפך, שהעליונים נגדלים תחלה ואח"כ התחתונים, שמתחלה מתברר הכלי דכתר, ואח"כ הכלי דחכמה וכו', ער שלבסוף מתברר כלי המלכות כמ"ש באורך בחלקים הקודמים. ועי' לעיל דף ע"ג ד"ה וכך הוא הסדר.

כח) הבחינות שלו מהוד יסוד ומלכות המעורבות שם באותם שבעה מלכים לא נתבררו כולם: כבר ידעת שז"א כולל ה"ח וה"ג, שבחינתו עצמו הוא ה"ח. ובחינת המלכות שבו הוא ה"ג. והנה כאן בעיבור ז"א,
רק בחינתו עצמו, נתבררה לגמרי, שהם הה"ח, אבל הה"ג שהם בחי' מלכות שבו, לא נתבררה לגמרי. והטעם הוא מפני שמלכות שלו צריכה להעשות פרצוף מיוחד, ונפרד ממנו הנקרא נוקבא דז"א, שהיא אינה מתתקנת אלא אחר גדלות דז"א, כמ"ש הרב לעיל (דף תשע"ב אות ס'). וע"כ אלו הה"ג שנתקן בז"א עתה, הם רק בחינת הנוקבא שבגופו, הרי שאין עתה בירור שלם אל המלכות שלו, אלא חלק אחד ממנה הנצרך לבחינת נוקבא שבגופו. וע"כ נבחן שה"ג דז"א לא נתקנו כולם רק מקצתם. כמבואר.

ולא עוד אלא אפילו הה"ח לא נתבררו כולם, כי נודע שה"ח הם חג"ת נ"ה, אשר כח"ב ירדו לבחינת חג"ת, ונצח הוא ז"א, והוד הוא הנוקבא. ונמצא מטעם הנ"ל אשר גם ההוד דה"ח לא יכלו להתברר לגמרי, דהיינו אותם החלקים השייכים להנוקבא דז"א הנפרדת, משום שהוד דה"ח היא בחינת המלכות. כמבואר. וכיון שהוד לא נתברר כולו, כמ"ש היסוד מלכות שלא יכלו

* מבוא שערים ש"ה ח"ב פ"א.

חלק י"ב             תלמוד עשר ספירות           לידה ויניקה אלף קלז

כט) ונמצא כי עדיין נשארו שם מבחינת הוד ויסוד ומלכות דז"א שלא נתבררו לגמרי כנ"ל, והטעם, מפני היותם סמוכים אל הקליפות להיותם תחתונים, ובפרט כי נ"ה הם לבר מגופא, והדינין נאחזים בהם, ובפרט בהוד, בסוד ירך יעקב, וכמו שנודע בפסוק, כל היום דוה, כי מהוד נעשית דוה.

 

ל) ולכן נחרב הבית באלף הה', שהוא כנגד הוד, וכמ"ש אצלינו בענין השקר אין לו רגלים, שהיא הקליפה, שאין לה אחיזה בשתי הרגלים רק ברגל הוד השמאלי, שהוא רגל הקוף הארוך והוא השמאל, והיא עצמה ה' של הוד, שנעשית קוף ארוכה, ולכן ממנה ולמטה לא הוברר, כי יש בהם קליפות רבות.

 

לא) ואמנם המבורר שבהם לקחו הז"א ונתערב בו' ומזה נשלם ז"א בי"ס וברמ"ח אברים, והסיגים שיצאו מהשמונה ספירות ראשונות שמכתר ועד הנצח, שכבר נתבררו לגמרי, אלו יצאו בסוד דם הלידה כמ"ש.

 

לב) אמנם מהסיגים שנתבררו מהוד יסוד ומלכות, שעדיין היה מעורב בהם חלקי בחינת ז"א עצמו דאצילות, הנה אלו לא יצאו בסוד סיגים גמורים דדם הלידה, אמנם אלו נשארים במעי האשה, ומתהפכים לחלב, ויונק אותם ז"א אחר שנולד, וחוזרים ומתבררים בו ונגדל מהם.

 

לג) כי ז"ס שהקטן בעת לידתו, כל חולשתו הוא ברגליו שאינו יכול לעמוד על עמדו, וע"י היניקה מתחזקין, רגליו מעט מעט, ואח"כ עומד על רגליו כמ"ש בפרקים, ואמנם הסיגים של שמונה ספירות ראשונות הם יוצאות בסוד דם לידה.

 

*        לד) והענין כי ימי היניקה הם כ"ד חדש. והיא כי נשאר ג"ס להתברר, והם: ה', י', מ', וכבר ידעת שהאשה אחר שילדה היא זבה דמים.
אור פנימי

להתברר כולם. כי ידעת שב' הכלים יסוד ומלכות, הם התפשטות הכלי דהוד. (כנ"ל דף של"ו ד"ה ועתה) ונמצא שג' כלים אלו: הוד, יסור, ומלכות, לא יכלו להתברר

כולם עתה בעת העיבור. וזה היה בין בכללות ובין בפרטות, דהיינו בהוד יסוד מלכות הכוללים, וגם בהוד יסוד ומלכות שיש בכל כלי וכלי מכתר עד מלכות,

* ע"ח ח"א שער י"ח: שער רפ"ח נצוצין פ"ו.

אלף קלח        חלק י"ב             עץ חיים                    לידה ויניקה

והענין כי כבר ביארנו שבמעי האשה נתברר הולד, ובהמשך ימי העיבור הם מתבררין מעט מעט עד שנמצא בסוף ימי העיבור, אז נשלם להתברר, וכל מה שיוכל להתברר נתברר ונעשה ממנו גוף הולד.

 

לה) ולכן הולד הוא מתגדל תוך מעי אמו מעט מעט, כי מתברר מעט מעט ומתגדל גופו מאותו בירור, עד שנשלם להתברר, ומה שהוא סיגים גמורים שאין בו תועלת הוא נעשה דם טמא.

 

לו) ואז כשיולדת, נפתח רחמה ויצא ממנה דם טמא, שהם הסיגים, ויצא הולד מבורר ומתוקן. וכל הסיגים הללו, הם מאותן ח' ספירות שנתבררו כנ"ל, ונשארו ג"ס שלא נבררו כלל, ואלו הסיגים שלהם נשארו תוך מעוי דאמא, והג"ס עצמן יצאו לחוץ עם ז"א, כי בודאי שלא יצא חסר. ואמנם הסיגים שלהם המעורבים עם מעט הקדושה, לא יכלו להתברר מטעם הנ"ל, כי הם תחתונים שבכולם.

 

לז) וז"ס הדם, שארז"ל שנשאר תוך אשה שלא יצא לחוץ עם השאר, כי השאר כבר נתברר, ואין בו תועלת, לכן יצא לחוץ בסוד דם טמא, אך זה הדם שעוד לא נברר, נשאר תוך מעוי דאמא, וע"י אריכות זמן היניקה הוא מתברר בתוכה ונעשה חלב. וזה ע"י עלייתו אל מקום הדדים.

 

*        לח) והענין, דע כי באלו השבעה מלכים יש בהם כל בחי' אבי"ע, ויש בהם חלקים הראוים לעשות מהם אצילות, וחלקים שאינם ראוים להעשות מהם אצילות רק בריאה, וכן עד"ז יצירה ועשיה, וכל זה בדרך כלל, כי גם הוא עד"ז בפרטות, כי יש חלקים ראוים לאריך, ויש לאבא, ויש לאמא, ויש לז"א, ויש לנוקבא.

אור פנימי

כמ"ש כאן הרב. ועי' מ"ש עוד בענין זה להלן ברבור הסמוך.

ל) הוד השמאלי שהוא רגל הקוף הארוך וכו' לכן ממנה ולמטה לא הוברר כי יש בהם קליפות רבות: כבר נתבאר לעיל כי הוד הוא שורש המלכות, שעיקר ברורה לאחר גדלות הז"א, ועוד לא הגיעה שעתה
להתברר עתה לגמרי, עי' לעיל בדיבור הסמוך. אמנם באמת אין ההוד, שהיא מלכות, מתבררת כולה גם בנוקבא הנפרדת דז"א, אלא שהברורין שלה נמשכים בכל משך זמן דשתא אלפי שני עד גמר התיקון. ונמצא שכל אחיזתה של הקליפות, הם בהמלכות שהיא הוד, כי אין הבירורין שלה נשלמים, אלא בגמר התיקון.

* מבוא שערים ש"ה חלק ב' פרק א'.

חלק י"ב             תלמוד עשר ספירות           לידה ויניקה אלף קלט

לט) ובתחילה נתבררו החלקים שיש לאריך בשבעה מלכים, וכל השאר נקרא סיגים אצלו, כי אינם מערכו. ואמנם כל מה שהיה לאריך בהם, הכל נתברר בעת האצילות לתיקון א"א ולקחו, ומהסיגים הנשארים חזרו להתברר, ואז מהחלקים שיש לאו"א בהם נעשה בחי' או"א, והשאר שלא היה עוד בהם חלקי או"א, נשארו בסוד סיגים, ומהם חזרו להתברר במעי אמא.

 

מ) ומהחלקים אשר לזו"ן, בהם נעשו זו"ן של אצילות, ואז כל הנשאר נקראים סיגים בערך עולם האצילות, וכל בחינות אלו יוצאות בסוד דם הלידה. ואמנם עדיין יש בהם קדושה, שהם בחי' העולמות של בי"ע, ולכן חוזרים ומתבררים בסוד עיבור בתוך הנקבה של ז"א, ומהמובחר שבו נעשה א"א דעולם הבריאה, וכל השאר יוצא מנוקבא דז"א, בסוד דם לידה. ונקרא סיגים בערך אריך דבריאה, וכן כיוצא בזה עד תשלום עולם העשיה.

 

מא) ונמצא כי אע"פ שבכל פעם חוזרין ומתבררין סיגים אלו כנזכר. ויוצאין בסוד דם לידה, אע"פ שנקראו סיגים ודם הלידה אינם טמאים ח"ו. אמנם הדם היוצא מנוקבא תתאה בעשיה בעת הלידה, אלו הם סיגים וקליפות גמורות אשר לא יצלחו לכל, והם בחינות הקליפות שתחת עולם העשיה, כי שם מקומה כנודע, ואלו הם טמאים.

 

מב) ודם הלידה שבאשה הוא, להיות בה בחינת העשיה ג"כ, וביסוד העשיה, דם לידתה טמא, כנודע, אך כל שאר הדמים של לידות

אור פנימי

מ) סיגים בערך עולם האצילות וכל בחי' אלו יוצאות בסוד דם הלידה: כי לא נתקנו באצילות, אלא מבחינת הפנים של הז"ת דנקודים, אבל מבחי' אחורים שלהם לא יכלו להתקן באצילות כנ"ל בחלק י"א וכיון שנתברר כל בחינת אצילות שבהם, נחשבים השירים לפסולת שלא יצלח עוד לכלום, בערך האצילות, וע"כ הם יוצאים בסוד דם הלידה. אמנם בערך בי"ע אינם נחשבים לפסולת לגמרי, כי עוד נמצא לברר מהם בחינות קדושה לצורך פרצופים דבי"ע, כמ"ש לפנינו.

מב) ודם הלידה שבאשה הוא להיות בה בחינת העשיה גס כן, ובסוד העשיה, דם לידתה טמא: כלומר, כיון שהדמים היוצאים בעת הלידה, הם כללות כל הפסולת והסיגים, שמהם נבררים בזה אחר זה כל הפרצופים של מטה מהפרצוף הנולד, שבכללם גם הסיגים הנשארים אחר לידת הנוקבא תתאה דעשיה, שהם טמאים. כנ"ל באות מ"א. א"כ יש בחינת דם טמא בכל הלידות, דהיינו מה שמעורב בהם גם מהסיגים שלאחר הנוקבא דעשיה וז"ש "ודם הלידה שבאשה הוא להיות בה בחינת עשיה גם כן" כמבואר.

אלף קמ          חלק י"ב           עץ חיים        לידה ויניקה

עליונים הם טהורים, אמנם הם נקראים דינין ודמים, בערן, המקום שמשם יוצאים וזכור זה.

 

מג) ונמצא עתה כי מבחי' הז"א שבשמונה הספירות, שמן כתר ועד נצח, כולם נתבררו לגמרי, ולא נשאר כלל מהם שלא נתברר, ולכן כל הנשאר מאותם השמונה ספירות נקראים סיגים גמורים, שאין דבר בהם שיכול לעלות ולהתברר להיות ראוי לחלק זו"ן דאצילות, ולכן סיגים אלו יוצאים בסוד דם לידה.

 

מד) אמנם בספירות הוד יסוד ומלכות, דעדיין היו בהם חלקים ראוים להעשות מהם הוד יסוד ומלכות דז"א, ולא נתבררו לגמרי, לכן אלו הסיגים לא יצאו בסוד דם הלידה, כי עדיין ניצוצות חלקי ז"א מעורב בהם, והם צריכים להתברר, ולכן אלו הסיגים שלהם נשארו תוך אמא להתברר בסוד החלב.

 

מה) ומה שכבר הוברר מהם, נעשה הוד יסוד ומלכות דז"א. ויצא עמו כשנולד. ועל ידי החלב נתפשטו אלו החלקים במקומם בז"א, והיה ז"א בן ו"ק גמורות. כי תחלה בעיבור לא הוברר בו לגמרי רק הג' אמצעיות, ושלשה תחתונים היו מבוררים קצת בסוד התכללותם
אור פנימי

ועם זה תבין מ"ש שמה"ג יוצאים דם טמא. להלן אות נ"ד, שהכונה היא על בחינת הסיגים המעורבים שם מאותו מין הנשאר לאחר לידת הנוקבא דעשיה

מה) תחלה בעיבור לא הוברר בו לגמרי רק ג' אמצעיות וכו' וע"י החלב נתפשטו אלו החלקים במקומם בז"א והיה ז"א בן ו"ק: כבר ידעת, שכל המדובר כאן, הוא במלכות דז"א, דהיינו בנוקבא שבגופו, כנ"ל. גם נודע, שכל הגובה של הפרצוף, תלוי במדת המלכות שבו, דהיינו במסך ועביות שעליו נעשה הזווג עם אור העליון. ולפיכך בעיבור, כיון שלא נעשה שם הזווג כי אם בכלים החיצונים דאו"א, שפירושו במסך דבחינת השורש, ע"כ קומתו רק בקומת נה"י, שהיא אור הנפש, ובחינת הכלים שלו, הם רק חג"ת וחסר נה"י, כי בכלים נבחן שהעליונים נגדלים מתחלה,
כנודע. וז"ס ג' גו ג', שנה"י נכללים בחג"ת. הרי שהוא חסר נה"י דכלים, כל עוד שהוא בקומת עיבור. ובזה תבין יותר, מ"ש שהוד יסוד מלכות לא נבררו בעת העיבור. אמנם נצח, כיון שהוא מבחינת ז"א, דהיינו מבחינת חג"ת, כנודע, שעקרו של ז"א מצד הכלים הוא נצח, ומצד האורות הוא ת"ת. לכן הוא נחשב על בחינת חג"ת הנבררים גם בקומת עיבור, כנ"ל. וע"כ אינו חושב רק הוד יסוד מלכות. כי עיקר המדובר כאן הוא מבחינת הכלים.

וזה אמרו "וע"י החלב נתפשטו אלו החלקים במקומם בז"א והיה ז"א בן ו"ק" פירוש: כי בעת לידה נעשה זווג חדש דאו"א על בחי"א, כנ"ל דף א' קכ"ח ד"ה בבטן. ע"ש. שקומה היוצאת על הזווג הזה. הוא קומת ו"ק גמורים, שהוא רוח נפש, שרוח מתלבש בכלים דחג"ת ונפש

חלק י"ב             תלמוד עשר ספירות           לידה ויניקה אלף קמא

תוך השלש האחרים בסוד תלת כלילן בג' כנ"ל, וכשנשלמו ג"ת להתברר, אז לא הוצרכו להכלל למעלה, ונתפשטו ונשלם בו"ק גמורות. וז"ס שנתבאר, שבזמן היניקה יש בו ו"ק, והבן זה.

 

*        מו) ובזה תבין למה ב' שנים הראשונים, הילד אינו אוכל מעצמו, רק צריך יניקת חלב, הטעם, שצריך שתברר לו אמו אותן הג"ס שנשארו, כי הוא אין כח בידו לבררם, והחלב שיונק התינוק הנה בודאי, שהלב שבו מוליך הכל תחילה אל הכתר שבו, ואח"כ אל המוחין, ואח"כ אל הגוף. כי כן סדר מעלתו, כנודע מסוד אכילת אדם, כי המלך שהם המוחין אוכלין תחילה.

 

מז) והנה מן הכתר עד נצח שהם הספירות המבוררים הם ח', ולכן צריך ח' חדשים עד שיתברר ההוד, ותחלק ותעבור אורה דרך הח"ס הנ"ל וכן ח' חדשים לספירת יסוד, וכן ח' חדשים לספירת מלכות. הרי כ"ד חדשים של ימי היניקה.

 

**      מח) ואמנם צריך להבין, מה הם הבחי' שנתבררו ונעשו סיגים ויצאו בסוד דם לידה, ומה הם הבחי' שנעשו חלב, אמנם הדבר בקיצור, כי הנה בימי העיבור, אינם מתגלים בז"א רק י' לבושים דאמא שביסוד שלה, המלבישין את חמשה חסדים וחמשה גבורות אשר שם בתוכה, והם י' שמות אהי"ה באחורים, שכל אחד עולה מ"ד כמנין דם.

 

מט) ואמנם החמשה לבושי גבורות נתבררו, ויצאו הסיגים בסוד

אור פנימי

בכלים דנה"י, הרי שעתה נתחדשו לו כלים דנה"י, וזה אמרו שנתפשטו החג"ת מתוך הנה"י כלומר, שנתגלה קומת הרוח, ואז ירד אור הנפש והגדיל הכלים דנה"י, ואור הרוח נתלבש בכלים דחג"ת. כנודע. אמנם מוחין אלו הגם שבאו בזווג או"א בעת הלידה, מ"מ אין ז"א מקבלם, אלא ע"י יניקה לאט לאט, כמ"ש לפנינו, וע"כ נבחן, אשר קומה זו דרוח אינה מתפשטת לז"א רק ע"י יניקת החלב.

אמנם עוד לא נשלם כאן ביניקה מדת הברור של מלכות דז"א לגמרי, אלא שצריכה לקבל עוד מדת מסך דבחי"ב ובחי"ג, ועד"ז גם הנוקבא הנפרדת דז"א, שאחר הנסירה היא לוקחת כל הגדלות של הנוקבא דגופו, כנודע. ואז נחשבת המלכות למבוררת כולה מבחינת אצילות, עכ"פ, אבל עדיין אינה נבררת מבחינת בי"ע, אשר בירורין אלו שלה נמשכים עד לגמר התיקון.

מט) החמשה לבושי גבורות נתבררו ויצאו

 

* ע"ח ח"א שער י"ח אמצע פרק ו'.

** מבוא שערים ש"ה ח"ב סוף פרק א'.

אלף קמב       חלק י"ב מבוא שערים            לידה ויניקה

דם גמור וסיגים גמורות כנ"ל, אך החמשה חסדים נתבררו, ומסיגים שלהם הם יותר ממותקים, ונשאר בסוד דם טהור וחזרו לחלב.

 

נ) וז"ס משז"ל, כי עשרה דמים הם: ה' דם טוהר, וה' דם טמא. והבן זה היטב וכבר ידעת כי מהחסדים וגבורות נבנה גוף הולד, ומהם נצטייר ומה שנשאר אחר הבירור נקרא סיגים.

 

*        נא) דע, כי הדם שבאשה מתהפך בתחילה לחלב כנ"ל, ואח"ך יונקו התינוק, וחוזר אותו החלב להתהפך לדם בתוכו, ומתפשט בתוך הורודין והקנוקנות ובכל גופו. ואל תתמה איך חוזר שנית להתהפך לדם. כי הנה בתחילה היה דם מעורב במותרות ובסיגים רבים כנ"ל, ועתה מתברר ומזדכך, ולכן יכול להתהפך לחלב, ובהכנסו תוך ז"א חוזר להיות כבתחילה, דם, אלא שעתה הוא דם זך נקי וצלול ומבורר, והוא חיותו ממש של התינוק.

 

נב) ונמצא כי בב' שנים של היניקה, הוא זמן הבלעת הדם בגופו של תינוק. וכמ"ש רבי נתן הבבלי לאותה האשה, המתיני עד שיבלע בו דמו. כי הוא סוד החלב הנבלע ומתפשט בו בהמשך זמן היניקה, והנה ענין הדם הזה הוא זה.

 

נג) דע כי התינוק אף בזמן זמן עיבורו ובזמן יניקתו יש לו מוחין כנ"ל, והם מלובשים תוך נה"י דאמא אלא שהם בחי' חיצוניותם, ואמנם בזמן העיבור כל המוחין מסתלקים ממנו, ובפרט החסדים והגבורות
אור פנימי

הסיגים בסוד דם גמור וסיגים גמורים אך הה"ח נתבררו וכו' וחזרו לחלב: פירוש, כמ"ש לעיל, שיש ב' מיני פסולת אחר הברורים דעיבור ז"א, א' הוא מה ששייך עוד לז"א עצמו, שהם נשארים באמא ונבררים שם עוד בדרך היניקה. וב' הוא מה שאין שייך עוד לז"א, אלא לפרצוף שלאחריו וזה יוצא בסוד דם לידה, שהם סיגים גמורים, כלומר שאין בו עוד כלום מבחי' קרושה לצורך הז"א. אמנם כלפי הפרצוף שלאחריו אינו בחשב לדם טמא
אלא לסיגים, דהיינו שיש בו עוד ניצוצי קדושה, שהרי בכל הפרצוף שלאחריו נברר מפסולת ההוא שאין בו עוד צורך ותועלת אל העליון.

וזה אמרו "שהה"ח הסיגים שלהם יותר ממותקים ונשארו יסוד דם טוהר וחזרו לחלב" כי הה"ח נחשבו לעיקר הז"א, כנ"ל רף א' קל"ו ד"ה הבחינות. עש"ה. אבל הה"ג שלו הם בחינת המלכות, שברורה מתחיל אחר הגרלות דז"א, כמ"ש שם באורך. וע"כ הברורים דה"ח נחשבו לצורך ז"א עצמו,

* מבוא שערים שער ה' ח"ב פרק ה'.

חלק י"ב             תלמוד עשר ספירות           לידה ויניקה אלף קמג

של הדעת, ואינם מאירים בו רק לבושי דאמא לבד בסוד חיצוניותם, כנזכר.

 

נד) וכבר ידעת, כי היסוד דאמא בו מתלבש הדעת דז"א, הכולל ה' חסדים וה"ג בסוד ה' דמים טהורים וה' דמים טמאים, שיש ביסוד דאמא עשרה בחינות דלבושין להלביש את הה' חסדים וה' גבורות, והלבושים הם בסוד אחורים דאהיה בסוד דם האדם, בעת היות בה הז"א, בסוד עיבור הא', אשר שם אהיה מורה עליו, כנזכר בזוהר פרשת אחרי מות דף ס"ה ב'. אהי"ה, דאנא זמין לאולדא כו'.

 

נה) וא"כ נמצא שיהיו עשרה שמות של אהיה ביסוד דאמא, והם י' לבושין אל הה' חסדים והה"ג דגדלות. אמנם בהיותו בסוד עיבור א' אינם מאירים בו רק הי' לבושי אהיה הנזכר לבדם.

 

נו) ונודע כי כשהעליון מתפשט ומתלבש בתחתון, אינו מתלבש רק האחורים לבד שלו, כי הפנים נשארים לו למעלה במקומו, וא"כ אלו הי' אהי"ה יהיו כולם בסוד אחורים, שהוא: א', א"ה, אה"י, אהי"ה, שהוא בגי' דם. א"כ הם י' אהי"ה י"פ דם.

 

נז) והנה אלו הי' דמים מתפשטים עם החסדים והגבורות שבתוכם, כנזכר, אל תוך גופא דז"א, כמ"ש באורך, ואז נבלע בו דמו, והנה כל זה מן שם אהי"ה שהיא הבינה כנ"ל.

 

נח) ואלו הי' דמים הם סוד חמשים שערי בינה, הנפתחים ומתפשטים בתוך ז"א כי הנה י' שמות אלו בפשוטם יש בהם מ' אותיות, וכללות הי' שמות, הרי ן'. גם ע"ד שני יש בי' שמות אהי"ה בפשוטם מ' אותיות, ואמנם בכל שם מהם בסוד אחורים הוא י' אותיות, כזה: א' א"ה אה"י אהי"ה, תצרפם עם מ' האחרים הרי ן'. והדרך הא' יותר נכון.

אור פנימי

והסיגים שנשארו מהם, דהיינו מהוד יסוד מלכות שבהם, הם שייכים עוד לז"א עצמו, וע"כ הם נשארים באמא ומתבררים לצרכו ע"י יניקה. אבל הברורים הנשארים מה"ג, שהם בעיקר רק בחינת מלכות, אשר נאצלת אח"כ בבחי' נוקבא נפרדת, א"כ הסיגים שנשארו מה"ג אלו, נחשבו לז"א בבחי'
סיגים גמורים, כי אין מהם שום תועלת כל שהוא לצורך ז"א, וע"כ הם יוצאים משם בסוד דם לידה וז"ש "החמשה לבושי גבורות נתבררו ויצאו הסיגים בסוד דם גמור וסיגים גמורות" כלומר, שאין בהם שום צורך עוד אל ז"א, אלא שהמה באים אח"כ ונבררים לצורך הנוקבא הנפרדת

אלף קמד      חלק י"ב             מבוא שערים            לידה ויניקה

*        נט) הנה נת"ל כי אורות נה"י דבינה עצמה, שהיו בחי' דם למטה ביסוד שלה, עלו למעלה בעת הלידה, וע"י עלייתם ממטה למעלה עד מקום החזה, נתמתקו, כי הנה נתהפכו לחלב, ומשם ניזון הולד. גם אותם ב' פרקין עליונים דנ"ה דאריך, אשר עלו בחזה דאמא, ונשארו שם תמיד בסוד שדיים ודדים, הנה הנה"י הם סוד דינין, כי לכן הם לבר מגופא כנודע, וכאשר הם עולים למעלה במקום חג"ת נמתקין, ומתהפכין לחלב שהוא רחמים.

 

ס) ונמצא כי הד' פרקין תחתונים דנ"ה של אריך, הם מתלבשין בז"א ונעשים נשמה אליו כנ"ל, אמנם מזונו נמשך ממקום יותר עליון, שהוא מאותם ב' פרקין עליונים הנזכר, ועי"כ, יש כח הזנה בחלב לזון ולפרנס ולגדל את הולד, כי ממבחר נשמתו ומבחי' העליונה הוא ניזון.

 

סא) גם בעת עליית אורות נה"י דבינה למעלה כנזכר, גם הסיגים של הג"ת דז"א עצמו שלא נתבררו לגמרי, גם הם עלו עמהם עד החזה שלה במקום הדדים, ולא יצאו עם ז"א כשנולד.

אור פנימי

דז"א כמבואר. כי כלפי הנוקבא יש בהם קדושה רבה, כי כל פרצופה נברר מן הסיגים הללו. והבן היטב.

ומה שאומר שהם יוד שמות אהי"ה, אע"פ שהשמות דעבור הם בחינת שמות אלקים, כנודע. מ"מ בהתחשב בבחינת הלבושים שהוא מקבל מאמא, נבחנים לשמות של אהי"ה, מטעם שהזווג של העיבור דז"א נעשה באו"א עלאין שהם בכללות ישסו"ת בפרצוף אחד, כנודע, ואז ישסו"ת אינה עולה בשם זולת או"א עלאין בלבד, שהם השמות דהויה אהיה, כנודע, וע"כ חושב הלבושים דה"ח וה"ג לשמות של אהי"ה, ולהיות הלבושים אלו רק מבחינת אחורים של או"א עלאין, דהיינו מבחינת הכלים החיצונים שלהם, ע"כ נבחנים ליוד שמות אהי"ה דאחורים. כמופורש  לעיל בדברי הרב, חלק י"א אות קמ"א. ע"ש.

ס) מזונו נמשך ממקום יותר עליון שהוא מאותם ב' פרקין עליונים וכו' ממבחר נשמתו ומבחינה העליונה הוא ניזון: וצריכים לזכור כאן, כל המתבאר בענין זה, לעיל בדברי הרב (חלק י"א מאות מ"ה עד אות ס"ט. ובאו"פ שם) ונתבאר שם, שסוד עליה זו של ב' שלישים עליונים נו"ה דא"א לחג"ת דאו"א, נעשה בעת התיחדות ד' פרצופים או"א וישסו"ת לפרצוף אחד, דהיינו שעולים לבחינת ג"ר דא"א, שהוא ג"ר דע"ב. ולפי שאין לאו"א מבחינת קומת ע"ב, אלא ששה כלים חג"ת נה"י בלבד, ונבחנים למחוסרי נה"י דכלים וג"ר דאורות, דהיינו לפי השיעור שהם מלבישים לא"א בקביעות, שהוא רק מגרון ולמטה, והם חסרי ג"ר דראש א"א. לפיכך בעת זווג דנשיקין דא"א, המגדיל לאו"א בקומת ע"ב, צריכים הו"ק דא"א, להתחלק לע"ס שלמות לצורך או"א והוא ע"ד

* מבוא שערים ש"ה ח"ב פרק ה'.

חלק י"ב             תלמוד עשר ספירות           לידה ויניקה אלף קמה

סב) והנה בזה תבין, למה אין התינוק אוכל מעצמו רק יונק משדי אמו, כי להיות סיגים אלו מג"ת שבו, שהם דינים חזקים, אין בו כח לצרפם ולבררם ע"י אכילתו, כנודע, כי האכילה היא בחי' בירור כמבואר במקומו, וצריך שאמו תבררם תחילה ותנקה הפסולת שבהם ותניקהו מה שכבר ביררה היא.

 

סג) כי גם שאר הבחי' כולם ביררם היא בעת העיבור, וגם אלו הם מתבררים על ידה עתה, אלא שבעת העיבור לא יכלו להשתלם ולהתברר, ובהמשך ב' שנים אלו של היניקה יתבררו, כנזכר. וגם בירור זה לא יכול

אור פנימי

התחלקות הו"ק דז"א לע"ס בעת גדלותו, שפרקים עליונים ואמצעים דחג"ת, עולים ונעשים לחב"ד, ופרקים תחתונים שנשארו מחג"ת, מתחברים עם פרקים עליונים דנה"י העולים אליהם, ונעשים שניהם החג"ת לאו"א. עש"ה. ואלו הם הב"ש עליונים דא"א שנעשו לדדים באו"א, כלומר לבחינת חג"ת, דהיינו אחר שנתחברו עם השלישים תחתונים דחג"ת, כנ"ל. וד' פרקים דנו"ה דא"א נשארו למטה, בבחינת נה"י כמקודם לכן

ולפיכך בעת גדלות דז"א, בעת שמשיג ג"ר, וקונה ע"ס שלמות, הנה אז הוא מקבל הג"ר שלו מהשלישים דנה"י דא"א, שנצטרפו ונתחברו לחג"ת דאו"א, וו"ק שלו, הוא מקבל מד' פרקים תחתונים דנו"ה דא"א שנשארו למטה אמנם לעת היניקה, עדיין אינו ראוי לקבל מהשלישים עליונים דנו"ה דא"א במקומם, אלא בדרך עליה ביניקה מדדי אמו, ששם מלובשים אותם הב"ש עליונים דנו"ה דא"א, ואחר יניקתו שוב יורד למטה במקום הד' פרקים תחתונים דנו"ה דא"א, שהם בחי' ו"ק בלבד.

וזה אמרו "הד' פרקים תחתונים דנו"ה של אריך הם מתלבשים בז"א ונעשים נשמה אליו" דהיינו שמלבישם וקונה דרגתם בקביעות, שמכחם יש לו הו"ק שלו תמיד בעת היניקה. וז"ש "אמנם מזונו נמשך ממקום יותר עליון שהוא מאותם ב' פרקין
עליונים וכו' ומבחינה עליונה הוא ניזון" כלומר, שאותם ב"פ עליונים דנו"ה דא"א המלובשים בדדים דאמא אינו יכול להלביש אותם שיעשו לו בבחינת נשמה פנימית, רק שמתפרנס וניזון מהם בדרך עליה בלבד, ומיד יורד למקומו לו"ק. כנ"ל. והוא מטעם שהוא בחינה עליונה. דהיינו בחינת ג"ר שלו, שאינו ראוי להם עתה, רק לינק מהם בלבד, ולא להלבישם, כמבואר.

סג) ונתמתקו ונעשו חלב ממה שנתברר מהם שהוא הטוב שהיה בתחלה מעורב בתוכם: נודע שז"א דנקודים לעת גדלותו, היה מתפשט עד העשיה לנקודה דעוה"ז. ונבחן אז שהפרסא דאצילות, היה בשוה כמו הפרסא דגוף דז"א שמחזה ולמטה. באופן שמחזה ולמעלה היה בבחינת אצילות ומחזה ולמטה היה מתפשט בבי"ע. ובעת שביה"כ, נשברו כולם פנים ואחור, דהיינו אפילו המחזה ולמעלה שלו, שהיה באמת בחינת אצילות, ולא היה ראוי לפול לבי"ע, גם הם נשברו ונפלו לבי"ע, אע"פ שהם בחינת פנים ואצילות. ולעת תיקון, נתקן רק בחי' הפנים שלו בלבד, שהם הכלים דגו"ע שהם בחינת מחזה ולמעלה, וזה נעשה ע"י הברורים דאו"א, שבררו בחי' הכלים דפנים מתוך הכלים דאחורים שהם בחינת בי"ע דהיינו אח"פ, כנודע.

ויש כאן ב' בחינות ברורים הנקראים: עיבור א' ועיבור ב'. כי מתחלה נבררו

אלף קמו        חלק י"ב             מבוא שערים            לידה ויניקה

להעשות עד שעלו למקום השדיים, שהם מקום עליון בג' אמצעיות, וע"י עליה ההיא נתבררו שם ונתמתקו, ונעשו חלב ממה שנתברר מהם, שהוא הטוב שהיה בתחילה מעורב בתוכם.

 

סד) ואותו הטוב המעורב בהם, הוא שנתברר ונהפך בסוד חלב, כי בהיותו בתוך הסיגים מתרבים עליו ונהפך לדם, ועתה שנתברר מהם נהפך ללבן שהוא שרשו. והסיגים שבהם יוצאים בסוד דם טמא, אחר תשלום ב' שנים של היניקה, דוגמת הסיגים שלא יצאו עד תשלום זמן העיבור בסוד דם לידה, כן אלו הסיגים יוצאים ממנה אחר תשלום זמן היניקה, שאין בהם עוד מה להתברר שיהיה ראוי להעשות ממנו בחי' זו"ן שבאצילות, כנ"ל איך גם הם חוזרין להתברר לצורך עולם הבריאה.

 

סה) ונמצא כי ע"י היניקה נגמרים ג"ת שבו להתברר, ויונק אותם ומקבלם בסוד יניקה, ואז נגמרים בו להתקן שלש אחרונות שבו. ולכן מה שהיה בעת העיבור ג' בתראין כלילן בג' אמצעיים, כי לא יכלו להתגלות מחמת היות בקטנותו בסוד העיבור, כנ"ל, והיה אז בבחי' ו' זעירא שבתוך ה', ועוד היה בסוף הו' המלכות בסוד פסיעה לבר. ואחר שנולד, נעשה ו' של השם שאחר הה' כי כבר יצא עתה מתוכה, ומה שהיו אז נה"י שבו מלבישים לחג"ת בהיותו בעיבור דילה, נולד ויצא לחוץ ונעשו בו ו"ק שלמים.

 

סו) אך אמנם עדיין אין בה ראש עד המוחין דגדלות, ואז תהיה ו' של השם שיש לו ראש כנזכר, ואז היה הוא בחינת ו' של השם, והמלכות נוקבא בסוד פסיעה לבר, קוץ תחתון של הו' הזו.

 

סז) ובזה ג"כ תבין, למה אין התינוק הולך ברגליו אחר שנולד תכף, כי רגליו שהם נה"י שבו אינם נתקנים עד תשלום זמן היניקה ע"י
אור פנימי

הכלים דפנים בלבד, שהם הגו"ע, באופן שהיו חסרי נה"י, שהם אח"פ. ואז נבחן שהוא חסר ראש, כי בחוסר נה"י דכלים הוא מחוסר ג"ר דאורות, כנודע. ובירור זה נקרא עיבור א'. ואח"כ ע"י עלית מ"ן לזווג ע"ב ס"ג, הנה הארת ע"ב מורידה הה"ת מעינים עד לפה, שפירושו שמעלה
אח"פ חדשים מבי"ע לאצילות, ואז נשלמים ע"ס דז"א וזה נקרא עיבור ב', דהיינו המשלים לו בחינת גדלות וג"ר.

אמנם אלו ב' עיבורים כוללים ד' זווגים: ב' זיווגים בעיבור א', שהם: א' לקומת נה"י, שהוא אור הנפש. וב' לקומת חג"ת, שהוא אור הרוח, וכן יש ב' זווגים

חלק י"ב תלמוד עשר ספירות לידה ויניקה       אלף קמז

החלב, והולכים ומתחזקים ונתקנים רגליו מעט מעט עד שנגמרים. ולכן באמצע הב' שנים דיניקה, מתחיל התינוק לעמוד על רגליו ולהתחזק מעט מעט, ובהשתלם זמן היניקה הולך ברגליו היטב כאחד האדם. וזהו ברוב התינוקות, ולא דברנו אלא בהווה.

 

סח) ואם גם נראה שיש תינוק שהולך על רגליו בפחות מב' שנים, הוא כי כיון שנתקנו נ"ה שבו שהם הרגלים, אעפ"י שלא נשלם להתברר גם היסוד והמלכות, כבר הוא יכול לילך על רגליו, כי ההליכה תלויה בהם. וזהו סברת מי שאומר שזמן היניקה אינה רק י"ח חדש.

 

סט) אמנם לסברת מי שאומר כ"ד חדשים, הטעם הוא, כי ג' ספירות צריכות להתברר, והם: הוד, יסוד, ומלכות. הנה כשתחלק כ"ד חדשים לגמור בירור שלשתן, יגיעו ח' חדשים לכל א' מהם. והנה נודע, כי כל המזון שניזון בו האדם, בתחילה נוטלו הכבד, ומבררו ונותנו ללב, ושם חוזר להתברר ומחלקו ומשלחו לכל האברים, ומתחיל לשלחו אל הכתר שבו ואח"כ אל החכמה כו'.

 

ע) ונמצא, כי עד שיורד ההוד שהוא המזון והחלב של הז"א עד מקומו האמיתי, צריך זמן ח' ספירות, שהם כחב"ד חגת"נ. וכנגדם ח' חדשים הראשונים, ואז מתחיל התינוק לעמוד על רגליו. וכנגדם ח' חדשים לספירת היסוד, וח' חדשים לספירת המלכות, שמתחילין מן הכתר ויורדין עד מקומם, הרי ג"פ ח', הם כ"ד חדשי היניקה, שבהם נתפשטו נה"י שבו במקומם, ונגמרו להתברר ונשלם בו"ק שלימות.

אור פנימי

בעיבור ב': א' לגדלות הכלים, שיהיה לו ע"ס שלמות מבחינת הכלים. וב' לגדלות האורות, כי אחר שיש לו כלים דג"ר, עולה ומקבל בהם המוחין דג"ר. כמ"ש במקומו.

ונודע, שמתחלה עלו כל הרשימות כולן מכללות כל הנקודים שנשברו, למ"ן לע"ב ס"ג העליונים, כמ"ש לעיל בדברי הרב (חלק ח' אות ב') שהם היו כלולים מכל הבחינות כולן שנפלי לבי"ע, עד לבחינה התחתונה. ונתברר מהם לאט לאט, דהיינו שהיותר מובחר נקלט ונברר מהכללות הזה לצורך עתיק, ושאר הכללות נדחה ממנו בבחינת פסולת, לפרצוף א"א. וא"א
בירר וליקט מהם המשובח ביותר לצורך עצמו והשאר נדחה ממנו בבחינת פסולת, לפרצוף או"א. וכן ביררו או"א לצרכם, כל בחינת הסוב הראוי להם, ושאר הכללות הורידו לפרצוף זו"ן, וכן זו"ן ביררו מהם הטוב הראוי להם והשאר הורידו לבי"ע. וכן בי"ע ביררו כל אחר הטוב הראוי לו, ונתקן מהם פרצופי בי"ע, ושאר הסיגים דהיינו אחד שכבר הוברר מהם גם הטוב הראוי לעשיה כולה, המה נבחנים לבחינת טומאה, שכבר לא נמצא מהם כלום שיהיו ראוים לאיזה מדרגה של קדושה.

ועד"ז ממש, היו סדר הבירורים גם

אלף קמח       חלק י"ב             מבוא שערים            לידה ויניקה

עא) ודע כי פעם שמעתי, כי בתחילה בזמן העיבור היה עיקר ז"א בחי' נה"י לבד, כי הרי משרש נה"י דא"א נתקן אז בימי העיבור, ואז חג"ת שלו היה בכח ולא בפועל, כי היה נה"י שלו שהם ג' מדות שלמות משמשות לו' מדות קטנות כנ"ל, ועתה ע"י שיינק מן השדיים שעומדים בחזה בג' אמצעיות דאמא, לכן נתגלו גם האמצעיות שבו, ונעשו גם הם ג' מדות שלמות ונגדלו גם הם, והיה הז"א עתה מן ו"ק שלימות ומדות גמורות.

 

עב) ודע כי עתה בזמן היניקה, שנשלם ז"א בבחי' הו"ק שלימות, החיות שלו בזמן היניקה אינו רק כשיעור הנוגע למלכות שבו, שהיא עשיריתו, וזה החלק העשירי של חיותו הוא מחיה עתה אל הז"א בהיותו ו"ק, ולמלכות שבו.

 

עג) וזה החלק הי' שהוא בחי' חיות המלכות שבו, נקרא בזוהר בפרשת לך לך דף פ"ג, קיסטא דחיי. ר"ל מדת חיות הז"א, כי שרשו ו"ק לבד כנודע, כי הוא סוד ו' שבשם, וכל שרשו אינו רק ו"ק, ומדת חיותו נקרא קיסטא דחיי. אמנם אחר ביאת המוחין דגדלות, אז ניתוסף בו ונגמר כל חיותו משלם.

 

עד) ודע כי פעם אחרת שמעתי, כי שם זה של אהי"ה באחורים שלו שהוא בגימטריא דם כנ"ל, אשר הוא ביסוד האשה, ושם להיותו סוד אחורים, ובפרט להיותו למטה הוא דין גמור, ונעשה דם. כנודע, כי הדינין בסופם קשים, ובראשיתם מתוקנים בסוד היין שנעשה בתחתיתו שמרים, וכשמעלה למעלה בדרים נעשה חלב ונמתק, כי אז הוא מתעלה שם בשם ע"ב דיודין, שהוא בגימטריא חסד, ומכח המתקתו

אור פנימי

בפרטות הפרצוף, דהיינו שמתחלה נבררו מז"א רק הכלים דגלגלתא, כי אע"פ שעלו למ"ן כללות כל רשימות עד לבי"ע, כנ"ל, אמנם או"א לא נזדווגו, רק על בחינת כלים חיצונים שלהם, שפירושו: בחינת עביות של כתר ושורש, שאינה מוציאה אלא קומת נה"י, שהוא אור הנפש, המתלבש בכלים דגלגלתא, שהוא בחינת ראש דז"א, הנקרא כלים דחג"ת. הרי שלא נברר בעיבור מתחלה אלא המשובח ביותר מכללות המ"ן שהיה אז נכלל בז"א, והשאר
היו אז בבחינת פסולת, ובעת ההיא עוד אין לו לז"א שם בפני עצמו, אלא נבחן לירך אמו, כי כל עוד שהוא בבחינת ראש וגלגלתא, הוא נכלל לגמרי באמא, ואין לו שום הכר לעצמו כמ"ש בפרצופי א"ק. אלא לעת לידה, אחר שנגדל ז"א, בכל נרנח"י דנפש, אז נתעבה יותר, ומתחיל לקבל האורות ממעלה למטה, כנ"ל בחלק י' ע"ש ואז מתגלה בחי"א, דהיינו שה"ת יורדת מגלגלתא לעינים, אשר או"א מזדווגים אז מבחינת כלים התיכונים שלהם.

חלק י"ב תלמוד עשר ספירות לידה ויניקה       אלף קמט

ע"י ד' יודין שיש במילוי שם ע"ב, שהם גימטריא מ', נמתק ונעשה חלב, שגם הוא בגימטריא מ'.

 

*        עה) ואמנם היות ב' דדים בזכר ושניהם בנקבה, הוא עם מש"ל כי כשעלו ונכללו נה"י דאריך עם חג"ת שבו, נכללו הנצח מההוד וההוד מנצח גם כן, כנודע כי נ"ה הם רעים אהובים תמיד כלולים זה בזה.

 

עו) ונמצא שפרק הא' דנצח דאריך העומד בתוך חזה דאבא, יש בו ג"כ כללות פרק עליון דהוד, ומהם נתהוו ב' דדין בחזה דאבא. וכן פרק עליון דהוד, עלה כלול מפרק א' דנצח בחזה דאמא, ומהם נתהוו ב' הדדין בחזה דאמא והנה אלו הב' פרקין הנזכר, הם נשארים תמיד שם לעולם, אפילו שלא בזמן היניקה, ולכן אין רושם הדדין מסתלק מאו"א לעולם כנראה בחוש הראות.

 

עז) וצריך שתדע כי הנה האדם התחתון זכר או נקבה אינן נרמזין בצלמם ובדמותם אל בחינת פרטית, כמו אל הת"ת לבדו, או אל מלכות לבדה, וכן כיוצא בזה. אמנם כל אדם ואדם רומז אל עולם האצילות
אור פנימי

ומוציאים על המ"ן דז"א אלו דבחי"א, קומה חדשה דרוח. ונמצא עתה שנבררו גם נה"י דז"א, כי הכלי דעינים הם בחי' נה"י משום שהעביות ומקום הזווג נעשה עתה בעינים, ואור הנפש מתלבש תמיד במקום העביות והזווג, כנודע. וע"כ נבחן, שאור קומת רוח נתלבש עתה בכלי הקודמת דחג"ת דהיינו דגלגלתא, ואור הנפש בנה"י. וכל שאר הכללות מהמ"ן שהיה נכלל בז"א שוב אינו ראוי לו, והמה נדחים ממנו בבחינת פסולת, לנוקבא ולבי"ע. שהם היוצאים בבחינת דם לידה.

וזה אמרו "וע"י עליה ההיא נתבררו שם ונתמתקו ונעשה חלב ממה שנתברר מהם, שהיא הטוב שהיה בתחלה מעורב בתוכם" כי עליה ההיא לחג"ת הוא הזווג
שנעשה בכלים התיכונים דאו"א שהם חג"ת, דהיינו על מסך דבחי"א, המוציא קומת רוח, כנ"ל, אשר אז נבררים גם הכלים דעינים מתוך כללות המ"ן, שהוא בחינת הטוב שהיה מעורב בתחלה בכללות המ"ן, כי הם מבחינת הכלים דפנים דז"א, שכולם טוב וראוים לז"א דאצילות, אלא כל זמן שלא היה עוד הזווג באו"א על בחינת הכלים התיכונים, דהיינו בחי' מסך דבחי"א, המוריד ה"ת מגלגלתא לבחינת עינים, הנה עוד לא יכלו הכלים דעינים להתברר, כי הם צריכים להתכללות במסך וזווג דאו"א, כנודע ונמצא, שהזווג דאו"א בירר לכלים דנה"י דז"א, שהם העינים, שהיו מעורבים עוד בכללות הסיגים. ובזה נגמר העיבור א' דז"א. באופן שכל הנשאר בכללות המ"ן נחשבים מעתה סיגים גמורים, שאינם ראויים

* מבוא שערים ש"ה ח"ב פרק ג'.

אלף קנ           חלק י"ב             עץ חיים        לידה ויניקה

כולו, מראש א"א עד סוף המלכות דאצילות, דמיון א"א עצמו, אשר מתפשטין י"ס שבו בכל עולם האצילות כנזכר.

 

עח) וכאשר נעריך האדם התחתון בכללות הזה, יוצא, כי כיון שנה"י דאריך עלו בחג"ת דאו"א, בחזה שלהם ולא בחג"ת שלו עצמו כנ"ל, ונמצא כי עיבור ז"א היה שם בחג"ת באו"א של כללות פרצוף הכולל ד' פרצופים, כנודע, והוא במחציתם ממש.

 

עט) והנה או"א מלבישים מן גרון דאריך עד טיבורא דליבא דיליה, כנזכר באדרא, שלא אמר בטיבורא דגופא אלא, דלבא, שהוא מחציתו ממש כנ"ל, וכשתעריך מקום הדדין שלהם ימצא שהם במחצית מקום זה שיש מן הגרון עד טיבורא דלבא דיליה, ולכן בחינת הדדים היו שם למעלה בחזה, ולא למטה בבטן במקום ההריון.

 

פ) אמנם הבהמות והחיות אשר אינם כוללים כללות העולמות, אמנם הם בחי' פרטים, לכן דדיהן היו למטה במקום הרחם והבטן, ששם מקום ההריון. והבן היטב, טעם שינוי דדי אשה מדדי בהמה.

 

*        פא) ז"א היה בו תחלה בימי המלכים ו"ק, ובתוכם מוחין דנפש דנה"י דאמא החיצוניות, כשנולד קודם התיקון, ואח"כ נשברו ונפרדו, והאורות דנה"י עלו למעלה, וו"ק הכלים ירדו למטה בבריאה.

אור פנימי

עוד לבחינת ז"א, והמה יוצאים בבחינת דם לידה לחוץ. והבן זה היטב.

ובב' זווגים אלו נשלם העיבור א', שפירושו, הבירורים דכלים ופנים דז"א, מתוך הכלים דאחורים, ובזה נשלם עיקרו של ז"א ועצמותו. דהיינו ו"ק בלי ראש, כנ"ל. אכן נוהג בו גם בחינת תוספות שמבחינה זו יכול להשיג גם בחינת ראש ומוחין דע"ב, ולזה הוא צריך לב' זווגים חדשים דאו"א, הנקראים עיבור ב', שזווג א' הוא, להגדלת הכלים לע"ס. וזווג ב' הוא, להמשכת המוחין בהם. וע"פ
דברים האלו תבין דברי הרב בהמשך שלפנינו.

פא) תחלה בימי המלכים ו"ק, ובתוכם מוחין דנפש דנה"י דאמא דחיצוניות: סובב על ז"ת הנקודים, שהם כולם בחיבת ז"א דנקודים. כנודע. והיה בו בחינת קטנות וגדלות כמ"ש שם בחלק ו', כי מתחלה יצאו ע"ס דנקודים בבחינת הקטנות, מה"ת שעלתה בנקבי עינים דס"ג, שירדו או"א לבחינת חג"ת, שהם אח"פ שיצאו לחוץ, ונמצאים הז"ת בבחינת נה"י. וז"ש "ז"א היה בו תחלה בימי המלכים ו"ק ובתוכם מוחין דנפש" דהיינו בחינת הקטנות

* ע"ח ח"א שער י"א: שער המלכים פרק ט'.

חלק י"ב תלמוד עשר ספירות לידה ויניקה       אלף קנא

פב) ובתיקון נתעברו עיבור ראשון, והיו מתבררין מעט מעט הכלים דו"ק, שהיו כולם בתוך אמא, וכל בחי' הכלים המתבררין לטובה והיו נכנסין בהם המוחין, שהם הולד עצמו, ומה שלא נתברר מן הכלים ונשארו מעורבין טו"ר, נשארו בבטן אמא.

 

פג) ואז כשנולד הולד הזה, לפי שנגמר בחי' הכלים הצריכין לבחינת כלי הנפש, ואז נעשו מוחין דיניקה בנה"י האמצעים בעת הלידה כנודע, כי מן הלידה מתחלת זמן היניקה, ואז מתבררין כלים שהם בחי' הרוח, ויונקים בסוד החלב ובתוכם הרוחניות של הרוח, שהם המוחין דיניקה, ונגמרין עד הגדלות.

אור פנימי

דנקודים, כמבואר. אבל אח"ז, ע"י עלית מ"ן דנה"י דא"ק לע"ב ס"ג העליונים, יצאה הגדלות דנקודים, כי הארת ע"ב הורידה הה"ת מעינים אל הפה, והחזירה לאו"א לבחי' ראש וג"ר, וז"ת דנקודים נתפשטו במלכותם עד לבי"ע, כמ"ש בחלק ז'. ומתוך, שאלו ו"ק דז"א במוחין דנפש שיצאו בעת דקטנות דנקודים, הם הכלים ואורות הפנים דז"א, דהיינו בחינת מחזה ולמעלה דז"א, שכולו בחינת אצילות, כנ"ל בדיבור הסמוך, לפיכך נחשבים לעיקר עצמותו דז"א, כי כל אלו המוחין שיצאו בגדלות דנקודים, הם רק בחי' תוספות, כנודע. ע"כ חושב אותם כאן לעיקר ז"א, כי גם בעולם התיקון, לא נתבררו בעיבור א' רק אלו הכלים דפנים, דבחינת מחזה ולמעלה, שהם בחינת גו"ע שלו, שיצאו שם מזווג דה"ת בעינים דס"ג. וכלים דאחורים, דהיינו מחזה ולמטה דז"א, שיצאו שם בזמן הגדלות, ע"י הארת ע"ב שהורידה הה"ת מעינים, וחיברה אח"פ דז"א לבחי' אצילות, כל זה הוא רק תוספות, ואינם מעיקר ז"א וע"כ גם בעולם התיקון לא באו רק בבחינת תוספות, בעיבור הב', כמ"ש בדיבור הסמוך.

פב) ובתקון נתעברו עיבור א' והיו

מתבררין מעט מעט הכלים דו"ק: כמ"ש בדיבור הסמוך, שכל תיקונו דז"א מבחינת עיקרו ועצמותו, הוא רק לכלים דפנים, שהם גו"ע בלבד, שהם ששה הכלים דחג"ת נה"י, שזמן בירורם נקרא עיבור א', ומתבררים ע"י ב' זווגים זווג א' לכלי דגלגלתא, שנקרא חג"ת. וזווג ב' לכלי דעינים, שנקרא נה"י. גם בזווג הא' יש בו זווגים פרטים עד שמשלים נרנח"י דנפש וכן בזווג הב' יש בו זווגים פרטים עד שמשלים נרנח"י דרוח, הנמשכים במשך ימי היניקה. וז"ש והיו מתבררים מעט מעט הכלים דו"ק.

ומה שלא נתברר מן הכלים ונשארו מעורבים טוב ורע נשארו בבטן אמא: היינו הכלים דהוד יסוד מלכות, שלא נתבררו במשך זמן העיבור, אלא בהמשך זמן היניקה כנ"ל.

פג) מוחין דיניקה בנה"י האמצעים בעת הלידה: כי לצורך המוחין דיניקה, נעשה זווג ב' דאו"א, על בחי' מסך דבחי"א, שהוא מבחינת הכלים האמצעים שלהם, דהיינו מבחינת פרצוף דיניקה דאו"א עצמם. וזווג זה נעשה בעת הלידה, מטרם שנולד ויורד למקומו, כנ"ל דף א' קכ"ח ד"ה בבטן שלה. עש"ה.

אלף קנב        חלק י"ב             עץ חיים        לידה ויניקה

פד) ואז חוזר הגדלות, שהוא הנשמה נה"י דאבא ונה"י דאמא. וצריך בירור אחר אל האורות לבדם, למוחין דיניקה העולין למעלה, ויוצאין המוחין דגדלות בנה"י הפנימים, והם נכנסין בז' שנים שהם משנת י"ג עד כ'.

 

פה) והרי, כי למוחין הראשונים כבר הקדים להם עיבור א' של קודם התיקון הנ"ל, ואלו הם עצמם שנשארו בה בעיבור ראשון של אחר התיקון והבן זה מאד.

 

פו) ואז בזמן העיבור ראשון בסופו בעת הלידה, יוצאין מוחין שניים דרוח ויען שאינם נכנסין אלא על ידי היניקה, לכן נקרא מוחין דיניקה, אבל ודאי שקדם להם עיבור. כנ"ל. ואח"כ למוחין שלישים דגדלות היה עיבור ג' אך בערך היניקה אינו אלא עיבור ב' והבן מאד.

אור פנימי

פד) בירור אחר אל האורות לבדם למוחין דיניקה העולים למעלה: פירוש שלהחזרת הגדלות דז"א, שהוא הנשמה, הנה אז לבירור שני צריכים, שנקרא עיבור ב', שהוא ע"י עלית האורות דיניקה למעלה לאו"א למ"ן, שע"י זווג הזה יורדת הה"ת מעינים ומחזירה אח"פ לאצילות, ואז משיג ז"א עשרה כלים שלימים. וז"ש, וצריך בירור אחר אל האורות לבדם למוחין דיניקה העולים למעלה. כמבואר. ומה שמדייק "אל האורות לבדם הוא להשמיענו שאין עלית מ"ן לבחי' הכלים דהפרצוף דיניקה, אלא להפנימיות שבהם שהם האורות לבדם, כמ"ש במקומו.

וכבר ידעת שיש בעיבור ב' הזה ב' זווגים כמו בעיבור א' שהם: א' להשלמת כלים שזה נעשה תכף אחר תשלום ב' שנים דיניקה. וזווג ב' הוא להמשכת המוחין, שזה נעשה אחר ט' שנים ויום אחד, ובחינת צ' דצלם, נכנסת בו עד י"ג שנים ויום אחד ובחינת ל' ומ' דצלם הזה נכנסות בו בז' השנים מי"ג ויום א' עד עשרים שנה כמבואר בע"ח שכ"ה דרוש ח' עש"ה.

נכנסין בז' שנים שהם משנת י"ג עד

כ': כלומר, שגמר כניסת המוחין דגדלות, הם באלו הז' שנים, שאם נכנסים בו מקיפים דל"מ דצלם דגדלות, כנ"ל בדיבור הסמוך. וכיון של"מ דצלם הזה, הם עיקר הגדלות, ע"כ אינו חושב כאן המוחין דגדלות, מבחינת הצ' דצלם, הנכנסים בו מן ט' ויום א', עד י"ג ויום א'.

פו) בעת הלידה יוצאים מוחין שניים דרוח ויען שאינם נכנסים אלא ע"י היניקה לכן נקרא מוחין דיניקה: ענין הזווג הזה שבעת הלידה לצורך המוחין דיניקה, כבר נתבאר לעיל (דף א' קכ"ח ד"ה בבטן ובד"ה האורות) עש"ה. ונתבאר שם שתכף אחר זווג הזה, הוכר העביות דגוף הז"א לבחי' אורח ואינו ירך אמו, שזו היא לידתו ויציאתו מאמא. לפיכך, אינו יכול לקבל המוחין האלו תכף, אלא הוא יורד לבי"ע, ויונק מתחלה מסוד דדי בהמה, שע"י יניקה זו קונה כח להפריש ממנו כל הבחינות דבי"ע הנכללות בו. וכשנשאר בו רק מבחינת האצילות בלבד, אז הוא יכול לחזור ולעלות לאצילות, ולקבל המוחין דיניקה, שהם המוחין דרוח, ע"י יניקה מדדי אמא, שהם במקום בינה. וע"כ, נקראו המוחין דרוח בשם מוחין דיניקה.

חלק י"ב תלמוד עשר ספירות לידה ויניקה       אלף קנג

*        פז) והנה כבר נתבאר, ענין ג' בחינות שיש אל העובר בסוד העיבור. ושם נתבאר, כי הבחינה הג' מהם, הוא היותו בן ט' ספירות ממש, והנה גם עתה ביניקה צריך שיהיו בו תשעה ספירות ג"כ, ואלו נגמרים בו בהיותו בן תשעה שנים ויום אחד. ובשנים האלו מגדיל איבריו ומתקנם, כי כבר היו בו בימי העיבור, אלא שעתה נגדלים ונתקנים עד תשלום תשעה שנים ויום א'. ואז אח"כ יהיו לו מוחין הראויין להוליד, ולכן מתשעה שנים ויום אחד ביאתו ביאה.

אור פנימי

עיבור גי אך בערך היניקה אינו אלא עיבור ב': אמנם לא נמצא בדברי הרב שיקרא בשם עיבור ג'. כי לא מצאנו אלא ב' עיבורים בלבד. וטעם הדבר, כי הגם שעיבור פירושו, זווג, מ"מ יש בו ענין נוסף על בחינת זווג סתם. כי באמת יש הרבה זווגים בעיבור א'. וכן בעיבור ב'. ואינם נקראים כל אחד בשם עיבור. אמנם עיבור פירושו, בירור כמ"ש הרב לעיל (באות פ"ד) ועי"ש באו"פ בד"ה בירור וכללות הבירורים הם רק שנים: א' הוא לכלים דפנים לבד שהם גו"ע, הנקרא ו"ק דז"א ועיקר עצמותו דז"א, שעיקר המברר אותם הוא א"א, ואו"א משתתפים עמו לבחי' מעבר בלבד, משום שאין ז"א יוצא אלא מאו"א. כנ"ל בחלק י'. ועיבור הזה כולל ב' זווגים כוללים: א' לאור הנפש בכלים דחג"ת, הנקרא קומת נה"י. ובזווג הכולל הזה, יש י"ב זווגים פרטיים, שהם: ד' הזמנים שבמדור התחתון. וד' הזמנים שבמדור האמצעי. וד' הזמנים שבמדור העליון. כנ"ל בחלק י"א. שבי"ב הזווגים האלו, הוא משיג כ"ה מדרגות דבחינת נפש בלבד, שהם נרנח"י דנפש, שבכל אחת מנרנח"י יש שם נרנח"י פרטים. עוד יש בעיבור א' הזה זווג ב' כולל לאור הרוח, אשר אז יורד אור הנפש, ומתלבש ומגדיל את הכלים דנה"י דז"א, ואור הרוח מתלבש בכלים דחג"ת.
כנודע. שזה מכונה התפשטות החג"ת מתוך הנה"י, שפירושו: כי מקודם לכן, בעת שלא היה בו אלא אור הנפש, היה אור הנפש שהוא קומת נה"י מתלבש בכלים דחג"ת, ונבחן בזה אשר חג"ת ירדו לבחינת נה"י. כי עיקר בחינת המדרגה נקרא על שם האור המלובש שם. ונמצא עתה אחר שקנה אור הרוח, אשר אור הנפש יצא מן הכלים דחג"ת וירד למקומו לנה"י ואור הרוח השייך לחג"ת, נתלבשו בכלים דחג"ת, ונבחן שהכלים דחג"ת נתעלו ונתפשטו מבחינת נה"י, ועלו למדרגתם עצמם, דהיינו אור הרוח.

וגם בזווג הב' הכולל הזה, יש בו י"ב זווגים פרטיים, כמו בזווג דא' שהם כ"ה בחינות דקומת הרוח, שהם נרנח"י דרוח כוללים, שבכל אחת מהם יש נרנח"י פרטים. ומלבד י"ב הזווגים האלו שאמרנו, יש כנגדם גם בבחינת ל' דצלם, וגם בבחינת ם' דצלם. הן בקומת הנפש, והן בקומת הרוח. אמנם כל אלו הזווגים המרובים הנ"ל, אינם אלא לברר בחינת הכלים דפנים דז"א, שהם ו"ק בלבד. ולפיכך נכללים כולם תחת שם עיבור ראשון בלבד. דהיינו בחינת הקביעות של ז"א, ובחינת עיקר עצמותו. וכל אלו אינם מספיקים רק לו"ק דז"א.

וכדי להשיג ג"ר, הנה הוא צריך לבירורים אחרים חדשים לגמרי, שהם בירורים

* מבוא שערים ש"ה ח"ב אמצע פרק ז.

אלף קנד חלק י"ב        מבוא שערים            לידה ויניקה

פח) והנה ענין התיקון וההגדלה הוא באופן זה. כי הנה בשתי שנים הראשונים הנקרא שני היניקה, אז נגדלו ב' מוחותיו, והם חו"ב שבו כנ"ל. אך הדעת איננו צריך לו עתה, וזה יתגדל אח"כ בעיבור ב' דמוחין, הראויים להוליד, כנזכר שם. ונמצא כי גם ב' מוחין אלו לא נתקנו רק בבחי' ההגדלה לבד, ולא שהם עתה ראויים להוליד.

 

פט) ואחר שני שנים של היניקה, שנגדלו שני המוחין הנזכרים, הם עצמם ע"י החלב כנ"ל, הנה נתפשט ונמשך כח החלב למטה בשבעה
אוו פנימי

מכלים דאחורים דז"א, אשר בירורים אלו מיוחסים בעיקר לאו"א עצמם, דהיינו לזווג דע"ב ס"ג, המורידים הה"ת מעינים ומחזירים את אח"פ למקומם, דהיינו הנקרא נה"י חדשים. ואלו הבירורים בכללם נקראים עבור ב'. וגם כאן יש כל אותם הזווגים הפרטיים והכוללים הנאמרים בעיבור הא'. אלא מתוך שכל אלו הזווגים אינם באים אלא להשלמת כלים דאחורים, שהם אח"פ, כנ"ל, ע"כ המה מקובצים תחת שם אחד, עיבור ב'. והבן זה היטב.

ויש בעיבור ב' הזה, ג"כ ב' זווגים כוללים: א' להשלמת הכלים דאחורים, דהיינו להעלאת הנה"י החדשים. וזווג זה מתחיל אחר ב' שנים דיניקה, ונמשך ז' שנים עד ט' שנים יום א'. ותדע, שבזמן ההוא, נשלמים גם כן המוחין דיניקה, בכניסת המקיפים דהיינו הנקרא כניסת הל' ום' דצלם דמוחין דיניקה. כי אין הל"ם דצלם יכולים לבא בבחינת פנימיות הפרצוף מטרם שנשלמים לו עשרה כלים גמורים, וכיון שאין העשרה כלים הללו באים אלא ע"י עיבור ב' כנ"ל. הרי שאפילו הל' ם' דצלם דיניקה, אינם יכולים להתפשט בו, זולת בימי הגדלות, שהוא אחר עיבור ב'. ובזה תבין מה שמכנה הרב לפעמים, כל אלו המוחין עד ט' שנים ויום א' בשם מוחין דיניקה. כי תשלום המוחין דיניקה הם בז' שנים אלו עד ט' שנים ויום א'. וכיון שבזמן ההוא אין לו עוד כלום
מהמוחין דגדלות עצמם. אלא רק מן גדלות דכלים בלבד, ע"כ נקראים ע"ש מוחין דיניקה. כי עיקר ההבחנות הוא בבחינת האור המלובש בכלים. ועוד יש זווג כולל ב' להמשכת המוחין דגדלות, שהוא מתחיל אחר ט' שנים ויום א', ונמשך עד עשרים שנה כמ"ש לעיל בדברי הרב.

וזכור היטב כל שבארנו כאן, כי זולתם אי אפשר להבין דבר בענינים אלו הבאים בדברי הרב. גם ת!דע אשר אלו ב' עיבורים נוהגים בכל מדרגה ומדרגה, גם בבחינת הפנימיות שבה גם בבחינת החיצוניות שבה, כמ"ש כל זה במקומו.

פט) ואחר ב' שנים של יניקה שנגדלו שני המוחין הם עצמם ע"י החלב הנה נתפשט כח החלב ונמשך למטה בז"ת וכו': הנה הסדר שבכאן תמוה לכאורה, שמתחלה נגמרים המוחין דחכמה ובינה, ואח"כ הז"ת, שהם הו"ק והמלכות, שזה להפוך מהידוע, שמתחלה נגמרים הו"ק ואח"כ המוחין. אמנם הענין הוא, שהמדובר הוא כאן מהגדלת הכלים, וכבר ידעת שיש ערך הפוך בין הכלים והאורות, אשר באורות, נבחן שהתחתונים באים מתחילה. ובכלים, נבחן שהעליונים נגדלים תחלה, וכאן שהמדובר הוא מכלים, ודאי שנגדלים מתחלה העליונים דהיינו חו"ב שבו. ואח"כ ז' התחתונות.

ומלבד האמור, יש ג"כ ערך ממוצע מאורות וכלים יחד, דהיינו מבחינת התלבשות האורות בכלים בערך של הקומה

חלק י"ב תלמוד עשר ספירות לידה ויניקה       אלף קנה

ספירות התחתונות, שהם ו"ק שלו ונוקבא המלכות שהיא הז', ונגדלו גם הם, וזה היה בהמשך שבעה שנים אחרות, ואם תחברם עם הב' שנים הראשונות הם תשעה שנים.

 

צ) והענין כי אחר שכבר ינק כל הבחינה בשתי שנים הראשונים, איננו צריך עוד לינק, כי כבר ינק כל הבחי' שצריך ליינק, וניתנו בשתי מוחותיו, ואח"כ בשאר השנים מתפשט החלב ההוא למטה בשאר גופו.

 

צא) ואמנם ענין הגדלת איבריו הנזכר, הוא, שהרי נעשה בו תשעה ספירות בתשעה שנים אלו, והלבישו את א"א דוגמת הבחינה הג' שנתבאר, ואחר שהלבישו ט"ס דז"א לאריך כסדר הנזכר.

אור פנימי

בתיקון הקוים, שמבחינה זו נאמר תמיד, שקומת העיבור היא נה"י, וקומת היניקה היא חג"ת נה"י, וגם כאן אם המדובר הוא מהגדלת כלים, אפשר לומר שבעיבור נשלמים חב"ד, וביניקה נשלמים חב"ד וחג"ת. ואין לקבוע מסמרות בזה, כי הכל הוא לפי הענין אלא שיש לדייק תמיד בההפכות מהכלים להאורות.

והנה אלו המוחין חו"ב הנגמרים בב' שנות היניקה, הכונה היא על הכלים דפנים הנקראים גלגלתא ועינים, שהם בחינת חב"ד וחג"ת דכלים, כי אין הכוונה על מוחין ממש בפועל, כי ביניקה אין לו אלא ו"ק בלי ראש כנודע, ומאין לו מוחין כאן. כמו שרמז בעצמו להלן באות צ"ג. אלא לפי שהאורות הבאים בפרצוף, מתלבשים תמיד בכלים העליונים יותר שבפרצוף ונמצא עתה ביניקה. שבא לו הקומה דאור הרוח, שהיא מתלבשת בהכלים דחב"ד שלו, ואור הנפש שהיה מלובש מקודם לכן בכלים דחב"ד, יורד עתה לכלים דחג"ת, כנודע, לפיכך אומר שביניקה נגדלים הכלים דחו"ב, הוא שאור הרוח הבא עם החלב דיניקה, מתלבש בכלים ההם. ומה שאינו חושב גם דעת, ולומר, שנגדלים הכלים דחב"ד, הוא מטעם שאומר
בעצמו באות פ"ח "הדעת אין צריך לו עתה וזה יתגדל אח"כ בעיבור ב"'. כי גם הכלי דדעת אינו מתגלה זולת בימי הגדלות. הרי שאין לחשוב עתה בהתלבשות אור הרוח, אלא בכלים דחכמה ובינה בלבד. ומה שאינו חושב את אור הנפש שירד ונתלבש בכלים דחג"ת, הוא מטעם שאין זה חידוש אור של ימי היניקה הבא עם החלב, כי אור הנפש יש לו עוד מזמן העיבור כנודע.

נתפשט ונמשך כח החלב למטה בשבע ספירות התחתונות ונגדלו גס הם: ענין התפשטות זו של כח החלב, היא כניסת המקיפים ל"ם דצלם, כי בב' שנים הראשונים לא יכלו להתפשט זולת הצ' דצלם דיניקה, שפירושו בחינת נפש רוח, של אור הרוח, אבל ג"ר דאור הרוח, שהם בחינת ל"ם דצלם, לא יכלו להכנס בו, כי אז אין לו אלא ששה כלים לבד, שהם בחי' גו"ע, וחסר לו אח"פ, כנודע, וא"כ אין לו מקום להתפשטות דל"מ דצלם, כי חסר לו הכלים. הנה הכלים אלו אינם באים לו רק ע"י עיבור הב', ע"י העלאת מ"ן לע"ב ס"ג העליונים, המורידים הה"ת מעינים ומשיבים לו את אח"פ, שהם נקראים נה"י חדשים,

אלף קנו חלק י"ב         מבוא שערים            לידה ויניקה

צב) אח"כ נתלבש יסוד דעתיק בתוך נה"י דאריך, ואז נשלם הז"א. כי מכחו נעשה גלגלתא וכתר אל ז"א ביום א' של אחר הט' שנים, והרי נשלם. ואז כבר הוא ראוי אל המוחין דהולדה, הנקרא מוחין דגדלות, ואז עולה בסוד מ"ן לצורך עיבור ב' דמוחין הראויין לביאה, כמ"ש. ואז ראוי לביאה.

 

צג) אמנם אינו איש גמור עד שיכנסו בו ד' המוחין בד' השנים ונשלמים בסוף י"ג שנים ויום א', כי אעפ"י שאמרנו שכבר יש לו ט"ס בט' שנים הראשונות שהם ז"ת שבו, וב' מוחותיו חו"ב, עכ"ז אינם מתגלים בו רק הו"ק, אמנם הג' מוחין הם בו עתה בכח ולא בפועל.

 

צד) והענין כי כל הגדלה זו אינו רק לעצמו, ר"ל להגדיל איבריו וגופו, אך אחר שגדל בט' ויום א', אז צריך שיותקנו מוחותיו ממוחין דאבא ואמא עצמן, אשר הם נמשכים מחג"ת דאריך, וע"י כן יוכל להוליד גם הוא דוגמת אביו ואמו, שהולידוהו לו ולנוקבא.

 

צה) ונמצא כי המוחין דגדלות הם באים בסוד תוספת, ממוחין דאו"א עצמן, וגם הם המשיכו ממה שעליהם שהוא א"א, וכמ"ש ב"ה, ואז יהיה ראוי להולדה. והנה ענין גלגלתא דז"א נעשית ביום א' לבדו, שהוא יום הא' של שנה העשירית.

 

צו) והטעם שאינם עשר שלמים, הוא, כי הגלגלת לא נעשית בו עד אחר עיבור הב' של או"א, ולכן אינו נמנה הגלגלתא רק יום א'. כי

אור פנימי

ואז נמשכים בו ג"ר דיניקה, שהם כניסת ל"ם דצלם דיניקה. כנ"ל.

ונודע, שבעת שבאים האורות דג"ר, הנה אז יורד אור הרוח, שהיה מתלבש בחו"ב, אל הכלים דחג"ת, ואור הנפש שהיה מתלבש בכלים דחג"ת, יורד אל הכלים דנה"י החדשים, ואור הג"ר שבא עתה, מתלבש בהכלים העליונים דחו"ב. הרי שעתה בזמן הגדלות הבא עם עיבור הב', נגדלים הז"ת: חג"ת נה"י. כי עתה נתלבשו בהם האורות דרוח נפש, כנ"ל. משא"כ בזמן הב' שנים דיניקה, שעוד לא נכנסו הג"ר דאור הרוח, אלא רוח דרוח, נמצא רוח
דרוח היה מלובש בכלים דחו"ב בלבד, ובכלים דז"ת לא היה מאור הרוח כלום. וז"ש שבז' שנים אחר הב' שנות היניקה נמשך כח החלב למטה בז"ת", דהיינו כמבואר, שמטרם הז' שנים, לא היה כח החלב, שהוא אור הרוח, רק בראש, בחו"ב בלבד, ובז"ת לא היה מכח החלב כלל. והבן היטב. וצריך שתזכור כל המתבאר בחלק יוד, בענין ג' הבחינות שיש אל העובר. כי אי אפשר להכפיל מפני האריכות.

צג) אע"פ שאמרנו שכבר יש לו ט"ס בט' שנים וכו' עכ"ז אינם מתגלים בו רק הו"ק: כבר ידעת, שהזווג הא' שבעובר

הלק י"ב             תלמוד עשר ספירות           לידה ויניקה אלף קנז

תכף בתחלת שנה הי' מתעבר פעם ב', כדי לעשות בו גלגלתא, ואז יהיה ראוי לביאה. ונמצא כי הגלגלתא נעשית תכף אחר עיבור הזה, ונעשית ביום א' של שנה י', ואח"כ בד' שנים אחרים נכנסו בהאי גלגלתא ד' המוחין, והרי נשלמו י"ג שנים ויום ט' והרי הוא איש גמור.

 

צז) ואבאר לך עתה הכרעת דעתי בדרושים אלו החלוקים, הנזכר בראש פרק זה. והנלע"ד הוא זה, כי אחר ב' שנים דיניקה, נכנסים ב' בחינות יחד, שהם ו"ק דמוחין דגדלות המתחילים אז להכנס בראשו בהמשך שש שנים, כמ"ש, וכנגדם ג"כ מתפשטים ו"ק דמוחין בקטנות

אור פנימי

ב', הוא להגדלת הכלים בלבד, דהיינו להחזיר אח"פ שלו מבי"ע, ולהעלותם לאצילות. אשר אח"כ הוא ראוי לעלות למ"ן לזווג ב' ולהמשיך גם האורות הגדלות. וא"כ אין לז"א בכל ההמשך דט' שנים, רק בחי' אור הרוח בלבד, אשר בב' שנות היניקה קונה הרוח נפש דרוח, ובז' השנים שלאחריהן הוא קונה גם הג"ר דרוח, כנ"ל בדיבור הסמוך. וא"כ הוא נמצא עדיין בחסרון האורות דראש, ואין לו אלא אורות דו"ק בלבד, שהם נרנח"י דרוח. וכדי להשיג האורות דגדלות שהם אורות דנשמה, הוא צריך לזווג ב' דאו"א הבא ע"י עלית מ"ן אחר היותו בן ט' שנים ויום אחד. כמו שממשיך הרב.

צז) ו"ק דמוחין דגדלות המתחיל אז להכנס בראשו בהמשך ז' שנים וכנגדם ג"כ מתפשטים ו"ק דמוחין בקטנות דיניקה בגופו למטה, ונמצא זה נכנס וזה יוצא: פירוש, כל מדרגה נחלקת לג"ר ו"ק, הנקרא גדלות וקטנות. וזהו אפילו במדרגות דנפש ורוח. אמנם בכללות נקרא כל נרנח"י הנפש, וכן כל נרנח"י דרוח, בשם קטנות, ובשם ו"ק. רק המדרגות דנשמה חיה יחידה נקראים בשם מוחין דגדלות.

וכבר ידעת, שבב' שנות היניקה, נכנסים בז"א רק האורות דנפש רוח דרוח, דהיינו הקטנות דאור הרוח, שהיא בחינת ו"ק
דו"ק, כנ"ל. ובז' שנים שלאחריהם, נכנסין בו ג"ר דאור הרוח: נשמה, חיה, יחידה דרוח, הנקרא גדלות דרוח, או ג"ר דו"ק, אשר בכללות הוא נבחן לו"ק דמוחין דג"ר האמיתים. כנ"ל. וז"ש "אחר ב' שנים דיניקה נכנסים בו ב' בחינות יחד, שהם ו"ק דמוחין דגדלות המתחיל להכנס בראש בהמשך ז' שנים, וכנגדם ג"כ מתפשטים ו"ק דמוחין דקטנות דיניקה בגופו למטה, ונמצא זה נכנס וזה יוצא" פירוש: כי מקודם לכן, בב' השנים דיניקה, היה לו רק בחי' מוחין דקטנות בראש, בחו"ב שלו, כנ"ל. ובגוף, שהוא ז"ת, לא היה כלום מבחינת יניקה שהיא אור הרוח. כנ"ל. ונמצא עתה בז' שנים שלאחריהם שהוא משיג ב' בחינות יחד, כי משיג המוחין דגדלות דיניקה, שהם הג"ר דיניקה המתלבשים אז בראש, בחו"ב שלו, ובחינת הב' אשר הז"ת שלו משיגים עתה, את המוחין הקטנות של היניקה, דהיינו בחינת הרוח שהיה מקודם לכן בחכמה ובינה, יורדים עתה משם, ובאים אל הגוף לז"ת. כמ"ש לעיל, שבעת שבאים האורות דג"ר דרוח יורד אור הרוח שהיה מתלבש בחו"ב, אל הז"ת, כדי לפנות מקום, אל אורות דג"ר להתלבש בחו"ב. ע"ש. וז"ש "זה נכנס וזה יוצא" דהיינו שו"ק דגדלות, שהם ג"ר דרוח נכנס לראש, וו"ק דו"ק, שהם נפש רוח דרוח יוצאים משם ויורדין לז"ת.

אלף קנח        חלק י"ב             מבוא שערים            לידה ויניקה

דיניקה בגופו למטה, ונמצא זה נכנם וזה יוצא: זה נכנם במוחין, וזה יוצא ומתפשט בגופא. והוא ע"ד שנתבאר בכונת ק"ש בפר' א'.

 

צח) ואם נדקדק יותר, נמצא, כי ו"ק הפנימים דמוחין דיניקה נתפשטו בגופא בב' שנים של היניקה, ואח"כ המקיפים ל"ם דצלם דיניקה, הם נכנסים יחד עם ו"ק דגדלות. והטעם הוא מוכרח לפי כי א"א שיכנסו המקיפים דקטנות אם לא שכבר נעשו ונוצרו ו"ק דמוחין דגדלות, והם רוצים ליכנס, ואז דוחים את המקיפים דיניקה ליכנס תחלה, ושיעשו פנימים, ואחריהם נכנסין גם הם.

 

צט) והוא מעין מ"ש בסוד הק"ש במלת אחד, כי אז נכנסים יחד המקיפים דיניקה עם המוחין דו"ק דגדלות, אחד שעלה ביסוד מיין נוקבין להתעבר בבחינת עיבור ב', אחר שכבר היו לו מוחין פנימים דיניקה. ונמצא כי מקיפים דיניקה ופנימים דו"ק דגדלות נכנסים יחד זה אחר זה, שבמשך ז' שנים שלאחר ב' שנים של היניקה ואז נשלם לט' שנים.

 

ק) ואח"כ נכנסין בו ד' המוחין עצמן של הג"ר בד' שנים אחרים, שהוא מה שאנו עושים בברכת אבות כמבואר שם, וע"ש, איך יש עיבור ג"כ בענין אלו המוחין של ג"ר דגדלות, נוסף על העיבור הראשון שנעשה בק"ש, להמשיך מקיפים דיניקה ושש קצוות דגדלות.

אור פנימי

צח) המקיפים ל"ם דצלם דיניקה הם נכנסים יחד עם הו"ק דגדלות: כמבואר לעיל בדיבור הסמוך, שאחר ב' שנות היניקה, עולה למ"ן לעיבור ב', ומשיג את ו"ק דגדלות, שפירושם, הגדלות של עשרה כלים, שאז הוא ראוי להמשיך בתוכו את המקיפין ל"ם דצלם דיניקה, שהם בחינת ג"ר דרוח כי מטרם שמשיג גדלות הכלים, אינו יכול להלביש אותם עש"ה.

א"א שיכנסו המקיפים דקטנות אם לא שכבר נעשו ונוצרו ו"ק דמוחין דגדלות: פירוש הגדלת הכלים לעשרה, הנמשך ע"י עיבור ב', אחר ב' שנים, נקרא ו"ק דמוחין דגדלות, ונודע אשר המקיפים דקטנות, שהם ל"ם דצלם דיניקה, הם בחינת ג"ר דאור
הרוח, ולכן אי אפשר שיכנסו המקיפים האלו בז"א", מטרם שיהיה לו ו"ק דגדלות, דהיינו עשרה כלים, כי כל עוד שאין לו אלא ששה כלים, אין ג"ר דרוח מוצאים מקום להתלבש בו.

צט) מקיפים דיניקה ופנימים דו"ק דגדלות נכנסים יחד זה אחר זה: בהמשך ז' השנים כמבואר בדיבור הסמוך, שמתחלה באים הפנימים דו"ק דגדלות, שפירושם, הגדלות הכלים בנה"י חדשים. ואחר שיש לו עשרה כלים, יכולים להכנס המקיפים דל"ם דצלם דיניקה, הנקראים מקיפים דקטנות.

ק) עיבור ג"כ בענין אלו המוחין של ג"ר הגדלות: כוונתנו לזווג הב' שבעיבור

חלק י"ב           תלמוד עשר ספירות           לידה ויניקה אלף קנט

קא) ונמצא א"כ, כי ז' השנים שיש בין היניקה עד סוף ט' שנים ויום א' נחשבין לבחי' יניקה, לפי שנכנסין אז בהם המקיפים דיניקה ונחשבים לגדלות, כיון שהם נכנסין ו"ק דגדלות.

 

קב) ויש עיבור ב' דמוחין תכף אחר ב' שנים של היניקה לצורך ו"ק דגדלות, ויש עיבור ב' אחר ט' שנים ויום א' לצורך ג"ר דגדלות, והכל אמת, גם יתבאר עם זה, כי המוחין דאלהי"ם הפשוטים הם הפנימיים בבחי' ו"ק, ואח"כ מתפשטין הפשוטים למטה בו"ק דגופא, ואז נכנסין ג"ר ממש דמוחין דיניקה והם בחי' אלהי"ם במילויים כנלע"ד.

*        קג) ונמצא כי עתה בזמן היניקה חוזרים שנית או"א להזדווג בבחי' כלים אמצעיים שלהם אשר בהם, עם האורות הנקרא רוח, ומולידין בחינת מוחין אלו אל הז"א, והם סוד רוח שבו. ואלו המוחין
אור פנימי

ב', הנעשה ע"י עלית מ"ן בהיותו בן ט' שנים ויום א'. וכבר נתבאר, שאין זה עבור מיוחד כי אין יותר מב' עיבורים: שעיבור א' הוא ע"י העליון, שהעליון מעלה אותו למ"ן, מכח גו"ע דתחתון הדבוקים באח"פ דעליון, כי אז הוא עולה מתוך הקליפות שבבי"ע, ואי אפשר לו לעלות לבדו למ"ן. ועיבור ב' הוא, אחר הב' שנים של היניקה, שאז הוא עולה למ"ן מעצמו. וכל הזווגים שלאחר זה, נקראים ג"כ בשם עיבור ב'. כנ"ל באורך.

קב) עיבור ב' דמוחין תכף אחר ב' שנים של היניקה, לצורך ו"ק דגדלות, ויש עיבור ב' אחר ט' שנים ויום א' לצורך ג"ר דגדלות: כא"ש בדיבור הסמוך, שאלו ב' העיבורים הם נכללים בעיבור ב', עש"ה.

המוחין דאלקים הפשוטים הם הפנימים בבחינת ו"ק, ואח"כ מתפשטים הפשוטים למטה בגופא, ואז נכנסין ג"ר ממש דמוחין דיניקה והם בחינת אלקים במילויים: כי מילוי מורה על בחינת מסך ועביות,
שעליו נעשה הזווג, וע"כ בקטנות דיניקה, שאין לו עוד אפילו הגדלות דכלים, אין בו עצמו שום זווג, אלא שינק משדי אמו, דהיינו ממה שאמא מזדווגת בעדו. וע"כ נבחנים המוחין שהם בחי' אלקים בלי מילוי. אמנם אחר ב' שנים שעולה לעיבור ב', ומשיג הגדלות של הכלים, אשר אז נמשכים בו גם ג"ר דרוח, הנה כבר יש לו בחינת זווג דהארת הכלים, וע"כ נבחנים בו בחי' שמות אלקים במילוים, כי המילוים מורה על בחינת זווג שנעשה בו.

ומה שאומר שאלקים הפשוטים יורדים למטה בגופא בעת שנכנסים המוחין דאלקים במילוים בראש. זה כבר נתבאר לעיל. שבב' השנים דיניקה נמצאים המוחין דקטנות היניקה בראש, בחו"ב שלו, ובגוף אין שום הארת המוחין דיניקה, אלא אחר ביאת הג"ר שמתלבשים בראש, הנה אז נדחים המוחין דקטנות לז"ת. ע"ש.

קג) מוחין אלו אל הז"א והם סוד הרוח שבו כו' בכלים האמצעים: כבר נתבאר זה לעיל, שלעת לידת ז"א, חוזרים או"א

* מבוא שערים ח"ב שער ה' פרק ו'.

אלף קס          חלק י"ב           מבוא שערים            לידה ויניקה

מצטיירים ונוצרים בבטן אמא עלאה בכלים האמצעיים שלה, ונולדים ויוצאים לחוץ, ומתלבשים בתבונה בכלים האמצעים שלה, ונעשים בבחינת צלם, כנזכר בענין העיבור.

 

קד) וע"ש איך נחלק צלם זה לג' בחי' כי צ' דצלם היא בחי' שלש אחרונות, נה"י דתבונה, ובהם מתלבשים מוחין דפנימיות דז"א, והם כוללות י"ס שלימות, ומתלבשים תוך ז"א בבחינת כלים האמצעיים שלו ג"כ. ול"ם דצלם הם ב' בחינות מקיפים של מוחין דז"א שנתלבשו בשלש אמצעיות, ובד' ראשונות דתבונה, בבחינת כלים אמצעיים שלה. והם מקיפים מבחוץ לכלים האמצעים של ז"א ג"כ.

 

*        קה) גם נבאר בחי' השדיים האלו בבחי' שם אהי"ה, ונבארהו  במ"ש איך יש ג' אהיה דיודין אלפין ההין, והם בג"ת שבה, וזה התחתון הוא במילוי ההין ואין בו רק ט"ל אותיות, כי הא' הוא דיודין, הב' באלפין, ובכל א' מ"א אותיות: בפשוט, ובמילוי, ובמילוי המילוי. ושם נתבאר, כי ב' אהיה התחתונות שבג' הראשונות הנה בשעת הזרעת הטיפה של אודם עולים למעלה באהיה הא' דיודין.

אור פנימי

להזדווג על בחינת מסך מעביות דבחי"א, שהם בחינת כלים אמצעים שלהם, שנקראים חג"ת דאו"א שהקומה היוצאת על הזווג הזה היא קומת ע"ס דרוח. כנ"ל (דף א' קכ"ח ד"ה בבטן). ע"ש.

קה) ג' אהיה דיודין אלפין ההין והם בג' תחתונות שבה וזה התחתון הוא במילוי ההין: כלומר, אהיה דההין הם בג"ת שלה, ושאר ב' אהיה פירש לעיל, שאהיה דיודין הוא בג"ר שלה, ואהי"ה דאלפין הוא בחג"ת שלה. כנ"ל חלק י"א אות קי"ד.

הזרעת הטפה של אודם עולים למעלה באהיה הא' דיודין וכו' וכמו כן אהיה הא' דיודין יורד ומתלבש באהיה הב' דאלפין. פירוש כי בהזרעת הטפה לסוד העיבור,
היו או"א מתלבשים בכלים החיצונים שלהם, דהיינו בבחינת העביות דשורש, שהוא עביות דכתר, המוציאה קומת נה"י באור הנפש. ולפיכך נבחן, אשר ב' האהי"ה תחתונים שהם דההין ואלפין, דהיינו נה"י וחג"ת, עלו אל אהי"ה דיודין, שהוא בחינת כחב"ד שלה, שפירושו ראש וכתר, כי לא נזדווגו רק על עביות הכתר. אמנם כאן, שהזווג הוא לצורך קומת הרוח דז"א, שאז צריכים או"א להתלבש בכלים האמצעים שלהם, ששם בחינת העביות דבחי"א, המוציאה קומת חג"ת, לפיכך צריכים אהי"ה דיודין, וכן אהי"ה דההין, לעלות לאהי"ה דאלפין, שהם בחינת חג"ת דאו"א, דהיינו הכלים האמצעים שלהם, ששם בחינת העביות דבחי"א כנ"ל, באופן שנעשה הזווג בבחינת אהיה דאלפין.

* מבוא שערים שער ה' ח"ב סוף פרק ג'.

חלק י"ב             תלמוד עשר ספירות           לידה ויניקה אלף קסא

קו) אמנם עתה אינו כן, כי כל אחד הוא במקומו, ונמצא כי אהיה התחתון שהוא בג' אחרונות שבה, שם יורד ונמצא הדם במקור ויסוד האשה תמיד, כי הוא בסוד האחורים של הג"ת, ועולה דם כזה: א' א"ה אה"י אהי"ה, ושם באחורים הוא הדם.

 

קז) וכמו כן אהיה הא, דיודין יורד ומתלבש באהיה הב' דאלפין שבג' האמצעיות, שמקומו בת"ת שבה במקום החזה, ושם מתחברין שניהם ונעשים השדיים לה ולכן אלו הב' אהיה בשני מילוים שבהם ביודין ובאלפין הם בגי' ש"ד, לרמוז, כי מהם נעשים השדיים.

 

קח) ואז בעת הלידה חוזר לעלות הדם, שהוא ריבוע אהיה דההין שבג"ת למעלה ממקומם, כנ"ל בפרק זה, שעולין אורות נה"י שלה למעלה עד כנגד החזה, ואז מתהפך מדם שהוא דין, כי אהיה דההין הוא דינין יותר להיותו בההין, ולהיותו תחתון, ושם למעלה מתהפך לרחמים ונעשה חלב. והרי נתבאר פה, איך מטיפת אודם שבנקבה

אור פנימי

כו) עתה אינו כן כי כל אחד הוא במקומו וכו' ונמצא הדם במקור ויסוד האשה: כי בגמר העובר בכל נרנח"י שלו, חזרו ונתפשטו כל הג' האהיה למקומם: אהיה דיודין בחב"ד, ואהיה דאלפין בחג"ת, ואהיה דההין בנה"י. כי העליה של ב' אהיה תחתונים לאהיה העליון דיודין, היתה רק בעת הזווג, בלבד, ואחר שנעשה הזווג, חזרו שוב למקומם. וכבר ידעת, שאורות דנה"י נקראים דם, שהם האודם שבה ודינים. וז"ש "ונמצא הדם במקור ויסוד האשה תמיד" כלומר, שאחר הזווג ירדה אהיה דההין שהיא בחינת נה"י דאו"י למקומם מטבור ולמטה, שהם בחינת הדם שביסוד שלה. והוא בבחי' האחורים דאהיה דההין, כי אין התחתון נוטל מפנים דעליון רק מאחורים שלו, כנודע. וז"ש שאחורים דאהיה עולה דם.

קז) מתחברים שניהם ונעשים השדים שלה ולכן אלו ב' אהיה בשני מילוים שבהם ביודין ובאלפין בגי' ש"ד: כי אחר שנתמעט הפרצוף דתבונה, מכח הזווג על בחי"א, לבחינת ו"ק, כי אורות דנה"י עלו לחג"ת, ואורות דחג"ת עלו לחב"ד, נמצא, שבערך
האורות אין אלא חג"ת נה"י, שהם ו"ק בלבד, ובערך הכלים אינם אלא חב"ד חג"ת וחסר נה"י כנ"ל באורך, ולפיכך נבחנים עתה החג"ת דאו"א, ששם נעשה הזווג דקומת רוח, שהיא המוחין דיניקה, אשר יש בהם רק הכלים דחב"ד חג"ת, שהם אהיה דיודין שהם חב"ד, ואהיה דאלפין שהם חג"ת, שמב' אהיה אלו, נעשו השדיים, שהם הכלים דמוחין אלו, וז"ש, "הב' אהיה בשני המילוים שבהם הם בגי' ש"ד, לרמוז כי מהם נעשו השדיים" דהיינו כמבואר, כי מבחינת הכלים, לא נשארו בהם זולת חב"ד חג"ת בלבד, ומהם נעשו השדיים, שהם הכלים דמוחין דיניקה.

קח) ואז בעת הלידה חוזר לעלות הדם וכו' שעולין אורות נה"י שלה למעלה עד כנגד החזה וכו' ונעשים חלב: כמ"ש לעיל בדיבור הסמוך, שבעת הלידה, שבחי"א חוזרת שם, מטעם עלית ה"ת לעינים, והג"ר נסתלקו מתבונה, נמצא אז שאורות דחג"ת עלו לכלים דחב"ד, ואורות דנה"י עלו לכלים דחג"ת. ע"ש. הרי שאורות דנה"י שהם בחינת אחורים דאהי"ה שבגי' דם, שהוא

אלף קסב        חלק י"ב           מבוא שערים            לידה ויניקה

נעשה הדם בולד, כי הדם נעשה חלב, ואחר שיונק אותו זה הולד, מתהפך בו לדם אח"ך כבתחילה, אלא שעתה הוא מזוקק וברור.

 

קט) והנה נתבאר שם, כי יש ג"כ טיפות לובן מהזכר, והוא שם יה"ו במילוי ההין שבג' אחרונות שבו, שהוא בגי' מ"ב. והנה ממנו נעשה סוד החלב לבן בולד, כי החלב הוא סוד הלובן שוולד כנודע, וכשתתחבר חלב וחלב ודם הנזכר, בגימטריא ג"פ מ"ב הנ"ל, וחסרים עדיין מהם ב', והחסרון הוא בב' אהיה שבנקבה, שאין בכל א' רק מ"א אותיות, אך היה"ו הוא שלם בגימטריא מ"ב.

 

קי) הרי נתבאר היטב, איך החלב והלובן של ז"א נמשך מטיפת הזכר, והדם והחלב שהוא האודם שבו נמשך מטיפות הנקבה וז"ס להקריב לי חלב ודם כי חלב ודם קרבין לגבוה כי כל ז"א נבנה משניהם והם קריבין לגבוה.

 

קיא) גם תבין, כי בב' אהיה הראשונים, יש בכל א' כ"ז אותיות מילוי המילוי והם סוד כ"ז אותיות התורה כנודע, כי האותיות הם מן הבינה, אך באהיה האחרון אין בו רק כ"ה אותיות מילוי המילוי, אשר משם כל יצירת ז"א בבחי' הדם, ואח"ך בבחי' החלב שיונק, וז"ש בפרשת שמות, ויאמר כה תאמר אל בני ישראל אהי"ה שלחני, שהיא אהיה הג' שבפסוק, שיש בו כ"ה אותיות וז"ש כה תאמר. וכבר נתבאר לעיל, כי פסוקים אלו מדברים בענין יצירת ז"א.

 

*          קיב) ועתה נבאר צ' דצלם, שנעשים מנה"י הראשונים דתבונה הג' שהיא הב'. והנה האורות שהם המוחין דז"א מתלבשין בתוכם, והלבוש
אור פנימי

בחינת דין, נעשו עתה שם במקום חג"ת לחלב, שהוא בחי' רחמים.

קט) והחסרון הוא בב' אהיה שבנקבה שאין בכל א' רק מ"א אותיות: זה רומז, שחסר לאמא שער מ"ב העליון שהוא כתר שבה שז"ס כי אם לבינה תקרא, כמ"ש הרב בע"ח שער י"ג פי"ג באורך. עש"ה.

קיב) תבונה הג' שהיא הב': פי' הג'
אל או"א עלאין, והב' מבחינת ישסו"ת. כי לעת לידה, מתחלקים שוב או"א וישסו"ת לב' פרצופים וגם ישסו"ת עצמם מתחלקים לפנימית וחיצונית: שישסו"ת הפנימים נקראים ישסו"ת הא'. וישסו"ת החיצונים נקראים ישסו"ת הב'. ונמצא זו התבונה הב' נבחנת לתבונה הג' לאמא עלאה. כמבואר בחלקים הקודמים.

* ע"ח ח"ב שער כ"ה: שער דרושי הצלם דרוש ו'.

חלק י"ב תלמוד עשר ספירות           לידה ויניקה אלף קסג

נגרר אחר הרוחניות וטפל לו, ולכן הכל נחשב ומתייחס לגוף הז"א ולא אל התבונה, והלבוש מסתלק מטבעו הראשון שהיה של תבונה, ונעשה טבע דז"א עצמו, וחוזרין להיות גופא דז"א ממש, ונקרא עצם מעצמו ובשר מבשרו, כי הגוף מתנהג אחר הרוחניות אשר בתוכם.

 

קיג) לכן הי"ס דז"א הם נחשבין מחכמה ולמטה הנקרא ראשית כנ"ל, ולא מן הכתר. וגם לא מן החסד ולמטה, אלא מהחכמה למטה כי הכל נחשב כגוף הז"א עצמו, והם חב"ד חג"ת נה"י, והבן זה הכלל.

קיד) ובזה תבין מ"ש לך בסוד הגדלות דז"א ע"י כניסת המוחין האלו, כי בתחלה היו ו"ק לבד, ונגדלו ונעשה ט"ס, והוא ע"י ג"ס דנה"י אמא שנכנסו לתוכו ונעשה ט"ס. ולולי שנחשבין מגוף ז"א עצמו ובשר מבשרו, איך יגדל על ידם. אמנם אחר שאינם עתה בשר אמא, אלא בשר ז"א לבדו, לכן נגדל הז"א הגדלה ממשית: כי פ"א דנצח תבונה מתערב עם ב"פ דחסד דז"א, ונעשה חכמה דז"א. ופרק אמצעי דנצח מתערב עם פ"ת דחסד ופ"א דנצח ז"א, ונעשה חסד דז"א. ופ"ת דנצח אמא מתחבר עם ב"פ תחתונים דנצח ז"א, ונעשה נצח דז"א. וכעד"ז בב' ספירות אחרות, עד שנעשה בן ט"ס גמורות שלו ממש.

 

קטו) ונמצא כי אלו המוחין הם מתפשטין בכל ט"ס דז"א, ויש להם ב' לבושין: א' לבושי נה"י דתבונה, וב' לבושין מגופא דז"א אשר בתוכם מתלבשים נה"י דתבונה. ונמצא היותן לבוש תוך לבוש, ועכ"ז, עיקר המוחין אינם רק אותן שבחב"ד דז"א, כי שאר המוחין המתפשטין דרך קוין אינם מוחין ממש. ונתבאר זה במקומו בע"ה.

 

*        קטז) והנה בדרוש הקודם נתבאר, כי אלו המוחין נקראים צלם האדם, והם אור מקיף על ז"א כמ"ש, וע"ש. ונבאר בו ביאור יותר. דע,
אור פנימי

הגוף מתנהג אחר הרוחניות שבתוכם: כי האורות הם העיקר בהפרצוף. ואין שום גילוי בכלי זולת לפי בחינת האורות שבו, ולכן, כיון שאין בנה"י הללו שום אורות של התבונה, זולת אורות דז"א בלבד, ע"כ נחשבים גם הם לבחינת ז"א כמו האורות.

קיג) הי"ס דז"א נחשבין מחכמה ולמטה הנקרא ראשית, ולא מן הכתר ולמטה: דהיינו מטעם שכתר דז"א, מלבד הכלי שלו הוא מת"ת דתבונה, נמצא גם האור שבו מבחינת התבונה, וע"כ אין הכתר נחשב

* ע"ח ח"ב שער כ"ה: שער דרושי הצלם דרוש ג'.

אלף קסד        חלק י"ב           עץ חיים        לידה ויניקה

כי הצלם הוא פרצוף גמור דק וזך מאד, ושלם בי"ס, והוא בחי' ד' מוחין, שהם חו"ב, ודעת שנחלק לחו"ג, והם נעשה פרצוף א' שלם בי"ס. ובזה הפרצוף הדק בעל י"ס גמורות, יש בו מוחין, שהם חב"ד של י"ס האלו שבפרצוף הזה.

 

קיז) והנה הדעת של פרצוף זה יש בו ה"ח וה"ג כנ"ל, והה"ח שבדעת זה של זה הפרצוף, הם שם מלמעלה, קודם שיכנסו תוך ז"א להעשות בו מוחין פנימים קודם כניסתן, הם מתפשטין שם הה"ח בה"ס חג"ת נ"ה של אותו פרצוף הדק והבן זה היטב.

 

קיח) ודע והבן, כי ע"י היניקה דז"א נשלמו כל הו"ק של ז"א, והאמת הוא שבערך עצמם הם ג"כ פרצוף שלם מי"ס, כי גם הקטן יש לו ראש בהכרח, אמנם כל אלו הי"ס נקראו בחי' ו"ק, בערך כל בחי' ז"א בשלימותן. כי אלו י"ס של פרצוף היניקה נעשין לו אח"כ בחי' ו"ק לבד, והי"ס דפרצוף המוחין דגדלות הנקראים צלם כנ"ל, נעשין לו מוחין שהם חב"ד.

 

קיט) ועוד יש לו בחי' הכתר של ז"א, כי אינה בכלל המוחין דגדלות, כי אלו המוחין הם חב"ד דז"א לבד. ולקמן אחר ביאור המוחין נבאר ענין הכתר. והבן ג' בחי' אלו היטב מאד מאד. ודע כי כל בחינות אלו הם צ' של צלם הנקרא דעת, כנזכר בדרוש הנ"ל.

אור פנימי

לבחינת ז"א, והוא מתחיל רק מחכמה כמ"ש במקומו.

קיז) קודם כניסתן הם מתפשטים שם הה"ח בה' ספירות חג"ת נ"ה של אותו פרצוף הדק: מדייק להשמיענו, שתכף בעת יציאת המוחין דז"א באו"א, יוצאים שם ע"ס שלמות, דהיינו כל הנרנח"י, ג"ר וו"ק, שג"ר נקראים חו"ב, וו"ק נקראים דעת. אלא שז"א אינו מקבל אותם תכף בבת אחת, רק לאט לאט כמו שמבאר והולך.

קיט) כל בחינות אלו הם צ' של צלם הנקרא דעת: כלומר, כי הם' ול' דצלם הם בחינת או"א עלאין וישסו"ת, שהם בחי' חכמה ובינה עצמם, והם בעצמותם אינם
מתפשטים בז"א, רק בחינת החיצוניות של הל' הנקרא צ' והוא בחינת דעת, כנ"ל בדברי הרב (חלק י"א אות קל"ז) ותדע, שאפילו בעת שנוטל ג"ר דמוחין, שהם המקיפים ההם הנקראים ל' ום' הנה גם אז אינו נוטל רק בחינת צ' אשר במקיפים אלו, דהיינו בחינת הדעת שבהם. וזה אמרו, שכל ג' הבחינות, שהם: ו"ק, וג"ר, וכתר של המוחין, הנה הם רק בחינת צ' דצלם. דהיינו כמבואר שאפילו בעת שמשיג ג"ר שהם המקיפים דל' ום' אינו נוטל רק בחינת הצ' שבהם. אמנם בחינת הג' שהוא הכתר דז"א, אינה נחשבת לעצמות ז"א, כמ"ש לפנינו.

חלק י"ב תלמוד עשר ספירות           לידה ויניקה אלף קסה

קב) ונחזור לענין, כי הנה הצלם הוא פרצוף דק כנ"ל, שהוא בעל י"ס גמורות, הנה נתבאר בדרוש הנ"ל, כי אחר העשותו מבחי' זווג או"א עליונים, הנה אחר כמה בחי' נתלבש בנה"י וב"ש הת"ת של התבונה הב' שהיא הג', שהוא מהחזה ולמטה של תבונה זו, והוא צ' דצלם. אמנם צריך שתדע, כי בחי' ג' הנ"ל שהוא כתר דז"א, היא המתלבשת בת"ת דתבונה הנ"ל, כמ"ש סוף דרוש זה בע"ה. אמנם הצלם הנ"ל שהוא הפרצוף הי"ס של המוחין כנ"ל, כולו הוא מתלבש בנה"י לבדם של התבונה הנ"ל שהוא צ' דצלם.

 

קכא) והבן היטב כל מה שביארנו, והוא באופן זה. כי קו ימין של פרצוף זה שהוא חח"ן, מתלבש בג' פרקין של נצח של תבונה זו, וקו שמאל שהוא בג"ה, מתלבש בג"פ דהוד דתבונה. וקו אמצעי שהוא דת"י, מתלבש בב' פרקין של יסוד דתבונה שהם ב"פ לבד: יסוד, ועטרה. ושם עומדין סתומין כל הקו אמצעי של הפרצוף דצלם.

 

*          קכב) והנה אחר שנתלבש הצלם הזה בנה"י דתבונה כנ"ל, מתחילין להכנס תוך ז"א עצמו, שהוא בחינת הפרצוף הנ"ל הנקרא ו"ק כנ"ל, ומתחילין להכנס אחר ב' שנים שהם זמן היניקה, כי אז נשלמו הו"ק שהוא ברצוף הנ"ל.

אור פנימי

דת"י מתלבש בב' פרקין דיסוד דתבונה שהם ב' פרקין לבד: יסוד, ועטרה ושם עומדין סתומים כל הקו אמצעי של פרצוף הצלם: כלומר, כל עוד שאין החסדים וגבורות יורדים ליסוד דז"א, ועולים משם בסוד או"ח וכו', נבחנים לסתומים, כי המסך דיסוד אמא מכסה עליהם, בבחינת אחורים שלה הדוחים הארת חכמה, ואין הגילוי נעשה, אלא ע"י עלית מ"ן, אחר ט' שנים ויום א', כמ"ש לפנינו. ונמצא כי אע"פ שכל הפנימים ומקיפים דע"ס דמוחין דיניקה מתפשטים בז"א מטרם הזמן דט' שנים ויום א', מ"מ אין החסרים מתגלים בו מחזה ולמטה, והם נשארים עומדים בעטרת יסוד אמא שבמקום החזה, וע"כ הם מכוסים

* שם באותו דרוש דף כ"ד ט"א.

וסתומים מגילוי הארת חכמה בהם. כמ"ש לפנינו.

קכב) ומתחילין להכנס אחר ב' שנים שהם זמן היניקה: כי כל זמן שהוא עולה לינק מדדי אמא, נבחן שהמוחין עוד לא נתפשטו בז"א, כי ע"כ הוא עולה ויורד, אלא אחר תשלום כ"ד חודש דיניקה, מתחילים המוחין דיניקה, להתלבש בו בקביעות, דהיינו שבחינת הצ' דצלם נכנסת ומתפשטת בו ונעשה עצם מעצמו ובשר מבשרו. וגם התפשטות זו היא לאט לאט על סדר המדרגה, שמתחילה מתפשט בו ו"ק דצלם שהם רק הפנימיות שבו, ואז מכונה עונת הפעוטות, ואח"כ הג"ר דצלם,

אלף קסו         חלק י"ב             עץ חיים        לידה ויניקה

קכג) והנה בשנה ג' נכנס פרק תחתון דנצח תבונה, ובתוכו ספירת נצח של הצלם, ונכנס תוך ספירת חכמה דז"א בבחי' פרצוף ו"ק כנ"ל. ועדיין פ"ת דהוד תבונה נשאר למעלה, כאדם הכופף רגלו למעלה תלוי. ובשנה ד', נכנס הוד דצלם אשר תוך פ"ת דהוד תבונה, ונכנס בבינה דז"א.

אור פנימי

שהם המקיפים דל' ום', הנגמרים ביום א' אחר ט' שנים, כמ"ש לפנינו.

ואין להקשות ממ"ש לעיל דף א' קנ"ד אות פ"ח. שבב' שנים דיניקה נגדלים ב' מוחותיו שהם חו"ב שבו, הרי שהפנימים דיניקה מתחילים להכנס בו עוד בהמשך זמן היניקה. וכן בדף א' קנ"ח אות צ"ח שאומר להדיא, כי ו"ק הפנימים דמוחין דיניקה נתפשטו בב' שנים של היניקה, והמקיפים דל' ם' דצלם דיניקה, נכנסים יחד עם ו"ק דגדלות. עש"ה הרי שצ' דיניקה מתפשטת עוד בב' שנים של היניקה.

אמנם יש לחלק, בין התפשטות המוחין, ובין התפשטות נה"י אמא לתוך ז"א להעשות עצם מעצמו ובשר מבשרו, כי ענין התפשטות המוחין הפנימים של היניקה, שהם הקטנות של היניקה, זה נעשה בב' שנים של היניקה. ואפשר גם לכנותם בשם התפשטות דצ' דצלם, כי צ' דצלם פירושו מוחין דקטנות, שהוא באמת צ' דצ' דצלם. והמוחין דגדלות דיניקה, נעשה אחר גמר ב' שנים של היניקה, ע"י עלית מ"ן שנית לעיבור ב' כנ"ל (דף א' קנ"ט אות ק"ב, ואות צ"ט) שמקיפים דיניקה ופנימית דו"ק דגדלות נכנסים יחד. ע"ש. ואלו המקיפים של היניקה, שהם ג"ר דמוחין אלו, אפשר לכנותם בשם ל"ם דצלם, אמנם באמת הם צ' דל' וצ' דם', כי עצם הל"ם אינם מתפשטים בז"א, רק האורות דג"ר שלו שהשאירם שם בל"ם אחר לידתו, הם שמתפשטים בז"א, שהם נקראים ג"כ בחי' צ' שבהם.

וכ"ז הוא רק התפשטות המוחין, ולא
בחינת התפשטות הצ' דצלם, בבחינת נה"י דאמא המלבישים בז"א להעשות עצם מעצמו ובשר מבשרו, כי התפשטות זו של נה"י דאמא, אינה נעשה זולת בימי הגדלות דז"א, אשר אז מתעלים השלישים האמצעים והעליונים דחג"ת דז"א, ונעשו לחב"ד, והשלישים תחתונים דחג"ת עם השלישים עליונים דנה"י דז"א מתחברים ונעשו לחג"ת והשלישים האמצעים עם התחתונים דנו"ה, נשארו בבחינת נה"י, כנודע. ונמצא שאין לז"א רק ב"ש בחב"ד, וכן ב"ש בחג"ת, וכן ב"ש בנה"י. וע"כ הוא נצרך להתפשטות נה"י דאמא, שנקרא ג"כ צ' דצלם, שהם ישלימו את השלישים החסרים לו, ואז מתחלק הנצח דאמא לג"ש, ומשלימים את הח"ן דז"א וכן ההוד מתחלק לג"ש ומשלימים את בג"ה דז"א. וכן היסוד מתחלק לב"ש ומשלימים לדעת ות"ת דז"א. כמ"ש לפנינו. הרי שאין ענין התפשטות נה"י דאמא להעשות עצמו ובשרו דז"א, רק לעת הגדלות, שהוצרך אז להשלמת השלישים שלו. וזה אמרו כאן "אחר שנתלבש הצלם הזה בנה"י דתבונה מתחילים להכנס בתוך ז"א וכו' אחר ב' שנים שהם זמן היניקה כי אז נשלמו הו"ק" דהיינו כמבואר, כי אחר ב' שנים, שאז עולה לעיבור ב' ונשלמו הו"ק בהגדלות שלהם, כי משיגים עשרה כלים, הנה אז מתחילים נה"י דאמא להכנס בו ולהשלים השלישים להע"ס דז"א. משא"כ מטרם עיבור הב', שו"ק שלו אינם שלימים, כי אין לו אז רק ו"ק דו"ק, הנה אז עדיין נה"י דאמא ממעל לו. ואע"פ שמקבל את המוחין הפנימים דיניקה, ובודאי שהם מלובשים

חלק י"ב תלמוד עשר ספירות           לידה ויניקה אלף קסז

קכד) ובשנה ה', נכנס חסד דצלם אשר בפרק אמצעי דנצח תבונה בחכמה דז"א. ופ"ת דנצח תבונה אשר בתוכה נצח דצלם, ירד למטה בחסד דז"א. ובשנה ו' נכנס גבורה דצלם שבתוך פרק אמצעי דהוד דתבונה בבינה ז"א. ופרק תחתון דהוד תבונה, אשר בתוכה הוד דצלם, ירד למטה בגבורה דז"א. ובשנה ז' אז ביום א' של השנה, תכף נכנס עטרה דיסוד תבונה תוך דעת דז"א, כנודע כי עטרת יסוד דתבונה הוא בדעת דז"א, כנודע כי עטרת יסוד נוקבא, מבשרי אחזה אלוה, שהיא למעלה בין ב' פרקין אמצעים דנ"ה דתבונה, ויותר עליון מעט, ולכן נכנס אחריהן, ולא בין ב' פרקין תחתונים, כי קו אמצעי קצר, כנודע.

 

קכה) והנה עטרה זו אינה ספירת שלימה, כי אחר גדלות דז"א לגמרי תהיה מקומה בשליש עליון של ת"ת שבז"א לבד, שהוא שליש מדה, ולכן אינה צריכה שנה שלימה בכניסתה, ותכף היא נכנסת, וזה נקרא יום אחד. והנה כבר עתה התחיל להתגלות אור בדעת ז"א, וכיון שכבר דעת הז"א נתגלה בו אור העטרה זו, ויש בו דעת נוסף מעט על

אור פנימי

ג"כ בנה"י דאמא בהכרח, אמנם אינם מתהפכים בו לעצמו ובשרו ממש, דהיינו להשלים לו את השלישים החסרים לו. והבן.

קכד) ופ"ת דהוד תבונה אשר בתוכה הוד דצלם ירד למטה בגבורה דז"א: זה הוא לפי הכלל שנודע, שבכלים נבחן תמיד שעליונים נגדלים מתחלה, והפוכם הוא באורות, שבהם נבחן תמיד, שתחתונים נכנסים מתחילה. ולפיכך בהתלבשות אורות דנפש בשליש תחתון דנצח דתבונה, נמצאים מתלבשים בחכמה דז"א, שהוא כלי עליון של הפרצוף, וכן הקו שמאל דאור הנפש, הנמשך עם שליש תחתון דהוד דתבונה, מתלבש בבינה דז"א, שהיא כלי עליון דקו שמאל שלו. ונמצא עתה שרק הכלים דחו"ב דז"א יש בהם אור הנפש, ויתר הכלים דז"א ריקנים בלי אור. אלא אח"כ, שמגיע אור הרוח בז"א, אשר קו ימין שבו מתלבש בשליש האמצעי דנצח דתבונה, הבה הוא נכנס ג"כ בכלי העליון דפרצוף, שהוא חכמה דז"א, וע"כ יכול עתה אור הנפש
שהיה מלובש מקודם לכן בחכמה, לירד עתה לחסד דז"א. ועד"ז קו השמאל דאור הרוח, הבא בשליש האמצע דהוד דתבונה, נכנס ג"כ בכלי העליון דז"א שהוא בינה, ואור הנפש שהיה שם, יורד עתה לגבורה. ועד"ז תמיד. כי האור החדש הנכנס עתה, נכנס תמיד בכלי העליון והאור שהיה שם מקודם לכן, יורד לכלי התחתון ממנו. וטעם הדבר כבר נתבאר בהסתכלות פנימית בחלק ב' עש"ה.

ובשנה ז' וכו' נכנס עטרה דיסוד תבונה וכו' בדעת ז"א: שהוא בחי' קו אמצעי דאור הרוח, והיא נכנסת בכלי העליון דקו האמצעי דז"א, שהוא הדעת וצריכים לדייק, אשר באור הנפש, אינו חושב את קו האמצעי, רק ב' הקוים ימין ושמאל בלבד, והוא מטעם, שאין בחי' קו אמצעי בשלישים תחתונים דנה"י דתבונה, אלא ב"ש דנו"ה בלבד. ומטעם זה אין דעת לעובר, משום שהזווג נעשה על כלים החיצונים דאו"א, שהם בחינת ב"ש תחתונים דנו"ה, שאין שם

אלף קסח       חלק י"ב           עץ חיים        לידה ויניקה

שהיה מתחלה, ולכן נקרא עתה פעוט, בסוד הפעוטות מקחן מקח, כי הם נקראו פעוטות מבן ו' שנה ויום אחד, שהוא התחלת שנה הז' ואילך. ואמנם סבת ארז"ל מקחו מקח במטלטלין לבד, הטעם הוא, כי עדיין לא נכנסו רק בחי' ו"ק של הצלם, והו"ק נקרא מטלטלין יען שהם מטולטלין ומתהפכים מרחמים לדין ומדין לרחמים, משא"כ בג' מוחין ראשונים עצמן של הצלם

 

קכו) ואח"כ בשנה ז' כולה ויום א', נכנס חכמת הצלם שבתוך פ"ע דנצח תבונה בחכמה דז"א ופרק אמצעי דנצח תבונה יורד למטה בחסד דז"א, ופ"ת דנצח תבונה יורד בנצח ז"א. והרי נשלם קו ימין כולו. ובשנה ח' ויום א' נכנס בינת צלם אשר בתוך פ"ע של הוד דתבונה בבינה דז"א, ופרק אמצעי דהוד תבונה יורד בגבורה דז"א, ופ"ת דהוד תבונה יורד בהוד דז"א ואז נשלם קו שמאל כולו.

 

קכז) ובשנה ט' ויום א', נכנס דעת דצלם, אשר בתוך היסוד דתבונה. ונכנס בדעת דז"א, ועטרת יסוד תבונה נכנסת בת"ת דז"א, בשליש ראשון עד החזה שלו. והרי נשלמו כל הג' קוין דז"א: ימין ושמאל ואמצע.

קכח) וכבר ידעת כי יסוד עצמו דתבונה, הוא למעלה בין ראשי פרקין עליונים דנ"ה שלה, ויותר למעלה מעט, ולכן נכנס עתה אחר כולם, והרי עתה הוא בן ט' שנים ויום א', כי יום אחד הוא כנגד עטרה דתבונה כנ"ל. והרי הוא עתה שלם בכל המוחין כולם, במקומם האמיתי, כל בחי' במקום הראוי לה ע"ד הנ"ל, ונשלם הדעת שלו, אשר שם ה"ח כנודע.

אור פנימי

בחינת מכריע. כי אין מכריע מתחיל רק באור הרוח, שהוא בחינת כלים האמצעים. והבן.

קכז) ובשנה ט' ויום א' נכנס דעת דצלם אשר בתוך היסוד דתבונה ונכנס בדעת דז"א, ועטרת יסוד תבונה נכנס בת"ת דז"א עד החזה: דהיינו כנ"ל, שכל אור הבא מחדש, נמצא מתלבש בכלי העליון של הפרצוף, והאור שהיה שם מקודם לכן יורד לכלי התחתון ממנו. ע"ש. ועתה נשלמו השלישים החסרים לז"א, ויש לו ע"ס
שלמות, אמנם האור שבהם נחשב רק לו"ק, כי עוד אין לו האורות הגדלות שפירושם, שיתגלו החסדים בהארת חכמה, כי האורות דקו האמצעי שהם עיקר האורות של ז"א, כי שם מקום הזווג כנודע. הנה הם מסתיימים למעלה מחזה דז"א, כי יסוד דתבונה עם הדעת נתלבשו בדעת דז"א, בראשו, ועטרת יסור התבונה נתלבשה בשליש העליון דת"ת עד החזה. ומחזה ולמטה ששם מקום גילוי חכמה בחסדים, אין עוד שום התפשטות, עד עלותו למ"ן פעם שנית, כמ"ש לפנינו.

חלק י"ב תלמוד עשר ספירות           לידה ויניקה אלף קסט

קכט) והנה הוא ראוי עתה לביאה, כי סוד הזווגים כולם להמתיק גבורות האשה בחסדי הזכר, וכבר יש לו חסדים בדעתו, להמשיך משם טפה ע"י זווג, לתתם בתוך היסוד דנוקבא, אשר שם ה"ג, ולכן נקרא הזווג לשון דעת, בסוד וידע האדם את אשתו. וז"ס הנזכר בגמ' קטן מבן ט' שנים ויום אחד ביאתו ביאה. משא"כ עד עתה, כשלא נשלמו בחי' המוחין של צלם במקומן, גם לא הדעת שלו, ולכן עדיין הוא קטן גמור, ואינו ראוי לביאה.

 

קל) גם נתוספו עתה בחי' אחרת. והוא כי הנה נת"ל, כי ה"ח אשר בדעת כבר נתפשטו למעלה בה"ס של הצלם עצמו, קודם שנכנס להיות מוחין פנימים אל הז"א, והם בחג"ת נ"ה שלו של הצלם. והנה נתבאר ג"כ בדרוש הקודם, כי החסדים בהיותן סתומין ביסוד תבונה, אינם מתפשטין עד שיתגלו ויצאו מפי העטרה ההוא. א"כ נמצא, כי בו' שנים הראשונים, בהיותן נכנסין הפרקין של נה"י דתבונה בז"א, גם החסדים הנ"ל המתפשטין בהם, היו נכנסין בז"א, כ"א במקומו בכל פרק ופרק, וזה היה עד השלמתו לו' שנים. אמנם בג' שנים אחרונים, שהם ז' ח' ט' ויום א', יורדין ג' חסדים תחתונים פחות שליש, שאלו תמיד הם מגולים כנ"ל בדרוש, ואז ירדו אלו כל אחד במקומו האמיתי.

 

קלא) אך עכ"ז, אינו ראוי להוליד אם לא דרך מקרה, אך עיקר ההולדה הוא אחר כניסת החסדים עצמן, שהם לנ"ה וב"ש תחתונים של ת"ת דז"א עצמו. נמצא כי ג' חסדים פחות שליש המגולין כנ"ל, כל
אור מנימי

החסדים הנ"ל המתפשטים בהם היו בז"א כ"א במקומו בכל פרק ופרק: דהיינו על דרך שביאר לעיל בהתפשטות ט' פרקים דנה"י דתבונה, שתחלה נתפשטו החסדים התחתונים ונתלבשו בהכלים העליונים, וכשבאו החסדים העליונים, אז יורדים החסדים התחתונים שבכלים העליונים אל הכלים שלמטה והחסדים העליונים מתלבשים בהכלים העליונים, ממש על אותו הדרך שנתבאר בט' הפרקים דנה"י דתבונה.

ואחר שידענו, שה"ח אלו נתפשטו בנה"י דתבונה עוד בהיותן למעלה מטרם שנתפשטו בז"א, נמצא שבשנה הג' כשנתפשט שליש התחתון דנצח תבונה תוך
ספירת חכמה דז"א, הנה נתפשט אז הנפש דה"ח בחכמה זו, להיותו כבר מלובש שם בשליש תחתון דנצח התבונה, כנ"ל. וכן בשנה הד' כשנתפשט שליש תחתון דהוד דתבונה תוך בינה דז"א, נמשך עמו ההוד דה"ח בבינה זו. ונבחן אז, שלא יש בפרצוף זולת ב' חסדים לבד, שהם נצח והוד שהם מלובשים בחכמה בינה דז"א, דהיינו בראש, וכל גופו עדיין בלי אור.

ואח"כ בשנה הה' כשנמשך השליש האמצעי דנצח דתבונה תוך חכמה דז"א נמשך עמו החסד דה"ח בחכמה דז"א. אשר אז ירד הנצח דה"ח שהיה שם מקודם לכן, ונתלבש בספירת החסד דז"א. וכן בשנה

אלף קע          חלק י"ב             עץ חיים        לידה ויניקה

א' עתה במקומו, ואז תכף אחר ט' שנים ויום אחד כולן יורדין ביסוד דז"א, כי ב"ח ושליש העליונים הם סתומים ביסוד תבונה, כנ"ל.

 

קלב) והנה נתבאר לעיל, כי המים המגדילין את האילן, הם החסדים הנקראים מים, וצריכין לחזור ולעלות ולהגדיל כולו, זולת מה שהם ממתקין הגבורות בעת עליתן, כנ"ל בדרוש ואין כאן מקום ביאורם, רק פה נאמר ונבאר, איך מגדילין את ז"א עצמו דוגמת המים הנכנסין בשורש האילן, ומשם יונק האילן שהוא ז"א, הנקרא אילנא דחיי, ועולין ממטה למעלה להגדילו, והבן זה.

 

קלג) לכן דע גם כן, כי תמיד נשארין אלו השלש חסדים פחות שליש המגולין ביסוד ז"א, ועולה אורם החוזר ממטה למעלה להאיר ולהגדילו. גם דע כי כל זה הוא עתה בעת הגדלות דז"א, אמנם בעת הזווג אז כל הה"ח יורדין ביסוד דז"א לצורך הזווג, והבן זה.

 

קלד) ואמנם עליית החסדים האלו אין צריכין זמן, כי תכף מכח המרוצה הגדולה של הירידה, חוזרין ועולין ברגע עד שליש העליון דת"ת דז"א אשר שם עטרת יסוד תבונה, ומכח העלייה זו שעלו תוך

אור פנימי

הו' כשנמשך שליש האמצעי דהוד דתבונה תוך בינה דז"א נמשך עמו הגבורה דה"ח בבינה. ואז ירד משם ההוד דה"ח ובא בספירת גבורה ז"א. וכן ביום א' דשנת הז' כשנמשך עטרת יסוד התבונה תוך דעת דז"א, נמשך עמה שליש ת"ת העליון דת"ת דה"ח, לתוך דעת דז"א. ונמצא עתה שיש כבר כל הה"ח בפרצוף דז"א, אלא שאינם במקומם האמיתי, שהרי חג"ת דחסדים הם בחב"ד דז"א, ונו"ה דחסדים הם בחסד וגבורה דז"א. ונמצאים ת"ת ונה"י דז"א עדיין בלי אור.

וזה אומרו "כי בו' שנים הראשונים בהיותן נכנסין הפרקין של נה"י דתבונה בז"א, גם החסדים הנ"ל המתפשטין בהם היו נכנסין בז"א כל אחד במקומו בכל פרק ופרק" דהיינו כנ"ל, שב' החסדים דנצח והוד היו מתפשטים בב' הספירות חסד
וגבורה דז"א. וגי החסדים חג"ת היו מתפשטים בחב"ד דז"א. ונמצאים נה"י דז"א ריקנים מחסדים, גם הם מתפשטים שלא במקומם האמיתי, שהרי חג"ת שלהם הם בחב"ד, ונה"י שלהם הם בחסד וגבורה, אמנם בג' שנים האחרונים באים כל אחד במקומו האמיתי. כמ"ש והולך.

וז"ש, "אמנם בג' שנים האחרונים שהם ז' ח' ט' ויום א' יורדין ג' חסרים תחתונים פחות שליש, שאלו תמיד הם מגולים, ואז ירדו כל אחד במקומו האמיתי" כלומר, שנתקנו ב' החסרונות הנ"ל שהיו בזמן ו' שנים. כי עתה בשנה הז' ויום א' כשנמשך החכמה דצלם עם השליש עליון דנצח תבונה, תוך ספירת החכמה דז"א, הנה אז ירד משם אור החסד דה"ח, ובא תוך ספירת החסד דז"א, ואור נצח דה"ח שהיה שם בספירת חסד מקודם לכן, ירד

חלק י"ב           תלמוד עשר ספירות           לידה ויניקה אלף קעא

שליש עליון ההוא עצמו, ומצאו שם הב' חסדים ושליש המכוסים, ואז הגדילו אותם ונתוסף בהם אור, כי הנה שרשו עומדין בעטרת יסוד דתבונה, ומשם משלחין את אורם אל הב' זרועות דרך מחיצות עטרא דתבונה כנ"ל, כי שם בשליש עליון דת"ת שם הוא עטרא דתבונה, ושם היא פצול והתחלקות ב' זרועות.

 

קלה) ואמנם הגדלה זו יתבאר למטה בשנים של י' י"א י"ב י"ג כמ"ש בע"ה, כי משם יובן היטב ענין הגדלה זו, ונמצא עתה, שכבר כל הז"א נשלם כולו וגם התפשטות ה"ח בה"ס שלו בחג"ת נ"ה, וגם הגדילו הב"ח ושליש עליון שהם: חסד דחסד, וחסד דגבורה, ושליש עליון דחסד ת"ת, כמ"ש בע"ה לקמן הגדלתן.

 

קלו) והנה כ"ז נעשה עתה ברגע אחד, בסוד אור חוזר ובמרוצה, תכף אחר ט' שנים ויום אחד, לכן הקטן ראוי עתה לביאה וביאתו ביאה כנ"ל, לכן עתה התחלת חינוך הקטן למצוה, אך לא חיוב גמור, עד שנת י"ג ויום א', כי אז נשלם הגדלתו כמ"ש בע"ה. והענין כי כ"ז נעשה עתה ברגע א'.

 

קלז) אמנם גם צריך שיתפשטו חסדים של הדעת ברישא דז"א, לשיהיה בחי' הדעת בכל חלקי ז"א, וגם שיהיו בגלוי, כי שם בראשו כל האורות סתומים תוך נה"י דתבונה, והנה"י דתבונה מפסיקין בין

אור פנימי

עתה תוך ספירת נצח דז"א. והרויח עתה גם ספירת נצח דז"א שהשיג את החסד שלו. וכן קו השמאל, אשר בשנה הח' ויום א', כשנמשך הבינה דצלם עם שליש עליון דהוד דתבונה, תוך ספירת בינה דז"א, הנה אז ירד משם אור הגבורה דה"ח, ובא תוך ספירת גבורה דז"א, דהיינו במקומו האמיתי, ואור ההוד דה"ח שהיה שם בספירת גבורה מקודם לכן, ירד גם הוא תוך ספירת ההוד, דהיינו ג"כ למקומו האמיתי. ונמצא עתה שגם ספירת הוד דז"א הרויח אור. ועד"ז בקו האמצעי, כי בשנה הט' ויום א', כשנמשך אור דעת דצלם עם יסוד דתבונה תוך ספירת דעת דז"א, הנה אז ירד משם ש"ע דת"ת דה"ח, לתוך ספירת
הת"ת דז"א, והרויח גם הספירה דת"ת את האור שלו. הרי מלבד שנתקן עתה החסרון דתנה"י דז"א, שהיו מקודם בלי אור, ועתה בג' שנים האחרונים השיגו האור, והנה עוד נוסף על זה, נתקן עתה, כי באו הה"ח כל אחד ואחד במקומו האמיתי: חג"ת דחסדים בספירות חג"ת דז"א, ונו"ה דחסדים בספירת דנו"ה דז"א כי מקודם לכן בזמן הו' שנים, שהיו רק ב' החסדים דנצח והוד מלובשים בספירות דחסד וגבורה דז"א, הנה מלבד שהם אורות קטנים דבחינת נפש, הנה יש כאן חסרון גדול בהם, להיותם במקום חג"ת ששם החסדים תמיד מכוסים, והם צריכים להיות אורות מגולים, להיותם

אלף קעב       חלק י"ב             צץ חיים        לידה ויניקה

מוחי ז"א לגופא דז"א עצמו, לכן צריך בחי' חסדים מגולין בכל י"ס דז"א, כדי להאיר את האורות כולם הסתומים בו, המתלבשין במחיצות נה"י דתבונה. וזהו ענין התפשטות אלו החסדים והגדלתן, והבן כלל זה.

 

*        קלח) ודע כלל זה, כי כל מה שאנו מדברים בו שצריך זמנים לגדלות דז"א, כ"ז היה בעת אצילות הראשון, אך משם ואילך, אחר שנאצל ז"א בעת אצילות ונתקן, הנה אע"פ שבכל יום ויום חוזר לקבל מוחין חדשים כבתחילה, כמ"ש בדרושים אחרים שאין פה מקומם, הנה א"צ להמתין זמן, כי ברגע אחד נעשה, ולא בזמנים ארוכים הללו, ושמור כלל זה בידך.

 

*        קלט) דע כי תחלת כל זווג וזווג, בין דאבא עם אמא, בין ז"א עם נוקבא צריך שבתחלה יעשו בהם בחי' כלי בביאה ראשונה, בסוד מ"ש אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי, ואח"כ מזדווגים

אור פנימי

מבחינת נו"ה, כנודע. אבל עתה שאורות אלו באו במקומם בספירות נו"ה דז"א, הנה הרויחו בחי' כח הגילוי שבהם.

וזה אמרו "נמצא כי ג' חסדים פחות שליש המגולים, כל אחד עתה במקומו" דהיינו כנ"ל, שהחסדים דנצח והוד נמצאים שיורדים עתה מספירות דחסד וגבורה דז"א, שהיו שם מקודם לכן, ומתפשטים תוך כליהם האמיתים שהם הספירות נו"ה דז"א. אשר עתה יש בהם כח להתגלות כיון שהם במקומם האמיתי.

ומה שאומר ג' חסדים פחות שליש. הנה כונתו לב"ש התחתונים של ספירת הת"ת, השייכים ג"כ לבחינת חסדים המגולים כנודע, שמחזה ולמטה הוא מקום הגילוי. וזה מגיע בשנה הט' ויום א', אחר הזווג השני דעיבור הב', כי אז מתגלים החסדים ע"י הזווג ההוא. ועתה מטרם הזווג עדיין אין כאן שום גילוי אל החסדים, אלא
שהרב מדבר בבחינת הכח ולא בפועל ממש. ולפיכך הוא חושב בהם ג' חסדים פחות שליש, כי כן עתידים להתגלות, דהיינו מחזה שבת"ת ולמטה, שהם ב"ש ת"ת, וחסד אחד דנצח, וחסד אחד דהוד. אמנם עתה עדיין נבחנים שהם עומדים סתומים בשליש עליון דת"ת, ולא נתפשטו ב"ש ת"ת מחזה ולמטה. אלא רק ב' חסדים דנו"ה נתפשטו לספירות דנו"ה, שהם בחינת קצוות, וגם שם עתה מקום מכוסה וסתום, כי להכאת החסדים ביסוד המה צריכים, שאז עולה או"ח ממטה למעלה ומגדיל ומגלה אותם. כמ"ש במקומו.

קלט) כלי בביאה ראשונה בסוד מ"ש אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי ואח"כ מזדווגים: כלי זה, הוא ענין החזרת אח"פ החסרים אל הנוקבא, המגיע לה ע"י הארת הזווג דאו"א, שמורידים הה"ת מעינים לפה, ונמצאים אח"פ חוזרים

* ע"ח שם.

* שער הכונות ח"א ענין דרושי הלילה דרוש ח'.

חלק י"ב           תלמוד עישר ספירות  לידה ויניקה         אלף קעג

פ"ב להתעבר ולהוליד. והנה הזווג הנעשה בלילה, אינו לצורך עיבור והולדה, רק לעשותה כלי. וביום, הוא לצורך עיבור והולדה ממש.

 

קמ) והענין הוא, כי בחצות הלילה, אז מזדווגים או"א בסוד ביאה ראשונה לעשותה כלי, ומכח זה הזווג, נמשך כח זווג דזו"ן אחר חצות לילה בסוד ביאה ראשונה ג"כ, ואיננה רק לעשותה כלי.

 

קמא) ואח"כ ביום, יש זווג עליון דאו"א, וזווג תחתון דזו"ן, ושניהם בסוד ביאה שניה להתעבר ולהוליד, כי בק"ש אז הוא זווג או"א כנודע, ובתפלת שחרית בשים שלום, אז הוא זווג זו"ן. וכן בלילה, הק"ש שאנו אומרים על המטה, היא לצורך זווג או"א בסוד ביאה א' לעשותה כלי, ואחר חצות לילה עד הבקר, אז הוא זווג זו"ן.

 

קמב) והנה כפי זה, מן הראוי היה שלא נקרא ק"ש זו שעל המטה עד חצות לילה, מטעם הנ"ל. אבל אנו אומרים ק"ש קודם שנישן: כי אח"כ בחצות נעשה הזווג למעלה ע"י נשמותינו, וכמ"ש בע"ה, ולכן אנו אומרים ק"ש בהיותינו עומדים עדיין בעוה"ז, קודם שנפקיד נשמותינו למעלה, וכוונתינו היא שיועיל ק"ש זו לזווג שבחצות הלילה כנ"ל.

 

קמג) והענין הוא, שבתחילה ע"י ברכת המפיל חבלי שינה כו',

אור פנימי

ומתחברים בפרצוף, כמ"ש היטב לעיל בחלק י'. אמנם, אין הנוקבא מקבלת כלום, זולת ע"י ז"א בעלה, וע"כ הז"א מקבל הארה תחילה, והוא נותן אותה ע"י זווג אל הנוקבא. כמ"ש לעיל (דף תשפ"ז ד"ה דל"ת) וע"כ נתינת ההארה הזו, המשלים לע"ס של הנוקבא, מכונה תמיד בשם ביאה קדמאה, להיותה השלמה הראשונה דנוקבא, כי מטרם זה אינה ראויה לשום זווג ומ"ן. להיותה חסרה מכלים דאחורים שלה, שהם אח"פ, כנ"ל. ע"ש. ולכן, אין הביאה קדמאה זו נחשבת עוד לזווג, כי אם להכנת הזווג. וז"ש, ואח"כ מזדווגים.

קמב) מן הראוי היה שלא נקרא ק"ש זו שעל המטה עד חצות לילה: כי בחצי
לילה הראשונה, הוא בחינת חזרת ז"א לקטנותו, בסוד חבלי שינה. שפירושו, שחוזר לבחינת יניקה דב' שנים הראשונים, דהיינו בבחינת נ"ר דרוח. המכונה, פנימית דמוחין דקטנות דאמא. וא"כ אין אז הזמן של הזווג דעשית כלי, וזמן הזה מתחיל רק בחצי לילה השניה, דהיינו אחר חצות. וזה שאומר "מן הראוי היה שלא נקרא ק"ש זו שעל המטה עד חצות לילה" כי אז מתחיל הזמן הראוי לביאה קדמאה. וז"ש "אנו אומרים ק"ש קודם שנישן כי אח"כ בחצות נעשה הזווג ע"י נשמותינו" כלומר, אנו עושים בק"ש זו רק הכנה על הזווג הנעשה אחר חצות.

קמג) ברכת המפיל וכו' הנה האי רוחא

 

אלף קעד       חלק י"ב           שער הכוונות            לידה ויניקה

עם הכוונה הנ"ל, הנה האי רוחא דז"א דיהיב בנוקבא בביאה א' לעשותה כלי, חוזר ומסתלק ממנה, בסוד ותנומה על עפעפי כו', ונדבק במקורו בתוך ז"א, ואז אין הנוקבא מאירה ע"י ז"א כלל, אלא מבחי' אמא עלאה, שעליה נאמר ויבן ה' אלהים את הצלע כנ"ל, בסוד ומאיר לאישון בת עין, והולכת ונתקנת, עד שבאחרונה ויביאה אל האדם, דהיינו בשים שלום דתפלת שחרית. ונמצא, שעתה הנקבה חזרה לסתום פתחאה ומקורה כאשר בתחלה, בתולה ואיש לא ידעה.

קמד) והנה אנו צריכין בחצות הלילה לעשות בחי' כלי בה ובאמא עלאה כנ"ל, ושני בחי' אלו, שהם: עשיית הכלי באמא, ובנוקבא דז"א, נעשו בחצות הלילה ממש, ע"י ק"ש שעל המטה. ושם באדרת נשא נתבאר, איך גם אמא עלאה צריכה להעשות כלי מחדש בכל לילה, והטעם, לפי שכאשר אמא עלאה נחיתת נה"י דילה בסוד ג' מוחין גו רישא דז"א, הנה ההוא רוחא עלאה דיהב בה אבא בביאה קדמאה לעשותה כלי, הנקרא אוירא דכייא, מנחילתו לז"א, וצריכה היא לקבל מחדש כלי אחר.

 

*        קמה) ונחזור לבאר הטעם, למה הוצרכו שני מיני ק"ש, לצורך זווג א' דתפלת שחרית, משא"כ בשאר הזווגים. והטעם הוא, לפי שהמוחין של חצות לילה היו נמשכין מחיצוניות דאו"א, ואחר כך נסתלקו כל המוחין לגמדי כנודע, כי אחרי כל זווג חוזרין ומסתלקין כל המוחין לגמרי. וז"ס הגלות, כי בזמן החרבן לא יש למעלה מוחין אלא בעת
אור פנימי

דז"א דיהיב בנוקבא בביאה א' לעשותה כלי חוזר ומסתלק: כמבואר לעיל בדיבור הסמוך, שהצי לילה הראשונה, הוא בחינת השינה, שפירושה החזרה לקטנות דנ"ר דיניקה, שהיא הכוונה של ברכת המפיל חבלי שינה, כנודע. ונמצא שאח"פ חוזרים ויורדים מן זו"ן, ונשארים בבחינת גו"ע לבד, דהיינו בגוף בלי ראש, שפירושו, נ"ר דיניקה, כנ"ל. הרי שבחינת הכלי ורוחא דביאה קדמאה, שהם בחי' אח"פ, חזרו ונפלו למטה ממדרגתם.

בתולה ואיש לא ידעה: כי ע"י נפילת
האח"פ, שהם בחינת הכלים דאחורים שלה, נסתם פתחאה ומקורה, שה"ס הכלים דזווג. ולפיכך צריכים זווג חדש לאחר חצות, בבחינת ביאה קדמאה לעשותה כלי, כדי שתהא ראויה לזווג בתפלת שחרית בברכת שים שלום, שהוא זווג גמור פב"פ להולדת נשמות כמ"ש במקומו, שה"ס ויביאה אל האדם.

קמה) נסתלקו כל המוחין לגמרי, כנודע כי אחרי כל זווג חוזרים ומסתלקים כל המוחין לגמרי: כלומר, שאין אלו המוחין דביאה קדמאה מספיקים רק להמשך הזמן

* שער הכוונות ענין כונת ק"ש אמצע דרוש ג'.

חלק י"ב           תלמוד עשר ספירות   לידה ויניקה         אלף קעה

התפלה בלבד, ואח"כ הם מסתלקים שלא יגיע בהם הפגם. וגם טעם אחר, לפי שאין בידינו כח כדי לקיימם כל היום רק בעת התפלה בלבד.

 

קמו) והנה בזמן תפלת שחרית, אשר הזווג ההוא הוא עליון מאד שהוא זווג יעקב ברחל, ובפרט כי הם מושכין מן חיצוניות דעתיק, והנה הכל הוא ריקם וחסר, וא"א להמשיך הכל בפעם א', שיושלם ז"א מכל המדרגות האלו עד עתיק. כי הנה כאשר כתבנו לעיל, כי הוא מושך מן עתיק, אין ספק שמכ"ש שמושך מכל המדרגות האלו, האמנם צריך שיושלם בהם לאם לאט.

 

קמז) וז"ס טעם. מה שתיקנו ק"ש בבקר בעת הקרבנות, זולת הק"ש השנית העיקרית אשר ביוצר, והנה בק"ש של סדר הקרבנות, אנו ממשיכין מן פנימיות א"א. ואח"כ בק"ש היוצר אנו ממשיכין מן חיצוניות עתיק, כנ"ל, שהוא מקום יותר גבוה ועליון, ואחרי אשר כבר המשכנו די סיפוקו החלק הראוי בזווג הזה, אנו מזווגים אותם יחד בתפלה של עמידה.

 

קמח) הרי לך בהדיא איך מוכרח הוא לומר ב"פ ק"ש לצורך הזווג הנזכר הזה. אמנם שאר הזווגים, אשר אינם עולים רק מדרגה א', די להם בהמשכת ק"ש א' בלבד וכמ"ש בע"ה.

 

קמט) ובזה יתבאר לך, ענין תפלת הותיקין, שהיו נוהגין להתפלל קודם הנץ החמה. וסוד הענין הוא, הנה האמת הוא, כי לא היה צריך אל הזווג ההוא רק ק"ש אחד כשאר הזווגים. אבל הטעם למה היו בו ב"פ ק"ש, הוא לטעם שנתבאר כי כיון שנסתלקו כל המוחין לגמרי, לכן צריך להמשיכם בב"פ, כי לא יספיק פ"א. וטעם זה אינו, אלא כאשר האיר היום וזרח השמש, והוא יום ממש.

 

קנ) והענין הוא, כי זווג יעקב ולאה שלאחר חצות לילה, הנה אז הוא מתמיד ונמשך כל חצות לילה עד אור הבקר. וז"ס ויהי בבקר והנה
אור פנימי

דחצי לילה השניה ער הבקר, ובסוף הלילה הם מסתלקים לגמרי, ונמצאים אח"פ חוזרים ומסתלקים מהם, ושוב נשארים בגו"ע בלבד, דהיינו בנ"ר דרוח. כנ"ל. כי הזווג שבק"ש שעל המטה, לא הספיק רק עד סיום הלילה בלבד.

קמז) וז"ס טעם מה שתקנו ק"ש בבקר בעת הקרבנות זולת הק"ש השנית העיקרית אשר ביוצר: כי מאחר שזו"ן חזרו לבחינת הקטנות דנ"ר דיניקה בסוף הלילה, דהיינו שחזר ונסתלק הכלי, שה"ס אח"פ, כנ"ל, נמצא ששוב אינם ראוים לזווג, ושוב

אלף קעו        חלק י"ב           שער הכוונות            לידה ויניקה

היא לאה, כי עד היות בקר ממש, עדיין לאה עם יעקב בזווג יחד במקומה. ובפרט במ"ש אצלינו, כי יש בחי' זווג ליעקב עם לאה בסוד אילת השחר, שאז התחיל היום להאיר, כדמשמע מן הזוהר פרשת וישלח דף קע"ח ע"א.

 

קנא) ובזה לא יקשה בעיניך, אם נראה מזוהר במקום הנזכר, שהזווג הוא בעת אילת השחר, ובמ"א מהזוהר משמע שהזווג הוא בעת נפילת אפים אחר העמידה. דע כי שני המאמרים הם אמיתים, כי זווג דקדרותא דצפרא הוא זווג יעקב עם לאה, ודנפילת אפים  הם יעקב ברחל.

 

קנב) ונמצא, כי המוחין שבאו מחצות לילה ואילך, אינם מסתלקים עד אחר היות היום ברור, כי בעת אילת השחר עדיין לא נסתלקו המוחין. ולכן כשאומרים ק"ש של שחרית קודם הנץ החמה, אין טורח כ"כ להחזיר המוחין, כי כמעט שלא עבר רגע קטן שנסתלקו, ולכן בקל אפשר להחזירם. וזהו הטעם שהותיקין היו גומרים אותה קודם הנץ החמה, ועי"כ לא היו צריכים לקרות ק"ש ב"פ בתפלת שחרית.

 

קנג) אבל אנו כללות העולם, שאין אומרים הק"ש קודם הנץ החמה, אלא עד אחר הנץ החמה ממש, הנה אז כבר נסתלקו המוחין לגמרי, ולא נשאר מהם דביקות ברישא דז"א, ולכן אנו צריכין לקרות ב"פ ק"ש, כדי להחזיר המוחין ע"י מדרגה אחר מדרגה. משא"כ כמנהג הותיקין, לפי שהמוחין אשר באו אחר חצות לילה אין צורך לטרוח
אור פנימי

צריכים לביאה קדמאה, לעשותה כלי, ולהמשכה זו דביאה קדמאה תיקנו ק"ש בעת הקרבנות, כדי לעשותה כלי. ואח"כ ראוים לעלות למ"ן לאו"א לצורך ג"ר דמוחין, שעליה זו נעשה בק"ש דיוצר אור, שאז ראוים זו"ן עצמם לזווג פב"פ בשים שלום הרי שצריכים ביום עצמו, לב' בחי' ק"ש: א' הוא דקרבנות, שהוא הביאה קדמאה לעשותה כלי. וב' דיוצר אור, היא העלית מ"ן למוחין ממש. כי בטרם שהם משיגים השלמת הכלים, דהיינו החזרת אח"פ אינם ראוים לעלות למ"ן לאו"א כנ"ל דף תשפ"ז ד"ה דלת. עש"ה כל ההמשך.

קנב) שהותיקין היו גומרים אותה קודם הנץ החמה ועי"כ לא היו צריכים לקרות ק"ש בפ"ב בתפילת שחרית: כי המוחין דביאה קדמאה, שהיתה בק"ש שעל המטה, אינם מסתלקים רק עם הנץ החמה, ולכן, כיון שהקדימו ק"ש של יום, לקרותה קודם הנץ החמה, היו יכולים בק"ש זו להעלות תכף הזו"ן למ"ן לאו"א עלאין כדי לקבל המוחין דג"ר. ולא היו צריכים להקדים ק"ש דקרבנות כדי לעשותה כלי, כי אז עדיין הכלי קימת מהזווג דחצות. וזה אמרו "ועי"כ לא היו צריכים לקרות ק"ש ב"פ בתפלת שחרית" כי לא היו צריכים לביאה קדמאה.

חלק י"ב           תלמוד עשר ספירות           לידה ויניקה אלף קעז

להחזירם, וכמעט שהם חוזרים מעצמם, וכאשי אומרים ק"ש אז באים מוחין חדשים, מעולים מאותם שהיו מחצות לילה.

 

קנד) אבל עתה אנו צריכין לק"ש הראשונה, להמשיך אותם מוחין דחצות לילה. וק"ש הב' להמשיך המוחין האחרים היותר עליונים. וזהו הטעם שתיקנו לומר אותם הפסוקים דשמע ישראל ובשכמל"ו דסדר הקרבנות, למי שאינו נוהג כמנהג הותיקין.

 

קנה) האמנם אני ראיתי למוז"ל, שאפילו כשהיה מתפלל כמנהג הותיקין ולומר ק"ש קודם הנץ החמה, אפ"ה היה אומר ק"ש ב"פ. והטעם הוא, לפי שגם לזה צריך תנאי אחד, והוא, שאותם שמתפללין תפלת הותיקין וקורין ק"ש עם הנץ החמה, צריך שיהיו חסידים גמורים, שתועיל כונתם ומחשבתם לקיים אותם המוחין שלאחר חצות לילה שיחזרו מעצמן. והנה אין כל אדם ראוי לכך בזמנינו זה, ולכן אפילו המתפללים תפלת הותיקין, צריך שיקראו ק"ש ב"פ בתפלת השחר.

 

קנו) אמנם בתפלת המנחה, הוא זווג ישראל עם לאה מן החזה ולמעלה וא"צ לקרות ק"ש. והענין הוא, כי הלא בשחרית כבר אמרנו ק"ש, והמשכנו מוחין עליונים, ואע"פ שהם מסתלקים אחר התפלה, עכ"ז נודע, כי מדת היום הוא חסד, ומדת הלילה הוא גבורה, ולכן היום אשר הוא חסד ואין החיצונים שולטין בו כ"כ, לפי שהוא יום והחסד גובר בעולם, לכן בבא עת תפלת המנחה א"צ לקרות ק"ש וליחד יחוד העליון, כי המוחין חוזרים לבא אז מעצמן.

 

קנז) אבל עכ"ז צריך קצת התעוררות, והוא ע"י תפלת המנחה, כי הוא ענין זווג ישראל עם לאה. וכיון שאנו מתפללין כדי לזווגם, אז מתעוררים המוחין העליונים וחוזרין לבא מעצמן, מבלתי שנצטרך להביא מוחין חדשים ע"י הק"ש. ועיין בדרוש התפילין טעם, למה זמן התפילין נוהג ביום ולא בלילה. ושם יתבאר לך היטב ענין הדרוש הזה, איך

אור פנימי

מוחין אחרים חדשים מעולים מאותם שהיו בחצות לילה: כי בחצות לילה, לא היה הזווג לבחינת מוחין ממש, אלא להשלמת הכלים, כנ"ל. אבל בק"ש דיום, הזווג הוא להמשכת ג"ר דמוחין ממש: שו"ק דמוחין אלו נמשכין בק"ש דיוצר, וג"ר שלהם
נמשכים בברכת אבות. ואז זו"ן עצמם ראוים לזווג בברכת שים שלום.

קנז) מתעוררים המוחין העליונים וחוזרים לבא מעצמם בלתי שנצטרך להביא מוחין הדשים ע"י ק"ש: כי הגם שמוחין דזו"ן פב"פ, מסתלקים אחר תפילת שחרית,

אלף קעח       חלק י"ב           שער הכוונות            לידה ויניקה

ביום אין המוחין מסתלקים לגמרי, אבל הם נשארים על ראשו בסוד אורות מקיפין.

 

קנח) אמנם בלילה הם מסתלקים לגמרי, וע"כ בתפלת ערבית צ"ל פ"א ק"ש, כדי לעשות זווג אשר בעת ההוא, לפי שאז כבר הוא לילה והדינים גמורים שולטים, ולכן צריך לקרות פעם אחרת ק"ש מחדש, כדי להמשיך מוחין לצורך הזווג ההוא.

 

קנט) גם טעם אחר קרוב אל טעם הנזכר, והוא כי בתפלת המנחה סמכנו על הק"ש דשחרית, ומן השיריים שנשתייר מן הזווג דשחרית, וכן מה שנשאר מן המוחין אחר שנעשה הזווג ההוא דשחרית, מן השיריים ההם אנו עושים זווג תפלת המנחה. אבל איננו מספיק גם לעשות בו זווג תפלת ערבית על סמך המוחין דק"ש דשחרית, כי כבר כלו ונפסקו בתפלת המנחה.

 

קס) ועם הטעם הזה יתבאר לך ט"א, למה זווג המנחה אינו מעולה כ"כ כתפלת שחרית, אע"פ ששניהם ביום. אבל הטעם הוא, כי זווג תפלת המנחה הוא מן השיורין דמוחין של תפלת שחרית. וגם בזה תבין למה הדינין מתגברין בתפלת המנחה, בסוד כי ינטו צללי ערב, הטעם הוא לפי שהמוחין הולכין ומתמעטין, אבל עכ"ז עדיין נקרא מדת יום. אבל בתפלת ערבית, שנפסקו כל המוחין לגמרי, ולכן כל שליטת החיצונים והמזיקין הוא בלילה, כנז' בר"מ פרשת פנחס, דבלילה אסתתמו תרעי ג"ע, ואתפתחו תדעי גיהנם דאיהו מרה כו'. כנודע שהדינין וגבורות של הלילה, הם גדולים כמה מדרגות יותר מן הדינין שבשעת המנחה, כי שליטת וממשלת החיצונים האמתית אינה אלא בלילה, כנודע.

אור פנימי

מ"מ אינם חוזרים זו"ן לקטנותם מחמת זה, רק בחינת פב"פ מסתלקת מהם. ולכן בתפלת המנחה, שכל הזווג הזה אינו אלא זווג דאחורים, שה"ס הזווג דישראל ולאה מהחזה ולמעלה, ורחל נמצאת אז באחורים בקומה שוה עם ז"א, כמ"ש במקומו. ע"כ לא בחשב הזווג הזה אלא בחינת התעוררות המוחין העליונים, ואינם צריכים כאן להעלות מ"ן ע"י ק"ש, כמו
להכנת הזווג דתפילת שחרית, כי אין כאן מוחין חדשים שיהיו צריכים להעלאת מ"ן מחדש.

קס) בתפלת ערבית שנפסקו כל המוחין לגמרי וכו': ויש עוד הפרש גדול בין ק"ש דתפלת ערבית, לק"ש שעל המטה, ולק"ש דקרבנות. כי הגם שנפסקו כל המוחין דיום. מ"מ נשאר עוד המקיפים דאמא דקטנות מן המוחין של יום, שהם בחינת שלימות

חלק י"ב             תלמוד עשר ספירות           לידה ויניקה אלף קעט

קסא) והק"ש שעל המטה, אנו צריכין לעשותו מחדש, ואינו מספיק בק"ש דתפלת ערבית, כמו שהספיק הק"ש דשחרית אל זווג תפלת המנחה. והטעם הוא, כי כשהוא עדיין יום, אין המוחין מסתלקין לגמרי, ולכן במנחה א"צ ק"ש פ"א מחדש, משא"כ משכבר נעשה לילה, שאז מסתלקין המוחין לגמרי, ולכן צריך ק"ש מחדש, לצורך הזווג שיהיה אח"כ בחצות הלילה. והטעם שאנו מקדימין, לקרות אותה ק"ש בעת השכיבה יתבאר במקומו לקמן בע"ה.

 

קסב) והנה להיות שעתה הוא לילה ממש, יותר מבשעת תפלת ערבית, לכן הזווג הזה הוא גרוע, ואינו כ"כ מעולה, ולכן אינו מושך אלא מחיצוניות או"א בלבד כנ"ל. והרי נתבאר שני חילוקים שיש באלו הארבעה מיני ק"ש: והחילוק הא' שביניהם הוא, בענין המשכתן, אשר אין המשכתן שוה. והחילוק הב' הוא, בענין הזווגים הנמשכין מהם כי אינם שוים.

 

*          קסג) עוד יש חילוק שלישי בענין ד' ק"ש והוא כי הלא ביארנו בענין ק"ש של יוצר כי ז"א יש נ לו מוחין דקטנות וגדלות, ובחינת המוחין דקטנות יש בה מוחין פנימים ומקיפין, וכן בבחינת המוחין דגדלות. ושם אמרנו כי בכל קריאת שמע מאלו הארבע, נכנסין בזעיר אנפין שש קצוות דמוחין פנימיים דגדלות דמצד אמא, ואי אפשר שיכנסו אלו עד שיכנסו כל מה שלמטה ממדרגתם, והם כל המוחין דקטנות הפנימים והמקיפין מצד אבא, ומצד אמא, ואח"כ נכנסים ו"ק הפנימים דמצד אמא.

אור פנימי

הכלים וע"כ אין צורך כאן להכנה דביאה קדמאה אל עלית המ"ן דק"ש זו. כמ"ש לפנינו בדברי הרב.

קסא) והק"ש שעל המטה, אנו צריכים לעשותו מחדש ואינו מספיק בק"ש דתפלת ערבית: כלומר, שצריכים להמשיך הזווג דביאה קדמאה לעשותה כלי מחדש. וק"ש דערבית אינה מועילה כאן, כי כבר נסתלקו כל המוחין לגמרי בברכת המפיל, וחזרו לקטנותם דנ"ר דיניקה, כנ"ל.

קסב) לילה ממש יותר מבשעת תפלת
ערבית לכן הזווג הזה הוא גרוע: כי עד תפלת ערבית, יש עוד המשך במקצת ממוחין דיום, דהיינו שנשאר עוד בחי' המקיפים דקטנות אמא, ממוחין דיום, שפירושו, שאח"פ עוד לא נסתלקו מזו"ן, ויש להם עשרה כלים וע"כ אין צורך אז לביאה קדמאה, כנ"ל. משא"כ אחר ברכת המפיל, שכבר ירדו אח"פ שלהם, וחזרו לקטנות ממש, כי לא נשאר בהם אלא הפנימיות דמוחין דקטנות דאמא, דהיינו הנ"ר דיניקה, הרי אינם ראוים עוד להזדווג כלל, וצריכים להקדם

* שער הכוונות ענין כיונת ק"ש דרוש ד'.

אלף קפ          חלק י"ב             שער הכוונות            לידה ויניקה

קסד) וכל אלו המדרגות נכנסות בכל ק"ש, מאלו הד' מיני ק"ש הנזכר, ובדבר הזה כולם שוים. האמנם החילוק שיש ביניהם הוא, במדרגות הנכנסות מכאן ואילך כמשי"ת בע"ה.

 

קסה) והנה הזווג דשחרית כבר ביארנו, שנכנסים בז"א קודם הזווג ההוא, כל המוחין דגדלות הפנימים והמקיפים דאו"א, ואח"כ נעשה הזווג ההוא בעת נפילת אפים, אבל בשאר הזווגים אין הדבר כן, כמשי"ת בע"ה.

 

קסו) וגם ענין זה תלוי טעמו במש"ל, שאין הד' זווגים שוים, לפי שבשחרית הז"א שלם, וממולא בכל המוחין האלו כולם, לכן הזווג ההוא מעולה, והוא זווג יעקב ורחל, אבל בשאר הזווגים, כפי ערך המוחין

אור פנימי

דביאה קדמאה, המספיק לעשותה כלי בלבד, שהוא בחינת מקיפי אמא דקטנות שזה נעשה עתה בק"ש שעל המטה, הרי שהזווג הזה דק"ש שעל המטה, גרוע הוא ביותר מק"ש של ערבית, כי הזווג הזה אינו אלא לעשותה כלי בלבד, שהוא רק בחינת הכנה לעלית מ"ן.

קסד) וכל אלו המדרגות נכנסות בכל ק"ש מאלו הד' מיני ק"ש הנ"ל, ובדבר הזה כולם שוים: וצריכים לזכור, כל המתבאר לעיל, בענין המוחין דיניקה, איך שנמשכים לאט לאט, בהמשך ט' שנים ויום א', אשר אז הוא ראוי ליעלות למ"ן לזווג או"א, בשביל המוחין דגדלות. ונתבאר שם, ד' זמנים עיקריים: א' הוא ב' שנות היניקה, שאז קונה רק בחינת קטנות דיניקה, שהיא נ"ר דיניקה, ב' הוא עלית המ"ן לעיבור ב', אחר ב' שנים דיניקה, שאז משיג השלמת עשרה כלים, דהיינו הורדת ה"ת מעינים והחזרת אח"פ אל המדרגה. ג' הוא, כניסת נה"י דאמא לחב"ד חג"ת שלו, שאז נמצא בעונת הפעוטות, הנגמרים בד' שנים ויום א' אחר ב' שנים דיניקה. אשר בשנים ג' וד' נכנסים ב"פ תחתונים דנו"ה דאמא לחו"ב דז"א. ובה' וו' יורדים הב"ש התחתונים
דנו"ה דאמא, לתוך חסד וגבורה דז"א, ונמשכים ב"ש האמצעים דנו"ה דאמא לתוך חו"ב דז"א. וביום א' של שנה הז' נמשכת עטרת יסוד דאמא לתוך הדעת דז"א, ואז יש לו מקצת דעת, ומכונה בשם פעוטות, שמקחן מקח במטלטלין, שהם בחינת ו"ק. וזמן הד' הוא ט' שנים ויום א': שבשנה ז' ויום א', נכנס השליש עליון דנצח דאמא בחכמה דז"א. ובשנה ח' ויום א', נכנס השליש העליון דהוד דאמא בבינה דז"א. ובשנה ט' ויום א', נכנס יסוד דאמא, בדעת דז"א. ואחר שנתלבשו בו ג"ש העליונים דנה"י דאמא, אז הוא ראוי לעלות לזווג לצורך המוחין דגדלות, הנקרא עיבור ב' דמוחין. עש"ה דבר בטעמו.

ותדע, שב' הזמנים הראשונים, שהם ב' שנות היניקה, והעיבור הב' להשלמת כלים. הם מכונים פנימים ומקיפים דמוחין דקטנות דאמא, שב' השנים של היניקה, שהם בחינת נפש רוח וצ' דצלם, נחשבים לפנימים דאמא. והעיבור ב' המשלים לו עשרה כלים, דהיינו שמחזיר לו אח"פ, הם בחי' מקיפים דל"ם דצלם דאמא, כלומר בחינת ג"ר דיניקה. אכן ג"ר אלו דיניקה נבחנים ג"כ לשנים: כי ההשלמה מצד הכלים בלבד,

חלק י"ב             תלמוד עשר ספירות           לידה ויניקה אלף קפא

אשר הוא לוקח, כך הוא ערך הזווג ההוא, או יהיה זווג ישראל עם לאה, או יעקב עם לאה, וכן כיוצא בזה.

 

קסז) וגם הטעם הזה תלוי במש"ל, כי בשחרית הוא חסד גמור, ולכן המוחין של אז הם מעולים. וגם הזווג ההוא גדול ומעולה. ובמנחה מתגברין הדינין מעט, ולכן המוחין והזווג אשר אז, הם יותר ממועטים במעלה, ועד"ז הם מתמעטין בתפלת ערבית יותר. וכיוצא בזה.

אור פנימי

נבחנת ע"ש מוחין דאמא, כי ענין העלאת אח"פ אל המדרגה, הוא בחינת הגדלות דה"ג מנצפ"ך, המיוחסת לאמא, כנודע. באופן, שפנימים דאמא פירושו, הקטנות דה"ג, שהיא בחינת ה"ת בעינים. ומקיפים דאמא, הם בחי' ה"ג הגדלות,שפירושו, אחר שירדה ה"ת מעינים למקומה ואח"פ חזרו אל המדרגה. והבחן ב' יש באלו המוחין דיניקה, מבחינת הה"ח שבהם, שו"ק דה"ח נקראים פנימים דאבא, שהמה נכנסים בד' שנים ויום א' אחר שנות היניקה כמ"ש לעיל (דף א' קנ"ד אות פ"ט ודף א' קס"ו אות קכ"ג קכ"ד וקכ"ה) שהוא עונת הפעוטות. וג"ר דה"ח נקראים מקיפים דאבא דקטנות, שהם בחי' ל"ם דצלם דיניקה מצד אבא, שהם נכנסים בג' שנים שלאחר עונת הפעוטות, עם ג"ש העליונים דנה"י דאמא. כמ"ש (בדף אלף קס"א אות קכ"ו קכ"ז קכ"ח וקכ"ט) דהיינו עד ט' שנים ויום א', שאז הוא עולה למ"ן להשגת המוחין דג"ר ממש. כמ"ש (בדף א' קנ"ו אות צ"ב).

גם ידעת, שכל אלו הזמנים האמורים הם רק בעת אצילות הראשון דז"א, אבל בענין הגדלות המוחין המוחזרים לז"א בכל יום, ע"י התפלות והמצות, הנה המה אינם צריכים זמן. כנ"ל, (דף א' קע"ב אות קל"ח) ועפ"ז תבין שיש כאן להבחין בעיקר רק בב' עיבורים דעיבור ב': שהם עיבור ב' דהשלמת כלים, ועיבור ב' למוחין דג"ר ממש. אשר בעיבור ב' דהשלמת כלים, שזמנו לאחר ב' שנות דיניקה, הנה
נמשך בו תכף כל המוחין דו"ק, שהם המקיפים דאמא דקטנות, דהיינו הגדלות דה"ג. ופנימים דאבא דקטנות, שהם: המשכת ו"ק דחסדים עד לעונת הפעוטות. ומקיפים דאבא דקטנות, שהם המשכת ג"ר דחסדים, בג' שנים אחר עונת הפעוטות. וגם ו"ק דאמא דגדלות. שהם בחינת גדלות ממש, דהיינו בחי' נשמה ומוחין, אלא שהם בחינת נ"ר דנשמה, וע"כ גם הם נמשכים עם העיבור ב' דהשלמת כלים. כי נרנח"י דרוח שוין לבחינת נ"ר דנשמה. וע"כ הם באים בזווג אחר דכלים. כמ"ש לעיל (דף א' קנ"ז אות צ"ז) "כי אחר ב' שנים דיניקה, נכנסים ב' בחינות יחד, שהם ו"ק דמוחין דגדלות וכו' זה נכנס וזה יוצא" ועי"ש באות צ"ח ואות ק'.

ועם זה מובן, שהמדרגות הנכנסות בכל ק"ש מד' בחינות ק"ש, המה שוים לגמרי. כי אפילו בב' ק"ש, שהם רק לעשותה כלי, שהם ק"ש שעל המטה, וק"ש דקרבנות, שהם בחינת העיבור ב' דהשלמת הכלים, שזמנו לאחר ב' שנות היניקה. הנה גם בהם נמשכים בהכרח כל המוחין דקטנות, שהם מקיפים דאמא ופנימיים ומקיפים דאבא דקטנות, דהיינו ג"ר דה"ג וו"ק וג"ר דה"ח, וגם ו"ק דאמא דגדלות ממש, שהם נ"ר דנשמה, כי כל אלו נמשכים ביחד עם העיבור הב' דהשלמת כלים כנ"ל.

והנה נתבאר היטב עיבור הב' הראשון. שזמנו אחר ב' שנות יניקה, והוא כולל כל המוחין דז' שנים ויום א', שלאחר ב' שנים

אלף קפב        חלק י"ב             שער הכוונות            לידה ויניקה

קסח) והנה החילוק הזה שבארנו, אינו אלא בזווגים עצמם, אבל בעת הק"ש, כולם שוים, כי בכולם נכנסים בז"א עם המוחין דו"ק דגדלות ג"כ הפנימים מצד אמא.

 

קסט) ואמנם החילוק הג' שיש בד' מיני ק"ש עצמם, הוא זה, כי הנה אע"פ שאנו אומרים, שבעת הק"ש נכנסים כל המדרגות עם הו"ק דמצד אמא דגדלות הפנימים, עכ"ז אלו המדרגות שבנתים, יש ביניהם הפרש, כי יש פעם שנכנסים כולם יחד, ויש פעם שנכנסים מפוזרין ומפורדין, וסוד זה תלוי במלת ישראל. פי' כי כבר ביארנו בק"ש דיוצר, כי סוד הק"ש היא להעלות מ"ן מן זו"ן אל או"א, כדי שיזדווגו או"א, ויורידו מוחין אל זו"ן.

אור פנימי

דיניקה עד ט' ויום א', שהם: מקיפים דאמא דקטנות, ופו"מ דאבא דקטנות, וו"ק דאמא דגדלות. והנה יש עוד עיבור ב' לצורך המוחין דג"ר דגדלות, שזמנו לאחר ט' שנים ויום א', שהוא אחר קבלת כל המוחין הבאים מעיבור ב' הראשון, המתחילים ממקיפי אמא דקטנות, ונשלמים בו"ק דגדלות דאמא. כנ"ל, שעל ידיהם נעשה מוכשר לעלות לעיבור ב' האמיתי לצורך המוחין דג"ר, שהם מוחין ההולדה. ותדע אשר עיבור ב' הזה נעשה רק בק"ש דיוצר אור, כי אז כבר יש לו כל ההכנות הצריכות לעיבור הזה, דהיינו שכבר קבל כל המוחין דעיבור הב' הא' הנ"ל, וע"כ מוכשר אז לעלות למ"ן לעיבור ב' דמוחין דהולדה. משא"כ בג' מיני ק"ש האחרים, הנה אין לו עדיין כל המוחין הבאים מעיבור ב' הא', ולכן אינו יכול לעלות למ"ן לעיבור ב' דמוחין דהולדה. והבן היטב.

אמנם אפילו בק"ש דיוצר אור, שאז הוא העיבור ב' לצורך המוחין דג"ר ממש, מ"מ אין זו"ן מקבלם בבת אחת, כי בעת לידת המוחין אינו מקבל מהם אלא ו"ק דג"ר אלו, ע"י צינון ירכין דתבונה, בסוד אין התורה מתקימת אלא במי שממית עצמו עליה, שפירושו שתבונה יורדת בסוד רובצת,
ומשפעת לזו"ן רק בחינת ו"ק לבד. כמ"ש לעיל (דף א' קכ"ח אות ד' ובאו"פ שם) וענין זה נוהג גם בלידת ג"ר דז"א, כמ"ש במקומו. ולפי"ז נמצא שאפילו בק"ש דיוצר אור, לא הגיע לז"א אלא בחינת ו"ק דגדלות אמא, כמו בק"ש שעל המטה. אלא ההפרש גדול מאד, כי בק"ש שעל המטה וכן בקרבנות, וכן בערבית, נמצאים אלו ו"ק דגדלות אמא, שהם כל גובה קומתו שהוא מקבל ע"י העליה לזווג או"א ההוא, ואין לו עוד מה לקבל מהם. משא"כ בק"ש דיוצר אור, הנה באמת יצאו בעיבור ב' הזה, כל בחינת נרנח"י דג"ר של ז"א, אלא עתה בעת ק"ש אינו ראוי לקבל מהם אלא ו"ק, אבל אח"כ בברכת אבות הוא מקבל את התשלום שלהם, דהיינו ג"ר ממש. באופן שיציאת ג"ר האלו שהוא מקבל בעמידה בברכת אבות. היתה עור בעת הק"ש דיוצר אור, אלא שנשארו בעת לידתן באו"א, וזו"ן לא היו ראוים לקבל אז רק ו"ק, וג"ר הם מקבלים בברכת אבות, כמבואר. וההפרש שבין הק"ש שעל המטה אל הק"ש דקרבנות וק"ש דערבית, יתבאר להלן.

והנה נתבאר היטב, שהמדרגות המקובלות לזו"ן בעת הק"ש, הן שוות לגמרי בכל ד' מיני הק"ש, אלא שיש הבדלים מבחינת

חלק י"ב             תלמוד עשר ספירות           לידה ויניקה אלף קפג

קע) אמנם קודם העלאת מ"ן אלו, אין הז"א עדיין ראוי להעלותם, וצריך להמשיך לו הארה מלמעלה כדי שיוכל להעלותם. והנה ההארה הזאת נתנה אליו במלת ישראל. כמשי"ת לקמן בק"ש דיוצר.

 

קעא) וביאור הדברים הם, כי ז"א, כדי שיוכל להעלות מ"ן למעלה, צריך שבהכרח יהיו לו לפחות מוחין דקטנות מצד אמא, כדי שיוכל אח"כ להעלות מ"ן כדי שיקבל אח"כ מוחין דגדלות. והנה בק"ש דשחרית במלת ישראל נגמרים לכנס בו כל המוחין דקטנות, אפילו המקיפים דמצד אבא, וזו היא תוספת הארה הניתנת לו אז במלת ישראל, כדי שאח"כ יוכל להעלות מ"ן במלת אחד. כדי שיקבל אז מוחין דגדלות דו"ק, כנ"ל.

 

קעב) וכבר ביארנו בק"ש דיוצר, כי לעולם אי אפשר שיחסרו מן ז"א כל המוחין דקטנות, כי בהכרח שמוחין פנימים דקטנות שמצד אמא לא יסתלק כלל ממנו לעולם, לא ביום ולא בלילה. לפי שבהכרח צריך שתהיה לו איזה בחינה של מוחין כדי שיתקיים בהם, כי המוחין ההם, הם חיות וקיום האדם, בסוד והחכמה תחיה את בעליה.

אור פנימי

ההכנה של זו"ן מקודם עלית המ"ן, וכן ממה שמקבל מהזוג ההוא לאחר מכאן. כי בק"ש שעל המטה וכן בק"ש דקרבנות, נמצא זו"ן חסרי כל הכנה, וצריכים לביאה קדמאה לעשית כלי. אבל בק"ש דערבית, אינם צריכים לעשית כלי, כי זה נשאר להם עוד מהארת הזווג דיום. ועכ"ז אין הכנה זו מספקת לזווג דעיבור ב' למוחין דג"ר הבא לאחר ט' שנים ויום א', אלא לקומת ו"ק דגדלות בלבד. כמ"ש להלן. וע"כ לא יקבלו יותר מזה אפילו לאחר מכאן. משא"כ בק"ש דיוצר אור, כבר יש להם הכנה כמו לאחר ט' שנים ויום א', וע"כ זו"ן ראוים לעלות לעיבור ב' דג"ר ממש, ואע"פ שאינו נוטל משם מתחלה אלא ו"ק דג"ר, מ"מ הוא מקבל התשלום בעת העמידה בהברכה דאבות, כנ"ל.

קעב) בהכרח שמוחין פנימים דקטנות דמצד אמא לא יסתלקו ממנו לעולם לא
ביום ולא בלילה: הטעם הוא, כי כל מה שיצא בז"א בתחלת אצילותו, דהיינו בעיבור א', אינו מתבטל ממנו לעולם, משום שהם בחינת כלים דפנים, ואין בהם כלום מבחינת כלים דאחורים שהם אח"פ. ונודע שכל ענין השבירה שהיה בכלים דפנים דז"א דנקודים, דהיינו אלו שיצאו בעת הקטנות דנקודים, לא היה אלא משום שנתערבו עם הכלים דאח"פ שנתעלו להם בעת גדלות דנקודים, ולפיכך אחר שנתבררו ונפרדו הכלים דפנים האלו מתוך הכלים דאחורים, בזמן עיבור הא', נעשה תיקונם קבוע. כי בעולם התיקון, לא יארע עוד שכלים דפנים יתערבו עם כלים דאחורים, כי הפרסא דאצילות שומר עליהם, שלא יתחברו עוד עם כלים דאח"פ שלהם שבבי"ע, זולת ע"י תיקון עליה לאצילות. כנודע. ובאופן כזה אינם מתערבים יחד, כמ"ש בחלקים הקודמים. אמנם כל הנמשך עם עיבור הב', דהיינו אפילו ג"ר

אלף קפד        חלק י"ב             שער הכוונות            לידה ויניקה

קעג) אבל המוחין המקיפים דמצד אמא, והפנימים והמקיפים דמצד אבא: ג' מדרגות אלו, יכולות להסתלק לפעמים מן ז"א, כמו שגם מסתלקים המוחין דגדלות. אבל השינוי וההפרש הוא, כפי ערך הזמנים כן סדר מדרגת הסתלקותם.

 

קעד) ונתחיל לבאר מן הק"ש שעל המטה, כי היא המדרגה התחתונה שבכולם. כי הנה בלילה, ודאי הוא, שאינם מסתלקים כל המוחין, כנ"ל, ונשארים בהכרח המוחין הפנימים מצד אמא. וכשאנו קורין ק"ש שעל המטה, נמצא, שקודם שנאמר ק"ש, הנה לא היו בז"א רק מוחין פנימים דאמא בלבד. ולכן כשאנו אומרים ישראל, כדי להמשיך לו הארה מלמעלה, כדי שיוכל להעלות אחר כך מ"ן, כדי לקבל גם המוחין דגדלות, והנה אז, איננו יכול להמשיך הארה גדולה רק מדרגה א' בלבד יותר ממה שהיה לו תחילה. והוא כי בתחלה היו לו מוחין פנימים דקטנות דאמא, ועתה במלת ישראל, ההארה שנתוספה לו עתה היא מקיפין דקטנות דאמא. ונמצא כי כאשר מעלה מ"ן במלת אחד, כנודע, הנה אין לו עדיין רק עד מדרגת מקיפין דאמא, וחסדים ממנו פנימים ומקיפים דאבא דקטנות, והוא השיעור של המדרגות שכבר היו בו במלת ישראל בק"ש דשחרית.

אור פנימי

דרוח, שה"ס השלמת הכלים, ע"י הארת הע"ב ס"ג המורידה הה"ת מעינים ומחזירה אח"פ אל הפרצוף. הנה זה בבחינת עולה ויורד לפי מעשים של התחתונים, שע"י מעשים טובים המה מעלים מ"ן וה"ת יורדת מהעינים ומחזירים את אח"פ אל המדרגה, ואם אח"כ מקלקלים מעשיהם, הנה אז חוזרת הה"ת לעינים ואח"פ חוזרים ונופלים לבי"ע.

ונמצא, שכל המוחין הבאים עם עיבור הב', ואפילו מעיבור ב' הא' שלאחר ב' שנות היניקה, הנה כל אלו אין תיקונם קבוע, להיותם באים ע"י מ"ן מהתחתונים, המוריד ה"ת מעינים, אשר בקלקול מעשיהם, חוזרת הה"ת לעינים, והוא חוזר אל המדרגה שמקודם עיבור ב' דהיינו להמדרגה דב' שנות היניקה, שאז הה"ת בעינים, ואין לו אלא נפש רוח דרוח, אמנם פחות מהם לא יחסר לעולם, כי בחינת נ"ר אלו נבררו
ע"י העליונים עצמם, כי בעיבור הא', העליון מעלה אליו את התחתון, כנודע, וע"כ כיון שהתחתונים לא נתחברו בתיקונו, לא יוכלו לפגום כלום במעשיהם הרעים, וזה אמרו "כי בהכרח שמוחין פנימים דקטנות דמצד אמא לא יסתלקו ממנו כלל לעולם לא ביום ולא בלילה" כמבואר, שהפנימים דאמא, שהם הנפש רוח דרוח, שתיקונם הוא בעיבור א', אין בהם שום סיוע ממעשה התחתונים, ואין התחתונים יכולים לפגום בהם ולחסרם, ואחר שכבר נבררו פעם ע"י העליון, ונפרדו מכלים דאחורים, שהם אח"פ, הנה תיקונם זה נשאר להם לעולם בקביעות זכור זה. ועי' לעיל דף א' ק"נ ד"ה תחלה. וז"ש "אבל המוחין דמקיפין דמצד אמא, והפנימיות ומקיפין דמצד אבא, ג' מדרגות אלו יכולים להסתלק לפעמים מן ז"א, כמו שמסתלקים המוחין דגדלות" דהיינו כמבואר,

חלק י"ב             תלמוד עשר ספירות           לידה ויניקה אלף קפה

קעה) ובזה תבין טעם אמיתי, למה אין הד' זווגים והד' המשכות דק"ש שוות, והכל תלוי במה שנזכר, כי הנה כפי ההכנה שיש לז"א בעת שמעלה מ"ן במלת אחד, כך יש בו כח למשוך ומשכה עליונה או תחתונה. וגם בענין זה תלוי כניסת המוחין דגדלות בו אח"כ, אם נכנסים כולם, או מקצתם. וגם בזה תלוי הפרש מעלת הזווגים, אשר זווג זה גדול מזה, וכל זה בהתחלה הנ"ל, כי אם ההתחלה היא מעולה בעת העלאת מ"ן, כך יש לו כח להמשיך המשכות עליונות מלמעלה, ונמצא שהכל תלוי בענין זה.

 

קעו) ונחזור לענין, כי עתה בעת ק"ש שעל המטה שאין לו רק מדרגה אחת לבד מן הג' מדרגות הנזכרות, אשר היא המקיפין דאמא, לכן אין בו כח להמשיך רק מחיצוניות דאבא ודאמא בלבד, ולכן אין נכנסין בו רק המוחין דו"ק דגדלות מצד אמא ולא יותר כמשי"ת בע"ה. ולכן גם הזווג ההוא הוא תחתון והוא יעקב ולאה, בהיותם למטה מן החזה בלבד.

אור פנימי

שכל אלו ג' המדרגות, להורדת ה"ת מעינים הם צריכים, הנעשה ע"י עיבור ב' הראשון, בעזרת המע"ט דתחתונים, וע"כ מעשיהם הרעים יכולים לחסר אותם ג"כ. וע"כ הם שוים למוחין דגדלות דהולדה.

קעה) אין הד' זווגים והד' המשכות דק"ש שוות והכל תלוי במה שנזכר: היינו מה שאומר לעיל, שהכוונה במלת ישראל דק"ש, אינו יכול להמשיך הארה, יותר ממדרגה אחת ממה שהיה לו תחלה, ולפי ההכנה דהמשכת ההארה במלת ישראל. תלוי ומדוד גודל הזווג והעלאת מ"ן במלת אחד דק"ש ע"ש. וע"כ בק"ש דקרבנות, שאין לו מקודם רק פנימים דאמא דקטנות, דהיינו בחי' ב' שנים דיניקה, נמצא שלא יוכל בהכוונה דמלת ישראל, רק להמשיך המקיפים דאמא דקטנות, דהיינו העיבור הב' לעשותה כלי, שהוא בחינת הגדלות דה"ג דאמא. וע"כ אי אפשר לו לעלות למ"ן לעיבור ב' דהולדה, מטרם שקבל כל המוחין דקטנות, שתשלמו הוא המקיפים דאבא. וע"כ במלת אחד
דק"ש אינו ממשיך רק ו"ק דגדלות אמא, ולא יותר מזה כלום. וכן הוא גם בערבית. אבל בק"ש דשחרית, שמקודם הק"ש, כבר יש לו מקיפים דאמא ופנימים דאבא, ע"כ במלת ישראל דק"ש דיוצר, הוא ממשיך המקיפים דאבא דקטנות, ואז כבר קבל כל ג' המדרגות דעיבור ב' הא', הבאים בז' השנים ויום א' שלאחר ב' השנים של היניקה. וע"כ במלת אחד דק"ש זו, יכול לעלות למ"ן לעיבור ב' דמוחין דהולדה. אשר בשעת ק"ש הוא מקבל ו"ק שלהם. ובברכות אבות הוא מקבל ג"ר, כנ"ל.

וצריך שתדע ההפרש בין המשכה לזווג. כי באמת גם המשכה פירושה זווג, שהרי אפילו ההמשכה דק"ש שעל המטה, הנעשה במלת ישראל דק"ש זו, הנה פירושה, ביאה קדמאה כדי לעשותה כלי, כנ"ל (דף א' קע"ג אות ק"מ) הרי שהמשכה היא ג"כ זווג גמור, אלא כל הזווגים למוחין דקטנות מכנה בשם המשכה, להיותם בחינת תיקון כלים, כנודע. אלא לזווגים דגדלות. הוא

אלף קפו         חלק י"ב             שער הכוונות            לידה ויניקה

קעז) ודע, כי אח"כ כשיורדין ונכנסין בו המוחין דגדלות במלת אחד, כנודע הנה אז נכנסים לו ביחד מחדש, פנימים ומקיפים דקטנות דאבא, וגם פנימית דו"ק דגדלות דאמא. ולכן כיון שאלו המדרגות באים לו עתה ביחד, אין בו כח לקבל עוד מדרגות עליונות מאלו, ונשאר באלו המדרגות הראשונות לבדם.

 

קעח) אמנם בתפלת ערבית, עדיין הוא התחלת הלילה, ולא נתחזקה שליטת החיצונים, לפי שעד אז היה יום והחסד והרחמים גברו בעולם, ולא נסתלקו כל המוחין דקטנות לגמרי, אבל נשארו בו שני מדרגות: הא' היא המוחין פנימים דקטנות דאמא, אשר אלו קבועים בו תמיד ואינם מסתלקים בשום זמן, כנ"ל. וגם נשארו בו המקיפים דקטנות דאמא.

 

קעט) ולכן כשאומרים מלת ישראל כדי להביא לו תוספת הארה כנזכר, הנה אנו ממשיכים לו מדרגה אחרת יותר על הנזכר, והוא מוחין פנימית דקטנות דאבא. ונמצא כי כאשר מעלה מ"ן במלת אחד לגבי או"א, הנה הוא כבר שלם וממולא יותר, ולכן הנה הוא מושך מן חיצוניות א"א שהיא מדרגה מעולה יותר. שאח"כ במלת אחד, נכנסים בו מוחין מקיפים דקטנות דאבא, וו"ק פנימים דגדלות דאמא. וכיון שלא קבל עתה מחדש הארות יתירות, לכן יש בו כח לקבל בתפלת ערבית מוחין אחרים גבוהים יותר, והם ו"ק פנימים דגדלות אבא. כמשי"ת במקומו בע"ה. ולכן גם הזווג ההוא הוא יעקב ולאה בהיותם למעלה מחזה.

אור פנימי

קורא זווג גמור, אפילו לו"ק דגדלות. וטעם הדבר הוא, משום שכל המוחין דקטנות נחשבים רק להכנה אל הזווג הגדלות, כי אינו עולה לעיבור ב' דמוחין דגדלות מטרם שיהיה לו כל ג' המדרגות של הקטנות כנ"ל, וע"כ הוא מכנה אותם בשם המשכה.

וגם בענין זה תלוי כניסת המוחין דגדלות בו אח"כ, אם נכנסים כולם או מקצתם: כנ"ל בדיבור הסמוך, כי בק"ש דיוצר אור, שכבר היה בו מקיפים דאמא דקטנות, ופנימים דאבא דקטנות, נמצא שבהמשכה במלת ישראל. נמשך בו המקיפים דאבא דקטנות. וכיון שכבר נכנסו בו כל המוחין דקטנות, ע"כ

עולה למ"ן במלת אחד לעיבור דמוחין דגדלות. ואע"פ שהוא מקבל עתה רק ו"ק דמוחין דגדלות, מ"מ אח"כ נכנסו בו גם ג"ר דמוחין דגדלות, בברכת אבות, כנ"ל. שהם התשלום דמוחין דגדלות. משא"כ בג' מיני ק"ש האחרים, שעדיין לא קבל במלת ישראל כל המוחין דקטנות, ע"כ אינו ראוי לקבל אח"כ רק מקצת המוחין דגדלות, דהיינו ו"ק דגדלות אמא, ולא יותר.

קעז) נכנסים לו ביחד מחדש פנימים ומקיפים דגדלות אבא וגם פנימים דו"ק דגדלות אמא וכו' אין בו כח לקבל עוד מדרגות: כי כל אלו, הם המדרגות הבאות עם עיבור ב' דהמשכת השלמת הכלים, תכף

חלק י"ב             תלמוד עשר ספירות           לידה ויניקה אלף קפז

קפ) והנה בק"ש דקרבנות, אשר כבר הוא יום, ומדת החסד מתעורר, ולכן הוא יותר מעולה מן מדרגת ק"ש שעל המטה. אמנם הוא שוה אל ערך ק"ש דערבית בבחינה א', עם היות שיש ביניהם חילוק.

 

קפא) והוא, כי בתפלת ערבית, נשאר בו הארה המוחין מן היום, אלא שזמנו ועונתו הוא לילה. אבל הק"ש של הקרבנות, הנה היא נמשכת מן הלילה, אשר לא נשאר לו הארה. אבל יש לו יתרון אחר, והוא כי זמנו ועונתו הוא יום. ונמצא, כי בבחינה אחת הוא שוה אל ק"ש דערבית, ובבחינה אחרת הוא גבוה ומעולה ממנה.

 

קפב) והענין הוא, כי לפי שהוא בא אחר הלילה, שלא נשארו בו רק פנימים דקטנות דאמא בלבד, לכן צריך שבמלת ישראל נמשיך לו מדרגה אחרת, והוא מקיפים דקטנות דאמא. ובבחינה זו הוא פחות מן ק"ש דערבית, כי אז כבר היו בו מקיפים דאמא ממילא בלתי מעשינו.

קפג) אבל להיות כי היום מעולה מן הלילה, כי כשנעריך ערך ק"ש דערבית עם ק"ש דקרבנות, ודאי שק"ש דקרבנות הוא יותר מעולה מפאת עצמה, לפי שמעלת ק"ש דערבית אינה תלויה בה בעצמה, רק מפאת מה שקדם אליה שהיא בחינת יום, אבל היא בעצמה איננה אלא מדרגה גרועה להיותה מדת לילה. אבל ק"ש דקרבנות פחיתותה אינה מפאת עצמה, אלא מפאת מה שקדם אליה, שהיא בחינת לילה, אבל היא
בעצמה היא מעולה לפי שהיא מדת יום. וכשנעריך ב' ערכים אלו, ודאי שיותר גדול ערך המעלה הנמשכת מפאת עצמה מן ערך המעלה הנמשכת מפאת מה שקדם אליה, שהיא כח אחרים ואינה כח עצמה. ולכן יש בק"ש של הקרבנות כח ויכולת להמשיך שני מדרגות ביחד, והם מקיפים דקטנות אמא, ופנימים דקטנות אבא.

 

קפד) אך ודאי שבבחינה אחרת הם שוים, והוא כי במלת ישראל, עדיין אין בז"א בק"ש דקרבנות יותר ממה שיש לו בק"ש דערבית, אבל עכ"ז, גדול כח ק"ש דקרבנות שהמשיכה שני מדרגות ביחד, משא"כ בק"ש
אור פנימי

לאחר ב' שנים דיניקה, והגם שבתחלת אצילות אין המדרגות הנ"ל נמשכים בבת אחת, אלא שצריכים זמן של ז' שנים ויום א', כנודע, מ"מ עתה אינם צריכים זמן אלא הם באים בו בבת אחת, (כנ"ל דף אלף קע"ב

אות קל"ח) וכבר ידעת, שכל זמן שאינו נשלם בכל המוחין דקטנות הבאים עם עיבור ב' הא', אינו ראוי לעלות לעיבור ב' דמוחין דגדלות, וז"ש אין בו כח לקבל עוד מדרגות.

אלף קפח       חלק י"ב             שער הכוונות            לידה ויניקה

דערבית שלא המשיכה רק מדרגה אחת. ולכן להיות שיש לק"ש דקרבנות יתרון הזה על ק"ש דערבית, לכן יש בה כח להמשיך ממדרגה יותר עליונה, והוא מפנימית דא"א. ואח"כ במלת אחד נכנסין המקיפין דקטנות דאבא עם הפנימים דו"ק דגדלות אמא.

 

קפה) והנה אם לא היה בשחרית רק ק"ש של הקרבנות בלבד, היה זווג שלו גרוע דוגמת זווג דערבית. ולכן הוצרך פעם אחר ק"ש של יוצר, כדי לעשות זווג אחר יותר עליון, ולהמשיך המשכה יותר עליונה, והיא מחיצונית עתיק, ואז יכנסו בז"א, כל המוחין דגדלות פנימים ומקיפים דאו"א.

 

*        קפו) דע, כי הי"ס הם ה' פרצופים שלימים: א"א, והוא כתר ויש בו י"ס. וכן או"א פרצופין שלימים, ויש בהם י"ס בכל אחד מהם. וכן זו"ן כל אחד כלול מי'. אך דע כי הת"ת כשנאצל לא היה רק מציאות ו', ונקרא ו"ק, מחסד עד היסוד, ולא היה בו ראש. וז"ס ו' שבתוך ה', בבינה, שאין לה ראש.

אור פנימי

קפה) ואז יכנסו בז"א כל המוחין דגדלות פנימים ומקיפין דאו"א וכו' לפי שבבקר הוא שעת החסד והרחמים: אין הכונה, שהמה נכנסים בו תכף בשעת ק"ש, כי בשעת ק"ש אינו מקבל רק ו"ק דאמא דגדלות, כמו בג' הק"ש האחרים, כנ"ל. אלא הכוונה היא, שהמוחין נכנסים בז"א כדרכם, שבשעת ק"ש נכנסים מקצתם, שהם פנימים דו"ק דאמא דגדלות, ואח"כ בעמידה נכנסים התשלום שלהם, ער שמקבל כל המוחין שיצאו בהזווג הגדול הזה בשעת ק"ש.

קפו) דע כי הי"ס הם ה' פרצופים וכו' הת"ת כשנאצל לא היה בו רק מציאות ו' ונקרא ו"ק מחסד עד היסוד ולא היה בו ראש: לכאורה יש להקשות הלא כל הפרצופים כשנאצלו מתחלה, לא היה בהם ראש, כי מתחלה באו כולם בסוד העיבור,
ואפילו אתיק. כנודע. וא"כ מה הרבותא בז"א יותר מבפרצופים הראשונים. וצריך שתזכור מ"ש הרב לעיל (דף א' קנ"ב אות פ"ה ובדף א' ק"נ אות פ"א) כי לא נתקן בעיבור א' של ז"א בעולם אצילות. רק אותם שיצאו בו בעיבור א' דקודם התיקון, דהיינו בקטנות דז"א דנקודים, הנחשבים שם לעיבור א'. עש"ה. אכן צריכים להבין הדברים על בוריים כי למה לא יכלו לצאת כלום מכל בחי' הגדלות דז"ת דנקודים, אלא מבחי' הקטנות שבהם בלבד. ועוד, מאין באו כל נרנח"י דז"א דאצילות.

וצריך שתזכור כאן כל המתבאר בענין ז"ת דנקודים, לעיל בחלקים ו' וז', כי אי אפשר להאריך כאן כפי הצורך. ובעיקר צריכים לזכור, שמתחלה יצאו הכלים דנקודים בזה תחת זה בקו אחד, ואח"כ יצאו

* ע"ח ח"ב שער כ"ח: שער העיבורים פרק ד' אות ה'.

חלק י"ב             תלמוד עשר ספירות           לידה ויניקה אלף קפט

קפז) ואמנם אחר שיצא לחוץ, אז נעשה לו ראש. וז"ס מנחל בדרך
אור פנימי

האורות. ונתבאר שם הטעם, כי זה הכלל, שהכלים דפרצוף העליון, שנזדככו ונתרוקנו מאורותיהם, המה נעשו לכלים בשביל התחתון. וכלל זה נוהג בכל הפרצופים כולם שבה' עולמות: א"ק ואבי"ע. כמ"ש שם. ונמצא שע"ס דפרצוף הנקודים יצאו בכלים דנקודות דס"ג, שהתחילו מטבור ולמטה דא"ק, ונמשכו עד סיום רגלי א"ק (עי' רף שצ"א ד"ה והנך) וזה היה קודם צמצום ב', אבל אחר צמצום נה"י דא"ק, שה"ת עלה בעינים ונדחו אח"פ מכל המדרגות אל המדרגה שלמטה ממנה, שאח"פ דראש נעשו לבחינת גוף, ואח"פ דתוך נעשו לבחי' נה"י, ואח"פ דנה"י נעשו לבי"ע דפרודא. נמצא אז שאלו ז"ת דכלים דס"ג דא"ק, שבהם נתלבשו זו"ן של הנקודים, לא נשאר מהם באצילות דנקודים עתה, רק בחינת ראש ותוך מהם, שהם גו"ע, אבל אח"פ שלהם כבר נמצאו בבי"ע, באופן שלא נשאר מז"ת רק מחזה ולמעלה, והם שקבלו האורות דקטנות דנקודים, להיותם בחינת אצילות. אבל מחזה ולמטה העומדים בבי"ע, לא יכלו לקבל מהאורות ההם כלום, כי הפרסא שבין אצילות לבי"ע עומדת שם ממש במקום החזה דז"ת דנקודים אלו, שהם ז"א, כנודע.

והנה נתבאר, שז"ת דקטנות נקודים, הם רק בחינת גו"ע לבד, מערך הכלים ישנים דס"ג, שהמה נתלבשו בהם, שהם בחינת חב"ד חג"ת דכלים ההם, כי גלגלתא הם כלים דחב"ד, ועינים הם כלים דחג"ת, אשר בערך האורות, הם נבחנים לחג"ת נהי"מ, שגלגלתא הם בחינת חג"ת, ועינים הם בחינת נהי"מ. כי אור הרוח מתלבש בכלים דחג"ת, ואור הנפש בכלים דנהי"מ. ונמצא שנקודת החזה דכלים, היא ממש מלכות דז"א דנקודים, ומבחינת האורות נבחנת נקודת החזה, לבחי' עטרת יסוד דז"א, ושמה דבוקה הפרסא שבין
אצילות לבי"ע. ותדע, שלאלו ז' הכלים קורא הרב עיבור א' שמקודם התיקון, דהיינו עיקר אצילות של ז"ת דנקודים, שיצאו בקטנות נקודים והם נקראים ג"כ, כלים דפנים דז"ת דנקודים. ואלו שמחזה ולמטה העומדים בבי"ע, נקראים כלים דאחורים דז"ת דנקודים, אשר בגדלות, ע"י עלית נה"י דא"ק למ"ן לע"ב ס"ג, והמשיך אור חדש דבקע לפרסא זו שבין אצילות לבי"ע, אז חזרו ונתחברו הכלים שמחזה ולמטה, אל הפרצוף דז"ת, שהם הכלים דאחורים, ונמצאו, ששוב נתפשטו עד סיום רגלי א"ק, כמו ז"ת דס"ג דא"ק מטרם צמצום הב', אמנם כיון שכח ה"ת נשאר בפרסא, ע"כ נסתלק האור מהם, ונשברו כולם, הן הכלים דאחורים שכבר מקומם בבי"ע, והן הכלים דפנים שהם באמת בחינת אצילות, להיותם מחזה ולמעלה כנ"ל, והוא משום שנתחברו לפרצוף אחד עם הכלים דאחורים בהתפשטותם עד סיום רגלי א"ק כנ"ל, ע"כ נתערבו אלו באלו, וגם הם נשברו, כמ"ש שם באורך.

וכבר ידעת, שכל עיקר התיקון של עולם האצילות של עתה, הוא בהפרסא שנתחזקה יותר, באופן שלא תשנה עוד אותה המקרה דשביה"כ, בעת הארת ע"ב ס"ג. דהיינו שמכאן ואילך אין הארת הע"ב הבוקעת לפרסא, יכולה לבטל אותה לגמרי, כמקרה הנקודים, אלא כל ענין הבקיעה שלה, הוא רק שיוכלו הכלים דאחורים לעלות למעלה מפרסא, אבל אין אור אצילות יכול להתפשט עור למטה מפרסא כנודע. ופירוש הדברים הוא: כי זה המיתוק דמרת הדין במדת הרחמים הנעשה בצמצום ב', דהיינו החיבור והעליה דה"ת בה"ר, כנודע, הנה הוא עתה קבוע באופן מוחלט, וממילא נמצא, שהפרסא שבין אצילות לבריאה, שהיא בחינת סיום הקו דא"ס החדש, הנעשה בבינה דע"ס דנה"י, משום

אלף קצ          חלק י"ב             עץ חיים        לידה ויניקה

ישתה. כי מנחל יסוד בינה ישתה הת"ת בהיותו בדרך, פירוש, אחר שיצא ממנה. ואז נקרא ירים ראש.

אור פנימי

שה"ת שמתחת רגלי א"ק עלתה לשם, כנודע, הנה גם היא קבועה באופן מוחלט. ועם זה נמצא שאותם הכלים דאחורים, שהם מבחינת בינה וז"א ונוקבא דע"ס דנה"י, שהם מבחינת נקודת הסיום דצמצום א', העומדים בבי"ע, כבר המה קבועים שם, באופן שלא יוכלו לקבל לתוכם כלום, ומכ"ש שאינם יכולים לעלות לאצילות. ששמה מקום צמצום ב', דהיינו בחינת מלכות הממותקת בתוך הבינה. ולפיכך לא יארע עוד שיתערבו הכלים דפנים עם הכלים דאחורים והבן היטב.

וכבר ידעת, שכל אלו ריבוי הבחינות הנעשים בהע"ס, בסיבת המסך ואו"ח, אינם מתרחקים עי"ז אף משהו, מהע"ס דאור ישר, ויחסם תמיד שוה זה לזה. וע"כ יש להבין, שמכח צמצום הב' שה"ת עלתה לבינה ויתחברו יחד, נמצא שבחינת זו"ן דאו"י, דהיינו בחי"ג ובחי"ד, יצאו מכל המדרגות שמצמצום ב' ואילך, ולא נשאר בהמדרגות זולת כח"ב לבד. כמ"ש הרב לעיל (דף קמ"ה אות א') שלא נשאר בהספירות דיושר, כי אם ג' הבחינות: שורש נשמה, וגוף. שהם כח"ב, אבל לבוש והיכל, שהם זו"ן, נפרדו מן הגוף ונעשו לאו"מ עש"ה. אמנם לפי זה קשה, הלא אנו מוצאים זו"ן בכל הפרצופים וכן זו"ן הכוללים, גם לאחר צמצום ב'. ואיך אומר שהמה נפרדו מספירות דיושר.

והענין הוא, כי נודע, שע"ס כלולות כל אחת מעשר, והם רק ה' בחינות. גם נודע, שיש ב' הבחנות בה' הבחינות: כי יש בחינות, שיש בהם אור החכמה, והם נקראו כח"ב זו"ן. ויש ה' בחינות דאור חסדים, והם נקראו חג"ת נ"ה. כי זה כל ההבחן בין ג"ר ובין זו"ן, כי בג"ר יש בכל אחד מהם ה' בחינות דאור הכמה.
ובזו"ן אין שם רק ה' בחינות דאור חסדים, הנקראים חג"ת נ"ה. כנודע. כי כח"ב דחכמה שירדו לבחינת חסדים, מכנים אותם בשם חג"ת, ונצח הוא ז"א, והוד היא נוקבא, כנודע. ונמצא שעיקרו של ז"א הוא הנצח של ה' בחי' אלו, וחג"ת הם ג"ר המתחברים אליו, מהתכללות העליונים, והוד היא המתחברת אליו מהתכללות המלכות.

ונמצא לפי הכלל הנ"ל, שלא נשאר בספירות דיושר, כי אם כח"ב שהם: שורש, נשמה וגוף. אבל לבוש והיכל שהם זו"ן, נפרדו והיו למקיפים. הנה משום זה נבחן, שלא נשאר בז"א בה' הבחינות שהיה לו מטרם צמצום ב', רק בחינת חג"ת שלו, להיותם מן העליונים, כנ"ל, והם בחי' שורש, נשמה, גוף שבו, אבל הנצח, שהוא בחינת עצמו, שנקרא לבוש, וכן ההוד, שהוא בחינת המלכות נפרדו מז"א והיו למקיפים. וז"ס שז"א נקרא תמיר בשם חג"ת.

עתה תבין היטב ההפרש מכלים דפנים שמחזה ולמעלה דז"א דנקודים שנשארו באצילות, אל בחינת הכלים דאחורים, שמחזה ולמטה, הנמצאים שם למטה מפרסא, כנ"ל. כי בחינת גו"ע שהם חב"ד וחג"ת עד החזה, להיותם רק מבחינת התכללות דעליונים, ואינם מבחינת ז"א עצמו, ע"כ נשארו באצילות דנקודים למעלה מפרסא. אבל מחזה ולמטה שהם נה"י שלו, אשר נצח הוא בחינת ז"א עצמו, הנה הם נפרדו מגוף דאצילות, ונעשו לבי"ע. והאורות שבהם נעשו לב' המקיפים לבוש והיכל.

ואין להקשות, לפי"ז, א"כ אין עוד לז"א שום שורש בספירות דאצילות. שהרי חב"ד חג"ת שלו שנשארו לאחר צמצום ב', אינם כלל מבחינת עצמו אלא מעליונים. אכן תזכור מה שנתבאר בחלק ה', אשר בחינת הציור דע"ס דז"א, הם

חלק י"ב             תלמוד עשר ספירות           לידה ויניקה אלף קצא

אור פנימי

בעיקר מע"ב דא"ק, ששמה נתחלפו הספירות מחמת אור הכתר שנשאר בפה, ויצא שם אור החכמה בכלי דכתר, ואור הבינה בכלי דחכמה, ואור הז"א בכלי דבינה, ואור המלכות בכלי דז"א. עש"ה. לפיכך נעשה ההתחלפות הזו גם בה' חסדים, אשר אור הנצח עלה לכלי דת"ת. ונמצא עתה, שאותו שליש עליון דת"ת שנשאר בעולם הנקודים לאחר צמצום ב', הוא עתה עיקר הז"א מצד עלית האורות. וכן הנקודה שבחזה, היא עיקר שורש של הנוקבא דז"א. וזכור שמצד האורות הם חג"ת נהי"מ. ונמצא ש"ע דת"ת הוא יסוד ונקודה דחזה היא מלכות.

וז"ס שז"א מתחיל רק מחכמה, ולא מכתר, כשאר הספירות. משום שמצד היחס לפרצוף גלגלתא דא"ק, דהיינו מטרם שנתחלפו הספירות כנ"ל, הנה אין לז"א שום שורש עוד, לאחר צמצום ב': כי מנצח ולמטה, הוא נעשה לבי"ע, כנ"ל. אלא שכל השורש שנשאר לו באצילות לאחר צמצום ב' הוא רק מהיחס לע"ב דא"ק, כנ"ל, והנה שם ירד הכתר למדרגת חכמה, כי אור הכתר נשאר בפה, ואור חכמה מתלבש בכלי דכתר, כנ"ל. וע"כ נבחן עתה חסד דז"א, רק לבחינת חכמה ולא לבחינת כתר, הרי שאין לז"א כתר משורשו.

וזה אמרו "דע כי הי"ס הם ה' פרצופים שלימים וכו' ויש בהם י"ס בכל אחד מהם, וכן זו"ן כלול מי', אך דע כי הת"ת כשנאצל לא היה רק מציאות ו', ונקרא ו"ק מחסד וער יסוד ולא היה בו ראש" ותבין עם הנ"ל כי הוא מיחס כאן את הה"פ דאצילות לע"ס הכוללים דאור ישר, לרמז אשר דרך אחד להם. כי אין הפרש מהפרצופים אל הע"ס דאו"י, אלא בזה שע"ס של הפרצופים כלולים זה מזה, שע"י אור החוזר העולה ממלכות נכללים התחתונים בעליונים, והעליונים בתחתונים, כנ"ל בהסתכלות פנימית דף ע"ה פרק ט') ועם זה, אינם מתערבים
זה בזה, אלא כל אחת נשארת בבחינתה. עש"ה.

ולפיכך, הגם שאפילו הג"ר כלולים כל אחד מזו"ן, אין זו"ן שבהם נבחנים לזו"ן ממש, אלא באותו שיעור שזו"ן נשרשים בהם, ולפיכך בעת הצמצום ב', שיצאו אח"פ מכל המדרגות, שהם בחינת נה"י, שהם זו"ן כנ"ל, הנה אפילו נה"י דאמא, לא נפלו לבי"ע, אלא למדרגה התחתונה ממנה שהיא זו"ן. כי כל בחינת נה"י שיש לה, אינה אלא מכח התכללות זו"ן, ממה שנשרש בה, א"כ זו"ן אלו שבבינה, נחשבים כמו חב"ד של הז"א, כלומר בחינת השורשים שלו, וכיון שנשארו באצילות, נבחנים הג"ר שיש להם ע"ס שלמות גם בצמצום ב', כי ההתכללות של הזו"ן, אינה נאבדת מן הג"ר והבן היטב.

אמנם זו"ן עצמם, כיון שלא נשאר בהם רק השרשים, דהיינו בחינת חב"ד חג"ת, שהם גו"ע הנכללים מהעליונים, כנ"ל, ובחינת עצמם נפלה לבי"ע מאחורי נקודת הסיום דצמצום ב'. נמצא שהמה חסרי נהי"מ שלהם, דהיינו מחזה ולמטה, ולא נשאר בהם לאחר צמצום ב', רק חב"ד חג"ת דכלים, וחג"ת נה"י דאורות. דהיינו בחינת הכלים דפנים שלהם בלבד. הרי שאין לז"א יותר מששה כלים בלבד. במשונה מהג"ר, כי הג"ר אינם חסרים מהתכללות זו"ן בהם, כי חלקם שהיה להם בזו"ן מטרם צמצום ב', נשאר בהם גם עתה, אבל ז"א חסר ממש בחינת עצמו, שהם נה"י שלו שמחזה ולמטה שיצאו ונעשו לבי"ע. וז"ש "כי הת"ת כשנאצל לא היה רק מציאות ו' בלי ראש" כי נה"י דכלים שלו, שמחזה ולמטה, נפלו לבי"ע, ולא נאצלו עמו לא בקטנות דנקודים, ולא בעיבור א' דאצילות. כי כבר הפרסא קבועה בתקיפות גדולה, אשר שום בחינה מן נה"י אלו, עוד לא יוכלו לעלות לאצילות, ומכ"ש שהאורות דאצילות לא יתפשטו

אלף קצב       חלק י"ב             עץ חיים        לידה ויניקה

קפח) והענין הוא, כי חג"ת שלו נעשין לו חו"ב ודעת, ונה"י נעשין לו חג"ת. וזה על ידי המשכת שפע דאו"א, וה"ס התפשטות ב' עטרין דמתעטרין וכו', וזהו בעטרה שעטרה לו אמו, שהוא רישא דיליה. ואמנם

אור פנימי

עוד מהפרסא ולמטה, וע"כ נמצאים אלו נה"י, שהמה חסרים מז"א לעולם. וזהו שאומר הרב תמיד, שאין לז"א אלא ששה כלים. וזכור דברים אלו.

קפח) התפשטות ב' עטרין דמתעטרין וכו' וזהו בעטרה שעטרה לו אמו שהוא רישא דיליה: כבר נתבאר בחלק י', שעיקרו דז"א הוא מא"א. אמנם המוחין שלו, עיקרם הם מאו"א, ע"ש. ויש להוסיף, כי ב' שורשים יש לז"א, שמצד הכלים הוא נמשך מגלגלתא דא"ק, וכן מא"א דאצילות. ומצד התלבשות האורות בכלים, הוא נמשך מע"ב דא"ק. וכן מאו"א דאצילות. ונודע, שמצד הכלים נחשב נצח לעיקר ז"א. ומצד האורות, נחשב ת"ת לעיקר הז"א. ונמצא שמיחס דז"א לא"א, אין לו שום שורש בחג"ת דא"א, כי שורשו מתחיל מנצח ולמטה דא"א. אמנם מיחס דאו"א, יש לו שורש גם בת"ת דאו"א הכולל חג"ת שלהם, כי מצדם נחשב ת"ת לעיקרו של ז"א, כנודע. וכבר ידעת, שחג"ת הם ג' רישין דז"א, לפיכך המוחין דז"א באים בעיקר מאו"א, שהוא נאחז בחג"ת שלהם, כנ"ל, ולא מא"א, שאין לז"א אחיזה בחג"ת שלו.

אמנם נתבאר שם, שגם לא"א יש לו חלק ביציאת המוחין דז"א, וצריכים להבין איך יצויר זה, מאחר שאין לז"א שום אחיזה בחג"ת שלו, כנ"ל. ומוחין דז"א צריכים בהכרת להמשך מחג"ת, ולא מנה"י. והענין הוא, כי בעת העיבור דז"א, מתחברים או"א וישסו"ת לפרצוף אחד, שפירושו שהם משיגים קומת ע"ב דמ"ה, והם מלבישין במקום ג"ר דא"א, שהוא קומת ע"ב הקבועה באצילות, כנודע. ונתבאר שם, שאין לאו"א מקומת ע"ב, אלא ששה כלים חג"ת נה"י לבד, דהיינו
לפי מה שהם מלבישים לא"א בקביעות. וע"כ חסר להם נה"י דכלים וג"ר דאורות. אלא ע"י הזווג דנשיקין דא"א, המעלה להם אח"פ דבחינת מסך דבחי"ג, מתחלקים ששה כלים חג"ת נה"י דא"א, ונעשים לע"ס, ע"ד שנעשה בגדלות ז"א. כי ב"ש עליונים דכל פרק מחג"ת עולה ונעשה להם לראש, ושליש תחתון דכל פרק מחג"ת מתחבר עם שלישים עליונים דנו"ה דא"א, ונעשו לחג"ת. וב"ש תחתונים ואמצעים דנו"ה דא"א, נשארים להם לנה"י. ונמצא אשר חג"ת דאו"א דע"ב, נעשים מב' בחינות: כי שלישים תחתונים דחג"ת הקודמים, נעשים לשלישים אמצעים, ושלישים עליונים דנה"י דא"א הקודמים נעשין עתה לשלישים תחתונים דחג"ת דא"א, המכונה כתפין דא"א.

ונתבאר, שהכתפין דא"א, החדשים, המלובשים ונעשים לחג"ת דאו"א דע"ב, הם נעשים מב"ש עליונים דנו"ה דא"א הקודמים. ותדע שאלו הכתפין הם נמשכים לז"א, ונעשו בו לרישא. והם הנקראים בכל מקום ב' עטרין דאנחילו או"א לבנייהו.

וזה אמרו, וה"ס התפשטות ב' עטרין דמתעטרין או"א וכו' וזהו בעטרה שעטרה לו אמו, שהוא רישא דיליה" כי ב' עטרין הללו, שהם הכתפין דא"א דבחי' קומת ע"ב דאו"א, כנ"ל, לא נעשו לבחינת חג"ת באופן שיהיו ראוים לרישא דז"א, אלא ע"י שנתחברו לחג"ת באו"א, אמנם מצד א"א עצמו, הם תמיד בחינת נה"י, כי מצד הקביעות יש לא"א עשרה כלים דקומת ע"ב, ואינו צריך להתחלקות הו"ק. אלא רק לאו"א שאין להם בקביעות אלא ששה כלים נעשה להם התחלקות הו"ק,

חלק י"ב             תלמוד עשר ספירות           לידה ויניקה אלף קצג

עתה נשאר חסר לו נה"י, אז הוצרכה בינה, להאריך רגליה למטה, וסוד הארת היסוד שבה, כי גם היא עלמא דדכורא, ואז נעשה לו נה"י. כי זה הנזכר בזוהר ומבינה נביאים.

אור פנימי

ואז עולים ב"ש עליונים דנו"ה דא"א, ונעשים לכתפין דיליה, שבזה המה ראוים להתעטר בז"א ולהיות לו לרישא. הרי שכל בחינת ראש דגדלות שז"א משיג, הוא רק ע"י או"א בעיקר כי אצלם קונה נו"ה דא"א, השייך לבנין ז"א, את מדרגת חג"ת, הראוי להיות ראש אליו. אמנם ודאי שגם לא"א חלק בהם, שהרי הם בחינת נו"ה שלו, אלא כיון שמצדו לא היו ראוים להיות ראש, ע"כ נחשבים בעיקר על או"א. וזהו שמדייק הרב בפסוק שעטרה לו אמו. ללמד, שלולא אמא, לא היה לז"א בחינת ראש לעולם. כמבואר.

הוצרכה בינה להאריך רגליה למטה וסוד הארת היסוד שבה כי גם היה עלמא דדכורא ואז נעשו לו נה"י: לכאורה סותר זה לכל המקומות שמביא הרב, שהו"ק נחלקים ונעשים לעשרה כלים, אשר ד"ש התחתונים נשארו בנה"י, ושלישים עליונים דנה"י עולים ומתחברים עם השלישים התחתונים של חג"ת, ונעשים לחג"ת. והפרקים עליונים ואמצעים דחג"ת, עולים ונעשו לראש. וגם נה"י דאמא המתלבשים בז"א, מתחלקים ג"כ לט' שלישים: שג"ש עליונים משלימים לחב"ד, וג"ש אמצעים משלימים לחג"ת בג"ש. וג"ש תחתונים משלימים הנה"י בג' שלישים. כנודע. וכאן אומר שחג"ת נעשה לחב"ד, ונה"י לחג"ת, וצריכים לנה"י חדשים, והם נעשו ע"י הארכת רגלים דאמא מחדש.

אמנם דבר גדול משמיענו כאן הרב בזה, וצריכים לזכור כאן כל המתבאר בחלק ז', בענין יציאת ז' תחתונות דנקודים. ועי' חלק ח' תרכ"ד ד"ה ונוסף. שג' חלוקות היו ביציאת ע"ס דנקודים. א', הוא הקטנות שלהם, כמו שיצאו מנקבי העינים דא"ק.
שאו"א יצאו מראש, לבחינת חג"ת, שהיא קומת ז"א, ונמצאים הז"ת בהארת נפש לבד. ב', היא ע"י עלית מ"ן דנה"י דא"ק, שנמשך אור חדש דבקע לפרסא, והאור הזה יצא דרך הטבור והאיר לאו"א דנקודים, וירדה ה"ת מעינים לפה שלהם, דהיינו שהעלו אח"פ שלהם ממדרגה שלמטה, וחיברו אותם לפרצופם. שבזה חזרו או"א לראש, בבחינת פו"א. כי אמא אע"פ שכבר החזירה את אח"פ שלה, ואע"פ שחזרה לבחינת ראש, מ"מ אינה מחזרת פניה לאבא. מטעם כי חפץ חסד הוא. ואז קבלו ז"ת בחינת רוח נפש מאו"א, דהיינו קומה דבחי"א, שהיא אור דחסדים מאמא. וחלוקה ג' היא, ע"י אור חדש הנ"ל, שיצא דרך היסוד דא"ק, והאיר המ"ן דו' ונקודה אל הפה דאו"א, שמשם יצאו כל השמונה קומות בז"א, מן הקומה דהסתכלות עיינין דאו"א עלאין, עד קומת מלכות דישסו"ת, שהממעלה למטה מהם, באו בז"ת דנקודים, כמ"ש שם. אשר ז"ת דנקודים נשברו פנים ואחור וירדו לבי"ע. וח' הקומות דאו"א וישסו"ת נתבטלו, ונפלו אחורים שלהם למקום ז"ת, ולא לבי"ע.

ותדע, שג' החלוקות האלו, הם שורש לג' הבחינות עיבור יניקה ומוחין דזו"ן. ונודע, כי הסדר של כל הבירורים הוא, שכל המובחר נברר תחלה. וע"כ מתחלה הוא עיבור הא', הנברר מבחינת הקטנות דנקודים, שהם עיקר אצילות הז"א, מבחינת הסתכלות עינים באח"פ. וכבר נתבאר לעיל שהם בחינת גו"ע דז"א, מחזה ולמעלה הנקרא כלים דפנים, שבחינת הכלים הם חב"ד חג"ת עד החזה. ומבחי' האורות הם בחינת נה"י, דהיינו קומת המלכות, שאו"א היו אז בבחינת רוח, וז"ת בבחי' נפש.

אלף קצד       חלק י"ב             עץ חיים        לידה ויניקה

קפט) וז"ס כונן שמים בתבונה. וז"ס ובתבונה יתכונן. ולכן להיות הנה"י משם, ואינם לא מן הת"ת ולא מן המלכות, ולכן מועילים לשניהם, כי נעשו רגלים לז"א ומוחין למלכות.

אור פנימי

וזהו כל קומת העיבור הא' דז"א. כנ"ל דף א' ק"מ אות מ"ה.

ונרנח"י דיניקה, נמשכים מחלוקה ב', שאז שבו או"א לראש, אלא שהיו עוד במצב פב"א, שמשם קבלו ז"ת קומת הרוח בשלימות, משום שאמא שבה לראש, והאור דחסדים שבה, היה בבחי' ג"ר וראש ממש, ומבחינה זו נמשך הג"ר דרוח, ומוחין דו"ק שז"א משיג בשעת עיבור ב', לאחר ב' שנים של היניקה, שהם בחינת ע"ס שלמות מצד הכלים, אלא מצד האורות אין שם אלא אור דחסדים מאמא, משום שאמא נמצאת עוד במצב פב"א, ואינה מקבלת הארת חכמה מאבא, זולת ע"י מ"ן דו' ונקודה כמ"ש בחלק ז'.

וג"ר דמוחין שז"א משיג אחר עבור ב' דט' שנים ויום א', נמשך מחלוקה ג' שהיא בחינת פב"פ דאו"א דנקודים.

וטעם הדברים הוא, כי הכל תלוי במ"ן שז"א מעלה מאחורים דאו"א שנפלו בעת שביה"כ. והנה בעיבור א' דז"א, הנה ההעלאת מ"ן נעשה ע"י או"א עצמם, כי אח"פ דאו"א מעלה את גו"ע דז"א הדבוקים בהם, ולכן אין עוד בז"א שם, רק גו"ע שאו"א העלו. שהם ז' הכלים באור הנפש. אמנם לעיבור ב', הנה ז"א עולה למ"ן מעצמו, והוא מעלה מ"ן מאחורים דאו"א שנפלו למדרגתו. ומתחילה הוא מעלה המ"ן דחלוקה הב', דהיינו אח"פ דבנין פרצופם דעצמם דאו"א שנפלו למדרגתו, שהם החזירו שם או"א לראש, בכח חבל הטבור שהוריד ה"ת מעינים לפה, ולכן הם מועילים גם לז"א, להוריד הה"ת מעינים שלו לפה, ולהעלות אח"פ שלו, שאז משיג ג"ר דרוח ומוחין דו"ק, אבל לא ג"ר ממש, כי אמא עוד נמצאת כאן במצב פב"א, ואחר ט' שנים
ויום א', ז"א מעלה מ"ן מבחינת אחורים דאו"א שנפלו למדרגתו בעת שביה"כ, שהם מבחי' ו' ונקודה, דהיינו מח' הקומות דאו"א עלאין וישסו"ת, שנתבטלו ונפלו למקום זו"ן, שמטרם הביטול היו או"א במצב פב"פ, ע"כ לאחר שז"א מחזירם, שבים גם עתה או"א פב"פ, ואמא משפעת אז הארת חכמה, שהם מוחין דג"ר.

ונודע, שאלו ו' ונקודה, הם בחינת אח"פ שיצאו לבי"ע מע"ס דנה"י דא"ק, והם בחינת ב"פ התחתונים דנו"ה דא"ק, ששליש תחתון דנצח, הוא בחי' ז"א דע"ס ההם, וש"ת דהוד הוא בחינת הנוקבא דז"א. שאחר שנה"י דא"ק קבלו האור החדש דבקע לפרסא, העלו אותם מבי"ע, ויסוד דא"ק השפיע אותם בבחי' מ"ן לאו"א. וצריכים לידע, שכל מ"ן דתחתון העולים לעליון, אין כל בחי' התחתון עולה, אלא רק הפנימית שלו בלבד. ונמצא שאלו ו' ונקודה שעלו למ"ן, אינם כל אח"פ שיצאו לבי"ע, אלא רק הפנימית דאלו אח"פ, דהיייינו גו"ע הכלולים באלו אח"פ. כי כל הספירות כלולות זו בזו, וע"כ גם אח"פ שיצאו לבי"ע, כלול בהם גם בחינת גו"ע, ואלו גו"ע עלו בסוד ו' ונקודה למ"ן.

והן אמת שהזווג דאו"א שנעשה על בחי' גו"ע אלו, מספיק לקומה שלימה גו"ע ואח"פ, דהיינו שיוכלו להתפשט בז"א גם בבחינת אח"פ ממש דכלים דז"א. אמנם כל עוד היותם בבחינת מ"ן בכלים דאו"א, אינם נחשבים אז, רק לפנימים דאח"פ, שהיא גו"ע ולא בחינת בי"ע ממש, כלומר שאינם בחינת שורש והיכל, שנפרדו ונעשו לבי"ע כנ"ל (בדף א' ק"צ ד"ה ונמצא) עש"ה. כי הם רק בחי' גו"ע הנכללים בהם, כנ"ל. ועם זה תבין, שאין זה סותר למ"ש הרב, שלבוש

חלק י"ב             תלמוד עשר ספירות           לידה ויניקה אלף קצה

*        קצ) ז"א היה בו תחלה ו"ק, ואח"כ נגמר לי"ס גמורות, באופן זה: כי הנה קו ימין הוא חסד ונצח, ובהם שש פרקין, ואז תרין פרקין

אור פנימי

והיכל נפרדו לגמרי מז"א, וכאן אומר, שעלו למ"ן בסוד ו' ונקודה. ועם המתבאר תבין, שו' ונקודה אינם בחינת לבוש והיכל ממש, אלא בחינת שורש, נשמה, וגוף הכלולים בלבוש. והיכל. באופן שבחי' לבוש והיכל עצמם, לא נתעלו כלל בבחי' מ"ן ועם זה תבין מה שבחי' האחורים דאו"א מבחינת ו' ונקודה האלו, לא נפלו בחזרה לבי"ע, אלא שנשארו באצילות, כנודע. הוא מפני שהם רק בחינת הפנים שלהם, ואינם בחינת בי"ע ממש.

וזה אמרו "ואמנם עתה נשאר חסר לו נה"י אז הוצרכה הבינה להאריך רגליה למטה וסוד היסוד שבה" כי כל מה שנתקן בעיבור א', אינו אלא בחינת הכלים דפנים, שיצאו בנקודים בחלוקה הא' הנ"ל, שהם הכלים דחב"ד חג"ת עד החזה, שבהם מתלבשים האורות דחג"ת נהי"מ, א"כ איך יוכל לקבל בחינת ראש וג"ר מאמא, כי בחסר נה"י דכלים אין בו מקום לקבל ג"ר דאורות. ואין לומר, שע"י הארת הזווג דע"ב ס"ג המורידה ה"ת מעינים שלו, הוא מעלה אליו את אח"פ, שהם בחינת הכלים דאחורים שלו מבי"ע, שזה אי אפשר כלל, שהרי הפרסא שהיא בחינת הסיום דצמצום ב' אינה סובלת רק הכלים דפנים בלבד, על פי הגבול שהופרסה בעת צמצום ב' על מקום נקודת החזה דז"א, כנ"ל, שמטעם זה נפרדו הלבוש והיכל מעל הפרצופים וביטול הפרסא לא יארע עוד באצילות.

וזה שאומר "אז הוצרכה הבינה להאריך רגליה למטה עם היסוד שבה" כלומר, כי בחינת נה"י דאמא נתחדשו דהיינו בחינת אח"פ דאמא, שהם אינם אלא בחינת
הפנימית דאח"פ, דהיינו בחינת גו"ע הכלולים באח"פ, הראוים להמצא למעלה מפרסא, כנ"ל. וכפי השיעור הזה נבררו מכלים וניצוצין דז"א שעלו מבי"ע לאצילות והאריכו הרגלים דז"א, כלומר, שנעשו לו לבחי' נה"י חדשים. אבל אח"פ של עצמו, שהם אותם הכלים דאחורים ששמשו לו בעת הנקודים, שהם בי"ע ממש, אשר הפרסא פלטתם בעת הצמצום ב', כנ"ל, המה אינם יכולים עוד להתעלות ולהתחבר לז"א דאצילות, כמו שקרה בנקודים, כי ע"כ יפה כחה של התחזקות הפרסא באצילות, שלא יארע לה עוד שום ביטול. והבן היטב. והנה מטעם זה מכונה הז"א בסוד הקטע יוצא בקב שלו. כנ"ל בחלק י"א אות ל"ד. וע"ש באו"פ.

וכבר ידעת, שאלו הארכת רגלים ונה"י חדשים, באים ע"י הארת הזווג דע"ב ס"ג, המורידה הה"ת מעינים לפה, ונמצאים אח"פ שבים לראש. ולפי זה יש להבין, למה מכנה אותם הרב בבחי' הארכת רגלים לבד, הלא כל המדרגות נתארכו. כי בעת שאין בפרצוף אלא בחינת גו"ע לבד, הרי אז אח"פ חסרים בין בראש ובין בתוך ובין בסוף שהם הרגלים, ובעת חזרת אח"פ אל הפרצוף, נמצאים מתארכים כל המדרגות שאח"פ דראש שבים לראש, ואח"פ דתוך שבים לתוך, ואח"פ דסוף שבים לסיף. וא"כ למה נקרא החזרת אח"פ בשם הארכת רגלים בלבד.

והטעם הוא, כי בחינת אח"פ דראש נופלים לבחינת תוך, ואח"פ דתוך נופלים לבחינת סוף, ועדיין הם נמצאים במדרגת הפרצוף. אמנם אח"פ דסוף, נופלים תמיד מחוץ למדרגת הפרצוף לגמרי. וזהו בפרצופים

* ע"ח ח"א שער כג: שער מוחין דצלם פרק ו'.

אלף קצו        חלק י"ב             עץ חיים        לידה ויניקה

עלאין דחסד מתחברים עם פרק עליון דנצח דאמא, והרי חכמה מג' פרקין מדה גמורה. וכן בקו שמאל, ב' פרקין עלאין דגבורה מתחברין עם פרק עליון דהוד דאמא. וכעד"ז בקו אמצעי.

 

קצא) שכיון שתבונה ממיתה עצמה עליו, שאז מסתלקין פנימיות נה"י שלה, וחיצוניות שלה נכנס בו ובתוכם המוחין דז"א, לכן הם נעשים חלק מאברי הז"א ממש ומגופו, ומגדיל הז"א על ידי הנה"י דתבונה.

אור פנימי

דג"ר עצמם. ובפרצוף זו"ן, שהוא התחתון של פרצופי אצילות, נמצאים אח"פ דסוף שלו, שנופלים לגמרי לבי"ע דפירודא, כנודע. ולכן עיקר החסרון של אח"פ ניכר בכל פרצוף, רק ברגלים שלו. וע"כ גם החזרתם של אח"פ נקרא ג"כ על שמם, וע"כ קורא אותם הרב בשם הארכת רגלים. והנה נתבאר, כי באמת מתארכין ונשלמים כל המדרגות דז"א, על ידי העלאת אח"פ דאמא בכל המדרגות דרת"ס דעצמה, אלא כיון שעיקר ההכר הוא בסוף שהם הרגלים, ע"כ נקרא בשם הארכת רגלין.

וזה אמרו "ז"א היה תחלה ו"ק, ואח"כ נגמר לי"ס גמורות וכו' תרין פרקין עילאין דחסד, מתחברים עם פרק עליון דנצח דאמא, והרי חכמה שלו מג' פרקין מדה גמורה. וכן בקו שמאל וכו' " פירוש: כי פרצוף שלם צריך שיהיה בו רת"ס, שהם חב"ד חג"ת נה"י, שכל מדרגה מהם, תהיה בה רת"ס. ובאמת יש רת"ס גם בפרצוף דעיבור, אמנם נבחן רק לקומת נה"י בכלים דחב"ד, ונמצא שיש לו רק בחינת ראש דכלים, הנקרא גלגלתא. וא"כ כל רת"ס של העיבור הם בחינת גלגלתא באור הנפש. וכן ביניקה יש לו רת"ס, אלא כיון שבכללות אין לו אלא גלגלתא ועינים, שהם חב"ד חג"ת דכלים, ונפש רוח דאורות, ע"כ נבחן שיעורם זה ברת"ס, דהיינו גו"ע בראש וגו"ע בתוך, וגו"ע בסוף. ועד"ז בכל ספירה פרטית דעיבור ויניקה. ובגדלות, כשמוחזרים
לו אח"פ, שהם הנה"י החדשים, אז נשלמים לו מדות רת"ס שלו, כי עתה יש לו גו"ע ואח"פ בראש, שהם חב"ד חג"ת נה"י, וכן בתוך, וכן בסוף. ונמצאו עתה מדותיו שלימות, כל אחד ברת"ס.

ובערך זה של השלימות, נמצא אשר בעת העיבור, אין לו אלא שליש אחד של מדה שלימה, בכל אחד מרת"ס שלו, כי יש לו רק חב"ד דכלים ונה"י דאורות בראש שלו, וכן בתוך שלו, וכן בסוף שלו, הרי שחסר לכל אחד מהם ב' שלישים. ובעת היניקה יש לו ב' שלישים של מדה שלימה בכל אחד מרת"ס שלו, כי יש לו אז, חב"ד חג"ת דכלים וחג"ת נה"י דאורות בראש שלו, וכן בתוך שלו, וכן בסוף שלו. הרי שחסך לכל אחד מרת"ס שלו שליש אחד ממדה שלימה, שהוא שליש תחתון דכלים, ושליש עליון דאורות, שמבחינת התלבשותם זה בזה נחשבים רק לשליש אחד, כנודע. בערך ההפוך שבין כלים לאורות.

ונמצא לעת הגדלות, שאז מתארכים רגלים דאמא, ומשלימים לז"א נה"י חדשים, דהיינו שמחזירים לו האח"פ. הנה אז משיג אותו השליש החסר לו בזמן היניקה, שהם מבחינת הכלים, נה"י. ומבחינת האורות הם חב"ד. ואז נתוסף שליש הזה אל הראש, ויש לו עתה ג"ש בראש, שהם מדה שלימה. וכן נתוסף שליש אל התוך, וכן אל הסוף.

חלק י"ב             תלמוד עשר ספירות           לידה ויניקה אלף קצז

קצב) ואמנם כשלא נכנסו עדיין רק ו"ק דגדלות, הוא מתחיל לגדל, אך לא נשלם ראש דגדלות שבו, ועדיין חג"ת שלו נקרא רישא דיליה, וא"כ בהכרח, שבזה הראש מחג"ת דיליה יהיה ניכר גדלותו.

 

קצג) והוא, דע שבתחלה מתחיל לגדל החלקים העליונים, ואח"כ התחתונים. שהרי בהכנסת המוחין, התחתונים נכנסים תחלה, אך בגדלות

אור פנימי

וז"ש "תרין פרקין עלאין דחסד מתחברין עם פרק עליון דנצח דאמא והרי חכמה שלו מג' פרקין מדה גמורה" כמבואר, שאם נבחין בפרצוף היניקה את ג' חלקי ראש תוך סוף שבו, נמצא כל אחד רק בב"ש לבד, שמבחינת האורות הם חג"ת נה"י, ומבחינת הכלים הם חב"ד חג"ת. ונמצא קו הימין שלו, שרת"ס שלו נקראים חכמה חסד נצח, יש שם רק ב"ש בחכמה, וב"ש בחסד, וב"ש בנצח. וכן בקו שמאל שלו, שהוא בג"ה. ובקו אמצעי שבו שהוא דת"י, יש בכל אחד רק ב"ש לבד. ולפיכך, כיון שהארכת רגלים דאמא, שהם הנה"י חדשים שלה, משלימים לז"א, הן להח"ן שבקו ימין, והן לבג"ה שבקו שמאל, והן לדת"י שבקו אמצעי, הנה בהכרח, שנה"י דאמא מתחלקין לתשעה שלישים, ומשלימים את ט"ס שבג' הקוין שלו.

ונמצאים ב"ש דחסד העליונים, הנבחנים בערך הכלים שהם ב"ש דחכמה, אשר עתה הם מקבלים שליש אחד מנה"י דאמא המיוחס אליו, ונשלמים למדה שלימה. ושליש הזה שהם מקבלים, אי אפשר לקבעו בשם, כי מבחינת הכלים הוא נה"י, דהיינו החלק המיוחס לו מאח"פ החדשים שהוחזרו אליו מבי"ע. אכן מבחינת האורות הוא חב"ד, כי ג"ר דאורות ונה"י דכלים באים כאחד, כנודע. לפיכך מכנים ההשלמה הזו בשם שליש סתם, שבאורות הוא ש"ע, ובכלים הוא ש"ת. ואחר שב"ש דתכמה, קבלו השליש תחתון דאמא, אשר מערך האורות, קבלו ב"ש העליונים דחסד את השליש העליון
דאמא, הנה נשלם בזה החכמה דז"א למדה שלמה. דהיינו, שיש עתה בה עצמה ג"כ רת"ס, כנ"ל. ועד"ז שאר הספירות שבג' קוים דז"א. והבן זה היטב, ואל תתבלבל בההפכות הנהוג בין הכלים אל האורות.

ובמתבאר תבין היטב, את השינוי לשונות הנמצאים בענין הזה בדברי הרב. כי מ"ש לעיל (באות קפ"ח) אשר לעת הגדלות עולים חג"ת ונעשים לחב"ד, ונה"י עולים ונעשים לחג"ת, ואמא מארכת נה"י שלה ומהם נעשים לו נה"י חדשים. הכונה היא בפרטיות כל הט"ס דז"א, שבעת היניקה כל הט"ס שלו המה חסרי שליש אחד, שמצד הכלים הוא נה"י, ומצד האורות הוא חב"ד, כנ"ל. ונמצא, מצר הכלים שאמא השלימה לו בכל ספירה שבו רק בחינת נה"י, דהיינו השליש החסר לו, אשר אז נמשכים לו בכל ספירה גם בחינת חב"ד דאורות. ובעת שהיה חסר נה"י דכלים, היה הרוח מתלבש בחב"ד שלו, ונפש בחג"ת שלו, וע"כ נבחנים מבחינת התלבשות האורות בהם, רק לחג"ת נה"י, כי הם נבחנים בעיקר על שם האור המתלבש בהם. אבל עתה אחר שהשיג הנה"י דכלים מאמא, שאז נמשכים לו ג"ר דאורות, שהם נשמה, נמצא שהנשמה מתלבשת עתה בכלים דחב"ד, ורוח יורד לכלים דחג"ת, ונפש יורדת לכלים דנה"י החדשים, ונמצא החג"ת הקודמים שנתעלו ונעשו עתה לחב"ד, מחמת השגתם עתה לאור הנשמה כי רק כלי המלביש לאור נשמה נקרא בשם חב"ד. וכן הנה"י הקודמים עלו ונעשו לחג"ת, שפירושם, כלי לאור הרוח, כי עתה ירד

אלף קצח       חלק י"ב             עץ חיים        לידה ויניקה

ז"א עצמו, העליונים נגדלין תחלה. וזה ברור. נמצא שתחלה נגדל החסד וגבורה ואח"כ הת"ת וכן נ"ה וכן היסוד.

אור פנימי

הרוח ונתלבש בהם כנ"ל. והכלים דנה"י, הם חדשים ממש, הבאים לו מאריכת רגלים דאמא. אמנם זה נעשה בכל ספירה וספירה מהט"ס שבג' קוים דז"א, כי כל ספירה מהם בשעת העיבור היתה כלולה רק מג' ספירות, ובעת היניקה משש ספירות, ועתה בעת הגדלות מט"ס. והבן.

ומ"ש כאן (באות ק"צ) שיש בכל ספירה ב"ש, ובגדלות מצטרף עמהם שליש עליון מאמא, ומשלימם למדה שלימה הוא ג"כ אותו הדבר, אלא שמבארם בפרטות. ומ"ש שהשליש דאמא נעשה בכל ספירה לשליש עליון, הכונה היא מבחינת האורות, כי ע"י השלמת שליש תחתון דכלים, נמשך לו ג"ר דאורות, שהם אור נשמה, שאז שב השליש העליון דכלים להעשות חב"ד, מה שמקודם לכן לא היה אלא חג"ת, כנ"ל, ונמצא אשר השליש העליון דכל ספירה הוא מכח הנה"י דאמא. והבן.

וזה אמרו "כיון שהתבונה ממיתה עצמה עליו, שאז מסתלקים פנימית הנה"י שלה, וחיצוניות שלה לבד נכנס בו ובתוכם המוחין דז"א, לכן הם נעשים חלק מאברי הז"א ממש ומגופו" (אות קצ"א) מבאר בזה מ"ש לעיל (באות קפ"ט) אשר נה"י החדשים דז"א, אינם מבחינת ז"א, אלא הם נה"י דתבונה שנתארכו ונעשו לנה"י דז"א. והנה יש לשאול, איך אפשר זה, שנה"י דפרצוף עליון, יתחבר ויהיה לאברי הגוף של פרצוף תחתון. וע"ז מפרש כאן, כיון שהתבונה ממיתה עצמה עליו וכו' דהיינו שיורדת מבחינת ג"ר לבחינת ו"ק בסוד רובצת, שע"י זה נופלים הנה"י שלה למדרגת ז"א, (כמ"ש לעיל דף א' קל"א אות י"א ועי' באו"פ שם) אשר בזה מלבשת המוחין דקטנות בז"א דבחי"א, ואחר שז"א מקבל המוחין דקטנות דתבונה, שהוא בחינת ה"ת בעינים
שלה, ע"כ נעשה מוכשר בזה לקבל גם הגדלות שלה, דהיינו הורדת הה"ת מעינים לפה, הנעשה בעת גדלות. כי מקבל ג"כ אותם בחינת אח"פ המוחזרים לה עתה, והם נעשים לעצמו ובשרו ממש, כמו שהיו מבחינת עצמו, ונחשבים לנה"י דעצמו ממש. וכן כתב לעיל (דף תתפ"ג אות ל"ג) "כי אי אפשר להתהוות שום מוח עד שתצא הבינה לחוץ" (עי"ש באו"פ ד"ה אי) הכונה ג"כ על ענין הנ"ל, כי לולי קבל הז"א הקטנות דבחי"א דתבונה, שהיא ע"י ירידתה לבחינת רובצת, שנה"י שלה יורדים לז"א, אז לא היה לז"א, שום מציאות שיהיה לו פעם בחינת ראש וג"ר, כי הכלים דאחורים של עצמו, אינם ראוים לחזור לאצילות, אחר שנקבעה הפרסא דאצילות לקביעות כנ"ל, ונמצא שכל בחינת הג"ר שלו, המה ע"י השגת הכלים דאחורים דאמא, כנ"ל באורך.

וזה אמרו "דע שבתחלה מתחיל לגדל החלקים העליונים, ואח"כ התחתונים, שהרי בהכנסת המוחין, התחתונים נכנסים מתחלה, אך בגדלות ז"א עצמו העליונים נגדלים תחלה" דהיינו ערך ההפוך שיש בין אורות לכלים, כמ"ש לעיל באורך. ומתרץ בזה, מה שאומר לעיל, שבעת שיש לו ו"ק, נבחן הראש שלו לחג"ת, שזה מתמיה, כי אין ראש אלא חב"ד, כנודע. וחג"ת הוא גופא. וע"ז מפרש, שכונתו היא מערך הכלים, וכיון שיש הפכות בין אורות לכלים, אשר באורות המוחין התחתונים נכנסים מתחילה, ובכלים הוא בהיפך, כי העליונים נגדלים מתחלה. ולפיכך הוא מכנה את הראש בשם חג"ת. כיון שאין בו מצד האורות אלא נפש רוח, נמצא שהרוח מתלבש בכלים דחב"ד, ע"כ נקראו הכלים דחב"ד בשם חג"ת, דהיינו על שם האור

חלק י"ב             תלמוד עשר ספירות           לידה ויניקה אלף קצט

קצד) ונחזור לענין ו"ק דגדלות. כי הנה הד' פרקין עליונים דקו ימין, שהם ג' פרקי החסד, ופרק עליון של הנצח, הם מתחברים עתה יחד ונעשים חסד דז"א. ושם יש בחינת החכמה שלו, שהרי הב' פרקין עליונים מאלו הד' הם חלקו.

אור פנימי

המלובש בהם, כי אין הכלים פועלים רק בשיעור האורות שבתוכם. והבן היטב. וטעם הדברים נתבאר היטב לעיל בהסתכלות פנימית דף ע"ב ד"ה אמנם. כי כל המשפיע הוא משפיע בדבר היותר עב. וכל המקבל מקבל בדבר היותר זך. עש"ה.

וזה אמרו "הד' פרקין העליונים דקו ימין, שהם: ג' פרקי החסד, ופ"ע של נצח, הם מתחברים עתה יחד ונעשים חסד דז"א וכו'. וכעד"ז בג' קוין" (אות קצ"ד) פירוש: כי ידעת ההפרש מרת"ס, כי הע"ס שאו"ח מלבישם ממטה למעלה נקראו ראש, ומקום הזווג נקרא פה, והע"ס המתלבשים בכלים ממעלה למטה, נקראים חג"ת או גוף, ונקודת החזה היא המלכות שבהם. והע"ס דסיום נקראים נה"י, ועטרת היסוד היא המלכות שבהם המסיימת לכל הפרצוף, כמ"ש באורך בחלקים הקודמים.

גם נודע, שו"ק דגדלות אינם באים בעיבור א', כל עוד שה"ת שלו בעינים, אלא בעיבור ב', אחר ב' השנים דיניקה, שאז ע"י התכללות בזווג עליון דע"ב ס"ג, הם מורידים הה"ת מעינים שלו לפה, ומחזרים את אח"פ למדרגתו, ונשלמים לו עשרה כלים, ואז מקבל ג"ר דיניקה, וו"ק דגדלות, כנ"ל באורך. ואע"פ שמשיג אז בחינת ג"ר דקטנות, והם מתלבשים בחב"ד שלו, וחג"ת נ"ה דחסדים יורדים כל אחד למקומו, שבה הרוח בכלים דחג"ת, ונפש בכלים דנה"י, מ"מ אין הג"ר נחשבים לראש גמור, מטעם שאז עור אין שם שום זווג, כנ"ל, (דף א' קע"ב ד"ה ומה) כי ע"כ אין החסדים מתגלים בו מחזה ולמטה, אלא שהם בבחינת חסדים מכוסים. ע"ש.

ולפיכך נקרא עיבור הב' הזה, בשם זווג להשלמת כלים, כי עיקר התיקון הגיע רק אל הכלים. כי בהיות הה"ת בעינים, ירדו חב"ד לבחינת חג"ת, וחג"ת לבחינת נה"י, משום שה"ת המסיימת להארת הפרצוף, עומדת בחזה שהוא הכלים דעינים, ואז אין החג"ת ראוים לקבלת אור, להיותם בחינת ע"ס דסיום, שאינם מקבלים אלא אור נקבה. שהוא אור הנפש, שפירושו, אורות הסיום, שמקבלים ואינם יכולים עוד להשפיע ולהתפשט. כנודע. ולכן, עתה בעיבור ב', שה"ת ירדה מהחזה אל היסוד דנה"י החדשים, חזרו הכלים דעינים לבחינת חג"ת אמיתים, כי עתה הם ראוים לקבל אור זכר, שהוא בחינת רוח. אמנם הכלים דחב"ד, עוד לא קבלו תיקונם הגמור, כי כל עיקר תיקון הראש, הוא בחינת ע"ס ממטה למעלה, כנ"ל, וכל עוד שאין שם בחי' זווג והעלאת או"ח, אין ע"ס אלו יכולות לצאת שם, וע"כ הם מכונים עור בשם ו"ק, כי כל עוד שאין זווג בראש ז"א עצמו, לגלות ההארת חכמה שם ממטה למעלה, שעי"ז מתפשט הדעת למטה, וממלא כל אדרין ואכסדראין דגופא, כנודע, נבחנים החסדים שבו לחסדים מכוסים, ואז אין כמעט שום הפרש ביו אורות דג"ר דקטנות, אל האורות דחג"ת.

והנה נתבאר היטב, שבחינת גלגלתא שהיא בחינת הכלים דחב"ד, עוד לא קבלו שום תיקון עתה בעיבור הב' הזה, אלא הכלים דעינים לבד, ולפיכך נבחן, שהגיע התיקון לג"ש עליונים דנה"י שנתחברו ונעשו לכלים דחג"ת, מחמת שירדה הה"ת מעינים, ונטהרו הכלים דחג"ת לקבלת אור הרוח,

אלף ר             חלק י"ב             עץ חיים        לידה ויניקה

קצה) כי אח"כ כשנשלמו ג"ר דגדלות לכנוס כנ"ל, ונמצא ששם החכמה בכח כלולה בחסד, אך לא תהיה לגמרי עד שיכנוס החכמה של ג"ר דגדלות לכנוס ואז יתחלקו אותן ד' פרקין לב' בחינות חצים

אור פנימי

ויש עתה ד"ש בכלים דחג"ת, ראוים לאור הזכר, שהם ג"ש העליונים שהיו מקודם לכן, ועוד שליש עליון שנטהר ועלה להם מכלים דנה"י, מחמת ירידת הה"ת משם. ונמצא שרק השלישים העליונים דנה"י בלבד, קבלו עתה תיקונם כי הגם שנשלם כולו בבחינת נה"י דאמא, שהם השלישים תחתונים דכל הט"ס כנ"ל, מ"מ אינם עולים בשם, כל עוד שאין הזווג בראש ז"א מפני שגם הג"ר נבחנים רק לחסדים בלבד, כמו החג"ת, כי הארת חכמה אינה מתגלה בלי זווג בראש, שדעת עולה ממטה למעלה, ומכה בחו"ב, ומוציא אורותיהם לחוץ כנודע. וכבר ידעת הכלל הזה, ששליש תחתון דכלים, וג"ר דאורות הם ענין אחד, וכל כמה שהג"ר אינם מתגלים, גם שליש התחתון, שהם נה"י החדשים, אינם עולים בשם.

וכדי להבין הדברים בבהירות, נחוץ להרחיב הדברים. ועי' לעיל (דף א' קצ"ו ד"ה ובערך) שביארנו שם היטב ענין התחלקות הו"ק לו"ש, ואיך הם נשלמים כל אחד בש"ת מנה"י דאמא, שעי"ז נעשו למדות שלימות. עש"ה כל ההמשך. וכאן נוסיף ביאור על האמור שם. ויסוד הענין הוא, כי אין בז"א משורשו עצמו, אלא ששה כלים, שהם גו"ע בכל ספירה שברת"ס בג' הקוים שלו. ולעת גדלות מתארכים רגלים דאמא, שהם נה"י דאמא המשלימים האח"פ החסרים בכל הט"ס שברת"ס דג' הקוים שלו. ונמצא שבזמן הקטנות, בעת שאין לו עוד אח"פ דאמא, נבחן שיש לו רק גו"ע בחב"ד שלו, וגו"ע בחג"ת שלו, וגו"ע בנה"י שלו. שהם נערכים בו' שלישים, דהיינו ב"ש עליונים דכל ספירה מחב"ד, שהם גו"ע וחסרים כל אחד מש"ת שלו, שהוא אח"פ וכן בחג"ת וכן בכל אחד
מנה"י. כי ש"ע הוא גלגלתא ושליש אמצעי הוא עינים, וש"ת אח"פ.

אמנם הם נקראים תמיד, רק בשם חג"ת נה"י, ולא על חשבון השלישים הנ"ל שברת"ס. והוא מטעם התלבשות האורות שבתוכם, כי הכלים שהם משכן לאור הרוח, נקראים חג"ת. והכלים שהם משכן לאור הנפש נקראים נה"י. ולפי"ז נמצא, שאור הרוח מתלבש בהכרח במדה שלימה, דהיינו שיש בה ג"ש. וכן אור הנפש מתלבש במדה שלימה, שיש בה ג' שלישים. ונודע, שבשעה שאין רק גו"ע בפרצוף, נבחנים אח"פ שלו שנפלו למדרגה שתחתיה, באופן, שאח"פ דחב"ד נפלו לבחינת חג"ת. ואח"פ דחג"ת נפלו לבחינת נה"י. ואח"פ דנה"י נפלו לבי"ע דפרודא. ולפיכך, כשהאור דרוח מתלבש בהכלים דחב"ד, והוא אינו מוצא בהם אלא ב"ש, שהם גו"ע בלבד, הנה הוא מתפשט גם בש"ע דכלים דחג"ת, שהוא בחינת הגלגלתא שבחג"ת, ששם נפלו אח"פ של הכלים דחב"ד, באופן, שב"ש העליונים דאור הרוח מתלבשים בגו"ע הנמצאים בכלים דחב"ד, וש"ת דאור הרוח מתלבש באח"פ דכלים דחב"ד, הנמצאים בש"ע דכלים דחג"ת, שהם בחינת הגלגלתא שבהם. ואור הנפש מתלבש בג' השלישים הנשארים: שליש א', הוא העינים שנשארו בחג"ת, וגם בב"ש גו"ע שישנם בכלים דנה"י.

וטעם התלבשות הזו, הוא, משום הכלל, שכל המקבל מקבל בכלי היותר זך, ונמצא בכניסת אור הנפש בפרצוף, הוא מתלבש בכלי העליון שבמציאות הפרצוף, שהוא  הכלי דחב"ד, שאין יותר זך הימנו וכן תמיד בכל אור חדש הבא בפרצוף, אינו

חלק י"ב             תלמוד עשר ספירות           לידה ויניקה אלף רא

לחכמה, וחצים לחסד כנ"ל. אך עתה ד' פרקין הם שם יחד בחסד. והרי שהחסד מועיל עתה במקום מוח ממש בחכמה. ונשארו ב"פ תחתונים דנצח לנצח דז"א. וכעד"ז בג' קוין.

 

קצו) והרי איך החג"ת שלו עומדין שם בכח של חב"ד, וחג"ת נקרא עתה רישא דיליה, כנ"ל. ויש שם רושם הגדלת רישא דיליה בכללות, אע"פ שאינם בפרטות, שכבר הם עתה מוכנים לכשיכנסו ג"ר
אור פנימי

מקובל אלא בכלי החב"ד. וכל אור יש בו שלמות דרת"ס, וע"כ לג"ש הוא צריך. וכיון שאין עוד בכלים דחב"ד זולת ב"ש שהם גו"ע לבד, ע"כ הוא מתפשט גם לאח"פ דחב"ד הנמצאים עתה במדרגת ש"ע דכלים דחג"ת, כי אח"פ דעליון שירדו למדרגת התחתון, המה נעשים לבחינת פנימית דתחתון, כלומר לבחינה העליונה שבתחתון, וכיון שיש בכלים דחג"ת ב"ש שהם גו"ע, הם נעשים רק לבחינת גלגלתא שבהם. ולכן נמצא שאור הנפש מתלבש בב"ש שישנם בחב"ד שהם גו"ע, ובש"ת דחב"ד שנפל ונעשה לגלגלתא כלים דחג"ת.

ואח"כ בכניסת אור הרוח בפרצוף, הוא מקובל ג"כ בכלי היותר זך שבו, שהוא כלים דחב"ד, ואז אין עוד שם מקום לאור הנפש, וע"כ יורד אור הנפש לכלים דחג"ת אמנם לא נשאר שם בכלים דחג"ת רק שליש אחד, שהוא העינים, כי השליש עליון דחג"ת נעשה עתה משכן לאור החדש דרוח, לבחינת ש"ת דרוח, כנ"ל. וע"כ יורד אור הנפש גם אל הכלים דנה"י, דהיינו בב"ש שישנם שם, שהם גו"ע. באופן, שאור הרוח מתלבש בג"ש, שהם ב"ש שבכל אחד מהחב"ד, וש"ע שבכל אחד מהחג"ת. וכן אור הנפש מתלבש בג"ש, שהם: בשליש שנשאר בכ"א מחג"ת, שהם העינים. ובב"ש שישנם בכ"א מנה"י והבן זה היטב.

ונמצא, שבעת הגדלות, בבוא אור הנשמה, הנה אז מתארכים רגלים דאמא שנה"י החדשים דאמא, מתחברים ונעשים
לשליש תחתון, בכל הט"ס דז"א בג' הקוים שבו כנ"ל. ונמצא שנה"י דאמא מתחברים לכל אחד מכלים דחב"ד, ונעשים להם לש"ת, וכיון שיש לחב"ד עתה ג"ש בשלימות, אינם צריכים לשלישים עליונים דחג"ת שנתחברו להם מקודם לכן, ולכן יורדים השלישים העליונים דחג"ת למקומם, לכלים דחג"ת, ויש עתה בחג"ת ב"ש שלו: גו"ע. וכן מתחברים עתה נה"י דאמא המיוחסים לכלים דחג"ת, ונעשים להם לשליש תחתון, ונמצא עתה גם בחג"ת ג"ש שלימים במדרגתם עצמם. ואז מתפרדים מהם גו"ע דנה"י, שהיו מתחברים בהם מקודם לכן ויורדים למקומם למדרגתם עצמם, ונה"י דאמא המתיחס להם, באים ומתחברים ונעשים להם לש"ת, ונשלמים גם הנה"י בג"ש שלימים במדרגתם עצמם. ונמצא עתה שכל הט"ס שבג' הקוים דז"א, הן מדות שלימות, דהיינו שיש בכל אחד מהם ג"ש, שהם: גו"ע ואח"פ. ואז נכנס אור הנשמה בכלים דחב"ד בג"ש שבו. ואור הרוח בג"ש דכלים דחג"ת. ואור הנפש בג"ש של הכלים דנה"י. וזהו כשמדברים מערך של הכלים.

וכשמדובר הוא מבחינת התלבשות האורות בכלים, מתבארים הדברים הנ"ל בשינוי לשון. כי אז נקראת הקטנות בשם חג"ת נה"י, כנודע, שהוא על שם האורות המתלבשים בעת ההיא. וכבר ידעת שאור הרוח צריך לג"ש, וכן אור הנפש צריך לג"ש. ובעת הקטנות, שאין בכל ספירה זולת ב"ש גו"ע בלבד, נמצא, ששלישים

אלף רב          חלק י"ב             עץ חיים        לידה ויניקה

דגדלות, יתחלקו ב' פרקין עילאין בכל קו א' מהם לעשות חב"ד, אך עתה חב"ד שלו כלולין בחג"ת ומעורבין שם.

 

קצז) ואח"כ כשנחלקו ע"ד הנ"ל, הנה נכנסים ו"ק דגדלות באופן זה: שנכנסו תחלה ג"ת נה"י שבהם, בחב"ד דז"א, אשר עדיין כלולין בחג"ת דיליה, ואח"כ נכנסים ג' אמצעים בג"ר דז"א חב"ד, ונדחין נה"י דמוחין בחג"ת דז"א. והרי נשלם עתה בחינת ו"ק דגדלות. ואמנם אחר שיכנסו ג"ר דגדלות אז נדחין ג' אמצעים דמוחין בג' אמצעים דז"א, ונדחין ג' תחתונות דמוחין בג' תחתונות דז"א, ונשלם לי"ס.

 

קצח) גם צריך שתדע, שבתחלה היו מוחין דז"א דיניקה מצד אמא ומצד אבא, כנודע. והנה המוחין ההם עצמם שהם חב"ד דז"א. מתחלקים
אור פנימי

עליונים דכלים דחג"ת, מתחברים להיות ש"ת לכלים דחב"ד, כדי שאור הרוח יוכל להתלבש בג"ש, כנ"ל. וכן אור הנפש מתלבש בג"ש, שהם בשליש אחד הנשאר בכ"א מכלים דחג"ת, שהוא בחי' עינים שנשארו בהם, ובכל ב"ש שישנם בכלים דנה"י, כנ"ל. ונמצא שבעת הגדלות בבוא אור הנשמה, אז עולים חג"ת ונעשים לבחינת חב"ד, כי אז חג"ת שמקודם לכן, שהיו משכן לאור הרוח, נעשו עתה משכן לאור הנשמה והשיגו מעלת חב"ד. אמנם אור הנשמה לא נתלבש באותם ג"ש שבחג"ת הקודמים אלא בב"ש העליונים שבהם, שהם גו"ע דכלים דחב"ד, אבל ש"ת אשר קבלו מכלים דחג"ת, לא הוצרכו לאור הנשמה, כי עתה נתחבר להם ש"ת מנה"י דאמא, באופן שאור הנשמה נתלבש בב"ש עליונים דחג"ת הקודמים, ושליש תחתון לקחו מאמא, כנ"ל ונמצא עתה שאור הרוח ירד ונתלבש בש"ת דחג"ת הקודמים ובש"ע דנה"י הקודמים, שהם באמת גו"ע דכלים דחג"ת עצמם, אלא שבחינת גלגלתא דכלים דחג"ת, נצטרפה מקודם להשלים את הכלים דחב"ד בש"ת, להתלבשות אור הרוח, כנ"ל, ואור הנפש נתלבש בשליש הנשאר בחג"ת
ובב"ש דנה"י, ונמצא שב"ש שישנם בגו"ע דחג"ת שנתחלקו, חציו לאור הרוח שהוא חג"ת, וחציו לאור הנפש שהוא נה"י. אמנם עתה אחר שאמא השלימה ש"ת שבכ"א מט"ס הרי הכלים דחב"ד יש להם ג"ש משלהם, נמצא שחזר וירד ש"ת דחג"ת מכלים דחב"ד, ובא למקומו לחג"ת, ושוב יש בחג"ת ב"ש שלו גו"ע. וע"כ אחר שנצטרף להם ש"ת דאמא, ירד ונתלבש בהם אור הרוח. וכן נתחבר נה"י דאמא והשלים את ב"ש שישנם בנה"י ונעשו הספירות דנה"י ג"כ למדות שלימות, ואז נתלבש בהם אור הנפש.

והנה כל זה אמור בעיבור ב' של המוחין, הבא לאחר ט' שנים ויום א'. אמנם בעיבור ב' דהשלמת כלים הבא לאחר ב' שנים דיניקה, אע"פ שגם אז מתחברים הנה"י החדשים דאמא, ומשלימים את השלישים התחתונים שבט"ס דז"א, מ"ש, כיון שעוד הז"א אינו ראוי בעצמו לבחינת זווג בע"ס דראש שלו, שיתגלה בו הארת הכמה, אין שום הפרש בין ג"ר ובין ו"ק, כי אלו ואלו רק בחינת הסדים הם, שהם אור הרוח, כנ"ל. ולפיכך אין בחינת חג"ת עולים לבחינת חב"ד, ונשארים הרוח נפש מלובשים בו

חלק י"ב             תלמוד עשר ספירות           לידה ויניקה אלף רג

לפרקים, כנ"ל, ג"כ בבא המוחין דגדלות, ונמצא, שבבא ו"ק דגדלות עלו בחסד דז"א ד' פרקין מצד מוחין דקטנות דאמא, וד"פ מצד מוחין דאבא, וכעד"ז כל השאר.

 

קצט) ודע, שבבא ו"ק דגדלות, נשארין ג"ת נה"י דז"א בלי מוחין דגדלות הנ"ל. אמנם משם נמשך קצת הארה מנה"י התחתונים דמוחין אשר בג' אמצעים דז"א כנזכר בכוונת ה' אלהיכם אמת. והנה כל זמן שלא נכנסו ג"ר דיליה דגדלות, אין שרשי החו"ב מתפשטין במקומן, כי נשארו למעלה שרשם בדעת מחוברים עם חו"ב שלא נכנסו, אמנם הארתם לבד נכנסת ומתפשטין בו"ק דגדלות.

 

*        ר) והנה בעיבור ראשון דזו"ן. התחילו להתברר ו"ק דב"ן. שהם
אור פנימי

בכלים דחב"ד חג"ת, כמקודם לכן. אמנם כיון שכבר ירדה ה"ת מעינים לפה, נמצאים הכלים דחג"ת כולם שעלו עתה מבחינת נה"י, ונעשים שוים עם הכלים דחב"ד. אשר מבחינת התלבשות בכלים, נבחנים עוד שניהם לבחינת חג"ת, בהיותם שניהם משכן לאור הרוח. אמנם מיחס שבערך הכלים, יש כאן עליה גדולה אל הכלים דחג"ת, כי כבר עלו מבחינת נפש לבחינת רוח, באופן שאור הרוח מלובש עתה ברו"ת, שהם בגו"ע דכלים דחב"ד ובגו"ע דכלים דחג"ת, ואור הנפש מלובש רק בסוף, בגו"ע דכלים דנה"י ונמצאים עתה ד' שלישים בבחינת חג"ת, שהם: ב"ש דחב"ד, וב"ש דחג"ת. וב"ש בנה"י.

וטעם הדבר, כי מטרם עיבור הב' הזה, היו הכלים דחג"ת מתחלקים, כי ב"ש שבו שהם גו"ע, הנה הש"ע, שהוא גלגלתא שבהם, עלה ונתחבר למשכן אור הרוח. ושליש הב', שהוא העינים שבהם, ירדו ונתחברו למשכן אור הנפש כנ"ל. והנה השליש הב' הזה קבל עתה תיקונו משלם, כי הה"ת שהיתה בו ירדה ממנו לבחינת ב"ש דנה"י, וע"כ נטהרו העינים ועלו

מבחינת נה"י לבחינת חג"ת, ונעשה עתה ד' שלישים בחג"ת: ב"ש דכלים דחב"ד וב"ש דכלים דחג"ת. כמבואר. באופן שבחי' גלגלתא שבכל ע"ס דז"א לא קבלו כמעט שום תיקון, אלא בחינת העינים שבט"ס דז"א קבלו תקונם, כי הה"ת ירדה מהם לבחינת נה"י, והם עלו ונעשו משכן לבחינת הרוח.

וזה אמרו "ג' פרקי החסר ופ"ע של נצח, הם מתחברים עתה יחד ונעשין חסד דז"א וכו' ששם החכמה בכח כלולה בחסד" (אות קצ"ד) כי ד' פרקים אלו הם גו"ע דכלים דחב"ד, וגו"ע דכלים דחג"ת, כנ"ל. כי הש"ע דנה"י, שהוא בחינת עינים דכלים דחג"ת, נטהרו עתה מה"ת, שירדה משם לגו"ע דכלים דנה"י, כנ"ל. וע"כ יש שם בחינת חכמה בכח, כי אח"כ בעיבור ב' דמוחין, תתלבש החכמה בב"ש עליונים דחסד הזה, והחסד יתלבש בב"ש תחתונים דחסד הזה. והיינו שיתחבר אליהם אז ש"ת דאמא לכל ספירה מהם כנ"ל. ועד"ז מתבארים כל ט"ס דז"א.

ר) ו"ק דב"ן שהם המלכים שמתו: נודע, שמבחי' הכלים יצאו בז"א דנקודים,

* ע"ח ח"א שער י"ט: שער אנ"ך פרק ו'.

אלף רד          חלק י"ב             עץ חיים        לידה ויניקה

המלכים שמתו. וזה בכח שיצאו עתה ונתערבו עמהם ו"ק דמ"ה. ונודע, כי כל קצה היא כלול מי"ס. והנה תחלה בעת הזווג, נתבררו ו' מלכיות שבו"ק דב"ן.

 

רא) ואלו היו ניתנין חציים הימיני ביסוד דאבא, וחציים השמאלי ביסוד דאמא. ואז ירדה טפת מ"ד, שהם ג' מלכיות מג' קצוות דמ"ה החדשים ימינים, ונשתתפו יחד, וניתנו כולם תוך אמא. וגם היא נתנה
אור פנימי

רק ז' כלים: כח"ב חג"ת עד החזה, ונקודת החזה היא המלכות שבו, ומבחינת האורות אין שם אלא אור הנפש, ונודע שאור הנפש מתלבש בכלי דכתר, דהיינו בכלי דכתר שבכל אחד מז' כלים האלו, כנ"ל באורך. וזה היה בעת הקטנות דע"ס דנקודים, שהיא חלוקה הא' משם. ואח"ז בחלוקה הב' שאו"א חזרו לבחינת ראש במצב פב"א, קבלו ז' הכלים דז"א בחי' נפש רוח מאמא, כנ"ל בדיבור הסמוך. אמנם בעיבור הז"א, נתקן רק מבחינת חלוקה הא' דנקודים, שלא היה אז בז' כלים דז"א רק אור הנפש לבד.

בכח שיצאו עתה ונתערבו עמהם ו"ק דמ"ה: קומות הזווגים היוצאות בעולם האצילות, נקראות מ"ה. והאנ"ך שנשארו אחר שביה"כ מעולם הנקודים, נקראים ב"ן. ולפיכך אין לך ניצוץ קטן בעולם האצילות, שלא יהיה כלול ממ"ה וב"ן, כי הרשימות דב"ן עולים בבחינת מ"ן אל הזווגים שבאצילות, וכפי הקומה היוצאת מזווג אור העליון על הרשימות האלו, כן עולים ונתקנים כלים וניצוצין דב"ן. וז"ש "וזה בכח שיצאו עתה ונתערבו עמהם ו"ק דמ"ה" כלומר, שמתחלה יצאה קומת נפש על הרשימות דז"א בהתכללות הזווג תוך או"א, שקומת נפש זו נקראת מ"ה, כנ"ל, וכפי השיעור הזה עלו ונתקנו הו"ק דב"ן, שהם הז"ת דנקודים מעת קטנותם, דהיינו מחלוקה הא', שאז היה בהם קומת נפש, ונאבדה מהם בשביה"כ, ועתה חזרו וקנו הנפש הזו ע"י קומת הנפש דמ"ה.

תחלה בעת הזווג נתבררו ו' מלכיות שבו"ק דב"ן: שהם מלובשים, בו' כתרים. כנודע, שאור הנפש מלובש בכלי דכתר. באופן, שאור הנפש היה מלובש בו' הכתרים שבו' הכלים כח"ב חג"ת דז"א. אבל מבחי' האורות, נקראים הו"ק, חג"ת נה"י, ונמצא שנתברר מהם ו' מלכיות, שהן מלכות אחת בכל קצה. והטעם שנבחנים בשם מלכיות, ולא בשם נה"י, הוא, כי בעת הזווג, עלו שם הששה כלים דז"א כמו שהיו בעת הקטנות דנקודים בחלוקה הא', כנ"ל והנה אז עדיין לא היו בכלים דז"ת אלו שום תיקון קוים, כי רק הג"ר דנקודים, נתקנו שם בתיקון קוים ולא הז"ת, כי ע"כ יצאו הז"ת רק בקו אחד, זה תחת זה. כנודע. וע"כ עתה בעת עליתן מבי"ע לזווג באו"א, אין בקומת מלכות ג' הקוים הנקראים נה"י, אלא בחינת קו אחד, הנקרא קומת מלכות, כנודע. אלא אח"כ בג' ימי קליטה, נתקן בו' כלים אלו, בחי' תיקון קוים ע"י זווגים דאו"א, ואז נבחנת קומת המלכות בשם נה"י, כי ג' הקוים דקומת המלכות נקראים נה"י. כמ"ש לפנינו בדברי הרב.

רא) חצים הימיני ביסוד דאבא, וחצים השמאלי ביסוד דאמא וכו' וניתנו כולם תוך אמא: כבר נתבאר זה באורך בחלק הקודם, כי ביום א' דימי קליטה, נתקן הקו ימין דז"א, ע"י זווג או"א שבאבא, וביום ב' נתקן הקו שמאלי, ע"י או"א

חלק י"ב             תלמוד עשר ספירות           לידה ויניקה אלף רה

טיפת מ"ן, שהם ג' מלכיות דג' קצוות שמאלי דמ"ה החדשים. ואז נתקנו בתוכה, ונקלטו בג' ימי הקליטה.

 

רב) אח"כ בהמשך כל הט' ימי חדשי העיבור, נתחברו נה"י שבכל קצה מו"ק דב"ן, ע"י שבאו גם כן נה"י שבכל קצה מו"ק דמ"ה החדש. והרי שבעיבור היו ג' כלולין בג', כי היו ו' מלכיות.

 

רג) אמנם כשנגדלו בחי' נה'י, לא נגדל רק בחי' נה"י שבכל קצה מהם, ולכן ענין העיבור רק בחי' נה"י לבד, אלא שהוא בכל קצה וקצה מו"ק.

 

רד) אח"כ ביניקה, מתבררין גם בחי' חג"ת שבכל קצה מו"ק דב"ן, וכן באו ונתחברו חג"ת שבכל קצה מו"ק דמ"ה החדש. והרי עתה נגמרו הו"ק כל קצה כלול מו"ק דב"ן וכן דמ"ה.

 

רה) ואח"כ בגדלות, באו תחלה חב"ד שבכל קצה דו"ק דב"ן, וחב"ד שבכל קצה מו"ק דמ"ה. נמצא שכבר ו"ק דז"א נגמרו כל א' מי"ס דמ"ה וב"ן, לכן הם נקרא מוחין דגדלות דו"ק, דשמות דמ"ה וב"ן, והבן זה מאד.

אור פנימי

שבאמא. וביום ג' נתקן קו אמצעי, ע"י שניהם יחד. עש"ה. וכנגדם נתקן ג"כ המ"ה, ואדרבא המ"ה מתקן את הב"ן, כי בחינת קומת הזווג, וכן הכלים החדשים הבאים עם קומת הזווג נקראים בשם מ"ה. ולפי קומתו באורות וכלים, כן נתקן מן הב"ן, כנ"ל בחלקים הקודמים. ולכן נמצא ששיעורי האורות וכלים דמ"ה, עולים בהכרח בד בבד עם הכלים דב"ן.

רב) נה"י שבכל קצה מו"ק דב"ן וכו' ולכן ענין העיבור רק בחינת נה"י לבד, אלא שהוא בכל קצה וקצה מו"ק: כלומר, אע"פ שאנו אומרים, שכל העיבור אינו אלא בחינת נה"י לבד, אין הפירוש, רק ג' ספירות נה"י, אלא הפירוש הוא ג' ספירות נה"י בכל ספירה וספירה שבו. ומבחינת הכלים נבחן ג' כלים חב"ד, שבכל
כלי שלו. דהיינו רק שליש אחד ממה שצריך להיות בכל ספירה שבו. כי בכל ספירה שלמה צריך שיהיה בה רת"ס, שהם חב"ד חג"ת נה"י, ועתה אין בכל ספירה כי אם שליש אחד, שמערך הכלים הוא ש"ת, ומערך האורות הוא ש"ע. כנ"ל (דף א' קצ"ו ד"ה ובערך. עש"ה כל ההמשך). אמנם תדע, אע"פ שכתב הרב כאן, שהם רק ו' קצוות, שבכל אחד מהם נה"י. הנה באמת יש גם בז"א ע"ס, אשר עתה בעיבור נגדל שליש אחד בכל ספירה מהע"ס האלו וכן ביניקה נגדל ב"ש בכל ספירה מהם. ואין בזה שום סתירה כמ"ש לפנינו.

רה) בגדלות באו תחלה חב"ד שבכל קצה דו"ק וכו' נמצא שכבר ו"ק דז"א נגמרו כל אחד מי"ס דמ"ה וב"ן: היינו בחינת הגדלות שקונה בעיבור ב' הראשון,
אלף רו           חלק י"ב             עץ חיים        לידה ויניקה

רו) ואח"כ באו ג"ר בפעם אחת שכל א', כלול מי"ס דב' ן, וי"ס דמ"ה, ואז הז"א נקרא גדול ושלם בן י"ג שנים, ואח"כ נכנס כתר דמ"ה ודב"ן בכל הי"ס שבכתר ביום א', והרי בן י"ג שנים ויום א'.

 

*          רז) ועתה נבאר בחי' אלו, איך נעשין ע"י עיבור ויניקה ומוחין. והנה בתחלת העיבור היה הזווג, ואז יצאה הטפה בבחי' י' מלכיות שיש בי"ס אלו דחיצוניות ואח"כ בעיבור נשלמו י"ס אלו החיצוניות, אשר

אור פנימי

הבא תכף לאחר ב' שנים דיניקה, שאז קונה השלמת כלים דאח"פ, להיותו מעלה מ"ן לאו"א מבחינת האחורים דחלוקה ב' דנקודים, המחזיר לאו"א לבחינת ראש. ומ"מ נמצאים עדיין או"א במצב פב"א. כנ"ל. וע"כ גם ז"א משיג עשרה כלים בשלמות, ע"י הורדת ה"ת מעינים ושיבת אח"פ שלו למדרגתו, אמנם לא יוכל לקבל רק מאחורים דאמא, ונקראים ו"ק דאמא דגדלות.

ולפיכך נקראים המוחין האלו בשם מוחין דו"ק. להורות שיש בו ע"ס שלמות מ"מ אינם אלא בחינת ו"ק, כי עוד אין זווג בבחינת ראש שלו, ואז האורות דראש עם אורות דחג"ת שוים כמעט זה לזה, כי שניהם בחינת חסדים מכוסים, ואין שם הארת חכמה הנקראת ראש. וע"כ ביאר הרב לעיל, כי נבחן עתה, שיש ד' שלישים בכל אחד מחג"ת, שפירושם, שב' שלישים של גו"ע של ראש, וב' שלישיים גו"ע שבחג"ת המה מדרגה אחת. וב"ש נשארו בנה"י, כנ"ל דף א' קצ"ט אות קצ"ד עש"ה.

רו) ג"ר בפעם אחת שכל אחד, כלול מי"ס דב"ן, וי"ס דמ"ה, ואז הז"א נקרא גדול ושלם בן י"ג שנים וכו': וזהו ע"י עיבור ב' שלאחר ט' שנים ויום א', שאז מעלה מ"ן מאחורים דאו"א דבחינת ו' ונקודה, שמ"ן אלו מחזירים לאו"א פב"פ, ואז אמא ממשכת הארת חכמה מאבא, שהם ג"ר אמיתים, הנמשכים בז"א בד' שנים
מט' שנים ויום א', עד י"ג שנים. אמנם יציאת המוחין באו"א, יצאו כל הנרנח"י בבת אחת. וז"ש הרב שהג"ר באו בבת אחת. דהיינו ביציאתם באו"א. משא"כ העיבור יניקה ומוחין דו"ק יצאו בג' זווגים דאו"א מיוחדים.

רז) בתחלת העיבור היה הזווג ואז יצאה הטפה בבחינת י' מלכיות שיש באלו י"ס דחיצוניות: לכאורה הוא סותר למ"ש לעיל (דף א' ר"ג אות ר') שמתחלה בעת הזווג נתבררו ו' מלכיות ע"ש. אמנם אלו ואלו דברי אלקים חיים, אלא שצריכים להבין הדברים משורשם, כי באלו הז"ת דנקודים, שהם בחינת ז"א, שנתעלה ע"י אח"פ דאו"א לעיבור א', יש להבין בהם, ב' מיני כלים. כי נודע, שבכל פרצוף נמצא ב' מיני כלים: א' הם הכלים ישנים שנתרוקנו מגוף הפרצוף העליון כנ"ל. (דף ר"ע אות ע"א ואות ע"ד וע"ו) שהם עיקר הכלים שבפרצוף. ומין הב', הוא הכלים הבאים עם יציאת הקומה של הפרצוף עצמו, שהם בחי' האו"ח העולה ממטה למעלה, אשר אח"כ הוא מתפשט גם ממעלה למטה, ונעשה לכלי קבלה אל הפרצוף. כנ"ל (דף רס"ט אות ס"ו וס"ח) ונודע, שב' מיני כלים הללו שבפרצופי אצילות, נקראים מ"ה וב"ן: שהכלים הישנים נקראים ב"ן, וכלים החדשים הבאים עם קומת הפרצוף נקראים מ"ה. ובפרצופי נקודים,

* ע"ח ח"ב שער כ"ז: שער פרטי עי"מ אמצע פרק ב'.

חלק י"ב             תלמוד עשר ספירות           לידה ויניקה אלף רז

כולן אינן רק נה"י בלבד כנ"ל. וזהו בדרך כללות, פירוש, שהנה"י שיש בכ"א מאלו ט"ס דחיצוניות נשלמו.

 

רח) כיצד, נצח דנצח, ונצח דחסד, ונצח דחכמה. והוד ההוד, והוד גבורה, והוד בינה. ויסוד דיסוד, ויסוד דת"ת, ויסוד דעת. הרי יש בו ט"ס בעת העיבור ולכן גוף העובר קטן אע"פ שיש בו ט"ס.

אור פנימי

הם נקראים ס"ג וב"ן: שהכלים הישנים אשר שם, הם מבחינת מטבור ולמטה דפרצוף ס"ג, שאחר שנתפשטו עד סיום רגלי א"ק, נעשה צמצום הב', ונתרוקנו האורות שבהם, כמ"ש שם, ובאלו הכלים נתלבשו הע"ס דנקודים, שיצאו מנקבי העינים. והם עיקר הכלים, כי אין כלי נגמר אלא אחר התפשטות האור והסתלקותו משם. כנודע. והם כלים דס"ג. כמבואר.

ומין ב' דכלים, הם שיצאו ע"י הסתכלות עינים באח"פ, שהם בחינת האו"ח, שנתפשט ממעלה למטה תוך המלכות דראש, והמלכות נתפשטה מינה ובה ממעלה למטה עד הטבור, בעשרה כלים עד למלכות דמלכות. והגם שהם בחינת כלי קבלה אל הפרצוף, מ"מ עוד אינם נחשבים שם לכלים גמורים, משום שעוד לא היו פעם בבחינת התרוקנות האור מתוכם. כנודע. והם נקראים כלים דב"ן, כי הם הכלים החדשים שיצאו עם קומת הב"ן. והבן היטב.

והנה בעיבור א', כשעלו הז"ת דנקודים להתקן, הנה עלו ב' מיני הכלים דס"ג ודב"ן שיש בהם. וכבר ידעת, שמבחינת הכלים דס"ג, לא קבלו הז"ת דנקודים בחלוקה הא' בעת הקטנות, אלא בחינת גו"ע עד החזה, דהיינו מקום עמידת הפרסא שנתקנו שם בצמצום ב', שהם ז' כלים: חב"ד חג"ת ונקודת החזה. ומבחינה זו נבחן הז"א שהוא חסר בחינת הכלים דנה"י לגמרי. כי הגם שנתקנו שם בחלוקה הג' ונתפשטו האורות בהם ער לסיום רגלי א"ק שבעשיה, אמנם תכף נשברו וחזרו לבחינת
בי"ע. כנודע. והם לא קבלו שום תיקון באצילות, כי אדרבא כאן באצילות נתחזקה הפרסא יותר, באופן שאי אפשר, שיארע פעם שיתפשט עוד משהו אור לתוכם, כמו שקרה בעת שביה"כ. כנ"ל. נמצא שאלו הכלים דנה"י, היינו מחזה ולמטה דז"ת דנקודים, הם חסרון שלא יוכל להמנות עד גמר התיקון, שאז יהיה בחינת מטי רגלין ברגלין, כי אז ישובו ויתחברו הנה"י האלו דבי"ע אל האצילות וימצאו רגלי ז"א דאצילות מתפשטות לבי"ע, ויסתיימו בשוה עם רגלי א"ק דצמצום א', דהיינו בשיעור שהז"ת דנקודים נתפשטו במלוכתם קודם שביה"כ, כמבואר. וכל זה הוא מצד הכלים דס"ג שז"ת דנקודים נתלבשו בהם. ומבחינה זו הרב מדבר לעיל (בדף א' ר"ג אות ר'). וכן ברוב המקומות כי כל התיקונים שבעולם התיקון, סובבים לתקן את החסרון זה דנה"י, עד דמטי רגלין ברגלין. וכן כל בחי' התפשטות הצלם דאמא להיות לאברי דז"א, הוא למלאות החסרון דנה"י אלו כמ"ש לעיל בביאור השלישים, כנ"ל דף א' קצ"ו ד"ה ובערך.

אבל כאן, מדבר ממין הב' דכלים שיש בז"ת דנקודים, שהם בחינת הכלים החדשים שישנם שם מבחינת קומת הב"ן בעצמו שיצאה משם. ומבחינה זו וראי שיש לו עשרה כלים, כי אין לך שום התפשטות של קומה, שלא תהיה בה עשר ספירות, כנודע. אלא שכל אלו עשר הספירות שבז"ת נסתיימו מחזה ולמעלה של בחי' הכלים דס"ג, כלומר שנסתיימו למעלה מפרסא שנתחדשה אז'

אלף רח          חלק י"ב             עץ חיים        לידה ויניקה

רט) ואח"כ ביניקה נכנסת הבחי' התיכונה, שהם חג"ת בט' פרקין, והיו מתלבשין מעט מעט תוך הט"ס הנ"ל, שאינן רק בחי' נה"י של החיצוניות כי כל חיצוניות אינן רק בחי' נה"י לבד גמורות. ובעיבור נעשה נה"י שבנה"י לבד.

 

רי) ואחר התלבשם הם כלולים, נמצא שכיון שאלו הם בחי' חג"ת, נתנו כח בחג"ת של החיצוניות שהם חג"ת שבנה"י, וגם הם גדלו בחיצוניות. ונמצא עתה כי יש לו ב' בחי' דז"א: התיכונה, והחיצונה.

אור פנימי

בצמצום ב', וע"כ, אין בעשרה כלים אלו, אלא בחי' ו"ק חג"ת נה"י, או חב"ד חג"ת, בערך הכלים דס"ג. אמנם ודאי שיש בהכרח עשרה כלים בכל קומה. וזכור זה לכל המקומות.

ולפיכך כאן שרוצה לדבר ביחוד מהגדלת העשרה כלים דז"א, לכל פרטיותיו ודקדוקיו, הוא חושב בהכרח עשרה כלים אפילו בעיבור, דהיינו ממין הב' דכלים דז"ת דנקודים, מבחינת הב"ן שבהם. כנ"ל. אלא שכיון שלא היה שם בקטנות רק אור הנפש, שהוא קומת מלכות, ע"כ הם נבחנים לעשר מלכיות, שבערך הכלים פירושו, שלא נגדל מן הע"ס האלו רק בחינת הכתרים שבכל אחת מן הע"ס, שבהם מלובש קומת מלכות שהיא אור הנפש. ועתה בעת הזווג, דהיינו בתחילת עליתם לאו"א, עדיין אין בה תיקון קוין בקומת מלכות זו, ולכן אינו חושב עוד את קומת המלכות לבחינת נה"י, לומר שנתקן בהם עשרה בחינות נה"י בהע"ס אלו בהעובר. אלא אח"כ בג' ימי קליטה נתקן בקומה זו בחינת ג' קוים, ואז נבחן שנתקן עשר בחינות נה"י בהע"ס. כמו שמבאר והולך.

רט) ובעיבור נעשה נה"י שבנה"י לבד: פי', כי בכללות לא יצאה כאן בעיבור, זולת קומת המלכות, שהיא אור הנפש, אשר ע"פ תיקון ג' הקוים שבה, היא נקראת נה"י. אמנם כשנה"י אלו מתלבשים בע"ס
דעיבור, נבחן שהם מתלבשים בהכלים העליונים שבכל ספירה מהם, הנקראים חב"ד דכל ספירה, שהוא באמת רק כלי דגלגלתא, אלא ע"י תיקון קוים נבחנת לחב"ד, באופן שג' הקוים שבכללות הפרצוף הזה, הם: הח"ן בקו ימין, ובג"ה בקו שמאל ודת"י בקו אמצעי. ונמצא שלא נתלבש אלא בג' שלישים עליונים דכלים שבג' הקוים, שהם חב"ד, וג' השלישים האמצעים עם ג' השלישים התחתונים שבכל אחד, הם ריקנים בלי אור, כי לא נגדל רק הכלים העליונים. כמו שכייל לן הרב אשר בבחי' הכלים, נבחן שהעליונים נגדלים מתחלה, מהיפך מבאורות, שבהם התחתונים נכנסים מתחלה. כנ"ל, (דף א' קצ"ז אות קצ"ג) ולפי"ז נמצא בערך האורות, שלא נכנסו אלא ג' שלישים תחתונים שבכל אחת מהט"ס: נצח שבקו הימין, והוד שבקו השמאל, ויסוד שבקו האמצעי. והנה הרב דרכו לבאר בעיקר ע"פ כניסת האורות בכלים, וע"כ הוא אומר "שבעיבור נעשה נה"י שבנה"י לבד", דהיינו רק שליש אחד מכל ספירה שבפרצוף העיבור הזה. ושליש האמצעי נכנס בו בזמן היניקה, ואז יש בכל ספירה שבפרצוף העיבור ב"ש, שהם חג"ת נה"י דאורות, ושליש העליון נכנס בהם בעת הגדלות, כמו שמבאר והולך.

רי) ואחר התלבשם הם כלולים: נמצא שכיון שאלו הם בחינת חג"ת, נתנו כח בחג"ת שבחיצוניות שהם חג"ת שבנה"י

 

חלק י"ב             תלמוד עשר ספירות           לידה ויניקה אלף רט

אמנם החיצונה נגדלת עתה גידול ב', והוא שנגדל בה חג"ת שבהן, באופן זה: חסד שבנצח, חסד שבחסד, חסד שבחכמה. גבורה שבהוד, גבורה שבגבורה, גבורה שבבינה. ת"ת שביסוד, ת"ת שבת"ת, ת"ת שבדעת.

 

ריא) ובזה תראה איך ביניקה נגדל הקטן בכל אבר ואבר שבו, ובכל ספירה וספירה שבו עצמם, ואינם תוספת איברים אחרים, אך האיברים עצמן נגדלין. כי הרי בכל ספירה וספירה מהט' של העיבור, נגדל בהם עתה שליש כנ"ל.

 

ריב) כי כל אורך קו ימין בעת הגדלות הם ג"פ לבד. והרי בעיבור היה קו ימין ג' שלישים מג"פ, ר"ל, שליש מכל פרק ופרק, שהוא: נצח שבנצח דנצח, ונצח שבחסד דנצח, ונצח שבחכמה דנצח. ועתה נתוסף ונגדל שליש א' בכל פרק מהם, שהוא חסד שבכל פרק ופרק, וכל זה

אור פנימי

וכו' באופן זה חסד שבנצח חסד שבחסד חסד שבחכמה וכו': כי ע"י ביאתו של הפרצוף דיניקה, שהיא בחינת קומה שיצאה על בחי"א, שהיא קומת רוח נפש, אשר קומה החדשה הזו מתלבשת בתוך הפנימית דפרצוף דעיבור, נמצאו ב' הפרצופים הללו, כלולים זה מזה, וקבל ברצוף העיבור בחינת החג"ת מן הפרצוף דיניקה, ולכן נגדל גם הכלים האמצעים דפרצוף העיבור, שהם שלישים השניים שבתוכו, הנקראים חג"ת. באופן שיש עתה בקו הימין ב"ש, שהם מנה"י דזמן העיבור, ומחג"ת של עתה בזמן היניקה, ונמצא שנתוסף על השליש של ספירת החכמה, שהיא הנצח דחכמה שהיה לו בזמן העיבור, עוד שליש אחד, שהוא חסד דספירת החכמה. וכן נתוסף לו על נצח שבחסד עוד שליש אחד, חסד דחסד, וכן נתוסף לו על הנצח שבספירת הנצח עוד שליש אחד, שהוא חסד דנצח. ובזה השיגה כל ספירה וספירה שבקו ימין ג' שלישים חדשים: חסד דחכמה, וחסד דחסד, וחסד דנצח, בנוסף על ג"ש
הישנים דזמן העיבור שהם: נצח דחכמה, ונצח דחסד, ונצח דנצח. ויש לו עתה ב"ש בחכמה שבו, שהם נצח וחסד דחכמה. וב"ש בחסד שבו, שהם נצח וחסד דחסד. וב"ש בנצח שבו שהם נצח וחסד שבנצח.

ועד"ז בקו שמאל, שהיה לו שם מזמן העיבור רק שליש התחתון דכל ספירה, שהם הוד דבינה והוד דגבורה והוד דהוד. ונתוסף לו עתה מפרצוף דיניקה שליש אמצע בכל אחת מהן, שהם גבורה דבינה, וגבורה דגבורה, וגבורה דהוד. ויש לו עתה ב"ש בבינה, שהם גבורה והוד דבינה. וב"ש בגבורה שהם גבורה והוד דגבורה וב"ש בהוד שהם גבורה והוד דהוד. ועד"ז בקו אמצעי דת"י שבו, שהיה לו שם מזמן העיבור, רק יסוד דדעת, ויסוד דת"ת, ויסור דיסוד, ונתוסף לו עתה ע"י הפרצוף דיניקה, גם השלישים האמצעים שהם: ת"ת דדעת, ות"ת דת"ת, ות"ת דיסוד. ויש לו עתה ב"ש ת"ת ויסוד בספירת הדעת, ובש"ת ת"ת ויסוד בספירת הת"ת, וב"ש ת"ת ויסוד בספירת היסוד.

אלף רי           חלק י"ב             עץ חיים        לידה ויניקה

בחיצוניות. אך בתיכונה, באו הו"ק שבה בפעם א', שהרי עצמותן הוא בחי' חג"ת, לכן תכף נגדלה בפעם א' כל בחי' ו"ק.

ריג) והבן זה למה נקרא בחי' התיכונה יצירה, ובחי' ו"ק, ולמה אמרו כי היניקה הוא מבחי' ו"ק, והיה ראוי לומר שהם ג' קצוות לבד, דוגמת העיבור שהיו ג' קצוות תחתונים נה"י. אמנם נקרא ו"ק, יען הם ו"ק התיכונים שנגמרים בפ"א יחד, הרי טעם א' בעבור החג"ת עצמן, וגם חיצוניות נשלמו לו"ק כנ"ל, הרי טעם ב'. וגם כי אלו הם בחי' ו"ק, דיניקה של הגדלות כולו בכללות.

 

ריד) אח"כ בגדלות נכנסו בחי' פנימיות, שהם חב"ד בט"ס, ומתלבשין מעט מעט תוך ט"ס דבחי' אמצעי, שאינם רק חי"ת נה"י של בחי' האמצעית. ועתה נגדל בחי' זו אמצעית בבחינת ט"ס חב"ד שבה, כי כיון שנכנסה בחי' פנימית שכולה הוא בחי' חב"ד כנ"ל, לכך החב"ד שבבחי' אמצעית, גם הוא נגדל ונתגלה.

 

רטו) נמצא כי חכמה שבנצח וחכמה שבחסד וחכמה שבחכמה של התיכונית, נתגלו ונגדלו. וכן בינה שבהוד ובינה שבגבורה ובינה שבבינה. ודעת שביסוד ודעת שבת"ת ודעת שבדעת, נגדלו. והרי נשלמו ט"פ דתיכונות, שכולם הם ג"ס חג"ת לבד, והגדילו שליש עתה, ואז נשלם קומת האיש לגמרי. וגם בחיצונות נגדלו החב"ד שבהם ע"ד הנ"ל בתיכונית. והרי נשלם עתה הגדלות שבהם ט"פ דחב"ד תוך ט"פ דחג"ת תוך ט"פ דנה"י, אמנם אינן רק ט"ס לבד, ובכל א' ג"פ, הרי כ"ז בחי' בז"א, הנזכר בפרקין דלעיל.

 

רטז) והנה בזה תבין, איך הנה"י הם נפש, וחג"ת רוח, וחב"ד

אור פנימי

ריב) בתיכונה באו הו"ק שבה בפעם א': הקומה דבחי"א הנקראת פרצוף יניקה, נקראת פרצוף התיכון דז"א, וקומה דבחי"ב נקראת פרצוף הפנימי דז"א. והוא מטעם שכל קומה שהמסך שלה עב מחברתה, נבחנת לפנימית אליה ומתלבשת בתוכה, כמ"ש באורך בחלקים הקודמים. ועי' בהסת"פ בחלק ב' ואומר, שבפרצוף התיכון באו הנפש רוח בבת אחת. פי', לא כמו בפרצוף העיבור, שהנפש ורוח באו לו בב' זמנים, שמזמן
העיבור היה לו נפש, ועתה קבל ע"י ההתכללות והתלבשות דפרצוף היניקה, בחינת הרוח שבו. אבל בפרצוף היניקה, לא היה בזה ב' זווגים, אלא קומת בחי"א כוללת בתוכה רוח נפש כי בחינה העליונה כוללת בתוכה גם התחתונה. והוא פשוט.

ריד) בגדלות נכנס בו בחינת פנימיות וכו' לכן החב"ד שבבחינה אמצעית גם הוא נגדל: היינו ג"כ ע"י התכללות והתלבשות בתוכו, כי אחר שנכנס שליש

חלק י"ב             תלמוד עשר ספירות           לידה ויניקה אלף ריא

נשמה, וחיה, שהם בחי' אבי"ע. לכן הכבד בו הנפש, והוא נגד נה"י בסיום הת"ת, כי שם נקשרים ג"פ העליונים דנה"י, כנודע, דתמן דבוקין רישי ירכין. והלב בו רוח ועומד בג' אמצעית חג"ת. ומוח בו הנשמה ועומד בג"ר. אמנם משם מסתעף כ"א ממקומו כ"א במדרגתו.

 

ריז) כיצד, הנפש אשר מתגלית בכבד שכנגף רישי פרקין דנה"י כנ"ל, בודאי שגם היתה למעלה בכל בחי' כלים חצונים העליונים. אמנם לא נתגלית ולא עלתה בשם עד נה"י דז"א, כי עומדין הנה"י דנה"י ונה"י דחג"ת ונה"י דחב"ד, וכולם בחי' נפש ונה"י.

 

ריח) אך הרוח נגלה בלב העומד בחג"ת דז"א, כי שם חג"ת דנה"י וחג"ת דחג"ת וחג"ת דחב"ד, והנשמה נתגלית במוח העומד בחב"ד דז"א, כי שם חב"ד דנה"י וחב"ד דחג"ת וחב"ד דחב"ד.

 

ריט) אך העיקר כי הנפש נתלבשת בכלי חיצונים, והרוח בתיכון, והנשמה בפנימים. ונמצא כי במוח יש נר"ן, אלא שכולם הם בחי' נשמה, שהוא נשמת הנשמה, ונשמת הרוח, ונשמת הנפש. ולכן אנו אומרים כי הנשמה במוח. אח"כ בלב יש נר"ן וכולן בחי' רוח, שהוא רוח הנשמה, ורוח הרוח, ורוח הנפש, לכן אנו אומרים שהרוח בלב. ואח"כ בכבד יש נר"ן וכולם בחי' נפש, שהם נפש שבנשמה נפש הרוח נפש הנפש, לכן אנו אומרים שהנפש בכבד.

 

רכ) הכלל העולה, כי מוח לב כבד, להיותן כלים פנימים דגוף, וכ"א יש בו ג' בחי': פנימי, תיכון, וחיצון, כנודע. כי אפילו בעיבור ויניקה יש אל העובר מל"ך, אך להיותן יותר פנימי מכל הגוף, שם מתלבשין ומתגלין עיקר הנר"ן, יען שלשתן בקו האמצעי שהוא עיקר הגוף, ומשם משלחין הארתן בכל האברים באופן זה.

אור פנימי

עליון דכל ספירה והשיג בחינת ראש, דהיינו ע"י קומה חדשה דבחי"ב, הנה הוא פרצוף שלם בפני עצמו שכל ט' הספירות הם בו בשלמות ראש תוך סוף. והוא מתלבש תוך פרצוף היניקה. ועוד נבחן, שע"י התלבשות הפרצוף דגדלות הזה, תוך ב' פרצופים הראשונים דעיבור ויניקה, הנה קבלו ממנו את בחינת שליש העליון שהיה
חסר עד עתה לכ"א מהט"ס שלהם. ונשלמו ג' הספירות שבקו ימין בג"ש לכל אחד. וכן בקו שמאל וכן בקו אמצעי. ועד"ז בג' הקוים דפרצוף העיבור.

והנה הרב אינו חושב כאן את הגדלות ראשון דמוחין דו"ק, כנ"ל (בדף א' ר"ה אות ר"ג). והטעם הוא כי המוחין דו"ק נכללים בפרצוף דיניקה, משום שאין בהם בחינת

אלף ריב        חלק י"ב             עץ חיים        לידה ויניקה

רכא) כי הכבד, מחיצוניות שלו שולח נפש שבנפש, לנצח הוד יסוד דחיצוניות. ורוח שבנפש, שולח מהתיכוניות שלו אל חג"ת שבחיצוניות, ומפנימותו שולח נשמה לחב"ד שבנפש דחיצוניות. ואח"כ הלב שולח נפש של רוח אל נה"י דתיכונות, ורוח דדוח לחג"ת דתיכונות, ומפנימיותו שולח נשמה דרוח לחב"ד דתיכונות. ואח"כ המוח שולח מחיצוניותו נפש שבנשמה לנה"י דפנימיות, ומתיכונותו שולח רוח דנשמה לחג"ת דפנימיות, ומפנימותו שולח נשמה שבנשמה לחב"ד שבפנימיות.

 

רכב) והרי נתבאר, כי כל הז"א אינו רק ט"ס, אע"פ שנחלק לג' בחי'. ואלו הם ט"ס גמורות. וא"צ יותר. ואמנם כל ספירה מאלו, נתחלקו לכמה פרטים, כי כל ספירה דחיצוניות נחלק לאלף רבוא, וכל ספירה מהתיכונות, לו' אלפים רבבות וכל ספירה מהפנימית נחלק לעשר אלפים רבבות פרסאות, כנזכר תיקון נ"ג.

 

*        רכג) הקדמה אחת נכונה ואמיתית שיש לנו בענין הי"ס, כי יש בהם ב' בחי': א' בחי' העולמות עצמן, ובחי' זו נקרא חיצוניות הספירות. הב' הוא בחי' נשמות עצמן, ובחי' זו נקרא פנימיות הספירות.

אור פנימי

זווג של ראש, ונחשב אז גם הג"ר לבחינת חסדים ואור הרוח, כנ"ל באורך.

והנה עתה אחר ביאת פרצוף הגדלות יש לו ג' פרצופים מתלבשים זה בתוך זה, וכל אחד מתחיל מחזה ולמטה של העליון ממנו: כי פרצוף העיבור מתחיל מחזה ולמטה דפרצוף היניקה. ופרצוף היניקה מתחיל מחזה ולמטה של הפרצוף דגדלות. וטעם הדבר הוא כמ"ש אצל הפרצופים הכוללים. כי אין שום חילוק בין הפרטות לכללות.

רכג) ב' בחינות, א' הוא בחינת העולמות עצמן ובחינה זו נקרא חיצוניות הספירות. הב' הוא בחינת נשמות עצמן ובחינה זו נקרא פנימיות הספירות. כבר נתבאר היטב, ענין השתלשלות הפרצופים והעולמות זה מזה בדרך סבה ומסובב, מכח הזדככות המסך הנוהג בכל קומה. כמ"ש בחלקים

הקודמים. ותדע שענין זה מכונה בחינת העולמות, דהיינו בחינת השתלשלות המדרגות ע"ד סבה ומסובב הנהוג בהעולמות. וכנגד זה יש בחינת מדרגות ופרצופין היוצאין ע"י העלאת מ"ן שמעלים התחתונים מניצוצין וכלים דבי"ע, לזו"ן דאצילות וכן זו"ן לעליון מהם, והעליון לעלי עליון וכו' ער שיורד אור חדש מא"ס ב"ה לא"ק בבחינת מיין דוכרין על אלו המ"ן שבכל פרצוף ופרצוף כנ"ל. ומאלו מ"ן ומ"ד נאצלים קומות ופרצופין חרשים בכל פרצוף ופרצוף מעילא לתתא עד זו"ן דאצילות, ועד נשמות בני אדם. וענין הזה מכונה בשם בחינת נשמות. כלומר, שאינם נאצלים על דרך השתלשלות העולמות על פי הזדככות המסך כנ"ל, אלא בסדר הפוך ממטה למעלה, ע"י מעשה התחתונים מכח העלאת מ"ן שלהם.

* ע"ח ח"ב שער מ': שער פנימיות וחצוניות דרוש א'.

חלק י"ב             תלמוד עשר ספירות           לידה ויניקה אלף ריג

וצריך שתדע כי ג' פרושין יש בביאור הקדמה זו.

אור פנימי

וההפרש ביניהם רב הוא, כי כל הבא מבחינת העולמות מעילא לתתא, שאין שם סיוע של התחתונים במשהו, הנה זה קבוע וקיים בלא נדנוד כל שהוא. אמנם הבא מבחינת הנשמות, שהוא מתתא לעילא, כלומר ע"י סיוע המע"ט של התחתונים, דהיינו ע"י המ"ן שהם מעלין, אין עוד בזה שום קביעות כלל, אלא תלוי בהמשכת המע"ט דתחתונים, וכל עוד שממשיכים במעשיהם הטובים מאירים להם המוחין האלו, ואם ח"ו פוגמים במעשיהם תיכף מסתלקין המוחין האלה בשרשם, וחוזרים כל הפרצופין העליונים לקביעותם, דהיינו כמו שהיו מבחינת העולמות עצמם, לפני העלאת מ"ן דתחתונים. והטעם הוא פשוט, כיון שכל השבח בא ע"י מע"ט שלהם, ממילא, הם יכולים לקלקל זה בחזרה, ע"י מעשיהם הרעים שעושים. והבן.

ולפיכך צריכים לידע ולהבין בדיוק נמרץ את התחום של ב' מציאות האלו, דהיינו סיום שיעור הקומות הבא ממציאות העולמות עצמן, שמשם ולמעלה מתחיל מציאות שיעור קומות של הנשמות התלוי במעשיהם של התחתונים כנ"ל. וכבר נתבאר ענין זה לעיל בחלק ח' (דף תרכ"ד ד"ה ובזה. ודף תרנ"ח ד"ה וצריכים. ודף תרפ"ג ד"ה ותשכיל) עש"ה בג' המקומות הנ"ל. ונזכיר כאן הדברים בקיצור, כי אנו מוצאים ג' חלוקות במצבים של פרצופי הנקודים. א' הוא הקטנות שלהם, דהיינו כמו שיצאו מאור העינים דס"ג דא"ק, בדרך הזדככות המסך, שאז מכח הזווג שעלה במקום נקבי העינים נחלקו כל המדרגות לב' חצאים: לגו"ע, ואח"פ. כי אח"פ דכל מדרגה ירדו אל המדרגה שלמטה. שמשם יצאו או"א אב"א, דהיינו ברוח נפש לבד, שהרוח מלובש בגלגלתא, והנפש בעינים, ואח"פ שלהם ירדו למקום ז"ת. וז"ת דנקודים, יצאו באור
הנפש לבד, דהיינו כמה שיכלו לקבל מאו"א אב"א כמ"ש שם. ומחלוקה זו נתקן פרצוף עתיק דאצילות בלבד. וחלוקה הב' היא בחינת ההארה שקבלו או"א מאור חדש דבקע לפרסא, דרך הטבור דא"ק, שאור הזה הוריד ה"ת מעינים דאו"א והעלה אח"פ שלהם מז"ת, שאז שבו או"א לבחינת ראש, בע"ס שלמות גו"ע ואח"פ. אמנם עדיין היו במצב פב"א, כי אמא אע"פ שיש לה כל השלמות, אינה מחזירה פניה לאבא לקבל חכמה זולת ע"י מ"ן, בסוד כי חפץ חסד הוא. ומחלוקה זו נתקנו כל פרצופי אצילות מא"א עד זו"ן בבחינת העולמות, כלומר במוחין קבועים, כמ"ש שם.

והטעם הוא, כי בחלוקה הב' הזו, אע"פ שבאה ע"י הארת הזווג דע"ב ס"ג, מכח עלית מ"ן דנה"י דא"ק, כמ"ש שם מ"מ נחשבת לבחי' מציאות העולמות עצמם, כי לא היה כאן שום הוספה על עביות המסך דאו"א שיגרום לגדלותם אלא בעת קטנות היו בבחינת ו"ק מכח הה"ת שעלתה בעינים, ונעשים מקום הזווג בעינים, שהוא בחי"א, ועתה בגדלות, כשירד מקום הזווג, מן אותו המסך שהיה בעינים, אל מקום הפה, חזרו ונתעלו אח"פ הנופלים שלהם, והראה המסך את כחו מה שהיה בו מטרם עלית ה"ת לעינים. אבל אין כאן שום חידוש בעביות המסך. וע"כ נחשב עוד לבחינת העולמות עצמם, אע"פ שנגרם ע"י העלאת מ"ן.

וחלוקה הג' היא הארת יסוד דא"ק את המ"ן דו' ונקודה לפה דאו"א, שעל המ"ן האלו יצאו הח' קומות דגדלות, מהסתכלות עיינין דאו"א עד לקומת המלכות דישסו"ת, שהממעלה למטה, נתפשט בז"ת דנקודים, ונתפשטה מלוכתם עד סיום רגלי א"ק דנקודה דעוה"ז. והנה מחלוקה זו באים כל בחינת ג"ר של זו"ן, ואפילו ג"ר

אלף ריד        חלק י"ב             עץ חיים        לידה ויניקה

רכד) פירוש א' הוא זה, כי כל בחי' י"ס דקטנות נחלקות לג', והם: עיבור, יניקה, ומוחין. שהם ג"ת דאלקים, וג' אמצעים, וג"ר. וכל זה נקראו חיצוניות. ואח"כ כל בחי' הגדלות יש בהם עיבור ויניקה ומוחין, שהם: ג"ת דהויות, וג' אמצעית, וג"ר. וכל זה נקרא פנימיות.

 

רכה) פירוש ב' הוא, כי הי"ס דקטנות דאלקים כולו. נחלק לב' בחי', שהם עיבור ויניקה. והוא, כי ג' תחתונות דאלהים, הם עיבור. וו"ק עליונים יחד נקרא יניקה. ואח"כ כל הי"ס דגדלות דהויות, נקרא עיבור ב'. וכל ג' בחי' אלו נקראים חיצוניות. ואחר כל ג' בחי' אלו הנ"ל, שהוא בחי' אב"א, שהם נקרא חיצוניות, יש ג' בחי' דוגמתן, שהוא בחי' פב"פ ונקראים פנימיות. ואמנם כל אלו ב' בחי', שהם חיצוניות הנקרא אב"א, והפנימיות הנקרא פב"פ, כולם הם מנה"י דתבונה ויש"ס.

אור פנימי

דאור דרוח, וע"כ אין בחינת ג"ר קבועה בזו"ן, כי המ"ן האלו דו' ונקודה, צריכים למעשיהם של צדיקים שיעלו אותם, וע"כ יוכלו ג"כ מעשיהם של רשעים לפגום בהם, כנ"ל ואז המה מסתלקים. וע"פ הדברים האלו יתבארו לנו המשך דברי הרב בענין שלפנינו.

רכד) עיבור יניקה ומוחין שהם ג"ת דאלקים, וג' אמצעים וג' ראשונות וכל זה נקרא חיצוניות, ואח"כ כל בחינת הגדלות יש בהם עי"מ שהם ג"ת דהויות וכו' וכל זה נקרא פנימיות: פי' כי עי"מ דחיצוניות, נמשכים מחיצוניות העולמות, דהיינו: מחלוקה הא' דנקודים נמשכים ג"ת דאלקים, שהם עיבור א', וכן הנפש רוח דיניקה הנמשך בב' שנים דיניקה. ומחלוקה ב' דנקודים נמשכים, המוחין דיניקה, שהם ל' ם' דצלם דיניקה, עם ו"ק דגדלות דאמא, הבאים בעיבור ב' לאחר ב' שנות היניקה, בהמשך ז' שנים עד ט' ויום א'. ועי"מ האלו נבחנים לחיצוניות, להיותם נמשכים מחלוקה א' וב' של הנקודים, שהם בחינת העולמות עצמם, כנ"ל בדיבור הסמוך.

ואח"כ יש עיבור הב' לצורך ג"ר ממש, הבא לאחר ט' שנים ויום א', שאז הז"א
מעלה מ"ן מאחורים דו' ונקודה דאו"א שנפלו למקומו בעת שביה"כ, שמ"ן אלו מחזירים לאו"א פב"פ, שעל המ"ן האלו יוצאים ע"ס דגדלות, שג"ת מהם הם ג"כ שמות הויות, ונקרא עיבור דגדלות, וג' אמצעים שלהם, נקרא יניקה דגדלות. וג"ר שלהם נקראים מוחין דגדלות. וכל אלו נקראים פנימיות, ואפילו ג"ת מהם. משום שהם נמשכים רק ע"י מ"ן מתתא לעילא בהתעוררות התחתונים, כנ"ל בדיבור הסמוך, עש"ה.

רכה) פירוש ב', כי הי"ס דקטנות דאלקים כולם, נחלק לב' בחינות שהם עיבור ויניקה וכו' ואח"כ כל הי"ס דגדלות נקרא עיבור ב' וכו' ואחר כל ג' בחי' אלו שהוא בחי אב"א וכו' בחי' פב"פ ונקרא פנימיות וזהו מישסו"ת וכנגדן באו"א: ויש כאן ג' שינוים כלפי פירוש הא'. הא' שאינו מחלק המוחין דקטנות לעי"מ דחיצוניות אלא שמחלק אותם לב' בחינות בלבד, שהם עיבור ויניקה. ב' שלי"ס דגדלות דהויות, קורא בשם חיצוניות, ובפירוש הא' קורא אותם פנימיות. ג' שמוסיף כאן סדר שלם דעי"מ של פרצוף רביעי, שרק אותו בלבד קורא

חלק י"ב             תלמוד עשר ספירות           לידה ויניקה אלף רטו

ויש כנגדן ב' בחי' אחרות. והוא אחור ופנים מאו"א עלאין. והם נקרא חיצוניות ופנימיות.

 

רכו) פירוש הג', כי י"ס דקטנות דאלקים כולו, נחלק לב' בחי', שהם עיבור ויניקה, והוא, כי ג"ת הם עיבור, וו' עליונות יחד נקרא יניקה. ואחר כך כל י"ס דגדלות דהויות, נקרא עיבור ב' והרי ג' בחינות הנ"ל שהם עיבור ויניקה דקטנות ועיבור דגדלות, כל זה נקרא חיצוניות, יען כי הם מנה"י דתבונה ויש"ס. ואח"כ ג' בחי' הנזכר עצמן: ב' דקטנות, ואחד דגדלות יען כי הם מנה"י דאו"א עלאין, הם נקראים פנימיות.

אור פנימי

בשם פנימיות. ד' שמזכיר כאן אותם ד' הפרצופים גם באו"א עלאין.

ובאמת אין כאן חילוק ניכר רק בפרצוף דנשמה, אשר בפירוש הא' קורא אותו בשם פנימיות, ובפירוש הב' קורא אותו בשם חיצוניות, ורק לפרצוף הד', הנקרא פרצוף חיה, הוא קורא בשם פנימיות. וטעם השינוי הזה הוא, כי כאן הכוונה היא לענין לידת נשמות, וכל זמן שאין בחינת חיה בפרצוף אינו ראוי ללידת נשמות ונקרא בשם אחורים, כמ"ש בע"ח שער ו' פ"ב במ"ב ד"ה ודע. אמנם שאר השינוים אין בהם שום סתירה, אלא שינוי לשון והוספה בעלמא.

וכבר ידעת, שתחילת אצילות דז"א הוא מישסו"ת ובחי' נפש רוח דישסו"ת שהוא מקבל בעיבור א', ובב' שנות היניקה, המה נתקנו בו בקביעות. אמנם בחינת ג"ר דרוח שמקבל מישסו"ת בעיבור ב', אחר ב' שנים דיניקה, ופרצוף הג' דנשמה ופרצוף הד' דחיה ופרצוף הה' דיחידה, כבר אינם בקביעות, אלא לפי מעשי התחתונים כנ"ל. ומכ"ש כל ה' הפרצופים שמקבל מאו"א עלאין אפילו עיבור הא' שבהם, אינם בקביעות. ולפי"ז תראה דלא נחית כאן לזה החילוק שכתב בתחלת הענין, לחלק את השלמות דפנימיות וחיצוניות לפי ההבחן מהנמשך מבחי' העולמות לבחינת הנשמות. אלא ענין פנימיות וחיצוניות שבכאן, הוא
רק לפי ההבחן בין מוחין שאינם ראוים להולדה, שמכנה אותם בשם חיצוניות, ומוחין הראוים להולדה נקראים בשם פנימיות. כמ"ש לעיל.

רכו) פירוש הג', כי י"ס דקטנות דאלקים כולו נחלק לב' בחינות שהם עיבור ויניקה וכו' י"ס דגדלות דהויות וכו' חיצוניות יען הם מנה"י תבונה ואח"כ ג' בחינות הנזכרות מנה"י דאו"א עלאין נקראים פנימיות: דלא כבפי' הב' שאומר שהפרצוף הד' דנשמה נקרא פנימי אע"פ שהוא מישסו"ת, אלא כל ה"פ של הישסו"ת הם בחי' חיצוניות, וכל ה"פ דאו"א עילאין ואפילו העיבור א' הם פנימים. ויש כאן ב' שינוים גמורים מפירוש הב': הא' הוא, שאפילו פרצוף חיה דישסו"ת נק' חיצוניות. הב' הוא, שהג' פרצופין נר"ן דאו"א עילאין נק' פנימים, ובפי' הב' אומר שהם נק' חיצונים.

והמעיין בע"ח בשער ו' פ"ב במ"ב ימצא שם אלו השינוים מפירוש הב' לפירוש הג' במאמר אחד. שמתחלה אומר "כאשר לא יש בפרצוף בחי' חיה פנימים וכו' אי אפשר להזדווג" ואחר כך באותו דיבור אומר "בגדלות בא להם הנשמה דגדלות והם מוחין מצד אמא, ועדיין חסר להם המוחין מצד אבא שהוא חכמה, הנקרא חיה, להכנס בהם, עם כל זה הם פב"פ ומזדווגים" שלכאורה הוא סותר עצמו מניה וביה. אמנם

אלף רטז        חלק י"ב             עץ חיים        לידה ויניקה

רכז) ואמנם ג' פירושים אלו הם יותר אמיתיים. ואין זולתן כלל. אמנם הפירוש היותר אמיתי ונכון אצלי בלי ספק, הוא הפירוש הראשון מכולם כי ב' פירושים האחרים, יש קושיות רבות, ונאמר עתה מקצתן.

 

רכח) והוא כי לפירוש הב' קשה, שהרי בפירוש הק"ש אמרינן בפירוש, כי אלו המוחין הבאים ע"י ק"ש, שאינם רק מוחין דו"ק, והם נקראו פנימיות גמור. והרי כל זה אינו רק בחי' אב"א, כי בחי' פב"פ נעשה בברכת אבות עצמה, כנזכר שם ובמקומות אחרים.

 

רכט) גם לפירוש הג' קשה מכל המקומות, כי בחול כל המוחין אינן אלא בנה"י דיש"ס דתבונה, ואפילו ביו"ט הוא בתבונה בחג"ת שלה, אך באו"א אינם רק בשבת, ובליל פסח כנזכר שם במקומו. ומשם מובן בפירוש, שכל אלו המוחין דפנימיות הם מיש"ס ותבונה

אור פנימי

ביאר זה במקום אחר, שיש חילוק בין זו"ן הגדולים לזו"ן הקטנים, אשר זו"ן הגדולים צריכים לקבל בחינת חיה שבהם רק מאו"א עלאין, ומכל פרצופים דישסו"ת, אינם משיגים רק נשמה, שהם אינם ראוים להולדה. אבל זו"ן הקטנים מקבלים בחינת חיה שלהם מישסו"ת, משום שהם פרצוף ד' בערכם, וע"כ הם חוזרים פב"פ גם במוחין דישסו"ת. ותדע, כי בכל הזווגים דיו"ט וחול, הם רק מישסו"ת, ומ"מ מספיקין לזווג פב"פ ליעקב ורחל, ולא לזו"ן הגדולים ז"א ורחל, להיותם צריכים לבחינת חיה דאו"א עלאין, שאינם משיגים אותם רק בפסח ושבת, כמ"ש לפנינו.

רכח) לפירוש הב' קשה וכו', המוחין הבאים ע"י ק"ש שאינם רק מוחין דו"ק והם נקראים פנימיות גמור: כי בשלמא לפירוש הא' והג', שחושבים לפנימיות גם העיבור ויניקה דגדלות, מובן היטב שהמוחין דק"ש נחשבים לפנימיות, מפני שהם ו"ק דגדלות, דהיינו עיבור ויניקה דמוחין דגדלות כנודע. אמנם לפירוש הב', אשר אפילו הו"ק דאו"א עלאין הוא חושב
לחיצוניות ומכ"ש הו"ק דישסו"ת, קשה, איך אנו חושבים המוחין דק"ש לפנימיות, בעת שאינם אלא ו"ק דגדלות.

אכן כבר נתבאר לעיל, שהפירוש הב' אינו מדבר מאלו החיצוניות ופנימיות הנמשכים ממציאות העולמות והנשמות, כמו הפירוש הא' הנ"ל, אלא הוא מדבר רק ממוחין דהולדה, שרק אותם הוא חושב פנימים להיותם בחי' פב"פ. אבל המוחין דנר"ן, הן דישסו"ת והן דאו"א עלאין, אינם ראוים להולדה, שהם אינם בחינת פב"פ, וע"כ קורא אותם בשם חיצוניות. ולפי"ז לא קשה כלום מק"ש, ששם מדבר מערך העולמות ונשמות, שלפי"ז ודאי גם העיבור דגדלות נקרא פנימיות, להיותו בחי' נשמות ולא עולמות. כנ"ל.

רכט) לפירוש הג' קשה מכ"מ, כי בחול כל המוחין אינם אלא מישסו"ת וכו': כבר דברנו מזה לעיל בסמוך, אשר פירוש הג' מדבר מזו"ן הגדולים ביחוד, שאינם חוזרים פב"פ כי אם במוחין דאו"א עלאין, דהיינו באמת רק בשבת ופסח. אבל זו"ן הקטנים יעקב ורחל, שבחינת חיה ופב"פ שלהם

חלק י"ב             תלמוד עשר ספירות           לידה ויניקה אלף ריז

עצמם, כנזכר במ"א. העולה מכל זה שהפירוש ראשון הוא אמיתי, לכן נרחיב בביאורו היטב ע"ד קצרה בע"ה.

 

רל) הנה אין לך פרצוף מכל הה' פרצופים שבכל ד' עולמות אבי"ע, שכ"א מהם יש לו ג' כלים לכל ספירה וספירה שלו, והם ג' כלים לג' בחי' נר"ן. כי עד הנשמה שהיא מבינה, שממנה בחי' אותיות, יש כלים. אך משם ולמעלה שהוא כנגד חיה ויחידה בכל ספירה וספירה, אין עוד כלים, כי שם הם הטעמים ונקודות ולא אותיות. ונודע, כי כל הכלים מהאותיות נעשו.

 

רלא) והנה בג' כלים אלו יש בתוכם נר"ן דחיצוניות כנזכר, גם יש בהם בחי' או"פ ואו"מ בסוד הצלם כנודע. גם יש בהם אורות כפולים, שהם צלם דאו"א וכל זה נקרא חיצוניות העולמות. וכנגדן יש גם כן שלשה כלים פנימים דנשמות, ובתוכם נר"ן דפנימיות הנשמות, ויש בהם או"פ ומקיף וכפולים בבחי' צלם דאו"א ע"ד הנ"ל ממש וכולם פנימים.

 

רלב) אמנם יש עיון במ"ש בק"ש, שהכלי הג' הוא נקרא פנימיות ז"א. וכן שם בענין ק"ש נראה, כי העיבור הג' דמוחין הוא נקרא פנימיות, והנה אנחנו פירשנו כי העיבור הב' הוא בחיצוניות זולת הפנימיות.

אור פנימי

מקבלים מישסו"ת, שהם כל בחי' הזווגים דיו"ט וחול, מהם אין הפירוש הג' מדבר כנ"ל.

רל) ג' כלים לג' בחינות נפש רוח נשמה: כבר נתבאר לעיל (דף א' ר"י אות רט"ו) שאלו ג' כלים ישנם בכל פרצוף, ואפילו בפרצוף העיבור, כי אחר ביאת הפרצופים דיניקה וגדלות נכללים זה מזה, ויוצאים ג' כלים חיצון תיכון פנימי בגדלות, וכן ביניקה וכן בעיבור, עש"ה. וזה שאומר כאן, שאלו הנר"ן דעיבור ויניקה נקראים חיצוניות. ורק הנר"ן דגדלות נקראים פנימיות, שזה עולה עם פירוש הא', החושב, עי"מ בחיצוניות ועי"מ בפנימיות.

וזה אמרו "עד הנשמה שהיא מבינה
וכו', יש כלים וכו' כנגד חיה ויחידה אין עוד כלים" כי מדבר כאן מפרצופים פרטים: פרצוף עיבור, ויניקה, וכו', שבהם אין כלים לחיה ויחידה, אלא שהם מתלבשים בפנימיות הנשמה, כנודע אמנם בפרצופים כוללים, אין לך פרצוף שלם שלא יהיה בו ה' פרצופים ואפילו פרצוף חיה ויחידה בכל אותו שלמות הכלים כמו בפרצופי נר"ן. דהיינו ג"כ בג' כלים: חיצון, תיכון פנימי, וחסר חיה יחידה הפרטית. כמ"ש במקומו.

רלב) עיבור גי דמוחין הוא נקרא פנימיות והנה אנחנו פירשנו כי העיבור הב' הוא בחיצוניות זולת הפנימיות: פירוש, כי יש ב' בחינות של עבור ב', א', הוא

אלף ריח        חלק י"ב             עץ חיים        לידה ויניקה

רלג) והענין הוא, כי תחלה נכנס העיבור ראשון דקטנות, והם נה"י כלולים בחג"ת, ואח"כ נכנסה היניקה דקטנות, והם התפשטות נה"י וחג"ת כל אחד לעצמה. ובחינת אלו לא יחסרו ממני לעולם. אמנם בהיותו בעיבור א', אשר נכנסו נה"י דתבונה בחב"ד דז"א, אז אין בו דעת כנזכר במקום אחר, כי אין כלי חיצון ליסוד דתבונה, ואחר כך ביניקה נכנסו חג"ת בחב"ד דז"א, וירדו נה"י בחג"ת דז"א אז יש לו ג' מוחין דיניקה, וזהו תמיד בז"א.

 

רלד) ואח"כ בעת הק"ש בשמע ישראל, יש עיבור ב' דקטנות בתבונה, ואז נכנסין מוחין גמורים דקטנות בחב"ד דז"א, ויורדין חג"ת בחג"ת, ונה"י בנה"י, ואז נשלם ז"א בחיצוניותיו לגמרי בג' בחי' דכלים, ובכל מוחין דקטנות, עיבור ויניקה ועיבור, ואורות פנימים ומקיפים דצלם דאו"א.

 

רלה) ואח"כ עולה בסוד מ"ן במלת אחד, ואז באים לו פנימיות ז"א, הן דעיבור א', בחי' ג' כליל בג', והן בחי' ו"ק דיניקה, והן המוחין דו"ק דגדלות המפורשים אצלינו בכוונת ק"ש ע"ש, אח"כ בברכת אבות באלקינו ואלקי אבותינו, אז בא עיבור ג' דגדלות ונשלמים מוחין דז"א דפנימיות, חב"ד בחב"ד דיליה, וחג"ת בחג"ת דיליה, ונה"י בנה"י דיליה.

אור פנימי

אחר ב' שנים של יניקה לצורך ו"ק דגדלות. ב', הוא אחר ט' ויום א'. (כנ"ל דף א' קנ"ט אות ק"ב) ולזה העיבור ב' שלאחר ט' שנים לצורך הג"ר דגדלות, הוא מכנה כאן עיבור ג' דמוחין. והוא מקשה כיון שרק עיבור ג' דמוחין נקרא פנימיות, אבל עיבור הב' שלאחר ב' שנים של יניקה הוא חיצוניות, כנ"ל. א"כ איך נקראו המוחין דק"ש בחינת פנימית בהיותם רק בחינת עיבור ב' דו"ק דמוחין, וא"כ הוא חיצוניות. והנה לפי המתבאר לעיל (אות קע"ה ד"ה אין) אשר המוחין דק"ש דיוצר, כבר שייך לעיבור דאחר ט' שנים, אלא שבעת ק"ש אינו מקבל רק ו"ק מהם. מיושב היטב קושיא הנ"ל. ועי' בדף א' קפ"ח אות קפ"ה. שאומר במפורש, שמהזווג הזה דק"ש דיוצר נכנסים
בז"א כל המוחין דגדלות פנימים ומקיפין דאו"א. עש"ה. אלא ודאי שעוד אינו מקבלם תכף, אלא שנכנסים בו כדרכם לאט לאט. כי עתה בעת ק"ש, אינו מקבל אלא בחינת עיבור ויניקה שלהם, ואח"כ בעמידה מקבל התשלום לאט לאט, כמ"ש בספר הכוונות.

רלד) בשמע ישראל יש עיבור ב' דקטנות דתבונה: היינו ההמשך דעיבור ב', דאחר ב' שנים דיניקה, שהתחיל בק"ש דקרבנות, ששם קבל המקיפים דאמא דקטנות, ופנימים דאבא דקטנות. ועתה במלת ישראל, נסתיים העיבור הב' הזה, ומקבל המקיפים דאבא דקטנות, שזה תשלום המוחין דעיבור ב' הא'. כנ"ל (דך א' ק"פ ד"ה וכל) עש"ה כל ההמשך.

חלק י"ב             תלמוד עשר ספירות           לידה ויניקה אלף ריט

רלו) והנה כיון שעיקר ק"ש הוא ליניקה דפנימיות, ע"כ נכלל בו עיבור הג' דמוחין דקטנות, ועיבור א' דג' כלילין בג' דפנימיות, ולא נזכרו רק היניקה דפנימיות, שהוא מוחין של ו"ק הנרמזין במלת אחד כנודע, אבל אין הכי נמי שג' זווגים הם כנ"ל, וכולן נקרא: או בחי' עיבור ג' דחיצוניות, יען כי הוא הקודם בכוונת ק"ש כנזכר, או נקרא בחי' גדלות עיבור דפנימיות.

 

רלז) אבל האמת הוא, כי ג' זווגים הם בק"ש שהם עיבור ג' דחיצוניות והם שמות דאלקים, והם מוחין ממש דאלקים דקטנות, והם גדלות דקטנות. ויש עיבור א' דקטנות דפנימיות, ויש יניקה דפנימיות.

 

*        רלח) והנה נתבאר החילוק שיש בין במוחין שבזמן העיבור אל המוחין שבזמן היניקה, והוא כי במוחין של העיבור לא היו בו רק ב' מוחין חו"ב, אמנם הדעת לא היה אז ניכר בו כלל. אמנם ביניקה יש בו תלת מוחין כי גם מוח הדעת התחיל להיות ניכר בו, בכללות לבד.

אור פנימי

רלו) עיבור הגי דמוחין דקטנות ועיבור א' דג' כלילין בג' דפנימיות ולא נזכרו רק היניקה הפנימיות: צריך לומר עיבור הב' דמוחין דקטנות כי העיבור ב' הא', הוא ממשיך לכל הג"ר דרוח דמוחין דאבא ומוחין דאמא. ואין בקטנות עיבור ג'. וכן אומר לעיל אשר בשמע ישראל יש עיבור ב' דקטנות תבונה. כנ"ל. בדיבור הסמוך.

ומפרש, כי הגם שלא נזכרו בכונת הק"ש דיוצר אלא המשכת הו"ק דגדלות, שהוא יניקה דפנימיות, מ"מ כלול בהכרח גם העיבור דפנימיות, שהוא ג' גו ג', וכן כלול בו בהכרח העיבור ב' דקטנות, שמהם נמשך המקיפים דאבא דקטנות. אלא שלא חש לפרשם להיותם מובנים מאליהם, כי אי אפשר שיקבל משהו ממדרגה עליונה מטרם שיכנסו בו בשלמות כל המדרגות שלמטה ממנו. אמנם באמת יש כאן ג' זווגים שהם: עיבור ב' הא', לצורך מקיפים דאבא. ועיבור ג' דפרצוף נה"י דגדלות וכן דפרצוף חג"ת
דגדלות. ולהלן נדפס ג"כ עיבור ג' דחיצוניות, וגם שם צריך לומר עיבור ב'.

רלח) ביניקה יש בו תלת מוחין כי (שם) מוח הדעת התחיל להיות ניכר בו בכללות לבד: בחינת העביות שיש בקומה שעליה נעשה הזווג עם אור העליון, נקרא בשם כללות הקומה, בו בזמן שעוד לא נעשה עליה הזווג. שפירושה שכבר יש בו אותה  ההכנה הראויה להמציא כל שיעור קומה של הפרצוף בעת שיהיה ראוי לזה. גם נודע, שבחינת עביות המסך דבחי"א, הוא קונה עם המוחין דיניקה, שהוא בחינת ה"ת בעינים, שהוא קומת ז"א ואור הרוח, כנודע. אשר אח"כ לעת גדלות כשה"ת זו יורדת מעינים, הוא משיג ג"ר, ואז נעשה הזווג על אותה בחינת ה"ת שהשיג ע"י יניקה, וקונה אור הנשמה.

והנך מוצא, שכל החילוק בין הקטנות דיניקה, ובין הגרלות דנשמה, הוא, כי ביניקה בעוד שה"ת היתה שלא במקום הזווג, כי

* מבוא שערים ש"ה ח"ב פ"ו.

אלף רכ          חלק י"ב             מבוא שערים            לידה ויניקה

רלט) והטעם. כי הנה הדעת דגדלות נחלק לב' שהם: חסדים, וגבורות. והחסדים הם הויות דמ"ה, והגבורות הויות דב"ן. אמנם בדעת דיניקה, כיון שכולו הוא שמות של אלהים, וכולם דינין, א"כ אפילו החסדים שבו הם בחי' גבורות דינין. ואין שם רק גבורות ולא חסדים.

 

רם) ונמצא, כי המוחין דגדלות נחלקים לד' מוחין. שהם חו"ב וחו"ג, אך המוחין דיניקה הם ג' לבד, והם חו"ב וגבורה. וזהו החילוק שיש ג"כ בין זמן היניקה אל זמן הגדלות, כי הדעת דבזמן היניקה אינו ניכר בו רק דרך כללות לבד כנזכר.

 

רמא) וטעם הדבר, למה ניתוסף עתה בחינת הדעת בזמן היניקה, מבזמן העיבור, כבר נתבאר לעיל, כי כבר יש אל מוח הדעת של ז"א כלי דיסוד תבונה להתלבש בו בבחינת כלי האמצעי שלה. משא"כ

אור פנימי

היתה בעינים ולא בפה, וע"כ היה חסר אח"פ, וע"כ אינו ראוי לזווג בעצמו, אלא שהוא מקבל אור הרוח על ידי יניקה מאמו, ולעת גדלות לא נעשה שום חדשות, אלא שע"י הארת הזווג דאו"א יורדת הה"ת מעינים דז"א אל הפה, שאז חוזרים אח"פ אל הז"א, ואז הה"ת שהיא בחינת המסך והעביות כבר ראויה לזווג עם אור העליון, וע"כ נעשה עליה הזווג בפה דראשו עצמו, ומשיג קומה שלימה של ע"ס ממטה למעלה שנקרא ראש, וממעלה למטה נקרא גוף כנודע. וע"ס דראש נקראות חו"ב חו"ג, שהם חכמה בינה ז"א ונוקבא. כנודע. שז"א נקרא בשם ה"ח, ונוקבא בשם ה"ג. כי הגבורות פירושן, בחינת עביות שעליה נעשה הזווג עם ז"א שבראש, שהם הה"ח, שע"י הזווג הזה המעלה או"ח עד חו"ב, הוא מוציא הארת חכמה, ומגלה אותה בתוך החסדים, שממעלה למטה שלו נעשה לחסדים מגולים בגוף. ואז נקראו הה"ח והה"ג בשם מוח הדעת.

אמנם עתה ביניקה, שעדיין הה"ג אינם ראוים לזווג, להיותם עומדים בעינים, כנ"ל, מ"מ המה נקראים בשם כללות הדעת.
כדוגמת הגרעין של האילן, שכל האילן כלול בו, אמנם ע"י פעולות ידועות, דהיינו ע"י זריעה וכו', יתגלה מן הגרעין הזה אילן נושא פירות, ועל שם זה אפשר לומר, שבכל גרעין נכלל בו אילן שלם. ועד"ז כיון שהשיג עצם העביות, אע"פ שעדיין עומדת שלא במקום זווג, מ"מ כיון שלעת גדלות, כשעביות זו יורדת למקום זווג, נתגלה על ידה ה"ח וה"ג, הנקרא מוח הדעת, כנ"ל. לכן גם עתה כשהיא בעינים, נקרא בשם כללות הדעת. והבן זה.

וזהו אמרו "ביניקה יש בו תלת מוחין כי גם מוח הדעת התחיל להיות ניכר בו בכללות לבד" כי בעיבור שהעביות עוד לא ניכר בו לגמרי, להיותה בחי' עביות דכתר, שפירושו רק שורש העביות בלבד, נמצא שעוד אין שום היכר למוח הדעת, אפילו מבחי' כללות משא"כ ביניקה שכבר השיג בחינת העביות, הגם שהיא שלא במקום זווג, מ"מ כל הכללות כבר נמצא שם. כי אינו חסר שם אלא הכלים דאח"פ. כדי שתוכל לרדת למקומה, ואז יתגלו מתוכה ה"ג וה"ח, הנקראים מוח הדעת.

וזה אמרו "המוחין דגדלות נחלקים לד'

חלק י"ב             תלמוד עשר ספירות           לידה ויניקה אלף רכא

בעיבור. ובזה הכלי האמצעי דיסוד תבונה, אין יכולת אל החיצונים להתאחז בו, ולכן לא חסרה התבונה בחינת כלי אמצעי אל היסוד שבה כמו בעיבור.

 

רמב) וכן בבחינת ז"א עצמו, אע"פ שעיקר אחיזת החיצונים הוא בדעת, אמנם להיותו עתה בן ו"ק גמורות, אין אל החיצונים אחיזה בו עתה כל כך כמו בזמן העיבור, ולכן יכול הדעת שבו להתגלות עתה בדרך כללות לבד.

 

רמג) וזה הוא הטעם שאנו רואים בחוש הטבע, כי בהיות העובר במעי אמו הוא כאבן דומם בלי דעת, ובצאתו מתחיל להיות בו קצת גילוי דעת למה שהוא צריך, והוא בוכה כשרוצה לינק כדי שירחמו עליו, וזועק ורומז רמיזות. וכל מה שהולך וגדל ע"י היניקה גם דעתו הולך וגדל ממדרגה למדרגה, אך לא דעת שלמה כמו בגדלות, יען הם עדיין

אור פנימי

מוחין שהם חו"ב חו"ג, אך המוחין דיניקה הם ג' לבד, והם חו"ב וגבורה, כי הדעת דבזמן היניקה אינו ניכר בו אלא דרך כללות לבד" דהיינו כנ"ל שעדיין הגבורות שלא במקומם, ואין עוד שם שום גילוי דה"ח וה"ג הנקרא דעת, אלא מתוך שבחינת הכללות כבר יש שם, ע"כ יש לחשבם עכ"פ לג' מוחין חו"ב וגבורה, להיות כללות הה"ג כבר נמצא שם.

וזה אמרו "כי כבר יש למוח הדעת של ז"א כלי דיסוד תבונה להתלבש בו בבחינת כלי האמצעי שלה" פירוש: כי נודע, שבעת יציאת המוחין דז"א באו"א, יוצאים בכל שלמות דנרנח"י, אלא בעת שהם משפיעים אותם לז"א הם מודדים לו בדרך המדרגה לאט לאט: מתחילה מבחינת נה"י חיצונים שלהם, שהם קומת נפש, ואח"כ מבחינת נה"י האמצעים שלהם, שהם קומת רוח, ואח"כ מבחינת נה"י הפנימים שלהם, שהם קומת ג"ר. באופן שאותם נה"י השלמים דאו"א, שהיו מלבישים נרנח"י דמוחין בעת יציאתם באו"א, נתחלקו לג"ש: חב"ד חג"ת נה"י, הנקראים פנימים,
אמצעים, וחיצונים, שג"ש העליונים נקראים פנימים, וג"ש אמצעים נקראים אמצעים, וב"ש התחתונים דנו"ה נקראים חיצונים. כי בשלישים התחתונים אין בחינת יסוד, אפילו מיסוד אבא, וע"כ אין בהם אלא ב' שלישים בלבד. כי חסר שם קו אמצעי כנודע.

הרי, שבבחינת המוחין דעיבור אשר הם מתלבשים בנה"י החיצונים דאו"א, שפירושו, ב"ש התחתונים דנו"ה, אין שם בחינת קו אמצעי כל עיקר. וזה מורה שאין שם עוד מבחינת עביות הראויה לזווג ולא כלום, אלא בחינת שורש העביות כנ"ל. ואין קו אמצעי אלא מהארת הזווג, כנודע. אמנם ביניקה, שהם מתלבשים בנה"י האמצעים דאו"א, אשר שם יש כבר ג' שלישים, כי יש שם בחינת קו אמצעי דיסוד אבא, ואפילו באמא נבחן שם קו אמצעי, בסוד דאמא בדכורא מסתיימת, כמ"ש במקומו. וע"כ יש שם בחינת כללות הדעת דז"א בקו האמצעי. וזה מורה שמשם מקבל הוא בחינת עביות דבחי"א, שהיא בחי' ה"ת בעינים, שהיא עביות הראויה לזווג, בעת שתרד משם לבחינת פה, דהיינו

אלף רכב        הלק י"ב             מבוא שערים            לידה ויניקה

שמות של אלקים, ועדיין אין בהם הויות כמ"ש, וטעם הדבר, כי עיקר מוח הדעת הוא לצורך זווג להוליד, כי בו תלוי ההולדה, ובהיותו בן שלש עשרה שנים, אז ראוי להוליד, ונשלם בו מוח הדעת. כמו שכתבתי לעיל.

 

*        רמד) וצריך שתדע, כי מלבד ההפרש שיש בין העיבור אל היניקה והגדלות בענין הדעת כנ"ל כן יש חילוק ביניהם בענין התרין מוחין אחרים, כי אע"פ שישנם בו, אינם שלימים, יען כי חסר מהם אור הדעת המגדיל אותם. ולכן מוח החכמה לא ניכרו בו עדיין התפשטות ל"ב נתיבות חכמה, ובמוח הבינה, לא ניכרו בו התפשטות נ' שערי בינה, וגם הדעת לא נחלק לאכסדראין ואדרין הנזכר באדרת נשא דף קל"ז. אמנם כל בחינות אלו היו אז עדיין בכח ולא בפועל ובפרטות.

 

רמה) ולכן היה בהם ג"כ שינוי אחר במוחין דחו"ב אלו דעיבור, ממוחין דחו"ב דיניקה. כי אע"פ שכולם הם שמות אלקים כנ"ל, עכ"ז אלו האלקים לא נתגלו כולם לגמרי, זולתי שלשה אותיות מהם, והם אל"ם מאלקים אך ב' אותיות י"ה מאלקים לא נתגלו בו עדיין.

 

רמו) ואמנם ענין י"ה מאלקים מה ענינם יתבאר להלן בענין היניקה, כי אז נתגלו. והנה זה הטעם, שהעובר אינו מדבר כלל, כי הוא בסוד אל"ם מאלקים, ולכן הוא אלם בלי דיבור. וז"ס או מי ישום אלם.
אור פנימי

לעת גדלות, כנ"ל. וז"ש שכבר יש אל מוח הדעת של ז"א כלי דיסוד תבונה להתלבש בו בבחינת כלי אמצעי שלה דהיינו בחי"א, כמבואר.

רמד) מוח החכמה לא ניכרו בו עדיין התפשטות ל"ב נתיבות החכמה. ובמוח הבינה לא ניכרו בו התפשטות נ' שערי בינה. וגם הדעת לא נחלק לאכסדראין ואדרין. אמנם כל בחינות אלו, היו אז עדיין בכח, ולא בפועל: כי מתוך שאומר לעיל, שבחינת הכללות דמוח הדעת, מתהילה רק ממוחין דיניקה, אבל בעיבור עוד אין שם אפילו כללות של הגבורות דדעת. משמיענו כאן שלא נטעה
בזה לפרש, שאין שם מבחינת העביות ולא כלום, אלא שהכונה היא על התגלות העביות בלבד, כי רק התגלות העביות בשלמות, נקראת כללות, כל עוד שאינו ראוי לקבל זווג גמור כנ"ל. אמנם ודאי שבחינת העביות דשורש, הוא מקבל בעת העיבור, שהוא נבחן לעביות בכח ולא בפועל, שפירושו הוא, שכל בחי' העביות וכל הזווגים העתידים לצאת אח"כ, כבר כלולים אז בעת העיבור א' מבחינת הכח. ועל שם זה הוא מכונה בחינת עביות דכתר.

ובאופן, שכל ההבחן בין עיבור אל

* מבוא שערים ש"ה ח"א פרק ס"ו.

חלק י"ב             תלמוד עשר ספירות           לידה ויניקה אלף רכג

כי עתה אלו המוחין המתלבשים בחיצוניות אמא הנקרא מ"י, כנודע. וחסר משם בחינת היסוד והדעת וזה גרם, שהעובר יהיה עדיין בסוד אלם מאלקים, ולא נתגלה כל השם. ונמצא, כי האדם שהוא הז"א, עשאתו מ"י אלם.

 

רמז) והענין כי הז"א נקרא אדם על שם מ"ה דמילוי אלפין שיש בו כנודע. ואם תחבר עמו חשבון אותיות הפשוטות שהם כ"ו, יהיה הכל בגימטריא אל"ם. הרי, איך מ"י עשה אלם לאדם, להורות זה. והענין כי לא נתגלה בו רק אלם מאלקים. גם אם תמלא ב' אותיות מ"ה: מ"ם ה"א, יהיו בגימטריא אלקים כנזכר בתיקון ל"א ול"ח דע"ח, כי משם הם שלשה אותיות אל"ם הנזכר.

 

רמח) ודע כי אין זה אלא בתחלת האצילות, אמנם אחר שכבר ראשונה נכנסו בו המוחין דעיבור ויניקה וגדלות אע"פ שאח"כ מחמת פגם התחתונים חוזר ז"א לבחינת עיבור א' כמו בעת גלות מצרים ובעת חורבן ב"ה בעו"ה, אין בחינת היניקה מסתלקת ממנו, אמנם כל שם אלקים נשאר שם, רק שאותיות י"ה דאלקים אינם מגלין הארתם. ויושבים סתומים שם, ואינם מתגלים רק אותיות אל"ם.

 

רמט) וז"ס נאלמתי דומיה החשיתי מטוב. כי אז נשארתי אל"ם

אור פנימי

יניקה הוא. כי ביניקה מתגלה בו בחינת הכללות של התפשטות ל"ב נתיבות החכמה בתוך הנ' שערי בינה. והכללות של התפשטות מוח הדעת לבחי' אדרין ואכסדרין דכל הגוף דז"א. וגילוי הכללות הזה הוא בפועל ממש. כי הגם שיעוד לא נעשה הזווג המוריד הה"ח והה"ג דמוח הדעת לכל אדרין דגופא דז"א ממעלה למטה, הנה זה משום שהעביות נמצא שלא במקומו כנ"ל. אמנם העביות כבר קבל כל התיקונים הצריכים להכנת הגדלות הזה. ואינו חסר אלא לעלית אח"פ, שהעביות תרד מעינים לפה. לכן נבחן שהכללות של הגדלות כבר נתגלה בפועל ממש. משא"כ בעיבור, לא נגלה שם אלא בחינת ה"כח" של אותה הכללות המתגלה ביניקה.

ולהבין בחינת הכח: של התפשטות ל"ב נתיבות החכמה, והתפשטות של נ' שערי בינה, ושל מוח הדעת. צריך שתזכור המתבאר לעיל בסוד העיבור, בענין הבירור והתיקון של ז"א הנעשה ע"י או"א בזמן העיבור. כי הבירור של הרפ"ח ניצוצין דמ"ן של ז"א העולים לעיבור, נעשה על ידי ל"ב נתיבות החכמה דאבא, שבהיות ש"ך ניצוצין דז"א כלולים בטפת הזווג דאבא, פועל עליהם ל"ב נתיבות החכמה, ומורידים ל"ב ניצוצין דעביות המלכות דמדת הדין הכלולים בש"ך ניצוצי הז"א מעת הנקודים, שהם אינם ראוים לקבל שום תיקון בעולם אצילות המתוקן בפרסא של צמצום ב', ונקראים ל"ב האבן, ואחר ירידתם דל"ב ניצוצין אלו, נשאר ז"א רק בבחינת הלובן

אלף רכד        חלק י"ב             מבוא שערים            לידה ויניקה

ונאלמתי. אך ב' אותיות י"ה נשארו דוממים. וזהו דומיה, דום י"ה. אך לא נסתלקו לגמרי. וכמ"ש בכונת ק"ש ע"ש, איך בחינת היניקה הנשארת, ואיך אנו מתקנים אז י"ה של אלקים במלת ישראל, שבפסוק שמע ישראל. וכן בכונת הקדיש.

 

*        רנ) ונבאר עתה תלת מוחין אלו מה ענינם. הנה ע"י יניקת החלב בשני שנים אלו, נתמלאו המוחין אשר בו. כנודע, כי החלב נמשך ממה שחוזרת אמא עילאה לברר בתוכה, אותה הבחינה שלא יוכלו להתברר במעיה בסוד העיבור. ועכשיו מתבררין ונעשים חלב כנ"ל, ויונק ממנו הז"א ומתגדל, ואז מתמלאין המוחין שבו.

 

רנא) כי הנה בזמן העיבור, היו אותם המוחין בבחינת שמות אל"ם מן אלקים, כנ"ל, והיו חסרים עיקריות המוחין שהם אותיות י"ה, להיותם אלקים שלמים, ולכן היה אז התינוק אל"ם, בסוד או מי ישום אלם. והנה עתה נתמלאו המוחין מהאותיות י"ה, ונעשו אלקים שלמים.

אור פנימי

שבו, שהם בחינת התלבשות הנשאר מעביות של ל"ב ניצוצין אלו. ואז נותן אותם יסוד דאבא אל יסוד דאמא, שבה ה"ג שכל אחת כלולה מעשר, הנקראות נ' שערי בינה, ואז אמא מאירה את הה"ג שלה אל רפ"ח הניצוצין הנשארים מז"א, ואלו ל"ב בחינות של התלבשות, הנשאר ברפ"ח ניצוצין, מקבלים עתה בחינת עביות דה"ג דאמא, ונעשים שוב ל"ב בחינות מלכיות, אלא שהם מתוקנים כמו הה"ג דאמא עצמה, כלומר שמשותפים במדת הרחמים, מבחינת ה"ת בעינים. ול"ב מלכיות החדשות הממותקות האלו נעשות לבחינת כללות המלכות דז"א, שה"ס ה"ג דמוח הדעת, אשר בהגדלות יזדווג שם אור עליון בסוד ה"ח והאו"ח יגלה הארת חכמה, ויוצאים ע"ס בהארת חכמה ממטה למעלה, הנקרא מוח הדעת שבראש. ואח"כ הוא מתפשט גם ממעלה למטה, וממלא כל אדרין ואכסדרין דגופא. ועי' לעיל דף תתקס"ג אות ט"ז וי"ז.
והנך רואה, אשר בחינת הכח של הארת ל"ב נתיבות ונ' שערי בינה, המכינים אל הזווג דהתפשטות הדעת, כל זה נעשה בעיבור הא', כנ"ל שהם הבירור והתיקון הנעשה ע"י או"א. אמנם כל זה נעשה בבחינת שורש לבד, כי אין שם עביות ממש, אלא בחינת עביות דכתר, וע"כ נבחן זה רק לכח ולא לפועל, ממש, ורק בעת היניקה שאז משיג העביות דבחי"א בפועל, נבחן אז, שהשיג את הכללות דל"ב נתיבות החכמה ונ' שערי בינה והכללות דהתפשטות הדעת, בפועל ממש. אמנם עדיין לא נתפשטו כך, כי עדיין אין בהם זווג. אלא מבחינת הכללות בלבד המה מגולים בפועל. וענין אל"מ מאלקים, וסוד י"ה יתבאר בדיבור הסמוך.

רנא) אל"מ מן אלקים כנ"ל, והיו חסרים עקריות המוחין שהם אותיות י"ה וכו' בסוד או מי ישום אלם: ענין אלם כבר ביאר הרב לעיל באות רמ"ז וז"ל "הז"א נקרא

* מבוא שערים ש"ה ח"ב אמצע פרק ו'.

חלק י"ב             תלמוד עשר ספירות           לידה ויניקה אלף רכה

רנב) ולכן אלקים יש בו אותיות: מל"א י"ה, להורות, כי אינו מלא רק ע"י אותיות י"ה. וזהו מל"א י"ה, הם אותיות אלקים. ומה שהיה תחלה אל"מ נעשה עתה מלא ע"י אותיות י"ה, שהם עקריות המוחין, כנזכר שם.

 

רנג) והטעם כי אותיות י"ה הם חו"ב, כנודע, כי הדעת היא תולדה שלהם המכריע ביניהם. וכיון שב' אותיות י"ה המורים על חו"ב נתגלו, די בזה. וגם הורה בזה על מ"ש בתחלה, כי עיקר מה שנתגלה מבחינת המוחין בזמן היניקה הם חו"ב לבד, כי הדעת לא נתגלה רק בדרך כללות לבד כנ"ל.

 

רנד) ונמצא, כי עתה ביניקה נתחדש לו פה ודיבור, משא"כ בעיבור, שנתקיים בו, או מי ישום אלם. אך ביניקה נתחדש בו, מ"י שם פה לאדם. והענין, כי האדם שהוא ז"א, יען הוא בחינת שם ההוי"ה במילוי אלפין העולה בגימטריא אדם, ואדם זה בימי עיבורו נעשה אלם
אור פנימי

אדם ע"ש מ"ה דמילוי אלפין שיש בו ואם תחבר עמו חשבון אותיות הפשוטות שהם כ"ו יהיה הכל בגימטריא אל"מ, הרי איך מ"י עשה אלם לאדם" פירוש: נודע שבחינת המלכות המתוקנת בעביות ומסך הראוי לזווג, מכונה בשם "פה", המעלה או"ח ממטה למעלה, ומלביש את הע"ס דאו"י, המכונה בשם ע"ס דראש, שהם חו"ב חו"ג כנ"ל. ונודע שז"ת של הנקודים עוד לא נכללו מבחינת המלכות המשותפת במדת הרחמים הנעשה שם בצמצום ב', וע"כ יצאו הז"ת בבחינת קו אחד זו למטה מזו, הנמשך מבחינת פה דצמצום א', כמו שאר פרצופי א"ק שיצאו בקו אחד. גם נודע, שכל עוד שבחינת הפה דצמצום א' מעורבת בספירות דז"א, לא יצוייר בו שום תיקון, כי אינו מוכשר להעלות אח"פ שלו מבחינת קו האחד דנקודים, כי עומדים מתחת הפרסא דסיום דצמצום ב', כנ"ל (דף א' ק"צ ד"ה עתה) ולפיכך הוא צריך לבירור ותיקון דאו"א, כנ"ל בדיבור הסמוך, שיעבירו ממנו בחינת הפה הזה דצמצום א',
ויתנו לו פה חדש המתוקן במדת הרחמים מצמצום ב', ואז הוא ראוי לתיקון גמור בכל המוחין דאצילות.

ולפיכך, תיקון הראשון דז"א הוא לעשותו בחינת אל"ם מאלקים, כלומר, להעביר ממנו בחינת הפה דצמצום א', שזה נעשה ע"י בירור דל"ב נתיבות החכמה, המורידים בחינת ל"ב המלכיות המעורבות בו מבחינת הפה דצמצום א' וע"י הארת הה"ג דאמא, שהיא בחינת הפה דצמצום ב'. כנ"ל (דף תתקע"ה תשובה ט"ז וי"ז עש"ה) הוא קונה ל"ב מלכיות חדשות מתוקנות במדת הרחמים. ואז נעשה אל"ם מאלקים. כי מבחינת הבירור דאבא בלבד הוא נעשה אל"ם, שפירושו: שהפה שה"ס העביות והמלכות, אינו ראוי עוד לבחינת דיבור, שפירושו זווג, בסוד ראוה מדברת כנודע. אמנם אם היה נשאר כך, היה בזה קלקול לגמרי, שלא היה ראוי עוד לקבל שום זווג בהחלט, ח"ו. וע"כ בחינת בירור דאבא בלבד, נבחן, לאל"ם ולא מן השם

אלף רכו         חלק י"ב             מבוא שערים            לידה ויניקה

מבחינת שם ההוי"ה שלו, אשר במילואו הוא מ"ה, ובפשוטה כ"ו. ובהתחברות שניהם הם בגימטריא אלם של אלקים, ועתה ע"י יניקה אז נתוספו בו שתי אותיות, ונעשה אלקים שהוא בגימטריא פה עם הכולל, וזה על ידי יניקה שמניקתו אמו, הנקרא מ"י כנודע, וזהו מי שם פה לאדם, וכמו שנראה בחוש הטבע, כי התינוק בשתי שנים של היניקה מתחיל לפתוח פיו מעט מעט, עד שבהמשך זמן זה ע"י היניקה, שמתמלאין מוחותיו, נשלם בו כח הדיבור. אחר תשלום שתי שנים אלו.

רנה) והנה נתבאר לעיל, כי שלש בחינות יש בזמן העיבור לבדו, אשר הם כנגד שלש זמנים שיש אל ז"א, שהם עיבור יניקה ומוחין. ונודע כי גם ביניקה לבדה יהיו בה שלש בחי' אלו, וכמ"ש פרטם. ועתה נבארם בכללות, ושם נבארם ע"פ סדר זמנים שיש לכל אחד ואחד.

 

רנו) והנה הבחינה הג' היא, שיהיו בז"א ט"ס, ונתבאר שם כי מן שליש תחתון דת"ת של א"א נעשית חכמה דז"א, ומיסוד דאריך נעשית בינה דז"א, והנה להיות כי דעת איננו עדיין בו כתיקונו, כנ"ל, לפי שעדיין איננו ראוי להוליד, ונמצא א"כ, כי גם מוח החכמה אינו שלם

אור פנימי

אלקים, כי השם הקדוש אלקים לא היה מתגלה בו לגמרי.

אלא משום זה הוצרך להארת ה"ג דנ' שערי בינה, הנקרא תיקון, כמ"ש שם בתשובה הנ"ל. כי היא מתקנת לו ל"ב מלכיות חדשות בסוד ש"ך ניצוצין הממותקים במדת הרחמים, שאז מקבל בחינת שורש העביות דה"ת בעינים. ובזה נתקן להיות בבחינת אל"ם מן השם הקדוש אלקים, כלומר, שבזה שהוא מקבל בחינת ה"ת בעינים מאמא, נעשה מוכשר לקבל גם בחינת אח"פ חדשים מאמא לעת גדלות הנ"ל (דף א' קצ"ה ד"ה וזה שאומר עש"ה). וע"כ אינו ח"ו אל"ם בזה, אלא אדרבא, שע"י ההתאלמות הזאת מתגלה בו השם אלקים, שה"ס המוחין דקטנות דה"ת בעינים המתגלה בעת היניקה, המכונה בשם כללות מוח הדעת כנ"ל. שבזה יש לו כל ההכנות שיתגלה בו הדיבור לעת הגדלות, שפירושו זווג של ראש. ועל זה הוא הרמז
אל"ם מאלקים, הראוי להתגלות הדיבור. כמבואר.

וזה אמרו (באות רמ"ו) "האדם שהוא ז"א עשאתו מ"י אלם. והענין כי הז"א נקרא אדם על שם הוי"ה דמ"ה דמילוי אלפין שיש בו, ואם תחבר עמו חשבון אותיות הפשוטות שהם כ"ו יהיה הכל בגי' אל"ם" פירוש: כי נודע, שמילוי יודין מורה על בחינת עביות ומסך שמטרם צמצום ב', (כנ"ל דף תס"ג תשובה א') ומילוי אלפין מורה, על בחינת העביות דצמצום ב' המתוקנת במדת הרחמים בסוד ה"ת בעינים. עש"ה כי אין להאריך כאן. ושורש תיקון זה דמילוי אלפין, הוא בשליש תחתון דת"ת דפרצוף ס"ג, שה"ס הא' שבתוך הואו, המתחיל למטה מטבור דס"ג, ששם מקום העיבור דז"א, ושם מקבל המילוי של אלפין. כמ"ש שם. וכבר ידעת, שזו ההכנה, המרומזת באל"ם מאלקים, הוא מקבל מבטן דאמא בימי הריון שהרי מצד אבא שה"ס

חלק י"ב             תלמוד עשר ספירות           לידה ויניקה אלף רכז

ומתוקן לגמרי כיון שהדעת המזווג בין מוח החכמה למוח בינה אין בו, לא נשלם תיקון מוח החכמה לגמרי. ואמנם מה שנתקן עתה ביניקה תיקון יותר שלם, הוא מוח הבינה לבדה, ומאליה נתקנת גם החכמה.

רנז) (ונולע"ד כי זה מ"ש לעיל בענין הדעת שלא ניכר אלא בכללות וכולו גבורות. והענין, כי הגבורות שבו, להיותם נמשכין מהבינה שנתקנה, נתגלה, משא"כ בחסדים יען נמשכים ממוח החכמה שלא נתקנה לגמרי. מהרח"ו ז"ל).

 

רנח) והענין כי הנה מוח הבינה נתקן ונתפשט בכח היסוד דאריך שנעשה נשמה בו, ומוח זה נתפשט בסוד ל"ב אלקים שיש בבינה, כנודע. והוא כי הל"ב נתיבות הם בחכמה, ובהיות אלו הל"ב בבינה,

אור פנימי

הוי"ה שכולו יודין אינו יכול לקבל זה. אמנם עדיין נבחן לאלם, מפני שבעיבור נוהג רק עביות דבחינת כתר, שאין זה עביות ממש, וע"כ עדיין בחינת הפה אינו מגולה בו אפילו בכללות, כנ"ל, וז"ש שמילוי דאלפין הזה שהוא מקבל מאמא, אין בו עוד גילוי בפועל, להיותו עוד בבחינת שורש העביות, והוא עוד בבחינת הוי"ה פשוטה, שהיא בחינת כתר, שאין עוד שם גילוי עביות, כי מילוי, פירושו עביות, כנודע. וזה שמרמז, שהגימטריא דמלוי אלפין שהוא מ"ה עם הגימטריא דהוי"ה פשוטה שהוא כ"ו, עולה אל"ם, דהיינו ע"א. כלומר, כיון שהזווג הוא בבחי' הוי"ה פשוטה, שהוא רק שורש לעביות ולא עביות בגלוי, ע"כ אין בחי' הפה, מגולה בו, והוא אל"ם.

וזהו שממשיך שם (אות רמ"ז) "אם תמלא ב' אותיות מ"ה, מ"ם ה"א, יהיו בגי' אלקים" כלומר, אח"כ בימי היניקה, שאז מתגלה בו המילוי בפועל, כנ"ל, הנה יתגלה בו שם אלקים, שהוא בחינת הפה בסוד כללות כנ"ל. וכל זה הוא מכח המילוי של מ"ה, שמקבל עתה בבחינת הוי"ה פשוטה בלי מילוי, כנ"ל. וע"כ מרמז, שאינו חסר
כאן אלא גילוי המילוי בלבד, וזהו הרמז, של מ"ם ה"א שהוא בגימטריא אלקים. והבן.

וזה אמרו כאן "בזמן העיבור היו אותם המוחין בבחי' אלם מן אלקים והיו חסרים עקריות המוחין שהם אותיות י"ה להיותם אלקים שלימים" כי אותו הבירור ותיקון דל"ב נתיבות החכמה, ונ' שערי בינה הנ"ל, הם עקריות המוחין. כנ"ל, שזולתם לא היה ז"א ראוי לשום מוח. והם בחינת י"ה שבשם אלקים, דהיינו חו"ב. אשר בעיבור לא היו מגולים רק בבחי' כח בלבד, וע"כ נבחן שם שהם חסרים ואין בו אלא אל"ם מאלקים, שעקריות המוחין חסרים לו. אלא ביניקה בעת שמתגלים בו עביות דבחי"א בפועל, שה"ס הקטנות דה"ג דאמא הנקראת בשמות אלקים, נבחן שנתגלה בו אותיות י"ה המשלימים אותו בשם אלקים, שהיא בחינת קטנות דאמא. כנודע, שו"ק דתבונה מגבורה ולמטה, הם שמות של אלקים. כנ"ל דף תתק"א אות נ"ז.

וז"ש (באות רנ"ד) ועתה ע"י יניקה, אז נתוספו בו שתי אותיות י"ה, ונעשה אלקים, שהוא בגי' פה עם הכולל, וזה ע"י היניקה שמניקתו אמו הנקרא מ"י

אלף רכח        חלק י"ב             מבוא שערים            לידה ויניקה

נעשים שם ל"ב אלקים. נמצא, כי אלו הם ל"ב נתיבות החכמה בהיותם בבינה כי אז נקרא ל"ב אלקים להיותם בבינה הנקראת אלקים כנודע. ועל שמה נקרא ל"ב אלקים דמעשה בראשית.

 

רנט) ונמצא כי בהתקן מוח הבינה, נתקן גם מוח החכמה בל"ב נתיבותיה בהיותם בבינה. והוראת תיקון ל"ב אלקים אלו של מוח החכמה, אחר היותם בבינה, הוא צמיחת ל"ב השינים בפיו של התינוק, בהמשך זמן היניקה כנראה בחוש הטבע, כי מתחילין לצמוח, ובתשלום שתי שנים של יניקה נגמרת צמיחתם, ואמנם היות צמיחתם, בשתי שנים של היניקה, שהם כ"ד חדשים, יתחלקו עד"ז.

 

רס) והענין הוא, כי הנה שליש התחתון עלה למעלה ונדבק ונתחבר עם שארית דת"ת דאריך, כנ"ל. ואז עלו גם תרין פרקין עליונים דנו"ה דאריך בחג"ת דאו"א בחזה שלהם, ונעשה בהם בחינת דדים תכף בתחילת העיבור, ובסבת העליה ההיא נמשך החלב בדדים להניק את ז"א. ואחרי שנולד ונמשך החלב, נתפשט א"א למטה במקומו, ואז אותו
אור פנימי

כנודע. וזהו מ"י שם פה לאדם" דהיינו כנ"ל, שע"י גילוי הכללות דהתפשטות לבנ"ה ונש"ב, שהוא ע"י גילוי העביות דבחי"א בפועל, הוא קונה בזה בחינת פ"ה, הראוי שיתגלה בו הדיבור לעת גדלות ע"י אריכת רגלים דאמא. ונמצא, שע"י ב' אותיות י"ה שהוא משיג ביניקה, שהם גילוי חו"ב הנ"ל בפועל, הוא קונה בחינת פה. ונמצא שאמא המכונה מ"י, היא העושית פה לאדם, שהוא ז"א. כי בימי העיבור ה"ס מ"י ישום אלם, שאמא עושית אותו בסוד אל"ם מאלקים, ואחר שז"א קבל ממנה התיקון דאלם מאלקים, כנ"ל, ואז הוא משיג הפה. כנ"ל, ונתקיים בו מי שם פה לאדם. כמבואר.

רנט) תיקון ל"ב אלקים אלו של מוח החכמה אחר היותם בבינה הוא צמיחת ל"ב השנים: ב' בחי' יש באמא: א' היא בחי' ל"ב אלקים דמעשה בראשית. ב' היא בחי' נ' שערי בינה. וההפרש הוא, כי הארת ל"ב נה"ח דאבא אשר בתוכה, נבחנות לל"ב
שמות של אלקים. והוא מעלת החסדים שבה. ובחינתה עצמה מסוד צמצום ב', שה"ת עלתה בעינים ונתחלקה עי"ז לב' פרצופים אמא ותבונה, נבחנת לב' שערי בינה, אשר שער העליון שהוא כתר, הוא אמא עלאה, ומ"ט שערים בתבונה. ואין יכולה לגלות הארתה בשלמות, זולת כשמתחברת ונעשית לפרצוף אחד עם התבונה. הרי שבחי' נ' שערי בינה, מורה על בחינת הגבורות שבה, דהיינו על בחינת הה"ת, שעלתה בעינים וחצה אותה לב' מדרגות בינה ותבונה.

ועד"ז יש ב' בחינות באבא, א' בחינות ל"ב נה"ח, כשהם מאירים ע"י התלבשות בבינה, והוא בעת הקטנות דהיינו בבחי' הכלים האמצעים דאו"א כשתבונה היא בבחינת נ' שערי בינה חסר א', דהיינו בז"ת, שכל אחת מהן כלולה מכולן, וז"פ ז' הם נ' חסר א'. ואז מצמיחים ל"ב השנים, שהם בחינת הגבורות המקבלות זווג דהכאה בסוד הכאת שנים אל שנים, והם לבנות

חלק י"ב             תלמוד עשר ספירות           לידה ויניקה אלף רכט

שליש דת"ת התחתון של אריך, נעשה נשמה אל החכמה דז"א, ואז מכח אותו הת"ת יצאו ל"ב השינים מהל"ב נתיבות חכמה.

 

רסא) והנה נתבאר לעיל איך הת"ת נקרא ו'. והנה בהתחלק הת"ת ההוא דא"א לב' חלקים: חלק העליון שבו לגופא דאו"א, וחלק התחתון לז"א, נמצא שנעשה כל חלק מהם ו' אחת, ונודע כי ו' במילואה היא כפולה ו"ו. הרי יש בזה החלק התחתון דת"ת דאריך ב' ווין, שהיא ו' אחת במילואה כפולה, וכנגדם ב' ווין בחלק העליון.

 

רסב) והנה כל חלק מהם יש בו ב' ווין, שהם י"ב גבולי אלכסון, שהם בת"ת כנודע. ונמצא שהם י"ב גבולי אלכסון למעלה בחלק העליון, וי"ב אחרים בחלק התחתון, וכללות כולם הם כ"ד. והבן זה היטב ענין י"ב גבולי אלכסון מה ענינם.

 

רסג) והנה כיון שהת"ת דאריך נעשה נשמה בחכמה דז"א כנזכר, לכן נתגלה בחכמה זו ל"ב נתיבות הנזכר, ומשם נמשכו הל"ב שנים בפה הז"א. ולהיות הת"ת דאריך נחלק לב' חלקים, לכן גם הל"ב שנים נתחלקו לב': חצים בחיך העליון, וחצים בחיך התחתון. ולהיותם נמשכים מהכ"ד גבולים שבת"ת דאריך, לכן גם הם לא נגמר צמיחתם, עד תום שתי שנים כנגד שתי החלקים הנזכר, שבהם כ"ד חדשים כנגד כ"ד גבולים. והבן זה. והרי נתבאר סברת האומר שכ"ד חדשים הם זמן היניקה.

 

רסד) אמנם לסברת האומר שהם י"ח חדשים של זמן יניקה. (הטעם הוא, כי בשלמא החלק התחתון דת"ת דא"א שנתלבש לצורך ז"א. אשר
אור פנימי

משום שבאים מהארת החכמה, שהוא לבן. ויש בחינת ל"ב נתה"ח שהם מאירים מתוך בחינתם עצמם, ואז הם ל"ב הויות. וזהו רק בשעה שתבונה עם בינה חוזרות לפרצוף אחד.

וזה אמרו "בהתקן מוח הבינה נתקן גם מוח החכמה בל"ב נתיבותיה בהיותם בבינה" דהיינו אחר שנעשה הזווג בכלים האמצעים דאו"א, שהיא בחי"א, ונתקנת הבינה בבחינת ה"ת בעינים, המוציאה אח"פ שלה למטה ממדרגתה, שאז הוא בחינת
נש"ב חסר א', כנ"ל. הנה נתקן בבחינת זו גם מוח החכמה, דהיינו שהוא מאיר בבחי' ל"ב נתיבות החכמה בהתלבשות הבינה בנ' שעריה. וזהו תיקון הא' של ל"ב נתיבות החכמה דאבא, שעי"ז המה נעשים מוכשרים שיוכלו אח"כ בעת הגדלות דז"א, להתגלות בבחי' ל"ב הויות, שה"ס הארת חכמה דז"א דגדלות שנעשה בו למוח חכמה דגדלות.

וזה אמרו "והוראת תיקון ל"ב אלקים אלו של מוח החכמה אחר היותם בבינה

אלף רל          חלק י"ב             מבוא שערים            לידה ויניקה

הוא ג"כ נקרא ו' שבשם הוי"ה כנודע, לכן נכפלים ונעשה החלק ההוא שני ווין, והם י"ב חדש. אך חלק העליון שהיא ו' העליונה, שלא נתלבשה בז"א אלא באו"א, לא הוכפלה ואינה אלא ו' אחת. הרי ששני החלקים אינם אלא רק שלשה ווין, שהם שמונה עשר חדש של זמן היניקה) מהרב צמח ז"ל.

 

רסה) הרי נתבאר איך ע"י החלב נתקן מוח החכמה בל"ב נתיבותיה, ולכן צמחו ל"ב השנים. וגם נודע כי החניכים שבהם צומחים הל"ב שנים הם בחינת חכמה, כי כן אותיות חכמה, הם ח"ך מ"ה, ר"ל חיך ז"א הנקרא מ"ה. ולכן הל"ב שנים הנמשכים מל"ב נתיבות חכמה, הם נשרשים בחניכים שהם בחי' החכמה.

 

רסו) והנה כמו שנתקן מוח החכמה ע"י החלב, כן מוח הבינה, ומוח הדעת אע"פ שאינו אלא בכללות, כנ"ל, הנה נתקנו גם הם. ונמצא כי תלת המוחין נתמלאו בהמשך יניקת החלב.

 

רסז) וזהו פירוש, ולבן שנים מחלב. כי לבנונית השינים והיותם לבנים הם מצד חלב היניקה, אשר על ידו צמחו הל"ב שנים, הרמוזים בתיבת ולב"ן, והוא כנגד מוח החכמה. וכנגד מוח הבינה היא ן' של

אור פנימי

הוא צמיחת ל"ב השנים וכו'. ובתשלום שתי שנים של היניקה נגמרת צמיחתם": כלומר, שבחינת ל"ב נתיבות החכמה דקטנות הוא מצמיח השנים, שע"כ מדגיש ואומר, "והוראת תיקון ל"ב אלקים וכו' " שמורה על זמן הקטנות, אמנם אינם נצמחים מכח הארת הבינה, אלה מכח הארת החכמה, מבחינת הנתיבות שבה.

וזה אמרו (באות רס"ו) "והנה כמו שנתקן מוח החכמה ע"י החלב. כן מוח ב הבינה ומוח הדעת, אע"פ שאינו אלא בכללות" דהיינו כנ"ל שאין כאן המדובר מתיקון מוח חכמה דמוחין, רק מבחינות הכללות, שהוא בחינת הקטנות המוכשרת להתפשט אח"כ לבחינת מוחין ממש. כנ"ל (דף א' רכ"ב ד"ה ובאופן) וזהו שממשיך "וזהו פירוש ולבן שנים מחלב וכו' הל"ב שנים הרמוז בתיבת ולב"ן, הוא כנגד מוח

החכמה, וכנגד מוח הבינה היא נ' של ולבן, להורות: כי גם מוח הבינה, נתקן בנ' שערים שלה, וכנגד מוח הדעת הוא ו' של ולבן וכו' " כמבואר לעיל שענין תיקון נ' שערי בינה, הוא בחינת עלית ה"ת בעינים, החוצה לאמא ותבונה לב' פרצופים, ועד"ז הוא תיקון החכמה, ועד"ז הוא תיקון הדעת, כי כולם נתקנו רק בבחינת הכללות שבהם בלבד, דהיינו באופן שיהיו ראוים להתגלות אח"כ בג' מוחין אלו. והבן.

וזהו אמרו (באות רנ"ט) ואמנם היות צמיחתם בשתי שנים של היניקה שהם כ"ד חדשים וכו', הנה שליש תחתון עלה למעלה ונדבק ונתחבר עם שארית הת"ת וכו', והנה בהתחלק הת"ת ההוא לב' חלקים חלק העליון שבו לגופא דאו"א וכו', שהם י"ב גבולי אלכסון וכו', וכללות כולם הם כ"ד (מאת רנ"ט עד אות רס"ב) פירוש: מתוך עלית

חלק י"ב             תלמוד עשר ספירות           לידה ויניקה אלף רלא

ולב"ן, להורות כי גם מוח הבינה נתקן בחמשים שערים שלה, כנודע. וכנגד מוח הדעת, היא ו' של ולב"ן, כי הדעת נקרא ו' כמו התפארת וכמו היסוד, כי שלשתם הם קו אמצעי, צורת ו'. ונמצא כי תלת מוחין של ז"א הנרמז במלת ולב"ן, אשר הוראת תיקונם, הם צמיחת השינים, נעשה ע"י החלב, וזהו ולב"ן שנים מחלב.

 

רסח) והנה אלו הל"ב נתיבות שבחכמה עתה, הם ל"ב אלקים, יען המוחין דיניקה, הם שמות של אלקים כנ"ל. אך הל"ב נתיבות דגדלות, הם הויות. והרי נתבאר לעיל, כי המוחין של זמן היניקה, הם שלשה שמות של אלקים בפשוטה, שיש בכל אחד מהם ה' אותיות, משא"כ בגדלות, שאז הדעת נחלק לב' כנזכר. והנה כמו שהם ג' מוחין של אלקים בצלם דאמא, כן יש ג' מוחין, ג' אלקים בצלם דאבא.

 

*        רסט) ונבארם עתה יותר בפרטות. דע כי כמש"ל, איך בעובר עצמו יש ג' בחינות, אשר הם כנגד עיבור ויניקה ומוחין דגדלות. ויש בו הדרגות רבות: ג' ימי קליטה, וארבעים יום, וג' חדשים ראשונים, וט' חדשי העיבור, וכן עד"ז נתבאר ג"כ, איך גם בגדלות יש הדרגות רבות: עונת פעוטות, ועונת בן ט' שנים, שאז נקרא ביאתו ביאה, ועונת איש גמור, מבן י"ג שנים. ועונת בן י"ח לחופה, וכן בן עשרים לרדוף. כמבואר שם באורך במקומותם. הנה ג"כ בזמן היניקה יש בהם מדרגות
אור פנימי

נה"י דא"א לחג"ת דאו"א, שנעשה לצורך העיבור דז"א, כדי שאו"א עלאין ישיגו קומת ע"ב דמ"ה, שהוא בחינת ג"ר דא"א, כנ"ל בחלק י"א. שאז נתחלקו ו"ק דא"א, המלובשים תוך או"א, לע"ס שלמות, ע"ד התחלקות ו"ק דז"א לע"ס. אשר ג"ש עליונים דנה"י, עולים ומתחברים עם הג"ש תחתונים דשארית חג"ת, ונעשו לחג"ת בשביל או"א, ושלישים האמצעים ועליונים דחג"ת, עלו ונעשו לג"ר דאו"א. ע"ש. נמצא, שהחג"ת האלו דאו"א דע"ב, כלולים מב' בחינות: מן ג"ש תחתונים דחג"ת שנשארו שם, ומן ג"ש עליונים דנה"י שנתחברו עמהם. ונבחן שג"ש עליונים
שנתעלו מנה"י, המה נעשו לג"ר דז"א, וג"ש (עליונים) שנשארו בחג"ת מבחינתם עצמם, המה שייכים לבחי' או"א, ולא לז"א.

ונודע שת"ת נקרא ו', ע"ש שהוא כולל כל הו"ק. שפירושו הוא, כי עיקר ז"א דה"ח היה מצד הכתר רק ספירת נצח, ומצד ע"ב שאור הנצח עלה בו לת"ת, נמצא שעיקר ז"א הוא ת"ת, וב' ספירות חסד וגבורה הן רק התכללות בתוכו מן העליונים, וכן ג' הספירות נה"י הן בחי' התכללות מהתחתונים, אבל עיקרו הוא רק ת"ת בלבד. וע"כ נקרא ת"ת ו', כי הוא הכולל כולם.

ובזה תבין סוד י"ב גבולי אלכסון

* מבוא שערים ש"ה ח"ב פרק ז'.

אלף רלב        חלק י"ב             מבוא שערים            לידה ויניקה

רבות. כי גם מוחין דיניקה הם על דרך מוחין דגדלות, שיש בהם צלם דאמא וצלם דאבא, ופנימים ומקיפים.

 

רע) ואמנם כל אותם הדרגות שבזמן העיבור, הם התחלת תיקון לבד, ואחריהם מדרגות היניקה והם תיקון נוסף על זמן של העיבור. אמנם תיקון אחרון האמיתי, הוא במוחין דגדלות כסדר הדרגותיו. והנה במוחין דעיבור נתבאר שם, שתכלית תיקונם הוא, היות בהם אל"ם מאלקים.

אור פנימי

הכלולים בת"ת, שזה נעשה בעת עלית ה"ת בעינים בזמן צמצום ב', בסוד גבול החדש הנעשה שם בסוד אמת המדה הכלולה מב' ההין יחד בסו"ה ותלכנה שתיהן, כנודע, שה"ס המיתוק של מדת הדין במדת הרחמים, ה"ת בה"ר. וז"ס שרמזו ז"ל כל אמתא בריבוע, אמתא ותרי חומשי באלכסונא. כי סוד הגבול מכונה בשם אמה. ומצד צמצום א' מכונה אמתא בריבוע, שה"ס בחינת הד' הכוללת ארבע בחינות. הנקראים חו"ב תו"מ. ובצמצום ב' שעלתה בחי"ד ונכללה בבינה, הנקראת ה' ראשונה, נעשה גבול חדש מסוד בינה בעצמה, ונחשבת לב' ההין ביחד, ונקרא ב' חומשי. וז"ס הפרסא באלכסונא שבאמצעית הפרצוף, הכוללת ב' נקודות חזה וטבור יחד.

גם נודע, שבעת שעלתה ה"ת לעינים נעשה קו שמאל בכל ספירה וספירה. ונמצא שנעשה ימין ושמאל בכל ו"ק דז"א, שה"ס זכר ונקבה. הרי שתחת שהת"ת היה כלול מו"ק בלבד מטרם צמצום הב' נעשה עתה כלול מב"פ ו"ק שהם י"ב. וכיון ששורש כל זה הוא הפרסא באלכסונא, דהיינו כח הגבול הכלול מב' ההין יחד, ע"כ נקרא אלו י"ב הבחינות שנתחדשו בז"א בשם י"ב גבולי אלכסון, דהיינו על שם השורש, שמשם יצא כל זה.

והנה נתבאר איך הת"ת כולל י"ב גבולי אלכסון. ונמצא הת"ת דא"א, שנעשה בו בחינות כפולות, דהיינו חלק העליון לאו"א,
וחלק התחתון לז"א כנ"ל. א"כ יש בו ב' פעמים י"ב גבולי אלכסון: י"ב גבולי אלכסון הכלולים בת"ת השייך לאו"א. וי"ב גבולי אלכסון הכלולים בת"ת השייך לז"א. וז"ש "ונודע כי ו' במילואו הוא כפולה ו"ו, הרי יש בזה חלק התחתון דת"ת דאריך ב' ווין, שהוא ו"ו אחת במילואה כפולה, וכנגדם ב' ווין בחלק העליון וכו', ונמצא שהם י"ב גבולי אלכסון למעלה בחלק העליון. וי"ב אחרים בחלק התחתון, וכלולות כולם הם כ"ד" דהיינו כנ"ל, שת"ת הוא ו' כי היא עיקרו דו' קצוות, ויש לו ו' במילוי, דהיינו הקו שמאל שנעשה בצמצום ב', שהוא הו' הב' שכמילוי, שהם מכונים י"ב גבולי אלכסון, ויש י"ב גבולים אלו בחלק העליון דת"ת השייך לאו"א, ויש י"ב השייכים לז"א, הרי כ"ד בחינות, שכל אלו קנה ע"י החלב שיונק בכ"ד חודש, מדדים דאמא, ששם ב"ש עליונים דנו"ה שנשארו קבועים בחג"ת דאו"א לתמיד, ולפיכך יונק מהם: הן בחי' י"ב גבולים דבחינת או"א. והן י"ב גבולים דבחינת עצמו. ומשם יצאו כל ל"ב השנים, כי גם המה שייכים לבחינת האלכסון, אלא ע"י הארת ל"ב נתיבות החכמה, כנ"ל. ולפיכך השנים מתחלקים ג"כ כמו הת"ת דא"א, אשר יש ט"ז למעלה, הקבועים בלחי העליון שהוא בחינת ראש ואו"א, וחצים הב' קבועים למטה בלחי התחתון, שהוא כבר בחינת גוף וז"א. ולהיותם נמשכים

חלק י"ב             תלמוד עשר ספירות           לידה ויניקה אלף רלג

רעא) אמנם ביניקה היה בהם הדרגות אחרות. והם, כי תחלה היו המוחין בבחינות שמות אלקים פשוטים, ומן אל"ם נעשה אלקים. ונמצא כי מוחין דאל"ם הם דעיבור, ומוחין די"ה שבתוך אל"ם, הם מוחין דיניקה, שהם בפנימיותם. והבן זה היטב. אמנם בהיותם עדיין שמות של אלקים פשוטים, אין הכר בין מוח זה למוח זה, זולתי בבחינת הציוו של אות ה' של אלקים.

 

רעב) (ונלע"ד כמ"ש לעיל, כי מוח הבינה לבדה נתקנה ביניקה לגמרי, והנה היא רמוזה בה' דאלקים, ולכן בה נשתנה הציור וההכר, בין בינה דבינה, ובין בינה דחכמה, ובין בינה דדעת, והבן זה היטב מהרח"ו ז"ל).

 

רעג) והנה ה' דאלקים דמוח החכמה: ציורה ד"י. והטעם כי נתבאר לעיל, כי ו' שבתוך ה' מורה על ז"א שבבינה, והנה בהיות הז"א דחכמה עדיין בתוך מוח החכמה, הוא בסוד טפת יוד קטנה, שהיא טיפת ההזרעה דמיין דכורין.

אור פנימי

מל"ב נתיבות החכמה, אינם נחלקים לי"ב, כמו הת"ת, אלא לל"ב, כמו החכמה.

וזה אמרו "אמנם לסברת האומר שהם י"ח חדשים של זמן היניקה הטעם הוא, וכו', חלק העליון שהוא ו' עליונה שלא נתלבשה בז"א אלא באו"א לא הוכפלה ואינה רק ו' אחת הרי שב' חלקים אינם אלא ג' ווין שהם י"ח חורש". פירוש: כי נודע שה"ת אינה שולטת לעולם בג"ר דבינה, שהם או"א עלאין כנודע. והוא להיותם בסוד חפץ חסר. לכן אין החלק העליון דת"ת דא"א נבחן בו"ו במילואה, כי ענין המילוי הוא בחינת קו השמאל שנעשה על ידי עלית ה"ת כנ"ל, ועליתה זו אינה שולטת במשהו במקום ג"ר דבינה, שהיא קומת או"א עלאין. וע"כ אין יותר מי"ח בחינות, וע"כ אינה צריך לינק רק י"ח חודש לבר. ודו"ק כי קצרתי. והנה נתבאר דברי הרב מאות רנ"ח עד אות רס"ט.

רעא) אין הכר בין מוח זה למוח זה, זולתי בבחינת הציור של אות ה' של אלקים: כי הגם שנתוספו כאן ביניקה
בחינת י"ה, שהם חו"ב, מ"מ י' שהיא בחינת חכמה, אין לה שום גילוי בבחינת שמות של אלקים, אלא במה שהיא מתלבשת ונעלמת בבחינת הבינה, כי השם אלקים מיוחס לבינה ולא לחכמה, כנודע, ואפילו בבינה עצמה, אינה, מגולה רק מחזה ולמטה, (כנ"ל דף תתצ"ז אות מ"ח) דהיינו באחורים שלה. ולכן אינו ניכר ההבחן בין ג' המוחין חב"ד הללו, אלא בה' של אלקים, שהיא בחינת בינה.

רעג) ה' דאלקים דמוח חכמה ציורה ד' י' וכו' וה' דאלקים דבינה ציורה ד' ו' וכו'. וה' דאלקים דדעת צורתה ו' ו' ו' וכו': כי כל חב"ד הזה, אינו חב"ד דמוחין ממש, אלא הם רק בחינת כללות שלהם. כנ"ל, בדברי הרב (באות רס"ו). שפירושו שלעת לידה ויניקה, מתגלה בז"א העביות דבחי"א, בבחינת עלית ה"ת לעינים, שאח"כ ע"י הארת חכמה תחזור ותרד הה"ת מעינים ותתגלה בו הג"ר, כמ"ש לעיל באורך ע"ש. הרי שאלו ג' המוחין חב"ד המתגלים בו עתה אינם אלא בחינת שורשי החב"ד לבד,

אלף רלד        חלק י"ב             מבוא שערים            לידה ויניקה

רעד) וה' דאלקים דבינה ציורה ד"ו. כי כבר בחינת ז"א שבתוך מוח הבינה נגדל בסוד העיבור, ונעשה צורת ו' אלא שאין בה ראש. והיא רמז להיותו כבר בן ו"ק, אלא שהם בבחינה ג' כלולין בג' כנודע. גם טעם אחר, כי הנה זו"ן הם בעיבור תוך הבינה, ונרמזו בב' אותיות ד"ו, שמהם נעשה ציור ה' דבינה, כנ"ל, ולכן ה' זו צורתה ד"ו.

 

רעה) וה' דאלקים דדעת צורתה: ו' ו' ו', בג' קוין. והוא בחינת ז"א שבמוח זה, כי כבר נולד ויצא, ואז ה' דבינה דדעת מתפשטת בתוכו בסוד תלת קוין, שהם נה"י שבה כנודע, לעשות בו מוחין בז"א אשר שם בדעת. גם טעם אחר, מסיבת הדעת בעצמו שצורתו ו' כנ"ל. גם סיבה אחרת לסיבת הז"א בעצמו שגם הוא נקרא ו'. הרי כי לג' סיבות, שהם בבינה ובדעת ובז"א, שכולם הם בחינות שבמוח הדעת. לכן נצטיירה ה' זו בציור וו"ו.

 

רעו) והנה אח"כ נגדלים יותר מוחין אלו, והוא שאלו השמות של אלקים הם מתמלאים בסוד מילוים. והנה ההכר והחילוק שיש בין זה לזה הוא, כי אלקים דחכמה מילויו ביודין, ודבינה בההין, ודדעת באלפין. וסימנים יה"א. כמבואר אצלינו בכוונת אמן יהא שמיה רבא וכו'. ונמצא
אור פנימי

כי בו עצמו עדיין אין בו אלא בחי' נפש רוח דרוח, ואין בו זווג כלל. ולפיכך אין השמות האלו נבחנים עם המלואים שלהם המורים על זווג, אלא שמות פשוטים לבד, כי הפשוט מורה על שורש המדרגה, כנודע.

ולפיכך אלקים דחכמה, אשר בגדלות דרוח, יתמלא במילוי יודין, הנה גם עתה בעת הקטנות מצטיירת ה' דאלקים הפשוט ג"כ בד' י', להורות שמשורש הזה לא תתפשט אלא מילוי יודין, והוא בחינת טפת המיין דוכרין דאבא המאיר בז"א, העתיד להתגלות בו לעת הגדלות בסוד ל"ב הויות. אבל עתה אינו מאיר אלא בסוד טפת הזרע דמ"ד מסוד ל"ב נתיבות החכמה המתלבשים תוך הנש"ב, כנ"ל בדברי הרב (באות רנ"ו) ונודע, שמבחינה זו אין עוד גילוי לבחינת אל"ם דאלקים, אלא אל"ם בלבד, כי
השם אלקים אינו באבא רק באמא, כנ"ל. וע"ז מורה הציור ד"י של הה' דאלקים שבחינת המילוי העתידים להתגלות מתוכה, היא באה מטרם צמצום הב', שאין שם מבחינת אלפין כלום. וע"כ שורש זה מכונה טפה במוח האב, שה"ס מיין דכורין המאירים בז"א, והבן.

אמנם מבחינת הבינה, מקבל הז"א בחינת הה"ג, שה"ס נ' שערי בינה, ונעשה על ידי זה בחי' אל"ם מאלקים שפירושו, בחינת השורש דמילוי אלפין שיש בז"א. כנ"ל באורך. שז"ס ההריון במעי אמא, וע"כ גם בחינת מוח הבינה דז"א בעת הקטנות דיניקה, ניכר בה' המצטיירת בד' ו', שפירושו, עובר במעי אמו, שהוא רומז על השורש הזה דה"ג שמקבל ע"י עיבור, כנ"ל.

ובחינת הה' דמוח הדעת, שהיא בחינת

חלק י"ב             תלמוד עשר ספירות           לידה ויניקה אלף רלה

כי גם במילוים כל ההפרש וההיכר אינו ניכר אלא בה' של אלקים. (ונלע"ד חיים, כי גם זה ע"ד הנ"ל בציור דאלקים פשוטים. כי הטעם הוא, להורות כי מוח בינה לבדה נתקנה).

 

רעז) והנה אע"פ שאמרנו לעיל, שהדעת של זמן היניקה אינו רק דרך כללות יען אין ניכר בו רק הגבורה ולא החסד, עכ"ז ודאי שגם הוא כולל חסדים וגבורות, אע"פ שאין החסדים ניכרים. ונמצא כי צריך שיהיו שם ב' שמות של אלקים, ושניהם הם במילוי אלפין. אך החילוק שביניהם הוא, כי אות ה' של אלקים שבחסד דדעת, אותה האלף שפמילואה, צורתה יוי, ואות אלף שבתוך ה' של אלקים דגבורה שבדעת, ציורה יו"ד כנזכר בתיקונים. כי ב' ציורים יש בתוך האלף: יוי, יוד.

אור פנימי

הז"א עצמו, כלומר אחר שעזב את מעי אמו, ובא ברשות עצמו, שנקרא לידה, אשר אז מתגלה בו העביות דה"ג בבחי' הכללות כנ"ל, ע"כ היא מצטיירת בג' ווין, שפירושו ג' קוים מבחינת עביות דבחי"א שנתגלה בו עם לידתו, ועם יניקתו ממעי אמא. שהיא בחי' הכללות, כנ"ל, והבן היטב ויתבאר עוד להלן.

וזה אמרו "וה' דאלקים דדעת, צורתה ג' ווין, וו"ו בג' קוין, והוא בחינת ז"א שבמוח זה כי בבר נולד ויצא, ואז ה' דבינה דדעת מתפשטת בתוכו בסוד ג' קוין וכו'" פי': שג' ווין שבציור ה' דאלקים דדעת הזה, רומזים לנה"י דבחי"א דקטנות היניקה המתפשטים בו מאמא מעת לידת הז"א, ועושים בו ג' קוים.

וז"ש, "גם טעם אחר מסבת הרעת עצמו שצורתו ו'. גם סבה אחרת לסבת הז"א בעצמו שגם הוא נקרא ו' " כלומר שע"כ יצאה הה' דאלקים להצטייר בצורת ווין לגמרי, משום שזה כל ההפרש מן המוחין דחו"ב למוח הדעת, כי רק המוחין דחו"ב נקראים בשם י"ה, אבל מוח הדעת אין לו אלא ו', שפירושו ו' קצוות בחוסר ג"ר. וכן בבחינת הפרצופים יצא ז"א מבחינת הפרצופים דחו"ב הנקראים י"ה,
ונק' בשם ו' המורה ג"כ על חסרון ג"ר שבעצמותו, כנודע. וע"כ יצאה גם הה' דאלקים דדעת, להצטייר כולה בצורת ווין, כי הדעת הוא בחינת הו"ק של המוחין, וכן הוא בחינת ז"א של המוחין, כלומר, כי רק הדעת נבחן למוחין אמיתים של הז"א, אשר הממעלה למטה מתפשט ממנו לגופא דז"א, אבל החו"ב אינם מתפשטים בגופא דז"א, אלא בבחינת הארה בלבד. כנודע.

וטעם הא' הוא בבינה, דהיינו כי ג' הווין רומזין על נה"י דבינה מהכלים האמצעים שלה, המתפשטים בו עם המוחין דיניקה שעיקר גילוים הוא עם הלידה במוח הדעת. כנ"ל. וטעם הב' הוא מכח הדעת עצמו, שנקרא ו' של המוחין כנ"ל. וטעם הג' הוא משום שרק המוח הזה לבדו מיוחס לז"א הנקרא ו', וע"כ יצאה ה' דאלקים מן צורת יודין ודלתין של ה', וקבלה לצורת ווין, כנ"ל.

רעו) אלקים דחכמה מילויו ביודין, ודבינה בההין, ודדעת באלפין: ויש להבין השינוי שבכאן, אשר המילוי דאלפין, המה למטה מהמילוי של ההין, כי המילוי דההין הם בבינה, והמילוי דאלפין הם בדעת. ובמקומות אחרים כגון במילוים דאהי"ה,

אלף רלו         חלק י"ב             מבוא שערים            לידה ויניקה

רעח) וטעם הדבר כי הגבורה היא עיטרא דנוקבא דז"א וניתנה אליה. והנה הנוקבא נקראת ד' כנודע, והיא סוד ד' שבזה האלף, שצורתה י' ו' ד'. ולכן היא בקוץ התחתון שלה, אך קוץ העליון שהוא י' הוא בג"ר. והו' שבאמצעם הוא דז"א. ולכן לרמוז שהיא עטרא דגבורה שהיא לצורך הנקבה, נצטיירה בצורת י' ו' ד'.

 

רעט) ונודע, כי ג' המוחין הם בחינת שלשה אותיות יה"ו, ונודע, כי ז"א ההוי"ה שלו הכוללת הוא במילוי אלפין, שהוא בגימטריא מ"ה, והנה יה"ו במילוי אלפין הם בגימטריא ט"ל. והנה בג' אלקים שיש באלו תלת מוחין דיניקה במילוים, כנ"ל, יש בשלשתם ט"ל אותיות ג"כ, והרי איך השלשה שמות של אלקים שבתלת המוחין, הם ג"כ שם בסוד יה"ו.

 

רפ) גם דע, כי כל מוח אלקים אלו, מתפשט לכמה בחינות וצירופים, כי אלקים הוא מצטרף לק"ך אירופים, כנזכר בספר יצירה.

אור פנימי

יהיו: דיודין בחב"ד, ודאלפין בחג"ת. ודההין בנה"י.

וצריכים לזכור כאן את המתבאר בענין ג' המילואים יה"א, לעיל (רף תס"ג תשובה א') כי המילוי ביודין רומז להמשכות שמטרם צמצום ב', והם באים בהפרצופים ע"ב ס"ג דאצילות, המקבלים מבחינה שכנגדם מע"ב ס"ג דא"ק. מלבד מטבור ולמטה דס"ג, שמקבל מבחינה שכנגדו בס"ג דא"ק מטבור ולמטה, ששם כבר הושרש הצמצום ב' בג"ר דנקודים המלבישים שם, ולכן ו' דפרצוף ס"ג דאצילות, כבר היא במילוי אלף, כזה ואו. אבל הי"ה דס"ג וכל הוי"ה דע"ב, המה במילוי יודין. עש"ה. ואין להאריך.

ולפיכך בחינת חב"ד דבינה, שהם י"ה שבה עד החזה, הם במילוי יודין להיותה מקבלת מלמעלה מטבור דבינה דא"ק, שהיא ס"ג דא"ק, וה"ס אהי"ה דיודין שבגי' קס"א. ובחינת חג"ת דבינה היא במילוי אלפין, כי היא כבר מקבלת מטבור ולמטה דס"ג דא"ק, ששם מושרש צמצום הב' דעלית ה"ת בעינים, המרומז במילוי אלף.
ובחינת נה"י דבינה הם במילוי ההין, שמורה שעדיין אין בה זווג, מחמת החוסר עביות שבה, כי אין בה עביות רק מבחינת עביות דשורש, שאינו ראוי לזווג, והיא מקבלת ממדרגה שלמעלה ממנה. עש"ה.

אמנם כאן כשמדבר מבחינת י"ה דמוחין, אשר אפילו בבינה, דהיינו בי"ה דס"ג, אין עדיין גילוי לבחי' אלפין, כנ"ל, ע"כ אלקים דחכמה הם במילוי יודין, שהיא הי' דמוחין. ואלקים דבינה, שהיא הה' דמוחין להיותה עדיין בבחינת אחורים על החכמה, כי הגם שאלו המילוים מתגלים בז"א רק בעיבור ב', מ"מ בעבור ב' הראשון, עדיין המצב דאו"א פב"א, וכל הזווג הזה דגדלות המתגלה בו הם רק בבחי' חסדים מכוסים באחורים דאמא, וע"כ אין זווג בבחינת בינה דמוחין עם החכמה, וע"כ אין בה עור מילוי יודין, אלא מילוי ההין, המורה על הכלים החיצונים שאין שם זווג עדיין.

ובחינת המילוי דאלפין, תחלת הגילוי שלו כאן, הוא רק במוח הדעת, שהוא בחינת חג"ת דמוחין, הנמשך מן החזה

חלק י"ב             תלמוד עשר ספירות           לידה ויניקה אלף רלז

כי תיבה בת ה' אותיות, בונה ק"ך בתים. ועי' בדרוש כ"ד אלף תלמידי רבי עקיבא, כי שם נתבאר זה באורך. והנה כל זה הוא במוחין דיניקה.

 

*        רפא) והנה ענין הדדים בעצמם, הם נמשכין משם אלקים, כי הנה הנקבה נקראת אלקים, כנודע, ויש בה שם אלקים בג"ר, וכן בג' אמצעיות, וכן בג"ת. והנה שם אלקים שבג' אמצעיות שבה, מתפרש לג': א"ל בימין בסוד חסד אל. ומ"י בשמאל, כי שם סוד בינה הנקראת מ"י, ולכן סוד מ"י דאלקים הוא בגבורה. וה' מאלקים באמצע.

 

רפב) ומאלו תלת בחינות מתפשט אל דדי האשה. כי אל דאלקים מתפשט בדד הימיני, ומ"י דאלקים בדד שמאלי, וה' דאלקים בין ב' הדדין באמצע. ולכן הושמה אות ה', באמצע שם אלקים: א"ל מכאן, ומ"י מכאן, וה' באמצעם.

 

רפג) וז"ס אותם ב' הנביאים הנקראים אלדד ומידד, שהיו יונקים מב' דדי הנקבה התחתונה נוקבא דז"א. ואלדד הוא הא', כי דד ימין

אור פנימי

ולמטה דבינה, ששם הושרש כבר בחינת צמצום הב', כנ"ל.

וז"ש "ונמצא כי גם במילואים כל ההפרש וההכר אינו ניכר אלא בה' של אלקים" כי אילו המילואים המשתנים ביה"א, אינם אלא רק בה' דאלקים, אבל בשאר ד' אותיות אין השתנות הזו נוהגת בהם כלל, כי המילואים של האלף למד יוד מם, הם קבועים בלי השתנות. ונמצא שהאלקים דגדלות שהם במילואים, ענינם שוה להאלקים דקטנות שהם בלי מלואים, שזה וזה אין להם הכר בין ג' המוחין, זולת בה' דאלקים לבד. אלא בקטנות שעוד הה"ת בעינים, ואינו ראוי לזווג, אין המילואים דאלקים נזכרים שם. כי המילוי הוא העביות המבאר קומת המדרגה ע"י הזווג עם האו"י, וכיון שאין שם זווג אין העביות עולה בשם. וענין מציאות העביות כשהיא לבדה בלי זווג, מתפרש
רק בציור בלבד, שמצד החכמה מצטיירת הה' דאלקים בד"י, ומצד הבינה בד"ו ומצד הדעת בג' ווין, כנ"ל באות רע"ג וכו'. אמנם בגדלות, דהיינו אחר עיבור הב' שלאחר ב' שנות יניקה שהה"ת יורדת מעינים לפה, כבר יש שם זווג על המילואים. ומציאות העביות מצד החכמה, שנצטייר אז בד"י, הראה עתה פעולתה בזווג, וע"כ נתמלאו האותיות דאלקים בבחינת יודין: אלף למד הי יוד מם. ומציאות העביות מצד הבינה שהיתה בציור ד"ו נתגלה עתה באלקים דההין בלבד, שזה מורה על בחינת אחורים הבינה השולטת עדיין ואינה מזדווגת עם החכמה, להיות בסוד המצב דפב"א, כנ"ל. ונמצא שעביות דבינה עדיין לא הראה פעולתה עתה. ועביות שמצד הדעת, שהיא ג' ווין, שפירושו הארת ה"ג דאמא בעביות דבחי"א, הראה עתה פעולתה, ונתמלאו האותיות דאלקים במילוי אלפין, שהוא כל

* מבוא שערים ש"ה ח"ב אמצע פרק ג'.

אלף רלח        חלק י"ב             מבוא שערים            לידה ויניקה

המצטרפת עם א"ל דאלקים, ונעשים א"ל דד. ומידד הוא הדד שמאלי המצטרפת עם מ"י דאלקים ונעשה מ"י דד.

 

רפד) והנה החלב הנמשך אל ב' הדדים, הוא דרך אות ה' מאלקים שבאמצעם, שהיא נעשית צינור החלב המריק באמצע לב' הדדים. ומתפשט לכאן ולכאן בסוד ת"ת המכריע בין שניהם. ונודע, כי החלב אינו שוה בבחי' א' כי החלב הנמשך בדד ימיני יהיה יותר מתוק מהחלב הנמשך בדד שמאלי.

אור פנימי

בחינת הגדלות דכלים. כי צורתה מראית החיבור דמים תחתונים שהם אח"פ, ויוד תתאה דצורת א' ביחד עם המים העליונים שהם גו"ע, ויוד עלאה שבצורת הא', כנ"ל דף תס"ג תשובה א' עש"ה.

אמנם עדיין הם בשמות אלקים ולא בשמות הויות, והוא מפאת הבינה הנמצאת עוד במצב פב"א עם החכמה, כי עיבור הב' הזה נמשך ע"י העלאת מ"ן מאחורים דאו"א דחלוקה ב' דנקודים, שאינו מספיק אלא להעלות אח"פ הנפולים דאו"א ולהחזירם לראש, ולא להחזירם פב"פ, כנ"ל (דף א' רי"ג ד"ה ולפיכך עש"ה) וע"כ אין הבינה משפעת לז"א מזווג זה אלא בחינת חסדים מכוסים ממדרגתה עצמה ולא מהארת חכמה, רק שהם עתה בחינת חסדים דג"ר, מתוך שאמא כבר חזרה לראש, וע"כ ז"א משיג ג"ר דרוח, ככ"ל. ולפיכך עוד אין כאן בחינת גדלות ממש דמוחין, שהם בחינות הויות, אלא שהם עוד בבחינת קטנות ושמות דאלקים, אלא שאותיות דאלקים נתמלאו, להיותם בסוד הזווג דשלמות הרוח.

והנך רואה, שעוד אין כאן שום גילוי למוח החכמה, מפאת המצב של פב"א שבחו"ב, ואין כאן שלמות רק מצד בינה בלבד, אשר החסדים שהיא משפעת עתה אל הז"א הם בגדלות גמור, אחר שכבר השיגה אח"פ שלה, כנ"ל. וע"כ גם עתה אין הכר בין מוח למוח אלא רק בה' דאלקים שהיא בחי' בינה ולא בי' דאלקים
שהיא בחינת חכמה, כי הבינה אינה מקבלת ממנו שום הארה כדי להשפיע לז"א. באופן שמוח החכמה מצד המציאות לפי עצמו, הוא גם עתה בתכלית השלמות, כי מציאות העביות של ד"י דציור ה' דאלקים כבר הראה פעולתה, ואותיוית דאלקים נתמלאו מבחינת היודין, כנ"ל. ועכ"ז אין ז"א נהנה מזה כלום, משום האחורים דבינה המכסה על החכמה. והבן היטב.

רפד) החלב הנמשך אל ב' הדדים, הוא אות ה' מאלקים שבאמצעם, שהיא נעשית צנור וכו' בסוד ת"ת המכריע בין שניהם: כבר נתבאר, שכל המדרגות אין להן הכר זולת בה' דאלקים, שהיא בחינת בינה עצמה. כנ"ל. שהיא בחינת הארת ה"ג דאמא, המתגלה בעיבור בסוד אל"ם מאלקים, וביניקה בקטנות בסוד אלקים, שאז מתבארת הה' דאלקים בג' ציורים: ד"י, ד"ו וג' ווין. ובגדלות היניקה, שאז מתגלים עצם הה"ג דאמא בסוד הזווג, כי ה"ת יורדת מעינים ובאה במקום הזווג, כנ"ל, אז מתמלאת הה' דאלקים: ביודין, ובההין, ובאלפין, כנ"ל. הרי שכל הזווגים מתבארים רק בה' דאלקים. וז"ש שהדדים עצמם הם שמות אלקים דאלפין, שהם בחג"ת של או"א, שהזווג נעשה על מסך דבחי"א, וכל זווג הוא בקו אמצעי כנודע, נמצא שמקום הזווג הוא בת"ת, וע"כ נבחן שם בחינת ה' דאלקים. ואותיות א"ל דאלקים, הם בדד ימין, ומ"י דאלקים הם בדד שמאל, שע"י הזווג הנעשה

חלק י"ב             תלמוד עשר ספירות           לידה ויניקה אלף רלט

רפה) ונמצא כי שני מיני חלב יתפשטו דרך זה הצנור, שהיא ה' מאלקים, ושתיהן צריכים להמצא רמוזין באות ה' זו. והוא, כי יש בחינת מילוי ויש בחי' ציור, כי כשתמלא ה' זו בג' מיני מילוים, שסימנם יה"א. כנודע והם: ה"י, ה"ה, ה"א, הם בגימטריא א"ל. ועם ג' כוללים הם ל"ד, ואות ה' עצמה הם ל"ט. וכללות הכל ביחד, או כללות הה' עצמה הם מ' כמנין חל"ב.

 

רפו) גם יש בחינה אחרת, כי כשתקח ג' המילוים לבדם הנזכר, שהם יה"א הם בגי' י"ו, וכשתצייר אות ה' בב' ציורים, שהם: ד"ו, ד"י, הם בגימטריא כ"ד, ועם י"ו של המילוי, הרי מ' ג"כ כמנין חל"ב, הרי
אור פנימי

בה' דאלקים שבת"ת, הם מתמלאים במוחין דיניקה, המכונה חלב. הרי שה' דאלקים העומדת באמצע הדדים היא הצנור המוריק שפע החלב לב' הדדים, שע"י מקבלים הז"ת כל המדרגות דשמות אלקים ע"י היניקה.

רפה) שני מיני חלב יתפשטו דרך זה הצנור שהיא ה' דאלקים וכו' כי יש בחינת מילוי ויש בחינת ציור וכו': כבר ידעת, שמציאות העביות בפרצוף כל עוד שאינה ראויה לזווג, נבחנת רק בציור האות. וכשהעביות היא במקומה, אלא שעוד לא נעשה עליה הזווג, נבחנת למילוי בלי אותיות הפשוט. וכשהעביות היא בזווג, אז נבחן שהשמות הם במילואיהם.

גם נתבאר שבכל המדרגות דשמות אלקים, אפילו בגדלות אחר עיבור הב', עדיין אין שם מבחינת הארת חכמה, מפני שהמצב דאו"א הם בפב"א. ואין אמא מזדווגת עם חכמה להשפיע מהארתה לז"א. אלא שבינה משפעת לו מבחינת עצמה, שהיא חסדים מכוסים כנ"ל. ולפיכך נבחן, שעיקר השפע היא מבחינת הימין דבינה. שה"ס אל שבדד ימין, שמשם מושפעים החסדים השלמים כנודע. אמנם השפע המושפעת מבחינת השמאל דבינה, שהיא מ"י שבדד שמאל, אינה עוד על צד השלמות, כי האחורים דבינה רוכב שם, המונע אל
הימין שלה שהוא בחי' חכמה להזדווג עם השמאל להשפיע חכמה. ונמצא שהשמאל שרוי בלי זווג, כי כח הכיסוי דאחורים שלה נבחן בה לצד שמאל, שאיננה מפסקת אותה, זולת ע"י המ"ן שבעיבור ב' לאחר ט' שנים ויום א', כנודע. אשר אז חוזרת אמא פב"פ עם אבא.

וזה שאומר, שבחינת הצינור בהיותו משפיע לקו ימין, הוא מתבאר בשמות עם המילואים, דהיינו: ה"י ה"ה ה"א, שעולה א"ל, ועם ג' הכוללים ועם כללות הצנור עצמו, שהוא ה' הרי הם עולים בגימטריא חלב. וזה מורה שהשפע הבאה בדרך זו היא מבחינת הזווג בכל השלימות, להיות השם מתמלא כראוי לו. אמנם בהיות הצנור הזה דהיינו הה' דאלקים משפיע מבחינת השמאל שבו, הוא מתבאר במילוים לבד בלי הפשוט, שהם: י' דמילוי ה"י וה' דמילוי ה"ה, וא' דמילוי ה"א. שג' המילוים האלו עולים י"ו. ועם ב' בחינות הציור של הה', שהם ר"ו וד"י שמבחי' הקטנות, עולים בגימטריא חלב, שזה מורה שהשפע ההיא אינה באה מבחינת הזווג, כי המילוים אינם מתחברים אל השמות שלהם, שהוא מפאת האחורים דבינה הרובצים שם, כדי לכסות החסדים כנ"ל. והנה נתבאר היטב ההפרש מחלב דדד ימין לחלב דדד שמאל, והבן היטב.

אלף רמ          חלק י"ב             מבוא שערים            לידה ויניקה

נתבאר ב' מיני חלב באות ה' דאלקים, שהם החלב הנמשך אל דד ימין, והחלב הנמשך בדד שמאל.

 

רפז) גם נודע, כי הדדים נקראים ג"כ שדים, כמ"ש בין שדי ילין. והענין דע, כי יש שדי ברפ"ה, והם בדדים. ויש שד"י בדגש, והוא שם קדוש, והוא למטה ביסוד.

 

רפח) והענין הוא, דע כי שם ההויה יש לה ד' מילוים, והם: ע"ב, ס"ג, מ"ה, ב"ן. וכל א' הוא בחינת ע"ב. כי גם שם ס"ג עם יוד אותיות המילוי, הוא ע"ג. וכן שם מ"ה עם חשבון ארבע אותיות פשוטות, הם כ"ו, ומ"ה הרי ע"א, ועם הא' היתירה שיש בשם ס"ג שנעשה ע"ג, הרי ע"ב. ושם ב"ן בבחי' אחוריו, שהוא: י' י"ה יה"ו יהו"ה, הוא ע"ב, הרי הם ג"פ ע"ב, בהתחברותם עם חשבונות אחרים כנזכר.

אור פנימי

רפח) ג"פ ע"ב בהתחברותם עם חשבונות אחרים: שלשם ס"ג מתחברים יוד אותיות המילוי שלו, ולשם מ"ה מתחבר החשבון דאותיות הפשוט שלו, ולשם ב"ן מתחברים החשבון של האחורים שלו. אשר רק בעת חיבור החשבונות אלו הם משיגים בחינת ע"ב. הנה הרב חוזר כאן לבאר ענין ההפרש בין שפע החלב דדד ימין, לשפע החלב דדד שמאל, שביאר לעיל מבחינת הצנור, כנ"ל בדיבור הסמוך, וכאן מבאר מבחינת הע"ב רי"ו שבסוד עיבור הב' הבאים עם תשלום ב' שנים דיניקה, כי ע"ב רי"ו הם אותיות עיבור, כנודע.

והענין: כי כל עוד שאין בפרצוף זולת אור הרוח, שאז אור הרוח מתלבש בכלים דחב"ד, ואור הנפש בכלים דחג"ת. הנה אז אין הארת ע"ב יכולה להתפשט בו, אפילו בגדלות הבא לאחר עיבור ב', כנ"ל בסוד החלב הנמשך מדד שמאל, ע"ש. כי בינה עוד לא הפסיקה האחורים שלה הסותמת על אור החכמה, כנ"ל. וע"כ בינה וזו"ן מקבלים אז מע"ב, הארה סתומה בבחי' הגבורה והסיתום שבנה"י דע"ב, המאיר להם מבחינת היסוד שלו בלי זווג עם נה"י
דאמא, ואז נסתמים הבינה וז"א ונוקבא גם מאור החסדים.

וביאור הדברים: כי ידעת שיסוד דאבא הוא צר ואריך, שפירושו, שהוא צר מהארת חסדים, ואריך בהארת חכמה, כנודע. וע"כ אין התחתונים יכולים לקבל ממנו אפילו הארת חכמה שבו, כי הם נסתמים מחסדים. ואין אור החכמה מתקבל בפרצוף זולת באמצעות לבוש דאור החסדים. ולפיכך כל עוד שאין זווג או"א פב"פ, אשר בחינת הצר ואריך דאבא נעשה לאחד עם בחינת רחב וקצר דאמא, שאז יוצאת ההארה מיסוד דאבא מושלמת, הן דחכמה מבחינת עצמו, והן מאור החסדים מבחינת הרחבה שבנה"י דאמא, שהוא מכח התאחדותו עם יסוד דאמא. וכל עוד שאינם פב"פ, אלא שהם פב"א, שאמא עור לא הפסיקה אחורים שלה ואינה מזדווגת עמו, נמצא הארתו של יסוד אבא סותם את התחתונים ע"י הארתו בהם, דהיינו לבינה וזו"ן. כי הם מתרוקנים אפילו מאור דחסדים. כי בחי' הצר דיסוד אבא, סותם עליהם כנ"ל.

ובשעה שבינה וזו"ן מקבלים הארת ע"ב במצב דפב"א, כנ"ל, הסותם אותם

חלק י"ב             תלמוד עשר ספירות           לידה ויניקה אלף רמא

רפט) אמנם הע"ב הראשון מכולם, הוא מפורש יותר, ולכן אותו הע"ב נמנה לבדו, והוא בגי' חסד, ולכן מקומו בחסד. וג' ע"ב האחרים נעשים רי"ו, שהם בגי' גבורה. הרי ע"ב רי"ו כנ"ל. ובזה תבין איך גם היניקה היא בסוד עיבור שהם אותיות ע"ב רי"ו הנזכר.

 

רצ) והנה ע"ב רי"ו אלו, יוצאים משם הוי"ה עצמו השרש שלהם, שהוא בגימטריא כ"ו, ושם זה הוא בת"ת. וע"ב בחסד, ורי"ו בגבורה. וכללות ג' בחי' אלו, שהם: ע"ב, רי"ו, כ"ו, שהם בחג"ת, הם בגי' שד"י. וכמבואר אצלינו בכונת י"ג מדות ויעבור וכו'. ע"ש כי שם נתבאר היטב.

רצא) והרי כי נרמז בחג"ת שם שד"י, וכנגדם גם בנה"י יש: ע"ב רי"ו כ"ו, בנצח ובהוד וביסוד, והוא שד"י ג"כ. אלא שמזה השדי העליון שהוא יותר רחמים יען הוא בג' אמצעיות, ולכן הוא ברפה. כמ"ש בין שדי ילין, הנה משם נעשו השדים המריקים החלב הלבן, ומתהפך בהם

אור פנימי

מחסרים, הם נקראים בשם רי"ו, שהם ג' פעמים ע"ב, ע"ב דבינה, וע"ב דז"א, וע"ב דנוקבא, שאז נסתמים מחסדים וכח הגבורה שורה עליהם. וזהו הרמז, שרי"ו הוא בגי' ראי"ה ובגי' גבורה. כי הארת הע"ב מכונה ראי"ה, שהוא חכמה הנקרא עינים, וכיון שהמה סותמים אותם מחסרים כנ"ל, ע"כ הוא בגימטריא גבורה.

וזהו, שהחשבונות נתוספים על ס"ג מ"ה ב"ן, עד לרמז עליהם מספר ע"ב. כי בינה וזו"ן בשעה שהם כסדרם, שס"ג משפיע בהם רק מאור דחסדים שבו בלבד, בלי הארת חכמה, נקראת בינה בשם ס"ג וז"א בשם מ"ה ונוקבא בשם ב"ן. כנודע. אמנם בשעה שהארת נה"י דע"ב מתגברת להאיר בהם מטרם הזווג עם נה"י דאמא, הנה אז נפסק הזווג בס"ג שאינו יכול להשפיע עוד הארת חסדים שבו, ונמצא בעת ההיא שנשאר בעשר האותיות שלו לבד בלי החשבון שלהם. כי המלכות עם המסך ועביות שבה, המעלים או"ח בעת הזווג נקראים בשם חשבון, כנודע, ועתה כיון
שמכח הארת הע"ב נפסק הזווג דחסדים מבינה נעשה ס"ג מחוסר חשבון שלו, ונשאר במספר עשר אותיות לבד. וזהו הרמז שס"ג ועשר אותיות עולים ע"ג, כלומר בעת שס"ג מפסיק זווג החסדים שבו. ונתגלים בו עשר אותיותיו בלי זווג, הוא משום שמקבל אז הארת ע"ב הנ"ל, שעם הכולל עולה ע"ג. הרי שמספר עשר אותיות הנוספות עתה בס"ג, מראה על הפסק הארת חסדים שלו.

ואז נישאר ז"א ריקן לגמרי בלי אור, ולא נשאר רק בחינת השורש שבו שהוא הוי"ה בלי שום מילוי, הרומז על אור הנפש בכלי דכתר, כי בחינת רוח אין בו מפאת הפסק הזווג דחסדים בס"ג, כנ"ל. וזהו הרמז, שמ"ה וכ"ו עולים ע"א. כלומר, בעת שהארת ע"ב מתגלה בז"א שהוא מ"ה, אז נעלם ממנו המילוי דאלפין, שהוא אור דחסדים ונשאר רק בהוי"ה פשוטה שהיא בגי' כ"ו. הרי שתוספת הגימטריא כ"ו באה מכה הארת ע"ב אליו, ומראה על הפסק הארת חסדים שבו.

אלף רמב       חלק י"ב             מבוא שערים            לידה ויניקה

הדם לחלב, שהוא רחמים. אך שדי שהוא בדגש, כמ"ש ואל שדי וכו' והוא מורה על דין, הוא בג' אחרונות נה"י.

 

רצב) ונמצא כי בזמן היניקה ינק ז"א מאלו השדים, שהוא שדי העליון ברפה, מחג"ת דאמא, והגדילו ג' אמצעיות דז"א, ונעשו בו סוד ע"ב רי"ו כ"ו, כנזכר, ואח"כ ג"כ הנה"י של ז"א, יינקו מאלו השדים העליונים, הנעשו בהם ע"ב רי"ו כ"ו אחרים תחתונים בנה"י שבו, בסוד שם שדי בדגש, שהוא יותר דין.

אור פנימי

ונוקבא דז"א, שהיא ב"ן יורדת אז לגמרי לבחינת אחורים, כי תחילת בנין של הנוקבא דז"א מתחלת, אחר גדלות דמ"ה שהוא ז"א, ובעת שז"א חוזר לקטנותו חוזרת הנוקבא לבחינת אחורים, כנודע. וזהו הרמז, שהאחורים דב"ן הוא בגימטריא ע"ב, כלומר שע"י הארת ע"ב בא הב"ן לבחינת אחורים לגמרי. הרי שבחי' ע"ב המתחברת אל הנוקבא עושה אותה לבחינת אחורים לגמרי, ונעשה מחוסר כל בנין.

והנה נתבאר היטב, סוד ג' ע"ב שהם בגי' רי"ו, שפירושו, הארת ע"ב בעת המצב דפב"א, שאז אין נה"י דאבא מתמתקים בנה"י דאמא, ונמצא אז הארת יסוד דאבא בבחינת צר ואריך, ונעשה בבינה וזו"ן סתימה גדולה, כנ"ל, וע"כ הארה זו היא בחינת גבורה, ובחינת שמאל.

וזה אמרו "אמנם הע"ב הראשון מכולם הוא מפורש יותר, ולכן אותו הע"ב נמנה לבדו וכו' וג' הע"ב האחרים נעשים רי"ו, שהם בגי' גבורה וכו', יוצאים משם הוי"ה עצמו השורש שלהם, ושם זה הוא בת"ת, וע"ב בחסד, ורי"ו בגבורה וכו', הם בגי' שד"י, פירוש: כי שם ע"ב הא', הוא בחינת חכמה עצמה, שהוא עצמו אינו סובל מכל הסיתום הזה, כי הוא אינו צריך לחסדים, כי אין אור דחסדים מתחיל אלא מבינה ולמטה כנודע. ולפיכך הוא בימין. אבל ג'
הע"ב האחרים שהם בינה וזו"ן המקבלים ממנו, כבר הם צריכים לחסדים, כי כל עצמותם הוא אור דחסדים, וע"כ שורה עליהם הסיתום והגבורה, וע"כ המה כולם בשמאל. וע"ב ורי"ו האלו מאירים רק בהקצוות, ונודע שעיקר הפרצוף הוא קו האמצעי שבו, שבפרצוף הרוח הוא ת"ת. ונתבאר שת"ת נשאר בעת הארת ע"ב הנ"ל, רק בבחינת שורש לבד, דהיינו הוי"ה פשוטה בלי מילוי כנ"ל, הרי שאין בקו האמצעי אלא הוי"ה פשוטה, שהוא בגי' כ"ו, והוא הנושא והמכריע אל הקצוות ששם הע"ב בימין, ורי"ו בשמאל. ומסוד הוי"ה פשוטה שבקו האמצעי מתגלה השם שד"י, שהוא הארת נה"י, כנודע. כי הוי"ה פשוטה, פירושה אור הנפש בכלי דכתר, שהוא נה"י. הרי שבחינת הארת הע"ב בדרך הנ"ל, שהם ע"ב ורי"ו וכ"ו, הם מגלים בת"ת השם שד"י. וז"ס בין שדי ילין. כלומר שאין זה שם בקביעות כן, אלא בחינת לינה.

רצב) ואח"כ גם כן נה"י של ז"א יינקו מאלו השדים העליונים, הם נעשו בהם ע"ב רי"ו כ"ו אחרים תחתונים בנה"י שבו בסוד שם שדי בדגש: פירוש, בזמן הגדלות דיניקה, שאז מתחברים הכלים דאח"פ לז"א, שאז נשארים הכלים דת"ת כולם לבחינת אור הרוח, כנ"ל בדברי הרב (דף א' קצ"ט

חלק י"ב             תלמוד עשר ספירות           לידה ויניקה אלף רמג

רצג) והרי נתבאר בזה, איך ע"י היניקה נעשה ז"א בסוד ו"ק גמורות, כי מה שהיה תחלה בעיבור תלת כלילן בתלת, עתה נתפשטו לו"ק ממש בסוד פרצוף אחד, קשורים זה בזה היטב דרך קוין. והרי זה תיקון נוסף, על תיקון הנעשה על ידי העיבור.

אור פנימי

אות קצ"ד) ובחי' העביות יורד לנה"י החדשים, אז יורדים עמהם גם בחינת הע"ב רי"ו וכ"ו הנ"ל, ונעשה השם שד"י בדגש, המורה על שלימות העביות שבו הראויה לזווג דגדלות. ובזה נעשה סוד שם קדוש

שד"י, שפירושו שמגלה סוד הקדושה, שהוא מוחין דאבא ממש. אבל בהיותו למעלה בחג"ת, אינו נבחן עוד לבחינת שם קדוש, אלא רק בסוד בין שדי ילין, שזהו בקטנות דיניקה, שאין העביות במקום הזווג כנ"ל.

אלף רמד חלק י"ב       הסתכלות פנימית    לידה ויניקה

הסתכלות פנימית

א) צריכים להבין היטב, ענין השינוי שבלידה ז"א מלידת כל הפרצופים, כי בפרצופי א"ק ביאר הרב, שכל הפרצופים יצאו דרך פה דפרצוף העליון הסמוך לו, וכל תחתון מלביש על כן לחג"ת נה"י דעליון. וכן ג"כ בג"ר דאצילות, שהם: עתיק, א"א ואו"א, יצא כל תחתון מפה דעליון, ומלביש לחג"ת נה"י דעליון, דהיינו ממקום יציאתו ולמטה. וכאן בז"א מבאר הרב, שהוא נולד ויוצא מיסוד דאמא. ועוד, שלפי"ז היה צריך להלביש לאמא מיסוד ולמטה, דהיינו ממקום יציאתו ולמטה כמו בכל הפרצופים העליונים, אמנם אינו כן אצל הז"א, כי הוא מלביש מחזה דאמא ולמטה, הגם שמקום יציאתו הוא דרך היסוד.

וכן צריכים להבין היטב, ההפרש בין ב' בקיעות של היסודות שמביא הרב, דהיינו שלעת הזווג דאו"א בשביל זו"ן, אומר שנבקע יסוד דעתיק (לעיל דף תתק"כ אות פ"ט) וכאן לעת לידה אומר (דף א' קכ"ח אות ו') "נמצא שם אורות רבים מאד ואין הכלי יכול לסובלם ונבקע הרחם דרך פיו כיון שיש שם בקיעה ממש הוא נבקע ונרחב, ואז האורות התבונה שהם בעל הבית דוחין את הז"א לחוץ שהוא האורח ונולד" והנה נתבאר באו"פ שם, שענין בקיעת יסוד דאמא האמור כאן פירושו, ענין חזרת דלת וציר דקטנות למקומו, ע"ש. אלא שצריך להבין למה נקרא זה בקיעה, הלא אין בקיעה אלא לשם ביטול הכלי והמסך ממה שהיה. ועוד שכאן אומר בקיעה סתם, ושם אומר בקיעה לארכו, וצריכים להבין ההפרש שבהם.

ב) הנה מקורם של הדברים הוא, בהפרש מיסוד דאבא, ליסוד דאמא, שהרב מבארם, שיסוד דאבא הוא צר ואריך, ויסוד דאמא הוא קצר ורחב. וצריך שתזכור היטב פירושם
המתבאר באורך (לעיל דף תתכ"ח תשובה כ"ח) שנתבאר שם, כי אריך פירושו חכמה והיפוכו הוא קצר, שמורה על מחוסר חכמה. ורחב פירושו, מרובה בחסדים. והיפוכו הוא צר, שפירושו מחוסר וריקן מחסדים. והנה יסוד דאבא, הוא מחוסר חסדים לגמרי, שמכח זה הוא מכונה בשם צר, כי כן הוא נמשך מן שורשו העליון בע"ב דא"ק, אשר המסך דבחי"א נזדכך בספירת ההוד שלו, שהוא התפשטות קומת החסדים מאמא דע"ב דא"ק, בסוד אמא עד הוד אתפשטותה ולא האיר ביסוד דע"ב, אלא בחינת אור המלכות, שפירושו הארה מצומצמת הנמשך עוד מאבא דע"ב דא"ק. שהיא בחינת חכמה בלבדה, אבל בלי חסדים לגמרי, כי קומת החסדים שה"ס בחי"א הנמשכת מאמא, כבר נזדככה ונפסקה. ומשם נצטייר הכלי הזה דיסוד דאבא בסיתום גדול מחסדים, ורק בהמשך של הארת חכמה מצומצמת. כמ"ש בחלק ה' (דף של"ו ד"ה חזר ע"ש) וז"ס שהוא צר מחסדים, אבל אריך בחכמה. ונתבאר בתשובה כ"ח הנ"ל, שבחינת יסוד דאבא זה לא נפגם לא בצמצום ב' בעת עלית ה"ת לעינים, ולא בעת שביה"כ, כי היה שם בסוד שאול הנחבא אל הכלים, עש"ה כי אין להאריך כאן.

אבל יסוד דאמא הוא בהיפך ממש, כי בה שלט ענין עלית ה"ת לעינים, וע"כ נעשה היסוד שלה קצר מאור החכמה, כי כח הצמצום על החכמה מפאת הה"ת שנתחברה עמה שולט ביסוד שלה, והוא קצר מלהאיר חכמה. אבל הוא רחב באור החסדים, כי בחינת אור החסדים אינו נפסק מאמא לעולם עש"ה.

ומטעם הנ"ל, אין שום הולדת נשמות אלא ע"י זווג דאו"א יחד, כי בעת שיסוד דאבא מזדווג ונעשה לאחד עם יסוד דאמא, הרי הארתם בתכלית השלמות, כי יסוד

חלק י"ב             הסתכלות פנימית    לידה ויניקה         אלף רמה

דאבא משיג בחינת הרחבה בשפע חסדים מתוך יסוד דאמא, והוא שלם בין בחכמה ובין בחסדים, וכן יסוד דאמא משיג בחינת הארת החכמה מיסוד דאבא, והיא שלימה בין בחכמה ובין בחסדים. וע"כ התולדה היוצאת מהם, היא בשלמות הנרצה. כי הולד משיג בחינת האריך דאבא ובחי' הרחבה דאמא.

ועם זה תבין, ענין התחלקות ת"ת דא"א לב' חצאים: חציו העליון לאו"א וחציו התחתון לזו"ן. כי ידעת, שיש ב' מיני חסד בגוף דא"א שמגרון ולמטה: א' הוא חסד העליון, המתפשט מבינה אל הגוף מטרם שיתחלקו ב' דרועין לימין ושמאל, שמשם יצאו או"א עלאין ומלבישים לא"א עד החזה. ב' הוא החסד המתפשט אחר שכבר נתחלקו הזרועות לימין ושמאל. שמשם יצאו ישסו"ת המלבישים מחזה ולמטה דא"א. כנ"ל בדברי הרב דף תת"צ אות מ"א מ"ב מ"ג. עש"ה ובאו"פ כל ההמשך.

ג) וצריך שתדע, שכל הבקיעות שישנם בגוף, המה בחינת בקיעות לרוחב. ע"ד שנתבאר לעיל ביסוד דאמא. שפירושם הוא, שהמסך הסתום דעור הגוף, נתבקע, כדי לגלות הרחבה דחסדים דרך שם. והתחלתם הוא הפה דראש, שיש שם בקיעה לרוחב הנקרא שפתים. ונבאר בחינת הפה דא"א, שהוא עיקר עולם האצילות, כי או"א וזו"ן הם רק לבושים אליו. והנה ידעת, שאין בראש דא"א זולת כתר וחכמה בלבד, ונמצא הפה דראש שהוא בחינת מלכות דחכמה, והזווג הוא בבחינת יסוד דחכמה, שנקרא חיך, עם הגרון שהוא הבינה שיצאה לחוץ כנודע. והנה זווג זה, הוא ממש כמו זווג או"א עלאין, כי החיך הוא יסוד דאבא, שהוא חכמה. שה"ס צר ואריך, והגרון הוא סוד הבינה, אלא בחינת ג"ר דבינה, שפירושו שבחינת השפעת חסדים דיסוד שלה, הוא בחינת החסד דמין א', שאין בו כלום מבחינת התחלקות ב' הזרועות לחסד וגבורה, להיות
הה"ת שבעינים, אינה ממעט אותה כלום, כי בלאו הכי היא נמצאת תמיד בסוד כי חפץ חסד הוא. כמ"ש שם באו"פ. והזווג הזה בוקע בקיעה לרוחבו בפה דראש דא"א כי נתפתח הסתימה דחסדים שבחיך שלו ע"י זווג עם הגרון, כנ"ל. וזהו בחינת א"א עד החזה, ששם מלבישים או"א עלאין ממקום יציאתם, שהוא הפה דא"א, עד החזה, ששם מסתיים זה החסד דמין הא' הנזכר.

ד) ויש כאן עמקות רבה, כי נתבאר לעיל שהתולדה היוצאה מהזווג דיסוד אבא עם יסוד אמא, היא בשלמות גמורה: הן מחכמה מכח דאריך דיסוד אבא, והן מחסדים מכח הרחבה דיסוד אמא. וא"כ היה צריך להיות בחינת בקיעה זו דפה לבחי' בקיעה לארכו, כלומר שיתגלה שלמות החכמה. וכן או"א היוצאים ונולדים דרך הפה הזה, היו צריכים להיות בבחינת חסדים מגולים בהארת חכמה, להיותם יוצאים מבחי' חיך שהוא יסוד דע"ב שמשם נמשך החכמה, ומסוד הגרון שהוא בבחינת חסדים. אבל נודע, שבחינת או"א כולם הם רק בחסדים מכוסים.

אמנם הענין הוא, כי אין גדלות בלי הקדם של קטנות, וכיון שכל ענין של הצמצום והגבורה דה"ת שעלתה לעינים לא נגלה בהמסך הזה דגרון דא"א, מפאת כי חפץ חסד הוא, שז"ס שאומר הרב, שהוא חסד דמין הא', שהוא מטרם התפשטות הזרועות, כנ"ל. ולכן אין יסוד דאבא שהוא החיך יכול שם לגלות כחו, לא מבחינת הצר שבו, ולא מבחינת האריך שבו, אלא שנכלל לגמרי בשליטת הבינה, דהיינו בהרחבה שבה, וע"כ נשאר תמיד בחינת הפה בבחינת הבקיעה לרוחב, ואור החכמה דיסוד אבא מתכסה ונעלם בתוכה.

אבל רק כשטפת הזווג דחיך וגרון ההם, נמשכת עד לפה דישסו"ת, שהם בחינת ז"ת דבינה שבגרון דא"א, שהם עומדים מחזה דא"א ולמטה, שלהיותם בחינת שורשי הזו"ן, הנה הם צריכים להארת חכמה, כנודע, אשר ע"כ הם נבחנים

אלף רמו חלק י"ב        הסתכלות פנימית    לידה ויניקה

לחסד דמין הב', שכבר נוהג בהם קטנות וגדלות, כי בקטנותם, החסד נתלבש בגבורה, ונתצמצם מה"ת שלמעלה, לכן עתה בעת גדלות, שנעשה הזווג דחיך וגרון דא"א, ויורד להם טפת הזווג, הנה עתה היסוד דאבא, שהוא החיך, מגלה את בחינת הצר ואריך שבו ובעזרת הזווג דהרחבה דבינה, מגלה שם בחיך וגרון דישסו"ת קומת שלמה של חסדים בהארת חכמה.

ה) והנך רואה, שבעת ביאת טפת הזווג דחיך בגרון דא"א לפומיהו דאו"א, אין הארת חכמה יכולה עוד להתגלות, להיותם מטרם שנתחלקו הזרועות, שהיא הג"ר דבינה, כנ"ל, אלא כשנמשכת לפומייהו דישסו"ת, שהם בחינת חסד בהתחלקות הזרועות, אז מתגלה ההארת חכמה דיסוד אבא. ותדע, שבחינת הזווג דפומייהו דישסו"ת ההוא, נקרא בשם זווג היסודות. ובחינת הזווג דפומייהו דאו"א, נקרא זווג דנשיקין, וכן הזווג דפה דא"א. כנ"ל.

וטעם שפומייהו דישסו"ת נקרא בשם יסודות, הוא, כי אין הזווג דגדלות, דהיינו בהארת חכמה, נעשה רק בעת שאו"א וישסו"ת חוזרים לפרצוף אחד, דהיינו בעת שאו"א עלאין משיגים קומת ע"ב ומלבישים לבחינת ג"ר דא"א, כנודע. והנה אז נמצא הפה דישסו"ת שנעשה לבחינת יסוד דכללות ב' הפרצופים שנתיחדו, כנ"ל בדברי הרב (דך תתקמ"ה אות קמ"ח. וא' נ"ו אות ק"א ע"ש) לפיכך נחשב תמיד בחינת יסוד, כי אינו נבחן לפה דישסו"ת, זולת בהיותם נפרדים לב' פרצופים, ואינם ראוים למוחין דגדלות. והנה נתבאר היטב, כי מזווג דנשיקין במקום יציאתם, בפה דא"א ובפה דאו"א, אין שם שום גילוי אל מוחין דגדלות, דהיינו להארת חכמה. אלא אחר התפשטות טפת הזווג אל מקום היסודות דאו"א, שהם בכללות ישסו"ת, שבכח הטפה הנמשכת אליהם מחיך וגרון, חוזרים ומתיחדים גם יסודות דאו"א דכללות, ואז מולידים מוחין דגדלות בשביל ז"א.

ו) ובזה מובן מה שאומר הרב, אשר מזווג דנשיקין יוצאים רק או"א, וכן מלאכים וחיצוניות העולמות, אבל מוחין דז"א וכן נשמות בני אדם הבאים מפנימיות העולמות, אינם יוצאים זולת ע"י זווג דיסודות, כמ"ש (בע"ח שער ל"ט דרוש ד' ע"ש). והוא כנ"ל שמזווג דנשיקים אינו נמשך רק חסדים מכוסים, ע"כ אינו מספיק אלא לאו"א גופייהו, להיותם בסוד חפץ חסד. וכן למלאכים שהם נמשכים ג"כ מבחינת חסדים מכוסים בלא הארת חכמה. אבל ז"א וכן נשמות בני אדם שהם צריכים להארת חכמה אין זווג דנשיקין מספיק להם, אלא לזווג דיסודות הם צריכים, שמשם החסדים מגולים בהארת חכמה. ומה שהם מתחלקים תחת השם חיצוניות ופנימיות, הוא, כי אין הארת חכמה מתפשטת בהפרצוף זולת ע"י התלבשות תוך חסדים, וע"כ מכונה ההארת חכמה בשם פנימיות, והחסדים בשם חיצוניות.

ז) ואין להקשות, איך אנו מחשבים את התפשטות דחסד דמין הא' עד החזה דא"א, שהוא נחשב לחסד מטרם התחלקות הזרועות, והרי הזרועית הם למעלה מחזה דא"א. והענין הוא, כי בחינת המסך דיסוד דעתיק, אשר מתלבש בא"א מהגרון עד החזה, הוא הממשיך הארת הג"ר דבינה עד החזה דא"א, בדומה דמסך דיסוד אמא המתלבש בז"א עד החזה. כמ"ש במקומו.

וזה הטעם, שבהזווג דאו"א לצורך העיבור דז"א, שאז הם צריכים להשפיע לו מזווג היסודות כנ"ל, דהיינו שאו"א וישסו"ת יחזרו לפרצוף אחד ופומייהו דישסו"ת יחזרו להיות יסוד דכללות, כנ"ל, שאז טפת הזווג דנשיקין נמשכת לפומייהו דישסו"ת. הנה אז "צריך המסך דיסוד דעתיק להבקע לאורכו" כלומר, שצריך להתבטל ממנו אותה הבקיעה דרוחב שהוא ממשיך מפה דא"א למקום החזה, ויתהפך להיות לבחינת בקיעה לאורך, ואז יוכלו או"א לחזור פב"פ ולקבל הארת חכמה

חלק י"ב             הסתכלות פנימית    לידה ויניקה         אלף רמז

במכוסה במקום חיך וגרון שלהם, באופן, שתוכל להתגלות החכמה שבה ברדתה לפומייהו דישסו"ת, דהיינו ליסודות דכללות. והנה נתבאר היטב ההפרש מבקיעה לרוחבו, שפירושו, בקיעת סתימת החסדים כדי שיתגלו החסדים. ובקיעה לאורכו, שפירושו, בקיעת הסיתום דחכמה כדי לגלות חכמה. וזכור זה.

ח) ועם האמור, מובן היטב ענין התחלקות הת"ת דא"א לב' חלקים, המובא לעיל באות ב'. כי כל ת"ת כולל כל הו"ק, כנודע. ונתבאר אשר ב' מיני חסד מתפשטים מן הבינה אל הו"ק דא"א, שעד החזה דא"א. דהיינו בחג"ת שלו מתפשט החסד דמין הא', שהחסדים שלו הם תמיד מכוסים. ומחזה ולמטה דא"א מתפשט החסד דמין הב'. שרק החסדים הללו ראוים להתגלות בהארת חכמה, כנ"ל באות ג' ד'. ועל פי ההבחן הזה מתחלקים ג"כ הלבושים דו"ק דא"א, שמחציו ולמעלה, בחג"ת שלו מלבישים אותו או"א, שגם הם מבחינת חסדים המכוסים. ומחציו ולמטה, דהיינו בנה"י שלו, מלבישים אותו זו"ן, שהם מחסד דמין הב' שדרכם בחסדים מגולים כנ"ל.

וכמו שת"ת דא"א, מתחלק לב' חצאים, כן על אותו דרך, מתחלק ג"כ ת"ת דאו"א לב' חצאים, דהיינו ע"פ ב' מיני חסדים הנ"ל: שמחזה ולמעלה בחג"ת שלהם, הם בחסדים מכוסים כבחינתם עצמם. ומחזה ולמטה, בנה"י שלהם, הם מתלבשים בישסו"ת, והם שם בחסדים מגולים. וכן עד"ז מתחלק ג"כ ישסו"ת, שרק מחזה ולמטה מתגלה בחינת החסדים המגולים שבהם, אבל מחזה ולמעלה הם בחסדים מכוסים, כמו א"א ואו"א, ועד"ז מתחלק ג"כ ז"א עצמו בעת גדלותו, שרק מחזה ולמטה מתגלים בו החסדים המגולים, אבל מחזה ולמעלה הוא כמו א"א ואו"א וישסו"ת.

ט) עתה מתבאר היטב מה שהקשינו לעיל באות א', מאחר שז"א יוצא ונולד מיסוד דאמא, היה צריך להלביש אותה, ממקום יציאתו ולמטה, ולמה הוא מלבישה מחזה ולמטה. ועתה מובן היטב. כי נתבאר שהיסוד הזה שז"א נוצר ונולד משם, הוא יסוד דכללות או"א וישסו"ת לפרצוף אחד, שהוא בחינת הפה דישסו"ת בעת שהם מתחלקים לב' פרצופים. כנ"ל באות ה'. ונודע, שלעת לידת ז"א, שוב הם מתחלקים לב' פרצופים, ונמצא, שז"א נולד ויוצא מפה דישסו"ת. ולפי"ז היה צריך להלביש באמת מפה ולמטה דישסו"ת, דהיינו לחג"ת נה"י שלהם, אלא כיון שכל עיקר בחי' ז"א הוא בחסדים מגולים, ע"כ אינו יכול להלביש מקום חג"ת דישסו"ת, ששם מקום החסדים המכוסים שבהם, כנ"ל, והוא מוכרח להלביש חצי ת"ת התחתון של ישסו"ת, מחזה ולמטה, כמו ישסו"ת לא"א ואו"א, כנ"ל. והנה נתבאר היטב, שאין שום הפרש בלידת ז"א מבשאר הפרצופים כי גם הוא נולד ויוצא מפה דעליון, וגם הוא מלביש ממקום יציאתו ולמטה כמוהם, וכל השינוי הוא רק בזה אשר או"א וישסו"ת נעשו פרצוף אחד לעת העיבור שלו, נעשה הפה דישסו"ת, שהוא העליון שלו, לבחינת יסוד ממש דכללות של שניהם, כנ"ל באות ה', ובערך זה נחשב שיוצא ונולד מיסוד דאמא. ושינוי ב' הוא, שאין ז"א יכול להלביש חג"ת דישסו"ת, משום שכל שורשו הוא בחי' חסדים מגולים, וע"כ הוא מתאחז רק בנה"י דישסו"ת. ואינו יכול להלביש כל המקום הזה שממקום יציאתו ולמטה, דהיינו מפה שלהם ולמטה, אלא מחזה ולמטה בלבד, כמבואר.

י) גם מובן היטב, ההפרש בין ענין בקיעת יסוד עתיק, האמור אצל יחוד או"א וישסו"ת לפרצוף אחד, ובין בקיעת יסוד דאמא האמור כאן אצל לידת זו"ן. כי בעתיק אומר שנבקע לאורכו, שפירושו,

אלף רמח חלק י"ב       הסתכלות פנימית    לידה ויניקה

שנתבטל ממנו אותה בקיעה לרוחב שיסוד דעתיק ממשיך מפה דא"א, למקום החזה המכסה על חכמה, ונתהפך לבחינת בקיעה לאורך שפירושו, שממשיך הארת חכמה. וכאן אומר, שנבקע הרחם דרך פיו וכו', שפירושו, שממשיך חסדים, כנ"ל באות ז'. ומה שקורא כאן בשם בקיעה, הוא, כי אחר שנתחבר אל הרחם הדלת וציר הב' דגדלות, נעשה שם בחי' ם' סתומה המעכב ושומר על העובר שלא יהיה בו יניקה לחיצונים ולא יפול לחוץ, ובעת לידה, שחזר ונתעורר שם כח הדלת וציר דקטנות, ע"י עלית ה"ת לעינים, בסוד כי נהפכו עליה ציריה, אז נפרדו הדלתות זה מזה, שהיא נבחן כמו בקיעה, כמ"ש באורך (לעיל דף תתנ"ז תשובה ק"נ) וכיון שנעשה שם זווג דאו"א
בעביות דבחי"א, המוציאה קומת חג"ת, הרי שנעשה שם בקיעה לרוחב.

וזהו אמרו "ונבקע הרחם דרך פיו" כלומר, כיון שיסוד הזה דכללות הוא בחינת פה דישסו"ת, שהוא בחי' בקיעה לרוחב, וע"כ נבקע הרחם מבחי' זו. וזה שממשיך, כיון שיש שם בקיעה ממש הוא נבקע ונרח"ב" כלומר, כיון שהוא באמת בחי' פה דישסו"ת, שיש שם בקיעה ממש, שהיא בקיעת הפה, אלא שנעשה לבחינת ם' סתומה מכח שנעשתה לבחינת יסוד דכללות, כנ"ל, ועתה חזרה בחינת הבקיעה דפה למקומה. באופן, שז"א נולד ויצא מבחינת הפה דישסו"ת, כמו כל תחתון היוצא דרך פה העליון. כנ"ל. והבן היטב כי קצרתי כאן. ויתבאר במקומו באורך.

חלק י"ב לוח השאלות לפי' המלות  לידה ויניקה אלף רמט

לוח השאלות לפירוש המלות

א) מהי א' דמילוי ה' שצורתה יו"ד.

ב) מהי א' דמילוי הא של אלקים שצורתה יו"ד.

ג) מה הם אבות.

ד) מהן אבנים.

ה) מהו אודם שבולד.

ו) מהו אורות תחתונים נכנסים תחילה.

ז) מהם אחורים דאהיה.

ח) מהם אכסדראין ואדרין.

ט) מהו אל מימינא, ומ"י בשמאלא, ה' באמצע.

י) מהו אלקים בפשוט.

יא) מהו אלקים במילוי יוד.

יב) מהו אלקים במילוי אלפין.

יג) מהו אלקים במילוי ההין.

יד) אלם מאלקים.

טו) מהי אריכת רגלים דאמא.

טז) מהם אהיה דיודין, דאלפין ודההין.

יז) מהו ב' דדים דאבא.

יח) מהו בהדי הוצא לקי כרבא.

יט) מהם בנים.

כ) מהי בקיעה לרוחבו.

כא) מהי בקיעה לאורכו.

כב) מהי בקיעה ממש.

כג) מהם ד' פרקין בחג"ת.

כד) מהם דדים.

כה) מהי דוה

כו) מהו דוחק גדול.

כז) מהי דחיה.

כח) מהי דחית האורות למטה.

כט) מהו דם הלידה.

ל) מהו דם בהמקור.

לא) מהו דם טמא.

לב) מהו דם שאינו טמא.

לג) מהו דם מתהפך לחלב.

לד) מהו דם מזוקק וברור.

לה) מהו דת"י שבבן שנים ט' ויום א'.

לו) מהי ה' דאלקים בציור ד"י.

לז) מהי ה' דאלקים בציור ד"ו.

לח) מהי ה' דבין הדדים שנעשתה לצנור.

לט) מהי ה' דהוד שנעשתה לקוף.

מ) מהם ה' מים טמאים.

מא) מהם ה' דמים טהורים.

מב) מהי הארה להעלות מ"ן.

מג) מהי הגדלה.

מד) מהי הגדלת אברים.

מה) מהי הגדלה ממשית.

מו) מהו המסו.

מז) מהי השאלה.

מח) מהם התחלקות הדעת לאדרין ואכסדראין.

אלף רנ           חלק י"ב לוח השאלות לפי' המלות  לידה ויניקה

מט) מהי התכללות הפרצופים.

נ) מהי התפשטות כח החלב לז"ת.

נא) מהי התפשטות ל"ב נתיבות החכמה.

נב) מהי התפשטות נ' שערי הבינה.

נג) מהו זווג דחצות לילה.

נד) מהו זווג דק"ש שעל המטה.

נה) מהו זווג דק"ש דקרבנות.

נו) מהו זווג דק"ש דיוצר.

נז) מהו זווג דק"ש דערבית.

נח) מהם חו"ב דיניקה.

נט) מהם ח"י חדשי יניקה.

ס) מהי חיות בהשאלה.

סא) מהו חיצון.

סב) מהו חלב.

סג) מהם חלב ודם.

סד) מהו טבורא דלבא.

סה) מהם י"ב גבולי אלכסון.

סו) מהן י"ה דאלקים.

סז) מהי יניקה אמיתית.

סח) מהי יניקת נה"י מהשדים.

סט) מהי ירידת הקטנות למטה.

ע) מהו ירך יעקב.

עא) מהו כבד.

עב) מהם כ"ד גבולים.

עג) מהם כ"ח חדשי יניקה.

עד) מהם כלים חיצונים דאו"א.

עה) מהם כלים פנימים דאו"א.

עו) מהם כלים עליונים נגדלים תחלה.

עז) מהי כללות.

עח) מהו כתר דז"א.

עט) מהו לב.

פ) מהם ל"ב אלקים דמעשה בראשית.

פא) מהם ל"ב נתיבות החכמה.

פב) מהם ל"ב שנים.

פג) מהו לבר מגופא.

פד) מהי לידה.

פה) מהם מגולים.

פו) מהו מוח.

פז) מהם מוחין דאלקים.

פח) מהם מוחין דבן ד' שנים.

פט) מהם מוחין דבן ו' ויום א'.

צ) מהם המוחין דבן ט' ויום א'.

צא) מהם מוחין דגדלות.

צב) מהם מוחין דהולדה.

צג) מהם מוחין דכללות.

צד) מהם מוחין דקטנות.

צה) מהם מזונות.

צו) מהי מחצית הפרצוף ממש.

צז) מהם מטלטלין.

צח) מהי מ"י.

צט) מהו מקום הריון.

ק) מהם מקיפים דל"מ דצלם.

חלק י"ב לוח השאלות לפי' המלות  לידה ויניקה         אלף רנא

קא) מהם מקיפים דקטנות אבא.

קב) מהם מקיפים דקטנות אמא.

קג) מהם נו"ה לבר מגופא.

קד) מהו ניקוי הפסולת.

קה) מהם נ' שערי בינה.

קו) מהם נש"ב שבז"א.

קז) מהו נצח ישראל.

קח) מהו סובל.

קט) מהם סיגים בלתי גמורים.

קי) מהם סיגים גמורים.

קיא) מהם סיגים דח' ספירות ראשונות.

קיב) מהם סתומים.

קיג) מהם עולמות ונשמות.

קיד) מהי עונת איש גמור.

קטו) מהי עונת בן ט' ויום א'.

קטז) מהי עונת בן י"ח.

קיז) מהי עונת הפעוטות.

קיח) מהו עיבור א'.

קיט) מהו עיבור ב'.

קכ) מהו עיבור ג'.

קכא) מהי עכירת הדם.

קכב) מהי עכירת דמיין.

קכג) מהו עליונים דכלים נגדלים תחלה.

קכד) מהו עלמא דדכורא.

קכה) מהם עשרה דמים.

קכו) מהו פנימי.

קכז) מהי פנימיות דקטנות אבא.

קכח) מהי פנימיות דקטנות אמא.

קכט) מהי פנימיות וחיצוניות.

קל) מהי פסיעה לבר.

קלא) מהן פעוטות.

קלב) מהו ציור הולד.

קלג) מהו צינון.

קלד) מהו צירי.

קלה) מהו צר.

קלו) מהו קיסטא דחיי.

קלז) מהו קפאון.

קלח) מהו ראש הקטן.

קלט) מהי ראשית.

קמ) מהי רגל קוף הארוך.

קמא) מהו רקיע.

קמב) מהי שאלה.

קמג) מהו שדי בדגש.

קמד) מהו שדי ברפה.

קמה) מהם שדים.

קמו) מהו שקר אין לו רגלים.

קמז) מהם תחתונים דאורות נכנסים תחילה.

קמח) מהו תיכון.

קמט) מהי תורה.

אלף רנב        חלק י"ב לוח התשובות לפי' המלות לידה ויניקה

לוח התשובות לפירוש המלות

א' דמילוי ה' שצורתה יו"ד.

א) האותיות של השמות, רומזות על הכלים ובחי' העביות שבהם, אשר אור העליון מזדווג ומתלבש בהם. ואותיות השם בפשוט, רומזות על בחינת העביות דכתר, שעדיין אין שם הכר עביות בפועל, אלא בחינת שורש לבד, וע"כ האור המלובש שם הוא אור הנפש לבד, כי אור הנפש מתלבש בכלי דכתר כנודע. ואם האותיות הן במילואים, מורים שכבר יש שם הכר עביות בפועל, שעליה מזדווג אור העליון, ומוציא שם הע"ס המתיחסות למדת העביות ההיא.

ובגדלות היניקה, שכבר יש שם זווג דה"ח וה"ג במוח הדעת, אלא שהם בלי הארת חכמה, משום שאו"א הם בפב"א, כנודע. ע"כ השם אלקים דמוח הדעת הוא במילואים: אלף למד הא יוד מם. וכיון שהוא מתחלק לה"ח וה"ג, ע"כ נבחן שם ב' שמות של אלקים: לה"ח, ולה"ג. וההכר ביניהם הוא בא' דמילוי ה"א, שאלקים דה"ח מצוירת הא' ביו"י, י' למעלה, ו' באלסונא וי' למטה. ואלקים דה"ג הא' מצוירת ביו"ד: י' למעלה ו' באלכסובא, וד' למטה. מטעם כי הנוקבא נקראת ד' וה"ג הן בחינת הנוקבא שבדעת, ולכן מרומזת בד' שלמטה. א' רל"ה אות רע"ז.

א' דמילוי הא של אלקים שצורתה יו"ד: ב) עי' לעיל תשובה א'. (שם)

אבות:

ג) החו"ג הם אבות לזו"ן, כנודע. גם נודע שזו"ן דה"ח הם נ"ה, וחג"ת הם כה"ב דה"ח. ולפיכך, נקראים החג"ת אבות, להיותם בחי' כח"ב, וכן בגדלות הם נעשים לחב"ד, וחו"ב נקראים אבות.
ונה"י שהם בחי' זו"ן, נקראים בנים. א' ק"ל אות ט).

אבנים:

ד) בעת הלידה, כשאו"א מתמעטים לבחינת כלים אמצעים דהיינו לבחי"א, ומסתלקים הג"ר, ונשארים בנפש רוח, שאז מסתלקים אורות דנפש מנה"י ועולים בחג"ת, ואור הרוח עולה בחב"ד, הנה נבחנים נה"י משום זה לאבנים, משום שנשארו כלים ריקים בלי אורות. (א' ק"ל אות ח').

אודם שבהולד:

ה) בחינת העביות שבכלים, שעליה נעשה הזווג עם אור העליון, נקראת בשם אודם, דהיינו הה"ג דאמא הממותקים במדת הרחמים, בסוד עלית ה"ת לעינים. כנודע.

ולעת עיבור דז"א, הנה ע"י אבא נעשה הלובן שבו, כי ע"י ל"ב נה"ח שלו, הוריד ל"ב המלכיות שבו הבלתי ממותקים, לבי"ע, ובירר ממ"ן דז"א רק רפ"ח ניצוצין. והם נבחנים לבחי' לובן בלבד, משום שאין שם בחינת עביות כלום, כי נפרדו ממנו וירדו לבי"ע. ואז האירה בו אמא בחינת ה"ג שלה, שע"י זה השיג ז"א ל"ב מלכיות חדשות, הממותקות במדת הרחמים כנודע. הרי שכל בחינת העביות שבז"א, השיג מאמא דהיינו כל בחי' האודם שבו. (א' קל"ג אות כ"א).

אורות תחתונים נכנסים תחלה:

ו) מתחלה נבררים הכלים היותר זכים ואח"כ נבררים הכלים העבים, כנודע. וכיון שאין העליון משפיע אלא בדבר העב יותר, כלומר, שכל שהמסך עב ביותר הוא מוציא קומה יותר גבוהה, נמצא כי מתחלה בעת שלא נברר אלא בחי' עביות דשורש לא יצא שם אלא קומת מלכות, שהיא קומת

חלק י"ב לוח התשובות לפי' המלות לידה ויניקה אלף רנג

נה"י הנקראת עיבור. ואח"כ לעת לידה, שנתגלה שם עביות דבחי"א, הוציא קומת רוח, הנקרא יניקה, וכו' כנודע. הרי שאורות תחתונים יוצאים מתחלה ואח"כ האורות העליונים (דף א' קצ"ז אות קצ"ג).

אחורים דאהיה:

ז) לבושי מוחין דז"א, הם מאחורים של השם אהי"ה. והטעם, כי בעת הזווג להוציא המוחין דז"א, נעשים תמיד או"א וישסו"ת לפרצוף אחד. וישסו"ת אינם עולים אז בשם זולת או"א בלבד. ונודע, כי השמות של או"א הם הוי"ה אהי"ה. ואלו הלבושי מוחין הם בחינת או"ח, העולה מהמסך ומלביש הע"ס דאו"י, אשר בחינת דאו"ח הזה יורד ומלביש המוחין גם בעת כניסתם בז"א. כנודע. וכיון שהמסך הוא מבחינת אמא עלאה, שנקראת אהי"ה, ע"כ נבחנים הלבושים ההם לבחינת אחורים דאהי"ה. ומה שהם רק מבחינת האחורים, הוא משום כי אין העליון משפיע אל התחתון אלא מבחינת האחורים שלו. וכיון שיש בהם ע"ס, ע"כ הם עשר שמות אהי"ה, ואהי"ה באחורים עולה ד"ם, וה"ס עשרה דמים. (א' קמ"ג אות נ"ה).

אבסדראיו ואדריו:

ח) אדרין פירושם: חדרים פנימים ואכסדראין, פירושם: חדרים חיצונים והם כינוים לחג"ת נה"י דז"א. כי בחג"ת, החסדים מכוסים, שפירושו, שאפילו בעת שיש הארת חכמה בחסדים, מ"מ נגנזת שם ואינה מתגלית. וע"כ נבחנים חג"ת לפנימים, ששם הארת חכמה בסתר ואינה נראית לחוץ. ונה"י דז"א, דהיינו מחזה ולמטה. נבחנים לחדרים חיצונים, כי בעת שיש הארת חכמה בחסדים, הם יוצאים ומתגלים שם. וע"ש הגילוי הזו דהארת חכמה, נבחנים לחדרים חיצונים. (א' רכ"ב אות רמ"ד.)

א) אל מימינא ומ"י בשמאלא ה' באמצע:

ט) א"ל, הוא שם המורה על חסדים,
ומ"י רומז על גבורות, והזווג הוא תמיד בקו אמצעי. ולכן נבחנים המוחין דיניקה, אשר שם א"ל הוא בדד ימין, ששמה החסדים. ושם מ"י הוא בקו שמאל ששמה הגבורות, ובחי' הזווג שהיא באמצע, היא בבינה שהיא ה' דאלקים, כי י"ה דאלקים הם חו"ב. כנודע. כי אין במוחין דיניקה אלא חסדים וגבורות, וז"א מקבלם דרך הקצוות, שמשם אל שבימין, מקבל ה"ח, ומשם מ"י שהוא בשמאל, מקבל ה"ג. (א' רל"ז אות רפ"ב).

אלהים בפשוט:

י) השמות בפשוטם, רומזים על בחינת עביות דכתר לבד, שהיא בחינת שורש הכלים. ונבחנים לכלים דכתר. והאור שבהם נבחן לאור הנפש. כנ"ל בתשובה א', ע"ש. ובחינת הקטנות דמוחין דיניקה, שאין שם אלא נפש דרוח ונפש דנפש, נבחנים משום זה השמות שהם באותיו פשוטים. (אלף קנ"ט אות ק"ב).

אלקים במילוי יו"ד:

יא) מוח החכמה דז"א, בעת הגדלות דיניקה, הוא בחינת אלקים במילוי יודין. כלומר, שה' דאלקים היא במילוי י', כזה: אלף למד הי יור מם. והוא משום שבחי' החכמה היא עדיין מטרם צמצום ב', שע"ז רומזת המילוי יודין, :נ"ל דף תס"ג תשובה א'. ע"ש (א' רל"ד אות רע"ו).

אלקים במילוי אלפין:

יב) עי' לעיל תשובה א', א' רל"ד אות רע"ו).

אלקים במילוי ההין:

יג) כיון שבבחינת יניקה אין מצב דחו"ב אלא פב"א, שבינה לא הסירה עוד אחורים שלה כלפי החכמה כנודע. ע"כ נבחן מוח הבינה שהוא אלקים במילוי

אלף רנד        חלק י"ב לוח התשובות לפי' המלות לידה ויניקה

ההין, כזה: אלף, למד, הה, יוד, מם. והוא כי מילוי ההין מורה על בחי' אחורים (א' רל"ד אות רע"ו).

אלם מאלקים:

יד) דיבור, פירושו זווג, הנעשה בפה דראש, דהיינו על העביות המתוקנת בכלי המלכות דראש. והנה ע"י בירור דאבא, נעשה ז"א אל"ם סתם, כי מוריד ל"ב מלכיות הכלולות בו מעת הנקודים, שהם מבחינת צמצום א', ואז נעשה אלם. כי אינו מוכשר עוד לשום זווג, כי אין בו עוד שום עביות. אכן ע"י הארת ה"ג דאמא, שה"ס ל"ב מלכיות חדשות ממותקות מבחינת צמצום ב'. אע"פ שגם עתה עוד אינו ראוי לזווג, להיותו עוד בבחינת עובר, והארת ה"ג דאמא היא עדיין בבחינת שורש העביות שאינו ראוי לזווג, והיא עוד בבחינת אלם, אמנם נעשה על ידה בחינת אל"ם מן אלקים, כלומר, שמשורש הארת ה"ג האלו, תתגלה בו אח"כ בימי יניקה השם אלקים, וע"כ נבחנים אלו הארת ה"ג שהם כבר ג' אותיות אל"ם מן שם אלקים, שאינו חסר לו אלא י"ה המתגלים ע"י יניקה. (א' רכ"ב אות רמ"ו. ד"ה וזה אמרו).

אריכת רגלין דאמא:

טו) הנה עצמותו של ז"א בא מז"ת דנקודים, שלא היה בהם רק כלים דחב"ד חג"ת עד החזה, ומחזה ולמטה כבר היו מתחת הפרסא דאצילות והיו לבי"ע. והגם שבעת הגדלות נתבטל הפרסא, וגם הכלים שמחזה ומטה נתחברו לאצילות, אמנם תכף היה בהם שביה"כ, ואפילו כלים דפנים, שהם מחזה ולמעלה ג"כ נשברו. כנודע.

והנה באצילות בזמן התיקון דז"א לא נתקנו מן הז"ת אלו לצורך ז"א דאצילות, רק הכלים דפנים לבד, שהם הכלים דחב"ד חג"ת עד החזה, אמנם הכלים דאחור, שבעת הקטנות דנקודים היו בבי"ע
הם לא נתקנו באצילות להיותם בחינת בי"ע ממקורם מצמצום ב'. ולפיכך לעת גדלות הז"א באים נה"י חדשים לז"א. מבחינת ה"ג דאמא, ואינם נה"י של עצמו מזמן הנקודים, כי הם אינם נתקנים אלא בגמר התיקון, שאז מתבטל הפרסא, ואלו הנה"י ששמשו לז"א בעת הגדלות נקודים, חוזרים ומתחברים לז"א כמ"ש בזוהר דאז ימטי רגלין ברגלין, שפירושו דרגלי ז"א דאצילות, יתפשטו לסיום רגלי א"ק, עד לנקודה דעוה"ז, כי בי"ע ישובו להיות אצילות. אמנם בשתא אלפי שני, דהיינו לפני גמר התיקון משמש ז"א בבחינת נה"י דהארת אמא, המכונה שאמא מארכת רגליה ומוציאה לז"א נה"י חדשים. (א' קצ"ב אות קפ"ח). ובאו"פ שם ד"ה הוצרכה ע"ש כל ההמשך.

אהיה דיודין דאלפין ודההין:

טז) קומת אמא עלאה נחלקת לרת"ס: חב"ד, חג"ת, נה"י. ואהיה במילוי יודין בי"ה שלה, שהם חב"ד, בהיותה מקבלת מבחינה שכנגדה בס"ג דא"ק שמטבור ולמעלה, ששם עוד לא הושרש צמצום הב', שהוא בחינת אלפין. ואהי"ה דאלפין הוא בחג"ת שלה, המקבלת מבחי' שכנגדה מלמטה מטבור דא"ק, ששם כבר הושרש צמצום הב', וע"כ המילואים באלפין. כנ"ל דף תס"ג תשובה א'. ואהיה דההין הם בנה"י שלה, שהם בחינת אחורים, שמילואם בההין. (א' ק"ס אות ק"ה א' קס"ב אות קי"א).

ב' דדין דאבא:

יז) הנה בחינת הדדים, נעשו ע"י עלית נו"ה דא"א, לחיבור אל חג"ת דאו"א בעת העיבור, כנורע. ונבחן שש"ע דנצח עלה לאבא, ובו כלול ג"כ ש"ע דהוד, ומהם נעשו דדים לאבא. וש"ע דהוד עלה לאמא, שבו נכלל גם הנצח, ומהם נעשו דדים לאמא. (א' קמ"ט אות ע"ו).

חלק י"ב לוח התשובות לפי' המלות לידה ויניקה אלף רנה

בהדי הוצא לקי כרבא:

יח) משל הוא על ספירת הנצח דז"א, הנחשב לאמיתו על עיקר גוף הז"א שאין לחיצונים אחיזה בו, ועכ"ז נעשה בו אחיזה לחיצונים משום התחלפות האורות שהיה בע"ב דא"ק, שאור החכמה עלה ונתלבש בכתר, ואור הבינה בכלי דחכמה, וכו', עד שאור ההוד נתלבש בכלי דנצח, וכו'. וע"י התחלפות זו שאור ההוד, שהוא בחי' המלכות נתלבש בכלי דנצח, נעשה לחיצונים אחיזה גם בכלי דנצח. עי' לקמן תשובה ק"ז. (א' ק"ל אות ט').

בנים:

יט) עי' תשובה ג' (א' ק"ל אות ט').

בקיעה לרוחבו:

כ) ענין בקיעה, פירושו, שיש שם מקום זווג, שהמסך מעלה או"ח ומלביש הע"ס דאו"י ממטה למעלה, ע"י עיכובו על האור עליון, כנודע, אכן ע"י כח הזווג, נבקע כח העיכוב אשר בהמסך, והוא מתפשט גם ממעלה למטה לע"ס מיניה וביה באותו הכמות שהלביש ממטה למעלה, וע"כ נבחן זה לבקיעה, כי כח העיכוב שבהמסך נתבקע.

והנה יש בקיעה לרוחבו, שפירושה, שהמסך ממשיך ע"י הזווג רק בחינת חסדים לבד, ובחינת חסדים מכונים רוחב. ויש בקיעה לארכו, שפירושו שהמסך ממשיך בחינת חכמה, כי בחינת חכמה מכונים אורך. (א' קכ"ח אות ו).

בקיעה לאורכו:

כא) ע'י לעיל תשובה כ'. (א' קנ"ד אוח פ"ט).

בקיעה ממש:

כב) יש ענין בקיעה רק לשעת הזווג, כמו ענין הפרסא בגו מעוהי, ושאר הפרסאות. ויש בקיעה ממש, שנשאר שם מקום זווג בקביעות, כמו הבקיעה שבפה
דראש. ובחינת הלידה הוא דרך פה דראש דישסו"ת, ששם מקום יסוד דכללות או"א וישסו"ת, כנודע. וע"כ נחשב לבקיעה ממש. (א' קכ"ח אות ו').

ד' פרקין בחג"ת.

כג) בעת עיבור ב' דקטנות, דהיינו הבא לאחר ב' שנים דיניקה, הנה אז ע"י הארת הזווג יורדת ה' תתאה בעינים ומעלים אח"פ דז"א אל הפרצוף, ונשלם הז"א בנה"י שלו, דהיינו בש"ת לכל ספירה וספירה שלו, כנודע. ועכ"ז עוד השלישים התחתונים אינם עולים בשם, משום שמצב הזווג הזה דאו"א הוא בבחי' פב"א, ואין הארת חכמה יכולה עוד להתגלות, מחמת אחורים דאמא, כנודע. וע"כ נבחן אז, שהשיג רק בחינת ג"ר דרוח, וו"ק דגדלות, שהם בחינת נפש רוח דנשמה. ונמצא, שאור הרוח מתלבש בשלישים עליונים, ואור הנפש בשלישים אמצעים והשלישים התחתונים עדיין ריקנים מאור. ולפיכך אין יותר מב"ש בכל מדרגה מרת"ס, שהם: ב"ש בחב"ד וב"ש בחג"ת, וב"ש בנה"י, כי כל אחת חסרה שליש תחתון שלה. גם נודע שכל זמן שאין בכלים דחב"ד רק אור הרוח, הם נבחנים רק לבחינת חג"ת. ולפי"ז נמצא, שבחינת הג"ר דרוח המתלבשים בכלים דחב"ד, אינם עושים אותם לבחינת חב"ד, אלא רק לבחינת חג"ת, להיותם בחינת רוח. הרי שיש לו ב' בחינות חג"ת, כי ג"ר דרוח מתלבשים בכלים דחב"ד, וו"ק דרוח מתלבשים בכלים דחג"ת, והם רק ד' שלישים, כי הן לכלים דחב"ד, והן לכלים דחג"ת חסרים שליש תחתון, וכן לכלים דנה"י. ונמצא שיש עתה בכלים דחג"ת ד' שלישים, ב' שלישים בג"ר דרוח בכ"א מהם. ב"ש לו"ק דרוח בכל אחד מהם. וכן ב"ש בכלים דנפש בכל אחד מהם. (א' קצ"ט אות קצ"ד).

דדים:

כד) בחינת הדדים היא בחי' אמצעית

אלף רנו         חלק י"ב לוח התשובות לפי' המלות לידה ויניקה

בין תחתון לעליון, אשר יש שם יחס אל התחתון גם בשעה שאינו ראוי לעלות ולהלביש במקום העליון. ויש דדי בהמה, ויש דדי אדם. כי בעת זווג או"א להוציא את הז"א, צריכים להיות בקומת ע"ב, וכיון שאין לאו"א בקביעות אלא קומת ס"ג, שהיא בחינת ו"ק דע"ב, כי ע"כ הם מלבישים לא"א מגרון ולמטה, דהיינו רק לחג"ת נה"י דא"א. לכן בעת הזווג דנשיקין דא"א, הנמשך מהארת הזווג דע"ב ס"ג דא"ק, נמשך אור חדש דבקע לפרסא דאצילות, וב"ש תחתונים דעתיק, העומדים בבי"ע עולים למקום נה"י דא"א, ונה"י דא"א עם ב"ש אמצעים דעתיק שבתוכם עולים לחג"ת דא"א, וחג"ת דא"א עם ב"ש עליונים דנו"ה דעתיק, עולים לג"ר דא"א. ואז גם או"א המלבישים לחג"ת דא"א בקביעות, עולים גם הם לג"ר דא"א, ומשיגים קומת ע"ב כמו ג"ר דא"א. כנודע, והנה אז נבחן, שששה כלים חג"ת נה"י דא"א, נגדלו ונעשו לעשרה כלים: חב"ד חג"ת נה"י, בשביל או"א. ע"ד שנתבאר בו"ק דז"א לעת גדלותו. ונמצא שהפרקים העליונים והאמצעים דחג"ת דא"א, נעשו לחב"ד לאו"א, ושלישים תחתונים דחג"ת דא"א, עם השלישים העליונים דנה"י דא"א, נעשו לחג"ת לאו"א. וד' השלישים דנה"י דא"א לנה"י דאו"א. וקומה זו משמשת לאו"א בכל משך חדשי העיבור עד זמן לידה. והנך מוצא כאן, ב' מיני עליות: א' שב"ש דעתיק שמקומם בקביעות הוא בבי"ע, עלו עתה ונעשו לבחינת למטה מטבור דא"א דאצילות. ועליה ב' היא, כי ב' פרקים עליונים דנו"ה של א"א, נתעלו ונעשו לבחינת חג"ת דאו"א. ואח"כ לאחר לידתו של ז"א, שאו"א חזרו לבחינת הקביעות שלהם, דהיינו לקומת ס"ג, מ"מ נשארו בהם בחינות רשימות מאותם ב"פ עליונים דנו"ה דא"א, בתוך החג"ת שלהם, מעת היותם בקומת ע"ב, וכן נשארו רשימות ב"ש תחתונים דנו"ה דעתיק בתוך המלכות
דא"א, גם אחר הלידה שכבר חזרו ב"ש תחתונים דעתיק לבי"ע.

ולפיכך בעת הלידה, אחר שז"א ירד לבי"ע כנודע, יש לו עוד כח לינק ממלכות דא"א, כי בהיותו בבי"ע יש לו שם השתוות עם ב"ש התחתונים דעתיק אשר במקומו, וכיון שכן, הוא יכול לינק מאותם ב"ש תחתונים דעתיק שהשאירו רשימותיהם במלכות דא"א, כי עתה גם הרשימות ההם כמו מדרגת בי"ע משום שעיקרם של ב' השלישים ההם כבר ירד ונעשה בחזרה לבי"ע. אמנם כיון שהם עומדים עוד בנה"י דא"א, מזמן עליתם לאצילות, ע"כ יש בהם בחינת אצילות. ועי"ז היניקה מאותם הדדים, הוא קונה בחי' הנפש דאצילות בחזרה, כמו שהיה לו בעת העיבור. ועולה ומלביש לנה"י דא"א. והנך מוצא איך הדדי בהמה אלו, שהם ב"ש תחתונים דעתיק שהשאירו כחם בנה"י דא"א, הם המעלים אותו לאצילות, ומהם הוא יכול לינק גם בהיותו בבי"ע, כי משתוים לבי"ע, מחמת שעיקר הב"ש האלו נמצאים עתה עם הז"א במקום אחד.

ועד"ז אחר עליתו והלבשתו לנה"י דא"א, הוא צריך עוד לקנות בחינת נפש דרוח דיניקה, שהושפע לו בעת לידתו, ולא קבל אותה מחמת ירידתו לבי"ע. ע"כ הוא צריך שוב לבחינה אמצעית שתשתוה למדרגתו שהוא עומד עתה בה דהיינו לנה"י דא"א, גם שתהיה בו השתוות לחג"ת דאו"א ששם אור הרוח. ואלו הדדי אדם שהם בחג"ת דאו"א, יש להם השתוות הזה. כי אותם ב"ש דנו"ה דא"א, שעלו ונתחברו ונעשו לחג"ת דאו"א, בעת היותם בקומת ע"ב, כנ"ל, הנה הרשימות שלהם שנשארו שם גם עתה, הם שנתקנו לבחינת דדים ובהיותם בחינת נו"ה דא"א, הרי הם שוים לבחינת הז"א, שכבר נשלם למטה בהלבשתו לנה"י דא"א. ובהיותם בחי' רשימות מקומת חג"ת דאו"א מעת היותם בקומת ע"ב, ע"כ יש בהם בחי' חג"ת ורוח, שע"י יניקתם מהם יכול להשיג את

חלק י"ב לוח התשובות לפי' המלות לידה ויניקה אלף רנז

בחינת הרוח. והבן היטב. (א' קל"ב אות ט"ו א' קמ"ד אות נ"ט).

דוה:

כה) ספירת הוד היא בחינת העביות והמלכות דז"א כנודע. והנה בעת שהיא מתוקנת במסך והתיקונים כראוי, הנה ממנה כל הוד הפרצוף, כי במדת האו"ח שהיא מעלית נמדדת כל קומת הפרצוף ושבחו. אמנם בעת שהיא חסרת התיקונים, הנה לא לבד שהפרצוף נעדר מכל אור, נמצאת עוד נהפכת למשחית ח"ו, כי החיצונים נאחזים בהפרצוף, וזה הרמז, והודי נהפך עלי למשחית, גם זה הרמז שאותיות הו"ד נהפכים להיות דו"ה. דהיינו לרמז על ההפכיות הנ"ל. (א' קל"ז אות כ"ט).

דוחק גדול:

כו) כי הולד נסגר ברחם אמו ע"י ב' הדלתות דקטנות וגדלות, שעושים ם' סתומה, כמבואר בחלק ט'. ולעת לידה, בסבת התעוררות הולד לינק ממעלה למטה, חוזרת ומתעוררת הקטנות דאמא דעלית ה"ת לעינים, שאח"פ שלה חוזרים ונופלים ממדרגתה שה"ס צינון נה"י שלה, שעי"ז חוזר הדלת וציר דקטנות למקומה והולד יוצא משם ונולד. וענין זה של החזרת הקטנות, נבחן לדוחק גדול כלפי אמא. אמנם לולא חזרת הקטנות לא היו נפתחים הדלתות, וז"א לא היה יכול להולד ולצאת משם. וע"כ אין ז"א נולד אלא ע"י דוחק גדול. (א' קכ"ח אות ו').

דחיה:

כז) ענין הלידה בא, ע"י הכר העביות דז"א, שהיא משונה מבחינת אמא, כי בשעה שנעשה הזווג בעת הלידה על בחי"א, שז"א נכלל בזווג הזה, הנה מתחדשת בו אז עביות של עצמו מבחי' זו, כמ"ש בפרצופי א"ק, וניכר בחי' הגוף שבו, ואז נבחן שנפרד ממנה, כי הכר שינוי הצורה הוא המפריד בין הרוחנים. כנודע. והמשך
התפעלות שינוי הצורה בז"א, עד שניכר עביות שלו, נבחן בשם דחיה. כי הולכת ומתפעלת בו, עד שמפרישהו לחוץ. (אלף קכ"ח אות ד').

דחית האורות למטה:

כח) האורות החדשים כשנכנסים לפרצוף הם דוחים את האורות הקטנים מהם למטה. למשל, כשיש אור הנפש בפרצוף, הוא מתלבש בכלי דכתר, ואח"כ בבוא אור הרוח הוא דוחה את אור הנפש לכלי דחכמה, והרוח מתלבש בכלי דכתר. וכן בבוא אור הנשמה, הוא דוחה את אור הרוח מכלים דכתר והוא מתלבש בו. וכו' עד"ז כנודע. (א' ר"ב אות קצ"ז).

דם הלידה:

כט) נודע, כי במ"ן דז"א העולים לאו"א, נכללים בהם כל הפרצופים שלמטה ממנו עד עשיה. כמ"ש דף א' קל"ט אות מ'. ונברר ממ"ן אלו בחדשי העיבור, כל השייך לז"א עצמו, וכל הנשאר במ"ן הללו, שהם שייכים לנוקבא, ולפרצופי בי"ע הם יוצאים משם בבחינת דם לידה. (א' קל"ג אות כ"א).

דם בהמקור:

ל) דם פירושו, בחינת העביות שבמלכות שעליה שורה הצמצום, שלא לקבל מאור העליון, וע"כ הוא דוממת מלקבל האור, ונקראת משום זה דם. וכשהעביות היא במקומה בנה"י, נבחן הדם במקור, שהדין שורה עליה. אמנם כשעולה אל חג"ת, שאין מקומה שם, היא נמתקת שם ומתהפכת לחלב. (א' קס"א אות ק"ו).

דם טמא:

לא) הנה במ"ן דז"א שעלו לעיבור לאו"א, נכללים בהם כל הפרצופים שלמטה ממנו, ואחר שנברר כל השייך לז"א, יוצאים השאר בסוד דם לידה. כנ"ל בתשובה כ"ט. אמנם גם מבחינת ז"א אינו נברר כל

אלף רנח        חלק י"ב לוח התשובות לפי' המלות לידה ויניקה

הבחינות, כי בחינת העביות דהוד, לא נברר כי אם בחי' השורש של העביות הזו ושאר בחי' נבררים אח"כ ע"י החלב, וכן היסוד והמלכות, הנמשכים מההוד.

ולפיכך נבחן שם ג' בחינות סיגים: א', מה שייך עוד לבחי' ז"א עצמו, שעוד לא הגיע זמן בירורו, שהם הוד יסוד ומלכות שלו. ב', הם מה שכבר שייך לפרצופים תחתונים, ואין לז"א חלק בהם. ג', הם אותם הסיגים שישארו לאחר בירור כל הפרצופים, דהיינו אחר שיתברר גם המלכות דעולם עשיה, שהם סיגים גמורים שאין בהם תועלת עוד, ונקראים דם טמא. (א' קל"ח אות ל"ה ואות מ"א ומ"ב).

דם שאינו טמא:

לב) הבחינה הב' של הסיגים, שהם אלו השייכים לנוקבא ולפרצופי בי"ע, היוצאים בסוד דם לידה, הם נבחנים לדם שאינו טמא, כי הגם שהם פסולת בערך ז"א, אמנם עדיין נברר מהם לקדושה לצורך שאר הפרצופים, ורק הבחינה הג' הנ"ל בתשובה ל"א, שהם הנשארים אחר המלכות דעשיה, הם נקראים דם טמא, להיותם חלקם של הקליפות. (א' קל"ט אות מ"א).

דם מתהפך לחלב:

לג) הבחינה הא' של הסיגים, הנ"ל בתשובה ל"א. שהם בחי' הוד יסוד ומלכות שבו, שלא נבררו בעת העיבור, הם אינם יוצאים לחוץ עם הלידה, אלא שהם עולים לחג"ת ונהפכו שם לחלב. (א' קל"ז אות ל"ב. א' ק"מ אות מ"ד א' קמ"ב אות נ"א) עי' להלן בתשובה ל"ד.

דם מזוקק וברור:

לד) הנה ע"י עלית התחתון למ"ן אל העליון, והתכללותו בזווג אשר שם, נמצא עביות התחתון מתתקן במסך דעליון, שעי"ז נעשה גם הוא ראוי לזווג. וענין השגת המסך אשר העביות דתחתון משיג,
נבחן שהוא נעשה בזה מזוקק וברור, כי המסך שמקבל מזקק אל העביות ומתקנו באופן שנעשה ראוי לזווג.

והנה בעת העיבור דז"א לא נתקן מן העביות שלו רק בחינת השורש, כי רק שורש העביות נכלל ונתקן במסך דעליון, אבל שאר העביות הכלולות בהוד יסוד ומלכות שלו, לא נתקן עוד. כנודע. וע"כ הם נבחנים לסיגים, כי עוד לא נתקנו במסך דעליון, כי המסך דאו"א דבחינת עיבור אינו אלא מבחינת שורש העביות לבד. כנודע. ולפיכך הם נשארים עוד באמא, ועולים לחג"ת והם נכללים בזווג דכלים אמצעים דאו"א, שהוא בחג"ת, ואז מקבלים בחינת תיקון המסך דבחי"א. ונמצאת העביות הנשארת בהוד יסוד ומלכות, שמקבלת עתה בחינת מסך מאו"א, שבזה נעשתה לדם מזוקק, ונכנסת אל הז"א ע"י יניקתו מחג"ת מהחלב. וע"כ נבחן שהחלב שהוא יונק חוזר ונעשה בז"א לדם מזוקק וברור. שפירושו, שנעשה מתוקן במסך באופן שיהיה ראוי לזווג. (א' קס"א אות ק"ח).

דת"י שבבן ט' שנים ויום אהד:

לה) בן ט' ויום א', עוד אין לו בחי' יסוד בקו אמצעי, אלא רק דעת ות"ת לבד. כי בו' שנים ויום א' נכנס עטרת יסוד דתבונה, בדעת דז"א, ואז הת"ת ויסוד דז"א עדיין ריקנים מאור. ובשנה הט' ויום א' נכנס היסוד דתבונה, בדעת דז"א, ודוחה את עטרת יסוד דתבונה, למקום ת"ת דז"א, ונמצא עתה שיש לו אור גם בת"ת עד החזה, כי ירדה שם עטרת דיסוד תבונה אבל מחזה ולמטה, הוא עוד ריקן מאור. אלא אחר כך, לאחר ט' ויום א' יורדים החסדים ליסוד דז"א. (א' קס"ח אות קכ"ז).

ה' דאלקים בציור ד"י:

לו) ב' תיקונים עיקרים ז"א מקבל מאו"א לעת העיבור, שהם בירור ע"י ל"ב

חלק י"ב לוח התשובות לפי' המלות לידה ויניקה אלף רנט

נה"ח דאבא, המברר לרפ"ח ניצוצין שלו, נקיים וטהורים מכל בחי' עביות ודין. ואחר כך מקבל תיקון על ידי אמא, שמאירה לו הארת ה"ג מנ' שערי בינה שלה, שהם בחי' העביות דה"ת בעינים, שה"ת כבר ממותקת במדת הרחמים דאמא.

והנה בזמן העיבור, עוד לא ניכר בו, לא הבירור דאבא, ולא התיקון דאמא, כי הבירור דאבא נמצא עוד שמתעלם לגמרי תוך בחינת התיקון דאמא דה"ג שלה, והבירור הזה אינו מתגלה רק בעת הגדלות דז"א, כי ע"י השלמת הארת אבא הזו, יורדת ה"ת מעינים שקבל מאמא, ומחזירה אח"פ שלו למקומם, ונשלם בעשרה כלים, ואח"כ בעיבור ג' מקבל הארת החכמה, שהיא גמר הארת ל"ב נתיבות החכמה דאבא, שהאיר בו בסוד טפת הזרע דמיין דכורין. הרי שהבירור דאבא אינה מתגלה אלא לעת גדלותו. אבל תיקון דאמא, הגם שעוד לא מתגלה בו בימי עבורו, כי הוא שם רק בבחי' שורש העביות, אמנם כיון שכבר הוברר בו בימי עיבור הוא מתגלה בשעתו, דהיינו בימי היניקה.

לפיכך הה' דאלקים דמוח החכמה של היניקה, מצוירת בד"י, כי הי' שבתוך ה' רומזת לטפת המ"ד דאבא, כי אין בחינת אבא ניכר שם, אלא מערך היותו עוד בבחינת טפה במוח האב, כלומר, שלאחר מכאן, כבר מתעלם תוך בחינת התיקון דעיבור שמצד אמא, מכח הארת הגבורות דקטנות שלה, כנ"ל.

אבל הה' דאלקים דמוח הבינה דיניקה מצוירת בציור ד"ו, שו' בלי ראש שבתוך הה' רומז על בחינת התיקון של הארת ה"ג דקטנות דאמא בזמן עיבורו דז"א, אשר זה נתגלה עתה בימי היניקה דכ"ד חודש, בסוד כ"ד גבולי אלכסון. כמ"ש בדברי הרב.

והה' דאלקים דמוח הדעת, מצוירת בג' ווין, מפני שעיקרו של ז"א הוא מוח הדעת שבו, כי חו"ב שבו הם רק מבחינת התכללותו מעליונים כנודע. ובו עקר ההכר
מימי העיבור לימי היניקה, כי בעיבור לא נתגלה בו בחינת הקו האמצעי, ולא היה בו אלא ב' מוחין חו"ב לבד, ועתה ע"י יניקה נתגלה בו בחינת קו אמצעי, שהוא הדעת, ויש לו עתה ג' קוים. וע"ז מורה ג' ווין שה' דאלקים מצטירת בהן, שהן ג' קוין.

ומה שכל ההבחנות ניכרים רק בה' דאלקים בלבד, הוא, כי עתה בימי היניקה, אינו נגלה עוד לא בירור דאבא כנ"ל, גם לא בחינת הדעת שבו, כי כל, ההבחן שבו הוא רק בכללות, מבחינת העביות דקטנות שבו, כי עוד אינו ראוי לזווג עד הגדלות. וע"כ כל השבח דיניקה הוא רק בבחינת הה' דאלקים שהיא בינה, ובה מתגלה כל החידושים שבעת היניקה. גם ידעת שבכ"ד חדשי היניקה, עוד ז"א בבחי' קטנות בלי שום זווג על העביות שבו, וע"כ עדיין השמות דאלקים שבו הם באותיות פשוטות בלי מילואים. וע"כ אין להבחין בהן רק בציור בלבד. (א' רל"ד אות רע"ד ורע"ה).

ה' דאלקים בציור ד"ו:

לז) עי' תשובה ל"ו.

ה' שבין הדדים שנעשתה לצנור:

לח) ה' זו שבין הדדין הוא מקום הזווג שבחג"ת דאו"א עצמם, וז"ס שנעשתה לצנור המריק שפע לקצוות, כי הזווג שבקו אמצעי הוא המשפיע לקצוות שהם הדדין. והיא הה' דאלקים שהיא בחינת הבינה שרק היא מראה תיקונה בימי היניקה, כנ"ל בת' ל"ו. אמנם הז"א מקבל המוחין דרך הקצוות כי ה"ח הוא מקבל מדד ימין, וה"ג מקבל מדד שמאל. (א' רל"ח אות רפ"ד).

ה' דהוד שנעשתה לקוף:

לט) הוד היא המלכות דז"א, דהיינו התכללות המלכות בז"א, בבחינת עטרת יסוד שלו, והיא נבנית ע"י ז"א לפרצוף שלם. וה' דהוד, היא בחינת כתר מלכות והיא בחינת הכלי דפנים על המלכות, מזמן הנקודים, כי ז"ת דנקודים מבחינת

אלף רס          חלק י"ב לוח התשובות לפי' המלות לידה ויניקה

הכלים דפנים, דהיינו שממעלה לפרסא דבי"ע, הם רק כח"ב חג"ת עד החזה, ונקודת החזה היא המלכות דז"ת דנקודים. ואח"כ בימי גדלות דנקודים, שנתפשטה כל ספירה מז"ת עד לעשיה, נמצא שגם נקודת החזה שהיא בחינת כתר של המלכות, נתפשטה לפרצוף שלם עד עשיה, ונמצאים כל ט"ת שלה הם בחינת אחורים, שקבלה ממטה לפרסא דאצילות. ולפי שכלים אלו דאחורים דמלכות דנקודים, לא חזרו לה בעת התיקון, ע"כ יש לחיצונים אחיזה גדולה בה, כי יש להם אחיזה בכל ט"ת שלה. וז"ס ה' דהוד שנתארכה ונעשתה לקוף, שרומז על התפשטות ט"ת דמלכות למטה מן השורה, דהיינו למטה מפרסא דאצילות בעת שביה"כ, אשר הרשימה דהתפשטות הזו נשארת גם עתה בכתר שלה, שבגלל זה מתאחזים בה החיצונים, בסוד ורגליה יורדות מות. (א' קל"ז אות ל').

ה' דמים טמאים:

מ) דמים פירושם, בחינות עביות הכלולות במלכות דז"א, שהם הוד יסוד מלכות, שלא נבררו ולא נתקנו בהתכללות הזווג דעיבור, אלא מבחינת השורש בלבד, וע"כ הם נחשבים עוד לסיגים ודמים בלי בירור. והנה בעביות זו דהוד יש ב' בחינות: א' מה ששייך לנוקבא שבגופו דז"א, הנקרא ה"ח, ואלו הם ה' דמים טהורים, כי אינם יוצאים עם הלידה, אלא נשארים במעי אמו, ולאט לאט בסדר המדרגה, הם עולים לחג"ת דאמא, ששם הזווג דבחי"א שמוציא קומת ה"ח, והעביות נכללת במסך ההוא דאמא, ומשם יונק אותם ז"א בבחינת חלב, והחלב ההוא שה"ס עביות מתוקן במסך, יורד בז"א, ושוב מתהפך בו לדם צלול ומזוקק וברור. כנודע, שפירושו שגם הוא יכול להזדווג עליהם, להשיג קומת חסדים, כפי הכמות ואיכות שיצאו עליהם, בהתכללות הזווג באמא. הרי שה' דמים דבחינת הנוקבא שבגופו דז"א הכלולים בעביות דהוד יסוד
ומלכות, שלא נתבררו בעיבור, הם בחינת דם טהור לגמרי, כי מתהפכים ונעשים לה"ח, שהם קומת הז"א.

אבל בחינת הנוקבא הנפרדת ושאר פרצופי בי"ע הכלולים בהעביות דמ"ן דז"א ולא נבררו עמו, הנה הם יוצאים עם הלידה, להיותם כולם בחינת גבורות, כי מז"א ולמטה הם גבורות, ורק ז"א בלבדו הוא ה"ח. כנודע. והנה בהם יש גם טמא ממש, כלומר, כי בהם מעורבים כל הפסולת הנשארת אחר כל הבירורים דפרצופי בי"ע, ונודע שהסיגים הנשארים אחר שנתבררה המלכות דעשיה, הם חלק הקליפות הטמאים. ולפיכך כל עוד שלא נבררו הה"ג אלו, נמצא שחלקם של הקליפות מעורבים בהם, ולכן נקראים ה' דמים טמאים. והבן היטב, שאין הכוונה על חלקם של הנוקבא הנפרדת דז"א ושאר פרצופי קדושה דבי"ע, אלא על מה שנשאר אחר המלכות דעשיה. (א' קמ"ב אות נ').

ה' דמים טהורים:

מא) עי' תשובה מ'.

הארה להעלות מ"ן:

מב) אין ז"א יכול לעלות למ"ן לצורך עיבור ג', שהוא מוחין דהולדה, מטרם שהוא נשלם בכל המוחין דקטנות, הבאים בעיבור הב' שלאחר ב' שנים דיניקה. וע"כ צריכים מקודם להמשיך לו, כל המוחין דקטנות דעיבור ב', ואז יכול ז"א לעלות למ"ן למוחין דהולדה. והמשכה זו דמוחין דקטנות דעיבור ב' נקראת בשם המשכת הארה כדי שיוכל ז"א לעלות למ"ן (א' קפ"ג אות קע"א).

הגדלה:

מג) הגדלה פירושה, התלבשות האורות בכלים, ועיקר השם הזה מורה על הגדלת השלישים התחתונים דכלים הבאים לעת הגדלות, אמנם גם כל בחינת התלבשות האורות בכלים נקרא הגדלה. דהיינו אפילו

חלק י"ב לוח התשובות לפי' המלות לידה ויניקה אלף רסא

בביאת אור הנפש אל הפרצוף, שהוא מתלבש בכלים דחב"ד, נקרא שנגדלו אז כלים דחב"ד, אבל הכלים דחג"ת נה"י לא נגדלו עתה, כי לא קבלו שום אור. ואח"כ בבוא אור הרוח נבחן שהוא דוחה לאור הנפש אל הכלים דחג"ת, והרוח מתלבש בכלים דחב"ד, ונבחן עתה שגם הכלים דחג"ת נגדלו, כי אור הנפש ירד ונתלבש בהם. וכו' עד"ז. (א' קנ"ד אות פ"ח).

הגדלת אברים:

מד) אחר עיבור ב' שה"ת יורדת מעינים, ונחזרים אח"פ לז"א, ונשלם בכל ט"ס דכלים, נבחן שנגדל בכל אבריו, כי השיג השלישים התחתונים שהיו חסרים בכל ספירה וספירה שלו. אמנם עדיין אינם עולים בשם מטרם שמשיג הגדלות דעיבור הג', כי עד אז אינם מקבלים עוד אור, אלא אחר שמשיג אור הנשמה בעיבור ג', אז הנשמה דוחה לאור הרוח אל הכלים דחג"ת, ומתלבשת בחב"ד, וכן אור הרוח דוחה לאור הנפש לכלים דנה"י כדי להתלבש בעצמו בחג"ת, ונמצאים גם השלישים התחתונים שמשיגים אור. אמנם מטרם זה, נמצא אור הרוח בכלים דחב"ד, ואור הנפש בכלים דחג"ת, וכלים דנה"י ריקנים מאור. וע"כ אפילו לאחר עיבור ב', שכבר יש לו נה"י חדשים, אינם עולים בשם להיותם בלי שום אור. (א' קנ"ה אות צ"א).

הגדלה ממשית:

מה) הנה האורות המתלבשים בהכלים הנמצאים, מגדילים אותם. וזה נקרא בשמ הגדלה סתם. (עי' אות מ"ג.) אמנם השלמת השלישים התחתונים דכלים, הבאה ע"י אריכת רגלים דאמא, אשר נה"י שלה מתחלקים לט' פרקים, וחשלימים לכל ספירה מט"ס דז"א, את שליש התחתון החסר שם, כנודע. זה נקרא בשם הגדלה ממשית, כי נה"י דאמא מתערבים עם כל אבר ואבר
דז"א, ונעשה להשלמת ש"ת שלו דאורות, וש"ע דכלים כנודע. (א' קס"ג אות קי"ד).

המסו:

מו) עי' להלן אות קל"ז. (א' קל"ג אות כ"א).

השאלה:

מז) נה"י דאמא המתלבשים בבחינת לבושי מוחין תוך ז"א, נבחנים שהאורות נמצאים בהכלים בדרך שאלה. לפי שהכלים הם דאמא, אלא שנשאלים לשימוש האורות דז"א. (א' קל"א אות י"ב).

התחלקות הדעת לאדרין ואכסדראין:

מח) בעת הגדלות דז"א, לאחר העיבור ג' הנה אז יש זווג במוח הדעת שלו, המעלה או"ח עד החכמה, ומוציא הארתו לחוץ אל הבינה, ואז מקבל הדעת הארת חכמה, בתוך החסדים שלו, וכן מתהפך ממעלה למטה ומשפיע אותה הקומה אל הגוף. ואז מתחלק הדעת לאדרין ואכסדראין, כי חג"ת שהם בחי' אדרין, שפירושם חדרים פנימים, הוא משפיע בחינת חסדים מכוסים, כי הארת חכמה אינה מתגלית עד החזה דז"א, אלא רק מחזה ולמטה, הנקרא אכסדראין, שפירושים חדרים חיצונים, ששם מתגלה ההארת החכמה שבדעת. וז"ש בזוהר, שהדעת מתפשט אל הגוף וממלא אדרין ואכסדראין דגופא. דהיינו שמתחלק לב' בחינות כמבואר. (א' רכ"ב אות רמ"ד).

התכללות הפרצופין:

מט) הנה הפרצוף דעובר הז"א, מתחלת לידתו, עוד אין לו קומת נה"י בשלימות, אלא רק נה"י דנה"י. פירוש שהט"ס שלו שהם בקומת נה"י, אין שם בכל ספירה רק שליש א' משיעורו. כי בקו ימין שהוא חח"נ, יש לו בהם, רק השלישים התחתונים, שהם: נצח דחכמה, ונצח דחסד, ונצח דנצח. וכן בקו שמאל בג"ה, יש לו רק הוד דבינה, והוד דגבורה,

אלף רסב        חלק י"ב לוח התשובות לפי' המלות לידה ויניקה

והוד דהוד. וכן בקו אמצעי דת"י, יש לו יסוד דדעת, ויסוד דת"ת, ויסוד דיסוד.

ואח"כ כשמשיג פרצוף היניקה, שהוא קומת חג"ת נה"י, שהוא ג"כ על אותו הדרך שנתבאר בפרצוף העיבור, דהיינו ב"ש בכל ספירה מט"ס דג' הקוים. שהם: חסד נצח דחכמה, וחסד נצח דחסד, וחסד נצח דנצח. ועד"ז ב"ש בקו שמאל, שהם גבורה הוד דחכמה וכו'. וכן ב"ש בקו אמצעי, שהם (דעת) ת"ת דדעת, (ודעת) ת"ת דת"ת, וכו'. ואחר שנשלם הפרצוף הזה דיניקה, הוא מתלבש בפרצוף דעובר, מחזה ולמטה. והנה אז הם נכללים זה בזה, ומשיג גם הפרצוף דעובר בחינת שליש אמצעי לכל ספירה מט"ס שלו, שהם: בחינת החסד בכל ספירה דקו ימין. ובחינת הגבורה בכל ספירה דקו שמאל, ובחי' הת"ת בכל ספירה דקו אמצעי. ויש לו עתה בכל אחד מהם ב"ש, כמו הפרצוף האמצעי.

וכן אח"כ כמשיג פרצוף הפנימי, שהוא קומת חב"ד, הנה אז הוא מתלבש תוך פרצוף אמצעי מחזה ולמטה שלו. ואז נכללים כל ג' הפרצופין זה מזה, ומשיג גם פרצוף היניקה השליש עליון בכל ספירה מט"ס שלו, ויש לו עתה ע"ס שלימות, שיש בכל אחת ג"ש. וכן גם פרצוף העיבור משיג השליש עליון לכל ספירה שלו, ויש לו עתה ג"ש נה"י בשלמות בכל ג"ש: בחח"ן בג"ה דת"י, דנה"י. וכן פרצוף היניקה. הרי נתבאר, איך הפרצופים נכללים זה מזה, שע"י זה הם משיגים את תשלומיהם. (א' ר"ו מאות ר"ז עד אות רט"ו).

התפשטות כח החלב לז"ת:

נ) ע"י כ"ד חדשי יניקה, ז"א משיג ו"ק דרוח, שהם מתלבשים בכלים דחב"ד. ואח"כ ע"י עיבור ב', הוא משיג ג"ר דרוח. כנודע. ואז נבחן שג"ר דרוח דוחים את הו"ק למטה לז"ת דגוף, והם מתלבשים בחב"ד, ואז מקבלים הז"ת אל כח החלב
דכ"ד חדשי יניקה, דהיינו בחינת ו"ק דרוח. (א' קנ"ד אות פ"ט).

התפשטות ל"ב נתיבות החכמה:

נא) נודע, שבחינת אבא, היא מטרם צמצום ב', להיותה מקבלת מבחינה שכנגדה בע"ב דא"ק, ששם עוד שולט צמצום הא', כי צמצום הב' מתחיל רק למטה מטבור דס"ג דא"ק. וע"כ טפת המיין דוכרין הנכללים בז"א, גורמים לו התגלות ע"ס בשלמות שמורידים הה"ת מעינים שלו, ומשפיעים בו הארת חכמה, ואז נבחן של"ב נתיבות החכמה נתפשטו במוחין דז"א. אמנם הם באים לו בג' בחינות: א' הוא לעת העיבור, בבחינת טפת הזרע, שאח"כ נקלטת בעיבור במעי אמו ונעלמת שם. ואז נבחן שאין עוד שום התפשטות לל"ב נתיבות החכמה. וכן בכ"ד חדשי היניקה, עוד אין לו שום הכר, כי אז נבחנת רק בסוד הציור דה' דאלקים הימיני בסוד ד"י. כנ"ל באות ל"ו. ע"ש. ותחלת גילוי הוא בעובר ב' שלאחר ב' שנים דיניקה, שאז הוא משיג הה"ח דאבא, הנקראים פנימים ומקיפים דאבא דקטנות. ואז מתגלה ל"ב נתיבות החכמה, בסוד ע"ב בימינא, ורי"ו בשמאלא וכ"ו בקו אמצעי. כמ"ש להלן בתשובה קמ"ג. אמנם עדיין אין זה נחשב להתפשטות גמור של ל"ב נתיבות החכמה, עד לאחר עיבור ג', שאז הם מתגלים במוחין שלו, ומתפשטים אל הגוף ע"י הדעת הממלא לאדרין ואכדראין דגופא. (א' רכ"ט אות רס"ד).

התפשטות נ' שערי בינה:

נב) ה"ג דאמא, נקראות נ' שערי בינה. כי כל גבורה כלולה מעשר, והן נ'. ונקראות שערים, על שם היסוד דאמא. ויש בהן ג' בחינות: א' הוא בימי העיבור, שאז היא מאירה לז"א את ה"ג שלה, בבחינת שורש העביות, ואז עוד אין לה"ג דאמא שום התפשטות בז"א, כי בשורש אין עביות ניכרת כנודע. ב' ביניקה,

חלק י"ב לוח התשובות לפי' המלות לידה ויניקה אלף רסג

שמתפשטים נ' שערי הבינה מבחינת הקטנות שבהם. ג', בגדלות שהם מתפשטים בשלימות. (א' רכ"ט אות רס"ד).

זווג דחצות לילה:

נג) בלילה אחר ברכת המפיל נסתלקה כל המוחין דז"א, ואפילו המקיפים דאמא, ולא נשאר בו אלא קיסטא דחיי, דהיינו דוגמת המוחין דב' שנים של היניקה, שהם: נפש דנפש ונפש דרוח, וע"י ק"ש שעל המטה, נמשך הזווג דחצות לילה בבחינת עיבור הב' דקטנות, הנקרא ביאה קדמאה לעשותה כלי, שע"י הזווג הזה מוחזרים אח"פ לפרצוף, ונשלם בעשרה כלים וכן ג"ר דרוח וו"ק דגדלות דאמא. (אות קמ"ג).

זווג דק"ש שעל המטה:

נד) עי' תשובה נ"ג. (א' קע"ג אות ק"מ וקמ"ב וקמ"ד. א' קע"ט אות קס"א).

זווג דק"ש דקרבנות:

נה) המוחין שקבל בזווג דחצות, הם מסתלקים בגמר הלילה, ונשאר ז"א שוב רק בנפש הרוח, כמו בלילה קודם חצות. ולפיכך הוא צריך מחדש לעיבור ב' דקטנות שלאחר ב' שנים דיניקה, הנקרא ביאה קדמאה. וזווג זה נעשה ע"י ק"ש דקרבנות. ויש בזווג זה ד' בחינות: א' היא גדלות ה"ג דאמא, הנקרא מקיפים דאמא. ב' היא ו"ק דה"ח דאבא, הנקרא פנימים דאבא, ג' היא גדלות ה"ח דאבא, הנקרא מקיפים דאבא, ד' היא ו"ק דגדלות דאמא. וכל ד' הבחינות האלו נעשות ע"י עיבור ב' ההוא, שהוא בא ע"י זווג או"א פב"א. שפירושו, שעדיין לא הפסיקה אמא את האחורים שלה המכסה על הארת חכמה.

ובמלת ישראל נכנסים בו מקיפים דאמא דקטנות, שהם ג"ר דה"ג שלה. עם ו"ק דה"ח שהם פבימים דאבא דקטנות.

ובמלת אחד, נכנסים בו המקיפים דאבא דקטנות, שהם ג"ר דה"ח, עם ו"ק דאמא דגדלות. (א' קס"ו אות קכ"ג).

זווג דק"ש דיוצר:

נו) אחר שז"א כבר נשלם בכל הד' מדרגות דעיבור ב', ע"י ק"ש של הקרבנות, כנ"ל בתשובה נ"ה. שאז כבר הוא בבחינת ט' שנים ויום א'. הנה הוא ראוי לעלות למ"ן לעיבור ב' דגדלות, שנקרא עיבור ג', שהוא לבחינת מוחין דהולדה. ועיבור הג' הזה נעשה בק"ש דיוצר.

ובמלת ישראל, ממשיכים שוב את המקיפים דאבא דקטנות, כדי לעורר העלית מ"ן למוחין דהולדה. ובמלת אחד, עולה ז"א למ"ן לאו"א בבחינת עיבור ג', ונעשה הזווג דהולדה באו"א, בכל השלמות פנימים ומקיפין דאבא ודאמא. אמנם ז"א לא יוכל לקבל המוחין ההם בבת אחת, אלא עתה במלת אחד, הוא מקבל רק המוחין דו"ק דגדלות אמא מבחינת מוחין דהולדה. וג"ר דמוחין ההולדה, הוא מקבל אח"כ בברכת אבות דעמידה. וז"א עצמו עושה הזווג דפב"פ בשים שלום. (א' קפ"ח אות קפ"ה. ובמרשב"י באד"ר בפירושו על הזוהר דקל"ה ע"ב עש"ה וז"ל: בכל לילה מזדווגים או"א בחצות לילה לעשותה כלי וכו' ואח"כ ביום, חוזרים או"א להזדווג בסוד זווג גמור של ביאה שנית לצורך מוחין דהולדה בק"ש, ומזווג ההוא נמשך אל זו"ן להזדווג גם הם בתפלת שמונה עשרה בשים שלום בסוד זווג גמור שני לצורך הולדה גם הם עכ"ל).

זווג דק"ש דערבית:

נז) אחר היום מסתלקים כל הה"ח דאבא, כי אין זמנם של החסדים אלא ביום ולא בלילה, שהם בחינת הפנימים ומקיפים דקטנות דאבא, ולא נשאר מהמוחין דיום, אלא בחינת הגדלות דה"ג דאמא, שנקרא מקיפים דאמא דקטנות, ולפיכך אחר שנסתלקו החסדים כולם, צריכים לחזור

אלף רסד        חלק י"ב לוח התשובות לפי' המלות לידה ויניקה

ולעורר העלית מ"ן לעיבור ב' דקטנות מחדש לתפלת ערבית.

ולכן, במלת ישראל דק"ש של ערבית, ממשיכים הפנימים דאבא, שהם ו"ק דה"ח, ובמלת אחד, נכנסים בו מקיפים דאבא דקטנות, וו"ק דאמא דגדלות, דהיינו ג' הבחינות דעיבור ב' שלאחר ב' שנים דיניקה. וע"כ אינו ראוי לעיבור ג'. ונתבאר, שבג' הק"ש, שהם: ק"ש דעל המטה, וק"ש דקרבנות, וק"ש דערבית, אין בהם יותר מעיבור ב' דקטנות, שבהם ד' מדרגות: מקיפים דאמא, ופנימים דאבא, ומקיפים דאבא וו"ק דגדלות דאמא, ויותר מזה אי אפשר לז"א שיקבל, כי מטרם שהוא נשלם בכל ד' המדרגות דעיבור ב' אינו ראוי לעלות לעיבור ג' לצורך מוחין דהולדה. ורק בק"ש דיוצר לבד עולה למ"ן לצורך מוחין דהולדה. משום שכבר קבל כל ד' המדרגות של עיבור ב' בעת ק"ש דקרבנות, ע"כ הוא עולה לעיבור ג' לצורך מוחין דהולדה במלת אחד. (א' קפ"ז אות קפ"ד).

חו"ב דיניקה:

נח) בחינת אור הרוח שז"א משיג בעת היניקה, הוא דוחה את אור הנפש דעיבור לכלים דחג"ת, והוא עצמו מתלבש בכלים דחב"ד. ונמצא שבחי' חו"ב דיניקה, הוא רק אור הרוח לבד. וזה הכלל, שכל אור חדש הבא לפרצוף הוא מתלבש בכלים העליונים, ודוחה האור שהיה שם מקודם לכן. אל הכלים שלמטה. (א' קנ"ד אות פ"ח).

ח"י חדשי יניקה:

נט) ת"ת דא"א כלול מן י"ח גבולים. כי חציו העליון יש בו ו' גבולים, בו"ק שבו המלובשים באו"א. וחציו התחתון כלול מי"ב גבולי אלכסון כמ"ש להלן בתשובה ס"ה. ובכדי שז"א יכלול בתוכו י"ח גבולים הללו, הוא נבחן שיונק ח"י חודש. ולמ"ד שהם כ"ד חודש, הוא סובר, שגם חציו
העליון כלול מי"ב גבולי אלכסון. אחר שהוא נכלל בחציו התחתון. כי בעת עלית נה"י לחג"ת דא"א, נכלל חציו התחתון מחציו העליון, ויש בתחתון עצמו ב' בחינות הת"ת הנ"ל, וכיון שחציו העליון כלול בתחתון, כבר גם בו יש י"ב גבולים כמו חציו התחתון. (א' רכ"ט אות רס"ד).

חיות בהשאלה:

ם) עי' תשובה מ"ז (א' קל"א אות י"ב).

חיצון:

סא) עי' תשובה קכ"ו.

חלב:

סב) בעת הלידה, שהדלת דקטנות חוזרת לשליטה, מכח עלית ה"ת לעינים, שישסו"ת יורדים ומתמעטים לבחינת ו"ק, ונסתלקו מהם הג"ר, כנודע. (עי' תשובה כ"ו) ולא נשאר שם אלא אורות דרוח נפש, אשר אז עולה שוב אור הרוח לכלים דחב"ד, ואור הנפש שהיה בנה"י, עולה לכלים דחג"ת, הנה עולה עמו ג"כ, בחי' העביות דהוד יסוד ומלכות שלא נבררו, ונכללים בהזווג החדש דחג"ת, שהוא בחי"א, ומקבלים בחינת מסך מתוקן דבחי"א מתוך התכללות בזווג ההוא, ואז נעשו לחלב, כי קומת החסדים היוצאים שם על בחי"א, נבחנים לחלב. וכשז"א יונק ומקבל לתוכו החלב הזה, הוא משיג בחינת העביות דהוד יסוד מלכות, המתוקנים במסך דעליון, וגם הוא עצמו, נעשה בסופו ראוי להזדווג עליה, ויוצא בו קומת ה"ח וה"ג. ולפיכך נחשב החלב שהוא יונק, לבחינת האודם שבו, כי נעשים בו לבחינת עביות מתוקנת במסך דבחי"א. וכל עביות הנמשכת מאמא, נבחנת לאודם, כי בינה דצמצום ב' מכונה ארץ אדום, כנודע. (א' קס"א אות ק"ח. אלף קל"ז אות ל"ב. א' קמ"ד אות נ"ט).

חלב ודם:

סג) חלב (בצירי תחת הח') שהוא

חלק י"ב לוח התשובות לפי' המלות לידה ויניקה אלף רסה

השומן, נמשך מטפת מ"ד דאבא. ודם, נמשך מטפת מ"ן של הנקבה. ומשניהם נבנה ז"א והן קריבין לגבוה. (א' קס"ב אות ק"י).

 

טבורא דלבא:

סד) מקום נקודת החזה, נקרא טבורא דלבא. (א' ק"נ אות ע"ט).

י"ב גבולי אלכסון:

סה) נודע, שה"ח הנקראים חג"ת נ"ה, הם כנגד ה' הבחינות כח"ב זו"ן, ונמצא שעיקר ז"א הוא נצח לבד. ומצד שמוחותיו מאו"א, שהם מקבלים מבחינה שכנגדם בע"ב דא"ק, שבו נתחלפו הספירות, שבא אור חכמה בכלי דכתר וכו', ונמצא אור הנצח שעלה לת"ת, וע"כ נבחן עיקר ז"א לת"ת דה"ח, ובחינות חסד וגבורה שבו, הוא מכח התכללותו בעליונים, ונה"י שבו הוא מכח התכללות המלכות בו. הרי, שת"ת כולל כל הו"ק ונודע, שע"י עלית ה"ת לעינים, נעשה קו שמאלי בכל הספירות. כי עצם הספירות נבחנות לקו ימין, ובחינת עביות המלכות שנכללה בכל ספירה וספירה עד העינים נבחנת לקו שמאל. ולפי"ז נמצא, שיש ב' בחי' ו"ק, בז"א, א' דקו ימין, והב' דקו שמאל, והם מכונים י"ב גבולי אלכסון. כי כל בחינה יש לה גבול בפני עצמה. ונקראים אלכסון, משום, שהתכללות ב' ההין שנעשה בעלית ה"ת לעינים, מכונה אלכסון, כי נעשה בהם קו מהפנים אל האחור, כי ב' נקודות עושים בחי' קו, ולהיות הנקודה העליונה דבחינת פנים, מה"ר והנקודה התחתונה מבחינת אחורים, דהיינו מה"ת, ע"כ מובנות כמו אלכסון. ההולך מפנים לאחור. וז"ס שהפרסא גו מעוהי שהוא השורש של עליה זו, היא עומדת באלכסונא, כנורע. (אלף רכ"ט אות רס"ב).

י"ה דאלקים:

סו) התפשטות דל"ב נתיבות החכמה תוך נ' שערי בינה, דהיינו בבחינת הקטנות,
שאין עוד גילוי אלא לבחינת ה"ג דקטנות דאמא, הנה זה נבחן, לבחינת י"ה דאלקים. כי הקטנות דאמא הוא השם אלקים, ובחי' יוד היא טפת מ"ד דאבא הכלולה בה, וה' היא בחינת הכר הה"ג דקטנות שנתגלה בז"א על ידיה. אמנם בבחי' עיבור ז"א, שאז אין עוד התפשטות אפילו לנ' שערי בינה דקטנות, כי העביות היא בבחינת שורש, נבחן שעוד לא נתגלה שם כי אם אותיות אל"ם מאלקים, ולא י"ה המורים על התפשטות הנ"ל. עי' תשובה י"ד. (דף א' רכ"ה אות רנ"ג. ובאו"פ ד"ה אל"ם).

יניקה אמיתית:

סז) עי' תשובה כ"ד, שנתבאר שם, ב' מיני יניקות דז"א, כי אחר שהשיג נפש דרוח מאו"א בעת הלידה, ונולד, הנה נפל לבי"ע, ונמצא שנאבד ממנו הנפש רוח דאצילות שהשיג בעת העיבור ובסופו. ואז ע"י יניקה מדדי בהמה, חוזר לו בחינת הנפש דאצילות מזמן העיבור. וע"י יניקה מדדי אדם, הוא משיג בחינת הרוח. עש"ה. והנה היניקה מדדי בהמה אינה נחשבת לחידוש בז"א. כי קנה עוד אותו אור הנפש בעת העיבור, ועתה אינה אלא החזרה בלבד. וכל החידוש שהוא קונה בעת היניקה הוא רק על אור הרוח, שלא הספיק כלל לקבלו בעת הלידה, כי תכף נפל לבי"ע. וע"כ עיקר היניקה וחידושו, נבחן רק על בחינת היניקה מדדי אדם, שהוא יונק מדדי הבינה. (א' קל"ג אות י"ט).

יניקת נה"י מהשדים:

סח) אחר ביאת הגדלות דיניקה, דהיינו בז' שנים שלאחר עיבור ב', הנה אז מתלבשים ג"ר דרוח, בכלים דחב"ד, ובחינת ו"ק דיניקה יורדים לחג"ת נה"י. כי ג"ר דרוח דוחים הקטנות למטה. ונבחן אז, שבחינת החלב של יניקה דכ"ד חודש, ירדה ונתלבשה בנה"י ונמצא עתה, שנה"י דז"א יונקים מדדי אמא, כלומר שמקבלים המוחין האלו דיניקה דכ"ד חודש.

אלף רסו         חלק י"ב לוח התשובות לפי' המלות לידה ויניקה

ירידת הקטנות למטה:

סט) כל אור חדש מקובל רק בכלים העליונים דפרצוף, בחב"ד שלו, ואור הקטן ממנו שהיה שם מקודם לכן, יורד למטה. וע"כ בביאת אור הגדלות נמצא שהוא דוחה את הקטנות מכלים העליונים למטה. (א' ר"ב אות קצ"ז).

ירך יעקב:

ע) עי' תשובה ס"ה, שנתבאר, כי עיקר ז"א הוא הנצח, וחג"ת שלו הוא מהעליונים, והוד מתחתונים, שהיא המלכות. וכל אחיזת הס"א יכול להיות רק במלכות, ולא בז"א עצמו, ולכן הס"א יכול להתאחז בהוד דז"א, להיותה מהתכללות המלכות בו, ולא מנצח שהוא בחינת ז"א עצמו.

אמנם מצד המשכתו של ז"א מאו"א ומע"ב דא"ק, שנתחלפו בהם האורות, ונמצא שאור ההוד עלה בכלי דנצח. והנה מצד התחלפות הזאת עולה הס"א ומתאחזת גם בנצח דז"א. וז"ס שקר אין לו רגלים, כי הס"א משקר לאחוז בב' רגלים, דהיינו גם בנצח, וזה שקר, כי הנצח הוא כבר באמת עיקר ז"א, ואין שם שום מקום להאחז בה הס"א, כנ"ל. וז"ס ונצח ישראל לא ישקר וכו', כי ז"א שנקרא ישראל, לא יתן לס"א להאחז בנצח שלו, כי אחיזת הס"א שם בשקר הוא, כי באמת עיקר ז"א הוא הנצח.

וז"ס ותקע ירך יעקב, שהמלאך, שהוא שרו של עשו, נאחז רק בהוד שלו שהוא ירך השמאלי, ולא בב' ירכים. כי נצח ישראל לא ישקר וכו', ולא נתן לו לאחוז בנצח שבו. (א' קל"ז אות כ"ט ל').

 

כבד:

עא) הכלי הפנימי ששם משכן אור הנפש, נקרא כבד. והוא עומד נגד ג"ש עליונים דנה"י. (א' ר"י אות רט"ז ורי"ז ור"כ).

כ"ד גבולים:

עב) ת"ת הוא העיקר דה"ח, (כנ"ל אות ס"ה.) והנה ת"ת דא"א, יש בו ב' בחינות דה"ח, כי בחציו העליון הוא בתכלית השלימות, והוא שייך לחלקו של או"א. ובחציו התחתון כבר שייך לחלקו של ז"א. שז"א אינו כל כך בשלמות. גם מחציו ולמעלה הוא בבחינת חסדים מכוסים. ומחציו ולמטה הוא בבחינת חסדים מגולים.

ונודע שת"ת כולל י"ב גבולי אלכסון, (כנ"ל אות ס"ה) וזה הת"ת שהוא חלקו של ז"א, כולל ג"כ את חציו העליון דת"ת. כי לעת עיבור שעלו נה"י דא"א לחג"ת שלו, הנה נכלל חציו התחתון בחציו העליון מכח עליתו שם, וע"כ נבחן הת"ת הזה המלובש בז"א, שיש בו כ"ד גבולי אלכסון, ב"פ י"ב גבולים מחמת ב' מיני הת"ת הכלולים יחד. וע"כ יונק ז"א כ"ד חודש, שהוא נגד כ"ד גבולים אלו. (א' רכ"ט אות רס"ג.)

כ"ד חדשי יניקה:

עג) עי' תשובה ע"ב. (שם).

כלים חיצונים דאו"א:

עד) כשאו"א מזדווגים לצורך ז"א מבחינת עביות דכתר, הנשאר בהם מעת עיבור שלהם עצמם, הוא נבחן שהזווג הוא מבחינת כלים חיצונים. כלומר, מבחינת פרצוף העיבור שלהם עצמם, שהוא פרצוף חיצון שלהם. וקומת הזווג הזה היא קומת נה"י. וכשמזדווגים מבחי' עביות דבחי"א, שנשאר בהם מבחינת פרצוף היניקה שלהם נבחן שהזווג הוא מבחינת כלים אמצעים שלהם, כי פרצוף היניקה הוא פרצוף תיכוני. כי ג' פרצופים הם: פרצוף דגדלות בפנימיות כולם, ועליו מלביש פרצוף דיניקה, ועליו מלביש פרצוף העיבור. (א' קנ"ט אות ק"ג).

כלים פנימיים דאו"א:

עה) כשאו"א מזדווגים מבחי"ב ומבחי"ג דעביות, דהיינו מבחי' הגדלות שלהם, נבחן
חלק י"ב לוח התשובות לפי' המלות לידה ויניקה אלף רסז

שהזווג הוא מכלים פנימים שלהם. כלומר מבחינת פרצוף הפנימית שלהם. עי' תשובה ע"ד.

כלים עליונים נגדלים תחלה:

עו) זה הכלל, שהעליון משפיע בדבר העב יותר והתחתון מקבל רק בכלים הזכים יותר. פירוש: כי מדת הקומה היוצאת ע"י הזווג עם אור העליון, הוא תלוי בריבוי העביות, שכל שהמסך מבחינה יותר עבה כן קומת האור יותר גדולה, כנודע. אמנם כשהאור מתקבל בתחתון הוא מקובל בכלים הזכים יותר, דהיינו בכלים החב"ד, כי כל שהכלי יותר זך, יש לו השתוות ביותר עם האור שיוכל להלבישו. ולפיכך בעת שבא אור הנפש בפרציף הוא מקובל בחב"ד הפרצוף, שהם הכלים היותר זכים, ונמצא מהכלים העליונים נגדלים תחלה שהם חב"ד, אבל חג"ת נה"י הם עוד בלי אור. אלא אח"כ כשבא גם אור הרוח אל הפרצוף, הנה הרוח דוחה את אור הנפש מכלים דחב"ד, לכלים דחג"ת. והוא עצמו מתלבש בכלים דחב"ד. ונמצא עתה שגם כלים דחג"ת נגדלו, כי נתלבש בהם עתה אור הנפש. אבל כלים דנה"י עוד לא נגדלו כלום, והם עדיין בלי אור. עד שבא אור הנשמה, שאז הנשמה דוחה את אור הרוח מכלים דחב"ד, לכלים דחג"ת, כדי להתלבש בעצמו בחב"ד, וכן אור הרוח דוחה לאור הנפש לכלים דנה"י, כדי להתלבש בעצמו בכלים דחג"ת. ונמצא שנגדלו גם הכלים התחתונים דנה"י. הרי, כי תמיד כלים העליונים נגדלים תחילה. (א' קצ"ז אות קצ"ג).

כללות:

עז) בעת שכבר נכנס מדת עביות מתוקנת במסך הראוי תוך הפרצוף, אלא שעוד הוא מחוסר זווג עליה, משום איזו סבה, נבחן שהמוחין נגמרים בו מבחינת הכללות שבו, כי כבר נגמרו כל תיקוניו, ואינו מחוסר אלא זווג. (א' רי"ט אות רלח).
כתר דז"א:

עח) כתר דז"א אינו בכלל המוחין שלו, כי הן הכלי והן האור אינם מבחינתו עצמו אלא מעליון שלו. והוא מטעם, כי המוחין דז"א נמשכים בעיקר מאו"א, המתיחסים לע"ב דא"ק, שבו נתחלפו האורות ובא החכמה בכלי דכתר, והבינה בכלי דחכמה, וכו', ואור הכתר נשאר בפה דעליון, ולא נתפשט אל הפרצוף (כנ"ל בחלק ה' דף רצ"א אות ב' עש"ה כל ההמשך, כי כל המובא שם בענין הארת הכתר נוהג ג"כ בכתר דז"א.) הרי שמבחינת ע"ב, דא"ק הן הכלי אינו מבחינת ע"ב, אלא שהוא בחינת הפה דעליון, כי שם עומד הכתר שלו, והן האור אינו שייך לו, כי ע"ב הוא מעביות דבחי"ג, וכתר הוא מבחי"ד, עש"ה באו"פ. ועד"ז הוא בז"א, כי המוחין שלו מתיחסים אליו, כנודע.

לב:

עט) הכלי שבו משכן אור הרוח, נקרא לב. והוא עומד בחג"ת. (א' ר"י אות רט"ז ורי"ז ורי"ח ור"כ).

ל"ב אלקים דמעשה בראשית:

פ) נודע שהתפשטות הראשונה של הל"ב נתיבות החכמה ונ' שערי בינה, היא בבחינת יניקה דז"א, אמנם נבחן כאן שלבנ"ה הם מאירים תוך נ' שערי בינה, כלומר, שבחינתם עצמם דלבנ"ה אינה מתגלה, אלא תוך העלם והתלבשות דנ' שערי בינה. ומבחינה זו נקראים נ' שערי הבינה בשם ל"ב אלקים להיות הבינה, שנקראת אלקים, מגלה מתוכה בחינת ל"ב נתיבות החכמה. (עי' לעיל תשובה נ"א.) ולעת הגדלות דז"א, אז מתגלים ל"ב נתיבות החכמה מבחינתם עצמם, ואז הם נקראים ל"ב הויות. (א' רכ"ז אות רנ"ח.)

ל"ב נתיבות החמה:

פא) עי' תשובה נ"א.

אלף רסח       חלק י"ב לוח התשובות לפי' המלות לידה ויניקה

 

ל"ב שנים:

פב) מכח התפשטות ל"ב נתיבות תוך נ' שערי בינה, (כנ"ל בתשובה פ') מכח זה נצמחים ל"ב השנים בעת היניקה, שהם בחינת הגילוי שנ' שערי בינה מגלים מתוכם את ל"ב נתיבות החכמה. (א' רכ"ח אות רנ"ט).

לבר מגופא:

פג) כל ספירה כלולה מע"ס, כנודע ויש הפרש גדול כאן. כי בבחינת עצמה של הספירה, וכן במה שכלולה מעליונים ממנה, היא סובלת מכל הכחות והצמצומים שבהם, כי כל הכחות שבעליונים שולטים בהכרח בתחתונים מהם. אמנם ממה שהספירה כלולה מתחתונים היא כלולה רק מבחינת אורותיהם בלבד, אבל לא מהכוחות והצמצומים שבתחתונים. כי זה הכלל שכל מסך וצמצום אינו יכול להתעלות למעלה ממקום יציאתו אף משהו.

ובזה תבין ההפרש הגדול מחג"ת אל נה"י דז"א, כי מצד המוחין נבחן עיקר ז"א שהוא רק ת"ת, וחו"ג הוא מהתכללותו מעליונים, ונה"י הוא מהתכללותו מתחתונים. כנודע. והנה כל אחיזת הקליפות הוא רק בנוקבא דז"א, שהיא המלכות. אבל בז"א עצמו אין להם אחיזה. ונמצא שמנצח ולמטה שספירות אלו הם מהתכללות המלכות, הנה כבר יש אחיזה לחיצונים, אמנם בחינת אחיזתם זו, נבחנת שהוא מבחינת לבר מגופא, כלומר, כי אינם מגוף ז"א עצמו, אלא מהתכללותו מהתחתונים דהיינו ממלכות, וע"כ אין אחיזה שלהם פוגמת בז"א אלא רק מצד המלכות הכלולה בו. וע"ז סובב הדיוק, שכל נה"י לבר מגופא. (א' קל"ז אות כ"ט).

לידה:

פד) בשעה שהוכר עביות דגופא דז"א שהיא משונה מבחינת אמא, נבחן עם זה, שנולד ויצא לחוץ. כי כמו שהגשמיים נפרדים זה מזה בשינוי מקום, כן הרוחניים
נפרדים זה מזה מתוך שינוי צורה הנופל ביניהם. (א' קכ"ז אות א' ואות ו').

מגולים:

פה) מילוי ולבוש ענינם אחד, כי כל תחתון יוצא במקום החסרון דעליון, וממלא אותו באורותיו, כמ"ש באורך אצל פרצופי א"ק, וע"כ נבחן התחתון לבחינת מילוי דעליון ולבחינת לבוש לעליון.

ומתוך שפרצוף עתיק, אשר בחינת ה"ת דצמצום א', שה"ס מלכות דא"ק, מלובשת בו, הוא נמשך ג"כ עד סיום בי"ע כמו רגלי א"ק כמעט. וז"ס שב"ש תחתונים דנה"י דעתיק יוצאים לבר מפרסא דאצילות למקום בי"ע. וכיון שפרצופי בי"ע אינם מוסיפים כלום לעתיק דאצילות, ע"כ אינם נחשבים למילוי שלו, ונבחן משום זה שב"ש אלו היוצאים לבר מאצילות הם שם מגולים, כי אין שם מבחינת אורות דאצילות שילבישו אותו. (א' קל"א אות י"ד) ועי' לעיל בחלק ח' דף תרמ"א ד"ה ונמצאו).

מוח:

פו) הכלי שבו מלובשת הנשמה נקרא מוח. והוא עומד בג"ר. (א' ר"י אות רט"ז רי"ח ורי"ט).

מוחין דאלקים:

פז) מוחין דז"א הבאים מעיבור הא', ומעיבור הב' שלאחר ב' שנים דיניקה, עד היותו בן ט' שנים ויום א', הם כולם מוחין בשמות דאלקים. אלא המוחין הבאים אחר עיבור ג' שלאחר ט' שנים ויום א', הם מוחין דשמות הויות. (א' רכ"א אות רמ"ג).

מוחין דבן ד' שנים:

פח) מוחין דבן ד' שנים, הם: פנימים ומקיפים דאמא דקטנות, שהם הקטנות דה"ג עם הגדלות דה"ג, וכן בחינת נו"ה של הפנימים דאבא דקטנות, שהנצח דה"ח דאבא מלובש בחכמה דז"א, והוד דה"ח מלובש

חלק י"ב לוח התשובות לפי' המלות לידה ויניקה אלף רסט

בבינה דז"א וכלי הדעת עדיין ריקן מאור. (א' קס"ו אות קכ"ג).

מוחין דבן ו' ויום א':

פט) מוחין דבן ו' שנים ויום א', הם פנימים ומקיפים דאמא. וכל הפנימים דאבא דקטנות, שהם חג"ת נו"ה. ואז יורדים נו"ה דה"ח מחו"ב אל חסד וגבורה דז"א, וחג"ת דה"ח מתלבשים בחב"ד דז"א. ואז יש לו מקצת דעת, כי ת"ת דה"ח דאבא מלובש עתה תוך דעת דז"א. והוא עונת הפעוטות שמקחן מקח במטלטלים. כי ו"ק נקראים מטלטלים, בהיותם מטולטלים מרחמים לדין ומדין לרחמים. ואלו הה"ח דאבא מלובשים תוך הכלים דנה"י דתבובה, בתוך ה' פרקים תחתונים שלה, כי חג"ת דה"ח דאבא מלובשים תוך ב"פ אמצעים דנו"ה שלה, ובפרק עטרת יסוד שלה. ונו"ה דה"ח דאבא מלובשים תוך ב"ש תחתונים דנו"ה שלה. (א' קס"ז אות קכ"ה).

מוחין דבן ט' ויום א':

צ) מוחין דבן ט' שנים ויום א'. הם פנימים ומקיפים דאמא דקטנות ופנימים ומקיפים דאבא דקטנות. כי אז יורדים ג"ר דה"ח, שהם בחינת ל"מ דצלם דה"ח, שהם ג"ר: חב"ד. ואז דוחין חג"ת דה"ח מכלים דחב"ד דז"א, אל כלים דחג"ת, ומתלבשים בכלים דחב"ד. וכן חג"ת דה"ח דוחים נו"ה מחו"ג אל כלים דנו"ה דז"א, והם מתלבשים בחג"ת. ומקיפים אלו דאבא, מלובשים תוך ג"ש עליונים דנה"י דתבונה. ועתה נשלם ז"א בט"ס שלו מבחינת אור הרוח. והוא ראוי עתה לעלות למ"ן למוחין דהולדה. (א' קס"ח אות קכ"ז וק"ל).

מחין דגדלות:

צא) מוחין שז"א מקבל ע"י עליתו למ"ן אחר היותו בן ט' שנים ויום א' הנקרא עיבור ג', נחשבים למוחין דהולדה, כי ע"י גם הזו"ן חוזרים פב"פ, וראוים
להולדת נשמות. והם הנקראים מוחין דגדלות. (א' קנ"ו אות צ"ב).

מוחין דהולדה:

צב) עי' תשובה צ"א (א' קנ"ה אות פ"ז).

מוחין דכללות:

צג) עי' תשובה ע"ז. (א' רי"ט אות רל"ח).

מוחין דקטנות:

צד) כל המוחין הבאים בעיבור א' ובעיבור ב' עד היותו בן ט' שנים ויום א', נקראים מוחין דקטנות. מלבד ו"ק דגדלות אמא, שהוא ג"כ מקבל בעיבור ב'. אמנם ו"ק דגדלות אלו, הם כמעט בערך אחד עם ג"ר דמוחין דקטנות. (א' קע"ט אות קס"ג).

מזונות:

צה) בחינת המזונות של הפרצוף מחויבים להיות תמיד ממדרגה שלמעלה מפרצוף עצמו, כי המזונות אלו מכשירים אותו לעלות שם ולהלבישה בקביעות, עי' תשובה כ"ד. (א' קמ"ד אות ס').

מחצית הפרצוף ממש:

צו) נקודת החזה שבפרצוף נחשב למחציתו ממש. כי ב' סיומים יש: א' מצד קו האמצעי, והוא בחינת הסיום לאורות וב' מצד הקצוות והוא סיום לבחינת הכלים. והנה מצד הכלים מסתיים מחצית הפרצוף במקום הטבור. אמנם אינה נחשב למחציתו ממש, כי עיקר ההבחן בפרצוף הוא מבחינת האורות שבו. וע"כ רק בסיום דקו האמצעי, שהוא במקום החזה, שם נחשב סיום מחצית הפרצוף. (א' ק"נ אות ע"ט).

מטלטלין:

צז) הו"ק נקראים מטלטלין. מטעם, כי כל עוד שאין בחינת ג"ר בפרצוף הם

אלף רע          חלק י"ב לוח התשובות לפי' המלות לידה ויניקה

מטולטלים מדין לרחמים. ומרחמים לדין. (א' קס"ז אות קכ"ה).

מ"י:

צח) בינה נקראת מ"י. בסו"ה שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה. כמ"ש בזוהר בראשית בתחלתו. (א' קל"א אות י"א).

מקום הריון:

צט) עיקר התיקון הנרצה בעיבור, הוא להאירו מבחינת עביות דצמצום ב', מסוד עלית ה"ת לעינים, הנקרא מילוי דאלפין. כנודע. ולפיכך נבחן מקום הריון בשליש תחתון דת"ת דאמא, המקבל מבחינה שנגדו מס"ג דא"ק מטבור ולמטה, ששם מלבישים ג"ר דנקודים. שבהם הותחל שורש זה דעלית ה"ת בעינים. ולפיכך מכונה מקום זה בטן, או מקום הריון. (א' קכ"ח אות ה').

מקיפים דל"ס דצלם:

ק) קומת ע"ס דמוחין היוצאת בעליון לצורך התחתון, נחלקת לפנימים ומקיפים, שהפנימים נקראים צ' דצלם, שפירושו ו"ק דמוחין ההם, ומקיפים נקראים ל"ם דצלם שפירושו ג"ר דע"ס ההם. (א' קנ"ח אוח צ"ח).

מקיפים דקטנות אבא:

קא) בחינת ג"ר דה"ח הבאים בג' השנים מן ו' ויום א', עד ט' ויום א', הם נקראים מקיפים דקטנות אבא. (א' קפ"ו אות קע"ט).

מקיפים דקטנות אמא:

קב) ג"ר דה"ג שמקבל תכף בעת עלותו לעיבור ב' אחר שני שנים דיניקה, נקראים מקיפים דקטנות אמא, כי הה"ג מתיחסים למוחין דאמא, וה"ח מתיחסים למוחין דאבא. (שם).

נו"ה לבר מגופא:

קג) עי' תשובה פ"ג.

ניקוי הפסולת:

קד) עביות שבמ"ן דתחתון, העולה ונכללת בזווג הפרצוף העליון, מתבררת ומתתקנת שם, שפירושו, שהעביות משגת בחינת המסך מעליון שאז התחתון עצמו ראוי לזווג. וע"כ הכל תלוי במדת המסך המשמש בזווג ההוא דעליון, שאם למשל המסך הוא דבחי"א, אינו נברר מעביות בעת ההיא אלא בחי"א, והשאר יוצא בבחי' פסולת, כי המסך לא תיקן אותו. ולכן נבחן תיקון ההוא בשם ניקוי הפסולת, כי אותו הכמות שהמסך קולט ממנה, הוא מתנקה וראוי לזווג. (א' קמ"ה אות ס"ב).

נ' שערי בינה:

קה) עי' לעיל תשובה נ"ב.

ני שערי בינה שבז"א:

קו) נודע, שנ' שערי בינה, פירושם ה"ג דאמא, כי כל אחת כלולה מעשר הם ג'. ובהיותם בקטנות הם נ' חסר א', דהיינו רק מ"ט שערים, וזה מורה שהם חסר ראש וג"ר, אלא שהם רק ז"ת. וכל אחת כלולה מכולן הרי ז"פ ז' שהם מ"ט. ואלו המ"ט שערים מתפשטים בז"א בעת קטנותו. ובגדלות מתפשט בו גם שער הנ', שהוא ג"ר שלהם. וזה השער הנ' שזוכה בעת גדלותו, הוא בכח הלבושים דאמא עלאה, שמקבל מימי עיבורו, שהם עשרה לבושים לה"ח וה"ח שלו, הנקראים עשרה שמות אהי"ה. (א' קמ"ג אות נ"ח).

נצח ישראל:

קז) עי' תשובה ע'.

סובל:

קח) נודע, ששינוי הצורה מרחיקה הרוחניים זה מזה, ולפיכך אחר שהעובר מתעבה וניכר עביותו שהוא משונה מאמו נבחן שכלים דאמא אינם סובלים אותו עוד, ומפרידים אותו מהם והוא יוצא לחוץ (אלף קכ"ח אות ו').

חלק י"ב לוח התשובות לפי' המלות לידה ויניקה אלף רעא

סיגים בלתי גמורים:

קט) עי' לעיל בתשובה ל"א, שג' מיני סיגים הם: א' השייכים עוד לבחינת ז"א עצמו, שהם השירים דהוד יסוד מלכות, והם אינם יוצאים בסוד דם לידה. אלא עולים לחג"ת ומתהפכים לחלב. ב', הם שירים הנשארים אחר בירורי ז"א, שהם נחשבים לו לפסולת, ומ"מ הם נבררים ונעשה מהם נוקבא דז"א, וכל פרצופי קדושה דבי"ע, ואלו יוצאים לחוץ בסוד דם לידה, אבל הם דם טהור, כי מהם נבררים הפרצופים כולם שלמטה מז"א. והם שנקראים "סיגים בלתי גמורים". כי הם נבררים עוד לצד הקדושה, כמבואר. גם הם נקראים "סיגים דח' ספירות ראשונות" כלומר השירים הנשארים מבחינת ח"ס ראשונות דז"א מכתר עד נצח, שבשירים אלו אין עוד לז"א שום חלק בהם, כי אלו ח' הספירות דז"א נבררו לגמרי, ומה שנשאר מהם נחשב לו לפסולת, וע"כ הם יוצאים בסוד דם הלידה. אמנם השירים דג"ס הוד יסוד מלכות דז"א, הם נחשבים לבחינה א', ואינם יוצאים בדם הלידה. כנ"ל.

הבחי' הג' של הסיגים, הם השירים הנשארים אחר בירור כל הפרצופים דבי"ע דקדושה, דהיינו אחר שנברר גם המלכות דעשיה, שאלו הם סיגים שלא יוצלחו עוד לכלום, והם יוצאים לקליפות, והם הנקראים דם טמא. ואלו הם הנקראים "סיגים גמורים". והנה בעת שנברר ז"א, עוד לא נבררו הפרצופים התחתונים ממנו, ונמצא שבכלל השירים שנשארו אחר בירורים של ז"א, יש ב' בחינות סיגים הנ"ל, הן בחינת דם טהור, שמהם נבררו הפרצופים התחתונים. והן דם טמא דהיינו הסיגים גמורים שעדיין כלולים שם, כי עוד לא נברר הנוקבא ובי"ע, ונמצא הסיגים גמורים מעורבים עוד שם. (א' קל"ט אות מ"א).

סיגים גמורים:

קי) עי' תשובה ק"ט (א' קל"ט אות מ"א).

סיגים דח' ספירות ראשונות:

קיא) עי' תשובה ק"ט. (א' קל"ז אות ל"א).

סתומים: 

קיב) אחורים דיסוד אמא המתפשטים עד החזה דז"א, הם סותמים הה"ח ואינם מניחים אותם להתפשט מחזה ולמטה, ונבחנים אז הה"ח שהם סתומים שם. כי אין התפשטות החסדים מחזה ולמטה אלא בעת שהם מגולים בהארת חכמה, והאחורים דאמא מעכבים על הארת חכמה, כנודע. (א' קס"ח אות קכ"א).

עולמות ונשמות:

קיג) ב' זווגים יש באו"א, א' הוא זווג להחיות העולמות, והיינו כל עוד שאמא היא באחורים לאבא, בסוד כי חפץ חסד הוא, והיא ממשכת מאבא חסדים בלי הארת חכמה. ב' הוא זווג דהולדת נשמות, וזהו רק לאחר שאמא הפסיקה אחורים שלה. וחוזרת פב"פ עם אבא. ועולמות הנמשכים מזווג א', פירושם חיצוניות הספירות. ונשמות הבאים מהזווג הב', פירושם, פנימיות הספירות. והוא מטעם, שאין אור החכמה יכול להתלבש בפרצוף זולתי בהתלבשותו באור דחסדים, הרי שאור החסדים הם חיצוניות ולבוש לאור הנשמות שהם בהארת חכמה. ונמצא שמזווג א' דאו"א נמשכים החיצוניות והלבושים, ומזווג ב' דאו"א, נמשכים הפנימיות המתלבש בהם דהיינו הנשמות, שהם בהארת חכמה, ובזה תבין ענין ג' הפרצופים המתלבשים זה תוך זה, הנקראים חיצון, תיכון פנימי. אשר החיצון והתיכון, הם בחינות עולמות, ונמשכים מזווג הא'. והפנימי הוא בחינת נשמות, ונמשך מזווג הב' הנ"ל. (א' רי"ב אות רכ"ג).

עונת איש גמור:

קיד) ענות איש גמור, הוא אחר היותר בן י"ג ויום א', שאז משיג המוחין דהולדה.

אלף רעב       חלק י"ב לוח התשובות לפי' המלות לידה ויניקה

עי' לעיל בתשובות צ"א וצ"ב. (א' רל"א אות רס"ט).

עונת בן ט' ויום א':

קטו) עי' תשובה צ'. (שם).

עונת בן י"ח:

קטז) עונת בן י"ח היא אחר שקבל הל' דצלם דבחינת המוחין דהולדה. כמ"ש במקומו. (שם).

עונת הפעוטות:

קיז) עי' לעיל בתשובה פ"ט. (שם).

עיבור א':

קיח) בעיבור א' מתקנים בחזרה בחי' הקטנות דז"א דנקודים, שהם ו' הכלים: חב"ד, חג"ת, ונקודת החזה, בקומת נה"י, שהוא אור הנפש. ונקרא ג' גו ג', כי רק ג' כלים עליונים נגדלים בעיבור, וג' תחתונים כלולים בהם. ובגמר העיבור לעת לידה, מזדווגים או"א במסך דבחי"א, מבחינת הכלים האמצעים שלהם, ויוצאת קומת הרוח לז"א, אלא ז"א אינו יכול לקבלה עתה, כי נולד תכף ונופל לבי"ע. ואובד גם בחינת הנפש דאצילות. ועל ידי יניקתו שם מב"ש תחתונים דעתיק, שהניחו רשימתם בנהי"מ דא"א דאצילות, הוא חוזר וקונה הנפש דאצילות שמזמן העיבור, ועולה מבי"ע ומלביש לנה"י דא"א דאצילות. (א' קנ"ב אות פ"ה) עי' לעיל תשובה כ"ד.

עיבור ב':

קיט) עיבור ב', משלים הכלים שמחזה ולמטה, החסרים לו אחר כל התיקון דעיבור הא'. כי בעיבור א' לא נתקנו אלא הכלים דפנים, שהם בחינת גו"ע, שמבחינת תיקון קוים הם נקראים חב"ד חג"ת עד החזה. כנ"ל בתשובה קי"ח. והוא חסר אח"פ, שהם תנה"י שמחזה ולמטה. ואלו נשלמים לו בעיבור ב' ע"י אריכת רגלים דאמא, שיורדת ה"ת מעינים, ומחזירים אח"פ דז"א למקומם
ואז נשלמים עשרה כלים, ועיבור ב' זה ה"ס ביאה קדמאה הנזכר באו"א ובזו"ן, כדי לעשותה כלי.

ומבחינות האורות, נבחן בעיבור ב' הזה, שיוצאים כאן ד' מדרגות: א' גדלות דה"ג דאמא. ב', ו"ק דה"ח דאבא. ג', ג"ר דה"ח דאבא. וכל אלו הה"ג והה"ח דאו"א, נבחנים לג"ר דרוח, והם מוחין דקטנות. ויש עוד מדרגה ד', שהיא ו"ק דאמא דגדלות, שיוצאת יחד עם ג' המדרגות הנ"ל. ומ"ן דעיבור ב', שז"א מעלה מאחורים דאו"א, הם מבחינת חלוקה הב' דנקודים, המחזיר או"א לראש, אמנם עדיין הם במצב פב"א. וע"כ נבחנים כל המוחין האלו בבחינת אחורים, שפירושו, שאחורים דאמא שולטים עוד בהם, המעכבים ההארת חכמה בחסדים. א' קנ"ט אות ק"ב).

עיבור ג':

קכ) אחר היותו בן ט' שנים ויום א', שכבר קבל כל ד' המדרגות הבאות ע"י עיבור ב', אז עולה למ"ן לצורך מוחין דהולדה, הנקרא עיבור ג'. או עיבור ב' דגדלות. וזהו ע"י העלאת מ"ן לאו"א מבחינת אחורים שלהם שנפלו מחלוקה הג' דנקודים, ממ"ן דו' ונקודה,שקבלו מיסוד דא"ק. שאז הפסיקה אמא אחורים שלה וחזרה עם אבא פב"פ, מבחינה זו יצאו שם ד' קומות מבחינת או"א עלאין,וד' קומות מבחינת ישסו"ת. ולפי השיעור שז"א מעלה מאחורים אלו, כן יגדלו המוחין שמקבל על ידיהם. ועובר ג' הזה נקרא בהרבה מקומות, בשם עיבור ב' ג"כ, והוא כי לעיבור ב' שלאחר ב' שנים דיניקה, קורא בשם עיבור ב' דקטנות. ולעיבור ג' זה, הבא לאחר ט' ויום א', הוא קורא עיבור ב' דגדלות. והוא דבר המובן מענינו. (א' קנ"ב אות פ"ו. א' קנ"ו אות צ"ב. קנ"ט אות ק"ב).

עכירת הדם:

קכא) עביות שבכלי דזווג, שהם כלים דנה"י, נקראת בשם דם. וכל עוד שלא

חלק י"ב לוח התשובות לפי' המלות לידה ויניקה       אלף רעג

נתקנו במסך דעליון, נבחן שהם עכורים, כי הרצון לקבל בלי מסך, הוא חלקם של הקליפות, כנודע. וכשהם מתתקנים ע"י העליון ומשיגים כח המסך, אז נבחן שנעשו ברורים ומזוקקים, באופן שהם ראוים לזווג עם אור העליון. (א' קמ"ה אות ס"ב).

עכירו דמיין:

קכב) הבחינות דה"ת מצמצום א', שהן אינן יכולות לקבל בחינת הקפאון דיסוד אבא העושה לז"א בבחינת רקיע. (עי' תשובה ל"ז.) שהם כלולים במ"ן דז"א, נבחנים לעכירו דמיין. (א' קל"ג אות כ"א).

עליונים דכלים נגדלים תחלה:

קכג) עי' תשובה ע"ו.

עלמא דדכורא:

קכד) בינה נקראת עלמא דדכורא, ביחס נה"י שלה המתלבשים בז"א, שהוא זכר. (א' קל"א אות י"ג).

עשרה דמים:

קכה) ז"א כולל ה"ח וה"ג, כי מבחינת חסד החמישי שהוא הוד יוצאים ה"ג, להיותו בחינת המלכות דה"ח, כנודע. וביחס הנוקבא הנפרדת דז"א, נקרא ז"א רק בחינת ה"ח לבד, ונוקבא כולה ה"ס ה"ג.

אמנם בז"א לבדו, יש ג"כ בחינת נוקבא שבגופו, וע"כ הוא עצמו כלול ג"כ בהכרח מה"ח וה"ג, והיינו כנ"ל שמחסד החמישי שהוא הוד מתפשטים הה"ג. ואמנם במ"ן דז"א שעלו לאו"א, כלולים כל הפרצופים דבי"ע וגם השירים מהם שהם חלקם של הקליפות (כמ"ש הרב בדף א' קל"ט אות מ' ומ"א) אמנם כל אלו כלולים בה"ג דז"א, ולא בה"ח שלו, כי מז"א ולמטה נבחנים כולם בבחינת גבורות.

ונמצא לפי"ז, שה"ח דז"א הם דם טהור לגמרי, דהיינו אפילו החלקים דהוד יסוד מלכות, שלא נבררו בעיבור ונשארו בבחינת דם, מ"מ הם דם טהור, שאין
חלק של הקליפות מעורב בהם. אלא בבחינת ה"ג, שהם השירים השייכים אל הנוקבא הנפרדת ובי"ע, בהם יש דם טמא, שהם עירוב השירים שישארו אחר בירור המלכות דעשיה, שהם סיגים ממש בלי שום תועלת. ועל שם הסיגים הגמורים האלו המעורבים בה"ג, נקראים פעם הה"ג בשם דם טמא. ושירים דהי"מ דז"א, אע"פ שנעשה מהם בחינת נוקבא שבגופו דז"א, שהם ה"ג בערך ז"א. מ"מ בערך עצמם הם מה"ח, כי ז"א כולו ה"ס ה"ח. וז"ס עשרה דמים הם: ה' דם טהור, וה' דם טמא. כמבואר.

פנימי:

קכו) ג' פרצופים הם: פרצוף העיבור שהוא קומת נה"י. ופרצוף יניקה שהוא קומת חג"ת. ופרצוף גדלות שהוא קומת חב"ד. והם מתלבשים זה בתוך זה. פרצוף הגדלות מתלבש מחזה ולמטה, תוך פרצוף היניקה, ופרצוף היניקה מתלבש מחזה ולמטה, תוך פרצוף העיבור. ונמצא פרצוף הגדלות לפנים מכולם, וע"כ נקרא פנימי. ופרצוף העיבור לחוץ מכולם, וע"כ נקרא חצון. ופרצוף דיניקה באמצעם, וע"כ נק' תיכון. (א' ר"י אות רי"ד).

פנימיות דקטנות אבא:

קכז) ו"ק דה"ח, שז"א מקבל מבן ב' שנים עד שנת הו' יום א', הם נקראים פנימים דקטנות אבא. עי' אות קי"ט. (א' קפ"ו אות קע"ט).

פנימיות דקטנות אמא:

קכח) נ"ר דרוח שז"א מקבל בשני שנים דיניקה, נקראים פנימים דקטנות אמא. עי' אות קי"ט. (א' קפ"ד אות קע"ב וקע"ג).

פנימיות וחצוניות:

קכט) ג' פירושים יש בענין פנימיות וחיצוניות: א', ע"פ הבחן הזווגים, דאו"א, לפי החלוקות דנקודים כנ"ל באות קי"ג.

אלף רעד       חלק י"ב לוח התשובות לפי' המלות לידה ויניקה

עש"ה. ב' הוא לפי ההבחן דמוחין דהולדה. ג' הוא לפי ההבחן דאו"א וישסו"ת.

והנה לפי ההבחן הא' נמצא, שכל הבא בעיבור א' ובעיבור ב' הנמשכים מחלוקה א' וב' דנקודים, שהם עי"מ דקטנות הנכנסים בז"א עד היותו בן ט' ויום א', כל אלו נקראים חיצוניות. להיותם עוד מבחינת אחורים דאמא המעכבים על הארת חכמה, והם רק חסדים, לפיכך נקראים חיצונים, שהם לבושים להארת חכמה. אלא המוחין הבאים ע"י עיבור ג' ע"י העלאת מ"ן מאחורים דחלוקה ג' דנקודים, שהוא לאחר ט' ויום א', הם הנקראים פנימיות משום שאז מפסקת אמא את האחורים שלה וחוזרת פב"פ עם אבא, ומשפעת הארת חכמה. שהם מתלבשים בפנימיות החסדים, ואפילו הקטנות של העיבור הג' הזה, שאינם עוד ראוי להולדה נחשבת ג"כ לפנימיות, להיותה באה מזווג פב"פ דאו"א.

ולפי ההבחן הב' הנ"ל, נמצא שאפילו המוחין דנשמה הן נשמה דישסו"ת, והן נשמה דאו"א עלאין נחשבים ג"כ לחיצוניות. משום דכל עוד שאין בחינת חיה בפרצוף אינו ראוי להוליד. וכל שאינו ראוי להוליד עוד נקרא חיצוניות, ונקרא אב"א אלא בחינת חיה, הן דישסו"ת והן דאו"א, נקרא פנימיות ופב"פ, כי אז הם ראוים להוליד. כי מוחין דחיה דישסו"ת מספיקים לזווג דהולדה דיעקב ורחל. ומוחין דחיה דאו"א עלאין מספיקים להולדה גם לזו"ן הגדולים.

ולפי הבחן הג' הנ"ל. נמצא שכל המוחין הבאים מישסו"ת נחשבים לחיצוניות, משום שאין זו"ן הגדולים חוזרים ע"י פב"פ. וכל המוחין הבאים מאו"א עלאין נקראים פנימיות. משום שהזו"ן חוזרים על ידם פב"פ. ואפילו הקטנות דאו"א עלאין נחשבת ג"כ לפנימיות, משום שבאה מאו"א עלאין. (א' רי"ב מאות רכ"ג עד אות רכ"ו).

פסיעה לבר:

קל) כבר נתבאר בחלק ט' דף תתמ"א תשובה צ'. ע"ש. (א' קמ"ו אות ס"ו).

קלא) עי' לעיל תשובה פ"ט. (א' קס"ז אות קכ"ה).

ציור הולד:

קלב) ציור הולד, נעשה ע"י בחינת אודם דאמא, שהם בחינת עביות והמסכים שהזווג נעשה עליהם, שהם מעמידים הקומה ומסיימים לכל אבר ואבר דז"א בצורתו (א' קל"ג אות כ"א).

צינון:

כלג) בהסתלקות האורות מהכלים נבחן שהכלים נצטננו ע"ש שחדלו מלפעול פעולתם. (א' ק"ל אות ח').

צירי:

קלד) בינה נקראת צירי, ע"ש שכל האברים דז"א מקבלים צורתם ע"י המסך העביות שלה. (א' קל"ג אות כ"א).

צר:

קלה) השפעה מרובה דחסדים, מכונה בשם הרחבה, או רוחב, וצמצום החסדים מכונה בשם צר. אבל צמצום חכמה מכונה בשם קצר. והשפעתה בשם ארוך. (א' קכ"ח אות ו').

קיסטא דחיי:

קלו) אי אפשר לז"א שיהיה לו מוחין פחותים מפנימים דאמא דקטנות, שהם בחינת נ"ר דרוח, שהוא משיג בב' שנים דיניקה, והם הנקרא קסטא דחיי, שפירושו מדת החיים. כי המוחין שלמעלה מבחינה זו, אינם בו מדת החיים, אלא רק בחינת תוספת הרוחה, שאינם מחייבים להיות קביעות והם אצלו בעובר ושב לפי הזכות של התחתונים. (א' קמ"ח אות ע"ג).

חלק י"ב לוח התשובות לפי' המלות לידה ויניקה אלף רעה

קפאון:

קלז) נודע, שבחינת יסוד דאבא הוא צר מחסדים ואריך בחכמה. כי חוסר חסדים מכונה צר, (עי' תשובה קל"ה) ומבחינה זו דצר, נקרא אור קפאון. בסו"ה אור יקרות וקפאון. שאע"פ שהוא אור יקרות דחכמה. מ"מ הוא בבחינת קפאון וצינון מחוסר חסדים. ולפיכך, הארה זו דיסוד דאבא, מכונה בשם המסו המקפיא את החלב כדי שיתגבן ויעשה גבינה. כי בהיות הנקבה בבחינת קצר ורחב, שפירושו קצר מהארת חכמה, ורחב בחסדים, נמצא טפת האודם שלה, שאינו חסר אלא בחי' האריך דאבא, כדי לתקן את בחינת הקצר שבה, וע"כ אינו מתוקן מטפת האודם שלה אלא אותו השיעור שאור הקפאון דאבא מקפיא ממנה, כי רק זה השיעור נשלם בבחינת אריך דאבא, שהיא כל חיות הולד, כנודע שאור אבא הוא בחינת חיה. ולפיכך חביב אור הקפאון הזה דאבא, כי אינו מתחבר בבנין הולד אלא אותו השיעור שנקפא על ידו. וז"ס הדם היוצא בעת הלידה, כי הוא ממ"ן דז"א ואודם דאמא שאור הקפאון דאבא לא הגיע אליהם ולא הקפיא אותם, וע"כ הם לחים ואדומים, כי לא נתחברו בבנין הולד. ועל שם זה נקרא ז"א רקיע, דהיינו על שם קבלתו הקפאון דאבא. והבן זה. (א' קל"ג אות כ"א).

ראש הקטן:

קלח) ראש דקטן הוא אור הרוח בכלים דחב"ד. ורק בערך הכלים הוא ראש, אמנם העיקר הם האורות, וע"כ חב"ד נבחנים רק לחג"ת, וראש הקטן אינו אלא חג"ת כי הכלים המלבישים לאור הרוח נקראים חג"ת. (א' קס"ד אות קי"ח).

ראשית:

קלט) חכמה דז"א נקראת ראשית. והוא מטעם, כי אור החכמה שלו מתלבש בכלי דכתר שלו. כי אין חכמה מתלבשת בכלי דחכמה אלא רק בא"א, הנמשך מבחי'
שכנגדו מפרצוף גלגלתא דא"ק. אבל או"א, החכמה מתלבשת בכתר שלהם, מפני שהם נמשכים מבחי' שנגדם מע"ב דא"ק, שבו נתחלפו האורות. ובאה חכמה בכלי דכתר ואור הבינה בחכמה. ולכן ז"א, שמצד המוחין שלו נמשך בעיקר מאו"א, הנה גם בו מתלבשת החכמה בכלי דכתר, ונמצא אצלו החכמה ראשית הפרצוף. (א' קס"ג אות קי"ג).

רגל קוף הארוך:

קם) עי' תשובה ל"ט. (א' קל"ז אות ל').

רקיע:

קמא) עי' תשובה קל"ז (א' קל"ג אות כ"א).

שאלה:

קמב) עי' תשובה מ"ז.

שדי בדגש:

קמג) יש שד"י בדגש והוא שם קדוש, ויש שדי ברפה, והוא בחינת שדים ליניקה. בסו"ה בין שדי ילין. וביאורם הוא: כי דרכו של אבא שהוא ע"ב, להאיר חסדים מכוסים בחג"ת, וחסדים מגולים רק בנה"י. כנודע. ואם הזווג דאו"א הוא בכלים האמצעים, שהם חג"ת, ועדיין אין שם כלים דנה"י, באים ב' ההארות שם בזה אחר זה בסוד מטלטלין, שהם מטולטלין מרחמים לדין ומדין לרחמים. כי בשעה שהאורות דחסדים מכוסים באחורים דאמא, אז הם בבחי' הרחמים, בהרחבה מרובה דחסדים. ואם מתגלה בהם הארת ע"ב, נעשה בהם סיתום חסדים שהוא מדת הדין, כי נעשו מחוסרי השפע. והוא משום שליטת אחורים דאמא שם. כי אין מקום הגילוי דהארת ע"ב אלא מחזה ולמטה אחר סיום דיסוד אמא. כנודע.

וזה סוד ע"ב ורי"ו וכ"ו, השולטים אז בג' הקוים חג"ת: ע"ב בחסד, ורי"ו בגבורה, וכ"ו בת"ת. כי הוי"ה דע"ב בחסד, פירושה:

אלף רעו        חלק י"ב לוח התשו' לפי' המלות לידה ויניקה

שע"ב מאיר הארתו בפרצוף דחג"ת, שחסד כולל כחב"ד, כנודע. והנה אז מתעוררים אחורים דיסוד אמא ופוסקת הזווג דחסדים שלה כנ"ל, ונעשה סיתום חסדים בפרצוף דחג"ת, וסיתום חסדים זה מרומז בג' השמות: ס"ג, מ"ה ב"ן, אשר קבלו החשבון ע"ב. והענין, כי תוספת חשבון זה המשלימם להגימטריא ע"ב, מגלה החסרונות שלהם. וזהו הרמז, שס"ג ועשר אותיותיו עולים ע"ג, שהם ע"ב עם הכולל, כי האותיות דהויה רומזים על ע"ס של הפרצוף בעת היותם בלי זווג. וחשבון של האותיות רומזים על בחינת המלכות, ומדת קומת הזווג שיש בעשר אותיות דהוי"ה ההיא. ולפיכך בעת הארת ע"ב, נפסק הזווג מיסוד ועטרה דס"ג, ואינם משפיעים קומת החסדים שבס"ג, ונבחן שהוסר החשבון הכולל ס"ג מהויה ההיא ולא נשאר שם אלא מספר העשר אותיות בלבד, כי פסקה קומת החסדים שלה להאיר בפרצוף. הרי שזו התוספת דעשר אותיות דהוי"ה דס"ג, רומז על מדת החסרון שבהוי"ה זו, דהיינו הפסק הזווג, כמבואר. ועי' בע"ח שער י"ח פ"ב בכל ההמשך עש"'ה.

והוי"ה דמ"ה עם חשבון ד' אותיות הפשוט דהוי"ה זו, עולים ג"כ ע"א, שעם הכולל עולים ע"ב. ותוספת זו מראה שהוי"ה אבדה הה"ח שלה, שה"ס המילוי אלפין שבה, ונשארה בבחי' שורש לבד, שהוא אור הנפש, כי כל קומת הרוח נעלם ממנה, מחמת הפסק הזווג דהוי"ה דס"ג, כנ"ל. הרי אשר התוספת דחשבון הוי"ה פשוטה על המ"ה הוא מראה על בחינת החסרון של אור הרוח שנסתלק ממנה. אחר שקבלה להגימטריא ע"ב, דהיינו הארת הע"ב.

וכן הוי"ה דב"ן, שעם הגלות החשבון דאחורים דב"ן, היא בגי' ע"ב. כי ב"ן הוא מקבל ממ"ה, וכיון שמ"ה עצמו נשאר בבחינת אור הנפש, דהיינו הוי"ה הפשוט. ע"כ נעלם גם אור הנפש מב"ן, ולא נשאר
ממנו זולת אור אחורים בלבד. הרי שגילוי הארת ע"ב, גרמה להסתלקות כל בחינת הב"ן, ואפילו אור הנפש שבה, ולא נשארה רק באחורים.

וז"ס הרי"ו הנזכר, שהוא בגי' גבורה, כי הארת ע"ב במקום חג"ת גורמת להפסק הזווג דחסדים מס"ג, שעי"ז אובד מ"ה קומת החסדים שלו, ונשאר רק באור הנפש, וב"ן בבחי' אחורים. וז"ס שגבורה בגי' ראי"ה. כי הארת ע"ב שהיא חכמה נקרא ראי"ה. כי בהיותה שלא במקומה, דהיינו בחג"ת ששם המקום דחסדים מכוסים תחת שליטת יסוד דאמא, הנה ראי"ה בגי' גבורה, כלומר שגורמת סיתום גדול בפרצוף.

וע"כ נבחן שע"ב בחסד, כי שם הוא מאיר הארתו כנ"ל: ואז ג' ע"ב הנ"ל מאירים בגבורה, בסוד רי"ו. כנ"ל. ואז נבחן קו האמצעי שהוא עיקר הפרצוף דחג"ת, שהוא רק בבחי' הוי"ה פשוטה בלי מילוי אלפין שבה, הרומז על הסתלקות קומת החסדים, והשארתו את אור הנפש, שהוא בחינת הוי"ה פשוטה. וחשבונם יחד, שהם ע"ב ורי"ו וכ"ו. הם בגי' שד"י. וה"ס בין שד"י ילין, מלשון התלוננות, שרומז על בחינת הסיתום המתגלה בעת גילוי החשבון הזה של שד"י. כמבואר. וז"ס שד"י ברפה.

אמנם לעת גדלות, כשמתחדשים לז"א, הכלים דנה"י ומקבל מזווג דאו"א מכלים הפנימים שלהם, הנה אז יורדים ע"ב רי"ו וכ"ו ששמשו בחג"ת, ובאו לכלים דנה"י. ונמצא הריוח בשנים: א', שאין שם הפסד של העדר החסדים, כי בלאו הכי הם כלים דאחורים. ואינם צריכים כל כך לחסדים. וב' שעתה נפרדו ב' הארות ששמשו יחד בחג"ת, שנתגלגלו מרחמים לדין ומדין לרחמים, כנ"ל, ועתה משמשים בחג"ת החסדים המכוסים באופן קבוע, וגילוי הארת ע"ב ירדה לנה"י, ואינם סותרים זה את זה, אלא אדרבא שהם עוזרים זה לזה, להיותם בב' מקומות. והבן. וע"כ כאן השם שד"י בדגש, כלומר שהוא במקום

חלק י"ב לוח התשובות לפי' המלות לידה ויניקה אלף רעז

הדינים שהם הכלים דנה"י, שאין הדינים בהם אלא ריוח, כי הם באים בסוד הזווג, והם מגלים החכמה ממטה למעלה גם בעליונים, כמ"ש במקומו. (א' רמ"ב אות רצ"ב).

שדי ברפה:

קמד) עי' לעיל בתשובה קמ"ג.

שדים:

קמה) דדים נקראים על שם קומת החסדים הנמשכת מהדדים. ושדים הם נקרא על שם הארת ע"ב המתחילה להתגלות משם, בסוד ע"ב רי"ו וכ"ו שבגימטריא שד"י. כנ"ל בתשובה קמ"ג. (א' ר"מ אות רפ"ח).

שקר אין לו רגלים:

קמו) עי' לעיל תשובה ע'.

תחתונים דאורות נכנסים תחלה:

קמז) עי' לעיל תשובה ו'.

תיכון:

קמח) עי' לעיל תשובה קכ"ו.

תורה:

קמט) המוחין דז"א נקרא בשם תורה. והוא בסוד מ"ש ז"ל, נובלות חכמה של מעלה תורה, ונובלות בינה של מעלה שכינה. פירוש: כי פירות לפני גמר בישולם, נקראו נובלות. ונודע ששביה"כ היתה מפני שהכלים היו קטנים, אבל לעתיד בגמר התיקון, אחר שנתגדלו הכלים בעולם התיקון, אז ישובו בי"ע להיות אצילות, כמו שהיה מטרם שביה"כ, בסוד דמטי רגלין ברגלין, כנודע. הרי שהשבירה היתה מפני שקבלו הכלים אל האורות הגדולים מטרם שנתגדלו כל צרכם. וע"כ דומה זה לנובלות. ונודע שאחורים דאבא שנתבטלו בעת שביה"כ, הנה מהם באים כל המוחין דז"א הרי שנובלות חכמה שלמעלה שהוא האחוריים דאבא שנתבטלו, מהם נמשכים המוחין דז"א שנקרא תורה, ומאחורים דישסו"ת, נעשו כל המוחין של הנוקבא דז"א, וישסו"ת הם בינה, הרי שנובלות בינה שלמעלה, שכינה. (א' קל"א אות י"א).

אלף רעח       חלק י"ב לוח השאלות לענינים לידה ויניקה

לוח השאלות לענינים

קנ) מה הגורם שהולד נדחה ונולד.

קנא) מה הפירוש מתגלגל ויורד עד מדור התחתון.

קנב) למה בעת הלידה מצטננים נה"י דתבונה.

קנג) מי גרם לעובר שיהיה ניכר לאורח ברחם דתבונה.

קנד) מה פירוש שאין ז"א יכול להולד אלא ע"י דוחק גדול.

קנה) למה עולין נה"י דתבונה לחג"ת שלה, בעת הלידה.

קנו) מה הפירוש, נבקע הרחם דרך פיו.

קנז) מה הפירוש בשביל התלבשות המוחין דז"א צריכים נה"י תבונה להתרוקן.

קנח) להיכן בא הז"א בעת לידתו מרחם אמו.

קנט) למה נופל ז"א לבריאה בעת שנולד.

קס) איך מוחזר לז"א הנפש דעובר.

קסא) מה ההפרש בין יניקה אל מוחין והתלבשות.

קסב) מה הפירוש שלובן דאבא מקפיא אודם דאמא.

קסג) למה הולד מצטייר ע"י אודם דאמא.

קסד) מה הפירוש שח"ס עליונות נבררו בעיבור, וג"ס תחתונות ביניקה בעת שקומת העיבור הוא נה"י ודיניקה חג"ת.

קסה) למה לא יוכלו הי"מ להתברר בעת העיבור.

קסו) למה אין הז"א אוכל מעצמו בעת היניקה, אלא אמא מבררת לו.

קסז) למה מתחיל בירור ז"א מכתר, ולא ממלכות ולמעלה.

קסח) מה הם הסיגים היוצאים בבחינת דם לידה.

קסט) מהו ענין הדם, היוצא בעת לידה.

קע) מהי בחינת הדם הנשאר ברחם העולה ומתהפך לחלב.

קעא) מה הם הכ"ד חודש דיניקה.

קעב) מה הם ג' בחינות הסיגים הנשארים אחר עיבור ז"א.

קעג) מה הם העשרה דמים: ה' דדם טהור, וה' דדם טמא.

קעד) למה הסיגים דה"ח, דם המתהפך לחלב, והסיגים דה"ג דם טמא.

קעה) מה הפירוש, שהחלב מתהפך תוך ז"א לדם מזוקק וברור.

קעו) מאחר שהמוחין דעיבור ויניקה הם שמות אלקים, למה הלבושים הם שמות אהי"ה.

קעז) מה הם העשרה דמים המתפשטים בז"א.

קעח) מה הפירוש שי' דמים הם נ' שערי בינה הנפתחים בז"א.

קעט) מהו כח הזנה שבחלב, הנמשך מב"ש עליונים דנו"ה דאריך.

קפ) מה ענין התחלקות התיקון דז"א בב' עיבורים.

קפא) כמה זווגים כוללים יש בב' העיבורים.

חלק י"ב לוח השאלות לענינים  לידה ויניקה אלף רעט

קפב) מה היא מידת החיות של ז"א, שיותר מזה הוא תוספת הרוחה.

קפג) כיצד הסדר דבירור הפרצופים, אוכל מתוך פסולת.

קפד) מה ההפרש מאדם, ליתר הבעלי חי ביחס לפרצופים העליונים.

קפה) מה ענין השינוי מקום הדדים בין אדם לבהמה.

קפו) מתי נעשה הזווג דעיבור ב' דקטנות.

קפז) מהו הפירוש, דצ' דצלם. ול"ם דצלם.

קפח) מתי נכנס צ' דצל"ם דיניקה.

קפט) מתי נכנס הל' מ' דצל"ם דיניקה.

קצ) מתי נכנס בז"א, צ' דצל"ם דמוחין דגדלות.

קצא) מתי נכנס בז"א ל"ם דצלם דמוחין דגדלות.

קצב) למה נקראו המוחין דקומת הרוח בשם יניקה.

קצג) איך מועיל לז"א המוחין דדדי בהמה להעלותו לאצילות.

קצד) מהו ההפרש מבירורים דעיבור א', לבירורים דעיבור ב'.

קצה) למה עיבור א' עיקרו מא"א, ועיבור ב' עיקרו מאו"א.

קצו) כמה זמן נמשך כניסת המוחין דעיבור ב'.

קצז) כמה מדרגות נמשכות בעיבור ב'.

קצח) מתי הוא עיבור ג' דגדלות הנקרא עיבור ג'.

קצט) כמה זמן נמשך כניסת המוחין דעיבור ג'.

ר) למה נשלמו חו"ב דיניקה בב' שנים, וז"ת בז' שנים שלאחר מכאן.

רא) מה ההפרש בין המוחין דבן ט' ויום א', למוחין דבן י"ג ויום א'.

רב) מתי נעשה גלגלתא דז"א.

רג) למה בו"ק הוא אלקים בפשוט ובג"ר הוא במילואים.

רד) איך אפשר שנה"י דתבונה תרד ותתהפך לבחינת ז"א.

רה) איך משלימים נה"י דתבונה ט"ס דז"א.

רו) מתי מתלבשים המוחין בלבושי הצלם לצורך ז"א.

רז) כיצד סדר כניסת ה"ח דאבא תוך ז"א.

רח) כיצד מלובשים הה"ח בנה"י תבונה בכניסתם תוך ז"א.

רט) למה מתחיל בז"א מקצת דעת בעת היותו ו' שנים ויום א'.

רי) למה נקראים הו"ק מטלטלין.

ריא) כיצד כניסת הג"ר דה"ח.

ריב) מתי צריכים כניסת המוחין זמן, ומתי אינם צריכים זמן.

ריג) מתי נעשה הזווג כדי לעשותה כלי.

ריד) מהו הזווג דחצות לילה.

רטו) מהו הזווג ביום.

רטז) מתי הזווג דאו"א ביום.

ריז) מתי הזווג דזו"ן ביום.

ריח) למה מכוונים בק"ש שעל המטה, כיון שהזווג הוא בחצות לילה.

ריט) באיזה מוחין נשאר ז"א בלילה.

רכ) למה הוצרכו שני מיני ק"ש בשחרית.

אלף רפ          חלק י"ב לוח השאלות לענינים        לידה ויניקה

רכא) מה הם המוחין הנמשכים בד' מיני ק"ש.

רכב) מה ההפרש בין המוחין דק"ש דיוצר, לשאר ג' מיני ק"ש.

רכג) איך נשלמים ט"ס דז"א ע"י אריכת רגלים דאמא.

רכד) איך אומר פעם, שבגדלות צריך לנה"י חדשים לגמרי, בכל ג"ש. ופעם אומר, שרק שליש א' חסר לו.

רכה) מה הם ב' מיני עליות נה"י לחג"ת ההפכים במשמעות שלהם.

רכו) איך אומר פעם, שאין לז"א יותר מו"ק, גם בג"ר דיניקה, פעם אומר שאפילו בעיבור יש לו ע"ס.

רכז) איך נשלמים ט"ס דז"א ע"י אריכת רגלים דאמא בפרטות.

רכח) למה ז"א חסר נה"י מעיקר בנינו, וצריך לאריכת רגלים דאמא.

רכט) מהו הפירוש, אריכת רגלים דאמא.

רל) מהו ענין התחברות ד"פ בחג"ת וב"פ בנה"י בג"ר דיניקה.

רלא) למה חג"ת דגדלות נעשים מש"ת דחב"ד, ומש"ע דנה"י.

רלב) כיצד מתלבש אור הנפש בט"ס דעובר.

רלג) כיצד מתלבש אור הרוח בט"ס דיניקה.

רלד) מאין יש לז"א ב"ש בנה"י אחר שמחזה ולמטה דז"ת נקודים אינם מתעלים מבי"ע.

רלה) למה נתחלקו חג"ת דקטנות לב', חצים לחב"ד, וחצים לנה"י.

רלו) איך משתוים ב' מיני הכלים דז"ת נקודים: דס"ג ודב"ן, בעת הלבשת האורות.

רלז) איך כל בחינת הפרצופים יוצאים בעיבור, הלא חסר מנה"י לגמרי.

רלח) למה מתחלקים חג"ת נה"י לו"ש.

רלט) למה בקטנות מלובש האור גם בנה"י, ובו"ק דגדלות אמר שכל ג"ש דנה"י ריקנים מאור.

רמ) כיון שבקטנות אין לו ראש, א"כ מהם עי"מ שבקטנות.

רמא) מתי מתחלקים ו"ק לו"ש.

רמב) מה הם ג' הפירושים שבמוחין דו"ק.

רמג) איך מתכלכלים ג' הפירושים, שבמוחין דו"ק שלא יסתרו זה את זה.

רמד) מהו הפירוש, שג"ר דגדלות באים בפעם אחת, הלא גם בנה"י יש עי"מ הבאים בג"פ.

רמה) למה בתחלת הזווג דעיבור ז"א באו רק ו' מלכיות בו"ק, ובימי העיבור באו ו' בנה"י בו"ק.

רמו) מתי נגמרים חב"ד חג"ת בכל אחת מט"ס דעיבור.

רמז) איך נכללים ג' הפרצופים עי"מ זה מזה.

רמח) מהו הפירוש, שעולמות ונשמות הם פנימיות וחיצוניות הספירות.

רמט) מהו ההפרש בין ג' הפירושים דפנימיות וחיצוניות.

רנ) איך מתכלכלים ג' הפירושים דפו"ח, שלא יסתרו זה את זה.

רנא) מה ההפרש בין חו"ב דעיבור, לחו"ב דיניקה.

רנב) מה הפרש בין ג' אלקים דחב"ד שבו"ק דיניקה, אל הג"ר דיניקה.

רנג) מה ההכר בין ג' אלקים שיש בחב"ד דו"ק דיניקה.

חלק י"ב לוח השאלות לענינים        לידה ויניקה אלף רפא

רנד) מה ההכר שיש בין ג' אלקים דחב"ד שבג"ר דיניקה.

רנה) מה ההפרש בין הב' שמות אלקים שיש בחו"ג דדעת דיניקה.

רנו) מה ההפרש מל"ב אלקים לל"ב הויות.

רנז) למה נחלקו השינים: ט"ז בלחי העליון, וט"ז בלחי התחתון.

רנח) למה צריכים כ"ד חדשי יניקה לצמיחת השינים.

רנט) למה כל מיני ההבחנות דמוחין דיניקה הם בבינה לבד.

אלף רפב        חלק י"ב לוח התשובות לענינים לידה ויניקה

לוח התשובות לענינים

קב) כל עוד שאו"א היו מזדווגים בבחינת מסך דעביות השורש, הנה אז לא נתעבה ז"א בהתכללותו בהזווג ההוא, כי אין הכר עביות בבחינת השורש, וע"כ היה שם כמו ירך אמא בלי שום הכר ביניהם. אבל בעת לידה, שאו"א נזדווגו על מסך דעביות דבחי"א, חזר העביות ההיא גם על ז"א עצמו, בהיותו נכלל באותו הזווג, כמ"ש לעיל (דף ר"א תשובה קס"ח) וכיון שנתעבה הז"א, אז הוכר ההפרש מז"א לאמא, וזהו לידתו ויציאתו ממש, כי השינוי צורה מבדיל בין הרוחניים כמו השינוי מקום בהגשמיים. עש"ה. וע"כ נבחן, שאורות דאמא דוחים את ז"א מחמת שהוכר שם לאורח, כלומר, שאינו מבחינת הגוף דבעל בית שהיא אמא, שבזה נדחה ויוצא לחוץ, כמבואר. (א' קנ"ח אות ו').

קנא) בימי עיבור עולה הולד בג' מדורים: שבמדור התחתון משיג הנפש דנפש, ובמדור האמצעי משיג הרוח דנפש, ובמדור העליון משיג הג"ר דנפש. ובעת לידה, שחוזר הדלת וציר דקטנות למקומה, ואו"א מזדווגים על בחי"א, שאז הוכרה עביות דז"א, שמשונה מאמא, וגם בחינת בי"ע ניכר בו, כנודע, הנה אז אובד כל נרנח"י דנפש שהשיג בעיבורו. ויורד לבי"ע, כנודע. וזה נבחן, שמתגלגל ויורד עד למדור התחתון, כי אובד מדרגתיו בסדר המדרגה, שבירידתו ממדור העליון אבד הג"ר דנפש, ובירידתו ממדור האמצעי אבד הרוח דנפש, ובירידתו גם ממדור התחתון ונופל לבי"ע, אובד גם נפש דנפש דאצילות, ונעשה לבחינת בי"ע. (א' קכ"ז אות א').

קנב) כי בעת הלידה אובדת התבונה בחינת ג"ר שלה, ובאה לבחינת ו"ק, כנודע. ונמצא שאור הרוח בא לכלי דחב"ד, ואור

הנפש לכלי דחג"ת ונשארו נה"י בלי אור. ועלית אור נפש מנה"י לחג"ת, גורם הצטננות נה"י דאמא, משום שנשארו בלי אור נפש שלהם, שהיא חיותן. (א' קכ"ח אות ו').

קנג) עי' תשובה ק"נ. (א' קכ"ח או"פ ד"ה האורות).

קנד) כי דלת וציר דגדלות, סותם ועושה אותם לם' סתומה, ואין הדלתות נפתחות, אלא ע"י הסתלקות הגדלות והתהפכות הצירים, שפירושה, שהקטנות חוזרת לאו"א, שאז נפתחים הדלתות והולד יוצא ונולד, כנ"ל (דף תשפ"ז ד"ה דלת) וענין חזרת הקטנות, נבחן לדוחק גדול כלפי או"א, אמנם לולא זה, לא היה ז"א יכול להולד. הרי שאין ז"א נולד אלא ע"י דוחק גדול. (א' קכ"ח אות ו').

קנה) שבחינת ישסו"ת חוזרים קטנותם שנסתלקו ג"ר מכלים דחב"ד, ובא אור הרוח לכלים דחב"ד, ואור הנפש בכלים דחג"ת, ונשארים נה"י בלי אור, כנודע, הרי שבעת הלידה עולה אור הנה"י שהוא הנפש, ומתלבש בכלים דחג"ת. שהוא מפאת ביאתם של ישסו"ת לקטנות בעת לידה. (א' קכ"ח אות ו').

קנו) כי הדלת וציר דגדלות, שנתחבר אל הדלת וציר דקטנות, ונעשו שניהם לאחד, עשה שם ם' סתומה, ועתה בעת לידה שחזרה הקטנות לשליטתה, ניכר ההפרש דדלת וציר דקטנות, כלפי דלת וציר דגדלות, כי אז נעשה הדלת וציר דקטנות לשולט, וזה נבחן כי נפתחו הדלתות, ונעשה ביניהם בקיעה. גם זה נבחן להתהפכות הצירים, כי בעת העיבור שישסו"ת היו בגדלות, והדלת וציר דקטנות נתבטל, ונעשה אחד

חלק י"ב לוח התשובות לענינים לידה ויניקה אלף רפג

עם הדלת וציר דגדלות, הנה אז היה הדלת וציר דגדלות למעלה, והדלת וציר דקטנות מלמטה, כי לא עלה אז בשם. אבל עתה שחזרה הקטנות לשליטתה, ונסתלקה הגדלות מישסו"ת, נעשה הדלת וציר דקטנות לשולט בפרצוף, והדלת וציר דגדלות נעשה למטה ממנה, כלומר שעתה הדלת וציר דגדלות אינה עולה בשם. ונבחן זה להתהפכות הצירים, שמה שהיה מקודם מלמעלה נעשה בעת הלידה מלמטה, ומה שהיה מקודם מלמטה, נעשה עתה מלמעלה. וז"ס כי נהפכו עליה ציריה וכו'.

וענין בקיעת הרחם שנעשה ע"י הכר הדלת וציר דקטנות, כבר אינו נבחן ביסוד דכללות או"א וישסו"ת. אלא רק בבחינת ישסו"ת לבד, אשר פי הרחם, הוא פה דראש שלהם, כנודע. כי או"א, אינם חוזרים לקטנות לעולם כנודע, וע"כ מדייק שנבקע הרחם דרך פיו. כלומר דרך הפה דישסו"ת בלבד, ולא מבחינת הרחם דכללות או"א עם ישסו"ת, כמבואר. (א' קכ"ח אות ו').

קנז) כי ענין עלית נה"י לחג"ת הנעשה בעת הלידה, גורם שם עביות דבחי"א במסך דאו"א, ואור העליון שאינו נפסק, נמצא מזדווג עם המסך ההוא החדש דבחי"א, ומוציא בו קומת הרוח. כמ"ש הרב (בדף א' קנ"ב אות פ"ו) שהמוחין האלו מקבלם אח"כ ע"י היניקה. ע"ש. הרי שהתרוקנות נה"י דתבונה, שפירושם, החזרתם לבחינת הקטנות, שאור הרוח מתלבש בכלים דחב"ד ואור הנפש שבנה"י מסתלק ועולה לחג"ת, ונה"י התרוקנו ונצטננו. הנה זה גורם כל המוחין דיניקה לז"א, ולולא זה לא היה לז"א שום מוחין. כמ"ש הרב לעיל (דף א' קל"ז אות ל"ג) עש"ה. והבן.

קנה) כי הגם שז"א כבר נתעלה מבי"ע ונתקן בבחינת נפש דאצילות בהתכללותו בזווג דאו"א בעיבורו, אמנם כל זה הספיק לו לז"א מטרם שנתעבו הרשימות שלו עצמו, ע"י הזווג דבחי"א דאו"א בעת לידה, כי
בהיות הזווג בבחינת עביות דכתר, אין זווג זה מעורר שום עביות בז"א, כנודע. אבל עתה בהתכללותו בזווג דבחי"א, שעי"ז חזר בחינת עביות הזו בבחינת ז"א עצמו, הרי נתעורר בו גם בחי' עביות דבי"ע, הכלולים בו מעת הנקודים, וזה נבחן שנפל בחזרה לבחינת בי"ע.

ונבחן ג"כ, שמלביש שם לב"ש תחתונים דנה"י דעתיק שירדו עמו בשוה לבי"ע. כי בעת הלידה, שחזרה הקטנות לישסו"ת הנה אז חזרו ונפרדו או"א וישסו"ת זה מזה, ונעשו שוב לב' פרצופים. וכן ירדו נה"י דא"א שוב למקומם כבתחלה עם ב"ש האמצעים דעתיק המלובשים בהם, ונמצא שגם הב"ש התחתונים דעתיק, חזרו ג"כ למקומם לבי"ע כבתחלה. כי חזרו ונתפרקו כל העליות שהיו מקודם לכן בעת העיבור דז"א וכל אלו הירידות נעשה בבא אחת עם לידת ז"א וירידתו לבי"ע, הרי שבאותו הרגע שירד ז"א לבי"ע, ירד עמו בשוה, גם ב"ש התחתונים דנו"ה דעתיק ג"כ לבי"ע. וכמו שהלביש את ב"ש האמצאים דעתיק בימי עיבור שלו, כן הוא מלביש עתה את ב"ש התחתונים דעתיק, בהיותו בבי"ע עמהם במחיצה אחת. והלבשה זו מועילה לו שיוכל לינק מרשימות שלהם, שנשארו בנהי"מ דא"א מזמן עיבור שלו. כמ"ש לעיל (בתשובה כ"ד) עש"ה. (א' קל"ב אות ט"ו).

קנט) עי' תשובה קנ"ח.

קס) ע"י יניקתו מהרשימות דב"ש התחתונים שנשארו במלכות דא"א דאצילות מעת עיבורו, יונק בתוכו בחזרה בחינת הנפש שהיה לו בזמן העיבור, ונעשה מוכשר לעלות לאצילות ולהלביש לנה"י דא"א. שזה נקרא יניקה מדדי בהמה. (א' קל"ב אות ט"ו וט"ז).

קסא) היניקה היא בחינת מדרגה אמצעית בין תחתון לעליון, שבעזרתה מתגדל התחתון

אלף רפד        חלק י"ב לוח התשובות לענינים לידה ויניקה

שיוכל לעלות למקום המוחין שלו העומדים שם ולהלבישם בקביעות. כי בעת היות התחתון בבחינת מ"ן בעליון, הנה יוצאים שם כל נרנח"י שלו בשלימות. כנודע, אמנם כשנולד, שפירושו שניכר עביותו ונפרש מהתכללותו בזווג דעליון, ויורד למדרגתו לפי עביותו, הנה אז אינו יכול לקבל עוד המוחין כולם, ולירד עמהם למדרגתו, אלא חלק מועט מהם, וכל המוחין נשארו במקום העליון, בנה"י שלו למעלה במקום שהיה הזווג. ונודע, שאין התחתון יכול להתעלות למקום העליון ממנו מטרם שמשיג מדרגת העליון, וא"כ, איך אפשר שז"א יעלה אל העליון ולקבל משם בחזרה המוחין שהשאיר שם, מטרם שיש לו המוחין ההם, שהרי המוחין ההם עושים אותו למדרגת העליון. ולפיכך צריכים ליניקה, שפירושה, שעולה שם בדרך ארעי ולא בקביעות. ועליה ארעית זו נמשכת לו, מכח הלבשתו לנה"י דא"א, ונמצא עמהם במדרגה אחת, ומתוך שב"ש עליונים דנו"ה דא"א, נשארו בחג"ת דאו"א נבחנים ב"ש דנו"ה אלו לבחינת אמצעי בין עליון לתחתון, כי ז"א יכול לעלות אליהם, להיותו מלביש את בחינתם למטה בנה"י דא"א, וע"כ נחשבים כמו מדרגתו, גם בהיותם למעלה בחג"ת דאו"א, והוא עולה ויונק מהם, ומתוך שהם במקום המוחין שלו, הרי שואב משם מוחותיו בעת עליתו, בדרך המדרגה לאט לאט, עד שנוטל משם כל מוחותיו, ואז נעשה כמדרגת העליון, ואז יוכל להלביש שם בקביעות. כי כל עוד שלא קבל כל המוחין בשלמות, אינו יכול להלביש שם בקביעות, כי עדיין אינו כמדרגת עליון, וע"כ הוא עולה שם בדרך ארעי, המספיק ליניקה, שפירושו לחלק קטן מכללות המוחין, ותכף יורד למדרגתו עצמו, ואלו החלקים שמקבל בזה אחר זה מתחברים יחד עם גמר קבלת כל המוחין, ואז נעשה כעליון ומלבישו בקביעות. ונתבאר, כי יניקה פירושה עליה בדרך ארעי, וקבלה חלקית מן המוחין, והעליה נעשתה מתוך בחינת אמצעית שהם ב' השלישים דנצח
והוד דאריך אנפין, שנשארו למעלה בחג"ת דאו"א. אבל הלבשה, פירושה, שיש לו כל המוחין המיוחסים לאותו מקום שהוא מלביש, וע"כ עומד שם בקביעות. (א' קמ"ד אות נ"ט).

קסב) הארת יסוד דאבא, הבאה בבחינת צר ואריך, שפירושו, אע"פ שהוא אריך בחכמה מ"מ הוא צר מאד בחסדים כנודע, נבחנת לבחינת קרירות וקפאון כי מחוסר אור נבחן לקרירות. עכ"ז טפת האודם דאמא, מקבלת מהארתו זו כל שלימותה, כי בהארת יסוד אמא יש הרוחה מרובה דאור חסדים ואינה מחוסרת רק חכמה לבד, שע"כ נבחנת הארתה דיסוד אמא, בבחינת קצר ורחב שפירושו, קצר מחכמה ורחב בחסדים. ולפיכך האודם הבא מהארת יסוד אמא, מתתקנת לגמרי מאור הקפאון דאבא, כי מקבלת ממנו בחינת האריך החסר לה. ולפיכך רק אותו השיעור דאודם דאמא המוקפא מלובן דאבא, נכנס בבנין הולד, ולא יותר, כי אותו החלק של אודם דאמא שלה קבלה הארתו, נמצאת מחוסר חיות, כי אור החכמה ה"ס אור חיה, כנודע. עי' לעיל תשובה קל"ז. (א' קל"ג אות כ"א).

קסג) הנה אודם פירושו בחי' עביות ומסך מבחינת ה"ג שלה, שעליהם נעשו כל הזווגים, המודדים הקומה, ומסיימים לכל אבר ונותנים לו את צורתו. (א' קל"ג אות כ"א).

קסד) רק באורות נכנסים התחתונים מתחלה ואח"כ העליונים בעיבור נכנס בז"א קומת נה"י, וביניקה חג"ת, וכו'. אבל בבירור הכלים הוא להיפך, שמתחלה נבררו העליונים ואח"כ התחתונים. (א' קמ"א אות מ"ז).

קסה) נודע, שהוד, היא בחינת המלכות הנכללת בז"א, שבה בחינת העביות ומסך, וכיון שבזווג דעבור לא נתקן אלא בחינת שורש דעביות, ע"כ נבחן שהוד לא נברר בעת העיבור כי העביות שבו, עוד לא קבל

חלק י"ב לוח התשובות לפי' המלו לידה ויניקה אלף רפה

בחינת המסך דעליון, שזה כל בירורו ותיקונו, כנודע. וכן יסוד ומלכות הנמשכים מהוד. (א' ק"מ אות מ"ד).

קסו) מוחין דיניקה, הם בחינת התיקון דהוד יסוד מלכות, שפירושו הוא תיקון מסך דעליון, על העביות שבהם, (כנ"ל בתשובה קס"ה.) ולפיכך הוא צריך, שע"י אכילה דאמא, שפירושו זווג, היא מבררת לו העביות דהי"מ ומתקנת בהם המסך שלה. אבל ז"א עצמו עוד אינו ראוי לשום זווג, כי העביות שבו עוד לא מתוקן במסך, כי מסך דעיבור לא נחשב לתיקון, כנ"ל. להיותו בבחינת שורש עביות בלבד. (א' קמ"א אות מ"ו).

קסז) עי' תשובה קס"ד.

קסח) רק בחינת הסיגים שנשארו אחר בירורם של ט"ס הראשונות, יוצאים בסוד דם הלידה, מפני שכל מה שהיה בהם לצורך ז"א, כבר נתברר לגמרי. ומה שנשאר אחריהם, אינו שייך לז"א אלא לפרצופים שלמטה ממנו, וע"כ הם יוצאים בשעת לידתו בבחינת דם לידה. (א' קל"ז אות ל"א).

קסט) נודע, שכל אותו השיעור המוקפא מאודם דאמא, ע"י הקפאון דהארת יסוד אבא, הוא הנכנס בבנין ז"א (כנ"ל בתשובה קס"ב.) וע"כ כל יתר המ"ן ואודם דאמא, שאינו שייך לבנין ז"א, הנה לא נקפא שם ע"י טפת הלובן דאבא. ולפיכך הם נשארו בבחינת נוזלים ואדומים, שהם דם הלידה. וכבר ידעת, שהם בחינת פסולת דח"ס ראשונות דז"א, שמהם נברר עוד כל הפרצופים שלמטה מז"א. ( א' ק"מ אות מ"ג).

קע) הסיגים שנשארו מהוד יסוד מלכות שלא נבררו לגמרי בעיבור, כנ"ל, הם העולים עם אורות דנה"י דאמא לחג"ת שלה, ומתהפכים לחלב, שמשם יונק אותם ז"א, ומתהפכים בו שוב לדם, אלא לדם מזוקק
וברור, שפירושו שהעביות מקבלת בחינת מסך הראוי לה (א' קל"ח אות ל"ז).

קעא) כי השפע עוברת דרך ח"ס דז"א עד שבאה אל ההוד, וכן ליסוד וכן למלכות. וג' פעמים ח' הרי כ"ד. כלומר, שיש כ"ד בחי' בחלב הזה, כי בדרך עברו בח"ס, נמצא נכלל מהם, ונמצא ההוד כלול מח' עליונות, וכן היסוד והמלכות. הרי כ"ד בחינות. (אלף קמ"א אות מ"ו).

קעב) א', הם הסיגים הבלתי גמורים שהם הסיגים דהוד יסוד מלכות שהם עולים ונהפכים לחלב. ב' הם הסיגים הנשארים אחר הח"ס העליונות ממה שנבררו מהם אח"כ הנוקבא וכל פרצופי בי"ע, שהם דם טהור. ג', הם הסיגים הנשארים אחר בירורי המלכות דעשיה, שאין בהם תועלת עוד, והם באים בקליפות והם דם טמא. (א' קל"ז אות ל"א ול"ב. א' ק"מ אות מ"א ומ"ב).

קעג) הסיגים דה"ח, שהם בחינת הוד יסוד מלכות, שלא נבררו בשלימות בימי העיבור, הם ה' דמים טהורים. והסיגים דה"ג, שהם בחי' הנוקבא דז"א ופרצופי בי"ע שבהם מעורבים גם חלקם של הקליפות, כי עדיין לא נבררו עתה, נקראים ה' דמים טמאים. אמנם אינם טמאים לגמרי, כי עדיין מתברר מהם פרצופי בי"ע דקדושה. אלא היוצא מיסוד המלכות דעשיה, הוא דם טמא לגמרי, שאין בו עוד צורך אל הקדושה. אלא על שם תערובתם בהסיגים נקראים כולם דם טמא. (א' ק"מ אות מ"א).

קעד) הסיגים דה"ח, הם הוד יסוד מלכות שלא נבררו בעיבור, והם עולים ומתהפכים לחלב, כנודע. ונקראים ה"ח, כי ז"א כולו נקרא ה"ח, בערך הנוקבא הנפרדת שלו, הנקראת ה"ג. ובירור הוד יסוד מלכות אלו שייכים לנוקבא שבגופו, ע"כ הם מכונים ה"ח. אמנם בחי' נוקבא שבגופו, משמשת לו ג"כ בבחינת ה"ג, דהיינו מטרם הנסירה,

אלף רפו         חלק י"ב לוח התשובות לענינים לידה ויניקה

כנודע. כי אז הנוקבא שבגופו כוללת בתוכה גם הנוקבא הנפרדת, ועל שם זה נקראים עתה הסיגים היוצאים בעת הלידה בשם שירים דה"ג, ולפי שבהם מעורב גם הדמים העתיד לצאת מיסוד המלכות דעשיה, שהם קליפות ממש, ע"כ הם נקראים כולם בשם ה' דמים טמאים. (דף א' קל"ט אות מ"ב. אות מ"ט).

קעה) נודע, שכל ענין בירורי הוד יסוד מלכות, שנשארו לזמן היניקה, הם בחינת העביות דז"א שלא יכלו לקבל בחינת המסך שלהם בימי העיבור, משום שלא היה שם בזווגים דאו"א אלא מסך דשורש, שאין זה מסך מספיק לעביות דבחי"א שבז"א, דהיינו בהוד יסוד מלכות שלו. וע"כ נשארו בבחינת דם בלתי מזוקק, כלומר, בלי מסך המזקק אותם שיהיו ראוים לזווג עם אור העליון. ונמצא עתה שעלו לחג"ת דאו"א, שפירושו לכלים האמצעים שלהם, ששם משמש המסך דבחי"א, ואז קבלו העביות דהי"מ את המסך שלהם, מתוך התכללותם בזווג דאו"א דיניקה. ונבחן שעתה ע"י הזווגים דאו"א דיניקה, נעשה העביות דהי"מ לדם מזוקק וברור בביאתם לתוך ז"א, כלומר שנעשו מוכשרים להזדווג עם אור העליון, כי השיגו עתה המסך הראוי לזווג. (א' קמ"ב אות נ"א).

קעו) המוחין דז"א שיוצאים באו"א, הם יוצאים על המ"ן דז"א שעלה להם ונתכללו בזווגם, דהיינו במסך ועביות דאמא. וע"כ נבחן שבחי' המוחין עצמם מיוחסים לז"א לבחינת המ"ן שהעלה, אבל בחי' האו"ח העולה מהמסך ומלביש המוחין ממטה למעלה בעת הזווג, זוהי חלקה של אמא לגמרי, כי המ"ן דז"א עדיין אינם מתוקנים במסך שיוכלו להעלות או"ח. ולפיכך לבושי המוחין, שהם בחינת האו"ח הנ"ל, נבחנים בשמות דאהי"ה, שהם שמות דאמא עלאה, כי הזווג נעשה בעת שיסו"ת נכללו באו"א בפרצוף אחד, וע"כ נבחן האו"ח על השמות של אמא עלאה. אמנם המוחין דז"א שהם
מבחינת המ"ן שהעלה לאו"א, הנכללים בהזווג שלהם, הם שמות של הקומה דז"א, והם שמות אלקים, שהם בחינת הרשימות דמוחין דז"א, שהיו בו בזמן הנקודים מטרם שביה"כ, שנתחדשו בו עתה מתוך התכללותם בזווג דאו"א, ואין להם שום השואה עם האו"ח דאמא אלא ממה שהאו"ח הזה עלה והלביש אותם בעת שמ"ן דז"א היו נכללים בתוך הזווג שלה, וע"כ בעת ביאת המוחין להז"א, לקח עמו בהכרח גם מן הלבושים האלו דאמא. והבן היטב. (א' קמ"ג אות נ"ה).

קעז) הם י' שמות אהי"ה באחורים, שעולים עשר פעמים מ"ד. והם לבושי המוחין שלו, שיש לו מאמא עלאה מעת התכללותו בזווג דאו"א בעיבור א'. עי' לעיל בתשובה קע"ו. והם מלבישים לה"ח וה"ג שלו. (א' קמ"ג אות נ"ז).

קעח) כבר ידעת, שי' שמות אהי"ה הם בחינת לבושי מוחין דז"א, מעת התכללותו בזווג דעיבור באו"א עלאין, והם בחינת האו"ח העולה ממסך דאמא בעת הזווג. כנ"ל (בתשובה קע"ו) והם בחינת הארת הה"ג דאמא, דהיינו ממסך ועביות שלה, שהם בחינת ה"ג, כנודע. והם מלבישים גם לה"ח, כי אין בחינת מלביש, אלא מאו"ח שהוא בחינת גבורות. אמנם בכלל הם בחינת ה"ג בלבד. ואלו ה"ג נקראות נ' שערי בינה, כי כל גבורה כלולה מעשר, והם נ'. אמנם בעיבור אין הוא מקבל העביות דה"ג בעצם, כי אין שם הזווג אלא בבחינת שורש העביות בלבד, דהיינו רק בחינת שורשים לנ' שערי בינה. וזה הרמז שעשרה אהי"ה באותיות הפשוטות בלי מילואים עולים מ', ועם הכללות הם נ' שערי בינה. כלומר, שאלו ה"ג שהם נ' שערי בינה, הנמשכים עתה מן העשרה האהי"ה, אינם אלא שורשי נש"ב, ואותיות הפשוטות רומזות על שורש לבד, ועם הכללות שלהם העשרה, הם עולים נש"ב, כלומר שכללות פירושו, שמתוך ההארה השורשיית של עתה בעיבור. סופה

חלק י"ב לוח התשובות לענינים לידה ויניקה         אלף רפז

שתתגלה ממנו אח"כ בגדלות כל הנ' שערי בינה. (א' קמ"ג אות נ"ח).

קעט) כי אלו ב"ש העליונים דנו"ה דא"א, שנשארו בחג"ת דאו"א, הם בחינות הרשימות מזמן העיבור בעת שהם הצטרפו להשלים החג"ת דאו"א דקומת ע"ב, כנודע. אמנם עתה לאחר העיבור הם ירדו משם למקומם, שזו"ן מלבישים עליהם, כנודע. וכיון שהם עתידים להעשות לבחינת ג"ר דז"א, ע"כ כחן גדול מאד, גם בעת היותם שם בבחינת רשימות, שמהם כח הזנה בחלב המכשירו לבחינת גדלות. (א' קמ"ד אות ס'.)

קפ) כי עיבור הא' הוא על בירור עצמות ז"א, דהיינו כל מה שהיה בו בעת קטנות הנקודים, שהם הכלים דחב"ד חג"ת עד נקודת החזה. כי זה הוא מידת חיותו לבנין פרצופו. אמנם כדי להשלימו בג"ר, מוכרח להיות בו ע"ס, שזה קונה ע"י אריכת רגלים דאמא, והוא צריך לעיבור ב', כדי שישיג הכלים דנה"י מחזה ולמטה, ואז הוא ראוי לג"ר כמו או"א עצמם. לכן צריך ז"א לב' עיבורים, עיבור א' לבירור עצמותו. ועיבור ב' לבירור הכלים דנה"י מתוך אריכת רגלים דאמא. (א' קמ"ה ד"ש ויש).

קפא) בעיבור א' שהוא בירור הכלים דו"ק שלו, (כנ"ל בתשובה ק"פ) יש בהם ב' זווגים: א' לקומת נה"י וב' לקומת חג"ת, שזווג הב' הזה נעשה בעת לידתו. וגם בעיבור ב' יש ב' זווגים, א' הוא להשלמת כלים דנה"י. ב' הוא לג"ר דאורות, שזה נעשה לאחר ט' שנים ויום א'. (א' קנ"ט אות ק"ב א' קנ"ב אות פ"ו).

קפב) הוא בחי' נ"ר דרוח שקונה ע"י שתי שנים דיניקה, דהיינו מבחינת ב' זווגים הכוללים שיש בעיבור א', (כנ"ל בתשובה קפ"א) שהם בחינת ו"ק שלו מבחינת עצמותו ומדת חיותו (כנ"ל בתשובה ק"פ) ויותר מזה, דהיינו כל הצריך לעיבור ב' הנה הם
בחינות תוספות הרוחה לבד. (א' קמ"ח אות ע"ב וע"ג).

קפג) בתחלת התיקון לאחר שביה"כ, עלו כללות כל המ"ן, דהיינו כל הבחינות שנתבטלו ונשברו ונפלו לבי"ע, עלו כולם למ"ן לע"ב ס"ג דא"ק. ומתחלה נברר מכללות המ"ן כל מה ששייך לפרצוף עתיק דאצילות, והפסולת הנשאר אחר עיבורו הוריד לא"א. ונתברר מהם כל השייך לפרצוף א"א, והפסולת הנשאר אחר בירורו הוריד לאו"א, ואו"א גם הם לקחו מהם כל השייך לבנינם, והפסולת הורידו לזו"ן. וגם זו"ן לקחו מהם השייך לבנינם והפסולת הורידו לפרצופי בי"ע. וגם פרצופי בי"ע לקחו כל אחד חלקו מהם, עד שנברר גם המלכות דעשיה, והפסולת הנשאר אחר המלכות דעשיה. הם הקליפות. (א' קל"ט אות ל"ט עד אות מ"ב).

קפד) האדם מתיחס לכללות ה"פ אצילות, שהם א"א וד' לבושי עסמ"ב. אבל בעלי חיים אינם מתייחסים לבחינות הכללות, אלא כל אחד לפרט מסוים בלבד, דהיינו לת"ת לבדו או למלכות לבדה. (א' קמ"ט אות ע"ז).

קפה) האדם המרומז בכללות אצילות, בא"א ועסמ"ב, הנה כיון שב"ש העליונים נו"ה דא"א עלו ונתחברו לחג"ת דאו"א, בעת שקבלו לקומת ע"ב, והלבישו לג"ר דא"א, שאז ב"ש העליונים דנו"ה נעשו לדדים, הרי שהדדים הם למעלה מחזה דא"א. וכן הוא באדם. אבל הבהמות והחיות שאינם כוללים כללות האצילות, רק בחי' פרטים ע"כ דדיהם למטה במקום הרחם, ששם מקום ההריון. (א' ק"נ מאות ע"ח עד אות פ').

קפו) עיבור הב' דקטנות נעשה תכף אחר תשלום ב' שנים דיניקה. (א' קנ"ט אות ק"ב).

אלף רפח  חלק י"ב  לוח התשובות לענינים       לידה ויניקה

קפז) צ' דצל"ם פירושה נ"ר. ול"מ דצל"ם פירושה ג"ר. (א' קנ"ח אות צ"ח).

קפח) צ' דצל"ם דיניקה נתפשטה בב' שנים דיניקה. (שם).

קפט) בז' שנים אחר הב' שנים דיניקה דהיינו בט' ויום א'. (שם).

קצ) בט' ויום א'.

קצא) יתבאר במקומו.

קצב) הגם שהזווג דמוחין דרוח הוא בסוף עיבור א', מ"מ נקרא מוחין דיניקה, משום שאין נכנסים בו אלא ע"י יניקה. (א' קנ"ב אות פ"ו).

קצג) ב"ש תחתונים דנו"ה דעתיק שהשאירו רשימתם במלכות דא"א, מעת היותם שם באצילות, דהיינו מעת העיבור דז"א, הם שנעשו במלכות דא"א לדדי בהמה, כנודע, וכיון שהיא שפע דאצילות, ע"כ מפריש את בחינת בי"ע הכלולים בז"א, ומעלים אותו לאצילות, וחוזר וקונה הנפש מעת העיבור שלו. ( א' קל"ב אות ט"ו).

קצד) הבירורים דעיבור א', הם לעצם בנינו של הפרצוף דז"א, והם מדת חיותו. אבל הבירורים דעיבור ב' הם לבחינת ג"ר דאורות ונה"י דכלים, לז"א, ואינם ממדת חיותו וע"כ אינם בו בקביעות, אלא לפי הזכות של התחתונים. (א' קנ"ג ד"ה עיבור).

קצה) כי אפילו עיבור הב' דקטנות המשלים לעשרה כלים שלו, אינו בא אלא ע"י הארת הזווג דע"ב ס"ג, המורידה הה"ת מעינים, ומחזיר אח"פ למדרגת ז"א שהם בחינת או"א. הרי שעיבור ב' עיקרו הוא מאו"א. (א' קנ"ג ד"ה וכדי).

קצו) הם נמשכים ז' שנים, לאחר ב'

השנים דיניקה, עד ט' שנים ויום א'. (אלף קנ"ד אות פ"ט).

קצז) ד' מדרגות נמשכות בעיבור ב' דקטנות: מקיפים דאמא דקטנות, שהם ג"ר דה"ג ופנימים דאבא דקטנות ומקיפים דאבא דקטנות וו"ק דגדלות אמא. (א' קע"ט אות קס"ג).

קצח) הוא אחר ט' שנים ויום א'. (א' קנ"ט אות ק"ב).

קצט) מט' שנים ויום א' עד כ' שנים. (א' קנ"ד או"פ ד"ה ויש).

ר) לפי המדובר הוא בהגדלת כלים שבהם העליונים נגדלים בתחלה, ואח"כ התחתונים. בהיפך מבאורות. (א' קנ"ד אות פ"ט).

רא) המוחין עד בן ט' ויום א' הם ג"ר דרוח וו"ק דגדלות אמא, ואינם ג"ר ממש. אבל המוחין דבן י"ג ויום א', הם מוחין דהולדה. (א' קנ"ו ד"ה ונודע).

רב) ביום א' דשנה עשירית. (א' קנ"ו אות צ"ה).

רג) המילואים הם בחינת המסך והעביות שעליהם נעשה הזווג, ולפיכך בעת הקטנות דיניקה, שעוד אין שם שום זווג, כי הוא עדיין חסר נה"י דכלים, ע"כ נבחנים המוחין בשמות אלקים בלי מילואים אלא בפשוט. אמנם אחר עיבור ב' דקטנות, שכבר יש לו נה"י דכלים וג"ר דרוח, ע"כ יש בו בחינת זווג דאחורים, ונבחנים אז המוחין שהם שמות אלקים במילואים. (א' קנ"ט ד"ה המוחין).

רד) משום שהאורות דז"א מלבושים בהם והכלים נגררים אחר האורות שבתוכם. (אלף קס"ב אות קי"ב).

חלק י"ב לוח התשובות לענינים לידה ויניקה         אלף רפט

רה) ב"פ העליונים דחסד דז"א מתחברים עם שליש עליון דנצח דאמא, ונעשים לחכמה דז"א. ופרק אמצעי דנצח דאמא, מתחבר עם הפרק תחתון דחסד ופ"ע דנצח דז"א, ונעשה לכלי דחסד דז"א. ופרק תחתון דנצח דאמא, מתחבר עם ב"פ תחתונים דנצח דז"א, ונעשה לכלי דנצח דז"א. ועד"ז בב' הקוים האמצעי והשמאלי. (א' קס"ג אות קי"ד).

רו) המוחין מתלבשים בצלם עוד למעלה באו"א, מטרם הכנסם בז"א, דהיינו בעת יציאתם שם באו"א. וז"א מקבלם לאט לאט, בהיותם מלובשים זה בזה. (א' קס"ד אות קכ"ב).

רז) בשנה ג' נכנס פרק תחתון דנצח תבונה, ובתוכו נצח דה"ח דאבא, ונכנסים תוך ספירת חכמה דז"א. ובשנה ד', נכנס הוד דה"ח בפרק תחתון דהוד תבונה, תוך ספירת הבינה דז"א. ובשנה ה' נכנס חסד דה"ח בפרק אמצעי דנצח תבונה, תוך ספירת החכמה דז"א. ואז יורד הנצח דה"ח תוך ספירת החסד דז"א. ובשנה הו' נכנס גבורה דה"ח, שבתוך פרק אמצעי דהוד תבונה, לתוך הבינה דז"א, ואז יורד הוד משם לתוך ספירת הגבורה דז"א. ובשנה הז' ביום הא' של השנה נכנס ת"ת דה"ח שבתוך העטרה דיסוד תבונה, לתוך ספירת הדעת דז"א. ואז נעשה ז"א בעונת פעוטות, כי נכנס בו מקצת דעת. ובהמשך שנה הז' עד ח' ויום א' נכנס חכמה דה"ח שבפ"ע דנצח דתבונה לתוך ספירת החכמה דז"א, ויורד משם החסד דה"ח לתוך החסד דז"א, והנצח דה"ח שהיה שם, יורד עתה לספירת הנצח דז"א. ונשלם קו הימין לגמרי. ובשנה הח' ויום א', נכנס בו הבינה דה"ח שבפ"ע דהוד תבונה, לתוך ספירת הבינה דז"א, ויורד משם הגבורה דה"ח לתוך ספירה הגבורה דז"א, וההוד דה"ח שהיה שם, יורד עתה להוד דז"א ונשלם קו השמאל. ובשנה הט' ויום א', נכנס הדעת דה"ח שבתוך יסוד דתבונה, לתוך ספירת הדעת דז"א, ויורד
משם הת"ת דה"ח לתוך השליש עליון דת"ת דז"א, עד החזה, ונשלם גם קו האמצעי. (א' קס"ו אות קכ"ג עד אות קכ"ז).

רח) חב"ד דה"ח מלובשים בג"ש עליונים דנה"י תבונה. וחג"ת דה"ח מלובשים בג"ש אמצעים דנה"י תבונה. ונו"ה דה"ח, מלובשים בב"ש תחתונים דנו"ה תבונה. (שם).

רט) כי אז נכנסת עטרה דתבונה עם הת"ת דה"ח, תוך הדעת דז"א, משא"כ מקודם זה, לא היה לו שום אור בכלי דדעת שלו (שם).

רי) משום שהם מטולטלים מרחמים לדין, ומדין לרחמים. (א' קס"ז אות קכ"ה).

ריא) חכמה דה"ח שבפ"ע דנצח תבונה, נכנסת בחכמה דז"א, בשנה הז' ויום א'. ובינה דה"ח שבפ"א דהוד תבונה, נכנסת בבינה דז"א בשנה הח' ויום א'. ודעת דה"ח שבפ"ת תבונה נכנס בדעת דז"א בט' ויום א'. (א' קס"ח אות קכ"ו קכ"ז).

ריב) רק בתחילת אצילות דז"א צריכים כניסת המוחין סדר זמנים הנ"ל. אמנם בכל יום, שחוזרים ומחזירים אותם בעת התפילות ושבתות ויו"ט אינם צריכים הזמנים האלה. (א' קע"ב אות קל"ח).

ריג) בחצות לילה נעשה הזווג לעשותה כלי. (א' קע"ג אות ק"מ).

ריד) הזווג דחצות לילה, הוא בחינת עיבור ב' דקטנות, הנקרא ביאה קדמאה כדי לעשותה כלי. (שם).

רטו) ביום, הוא בחינת זווג דהולדה: הזווג דאו"א לצורך מוחין דהולדה, הוא בק"ש דיוצר, והזווג דזו"ן הוא בשים שלום. (שער מאמרי רשב"י באדרא רבא על הזוהר מדף קל"ה ).

אלף רצ    חלק י"ב לוח התשובות לענינים לידה ויניקה

רטז) בק"ש דיוצר, והוא בחינת זווג דהולדה. (שם).

ריז) בשים שלום. (שם).

ריח) ק"ש שעל המטה היא בחינת הכנה והמשכה אל הזווג דחצות לילה. (אלף קע"ד אות קמ"ד).

ריט) הוא נשאר במוחין דנפש רוח דרוח, הנקראים פנימים דאמא, שהם בחינת המוחין דב' שנים דיניקה.

רכ) כי המוחין שנמשכו בחצות לילה, חזרו ונסתלקו עם יציאת הלילה, וחזר לקטנות דבחינת ב' שנים של היניקה, וע"כ צריכים להמשיך מקודם כל המוחין דקטנות בק"ש דקרבנות, כדי שיהיה ראוי לעלות מ"ן לעיבור ב' דגדלות במלת אחד, בק"ש דיוצר (א' קע"ה אות קמ"ז).

רכא) בק"ש שעל המטה, שז"א הוא רק בנ"ר דרוח, הנקרא פנימים דאמא, הנה צריכים להמשיך ביאה קדמאה מתחלתה. שהיא המקיפים דקטנות אמא. וע"כ במלת ישראל ממשיכים מקיפים דקטנות אמא. ובמלת אחד ממשיכים פו"מ דקטנות אבא, וו"ק דגדלות אמא.

ובק"ש דקרבנות, אחר שהמוחין דחצות, כבר חזרו ונסתלקו, צריכים שוב להמשיך ביאה קדמאה מחדש, כמו בחצות לילה אלא שיש איזה חילוק, כי בחצות כיון שהוא לילה ואין אז זמן חסדים, ע"כ במלת ישראל לא היה אפשר להמשיך רק מדרגה אחת, שהיא מקיפים דאמא דקטנות לבד, אבל עתה בקרבנות, כיון שהוא יום, והוא זמן חסדים, ע"כ אפשר להמשיך במלת ישראל ב' מדרגות יחד, שהם מקיפים דאמא עם פנימים דאבא דקטנות. שאלו נמשכים במלת ישראל, ובמלת אחד, ממשיכים מקיפים דאבא דקטנות וו"ק דאמא דגדלות.

ובק"ש דיוצר, א"צ להמשיך עוד עיבור ב' דקטנות, כי כבר נמשכו כל המוחין
דקטנות בק"ש דקרבנות. אלא במלת ישראל, ממשיכים שוב המקיפים דקטנות אבא, לבחינת הכנה לבד, כדי להכין הז"א לעלית המ"ן. ובמלת אחד, הוא עולה למ"ן לזווג או"א דעיבור ב' דגדלות, שהוא למוחין דהולדה. וז"א מקבל מהם תכף ו"ק דמוחין ההם מבחינת אמא. וג"ר הוא מקבל בברכת אבות. ונעשה ראוי בעצמו לזווג למוחין דהולדה, בשים שלום.

ובק"ש דערבית, אשר עם יציאת היום כבר נסתלקו כל החסדים, שהם פו"מ דאבא דקטנות, כי בלילה אין זמן חסדים, ולא נשאר בו אלא ג"ר דה"ג, שהם המקיפים דאמא דקטנות, ע"כ במלת ישראל ממשיכין הפנימית דקטנות אבא. ובמלת אחד, המקיפים דאבא דקטנות, וו"ק דאמא דגדלות. (א' קפ"ה מאות קע"ו עד קפ"ו).

רכב) בכניסת המוחין עצמם, כמעט שאין שום הפרש, כי בכולם נכנסים ד' המדרגות: מקיפין דאמא דקטנות, ופו"מ דאבא דקטנות, וו"ק דגדלות אמא. אמנם עם זה יש הפרש גדול בין ק"ש דיוצר אל השאר, כי בשאר ג' מיני ק"ש, נמצאים המוחין רק מבחי' עיבור ב' דקטנות לבד. אבל בק"ש דיוצר, עולה למ"ן לבחינת עיבור ב' דגדלות שהוא מוחין דהולדה. (כנ"ל תשובה רכ"ה).

רכג) חג"ת דז"א נעשים לחב"ד, ונה"י עולים ונעשים לחג"ת, ונה"י חדשים קונה ע"י אריכת רגלים דאמא. (א' קצ"ב אות קפ"ח).

רכד) כשהמדובר הוא בדרך כלל, נבחן שאין לז"א אלא ששה כלים דנקודים דקטנות, שהם חב"ד חג"ת עד החזה, ונה"י הוא קונה ע"י אריכת רגלים דאמא. אמנם כשהמדובר הוא בפרטות, הרי כל ז"ת כלולות זו מזו, גם אי אפשר שיהיה לו פחות מט"ס, שהם ג' קוים חח"ן בג"ה דת"י. אלא שכל אחת חסרה השליש התחתון שלה. וע"כ בעת שנשלם לו נה"י מאריכת רגלים

חלק י"ב לוח התשובות לענינים לידה ויניקה אלף רצא

דאמא, אין הכוונה רק בדרך כלל בלבד, אלא כל ספירה וספירה מט"ס דג' קוים דז"א מקבלת מאמא את השליש התחתון החסר לה. כי כל ספירה אין בה רק ב"ש עליונים, שהם בחינת חב"ד חג"ת שבה, ושליש התחתון, שהם בחינת הנה"י שלה היא מקבלת מנה"י דאמא. (א' קצ"ב אות קפ"ח. א' קצ"ה אות ק"צ).

רכה) יש בחינת עלית נה"י לחג"ת, שפירושה עלית האורות, ואז נעשה הפרצוף מחוסר ג"ר. כי אור הנפש עולה לחג"ת, ואור הרוח לחב"ד. כמ"ש בעת לידת הז"א, שאור נה"י עולה לחג"ת, ונה"י מצטננים: ויש עלית נה"י לחג"ת מבחינת הכלים דהיינו ע"י הארת הזווג דע"ב ס"ג הבוקעת לפרסא, ומורידה ה"ת מעינים ומחזיר אח"פ אל המדרגה, שאז נה"י נעשים חג"ת וחג"ת נעשים חב"ד ומשיג נה"י חדשים ע"י אמא. (א' קמ"ד אות נ"ט).

רכו) בכל פרצוף יש ב' מיני כלים, שהם כלים ישנים מפרצוף העליון, וכלים חדשים עם האורות של הפרצוף, כמ"ש בחלק ד' בהסתכלות פנימית. והנה ז"א הוא בחינת ז"ת דנקודים, וע"כ מבחינת הכלים ישנים דשם, שהם הכלים דס"ג, אין לו אלא ששה כלים חב"ד חג"ת עד החזה, כי מחזה ולמטה עד סיום רגלי א"ק, נעשו לבי"ע ע"י הפרסא דצמצום ב', כנודע. אבל מבחינת הכלים חדשים דשם, שהם מבחינת הסתכלות עינים בחו"פ למטה משבולת הזקן, כמ"ש בחלק ו', הנה יצאו שם ודאי ט' כלים לז"א, כי כל מדרגה יוצאת בהכרח בע"ס.

והנה מבחינת מדתם, נמצאים העשרה כלים דב"ן, שוים עם הששה כלים דס"ג. כי הם יצאו בהם ובמקומם. אלא בעת שהרב רצה לבאר ענין החסרון נה"י שבשורש הז"א, הוא מבאר אותם מבחינת הכלים דס"ג. ובעת שמדבר מענין בנין פרצוף דז"א, הוא מדבר מכלים

דב"ן, שיש בהם בהכרח עשרה כלים כמבואר. (א' קצ"ה אות ק"צ).

רכז) עי' תשובה רכ"ג.

רכח) עי' לעיל בתשובה רכ"ו.

רכט) כי בחינות נה"י עצמו של ז"א אי אפשר שיתעלו באצילות, כי הפרסא הוציאה אותם מחוץ לאצילות עוד בזמן הנקודים, ואיך יתעלו עתה, אחר אשר הפרסא נתחזקה כאן עוד יותר מבזמן הנקודים, כנודע. אלא ע"י הארת ה"ג דאמא לא נתקנו בז"א בימי עיבורו אלא בחינת גו"ע שבכלים דפנים, ואח"פ דכלים אלו לא נתקנו בעת העיבור, אלא אח"כ בעיבור ב' שבאו הג"ר דה"ג דאמא, אז נתעלו אלו אח"פ. ומשום זה הם נחשבים רק על בחינת נה"י דאמא, כי באו ע"י אריכת רגלים שלה, שהם ג"ר דה"ג שאז יורדת ה"ת מעינים דתבונה ומעלים אח"פ שלה, ומתגלים הג"ר דה"ג שלה, כנודע, ואור הזווג הזה מחזיר גם אח"פ דז"א למדרגתם.

רל) גם לאחר עיבור ב' דקטנות, אשר כבר נשלמו לו עשרה כלים ויש לו שליש תחתון בכל ספירה, מ"מ אין השלישים תחתונים עולים עדיין בשם. כי כל זמן שאין לו ג"ר דאורות שהם בחינת נשמה, אין אור הרוח יורד מהכלים דחב"ד לחג"ת, ואין אור הנפש יורד לכלים דנה"י, ונמצאים עוד השלישים התחתונים חסרים מאור, ולכן אינם עולים בשם. אמנם כיון שנשלמו בחינת נה"י דכלים, ע"כ הם נבחנים עכ"פ לרת"ס אלא בכל אחת רק ב"ש, שהם ב"ש בחב"ד וב"ש בחג"ת וב"ש בנה"י. אשר אור ג"ר דרוח מלובש בב"ש דכ"א מחב"ד וו"ק דרוח מלובש בב"ש דכל אחד מחג"ת. ואור הנפש מלובש בב"ש דכ"א מנה"י. ולפיכך נבחנים עתה שיש ד' שלישים בחג"ת, כי אור הרוח מלובש עתה בחב"ד ובחג"ת, ונחשבים משום זה שניהם

אלף רצב       חלק י"ב לוח התשובות לענינים לידה ויניקה

לבחינת חג"ת, להיותם שניהם משכן לאור הרוח שנקרא חג"ת, כנודע. (א' קצ"ז אות קצ"ג).

רלא) נודע, שהז"א חסר ש"ת לכל ספירה, ואין לו אלא ב"ש בחב"ד וכן בכ"א מחג"ת וכן בנה"י. ואין האור יכול להתלבש בכלי, אלא א"כ שיש לו ג"ש. וע"כ בעת שמתלבש אור הרוח בכלים דחב"ד, הם צריכים ליקח את השלישים העליונים דכלים דחג"ת, שישלימו את השלישים התחתונים דכלים דחב"ד החסרים שם. ונמצא אור הרוח מתלבש בב"ש דחב"ד המחוברים עם שלישים עליונים דחג"ת. וכן אור הנפש מתלבש בשלישים שנשארו מחג"ת עם ב"ש של נה"י, ויש לאור הנפש ג"כ ג"ש. הרי שבעת הקטנות דז"א מתחלקים הכלים דחג"ת לב' חצאים: חצים לחב"ד וחצים לנה"י.

ולפיכך בעת גדלות שנשלמו השלישים התחתונים לכל אחת מט"ס. ואין כלים דחב"ד צריכים להעלות להם שלישים העליונים דחג"ת להשלימם לג"ש, נמצא כי עתה יורדים השלישים מהכלים דחב"ד ובאו למקומם לחג"ת. וכן השלישים שהיו מחוברים עם ב"ש דנה"י, עולים עתה למקומם לחג"ת. כי עתה אינם צריכים חג"ת להתחלק. (א' ר' ד"ה וכדי).

רלב) נודע שכלים עליונים נגדלים תחלה, ובשעה שאין שם אלא אור הנפש, הוא מלובש בכלים דחב"ד. אמנם אין שם אלא ב"ש בכל אחד מהם, כי ש"ת חסר לכל אחד (כנ"ל בתשובה רל"א.) ע"כ לוקחים כ"א מכלים דחב"ד, שליש עליון מכ"א מכלים דחג"ת, כדי שישלימו בג"ש, ואז מתלבש בהם אור הנפש. ונמצא אור הנפש מתלבש עתה בג"ש, שהם בב"ש שבכ"א מכלים דחב"ד ושליש א' שנתחבר לחב"ד מכלים דחג"ת. ונמצאים השלישים שנשארו מן כ"א מחג"ת עם ב"ש דכ"א מנה"י חסרים עתה מאור, ונחשבים לכלולים בכלים העליונים.

רלג) כשבא אור הרוח לז"א, הוא מתלבש בכלים דחב"ד, שנתחברו להם השלישים עליונים דחג"ת, (כנ"ל תשובה רל"ב.) ואור הנפש שהיה שם, יורד עתה לשלישים שנשארו מכלים דחג"ת ולב"ש שבכ"א מנה"י. ונמצאו ו"ש דחב"ד חג"ת נה"י, נעשה עתה לג"ש שבמשכן אור הרוח, ונקראו חג"ת. וג"ש למשכן אור הנפש, ונקראו נה"י.

רלד) כי ז"ת דס"ג נבחנים ג"כ לרת"ס ע"ד ע"ס דנה"י דא"ק, שהם חב"ד חג"ת נה"י. ובעת עלית ה"ת לעינים, שיצאו אח"פ דכל מדרגה נמצא, שאח"פ דחב"ד, ירדו לבחינת חג"ת. ואח"פ דחג"ת, ירדו לבחינת נה"י. ואח"פ דנה"י ירדו ונעשו לבי"ע. הרי שלא כל נה"י ירדו, אלא גו"ע מהם נשארו באצילות. ועוד יש לומר, כי אח"פ שנפלו מן חג"ת ונעשו למדרגת נה"י, הנה הם הנבחנים לגו"ע דנה"י.

רלה) כי אין אור יכול להתלבש בכלי אא"כ שיהיה בו ג"ש. וע"כ נתחלק חג"ת לשנים, שחצים השלימו הכלים דחב"ד, וחצים השלימו לכלים דנה"י. עי' לעיל תשובה רל"א.

רלו) אלו ואלו מדתם שוה, כי ט"ס דב"ן יצאו ונתלבשו בתוך הכלים ישנים דס"ג. עי' לעיל תשובה רכ"ו.

רלז) כבר ידעת, שענין חסרון נה"י דכלים, הם בפרטות בכל ט"ס דז"א, שלכל אחת חסרה שליש תחתון כנ"ל תשובה רכ"ד. ונמצא באמת שיש לו הכלים דחב"ד חג"ת נה"י, אלא בכל אחד חסר ש"ת. ע"כ בעת גדלות נבחן רק שכל ספירה הגדילה שליש, ואין כאן כלים חדשים ממש. (אלף ר"ט אות רי"א).

רלח) כי באמת יש להם כל הכלים חב"ד חג"ת נה"י, וענין חסרון נה"י הוא

חלק י"ב לוח התשובות לענינים לידה ויניקה אלף רצג

בכ"א מהם בפרטות, שחסר לכ"א שליש תחתון. אלא שב"ש דחג"ת מתחלקים: חצים לחב"ד, למשכן אור הרוח, ונקראים חג"ת. וחצים לנה"י למשכן אור הנפש ונקרא נה"י.

רלט) כי בקטנות, שחסר שליש תחתון לכל כלי, ואין אור יכול להתלבש בפחות מג"ש, ע"כ מתחלקים חג"ת חצים לאור הרוח, וחצים לאור הנפש, כנ"ל בתשובה רל"ח, וממילא מוכרח להתלבש האור גם בנה"י. אבל בו"ק דגדלות, שכבר יש שם השלישים התחתונים לכל כלי, ע"כ מתלבש הרוח דגדלות בחב"ד, והנפש דגדלות בחג"ת ונמצאים כלים דנה"י בלי אור. (א' ר"ב אות קצ"ז).

רמ) כיון שאלו ששה הכלים דקטנות מתמלאים בג' דרגות: שבעיבור מתמלא ש"ע דכל אחד, וביניקה מתמלא שליש האמצעי דכל אחד, ובעיבור ב' דקטנות, מתמלא שליש תחתון דכל אחד, ע"כ נבחנים לעי"מ.

אמנם באמת אפילו בעיבור ב' אין בהם מוחין ממש, אלא רק ג"ר דרוח, והם  מתחלקים לו"ש שבב"ש דחב"ד יש ג"ר דרוח, ובב"ש דחג"ת יש ו"ק דרוח, ובב"ש דנה"י יש אור הנפש. וש"ת דכל ספירה, אינם עולים עוד בשם. כנ"ל. וע"כ הם נחשבים עוד בלי ראש.

רמא) אין ו"ק מתחלקים לו"ש אלא אחר עיבור ב' שאז כבר יש להם באמת השלישים התחתונים דכל כלי, ע"כ הם יכולים להתחלק לג' דרגות רת"ס. אבל בקטנות, בעוד שחסרים להם ש"ת לכל כלי אינם מתחלקים רק לב' דרגות חג"ת נה"י, וכלים דחג"ת מוכרחים להתחלק להשלים הכלים דאור הרוח, ולהשלים הכלים דאור הנפש. כנ"ל בתשובה רל"א.

רמב) פירוש א' דמוחין דו"ק, הוא, אשר כבר נשלמו ב"ש בכל ספירה מט"ס
דז"א, שנקרא פרצוף התיכון דז"א. פירוש ב' הוא, שכבר נכנסו חב"ד בכל קצה מו"ק דז"א. פירוש ג' הוא, שנכנסו בו ג"ר דה"ח שהוא מו' שנים ויום א' עד ט' ויום א'. (א' ר"ט אות ר"ט. א' ר"ה אות ר"ה. אלף קס"ח אות קכ"ו).

רמג) כי ב' בחינות נכנסות במוחין דו"ק. א' הוא ג"ר דרוח, ב' הוא ו"ק דגדלות אמא. וכשהמדובר הוא מג"ר דרוח, הרי יש שם רת"ס, ונתחלקים לו"ש: שבב"ש דחב"ד מלובש ג"ר דרוח, ובב"ש דחג"ת מלובש ו"ק דרוח, ובב"ש דנה"י מלובש הנפש. וע"כ נבחן, שנשלמו ב"ש בכל ספירה דז"א מט"ס שלו. וכשמדובר הוא מו"ק דגדלות אמא, נבחן, שנכנסו רק חב"ד דכל קצה מו"ק, שפירושם ו"ק דחב"ד. שאז אור הרוח דגדלות מלובש בכלים דחב"ד, ואור הנפש דגדלות מלובש בכלים דחג"ת, והכלים דנה"י ריקנים מאור. וענין ג"ר דה"ח, הם בחינת ג"ר דרוח, הנכנסים בו מו' ויום א', עד ט' ויום א'. (שם).

רמד) הוא ביחס פרצוף החיצון ופרצוף התיכון, כי בפרצוף החיצון באים ט"ס שלו ע"י ג' זווגים נבדלים, כי בעיבור אינו יוצא אלא נה"י דנה"י, וע"י פרצוף היניקה שנכלל בו, הוא קונה חג"ת דנה"י. וע"י פרצוף הפנימי הנכלל בו, קונה חב"ד דנה"י. משא"כ פרצוף הפנימי עצמו קונה כל אלו בפעם אחת. כי הוא אינו צריך לפרצופים אחרים שישלימו אותו. (א' ר"ו אות ר"ו).

רמה) כי ז"ת דנקודים מבחינת קטנותם, שהיו רק באור הנפש, הם שנכנסו בעיבור ז"א, כנודע. והנה בהם עוד לא היה שום תיקון קוים. וע"כ בתחלת הזווג כשעלו לאו"א, הם נבחנים לבחי' ששה כתרים מבחינת הכלים, ולבחינת מלכיות מבחינת הקומה, כי קומת מלכות מלובשת בכלי דכתר, כנודע. אמנם אח"כ בעיבור, שקנו תיקון קוים בג' ימי קליטה, אז נתקנה

אלף רצד       חלק י"ב לוח התשובות לענינים לידה ויניקה

קומת המלכות לג' קוים, שהם נקראים נה"י. וע"כ נחשב אז שבאו לו ו' נה"י בהם. (אלף ר"ג אות ר' ור"ב).

רמו) בעיבור לא יצאו שם אלא נה"י דנה"י. אלא אחר שבא פרצוף היניקה ונתלבש בו אז קנה פרצוף העיבור את חג"ת שלו. ובבא פרצוף הגדלות ונתלבש בו, אז קנה פרצוף העיבור את החב"ד דנה"י. (א' ר"ח אות ר"י. א' ר"י אות רט"ו).

רמז) כשנשלם פרצוף היניקה ונתלבש בפרצוף העיבור, אז נכללו זה מזה, וקנה גם העיבור בחינת חג"ת. וכשנשלם גם פרצוף חב"ד הנקרא פרצוף הפנימי ונתלבש שם, הנה נכללו יחד, והן הפרצוף דיניקה והן הפרצוף דעיבור, השיגו את בחינת חב"ד. (א' ר"ח אות ר"י א' ר"י אות רט"ו).

רמח) נודע שיש ב' זווגים באו"א: א' הוא להחיות העולמות. וב' הוא להולדות נשמות. והנה מזווג דלהחיות העולמות, שאז לא חזרה עוד אמא פב"פ, נמשכים חסדים בלי חכמה, וע"כ הם בחינת העולמות לבד, דהיינו חיצוניות הספירות. ומזווג הב' נמשכים נשמות, כי אז חזרו או"א פב"פ, ונמשך ממנה הארת חכמה. והם פנימיות לחסדים, כי אין חכמה מתלבשת בפרצוף, זולת תוך מלבוש החסדים. כנודע, וע"כ הם נבחנים לחיצוניות ופנימיות. (א' רי"ב אות רכ"ג).

רמט) לפירוש הא', עי"מ דקטנות הם חיצוניות. ועי"מ דפרצוף הפנימי, הוא פנימיות. לפירוש הב' כל נר"ן הוא חיצוניות, הן דאו"א והן דישסו"ת. אלא רק פרצוף חיה הן דאבא והן דישסו"ת, הוא פנימיות. ונמצא, שאפילו בחינת נשמה הוא ג"כ חיצוניות. ולפירוש הג', כל המוחין דישסו"ת הם חיצוניות, ואפילו חיה שבהם, ורק המוחין דאו"א כולם הם פנימיות ואפילו הקטנות שלהם. (א' רכ"ה אות רכ"ד ורכ"ה ורכ"ו).

רנ) הפירוש הא' הוא מדבר בהבחן עולמות ונשמות, דהיינו מב' הזווגים דאו"א, וע"כ עי"מ דקטנות הנמשכים מזווג דלהחיות, כלומר שעוד או"א בפב"א, ע"כ הם חיצוניות. ורק עי"מ דפרצוף הפנימי, הנמשכים מפב"פ הם פנימיות. והפירוש הב' אינו מחלק רק במוחין דהולדה לבד, וע"כ כל זמן שאין בחינת חיה בפרצוף, אין הפרצוף ראוי להוליד, וע"כ אומר, שכל נר"ן הם חיצוניות. אמנם אם יש שם בחינת חיה, הם פנימיות, ואפילו חיה דישסו"ת, משום שזו"ן הקטנים ראוים להוליד בבחי' חיה דישסו"ת גם כן. והפירוש הג', מדבר מזו"ן הגדולים שהם צריכים למוחין דאו"א דוקא, וע"כ מחשב כל המוחין דישסו"ת לבחינת חצוניות. (שם).

רנא) חו"ב דעיבור, הם בחינת אל"ם מאלקים, להיותם בבחינת עביות דשורש, שאינה ראויה לבחינת זווג, שנקרא דיבור. אבל בחו"ב דיניקה כבר נתגלה שם בחינת עביות דבחי"א, וע"כ יש שם בחינת י"ה דאלקים, שהם התפשטות דנש"ב דקטנות. (א' רכ"ב אות רמ"ד).

רנב) ג' אלקים שבחב"ד דו"ק דיניקה, הם בפשוט בלי מילוי, כי עוד אינו נגלה בהם הזווג על העביות. אבל ג' אלקים דחב"ד שבגדלות יניקה הם במילואים, כי כבר יש בהם בחינת זווג דאחורים.( א' רל"ד אות רע"ו).

רנג) ההפרש הוא רק בציור דה' דאלקים: שבמוח חכמה ציורה ד"י. ובמוח הבינה ציורה ד"ו. ובמוח הדעת ציורה ג' ווין. והטעם עי' בלוח התשובות לפירוש המלות תשובה ל"ו ול"ז. (א' רל"ג אות רע"ג).

רנד) דחכמה, הוא במילוי יודין, ודבינה, הוא במילוי ההין, ודדעת הוא במילוי אלפין. עי' בפירוש המלות. (א' רל"ד אות רע"ו).

חלק י"ב לוח התשובות לענינים לידה ויניקה אלף רצה

רנה) ההפרש הוא במילוי א' דה' דאלקים. שבמוח דחסדים הוא א' בציור יו"י. ובמוח דגבורות הא' היא בציור יו"ד. (אלף רל"ה אות רע"ז).

רנו) ביניקה אין ל"ב נתיבות החכמה מתגלים, מבחינתם עצמם, אלא רק מבחינת הנש"ב, שנקראים אלקים. וע"כ הם נקראים ל"ב אלקים. כי אמא עוד לא הפסיקה האחורים שלה, ואינה מקבלת מחכמה. אבל בגדלות, ל"ב נתיבות החכמה מתגלים מתוך בחינתם עצמם, כי אמא היא פב"פ עם אבא, ומקבלת הארת החכמה ממנו. (א' רל"א אות רס"ח).

רנז) ל"ב השנים נמשכים מל"ב נה"ח, שז"א מקבלם דרך ת"ת דא"א, שהוא נשמה
בחכמה שבו. וכיון שת"ת דא"א נחלק על ב' חצאים, חציו באו"א וחציו בז"א, לכן, כנגד זה נתחלקים ג"כ ל"ב השנים, חצים בלחי העליון וחצים בלחי התחתון, שהם כנגד ב' הבחינות שבת"ת דא"א (א' רכ"ט אות רס"ג).

רנח) כי ל"ב נה"ח נמשכים דרך הת"ת דא"א אל ז"א כנ"ל, וכיון שיש כ"ד גבולי אלכסון בת"ת דא"א, ע"כ הם מקובלים לז"א בכ"ד חודש. עי' לעיל תשובה ע"ב וס"ה. (א' רכ"ט אות רס"ג).

רנט) כי החכמה אינה מתגלה, רק בגדלות דז"א. אבל ביניקה, מתגלה רק כח הבינה בלבד. וע"כ כל הבחנות הם בה. (א' רכ"ז אות רנ"ו).

חלק י"א

 

תיקון אורות ניצוצין וכלים

בעובר ועיבור ב'

 

*          א) האורות אינם עומדים בסוד העיבור רק ז' חדשים, ואח"כ נגמרו להתתקן. והניצוצין נגמרים אחר ט' חדשים. והכלים נגמרים אחר י"ב חדשים. ולכן תמצא ג' עיבורים שיש בעולם: זמן ז', וט', וי"ב. כנזכר

 

אור פנימי

 

 

א) האורות אינם עומדים בסוד העיבור רק ז' חדשים: ואע"פ שנת"ל דף תתקמ"ז אות קנ"ב. שבג' חדשים הראשונים הוא תיקון הכלים בבחינת מדור התחתון, שהוא יסוד התבונה. ובג' חדשים השניים הוא תיקון הניצוצין, בבחינת מדור אמצעי שהוא מקום החתך. ובג' חדשים האחרונים הוא תיקון האורות בבחינת מדור העליון, שהוא יסוד דבינה עלאה. ע"ש. אין הכוונה, שכל תיקון הכלים נגמר במדור התחתון, או שתחלת תיקון הניצוצין מתחיל רק בג' חדשים האמצעים במדור האמצעי. אלא באמת כולם מתחילים להתקן תכף במדור התחתון, וכולם עולים יחד גם למדור העליון בג' חדשים האחרונים, אלא שהמדובר הוא מאיזו בחינת מסך שהמה מקבלים תיקונם, שכל הזווגים דאו"א לצורך הכלים בפרט, המה מבחי' יסוד התבונה. וכל הזווגים לצורך הניצוצין, הם מבחינת מקום החתך. ולצורך האורות, הם מיסוד דבינה עלאה. כמ"ש שם. ומלבד זה, הנה יש בהם בחינת התלבשות של זה בזה. שהם מקבלים תיקון זה מזה, אשר מטרם שהאורות נגמרים כל

 

 

צרכם, הנה ודאי שגם הכלים אינם עוד בשלימות. ולא עוד, אלא אפילו אחר הגמרם של האורות, עדיין הכלים אינם מוכנים להלבישם אלא עד אחר י"ב חודש. כמ"ש כאן בדברי הרב. וע"כ כשמתחיל תיקון של הניצוצין, בזווגם הפרטי במדור אמצעי, יש עליה גם להכלים למדור האמצעי. וכן כשמתחיל תיקון האורות בזווגן הפרטי ביסוד דבינה, דהיינו בג' חדשים האחרונים, עולים גם הכלים למדור העליון למקום האורות. ומבחי' אחרת נבחן ג"כ שכל התיקונים שהגיעו אל האורות ואל הניצוצין בג' חדשים הראשונים במדור התחתון, הם רק בחי' העשיה שלהם, הנבחן בערכם כמו בחי' כלים, וכן התיקונים שהגיעו לאורות בג' חדשים האמצעים, הם רק בחינת היצירה שלהם, שהם בערכי האורות רק בחי' ניצוצין דאורות, ולא אורות ממש, כי השם של אורות הוא מיוחד בעיקר לבחינת ג"ר של כל מדרגה, אמכם בחינת עשיה ויצירה, שהם נפש רוח, נבחנים רק להארת כלים. כנודע וכיון שבחינת ג"ר דאורות אינם באים רק במדור העליון, ע"כ נבחן שם למקום תיקון

 

* ע"ח ח"א שער יט: שער אנ"ך אמצע פרק א'.

 

אלף יב  חלק י"א                        עץ חיים אנ"כ דעובר

 

בגמרא בהאי עובדא דאשתהי תריסר ירחי שתא, ואכשריה רבה תוספאה. (יבמות פ:)

 

ב) והענין, כי האמת שאין האורות נגמרים להתתקן עד גמר זמן ז' חדשים, אבל הם מתחילין להתתקן מתחלת הז' קצת, עד שנגמרים בסוף הז'. כי בחדש הראשון נתתקן קצתם, ואז נכנס מה שנתתקן בתוך הכלים. ובחדש השני נתקנו בחינת אורות יותר ונכנסו בכלים. עד שבכללות ז' חדשים נגמרו כל האורות להתתקן ולכנוס תוך הכלים.

 

ג) ועד"ז בניצוצין, נתקנו מעט מעט ונכנסין בהכלים, עד גמר ט' חדשים, שאז נגמרו להתתקן ולהכנס תוך הכלים. ואח"כ נשארים שם עם הכלים עד גמר י"ב חדש, שנגמרו גם בחינת הכלים, ואז נולד הולד, ויוצא לחוץ לאויר העולם במקום הראוי לו.

 

ד) ונבאר עתה איך מתחילין להתתקן כל הג' בחינות. ונאמר, כי פשוט הוא, כי בג' ימים הראשונים הנקראים ימי קליטה, אז מתחילין לכנוס קצת אורות וקצת ניצוצין בהכלים. כי כבר נתבאר לעיל שכל הג' בחינות נתקנו מעט מעט, ונת"ל כי אורות וניצוצין וכלים, כולם נכללו ונעשו ג' כלילין בג', והלבישו את נה"י דא"א. ואבא מכסה ומלביש מצד ימין א"א. ואמא מצד שמאל א"א. ונמצא כי מחצית אלו ג' בחינות עומדין בתוך אבא, ומחציתן תוך אמא. והנה אבא נותנם כולם אל אמא, בסוד ג' ימי קליטה.

 

ה) והנה הענין הוא. כי הנה נתבאר לעיל, כי כל הפגם והשבירה והמיתה שאירע לאלו המלכים, היתה לסבת הפירוד אשר ביניהן, שיצאו זעג"ז שלא כדרך קוין, ולמעלה בענין תיקון עתיק, נתבאר פי' דרך קוים מה ענינו, ע"ש בדרוש הספיקות שיש ברדל"א. ואז היה רה"ר בסוד הפירוד, ונמצא כי בחי' התיקון הוא כדי לחברם, עד שיהיו בבחי' קוין

 

אור פנימי

 

 

של האורות. אמנם ודאי, שבחינת הנפש של האורות באים יחד עם תיקון הכלים במרור התחתון. ובחינת הרוח שלהם במדור אמצעי עם הניצוצין, ועד"ז גם בניצוצין. כמו שמבאר הרב לפנינו.

 

ד) ואבא מכסה ומלביש צד ימין וכו': עי' לעיל דף תתקל"ט אות קל"ח.

ה) התיקון הוא כדי לחברם עד שיהיו בבחינת קוין מאירים זה בזה והבן מאד ענין קוין מה ענינם: עי' לעיל דף תתס"ו

 

 

 

חלק י"א                        תלמוד עשר ספירות       אנ"כ דעובר אלף יג

 

מאירין זה בזה, ועי"ז יהיה להם תיקון, והבן מאד ענין קוין מה ענינם, ואיך זה עיקר התיקון, וזכור זה שתצטרך אליו בהרבה מקומות.

ו) והנה כאשר עלו הז' מלכים בג' בחי' להתתקן בסוד עיבור בתוך

 

אור פנימי

 

 

ד"ה קשר. ובדף תתס"ח אות ז' ובאו"פ ד"ה עיבור.

 

ו) ביום א' של הקליטה נתחברו יחד אותם החצאים שהיו בתוך אבא וכו' ונתקשרו בבחינת קוין: כבר נתבאר זה לעיל (דף אלף ז' ד"ה גורם ז'. ע"ש). כי אבא נותן הלובן שבהולד, שה"ס הבירור הראשון של ז"א, כי ז"א ה"ס ז"ת דנקודים שעלו מבי"ע ע"י העלאת נה"י דא"א לחג"ת, כמ"ש שם, ואז נבחנים ז"ת אלו בבחינת ש"ך ניצוצין בלתי נקיים, כי המה מעורבים בבחינת ה"ת דמדת הדין שהיא היתה גרם השבירה, כמ"ש כאן הרב, שכל פגם השבירה והמיתה היתה, משום שיצאו זה על גבי זה שלא בדרך קוין. כי זה התיקון קוין שנעשה בצמצום ב', הספיק רק לג"ר דנקודים, ולא לז"ת, שהם יצאו מבחינת אור חדש דבקע לפרסא, שפירושו שביטל לצמצום ב', כנ"ל בחלק י'. וכיון שה"ת זו דמרת הדין היתה שם בלי מסך, ע"כ לא יכלו האורות להתלבש בכלים, ונשברו ונפלו לבי"ע כנודע. ולכן תיקונם הראשון הוא, ע"י ל"ב נתיבות החכמה דאבא, המחלק את ז' המלכים לל"ב, שבכל אחד מהם יש קומה של ע"ס, אשר אז הוא מאיר רק לט"ס הראשונות של כל קומה, וכיון שאינו מאיר כלום אל המלכיות של כל קומה, נמצאים ל"ב מלכיות אלו מתפרשות ויורדות משם בסוד פסולת, באופן שמתבררים מז"ת דז"א אלו רק ל"ב פעמים ט"ס ראשונות, שהם נקראים רפ"ח ניצוצין. ועתה נבחנים רפ"ח אלו, שהם נקיים לגמרי מבחינת עביות, כי הארת אבא ליבן אותם מכל בחינת עביות, שהן המלכיות, ולא השאיר

 

 

בהם אלא בחינת ה"ת דהתלבשות לבד. וע"ז רמזו ז"ל שהאב נותן הלובן שבולד, שהוא כללות כל הקומה, מלבד האודם שבו, דהיינו הבשר והגידין והדם.

והנה עתה אע"פ שז"א כבר נקי מכל סיגים, מ"מ עדיין אינו ראוי שיתהוה ממנו איזה בנין, שהרי הוא חסר בחינת ל"ב מלכיות, שהם בחי' העביות, שעליהם נעשה הזווג דהכאה ויציאת הקומה, כנודע. שהם דומים כמו השאור שבעיסה, שממנו כל הבנין. ולפיכך אין הולד יוצא רק בשיתוף אמא ג"כ, כי הוא מקבל ממנה בחינת ל"ב מלכיות חדשות, מבחינת שיתוף מדת הרחמים בדין, ע"י הארת ה"ג שבה מחמת שמעוררת בחינת המסך של הקטנות שבה, מבחינת ה"ת בעינים, וכיון שרפ"ח ניצוצין שלו, שה"ת דהתלבשות כלולה בהם, כנ"ל, באים ונכללים בזווג דקטנות הזה דאמא, מתחדשת בהם בחינת עביות דקטנות אמא, המשותפת במדת הרחמים דאמא. ואז קונה ז"א ל"ב מלכיות חדשות וחזר מספר ניצוציו לש"ך כמקודם, אלא שהם עתה ממותקים במדת הרחמים, שהם בחינת תיקון הקוין, כנ"ל בחלק י'. ע"ש. וזהו האודם דאמא.

וזה אמרו "שביום א' של הקליטה נתחברו יחד אותן החצאים שהיו תוך אבא וכו', וביום ב' של הקליטה נתאחזו ונתקשרו החצאים שבתוך אמא זה בזה בבחינת קוין. וביום ג' נתקשרו יחד אותן שבתוך אבא עם אותם שבתוך אמא. ואז נותן אבא לאמא המחצית שהיו בו" דהיינו כנ"ל, שהמחצית דאבא, ה"ס הלובן שבו, דהיינו הרפ"ח ניצוצין, כנ"ל. שעל ידי הזווג עם אמא, המה נתקנו בסוד קו וחצי הימניים. כי

 

 

 

אלף יד  חלק י"א                        עץ חיים אנ"כ דעובר

 

או"א כנ"ל, נמצאו החסד והנצח וחצי ת"ת וחצי היסוד וחצי המלכות הימיני עומדין תוכ אבא, ומחציתן האחרת בתוך אמא. והנה ביום א' של הקליטה נתחברו יחד אותן החצאין שהיו בתוך אבא, והיו לאחדים, ונכלל חסד בנצח, ויסוד בת"ת, ומלכות ביסוד, ונתקשרו בבחי' קוין זה בזה, ונתאחזו ביחד. ואח"כ ביום ב' של הקליטה, נתאחזו ונתקשרו החצאין אשר בתוך אמא יחד זה בזה בבחי' קוין. ואח"כ ביום ג' נתקשרו יחד אותן שבתוך אבא עם אותן שבתוך אמא, ואז נותן אבא לאמא המחצית אשר היו בו. נמצא כי כל הז"א נתון תוך אמא, בסוף שלשה ימי הקליטה. אמנם כל זה הוא בבחי' הכלים.

 

ז) ודע כי בחי' התקשרות הכלים ואחיזתן כנ"ל, היה ע"י זווג שנזדווגו אבא עם אמא, ואבא נתן טפה דדכורא ואמא נתנה טפה דנוקבא, ועי"ז נתקשרו הכלים הנ"ל, אשר כבר היו בעולם בתחלה, ונתקנו על ידם. ואחר כך נגמרים להתתקן הכלים ביב"ח העיבור כנ"ל. והנה הם ז' כלים, נמצאו שבכל נ"א יום וחצי, נתקן כלי ספירה אחת. ואמנם בחי' אורות, הם ז' אורות בז' חדשים, נמצא כי בכל חודש נתקן אור א'.

ח) ואם תשכיל תבין, כי בג' חדשים הראשונים, שהוא זמן היכר

 

אור פנימי

 

 

עצמות הכלים והספירות, הם תמיד בחי' קו הימין, כנודע. וזה נבחן ליום א' של ג' ימי קליטה. ואח"כ נבחן בחי' זווג שלהם על בחינת האודם דאמא, דהיינו בחי' הל"ב החדשות הממותקות במרת הרחמים המשלימה בחינת המלכיות דז"א, כנ"ל שהיא נבחנת כמו שאור שבעיסה, שאין שום בנין זולתן. ונודע שהתכללות העביות והדין בספירת נבחנת תמיד לבחינת השמאל שבספירה, וע"כ נבחנת לקו וחצי השמאליים של אמא, ועדיין חסרים מקו אמצעי, שה"ס הכרעה המייחד ב' הקוין, ועושה אותם בסוד רה"י, כנודע, וזה נעשה ביום ג', כי אז אחר שכבר נשלמו המלכיות והעביות דז"א, הנה המה נכללים בזווג או"א, ומקבלים עליהם הזווג דאור העליון, והקומה היוצאת על העביות דמדת הרחמים המשותף בדין, שה"ס האודם שקנה מאמא, היא נבחנת

 

 

לקו אמצעי, המיחד לכל ספירה וספירה דז"א, ועושה אותם בסוד רשות היחיד. כנ"ל. ותיקון זה נבחן ליום הג' של ימי הקליטה.

 

הרי שג' ימי הקליטה ה"ס תיקון שלשת הקוין, כי עצם הכלים והניצוצין דז"א, ה"ס הימין שבו מכל ע"ס, שהם הרפ"ח שנתלבנו בטפת הארה דאבא. ובחינת העביות דשיתוף מדת הרחמים בדין שקנה בכל ע"ס שלו, ה"ס אודם שבו, שהם מכח הארת ה"ג דאמא, כנ"ל. וקומת הזווג שיוצאת על האודם הזה שהשיג מאמא, ה"ס קו אמצעי. המייחד לכל ע"ס שלו, ועושה אותם לאחר.

 

ח) אורות חסד ת"ת ויסוד וכו' הם בקו אמצעי שהוא רחמים ולכן נתקנו תחלה עם החסד: כבר ידעת, שעיקר הזווג הוא בבחינת

 

 

 

חלק י"א                        תלמוד עשר ספירות       אנ"כ דעובר אלף טו

 

עובר. כמארז"ל וכמ"ש לקמן, הנה בהם נתקנו אורות חסד ת"ת ויסוד, לפי שתפארת ויסוד הם בקו האמצעי שהוא רחמים, ולכן הם נתקנו תחלה עם החסד שהוא קו ימין.

 

ט) ואמנם נצח אע"פ שהוא קו ימין אינו נתקן תחלה. לפי שהוא בחי' הרגלים וגם לפי שהוא קשור בהוד, וכמ"ש בדרוש, בהדי הוצא לקי כרבא. הנאמר על נ"ה, שאינן מתבררים לגמרי עד זמן היניקה, שמן היותם דם חוזרים לחלב, ויונק הז"א, ואז נגמרים להתתקן וע"ש.

 

י) ובחי' הניצוצין צריך בהם ביאור רחב, והוא תלוי בדרוש רפ"ח ניצוצין שנתבאר לעיל, ושם נתבאר, כי הרפ"ח הם ד' שמות: ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, ע"ב ניצוצין מכל א'. והנה ג"ר שהם ע"ב ס"ג מ"ה הם בז"א לבדו, כנ"ל, כי הם בחי' חסד ע"ב, וגבורה ס"ג ת"ת ונה"י מ"ה. אבל ב"ן הוא בנוקבא דז"א. והבן הקדמה זו היטב. ונמצא כי ג' שמות אלו של ע"ב ס"ג מ"ה, הם ניצוצין, שנכנסו באלו הכלים דז"א להחיותו. ואחר כך נבאר ענין הנוקבא בעזרת האל.

 

*          יא) והנה מה שנכנס תחלה באלו הכלים להחיותן, אינם הג' שמות

 

אור פנימי

 

 

קו האמצעי, כנ"ל, בדיבור הסמוך. וזה הכלל, שבחינת כלים הישנים והניצוצין העולים לתיקון בעיבור, נבחנים לב' קוין ימין ושמאל, שהימין נתקן ע"י הלובן מאבא, והשמאל ע"י האודם שבאמא, אמנם דבר הזווג בעצמו, הנעשה על העביות שהעלו הניצוצין המתוקנים באודם דאמא, נבחן לקו אמצעי שאינו נוטה לא לימין ולא לשמאל, כי עתה השיג העביות הזו, שהיה מתחלה בבחינת שמאל, מעלה ושבח גדול כמו עצם הספירות שבצד ימין, כי כל שעביותו מרובה יותר, מגלה קומת ע"ס גדולה יותר, כנודע, וריבוי עביות נעשה עתה בזווג, לריבוי השבח והמעלה. לכן נבחן העביות בעת הזווג לבחי' קו אמצעי. והוא מתקן בקומת הזווג שלו לכל הכלים וניצוצין דז"א, שהם ב' הקוין ימין ושמאל, וזה אמרו שתחלת התיקון מגיע לקו אמצעי, שהם ת"ת ויסוד, ואח"כ

 

 

המה מתקנים ג"כ את ב' הקוין שבקצוות, אכן קו ימין שהם עצם הרפ"ח, הנבררים בסוד הלובן דאבא, כיון שהוא אינו צריך תיקון מצד עצמותו, כי כולו נקי וטהור מכל סיג, עוד מטרם שנעשה הזווג על העביות, ע"כ נבחן כמו שנתקן עוד קודם מקו אמצעי. אכן זהו רק מבחי' הדינין והסיגים, אבל מבחינת השגת קומת הזווג, הוא מתחיל בעיקר מקו האמצעי, כנ"ל. וזכור זה.

וענין הרפ"ח בסוד ד' שמות ע"ב, שבע"ב ס"ג מ"ה וב"ן דזו"ן, שנפלו לבי"ע עם השבירה, הוא ענין ארוך מאד, וכבר ביארתי אותם היטב בספרי פנים מאירות ופנים מסבירות על עץ החיים, מדף קפ"ת עד דף ר"ז. ע"ש.

 

יא) המילוי שלהם נכנסים תחלה, שהם

 

* ע"ח ח"א שער יט: שער אנ"ך פרק ב'.

 

אלף טז חלק י"א                        עץ חיים אנ"כ דעובר

 

בעצמו, רק המילוי שלהן נכנסין תתלה, שהם מדרגות השפלות מן השמות עצמן, כמ"ש בדרוש רפ"ח ניצוצין. והנה מספר המלויין לבדם של אלו השמות, אחר שנסור מהם שמות הפשוטין, הם אלו: מילוי ע"ב כשתסיר הפשוט, שהוא גימטריא כ"ו, נשאר מ"ו, ומילויים ס"ג ע"ד הנ"ל, הוא ל"ז ומילוי מ"ה ע"ד הנ"ל, הוא י"ט.

 

יב) וגם צריך שתדע, כי תחלה נכנם המילוי התחתון שבמדרגה, שהוא י"ט ממילוי מ"ה, אם לסיבת שהוא קטן שבכולם במדרגה, ואם לסבה אחרת, והוא כי ענין היות בז"א ג' שמות אלו, ע"ב ס"ג מ"ה, הוא

 

אור פנימי

 

 

מדרגות השפלות מן השמות עצמן: כי האותיות של השם, הם הכלים והספירות של הפרצוף. ומילוי שלהם, הם בחי' המסך ועביות שעליהם נעשה הזווג עם אור העליון, ובהם תלוי שיעור הקומה של הפרצוף: שקומת ע"ב צריך לבחי"ג, וקומת ס"ג לבחי"ב. וכו', שהקומה היוצאת על העביות שה"ס המילוי, היא כל השבח והמעלה שבאותיות השם. כי אם המילוי הוא דבחינת עביות דשורש, אין בהוי"ה ההיא רק קומת נפש. ואם המילוי הוא דבחי"א, יש שם קומת רוח וכו'.

ועם זה תבין שמצד אחד נבחנים המילואים שהם שפלים מן השמות עצמם, שהם הכלים והאותיות של השם הוי"ה, כי המילואים אינם אלא בחי' עביות בעלמא, והשמות הם עצם הכלים שיש בפרצוף. ומצד אחר יש לומר שהעביות חשובה יותר מהשם כי בשעה שהשם הוא בלבדו בלי אותיות המילוי, דהיינו בלי עביות ומסך הראוי לזווג עם אור העליון, הרי אז אין בהכלים אלו שום אור כלל. הרי שכל שבחם של השמות הוא בהמילואים שלהם כמבואר.

וזה אמרו "מה שנכנס תחלה באלו הכלים להחיותן אינם הג' שמות עצמן רק המילוי שלהן" פירוש, כי עתה בעת העיבור, נבחן הז"א שהוא נכלל בהזווגים של או"א, והוא ירך אמו, ואין לו עוד שם בפני עצמו,

 

 

כנודע. ולפיכך אין לנו עתה להתחשב עם עצם הספירות דז"א בכל אלו הזווגים של הנרנח"י שהוא מקבל שם בעיבור ע"י הזווגים דאו"א, אלא רק בהמילואים לבד, כי המילואים הם בחינת העביות והמ"ן הנכללים בהרשימות והניצוצין העומדים בבטן אמא, שמ"ן הללו נכללים במ"ן דקטנות דאמא עצמה, ואו"א עומדים עליהם הזווג. ונמצא שעתה בעת העיבור רק המילואים נכנסים תחלה, ואין עור שם הגילוי אל השמות עצמם דז"א רק אחר הלידה.

 

יב) תחלה יהיה מילוי י"ט, ואח"כ של ל"ז ואח"כ של מ"ו, כי כך הוא מעלות המדרגות: וצריך שתדע כי אין העובר נשלם אלא א"כ שיהיה לו ה' מדרגות של הנפש בשלימותן, הנקראות נרנח"י, או עסמ"ב, או אבי"ע, כי כל אלו יש להם משמעות אחת, כנודע. והנה הזווג נעשה על מ"ן דז"א הנכללים במ"ן דקטנות שכנגדו באמא כנ"ל. ונודע שבכניסת האורות הסדר הוא, שהתחתונים נכנסים מתחילה, וע"כ נמצא, שמתחילה נעשה הזווג דבחינת נפש דנפש, ואז נכנסים בהזווג רק בחינת המילוי של מ"ה, שהם י"ט ניצוצין וכשמ"ן אלו של י"ט ניצוצין מתחילין ליכנס, מקבל זעיר אנפין בחינת נפש דנפש, ומה שנקרא מ"ה ולא ב"ן, הוא משום שאין כאן

 

 

 

חלק י"א                        תלמוד עשר ספירות       אנ"כ דעובר אלף יז

 

כי תחלה לוקח בחי' חיות עצמו, שהוא מילוי מ"ה, ואח"כ לוקח חיות יותר גדול והוא מילוי ס"ג. ולוקחו מן אמא. ואח"כ לוקח מן אבא חיות

 

אור פנימי

 

 

המדובר ביחס השמות דז"א ממה שמקבלים מקומת הזווג, כי ידעת שבבחינת הזווגים דעיבור, אין הזווגים נעשים על שמות דז"א, אלא בשמות דאמא, כי ז"א אינו עולה בשם, כנ"ל בדיבור הסמוך. ולפיכך אנו מחשבים רק המילואים דמ"ה הנכללים בשמות דאמא, וע"כ באמת עדיין אין כאן מבחינת המילוי דמ"ה, רק בחינת נפש דנפש של המילוי הזה. אלא שהוא מבחינת ז"א שנקרא מ"ה, ולא מבחינת הנוקבא שנקראת ב"ן. ובגמר ג' ימי קליטה, שנכנס בו ניצוץ הי"ט, אז הוא משיג רוח דנפש, דהיינו תשלום מילוי מ"ה, הנמשך עד גמר הארבעים יום.

ובהמשך הזה דמ' ימים, מתחילים ליכנס בו המילוי דס"ג, שהם ל"ז ניצוצין, ואחר שנכנסו בו תשלום כל הל"ז ניצוצין, שהוא בסוף המ' יום, אז נכנס בו בחינת נשמה דנפש, ואז הולד מתחיל להצטייר, כי הארת אמא שה"ס נשמה היא מציירתו, וע"כ העובר קונה אז קצת חיות. וזה נמשך עד תשלום ג' חדשים. אכן תכף לאחר מ' יום ליצירה, מתחילים ליכנס בו ניצוצין דע"ב, שהם מ"ו ניצוצין, וכשנשלמים ליכנס בו, שהוא בסוף ג' החדשים, אז בכנסת בחינת חיה דנפש, שז"ס שהוכר העובר לחוץ. וביום א' לאח"ז, נכנס בו בחינת יחידה דנפש.

הרי לך ד' זמנים בג' חדשים הראשונים, שהם: ג' ימי קליטה, שבהם קונה נפש דנפש, ורוח דנפש. ומ' יום, שבהם קונה נשמה דנפש. וג' חדשים שבהם קונה חיה דנפש. ואח"ז עם יציאת הג' חדשים, אז קונה יחידה דנפש. ואע"פ שיש כאן באלו ג' חדשים ג' מיני תיקונים, שהם: נרנח"י דאורות, ונרנח"י דניצוצין,

 

 

ונרנח"י דכלים, כנ"ל, מ"מ כולם נחשבים רק לבחינת כלים בלבד, שפירושם בחינת נפש ועשיה דכל ג' הבחינות: אורות, ניצוצין, וכלים. שהם מתתקנים במדור הא' שהוא יסוד דתבונה, כנ"ל.

 

ואותם ד' הזמנים שנתבארו בג' חדשים הראשונים דמדור הא', ישנם ג"כ במדור האמצעי, בג' חדשים השניים, שהם כניסת הנרנח"י דבחי' הניצוצין, שה"ס הרוח של העובר, המתתקן בזווגם דמקום החתך, שהוא ג"כ אינו נשלם זולת בנרנח"י שלימים, כנ"ל אצל הנפש דעובר דמדור התחתון. וע"כ בהכרח שיש ג"כ בו אותם ד' זמנים: ג' ימי קליטה, לנפש רוח דרוח, ומ' יום, לנשמה דרוח, וג' חדשים, לחיה דרוח, ויציאת ג' החדשים ליחידה דרוח. ונרנח"י דרוח אלו, באים בין בכלים, בין בניצוצין, ובין באורות, אלא שכולם נחשבים על בחיבת הניצוצין שהוא בחיבת הרוח של כל האנ"כ. כי שם של אורות, נופל רק על ג"ר בלבד. כנ"ל, ולא על אורות דנרנח"י דנפש ונרנח"י דרוח.

 

ועד"ז נוהגים ד' זמנים אלו, גם בג' חדשים האחרונים, שהם כניסת נרנח"י דבחינת האורות, שהם בחינת ג"ר דעובר. שבבחינת ג' יעי קליטה. נכנסים הנפש רוח של ג"ר דעובר. ובמ' יום, נכנסים בחינת נשמה דג"ר שלו. ובג' חדשים, נכנסת בחינת חיה של הג"ר. ועם יציאת ג' החדשים, נכנס בו בחינת יחידה של הג"ר. וכבר ידעת, שכללות העובר אינו אלא בחינת נפש בלבד, ונמצא שיש כאן בעובר כ"ה בחינות של נפש, שהם: נרנח"י דנפש הנפש, ונרנח"י דרוח הנפש, ונרנח"י דנשמה דנפש, ונרנח"י דחיה דנפש, ונרנח"י דיחידה דנפש.

 

 

אלף יח חלק י"א            עץ חיים            אנ"כ דעובר

 

יותר גדול מכולם, שהוא, מילוי ע"ב. וא"כ מוכרח הוא שתחלה יהיה מילוי י"ט, שהוא חיות עצמותו, ואח"כ של ל"ז, ואח"כ של מ"ו, כי כך הוא מעלות המדרגות.

 

יג) ועתה נבאר סדרם, דע, כי הנה נתבאר בגמרא (סנהדרין צא:) במעשה דרבי ואנטונינוס, דא"א לבשר חי לעמוד בלי מלח יותר מג' ימים שיסריח יותר מזמן זה, וא"כ מוכרח הוא, שבג' ימי קליטה נכנס איזה בחי' חיות ורוחניות בולד. והנה אז, בג' ימים אלו נכנסין בחי' הי"ט ניצוצין דמילוי מ"ה הנ"ל. אשר הם בחי' ח"י, לרמוז היות בהם כבר חיות. ועם כולל הרי י"ט, כי בפחות ממילוי האחרון זה דמ"ה התחתון שבג' שמות הנ"ל, אין לו חיות בלעדו.

 

יד) והם מתחלקים בג' ימים, כי ביום א' של הקליטה נכנס בו ו' ניצוצין, לפי שאז נתקשרו יחד זה בזה, כל אותו המחצה הנתון תוך אבא כנ"ל, אשר מצד ימין, ואז נמשך להם ו' ניצוצין של חיות, כי בחי' ו' הוא קו א', והוא קו ימין שע"י נתקשרו ונתחברו יחד.

 

טו) וביום ב' נקשרים ומתחברים יחד זה בזה, כל המחצה של קו שמאל הנתון תוך אמא, ואז נמשכין לו ו' ניצוצין אחרים של חיות לקשרם ולחברם, והוא ו' ניצוצין בקו שמאל, שהוא צורת ו' ג"כ.

 

טז) וביום ג' אשר כולם מתקבצים יחד, מחצית דאבא עם מחצית דאמא, ונתחברו, ונמצא כי חצאי קו האמצעי לא נתחבר עד היום הזה, וכנגד זה נכנסין לו ו' ניצוצין אחרים כנגד קו אמצעי, הרי נשלמו בג' ימי הקליטה לכנוס כולם תוך אמא, ולהתקשר יחד כולם בסוד קוין, ולכנוס בהם י"ט ניצוצין של חיות, שהם מילוי מ"ה, שהוא חיות של ז"א עצמו. כנ"ל. והנה מציאות של ג' ווין אלו דג' ימי קליטה הם בחי' ג' אלפין שיש במילוי מ"ה.

 

יז) והנה כבר נתבאר לעיל. כי הניצוצין נגמרין להכנס ולהתתקן בזמן ט' חדשי עיבור, וכאשר תמנה כל חדש מהם ל' יום יהיו כולם ר"ע

 

אור פנימי

 

 

שנרנח"י דנפש הנפש קונה בג' חדשים הראשונים במדור התחתון. ונרנח"י דרוח דנפש קונה בג' השניים במדור האמצעי.

 

 

ונרנח"י דנשמה חיה יחידה, קונה בג' החדשים האחרונים במדור העליון. ועל פי הדברים האלו תבין כל דברי הרב שלפנינו.

 

 

חלק י"א                        תלמוד עשר ספירות       אנ"כ דעובר אלף יט

 

ימים והולד נולד ברע"א יום, וכמ"ש בגמרא ע"פ ויתן לה ה' הריון, כי המשך ימי העיבור הם גי' הריו"ן, שהם בגימטריא רע"א. (נדה לה:)

 

יח) והעניו הוא. כי בג' ימי קליטה נתקני הי"ח ניצוצין, והשאר ר"ע ימים נתקנים ר"ע ניצוצין, ניצוץ אחד בכל יום, שבין כולם הם רפ"ח נצוצין הנזכרים לעיל. ונודע כי הרע"א יום, הם זולת ימי הקליטה, כי לכן אמרו בגמ'  (נדה ל"ח ע"א) אין האשה יולדת או לרע"א או לרע"ב או לרע"ג יום, לפי שהרע"א ימים הם ימי הריון המוכרח, שהם ט' חדשים, וג' ימי הקליטה שיש בהם ספק, אם נקלט ביום א' או ביום ב' או ביום ג'. ונחלקים עתה בחי' ר"ע ימי הריון בר"ע ניצוצין הנשארין מרפ"ח ניצוצין.

 

יט) והנה נודע, כי ארז"ל, (ברכות ס.) שביום ארבעים נגמר צורת הולד. והענין הוא, כי אחר ג' ימי הקליטה, שבהם נכנעו י"ט ניצוצין דמילוי מ"ה, שהוא בחי' חיות דז"א, אח"כ נכנס מילוי ס"ג דאמא, הם ל"ז ניצוצין. ואם תוסיף על ג' ימי קליטה יהיה מ' יום, שאז נגמר מילוי ל"ז דס"ג דאמא, אשר היא נותנת ציור הולד, כנודע מפסוק וייצר ה' אלהים את האדם. וגם לסיבה זאת נקודת הצירי היא באמא, כנודע. והרי כי במ' יום נגמר צורת הולד, שהוא כניסת ל"ז ניצוצין אחרים דמילוי ס"ג.

 

כ) והרי, כי במ' יום שנגמר צורת הולד יש בו בחי' מילוי מ"ה וס"ג, גם אם תמנה בחי' ניצוצין עצמן י"ט ל"ז, יהיה נ"ו, והם גימטריא א"ל יהו"ה ע"ה. כי כבר נתבאר אצלינו, כי שם הוי"ה היא בז"א, וגם נתבאר אצלינו כי בחי' ב' שמות א"ל יהו"ה, הוא בעולם היצירה, כי עתה נגמר ונשלם לקרא בב' שמות אלו.

 

כא) ואח"כ יש זמן ג', שארז"ל (יבמות מא.) ענין ג' חדשים הראשונים, שאז ניכר עובר, כמארז"ל במשנה, היבמה לא תחלוץ ולא תתייבם עד שיהיה לה ג' חדשים, שאז ניכר העיבור. והענין הוא, כי אחר מ' יום של יצירת הולד, שנכנס שם מילוי דס"ג, שהוא המצייר צורת הולד, עוד נכנסין בו מ"ו ניצוצין של מילוי ע"ב במ"ו ימים אחרים.

 

כב) והנה בין כולם הם פ"ו ימים, אשר נכנסו בהם ג' מלואים דע"ב ס"ג מ"ה. וכבר נשלם טפת דכורא שהוא ע"ב להצטייר, ואז נקרא הוכר העובר לגמרי. ואף על פי שאינן ג' חדשים לגמרי, אין חשש כי מ"ש בגמרא ג' חדשים, לאו דוקא בצמצום. ובפרט אם תמנה החדשים החסרים יהיו פ"ז ימים, והם פ"ו הנ"ל עם הכולל.

 

 

 

אלף כ               חלק י"א                       עץ חיים אנ"כ דעובר

 

*          כג) אמנם אם תמנה בחי' הניצוצין עצמן יהיה ק"ב ניצוצין, והם מ"ש בגמרא, רוצה אשה בקב ותיפלות, מט' קבין ופרישות. גם ז"ס חנינא בני די לו בקב חרובין מע"ש לע"ש. (ברכות יז:)

 

כד) פי': כי בהיות ג' מלויין אלו חסרים מז"א, היה נקרא קב חרובין, שהם בחי' מלכים דאתחרבו עלמין קדמאין, כנזכר באדרא ובספ"ד. וכאשר נכנס בו זה הקב, שהוא ג' מלויין הנ"ל, אז הוא מתוקן ושלם, ואז חייב בחלה כמ"ש במשנה במסכת עדיות (משנה ב') ב"ש אומרים מקב לחלה, וב"ה אומרים מקביים כו' כי אז חייב בחלה וז"ס אדה"ר חלתו של עולם היה. (עירובין יח:)

 

כה) ואמנם ביאור משנה זו. הענין הוא, כי הנה ב' קבין הם, א' טוב, והוא סוד ג' מלויין דע"ב ס"ג מ"ה הנ"ל, שהם י"ט ל"ז מ"ו, גימטריא ק"ב,

 

אור פנימי

 

 

כה) ב' קבין הם: א' טוב וה"ס ג' מילוים ע"ב ס"ג מ"ה וכו', והוא מבחינת פנים שמקבלת בעת הזווג פב"פ: כבר נתבאר בדיבור הסמוך, שג' מילוים אלו, שהם: ע"ב, ס"ג, מ"ה, הם שלימות דכל הנרנח"י. כי מילוי דמ"ה, הוא עביות דבחי"א, והוא בחינת נפש רוח. ועביות דס"ג, שהוא בחינת הל"ז ניצוצין, הם בחינת נשמה. ועביות דע"ב, שהם מ"ו ניצוצין, הוא בחינת חיה ויחידה. וכיון שכל אלו באו בסוד תיקון קוין, שפירושו עלית ה"ת לעינים והתכללות המלכות בכל ספירה וספירה בסוד קו שמאל, שע"י הזווג קונים קו אמצעי כנ"ל, ע"כ נתקנו בזה בסוד ק"ב טוב בלי שום סיגים, כנ"ל, כי אבא הוריד ל"ב המלכיות דה"ת דמדת הדין, והשאיר שם רפ"ח ניצוצין נקיים לגמרי בסוד קו ימין, ועביות שבו דהיינו המילואים דהוי"ה שעליהם נעשה הזווג, נתקנו בסוד האודם של אמא, שפירושו הארת ה"ג שלה, לבחינת קו שמאל, שבאופן זה הם מוכשרים להוציא ג"ר בעת הזווג,

 

 

שכולו טוב בלי שום סיגים כלל. וז"ש שקב הא' הוא טוב, והוא בחינת פנים, שהנוקבא מקבלת בעת הזווג דהיינו כמבואר, שע"י תיקון הקוין דאבא ואמא, נתקנו ג' מילויים דז"א, שיוכשרו להוציא ג"ר בעת הזוג בסוד פנים בפנים, בעת הגדלות של זו"ן.

הקב שהאשה רוצה בה מט' ופרישות וכו', במלכות הנקרא חלה: צריך שתזכור כאן, כל המתבאר לעיל בנשמת אדם הראשון, שנקרא חלתו של עולם. (בדף תרפ"ג אות צ"ג ובאו"פ שם בכל ההמשך.) שנתבאר שם, שכל ה"פ אצילות, הם בערך ה"פ נקודים, רק בחי' התפשטות, של נרנח"י דכתרים, בחוסר ט"ס תחתונות, דהיינו רק בחינת נפש ע"ש. הרי שערך ה"פ אצילות הוא חלק עשירי כלפי הנקודים, כי חסר כאן ט"ס התחתונות. וז"ס קב אחד שהאשה רוצה בה יותר מתשעה קבין של הנקודים. כי בט' קבין דנקודים לא היתה יכולה לעמוד בהם, והאורות נסתלקו מהכלים, משום שלא

* ע"ח ח"א שער יט: שער אנ"ך פרק ג'.

 

חלק י"א                       תלמוד עשר ספירות       אנ"כ דעובר לף כא

 

והוא מבחי' פנים, שמקבלת בעת הזווג פב"פ. וזהו הקב שהאשה רוצה בה מט' ופרישות. כי האשה היא השם הד' שהוא ב"ן שהוא במלכות הנקרא חלה כנ"ל. ומקבלת ג' מלויין הנ"ל, הנקרא קב טהור.

 

כו) ויש קב אחר הנקרא חרובין, אשר זה היה מיתה וחרבן של מלכים הנ"ל, וזה אינו כ"כ טהור כמו הראשון, לפי שהוא מבחי' אחורים, אשר הקליפות נאחזין בו, שהם גרמו חרבן המלכים, כמ"ש בע"ה, והם בחי' ד' אחורים שיש בד' שמות ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, שהם מדרגה הו' שיש בכל שם מהם, כנ"ל, אשר יש באחורים המילויים של כל שם מהם, כ"ו אותיות מילוי, חוץ מן שם ב"ן, שאין במילוי האחורים שלו רק כ"ד אותיות, סך כל אותיותיהן הם ק"ב.

 

כז) וכנגד ב' בחי' אלו, שהם ב' קבין, פסקו ב"ה שאז חייב בחלה, כיון שכבר יש בהם ק"ב ראשון של חרובין, ונוסף עליו קב הב' הטהור, הרי נתחייב בחלה. אבל ב"ש סברי, כיון שיש קב א' כבר יש בו רמז אל הקב הטהור, ודי בזה. גם זה סוד משנה מסכת חלה (פ"ד משנה ד')

 

אור פנימי

 

 

היה בהם תיקון קוין בסוד השיתוף של מדת הרחמים בדין. וע"כ נקראו תשעה קבין ופרישות, כי האורות נפרשו ממנה, מחמת הגילוי דה"ת דמדת הדין דצמצום א'. כנ"ל. אבל בקב האחד הטוב שנתקן באצילות בשיתוף דמרת הרחמים בדין עם תיקון קוין, יש בה בחינות תפלות שפירושה דבקות, כי האורות ראוים להתקיים בהם, והבן.

 

כו) חרובין שזה היה מיתה וחורבן של המלכים וכו' לפי שהוא מבחי' אחורים: כי כל המילוים דע"ב ס"ג מ"ה וב"ן ששמשו בנקודים בבחינת הגדלות דז"ת, נחרבו ונפלו לבי"ע, ממדרגה ז' ואילך של בחינת ע"ב של הנקודים. כמ"ש הרב בשער י"ח פ"ב. וכיון שעיקר החשבון של עשרה קבין הנ"ל, הם על פי ערך הגדלות העליון של הנקודים, שכלפי הגדלות הזה נבחנים כל ה"פ אצילות לנרנח"י של התפשטות כתר, וחסרים ט"ת כנ"ל, לכן חושב הרב כאן, רק בחינת

 

 

החורבן של בחי' ע"ב דנקודים שהם ממדרגה ז' ואילך שנפלו לבי"ע. והנה אלו הבחינות שנפלו לבי"ע, אינן נחשבות לבחינת ק"ב חרובין, אלא רק בחינות הרשימות שנשארו באצילות, אשר הקליפות מתאחזין בבחינת חסרונם של האורות שנעלמו מהם, ומחסרון הזה הוא כל פרנסתם וזכות קיומם של הקליפות כלומר, כל זמן שאין החסרון ההוא חוזר ומשתלם, כמו שהיה מטרם שביה"כ נמצאים הקליפות אוחזין הניצוצין והכלים שלהם שירדו לחלקם לבי"ע. ובשעה שיתעלו בחזרה כל אלו הכלים והניצוצין שנפלו לבי"ע, שאז הרשימות האלו חזרו ולקחו כל חלקם שהיה להם בעת הנקודים, הנה אז בלע המות לנצח, והקליפות מתבטלים ומתבערים מן העולם כלא היו לגמרי, והביט על מקומם ואינם. הרי שכל זכות קיומם וכלכלתם של הקליפות, הוא מבחינת החסרונות של הקדושה, שהם הרשימות של המדרגות הגדולות שנשארו באצילות אחר

 

 

אלף כב חלק י"א                       עץ חיים            אנ"כ דעובר

 

קב ישן וקב חדש שנשכו זה בזה כו' והם ב' קבים, א' ישן בימי חרובין, וא' חדש במלואם עתה, בימי עיבור.

 

כח) גם ז"ס מסכת שבת, (דף סה:) הקיטע יוצא בקב שלו דר"מ כו', וביאור הדברים, כי הנה המלכים שמלכו בארץ אדום ומתו, שהוא שבירתן וירידתן בעולם הבריאה, ושם נתגלו בחי' הקליפות, ואלו המלכים נתאחזו בקליפות ונעשו בחי' נשמה אליהם. וכבר נת"ל כי אלו המלכים הם בחי' ז"ת של י' נקודות שיצאו מנקבי עינים כנ"ל באורך, ואלו הז"ת הם בחי' ז"א, שהוא כולל ו"ק, והז' היא נוקבא. ואלו כולם יצאו נפרדין זה מזה, שלא בדרך קוין כנ"ל, ולא היו מקושרים זה בזה, אלא כ"א ואחד בפ"ע זו תחת זו כנ"ל, ואז נקרא רה"ר, כי אין רבים אלא אבהן כנ"ל, דאינון חג"ת כנזכר בזוהר ובתקונים.

 

כט) ואח"כ, כאשר נכנסו במעי אמם בינה, בסוד עיבור כנ"ל, נתקנו ונעשו רה"י אשר גבהו י' ורחבו ד'. והענין כי נתחברו ונתקשרו ונאחזו זו תוך זו ומלובשים זו תוך זו, כמבואר היטב לעיל בדרוש א"ק ועתיק ע"ש, ואז נקרא כל הו"ק פרצוף אחד ומיוחד, הנקרא ז"א,

 

אור פנימי

 

 

שביה"כ. ואלו הרשימוה הן בחי' האחורים של ע"ב ס"ג מ"ה וב"ן דזמן הגדלות דע"ס דקומת ע"ב, ששימש בשעתו בנקודים, הנקרא הסתכלות עיינין דאו"א, שהיה מתפשט עד סיום רגלי א"ק, כנ"ל. ואלו האחורים הם מדרגה הששית, של הויות דע"ב ס"ג מ"ה וב"ן, שהם ק"ב אותיות, שרשימותיהן נשארו בחסרונן הגדול באצילות, והם הנקראים ק"ב חרובין, כי כל החורבן הגדול ניכר באותן הרשימות, אשר מהן ואילך כבר נפלו כולם לבי"ע כנ"ל.

 

כז) קב הא' של חרובין ונוסף עליו קב הב' הטהור הרי נתחייב בחלה, אבל ב"ש סברי כיון שיש בו קב אחד כבר יש בו רמז אל קב הטהור ודי בזה: פירוש, כי אלו הקב חרובין, שהם כוללים כל ז"ת של הנקודים

 

 

והם בחינות ז"א שעתה בעיבור הגיע התיקון שלו בסוד קב אחד לבד, שהוא בחינת נפש, והוא בערך הקב חרובין רק אחד ממאה. כי כל נרנח"י דאצילות הם קב אחד מן עשרה כנ"ל, ועתה שאין לו אלא חלק הנפש בלבד, נמצא שהוא אחד ממאה, שה"ס חלה, כמ"ש הרב באדה"ר שהוא חלתו של עולם ע"ש. וכן ז"א בעיבור נבחן ג"כ לבחינת חלה מטעם הזה, כמ"ש הרב במבו"ש ש"ה ח"א פ"י. וע"כ סברי ב"ה שצריכים לרמז על שניהם, דהיינו על קב חרובין המקבל תיקון זה דחלה, ועל הקב הטהור שהוא החלה עצמה. שהרי העיסה רומזת על קב חרובין, שאחד ממאה ממנה הוא החלה שמפרישים. וע"כ סברי מקביים לחלה. וב"ש סברי שאין צריכים לרמז על קב חרובין כלל, אלא רק על קב הטהור לבד שנתקן בעיבורו דז"א, וע"כ הם אומרים, מקב לחלה.

 

 

 

 

 

חלק י"א                       תלמוד עשר ספירות       אנ"כ דעובר אלף כג

 

ה, וגבוה י' שהם אותיות במילוי אלפי"ן אשר רחבו ד', שהם ד' אותיות הוי"

שהם בז"א כנודע.

 

ל) והנה אלו המלכים, עדיין לא נגמרו להתברר עד ימות המשיח, כי אז יובררו לגמרי, והסיגים יתבטלו, בסוד בלע המות לנצח, והטוב שבהם יתברר ויתחבר עם הקדושה, אשר בהמשך זמן זה, מתברר מעט מעט בכל יום, ובביאת המשיח יושלמו להתברר.

 

לא) והנה אלו המלכים אשר עדיין שם בסוד נשמה אל הקליפות, נקרא רה"ר, וכל מזונם והשפעתן אינם רק בסוד קב, שהוא בחי' מילוי הנעלם בשם ע"ב ס"ג מ"ה: מ"ו ל"ז י"ט, כנ"ל.

 

לב) ודע כי לעולם כשהשם לבדו בלתי מילוי, אז הוא יותר

 

אור פנימי

 

 

לא) מזונם והשפעתן אינם רק בסוד קב, שהוא בחינת מילוי הנעלם בשם ע"ב ס"ג מ"ה: פירושו, שכל מזונם וקיומם של הקליפות, הוא מפאת מילוי דעסמ"ב הנעלם, כי הרשימות שלהם נשארו חרובין ויבשים מחמת האורות שנסתלקו מהם, ומחמת הכלים והניצוצין שמהם ואילך, שנפלו לבי"ע בתוך הקליפות ונתלבשו בהם. ומכאן כל מזונותם והשפעתם המגיעה לקליפות, כנ"ל. ויש בזה הבחן גדול בין חול לשבת, כמ"ש להלן.

 

לב) כשהשם לבדו בלתי מילוי, אז הוא יותר גרוע מהמילוי עצמו שהוא לבדו, אמנם בהיות שניהם וכו', בפשוטו הוא יותר חשוב: כבר נתבאר זה לעיל, אשר המילוי של הוי"ה הוא בחינת העביות שעליהם נעשה הזווג עם אור העליון. ולפי"ז יש לתמוה לכאורה, איך אפשר שהשם בשעה שהוא בלי המילוי, יהיה גרוע מן המילוי, אף בהיותו לבדו בלי השם. ועוד איך יצויר שיהיה המילוי בפני עצמו לבדו בלי השם, כי אין ענין המילוי אלא רק בעת שהעביות עם המסך מתוקנים בכלי המלכות ומזדווגים

 

 

עם אור העליון, ומוציאים קומת הע"ס הממלאים האורות של המדרגה כנודע. ומטרם עליותם בסוד הזווג הרי הם בשפלות דבי"ע בין הקליפות, וא"כ מתי יצוייר אשר המילואים יהיו נמצאים לבדם.

 

וכדי להבין הדברים האלו והמשך דברי הרב שלפנינו, צריכים לחדור ולהתעמק יותר, להבין היטב ענין השמות והמילואים שהרב עוסק בהם. וצריכים כאן לדעת היטב כל ענין הדרוש של רפ"ח הניצוצין, שנתבאר בספרי פמ"א ופמ"ס מדף קפ"ח עד דף ר"ז. אכן נבא בקצרה, והוא: כי ד' המדרגות הראשונות דהוי"ה דע"ב, הם בחינת כתר דע"ב, שהוא בחינת ממטה למעלה, ועיקר ע"ב מתחיל ממדרגה הה' ואילך, דהיינו מעת שאורות מתלבשים בכלים. שבחינת הפנים שלו היא מדרגה הה', ובחינת אחורים שלו היא מדרגה הו'. וההבחן של פנים ואחורים אלו, הם כמו מטעמים אל נקודות, שקומה הראשונה שנתפשטה ממעלה למטה נקרא פנים. ומעת שהאורות התחילו להסתלק, שמוציאים בדרך הסתלקותם ד' קומות זו למטה מזו, הנה כל אלו הם נקראים אחורים.

 

 

 

אלף כד חלק י"א                       עץ חיים            אנ"כ דעובר

 

גרוע מהמילוי עצמו שהוא לבדו, אמנם בהיות שניהן יחד השם והמילוי, אז השם בעצמו בפשוטו, הוא יותר חשוב ומעולה מן מילוי שבו.

 

אור פנימי

 

 

כמ"ש בחלק ד'. והנה אחר שביה"כ ירדו אח"פ של כל מדרגה, אל מדרגה שלמטה ממנה. וע"כ נבחן שבמדרגה הה', נשארו הרשימות דגו"ע לבד, ואח"פ שלה ירדו למדרגה הו', שהיא בבחינת אחורים, באופן, שכל המדרגות דאחורים נבחנות לבחינת אח"פ כלפי מדרגה הה' שהיא הפנים.

ונודע שלא נתקנו באצילות אלא בחינת הפנים, של המדרגות, שהם בחינת גו"ע שבהם, ובדיוק יותר לא נתקנו אלא בחינת הכתרים שלהם, וכל ט"ס התחתונות שהם בחינת אח"פ, לא נתקנו באצילות בקביעות, אלא בבחינת עליה לבד בשבתות וימים טובים. ונמצא שכל התיקונים מגיעים רק למדרגה הה' שהוא בחינת הפנים, ולא למדרגה הו' שהיא בחינת אחורים. וע"כ מכונים אלו אחורים בבחינת קב חרובין, כנ"ל. והנה ידעת שבעת שז"א משיג המוחין דע"ב ס"ג, הנה אז יורדת ה"ת מעינים והאחורים שהם אח"פ מוחזרים אל הפרצוף. והבה לפי זה נמצא, שיש ג"כ תיקון שלם אל מדרגה הו' שהם האחורים ובחיבת אח"פ אל המדרגה הה'. אמנם אינו כן, כי טפת הזווג דע"ב ס"ג אע"פ שהיא מבטלת הפרסא לשעתו, שמספיק להוריד הה"ת מעינים ולהעלות האח"פ לאצילות, עם כ"ז, הפרסאות אינם מתבטלים. ואין האח"פ הללו מתתקנים במקומם בבי"ע, כמות שהיו מטרם שביה"כ, אלא שהם מתעלים למעלה מפרסא, וע"כ בערך המדרגה שמקודם שביה"כ, נבחן זה, כמו שנקטעו רגליו ונתעלו למעלה. וע"כ אין המדרגה הו' יכולה לקבל תיקונה מחמת החזרת האח"פ אל המדרגה, כל זמן שאח"פ אינם מתתקנים במקומם בבי"ע, בסוד דמטי רגלין ברגלין.

ויש כאן הבחן חשוב, כי מצד אחד

 

 

נמצאים האח"פ, שעלו אל המדרגה ונתחברו אליה כמלפנים, ע"י המילוים דע"ב ס"ג. ומצד ב', דהיינו בהתחשב עם בחינתם מעת הנקודים, הנה הם כמו שלא עלו כלל, שהרי אינם מתפשטים בבי"ע, כמו שהיו מתפשטים בעת המלכים, ונמצא שעדיין אין בהם אלא בחינת גו"ע, שהם הפנים, ואח"פ הצריכים להתפשט בבי"ע המה חסרים עוד. וזה שרמז הרב, שהמילוי כשהוא בלי השם הוא יותר חשוב מהשם. כי המילוים דע"ב ס"ג המעלים את אח"פ לאצילות הם משמשים עתה במדרגה הה', ואינם משמשים כלום לאחורים דמדרגה ו' כנ"ל, כי אם היו מתפשטים לבי"ע והפרסא היתה מתבטלת, היו המילואים דע"ב ס"ג מתחברים עם השם שלהם, שהוא מדרגה הו', כי אז היו מקבלים תיקונם משלם, כמות שהיו מקודם שבירת הכלים. אבל עתה שהפרסא מתחת האצילות עומדת במקומה, והרשימות דאחורים שהם השמות, אינם נהנים מן המילוים שהמשיכו האח"פ, ונשארים בבחינת קב חרובין כמקודם, הרי שהם גרועים מן המילוי שלהם. כי המילוי שלהם משמש במדרגה הה', וממשיך שם קומה שלימה של ג"ר, והם עצמם אינם יכולים להנות משם.

וזה אמרו "מילוי גי' אלקים, לרמז על המלכים הנ"ל שנקראים אלקים בסוד דינין, ולכן אינן מתפרנסין אלא מהמילוי, שהוא גי' אלקים, והוא עולה בגי' ק"ב כי אלו המלכים הם בחינת הקב חרובין דמדרגה הו', שמהם נפלו ובאו לבי"ע לתוך הקליפות, דהיינו ממדרגה הז' ואילך, שהם כוללים כל הש"ך ניצוצין, כי פרצוף העליון כולל כל מה שמתחתיו, וכאן המדובר הוא במלך הדעת, שהוא הקומה הראשונה שיצאה מהסתכלות עיינין דאו"א כנ"ל, שה"ס מדרגה

 

 

 

חלק י"א            תלמוד עשר ספירות       אנ"כ דעובר אלף כה

 

לג) ואמנם אלו המלכים הנ"ל הנשארים למטה בסוד רה"ר, אינן נזונין ומתפרנסים אלא מזה הק"ב הנ"ל, והוא סוד הקב חרובין, שהמלכים נשארו חרובין ויבשים בסוד ומלכין קדמאין מיתו, הנזכר בספ"ד פ"ק, אבל מן השם עצמו אינן יכולין להתפרנס. והנה מילוי גימטריא אלהים, לרמז על המלכים הנ"ל הנקרא אלהים, סוד דינין, ולכן אינן מתפרנסין אלא מהמילוי שהוא גימטריא אלהים, והוא עולה גימטריא ק"ב כנ"ל.

 

לג/ב) והנה ביום השבת אסור לטלטל ברה"ר, שהוא רשות אלו המלכים הנ"ל. והנה הוא מוכרח, שיתפרנסו ויוציאו להם מזון מרה"י

 

אור פנימי

 

 

הראשונה של הז"ת שנקראת ע"ב, כנ"ל. ולפיכך נבחן שמדרגה הו' הם שמות אלו המלכים כולם, שנשארו באצילות ולא נפלו. אמנם המלכים אינם יכולים להתפרנס מהשמות שלהם, שהם מדרגה הו' שנשארה באצילות, משום שהמה חסרי המילוי, ואין בהם זווג, כי כל המילוים העולים בהזווגים משמשים רק לבחינת הפנים שהם מדרגה הה' כנ"ל. שבחינה זו הה' אינה שייכת לאלו המלכים, שהם מבחינת אח"פ ואחורים, כי רק בחינת האחורים לבד נשארו בהמלכים למטה בקליפות, אבל בחיבת הפנים הובררו מהם עוד בתחלת תיקון ה"פ אצילות, כנודע. וע"כ אין להם יחס אלא למדרגה הו' בלבד, ולא למדרגה הה'. וע"כ המה מוכרחים להתפרנס מהמילוים לבד העומדים במדרגה הה', דהיינו מאותם בחינת אח"פ ואחורים שהם מעלים מבי"ע, ע"י זווג דע"ב ס"ג. וכיון שהמה בחינת אח"פ ואחורים שהם בחי' דינין כמותן, המה יכולים להתפרנס מהם. אכן מהשמות עצמם דמדרגה ה' אינם יכולים לקבל, להיותם בחיבת פנים שאין להם יחס להמלכים.

ועם זה תבין מ"ש הרב לעיל (דף תשכ אות י') שלא כל הז' מלכין נתקנו באצילות אלא חלק מכל מלך ומלך נתתקן, וחלק מכל מלך ומלך נשאר בקליפות ולא נתתקן, אשר בכל יום ויום המה מתבררים ע"י תפלתינו

 

 

ועולים למעלה בסוד מ"ן עד ימות המשיח. ע"ש גם באות ט"ו, וי"ט, וכ"א. ובאמור תבין זה היטב, כי לא נתברר מהמלכים רק בחינת הפנים שלהם, המיוחסים למדרגה הה' שהם בחי' גו"ע דז' מלכין, שהם בחינת חג"ת של כל מלך, אבל מבחינת אחורים שלהם, דהיינו אח"פ, שהם בחיבת נה"י דכל מלך, לא נתקן כלום באצילות, כי כל בחינת הגדלות דאצילות, שהם מחזירים האח"פ הנפולים אל המדרגה, שקונים נה"י דכלים וג"ר דאורות, כיון שזה נעשה רק ע"י עלית נה"י לחג"ת, בסוד השיתוף דמדת הרחמים בדין, ע"כ אפילו הנה"י שקונים, ע"י הורדת ה"ת מעינים, אין זה כלל אותם בחינת הנה"י שהיה לכל מלך ומלך בעת הנקודים, כי הנה"י שלהם היה מבחינת צמצום א', והם אינם משותפים במדת הרחמים, ולפיכך אין הנה"י שלהם מסתייעים כלום מכל אותם הנה"י החדשים היוצאים בכלהו בחינות הגדלות דאצילות.

ועם זה תבין ג"כ, שכל המ"ן שאנו מעלים מהמלכים ההם דלא אתבסמו, הוא רק מבחינת בינה דנה"י שלהם ולמעלה, הנבחנת לפנימיות של אלו המלכים שבתוך הקליפות, ולא מבחינת מבינה ולמטה שלהם, הנבחנת לבחינת חיצוניות של אלו המלכים, כי מבינה דנה"י ולמטה, הוא בחינת מדת הדין דצמצום א' ממש, שאין לה שום הארה באצילות,

 

 

 

אלף כו  חלק י"א                        עץ חיים אנ"כ דעובר

 

שהוא ז"א אחר התיקון. ור"מ סבר, שהז"א בהיותו בבחי' קטוע לבד, אז יוצא בקב שלו שם ברה"ר לפרנסן, ולהיות שאינו יוצא רק בחי' הק"ב הנ"ל לבדו, לכן נקרא ג"כ קיטע כי השם עצמו נקטע ועלה למעלה אבל הק"ב שלו בלבד, שהוא מילואו, הוא היוצא לפרנס ברה"ר.

 

לד) וכבר הודעתיך לעיל, כי הג' שמות של ע"ב ס"ג מ"ה, אשר מלואם הוא הק"ב הנ"ל, הנה שלשתן הם בז"א לבדו בבחינת חג"ת שלו

 

אור פנימי

 

 

ואפילו בחינת התכללות של החיצוניות הזו העולה מבינה ולמעלה עם עלית המ"ן, הנה הם באים בסוד הבירור דאבא, המוריד אותם בחזרה לבי"ע בסוד פסולת, הנקרא ל"ב האבן כנודע.

ואין להקשות לפי"ז איך אומר הרב שאלו המלכים דלא אתבסמו שנשארו בקליפות, הם מתפרנסין מהמילוים דקב טהור שנתעלו באצילות, ורק מן השמות עצמם אינם יכולים לקבל, כנ"ל ולפי המתבאר לא היו צריכים לקבל אך משהו מהארת האצילות, להיותם בחינת הנה"י של כל מלך ומלך שלא נתמתקו במרת הרחמים. ואין להם שום יחס עם הנה"י הממותקים במדת הרחמים ואיך המה מקבלים מהם.

הענין הוא, כי הרב מדבר כאן רק מבחינת יום השבת, שאז מגיע לז"א דאצילות תיקון השלם, כמו שהיה בזמן הנקודים במלך הדעת, שהרי הוא עולה ומלביש עד א"א, ונמצא קומתו שוה עם ז"א דנקודים שהוא מלך הדעת, ונמצא שכבר הגיע לתכלית גובהו כמו שהיה מטרם שביה"כ, שזה נבחן שכבר הגיע לגמר התיקון, וכל התיקונים של שביה"כ כבר נגמרו. אלא שכל זה הוא מבחינת האורות בלבד, ולא מבחי' הכלים, והוא מפני שהזווגים נעשו רק בקב טהור שהם המילוים דע"ב ס"ג מ"ה דכלים דפנים המיוחסים למדרגה ה', כנ"ל, שאין התיקון הזה עולה לבחינת נה"י דמדרגה הו' שהם בחינת נה"י בלתי ממותקים במדת הרחמים.

 

 

וע"כ עדיין ז"א דאצילות מחוסר נה"י בערך ז"א דנקודים, דהיינו נה"י הנקראים קב חרובין, ומבחינה זו נקרא ז"א דאצילות בשם קיטע, דהיינו שנקטעו רגליו דקב חרובין, שהם ממדת הדין בלי מיתוק, כנ"ל. ואין לו אלא בחינת נה"י של הקב טהור, שהם המילוים דעס"מ שהם י"ט ל"ז ומ"ו, שעולים ק"ב, כנ"ל, שבערך ז"א דנקודים הם רק בחינת חג"ת לבד. וחסרי נה"י.

ולפיכך יש כאן להבחין ביום השבת, ב' מיני הבחנות: א' הוא, כי כל שלימותו של ז"א ביום השבת בבחינות האורות שלו, המגיעים לגבהו של מלך הדעת לפני שביה"כ, אין זה מאיר רק באצילות לבד, דהיינו למעלה מפרסא שבין אצילות, לבריאה, אבל מפרסא ולמטה לא יוכלו האורות האלו להתפשט. ומצד ב' יש להבחין, כי כל הבחינות של הנפילה לבי"ע מחמת שביה"כ, הכל נתקן כבר לגמרי, כמ"ש בזוהר, דכל דינין מתעברין מינה ולית שולטנא אחרא בכלהו עלמין בר מינה וכו'. והוא כי כל אחיזתן של הקליפות והדינים הם רק במקום החסרון של הקרושה, מבחינת האורות החסרים להם, כנ"ל (דף תצ"ב ד"ה דמנהון) עש"ה. ונמצא עתה אשר מצד האורות יש כאן שלימות גמורה כמו שהיה מטרם המציאות דכל הקלקולים, דהיינו מטרם שביה"כ, א"כ כל דינין מתעברין מן המלכות, ואין עוד יותר שום מקום אל הקליפות שיינקו ממנה, וכל הבנין של שליטת ג'

 

 

 

חלק י"א            תלמוד עשר ספירות       אנ"כ דעובר אלף כז

 

הנ"ל, ולסבה זו, נקרא הז"א קיטע על שמם: קטע גימטריא ע"ב ס"ג מ"ה ע"ה, כי הם עולין למעלה, ומלואן שהוא הק"ב יוצא לחוץ.

 

לה) גם דע, כי הנה נתבאר בענין שבת, כי כל אחיזת הקליפות ביום השבת הם בנה"י, שהם רגלין דז"א בלבד, אשר הם מתעלין ביום

 

אור פנימי

 

 

עלמין בי"ע דס"א מתבטל כלא היו. והבן זה היטב.

ונודע, שכל בחינות של בי"ע נבחנים לפרצוף אחד, הן בקדושה והן בס"א, בסוד זה לעומת זה עשה אלקים. גם נתבאר לעיל, שכל בחינת המ"ן העולים מהמלכים שבתוך הקליפות הוא רק מבחינת בינה ולמעלה, הנחשב לפנימיות שלהם, ולא מבחינת בינה שלהם ולמטה ששם שליטת מדת הדין הגמורה דצמצום א'. גם ידעת שכל פרצוף עד החזה נבחן לבחי' פנימיות, משום שת"ת הוא בחינת בינה דחסדים עד החזה שלו, כנודע. ולפי"ז נמצא שכל בחינת המ"ן שעלו מבי"ע לאצילות שעל ידי זווג ז"א עליהם, הגיע קומתו לא"א, אינו, אלא מבחינת מחזה ולמעלה דאדם דבי"ע. ולא כלום מחזה ולמטה. וע"כ נבחן זה החלק של האדם הזה, שהוא נתקן לגמרי ביום השבת, אלא לא במקומו, רק ע"י עליה לאצילות. אבל החלק שמחזה שלו ולמטה, אינו יכול לקבל תיקון שלם לגמרי אפילו ביום השבת, כי הוא לא העלה שום מ"ן לגדלות הז"א, כנ"ל.

וע"כ נבחן כל המקום הזה שמחזה ולמעלה דפרצוף אדם דבי"ע, לבחינת חלל ריקן לגמרי, כלומר, שאין שם לא בחינת האורות השלמים דיום השבת, משום הפרסא דאצילות המעכבת ואינה נותנת אותם לעבור משם ולמטה, כנ"ל. אמנם גם לאדם בליעל דס"א אין לו עוד שום מקום אחיזה לעמוד שם, כי הגם שהאורות שמחזה ולמעלה דאדם דבי"ע של הקדושה אינם מתפשטים למטה מפרסא, מ"מ אין זה גורע אותו כלום

 

 

משלימותו, כי סוף סוף אין לו לאדם דס"א שום מקום חסרון לינק ממנו, אחר שכבר חזרו כל אורותיו כמו מטרם שביה"כ, ונבחן ע"כ שהמקום הזה נעשה לחלל ריקן, ואין שם לא אורות הקדושה ולא הכחות דס"א.

ואפילו מחזה ולמטה דאדם דבי"ע שמשם אין אפשרות לשום עליה, כנ"ל, מ"מ, כיון שהאורות בכלל באו על גמר תיקונם, הנה משום זה מגיע גם לבחי' המלכים ההם תיקון גדול, והוא, שעתה נעשו לבחינת נשמה אל הקליפות, כלומר, שבימות החול המה שבוים תחת ידי הקליפות, והקליפות שולטים בהם, אבל עתה בשבת, מקבלים הארה במקומם מפאת השלימות שיש באצילות, בשיעור כזה. שהמה שולטים על הקליפות, והמה נעשו לבחינת נשמה להם, כמ"ש הרב כאן באות ל"ו ע"ש.

והנה הארה זו שהמלכים דמחזה ולמטה מקבלים, עד שנעשים בבחינת נשמה, נקרא הארת המילוים בלי השמות עצמם, כי אם היו מעלים מ"ן אל הזווגים האלו, הנה אז היו הם עצמם נכללים בהמילוים דקב טהור, ואז היו עולים לאצילות, כמו חלק הפרצוף שמחזה ולמעלה, ואז היו מקבלים גם מן השמות, והיתה מגיעה להם הארת אצילות בכל השלימות דגמר התיקון. אמנם, כיון שהם עצמם לא עלו בכללות המ"ן הזה דקב הטהור, כנ"ל, ע"כ המה מקבלים רק מן בחינת הקב טהור לבד, שיש להם יחס דומה לבחינתם, כי גם הם עלו מבי"ע, אלא מחזה דאדם דבי"ע ולמעלה, וכיון שהם בחי' העליון של אלו המלכים, ע"כ המה יכולים לקבל מהם. אבל מהשמות עצמם

 

 

 

אלף כח חלק י"א                        עץ חיים            אנ"כ דעובר

 

השבת למעלה ממקומם, ואז נשאר מקום פנוי וחלל, בסוד מחלליה מות יומת. ולכן נקרא הז"א קיטע בסוד אלו רגלים שנקטעו ועלו למעלה למקומן כנ"ל, ולא ירד אלא הק"ב הנ"ל.

 

לו) גם בזה תבין מ"ש בתקונים דק"ג, שמענא דעובדא הוה בחד ב"נ בעלי קבין כו', ופי' כמ"ש לעיל. כי הז"א יש לו קב הזה ממילוי ג' שמות ע"ב ס"ג מ"ה אשר בו כנ"ל, וגם קב זה גימטריא אלהינו, ולהיותו

 

אור פנימי

 

 

אשר המה עתה בגמר תיקונם, ודאי שאינם יכולים לקבל אף משהו, שאין להם שום יחס עמהם, כנ"ל. וע"ז רומז הרב, שמילוי בגי' אלקים, כלומר, שאינו מספיק להארה שלימה, ואין להם שום עליה, אלא נשארים במקומם מחזה ולמטה כמו שהיו בחול, אלא שיוצאים מבחינת השביה של הקליפות, ונעשו בבחינת נשמה אליהם, אבל גם הקליפות אינם מתעברים מן אותו המקום.

 

וזה אמרו (באות ל"ג) "והנה ביום השבת אסור לטלטל ברשות הרבים, שהוא רשות אלו המלכים הנ"ל, והנה הוא מוכרח שיתפרנסו ויוציאו להם מזון מרשות היחיד, שהוא ז"א אחר התיקון" פירוש: כי ע"כ הופרס פרסא בין אצילות לבריאה, ואינה נותנת אל האורות לצאת מאצילות שהוא סוד ז"א לאחר תיקונו בסוד רה"י, לרשות הרבים, שהוא מקום בי"ע. והמטלטל בשבת מרה"י לרשות הרבים גורם למעלה מיחס נשמתו, שיעברו אורות מרה"י שהוא אצילות, למקום בי"ע שהוא רשות הרבים. ואע"פ שאורות דג"ר אינם עוברים מעצמם למטה מפרסא, ואין שום קלקול של התחתונים יכולים לפגום אותם, מ"מ המה גורמים לאורות החסדים שיעברו מאצילות לבריאה, כי אור החסדים אינו מוגבל מכח הפרסא, כנודע, וע"כ המה פוגמים אותם, ומפרישים אותם מהארת חכמה שבהם, כי אותם החסדים אינם יכולים לקבל אתם משהו מהארת חכמה,

 

 

כי כח הפרסא מונע אותם מלעבור ממנה ולמטה, ונמצאו החסדים נפרשים מחכמה שזה מכונה כמו מיתה, כי הארת חכמה נקראת חיים, כנודע שאור חכמה נקרא אור חיה. וע"כ המטלטל מרה"י לרשות הרבים, ענשו גדול.

ואומר הרב "והנה הוא מוכרח שיתפרנסו ויוציאו להם מזון מרה"י וכו' " פי: כי אפילו בחול נוטלים המלכים והקליפות את מזונותם מאצילות, בסוד נהירו דקיק כנודע, אלא בחול נעשה זה, ע"י עוונות התחתונים, שגורמים תמיד לאורות החסדים שיפרשו מהארת חכמה, וירדו לקליפות לפרנסתם, וגם ח"ו עור יותר מההכרח להם, מה שא"כ בשבת, שהוא זמן השלימות, יש דרך מתוקן ביותר, דהיינו שהמלכים מקבלים הארתם מן המילוים דקב טהור, כנ"ל, שהארה זו מגעת רק להמלכים בלבד, ולא אל הקליפות, מטעם היותה מבחינת השלימות, שאין בה חסרון שהקליפות אינם יכולים להתאהז שם, כנ"ל, ואדרבא, שהם נשחתים ומתבטלים ע"י הארות של שלמות. ולכן לא יוכלו הקליפות לפגום בהארת המילוים המגיעה אל המלכים שבתוכם ביום השבת, וע"כ אין איסור ביציאות אותם ההארות מן רה"י לרה"ר, כי הם מתקבלים רק במלכים לבד, שמתוך זה מגיע להם תיקון גדול, שנעשו נשמה להם, והקליפות נכנעים. וגם זה רק בבחינת הארה המוכרחת לקיום הקליפות, באופן שלא יתבטלו לגמרי, עד גמר התיקון

 

 

 

חלק י"א            תלמוד עשר ספירות       אנ"כ דעובר אלף כט

 

מבחינת מלואין, הוא דינין, כי מילוי גימטריא אלהים כנ"ל, ואלו הם הז' מלכים שמלכו בארץ אדום, ומתו כולם וירדו למטה, והובררו שם. והם עומדים שם בבחי' רוחניות ונשמה אל הקליפות.

 

לז) והנה יש בג"ע תחתון מקום, אשר שם הוא נקודת בינה. ושם קרוב אליה עומדין אותן המלכים, אשר מלכו בארץ אדום. ואותן נשמות

 

אור פנימי

 

 

של שתא אלפי שני, שאז מגיע היום שכלו שבת כנודע.

 

וזה אמרו (באות ל"ג) "ור"מ סבר שהז"א בהיותו בבחינת קטוע בלבד, אז יוצא בקב שלו שם ברה"ר לפרנסן" דהיינו כנ"ל, שהמלכים ראוים לקבל מהאצילות בחינת המילואים של השמות שהם בחינת האחורים שעלו מחזה ולמעלה דאדם דבי"ע, שהם נתחברו בהמ"ן בבחינת ק"ב טהור, וכיון שאין מקבלים מן השמות עצמם, אין בזה הפסד, אלא אדרבא שיש מעלה כי בזה קונים המלכים שליטה גדולה על הקליפות, ונעשו נשמה להם.

 

ומה שר"מ מכנה את הז"א כאן בשם קטוע, הוא להורות, שהכוונה היא על השבתות דשתא אלפי שני, כי רק אז מכונה הז"א בשם הזה. דהיינו כל עוד שהנה"י דקב חרובין לא קבלו את תיקונם, שנמצא בשביל זה חסר הרגלים, שהם נה"י אלו, בערך ז"א דנקודים כנ"ל. אבל ביום שכולו שבת, דהיינו לאחר שתא אלפי שני, הנה אז כבר נגמרים כל הבירורים, עד דמטי רגלין ברגלין, ובי"ע מתתקנים במקומם, וחוזרים להיות אצילות ממש, ואז קונה הז"א הרגלים שלו מזמן הנקודים, ואינו עוד קטוע. וכדי שלא לטעות בדבריו ע"כ מכנה אותו בשם קטוע, כדי להבין שהמדובר הוא על השבתות דשתא אלפי שני, והבן.

וזה אמרו (באות ל"ג) "לכן נקרא גם כן קיטע, כי השם עצמו נקטע ועלה למעלה,

 

 

אבל הק"ב שלו בלבד שהוא מילואו, הוא היוצא לפרנס ברה"ר" פי': הוא מוסיף טעם ב' על מה שקורא את הז"א בשם קטוע, והוא, מחמת קבלת המלכים עצמם, שהם אינם יכולים לקבל מהשם, אלא מהמילוים שהם הק"ב, נמצא קבלה זו מחלק המילוי שהוא בחינת אחורים ונה"י, מן השם עצמו הנשאר למעלה, ואינו מתחבר עם אותה ההארה, ע"כ נבחן בשם קיטע. וכמו שממשיך, אשר קטע הוא בגי' ע"ב ס"ג מ"ה עם הכולל, דהיינו השמות עצמם הנשארים למעלה. ובחינת המילוים שלהם לבד, שהם י"ט ל"ז ומ"ו, הם שנקטעו ומאירים למטה אל המלכים.

וזה אמרו (באות ל"ה) "כל אחיזת הקליפות ביום השבת הם בנה"י שהם רגלין דז"א, אשר הם מתעלין ביום השבת למעלה ממקומם, ואז נשאר מקום פנוי וחלל, בסוד מחלליה מות יומת, ולכן נקרא הז"א קיטע בסוד אלו הרגלים שנקטעו, ועלו למעלה ממקומן ולא ירד אלא הק"ב" כלומר, כל בחינת השיור שנשאר לקליפות לבחינת קיום ביום השבת, שאז ז"א חוזר לקומתו דז"א דנקודים מטרם השבירה, אינו יותר, אלא בסבת התעלות נה"י דזעיר אנפין ממקומם בבי"ע, למעלה מפרסא, למקום אצילות. כי בשעה שהוא מלביש עד א"א. הנה הכרח הוא שכבר השיג כל בחינת אחורים שנפלו בזמן שביה"כ, כמו, שהיה לז"א דנקודים, שהוא מלך הדעת כנ"ל, וא"כ כלהו אח"פ שהיו בבי"ע, חוזרים

 

 

 

אלף ל               חלק י"א                        מבוא שערים     אנ"כ דעובר

 

הצדיקים אשר שם, כולם הם מבחי' בעלי קבין, כי הם מזה סוד הק"ב הנ"ל, לכן צריכין להתלבש באותן קבין, ודי בזה.

 

*          לח) אחר שנתבאר בכל הפרקים שקדמו ענין העיבור הזה של ז"א, צריכין אנו להודיע ענין שלשה בחינות שהיו בעיבור זה, והוא, כי כמש"ל, שיש שלשה בחינות זמני התיקון אל זו"ן, והם: עיבור, ויניקה, ועיבור ב' דמוחין.

 

לט) ותחלה בעיבור הא', היה תלת כלילן בתלת. וביניקה, היה מן ו"ק. ובעיבור ב', מן ט"ס גמורות. גם בעיבור זה הא', היו בו ג' בחינות אלו כנגדן, כי גם בעיבור, היו לו מוחין. כנ"ל.

 

אור פנימי

 

 

ומתחברים ונעשו אצילות, כמו שהיה לפני שביה"כ, שזה נבחן שנתקנו הרגלין שלו שהיו בבי"ע וא"כ היו צריכים הקליפות להתבטל ולעבור מן העולם, כמו שיהיה בגמר התיקון. ועל זה אומר, כי מתוך שלא נתקנו הרגלים דז"א במקומם בבי"ע, אלא שנתעלו ובאו למעלה מפרסא למקום אצילות נמצא מזה, שנשאר מקום פנוי וחלל בסוד מחלליה מות יומת, כלומר, שאפילו מחזה ולמעלה דאדם דבי"ע, אין לו שום התפשטות למקומו, אלא שהס"א עוברת ממקום הזה, מחמת שלימותו של אותו החלק שנעשה לגמרי בבחינת אצילות כמו בגמר התיקון, ואין עוד שום בחינת זה לעומת זה לאדם הבליעל להתאחז ולהיות באותו המקום. אמנם גם הארת אצילות אין בהמקום, כי אינה עוברת למטה מפרסא, כנ"ל. וע"כ נבחן המקום לחלל ריק לגמרי. וזהו אמנם כל אחיזת הס"א שיתכן להיות ביום השבת, כי בשעה שהאדם מטלטל מרה"י לרה"ר, גורם לאורות החסדים שיתפשטו מאצילות למקום בי"ע, והם מוכרחים להתפשט בלי הארת חכמה, והמה מתים בשביל זה, כנ"ל. הרי שגם ביום השבת נשאר אחיזה לקליפות

 

 

מחמת מקום החלל שנעשה, שמתוך כך יש ענין מחלליה מות יומת, כי מחמת שהם גורמים יציאת האורות מרשות האצילות, שיפרשו מהארת חכמה וימותו, כן העונש עליהם שימותו, שז"ס מחלליה מות יומת.

 

וזה אמרו (באות ל"ו) "ואלו הם הז' מלכים וכו', וירדו למטה והובררו שם, והם עומדים שם בבחינת רוחניות ונשמה אל הקליפות" כלומר, אין זה הק"ב טהור, שנתחבר ועלה לאצילות למעלה, אלא בחינת הארת הקב טהור המגיע אל המלכים ביום השבת, שעי"ז המה מתבררים שם במקומם בתוך הקליפות ונעשו נשמה להם כנ"ל. ועתה מובן היטב ההפרש מקב טהור עצמו אל בחינת הקב טהור המתקן להקב חרובין, בסוד הקיטע יוצא בקב שלו. כי קב טהור פירושו, אותם ג' המילוים די"ט ל"ז ומ"ו, העולים למ"ן באצילות, ומתבררים ע"י אבא, ומקבלים מיתוק דמדת הרחמים ע"י הארת ה"ג דאמא, ומוציאים שם מתחלה קומת הקטנות. ואח"כ ע"י הורדת ה"ת מעינים יוצא הגדלות שלהם, עד שז"א משיג קומת א"א ביום השבת, כנ"ל. אמנם קב חרובין

* מבוא שערים שער ה' ח"א פרק ט"ז.

 

חלק י"א            תלמוד עשר ספירות       אנ"כ דעובר אלף לא

 

מ) וא"כ מוכרח הוא, שכל שלשה בחינות שיש אל הז"א, בשלשה זמנים: עיבור, ויניקה, ועיבור דמוחין, היו כולם עתה בעיבור הא', אלא שכל שלשה בחינות אלו, כולם הם נקראים בחי' עיבור, אע"פ שיש לו מוחין, כי איננו נחשב רק לבחי' תלת כלילן בג', כנ"ל.

 

מא) והענין, כי בשלשה ימי הקליטה, הוא התחלת תיקון העובר כנ"ל, ואז הוא כנגד בחי' העיבור, והענין, כי אז בג' ימים אלו, כבר התחיל הז"א ליתקן מעט, כי נקשרו ונכללו הג' עם הג' ונעשו בדרך קוים. וגם כי הלבישו הג' תחתונות את הג' עליונות, ונעשו בגוף א' מיוחד בקשר אמיץ. אמנם כל מה שנגלה אז מהז"א, אינן רק הג' אחרונות נה"י שלו, כנ"ל.

 

מב) והנה אז הזו"ן, הם מלבישים את א"א באופן זה, והוא כי הנה הם מלבישים את שליש תחתון דת"ת ונה"י דאריך, שהם ד' ספירות.

 

אור פנימי

 

 

המקבלים תיקונם מן הקב טהור הנ"ל, הם באופן אחר לגמרי, כי הבירור שלהם נעשה במקומם עצמם, שהוא ע"י הארת המילואים לבד בלתי השמות, שמתוך שלמות המילויים עצמן במקומם באצילות, המה מאירים מבחי' זו, גם אל המלכים שמחזה ולמטה שאינן יכולים לעלות לאצילות, להיותם בחי' מדת הדין דצמצום א', כנ"ל. והם בחינת הקב, שעליו אמרו הקיטע יוצא בקב שלו. וע"כ המה דינין גם לאחר הבירור, ולאחר שנעשו בחינת נשמה ורוחניות.

וזה אמרו (באות ל"ז) "יש בג"ע התחתון מקום, אשר שם הוא נקודת בינה, ושם קרוב אליה עומדים אותם המלכים אשר מלכו בארץ אדום, ואותם נשמות הצדיקים אשר שם, כולם הם מבחינת בעלי קבין" פירוש: כי ידעת שעיקר בחינת המלכים שלא נתבררו, הם מבחינת בינה ולמטה דנה"י הכוללים, שבכללות כל האדם דבי"ע הוא המקום שמחזה ולמטה, שהם תנה"י דיצירה וי"ס דעשיה. וזהו שמרמז כאן הרב, אשר גם בג"ע דתחתון, עיקר התיקון הוא, רק מבחי' בינה ולמעלה אבל מבינה ולמטה שם

 

 

עמידת ז' המלכים בחלקם, שלא יכלו להתברר, לסבת היותם מבחינת מדת הדין של צמצום א' כנ"ל. וזה אמרו "אשר שם הוא נקודת בינה" כי זהו בחי' ג"ע התחתון. וז"ש "ושם קרוב אליה עומדים אותם המלכים" דהיינו למטה ממקום בינה. וז"ש שאותם נשמות הצדיקים אשר שם כולם הם מבחינת בעלי קבין. ורומז בזה על אותם הנשמות שקבלו בירורם למטה בהיותם במקום הקליפות, ע"י הארת הקב טהור ביום השבת כנ"ל. והבן. וזה שמפרש, כי הם מזה סוד הק"ב הנ"ל לכן צריכין להתלבש באותם הקבין. דהיינו שהמה קבלו תיקונם מבחינת הקיטע יוצא בהקב שלו, ונמצאים סמוכים על הארת הקבין אלו, שנעשו להם בחי' נה"י הגורם לג"ר דנשמה, כי בלי נה"י אין בחי' ג"ר כנודע. וע"כ נבחן שרגליהם הם בחינת קבין, ולא מבחינת עצמותם, והבן. ועי' במבו"ש שער ג' ח"ב פי"ד. ובשער מאמרי  רז"ל בראשית רבה דף מ"ה ט"ב ד"ה אמנם.

מב) המלכות נוק' דז"א לוקחת פרק תחתון דהוד דאריך: כבר ידעת, שסוד ה"ת

 

 

 

אלף לב חלק י"א                        מבוא שערים     אנ"כ דעובר

 

והנה המלכות נוקבא דז"א, לוקחת פרק תחתון של ההוד דאריך, ואז היתה נקראת פסיעה לבר, שהיא הנקודה והקוץ התחתון של אות ו' זעירא שבתוך הה"א של הבינה. ואע"פ שלא לקחה רק שליש תחתון דהוד, נקרא כל ההוד על שמה, כיון שאיננו כולו לז"א.

 

מג) ונמצא, כי מה שנשאר לז"א איננו רק שלשה ספירות, שהם: שליש תפארת, ונצח, ויסוד. כי אעפ"י שגם הוא לוקח תרין פרקין עליונים של ההוד, כבר נתבאר, שכל ההוד נקרא ע"ש המלכות ונמצא, כי הז"א לוקח שלשה ספירות לבד, ונוקבא לוקחת ספירה אחת, והיא

 

אור פנימי

 

 

וה"ג כוללים כל הז"ת, וכל ע"ס דחסדים: כי חג"ת הם מבחינת כח"ב בחסדים, ונו"ה הם בחינות זו"ן דחסדים, הרי שהנוקבא, היא בחינת הוד. וז"ש, שהנוקבא דז"א לוקחת פרק תחתון דהוד דאריך. להיותה הבחינה שכנגדה ממש. ומה שאינה לוקחת כל ההוד אלא פרק תחתון לבד, יתבאר לפנינו.

 

מג) הז"א לוקח ג' ספירות לבד, ונוקבא לוקחת ספירה אחת, והיא רביעית אליו, בסוד רביעית ההין. וצריכים לידע, שענין הנוקבא דז"א המדובר כאן, אין זאת בחינת נוקבא הנפרדת דז"א, אלא בחינת הנוקבא שבגופו דז"א, דהיינו מלכות שלו ששם נתקן בחינת המסך ועביות, אשר בגדלות מזדווג בה אור העליון, שע"י זה יוצאים כל האורות שלו. אשר נוקבא זו יש בהכרח בכל פרצוף, שעל ידה יוצאים ומתפשטים כל הבחינות דראש תוך סוף של הפרצוף , כנודע. אמנם בחינת נוקבא הנפרדת דז"א, מתחיל העיבור שלה אחר כל הגדלות דז"א, דהיינו אחר שנעשה ז"א בחי' י"ג שנים ויום אחד. כמבואר לעיל בדברי הרב (דף תשע"ב אות ס' ע"ש).

עוד צריכים לדעת, שבחינות הספירות דז"א בימי העובר, עדיין אין להם שם בפני עצמם, שיהיה אפשר לעסוק בהם מבחינת עצמותו של הז"א, כי פירושו של עיבור הוא ענין התכללות הז"א בהספירות והזווגים

 

 

של העליון שלו, שהם א"א ואו"א, הנעשים לשורשים אליו, שעל פיהם מתפשטים כל הענינים שבבנין פרצופו לאחר לידתו. וכאן הרב מבאר השורשים של הז"א ממה שנוטל מהספירות של א"א, שממנו נוטל עיקר בנין פרצופו, ולהלן יתבאר גם מה שנוטל מאו"א.

וכבר ידעת שאין בז"א אלא ששה כלים, שהם חג"ת נה"י, והם עצמם ע"ס שלו, כי בחינות כח"ב נקראים בו חג"ת, ובחינתו עצמו היא נצח, והמלכות שבו נקראת הוד. וערכם של חג"ת נ"ה אלו, הם כמו כח"ב זו"ן הנבחנים בפרצופים העליונים בג"ר דאצילות ובא"ק. וזהו בחיבת שורש א' דז"א מיחס האו"י, ומשורש זה נמשכים בחינת הכלים שלו. וכן יש לו שורש ב', הנמשך מהתלבשות האורות בכלים, ששורשו א' הוא בע"ב דא"ק, דהיינו התפשטות ב' דא"ק, שהיה שם עשר יציאות ועשר הכנסות, ושם קבלו הספירות כולן בחינות ציור של התפשטות העצמות בכלים. ונודע ששם היה התחלפות האורות, דהיינו משום שאור דכתר לא נתלבש בהתפשטות ב' זו דא"ק, ע"כ נתלבש אור חכמה בכלי דכתר, ואור בינה בכלי דחכמה, ואור ז"א, שהוא חסד נתלבש בכלי דבינה וכו', עד שאור המלכות נתלבש בכלי דיסוד. שמצד זה היה נשאר כלי מלכות בלי אור, אלא היה שם בחינת

 

 

 

חלק י"א                        תלמוד עשר ספירות       אנ"כ דעובר אלף לג

 

ד' אליו, בסוד רביעית ההין, ואות ד' שבשם ההויה, כמ"ש במקומו. והרי שעתה הז"א אינו רק ג' מדות, ונוקבא רביעית אליו, וזה בשלשה ימי הקליטה.

 

מד) אח"כ, ניתוסף בז"א תיקון נוסף, והוא הבחי' הב', שהיא כנגד בחי' זמן היניקה, שנעשו בו ו"ק, והמלכות ז' אליו, כנזכר. וכן היה עתה, כי הנה נתבאר לקמן בענין החלב של היניקה, איך תכף

 

אור פנימי

 

 

זווג של זכר ונקבה שבכלי דבינה, והולידו בחי' ה' חדשה, שנחלקה לד' ו', דהיינו ג"כ לזכר ונקבה, אשר הו' שהוא הזכר ירד אל היסוד, והד' שהיא הנקבה, ירדה להמלכות. כמ"ש כל זה באורך בחלק ה' דף שכ"ד ד"ה ב' מרחקים עש"ה.

והנה משורש זה דע"ב דא"ק, נמשכים כל הספירות דז"א מיחס בחי' התלבשות האורות בכלים שלו. וע"כ נבחן, שעלה ז"א מבחינת נצח, ונעשה לבחינת ת"ת, דהיינו מטעם התחלפות האורות. ונמצא הת"ת מיחס דאו"י הוא בחינת בינה דחסדים. ומיחס של התלבשות האורות בו, הוא ז"א עצמו. וכמו שבג"ר דע"ב, עלה אור החסד של הז"ת, ונתלבש בכלי דבינה, כן בז"ת עצמן, שהן חג"ת נ"ה, עלה ג"כ אור הנצח והתלבש בכלי דת"ת. וע"כ עיקר ז"א הוא ת"ת, והוא כולל כל הז"ת, להיותו בחינת עיקר נקודתו, דהיינו ז"א דז"א, ושאר הבחינות שבו הוא מאחרים. כמו הכתר שעיקר בחינתו הוא כתר דכתר, וט"ת שבו, הוא מהתכללות של שאר הספירות, וכמו חכמה שעיקר בחינתה היא חכמה דחכמה וכו', כן ז"א עיקר בחינתו הוא ז"א דז"א, ויתר הספירות הוא מהתכללות שלוקח מהעליונים והתחתונים. ויש אמנם לזכור בזה ב' בחינות, כי מיחס שורש האו"י, שהוא פרצוף הכתר דא"ק, מטרם שנתחלפו האורות, הוא ספירת הנצח, והנצח נבחן לכולל כל הו"ק דז"א, מטעם היותו בחינת ז"א דז"א. ומיחס שורש ההתלבשות, שהוא

 

 

התחיל רק בפרצוף ע"ב דא"ק, הוא ספירת הת"ת, והת"ת נבחן לכולל כל הספירות, שהוא משום שאור הנצח נתעלה לכלי דת"ת. וזכור זאת.

גם ידעת ששורש הז"א נמשך מבחי' ו' ונקודה שהשפיע היסוד דפרצוף הכתר דא"ק לאו"א דנקודים, כי אחר עלית ה"ת בנקבי עינים בצמצום ב', שהוציאה לכלהו אח"פ דרת"ס לבר מן המדרגה, שאח"פ דראש יצאו לתוך, ואח"פ דתוך יצאו לבחינת סוף, ואח"פ דסוף, יצאו לבי"ע, שהם ב"ש תחתונים דנה"י דא"ק, כנודע, הנה אז עלו נה"י דא"ק למ"ן לע"ב ס"ג העליונים, שע"י זווגם יצא אור חדש שבקע לפרסא, דהיינו שביטל לצמצום ב' ועי"ז החזיר את ב"ש תתאין דנו"ה שלו מבי"ע אל אצילות כמ"ש בחלקים הקודמים. והם בחי' ו' ונקודה, שו' היא שליש תחתון דנצח, ונקודה היא שליש תחתון דהוד, ואחר שיסוד דא"ק השפיע אותם לפה דראש דאו"א, ונתכללו בזווגם יצאו עליהם כל הגדלות של הז"ת דנקודים, כנודע. והנה לאחר שביה"כ, חזרו ז"ת כולם לבי"ע, כמו שהיו מטרם שהעלה אותם אור החדש דבקע לפרסא, וביחס א"ק הם נבחנים כולם, רק לבחינת ב"ש תתאין דנה"י שלו, הנקראים ו' ונקודה, באופן שאלו ב"ש תחתונים דנו"ה דא"ק, שנפלו עתה לאחר שביה"כ פעם שנית לבי"ע, הנה הם עיקר שורש זו"ן, שעליהם סובבים התיקונים שבאצילות. ועתה נבאר דברי הרב שבכאן.

 

 

 

 

אלף לד חלק י"א                        מבוא שערים     אנ"כ דעובר

 

בשעת העיבור בתחלתו נפסק דם הוסת של האשה מהיסוד שלה, ועולה למעלה במקום הדדים שלה, כדי להתהפך לחלב.

 

מה) והוא לסיבה, שעולים תרין פרקין עילאין דנ"ה דאריך שם במקום החזה דאו"א, במקום הדדים שלה, לעשות שם בחי' דדים אל האשה להניק את בנה אח"כ. וכאשר נחלק הנ"ה לבחי' מספר פרקים, ולא מדות שלימות, כמ"ש בבחי' ראשונה, נמצא כי מה שנשאר מן

 

אור פנימי

 

 

וכבר נתבאר בחלק הקודם, שגם כאן הקדים הזווג דע"ב ס"ג שבקע לפרסא שמתחת אצילות, וב"ש תחתונים דעתיק, שהם כוללים כל הז"ת דנקודים עלו עמהם לאצילות, ועתיק וא"א נעשו לפרצוף אחד, וע"כ נתעלו נה"י דא"א לבחינת נה"י דעתיק, העומדים במקום חג"ת שלו, ואז השפיע יסוד דא"א את הו' ונקודה שהעלה מבי"ע, דהיינו ב"ש התחתונים דנו"ה דפרצוף הכתר דא"ק, אשר עתיק דאצילות מלביש אותו מטבור ולמטה ונוטל מקומו, כמ"ש בחלק הקודם.

וזה אמרו "המלכות נוקבא דז"א לוקחת פרק תחתון דהוד דאריך, וכו', ונמצא כל מה שנשאר לז"א אינם רק ג' ספירות, שהם שליש ת"ת ונצח ויסוד" פירוש: כי עקרו של ז"א, מבחינת פרצוף הכתר דא"ק, וכן מבחי' הכתר דאצילות, הוא הנצח, והוא כולל כל ו"ק שלו, להיותו עיקר נקודתו דהיינו ז"א דז"א. הרי שנצח מספיק לכל ו"ק שלו. ומלכות דז"א, היא בחינת שליש תחתון דהוד, שה"ס הנקודה, כי ש"ת דנצח הוא הו', ושליש דהוד היא הנקודה, הרי שבחינת מלכות דז"א, אינה רק שליש תחתון של הוד דפרצוף הכתר דאצילות. והנה כל זה הוא בחינות של ז"א עצמו ממה שנשרש בנו"ה דא"א. אמנם המדובר הוא כאן, מבחינת התיקון גם כן, ממה שקבל מא"א בג' ימי קליטה, בסוד הזווג דיסוד ועטרה שלו, בתוך היסודות דאו"א. וע"כ

 

 

יש לחשוב כאן, גם מה שמקבל מקו האמצעי דא"א, שהוא עיקר כל תיקונו מבחינת הזווג דא"א על הו' ונקודה המתקן אותם. והוא בחי' למטה מטבור שלו, שהם ת"ת ויסוד. כמ"ש להלן. וע"כ נבחן שז"א לוקח ג' ספירות, ב' מבחינת הזווג, שהם ת"ת ויסוד. וא' נקודתו עצמו, שהיא שליש תחתון דנצח. והנוקבא דגופו, היא רביעית אליו, שנוטלת שליש תחתון דהוד, כמבואר. וזהו תיקון הא' שהז"א מקבל בימי עיבורו, הנקרא ג' ימי קליטה, שהוא בחינת נפש דנפש בלבד, או בחינת העשיה דעובר.

 

מה) תרין פרקין עלאין דנו"ה דאריך שם במקום החזה דאו"א, במקום הדדים שלה לעשות שם בחינת דדים: צריכים לזכור כאן, כל המתבאר לעיל בענין עליות המדרגות דא"א ואו"א לצורך הזווג דזו"ן, (עי' בדף תתקכ"ד ד"ה וזה אמרו וכל ההמשך) ונתבאר שם, שנה"י דא"א נתעלו לבחינת חג"ת, וחג"ת עלו למעלה לבחינת ג"ר שלו, אשר גם או"א עלו עם החג"ת דא"א והשיגו בחי' ג"ר דא"א שמקודם לכן. עש"ה. ואין להאריך כאן. ונמצא עתה ע"י עליה הנ"ל, אשר ששת הספירות דא"א, שהם חג"ת נה"י נעשו עתה בעת הזווג לצורך זו"ן, אל עשר ספירות שלימות. ברת"ס, אמנם כלים לא נתוספו כאן, רק החג"ת נה"י עצמן, נתפשטו ונעשו לע"ס. וענין התפשטות זו כבר ביאר הרב בז"א לעת גדלותו, אשר ב' פרקין העליונים

 

 

חלק י"א            תלמוד עשר ספירות       אנ"כ דעובר אלף לה

 

אריך אל הזו"ן, הם ד' פרקין דנ"ה, ושליש הת"ת, וכל היסוד. ונודע. כי היסוד אינו רק במדת שליש א' של הת"ת.

 

מו) ונמצאו עתה ששה בחינות, ומהם נעשו ו"ק לז"א, והמלכות היתה שם בסוף פרק תחתון של ההוד, ז' אליו. ולכן נקרא המלכות בבחי' זו שביעית. ונכללו עתה אלו השבעה בחינות כל אחד מהם בכל הז', דוגמת מ"ש בענין כ"א אזכרות שבתפילין, שלהיותם עיקרן שלש לבד כלולים בג', לכן הם ג"פ ז' הם כ"א, כי הג' לבד נתגלו ע"ש. הרי ניתוסף עתה תיקון אחר, כי בתחלה היה ג' והיא רביעית אליו. ועתה הוא ו' והיא ז' אליו.

 

מז) ודע, כי גם בעיבור יש בחי' יניקה, והוא, שהעובר ניזון שם ויונק דרך טיבורו, ממה שאוכלת אמו כנודע. והבן זה היטב.

 

מח) אח"ך ניתוסף בז"א תיקון נוסף, והיא הבחי' הג', שהיא כנגד זמן עיבור ב' דמוחין דגדלות, שנעשו בו תשעה מדות שלימות, והיא י' אליו וכן היא עתה.

 

מט) כי הנה נתבאר, שהב' פרקים עליונים דנ"ה דאריך, נתעלו לעשות דדים אל הבינה להניק בנה. ונמצא כי כאשר נסתכל, במה

 

אוב פנימי

 

 

והאמצעים דכל אחד מחג"ת, עולים ונעשים לבחי' ראש. ופרק התחתון דכל אחד מהחג"ת מתחברים עם הפרקים העליונים של כל אחד מן הנה"י, ונעשים עתה לחג"ת, וב' פרקין האמצעים ותחתונים, של כל אחד מן הנה"י, נשארים לבחינת נה"י.

וזה אמרו "תכף בשעת העיבור בתחלתו, נפסק דם הוסת של האשה מן היסוד שלה ועולה למעלה במקום הדדים שלה, כדי להתהפך לחלב, והוא לסבה שעולים תרין פרקין עלאין דנו"ה דאריך שם במקום החזה דאו"א" דהיינו כמבואר, כי בתחלת העיבור דז"א, מוקדם לו ענין עליות המדרגות דנה"י לחג"ת וחג"ת לג"ר, והמה מתפשטים לראש תוך סוף, כנ"ל אצל הו"ק דז"א דגדלות,

 

 

ונמצא שפרקין עילאין דנצח והוד דא"א, עלו ונתחברו עם הפרקין תתאין דחסד וגבורה, אשר מכולם יחד נעשו בחינת החג"ת דא"א. ומתוך שכל עליה זו אינה נוגע רק לאו"א לבד, כי א"א עצמו יש לו גם מקודם לכן בחינת הראש שלו, אשר עתה עלה לבחינת ראש דעתיק, ועתיק יותר למעלה כמ"ש שם. לפיכך אנו מבחינים עליה זו על שם או"א, כי עלית ב"ש דכל אחד מחג"ת לראש, גרם זה לאו"א לקנות ראש מא"א, וכן יתר עליות. וע"כ אותם ב"ש דנו"ה עלאין שנתחברו להיות חג"ת חדשים במקום חג"ת הישנים דאו"א, המה הם בחינת הדדים של או"א, ומהם באים המוחין דיניקה של הז"א.

 

 

 

 

אלף לו  חלק י"א                        מבוא שערים     אנ"כ דעובר

 

שהגדיל הז"א בסוד העיבור, ולא בבחי' הפרקין עצמן דבחי' אריך, אלא בערך מהו שגדל העובר, הם תשעה בחינות.

 

נ) כי הנה מן פרק אמצעי דנצח דאריך, נכפלו ונעשו ב' מדות שלימות בז"א, שהם חסד ונצח קו ימין שלו. ומפרק אמצעי דהוד דאריך, נעשו בז"א גבורה והוד קו שמאל. ומפרק תחתון דנצח נעשו ת"ת ויסוד

 

אור פנימי

 

 

והנה האורות דנה"י הם בחינת דינים, ומכונים דם, כנודע. ונמצא אחר שעלו שלישים עליונים דנו"ה, ונעשו באו"א לבחינת חג"ת, הנה נעשו לבחי' חסדים, ומכונים חלב. ונבחן שעולה בחינת הדם מן היסוד של אמא שהם דינין, ונפסק בחינת הוסת שלה, כי עתה נהפכו ונעשו לחג"ת, שהם בחינת חלב. וטעם התחלקות כל ספירה לשלישים וכן ענין התחברותם באופן הנזכר יתבאר להלן.

ד' פרקין דנו"ה ושליש הת"ת וכל היסוד וכו' והמלכות בסוף פרק תחתון של ההוד שביעי אליו: כי כאן מתחיל בחינת היניקה דז"א, שאוכל דרך טבורו, ונורע שענין היניקה מגלה בחינת החג"ת דז"א, ולכן נגלה כאן ענין התכללות של נה"י בחג"ת הנמשך מכח עליות המדרגות הנ"ל, וע"כ יונק עתה הז"א מבחינת ו"ק שנשארו בנה"י אחר עליית ב' הפרקין לחג"ת. וז"ש שנשארו ד' פרקין של נו"ה, שפרקין האמצעים הם בחינת חג"ת דז"א, ופרקין תתאין הם בחינת נה"י דז"א, אלא שיש לחשוב עמהם גם בחינת קו האמצעי של נה"י דא"א, שהם שליש תחתון דת"ת, וכל היסוד. כי משם באים כל ההארות. כנ"ל. ומבחינה זו של יניקה נבחנת המלכות בסוד שביעי. אמנם הפרקין דנו"ה העליונים דא"א שעלו ונעשו לחג"ת, אין הז"א מקבל מהם עתה כלום, כי הם נבחנים לבחינת ג"ר דנה"י דא"א, שאינו מקבל אותם אלא לעת גדלות. אלא שלאחר לידתו יונק מהם באמצעות או"א בסוד הדדים, אבל בגדלותו

 

 

מקבל אותם עצמם, בלי התלבשות באו"א כמ"ש במקומו.

 

נ) פרק אמצעי דנצח דאריך נכפלו ונעשו לב' מדות שלימות שהם חסד ונצח קו ימין שלו, ומפרק אמצעי דהוד, נעשו גבורה והוד, ומפרק תחתון דנצח, נעשו ת"ת ויסוד, ומש"ת דת"ת חכמה, ומיסוד נעשה בינה: ויש להבין היטב דברים אלו, כי הם משורשי החכמה. והנה יש כאן בדברי הרב שמועות שונות, ולכן צריכים להבין הדברים במקוריותם. תחלה צריכים להבין, למה מתחלקים כל ספירה לג' שלישים, מי הוא הגורם להתחלקות זו. וכן ענין התחלקותם לשנים שנים בעת גדלות, ואשר מחג"ת לחב"ד מתעלים הפרקין העליונים עם הפרקין אמצעים, ומנה"י לחג"ת אינם מתעלים רק הפרקין עלאין לבד. וכן למה מתעלים רק ב' פרקין דנו"ה דא"א לחג"ת, ולא גם היסוד. וכן מה ענין ת"ת דא"א להיות חכמה דז"א, ויסוד דא"א להיות בינה דז"א.

והנה ענין התחלקות הו"ק לששה שלישים, הוא; מסבת הורדת ה"ת מעינים והחזרת האח"פ הנפולים אל המדרגה. אשר אז עולים הנה"י לחג"ת, והחג"ת לחב"ד. כי בעת שאין שם אלא חג"ת נה"י, שחג"ת הם בחינת גלגלתא, ונה"י בחינת עינים, הוא מטעם שיש שם בחינת ה"ת בעינים, המוציאה את אח"פ לחוץ. כנודע. וע"כ יש שם קומת ז"א, שהם גוף בלי ראש, ונמצא אשר הרוח מלובש בחג"ת, והנפש בנה"י. אבל בעת שקונה נה"י חדשים כי הה"ת

 

 

 

חלק י"א            תלמוד עשר ספירות       אנ"כ דעובר אלף לז

 

בז"א קו אמצעי. ומשליש תחתון דת"ת דאריך נעשית חכמה דז"א ומיסוד אריך נעשית בינה דז"א. ואמנם דעת אין בו עדיין בימי העיבור כנ"ל, ומפרק תחתון דהוד דאריך נעשית נוקבא דז"א, הרי הם ט' בחינות.

 

נא) ודע, כי הכתר של ז"א הוא מן בחי' חצי היסוד דעתיק יומין, המתלבש תוך חצי התחתון דאריך כנ"ל. ולקמן יתבאר כל זה באורך כי הרי בחי' זו היא כנגד אותה הבחי' כנ"ל, אלא שעתה הוא בכח ולא

 

אור פנימי

 

 

ירדה מעינים מכח אור חדש המגיע שם, ע"י הזווג דע"ב ס"ג. הבוקע לפרסא לשעתו, הנה אז יורד אור הנשמה ובחינת ראש, ונודע אשר בביאת אור הנשמה, הוא מתלבש בכלי היותר עליון שהוא הכלי דחג"ת והאור שהיה מקודם בחג"ת, יורד עתה לנה"י שהוא אור הרוח. והאור הנפש שהיה בנה"י יורד לנה"י החדשים. הרי שהחג"ת נעשו לראש, שפירושו כלי דנשמה, והנה"י נעשו לחג"ת, שפירושו כלי דרוח. אמנם אי אפשר שכל החג"ת יתהפכו לבחינת כלי דנשמה וראש, כי זה הכלל כל ראש צריך להיות למעלה מכל מסך, אלא שמסך משמש בו ממטה למעלה, כנודע. ולפיכך השלישים תחתונים דחג"ת, שהם כבר נמצאים למטה ממסך, אינם יכולים לעלות ולהיות ראש.

וטעם הדבר הוא, כי בעת עלית ה"ת בעינים, שהמלכות נתכללה בכל ספירה וספירה, ונעשית שם לבחינת קו שמאל כנודע, הנה אז נתחלקה ג"כ כל ספירה וספירה לג"ש רת"ס. כי כל ספירה כלולה מע"ס, וא"כ נבחן ג"כ שעלה הה"ת לבחינת עינים שבע"ס ההם, והוציא האח"פ מחוץ להמדרגה, כלומר מבחינת המסך דאותה המדרגה ולמטה. וכבר ידעת שענין אח"פ בדיוק, אינו אלא בחינת מחזה ולמטה, שהוא נה"י דע"ס של אותה הספירה, נמצא א"כ, אשר חב"ד חג"ת דאותה הספירה הם למעלה ממסך דה"ת שעלה לעינים שמה, והתנה"י

 

 

דאותה הספירה כבר נמצא ממסך ולמטה. ומכאן באו כל ההבחנות שיש בכל ספירה על ג' שלישים שבו. שב' שלישים העליונים של כל ספירה שהם חב"ד חג"ת הפרטים הנכללים שם, נבחנים שנקיים ממסך. ורק שליש תחתון שבו שהם תנה"י כבר הם מצומצמים במסך. וזכור זה.

אמנם יש כאן הבחן בין הספירות דחג"ת אל הספירות דנה"י, כי בנה"י נמצא עלית ה"ת לתחת השלישים עליונים שבהם. והוא מטעם שבע"ס דנקודים הנבחנים כולם לפרצוף נה"י דא"ק, נסתיים המסך שם בסיום הת"ת, שהוא פה דאו"א דנקודים, מטעם שנתבאר שם. ונמצאים כבר גם החג"ת דנה"י אלו, שהם גם כן למטה ממסך. ואין שם רק ג' פרקין עלאין שנקיים ממסך.

ובזה תבין, אשר מחג"ת לחב"ד יכלו להתעלות ב' שלישים מכל ספירה, שהם העליונים והאמצעים, כי המסך עומד מתחת השלישים האמצעים, ורק ג' השלישים התחתונים דחג"ת לא יכלו להתעלות לראש, מפני שהמסך נמצא ממעל להם. וע"כ נשארו בהכרח בדרגת החג"ת למשכן לאור הרוח. אמנם מנה"י לחג"ת לא יכלו להתעלות לבחינת כלי לאור הרוח, רק השלישים העליונים לבד, להיותם ממעלה למסך דסיום וסוף, וע"כ ראויים עוד לחג"ת ולכלי דרוח. משא"כ השלישים האמצעים עם השלישים

 

 

 

אלף לח חלק י"א                        מבוא שערים     אנ"כ דעובר

 

בפועל, ואז הוא בפועל ממש. והנה, אם נעריך יחד כל הבחי' האלו יהיו י"ח, כי לכן נקרא ח"י העולמים, כי הנה הז"א היה ג', וו' וט', הרי י"ח.

 

נב) והנה פעם אחרת שמעתי ממורי ז"ל, התחלקות ת"ת ונה"י דאריך בז"א באופן אחר. והוא זה: כי הנה נתבאר כי עיקר ז"א בזמן

 

אור פנימי

 

 

תחתונים, הגם שגם הם היו צריכים להתעלות, מחמת ירידת הרוח להכלים שלהם, אמנם לא יכלו לעלות כי המסך דסיום רוכב עליהם ועומד בסיום הת"ת. וע"כ נשארו למטה עם הנה"י חדשים, להלבשת אור הנפש לבד שהוא בחינת האור דסיום.

והנה נתבאר היטב הגורם להתחלקות כל ספירה על ג' שלישים, שהוא ג"כ עלית ה"ת בעינים, וכמו שעשתה קו שמאל בכל ספירה כן עשתה התחלקות בהע"ס הפרטיים דכל ספירה, לבחינת גו"ע ואח"פ, שהם חב"ד חג"ת ונה"י. גם נתבאר הגורם להתחלקות הו"ק לשנים שנים, בעת הגדלות, שהוא בחי' המסך דה"ת העומד למעלה משלישים תתאין דחג"ת, ואינם ראויים עוד לבחי' ראש, כי אפילו אחר ירידת ה"ת מעינים נשאר שם בחינת רושם, כנודע. וע"כ לא יכלו לעלות רק ב' שלישים מחג"ת להיות ראש. וכן מבחי' נה"י לא יכלו לעלות רק השלישים העליונים לבד, שהם נתחברו עם השלישים התחתונים שנשארו מחג"ת ונעשו לחג"ת. הרי שא"א להיות גם בחג"ת יותר מב' שלישים. וכן לא יכלו ב"ש אמצעיים דנה"י לעלות לחג"ת מטעם מסך דסיום שממעל להם, הרי שמוכרח להשאר בנה"י ג"כ ב"ש.

ועדיין צריכים לבאר למה לא נתעלו בא"א רק ב"ש עליונים דנו"ה לבדם, ולא כלל מבחינת יסוד דא"א. כמ"ש שהמסך מסתיים בסיום הת"ת, אמנם בז"א, אומר תמיד, אשר ג"ש עליונים דנה"י שלהם מתעלים ונעשים לחג"ת, שהוא חושב גם היסוד. אכן צריך שתזכור המתבאר בחלק

 

 

הקודם, בענין ההפרש בין פרצופי מ"ה, לפרצופי ב"ן, אשר פרצופי הנוקבין אין להם תיקון קוים רק בג"ר דנה"י, להיותם בחינת הכלים ישנים דנקודים לבד, שסיום קו אמצעי היה שם בסיום הת"ת דא"ק. אבל פרצופי מ"ה, יש להם תיקון קוים גם בג"ש אמצעים דנה"י, שה"ס היסוד, הנקרא מ"ה החדש. (עי' דף תתק"צ בתשובות פ"ח פ"ט צ' וצ"ב) וע"כ מסתיים הקו אמצעי דפרצופי מ"ה עם סיום היסוד. גם ידעת, שענין תיקון קוים מתחיל רק מס"ג דא"ק, ששם נעשה צמצום ב', שעלתה ה"ת לעינים, ונעשה קו שמאל בכל הספירות, ואח"כ ע"י הזווג עם אור העליון נמשך קו אמצעי מכריע ביניהם, שז"ס תיקון הקוים כנודע. ולפיכך אין תיקון קוים בראש דא"א, להיותו בחינת כתר וע"ב, שבהם עוד לא נרשם שום התחלה לתקון קוים, וע"כ כח"ב דא"א זה למטה מזה, ובינה יצאה לחוץ מראש, כנודע. אמנם מבינה דא"א ולמטה, כבר יש תיקון קוים מבחינת הראש דאו"א, המלביש אותו, שהמה בקומת ס"ג, וע"כ כבר נוהג בהם תיקון קוים.

אמנם בנה"י דא"א יש שם תיקון קוים בג"ר של אלו הנה"י, והוא מטעם שכן נתקנו שם תיקון הקוים בג"ר דנה"י דא"ק מכח הלבשתם של הע"ס דנקודים. (כנ"ל תתק"צ בתשובה פ"ח) גם מכח העיבור של עצמו, שהיה גם בו התכללות נה"י בחג"ת, שהוציא גם בו בחינת תיקון קוים בשלישים אמצעים דנה"י שלו, כנודע. ולפיכך יש בנה"י דא"א ב' בחינות סיומים: א' יש שם סיום קו אמצעי מבחינת הנקודים, שהוא בסיום הת"ת. וב'

 

 

 

חלק י"א            תלמוד עשר ספירות       אנ"כ דעובר אלף לט

 

העיבור אינו רק שלשה מדות לבד מתגלים בו, כנ"ל. אמנם נגדלו ונעשו ו' מדות קטנות, אשר כולם אינם רק ג' גדולות לבד.

 

נג) והנה מן נצח דאריך, נעשו בז"א קו ימיני שבו, והם נצח  וחסד. ומהוד דאריך נעשו בז"א גבורה והוד. ומיסוד דאריך נעשו בז"א ת"ת ויסוד, ומשליש תחתון דת"ת דאריך, נעשו בז"א תלת מוחין חב"ד.

 

נד) וטעם הדבר, איך מזה השליש דת"ת לבדו, נעשו תלת מוחין בז"א, הוא, כי הנה נתבאר לעיל, איך שליש תחתון דת"ת דאריך עלה

 

אור פנימי

 

 

יש שם סיום קו האמצעי מבחינת המ"ה החדש, שהוא בסיום היסוד. והוא הטעם שהיסוד שלו אינו מצטרף עם ב' ש"ע דנו"ה שלו לעלות ולהתחבר עם החג"ת, משום הסיום דקו אמצעי אשר בסוף הת"ת שלו מכח הנקודים. כנ"ל.

משא"כ בז"א, שעיקרו הוא ממ"ה החדש, כי בעת הנקודים לא היה בו שום הארה מתיקון קוים כי ע"כ נשברו הז"ת פנים ואחור. כנודע. וא"כ מתחיל תיקון הקוים שלו, רק באצילות, מבחינת מ"ה החדש, ואין לו חלק כלל בתיקון קוין דב"ן, ולפיכך אין שום סיום של קו אמצעי ניכר בבחינת הת"ת שלו, וע"כ גם היסוד שלו יכול לעלות לחג"ת כמו הנו"ה בלי שום שינוי.

וזה אמרו (כאן באות נ') "משליש תחתון דת"ת דאריך נעשית חכמה דז"א ומיסוד אריך נעשית בינה דז"א ואמנם דעת אין בו" פי': כי אין ראש אלא מבחינת חג"ת, כי חג"ת נחשבים לז"א לבחינת ראש, כמ"ש בזוהר, כח"ב ג' רישין דעתיקא, וחג"ת ג' רישין דז"א. וכן בדברי הרב. אמנם מנה"י שהם ע"ס דסיום, אין בהם מבחינת ראש לז"א כל עיקר. ומה שאומר הרב אשר ג"ש עליונים דנה"י דא"א נעשו בו לג"ר בעת גדלות, אין הכונה אלא בעת שהם מתחברים ועולים לחג"ת, כנ"ל,

 

 

שבעת הזווג לצורך זו"ן, עולים ב"פ עליונים ואמצעים דחג"ת, ונעשים לראש, ואז עולים גם השלישים העליונים מנה"י, ומצטרפים עם השלישים התחתונים שנעשו, מחג"ת, ונעשו שניהם יחד לבחינת חג"ת ממש. וע"כ אחר שג"ש עליונים דנה"י עלו ונעשו לחג"ת, אז ראוים להעשות לבחינת ראש לז"א, להיותם למעלה ממסך דסיום העומד במקום החזה, אבל מטרם שהג"ש דנה"י עולים ונעשים לחג"ת, אינם ראוים כלל להעשות לבחינת ראש. שאז הם למטה ממסך דחזה, והם נחשבים כבר לבחינת ע"ס דסיומא. וזכור זה.

וטעם הדבר הוא, כי יש ב' בחי' ראשים: א' מבחינת עצמות חכמה, והוא בחינת ג' רישין דא"א עצמו. וב', הוא מבחינת ג"ר דבינה, שאע"פ שכבר היא למטה ממסך דראש, מ"מ נחשבת לבחינת ג"ר, להיותה דוחה חכמה בלאו הכי, מסוד כי חפץ חסד הוא. כנודע. וע"כ זה הרושם דמסך של ראש, אינו שולט עליה כל עיקר. כנ"ל בחלקים הקודמים. וז"ש בזוהר דחג"ת ג' רישין דז"א, כי חג"ת דא"א למעלה מחזה, הוא בחינת ג"ר דבינה, כנודע. וע"כ הם נעשין לג' רישין: חב"ד של הז"א. כי גם הז"א עיקרו הוא רק אור דחסדים, אלא בהארת חכמה, שזהו מבחינת הראש הב' שהוא מג"ר דבינה, ע"י הזווג דע"ב ס"ג,

 

 

 

אלף מ               חלק י"א                        מבוא שערים     אנ"כ דעובר

 

והלביש ב' שלישים עליונים של הת"ת דאריך עצמו, ואח"כ עלה גם היסוד דאריך והלביש את שליש תחתון של הת"ת הנזכר, ונכלל בכולו.

 

נה) ונמצא כי היסוד אע"פ ששיעורו הוא קטן שם, שאינו רק שליש הת"ת כנ"ל, עכ"ז מחמת שהלביש ונכלל בכל הת"ת דאריך כולו כנזכר נגדלה הארתו ועשה בז"א ת"ת ויסוד שבו. והשליש התחתון דת"ת דאריך, היו בו הארות כפולות מאד, יותר מהנ"ה. כי הנ"ה, כל אחד מהם נכלל זה בחסד וזה בגבורה, ומכח כללות ההוא נעשו כל אחד מהן ב' מדות קטנות בז"א כנזכר. אך שליש הת"ת נכלל מיניה וביה בב' שלישים העליונים, הרי כללות א' גדול, כי הוא מיניה וביה, משא"כ בנה"י שלוקחים הארתם מאחרים, אך זה הוא מיניה וביה ולוקח הארה יתירה מהם מאד, ונוסף על זה כי נכלל היסוד שלו עצמו בו.

 

נו) וכבר נתבאר לעיל, כי כמו שנכלל התחתון מהעליון כן נכלל העליון מהתחתון ונמצא עתה כללות היסוד באותו שליש הת"ת. ונמצא

 

אור פנימי

 

 

כנודע, ואין לז"א שום שייכות לראש דעצמות חכמה. וכבר נתבאר זה באורך.

ולפי זה תבין היטב, כי רק הת"ת דא"א, אחר שעולה למעלה מטבור, שפירושו, שמצטרף עם השלישים תחתונים שנשארו מחג"ת, ונעשה גם הוא בחינת חג"ת שלמעלה ממסך דחזה וטבור שלו נעשה ראוי להעשות לראש אל הז"א. ולכן בחינת היסוד דעתיק המלובש בו עתה בהיותו בחינת למעלה מחזה, ששם עומד יסוד דעתיק, הוא שם נעשה לבחינת כתר דז"א, וש"ת דת"ת לבחינת חכמה דז"א. ומכאן יש לז"א ב' רישין דכתר וחכמה. אבל בינה אין לו, ומכ"ש דעת, כי אין שם עוד שום זווג בראש דז"א בעיבור, אלא בימי גדלותו, לאחר י"ג שנים ויום א'. ועתה אינו נחשב כלל לראש, אלא הוא כולו בחינת נה"י בסוד ראשו בין ברכיו. ומשום זה אין בו אלא מעצמות א"א בחינת כלים לבד. וכיון שיסוד דא"א, אינו עולה ונעשה לבחינת

 

 

חג"ת, להיותו למטה ממסך דסיום העומד בת"ת דא"א, מכח שורשו שבנקודים כנ"ל. וע"כ חסר שם קו אמצעי לגמרי, ואין עתה בראש ז"א אלא ב' קוים שהם כתר וחכמה, אבל קו אמצעי הבא מיסוד אין לו.

וע"כ נבחן כאן בעיבור, שבינה דז"א יצאה מראשו כבינה מראש דא"א, כי כמו הבינה דא"א שהוא הגרון, יצאה מראשו, מחמת ה"ת שעלתה בעינים, שהוא חכמה דראש, והחכמה דא"א נתקנה בדכר ונוקבא, והוציאה אל הבינה חוץ מראש, מחמת המסך דקטנות שהשאיר הרושם שלו ממעל לבינה, ואינה ראויה עוד להיות ראש. כן הדבר גם ביסוד דא"א, כי מחמת המסך דסיום שבסוף הת"ת העומד ממעל ליסוד, ע"כ אין היסוד ראוי להעשות לבחי' חג"ת, מחמת המצאו מתחת המסך דסיום של קו אמצעי דנה"י. אמנם אלו הכתר וחכמה, שז"א מקבל משליש תחתון דת"ת דא"א, ומיסוד דעתיק שבתוכו, נעשו בו בגדלות לחכמה ובינה.

 

 

 

חלק י"א            תלמוד עשר ספירות       אנ"כ דעובר אלף מא

 

כמה האורות יתירות יש באותו שליש תחתון דת"ת דאריך, ולכן הספיק לעשות תלת מוחין בז"א. ונמצא כי מבחינת הכלים של הז' מלכים, נתבררו ונעשה מהם בחי' ו"ק דז"א, בבחי' כלים, וכן בניצוצות, וכן באורות כנ"ל.

 

נז) ואלו הבחי' נעשה מהם גופא דז"א, והלבישו את נה"י דאריך ע"ד הנזכר, וכן נבררו מהכלים והניצוצות והאורות של המלכים לצורך ג"ר דז"א בסוד כלים וקרומות ומוחין, ונעשו ג"ר דז"א כנ"ל. ואלו

 

אור פנימי

 

 

ואותה בחינת הבינה שמקבל מיסוד דא"א שיצאה לבר מסיום דנה"י, נעשה בו אז לדעת. וטעם הדבר, כי כבר נתבאר שיש לז"א ב' שרשים: א' מפרצוף הכתר דא"ק, שמשם החג"ת שלו נחשבים לכח"ב, ונצח נחשב לעיקר נקודתו עצמו, והוד נחשב למלכות שלו. כנ"ל. והנה משורש זה באים הכלים והקטנות דז"א שמקבל ג"כ מפרצוף הכתר דאצילות. וע"כ נחשב בעיבור, אשר יסוד דעתיק הוא הכתר שבו, ושליש ת"ת תחתון דא"א הוא חכמה שבו, ויסוד שיצא לבר מת"ת, הוא הבינה שבו. אבל בגדלות, שהוא מקבל מע"ב ס"ג, דהיינו או"א, הנה אז מקבל משורש השני שהוא ע"ב דא"ק, שמשם באים לו התלבשות העצמות בכלים, כנ"ל, אשר שם ירדו המדרגות, כי חכמה נתלבשה בכלי דכתר, ובינה בכלי דחכמה, וחסד בכלי דבינה, כנ"ל ע"ש וע"כ נחשבים בו עתה הכח"ב של הקטנות שנעשו לבחינת חב"ד.

והנה נתבאר היטב, אשר בחי' הראש דז"א בעת עיבורו, נעשה רק משליש תחתון דת"ת דא"א, ומחלק יסוד עתיק המלובש בתוכו, מעת עלית נה"י אל החג"ת. גם נתבאר היטב שהם רק בחי' כתר וחכמה. וכן נתבאר היטב הטעם, שיסוד באמת היה צריך גם הוא להכלל בחג"ת ולהעשות בחינת בינה דז"א, אלא משום המסך דסיום שבת"ת, העומד ממעל ליסוד, ע"כ נדחה

 

 

מלעלות לחג"ת להעשות בחינת ראש. והוא נשאר בנה"י דא"א. ונמצא הבינה דז"א בעיבור, שהיא לבר מראש. גם נתבאר היטב הטעם למה כח"ב דז"א נעשים לחב"ד, לעת גדלות, שהוא משום שהתלבשות העצמות בכלים נמשך מע"ב דא"ק, ולא מכתר דא"ק. וכמו בע"ב דא"ק נתלבשה החכמה בכלי דכתר, ונעשה הכתר בחינת חכמה, וכן הבינה בכלי דחכמה, ונעשה החכמה לביבה. וכן החסד בכלי דבינה, ונעשה הבינה לדעת. כן הוא גם בז"א, וע"כ הכח"ב דעובר נעשו לחב"ד בעת גדלות.

ומה שאומר פעם ששליש תחתון דת"ת נעשה ראש לז"א, ופעם אומר, שמחצית הת"ת דא"א עלה ונכלל במחצית ת"ת העליון דא"א. (עי' לעיל תתקי"ד אות פ"ד) תדע שהוא מטעם ב' הסיומים שיש בפרצוף החג"ת דא"א שלמעלה מפרסא. כמ"ש (לעיל דף תתקט"ז ד"ה וזכור) שמצד קו האמצעי, הוא מסתיים בנקודת החזה, ומצד ב' הקצוות הוא מסתיים בטבור, וע"כ בעת העליה של הפרצוף שלמטה מפרסא למעלה מפרסא, יש הבחן אחר בהקצוות, והבחן אחר בקו האמצעי, וכדי שלא להאריך בזה, אומר סתם, שמחציתו התחתון עולה ונכלל במחציתו העליון, דהיינו הקו אמצעי כדרכו, והקצוות כדרכם. כי זה הכלל, שבחי' גו"ע של הפרצוף היא מחציתו העליון של כל פרצוף, ובחינת אח"פ של הפרצוף, היא מחציתו

 

 

 

אלף מב חלק י"א                        מבוא שערים     אנ"כ דעובר

 

הלבישו לשליש התחתון דת"ת דאריך, והענין כי הנה נתבאר לעיל כי הת"ת נקרא ו' וכן היסוד נקרא ו'.

 

נח) והנה הת"ת דאריך משמש לב' בחינות לאבא ולאמא חלק העליון, ולז"א חלק התחתון. ונמצא כי מחצית הו' שהם ג' הם בחלק התחתון דת"ת, ומג' זו נעשה תלת מוחין לז"א. וכן עד"ז היסוד דעתיק, שגם הוא גנוז ומתלבש בת"ת דאריך, גם הוא בחי' ו' א', וגם היא נחלקת לב'.

 

נט) ונמצא כי שלשה חלקים ממנה, נעשו נשמה לנשמה תוך חצי עליון דת"ת דאריך לאו"א, ושלשה חלקים תחתונים נעשו נשמה אל

 

אור פנימי

 

 

התחתון. כנ"ל בחלק הקודם. ובשעה שמדבר בדיוק מהחלק של הזו"ן, הוא אומר שהוא שליש תחתון, שהרי הזו"ן אין לו חלק בלמעלה מטבור אפילו מצד הכלים, כי שם מקום ישסו"ת, כנודע.

כי ידעת שבחינות החג"ת דז"א באים רק מתוך התכללות הנה"י דא"א בחג"ת שלו. כנ"ל. כי עיקרו של ז"א אינו אלא בחינת הנצח דא"א, ורק משליש תחתון שלו, כנ"ל, והנוקבא דז"א, היא משליש תחתון דהוד דא"א, כנ"ל. שהם בחיבות ו' ונקודה. אלא מתוך עלית הנה"י לחג"ת, הרויח הז"א כח"ב חג"ת, כי משליש תחתון של ת"ת דא"א, הרויח בחינות כתר חכמה, ומיסוד דא"א, הבינה שלו, וד' שלישים דנו"ה, הגם שנשארו למטה ולא נתחברו למדרגת חג"ת, מ"מ מחמת עלית הנה"י דא"א לחג"ת, מכה שנעשו לאחד עם הנה"י דעתיק בעת הזווג כנ"ל. לכן הגם שלא נתחברו לגמרי עם מדרגת חג"ת, מ"מ הרויחו בתוכם בחינת התכללות מהחג"ת, באופן שהם נתכפלו, שכל שליש מהם נעשה לב' שלישים: א' מחג"ת וא' של עצמם מנה"י. באופן, ששליש תחתון דנצח נכפל לב"ש: ת"ת, ויסוד. דהיינו שבחינת קו אמצעי דז"א, שהוא עיקר הז"א הבא מנצח כנ"ל. והקו אמצעי דנה"י הוא

 

 

היסוד, וא"כ לולא ההתכפלות לא היה בוטל מש"ת דנצח, אלא בחינת היסוד שבו. אבל עתה שנכפל ע"י ההתכללות בחג"ת, יש שם גם בחינת שליש מהחג"ת, שהוא ת"ת. וכן מש"ת דהוד דא"א, לולא ההתכפלות לא היה לו ליטול ממנו אלא מלכות, דהיינו הנוקבא שלו, ועתה שנכפל נעשה לו משם ב' בחינות נוקבין לאה ורחל, דהיינו נוק' דבחינת חג"ת, ונוקבא דבחי' נה"י. ועד"ז משליש אמצעי של הנצח, לולא ההתכפלות לא היה נוטל משם רק בחינת הנצח שלו לבד, ועתה נוטל משם גם בחינת ימין דחג"ת, שהוא חסד. ועד"ז משליש אמצעי דהוד, לולא ההתכפלות לא היה נוטל משם אלא בחינת הוד שלו לבר, ועתה נוטל משם גם בחינת השמאל דחג"ת, שהוא גבורה.

והנה נתבאר לך היטב איך שד' הפרקים התחתונים שנשארו בנה"י דא"א נכפלו ונעשו לחג"ת נהי"מ דז"א ע"ד שבאר הרב כאן באות נ' ע"ש. אשר עם החכמה שנטל מת"ת דא"א, והבינה שנטל מיסוד דא"א, הם ט' בחינות. גם נתבאר היטב מה שאומר כאן באות נ"א, שחצי יסוד דעתיק יומין תוך חצי התחתון דא"א נעשה לבחינה כתר דז"א. ואין להקשות ממה שיסוד דעתיק מסתיים בחצי העליון בחזה דא"א. ואינו

 

 

 

חלק י"א            תלמוד עשר ספירות       אנ"כ דעובר אלף מג

 

חצי התחתון דת"ת דאריך, הנעשה תלת מוחין אל הז"א כנזכר. וגם מן הנ"ה דעתיק אשר תוך נ"ה דאריך נעשו נשמה גם לז"א. וכל זה יתבאר באורך במקומו האמתי בענין גדלות דז"א. והרי נתבאר התלבשות ז"א לאריך ולעתיק בעת העיבור, היטב מאד.

 

ס) ודע כי פעם אחרת שמעתי באופן אחר בקיצור, ואיני יודע אם הוא בעת העיבור או ביניקה או בגדלות, כי שמעתיו סתם. והוא זה, כי

 

אור פנימי

 

 

מתלבש כלל בחצי הת"ת התחתון, כי הכוונה היא על שעת הזווג שאז הנה"י דא"א עלו לחג"ת למעלה מחזה, ונמצא היסוד דעתיק מלובש ג"כ בחצי ת"ת התחתון דא"א. כנ"ל. ומה שאומר שהוא רק בכח ולא בפועל, הוא, כי עתה הז"א הוא כולו רק בקומת נה"י, ואין לו הכר אפילו בהחג"ת הנכללים בו, מכ"ש בכתר חכמה בינה. וזה שאומר שענין ההתכללות דכח"ב, פירושו בכח, דהיינו שאחר לידתו וגדולתו יתגלה בו הע"ס האלו שאמרו כאן.

ואין להקשות, למה אינו חושב ב' פרקין עלאין דנו"ה דא"א, אלא הש"ת דת"ת דא"א לבד. והוא כי כל זמן שאין זווג בראש, אין בו תיקון קוין, וע"כ אין לחשוב אלא ש"ע דקו אמצעי לבד, שהוא ש"ת דת"ת דא"א, ולא הנו"ה שהם הקצוות. כי הם מתגלים בז"א רק בעת גדלותו, כמו שיתבאר להלן.

המתבאר מכל האמור, הוא, שעיקרו של ז"א הוא שליש תחתון דנצח א"א, והמלכות שלו היא ש"ת דהוד א"א, והם בחינות נה"י דז"א. ושאר הספירות: חג"ת, כח"ב, באות לו ע"י ב' מיני התכללות: א', היא ההתכללות נה"י בחג"ת, שנעשה בא"א ע"י התיחדותו עם עתיק לפרצוף אחד. ונמצאים הנה"י דא"א במקום נה"י דעתיק, שהם בחינת חג"ת דא"א. ומהתכללות זו מתכפלים השלישים התחתונים והאמצעים דנה"י דא"א מב' בחינות, מחג"ת ונה"י, כנ"ל. ומכאן

 

 

מרויח הז"א את החג"ת שלו. ומההתכללות דמין הב' דהיינו ממה שג' השלישים עלאין דנה"י דא"א, מצטרפין עם הג"ש תתאין דחג"ת דא"א ונעשים לבחינת חג"ת לצורך גדלות דאו"א, הנה הז"א נוטל מהם בחינת הכח"ב שלו, כנ"ל. אלא בימי עיבורו, כל עוד שאין לו בחינת זווג בראש, אינו נוטל מהקצוות שהם נו"ה, אלא מת"ת לבד, ואפילו מיסוד אינו בוטל, כי גם שהוא שליש אמצעי כמו שליש תחתון דת"ת, מ"מ כיון שהוא בא"א למטה ממסך דסיום המסתיים בת"ת שלו, ע"כ אינו ראוי לעלות ולהעשות לחג"ת כנ"ל. ותדע שהתכללות זו דמין הב', נקרא בדברי הרב התכללות מיניה וביה כאן באות נ"ה.

גם נתבאר, ב' השורשים שיש לז"ת הנקראים ז"א: א' הוא מצד הכתר דא"ק שמשם נבחנים החג"ת נ"ה לבחינת כח"ב זו"ן. וב' מצד הע"ב דא"ק, ששם ירדו המדרגות, ונבחנים החג"ת נ"ה לחב"ד זו"ן. והבחן א' מצד פרצוף הכתר דא"ק, הוא בעיקר ביחס הכלים דז"א לבד. והבחן ב' הוא בשעה שמתחשבים בהאורות, דהיינו מבחינת התלבשות האורות, בכלים. כנ"ל (דף אלף מ' ד"ה וע"כ נבחן) עש"ה.

 

ועם זה תבין היטב ג' השמועות המובאות כאן בדברי הרב, שלכאורה נראות כסותרות זו את זו, א' היא המובא לעיל באות נ"א, שיסוד דעתיק וש"ת דת"ת דא"א

 

 

 

אלף מד חלק י"א                        מבוא שערים     אנ"כ דעובר

 

משליש הת"ת נעשה כתר גלגלתא דז"א, ומנה"י נעשו בו תלת מוחין, ומהיסוד דאריך נתפשט שאר גופא, דז"א כולו.

 

סא) (ואיני יודע לקשר כל סברות אלו, אם לא שנאמר שהם ע"ד שנז"ל בענין התלבשות שבעה תחתונות דעתיק באריך, שאמרנו, כי הז' עצמן מתלבשות בכל גופא דאריך. אמנם מהשבעה ענפים שלהם הנכללים בחסד דעתיק, אשר בכתר דאריך, הם נתפשטו גם הם בז' דגלגלתא דאריך, וכן עד"ז הוא כאן, כי כל הנה"י עצמן נתפשטו בכל גופא דז"א, אמנם עיקר הארתם נשאר בג' ראשונות מוחין דז"א כנלע"ד. גם ראיתי שינוי אחר בענין הת"ת דאריך, כי פעם א' שמעתי, כי כל חציו התחתון נתן אל הז"א. ורוב הפעמים שמעתי בדקדוק, שאינו רק שליש התחתון לבד, ואיני יודע תירוצם אם לא שנאמר ע"ד ת"ת דאמא המתלבש בכתר דז"א, כי בהיות לו מוחין דאמא לבד, אינו לוקח רק שלישו, ובהיות לו גם מוחין דאבא לוקח חציו, כנזכר ע"ש. וכן יהיה כאן כנלענ"ד. גם אפשר שיובנו בענין שינוי ג' הבחינות שיש בז"א בעת העיבור, כנ"ל

 

אור פנימי

 

 

ויסוד שלו, נעשים לכח"ב דז"א. ומפרק אמצעי דנצח, נעשה לו חסד נצח. ומפרק תחתון דנצח נעשה לו ת"ת ויסוד. ומפרק אמצעי דהוד נעשה לו גבורה והוד. ומפרק תחתון דהוד נעשה הנוקבא דז"א. ואלו ט' הבחינות כבר נתבארו היטב שהם ביחס הכלים דז"א, ששורשם נמשך מפרצוף הכתר דא"ק.

שמועה ב' היא כאן באות נ"ג. שמשליש תחתון דת"ת דאריך, נעשה לז"א בחינת חב"ד. ומב' פרקין תתאין דנצח דא"א, נעשו לו חסד נצח. ומב' פרקין תתאין דהוד, נעשו לו גבורה והוד. ומיסוד דאריך נעשו לו ת"ת ויסוד. ע"כ. והנך רואה שכאן אינו חושב בז"א כח"ב, אלא חב"ד. וגם הם כולם רק בש"ת דת"ת. והענין הוא כי כאן מדבר מבחי' התלבשות האורות בכלים. שאז יורדים המדרגות, ואין לז"א אלא מחכמה ולמטה, כי כתר יורד לבחינת חכמה. וכו', כנ"ל. ואע"פ שאין בעובר בחינת זווג ותיקון קוין בראש, גם אין לו משום זה בחי' דעת,

 

 

כנ"ל. אמנם הכוונה היא מבחינת כח לבד, ולא מבחי' פועל, דהיינו מה שעתיד לצאת בו מאותם השרשים בעת גדלות. ונודע שבעת גדלות נעשים ג' שלישים עלאין דנה"י דא"א לחב"ד דז"א, וש"ת דת"ת דא"א הם בחינת גלגלתא לחב"ד דז"א. וע"כ יש גם עתה בעיבור הארת כל החב"ד העתידים לצאת בו בגדלות, בבחינות רשימות בכח. ונמצא עתה ששליש תחתון דת"ת כולל בתוכו את נו"ה העליונים גם שליש עליון דיסוד, בבחינת כח לבד. וכן נצח כולל בתוכו חסד נצח של הגדלות. וכן הוד כולל בתוכה גבורה והוד של הגדלות, וכן יסוד כולל בתוכו ת"ת ויסוד דגדלות, דהיינו מלבד השליש עליון דיסוד שנעשה בגדלות לבחינת דעת, כנודע. באופן שכל המדובר כאן בשמועה הב' הוא מבחינת ההתלבשות העצמות בכלים דגדלות שהם כלולים עתה בהעובר מבחינת כח, ולא בפועל. וע"כ מצייר אותם כמו שהם עתידים להיות בעת גדלות.

 

 

 

 

 

חלק י"א            תלמוד עשר ספירות       אנ"כ דעובר אלף מה

 

בתחילת פרק זה, וכפי הבחי' ישתנה התלבשות. וזה ג"כ נכון כנלע"ד. גם במ"ש בענין ג' העליונות שבג' המדורות יתבאר גם זה, כפי הנז"ל. (מהרח"ו ז"ל).

 

סב) והנה נבאר ג"כ מהיכן נתהוה הגרון דז"א בזמן העיבור, והענין כי הנה נתבאר לעיל בפרק זה. כי תרין פרקין ראשונים דנ"ה דאריך נתעלו במקום הדדים של בינה, אך פרק עליון דיסוד נשאר למטה במקומו בתוך ב' היסודות דאו"א, בהזדווג שם כנ"ל. ונמצא הרחק בין היסוד לב"פ עליונים דנ"ה כי שם הוא מקומו תמיד, פרק עליון דיסוד באמצע תרין פרקין עליונים דנ"ה. ואותו מקום היסוד נשאר

 

אור פנימי

 

 

והשמועה הג' היא כאן באות ס', גם כאן המדובר הוא מבחינת האורות כמו בשמועה הב'. אלא שמבאר כאן יותר בפרטות, וע"כ אומר שמש"ת דת"ת נעשה גלגלתא דז"א. ומנה"י עצמו תלת מוחין. ומיסוד נתפשט כל שאר גופא דז"א כולו. עכ"ל. כי לעיל בשמועה הב' אומר סתם שמשליש תחתון דת"ת נעשו בז"א תלת מוחין חב"ד. וכאן מבאר יותר, אשר התלת מוחין נעשו מנה"י דא"א, כלומר מג' שלישין עלאין המתחברים עם הג"ש תתאין דחג"ת, ונעשים בחינת חג"ת דגדלות דאו"א, כנ"ל. כי אחר שנעשו לבחינת חג"ת המה ראוים להעשות לג' מוחין לזעיר אנפין. (כנ"ל דף אלף מ"ג דיבור המתחיל המתבאר עש"ה) ואע"פ שאין הב"ש עלאין דנו"ה מאירים בו עתה, וכ"ש השליש עליון דיסוד כנ"ל. מ"מ המדובר הוא רק מבחי' בכח ולא בפועל. וע"כ אומר ג"כ, כי מיסוד נתפשט שאר גופא דז"א כולו. כי אין שום התפשטות אורות אלא מקו אמצעי, שהוא היסוד דא"א, שהוא מזדווג עם עטרה שלו ומוציא כל האורות ממנו ולמעלה בשביל המוחין דז"א, וממנו ולמטה בשביל כל הגוף דז"א. כנודע. הרי שכל המדובר כאן הוא מבחינת האורות אבל מבחינת הכלים כבר ביאר היטב בשמועה הא'. והבן.

ומה שמחלק באות נ"ד ונ"ה בין הת"ת דא"א לנו"ה שלו, שע"כ בעשה מש"ת דת"ת ג' מוחין, משום שעלה ונכלל בב"ש עלאין דת"ת שלו מניה וביה, וע"כ הוא ראוי למוחין, משא"כ הנו"ה לא נכללו לגמרי בחו"ג, אלא שנטלו הארתם מאחרים, ע"כ לא נעשו מהם אלא חג"ת נה"י. הנה זה כבר נתבאר לעיל שיש ב' מינים של התכללות: א' היא בחינת עלית ג"ש עליונים דנה"י והתחברותם עם ג"ש תתאין דחג"ת, שנעשו שם לבחינת חג"ת, וזה נקרא התכללות מיניה וביה, כלומר שנתעצמו עם החג"ת ונעשו לחג"ת, וע"כ ראוים למוחין, כי חג"ת דא"א נעשים מוחין לז"א. אבל ההתכללות דמין הב', שהיא עם עלית א"א לחג"ת מפאת התיחדותו עם עתיק לפרצוף אחד, אשר הגם שכל הנה"י נכללים שמה, מ"מ נחשב זה שהם מקבלים הארתם מהחג"ת מחמת עליה הזו, אבל אין הם עצמם נכללים שם להעשות חג"ת, אלא שהם נשארים בבחינתם. והוא מחמת המסך של סיום הת"ת העומד ממעל להם. (כנ"ל אלף ל"ז ד"ה וטעם) וע"כ אלו הפרקין אמצעין ותתאין דנו"ה, אינם יכולים להעשות חג"ת דא"א גם בשעת עליתם, וע"כ הם נעשים רק לו"ק דז"א ולא למוחין.

וכן מה שאומר כאן באות נ"ח, שת"ת

 

 

 

 

 

 

 

אלף מו חלק י"א                        מבוא שערים     אנ"כ דעובר

 

חלל. ונודע כי כל דבר שבקדושה נשאר שם תמיד רושם שלה ונמצא, כי מכח אותה ההארה של היסוד שהיה שם מתחלה, משם נתהוה הגרון של ז"א.

 

סג) ודע, כי מהגרון הזה הוא התחלת עשיית מציאות ז"א, בבחי' תלת כלילן בתלת בלבד, וזהו הסוד שביארנו לעיל. כי מן היסוד של אריך הנקרא שופר, יצא הז"א בבחי' קול כלול באש ובמים ורוח, שהם ג', ונודע, כי גם שופר הוא בגרון.

 

סד) ונמצא, כי באותה בחינה דרשימו דיסוד דאריך, שם הוא בחינת השופר, ומשם יצא ז"א בסוד קול, כלול בג': מים, ואש, ורוח, בסוד קול דנפיק מגו שופר, ושם היה כלול, בתלת הנזכר בגרון זה, שהיה במקום חלל ופנוי, ואינו שם אלא בחי' אויר לבד, ולכן היה נק' קול.

 

סה) ואח"כ, משם יצא קול זה, מהגרון ההוא הנקרא ג"כ שופר בנזכר, הנעשה מהארת רשימו היסוד דאריך כנזכר, ונתפשט למטה

 

אור פנימי

 

 

דא"א הוא סוד ו', שמחצית הו' משמשת לחג"ת דאו"א, ומחצית הו' משמשת לג' מוחין דז"א. תבין זה ג"כ, עם המתבאר לעיל, אשר ג"ש עלאין דנה"י עולים בעת גדלות ומתחברים עם הג"ש תתאין דחג"ת דא"א, ונעשים שניהם לבחינת, חג"ת דאו"א. ככ"ל (דף א' ל"ט ד"ה וזה) ונמצא שהת"ת דא"א המשמש עתה לת"ת דאו"א, יש בו ב' בחינות: א' הם ג"ש תתאין דחג"ת שנשארו שם. ב' הם ג"ש עלאין דנה"י דא"א שעלו להם ונתחברו עמהם לחג"ת, הרי שיש שם שש בחינות. והם סוד ו'. כי כולם כלולים בת"ת. וזה שאומר, שמחציתו העליון, שהם בחינת ג"ש תתאין דת"ת הכולל בתוכו חו"ב הם משמשים רק לאו"א. ושלישים עלאין דנה"י דשם, שנעשו גם הם לחג"ת, הם שנעשו לג' מוחין לז"א. כי זה הכלל שג"ר דז"א נעשים רק מג"ש עלאין דנה"י דא"א, אלא אחר שנעשו לחג"ת. כנ"ל. וזהו

 

 

שמדייק כאן הרב, שאין הת"ת נעשה למוחין לז"א, אלא אחר שחציו התחתון נכלל בחציו העליון. אכן כל זה הוא בבחינת בכח ולא בפועל, כנ"ל.

וזה אמרו "בצאתו מבטן אמו ונולד עדיין הוא כמו בתחלה בזמן העיבור כי צריך עדיין להגדיל אבריו וכו' שיגדיל ויתקן כבבחינה הג' של זמן העיבור" כי כל מה שהיה בזמן העיבור בכח, צריך להתגלות ביניקה ובגדלות בפועל. וע"כ אותם ט' בחי' שנמנו בבחינה הג' מתגלים בפועל בזמן היניקה, שהם בחינות הכלים הבאים מפרצוף הכתר דא"ק, וכן מפרצוף הכתר דאצילות, שהוא א"א. שמשם נבחן עיקר הז"א מנצח, ולא מת"ת, ובחינת החג"ת נבחן לו לכח"ב, כנ"ל. ומכאן תראה בעליל, ששמועה הב' והג' הנ"ל, הכוונה היא לבחינת בכח, על ימי הגדלות, כי בפירוש נאמר כאן להלן בדברי הרב, אשר בחינה זו

 

 

 

 

 

חלק י"א            תלמוד עשר ספירות       אנ"כ דעובר אלף מז

 

מהגרון הזה, גם כן בסוד תלת כלילן בג', שהם ו"ק דגופא דז"א כלולים תלת בתלת, כנודע.

 

סו) ונמצא, כי הגרון נעשה מבחי' מקום חלל ופנוי הנז', אשר ע"כ נקרא שם הז"א בחי' קול כנזכר. וז"ש במסכת סוטה בפ"ט, (דף מה:) מהיכן מודדין לו, ממקום שנעשה חלל, מצוארו, שנאמר, כי ימצא חלל באדמה, כי הנה הצואר בבחי' חלל נעשה. ולכן נקרא הצואר ע"ש חלל.

 

*          סז) וא"ת, והרי ז"א מלביש שליש תחתון דת"ת דאריך וגם נה"י שבו. וא"כ איך אנו אומרים שהיה כלול תלת גו תלת בלבד. אך הענין, כי כיון שבחינת הת"ת אינה מדה גמורה רק שליש א' לבד, לכן אינו עולה בשם, ואין אנו מזכירין רק הנה"י לבד, שהם מדות שלימות, שנכללו בחג"ת, והיו ג' כלילן בג'.

 

סח) גם צריך שתדע הקדמה אחת, ועמה תבין היטב ביאור תלת כלילן בתלת הנ"ל, והוא, כי העובר, ודאי שיש בו כל הרמ"ח איברים ואין איברים ניתוספים בו אח"כ כנ"ל, הענין הוא, שבתחילה היו איברים קטנים, מחצית גידולם לבד, ואחר כך נגדלו בשיעורין.

 

סט) ונמצא, כי דוגמת מה שאנו קוראין את הז"א כולו אות ו' של ההויה הכוללת כל עולם האצילות כנ"ל, וכן הת"ת שבו עצמו נקרא ו' של ההויה הפרטית שבעשר ספירותיו עצמם. והנה גם הת"ת שלו היה עד"ז ו' בלי ראש, כי היה גופו קטן מאד דוגמת ו' בלי ראש.

 

אור פנימי

 

 

נמשכת עד תשלום תשע שנים. הרי שמ"ש בשמועה הב' ובשמועה הג' אינו מתגלה רק בזמן גדלות, אחר ט' שנים ויום אחד, שאז מתחיל להגלות ענין התפשטות האורות  והתלבשותם בכלים דז"א שנגמרו בו בעת היניקה. וזכור תמיד ההבחן הזה, שמצד הכלים נבחן ז"א שנמשך בעיקר מא"א, שהוא פרצוף הכתר דאצילות, המקבל מהבחי' שכנגדה מפרצוף הכתר דא"ק ומבחינת

 

 

התפשטות האורות בתוכו, נבחן שנמשך מפרצוף או"א דאצילות, המקבל מהבחינה שכנגדה מפרצוף ע"ב דא"ק.

וזה אמרו "ובזה תבין מ"ש בתיקונים דאיהו בנצח ואיהי בהוד" דהיינו כנ"ל, כי בעת שז"א מקבל רק מבחי' א"א, נבחן בו עיקר נקודתו שהוא בחינת נצח, ולא ת"ת וע"כ בחול בשחרית, יורד הז"א בנצח, והנוקבא בהוד. כמבואר לעיל בבחינה הג'.

*מבוא שערים ש"ה ח"א אמצע פרק י"ח.

 

 

 

 

 

 

אלף מח חלק י"א                        מבוא שערים     אנ"כ דעובר

 

*          ע) ואמנם צריך שתדע, כי בצאתו מבטן אמו ונולד, עדיין הוא כמו בתחילה בזמן העיבור, כי צריך עדיין להגדיל איבריו ולתקנם, וגידול ותיקון הזה הוא מיום שנולד עד תשלום תשעה שנים. והשיעור הזה הוא שיגדיל ויתקן כל התשעה ספירות שבו, כמו שמנינו אותה  בבחינת השלישית של זמן העובר, וע"ש. והנה הם ששה קצוות שבו, ושלשה מוחין, הרי תשעה ספירות שבו.

 

עא) ועכ"ז, נחזור להסדירם כאן: מחצי ת"ת התחתון דאריך, נעשה בז"א מוח חכמה. ומן היסוד, מוח בינה. ושני פרקים עליונים דנצח הוד, נשארו תמיד לעולם בחזה או"א במקום הדדים כנ"ל. ומפרק האמצעי דנצח נעשו חסד ונצח דז"א. ומפרק אמצעי דהוד נעשו גבורה והוד דז"א. ומפרק תחתון דנצח, נעשו ת"ת ויסוד דז"א. ומפרק תחתון דהוד, נעשית נוקבא דז"א.

 

עב) ולהיות כי המלכות לקחה פרק אחד שלם, לכן נעשית פרצוף גמור אח"כ בסוד נוקבא דז"א, כנודע. אבל שאר הפרקים, כל אחד הוצרך להוציא שתי בחינות כנזכר, כי מפרק אמצעי דנצח נעשו חסד ונצח דז"א, וכן בשאר. גם בזה תבין מ"ש בתיקונים. דאיהו בנצח ואיהי בהוד. וכמו שביארנו בתפלת ימי החול בשחרית. דז"א יורד בנצח, והמלכות עולה בהוד. והטעם מובן עם הנזכר. גם תבין, ענין מגדל הפורח באויר, הנז' בדברי רז"ל. (סנהדרין קו: ובמשנה אהלות פ"ד משנה א') והוא בחינת היסוד של א"א. שנשאר בבינה דז"א.

 

עג) והוא, כמ"ש לעיל בענין מציאות גרון דז"א מהיכן נעשה. ואמרנו כי מקום היסוד הוא באמצע בין תרין פרקין קדמאין דנצח והוד, וכיון דתרין פרקין קדמאין דנצח והוד עלו בחג"ת דאבא ואמא, ושם נשארו תמיד, ואמנם היסוד ירד למטה בבינה דז"א. ונמצא כי

 

אור פנימי

 

 

ובמתבאר נבין מ"ש (באות ס"ב) ונמצא הרחק בין היסוד לב"פ עליונים דנו"ה, וכו', ואותו מקום היסוד נשאר חלל, וכו', משם נתהווה הגרון של הז"א" דהיינו כמ"ש לעיל (אלף ל"ח ד"ה אמנם) שבהתעלות ג"ש

 

 

של נה"י דא"א להתחבר לג"ש תחתונים של חג"ת, להעשות כלי דחג"ת לצורך הגדלות דאו"א, לא היה יכול יסוד דא"א לעלות עם נו"ה, משום המסך דסיום העומד בסיום ת"ת דא"א ממעל ליסוד, וע"כ נשאר יסוד למטה

* שער מאמרי רשב"י זיע"א בפירוש האדר"ז דף רנ"ט ס"ב אמצע ד"ה ועתה נבאר.

 

 

 

 

 

 

 

חלק י"א            תלמוד עשר ספירות       אנ"כ דעובר אלף מט

 

היסוד הזה, הוא פורח באויר, ואין לו על מה לסמוך, כי מקום סמיכתו ואחיזתו הוא למעלה בין תרין פרקין קדמאין דנצח והוד כנזכר, והרי הוא נפל למטה בבינה דז"א. והרי שאין לו על מה לסמוך.

 

עד) והיותו נקרא פורח באויר ואינו נקרא נופל, הוא, כי היה מן הראוי ליפול למטה, במקום שעומדין ארבע פרקין תתאין דנצח והוד דא"א, שהוא במקום שש קצוות דז"א, אבל ההארה הנמשכת לו מלמעלה מאותם תרין פרקין קדמאין שנשארו באבא ואמא, הם המעמידין אותו בבינה דז"א, ושם, אינו לא למעלה במקומו הראוי לו, ולא למטה עם שאר פרקין דנצח והוד, אבל נשאר תלוי ופורח באויר בבינה דז"א כנזכר, מחמת ההארה והשפע הנמשך לו מאותם תרין פרקין עילאין הנזכר, וממשיכין אותו שם, אעפ"י שאינו עולה ממש עמהם במקומם. ובחי' אותו האור העליון, הנקרא בחינת אויר, נמשך לו מהם, ונשאר תלוי ופורח באויר.

 

עה) גם בזה תבין, ענין בינה הנקרא גם כן מגדל הפורח באויר, בסוד היתר נדרים פורחין באויר, ואין להם על מה שיסמוכו. (חגיגה י.) והענין הוא כי היסוד דאריך הוא בבינה דז"א, ולכן היסוד והבינה שניהם נקראים בשם זה.

 

*          עו) והנה נתבאר ג"כ כי בעיבור הא' הוא בסוד ו"ק, אלא שהם כפולים אלו באלו, תלת כלילן בתלת, כי לא נתגלו בהם רק הג' תחתונות. וביניקה נתגלו ונתפשטו ו"ק גמורים, ונתפשטו ממה שהיו תחילה כלולים ונעלמים תלת גו תלת לבד. ובעיבור הב' נתגלו בו גם הג"ר הנקראים מוחין, ואז הוא שלם בי"ס גמורות.

 

עז) ואמנם דברים אלו נראים תמוהים, כי הרי מבשרנו נחזה אלוה. כי העובר במעי אמו, יש לו כל רמ"ח איברים וי"ס, שהם ו"ק הגוף, וגם יש לו ראש ומוחין אחר ג' חדשים הראשונים שהוכר העובר, ואין אנו רואים תוספת במספר האיברים, רק שהאיברים, עצמם שהיו

 

אור פנימי

 

 

בבחינת נה"י ולא נצטרף לחג"ת כמו ב"ש העליונים דנו"ה, ע"ש וע"כ נבחן בחינת

 

 

יסוד, שחסרה שם בין הנו"ה כלומר, כיון שצריך להיות שם, לדעתו הכללות של

* מבוא שערים ש"ה ח"א אמצע פרק י"ב.

 

 

 

 

 

 

אלף נ                חלק י"א                        מבוא שערים     אנ"כ דעובר

 

בו בתחילה מתפשטים ונגדלים מעט מעט הם בעצמן בכל זמן מג' הזמנים הנזכר, עד היותו גדול.

 

עח) אמנם אין שינוי במנין האיברים, ומכ"ש שיש לו בחי' אלו בזמן היניקה, ואיך נתבאר למעלה, כי אין המוחין נכנסין בו עד תשלום י"ג שנים ע"י עיבור הב', ואין לו מוחין, לא ביניקה ומכ"ש בעת עיבור א'. גם תימא אחרת איך נתבאר כי ביניקה יש ו"ק, ובעיבור ג' לבד, והרי גם בעיבור אנו רואים שיש לו גוף שלם בו' קצוות.

 

עט) והענין בקיצור גדול, כי אמת הוא שבכל שלש זמנים הנזכרים יש בחי' י"ס, בין לעובר בין לתינוק היונק, ויש להם גוף מו"ק וראש בג' מוחין. אך הענין, כי ביותו בזמן העיבור הא', אנו רואים שכל שיעור העובר אינו זולתי כשיעור ג' תחתונות לבד, וכן התלת מוחין שלו הוא כאבן דומם בלי דעת כלל, וכאלו אין בו מוחין.

 

פ) ואח"ך בזמן היניקה, הו"ק שלו מתארכים יותר, וגם התלת מוחין שבו הם מתעוררים קצת, להיות בהם הבנה לדברים המוכרחים שלו, לבכות כשאינו יונק, ולשאול מאמו ע"י בכייתו ורמיזותיו, מה שהוא צריך. וכן הוא הולך וגדל ממדרגה למדרגה, אך עדיין שכלו אטום ואין בו גילוי דעת.

 

פא) ואחר שיונק אז מתחיל לאכול החטה, ומתגלה בו הדעת כמ"ש חז"ל, (ברכות מ:) על אילן שאכל אדם הראשון, חטה היתה. ולכן נקרא עץ הדעת, ואז מתחיל הדעת להתגלות בו ולהתנוצץ עד היותו בן י"ג שנים ויום א', ואז נקרא איש גמור, ודעתו כשאר בני אדם. אלא שעדיין אין לו כ"כ ישוב הדעת, וע"י המשך הזמן מתגלה בו הדעת, וניתוסף בו להיות מיושב בדעתו.

 

אור פנימי

 

 

הנו"ה, ואינו שם, ע"כ נבחן בהכרח מקומו שם ביניהם לבחינת רשימו ממנו וזו הרשימו נבחנת לבחינת חלל. ועל כן אפילו בהיות היסוד למטה בנה"י, מכל מקום הוא יונק מן החלל שלו, הנשאר שם בחג"ת בין הנו"ה. ומשום היניקה הזו, אין היסוד נחשב לבחינת נה"י גמורה, אלא כמו בינה

 

 

דא"א שיצאה לבר מראש דא"א, שבערך א"א נחשב שיצאה מראש שלו, אמנם בערך הגוף דא"א, נחשבת לראש. כנודע, כי ע"כ נעשה הגרון הזה לכתר לאו"א. כן הדבר גם בז"א, כי אע"פ שיסוד דא"א נשאר למטה בנה"י, וע"כ אינו ראוי להיות ראש, כי אין ראש אלא מבחינת חג"ת, כנ"ל, מ"מ הוא

 

 

 

 

 

חלק י"א            תלמוד עשר ספירות       אנ"כ דעובר אלף  נא

 

פב) והנה דברים תמוהים הם, מאחר שיש לו דעת ויש לו מוחין אפילו בימי עיבורו, איך הוא משתנה בדעתו בכל הזמנים הנזכרים כנזכר. אך סוד הענין הוא, כי הקטן כל זמן שהוא קטן, הוא תכלית הגבורות והדינין, כמו שנראה בחוש הראות, כי הקטן הוא אכזרי ובעל חמה יתירה וכעס הרבה, וכל מה שהולך וגדל מתישב בדעתו, ומתבטל ממנו הכעס והחמה והאכזריות כי הזקנה והשיבה גורמת רחמים, אך הקטנות גורם האכזריות והדין.

 

פג) וזהו טעם למה נקרא ז"א בשם זעיר, ואו"א נק' זקנים, ואריך עתיקא דעתיקין, בסוד השיבה הגדולה מהזקנה. והטעם, כי הנה אריך הוא תכלית הרחמים. וכמ"ש באדרא דקכ"ט, לית שמאלא בהאי עתיקא כלא ימנא, ורחמי בגו רחמי, ולית ביה דינא כלל. ואו"א יש בהם גילוי מועט מאד אל הדינין, ונקראים זקנים אך לא עתיקין. וז"א להיותו בחי' דינין וגבורות המתגלים בו, דאית ביה ימינא ושמאלא, וכמה גבורן סומקים אתפשטו ביה, ואפילו ברישיה, כנזכר באדרת נשא, לכן נמשל לקטן, ונקרא ז"א. הרי נתבאר, כי הקטנות גורם אל הדינין. והזקנה והשיבה מורה רחמים.

 

פד) והנה ז"א בעצמו יש בו מדרגות, ובהיותו תחלה תכלית הקטנות, שהוא זמן העיבור אז כולו דינין גמורין, ואף המוחין שבו שהם שלש הראשונות שבו, שהם יותר רחמים משאר הו"ק כנודע, הנה גם הם דינים גמורים, ולכן הוא אכזרי ובעל חימה. ואין בו ישוב הדעת, כי הדין מאש יצא, והאש אינה שוקטת, כי היא אוכלת ושורפת כל אשר תמצא, ואינה נחה במקום א', וכן מעשי הקטן בלתי ישוב, וכלם דינים.

 

פה) והנה בעת עיבור הא', אשר גם המוחין הם דינין גמורים לגמרי, אינם נחשבין למוחין, וכמאן דליתנהו דמי, כי המוחין הם תמיד בחי' רחמים, שהם ג' הראשונים שהם רחמים יותר מהתחתונים תמיד כנ"ל. וכיון שאף הם דינים גמורים, אינן נקראים מוחין. ולא עוד אלא שגם הג' אמצעיות שבו שגם הם רחמים, בערך ג' תחתונות, אשר

 

אור פנימי

 

 

נבחן לבחינת גרון דז"א, הנחשב לראש לבחינת גוף של ז"א, כמו הגרון דא"א שהוא בחי' ראש לגוף שלו.

 

וזה אמרו "ודע כי מן הגרון הזה הוא תחלת עשיית מציאות הז"א, בבחי' תלת כלילן בתלת" כי הוא נבחן לבחינת ראש

 

 

 

 

 

 

אלף נב  חלק י"א                        מבוא שערים     אנ"כ דעובר

 

שם אחיזת החיצונים, כמ"ש הני ברכי דרבנן, דשלהו מנייהו הוי. (ברכות ו.) הנה גם הם כמאן דליתנהו דמי, כי גם הם דינין, ונתעלמו ונכללו עם השלש תחתונות, ונתלבשו בתוכם בימי העיבור כנודע.

 

פו) ונמצא שאינם מתגלים אז בו רק הג' תחתונות שהם תכלית הדינין, כי שם אחיזת החיצונים כמ"ש, ושם נאחז סמא"ל בירך דיעקב, להיותם לבר מגופא כנזכר בפרשת בראשית. ולכן אז נקרא העובר, בסוד תלת כלילן בתלת, ואז הקטן מתחיל להיות בשני ערלה, שהם החיצוניות דשם אלהים, ששם נאחזים הקליפות הנקראים ערלה. וז"ש בזוהר משפטים דצ"ח, בענין הקטן הנימול, איך תחלה הוא בשני ערלה, וגדל ממטה ולמעלה, ואחר כך בזמן שנתמעטו הדינין קצת, נתגלו גם הג' אמצעיות, שהם יותר רחמים מהג' תחתונות, וניכר היות אל התינוק ו"ק גמורות.

 

פז) אמנם הג"ר שהם המוחין, וצריכים להיות רחמים גמורים יותר מכולם, וכיון שעדיין יש בהם דינין, אינם מתגלין עדיין בבחי' מוחין, ולא נתגלו רק הו"ק לבד, ואז כיון שנולד ונימול, נסתלקה ממנו הערלה, ונכנס במדרגה אחרת שיש בה תוספת קדושה, אלא שעדיין הוא אלהים ודינין.

 

פח) ואח"ך בעיבור ב', בבוא המוחין מצד הרחמים גמורים, אז הוא שלם בי"ס גמורות, וניכר היות בו מוחין ממש, כי אינם נקראים מוחין אלא כשהם מבחי' רחמים גמורים. ועתה לוקח עיקר הקדושה, שהם מוחין דהויות כמ"ש במקומו.

 

פט) וזהו טעם הדבר, למה בזמן שבית המקדש קיים היו הרחמים מתרבים, והיה זיווג. והטעם, כי אז היה ז"א בבחי' מוחין של רחמים גמורים דעיבור ב', ואין זווג אלא ע"י אותם המוחין כמ"ש, אך כאשר נסתלקו ממנו מוחין אלו דרחמים, ולא די, אלא שאף המוחין דקטנות דיניקה שאינם דינים גמורים גם הם נסתלקו, ולא נשאר בו רק מוחין דזמן העיבור, שהם דינין גמורים, אז נחרב בה"מ בעו"ה. ובאותו רגע

 

אור פנימי

 

 

וכתר לכל הגוף דז"א, כנ"ל. וע"כ בעיבור שעדיין אין לו שום אורות דראש, אלא תלת

 

 

כלילן בתלת, דהיינו גוף וו"ק, הרי הגרון משמש לו לבחינת ראש ושורש ונמצא שבעת

 

 

 

 

 

חלק י"א            תלמוד עשר ספירות       אנ"כ דעובר אלף נג

 

חזר הז"א אל בחי' עיבור דג' כלילן בג' דוגמת מה שהיה בעת הגלות מצרים כמבואר לעיל.

 

צ) אך אחר שנחרב, חזרו בו המוחין דבחי' יניקה לבד, ואז הוא סוד הגלות, ואינו כ"כ ריתחא כמו בשעת החרבן. כי אינן כ"כ דינין כמו אז, כי הו"ק מתגלים בו תמיד: וע"י תפלותינו, אנו ממשיכים גם המוחין דגדלות לצורך שעה לבד, כמ"ש בענין כונת ק"ש, כי ו"ק דיניקה לעולם אינם חסרים ממנו.

 

צא) הכלל העולה, כי בכל תלת הזמנים, שהם: עיבור, ויניקה, ועיבור ב', יש בז"א י"ס ומוחין. אלא שהמוחין של זמן עיבור הם דינין גמורים מאד, בבחי' אלהים. והמוחין דזמן היניקה הם דינין, אבל לא כ"כ גמורים כמו מוחין דעיבור א', אך עכ"ז ב' בחינות מוחין אלו אינן נקראים מוחין, כי עדיין החיצונים נאחזים ויונקים משם, כי הם שמות דאלהים. אך בעיבור ב' של הגדלות, אז המוחין ההם הם הויות, והם רחמים גמורים, ונסתלקו החיצונים אז מליינק מהם, ולכן בחי' ההיא נקראת בחי' מוחין ממש עיקרים.

 

*          צב) נבאר עתה ענין המוחין האלו מה עניינם, וכמה בחינות יש בהם. והנה בדרוש הזה שמעתי בו דרושים שונים, ולכאורה נראים חולקים וסותרים זה את זה, ולכן אני צריך להעמידך בהם על נכון, בקיצור נמרץ. והענין כי הנה פעם שמעתי ממורי ז"ל, כי המוחין הקטנות אפילו אותם של יניקה, הם יורדים למטה עד עולם הבריאה, בעת שנכנסין ובאים המוחין דגדלות, דעיבור שני. ופעם אחרת שמעתי שהם נעשים קרומות אל המוחין דגדלות. ופעם אחרת שמעתי כי

 

אור פנימי

 

 

הזאת נבחן הגרון לתחלת מציאות התהוות כל הז"א. כלומר לבחינת כתר שפירושו שורש. כמו שמסיים "באותה בחינה דיסוד דאריך, שם הוא בחינת השופר, ומשם יצא הז"א בסוד קול, כלול בג': מים, ואש, ורוח, בסוד קול דנפיק מגו שופר" דהיינו כמבואר, שהחלל הנשאר למעלה בין ב"פ העליונים דנו"ה שנעשו לחג"ת, מאיר ביסוד דא"א

 

 

שנשאר למטה, והוא נעשה לבחי' כתר ושורש לכל ו"ק דז"א.

וזה אמרו "ונמצא כי היסוד הזה הוא פורח באויר ואין לו על מה לסמוך, כי מקום סמיכתו ואחיזתו הוא למעלה בין תרין פרקין קדמאין דנצח והוד, והרי הוא נפל למטה בבינה דז"א". (כאן באות ע"ג) פירוש: כי סוף סוף הוא נחשב לבחינת ראש, כמו

* מבוא שערים ש"ה ח"א פרק י"ג.

 

 

 

 

 

 

אלף נד  חלק י"א                        מבוא שערים     אנ"כ דעובר

 

אלו תלת מיני מוחין, שיש בג' הזמנים דעיבור ויניקה ומוחין, הם נפש ורוח ונשמה של ז"א, אל הכלים שבו.

 

צג) ופעם אחרת שמעתי, כי תלת מיני כלים יש בז"א, ויש הויה א' בכל ספירה וספירה מהי"ס דז"א, וארבע אותיות הויה זו נעשים נפש ורוח ונשמה ונשמה לנשמה, אל תלת בחי' הכלים של ז"א. וצריכין אנו לבאר כל דרושים שונים אלו, כאשר תראם מפוזרים ומבוארים בחיבור ספר זה כל אחד במקומו, ונבארם פה כולם בקיצור, ולא נצטרך לחזור לבארם כל אחד ואחד במקומו.

 

צד) הנה שלש בחינות נמצאו במוחין: א" היא בחינת תלת חללי עצם הגלגלת, וגולגלת הזה, נעשית בחינת שלש כלים לקבל בתוכם את שלש המוחין ב' הוא, הקרומות שבתוך הכלים הנז'. ג' הוא, שלש המוחין בעצמם שבתוך הקרומות והם בחי' בשר זך מאד, ואינם כשאר הבשר, אמנם הם זכים, אך אינם רוחניים ממש.

 

צה) והנה שלש בחינות אלו היו כנגד הג' בחינות הנ"ל. והם כי הנה השבעה מלכים היה בהם בחינות כלים שנשברו, ובחי' ניצוצי אור שנשארו בהם אחר שנשברו להחיותם, והם רפ"ח ניצוצין הנקראים הבל דגרמי, ונקראים ניצוצות, יען הם דינים גמורים, והם בחי' אלהים כמ"ש, ולכן החיצונים היונקים מהם נקראים אלהים ג"כ, אלא שנקראים אלהים אחרים, ולכן נשארים תמיד על העצמות היבשות בקבר, אחר אשר שלט הסטרא אחרא באותם הכלים.

 

אור פנימי

 

 

הגרון דא"א, והוא מטעם היותו מבחי' שלישים עליונים דנה"י דא"א, ומטעם נו"ה שכלול בהם, שכבר עלו ונעשו לבחינת חג"ת וראש. אמנם כיון שאינו עמהם במקום אחד, כי הם בחג"ת והוא בנה"י, ע"כ אינו יכול לסמוך עליהם שיהיה נחשב למכריע ביביהם.

וז"ש "והיותו נקרא פורח באויר ואינו נקרא נופל, הוא, כי מן הראוי היה שיפול למטה במקום שעומדים ד' פרקין תחתונים דנו"ה דא"א, שהוא במקום ו"ק דז"א, אבל ההארה הנמשכת לו מלמעלה, מאותם ב"פ קדמאין שנשארו באבא ואמא, הם המעמידים

 

 

אותו בבינה דז"א" דהיינו כמבואר כי כח הסיום שבמסך דסיומא העומד במקום סוף הת"ת, היה צריך להפיל לבחינת יסוד לגמרי מבחי' ראש, שהרי השפיל אותו לבחי' נה"י,  ואין בחי' נה"י יכולה להיות ראש כנ"ל. אלא מחמת ההארה הנמשכת לו מהחלל שבין נו"ה, שעלו ונעשו לחג"ת, דהיינו מרשימו שלו הנמצאת שמה. כנ"ל, הרי נצח והוד אלו מעמידים אותו בבחינת ראש, ונעשה בחינת בינה דז"א שתכונתה כמו בינה דא"א שביחס הגוף נחשבת לראש, וביחס הראש נחשבת שיצאה לבר מהראש. כנ"ל.

 

 

 

 

 

 

 

חלק י"א            תלמוד עשר ספירות       אנ"כ דעובר אלף נה

 

צו) בחי' שלשית היא האורות של הכלים. שנסתלקו מהם בעת המיתה, ואלו האורות הם נקראים נפש הכלים, והניצוצות נקראים הבל דגרמי, שהיא תחת מדרגת הנפש.

 

צז) והנה מבחינת הכלים של המלכים, נעשו גם הכלים של המוחין. ומבחינת הרפ"ח ניצוצין, נעשו הקרומות שבתוך הכלים ואלו הניצוצות בחינת נפש אל אלו הקרומות. ומהאורות שנסתלקו שהם בחי' נפש ממש, והם הויות ולא שמות של אלהים, מהם נעשו בחי' המוחין ממש. ונמצא כי הניצוצות הנקראים הבל דגרמי שהם שמות אלהים, הם נעשים נפש אל כל האיברים החיצונים. והאורות הפנימים שהם הויות, הם בחינת נפש אל כל האיברים הפנימיים, כמו הלב והריאה וכיוצא.

 

צח) והנה כל זה הוא בזמן העיבור ובזמן היניקה. כי הקרומות הם אלהים דינין והאורות שהם הויות הם המוחין ואע"פ שאנו אומרים תמיד כי המוחין דעיבור ויניקה הם שמות אלהים, אינו על המוחין עצמן, כי המוחין הם הויות ממש אף בעיבור ויניקה, אמנם הכונה היא, על אלו הניצוצות שהם שמות אלהים, וכולו דינין. וזכור כלל זה.

 

צט) ואמנם צריך שנבאר ענין שלש שינוים מוחין אלו, שיש בעיבור, ויניקה, ובעיבור ב'. והענין במ"ש בענין העיבור ב' דמוחין דגדלות באורך וע"ש. אך הענין בקיצור הוא, כי הנה המוחין הם בחינת נפש וחיות אל הז"א, והוא דמות פרצוף זך ורוחני מאד שלם בי"ס, והוא מתפשט בתוך הכלים של ז"א ותוך גופו להחיותו, והוא בחי' צלם א', שיש בו תלת בחינות כנגד ג' אותיות צלם: ל"ם הם מקיפים, וצ' הוא אור פנימי. ותלת בחינות אלו נקראו צלם.

 

אור פנימי

 

 

וזה שממשיך, "ושם אינו לא למעלה במקומו הראוי לו ולא למטה עם שאר פרקין" כי אינו נחשב שהוא עומד במקומו הראוי לו, דהיינו שיתחבר ויהיה לבחינת חג"ת ממש, כמו הנו"ה העלאין, וגם אינו נחשב שנפל למטה לבחי' ד' פרקים תחתונים דנו"ה, שהם ו"ק גמורים. מטעם הנ"ל. וזהו

 

שמסיים "ובחינת אותו אור עליון הנקרא בחינת אויר, הנמשך לו מהם, נשאר תלוי ופורח באויר". כי אור הנמשך מב' פרקים עליונים דנו"ה מכונה בשם אויר, כלומר אור הרוח, להיותם עתה בבחינת חג"ת דא"א, כנ"ל. והם מעמידים אותו בבחינת פורח, שפירושו, שאינו לא למטה ולא למעלה.

 

 

 

 

 

אלף נו  חלק י"א                        עץ חיים            אנ"כ דעובר

 

*          ק) והנה התבונה הג' שהוא הב', בה נתלבשו כל מוחין וצלם של ז"א. (אף על פי שבדרוש א' שבקונטרס זה אמרנו כי ם' דצלם לבדה מתלבשים בו' ראשונות דתבונה ע"ד הנ"ל עד החזה, ומשם ולמטה צ"ל דצלם. אינו כן, והסדר האמיתי הוא, ם' בד"ר דתבונה כחב"ד. ל' בחג"ת, צ' בנה"י).

 

קא) ונבאר ענינם. הנה נודע, כי הם בינה ותבונה. ולפעמים נכללין בפרצוף א', ולפעמים נחלקים. והנה בעת זווגם דאו"א להוציא צלם המוחין אלו, נכללין בינה ותבונה, ועד"ז אבא ויש"ס. ואין להאריך, כי מאמא נבין את אבא.

 

אור פנימי

 

 

כנ"ל. וז"ש היסוד והבינה שניהם נקראים בשם זה" דהיינו כמבואר, כי כל קריאת היסוד בשם פורח, שפירושו שאין לחשבו כראש, ואין לחשבו לו"ק הוא להיותו בחינת בינה וגרון, כי בינה דא"א היא השורש לבחינת פורח, כי כן היא נמצאת בגרון דא"א.

 

קא) צלם המוחין אלו נכללים בינה ותבונה ועד"ז אבא וישראל סבא: פירוש, כי כבר ידעת, שנה"י דעליון מתלבשים במוחין דתחתון, ונעשו לו לבחינת מוחין. והם נקראים ג"כ צלם, שפירושו לבושי מוחין, אכן רק צ' דצלם נעשה ללבושי מוחין, אבל הל' והם' שהם חב"ד וחג"ת נעשו למקיפים.

 

ולהבין הדברים האלה, צריך שתזכור כל המתבאר לעיל בענין נה"י אלו, (בדף תרל"ז ד"ה עתה. ובדף תשט"ז תשובה ק"ב) ונתבאר שם, כי התחתון אע"פ שהוא יוצא ע"י הזווג של ראש העליון, מ"מ אינו יוצא מפנימיות של העליון, דהיינו מאותה בחינת מסך ועביות המשמשת בעליון, אלא ממדרגה נמוכה הימנה הנקראת אחורים דעליון. שאם העליון הוא בחי"ד, נעשה שם הזווג לצורך

 

התחתון על בחי"ג, שהוא אחורים שלו. ואם העליון הוא בחי"ג, נעשה בו הזווג לצורך התחתון על בחי"ב. וכו' עד"ז. עי' לעיל (דף תתצ"ז ד"ה ועתה. ודף תתצ"ח ד"ה וצריך).

גם ידעת, שבכל זווג יש או"י ואו"ח, כי אור העליון מכה על המסך בבחינת אור ישר, וע"י הכאתו של אור העליון בהמסך. הוא מעלה או"ח ומלביש את האו"י, לפי שיעור תוקפו של ההכאה, כנודע. הרי שבכל זווג נבחן אור ולבושו עמו, כי האו"ח הוא המלביש את האור העליון שנקרא אור ישר. ועם זה תבין, אשר אותו האו"ח שהעלה המסך בעת הזווג לצורך התחתון, אין הוא נצרך כלל אל העליון גופיה, כי אין לו שייכות עמו, כי הוא יצא מבחינת עביות שהיא למטה מבחינתו עצמו, כנ"ל, והוא בחינת אחורים שאינו נצרך כלל במקומו (כנ"ל דף תתק"י אות ע"ו בדברי הרב ע"ש) לפיכך בשעה שהקומה יורדת למקום התחתון, הרי היא נוטלת לבושה עמה. ואע"פ שבחינת הלבוש הזו יצאה מן בחינת המסך ועביות של הגוף דעליון, כנ"ל. מ"מ כיון שהוא מבחינת אחורים שלו, ואינו שייך לו כלל, ע"כ יכול לירד עם האו"י שבו למטה

* ע"ח ח"ב שער כ"ה: שער דרושי הצלם דרוש ד'.

 

 

 

 

 

 

 

 

חלק י"א            תלמוד עשר ספירות       אנ"כ דעובר  אלף נז

 

קב) ובהעשות בינה ותבונה פרצוף א', נמצא, היות כל פרצוף תבונה נה"י דבינה, ובהיות התבונה פרצוף בפ"ע, יסוד שלה תחתון מאוד, ובהיותן פרצוף א' שניהם, יהיה היסוד של הכללות הפרצוף יותר כנ"ל ובזה היסוד של הכללות היה הזווג, ושם ניתנו המוחין של ז"א עליון, כמעט בפי התבונה. ואז נזדווגו יחד או"א בכללות כל הפרצופים בסוד העיבור, ובבא זמן לידה, יצאו מוחין אלו מיסוד הזה של כללות.

 

אור פנימי

 

 

בהתחתון, כמו שהיו מלבישים זה לזה, בראש של העליון. והבן היטב.

 

וזה אמרו "בעת זווגם דאו"א להוציא צלם המוחין אלו, נכללין בינה ותבונה לפרצוף אחד, ועד"ז אבא ויש"ס" דהיינו כמבואר, שהצלם הזה, ה"ס האו"ח שעולה מהמסך בעת הזווג של או"א, שעשו בהתכללות המ"ן של הזו"ן, אשר אז צריכים או"א וישסו"ת להיות פרצוף אחד (כנ"ל דף תתקמ"ג אות קמ"ו וקמ"ז) ואז הם מולידים הקומה של הזו"ן, היוצאת על המ"ן דזו"ן הנכללים במסך שלהם עצמם, מבחינת אחורים שלהם, ונמצא קומת ע"ס של הזו"ן מלובשת בלבוש דאחורים של או"א. שמטעם זה היא ראויה לקבל עמה את הלבוש הזה גם בשעה שזו"ן נולד ויורד למקומו. וזכור שהלבוש הזה הנ"ל, נקרא בשם צלם.

 

וזה אמרו "ובהיותן פרצוף אחד שניהם, יהיה היסוד של כללות הפרצוף כמעט בפי התבונה וכו', ובבא זמן לידה יצאו מוחין אלו מיסוד הזה של הכללות" דהיינו כמ"ש הרב לעיל (דף תתקמ"ד אות קמ"ז. ועי"ש באו"פ), כי אין הזו"ן נולד אלא מישסו"ת, שהם בחינת העליון שלו, ועל זה מדייק להשמיענו, שהוא נכלל ויוצא מבחינת פה דראש התבונה, שהיא מלבשת לשליש תחתון דת"ת דאו"א בכללות הישסו"ת, ששם בחינת הבטן דכללות. באופן שמצד או"א בכללות ישסו"ת נבחן שנכלל ויוצא מבחינת היסוד שלהם. ומצד הישסו"ת, שהם העליון שלו,

 

 

נבחן שבכלל ויוצא מבחינת פה דראש, כמו כל תחתון שיוצא מעליון שלו.

וזה אמרו "והנה בינה צריכה לעשות ב' פעולות: א' להזדווג עם אבא וכו'. ב', שהיא מוכרחת להיות רובצת על האפרוחים. וב' פעולות אלו, הן מתנגדות, ולכן היא צריכה להתחלק לב' פרצופין בינה ותבונה" פירוש: כי בעת הזווג לצורך הזו"ן, הארתם גדולה מאד, כי אז נמצאים או"א פב"פ, וג"ר דאו"א הם במקום ג"ר דא"א, כנ"ל (דף תתק"כ אות פ"ז) וכבר ידעת, שעכ"ז אין או"א מזדווגים לצורך ז"א מבחינת גדלותם הזו, אלא מבחינת חיצוניותם, וגם מבחי' קומת נפש בלבד, (כמ"ש בדברי הרב לקמן) ע"ש. אמנם כיון שאו"א גופייהו הם בתכלית הגדלות, ע"כ הם משפיעים בנפש הזה קומה שלימה של נרנח"י דנפש, כנ"ל בחלק י'. אבל לעת לידת הזו"ן לאויר העולם נתבאר שם (בדף תתנ"ז אות קמ"ט). שאחר שז"א נשלם בכל הבחינות דעיבור, הוא מתעורר לקבל אורותיו ממעלה למטה, ואז נד הדלת דגדלות ממקומו, ונפתחות הדלתות, כי ה"ת חוזרת בעינים. עש"ה כי אין להאריך כאן.

ותדע שהלידה בעצמה גורמת התחלקות או"א וישסו"ת לב', פרצופים כי אחר שחזרה הה"ת בעינים, והדלת וציר דקטנות שביסוד אמא הכללי, חזר לשליטתו, כמ"ש שם, הנה אז פגע זה רק בישסו"ת, להיותם מבחינת הארת חכמה, והם מתצמצמים מחמת הה"ת שחזרה לעינים. אבל באו"א עלאין, אין זה

 

אלף נח חלק י"א                        עץ חיים            אנ"כ דעובר

 

קג) והנה בינה צריכה לעשות ב' פעולות: א' להזדווג עם אבא, כי הרי זווגם לא פסיק לעלמין, ואם יכנסו נה"י שלה תוך ז"א לצורך המוחין, נמצא כי היסוד שלה סתום וחתום תוך דעת דז"א, ואיך יזדווג עמה אבא.

 

אור פנימי

 

 

פוגם כל עיקר, מפאת שהם מבחינת ג"ר דבינה, שאינה סובלת שום צמצום מחמת הה"ת, מכח כי חפץ חסד הוא, כנודע. אמנם בהכרח שעתה או"א וישסו"ת מתחלקים שוב לב' פרצופים כמו שהיו קודם הזווג, אשר או"א עולים למעלה מחזה דא"א, וישסו"ת יורדים לבחינת למטה מחזה דא"א, לבחינת ו"ק, שזה מכונה בהם בחינת רובצת על הבנים, כנודע. כי מבחינה זו משפיעים מוחין דיניקה אל זו"ן שנקראים בנים.

הרי שיש כאן מחמת הלידה ב' פעולות מתנגדות זו לזו: א' היא שישסו"ת מוכרחים לחזור לקטנותם, להיות בסוד רובצת על הבנים, כנ"ל. שהוא בחינת ו"ק וקטנות. וב' היא, כי או"א עלאין מוכרחים לחזור אל בחינת ג"ר דבינה, כמו שהיו מטרם התכללותם עם ישסו"ת לפרצוף אחד. וז"ש, כיון שב' פעולות אלו הם מתנגדות זו לזו, ע"כ היא צריכה להתחלק לב' פרצופים, שאו"א עלאין חוזרים לקדמותם לבחינת ג"ר, וישסו"ת נעשים לבחינת רובצת. כנ"ל.

וזה אמרו "ואז מנה"י של בינה עליונה, נעשית כל הפרצוף דתבונה שלימה בי"ס, כי ג"פ עלאין דנה"י נעשו בה ג"ר: כח"ב דתבונה. וג"פ אמצעים נעשין לחג"ת שלה. וג"ת נעשה לנה"י דתבונה" פירוש, ע"ד שנתבאר לעיל, אשר הראש דתבונה מלבשת לשליש תחתון דת"ת דאו"א של הכללות, שנמצא היסוד כמעט בפה של הראש דתבונה. והנה עתה אחר שנתחלקו, חזרו כל אלו הש"ת דת"ת ונה"י של הכללות שניהם, לבחינת פרצוף שלם של ראש תוך סוף, לבחינת התבונה לבד. והם נחלקים כל אחד לג"פ, אשר ג"פ עלאין דנה"י עם הת"ת,

 

 

הם בחי' כחב"ד של התבונה. כי הש"ת דת"ת של הכללות, נעשה עתה לגלגלתא דתבונה, וג"ש עליונים דנה"י נעשו לחב"ד. וכן הג"ש אמצעים דנה"י דכללות נעשו לחג"ת דתבונה, ושלישים התחתונים נעשו לנה"י שלה.

וזה אמרו "שהחיצוניות דנה"י הוא נכנס תוך ז"א, אמנם פנימיות נשארו למעלה, ואותו החיות והפנימית מגדיל ונותן כח הגדלה בכלים העליונים כדי שיגדלו דוגמת הגדלת הקטן ויעשו לה נה"י חדשים" פירוש: כי בעת לידה מתרוקנים כל האורות של הנה"י דתבונה, ועולים למעלה אל הת"ת שלה, הדוחקים את העובר ומוציאים אותו משם לאויר העולם. כמ"ש בע"ח שכ"ג פ"א. בסו"ה אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה. ע"ש. אשר הנה"י האלו הם מתלבשים בז"א בבחי' צלם. כמ"ש שם. אמנם יש להבין כאן בנה"י אלו דתבונה, בחינת חיצוניות שבהם, דהיינו בחינות נה"י היוצאים על התכללות המ"ן דזו"ן בעת עיבורו. שהם רק חיצוניות נה"י, דהיינו מן דרגא נמוכה מבחינת נה"י דתבונה עצמה, כנ"ל, שאין התחתון יוצא אלא מבחינת חצוניות שבעליון, וגם יש להבין בנה"י דתבונה, שיש בהם בהכרח מבחינת פנימיות הנה"י גם כן, שהם אינם שייכים כלל למדרגת זו"ן, אלא אל התבונה עצמה כנ"ל. ולפיכך בעת לידת הזו"ן אשר חזר הדלת וציר דקטנות למקומו, וחזרה ה"ת בעינים, שמשום זה נתרוקנו כל האורות דגדלות שהיו בנה"י, ועלו לשליש תחתון דת"ת, וגרמו ליציאת ולידת העובר, כנ"ל. הנה אז יש להבין כי כל זה נעשה רק מבחינת

 

חלק י"א                        תלמוד עשר ספירות       אנ"כ דעובר אלף נט

 

קד) פעולה ב' הוא, שהיא מוכרחת להיות רובצת על האפרוחים, וזהו בהלביש נה"י שלה את המוחין דז"א, ולהכניס בתוכן להמעיט את אורם, כי זולת התלבשות זה, לא היה יכול הז"א לקבל המוחין

 

אור פנימי

 

 

החיצוניות ותבונה, הנוגע רק לז"א עצמו. אבל יחד עם זה לא נאבדה מתבונה עצמה בחינת ג"ר שלה, אלא שנבחן, כי אחר שז"א נולד ויצא לאויר העולם נעשה זווג חדש בת"ת דאו"א, ע"י המ"ן דה"ת בעינים דחיצוניות הנה"י שנכללו גם בפנימית הנה"י, ואז ירד האור העליון והוריד שוב הה"ת מעינים שלה מבחינת הפנימית ואז קנתה התבונה אח"פ שלה בחזרה. בדומה לכל קטן העולה לעיבור ב' להאצילות הגדלות שלו, שע"י טפת הזווג דעליון, הוא מוריד הה"ת מעינים שלו, ומחזיר האח"פ למדרגתו, שהם נקראים נה"י חדשים, שאז קונה ג"ר. כן היה ממש בתבונה זו, אחר שחזרה לקטנותה בסבת לידת הזו"ן, כנ"ל, נעשה שם תכף הזווג על הה"ת שעלתה לעינים בבחינת הפנימיות של התבונה כנ"ל ומבחינת הפנימיות נתקנה תכף וחזרה והעלתה האח"פ שלה שנפלו בעת הלידה, שהם כמו נה"י חדשים. וזה שמדייק הרב "שאינם חדשים ממש" כי כבר היו לה כל הגדלות מטרם הלידה, כנ"ל. אלא מתוך שחזרו ונפלו בעת הלידה, ועתה ע"י זווג הוחזרו, ע"כ קורא אותם נה"י חרשים. וזה שמדייק "כדי שיוגדלו דוגמת הקטן" דהיינו דוגמת הקטן העולה לעיבור ב', כנ"ל, אבל אינה דומה ממש לקטן, כי התבונה כאן, כבר היא גדולה ולא קטנה, אלא כנ"ל. כיון שנפלו בעת לידה, ועתה חזרו ונתעלו, נחשבים משום זה לנה"י חדשים.

וזה אמרו "מה שנכנס בהז"א מן הבינה היו ד' מדות ושליש וכו', וזה שחסר מהבינה, צריך שיוכפלו כנגדן ממש לעילא וכו' ואלו הוכפלו והגדילו והוציאו ד' מדות ושליש אחרים החסרים, ובזה נשלמה בינה עליונה לי"ס" פירוש: כי עתה נבחן שהתבונה

 

 

בעצמה, מתחלקת ג"כ לב' פרצופים: בינה ותבונה. אשר מפאת הזווג שחזר ותיקן את הבינה בנה"י דכלים וג"ר דאורות כנ"ל, נחלקה בעצמה, מפרצוף החיצוניות דבינה, שנעשה בסוד רובצת ובחינת ו"ק, כדי לתקן את הבנים במוחין דקטנות של יניקה. והתחלקות זו דומה לגמרי לבחינת התחלקות או"א וישסו"ת הכוללים של אצילות. אשר בחינת ג"ר דבינה נעשים בבחינת או"א עלאין, בזווג דלא פסיק, והם עתה בחינת י"ה דהוי"ה דס"ג. וחיצוניות שלה נשארה בבחינת רובצת, שפירושה ו"ק בחסרון ג"ר.

 

וזה שמדייק "צריך שיוכפלו כנגדן ממש לעילא" כלומר לעילא מן התבונה דחיצוניות, שנעשית עתה בסוד רובצת. ואלו הנה"י חדשים קורא עתה הרב, הגדלה והכפלה של הדעת וחג"ת, כי בעת ששבו נה"י חדשים אל המדרגה, נכפלים החג"ת, כי ג"ש עלאין דנה"י עולים אליהם ונעשים כל אחד מהחג"ת לד' שלישים. ואז החג"ת מתחלקים, לב': שחציים נעשה לראש ולחב"ד, וחציים נעשה לחג"ת. הרי שמה שהיו לפנים רק מדרגה אחת דחג"ת, נכפלו עתה ונעשו לב' מדרגות: לחג"ת ולחב"ד. וע"כ מכנה אותם הרב בשם הכפלה והגדלה. והבן היטב.

 

וזה אמרו "והנה הבינה עליונה מזדווגת תדיר עם אבא, ועליה כתיב ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, ואז התבונה שהיא תחתונה היא רובצת על האפרוחים ואין לה זווג" ובכונה מדייק כאן הרב לכנות את העליונה בשם בינה, ולא בשם אמא עלאה, כדי להורות, שאין הכוונה על או"א עלאין שנתחברו עם הישסו"ת לפרצוף אחד כדי להאציל את הזו"ן בעיבור, כנ"ל. אלא הכוונה היא על פרצוף ישסו"ת בעצמו,

 

 

 

 

 

 

אלף ס               חלק י"א                        עץ חיים אנ"כ דעובר

 

והארתם הגדולה כמבואר בדרוש ברכת הכהנים. כי אז היא עיקר התלבשות המוחין בה תחלה, בנה"י דאמא.

 

קה) וב' פעולות אלו הם מתנגדות, ולכן היא צריכה להתחלק לב, פרצופים בינה ותבונה, ואז מנה"י של בינה עליונה נעשית כל הפרצוף דתבונה שלימה בי"ס, כי ג"פ עלאין דנה"י נעשה בה ג"ר כח"ב דתבונה, וג"פ אמצעין נעשה חג"ת שלה, וג"ת נעשה נה"י תבונה. וכן מחצי עליון של בינה נעשית פרצוף בינה שלימה בי"ס.

 

קו) והוא באופן זה. כי הנה נתבאר, שהחיצוניות דנה"י הוא נכנס תוך ז"א, אמנם פנימותן נשארו למעלה, ואותו החיות והפנימיות, מגדיל ונותן כח הגדלה בכלים העליונים, כדי שיגדלו דוגמת הגדלת הקטן, ויעשו לה נה"י חדשים דחיצוניות, שהם הכלים. אך לא חדשים ממש, כי זה א"א, אמנם הלבושים והכלים העליונים נגדלין ומתארכין, עד שילבישו גם את נה"י דעצמות ופנימית.

 

קז) והנה עדיין עתה, אינם נכנסים אחר הלידה, רק צלם דאמא. ואז אין ז"א לוקח לכתר שלו, רק שליש תחתון לבדו מת"ת דבינה, נמצא מה שנכנס בז"א מן הבינה היו ד' מדות ושליש, שהם נה"י ומלכות הבינה ושליש תחתון מת"ת שלה. וזה שחסר מבינה, צריך שיוכפלו כנגדן ממש לעילא, והם ב"ש מן הבינה שלה וג' מדות שלימים, שהם דעת ח"ג וב"ש העליונים שנשארו מן הת"ת שלה שלא נכנסו בז"א. הרי ד' מדות ושליש מדה, ואלו הוכפלו והגדילו והוציאו ד' מדות ושליש אחרים החסרים. ובזה נשלמה בינה עליונה לי"ס. ולמטה בענין הכתר, נרחיב ונאריך דרוש זה בע"ה.

 

קח) והנה כאשר היו שניהן פרצוף א', וילדה אלו המוחין דז"א ואז יוצא מיסוד של כללות הב' פרצופים יחד, נמצאו צלם המוחין

 

אור פנימי

 

 

שהיו מלבישים מקודם לכן לשליש תחתון דת"ת דאו"א דכללות שניהם, שאחר הלידה נעשה הזווג על בחינת הפנימיות דנה"י דתבונה זו, ואז קבלה התבונה בחזרה את הג"ר שלה, ואז גם התבונה בעצמה נתחלקה לבינה ותבונה, שהם בערך או"א עלאין הכוללים עם ישסו"ת הכוללים. אשר ע"ז אומר שהבינה עליונה מזדווגת תדיר עם אבא, ועליה כתיב ונהר יוצא וכו'. דהיינו

 

 

בדומה ממש לאמא עלאה, שה"ס הנהר היוצא מעדן, שה"ס ח"ס, כנ"ל בדברי הרב (תתפ"ב אות ל"ב) כי כשישסו"ת בעצמו מתחלק לבינה ותבונה נבחנת הבינה לכל  פרטיה שהיא דומה לאמא עלאה. כנ"ל בדברי הרב (דף תתק"י באות ע"ח וע"ט). עש"ה.

קח) צלם המוחין תלוים באויר חוץ מן היסוד, בין ב' פרקין קדמאין דנו"ה של

 

 

חלק י"א            תלמוד עשר ספירות       אנ"כ דעובר אלף סא

 

עומדין תלוים באויר חוץ מן היסוד, בין ב' פרקין קדמאין דנ"ה של הכללות, אשר שם עתה הוא ג"ר של תבונה זאת, וכנ"ל, והרי בחי' זאת ם' של צלם יען שעדיין לא נתלבשו המוחין תוך התבונה, ובהיותן בלי התלבשות, ניכר היותן ד' מוחין ממש, שהם ח"ב ח"ג, כל א' כלול מי', הרי ם' דצלם.

 

קט) ונחזור לענין, כי ם' דצלם הוא התלבשות המוחין בד"ר דתבונה, ול' דצלם הוא ירידה שנייה של המוחין בהתלבשותו בחג"ת דתבונה, ואינם רק ג"ס חג"ת כל אחד מי', הרי ל'. כי הלבושים אינם רק ג' חג"ת, אע"פ שהמוחין הם ד', הנה הם מכוסים בתוכן, ואינן ניכרין רק הלבושים, שהם ג', ועם היות כי אינם רק ב' ספירות וחצי, עכ"ז

 

אור פנימי

 

 

הכללות אשר שם עתה הוא ג"ר של תבונה זאת: לכאורה יש כאן כעין סתירה, שהוא אומר שהצלם תלוי באויר למטה מיסוד ובין הפרקין קדמאין דנצח והוד, שהם ראשי ירכים הדבוקים בת"ת כנודע. והרי לחוץ מן היסוד הוא כבר הפרקים האמצעים. אכן בכוונה כתב כן, כדי לרמז בזה דבר חשוב מאד, כי אחר שביאר ענין הקטנות שקרה בהלידה, שמכחו שוב נחלקו או"א וישסו"ת לב' פרצופים. גם אחר שביאר שישסו"ת חזר תכף לגדלותו, מכח הזווג שנעשה על המסך ועביות דפנימיות עצמו, שהחזיר הגדלות שלהם. הנה הוא חוזך כאן ללידת הז"א, שגרם הקטנות שם בעת לידתו. אשר אז נמצא שבחינת הראש דישסו"ת, שמלביש אל המקום של שליש תחתון דת"ת וב"פ קדמאין דנו"ה, ירד עתה מבחינת ג"ר וראש לבחינת חג"ת ורוח. וז"ש שנמצאו צלם המוחין תלוים באויר חוץ מהיסוד" דהיינו שנעלם מהם עתה בחינת האור, שפירושו ג"ר, וירדו לבחינת אויר שפירושו אור ו"ק, הנקרא רוח ואויר. ונבחן בזה שיצא מן היסוד דכללות או"א וישסו"ת, ששם הוא בחינת אור ולא אויר. ויציאה זו לחוץ, מכונה בשם לירה.

אמנם כאן המדובר הוא בעת שהצלם נמצא בג"ש עלאין דנה"י דכללות, וע"כ אינו

 

 

קורא אותן בלשון לידה ממש, אלא בשם לחוץ מן היסוד, שכוונתו אחר שנתבטל ממנו הערך של היסוד דכללות שהיה בו בחינת ג"ר. כי משמעות הלידה, היא כשיצא למקומו עצמו, המכונה אויר העולם, שפירושו מקום ו"ק ממש, כי ו"ק מכונים תמיד בשם עולם. וכיון שהוא נמצא עוד במקום בינה, אין זה נקרא לידה, כי אין שם אויר העולם. וע"כ הרב מדייק ואומר "חוץ מהיסוד בין ב"פ קדמאין דנו"ה דכללות" דהיינו להורות, שהכונה היא מטרם ירידתו מהיסוד אלא שהקטנות עלה שם, והיסוד נעשה לחיצוניות ולבחינת אויר.

וזה שמרמז "ונמצאו צלם המוחין עומדים תלוים באויר" להשמיענו, שאור הג"ר כבר נסתלקו מהג"ש עלאין אלו דנה"י' דכללות, ולא נשאר שם אלא אור הרוח, שה"ס אויר. ולהלן מבאר שהמקום הזה נעשה שורש למגדל הפורח באויר. פי': כי זה הראש דתבונה שירדה בחזרה לבחינת קטנות, היא רק בחינת החיצוניות שלהם, כי אין הזווג דתחתון נעשה על הפנימיות דעליון אלא על חיצוניותו. ולכן נעשה תכף הזווג על בחי' הפנימיות והחזיר הג"ר דישסו"ת למקומם. כנ"ל ואז ירדו החיצוניות שנעשה בעת הלידה, ונעשו לתבונה ג' בסוד

 

 

 

 

 

 

אלף סב חלק י"א                        עץ חיים אנ"כ דעובר

 

נקרא ל', והענין, כי חצי ספירה דת"ת דתבונה אינה מכלל ל' דצלם, כי היא הכתר דצ' דצלם, כמ"ש בע"ה.

 

*          קי) ונבאר עתה, איך אלו מוחין נקראים צלם, ונעשין בחי' צלם. והענין, כי הנה נת"ל, כי יצאו מרחם של תבונה הא', שהיא הב', ומתלבשים בתבונה הב', שהיא הג'.

 

קיא) ואמנם התלבשות זה, נחלק לכמה בחי', כי הנה תחלה קודם יציאת המוחין האלו, היה ז"א איש בעל ו"ק. והיה לו אז צלם א' אל הו"ק, ועל אותו צלם נאמר, אך בצלם יתהלך איש כי עדיין ז"א נקרא איש ולא אדם, ועתה בבוא לו המוחין האלה הנקראים צלם כנ"ל, נקראים צלם אדם, כי כבר הוא נקרא אדם שלם. ועל צלם זה נאמר,

 

אור פנימי

 

 

והאם רובצת על הבנים, ונמצא עתה שגם התבונה נחלקה לג"ר וו"ק, כנ"ל. שהג"ר הם ישסו"ת שחזרו לקדמותן. מפאת שהם פנימיות ואין להם שום חיבור עם המ"ן דז"א. אבל בחינת החיצוניות שלהם, שהמ"ן דז"א נכלל שם, לא יכולה לחזור לקדמותו מטרם שז"א עצמו חוזר לעלות למ"ן ומקבל טפת הזווג המורידה ה"ת מעינים שלו ומחזיר אח"פ שלו למדרגתו. והוא מטעם, שתבונה הזו הג', היא אחת עם מדרגת הז"א, ששניהם הם מבחינת החיצוניות דישסו"ת הא'. כנ"ל.

והנה נתבאר היטב, איך שהרב מדבר כאן מג' בחינות של או"א. כי מה שקורא בשם יסוד דכללות, ששם היה הז"א בעת עיבורו, הריהו מדבר גם מאו"א עלאין הכוללים, כי אז או"א אלו מחוברים עם, הישסו"ת הכוללים, ומה שאומר שצלם המוחין תלוים באויר חוץ מן היסוד. הכוונה היא על בחינת הקטנות שחזרה שם בעת לידת המוחין דז"א, שה"ת עלתה שוב בעינים ואח"פ יצאו לחוץ, ולא נשאר שם אלא ב' כלים שהם גלגלתא ועינים, אשר הרוח

 

 

מלובש בכלי דגלגלתא, שנקרא משום זה בשם חג"ת. והנפש מלובשת בכלי דעינים, הנקרא משום זה בשם נה"י. כנודע. ואלו חג"ת נה"י הם בחינת חיצוניות דישסו"ת דכללות, והם שירדו לחוץ לבחינת תבונה הג' לסוד רובצת, ולהתלבשות בז"א למדוד לו מוחין דיניקה. אמנם הישסו"ת הכוללים עצמם, שהם נקראים תבונה הב' לאמא עלאה, דהיינו בחינת הפנימיות דישסו"ת הכוללים, המה חזרו לקדמותם בסוד ג"ר כמקודם לכן. כי אין להם עסק עם כל המיעוט שנעשה בבחינת ז"א, כי ז"א לא נכלל בפנימיות נה"י דישסו"ת, אלא בחיצוניות נה"י שלהם, ואלו ג' הבחינות נקראות פעם בשם ג' בחינות או"א. או או"א וב' תבונות. ונקראים ישסו"ת הכוללים בשם תבונה א', וישסו"ת שירדו בסוד רובצת נקראים תבונה הב'. ולפעמים, נקראים ישסו"ת הכוללים בשם תבונה ב', להיותם הב' לאו"א, וישסו"ת דרובצת נקראים תבונה ג', להיותם הג' לאו"א. וזכור היטב אלו ג' הבחינות בטעמם ונימוקם, ואז לא תתבלבל כלום משינוי השמות.

 

* ע"ח ח"ב שער כה: שער דרושי הצלם אמצע דרוש א'.

 

 

 

 

 

 

 

 

חלק י"א                        תלמוד עשר ספירות       אנ"כ דעובר       אלף סג

 

ויברא אלהים את האדם בצלמו, וכן כי בצלם אלהים עשה את האדם, כי ז"א נקרא אדם, וצלם זה נקרא צלם אדם.

 

קיב) ודע כי כללות כל בחי' צלם הזה, הוא שם אחד, הנקרא הוי"ה, כי המוחין דגדלות נקראים הוי"ה, ותבין זה. וג' אותיות ראשונות שהם יה"ו נקראים ג' אותיות צלם, וה' אחרונה נקראת דמות. וז"ס נעשה אדם בצלמנו כדמותנו. וכללות צלם ודמות, הוא אדם שלם, הכולל זו"ן, שהם אותיות יה"ו עם ה' אחרונה.

 

קיג) ונבאר ג' אותיות צלם איך הם ג' אותיות יה"ו. ותחלה נתחיל מן ם', דצלם. כי הנה הוא ממטה למעלה, והמ' שבו הוא בחי'

 

אור פנימי

 

 

וזה אמרו "והנה התבונה ג' שהיא הב' בה נתלבשו כל מוחין וצלם של ז"א" דהיינו התבונה שירדה למטה בסוד רובצת, שהיא התבונה ג' לאו"א ומבחינת ישסו"ת היא התבונה ב'. כי הישסו"ת הא' הם בחינת פנימיות של התנה"י דכללות ב' פרצופים או"א וישסו"ת, והם חזרו לקדמותם בבחינת ג"ר כנ"ל. וישסו"ת הב' שהם בחינת החיצוניות של אותם הנה"י, דהיינו שהם בהתאם אל המ"ן דזו"ן שנתכללו בהם הנה הם הישסו"ת הב'. והם יורדים ועולים ביחד עם הזו"ן, כנ"ל.

 

ותדע, שלזו התבונה הג' קורא הרב בשם תבונה התחתונה, המתלבשת תוך ז"א. לעיל דף תתק"ד אות ס"ד ע"ש. וכן כאן בדף א' ס' אות ק"ז. שאומר שש"ת דת"ת ונה"י דבינה הם נכנסים תוך ז"א, כוונתו היא על תבונה הג' כולה, שהיא בחינת ש"ת דת"ת ונה"י של התבונה הב', דהיינו בחינת אח"פ דתבונה הא' היורדים ממדרגתה ונעשים לבחינת תבונה ג', דהיינו בבחינת רובצת, כנ"ל. שהמה נחסרו מתבונה הא', וע"כ נעשה זווג חדש להעלות האח"פ דפנימיות בחזרה ולהשלים התבונה א' בג"ר דאורות ותנה"י דכלים כנ"ל (דף א' נ"ד ד"ה וזה אמרו שחיצוניות).

 

ואע"פ, שלא כל התבונה הג' היא מתלבשת בז"א, שהרי היא מתחלקת על ג' בחינות דצל"ם, ורק הצ' שלה מתלבשת, כנ"ל. מ"מ כיון שגם הם' והל' נעשים ג"כ למקיפים בשביל ז"א, ע"כ נחשבת כולה כמו שמתלבשת בז"א. כמ"ש לפנינו.

וזה אמרו "ם' דצלם הוא התלבשות המוחין בד"ר דתבונה" אין יכוונה על הד"ר של תבונה הב'. כי היא אינה מתלבשת כלל בז"א, כי אין לה יחס עמו, להיותה מבחינת פנימיות, ולא מאותה בחינה של הז"א, כנ"ל. אלא הכוונה היא על תבונה הג' שהיא התבונה שירדה לבחי' רובצת, לבחי' ו"ק, כנ"ל. ואע"פ שעדיין אין לה ג"ר, מ"מ המדובר הוא מבחינת מקיפים בלבד, דהיינו שעתידים להיות ג"ר, אחר שז"א יעלה מ"ן דגדלות. אשר יחזרו חג"ת דתבונה ג' להיות כחב"ד, ותשפיע המוחין דג"ר אל הז"א. וכיון שז"א נכלל בה בעת הזווג הזה, הרי שהמוחין דז"א עתידים להתלבש בחג"ת דתבונה זו, דהיינו בעת שתשוב לבחינת ראש. והיא נקראת משום זה בחינת ם' דצלם, שהיא ע"ש ההתכללות העתידה הנמצאת בחג"ת אלו.

וזה אמרו "ל' הוא ירידה שניה של המוחין, בהתלבשותו בחג"ת דתבונה" יש

 

 

 

 

 

 

 

אלף סד חלק י"א                        עץ חיים אנ"כ דעובר

 

עליונה מכולם, וכנגדו י' של יה"ו, והוא חכמה, והנה הם' של צלם כלולה מד' מוחין חו"ב חו"ג, כל א' כלול מי' הרי ם'.

 

קיד) ואמנם אלו מוחין יוצאין מרחם תבונה ראשונה, שהיא הב', ונתלבשו בו"ס של תבונה הב' שהיא הג', כנ"ל. והם כחב"ד ח"ג דתבונה זו שהוא עד החזה שבבחי' עצמה. וכבר ידעת כי כפי סדר התחלקות התבונה הוא ג"כ התחלקות החכמה, וממילא יובנו.

 

קטו) נמצא כי ג"כ יש בחי' מוחין אחרים שנתלבשו בחכמה הג' של החכמה בו"ס ראשונה שבה, שהוא עד החזה שבה. נמצא, כי ב' צלמים זכר ונקבה זו בחי' חיה, וזו בחי' נשמה. וצלם אבא נעשית נשמה אל צלם דאמא, ומתלבש בתוכו ונעלם שם, לכן תמיד אין אנו מדברים אלא בצלם דאמא, וממנו יתבאר צלם אבא וזכור ואל תשכח.

 

קטז) והנה נודע, כי או"א הם הוי"ה ואהיה ביודי"ן, והוי"ה נעלם תוך אהי"ה כנ"ל, לכן צלם גי' אהי"ה דיודי"ן. כי הוי"ה נעלם בתוכו

 

אור פנימי

 

 

הבנה גדולה בענין הל' דצלם הזו. כי כבר נתבאר, אשר החג"ת של התבונה הג', נקראת ם' דצלם שהוא משום שכלולים בה הכחב"ד שהיא בחי' ראש המוציא הזווג דגדלות לצורך הז"א, בעת שעולה לעיבוד ב'. כנ"ל בדיבור הסמוך. אשר אז יוחזרו החג"ת האלו להיות כחב"ד וראש. ולפי"ז צריכים להבין היטב ענין ל' הזו, שהיא בחינת החג"ת העתיד לצאת בתבונה הג'. כי בעת הגדלות שה"ת יורדת מעינים ומעלה האח"פ בחזרה, נמצאים הב"ש עילאין של כל אחד מהחג"ת שנעשו לראש, וג"ש נה"י עולים ומתחברים עם הג"ש תחתונים שנשארו מחג"ת, ונעשים ביחד לחג"ת. כנודע. ותדע שאלו הג"ש עלאין של הנה"י שעלו ונתהוו לחג"ת, הם הנקראים ל' דצלם, והבן היטב, כי בחג"ת בעת הגדלות יש שם ב' בחינות: א' הם ג"ש תחתונים שנשארו מהחג"ת. וב' הם ג"ש עלאין שנתעלו מנה"י, כנ"ל. ותבין, אשר ג"ש התחתונים שנשארו שם מחג"ת,

 

 

המה אינם נקראים ל' דצלם, אלא אותם ג"ש העליונים שעלו שמה מן הנה"י, המה הנקראים ל' דצלם.

וזה אמרו "ול' דצלם הוא ירידה שניה של המוחין בהתלבשותם בחג"ת דתבונה" כי אחר שיצאו המוחין על הזווג שנעשה בראש התבונה, כנ"ל, הנה הם יורדים ומתלבשים בג"ש של הנה"י דתבונה שעלו ונעשו לחג"ת, כנ"ל. ובזה נעשו המוחין ראוים לירד ולהתלבש בז"א. כי אין ז"א יכול לקבל רק מבחינת נה"י דתבונה, ולא מבחינת חג"ת דתבונה, כמ"ש לעיל (בדף א' ל"ט ד"ה וזה אמרו) ע"ש כי חב"ד דז"א מלובשים בג"ר דנה"י דתבונה, דהיינו באותם הג"ר שחזרו ונעשו לחג"ת, אבל לא בחג"ת דתבונה עצמם. וזה שמדייק הרב לכנותו בשם ירידה שניה דהיינו שירדו ממקום חב"ד חג"ת דתבונה, ששם עדיין אין שום התלבשות בכלים לצורך ז"א. ועתה שירדו לבחינת הל' שהוא ג"ש עלאין דנה"י שנעשו לחג"ת, הנה

 

 

 

 

 

חלק י"א            תלמוד עשר ספירות       אנ"כ דעובר אלף סה

 

ואינו נגלה, וניכר רק אהי"ה דיודי"ן, שהוא גימטריא צלם. כי כבר נת"ל כי צלם זה מזווג חו"ב עלאין הנקראים הוי"ה ואהי"ה דיודי"ן, ומשם נמשך, לכן נקרא על שמו, עם שמתלבשין אח"כ בתבונה ג', שאינו כך שמה רק שם ס"ג כמ"ש.

 

קין) והנה בזה הבחי' המתלבשת בו"ס ראשונות דתבונה הג', יש כללות כל הבחינות ע"ד שיתבאר, שהם ג' אותיות צלם. ולכן בחי' זו לבדה נק' צלם, כי בה נכללו כולם, עם שאינם רק ם' של צלם כנ"ל, ונמצא היות בחי' ם' זו כמו או"מ ממקומו אל כל הז"א עד רגליו.

 

קיח) ואמנם אינו יורד ממש שם, אמנם נשאר שם למעלה בבחי' או"מ לכל הז"א. וכבר ידעת, כי כל או"מ הוא אהי"ה דיודי"ן, לכן צלם

 

אור פנימי

 

 

כבר באו המוחין לבחינת התלבשות לצורך הז"א.

וזה אמרו "ועם היות כי אינם רק ב' ספירות וחצי, עכ"ז נקרא ל'. והענין, כי חצי ספירה דת"ת דתבונה אינה מכלל ל' דצלם, כי היא הכתר דצ' דצלם" וצריך שתדע, שכתר דז"א אינו שייך כלל אל הז"א, אלא הוא כולו הן האור והן הכלי, מיוחד לפנימיות הבינה, שהם בחינת אח"פ של מדרגתה עצמה, כמ"ש להלן. וע"כ הש"ת דת"ת, אינו מצטרף כלל עם הג"ש של נה"י שעלו ונעשו לחג"ת. ונמצא שחסר מהם חצי ספירה. ע"ז אומר שמ"מ הם נקראים ל' כמ"ש עוד לפנינו. וענין טעם הב' דציור, שאומר כשתשפיל זרוע א' וכו', יתבאר במקומו.

 

קיז) בזה הבחינה המתלבשת בו"ס ראשונות של התבונה הג', יש בה כללות כל הבחינות: כי בחינה זו, דהיינו הם' דצלם עיקרה היא מבחי' הזווג הנעשה בראש שהוא חב"ד, אלא גם בחי' חג"ת הוא בכללה, מחמת שאין שם התלבשות לצורך ז"א, כי אם בג"ש עלאין אשר עלו ונתחברו אל החג"ת כנ"ל בדיבור הסמוך. וז"ש שיש בזה הבחינה דו"ס הראשונות כל הבחינות

 

 

של הל' והצ' דצלם, כי עיקר יציאת המוחין הם בהראש ממטה למעלה, והוא הנקרא ם' דצלם, והממעלה למטה של הקומה שיצאה בראש באה בל' והצ'. הרי שיש בהם' כל כללות הל' והצ'. וז"ש "ונמצא היות בחינת ם' זו כמו או"מ ממקומו אל כל הז"א עד רגליו" דהיינו כמבואר, אשר הממעלה למטה של בחינת הם' מתפשטת בהל' וגם בהצ' שהיא כל ט"ס דז"א עד רגליו. וז"ש "אמנם אינו יורד ממש שם, אמנם נשאר שם למעלה בבחינת או"מ לכל הז"א" דהיינו כמבואר, שאין שום בחי' התלבשות למוחין דז"א מן חב"ד חג"ת של התבונה, כי אם מג"ש עלאין דנה"י דתבונה ששבו לחג"ת, שבהם נעשה ההתלבשות הא' לצורך הז"א, והתלבשות זו נקראת ל' דצלם, ושם בעודה בבחינת חג"ת דתבונה היא נחשבת ג"כ לאו"מ, כמ"ש לפנינו, אלא רק כשמתפשטת משם למקום הז"א, אז נחשב להתלבשות גמורה שתהיה נקרא בבחינת או"פ, והוא נקרא צ' דצלם כמ"ש לפנינו.

 

קיח) כל או"מ הוא אהיה דיודין, לכן צלם בגי' אהי"ה: כי השם אהי"ה, פירושו, דזמין אנא לאולדא, כמ"ש בזוהר (ח"ג סה:)

 

 

 

 

אלף סו  חלק י"א                        עץ חיים אנ"כ דעובר

 

בגי' אהי"ה כנ"ל. נמצא, כי הצלם זה יש בו כללות כל הבחי' התחתונות שהיא צ"ל מצלם וכמ"ש בע"ה.

 

*          קיט) ואמנם עיקר זו הטפה של הצלם נוצר מן חו"ב העליונים בהיותן מלובשים ונכללין בחכמה ותבונה הב'. והנה צלם זו נוצר שם ברחם תבונה זו הב', שהיא תבונה הא' כנ"ל, ובעת הלידה יוצא צלם זו מהרחם שלה, ומתלבש תוך תבונה הב' שהיא הג', ושם נקראת צלם

 

אור פנימי

 

 

וע"כ כל או"מ, ענינו, אשר הבחינה שבו עתידה להראות גילויה בעתיד, כנודע, לפיכך הוא אהי"ה דיודין, שכללות העתיד טבוע בה וזה דומה לעובר במעי אמו. שאין לו אז שום גילוי, אבל גלוי וידוע לכל. שפרצוף שלם עתיד להתגלות ממנו. וז"ש דזמין אנא לאולדא.

 

קיט) ואמנם עיקר זו הטפה של הצלם נוצר מן חכמה בינה העליונים בהיותם מלובשים ונכללים בחכמה ותבונה הב' שהיא תבונה הא': כי לצורך זווג בשביל אצילות מציאות זו"ן, מחויבים חו"ב וישסו"ת להעשות פרצוף אחד. והטעם הוא, כי או"א עלאין ה"ס ג"ר דבינה, שהם תמיד בחסדים מכוסים. וישסו"ת הם בחינת נה"י דבינה, שהם בחסדים מגולים, להיותם שורשי זו"ן אשר בבינה. וכבר ידעת, שכל ההפרש בין זו"ן לבינה, הוא ההארת חכמה שיש בחסדים דזו"ן, שה"ס התפשטות הז"א דאו"י, מבינה דאו"י, וכל עוד שאין שם הארת חכמה בחסדים הוא בכלל בינה. ולפיכך גם ישסו"ת שהם שורשי זו"ן כנ"ל, גם המה בהכרח חסדים מגולים בהארת חכמה משא"כ או"א עלאין שהם בחי' ג"ר דבינה, שהם חב"ד חג"ת שבבינה עד החזה, הם בסוד כי חפץ חסד הוא.

 

ולפיכך כדי להאציל אל הזו"ן צריכים ב' חלקי הבינה הנ"ל להעשות פרצוף אחד,

 

 

שפירושו, שגם או"א יתהפכו להיות בבחינת חסדים מגולים כמו ישסו"ת, ואז יכולים או"א להשפיע הארת חכמה בחסדים הצריכים אל המ"ן דזו"ן כדי שיוכלו להתגלות בבחינתם ולהלביש לנה"י דא"א. וכבר ידעת אשר הגורם לזה, הוא עלית נה"י דא"א לחג"ת שלו, שאז עולים חג"ת דא"א לג"ר שלו, ונמצאים או"א הדבוקים באלו חג"ת דא"א, שגם המה עולים לבחינת ג"ר דא"א, שהוא קומת חכמה בדומה לח"ס דא"א, וכבר אינם בבחי' כי חפץ חסד הוא, ואז חלף עבר ההפרש בין או"א, לישסו"ת, וע"כ נעשים אז לפרצוף אחד, וע"כ הם מזדווגים על המ"ן דזו"ן שעלה ונכלל בהם, ומאירים הארת חכמה בחסדים, שהוא קומת הזו"ן כנ"ל.

וזה אמרו עיקר זו הטפה של הצלם נוצר מן חו"ב העליונים בהיותם מלובשים ונכללים בחכמה ותבונה הב': דהיינו כמבואר שחכמה ותבונה הב', נעשו אחד עם חו"ב העליונים. ואז יוצאת קומה של ז"א על המ"ן שלו, אשר בחינת האו"ח המלביש על האו"י, של אותה הקומה, ה"ס הצלם של הז"א, והאו"י עצמו הם המוחין. כנודע. הרי שעיקר טפת הצלם יצאה באו"א העליונים. אמנם כאן במקום יציאת המוחין, עדיין אין הבחן לבחי' הצלם כלל, "כי עיקר ההבחן של ג' האותיות צלם, הוא בבחינת התחלקות או"א וישסו"ת לב' פרצופים, העתיד להיות אחר

* ע"ח ח"ב שער כ"ה: שער דרושי הצלם אמצע דרוש א'.

 

 

חלק י"א            תלמוד עשר ספירות       אנ"כ דעובר אלף סז

 

דז"א, כמ"ש בע"ה. ונבאר תחלה אלו המוחין עצמן, ואח"כ נבאר בחי' העושה אותם צלם.

 

קב) והנה המוחין הם ג' בחי': חב"ד, והדעת נחלק לב' שהם חו"ג. והרי הם ד' מוחין חו"ב חו"ג. ואמנם שרשם הם נמשכים כך, חו"ב הם נמשכין ממוחין או"א עצמן, שהם חכמה ממוח אב והיא חכמה שלו, ובינה ממוח האם והיא מבינה שלה, כמבואר בדרוש הציצית.

 

קכא) ואמנם הדעת הנקרא חו"ג: ב' חצאי הדעת, הם היו תחלה התרין כתפין דא"א, ומשם נמשכו אל ב' העטרות היסודות דאו"א, שהם גבורות דאבא ודאמא, ומשם נמשכו להיות תרין עטרין בדעת

 

אור פנימי

 

 

לידת המוחין, אשר ם' דצלם, היא או"א עילאין החוזרים לבחינת חסדים מכוסים כמו שהיו לפני הזווג ההוא, ול' דצלם היא בחינת ישסו"ת שהם חסדים מגולים, כמ"ש לפנינו. אבל במקום לידת המוחין והצלם של הז"א, שהוא בחו"ב העליונים, בהיותם מלובשים ונכללים עם ישסו"ת בפרצוף אחד, שפירושו, שגם או"א עלאין הם בחסדים מגולים, כנ"ל, הרי אין שם עוד שום גילוי במשהו לבחינת צל"ם, ואדרבא, ששמה הוא בהיפך מבחינת הצלם, כנ"ל. וז"ש הרב "עיקר טפה זו של הצלם" כלומר, שמשם יצא ונתגלה עיקר הויתו אמנם לא בההבחן של ג' האותיות צל"ם, הנבחן על שם התחלקות של או"א וישסו"ת, המתהוה לאחר לידת הזו"ן.

וזה אמרו "ובעת הלידה יוצא צלם זו מהרחם שלה ומתלבש תוך תבונה הב' שהוא הג', ושם נקראת צלם דז"א" דהיינו כמבואר, שרק אחר הלידה, ששוב נתחלקו או"א וישסו"ת לב' פרצופים, וגם ישסו"ת בעצמו נחלק ג"כ לב' פרצופים כמבואר לעיל. אז מתלבש הצלם הזה בישסו"ת הג' אשר גם הוא נחלק לעת גדלותו לב' פרצופים שמחזה ולמעלה, דהיינו חב"ד חג"ת שלו ה"ס או"א עלאין, שהם בבחינת חסדים מכוסים. ותנה"י

 

 

שבו נעשו לפרצוף ישסו"ת, שהם בחסדים מגולים כנ"ל. ואו"א שבו הם בחי' ם' וישסו"ת שבו הם בחי' ל'. וזהו ממדייק "ושם נקראת צלם דז"א. והבן.

 

קכא) התרין כתפין דא"א ומשם נמשכו אל ב' המטרות היסודות דאו"א שהם גבורות דאו"א ומשם נמשכו להיות תרין עטרין בדעת דז"א: כבר ידעת ההפרש הגדול מב"פ עלאין דחג"ת אל הפרקין תתאין דחג"ת, אשר ב"פ עלאין שלהם הם נקיים ממסך להיותם למעלה מהמסך שבכל אחד מהם, הנמצא בטבור של כל אחד ואחד. אבל הפרקין תתאין שהם מטבור ולמטה דכל אחד, כבר המה מצומצמים במסך, והמה בחינת גבורות כנ"ל (דף א' ל"ח ד"ה והנה) ע"ש כי ע"כ רק הפרקין עלאין דחג"ת עולים ונעשים לחב"ד, ולא הפרקין תתאין הנמצאים למטה ממסך.

ובזה תבין, שגם הב' ידין דא"א שהם חסד וגבורה שלו, נחלקים ג"כ לראש תוך סוף, הנקראים ג' פרקין: שב' פרקין עלאין שבהם, שהם חב"ד חג"ת דכל אחד, שהם למעלה ממסך, עולים ונעשים לראש ולבחינת או"א עלאין. אבל הפרקין תתאין שבהם, שהם בחינת נה"י דכל אחד מהם, אינם

 

 

 

אלף סח חלק י"א                        עץ חיים אנ"כ דעובר

 

דז"א, כנזכר באד"ר ואדר"ז. ואמנם הב' מוחין עצמו, שהם חו"ב, אלו נמשכין מתרין מוחין, ממוחא דאו"א ממש, ומשם נמשכין אל ב' יסודותיהם, חכמה ביסוד אבא, בינה ביסוד אמא, וב' עטרין שהיו תחלה ב' כתפין דא"א, נמשכו בב' עטרות דיסודות הנ"ל דאו"א, החסדים בעטרת יסוד אבא, וגבורות בעטרת יסוד אמא.

 

קכב) נמצא, כי ב' מוחין הנקראים חו"ב דז"א, הם בב' היסודות דאו"א, אשר בחי' היסוד הם לעולם זכרים, בין באבא בין באמא. וב' עטרין דדעת הם בב' העטרות של היסודות שלהם ששתיהן נקבות. ומזה תבין למה הדעת נקרא תרין עטרין באד"ז, כי הם בחי' ב' העטרות של יסודות שלהם.

 

קכג) ובזה תבין פסוק ברכות לראש צדיק הנזכר בזוהר פרשת ויצא קס"ב. והענין כי תרין עטרין אלו ברדתם פה למטה בב' עטרות

 

אור פנימי

 

 

ראוים לבחינת ראש לאו"א עלאין, להיותם כבר למטה ממסך. והנה סדר רת"ס של הידים דא"א, הוא, שהיד המחובר אל האצבעות היא פרק העליון, והזרוע היא פרק האמצעי, והכתפין הם פרקין תתאין דידים, שהם מחוברים אל הגוף. באופן, שהיד והזרוע הם חב"ד חג"ת, והכתפים הם נה"י.

ונודע, שאו"א מלבישים לחג"ת דא"א אלו, שהם קומת בינה. ונחלקים לג"ר ולז"ת: שג"ר דבינה שהם חב"ד חג"ת הם או"א עלאין, בבחינת חסדים מכוסים, ונה"י דבינה הם בבחינת חסדים מגולים. וצריך שתדע שבכל מקום שמופיעים קומת חו"ב, הן באו"א עצמם, הן בישסו"ת, והן במוחין של זו"ן, המה נחלקים תמיד, לג"ר וז"ת, ע"ד הנ"ל, שו"ס הראשונות הן בחינת ג"ר, והן בחינת או"א,שהם בחסדים מכוסים, והם בזווג דלא פסיק, וז"ת שבהם, שהם למטה ממציאת המסך, שהם בעיקר בחינת תנה"י, הם בחסדים מגולים, וזווגם פסיק. והם ישסו"ת.

ולפיכך כשזו"ן מקבלים מוחין מא"א

 

 

ואו"א, הנה גם הם מתחלקים לג"ר וז"ת, שג"ר של המוחין נקראים חו"ב, שהם בזווג דלא פסיק בחסדים מכוסים וז"ת של המוחין נקראים דעת, שהם בחי' ישסו"ת, דהיינו בחסדים מגולים. וזה אמרו "חו"ב נמשכים ממוחין דאו"א עצמם וכו', אמנם הדעת הנקרא חו"ג, ב' חצאי הדעת, הם היו תחלה התרין כתפין דא"א ומשם נמשכו אל ב' עטרות היסודות דאו"א וכו"' דהיינו כמבואר, שמוחין דחו"ב דז"א שהם בחינת ג"ר דמוחין דז"א, הם בחינת או"א עלאין דמוחין, כי הם נמשכין ממוחין דאו"א עצמן, שהם היו תחלה ב' פרקין עלאין של הידים דא"א, ואח"כ עלו ונעשו לבחינת ראש ומוחין דאו"א. וע"כ נחשבים בז"א ג"כ לבחינת או"א עלאין, בחסדים מכוסים וזווג דלא פסיק. אבל מוח הדעת של הז"א, שהוא בחינת ז"ת דמוחין, המה נמשכים מז"ת דאו"א, הנמצאים למטה ממסך, שהם בחינת ישסו"ת, והם בחסדים מגולים וזווגם פסיק. שהם היו תחלה התרין כתפין דא"א, דהיינו בחינת הפרקין תתאין, שהם נה"י שבהם, כנ"ל, שאינם ראוים לעלות ולהעשות

 

 

 

חלק י"א            תלמוד עשר ספירות       אנ"כ דעובר אלף סט

 

דאו"א, שמקומם הם בין תרין ירכין, ובירכון דילהון נקראו ברכות, לשון ברכיים, ואלו ברכיים והברכות הם בראש צדיק, כי צדיק יסוד, וראש צדיק עטרה שבו הנקרא ראש יסוד, ושם מקומם. גם בזה תבין, איך אח"כ בעת הזווג נותן ז"א בהנוקבא את הה"ג ואח"כ הה"ח, כי כולם בחי' מלכות הם.

 

*          קכד) ודע כי ד' מוחין אלו שבזה הצלם, הס סוד ד' יודי"ן שיש בשם הוי"ה במילוי יודי"ן דאבא, כי משם נמשכו, והם מ' של צלם. גם זה המ' של צלם אשר נקראת צלם גמור, לפי שגם בחי' התחתונים נכללין בה, הנה בחי' זו נקראת אויר, כי עדיין לא נכנסו תוך גופא דז"א ממש, רק עומדין בסוד או"מ כנ"ל ונקראים אויר.

 

אור פנימי

 

 

לבחינת ראש וחב"ד, ונשארו בבחינת חג"ת וישסו"ת בערך או"א, וע"כ נמשכים מהם ב' חצאי הדעת דז"א, דהיינו בחינת ז"ת דמוחין שלו, שהם בבחינת חסדים מגולים כנ"ל, הנקראים ב' עטרין.

ונודע, שבחינת המסך היא מלכות ונקבה. ונמצא ההפרש בין המוחין דחכמה ובינה, אל המוחין דב' עיטרין, כמו ההפרש מזכר לנקבה, או מט"ס ראשונות אל המלכות. כי ב' העטרין שהם בחינת שלישין תתאין דחו"ג, הם נמצאים ממסך ולמטה, שהיא בחינת גבורות ונקבה.

 

וזה אמרו, "ב' מוחין הנקראים חו"ב דז"א, הם בב' היסודות דאו"א, שבחי' היסוד הם לעולם זכרים בין באבא ובין באמא, וב' עטרין דדעת הם בב' העטרות של היסודות שלהם ששתיהם נקבות" דהיינו כמבואר, כי המוחין דחו"ב הנמשכים מב"פ עלאין דחסד וגבורה דא"א שממעלה למסך שבהם, הם נבחנים לזכרים, אבל ב' העטרין שהם נמשכים ממסך ולמטה דכל אחד מהחו"ג דא"א, דהיינו מב"פ תתאין דחו"ג, הנקראים ב' כתפין, נבחנים משום זה לבחינת

 

 

נקבות, כי כח המסך עליהם שהוא מלכות ונקבה. כנ"ל.

 

קכד) די מוחין אלו שבזה הצלם ה"ס ד' יודין שיש בשם הוי"ה במילוי יודין דאבא, כי משם נמשכו: כבר ידעת, שפירושה של המילוי, אשר באותיות של השמות, היא בחינת המסך והעביות שעליהם יוצאת הקומה דע"ס שבשם ההוא. גם נודע, ההפרש של מילוי יודין, אל מילוי אלפין, הוא, כי מילוי אלפין פירושו, בחי' עביות דצמצום ב' דה"ת בעינים. ומילוי יודין פירושו, בחינת עביות שמטרם צמצום ב', דהיינו מטרם שעלתה הה"ת בעינים. גם ידעת שכל פרצוף מהג"ר מחציו ולמעלה, נבחן לצמצום א', כלומר שעדיין לא נשרש בו כלום מבחינת צמצום ב', והוא מקבל מן הבחינה שכנגדו בא"ק מחציו ולמעלה, בסוד שם מ"ב דפשוט ומילוי ומילוי המילוי. ולפיכך, אלו החג"ת דתבונה ג', שה"ס ם' דצלם, כנ"ל, משום שהם עתידים להעשות בגדלות לחב"ד חג"ת, הם חצי העליון של הפרצוף, מחזה ולמעלה. וזה אמרו "ד' מוחין אלו

* עץ חיים שם.

 

 

 

 

 

 

 

 

אלף ע               חלק י"א                        עץ חיים אנ"כ דעובר

 

קכה) וגם הסבה, כי הנה ידעת כי החו"ב והחסד כל א' כולל ע"ב והגבורות כולל כולם שהם רי"ו, כנ"ל בסוד ויעבור ע"ב רי"ו, והטעם, כי הגבורות הוא לצורך המלכות, ה' אחרונה של שם, וצריך לכלול בה כל הבחינות של ג' אותיות יה"ו שעליה, שהם חכמה בינה חסד, שכל א' כלול מע"ב, והוא כללות ג"פ ע"ב, ונעשים רי"ו.

 

קכו) והטעם, כי גם היא כוללת י"ס דוגמת הזכר, וכמו שהזכר יש לו ג"פ ע"ב כן תהיה בנוקבא, ולכן בחי' זו נקראת אויר, בגי' רי"ו ע"ה, והוא ע"ש היות אויר זה, כולל ג"פ ע"ב חב"ח זכרים, שהם רי"ו, וגם בגבורות יש רי"ו א' כנזכר, ולכן בחי' זו נק' אויר.

 

אור פנימי

 

 

שבזה הצלם ה"ס ד' יודין שיש בשם הוי"ה דע"ב. שהוא אבא". דהיינו כיון שחג"ת הללו הם בחינת פרצוף דישסו"ת הג' מחציו ולמעלה, ע"כ הם בחינת השם מ"ב, והם בחינת עביות דמילוי יודין, שאין בהם משורשם מבחינת ה"ת בעינים ולא כלום. והוא משמיענו בזה, כי אע"פ שבסבת לידת הז"א נתערבה ה"ת בעינים גם בהם, כנ"ל, מ"מ אין זה פוגם אותם כלום, לאחר כך בעת גדלות, כי אז אחר שתרד הה"ת מעינים, אגלאי מלתא למפרע, שהם מבחינת השם דמ"ב, שאין להם אפילו התחלה ושורש לעלית ת"ת זו. וע"כ מתגלה בהם הוי"ה דע"ב וחכמה. ולפיכך גם עתה בעת קטנות, שעדיין הם בבחינת חג"ת בלי ראש, והה"ת נתחברה בעינים שלהם, מ"מ מבחינת או"מ, אינם נבחנים לאלפין, אלא למילוי יודין. והבן היטב.

 

קכד) הם' של צל"ם אשר נקרא צלם גמור, לפי שגם בחינות התחתונים נכללין בה, הנה בחינה זו נקרא אויר: "כבר ידעת אשר אויר פירושו אור הרוח. ולפי שהמדובר הוא בעת הקטנות דתבונה ג', שהיא בחינת חג"ת נה"י באורות דנפש רוח, ע"כ הם' דצלם מכונה בשם אויר. אמנם דבר גדול משמיענו הרב בשם הזה דאויר. כי יש לו

 

 

הוראה מיוחדת כמ"ש לפנינו בדברי הרב.

 

קכה) חו"ב וחסד כל אחד כולל ע"ב והגבורות כולל כולם שהם רי"ו, והטעם כי הגבורה הוא לצורך המלכות ה' אחרונה של השם: וצריך שתדע, שהמוחין הם ד': חכמה, בינה, חסד, וגבורה. והם בחינת ע"ס, כי חכמה בינה חסד, הם הט"ס הראשונות. וגבורה, היא המלכות שבהם. וכן נקראים חכמה בינה דעת, שג"ר שבהם הם חו"ב, וז"ת שבהם הם דעת, כי הדעת כולל חסד וגבורה, שחסד הוא ו"ק, וגבורה היא מלכות.

ולפיכך, יש הפרש גדול בין חו"ב וחסד שבמוחין דע"ב, אל בחי' הגבורה שבהם, כי ט"ר להיותן מבחינת ע"ב, שאין בו שום התחלה ושורש לה"ת בעינים, ע"כ נבחנות כמו בעקודים שבפרצופי א"ק, שאין שם אלא כלי אחד, שהוא המלכות, אבל הט"ר הן נקיות לגמרי מבחינת כלי ומסך. אבל בחינת הגבורה שבהם, הם בחינת הכלי והמסך עצמה.

 

וזה אמרו "חו"ב וחסד, כל אחד כולל ע"ב" כי בגדלות אחר שתרד משם ה"ת מעינים, הנה אז תתגלה בחינת הע"ב בכל הט"ס ראשונות שבהמוחין, אלא שהם ג' בחינות מיוחדות, כי חו"ב, הם ג"ר דמוחין,

 

 

 

 

 

 

חלק י"א            תלמוד עשר ספירות       אנ"כ דעובר אלף עא

 

קכז) ונמצא כי בחי' זו, היא י' ראשונה של הוי"ה, הכולל כל התפשטות המוחין, ונקראת חכמה, והוא ם' של צלם, והוא אויר, והוא ו"ס ראשונות דתבונה הג', ונקרא צלם, כי ב' אותיות צ"ל נמצאים בו ונכללין שרשם פה במ'.

 

קכח) אח"כ בחי' הב' היא ה' ראשונה של הוי"ה הכולל התפשטות המוחין כנ"ל, ונקראת בינה, והוא ל' דצלם. אמנם גם זו כוללת בה גם

 

אור פנימי

 

 

וחסד, הוא ז"א שבמוחין, כנודע. אבל כולם נקיים מבחינת עביות ומסך לגמרי. כנ"ל.

 

וזה אמרו "והגבורה כולל כולם שהם רי"ו, והטעם כי הגבורה הוא לצורך המלכות ה"ת של השם" כי היא בחינת העביות והמסך שעליהם נעשה הזווג עם אור העליון כנ"ל, שהיא בחי' ה"ת דהוי"ה. וע"כ היא כוללת כולם, להיותה מעלה האו"ח שעליו נמדד כל הקומה, ואין גילוי כלל אל הקומה זולת על ידי או"ח העולה מהזווג הנעשה עליה. הרי שהיא כוללת כל הקומה דהיינו החכמה בינה חסד, כנ"ל. וע"כ הגבורה לבדה הגימטריא שלה כנגד כולם, דהיינו רי"ו, כנגד ג"פ ע"ב, שבחכמה בינה וחסד.

 

קכז) בחינה זו היא י' ראשונה של הוי"ה הכוללת כל התפשטות המוחין ונקרא חכמה ום' דצלם, והוא אויר, והוא ו"ס ראשונות דתבונה הג', ונקראת צלם: כמ"ש לעיל, שבחינה זו דצלם נוצר ברחם דתבונה א' (כנ"ל באות קי"ו) כלומר, בראש דתבונה א'  המלביש על שליש תחתון דת"ת דכללות או"א וישסו"ת, הנקרא רחם. אלא בעת הלידה, שחזרה בחינת הקטנות אל הרחם, לבחינת ו"ק, כי אז חזרה ה"ת לעינים כנ"ל (דף אלף נ"ד ד"ה וזה אמרו שהחיצוניות) ירדה קטנות זו לבחי' ישסו"ת ב', שהם ג' לאו"א, כי ישסו"ת הא' חזרו תכף, לגדלותם, כמ"ש שם. והנה חיצוניות הרחם דתבונה א', אשר היה מטרם הלידה

 

 

בבחינת חב"ד וראש, ואחר הלידה ירד לבחינת חג"ת הנקרא תבונה הב' שהיא הג', היא הבחי' הא' של הצלם הנקראת ם' דצלם. והיא נבחנת לו"ס הראשונות: חב"ד חג"ת דתבונה ג', כי אע"פ שלא נשאר בה אחר הלידה רק בחינת חג"ת, כנ"ל, אמנם כיון שלעת הגדלות תרד הה"ת מעינים שלה וחג"ת ישובו להיות חב"ד ע"כ נחשבת גם בעת קטנות שהיא כוללת בה גם חב"ד. וע"כ היא כוללת כל התפשטות המוחין, כי הה"ת היורדת מעינים מחזרת האח"פ שנפלו, וג"ר דאורות שהם המוחין מתפשטים אז אל הפרצוף, כנודע. הרי שבבחינת הם' דצלם דהיינו בחג"ת דתבונה ג', נכללים כל התפשטות המוחין.

והיא הנקראת אויר, שפירושו: אור דחסדים הנקרא רוח. כי מחמת הה"ת שעלתה בעינים בשעת הלידה, ירדו בחינת חב"ד שבה ונעשו לחג"ת, כנ"ל, ולא נשאר בה אלא אור הרוח. אמנם גם בגדלות, אחר שנעשו לחב"ד, נקראים ג"כ בשם אויר, אע"פ שכבר יש בה אור הנשמה, וזהו מטעם אחר, כי גם במוחין אלו נבחן ענין התחלקות או"א וישסו"ת לב' פרצופים כנ"ל (דף א' ס"ח) ד"ה ונודע) אשר או"א עלאין הם בחסדים מכוסים, וישסו"ת הם בחסדים מגולים. ע"ש כל ההמשך. ועל פי זה מתחלקים ג"כ הם' והל' דצלם, שם' נבחנת לאו"א עלאין, ול' לישסו"ת כמ"ש לפנינו. ולפיכך נקראת ם' דצלם בשם אויר אפילו בגדלות, משום שאין

 

 

 

אלף עב חלק י"א                        עץ חיים אנ"כ דעובר

 

בחי' ג' שלמטה ממנו, שהוא צ' דצלם, ונקרא צ"ל, ולא חסר ממנו רק מ' דצלם, כי היא עליונה ממנו ונק' צ"ל, אך עיקרה ל' דצלם לבד.

 

קכט) והענין, כי אחר בחי' א', חוזרין הד' מוחין הראשונים שנתלבשו בו"ס ראשונות של תבונה הג', ויורדין עוד ירידה ב' והתפשטות ב', ומתלבשין בנה"י דתבונה הג' כל א' כלול מי', הם ל' דצלם.

 

קל) נמצא כי תחלה היו ד' מוחין עצמם ניכרין, לכן נקרא מ' דצלם, אך פה נעלם מציאותן, ואין ניכרים רק המלבושים שהם נה"י דתבונה הנ"ל, והנה"י ההם נקרא ל' דצלם, ובחי' המוחין נעלם ומכוסה תוך ל' זו.

 

אור פנימי

 

 

בחינת גילוי אל הארת חכמה בחסדים שבה, והם מכוסים ונעלמים מהארת חכמה, בדומה לאור חסדים דו"ק, אלא מטעם כי חפץ חסד הוא נחשבים אלו החסדים לג"ר ממש, כנודע. הרי שאין שום שינוי נעשה באור דחסדים שבם' דצלם, גם לאחר גדלותם, וע"כ היא נקראת בשם אויר גם בגדלות.

והיא הנקראת חכמה, ויוד ראשונה של הוי"ה. כנ"ל, שהם' נעשה בגדלות לבחינת או"א עלאין, שהם נקראים שניהם בשם חכמה, כנודע. כי אבא הוא י' דהוי"ה, ואמא היא בחיבת המילוי של י' שהוא ו"ד. משום שאמא נעלמת וטמירא גוי אבא, ורק בחי' אבא נגלית כאן. כנ"ל (דף תת"צ אות מ"ב) ע"ש באו"פ. הרי שבחי' ם' דצלם, נקראת חכמה, שהיא אבא, והיא בחינת יו"ד של הוי"ה. כי הם בחינת או"א עלאין.

 

קכט) ירידה ב' והתפשטות ב' ומתלבשים בנה"י דתבונה הג' כ"א כלול מיוד הם ל' דצלם: נודע, שאין ז"א מתיחס לאו"א, אלא לישסו"ת, כי או"א המה בחינת ג"ר דבינה, ששם החסדים מכוסים, אלא הישסו"ת שהם שורשי הזו"ן, דהיינו הז"ת דבינה, המה בחסדים מגולים, שהם כל עיקר מציאותו של הז"א, כנודע. ולפיכך אין ם' דצלם נחשבת לזעיר אנפין, אלא בחינת מקיף לבד,

 

 

ואינה מתפשטת בו אלא לבחינת ל' דצלם לבד, שהוא בחינת למטה מחזה של הם' דצלם, הנקרא ישסו"ת, דהיינו על דרך התחלקות של או"א וישסו"ת הכוללים, שע"ס שבהם מתחלקות בסוד ס' ום', שו"ס הראשונות שבהם, נקראות או"א, שהם עד החזה שבהם, ונקראות ס'. ומחזה ולמטה, שהם תנה"י, נקרא ישסו"ת, ונקרא ם' סתומה. כנ"ל בחלק יו"ד ועד"ז מתחלקות ג"כ ע"ס דתבונה ג', שו"ס הראשונות שבהם, שהם חב"ד חג"ת שהם בחינת ס' הם בחינת או"א עלאין, בבחינת חסדים מכוסים, דהיינו בהיפך מבחינת ז"א, שהוא בחי' חסדים מגולים. ומחזה ולמטה, הוא בחי' הם' סתומה, שנקרא ישסו"ת, דהיינו הנה"י דתבונה הג', שבהם החסדים מגולים, כנ"ל. וע"כ צריכים המוחין לירד ירידה ב' והתפשטות ב' למקום הנה"י דתבונה הג', דהיינו לבחי' ישסו"ת שבה, ואז ראוים המוחין להתפשט לז"א בהארת חכמה כמו שצריך. והתפשטות המוחין הזו לבחי' ישסו"ת, נקראת ל' דצלם.

 

קל) תחלה היו ד' מוחין עצמן ניכרין לכן נקרא ם' דצלם, אך פה נעלם מציאותן וכו', ובחינת המוחין נעלם ומכוסה תוך ל' הזו: כי כאן הם נעשים לג' מוחין בלבד, הנקרא חכמה בינה דעת, אבל בבחינת הם'

 

 

 

חלק י"א                        תלמוד עשר ספירות       אנ"כ דעובר אלף עג

 

קלא) ונודע, כי אהי"ה דיודי"ן הוא בבינה העליונה, כי תבונה נקרא שם ס"ג ולכן צ"ל זה עם ב' אותיותיו גימטריא מילוי דאהי"ה דאלפין וגימטריא בצל שדי, וחסר ממנו אהי"ה עצמו, ולא נשאר בו רק מלואו כנ"ל, כי שם אהי"ה בעצמו הוא בבינה ולא בתבונה.

 

קלב) נמצא, כי למעלה בבחי' הא' שהיתה נקרא ע"ש מוחין עצמם, נקרא מ' דצלם, ע"ש המוחין עצמן, לכן היה מ' דצלם רומז אל ד' יודי"ן של הוי"ה דיודי"ן כנ"ל. אך בבחי' זו הב' שנקרא ל' דצלם ע"ש נה"י

 

אור פנימי

 

 

דצלם, שהיא בחינת או"א עלאין, אינם נקראים כן, אלא: חכמה, בינה, חסד, וגבורה. כי זה הזווג דחסד וגבורה בסוד הדעת, המכה בחכמה ובינה ומוציא מהם הארותיהם להתגלות בחוץ, אין לו שם עוד שום גילוי, אלא שמזדווגים שם בבחינת דעת הנעלם כמ"ש במקומו, וע"כ עדיין לא נגמר שם הזווג של החסד וגבורה על סופו, עד שיהיו שניהם למוח אחד, והם נבחנים משום זה לב' מוחין חסד וגבורה. ולכן הם שם ד' מוחין. וכבר ידעת טעם הדבר, שהוא מסבת היותם בסוד חסדים מכוסים בסוד כי חפץ חסד הוא, ואין הדעת יכולה להתגלות שם ולהוציא הארת חכמה לחוץ.

אכן בנה"י דתבונה הג', שהיא בחינת ישסו"ת שבה, ששם החסדים יכולים להתגלות, כנ"ל, נעשה שם זווג הזה דחסד וגבורה, המעלים או"ח עד חכמה בינה, ומוציאים הארת החכמה לחוץ, שזווג זה מיחד את חסד וגבורה למוח אחד, בשם מוח הדעת. ויש כאן הבנה רבה. כי עצם מציאות המוחין הם מאו"א עלאין דהיינו מם' דצלם, והנה בהם אין מקום גילוי להארת חכמה, אלא שהם בחינת חסדים בלי הארת חכמה, כנ"ל. ובשעה שיורדין בהתפשטות ב' אל הל' דצלם, הנה נעלם השליטה העזה שהיה בהם ממקורם בהם' לכסות החכמה, והמה מקבלים בחינת השליטה של המלבישים החדשים שהם

 

 

ישסו"ת, והחו"ג מתיחדים, ומגלים הארת החכמה כטבע הישסו"ת.

וזה אמרו "אך פה נעלם מציאותם ואינם ניכרים רק המלבישים, שהם נה"י דתבונה ונקראים ל' דצלם, ובחינת המוחין נעלם ומכוסה תוך ל' זו" דהיינו כמבואר, שאע"פ שטבע המוחין האלו ממקורם, הם בחפץ טבוע לכסות החכמה בסוד כי חפץ חסד הוא, הנה בבואם, למקום נה"י דתבונה הג', שהוא בחי' ישסו"ת, ומתלבשים בהם, הנה כח הכיסוי שיש בהמוחין נעלמים בהמלבושים, שהם ישסו"ת, והמלבושים מתגברים עליהם ומוציאים ומגלים ההארת חכמה בחסדים. כנ"ל.

 

קלא) אהי"ה דיודי"ן הוא בבינה העליונה כי תבונה נקרא שם ס"ג, ולכן צל זה עם ב' אותיותיו גימטריא מילוי דאהיה דאלפין: כי יוד דהוי"ה היא או"א עלאין, הנקראים הוי"ה אהי"ה. וה' דהוי"ה היא ישסו"ת, שהם בחינת הוי"ה דס"ג. כנודע. ונמצא שבינה עלאה היא השם אהי"ה, ותבונה היא הוי"ה דס"ג. אמנם גם בינה עלאה נחלקת בעצמה לה"פ, שהם: אהי"ה פשוטה, וד' מילוים דאהי"ה: שי"ה שבה, הם ב' אהי"ה במילוי יודין, שהם ג"ר שבה. וו' שבה, שהיא ז"א דבינה עלאה, היא אהי"ה במילוי אלפין: אלף הא יוד הא. וה"ת שבה, שהיא נוקבא היא אהיה במילוי

 

 

 

אלף עד חלק י"א                        עץ חיים אנ"כ דעובר

 

דתבונה עצמה, והנה התבונה אינה רק שם ס"ג כנ"ל, ולכן נעלם ממנו אפילו אהי"ה עצמו, ולא נשאר ממנו רק המילוי דאלפין שהוא גי' צ"ל.

 

קלג) וגם שרשו אינו רק ל' לבדה של צלם, שהוא רומז אל ס"ג תבונה, והם ג' יודי"ן שבס"ג, שהם גימטריא ל' דצלם, והם ג' יודי"ן אלו ג"ס נה"י דתבונה כי הם הנגלין לא המוחין עצמן.

 

קלד) גם בחי' זו נקראת אור, כי הראשונה נקרא אויר, ועתה חסר ממנו י' דאויר כנ"ל, כי בחי' ראשונה הוא י' דהויה מ' דצלם, וזהו הב', נקרא ה' כנ"ל, אור דאשתאר מאויר.

 

אור פנימי

 

 

ההין: אלף הה, יוד הה. וטעם הדבר, כבר ידעת, כי מילוי יודין הם מבחינת צמצום א', כלומר מטרם שנתהוה ענין עלית ה"ת בעינים שנקרא צמצום ב'. ובחינת מילוי של אלפין, רומזים על צמצום ב': שה"ס צורת הא', שמחמת עלית ה"ת לעינים, נחלקו המדרגות לב' בחינות: לגו"ע הנבחנים למים עליונים, ולאח"פ הנבחנים למים תחתונים. והפרסא, שהיא הו' שבאמצע א', מבדילה ביביהם כנודע.

וזה אמרו ולכן צל זה עם ב' אותיותיו גימטריא, מילוי דאהי"ה דאלפין, וגימטריא בצל שד"י, וחסר ממנו אהי"ה עצמו, ולא נשאר בו רק מילואו" כי הגימטריא של מילוי אלפין, הרומז על בחי' המסך דצמצום ב', כבר שולט כאן בל' דצלם, מתוך שהיא בחינת מחזה ולמטה של הפרצוף, כנ"ל, וע"כ היא דומה כמו המחזה ולמטה דאמא עלאה, שנקראת משום אותו הטעם, בשם אהי"ה דאלפין. אמנם אהי"ה עצמה אין בה, כי השם אהי"ה הוא בחינת אמא עלאה ולא בחינת התבונה. כמו שמפרש בעצמו.

 

קלג) שרשו אינו רק ל' לבדו של צלם שהוא רומז על הס"ג תבונה וכו', ג' ספירות נה"י דתבונה כי הם הנגלין לא המוחין עצמן: כמ"ש לעיל שם' היא בחינת או"א

 

 

עלאין של התבונה הג' עד החזה שלה. ול' היא בחינת ישסו"ת דתבונה ג', שמחזה ולמטה שלה. שהם ג' ספירות נה"י דתבונה הג'. וע"כ בחינת הם' היא ד' יודין דהויה דע"ב, ואמא היא אהי"ה דיודין, כמו או"א הכוללים. אבל נה"י דתבונה זו, שהיא ל' דצלם, היא הויה דס"ג, כמו ישסו"ת הכוללים. וההבחן שביניהם הוא, שבאו"א עלאין החסדים מכוסים, וחו"ג שבהם אינם מתיחדים לעלות ולהכות בחו"ב שבהם, ולהוציא ההארת חכמה לחוץ, וע"כ הם ד' מוחין אבל בנה"י דתבונה, שהם ישסו"ת החסדים מתגלים בהארת חכמה, וחו"ג שבהם, מכים בחו"ב, ומגלים הארותיהם בתיך החסדים, וע"כ נחשבים החו"ג למוח אחד, שנקרא דעת. וזה אמרו "כי הם הנגלין ולא המוחין עצמם" שאע"פ שהמוחין עצמם הם ד', כי החסד וגבורה שבהם אינם נעשים לאחד, מתוך שבאים מאו"א עלאין, מ"מ לאחר שיורדים לנה"י דתבונה שהם ישסו"ת, נעלם כח הכיסוי שבהם, ונה"י של התבונה שולטים, והמה מיחדים את החו"ג לגלות הארת חכמה בחסדים, ונעשים שניהם מוח אחד.

 

קלד) אור, כי הראשונה נקראת אויר, ועתה חסר מאנה י' דאויר, כי בחי' הראשונה היא יוד דהוי"ה ם' דצלם, וזהו הב' נקרא

 

 

 

חלק י"א            תלמוד עשר ספירות       אנ"כ דעובר אלף עה

 

קלה) גם נקראת מגדל הפורח באויר, והוא בחי' הל' בעצמו. והנה הוא תלוי ונאחז בבחי', ראשונה הנקרא אויר, וזהו מגדל הפורח באויר. כי כבר ידעת כי אות ל' נקרא מגדל הפורח באויר, כמ"ש בזוהר פרשת יתרו, והוא בחי' ל' זו דצלם, שהוא נה"י של תבונה הג', והבן זה.

 

קלו) ונמצאת בחי' זו הב' שהוא ה' ראשונה של הוי"ה, הכולל התפשטות המוחין, ונקראת בינה, והוא ל' דצלם, והוא אור, הוא נה"י דתבונה ג' ונקרא צ"ל, כי גם בחי' ג' הנקראת צ' נכלל בה, וגם נקרא ל' ע"ש ג' יודי"ן שיש בשם אהי"ה באמא במילוי יודי"ן. כי הצלם שהיא בחי' א' נקרא ם' ע"ש ד' יודי"ן דהוי"ה דע"ב, יען נגלו המוחין עצמן, אך כאן שנתגלו

 

אור פנימי

 

 

ה', והוא אור דאשתאר מאויר: סובב על מ"ש בזוהר בראשית דף ט"ו ע"ב, וז"ל דהא א"ס בקע מאוירא דיליה וגלי האי נקודה י', כיון דהאי י' אתפשט, מה דאשתאר אשתכח אור, ע"ש, פירוש: כי ע"י עלית ה"ת בעינים, ירדה המדרגה מבחינת אור של ג"ר לבחינת אויר שה"ס רוח, הנקרא ו"ק, שז"ס הקטנות דכל הפרצופים, כנודע, ולעת הגדלות, הפרצוף עולה למ"ן, ומעורר הזווג דע"ב ס"ג העליונים, וממשיכים אור חדש מא"ס ב"ה, הבוקע לפרסא ומעלה אח"פ שנפלו, בחזרה למדרגתם כבתחילה, ואז מתגלים הג"ר של הפרצוף, כנודע, וזה אמרם "דהא א"ס בקע מאוירא דיליה וגלי להאי נקודה י"' כלומר שאור הזווג בוקע ומבטל להפרסא דצמצום ב', וחוזר ומתגלה נקודת הי' שפירושה, בחינת המסך דצמצום א' לבד, שה"ס קומת ע"ב, הנקראת י' ראשונה דהוי"ה, שאור הזה מוריד הה"ת למקומה, ומחדש אור הג"ר בפרצוף. כנודע.

 

והנה הגילוי הזו דהארת ג"ר וחכמה, נוהגת רק בישסו"ת, אבל לא באו"א עלאין, כי או"א עלאין נשארין בבחינת אויר דהיינו באור דחסדים, אפילו לאחר שהשיגו גדלותם כנ"ל (דף א' ע"א ד"ה והיא הנקרא אויר) כי זה כל ההבחן בין י' דהוי"ה, לבין ה"ר

 

 

דהוי"ה, כי י' דהוי"ה, שה"ס או"א עלאין, נשארים תמיד בחסדים מכוסים, אפילו בגדלותם. וה"ר דהוי"ה, שהיא ישסו"ת, מתגלה בהם חכמה בעת הגדלות. וזה אמרו "כי הראשונה נקרא אויר, ועתה חסר ממנה י' דאויר וכו' והוא אור דאשתאר מאויר" כלומר, אותו יוד היורדת מאויר לעת גדלות, ונעשה אור, הנה היא ניכרת רק בבחינה השניה, שהיא ל' דצלם, כי עי"ז חוזרת להיות בחינת אור חכמה. אבל בראשונה, שהיא ם' דצלם, אין היוד נחסרת מאויר לעולם כי היא או"א עלאין, ונשארת בבחינת אויר גם בעת גדלות. וזה שמסיים "וזהו הב' נקראת ה', והוא אור דאשתאר מאויר" דהיינו כמבואר, שענין יציאת הי' מאויר וחזרתה לבחינת אור, נגלה רק בבחינה השניה שהיא ה"ר דהוי"ה ובחינת ישסו"ת, אבל לא בראשונה, שהיא ם' ואו"א.

קלה) מגדל הפורח באויר והוא בחינת הל' בעצמו והנה הוא תלוי ונאחז בבחינה הראשונה הנקרא אויר: כי ם' דצלם, שהיא או"א, היא עצמות האור ול' שהיא ישסו"ת, אינם אלא בחי' מלבושים לתנה"י דאו"א כנ"ל, וז"ש של' תלויה ונאחזת בבחינה הראשונה שנקראת אויר, וע"כ נקרא מגדל הפורח באויר. כי מגדל, פירושו אור הגדלות

 

 

 

 

אלף עו  חלק י"א                        עץ חיים אנ"כ דעובר

 

נה"י דתבונה ונעלמים המוחין, לכן נקרא ל' ע"ש ג' יודי"ן דאהי"ה דיודי"ן דאמא וכנ"ל.

 

קלז) אח"כ בחי' ג', הוא ו' של הכוללת התפשטות המוחין כנ"ל, ובבחי' זו נקרא ז"א ו' של הוי"ה, והבן זה. וו' זו שהוא בחי' הג' נקרא דעת. ופה נשלמו ג' אותיות יה"ו של הוי"ה, הכוללת התפשטות מוחין כנ"ל. ונודע כי יה"ו הם חב"ד, והבן זה.

 

קלח) ועתה הוא בחי' צ' של צלם לבדה, והוא בחי' ג' של ז"א שנתפשטו המוחין התפשטות ג', ונכנסו תוך ז"א עצמו בסוד מוחין פנימים, ולא מקיפים. ואמנם היותם עתה נקרא צ' של צלם, כי הנה ד' מוחין אלו בהתלבשותן תוך נה"י דתבונה ג', נעשין ג' לבד, כי החו"ג נעשין דעת א' ואלו הג' מוחין בהיותן מלובשים תוך נה"י דתבונה, ירדו ונתלבשו תוך ז"א, כמ"ש, ותחלה נכנסין בגלגלתא, ואח"כ מתפשטין בכל גופו, כמ"ש בדרושים אחרים לקמן בע"ה. ונודע, כי הז"א הוא ט"ס ולא יותר, וכל אחד כלול מי', והם צ', לכן המוחין אלו המתפשטין בכל ז"א, נקראו צ' דצלם.

 

קלט) והנה עתה בזו הבחי' הג', נתקנו ג' מוחין תוך גלגלתא דז"א בסוד חב"ד. וכבר נת"ל כי ג' בחי' הנ"ל הם ג' אותיות צלם, והם חב"ד: מ' חכמה, ל' בינה, צ' דעת. והנה תחלה באה, החכמה, ואח"כ הדעת, ואח"כ הבינה שהם ג' אותיות שבצלם הזכר, א"כ יהיה הסדר מצ"ל, שהם: חכמה, דעת, בינה, והוא נקרא ביחזקאל יפה ענף וחורש מצ"ל שהוא ז"א, הנק' ארז הלבנון כנודע.

 

קמ) ונמצא היות בחי' זו צ', ע"ש ט"ס דז"א עצמו, שבהם מתלבשין המוחין הנ"ל, דוגמת בחי' הב' הנקרא ל' ע"ש נה"י דתבונה הג', שבהם

 

אור פנימי

 

 

והארת חכמה, ועכ"ז הוא תלוי ונמשך מאור דחסדים דאו"א. והבן. ועי' בזוהר יתרו דף צ"א ע"א.

 

קלח) התפשטות ג' וניכנסו תוך ז"א עצמו בסוד מוחין פנימים ולא מקיפין: כי עד כאן היתה התפשטות מבחינת התבונה בעצמה, ונודע שאין התחתון יוצא מבחי'

 

 

פנימיות העליון עצמו, אלא מחיצוניות של העליון. ולכן, ב' ההתפשטויות הראשונות הם' והל' שהיו מבחינת פנימיותה דתבונה ג', אינן ראויות להתלבשות תוך הז"א כי אינן בהתאם לבחינתו, אלא בחינת החיצוניות היורדת מהל' דצלם, שהיא בהתאם למדרגת ז"א, היא הראויה להתלבש בתוכו. וז"ש "בחינת צ' של צלם לבדה, שהיא בחינה

 

 

 

חלק י"א            תלמוד עשר ספירות       אנ"כ דעובר אלף עז

 

מתלבשין המוחין, ואע"פ שגם פה ג"כ מתלבשת תוך נה"י דתבונה, עכ"ז כיון שגם נה"י דתבונה מתלבשין תוך ט"ס דז"א, והם נגלים, לכן נקרא צ' ע"ש הט"ס דז"א שהם הנגלות.

 

קמא) והנה נת"ל, כי בחי' א' הוא ם', נגד ד' יודי"ן דהוי"ה דיודי"ן, ובחי' ב' ל' דצלם, שהוא נגד ג' יודין דאהי"ה דיודין, כי צלם זה הוא בחי' אלו מאו"א, הנקרא הוי"ה ואהי"ה דיודי"ן נמשכו כנ"ל, ולכן אלו ב' שמות נרמזין בכל ג' בחי' הצלם.

 

*          קמב) גם דע, כי צלם זה הוא כלול מב', והוא צלם א' דמוחין מצד אמא, וצלם ב' מצד אבא. והם זה בתוך זה, צלם דאבא תוך צלם דאמא. ותחלה נכנסים פנימים דצלם דאמא, ואח"כ המקיפים, ואחר

 

צור פנימי

 

 

ג' של צלם דז"א, שנתפשטו המוחין התפשטות ג', ונכנסו תוך ז"א עצמו בסוד מוחין פנימים ולא מקיפים" דהיינו כמבואר כי רק בחינה הג' שהיא צ', שהיא בחי' החיצוניות של הל', היא לבדה ראויה להתלבש בפנימיות ז"א, להיותה בהתאם למדרגת ז"א, אבל ב' הבחינות הראשונות, שהן מבחינת הפנימיות דתבונה נחשבות למקיפים כי אינן ממדרגת ז"א.

ג' מוחין תוך גלגלתא דז"א בסוד חב"ד וכו', תחלה באה החכמה, ואחר כך הדעת, ואח"כ הבינה, שהם ג' אותיות שבצלם הזכר: אין לטעות כאן, שהכוונה היא על ג' אותיות דצלם הבאות בג' התפשטויות הנ"ל בתבונה הג', כי בהם ודאי שמקודם שנתפשטו בבינה, שה"ס הל' דצלם, אי אפשר שיתפשטו אל הדעת שהיא צ' דצלם. אלא הכוונה היא, רק על ג' מוחין חב"ד המתפשטים בגלגלתא דז"א, דהיינו בבחינת הצ' לבדה. שגם ג' המוחין חב"ד דז"א, נקראים בשם ג' אותיות צל"ם, שמוח החכמה הוא ם', ומוח הבינה הוא ל', ומוח הדעת הוא צ'. ועל אלו ג' המוחין אומר, שתחלה

 

באה החכמה, ואח"כ הדעת, ואח"כ הבינה. וע"כ מדייק "שהם ג' אותיות שבצלם הזכר" דהיינו הז"א, ולא ג' האותיות צל"ם דתבונה הג' שהיא נקבה.

 

 

ופירוש הדברים הוא: כי הארת חכמה, אינה באה אל הבינה, רק ע"י הדעת, שהוא מתתא לעילא, כי אור העליון שהוא בחינת חכמה, מתפשט בתחלה עד לסוף הדעת, דהיינו לבחינת יסוד ומלכות שבדעת, שהיא עטרא דגבורה, ואז עולה או"ח ממטה למעלה עד החכמה, ומוציא הארת חכמה לחוץ ומשפיעה אל הבינה. באופן שמתחלה נמשך אור החכמה אל מוח הדעת, ונעשה הזווג בדעת, וע"י הדעת מושפעת הארת החכמה אל הבינה. כי כן ביאר הרב בהרבה מקומות. ועי' במבו"ש שער ה' ח"א פ"ט. ובשער מאמרי רשב"י תרומה דף קס"ז. ובעוד הרבה מקומות.

 

קמב) צלם זה הוא כלול מב', והוא צלם א' דמוחין מצד אמא, וצלם ב' דמוחין מצד אבא: כי המוחין האלו באים ע"י זווג זכר ונקבה, שהם: או"א, וישסו"ת, הכלולים

* מבוא שערים ש"ה ח"א אמצע פרק י"ג.

 

 

 

אלף עח חלק י"א                        מבוא שערים     אנ"כ דעובר

 

כך פנימים דצלם דאבא, ואח"כ המקיפים. ומ' דצלם בא מלובש בתוך חב"ד של התבונה, והל' תוך חג"ת של התבונה, והצ' תוך נה"י של התבונה הג', שהיא הב', ודוגמתן הם צלם דמוחין דאבא.

 

קמג) גם יש בחי' אחרת, כי אלו המוחין בבחי' האורות שלהם, הם שתי בחי': א', הם נפש ורוח ונשמה פנימים כנזכר, וגם יש נפש רוח ונשמה מקיפים מבחוץ, ע"ג תלת הבחינות שיש בכלים כנזכר גם נתבאר שם, כי הלבושים שהם מפאת ישסו"ת הם כלים רקים בלי אורות מצד עצמן, ובתוכם הם אורות המוחין דז"א לבד. והנה כל אלו הבחי' הם, בין בבחי' העיבור, בין בבחי' היניקה, בין בבחי' מוחין דגדלות.

 

קמד) ועתה צריך לדעת, א"כ במה ישתנו בחי' צלמי המוחין דעיבור משל יניקה או משל עיבור ב' דגדלות, בין בבחי' המוחין עצמם, ובין בבחי' לבושיהם, שהם התבונה או יש"ס. והענין כמ"ש, כי כל

 

אור פנימי

 

 

בפרצוף אחד, כנ"ל. וע"כ יש בהכרח ב' מיני מוחין, וב' מיני לבושים, הנקראים צלמי מוחין, שיש מוחין וצלם מצד אמא, ומוחין וצלם מצד אבא.

ותחלה נכנסים פנימים דצלם דאמא, ואח"כ המקיפים. ואחר כך פנימים דצלם דאבא: כי אמא שהיא בינה, נחשבת לבחינת עליון דז"א, הסמוך לו במדרגה, וע"כ היא מתלבשת בו תחלה, בפנימים ומקיפים, ואחריה מתלבש בו אבא בפנימים ומקיפים.

הל' תוך חג"ת של התבונה, והצ' תוך נה"י של התבונה הג': אין זה סותר מ"ש לעיל דף א' ע"א ששש ספירות ראשונות חב"ד חג"ת דתבונה הג' הן ם' דצלם. ולמ"ש בדף א' ע"ה שג"ס נה"י דתבונה ג', נקראים ל' דצלם. כי שם עוסק הרב בענין השתלשלות המוחין והצלם דז"א בעת הקטנות של התבונה הג' דהיינו בעוד שהיא בבחינת רובצת, כמ"ש שם בתחלת הדרוש, באות קי"ט, ובאות ק"ד. כי הולך ומסדר המוחין וצלם מעת הלידה, עד כניסתם אל הז"א, עש"ה. והנה בעת הקטנות אין לתבונה

 

 

הג' אלא ב' בחינות: נפש ורוח לבד, שהם חג"ת עד החזה, ונה"י, והיא חסרה חב"ד, כנודע. אלא שחג"ת שלה כוללים אז גם חב"ד, משום שבעת גדלותה, נעשים ב"ס עליונים דחג"ת שלה, לבחינת ראש וחב"ד, כנודע. ונה"י שלה כוללים חג"ת נה"י, כי הפרקין עלאין דנה"י דקטנות, מתחברים עם הפרקין תתאין דחג"ת דקטנות ונעשים לחג"ת בעת הגדלות, כנודע.

ולפיכך חושב שם את חג"ת עד החזה שלה, לבחינת חב"ד חג"ת, שהוא לפי מה שיוכפלו לעת הגדלות, שב"פ עלאין דכל אחד מחג"ת יהיו אז לחב"ד, והפרקין תחתונים דכל אחד מהם יהיו אז לחג"ת, שכל אלו הם בחינת ם' דצלם ודאי, כי עיקר הפירוש של ם' דצלם, הוא בחינת התפשטות א' של המוחין דז"א, הנעשה במקום הרחם דכללות או"א וישסו"ת, שהוא בחינת הראש דתבונה א' שהיא הב'. כמ"ש הרב (באות קי"ט. ובאות קי"ד) אשר שמה יצאו המוחין ע"י זווג או"א בכללות עם ישסו"ת לפרצוף אחד, והרחם היה אז בבחינת ג"ר וראש

 

 

 

חלק י"א                        תלמוד עשר ספירות       אנ"כ דעובר אלף עט

 

ספירה וספירה יש בה תלת בחינות כלים: חיצון, ואמצעי, ופנימי. וכנגדן שלש מיני אורות המתלבשים בתוכם, והם: נפש בכלי החיצון, ורוח בכלי האמצעי, ונשמה בכלי הפנימי.

 

קמה) והנה בהיות הז"א בעיבור במעי אמו ושלם באבריו, אז

 

אור פנימי

 

 

דישסו"ת, אלא בעת הלידה, ירדה בחינת הרחם הזו לבחינת חג"ת דתבונה ג', ונתערבה היוד באור הג"ר של הרחם, ונעשה לבחינת אויר, כמ"ש (באות ק"ח) אשר בעת הלידה "נמצאו צל"ם המוחין עומדים תלוים באויר, חוץ מהיסוד בין ב"פ קדמאין דנו"ה דכללות, ששם עתה הוא ג"ר דתבונה זאת, והרי בחי' זו נקראת ם' של צלם" עש"ה. וע"ש גם באו"פ, שירידת מקום הרחם לחוץ מג"ר דתבונה, לבחינת אויר שהוא אור הרוח, אינה פוגעת כלום בתבונה הב' שהוא הא', להיותה בחינת הפנימיות דישסו"ת עצמם, שאינם משותפים עם הצלם דזו"ן, שזווגו נכלל רק בבחי' החיצוניות דישסו"ת. וע"כ נבחן ירידה זו דרחם לבחינת חג"ת, בשם ישסו"ת הג', שהם חיצוניות לישסו"ת הב' שהם הא'. והנה אמנם בחינה זו דוקא, דהיינו בחינת הרחם, ששם נעשה הזווג הראשון והעיקרי על, המ"ן דז"א הנכלל באו"א, הנה הוא ביחוד נקרא בשם ם' דצלם, המורה על שורש הראשון של המוחין וצלם, כמו שדייק הרב באות ק"ח. אלא שנבחן, לא מזמן הזווג שהיה אז בבחינת ג"ר, אלא מזמן של אחר הלידה, שאז ירד ונעשה לבחינת חג"ת של תבונה ג'.

 

והנך רואה, איך טרח לנו הרב להשמיענו בדיוק נמרץ בחינת ם' דצלם שהיא בחינת מקום ג"ר דתבונה שירדה ונעשה לחג"ת דתבונה ג', מחמת הי', שה"ס העביות ומקום הזווג, שעלה אז בעינים, והפיל אח"פ לחוץ, ואור דג"ר נעשה לאויר. אשר על פי זה נמצא, כי לעת גדלות שז"א עולה שוב למ"ן,

 

 

ומעורר לזווג ע"ב ס"ג, והי' יורדת מאויר. ואח"פ חוזרים למדרגתם, הנה אז חוזר כל המקום הזה דבחינת הרחם, למעלתו הקדומה, והאויר נעשה לאור, וחג"ת נעשים שוב לג"ר ולחב"ד. ואלה הם דברי הרב שבכאן, כי הם' של צלם, היא מתלבשת בחב"ד דתבונה ג', כי עתה המדובר הוא בעת הגדלות, שהחג"ת האלו שוב נעשים לחב"ד. כי הי' ירדה מאויר ואשתאר אור, אמנם פעולה זו אינה ניכרת עוד בם' של צלם זו, להיותה עתה בחינת או"א עלאין, כנ"ל באורך, ע"ש. אלא היא מתגלית בעיקר בל' דצלם שהיא בחינת ישסו"ת דתבונה הג'.

וזה אמרו "והל' תוך חג"ת של התבונה" כי אחר שחג"ת עולים ונעשים לחב"ד, שאז נתעלה הם' דצלם ונתלבשה בחב"ד, כנ"ל, נמצא ג"כ שנה"י דתבונה, שהיו מקודם למטה, מחזה, נתעלו ג"כ והיו לחג"ת. ונמצא שגם הל' דצלם שהיתה בעת הקטנות למטה מחזה, נתעלה עתה לבחינת חג"ת. הרי שהל' מתלבשת עתה בחג"ת דתבונה הג' ולא בנה"י כמקודם לכן.

וז"ש והצ' תוך נה"י של התבונה הג"' דהיינו מבחינת חיצוניות נה"י שלה, ולא מפנימיותה. כי זה הכלל, שאין התחתון יוצא מפנימיות דעליון אלא רק מחיצוניותו. כנודע. כמ"ש בחלק י' באורך.

קמה) כלים החיצונים שלהם עם בחינת הנפש שלהם הפנימי והמקיף: מבאר בזה ענין הגורם לשינוים של המוחין וצלמי המוחין בין עיבור ליניקה, וגדלות, וכן

 

 

 

אלף פ               חלק י"א                        מבוא שערים     אנ"כ דעובר

 

מזדווגים או"א בבחינת כלים החיצונים שלהם, עם בחינת הנפש שלהם הפנימי והמקיף כנ"ל, ומולידין בחי' מוחין אל הז"א לימי העיבור, והם סוד נפש שבו ונעשים צלם א' כנזכר ומתלבשין בז"א אחרי גמר יצירת הצלם הנזכר שם, בתוך חיצוניות הכלים של התבונה הנזכר, ונכנסים בתוך כלים דז"א להחיותו בזמן העיבור.

 

קמו) והנה האורות הפנימים נכנסים תחלה בסוד צ' דצלם, והמקיפים שהם ל"ם דצלם, נשארים בסוד אורות מקיפים על אלו הכלים דבחי' חיצוניות דז"א עצמו מבחוץ, ולא מבחוץ של התבונה עצמה. באופן כי האור הפנימי של המוחין הוא תוך כלים החיצונים דתבונה, והמקיפים של המוחין הם מחוץ הכלים החיצונים של הז"א עצמו. והרי נתבאר ענין המוחין דבזמן העיבור בבחי' עצמם, וגם בחינת לבושיהם, שהם הכלים החיצונים דתבונה, ושאר ב' הבחינות דיניקה וגדלות יתבאר במקומם, וע"ש תשלום הדרוש הזה.

 

קמז) גם תראה שם, ב' מיני צלם שיש באדם: א' הוא צלם אלהים, שהוא זה דעיבור. ואחר כך בגדלות יש לו צלם דהויה, וע"ש, איך אלו המוחין להיותם אלהים מבחי' דינין, שהם מן החיצוניות דז"א ומן החיצוניות דתבונה אינן נקראים מוחין, זולתי המוחין דגדלות, שהם הויות ורחמים גמור מפנימיות או"א.

 

קמח) ונמצא, כי הז"א מתחיל ממטה למעלה מעט מעט, עד שנשלם. וכבר ידעת כי כל השערות ממותרי מוחא נפקי, וכיון שיש לו מוחין בהכרח יש לו אח"ך שערות, כנראה בחוש העין, כי יש שערות בראש העובר, וא"כ יש אל הז"א שערות בראשו אף בסוד העיבור.

 

*          קמט) דע כי יש שינוי א' בין המוחין שבזמן העיבור אל המוחין דיניקה והגדלות, כי אע"פ שנתבאר לעיל, שהמוחין דגדלות הם העיקרים,

 

אור פנימי

 

 

לגדלות ב' ויחידה. כי מאחר שלכלהו זווגים דזו"ן, מחויבים או"א וישסו"ת לחזור ולהעשות פרצוף אחד, עד שגם או"א יאירו בהארת חכמה כמו ישסו"ת, כנ"ל בחלק י' באורך, וא"כ במה תלוים הבדלי המדרגות

 

 

של הז"א. ועל זה מתרץ, כי הבדל המדרגות הוא תלוי במרת המ"ן של הז"א, כי או"א מזדווגים תמיד בהתאם אל המ"ן של זו"ן שעלו ונכללו בהם, ואם המ"ן דז"א הוא בבחינת העיבור, אז מזדווגים או"א בבחינת

* מבו"ש ש"ה ח"א פרק י"ד.

 

 

חלק י"א            תלמוד עשר ספירות       אנ"כ דעובר אלף פא

 

שהם הרחמים, והקטנות שהם דעיבור ודיניקה הם שוין שהם דינין, גם יש בהם חילוק ביניהם, כי בהכרח עולה ממדרגה אל מדרגה, ומדרגת היניקה גדולה משל העיבור, ויש בה תוספת לשבח על של העיבור.

 

קנ) והענין, כי ביניקה או בעיבור ב', יש בו היכר ג' מוחין שהם חב"ד. אמנם בזמן העיבור, אין לו רק ב' מוחין דחו"ב, אבל מוח, הג' שנקרא דעת אין בו עדיין.

 

קנא) והנה ב' מוחין הנקראים חו"ב דצלם דאמא, הם סתומים תוך הנ"ה של התבונה, וכן חו"ב דצלם דאבא, הם סתומים תוך נ"ה דאבא, אמנם הדעת הוא תוך בחי' היסוד דאבא ודאמא, ולכן הוא נגלה ויוצא משם בסוד החסדים, שיוצאין משם ומתפשטין בז"א, ומגדילין אותו, וגם הם מגדילים את תרין המוחין הסתומים שהם חו"ב.

 

קנב) ונמצא, כי עיקר הארת וגילוי המוחין באדם, הוא ע"י הדעת, והוא הנותן בו ידיעה. ולכן העובר שעדיין לא נתגלה בו מוח הדעת כלל, וגם התרין מוחין דחו"ב הם סתומים כנזכר, לכן העובר אין בו דעת כלל, והוא כאבן דומם, משא"כ בזמן היניקה, שכבר יש לו קצת דעת למה שצריך לו כנ"ל.

 

אור פנימי

 

 

כלים החיצונים שלהם, שהם מבחינת הנפש שבהם, כי מתעורר בהם בחינת הקטנות דנפש והמה מודדים קומת ע"ס דז"א דעיבור על פי קטנותם הזו דנפש. וכן אם המ"ן הוא דרוח, מזדווגים או"א מבחינת כלים החיצונים שלהם דבחינת הרוח. ועד"ז בנשמה המה מזדווגים מבחינת כלים הפנימים שלהם בהתאם להמ"ן דנשמה דז"א הנכלל בהם וכו' עד"ז. וטעם הדבר כבר נתבאר היטב בחלקים הקודמים.

 

קנב) וגילוי המוחין באדם הוא ע"י הדעת והוא הנותן בו ידיעה ולכן העובר אין בו דעת כלל וכו': כי הדעת היא בחינת הזווג הנעשה בראש, בחו"ג אשר בו, ואור העליון

 

 

נמשך ע"י החכמה וחסדים, ומכה בעטרא דגבורה שבו, ועולה או"ח עד החכמה, ומוציא הארת חכמה לחוץ, ומושפעת אל הבינה, שז"ס שהדעת מזווג לחו"ב ממטה למעלה. ואח"כ יורדת הקומה הזו בכל אותו השיעור שממטה למעלה, ומתפשטת גם ממעלה למטה לתוך הגוף, והחסדים מתגלים בהארת חכמה, מחזה ולמטה דגוף. כנודע. והנה כל זה הוא בעת גדלות, אבל בקטנותם ומכ"ש בעובר, שאין לו אז אלא בחי' עביות דאור הנפש, דהיינו רק מקומת מלכות ואינו ראוי לשום זווג, אלא שאוכל מה שאמא אוכלת, כלומר ע"י הזווגים שאמא עושה, אבל מעצמו אין לו שום כח של זווג, ולכן נבחן שאין בו דעת, וממילא שאין

 

 

 

אלף פב חלק י"א                        מבוא שערים     אנ"כ דעובר

 

*          קנג) ונבאר ענין הראש של העובר מה עניינו, כי הנה הראש הוא הכלים של המוחין, בסוד חללי גלגלתא כנ"ל. והנה אמרנו, שאין בו עדיין רק ב' מוחין שהם ב' אלהים, ונודע, כי אלהים דחכמה הוא במילוי יודין, שהוא בגימטריא ש'. ואלהים דבינה הוא בבחי' אחורים פשוטים דשם אלהים, כזה: א', א"ל אל"ה אלה"י, אלהי"ם. שהוא בגי' ר', כמ"ש בענין היניקה. ואלו השתי בחינות הם ש"ר מן רא"ש, וא' יתירה היא כללות. אמנם בחי' דעת אין בו עדיין כנ"ל. ואחר שנתבאר ענין המוחין דעיבור, נבאר עתה אמתי נעשים.

 

קנד) הנה בחינת הכלים, שהם תלת חללי גולגלתא, הם נחלקים לד', כי החלל הג' שהוא כלי אל הדעת, צריך שיהיה בו שתי בחינות, כמו שיש במוח עצמו, שהוא כלול מחסדים וגבורות. ונמצאים שהם ד' חללים, והם ארבע שמות של אלהים בבחינת כלים, וכל אלהים בגי' פ"ו, שהם ימי שלשה חדשים בקירוב. נמצא שלד' הכלים, שהם ארבע כלים של ארבע המוחין, הוצרכו עיבור י"ב חדש.

 

קנה) אלא שבשלשה ימי הקליטה, נתקשרו יחד כל הארבע כלים, ע"י טיפת הזווג כנ"ל. ובשלשה חדשים ראשונים נתקן כלי מוח החכמה, שהוא העיקרי שבכולם. ולכן אז הוא היכר העובר, כמשז"ל. ושאר הכלים של המוחין נשלמו בי"ב חדש, ובחי' הניצוצות שהם הקרומות כנ"ל, הנה הם תלת מוחין לבד, בבחי' הקרומות, שהם ג'.

 

קנו) והנה בשלשה חדשים ראשונים נגמר הראשון של החכמה שהוא העיקרי, ולכן אז הוא היכר העובר כנ"ל, וב' האחרים בו' חדשים אחרים, הרי הם שלשה קרומות דניצוצות, שהם ג' אלהים בתשעה חדשים דעיבור לבד, ע"ד הנ"ל, כי שם אלהים בגי' פ"ו, שהם ימי שלשה חדשים בקירוב. ובחי' המוחין בעצמן הם האורות, כנ"ל.

 

אור פנימי

 

 

המוחין יכולים להתגלות בו, כי אין מה שיזווג אותם וע"כ המה דוממים, וכמו שאין לו מוחין, הוא דומה.

קנג) הראש של עובר מה ענינו וכו': ענין זה יתבאר להלן בחלק י"ב בביאור המוחין דיניקה בע"ה.

 

 

* מבוא שערים ש"ה ח"א פרק ט"ו.

 

 

 

 

 

 

 

חלק י"א            תלמוד עשר ספירות       אנ"כ דעובר       אלף פג

 

לוח השאלות לפירוש המלות

 

 

א) מהי אהיה דאלפין.

ב) מהו אויר.

ג) מהי אחיזת כלים זב"ז.

ד) מהם ב' חצאי הדעת.

ה) מהם ב' כתפים.

ו) מהם ב' עטרין.

ז) מהם בעלי קבין.

ח) מהם ג' בחי' שבעיבור.

ט) מהם ג' יודין.

י) מהם ג' ימי קליטה.

יא) מהם ג' חדשים דהכר עובר

יב) מהם ג' עיבורים.

יג) מהם ג' שני ערלה.

יד) מהם גבורה נו"ה דעיבור.

טו) מהו גרון דז"א.

טז) מהן ד' יודין.

יז) מהי דמות.

יח מהו דעת הגלוי.

יט) מהו דעת המתפשט.

כ) מהו דעת הנעלם.

כא) מהו הבל דגרמי.

כב) מהי הגדלה.

כג) מהי הכפלה.

כד) מהו הכר העובר.

כה) מהו התלבשות בקבין.

כו) מהי התלבשות ניכרת.

כז) מהי התפשטות ב'.

כח) מהי התקשרות הכלים.

כט) מהו זעיר אנפין.

 

ל) מהם זקנים.

לא) מהי חלתו של עולם.

לב) מהם חסד ת"ת ויסוד דעיבור

לג) מהם ט' קבין ופרישות

לד) מהו טלטול ברה"ר.

לה) מהי י' דאויר.

לו) מהם י"ט ניצוצין.

לז) מהי ירידה ב'.

לח) מהם כלים שהיו בעולם.

לט) מהי ל' דצלם.

מ) מהם ל"ז ניצוצין.

מא) מהי ם' דצל"ם.

מב) מהם מ' יום ליצירת הולד.

מג) מהו מגדל הפורח באויר.

מד) מהם מ"ו ניצוצין.

מה) מהי מילוי בגימטריא אלקים.

מו) מהי מילוי בלי הפשוט.

מז) מהי מילוי בלי השם.

מח) מהי מילוי י"ט.

מט) מהי מילוי ל"ז.

נ) מהי מילוי מ"ו.

נא) מהו מקום פנוי וחלל.

נב) מהם נ"א יום וחצי.

נג) מהם ע"ב רי"ו.

נד) מהי ערלה.

נה) מהו פורח באויר.

נו) מהו צלם.

נז) מהי צ' דצלם.

נח) מהו צלם אבא.

 

 

 

 

 

 

אלף פד חלק י"א            תלמוד עשר ספירות       אנ"כ דעובר

 

 

נט) מהו צלם אמא.

ס) מהו צלם אלקים.

סא) מהו צלם הוי"ה.

סב) מהם צלמי מוחין דעיבור.

סג) מהם ק"ב אותיות דאחורים.

סד) מהו קב חדש.

סה) מהו קב חרובין.

סו) מהו קב טהור.

סז) מהו קב ישן.

 

סח) מהו קב שאינו כל כך טהור.

 

סט) מהו קיטע יוצא בקב שלו.

 

ע) מהם קרומות המוחין.

 

עא) מהי ראש העובר.

 

עב) מהם רגלים שנקטעו.

 

עג) מהו שם בלבד בלי מילוי.

 

עד) מהו שם ומילוי יחד.

עה) מהי תבונה ג' שהיא ב'.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

חלק י"א            תלמוד עשר ספירות       אנ"כ דעובר       אלף פה

 

לוח התשובות לפירוש המלות

 

 

אהי"ה דאלפין:

א) או"א עלאין הם הוי"ה אהי"ה. וכשאמא עלאה בלבדה נבחנת בה"פ שלה, הכתר שלה הוא בחינת אהיה פשוטה בלי מילוי, וחו"ב שהם י"ה שבה, הם ב' אהי"ה במילוי יודין. וז"א שבה הוא אהי"ה במילוי אלפין. ונוקבא דז"א שבה, היא אהי"ה במילוי ההין. ונודע שה"פ אלו דאמא עלאה הם מתלבשים זב"ז, כמו ה"פ הכוללים דאצילות, שג' הפרצופים הראשונים כתר וחו"ב שבה, הם עד החזה, וזו"ן שבה הם מחזה ולמטה.

ונודע שסוד מילוי יודין מורה לצמצום א', ומילוי אלפין מורה לצמצום ב'. ולפיכך, עד החזה שבה, שהיא מקבלת מבחינה שכנגדה בא"ק, מלמעלה מטבור שלו, שעדיין אין שם שום התחלה לצמצום ב', נבחנים לב' אהי"ה דחו"ב שהם במילוי יודין. אבל מחזה ולמטה שמקבלת מבחינה שכנגדה בא"ק, מלמטה מטבור, שכבר הושרש שם צמצום הב', ע"כ נבחן המילוי דאהי"ה שהיא במילוי אלפין. וז"ס שמילוי אלפין דאהי"ה היא בגימטריא צ"ל, כי הה"ת עושה צל על ה"ר מפאת התחברותן זב"ז. (אות קל"א).

 

אויר:

ב) אויר, פירושו: אור הרוח, דהיינו אור חסדים כנודע. ואוירא דכיא, פירושו: אור חסדים דג"ר דבינה, אשר אע"פ שהיא חסדים, מ"מ נחשבת לג"ר גמורים כמו אור חכמה. ואויר סתם, פירושו: ו"ק בלי ג"ר, כלומר, שכבר הם צריכים להארת חכמה, להיותם מבחינת ז"ת דבינה או ז"א, ובלי זה נחשבים כגוף בלי ראש. (אות קכ"ו.)

 

אחיזת כלים זב"ז:

ג) הארת הה"ג דאמא, המעלה ה"ת לעינים, ועושה בזה קו שמאל בכל ע"ס כנודע, נמצא שמאחיז הכלים כולם דע"ס זו בזה, ומקשרם יחד כאלו היו ספירה אחת

 

 

וכלי אחד, כי אח"כ נעשה הזווג על בחינת העביות הזו שבשמאל, ונמשכת הקומה באו"י ואו"ח ונעשה בזה הכרע דקו האמצעי ואז נמצאים שלשת הקוין קשורים ומיוחדים זה בזה. כי הקו ימין שהם עצם הע"ס, מקבל הארת הקו האמצעי ע"י הזווג הנעשה על קו השמאל. כנ"ל. (אות ז').

 

ב' חצאי הדעת:

ד) המוחין הם ע"ס, הנבחנים לג"ר וז"ת, שהם חו"ב וזו"ן, שיש בכל אחד מהם ע"ס. ונודע שע"ס דבחינת אור חכמה, נבחנים לה' בחינות: כח"ב זו"ן. וע"ס דאור דחסדים, אין בהם בחינת כח"ב, כי הכח"ב ירדו בהם לבחינת חג"ת, וע"כ הם מכונים ה' חסדים: חג"ת נ"ה. או ה"ג חג"ת נ"ה. כי ה' הבחינות דז"א, נקראים ה"ח. וה' דנוקבא, נקראים ה"ג. ואלו הם ד' המוחין הנקראים: חכמה, בינה, חסדים, וגבורות. ואלו ב' המוחין התחתונים שנקראים חו"ג, הם מתיחדים לאחד, בעת שהם מעלים או"ח ממטה למעלה, ומזווגים לב' המוחין העליונים, הנקראים חו"ב, ואז נבחנים החו"ג שהם רק מוח אחד, הנקרא מוח הדעת, הרי שהדעת נעשה מב' בחינות מיוחדות, שהם ז"א ונוקבא דמוחין, אלא שמתיחדים למוח אחד בסוד הזווג כנ"ל. וע"כ נבחן מוח הדעת שהוא נעשה מב' חצאים. ועי' לקמן בתשובה ה' (אות קכ"א).

 

ב' כתפין:

ה) הנה ג' המוחין חב"ד דז"א, מתחלקים על דרך התחלקות או"א וישסו"ת, שחו"ב שבו, הם או"א עלאין דמוחין, והם בבחינת חסדים מכוסים, וזווגם לא פסיק לעלמין. והדעת שבו הם בחינת ישסו"ת דמוחין, שהם בבחי' חסדים מגולים, וזווגם פסיק, כנודע, ולפיכך בעת קבלתו המוחין, הרי הוא מקבל כל בחינה מבחינה שכנגדה

 

 

 

 

אלף פו  חלק י"א            לוח התשו' לפי' המלות  אנ"כ דעובר

 

 

באו"א, באופן שב' המוחין העליונים חו"ב שבו, הוא מקבלם מב"פ עלאין דחסד וגבורה דא"א, שהם מתלבשים בשש ספירות עליונות דאו"א, הנקראות ס', דהיינו עד החזה שבהם. וב' חצאי המוחין דדעת, הוא מקבל מנה"י דאו"א, מחזה ולמטה, שהם בחינת ישסו"ת. והנה ידים דא"א, שהם חו"ג שבו, המתלבשים באו"א, הנחלקים לרת"ס חב"ד חג"ת נה"י, הנה היד המחוברת עם האצבעות, היא חב"ד, והזרוע היא חג"ת, וראשי הכתפים המחוברים לגוף הם נה"י שבהם. ונמצא שחו"ג של המוחין שהם הדעת דז"א, המקבלם מבחינת נה"י דידים, שהם בחי' ישסו"ת כנ"ל, הנה הוא מקבלם מב' כתפים דא"א. עי' להלן תשובה ו'. (אות קכ"א).

 

ב' עטרין:

ו) כשמוחין דז"א שהם חו"ב חו"ג, כנ"ל בתשובה ה', באים ביסודות דאו"א, אשר חו"ב נמשכים מפרקין עלאין דידים, דהיינו הרו"ת שבהם, המתלבשים באו"א עלאין, וחו"ג נמשכים מפרקין תתאין דידים דא"א, דהיינו הסוף שלהם, שהם בחינת ישסו"ת, כנ"ל בתשובה ה', הנה הם באים ביסוד ג"כ כדרך התחלקותם למעלה, כי גם היסוד מתחלק לרת"ס, שב' פרקין עלאין הם היסוד, ופרק התחתון הוא העטרה. כנודע. וע"כ ב' המוחין עלאין חו"ב שבו מתלבשים ביסוד, ע"ד המשכתם מב"פ עלאין דידים דא"א, ומוח התחתון שבו שהוא החו"ג, מתלבש בעטרת היסוד, שהוא שליש תחתון דיסוד, כמו ב' הכתפין שהם שלישין תתאין דידים דא"א.

ולפיכך נקראים ב' חצאי הדעת, בשם ב' עטרין, לפי שהמה מתלבשים בעטרת היסוד דאו"א. כמבואר. (אות קכ"א).

 

בעלי קבין:

ז) כל הגדלות דז"א, כלול בהמילוים דע"ב ס"ג מ"ה שהם בגי' ק"ב. עי' בתשובה ס"ד. ובהם באים הכלים של נה"י, שהם הרגלים שלו, וג"ר דאורות, כנודע. ושלימות

 

 

זו הוא משיג ביום השבת, כי אז הוא מלביש לאו"א עלאין, ויש לו כל האורות בשלימות, כמו שהיה לו בעת הנקודים. וכל זה הוא רק מצד האורות לבד, אבל מצד הכלים, הוא נבחן בערך הז"א הקדמון דנקודים, שהוא עדיין מחוסר נה"י דכלים. כי הז"א דנקודים היה שלם גם מצמצום א', כי ע"כ היה מתפשט עד עשיה בשוה עם נה"י דא"ק. משא"כ הז"א דאצילות נפסק על הפרסא שבין אצילות לבריאה, גם ביום השבת, ולא מטי רגלים דז"א לרגלים דא"ק. והוא, משום דכל תיקונו דז"א דאצילות הוא מצמצום ב', מסוד השיתוף דמדת הרחמים בדין, בסוד ותלכנה שתיהן, שב' הההין כלולות זו בזו. ומכאן באים המילוים דע"ב ס"ג מ"ה שלו, שהם המוחין דיום השבת, כי ע"כ נשאר הפרסא שמתחת האצילות בכל תקפה גם בשבת, ואינו יכול להתפשט לבי"ע בשוה עם רגלי א"ק דצמצום א' כמו שיהיה לעתיד, שיתוקנו נה"י שלו גם מבחינת צמצום א', ואז יהיה מטי רגלים ברגלים דא"ק, ויתגלו בסוד ועמדו רגליו על הר הזיתים, כנודע.

והנה הנשמות שלא נבררו לגמרי עם כל התיקונים הנחוצים לבחינת צמצום ב', להיותם מבחינת אחורים דעסמ"ב דנקודים, הנקראים מדרגה ו'. עי' בתשובה ס"ג. הנה גם הם מקבלים הארת הז"א ביום השבת, וקונים בחינת נה"י דכלים וג"ר דנשמה, ואע"פ שאין נה"י אלו מבחינתם, דהיינו מצמצום א', כי הם מבחינת המילוי דעס"מ שנקרא ק"ב חדש דצמצום ב', מ"מ כיון שמבחינת האורות כבר הגיע כל השלמות ביום השבת, ע"כ יכולים להנות משם גם הנשמות השייכות עוד לצמצום א'. וע"כ נבחנים שמה, שמשמשים ברגלים שאינם שייכים להם, דהיינו נה"י דהארת הז"א דאצילות, שהם רגלים דצמצום ב'. כנ"ל. ורגליהם עצמם שהם נה"י דצמצום א', עדיין חסרים להם, כי הם עדיין חסרים גם בז"א דאצילות עצמו. כנ"ל.

 

ולפיכך הנשמות האלו מכונות בשם

 

 

 

חלק י"א            לוח התשו' לפי' המלות  אנ"כ דעובר       אלף פז

 

 

בעלי קבין. כי במקום רגליהם עצמם החסרים להם, המה משמשים עם הק"ב חדש, המתוקנים מצמצום ב', המספיק להם כמו שהיו רגליהם ממש, מחמת ההארה הגדולה שביום השבת, וכן בכל זמן שז"א דאצילות מלביש לאו"א עלאין, כי קונים על ידיהם ג"ר דנשמה. והבן, (אות ל"ז. ועי' באו"פ שם).

 

ג' בחינות שבעיבור:

ח) כמו שיש ג' בחינות בכללות מדרגת הז"א, שהם: עיבור: יניקה, מוחין, שפירושם נרנח"י דאורות, וכח"ב זו"ן דכלים, כן ישנם לג' בחינות הללו גם בזמן עיבורו דז"א, שהם: ג' ימי קליטה, ומ' יום דיצירת הולד, וג' חדשים להכר העובר, שהמה כוללים נרנח"י דעובר, כי ג' ימי קליטה הם בחי' נפש דעובר, שהוא בחינת עשיה שלו, ומ' יום דיצירת הולד, הם בחינת רוח דעובר, ובחינת יצירה שלו. וג' חדשים להכר העובר, הם נח"י של העובר, ואצילות שבו. וג' בחינות אלו נוהגים שם הן בבחינת הכלים והן בבחינת הניצוצין והן בבחינת האורות, וע"כ חוזרים עליו ג"פ בג' המדורות: שבמדור הא' הם בחינת כח"ב זו"ן דכלים שלו. ובמדור הב' הם נרנח"י דניצוצין. ובמדור הג' הם נרנח"י דאורות. (מאות מ' עד אות נ').

 

ג' יודין:

ט) מילוי הוי"ה דע"ב הוא במילוי יודין, כי בכל מקום שהוא מאיר הוא מוריד הה"ת מעינים שנתהוה בצמצום ב', ומחזיר אח"פ למקומם. והוא מטעם שע"ב האצילות מקבל מן הבחינה שכנגדו בע"ב דא"ק, ששם עוד לא היה שום התחלה לצמצום ב', כי צמצום הב' מתחיל מטבור למטה דא"ק, כנודע, ולכן הוא במילוי יודין, כי מילוי יודין מורה על צמצום א'. כנודע. אמנם יש בזה ב' בחינות, שהם: או"א עלאין שדרכם בחסדים מכוסים, ובחינת מחזה ולמטה שלהם, הנקרא ישסו"ת, שדרכם בחסדים מגולים. וזה כל

 

 

ההפרש בין הוי"ה דע"ב, שהיא בד' יודין, לבין הוי"ה דס"ג שהיא בג' יודין. כי בע"ב שהם או"א עלאין יש ד' מוחין, שהם חו"ב חסד וגבורה, והוא משום שחסד וגבורה, שהם בחי' זו"ן דמוחין, אינם מתחברים בגלוי להזדווג ולהעלות או"ח עד חו"ב להוציא הארת החכמה לחוץ, כי הם בבחינת חסדים מכוסים ואין דרכם לגלות הארת חכמה, בסוד כי חפץ חסד הוא כנודע. וע"כ נקראים חו"ב אלו בשם דעת הנעלם, כי אינם מזדווגים להתפשט בהארת חכמה. וע"כ נבחנים לב' מוחין מיוחדים, ויש כאן ד' מוחין: חו"ב חו"ג. שעליהם רומזים ד' היודין דמילוי הוי"ה דע"ב.

אמנם בס"ג, שהם ישסו"ת, שדרכם לגלות החסדים, הנה מתיחדים בהם ב' המוחין חו"ג שהם זו"ן דמוחין, ומעלים או"ח עד חכמה ובינה, ומוציאים הארת חכמה לחוץ, וע"כ חו"ג אלו נקראים בשם דעת הגלוי, או דעת המתפשט. ולפיכך, הם נבחנים למוח אחד, ויש כאן ג' מוחין לבד, שהם חב"ד. וע"ז רומזים ג' היודין דהוי"ה דס"ג, להורות שיש בהם רק ג' מוחין. (אות קל"ג).

 

ג' ימי קליטה:

י) ג' ימי קליטה הם בחינת התיקון דג' הקוים, הבאים ע"י זווג של או"א, אשר קו וחצי מהם מתתקנים ע"י אבא, וקו וחצי מהם ע"י אמא, כי אבא מאיר בסוד ל"ב נתיבות החכמה, ומחלק אל המ"ן דז"א לש"ך בחינות, ומתוך שהוא מאיר רק לט"ר שבכל נתיב, ואינו מאיר אל המלכיות שבכל נתיב, נמצא שדוחה בזה את ל"ב המלכיות שבכל נתיב ונתיב בחזרה לבי"ע בסוד פסולת, ואת ט"ר שבכל נתיב הוא מאיר ומתקן בסוד הלובן שבולד הבא מאבא, שה"ס רפ"ח ניצוצין כי ט"פ ל"ב עולה רפ"ח. ורפ"ח אלו כוללים קו הימין, וחצי הימני של קו האמצעי, כלומר כל עצמותם דע"ס דזו"ן, מלבד העביות והמלכיות שבהם, שהרי

 

 

 

אלף פח חלק י"א            לוח התשו' לפי' המלות  אנ"כ דעובר

 

 

דחה כל בחינת המלכיות שבל"ב הנתיבות, והוריד אותם לבי"ע, ולא נשאר שם זולת העצמות של הספירות. שז"ס שהלובן שבו נותן אבא, כי ע"י הבירורים דאבא, לא נשאר בהמ"ן של הולד, זולת בחינת ימין המכונה לבן שמורה, שאין שם מבחינת מלכיות ומבחינת עביות ולא כלום.

ואמא נותנת את האודם שבולד. דהיינו בחינות המלכיות והעביות, שעליהם נעשה אח"כ כלהו זווגים של זו"ן, שהם מכונים אודם, על שם התכללות דצמצום ב', המשותפת במדת הרחמים דה"ר, כי אז מכונה הבינה בשם ארץ אדום. ע"ש התחברות ה"ת בה ועושה בה מקום עביות וזווג, כנודע. ואודם זה מכונה בשם הארת ה"ג דאמא. כי גבורות דאמא מטבורה ולמטה הם מבחינת צמצום ב', שה"ת עולית עד העינים ועושית קו שמאל בכל הע"ס עד חכמה, כנודע. הרי שקו השמאלי בא מאמא, ולא מאבא, כי אבא הוא בחינת ע"ב והוא מקבל מן הבחינה שכנגדו בע"ב דא"ק, שאין בו מבחינת צמצום ב' כלום, כנודע.

והנה הלובן שבו שהוא קו הימין, הוא מתתקן ביום א', מאבא. והאודם שבו, שהוא קו שמאל, הוא מתתקן ביום ב' ע"י אמא. וביום השלישי או"א מזדווגים על המ"ן הנבררים ומתוקנים האלו והאו"ח העולה מהשמאל מלביש האו"י, ונמשכים שם הע"ס דנפש הנפש, שזה בחינת התחברותם של ב' הקוים ימין ושמאל זב"ז, בסוד קו האמצעי. וצריך שתדע כאן כי יש זווג מיוחד בחו"ב דאבא לבד. והוא הנעשה ביום א'. וכן בחו"ב דאמא לבד, הנעשה ביום ב', אבל ביום ג' הם מתחברים כללותם יחד בסוד הזווג. (אות ד').

 

ג' חדשים להכר העובר:

יא) אור החיה בכל מדרגה שהיא, הוא נבחן, לבחינת עצמות ועיקר, שבלעדו אין עוד שום הכר בהמדרגה. ולפיכך גם

 

 

בחי' העובר, אין בו שום הכר מטרם שיעברו עליו ג' חדשים כי רק בגמר ג' חדשים, שנכנס בו המילוי דמ"ו ניצוצין של הוי"ה דע"ב, שהוא בחינת חי"ה דעובר, יש לו בחינת העצמות שלו, ויש לו הכר כלפי חוץ. (אות כ"א)

 

ג' עיבורים:

יב) ג' עיבורים הם: עיבור ז' הוא לאורות. עיבור ט' חדשים, הוא לניצוצין. עיבור י"ב חדשים, הוא לכלים. (אות א').

 

ג' שני ערלה:

יג) שורש הנוקבא הוא בעטרת יסוד דז"א, כנודע. מטעם, כי שם היתה המלכות בעת הנקודים, בעת שהיו הז"ת בבחינת קו אחד, כנוהג בצמצום א', שמלכות היא תחת כל הט"ר, והט"ר כולם נקיים מבחינת צמצום ועביות, כנודע. ומלכות זו ה"ס מדת הדין הגמור, שבסבתה היתה שביה"כ, כנודע. אמנם לעת תיקון, עלו הז"ת בסוד עיבור במעי בינה, בסוד ג' גו ג', נה"י בחג"ת, ונכללה עטרת היסוד בת"ת, שהוא בינה דה"ח, ונשתתפה מדת הרחמים בדין, כי ה"ת שבעטרת היסוד, נכללה בה"ר שבת"ת, שהיא מדת הרחמים, ומלכות נמתקה. ועכ"ז, כיון ששם היתה שורש המלכות, ע"כ נבחן בה פנימיות וחיצוניות, שז"ס ב' העורות שעל עטרת היסוד, כי בחי' שורשה ממדת הדין, עוד נשאר שם בבחינת חיצוניות, וצריכים להסיר משם העור הזה, כי יש אל החיצונים שנקראו ערלה אחיזה גדולה בה, שז"ס המילה, לאחר שנולד ויצא לאויר העולם. ולפיכך נבחנים המוחין דבחי' העיבור לדינין גמורים, משום שהגם שכבר נמתקה הה"ת במדת הרחמים כנ"ל, אמנם הערלה עדיין לא הוסרה משם, וע"כ ג"ס נה"י הללו דעובר, הנכללים בחג"ת, נבחנים לג' שני ערלה, ואין הרחמים יכולים להתגלות

 

 

 

 

חלק י"א            לוח התשו' לפי' המלות  אנ"כ דעובר       אלף פט

 

 

בפרצוף, עד לאחר הסרת הערלה משם. (אות פ"ו)

 

גבורה נצח והוד דעיבור:

יד) הם ג' ספירות שאינם מקבלים תיקון בירחי העיבור, כי גבורה שהיא בחינת קו שמאל דחג"ת, אינה מקבלת תיקון, כי עדיין אין שם קומת חג"ת אלא קומת נה"י. ואין בהקומה אלא בחינת ת"ת ויסוד הכלולים זה בזה, שאין הגבורה מוכרעת על ידיהם וגם נו"ה אינם מתבררים לגמרי מטעם הזה, משום שהמה כלולים בחג"ת ואין להם גילוי במקומם. ועי' להלן בתשובה ל"ב. (אות ח' ט').

 

גרון דז"א:

טו) הנה הראש דא"א הוא שורש לכל האצילות בכללות, הן לחכמה והן לחסדים. והגרון דא"א, אע"פ שיצא מבחינת ראש דא"א, נבחן ג"כ לראש ולכתר, והיינו רק לבחינת הגוף לבד, שהוא חסדים, כנודע. שהגרון דא"א הוא כתר לאו"א, שהם בחינת חסדים מכוסים. ועד"ז נבחן הגרון דז"א, שהוא בחינת ראש וכתר, בעת שהוא בבחינת גוף בלי ראש. והנה הראש דז"א נמשך מג"ר דנה"י דא"א, כנודע, דהיינו בבחי' מה שעלו ונעשו לחג"ת דאו"א בעת הגדלות. והנה בעיבור ז"א, אע"פ שגם אז עלו נה"י ונעשו לחג"ת, מ"מ לא עלו אלא רק ב"פ עלאין דנו"ה בלבד, אבל היסוד לא עלה להצטרף לחג"ת, משום המצאו למטה ממסך דסיום העומד באחורי ת"ת. ונמצא שרק ב"פ דנו"ה העליונים נעשו בבחינת ראש, דהיינו חג"ת, אבל היסוד יצא מבחינת ראש דז"א, כי לא נתעלה לבחינת חג"ת.

ולפיכך נבחן פ"ע דיסוד דא"א, שהוא בערך אחד עם הגרון דא"א, כי כמו שהגרון דא"א שהוא בחינת בינה שלו, והיא בחינת ג"ר וראש, אלא שיצאה מבחינת ראש מחמת המסך שנעשה בסיום החכמה סתימאה דא"א, כן היסוד דא"א,

 

 

היה צריך לעלות עם הב"פ דנו"ה לחג"ת ולהעשות בחינת ראש כמותם, אלא שהמסך דסיום הת"ת עיכב עליו, כנ"ל. ולפיכך נמשך ממנו בחי' הגרון דז"א, ונעשה לבחינת ראש של ו"ק דז"א, דוגמת הגרון דא"א שנעשה בחינת ראש לגוף דא"א. (אלף מ"ה אות ס"ב. ובאו"פ דף אלף מ"ז ד"ה ובמתבאר).

 

ד' יודין:

טז) עי' תשובה ט'. (אלף ס"ט אות קכ"ד).

 

דמות:

יז) לבושי מוחין דז"א נקראים צלם, ולבושי מוחין דנוקבא דז"א נקראים דמות. וג' אותיות צלם הם בחי' ג' אותיות יה"ו דהוי"ה. ודמות, היא בחינת ה"ת דהוי"ה. (אלף ס"ג אות קי"ב).

 

דעת הגלוי:

יח) עי' תשובה ט'.

 

דעת המתפשט:

יט) עי' תשובה ט'.

 

דעת הנעלם:

כ) עי' תשובה ט'.

 

הבל דגרמי:

כא) הנה האורות של ז' המלכים שנשארו באצילות דהיינו הרשימות שלהם, המה מתחלקים לאור זך ולאור עב. (כנ"ל תתקפ"ג תשובה ס"ב ע"ש) ורק אור הזך נשאר באצילות, אבל אור העב שלהם נפלו עם הכלים לבי"ע. וה"ס הרפ"ח ניצוצין שנפלו עם הכלים לבי"ע כדי להחיותם. והם הנקראים הבל דגרמי, מחמת היותם נבלעים בהכלים גם בעודם בבי"ע במקום המיתה. ולעת תיקון אחר שעלו ונתקנו באצילות, נעשו הניצוצין האלו לבחי' נפש אל הכלים החיצונים. (אלף נ"ז אות צ"ו צ"ז).

 

 

 

אלף צ               חלק י"א            לוח התשו' לפי' המלות  אנ"כ דעובר

 

 

הגדלה:

כב) כשהפרצוף בקטנותו, אין לו אלא ששה הכלים: חג"ת נה"י. ובעת גדלות, שיורדת ה"ת מעינים ואח"פ שהם נה"י החדשים מוחזרים אל הפרצוף, ומשיג ג"ר דאורות, הנה אז הכלים של הפרצוף מתכפלים ומתגדלים: הכפלה סובבת על הכלים עצמם, כי קנה נה"י חדשים, על נה"י הראשונים, וכן מחג"ת נעשו חג"ת וחב"ד. והגדלה, סובבת על נה"י דעליון, המתחברים עם הכלים דתחתון ומגדילים אותם. כי כל ספירה צריכה להיות מג"ש, וכיון שרק ב"פ עלאין דחסד עולים ונעשים לחכמה, הנה מצטרף להם שליש עליון דנצח דאמא, ומשלים אותו לג"ש. וכן שליש עליון דהוד דאמא, משלים אל ב"ש הגבורה שעלו ונעשו לבינה. וכו' עד"ז, עד שמשלימים לכל ספירה על ג"ש. והשלמה זו מצד העליון נקרא בשם הגדלה. (אלף ס' אות ק"ו וק"ז).

 

הכפלה:

כג) עי' תשובה כ"ב. (שם)

 

הכר העובר:

כד) עי' תשובה י"א (אות י"ח).

התלבשות בקבין:

כה) עי' תשובה ז' (אלף כ"ט אות ל"ז).

 

התלבשות ניכרת:

כו) ההתלבשות בל' דצלם, נקראת התלבשות ניכרת. אבל התלבשות בם' דצל"ם, נבחנת להתלבשות בלתי ניכרת. והוא, כי הם' דצלם היא בחינת חסדים מכוסים, כי בגדלות המה נעשים לבחינת או"א עלאין דתבונה, וע"כ אינם ראוים להתלבשות המוחין בשביל ז"א, שהוא צריך לחסדים מגולים. אלא אחר שהמוחין דז"א יורדים ומתלבשים בל' דצלם, הנעשים בגדלות לבחינת ישסו"ת, שהמה בחסדים מגולים, אז יש אל המוחין התלבשות גמורה, להיות הלבושים מבחי' חסדים מגולים בהתאם לבחינת המוחין

 

 

דז"א. וע"כ נבחן להתלבשות ניכרת. (אות ק"ח).

 

התפשטות ב':

כז) עי' להלן בתשובה ל"ז. (אות קכ"ח).

 

התקשרות הכלים:

כח) עי' תשובה ג'. (אות ו').

 

זעיר אנפין:

כט) זעיר הוא מלשון קטן. ונקרא כן, על שם הגבורות והדינים המתגלים בו, ולכן הוא נמשל לקטן, שמדרך הקטן להיות אכזרי ובעל חימה, וכל שהולך ונגדל הוא מתישב בדעתו. ולכן גילוי הרחמים נקרא בשם זקנה ושיבה. (אות פ"ב ופ"ג).

 

זקנים:

ל) עי' בתשובה כ"ט (אלף נ"ג אות פ"ג).

 

חלתו של עולם:

לא) נודע, שכל הנרנח"י דז"א אינם בערך הנקודים אלא בחינת נפש בכלי דכתר, וחסר ט"ס תחתונות דכלים, וט"ר דאורות, דהיינו רק קב אחד מעשרה קבין דנקודים, כנ"ל בתשובה ל"ג. ונמצא שז"א בעיבור, שאין לו אלא בחינת נפש מנרנח"י אלו, דהיינו חלק עשירי מהקב שנתקן באצילות, הרי הוא עתה אחד ממאה ממה שהיה לו בנקודים. וע"כ נקרא אז בעובר בבחינת חלה. שהיא אחד ממאה. וכן אדם הראשון נקרא חלתו של עולם מאותו הטעם. כי כל השלימות שנתקנה בו היתה מבחינת קב אחד דאצילות ואחר החטא לא נשאר בו אלא נפש דנפש, בכלי דכתר הכתר, שהוא אחד ממאה, כמ"ש לעיל בדף תרפ"ג אות צ"ג. ובאו"פ שם ע"ש. (אות כ"ד).

 

חסד תפארת ויסוד דעיבור:

לב) קומת הנפש שהעובר מקבל

 

 

 

חלק י"א            לוח התשו' לפי' המלות  אנ"כ דעובר       אלף צא

 

 

בהיותו בהתכללות הזווג דאמא, כולל ג' אורות אלו, כי עיקר הקומה הוא בקו אמצעי כנודע, והוא כולל ב' האורות ת"ת ויסוד, הכלולים זה בזה, ושורש הקומה הוא אור החסד, שה"ס יומא דאזיל עם כלהו יומי. ואין להקשות א"כ ז' חדשים למה לי, כי בדרך התכללות עולה מהם התיקון לכל ז' האורות. (אות ח').

 

ט' קבין ופרישות:

לג) כל בחינת התיקון דה"פ אצילות מצד המוחין הקבועים בהם, לא תיקנו מבחינת הנקודים אלא גו"ע שבהם, שהם רק בערך הכתרים שבהם, ומבחינת ט"ת לא נתקנו בקביעות העולם האצילות. ולכן הק"ב טהור שנתקן בז"א, בסוד ג' המילוים דע"ב ס"ג מ"ה, שהם בגי' ק"ב, נבחנים רק לקב אחד בלבד, דהיינו בחינת הכתרים כנ"ל, וט' קבין דהיינו ט"ס התחתונות חסרים ממנו. וע"ז רמזו ז"ל רוצה אשה בקב ותפלות, כתובות סב: סוטה כ. שהיא בחינת החיבור דנוקבא עם הז"א הנתקן באצילות בבחי' קב אחד, שהוא טוב יותר מט' קבין דנקודים, הגורמים פרישות ביניהם, כי כל אחיזתם של הקליפות היא מהם. (אות כ"ה).

 

טלטול ברה"ר:

לד) עי' בתשובה נ"א. (אות ל"ג).

 

י' דאויר:

לה) החיבור דה"ת בעינים, הנוהג בעת קטנות, ה"ס הי' דאתערב באור ונעשה אויר, כי מחמת עלית ה"ת ירדו חב"ד שהם בחי' אור דג"ר, ונעשו לחג"ת שהם בחי' רוח נפש, הנק' אויר. ולעת גדלות, ע"י הארת הזווג דע"ב ס"ג, יורדת הה"ת מעינים למקומה, וג"ר חוזרים אל הפרצוף, כנודע. וז"ש בזוהר בראשית דף ט"ו ע"ב. עה"כ יהי אור ויהי אור, שהוא אור דכבר הוה, כי י' אתפשט ונפיק מאויר, ומה דאשתאר אשתכח אור, דהיינו כנ"ל,

 

 

כי הה"ת יורדת מעינים למקומה, ואז חוזר האור דג"ר לפרצוף כמקודם לכן. ונמצא שאין כאן חידוש האור, אלא אותו האור שהיה מתעלם מקודם מחמת עלית ה"ת לעינים, חזר עתה אחר שירדה משם הה"ת.

והנה מוחין אלו הנ"ל, שנוהג בהם עליה וירידה, שפעם הם בבחינת אויר ופעם הם בבחינת אור, כפי מעשה התחתונים, נוהגים רק בישסו"ת ובבחינת ל' דצלם, אבל אינם נוהגים באו"א עלאין, להיותם תמיד בבחינת חסדים. וכן אינם נוהגים בם' דצלם שהם ג"כ בחינת או"א עלאין דתבונה, וז"ס שהל' דצלם נקרא מגדל הפורח באויר. כי פעמים הם בבחינת אור כי הי' נפיק מאויר ואשתאר אור, ולפעמים הם בבחינת אויר, כי מחמת פגם התחתונים חוזרת הה"ת לעינים והי' שוב נכנסת באור ונעשה אויר. והבן עי' תשובה נ"ה. (אות קל"ד וקל"ה).

 

י"ט ניצוצין:

לו) המילוי דהוי"ה דאלפין, הוא י"ט, שהם: ג' אלפין, וב' ווין וד', שעם כ"ו דהוי"ה עצמו, הם בגי' מ"ה. ונודע, שבחינת המילוי, היא העביות והמסך, שעליהם נעשה הזווג עם אור העליון. וע"כ הם בחינת י"ט ניצוצין מבי"ע, בסוד מ"ן, בהתכללות או"א, עד המ' יום דיצירת הולד. והמה נבחנים לחיות דעיקר ז"א בעצמו, דהיינו בחינת הנפש רוח שבו. (אות י"ב)

 

ירידה ב':

לז) נודע, שסוד הצלם הוא בחינת האו"ח העולה ממ"ן דז"א בעת שנכלל בעביות ומסך דאו"א, המלביש על הקומה דאו"י. עי' בתשובה נ"ז. ובחי' האו"י הם עצם המוחין, ובחינת האו"ח הם לבושי המוחין שנקראים צלם. והנה התלבשות זו של המוחין דז"א שבעת עיבורו, היא

 

 

 

אלף צב חלק י"א            לוח התשו' לפי' המלות  אנ"כ דעובר

 

 

בבחינה גבוה מאד, כי אז או"א וישסו"ת נכללים בפרצוף אחד, והזווג נעשה בג"ר דישסו"ת א', שהוא מקום ש"ת דת"ת דכללות שניהם. וכדי להתלבש בז"א במקומו, צריכים לב' ירידות ממקום הגבוה הזה: ירידה א' היא בעת הלידה, שאז הג"ר של ישסו"ת, ששם עמידת המוחין דז"א, הם יורדים ונעשים לבחינת חג"ת, דהיינו ו"ק בחוסר ג"ר. ונמצאים לבושי מוחין דז"א שאבדו בחינת ג"ר שבהם, ואז מכונים הלבושים בשם ם' דצלם, והוא התפשטות א' של המוחין דז"א, כי נתפשטו מלבושים דג"ר, ובאו ללבושים דו"ק.

ועדיין אינם מוכשרים להיות ללבושים דז"א, כי סוף סוף, עתידה ם' זו לחזור לבחינת ראש דתבונה כמקודם, שאז יהיו בבחינת או"א דתבונה, שאין לז"א שורש בהם כי אם בתבונה דתבונה, שהיא בחסדים מגולים כנודע, וע"כ לירידה ב' הם צריכים, והיינו שיורדים לנה"י דתבונה זו שכבר נתמעטה לו"ק, אשר בגדלות היא עתידה להיות שוב בחינת חג"ת כמטרם המיעוט, ויובחנו אז לתבונה דתבונה. והנה התפשטות ב' זו לנה"י דתבונה, נקרא ל' דצלם, שמכאן הם ראוים להתפשט למקום ז"א. והיינו רק בחיצוניות שלהם, כמ"ש בתשובה נ"ו. הרי שיש ללבושי מוחין דז"א ב' ירידות: א' לבחינת ם' דצלם. וב' לבחינת ל' דצלם. כמבואר. וכן נקראים ב' התפשטיות: שהתפשטות א' היא בם', והתפשטות ב' היא ל'. (אות קכ"ח).

 

כלים שהיו בעולם:

לח) כבר נתבאר זה בחלקים הקודמים בפרצופי א"ק, כי כל תחתון ממלא הכלים דגוף דעליון, אחר שנזדכך המסך שלו, ונתרוקנו הכלים דגוף שלו מאורותיהם. וע"כ נבחן בכל פרצוף ב' מיני כלים: מין א' הם הכלים שכבר היו בעולם, כלומר הכלים דגוף העליון שנתרוקנו מאורותיהם

 

 

ובאו לבחינת התחתון. ב' הם הכלים היוצאים עם הזווג החדש הנעשה בבחי' התחתון, כי אחר שהמסך מזדווג עם האור העליון ומעלה או"ח ממטה למעלה לבחינת ע"ס דראש, הנה הוא מתהפך ומתפשט לע"ס מניה וביה ממעלה למטה לבחינת כלים דגוף. והכלים האלו הם כלים חדשים שעדיין לא היו בעולם, כי אם שיצאו עתה מכח הזווג כמבואר. ובפרצופי אצילות נקראים הכלים שכבר היו בעולם בשם ב"ן, והכלים החדשים בשם מ"ה, (אות ז').

 

ל' דצלם:

לט) כשהמוחין ולבושיהם במקום יציאתם, שהוא בג"ר דתבונה א', שהוא בחינת בטן דכללות או"א וישסו"ת יחד, אשר בשעת הלידה ירדו הג"ר דתבונה לבחינת חג"ת, הנה אז נקראים ם' דצלם. ואח"כ שירדו מבחינת חג"ת ג"כ, ובאו ונתפשטו בבחינת נה"י דתבונה, אז נקראים ל' דצלם. ועי' לעיל בתשובה ל"ז שהארכנו בזה. (אות קכ"ח. ואות קל"ז).

 

ל"ז ניצוצין:

מ) ל"ז הניצוצין, הם שיעור העביות שבמילוי הוי"ה דס"ג, כלומר הראוי לצאת עליהם קומת בינה ונשמה. (אות ב').

 

ם' דצלם:

מא) עי' לעיל בתשובה ל"ז ול"ט. (אלף ע"א אות קכ"ז).

 

מ' יום ליצירת הולד:

מב) בגמר המ' יום נכנסו בהעובר ל"ז ניצוצין דמילוי ס"ג, שהם בחי' בינה שהיא אמא המציירת אל הולד. (אות כ"א).

 

מגדל הפורח באויר:

מג) עי' תשובה ל"ה, ותשובה נ"ה (אות קל"ה).

 

 

 

 

 

 

חלק י"א            לוח התשו' לפי' המלות  אנ"כ דעובר       אלף צג

 

 

מ"ו ניצוצין:

מד) הוא הגימטריא של המילוי דהוי"ה דע"ב. והוא בחינת העביות הראויה לצאת עליה קומת חכמה. (אלף י"ט אות כ"א).

 

מילוי בגימטריא אלקים:

מה) המילואים של השמות, רומזים על בחינות העביות ומסכים שאור העליון מזדווג עליהם, ומוציא קומת ע"ס ע"פ מדתם של העביות כנודע. אמנם כשאינם בסוד הזווג, נבחנים שהמילואים הם בלי השמות, ואז המה בחינת דינים. וזה הרמז, אשר מילוי בגימטריא אלקים, דהיינו כשהם בלי השם אז המה דינים, כי שם אלקים מורה על דינים, אבל כשהמה בסוד הזווג, דהיינו עם השם, אז אדרבה המה בסוד הרחמים, ובחינת הוי"ה. (א' כ"ה אות ל"ג).

 

מילוי בלי הפשוט:

מו) המ"ן והעביות שאור העליון מזדווג עמהם, נקרא מילוי, וכל עוד שלא באו בסוד הזווג, נבחנים למילוי בלי הפשוט. עי' לעיל בתשובה מ"ה. (אות ל"ב).

 

מילוי בלי השם:

מז) לעיל תשובה מ"ה מ"ו. (שם)

 

מילוי י"ט:

מח) עי' תשובה ל"ז.

 

מילוי ל"ז:

מט) עי' תשובה מ'.

 

מילוי מ"ו:

נ) עי' תשובה מ"ד.

 

מקום פנוי וחלל:

נא) נודע שז"א עולה ביום השבת עד א"א, והוא משיג כל קומתו שהיה לו בזמן הנקודים, ונמצא שכבר מתוקן כל הקלקולים שנגרמו בזמן שביה"כ. כי ע"כ חזר הז"א, שהוא בחינת ז"ת דנקודים שנשברו, לכל

 

 

קומתו ושלמותו שהיה לו מטרם שביה"כ. אמנם כל זה הוא רק מצד האורות לבד, אבל לא מצד הכלים, כי לא נתקנו ג' עולמות בי"ע במקומם, אלא בסוד העליה לבד. וע"כ מצד אחד נבחנים בי"ע שכבר באו על כל שלמותם, משום שכל האורות שלהם נתקנו ע"י עלית הז"א, וע"י עלית העולמות לאצילות. ומצד ב' דהיינו מצד הכלים, הרי הפרסא דאצילות עדיין קבועה במקומה, ואין השלימות הגדולה דאצילות יכולה להתפשט למקום בי"ע, מחמת הפרסא המעכב עליהם. ולפיכך נבחן מקום בי"ע לבחינת מקום פנוי וחלל, שפירושו, שאין שם אור השלימות של אצילות, גם אין שם שום אחיזה לקליפות וחיצונים, משום שהגם שהאורות אינם יכולים להתפשט מחמת הפרסא, מ"מ אין שום חסרון נבחן שם, מחמת שהמה מתוקנים מצד עליתם לאצילות. וז"ס מחלליה מות יומת, כי העושה מלאכה גורם לס"א שיוכלו להתאחז גם במקום הפנוי וחלל, שכבר נתעבר משם הס"א לגמרי, כנ"ל (אלף כ"ז אות ל"ה).

 

נ"א יום וחצי:

נב) הוא מספר הימים הנחוץ לתקון כלי אחד בעת העיבור. כי המה ז' כלים, ותקונם נמשך י"ב חודש, שהם ג' מאות וששים יום וחצי, נמצא נ"א יום וחצי לכל כלי. (אות ז').

 

ע"ב רי"ו:

נג) השם הזה, מתבאר בסוד ג' הפסוקים שבפרשת קריעת ים סוף, שהם: ויסע, ויבא, ויט. שיש בהם רי"ו אותיות, ובסוד החסדים דאו"א עלאין המה מתחברים בסוד ע"ב גשרים של מימי החסד, כי כל ג' אותיות שבהם מתחברים לתיבה אחת ולשם אחד. כי החסדים האלו דג"ר דבינה, מכונים גשרים, משום שאין הצמצום וה"ת שולט בהם, כנודע, בסוד כי חפץ חסד הוא, וכבר ידעת שאו"א עלאין מתחלקים לס'

 

 

 

 

אלף צד חלק י"א            לוח התשו' לפי' המלות  אנ"כ דעובר

 

 

ום', שעד החזה ה"ס ס', ושם הם בחינת ע"ב הגשרים, ובחינת חכמה בינה חסד שבהם. ומחזה ולמטה ה"ס ם' כי שם עומד הגבורה, שה"ס המסך והצמצום שכבר שולט מחזה ולמטה, להיותם צריכים להארת חכמה, כנודע. ולפיכך נבחנת הגבורה בסוד אותיות מפוזרות, דהיינו רי"ו אותיות. כי החסדים דג"ר דאמא, אינם יכולים לחברם להיותם מבחינת ז"ת הצריכים לחכמה. וז"ס שרי"ו בגי' אויר, הרומז לג"ר דתבונה, שירדה לבחינת ז"ת בעת לידת הז"א, בסוד רובצת. ולעת גדלות יורדת הי' מאויר, והתבונה חוזרת לבחינת ג"ר דאמא, לבחי' הס' כנודע. (אות קכ"ו).

 

ערלה:

נד) עי' תשובה י"ג (אות פ"ו).

 

פורח באויר:

נה) הבינה שיצאה לבר מראש דא"א, נקראת מגדל הפורח באויר, שמצד אחד נחשבת לראש, כי הבינה בחינת ג"ר היא, ומצד אחד היא נחשבת לו"ק שהרי היא נמצאת למטה ממלכות דראש דא"א, וע"כ נחשבת לפורח באויר, כי אינה לא בראש ולא בגוף. ועד"ז היסוד דא"א מבחינת ההארה אל הז"א, נחשב ג"כ למגדל הפורח באויר. כי בעת עלית נה"י דא"א לחג"ת דאו"א, רק ב' הפרקים העליונים דנו"ה נתעלו להיות חג"ת וג"ר לצורך ז"א, אבל היסוד דא"א לא יכול להתעלות, מחמת המסך דסיום הקו האמצעי השורה בסוף הת"ת דא"א. וע"כ נבחן היסוד דא"א שיצא לבר מראש דז"א, כמו הבינה שיצאה לבר מראש דא"א ועד"ז נקרא גם היסוד מגדל הפורח באויר. וכן התבונה דתבונה נקראת ג"כ מגדל הפורח באויר, משום כי לפעמים היא ג"ר, ולפעמים היא ו"ק, בסוד הי' דנפיק מאויר ומה דאשתאר הוי אור, אז היא ג"ר. ולפעמים הדרא הי' לגוי אור ושוב נעשית אויר וו"ק, עי' תשובה ל"ה. (אות צ"ו וצ"ז ואות קל"ד וקל"ה).

 

 

 

צלם:

נו) צלם, הוא האו"ח העולה על התכללות המ"ן דתחתון במסך ועביות דעליון, המלביש לע"ס דאו"י דזווג ההוא, שהם המוחין גופייהו. והנה האו"ח הזה נחשב לבחינת העליון ממש, כי יצא על בחי' המסך ועביות דעליון. אמנם כיון שאין העליון מזדווג לצורך התחתון מבחינתו עצמו, אלא מבחינת חיצוניות שלו, דהיינו שמעורר הרשימו דקטנות הנשארת בו מעת קטנותו שהיא בהתאם אל המ"ן שעלו אליו. וגם לא מבחינת מסך ועביות דקומתו עצמו, אלא מן הנמוך במדרגה, כנודע. נמצא שאין לעליון שום צורך במדת האו"ח הזה, וע"כ יורד האו"ח הזה עם ע"ס דמוחין אל התחתון, ומלביש גם שם את המוחין שלו, כמו שהלביש אותם בעת יציאתם במקום העליון. אכן התחתון אינו נוטל אותו במדרגתו הגבוה כמו שיצא בעליון אלא שצריך לירד ב' ירידות בהעליון גופיה עי' תשובה ל"ז. ואז הוא ראוי להתלבש תוך התחתון. וירידה א' נקראת ם' דצלם, וירידה ב' נקראת ל' דצלם, אשר בם' הוא מתמעט לבחינת חג"ת, ובל' הוא מתמעט לבחינת נה"י. ואחר זה הוא מתפשט בתחתון, וההתפשטות גופיה תוך התחתון נקרא צ' דצלם. (אות צ"ט).

 

צ' דצלם:

נז) עי' תשובה נ"ו. (אות קל"ח).

 

צלם אבא:

נח) כבר ידעת שענין הצלם, הוא האו"ח העולה בשעת התכללות המ"ן דתחתון במסך ועביות דעליון. וע"כ כיון שבזווג הנעשה על המ"ן דזו"ן, באים ב' פרצופים: אבא, ואמא, בזווג הזה, נמצא ממילא שיש ב' בחינות מסך ועביות המעלים או"ח, דהיינו מצד אבא ומצד אמא. וע"כ יש להבחין בזה, צלם דאבא וצלם דאמא. (אות קמ"ב).

 

 

 

 

 

 

 

 

 

חלק י"א            לוח התשו' לפי' המלות  אנ"כ דעובר       אלף צה

 

 

צלם אמא:

נט) עי' תשונה נ"ח.

 

צלם אלקים:

ס) נודע שיש ב' עיבורים: עיבור א' לצורך הקטנות. ועיבור ב' לצורך הגדלות. ולפיכך בחינת האו"ח המלבישה לקומה דעיבור א', נקראת צלם דעיבור, או צלם אלקים, שהוא דינים וקטנות ובחינת אור החוזר המלבישה למוחין בעת עיבור הב', נקראת צלם דגדלות או צלם דהוי"ה, שהם רחמים. (אות קמ"ז).

 

צלם הוי"ה:

סא) עי' תשובה ס'. (שם).

 

צלמי מוחין דעיבור:

סב) עי' תשובה ס'. (אות קמ"ד).

 

ק"ב אותיות דאחוריים:

סג) האחורים דמילוי ע"ב, שיש בד' השמות ע"ב ס"ג מ"ה וב"ן דנקודים, הם עוד לא קבלו תקונם באצילות, והם מכונים ק"ב חרובין, כי יש בהם ק"ב אותיות. ופירוש הדברים הוא: כי לא נתקנו באצילות זולת הכלים דפנים של הנקודים, שהם גלגלתא ועינים, אבל הכלים דאחורים לא נתקנו עוד, שהם אח"פ שבכל מדרגה ומדרגה שהיו בנקודים. וגלגלתא שהיא הכתר יש בה ד' מדרגות, שהם: א', ד' אותיות דפנים, שיש בשם הוי"ה פשוט. ב', יוד אותיות דאחורים, של הוי"ה פשוטה. ג' הגימטריא דד' אותיות הפנים שהם כ"ו. ד', הגימט' דיוד אותיות דאחורים שהוא ע"ב. וכל אלו ד' המדרגות הן בחינת גלגלתא. וכן יש ד' מדרגות בבחינת עינים, שהוא ע"ב וחכמה ביחס הכלים, שהם: יוד אותיות דפנים, מהויה במילוי ע"ב. וגימטריא דיוד אותיות דפנים

 

שהוא המספר ע"ב. והגימטריא של כ"ו האותיות דאחורים שהוא מספר קפ"ד, וכל אלו ד' מדרגות הן דבחינת עינים. והנה לא

 

 

נתקן באצילות רק ד' המדרגות הפשוט שיש בבחינת גלגלתא, ומדרגה ראשונה של הפנים שיש בבחינת עינים, דהיינו רק ה' מדרגות בלבד. אבל מדרגה הו' שהיא האחורים דמילוי ע"ב, היא לא נתקנה אפילו בבחינת ע"ב, ומכ"ש בשאר המדרגות דאזן חוטם פה עצמם. שהוא מטעם הנ"ל כי לא נתקן רק בחי' הפנים לבד, שהם גו"ע, ולא נתקן מן האחורים כלום, ואפילו מאחורים של בחינת העינים, וע"כ מכונים אלו המדרגות שמן מדרגה הו' ואילך בשם ק"ב חרובין, כלומר שעדיין שורה שם החורבן של שביה"כ, ועדיין מחכים לתקונם.

ואין להקשות ממ"ש הרב בעץ חיים בשער רפ"ח ניצוצין, שרק משם ע"ב נשתיירו ו' מדרגות, ולא משאר השמות, כי שם סובב על בחינת נפילת הניצוצין, וכאן סובב על ענין עליתם ותקונם באצילות. ואין לדמותם כלל זה לזה. (אות כ"ו).

 

קב חדש:

סד) ג' המילוים שיש בג' השמות ע"ב ס"ג מ"ה, שהמה מתקנים לז"א בכל נרנח"י שלו כולם, המה בגימטריא ק"ב. ומכונים קב חדש, משום שהמה באים ממ"ה החדש, שפירושו: מן הקומות שיצאו באצילות. ויש ג"כ בחינת קב ישן, שפירושו בחינת אח"פ של כל המדרגות דנקודים, שעדיין לא נתקנו באצילות, שהם בחינת ק"ב אותיות שיש באחורים דד' שמות עסמ"ב כנ"ל בתשובה ס"ג. (אות כ"ז).

 

קב חרובין:

סה) עי' תשובה ס"ד (אות כ"ו).

 

קב טהור:

סו) קב החדש שנתקן באצילות, כנ"ל בתשובה ס"ד, נקרא קב טהור, על שם שנברר ע"י ל"ב נתיבות החכמה דאבא, ונתקן ע"י הארת ה"ג דאמא. והקב חרובין, כנ"ל בתשובה ס"ג, נקרא קב שאינו כל

 

 

 

 

 

אלף צו  חלק י"א            לוח התשו' לפי' המלות  אנ"כ דעובר

 

 

כך טהור, כי עדיין לא נבררו, ויש לקליפות אחיזה בהם. (אות כ"ז).

 

קב ישן:

סז) הקב חרובין נקרא קב ישן, עי' תשובה ס"ג. (אות כ"ז).

 

קב שאינו כ"כ טהור:

סח) עי' תשובה ס"ו. (אות כ"ו).

 

קיטע יוצא בקב שלו:

סט) אח"פ שנתעלו בז"א דאצילות, הם מבחינת הקב חדש, ונחשבים לבחינת כלים דפנים דנקודים. כנ"ל בתשובה ס"ג. אמנם בחינת אח"פ ששמשו בעת המלכים מטרם שביה"כ, המה לא נתקנו עוד באצילות, כנודע, ולכן נבחן ז"א דאצילות בערך ז"א של הנקודים שהוא חסר בחינת אח"פ שלו שהם הנה"י דזמן המלכים. ובערך הזה מכונה הז"א בשם קיטע, כלומר שחסר אח"פ, שהם הרגלים.

 

ואותם הנשמות המיוחסות לצמצום א', כלומר שעדיין לא קבלו תקונם של ז"א דאצילות מצמצום ב', מ"מ ביום השבת, שאז ז"א הוא בתכלית השלמות, הנה אז יוצא ז"א בק"ב חדש שלו לרה"ר, ששם שורים הנשמות שלא הובררו עוד, שהוא במקום החזה ולמטה דאדם דבי"ע, ומפרנס לאותם הנשמות בהיותם עוד בתוך הקליפות. וזהו הרמז הקיטע יוצא בקב שלו. כי אז הנשמות ההם מקבלים בחינת נה"י דכלים של הקב חדש דז"א, ומשמשים בהם כאלו היו בחינת נה"י של עצמם. ועל שם זה נקראו אותם הנשמות בשם בעלי קבין. עי' לעיל בתשובה ז'. (אות ל"ד).

 

קרומות המוחין:

ע) בז"ת דנקודים שנשברו ונפלו לבי"ע, נבחנים בהם ג' בחינות, שהם: אורות, ניצוצין, כלים. והנה מכלים שלהם נעשו ג' חללי גלגלתא. ומניצוצין שלהם

 

 

נעשו הקרומות אל המוחין. ומאורות שלהם נעשו המוחין עצמם. (אות צ"ז).

 

ראש העובר:

עא) גם אל העובר יש ראש וגוף, שהם ע"ס מגוף וראש, שהגוף הוא בו"ק והראש הוא בג' מוחין. אלא שהם רק מצד הכלים בלבד, אבל מבחינת אורות אין בע"ס כולם, רק בחינת אור של הג"ס תחתונות, שהם נה"י, שהוא בחינת אור הנפש בלבד, המלובש בכלים הראש העובר, כי בכלים, נמצאים תמיד שהעליונים נגדלים מתחלה, ולכן אור הנפש מלובש בכלים דכתר, שהוא הראש דעובר. וז"ס שאמדו חז"ל שראשו בין ברכיו, כלומר כלים דראש ואורות דנה"י שנקראו ברכים. וע"כ אין לראש דעובר מעלה יתירה מבחינת נה"י, כי אין הכלים מגלים פעולתם מבחינת עצמם, אלא רק מבחינת שיעור האור המלובש בהם. (אות ע"ט ואות פ"ה).

 

רגלים שנקטעו:

עב) הנה ז' המלכים קדמאין בעת מלוכתם בעולם הנקודים, היו מתפשטים במלוכתם, עד לנקודה דעוה"ז בשוה עם רגלי א"ק דצמצום א', כי נה"י שלהם בקעו הפרסא שמתחת אצילות ונתפשטו בכל בי"ע, כנודע. אמנם בעולם התיקון שחזרה הפרסא למקומה, והז"מ קדמאין קבלו תיקונם בז"א דאצילות, אסף הנה"י שלו למעלה מפרסא דאצילות, ונמצאו שנקטעו מן המלכים קדמאין בחינת הרגלים שלהם, דהיינו אותם הנה"י שלהם שמזמן הנקודים, שנתפשטו בג' עולמות בי"ע בעצמם עד לנקודה דעוה"ז. ורגלים אלו לא יתוקנו רק בגמר התיקון, בסוד דמטי רגלין ברגלין, כנודע. עי' אות ז'. (אות ל"ה).

 

שם בלבד בלי מילוי:

עג) נודע, שהאורות שהם הרשימות שנשארו מהקומות שיצאו בעולם הנקודים, לא ירדו עם הכלים לבי"ע בעת שנשברו,

 

 

 

 

 

 

חלק י"א            לוח התשו' לפי' המלות  אנ"כ דעובר       אלף צז

 

 

אלא שנסתלקו מהכלים ונשארו באצילות. והנה האורות אלו הם סוד השמות. ובחינת הניצוצין שירדו עם הכלים לבי"ע, הם בחינת המילוים של השמות, כי הם בחינת אור העב של הרשימות, הכוללים בתוכם בחינת העביות הנקראת מ"ן, שאור העליון מזדווג עמהם בעת עליתם לאצילות. ונקראים מילוים של השמות, כי בעת עליתם והתחברותם אל השמות, דהיינו לרשימות שלהם, נמצא אור העליון מזדווג עמהם, ומוציא קומת ע"ס השייך לשמות, דהיינו לרשימות בערך הקומה שהיתה ברשימות ההם לפני שביה"כ. והנך מוצא, שכל מעלת הרשימות, שהם השמות תלוי רק בהמילוי שהם הניצוצין, כי מטרם עליתם של הניצוצין נמצאים השמות בתכלית הקטנות, כי אין להם זווג עם אור העליון, אלא בעת עלית הניצוצות בסוד מ"ן, שאז השמות קונים בחזרה את קומתם ממה שהיה להם בטרם השבירה והבן זה היטב.

 

ועם זה תבין, שבעת שהשם נמצא עם המילוי שלו ביחד, הנה אע"פ שכל שבחו ומעלתו הגיע לו מן המילוי שהיא המ"ן שעלה מבי"ע, מ"מ מעלת השם גדלה בהרבה על בחינת המילוי, שהרי השם הוא שירים מהאורות עליונים בעצמותם, שהופיעו בספירות מטרם שביה"כ, שהם בחינת רחמים גמורים, משא"כ המילוים שהם הניצוצין שירדו עם הכלים לבי"ע, המה בחי' דינין, והם בחינת אור העב של הרשימות. אמנם בשעה שהשם לבדו בלי המילוי, דהיינו מטרם שהניצוצין עלו אליו בבחינת מ"ן. הנה השם הוא בתכלית המיעוט, ואין מעלתו ניכרת כלל, כי לא נשאר בו רק בחינת שירים המוכרח שלא יתבטל לגמרי, כנודע.

 

ולא עוד אלא שנבחן לפעמים, אשר המילוי הוא עוד יותר חשוב מן השם בלי המילוי שלו, וזה יצוייר בבחי' יום השבת. כי אז חוזרת כל השלימות אל העולמות, כמו שהיו מטרם שביה"כ, והיינו רק מצד

 

 

האורות בלבד, כלומר שבחינת הפנימיות דבי"ע עולה למעלה לאצילות ומקבלים כל תיקונם משלם, אבל בחינת המילוים עצמן השייכים להקב חרובין, (עי' אות ס"ג) עדיין לא עלו בבחינת מ"ן אל הרשימות, שהם השמות שלהם, המכונים מדרגה ו' ועדיין השמות הללו שרוים בקטנותם, כי אם גם המילוים האלו יעלו ביום השבת למ"ן, אז היתה נבטלת הפרסא, והיו מתפשטים הנה"י מן הקומות האלו עד לנקודה דעוה"ז, בסוד דמטי רגלין ברגלין, שרגלי האצילות היו מגיעין בשוה עם רגלי א"ק דצמצום א', והיה הס"א מבוערת מהעולם. אלא שאינו כן כי המילוים האמיתיים דקב חרובין אינם עולים בסוד הזווג, וכל הזווגים הנעשים ביום השבת, הם מבחינת הקב חדש, שה"ס המילוים דע"ב ס"ג מ"ה של ז"א, שנתקנו מחדש באצילות בסוד אסיפת נה"י למעלה מפרסא שמעל לבי"ע, שבחינת המילוים והמ"ן הללו מכונים קב חדש, או קב טהור, ואותם המילוים משפיעים הארתם ממעלה למטה ביום השבת, גם לבחינת הנשמות שלא נבררו עדיין, הנמצאים עוד תוך הקליפות. והנך רואה איך המילוים האלו המאירים ביום השבת, חשובים יותר מהשמות בלי מילוי, שהם מדרגה הו' הנ"ל, כי השמות אלו עדיין נמצאים בקטנותם גם ביום השבת, ואין הארתם יכולה לפרנס אל הנשמות המיוחסות להם, גם ביום השבת, אבל המילוים דקב חדש, אע"פ שהם מתפשטים בבי"ע בלי השמות שלהם ביום השבת, כי השמות שלהם לא יוכלו לעבור ולבקוע הפרסא, להיותם בחינת אור העליון גופיה, כנ"ל, וע"כ רק המילוים לבד שהם הקב חדש בלי השמות שלהם, מתפשטים ומאירים לנשמות שבבי"ע, ומפרנסם ביום השבת. הרי שהמילוים חשובים עתה מן השמות שהם בלי מילוים. אמנם אין לטעות בדברי הרב אשר המילוים דבי"ע עוד מטרם שעלו בסוד הזווג יהיו חשובים מהשמות בלי מילוי, כי זה לא ניתן להאמר, שהרי

 

אלף צח חלק י"א לוח התשו' לפי' המלות אנ"כ דעובר

 

 

אז נמצאים המילוים תוך הקליפות, והשמות שהם הרשימות עומדים באצילות בכל קדושתם, ומעולם לא ירדו לבי"ע. אלא הכוונה היא כנ"ל. דהיינו על המילוים שכבר באו בסוד הזווג, אלא כדי לפרנס הנשמות שלא נבררו המה מתפשטים בלי השמות שלהם. כמבואר.

 

והנה נתבאר היטב, שהשם והמילוי כשהמה ביחד, הנה ודאי שהשם חשוב בהרבה לאין ערך ממילוי שלו. ובעת שהשם בלי המילוי, והמילוי הוא עוד בבחינת ניצוצין שלא נבררו, הנה ודאי גם כאן השם חשוב לאין ערך מן המילוי שלו, שהרי המילוי עוד לא נברר והוא מעורב עם הקליפות. ובעת שהמילוי כבר עלה ונברר בסוד הזווג, אלא שמשום איזה סבה הוא מתפשט להאיר בלבדו בלי השם שלו, כדוגמת הקב החדש הנ"ל ביום השבת, אז יצוייר שיש לבחינת מילוי בלי השם חשיבות מרובה מבחינת שם בלי מילוי, כנ"ל. (אות ל"ב ול"ג).

 

שם ומילוי יחד:

עד) עי' תשובה ע"ג. (אות ל"ב).

 

תבונה ג' שהיא ב':

עה) או"א דאצילות, שהם קומת בינה, נחלקים תמיד לב' פרצופים: או"א וישסו"ת, דהיינו ב' בחינות של או"א: או"א עילאין, ואו"א תתאין, ובעת לידת זו"ן, נחלקים גם או"א תתאין עצמם לב' בחינות, שראשונה נשארת בקומתה, ושניה מתמעטת לבחי' ו"ק, בסוד רובצת. ונמצא עתה ג' בחינות אמא: אמא עילאה, ותבונה א' ותבונה ב'. ועפ"ז תבין, אשר תבונה הב' הזו, אפשר לכנותה תבונה ג', דהיינו בצירוף עם אמא עלאה הראשונה והרי היא שלישית אליה. ואפשר לכנותה תבונה ב', דהיינו רק ע"פ השם של תבונה, שאין אמא עילאה בכלל השם הזה, שלפי"ז אין כאן אלא ב' תבונות הא' והב'. וע"כ דרכו של הרב לכנותה בשם תבונה ג' שהיא הב', כלומר, שהיא ג' לאמא עילאה, והיא ב' לבחי' תבונה. (אות ק').

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

חלק י"א            לוח השאלות לענינים     אנ"כ דעובר       אלף צט

 

לוח השאלות לענינים

 

 

עו) כמה חדשי עיבור צריכים האורות, ניצוצין, והכלים.

עז) איך סדר תיקונם של אנ"כ בירחי העיבור.

עח) איך אומר, שהכלים מתתקנים במדור התחתון בג"ח הראשונים, הלא הם צריכים י"ב חדש.

 

עט) מה מתתקן ביום א' דימי קליטה.

 

פ) מה מתתקן ביום ב' דימי קליטה.

 

פא) מה מתתקן ביום ג' דימי קליטה.

 

פב) כיצד מתתקנים ג' קוים של העובר בג' ימי קליטה על ידי או"א.

פג) איזה אורות מתתקנים בזמן העובר.

פד) למה לא נתקנו בזמן העיבור רק המילואים של השמות בלבד.

פה) מה פירושם של ג' המילואים: י"ט, ל"ז, ומ"ו.

פו) מה הם התיקונים שבד' הזמנים דג' חדשים הראשונים מהעיבור.

פז) מה הם התיקונים שבד' הזמנים דג' חדשים האמצעים מהעיבור.

פח) מה הם התיקונים שבד' הזמנים דג' החדשים האחרונים מעיבור.

פט) מהו הפירוש שהאשה רוצה בקב ותפלות יותר מט' קבין ופרישות.

צ) למה ז"א בעיבור נבחן לבחינת חלה.

צא) למה השם בלי מילוי, גרוע ממילוי בלי שם.

צב) למה נקרא ז"א בשם קטוע.

 

צג) מהי הפלוגתא מקב לחלה, ומקבים לחלה.

צד) מהו פירושו, דקב ישן וקב חדש שנשכו זה בזה.

צה) מה הן המדרגות ה' ו' וז' שישנן בכל שם.

צו) למה נבחנים חג"ת דז"א דנקודים, שהם ג' שמות נפרדים: ע"ב ס"ג מ"ה. ובאצילות נבחנים תמיד חג"ת שלו תחת שם אחד, או כולם מ"ה, או כולם ס"ג, או כולם ע"ב.

צז) למה מלך הדעת דנקודים אינו נמנה במספר הרפ"ח ניצוציו רק שמתחילים מחסד דנקודים, שהוא הוי"ה דע"ב.

צח) מאחר שז"ת דנקודים נשברו כולם פנים ואחור, א"כ מה הפירוש, שו' המדרגות הראשונות דמלך החסד שהוא הוי"ה דע"ב, נשארו כולם באצילות.

צט) למה נפלו הניצוצין מע"ב, רק ממדרגה הז' ואילך.

ק) למה נפלו הניצוצין מס"ג שהיא גבורה דז"א, ממדרגה ה' ואילך.

קא) למה נפלו הנצוצין ממ"ה שהוא ת"ת דז"א, ממדרגה ג' ואילך.

קב) למה נפלו ניצוצין מב"ן, שהיא מלכות, ממדרגה ב' ואילך.

קג) איך אומר שג' המלוים של ע"ב ס"ג מ"ה נשלמו בעת העיבור, כיון שאין הויות אלו בז"א רק בעת הגדלות כשמלביש לאו"א.

קד) למה נקראת מדרגה הו' בשם קב חרובין.

 

 

 

 

 

אלף ק               חלק י"א            לוח השאלות לענינים     אנ"כ דעובר

 

 

קה) למה נמנה רק המדרגה הו' דשם ע"ב לבחינת קב חרובין.

 

קו) מהו הפירוש, שז"א יוצא בקב שלו מרה"י לרה"ר בשבת, כדי לפרנס השיורי מלכין קדמאין שעדיין לא נבררו.

 

קז) למה המלכים שלא נבררו אינם יכולים להתפרנס מעצם השמות רק מהמילואים שלהם בלבד.

קח) מהו ענין ביאת החלב בדדים בתחלת ימי העיבור.

קט) למה לוקח ז"א בג' ימי קליטה מא"א, רק ש"ת דת"ת ונצח ויסוד בלבד.

קי) למה לוקחת הנוקבא דז"א בג' ימי קליטה מא"א, רק ש"ת דהוד.

קיא) מה גרם להתחלקות נו"ה דא"א לג"ש, לצורך העיבור דז"א.

קיב) מה גרם ליציאת ו"ק דז"א בעיבור.

קיג) מהו השורש להתחלקות כל ספירה לג' שלישים.

 

קיד) למה אינם יכולים הפרקים התחתונים דחג"ת, להתעלות ולהיות חב"ד.

 

קטו) למה מתעלים מנה"י לחג"ת רק הפרקים העליונים בלבד.

קטז) למה לא נתעלה גם השליש עליון דיסוד דא"א להיות חג"ת, ביחד עם ב"פ העליונים דנו"ה שלו.

קיז) מאין באו ט"ס דז"א בעיבור.

קיח) מהיכן נמשך כתר דז"א בעיבור.

קיט) למה נעשו ההארות דב"פ עליונים דנו"ה דא"א, לבחי' דדים באו"א.

קכ) למה עולים ב"ש עליונים דנו"ה דא"א, לחג"ת דאו"א.

 

קכא) למה נעשו החסד נצח דז"א בעיבור, מפרק אמצעי דנצח דא"א.

קכב) למה נעשו ת"ת ויסוד דז"א בעיבור, מש"ת דנצח דא"א.

קכג) למה נעשה חכמה דז"א בעיבור, משליש תחתון דת"ת דאריך אנפין.

קכד) למה נעשה בינה דז"א בעיבור מיסוד דא"א.

קכה) למה נעשה כתר דז"א מיסוד דעתיק.

קכו) מתי מלובש יסוד דעתיק בש"ת דת"ת דא"א.

קכז) למה אין לז"א בעיבור מוח הדעת.

קכח) מהיכן נעשה הגרון דז"א בעיבור.

קכט) למה מכונה יסוד דא"א, מגדל הפורח באויר.

קל) איזה בחי' יסוד דא"א נקראת שופר.

קלא) למה אומר פעם, שש"ת דת"ת דא"א מתלבש בז"א, ופעם אומר מחציתו.

קלב) מה הם ב' מיני התכללות הנבחנים בעלית נה"י לחג"ת דא"א.

קלג) למה פעם אומר שנה"י דא"א עולים לחג"ת דעצמו, ופעם אומר שנה"י דא"א עולים לחג"ת דאו"א, ולא לחג"ת דעצמו.

קלד) מה הם התיקונים שבעיבור דעיבור הז"א.

קלה) מהו הגורם אל התקונים שבעיבור דעיבור הז"א.

קלו) מה הם התקונים דיניקה דעיבור הז"א.

 

 

 

 

חלק י"א            לוח השאלות לענינים     אנ"כ דעובר       אלף קא

 

 

קלז) מהו הגורם את התקונים דיניקה שבעיבור הז"א.

קלח) מהי בחינת תקוני הגדלות, של בחינת העיבור דז"א.

קלט) מהו הגורם לתקוני הגדלות, של בחינת העיבור דז"א.

קמ) כיצד מתתקנים ט"ס דז"א, בסדר ד' הזמנים: עי"מ, וכניסת הכתר בג' מדורים דירחי העיבור.

קמא) איך מתכלכלים ג' השמועות הסותרות זו את זו, שבהלבשת הז"א דעיבור לנה"י דא"א.

קמב) מה הם החג"ת נה"י דז"א מיחס פרצוף הכתר דא"א, ויחס א"א דאצילות.

קמג) איזו ספירה של חג"ת נ"ה דז"א, נחשבת לעיקר ז"א ביחס הכלים.

קמד) איזו ספירה מחג"ת נ"ה דז"א היא עיקר ז"א מצד האורות.

קמה) לאיזה פרצוף דא"ק מתיחס המשכת הכלים דז"א.

קמו) לאיזה פרצוף דא"ק, מתיחס בחי' התלבשות האורות בכלים של ז"א.

קמז) למה רק ספירה אחת מו"ק דז"א נחשבת לעיקרו של ז"א.

קמח) מהיכן שורש זו"ן ביחס של פרצופים.

קמט) למה ז"א בג' ימי קליטה, מקבל מג' ספירות דא"א: ת"ת, יסוד, ונצח.

קנ) למה נוקבא דז"א מקבלת בג' ימי קליטה, מספירת הוד דא"א.

קנא) מאיזו בחינה נחשבים או"א, שהם מחוסרי נה"י דכלים וג"ר דאורות, ומאיזו בחי' נחשבים שיש להם עשר ספירות שלמות.

 

קנב) למה נפסק הוסת תכף בתחלת העיבור.

קנג) למה אין ז"א בעיבור נוטל כלום מב"ש עליונים דנו"ה דא"א.

קנד) מהו הפירוש, שמחצית ו' משמשת לחג"ת דאו"א, ומחצית ו' משמשת לג' מוחין דז"א.

קנה) למה נקרא יסוד מגדל הפורח באויר.

קנו) למה יסוד ובינה נקראים שניהם מגדל הפורח באויר.

קנז) מתי נעשה יסוד דא"א לבינה דז"א.

קנח) למה נקראת בחינת העיבור, ג' שני ערלה.

קנט) באיזה מצב היה נמצא ז"א בזמן חורבן ביהמ"ק.

קס) באיזה מצב היה ז"א תכף אחר חורבן ביהמ"ק ובזמן הגלות.

קסא) מהיכן נעשה ג' חללי גלגלתא שהם הכלים דמוחין.

קסב) מהיכן נעשו קרומות המוחין.

קסג) מהיכן נעשו המוחין עצמן, שהם בחינת בשר זך.

קסד) איזו שמות הם במוחין דעיבור ויניקה.

קסה) מתי בינה ותבונה נחלקות זו מזו, ומתי נכללות ונעשות פרצוף אחד.

קסו) באיזה מקום הוא היסוד דאו"א וישסו"ת, כשהם פרצוף אחד, ששמה היה יציאת המוחין דז"א, ולידתו.

קסז) למה צריכים או"א וישסו"ת לחזור ולהתחלק לב' פרצופים בעת לידת הז"א.

 

 

 

אלף קב חלק י"א            לוח השאלות לענינים     אנ"כ דעובר

 

 

קסח) מה הם ב' הפעולות המתנגדות זו לזו שישנן באו"א לעת לידת הז"א.

קסט) מאחר שלעת לידת הז"א נעשית התבונה בסוד רובצת, שפירוש, ו"ק בלי ראש, א"כ למה צריכים הנה"י דאו"א להתחלק לכח"ב חג"ת נה"י.

קע) איך אומר פעם שחג"ת דתבונה נקראו ל' דצלם, ופעם אומר שנה"י דתבונה נקראו ל' דצלם.

קעא) איך אומר פעם שהתלבשות המוחין בד"ר דתבונה נקראו ם' דצלם. ופעם אומר שההתלבשות בו"ס ראשונות דתבונה נקרא ם' דצלם.

קעב) מהיכן נמשך ונוצר עיקרו של הצלם.

קעג) באיזה מקום נוצר הצלם.

קעד) מהיכן נמשך הדעת דז"א.

קעה) למה נקרא מוח הדעת דז"א ב' עטרין.

קעו) למה המוחין בם' דצלם נבחנים שהם ד' מוחין חו"ב חו"ג. ובל' דצלם נבחנים רק לג' מוחין חב"ד.

קעז) למה נבחן הם' דצלם שהוא: ו"ס ראשונות דתבונה ג', וי' דהויה הכוללת כל התפשטות המוחין, ונקראת חכמה, ונקראת אויר, ונקראת צלם.

קעח) למה ל' דצלם היא: נה"י דתבונה ג', וה' דהויה, ונקראת בינה, והיא אור דאשתאר מאויר, והיא צל מצלם, ונקראת מגדל הפורח באויר, והיא חסרה מם' דצלם ומי' דאויר.

 

קעט) למה אין המוחין יכולים להתלבש בז"א, מטרם שיורדים ב' ירידות: בם' ובל'.

קפ) למה נעלם השם אהיה מל' דצלם.

קפא) מהו הפירוש, שיש בל' דצלם בחינת המילוי דהויה דאלפין בלי הפשוט.

קפב) למה צ' דצלם היא: התפשטות ג' דמוחין דז"א, ונקראת דעת ונקראת ו' דהויה של התפשטות המוחין דז"א, והיא בחינת מוחין פנימים.

קפג) למה הסדר דביאת מוחין דז"א בסוד מצ"ל: שמתחלה באה החכמה ואח"כ הדעת ואח"כ הבינה.

קפד) איך אומר של' דצלם היא כנגד ג' יודין שבאהי"ה דיודין, הלא אהי"ה היא באמא עלאה, ול' דצלם היא בחי' ישסו"ת שבהם הויה דס"ג ולא אהיה.

קפה) כיון שסדר ג' בחינות הצלם נוהגים בין בעיבור בין ביניקה, ובין בגדלות, א"כ במה משתנה הצלם דעיבור מהצלם דיניקה או דגדלות.

 

קפו) למה נבחנים המוחין דחו"ב דז"א לסתומים בנו"ה דאו"א, ורק מוח הדעת נבחן שהוא נגלה.

 

קפז) אחר שמוח הדעת הוא תחתון לחו"ב, איך יכול להגדיל אותם כיון שהם עליונים וחשובים ממנו הרבה.

 

קפח) למה עיקר גילוי הארת המוחין הוא רק על ידי הדעת.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

חלק י"א            לוח התשובות לענינים אנ"כ דעובר                     אלף קג

 

לוח התשובות לענינים

 

 

עו) האורות נגמרים לז' חדשים. והניצוצין נגמרים לט' חדשים. והכלים לי"ב חדשים. (אות א').

 

עז) אע"פ שהם ג' בחינות מיוחדות, מ"מ תיקונם בא בב"א, כדברי הרב לעיל תתקנ"ג אות קנ"ח, אשר כפי הנברר מן הנפש, נתברר גם מן הכלים. ע"ש. הרי שתיקונם דאנ"כ באים ביחד. באופן שבחדש א' נתברר קצתם דאנ"כ, ובחדש ב' נתקנו יותר, וכו', עד גמר ימי חדשי העיבור. (אות ב' וג').

 

עח) מה שאומר שבמדור התחתון מתקנים הכלים ובמדור האמצעי הניצוצין, וכו', אין הכוונה, שכל בחינות הכלים מתקנים בג' החדשים הראשונים שבמדור התחתון, והניצוצין בג' חדשים הב' וכו', כי אין הסדר כן, אלא מתחלה נתקנו האורות והניצוצין, ולפי מה שנתקן מהאורות והניצוצין כן מתתקן מהכלים, כנ"ל בתשובה ע"ז. אלא שהמדובר הוא מאיזו בחינת מסך שמקבלים משם את תיקונם, כי ג' מסכים יש כאן: מיסוד דתבונה, וממקום החתך, ומיסוד דבינה עלאה, שהם נקראים ג' מדורין. ובמדור התחתון שהוא יסוד דתבונה, עולה הזווג רק לבחינת כלים, שפירושו בחינת עשיה ונפש דנפש, וזה כולל ג' בחינות אנ"ך, כי הנפש דנפש דאורות, נבחן ג"כ רק לבחינת כלים. וכן במדור האמצעי, עולה שם הזווג רק לבהינת ניצוצין, שהוא בחינת יצירה ורוח דנפש, וכולל ג"כ כל ג' בחינות אנ"כ, כי אור הרוח דנפש, נבחן ג"כ כמו בחינות ניצוצין. ובמדור העליון שהוא בחינת יסוד דבינה עלאה, עולה שם הזווג לבחי' ג"ר דנפש, שרק הם מכונים בשם אורות. אמנם האורות דו"ק דנפש, נקראים בשם כלים וניצוצין,

 

 

כי אינם בחי' אורות רק הג"ר לבד, כנודע. (אלף י"א ד"ה האורות).

 

עט) ביום א' מתתקן הלובן שבולד, שהוא עצם הספירות דז"א, שעוד אין שם מבחינת התכללות העביות דמלכות, אלא רק מבחינת רשימה של התלבשות בלבד, הנשאר שם אחר הורדת ל"ב המלכיות משם בסוד פסולת. וזה מכונה בחי' קו ימין של הספירות דז"א. ומקבל שם התיקון דג' גו ג'. (אות ו').

 

פ) ביום ב', מתתקן האודם שבולד, דהיינו התכללות המלכות ועביותה בכל ספירה וספירה דז"א, שנעשתה שם בחי' קו השמאל בכל ספירה, שזה נעשה ע"י הארת ה"ג דאמא. (אות ו').

 

פא) ביום ג' הוא בחינת הזווג של או"א יחד, שעי"ז מתאחזים הקוים זה בזה, כי קומת האור הנמשכת שם בסוד הזווג, על בחינת האודם שבולד, דהיינו על בחינת העביות דמלכות הנכללת בכל ספירה, נבחנת לקו אמצעי, המחבר ומשוה מעלת הימין עם השמאל, הנקרא הכרעה. שנמצאים כל ג' קוים משתתפים בפעולה אחת ההיא להמשכת האור, ונעשים בזה בסוד רשות היחיד. ונמצא מחצית דאבא, שהיא הלובן שבולד, מתחבר עם מחצית דאמא שהיא האודם שבולד, ואז נשארים שניהם ברחם אמא בסוד העיבור. (אות ו').

 

פב) מתחלה פועל אבא על המ"ן דז"א שעלו, כי ע"י הארת ל"ב נתיבות החכמה הוא מחלק המ"ן לש"ך נצוצין, דהיינו לעשר ספירות בכל נתיב ונתיב, וי"פ ל"ב עולה ש"ך. ואז הוא מאיר רק לט"ר שבכל נתיב ולא אל המלכיות שבהם, שעי"ז נובלין

 

 

 

אלף קד חלק י"א            לוח התשובות לענינים אנ"כ דעובר

 

 

ויורדין כל המלכיות שבהם בחזרה לבי"ע, שהם ל"ב מלכיות, ונשאר שמה רק רפ"ח ניצוצין, דהיינו ט"ר מכל נתיב הנקיים לגמרי מעביות המלכות, כי לא נשאר מהל"ב מלכיות רק בחי' רשימות דהתלבשות לבד. וע"כ המה מכונים בחינות הלובן שבולד, ובחי' קו ימין. ואז נכללים זה בזה בבחי' ג' גו ג'. וזהו נבחן ליום א' של ימי קליטה.

ואח"כ פועלת אמא, שחו"ב שבה מזדווגים ומורידים טפת הזווג בסוד הארת ה"ג, שהיא בחינת עביות של המלחות מבחינת מסך דקטנות שלה, מעת שהיתה בה הה"ת בעינים, שהיא נמתקת ממדת הרחמים, דהיינו בחינת מלכות דצמצום ב', כנודע. וה"ג אלו דאמא, מתחברות עם בחינת ל"ב מלכיות של התלבשות דאבא שנשארו בו לאחר הבירור דרפ"ח ניצוצין כנ"ל. והמה מתאחזים ונעשים לבחינת קו שמאל. וזהו נבחן ליום ב' דימי קליטה.

ואז אחר שכבר נמתקה בחינת העביות דמלכות בצורתה הראויה, דהיינו בחינת הקו שמאל ע"י הארת ה"ג דאמא, נעשה עליה הזווג דאו"א, שאור העליון המיוחס לאבא מכה ומעלה או"ח מהמסך שעל העביות שבקו שמאל המיוחס לאמא, ונמשך שמה קומה חדשה דע"ס: או"י מאבא, ואו"ח מאמא כנ"ל, וקומת האור הזה נקרא קו האמצעי, אשר ב' הקוים ימין ושמאל מתחברים בו, ומוכרעים בתוכו במעלה אחת בשוה. ופעולת הזווג הזה נבחן ליום ג' דימי קליטה. (אות ו' ובאו"פ ד"ה ביום).

 

פג) עיקר השלמות לא הגיע בימי העיבור רק לג' אורות: חסד ת"ת ויסוד. כי החסד הוא בחינת השורש של כל האור, ות"ת ויסוד הם בחי' קו האמצעי, דהיינו קומת הזווג שיצאה על העביות דז"'א הנכלל במסכים דאו"א, כנ"ל בתשובה פ"ב. אכן בחינת השמאל שבו לא נתקן שם עוד בשלמות שיהיה שוה לקו ימין לגמרי, כי זה אינו נגמר עד שיעשה הזווג בבחינת ז"א עצמו במקומו אחר שנולד. גם בחינות

 

 

נצת והוד לא נתקנו בשלמות, משום שעוד הכלים אלו אינם מוכנים להלבשת האור שלהם. משום שאינם מתבררים לגמרי בימי העיבור כנודע. ומשום זה נבחנים אורותיהם לבלתי נשלמים. והנה באמת מגיע תיקון לכל ז' האורות חג"ת נהי"מ דז"א, כי ע"כ המה צריכים לז' חדשים, כנודע. אלא המדובר הוא כאן מבחינת תיקון גמור להתלבשות בכלים: שזה אינו מגיע רק לג' האורות: חסד ת"ת ויסוד בלבד. כמבואר. (אות ח' וט').

 

פד) השמות הם בחי' הרשימות שנשארו באצילות, מע"ס דז"א, אחר שבירת הכלים. והמילואים, הם בחינת העביות ששמשו בנקודים, שעליהם יצאו כל הקומות דעסמ"ב במלכים דנקודים. והנה בימי העיבור, הגם שהזווג נעשה על המ"ן של ז"א, מ"מ כיון שהיה בתוך היסודות דאו"א, אין השמות של ז"א יכולים לקבל שם תיקונם, ונבחן שרק בחינת המ"ן והעביות דז"א, שהם המילואים, קבלו שמה תיקונם מתוך התחברותם עם השמות דאו"א, אבל השמות דז"א מתחילים להגלות רק אחר שנולד ובא למקומו.

ויש עוד טעם ב', כי נודע שכל מדת שיעור קומה של הפרצוף תלויה במדת העביות שבמסך. ובפרצופי אצילות בא באמת כל שיעור העביות של הפרצוף עוד בימי העיבור, וכל ההבחן בין הגדלות אל הקטנות של הפרצוף, הוא רק במקום הזווג. כי בקטנות נמצא מקום הזווג בבחינת עינים, וע"כ אין לו אלא נ"ר לבד. ובגדלות יורדת הה"ת למקומה לפה, ע"כ הוא משיג ג"ר שלו. ולפיכך הכרח הוא שהעביות דד' הקומות עסמ"ב באים בהפרצוף בעת העיבור אלא מתוך שהזווג הוא שלא במקומו ע"כ אין שם אלא נפש בלבד, כנ"ל. ונמצא שבחינת המילואים דעסמ"ב נכנסים בימי העיבור, אמנם השמות עצמם דעסמ"ב אינם מתגלים, משום שהזווג הוא שלא במקומו, ואין שם אלא בחינת ב"ן בלבד, שהוא

 

 

 

חלק י"א            לוח התשובות לענינים   אנ"כ דעובר       אלף קה

 

 

אור הנפש כנודע. ורק בימי הגדלות אחר שה"ת, דהיינו העביות דעסמ"ב, יורדים למקומם, אז מתגלים בהם ההויות עצמם, ומתגדל קומתו לקימת אבא ואמא, כנודע. (אות י"א).

 

פה) המילוי דהוי"ה דאלפין, כזה: יוד הא ואו הא. היא י"ט. והיא בחינת עצמות ז"א, דהיינו קומת ו"ק, שהוא רוח נפש. והמילוי דהוי"ה דס"ג: יוד הי ואו הי, היא ל"ז, והיא קומת בינה, דהיינו אור נשמה. והמילוי דהוי"ה דע"ב: יוד הי ויו הי, היא מ"ו, והיא קומת חכמה דהיינו חיה. (אות י"ב).

 

פו) בג' חדשים הראשונים, הזווג הוא מבחינת מסך דיסוד תבונה, המוציא בכללו רק בחינת נפש דעובר, דהיינו נפש דנפש דכללות הפרצוף, כי כללות קומת העובר, אינו אלא נפש. אמנם גם בנפש דנפש הזה, נבחנים בו ג"כ ע"ס, שהם נרנח"י, שהם נכנסים בעיבור בד' זמנים, שהם: בג' ימי קליטה בסופם, נגמר להכנס בו מילוי מ"ה, ומשיג העיבור רוח נפש דנפש הנפש. ובגמר מ' יום, נגמר להכנס בו ל"ז ניצוצין דמילוי ס"ג, והוא משיג בחינת נשמה דנפש הנפש. ובגמר ג' חדשים נגמר להכנס בו מילוי ע"ב, שהם מ"ו ניצוצין, והוא משיג חיה דנפש הנפש. ועם יציאת הג' חדשים, הוא משיג יחידה דנפש. ובזה נשלמים נרנח"י דנפש הנפש, שבג' החדישים הראשונים, בסוד מדור התחתון. (אות י"ט וכ"א).

 

פז) בג' החדשים האמצעים, הזווג הוא מבחינת המסך דמקום החתך, המוציא בכללו בחינת רוח דעובר, דהיינו בחינת רוח דנפש, מכללות הפרצוף אכן גם ברוח דנפש ההיא יש ג"כ נרנח"י הנכנסים בו בד' זמנים, בהמשך ג' החדשים האמצעים. כי גם הם נחלקים לד' זמנים ע"ד הזמנים דג' החדשים הראשונים, שהם ג' ימי קליטה

 

 

לנפש רוח. ומ' יום לנשמה. וג' חדשים לחיה. וביציאת הג' חדשים, ליחידה. ואז נגמרים נרנח"י דרוח הנפש. (אלף י"ז ד"ה הרי).

 

פח) בג' החדשים האחרונים, הזווג הוא מבחינת המסך דמקום יסוד בינה עלאה, המוציא בכללו בחינת ג"ר דעובר, דהיינו בחינת נשמה חיה יחידה דנפש דכללות הפרצוף. והם צריכים ג"כ לד' זמנים כמו הנפש ורוח דעובר, לפרטות נרנח"י דג"ר אלו, שבג' ימי קליטה באה הנפש רוח דג"ר דעובר, ובמ' יום הנשמה דג"ר ובג' חדשים חיה דג"ר, ועם יציאת ג' החדשים באה יחידה דג"ר. ואין להקשות כיון שהם ג' אורות היו להם לבא בג' פעמים ד' זמנים, ע"ד ביאת הנפש רוח. והענין הוא, כי ג"ר חשובין כאחת, משום שאין שם באמת אלא בחינת בינה שהיא נשמה, אשר חיה ויחידה נכללים בה ומלובשים בה, כי לחיה ויחידה אין כלים, כנודע. ולפיכך מספיק סדר אחד של ד' זמנים לכל הג"ר, שהוא לבחינת בינה ונשמה שבהם. (אלף י"ז ד"ה ועד"ז).

 

פט) ג' המילוים: י"ט, ל"ז, ומ"ו, של השמות ע"ב ס"ג מ"ה, הם בגי' קב. ונודע שהם כוללים כל המוחין דז"א הצריכים לו לסוד הזווג דפב"פ עם הנוקבא. והנה אע"פ שהם תכלית שלמותו בעולם האצילות והתיקון, מ"מ כשנעריך אותם בערך שהיה לו בעולם הנקודים מטרם שביה"כ, אינם אלא בחינת הכתרים בנרנח"י דנפש, וחסרים ט"ר דאורות וט"ת דכלים בערך ז' המלכין קדמאין, ולפיכך נבחן כל התיקון דז"א בערך הקודם, כמו אחד מעשרה. וע"ז רמזו ז"ל רוצה אשה, דהיינו הנוקבא דז"א, בקב ותפלות, דהיינו בבחינת המילואים של המוחין דז"א דעולם התיקון, שהם בגי' ק"ב כנ"ל, יותר מבעשרה קבין ופרישות, שהיו לז"א בעלה בעת הנקודים. כי אותם העשרה קבין, גרמו שבירת הכלים ופרישות ממנה, אבל עתה בתיקון, הגם שאין לה

 

אלף קו  חלק י"א            לוח התשובות לענינים אנ"כ דעובר

 

 

אלא קב אחד מהם, הרי הוא גורם לה תפלות, שפירושו, חיבור עמה פב"פ. (אות כ"ה).

 

צ) התיקון של כל הקומות דאצילות שנתקן בהם בקביעות, נבחנים בערך הנקודים בגדלותם, רק בערך נרנח"י דנפש לבד. ונמצא שכל הגדלות שז"א משיג באצילות, אינם אלא בחי' נפש, בערך שהיה לו בגדלות דנקודים. ולפי זה נמצא, שבעת עיבורו, שאז אין לו עוד אלא בחינת נפש דכללות פרצופו, הרי הוא אז בערך הנקודים רק חלק אחד ממאה, שה"ס חלתו של עולם הנקודים, כי אפילו בעת גדלותו אין לו באצילות רק אחד מעשרה. כנ"ל. (אות כ"ד).

 

צא) עי' לעיל בתשובה ע"ג.

צב) עי' לעיל תשובה ס"ט.

 

צג) בחינת התיקון דעיבור הז"א, נקרא בשם חלה, בסוד חלתו של עולם, שהוא אחד ממאה, כנ"ל תשובה צ'. גם נק' בשם ק"ב, על הגימטריא דג' המילואים דע"ב ס"ג מ"ה, ונקרא קב טהור. ונגד זה יש קב חרובין, שהם בחינת המלכים מטרם שנבררו, שעדיין בחינת החורבן דשבירת הכלים רוכב עליהם. וע"כ ב"ה סברי מקביים לחלה, כי צריכים לרמז על בחינת קב טהור שה"ס תיקון הראשון של הבירורים העולים מבי"ע לסוד העובר, שהוא ג' המילואים שהם בגי' ק"ב. וגם צריכים לרמז על בחינת המלכים מטרם הבירור, שהם בחינת הקב שאינו טהור, שמהם נברר קב הטהור. וע"כ צריכים לקביים. וב"ש סברי שעל הקב שאינו טהור אין צורך לרמז, אלא על קב הטהור בלבד, שה"ס חלתו של עולם. וע"כ סברי מקב לחלה. (אות כ"ד).

 

צד) מדרגה הו' שבכל קומה שיצאה בז"ת דנקודים, שהיא בחינת האחורים של

 

 

הקומה, מכונה קב, על שם שיש בה ק"ב אותיות. עי' להלן תשובה צ"ה. וכיון שאחורים אלו לא קבלו תיקונם בתחלת התיקון דעולם האצילות, ע"כ המה נקראים ק"ב חרובין, כלומר, שהחורבן דשביה"כ שורה עליהם. ונקראים ג"כ קב ישן, בערך הניצוצין שקבלו תיקונם בעולם התיקון ממ"ה החדש, שהם ג"כ מכונים ק"ב על שם הגימטריא של המילואים דג' השמות ע"ב ס"ג מ"ה, שעולים בחשבון ק"ב, שהם כל בחינת הגדלות ופב"פ שיש בעולם התיקון מבחינת מ"ה החדש, וע"כ הם מכונים קב חדש. גם הקב ישן נבחן לקב בלתי טהור, כי עדיין לא נברך לעלות מבי"ע להתחבר לקדושת האצילות, והקב חדש שכבר נברר ועלה לאצילות הוא נבחן לקב טהור. (אות כ"ז).

 

צה) ענין המדרגות האלו מבוארים בדברי הרב בע"ח שער י"ח בדרוש רפ"ח ניצוצין ונתבאר שם, שיש להבחין בכל קומה את ההויה הפשוטה שבה: בבחינות אותיותיה ביושר וריבוע, ומבחינות החשבון דאותיות ביושר וריבוע. וכן את הויה במילוי שבה: בבחינות אותיותיה ביושר וריבוע, ומבחינות החשבון דאותיות ביושר וריבוע. שהם ח' מדרגות.

פירוש הדברים: כי המילואים של הויות, המה בחינות המסך והעביות המתוקן בכלי המלכות שעליהם נעשה הזווג, ועל פיהם נמדדת הקומה של הפרצוף, כנודע. ומתוך שבחינת הממטה למעלה של הזווג הנקרא ראש אינו נבחן לבחינת כלים, אלא לשורש להם בלבד, משום שאין העביות שבאו"ח יכול להתעלות במשהו ממטה למעלה, כנודע. ע"כ נבחן תמיד כל ראש של פרצוף, שהוא בהוי"ה בלתי מילוי, כי המילוי, שפירושה עביות אינו יכול להתעלות ממטה למעלה לע"ס דהוי"ה דראש, וע"כ הוא נבחן להוי"ה פשוטה בלי שום מילוי.

לפיכך אין המילוי נבחן רק בבחי' ממעלה למטה של הזווג, שנקרא בשם גוף

 

חלק י"א            לוח התשובות לענינים   אנ"כ דעובר       אלף קז

 

 

הפרצוף, משום שהמסך והעביות מתערב בהאו"ח היורד ממעלה למטה, ונעשה לכלים להלבשת האורות, כנודע. וע"כ כל גוף נבחן להוי"ה במילוי, אשר כל שבחה של הוי"ה ההיא ניכרת ומתבארת, על פי המילוי שבה. משא"כ בראש, אין שיעורה של הקומה ניכרת שם, ואינה מתבארת לנו, משום שאין שם בחינת מילוי, שאין המילוי מתגלה ממטה למעלה, כנ"ל, שהיא הוי"ה פשוטה תמיד בכל הקומות. וז"ס שאין לבו תפיסה והשגה בשום ראש, אלא בבחינת הגוף.

 

ואחר שידענו היטב ההבחן בין הוי"ה פשוטה להויה מליאה, יש עוד לידע ההבחן מאותיות של הוי"ה אל בחונות החשבון של האותיות מאותה ההויה. ותדע, כי המסך והעביות המתוקן בכלי המלכות, שמעלית או"ח בעת הזווג הן מבחינת ממטה למעלה שהוא הראש, והן מבחינת ממעלה למטה שהוא הגוף, הנה המלכות ההיא נקראת תמיד בשם חשבון, משום שמדת השיעור קומה,  וכל הבחינות שבפרצוף תלוים רק בהמסך ועביות ההיא, בדומה לחשבון, המבאר לנו שיעור של המהותים בדיוק גמור. ועל פי זה נבחן תמיד בין עיקר מהותה של הקומה, דהיינו הט"ס הראשונות שבה, שהן עצם האותיות של ההוי"ה. ובין החשבון של אלו האותיות דהיינו בחינת מלכות שבה. שמהות הע"ס של הקומה נקראת בשם עצמות האותיות דהוי"ה ההיא, ובחינת המלכות עם המסך ועביות שבה, המקבלת הזווג מאור העליון ומעלית או"ח, היא נקראת בשם הגימטריא והחשבון דאותיות שבהוי"ה ההיא.

 

ואחר צמצום הב', שה"ת עלתה לעינים, והוציאה אח"פ מחוץ למדרגה, ונתחלקו כל המדרגות לב' בחינות: פנים ואחורים, כנודע. יצא לנו להבין בכל הוי"ה את בחינת הפנים שלה, ואת בחינת האחורים שבה. ואלו מתבטאים בהוי"ה ביושר, והוי"ה בריבוע. כי הוי"ה ביושר, דהיינו שאותיותיה כסדרן, נבחנת לבחינת פנים של הקומה,

 

 

שהיא הג"ע שלה. והוי"ה בריבוע, כזה: י', י"ה, יה"ו, יהו"ה, נבחנת לבחינת אחורים של הקומה.

 

ומעתה יצא לנו להבחין ד' מדרגות בכל קומה, הן בראש שלה, והן בגוף שלה. שהן: ב' מדרגות בעצמותן של הספירות, המכונות בשם אותיות של הוי"ה, א' בחינת הפנים דאותיות מהוי"ה דיושר, דהיינו ט"ס הראשונות מבחינת גו"ע שבה. ב' בחינת אחורים דאותה ההוי"ה, שהיא הריבוע שלה, דהיינו ט"ס הראשונות מבחינת אח"פ שבה. וכן יש ב' מדרגות בבחינת המלכיות של הקומות, הנקראות בשם חשבון של האותיות: א' היא החשבון של אותיות הוי"ה דיושר, שהוא המלכות המשמשת בזווג בבחינת הפנים של הקומה, דהיינו בגו"ע שבה.

 

ב' היא החשבון שבאותיות דהוי"ה בריבוע, שהיא המלכות המשמשת בזווג בבחי' האחורים של הקומה, דהיינו אח"פ שבה. וזה נוהג בהכרח בין בראש ובין בגוף, הרי לך ד' מדרגות: פו"א דאותיות, ופו"א דחשבון בראש, שנקרא בשם הוי"ה פשוטה. וד' מדרגות: פו"א דאותיות, ופו"א דחשבון בגוף, שנקרא בשם הוי"ה במילוי. הנה נתבאר לך היטב ח' המדרגות שיש בכל קומה, שהרב עוסק בהם בענין ירידת רפ"ח ניצוצין, בע"ח שער י"ח. וכן כאן באות י' ואות כ"ו.

 

והעיקר מה שצריכין להבין בהם לעניננו הוא, המדרגה הה' והו' והז' שהן ג' מדרגות הראשונות דמדרגות דגוף, שמדרגה הה' של הוי"ה דע"ב, הוא עצמות העשר אותיות דהוי"ה דיושר: יוד הי ויו הי, שהם ט"ס הראשונות דבחינת ע"ס דפנים דגוף מקומת ע"ב, דהיינו גו"ע שלה. ומדרגה ואו היא עצמות האותיות דהוי"ה במילוי ע"ב בבחינת הריבוע שבה, שהם: יוד, יוד הי, יוד הי ויו, יוד הי ויו הי. שהם כ"ו אותיות, שפירושם, ט"ס הראשונות

 

 

 

אלף קח חלק י"א            לוח התשובות לענינים   אנ"כ דעובר

 

 

דבחינת י"ס דאחורים דגוף מקומת ע"ב. דהיינו בחינת אח"פ שבה. ומדרגה הז', היא הגימטריא והחשבון של עשר האותיות דהוי"ה דיושר, דהיינו בחינת המלכות דבחינת ע"ס דפנים דגוף מקומת ע"ב. ואותם ח' המדרגות המתבארות בקומת ע"ב נוהגות בכל הקומות: בס"ג ומ"ה וב"ן, ד' מדרגות בראש שלהם נקרא הוי"ה פשוטה, וד' מדרגות בגוף שלהם הנקראת, הוי"ה במילוי. (אות כ"ו).

 

צו) משונה חג"ת דז"א דנקודים, מכל בחינת חג"ת דז"א הנוהגים באצילות. כי חג"ת נהי"מ דנקודים, המה ז' קומות נבדלות שיצאו בזו אחר זו, שכל אחת יצאה, אחר שבירתה של העליונה ממנה. כי הממעלה למטה מקומת אבא, נתלבש במלך החסד, ואחר שנשבר, נעשה הזווג בקומת אמא, אשר הממעלה למטה דקומת אמא, נתלבשה במלך הגבורה. ואחר שנשבר הגבורה, נעשה הזווג בבחינה היסודות דאו"א, והממעלה למטה שלהם, נתלבשה במלך הת"ת עד החזה. ועד"ז יצאו ד' המלכים תנהי"מ דנקודים מישסו"ת, בזה אחר זה. וע"כ נבחן מלך החסד להוי"ה דע"ב. להיותו נמשך מקומת אבא, שהוא ע"ב. וכן מלך הגבורה נבחן להוי"ה דס"ג, להיותו נמשך מקומת אמא שהיא ס"ג. וכן ת"ת נבחן להוי"ה דמ"ה, להיותו נמשך מבחינת היסידות דאו"א שהם קומת מ"ה. כמ"ש כל זה היטב בחלק ז' מה שאין כן חג"ת נה"י דז"א בכל המדרגות שלו באצילות, הנה הם כבר נתקשרו יחד ע"י העיבור בסוד עלית ג' גו ג', ואפילו מדרגת הנפש דנקודים, כבר כלולה מכל חג"ת נהי"מ יחד, וכן קומת מ"ה שהיא רוח כלולה מכח חג"ת נהי"מ יחד, וכן יתר הקומות. (עץ חיים שער י"ח פרק ב').

 

צז) אין ספירת הדעת מוסיפה כלום על מספר ע"ס כח"ב חג"ת נהי"מ. אלא שהראש הוא כח"ב או חב"ד, ובחינת

 

 

הממעלה למטה של מוח הדעת המתפשט בפנימיות הגוף, היא בחינת מלך הדעת דנקודים. באופן שהגוף שהוא חג"ת נהי"מ, יש בו בו בחינות חג"ת נהי"מ: א' בפנימיות, וב' בחיצוניות. וחג"ת נהי"מ הפנימים, נקראים בשם דעת. וחג"ת נהי"מ החיצוניים, נקראים בשם גוף. ולכן כמו שמבחינים ד' הקומות עסמ"ב בחג"ת נהי"מ החיצונים דנקודים, הנה עד"ז ממש מבחינים חג"ת נהי"מ פנימים גם במלך הדעת: שחג"ת שלו, הוא בחינת הממעלה למטה, שנתפשט מהזווג דהסתכלות עיינין דאו"א עלאין זה בזה, ונתפשט במלך הדעת. ונה"י של הדעת, הוא בחינת הממעלה למטה שנתפשט מהזווג דהסתכלות עיינין דישסו"ת זה בזה, שהמה בחינת הפבימיות של ד' מלכי תנהי"מ דנקודים.

 

ולפיכך אין שום צורך לפרש את בחינת הניצוצין שנפלו במלך הדעת דנקודים במיוחד, כי אין בהם שום הבחנה מיוחדת, כי גם הם מתחלקים בד' הקומות: ע"ב, ס"ג, מ"ה, וב"ן, שיש בכל אחר ח' מדרגות: ד' בראש בשם יושר וריבוע דאותיות הפשוט וחשבונם, וד' בגוף בשם יושר וריבוע דאותיות המלאים וחשבונם.

 

צח) ענין הו' מדרגות הראשונות של הוי"ה דע"ב, דהיינו של מלך החסד, שהרב אומר שנשארו באצילות, אין הפירוש שהם לא נשברו כלל, כי זה ודאי שכל הבחינות של ז"ת דנקודים נשברו ונפלו לבי"ע, הן בחינת הפנים שלהם, והן בחינת האחור שלהם כמ"ש בכמה מקומות. אלא שהמדובר הוא רק בבחינת הניצוצין בלבד.

 

כי כבר ידעת ההפרש מאורות אל הניצוצין, שהם בחינת ג"ר וו"ק הנבחנים בהרשימות שנשארו מהאורות שנסתלקו מהכלים השבורים אשר אור הזך שבהרשימות, שפירושם בחינת ג"ר שבהם. הם נשארו באצילות בבחינות רשימות, ולא ירדו עם הכלים השבורים לבי"ע, כי הפרסא

 

 

 

חלק יא לוח התשובות לענינים   אנ"כ דעובר       אלף קט

 

 

מעכב עליהם. וע"כ אינם יכולים להשאר בתוך הכלים ממש כדרך כל הרשימות. אבל בחי' אור העב שבהרשימות, שפירושם בחינת הו"ק שבהם, מתוך שאין הפרסא מעכב עליהם, המה יכולים לירד עם הכלים לבי"ע, ולהתלבש בהם, כדרך כל הרשימות והבן זה היטב. וזה החלק של הרשימות שירדו עם הכלים לבי"ע, נקרא תמיד בשם ניצוצין. והחלק שנשאר באצילות נקרא תמיד בשם רשימות.

 

ועם זה תבין, שמן ו' מדרגות הראשונות דע"ב, שהוא בחי' הממעלה למטה מקומת אבא עלאה דנקודים שירד ונתפשט במלך החסד דנקודים, כנ"ל בתשובה צ"ו. אי אפשר שירדו מהם ניצוצין לבי"ע, כי הרשימות שנשארו מו' מדרגות אלו אחר שבירת מלך החסד, הנה הם כולם בחינת ג"ר, וכבר ידעת שג"ר דרשימות אינם יכולים לעבור הפרסא ולירד לבי"ע, רק ממדרגה הז' ואילך, שהיא בחינת המלכיות דבחינת ע"ס דפנים דאותה הקומה, כנ"ל בתשובה צ"ה. הנה היא בחינת אור העב שברשימו, דהיינו ו"ק דרשימות, והם יכולים לירד עם הכלים לבי"ע ולהתלבש בהם כדרך הרשימות הנשארים בכלים כדי להחיותם. משום שעליהם אין הפרסא מעכב, להיותם בחינת חסדים שאין הצמצום שורה עליהם כנודע.

 

אמנם ו' מדרגות הראשונות, שהם ד' המדרגות שבראש דקומת ע"ב, וב' מדרגות הראשונות דגוף הקומה, שהם מדרגה הה', שהיא בחי' עשר האותיות בעצמותם, הרומזים לט"ס ראשונות, וכן מדרגה הו' שהיא בחינת הריבוע דעשר האותיות אלו, הרומזים ג"כ לבחינת ט"ר של הקומה, הנה אפילו הרשימות שנשארו אחר הסתלקותם, המה ג"כ בחינת ג"ר, ואינם יכולים לעבור הפרסא ולהתלבש בכלים בבי"ע, וז"ש הרב שמהם לא ירדו ניצוצין.

ועד"ז תבין, ענין ההשארה באצילות שחושב הרב בשאר הקומות: ס"ג מ"ה

 

 

וב"ן. דהיינו רק בחינת הרשימות שנמארו אחר הסתלקות האורות ושביה"כ, ולא תטעה שהמדובר הוא שהמדרגות האלו לא נשברו כלום, כי זה פשוט הוא שכל ז"ת נשברו פנים ואחור, ולא נשתייר מהם כלום באצילות. (ע"ח שער י"ח פ"ב).

 

צט) עי' בתשובה צ"ח.

 

ק) נודע, שספירת החסד קבלה הממעלה למטה שנתפשט מגופא דאבא עלאה, שיצא על מסך דבחי"ג, שהיא קומת ע"ב. וספירת הגבורה דז"א קבלה הממעלה למטה שנתפשט מגופא דאמא שיצא על מסך דבחי"ב, הנחשב לבחי' ו"ק וגוף בערך קומת ע"ב. וע"כ יש הפרש גדול בין חסד לגבורה, כי החסד שקבל מקומת ע"ב, ע"כ גם בחי' חג"ת שלו עד החזה, כלומר בחינת הט"ס הראשונות דגוף שלו, נחשב ג"כ לבחינת ג"ר, שהם ב' המדרגות יושר וריבוע דעשר האותיות דמילוי ע"ב. אלא מחזה ולמטה, ששם כבר נמצא המלכות דע"ס דפנים, שהיא מדרגה הז', היא נחשבת לו"ק דרשימות היורדים לבי"ע, כנ"ל בתשובה צ"ח.

אבל גבורה דבקודים, שקבלה בחי' הממעלה למטה דקומת ס"ג, הנה רק בחינת הראש שלה נחשב לג"ר, שהם ד' המדרגות הראשונות, דהיינו יושר וריבוע דאותיות הוי"ה הפשוטה וחשבונם, אבל בחינת הגוף שלה, ואפילו מדרגה הה', שהיא הט"ס הראשונות דהוי"ה במילוי ס"ג, כבר נבחנים לבחינת ו"ק, ויכולים לירד לבי"ע. וע"כ לא נשאר ממנה בבחי' רשימות, רק ד' המדרגות הראשונות בלבד. (ע"ח שי"ח פ"ב).

 

קא) תפארת דז"א דנקודים שקבלה הממעלה למטה מבחינת יסודות דאו"א, שיצא על המסך דבחי"א, הנה נחשבת לבחינת גוף בלי ראש, מצד האורות, וראש בלי גוף מצד הכלים, כנודע. וע"כ נבחן

 

 

 

אלף קי  חלק י"א            לוח התשובות לענינים   אנ"כ דעובר

 

 

שאין בו שום התפשטות מבחינת התלבשות האור בכלים מלמעלה למטה. ונמצא שהמלכיות דראש, נחשבות ג"כ לבחינת ו"ק, כי במקום שממלכות דראש מתפשטת לבחינת ממעלה למטה, נעשתה המלכות דראש לבחינת כתר דגוף, ואז גם המלחות נחשבת לבחינת ג"ר וראש, משא"כ במקום שמלכות אינה מתפשטת לבחי' גוף ממעלה למטה, הנה נחשבת גם היא לבחינת גוף אע"פ שהיא משמשת בראש. וע"כ לא נשאר מקומת מ"ה כי אם ב' המדרגות העליונות, שהן יושר וריבוע דאותיות דהוי"ה דפשוט, שפירושם ט"ר דראש, אבל מדרגה הג' שהיא בחינת החשבון דאותיות דיושר דהוי"ה דפשוט, שפירושו בחינת מלכות דראש, הנה נחשבת לבחינת ו"ק, וגם היא יורדת לבי"ע להתלבש בהכלים בבחינת ניצוצין. (מם).

 

קב) בחינת מלכות דז"א דנקודים שהיא הב"ן שלו, נחשבת רק הפנים שלה שבראש לבחינת ג"ר, אבל בחינת אחורים דראש שהיא המדרגה הב', דהיינו אחור דאותיות הויה דפשוט, כבר נחשב לבחינת ו"ק ויכול לירד בבחינת ניצוצין לבי"ע, וע"כ לא נשאר ממנה אלא רק המדרגה הא' לבד. (שם).

 

קג) כבר ידעת שאין הבחן בין הגדלות והקטנות בשיעור העביות אלא במקום הזווג, כי כל שיעור העביות בא בפרצוף בעת עיבורו, ואפילו העביות דקומת ע"ב, ועכ"ז אין שם אלא קומת נפש משום שהזווג הוא שלא במקומו, כמ"ש בתשובה פ"ד. עש"ה. באופן שכל בחינות העביות דע"ב ס"ג מ"ה, נשלמו לגמרי להכנס בימי עיבורו, שהמה נקראים בחינות המילואים שלהם בלי השמות. אמנם השמות דע"ב ס"ג מ"ה, כלומר בחינת הזווג דעביות עם האור העליון המוציא הקומות שלהם, זה אינו נעשה אלא אחר שנולד ומשיג את גדלותו, כי אז יורד מקום הזווג מעינים ובא למקומו, כנודע. (אות י"ב).

 

 

קד) לא נתקנו באצילות זולת בחינת הפנים דכלים של הנקודים, דהיינו בחינות גו"ע שבהם, שהם בחי' מדרגה הה' (עי' תשובה צ"ה) אבל בחי' האחורים דכלים דנקודים לא נתקנו, שהם בחינת אח"פ שבהם, הנקרא מדרגה הו'. (עי' תשובה צ"ה) וע"כ החורבן דשביה"כ עדיין שורה עליהם, כי לא נתעלו מבי"ע, ולפיכך נקראו גם בחי' הרשימות שלהם שנשארו באצילות, שהם ק"ב אותיות הריבוע של עשר האותיות שבמילוי ע"ב, שהם מדרגה הו', בשם קב חרובין, משום שהמילואים אינם עולים עמהם בזווג להחזיר להם אורותיהם שנסתלקו מהם בזמן שביה"כ שזה נבחן בשם חורבן. (אות כ"ו).

 

קה) זה הכלל, שהבחינה העליונה שבהמדרגות, כוללת בתוכה כל המדרגות, שלמטה ממנה. ולכן כיון שאחורים דע"ב, הם הבחינה העליונה של כל בחינות האחורים של הקומות דנקודים, ע"כ המה נכללים בהם, ואין מן הצורך לחשוב אותם. (ישם).

 

קו) נודע שלא נתקנו באצילות זולת מהכלים דפנים דנקודים שהם בחי' גו"ע דכל אחד, אבל אח"פ של כל אחד לא נתקנו, שהם בחינת הקב חרובין. כנ"ל ב!שובה ק"ד. ואע"פ שבגדלות יורדת הה"ת מעינים לפה ומחזירים האח"פ למקומם, נמצא שגם האחורים מתתקנים באצילות. אמנם אלו אח"פ המוחזרים אל המדרגות בעת גדלות הם בחינת קב חדש דמ"ה החדש, הנקרא נה"י חדשים, שכל תיקונם הוא בדרך עליתם לאצילות, אבל הקב ישן שהם המדרגה הו', דהיינו אחורים דפרצופי נקודים עצמם, שנתפשטו בשעתם עד לנקודה דעוה"ז, הנה הם נשארים בחורבנם, בכל המשך השתא אלפי שני, עד לגמר התיקון, אשר אז ימטי רגלין ברגלין, דהיינו שיחזור ויתוקן כל אחורים ששמשו בנקודים, והנה"י, שהם הרגלין, יתפשטו בשוה עם

 

 

 

חלק י"א            לוח התשובות לענינים   אנ"כ דעובר       אלף קיא

 

 

רגלי א"ק עד לנקודה דעוה"ז, בסו"ה ועמדו רגליו על הר הזיתים.

ולפיכך אפילו ביום השבת, שאז עולה ז"א עד א"א, ונמצא אז בכל השלימות כמו שהיה בזמן הנקודים כנודע. הנה כל זה הוא רק מצד האורות בלבד, אבל לא מצד הכלים, כי הקב ישן דנקודים עדיין בחורבנו עומד, כי לא נתבטל הפרסא שמתחת אצילות, ואין אורות דאצילות יכולים להתפשט למקום בי"ע במקומם, אלא שמחזה ולמעלה דבחינת בי"ע בכללות, עולים ומקבלים תיקונם למעלה באצילות. אבל מחזה דכללות בי"ע ולמטה, אינו יכול להתקן אפילו בדרך עליה. ונמצאים אלו י"ד ספירות שמחזה ולמטה. שהם תנה"י דיצירה וע"ס דעשיה, בלי שום בירור ושם עומדים שיורי מלכין קדמאין שלא נבררו, דהיינו אותם השייכים למדרגה הו', שנקראת קב חרובין ונמצאו שם בין הקליפות.

 

ועכ"ז מגיע למלכים אלו שלא נבררו, הארה גדולה ביום השבת, כי יוצאים עכ"פ משביה של הקליפות, ונחשבים אז לבחינת נשמה אליהם. והארה זו המה מקבלים מז"א דאצילות בסוד יציאתו מרה"י, שהוא אצילות, לרה"ר שהוא מקום הקליפות, דהיינו למטה מחזה דכללות בי"ע, ששם עומדים המלכים שלא נבררו, ומקום הקליפות נקרא רשות הרבים. אמנם ודאי שאין אור אצילות יכול להתפשט לבי"ע גם ביום השבת, כי הפרסא דאצילות מעכב עליו, אלא בחינת המילואים של השמות לבד, שהם בחינות אור חסדים ואור העב, שיכולים לעבור הפרסא, אבל השמות עצמם, דהיינו בחינת ג"ר שבהם אינם מתפשטים.

 

וזה שאומר הרב, שהז"א יוצא בקב שלו מרה"י לרה"ר ביום השבת, כדי לפרנס אלו המלכים העומדים מחזה ולמטה דבי"ע בין הקליפות. כי רק בחינות המילואים של ג' השמות ע"ב ס"ג מ"ה, שבגי' ק"ב יוצאים להאיר לאלו המלכים, ולא השמות

 

 

של הויות דע"ב ס"ג מ"ה עצמם. כמבואר. (אות ל"ה ובאו"פ דף א' כ"ג ד"ה כשהשם).

 

קז) עי' תשובה ק"ו.

 

קח) הנה כל פרצופי אצילות מבחינת מוחין הקבועים בהם, לא יצאו כפי מדרגתם עצמם, אלא כל אחד יצא במדרגה אחת למטה ממנו. כי א"א שהוא בחינת כתר, יצא במדרגת ע"ב, ואו"א שהם מדרגת ע"ב יצאו במדרגת ס"ג. כנודע, שא"א לקח ע"ב דמ"ה, ואו"א לקחו ס"ג דמ"ה. אמנם ממדרגת עצמם, נשארו כל אחד בבחינת ו"ק, דהיינו בששה כלים חג"ת נה"י בלבד, וחסרים ג"ר מבחינת האורות ונה"י מבחינת הכלים.

והנה כדי להוליד לזו"ן, צריכים או"א להשיג בחינתם עצמם, דהיינו לקומת ע"ב, כקומת א"א דקביעות, כי אין זווג דהולדה אלא מבחינת ע"ב, כנודע. אמנם אין להם מבחינת א"א אלא חג"ת נה"י לבד, כי המה מלבישים אותו מגרון ולמטה, כנודע.

 

ולפיכך צריכים ב"פ עלאין וב"פ אמצעים דחג"ת דא"א, לעלות ולהעשות לבחינת חב"ד דקומת או"א, וב"פ עלאין דנו"ה דא"א, עולים ומתחברים עם ב' פרקים התחתונים דחג"ת דא"א שנשארו להיות חג"ת דאו"א, ופרקין האמצעי' עם פרקין התחתונים דנו"ה דא"א, נשארים לבחינת נה"י דקומת או"א דהיינו ממש ע"ד התחלקות ו"ק דז"א, בשעה שהוא משיג מוחין וג"ר. והבן היטב.

 

ונתבאר, אשר לעת הזווג לצורך העיבור דז"א, הכרח הוא, שב"פ עלאין דנו"ה דא"א יעלו לבחינת חג"ת דאו"א ותדע שאלו הב"פ דנו"ה נעשו שם באו"א לבחינת דדים, אשר אח"כ לאחר שנולד ז"א. הוא מקבל משם בחינת המוחין דיניקה שלו. כמ"ש בחלק י"ב. בע"ה.

וז"ס ביאת החלב בהדדים בתחלת ימי העיבור, כי תכף בתחלת הזווג לצורך העיבור, הכרח הוא, שכבר עלו ב"פ עלאין דנו"ה דא"א להעשות חג"ת לאו"א, וע"כ

 

 

 

אלף קיב            חלק י"א            לוח התשובות לענינים   אנ"כ דעובר

 

 

תכף הגיע לשם החלב. שז"ס דם המתהפך ונעשה לחלב, כי האורות דנה"י מכונים בשם דם, להיותם מבחינת מסך דסיום, והאורות דוממים שם, כלומר שאינם יכולים לעבור עוד ולהפשט, אלא שנפסקים בהארתם. וע"כ הם מכונים בשם דם. אבל עתה כשב"פ עלאין דנו"ה עולים ונעשים לחג"ת, הרי קנו בזה בחינת השפעה והתפשטות, בבחינת חלב. (אלף ל"ג אות מ"ד).

 

קט) נודע שה' הבחינות כח"ב זו"ן מבחינת אור החסדים, נקראות חג"ת נ"ה, אשר כח"ב ירדו לבחינת חג"ת, וז"א הוא נצח, והנוקבא היא הוד. ונמצא שז"א בעיקרו הוא בחינת נצח ולפיכך בעיבור, הוא נוטל מא"א מנצח, והנוקבא מהוד, גם נוטל מת"ת ויסוד דא"א, שהם בחינת קו אמצעי, שמהם נמשך כל תיקוני דז"א. (אות מ"ג).

 

קי) עי' תשובה ק"ט.

 

קיא) כבר ידעת שהששה כלים חג"ת נה"י דא"א המתלבשים באו"א, נעשים לע"ס דע"ב דאו"א בעת הזווג שלהם לצורך העיבור דז"א, שהפרקין האמצעים והעליונים דחג"ת דא"א נעשים לג"ר דאו"א, וב"פ עלאין דנ"ה דא"א, עולים ומתחברים עם הפרקים תחתונים דחג"ת דא"א שנשארו מהם, ונעשים לחג"ת דאו"א, והם שנעשו לדדים דאו"א, שמהם מקבל ז"א את המוחין דיניקה שלו, כנ"ל בתשובה ק"ח עש"ה. ואפילו היניקה דעיבור מה שיונק דרך טבורו ממעי אמא, הוא ג"כ נמשך מאותם ב"פ נו"ה דא"א שנעשו לחג"ת דאו"א, וע"כ נבחן אשר היניקה דז"א גורמת להתחלקות ע"ס דנה"י דא"א לג"ש, שהעליונים עלו לבחינת דדים. כנ"ל. והפרקים האמצעים והתחתונים דנה"י דא"א נשארו למטה. לבחינת נה"י דאו"א. והנה באמת נעשה התחלקות הנה"י דא"א עוד לפני הזווג דעיבור ז"א, כנ"ל בתשובה

 

 

ק"ח, אלא כלפי ז"א מתחיל להיות ניכר בעת שמתחיל היניקה שלו, כב"ל.

 

קיב) עלית ב"פ עלאין דנו"ה דא"א לחג"ת דאו"א, להיות ב' דדים לצורך יניקה דז"א, גרמה הכרח התחלקות הנה"י דא"א לג' שלישים, שב"ש עלו למעלה לחג"ת דאו"א, וד' שלישים דנו"ה נשארו למטה, שמאלו שנשארו למטה נעשו ו"ק דז"א. ומבחינת הזווג דימי קליטה, עדיין לא היה ניכר כלפי ז"א, אלא מתחילת ימי יניקתו, שהוא ממ' יום. כנ"ל בתשובה קי"א. (אות פ"ו).

 

קיג) בעת צמצום ב' שעלתה ה"ת בעינים, ונעשתה לקו שמאל בכל ספירה וספירה מהע"ס, כנודע. הנה יחד עם זה, כיון שכל ספירה מהע"ס כלולה מכל הע"ס, גרמה ירידת אח"פ מכל ספירה למדרגה התחתונה ממנה, ולא נשאר בכל ספירה זולת גו"ע שלה לבד. ויש כאן הפרש בין ספירות דחג"ת לספירות דנה"י. כי ספירות דחג"ת עיקרן מאמא עלאה, וע"כ נבחן בחינת אח"פ שלה רק לנה"י לבד, משום שהמסך דה"ת שעלתה לשם, אינו שולט על חג"ת דאמא, להיותה בחינת אור דחסדים, כנודע. וע"כ נבחן רק השלישים התהתונים שיצאו לבר מהמדרגה. אבל הספירות דנה"י, שאין להם שורש באמא עצמה בבחינת ג"ר שלה, כי עיקרן הם מישסו"ת כנודע. ע"כ האח"פ שלהם כוללים כל הז"ת שהם חג"ת נה"י, כי ג"ר דישסו"ת מלבישים על חג"ת דאמא, וע"כ רק הג"ר לבד נבחנים לגו"ע שנשארו למעלה ממסך, וכל הז"ת ירדו לחוץ מהמררגה.

ועפ"ז נמצא, שבכל ספירה וספירה מחג"ת נשארים הפרקים העליונים עם הפרקים האמצעים בהמדרגה, שהם חב"ד חג"ת, ורק השלישים התחתונים מהם, שהם נה"י, נמצאים למטה מהמסך, אבל בכל ספירה מספירות דנה"י, לא נשאר למעלה ממסך, רק ג"ר שלהם שהם חב"ד דהיינו

 

 

 

חלק י"א            לוח התשובות לענינים   אנ"כ דעובר       אלף קיג

 

 

השלישים העליונים, אבל השלישים האמצעים והשלישים התחתונים יצאו למטה ממסך, שהם חג"ת נה"י דכל אחד. הרי שעלית ה"ת בעינים, כמו שגרמה קו השמאל בכל ספירה, כן גרמה התחלקות השלישים: שבספירת דחג"ת הוציאה השלישים תחתונים לבד למטה מהמסך, ובנה"י הוציאה גם השלישים האמצעים, כמבואר. (אלף ל"ז ד"ה וטעם).

 

קיד) כי אינו ראוי להיות ראש, רק מבחינת המסך ולמעלה, ולא מה שלמטה ממסך, וע"כ רק השלישים העליונים להיות והאמצעים, שהם ממסך ולמעלה עולים להיות ג"ר, אבל השלישים התחתונים שכבר הם ממטה למסך, אינם ראוים להיות ראש. (אלף ל"ז ד"ה אמנם).

 

קטו) כמו בחג"ת כן בנה"י, לא יוכל לעלות רק מה שהוא למעלה ממסך, וכיון שהמסך דנה"י עומד בג"ר שלו שהם ג"ש העליונים כנ"ל בתשובה קי"ב. ע"כ רק ג"ש העליונים יכולים לעלות ולהצטרף לג"ש תחתונים דחג"ת להעשות חג"ת, אבל ג"ש האמצעים שנמצאים למטה ממסך, אינם יכולים להיות חג"ת מאחר שהם כבר למטה ממסך דסיום. (שם).

 

קטז) לפי שמשורש הב"ן נסתיים המסך בסיום הת"ת, דדיינו הג"ר של הנקודים המלבישים לת"ת דא"ק בשליש תחתון עד סיומו, ושם נסתיימו מבחי' הקטנות, כי ז"ת דנקודים לא יצאו רק מהגדלות, כנודע. וע"כ נמצא כל היסוד למטה ממסך, ואינו יכול לעלות עם ב"פ העליונים להעשות לחג"ת. (אלף ל"ח ד"ה ועדיין).

 

קיז) ת"ת ויסוד דז"א נעשו מש"ת דנצח דא"א. וחסד נצח דז"א, נעשו משליש אמצעי דנצח דא"א. וגבורה והוד דז"א, נעשו מפרק אמצעי דהור דא"א. וחכמה דז"א מת"ת דא"א. ובינה דז"א מיסוד

 

 

דא"א. ונוקבא דז"א נעשתה משליש תחתון דהוד דא"א. (אות ג').

 

קיח) מיסוד דעתיק המלובש בשליש תחתון דת"ת דא"א, בעת העיבור, ממנו נעשה הכתר דז"א בעיבור. (אות נ"א).

 

קיט) נודע, שלעת הזווג לצורך ז"א השיגו או"א קומת ע"ב. וו"ק שהלבישו מא"א נתפשטו לע"ס, ונמצאו ב"פ עליונים דנו"ה דא"א, שעלו ונעשו לחג"ת דאו"א, בצירוף עם ג"ש התחתונים דחג"ת שלא עלו לג"ר. ונבחן אז הת"ת דא"א לו' שחציה העליונה נשאר לאו"א, שהם ג"ש תחתונים דחג"ת וחציה התחתון שהם הג"ש העליונים של נה"י שעלו ונעשו לחג"ת, המה נעשו לחב"ד דז"א. כמ"ש הרב באות נ"ו. אמנם בעובר היסוד לא היה יכול לעלות, אלא ב"ש העליונים דנו"ה לבד, כנ"ל בתישובה קט"ו. ונמצאו אלו ב"ש העליונים דנו"ה, נעשו למוחין דיניקה דז"א, שה"ס הדדים. (אות ס"ט).

 

קב) עי' לעיל בתשובה קי"ט.

 

קכא) כי הע"ס דנה"י דא"א, נתחלקו לג' שלישים: חב"ד חג"ת נה"י כי כל אחד מנה"י נחלק לג' פרקים. והנה הפרק עליון דנצח, עלה לחג"ת למוח דיניקה, שאין ז"א נוטל ממנו בזמן עיבורו. ונשארו למטה ב' פרקים דנצח, ומתוך עלית נה"י דא"א לחג"ת המה נכללו זה בזה, ונמצא פרק אמצעי דנצח נכלל ג"כ מחסד. וע"כ הוא כולל חסד נצח. כי הפרקים האמצעים דפרצוף נה"י דא"א, המה חג"ת כנ"ל. ולכן נמצא פרק אמצעי דנצח שהוא חסד, ומתוך התכללות הנה"י בהחג"ת, הרי החסד כולל ג"כ בחינת נצח. (אות נ').

 

קכב) נודע ששלישים תתחתונים דפרצוף נה"י דא"א, המה בחינת נה"י כנ"ל (בתשובה קכ"א) ונמצא ש"ת דנצח, שהוא

 

 

 

אלף קיד            חלק י"א            לוח התשובות לענינים   אנ"כ דעובר

 

 

בחינת נצח. ונודע שמצד הכלים נבחן הנצח לעיקרו של ז"א, ובחינה זו הוא מקבל מא"א, המקבל מהתפ"א דא"ק. אמנם מצד התלבשות אורות בכלים נבחן עיקרו של ז"א, שהוא ת"ת דה"ח, להיותו תולדה מאו"א, שהם מקבלים מהתפ"ב דא"ק, שהאורות באו שלא במקומם, שאור החכמה נתלבש בכלי דכתר, וכו' ונמצא אור הנצח נתלבש בכלי דת"ת. ולפיכך נבחן הז"א תמיד שהוא תפארת ולא נצח.

וכיון שבעובר א' עיקרו הוא לצורך הכלים, שהוא מקבל מנה"י דא"א, ע"כ עיקרו של הז"א שהוא ת"ת, הוא מקבל מנצח דנה"י דא"א, דהיינו משליש תחתון דנצח, כי שם שורשו העיקרי מצד הכלים. אלא גם מתוך הההכללות הנה"י בחג"ת, נמצא ת"ת דז"א שכלול ג"כ מיסוד שלו, וע"כ נבחן שת"ת ויסוד דז"א הוא מקבל מש"ת דנצח דא"א. כי בחינת עיקרו של ז"א בנה"י דא"א הוא נצח, אבל עיקרו של ז"א מבחינת עצמו הוא ת"ת. להיותו תולדה דאו"א. (אות נ').

 

קכג) המדובר הוא כאן מבחינת ראש דז"א, ונקרא חכמה, מצד שהראש דא"א הוא כולו חכמה, כנודע. וע"כ בעובר אינו יכול לקבל מב"פ עליונים דנו"ה, שעלו ונתחברו לחג"ת דאו"א בבחינם דדים, אלא מקו אמצעי, שהוא שליש תחתון דת"ת, שעלה ונעשה לש"ע דת"ת, ממנו יכול לקבל ומוכרח לקבל, להיותו הקו האמצעי, וע"כ ש"ת הזה דת"ת נעשה לבחינת ראש שלו בימי העיבור, שהוא מיחס א"א בחינת חכמה דז"א. אמנם הכתר שלו הוא מקבל מיסוד דעתיק, כי כן כתרא דא"א, נחשב לבחינת עתיק. וכבר ידעת שכל הבחינות דעיבור א' נערכות על פרצוף א"א, כי אין בחינת הכלים באים אלא מבחינת א"א. (שם).

 

קכד) כבר ידעת ששלישים עליונים של נה"י דא"א, עלו ונעשו לבחינת חג"ת

 

 

דאו"א, שה"ס חצי הו' התחתון דת"ת דא"א, שנעשו לג"ר דז"א. כנ"ל בתשובה קי"ט. גם נודע, ששליש עליון דיסוד א"א, אינו יכול לעלות לחג"ת, מחמת המסך דסיום העומד באחורי הת"ת. כנ"ל תשובה קט"ז. וע"כ נבחן היסוד דא"א, דוגמת הבינה דא"א, שיצאה מראש דא"א. ומ"מ עדיין נחשבת לבחינת ראש, מחמת שהמסך אינו שולט על הבינה, מפאת כי חפץ חסד הוא. כנודע. ולפיכך בחינת חכמה דז"א, הוא נוטל מת"ת דא"א. אבל בינה דז"א, נוטל מיסוד דא"א, שיצא מבחי' ראש דז"א. להיותו למטה ממסך העומד בת"ת דא"א, וע"כ הוא נעשה לבינה שלו. וזהו רק בימי העיבור, שכח הב"ן שולט עליו, ומבחינת הב"ן עומד המסך דסיום בת"ת כנודע. אבל בגדלות שנתפשטו בו הויות דמ"ה ונודע שמיחס המ"ה נמשך המסך דסיום עד היסוד, וע"כ גם היסוד יכול אז לעלות לחג"ת יחד עם ב"ש העליונים דנצח והוד דא"א, ונמצא ע"כ שבינה דז"א שהיא מיסוד דא"א, חוזרת אז לבחינת ראש בשוה עם החכמה דז"א. כמ"ש במקומו. (שם).

 

קכה) בעיבור א' דז"א נחשבים הזווגים בעקרם לא"א, וע"כ כמו שעיקר הראש דא"א, הוא חכמה סתימאה, וכתר שלו הוא בחינת עתיק. כן ז"א בעיבור, עיקר הראש שלו מש"ת דת"ת דא"א, וכתר שלו נוטל מיסוד דעתיק (אות נ"א).

 

קכו) זה דוקא בזמן עיבורו של ז"א, שנה"י דא"א עלו ונכללו בחג"ת שלו. אמנם בקביעות אינו כן אלא היסוד דעתיק נשלם בחזה דא"א. (שם)

 

קכז) כי בחינת הזווג וקו אמצעי דראש הוא הדעת. וכיון שהזווג דימי עיבור הוא בהתכללות או"א, ולא בבחינת ז"א עצמו, ע"כ אין שם בחינת הדעת.

 

קכח) הגרון דז"א, נעשה מבחינת

 

חלה י"א           לוח התשובות לענינים   אנ"כ דעובר       אלף קטו

 

 

החלל הנשאר בין נו"ה שעלו ונעשו לחג"ת דאו"א, ששם בתוך החלל הזה יש הרשימו של יסוד דא"א, אף על פי שלא עלה עמהם, ומרשימו זו נמשך הגרון דז"א. והטעם הוא, שכל הבחינות דעבור א' מיוחסות רק לא"א, וע"כ כמו הגרון דא"א, הוא בחינת בינה שיצאה מראש, כן הגרון דז"א הוא מבחינת יסוד דא"א שיצא מראש דז"א שהוא בחינת ש"ת דת"ת. ונודע שהיסוד הזה, הוא בינה דז"א (אות ס"ב).

 

קכט) כי באמת מצד המ"ה, היה גם יסוד ראוי לעלות עם ב"פ העליונים דנו"ה, אל חג"ת דאו"א ולהעשות ראש לז"א. אלא כיון שמצד הב"ן עומד המסך בסיום הת"ת דא"א, ע"כ נשאר למטה בנה"י דא"א ואינו יכול לעלות. וע"כ הוא נחשב כמו מגדל פורח באויר, כי אינו למעלה בבחינת ראש, ואינו למטה כמו הד"ש דנו"ה דא"א, שיהי' נחשב לו"ק דז"א. וכן הגרון דא"א שהוא בינה, נקרא ג"כ מגדל פורח באויר, כי אינה למעלה בחינת ראש דא"א, להיותה למטה ממסך דראש, וכן אינה נחשבת לגוף, משום שה"ת שבמסך דראש אינו שולט עליה, מצד כי חפץ חסד הוא, שאין הצמצום שולט על אור חסדים. וע"כ גם היא נקראת מגדל הפורח באויר. ואויר פירושו חסדים, כלומר שע"כ נחשבת לפורח למעלה לבחינת ראש, מחמת היותה בחי' חסדים, ואין הצמצום שולט עליה. (אות ע"ב).

 

קל) אותה בחי' רשימו דיסוד שנשארת למעלה בחג"ת, בהחלל שבין נו"ה שעלו שמה, היא נקראת שופר. (אות ס"ד).

 

קלא) כשמדבר רק מבחינת התלבשות ז"א לת"ת דא"א, הוא אומר שמלביש לש"ת שלו, כי ז"א אין לו חלק בשליש עמצעי דת"ת דא"א, ששמה מלביש ישסו"ת כנודע. אבל כשמדובר מבחינת עלית נה"י לחג"ת, אינו יכול לומר שש"ת עולה לב"ש עלאין דת"ת כי אינו כן, מחמת שיש ב' בחינות

 

 

מסך דסיום בת"ת: א' מצד הכלים, שמצדם הוא עומד במקום הטבור, שהוא שליש תחתון דת"ת. ב' הוא מצד האורות, שמצדם הוא עומד במקום החזה, שהוא ב"ש דת"ת. וכדי שלא להאריך, הוא אומר סתם שמחציתו התחתון עולה במחציתו העליון דהיינו בקו האמצעי, שהוא סיום של האורות, עולים ב"ש תחתונים דת"ת אל שליש עליון דת"ת. ובקצוות ששם הוא בחינת הסיום של הכלים, עולה רק השליש תחתון דת"ת אל ב"ש העליונים. באופן שבהתחשב בשניהם יחד, נחשב העליה דבחינת מחצית ת"ת התחתון למחצית העליון.

 

ומה שאומר שמחצית הו' שהיא ת"ת דא"א ניתנה לז"א. (באות נ"ח) אין הכוונה שז"א מלביש למחצית ת"ת דא"א, אלא הכוונה היא, כי חג"ת דאו"א, מבחינת קומת ע"ב שהם משיגים לצורך העיבור דז"א, יש בהם ב' בחינות: א' הם ג"ש התחתונים דחג"ת שנשארו במקומם ולא עלו לג"ר. ובחינה ב' היא ג"ש עליונים דנה"י דא"א שעלו ונתחברו עמהם ונעשו לחג"ת, כנודע. ואומר שם, שבחינה עליונה מהם, שהם הג"ש תחתונים דחג"ת, הם לחלק או"א, ואין לז"א חלק בהם. והבחינה התחתונה מהם שהם ג"ש העליונים דנה"י דא"א שעלו ונעשו לחג"ת, הם הנעשים לג"ר דז"א, שהם תלת מוחין חב"ד, מטעם שאין מוחין דז"א נעשים, אלא מנה"י, כי ז"א כולו בחינת נה"י הוא, אלא מבחינת נה"י שעלו ונעשו לחג"ת שאז הם ראוים להעשות ראש. אבל אין שום מדובר שם מבחינת התלבשות. כי זה ברור שאין ז"א מלביש אלא ש"ת דת"ת דא"א. כנ"ל. (דף אלף מ"א ד"ה ומה).

 

קלב) יש ב' מיני התכללות בעלית נה"י לחג"ת דא"א: א' הוא בחינת עלית ג"ש עליונים דנה"י דא"א ונעשו בעצמם לבחי' חג"ת, ששליש תחתון דתפארת,

 

אלף קטז           חלק י"א            לוח התשובות לענינים   אנ"כ דעובר

 

 

נעשה לבחי' שליש עליון דת"ת שלמעלה מחזה, וכן ש"ע דנצח נעשה לחסד. ושליש עליון דהוד, נעשה לגבורה. הרי שהם נהפכו מבחינת נה"י ונעשו לבחינת חג"ת. ויש בחי' שנית של עלית נה"י לחג"ת, שהם השלישים האמצעים והתחתונים דנה"י דא"א, שעלו ג"כ לחג"ת. אכן הם לא נעשו לבחינת חג"ת בעצמותם. אלא רק שנכללו מהם. וע"כ נתכפלו, ששליש אמצעי דנצח, נעשה חסד נצח, ושליש אמצעי דהוד נעשה גבורה והוד. וכו' אמנם הם נשארו בבחינת נה"י דא"א כלומר בבחינת ו"ק דז"א. (אות נ"ה).

 

קלג) נודע שיש ב' מיני התכללות של עלית נה"י לחג"ת, כנ"ל בתשובה קל"ב. ע"ש. והנה בהתכללות דמין א', שהשלישים עליונים דנה"י דא"א עלו ונעשו לבחינת חג"ת בעצמותם, הנה לא נעשו לבחינת חג"ת דא"א, כי בעת עלית נה"י לחג"ת נבחן שחג"ת דא"א עלו לבחינת ג"ר לצורך או"א, שבזה המה מקבלים קומת ע"ב, והשלישים עליונים דנה"י דא"'א, נעשו לחג"ת אל או"א, דהיינו ג"כ חג"ת דקומת ע"ב דאו"א. כי א"א אינו צריך לעליה זו, כי הוא יש לו ע"ס שלמות דע"ב דמ"ה מצד המוחין הקבועים שלו, ועתה עלה יותר, ונעשה פרצוף אחד עם עתיק, כנודע. אלא או"א המה צריכים לג"ר דאורות ולנה"י חדשים דכלים לקומת ע"ב, כדי שיהיה להם כח להולדות נשמות, כי מצד מוחין הקבועים באצילות, אין להם לאו"א אלא קומת ס"ג. הרי שענין התכללות דמין א' הוא כולו רק לאו"א.

אבל התכללות דמין ב', שהם רק להתכפלות הספירות דחג"ת עם הספירות דנה"י אלו באלו, כדי שז"א שהוא בחי' נה"י משורשו, יוכלל ג"כ בחג"ת. הנה זה נעשה בא"א גופיה, שמתוך שנה"י שלו נכללו בחג"ת, נכללו ג"כ הספירות של ז"א זו בזו, שמכאן יש לו ששה הכלים חג"ת נה"י.

 

קלד) בג' ימי קליטה, שהיא בחינת עיבור דעיבור דז"א, נתקן בו בחינת תיקון הקוים. (אות מ"א).

 

קלה) הזווג דאבא בחו"ב שלו, מוריד בחינת המלכיות דמדת הדין מן המ"ן דז"א, שהן ל"ב מלכיות, ומתקן הלובן שבו. והזווג דחו"ב דאמא מאיר הארת ח"ג שלה, שה"ס ל"ב מלכיות חדשות, הממותקות במדת הרחמים שע"י אבא מתתקן קו הימין, וע"י אמא קו השמאל, וע"י זווגם יחד ביום ג' דימי קליטה, מתתקן הקו האמצעי. (אלף י"ג אות ו').

 

קלו) במ' יום שהם בחינת יניקה דעיבור דז"א, מתגלים בו הו"ק, (אלף ל"ג אות מ"ד).

 

קלז) עלית ב"פ עליונים דנו"ה דא"א לחג"ת דאו"א תכף בתחלת הזווג דעיבור, ונעשו שם בבחינת דדים, הנה מתוך עליה זו, נתחלקו ע"ס דנה"י דא"א לג"ש. עי' לעיל תשובה קי"א וקי"ב. (אות מ"ה).

 

קלח) בג' חדשים שאז הוכר העיבור, הוא בחינת גדלות העיבור, ואז מתגלים בהעבור ט' בחינות שלמות: חו"ב וז"ת. (אות מ"ח).

 

קלט) עלית מ"ו ניצוצין שהם בחי' מילוי הוי"ה דע"ב, גורמת אל הגדלות דעיבור. (אות י"ב).

 

קמ) בעיבור דעיבור, דהיינו בג' ימי קליטה, עוד הנה"י דא"א אינם נבחנים למתחלקים על ג' שלישים, אלא שהם עדיין מדות שלמות, וע"כ ז"א מקבל מנצח, ונוקבא שלו מהוד. וגם מקבל מת"ת ויסוד דא"א שהם בחינת קו אמצעי ושורש הז"א. וביניקה דעיבור, דהיינו במ' יום, כבר נבחנים הנה"י דא"א, שנחלקו על ג' שלישים, שב"ש עליונים דנו"ה עלו לחג"ת

 

 

 

 

חלק י"א            לוח התשובות לענינים   אנ"כ דעובר       אלף קיז

 

 

דאו"א, לבחינת דדים. וז"א מקבל מד' פרקים דנו"ה שנשארו למטה בנה"י דא"א, וכן מת"ת ויסוד, ובזה מתגלים בו ו"ק. ובזמן הג' שהוא הגדלות דעיבור, דהיינו בג' חדשים של הכר העובר, מקבל ז"ת מד"פ של נו"ה שנשארו למטה, וחו"ב מקבל מת"ת ויסוד דא"א. ובזמן הד' שהוא עם גמר יציאת הג' חדשים, אז נכנס בו הכתר מיסוד דעתיק. וכ"ז במדור הא' התחתון לבחינת כלים. ועד"ז נוהגים אותם ד' הזמנים, גם במדור הב' לצורך הניצוצין. ועד"ז גם במדור העליון לצורך האורות.

 

קמא) השמועה הא' (באות נ') שחו"ב דז"א, נעשו מת"ת ויסוד דא"א, וחסד נצח דז"א משליש אמצעי דנצח דא"א, ות"ת ויסוד דז"א נעשו משליש תחתון דנצח דא"א, וכו'. מדבר ביחס הכלים דז"א, באופן המשכתם מנה"י דא"א, בעת עיבורו של הז"א. ולפיכך, יש בכל שליש מדה של נו"ה דא"א, ב' מדות דז"א, כי אז נכללו נה"י דא"א בחג"ת שלו, וע"כ כל שליש מדה כולל בתוכו מבחינת חג"ת ומבחינת נה"י. גם משום זה נבחן, שת"ת דז"א הנבחן לז"א דז"א, שהוא עיקר בחינת עצמותו דז"א, הוא נמשך מש"ת דנצח דא"א, כי ז"א מבחינת ע"ס דנה"י דא"א, הוא ש"ת דנצח שלו. ע"ד שנבחן בהתפ"א דא"ק שחג"ת דז"א הוא בחינת כח"ב דחסדים המתחברים לז"א, ונצח הוא בחינתו עצמו דז"א, והוד הוא נוקבא שלו. כנודע. וכן הש"ת דת"ת נבחן לחכמה דז"א, כלומר לבחינת ראשו של ז"א, שמצד א"א, נקרא כולו חכמה. ויסוד, דא"א, נבחן לבינה דז"א שיצא מראש, שנקרא גרון. והנך רואה שאין מדבר כאן מבחינת הלבשת ז"א לנה"י דא"א, אלא מבחינת המשכת ט"ס דז"א, כל בחינה שלו, מבחינה שכנגדה שבע"ס דתנה"י דא"א, ועיקר ההבחנות אשר אומר כאן, הוא על מציאת ט"ס דז"א בנה"י דא"א גופיה, ואיך ט"ס דז"א נמשכות מהם.

אמנם בשמועה הב', (באות נ"ג) הוא

 

 

מדבר מבחינת התלבשות האורות בהכלים דז"א, העתיד להיות בו לעת גדלות, ועתה בעת העובר הם כלולים בו בהכרח בבחינת כח, כנודע. וע"כ מבאר אותם איך כל בחינה של ט"ס דז"א אלו מקבלות מבחינה שכנגדן בט"ס דנה"י דא"א.

ונודע, שמבחינת התלבשות האורות בהכלים, ירדו כל הספירות ממדרגתן, מחמת אור התחתון שנתלבש בכלי של העליון: כי אור חכמה נתלבש בכלי דכתר, וירד הכתר ונעשה לבחינת חכמה וכן אור הבינה נתלבש בכלי דחכמה, וירדה החכמה ונעשתה לבחי' בינה, וכו', עד שאור הנצח נתלבש בכלי דתפארת, וירד התפארת ונעשה לבחינת נצח. כמ"ש הרב לעיל (דף ש"א אות י"א י"ב עש"ה ובאו"פ) ונמצא עתה, שעיקר ז"א דהיינו ז"א דז"א, הוא ספירת ת"ת ולא ספירת נצח, כי אור הנצח עלה לכלי דת"ת, כנ"ל. גם חג"ת דז"א שהיו מקודם בחינות כח"ב, נמצאים עתה שירדו ונעשו לבחינות חב"ד, כי אור החכמה נתישב בכלי דכתר, וירד הכתר להיות חכמה כנ"ל. וכן אור הגבורה נתלבש בכלי דחסד. וירד החסד להיות גבורה. וכו' עד"ז.

ולפיכך כאן בשמועה הב', אינו חושב את כח"ב אל ז"א כמו בשמועה הא', אלא שחושב הג"ר שלו בשם חב"ד והיינו מטעם האמור, כי מבחינת התלבשות האורות בכלים, הם מקבלים מהתפ"ב דא"ק, ששמה ירדו כח"ב, ונעשו לחב"ד. ומטעם זה, נמצא ת"ת דא"א לעיקרו של ז"א ולא נצח, כי עתה עלה אור הנצח דא"א, ונתלבש בכלי דת"ת שלו, כנ"ל. ולפיכך, נחלקות הט"ס דנה"י דא"א לצורך הז"א, לג"ש חב"ד חג"ת נה"י. שקו הנצח כולל חח"ן, וקו ההוד כולל בג"ה, וקו היסוד כולל דת"י. ונמצא חסד נצח דז"א, נעשו מב"פ תחתונים דנצח דא"א. וגבורה והוד דז"א, מב"פ תחתונים של ההוד דא"א. ות"ת ויסוד דז"א, מב"פ תחתונים דיסוד דא"א. אמנם הפרקים העליונים דנו"ה דא"א, אינו חושב כאן, כי הם עלו למעלה, ונעשו לחג"ת דאו"א

 

 

 

אלף קיח           חלק י"א            לוח התשובות לענינים   אנ"כ דעובר

 

 

לבחינת דדים, שאינם מגולים זולת לעת הגדלות דז"א, שהמה נעשו לו חכמה ובינה. אבל עתה בעיבור הם כלולים בשרשם, שהוא ש"ת דת"ת, הנבחן לעת גדלות לגלגלתא דז"א. וע"כ אומר, שמשליש תחתון דת"ת דאריך, נעשו בז"א תלת מוחין חב"ד. דהיינו חב"ד בכח, ולא חב"ד בפועל ממש, שאין גילוי מוחין אלו בז"א אלא לעת גדלות, שאז המה מלובשים בשלישים עליונים דנה"י, כנ"ל. ולא בש"ת דת"ת, כי הש"ת דת"ת נעשה אז לבחי' כתר דז"א.

 

והנה נתבאר היטב שמועה הב': שש"ת דת"ת דא"א כולל בו ג' מוחין חב"ד בבחינת כח. וש"ע דנצח אינו מצטרף כאן בעיבור, כי עלה ונעשה לדד ימין דאו"א, ומב"ש תחתונים נצח שנשארו למטה, נעשה חסד נצח דז"א. וכן ש"ע דהוד אינו מצטרף, כי עלה ונעשה לדד שמאל דאמא, ומב"ש תחתונים שנשארו נעשו גבורה הוד. וכן שליש עליון דיסוד אינו חושב כאן, שהוא בחינת דעת לעת גדלות, ובעיבור אין דעת, ומב"ש שנשארו בו נעשה ת"ת ויסוד דז"א.

 

ושמועה הג' (באות ס') הוא מדבר מבחינת הגדלות דז"א, אשר אז נעשה הזווג בו בעצאו. ולפיכך אומר שמש"ת דת"ת נעשה גלגלתא דז"א, ומנה"י דא"א נעשו בו תלת מוחין. כי אז עולה, ומלביש גם ב"פ עליונים דנה"י שנעשו לחג"ת דאו"א, והם נעשים בו לחכמה ובינה. וש"ע דיסוד דא"א נעשה בו לדעת עליון בראש, כלומר למקום הזווג, המוציא ע"ס דראש ממטה למעלה. כנודע. ואחר כך מתהפך ומשפיע ממעלה למטה ומוציא בו ע"ס דגוף. וז"ש, ומהיסוד דאריך נתפשט שאר גופא דז"א כולו. כלומר, אחר שהיסוד דאריך נעשה בו לבחינת דעת, והוציא בז"א ע"ס ממטה למעלה לבחינת ראש, הנה אח"כ מתהפך ומשפיע בו אותן הע"ס גם ממעלה למטה, ומוציא בו ע"ס דגוף, הרי שמיסוד דאריך, נתפשט כל הגוף דז"א.

 

קמב) מיחס פרצוף הכתר, שבחינתו התפשטות הא' שנקרא טעמים, נבחנים חג"ת נ"ה דז"א, לכח"ב זו"ן, ונמצא עיקרו דז"א הוא נצח, ונוקבא הוד. וחג"ת כמו כח"ב. (אלף ל"ב ד"ה וכבר).

 

קמג) נצח דז"א נחשב לעיקרו של ז"א מיחס הכלים, כי חג"ת הם מטעם התכללות שלו, במה שלמעלה הימנו, והוד הוא מטעם התכללות שלו במה שלמטה ממנו. כי כל ספירה נכללת מע"ס, מטעם ההתכללות במה שלמעלה ממנו, ובמה שלמטה ממנו. כמו שכתבתי לעיל חלק ב' בהסתכלות פנימית דף ע"ה פרק ט', עש"ה.

 

קמד) ת"ת דז"א, נחשב לעיקרו של ז"א מצד התלבשות האורות בכלים. כי הוא נמשך תמיד מהתפשטות הב', שהיא בחינת ע"ב, שהוא המילוי הא', אל הגוף דפרצוף הכתר, אחר הזדככות שלו, כנודע. ובפרצוף ע"ב ירדו המדרגות, וכח"ב נעשו לחב"ד, ות"ת נעשה לבחינת נצח, שהוא עיקרו של הז"א, כנ"ל בתשובה קמ"א. (אלף ל"ג ד"ה והנה).

 

קמה) המשכת הכלים דז"א, מתיחס אל פרצוף הכתר דא"ק, כי כתר הוא בחינת העיקר והשורש, שמשם נמשכים כל ההבחנות. וכן בחינת א"א דאצילות, נחשב שמקבל מבחינת א"א דא"ק, כי כל בחינה באצילות מקבל מבחינה שכנגדה בא"ק.

 

קמו) בחינת התלבשות האורות בכלים דז"א, נמשכת מבחינת פרצוף ע"ב דא"ק, שהוא התפ"ב, שמילא האורות דגוף פרצוף הכתר דא"ק, אחר הזדככות שלו. וע"כ אין התלבשות האורות מיוחסת לפרצוף כתר דא"ק, כי בגוף שלו היה הזדככות והסתלקות האורות ולא נשאר בו רק הכלים בלבד, אבל האורות שבגוף הכתר באו מע"ב שה"ס התפשטות הב', כנודע. באופן שהן האורות והן הכלים נמשכים תמיד מן

 

 

 

חלה י"א           לוח התשובות לענינים   אנ"כ דעובר       אלף קיט

 

 

פרצוף הכתר, שהוא שורש הכל, אלא הכלים אפשר ליחס לפרצוף הכתר עצמו, כי המה נשארו גם אחר ההסתלקות א', משא"כ האורות, אין שם עוד מבחינת פרצוף הכתר, כי נסתלקו בעת ההזדככות וכל האורות המלובשים שם, הם מע"ב.

 

קמז) עי' לעיל בתשובה תמ"ג.

 

קמח) שורש ז"א מצד ע"ס דאו"י, כבר ידעת, שמצד הכלים הוא נצח, ומצד האורות הוא ת"ת, כנ"ל בתשובה קמ"ו. אכן מצד הפרצופים, כבר נתבאר בחלקים הקודמים, שהוא בחינת ב"ש התחתונים דנו"ה דא"ק, אשר בעת צמצום ב', יצאו מבחינת אצילות לבחינת בי"ע ואח"כ ע"י עלית נה"י דא"ק למ"ן לע"ב ס"ג, וקבל משם את האור חדש דבקע לפרסא, חזר והעלה את הב"ש תתאין דנו"ה שלו מבי"ע לאצילות בסוד ו' ונקודה, שהשפיע אותם לאו"א דנקודים ואו"א נזדווגו עליהם, והוציאו אותם בכל בחינות הגדלות, שהמה הם ז"ת דנקודים שמלכו ונתפשטו עד לנקודה דעוה"ז ונשברו. ואח"כ חזרו וקבלו תיקון ע"י עלית נה"י לחג"ת דא"א, וע"י הזווגים דאו"א, שהוא בחינת העיבער דז"א, שאנו עוסקים בו בחלק זה. הרי ששורש ז"א מצד הפרצופים אינו דומה לשורשו מצד ע"ס, אלא שהוא מבחינת ב"ש תחתונים דנו"ה דפרצוף נה"י דא"ק. וכבר נתבאר זה היטב בחלקים הקודמים. אכן באמת יש להם יחס קרוב זה לזה, כי גם ע"ס דנה"י דא"ק, מתחלקים ג"כ לג"ש: חב"ד חג"ת נה"י, ע"ד שבארנו לעיל בהתחלקות נה"י דא"א דאצילות. וכמו שבארנו לעיל, אשר עיקרו של ז"א הוא מבחינת שליש תחתון דנצח דא"א, והנוקבא היא מצד שליש תחתון דהוד דא"א, (עי' לעיל בתשובה קכ"ב) הנה אותו הדבר נבחן ג"כ בנה"י דא"ק, אשר ב"ש תחתונים דנו"ה שיצאו לבי"ע בעת צמצום ב', הם שורשי הזו"ן, וז"א בשליש תחתון דנצח, ונוקבא בש"ת דהוד. הרי שיחסי

 

 

או"י ויחסי הפרצופים יש להם תמיד ערך השוה.

 

קמט) עיקרו של זו"ן הם נו"ה, וע"כ הם מקבלים מנו"ה דא"א. ועיקר התיקון דג' ימי קליטה הוא בחינת תיקון הקוים, הבא ע"י שיתוף מדת הרחמים בדין, כנודע. וזה נעשה ע"י עלית יסוד דא"א לת"ת, שגרם להתכללות נה"י דז"א בחג"ת שלו, כנודע. וע"כ נבחן שז"א מקבל מת"ת ויסוד דא"א, כי משם בא כל התיקון דג' ימי קליטה כמבואר. (אלף ל"ד ד"ה וזה).

 

קב) משום ששורש הנוקבא היא בהוד דחג"ת נ"ה דאו"י מצד הכלים. כנודע.

 

קנא) מבחינת מוחין הקבועים שבאצילות דהיינו ממה שאו"א לקחו ס"ג דמ"ה, הם נבחנים שיש להם ע"ס שלמות בכל צרכם. אכן בחינתם עצמם של או"א היא בחינת ע"ב, ומבחינה זו אין להם אלא ממה שהם מלבישים לחג"ת דא"א, והמה חסרי נה"י דכלים וג"ר דאורות. (אלף ל"ה ד"ה וזה).

 

קנב) הוא מטעם, כי לצורך העיבור של ז"א, צריכים או"א להשיג קומת ע"ב, ונודע שמבחינת ע"ב אין להם אלא ו"ק, כנ"ל בתשובה קנ"א, וע"כ צריכים הו"ק להתחלק ולהעשות לע"ס כדוגמת הז"א בזמן שצריך להשיג הגדלות. שהפרקים עליונים ואמצעים של חג"ת נעשים לחב"ד, ופרקים עליונים דנה"י, עולים ונעשים לחג"ת. כנודע. ואז נבחן שדם עלה ונהפך לחלב. כי האורות דנה"י מכונים דם, מלשון דממה, להיותם בחינת ספירות דסיום, שדוממים האורות ואינם מניחים אותם להתפשט יותר. ואורות דחג"ת. מכונים חלב, ונמצא שבעלית נה"י לחג"ת, עלה הדם ונעשה לחלב, ולכן נפסק הוסת תכף בשעת העיבור, כי בהכרח עלו הב"ש דנו"ה

 

 

 

אלף קכ חלה י"א           לות התשובות לענינים    אנ"כ דעובר

 

 

ונעשו לדדי חלב כמבואר. (תתכ"ו א' ל"ו ד"ה והנה).

 

קנג) כי ב"ש העליונים דנו"ה דא"א, עלו ונעשו לבחינת חג"ת דאו"א, ולבחינת דדים, שהם בחינת מוחין דז"א, כי חג"ת דאו"א המה נעשו מוחין לז"א, כנודע. וע"כ אינו נוטל מהם כלום בעת העיבור, כי אז אין לו מוחין, אלא הוא בחינת ראשו בין ברכיו, כי אין לו אלא קומת נה"י בלבד. אלא בשעת יניקה הוא מקבל מהם בדרך עליה שלא בקביעות, שנקרא מוחין דיניקה. ולעת גדלות עולה ומלביש אותם בקביעות והמה נעשו לבחינת חו"ב שלו, כנודע. (אלף ל"ו ד"ה ד' פרקין).

 

קנד) כי חג"ת דקומת ע"ב דאו"א, נעשו מב' בחינות: מג"ש תחתונים שנשארו מחג"ת דא"א, ומג"ש עליונים שעלו להם מנה"י דא"א, כנודע. והנה ת"ת כולל בתוכו חסד וגבורה. וע"כ נקרא הת"ת הזה בשם ו' ע"ש ו' בחינות הנ"ל. והנה המוחין דז"א אינם נעשים רק מנה"י דא"א, אלא מנה"י שעלו ונעשו לחג"ת, נמצא שג' מוחין דז"א, נעשו ממחצית התחתונה דו' דהיינו מג"ש עליונים דנה"י דא"א, שעלו ונעשו לחג"ת. ומחצית הו' העליונה, דהיינו ג"ש התחתונים דחג"ת, המה נשארו לבחינת חג"ת לצורך או"א גופייהו. (אות נ"ח).

 

קנה) יסוד דא"א בעת העיבור, לא היה יכול לעלות ולהעשות חג"ת יחד עם ב"ש העליונים דנו"ה דא"א, משום המסך דסיום הנמצא למעלה ממנו בסוף הת"ת. כנודע. וע"כ נבחן שאינו לא למעלה בבחינת ראש, וגם לא למטה בבחינת ו"ק, כי מצד המ"ה אין המסך דסיום עומד בת"ת, אלא ביסוד עצמו, וע"כ בגדלות ז"א הוא עולה ג"כ לחג"ת, בשוה עם ב"ש עליונים דנו"ה, אלא בעת העיבור שבחינת הב"ן שורה עליו, אין היסוד יכול לעלות, כנ"ל, אמנם עכ"פ אינו נחשב לו"ק גמור, וע"כ הוא מכונה

 

 

בשם מגדל הפורח באויר, כלומר שאינו לא מבחינת מעלה, ולא מבחינת מטה אלא כפורח. (אות ע"ג).

 

קנו) כמו שיסוד יצא מבחינת ראש דז"א, דהיינו שאינו יכול לעלות לחג"ת, משום המסך העומד ממעל לו בסיום הת"ת. כן הבינה יצאה מראש דא"א, מחמת המסך שממעל לה במלכות דראש דא"א. ומ"מ אין הבינה נחשבת לו"ק גמור כמו הגוף, אלא שנחשבת לבחינת גרון וראש אל או"א, כנודע, ולפיכך גם היא נקראת מגדל הפורח באויר, כמו יסוד דא"א, כי גם היא אינה לא למעלה בבחינת הראש דא"א, ולא למטה בבחינת גוף דא"א, כמו היסוד. כנ"ל בתשובה קנ"ה. אלא היא כפורח באויר. (אות ע"ה).

 

קנז) רק בעיבור נעשה היסוד דא"א לבינה דז"א, כי אז נחשבו ספירותיו בערכי הספירות דא"א. גם כח הב"ן שורה עליו, וע"כ יצא היסוד לבר מראש, שהוא שליש תחתון דת"ת, שנעשה ראש וחכמה דז"א. אמנם לעת גדלות שמקבל ממ"ה, הנה גם היסוד יכול לעלות לחג"ת, כנ"ל בתשובה קנ"ה. וע"כ נעשה אז היסוד לבחינת דעת דז"א. (אות ע"ה).

 

קנח) עי' לעיל בתשובה י"ג.

 

קנט) במצב ג' גו ג', כבימי העיבור. (אות פ"ט).

 

קס) במצב דיניקה. (אות צ').

 

קסא) ג' בחינות יש במלכים שנשברו שהם: אורות, ניצוצין, כלים. ולעת תיקון, נבררו הכלים של המוחין שהם ג' חללים שבעצם הגלגלתא, מן הכלים של המלכים. והקרומות דמוחין נבררו מהניצוצין דמלכים. ומהאורות שלהם שנשארו באצילות, נעשה בשר הזך שנקרא מותין. וע"כ הקרומות הם

 

חלק י"א            לוח התשובות לענינים   אנ"כ דעובר       אלף קכא

 

 

בחינות דין, ובחינות שמות אלקים, להיותם באים מהניצוצין מבי"ע. אבל המוחין, הם בחינות שמות של הויות שהם רחמים, להיותם באים מהאורות שמעולם לא יצאו למטה מבחינות אצילות. גם מהניצוצין נעשה בחינת נפש אל אברים החיצונים של הפרצוף. ומהאורות נעשה בחינת נפש אל האברים הפנימים שבפרצוף. וכ"ז נוהג גם בעיבור ויניקה. (אות צ"ז).

 

קסב) עי' בתשובה קס"א.

 

קסג) עי' בתשובה קס"א.

 

קסד) המוחין הם תמיד שמות של הוי"ה. ואפילו דעובר ויניקה. ומ"ש שמוחין דעיבור ויניקה. הם שמות של אלקים, הכוונה היא רק על הקרומות של המוחין, שהם דין. (אות צ"ח).

 

קסה) בינה ותבונה נבחנות תמיד לפרצופים נבדלים, שזה נמשך מבינה דע"ס דאו"י עצמה, שנבחנת לב' בחינות: א' היא ג"ר שבה, דהיינו מטרם שהאצילה לז"א דאו"י. שהיא בחינת אור חסדים באחורים אל החכמה. וב', בחינת ז"ת שבה, שהיא מעת שהאצילה לז"א דאו"י, שאז החזירה פניה לחכמה דאו"י כדי להביא הארת חכמה בז"א. כנודע. ומכאן נמשך החיוב לכל פרצוף שהוא בקומת בינה, שהוא מחויב להחלק לג"ר וז"ת, שג"ר שבו הוא בחינת חסדים מכוסים, דהיינו בלי הארת חכמה. וז"ת שבו, הם בחסדים מגולים דהיינו עם הארת חכמה בחסדים.

אמנם לעת לידת ז"א חוזרים או"א וישסו"ת לבחינת פרצוף אחד. וגם זה הוא רק בהמשך ימי העיבור, אבל לעת לידת הז"א, חוזרים ומתחלקים לב' פרצופים נבדלים. (אות ק"א. ואות ק"ה).

 

קסו) יסוד דכללות או"א וישסו"ת כשהם נעשים לפרצוף אחד, הוא בפי ראש

 

 

והמילוי דהוי"ה דס"ג: יוד היואו הי, היא התבונה, המלבשת לשליש תחתון דת"ת דאו"א עלאין בשעה שהם ב' פרצופים. וביסוד זה נעשה הזווג דאו"א על המ"ן דז"א. ושמה יצאו המוחין שלו, ומשמה יצא בעת שנולד. (אות ק"ב).

 

קסז) הנה זווג או"א עלאין לא פסיק לעלמין, כי הוא להחיות העולמות, ולולי פסיק, היה, תכף חורבן העולמות. ולעת לידת ז"א צריכים או"א להתאים זווגם לצורך המוחין דיניקה דז"א, שהוא בחינת ו"ק. ונמצא שיש כאן ב' פעולות מתנגדות זו לזו, שמצד אחד צריכים או"א להיות בזווג פב"פ דלא פסיק, ומצד ב' צריכים או"א להתמעט לבחי' ו"ק, כדי להלביש המוחין בבחינת הקטנות בהתאם אל הז"א בעת ההיא. וע"כ המה מתחלקים שוב לב' פרצופים כבתחלה מטרם העיבור, שאו"א חוזרים לבחינתם בזווג דלא פסיק פב"פ. וישסו"ת מתמעט בסוד רובצת לבחי' ו"ק, כדי להלביש המוחין דקטנות של ז"א. (אות ק"ה).

 

קסח) עי' לעיל בתשובה קס"ז.

 

קסט) אין הפירוש שתבונה א' המלבשת לתנה"י דאו"א נעשית בסוד רובצת, אלא שיש בה בתבונה א' ב' בחינות: פנימיות, וחיצוניות. ובחי' הפנימיות שבה, חוזרת למדרגתה בבחי' ג"ר. ורק החיצוניות דתבונה זו יורדת ומתמעטת לבחינת רובצת. באופן שיש עתה ג' תבונות, דהיינו ג' בחינות או"א: א' הם או"א עלאין שמחזה ולמעלה דא"א. ב' הם ישסו"ת המלבשת לתנה"י דאו"א עלאין, מבחינת הפנימיות שבה, שהיא נקראת תבונה א'. ג' היא החיצוניות דתבונה א', שירדה בבחינת רובצת, והיא נקראת תבונה ג'. וע"כ מתחלקים לכח"ב חג"ת נה"י. (אות ק"ה).

קע) עי' לקמן בתשובה קע"א. (אות קי"ט. ואות קכ"ט).

 

 

 

אלף קכב           חלק י"א            לוח התשובות לענינים   אנ"כ דעובר

 

 

קעא) עיקר הפירוש של הם' דצלם, הוא הבטן דכללות, שהוא ג"ר וראש של תבונה א', מצד החיצוניות שבה. אכן בעת לידת ז"א, ירדו ג"ר אלו לבחינת חג"ת, דהיינו לבחינת רובצת כנודע. ואח"כ לעת גדלות ז"א, עתידים חג"ת אלו, לחזור ולהעשות ג"ר. וע"כ נבחנים חג"ת אלו שהם כוללים חג"ת חב"ד, וע"כ אומר הרב שם' דצלם כוללת ו"ס ראשונות דתבונה. אמנם לעת עתה בקטנות הם רק חג"ת לבד. כמבואר. וכן מאותו הטעם, אפשר לומר שם' דצלם היא ד"ר דתבונה, כי לעת גדלות נעשו חג"ת אלו לבחינת ג"ר.

ואח"כ יש ירידה ב', שיורדים לבחי' ל' דצלם, דהיינו שיורדים מבחינת חג"ת דתבונה, אל נה"י דתבונה. וגם נה"י אלו אפשר לקוראם חג"ת על שם העתיד, כי בגדלות עתידים להיות חג"ת כמו שהיו מטרם לידת ז"א. (אות ק"ה. ואות קי"ד. ואות קי"ט. ואות קכ"ט).

 

קעב) עיקר הצלם נמשך ונוצר מאו"א עליונים בעת שהם פרצוף אחד עם ישסו"ת. כי הצלם הוא בחינת האו"ח העולה בעת הזווג ממטה למעלה ומלביש לע"ס דאו"י. ובעת הזווג מוכרחים או"א וישסו"ת להיות פרצוף אחד, ואז אין ישסו"ת עולה בשם זולת או"א לבד. (אות קי"ט).

 

קעג) הצלם נוצר בהבטן דאו"א כשהם בכללות אחד עם הישסו"ת, ומקום זה נבחן לבחינת ראש דישסו"ת כשהם מחולקים מאו"א. והוא הנקרא בשם רחם, ששם עומד ז"א בעת עיבורו. (אות קי"ט)

 

קעד) דעת דז"א, נמשך מב' כתפין דא"א. שהם בחינת שלישים תחתונים דחסד וגבורה דא"א. כי חכמה דז"א נמשכת מחכמה דאו"א. שהם פרקים עליונים דידים דא"א. ובינה דז"א נמשכת מבינה דאו"א, שהם פרקים אמצעים דידים דא"א, ודעת דז"א נמשך מז"ת דאו"א, שהם פרקים תחתונים

 

 

דידים דא"א, הנקרא כתפין. והוא, כי היד המחוברת עם האצבעות, נחשבת לפרק עליון דידים, והזרוע הוא פרק אמצעי, והכתף הוא פרק התחתון. (אלף ס"ז אות קכ"א).

 

קעה) בעת שהמוחין יורדים אל היסודות דאו"א לצורד ז"א, נבחן בהם ב' בחינות: יסוד, ועטרה. וג"ר של המוחין שהם חו"ב מתלבשים ביסודות עצמם דאו"א, וז"ת של המוחין שהם דעת מתלבש בעטרותיהם דאו"א: חציו הימין שהוא חסד, מתלבש באבא. וחציו השמאלי שהוא גבורה, מתלבש בעטרה דאמא. ומשום שב' חצאי הדעת מתלבשים בב' עטרות דאו"א, ע"כ הם מכונים ב' עטרין. (אלף ס"ח אות קכ"ב).

 

קעו) בשעת השגת המוחין דז"א, חוזרת תבונה הג' להיות ג"ר, ואז גם היא נחלקת לס' ום' כמו או"א וישסו"ת. שו"ס ראשונות שלה, שהם מחזה ולמעלה, נקראו ס', והם בחסדים מכוסים, כמו או"א עילאין. ותנה"י שלה שמחזה ולמטה, נקראו ם' סתומה, והם בחסדים מגולים כמו ישסו"ת.

וכבר ידעת, שו"ס ראשונות של תבונה הג' נקראו ם' דצלם, והוא מטעם שיש בהם ד' מוחין: חו"ב, וחסד וגבורה. כי ב' עטרין, שהם ב' חצאי הדעת, אינם מזדווגים זה עם זה כדי להעלות או"ח עד החו"ב ולגלות את החסדים בהארת חכמה, משום שאין בהם ענין לגלות חכמה, להיותם בבחינת חסדים מכוסים, ולפיכך נבחנים הב' חצאי הדעת לב' מוחין נבדלים. וע"כ נבחנים לד' מוחין: חו"ב וחו"ג.

אבל תנה"י דתבונה הג' שנקראו ל' דצלם, שהוא בחינת ישסו"ת ום' סתומה, שדרכה בחסדים מגולים, הנה הב' חצאי הדעת מזדווגים זה עם זה להעלות או"ח עד החו"ב כדי להוציא ההארת חכמה לחוץ ולגלות החסדים. ונמצאים ע"כ ב' חצאי הדעת שהם חסד וגבורה, שחוזרים להיות מוח אחד. כי מחויבים להזדווג ולהתחבר זה בזה, כדי לגלות ההארת חכמה בחסדים,

 

חלק י"א לוח התשובות לענינים אנ"כ דעובר אלף קכג

 

 

ולכן נק' ל', משום שיש כאן רק ג' מוחין שהם: חכמה, בינה, דעת, כי החסד וגבורה נעשו למוח אחד, כמבואר (אות קכ"ז).

 

קעז) הנה חיצוניות הרחם, שבכללות או"א ויש'סו"ת, שהוא הראש של תבונה הא', ששם יצאו המוחין דז"א מהזווג דאו"א, הוא הנקרא ם דצלם. אשר בעת לידת ז"א, נתמעטה לבחי' ו"ק שנקרא רובצת, וג"ר שבה נעשו לחג"ת, כנודע. וע"כ חג"ת אלו כוללים בהם גם ג"ר, משום שבאו מבחינת ג"ר, כי בעת העיבור היה בבחינת ג"ר, וגם אח"כ לעת גדלות ז"א עתידים לחזור לבחינת ג"ר. ולפיכך נבחנים לו"ס ראשונות דתבונה זו. שהם כחב"ד חג"ת עד החזה. ונבחן לבחינת אויר, שפירושו אור הרוח, שהוא אור דחסדים, ויש בזה ב' טעמים: או מעת הקטנות, שירדה לבחינת ו"ק שהוא אור הרוח, או מעת הגדלות, אשר גם אז נמנעת מהם הארת חכמה, להיותם בחינת או"א עילאין שמחזה ולמעלה, (כנ"ל בתשובה קע"ו) שהם בחסדים מכוסים וע"כ נקראים גם אז בשם אויר. והם נקראים ג"כ בשם חכמה. משום שלעת גדלות עתידים להיות לבחינת או"א עלאין, שנקראים חכמה. ומטעם זה הוא נקרא י' דהוי"ה, כי או"א עלאין הם בחינת י' דהוי"ה, כנודע, שאבא הוא י', ואמא עלאה היא המילוי ו' ד' דמילוי יוד. ונקרא ג"כ צל"ם, משום שהוא השורש, שהתחתונים ממנה נכללים בה, וע"כ גם ל' וצ' כלולות בם'. (אות קכ"ז).

 

קעח) ל' דצלם, הוא נה"י דתבונה ג', כי מטרם שירדו המוחין דז"א, להתלבש בנה"י אלו, אינם ראוים עדיין להתפשט בז"א, כי כשהם מלובשים בחג"ת דתבונה, שהוא ם' דצלם, הרי הם בחסדים מכוסים, וכל עיקר ז"א לחסדים מגולים הוא צריך כנודע. ולכן הם מוכרחים לירד ירידה שניה לנה"י דתבונה, העתידים להיות לעת גדלות, בבחינת ישסו"ת בחסדים מגולים, כנ"ל בתשובה קע"ו. ומטעם זה נקרא גם כן ה' ראשונה דהוי"ה, כי ה"ר היא ישסו"ת,

 

 

 

והוי"ה דס"ג. כנודע. ולכן היא נקרא ג"כ בינה. כי כללות או"א עלאין נקראת חכמה. וכללות ישסו"ת נקראת בינה. כנודע. והיא ג"כ בחינת אור דאשתאר מאויר, כי ענין הקטנות דתבונה ג' היה מכח עלית ה"ת בעינים שה"ס הי' שנכנסה בבחינת אור הג"ר, ונעשה אויר, דהיינו שירד לבחינת ו"ק ואור הרוח. ונמצא עתה לעת גדלות, שע"י הארת הזווג דע"ב ס"ג העליונים ירדה ה"ת מעינים, ותבונה הג' חזרה להיות ג"ר, נמצא שהי' שוב ירדה מן אויר, וחזר להיות אור כמקודם. וע"כ מרומז בה בחינת אור דאשתאר מאויר. אבל או"א עלאין שהם בחינת ם' דצלם, נשארו בבחינת אויר גם בגדלות, להיותם בסוד כי חפץ חסד הוא, ואינם מגלים בחינת הארת חכמה בחסדים, כנ"ל בתשובה קע"ז. ולכן נקרא ג"כ מגדל הפורח באויר, שפירושו, שלפעמים ע"י חטא התחתונים, חוזרת הי' ונכנסת באור, ושוב נעשית לאויר, ולפעמים יוצאת הי' מאויר וחוזרת להיות אור. וזה דומה לפורח באויר. והיא בחינת צ"ל דצלם, כי היא כוללת בתוכה את הצ' שלמטה ממנה, ולא את הם' שלמעלה ממנה, וע"כ היא חסרה מן הם' דצלם, וכן הוא חסרה מי' דאויר, כלומר, מבחינת האויר דאו"א עלאין, כי י' דאויר דאו"א עילאין היא קבועה שמה, הן בגדלות והן בקטנות, ונחשבת שמה לבחינת ג"ר גמורה, להיותה מחזה ולמעלה, בבחינת ג"ר דבינה, שאין הארת חכמה נוהגת שמה מפאת כי חפץ חסד הוא. משא"כ בהי' דאויר של הל' דצלם, שהם בחינות ישסו"ת, הצריכים להארת חכמה, נמצא הי' שנכנסה באור ועושה אותו לאויר, הרי אויר זה חסר ג"ר, מפאת שצריכה להארת חכמה. הרי כח הה"ת שולט עליה. כנודע. וז"ש, שחסרה הי' מאויר, דהיינו הי' דם' דצלם, שהוא ג"ר גמורים תמיד, שזה אינו נוהג בהל' דצלם. כמבואר. (אות קכ"ח. ואות קל"ה. ואות כל"ו).

קעט) כי יציאת המוחין דז"א הם במקום גבוה מאד, כי יוצאים במקום ראש דישסו"ת

 

 

אלף קכד           חלק י"א לוח התשובות לענינים לידה ויניקה

 

 

כשהם מחוברים עם או"א לפרצוף אחד. וע"כ כדי להתאימם לקבלת ז"א, צריכים להתמעט ב' ירידות: א' שבעת לידה אחר שחיצוניות דישסו"ת נעשית לחג"ת הרי הם יורדים מבחינת ג"ר לחג"ת, שהיא ם' דצלם. אכן גם מכאן אין המוחין ראוים עוד לז"א, כי שם בחינת מקום של חסדים מכוסים, כי לעת גדלות הם נעשים לבחינת או"א עלאין כנ"ל, בתשובה קע"ח. וע"כ לירידה ב' הם צריכים, והיינו לל' דצלם, שהיא המקום של חסדים מגולים הראוים לז"א. אמנם גם ל' זו אינם מקבלים מפנימיות שבה, אלא רק מחיצוניותה, שהחיצוניות הזו נקראת בשם צ' דצלם. (אות קכ"ח).

 

קפ) כי ם' דצלם הוא בחינת י' של הוי"ה, שהם בחינת או"א עלאין, כנודע, ואמא עלאה היא בחי' מילוי ו' ד' של הי' והיא נקראת בשם אהי"ה. אבל ל' דצלם שהוא בחינת ישסו"ת, היא בחינת ה"ר דהוי"ה, שתבונה היא בחינת הוי"ה דס"ג ולא בחינת אהיה. וע"כ נעלם שם אהיה מן ל' דצלם. (אות קל"ב).

 

קפא) נודע, שמילוי יודין רומז לצמצום א', ומילוי אלפין רומז לצמצום ב', שבא מפאת עלית ה"ת לעינים. גם ידעת, שעל הג"ר דבינה, שהם בחינת או"א עלאין, אין עלית ה"ת לעינים מורידה אותה לבחי' ו"ק, משום שבלאו הכי אינה צריכה להארת חכמה, וע"כ היא בסוד אוירא דכיא, כלומר, שגם האויר שלה הוא בחינת ג"ר. אמנם כל זה הוא מחזה ולמעלה דתבונה, שהוא ם' דצלם. אבל מחזה ולמטה, שהוא בחינת ל' דצלם, והיא בחינת ישסו"ת, שהם צריכים להארת חכמה, הנה הה"ת שעלתה בעינים עושה אותם לבחינת ו"ק, כי כח ה"ת שולט עליהם, וע"כ יש בהם המילוי דאלפין. משא"כ באו"א עלאין שמחזה ולמעלה אין שם אלא מילוי יודין, כי כח ה"ת בעינים, שה"ס צמצום ב' אינו שולט עליהם. הרי שמילוי אלפין מתחיל רק בל' דצלם. אמנם

 

 

השמות של אהיה נעלם ממנה, כי אין אהי"ה אלא באמא עלאה, כבודע. (אות קל"ב).

 

קפב) ג' אותיות צל"ם, הם ג' ירידות של המוחין ממקום יציאתם שהיא הבטן דאו"א, עד ביאתם לפנימיות ז"א. ירידה א', היא ירידת ג"ר דישסו"ת שהם בחינת הבטן, לבחינת ו"ק, ואז נקרא ם' דצלם. ובהתלבשות זו עדיין אינם ראוים להתפשטות לז"א, להיותם בבחי' חסדים מכוסים, כנ"ל בתשובה קע"ט. וע"כ יורדים עוד ירידה ב', והוא לנה"י דתבונה זו, הנקראת ל' דצלם, שכאן המקום של חסדים מגולים, ומכאן הם מוכשרים להתלבשות בז"א. אמנם אין התחתון מקבל מפנימיות דעליון אלא מחיצוניותו, כנודע, וע"כ החיצוניות של הל' הזו, יורדת ומתפשטת עם המוחין אל הז"א, וחיצוניות זו, נקראת צ' דצלם. ונבחנת לירידה ג'.

וצ' זו נקראת ג"כ בשם דעת, כלומר, לדעת המתפשט בז"א. כי בל' דצלם נמצאים המוחין בבחינת ממטה למעלה, שהיא בחינת ראש, אבל כאן בצ' הם יורדים ומתפשטים ממעלה למטה תוך ז"א וממלאים כל אדרין ואכסדרין דיליה כנעדע. וע"כ נקרא ו' דהוי"ה, כי בה היא בחינת ההתפשטות לז"א, שנקרא ו'. וגם ו' ה"ס הדעת. ונמצא שם' הוא י' דהוי"ה, ול' הוא ה' דהוי"ה, וצ' הוא ו' דהוי"ה. והם בחינת חב"ד, כמבואר. וי"ה, שהם ם' ול' הם בחינת מקיפים, כי לא נתפשטו בפנימיות ז"א כנ"ל. אבל הצ' היא בחינת מוחין פנימים. כי היא המתפשטת לפנימיות הז"א. (אות קל"ז).

קפג) כי המוחין דחו"ב סתומים הם, כלומר, שאין החכמה מאירה אל הבינה, שבינה תוכל לגלות הארת החכמה לז"א. ואינם מתפתחין רק ע"י הדעת. כמ"ש הרב (באות קנ"א) ע"ש. כי ע"י הזווג של חו"ג שבדעת, עולה או"ח עד החכמה, ומוציא הארתה לחוץ אל הבינה, ונמצא שאור החכמה מתקבל בתחלה באו"ח העולה

 

 

 

 

חלק י"א לוח התשובות לענינים אנ"כ דעובר אלף קכה

 

 

מהדעת, ולפי משקל האו"ח ההוא, כן הוא מקבל הארת חכמה, אם הוא מבחי"ב נמצא קבלתו במועט, ואם הוא מבחי"ג נמצא קבלתו במרובה. כמ"ש הרב במבו"ש ש"ה ח"א פ"ט. וז"ל ונמצא, כי טפת האור היורד מהמוח הנקרא חכמה דרך הדעת אל הבינה, היא האבן הנשקלת בדעת, לידע אם היא כבדה או קלה. והרי נתבאר בחינת האור ובחינת המשקל, שהם בהיותם נמשכים מהחכמה אל הבינה דרך הדעת. עש"ה כל ההמשך. הרי שהמקבל מן החכמה, הוא האו"ח העולה מהדעת, ועל ידי הדעת הוא מושפע אל הבינה, וז"א מקבל ההארת חכמה מן הבינה, להיותה המאציל של ז"א, כנודע. אמנם זה ג"כ ע"י הדעת, דהיינו שבאותו השיעור שהאו"ח עולה ממטה למעלה ומגלה הארת חכמה אל הבינה, כן האו"ח הזה שוב מתפשט ממעלה למטה, לתוך ז"א. וזה שמסדר כאן הרב את המוחין דז"א בסדר םצ"ל, שמתחלה הוא חכמה, ואח"כ הדעת, ואח"כ הבינה. (אות קל"ט)

 

קפד) ענין הצלם, פירושו, לבוש של המוחין, והוא בחינת האו"ח העולה בעת הזווג ממטה למעלה ומלביש את האו"י. אשר האו"י הוא עצם המוחין והאו"ח הוא המלביש אותם. והנה זווג הזה לצורך המוחין דז"א, נעשה באו"א, בעת שהם מיוחדים עם ישסו"ת בפרצוף אחד. ואז ישסו"ת בטלים לגבי או"א ואינם עולים בשם כלפי עצמם. כנודע. ולפיכך נבחן שהצלם יוצא ונוצר מבחינת הוי"ה אהי"ה, שהם השמות דאו"א עילאין, ונמצא שהאו"ח הזה שהוא בחינת הצלם יצא ממסך ועביות דבחינת פרצופה של אמא עלאה, שהיא השם אהי"ה. וע"כ אומר הרב שג' יודין שבשם אהי"ה הם מרומזים בל' דצלם. כי משם הוא נוצר. כמבואר. (אות קל"ו. ואות קמ"א)

 

קפה) השינוי הוא במדת המסך ועביות שאו"א מעוררים בעצמם, בעת שהמה

 

 

מזדווגים על המ"ן דז"א. כי למשל, בעת עיבור הא', מעוררים או"א בחי' המסך דחיצוניות עצמם, שאין שם אלא קומת נפש. ובבחינת יניקה מעוררים בחינת מסך דבחי"א שבעצמם, שיש בו קומת אור רוח, שהמסך הזה בא מהכלים התיכונים שבהם. ובבחינת הגדלות מעוררים בעצמם בחינת מסך דבחי"ב, שיש בו קומת נשמה. שהם מעוררים אותו מכלים הפנימים שלהם. ולפיכך, בחינת הצלם דעיבור, הוא בחינת נפש בכלי חיצון. ובחינת הצלם דיניקה, היא בחינת רוח בכלי תיכון. ובחינת הצלם דגדלות, הוא בחינת נשמה בכלי פנימי (אות קמ"ד וקמ"ה)

קפו) גם המוחין דז"א מתחלקין לבחי' או"א עלאין ולישסו"ת כמו או"א הכוללים. שחו"ב דז"א הם בחינת או"א בחסדים מכוסים. ואין אבא משפיע הארתו לבינה. ולפיכך החו"ב דז"א מתלבשים בנו"ה דאו"א, שהם בחינות קצוות שאין ביניהם זווג, וע"כ המה סתומים, כי אבא אינו משפיע אל הבינה. אבל הדעת דז"א שהוא בחינת ישסו"ת וחסדים מגולים, מתלבש בהיסודות דאו"א ששם מקום זווג, והמה מזדווגים ומוציאים הארת חכמה לחוץ ומושפעת אל הבינה ונמצאים החסדים מתגלים בהארת חכמה כנ"ל בתשובה קפ"ג. עש"ה. וע"כ רק מוח הדעת נבחן שהוא נגלה. ואות קנ"א)

קפז) הגדלה זו של הדעת, היא בסוד האו"ח שהוא מעלה ע"י אור העליון המכה על העביות שבגבורות שלו, שה"ס המסך שבכלי מלכות דראש, שהאו"ח העולה ממטה למעלה הוא המלביש והמודד את קומת האו"י. כנודע, ובזה הוא מגדיל גם החו"ב, אע"פ שהם למעלה. כנוהג בכלהו זווגים. (אות קנ"ב)

קפח) כי שם בחינת המסך והעביות אשר אור העליון מזדווג בו ומעלה או"ח. כנ"ל בתשובה קפ"ג עש"ה. וע"כ הוא המגדיל והוא המודד את מדת המוחין. (שם)

חלק עשירי

עיבור ראשון דז"א

*        א) בבוא עת זו"ן להתתקן אחרי שנתקנו או"א: הוצרך להיות תיקונם על ידי העיבור, שיכנסו האורות של הו' נקודות של ז"א בסוד העיבור תוך מעי אמו, ושם נתבררו גם בחינת הכלים הנשברים שירדו לבריאה ונתקנו שם.

אור פנימי

א) בבוא עת זו"ן להתתקן אחר שנתקן או"א: כבר ידעת מהחלקים הקודמים, שענין הזמן הרוחני, דהיינו "התחלה ואח"כ" האמור ביציאת האורות העליונים, פירושו, סבה ומסובב. כי כל סבה היא קודם אל המסובב שלה, להיותה הגורם אל המסובב שיסובב ממנה, וע"כ אין המסובב הזה יכול לצאת ולהגלות זולת אחר הסבה שלו וע"כ נבחן הסבה לקודם ולתחלה, והמסובב נבחן למאוחר ולאח"כ.

וזה אמרו "בבוא עת זו"ן להתקן אחר שנתקנו או"א" כי או"א הם הסבה אל הזו"ן, כי המה מתקנים ומאצילים אותם, על ידי הזווגים שלהם כמ"ש להלן, וכמ"ש בחלק העבר, אשר אח"פ דאו"א, שהם אחורים שלהם שנתבטלו מהם בעת שביה"כ, המה נפלו למקום זו"ן, שהפירוש הוא, שנתחברו ונעשו עם גו"ע דזו"ן למדרגה אחת, בלי הפרש והבדל ביניהם. ולפי שהמה דבוקים זה בזה, נמצא שאחר שנתקנו או"א בכל גדלותם, דהיינו אחר שהעלו את האחורים שלהם והחזירו אותם למדרגתם, הנה אז גם הגו"ע דזו"ן, עלו עם האח"פ הללו, אל מקום או"א, להיותם דבוקים עמהם כמבואר, וע"כ הזווגים דאו"א מועילים להגו"ע דזו"ן,

ובאופן זה המה מתגדלים ומתתקנים ע"י או"א. הרי שמטרם שנתקנו או"א עצמם, לא היה העת לתיקון זו"ן.

מעי אמו ושם נתבררו גם בחינת הכלים הנשברים: מעי אמא, פירושו, בחינת מטבור ולמטה שלה, שהם ד' הספירות תנהי"מ דאמא, ועיקרם הוא קו האמצעי דאמא, שהוא ת"ת ויסוד, ומקום זה, דהיינו מטבור עד היסוד, מכונה מעי אמא או בטן שלה.

וענין עלית זו"ן לשם, כבר נתבאר לעיל בדיבור הסמוך, כי בעת שהאחורים דאמא, שהם אח"פ הנפולים שלה, חזרו ונתחברו עמה למדרגתה, נמצאים גם גו"ע דזו"ן עולים עמהם יחד ומתחברים ג"כ אל אמא, ולהיותם בשעת נפילתם, במדרגה אחת דבוקים זה בזה, נמצאים גם עתה בעת שיבת האחורים האלו לאמא, דבוקים ג"כ זה בזה. וכבר ידעת שאח"פ אלו, הם בחינת ז"ת דבינה דאמא, וחוטם פה שלה, שמהם נעשו הנה"י החדשים שלה, שב"ש ת"ת תחתונים שמחזה ולמטה, הם בחינת ז"ת דבינה, כי הת"ת הוא בינה דחסדים, כנודע. ונה"י הם בחינת חו"פ, דהיינו זו"ן שלה. ובזה תבין, שמקום הדבקות של גו"ע דזו"ן באח"פ דאמא, הוא ממקום הטבור עד סיום הת"ת והיסוד, שהוא הקו האמצעי, ששם מקום

* מבוא שערים ח"א פרק א' ב' וג'.

 

תתסו                           חלק י'    מבוא שערים            עיבור א

ב) לכן כשרצה המאציל העליון לתקנם, הוצרך לתקן הפירוד שהיה בהם בתחלה וליחדם ולקשרם קשר אמיץ יחד, שהוא על ידי היותם בדרך קוים. כי אז יש חסד וגבורה והת"ת מכריע ביניהם. וכן בחב"ד, וכן בנה"י. והם מתנהגים בהכרעות במדה ובמשקל.

אור פנימי

הזווג, ושם מקום עצמותו של הפרצוף תנה"י הזה, כי הקצוות בכל מקום שהם אינם עיקרים בהפרצוף, כנודע. אמנם עיקר שורש הזו"ן דבוק רק ביסוד שלה, כי שם בחינת זו"ן דאמא עצמה כנ"ל, אכן בכח הזווגים דאו"א אשר שם, נמצא מקבל לתוכו מדרגת הבינה, עד שנעשה ירך אמו ממש, ואז, בהמשך ירחי עיבור, הולך ומתעלה מיסוד ומעלה עד נקודת החזה שלה, ולא יותר למעלה, כי שם כבר מסתיימים האח"פ הנפולים המוחזרים לה בגדלותה, כנ"ל, וע"כ עד שם יש להם להזו"ן חיבור ודבקות, ולא למעלה מחזה שלה, שהם כלים דפנים, שמעולם לא היה להם שום מגע ואיזה חיבור עם הזו"ן.

הכלים הנשברים שירדו לבריאה ונתקנו שם: כי הזווגים שנעשו על הרשימות דגו"ע דזו"ן הדבוקים ביסוד דאמא, כנ"ל, משיבים האורות השייכים להרשימות ההם, דהיינו בחינת האורות שהיה בהם מטרם שביה"כ, ואז אחר השלמתם של הרשימות, נמשכים גם הכלים ועולים מבי"ע, והרשימות המתוקנות חוזרים לכליהן ומתלבשים בהם כבתחילה, דהיינו כמו שהיו מלובשים בהם מטרם שביה"כ. וזה אמרו, "ושם נתבררו גם בחינת הכלים הנשברים שירדו לבריאה". כי תיקונם של הרשימות, הנכללות בזווגים דאו"א, מגיעים רק להכלים וניצוצים שנפלו לבי"ע, המתיחסים אל הרשימות ההם. כי הרשימות מבחינת עצמן, אינן צריכות לשום תיקון, להיותן שירים מאורות שנסתלקו מהכלים בזמן שבירתם, ואין אורות נפגמים, אלא רק מסתלקים אל שורשם, ורק המקבלים, שהם הכלים של הפרצוף, בהם שייך תיקון וקלקול. שבשעת קלקולם אינם יכולים לקבל

האורות, ובשעת תיקונם המה מקבלים אותם. והבן וזכור זה. וענין הרשימות, הם חלק הנשאר, אחר הסתלקות האור, כדי לחזור ולהמשיך, אותו מדת האור שהיה בהכלים בתחלה. אמנם בהכרח גם הרשימו היא בחינת אור, כמו האור שנסתלק ועלה, כי אם לא כן, לא היה נקרא בשם רשימו ושירים מהאור.

ב) קשר אמיץ יחד שהוא ע"י היותם בדרך קוים: כי ע"י צמצום ב' שנעשה ליציאת הנקודים, שעלתה ה"ת בנקבי העינים דס"ג דא"ק, ונתחברה ה"ת עם ה"ר, בסוד השיתוף דמדת הרחמים בדין, הנה אז נבהן, שה"ת שהיא המלכות, עלתה ונכללה בכל ספירה וספירה עד החכמה, הנקרא עינים, וגם החכמה נתקנה בנקבה, הנקראת נקבי עינים. והנה עלית המלכות הזאת, עשתה קו שמאל בכל ספירה וספירה עד החכמה, דהיינו ההתרשמות של ה"ת שקבלה כל ספירה, נחשב לקו שמאל של הספירה, ומהות הספירה עצמה נחשב לקו ימין שנשארה בה. ומתוך זה נמצאים כל הע"ס, שנתיחדו ונקשרו יחדיו בב' קוין ימין ושמאל, ואח"כ שנעשה הזווג על המסך והעביות, ויצאה שם הקומה החדשה, המכונה הסתכלות עינים באח"פ, נעשה קו האמצעי, והוא שהכריע בין ב' הקוין ימין ושמאל שבכל ספירה וספירה, וחיבר אותם לאחד ממש, ובזה נעשה קשר אמיץ בהע"ס, שכל הע"ס קשורות ומחוברות ע"י ג' הקוים זה בזה.

ונודע, כי רק ג"ר דנקודים יצאו בשלימות הנ"ל מנקבי העינים, אבל ז"ת דנקודים, לא יכלו לקבל משם, וע"כ לא יצאו כי אם בקו אחד זה תחת זה בפירודא, כי המלכות היה מתחת כולם, ולא היה לה

חלק י'    תלמוד עשר ספירות           עיבור א             תתסז

ג) ועוד יתוסף בהם, כי הז"א, שלא היו בו עדיין רק ו"ק דב"ן, יבואו לו הד' ראשונות, וכן נוקבא, שהיתה נקודה א', יתוספו בה הט' נקודות אחרות, וע"י זה יושלמו, ויוכלו לקבל האורות שלהם.

 

ד) והנה על ידי עיבור זה, שימצאו כולם יחד במקום אחד צר, יתחברו ויתקשרו זה בזה, מהם ובהם, באורך המשך זמן העיבור. וגם כי אורות הבינה יאיר בהם, ויוסיף בהם כח לתקנם ולקשרם.

 

ה) וגם כי נודע, כי עתה בעלותם בסוד עיבור, הוא בחינת עליתם בסוד מ"ן, וגורמים זיווג באו"א, ומורידים טיפות זכרים ונקבות, ועל ידי אלו הטפות יתקשרו אלו הנקודות יחד, ואז יתבררו בחינת הכלים שלהם ויעלו למעלה בסוד עיבור, ויתקנו שם.

 

ו) וגם האורות יתוסף בהם תיקון, כי תחלה היו אלו הנקודות בלי קוים ובלי בחינת פרצוף, אמנם היו כלולות כל אחד מיוד, בסוד

אור פנימי

שום חיבור בהם, כמו בצמצום א'. ונודע שזה היה סבה אחת מסבות שביה"כ, כי ע"כ נשברו פנים ואחור, ואפילו בחינת הקטנות לא נשאר בהם כמו בהג"ר. לכן תיקון הראשון של הז"ת אלו, הוא תיקון הקוין בהם, דהיינו לשתף הה"ת בה"ר, שעי"ז תכלל המלכות בכל ספירה וספירה, ותקשר אותם בסוד ג' קוים כנזכר לעיל.

ד) עיבור זה, שימצאו כולם יחד במקום אחד צר וכו': כי ב' תיקונים יסודיים נעשו בעיבור, מכח עלית נה"י לחג"ת: א' הוא שנכללה מלכות ביסוד. וב' הוא, שנכללה מלכות בת"ת, שהוא בחינת בינה דחסדים. שע"י ההתכללות ביסוד, שהוא בחינת צר, כלומר, שנמשך בו הארת יסוד אבא שהוא צר ואריך, קבלה המלכות מיתוק גדול מאד, משום השלימות, של אריך הנמצא בו, שה"ס האור המחיה את המלכות, בסוד שאול הנחבא אל הכלים. (כנ"ל דף תתכ"ח תשובה כ"ח ד"ה וז"ל.) עש"ה. וע"י התכללותה בבינה שהיא ת"ת, הה"ת נקשרת ומתחברת בה"ר,

שה"ס מדת הרחמים, שעל זה הוא עיקר כונת העיבור, להמתיק מדת הדין במדת הרחמים. כנ"ל.

וזהו דברי הרב, "שימצאו כולם יחד במקום אחד צר וכו'. וגם כי אורות הבינה יאיר בהם". דהיינו להורות על ב' התיקונים היסודיים הנ"ל, א' מציאות בחינת הצר, שמקבלת מיסוד. ב' בחינת הארת הבינה, שמקבלת מת"ת. ובכח ב' הארות אלו, היא מקשרת ומיחדת כל הספירות זו בזו, בסוד ג' קוין, בקשר אמיץ יחד.

ה) עליתם בסוד מ"ן וגורמים זווג מאו"א וכו': כלומר שהרשימות של הז"ת שהם בחינת גו"ע הדבוקים באח"פ דאו"א, כנ"ל, הם נכללים בהמ"ן דאו"א עצמם, ואו"א מזדווגים באמת על המ"ן של עצמם. אלא מתוך התכללות הרשימות דז"ת בהם, שהתכללות זו גורמת באו"א, שתתעורר בהם אותה בחינת מ"ן דקטנות, המותאם אל בחינת הרשימות ההן, דהיינו הראוי לקומת העיבור.

תתסח                         חלק י'    מבוא שערים            עיבור א

כללות מעורב ומעורבב בהם, ולא היו האורות מראים פעולתם, ועתה על ידי הקשר הזה, שנתקשרו על ידי עיבור הזה, הראו האורות פעולתם, זה בחינת רישא וזה בחינת גופא, והיתה עין רואה ואזן שומעת וכו'.

 

ז) ונמצא, כי זה העיבור אינו להאציל זו"ן מחדש, כי כבר היו נאצלים, אלא שהיו בלי תיקון קוין ובלי פרצוף, וגם שהיו חסרים, זה מו"ק לבד וזה מנקודה אחת לבד, ועתה, העיבור היה לקשרם יחד בסוד קוים, וגם בסוד פרצוף, וגם להשלים כל אחד ביוד ספירות גמורות. וזהו על ידי הטפות של או"א, ועל ידי שם מ"ה החדש, אשר נתבאר לעיל.

 

ח) ונמצא כי לא מן הכלים של הנקודות דב"ן לבד, נעשה כל פרצוף זו"ן אמנם בעלות האורות שלהם בסוד עיבור והלבישו לנה"י דא"א, אז קנו שם כלים חדשים על ידי הלבשה זו, ואז נתבררו הכלים הראשונים שנשברו, ומב' בחינות כלים אלו, נעשה פרצוף ז"א. וכן עד"ז היה בהנוקבא.

אור פנימי

ונמצא כל הקומה של מ"ד ומ"ן, שיצאה על התכללות הזאת, שייך להרשימות האלו שהן הז"ת, כי המה היו הגורמים למדת הזווג הזה. ואו"א עצמם אין להם שום צורך אל מדת הקומה הזו.

ז) העיבור אינו להאציל זו"ן מחדש, כי כבר היו נאצלים: דהיינו מבחינת מה שיצאו בז"ת דנקודים. ואע"פ שהכלים האלו נפלו לבי"ע, מ"מ נשארו כל הרשימות שלהם באצילות כנודע, שענין הרשימות הוא לחזור ולהמשיך להכלים כל האורות שכבר היו להם בזמן הנקודים. ועל כן אין זה נחשב לאצילות חדש לגמרי, אלא רק לבחינת תיקון לזו"ן, שיצאו כבר בעולם הנקודים.

הטפות של או"א וע"י שם מ"ה החדש: כלומר, שתחלת התיקון נעשה להזו"ן ע"י טפות הזווג דאו"א, מכח התכללות הזו"ן בהם בסוד העיבור, כנ"ל. והמוחין שלהם דג"ר,

המה באים להם בסוד מ"ה החדש, שה"ס טפת אבא המוריד הה"ת מעינים ומעלה האח"פ שלהם למדרגתם, כנודע. ובאמת כל הזווגים והקומות היוצאים בעולם האצילות נחשבים על שם מ"ה החדש, אלא עיקר שם מ"ה מורה על הוי"ה במילוי אלפין, שהוי"ה זו אינה מתגלה להם, רק בזמן הגדלות, כי המוחין דזווגים דאו"א דקטנות, המה בבחינת שמות אלהי"ם. כמ"ש במקומו. וע"כ מחלק הרב את מדת התיקון, לב' בחינות: לקטנות ע"י עיבור א' הנ"ל, ולגדלות ע"י מ"ה החדש.

ח) כלים חדשים על ידי הלבשה זו וכו' ומב' בחינות כלים אלו נעשה פרצוף ז"א: שהם כלים דמ"ה וכלים דב"ן. כי כל הכלים החדשים היוצאים עם הזווגים הנעשים באצילות נקראים כלים דמ"ה. והכלים שנשארו בהז"ת מזמן הנקודים, הם נקראים כלים דב"ן. וב' מיני כלים אלו נמצאים בכל ה"פ אצילות.

חלק י'    תלמוד עשר ספירות           עיבור א             תתסט

ט) ונבאר עתה, איך על ידי זה העיבור נתקנו הכלים הנשברים. הנה נתבאר לעיל, כי עיקר שבירת כלים אלו היתה, להיות מעורב בהם סיגים וקליפות, והאורות לא היו מתחברים עם כליהם לסיבת הסיגים שבהם, וגם הכלים בעצמם לא היו יכולים לקבל האורות לסיבת הסיגים שבהם, כי זה עצמו היתה הסבה, שלא יצאו אלו הכלים מתחילה מקושרים ומתוקנים דרך קוים, כי הסיגים שבהם גרמו להם הפירוד. וגם מ"ש לעיל, כי כל זה היה בכונה שיתפרדו הסיגים מהם, ולכן יצאו בלתי תיקון.

 

י) והנה על ידי זה העיבור, הובררו מהם הסיגים והקליפות, ונבררו האורות ונסתלקו מתוך הסיגים והקליפות, ועל ידי זה נתקנו. ולכן צריך שנבאר איך נתבררו עי"ז העיבור.

 

יא) והענין כי הנה בעת עלית האורות של אלו המלכים תוך אמא בסוד מ"ן, גרמו זווג לאו"א, ואז אבא מברר אלו המלכים. כנודע, בפרשת פקודי דף רנ"ד ע"ב וז"ל. ותא חזי, רישא, שירותא דמהימנותא גו מחשבה, בטש בוצינא דקרדינותא וסליק גו מחשבה, ניצוצין זריק לש"ך עיבר, ובריר פסולת מגו מחשבה, ואתבריר, וכו'. והענין כי כל הבירורין של המלכים נעשים ע"י המחשבה, שהוא המוח, ששם מתברר, ומשם יורד אחר כך בסוד טפת הזווג.

 

יב) ועל ידי זווג אבא באמא, ונתינת הב' טפות שלהם, נתבררו הז' מלכים ונתקנו, ויצאו מהם ש"ך ניצוצות סיגים, שלא נשלמו להתברר. כי בכל בחינה ומדרגה חוזרים להתברר ש"ך אלו, עד סוף העשיה, שנשאר בהם סיגים גמורים שאין בהם תועלת, והם הקליפות. ונמצא כי הכל הוא בחשבון ש"ך ניצוצין, כ ' זה היו מספר הנצוצות שנפלו בתוך הכלים כשנשברו.

אור פנימי

יב) בכל בחינה ומדרגה חוזרים להתברר ש"ך אלו עד סוף העשיה וכו' כי הכל הוא בחשבון ש"ך ניצוצין: כמו שמפרש, כי זה היו מספר הניצוצות שנפלו לתוך הכלים כשנשברו. ונודע שהע"ס נכללות זו מזו, וע"כ אין לך בחינה המתבררת ועולית מתוך בי"ע, שלא יהיה כלול בה כל הש"ך ניצוצין

כי התכללות הזו היתה סבת שבירתם, כמו שיתבאר לקמן, וע"כ צריכים לזווגים דאו"א, שיבררו ויפרידו מהם הדינין והסיגים, הבאים מעירוב הל"ב ניצוצין האחרונים, שהם בחינת ה"ת בלי מיתוק דמדת הרחמים, ואז נעשים ראוים להתלבשות האורות בהם. כמ"ש לפנינו.

 תתע               חלק י' שער מאמרי רשב"י זיע"א עיבור א

*        יג) והענין הוא כי כאשר עלה ברצון המאציל העליון להאציל האצילות עם הארץ העליונה, יצאו המלכים הראשונים בתחלה בסוד הדין הגמור בתוך המחשבה העליונה, וכמשה"כ ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום, ובתוכם מעורבים הקליפות והדינים בלתי קדושים. ומרוב הדינים ארעא אתבטלת, שהיא המלכות. עד שבטש שורש הדינים, כפטיש המכה בקורנס ויוצאין ניצוצות לכל צד, כן שורש הדינים חלק מלכים אלו, לשלש מאות ועשרים ניצוצות, בסוד ל"ב נתיבות כל אחד כלול מעשר. ובירר מניצוצות אלו, ניצוצות הדינים של קדושה, והם ל"ב אלהי"ם שבבראשית, מצד הדין של קדושה.

 

יד) וענין התחלקות מלכים אלו לל"ב נתיבות חכמה, הענין הוא, כי המלכים הם שמונה, וכל אחד מתחלק לד', בסוד ארבע אותיות שם ההוי"ה, ושמונה פעמים ארבעה, הרי שנים ושלושים. וכל אחד מאלו כלול מעשר, הרי שלש מאות ועשרים. וזהו כש"ך חמת המלך, שהם בסוד הדינים והחימה.

אור פנימי

יג) להאציל האצילות עם הארץ העליונה: בינה נקראת ארץ העליונה. ומלכות נקראת ארץ התחתונה. וענין השיתוף של המלכות בבינה, נבחן שהאצילות נאצל עם הארץ העליונה כלומר, שהמסך והזווג נעשה במקום בינה, שאז נקראת בינה ארץ אדום.

שורש הדינים כפטיש המכה בקורנס ויוצאין ניצוצות לכל צד, וכו' בסוד ל"ב נתיבות: בוצינא דקורדינותא נקרא תמיד שורש הדינים, שפירושה בחינת ה"ת דצמצום א' ששמשה בפרצופי א"ק, שה"ס נקודה האמצעית, כמ"ש ענינה בחלק א' עש"ה. וענין ביטוש פירושו הכאה, כי המסך ששם העביות דה"ת המצומצמת, מכה באור העליון ומעלה או"ח, המכונה ניצוצין, כנודע, והנה בטישא זו יצאה מתחלה בז' מלכים דנקודים, שהוציא שם ד' מלכים ע"י ד' הקומות זו למטה מזו, בהזווגים דאו"א עלאין דנקודים. וד' מלכים תנהי"מ, ע"י ד' הקומות שיצאו בזווגים דישסו"ת. שמכל שמונת הקומות

האלו נפלו ניצוצין לבי"ע. וזה אמרו כפטיש המכה בקורנס ויוצא ניצוצות לכל צד. ומספר הניצוצין האלה הם ש"ך ניצוצין כמו שמפרש והולך. והנה אח"כ בזמן התקון בעולם האצילות, חזר הזווג הנ"ל, ומברר מהם רק ט"ר שלהם, שהם ט' בחינות של ל"ב ניצוצין, שהם בגי' רפ"ח, והם נקראים ל"ב נתיבות חכמה המאירים בחמשים שערי בינה, כמ"ש לפנינו.

יד) וכל אחד מתחלק לד' וכו', וכל אחד מאלו כלול מעשר: ההתחלקות לד', היא, ע"פ ד' בחינות עביות שבמסך, שכל בחינה מהד' מוציאה קומה של עשר ספירות, כנודע. הרי שהד' בחי' כוללות ארבעים ספירות. וכל אחד ואחד מהשמנה מלכים כלול מארבעים ספירות הללו. הרי ש"ך בחינות בהם, ויש להבין כאן, למה אינו חושב ה' בחינות שבהמסך, שהרי ה' בחינות עביות יש בהמסך, אלא הענין הוא, כי אין כאן הבחי"ד, כי אחר שנתעלמה בהזדככות דגוף

* סוף שער מאמרי רשב"י זיע"א דף ש"ה ט"א אמצע ד"ה והנה עתה עת דודים.

חלק י'    תלמוד עשר ספירות           עיבור א             תתעא

 

טו) וכאשר נבררו ניצוצות הקדושה בסוד ל"ב אלהי"ם, כנזכר, ירדו שאר הניצוצות למטה. ושאר ניצוצות אלו הם סוד המלכות שבכל ל"ב נתיבות ראשונים, כי אלהי"ם הוא סוד מ"י אל"ה: ומ"י ה"ס ג"ר הנכללות בתוך בינה, ואל"ה ה"ס ו"ק. כי הג"ר והו"ק, שבכל נתיב ונתיב מהראשונים של הדינים, נברר לצד הקודש, אמנם המלכות, שבכל נתיב ונתיב מהראשונים, נעשית פסולת למטה, כי היא אחרונה לכל נתיב ונתיב, ולא יכלה להתברר. וזהו, והארץ היתה תה"ו ובה"ו, כי היא הארץ שבכל נתיב ונתיב.

אור פנימי

דכתר דא"ק, שוב לא נתחדשה, ואין כאן בנקודים אלא בחי"ד דהתלבשות, בלי עביות כלל, וע"כ אין כאן כי אם ד' בחי' של עביות לבד. וזה שמרמז לסוד ד' אותיות שם הוי"ה. כי גם בהוי"ה אין קומת כתר בהם, אלא ברמז של קוצו של יוד, כנודע. שהוא ג"כ מטעם האמור.

טו) הג"ר והו"ק שבכל נתיב ונתיב מהראשונים של הדינים, נברר לצד הקודש אמנם המלכות וכו': כי ל"ב נתיבות הם בכללם, שכל אחד מהם כלול מעשר ספירות, כנ"ל. ורק ט' ספירות הראשונות שבכל נתיב ונתיב נבררו לצד הקדושה, אמנם המלכות שבכל נתיב ונתיב, נעשית פסולת למטה ולא יכלה להתברר, ונשארת בסוד תהו ובוהו. וצריך שתשכיל כאן, כי הל"ב נתיבות הם ל"ב בחינות דמסך ועביות, שכל אחת מהם יש בה כדי להוציא קומה של עשר ספירות. אמנם בל"ב נתיבות ההם, היתה הה"ת כלולה בכל נתיב ונתיב מהם, גם ידעת שבחינת המסך מבחינת הה"ת כבר נזדכך בסוד הסתלקות הא' דא"ק, ושוב לא נתחדש. וע"כ בכל מקום המצאה של העביות דה"ת, היתה בבחינת עביות בלי מסך, וזוהי סבה העיקרית של השבירה, אשר האורות לא יכלו להתלבש בהכלים ההם מחמת העירוב דה"ת בכל בחינה מהם. ולפיכך בירור הראשון של הז' מלכין, הוא בירור הל"ב נתיבות שיהיו נקיים מבחינת ה"ת הנ"ל. ובירור הזה נקרא ל"ב אלהי"ם

שבבראשית, שפירושם ל"ב נתיבות בבחינת הט' ראשונות שבהם, כי המלכות נתבררה ונפרדה מהם, ונעשית פסולת למטה. דהיינו בחינת המלכות דמדת הדין הגלוי, שהיתה בלי מסך בעת הנקודים, ושגרמה לשבירת הכלים כנ"ל. ועי' היטב לעיל דף תפ"ו ד"ה הסיגים.

וצריך שתדע, כי כשם של"ב נתיבות אלו כוללים כל השמנה מלכים, דהיינו כל הבירורים שבעולמות עד ימות המשיח, כנ"ל. הנה יחד עם זה אין לך בחינה קטנה העולה לקבל תיקונה באצילות, שלא תהא צריכה להתחלק ולהתברר בכל ל"ב נתיבות האלו, דהיינו עד לברר ממנה את הט"ר שבכל נתיב ונתיב, ולהוריד ממנה את בחינת המלכות שבכל נתיב. והוא משום תחלת העירוב שהיה בזמן הנקודים, אשר העירוב הזה נבלע בכל פרט ופרט שאך אפשר להתחלק. וע"כ כל בחינה קטנה מהם שמתחילים לבררה ולהעלותה מן בי"ע לאצילות, צריכים להפריש ממנה העשר מלכיות שנתערבו בה, וע"כ מוכרחת להתחלק לל"ב נתיבות, כדי להוריד את בחינה האחרונה שבכל נתיב, שהם המלכיות הנ"ל. ולפיכך נבחן שבכל בחינה העולית למ"ן מבי"ע, יש בה ש"ך ניצוצין, שהם באים בהבירור של ל"ב נתיבות החכמה הנ"ל, המברר מהם הט"ר שבכל נתיב, ומוריד מהם בחינת המלכות שבכל נתיב. וע"כ נקרא כל עלית מ"ן בשם רפ"ח ניצוצין, דהיינו ע"ש

תתעב             חלק י'  שער מאמרי רשב"י זיע"א עיבור א

טז) ומנין הניצוצות שנתקנו לפי זה יהיו רח"ף, והשאר שהם ל"ב, שהם שארית לתשלום ש"ך, מתו ולא היו יכולים להתקן, וזה סוד, ורוח אלהים מרחפ"ת: מ"ת רפ"ח.

 

יז) ורפ"ח ניצוצות אלו נתקנו על ידי שם בן ע"ב, באותיותיו ותיבותיו, כי ע"ב תיבות ורי"ו אותיות עולה רפ"ח. וזמש"ה, והנה פר"ח מטה אהרן לבית לוי כו', כי מטה אהרן הוא שם בן ע"ב, סוד החסד סטרא דאהרן לבית לוי הוא רי"ו אותיות, סוד הגבורה סטרא דלוי, הרי פר"ח. וזהו והנה פר"ח.

 

יח) וזהו סבת דלית לה למלכות מדילה כלום. כי לא נתקנו ניצוצותיה, אלא שקבלה מבעלה עשר מלמעלה למטה.

 

יט) ומפני שניצוצותיה הראשונים לא נתקנו, נדבקו בה ונאחזו בה, בסוד כשושנה בין החוחים. ואלו הל"ב שלא נתקנו נקראים ל"ב האבן. וסוד ש"ך ניצוצות אלו עם שם אדנ"י העולה ס"ה, יהיה הכל שכינה. כי בה נכללים הכל.

אור פנימי

הבירור, דהיינו ל"ב פעמים ט"ר, שמספרם רפ"ח. ול"ב ניצוצין שבעשר מלכיות יורדים מהם בסוד פסולת. והם מכונים ל"ב האבן. כמ"ש לפנינו.

יט) שניצוצותיה הראשונים לא נתקנו, נדבקו בה ונאחזו בה בסוד כשושנה בין החוחים: אין לפרש ניצוצותיה הראשונים שנפלו בחלקה של המלכות בעת הנקודים, כי א"כ מה הם הראשונים, הרי אין שום ניצוצין אחרונים אחריהם שיפלו ממנה, כי אין נפילת ניצוצין אלא בזמן שביה"כ, כנודע. אלא הכונה היא, שלא נשאר מבחינת המלכות הזאת, כי אם בחינת שורש העביות שלה, הנקרא כתר מלכות וגם שורש הזה שנשאר, לא נשאר מבחינת צורתה לפי עצמה, אלא ע"י התכללות ביסוד דז"א, בסוד עטרת יסוד, כלומר בסוד נקודה שתחת היסוד. ונמצא שבחינת ט"ר של קומתה נעלמות ממנה לגמרי, כי העביות מבחינת שורש, אינה מוציאה זולת קומת מלכות שבה לבד, דהיינו

מלכות דמלכות, וכל הט"ר דמלכות נעלמו ממנה בכל המשך דשתא אלפי שני, עד לעתיד לבא, שתהיה נגלית מרדל"א, בסוד אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה. וז"ש הרב, שניצוצותיה הראשונים לא נתקנו, דהיינו כל הט"ר שלה. ויתבאר במקומו, איך כל הט"ר האלו החסרות לה, היא נוטלת אותן מבחינת ז"א.

וזה אמרו "ומפני שניצוצותיה הראשונים לא נתקנו, נדבקו בה ונאחזו בה, בסוד כשושנה בין החוחים וכו"' כי כל אותם הניצוצות שלה שיצאו בזמן הנקודים בט"ר שלה, הנה כל אלו מונחים בקליפות בסוד ל"ב האבן, ומתוך שהמה חלקי המלכות ואבריה שנשרו ממנה, הנה היא מפרנסת ומקיימת אותם, בסוד נהירו דקיק, שהיא מאירה אליהם, כי ע"י כן היא עתידה לאסוף אותם אליה אח"כ בעת גמר התיקון. וכיון שהיא מפרנסת ומקיימת אותם מתוך ההכרח כנ"ל, ע"כ המה דבוקים בה ונאחזים בה,

חלק י'    תלמוד עשר ספירות           עיבור א             תתעג

כ) ודע כי אע"פ שאמרנו בסוד מלכות שבכל ל"ב נתיבות הראשונים לא נתקנה, זהו במלכות התחתונה, אבל מלכות העליונה שבחכמה ובינה, נתקנה תחלה. כי הנה שמנה מלכים הם כנגד חג"ת נה"י מלכות, והמלך השמיני יצא עם בת זוגו בסוד ז"א ונוקבא, הרי שחכמה ובינה מתוקנים היו, ומבינה ולמטה יצאו שמנה מלכים אלו.

 

*        כא) והנה כל ספירה מאלו הז' נקרא אדם. כנזכר בתיקון ע' דקי"ט ע"א, לית ספירה דלא אתקריאת אדם כו'. ונמצא כי ז' מלכים אלו הם ז"פ אדם, והם בגימטריא שט"ו. גם המלכות נוקבא דז"א, כלולה מכל ז' מלכים, כנודע דאיהי שלימו דכל ספירה וספירה. והנה יש בה שט"ו אחרים.

 

כב) ואלו השט"ו ניצוצות דז"א, הם בחינת מה שנתברר מאלו הז' מלכים בסוד הבירור הנ"ל, על ידי אבא ואמא. ואז הוריד אבא טפת מיין דכורין הנקרא חסד, כלולה מה' חסדים. וגם אמא הורידה טיפת מיין נוקבין הכוללת ה' גבורות. ועל ידי טפות אלו נתבררו ונתקנו השט"ו ניצוצין דז"א, וכן עד"ז בשט"ו ניצוצין דנוקבא.

אור פנימי

בשיעור כזה שיוכלו לקבל הספקתם ממנה, וז"ס ורגליה יורדות מות. אמנם ע"י חטאם של התחתונים מקבלים הקליפות כח, שיוכלו לינק ממלכות הרבה יותר משיעור קיומם, ואז היא נקראת כשושנה בין החוחים, שהחוחים חומסים ממנה את שפעה הנצרך לה לקיומה עצמה, מתוך שהם דבוקים בה. וזה נקרא גלות השכינה. וכל זה הוא מפני שחלקי המלכות היותר גדולים שלה, לא נבררו עדיין והמה מונחים בעירוב הקליפות. כמבואר.

וזה אמרו "וסוד ש"ך ניצוצות אלו עם שם אדנ"י העולה ס"ה, יהיה הכל שכינה, כי בה נכללים הכל" מורה לנו בזה, שאין השלימות של השכינה הקדושה מתגלית, מטרם שיתוקנו כל הש"ך ניצוצין במילואם, להיותם כולם חלקי בנין שלה, וגם החלקים היותר ראשונים, כמבואר.

כב) וע"י טפות אלו נתבררו ונתקנו השט"ו ניצוצין דז"א: הנה הבירור הנ"ל שביאר הרב בסוד ל"ב נתיבות החכמה, הנה זה מתיחס לכחות החכמה, כי אבא הוא הפועל הראשון בזה, משום שעיקר כל הצמצום הוא רק כלפי אור החכמה, כנודע. וז"ס הכל במחשבה אתברירו, כי המחשבה עלאה שה"ס חכמה, היא המחלקת כל בחינה לש"ך ניצוצין הכלולים בה, והיא המפרישה את הבחינה האחרונה מכל נתיב ונתיב, שאחר בירוריו, נעשו בסוד ל"ב אלהי"ם שבעובדא דבראשית, כי כולם הם בסוד אלהי"ם. וכאשר נמשכים מן החכמה אל הבינה, נעשו אצלה חמשים שערי בינה, כי הם נכללים שם בסוד ה' גבורות שבה, שכל אחת כלולה מיוד, ונעשים חמשים שערים. שכל בחינה ובחינה מתיחסת לשער מיוחד של החמשים שערים. כמ"ש הרב (בפע"ח

* מבוא שערים ש"ה ח"א פ"ג דף קפ"ז ט"א אמצע ד"ה ונבאר עתה.

תתעד                         חלק י'    מבוא שערים            עיבור א

כג) והנה אם תחבר ה"ג דאמא הנ"ל, הנקראים מנצפ"ך, המתקנים לשט"ו הנזכר, יהיו כולם ש"ך ניצוצין. כי גם ה"ג מנצפ"ך יקראו

אור פנימי

בברכת ספירת העומר) עש"ה. והנה זה השער ששם מצטיירים הזו"ן, יש לו אותו הצירוף של ז' פעמים אדם, שבגי' שט"ו. שהזו"ן ה"ס הוי"ה דאלפין שבגי' מ"ה ובגי' אדם, וע"כ הציור של בירורם בז"פ מ"ה, שהם בגי' שט"ו שהם בסוד אלפין.

כג) אם תחבר ה"ג דאמא וכו' נוקבא נקראת נער חסר ה' וכו'. ע"י ה"ח דטפת אבא וכו', נוקבא נקראת נערה עם ה': וצריך שתזכור המתבאר לעיל בחלק ט' אות צ"ז בדברי הרב, בענין זמן הה' והו' של הנוקבא. כי בזמן הה' שהוא עם גמרם של המוחין דקטנות שלה, דהיינו עם תשלום י"ב שנה ויום א' היא מקבלת אז בחינת מנצפ"ך הא' מן הז"א, שפירושו ה"ג דקטנות, שהם בחינת דינין, ואז הנקבה נקראת נע"ר חסר ה', כי נער בגי' ש"ך דינין. ואחר י"ב שנים ויום א' שמתחילים ימי הנערות שבה, הנה אז מקבלת ה"ג ממותקות מאמא שלא ע"י ז"א, שהם בחינת מנצפ"ך שניים הבאים לה עם המוחין דבינות וגבורות שבעת הנסירה שמקבלת מאמא, ואז נקראת הנקבה נערה עם ה'. ונתבאר שם ענין המנצפ"ך הב' ודלת וציר הב', שפירושם: כי מקבלת אז טפת החסד דאבא, המורידה ה"ת מעינים שלה, ומחזירה אח"פ שלה למדרגה, אשר אחר זה כבר יש לה עשרה כלים, ואז היא ראויה לקבל המוחין דבינות, ובחי' עצמות דגבורות מאמא. כי מקודם זה שלא היה לה אלא בחינת גו"ע, שהיא עד י"ב שנים ויום א', לא יכלה לקבל רק הארות הגבורות ולא עצמות, שהם ה"ג הראשונות הנקראות מנצפ"ך א' מז"א. אבל אח"כ שע"י טפת ה"ח דאבא, שהשיגה ע"י אמא, שהורידה הה"ת מן העינים שלה, והחזירה האח"פ שלה אליה, שהם בנין האחורים שלה. הנה כבר אינה צריכה לקבל

מאחורים דז"א. כי יש לה פרצוף שלם בפני עצמה, ואז היא מקבלת מאמא עצמות הגבורות, שהם מנצפ"ך הב', עם הבינות שהם בחינות הג"ר שלה.

והנה אותם הדברים מדבר הרב גם כאן, אלא מפני הקיצור כולל כאן הרב את הז"א ונוקבא יחדיו. אמנם אין זה אמור שהמה מקבלים אותם בזמן אחד, כי אין הנוקבא יכולה להמצא אפילו בבחינת מ"ן בלי ציור, מטרם שז"א השיג כבר את הגדלות שלו. כנ"ל בדברי הרב (חלק ט' אות ס' ובאו"פ שם בדיבור המתחיל ואחר) אלא לפי שב' בחינות המתקות של הגבורות האלו באים באותם הדרכים, בין לז"א ובין לנוקבא, ע"כ כולל אותם יחד.

וזה אמרו "אם תחבר ה"ג דאמא הנ"ל הנקראים מנצפ"ך וכו' אז נקרא הז"א נע"ר שהוא בגי' ש"ך, וגם הנוקבא נקראת נע"ר חסר ה'. והיינו המנצפ"ך הא' שהמה מקבלים עם תשלום הי"ב שנים ויום א' אל הנוקבא. ועם תשלום שני הקטנות אל הז"א, אשר ה"ג מנצפ"ך אלו אינם עצמות הגבורות, אלא הארת גבורות לבד. אשר ז"א מקבל אותם מאמא, אבל נוקבא מקבלת אותם מז"א, ולא מאמא, כמ"ש שם הרב, כי בשעה שאין להם אחורים שלימים, דהיינו בעת הקטנות, המה מוכרחים לקבל כל אחד, מאחורים דעליון שלהם, שעליון של ז"א היא אמא, ועליון של נוקבא הוא ז"א. ואז נקראים שניהם נע"ר, שמורה על בחינת דינין, כי מתוך שהם מקבלים את המנצפ"ך דאמא דרך אחורים דעליון, מכונים הגבורות בשם גבורות נקבות כנ"ל (חלק ט' דף תשנ"ט אות מ') וע"כ אין כחם יפה להמתיק את השט"ו דינין הנמצאים בבנין הקטנות שלהם. וע"כ הם נקראים נע"ר בחוסר ה'.

וזה אמרו "והנה ע"י ה"ח דטפת אבא נמתקים כולם וכו', ואז הנוקבא נקראת נערה

חלק י'    תלמוד עשר ספירות           עיבור א             תתעה

ניצוצין, כי גם הם גבורות ודינים. וכנגדם ש"ך ניצוצין בנוקבא. ואז נקרא הז"א נע"ר, שהוא בגימטריא ש"ך. גם נוקבא נקראת נע"ר חסר ה', שהוא ש"ך שלה ג"כ.

אור פנימי

בה"'. והיינו המנצפ"ך הב' שהמה מקבלים בזמן הגדלות, אחר שהעלו האח"פ שלהם למדרגתם, ויש להם אחורים שלמים משל עצמם, ואינם צריכים לאחורים דעליון, שהמה בחינת עצמותם של הגבורות, וע"כ המה מבסמים וממתקים את השט"ו דינים דבנינם עצמם, להיותם בחינת גבורות זכרים, שהם בחינת ג"ר. ואלו הגבורות אין הם יכולים לקבל מהעליון של כל אחד מהם, דהיינו ז"א מאמא, ונוקבא מז"א. והוא כי כל היחס שיש להעליון עם התחתון, הוא רק עם הכלים דפנים של התחתון, שהם גו"ע דתחתון, כי מתוך שהגלגלתא ועינים דתחתון דבוקים באחורים דעליון, דהיינו באח"פ שלו, בעת הקטנות דעליון, אשר אז אח"פ דעליון נמצאים דבוקים כאחד במדרגת התחתון, ע"כ גם בעת גדלות דעליון, שהעליון מחזיר את האח"פ האלו לבנין מדרגתו, נמצאים הגו"ע דתחתון הדבוקים שם, שגם הם מקבלים מקומת הזווג דעליון, שיש בזה ב' בחינות: א', עוד בעת שהם נמצאים בעלי עליון, שאז נבחנים הגו"ע דתחתון בבחינת זווג הא' שלהם, והם אינם יכולים לקבל בעצמם בחינת ציור שם, אלא העליון נוטל שם פי שנים, דהיינו חלקו עצמו מקומת הזווג שעל המ"ן דגדלות שלו, וגם חלק של גו"ע דתחתון הדבוקים באחורים שלו, שעל תוספות מ"ן הללו יוצאת רק קומת קטנות, הנקראת רוחא קדמאה, שהם בחינת נרנח"י דנפש ונרנח"י דרוח בלי ג"ר. כי ע"כ נקרא בשם רוחא, להורות שאין בקומה זו אלא בחינת נפש רוח לבד.

ובחינה ב' היא אח"כ, כשהעליון יוצא משם ובא למקומו עצמו, שאז מזדווג העליון מבחינת הקטנות שלו והולך ומודד לתחתון כל המדרגות בהאי רוחא קדמאה שקבל בעדו,
שהם: נרנח"י דנפש, ונרנח"י דרוח. שהם נקראות בחינות העיבור ובחינות היניקה. שהתחתון מקבל אותם דרך האחורים של העליון, כי עדיין אין לו בחינת אחורים משלו. אמנם, רק ב' הבחינות עיבור יניקה הנ"ל, יכול העליון לתת לתחתון, משום שכבר נמצאים אצלו בפקדון, בסוד מ"ן ראשונים שקבל בביאה קדמאה, בעת היותם שניהם בעלי עליון כנ"ל. שה"ס הרוחא קדמאה. אמנם יותר מזה אין העליון יכול לתת אל התחתון, אלא ששניהם צריכים לעלות למ"ן מחדש לעלי עליון, ואז העלי עליון משפיע טפת הזווג המוריד הה"ת מעינים דתחתון, ואז משיג התחתון את אח"פ הנפולים שלו, וקונה אחורים משל עצמו, ואח"כ מקבל מהעלי עליון גם האורות דגדלות וע"כ הגבורות דגדלות ההם, נמצא הז"א, שאין הוא מקבל אותם ע"י אמא, כמו שקבל את הרוח נפש הכלולים ברוחא קדמאה, אלא שקבל אותם מעלי עליון שלו, דהיינו מאבא, כמ"ש הרב שאחר שמקבל הה"ח דאבא, אז נמתקים השט"ו דינים שלו בשלימות, ונעשים שכ"ה. אבל אמא אינה יכולה לתת לו כלום מבחינת גדלות, משום שאינם כלולים ברוחא קדמאה, כנ"ל. וכן הנוקבא אינה יכולה לקבל גבורות דגדלות על ידי ז"א, שהוא העליון שלה, משום שאינם כלולים ברוחא קדמאה, שז"א קבל בפקדון בשבילה. אלא שצריכים שניהם לעלות למ"ן מחדש לעלי עליון, לאמא, וגורמים זווג לאו"א, ואבא מוריד טפת חסד, המורידה הה"ת מעינים דנוקבא, ומעלה אח"פ שלה למדרגתה, שאז יש לה אחורים משלה, ואז מקבלת עצמות הגבורות אלו שהם מנצפ"ך השניים, הממתיקים לגמרי את השט"ו דינים שלה ונעשית בסוד שכ"ה ניצוצין כמנין נערה בה'.

תתעו                          חלק י'    מבוא שערים            עיבור א

כד) והנה על ידי ה"ח דטפת אבא נמתקים כולם, ועמהם נשלמים לשכ"ה ניצוצין הנזכר באדרת נשא דף קל"ב ע"ב, א"ר חזקיה מסתכל הוינא כו', נהיר וסליק לשכ"ה עיבר כו'. ואז הנוקבא נקראת נערה עם ה', כמנין שכ"ה.

 

כה) העולה מזה, כי שט"ו ניצוצין הם בז' מלכים דבחינת ז"א, ושט"ו אחרים בז' מלכים הנכללים בהנוקבא. ובשט"ו אלו יש בהם בחינת אורות וניצוצות וכלים, ואלו מתקבצים במעוי דאמא, להתקן על ידי טיפת מ"ן מנצפ"ך דאמא. שאע"פ שהם גבורות, הם יותר נמתקות ומבסמים אלו השט"ו ניצוצין הנזכרים. כן נמתקים על ידי ה' חסדים דאבא, טיפת מיין דכורין.

 

כו) והנה תחת הבינה, בסיומא תחת המלכות שבה, עומדים ש"ך ניצוצין אלו, שהם הז' מלכים, ועל ידי התעוררות דינים אלו אשר שם,

אור פנימי

והנה נתבאר היטב הטעם, שהמתקה ראשונה של ה"ג מבחינת הארתם, הן הז"א והן הנוקבא, מקבל כל אחד מעליון שלו: שז"א מקבל מאחורים דאמא, ונוקבא מאחורים דז"א. והמתקה זו אינה שלימה, להיות הגבורות אלו בבחינות נקבות, כנ"ל. והמתקה השניה, דהיינו ה"ג זכרים שהמה מקבלים, אינם יכולים לקבל מהעליון שלהם, אלא כל אחד מן עלי עליון שלו: שז"א מקבלם מאבא, ונוקבא מאמא. וזה הכלל, שאין כל תחתון יכול לקבל מעליון שלו מבלי זווג חדש, רק מה שכלול בהאי רוחא קדמאה, שהם בחינת עיבור ויניקה לבד כנ"ל. ויותר מזה, צריך גם העליון לעלות למ"ן לזווג חדש לעלי עליון. וכן העלי עליון למעלה ממנה, עד א"ס ב"ה, כי אין לך שום חידוש אור זולת מא"ס ב"ה.

ומה שלבחינת עיבור יניקה אין העליון נצרך לזווג חדש, אלא שנותן לו משל עצמו, אין הפירוש, שלמוחין דעיבור ויניקה, אינם צריכים לבא מא"ס ב"ה ח"ו. כי זה לא ניתן להאמר בשום פנים שבעולם. אלא הפירוש הוא, כי העליון כבר קבל ב' קומות

הללו מא"ס ב"ה, בעוד היותו בסוד ביאה קדמאה, כנ"ל, וכשירד למקומו, הוא מודד אותם לאט לאט בדרך המדרגה ונותן אותם לתחתון, כנודע. ולכן נבחן זה, שהעליון נותן לתחתון, מבלי זווג חדש, כי אינו צריך לו, כי כבר קבל אותם ע"י ביאה קדמאה. וזכור זה היטב. גם תזכור עם המתבאר, שכל היחס והקשר של העליון עם התחתון, הוא רק עם הכלים דפנים של התחתון, שהיו עם אח"פ הנפולים שלו במדרגה אחת, אבל עם אח"פ של התחתון, אין אל העליון שום יחס וקשר עמהם, כי לא היו להם מעולם שום נגיעה עם העליון. כי בעת שאח"פ דעליון דבוקים בגו"ע דתחתון, נמצאים אח"פ של התחתון שהם דבוקים במדרגה שלאחריו דהיינו בתחת התחתון.

כו) תחת הבינה בסיומא תחת המלכות שבה עומדים ש"ך ניצוצין אלו שהם הז' מלכים: דהיינו באחורים של המלכות דבינה, שם דבוקים הש"ך ניצוצין, שפירושם, הגו"ע של התחתון, שהארת אבא מחלק אותם שם לש"ך ניצוצין כנ"ל. אמנם צריך שתדע כאן ענין התחלקות או"א וישסו"ת לב'

חלק י'    תלמוד עשר ספירות           עיבור א             תתעז

היא מתחממת ומזדווגת עם אבא. וש"ך אלו בגימטריא רעים: כי על ידיהם נעשים רעים זה לזה אבא ואמא, ומזדווגים בסוד אכילה. כמ"ש אכלו רעים. וכמ"ש אכלה ומחתה פיה, שהוא כינוי אל הזווג.

אור פנימי

פרצופין, שנהי"מ דאו"א, יצאו ונחלקו מאו"א, ונעשו לפרצוף מיוחד שנקרא ישסו"ת, והפרסא שבגוי מעוהי דא"א הבדיל ביניהם מבחינת מקום החזה, שאו"א עילאין שהם חב"ד חג"ת שבהם עד החזה שלעצמם, נמצאים למעלה מחזה דא"א, ששם ראש הפרסא שלו, ושש ספירות אלו נקראות בשם ס'. ונהי"מ שלהם, שהם הנקראים ישסו"ת, כבר נמצאים מתחת הפרסא שבחזה דא"א, וד' ספירות אלו נקראות בשם ם' סתומה. וישסו"ת אלו גם הם, נחלקים לב' בחינות חב"ד חג"ת, שהם גלגלתא ועינים שלהם, שבקטנות הם רוח נפש, דהיינו חג"ת נה"י, והגדלות הם נשמה ורוח, דהיינו חב"ד חג"ת. כי אז משיגים הכלים דאחורים שלהם שהם אח"פ, דהיינו בחינת נה"י החדשים שלהם, ומשיגים עמהם ג"ר דאורות הנשמה, כנודע. ואז יורד אור הנפש מתוך כלי דעינים ומתלבשת בנה"י החדשים, ויורד אור הרוח מכלי דגלגלתא ובא בכלי דעינים, ואור החדש דג"ר של הנשמה מתלבשת בכלי דגלגלתא, ונמצאו הגלגלתא שהיתה חג"ת, עלתה ונעשתה עתה לחב"ד, והעינים שהיו באור נפש ונה"י, נעשו עתה לחג"ת באור הרוח. ואור הנפש מתלבש באח"פ שחזרו להם, וע"כ נקראים נה"י חדשים, כי כלים דנפש נקראים נה"י. וגם נקראים אחורים כי הכלי דנפש נקרא בשם אחורים, כי שם מקום המסך והזווג של כללות הפרצוף.

ותדע, שבחינת הגלגלתא דיסו"ת מלביש על הנה"י דאו"א, אשר בקטנות משמשת הגלגלתא בבחינת חג"ת, כנ"ל. ובגדלות לבחינת חב"ד. והעינים של הישסו"ת מלבישים על המלכות דאו"א, אשר בקטנות הם משמשים לבחינת נה"י ובגדלות לבחינת חג"ת. ולפיכך נקרא בחינת העינים דישסו"ת

בשם מלכות דאו"א עלאין, והגלגלתא דישסו"ת נקרא בשם נה"י דאו"א עלאין. שהוא מחמת הלבשת אותם במקומות אלו, ובערך או"א עלאין אין להם מעלה יתירה מאותו המקום שהישסו"ת מלביש אותם, וע"כ, אע"פ שגלגלתא דישסו"ת כלפי עצמה, כבר היא בבחינת חב"ד, מ"מ כלפי או"א אינה נחשבת יותר מנה"י שלהם, וכן העינים אע"פ שהם כבר בבחינת חג"ת, מ"מ כלפי או"א אינם נחשבים יותר מבחינת מלכות שלהם, כי שם הם מלבישים אותם.

ולפיכך אנו מבחינים, שהפרצוף דאו"א עלאין נחלק לד' בחינות, שהם: א', החב"ד שלהם, ב', הם החג"ת שלהם. וב' בחינות אלו הם למעלה מפרסא דא"א, דהיינו למעלה מחזה שלו. ג', הם נה"י שלהם, ששם מלביש גלגלתא דישסו"ת, דהיינו חב"ד של ישסו"ת. ד' היא המלכות דאו"א, ששם מלבישים עינים דישסו"ת, שהם חג"ת דישסו"ת. וב' בחינות אחרונות דאו"א, הם כבר למטה מפרסא דא"א. ועוד יש בחינה חמישית לאו"א, והיא בחינת האחורים של המלכות שלה, כי המלכות שלה מתלבשת בעינים דישסו"ת שהם בחינת חג"ת שלהם, אמנם כבר העלו להם הנה"י החדשים, ששם מתלבש הנפש דיסו"ת, אשר נה"י הללו הם נחשבים לאחורים דישסו"ת. כנ"ל.

אמנם בחינה חמישית זו שאמרנו ביחס או"א, הנה באמת אין לאבא ואמא שום יחס עמהם, כי כל היחס שבין העליון לתחתון, הוא רק בבחי' הכלים דפנים של התחתון, והוא להיות בחי' אח"פ דעליון בעת קטנותו, מונחים ודבוקים בכלים דפנים של התחתון, שהם גו"ע, שלו, כנ"ל בדיבור הסמוך, אבל אין להם שום נגיעה כל שהוא באח"פ של התחתון, כי בעת ההיא אשר אח"פ דעליון

תתעח                         חלק י'    מבוא שערים            עיבור א

כז) ואמנם בזווג ת"ת ומלכות, הש"ך ניצוצין אשר במלכות הם באופן אחר. כי נרמזים בשם אדנ"י, שעל ידם מתחממת ומזדווגת עם ז"א. והענין, כי שם אדנ"י, שאם תסיר אות א' ישאר דין, והנה חמשה גבורות הם שורש כל הדינין, ולכן כשנחלק הש"ך ניצוצין לה' בחינות, יהיו ה' פעמים דין, לרמוז כי הם דינין ממש.

אור פנימי

נמצאים דבוקים בגו"ע דתחתון, הרי נמצאים אח"פ דתחתון במדרגה של אחריו, דהיינו בתחת התחתון. ולפיכך, בחינה זו דנה"י החדשים של ישסו"ת, נבחן שהם תחת המלכות דאו"א עילאין כלומר, שהם לגמרי מחוץ לפרצוף או"א ואינם מלבישים אפילו למלכות דאו"א, כי אין המלכות דאו"א נוגעת רק עד סיום הכלי דעינים דישסו"ת, דהיינו הסיום דכלים דפנים שלהם, ואינה נוגעת כלום בכלים דאחורים דישסו"ת שהם הנה"י החדשים, כי מעולם לא היתה עמהם במקום אחד. כנ"ל.

וזה אמרו "והנה תחת הבינה בסיומא תחת המלכות שבה, עומדים ש"ך ניצוצין אלו שהם הז' מלכים" דהיינו כמבואר, שבחינת המ"ן דזו"ן. אין להם שום דבקות עם אחורים דאו"א, אלא שיש להם דבקות באחורים דישסו"ת, להיות האחורים דישסו"ת בשעת קטנותם מונחים ודבוקים בגו"ע דזו"ן. כנ"ל. אבל לא באחורים של או"א, שהם העלי עליון שלהם. אלא מתוך שגו"ע דישסו"ת מלבישים לנה"י דאו"א, כנ"ל, וגו"ע דזו"ן דבוקים בנה"י החדשים דישסו"ת, נמצא שגו"ע דזו"ן נמצאים סמוכים ממש מתחת המלכות דאו"א. כי החב"ד חג"ת שהם גו"ע דישסו"ת מלבישים לנהי"מ דאו"א, ונמצאת המלכות דאו"א שהיא מסתיימת במקום החזה דישסו"ת, כי היסוד דקטנות שהוא מבחינת עינים עולה בעת הגדלות לשליש עליון דת"ת מחזה ולמעלה, הרי שהמלכות דאו"א מתלבשת בו עד סיומו. דהיינו עד מקום החזה. והאח"פ המוחזרים ליש"ס ותבונה בעת הגדלות, שהם הנה"י

החדשים, לוקחים מקומם מחזה דישסו"ת ולמטה. וגו"ע דזו"ן דבוקים שם בנה"י החדשים, הרי שגו"ע דזו"ן, דבוקים ממקום החזה ולמטה, שהוא ממש תחת הסיום של המלכות דאו"א אלא שאינם נוגעים בה עצמה, אלא רק בבחי' החזה דישסו"ת, שסיומא דמלכות דאו"א נמצאת שם.

אלא שיש כאן מקום שאלה, כי לפי המתבאר, אין להש"ך ניצוצין שום נגיעה עם או"א, אפילו במלכות שלהם, א"כ איך אומר הרב, שהז' מלכים שהם הש"ך ניצוצין העומדים בסיומא מתחת המלכות דאו"א, גורמים זווג לאו"א. ולהבין זה צריכים לדעת שאין ענין זווג זה אמור אלא בעת שאו"א וישסו"ת חוזרים לפרצוף אחד, כי ישסו"ת עצמם עם האח"פ החדשים שלהם נכללים באו"א, ואז נמצאים הגו"ע דזו"ן הדבוקים בנה"י החדשים דישסו"ת שדבוקים ג"כ בנה"י דאו"א, כי נתכללו זה בזה, כמ"ש לפנינו להלן. אמנם בעת שהם מתחלקים לב' פרצופין, אין לגו"ע דזו"ן שהם הש"ך ניצוצין שום חיבור ונגיעה עם המלכות דאו"א, שיוכלו לגרום להם בחינת זווג. וזכור היטב.

וז"ש "וע"י התעוררות דינים אלו אשר שם, היא מתחממת ומזדווגת עם אבא" דהיינו רק בעת שנעשים או"א וישסו"ת לפרצוף אחד, שאז יש להרשימות דגו"ע דזו"ן דבקות עם או"א, וע"כ אמא מרגשת בחינת החסרון שבהרשימות שלהם, שהם הדינים המכונים אש, וההרגש שלהם מכונה התחממות, שתובעים להם בחינת אור דחסדים, המכונה מים, הנמשכים ממימי החסד

חלק י'    תלמוד עשר ספירות           עיבור א             תתעט

כח) והנה ע"י חמשה גבורות דאמא, הנמשכין אל הנוקבא דז"א, במלכות שבה, כנ"ל, נמתקים אלו הדינים. ונודע כי אמא נקרא אהיה, וא"כ ה"ג שבה יהיו בסוד אהיה, ואלו נמשכין בסוד ה' אלפין של ה' אהי"ה עד מלכות של הנוקבא, ומצטרפין עם ה"פ דין אשר בה, ונעשים חמשה שמות אדנ"י, ומתבסמין ה' די"ן עם ה' אלפין אלו, שהם ה"פ או"ר הנזכר במעשה בראשית, שהם באמא כנודע. וכשנתבסמו, נקראת נערה עם ה', שהיא בגימטריא שכ"ה כמנין ה"פ אדנ"י, שהם דינין הממותקין. ואז בהיותה נערה קבילת עלה דכורא וראויה אל הזווג. כנזכר בפרשת בא דף ל"ח ע"ב. וזהו שתו ושכרו דודים, כי דודים בגימטריא דין, ובסוד הש"ך אלו, שהם בחינת ה"פ דין הוא זווג זו"ן הנקראים דודים.

 

*        כט) ודע כי למעלה באמא עלאה יש ג' בחינות: א' נקרא ס' ונקרא בינה. והב' נקרא ם' סתומה ונקרא תבונה. והג' נקרא ד' ונקרא ג"כ

אור פנימי

דאבא, וע"כ מפסקת בחינת האחורים שלה, ומזדווגת עם אבא פב"פ. כמ"ש בחלקים  הקודמים.

כט) באמא עילאה יש ג' בחינות, א' נקרא ס' ונקרא בינה. והב' נקרא ם' סתומה, ונקרא תבונה. והג' נקרא ד' ונקרא ג"כ תבונה וכו': ודע, כי יש כאן הבנה מקורית להבין ההפרש שבין ג' הפרצופים דאצילות: או"א, ישסו"ת, וזו"ן. ודבר זה מושרש עוד בעולם הנקודים. כי בעת צמצום ב', שעלה ה"ת בנקבי העינים, דהיינו עד החכמה שנקרא בע"ס דראש, בשם עינים, הנה אז נבחן שחכמה קבלה לה בחינת ה"ת לבחינת נוקבא אליה, שז"ס נקבי עינים, ובתיקון הזה נמצא שהוציא את הבינה לבר מראש, כדברי הרב לעיל (חלק ו' דף תל"ב אות מ"ד) שה"ת עלה בעינים, ונמצאו יה"ו של הבינה שיצאו למטה מה"ת באח"פ, וכיון שהבינה באה למטה ממסך דה"ת, ששם הצמצום ומקום הזווג, הנה יצאה מבחינת ראש, ונעשית לגוף ולחג"ת. עש"ה, ובאור
פנימי. אמנם ג"ר של הבינה, אע"פ שיצאו לבחינת חג"ת, דהיינו אח"פ, מ"מ אינם סובלים כלום, מצמצום דה"ת שעלתה למעלה בנקבי עינים, והוא משום, שאין דבר הצמצום שולט כלום במקום ג"ר דבינה, כי שם בחינת אור דחסדים, וכל הצמצום הוא רק כלפי אור חכמה, וע"כ אין הבינה מקבלת שום מיעוט מחמת היציאה הזו. אמנם ז"ת דבינה, ומכ"ש זו"ן עצמם, עליהם רובץ כח הצמצום הזה שנתעלה לנקבי העינים, להיותם מבחינת עיקר אצילותם בע"ס דאו"י, בחינת הארת חכמה בחסדים, וכיון שהבינה יצאה לחוץ, דהיינו למטה מה"ת, הרי אינה יכולה להמשיך חכמה בשבילם.

ולפיכך נחלק הפרצוף דאו"א של אצילות על החזה שלהם. כי עד החזה הם בחינת ג"ר, כי אפילו החג"ת שלהם עד החזה, יש ג"כ תורת ג"ר בהם להיותם נקיים מה"ת  שבנקבי העינים, כי ג"ר דבינה, שהמה יצאו בהפרצוף דאו"א לבחינת חג"ת, הנה הם אינם מתמעטים במשהו מחמתה, כנ"ל.

* ע"ח ח"א שער הזווגים פרק ד'.

תתפ                            חלק י'    עץ חיים        עיבור א

תבונה. וזאת התבונה שהיא בחינה הג', היא אשר מתלבשת נה"י שלה תוך ז"א להעשות לו מוחין.

אור פנימי

אמנם מחזה ולמטה, שמם עמידת ז"ת  דבינה עד סיום הת"ת שלהם, וכ"ש לזו"ן הכוללים של הפרצוף ההוא, הרי כח הצמצום של ה"ת שבעינים שולט ורובץ עליהם, שאינם יכולים לקבל הארת חכמה שצריכים. וע"כ הופרס פרסא ביניהם, דהיינו לבין הג"ר שכוללים חב"ד חג"ת, דהיינו בחינת אבא עצמה שהוא הראש, שה"ת נתקנה מתחתיו, ובחי' אמא שהיא חג"ת, שאינה סובלת מה"ת. כנ"ל.ולבין המחזה ולמטה, שהם ז"ת דבינה דבינה הפרטית של הפרצוף, ונהי"מ הכוללים דהיינו זו"ן של הפרצוף, שהמה נעשו בבחינת מים תחתונים בוכים, שפירושו קטנות.

ומכאן הם השמות ס' ם' שהפרצוף דאו"א מתחלק על פיהם. כי החכמה עצמה שנתקנה בנקבי העינים, הם בחינת ראש הפרצוף, והם חב"ד. וכן הג"ר דבינה עד החזה, הם בחינת החג"ת של הפרצוף. ושש ספירות חב"ד חג"ת אלו הם מרומזים בשם ס', שכל ספירה כוללת עשר והם ס' ספירות. ונקראים כן בסו"ה סומך ה' לכל הנופלים, כי אור הזה דג"ר דבינה, שלמעלה מחזה כיון שהם בסוד מים עליונים וג"ר, הרי האור הזה סומך את הזו"ן שלא יפלו לבי"ע גם בעת קטנות שלהם, בעת שחסרים מהארת חכמה. כמ"ש בחלקים הקודמים. וב"ש ת"ת תחתונים ונהי"מ דפרצוף או"א, העומדים מתחת לפרסא בסוד מים תחתונים, הם מכונים בשם ם' סתומה, כי הם ד' ספירות, וכל אחת מהם כוללת עשר, הרי ארבעים. ונקראים כן, ע"ש המסורה של ם' סתומה בהכתוב דלםרבה המשרה וכו'. הרומז על הם' סתומה הנ"ל דלמטה מחזה דאו"א, להיותה המגלית כל מתן שכר לצדיקים, הכלול במחשבת הבריאה, שממנו מדבר הכתוב

והנה ס' ם' הנ"ל, מלבד שפרצוף, דאו"א עצמו, מתחלק כן על החזה שלו, הנה גם נחלקו לגמרי לב' פרצופים נבדלים זה מזה. ועל ידי הבחן מקום החזה דא"א, וזהו בהבחן ב' הלבושים דע"ב ס"ג, הצריכים להלביש לא"א מן הגרון עד הטבור, ע"ד ע"ב ס"ג דא"ק, המלבישים לא"א דא"ק, מהפה עד הטבור שלו, בסוד מילוי, ומילוי המילוי. כי או"א עלאין המה בחינת ע"ב דאצילות, המלבישים לא"א מגרון עד החזה, וישסו"ת הם הוי"ה במילוי ס"ג, המלבישים לא"א מהחזה עד הטבור. וענין התחלקות זו יתבאר לפנינו בהרחבה.

וזה אמרו "באמא עילאה יש ג' בחינות: א' נקרא ס' ונקרא בינה, והב' נקרא ם' סתומה ונקרא תבונה" דהיינו כמבואר, שאו"א עלאין נחלקים על החזה, שמחזה ולמעלה שהם חב"ד חג"ת שלהם, נקראים ס', להיותם לגמרי מבחינת ג"ר, שאין כח הה"ת שולט שם כל עיקר. ומחזה ולמטה שהם הנהי"מ שלהם, העומדים למטה מפרסא דאו"א, הם נקראים ם' סתומה. וז"ש "והג' נקרא ד' ונקרא ג"כ תבונה, וזאת התבונה, שהיא תבונה הג', היא אשר מתלבשת נה"י שלה, תוך ז"א להעשות לו מוחין" וזה סובב על פרצוף ישסו"ת הנ"ל, שהוא מלביש על הם' סתומה דאו"א, שהיא נעשית למוחין לישסו"ת. ועל שמה נקרא ג"כ ישסו"ת כולו בשם ד'. הרומז על ד' הספירות נהי"מ דאו"א שהמה המוחין דישסו"ת. והיינו בעת הקטנות של ישסו"ת. שהם מקבלים המוחין אלו, רק דרך אחורים דאו"א עילאין, אז נקראו ישסו"ת בשם ד', אבל בשעת הגדלות דישסו"ת, הם מתחלקים בעצמם לסם' כמו או"א עלאין, כי בחינת כלים שלהם, שהם גו"ע, שהיו בקטנותם בחינות חג"ת נה"י כנ"ל. הנה עתה בשעת הגדלות שהשיגו

חלק י'    תלמוד עשר ספירות           עיבור א             תתפא

*        ל) דהאי חכמתא אתגליף ואפיק וכו', דגליפא היינו שעשה לו בית קבול כעין זכר ונקבה, והוציא הבינה שהיא אמא, והוא הנהר היוצא מעדן להשקות את הגן. ודע כי ז"א הוא ת"ת ישראל, והוא בן י"ה, ונאצל מזווג חכמה ובינה, ואחר אצילותו נעשים לו מוחות אלו.

 

לא) והנה לבינה שתי מציאויות: אם בדמות ס' עגולה, והיינו

אור  פנימי

אח"פ שלהם. וה"ת ירדה מעינים שלהם. הרי חג"ת נעשו חב"ד, ונה"י נעשו לחג"ת, ואח"פ המוחזרים נעשו לנה"י חדשים, שלוקחים מקומם מחזה ולמטה דישסו"ת. ונמצא עתה ישסו"ת כמו או"א, שמתחלקים על החזה, שמחזה ולמעלה מקום חב"ד חג"ת שלהם, שהם הכלים דפנים, ונקראים ס'. ומחזה ולמטה שלהם, שהם נה"י החדשים, נקראים ם' סתומה, להיותם למטה מפרסא דישסו"ת, כנ"ל אצל או"א. עש"ה.

וז"ש, "וזאת התבונה שהיא תבונה הג' היא שמתלבשת נה"י שלה תוך ז"א להעשות לו מוחין" כלומר, שהיא בחינת העליון של הז"א, אשר גו"ע של ז"א דבוקים בנה"י החדשים שלה. וע"כ ז"א מלביש אותם הנה"י חדשים דישסו"ת הזה, להיותם דבוקים עמהם עוד משעת הקטנות דיסו"ת, וכן עולים עמהם בשעת הגדלות שלהם, בשעה שמחזירים אותם למדרגתם, ועולים לאו"א ומקבלים האורות דג"ר שלהם, ואז נבנים עמהם ביחד גם גו"ע של זו"ן, מתחילה בבחי' מ"ן בלי ציור ואח"כ בבואם למקומם, מקבלים הציור דעיבור, ואח"כ יניקה. כנודע.

ל) דהאי חכמתא אתגליף ואפיק וכו'. דגליפא היינו שעשה לו בית קבול כעין זכר ונקבה: הוא סובב על ספרא דצניעותא. שאיתא שם לשון זה, ואומר, שאתגליף פירושו שנחקק, דהיינו, שחכמה עשתה לה בית קבול כעין זכר ונקבה. ופירוש הדברים,

כנ"ל, בדיבור הסמוך, שענין זה, אשר החכמה נתקנה בדכר ונוקבא, התחיל עוד בנקודים, בעת עלית ה"ת לעינים, שנעשה בהם בחינת נקבי עינים, ונקבי עינים אלו הם סוד הבית קבול שחכמה עשתה לה, דהיינו בחינת תיקון של מסך ועביות הראוי לזווג עם אור העליון, כנודע. ועי' היטב בדיבור הסמוך בתחילתו. שהארכנו בענין זה.

והוציא הבינה שהיא אמא, והיא הנהר היוצא מעדן להשקות את הגן: דהיינו כמו שנתבאר בדיבור הסמוך, שמתוך זה שחכמה, שהיא נקראת עינים, קבלה אליה את הה"ת לנקבה שלה, הנה דחתה והוציאה את הבינה לבר מראש. עש"ה. וז"ש והוציא את הבינה. כי נעשית לבחינת גוף וחג"ת. ובזה פירש סוד הכתוב, ונהר יוצא מעדן, כי הבינה מכונה בשם נהר, ונהר ההוא היה מתחלה כלול בעדן, שחכמה נקרא עדן כנודע. ומטרם עלית ה"ת בעינים היה הבינה כלולה בראש יחד עם החכמה שנקרא עדן. אבל אחר צמצום ב' שעלתה ה"ת בנקבי עינים, יצא הנהר לחוץ מעדן, דהיינו לחוץ מראש, כנ"ל בדיבור הסמוך.

לא) לבינה שתי מציאויות, אם בדמות ס' עגולה, והיינו בהתעלמה למעלה עם החכמה: כמ"ש לעיל, כי בחינות חב"ד חג"ת דאו"א עלאין הם מכונים ס' עד החזה שלהם, והם' סתומה שלהם מלובשת בפרצוף הב' הנקרא ישסו"ת. וכשישסו"ת הם בגדלות מתחלקים ג"כ על ס' ום', שמחזה ולמעלה

* שער מאמרי רשב"י זיע"א תרומה דף קל"ו ט"א ד"ה ואלין תלת.

תתפב              חלק י' שער מאמרי רשב"י זיע"א עיבור א

בהתעלמה למעלה עם החכמה, ואם בדמות מ"ם סתומה, בשעתא דהדרא ויתבא רביעא על בנין דלתתא לינקא לון, כדאמר בריש פרשת תרומה.

 

לב) והנה חכמה זו דהיינו אבא, נחקקה והוציאה לחוץ הבינה, שלא תהיה סמך אלא מ"ם, להשקות את הגן ולינקא ליה, והיינו לישנא דואפיק דנקט הכא, ולא נקט כה"ג בכולהו. ובערך זה המציאות תקרא בינה, נהר היוצא מעדן.

אור פנימי

שלהם, שה"ת ירדה משם, נקרא ס', ומחזה ולמטה שלהם, ששם בחינת הנה"י החדשים, שלמטה מפרסא שלהם, נקרא ם' סתומה. עי' היטב בדיבור הסמוך שהארכנו בזה. וזה אמרו "אם בדמות ס' עגולה והיינו בהתעלמה למעלה עם החכמה" פירוש, שיש לישסו"ת אלו ב' מציאויות: א' היא בזמן הגדלות שלהם, שאז הם חשובים כמו או"א, כי גם הם, חב"ד חג"ת שלהם נקיים מה"ת, כי כבר ירדה הה"ת מנקבי העינים שלהם ע"י זווג עליון, וזה נבחן שישסו"ת שנקרא ג"כ בינה, עלתה למעלה ונתעלמה עם החכמה בקומה שוה, ואז נחשב הנהר שהוא כלול ונמצא בתוך העדן, שהוא חכמה. וע"כ נקרא גם הבינה, שהיא ישסו"ת בשם ס' עגולה כמו החכמה.

ואם בדמות ם' סתומה, בשעתא דהדרא ויתבא רביעא על בנין דלתתא לינקא לון: פירוש, שבשעה שישסו"ת משפיעים מוחין דקטנות לז"א, הנה אז הם צריכים לעורר בעצמם בחינת הקטנות של עצמם, בהתאם למדת הקטנות שצריכים להשפיע לז"א, כנודע. וע"כ נבחן, שמעלים בחינת הה"ת לעינים שלהם, כדי להשפיע בחינה זו לז"א. ונמצא שוב, שאו"א עלאין שהם נקראים שניהם אבא, הנה מוציא עתה הבינה לחוץ בסוד ם' סתומה, כי ישסו"ת שהם הבינה חוזרים אז לקטנותם בבחינות גו"ע לבד. ואז המה משפיעים מבחינות הנה"י הישנים שלהם, שחזרו ונתמעטו לבחינת נפש רוח, ואז המה משפיעים מוחין דיניקה

לז"א. ואלו נה"י דקטנות שבינה עוררה בעצמה, מכונים רביצה, בסוד האם הרובצת על הבנים בדוגמת העוף המצניעה את רגלים שלה, בעת שהיא מחממת את הבנים שלה, ולפי שבאמת כבר נמצאת הבינה כלפי עצמה, בנה"י דגדלות, שהם הנה"י החדשים, אלא שהוא מעוררת בחינת הנה"י ישנים שלה, מבחינת מסך דבחי"א, שהיה לה פעם, בעת קטנות, אשר עתה, הם כבר קבועים אצלה בבחינות חג"ת, הרי שהיא משפעת לזו"ן שהם הבנים שלה, מבחינת ת"ת שלה, ולא מבחינת הרגלים שלה, שהם נה"י דגדלות. וזה דומה כמ"ש אצל הנוקבא בקטנותה, שהיא מקבלת מבחינת היסוד הישן דז"א, אע"פ שכבר עלה לשליש עליון דת"ת דז"א, כי הוא עצמו כבר בגדלות, ועכ"ז הוא מעורר שם את הבוצד"ק ועושה נקב באחוריו דחזה ומשפיע להנוקבא דרך הת"ת ולא דרך יסוד דגדלות. עי' לעיל (תתכ"ו ד"ה ונמצא) כן הדבר כאן, שבינה משפעת לזו"ן מבחינת ת"ת שלה, שהוא בחינת גוף שלה, וע"כ מכונה זה בשם רובצת וז"ש, שחוזרת ויושבת ברביצה על הבנים שמתחתיה, לינקא לון. דהיינו כדי למדוד לזו"ן בחינת מוחין של יניקה, שהם בחינת נפש רוח.

לב) אבא נחקקה והוציאה לחוץ, הבינה, שלא תהיה סמך אלא מ"ם, להשקות את הגן ולינקא ליה: סובב על פירוש הכתוב, ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. ומפרש אותו עם מה שביאר לעיל, כי ענין יציאת הנהר מן העדן נעשה, ע"י החזרת ישסו"ת

חלק י'                תלמוד עשר ספירות           עיבור א             תתפג

לג) ולפיכך הקדים מוח זה לשאר, כי אי אפשר להתהוות שום מוח עד שתצא הבינה לחוץ, בסוד מ"ם סתומה, ותניק את הבן, ויתגדל מוחו. והנה כאשר יצאה לחוץ, עייל ברישא דז"א, והוא הבן הנעים, על ידי מה שיונק מחלב אמו, נעשה מוח זה, וכמו שהחלב היונק, הנולד מגדיל כל גופו, כן זה נגיד בכל גופא, ומשקה כל השש קצוות.

 

*        לד) ונבאר ענין בינה ותבונה ובו יתבאר מ"ש בס"י, הבן בחכמה וחכם בבינה. והענין כי הנה ב' אותיות ראשונות של הוי"ה, הם בחי' חו"ב אבל באות יו"ד לבד שהוא חכמה, שם יש בחינת בינה, וזהו ענין הבן בחכמה, ופי' הוא, כי יו"ד במלואו: י' הוא חכמה, וב' אותיות ו"ד נעשית צורת ה', שהוא צורת ו"ד שבאות יו"ד, והיא נקרא בינה

אור  פנימי

לבחינת קטנותו, דהיינו, שחזר ועורר את ה"ת בעינים שלו, ונמצא אבא של הפרצוף, בבחינת ה"ת בנקבי עינים שלו, ונמצא כי אבא נחקק שוב בבחינת נוקבא בסוד נקבי עינים, ושוב הוציא את בינה לחוץ, אשר אז נמצאים ישסו"ת, שהם בינה שמבחינת הפרסא ולמטה, שהם מלבישים ב"ש תתאין דת"ת דא"א, אשר הם חוזרים להיות בבחינת ם' סתומה. כנ"ל. והבן היטב. וכל זה עשה אבא כדי שבינה תשקה את הגן, שהם הבנים שלה, דהיינו זו"ן.

לג) אי אפשר להתהוות שום מוח עד שתצא הבינה לחוץ בסוד מ"ם סתומה: כי עיקר ז"א הוא מבחינת ו' ונקודה שיסוד דא"ק השפיע ליסודות דאו"א דנקודים, וכבר ידעת שו' ונקודה זו הם בחי' ב"ש תחתונים דנה"י דא"ק, שעם האור חדש דבקע לפרסא, חזר והעלה אותם אחר שנפלו לבי"ע ע"י צמצום ב'. אשר גם כאן באצילות יסוד דא"א חוזר ומחדש אותם ומשפיע אל היסודות דאו"א דאצילות, כנודע. ומתוך שהם מבחינת נה"י דא"ק ונה"י דאצילות, ע"כ אינם ראוים לקבלת מוחין וג"ר. כי כל עיקרם של ע"ס דנה"י, בכל מקום שהם, אינם אלא עשר

ספירות דסיומא, כנודע. וא"כ איך יוכל ז"א לקבל מוחין דג"ר בשעה שאין לו כלי קבלה להם. ולפיכך צריכים ישסו"ת לצמצם את עצמם בחזרה בבחי' ה"ת בעינים, אשר אז
הם משפיעים לו הכלים דס"ג שלהם, שהם מבחינת למעלה מטבור, ומכאן נעשה מוכשר שיוכל לקבל המוחין דג"ר אח"כ. וז"ש "אי אפשר להתהוות שום מוח עד שתצא הבינה לחוץ בסוד ם' סתומה" כי אז היא משפעת לז"א את הכלים דקטנות שלה, שכל המוחין שמקבל אח"כ בעת הגדלות שלו הוא מקבל בכלים האלו שהשיג מבינה בעת היניקה. וזכור זה, כי הוא היתד לכלהו מוחין דז"א.
לד) באות י' לבד שהוא חכמה שם יש בחינת בינה וכו' י' הוא חכמה, וב' אותיות ו' ד' וכו' בינה עצמה: פי' כי יוד דהוי"ה היא בחינת ע"ב, וחכמה שהם או"א עלאין דאצילות, ואות י' בעצמה, היא בחינת אבא, שהוא חכמה. והמילוי של היוד, שהוא ו' ד' הם בחינת אמא עלאה, שהיא בינה. וה' ראשונה דהוי"ה היא בחינת ס"ג, שהם ישסו"ת דאצילות, שבחינת היוד שבקרן זוית דה' זו, היא בחינת ישראל סבא. והה' עצמה היא תבונה. כמו שמבאר והולך.

* ע"ח ח"א שער ט"ו שער הזווגים אמצע פרק ד'.

תתפד              חלק י' שער מאמרי רשב"י זיע"א עיבור א

עלאה הנ"ל. ואמנם ה' ראשונה עצמה שבשם הוי"ה זו היא תבונה ראשונה.

 

לה) וכבר הודעתיך בדרוש תפילין, בענין כתיבת שם הוי"ה שצריך לכתוב בתחלה י' בקרן זוית של ה' הזאת, כזה  ואות י' הוא בחי' חכמה של זאת התבונה ראשונה, וזו החכמה נקרא יש"ס, וז"ש וחכם בבינה, והרי נתבאר כי באות י' של הוי"ה, יש בחי' או"א עלאין. ובאות ה' ראשונה של הוי"ה יש בחי' יש"ס ותבונה שהם תתאין.

 

*        לו) ודע כי ג' חלקי הבינה, שהם בינה ותבונה הראשונה ותבונה שניה, כולם הם פרצוף אחד. נמצא כי כאשר היה עיבור ראשון דז"א,

אור   פנימי

לו) ג' חלקי הבינה, שהם בינה, ותבונה הראשונה, ותבונה שניה, כולם הם פרצוף אחד: כבר נתבאר לעיל שבינה ותבונה ראשונה ה"ס ס' ם'. וב' אלו ישנם באו"א עלאין, וכן בישסו"ת כי עיקר ההבחן שביניהם ה"ס הפרסא שבגוי מעוהי שבמקום החזה, אשר חב"ד חג"ת שלמעלה מפרסא, הם ס'. ותנהי"מ שלמטה מפרסא, הם ם'. ולפיכך הם נוהגים בכל פרצוף. אלא ב' בחינות ס' מ' דאו"א נבחנות שתיהן לס'. וב' הבחינות ס' ם' דישסו"ת, נבחנות שתיהן, בערך או"א, לם'. ויש ענין רב בהבחן זה. כי הגם שכל הפרצופים נחלקים על שש ראשונות ונהי"מ, הנה אצלם רק בבחינת ערך, דהיינו לפי ערך הפרטי דאותו פרצוף, אמנם התחלקות זו של או"א וישסו"ת, היא התחלקות הכללי של כל אצילות. כי עד או"א נחשבים כל הפרצופים לבחינות ג"ר, דהיינו שיש להם עשר ספירות שלימות, אמנם מאו"א ולמטה, שהם ישסו"ת וזו"ן, המה חסרי ג"ר משורשם, ואין בהם אלא ו"ק, ואפילו הגדלות שלהם אינם ג"ר גמורים, כי רק חג"ת שלהם נעשים לחב"ד.

וטעם הדבר, הוא מחמת הפרסא גו מעוהי שבא"א, שהוא כתר האצילות, והוא עיקר הכולל כל אצילות, וכיון שכלים דפנים שלו, שהם גו"ע, מסתיימים במקום החזה

שלו למעלה מפרסא, ע"כ נגמר שם בחינת מים עליונים, זכרים, דכללות האצילות, ומשם ולמטה, דהיינו מחזה ולמטה, נחשבים למים תחתונים נקבות, שהוא ההבחן בין הס' לם' כנ"ל. וצריך שתבין היטב המרחק הגדול בין שש הראשונות דכל פרצוף, לתנהי"מ שלו. כי ידעת, שמצמצום ב' ולמטה, דהיינו מעת שעלה ה"ת לעינים, ואח"פ יצאו מחוץ לכל המדרגות, הנה החסרון הזה, הוא חסרון שלא יוכל להמנות עד גמר כל התיקון כולו. כי אע"פ שע"י הזווגים העליונים דע"ב ס"ג מוחזרים האח"פ ונעשים לנה"י חדשים בהפרצוף שע"י זה הוא קונה ג"ר דאורות, כנודע, אמנם אין עליתם זו דאח"פ, נחשבת לקביעות אמיתי בהפרצוף, כי המה נבחנים רק לתוספות טובה, גם כי המה בעובר ושב, ותלויים במעשי התחתונים. וזה מראה, שאין ירידת ה"ת מעינים נחשבת לירידה גמורה שאינה משארת אחריה שום פגם כל שהוא, כי אם היה כן, הרי היו צריכים להשאר בטהרתם במוחלט, והפרסאות שבין גו"ע לבין אח"פ, שהם נה"י החדשים, היו צריכים להתבטל לגמרי. אמנם אנו רואים שאע"פ שה"ת ירדה מעינים, ואח"פ הנפולים הוחזרו אל הפרצוף, מ"מ הופרס פרסא בין הגו"ע לבין האח"פ שחזרו לפרצוף, הרי שכח הדין השורה שמה בסופו של הנה"י הישנים, שהוא

* ע"ח ח"א שער ט"ו אמצע פרק ה'.

חלק י'    תלמוד עשר ספירות           עיבור א             תתפה

שהוא אז בבחי' ג' כלול גו ג' כנודע, היה בזו התבונה ראשונה שהיא ה' ראשונה של השם, לפי, שכיון שג' חלקים הנ"ל נעשו פרצוף א',

אור פנימי

בפי החזה, כנ"ל, לא נתבטל עדיין כולו משם, אלא רק שמספיק להמשכת המוחין דג"ר, אשר אז הכלי דבחינת גלגלתא נעשה לחב"ד, והכלי דבחינת עינים שהם הנה"י הישנים נעשו לחג"ת, והאח"פ המוחזרים משמשים עתה לנה"י דסיומא. כי נטהרו מה"ת ועלו ממעל לפרסא, וע"כ שורה על נה"י חדשים אלו כחות הדין והצמצום של הפרסא הנשארת ממעל להם, וע"כ המה מכונים בשם ם' סתומה. והבן הענין היטב.

ומלבד האמור, יש עוד חסרון גדול בם' הסתומה דכל פרצוף. והוא, כי אין הארת העליון מגיע לשם, מבחינת עצמותו. כי
הארת כל עליון מבחינת עצמותו, נמצא מסתיים תמיד למעלה מפרסא גוי מעוהי שבתחתון שלו. והוא מטעם, שכל הקשר והחיבור שיש לכל עליון עם התחתון שלו, שיוכל להאיר ולגדל אותו, הוא רק בכלים דפנים דתחתון, שהם גו"ע, אשר בחינות אח"פ דעליון, היו עמהם במדרגה אחת בזמן נפילתם, כנודע. ונמצא בעת גדלות התחתון, שכלים דגו"ע שלו עלו למעלה מפרסא, לבחינת חב"ד חג"ת כנ"ל, ומפרסא ולמטה עומדים עתה אח"פ שלו, שנעשו שמה לנה"י חדשים, וכיון שאח"פ דתחתון אלו, לא היו מעולם עם אחורים דעליון במדרגה אחת, כי בעת שאח"פ דעליון היו דבוקים בנפילתם במדרגת התחתון, הנה אז היו אח"פ
דתחתון במדרגה שתחת התחתון, וע"כ אין
אל העליון שום יחס אליהם, ואינו נוגע בהם בעת שמתחברים אל התחתון. ומשום זה מסתיימים תמיד נה"י דעליון במקום חזה דתחתון, ומשם ולמטה מתפשט רק בחינת הארה בעלמא מהעליון ולא בחינת עצמות נה"י דעליון. כמ"ש הרב לעיל (חלק ח'
אות מ"ג) עש"ה.

ונמצא שנה"י דעתיק המאירים ומקיימים לפרצוף א"א, המה מסתיימים למעלה מחזה דא"א, ואינם מאירים למטה מפרסא דא"א, וע"כ נמצא בחינת ם' סתומה דא"א, שחסר הארת השורש. וזהו חסרון גדול מאוד. ומטעם זה אפילו ישסו"ת, שהוא בחינת ס"ג, נבחן ג"כ לבחינת ו"ק ואינו נחשב לג"ר כמו או"א עילאין הנמצאים למעלה מפרסא דא"א. ולפיכך עיקר השם של ס' ום' דכללות אצילות, נקרא רק או"א וישסו"ת, שאו"א נקראים ס' שבהם כל הפרצוף נבחן למעלה מפרסא דכללות אצילות. וישסו"ת נקראים בשם ם' סתומה, כי כל פרצופם נמצא למטה מפרסא דא"א. והנה נתבאר המרחק הגדול שבין או"א עילאין לישסו"ת.

ובזה תבין דברי הרב (בע"ח שי"ד
פ"א) שאומר שם, שכל הגורם להתחלקות או"א וישסו"ת לב' פרצופים, הוא מסך
דיסוד דעתיק. ע"ש. דהיינו כמבואר, כי
נה"י דעתיק, נפסקים על החזה דא"א, ואינם מאירים למטה מפרסא דא"א, ונמצאים ישסו"ת חסרים מהארת השורש. אמנם יש להבין מה גרם לישסו"ת שילבישו למטה מפרסא דא"א, ולמה לא יצאו למעלה מפרסא, כמו או"א.

והענין, כי אחר שנתקן א"א בגדלות,
הנה לא נתקן בבחינת הראש שלו, רק
כתר חכמה לבד, ובינה יצאה לבר מראש שלו, ונעשית לבחינת גרון. וטעם הדבר,
הוא כנ"ל, אשר בחינת ה"ת בעינים, אינה מתבטלת לגמרי. ואפילו בעת גדלות, אשר ע"י זווג העליון יורדת ה"ת מעינים, והפרצוף מעלה את אח"פ שלו מ"מ אותה בחינת ה"ת שהיתה המסיימת בנה"י הישנים שלו, בסוד עטרת יסוד, היא משאירה אחריה רושם
גדול, גם אחר שנה"י אלו עלו ונעשו לחג"ת, שרושם הזה, נקרא פרסא בגוי מעוהי, כנ"ל.

תתפו                           חלק י'    עץ חיים        עיבור א

נמצא כי זו התבונה הראשונה היא מהחזה ולמטה של כללות הפרצוף הנ"ל, ושם הוא מקום העיבור שהוא מקום הבטן, אשר בתוכו נולד הולד, אבל בבינה העליונה אין שם בחי' הריון ועיבור.

אור פנימי

ועד"ז בכל המדרגות של הפרצוף. ולפי שגם פרצוף א"א יצא בקטנותו בסוד ה"ת בעינים, כנודע, ע"כ אפילו אחר שנתקן הגדלות
שלו, נשאר הרושם של ה"ת, הן בראש
והן בתוך. וז"ס קרומא דאתחפיא על מוחא סתימאה, שהוא חכמה של ראש דא"א. כי ע"י הקרום הזה, נחלקה גם החכמה דא"א, לב' בחינות: כי חו"ב שבמוחא סתימאה הם בחינת או"א עלאין של בחינת ראש דא"א, ובחינת בינה שיצאה לחוץ היא בחינת ישסו"ת דא"א, שנעשית לבחינת הגרון שלו. והאי קרומא דאתחפיא על מוחא סתימאה, הוא בחינת הפרסא המבדלת ביניהם בסוד מים עליונים ומים התחתונים. ולפיכך רק ראש דא"א, נבחן לראש גמור בעצילות, משום, כי אחר שנתקן בגדלות שלו, נמצאת הה"ת שירדה לגמרי מבחינת הראש שלו,
ולא השאירה אחריה שום רושם כלל, כי
זה הקרומא דאתחפיא על מו"ס, הוא מתחת הראש שלו, והוא שולט רק על המדרגות שלמטה מראשו, אבל אין קרום ופרסא יכולים לגרום איזה מיעוט מהם ולמעלה כנודע. וע"כ נבחן הראש דא"א שהוא נקי מכל רושם של ה"ת בעינים. אמנם הגרון שלו, שהיא בינה שיצאה מראש, הנה הקרום של מו"ס נמצא ממעל לה, וע"כ אין עליה תורת ראש. וע"כ נבחן הגרון שהוא בבחינת מ' סתומה כמעט, שז"ס מיצר הגרון. כמ"ש במקומו.

אמנם גרון זה דא"א, שיצא מבחינת
ראש שלו, מטעם המצאו למטה מקרומא דמו"ס, כנ"ל. מ"מ הוא נחשב עדיין לבחינת ראש גמור, בערך שהוא נקי לגמרי מבחינת הרושם דה"ת, אפילו אחר יציאתו למטה מקרום דמו"ס. כי זה הכלל, כל שהוא נקי מכל רושם של מסך ועביות, הוא נקרא ראש.

ומאחר שנודע, כי אין כח הצמצום יכול
לפגוע במשהו בג"ר דבינה, מטעם כי חפץ חסד הוא, ועל אור חסדים לא היה צמצום מעולם. כנודע. לכן הגרון של א"א, להיותו בחינת ג"ר דבינה דא"א, אינו סובל ואינו מרגיש כלום מהאי קרומא דאתחפיא על מו"ס. ונחשב אצלו, כמו שהקרום הזה היה מתחתיו. וע"כ כלפי עצמו, אין ענין היציאה מראש נבחן ליציאה, אלא כמו שהוא עדיין בראש נחשב לו. וכל ענין היציאה מראש הנאמר בבחינת הגרון דא"א, הוא רק בהבחן התחתונים ממנו, דהיינו ז"ת דבינה דא"א,
כי להיותם שורש לזו"ן הכוללים, הרי המה צריכים להארת חכמה, וע"כ המה מרגישים את המיעוט הגדול של יציאה מהראש.

וזה אמרו כאן באות מ"א. "ב' כתרים
הם בגרון דא"א, אשר שם הוא בחינת בינה דא"א" והיינו כנ"ל, כי הם בחינת ישסו"ת
של ראש דא"א, אשר כלפי עצמם הם ראש גמור, וע"כ נעשו לב' כתרים דאו"א עלאין, אשר יש"ס שבו, נעשה כתר לאבא. והתבונה שבו, נעשה כתר לאמא עלאה. ובכללם הם בחינת בינה שיצאה מראש דא"א, אשר היא נתקנת לבחינת גרון דא"א, כי כלפי התחתונים, יש בה בהכרח ענין כח המיעוט
על אור החכמה, משום האי קרומא דאתחפיא תחות מו"ס, שמאפיל על אור החכמה, ולתחתונים שצריכים להארת חכמה, כבר אינה בחינת ראש, כי מבחינה זו כבר כח הפרסא רכיב עליה. והבן הדבר היטב, שב' הבחנות יש בהגרון דא"א, דהיינו, שמבחינת אור החכמה, הרי הוא נחשב לבחינת גוף,
ולא בחינת ראש כלל. ומבחינת אור החסדים, הוא נחשב לראש גמור ממש, בלי שום שינוי של משהו ממו"ס גופיה, כי ע"כ נעשה הגרון לב' כתרים דאו"א.

חלק י'    עץ חיים        עיבור א                         תתפז

לז) והנה בינה עליונה נקרא סמ"ך, ותבונה ראשונה נקרא ם' סתומה כנ"ל. והענין הוא, כי בינה עליונה הוא שיעור י' ספירות עליונות, שהם כחב"ד ח"ג, ולהיותן נמשכות מסוד החכמה שהוא י', נמצא, כי בינה עליונה נקראת ס', לפי שמקומה נגד ו"ס עליונות שלו, כ"א כלול מי' הרי ס'. אבל התבונה שאין בה רק שיעור ד' תחתונות, וכ"א כלול מי' לטעם הנ"ל, לכן היא ם' סתומה. גם נקראת ם' סתומה דיתבא רביעא על בנין.

אור פנימי

וזה אמרו "יש ב' מיני חסד, א' הוא
חסד עליון אחר הבינה, אשר מקום זה הוא ברישי כתפין דא"א, קודם התפשטות והתחלקות הב' זרועות ושם הוא מקום החסד העליון הנקרא יומא דכלהו יומין" פירוש, כבר ידעת בסוד ע"ס דאו"י, כי חכמה ובינה בעת אצילותם יצאו אב"א, כי כל עיקר ספירת בינה דאו"י הוא בחינת המשכת
חסדים שבתוכה, כי אחר שיצאה ספירת החכמה על כל שלימותה, הנה אז נתעוררה החכמה, והמשיכה אור החסדים (כנ"ל דף
ה' ד"ה וטעם) אשר שינוי צורה זו, שקנתה החכמה בסופה, הבדיל אותה לבחינה חדשה, שנקראת ספירת הבינה. עש"ה. וזה נבחן, אשר ספירת בינה, פנתה אחוריה כלפי אור החכמה, ואינה רוצית לינק ממנו את
הארותיו, אלא רוצית בחסדים, בס"ה כי
חפץ חסד הוא, כנודע. שז"ס י' ונ' שבצדי, שהן הפוכות זו לזו. אלא אח"כ, בשעה
שבינה האצילה את ז"א אז החזירה פניה לחכמה, וקבלה ממנו הארת חכמה בתוך אור החסד שלה, אשר זה נבחן שוב לבחינה חדשה, שהיא נקראת ז"א, עש"ה. באופן
שיש כאן עתה ב' בחינות חסד: א' הוא, אור החסד של בינה עצמה כמות שהוא, בשעה שהמשיכה אותו. וזהו חלקה של בינה עצמה. ב' הוא, אותו החסד, שהמשיכה בו בחינת הארת חכמה מספירת החכמה, והוא נבחן שיצא לחוץ מן הבינה, כי כבר אינו ממדרגתה, כי מדרגתה עצמה נשארת כבתחילה, דהיינו דוקא באור החסד לבדו,

ובהפכת פנים על חכמה. וזהו כל החילוק
בין ג"ר דבינה לבין ז"ת דבינה. כי ג"ר
דבינה היא בחינתה עצמה, דהיינו דוקא
בחסד הנקי מכל הארת חכמה, המכונה הפכת אחורים לחכמה. וז"ת דבינה המה בחינת זו"ן שנשרשו בה, מכח אצילותה אותם, כנודע, ששורש של האור נשאר תמיד בהמאציל, והנאצל מקבל רק בחינת ענף ממנו. וע"כ
ז"ת דבינה, כבר מוטבע בם הצורך להארת חכמה כמו לזו"ן האמיתים.

אמנם תבין, שיש כאן עוד בחינה ג'
והיא בחינת בינה עצמה. כי זה החסד שהמשיכה בהפכת אחורים לחכמה, עדיין
אינו נחשב לעצם בחינתה עצמה ממש, כי
סוף סוף היא עצמות של חכמה, כי באמת החכמה עצמה המשיכה את אור החסד ההוא, אלא משום שכל בחינה חדשה עולה בשם
לפי עצמו, ע"כ אנו קוראים החכמה הזו, שהמשיכה את אור החסד, בשם בינה, והבן זה היטב. ואע"פ שזה דומה כמו כלי לבד.
כי את האור כבר המשיכה בהפכת אחורים לחכמה, מ"מ כיון שההפרש מן אור החכמה על אור הבינה הוא לאין קץ, ע"כ בחינת
הכלי שבה, חשובה הרבה באין ערך, מן
האור שבה, עד שאור החסד הזה שהמשיכה, אינו נבחן לבחינת עצמותה, אלא לבחינת
בן שלה, או בחינת מ"ן שבה. כנ"ל בדברי הרב (דף שמ"ט אות נ"א) עש"ה.

עתה תבין דברי הרב "שיש ב' מיני
חסד, חסד הא' הוא אחר הבינה בראשי
כתפין דא"א קודם התפשטות הזרועות".

תתפח                         חלק י'    עץ חיים        עיבור א

לח) וגם לסיבה זאת, נקראת זאת תבונה ראשונה עה"ב. והטעם כי הנקבות נקראות עולם, כמ"ש בזוהר ויחי על פסוק, מן העולם ועד העולם. וזה התבונה נקרא עולם הבא, עלמא דאתי, לפי שהיא יורדת

אור פנימי

כונתו, לחסד שבתוך הבינה, מטרם שיצא לחוץ ממנה לבחינת חו"ג דגופא. שהחסד הזה, הוא בהפכת אחורים אל החכמה, כנ"ל. וע"כ בפרצוף א"א שהוא כולו חכמה, נמצא החסד הזה של הגרון שהוא הבינה דא"א, בבחינת אחורים של פרצופו, דהיינו באחורי הגרון, שהוא ראשי כתפין דא"א. ותדע שאו"א עלאין, שהם יצאו בקומת בינה,
דהיינו בינה דמ"ה, הנה משום זה, גם המה נחלקים בהכרח לג"ר של בינה, ולז"ת
דבינה, כי עיקר כל פרצוף, הוא בחינה
עליונה שלו, וכיון שבחינה עליונה דאו"א
הוא בינה, ע"כ תורת בינה עליהם, אשר
בג"ר שלהם, הם בבחינת אור דחסדים,
ובז"ת שלהם הם צריכים להארת חכמה. והם יוצאים מה' ראשונה דהוי"ה פנימאה דא"א, שהיא בינה שלו, הנקרא גרון, וע"כ נבחן הגרון לכתר שלהם כנ"ל. וע"כ נתחלקו או"א לב': או"א עלאין וישסו"ת. כי להיות ההבדל בין ג"ר וו"ק גדול כל כך, עד שג"ר דבינה אינם יוצאים מבחינת ראש, וז"ת כבר נמצאים מתחת לקרום דמו"ס, ונחשבים לבחינת גוף, כנ"ל, ע"כ, נתקן מתחלה
פרצוף שלם מן ג"ר דבינה, והם נקראים או"א עלאין. ואחר שנתקנו או"א עלאין בכל השלימות שלהם, נתקנו אח"כ ז"ת דבינה, שהם ישסו"ת. שאינם נבחנים יותר בבחינת ראש אמיתי, אלא לבחינת ו"ק, ואפילו בגדלות שלהם, נבחן רק שחג"ת עלו ונעשו לחב"ד, אבל ג"ר אמיתיים אין להם, והוא מחמת היותם כבר בבחינת גוף, דהיינו למטה מהאי קרומא דמו"ס, אשר הקרום הזה, אינו פועל כלום, לא על הגרון דא"א, ולא על או"א, להיותם מבחינת ג"ר דבינה, אבל הוא נעשה לפרסא גמורה על הישסו"ת, דהיינו הפרסא דחזה דא"א שהוא מטעם היותם

מבחינת התפשטות אור החסד מחוץ לבינה, שהוא בחינת ז"א, כנ"ל, וישסו"ת הם השורש אל זו"ן, כנ"ל. וע"כ עיקרם הם מהארת חכמה, וע"כ הפרסא מאפלת עליהם, מסבת הרושם דה"ת שנשאר שם גם לאחר ירידתה מעינים, כנ"ל.

והנה נתבאר היטב הטעם, למה נקבע מקומם של הפרצוף דישסו"ת למטה מחזה דא"א, שהוא למטה מפרסא גוי מעוהי שבו. כי רק או"א עלאין שהם מבחינת חסד הא', שהיא בחינת ג"ר דבינה, דהיינו החסד מטרם שנתפשט מבינה ולחוץ לבחינת ז"א. ע"כ יכולים להמצא ממעלה לפרסא דא"א, דהיינו על הכלים דפנים שלו, הנמצאים למעלה מפרסא. משא"כ ישסו"ת, שהם החסד ממין הב', שהוא צריך להארת חכמה, וע"כ המה סובלים מרושם דה"ת הנשאר גם לאחר ירידתה מעינים, וע"כ מקומם באחורים של א"א, דהיינו מחזה ולמטה, שגם עליהם רובץ הרושם דה"ת, אבל אינם יכולים להלביש למעלה מחזה דא"א, ששם אין שום רושם
של ה"ת. והבן. ועם זה תבין דברי הרב (בע"ח הנ"ל שי"ד פ"א) שמבאר שם עיקר ההבחן בין או"א אל ישסו"ת, שהוא בבחינת חסדים מגולים שמקומם בישסו"ת לבד, אבל או"א עלאין הם בחינת חסדים מכוסים. ע"ש. והוא כנ"ל. שבהיותם בבחינת החסד ממין
הב' דהיינו החסד המתפשט מחוץ לבינה, ע"כ עקרם הוא הארת חכמה. אבל או"א, שהם ג"ר דבינה, שהוא החסד דמין הא', דהיינו מטרם שיצא מכלי דבינה, ע"כ אין הארת חכמה יכולה להתגלות בחו"ג שלהם, והמה תמיד חסדים מכוסים. אע"פ שהמה משפיעים הארת חכמה לישסו"ת, ומגלים החו"ג דישסו"ת, מ"מ הם עצמם נשארים בחו"ג

חלק י'    תלמוד עשר ספירות           עיבור א             תתפט

למטה ומתגלית תמיד. אבל בינה עליונה, נשארת למעלה, ואינה יורדת, לכן בינה נקראת לע"ל, כי המוחין עליונים דז"א המלובשים בנה"י דבינה עליונה, הם עתידין לבא אח"כ, כאשר יתגדל מעלתו, ויהיה לו מוחין עליונים יותר מן בינה, ולא מן התבונה ואז יהיה לע"ל.

 

לט) אבל מוחין דנצח הוד יסוד דתבונה, הם נמשכין בו תמיד, ולעולם הם נמשכין ובאין, וזהו פי' עולם הבא, עלמא דאתי, כי תמיד נמשך ובא. וזהו ההפרש שיש בין עולם הבא ובין לעתיד לבא, כי זהו בתבונה וזהו בבינה, בבחי' הנצח הוד יסוד שבהם, הנעשין מוחין דז"א. וזהו מ"ש בספר הבהיר, ששאלו התלמידים לר' רחומאי, מהו עולם הבא, א"ל עולם שכבר בא. והדבר מובן עם הנ"ל שכתבתי.

 

*          מ) גם דע, כי הנה זאת הד' שע"ג הו' בצורת ה' ראשונה כבר בארנו שיש לה עוקץ מאחריה, בצורת י', והוא בחי' יש"ס. גם דע כי הנה נחלקת ד' זאת לג' חלקים, שהם יו"ד באמצע, וב' ווי"ן הנמשכין ממנה, כזה  והם גימטריא כ"ב אתוון, הניתנין מן חכמה אל הבינה. ועתה

אור פנימי

מכוסים. כדברי הרב שם. דהיינו כמו הג"ר דבינה. כנ"ל. ועיין שם גם בפרק ב'.

וזה אמרו "וכאשר יצא לחוץ אז אבא נעשה בבחינת החסד ההוא, והבינה מבחינת  הגרון, לפי שהוא בינה דא"א וכו"' כלומר, כאשר יצא קומת בינה דמ"ה, שהם או"א, לחוץ מן ה' ראשונה דהוי"ה פנימאה, שהוא בינה דא"א. הנה אבא נעשה בבחינת החסד ההוא דמין הא', שהוא בחינת החסד דראשי כתפין דא"א, כלומר בחי' החסדים שבג"ר דבינה, מטרם שנתפשטו ויצאו לבחינת זו"ן. ובינה, דהיינו אמא עלאה, נעשה מבחינת
אור הגרון דא"א, כלומר מבחינת הבינה בעצמותה שהיא מעצמות חכמה כנ"ל, שהיא בחינת הכלי עצמו דבינה, שהמשיכה את
אור החסד כנ"ל, עש"ה. וזה אמרו "להיות הגרון גבוה מהחסד לכן מתלבש אור הגרון  בחסד ההוא" דהיינו כמבואר שבחינת הכלי דבינה הוא בחינת חכמה וע"כ האור דבחינת הכלי הוא גבוה עד אין ערך, מבחינת החסד שהכלי ההוא המשיך. וע"כ הבינה, שהיא
* ע"ח ח"א שער ט"ו פרק ה' בתחילתו

אמא עלאה, היא נעשית בעיקר מן זה האור דגרון עצמו דא"א, שהוא בחינת חכמה, וע"כ אמא עלאה חשובה מאבא, כי אבא הוא
בחינת ג"ר דחסדים אשר הגרון המשיך.
ואמא היא בחינת אור הגרון עצמו, דהיינו מבחינת הכלי, שהוא אור חכמה. אלא בערך ו"ק של חכמה, להיותה בבחינת אחורים על אור החכמה.

וזה אמרו "וזהו בחינת אות יוד שהחכמה נגלה בה, והבינה נעלמת בה ואינה נגלית"
כי הי' היא אבא עלאה, שהוא בחינת אור החסד שהמשיך הגרון, דא"א, וע"כ הוא הנגלה בשם הוי"ה, אבל ו"ד, דמילוי היוד, היא אמא עלאה, שהיא בחינת אור הגרון מבחינת החכמה אשר בה כנ"ל. וכיון שחכמה זו שבגרון עומדת בבחינת אחורים אל קבלת אור החכמה, אלא כולה עומדת להמשכת חסדים, ע"כ אמא עלאה נעלמת בתוך אבא בפנימיותו, ונרמזת ע"כ רק במילוי של הי' ולא ניכרת בפני עצמה כלל. והבן היטב. כי אמא עלאה בעצמה אינה חפצה להיות

תתצ                            חלק י'    עץ חיים        עיבור א

צריך ליתן טעם למה באות יו"ד נעלמת בינה ונגלית החכמה, ובאות ה' נגלית הבינה ונעלמת החכמה.

 

מא) והענין כמ"ש בדרוש אחר, כי ב' כתרים דאו"א הם בגרון א"א, אשר שם הוא בחי' בינה דא"א. גם בארנו בפסוק יומם יצוה ה' חסדו, כי יש ב' מיני חסד: א' הוא חסד עליון אחר הבינה, אשר מקום זה הוא ברישא דכתפין דא"א, קודם התפשטות והתחלקות הב' זרועות, ושם הוא מקום החסד העליון הנקרא יומא דכולהו בספר הזוהר.

 

מב) וכבר ידעת, כי לעולם חסד מצד הזכר, והנה האור הנמשך מגרון העליון דא"א, מתלבש בחסד זה, וכאשר יצא לחוץ, אז אבא נעשה בבחינת החסד ההוא, והבינה נעשה בבחינת הגרון, לפי שהוא בינה דא"א. כי להיות גרון גבוה מהחסד לכן מתלבש אור הגרון בחסד ההוא. נמצא כי אמא שיצאת מבחינת הגרון היא יותר מעולה, והיא נעלמת תוך החכמה, וזהו בחינת אות יו"ד, שהחכמה נגלה בה והבינה נעלמת בה, ואינה נגלית.

אור פנימי

ניכרת, אלא שהוא בסוד כי חפץ חסד הוא, וע"כ מתלבשת באבא. ועם זה תבין ג"כ
אשר אמא עלאה לקחה ו"ת דחכמה דב"ן. והוא מטעם הנ"ל, כי להיותה מבחינת אור החכמה אשר בגרון, שאור הזה הוא בחינת ו"ק דחכמה, משום כח האחורים שמחזקת, כנ"ל. וע"כ לקחה לה לתקן את הו"ק דחכמה דב"ן. אבל אבא עילאה הוא כתר חכמה דקומת בינה דמ"ה, כלומר ג"ר דבינה דהיינו החסד דמין הא'.

וזה אמרו "אבל כאשר התחילו ב'
זרועות דא"א להגלות ולהתפשט, אז נתלבש חסד בגבורה, ומשם יצאו ישסו"ת. ואז היה הדבר להיפך" כלומר כאשר החסד דבינה נתגלה מבחינת ההתפשטות לז"ת, דהיינו החסד דמין הב' המתפשט מג"ר דבינה ולחוץ, שהוא צריך להארת חכמה, כנ"ל. "אז נתלבש חסד בגבורה. כי ע"כ מכנהו הרב מין הב' דחסד, כי חסד הא' אשר ברישי כתפין דא"א, הוא לא נתלבש בשום גבורה ומיעוט, אלא אדרבה, כי אור החכמה שבגרון נתפשט

בפנימיותו, אלא שאינו מתגלה, מטעם כי
חפץ חסד הוא אבל החסד הזה דמין הב' שהוא אחר שנתפשט ונתגלה מג"ר דבינה ולחוץ, בבחינות זרועות, שהם כבר צריכים להארת חכמה, וע"כ חסד ההוא נמצא מתלבש בגבורה, כלומר, שכח הפרסא חלה עליו. והוא חסר מן החסד דמין הא', שהוא בחינת ג"ר, אשר אמא נעלמת בו, בסוד כי חפץ חסד
הוא, כטבע הבינה מבחינת ג"ר שלה. משא"כ החסד דמין הב', שהוא מטבע הבינה דבחינת ז"ת שלה, שטבע בינה זו להיות נגלית,
כלומר לגלות את החסדים בהארת חכמה.

וזה אמרו "ואז היה הדבר להיפך כי
אבא טמיר וגניז יתיר מן הבינה" כלומר,
כמו שמטבע של הבינה דג"ר הוא לכסות חכמה, מכח כי חפץ חסד הוא, כן הפכי אליה בינה דז"ת אשר טבעה היא דוקא לגלות הארת חכמה בשביל זו"ן. להיותה שורש של זו"ן, כנ"ל. וטבע הגילוי הזה שבה, היא
עצם התלבשותה בגבורה, כי היא אובדת משום זה, את בחינת ג"ר שבה. שהוא החסד

חלק י'    תלמוד עשר ספירות           עיבור א             תתצא

מג) אבל כאשר התחילו ב' זרועות דא"א להגלות ולהתפשט, אז נתלבש חסד בגבורה, ומשם יצאו ישסו"ת, ואז היה הדבר להיפך, כי אבא טמיר וגניז יותר מן הבינה, לכן נרמזו באות ה', שהחכמה בהעלם ובינה בגלוי. וז"ש באדר"ז דר"צ קרוב ללשון זה, לבתר אשתכחו דחכמה אבא בינה אמא. פירוש כי תחלה הם נעלמים בינה תוך חכמה, אך לבתר, ר"ל לאחר דאתפשטו דרועוי דא"א, אז נתגלו בחי' או"א. והרי נתבאר היטב, ענין בינה ותבונה הראשונה, וענין אבא ויש"ס, אשר הם נרמזין בב' אותיות י"ה הראשונים שבשם הוי"ה.

 

מד) כאשר עולין ז"א וב' התבונות עד בינה עליונה, אז נקרא ז"א עם בינו"ת הוא. והטעם הוא, עם הקדמה שנקדים לך בענין הכללות,
אור  פנימי

דמין הא'. וע"כ באות ה' דהוי"ה אמא
בגלוי.

וזה אמרו "לאחר דאתפשטו דרועוי דא"א אז נתגלו בחינת או"א" פירוש כי על
כן נשתנו שמם של חו"ב לבחינות או"א, משום שחכמה הוציא את הבינה לחוץ, אודות תיקון זו"ן, וחכמה עצמה אתתקנת כעין דכר ונוקבא כנ"ל. שגילוי זו היא בעיקר
בישסו"ת, שהם יצאו לחוץ, מפירושו למטה מפרסא דא"א, בשביל תיקון של זו"ן במוחין דיניקה, כנ"ל בדברי הרב. אבל או"א עלאין לא יצאו לחוץ כלל, וע"כ הם נשארו בשמם הא' חכמה ובינה. והנה גילוי זו לא נעשה
אלא אחר שנשלם או"א עלאין, כנודע. וע"כ אומר לבתר אשתכחו שהם או"א, כלומר, מבחינות מה שמתקנים את הזו"ן, דהיינו
אחר תיקון ישסו"ת. אבל או"א עלאין אינם מתקנים את זו"ן להיותם מדרגה ג' מהם. וז"ש לאחר דאתפשטו דרועוי דא"א, אז נתגלה בחינת או"א והבן, כי אין להאריך
עוד.

מד) התחתון עולה למעלה במקום העליון להיותו נכלל שם עמו: ענין עליה זו והתכללות זו כבר ביאר הרב היטב (בחלק ה' דף רצ"ו אות ז'. ודף שנ"ו אות ס"ב
ובאו"פ שם, ודף שנ"ז ד"ה אמנם) ונתבאר שם, כי בעת שנזדכך המסך דגוף מכל

עביותו, ונשתוה למסך דראש, הנה אז נבחן שהמסך עם הרשימות הנכללות בו, עלו ונכללו במסך דראש, בזווג התמידי שבו,
אלא שהמסך דראש אינו מזדווג מבחינתו עצמו, אלא על המ"ן, כלומר על בחינות הרשימות הכלולות במסך דגוף שעלה לשם, למשל אם המסך דגוף הוא בחי"ג, נעשה הזווג בחוטם של ראש, ואם בחי"ב נעשה הזווג באזן וכו'. ובכח התכללות המסך והרשימות דגוף במסך של ראש בעת הזווג, הנעשה בהתאם לרשימות שלו, נמצאים העביות שברשימות מתחדשות שם, ומקבלות כל הקומה ההיא שיצאה שם על המ"ן שלהם, וכשהוכר עביות דגוף שברשימות, הרי ההכר הזה שוב מחזיר אותם לגוף, למקומם שבע"ס דגוף. ומלבישים שם אותו המקום. עש"ה. כי הכר העביות הזו הוא בחינת לידת הפרצוף ויציאתו למקומו. ובדרך הזו יצאו שמה כלהו פרצופי א"ק.

והגם שיש כאן בפרצופי אצילות ענינים נוספים, כי שם יצא כל תחתון ממסך
דטבור דעליון בלבד, ולא היה שם רק זווג אחד, ותכף יצא בו כל הגדלות. משא"כ כאן באצילות, שיש בחינת עיבור ויניקה ומוחין בג' המדרגות דג"ר, שהם נר"ן דנשמה ונר"ן דחיה ונר"ן דיחידה. גם יש כאן השתתפות
ג' פרצופים בזווג, כדי להאציל בחינה אחת

תתצב                         חלק י'    עץ חיים        עיבור א

הנזכר בכ"מ, כי כל מקום אשר התחתון עולה למעלה במקום העליון, להיותו נכלל שם עמו, הוא שהעליון עומד בבחי' פנים, והתחתון עומד

אור פנימי

מבחינות הנ"ל. וכן כל זווג כולל ב' בחינות, שהן זווג דנשיקין, וזווג דיסודות. ועוד הרבה הוספות, מ"מ, סדר אצילות שלהם הולך
על אותם הדרכים שנתבארו בפרצופי א"ק, ע"ד שנתבאר בסדר סבה ומסובב הראשון, שבסוף חלק ו' עש"ה. כי כל אותם הדרכים נוהגים גם כאן בפרצופי אצילות.

אמנם יש כאן בענין עלית התחתון והתכללותו בעליון, עוד דברים נוספים, כי משום שביה"כ, שהיה בפרצוף העליון דאצילות, שהם ע"ס דנקודים, צריכים כאן לבחינת כלי המעלה מ"ן דתחתון לעליון, כמ"ש בחלק ט'. וגם בחינת רוחא ומ"ן ראשונים, כמ"ש בהסתכלות פנימית. ושורש כל אלו, הוא, שבהיות אח"פ דעליון, בעת קטנותו, נפולים ומונחים במקום גו"ע דתחתון, ע"כ בשעה שהעליון מחזיר אח"פ שלו בעת גדלותו, עולה עמו יחד גם גו"ע
של התחתון הדבוקים באח"פ אלו, וע"כ ונבחנים אח"פ דכל עליון שנעשים לכלי המעלה מ"ן דתחתון שלו. ובזווג ראשון שעל המ"ן האלו, הנעשה בעת השלמת הגדלות דעליון עצמו, דהיינו בהפרצוף שלפני
העליון, יוצא שם על המ"ן האלו דתחתון בחינת רוחא קדמאה, אבל המ"ן בעצמם
אינם ראוים עוד לקבל ציור דעיבור, וע"כ העליון נוטל פי שנים, חלקו עצמו, וחלקם
של המ"ן דתחתון. ואח"כ שהעליון יורד למקומו, אז מזדווג בעצמו על המ"ן דתחתון פעם ב', ובפעם הזו המ"ן מצטיירים בבחינת עיבור. וכן הולך ומודד לו העליון לתחתון
ע"י זווגים שהעליון מעורר בעצמו מזמני הקטנות שלו, כל הבחינות נרנח"י דנפש ונרנח"י דרוח, דהיינו עד שמסלק להתחתון כל בחינות שיש ברוחא קדמאה שקבל בשבילו בעלי עליון. ואחר זה פוסק מלהוליד לגמרי, בסוד חדל להיות לשרה ארח כנשים.

כי כבר נתן לו כל מה שקבל בשבילו
בביאה קדמאה. ויותר מזה, הרי צריכים
שוב לזווג העלי עליון, עד שמזדווגים כל הפרצופים העליונים ומקבלים אור חדש מא"ס ב"ה, ומשפיעים זה לזה, עד שמגיע אל התחתון, ואז טפת הזווג מורידה ה"ת מעינים שלו, ומעלה האח"פ הנפולים, שה"ס הנה"י החדשים ואז מקבל האורות דג"ר, ונעשה
גם התחתון שלם בע"ס.

והנה עליה זו השניה של התחתון
להשגת אח"פ ולמוחין דנשמה, הנ"ל, כבר
אין התחתון צריך אל העליון שיעלה אותו למ"ן, אלא מאחר שיש להתחתון מציאות קומה של נפש רוח הרי הוא יכול לעלות מאליו למ"ן ולא עוד, אלא שנבחן כי התחתון מעלה עמו גם את העליון למ"ן אל עלי העליון. כי אין התחתון יכול לקבל את
טפת הזווג שלו מן העלי עליון אם לא באמצעות העליון, וע"כ צריכים, שניהם לעלות למ"ן לעלי עליון, ע"ד שהיה בפעם הא' לצורך הקטנות של התחתון. ושם העליון מקבל טפת הזווג מעלי עליון, ונותן אותה אל התחתון. והיינו ג"כ בב' זווגים, שבהיות התחתון עוד בעלי עליון, אין המוחין
דתחתון יכולים להצטייר שם, אלא רק אח"כ כשיורדים למקומם, נותן אותם העליון לתחתון על ידי זווג ב' פב"פ, ואז מקבלם התחתון בשלימות והטעם שהתחתון יכול להעלות את העליון למ"ן לצרכו, הוא כי מאחר שהתחתון דבוק בנה"י דעליון בכותל אחד, נמצא שבו בעת שנשלם כל האי רוחא קדמאה להתפשט בהתחתון, דהיינו שקבל כל המוחין דיניקה, בסו"ה ויגדל הילד ויגמל, ואין להעליון מה ליתן לו עוד, הנה חסרון ההשפעה שהתחתון מרגיש אז, מורגש באותו השיעור גם אל העליון, כי שניהם דבוקים זה

חלק י'    תלמוד עשר ספירות           עיבור א             תתצג

שם בבחי' אחוריים שלו. ובזה תבין ענין זה, כי הנה זאת התבונה

אור  פנימי

בזה. וזהו המכריח אל העליון לעלות למ"ן לעלי עליון כדי לקבל השפעה חדשה לצורך התחתון. וע"כ נבחן זה שהתחתון מעלה לעליון למ"ן אל עלי עליון. והבן היטב.

וכבר נתבאר, כי כל זה הסדר: ביאה קדמאה, וכלי המעלה מ"ן, ומ"ן ראשונים, ועי"מ וכו', נוהג בכל בחינה ובחינה חדשה שהתחתון צריך להשיג. עיין לעיל בהסתכלות פנימית חלק ט' אות ה'. ונבארם בדרך כללות דהיינו בכללות נרנח"י של זו"ן. וכבר ידעת, שכל ה"פ אצילות מצד המוחין הקבועים שבהם, וביחס זו"ן, אין בהם יותר מבחינת קומת נשמה, בדרך כלל. שג' הפרצופין הראשונים הם בחינת ג"ר דנשמה הכוללת הנ"ל. ולפי זה אין ז"א נשלם עתה אחר גמר גדלותו, רק בקומה א' שלו. אשר בביאה קדמאה בהיותו בבחינת מ"ן בעלי עליון, שעלה לשם בשעה שהעליון שלו שהוא ישסו"ת, קבלו המוחין דגדלות לצרכם עצמם. כי מפאת היות גו"ע דז"א דבוקים באח"פ דישסו"ת, כנ"ל, הוא נמשך ועולה עמהם לעלי עליון. הנה אז היה זווג הא' שעל
המ"ן דז"א, וכל הקומה החדשה שיצאה
שם על התוספות מ"ן שלו, הדבוקים באח"פ דישסו"ת, הנקרא רוחא קדמאה. לא יכול אז הז"א לקבלם בעצמו, כי המ"ן שלו אינם מצטיירים שם לכלי קבלה, מחמת היותו
בעלי עליון, ואין שום מדרגה יכולה לקבל משהו אלא רק מהעליון הסמוך לה. וע"כ נטלם העליון בשבילו. וכשהעליון, שהוא ישסו"ת ירד למקומו עם המ"ן דגו"ע דז"א הדבוקים באח"פ שלו, אז נעשה על המ"ן האלו זווג ב' מצד העליון, ואז המ"ן
מצטיירים לכלי קבלה: מתחילה בבחינת
נפש דעיבור, ואח"כ רוח, ואח"כ כל הג"ר יחד, ואז נולד ויוצא ומלביש על אח"פ
ההם מחוצה להם, ודרך שם הוא מקבל נרנח"י דיניקה, ובזה נגמר הרוחא קדמאה

אשר ישסו"ת קבלו בעדו באו"א עילאין,
ואז בסוד ויגדל הילד ויגמל, אין לו עוד
מה לקבל מישסו"ת. והנה החסרון הזה דז"א, נוגע ג"כ לישסו"ת וע"כ, מתעורר ישסו"ת ועולה למ"ן וממשיך לו טפת הזווג המעלה אח"פ הנפולים דז"א, ואז קונה השלמת
ע"ס דכלים, שהם מוחין דו"ק. ואח"ז עולים שניהם למ"ן, ישסו"ת עם זו"ן, אל או"א עלאין, ומקבלים שם ג"ר דנשמה, וישסו"ת מקבלם ויורד למקומו, ומשפיע אותם לז"א. ואז נפרד ז"א מישסו"ת בקומה לפי עצמו. וזוהי המדרגה הראשונה של ז"א. כי קודם השגת נשמה, אינו נחשב עוד למדרגה לפי עצמו, שהרי הוא דבוק באחורים דישסו"ת, בבחינת גוף בלי ראש. וכל זמן שאין בחינת ראש לפרצוף אין לו עוד מדת קיומו. ונמצא, שכל זה הסדר המתבאר בז"א, מעת עלותו מבי"ע להזווג הא' שעל המ"ן, והב' וכו' עד שמשיג הראש שלו, הוא רק בחינת בירור
של בחינה אחת דז"א, דהיינו אותה בחינת גו"ע השייך לנשמה לבד. ומזה מובן, אשר בכל אלו בירורים שנעשו עד כאן, אין בהם שום חלק קטן מאור החיה, שהרי הנקודה הראשונה שנתבררה ועלה מהקליפות שבבי"ע היתה מכח הרשימו דגו"ע דז"א הדבוקה באח"פ הנפולים דישסו"ת, וכיון שאח"פ הנפולים שגו"ע דז"א דבוקים בהם, הם רק מבחינת נשמה, ואין בהם עוד כלום מבחינת חיה, איך הם יכולים לעשות איזה תיקון כל שהוא בשביל גו"ע דז"א מבחינת חיה, שאינם דבוקים בהם, ואין להם שום יחס עמהם,
כי  הם דבוקים באח"פ דבחינת נשמה של הישסו"ת ולא באח"פ דחיה, והבן זה
היטב.

ולפיכך, בעת שז"א הולך להשיג משהו מבחינת חיה, הוא צריך להתחלה חדשה לגמרי. וצריך שתזכור המתבאר לעיל דף תת"נ בתשובה קכ"א, כל הסדר של העלאת

תתצד                         חלק י'    עץ חיים        עיבור א

יוצאת מן האחוריים של בינה עליונה, ואותן האחוריים של בינה, הם שמות דאלקים, כנודע, כמ"ש בע"ה כי כל האחוריים הם שמות אלהי"ם.

אור פנימי

מ"ן מתתא לעילא, ומעילא לתתא. עש"ה. שמתבאר שם שכל מה שנברר בתחלת אצילות מן הפרצופים דנקודים שנתבטלו ונשברו, הוא חלק קטן מאד, כמו שנתבאר בסוף חלק ח', שהוא בערך רק בחינת נרנח"י דנפש, ע"ש והנה כל אותם החלקים שלא נבררו עוד, מן הכלים והניצוצים, מונחים שבוים בבי"ע בתוך הקליפות. והרשימות
של אותם החלקים כולם, מונחים ביסוד דנוקבא דאצילות. באופן שכל מה שנתבטל מנה"י דא"ק, ומג' הפרצופים הראשונים דנקודים, וכל הפרצופים דז"ת דנקודים, כולם הם ברשות הנוקבא דאצילות, כל עוד שאינם נבררים ועולים כל אחד למקומו.

והנה כמו בתחלת תיקון עתיק דאצילות, נתבאר, אשר המסך שנזדכך דנקודים, העלה כל הרשימות כולן, עד לראש ס"ג דא"ק, אשר כולן הן נכללות בעתיק לבד, מחמת שהבחינה העליונה כוללת כל מה שמתחתיה, כנודע. ומתחלה נתקן שם רק בחינות
גלגלתא ועינים דעתיק, וכל השאר ירד מעתיק בבחינת פסולת אל המדרגה שתחתיו, ואח"כ עלה למ"ן פעם ב' לע"ב ס"ג, וקבל טפת ע"ב המורידה ה"ת מעינים, והעלה האח"פ הנפולים שלו וכו', עד הגדלות
נשמה דזו"ן, ע"ד שנתבאר לעיל. הנה עתה נעשה אותו הדבר על ידי המע"ט של הצדיקים. כי ע"י תפלה ומע"ט, המה מעלים מניצוצי נשמותיהם ליסוד דנוקבא דאצילות, והיא מעלית אז בהתאם לאותם המ"ן של הנר"ן דצדיקים, שיעור מ"ן אל ז"א, וז"א
אל או"א, וכו', כל אחד לעליון שלו, עד
ראש הס"ג וכו', עד שנמשך אור חדש
מא"ס ב"ה, ונעשה הזווג על המ"ן שנתכללו במסך דראש הס"ג, ויוצאת שם קומת ע"ס
על המ"ן שנכללו שם, וקומה זו שייכת

לעתיק, ע"ד שנתבאר בתחלת התיקון דאצילות, ע"ש.

והנה לא כל המ"ן שעלו שם לראש הס"ג, נתקנו שמה, אלא כמו בתחלת אצילות כן כאן, לא נברר שם ממ"ן אלו, רק בחינת גו"ע המתיחס לעתיק, דהיינו כמה ששייך למילוי, לבנין של פרצופו עצמו מאותם
המ"ן, והשאר הניח בבחינת פסולת, למדרגה שלאחריו, שהוא א"א. ואח"כ עלה למ"ן פעם ב' לע"ב ס"ג דא"ק, וקבל טפת ע"ב
המורידה ה"ת מעינים מאותם גו"ע, שכבר קבל, ואז השיג גם ג"ר ואח"פ הנפולים שלהם. ונעשים המ"ן שקבל עתיק, קומה שלימה באורות וכלים, בבחינת נרנח"י דחיה. כלומר, אם שיעור המ"ן שהעלו נשמת צדיקים היה בהם שיעור הזה דבחינת חיה, נמצא ג"כ, שעתיק שהוא הפרצוף העליון המקבל המוחין לראשונה, שהמה קבלו אצלו נרנח"י שלימים מבחינת חיה, כי הכל תלוי בשיעור המ"ן שהעלו נשמת הצדיקים.

וכן עם החזרת האח"פ דמ"ן שקבל עתיק, הנה עלו עמהם יחד בחינות הגו"ע דמ"ן, מהמתיחס לא"א, ע"ד שנתבאר בהסדר הראשון דנרנח"י, דנשמה דכללות האצילות. וקבלו שמה בעתיק את הקטנות שלהם, וירדו לא"א למקומו. ואח"כ עלה בחינת הקטנות ההיא, פעם ב' למ"ן לעתיק, וקבלה טפת
הזווג דע"ב, המעלה אח"פ הנפולים שלו, ומקבל שם מוחין דג"ר של המ"ן ובא עמהם למקומו. וכן עם החזרת אח"פ דמ"ן שקבל א"א, הנה העלה עמהם יחד לעתיק גם גו"ע דמ"ן המתיחסים לחלקם של או"א. ונתקנו שמה בעתיק וא"א, במוחין דקטנות, ובאו למקומם לאו"א. ואח"ז עלה הקטנות הזו, פעם ב' למ"ן, וקבלה שם טפת הזווג דע"ב, והעלה אח"פ הנפולים של המ"ן, וקבל שם מוחין דג"ר שלהם. וכן עם החזרת אח"פ

חלק י'    תלמוד עשר ספירות           עיבור א             תתצה

מה) וז"ש בזוהר פרשת אחרי מות דף פ"ה. כי הבינה נקראת רחמים בלחודוהי, אך מסטראה דינין מתערין. ופירוש מסטראה, ר"ל מצדדיה, שהם האחורים שלה, שהם הדינין, אבל היא עצמה בבחי' הפנים שלה היא רחמים.

 

מו) ודע, כי בכל מקום שנמצא בזוהר, שהבינה נקרא אלהי"ם, היא בתבונה זאת היוצאת מאחוריים של הבינה, שהם אלהי"ם. וא"כ כאשר התבונה זאת היא למטה, אז יש אל החיצונים אחיזה בה. אמנם כאשר תעלה למעלה, ותהיה שם בסוד אחור בינה עליונה, אז אין אחיזה אל החיצונים בה.

 

מז) וזהו סומך ה' לכל הנופלים. כי כאשר זאת התבונה תחתונה תרד מאחורי בינה ולמטה, אז גם הז"א יורד למטה ממקומו, וכן גם

אור  פנימי

של המ"ן המתיחסים לאו"א, שעלו לעליון לצורך הג"ר, עלו עמהם יחד גם המ"ן
דגו"ע המתיחסים לישסו"ת, וקבלו הקטנות. ובפעם ב', החזירו אח"פ שלהם, וקבלו הגדלות. ונמצא שכל פרצופי אצילות, מן עתיק עד ישסו"ת, כבר קבלו כל חלקם, מן המ"ן שהעלו נשמות הצדיקים, דהיינו קטנות וגדלות של מוחין דחיה, הנקראים נרנח"י דחיה. אבל ז"א, עדיין לא הגיע העת שיקבל משהו ממוחין אלו, עד העת שישסו"ת
קבלו טפת הזווג דע"ב בזמן התכללותם באו"א, שאז העלו אח"פ הנפולים דהמ"ן מחלקם, אשר אז, גם בחינת גו"ע מחלקו דז"א שיש לו בהמ"ן האלו, עלו יחד עם
אח"פ דישסו"ת להיכל או"א, וקבלו שמה בחינת רוחא קדמאה, והמ"ן עצמם לא קבלו שמה שום ציור, כנ"ל. אלא אח"כ כשישסו"ת באו משם למקומם, אז נזדווגו על המ"ן
דגו"ע ההם פעם ב', ואז מקבלים גו"ע דמ"ן ציור של עיבור, ולאט לאט מודדים לו ישסו"ת כל ה' בחיבות דעיבור ודיניקה, עד שנותנים לז"א, כל מה שכלול בהאי רוחא קדמאה שקבלו בשבילו, ובזה נגדל ז"א בבחינת נ"ר דחיה, ואח"ז עולה פעם שניה למ"ן, ומקבל טפת הזווג דע"ב, המעלה אח"פ

הנפולים של המ"ן, ומקבל אורות דג"ר
דחיה. ואז נשלם גם ז"א במוחין דחיה.

והנך רואה, איך כל אותו הסדר דביאה קדמאה, ורוחא קדמאה וכו', הנוהג בקומה הראשונה דנרנח"י דנשמה, נוהג גם כן בנרנח"י דחיה, לא יחסר מהם משהו. ועד"ז גם בנרנח"י דיחידה. והבן היטב.

והנה לכאורה ג' קומות אלו דז"א,
שהם: נשמה, חיה, יחידה, הכוללים הנ"ל,
אין להם שום חיבור זה עם זה, שהרי מתחלתם באו מבירורים אחרים, כנ"ל. וכן בדרכי הזווג והקשרים מתחתון לעליון, הנה כל אחד בא בסדר לפי עצמו כנ"ל. אמנם עכ"ז, המה מתלבשים זה תוך זה:  אשר פרצוף החיה, מתלבש בפרצוף הקודם של נשמה, אלא לא כולו, רק הנה"י שלו לבד. ועד"ז פרצוף היחידה, מתלבש מחזה ולמטה שלו, בתוך פרצוף החיה. והמה שלשתם מלובשים זה תוך זה.

וטעם הדבר, כי נתבאר, שתחלת   הבירור למ"ן דגו"ע דבחינת חיה של ז"א, נעשה
ע"י הדבקות שלהם באח"פ דמ"ן דחיה דישסו"ת, וע"כ בעת שקבלו ישסו"ת את
טפת הזווג דע"ב שהורידה את ה"ת מגו"ע דחיה שלהם, והעלו אח"פ הנפולים

תתצו                           חלק י'    עץ חיים          עיבור א

הנוקבא דז"א תרד ממקומה, ואז כל אלו נקראו נופלים, שאף גם בתבונה זו יש בה אחיזה אל החיצונים כנ"ל, ואינן עולין אלא ע"י הבינה העליונה הנקרא סמ"ך כנ"ל, לפי שהיא סומכת אותם כאשר כולם יעלו למעלה, ע"ד הנ"ל שיוכללו זה בזה, ותעלה התבונה להיותה בסוד אחוריים דבינה עליונה הנקרא סמ"ך כנ"ל.

 

מז/ב) ונבאר ענין בינה ותבונה בשמות אשר בהם. דע כי מן האחוריים של ד' עליונות של הבינה, משם נעשו ד' עליונות דתבונה בבחי' פנים שלה, ומאחוריים של ו"ק של בינה עליונה, נעשו ו"ק בבחי' פנים של תבונה.

אור פנימי

דבחינת חיה שלהם, עלה ג"כ עמהם יחד בחינת גו"ע דמ"ן דחיה דז"א, כנ"ל. ונמצא משום זה, כי נתאחז ז"א בבחינות נה"י
דאו"א עלאין, שהם קומת חיה, ונודע שנה"י דקומת חיה, מתלבשים בכל קומת נשמה, שהיא מדתם דישסו"ת. ועד"ז כשז"א משיג את הקטנות של בחינת היחידה, שהם בחינת הגו"ע, כמ"ש לעיל, הרי הוא נתאחז בנה"י דא"א, המתלבשים בכל קומת או"א עלאין,  וע"כ הם מתלבשים ג"כ בכל קומת פרצוף חיה של ז"א.

אכן כדי להסביר הדבר כהלכתו, צריכים להרחיב הדברים. ותחלה צריך שתבין היטב, את ג' בחינות נה"י דעליון המתחברים עם התחתון: א' הם נה"י דעליון, מחזה ולמטה, שהתחתון מלבישם מחיצוניותם, שהם בחינת הכלי המעלה מ"ן, וע"כ אין התחתון מתחבר ומתקשר בהעליון אלא בהם. ב' הם בחינת נה"י דעליון המתלבשים במוחין דתחתון, בפנימיות התחתון, שהם באים מבחינת המ"ן ומסך דתחתון הנכלל בעליון בהבחינה שכנגדו, שהעליון מזדווג עליהם. ומודד בו שיעור הקומה, שנותן אל התחתון, וכיון
שכל בחינת המסך ועביות ואו"ח הזה אין
לו מקום בעליון, להיותם קומה נמוכה הימנו, ע"כ מתקשרים עם התחתון, וכשהתחתון
יוצא משם למקומו, נוטל עמו כל בחינות האחורים האלו, שהם נקראים נה"י, ונעשים

אצלו בחינות לבושי מוחין. הג' הם נה"י דעליון, בחד פרצוף, כי כל פרצוף פרטי
כלול מה' פרצופין: נרנח"י. וגם הם באים באותו הסדר, שנה"י דכל עליון מתלבש בתחתון שלו: כי נה"י דפרצוף יניקה,
מתלבש בכל קומתו דפרצוף העיבור. ונה"י דנשמה, מתלבש בכל קומתו של הפרצוף דיניקה. ונה"י דפרצוף חיה, מתלבש בכל קומתו דפרצוף הנשמה. ונה"י דפרצוף היחידה, מתלבש בכל קומתו דפרצוף החיה.

ובחינת נה"י הללו דמין הג' הם ענין
אחר לגמרי, כי הם בחינות ע"ס דסיומא
של הפרצוף עצמו, מכל אחד מה' הפרצופין הפרטיים שבפרצוף אחד. והם נמדדים, ע"פ ה' הבחינות שבמסך, שהעליון מזדווג עליהם בשעה שנותן ה' הקומות נרנח"י אל התחתון: שבעיבור, שנותן לו מבחינת עביות דשורש, שהוא בחינת מסך דכתר, נמצא שאין לו
אלא קומת מלכות לבד, הנקרא קומת הנה"י. שפירושו, ע"ס דסיומא, שאינו ראוי לקבל אלא ממטה למעלה, שהוא בחינת אור נקבה. וע"כ נבחן לבחינת ראש בלי גוף, מצד הכלים, וסוף, דהיינו רגלים בחוסר ראש תוך, מצד האורות, שז"ס ראשו בין ברכיו, שאמרו ז"ל. כי מצד האורות הוא רק ברכים, ומצד הכלים הוא ראש.

ואח"כ בזמן היניקה, העליון נותן לו בבחינת הזווג, אל מסך דעביות דבחי"א,

חלק י'   תלמוד עשר ספירות           עיבור א             תתצז

מח) והנה בינה עליונה ואבא עלאה, הם ב' שמות: אבא נקרא הוי"ה ע"ב דמילוי יודי"ן, ואמא נקראת אהי"ה דיודי"ן גימטריא קס"א. והנה אחוריים דבינה, אע"פ שיש בהם י"ס, עכ"ז בחי' אלקים שהם באחורים שלה כנ"ל, אינן נכרים ונגלים בה, אלא באחורים שמחציה ולמטה, שהוא מהחזה שלה, שהם ד' ספירות תנה"י.

אור  פנימי

שע"ס היוצאות על מסך זה, המה בקומת
ז"א, שהיא רוח נפש, הנקרא חג"ת נה"י, שחג"ת נבחנים בחינת ראש מצד הכלים, ובחינת תוך מצד האורות. והנה בחינת נה"י דפרצוף היניקה זה, מתלבש בכל קומת העיבור שנקרא פרצוף נה"י, כי האחורים דבחי"א, שהם ע"ס דסיומא שלו, הם
משתוים עם כל קומתו של העיבור. כי העיבור אין לו מבחינת חג"ת אפילו משהו.

ואח"ז בזמן הגדלות דנשמה, שהעליון נותן לו בבחינת הזווג על מסך דעביות דבחי"ב, שהע"ס היוצאות על מסך זה, הן בקומת בינה, שהיא ג"ר דנשמה. הנה כבר
יש להפרצוף הזה, ראש תוך סוף בשלימות, הן מצד האורות, והן מצד הכלים. ובחינת נה"י של הפרצוף הזה, דהיינו הע"ס דסיום שלו, המה מתלבשים בכל קומתו דפרצוף היניקה, משום שפרצוף היניקה אינו יכול לקבל משהו מבחינת הכלים דפנים של הפרצוף דגדלות, דהיינו מבחינת מטבור ולמעלה שלו, וע"כ הנה"י דפרצוף הגדלות בלבד, משתוה עם כל קומתו דפרצוף היניקה.

וכן בזמן הגדלות ב' דפרצוף חיה, שהעליון נותן לו בבחינת הזווג על מסך דבחי"ג, מתלבשים הנה"י שלו לבד, בכל קומתו דפרצוף הנשמה. וג"כ מטעם הנ"ל,
כי הפרצוף נשמה אינו יכול לקבל מהכלים דפנים שלו שמחזה ולמעלה אפילו משהו. ועד"ז בזמן הגדלות דפרצוף הכתר, שהעליון נותן לו בבחינת זווג על בחי"ד דהתלבשות, אשר הפרצוף חיה אינו יכול לקבל משהו מהכלים דפנים שלו שמחזה ולמעלה, נבחן ג"כ שנה"י דפרצוף הזה דכתר, מתלבשים בכל קומתו דפרצוף חיה. הרי שה"פ הפרטים

שבהפרצוף, מוכרחים להתחלק כל אחד, לבחי' כלים דפנים וכלים דאחורים, שה"ס סם' כנ"ל, ובחינת הם' סתומה לבד מכל פרצוף, יכולה להתלבש בהתחתון ממנו, כי בבחינת הס' דכל פרצוף, אין התחתון יכול לנגוע
בו, כלומר, שאינו יכול לינק ממנו, משום שאין לו אותו המסך, ואותו האו"ח, הראוים לקבל את האור הגדול דעליון. אמנם מחזה ולמטה דכל אחד, ששם בחינת ע"ס דסיום דכל אחד, שהם בחינת אור נקבה, שפירושו מקבל ואינו משפיע, הם יכולים להתלבש זה בזה, כי כל תחתון, יכול לקבל האורות הגדולים דעליון, מבחינה זו, דהיינו מבחינת ממטה למעלה, כי באופן זה נמצאים האורות למעלה מכל עביות ומסך, וקשר הזה של הממטה למעלה, שכל תחתון יונק מהעליון, מחבר את כל ה' פרצופים שבהפרצוף, ועושה אותם לאחד. והבן זה היטב.

ועתה נבא לעצם דברי הרב כאן, מאות מ"ד ואילך, כי כייל לנו שם, "כל מקום
אשר התחתון עולה למעלה במקום העליון, להיותו נכלל שם עמו הוא, שהעליון עומד בבחינת פנים, והתחתון עומד שם בבחינת אחורים שלו" פירוש, כי ידעת, שכל מה שהתחתון מקבל מעליון, אינו מקבל זולת
דרך זווג, כי המ"ן דתחתון עולים ונכללים במסך דעליון, ע"ד שנתבאר בפרצופי א"ק, כנ"ל (דף תתצ"א ד"ה התחתון) אלא שכאן נעשה זה, או ע"י הכלי המעלה מ"ן, שהוא לצורך הקטנות, או ע"י המ"ן הראשונים, שהתחתון יכול לעלות לעליון מכח עצמו, כנ"ל (דף תת"כ אות י"ז) וזהו לצורך
המוחין דגדלות. והנה התכללות הזו פירושה שהעליון אינו מזדווג על המסך ועביות

תתצח                    חלק י'    עץ חיים      עיבור א

מט) והענין, כי נודע ששם אלהים יש בו ק"ך צרופים, מתחלקין לד' חלקים. והם: שם אלקים א' הכולל ל' צרופים בספירה א', ושם אלקים ב' הכולל ל' צרופים בספירה ב', ושם אלקים הכולל ל' צרופים בספירה ג', ושם אלקים, הכולל ל' צרופים בספירה ד'.

 

נ) והנה ע"ש ק"ך צרופים אלו. נקרא סמ"ך בינה עליונה כנ"ל, כי סמ"ך גימטריא ק"ך. ובעלות הז"א והתבונה ראשונה שם באחורים שלה, נאמר סומך ה' לכל הנופלים כנ"ל.

אור פנימי

דבחינת עצמו אלא שמזדווג על בחינת מסך ועביות של בחינת התחתון שנכלל בו. כנ"ל (דף תתצ"א ד"ה התחתון) ותדע, שתמיד נמצא הפרש גדול בין העליון להתחתון בבחינת הקומה, כי אפילו בעת שהתחתון מקבל מעליון מוחין דגדלות, למשל, כשישסו"ת עולה ונכלל באו"א עלאין לקבל המוחין דג"ר דנשמה, שהם מבחינת עביות דבחי"ב, עדיין הוא רחוק מהמסך של או"א שהם מבחי"ג דהתלבשות, שהוא הוי"ה דע"ב באבא, ואהיה דיודין באמא עלאה, אשר ישסו"ת אינו ראוי לקבל משהו מבחינת
קומה זו דע"ב שהיא אור החיה, שהרי
עדיין לא קבל אפילו בחינת הקטנות
ראשון של בחינת חיה, שהיא בחינה נבדלת מתחלתה מבחינת נשמה, כנ"ל (דף תתצ"ג ד"ה ולפיכך) ועתה אין לישסו"ת אלא
קטנות של בחינת נשמה, ע"כ אינו ראוי
לקבל רק מבחינת מסך דבחי"ב, שהוא
נשמה, ובחינת הוי"ה דס"ג. ונמצא שאו"א, אינם יכולים להזדווג על המסך של עצמם, כדי ליתן קומת גדלות לישסו"ת, אלא שהם מזדווגים על בחינת המסך ועביות דישסו"ת שעלה ונכלל בהם. שהוא בחי"ב, וע"י זווג דאו"א על המסך הזה הם מוציאים עליו
קומת נשמה, שהיא הוי"ה דס"ג.

וצריך שתדע, שההפרש הקומה, האמור לעיל בין העליון לתחתון, הוא נוהג תמיד, מפני שסולם המדרגות אינו מקבל שום
שינוי לעולם. כי למשל, בשעה שישסו"ת

נגמרים בקטנות דחיה, ובאים לאו"א לקבל ג"ר של חי"ה, שהיא בחינת ע"ב, הנה אז נבחן שאו"א עלו עוד למעלה מבחינת ע"ב, לבחינת א"א, וכן כשישסו"ת עלה ונכלל לאו"א בזמן שיש לו כבר קטנות דיחידה,
הנה אז כבר או"א במדרגה יותר עליונה, ועד"ז בכל המדרגות דעליון ותחתון, כי זה הסדר שיצא בתחילת תיקון אצילות, דהיינו עתיק וא"א בבחינת הכתר, ואו"א בבחינת ע"ב, דהיינו בבחי"ג דהתלבשות, וישסו"ת בבחינת ס"ג, דהיינו בבחי"ב, וז"א בבחינת מ"ה, דהיינו בקומת ז"א: נפש רוח בחסר ראש. הנה כל זה, כיון שנאצל פעם, כבר
אינו מקבל שינוי לעולם, מטעם המבואר לעיל (דף תרנ"ח ד"ה וצריכים ודף תרכ"ה ד"ה והמובחר) עש"ה. ולפיכך, אם יתוסף עוד
איזו מדרגה לזו"ן, יותר מנפש רוח הקבועים, הנה בהכרח שנוסף מדרגה לכל הפרצופים העליונים מזו"ן. באופן שהסולם של עליון ותחתון אינו מקבל שינוי לעולם. וע"כ   בשעה שהתחתון עולה ונכלל בעליון בבחינת מ"ן, נמצא תמיד המ"ן שלו במדרגה אחת נמוכה מהעליון, וע"כ אין העליון יכול
ליתן לו ממדת עצמו, אלא ממדת המסך
והמ"ן הכלול בהתחתון וזכור.

וזה אמרו "כל מקום שהתחתון עולה לעליון, להיותו נכלל שם עמו העליון עומד בבחינת פנים והתחתון בבחינת אחורים"
כי ידעת, (כנ"ל דף ש"ה ד"ה ואז הכלי
הפך פניו) שכל בחינה תחתונה כלפי

חלק י'    תלמוד עשר ספירות           עיבור א             תתצט

נא) והנה הם נחלקים לד' בחי', וזהו ענין הפסוק, אורך היריעה ל' באמה, ורוחב ארבעה באמה, שהם ק"ך צרופי אלקים, הנחלקים לד' פעמים ל'. והנה זה ענין בוכ"ו, הנזכר פרשת פקודי רס"א, שהוא ענין חילוף אהי"ה באבג"ד. כי הנה שם אהי"ה הוא בפנים שלה, ושם בוכ"ו הוא באחורים שלה. כי הנה הוא גימטריא ד"ל, שהם בחי' האחורים האלו, שהם ד"פ ל' צרופי אלהי"ם. והנה משה רבינו ע"ה, היה כלול ק"ך צרופים אלו, ע"ד הנ"ל הם ד' שמות אלקים, גימטריא מש"ה עם הכולל. וכל אלהים מאלו ד', הכולל שלשים צרופים, והרי ארבעתן הם כוללים ק"ך צרופים של אלהים. וזהו בשג"ם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה. כמ"ש בתיקונים על בשג"ם זה משה.

 

נב) וכבר ידעת, כי משה זכה לבינה, והוא בבחי' זו. אמנם בחינות התבונה ויש"ס, כאשר האחורים של או"א עילאין מתפשטין בהם, נעשו ישסו"ת בבחינות אחורים של שמות הוי"ה ואהי"ה דיודי"ן ברבוע שלהם. כי ריבוע של הוי"ה גימטריא קפ"ד, וריבוע של אהי"ה גימטריא תקמ"ד,

אור  פנימי

עליונה ממנה נבחנת לאחורים. כי הבחי"ג במקום הבחי"ד, היא בחינת אחורים לבחי"ד. וכן בחי' הב' היא אחוריים במקום
הבחי"ג. וכו' עד"ז, עש"ה כל ההמשך.
ונמצא ע"כ, שבחינת המסך והעביות וקומת נשמה שיוצא עליהם ע"י ההתכללות באו"א, שהם ע"ב ובחי"ג, המה נבחנים לאחורים למדת או"א. וז"ש שהעליון עומד שם בבחינת פנים והתחתון בבחינת אחורים. כי הקומה
הזו דישסו"ת היא בחינת ס"ג, והגם
שישסו"ת נמצא בהתכללות באו"א גופייהו מ"מ, ההבחן האמור אינו משתנה, אלא או"א נמצא בבחינתם בבחינת ע"ב, וקומת ג"ר  דנשמה של ישסו"ת עומדים שם בבחינת אחורים, לבחינת פנים דאו"א עצמם.

וזה אמרו "כי זאת התבונה יוצאת מן האחורים דבינה עליונה, ואותם האחורים דבינה הם שמות דאלקים" כלומר, כיון שהקטנות דישסו"ת אלו שעלו, דהיינו קומת חג"ת נה"י שלהם היו נמשכים ומלבישים
כל האחורים דבינה, שהם ק"ך צירופי אלהי"ם, שהיא בחינת קטנות דמסך דבחי"ב,

ע"כ אינם ראוים לקבל גם בהתכללות הזווג באו"א, רק קומת נשמה בלבד. כנ"ל. קומת נשמה היא בחינת אחורים לקומת חיה
דאו"א כנ"ל.

וצריך שתדע מ"ש הרב להלן, אשר
יש הפרש גדול בין אחורים דבינה עלאה לאחורים דתבונה. כי אע"פ שכל אחורים הם בחי' אלקים ודינין, להיותם למטה מפרסא, ששורש הקטנות דהיינו בחינת הה"ת בעינים, אינו מסתלק משם לגמרי אפילו בעת הגדלות, כנ"ל (דף תתפ"ד ד"ה וטעם) כי ע"כ הוא מכונה ם' סתומה, עש"ה. אמנם כיון שכל המחזה ולמטה מתלבשים בישסו"ת, בכל קומת חג"ת נה"י שלהם, נמצא שאפילו
חג"ת של ישסו"ת הם ג"כ בבחינת הצירופי אלקים. משא"כ אחורים דאו"א, רק ב"ש ת"ת ונה"י שלהם נכללים באחורים, שהם רק ד' ספירות בלבד. וכבר נתבאר לעיל שכל בחינת הדין האמורה נמדדת ומשוערת על החזה דא"א, ששם כללות הפרסא דאצילות. עש"ה. וז"ש הרב כאן כיון שהתבונה יוצאת מהאחורים דבינה עליונה, שמשום זה

תתק                            חלק י'    עץ חיים        עיבור א

כי לעולם הפנים שלהם בחינת יושר, ובחינת אחורים הם בחינת חשבון ורבוע. נמצא כי או"א בבחינות הפנים שלהם, שהם הוי"ה אהי"ה דיודי"ן גימטריא רג"ל. וישסו"ת הפנים שלהם, הם ב' אחוריים של ב' שמות הנ"ל, כי מה שהוא אחורים למעלה, הוא בחי' פנים למטה.

 

נג) ואמנם, זהו שאנו אומרים, כי אלו הרבועים הם אחורים של או"א עליונים, זה בבינת כשמתפשטין אבא ואמא בסוד יש"ס ותבונה, אבל כל זמן שלא נתפשטו, אז אחורים עצמן דאמא הם ק"ך צרופי אלקים, אלא שאין ק"ך צרופים אלו ניכרין, אלא באחורים של ד"ת דאמא.

 

נד) והנה, כאשר האחורים, דהיינו האלקים האלו, מתפשטין מהם לעשות היש"ס ותבונה, הפנים שלה ושל יש"ס, הם ב' רבועים הנ"ל של הוי"ה אהי"ה, ואמנם בחי' אלקים עצמן, אין נגלין בפנים דפנימיות שלה רק בפנים דאחורים.

אור פנימי

מתלבשים האחורים בכל הה' קצוות שלה, דהיינו מגבורה ולמטה, כי אור החסד אינו ניכר שם בעת ההיא. והוא בחינת הקביעות של המסך דבחי"ב, ע"כ אפילו קומת גדלות שלה אינה יכולה לקבל יותר מבחינת ג"ר דנשמה, בחי"ב, שהיא בחי' אחורים לאור החיה.

וזה אמרו "כאשר התבונה זאת היא למטה, אז יש להחיצונים אחיזה בה אמנם כאשר תעלה למעלה ותהיה שם בסוד אחור בינה עליונה אז אין אחיזה אל החיצונים
בה" כלומר, בעת הקטנות של התבונה, שכל קומתה היא חג"ת לבד, וכולה נמצאת למטה מפרסא, כי אחורים דאמא מלובשים בה, הנה יש אחיזה לחיצונים בה, כי כח הדין רכיב ממעל לתבונה בסוד הפרסא, אמנם כאשר עולית ונכללת בסוד מ"ן למעלה באו"א, ומקבלת שם קומת ג"ר דבינה, שעומדת שם בסוד אחור על קומת חיה דאמא, כנ"ל, הרי היא כבר בבחינת ג"ר, ואין אחיזה אל החיצונים בה. כי אין אחיזה לחיצונים
בבחינת ג"ר.

וזה אמרו "וזהו סומך ה' לכל הנופלים, כי כשזאת התבונה התחתונה תרד מאחורי בינה ולמטה, אז גם ז"א יורד ממקומו, וכן הנוקבא, ואז כל אלו נקראו נופלים" כי
כאשר התבונה היא בקטנות וחג"ת נה"י
שלה מלבישים למטה מפרסא דבינה, והם כולם אלקים ודינים כנ"ל, הנה זו"ן שמתחתיה נופלים עוד יותר ממנה. וע"כ
יש בהם אחיזה לחיצונים. אמנם בשעה שמקבלת המוחין דנשמה, מאמא עילאה, שמוחין אלו הם בחי' ס', כי התבונה משגת
אז בחינת חב"ד חג"ת שלמעלה מפרסא,
ואז מתעלים גם ז"א ונוקבא, כי האורות
דג"ר דבינה הם מתקנים לזו"ן גם בקטנותם, בסוד אב"א. עד שפניהם מגולים כלפי חוץ, ואין עוד לחיצונים אחיזה בהם, כמ"ש
בחלק ו'. וז"ש שהיא סומכת אותם וכו', שיכללו זה בזה, כי ענין תיקון אב"א, עושה שיכללו ז"א ונוקבא זה בזה בכותל אחד.
כנ"ל בחלק ו'.

וזה אמרו "מאחורים דד' עליונות דבינה, נעשה ד' עליונות דתבונה, בבחינת פנים

חלק י'    תלמוד עשר ספירות           עיבור א             תתקא

נה) ונחזור לבאר ענין הפנים והאחורים דיש"ס ותבונה. והנה הפנים שלהם הוא רבוע דהוי"ה דיודי"ן, והוא גימטריא קפ"ד. וזהו פנים דיש"ס. ורבוע דאהי"ה עולה תקמ"ד, והיא פנים דתבונה. ולכן הפנים של יש"ס הוא גימטריא קפ"ד, לרמז כי עי"ז שהוא הפנים שלו, הוא מזדווג עם התבונה, ופוק"ד אותה. וגם גימטריא מקד"ם, להורות כי מה שהיה שם זה למעלה באבא בבחי' אחור, בכאן ביש"ס פנים הנקרא קדם, בסוד אחור וקד"ם צרתני.

 

נו) וז"ס וישכן מקדם לג"ע, וגם הפנים של התבונה שהוא גימטריא תקמ"ד ה"ס קדמ"ת עדן, להורות, כי למעלה היה זה בבחי' אחור בבינה העליונה, וכאן הוא פנים שהוא קדמ"ת, מלשון אחור וקדם צרתני, כנזכר בזוהר.

 

נז) והנה כשנצרף ב' שמות האלו יהיו גימטריא תשכ"ח, כי הנה אלו הם אחורים העליונים כנ"ל. ומהם נעשו פנים למטה מהם, ונמצא שיש בהם בחי': בינה הנקרא ס', ובחי' תבונה הנקרא מ' סתומה. והקליפה

אור פנימי

שלה. ומאחורים דו"ק דבינה עליונה, נעשה ו"ק דתבונה בבחינת פנים שלה". פירוש,
כי נתבאר לעיל (דף תתצ"ו ד"ה אכן) שיש
ג' בחינות נה"י דעליון, אשר כולם הם
בחינת אחורים דעליון, עש"ה. והנה כאן מדבר הרב מנה"י דעליון דמין הב', אשר
כל בחינת המסך והעביות של העליון, שבו נכללו המסך והמ"ן דתחתון, דהיינו אותו בחינת המסך ועביות שהעליון מעורר בתוכו, מעת קטנות שלו, הנה הם יורדים ונעשים ללבושי מוחין דתחתון ומתלבשים בכל פרצוף דתחתון, בתוך פנימיותו, ע"ש. וזה שאומר כאן הרב, אשר בחינת האחורים דו"ק, שהם ב' בחינות נה"י שישסו"ת קבלו מאו"א ללבושי מוחין שהם: נה"י דמוחין דעיבור, ונה"י דמוחין דיניקה, שהם היו באמא
עלאה עצמה בבחינת אחורים דו"ק שלה, כי ו"ק שלה הם באמת בחינת ו"ק דחיה, וו"ק אלו דישסו"ת שנכללו בה בעת הזווג, הם
ו"ק דנשמה, כנ"ל. הנה אחורים אלו שבערך אמא, המה כל בחינת הפנים של פרצוף

העיבור ופרצוף היניקה דישסו"ת, כי המה הלבושי מוחין שלהם. ועד"ז האחורים דד' עליונות דבינה, דהיינו בחינת הנה"י דגדלות, שיצאו בשעת הזווג דמוחין דנשמה של ישסו"ת, שהם באו"א בחינת אחורים לבחינת חיה שלהם, אמנם בישסו"ת הם כל הפנים שלהם. כמבואר.

וזה אמרו "משה רבינו ע"ה היה כלול ק"ך צירופים אלו וכו'. כי משה זכה לבינה, והוא בבחינה זו" כבר נתבאר ההפרש הגדול שבין האחורים דבינה עלאה, שק"ך צירופי אלקים הם רק מחזה ולמטה שלה, שאז נחלקים לד' פעמים ל', בסוד אורך היריעה שלשים באמה, ורוחב ארבעה באמה. אמנם אחורים דתבונה שק"ך צירופי אלקים מלובשים גם בקומת היניקה שלה, מגבורה ולמטה, שהם מתחלקים על ה' פעמים כ"ד צירופים, הנה הם בבחינת דינים. כנ"ל.
וז"ש, שמשה רבינו ע"ה היה כלול ק"ך הצירופים מבחינת ד' פעמים ל', שהיא בחינת בינה עלאה, וע"כ בגדלות זכה לבינה עלאה.

תתקב                          חלק י'    עץ חיים        עיבור א

שכנגד בינה ותבונה, נקרא מ"ס, וזהו הטעם ששר של שכחה נקרא מ"ס. כי אלו השמות, שהם גימטריא תשכ"ח, הם בבינה ותבונה הנקרא מ"ס. ומשם יש שכחה, לפי שהם אחורים, והקליפות הנקרא מ"ס, אוחזין בהם.

 

נח) וז"ס שאז"ל, אינו דומה שונה פרקו ק' פעמים, לשונה פרקו ק"א פעמים. לפי שעד ק' פעמים יש לו שליטה, כמנין מ"ס, ולא יותר. ואמנם הפנים של או"א, הם עולין גימטריא רג"ל כנזכר, והם גימטריא זכור ומשם בא הזכירה, שהם אותיות זכ"ר י"ה, שהם או"א הנקרא י"ה, לפי ששם אין קליפה נאחזת.

 

נט) והנה ענין אחורים דתבונה, שביארנו לעיל, כי הם בחי' ק"ך צרופי אלקים ג"כ, כמו שהוא באחורים של בינה. אמנם יש שינוי, כי בבינה לא נתגלו כל הק"ך, רק באחורים של ד"ת שבה לבד, בסוד ד"פ ל' צרופים אבל כאן באחורים של תבונה, מתחילין להתגלות בכל הה' תחתונות שבה מן הגבורה שבה ולמטה, שגם גבורה יש בה שם אלקים. אבל בחסד שבה, אין שם אלקים יכול להתגלות בו עדיין.

אור פנימי

כי זה הכלל, שהכל תלוי במדת הקטנות,
כי אם הקטנות היא מבחינת התבונה, אין
הוא יכול להשיג אפילו בכל גמר גדלותו
אלא רק ג"ר דנשמה. אמנם כשהקטנות
היא מבחינת בינה עלאה, דהיינו בחינת
נפש רוח דחיה, יכול לזכות בגדלותו עד
הג"ר דחיה. והנה משה זכה לבינה עלאה שהיא בחינת בינה דחיה. וזה משום שהיה
לו מדת הקטנות המתיחסת לבינה עלאה,
שהם הד"פ ל' צירופי אלקים כנ"ל.

וזה אמרו "כאשר האחורים דאו"א עלאין   מתפשטים בהם נעשו ישסו"ת בבחינת אחורים דשמות הוי"ה ואהי"ה דיודין, בריבוע, שלהם" (באות נ"ב כאן) והיינו כנ"ל, כי קומת בינה אשר ישסו"ת מקבלים בהתכללותם באו"א עלאין, היא עומדת באחורים כלפי קומת חכמה דאו"א עצמם,
כי קומה דבחי"ב נחשבת לאחורים לקומה
של בחי"ג. ע"ש. והנה קומה דבחי"ג ה"ס הוי"ה במילוי ע"ב, ואמא שהיא בחינת
נוקבא דקומה זו, היא בחינת אהי"ה במילוי

יודין, ששניהם בגי' זכו"ר, והנה קומת ישסו"ת שיצאה בהתכללות שם, אשר אמא עלאה עוררה את בחי"ב שלה בשבילה, שהיה בה מעת קטנות, שהיא בחינות הנקודות
וט"ת שלה, כי הם מבחינת התחלת הזדככות המסך, שנקרא נקודות, שהיא בחינת הרבוע והאחורים של בחינת הטעמים של המדרגה, כנ"ל (דף רכ"א ד"ה כי התפשטות) ע"כ נחשבת קומה זו בבחינת הריבוע דב' שמות הוי"ה אהי"ה דיודין שבאו"א. שהם דפ"ק קדמ"ת, ששניהם בגי' תשכ"ח. וזהו רמז חשוב לדברי חז"ל בסוד גם אל"ה תשכחנה. שיש שכחה במעשה העגל. והבן.

וזה אמרו "אמנם בחי' אלקים עצמם אינם נגלים בפנים דפנימיות שלה רק בפנים דאחורים" דהיינו כנ"ל, כי נה"י דעיבור
יניקה המקבלים מאמא, הם כולם ממטה לפרסא דאמא, ונמצאים האחורים דאמא מבחינת הו"ק שהם הק"ך צירופי אלקים שמחזה ולמטה שלה, שהמה מתלבשים ללבושי מוחין בב' הקומות עיבור יניקה

חלק י'    תלמוד עשר ספירות           עיבור א              תתקג

ס) וא"כ, כאן הם מתחלקים לה' חלקים, כנודע, כי כ"ד רצופים מתחילין מאות א' דאלקים, וכ"ד מתחילים מאות ל'. וכ"ד מתחילין מאות ה', וכ"ד מאות י' וכ"ד מאות ם', והנה הם ה"פ כ"ד, נמצא שהם ה' שמות אלקים בה' תחתונות שבה בבחי' אחורים, וכל שם אלקים כולל כל כ"ד צירופים, עד שבה' אלקים יכללו כל הק"ך.

 

סא) והטעם לזה, כי כל שם א' של אלהים, כולל מדרגה א' של כ"ד צירופים, שכולן מתחילין באות א' שלו, וכן כל הה' אלקים. וגם טעם ב'. כי הנה אלו הכ"ד צרופים וגם כללותן הם כ"ה. והנה שם אלקים הוא ה' אותיות, וכל אות כלולה מה', הרי כ"ה, והרי כל כ"ד צרופים נכללין בשם א' דאלקים.

אור פנימי

דישסו"ת, ונעשים שם פנימיות. ונמצא שאחורים דג"ר דאו"א, שהם בחינת הריבוע דהוי"ה אהי"ה דיודין, הם נעשים לפנים בג"ר דישסו"ת. ואחורים דו"ק, דהיינו נה"י דב' הפרצופים דעיבור יניקה, שהם הק"ך צרופי אלקים, הם נעשו פנים בו"ק דישסו"ת לבד, אבל לא בג"ר דישסו"ת, ששם דפ"ק קדמ"ת כנ"ל. וז"ש שבחינת אלקים אינם נגלים בפנים דפנימיות דישסו"ת, שהם ג"ר, שהם חב"ד, הנקרא פרצוף פנימי דישסו"ת, אלא הם נגלים רק באחורים דישסו"ת, שהם ב' פרצופי עיבור ויניקה, שנקראים פרצופים דאחורים של ישסו"ת.

והוצרך לדייק זה פעם שנית, הוא משום אמרו מקודם זה "כאשר האחורים דהיינו האלקים האלו מתפשטין מהם לעשות הישסו"ת הפנים שלה ושל יש"ס, הם ב' ריבועים של הוי"ה אהי"ה" שזה משמע לכאורה, אשר הפנים דישסו"ת נמשכים מאחורים דאלקים דאמא, שזה סותר מ"ש באות מ"ז כאן, אשר מאחורים דד' עליונות של הבינה, משם נעשו ד' עליונות דתבונה, בבחינת פנים שלה, ומאחורים של ו"ק
דבינה עליונה, נעשו ו"ק בבחינת פנים של תבונה. שד' עליונות דתבונה, נעשו מאחורים דד' עליונות דבינה, שהם הרבועים של

הוי"ה אהי"ה, שריבועים אלו נעשו פנים
בד' עליונות דתבונה, ואיך אומר כאן שהפנים דד' עליונות דתבונה, שהם הריבוע דהוי"ה אהי"ה, נמשכים מאחורים דו"ק דאמא שהם אלקים. וכדי שלא לטעות בהבנת המאמר, ממשיך ואומר "אמנם בחינת אלקים עצמם אינם נגלים בפנים דפנימיות שלה רק בפנים דאחורים" (כאן אות נ"ד) וכמו שנתבאר לעיל, בדיבור הסמוך, שזה הכלל, שהפנים דישסו"ת שהם בחינת הס' שבהם, הם דפ"ק קדמ"ת, ואחורים דישסו"ת, שהם ב'  הפרצופים עיבור יניקה שבו, שהם בחינת
ם' הנה הפנים דאחורים אלו, הם מק"ך צירופי אלקים דאמא. כמו שהאריך לעיל.

אמנם דבריו אלו צריכים ביאור, כי
זו ההתפשטות שאומר כאן הרב, היא ענין
של ירידת הדינים, מהמ"ן של הישסו"ת, כי ידעת, שאחר שישסו"ת משיג היניקה שלו, הוא עולה למ"ן לאו"א, ומקבל שם טפת
הזווג המורידה ה"ת מעינים ומחזיר האח"פ  הנפולים למדרגתם, ואז מקבל ישסו"ת המוחין דג"ר ע"י זווג הב', כנ"ל. והנה כל בחינת הקטנות דישסו"ת, הוא מכח הה"ת בעינים, שהיא קומה דבחי"א, שהרוח מתלבש בגלגלתא, והנפש בעינים, כנודע. ואז הוא בבחינת הק"ך צירופי אלהי"ם, כי מוחין

תתקד                          חלק י'    מבוא שערים            עיבור א

סב) ונמצא, שיש ה' שמות אלקים גימטריא ת"ל. וכאשר תחבר עמה שם בוכ"ו הנ"ל, שהוא חילוף אהי"ה, שהוא שורש דינין, והאחורים האלו הנקרא אלהים, כי גם הוא מתפשט עד התבונה גם כן, ונמצא שו' שמות אלו, הם גימטריא תבונה ע"ה, לרמז שבתבונה זו נכלל שם בוכ"ו, שהוא שורש הדינין, וכל הק"ך צרופי אלהים.

 

סג) וז"ס, ואם ד"ל הוא ואין ידו משגת, כי התבונה נקראת אם הבנים, היא בחינת ד"ל. שהוא שם הנ"ל, אשר הוא למעלה באחורים של ד"ת דבינה בבחי' ד"פ ל' צרופים הנ"ל, ועתה נתפשט בתבונה גם כן, הנקראת אם הבנים.

 

*        סד) הנה בפרקים שעברו, ביארנו ענין אמא שנחלקת לג' חלקים באופן זה, כי ט' ראשונות של אמא נקראות, בינה עלאה, התבונה היא בחינת מלכות של הבינה, דוגמת רחל שהיא מלכות של ז"א. וזו התבונה נחלקת ג"כ לב' ומחזה ולמטה היא נעשית פרצוף ג', והיא המלכות של זו התבונה הנזכר, וזה הפרצוף הג' של התבונה התחתונה, היא המתלבשת תוך ז"א.

אור פנימי

דיניקה, שהם בחי"א הם בחינת דינין ונקראים בשם אלקים. אבל הם כל בחינת הפנים שלו, כי כל המוחין דיניקה שמקבל מאמא, הם מבחינת ק"ך אלקים דאמא, כלומר ממה שאמא עלאה משפעת לישסו"ת מבחינת הקטנות שלה, דהיינו מבחי"א. ונמצא ע"כ עתה בשעה שעולה למ"ן לאו"א, למוחין דג"ר, הרי התכללותו בזווג דאו"א, גורם
לו לקבל טפת הע"ב המורידה ה"ת מעינים שלו, ודוחה ממנו בחינת אלקים למטה, לבחינת סיומא דאח"פ החדשים, שאז חג"ת נעשו לחב"ד, ונה"י הישנים לחג"ת, למעלה מפרסא, כי ה"ת ירדה מהם ובאה לנה"י החדשים שהם אח"פ שעלו.

וזה שאומר "כאשר האחורים שהם האלקים האלו מתפשטים מהם לעשות הישסו"ת הפנים שלה" דהיינו שמבאר איך מתהוה שם באו"א בחינת הפנים של ישסו"ת,

ואומר שזה נעשה "כאשר הק"ך צירופי אלקים, שהם בחינת ה"ת שבמקום העינים, מתפשטים מהם" כלומר, שיורדים לנה"י חדשים שהשיגו שם, ואז נעשים חג"ת הקודמים לחב"ד, שהם הפנים דישסו"ת הנקרא דפ"ק קדמ"ת, כנ"ל. וז"ש, שב' הריבועים דהוי"ה אהי"ה שהם הפנים דישסו"ת, דהיינו החב"ד שלהם, זה נעשה בירידת אלקים מהם, דהיינו ע"י הורדת ה"ת מעינים שאז מתפשטים האלקים מהם, ויורדים למטה באח"פ החדשים, ואז הם משיגים הכלים דחב"ד שלהם. כי אז נעשו הכלים דחג"ת לבחינת חב"ד. הן ביש"ס והן בהתבונה. וזה שרצה הרב להשמיענו כאן.

סד) התבונה היא בחינת מלכות של הבינה וכו' וזו התבונה נחלקת גם כן לב' וכו', בינה, ומלכות, ומלכות דמלכות, והכל אחד: ויש להבין זה, כיון שכל תנהי"מ

* מבו"ש שער ד' ח"ב פרק י"א.

חלק י'    תלמוד עשר ספירות           עיבור א             תתקה

סה) נמצא כל הג' אלו הם פרצוף א' שלם, ונחלק לג' שהיא: בינה, ומלכות ומלכות דמלכות, והכל אחד. גם הם שני בחינות לבד ולכן לא נזכר בזוהר רק בינה ותבונה.

 

סו) והענין, כי עיקר החילוק הזה, הוא לשנים, שהם בינה ומלכות שבה, אמנם כשחוזר להתחלק פעם אחרת המלכות של זו המלכות, אינה עולה בשם, והכל נקרא תבונה, ונמצא כי לפעמים הוא נקרא הכל בחינה אחת, ולפעמים נקרא שני בחינות, ולפעמים נעשית ג' בחינות, והרי לעיל נתבאר הג' בחינות.

אור פנימי

דעליון מתלבשים בתחתון, דהיינו מחזה שלו ולמטה, א"כ למה אומר, שרק המלכות
דעליון מתלבשת בכל התחתון. והענין הוא
כי כבר נתבאר לעיל, שיש ג' בחינות נה"י (דף תתצ"ו ד"ה אכן) והנה מה שהתחתון מלביש על נה"י דעליון, היינו על הנה"י החדשים דעליון, שהם נה"י דגדלות דעליון, ומהם אין התחתון יכול לקבל, אלא שעל ידיהם הוא מקבל ממלכות שבחזה דעליון, דהיינו המלכות הדבוקה ביסוד הישן דעליון. ע"ד שנתבאר היטב בדברי הרב אצל הנוקבא. (לעיל דף תשנ"ט אות ל"ט) כי אע"פ שהיא מלבשת לז"א מחזה ולמטה, מ"מ היא מקבלת רק מהנקב שבאחורי החזה דז"א, דהיינו
חלק המלכות דז"א, הדבוקה ביסוד הישן דקטנות דז"א שממנו נעשה שליש עליון דת"ת, כמ"ש (בדף תשע"ז אות ס"ז) הרי שהנוקבא אינה מקבלת מן תנה"י דז"א
שהיא מלבשת אותם, אלא ממלכות העומדת במקום החזה, מעת הקטנות דז"א, וגם לא ממלכות עצמה, אלא מאחורים של המלכות הז"א.

וכן הענין בכל עליון ותחתון, שאע"פ, שהתחתון מלביש להעליון מחזה ולמטה, מ"מ אינו מקבל אלא מבחינת המלכות דעליון הדבוקה ביסוד דקטנות דעליון, שנעשה בגדלות לת"ת. ונמצא שישסו"ת המלבישים על או"א עלאין מחזה שלהם ולמטה, אינם מקבלים רק ממלכות הדבוקה על יסוד

דקטנות של או"א עלאין שעתה נעשה לשליש עליון דת"ת, ומלכות זו עומדת במקום נקב החזה ממש. ואע"פ שאו"א כבר העלו אח"פ שלהם, מ"מ נשאר הרושם של ה"ת דבוק עדיין ביסוד דקטנות, מעת שהיו בבחינת
ה"ת בעינים. גם נתבאר לעיל (דף תתצ"ח ד"ה וצריך. ובד"ה וזה) שבכל מקום שהתחתון נכלל בזווג של העליון אינו מקבל מבחינת פנים של העליון אלא מבחינת אחורים שלו. עש"ה. כי מלכות שבחזה
דאו"א עילאין, היא מבחינת גו"ע דבחי"ג, שהיא בחינת ד"פ ל' צירופי אלקים, אשר
ע"י זווג דגדלות, המוריד ה"ת מעינים,
יוצאת שם קומת ע"ב. אבל בחינת גו"ע דישסו"ת, הדבוקים ומלבישים לאח"פ דאו"א, לנה"י החדשים שלהם, הנה הם בחינת גו"ע דבחי"ב, אשר אפילו אחר הורדת ה"ת מעינים, לא יקבלו רק קומה דבחי"ב, כנ"ל (דף תתצ"ג ד"ה ולפיכך) וע"כ בחינת
הקטנות שלהם נבחן, בה"פ כ"ד צירופי אלקים (כנ"ל תתק"ב אות נ"ט ואות ס') שהיא בחינת אחורים לקטנות דאו"א, שהם בחינת ד"פ ל' צירופי אלקים. ועד"ז הגדלות, הם אחורים לגדלות דאו"א, כי הגדלות דאו"'א הם בחי"ג, והגדלות דישסו"ת הם בחי"ב.
הרי אע"פ שישסו"ת מקבלים ממלכות דחזה דאו"א, מ"מ אינם ממלכות גופה, אלא מאחורים שלה. כי זה הכלל, שמאחורים דד' עליונות דבינה, נעשה ד' עליונות דתבונה.

תתקו                           חלק י'    עץ חיים        עיבור א

*        סז) דע, כי הבינה יש בה פנימיות וחיצוניות, וכן במלכות שלה הנקרא תבונה, יש בה פנימיות וחיצוניות, שאין לך דבר בעולם שאין בו פנימיות וחיצוניות, ואמנם, כדי שלא נאריך הענין, נבאר ענין התבונה ומתבונה תבין את הבינה בהיקש.

אור  פנימי

ומאחורים דו"ק דבינה, נעשה הפנים דו"ק דתבונה. (בדף תתצ"ה אות מ"ו מ"ז ע"ש).

ולפיכך, הוצרך להרב לפרט את או"א וישסו"ת, לבחינות המלכיות שלהם,  המתפשטות בתחתון, כדי לציין בדיוק את בחינת נה"י דישסו"ת המתלבשת בז"א.  הנחשבת בערך או"א עלאין לישסו"ת ד'.
כי אחורים של מלכות דאו"א, המתלבשת  בישסו"ת א', נחשב לבחינה שניה מאו"א,
כי הן הקטנות והן הגדלות הם אחורים להם. ואח"כ מחלק את הישסו"ת ג"כ לב', דהיינו  ג"כ, עד החזה שלה, נחשב לט"ר דישסו"ת, כלומר לבחינת ישסו"ת עצמם, אשר אחורים דג"ר וו"ק דאו"א, נעשו לפנים שלהם. ומחזה ולמטה שהיא מתלבשת בז"א, נחשב לב' בחינות: א' היא הפנים של זאת המלכות, שהיא אינה מתלבשת בז"א, כנ"ל. והב' היא אחורים של זאת המלכות, שהיא מתפשטת בז"א, ויש בה ג"ר וו"ק, אשר אחורים דו"ק מתלבשים בקטנות דז"א, ואחורים דג"ר מתלבשים בג"ר דז"א.

וזה אמרו "וזו התבונה נחלקת לב'
ומחזה ולמטה היא נעשית פרצוף ג', והיא המלכות של זו התבונה, וזה הפרצוף הג'
היא מתלבשת תוך ז"א" דהיינו כמבואר,
שאף על פי שזעיר אנפין מלביש מחזה
ולמטה דישראל סבא ותבונה, מכל מקום
אינו מקבל רק ממלכות שלה, דהיינו מאחורים של מלכות זו, כנ"ל. וע"כ נחשבת המלכות הזו לישסו"ת ג', ואחורים שלה, המתפשטים בעצם בז"א, נחשב לפעמים לישסו"ת ד'. וכאן לא נחית להפרש הזה, וע"כ אינו חושב אלא לישסו"ת ג', שהיא

המלכות העומדת ביסוד הישן דישסו"ת במקום החזה שלהם.

וזה אמרו "נמצא כל הג' אלו הם
פרצוף אחד שלם, ונחלק לג' שהוא בינה, ומלכות, ומלכות דמלכות, והכל אחד, גם הם ב' בחינות לבד" מתרץ מה שנראה לכאורה לסתירה לדברי הזוהר, שאינו מחשב יותר מב' בחינות שהם בינה ותבונה, והוא חושב
ג' בחינות בינה, או ד', ולכן אומר שבאמת
אין כאן יותר מב' פרצופים או"א, וישסו"ת, דהיינו בינה ותבונה ולא יותר, אלא שמחלק כן, כדי לבאר בחינת הנה"י המתלבשים במוחין דז"א. וע"כ צריכים לחלק לכל אחת, על פנים ואחורים, כי בהכרח כל אחת היא בחינה מיוחדת, ורק האחורים הם מתלבשים, כנ"ל. אמנם פרצופים, אין יותר מב', דהיינו ב' הקומות: ע"ב ס"ג. שהם בינה ותבונה.

וזה אמרו "עיקר החילוק הזה הוא לשנים שהם בינה ומלכות שבה" דהיינו כנ"ל, כי
כל הישסו"ת אינו אלא אחורים דבחינת מלכות דאו"א, שנעשו בחינת הפנים דישסו"ת הן בקטנות והן בגדלות, וא"כ המלכות דאו"א, וכל הפרצוף דישסו"ת הם אחד, וא"כ אין כאן רק ב' בחי': בינה ותבונה. ולא
יותר.

וזה אמרו "אמנם כשחוזר להתחלק
פעם אחרת המלכות של זו המלכות אינה עולה בשם והכל נקרא תבונה" כי זו המלכות דתבונה המתפשטת בבחינת אחורים דג"ר וו"ק שבז"א, אינה באמת בחינה מיוחדת,
אלא הפנים שלה שייך לישסו"ת עצמם, ואחורים שלה שייך לז"א, וע"כ אינה נחשבת לבחינה מיוחדת בפני עצמה.

* ע"ח ח"א שער או"א פרק ט'.

חלק י'    תלמוד עשר ספירות           עיבור א             תתקז

סח) ונבאר עתה בלבד ענין המלכות דבינה, הנקרא תבונה, ונקרא ה' ראשונה של ההוי"ה הכוללת, הנקרא שם ס"ג, הנה בחי' זו כולה היא שם ס"ג א' שלם, כולל כל ט"ס שבה בפנימיות וחיצוניות.

 

סט) והנה ג"ר שבה, הם דוגמת ג' פרצופים, והם כח"ב, ונרמזין ביו"ד ה"י דס"ג הכולל. והנה ה"י ראשונה דס"ג היא בינה דתבונה, שהוא הפרצוף הג' דס"ג הכולל, ויש בה ג' ההי"ן: א' נגד ג"ר שבה, וא' נגד ו"ק שבה וא' נגד מלכות שבה.

 

ע) ואמנם ה' זו גימטריא ג' ההי"ן, כי יו"ד של המילוי נעשין ב' ההי"ן, והרי הם ג' ההי"ן, לפי שג' קוין יש בצורת ה', לכן ה' ראשונה בג' קוין כח"ב שלה, ולכן ה' זו פשוטה ועיקרית, אך י' של מילוי ה' נחלקת לב' ההי"ן כנ"ל, והם בו"ק שלה: הא' בג' קוין חג"ת שלה, וה' אחרונה בג' קוין נה"י שלה. וכנגדן יש ג' ההין אחרים דחיצוניות.

אור פנימי

סח) ה' ראשונה של הויה הכוללת וכו', היא שם ס"ג א' שלם וכו': מבאר כאן איך ישסו"ת, הנ"ל שהוא תבונה א', היוצא מאחורים של המלכות דבינה עלאה, ומלבשת מחזה ולמטה דאו"א עלאין שהם קומת ע"ב, שהם י' ראשונה דהוי"ה הכוללת, וישסו"ת הם הוי"ה דס"ג, והם ה' ראשונה דהוי"ה,
והם קומת ס"ג. ומבאר כאן את הה"פ שבפרצוף זה, ואיך נה"י דכל פרצוף עליון מבחינת חיצוניותו, דהיינו מאחורים שלו כנ"ל, נמצא מתלבש בתחתון ונעשה לו פנים ופנימיות.

סט) ג"ר שבה הם דוגמת ג' פרצופין, והם כח"ב, ונרמזין בי"ה דס"ג הכולל: כלומר, י"ה דס"ג, יש בהם ג' פרצופים:
א"א, ואבא, ואמא, שא"א מרומז בקוצו של יוד, אבא בי' ואמא בה' ומא"א ואבא
דפרצוף ס"ג, אינו רוצה לעסוק בהם, ומתחיל לבאר מאמא ואילך.

ה"ר דס"ג, היא בינה דתבונה, שהוא פרצוף הג' דס"ג הכולל ויש בה ג' ההי"ן:

כנגד ג"ר, ו"ק, מלכות: פי' כי אבא עילאה, שהוא פרצוף ב' דס"ג שהוא יוד דהוי"ה הכוללת, כולל אבא ואמא עלאין, והם ע"ב דס"ג, ואמא זו היא אהי"ה דיודין. אמנם ה"ר דס"ג, היא בינה דתבונה, דהיינו ס"ג דס"ג, אשר היא מתחלקת בעצמה לרת"ס, שהם: חב"ד, חג"ת, נה"י. והנה ה"ר של הוי"ה
דס"ג זו יש בה ג' ההין כי יש לה מילוי י'
כזה, ה"י, והיוד של המילוי מתחלקת לב' ההין לפי החשבון כי י' בגימטריא ב' ההין. וחב"ד שלה הם ה' הפשוטה, וחג"ת נה"י
שלה הם בב' ההין הכלולים ביוד דמילוי שלה. וכל אלו הג' בחינות: חב"ד, חג"ת, נה"י, דבינה דתבונה, הם כולם פנימיות
שלה, כלומר מה ששייך לבנינה עצמה.

ע) וכנגדן יש ג' אחרות בחיצוניות: כלומר, באחורים שלה, כמ"ש (לעיל בדף תתצ"ו אות מ"ז). שמאחורים דד' עליונות דבינה, נעשה הפנים דד' עליונות דתבונה. ומאחורים דו"ק דבינה, נעשה הפנים דו"ק דתבונה ע"ש. והנה כן הוא בכל הפרצופים שאין הפרצוף יוצא מבחינת הפנימיות של

תתקח                         חלק י'    עץ חיים        עיבור א

עא) אחר כך הוא ו' דס"ג הכולל, והוא ו"ק. ז"א שלה דתבונה. ואז ב' נקודים תחתונים מן י' שיש ביו"ד דמילוי ה' דבינה כנ"ל, בבחי' פנימיות עם חיצוניות שלהם ג"כ, יורדין להעשות בחי' מוחין אל הו"ק אלו, שהם ו' דס"ג הכולל, כדמיון התבונה שמתלבשת בסוד המוחין אל ז"א.

אור  פנימי

העליון, דהיינו מבחינת עביות שיש בהמסך דבנינו עצמו, אלא מבחינות החיצוניות
דהיינו האחורים דבחינה ההיא, שפירושו, ממדרגה נמוכה מבחינת המסך דעליון. אם המסך דעליון הוא בחי"ג, אין העליון מזדווג לצורך התחתון, אלא במסך דבחי"ב. וכו' עד"ז, וזה נוהג בכל עליון ותחתון. כנ"ל
(דף תתצ"ח ד"ה וצריך ע"ש) ומזה תקיש
גם כאן בבינה דס"ג, אשר היא כוללת ג"כ
ג' ההין מבחינת אחורים שלה, שה' הפשוטה החיצונה, היא בחינת אחורים דד' עליונות,
וב' ההין החיצוניות שבמילוי דה' החיצונה, הם האחורים דו"ק שלה, שהם בבחינה נמוכה,  מן ג' ההין דפנימיות שלה, שהם קטנות וגדלות דקומת ס"ג דס"ג. ותזכור, שכאן מכנה הרב השם אחורים בשם חיצוניות, אמנם הם ענין אחד, דהיינו להורות, שהם מבחינה נמוכה מעביות דמסך שבבנינה עצמה.

עא) ב' נקודים התחתונים מן יוד שיש ביו"ד דמילוי ה' דבינה בבחינת פנימיות עם חיצוניות שלהם וכו', מוחין אל ו"ק אלו שהם ו' דס"ג הכולל: כלומר, כי מדבר כאן בג' ההין דחיצוניות הנ"ל בסמוך, דהיינו ה' הפשוטה, וב' ההין שבמילוי יוד שלה,
שה' הפשוטה היא בחי' החיצוניות דד' עליונות שהם נעשה פנים לד' עליונות דו' דס"ג,
וב' ההין הכלולים במילוי הי', הם בחינות חיצוניות דו"ק דה"ר, הנעשים פנימיות דו"ק בו' דס"ג. כנ"ל בדיבור הסמוך, ע"ש. גם נודע, שגם המ"ן דתחתון נכללים בהמ"ן דעליון לצורך המוחין דתחתון, כי התחתון מעלה המ"ן שלו, והעליון מעורר בעצמו
את המ"ן ממדת הקטנות שלו בהתאם להמ"ן דתחתון, הרי שב' בחי' מ"ן כלולים בכל זווג,

הן לצורך ו"ק דתחתון, והן לצורך הג"ר דתחתון כמ"ש לעיל. וע"כ הוא מכנה אותם בשם ב' נקודות, כי בחינת מסך ועביות שהזווג נעשה עליהם נקראים תמיד בשם נקודה, כנודע, ומתוך שהזווג נעשה ע"י התכללות נקודת התחתון בנקודה דעליון נמצאים ב' נקודות בכל זווג.

וזה אמרו "שב' נקודים התחתונים דיוד דמילוי ה"י בבחינת פנימיות עם חיצוניות, יורדים להעשות מוחין אל הו"ק אלו שהם ו' דס"ג הכולל" כי בחינת המלכות החיצונה,
של המלכות העומדת בחזה של הבינה דס"ג שהוא ה"ר דס"ג, שהיא בחינת ה"ת בעינים של בחינת הו' דס"ג, שהיא חיצוניות לבחינת ה"ת בעינים של הקטנות דבינה דס"ג
העומדת בחזה, כנ"ל, הנה היא נכללת מב' נקודות: נקודה דגו"ע של הו' דס"ג שעלתה שם, ונקודה דגו"ע של ה"ר דס"ג, שהרושם דקטנות נשאר עומד שם בחזה. והם עתה באמת רק בחינת החיצוניות דו"ק דבינה, הנעשה פנים בו"ק דז"א שהוא הו', אמנם  בחינת הפנימיות גם כן כלול בה, משום
כי גם הפנימיות דהיינו בחינת החיצוניות דג"ר, הנעשה פנים אל הג"ר דו' דס"ג, כלול  שם על ידי הורדתה ממקום עינים, אל אח"פ החדשים שיתעלו אל הו' בעת הגדלות, אלא  שנעשה ע"י זווג חדש, וע"כ נחשב בחינת האחורים דו"ק, שגם האחורים דג"ר שנקרא פנימיות בערך הו"ק, גם הוא נכלל שמה.
כי גם הזווג דגדלות נעשה עליה, דהיינו
שאז היא יורדת ממקום עינים. והבן. וז"ש, בבחינת פנימיות עם החיצוניות דהיינו למוחין  דג"ר הנקראים פנימיות ולמוחין דו"ק הנקראים חיצוניות.

חלק י'    תלמוד עשר ספירות           עיבור א             תתקט

עב) ואמנם חיצוניות ב' חלקי היו"ד דמילוי ה' ראשונה כנ"ל, אלו ירדו בתוך פנימיות י' חלקי תחתונים של זו הוא"ו, ופנימיות ב' חלקי יו"ד הנ"ל, יורדין תוך פנימיות ג' חלקים עליונים של זו הוא"ו, שכולה גימט' י"ג, ונודע שיש י"ג פנימיות וי"ג בחיצוניות, ואמנם י"ג הפנימיות נעשו בחי' חיצוניות אל בחי' ב' חלקים ממילוי י' של ה' ראשונה האחרונים לחיצוניתן ולפנימיותן ע"ד הנ"ל.

 

עג) אך דע, כי כמו שיש בז"א מוחין פנימים ומקיפין, כן יש לפנימיות וא"ו זו דס"ג כולל פנימי ומקיף, כי חיצוניות ב' חלקים הנ"ל נעשו הם פנימים תוך י' חלקים התחתונים דוא"ו זו דבחי' פנימית, אך פנימית ב' חלקים הנ"ל, שנעשו גם הם פנימי תוך ג' חלקים העליונים דו' זו ונמצא שהם ב' תוך ג' וכללותן נעשה ה' אחת. וזה הה' נעשה בחינת מקיפים מוחין על ו' זו.

 

עד) ואמנם חיצונית ו' זו שהם י"ג חלקים יתבאר אחר כך מה נעשה בהם. כי הנה יש בוא"ו זו, פנימית וחיצוניות הנ"ל, שהוא פנימית מבינה, ופנימית עצמה נעשה חיצוניות אל פנימית הבינה.

אור פנימי

עב) חיצוניות ב' חלקי היוד דמילוי ה"ר ירדו בתוך פנימיות י' חלקי תחתונים של זו הוא"ו, ופנימיות ב' חלקי יוד הנ"ל, יורדים תוך פנימיות ג' חלקים עליונים של זו הוא"ו: דהיינו כנ"ל, שאותן ב' נקודות היורדות מהיוד דמילוי ה"י החיצונה, כלול בהם ג"כ המוחין של הג"ר, שהם נקראים פנימיות. כי אחר כך ע"י זווג המוריד הה"ת ממקום
עינים יוצאים שם ג' החלקים עליונים של
זו הו'. אמנם גם הקטנות אינה נעדרת, וע"כ נבחן, שגם בחינת ה"ת בעינים, ג"כ נשאר בהו', באופן שחיצוניות דב' הנקודות, מתלבשות בע"ס דקטנות של הו', דהיינו יוד חלקים תחתונים של זו הו'. ופנימיות דב' הנקודות, המתגלה ע"י הורדת הה"ת מעינים, שאז נמשך הה' הפשוטה החיצונית, ג"כ, כנ"ל, ונעשה הפנימיות הג"ר של הו' דהיינו ג' חלקים עליונים של זו הואו.

שיש י"ג פנימיות וי"ג בחיצוניות ואמנם י"ג הפנימיות נעשו בחי' חיצוניות אל בחי'

ב' חלקים דמילוי יוד של ה"י ראשונה האחרונים לחיצוניותן ולפנימיותן: ענין וא"ו שבגי' י"ג יתבאר במקומו, אמנם הם בחינת ע"ס לבד של הז"א, ומשמיענו כאן, שבע"ס דוא"ו זו הנ"ל, יש בה ג"כ בחינת חיצוניות, כמו שנתבאר לעיל בה"ר, כי בשעה שמזדווג כדי להשפיע מוחין לה"ת דהוי"ה הכוללת, אינו נותן לה מבחינת פנימיותו, אלא מבחינת חיצוניותו, כנ"ל אצל ה"ר, אמנם החיצוניות של הוא"ו, אינו נבחן לחצוניות אל הב' נקודות הנ"ל שביוד דמילוי ה' החיצונה דה"ר, כי ב' נקודות הנ"ל נעשים לבחינת מוחין דבנין הו' עצמו, שהם בחינת הפנימיות של הו' אבל לא כלל לחיצוניות כי החיצוניות שלו, אינו נחשב לבנינו עצמו,
אלא רק מה שמצמצם בעצמו להתאם המ"ן של התחתון, כנ"ל. וע"כ אין לנה"י דבינה המתלבשים במוחין של הג"ר והו"ק שלו, שום יחס עם החיצוניות של הו'. וזה הכלל, שבחינת הנה"י שהעליון מלביש בהם המוחין

תתקי                     חלק י'    עץ חיים      עיבור א

עה) אחר כך ה' אחרונה דס"ג הכולל היא מלכות דפרצוף דס"ג הכולל, וגם היא דוגמת ה' ראשונה שהם ג' ההי"ן: ה' בג' קוין ראשונים כח"ב, ה' בג' קוין אמצעים חג"ת, ה' בג' קוין תחתונים נה"י. וכל ג' ההי"ן אלו הם בסוד פנימיות. גם יש אחרת בסוד חיצוניות, והם ג' ההי"ן אחרות המתחלקים ע"ד הנ"ל.

 

עו) ואמנם, כמו שרחל לוקחת האחורים דז"א בסוד פנימיותה, ונעשה בה מוחין, כך הוא פה, כי החיצוניות של ו' דס"ג הכולל שלא הוצרך במקומו כנ"ל, הנה הוא יורד ונעשה פנימית אל ה' אחרונה זו, שהיא המלכות דס"ג הכולל כנ"ל.

 

עז) והענין כי הנה ביארנו, כי מלכות זו דס"ג הכולל יש בה ג' ההי"ן בה' דפנימיות וג' ההי"ן בה' דחיצוניות, והנה ה' הג' תחתונה שבחיצוניות, שהיא בחי' החיצוניות של נה"י דמלכות זו דס"ג, ירדה תוך ז"א דאצילות לעשות לו מוחין פנימים כנודע.

 

עח) כלל העולה, כי ה' ראשונה של השם, היא שם ס"ג א' כולל י"ס פנימית וחיצוניות, ונקרא תבונה, ויש בה ג"ר הנקרא בינה, וו"ק הנקרא תבונה, ומלכות שבה נקרא תבונה, וחיצוניות נה"י של המלכות זו נקרא ג"כ תבונה.

אור פנימי

בשביל התחתון, אינו מבנין פרצופו עצמו, אלא ממה שמתאים את עצמו, לצורך המדה של גו"ע דתחתון, העולים ומתכללים בהמ"ן שלו, וע"כ נקראים אחורים או חיצוניות, וע"כ אין ללבושי מוחין של בנינו עצמו
שום יחס עמהם, להיותם תמיד מב' בחינות מסך מיוחדים, כנ"ל.

עה) ה' אחרונה דס"ג הכולל וכו' דוגמת ה"ר שהם ג' ההי"ן וכו' בסוד פנימיות, גם אחרת בסוד חיצוניות: כי ה"ת זו היא
בחינת נוקבא לז"א דס"ג, והיא ג"כ פרצוף שלם רת"ס, המרומזים בג' ההין, כמו ה"ר, שהם חב"ד חג"ת נה"י. וכן בהכרח נבחן
בה פנימיות, דהיינו רת"ס דבנינה עצמה,
וג' ההין דחיצוניות, שהם נה"י המתלבשים בחג"ת נה"י של התחתון ממנה, שהם ב'

ההין האחרונות, וגם בחינת נה"י דמוחין
דג"ר אל התחתון, שהם בחינת ה' הפשוטה. שהם ג' בחי' לבושי מוחין המתלבשים ברת"ס של התחתון, שהם בבחינה נמוכה מן המסך והעביות דה"ת דס"ג, להיותו תחתון ממנה,
כי זה הכלל כל תחתון כלפי עליון ממנו
הוא תמיד בבחינה נמוכה ממנו. כי סולם המדרגות אינו משתנה לעולם, כנ"ל דף תתצ"ח ד"ה וצריך. ונודע שהתחתון לה"ת דס"ג, הוא ז"א דאצילות הכולל.

עח) כלל העולה כי ה' ראשונה של השם היא שם ס"ג א', כולל י"ס פנימיות וחיצוניות, ונקרא תבונה: כדי להבין היטב הכלל הזה, צריכים להבין ענין ההפרש של או"א וישסו"ת על בוריו. והנה מקור ההתחלקות של או"א וישסו"ת, מובא בדברי

חלק י'    תלמוד עשר ספירות           עיבור א             תתקיא

עט) והרי הם בינה א' וג' תבונות, וכל ד' בחי' אלו נקרא תבונה דס"ג דה' ראשונה, ועוד יש בינה עליונה רמוזה ביו"ד של הוי"ה, ויש בה דמיון כל בחי' אלו, אלא שנקרא בינה דאהי"ה דיודי"ן. והרי יש בינה עליונה

אור פנימי

הרב  לעיל (דף שצ"ו אות ו') שהשם ס"ג דא"ק, אשר לא  נתפשט מטבור ולמטה, למ"ה וב"ן, הוא בחינת  טעמים, והוא בערך
או"א. וזה החלק של הס"ג, שנתפשט למ"ה וב"ן דא"ק, עד סיום רגליו, הוא בחינת נקודות, ובחינת ישסו"ת בערך הטעמים, עש"ה. ונתבאר שם כי התפ"א דס"ג, שהיה בו קומת ע"ב דהתלבשות, הוכרח להסתיים בשוה עם רגלי ע"ב, דהיינו למעלה מטבור דא"ק. אלא בחי' הנקודות דס"ג, שנזדכך לקומת בינה בלבד, בלי התלבשות הע"ב, היא אשר נתפשטה מטבור ולמטה דא"ק, ונתחברה שם עם הה"ת. ע"ש באו"פ. והנך רואה  ההפרש הגדול מהטעמים, שהם קומת או"א עלאין, שהם לא נתחברו מעולם עם הה"ת,  וצמצום ב' לא שלט בהם כלל. לבין הנקודות דס"ג, שהם קומת בינה בלבד, בלי התלבשות דע"ב, שבהם נעשה השרש להתחברות ה"ת בה"ר, דהיינו הצמצום הב'. והנה אח"כ כשעלה ה"ת, ונעשה הזווג בנקבי עינים
דס"ג, נעשה מתחלה הזווג על הרשימות של הטעמים, שקומתם נתפשטה מפה דס"ג עד הטבור, והוא נבחן בשם עקודים, כי להיותם באים מרשימות וטעמים, הנה אין בהם שום רושם דצמצום ב', שנקרא נקודים, והם נחשבים לבחינת ג"ר של הבינה דא"ק, אלא מטבור דא"ק, שהוא ג"כ הטבור דס"ג, משם ולמטה יצאו ע"ס דנקודים, מבחינת ה"ת בעינים.

והנך מוצא כאן ג' חלוקות, בענין
החיבור דה"ת בעינים: א' הם הטעמים דס"ג דא"ק, שהם בחינת או"א עלאין, שיש בהם קומת ע"ב מבחינת התלבשות. ב', הוא ב' חלקים שבקומת בינה דס"ג, כי עד הטבור, שהוא בחי' י"ה שלו, עדיין אין שם זכר לחיבור ה"ת. רק מטבור ולמטה, ששם

בחינת ו"ה שלו, שם נעשה החיבור דה"ת בעינים. ומלבד האמור, כבר נתבאר, שבג"ר דבינה, בכל מקום שהם, אין בחינת ה"ת שולטת בהם כל עיקר.

ונודע, שכל בחינה באצילות, מקבלת מבחינה שכנגדה בא"ק. ונמצא או"א עלאין דאצילות, שהם בחינת בינה דעביות, ובחינת ע"ב דהתלבשות, אשר המה יונקים מאו"א   עלאין דא"ק, שהם התפ"א דס"ג דא"ק, הנקרא טעמים כנ"ל, שהם לא ירדו מעולם למטה מטבור דא"ק. אבל ישסו"ת דאצילות, הם קומת בינה, בלי התלבשות דע"ב, וע"כ המה בחינת הוי"ה דס"ג, והם יונקים מבחינת בינה דא"ק, שכבר ירדה למטה מטבור,
אלא מבחינת ג"ר דבינה, גם ישסו"ת נקיים מה"ת, כי הם יונקים מג"ר דבינה דא"ק, שלמעלה מטבור הנחשבים לעקודים. אכן בחי' ז"ת דישסו"ת, כבר הם בבחינת ה"ת בעינים, גם משורשם בא"ק, כי ז"ת דבינה דא"ק, כבר נמצאים למטה מטבור, דהיינו הע"ס דנקודים, שג"ר דנקודים נחשבים לחג"ת שלה, וז"ת דנקודים נחשבים לנהי"מ שלה.

ולפיכך יש כאן באצילות ב' בחינות התחלקות, של ס' ום' שורשים, שהם: או"א, שהם כולם בחינת ס'. וישסו"ת, שהם כולם בחינת ם'. שאו"א הם בחי' טעמים הנמשכים מטעמים דא"ק הנ"ל, שאין להם שום חיבור משורשם בה"ת, להיותם התפ"א דס"ג דא"ק, וע"כ בכל מקום שהם מאירים נמצאים מורידים שם הה"ת מעינים. אמנם הם'
שהם ישסו"ת, אע"פ שגם הג"ר שלהם נקיים מה"ת, כנ"ל. אמנם משורשם בס"ג דא"ק, הנה הם אותו החלק של ס"ג שירד למטה מטבור ונתחבר עם ה"ת, כנ"ל, ע"כ אין

תתקיב                       חלק י'    עץ חיים        עיבור א

ותבונה, והם סוד ס"ם דאפרסמון, וכן בתבונה עצמה יש בינה ותבונה, וגם אלו ס"ם דאפרסמון.

 

פ) והבן ותראה, איך כל החיצוניות העליון נעשה פנים אל הפנימית תחתון הימנו, וחוזר הפנימית התחתון ההוא בסוד חיצוניות, ואז החיצוניות
אור  פנימי

הארתם מורידה הה"ת מעינים. וזהו החילוק השורשי בין או"א לישסו"ת.

אמנם הן או"א, והן ישסו"ת, מתחלקים לה"פ בפני עצמם, כמ"ש לעיל בהוי"ה דס"ג, שהוא ישסו"ת, וכן הוא באו"א כנודע, ואז נמצא כל אחד מהם מתחלק לס' ום' כי
חב"ד חג"ת של כל אחד הוא בחינת ג"ר, והוא בחי' ס' כמ"ש לעיל. ונה"י של כל
אחד, הוא בחינת ז"ת שלמטה מפרסא, שהם נמשכים מבחי' ז"ת דס"ג דא"ק, שהם הנקודים והם בחינת ם', אמנם יש חילוק
בין או"א לישסו"ת, כי באו"א, רק ד' ספירות נכללים בהם' ובישסו"ת ה' ספירות, כנ"ל. (דף תתק"ב אות נ"ט).

וזה אמרו "ויש בה ג"ר הנקרא בינה" והיינו חב"ד חג"ת שבה, שהם ב' ההין העליונות שבה, אבל ה' הג' שחיצוניות שלה כבר נתלבשה בז"א דס"ג, הנה הם בחינת
ם' שבה עצמה. ואע"פ שכל הוי"ה דס"ג היא תבונה, מ"מ, כבר נתבאר, אשר בג"ר דקומת בינה, אין שום שליטה לה"ת, כמו באו"א עלאין שהם ע"ב, וגם החסדים מכוסים שמה, וגם זווגם לא פסיק לעלמין וכו', כי ג"ר דקומת בינה הם לגמרי כמו או"א עלאין, אע"פ שהם בחינת הוי"ה דס"ג. וכל ההפרש שביניהם הוא, כי או"א עלאין שהם קומת ע"ב דהתלבשות, המה נקיים מה"ת משורשם בא"ק, אבל ס"ג, שהיא רק קומת בינה, יש
לה חיבור עם ה"ת משורשה בא"ק, כי היא שירדה למטה מטבור דא"ק, למ"ה וב"ן הפנימים. ונתחברה שם עם הה"ת. כנ"ל.

וזה אמרו "וו"ק הנקרא תבונה ומלכות שבה נקרא תבונה, וחיצוניות נה"י של

המלכות זו נקרא ג"כ תבונה" וכבר נתבאר, שז"ת דקומת בינה, כבר יש שם חיבור ה"ת בעינים, כי הם נמשכים מבחינה שכנגדם מנקודים דא"ק, כנ"ל. וע"כ הג"ר דהוי"ה דס"ג, שהם י"ה שבה, הם במילוי יודין, שמילוי זה דיודין מרמז על בחי' עביות דצמצום א' (דף תס"ג תשובה א') אמנם הוא"ו דהוי"ה דס"ג כבר יש בה מילוי א', אשר המילוי מורה, על מסך ועביות דצמצום ב', כמ"ש בתשובה שם. וע"כ הו"ק שבה נקרא תבונה.

וזה אמרו "ומלכות שבה נקרא תבונה, וחיצוניות נה"י של המלכות נקרא תבונה"
ב' תבונות אלו, הם ב' בחינות נה"י דס"ג, המתפשטים במקום ז"א, שהם עיקרי בעלי השם של תבונה, כי השם תבונה פירשו בזוהר, על שם נוטריקון בן ובת. דהיינו בחינת ז"א. כי ז"א מלביש מתנה"י ולמטה דהוי"ה דס"ג, שהם מלכות שבה, ונה"י הפנימים שלה. וכן מתפשטים בו בחינת לבושי מוחין ממלכות דחיצוניות, שהיא חיצוניות ונה"י שלה כנ"ל באורך. והם נבחנים לב' תבונות התחתונות. א' המלכות שבה, דהיינו מטבור ולמטה, שהם נה"י הפנימים, שז"א מלביש אותם לבד, והם לא נעשו ללבושי מוחין, כי הם פנימים. וב' חיצוניות נה"י של מלכות זו, שהם נעשו ללבושי מוחין שבו כנ"ל.

פ) החיצוניות עליון נעשה פנים אל הפנימית תחתון הימנו, וחוזר, הפנימית התחתון ההוא בסוד חיצוניות ואז החיצוניות הא' וכו': הכוונה, היא, על סדר ירידת
מוחין מפרצוף לפרצוף, כי בשעה למשל,

חלק י'    תלמוד עשר ספירות           עיבור א             תתקיג

הראשון שהיה בתחלה על הפנימית תחתון, א"א לעמוד שם ויורד להעשות פנימית תוך פנימית יותר תחתון ממנו. וכעד"ז עד סוף כל המדרגות כולם. באופן שא"א להיות שם רק ב' בחי' לבד, שהם פנימית א' וחיצוניות א'.

 

פא) וגם תבין, שלעולם אין העליון מתלבש בתחתון אלא חיצוניותו. ושם למטה חוזר להיות פנימים גמורים. כי אע"פ שבערך העליון נקרא חיצוניות, הנה ברדתו למטה, יהיה שם במדרגת פנימית.

 

פב) גם תבין איך גם בפרצוף א' לבד יורדין מוחין מספירה זו לספירה זו, אלא שאין זה רק מכתר לחכמה ומחכמה לבינה ומבינה לת"ת ומת"ת. למלכות, וכ"ז בפרצוף עצמו. וכעד"ז מפרצוף זה לפרצוף אחר.

 

פג) גם תבין, כי החיצוניות של העליון שיורד, אינו מכולו, רק מלכות שבחיצוניות דמלכות שבו. כי הרי, כשאנו אומרים שנה"י החיצוניות יורדין
אור  פנימי

שאו"א משיג המוחין מא"א, שהם בחינת חיצוניות דא"א, כנ"ל, הנה אז נותן גם
או"א המוחין לתחתון שלו. שהוא ישסו"ת, ונמצא חיצוניות או"א יורדים ונעשים
פנימיות לישסו"ת, ונמצא שפנימיות ישסו"ת נעשה חיצוניות אל המוחין שהשיג מאו"א. ואז יורדין החיצוניות דישסו"ת ונעשו מוחין לז"א, ונמצא פנימיות דז"א שנעשה חיצוניות למוחין שקבל מישסו"ת, ואז שוב החיצוניות דז"א עצמו, יורד ונעשה פנימיות לנוקבא, וכו' עד"ז. באופן, שנבחן, שכל תחתון יש
לו פנימיות וחיצוניות, דהיינו מה ששייך למדרגתו עצמו, וגם בחינת עביות ומסך הנמוכה ממדרגתו, ובעת שמשיג חיצוניות מעליון שלו, שהם המוחין שלו, הנה גם הוא עצמו מוריד חיצוניות עצמו למוחין אל התחתון שלו, וזה פשוט.

פא) אין העליון מתלבש בתחתון אלא חיצוניות וכו', ברדתו למטה יהיה שם במדרגת פנימיות: כבר נתבאר זה לעיל באורך, שאין העליון מזדווג בעצמו, כדי
לתת קומת המוחין דתחתון, אלא מחיצוניותו, דהיינו ממסך ועביות הנמוכה ממנו במדרגה. וכשמוחין אלו יורדים לתחתון, המה נעשים

פנימיותו דהיינו עם לבושיהם, הנקראים
נה"י דעליון.

פב) מכתר לחכמה, ומחכמה לבינה, ומבינה לת"ת, ומת"ת למלכות וכו': כי אע"פ, שיש בכל פרצוף עשר ספירות,
אמנם אין שם אלא ה' בחינות של זווג, שהם ה' הבחינות שבמסך, הנודעות. כי חג"ת
נה"י, הם כולם רק בחינה אחת של עביות דהיינו בחי"א. כנודע.

פג) חיצוניות העליון שיורד אינו מכולו רק מלכות שבחיצוניות דמלכות שבו: כמ"ש לעיל באורך, כי אע"פ, שהתחתון דבוק
בנה"י דעליון, שהם הנה"י דגדלות שלו, מ"מ אינו מקבל, אלא ממלכות העומדת בחזה דעליון, כי היסוד דקטנות דעליון, נעשה לת"ת עד החזה. ומלכות דקטנות דעליון, היא בחינת נקודה תחת יסוד דקטנות. הרי שכל קומת הקטנות דתחתון, יוצאת ממלכות דעליון אמנם לא ממלכות דעליון עצמו,
אלא מבחי' חיצוניות דאותה המלכות, דהיינו ממדרגה נמוכה מהמלכות הזאת, למשל אם הוא ישסו"ת העולה ונכלל בזווג דאו"א, דהיינו במלכות שבמקום החזה, אין הזווג נעשה על בחינת ה"ת דעינים דבחי"ג, שהיא

תתקיד                        חלק י'    מבוא שערים            עיבור א

ר"ל המלכות שבחיצוניות ההוא העומדת בנה"י של החיצוניות, אשר כל החיצוניות ההוא, אינו רק י"ס המלכות של הפרצוף ההוא.

 

*          פד) הנה נתבאר לעיל כי א"א הוא עתה נגלה מן הטיבור שלו ולמטה, שהוא שליש התחתון של הה"ת שבו וכאשר רצה להתלבש ע"י זו"ן, שהם
אור פנימי

בחינת פנימיות ועצמות דמלכות זו, אלא רק מבחינת ה"ת בעינים דבחי"ב, שהיא חיצוניות ואחורים לאותה המלכות, והקומה היוצאת על אותו הזווג, עם הלבושים שלהם, שהם נה"י דחיצוניות גם כן, הם יורדים למוחין דתחתון. ועד"ז גם במוחין דגדלות. אשר אותה ה"ת יורדת מעינים ומעלה את אח"פ, שאז יוצאת נשמה, ולא קומת חיה, כנ"ל, באורך. הרי שמוחין ונה"י היורדים מהעליון באים מחיצוניות מלכות דמלכות דעליון.

שנה"י החיצוניות וכו' אינו רק י"ס של המלכות דפרצוף ההוא: כי במלכות דעליון זו, העומדת במקום החזה, מבחינות החיצוניות שלה, נעשה עליה הן הזווג
דקטנות והן הזווג דגדלות, אשר ע"כ נבחנת לג"ר ולו"ק, שהם י"ס דחיצוניות: שו"ק דחיצוניות שבה, כלומר קומת הקטנות, נעשה פנימיות לו"ק דתחתון. וג"ר דחיצוניות שבה, שהיא קומת הגדלות נעשה פנימיות לג"ר דתחתון. כנ"ל באורך ע"ש.

פד) א"א הוא עתה נגלה מן הטבור שלו ולמטה: הנה כדי להבין ענין העליות
של הפרצופים לסוד העיבור של הזו"ן, המובא כאן בדברי הרב, צריכים להבין מקודם מהות הז"א ונוקביה משורשם. כי צריכים להבין למה כל התיקונים. וכל הנהגת העולם תלוים דוקא בזו"ן, ולא בעליונים מהם. גם מאיזה זו"ן מדברים כאן, שהרי יש ז"ת
בכל הספירות, שהם זו"ן דאותה ספירה כנודע. והנה הרב אומר, אשר בע"ס דנקודים נולדה הנקבה. (לעיל דף שצ"ו אות ו') ובעולם האצילות יצא הזכר, שהוא ז"א

דאצילות הנקרא הדר, ושם מ"ה החדש דאלפין, כנודע. ונקרא ג"כ מלך השמיני (לעיל בדברי הרב דף תתע"ג אות כ'), שמצרף שם את ז' המלכים דנקודים, עם
הדר ומהיטבאל, להמשך אחד בסוד ל"ב נתיבות החכמה. ע"ש. ויש להבין למה
הוא מדלג על ג"ר דאצילות, אלא שמדבר מז"ת דנקודים, שהם זו"ן, וכן מז"ת
דאצילות, שהם זו"ן, ומצרף אותם למספר אחד, שמונה מלכים.

ודע , כי עיקר המדובר, הוא מבחי'
זו"ן דע"ס דנה"י דא"ק, שז"ת אלו הם
זו"ן השרשיים אל זו"ן דאצילות כי אחר הסתלקות כל ההתפשטות הראשונה של פרצוף הכתר דא"ק, מפה ולמטה, חזר ונתמלא על ידי ב'  הפרצופים ע"ב וס"ג עד הטבור שלו. ומטבור ולמטה נשאר מגולה, שפירושו בלי פרצוף חיצון, שיחזור וימלא אותו באורותיו את הכלים והרשימות אשר שם. גם ידעת, שקומת בינה דס"ג אשר נתפשטה למטה מטבור, והתחילה למלאות אותם בהארותיה, הנה קבלה מחמת זה
מיעוט גדול, כי הה"ת אשר שם נתערבה ונתחברה בה, והיתה לסבה לצמצום ב' ופרסא. כי מחמת התחברות ה"ת בה"ר נתערבה המלכות בכלהו ע"ס עד נקבי עינים, ויצאו אח"פ לחוץ מכל המדרגות. והפרצופים שלמעלה מטבור, שהם ע"ב נסתיימו במקום החזה, והפרצופים שלמטה מטבור, נסתיימו בסיומא דת"ת, כי מפה עד החזה עמדו
ע"ס דס"ג, דהיינו טעמים דס"ג, שיש בהם ע"ב דהתלבשות, ומכח הזווג החדש

*מכאן עד אות קנ"ד הוא במבוא שערים שער ה' ח"א פ"ו ז' ח' ט'.

חלק י'    תלמוד עשר ספירות           עיבור א             תתקטו

הלבושים, שבהם מתלבש חציו התחתון כנזכר, רצה לתקן זו"ן. וכדי לתקנם

אור פנימי

מהסתכלות עיינין באח"פ, שיצא על הרשימו דטעמים, הנה יצאו אח"פ לחוץ, ולא נשארו שם אלא ג"ע: שסיומא דה"ת בעינים
מבחינת התוך, הם במקום החזה, ומחזה עד  הטבור יצאו לחוץ מבחינת הטעמים, ושם
יצא הראש הא' דנקודים, מטבור עד החזה, שהוא כבר בחינות נקודות. הרי שז'
תחתונות דטעמים יצאו מהם לחוץ, והוא בחינת היציאה מע"ס דתוך.

ועד"ז היתה יציאה מע"ס דסוף כי
גם שם לא נשארו אלא ג"ר שלהם, שהם גלגלתא ועינים ונקבי העינים. אבל ז"ת שלהם, יצאו לחוץ מע"ס דסיומא לגמרי, שפירושו שבאו מתחת הסיום דקו א"ס ב"ה, שנקרא מקום בי"ע, ותדע שכל  המדובר הוא מקו האמצעי, שהוא מיוחס אל הזווג החדש שנעשה בנקבי עינים דס"ג. כי סוד הצמצום עצמו, שהעלה ה"ת לנקבי עינים, הנה עשה תכף בדרך עליתו ב' קוים, כי הה"ת שנתרשמה בכל ספירה נעשה שם לבחינת שמאל דאותה ספירה, ומהות הספירה והרשימה אשר בה, נעשה לקו ימין דאותה ספירה. וכן בכל ספירה וספירה בדרך
עליתה. ואחר שנעשה הזווג בנקבי העינים, ירד האור ממעלה למטה, ועשה קו אמצעי בכל ספירה וספירה. ולפיכך יש להבין עם זה, שב' הקוים הראשונים ימין ושמאל, הנה
עדיין ארכם כמו שהיו בצמצום א', דהיינו כבזמן שהם נתהוו. אמנם קו אמצעי, הנה ארכו כבר נמדד בצמצום ב',  אשר אין בו אלא גו"ע, והוא בחסר אח"פ. הרי שיש
הבדל גדול בשיעור מדת האורך בין קו אמצעי אל הקצוות ימין ושמאל.

ונודע, שגם ז"ת דנקודים, קבלו ג"כ בחינת הארה מהסתכלות עינים באח"פ, אלא שהיה הארה מועטת מאד, שהספיק רק בשביל הכלים שלהם, כי ע"י הארה זו שקבלו, יכלו הכלים דז"ת להתעלות למעלה מהסיום

דצמצום ב'. כי הסיום דצמצום ב' הוא בשליש תחתון דנה"י דא"ק. כלומר, שהנה"י דא"ק מתחלקים לג"ש שהם חב"ד חג"ת נה"י, ומתוך שעיקר זו"ן הם בחינת הנצח הוד,
כי חג"ת הם רק בחינת ג"ר דחסדים המתחברים להוציא את הנצח הוד, שהם זו"ן דחסדים, והנה הם בחינת שלישים תחתונים שלו, ועל כן, רק הם שיצאו לבי"ע. ואע"פ שגם ז"ת דבינה שהם שורש זו"ן יצאו גם
כן לחוץ, אמנם הם אינם עולים בשם, להיותם רק שרשי הזו"ן, ועיקר היציאה הוא רק לזו"ן, שהם ז"ת דנה"י מצד כללותם עם החג"ת, והם רק נצח והוד מבחינת עיקרם ועצמותם. כנ"ל. הרי שסיום דצמצום ב' דא"ק, בעטרת יסוד שלו. גם נתבאר שז"ת דנקודים נתעלו ע"י הארה מועטת אשר
קבלו מנקבי עינים, ועמדו למעלה מפרסא. והבן זה היטב. כי אם היו מקבלים אור העינים כמו הג"ר, היו נמשך גם בהם הקו האמצעי כמו בג"ר דנקודים, ואז לא היו נשברו. אלא קו אמצעי לא  נתפשט בהם
כלל, רק הארת כלים בלבד, כדברי הרב
(דף ת"ב אות י"א ודף תי"ב אות
כ"ב) שזה הספיק רק על ב' הקוים הראשונים שלהם בלבד, ולא על קו האמצעי.

והנך מוצא בע"ס דנה"י שהם ע"ס דנקודים, המלבישים למטה מטבור דא"ק, והם רק בחינת נה"י בערכו, כנודע. אשר
ג"ר שלהם, שהם בחינת גו"ע דנה"י אלו,
היו מתוקנים לגמרי בתיקון קוים, שהם החלק מטבור ולמטה עד סיום הת"ת, אמנם אח"פ שלהם, שהם ז"ת, לא נתקנו בקו אמצעי כלום, אלא בב' הקוין נצח והוד, שהם
ימין ושמאל דקצוות, שהם קבלו הארה מועטת ונתעלו למעלה מפרסא דסיומא.

וע"כ באצילות, שהפרצופים חזרו ונתקנו מבחינת נקבי עינים כמו בנקודים, דהיינו בשעת הקטנות דכל אחד ואחד, כנודע.

תתקטז                   חלק י'    מבוא שערים         עיבור א

מה עשה, בתחלה אסף עתיק יומין את ב' פרקין האמצעים של נצח והוד שבו, שהיו מלובשים תוך נצח והוד דאריך, כנז', והעלם למעלה והלבישו

אור פנימי

נעשה בכל מדרגה ב' בחינות סיום: א' מבחינת הארת כלים דהסתכלות עינים באח"פ כנ"ל. שמכח הארה זו יצאו נצח והוד בג' שלישים, כי יש להם גם בחינת אח"פ דקטנות, שקבלו הז"ת דנקודים מאור עינים, שהספיק להגביה אח"פ שלהם לאצילות למעלה מפרסא. וב' מהארת הקו האמצעי, שהוא אור העינים שנמשך רק בג"ר, אשר הוא חסר שליש תחתון מתחילת אצילותו אפילו בנה"י דא"ק, כנ"ל. ובנקודים הם נבחנים גם לחג"ת נה"י, כי יסוד לא יצא שם, אלא רק שליש תחתון דת"ת לבד. כי הג"ר מסתיימים בשליש תחתון דת"ת. והענין הוא, כי פרצוף הנקודים מצד הקטנות, נבחן הכתר לראש, ואו"א לתוך עד הטבור, וז"ת למטבור ולמטה לע"ס דנה"י, בערך פרצוף הכללי
של הנקודים עצמם. אלא מתוך החסרון
אור שלהם, נבחנים רק לז"ת. ועוד שבערך או"א דגדלות, שהם חזרו לראש, נבחנים הז"ת, לבחינת תוך סוף דגופא שהם חג"ת נהי"מ. אמנם בערך הפרצוף מצד הקטנות, הם רק ע"ס דנהי"מ. אשר ב' הקוים שלהם, שהם חח"ן שבקו ימין שהוא נצח. ובג"ה שבקו שמאל שהוא הוד, הם שניהם קבלו הארת כלים. וקו האמצעי שהם דת"י, הוא חסר שם לגמרי, כי ע"כ כתב הרב שכל
סבת השבירה היתה משום חסרון תיקון קוין. ולפיכך כל פרצופי הב"ן של אצילות שהם מהכלים הישנים של הנקודים, אין להם אלא ב' קוין שהם נו"ה בע"ס דסיום שלהם. כי עיקר בנין הפרצוף הוא מכח הקטנות, דהיינו מבחינת ה"ת בעינים, ומבחינה זו, חסר קו האמצעי לגמרי בע"ס דנה"י, וסיומו של קו האמצעי הוא עם סיום הטבור. כמבואר, דהיינו במקום סיומא דאו"א עלאין.

ועם זה תבין דברי הרב, שנולדה
הנקבה תחלה, כי מבחינת הקטנות דהסתכלות

עינים באח"פ שיצאו ע"ס דנהי"מ חסרי הקו האמצעי, משם נעשו כל בחינת הנוקבין דאצילות חסרי הקו האמצעי, כנ"ל. אמנם
יש כאן עוד ענין יותר עמוק. כי בעת
שנה"י דא"ק עלו למ"ן לע"ב ס"ג העליונים, וקבלו האור החדש דבקע לפרסא, הנה חזר והעלה את אח"פ שנפלו מכל המדרגות, והשפיע האור הזה דרך הטבור, והשיב את או"א דנקודים אל בחינת הראש דכתר, וכן העלה את ב"ש תתאין דנצח והוד שלו, המכונים ו' ונקודה, והשפיע אותם לאו"א, שאז הזדווגו עליהם או"א, והולידו אותם
בכל שלימותם, עד שנתפשטו לבי"ע, כנודע. הנה כל התיקון הזה, נבחן לתיקון הנקבה,
כי כל הפרצוף הזה היה בסוד הנקבה, כנ"ל. אלא משום החסרון תיקון קוים, ע"כ לא
יכלו להתקיים ונשברו. וחזרו אח"כ לתיקונם ע"י המ"ה החדש..

וזכור היטב ענין ב' הסיומים שיצא מכח ה"ת בעינים: א' הסיום של קו אמצעי דכל פרצוף, שבפרצופים שלמעלה מטבור, הוא מקום החזה. ולמטה מטבור הוא מקום היסוד. ואת הסיום דב' הקוין ימין ושמאל, שיש
להם אח"פ שלהם מכח הארת כלים של נקבי עינים, שהם מסתיימים בפרצופים העליונים במקום הטבור. ובפרצופים שלמטה מטבור, הוא במקום אצבעות רגלים. וההפרש הזה ממקום סיום דקו אמצעי עד מקום הסיום דקצוות נקרא בשם עקבים. וז"ס עקבתא דמשיחא, הרומזים על ב"ש תחתונים דא"ק, שהם ממקום היסוד שלו, שהוא בפרסא דאצילות, עד מקום של צמצום א', שהוא בעולם הזה. וז"ס הכתוב, אשר חרפו עקבות משיחך, וכו'. וז"ס עקביים דלאה הנכנסים בכתר רחל, בסו"ה עקב ענוה יראת ה'.
כמ"ש כל זה במקומו.

חלק י'    תלמוד עשר ספירות           עיבור א              תתקיז

את ב' פרקין הראשונים דנצח והוד שלו, המלובשים בחסד וגבורה דאריך כנז' שם.

אור פנימי

ועתה תבין סוד מ"ה החדש, שהוא
הדר מלך השמיני. כי אחר שנשברו הכלים דז"ת דנקודים פנים ואחור, ובאו אח"כ בתיקון העיבור, אשר ע"י עלית נה"י לחג"ת נתערבה הה"ת בה"ר גם בבחינת הז"ת,
וגם הם נתקנו בתיקון קוים, נמצא שנתקן בחינת קו אמצעי גם בע"ס דנה"י, והנה
גם הם כמו הג"ר דנקודים. אמנם גם כאן
אין האור דה"ת שבנקבי עינים נמשך יותר מבחינת ראש תוך, כמו בנקודים, וע"כ
נמצא הקו האמצעי של הנה"י, שחסר שליש תחתון. כי ב' קוין ימין ושמאל, שהם נצח והוד, יש להם ג"ש שלימים, כי יש להם בחינת הארת כלים מעת הנקודים, כנ"ל. אבל הקו האמצעי שהוא היסוד, שאין לו שורש מצמצום א'. ותחלת אצילותו הוא מנקבי עינים, ע"כ הוא חסר שליש תחתון, כנ"ל באורך.

והנך מוצא שכאן באצילות יצא בחי' הזכר, דהיינו במ"ה החדש, כי נעשה תיקון קוים גם בקו אמצעי דנה"י, אמנם בעת הנקודים לא יצאה כי אם הנקבה, כי שם לא יצאו אלא רק ב' הקוין נצח הוד. כנ"ל. וזהו שנעשה
רק עם יציאת הזו"ן, שהם בחינת ז"ת דנקודים, שהם בכללם רק ע"ס דנה"י כנ"ל. אמנם בהפרצופים העליונים, שהם א"א ואו"א וישסו"ת דאצילות, שהם מבחינת למעלה מטבור, הנה כבר היו להם תיקון קוים משורשם בג"ר דנקודים, וע"כ ענין תיקון קוים בבחינת ע"ס דנה"י, לא יכול להתגלות בהם. אלא רק בז"א, שהוא בחינת ז"ת דנקודים, ובחינת למטה מטבור, כנ"ל. הרי שבנקודים נולדה הנקבה ובאצילות עם
יציאת ז"א נולד הזכר.

וע"כ מצרף הרב לעיל את ז"א של אצילות לבחינת מלך השמיני של ז"ת דנקודים, כי הם ענין אחד, דהיינו תיקון

נה"י, אשר בז"ת לא עלה התיקון אלא אל הנקבה, וגם תיקון זה לא נתקיים שם, אלא רק אחר התחדשותם באצילות, בפרצופי הנוקבין דאצילות, אשר עיקר המתקן אותם הוא המ"ה, דהיינו ז"א. באופן שאותם ז' המלכים שלא נתקיימו בנקודים, חזרו ויצאו בבחינת ז"א ונוקבא דאצילות שנעשה עתה בהם תיקון קוים, שה"ס היסוד, כנ"ל. הרי שהם המשך אחד.

גם תבין עתה, למה עיקר התיקון
והנהגת העולם הם על ידי ז"א ונוקביה. כי נתבאר שהם יצאו לחוץ מע"ס דנה"י דא"ק בעת צמצום ב', ונעשה שם לבחינת למטה מפרסא דאצילות כנ"ל. אשר תיקון ראשון הגיע להם ע"י נה"י דא"ק, שע"י האור חדש דבקע לפרסא, חזר והעלה אותם מבי"ע, והשפיע אותם בסוד הזווג, אל או"א דנקודים, ולא נתקיימו שם, וחזרו לבי"ע וע"י נה"י דא"א, הם שוב נתעלו מבי"ע, ויסוד דא"א שוב השפיע אותם לאו"א דאצילות, כמ"ש לפנינו, וכאן הם מתחילים לקבל התיקון שלהם, שהוא יגמר בביאת המשיח.

הרי שכל החסרון הראשון, היה מה שנה"י דא"ק היו מגולים בלי מילוי, וע"י הנקודים עצמם לא נתקן אלא בחינת נה"י
אלו עד היסוד, כנ"ל, אמנם ב"ש תחתונים שלו, נפלו לבי"ע. והנה עליהם סובב כל התיקון
עד גמירא, והם ז"א ונוקבא השורשיים, כנ"ל. הרי שאין יותר מה לתקן, אלא אלו הזו"ן השרשיים. וכל הג' עולמות בי"ע, שהם
בסוד זה, לעומת זה, המה התפשטות של הנוקבא דז"א כנודע. וע"כ תלוים כל התיקונים וכל הנהגת העולם רק באלו
הזו"ן.

פד) בתחלה אסף עתיק יומין את ב' פרקין האמצעים של נצח והוד שבו וכו' והעלם למעלה: וצריכים להבין מאד, ענין העליות

תתקיח                        חלקי'     מבוא שערים            עיבור א

פה) והתלבשות זה נקרא כללות, וכל מקום שתמצא לקמן ענין הכללות, ר"ל, שמלביש זה לזה, והבן ענין זה. והנה היסוד דעתיק, אין בו עליה, כי הוא מסתיים בחזה דאריך כנז'. ואח"ך בסדר הזה, גם א"א אסף את נה"י שלו המגולים כנזכר. והעלם למעלה בחג"ת שלו.

אור פנימי

האלו. גם מה הפירוש שראה א"א עתה, שנה"י שלו מגולים ורצה להלביש אותם.
ומה היה חסר לו, אם לא הלביש אותם. ובעיקר צריכים להבין, למה לא הלביש אותם עד עתה, ומי גרם עתה שירצה להלביש אותם.

אמנם דברי הרב מפוזרים מאד, וצריכים לקבצם למקום אחד, שאז יצא לנו ענין
שלם בהבנה שלימה. ודע, כי עוד קודם
זה, היו הקדמות חשובות מאד ללידת ז"א, שביאר אותם במקומות מפוזרות. כי תחלה היה כאן ענין עלית ישסו"ת למ"ן לאו"א עלאין, כדי לקבל נה"י, שהם אח"פ הנפולים שלהם, ומוחין דגדלות, מקומת נשמה, שזוהי בחינת זווג א' על המ"ן דז"א. כמו שידעת, שגדלות דעליון, דהיינו העלאת אח"פ   הנפולים דעליון, הם ממשיכים עמהם את גו"ע דתחתון הדבוקים עמהם, כנ"ל בחלק ט'.
וע"כ מקבלים גו"ע דתחתון, הזווג הראשון עוד בעלי עליון שלהם, דהיינו בשעה שהעליון העלה אח"פ הנפולים שלו, ונכלל בהזווג בעלי עליון, כנודע. באופן שבעת שישסו"ת עלו ונתכללו בזווג דאו"א עלאין, והמשיכו לשם את אח"פ הנפולים שלהם, שבהם דבוקים גם הגו"ע דזו"ן, ואו"א נזדווגו על ב' מיני מ"ן הללו, נמצא, כי כמו
שישסו"ת קבלו על המ"ן שלהם, קומת מוחין דנשמה, כמו כן גם גו"ע דזו"ן הדבוקים באח"פ דישסו"ת, קבלו ג"כ את קומת הזווג על המ"ן שלהם דגו"ע. שזה מכונה זווג הא' שעל המ"ן, שעדיין אין המ"ן יכולים לקבל שם שום ציור דעובר, אלא שהעליון, שהם ישסו"ת, מקבל פי שנים, חלקו עצמו וחלק הז"א, ואח"כ אחר שישסו"ת יורדים למקומן,

אז הם מזדווגים על המ"ן הללו דגו"ע דז"א, ונותנים לו את הציור דעיבור.

אמנם כאן בז"א, אע"פ שישסו"ת כבר ירדו למקומם, עדיין לא יכלו להזדווג על המ"ן דז"א ליתן לו את הציור דעיבור. כי
כמו שבזו"ן דנקודים היו ג' שותפים בעת אצילותו, שהם: נה"י דא"ק, ואו"א דנקודים, הנה בהכרח, שהאורות והכלים והניצוצין
של זו"ן אלו אחר שבירתם, נתחלקו ג"כ
לג' בחינות של גו"ע, שהם: גו"ע הדבוקים באח"פ דנה"י דא"ק, וגו"ע הדבוקים באח"פ דאבא, וגו"ע הדבוקים באח"פ דאמא. והנה ישסו"ת בכללותם נבחנים רק לבחינת אמא, כנודע. וא"כ לא נתעלו עם אח"פ שלהם
רק בחינת גו"ע הדבוקים באח"פ דאמא. ונמצא חסר כאן ב' החלקים דז"א, שהם גו"ע הדבוקים באח"פ דנה"י דא"ק, וגו"ע הדבוקים באח"פ דנה"י דאבא דנקודים. הרי שאע"פ שישסו"ת כבר ירדו למקומם, עדיין לא יכלו לתת לזו"ן את הציור דעיבור.

וכבר נתבאר בדבור הסמוך, שענין יציאת ז"א דנקודים, ויציאת זו"ן דאצילות, הם ענין אחד ממש. דהיינו להעלות את
הב"ש תחתונים דנה"י דא"ק, שנפלו לבי"ע בעת צמצום הב'. שב"ש אלו, הם הבחינות דזו"ן הצריכים תיקון, ובלעדם נמצאים הנה"י דא"ק מגולים, שפירושו, שהם חסרים המילוי אורות שלהם, כנ"ל. ותחלה נתקנו ב"ש תחתונים אלו בסוד הנקבה שנולדה תחלה, כנ"ל, שמשם הגיע התיקון רק לבחינת ג"ר שלהם לבד, אבל לבחינת ז"ת שלהם, שהם עיקר זו"ן, לא נתקיים התיקון משם. וע"כ המה צריכים להתתקן עתה באצילות. הרי
כי אותם ב"ש תחתונים שהתחיל תיקונם

חלק י'    תלמוד עשר ספירות           עיבור א             תתקיט

פו) ונמצא עתה, היות בחי' אלו שם באופן זה, כי בפנים מן הכל הם תרין פרקין ראשונים דנה"י דעתיק, ועליהם הלבישו ב' פרקין אמצעים דנצח והוד שלו על ב' פרקין ראשונים הנז'. אך על יסוד שלו לא היתה בחינה אחרת דעתיק להלבישה. ועליהם הלבישו חסד וגבורה דאריך את ב' פרקין אמצעים דנ"ה דעתיק. וב' שלישים עליונים דת"ת דאריך עד הטיבור, הלביש ליסוד דעתיק העומד בפנים עד החזה, ועליהם הלבישו נו"ה דאריך לחסד וגבורה דאריך. ושליש תחתון דת"ת דאריך, הלביש לתרין השלישים עליונים דת"ת דא"א עצמו. ואח"כ היסוד דא"א, הלביש לזה השליש התחתון דת"ת. ואח"ך עטרת היסוד שהיא המלכות דאריך, הלבישה על היסוד דאריך. והרי נתבאר עליית והתכללות עתיק ואריך מהם ובהם.

אור פנימי

בנקודים שנתעלו שמה לאצילות, וחזרו ונפלו לבי"ע, הם עצמם צריכים כאן להתתקן פעם שנית בסוד מ"ה החדש, כדי שתיקון זה יתקיים בהם. ולפיכך כל אותם הסדרים שנתחברו בנקודים לאצילות ז' המלכים, הנה הם מחויבים לחזור ולהשנות כאן באצילות פעם שנית, בלי שינוי של משהו. וזכור זה היטב, כי על זה היתד מובנים כל דברי
הרב בעי"מ דזו"ן.

ונודע, שעיקר כל התיקונים של ז"א, אינם אלא ע"י אמא, שהיא קומת בינה. כי האור ישר ואור חוזר, אינם זזים זה מזה
אף משהו, וכל הענינים הנוהגים בע"ס דאו"י, מקובלים אותם הסדרים גם בע"ס דאו"ח
בלי שינוי. וכיון שזו"ן דע"ס דאו"י נאצלו
מן הבינה דאו"י, הנה כן בכל הפרצופים שבעולמות, נמצאת תמיד קומת הבינה שמתקנת את הז"א. וזכור זה.

ולפיכך אחר שישסו"ת נתקן כולו, וקבל את קומת הבינה, כנ"ל. נעשה המצב שוה להמצב דפרצופי א"ק בעת שנזדכך שם קומת הטעמים דס"ג, ויצאה קומת הנקודות דס"ג, שהיא קומת בינה דא"ק, כנודע. והנה נתבאר שם בדברי הרב (דף שצ"א אות ב') שהנקודות דס"ג דא"ק, ירדו ונתפשטו עד רגלי א"ק. (ועי' דף שצ"ו אות ו') ונתבאר שם, שע"י ירידה זו של הס"ג, היא נתחברה בה"ת, אשר אח"כ, אחר שנזדכך המסך שלה,

העלתה הה"ת לנקבי העינים עם הרשימות דנה"י דא"ק, שמתחלה נעשה שם הזווג דקטנות, בסוד הסתכלות עינים באח"פ. ואח"כ נעשו הנה"י דא"ק למ"ן, לע"ב ס"ג דא"ק, ויצא אור חדש דבקע לפרסא, וירד למטה מטבור דא"ק, שמתחלה האיר דרך הטבור והשיב את או"א דנקודים לבחינת ראש, ואח"כ העלה מבי"ע את ב"ש תחתונים שלו שנפלו שמה, המכונים ו' ונקודה,
והאיר אותם אל הפה דאו"א דנקודים, אחר שחזרו או"א להיות ראש, כנ"ל. ואז נזדווגו או"א על המ"ן האלו, שהם בחינת זו"ן, והולידו אותם בקומה שלימה דנרנח"י, כמו שנתבאר שם. עש"ה. כי אין המקום להכפיל הדברים.

והנה ממש אותו הסדר חזר ונשנה כאן. כי אחר שנשלם ישסו"ת עם קומת בינה,
הנה דרכה לתקן ולהאציל את הז"א, ע"ד הבינה דאו"י, והנה תחלה האירה הארתה לנה"י דא"א דאצילות, בדומה לנקודות
דס"ג שהאירו לנה"י דא"ק עד סיום רגליו. שע"י הארה זו עלו נה"י דא"א למ"ן לע"ב ס"ג העליונים שלו, גם נתעורר הבחינה שכנגדו בא"ק, שהם הנה"י דא"ק ששוב
עלו למ"ן לע"ב ס"ג דא"ק, וחזרו ע"ב
ס"ג פב"פ, ונזדווגו על המ"ן דנה"י דא"ק, כבתחלה בעת הנקודים. והולידו אור חדש דבקע לפרסא, כי הארת ע"ב, מורידה הה"ת

תתקכ                          חלק י'    מבוא שערים            עיבור א

פז) ודע כי פעם אחרת שמעתי ממורי ז"ל באופן אחר והוא, כי לא עלו נה"י דאריך והלבישו לחג"ת שלו, כי זה א"א, אמנם הוא כענין עליית העולמות ביום שבת, כמבואר במקומו ע"ש. ונמצא כי חג"ת דאריך עלו תחילה למעלה במקום תלת מוחין דאו"א, ונעשו מוחין להם. ואח"ך עלו נה"י דאריך ועלו במקום חג"ת דא"א, ונתלבשו שם בתוך החג"ת דאו"א, ולא בכולם, שנמצא שהיא במקום שהיו בתחילת תלת פרקין אמצעים דחג"ת דאריך עצמו.

 

פח) ואחר כל זה באו או"א, והלבישו את זו"ן באופן זה שנבאר. והענין כי נתבאר לעיל, איך לפעמים או"א, הם ב' פרצופים שלמים, ולפעמים כל א' מהם נחלק לב', כי אבא נחלק ונעשה ממנו אבא ויש"ס, ואמא נחלקת גם היא לב', שהם בינה ותבונה.

 

פט) והנה עתה, אשר עלו כל אלו האורות הנ"ל למעלה, וכן בעתיק יומין עלו ב' פרקין אמצעים דנ"ה שלו והלבישו לתרין פרקין עליונים של נ"ה שלו, ונתרבה שם האור מאד, ואין כח ביסוד דעתיק הנתון באמצע ב' פרקין ראשונים דנ"ה דעתיק, לסבול כ"כ אורות. ולכן נבקע ונסדק לארכו מלמטה למעלה, ומתגלים החסדים שבתוכו. ואז בין החסדים בין הגבורות שבו הם בגילוי, ואין ביניהם שינוי.

אור פנימי

מעינים, שהוא כל הכח דצמצום ב', וממילא נבקע הפרסא, כלומר שהצמצום הב' מתבטל לשעתו, כנודע. וטפת הזווג מן ע"ב, ה"ס
מיין דוכרין, וה"ס המוחין הנמשכים משם מפרצוף לפרצוף עד לעתיק דאצילות, ואז מתבטל ג"כ הפרסא דעתיק, שהוא במקום סיום היסוד שלו, במקום החזה דא"א. כנ"ל בדיבור הסמוך, שהמסך דסיום דצמצום ב', עומד במקום היסוד דכל פרצוף. עש"ה, ותדע שז"ס הפרסא גו מעוהי שיש בכל פרצוף במקום החזה. כי שם מסתיים התלבשות העליון בתחתון, כי היסוד דעליון עומד במקום
החזה דתחתון שלו, והנקודה דצמצום ב', שהיא נקודת הסיום דעליון, עושה שמה הפרסא דסיומא דקו אמצעי של העליון. באופן, שכמו שהפרסא שבין אצילות לבי"ע, הוא סיום רגלים של הפרצוף גופיה, כן הפרסא שבגוי מעוהי הוא סיום דקו אמצעי

דעליון המתלבש בתחתון והבן. וכבר הארכנו בזה לעיל בסוד ס' ום' ע"ש.

והנה אחר שהשפיע טפת הזווג לעתיק דאצילות, ובקע לפרסא דסיום שלו, שה"ס היסוד שלו העומד במקום החזה, דא"א,
נמצא א"א ועתיק שמתחברים לפרצוף אחד, כי נתבטל הגבול שביניהם המבדילם זה
מזה, שה"ס היסוד דעתיק. ונמצא שכל המקום הזה אשר הנה"י דעתיק נתלבשו בא"א, שהם חג"ת נה"י דא"א, נעשו עתה לבחינת נה"י דא"א. כנודע. שחג"ת דעתיק מתלבשים בג"ר דא"א, ונה"י דעתיק בחג"ת דא"א, ועתה שא"א נעשה אחד עם עתיק, הרי נה"י דא"א עלו לבחי' חג"ת הקודמים, כמו נה"י דעתיק, וחג"ת דא"א עלו לבחי' ג"ר הקודמים כמו חג"ת דעתיק. והבן. וז"ש הרב שנה"י דא"א עלו לחג"ת שלו, כלומר, שקנו אותה מדרגה

חלק י'    תלמוד עשר ספירות           עיבור א              תתקכא

צ) ולכן עתה, שכולם מגולים, נעשה מהארת כל החסדים פרצוף שלם מאבא לבד, ונכלל עמו יש"ס. ומהארת כל הגבורות נעשה עתה פרצוף שלם מבינה לבד, ונכללת עמה התבונה. כי כל החסדים הם בהשואה אחת, וכן הגבורות כולם בהשואה אחת עתה.

 

צא) ושמור כלל זה, כי כל מקום שנאמר ונכתוב, כי אבא ויש"ס או הבינה והתבונה נכללין יחד בפרצוף א' להזדווג, כנודע, הנה תמיד הוא באופן הנז', כי נבקע יסוד דעתיק שבתוך אריך, ועי"ז נעשה הכל פרצוף א' לבד. וכמ"ש בע"ה בענין זווג אבא ואמא לצורך עיבור ב' המוחין דז"א, שאז נכללין יחד בפרצוף א', והוא עד"ז, וזכור הקדמה זו.

 

צב) נחזור אל הענין, כי הנה שיעור או"א בכל בחינותיהם הנז' שהם ישראל סבא ותבונה, כל שיעור אורך קומתם הוא מן הגרון דאריך עד המחצית הת"ת שלו דאריך עצמו. ולכן לא הוצרכו גם הם לאסוף רגליהם, כמו עתיק ואריך ארוכי הקומה. אמנם, כאשר הם: הלבישו את נה"י דז"א, המלבישים על חג"ת דז"א עצמו.

אור פנימי

כמו נה"י דעתיק, העומדים בחג"ת שלו, ונעשו הנה"י לחג"ת.

וזה אמרו "אסף עתיק יומין את ב'
פרקין האמצעים של נצח הוד שלו, שהיו מלובשים בנו"ה דאריך, והעלם למעלה, והלבישו את ב' פרקין הראשונים דנו"ה
שלו, המלובשים בחסד וגבורה דאריך"
דהיינו כמבואר, כי אחר שעתיק קבל טפת הזווג דע"ב עליון דבקע לפרסא, הנה נתבטלו ב' בחינות הסיום שלו דצמצום ב': הן
בחינת הסיום דקו האמצעי, שהוא היסוד
שלו והן בחינת הסיום דאצבעות רגלים, שהוא הפרסא שבין אצילות לבריאה. אשר ע"י בקיעת הפרסא דסיומא של קו האמצעי, העלה את בחינת נה"י דא"א לבחינת חג"ת הקודמים, כנ"ל, ונמצא בזה, שגם הב'  שלישים האמצעים שהיו מלובשים בתוך הנה"י אלו דא"א, עלו ג"כ לשלישים
עליונים דנו"ה דעתיק, שהיו מלובשים שם בחג"ת דא"א ועם הביטול דפרסא דבחינת הסיום של אצבעות רגלים, נמצא שהעלה את

ב"ש נו"ה שלו שהיו בבי"ע, והביאם אל מקום ב"ש אמצעים לאצילות, כלומר, שהב"ש תחתונים דבי"ע, נעשו לב"ש תחתונים באצילות. וצריך שתזכור כאן סדר התלבשות דנה"י דעתיק בא"א דאצילות, אשר ג"ש העליונים דנה"י דעתיק, מלובשים בחג"ת דא"א, וג"ש אמצעים דנה"י דעתיק מלובשים בנה"י דא"א, וב"ש תחתונים דנה"י דעתיק מלובשים בבי"ע, בסוד דדי בהמה.

ותדע. שעם עלית ב"ש תחתונים דעתיק, מבי"ע, עלו בחינת זו"ן ג"כ, כי ידעת, שב"ש אלו הם בחינת זו"ן עצמם. אשר בנקודים העלה אותם נה"י דא"ק, אחר שקבל האור חדש דבקע לפרסא, והשפיע אותם לפה דאו"א, שנקראים ו' ונקודה, כנ"ל. וכאן, אחר שבה"כ ואחר תיקון דעתיק דאצילות, שהוא מלביש כל קומת נה"י דא"ק, ע"כ, הוא נבחן עתה כמו הנה"י דא"ק עצמו, כי ז"ס שב"ש תחתונים שלו אינם באצילות אלא בבי"ע, מה שלא יארע זה בשום פרצוף מפרצופי אצילות, והוא משום, שהוא קבל

תתקכב                   חלק י'    מבוא שערים         עיבור א

צג) וא"ת, הנה גם ז"א הוא יותר קצר הקומה מאו"א אף אחרי תיקון פרצופו, כ"ש עתה, כי כמו שאו"א מלבישים ג' אמצעיות דאריך, כן ז"א אינו מלביש רק ג' אחרונות דאריך, וא"כ למה הוצרכו ששה נקודות שלו להכלל ולהתלבש תלתא גו תלתא, אך הטעם כמש"ל.

 

צד) ועוד טעם אחר כמש"ל, איך להיות, כי סיבת שבירת הכלים של זו"ן, היתה לסיבת הפירוד שביניהם, ועתה בסוד העיבור שנכללו תלתא גו תלתא בסוד קוים נתייחדו יחוד גמור, ועי"ז נתקנו, וע"ש ענין זה. ולכן גם שלא היה צריך ז"א להכלל תלתא גו תלתא, היה כך, לסיבת היות בהם קשר אמיץ ויחוד חזק, כי זה עיקר התחלת תיקונו. אמנם עתיק ואריך שהם ארוכים וגבוהי קומה, ונשארו קצתם בלתי לבוש, הוצרכו לאסוף קצתם המגולה למעלה לעשות להם לבושין ע"י תיקון זעיר ונוקביה כמ"ש.

 

צה) עוד יש טעמים אחרים להתלבשות עתיק ואריך והתכללותם ע"י אסיפת רגליהם, ויתבאר לקמן בע"ה. עוד טעם, למה הוצרך עיבור זה דז"א להעשות על ידי אסיפת רגלים דעתיק ואריך, והענין, כדי שע"י עליה זו נתבקע היסוד דעתיק, ונעשו ד' פרצופי או"א, ב' פרצופין לבד, לצורך עיבור הז"א בתוכם.

אור פנימי

בחינת נה"י דא"ק עצמו, להיותו המלבוש
הא' שלו. וע"כ אותן ו' ונקודה. שבזמן הנקודים היו דבוקים בנה"י דא"ק, כנ"ל.
הנה עתה הם דבוקים בנה"י דעתיק, ואלו
הם הב"ש תחתונים דנו"ה, שעלו לב"ש אמצעים דעתיק, והיו לבחינת אצילות.

וזה אמרו "היסוד דעתיק אין בו עליה
כי הוא מסתיים בחזה דאריך" הנה להלן אומר, שנתבקע יסוד דעתיק, וכבר נתבאר, ענין בקיעת יסוד דעתיק, שהוא ביטול
הפרסא דסיום של קו האמצעי, דעתיק.
שע"י כן נעשה א"א ועתיק לפרצוף אחד, ונמצאים נה"י דעתיק, שנעשו לבחינת נה"י של א"א. וז"ש, שליסוד דעתיק אין בו
עליה, כי הוא נעשה ליסוד דא"א. והבן.

וזה אמרו "א"א אסף את נה"י שלו המגולים והעלם למעלה בחג"ת שלו" כמו שנתבאר לעיל. ע"ש. וזה אמרו ענין "עליות

והתכללות עתיק ואריך מהם ובהם" כי אע"פ שנעשו לפרצוף אחד, מ"מ באים בחשבון
גם הבחינות המובדלות שבכל אחד, והוא
כי אין העדר ברוחני, וע"כ גם הבחינות הקודמות מאירות, גם בעת התיחדותם לאחד. ונבחן שגם חג"ת דא"א נמצאים במקומם, והם מלבישים לשלישים עליונים דעתיק, ונה"י דא"א על חג"ת שלו. כמ"ש הרב
ע"ש. אמנם זה אינו סותר למ"ש הרב
שחג"ת עלו למקום ג"ר, וכן שעתיק וא"א נעשו פרצוף אחד. כמבואר.

וזה אמרו "חג"ת דאריך עלו תחלה למעלה במקום תלת מוחין דאו"א ונעשו מוחין להם" כמ"ש לעיל שסולם המדרגות אינו משתנה לעולם, ואי אפשר לפרצוף אחד שיעלה למעלה ממקומו, בעת שאין עליה
לכל הפרצופים עד א"ס ב"ה, מטעם שנתבאר לעיל.

חלק י'    תלמוד עשר ספירות           עיבור א             תתקכג

צו) ועוד ט"א לצורך ז"א עצמו, כי בהיות נה"י דאריך תלת כלילן בג' שהם חג"ת דיליה, הנה בבוא ז"א להלבישם ישאר גם הוא כמוהו בבחי' תלת כלילן בג', נה"י דיליה בחג"ת דיליה. כמו אריך, ועי"ז תהיה התחלת תיקונו כנ"ל.

 

צז) ועוד ט"א לסיבת אריך עצמו, כי ע"י עליית נה"י שלו באו"א, נמצא היסוד שלו נתון תוך ב' היסודות של או"א, כנ"ל בפרק זה, ואז יוכל להזדקק על ידם, כי נעשין לו בסוד מיין דכורין ונוקבין ויוצא טיפה לצורך הז"א לתקנו, כמ"ש לקמן.

 

צח) ונמצא עתה, כי אותם השבעה מלכים שעלו ונתבררו, שהם בחי' ז"א ונוקבא, הם עומדים באמצע, בין נה"י דאריך המתלבשים בהם, ובין פנימיות או"א הכוללים ד' הפרצופין שלהם כנזכר, עם שהן זו"ן, כי הם המלבישים לנה"י דאריך, ומתלבשים תוך או"א בתוך מעיהם בסוד עיבור, כי כן הוא צורך אל העיבור.

אור פנימי

וזה אמרו "נבקע ונסדק לארכו מלמטה למעלה ומתגלים החסדים שבתוכו" שמתחלה נבקע הפרסא שבין אצילות לבריאה, שבזה שבו ב"ש תחתונים דעתיק לבחינות ב"ש תחתונים דאצילות, ואח"ז נבקע גם הסיום דקו האמצעי שהוא יסוד דעתיק, ואז עלו
ב"ש אמצעים דנו"ה דעתיק ביחד עם נה"י דא"א, לבחינת ב"ש עליונים דנו"ה דעתיק ולבחינת חג"ת דא"א. אמנם האמת הוא
שכל אלו באים בבת אחת, אלא לשם הסברה, הוא מפרש כן. והבן.

ומ"ש הרב, שמכח העליות נתרבה שם האור מאד, ואין כח ביסוד דעתיק לסבול
כ"כ אורות, ולכן נבקע ונסדק לארכו וכו',
אין הפירוש, כי העליה גרמה לביטול המסך דיסוד דעתיק, כי אדרבה, שביטול דיסוד דעתיק גרם לעלית המדרגות, כנ"ל. אלא הכוונה היא לענין עמוק מאד, דהיינו על
מה שאומר שנסדק לארכו מלמטה למעלה, שה"ס גילוי בחינת החכמה, המיוחד רק
ליסוד דעתיק, בסוד שהוא צר ואריך. שזה נעשה, ע"י ריבוי האורות שעלו שם,

שפירושו, עליות הרשימות של גו"ע הכלולות בב"ש תחתונים דנו"ה כנ"ל. שגו"ע אלו ה"ס ו' ונקודה, והם בחינת חג"ת נה"י דזו"ן
כי גלגלתא היא חג"ת, ועינים הם נה"י, כנודע, והם נכללו בב"ש האמצעים ובנה"י דא"א, שעלו לחג"ת דא"א, כנ"ל, ומכחם נעשה הזווג ביסוד דעתיק מניה וביה,
ונתגלה בחינת האורך שבו, שה"ס הארת חכמה, המכונה אורך. וזה אמרו שנסדק יסוד דעתיק לארכו מלמטה למעלה, שיורה על
זווג דמסך עם אור העליון, שמעלה או"ח ממטה למעלה.

וזה אמרו ומתגלים החסדים שבתוכו ואז בין החסדים ובין הגבורות שבו הם בגילוי ואין ביניהם שינוי" דהיינו כמבואר, שע"י הזווג הנ"ל, שנסדק המסך לארכו, הנה
האירה אור החכמה בהחסדים, והחסדים נתגלו עם הארת חכמה. וכבר ידעת שכיסוי החסדים פירושם, שנמנעים מגילוי חכמה, וגילוי החסדים, פירושו, שהארת חכמה נתגלה בחסדים.

תתקכד                   חלק י'    מבוא שערים         עיבור א

צט) ועם זה אין כאן מקום שאלה, איך או"א שהם יותר מעולים, נעשים לבושים אל זו"ן הקטנים במעלה מהם. והתשובה, כי מבשרנו נחזה אלוה, כי הוולד והעובר נתון במעי אמו בפנימיותה, ולא מפני כך נקרא עליון יותר מאמו, כי זה הוכרח להיות כן לצורך העובר להתקן שם, וכנ"ל, כי שם אין יכולת אל החיצונים לחזור להדבק במלכים אלו.

ק) עוד ט"א, כי הז"א, אפילו בהיותו פרצוף שלם בי"ס אחר התיקון, הוא קטן מאד מאבא או מאמא, כי נה"י של התבונה נעשים מוחים בז"א ומתלבשים תוך כל שיעור קומתו. ומה גם עתה, שאין
בו רק ששה נקודות קטנות ולא בסוד פרצוף, וגם הם תלת כלילן בתלת, כי נמצא כי כל בחי' ו' קצוותיו אלה, הם נכללין יחד, ועומדין בחצי התחתון דת"ת דאמא, שהוא הבטן שלה ומקום ההריון, ובכל השאר

אור  פנימי

וזה אמרו "ולכן עתה שכולם מגולים וכו' מאבא לבד ונכלל עמו יש"ס, וכו' מבינה
לבד ונכללת עמה התבונה כי כל החסדים
הם בהשואה" כי בעת שאו"א מלבישים לחג"ת דא"א עד החזה וישסו"ת מלבישים מחזה ולמטה, הנה אז, כל החסדים שבאו"א עלאין הם מכוסים, כי אין גילוי לחסדים בחג"ת דא"א שלמעלה מחזה, משום אחורים של מסך דיסוד דעתיק המעכב על גילוי חכמה. מטעם שנתבאר לעיל (דף תרצ"ד אות יוד) וע"כ, גם או"א עלאין המלבישים
לחג"ת דא"א, גם בהם אין הארת חכמה מתגלה בחסדים. וכל החסדים המגולים דאצילות מתגלים רק ע"י ישסו"ת, שהם מלבישים למטה מחזה דא"א, אחר שנפסק יסוד דעתיק. וזהו המחלק לאו"א וישסו"ת
לב' פרצופים נבדלים זה מזה. אמנם עתה שנתבטל כל האחורים דיסוד דעתיק, ונה"י דא"א עלו למקום חג"ת, וחג"ת דא"א עלו לג"ר, הרי כל המקום שמפה דא"א עד הטבור הוא כולו מתחת החזה, ונחשב לנה"י דא"א, וע"כ יכולים החסדים להתגלות שם בהארת חכמה. וא"כ, אין עוד שום חילוק בין ישסו"ת לאו"א, ושניהם נעשים פרצוף אחד. ויש כאן עמקות יותר גדולה בענין חזרת או"א וישסו"ת לפרצוף אחד. שיתבאר בע"ה להלן.

וזהו אמרו "שיעור או"א בכל בחינות שהם ישסו"ת וכו' לא הוצרכו גם הם לאסוף רגליהם כמו עתיק ואריך" פי' כי גם או"א קבלו טפת הזווג דאור חדש דבקע לפרסא, שהוא ע"י הזווג דחיך וגרון דא"א, כמ"ש לקמן, והנה אז נתבטל גם הפרסא דגוי
מעוהי דאו"א, שהוא בחינת הסיום דצמצום
ב' שביסוד דאו"א, המסתיים במקום החזה דישסו"ת, שמסך הזה מבדיל אותם זה
מזה לב' פרצוצים מיוחדים, ואז נעשו גם ישסו"ת ואו"א עלאין לפרצוף אחד. ונמצא
גם כאן כמו בא"א, אשר נה"י דישסו"ת
עלו ונעשו עתה למעלה לנה"י דאו"א,
דהיינו במקום חג"ת של עצמם, וחג"ת
שלהם, עלו למעלה למקום ג"ר של או"א. דהיינו כמו שנתבאר בנה"י דא"א שעלו לחג"ת שלו. אלא שישסו"ת עלו למקום
אמא עלאה, באופן שאבא ויש"ס נעשו פרצוף אחד, ואמא ותבונה נעשו ג"כ פרצוף אחד, (כנ"ל בדברי הרב אות פ"ח.) ונמצא משום
זה שכל אותה המדה שתפסו או"א וישסו"ת בא"א מקודם זה, בעת שהיו ב' פרצופים, דהיינו מגרון שלו עד הטבור, נמצאים
תופסים גם עתה, אחר שנעשו לפרצוף אחד. וז"ש שלא הוצרכו לאסוף רגליהם כמו
עתיק ואריך ארוכי הקומה. כלומר שאו"א

חלק י'    תלמוד עשר ספירות           עיבור א             תתקכה

איננו חוצץ בין אריך להם, ולכן אין זה נקרא חציצה והפסק בזו"ן
בין א"א לאו"א. ועוד טעם אחר, כי היות שנכללו ג"כ אורות רבים שם, לכן אפילו אם היה הז"א מפסיק ממש לגמרי בין אריך לאבא ואמא, אינו מעלה ומוריד מחמת רוב האורות אשר שם.

 

*        קא) אחר שנתבאר בפרק שקדם, איך נתלבשו עתיק ואריך וזו"ן ואו"א לצורך העיבור של ז"א, נבאר עתה, איך אחר התלבשות הזה נזדווג א"א לתקן לזו"ן. ונבאר תחלה הזווג הראשון של אריך, הנקרא זווג עליון דנשיקין.

אור  פנימי

וישסו"ת נמצאים עומדים באותו המקום שעמדו מקודם, וכל השינוי שנעשו בהם,
הוא ששבו או"א וישסו"ת פנים בפנים
בקומה שוה.

והרב מדייק בזה להורות, כי ענין
עליות נה"י לחג"ת דא"א, הוא גורם שם שינוי גדול וחשוב, כי מדת נה"י שלמטה מטבור עלו ונעשו לבחינת חג"ת שלמעלה מטבור, ועליה זו גרמה להתכללות נה"י דז"א בחג"ת שלו, שה"ס עלית ה"ת בה"ר. שהיא שורש כל התיקון הנרצה בעיבור ההוא. כנ"ל. אמנם עליות נה"י דישסו"ת לחג"ת דישסו"ת לא גרם כלל לשום שינוי חשוב, כי סוף
סוף הן הנה"י והן החג"ת של ישסו"ת הם שניהם בחינת חג"ת שלמעלה מטבור, ושניהם הם בחי' ס"ג. וע"כ עיקר התיקון שנעשה שם הוא שע"י עלית ישסו"ת לאו"א חזרו שניהם לפרצוף אחד, ויכולים גם או"א להשפיע חסדים מגולים כמו הישסו"ת. כנ"ל בדברי הרב אות פ"ט ואות צ'.

קא) הזווג הא' של אריך הנקרא זווג עליון דנשיקין: וצריך שתדע שסוד הזווג הזה דנשיקין, הם בחינת זווג של נצח הוד,
כי סוד שפתים הם נו"ה, ששפה עלאה היא נצח, ושפה תתאה היא הוד. וכבר ידעת
אשר שורש זו"ן הם נצח הוד, ועיקר בנינם הם זו"ן דאצילות. אכן כל פרצוף הוא נכלל מע"ס, וע"כ נבחן בחינות הזו"ן האלו בכל

הפרצופים ובכל המדרגות. אלא שיש כאן הבחן גדול, כי בכל המדרגות נבחן הזווג
הזה של נצח הוד, בבחינת השפעה מן עליון לתחתון, רק בזו"ן דאצילות יש ביניהם זווג של ב' פרצופים בקומה שוה פב"פ, שז"ס מ"ש בזוהר איהו בנצח ואיהי בהוד, שז"א מלביש לנצח דא"א, והנוקבא מלבשת להוד דא"א, והם פב"פ. וכבר ידעת שעיקר
ההבחן של מקורות הספירות הם בא"א לבד, שהוא פרצוף הכתר של אצילות.

והנה הזווג דנשיקין דחיך וגרון דא"א, הם בבחינת ע"ב וס"ג עליון ותחתון, הם בבחינת ע"ב וס"ג עליון ותחתון, שע"ב משפיע מבחינת הנצח שלו, שהוא שפה עילאה, כנ"ל. וס"ג מקבלת בבחינת ההוד שלו, שהיא שפה תתאה, וע"כ המה זכר  ונוקבא, וע"י נגיעה זו של שפה עלאה
בשפה תתאה מקבלת הס"ג בחינת טפת דחסדים מן הע"ב, שע"י טפת זו מוריד
הס"ג את הה"ת מהעינים שלו, ומעלה האח"פ שנפלו ממנו בסבת עלית ה"ת לעינים,
כי עתה יורדת הה"ת למקומה לפה, כמו
שהיה מטרם שביה"כ.

והנה המוחין האלו היוצאים ע"י זווג דחיך וגרון דא"א, מגיעים לאו"א, ע"י  עליתם והתכללותם בבחי' מ"ן בסוד הגרון דא"א, כמ"ש לפנינו. שע"י זה הם משיגים נה"י חדשים, דכלים, שהם האח"פ המוחזרים

* מבוא שערים ש"ה ח"א פרק ז'.

 

תתקכו                   חלק י'    מבוא שערים         עיבור א

קב) הנה ביארנו, כי חכמה סתימאה דא"א יש בה י"ס, ובחינת היסוד שבה הוא החיך, ומזדווג עם הגרון, שהוא הבינה של כללות פרצוף אריך, והוא מלכות של החכמה הנזכר ג"כ. וכבר ידעת, כי בכל מקום שיש כללות י"ס יש בהם ארבע שמות ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, שהם בחכמה ובינה ות"ת ומלכות שבי"ס ההם, וא"כ גם באלו הי"ס של החכמה הנזכר דאריך, יש בה ד' שמות האלו של ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן.

 

קג) והנה, כאשר נזדווגו חכמה דאריך בסוד הנשיקין עם המלכות שלה, שהיא בינה בערך כללות דאריך, והיא הגרון כנזכר. כדי להוליד או"א ולהוציאם שיהיו מלבישים את האריך, מהגרון שלו עד טבורא דיליה כנזכר. הנה אז יצתה טפת ההולדה הנזכר מן שם ע"ב שבחכמה הזו, כי לעולם טיפת הזרע אינה נמשכת אלא משם, ואותה הטיפה

אור פנימי

למדרגתם כנ"ל, וגם משיגים ג"ר דאורות, כי זה תלוי בזה, כנודע.

קג) חכמה אריך בסוד נשיקין עם המלכות שלה שהיא בינה בערך כללות דאריך, והיא הגרון, כדי להוליד או"א וכו': כי הראש דא"א, הוא ע"ב דהיינו חכמה, שהוא שורש החכמה של אצילות, שה"ס מוחא סתימאה שבו, ונקרא סתימאה, משום דאתחפיא בקרומא מתחתיו, דלא לאתפתחא. כלומר: שהמסך שמתחתיו אינו נבקע
לעולם, דהיינו אפילו בזמן שמשפיע טפת הזווג שלו, שהיא מורידה ה"ת מעינים דס"ג, וכלהו פרסאות מתבקעין, כלומר שהגבול שבהם מתבטל לשעתם, עד שמספיקים להעלות את האח"פ הנפולים  שלהם, ולחזור ולחברם כמתחלה, כנ"ל. הנה הבקיעות האלו נעשו רק ממוחא סתימאה ולמטה, אבל הקרום שלו עצמו, אינו נבקע ואינו מתפתח, ונשאר סתום כמו שהיה, בלי שום שינוי. וענין
הטפה שמורידה לס"ג, אינו מבחינת אור חחכמה שלו, אלא רק מבחינת החסדים לבד. ומתוך שטפת חסד זו יוצאת מהחכמה המקורית דא"א, ע"כ די ומספיק לפתוח ולבקע הפרסאות של הפרצופים שלמטה ממנו. כנ"ל. כי הוא מוריד הה"ת מעינים

והפרסאות מתבטלות לשעתן, ואו"א משיגים נה"י דכלים וג"ר דאורות, כי חסד דמו"ס נבחן כלפי התחתונים לבחינת חכמה.

וענין הגרון, כבר ידעת שהוא בחינת הבינה שיצאה לחוץ מהראש דא"א, שיצאה לחוץ מהראש דא"א, שזה נמשך עוד מהבינה המקורית דע"ס דאו"י, שחכמה ובינה הם בבחי' אחורים זה לזה, כי הבינה עומדת
שם בסוד כי חפץ חסד הוא, וע"כ יצאה
הבינה לבר מראש דא"א, כי היא בבחי' אחורים לחכמה סתימאה, והיא יונקת רק אורות דחסדים מעתיק, כנודע.

וזה אמרו "נזדווג חכמה דאריך בסוד הנשיקין עם המלכות שלה" כי הם נבחנים לב' פרצופים עליון ותחתון, שהתחתון מקבל ממלכות דעליון, כנ"ל בדרושים הקודמים, שהתחתון מקבל מחיצוניות של המלכות דעליון. גם תדע, שהם המקבלים מבחינתם שכנגדם בא"ק, שחכמה סתימאה מקבלת מע"ב דא"ק, והגרון מקבל מהס"ג דא"ק.

טפת הזרע אינה נמשכת אלא משם: היינו טפת הזרע להולדות נשמות ותולדות, שהמה צריכים להארת חכמה, ואין הארת חכמה נמשכת אלא ע"י טפת חסד דחכמה

חלק י'    תלמוד עשר ספירות           עיבור א             תתקכז

היתה בחינת או"א, ונתנה החכמה אל הבינה, שהיא סוד הגרון לעולם, בכל מקום כפי איזו בחי' אשר תהיה. ובינה זו, היא שם ס"ג, ונתלבשה אותה הטיפה שם בסוד עיבור, ואז יצאו שם או"א מן הגרון הנזכר, ויצאו שניהם שוים, כחדא נפקי כחדא שריין כו'. והטעם לדבר מפני שיצאו משם ס"ג לבדו, שהוא הגרון כנזכר.

 

קד) ואמנם, כשנזדווגה החכמה הנזכר עם בינה, שהיא הגרון, לצורך זו"ן, לא היה ע"ד הנזכר, לפי שהיה מוכרח, שיהיו ב' המאורות האלו בלתי שוין, ויהיה זה גדול מזה, זה מאור הגדול וזה מאור הקטן, להנהיג התחתונים כמ"ש, ולכן בזה הזווג של עתה, לא שימש שם ס"ג רק דרך מעבר לבד, ויצתה הטיפה משם ע"ב. כי כל טיפה אינה יוצאה אלא משם כנזכר, ועברה דרך מעבר בעלמא דרך שם ס"ג, וירדה למ"ה וב"ן של זו החכמה, ושם קבלה ג"כ הארה משניהם, כי הם שרש זו"ן. ואז, משם מ"ה נמשך הז"א, ומשם ב"ן נמשך הנוקבא.

 

קה) ועתה, בהיות שיצאו מב' שמות נפרדים, שהם מ"ה וב"ן, ולא משם א', לכן יצאו בלתי שוין במעלתם, הז"א גדול מנוקבא, ולא כאו"א שיצאו שוין, להיותם יוצאין משם אחד דס"ג בלבד.

אור פנימי

סתימאה, שהיא מורידה הה"ת ומבקעת לפרסא, ומשפעת הארת חכמה, כנ"ל. ומכאן יוצא הכלל הזה, שאין טפת זרע דהולדה נמשכת אלא מבחינה ע"ב.

ונתלבשה אותה הטפה שם בסוד עיבור: כל עלית התחתון לעליון והתכללותו שם בזווג דעליון, נקרא בשם עיבור, אלא לבחינות זווג של קטנות נקרא עיבור א'. ולבחינת זווג דגדלות נקרא עיבור ב'.

יצאו שם או"א מן הגרון, כחדא נפקי כחדא שריין: פירוש, שאו"א הם לעולם בקומה שוה. הן בשעה שהם בזווג דלא
פסיק. כדי להחיות העולמות, והן בעת
הזווג דגדלות להולדות נשמות. וטעם הדבר הוא משום שאו"א דאצילות הם שניהם מבחינת הוי"ה דס"ג, אלא שיש להם גם מבחינת ע"ב דהתלבשות, ע"ד הס"ג דא"ק, שהטעמים שבו יש להם קומת ע"ב

דהתלבשות, כנ"ל, וע"כ נבחן אבא שהוא בחינת קומת ע"ב דהתלבשות, ואמא היא קומת הס"ג. וכיון שאין בחינת ההתלבשות דע"ב יוצאת אלא רק ע"י העביות דבחי"ב דאמא שמשתתפת עמו, כנודע, ע"כ שניהם נבחנים לקומה שוה. ע"ד שביאר הרב בתחלת חלק ה' ע"ש.

קד) הזווג של עתה לא שימש שם ס"ג אלא רק דרך מעבר לבד, ויצתה הטפה משם ע"ב: פי' כי ידעת, שחכמה סתימאה דא"א היא ע"ב דאצילות, והגרון דאריך אנפין, היא הס"ג דאצילות. גם ידעת, שהגרון הוא בסוד אחורים על החכמה סתימאה, בסוד כי חפץ חסד הוא. וע"כ כיון שאו"א מקבלים את
ג"ר שלהם מבחינת הוי"ה דס"ג עצמה
שהוא הגרון, שחוקו להעלים על אור החכמה כנ"ל (דף תת"צ אות מ"ב ועי' באו"פ שם היטב) ע"כ נמצאים תמיד החסדים מכוסים

תתקכח                  חלק י'    מבוא שערים         עיבור א

קו) ונבאר עתה מציאות טיפה זו. נודע, כי כל הטיפות הם בחי' צורת י' קטנה, כנזכר בתיקון ב' דף מ"ו. ויש בה ג' קוצין, והם סוד שלשה אותיות יה"ו, שהם סוד חכמה ובינה ודעת, כי גם משם נמשכה טיפה זו כנודע. והנה להיות, כי טיפה זו לא יצתה רק משלשה שמות ע"ב מ"ה ב"ן לבד, כי שם ס"ג לא הועיל לה רק למעבר בעלמא, לכן צריך שיהיה בטיפה זו, כללות ג' יה"ו: א' מע"ב, וא' ממ"ה, וא' מב"ן.

 

קז) ואמנם, להיות כי עבר דרך מעבר בשם ס"ג, לכן גם שם
ס"ג נרמז בטיפה זו דרך רמז לבד, להורות, כי עבר בו דרך מעבר. והוא כי ג"פ יה"ו אלו הם בגימטריא ס"ג.

אור פנימי

באו"א עלאין, אע"פ שיש להם ע"ב דהתלבשות. וכל זה הוא מחמת התלבשות טפת הזווג דמו"ס בהוי"ה דס"ג, שהיא
הגרון, מבחינת מה, שמעלים על אור החכמה.

אבל הזווג של עתה, שא"א העלה את נה"י שלו לחג"ת, שנבחן שעלה החזה דא"א למקום הגרון, ויסוד דא"א למקום החזה, כנ"ל. ונמצא שכל המקום הזה שמן הפה
עד הטבור, שהיה מקודם בחינת חג"ת שהוא התפשטות הגרון מבחינת עתיק, הנה נעשה עתה לבחינת נה"י, דהיינו הבחינה שמחזה ולמטה, שאחר הפסק יסוד דעתיק. ונמצא שעם עלית החזה למקום הגרון נפסק בחינת האחורים של הס"ג אשר שם, כי כבר נבחן כמו המקום שלמטה מחזה שכבר נפסק המסך דעתיק. שז"ס שאומר הרב לעיל שיסוד דעתיק נבקע ונסדק לארכו ממטה למעלה. (דף תתק"כ אות פ"ט) כי כל אותו ההמשך שיסוד דעתיק מלובש בא"א, דהיינו מן
הגרון עד החזה, שהיא כל כח הס"ג להעלים הארת החכמה, כנ"ל. הנה עתה מחמת עלית הנה"י דא"א לשם, שבחינת הגרון נעשה לחזה, נמצא מתבטל המסך דיסוד דעתיק לארכו של כל המקום הזה. וזה אמרו "בהזווג של עתה לא שימש שם ס"ג אלא בדרך
מעבר לבד" דהיינו כמבואר, שהמסך דס"ג שהיה בכל המקום הזה נבקע ונסדק, ואין

עוד שם המסך דס"ג שיהיה אל האורות במה להתלבש ולהתעלם בהם, שזה מכונה דרך מעבר, כלומר, שאינם מתלבשים בהמסך שבו. והבן.

וצריך שתזכור בכל ההמשך שבכאן כי ענין ההעלם חכמה שבגרון, וענין התלבשות במסך דס"ג, שהם ענין אחד. כי הוא סוד
כי חפץ חסד הוא, כנ"ל. גם ענין התלבשות יסוד דעתיק מגרון עד החזה דא"א, הוא
ג"כ אותו הדבר, כנ"ל. כי כ"ז נמשך מבינה המקורית דע"ס דאו"י, שיצאה מחכמה,
ונתנה אחוריה לחכמה, ואת פניה לינק חסדים מאור הכתר, דע"כ יצאה מהראש, שלא
יכלה לקבל מא"א, מחכמה דראש, הרי שכל ענין יציאתה מהראש היה כדי להדבק
בעתיק, והיינו היסוד העתיק, שנמשך מכחה עד החזה. ועי' בהסת"פ בסוף חלק ח'.

קז) ס"ג נרמז בטפה זו דרך רמז לבד להורות כי עבר בו דרך מעבר: פירוש, כמ"ש לעיל,  (דף תתקכ"ב ד"ה וזה אמרו א"א) כי אע"פ שנה"י דא"א לקחו מקום החג"ת, מ"מ גם האורות דחג"ת עוד פועלים שם, כי אין העדר ברוחני. וע"כ אנו מבחינים שם: הן הנה"י דעתיק, והן הנה"י דא"א, וגם החג"ת הראשונים דא"א, כמ"ש בדברי הרב, בסוד הלבשתם והתכללותם זה בזה. וז"ש כאן ג"כ, כי אע"פ שחזה דא"א עלה במקום הגרון,

חלק י'    תלמוד עשר ספירות           עיבור א             תתקכט

קח) והנה אחר שג' יה"ו אלו, הם ביסוד החכמה, שהיא החיך, אז נותנם בסוד זווג אל המלכות שבו, שהיא הגרון, שהיא בינה דכללות אריך כולו. גם תבין עתה סוד חקל תפוחין קדישין כי חקל תפוחין קדישין היא לעולם סוד המלכות, בהיותם יונקת מן הג' תחתונות נה"י, שאז נקראת חק"ל, כמבואר אצלינו בענין הקבלת שבת. והוא בסוד
ג' יה"ו אלו שנעשים חקל, בהיותם יחד בנה"י.

 

קט) והנה כבר נתבאר, כי כיון ששם ס"ג שימש ג"כ למעבר בעלמא, ונרמז בג' יה"ו הפשוטים שהם בגימטריא ס"ג. לכן גם במילוים נרמז דרך רמז, והוא כי יה"ו דמילוי ס"ג, כזה: יוד, הי, ואו, הוא בגימטריא מ"ח, ועם חקל הנזכר הוא מקום, שהוא שם יהו"ה, כזה: יפ"י, הפ"ה, ופ"ו, הפ"ה. וזהו ג"כ סוד, הנה מקום אתי, פירוש, אות י', כי הטיפה הזו יצתה מן חכמה הנקרא י', וגם הטיפה עצמה היא י' כנזכר, ונעשית מקום.

 

קי) ונמצא כי עיקר מה שנגלה מטיפה זו, הוא יה"ו דההין שהוא מ"ב כנזכר, ובו מתלבשין ב' יה"ו האחרים. ולכן ז"ס מיין דכורין היוצאים מן החיך, שהוא יסוד חכמה דאריך, אל הנקבה גרון דאריך, שהיא מלכות שבחכמה, והיא בינה של כללות פרצוף דאריך. ואלו
הם מ"ב זווגים הנזכר בתחלת ההקדמת דספר בראשית ע"ש.

אור פנימי

ונתבטל שם האחורים והמסך דס"ג, עד
שאינו חשוב עוד להעלמה ולהתלבשות,
אלא שעובר בו דרך מעבר, כנ"ל. מ"מ גם הס"ג פועל בו באיזה שיעור של התלבשות, אלא שאינו נרגש, להיות עיקר השליטה לנה"י דא"א שמה. ואותו שיעור שהס"ג
פועל בו בהכרח, מתבאר בדרך הרמז. אשר
ג' פעמים יה"ו בגי' ס"ג.

קט) גם במילוים נרמז דרך רמז, וכו' ועם חק"ל הנזכר הוא מקום וכו' וזהו ג"כ סוד הנה מקום אתי: מלכות נקראת שדה, שה"ס חק"ל, שהוא שדה בלשון הזוהר,
וכבר נתבאר סוד זווג דנשיקין שהוא
בשפתים אשר החכמה סתימאה משפיע

מבחינת הנצח שבה, שהוא שורש ז"א.
והגרון מקבל טפת הזווג בסוד ההוד שבה, שהוא בחינת שורש הנוקבא. עי' לעיל.
והוד הזה ה"ס חק"ל הנ"ל. וכיון שהוא במקום הגרון, נמצאת הס"ג שנעשה מקום
אל המלכות הנ"ל, שהיא המיתוק היותר
גדול אל המלכות. ועל שם זה נרמז
התלבשות הס"ג בטפת המוחין האלו. וז"ס הכתוב הנה מקום אתי וגו' הנאמר למשה.
כי משה זכה לבינה עלאה, משום שזכה להתלבשות הס"ג בסוד המקום. והבן. (ועי' לעיל דף תתק"א ד"ה וזה אמרו משה) עש"ה. וז"ס את"י אות י': אהי"ה דיודין.

קי) גרון דאריך שהוא מלכות שבחכמה והיא בינה של כללות פרצוף דאריך: כבר

תתקל                          חלק י'    מבוא שערים            עיבור א

קיא) והנה נודע, כי אין טיפה יורדת מלמעלה שאין טפיים עולות מלמטה כנגדן. וצריך, שמהגרון שהיא מלכות של החכמה הנזכר, יעלו ב' טיפין, דמ"ן, ויהיו ב"פ מ"ב. והענין, כי הנה נתבאר לעיל, כי מהגרון הזה נעשו ב' כתרים של או"א, ונודע, כי הבינה היא שם אהי"ה, וכיון שאו"א נמשכים מגרון זה שהיא בינה דאריך, צריך שיהיו שם ב' בחינות, א' בצד ימין של הגרון שממנו יונק אבא, וא' בצד שמאל של הגרון שמשם יונקת אמא. ולהיות גרון זה בחי' בינה, לכן ב' בחי' אלו, הם כולם בבחי' אהי"ה כנזכר.

 

קיב) וא"כ, הם בגרון זה בשני צדדיו ב' שמות של אהי"ה, דוגמת שם א' של יה"ו שבחכמה שהיא מ"ב. והנה ב' הטיפות דמיין נוקבין הנז' הם ב' אהי"ה הנזכר, אשר שניהם בגימטריא מ"ב. אמנם ג"כ צריך שבכל א' מהם יהיה רמוז מ"ב כנזכר, שעולים ב' מ"ב ויורד מ"ב א'. ויתבאר זה לקמן.

 

קיג) וכמו שג' יה"ו הנזכר יתחלקו בי"ס, של החכמה דא"א, ושורשם יה"ו א', כן יתחלקו ב' אהי"ה אלו בגרון לששה אהי"ה, בי"ס שבו. והוא כי גם בג"ר של הגרון, שבהם שם אהי"ה א', שהוא שרש אבא שבגרון, והוא במילוי יודין: אל"ף ה"י יו"ד ה"י. ואהי"ה ב' ג"כ דיודין, שהוא שרש אמא, כי כמו ששם יה"ו הוא כללות י"ס דחכמה, כן שם אהי"ה הוא כללות י"ס דגרון, אלא שיה"ו דחכמה נחלק לג' יה"ו כנזכר, ואהי"ה של הגרון נחלק לו' אהי"ה, יען יש בו כללות אבא ואמא.

 

קיד) ונמצא כי ג"ר של אהי"ה של כללות הגרון, יש שם שני אהי"ה דיודין. ואחר כך בתלת אמצעים של אהי"ה שבכללות הגרון יש ב' אהי"ה דמילוי אלפין, ואחר כך בתלת תחתוניות של אהי"ה דגרון יש ב' אהי"ה דמילוי ההי"ן. גם כמו שהג' יה"ו של החכמה, נכללו ביה"ו האחרון של מ"ב, כן בבינה, הו' אהי"ה נכללו בב' אהי"ה שהם בגימטריא מ"ב.

אור  פנימי

ידעת שאין העליון משפיע לתחתון אלא מבחינת המלכות החיצונית שלו, (כנ"ל דף תתקי"ג ד"ה חיצוניות) ומבחינה זו נבחן

הגרון שהיא מלכות דחכמה סתימאה. אמנם מבחינת עצמו היא בינה וס"ג דכללות הפרצוף.

חלק י'    תלמוד עשר ספירות           עיבור א             תתקלא

קטו) אמנם ההפרש הוא, כי שם בחכמה שהיא טיפת מיין זכרים היורדים מלמעלה למטה, לכן ירדו ב' יה"ו העליונים, ונכללו ביה"ו התחתון. אך כאן בבינה, שהיא טיפת מיין נקבות העולות ממטה למעלה, הוא להפך, כי נכללין ד' אהי"ה האמצעים ותחתונים בב' אהי"ה העליונים דיודין שהם ג"כ מ"ב.

 

קטז) וכבר נתבאר, כי פסוק, ויאמר אהיה אשר אהיה, נדרש על ענין דרוש זה. ודע, כי אלו הב' אהיה העליונים דיודין הנז' פה, אלו הם, ב' אהי"ה שבפסוק הנזכר ויאמר אהיה אשר אהיה שהם, בחו"ב שבי"ס הגרון, שהוא הבינה, והכתר שבי"ס אלו שבגרון, הוא רמוז, במלת אשר שבין ב' האהי"ה, כי הוא קו אמצעי בין חו"ב.

 

קיז) וכן עד"ז הם אהי"ה אשר אה"ה בחג"ת דגרון, והתפארת הוא, אשר, שיש ביניהם. וכן אהי"ה אשר אהי"ה בנה"י, ואשר, הוא היסוד שביניהם אמנם בפסוק לא נזכר רק ג' העליונות הנז', יען כי
כל אלו נכללים בהם כנזכר, יען עולים מתתא לעילא בסוד מ"ן, ונכללים בב', אהיה העליונים.

 

קיח) גם כמו שג' יה"ו שבחכמה נרמז בהם שם ס"ג כנ"ל, כן כאן בגרון הם ו' אהי"ה שהם ב"פ ס"ג: א' כנגד אבא, וא' כנגד אמא. גם כמו שהג' יה"ו שבחכמה נרמזו בחיך, בסוד גיכ"ק כנ"ל, כן אלו האהיה

אור פנימי

קטו) מיין זכרים היורדים מלמעלה למטה לכן ירדו ב' יה"ו עליונים ונכללו ביה"ו התחתון: כי ג' יה"ו הם: א'
הוא ע"ב, ב' הוא מ"ה ג' הוא שם ב"ן,
כנ"ל בדברי הרב. והנה כשחכמה סתימאה מזדווג על המ"ן, דאו"א שעלו אל הגרון, שה"ס ב' אהי"ה כנ"ל, הנה יוצאת על
המ"ן קומה שלמה דחו"ב ותו"מ שהם עסמ"ב. אלא שהס"ג אינו בחשבון כנ"ל,
ואין כאן אלא ג' בחינות ע"ב מ"ה ב"ן. וכשקומה הזו יורדת לגרון מלמעלה למטה, הרי כל הג יה"ו באים ביסוד דחכמה
סתימאה, שהוא יה"ו דב"ן, שהוא החיך,
כנ"ל בדברי הרב.

מיין נקבות העולות ממטה למעלה הוא להיפך, כי נכללים ד' אהי"ה האמצעים ותחתונים, בב', אהי"ה העליונים דיודין: כי גם הג' אהי"ה הם מבחי' ע"ב מ"ה ב"ן, שהם כל הקומה דאבא ואמא שמגרון דאריך אנפין עד החזה. כדברי הרב, ומתוך שהחזה דא"א עלה למקום הגרון, הרי העלה כל
קומת או"א אל הגרון, אשר שם ב' אהי"ה דיודין העליונים, שז"ס התכללות ג' גו ג', הנקרא עלית מ"ן אשר בעיבור א' נכללים
ג' דנה"י בג' דחג"ת, ובעיבור ב' לגדלות, נכללים גם הג' דחג"ת בג' דחב"ד. ועליה
זו נקראת בשם עלית מ"ן, או התכללות
בזווג דעליון, או עיבור, כנודע. וז"ש, מ"ן

תתקלב                       חלק י'    מבוא שערים            עיבור א

הנכללין בב' אהיה העליונים כנז', יש בהם מ"ב ב"פ, שהם בגימטריא אחה"ע, שהם אותיות הגרון.

 

קיט) והענין, כי כמו שכל בחי' הגרון הם כפולים מן החכמה, בסוד טיפה מלמעלה וטיפים מלמטה כנזכר, גם כאן צריך להיות כן, כי שם בחכמה היה יה"ו האחרון, שבו נכללו האחרים. היה בסוד מ"ב כנ"ל, ופה בגרון, הב' אהיה עליונים, שבהם נכללים התחתונים, הם בגימטריא מ"ב א' לבד, וצריך שיהיו ב"פ מ"ב לטעם הנזכר.

 

קכ) והנה הוא באופן זה, כי בכל אהיה מאלו הב' יש מ"ב אותיות עם הכולל: ד' בפשוט, וי' במילוי, וכ"ז במילוי המילוי, הרי ב"פ מ"ב בב' אהיה הנזכר. וזהו הטעם שנק' בינה אמא. בסוד האהיה שבה, שיש בו א"ם אותיות.

 

קכא) והבן עתה ותראה, כי אע"פ שטיפת הנקבה כפולה מטפת הזכר, הנה שרשי הטיפה הנוקבית נמצא גם בזכר. והענין, כי הנה טיפת
אור פנימי

העולות ממטה למעלה וכו' נכללים כולם בב' אהיה העליונים.

קכא) שרשי הטפה הנוקבית נמצא גם בזכר: כי הזכר משפיע לנקבה מבחינת המלכות של עצמו, אלא שהמסך של הנקבה העולה לנגדו, נכלל ג"כ במלכות דזכר, כנ"ל בסדר השפעת המוחין מעליון לתחתון. ונמצא שורש המ"ן נמצאים בהכרח בזכר. כי
ע"כ נבחן הגרון למלכות דחכמה סתימאה. כנ"ל.

בעתיק ואריך עדיין לא נתחלקו וכו' שורש או"א כלולים יחד בשם יה"ו דמ"ב הזה ואח"כ בגרון, וכו' המ"ב שלה בב' שמות דאהי"ה וכו' ושניהם מ"ב אחד: הנה בדיבורים אלו, נתן הרב לנו, התמצית היוצא מכל הדרוש הארוך הנ"ל, בשם מ"ב דיה"ו, ושם מ"ב דאהי"ה. וע"כ נזכיר בקיצור את
כל האמור עד הנה, בהזווג דנשיקין דחיך וגרון, ונבאר אותם בעמקות יתרה, ואז נבין דבריו שבכאן.

והנה כללות הדברים, כי העלה א"א
את הנה"י שלו לחג"ת שלו, וגם העלה את
ב' אהי"ה התחתונים שהם ב' אהי"ה דנה"י דאו"א, וב' אהי"ה דחג"ת דאו"א, שהם
ב' אהי"ה: דנה"י דגרון דא"א ואהיה דחג"ת דגרון דא"א, והביאם לב' אהי"ה העליונים דיודין שבגרון, שהם חב"ד שבגרון, ושם נעשו ב' אהיה התחתונים דההין, שהם
נה"י דאו"א, ונה"י דגרון, המה נעשו לב'
טפין מ"ן למו"ס דא"א שהם יחד גי' מ"ב,
כי ב"פ אהיה פשוט, עולות מ"ב. ואז
נזדווג מו"ס על המ"ן האלו, והוריד טפת
מ"ד, המתבארת בהשם יה"ו דההין שבגי' מ"ב. ונתחברו המ"ן והמ"ד וירדו ליסוד דא"א, המלובש ביסודות דאו"א, ואז נזדווגו גם או"א על המ"ן האלו, וממ"ן ומ"ד אלו נולד ז"א. ותדע שמ"ש הרב כאן, שב' אהיה העליונים דיודין נעשו לב' טפות מ"ן, הכוונה היא, שהב' טפות מ"ן נתלבשו בהם. כי
ב' טפות מ"ן העיקרים דז"א, הם ב' אהי"ה

חלק י'    תלמוד עשר ספירות           עיבור א             תתקלג

הזכר הוא יה"ו דב"ן, שהיא מ"ב כנ"ל, ויש בה שורש ב' טיפות לצורך או"א, אלא שלהיות כי בעתיק ובאריך, עדיין לא נתחלקו ונתפרשו הזכר

אור פנימי

דההין דוקא, שאין במילוי שלהם רק כ"ה אותיות, כמ"ש הרב להדיא בע"ח שט"ז
פ"ג, בסו"ה כ"ה תאמר אליהם. ע"ש.

ועתה נבאר הדברים היטב. והנה ידעת סוד שם מ"ב, שהוראתו על ג' הפרצופים שלמעלה מטבור דא"ק, שהם פרצוף גלגלתא, שה"ס הוי"ה פשוטה, וע"ב, שהוא המילוי
הא' ביודין, של הוי"ה הפשוטה. וס"ג, שהוא המילוי הב' בג' יודין וא' של הוי"ה זו.
ולפיכך גם בפרצופי האצילות, נבחנים ג'  הפרצופים: א"א, או"א, וישסו"ת, שהם בבחינת השם מ"ב, כלומר שהם מקבלים מבחינה שכנגדם בג' פרצופי א"ק העליונים מלמעלה מטבור שלו, שעם זה נבחנים גם
הם בכל שלימותם. ותזכור, שבכ"מ שהרב עוסק בשלימות מבחינה זו דלמעלה מטבור דא"ק, הוא מרמז עליו בסוד השם דמ"ב.
וכן בעלי הזוהר.

ובזה מובן לנו מה שבג' פרצופים העליונים דאצילות, שהם: א"א, או"א, וישסו"ת, לא הוצרך בהם זווג דנשיקין, שפירושו זווג דע"ב ס"ג המוריד ה"ת
מעינים ומבטל לפרסא לשעתו, לתחלת אצילות שלהם. אלא רק לגדלות שלהם, דהיינו להמציא להם נה"י חדשים ע"י
הורדת ה"ת, שאז יוכלו לקבל הג"ר דאורות כנ"ל. אמנם לזו"ן הוצרך זווג דנשיקין
הגדול, גם לצורך הזווג דעיבור שלהם. ובהנ"ל תבין, כי בהיות הג"ר דנקודים,
וכן הג"ר דאצילות בבחינות השם מ"ב,
שהמה שלימים אגב שורשם, לפיכך הספיק הגדלות דעליון, לברר תכף עמו יחד גם
גו"ע דתחתון, עוד בהיותו בעלי עליון,
בסוד רוחא קדמאה, כנ"ל, ומה גם כי אפילו הכלים דאחורים שלהם לא נפלו לבר מאצילות. משא"כ ז"ת של הנקודים, שהם אינם מבחינת השם מ"ב, אלא מבחינת נה"י

דא"ק שלמטה מטבורו, כנ"ל, אשר תכף עם צמצום ב' דא"ק, המה נפלו ויצאו לבר מאצילות, בסוד ב"ש תחתונים דנה"י אלו, כנ"ל, ואע"פ שבעת גדלות של ע"ס דנקודים, בעת שנה"י דא"ק קבלו האור חדש דבקע לפרסא, חזרו אז ב"ש תחתונים אלו מבי"ע לאצילות, שה"ס הו' ונקודה, שיסוד דא"ק השפיע אותם ליסודות דאו"א דנקודים, כנ"ל. אמנם לא נתקיימו כן, אלא חזרו ונפלו
לבי"ע, והכלים שלהם נשברו פנים ואחור. ולפיכך אע"פ שישסו"ת העלה את אח"פ
שלו, בעת גדלותו, אשר גו"ע דז"א דבוקים בהם, מ"מ עדיין אין הם יכולים לקבל תיקון ע"י אור חדש דבקע לפרסא שקבלו ישסו"ת, משום, שאור חדש הזה בא משם ע"ב דא"ק, ונודע שע"ב דא"ק מסתיים על הטבור.
ונמצא גם באצילות אין הארת הע"ב יכולה להתפשט אלא בסוד השם מ"ב, דהיינו עד הטבור דא"א לבד. וכיון שגו"ע דז"א הם מבחינת ז"ת דנקודים, ששורשם הוא מלמטה  מטבור דא"ק, ע"כ אין הם יכולים לקבל משהו אור מאור חדש דבקע לפרסא, שהמשיך הגדלות דאח"פ בישסו"ת. והבן זה היטב.
כי כאן הוא כל ההפרש בין הזו"ן אל הג"ר.

והנה לפי זה יש לשאול, א"כ איך
יכלו ג"ר דנקודים ונה"י דא"ק לקבל מאור חדש דע"ב ס"ג דבקע שם לפרסא שיצאה הגדלות שלהם. כנ"ל. כיון שגם הם מקומם למטה מטבור דא"ק, אשר הארת
ע"ב ס"ג אינה מגיעה שם, כמבואר. אכן התשובה על זה, היא תיקון הקוים שנעשה שם, שפירושו העלאת נה"י לחג"ת. כי מתחלה יצא הקטנות דנקודים מבחינת ה"ת בעינים. ולא יצא מהם אלא בחינת ראש
תוך, דהיינו גו"ע, שבחינת הרוח בגלגלתא, ובחינת הנפש בעינים, ועד"ז בנה"י דא"ק, להיותו הפנימיות של ע"ס דנקודים, בהכרח

תתקלד                   חלק י'    מבוא שערים         עיבור א

ונקבה כל אחד בפני עצמו, כנודע, ולכן עדיין היו שרש או"א כלולים יחד בשם יה"ו דמ"ב הזה.

אור פנימי

הוא נוטל מתחילה להחיצוניות, כי הוא המשפיע לחיצוניות כנודע. והנה הארה זו דגלגלתא ועינים, נמשכת מבחינת ממעלה  מטבור דא"ק. כי זה הכלל, בכל מקום שתמצא ע"ס של פרצוף, ואפילו אם הוא
כולו מבחינת למטה מטבור, מ"מ מקבלת כל בחינה מבחינה שכנגדה בעליונים, באופן, שחב"ד חג"ת שלו מקבלים מן חב"ד חג"ת שבכל העליונים, שהם בהם למעלה מטבור, ונה"י שבהם מקבלים מן נה"י שבכל העליונים, שהם בהם למטה מטבור. וע"כ גו"ע שיצאו בעת קטנות בג"ר דנקודים מבחינת ה"ת בעינים, כיון שהם מבחינת הכלים דגלגלתא ועינים, שהם בחינת חב"ד חג"ת דכלים, כנודע, ע"כ המה מקבלים מבחינה שכנגדם בא"א, שהוא למעלה  מטבור. והנה עם זה תבין בפשיטות איך יכלו ג"ר דנקודים, וע"ס דנה"י לקבל מן הזווג
דע"ב ס"ג שהם בחינת השם מ"ב. כי באמת גם הם יצאו רק מבחינת למעלה מטבור
בלבד, וגם הם שייכים מבחינת הכלים שלהם לבחינת השם מ"ב.

ובזה מתבהרים הדברים, מה שאנו אומרים תמיד. שאור חדש דבקע לפרסא הנמשך אל הפרצופים, אינו מספיק לבטל
את הפרסא שבין אצילות לבי"ע, באופן שיתקנו הבי"ע במקומם, וישובו לבחי' אצילות. אלא רק להעלות את אח"פ הנפולים לבי"ע, אל למעלה מפרסא של האצילות. ובאמת יש לתמוה, ממה נפשך אם האור החדש דע"ב מבטל הפרסא, א"כ ישובו ג' עלמין דבי"ע להיות אצילות במקומם למטה. ואם אינו מספיק להאיר אותם במקומם,
איך הוא מועיל להם להעלותם לאצילות. ובאמור מובן היטב מאד, כי ידעת, שענין הפרסא שנעשה בין אצילות לבי"ע, הוא  ההפרש בין גו"ע דנה"י דא"ק, שקבלו מה"ת

בעינים, ובין אח"פ שלו, שיצאו לבר מאצילות, ולמטה מסיום הקו, שהיא מכח הה"ת בעינים. ולפיכך גם האור החדש, שנה"י דא"ק אלו קבלו מע"ב ס"ג, דבקע לכלהו הפרסאות, הנה אור זה לא יכול להתמשך למטה מגו"ע דנה"י דא"ק, שהם בחינת חב"ד חג"ת שלו, כנ"ל, משום שבעינים הוא
מקום סיום החג"ת שלו, דהיינו הטבור,
ואין אור ע"ב יכול, להמשך למטה מטבור. כנ"ל. כי רק בחי' גו"ע, שהם בחינת חב"ד חג"ת דכלים, שהם מקבלים מכל העליונים מבחינת חב"ד חג"ת דעליונים, ע"כ המה יכולים לקבל אור ע"ב הנמשך בחב"ד חג"ת אלו. אמנם מטבורו דע"ס דנה"י, ולמטה, שהוא מפרסא שמתחת האצילות ולמטה,
כיון שגם בעליונים אין אור ע"ב מגיע לשם, הרי גם בע"ס דנה"י דא"ק שקבלו אותו האור, הנה הוא מסתיים גם בהם על הטבור, ואינו מתפשט למטה מטבור אף משהו.
וע"כ היו יכולים בכח האור החדש רק לבטל את הפרסא הדבוקה בהם על הטבור, אבל להמשיך אור דע"ב לבי"ע לא היו יכולים, וע"כ העלו את הב"ש תחתונים אל המקום שלמעלה מטבור שלהם ועד"ז כל פרצופי אצילות, המה יכולים ע"י האור דע"ב, רק לבטל הפרסא הדבוקה מתחת רגליהם, שבזה יכולים אח"פ שלהם לעלות למעלה מפרסא, אבל אינם יכולים להמשיך האור דע"ב עצמו
למטה מפרסא, כיון שהוא בחינת למטה מטבור הכללי. דהיינו על פי ערך הנה"י דא"ק, שעליהם סובב כל התיקון. כנודע.

ובזה מתבאר לך היטב סוד השבירה,
כי בשעה שיסוד דא"ק השפיע המ"ן דו' ונקודה אל הפה דאו"א, שהם בחינת גו"ע דכלים של ע"ס דנקודים, כנודע, הנה נזדווגו או"א עליהם בזווג דפב"פ, והמשיכו עליהם האור דע"ב ס"ג, ונתקיימו שם היטב

חלק י'    תלמוד עשר ספירות           עיבור א             תתקלה

קכב) ואחר כך בגרון, אשר שם התחיל התלבשות או"א שם, והתחילה הנקבה להפרד מהזכר, לכן טיפת הנקבה שבגרון היה המ"ב שלה בב' שמות של אהיה העולים מ"ב כנזכר. ונמצא כי כ"כ גדול יה"ו שם א' דדכורא, שהוא בגימטריא מ"ב, כמו ב' טיפות דנוקבא שהם ב' שמות דאהיה, ושניהם מ"ב א'.

 

קכג) ונמצא, כי או"א נשרשו גם בדכורא שהיא חכמה דאריך, אלא שהיה באחדות וגם נשרשו שניהם בנוקבא בינה דאריך, אלא שהיה בפירוד, בב' שמות דאהיה. הרי נתבאר, כי הכל בחי' א', וכל מה שיש בגרון יש בחיך, אע"פ שבגרון הוא כפול כפלים מן החיך, כי כל כך טיפה אחת מן החיך, כמו ב' הטיפות של הגרון, אלא שבגרון נתחלקו לב' לסיבה הנ"ל.

 

קכד) ונתבאר, איך הוא טיפת מ"ב א' מיין דכורין מן החכמה שהוא יה"ו דמילוי ההי"ן, והם ב' טיפות מיין נוקבין, ב' שמות אהיה דיודין שהם בפשוט ובמילוי ובמילוי המילוי, ב"פ מ"ב אותיות. והרי נתבאר זווג זה העליון דנשיקין דאריך, שהם מחכמה מוחא סתימאה דביה, עם הבינה שבו דאריך, שהיא בגרון, ע"י החיך שהוא יסוד החכמה כנ"ל. ולהיות זה הזווג בפה נקרא זווג דנשיקין. והבן עתה ענין הנשיקין הנזכר בכל מקום, שהוא זווג החיך עם הגרון.

אור פנימי

כתיקונו. אמנם בשעה שנתפשטו הז"ת משם למקומם ונמשכו עד בי"ע, והאור דע"ב
לא היה יכול להתפשט עמהם, כי אינו יכול לרדת ממטה לטבור, כנ"ל, נמצא, כי בשעה שבאו למטה מטבור, שהוא למטה מפרסא דאצילות, אשר האור החדש דבקע לפרסא,  נעלם מהם לגמרי, ומאחר שהאור הזה נעלם, הנה תכף חזר כח הה"ת בהפרסא, ונחתכו
גם מאצילות, כלומר, שלא היו יכולים אפילו לחזור ולעלות לאצילות, כי כבר הה"ת שולטת בהפרסא. והבן היטב. כי ע"כ נשברו פנים ואחור, כלומר אפילו בחינת גו"ע שבהם, שהיו ראוים לקבל את האור החדש דע"ב, מ"מ גם המה נשברו, משום שנתפשטו מתחת לטבור הכללי, שהוא הפרסא דאצילות, שמתחת היסוד דא"ק, וזכור היטב את ההבחן

בין גו"ע שהם כלים דפנים, דהיינו חב"ד חג"ת, ובחינת אח"פ דכל מדרגה, שהם כלים דאחור, דהיינו בחינת נהי"מ.

ועם זה נתבאר היטב, איך שבכל העליונים, דהיינו מבחינת הג"ר של הנקודים, שהם ג' הפרצופים: עתיק, א"א, ואו"א וישסו"ת, הם לא נצרכו לזווג דנשיקין, רק למוחין ונה"י, כי הקטנות שלהם, שהם גו"ע, נתקנו ביחד עם הגדלות דעליון, להיותם דבוקים עמהם במדרגה אחת כנ"ל. אבל ז"ת דנקודים, שהם נתקנים בזו"ן דאצילות, אע"פ שהרשימות שלהם נשארו במלכות דאצילות, שהיא עתה מלכות דא"א, עכ"ז אינם נחשבים למדרגה אחת עם הג"ר, שהרי אפילו הג"ע שלהם נפלו ג"כ לבי"ע. וע"כ אפילו הגו"ע שלהם, אינם עולים עם גדלות דישסו"ת,

תתקלו                   חלק י'    מבוא שערים         עיבור א

קכה) והנה זה הטיפה דכורא, שיצתה מן החכמה, אל הבינה שהוא בגרון דאריך, ונתערבה שם עם ב' טיפות הנקבות, הנה הוא לצורך תיקון זו"ן. וז"ס הפסוק, ויאמר אהיה אשר אהיה כו', והענין כמ"ש אצלינו בסוד כונת יציאת מצרים בליל פסח, כי אז היה הז"א בחי' עיבור תוך אמא ורצה השי"ת להודיע למשה, כי עתה היה נולד הז"א, שהוא ענין יציאת מצרים, והודיעו התחלת הדבר איך היה.

 

קכו) כי בתחילה היה הזווג דא"א בסוד הנשיקין כנזכר להוציא זעיר ונוקביה על ידי ב' אהיה אלו הנז', שהם בגרון דאריך, שהם ב' אהיה לצורך זו"ן, אחד לז"א, ואחד לנוקבא, והבן זה. כי כמש"ל, שהם ב' אהיה כנגד או"א. כן משם נמשך אל הז"א ואל הנוקבא. ואלו הב' אהיה הם מש"ה, אהיה אשר אהיה, כמבואר לעיל, אחר כך ירדו טיפות אלו ליסוד דאריך, ומשם למלכות דאריך, ומשם לאבא, ומשם לאמא, כמ"ש בפרק הבא בע"ה. ושם באמא נשאר בסוד עיבור, ושם נתקן לגמרי. ואמא זו, היא סוד שם אהיה הג', כמ"ש אהיה שלחני אליכם.

 

קכז) ואחר כך כשנולד ז"א, הנקרא שם הוי"ה כנודע, אז נאמר כה תאמר אל בני ישראל ה' אלהי אבותיכם כו' כי כבר נולד ז"א, ונתגלה שם, שם ההויה. ונחזור אל הענין, כי חכמת א"א הוריד טיפת דכורא, שהוא יה"ו דההי"ן, שהוא מ"ב בגרון שלו שהיא הבינה, ושם נכללה תוך ב' טיפות ב' אהיה שהם מיין נוקבין, ונמצא מה שמתגלה עתה, הם ב' אהיה שבגרון, שהם ב"פ מ"ב כנזכר.

אור פנימי

שהם מבחינת השם מ"ב, ואין להם דבר, אפילו עם הפרסא דבי"ע, כי רגליהם מסתיימים למעלה מטבור של א"א דאצילות. כי רק עתיק וא"א, מסתיימים על הפרסא דאצילות. כנודע.

גם צריך שתזכור, שאותם ב' הפרצופין: הלמטה מטבור דא"ק הפנימי והע"ס דנקודים, שהרב עוסק בהם שם, הם בחינת תנה"י דפרצוף הכתר דא"ק, ובחינת תנה"י דפרצוף הס"ג דא"ק. שהם מלבישים זע"ז. כי ע"כ נזדווג יסוד דא"ק עם או"א דנקודים, והשפיע להם את הו' ונקודה שהם זו"ן. והבן זה היטב, כי מצד הקטנות דנקודים, שיצאו מבחינת הה"ת בעינים, המה נחשבים ודאי

לפרצוף נפרד מן הס"ג דא"ק, אלא שהם מלבישים עליו. אמנם מצד הגדלות דנקודים, אחר שקבלו האור החדש דבקע לפרסא דרך הטבור דפרצוף הכתר דא"ק, ואו"א שבו לראש, הנה אז המה משתוים לגמרי עם פרצוף הס"ג דא"ק, כי אותו צמצום דה"ת בעינים, שעשה את ע"ס דנקודים לפרצוף נבדל מן הס"ג, הנה זה כבר נתבטל בהם,
ואין עוד מה שיבדילם זה מזה. ובזה תבין ביותר, ענין הזווג דיסוד א"ק עם הפה דראש דאו"א דנקודים. כי עתה אין עוד הפה
הזה דאו"א דנקודים, אלא רק בחינות יסוד דס"ג דא"ק, כי עתה כבר מחובר פרצוף הנקודים לפרצוף הס"ג, ונחשב לתנה"י דס"ג

חלק י'    תלמוד עשר ספירות           עיבור א             תתקלז

*        קכח) הנה אחר שהיה זווג עליון דאריך בחו"ב שבו, ונכללה טיפת הזכר תוך טיפת הנקבה, והיתה בחי' ב"פ מ"ב כנ"ל, כי אלו הם הנגלים כנ"ל. הנה אחר כך, ירדה טיפה זו עד היסוד דאריך עצמו, ונמצא עתה, כי יש ביסוד דאריך ב"פ: מ"ב, מ"ב.

 

קכט) וז"ש בפרשת בראשית ד"א. וכמה דדיוקנא דברית אזדרע במ"ב זווגין. פירוש, כי היסוד דאריך הנקרא ברית, נזרעו בו מ"ב זווגין, ר"ל מ"ב זוגות כי הם ב"פ מ"ב כנזכר, שירדו מן הגרון בו ונזרע מאלו המ"ב זוגות כפולים שהם שני פעמים מ"ב כנזכר.

 

קל) גם אם נראה לפרש, כי טיפת דכורא היא מ"ב א', יה"ו דההין כנ"ל, וב' הטיפות נקבות, אע"פ שהם שני פעמים מ"ב, עכ"ז בפשוטן אינם רק אהי"ה ב"פ, שהם בגימטריא מ"ב לבד, ואלו ב"פ מ"ב, הם המ"ב זווגים כפולים דאזדריעו בברית קדישא דאריך.

 

קלא) והנה נתבאר לעיל, סדר התלבשות כל הפרצופים לצורך זווג זה, שהוא לצורך זו"ן, ונתבאר שם, כי נצח דאריך מתלבש תוך אבא, והוד דאריך תוך אמא, והיסוד דאריך נעשה סוד הדעת המכריע בין אבא לאמא, שהוא בב' היסודות שלהם, כי חצי יסוד הימני דאריך נתון ביסוד דאבא, וחציו השמאלי נתון ביסוד דאמא.

 

קלב) והענין, כי אין בא"א נקבה נפרדת ממנו, אמנם כל צד הימין שבו הוא זכר, וכל צד שמאלו הוא נקבה. ונמצא, כי כן עד"ז היסוד שלו כלול מזכר ונקבה, כמו התמר, בסוד צדיק כתמר יפרח. ויהיה חציו הימני זכר, וחציו השמאלי נקבה, והוא בחי' היסוד זכר, ובחי' העטרה שלו נקבה, כי העטרה היא בחינת מלכות דא"א, ואז ניתן בחי'  חציו הימני ביסוד דאבא שהוא ג"כ זכר בסוד מיין זכרים. וחציו השמאלי, ביסוד דאמא, שהיא ג"כ נקבה בסוד מ"ן.

אור פנימי

דא"ק, דהיינו למקום הלבשתו לס"ג. וכבר ידעת, שג"ר דנקודים מלבישים מטבור ולמטה דס"ג ומסתיימים בשוה עם סיום הת"ת
של הס"ג דא"ק. ונמצא פה דראש דאו"א במקום הסיום דת"ת, שהוא פי יסוד, בערך הס"ג. באופן, שהיה כאן זווג של פרצוף

הכתר דא"ק עם פרצוף הס"ג דא"ק. והבן היטב.

ובזה תבין, ששה השמות אהי"ה של או"א, מגרון עד הטבור. שהם אהיה דיודין ודאלפין, ודההין: שד' אהיה דיודין ודאלפין, הם חב"ד חג"ת דאבא ודאמא, המסתיימים

* מבוא שערים ש"ה ח"א פרק ח'.

תתקלח                  חלק י'    מבוא שערים         עיבור א

קלג) ועל ידי התלבשותו באלו ב' היסודות, שהם זכר ונקבה דאו"א, אז נזדווג האריך מיניה וביה, יסוד בעטרה, בסוד זווג תחתון. ונתן היסוד בעטרה אותם הטיפות שנמשכו אליו מבחי' זווג עליון דחכמה וגרון הנ"ל, והוציא לזו"ן בבחינת תלת כלילן בתלת.

 

קלד) והאמת, כי אין האשה מתעברת מביאה ראשונה עד שיעשה אותה כלי, ע"י ההוא רוחא דשביק בה בביאה ראשונה, ואחר כך מביאה ב' מתעברת. אמנם כאן להיות שנוקבא דאריך, אינה בחי' נפרדת ממנו, אמנם היא כלולה בו כנזכר, לכן לא הוצרך לעשותה
כלי, ונתעברה מביאה ראשונה. ואמנם עכ"ז, הוצרך להיותו חציו הימין ביסוד דאבא בסוד מיין זכרים, וחציו השמאלי ביסוד דאמא בסוד מ"ן.

קלה) ובזה תבין מש"ל, כי עיקר הזווג הזה הוא בא"א, אך או"א לא שמשו עתה, רק שהזווג נעשה על ידי התלבשות אריך בהם, וכבר נתבאר עתה מה היה צורך התלבשות יסוד דאריך בהם, ומזה תבין ענין יעקב שהוליד לראובן מטיפה ראשונה בביאה ראשונה, כמש"ה כחי וראשית אוני, וכמשז"ל כל מעכות של בית רבי תמר שמן, ובאצבע היו, ולא הוצרכו לביאה שניה. והענין מכח זה דאריך נמשך אליהם כנזכר. היותו של היסוד שלו כלול מזכר ונקבה כמו התמר,
לא הוצרך לביאה שניה, וז"ש ותמר שמן, והבן זה.

אור פנימי

בחזה דא"א, שהם בחינת גו"ע שלהם, שהם סוד ס' כנ"ל. וב' אהיה תחתונים הם בחינת נה"י דאבא ודאמא, שהם בחיבת ם' סתומה כנ"ל. וטעם המילויים אלו, כבר נתבאר לעיל (דף תס"ג תשובה א') כי המילוי עם יודין, מורה, ששורשו מן צמצום א' לבד, ואין
בו מצמצום ב' כלום. ומילוי אלפין, מורה
רק על בחינת מסך דצמצום ב', שיש בו בחינת ה"ת בעינים. עש"ה. וע"כ קומת
ס"ג דאצילות, הנמשכת מס"ג דא"ק, אשר למטה מטבור שלו כבר נתחברה הה"ת בעינים, ע"כ בחינת הואו דס"ג כבר היא במילוי אלף, משא"כ למעלה מטבור דס"ג, שהם חב"ד חג"ת שלהם, ה"ס מילוי יודין,
כי בהם עוד לא נתחברה ה"ת משורשם. אמנם בחינת נה"י דס"ג שהם ה"ת שלה,

אין בהם מילוי אלף, כי הנה"י דס"ג הם בחינת כל ז"ת של הנקודים, שהמה יצאו מתחילתם מבחינת האור החדש דע"ב ס"ג דבקע לפרסא, דהיינו שביטל לצמצום ב',
כי ע"כ נתפשטו לבי"ע. וע"כ הה"ת דס"ג נשארה כמו כל הפרצוף שלה, רק במסך דצמצום א', וע"כ גם הה"ת של הס"ג הוא במילוי יוד. משא"כ פרצוף ע"ב דאצילות, המקבל מבחינה שכנגדו מע"ב דא"ק, ע"כ כולו מילוי יודין. כי ע"ב דא"ק לא היה
לו שום חיבור עם ה"ת כלל.

אמנם תדע כי ענין מילוי אלפין זו,
נאמר בעיקר רק על בחינת הגדלות של הפרצופים האלו דהיינו אחר שהורידו הה"ת מעינים שלהם, כי זה הוראת אות הא', שהמים העליונים המרומזים בי' עלאה,

חלק י'    מבוא שערים            עיבור א             תתקלט

קלו) ונמצא, כי כמו שהזווג דאריך היה על ידי כללות תלת נה"י, גו תלת חסד גבורה תפארת, כן יצא הזעיר אנפין כלול תלת גו תלת. כמו שאכתוב לקמן היטב בעזרת האל, אשר זהו הטעם, למה אריך הוצרך לאסוף רגליו ולכלול אותם תוך חג"ת כנ"ל, וזה היסוד דאריך, הוא השופר דנפק מיניה קול כלול מג' שהם אש רוח ומים, כמש"ל בפרק זה על פסוק מן המצר קראתי יה, כי יצאו אחר כך, מזה היסוד הנקרא שופר לאו"א הנקראים י"ה, ושם נתקנו בסוד העיבור. ולכך נבאר תחילה, איך נמשכו הזו"ן בסוד העיבור תוך או"א.

 

קלז) הנה כבר נתבאר לעיל, כי עיקר הזווג הוא בא"א, אלא
שגם הוצרך לזווג או"א הגבוהים מן זו"ן, והוכרח להיות יצירתם על ידיהם. והענין כי הנה נתבאר לעיל בראש פרק זה ענין התלבשות
כל הפרצופים, ואיך זו"ן בהיותם בחי' תלת כלילן בג', היו נתונים באמצע בין נה"י של א"א לאו"א.

 

קלח) ונמצא כי מחצית זו"ן, שהם: נצח, וחסד, וחצי הימני של ת"ת, וחצי הימני של יסוד, וחצי הימני של מלכות היו מלבישים לנצח וחצי יסוד הימני דא"א, והם מלובשים תוך אבא המלביש עליהם. ומחצית השמאלי דזו"ן, שהם: הוד, וגבורה וחצי השמאלי דת"ת, וחצי השמאלי דיסוד, וחצי השמאלי דמלכות נתונים ומלבישים על הוד

אור פנימי

מחוברים ע"י פרסא במים התחתונים המרומזים ביוד דלתתא. משא"כ בקטנות, עדיין המים התחתונים בוכים, שפירושו, שהם נמצאים במדרגה תחתונה נפרשים ונבדלים מהמקור שלהם, וזכור זה תמיד.
כי רק לעתים רחוקות מאד מרמזים גם הקטנות דה"ת בעינים בשם מילוי אלפין, והוא משום הכרח. אכן בשעת קטנות, שעדיין המים התחתונים חסרים שם, המה נבחנים במילוי ההין כלומר, שעדיין הם חסרי כל מילוי, כי הוי"ה במילוי ההי"ן אינם אלא הוי"ה כפולה. כי ענין מילוי יורה על צורת המסך שבמדרגה, וכיון שה"ת בעינים, ואין לה ראש, הרי אין שם מקום זווג, וא"כ אין שם מסך, שיהיה מרומז במילוי, וע"כ אין
בה אלא מה שהעליון נותן לה משל עצמו,

לפיכך מרומז זה בהוי"ה כפולה, שהם:
הוי"ה דעליון, והוי"ה דעצמו. כנודע.

וצריך לזכור היטב המתבאר לעיל, בההבחנות מבין או"א לישסו"ת, כי המקור של כל הבחנות הוא החזה דא"א, אשר או"א מסתיימים למעלה מחזה שלו, וישסו"ת מלבשים אותו מחזה ולמטה. עש"ה. גם ידעת  ההפרש של ב' הסיומים שבכל פרצוף: א' הוא בהבחן סיום של האורות, אשר בהפרצוף שמטבור ולמעלה נקרא חזה, ובהפרצוף שמטבור ולמטה נקרא יסוד. דהיינו הסיום דקו האמצעי, שתחלת שורשו הוא מאור העינים, וע"כ הוא חסר שליש תחתון שהם בחינת אח"פ שאינם יוצאים עם המסך דה"ת בעינים, וב', הוא בהבחן סיום של הכלים, אשר בהפרצוף שלמעלה מטבור

תתקמ                    חלק י'    מבוא שערים         עיבור א

וחצי השמאלי דיסוד דא"א. ואחר כך אמא מתלבשת עליהם ונמצא, כי היסוד דא"א נחלק לב', חציו נתון ומלובש תוך יסוד דאבא וחציו ביסוד אמא.

 

קלט) ונמצא, כי בהיות הטיפות של זווג א"א הנ"ל נתונים ביסוד שלו, הם עומדים ממש תוך ב' היסודות דאו"א, ואז יסוד דא"א העומד בתוכם השפיע ונתן טיפות אלו תוך יסוד דאבא. ונתערבה שם במחצית הימני דזו"ן המתלבש בתוך אבא כנזכר, ואז אבא אחר כך בסוד זווג, שנזדווג עם אמא, נתן המחצית ההוא עם הטיפות ההם בסוד זווג תוך אמא, ואז נמצא כל בחי' זו"ן בסוד עיבור תוך אמא לבדה. וזה יתבאר היטב בארוכה.

 

קמ) ונחזור עתה לבאר, ענין זווג דא"א מה שימש בזה, ומה בחי' נעשית ע"י בזו"ן. הנה נתבאר לעיל, כי הז"א, כל עצמו אינו פחות מו"ק, ולא יותר עליהם, עד שיגדיל בעיבור ב', ואמנם, עתה

אור פנימי

הוא מקום הטבור, ובפרצוף שלמטה
מטבור הוא בחינת אצבעות רגלין, דהיינו הסיום דבחינת הקצוות שיש להם שורש מצמצום א', וע"כ מבחינת הכלים אינם חסרים השליש תחתון, כנ"ל באורך (דף תתקט"ז ד"ה וזכור) ע"ש, כי אין כאן המקום להאריך, ועם זה נמצא שאותו המקום שישסו"ת מלבישים שמה לא"א, שהוא מהחזה עד הטבור, הנה מצד האורות, הם
כבר נחשבים לבחינת למטה מטבור, כי
בחינת פרצוף העליון דא"א, נגמר שם
במקום החזה, ומחזה ולמטה כבר נבחן לבחינת נה"י, ולבחינת למטה מפרסא. דהיינו כמו זו"ן ממש. אכן מצד הבחן הכלים של הפרצוף דלמעלה מטבור, הנה הוא עוד נמשך למטה מחזה, ומסתיים רק במקום הטבור ממש דא"א. כנ"ל.

ולפיכך נבחנים ישסו"ת בעת הלבשתם אל המקום הזה, שמחזה ולמטה שהם בחינת אהי"ה במילוי ההין, שאין במילוי שלהם בחינת מ"ב. כי ידעת שבחינת מילוי מ"ב מורה על בחינת השלימות שלמעלה מטבור,

היונקים מג' פרצופים דא"ק שלמעלה מטבורו,  שנגמרו על כל שלימותם בא"ק עצמו, ואינם צריכים עוד לתחתונים שימלאו שם מאורותיהם כנ"ל. אמנם ישסו"ת כיון שעמידתו הוא למטה מחזה, הרי הוא כבר למטה מסיום הפרצוף שלמעלה מטבור דא"א, ואינו נחשב עוד לבחינת מ"ב, אלא לבחינת כ"ה כמו
זו"ן, כי זו"ן נקרא כ"ה, בסו"ה כה תאמר
וכו' כנ"ל. אמנם כיון שמצד הארת כלים עדיין אינם נחשבים למטה מפרסא, כי עדיין נמשכים הרגלים עד מקום הטבור ממש,
ע"כ מיחס הזה דכלים, הם נחשבים לבחינת השם דמ"ב, דהיינו לבחינת או"א, ולא לבחינת זו"ן.

וצריך שתדע דברי הרב, בע"ח שער
י"ט פ"ג, וז"ל ודע כי לעולם כשהשם לבדו בלתי מילוי, אז הוא יותר גרוע מהמילוי
עצמו שהוא לבדו אמנם בהיות שניהם יחד, השם והמילוי אז השם בעצמו בפשוטו יותר חשוב ומעולה מן מילוי שבו. ע"כ. פירוש,
כי האותיות הפשוטות של השם, הם בחינת הכתר, של המדרגה,  אשר הוא מתמלא בד' לבושיו עסמ"ב. וכן בד' מילוים אהי"ה.

חלק י'    מבוא שערים            עיבור א             תתקמא

לצורך זה הזווג של א"א, נכלל הז"א ג' גו ג' כנ"ל, כי א"א לומר שבעיבור נגרעו ממנו תלת קצוות ונשאר בג' לבד, כי זה אינו עולה בדעת, אמנם נכללו הג' גו תלת כנ"ל.

 

קמא) והענין, כי הנה תיקון ז"א עתה, אינו אלא ע"י א"א, והוא העיקרי בזה הזווג להמציא שרש ועיקר הזו"ן. והנה א"א עצמו נכלל תלת גו תלת, ולא נתגלו בו עתה החג"ת רק הנה"י שלו אשר עלו למעלה במקום חג"ת, אשר שם או"א, ועלו ונתלבשו תוך חג"ת דאו"א עצמם, ואז מכח אותם הנה"י דא"א עצמם לבדם, אשר נתעלו שם ונכללו בחג"ת, יצתה הטיפה כלולה מכחם דרך היסוד דא"א בסוד
זווג תחתון.

 

קמב) ואלו הנה"י דא"א, הם סוד תלת טיפין דסגול, הנזכר בתיקון ס"ט דף ק"ז וק"ח, שמהם נעשה אדם תתאה שהוא ז"א, ונמצא כי שרש טיפה זו אינה רק מבחי' תלת טיפין דנה"י לבד, אלא שהיו כלולים בחג"ת, וא"כ נמצא, כי אין בחי' הז"א עתה רק בחי' ג' קצוות לבד

אור פנימי

והנה ודאי הפשוט שהוא הכתר, חשוב לאין ערך מן המילוי שלו. אמנם בשעה שאין
שום מילוי בהשם, שזה מורה שאין בו אלא בחינת כתר לבד, אשר אז אין מתלבש בו
אלא אור הנפש, כנודע שבכלים נבחן אשר העליון מתגלה בו בתחלה, ובאורות נבחן שהתחתון מתגלה בו מתחלה. הרי שהפשוט גרוע מן המילוי, כי כל מדרגת הפשוט הוא רק מהמילוי שלו. כי בקונה המילוי דבחי"א, יש לו קומת ז"א, שהוא אור הרוח. והרוח מתישב אז בכלי דכתר והנפש בהמילוי,
שהוא כלי דחכמה. ובקונה המילוי דבחי"ב, אז משיג קומת נשמה, והנשמה מתלבשת בכלי דכתר, והרוח בהמילוי דבחי"א שהוא כלי דחכמה, והנפש בהמילוי דבחי"ב, שהוא הכלי דבינה. וכו' עד"ז. הרי שמדרגת הכתר עולה רק על ידי המילוים שהוא קונה.

ובזה תבין דברי הרב, שאומר כאן,
שב' טפות המ"ן הם ב' אהי"ה פשוט, שעולים מ"ב. שלכאורה תמוה, למה אינו חושב את המילויים. אלא כנ"ל, כי אע"פ שב' אהי"ה

התחתונים עולים בבחינת מ"ן, ומתלבשים בב' אהי"ה העליונים, שהם במילוי יודין,
מ"מ עיקר המ"ן הם התחתונים, שהם ב' אהי"ה דמילוי ההי"ן, שהם בחינת נה"י,
והם בחינת זו"ן. וכיון שב' אהי"ה אלו
הם מבחינת מחזה ולמטה, ע"כ הם במילוי כ"ה כמו זו"ן. וא"כ יש לשאול איך הם
עולים למ"ן לבחי' מו"ס, שהוא בחינת ע"ב דא"א, הלא הע"ב אינו מאיר כלום אל הבחינות שלמטה מפרסא, אלא אל הבחינות שלמעלה מפרסא, דהיינו לבחינת השם של מ"ב. וזה שאומר לנו הרב, שיש גם בב' אהי"ה התחתונים בחינת מ"ב, והיינו בבחינת האותיות הפשוט שבהם, שב' פעמים אהי"ה פשוט עולים מ"ב. כלומר כי אע"פ שהם כבר למטה מפרסא דבחי' החזה, דהיינו מבחינת האורות שהם מסתיימים עם קו האמצעי,
מ"מ הם נחשבים עוד לבחינת מ"ב מבחינת הארת כלים, דהיינו מבחינת הסיום דקצוות שנמשכים עוד עד הטבור ממש, שמבחינה זו עדיין לא נגמר הפרסא, כנ"ל. והארת כלים

תתקמב                       חלק י'    מבוא שערים            עיבור א

שהם הנה"י שלו, ואלו נשלמו עתה ונתגלו, אמנם היו כלולים גם כן בחג"ת דיליה דוגמת האריך כנזכר.

 

קמג) אמנם עיקר התיקון לא היה רק בנה"י אלו שלו, שהם נתגלו לבד, אמנם אחר שנולד ז"א ויצא לחוץ, והגדיל ונעשה ט"ס גמורות, מלבישין את א"א, כמ"ש, הנה כי גם א"א נתפשטו רגליו למטה, ואינו ג' כלול בג' כמו עתה.

 

קמד) וזה יובן במש"ל, איך תלת בחי' שיש לז"א בעיבור ויניקה ועיבור דמוחין, שלשתן נמצאו בו בעיבור הזה הא' לבד, והנה זו היא הבחי' הראשונה מהם, שנעשה עתה בסוד ג' לבד, אלא שנכללו בג' אחרנין, ואותם ג' חג"ת, הם בכח ולא בפועל.

אור פנימי

ה"ס אור הנפש, כנודע. והוא מרומז בהפשוט שבשם בלי מילוי, כלומר שאין שם אלא
בחי' אור הנפש בכלי דכתר. וזהו המרומז
בב' שמות אהי"ה פשוט, שעולים מ"ב. וע"כ המה ראוים לקבל המ"ד מן חכמה סתימאה דא"א. והבן היטב, כי אם היה חסר להם גם בחינת מ"ב דכלים, לא היו ראוים כלל
לקבלת מ"ד מן חכמה סתימאה, כי אין אור ע"ב מאיר משהו לבחינת  למטה מטבור.

ובזה תבין מה שמ"ד דמו"ס נקרא
בג' שמות יה"ו, ולא בשם יהו"ה, כי אע"פ שכלפי עצמו נבחן ודאי גם מו"ס דא"א ביהו"ה, כנודע. מ"מ כיון שהמדובר הוא
כאן בערך כללות הפרצוף דא"א, אשר
הע"ב הזה אינו יכול להאיר למטה מטבור, דא"א, כנ"ל. וע"כ בהבחן זה נמצא, שהארת חכמה סתימאה חסר ה"ת,  כנודע, שבחינת הלמטה מטבור נבחן בערך כללות כל הפרצוף, לבחינת ה"ת שבו. ולפיכך נקראת הארת מו"ס בשם ג' יה"ו לבד, להורות על שם מ"ב הנ"ל, המסתיים עם הפרסא שבטבור. כמבואר.

וזה אמרו "טפת הזכר היא יה"ו דב"ן, שהיא מ"ב, ויש בה שורש ב' טפות לצורך או"א, אלא שלהיות כי בעתיק ואריך עדיין

לא נתחלקו ונתפרשו הזכר והנקבה כל
אחד בפני עצמו, ולכן עדיין שורש או"א כלולים יחד בשם יה"ו דמ"ב הזה" דהיינו כמבואר,  שטפת המיין דוכרין הם חסרי
ה"ת בערך א"א, כי אינם מאירים רק
עד הטבור, כנ"ל. אמנם יש בהם שורש ב' טפות, כלומר, שגם בע"ב יש בהכרח דו"נ, שהם או"א דע"ב, המקבלים מן הבחינה שנכגדם, מאו"א דע"ב דא"ק. שהם בחינת הוי"ה דיודין, ואין בהם מבחינת ה"ת
כל עיקר, וז"ש כי בעתיק ואריך עדיין לא נתחלקו ונתפרשו הדכר והנוקבא, כי
כל ענין ההפרש הזה של דכר ונוקבא הנפרדת, הוא מכח הה"ת בעינים, כי ע"כ יצאה הבינה לחוץ מאבא, ונעשו ב' פרצופים נפרדין או"א בקומת ס"ג, שהיא קומת בינה דעביות ובחינת ע"ב דהתלבשות, שאז נבחן אבא עלאה לבחינת ע"ב דהתלבשות, שהוא מקבל מע"ב העליון וגם הוא נקי מה"ת.
ואמא עלאה שהיא בקומת בינה דעביות, הנה כבר יש בואו שלה, בחינת אלף במילוי,
שזה מורה על החיבור שלה עם הה"ת, כנ"ל. ובזה נבדלו ונתפרשו או"א דאצילות לב' פרצופים אלא שמחוברים פב"פ כנודע. והנה כל זה ההבדל בין אבא לאמא, הוא רק

חלק י'    מבוא שערים            עיבור א             תתקמג

קמה) והנה בחי' טיפה זו הכלולה מג' טיפין ממש, שהם נה"י דז"א לבד, אלא שנכללו גם בחג"ת, טיפה זו ניתנה בחזה דאבא, והוא נתנה בסוד זווג לאמא, ושם נעשית בחי' ו' זעירא שבתוך ה' שהיא אמא, כנודע, ונקרא ו' זעירא, נחלקת לג' נקודות דטיפין כזה  שהם תלת טיפין דסגול הנזכר, ובסוף ו' זו באותו הקוץ הדק, יצתה נוקבא דז"א, בסוד פסיעה לבר רביעית אליו כמש"ל. כי הנה ו' גדולה היא מספר
ו' אך ו' זעירא אינה רק ג' לבד, אלא שכיון שגם נכללו בחג"ת בכח ולא בפועל, לכן נקרא בשם ו', אלא שהיא זעירא.

 

קמו) ונבאר מציאות או"א עתה, והוא, כי הנה נתבאר לעיל,
כי או"א עם היות בהם לפעמים התחלקות ארבע פרצופים, עתה לצורך זווג זה נתחברו ונעשו ב' פרצופים לבד. ונמצאו עתה תלת בחינות שיש

אור פנימי

באו"א המלבישים לא"א מגרון ולמטה, שהם כבר בבחינת עביות דס"ג, והם כבר נמצאים מתחת הקרומא דחפיא על מוחא סתימאה כנ"ל באורך, לכן כבר יש לבינה בחינת ה"ת בז"א שלה. אמנם במוחא סתימאה גופיה, שה"ת, והמסך שהוא הקרום, המה למטה ממנו, הרי אינה יכולה לפגום משהו למעלה ממקור התחלתה, כנודע. וע"כ אין שום
הפרש בין אבא דמו"ס לאמא דמו"ס, כי
גם אמא דמו"ס נקיה לגמרי מה"ת בשוה עם אבא דמו"ס, וע"כ הארת הזווג היוצאת מאו"א דמו"ס, כחה יפה להוריד הה"ת בכל מקום שהארתם מגעת. והבן זה היטב.

ומה שאומר שהמילוי דיה"ו הזה דטפת הזכר דמו"ס הוא במילוי ב"ן, הנה זה
ענין אחר, כי גם בא"א יש כל בחינת
הקטנות מבחינת הרושם הנשאר גם לאחר גדלותו. ומבחינה זו אנו מבחינים ביה"ו שיש בו מילוי מ"ה וגם מילוי ב"ן. גם ידעת,
שאין העליון משפיע אל התחתון אלא
בהתאם למדת המ"ן שהתחתון העלה אליו. וע"כ כיון שהמ"ן האלו שעלו למו"ס, היו בחינת ב' אהי"ה דמילוי ההין, והמ"ב היא
ב' אהי"ה פשוט לבד, כנ"ל שזה מורה שאין בהם אלא מבחינת עביות דכתר, שאינו

מוציא אלא קומת מלכות, ע"כ גם העליון, שהוא מו"ס, אינו משפיע להם המיין דוכרין אלא מקומת מלכות שבו, שהוא הוי"ה דב"ן, כנודע. ולכן אומר, שטפת הזכר הוא יה"ו דב"ן. דהיינו מבחינת הקומה דמלכות לבד. כמבואר. אלא שהוא מבחינת מ"ב.

אמנם ענין ששה אהי"ה אלו, שכתב
הרב שנכללו ב' התחתונים בעליונים, הנה המדובר הוא רק בבחינת הגרון וחג"ת דא"א עצמו, ומה שהרב פירש אותם גם באו"א,
הוא רק להראות על מקום מוצאם, כלומר, שרצה להראות על בחינות הב' אהי"ה תחתונים שהם בחי' נה"י דאו"א, שמקומם מחזה לטבור, דהיינו באותו מקום, שמצד האורות הם כבר למטה מפרסא, ומצד הכלים הם עוד למעלה מפרסא, כי זה כל ההבחן שעליו נבנים כל הכלים והאורות דזו"ן, כמ"ש להלן במקומו.

והנה הסדר של העלאת המ"ן האמור, התחיל מעתיק, כמ"ש לעיל, כי אחר שקבלו נה"י דא"ק המוחין דע"ב ס"ג, קבלו ג"כ הע"ב ס"ג דעתיק המוחין האלו דאור
דבקע לפרסא, כי הם מלבישים זה את
זה כנ"ל. ואז העלה עתיק את הב"ש
תחתונים דבי"ע לאצילות, שבהם נכללים

תתקמד                  חלק י'    מבוא שערים         עיבור א

באמא. א' הוא בחינת היסוד של הבינה עליונה, בהיותה נחלקת לב'  פרצופין בינה ותבונה. ב' בחינות יסוד התבונה, בהיותה נפרדת מהבינה כנזכר. ג' מקום החת"ך שבין רגלי הבינה לראש התבונה, בהיותה נחלקת כנזכר.

 

קמז) והנה עתה בהתחברם נעשו פרצוף א' לבד, נמצא כי מה שהיה בתחילה ראש התבונה, הוא עתה הבנין והיסוד של כללות ב' הפרצופים בהיותם פרצוף א' לבד. ומה שהיה תחילה יסוד הבינה, הוא עתה החזה דבינה של בחי' הכללות של פרצוף א' לבדו. כי הנה ראש

אור פנימי

הכלים דזו"ן, והמה עמדו במקום ב"ש תחתונים דנה"י דא"א. ואז העלה א"א את הנה"י לחג"ת שלו, ע"ד שנתבאר לעיל באורך, אשר עם העלאה הזו, נמצאים הרשימות דזו"ן, שהיו במקום מלכות דא"א, שנתעלו עתה למקום החזה דא"א, כי שם עומדים עתה היסוד והעטרה שלו, כנ"ל.
והנה ידעת, ששם במקום החזה, נמצאים ב' אהי"ה התחתונים דההי"ן עד הטבור, כנ"ל, וע"כ נכללו הרשימות דזו"ן באותם ב' אהי"ה דההין, והם שהעלו אותם למ"ן לב' אהי"ה העליונים דמילוי יודין, העומדים במלכות דמו"ס שהוא הגרון בסוד אחה"ע, ואז נעשה הזווג דחיך וגרון, וירדה הטפה דמ"ד שה"ס יה"ו דמו"ס, אל הטפיים דמ"ן, העומדים
שם בבחינת ב' אהי"ה פשוט העולים מ"ב, דהיינו בבחינת הכלים שלמעלה מטבור כנ"ל באורך, וע"כ יכלה הטפה דמ"ב של המ"ד, להתערב יחד בטפיים דב' אהיה דפשוט,
כנ"ל. ואז ירדו משם ליסוד דא"א, העומד במקום החזה, שעליו מלביש הפה דישסו"ת, שהוא עתה בכללות בחינת היסוד דאו"א וישסו"ת שנעשו לפרצוף אחד, וקבלו או"א את ג' הטפות הנ"ל, ונזדווגו עליהם והוציאו לזו"ן בבחינת עיבור. כמ"ש עוד לפנינו.

קמז) מה שהיה בתחילה ראש התבונה, הוא עתה הבנין והיסוד של כללות ב' הפרצופים, בהיותם פרצוף א' לבד: צריכים

לבאר מקודם,  ההפרש מענין זווג דנשיקין, לזווג היסודות ולמה נתחדש ענין זה כאן,
וגם בעולם הנקודים, מה שלא היה זה במציאות כלל בפרצופי א"ק. וכן ענין
הזווג של פרצוף הכתר דאצילות, שהוא א"א עם קומת הס"ג דאצילות, שהם או"א. וכבר ביארנו שזווג הזה נמשך עוד מהנקודים,
כי גם שם נזדווג פרצוף הכתר דא"ק, עם או"א דנקודים, אחר שנתחברו לקומת ס"ג דא"ק, כנ"ל (דף תקל"ו ד"ה גם) עש"ה. אמנם גם שם צריך ביאור, כי ענין ההשפעה הוא רק מעליון לתחתון שלו הסמוך אליו במדרגה, דהיינו מכתר לע"ב, ומע"ב לס"ג, אבל לא למדרגה שלישית ממנו, ואיך
ישפיע כאן פרצוף הפנימי דא"ק, שהוא פרצוף הכתר, אל פרצוף ס"ג דא"ק, שהוא שלישי אליו. כי זה הוא דילוג מדרגה.

אכן יש כאן עמקות מקורית, עוד מע"ס דאור ישר בעצמם. כי ידעת, אשר חו"ב דאו"י עומדים מתחלת אצילותם אב"א, בסוד י' ונ' דצדי, שפירושו, שבינה בסוד כי
חפץ חסד הוא, נתנה אחוריה לאור החכמה, ופנתה פניה לינק אור דחסדים מן כתר
דאור ישר (כנ"ל בחלק א' דף ה' ד"ה וטעם. עש"ה) כי אין כאן המקום להאריך. ולפי"ז נמצא, כי כמו שהכתר השפיע אור חכמה לחכמה דאו"י, כן הוא משפיע אור חסדים לבינה דאו"י, כי חכמה דאו"י, נבחנת שכולה חכמה, ואין בה מבחינת החסדים, וע"כ

חלק י'    מבוא שערים            עיבור א             תתקמה

התבונה, היה תחילה במה שהוא עתה שליש התחתון של ת"ת, אשר הוא מקום הבטן של הכללות עתה.

 

קמח) ונמצא כי מקום זווג או"א, עתה הוא בבטן של הכללות, שהיה מתחילה נקרא ראש התבונה, וכמעט שמקום זה הוא בפי התבונה. ובזה תבין איך תמיד אנו קוראים אל התבונה, אם הבנים, כי בראשה היה בחינת עיבור הבנים כנזכר.

 

קמט) ודע, כי פעם אחרת שמעתי ממורי ז"ל, כי או"א עילאין נתלבשו ממש תוך יש"ס ותבונה תתאין, ובמעי תבונה זו היה העיבור. ונשלים דרוש ראשון, ועמו יתיישב גם דרוש הזה שכתבתי ששמעתי

אור פנימי

בינה מחויבת לקבל אור החסדים מן הכתר וע"כ פנתה אחוריה לחכמה.

וכבר ידעת, ההפרש הגדול מן פרצופי א"ק עד הנקודים, אל הפרצופים שמנקודים ואילך, אשר פרצופי א"ק נמצאים ע"ס שבהם, מבחינת כח"ב זו"ן דאור חכמה. והם מסתיימים בטבור דא"ק. אבל מנקודים ואילך בכל אבי"ע דעולם התיקון, הנה ע"ס שבהם, נבחנים רק לבחינת כח"ב זו"ן דאור חסדים, ואע"פ שיש בכל פרצוף כתר חכמה גם כן, אמנם הם מתלוים בהפרצוף בבחינת שורשים, כדי להשפיע הארת חכמה בחסדים, דהיינו באותו הכמות ואיכות שהיו אל הזו"ן
דפרצופי א"ק. באופן אשר קומת הכתר שבפרצופי נקודים ואצילות שוה לבחינת
זו"ן דפרצוף הכתר אשר בא"ק, דהיינו
מטרם הסתלקות א' שהיה בו. וכן קומת חכמה, שוה לזו"ן דחכמה שבפרצופי א"ק. וכו'. כמ"ש בחלק ז' ע"ש. וטעם הדבר,
כי כל ענין השתלשלות הפרצופים באים
בסבת חסרון, אשר כל תחתון ממלא ומשלים את העליון שלו, כנ"ל באורך, וכיון שא"ק נשלם בשלימות עד הטבור שלו, בסוד
מילוי, ומילוי דמילוי, כנ"ל. כי ב' בחי' המילוים האלו, שהם הע"ב והס"ג שלו,
חזרו ומלאו את הכלים שלו, אחר הסתלקות
אורותיהם בזמן הסתלקות א', עד  הטבור. אלא רק מטבור ולמטה, נשאר עוד בלי
מילוי, שע"ב וס"ג אינם מגיעים לשם, כנ"ל.  ולפיכך, נשתלשלו ויצאו ע"ס דנקודים, וכן כלהו פרצופי אבי"ע דעולם התיקון, כדי לחזור ולמלאות מקום זה דנה"י דא"ק.

והנה לפי המתבאר, תראה שאין כאן שום חסרון אלא רק בבחינת זו"ן דא"ק שמטבור ולמטה, וכבר ידעת אשר מדת זו"ן היא רק אור החסדים עם הארת חכמה, דהיינו במדת זו"ן דאו"י, כנודע. וע"כ מדת כל  הפרצופים דאבי"ע הבאים להשלימם, אינם צריכים יותר רק חסדים בהארת חכמה. אמנם ודאי יש גם קומת כתר וחכמה בהם, כמו בפרצופי א"ק, אלא שאינם מאירים מבחינת אור החכמה בעצם, אלא בבחינת הארתם לבד. דהיינו באותו שיעור הצריך להשלמת הלמטה מטבור דא"ק, כנ"ל. והנה נתבאר
כי כמו שהע"ס מתחלקות, לה' בחינות
של אור החכמה, הנקראים כח"ב זו"ן, ולה' בחינות של אור החסדים הנקראים חג"ת
נ"ה. כן מתחלקים  הפרצופים בכללם: אשר ה"פ א"ק, הם מבחינת אור חכמה. וה"פ שמנקודים ואילך, הם מבחינת אור חסדים בהארת חכמה. ועד"ז ממש, מתחלקים ג"כ בפרטם: כי ג' פרצופים הראשונים דכל

תתקמו                   חלק י'    מבוא שערים         עיבור א

פעם אחרת. והענין, דע כי דרך כל האורות העליונים, נשאר רישומם קיים תמיד לעולם, אף אחר הסתלקותם. וזכור הקדמה זו.

 

קנ) ונמצא, כי אף גם עתה, שנעשו בינה ותבונה  פרצוף א', לא מפני זה נתבטלו הג' בחי' ראשונות, שהיו בהם בעת התחלקם לב'  פרצופים הנ"ל, שהם יסוד הבינה, ויסוד התבונה, ומקום החתך. ונמצאו עתה שלשה מקומות ראויים לעיבור. (ונלע"ד חיים כי מקום החתך הוא היסוד של עתה של הכללות באופן שכולם מקום יסוד: השנים, יסודות ישנים, והא', יסוד חדש).

אור פנימי

פרצוף וכל עולם, הם ביחס אור חכמה שבאותו עולם או באותו פרצוף. וב' פרצופים התחתונים שהם זו"ן דאותו עולם ופרצוף,
הם ביחס דאור חסדים בהארת חכמה.

והנה כמו בע"ס דאו"י, הנה עיקר המשפיע הוא הכתר דאו"י, אשר משפיע אור החכמה לספירת חכמה דאו"י, ואור חסדים הוא משפיע לספירת בינה דאו"י, כנ"ל,
הנה כן הוא גם בה' הפרצופים: כי פרצוף הכתר משפיע בחינת ע"ס דאור חכמה, לפרצופי הג"ר. והוא  משפיע בחינת ע"ס לפרצופי הז"ת, מבחינת אור דחסדים בהארת חכמה. ולפיכך נבחן בכתר ב' מקומות, לב' מיני ההשפעות האלו, כי מבחינת חג"ת שלו, הוא  משפיע אור החכמה. ומבחינת נה"י שלו, שמטבורו ולמטה, הוא  משפיע חסדים. ונמצא בעת שמשפיע לפרצוף ע"ב, המיוחס  לספירת חכמה דאו"י, הוא משפיע לו מבחי' חג"ת שלו. וכשמשפיע לפרצוף ס"ג, המיוחס  לספירת בינה דאו"י, הוא משפיע לו מבחינת נה"י שבו. באופן שכמו שפרצוף ע"ב מקבל אור חכמה מחג"ת דפרצוף הכתר, כן
פרצוף ס"ג מקבל אור החסדים מנה"י דפרצוף הכתר. ועם זה מיושב בפשיטות
מה שעמדנו לעיל, על ענין הדילוג, אשר פרצוף הכתר דא"ק  השפיע לס"ג שלו, כי שם היה עיקר ההשפעה לבחינת אור חסדים, כנ"ל. וע"כ  השפעה זו שייכת לנה"י דפרצוף הכתר. כמבואר, ואין זה דילוג כלל, כי
כן הוא עוד מהע"ס דאו"י, שהשפעה ראשונה מקבלת חכמה דאו"י, והשפעה שניה של חסדים מקבלת בינה דאו"י.

ועם זה יתבאר לך  ההפרש מחג"ת דא"א דאצילות, אל הג"ר שלו. כי הג"ר דא"א,
המה מלבישים לחג"ת דעתיק עד החזה, וע"כ נבחנים הג"ר דא"א לעצמות אור החכמה, שה"ס חכמה סתימאה. אמנם חג"ת דא"א, שהם מלבישים מחזה דעתיק ולמטה, דהיינו על נה"י שלו, ששם השפעת אור חסדים,
ע"כ כבר נבחן שם א"א ג"כ לבחינת אור דחסדים, והבן. ובזה תבין ג"כ ענין הגרון שיצא לחוץ מראש שלו. כי הגרון הוא בחינת הבינה דא"א, שכל חפצה היא אור החסדים, וע"כ לא יכלה להלביש את חג"ת דעתיק, אשר שם השפעת אור חכמה, וע"כ יצאה לחוץ דהיינו למטה מחזה דעתיק, שהוא לבר מראש דעצמו, ואז יכלה לקבל חסדים מכתר, שהוא עתיק, כי מחזה ולמטה הוא מקום השפעת חסדים דעתיק. ולכן כל המקום
הזה של חג"ת דא"א, שהוא מגרון עד
הטבור בבחינת חסדים מכוסים, שאין מהם הארת חכמה. כי שם המקום המוכן להשפעת חסדים אל הבינה, וע"כ מכח שליטת הבינה, אשר נמצאת בבחינת אחורים אל הארת
חכמה של ראש דא"א, ע"כ החסדים מכוסים, שפירושו, שאין הארת חכמה מתגלה בהם. שז"ס יסוד דעתיק המתלבש בחזה דא"א, שיסוד זה כולו רק להשפעת חסדים אל

חלק י'    מבוא שערים            עיבור א             תתקמז

קנא) והנה גם כנגדם יש בז"א ונוקבא תלת בחינות: א', הוא, האורות של הכלים שנתחלקו בעת שבירת הכלים, שירדו למטה בבריאה, והם עלו למעלה כנ"ל. ב', בחינות הכלים שנשברו וירדו למטה בבריאה. ג', בחינות רפ"ח הניצוצין הנקראים הבל דגרמי, שאלו הם ניצוצי אור, שנשארו בתוך הכלים הנשברים להחיותם כנ"ל.

 

קנב) והנה תלת בחינות אלו, עלו בסוד עיבור, בג' הבחינות דאמא. כיצד: במקום רשימו דיסוד דבינה, עלו שם האורות. ובמקום האמצעי של מקום החתך, עלו שם הרפ"ח ניצוצין דאור. ובמקום יסוד

אור פנימי

הבינה הוא עומד, ע"ד כתר דאו"י בהשפעה ב', שמשפיע רק חסדים בלי חכמה אל הבינה דאו"י. והבן וזכור היטב, ענין ב' מקומות השפעה, שנקבעו בפרצוף הכתר: חג"ת  להשפעת חכמה. ומטבור ולמטה להשפעת חסדים.

ועתה מובן ענין הב' זווגים: זווג דנשיקין, וזווג דיסודות, שנתחדשו מעולם הנקודים ואילך. כי נתבאר לעיל, אשר עד עולם הנקודים, היו ה' פרצופי א"ק, מבחינת אור החכמה. אלא מנקודים ואילך, נבחנים העצמות של כלהו פרצופים, שהם מבחינת חסדים בהארת חכמה. גם נתבאר, שעם זה נמצא אותו ההפרש גם בה"פ אלו ג"כ,
כי ג"ר שבהם נבחנים לבחינת חכמה, בערך הז"ת שהם מבחי' עצמותם חסדים כנ"ל (תתקמ"ו ד"ה והנה) ולפיכך אותו ההבחן הנ"ל דב' מקומות ההשפעה שנעשה בפרצוף הכתר: שחג"ת שלו משפיעים חכמה לע"ב. ונה"י שלו משפיעים חסדים לס"ג. מתחיל
רק מעולם הנקודים ואילך, דהיינו אחר שהתחיל התיקון לבחינת למטה מטבור
דא"ק, שכל תיקונו הוא מבחינת חסדים בהארת חכמה, כי בחינת הה"פ דאור חכמה כבר קנו שלימותם, ע"י המילוים דע"ב ס"ג עד  הטבור, וע"כ נקבע אז בחינת נה"י
דכתר להשפעת חסדים. אלא כיון שאי
אפשר שיתגלה בהפרצוף חסדים בהארת

חכמה, אם לא יהיה שם קומת כתר וחכמה בג"ר של הפרצוף, ע"כ בהכרח שצריכים גם להשפעת עצמות חכמה בהפרצוף, אשר מעצמות זה, יגיע הארת חכמה אל החסדים. וע"כ צריכים ג"כ  להשפעת חג"ת דכתר.
הרי שצריכים לב' זווגים: א' להשפעת חכמה, מבחי' חג"ת דכתר, והוא נקרא זווג דנשיקין, והוא שייך רק בשביל ג"ר עצמם. וב' הוא זווג דיסודות, שהוא בחי' השפעת חסדים, מנה"י דכתר, שזה שייך בעיקר בשביל ז"ת. כנ"ל.

והנה בשעה שהארת הזווג דמוחין
דע"ב ס"ג דא"ק מגיעים לנה"י דא"ק,
ולעתיק דאצילות המלביש עליו, שאז מתבטלים הפרסאות שבפרצופי אצילות, כנ"ל, וחזרו עתיק וא"א לפרצוף אחד,
דהיינו ששב א"א להיות עתיק, הנה אז מתחלק א"א עצמו לב' מקומות ההשפעה הנ"ל, שמבחינת חג"ת שלו משפיע אור
חכמה לאו"א, והיינו על ידי זווג דנשיקין. ומבחינת נה"י שלו  משפיע לזו"ן אור חסדים. אלא שגם לבחינת זו"ן, שעיקרם הוא אור חסדים, מ"מ הוא צריך ג"כ להקדם זווג דנשיקין, משום שאין מציאות זו"ן, אלא בחינת הארת חכמה בחסדים, וע"כ אפילו בשעת קטנות של הזו"ן, צריך ג"כ עכ"פ להכלל מהארת חכמה, וע"כ גם לזווג
דנשיקין צריך כנ"ל באורך.

תתקמח                  חלק י'    מבוא שערים         עיבור א

התבונה, עלו הכלים. ודע כי אלו הג' הבחי' הם משז"ל, שיש תלת מדורות באשה, ג' חדשים, במדור תחתון כו' ויתבאר זה היטב בפרקים הבאים.

 

קנג) גם צריך שתדע, כי כל בחי' מאלו התלת בחי' העיבור, שהם: שבעה, ותשעה וי"ב, יש בהם בכל אחד ארבע זמנים. והם, תחלה שלשה ימים ראשונים של קליטה. ב' הוא, עד סוף ארבעים יום ראשונים, שבהם נגמר צורת הולד. ג' הוא, עד סוף שלשה חדשים הראשונים, שבהם ניכר העובר. ד', עד תשלום שאר חדשי העיבור, להשלים תיקון הוולד עד שעת הלידה. והרי נתבאר כל זה בכללות.

אור פנימי

והנך מוצא, שבחינת החזה דעתיק, ששם היה בחינת מקום החתך בין אור חכמה לאור חסדים, להיותו הסיום דבחינת חג"ת דכתר, כנ"ל. שהוא המבדיל בין הראש דא"א, ששם חכמה סתימאה עד החיך שבראש, ובין הגרון דא"א שהוא הבינה, שכבר היא באחורים
על אור חכמה, והיא מקבלת רק חסדים מלמטה מחזה דעתיק, כנ"ל. הנה עתה נעשה לבחינת משפיע לאור חכמה, כי שם זווג דנשיקין דחיך וגרון דא"א, המשפיעים חכמה לאו"א, כנ"ל, הרי שנעשה שם מקום יסוד חדש, דהיינו ליסוד דראש, המשפיע חכמה. ומקום החתך דאור החכמה, נתהפך ונעשה למקום משפיע לאור החכמה. ומכאן המקור להבחן בנקודת החזה, שיש שם
בחינת יסוד פנימי, כמ"ש הרב בכמה
מקומות. כי בעת ביטול הפרסא, נהפך פי החזה מבחינת מבדיל על אור החכמה,
לבחינת משפיע לאור החכמה. שה"ס זווג דנשיקין דפה דא"א, אחר שנעשה לאחד
עם פרצוף עתיק. כמבואר.

והנה נתבאר לעיל, שבשעת השגת המוחין לאו"א, על ידי הנשיקין דא"א,
גם או"א וישסו"ת חוזרים להיות פרצוף
אחד, כי גם הפרסא דבגוי מעוהי דאו"א
ג"כ מתבטלת. והנה אז, יש בהם ג"כ אותו

ההבחן בפרטיותם, כמו שביארנו אצל פרצוף הכתר דכללות ה"פ אצילות. וע"כ גם הם משפיעים מבחינת חג"ת שלהם את אור החכמה, ומבחינת נה"י שלהם את אור החסדים. ונמצא גם הם צריכים ב' הזווגים: דנשיקין, ודיסודות, לצורך אצילות זו"ן,
ע"ד הנ"ל בא"א. אמנם נבחן בזווג היסודות עצמו, שיש שם ג' בחינות זווגים, שהם:
יסוד בינה עלאה, ויסוד תבונה, ומקום החתך, שבין ראש התבונה לרגלי הבינה, וכל אלו
הג' נכללים ביסוד הכללי דאו"א, אחר שישסו"ת נכלל ונעשו לאחד עם או"א. כי
לפי התאם הגידול של הולד, כן מתעלים בחינות הזווגים. וע"כ המה נבחנים בג' מדרגות, שהם ג' המדורים שבדחז"ל, שמתחלה נבחן הזווג לבחי' חיצוניות גמורה, שהיא במדת יסוד דתבונה, והיא לבחינת
נפש דנפש, ומדה זו נקראת מדור א'. ואח"כ בג' חדשים השניים נבחן הזווג לבחינה פנימיות יותר מקודם, שהיא במדת מקום החתך, והוא המדור הב', וזהו לבחינת רוח דנפש. ולבסוף בג' חדשים אחרונים, נבחן הזווג לפנימיות גמורה, שהיא במדת יסוד דבינה עילאה, והיא המדור העליון, ששם מקבל תכלית שלימותו, דהיינו בחינת נשמה חיה יחידה דנפש. ואז הוא יכול לצאת משם למקומו עצמו.

חלק י'    עץ חיים        עיבור א             תתקמט

*        קנד) והנה נתבאר לעיל בדרושים שעברו, כי יש פרצוף בינה עילאה דאהי"ה דיודי"ן, ופרצוף תבונה דס"ג, ונדבר עתה בפרצוף תבונה דס"ג לבדה, אשר יש בה כח"ב וג' תבונות כנ"ל, וכבר נתבאר לעיל, כי החיצוניות העליון נעשה פנימיות בתחתון, וכל זה בבחי' כלים.

אור פנימי

אמנם תבין, שאין זה ג' מקומות של
זווג ממש, בדומה לזווג דנשיקין וזווג דיסודות, אלא שהם כולם רק בבחינת היסוד דכללות הפרצוף, שהיא מקום הבטן של כללות הפרצוף, שבסיומו עומד היסוד, כנודע. אלא שיש שם ג' מדורים, כמבואר. וכבר נתבאר זה, שאין העליון מזדווג מבחי' המסך דעצמו לצורך התחתון, אלא מבחינת חיצוניותו, שמודד לו מבחינת מסך כזה, שהוא בהתאם להמ"ן של התחתון, כנ"ל באורך, ומבחינה זו נבחנים הג' מדורים
והבן.

וזהו שהאריך כאן הרב, להורות לנו מתחלה את מקום יסוד הכללי, שבו נעשה הזווג וכל הבחינות דעיבור, מתחילתו עד סופו. וזה אמרו "כי מה שהיה בתחלה
ראש התבונה, הוא עתה הבנין והיסוד של כללות ב' הפרצופים בהיותם פרצוף א"'
כי ידעת שהחזה דא"א, הוא מקום החתך החוצה את ב' הפרצופים האלו, כי או"א להיותם בחינת ג"ר דבינה, שהגרון דא"א
הוא הכתר שלהם, נמצאים בבחינת חסדים מכוסים מחזה ולמעלה דא"א. אבל ישסו"ת, להיותם בחינת ז"ת דבינה, שהם צריכים להארת חכמה, מוכרחים להמצא מתחת החזה דא"א, אחר שנפסק היסוד דעתיק, כי שם
הוא המקום שאפשר להתגלות בחינת הארת חכמה, כנ"ל באורך. וכבר נתבאר לעיל אשר פי החזה דא"א, הוא בחינת הסיום של קו האמצעי, בערך הפרצופים דלמעלה מטבור, בדומה ליסוד שהוא בחי' הסיום על קו אמצעי בערך הפרצופים שלמטה מטבור. הרי שמקום

החזה דא"א הוא מקום היסוד הכללי דאו"א וישסו"ת, בעת ששבו שניהם להיות פרצוף אחד. כי אז הם בחינת פרצוף שלמעלה  מטבור, ובהכרח שבחינת הסיום של קו האמצעי שלהם, הוא בחזה דא"א. וע"כ
נבחן החזה דא"א לבחינת מלכות דראש דישסו"ת, שהחזה דא"א מלובש בפה דראש זה, ומסיים שם בחינת ג"ר דאו"א, שגם
ראש דישסו"ת הוא בכללם. אשר שם החסדים המה מכוסים מבחינת ג"ר דבינה, בסוד כי חפץ חסד הוא, ומשם ולמטה, דהיינו בז"ת שהם ישסו"ת, נמצאים החסדים מגולים. כנ"ל. הרי שהפה דישסו"ת מלביש על
מקום החזה דא"א, ששם היסוד דאו"א דכללות, דהיינו בשעה שנעשים שניהם לאחד, ותופסים כל המקום שמגרון דא"א
עד  הטבור, אז נמצא שם היסוד של או"א. שמתחלה היה שם הפה דראש של ישסו"ת, והבן.

וזה אמרו "כי הנה ראש התבונה היה תחלה במה שהוא עתה שליש תחתון של הת"ת, אשר הוא מקום הבטן של הכללות עתה" דהיינו כמבואר, שפה דראש הישסו"ת מלביש במקום החזה דא"א, שהוא פי היסוד דאו"א, ומשם עד הטבור דאו"א נמשכים הע"ס דראש, הרי שהראש דישסו"ת הוא במקום שליש תחתון של או"א עילאין. שהם מלבישים עם הע"ס דראש שלהם מטבור דאו"א עד היסוד דאו"א. כמבואר.

וזה אמרו "ונמצא כי מקום זווג או"א עתה הוא בבטן של הכללות שהיה מתחילה נקרא ראש התבונה, וכמעט שמקום זה הוא

* ע"ח ח"א שער כ': שער המוחין פרק ה'.

תתקנ                     חלק י'    עץ חיים      עיבור א

קנה) והנה זו"נ, אינן יכולים לקבל הארתן בבחי' נשמתן אלא באמצעית חיצוניות התבונה, שנתלבש תוך פנימיותן בסוד מוחין, כנודע. ואמנם יש כמה בחי' באורות הנשמה, והם נרנח"י. גם יש כמה בחי' תבונה וכמה בחי' בינה כו'. ונמצא, כי לפעמים יש בז"א ה' בחי' אורות נרנח"י הנ"ל כולם על ידי אמצעית חלק התבונה, ולפעמים כולם באמצעית הבינה, ולפעמים על ידי אמצעית א"א.

 

קנו) ואמנם דע, כי כשאנו אומרים שלוקחין כולם באמצעית תבונה, ר"ל וגם מיש"ס. וכן כשאנו אומרים שלוקחין על ידי הבינה,

אור פנימי

בפי תבונה" כמבואר, שפה התבונה הוא במקום החזה דא"א, שהוא מקום היסוד דאו"א עלאין, אשר בשעה, שהם ב' פרצופים, הרי הם מלבישים על כל המקום הזה, והוא נעלם בתוך הראש דישסו"ת. וכשחוזרים  לפרצוף אחד, נעשה שוב המקום הזה מגולה לבחינת שליש ת"ת התחתון, ופה דישסו"ת חוזר ונעשה ליסוד של או"א. ששם מקום הזווג עתה, ושם סוד הבטן, שהוא מקום העיבור.

וזה אמרו "ונמצאו עתה תלת בחינות שיש באמא א' הוא בחינת היסוד של הבינה העליונה. ב' בחינת יסוד התבונה בהיותה נפרדת מהבינה. ג' מקום החתך שבין רגלי הבינה לראש התבונה" כי בהיותם ב' פרצופים, שנמצא המקום שמטבור דאו"א עד סיום רגליהם, מלובשים כולם בתוך ישסו"ת, הנה אז יש לאו"א בחינת תנה"י מיוחדים לעצמם, שהם למעלה מראש התבונה. ועד"ז יש לישסו"ת בחי' תנה"י מיוחדים לעצמם. שהם ב' בחי' יסודות אמיתיים: דבינה
עליונה, ושל התבונה התחתונה. ומלבד זה נבחן ג"כ המקום החתך שנמצא במקום הטבור דאו"א, ששם מסתיים ראש ישסו"ת, כנ"ל, ורגלי אמא עלאה הם בהכרח למעלה מראשם. והנה מקום זה הוא גם כן בחינת השפעה לתחתון, בדומה לבוצד"ק שבנקב החזה דז"א, המשפיע בחינת הקטנות אל הנוקבא, בעת היותה אב"א עם ז"א. כנ"ל

בחלק ט'. ע"כ ג' מקומות אלו המה ג'
בחי' מסכים, שמדת הזווג נמדדת על ידיהם. אשר או"א מודדים לזו"ן בעת עיבורם, על
פי המסכים האלו, מתתא לעילא, בסוד ג' המדורים. כנ"ל.

וזה אמרו "וכנגדם יש גם בזו"ן תלת בחינות: א' הוא האורות וכו'. ב', בחינות הכלים וכו'. ג' בחינות הרפ"ח ניצוצין וכו'" כלומר שהכלים מקבלים בג' חדשים הראשונים, שאז הולד במדור התחתון בזווג דמסך מבחינת יסוד דתבונה, המודד לו
בחי' נפש דנפש, שהוא הארת כלים. והניצוצין מקבלים תיקונם בג' חדשים האמצעים, שאז הולד במדור אמצעי, שהוא בחינת המסך דמקום החתך, המודד לו קומת רוח דנפש, שהוא מספיק לתיקון הניצוצין, וז"ש, שבמקום האמצעי של מקום החתך עלו שם הרפ"ח ניצוצין דאור. ועלו, פירושו שנתקנו. ובג' חדשים האחרונים, מקבל הולד תיקון האורות, שהם בחינת ג"ר של העיבור, שהיא בחי' נשמה חיה יחידה דנפש, והיינו מבחינת מסך דיסוד הבינה עלאה, שנקרא מדור העליון. אבל אין לפרש, שהניצוצין מתחילים לעלות רק במדור האמצעי, שהוא בג' חדשים האמצעים, וכו'. שהרי גם בג' חדשים הראשונים שהולד הוא במדור התחתון, הנה כבר יש שם, אורות ניצוצין כלים. כי אז נכנסים בו ק"ב ניצוצין, גם אור הנפש

חלק י'    עץ חיים        עיבור א              תתקנא

ר"ל וגם מאבא עילאה. ופירוש הענין הוא, כי הלא כל בחי' אלו הם נמשכין מזווג או"א, וא"כ צריך שבכל בחי' מאלו הה' שהם נרנח"י, יהיה בהם חלק או"א.

אור פנימי

דנפש. אלא הכוונה היא כלפי מדת התיקון, כמבואר לעיל.

וכמו שבארנו ענין הנרנח"י דנפש בהתחלקותם בכלים ניצוצין ואורות בג' המדורים, כן נבחן עוד בכל אחד מהם
בחינת נרנח"י פרטים. כי גם יש בכלים לבד בחינת נרנח"י, דהיינו בחינת נרנח"י בנפש דנפש. וכן בניצוצין יש בחינת נרנח"י,
שהם נרנח"י דרוח דנפש. וכן באורות בחי' נרנח"י, שהם נרנח"י דג"ר. וזה אמרו "כל בחינה מאלו תלת בחינות העיבור וכו' בכל אחד ארבע זמנים, והם: תחלה ג' ימים ראשונים של קליטה. ב', הוא עד ארבעים יום, שבהם נגמר צורת הולד. ג', הוא עד
סוף ג' חדשים ראשונים, שבהם ניכר העובר. ד', עד תשלום שאר חדשי העיבור וכו'" דהיינו כנ"ל, שג' ימי קליטה שבכל מדור,
הוא בחינת נפש של המדרגה ההוא אשר שם. וארבעים יום הראשונים דבחינת הג' חדשים שבמדור ההוא, הוא בחינת רוח שבאותה המדרגה. ותשלום ג' חדשים שבכל מדור ומדור, הוא בחינת הנשמה חיה יחידה שבאותה מדרגה. וזמן הד' שהוא תשלום כללות העיבור עד שיהיה ראוי לצאת משם למקומו, שנקרא לידה, הוא בחינת נפש
דרוח המתחיל להכנס בו כמ"ש במקומו.
שגם בחינה זו נוהג בשעת ההעברה ממדור למדור.

והנה מה שכתב הרב אשר ישסו"ת מלבישים רק שליש תחתון של ת"ת דאו"א, אין מכאן סתירה למ"ש במ"א, שישסו"ת מלבישים מחזה ולמטה דא"א, שהוא ב"ש ת"ת דאו"א. כי עיקר ישסו"ת מתחילים מטבור ולמטה דאו"א, אלא הכתר שלהם מתחיל מחזה דאו"א, באופן, שאותו המקום מחזה עד הטבור, הוא שייך לכתר דישסו"ת.

ונודע, שכתר אינו נכנס בחשבון הפרצוף, וע"כ מדייק כאן מקומם של ישסו"ת  מטבור ולמטה דאו"א.

וטעם הדבר הוא, משום שישסו"ת הזה, שסוד הבטן לתיקון העיבור נתתקן בע"ס דראש שלו. הוא בחינת וא"ו של הוי"ה
דס"ג, שיש בו לבד המילוי של הא', כנודע, שכל אותיות הוי"ה דס"ג הם במילוי יודין, חוץ מו' שבו, שהיא במילוי א'. וכבר ידעת טיבה של הואו הזו דס"ג, שהיא השורש
של הוי"ה שאותיות המילוי הם במילוי
אלפין, שנקרא מ"ה החדש, שנקרא הדר ומהיטבאל, שהם זו"ן של אצילות כנ"ל (דף תתקי"ז ד"ה ועתה). עש"ה בכל ההמשך.
כי מילוי אלפין פירושו, תיקון קוים הנעשה ע"י עלית ה"ת בעינים, שקו האמצעי שבא' מורה על הפרסא הנעשה מלמטה לגו"ע של המדרגה, שהוציא את אח"פ של המדרגה לחוץ ממנה, כנ"ל באורך. שעיקר תיקון הזה הוא רק לבחינת זו"ן, אמנם ג' הפרצופים הראשונים דאצילות, שנמשכים מסוד השם מ"ב, הם במילוי יודין, שפירושו ממסך דצמצום א', הנמשכים מהבחינה שכנגדם מג"ר של א"ק, המסתיימים למעלה  מטבור, שאין בהם מצמצום ב' ולא כלום, כי עד הטבור דא"ק נבחן בשם עולם העקודים כנודע. והנה תיקון קוים הזה, מתחיל בעולם הנקודים, ששמה נתקנו רק בחי' ג"ר של הז"ת, שהם בדיוק אותו המקום שנקרא
בטן דפרצוף ס"ג הכלול דא"ק, כי מקום הטבור דא"ק הפנימי הוא ג"כ מקום  הטבור דס"ג דא"ק, כמ"ש בחלק ז'. אשר הטעמים דס"ג, שלא ירדו כלל למ"ה וב"ן דא"ק, הם נתפשטו עד הטבור דס"ג, שהוא משום שיש בהם התלבשות של ע"ב, וע"ב מוכרח להסתיים על הטבור, כי אין אור החכמה

תתקנב                   חלק י'    עץ חיים      עיבור א

קנז) אך דע כלל גדול, כי הנפש לבדה כלולה מכל ה' נרנח"י, וכולם נפש לבד. ודוגמתן ה' בחי', וכולם נקרא רוח. וכן בנשמה וכן בחיה וכן ביחידה. ונודע, כי הז"א כולו נקרא רוח, ויש בו נרנח"י. ובנפש שלה, יש בה ה' בחינות נרנח"י, וכן הרוח כו'. באופן, שהם ה' בחי' כל אחד כלולה מה' שהם כ"ה בחי', וכולם נקרא רוח לבד. וכן כ"ה בחי' בנוקבא. וכולם נקרא נפש.

אור פנימי

יכול להתפשט לעולם למטה מטבור של הפרצוף. אלא הנקודות דס"ג, שכבר
אין בהם מבחינת ע"ב דהתלבשות, הם
יכלו להתפשט למטה מטבור דס"ג, ולהתחבר עם המ"ה וב"ן דא"ק, כמ"ש שם באורך. וע"כ גם הג"ר דנקודים מתחילים רק מטבור דס"ג דא"ק ולמטה, ונמשכים עד סיום הת"ת, דהיינו בדיוק שליש התחתון של ת"ת דס"ג. וג"ר אלו דנקודים יצאו שם בתיקון קוים מה"ת בעינים בעת קטנותם, אבל לז"ת דנקודים לא נמשך תיקון זה, הרי שרק
מקום הבטן דס"ג לבדו נתקן שם בתיקון
קוין. והוא בחינת הואו דס"ג, אבל מבטן ולמטה, שהם הנהי"מ דס"ג לא נתקנו בתיקון קוין, וע"כ הה' אחרונה דס"ג אין בה מילוי א', אלא מילוי י', כנ"ל באורך.

ונתבאר שם, שראש הא' דנקודים יצא שם מטבור דס"ג ולמעלה, עד החזה דס"ג, אלא שאינו מצטרף לנקודים, משום שהמסך שלו נמצא למטה ממנו, ואין עביות המסך פועלת כלום ממטה למעלה. כנ"ל (דף ת"ט ד"ה ג"ר) ולכן גם הוא נחשב עוד לעקודים, דהיינו שאין בו עוד מתיקון קוין. וע"כ
הוא נבחן לבחינת כתר עליון של הנקודים, שאינו כלל בחשבון הפרצוף נקודים. ומכאן המקור אשר הכתר דב"ן, אינו מצטרף לפרצוף.

ותדע, שערך ישסו"ת כלפי או"א באצילות, הם ממש, כערך פרצוף הנקודים, כלפי הס"ג דא"ק, לכל פרטיהם ודקדוקיהם. כי גם או"א אלו, הם קומת הס"ג באצילות, שיש בהם בחינת ע"ב דהתלבשות, בשוה

לס"ג דא"ק, וע"כ גם הם, נמשכים הטעמים שבהם רק עד הטבור, מאותו הטעם הנ"ל,
כי בחינת ע"ב אינה יכולה להתפשט למטה  מטבור בשום פרצוף. וע"כ עד שם הוא
בחינת י"ה דאו"א, שהם במילוי יודין, ומטבורם ולמטה עד סיום הת"ת, הם במילוי א', דהיינו הוא"ו דהוי"ה דס"ג, כי זה
המקום מקבל התיקון קוים מהבחינה שכנגדו בס"ג דא"ק, ששם עומדים ג"ר דנקודים, וע"כ מתחיל הלבשת ישסו"ת מטבורם של או"א ולמטה, שהוא הבטן דעיבור, הראוי לתקן את הזו"ן הנכללים שמה בבטן ההוא, עם התכללות נה"י בחג"ת, שפירושו, עלית ה"ת בעינים שלו, ותיקון קוים, העושה
אותו בסוד רשות היחיד, כנ"ל באורך. הרי ברור שאין ישסו"ת יכולים להתחיל ממעלה מטבור דאו"א אף משהו, בדומה לג"ר דנקודים. ועם כל זה, בחינת ראש הא' של ישסו"ת, שנקרא כתר דישסו"ת, הוא מלביש  מטבורם ולמעלה דאו"א עד החזה שלהם, דהיינו בדומה לראש הא' דנקודים, המלביש ג"כ מטבור דס"ג דא"ק ולמעלה עד החזה, אלא שה"ס הכתר ב"ן, שאינו מצטרף לפרצוף, משום שמסך שלו עומד בו מלמטה, ואין עביות המסך פועלת ממטה למעלה.
וע"כ כתר דישסו"ת, נחשב עוד לבחי' י"ה דאו"א, שהם במילוי יודין, והוא אינו נכלל כלל בבטן דאו"א, שהוא במילוי א', כמבואר. והנה נתבאר היטב סוד הבטן דאו"א, שהוא ממש בחינת ג"ר דנקודים, כלומר, שהוא המקבל באצילות, אותו ערך דג"ר דנקודים בעולם הנקודים. והוא סוד המילוי א'

חלק י'    עץ חיים        עיבור א'             תתקנג

קנח) אמנם דע, כי עדיין לא נכנסו שם רק בחי' נפש שבנפש דז"א, ולכן לא נתבררו רק הכלים, של החלק של הנפש שבנפש דז"א. כי כפי הנברר מן הנפש נתברר מהכלי. ולכן עדיין קומת גוף העובר

אור פנימי

שבוא"ו דס"ג. וע"כ א', זו היא כל השורש של מ"ה החדש המתקן את הב"ן, והבן
היטב.

ועם זה תבין היטב מה שכייל לן
הרב, שאין שום מציאות זווג באו"א לצורך הזו"ן, אם לא יתחברו או"א וישסו"ת לפרצוף אחד. והטעם הוא כמבואר, אשר ערך ישסו"ת כלפי או"א דאצילות, הוא ממש אותו הערך דג"ר דקטנות הנקודים, כלפי ס"ג דא"ק. וזכור כאן, שענין תיקון הקוים שיצא בג"ר דנקודים, הוא מבחינת התכללות ה"ת בעינים, וזה יצא רק בזמן הקטנות דנקודים, כנודע. אמנם אחר שקבלו נה"י דא"ק את האור החדש דבקע לפרסא, והאיר אותו דרך הטבור דא"ק לג"ר דנקודים, שהוריד ה"ת מכתר דנקודים והשיב או"א לראש, הנה אז נתיחדו ג"ר דנקודים עם כללות הס"ג דא"ק לפרצוף אחד, כי כל ההבדל שביניהם היה מכח
הה"ת שנכללה בעינים דג"ר דנקודים, מה שלא היה זה למעלה מטבור דס"ג דא"ק,
כנ"ל בדברי הרב (דף שצ"ו אות ו') כי הלמעלה מטבור, לא נתחבר מעולם עם
הה"ת שבמ"ה וב"ן דא"ק. ונמצא עתה אחר שירדה ה"ת מעינים גם מג"ר דנקודים, הנה אין עוד מה שיבדיל בין ג"ר דנקודים לס"ג דא"ק, וע"כ נעשו עתה לפרצוף אחד, כנ"ל (דף תתקל"ו ד"ה גם) והנה אז אחר שג"ר דנקודים נעשו עם ס"ג דא"ק לפרצוף אחד, דהיינו שג"ר דנקודים נעשו לבחינת שליש תחתון דת"ת דס"ג דא"ק, ופה דנקודים
נעשה לבחינת יסוד לפרצוף הכללי דס"ג,
הנה אז השפיע יסוד דא"ק הפנימי, את הו' ונקודה, אל יסוד הכללי דס"ג דא"ק, שהיה מקודם זה בחינת פה של ראש דנקודים, שהוא ג"ר, ואז נזדווגו בחינות או"א על
המ"ן אלו דו' ונקודה, שהם טפת זו"ן

השרשים כנודע. ותקנו אותם, והולידו ז"ת דנקודים. כמ"ש שם. הרי שלא נזדקק יסוד דא"ק הפנימי, לבחינת ג"ר של הקטנות נקודים, כי המה אינם ראוים כלל לזווג, להיותם בבחינת קטנות, ומה גם עם  פרצוף כתר דא"ק, אלא "שיסוד דא"ק נזדקק
רק לפרצוף ס"ג שלו, ורק למקום
הבטן דס"ג, דהיינו שליש התחתון דת"ת, כמבואר, שהוא באותו מקום שהיה שם בתחלה הפה דאו"א דנקודים, ועתה הוא בחינת יסוד דס"ג דא"ק.

ועם זה מתבאר בפשטות גמורה, שאין ישסו"ת דאצילות, ראוים לקבל זווג מבחינת מ"ן דזו"ן, על ידי זווג מיסוד דא"א, בזמן היותם נפרדים מאו"א דאצילות, כי אז
הם בבחינת קטנות, ואין יסוד דא"א מזדווג אלא בפרצוף הס"ג הכללי דאצילות שהם או"א. כמבואר לעיל, (דף תתקמ"ו ד"ה והנה כמו) שיש לפרצוף הכתר ב' מקומות השפעה, שהשפעת חכמה משפיע לע"ב. והוא מפה ולמטה שנקרא זווג דנשיקין. והשפעת
חסדים, הוא משפיע לפרצוף ס"ג. שהוא מבחי' היסוד שלו עש"ה כל ההמשך. הרי שאין זווג ליסוד דכתר דאצילות עם או"א דאצילות, אלא אחר שישסו"ת ואו"א
חוזרים לפרצוף אחד, שאז נה"י דא"א משפיעים לבחי' הבטן של פרצוף ס"ג, שיש שם התיקונים של המילוי א', כנ"ל. משא"כ בהיותם נפרדים, שעדיין יש הה"ת בעינים של ישסו"ת, הנה אינם ראוים לזווג כלל. והבן זה היטב.

המתבאר מכל האמור עד כאן, שבחי' העיבור דזו"ן בעולם דאצילות, דומה לגמרי, לבחי' השפעת יסוד דא"ק את הו' ונקודה
אל הפה דאו"א דנקודים, לכל דקדוקיהם ופרטיהם: הן מבחינת המזדווגים, והן

תתקנד                   חלק י'    עץ חיים      עיבור א

קטן מאד, עם היותו כלול מי"ס, ומרמ"ח איבריה שלו, שהם מבחינת נפש שבנפש כנ"ל,

אור פנימי

מבחינת המ"ן שורשים של התהוות הזו"ן,
והן מבחינת ב' הזווגים של נשיקין ויסודות, וכו'. אלא, שיש כאן ב' ענינים נוספים: א' הוא, ענין התחלקות הכתר לב' פרצופים א"א ועתיק. ב' הוא, ענין הזווג שלא נעשה
על עצם המסך דעליון, אלא מבחינת החיצוניות שלו, שבזה נמצא, שמודד אל העובר את בחינותיו לאט לאט על סדר המדרגה, מראשית קטנותו, עד גמר גדלותו, דהיינו בהתאם לפי מדת המ"ן דזו"ן, שגם המה עולים בסדר המדרגה, כמ"ש זה בחלקים הבאים בע"ה. ועיקר החידוש שנתוסף כאן, על בחינת הזווג דנקודים, הוא ענין תיקון קוים בבחינת ו"ק של הנה"י. כי בנקודים, שז"ת של פרצוף נה"י, שהם הו' ונקודה שהשפיע יסוד דא"ק לאו"א דנקודים, יצאו שם מבחי' עצם המסך דאו"א עצמם, ולא
היה בהם בחינות קטנות כלל, אלא שיצאו תכף בכל גדלותם, מבחינת האור החדש
דבקע לפרסא, דהיינו בלי תיקון קוים כלל כנ"ל, ע"כ היה בהם שביה"כ, כנודע.
ולא נשאר שם, אלא בחינת ג"ר של פרצוף נה"י, שהם ג"ר דנקודים, מכח תיקון הקוים שלהם. ומהם נשאר שורש מספיק לתיקון המ"ה החדש, כי מהם נמשך סוד הבטן דאו"א, שה"ס וא"ו דהוי"ה דס"ג. כנ"ל.
וכבר ידעת אשר בחינת היסוד, נתחדשה
ע"י עיבור דזו"ן פעם שנית בבטן דאו"א דנקודים, כי אז יצאו גם בחינת ז"ת דפרצוף נה"י, בבחינת תיקון קוים, שע"י כך, יצא בחינת קו אמצעי, גם בנה"י עצמם, שנקרא יסוד. (כנ"ל דף תתקי"ז ד"ה והנך ע"ש כל ההמשך) וזהו עיקר החידוש שנתוסף כאן
על הזווג דנקודים, כי שם לא נתקן בפרצוף נה"י אלא רק מדת הנקבה, שפירושו,
שנתקן לה תיקון קוים בג"ר דנה"י, שה"ס הבטן, שמשם כל שורש הולדה דפרצופי

אבי"ע, שתיקון זה נעשה בבחינת הס"ג דא"ק, כנ"ל, שה"ס ג"ר דנקודים, שבעת גדלותם נעשה בהם בטן אל הס"ג. כנ"ל. ובבחינה זו לא שלט שם שבירה וביטול
אפילו במשהו, כי כל הקטנות דג"ר אלו, דהיינו כל הבחינות שהיו בהם תיקון קוים,
כל זה נשאר להם בתכלית השלימות, כנודע. שז"ס שנולדה בת תחלה. וז"ס בת תחלה
סימן יפה לבנים, כי אם לא היה תיקון זה בעולמות, הנה לא היה כלל בחינת הבטן, שהוא שורש כל הולדה שבעולמות, וע"כ נבחן לשורש הבנים שבעולמות, והבן זה. ובעולם אצילות, נעשה תיקון קוים גם בז"ת שהוא הקו אמצעי דנצח הוד יסוד עצמם, שנקרא יסוד, ונקרא מ"ה החדש,
וה"ס זו"ן דאצילות, שנקרא מ"ה
ומהיטבאל. והנה נתבאר ב' העקרים הנוספים כאן, על עולם הנקודים, שהם: א', התחלקות הכתר לב' פרצופים, וכן כל שאר פרצופי אצילות. וב', הוא ענין יסוד זכר שנתחדש כאן. אכן ביתר הענינים דומים זה לזה
לגמרי.

כי תמצא שם, שאחר שהגיע אור
החדש של הזווג דע"ב ס"ג העליונים דא"ק, הוריד ה"ת מעינים דנקודים, וביטל הפרסאות, שהוא הזווג דנשיקין שנעשה מתחלה, לתיקון ג"ר עצמם: שאור הזווג דע"ב ס"ג דא"ק,
יצא דרך הטבור דא"ק, והאיר אל הג"ר דנקודים, והוריד ה"ת מעינים דשם, שעם
זה נתחברו ג"ר דנקודים עם כללות הס"ג דא"ק לפרצוף אחד, כנ"ל ע"ש. והנך מוצא, ענין זה ממש גם כאן, כי ע"י זווג דנשיקין
של חיך וגרון דא"א, יצאה טפת הזווג גם
אל או"א, שע"י זה נתיחדו או"א וישסו"ת לפרצוף אחד. וכבר ידעת, שערך או"א וישסו"ת הם כערך ג"ר דנקודים עם ס"ג דא"ק. ע"ש. אלא שיש שינוי, כי שם יצאה

תלק י'    עץ חיים        עיבור א'             תתקנה

קנט) ואמנם הטפה הנ"ל, שהטילו או"א בחומר וצורה לצורך שאור של העיסה כנ"ל, נמשכה מבחי' החיצוניות של מלכות יש"ס ומלכות דתבונה. ובכל זווג וזווג שבזמן העיבור, חיה נמשך ומתרבה אותו הטפה. באופן, שבהשתלם ימי העיבור, נגמר החיצוניות דמלכות הנ"ל כל י"ס שלהם לכנוס תוך זו"נ.

אור פנימי

טפת הזווג דא"ק דרך הטבור, וכאן יצאה
דרך הפה דא"א. אמנם כשתדייק היטב,
תמצא גם בזה שיש השואה ביניהם. כי נתבאר לעיל אשר חזה דעתיק מלובש בפה דא"א בסוד מקום החתך בין אור החכמה
אל אור החסדים, כי ע"כ נבחן חכמה סתימאה, לאו"א, והגרון לישסו"ת, כנ"ל בדברי הרב. (ועי' היטב לעיל דף תתקמ"ח ד"ה והנך מוצא) ונתבאר שם, שע"י טפת הזווג דע"ב, נתהפך פי החזה דעתיק, ממבדיל על אור החכמה, ונעשה למשפיע לאור דחכמה. ע"ש. הרי שגם כאן באצילות,
אע"פ שנעשה הזווג דנשיקין בפה דא"א,
מ"מ עקרו הוא מחזה דעתיק, המלובש שם, הרי שגם באצילות, יצא האור המוריד לה"ת, דרך החזה דכתר כמו בנקודים דרך הטבור דא"ק, אלא משום שיש כאן ב' פרצופים

בכתר, נמצא זה המקום דחזה דעתיק, שהוא פה דא"א.

גם יש לדייק, כי החזה דעתיק
וטבור דא"ק הם ג"כ בחינה אחת, כי גם הטבור דא"ק, הוא בחינת מקום החתך. בין אור חכמה שבפרצופי הג"ר דא"ק שלמעלה מטבור, ובין ג"ר דנקודים שהם בחי' אור החסדים. כנ"ל.(דף תתקמ"ה ד"ה וכבר)
הרי שמבחינת עתיק שהוא עיקר הכתר דנקודים, דומה הזווג דנשיקין דאצילות, לבחינת האור החדש שיצא דרך הטבור, לתיקון הג"ר דנקודים. וכן כל יתר הבחינות כמ"ש לעיל. והנה נתבאר לך המפתח,
להבין עמו כל בחי' העיבורים של זו"ן, כי תשוה אותם לזווג פרצוף הכתר דא"ק עם הס"ג דא"ק. ושים לבך לזה, ויהיה לך
לפתח עינים.

תתקנו             חלק י'    הסתכלות פנימית    עיבור א'

הסתכלות פנימית

א) הנה הרב מחלק את ז' המלכים
שירדו לבריאה, על ג' בחינות שהם : אורות, ניצוצין, וכלים. גם מיחד להם ג' מקומות מיוחדים לתיקונם : שביסוד התבונה, מתקנים הכלים, ובמקום החתך, מתקנים הניצוצין וביסוד בינה עלאה, מתקנים האורות. (דף תתקמ"ז אות קנ"ב ע"ש) וצריכים להבין ענינם. ובעיקר צריכים להבין ענין הניצוצין, אשר כל ענין הבירורים, והעלאת מ"ן, ועבודת הצדיקים להעלות מ"ן, סובבים עליהם. וע"כ צריכים להבין אותם היטב,
א' מה מהותם של אלו הניצוצין. ב' מה
ענין מספרם. ומה גם שמוצאים לכאורה סתירות בדברי הרב בדבר המספר, כי לפעמים אומר שמתבררים ועולים ש"ך ניצוצין, ולפעמים אומר שהם רק שט"ו ניצוצין, ולפעמים שהם רפ"ח ניצוצין. שכל אלו המספרים המה עיקרים גדולים וצריכים להבינם במקורם.

ב) ותחלה נבאר את מהותם של הניצוצין, שעליהם אומר הרב שנפלו עם הכלים הנשברים לבי"ע כדי להחיותם. והנה באמת כבר פירש אותם הרב היטב עוד
בעולם עקודים (דף רכ"ט אות י') שאומר שם, שהרשימות והאור חוזר היורד, מכים
זה בזה, ואז נולד מביניהם ניצוצות של אור, מבחינת אור חוזר, שהוא דין, והוא גרוע מאור הרשימו שהוא רחמים. עש"ה. ונתבאר שם באור פנימי, כי האור מניח אחריו
רשימו בתוך הכלי אחר הסתלקותו משם, למשל אם הוא קומת כתר, מניח הוא רשימו בתוך הכלי מן בחי"ד, שהיא קומת כתר,
והנה אח"כ כשנעשה הזווג על העביות הנשארת בהמסך שהוא בחי"ג, ויוצא עליו קומת חכמה, הנה אותה הקומה שיצאה עתה כיון שהיא חשובה הרבה מן הרשימו, מבחינת מה שבאה מהארת זווג, משא"כ הרשימו,
הגם שמדת קומתה גבוה מן קומת חכמה
שבאה עתה, אמנם כבר נסתלק הארת הזווג שלה, ואין בה אלא הארה מועטת, ע"כ
האור דקומת חכמה מכה בהרשימו, כלומר, שנכנס ומאיר בכלי שלה, שמכח זה מוכרחת הרשימו להסתלק מהכלי, ולעלות ממעל לכלי בסוד תגין החופפים על האותיות, ואז נופלים ניצוצות מן הרשימו, כי הרשימו כוללת ב' מיני אורות : אור זך, ואור עב. כי כמו שכללות האור כולל אור ישר, ואו"ח.
דהיינו בחי' או"ח המתהפך ממעלה למטה ונעשה כלי ומלביש האו"י, כן הרשימו שנשאר מאור הזה, כלולה ג"כ מאו"י ואו"ח, שהאו"י נקרא אור הזך, והאו"ח נקרא
אור העב, כדברי הרב (דף רכ"ב אות
י') אמנם אור העב הזה, הנעשה לבחינת
כלי ומלביש על או"י, הנה עדיין אינו כלי גמור, כדברי הרב (דף רמ"ו אות ב') כל
עוד שהוא מחובר עם האור ישר. אלא אחר הסתלקות אור הזך למעלה, ונשאר אור
העב למטה. כי אור העב, שהוא או"ח אינו יכול לעלות לעולם, אלא שנשאר למטה,
ואז נעשה אור העב בחינת כלי. עש"ה.
והנה זה אמור, בכללות אור העב שהלביש לכללות האור ישר. אמנם זה החלק של אור העב שנפרש מהרשימו ונשאר בכלי, מחמת הכאת הקומה של אחורים בו, כנ"ל. הנה
הוא עדיין לא נחשב לכלי ממש, כמו אור
העב של כללות, והוא, משום שיציאת הרשימות לחוץ מן הכלי בסוד תגין, אינו נחשב ליציאה גמורה ולהסתלקות, כי זה הכלל, שרשימו אינה מסתלקת לעולם, אלא אע"פ שיצאה ממעל לכלי, הרי היא עוד מאירה לבחינת אור העב שלה, כי ע"כ
נבחן בסוד תגין על האותיות, כלומר שמחוברת בו ומאירה אותו, וע"כ אין אור העב של הרשימו נעשה עוד לבחינת כלי
ע"י יציאת הרשימו מן הכלי, ונחשב עוד לאור גם עתה. וזה שמדייק הרב לכנותם תמיד בשם ניצוצות של אור, להורות שאין

חלק י'    הסתכלות פנימית    עיבור א'             תתקנז

עליהם שם כלי כמו על האור העב של
כללות הנ"ל, כי האו"י של כללות הקומה נסתלק לגמרי ועלה לשורשו, ונשאר אור העב למטה בלבדו בלי שום הארה ממנו. מה שאין כן אור העב שנפרש מהרשימו מחמת ההכאה הנ"ל, ונשאר לבדו בכלי, הנה
אור הרשימו עדיין דבוק בו, וכיון שהוא
דבוק בו, הוא נחשב עוד לבחינת מעורב
עמו, כנ"ל (דף רמ"ו אות ב') כי כל
זמן שהאור חוזר דבוק עם אור הישר,
מטרם שנסתלק, הנה האו"ח מעורב עם
או"י בלי שום הכר ביניהם. עש"ה.

ג) והנה שם בעקודים היה ב' מיני ניצוצין: א' בחינת אור העב מהרשימו, שנשאר בכלי אחר יציאת הרשימו משם, מפאת הארתה של הקומה החדשה דאחורים הנמוכה ממנו. כנ"ל, ועוד יש שם בחינת ניצוצין מן אור העב שנשאר אחר הסתלקות הארה דקומה החדשה מן הכלי, אשר בחינת אור העב של הקומה החדשה אינו יכול
לעלות עם האור המסתלק, ונשאר גם הוא בכלי בסוד ניצוצין. כמ"ש שם, אשר
מניצוצין שנשארו מבחינת הרשימו, נעשה אח"כ הכלים דזכרים, ומניצוצין שנשארו מהקומה החדשה נעשו אח"כ כלים דנקבות, ע"ש. אמנם כאן בנקודים, לא היה אלא
בחינת הניצוצין שנשארו אחר יציאת אור הרשימו מן הכלי, בעת שנשבר ונפל לבי"ע, אמנם בחינת הניצוצין דהסתלקות הקומה דאחורים אין כאן, משום, כי אחר הסתלקות האור של הכלי, הנה תכף נפל לבי"ע,
ולא היה לו זמן שיקבל ההארה של הקומה השניה של אחורים, שיצאה אחריו. ונמצא שיש כאן, רק בחינת אור העב שאינו יכול להסתלק ולעלות עם אור הרשימו, כנ"ל,
אלא שהוא נשאר בכלי, וע"כ האור הזה ירד יחד עם הכלי לבי"ע.

ד) והנה נתאר היטב, מהותם של
אלו הניצוצין שנפלו עם הכלים לבי"ע בעת שבירתם, שהם בחינת האו"ח והמסך של

ראש, המתפשטים לעשר כלים מניה וביה ממעלה למטה, להלביש את האו"י עד
הטבור. שאחר הסתלקות האורות מהם, שהם אינם עולים למעלה להיותם בחינת עביות, הנה אז נעשו לכלים, אמנם מטרם ההסתלקות של האו"י מהם, המה מעורבים כאחד עם האו"י, ואינם נחשבים כלל לבחינת כלי
אלא לאור גמור. עש"ה. שמשום זה יש
חילוק גדול בין אור העב של הרשימו
עצמה, ובין אור העב דכללות הע"ס שבמדרגה, כי אור העב דכללות הע"ס,
נעשה לכלי תכף אחר הסתלקות הע"ס
דאו"י מהם. אמנם אור העב של הרשימו,
לא נעשה לכלי גם אחר יציאת הרשימו
משם, שהוא משום, כי אע"פ, שגם הרשימו יצאה בהכרח מן הכלי שנפלה לבי"ע, כדי שלא תתבטל מתורת רשימו, מ"מ עדיין
הוא חופפת ומאירה לכלי בסוד תגין על האותיות וע"כ אין יציאת רשימו מכלי
נבחן להסתלקות גמורה המוסיף עביות על העביות דאור העב ועושה אותו לבחי'
כלי, אלא שהוא נחשב עדיין לבחינת
אור, אלא אור העב, שהוא או"ח ולא או"י,
גם אין בו מבחי' ג"ר כלום, אלא מבחי'
אור חסדים שהופרשו מן אור חכמה לגמרי, שכל שורשם הוא מבחינת חג"ת, ממה שנעשה לכלי קבלה מבחינת התפשטות
המסך דראש עד הטבור כנ"ל. ונבחן ע"כ
ערך הניצוצין כלפי הרשימו, כדוגמת אור חסדים כלפי ג"ר, כי כל מה שיש שם מבחי' ג"ר, נקרא אור הזך שברשימו, והוא נשאר בהכרח באצילות, כי אור שיש בו משהו מבחינת הארת חכמה לא יוכל לירד למטה מגבול הקו, שהוא בחינת הסיום של הפרסא מבין אצילות לבריאה, אלא רק אור העב
של הרשימו, שהוא בחינת אור חוזר, ובחינת אור חסדים, הוא שיכול לירד עם הכלי לבי"ע, משום שעל אור חסדים לא היה צמצום, כנודע. באופן, שיש להבין כאן
ב' חלקים של רשימו : א', הוא הארת האצילות וג"ר הכלול ברשימו, שזה נשאר באצילות. וב', הוא בחינת אור חוזר ואור

תתקנח            חלק י'    הסתכלות פנימית    עיבור א'

חסדים שיש ברשימו, שזה ירד לבי"ע,
ונחשב שם ג"כ לבחי' הרשימו המחיה את הכלים במקומם בבי"ע. וערכם זה על זה
הם כערך חג"ת על חב"ד. והבן.

ה) עוד בחינה אחת יש להבין באותם הניצוצין, שהוא עיקר בחינת הנושא למדת העביות שבמדרגה שנתבטלה או שנשברה.
כי בעת הזדככות המסך ועליתו למעלה
בזמן השבירה, הנה רק בחינת המסך נזדככה מעביות שהיה כלול בו, אמנם העביות עצמה לא נאבדה, אלא שנשאר בבחינת חלק אור העב של הרשימו. כי ע"כ אח"כ בעת שהמסך עם הרשימות נכללים בזווג דראש דעליון, אשר הרשימות מקבלים משם בחינת המסך דעליון, הנה תכף מעלים אליהם בחינת העביות הנשאר באור העב של הרשימות, שהעביות ההיא מתחדשת עם תיקון המסך, ואז יכולים הרשימות והמסך לעשות הזווג
עם אור העליון במקומם עצמם, אחר שיוצאים מההתכללות דעליון, כמ"ש בחלקים הקודמים, בפרצופי א"ק. אמנם שם לא היה מרחק גדול בין אור העב של הרשימו ובין אור הזך של הרשימו, כי שניהם נשארו
בתוך הכלי ביחד. אבל כאן בשביה"כ. הנה נעשה ביניהם מרחק גדול מאד, כי אור
הזך נשאר באצילות. ואור העב שהם הניצוצין ירדו לבי"ע. כנ"ל. ועכ"ז גם כאן, בשעה שהרשימות עולים ונכללים בעליון בהזווג שלו, והמה מקבלים שם תיקון מסך ע"י התכללות בהמסך דעליון, הנה הם
מעלים אצלם את העביות מהניצוצין שלהם דבי"ע, והעביות מתתקנת במסך דעליון, עד שראוים לזווג דהכאה עם אור העליון מכח עצמם, ואז הם יורדים למקומם באצילות, ומזדווגים שם מבחינת עצמם, ע"ד שנתבאר בפרצופי א"ק. הרי שכל בחינת הגדלות של הפרצוף טמון בניצוצין שירדו עם הכלים לבי"ע. כי כבר ידעת, שכל גדלות הקומה תלויה ונמדדת במדת העביות שבמסך.

ו) ובזה תבין שכל ענין גדלות הקומה
שבפרצופי אצילות תלוי ומדוד בשיעור הניצוצין המתבררים ועולים מבי"ע, כי בהם כל העביות אשר המסך של המדרגה מתתקן עמהם. ובהעלות שיעור ניצוצין בעביות
של בחי"א. אין שם אחר תיקון המסך
רק קומת ז"א. ובהעלות ניצוצין בשיעור עביות דבחי"ב. הנה אחר תיקון המסך בהם, הם מוציאים קומת בינה. וכו' עד"ז. הרי
שכל שיעור קומה שבפרצופי אצילות תלוי במדת הניצוצים שמעלים ומבררים מבי"ע.

ועם זה תבין סוד העיבור, כי אע"פ
שאלו ג' בחינות הנ"ל, דהיינו : הרשימו שנשארת באצילות, שהוא בחי' אור הזך
שבו. והרשימו שירדה עם הכלים לבי"ע, דהיינו בחינת אור העב שבו. והכלים עצמם של המדרגה. אשר מכח גו"ע דתחתון, בכל
ג' הבחינות הנ"ל, הדבוקים באח"פ דעליון בכל ג' הבחינות דאח"פ הנה הם נמשכים ועולים לאצילות, עם אח"פ הללו, עכ"ז
אינם ראוים לזווג עם אור העליון מטרם שיקבלו את תיקונם, כי בצאתם מתוך הקליפות שבבי"ע, הנה הם מעורבים עוד בה"ת, כלומר בבחי' העביות דבחי"ד, שבחי' המסך שלה אין עוד באצילות, כמו שידעת, שאפילו בחינת הכתר דאצילות אין שם
אלא בחי"ד דהתלבשות, ולא כלל מבחי"ד דעביות. גם ידעת שעביות זו דה"ת הנ"ל, נתערבה בכל ספירה וספירה של ז' המלכין קדמאין, שזה היה סבת השבירה. וע"כ התיקון הראשון אשר צריכים לתקן, הוא, הפרשת העביות דה"ת מניצוצין אלו, דהיינו מבחי' העביות דה"ת, שאין מסך נוהג בה עוד,
מזמן הזדככות דגוף דפרצוף הכתר דא"ק, שנעלמה בחינה אחרונה מן המסך, והיא
לא חזרה ונתחדשה גם בפרצופי נקודים. כמ"ש שם. ומלבד התיקון הגדול האמור, צריכים עוד לתיקון חשוב מאד. שהוא לשתף מדת הדין במדת הרחמים, שה"ס עלית
ה"ת בעינים, שב' ההי"ן : ה"ר וה"ת מתחברות יחד, כנודע. אשר זולת השותפות הזו לא היה ענין השכר ועונש מתגלה

חלק י'    הסתכלות פנימית    עיבור א'             תתקנט

בעולמות, גם ענין גילוי שמותיו יתברך, שעליו סובבת כל הבריאה, גם אלו לא היה להם מקום להתגלות. ולפיכך מטרם שהניצוצין מקבלים אלו ב' התיקונים הנ"ל, אינם ראוים עוד לשום זווג כלל, והתיקונים האלו הם מקבלים בסוד העיבור.

ז) ולפיכך צריכים לכל אלו הבחינות המרובות האמורות בסוד העיבור, שפירושו התכללות התחתון בזווג דעליון, אשר בז"א יש ג' בחינות עליון, שהם : א"א, ואבא, ואמא. כמ"ש בפנים. ותדע שרוב התיקונים הבאים בעיבור, הוא לתקן ב' תיקונים העיקריים הנ"ל, כמ"ש בחלק י"א, בע"ה. ואע"פ שעיקר מקבלי התיקון הם בחינות הניצוצין, כנ"ל. עכ"ז גם ב' הבחינות האחרות, שהן : הרשימות, דהיינו אור הזך שברשימו שנשאר באצילות. גם הכלים,
שהם בחינת או"ח, דהיינו אור העב שנשאר למטה מכל הכללות דע"ס, וכן הכלים ישנים דס"ג, ששמשו בז"ת דנקודים וגם הם
נפלו לבי"ע. הנה גם הם צריכים לאותם ב' התיקונים הנ"ל. באופן שג' בחינות צריכים תיקון, שהם נקראים בדברי הרב : אורות, ניצוצין כלים. שאור הזך שברשימו הנשאר באצילות, נקרא אורות, ואור העב שברשימות שירדו עם הכלים, הן נקראות ניצוצין, וג'
הם הכלים כנ"ל.

ח) וז"ש הרב "והנה ג' בחינות אלו
עלו בסוד העיבור בג' בחינות דאמא. כיצד: במקום רשימו דיסוד דבינה עלו שם האורות. ובמקום האמצעי של מקום החתך, עלו שם הרפ"ח ניצוצין דאור. ובמקום יסוד התבונה עלו הכלים" דהיינו כמבואר, שכל אלו ג' הבחינות צריכים תיקון. ונודע שכל בחינה מקבלת מבחינה שכנגדה בעליון. ולפיכך כיון שהרשימו היא בחינת ג"ר שנשאר ברשימו
מן כללות האור שנסתלק, כנ"ל, ע"כ היא צריכה לקבל תיקונה מבחינת ג"ר של אמא, הנקראת בינה. וז"ש במקום רשימו דיסוד בינה, עלו שם האורות. וכבר ידעת, שהרב
מכנה תמיד את הרשימות בשם אורות.
ואור העב של הרשימות, שהם בחינת
הרפ"ח ניצוצין שירדו עם הכלים לבי"ע, כנ"ל, הנה נתבאר, שהם בחינת אור חסדים ולבושי חג"ת עד הטבור. ולפיכך המה מקבלים תיקונם מבחינת חג"ת דאמא, וז"ש שבמקום החתך עלו שם הרפ"ח ניצוצין. וכבר ידעת שמקום החתך, הוא בחינת החזה דכללות, ששם הוא הזווג דחג"ת. הראוי לתיקון הניצוצין, כנ"ל. והכלים מבחינת עצמם, הם מתתקנים בהארת נה"י, כי ז"ת דנקודים, בעת שיצאו מהסתכלות עינים באח"פ, לא היו להם אז רק הארת הנה"י,
כי או"א דנקודים היו אז בבחינת אח"פ
שירדו לבחינת חג"ת, ולא נשאר לז"ת דנקודים אלא הארת נה"י, הנקרא שם
בדברי הרב, בשם הארת כלים. הרי שהכלים מתתקנים בנה"י. וז"ש, שבמקום יסוד דתבונה עלו הכלים. דהיינו בחינת נה"י,
כי התבונה היא בחינת נה"י דאמא. באופן
שג' הבחינות אורות ניצוצים כלים, מקבלים תיקונם מג' יסודות מיוחדים : הכלים מקבלים מיסוד דבחינת נה"י, והניצוצין מקבלים
מיסוד דבחינת חג"ת, שנקרא חזה. והאורות שהם הרשימות, מקבלים מיסוד דבחינת
ג"ר. שנקרא יסוד דבינה. ועם זה תבין
ג"כ דברי הרב לעיל (חלק ח' אות ב'
וג'.) שאומר שם שהרשימות, שנקראות אורות, עלו למ"ן לג"ר, ונעשו שם ג' גו
ג'. וכלים עלו לבחינת נה"י דשם. ונתקנו
ג' גו ג'. כמבואר.

ט) הנה נתבאר היטב, מהותם של
אורות ניצוצין כלים. גם ענין תיקונם המחויב לג' יסודות שבאמא : שרשימות שהן בחינות ג"ר, צריכות ליסוד דג"ר דאמא, וניצוצין שהם בחינת חג"ת, צריכים ליסוד
דחג"ת דאמא, שהוא בחינת החזה, שנקרא מקום החתך. וכלים שהם בחינות נה"י צריכים ליסוד דנה"י דאמא, שהוא בחינת יסוד דתבונה. ועתה נבא להבין את
המספרים: ש"ך, שט"ו, ורפ"ח האמור

תתקס              חלק י'    הסתכלות פנימית    עיבור א'

בניצוצין. אמנם צריכם לדעת מקודם בידיעה מקורית את ענין ה"ג מנצפ"ך, האמור
ביסוד דאמא. גם ענין החמשים שערי בינה מה הם. והנה הרב פירש את החמשים שערי בינה, שהם ה"ג, וכל גבורה כלולה מעשר, הם חמשים. (עי' שעה"כ ופע"ח בברכת העומר. ובכ"מ) והנה לפי זה נמצא, שה' גבורות, ומנצפ"ך, וחמשים שערי בינה, הם ענין אחד, וא"כ חילוף השמות בהם למה
לי .

אמנם בע"ח שי"ג פי"ג, מבאר אותם יותר, וז"ל, "נודע כי ענין נ' שערים שיש בבינה, לפי שהוא ענין מ"ב הנ"ל שיש
בבינה. ולפי שהוא ז' שמות שבשם מ"ב אותיות, ועם ז' שמות עצמם, הרי מ"ט. ויש שער הנ' הכולל כל המ"ט, והוא כתר עליון שבהם, הרי נ' שערי בינה. ובזה אל תתמה, אם שער הנ' הוא לבדו כתר כי הרי הוא כולל כל המ"ט שערים, ואינו חלק שער פרטי. והנה לא נדבר עתה בענין כללות הז'
שמות, שעמהם הם מ"ט, ועם הכולל הם נ', אבל נדבר בשם מ"ב עצמו וכו'. אבא טמיר וגניז יתיר, לכן הכתר של אמא כלול
באבא, כי שער המ"ב העליון שהוא כתר שבה, כלול באבא, נמצא כי נשארים מ"א לבד באמא, וג"מ באבא. וז"ס ג"ם צפור מצאה בית וכו'. וז"ס כי אם לבינה תקרא,
כי הבינה נקרא א"ם, מפני שחסר ממנה הכתר, והוא נכלל באבא, ולכן לעולם
הבינה נקרא א"ם. והבן זה". עכ"ל. ע"ש בההמשך שמקודם זה, בענין ביאור המ"ב בסוד: פשוט, ומילוי, ומילוי דמילוי.

י) והנך רואה איך קא טרח לן הרב
לבאר היטב את הנ' שערי בינה, מכל הצדדים שבהם: הן מצד השם מ"ב, דפשוט ומילוי ומילוי דמילוי הנוהג באמא עלאה מבחינת ג"ר שבה. והן מצד השם מ"ב של ז'
פעמים ו' אותיות, המרומזים בר"ת של אנא בכח, הנוהג בישסו"ת מבחינת ז"ת דבינה. דהיינו חמשים בג"ר דבינה, שיש בהם שם
המ"ב בשלימות ג' הפרצופים הראשונים דא"ק, שאינם צריכים תיקון, כנ"ל בביאור שם מ"ב ע"ש. וחמשים שערי בינה בז"ת שלה, שהם ישסו"ת, שמצד האורות כבר אינם נכללים בשם מ"ב, להיותם למטה
מסיום קו האמצעי דא"א, מבחי' אורות שלמעלה מטבור שלו, שהוא מקום החזה כנ"ל באור פנימי. שמחזה דא"א ולמטה
כבר נחשב למטה מטבורו, והוא בחינת
זו"ן דא"א, אשר המילוי שלו חסר גם בנה"י דא"ק, וע"כ כל התיקונים דאבי"ע סובבים למלאות את החסרון הזה, כנודע. ע"ש. אמנם כיון שישסו"ת הזה עדיין נמצא למעלה מטבור דא"א, כי מקומם מחזה עד הטבור כנודע. אשר מצד הכלים נבחן המקום
הזה שמחזה לטבור עוד בבחינת שם מ"ב,
כי סיום הרגלים של הקצוות דפרצופים שלמעלה מטבור נמשכים עד הטבור ממש,
כי רק בחינת יסוד שלהם מסתיים בחזה, לפיכך עדיין יש להם השלימות דמ"ב מצד הכלים. אלא שמ"ב זה דכלים, כבר הוא
עומד בסוד ז' פעמים ו' אותיות דאנא בכח. שהם בחינת ו' ספירות חג"ת נה"י דז"א, משום שמבחינת האורות אין שם ג"ר,
אלא בחינת זו"ן לבד. כמבואר. ומכאן תדע סוד השם מ"ב דז"פ ו' אותיות, הנאמר
בזו"ן, שהוא ג"כ מבחינת ישסו"ת הנ"ל, שהוא רק בחינת מ"ב דכלים, אבל לא באורות.

יא) ותדע שזהו מקור ההתחלקות של אמא עלאה לב' פרצופים בינה ותבונה, מה שלא נמצא כזה בספירה אחרת. כי יש
מרחק גדול מן ג"ר שבה לז"ת שבה, שג"ר שבה נחשבים לשם מ"ב ממש, שהוא בסוד
ג' הפרצופים דא"א הראשונים, הנקראים פשוט, ומילוי, ומילוי דמילוי, שהם כבר בתכלית השלימות, ולא באו בפרצופי אצילות לצורך עצמם, אלא רק כדי להאציל את הפרצופים שלמטה מטבור, כי אי אפשר שיצאו הפרצופים שלמטה מטבור, בלי הפרצופים שלמעלה מטבור. כנ"ל באור פנימי. מה שא"כ ז"ת דבינה, שהם בחינות

חלק י'    הסתכלות פנימית    עיבור א'             תתקסא

ישסו"ת, כבר הם שייכים לבחינת הפרצופים שצריכים תיקון, כי מצד האורות הם עומדים למטה מחזה דא"א, ששם הסיום דקו אמצעי של הלמעלה מטבור, וע"כ המה מיוחסים לבחינת למטה מטבור דא"ק, שהוא עדיין
לא נתמלא באורות שלו לגמרי, דהיינו מהסתלקות שהיה בגוף דפרצוף הכתר, אחר אצילותו, כי ע"ב וס"ג מסתיימים בטבור
שלו. כנודע. וע"כ רב מאוד המרחק בין
אמא לתבונה, וע"כ נתחלקו לב' פרצופים נפרדים זה מזה. ועי' לעיל (דף תתקט"ז ד"ה וזכור)

אכן ענין עמידה זו דישסו"ת למטה
מחזה דא"א, אינו במקרה ח"ו, אלא שיש
לזה סבה גדולה. כנ"ל (דף תתפ"ו ד"ה
אמנם) כי מתוך שפרצופי אצילות יצאו מתחלה בקטנות, מבחינת ה"ת בעינים, הנה גם אחר גדלותם, שכבר הורידו הה"ת מעינים שלהם, מ"מ אין הרושם דה"ת מסתלק ממקומו, וכל הפרסאות שיצאו מבחינת ה"ת בעינים נשארים קבועים גם בעת גדלות, עש"ה. ונתבאר שם, שע"כ אתחפיא קרומא מתחת מו"ס דא"א, דהיינו מתחת גו"ע שלו, שהם כתרא ומו"ס, ובינה שלו יצאה מבחינת ג"ר לבחינת ז"ת, שהוא הגרון. אלא שאין יציאה זו מורגשת כל עיקר כלפי ג"ר
דבינה, להיותה בלאו הכי מבחינת אור דחסדים, בסוד כי חפץ חסד הוא, וע"כ נחשבת עוד הבינה לבחינת ראש וג"ר
בסוד השם דמ"ב דפשוט ומילוי ומילוי דמילוי. וע"כ נחלקו ג"ר דבינה, והיו לפרצוף הג', דג' הפרצופים הראשונים דאצילות. הנקראים או"א עלאין, דזווגייהו לא פסיק לעלמין, וע"כ הם מסתיימין למעלה מחזה דא"א, דהיינו עד המקום שחשוב עוד לבחינת מ"ב שלו גם מצד האורות. וכל אלו טעם
אחד להם, כי ג"ר דבינה, אע"פ שכבר נמצאים למטה מג"ר דא"א, מחמת הה"ת שהשאירה הרושם שלה בהאי קרומא דאתחפיא מתחות מו"ס, מ"מ אינה נפגמת במשהו מחמת יציאתה זו, ונחשבת לג"ר

גמורים ולבחינת ראש כמו המו"ס עצמו.
אכן ז"ת דבינה, שהם ישסו"ת, שהם אינם מבחינת כי חפץ חסד הוא, אלא להיפך
ממש, שהם מבחינת הארת חכמה בחסדים, להיותם המאציל של זו"ן, שכל עיקרו הוא בחינת הארת חכמה שבחסדים, (כנ"ל דף ה' ד"ה וטעם). הנה כל הכובד של יציאת
הבינה מראש לז"ת, נופל עליהם, כי הרושם של ה"ת בעינים ששורה בהאי קרומא
דתחות מו"ס, מגביל אותם מהארת חכמה דבחינת השם מ"ב, דהיינו מבחינת ג' פרצופים הראשונים דא"ק שלמעלה מטבור, שהרי הה"ת מושרשת בטבור דא"ק, כנודע, וע"כ ישסו"ת מוכרחים לקבל מבחינה שכנגדם בא"ק, שהוא למטה מטבור שלו דהיינו משליש תחתון דת"ת דא"ק, שה"ס הבטן, כנ"ל באור פנימי (דף תתקנ"א ד"ה וטעם) וע"כ המה נחלקו מבינה עלאה,
שהיא מג' הפרצופים הראשונים דאצילות, והיו לבחינת פרצוף של ז"ת דאצילות, אלא מבחינת האור שלהם, אבל מצד הכלים שלהם, הם נחשבים עוד למ"ב כנ"ל. וזכור היטב ההבחנות הנ"ל, שבין אמא עלאה לישסו"ת, כי אי אפשר להאריך בכל מקום.

יב) והנה יש עוד טעם יותר קרוב להתחלקות בינה ותבונה לב' פרצופים נפרדים. והוא, מפאת בינה עצמה. כי גם קומת בינה דאצילות, שנקראת או"א עלאין, יצאו מתחילה בבחינת קטנות, דהיינו בה"ת בעינים שלהם, שכלי דגלגלתא היה לבחינת חג"ת שלהם, וכלי דעינים היה לבחינת נה"י שלהם. ולפיכך גם אחר הגדלות שלהם, שכבר הורידו הה"ת מעינים שלהם, והשיבו אליהם את אח"פ והיו לבחינת נה"י חדשים דכלים, שעי"ז זה השיגו את ג"ר דאורות שהם ג"ר דבינה. כנודע. הנה גם אז נשארת הה"ת בעינים שלהם בבחינת רושם, כנ"ל. שהוא המקום שנקרא חזה דאו"א, ששם עומד היסוד דזמן קטנות שלהם, שעלה ונעשה לשליש עליון דת"ת, כנודע. וביסוד זה,
נשאר הרושם של הה"ת הדבוקה בו מעת

תתקסב           חלק י'    הסתכלות פנימית    עיבור א'

הקטנות, שהרושם הזה ה"ס הפרסא שבגוי מעוהי דאמא, החוצה בין אמא לתבונה, ועושה אותם לב' פרצופים. בסוד ס' למעלה מפרסא, ובסוד ם' סתומה למטה מפרסא,
כמו שהאריך הרב בהם ע"ש. וכיון שתבונה נמצאת למטה מה"ת דאמא עלאה, נמצאת מקבלת מבחינה שכנגדה בא"ק, ממקום שלמטה מטבור, ששם בחינת הלמטה מה"ת,  שהיא עומדת בטבור דא"ק, כנודע. וע"כ התבונה יוצאת מסוד השם מ"ב. כנ"ל. כי להיותה מתיחסת אל הלמטה מטבור דא"ק, כבר נחשבת חסירה כמו זו"ן, ומתחייבת לתיקונים ומילואים, מה שג"ר דאצילות אינם צריכים לזה, להיותם מתוקנים מצד שורשם בא"ק.

יג) ודע כי אלו ג' הטעמים הנ"ל
שאמרנו בהתחלקות בינה ותבונה, שהם:
מכח שתבונה נמצאת למטה מחזה דא"א. ומכח שנמצאת למטה מקרומא דמו"ס. ומכח שנמצאת למטה מפרסא שבגוי מעוהי דאמא עלאה. הנה כל ג' אלו שולטים על התבונה וכל אחד מהם מכה שורשים בפני עצמו כמ"ש במקומו. אמנם כולם הם ענין אחד ממש, שהוא מפאת עלית ה"ת בעינים, שהוציאה אח"פ לחוץ מכל המדרגות. ואע"פ שחזרו ונתחברו בעת הגדלות שלהם, מ"מ נשאר הרושם שלהם. והרושם הזה שנשאר, הן מצד פרצוף הכתר שהוא א"א, והן מצד החכמה, שהוא מו"ס, והן מצד הבינה, שהם או"א עלאין, אינו מגביל שום פרצוף מג'  הפרצופים הראשונים, אלא רק לישסו"ת לבד, כמו שנתבאר היטב בג' הטעמים הנ"ל. ותדע, שסוד אח"פ אלו שיצאו לחוץ מפאת עלית ה"ת בעינים, ה"ס מנצפ"ך, כלומר שהגבורות האלו השורים על אח"פ, מחמת יציאתם לחוץ, נקראות ה"ג מנצפ"ך ונקראים כן, להיותם בחינת ה' אותיות דסיום המלות, אשר באלפא ביתא, וכיון שאח"פ אלו הם בחינת נה"י, כמ"ש לעיל, שעיקרם הם ע"ס דסיום, ע"כ הם מרומזים באותיות הסיום שבאלפא ביתא. ומתוך שענין עלית ה"ת
בעינים מתחיל מפרצוף ס"ג דא"ק, ע"כ
ענין ה' גבורות אלו דמנצפ"ך, שהם באים מעלית ה"ת זו, אינם אלא רק באמא לבד, אמנם באבא אינם כלל אלו הה"ג מנצפ"ך,
כי אבא מקבל מבחינה שכנגדו בא"ק, שהוא ע"ב דא"ק, שבו אין שום התחלה עוד
לעלית ה"ת בעינים. לפיכך, כשיש צורך להראות על הגבורות האלו המיוחדים רק לאמא מכנים אל הגבורות בשם מנצפ"ך, שמורה על ענין יציאת אח"פ לחוץ, או על ענין חזרתם אל המדרגה. כי בכל מקום שרוצה הרב להראות על ענין השיתוף דה"ר בה"ת, בסוד שיתוף מדת הרחמים בדין,
הן מצד הקטנות שבהם, והן אחר זמן
הגדלות, הוא מכנה אותם בשם מנצפ"ך. וזכור זה.

יד) ודע, כי גם חז"ל שמשו בשמות
אלו, (במסכת שבת ק"ד ע"א) "מנצפ"ך צופים אמרום, אלא ששכחום וחזרו ויסדום" פירוש: כי צופים, הוא בחינת מוחין וג"ר שבמדרגה. שהוא מלשון ראיה, שפירושו מוחין, כנודע. וז"ש, מנצפ"ך צופים אמרום, כי אע"פ שהם באים במדרגה בשעת גדלות, שהם בחינת נה"י החדשים המוחזרים
למדרגה בשעת גדלות, מ"מ אינם חדשים ממש, כי כבר צופים אמרום, כלומר, שמתחלתם, מטרם עלית ה"ת בעינים, כבר היו אותם מנצפ"ך מחוברים שמה. כנ"ל,
אלא אחר עלית ה"ת בעינים, הנה נפלו
אח"פ לחוץ מן המדרגה, ונשכחו מן המדרגה, ועתה בשעת גדלות חזרו ויסדום, וע"כ המה נראים כחדשים. וז"ש שכחום, וחזרו ויסדום. והבן. ויש כאן רמז נכבד מאד, אלא שאין
כאן המקום להאריך.

ועם זה תבין, ענין הגי' שכתב הרב
לעיל, בענין פנים ואחורים דאו"א (תתק"א אות נ"ז ודף תתק"ב אות נ"ח) שאומר שם, שפנים דאו"א, הם הוי"ה ואהי"ה דמילוי יודין, שהם ע"ב וקס"א, שעולים בגי' זכור, ואחורים דאו"א, הם הריבוע של הוי"ה

חלק י'    הסתכלות פנימית    עיבור א'             תתקסג

ואהי"ה דיודין, שהם בגימטריא תשכח. עש"ה. כי מחזה ולמטה הם בחי' אחורים דאו"א, משום הרושם דה"ת בעינים הנשאר בחזה, כנ"ל. וע"כ נמצאים בחינות ישסו"ת המלבישים שם מחזה ולמטה, שהם בחסר ג"ר, כי אין בהם אלא מאחורים דאו"א, דהיינו מבחינת הקטנות שלהם, מעת היות גו"ע שלהם חסרים מאח"פ. ולפיכך נבחנים שמות דישסו"ת בבחינת הריבוע דשמות הוי"ה ואהי"ה דיודין שבאו"א, כי כל ריבוע מורה על קטנות ואחורים. וכיון שאין בישסו"ת אלא גו"ע, נבחנים אח"פ החסרים שלהם, שהם בבחינת שכחה מן ישסו"ת, שז"ס הגימטריא תשכח. אמנם אח"כ, כשמשיגים הגדלות שלהם, דהיינו אחר שמשיגים טפת הזווג דאו"א עלאין, המורידה הה"ת מעינים שלהם ואח"פ דישסו"ת חזרו ונתיסדו בהם, אז הם משיגים הפנים דאו"א, שהם הוי"ה ואהי"ה דיודין שבגי' זכור. הרי ממש כלשון חז"ל, שכחום וחזרו ויסדום.

טו) ומ"ש הרב שאחורים דאו"א הם פנים לישסו"ת. הענין הוא, כי ענין זה של עלית הה"ת בעינים, אע"פ, שהוא בחינת גבורות, המוציא את אח"פ מהמדרגה, והפרצוף נשאר משום זה בקטנות, ובחוסר ג"ר דאורות, מ"מ, כיון שכל עיקר תיקון העולם בשכר ועונש, וכל מתן שכר של הצדיקים מתחיל משם. בסוד שאמרו ז"ל והלא במאמר אחד יכול להבראות וכו'
כנ"ל (דף רי"א ד"ה וזה עיין שם) ע"כ
נחשב זה להארה גדולה, כי הוא סוד השיתוף דמדת הרחמים בדין. וע"כ נבחן אלו הגבורות עצמן דעלית ה"ת בעינים, לבחינת הארה גדולה. וע"כ אומר, שפנים דישסו"ת אלו,
הם עתה אלו אחורים הנ"ל, כי הם הארה אמיתיות, אלא שהם מבחינת קטנות.

וכן דרכו של הרב לכנות את ענין
הקשר של עלית ה"ת לעינים, בשם הארה
של הגבורות וענין הורדת ה"ת מעינים והחזרת אח"פ אל המדרגה הוא מכנה בשם

ביאת עצמות הגבורות אל המדרגה, או
בשם הארת המנצפ"ך, ועצמות המנצפ"ך. או בשם מנצפ"ך א' ומנצפ"ך ב'. כי עלית
ה"ת לעינים שהפרצוף מקבל מן העליון
שלו, נקרא הארת מנצפ"ך, או מנצפ"ך א'. והורדת הה"ת מעינים, ע"י קבלת טפת הזווג דע"ב, נקרא בשם עצמות המנצפ"ך, או מנצפ"ך ב'. וכן בשם גבורות נקבות וגבורות זכרים. עי' לעיל (דף תשנ"ט אות מ' ודף תשפ"ג אות ע"ח. ודף תשצ"ט אות צ"ז
ודף תת"ו אות ק"ג.

טז) ועתה תבין היטב, סוד החמשים שערי בינה. כי המה נמשכים מכח ה"ג מנצפ"ך הנ"ל, והוא מבחינת הרושם דה"ת שבחזה דאמא עלאה, שה"ס הפרסא שבגוי מעוהי דאמא, החוצה את הפרצוף דאמא עלאה לב' פרצופים : ג"ר, וז"ת, שהם ס'
ום' הנקראים פנים ואחורים, כנ"ל. ונודע
כי רק הבינה נחלקה לב' פרצופים, ולא
שום ספירה אחרת, ונתבאר לעיל באות י"א, שהוא משום דה"ת שהשאירה הרשם שלה מקרום שתחת המו"ס, והוציאה הבינה לחוץ מהראש לבחינת ז"ת, שהם זו"ן, הנה יציאה זו אינו פוגמת כלל את ג"ר דבינה, אלא
את ז"ת דבינה, שהם בחינת אחורים שלה, שמחזה ולמטה. ונמצאים ע"כ הע"ס דבינה, שנחלקים לב' פרצופים נפרדים זה מזה, כמרחק מפרצוף דג"ר, לפרצוף דזו"ן, ומתוך שכללות כל הפרצוף ג"ר וז"ת דבינה נבחנים למאה ספירות, ע"כ אחר שנחלקו לשנים: ג"ר לפרצוף בינה עלאה, וז"ת לפרצוף התבונה. הנה הם נבחנים, לחמשים חמשים: כי הבינה נבחנת רק חצי פרצוף, שבו
חמשים ספירות. וכן התבונה נבחנת לחצי פרצוף התחתון, שיש בו רק חמשים ספירות. ואע"פ שמזמן הגדלות כבר הבינה עלאה החזירה אח"פ שלה, ויש לה ע"ס שלימות, מ"מ נחשבת עוד לחצי פרצוף, מטעם הנ"ל, כי הרושם דה"ת מבחינת הקטנות, אינו זז ממקומו גם בעת הגדלות, וע"כ אח"פ החדשים אינם משלימים אותם לגמרי שתהיה

תתקסד           חלק י'    הסתכלות פנימית    עיבור א

עמהם לפרצוף שלם, משום הה"ת שבחזה שלה, כנ"ל.

יז) וז"ש הרב, "שה"ג דבינה כל אחד כלול מעשר, הם חמשים שערי בינה" (לעיל אות ט') כי סוד ה"ג, הם חג"ת נ"ה, שפירושו שחסר להם ג"ר, ואין בהם רק ז' ספירות התחתונות דז"א. והיא בזמן שהמדרגה חסרה אח"פ, שהם נה"י דכלים, ע"כ המה חסרים ג"כ ג"ר דאורות. כנודע. וכיון שגם בעת גדלות נשאר הרושם של הקטנות, ע"כ נחשבת הבינה בבחי' ה"ג גם בגדלות. כנ"ל. דהיינו רק חצי התחתון של הפרצוף, וחסרה ג"ר האמיתיים. משום דאח"פ החדשים נמצאים תחת הה"ת שבחזה, וע"כ אינם יכולים להשלים הג"ר דחכמה אל הפרצוף בשלימות. הרי שבחינת הה"ג שבבינה, גורם לה שתשאר בבחינת חצי פרצוף תחתון,
גם בעת גדלות שלה. וע"כ אומר הרב שה"ג שבאמא, עושים את הבינה בסוד חמשים שערים, שהם בחי' חצי פרצוף תחתון. כנ"ל.

וז"ש (בע"ח שי"ג פי"ג הנ"ל) "כי
ענין נ' שערים שיש בבינה, לפי שהוא ענין מ"ב הנ"ל שיש בבינה, ולפי שהוא ז' שמות שבהם מ"ב אותיות ועם הז' שמות עצמם
הם מ"ט ויש שער הנ' הכולל כל המ"ט,
והוא כתר עליון שבהם" (הנזכר לעיל
אות ט') פירוש : כי בינה נחלקת לב'
בחינות שמות של מ"ב, כי ג"ר שבה שנקראים בינה עלאה, היא שם מ"ב דפשוט ומילוי ומילוי דמילוי. ועליה אומר שם,
"לפי שהיא ענין מ"ב הנ"ל שיש בבינה"
כי לפני זה מפרש השם מ"ב דפשוט ומילוי ומילוי דמילוי. אכן ז"ת שבבינה, הם בחינת שם מ"ב של ז"ת. שהוא בחינת שם מ"ב דכלים. כנ"ל באות י'. ונקרא פרצוף תבונה. ועליה אומר שם "ולפי שהיא ז' שמות שבשם מ"ב אותיות, ועם הז' שמות עצמם הם
מ"ט" דהיינו ז' שמות של אנא בכח, שבכל אחד ו' אותיות. שהם כלפי ו"ק דז"א : חג"ת נה"י. וירצה בזה להראות ענין התחלקות

הבינה לב' חצאי פרצוף : גו"ע ואח"פ,
שהם ג"ר וז"ת, אשר מבחינת הארת חכמה, נבחנת גם חצי פרצוף העליון דבינה, ג"כ לבחינת חסר ג"ר. אלא שאפילו אז, היא נחשבת לבחינת שם מ"ב דפשוט ומילוי ומילוי דמילוי, משום שה"ת שעליה. בקרומא שתחת המו"ס, אינה פוגמת אותה כלום מפאת כי חפץ חסד הוא. וזהו מבחינת מעלתה עצמה. אכן בהתחשב מבחינת הארת החכמה, הנה בהכרח גם הבינה עלאה סובלת מהקרום שמתחת המו"ס ששם שורה הה"ת מבחי' הרושם דקטנות כנ"ל. ונמצאת חסרה ג"ר מבחינה זו. ומכ"ש התבונה, שהיא צריכה להארת חכמה, הנה היא מבחינת עצמה
ג"כ חסרה מהארת ג"ר. וע"כ מראה על שם מ"ב שלה, שהוא מ"ב דו"ק, דאנא בכח, כנ"ל. וז"ש, שעם הז' שמות עצמם הם
מ"ט. שזה מורה על כל ז' הספירות שלה: חג"ת נהי"מ, שבכל אחת מהן יש ז' ספירות, שז' פעמים ז' הם מ"ט.

וזה אמרו שם "ויש שער הנ' הכולל
כל המ"ט, והוא כתר עליון שבהם, הרי
נ' שערי בינה". כלומר, שענין המ"ט הם
ז"ת בחוסר ג"ר. כנ"ל. שהם זפ"ז שבגי'
מ"ט. וג"ר שלהם, הם השער הנ'. ונמצא ששער הנ' הוא החצי פרצוף העליון שלהם, דהיינו ג"ר החסרים להם. וז"ש ששער הנ' כולל כל המ"ט, כלומר שמשלימו למאה ספירות. כי כל עוד הם חסרי ג"ר, הם נחשבים למ"ט ספירות לז' פעמים ז', כנ"ל, וכשמשיגים הכתר העליון, הרי יש להם
עשר ספירות שלימות, שבכל אחת מהן
ע"ס, הרי מאה ספירות, דהיינו יפ"י. כי
עתה נכללת כל אחת מהן מן יוד ספירות.

וזה אמרו "ובזה אל תתמה, אם שער
הנ' הוא לבדו כתר. כי הרי הוא כולל כל המ"ט שערים" מורה בזה, שאין הכוונה
כאן לספירה אחת של כתר, אלא לכל חצי פרצוף העליון שהיה חסר בשעת הקטנות. וז"ש שהוא כולל כל המ"ט שערים.

חלק י'    הסתכלות פנימית    עיבור א'             תתקסה

יח) וזה אמרו "כי שער המ"ב העליון שהוא הכתר שבה, כלול באבא, נמצא כי נשארים מ"א לבד באמא וג"מ באבא" וזה סובב על אמא עלאה עצמה, כי אע"פ
שהיא בחינת ג"ר, והיא בחינת שם מ"ב
דג"ר, מ"מ אינה נחשבת לג"ר, רק מצד עצמה, להיותה בסוד כי חפץ חסד הוא,
שאין בה חפץ כלל אל הארת חכמה, כנ"ל. אכן מצד הארת חכמה בכלל, הנה גם היא נחשבת כמו שחסרה ג"ר. וז"ש ששער המ"ב שבה, שהוא כתר שבה, כלול באבא. רצונו לומר, כי רק אבא יש לו בחינת ג"ר דחכמה בשלימות, משום שהוא מקבל מבחינתו שכנגדו דע"ב דא"ק, אשר ה"ת עדיין לא התחילה שם, כי ראשית התחלתה היא בס"ג דא"ק. וע"כ אין ה"ת שתחת מו"ס שולטת
על אבא, וע"כ יש לו הארת הכתר בשלימות. אמנם אמא, שהיא מקבלת מבחינה שכנגדה מס"ג דא"ק, שכבר הה"ת נשרשת שם, ע"כ נבחן שעיקר הכתר וג"ר דאמא כלול באבא, שהוא נקי לגמרי מה"ת. וכבר ידעת שאפילו טפת הזווג הנמשכת מאבא, מורידה הה"ת בכל מקום. שהוא ג"כ מטעם הנ"ל. וזה שאומר "נמצא כי נשארים מ"א באמא,
וג"מ באבא". כלומר, שאותו חצי פרצוף העליון החסר לבינה עלאה מיחס דהארת חכמה, הנה הוא כלול בשם מ"ב דאבא,
וע"כ נבחן אבא שיש בו מ"ג שערים, כלומר שכלול מכתר דאמא. ואמא נחשבת שחסר
לה שער העליון דמ"ב שערים, דהיינו מחצית הפרצוף העליון שלה, שהוא ג"ר שלה מצד אור חכמה. כנ"ל. וע"כ אין לה אלא מ"א שערים.

וזה אמרו "כי הבינה נקרא אם משום
כי חסר ממנה הכתר" פירוש : כי כל ענין החסרון הזה, שנכללת הה"ת בעינים בסוד שיתוף מדת הרחמים בדין, הנה זה היה
בסוד מ"ש בזוהר דאבא הוציא אמא לחוץ אודות בנה. כנ"ל בדברי הרב (דף תתפ"ב אות ל"ב ול"ג) ועל ענין זה מרמז גם
כאן, במה שאומר שבינה נקרא אם, מחמת
החסרון של שער המ"ב שלה, שהוא מכח עלית ה"ת בעינים ויציאתה לבר מראש דא"א, כנ"ל. וכל זה היה, כדי לתקן את
זו"ן בסוד העיבור, ולהכליל גם אותו בסוד ה"ת בעינים, שמכאן היסוד לכל המוחין דגדלות של ז"א, כנ"ל בדברי הרב (דף תתפ"ג אות ל"ה עש"ה) כי אי אפשר להתהוות שום מוח עד שתצא הבינה לחוץ.

יט) ואל יקשה לך על מה שנתבאר,
שגם באו"א עלאין נחשבת הבינה בבחינת
חצי פרצוף תחתון ובבחינת חמשים, חסר ג"ר, מפאת הקרומא דאתחפיא על מו"ס.
ומה שנחשבת לג"ר הוא רק מבחינת אור חסדים לבד, אשר כלפי עצמה מספיק זה לגמרי, בסוד כי חפץ חסד הוא, אמנם בהתחשב מבחי' השפעת חכמה, נחשבת
גם הבינה לחסר ג"ר, מפאת המצאה תחת הקרום דמו"ס ששם הרושם דה"ת בעינים, כמ"ש לעיל באורך. שלכאורה הוא כנגד
כל המקומות שמפורש להדיא, שאו"א הם פב"פ, ובסוד זווג דלא פסיק לעלמין, כחדא יתבין וכחדא שריין. שמשמע שיש בהם
ג"ר גמורים, כהמשמעות של פב"פ. אמנם
זה אמור רק כלפי או"א עצמם, בהיות
הבינה בסוד כי חפץ חסד הוא, ע"כ נחשב
זה אצלה לפב"פ. אבל מבחינת השפעתם למטה, דהיינו לפרצופים שצריכים להארת חכמה, נחשב זה הזווג דפב"פ דאו"א,
לבחינת אב"א, דהיינו לבחינת חצי פרצוף תחתון, בסוד חמשים שערי בינה, אשר
הכתר שבה, כלול באבא עלאה. או ששער המ"ב העליון כלול באבא. כמ"ש לעיל
שכתר של הבינה, שהוא בחינת חצי פרצוף עליון החסר לה, נקרא פעם בשם שער
מ"ב עליון, דהיינו ביחס שם מ"ב, אשר
הוא בחינת בינה עלאה ג"כ. ופעם נקרא
בשם שער החמשים, דהיינו ביחס הספירות שלה, שבהיותה חסרה ג"ר, אין לה אלא
ז"ת, שכל אחת כלולה מכולם, והם ז"פ
ז' שהם מ"ט. וכשמשגת הכתר, שהוא שער החמשים, דהיינו פרצוף ג"ר שלה, נמצאת

תתקסו            חלק י'    הסתכלות פנימית    עיבור א

בי"ס שלימות, שכל אחת כלולה מכולם,
שהם יפ"י, שעולים מאה. וע"כ נחשב הכתר בלבד שכולל כל המ"ט שערים. כנ"ל
באורך.

ודבר זה תמצא בדברי הרב (בשער מאמרי רשב"י פרשת בראשית בענין ביאור אות צדי) במפורש, וז"ל "ולפיכך היה
בצדי ב' היפוכים מלמטה ומלמעלה, להורות על היפוך ב' הזווגים דלא הוו פב"פ. וכדי שלא יתגלה זה בעולם, אינו ראוי להבראות בו העולם. ועוד שאינו ראוי לברא העולם בדבר שאינו עומד, כי אח"כ אנא זמין
לנסרא לך ולמעבד פב"פ. אבל לא יהיה
זה בעולם העליון, כי שם סתום מאד. ואין
מי שישיג פב"פ לעליונים. כי אף משה
שזכה לבינה, לא זכה לה אלא בסוד אחור
ולא בסוד פנים. וזהו וראית את אחורי
ופני לא יראו. אבל באתר אחרא תסתלק למטה, בזווג התחתון תתגלה פב"פ על ידי יסוד במלכות. ואפשר לפרש בהיפך. כי
אנא זמין לנסרא לך בזווג התחתון אבל
בזווג העליון תסתלק כמות שאת עומדת,
ולא בנסירה. כי אלו היית פב"פ בעולם העליון, לא היה אפשר להשיג אורה. והענין הוא, כי עם היות חכמה בבינה מזדווגים פב"פ, ברעותא באחדותא בחדותא דלא מתפרשין, מכל מקום אין אורם מתפשט למטה בבנין אלא בסוד אחור באחור, כי
אף משה לא זכה אלא בסוד אחורים, כדפרישית. משא"כ בזווג התחתון שיכולים להשיג אורו פב"פ, וכד"א, פנים בפנים דבר ה' עמכם". עכ"ל.

הרי מפורש בדברי הרב, שאין אורם דפב"פ דאו"א מתפשט למטה בבנין, אלא
רק בבחינת אחור באחור, כי ע"כ אין
ענין נסירה נוהג באו"א. אלא בזו"ן
לבד, שבזה פירש שם דברי הזוהר בראשית, באות הצדי, שיש לה ב' ענינים הפוכים, כי הי' ונ' שבה, המה למעלה הפוכים זו מזו. אשר פני הי' הוא לימין, ופני הנ' לשמאל

אמנם למטה נמצאים הי' והנ' מחוברים זה בזה. שהטעם הוא, משום שב' זווגים, שהם : של או"א, ושל זו"ן, מרומזים בצדי, ומתחלת אצילותם היו ב' הזווגים האלו, הן דאו"א
והן דזו"ן בבחינת אחור באחור. אלא אח"כ נתקנו שניהם בבחינת פב"פ. אמנם יש הפרש ביניהם, כי או"א אע"פ שנתקנו בפב"פ,
לא נעשה בהם נסירה, שפירושו אחור שלם לזכר ואחור שלם לנוקבא, שאז נבחנת הנוקבא לע"ס שלמות כמו הזכר. אלא המה לא נתנסרו זה מזה, גם בזמן שהם חזרו
פב"פ בזווג דלא פסיק, כי גם אז נשארו דבוקים שניהם בכותל אחד. שפירושו, שהנקבה משתמש באחור דזכר, ואין לה אחורים בפני עצמה. והיינו כדברי הרב
לעיל, ששער החמשים שבה, שהוא מחצית הפרצוף העליון שנקרא כתר עליון, הוא
כלול באבא, ובה עצמה נמצא רק מ"ט ספירות, שהם ז"ת, זפ"ז. כנ"ל. כי אע"פ שאח"פ שלה הוחזרו בעת הגדלות, שהם הנקראים אחורים שלה, אמנם אין זה נבחן בה לאחורים גמורים המתחברים בבנין פרצופה, משום הרושם דה"ת בעינים הנשאר בחזה, ומטעם שהיא נמצאת תמיד בסוד
כי חפץ חסד הוא, ואינה חפצה בהארת
חכמה שהוא עיקר הג"ר. כנ"ל. ע"כ היא דבוקה עם החכמה בכותל אחד, ואין לה אחורים בפני עצמה, ואין נסירה נוהג בה. כנ"ל. וע"ז רומז הי' והנ' שבצ' שנשארו למעלה בקביעות בבחינת הפכת אחורים זה מזה. אמנם למטה, דהיינו הקוץ התחתון
דיוד, הרומז על זווג זו"ן, המה דבוקים, שיורה שעתידים הזו"ן להתנסר זה מזה, ויהיה אחור שלם לז"א ואחור שלם לנוקבא, ואז המה חוזרים פב"פ ממש, דהיינו שמשפיעים ג"כ מבחינתם זה דפב"פ, ועל
זה הוא מביא הפסוק, פנים בפנים דבר ה' אליכם. להורות שסוד פב"פ מתגלה רק
מזווג זו"ן. ולא מזווג או"א. והבן זה
היטב. כי כאן פירש הרב הבנה מקורית בהפרש מאו"א לזו"ן.

חלק י'    הסתכלות פנימית    עיבור א'             תתקסז

כ) והנה נתבאר היטב סוד חמשים
שערי בינה, וסוד שער הנ', וסוד הה"ג מנצפ"ך, שכל אלו באים ממקור אחד, שהוא עלית ה"ת בעינים שהוציאה אח"פ מחוץ למדרגה, ונשארה המדרגה בגו"ע, שכלי דגלגלתא ה"ס חג"ת, וכלי דעינים ה"ס
נהי"מ, כמ"ש לעיל באורך. ומכאן קנו הספירות אלו השם ה"ח וה"ג, כי בהיות הה"ת כלולה בהקטנות, הנה אין בהם אלא קומת ז"א, שהוא אור חסדים, אשר ה'
בחינות כח"ב זו"ן, מכונים אצלו חג"ת
נ"ה, כנ"ל. שעצמות חג"ת נ"ה הם חסדים, ובחינת ה"ת המעורבת ונכללת בכל אחת מהם, הם ה"ג, או מנצפ"ך, כנ"ל. ובהיות שגם בגדלות נשאר הרושם דה"ת בהם,
כנ"ל, ע"כ נקראים כן גם בשעת גדלותם,
גם אחר שכבר השיגו אח"פ שלהם. אלא הקטנות שבהם, דהיינו בחינת הקשר הזה
של ה"ת בעינים, שהם משיגים ע"י זווג דהתכללות בעליון, מכונה, בשם הארת הגבורות, או גבורות נקבות, או מנצפ"ך
א', ואינם מכונים עצמות דה"ג, משום כי עיקר השם דה"ג נופל על אח"פ החסרים מן המדרגה, כי מבחינת הכלים, נבחנים גו"ע לג"ר, ואח"פ לז"ת, הרי שאח"פ המה הה"ח וה"ג האמיתית, ולא גו"ע, שהמה בחינת
ג"ר ולא ה"ח וה"ג. אלא מתוך שאין בהם עתה בגו"ע אלא קומת ז"א, שהוא נפש
רוח, ע"כ נקראים גם הם חג"ת נ"ה, או
ה"ח וה"ג. וע"כ מכונים אז, רק בשם
הארת ה"ח וה"ג לבד, כי עצמות הה"ח
וה"ג הם אח"פ, כנ"ל. ולפיכך הגדלות שמשיגים ע"י טפת הזווג דע"ב, המורידה ה"ת מעינים ומעלה בחזרה את אח"פ
שלהם, נבחן אז שהשיגו עצמות ה' גבורות, כי אח"פ הם עצמות הז"ת, כנ"ל, ומכונים
ג"כ גבורות זכרים, והוא מטעם קבלת טפת הזווג דפנים דאו"א שבגי' זכור. כנ"ל (דף תתקס"ב אות י"ד) ע"ש. וגם נקראים מנצפ"ך הב', כי מתחלה באים המנצפ"ך הא', שהוא הקשר דה"ת בעינים, ובזמן הגדלות באים

עיקר עצמות המנצפ"ך, שהם אח"פ, ע"כ מכונים מנצפ"ך הב'.

כא) ועתה נבאר ב' התיקונים העיקרים הבאים אל הפרצוף בעת העיבור, המובאים לעיל (דף תתקנ"ח אות ו' ד"ה ועם) שתיקון הא' הוא, לטהר את הניצוצין מבחינת
העירוב דה"ת בהם, שעירוב זה גרם שביה"כ כמ"ש שם באורך ע"ש, ותיקון הב' הוא, לשתף מדת הרחמים בדין, לחבר הה"ת בה"ר. ע"ש. והנה תיקון הא' נעשה ע"י
הארת אבא, בסוד ל"ב נתיבות החכמה, כי הארת אבא מכה באלו הניצוצין, שהם ש"ך, דהיינו על פי מה שכבר נתחלקו כן בזמן שביה"כ, לשמנה מלכים, שבכל אחד מהם
ד' בחינות, וכל בחינה כלולה מעשר. כדברי הרב לעיל (דף תתע"ג אות י"ד) אשר עתה לעת העיבור, חוזר הארת אבא ומכה בהם, ומתוך שהוא מאיר רק לט"ר שבכל נתיב ונתיב, ולא למלכות שבהם, נמצא בזה
שדוחה המלכיות שבהם למטה בסוד פסולת, ומלכיות אלו הם הה"ת שנתערבה בכל הבחינות של המלכים, והיתה משמשת שם בלי מסך. כנ"ל באות ו'. והנה ע"י הכאה
הנ"ל, יורדת בחי' מלכות זו למטה, ולא
נשאר רק בחינת ה"ת דהתלבשות לבד.
שהיא ראויה להצטרף עם עביות של בחינת הט"ר. והנה עתה נבחן שאבא בירר רק רפ"ח ניצוצין לבד, ול"ב מהם, שהם בחינות עירוב דה"ת דעביות הוריד משם בסוד פסולת
כנ"ל.

ורפ"ח ניצוצין הנקיים האלו, מאיר
אותם באמא, בסוד נ' שערי בינה שלה,
ששם בחינת הקשר דב' ההין, כדי למתק
מדת הדין דה"ת במדת הרחמים דה"ר. וכבר ידעת שז"ס נ' שערי בינה. וז"ס הציור של העיבור שאינו מצטייר באבא, זולת באמא, כנודע. כי אבא אין לו זה השורש של ה"ת בעינים, ואדרבא הארת אבא מוריד הה"ת מעינים כנ"ל. וע"כ אין אלו ההארות דה"ג

תתקסח           חלק י'    הסתכלות פנימית    עיבור א

באות אל העובר, זולת ע"י אמא לבד. הרי שתיקון הא', להוריד הה"ת דעביות מש"ך הניצוצין, אינו נעשה זולת ע"י אבא, שהוא בחינת הארת חכמה, שעליו נעשה הצמצום, וע"כ עי"ז שה"ת דעביות אין לה כח לקבל ממנו, מחמת כח הצמצום שבה ע"כ היא מתפרדת ונופלת למטה בסוד פסולת, כנ"ל. אבל ע"י הארת אמא שהיא אור החסדים
אין הפרדה הזאת יכולה להעשות, כי כלפי אור החסדים לא היה מעולם שום צמצום, כנודע. ולכן גם הה"ת דעביות יכולה לקבל הארה ממנה, ולא היתה מתפרדת משם לעולם. וע"כ רק להארת אבא צריכים, שממנו אינה יכולה לקבל כלום, והבן. אמנם בחינת הקשר של ה"ת בעינים הוא להיפך, שרק מאמא אפשר לקבל הקשר הזה,
להיותה בעצמה נ' שערי בינה, ולא מאבא,
כי אבא אין לו שום חיבור בענין זה.
כמבואר.

כב) ובאמור תבין ב' הבחינות ש"ך ניצוצין שמביא הרב (לעיל דף תת"ע אות י"ד, ובדף תתע"ד אות כ"ג). כי בדף תת"ע מביא ש"ך ניצוצין שהם בעירוב הה"ת דעביות, אשר אבא מברר מהם רק רפ"ח ניצוצין, ול"ב האחרונים מוריד בסוד פסולת כנ"ל. אמנם לפי זה, נמצאים הניצוצים חסרים מבחינת המלכיות שבהם. לפיכך, הוא מאיר אותם אח"כ בנ' שערי בינה, אשר
ה"ת דהתלבשות הנשארת עולה ומתחברת שם בה"ר, כנ"ל. ועל ידי זה נתקנו בחינת מלכיות חדשים לעומת המלכיות הראשונים שנדחו למטה בסוד פסולת, וע"כ נמצא,
שחזר המספר להיות בסוד ש"ך ניצוצין,
אלא שה"ת הנמתקת במדת הרחמים קבלה המקום של ה"ת דעביות שנדחתה. וש"ך ניצוצין אלו שהם עם המלכיות הנמתקות, מהם הוא עוסק בדף תת"ע אות י"ד.

וזה אמרו שם "ואלו השט"ו ניצוצין דז"א, הם בחינות מה שנתברר מאלו הז' מלכים, בסוד הבירור הנ"ל על ידי אבא

ואמא וכו' " כלומר, אחר שכבר בירר אבא את רפ"ח ניצוצין מתוך הש"ך, והוריד
הל"ב מלכיות שהם מבחינות ה"ת דעביות בסוד פסולת, כנ"ל, הנה אח"ז נזדווג אבא ואמא, וכו' וזה שממשיך "ואז הוריד אבא טפת מיין דכורין הנקרא חסד, כלולה מה"ח, וגם אמא הורידה טפת מיין נוקבין הכוללת ה"ג, וע"י טפות אלו נתבררו ונתקנו השט"ו ניצוצין דז"א" פירוש : כי אמא העלתה מקודם ה"ג בסוד מיין נוקבין, וכבר ידעת טיבם של ה"ג אלו, שהם בחינת הקשר דה"ת בעינים, הבאים מסוד מ"ט שערים שבה, ואז גם אבא מוריד טפת ה"ח כנגד ה"ג דאמא, ונמצאים ה"ח וה"ג מתקשרים זה בזה,
ואז נמצאים שוב הניצוצין בסוד ש"ך, כי קבלו בחינת המלכיות הנמתקות מה"ג דאמא. וכדי להדגיש בחינת הה"ג, שהם ה' מלכיות שנצטרפו לה"ח דאבא והשלימו הש"ך, ע"כ אנו חושבים לטפת ה"ח דאבא, שהם שט"ו ניצוצין, אשר בשיתוף ה' מלכיות דאמא, שבטפה שלה, נעשה ונשלמו לש"ך ניצוצין. כי בחינת ה"ת דהתלבשות נתחברה עם
ה' מלכיות דאמא, ונעשו לל"ב מלכיות, והשלימו את ש"ך הניצוצין.

וכבר ידעת שש"ך הניצוצין הם בחינת ז"א עצמו, שהשפיע יסוד דא"א ליסודות דאו"א, ואלו ב' טפות הנ"ל דאו"א, הם
בחינת הבירור והתיקון של הז"א, שמספר הניצוצין שלו, הם ש"ך. ואבא נתן את הלובן שבו שה"ס הבירור דרפ"ח ניצוצין, שנבררו ע"י טפת החסד דאבא, אשר הל"ב מלכיות דה"ת דעביות לא יכלו לקבל משהו מטפת חסד דאבא, וע"כ נדחו משם בסוד פסולת כנ"ל. וע"כ הבירור מיוחס לטפת אבא. והתיקון דמיתוק ה"ת דהתלבשות דמדת הרחמים, מיוחס לטפת ה"ג דאמא, שה"ס האודם שבולד שנותנת אמא, דהיינו ה' מלכיות שלה הממתקים לה"ת דהתלבשות שנשארה שם, שנתקנו ע"י השיתוף הזה
ל"ב מלכיות חדשים, הנמתקות במדת הרחמים כנ"ל.

חלק י'    הסתכלות פנימית    עיבור א'             תתקסט

והנה טפת ה"ג הנ"ל דאמא, נקראת
רק בחינת הארת הגבורות ולא עצמותם
כנ"ל, כי על ידיהם מתקן רק הקשר דה"ת בה"ר, שה"ס המיתוק במדת הרחמים, כדי להשלים הש"ך ניצוצין, כנ"ל. אלא אח"כ לעת גדלות, אז הוא מקבל טפת החסד דע"ב
המוריד ה"ת מעינים, ומחזיר אח"פ אל המדרגה שהם עצמות ה"ג, כנ"ל. וזה אמרו שם באות כ"ה, "והנה ע"י ה"ח דטפת אבא נמתקים כולם, ועמהם נשלמו לשכ"ה
ניצוצין וכו"' דהיינו טפת הגדלות המורידה ה"ת מעינים כנ"ל.

תתקע             חלק י' לוח השאלות לפירוש המלות עיבור א

לוח השאלות לפירוש המלות

א) מהם אורות ניצוצין וכלים.

ב) מהם אחורים דבינה עלאה.

ג) מהם אחורים דג"ר דעליון.

ד) מהם אחורים דו"ק דעליון.

ה) מהם אחורים דתבונה.

ו) מהי ארץ אדום.

ז) מהי ארץ עליונה.

ח) מהי ארץ תחתונה.

ט) מחם ב' מיני חסד.

י) מחם ב' מציאויות הבינה.

יא) מהן ב' נקודות הסיום שבפרצוף.

יב) מהו בוכ"ו.

יג) מהו בטן.

יד) מהן בינה ומלכות ומלכות דמלכות.

טו) מהי בינה הנעלמת בחכמה.

טז) מהו בירור האורות.

יז) מהו בירור ותיקון.

יח) מהי בית קבול.

יט) מהן ג' גו ג'.

כ) מהן ג' ההין דה"ר.

כא) מהן ג' ההין דחיצוניות דג' ההין

דה"ר.

כב) מהן  ג' טפין דסגול.

כג) מהו גליפא.

כד) מהו גרון.

כה) מהן דינין ממותקים.

כו) מהם דודים.

כז) מהן דינין מתערין.

כח) מהי דרך התלבשות.

כט) מהי דרך מעבר.

ל) מהן ה' אלפין.

לא) מהם ה"ח דטפת אבא.

לב) מהם ה"פ אור דמע"ב.

לג) מהם ה"פ דין דאדנ"י.

לד) מהי הבן בחכמה.

לה) מהם הוי"ה ואהי"ה דיודין.

לו) מהי הכרעה.

לז) מהי הפרדת הסיגים.

לח) מהו חיך.

לט) מהו חכם בבינה.

מ) מהו חסד מקודם התפשטות הזרועות.

מא) מהו חסד מאחר התפשטות

הזרועות.

מב) מהו חסד דרישי כתפין דא"א.

מג) מהן טפות או"א.

מד) מהי טפת ההולדה.

מה) מהו יומא דכלהו יומי.

מו) מה יציאה לחוץ.

מז) מהם כלים חדשים.

מח) מהו כעין זכר ונקבה.

מט) מהם ל"ב אלקים דמע"ב.

נ) מהו לעתיד לבא.

נא) מהי ם' סתומה.

נב) מהם מ"ב זווגים.

נג) מהם מעי אמו.

נד) מהו מקום החתך.

נה) מהו מקום ההריון.

נו) מהם מקושרים ומתוקנים.

חלק י'    לוח השאלות לפירוש המלות        עיבור א' תתקעא

נז) מהי מתחממת.

נח) מהו נהר.

נט) מהו נהר יוצא מעדן.

ס) מהם נופלים.

סא) מהי נחקקה.

סב) מהם ניצוצין.

סג)מהו נסדק לארכו.

סד) מהם סיגים בלי תועלת.

סה) מהן ס' מ' ד' שבאמא.

סו) מהי ס' עגולה.

סז) מהי ס' שבגי' ק"ך.

סח) מהו עולם הבא.

סט) מהו עוקץ שבאחורי ד' דה"ר.

ע) מהו עיבור א'.

עא) מהו פירוד שבז"ת.

עב) מהם פנים דאו"א.

עג) מהם פנים ואחורים.

עד) מהם פנימיות וחיצונית.

עה) מהם פנים דפנימיות

ופנים שבאחורים.

עו) מהו קרומא דמו"ס.

עז) מהו קשר הספירות.

עח) מהי רביעא על בנין.

עט) מהם ריבוע דהוי"ה

ואהי"ה דיודין.

פ) מהם ריעים.

פא) מהו שורש הדינים.

פב) מהם שט"ו ניצוצין.

פג) מהם ש"ך ניצוצין.

פד) מהם שכ"ה ניצוצין.

פה) מהם שמות אלקים.

פו) מהי תבונה ג'.

פז) מהו תיקון קוין.

תתקעב         ח ל ק י'  לוח התשובות לפירוש המלות      עיבור א

לוח התשובות לפירוש המלות

אורות ניצוצין וכלים:

א) ברשימות שנשארו מאורות נקודים אחר הסתלקותם, נבחנים ב' אורות: א',
אור הזך שבהם, שהם או"י. וב', אור העב שבהם, שהם או"ח. והנה אור הזך
שברשימות נשארו באצילות. ונקראים בשם אורות. ואור העב שבהם, ירדו עם הכלים הנשברים לבי"ע, ומכונים בשם ניצוצין.
(דף תתקנ"ז אות ד'. ודף תתע"ו אות כ"ה).

אחורים דבינה עלאה:

ב) מחזה ולמטה דאו"א עלאין, שהם ד' הספירות תנה"י, מכונים בשם אחורים. ושם עומדים ד' פעמים ל' צירופי אלקים. (תתצ"א אות מ"ד).

אחורים דג"ר דעליון:

ג) כל מסך נבחנים בו ב' בחינות של עביות: א' נקראת פנים, והוא אותה בחינת העביות שהזווג נעשה עליה, למשל, אם מדרגת חכמה הוא, נבחן העביות דבחי"ג לבחינת פנים. ופחות מבחי"ג, דהיינו בחי"ב של עביות, הכלולה ג"כ באותו המסך, היא נקראת בשם אחורים, משום שאין המדרגה משמשת כלום באותה העביות. וכשהעליון מזדווג בעצמו לצורך התחתון, הוא מזדווג
על המסך דאחורים שלו, כי זה הכלל, אשר התחתון נמצא תמיד בקומה אחת נמוכה מעליון שלו: אם העליון הוא בחי"ג, נמצא התחתון בחי"ב. ואם העליון הוא בחי"ב, נמצא התחתון בחי"א. וכן תמיד, וע"כ נמצא שהעליון מזדווג לצורך התחתון על בחינת האחורים שלו, דהיינו על מדת העביות
הפחות במדרגה מבחינת הפנים שלו. ומכאן יוצא הכלל, אשר אחורים דג"ר דעליון,
הוא הפנים דג"ר של התחתון. ואחורים
דו"ק של העליון, הוא הפנים של ו"ק
דתחתון. כי הן הג"ר והן הו"ק דתחתון,

מודד לו העליון, ממדרגה נמוכה משל
עצמו, דהיינו מאחורים דעצמו, והוא נעשה בהתחתון לבחינת פנים, כי הוא כל קומתו
של התחתון. כי למשל אותה בחי"ב, שהיא אחורים בהעליון, נעשה ממנה כל קומתו דתחתון, דהיינו פנים שלו. ואחורים דתחתון עצמו, דהיינו בחי"א, נעשה לבחינת פנים
אל תחת התחתון. (דף תתצ"ו אות מז/ב.
ודף תת"ק ד"ה וזה אמרו מאחורים).

אחורים דו"ק דעליון:

ד) עי' תשובה ג'.

אחורים דתבונה:

ה) מגבורה ולמטה הם אחורים דתבונה. שהם ה"ס גתנה"י. והם ה' פעמים כ"ד
צירופי אלקים, שהם ק"ך, וההפרש מאחורים דבינה, לאחורים דתבונה, הוא, כי אחורים דבינה, הם ד' פעמים ל' צירופי אלקים,
שזה מורה, שהם תופסים רק ארבעה ספירות תנה"י. אבל אחורים דתבונה תופסים ה' ספירות גתנה"י, ולכן הם ה"פ כ"ד צירופים, והטעם הוא, כי ז"ת דתבונה כולן הן
נמצאות למטה מחזה דבינה, ששם כבר בחינות השמות דאלקים, וע"כ כל ז"ת שלה הם בחינות צירופי אלקים, חוץ מחסד, כי אלקים הוא מדת גבורה, שהוא להיפך מחסד. (דף תתק"ב אות נ"ט).

ארץ אדום:

ו) בינה נקראת ארץ עליונה. ומלכות נקראת ארץ תחתונה. ובסוד השיתוף דמדת הרחמים בדין, שה"ת שהיא מלכות נכללה בה"ר, שהיא בינה, נקראת בינה בשם ארץ אדום. (דף תת"ע ד"ה להאציל).

ארץ עליונה:

ז) עי' תשובה ו'.

ח ל ק י' לוח התשובות לפירוש המלות עיבור א'      תתקעג

ארץ תחתונה:

ח) עי' תשובה ו'.

ב' מני חסד:

ט) בינה משורשה מע"ס דאו"י, היא נמצאת באחורים לחכמה, כי כל חשקה היא רק באור החסדים, בסוד כי חפץ הוא, וזהו רק בבחינות ג"ר שלה לבד, כי בשעה שבאה להאציל את זו"ן, שכל עיקרם הם רק הארת חכמה, הנה אז הפסיקה אחורים שלה כלפי חכמה, ונזדווגה עמו פב"פ, ואז האצילה לזו"ן, שהם גם ז"ת של עצמה, כי השרשים של זו"ן הם ז"ת דעצמה, כנודע, ולפיכך יש הפרש גדול: בין החסד שבג"ר דבינה,
דהיינו שמלפני החסד וגבורה דבינה, שנקראו זרועות. ובין החסד שמאחר הג"ר שלה
דהיינו מזרועות ולמטה. כי הם הפכים זה
לזה, כי החסד שמקודם הזרועות שלה, הוא באחורים לחכמה, והחסד שמזרועות שלה ולמטה, הם בפנים לחכמה, כי כל עיקרם
הם בבחינת חסדים המגולים בהארת חכמה, כנ"ל. וע"כ הם מכונים ב' מיני חסד: והחסד שמלפני הזרועות, אין בחינת ה"ת וצמצום יכולים לשלוט בו כלל, ולכן בחינת הג"ר דבינה דא"א, שנקראו גרון, שאו"א עלאין מתפשטים ממנו, אע"פ שכבר נמצאים
מתחת הקרום דמו"ס, ששם הרושם דה"ת, מ"מ הם נבחנים לראש גמור, כי אין ענין צמצום נרגש, אלא כלפי אור חכמה,
ומתוך שג"ר דבינה, גם בלאו הכי אין מקבלים חכמה, הרי אין מקום לה"ת שבקרומא דמתחות מו"ס, למעט אותם במשהו. אמנם, החסד שלאחר הזרועות, כלומר, שבבחי' ז"ת דבינה, כיון שכל עיקרו הוא בגילוי הארת חכמה ע"כ כבר ה"ת
שתחת מו"ס דא"א, שולטת בהם, והם אינם נבחנים לבחינת ראש, אלא לבחי' גוף, ונבחן שהחסד הזה מלובש בגבורה כלומר בהצמצום דה"ת העומד בגבורה ובחינת ישסו"ת,
יצאה מהחסד הזה, דהיינו דמין הב', לאחר שנתפשטו הזרועות. וע"כ אינם נבחנים לבחי' ראש כמו אבא ואמא עלאין שיצאו
מהחסד דמין א' מלפני התפשטות הזרועות

כנ"ל. שאין צמצום נרגש בהם כל עיקר להיותם בסוד כי חפץ חסד. (תת"צ אות
מ"ב ומ"ג).

ב' מציאויות הבינה:

י) משונה קומת בינה משאר הקומות.
כי נחלקה לב' פרצופים: או"א עלאין,
שנעשו מג"ר שבה. וישסו"ת שנעשו מז"ת שלה. מה שלא מצינו זה בשום קומה. כי עתיק, הוא כולו קומת כתר. וא"א, כולו
קומת חכמה, וזו"ן קומת ז"א. והטעם הוא,
כי יש בבינה ב' מציאויות, שהם כמעט הפכים זה לזה, כי ג"ר שבה, הם באחורים לאור חכמה, וחושקים דוקא בחסדים מכוסים, כלומר שלא תהיה בהם מהארת חכמה. כנ"ל תשובה ט'. וז"ת שבה, הם בחיוב מהארת חכמה, להיותם בחינת המאציל של זו"ן.
שכל עיקרם הוא הארת חכמה. כי כל
ההפרש מזו"ן דאו"י, אל ג"ר דבינה, הוא,
כי זו"ן הם חסדים בהארת חכמה, וג"ר
דבינה הוא רק חסדים לבד. (כנ"ל דף ה'
ד"ה וטעם ע"ש). ועל שם זה נחלקה קומת הבינה, לס' עגולה, ולם' סתומה שס' עגולה, ה"ס שש הספירות חב"ד חג"ת שבבינה עד החזה שבת"ת, שעד שם שולטים בחינות
ג"ר דקומת בינה. כי גם בחינת חג"ת של
ז"ת שלה, אינם בחינת זעיר ונוקבא ממש, אלא הג"ר המתחברים עם זו"ן הם חג"ת,
והם רק כח"ב דחסדים, כנודע. ולפיכך כל חב"ד חג"ת דבינה, נבחנים לבחינות ג"ר דבינה. והם בחינת ג"ר גמורים. לכן הם נרמזים בשם ס' עגולה. ונקראים ג"כ או"א עלאין. ומציאות ב' היא, ד' הספירות תנה"י שבקומת בינה שהם בחינות שורשי זו"ן, שעיקרם הוא הארת חכמה, וע"כ כח הצמצום של ה"ת שבקרומא דתחות מו"ס, רכיב עלייהו, והם בחינת חסד דמין הב' הנ"ל בתשובה ט'. וע"כ הם רמוזים באות ם' סתומה, להורות: כי המה סובלים מצמצום. והם בחינת ישסו"ת. אמנם בעת שישסו"ת משיגים ג"ר, דהיינו קומת בינה. הנה גם הם מתחלקים כן: ששש הספירות הראשונות שבהם, הם בחינת ס' עגולה. ונחשבים לג"ר

תתקעד         ח ל ק י'  לוח התשובות לפירוש המלות      עיבור א

ממש. וד' אחרונות לם' סתומה כי טעם הנ"ל נוהג עתה גם בישסו"ת עצמם. וכשישסו"ת משפיעים מוחין דיניקה לזו"ן, הנה הם מזדווגים מבחינת הם' סתומה שבהם, ונבחן אז ישסו"ת שהיא רביעא על בנין דלתתא ליינקא להון. שזה מורה שממעטים קומתם מבחינת ג"ר לבחינת ז"ת, כדי להשפיע מוחין, דקטנות אל הזו"ן. (תתפ"א אות ל"א)

ב' נקודות הסיום שבפרצוף:

יא) יש בחינת סיום מצד קו אמצעי, שהוא יצא משורשו רק בראש תוך וחסר
סוף שלו, אשר בפרצופים שלמעלה מטבור, הוא פי החזה, ששם הוא בחינת הסיום מצד קו האמצעי. ובפרצופים שלמטה מטבור,
הוא נקודת היסוד. ויש בחינת הסיום מצד הארת כלים, הבא מהסתכלות עינים באח"פ, שיש לו ג' שלישים שלימים: ראש, תוך,
סוף. והוא נבחן בבחינת הקצוות שהם סיום רגלים, שבפרצופים שלמעלה מפרסא, נמשכים עד נקודת הטבור. ובפרצופים שלמטה מפרסא, נמשכים עד הפרסא שבין אצילות לבריאה. (תתקט"ז ד"ה וזכור) ע"ש כל ההמשך.

בוכו:

יב) שם בוכ"ו הוא אחורים של
האותיות משם אהי"ה: שאחר אות א', הוא
ב'. ואחר אות ה', הוא ו'. ואחר י', הוא כ'. ואחר ה', הוא ו'. והם אותיות בוכ"ו. וה"ס הרושם הנשאר באו"א מזמן הקטנות שלהם, מעת שהיה להם ה"ת בעינים, שהוא עומד במקום החזה שלהם, גם בשעת גדלותם. והוא השורש לק"ך צירופי אלקים, המתפשטים מחזה דאו"א ולמטה, בד' הספירות תנה"י שלהם, דהיינו שלשים צירופים בכל
ספירה, שהם ד' פעמים ל' צירופים, שהם
ק"ך ועל זה מורה הגימט' דשם בוכ"ו,
שהוא בגי' ל"ד, דהיינו ד' פעמים ל'
צירופים. וע"כ נבחן לשורש הדינים אשר בבינה, כלומר, מבחינת מה שדינים מתערים מינה, שהוא מהשם בוכ"ו. (תתצ"ט אות
צ"א ואות נ"ב).

בטן:

יג) שליש תחתון דס"ג דאצילות, הוא מקבל מבחינה שכנגדו בא"ק, משליש תחתון דס"ג דא"ק, ששם בחינת ג"ר דנקודים,
אשר שם הושרשו כל התיקונים דשיתוף
מדת הרחמים בדין, דהיינו בחינת תיקון הקוים, ועשרת הכלים, ובחינת הזווג על
זו"ן, שהשפיע שמה יסוד דא"ק, בסוד ו' ונקודה. וכו'. ולפיכך תחלת התהוותו דזו"ן דאצילות, הוא רק ע"י התכללות המ"ן שלו בבטן דס"ג כלומר בשליש תחתון דת"ת שלה אשר כל התיקונים המחויבים לזו"ן נשרשו שמה. ועל שם הנ"ל, נקרא שליש תחתון דת"ת של אמא בשם בטן. (תקמ"ד אות קמ"ז).

בינה, ומלכות, ומלכות דמלכות:

יד) כל תחתון, יוצא ממלכות של
עליון, ולפיכך נבחנת התבונה לבחינת
מלכות של הבינה, כי ממנה כל מציאותה.
וכן ז"א נבחן למלכות של תבונה, כי ממנה הוא יוצא,  גם המלכות הזו מתפשטת בו
בסוד נה"י ללבושי מוחין. וע"כ נבחן
שמלכות דמלכות של הבינה מתלבשת
בז"א. והם נחלקים משום זה לג' תבונות:
א' הבינה עצמה, בחינת ס' עגולה. ב' הוא התבונה, בחינת ם' סתומה. ג' היא המלכות של ם' סתומה, שהיא המתלבשת בתוך ז"א ללבושי מוחין. (תתק"ה אות ס"ה).

בינה הנעלמת בחכמה:

טו) אע"פ שבינה היא שורש אור
החסד והיא בחינת אחורים לחכמה, כנודע. מ"מ עיקר בינה הוא עצמות חכמה, באופן שבחינות אור חסדים שהמשיכה, אינו נחשב לבחינת עצמותה אלא רק לבחינת בן שלה, כנ"ל בדברי הרב (דף שמ"ט אות נ"א) ולפיכך נבחן ב' מיני אורות בתוך הבינה:
א' הוא בחינת עצמאותה, שהיא חכמה.
וב' היא בחינת אור החסד שהמשיכה. והנה אור החסד שבבינה, כיון שהוא עצם האור שבבינה, נבחן לזכר. אבל אור חכמה שבה, כיון שהוא אצלה בבחינת אחורים כלומר, שאיננה חפצה בקיומו, כי רק חפץ חסד הוא,

חלק י'    לוח התשובות לפירוש המלות      עיבור א' תתקעה

ע"כ נבחן בה לאור נקבה. ולפיכך או"א שנמשכו מקומת בינה, הנה אור החסד
דבינה, מתפשט באבא, להיותו אור זכר, כנ"ל. ואור חכמה שבה, הנחשב לבחינת נקבה, כנ"ל, היא מתלבשת באמא. ולפי
שאור חכמה אע"פ שהיא נקבה, מ"מ חשוב הרבה מאור החסד אע"פ שהוא זכר, ע"כ נבחן שאמא מתלבשת בתוך אבא, כי היא גבוה מאבא. אלא שהיא מתעלמת בתוך
אבא, כי אינה חפצה באור של עצמה שהוא חכמה, ורק באור אבא היא חפצה שהוא
חסד, כנ"ל. ובא"א נבחנים ב' מיני אורות הנ"ל שבבינה, בבחינת פנים ואחורים, כי א"א הוא קומת חכמה, וע"כ נחשב אור
חכמה לבחינת פנים, ואור חסד לבחינת אחורים. וע"כ אור הגרון מבחינת הפנים, הוא בחינת חכמה, דהיינו אור חכמה דעצמותה
של הבינה. ואור החסד שהגרון המשיך,
נבחן בא"א שעומד באחורי הגרון, שהוא ברישי כתפין שלו. (תת"צ אות מ"ב).

בירור האורות:

טז) בירור האורות היינו אל האורות דניצוצין. וניצוצין פירושם אור העב שנפרש מהרשימו, שירד עם הכלים לבי"ע, כנ"ל תשובה א'. אשר גם בחינת העביות שנפל ונזדכך מן המסך, כלול ג"כ בהניצוצין האלו. כי לא נשאר באצילות רק בחינת אור הזך לבד, שהוא רק או"י. ונודע, שכללות
המלכים שנפלו לבי"ע, הם ש"ך בחינות, שנקראים ש"ך ניצוצין, שהם שמנה מלכים, שבכל אחד מהם יש ד' בחינות שבמסך,
שכל בחינה מוציאה קומה של ע"ס, ונמצא
מ' קומות בכל מלך, ושמנה פעמים מ' הרי ש"ך, כנודע. ונודע, שסבת השבירה היתה, משום הה"ת דעביות, שהיתה מעורבת בכל הבחינות של המלכים האלו, שה"ת זו, לא היתה ראויה לקבל האור דגדלות נקודים, וע"כ כשהתחיל האור להתלבש בהכלים
ופגע בה, תכף נתעלה ופרש ממנה, ואז
נשבר הכלי, וירד לבי"ע. כנודע ולכן אי אפשר גם לעת תיקון, להתחיל באיזה תיקון שהוא, מטרם שמבדילים משם את הה"ת

דבחי"ד דעביות הנ"ל. ותיקון זה נעשה,
ע"י ל"ב נתיבות החכמה, שהוא מברר את הבחי"ד מכל קומה וקומה, שהיא הבחינה האחרונה שבכל בחינה מהד' בחינות שבכל מלך, ומניח רק את הט"ס הראשונות שבכל בחינה, באופן, שמברר ל"ב מלכיות שהן
ח' פעמים ד', ומוריד אותן בבחי' פסולת. ורפ"ח בחינות לבד, הוא משאיר בהקדושה, שהם ל"ו בחינות מכל מלך, וח' פעמים ל"ו הוא רפ"ח. והנה כל בחינה ובחינה שמעלים מבי"ע, הנה היא כלולה מכל הש"ך ניצוצין כולם, והארת אבא, הוא מאיר רק לרפ"ח מהם בלבד, ואינו מאיר אל הל"ב מלכיות דבחי"ד, וע"כ המה נובלות ואינם יכולים להחזיק מעמד באצילות ונופלים בחזרה לבי"ע, בבחינת פסולת. ונשארים רק הרפ"ח ניצוצין הנקיים מה"ת הזו. וזהו שנקרא
בירור האורות. (תתס"ט אות י').

בירור ותיקון:

יז) בירור נקרא הורדת הל"ב ניצוצין, שהם ל"ב מלכיות בבחינת פסולת, והשארת הרפ"ח בסוד בנין הקדושה, שזה נעשה ע"י הארת אבא, כנ"ל בתשובה ט"ו. ע"ש. אמנם עדיין אין הבירור הזה מספיק לבנין המדרגה, כי סוף סוף המה חסרים המלכיות שבהם. וע"כ המה צריכים עתה להתכללות בזווג דקטנות של אמא, דהיינו בבחינת המסך
שלה דה"ת בעינים, ששם ב' ההי"ן, שהן
ה"ת וה"ר, הכלולות זו בזו, בסוד השיתוף דמדת הדין במדת הרחמים, וע"י התכללות הרפ"ח ניצוצין בזווג הזה דאמא, המה
חוזרים ומשיגים ל"ב מלכיות חדשות, דהיינו המשותפות במדת הרחמים, ושוב נשלמו הש"ך ניצוצין. וזהו עיקר התיקון, והוא אינו נעשה אלא ע"י אמא, כי אבא אין לו כלום מבחינת עלית ה"ת בעינים, להיותו מקבל מבחינה שכנגדו בא"ק, שהוא ע"ב דא"ק, והתחלת ה"ת בעינים מתחיל מס"ג דא"ק, כנודע. באופן שהבירור אינו נעשה זולת
ע"י אבא, להיותו מבחינת חכמה, שאין ל"ב המלכיות דבחי"ד יכולים לקבל ממנו, מחמת הצמצום דרכיב עלייהו, וע"כ המה נובלות

תתקעו         חלק י' לוח התשובות לפירוש המלות עיבור א'

ומתפרשות משם בסוד פסולת, כי נבררו לבחינת סיגים שאין מהם שום תועלת. ובירור הזה לא יוכל להעשות ע"י אמא, כי אור
אמא מאיר ג"כ לבחי"ד, כי על אור חסדים
לא היה צמצום מעולם, כנודע. ונמצא שע"י הארת אמא לא היו ל"ב הניצוצין מתפרשים כלל משם וע"כ דוקא להארת אבא צריכים. אמנם בחינת התיקון, שפירושו לחזור ולתקן ל"ב מלכיות חדשות המשותפות במדת הרחמים, במקום ל"ב הראשונות שנדחו מכח הארת אבא, זה אינו יוכל להעשות זולת
ע"י אמא, שהיא מקבלת מבחינה שכנגדה מס"ג דא"ק, שבה שורש השיתוף דמדת הרחמים בדין, כנודע, וע"י ב' אלה, שהם: בירור ותיקון, נגמר צורת הולד כהלכתו. (תתס"ט אות י"ב).

בית קבול:

יח) מסך ועביות, שעליהם נעשה זווג
עם אור העליון, שהאו"ח העולה מהמסך מלביש כל קומת האור שבמדרגה, כנודע.
הנה הוא נבחן לבית קבול אל כל האורות שבמדרגה, כי לולא המסך ועביות שבו, לא היה אור העליון מתלבש שם. וז"ש שחכמה נתקנה בבית קבול. כי בסבת עלית ה"ת לעינים, שהן חכמה דראש, כנודע, הנה נתעלה מקום הזווג ממלכות אל החכמה, ונמצא החכמה עצמה נתקנה בבית קבול, והוציא הבינה לחוץ מראש, לבחינת גוף. (תתע"ט אות כ"ט).

ג' גו ג':

יט) כשנה"י דז"א עולים ונכללים בחג"ת דז"א, שע"י זה נעשה התכללות ה"ת בה"ר, כנודע. זהו נקרא ג' גו ג', שג' דנה"י
נכללים בג' דחג"ת. (תתפ"ד אות ל"ו).

ג' ההי"ן דה"ר:

כ) התבונה בגדלות יש לה הוי"ה
דס"ג, ויש לה ה"פ זה למטה מזה, שיוצאים מהוי"ה פנימאה שלה, שג' הפרצופים הראשונים יוצאים מי"ה שבה. שהם: כתר, מקוצו של יוד, חכמה, מי' ובינה, מה'

ראשונה. וה' זו היא במילוי יוד. ונבחנת לג' ההי"ן: שה' הפשוטה היא בחינת חב"ד דבינה והיוד שבמילוי, נחלקת לב' ההין, כי ב' ההין הם בגימטריא יוד. וה' א' אשר במילוי, היא חג"ת שבבינה, וה' ב' שבמילוי, היא נה"י שבבינה. (תתק"ז אות ס"ט).

ג' ההין דחיצוניות דג' ההין דה"ר:

כא) כשהעליון מזדווג בעצמו, להוציא את התחתון, הוא מזדווג בבחי' חיצוניות
שבו, כלומר בבחינת מסך המוציא קומה נמוכה מקומת עצמו. למשל: כשהעליון הוא מבחי"ג, הוא מוציא את התחתון מבחינת
מסך דבחי"ב. ואם העליון מבחי"ב, מוציא לתחתון ממסך דבחי"א, וכו' עד"ז. וע"כ כשבינה מאצילה לז"א, אינה מוציאתו מבחינת קומתה עצמה, שהיא פנימיותה.
אלא מחיצוניותה, דהיינו מבחינה נמוכה מקומתה עצמה. ולכן ג"ר דז"א יוצא מבחינת חיצוניות דה"ר הפשוטה דס"ג, וו"ק דז"א יוצא מחיצוניות ב' ההין שבמילוי יוד שלה, ע"י' לעיל תשובה כ'. באופן שז"א יוצא מחיצוניות הג' ההין דה"ר דס"ג. (תתק"ח
אות ע"א) עי' בתשובה ג' וד'.

ג' טפין דסגול:

כב) נה"י דא"א, ה"ס ג' טפין דסגול, שמהם נעשה הז"א. אלא שנתכללו גם
בחג"ת שלו. (תתקמ"א אות קמ"ב).

גליפא:

כג) גליפא פירושו, חקיקה, ובית קבול. עי' תשובה י"ח. (תתע"ט אות כ"ט).

גרון:

כד) בינה דא"א נקראת גרון. ונבחנת שיצאה לחוץ מן הראש דא"א לבחינת גוף. והוא מטעם שורש הקטנות דה"ת בעינים, שנשאר בהאי קרומא שתחת מו"ס. שהוא חכמה דא"א הנקרא עינים. ונמצא הבינה, שהיא מתחת למסך ומקום הזווג, וע"כ היא

          חלק י'    לוח התשובות לפירוש המלות      עיבור א' תתקעז

נבחנת לגוף ולא לבחינת ראש. (תתקי"ט
אות ק"י).

דינים ממותקים:

כה) שורש הדינים הוא ה"ת, שעליה
היה צמצום הראשון. וכדי למתק אותה שיתף עמה מדת הרחמים, שה"ס עלית ה"ת בעינים. ועדיין אין זה מיתוק, כי המדרגה חסרה
ג"ר. אלא אח"כ ע"י טפת חסד דאבא המורידה ה"ת מעינים, ואח"פ מוחזרים אל המדרגה, ומשגת הג"ר, אז קבלה ה"ת מיתוקה הגמור, ונעשית בסוד יין המשמח. (תשי"א אות כ"ד).

דודים:

כו) ידידות, פירושו, אהבה המתפרצת לפרקים, שעוברת על כל מדה. והיא
נוהגת באוהבים הפוגשים זה את זה לעתים רחוקות. והפוכו היא ריעות, שהיא אהבה ממושכת ומתמדת בלי הפסק, שאין מחוקה להתפרץ ביותר, אמנם היא שקטה ושאננה בתכלית מילואה, שאין עוד למעלה ממנה. וע"כ או"א עלאין, מכונים בשם ריעים, להיותם ריעים אהובים, דמתחבקין תדיר
ולא מתפרשין לעלמין, בסוד זווג דלא פסיק. וזווג זו"ן נקרא דודים, משום דלזמנין מתפרשין ולזמנים מתחברין, ואין זווגם תדיר ולכן ענין זווגם הוא בחינת ידידות, שהיא אהבה מתפרצת, העוברת על כל מדה. ולכן זווגם בסו"ה שתו ושכרו דודים, שה"ס יין המשמח, בסוד דינים ממותקים, שפירושו, שעד כאן היו בבחינות דינים שהיו מפרידים ביניהם ועתה נמתקו, וחשובים יותר מחסדים. באופן, שאותם הדינים שמהם נמשך עד
הנה כל שנאה וכל פרוד, נתהפכו עתה,
ונעשו לגורמים לאהבה ונועם וחדוה גדולה. וזווג או"א הוא בסו"ה אכלו ריעים וכו', שפירושו כמו תענוג תמידי, כדמיון אכילה שאינו נפסקת בכל ימי חיי האדם, שהוא משום דזווגם לא פסיק לעלמין כנ"ל. ולא
כמו שתיית יין שאינו נוהג אלא לפרקים.
ועי' לעיל דף תרנ"א ד"ה ושורש הדברים, שהארכנו שם בביאור זווגים אלו: דבחינת

אכילה, ובחינת שתיה. ע"ש. וז"ש שדודים בגי' דין. להורות על הנ"ל, שסוד זווגם
הוא המתקת הדין. כנ"ל (תתע"ט אות כ"ח).

דינין מתערין:

כז) בינה היא בחינת רחמים גמורים, שאין בחינת הצמצום והדין יכולים לפגוע
בה אף משהו, בהיותה בסוד כי חפץ חסד הוא. שעל אור שלה לא היה שום צמצום מעולם. וזהו רק בבחינת חב"ד חג"ת שלה, ששם היא בסוד ס' עגולה, כנודע. אבל בתנה"י שלה, ששם שורשי הזו"ן, כבר עומדת שם להמשכת הארת חכמה בשביל הזו"ן, וע"כ יש שם מקום להתעוררות
הדינים מכח הצמצום. וע"כ היא נקראת
שם בסוד ם' סתומה. ועל אותו המקום
דהיינו מחזה ולמטה, נאמר בזוהר מבינה
דינין מתערין מינה. (תתצ"ה אות מ"ה).

 

דרך התלבשות:

כח) עי' להלן בתשובה כ"ט.

דרך מעבר:

כט) נודע, שכל הארה באה מא"ס ב"ה, ועוברת כל הפרצופים עד שבאה אל המקבל. למשל: כשזו"ן מקבלים איזו הארה, הנה
באה מא"ס ב"ה, ועוברת כל ה' פרצופים דא"ק, וג' פרצופים הראשונים דאצילות, ואז באה לזו"ן. גם נודע, שכל בחינה מקבלת
רק מבחינה שכנגדה שבפרצופים העליונים, שלפי זה אין זעיר ונוקבא, למשל מקבלים מכל הפרצופים הקודמים מהם, אלא
מבחינות שכנגדם אשר בהם. והענין הוא,
כי באמת מוכרח זו"ן לקבל הארתו דרך
כל הבחינות שבפרצופים הקודמים ממנו,
אלא שיש חילוק כי מבחינות שבעליונים שאינם מיוחסים לבחינתו, הוא מקבל מהם בבחינת דרך מעבר, כלומר, שאין השפע מתלבשת כלום עם התיקונים שיש להם. אמנם כשהשפע עוברת דרך הבחינות שכנגדו שבפרצופים העליונים, הנה השפע מתלבשת בהתיקונים שנמצאים באותן הבחינות בעליונים. באופן שמלבד השפע עצמה שמקבל מא"ס ב"ה, הנה מקבל גם התיקונים

תתקעח        חלק י'    לוח התשובות לפירוש המלות      עיבור א

כולם הנמצאים בהבחינות שכנגדו בהעליונים עד מדרגתו עצמו. וזה נקרא דרך התלבשות. משא"כ בבחינות שאינן מיוחסות אליו, עוברת השפע בדרך מעבר, בלי לקחת מתיקוניהם כלום. (תתקכ"ו אות ק"ג וק"ד).

ה' אלפין:

ל) הנה מעשה בראשית, הם בחינת
ז"ת שעיקרם הם חג"ת נ"ה, כי אין יותר
מה' חסדים חג"ת נ"ה, ויסוד אינו מדה
בפני עצמו, אלא בחינת כולל לה"ח
יחד, וכן מלכות היא כולל ב'. כנ"ל בדברי הרב (דף רמ"ט אות ח') וע"כ הם רק
ה' ספירות חג"ת נ"ה. וכשהם מאבא, נבחנים לה' אורות, שה"ס ה' פעמים אור הנזכרים במעשה בראשית. וכשהם מאמא, הם ה' פעמים מים, הנזכרים במע"ב. וכשהם מז"א, ה"ס ה' רקיעים הנזכר במע"ב. ופירוש הדברים: כי ענין עלית ה"ת בעינים בסוד השיתוף דמדת הרחמים בדין, נשרש רק באמא. שה"ס ס"ג. המקבלת מבחינה שכנגדה בס"ג דא"ק. אמנם אבא, שהוא מקבל
מבחינה שכנגדו בע"ב דא"ק, אין בו עוד
דבר השיתוף הזה. כנודע. וכבר ידעת, שבצמצום א', מטרם שנעשה השיתוף הזה דמדת הרחמים בדין, לא היה אלא כלי אחד בהפרצופים, בסוד עקודים באופן שט"ס הראשונות היו כולם אור לגמרי, אלא המלכות שלהם, היתה בבחינת כלי. ורק
בסוד השיתוף דמדת הרחמים בדין, נעשו עשרה כלים בפרצוף. וע"כ החסד דאבא
נבחן שהוא כולו אור, כי אין בו עוד מצמצום ב' כלום כנ"ל. וע"כ ה"ח דאבא, מכונים
בשם ה' אורות. אמנם ה"ח דאמא, שהם
כבר באים מצמצום ב', בסוד השיתוף דמדת הרחמים בדין, וכבר יש בחינת כלי גם
בט"ס ראשונות שלה. ע"כ נבחנים הה"ח שבה בבחינת מים, כלומר שיש בהם בחינת עביות הכלים, ואינם בחינת אור זך לבד,
בלי בחינת כלים כמו ה"ח דאבא. וע"כ רק באמא נעשה סוד רקיע המבדיל בין מים למים. שרקיע הזה ה"ס הפרסא דאפרס
מתחת החכמה, מכח שחכמה נתקנה בעצמה כעין דכר ונוקבא, מפאת עלית ה"ת בעינים שה"ס חכמה, שרושם זה דה"ת אתפרס כמו פרסא, והוציא בינה וזו"ן לחוץ ממדרגתו, בסוד מים תחתונים. כנודע. ותיקון זה
דרקיע המבדיל בין מים עליונים שהם גו"ע, ובין מים תחתונים שהם אח"פ, הוא נעשה
רק בשליש תחתון דת"ת דאמא, המקבל מבחינה שכנגדו בס"ג דא"ק, ששם עומדים ג"ר דנקודים, ממקום הטבור דס"ג דא"ק,
עד סיום ת"ת שלה כנודע, כי ע"כ נקרא המקום הזה בשם בטן, כנ"ל בתשובה י"ג.

והנה כשטפת אור מה' אורות דאבא,
באה בבטן דאמא, ששם סוד הרקיע המבדיל, הנה פקע כח הפרסא מן הרקיע, ומתהפך ונעשה לבחינת מחבר ומעלה את המים התחתונים אל המדרגה, שהם אח"פ, כנודע. ואז נתרשם צורת הא' אשר י' עליונה שבה, ה"ס מים עליונים גו"ע, וי' תחתונה שבה, ה"ס מים תחתונים אח"פ. והקו שביניהם, ה"ס הרקיע המבדיל, שנתהפך עתה ע"י
אור דאבא, ונעשה למחבר את המים התחתונים אל המדרגה עם המים העליונים ביחד, וכבר ידעת, שאח"פ המתחברים
לגו"ע דאמא, המה מעלים אליהם בחי'
הזו"ן וע"כ נעשו בה הזו"ן בסוד ה' רקיעים מתוקנים, והם סוד ה' אלפין. כי עתה
נצטיירו בצורת א' כלומר: שנתחברו המים התחתונים עם המדרגה, ע"י הרקיע. וכיון שכל התיקון דזו"ן הוא ע"י הרקיע המחבר, כנ"ל, ע"כ הוא מכונה בשם רקיע, או בשם אהי"ה דמילוי אלפין. ולפיכך נבחנים ה' אלפין אלו המצטיירים בבטן דאמא, שהם בחינת ה' אורות דמעשה בראשית, כלומר שכל התהוותם נעשה ע"י ה"ח דאבא,
המוריד ה"ת מן הרקיע, ומחבר את האח"פ אל המדרגה. והבן היטב, שה' אלפין הם בבחינת אמא, בסוד ה' שמות אהי"ה שבה.
כי שם המה מצטיירים כנ"ל. ואינם בחינת עצמות ה' אורות דמעשה בראשית. אלא
כיון שכל עיקרם נתהוו ע"י ה"ח דאבא,

חלק י' לוח התשובות לפירוש המלות עיבור א'       תתקעט

ע"כ נבחנים בה' אורות דאבא. באופן שה' אורות, הם ה"ח דאבא. וה' מים, הם ה"ח דאמא. וה' רקיעים, הם ה' אלפין ששורשם היא בה' אלפין דה' שמות אהי"ה שהם
באמא, כדברי הרב כאן שהם שורשי זו"ן, המקבלים משם בחי' הוי"ה דמ"ה, שהוא במילוי אלפין. (תתע"ט אות כ"ח).

ה"ח דטפת אבא:

לא) יש ב' בחינות ה"ח דטפת אבא:
א' היא מהארת אבא בזו"ן בעת עיבור א' שלהם, שאז מברר הש"ך ניצוצין שבהם, בסוד ל"ב נתיבות החכמה, אשר מברר רק רפ"ח שבהם, ול"ב ניצוצין מפריד ומוריד משם בסוד פסולת. ויש בחינות ה"ח דטפת אבא, בעת עיבור ב' דגדלות זו"ן, שאז
מוריד הה"ת מעינים שלהם, ומעלה אח"פ דכלים בחזרה למדרגתם, ואת הג"ר דאורות. שאז הם בבחינות שכ"ה ניצוצין. (תתע"ד אות כ"ג).

ה"פ אור דמע"ב:

לב) עי' תשובה ל'. (תתע"ט אות כ"ט).

ה"פ דין דאדנ"י:

לג) עי' לעיל בתשובה י"ז, שבכל
מדרגה העולה מבי"ע לאצילות, צריכה לב' פעולות: בירור, ותיקון. שהבירור נעשה
על ידי הארת טפת הזווג דאבא, שמברר רק רפ"ח ניצוצין מהם, ול"ב מלכיות מוריד בבחינת פסולת. ונמצא אז שהמדרגה חסרה מן המלכיות שבה. אמנם ע"י שאבא משפיע הרפ"ח ניצוצין לאמא, ואמא מזדווגת עליהם מבחינת הקטנות שבה, מסוד הה"ת בעינים, הנה אז מתתקנת בהם ל"ב מלכיות חדשות, בסוד ממותקות במדת הרחמים, ונשלם שוב הש"ך שלהם. אלא שהם ש"ך ממותקות במדת הרחמים. והנה ש"ך הממותקות האלו, הם סוד ה"פ דין שבאדנ"י, שבגימטריא
ש"ך. להורות שהם ממותקות במדת הרחמים. אמנם הם בסוד הדין והקטנות, שהרי בחי' ה"ת עומדת בעינים שלהם, וחסרים נה"י

דכלים וג"ר דאורות. כנודע. אמנם בעיבור
ב', כשמקבלת הנוקבא טפת חסד דע"ב, המורידה ה"ת מעינים שלה, ומחזיר לה את אח"פ. הנה אז מקבלת בחינת ה' אלפין דה' שמות אהי"ה של אמא, שה"ס ה' אורות
דאבא המאירים באמא, ומורידים הה"ת מהפרסא המבדיל בין מים עליונים
לתחתונים, כנ"ל בתשובה ל'. ומשם מקבלת הנוקבא הטפת חסד דאבא, המחזיר לה
אח"פ דכלים וג"ר דאורות. ואז הנוקבא
בסוד נער"ה שבגימטריא שכ"ה. באופן שה' פעמים דין דאדנ"י ה"ס הארת הגבורות ולא עצמותם. וה' אלפין שמקבלת מה' אהי"ה דאמא, ה"ס עצמות ה"ג. דהיינו בחינת ג"ר שבהם. (תתע"ט אות כ"ח).

הבן בחכמה:

לד) הבן בחכמה, ה"ס הבינה הנעלמת תוך החכמה, הנוהג באו"א עלאין שבינה חשובה יותר מחכמה. כנ"ל בתשובה ט"ו. וע"כ הי' דהוי"ה היא בחי' אבא עלאה.
וו"ד שבמילוי י', ה"ס אמא עלאה, שהיא מלובשת ונעלמת תוך החכמה שהיא אבא עלאה. (תתפ"ג אות ל"ד).

הוי"ה ואהי"ה דיודין:

לה) בחינת הפנים דאו"א, דהיינו
למעלה מחזה שלהם, שבחינת הצמצום דה"ת אינו שולט שם, הוא במילוי יודין, הן
באבא והן באמא, כי גם באמא מתחיל
המקור של ה"ת בעינים רק בשליש תחתון שלה, המקבל מבחינה שכנגדה, מש"ת דס"ג דא"ק, ששם תחלת ההשרשה דה"ת בעינים, כנודע. וכבר ידעת שמילוי יודין מורה על בחינת צמצום א', מטרם שנתחברה הה"ת בה"ר, ומילוי אלפין מורה על המלכות דצמצום ב', הממותקת בה"ר, ולפיכך הפנים דאו"א, הם הוי"ה ואהי"ה דמילוי יודין, להורות שעדיין אין שם התחלה למילוי אלפין, שה"ס ה"ת המשותפת בה"ר, כנודע. וז"ס הגימטריא שלהם שהוא זכו"ר, כי

תתקפ חלק י'    לוח התשובות לפירוש המלות      עיבור א

מהארתם נזכרים האח"פ הנפולים, ומוחזרים למדרגתם. (תתצ"ז אות מ"ח).

הכרעה:

לו) נודע, שבחינת ב' הקוים ימין
ושמאל, באה מפאת עלית ה"ת לעינים, שנתרשמה המלכות בכל ספירה וספירה, אשר התרשמות כח הצמצום שבה"ת בכל ספירה, נעשה שם לבחינת קו שמאל, ומהות הספירה עצמה, הוא בחינת קו ימין דהספירה ולפיכך בעת שהמדרגה מקבלת אור הזווג לתוכה, נעשה אז הכרעה בין ב' הקוים ימין ושמאל, שפירושה: שמדת השמאל היא כל
כך חשובה כמו מדת הימין, כי בסגולת העביות שבשמאל, נעשה הזווג עם אור העליון, שאו"ח שלה ממשיכו ומלבישו בהמדרגה, ונמצאים הימין והשמאל בקומה שוה. וזה מכונה בשם הכרעה, כי השמאל שהוא דין הוכרע, ונעשה לכף זכות ורחמים. (תתס"ו אות ב).

הפרדת הסיגים:

לז) הה"ת דעביות, שנתערבה בז' מלכין קדמאין, שהיתה סבה לשביה"כ, כנודע, היא נבחנת לבחינת סיגים שנתערבה בהכלים
דז' המלכים אלו, ולכן תיקונם הראשון
הוא, להפריש מהם הסיגים הללו. ותיקון
זה נעשה ע"י הארת אבא. ונקרא הפרדת הסיגים. עי' לעיל בתשובה ט"ו. (תתס"ט
אות ט').

חיך:

לח) יסוד דחכמה סתימאה דא"א, נקרא בשם חיך. ומכאן נמשך טפת החסד דע"ב, בסוד הזווג דחיך וגרון. (תתקכ"ט אות
ק"י).

חכם בבינה:

לט) בחינת הזכר שבישסו"ת, דהיינו ישראל סבא, ה"ס חכמה. וכללות ישסו"ת היא בינה, וע"כ יש"ס הוא סוד וחכם בבינה. וישסו"ת, ה"ס ה"ר דהוי"ה, ויש"ס נרמז

בהעוקץ שמאחורי הד' שבה"ר זו. (תתפ"ד אות ל"ה).

חסד מקודם התפשטות הזרועות:

מ) עיין תשובה ט'. (דף תת"צ אות
מ"ב ומ"ג).

חסד מאחר התפשטות הזרועות:

מא) עיין תשובה ט'. (דף תתצ"א אות מ"ג) .

חסד דרישי כתפין דא"א:

מב) הגרון דא"א, הוא בינה שבו.
ונודע, שיש ב' מיני אוררות בבינה: א' אור עצמותה, הנבחן לחכמה, כי בינה עצמות חכמה היא. וב' הוא אור החסד שהמשיכה,
וזה אינו נבחן לעצמותה. כנ"ל בתשובה
י"ד. ע"ש. ולפי שא"א הוא קומת חכמה,
ע"כ בחינת אור חכמה שבבינה, נבחן
לבחינת פנים בא"א, והיא בחי' הגרון שבו מצד הפנים. ובחינת אור החסד שבבינה, נחשב בו לבחינת אחור, והוא בחינת רישי כתפין שהם באחורי הגרון. וז"ס החסד שברישי כתפין דא"א. שהוא בחינת אור
גרון מצד החסד שבו, כמבואר. (תת"צ
אות מ"א).

טפות או"א:

מג) טפת אבא, ה"ס ה"ח שלו, וטפת אמא ה"ס ה"ג. ומטפת אבא שהיא הה"ח, נעשה בחינת הלובן שבולד, שפירושו,
שמלבן ומברר הרפ"ח ניצוצין שהם כללות החומר של הולד, בסוד הבירור דל"ב
נתיבות החכמה. שמוריד ל"ב הניצוצין דבחינות אחרונות שבו, בסוד סיגים שאין בהם תועלת. וע"כ עיקר עצמות הולד נחשב על טפת אבא, להיותו המברר ומלבן את רפ"ח הניצוצין שהם בחינות הט"ס
הראשונות של הולד. וטפת אמא, שהיא
הה"ג, ה"ס האודם שבולד. שפירושו, בחינת ל"ב מלכיות הממותקות במדת הרחמים הבאות מאמא, כנ"ל בתשובה ט"ז ע"ש. שכל

ח ל ק י'  לוח התשובות לפירוש המלות      עיבור א תתקפא

ענין הזווג עם אור העליון הוא, ע"י
המלכיות האלו שמתקנת לו אמא. וע"כ הן מכונה בשם האודם שבולד, כלומר בחינת העביות הממותקת שלו. (תתס"ח אות ז').

טפת ההולדה:

מד) טפת חסד דע"ב, מכונה טפת ההולדה, על שם שממנה באה הורדת ה"ת מעינים, ויציאת נה"י דכלים וג"ר דאורות. כנודע. (תתקכ"ו אות ק"ג).

יומא דכלהו יומי:

מה) אור החסד שבתוך הבינה, נקרא יומא דכלהו יומי, בסו"ה יומם יצוה ה'
חסדו וכו'. והוא מטעם, כי חסד זה, הוא שורש לכל החסדים שבפרצוף, כי כמו
שאבא הוא שורש לחכמה, כן בינה הוא
שורש לחסדים. ובא"א נמצא החסד הזה באחורי גרון שלו, הנקרא רישי כתפין. והוא משום שא"א כולו הוא קומת חכמה, וע"כ נבחן אור החסד שבבינה, שהוא בבחי'
אחור לבינה שלו. עי' תשובה מ"א. (תת"צ אות מ"א).

יציאה לחוץ.

מו) כשנתקנה החכמה כעין דכר ונוקבא מפאת עלית ה"ת לעינים, כנודע. נמצא בזה שהוציא חכמה את הבינה, לחוץ מכל המדרגות, כי בינה וזו"ן של ראש, יצאו לבחינת גוף. ובינה וזו"ן דלמעלה מטבור, יצאו לבחינת למטה מטבור לבחינת ע"ס דנה"י. ובינה וזו"ן דע"ס דסיום שנקראים נה"י, יצאו לגמרי לבר מאצילות. (תתפ"ב אות ל"ב).

כלים חדשים:

מז) ב' מיני כלים נבחנים בכל פרצוף:
א', הם הכלים דפרצוף העליון שנתרוקנו מאורותיהם, מסבת הזדככות המסך, והמה עוברים אל התחתון, שהוא ממלא אותם מקומתו עצמו, אשר בפרצופי אצילות המה הכלים שנשארו מפרצופי נקודים, הנקראים

ב"ן. ומין ב' דכלים שבפרצוף, הם הכלים החדשים הבאים ביחד עם יציאת האורות דקומת הזווג שלו, כנודע. שהאו"ח העולה
מן המסך ומלביש לע"ס דראש, הנה הוא מתהפך מלמעלה למטה ומתפשט עד למלכות דמלכות שלו ומלביש הע"ס בסוד גוף הפרצוף. והנה האו"ח הזה המלביש את
הע"ס דגוף, נבחן לבחינת כלים חדשים
של הפרצוף. אשר בפרצופי אצילות נקראים כלים דמ"ה. (תתס"ח אות ח').

כעין זכר ונקבה:

מח) יש בחינת נוקבא שבגופו בכל פרצוף שפירושה היא המסך והעביות, שאור העליון מזדווג עליו שמכונה בשם נוקבא. כלומר, המקבלת את הזווג עם אור העליון ומעלה או"ח, נקרא בשם נקבה של הפרצוף. ובחינת האור ישר שבפרצוף, נקרא בשם
זכר שבפרצוף. ויש גם בחינת נוקבא נפרדת; שהם ב' פרצופים גמורים כל אחד בפני
עצמו, שיש לכל אחד מהם בחינת נוקבא שבגופו בפני עצמו. והנה דכר ונוקבא הנפרדים זה מזה, הם מכונים בשם דכר ונוקבא אמיתים. אמנם בחינת הנוקבא
שבגופו אינם בחינת דכר ונוקבא ממש, להיותם שניהם בחינת פרצוף אחד, והם מכונים משום זה, כעין דכר ונוקבא. (תתע"ט אות כ"ט).

ל"ב אלקים דמע"ב:

מט) הבירור הנעשה בכח ל"ב נתיבות החכמה, המברר רפ"ח ניצוצין לבד, ומשפיע אותם בבינה, המה נעשים בסוד ל"ב אלקים דמעשה בראשית המורים על בירור הרפ"ח, כי השם אלקים נבחן בו אותיות מ"י אל"ה: מ"י ה"ס הג"ר הנכללות מהניצוצין תוך הבינה. ואל"ה ה"ס ו"ק דניצוצין הנכללות תוך הבינה, שהם רומזים על הט"ס הראשונות שבכל נתיב ונתיב מל"ב הנתיבות שנבררו לצד הקדושה, אבל המלכיות שבכל נתיב ונתיב נעשות פסולת למטה ולא יכלו

תתקפב         חלק י' לוח התשובות לפירוש המלות עיבור א

להתברר. כנ"ל בתשובה ט"ו וט"ז. ע"ש. (תתע"א אות ט"ו).

לעתיד לבא:

נ) האורות דבינה עלאה נקראים בשם לעתיד לבא, משום שאינם נקבעים בז"א
אלא לעתיד לבא. אבל האורות דתבונה, נקראים בשם עולם הבא, להיותם באים ונמשכים בקביעות בזו"ן. (תתפ"ט אות
ל"ט).

ם' סתומה:

נא) האורות דאו"א שמחזה ולמטה
נקרא בשם ם' סתומה. וכן כל ישסו"ת
נקרא ם' סתומה בזמן הקטנות. עי' תשובה
נ'. (תתפ"א אות ל"א).

מ"ב זווגים:

נב) להיות ז"א כולו מבחינת למטה מטבור בסוד ג' טפין דסגול, שהם נה"י דא"א, ואינו ראוי לקבל טפת חסד דע"ב, שאינה מושפעת כלל למטה מטבור. וע"כ צריך ז"א להכלל בסוד מ"ב זווגים, שפירושם, מבחינת הפרצופים שלמעלה מטבור, שמקבלים שלימותם מג' הפרצופים הראשונים דא"ק, שה"ס: פשוט, ומילוי, ומילוי דמילוי, הנשלמים בו לגמרי עד
הטבור שלו, כנודע. ולפיכך העלה א"א
את נה"י שלו לחג"ת, שבזה הוא מעלה את הג' טפין דזו"ן לתחת החזה שלו, ששם עומדים בחינת נה"י דאו"א עד הטבור, שתנה"י דאו"א אלו, ה"ס ב' אהי"ה במילוי ההין, שאינם בגימטריא מ"ב, כי מבחינות האורות התלוים רק בקו האמצעי, הנה כבר עומדים למטה מנקודת הסיום דפרצופי מ"ב, כי בחינת החזה היא נקודת סיום שלהם מבחינת קו אמצעי, (עי' תשובה י"א). אמנם מצד הכלים עדיין הם נחשבים לפרצופי
מ"ב, כי בחינת הכלים שהם הקצוות, הם נמשכים עד הטבור. ואחר שנכללו זו"ן בב' אהיה האלו דההין, הנה עולים ב' אהי"ה
אלו, עד לג"ר דאו"א, ששם ב' אהי"ה

דיודין, שהם בחי' מ"ב ממש, ואז נעשה
הזווג דנשיקין דא"א מבחינת חיך וגרון,
וב' אהי"ה דההין שעלו שם בסוד מ"ן,
נעשו שם בסוד מ"ב, ומקבלים טפת חסד דע"ב שה"ס מו"ס. וכל ג' הטפות הנ"ל, יורדות משם ליסוד דא"א, ונזדווגים שם
פעם ב' ע"י יסוד ועטרה דא"א, ונכללו
זו"ן שם בסוד הזווג דמ"ב דב' אהי"ה, כי
ב' אהי"ה פשוטים עולים בגימטריא מ"ב.
כי הפשוט בלי מילוי מורה על אור הנפש בכלי דכתר שהיא הארת כלים. ומכאן קונה ז"א, בחינת חג"ת שלו שלמעלה מטבור. ונעשה ראוי לקבלת האורות. כי מקודם לכן, שלא היה בו אלא נה"י לא היה ראוי כלל לקבלת אורות, כי נה"י המה רק בחינת
ע"ס דסיום לבד, כנודע. וזהו שנעשה ע"י התכללות במ"ב זווגים, כמבואר. (תתקכ"ט אות ק"י).

מעי אמו:

נג) פנימיות שליש תחתון דת"ת דאמא, נקרא מעי אמו, ונקרא בטן. עי' תשובה
י"ג. (תתס"ה אות א').

מקום החתך:

נד) הנה או"א נתחלקו לב' פרצופים
על החזה שלהם, שמחזה ולמעלה הם או"א עלאין. ומחזה ולמטה הם ישסו"ת, ונבחן מקום החזה, למקום החתך שבין או"א לישסו"ת. ועי' תשובה י'. (תתקמ"ו אות
ק"נ).

מקום ההריון:

נה) מקום ההריון, הוא בשליש תחתון דת"ת דאו"א, בזמן שהן פרצוף אחד עם ישסו"ת. אשר בזמן התחלקותם, נמצא שם ראש דישסו"ת. באופן, שפה דראש של ישסו"ת, הוא כמעט פי היסוד דאבא ואמא דכללות, דהיינו בזמן שנעשו לפרצוף אחד. עי' תשובה י"ג (תתפ"ד אות ל"ו).

מקושרים ומתוקנים:

נו) טרם עלית ה"ת בעינים, היו

ח ל ק י'  לוח התשובות לפירוש המלות      עיבור א תתקפג

הספירות דז"ת, נפרדות זו מזו, בבחינות
זו למעלה מזו. כלומר: שכל הזך מחברו,
היה יותר עליון. ונודע ששינוי הצורה,
מפריד הרוחניים, ולכן נבחנים לנפרדים. אכן אחר שעלתה ה"ת בעינים, ועביות המלכות נכללה בכל ספירה וספירה עד החכמה, ונעשתה לבחינת קו שמאל בכל הע"ס יחד, לעומת עצם מהות הספירות שנעשו לקו
ימין, כנודע, אשר אחר כך על ידי הזווג
דאור העליון, ירד קו אמצעי והכריע
ביניהם, נמצא שכל הע"ס נתקשרו, ונתקנו בזווג אחד ע"י קו האמצעי, בסוד רשות היחיד. ובזה נעשו כל הז"ת מקושרות ומתוקנות אחת בחברתה, כמו בחינה אחת. וזה הנקרא תיקון ג' קוים (תתס"ט אות ט').

מתחממת:

נז) אמא נמצאת באחורים כלפי אור חכמה דאבא, בסוד כי חפץ חסד, ואין בה
שום רצון לקבל בתוכה אור חכמה. אמנם בעת שזו"ן עולין אליה למ"ן, הנה אז היא מתחממת כלפי אבא, כלומר שנתעורר בה חשק ורצון להזדווג עמו פנים בפנים
מבחינת הארת חכמה, שחשק ורצון זה,
נבחן כמו חימום. וזה נתעורר בה, מחמת הקשר שיש לאמא אל הזו"ן, להשפיע לו הארת חכמה, עוד מע"ס דאו"י. כנודע.
וע"כ בחינת ש"ך הניצוצין דזו"ן העולים אליה, שהם בחינת דינים, כלומר שחסרון הארת חכמה מורגש בהם, הנה אז מרגשת
גם אמא הצורך שלו, מצד הקשר דאו"י
שיש ביניהם, כנ"ל, ומתחממת ומזדווגת עם אבא, ומשפעת לו ה"ח וה"ג בהארת חכמה. (תתע"ו אות כ"ו).

נהר:

נח) עי' להלן תשובה נ"ט.

נהר יוצא מעדן:

נט) עדן, הוא שם החכמה, שהוא מלשון בטחו בו עדי עד. שפירושו נצחיות. כי אור החכמה הוא נצחיותו ועצמותו של הפרצוף. ובינה נקראת בשם נהר, שפירושו אורה, מלשון הביטו אליו ונהרו. גם אור חסדים מכונה בשם מים, ונקרא כן על שם תכונתו,

להיותו עוזב מקום גבוה, ויורד למקום
הנמוך ביותר. וזהו מטעם שעל אור חסדים לא היה צמצום, כנודע, וע"כ אינו מוגבל. וסוד הכתוב ונהר יוצא מעדן וכו', פירושו:
כי מפאת עלית ה"ת לעינים, שהן שם
החכמה, שנקרא עדן, אז נתקן העדן כעין
דכר ונוקבא, והוציא את הבינה לחוץ
מבחינת עדן, ועשה זה, כדי להשקות את
הגן, שהם זו"ן. כמ"ש בזוהר, אבא הוציא אמא לחוץ אודות בנה, ואבא עצמו אתתקן כעין דכר ונוקבא. (תתע"ט אות כ"ט).

נופלים:

ס) כשהעליון משפיע אל התחתון, אינו מזדווג על בחינת מסך ועביות דעצמו, אלא שמתאים המסך שלו לבחינת המ"ן דתחתון שעלה אצלו, כנודע. וע"כ, בשעה שתבונה משפעת ג"ר אל ז"א, היא מזדווגת בעדו במסך דבחי"ב, שזה נבחן שתבונה עלתה
אל הבינה. כי בינה היא בחינת מסך דבחי"ב ובעת שאין התחתונים זכאים, או התבונה יורדת מבינה, דהיינו שמזדווגת בעצמה על מסך דבחי"א, שקומה היוצאת ממסך זה
היא בחי' ו"ק וחסר ראש, וקומה זו נותנת לזו"ן ואז נבחנים זו"ן לנופלים, כי נפלו מבחינת ג"ר ומוחין שלהם, ובכל פעם כשתבונה נותנת ג"ר לזו"ן היא עולית
לבינה ששם המסך דבחי"ב המוציאה קומה עם ג"ר, ואז נבחנת התבונה, שהיא סומכת את הנופלים שהם זו"ן, כי משפעת להם
ג"ר ומוחין. (תתצ"ה אות מ"ז. תת"ק ד"ה
וזה אמרו כאשר).

נחקקה:

סא) בחינת עביות ומסך, בעת שמתוקנת לזווג עם אור העליון, נבחנת לחקיקה כעין בית קבול על אור העליון. כי אור העליון מתלבש באו"ח שמעלית, ונמצאו העביות והאו"ח, שהם בית קבול על האורות. עי' בתשובה י"ח. (תתפ"ב אות ל"ב).

ניצוצין:

סב) בהרשימות שנשארו מהאורות של הנקודים אחר הסתלקותם מהכלים הנשברים, יש בהם ב' מיני אורות: א' הוא בחינת

תתקפד           חלק י'    לוח התשובות לפירוש המלות      עיבור א

האו"י שבהם, ונקרא אור הזך שברשימו.
וב' הוא בחינת האו"ח שבהם, ונקרא אור
העב שברשימו. כי כמו שכללות האורות שנסתלקו, היו כלולים מאו"י ואו"ח, כן הרשימות שנשארו מהם, ג"כ כלולות מאו"י ואו"ח. והנה אור הזך שברשימות, נקראים אורות, והם נשארו באצילות. ואור העב שברשימות נקרא ניצוצין, והם ירדו עם הכלים לבי"ע. (תתס"ד אות ד', ותתע"ו
אות כ"ה).

נסדק לארכו:

סג) הנה חג"ת דעתיק משפיעים חכמה לקומת ע"ב, שהוא א"א. ונה"י דעתיק משפיעים חסדים לקומת ס"ג, שהוא חג"ת דא"א, ואו"א עלאין. כנודע. וע"כ, בכל המקום שנמשך היסוד דעתיק בחזה דא"א, נמצאים שם החסדים מכוסים, ואין הארת חכמה יכולה להתגלות שם. אמנם, כשמגיעה טפת זווג דע"ב ס"ג דא"ק באצילות, המורידה את הה"ת מן הפרסאות, ונעשו
א"א  ועתיק לפרצוף אחד הנה אז עולים
נה"י דא"א שהם בחינת הארת חכמה,
במקום נה"י דעתיק, שמתוך זה מתבטל
המסך דיסוד דעתיק, המעכב על גילוי אור חכמה, ואז מקבלים גם חג"ת דא"א וגם
או"א עילאין בחינת חסדים מגולים בהארת חכמה. וזה נבחן שנסדק יסוד דעתיק לארכו. כלומר, שמתבטל ועובר בחינת המסך המעכב שלו, ומדת האורך נתגלה בו, דהיינו הארת חכמה כי חכמה מכונה בשם אורך. כנודע. (תתק"כ אות פ"ט).

סיגים בלי תועלת:

סד) כבר ידעת, שהלובן שבולד נותן אבא, דהיינו שמברר ומלבן הש"ך ניצוצין העולים מבי"ע, ומברר מהם רק רפ"ח
ניצוצין בלבד, ול"ב בחי' אחרונות שבכל נתיב ונתיב, הוא מוריד בבחינת פסולת.
והיינו ע"י שהוא מאיר רק לרפ"ח ניצוצין, ואינו מאיר לל"ב בחינות מלכיות דה"ת דעביות, ע"כ המה נובלות ונפרדות משם,

כי הוכרו לסיגים שאין בהן תועלת, ונופלות לקליפות שבבי"ע. עי' תשובה ט"ז. (תתס"ט אות י"ב).

ס' מ' ד' שבאמא:

סה) הנה בחזה דאמא, נשאר הרושם
של הקטנות דבחינת ה"ת בעינים, גם
בשעת גדלותה, אחר שירדה ה"ת משם.
והנה הרושם הזה עושה הפרסא בגוי מעוהי דאמא, ומחלק בין גו"ע שהם עתה בחינת חב"ד חג"ת שלה, ובין אח"פ, שהם תנה"י שלה, שמחזה ולמטה. וע"כ, רק הבחינת מחזה ולמעלה, נבחן בה לבחינת ג"ר, שהם בחינת שש הספירות חב"ד חג"ת שלה, שהם למעלה מהרושם דה"ת. אבל ד' הספירות תנה"י שלמטה מחזה שלה, כבר אין בהן
בחי' ג"ר, להיותן למטה מחזה, ששם נשאר הרושם דה"ת. ועל שם זה, מכונות שש הספירות העליונות בשם ס' עגולה. וד' תחתונות תנה"י נקראו ם' סתומה. וכל זה באמא עלאה. והנה ממלכות דאמא עלאה, דהיינו בחינת הרושם דה"ת שבמקום החזה, משם יוצאים ישסו"ת, והמלכות הזאת
נקראת ד', משום שהיא כוללת ד' הספירות תנה"י, שהן ם' סתומה. וע"כ נבחן ישסו"ת, שהוא בחינת ד' דאמא עלאה. באופן שהס' והם' הם באמא עלאה, וד' היא בישסו"ת. ואלו ס' מ' ד', נבחנים ג"כ לג' תבונות,
והוא להיותם ג' מדרגות נבדלות זו מזו.
כי הס' שהיא למעלה לגמרי מה"ת, היא בחינת ג"ר. והם', היא בחינת ו"ק, בחסר ראש, ושם הם ק"כ צירופי אלקים, דהיינו
ל' צירופים בכל ספירה. והד', שהיא בחינת ישסו"ת, היא עוד נמוכה מן בחינת המלכות דאמא עלאה עצמה, שנקראת ם' סתומה, כי אין ישסו"ת יוצא מבחינת המלכות עצמה דאמא, אלא מבחינת חיצוניות של המלכות הזאת, כנזכר לעיל בתשובה ג'. וע"כ היא נמוכה בהרבה מהם' סתומה דאמא עלאה. ובה כל הז"ת נבחנות בסוד שמות אלקים, לבד מחסד שבה, דהיינו מגבורה ולמטה,
שהם כ"ד צירופי אלקים בכל ספירה. וע"כ

חלק י' לוח התשובות לפירוש המלות עיבור א תתקפה

נבחנים הס' מ' ד', לג' תבונות, כלומר לג' מדרגות בבינה, הרחוקות הרבה זו מזו. (תתפ"ז אות ל"ז, ותתק"ד אות ס"ד).

ס' עגולה:

סו) עי' לעיל תשובה ס"ה. (תתפ"א
אות ל"א).

ס' שבגי' ק"ך.

סז) יש הפרש גדול מאות ס' עצמה, אל הגימטריא שלה שהוא ק"ך. כי אות ס'
היא בחינת חב"ד חג"ת דאמא עלאה, שהם למעלה מחזה שלה. כנ"ל, תשובה ס"ה.
אמנם הגימטריא של הסמך, שהוא ק"ך,
מורה על בחינת אחורים שלה, שהם מחזה ולמטה, ששם עומדים ק"ך צירופי אלקים, שהם בחינת הם' סתומה דאמא עלאה. אמנם בזמן הקטנות דזו"ן, הם מקבלים כל הסמיכה שלהם, שיוכלו להמצא בבחינת אצילות,
מסוד הק"ך שמות אלקים הנ"ל. ומבחינה
זו מרומזת הסמך בגימטריא של שמות אלקים. (תתצ"ח אות נ') ועי' אות ס'.

עולם הבא:

סח) עי' בתשובה נ'.

עוקץ שבאחורי ד' דה"ר:

סט) עי' בתשובה ל"ט.

עיבור א':

ע) ראשית התהוות ז"א, הוא על ידי התכללותו בהזווגים דאו"א בסוד עלית מ"ן אליהם. והתכללות זו נקראת עיבור א'
דז"א. וכן אחר מכבר נשלם בכל הו"ק שלו, עולה פעם שנית למ"ן לאו"א, ונכלל בזווג דגדלות שלהם, וזה נקרא עיבור ב'. שהוא להשגת מוחין דגדלות. (תתפ"ד אות ל"ו).

פירוד שבז"ת:

עא) עי' בתשובה נ"ו. (תתס"ו אות ב').

פנים דאו"א:

עב) קומת ע"ב דהתלבשות, וקומת ס"ג

דעביות, הם בחינת הפנים דאו"א. ואבא
ה"ס הוי"ה במילוי יודין. ואמא היא אהי"ה במילוי יודין, ששניהם בגימטריא רג"ל, ובגימטריא זכור. עי' תשובה ל"ה. (תתצ"ז אות מ"ח).

פנים ואחורים:

עג) כל קומה נמוכה כלפי העליונה ממנה, נבחנת לאחורים אליה. או לחיצוניות אליה. למשל: קומה דבחי"ג היא בחינת אחורים לקומה דבחי"ד. וקומה דבחי"ב היא אחורים לבחי"ג. וכו' עד"ז. וכשהמדובר
הוא בבחינת המסך והקומה, המה מכונים בשם פנים ואחורים. וכשהמדובר הוא מבחינת דפנות הכלים, הם מכונים בשם פנימיות וחיצוניות. (תתק"א אות נ"ה).

פנימיות וחיצוניות:

עד) עי' תשובה ע"ג. ועי' בחלק ד'
דף רמ"א אות ג' ד'. ובאו"פ שם ד"ה
כבר נתבאר.(תתק"ו אות ס"ז).

פנים דפנימיות ופנים שבאחורים:

עה) אחורים דג"ר דעליון, שנעשו פנים בהתחתון, נקראו פנים דפנימיות. ואחורים דו"ק דעליון שנעשו פנים בו"ק דתחתון, נקרא פנים דחיצוניות. עי' לעיל תשובה ג'. (תת"ק אות נ"ד).

קרומא דמו"ס:

עו) הרושם דה"ת בעינים, שנשאר
בא"א מזמן הקטנות, הוא נעשה לבחינת הקרום שתחת המו"ס, שהוציא הבינה לחוץ בסוד הגרון שלו. וקרום זה הוא ג"כ כעין הרקיע המבדיל בין מים עליונים למים התחתונים. וע"כ נבחן מו"ס לאו"א, אלא שהם בלי פירוד, כלומר שאינם בבחינת נוקבא נפרדת. ובחינת הגרון נבחן לישסו"ת. (תתפ"ה באו"פ ד"ה והענין).

קשר הספירות:

עז) עלית ה"ת בעינים מקשרת הספירות זו בזו. עי' תשובה נ"ו. (תתס"ז אות ו').

תתקפו          חלק י' לוח התשובות לפירוש המלות עיבור א

רביעא על בנין:

עח) כשתבונה משפעת קטנות לזו"ן
הוא מתמעטת בעצמה לבחי"א, כנ"ל
בתשובה ס'. ואז נבחנת התבונה שהיא
רביעה על בנין, או בסוד רובצת על
הבנים, כי בחינת המיעוט שלה מכונה
רביצה. (תתפ"א אות ל"א).

ריבוע דהוי"ה ואהי"ה דיודין:

עט) כל ריבוע שבשמות, פירושם בחי' אחורים דמדרגה ההיא, וכיון שישסו"ת יוצאים מאחורים דמלכות דאמא, כנ"ל בתשובה ג'. ע"כ המה בחי' אחורים של השמות הויה אהיה דיודין שבאו"א, שהם בגימטריא תשכ"ח. (תתצ"ט אות נ"ב ונ"ג).

ריעים:

פ) עי' תשובה כ"ה במלה דודים.
(תתע"ו אות כ"ו).

שורש הדינים:

פא) בחינת ה"ת שעליה היה הצמצום נקראת שורש הדינים. (תת"ע אות י"ג).

שט"ו נצוצין:

פב) הנה אחר שאבא מוריד ל"ב מלכיות דעביות בבחי' פסולת, ולא נשאר בהם אלא בחינת ה"ת דהתלבשות, הוא משפיע אותם לאמא, והמה נכללים בזווג דקטנות דאמא, ומקבלים משם בחינת המיתוק דה"ת בה"ר, ואז נשלמו הל"ב מלכיות החסרות להם,
וחזרו להיות בסוד ש"ך ניצוצין כנ"ל בתשובה י"ז. ול"ב מלכיות אלו שנתקנו
בז"א מכח הארת ה"ג דאמא, כנ"ל, נבחנות, שכ"ז מהם, הוא מחלקו של ז"א עצמו, דהיינו מבחינת ה"ת דהתלבשות שהיו
כלולים ברפ"ח הניצוצין, שנעשו לל"ב בצירוף ה"ג דאמא. וע"כ נבחנים הניצוצין דז"א עתה שהם שט"ו ניצוצין, שעם הה"ג

דאמא נעשו לש"ך ניצוצין. (תתע"ו אות כ"ה).

ש"ך ניצוצין:

פג) יש ב' מיני ש"ך ניצוצין: א' הם בחינת הש"ך ניצוצין העולים מבי"ע לאצילות, שאז הם בלתי נבררים ועדיין מעורבים בסיגים. ויש בחינת ש"ך ניצוצין שהם נבררים ומתוקנים ע"י הארת ה"ג דאמא, שהיא מוציאה בהם ל"ב מלכיות חדשות המשותפות במדת הרחמים, כנ"ל בתשובה י"ז, ע"ש. (תת"ע אות י"ד תתע"ו אות כ"ג).

שכ"ה נצוצין:

פד) בעיבור ב' אחר שז"א כבר נשלם בבחינת ו"ק, אז מקבל טפת ע"ב המורידה ה"ת מעינים שלו, ומחזיר לו אח"פ למדרגתו אשר אח"פ המוחזרים האלו נבחנים לעצמות ה"ג, ואז נבחן לשכ"ה ניצוצין. דהיינו שט"ו של עצמו, כנ"ל בתשובה פ"ב. והארת ה"ג דאמא משעת עיבור א'. ועצמות ה"ג דאמא, שמשיג ע"י טפת חסד דאבא, הרי הם בגימטריא שכ"ה. (תתע"ו אות כ"ד).

שמות אלקים:

פה) מחזה ולמטה דאמא עלאה, שולטים ק"ך צירופי אלקים, בד' ספירות תנה"י
שלה. ל' צירופים בכל ספירה. וכן יש ק"ך צירופי אלקים מגבורה ולמטה בתבונה. שהם כ"ד צירופים בכל ספירה. (תתצ"ה אות
מ"ו).

תבונה ג':

פו) עי' תשובה ס"ה. שג' תבונות הן:
ס' ם' ד'. ובחינת הד', היא תבונה ג'.

(תתע"ט אות כ"ח).

תקון קוים:

פז) עי תשובה נ"ו.

חלק י' לוח השאלות לענינים           עיבור א             תתקפז

לוח השאלות לענינים

פח) למה הסיום של הקצוות הם יותר ארוכים מקו האמצעי.

פט) מהו הפירוש שהבת נולדה תחלה.

צ) למה רק ז"א נקרא מלך הדר, ולא ג"ר דאצילות.

צא) מהו הפירוש אשר מלך הדר הוא מ"ה החדש, והוא יסוד, והוא ז"א.

צב) למה ע"ס דנקודים וע"ס דאצילות נחשבים לב' שבתות של ז' ימים.

צג) מהי הארת הקטנות שהיה לז"ת דנקודים.

צד) מהו ההפרש מחצי עליון שבפרצוף שמטבורו ולמעלה, אל התחתון שמטבור ולמטה.

צה) מהו ההפרש מהחזה אל הטבור.

צו) למה עומדת הפרסא שבגוי מעוהי דהפרצוף באלכסונא, מחזה לטבור.

צז) מהו ההפרש מסיום היסוד לסיום רגלים.

צח) מהו ההפרש מסיום הת"ת לסיום היסוד.

צט) לשם מה צריכים הניצוצין להתחלק לל"ב נתיבות החכמה.

ק) מה הם ב' הבחינות של ש"ך ניצוצין ומהו רפ"ח נצוצין, ושט"ו ניצוצין.

קא) למה כל בחי' העולה מבי"ע כלולה מש"ך ניצוצין.

קב) מהו ההפרש מאורות לניצוצין.

קג) איך יוצאים שיעורי הקומה בפרצופי אצילות.

קד) למה חיצוניות דעליון נעשה פנים לפנימיות דתחתון.

קה) מהי פנימיות דעליון ותחתון, ומהי חיצוניות דעליון ותחתון.

קו) מתי מוריד הפרצוף חיצוניותו אל התחתון.

קז) למה אין יותר בכל מדרגה מן פנימיות א' וחיצוניות א'.

קח) מהו הפירוש שהתחתון יוצא מן חיצוניות דעליון, העומדת בחיצוניות נה"י דעליון, בי"ס דמלכות שלו.

קט) למה התחתון יוצא רק ממלכות דחיצוניות דעליון.

קי) איך נרמזים או"א עלאין ביוד דשם הוי"ה,

קיא) למה נעשה אבא עלאה מחסד שבגרון, ואמא עלאה מאור גרון עצמו, החשוב יותר.

קיב) למה עומד החסד עליון דבינה, שהיא גרון דא"א, ברישי כתפין דא"א.

קיג) מהו ההפרש מחסד שבגרון, אל אור הגרון עצמו.

קיד) מה ההפרש מחסד עליון, שמקודם התפשטות הזרועות דא"א, אל החסד שלאחר התפשטות הזרועות.

קטו) למה החסד שלאחר התפשטות של הזרועות דא"א נתלבש בגבורה.

קטז) מהו הפירוש שחכמה הוציא הבינה לחוץ, וחכמה עצמה נתקנה כעין דכר ונוקבא.

קיז) איך נרמזים ישסו"ת בה"ר דהויה.

תתקפח           חלק י'    לוח השאלות לענינים        עיבור א

קיח) למה עיקר ההבחן של ס' ם' הוא רק מן או"א אל ישסו"ת.

קיט) מה הם ה' הטעמים להתחלקות של או"א וישסו"ת.

קכ) מה הם השמנה בחינות של תבונה. הנבחן באו"א וישסו"ת.

קכא) איזה חלק הבינה הוא כולה רחמים, ומאיזה חלק דינין מתערין מינה.

קכב) באיזה חלק בינה הם שמות אהי"ה. ובאיזה חלק שמות אלקים.

קכג) מהי ההפרש מק"ך צירופי אלקים דבינה, לק"ך צירופים שבתבונה.

קכד) למה נקראים ז"ת דבינה בשם תבונה.

קכה) מה ההפרש משם מ"ב שבהוי"ה פשוט, ומילוי, ומילוי דמילוי, לבין השם מ"ב, דאנא בכח.

קכו) מה הם נ' שערי בינה.

קכז) מהו שער הנ'.

קכח) מהו השער מ"ב העליון, הכולל כל המ"ב שערים.

קכט) למה גורם החסרון דשער המ"ב לבינה, שתהיה נקראת בשם אם.

קל) מאין הוא המרחק הגדול בין שש ראשונות דפרצוף, לד"ת שבו.

קלא) למה אי אפשר שיתהווה שום מוח אל ז"א מטרם שתצא בינה לחוץ.

קלב) למה יצאה בינה מראש דא"א ונעשה לבחינת גרון וגוף.

קלג) מאחר שבינה יצאה מראש דא"א לגרון, איך שוב נעשתה לראש אל או"א.

קלד) מה הם עצם מהותם של המנצפ"ך.

קלה) מהו הפירוש של ה' גבורות.

קלו) מהו ההפרש מהארת ה"ג אל בחי' עצמות ה"ג.

קלז) למה נקראים מנצפ"ך בשם ה"ג.

קלח) למה מכונה המ"ן שעלו לעיבור א', בשם ש"ך ניצוצין.

קלט) איך גורם התחתון לעליון שיעלה למ"ן, לצורך מוחין דגדלות של עצמו.

קמ) למה מחויבים הזו"ן של כל מדרגה ומדרגה של נח"י, לעלית מ"ן ולעיבור א' מחדש.

קמא) למה למוחין דיניקה אין הזו"ן צריכים לעלית מ"ן ולעיבור.

קמב) מהו ההפרש בבחינות דקטנות, דהיינו בעוד הה"ת בעינים, מבין הקטנות דקומת ז"א, לבין הקטנות דקומת בינה, לבין הקטנות דקומת חכמה, מאחר שאין בכולם רק הקומה דנפש רוח.

קמג) מאין באה מדת העביות במ"ן דז"א, בעת התכללותו בזווג דאו"א.

קמד) מאין באה בחי' המסך על העביות שבניצוצין דמ"ן דז"א.

קמה) כיון שכל קומת העיביר דז"א היא מלכות, א"כ למה צריכים לזווג נשיקין ולחסדים מגולים באו"א. וכו'.

קמו) למה מתחיל תיקון זו"ן אחר גדלות או"א.

קמז) היכן דבוקים גו"ע דזו"ן.

קמח) איך מתחלקים ז' המלכים בל"ב נתיבות החכמה.

קמט) מהו הדילוג, שיסוד דפרצוף כתר דא"ק, משפיע לאו"א דנקודים.

קנ) למה לא מספיק כאן עלית מ"ן דישסו"ת, כדי שתפסיק אמא את האחורים שלה לגילוי החסדים.

חלק י'    לוח השאלות לענינים        עיבור א             תתקפט

קנא) אחר שפה דראש התבונה נקבע למקום הזווג, איך אומר שוב ג' יסודות לאנ"כ,
שפה דראש התבונה אינו אחד מהם.

קנב) באיזה תבונה הוא מקום הריון.

קנג) איפה הוא מקום זווג דיסוד א"א ביסודות דאו"א.

קנד) מהו הפירוש שנה"י דא"א מגולין.

קנה) מה גרם לעתיק, שיאסוף את ב' פרקין דנו"ה האמצעים, לב' פרקין נו"ה העליונים.

קנו) מה גרם לבקיעת יסוד דעתיק.

קנז) מה גרם שיחזרו או"א וישסו"ת לפרצוף אחד.

קנח) מה גרם שיתהפכו או"א לחסדים מגולים.

קנט) למה נתחדש באצילות זווג
דנשיקין וזווג דיסודות, מה שלא היה זה בפרצופי א"ק.

קס) למה טפת מ"ד, היא השם, יוד הה וו, בחוסר ה"ת.

קסא) למה טפת מ"ן היא ב' שמות
אהי"ה דההין.

קסב) מה הם הג' יה"ו : דיודין דאלפין דההין.

קסג) מה הם ששה השמות אהי"ה.

קסד) למה יצתה טפת מ"ד, רק מג'
שמות: ע"ב מ"ה ב"ן, ולא מס"ג.

קסה) למה בטיפת מ"ד, נגלה רק
יה"ו האחרון דמילוי ההין.

קסו) למה בהמ"ן, עולים ב' אהי"ה
דההין לב' אהי"ה העליונים דיודין.

קסז) למה או"א דמו"ס כלולים יחד
בשם יה"ו אחד.

קסח) למה או"א מבגרון, הם בב' שמות אהי"ה.

קסט) מה המה ב' התיקונים העיקרים, אשר בעיבור א' דז"א.

קע) מאין הוא המקור, שמשם באה
טפת הזווג דע"ב המורידה ה"ת ומבטלת לשעתם הפרסאות באצילות.

קעא) מה המה ז' הגורמים, שבאו
בזווג דעיבור א' דזו"ן, עד תיקון הקוים
שלו בג' ימי קליטה.

קעב) כיצד הוא עמידת זו"ן בתוך היסודות דא"א ואו"א.

קעג) מה נתקן בעיבור הזו"ן ע"י אבא. ומה נתקן בו ע"י אמא.

קעד) באיזה אח"פ דבוקים גו"ע של
זו"ן.

קעה) מהו הפירוש שנכללו עתיק וא"א מהם ובהם, לצורך עיבור דזו"ן.

קעו) אחר שהעלה א"א נה"י שלו
לחג"ת איפה עומדים אז החג"ת דא"א.

קעז) פעם אומר, שחג"ת דאריך אנפין מלובשים בפנימיות נה"י, ופעם אומר, שחג"ת דא"א עלו לג"ר.

קעח) מי גרם עלית חג"ת לג"ר דאו"א.

קעט) מה הפירוש שאין כח ביסוד,
עתיק לסבול כל כך אורות.

קפ) מהו הפירוש שבקיעת יסוד דעתיק, מגלה הן החסדים והן הגבורות בלי שינוי.

קפא) מהו הצורך שעתיק וא"א יעשו לפרצוף אחד.

קפב) למה צריכים לג' בחינות יסודות נבדלים: יסוד דתבונה לכלים, ומקום החתך לניצוצין, ויסוד בינה עלאה לאורות.

תתקצ             חלק י'    לוח התשובות לענינים       עיבור א

לוח התשובות לענינים  

פח) הנה ב' הקצוות שבפרצוף, שהם
ב' הקוים ימין ושמאל מבע"ס, נתהוו יחד
עם עלית ה"ת לעינים בעת צמצום נה"י דא"ק. כי הה"ת בדרך עליתה לחכמה שנקראת עינים, נכללה בכל ספירה וספירה שבע"ס, ונעשתה בהן לקו שמאל, ומהותן של הספירות נשאר לקו ימין. אמנם קו אמצעי, בא עם הזווג שנעשה בנקבי עינים, שהארת הזווג ירדה והכריעה את הקצוות, ונעשה
לקו אמצעי. ונודע שאור העינים לא האיר, אלא את ג"ר דנקודים לבד, ולא לז"ת,
וע"כ נתקנו ג' קוים רק בג"ר דנקודים לבד ולא בז"ת, ונשארו ז"ת רק בב' קוים ימין ושמאל לבד.

ונודע, שכל הע"ס דפרצוף נקודים, ג"ר עם ז"ת, הם בערך א"ק רק פרצוף נה"י
לבד. גם ידעת, שפרצופי אצילות מקבלים מפרצופי א"ק, בדיוק מבחינה שכנגדם בא"ק ונמצאים כל פרצופי נה"י של פרצופי האצילות, שהם מקבלים תיקוני נה"י שלהם מן הע"ס דנקודים, להיותן הבחינה שכנגדם בא"ק. וע"כ כל פרצופי הנוקבין דאצילות,
יש להם קו אמצעי רק בג"ר דנה"י שלהם, שהוא מקום שליש ת"ת התחתון, אמנם ז"ת שלהם שהם למטה מת"ת, אין בהם רק ב'
קוין ימין ושמאל לבד, דהיינו לגמרי כמו
ע"ס דנקודים, שבג"ר שלהם המלבישים לש"ת דא"ק, מטבור עד סיום ת"ת, יש
להם ג' קוים עם כל התיקונים הנמשכים מתיקון זה, אבל בז"ת שלהם אין יותר מב' קוים כי קו האמצעי דאור העינים, נפסק
עם סיום הת"ת דא"ק, שהוא הפה דאו"א דנקודים, כמבואר.

אמנם זה אמור רק בהנוקבין של פרצופי אצילות. שהם בחינת ב"ן, שפירושו, שבנין פרצופים הם, רק מבחי' הכלים דנקודים

לבד, ולא מן הכלים שנתחדשו באצילות. אמנם בפרצופי הזכרים דאצילות, נעשה תיקון נוסף בזה, כי אותם ז"ת דנקודים, שנחסרו מקו אמצעי לגמרי, באו כאן
בעיבור ג' גו ג', ויסוד ומלכות דז"ת, נכללו בת"ת דז"ת, שהיא בחינת בינה דחסדים כנודע, שע"י זה נמשך תיקון קוים גם
בבחינת התוך דז"ת, שהם הפרקים האמצעים דפרצוף נה"י, ובזה נתחדש כאן בחינת
קו אמצעי, גם אחר סיום הת"ת, הנקרא
יסוד. ולפיכך כל פרצופי הזכרים שבנין פרצופם הוא מבחינת מ"ה החדש, דהיינו מהארת הזווגים שנתחדשו באצילות גופיה, הנה נוסף להם קו אמצעי גם בבחינת התוך דפרצוף נה"י שלהם, הנקרא יסוד דוכרא. והם אינם חסרים אלא רק בחינת השליש תחתון דפרצוף נה"י שלהם, והוא מטעם
כי בחינת קו אמצעי המכריע בין ב' הקוין
ימין ושמאל, הוא בחינת ג"ר דחסדים,
הנמשך מאחורים דאמא, ואין אורות דאמא נמשכים אלא עד הטבור דה"ח, להיותם בחינת חג"ת שאינם צריכים להארת חכמה, אבל אין הם יכולים להאיר כלום לבחינת נה"י גמורים, כי הם צריכים להארת חכמה, ואחורים דאמא הם דוחים הארת חכמה כנודע. ולפיכך, אם נעשה בנין של ע"ס
גם בנה"י, המה נחלקים ג"כ לג' פרקים: חב"ד, חג"ת, נה"י. אשר בשש הספירות הראשונות, חב"ד חג"ת, יכולו אמא להאיר שם קו אמצעי, ולהכריע בין הקצוות. ולפרקים תחתונים שהם נה"י דנה"י, הנה
גם הם צריכים להארת חכמה, ואינם יכולים לקבל מאחורים דאמא כלום. וע"כ נשארו הפרקים התחתונים דפרצוף נה"י חסרים מקו אמצעי, גם בפרצוף נה"י דדכורין דאצילות.

הרי לעיניך, אשר סיום קו אמצעי, מוכרח להסתיים על פרק אמצעי של פרצוף נה"י, דהיינו עם סיום היסוד, וחסר שליש התחתון שלו, ונמצאים ב' הקצוות ימין

חלק י'    לוח התשובות לענינים       עיבור א             תתקצא

ושמאל, שהם ארוכים יותר מקו אמצעי בשליש אחד מכללות הפרצוף נה"י, דהיינו בשליש תחתון. עיין בסוף חלק זה מלואים שכתב רבינו זצ"ל לתשובה זו. (תתקט"ו
ד"ה וע"כ).

פט) כבר נתבאר בתשובה פ"ח הסמוכה, הטעם של חסרון קו אמצעי בכל ז"ת
דפרצוף נה"י דנוקבין דאצילות, שהוא משום שהם בחינת ב"ן הנבנים רק מכלים דנקודים ואין בהם מכלים ותיקונים דמ"ה החדש, שיצאו באצילות עש"ה. גם נתבאר שם, שתיקון קו אמצעי בפרקים האמצעים
דפרצוף נה"י, שבפרצופים הזכרים דאצילות, נתחדש רק לאחר עולם הנקודים, בהעיבורים של פרצופי אצילות במעי האמא. גם נודע, שאין הפרש יותר בין דכר לנוקבא רק בבחינות היסודות שלהם. הרי שבנין פרצוף הנוקבא, נאצל ויצא בעולם הנקודים, ובנין פרצוף הזכר יצא אח"כ בעולם האצילות.
הרי שהבת נולדה תחילה לבנים. (תתקט"ז ד"ה ועם).

צ) כבר ידעת, שכל מציאות ד'
העולמות אבי"ע, לא באו אלא לתקן
ולמלאות הכלים דלמטה מטבור דא"ק, שנתרוקנו מאורותיהם בזמן הסתלקות א' שהיתה בגוף דפרצוף כתר דא"ק. כי מפה
עד הטבור, הוא נתמלא ע"י ב' הפרצופים
ע"ב ס"ג דא"ק, בסוד השם מ"ב, רק מטבורו ולמטה, שאין פרצופי ע"ב ס"ג מגיעים לשם, כנודע. עליהם סובבים כל התיקונים שנעשו מעולם הנקודים עד סוף העשיה.

ואין שאלה לפי"ז, למה באו גם בחינת
ג' הפרצופים הראשונים דאצילות דהיינו עתיק וא"א ואו"א, אחר שכבר נשלמו בא"ק. הענין הוא, כי אי אפשר שיצא פרצוף נה"י לבדו, בלי ראש ותוך עד הטבור. אמנם ההבחן הוא: כי ג' פרצופים אלו, לא באו לצורך עצמם, אלא לצורך פרצוף נה"י וכל התיקונים שקבלו ג' הפרצופים הראשונים,

לא קבלו בעדם עצמם אלא בעד תנה"י שלהם, כי רק המה צריכים לתיקונים.

והנה כל החסרון שהיה בפרצוף נה"י הראשון, שבא למלאות את נה"י דא"ק,
היה, משום שבז"ת שלו לא היה תיקון קוים, כנ"ל בתשובה פ"ח. כי ג"ר דנקודים שקבלו מבחינת חג"ת דדיקנא הנקרא שבולת הזקן, שהם אח"פ דדיקנא שיצאו מראש ונעשו
לגוף וחג"ת, היה הארתם מספיק לתיקון
קוים בהם, כי אור האזן שהיא אור הבינה, נמשך בהם לקו אמצעי, והכריע בין הקצוות, כנ"ל בתשובה פ"ח. משא"כ ז"ת דנקודים שקבלו מבחינת חוטם פה שלמטה משבולת הזקן, אין עוד אור האזן יכול להתפשט
בהם לקו אמצעי, כי שם כבר בחינת נה"י דדיקנא, שהם צריכים להארת חכמה, ואור האזן הזה שאינו במקום יציאתו, הנה האחורים שלו דוחה הארת חכמה, וע"כ אין הנה"י דדיקנא יכולים לקבל ממנו כלום,
כי אור הזה נפסק בשבולת. כמבואר. וע"כ ז"ת דנקודים, שמקבלים מנה"י דדיקנא שלמטה משבולת, אין בהם התיקון דקו האמצעי הנמשך מאור הבינה. וע"כ נשברו ונפלו לבי"ע, כנודע. אמנם ג"ר נתקיימו
ולא נשברו, כי תיקון קוין שהיה בהם,
הספיק להם את כל תיקונם. ע"כ נמצאו
רק ג"ר דנה"י דא"ק, שקבלו את מילוים בעולם נקודים, אכן ז"ת דנה"י דא"ק, עדיין נשארו מגולים, כלומר שנשארו חסירי המילוי הנצרך להם.

ונתבאר לעיל בתשובה פ"ח, שאותם
ז"ת דנקודים שנשברו, חזרו באצילות בסוד העיבור במעי אמא, שהיא בינה. וע"י שנעשו שם ג' גו ג', שנה"י נכללו בחג"ת, קבלו
חג"ת בחינת קו אמצעי מאמא, ונעשה
בחינת קו אמצעי בבחינת התוך דע"ס
דנה"י, הנקרא יסוד דוכרא, עש"ה. הרי שכל עיקר התיקון שנתחדש באצילות, לא היה אלא בבחינת קו אמצעי דבחינת תוך דנה"י, הנקרא יסוד. והוא הנקרא מ"ה החדש, כי

תתקצב           חלק י'    לוח התשובות לענינים       עיבור א

עליו שורש כל החידוש תיקון דאצילות. ונקרא ג"כ הדר אבל ג' הפרצופים הראשונים שלמעלה מטבור דאצילות, בהם לא נצרך להתחדש כלום כי כבר נשלמו בא"ק עצמו. וכל מה שנתקן בג' הפרצופים האלו לא
היה אלא בשביל נה"י כנ"ל. וע"כ שורה
שם מ"ה החדש, רק על ז"א ונוקבא, שהם בחינת ז"ת דנקודים, שחזרו ונתקנו אחר שבירתם בנקודים, ואין ג"ר בכלל זה. ועם
זה תבין מה שזו"ן מלבישים מטבורו ולמטה דא"א, כמו שנקודים הלבישו מטבורו ולמטה דפרצוף הכתר דא"ק. ואין להאריך עוד.

הרי נתבאר היטב, שמ"ה החדש הוא בעיקר רק ז"א, וע"כ הוא נבחן למלך השמיני, המתקן לז' מלכים שקדמו אליו בנקודים, כי הוא מ"ה המתקן לב"ן, שהם
ז"ת דנקודים, ובדיוק יותר, הוא רק תיקון היסוד זכר, כי לא היה חסר בז"ת דנקודים אלא בחינת היסוד הזה, דהיינו קו אמצעי כנ"ל, וכל העודף שיש בז"ת דאצילות שנקראים ז"א ומלך השמיני, על ז' המלכים דנקודים, אינו יותר מיסוד זה, שעמו כחו
יפה גם לתקן ז' המלכים הראשונים. ולכן עיקר מ"ה החדש שורה על היסוד. כמבואר. וזה שאומר הרב בע"ח שער ט' פ"ח, אשר היסוד הוא מ"ה החדש, ע"ש. (תתע"ג
אות כ').

צא) באמת כל פרצופי הזכרים דאצילות המה בחינת מ"ה החדש, ואפילו ג'
הפרצופים הראשונים, אלא כיון שהמה לא באו באצילות לצורך עצמם, ע"כ שורה השם הזה רק על ז"א לבדו, וכיון שעיקר התיקון שנתחדש בז"א הוא רק בחינת היסוד, כנ"ל בתשובה צ' ופ"ח, ע"כ רק היסוד מוגדר
בשם מ"ה. המתקן את הב"ן, ועליו שורה עיקר החידוש דאצילות. (תתס"ח אות
ח' תתע"א אות ט"ו. ובע"ח ש"ט פ"ח.
ולעיל דף תתע"ג אות כ') ועי' היטב לעיל בתשובות פ"ח פ"ט וצ'.

צב) ז' הספירות התחתונות נקראות ז' ימים, וג"ס הראשונות, ה"ס שבת, וזה ענין גבוה מאד. ואעתיק לך לשון הרב ממאמרי רשב"י, (באד"ר דף ל"ז ע"א. ובנדפס מחדש הוא בדף רי"ב סוף ט"ב) וז"ל, דע, כי כאשר האציל המאציל את הע"ס, הנה מתחילה האציל את הג"ר, שכבר ידעת כי אז הוא
סוד שבת העליון וכו' ולא היו בתיקון
גמור כפי הצורך לכן לא עלה בחשבון ומספר, יום השבת הזה. ואחר כך בשבועה שנית האציל ז' מלכים הנרמזים בפסוק
ואלה המלכים אמר מלכו בארץ אדום. וביום השבת של שבוע זאת נאצל מלך השמיני הנקרא הדר ושם אשתו מהיטבאל. והמלך הזה ה"ס יסוד הנקרא הדר, כמבואר בלשון האדרא דף קמ"ב. ויציאת המלך הזה היה ביום שבת השני כנ"ל, ונתקנו הג"ר. ואז
יצאו בשבוע השלישית ז"ת שהם נקראים חסד גבורה וכו' עד מלכות, שביום השבת השלישי יצאה המלכות. ונמצא כי המלך השמיני הנקרא הדר העליון, והוא ממש
יסוד, נאצל בשבת הב'. והוא קדם אל
ספירת החסד אשר נקרא עתה אצלינו בשם ספירת החסד. ואחר כך ביום שבת הג'
נאצלה המלכות. והנה שבת העליון שבו נאצלו הג"ר בלי תיקון אינם עולים בחשבון. ונמצאו ב' שבתות: א' שבו נאצל הדר
העליון, וא' שבו נאצלה המלכות דז"ת. ואלו הם סוד שתי שבתות, הנזכר בפסוק ואת שבתותי תשמורו, ובפסוק ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת. עכ"ל בקיצור לשון.

פירוש הדברים: כי יום השבת ה"ס היסוד, שהוא המקור לששת ימי המעשה, הנאצלים ויוצאים מהיסוד הזה. וע"כ יש
ב' שבתות, שהם ב' יסודות: א' הוא יסוד הזכר, הנקרא שבת העליון שה"ס הדר, וא' הוא שבת התחתון, שהוא יסוד המלכות,
שהם סוד הפסוק ואת שבתותי תשמורו.
ואלו ב' שבתות, ה"ס שבת הב' ושבת הג'.
כי לפניהם היה נאצל בחינת היסוד עוד

חלק י'    לוח התשובות לענינים       עיבור א תתקצג

בעולם הנקודים, דהיינו הג"ר דעקודים כנ"ל בתשובה פ"ח, אלא שהיה בלי תיקון, כי
ז' הימים שנולדו מהיסוד הזה, היו חסרי
קו אמצעי לגמרי, ולא יכלו להתקיים, וע"כ אין שבת הזה בא בחשבון ומספר, כי ז"ת
שלו לא נתקיימו. וע"כ אנו מחשבין רק
את ב' השבתות לבד. ולא יקשה לך מה שמכנה את ג"ר דנקודים וכן את ג"ר
דאצילות בשם יסוד, והוא מדגיש יסוד
ממש, כנ"ל. כי המדובר הוא כאן בערך
א"ק, שג"ר דנקודים, שמשו בו לתיקון הראשון של פרצוף נה"י שלו, כנ"ל, שתיקון זה עלה לו רק לש"ת דת"ת שלו, שהוא בחינת ג"ר דפרצוף נה"י, כנ"ל בתשובה צ', שהיא בחינת שורש רק ליסוד דנוקבא, הנקרא חשבון, כנודע. בסו"ה והאלקים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים. כמובא (בעץ חיים ש"ח פ"א) שזה סובב
על הנקודים. ומספר הוא שם היסוד זכר. כנ"ל (תשס"ט אות נ"ב) ונבחן ששבת
הזה הא', הוא בלי תיקון כי חסר שם
היסוד זכר, שנקרא מספר, וע"כ אין אפילו היסוד נוקבא נחשב לשלם בכל תיקונו, אלא לבחינת שורש לבד, וע"כ אין שבת הא'
הזה בא "בחשבון ומספר" ודייק הרב בזה, אשר אפילו היסוד דנוקבא עדיין לא
נחשב לשלם בכל  תיקונו. והבן. וע"ד זה, חושב הרב גם את ג"ר דאצילות לבחינת
יסוד ממש, דהיינו כלפי א"ק, וע"כ מכנה אותו הדר העליון, כי הדר דאצילות המה הז"ת, אלא בערך א"ק נחשבים הג"ר דאצילות לבחינת תיקון היסוד שלו.

ועם זה תבין, איך ששבת הוא תמיד בחינת ג"ר, וכן הוא בחינת יסוד, או יסוד דדכורא, או יסוד דנוקבא, גם שניהם בזווג. והבן כי אין כאן המקום להאריך עוד.

צג) הם קבלו מהסתכלות עינים באח"פ, משבולת הזקן ולמטה, ששם בחינת נה"י דדיקנא, ואינו נחשב לאור גמור, אלא
לבחינת הארת כלים לבד. (דף תתע"ג
אות כ"א).

צד) כל פרצוף שלם, הוא כלול מה"פ מלובשים זה בזה, ע"ד א"א דאצילות, עם עסמ"ב שלו. דהיינו שעיקר כל פרצוף, הוא פרצוף הכתר, הנקרא הוי"ה פנימאה, וב' לבושים ע"ב ס"ג, מלבישים אותו עד הטבור, וב' לבושים מ"ה וב"ן מלבישים אותו מטבור ולמטה. וכבר ידעת, שב' הפרצופים הראשונים עד הטבור, אינם צריכים תיקון מחמת עצמם, כי ע"כ המה נקראים בשם מ"ב, אמנם למטה מטבור צריך תיקון, והוא אינו נשלם לגמרי עד דמטי רגלים ברגלים, וישובו בי"ע להיות אצילות. כי אז יתמלאו הכלים דתנה"י דא"ק מחסרונם של הסתלקות א', שהיתה בגוף דפרצוף הכתר דא"ק, בכל שלימותם. ועד אז אינם עוד בשלימות. והנך רואה ההפרש הגדול של ג' הפרצופים שמטבור ולמעלה, אל מחצית הפרצוף שמטבור ולמטה, כי מטבור ולמעלה כבר
הוא בכל שלימותו, אגב מטבור ולמעלה דא"ק, ומטבור ולמטה הוא בחסרונות. עד שיושלמו כל תיקוני אבי"ע. וז"ס שרמזו
על משה רבנו ע"ה, שמחציו ולמעלה אלהים ומחציו ולמטה איש. שזה רומז להפרש
הגדול המבואר. (תתקל"ג ד"ה ובזה).

צה) עי' לעיל בתשובה י"א, שיש ב' נקודות סיום: א' מבחינת קו אמצעי. ב', מבחינת הקצוות, אשר קו אמצעי הוא קצר מהקצוות במדת שליש תחתון דפרצוף נה"י. כנ"ל בתשובה פ"ח ע"ש. גם ידעת, שכל פרצוף נחלק על הטבור, שמחציתו מטבורו ולמעלה נחשב לשלם. ומחציתו שמטבור ולמטה הוא בחסרון, כנ"ל בתשובה צ"ד. וע"כ הופרס פרסא ביניהם, ע"ד הפרסא שמבין אצילות לבי"ע. ולפיכך יש גם שם אותם ב' נקודות הסיום, שמבחינת קו אמצעי נגמר החצי פרצוף העליון בנקודת החזה. ומבחינת הקצוות נגמר על הטבור ממש: באופן שמחזה עד הטבור, ההפרש הוא בשליש פרצוף נה"י דבחי' חצי פרצוף העליון, כמו בין היסוד דכללות הפרצוף,
לבין סיום הרגלים דכללות. כי כן החזה

תתקצד           חלק י'    לוח התשובות לענינים       עיבור א

הוא בחי' סיום דיסוד, דחצי עליון. והטבור הוא סיום של הרגלים, דחצי העליון. (תתקט"ז ד"ה וזכור).

צו) הפרסא היא בחינת הסיום דחצי הפרצוף העליון, שהוא בחינת שם מ"ב,
כנ"ל בתשובה צ"ה. אלא כיון שיש ב'
נקודות סיום, שמצד קו אמצעי היא בחזה, ומצד הקצוות היא בטבור, כנ"ל, ע"כ גם הפרסא עומדת שמה באלכסונא, היא מתחלת בחזה מתחת קו אמצעי, ומסתיימת בטבור מתחת הקצוות כנ"ל. וכאשר תעריך המקום כלפי או"א עלאין בגדלותם, שהם בחי' ע"ב, שסיום רגלים שלהם הוא על הטבור כנודע. תמצא שהפרסא מתחלת בסיום הבטן דאו"א, ששם יסוד דאמא, ומשם יורדים ונמשכים למטה עד הטבור דא"א, דהיינו עד סיום רגלים של או"א. כמפורש בדברי הרב (ע"ח שער י"ד פרק ג').

צז) יסוד הוא חסר שליש תחתון של פרצוף נה"י, להיותו בחינת הסיום של קו אמצעי, שהוא מדת האור שבפרצוף, כי האורות באים רק בקו אמצעי, כנודע. וזה שליש התחתון שהקצוות ארוכים מקו האמצעי, אין בהם אלא הארת כלים בלבד. כנ"ל בתשובה פ"ח.

צח) סיום ת"ת, הוא בחינת יסוד נוקבא, והוא הסיום דפרצופי ב"ן אשר באצילות. וסיום יסוד דוכרא, הוא הסיום דפרצופי מ"ה של אצילות. אכן המדובר הוא רק מבחינת הסיום דקו האמצעי. (כנ"ל בתשובה צ').

צט) כי צריכים להוריד בחי' ה"ת דעביות, שהיא בחינה אחרונה שנתערבה
בכל נתיב ונתיב של ל"ב נתיבות החכמה, אשר בז' המלכים שירדו לבי"ע. וכיון שכל בחינה העולית למ"ן מבי"ע, היא כלולה
מכל ש"ך הניצוצין כולם יחד בעירוב. ע"כ מבררם ומחלקם אבא מתחלה לל"ב נתיבות החכמה, ואז מברר מהם רק רפ"ח, שהם

ט"ר דכל נתיב ונתיב, והמלכיות שבכל נתיב ונתיב, הוא מוריד בבחינת פסולת שאין
בהם תועלת. (תתע"א אות ט"ו ותת"ע
אות י"ד).

ק) כל בחינה כשעולית מבי"ע בסוד
מ"ן, היא כלולה מש"ך ניצוצין בעירוב,
כנ"ל תשובה צ"ט. והנה זה הוא בחינה א'
של ש"ך, דהיינו ש"ך בעירוב ה"ת דעביות, שנקראת סיגים. ויש בחינה ב' של ש"ך, דהיינו ש"ך ממותקים במדת הרחמים. כי
אחר שאבא בירר והוריד את ל"ב המלכיות מכל נתיב ונתיב בבחינת פסולת, הנה
הרפ"ח שנבררו לצד הקדושה, הם חסרים
מן המלכיות שלהם, ואז הוא משפיע הרפ"ח ניצוצין באמא, ובחינת ה"ת דהתלבשות הנשאר עוד ברפ"ח ניצוצין, מקבלת שיתוף דב' ההין, שה"ס שיתוף מדת הרחמים בדין, מכח התכללותם בזווג דאמא, וזה נקרא בחינת הארת ה"ג שמקבלים מאמא, שע"י
זה משיגים ל"ב מלכיות חדשות המשותפות במדת הרחמים, במקום ל"ב המלכיות הראשונות שנדחו בבחינת פסולת, וחזר עתה המספר של ש"ך ניצוצין כמקודם. וזו בחינה ב', דש"ך ניצוצין. ואם נחלק מהם בחינת
ה"ג דאמא, ישאר בהם שט"ו ניצוצין. וז"ס, שז' פעמים אדם בגימטריא שט"ו, כי עתה, אחר שקבלו השיתוף דמדת הרחמים, הם נבחנים לז"פ אדם, שרומז על בחינת מ"ה דאלפין, כנודע, שאדם בגימטריא מ"ה.
כי שורש הוי"ה דאלפין, הוא בחינת השיתוף במדת הרחמים ההוא. באופן, שש"ך הא',
הם בעירוב הסיגים. וש"ך הב', הם משותפות במדת הרחמים. ובטרם השיתוף לא היה נבררים מהם רק רפ"ח, ואחר השיתוף, נבחנים לשט"ו ניצוצין, אשר עם ה"ג דאמא הם ש"ך. (לעיל תתע"ב אות י"ז).

קא) כי בעת שהמלכים נשברו ונפלו בבי"ע, היו מעורבים כולם זה בזה, ועל ידי זה העירוב נכללו כולם זה בזה, עד שכל בחינה מהם נכללת מכולם.

חלק י'    לוח התשובות לענינים       עיבור א          תתקצה

קב) עי' תשובה ס"ב.

קג) שיעור הקומה תלוי, במדת העביות דניצוצין, שעלו מבי"ע ונתחברו עם האורות. כי כל חלקי העביות שנפלו ממסך בעת הזדככותו עם שבירת הכלים, מכונים בשם ניצוצין, והם ירדו עם הכלים לבי"ע. עי'
לעיל תשובה א'. (תתקנ"ח אות ו').

קד) כשהעליון מזדווג בעצמו, להוציא קומת התחתון, אינו מזדווג מבחינת עביות המסך של עצמו, אלא מבחינת חיצוניות
של עביות שלו, דהיינו ממדרגה נמוכה משל עצמו, שנקרא חיצוניות המלכות שלו, כנ"ל בתשובה ע"ג ע"ד. ע"ש. למשל כשהוא מבחי"ג, הוא נותן אל התחתון מבחי"ב, הנחשב לחיצוניות הקומה דבחי"ג. אמנם בהתחתון נחשבת בחי"ב לפנימיות, כי היא
כל קומתו, וחיצוניות של התחתון, הוא בחי"א. (תתקי"ב אות פ').

קה) בחינת המסך שבמלכות, שעליו יוצאת קומת הפרצוף, נבחנת לפנים ופנימיות של הפרצוף. ופחות ממנה נבחן לחיצוניות. למשל: אם הוא מסך דבחי"ד, הרי המסך דבחי"ג, נחשב בו לחיצוניות, ואם הוא
מבחי' מסך דבחי"ג, נחשב בחי"ג לפנימיות, ובחי"ב לחיצוניות. ועד"ז תמיד. ונמצא,
אם למשל העליון הוא בחי"ד, והתחתון הוא בחי"ג, הרי בחי"ד עם בחי"ג נבחנות לפנימיות דעליון ותחתון: דהיינו בחי"ד
אל העליון, ובחי"ג אל התחתון, ובחי"ג ובחי"ב נבחנות לחיצוניות עליון ותחתון: דהיינו בחי"ג אל העליון, ובחי"ב אל
התחתון. וכן תמיד. עי' תשובה ע"ג וע"ד. (תתקי"ב אות פ').

קו) עי' להלן תשובה ק"ז.

קז) כל זווג נחלק לקטנות וגדלות, הנקרא ג"ר וו"ק. וחיצוניות מסך דו"ק דעליון, נעשה פנים בו"ק דתחתון. וחיצוניות
ג"ר דמסך דעליון, נעשה פנים בג"ר דתחתון כנודע. וכשהתחתון הוא בקטנות יש לו פנימית א' וחיצוניות א' דו"ק. שהקומה שהשיג מחיצוניות דעליון, הוא הפנימית
שלו, ופחות מבחינת הקומה הזו נעשה לחיצוניות בתוכו. ואחר כך אחר שמשיג הקומה דגדלות מחיצוניות דג"ר דעליון, שהיא הפנימיות האמיתי דתחתון, אשר קומת הו"ק הקודמת של הקטנות שלו נעשה עליו לחיצוניות, נבחן עתה, שיש לו פנימיות א' שהוא קומת הגדלות, וב' מיני חיצוניות:
א' הוא קומת הפנים דקטנות שלו, הנעשה לחיצוניות על קומת הגדלות שלו. וב' הוא בחינת המסך הפחות במדרגה מקומתו עצמו, הנבחן גם כן לחיצוניות כנ"ל בתשובה
ק"ה. והנה אז יורדת החיצוניות דבחינת
המסך אל התחתון שלו, והוא עצמו שוב נשאר בפנימיות א' וחיצוניות א', שהם
רק הגדלות והקטנות דבחינת מסך של עצמו. וטעם הדבר הוא, כי ידעת שגו"ע דתחתון דבוקים באח"פ של העליון, וע"כ נמצא
תמיד שבעת שהעליון משיג אח"פ שלו, דהיינו בחינת פנימיות האמיתי שלו, נעשה תכף הזווג גם על גו"ע דתחתון, מתחלה בלי ציור, ואחר כך בציור, כנודע. הרי שבאותה העת שהעליון משיג את פנימיות האמיתי שלו, הוא עושה הזווג בשביל התחתון שלו, ונותן לו בחינות החיצוניות של בחינת המסך שלו. באופן, שבעת קטנות דכל פרצוף, יש
לו רק בחינות פנימיות וחיצוניות דמסך,
אבל פנימיות אמיתי אין לו עוד. ואז אינו
ראוי ליתן לתחתון שלו כלום. ונבחן מ"מ, שיש לו בחי' פנימיות א' וחיצוניות א',
דהיינו מבחינת עביות דמסך. למשל, אם
בחי' ה"ת בעינים שלו, היא מבחי"ג, הרי
יש לו אז בחינת ה"ת בעינים מבחי"ב, הנחשבת לחיצוניות לה"ת בעינים דבחי"ג. (עי' להלן בתשובה קמ"ב). והם המכונים פנימיות א', שהם ה"ת בעינים דבחי"ג. וחיצוניות א' שהם ה"ת דבחי"ב. ובאמת הם שניהם רק חיצונית. כי כל קטנות היא חיצוניות, אלא כיון שעיקר עביות של

תתקצו            חלק י'    לוח התשובות לענינים       עיבור א

המסך נשלם ונגלה רק בקטנות, ובגדלות
אין שום חידוש בעביות המסך אלא כל
חידוש הוא רק הורדת ה"ת מעינים לפה, כנודע. וע"כ אותה בחינת פנימיות וחיצוניות שבערך עביות שבמסך, נבחנת בעיקר בעת קטנות, ועל שם זה מחלקים גם את הקטנות לבחינת פנימיות וחיצוניות, אע"פ שבערך האור שבו היא רק חיצוניות. ואחר כך, כשמשיג הארת טפת הזווג דע"ב ומעלה את אח"פ שלו, כי ה"ת יורדת אז מעינים לפה,
אז משיג את ג"ר דאורות, שהם פנימיות אמיתי. ואז נעשה פרצוף הקטנות חיצוניות אליו. ועתה נעשה מוכשר להוליד. וע"כ מוריד את חיצוניות דקטנות שלו, שהיא בחינת עביות פחות ממדרגתו, דהיינו ה"ת שבעינים דבחי"ב הנ"ל, כי מזדווג עליה לצורך גו"ע דתחתון הדבוקים באח"פ שלו. ונמצא עתה ג"כ, שיש לו פנימיות א' שהוא קומת ג"ר שהשיג עתה, וחיצוניות א' שהיא קומת ו"ק שלו שמקודם לכן, שגם היא
אינה מתבטלת, אלא שנעשה למלבוש וחיצוניות על פרצוף הג"ר. אבל חיצוניות דעביות שבמסך כבר אין לו, כי הוריד
אותה בזווגו לצורך הגו"ע דתחתון. והנה נתבאר שאין הפרצוף מוריד חיצוניותו אל התחתון, זולת בשעת הגדלות שלו, שאז
יש לו פנימיות אמיתי. גם שתמיד נמצא פנימיות א' וחיצוניות א' בכל פרצוף ומדרגה או פנימיות וחיצוניות מערכי עביות המסך, שזה נוהג רק בקטנות. או מפנימיות
וחיצוניות דערכי האורות, שזה נוהג בעת גדלות. וצריך שתזכור כאן, שאין שום חילוק בבחינת עביות של המסך מעת קטנות לעת גדלות, כי ענין הקטנות הוא רק מהתעלות מקום הזווג, וכל עוד שה"ת בעינים, אין
לו אלא נ"ר, והוא קטנות, מפאת יציאת
אח"פ שלו, כנודע. וכל ענין הגדלות, הוא הורדת ה"ת לפה, המחזיר לו אח"פ. אבל בעביות אין שינוי כמ"ש להלן בתשובה קמ"ב. (תתקי"ב אות פ').

קח) כבר נתבאר לעיל בתשובה ק"ז, שכל תחתון יוצא מחיצוניות המסך שבעליון.

גם נתבאר שם, שהבחן זה הוא רק בבחינת הקטנות דעליון, שהיא בבחינת ה"ת בעינים, אשר אז נבחן הכלי דגלגלתא לבחינת חג"ת שלו, והכלי דעינים לבחינת נה"י שלו. והנה התחתון יוצא רק מחיצוניות של הקטנות הנ"ל. ואע"פ שאין התחתון יוצא אלא אחר גדלות דעליון אשר הכלי דעינים, שהיו
בחינת נה"י, כבר עלו ונעשו לחג"ת. אמנם נתבאר שם, שאין הקטנות נעדרת גם בזמן הגדלות, אלא שנעשה לחיצוניות אל פרצוף הגדלות ע"ש. ונמצא עתה ג"כ, שהתחתון יוצא מבחינת נה"י ובחינת כלי דעינים
דעליון, שהם נבחנים לע"ס המלכות, כי
כל נה"י המה בחינת מלכות וע"ס דסיום, ששם הוא מקום המסך. כנודע. ונמצא אשר התחתון יוצא ממלכות אשר בחיצונית נה"י אלו, כי העביות שבמסך היא בחינת ה"ת ומלכות אשר בנה"י דעליון, והתחתון יוצא מחיצוניות ה"ת זו, הרי שיוצא מחיצוניות המלכות אשר בע"ס דחיצוניות נה"י דעליון. (תתקי"ג אות פ"ג).

קט) בהיות כל תחתון נמוך במדרגה מהעליון, נמצא כשהעליון מזדווג להאציל קומת התחתון, אינו מזדווג על בחינת
עביות המסך דעצמו, אלא בבחינת מסך
פחות ממסך דעצמו, הנבחן לבחינת חיצוניות אל קומת המסך הגבוה ממנה. כנ"ל בתשובה ע"ג. (תתקי"ג אות פ"ג).

קי) אבא נרמז בי' דהוי"ה, ואמא
נרמזת בו"ד דמילוי יוד. וטעם הדבר, משום שאמא נעלמת ומתלבשת באבא, ורק בחינת אבא לבד הא בגלוי ע"כ אין בחינת אמא מגולית באותיות השם הוי"ה רק במילוי
לבד. ועי' להלן תשובה קי"א. (תת"צ
אות מ"ב.)

קיא) ב' אורות נבחנים בבינה: א' הוא אור עצמותה, שהוא בחינת חכמה. ב', הוא אור החסד שהמשיכה, בהפכת פנים לאור חכמה. וכיון שעיקר האור שבה הוא אור

חלק י'    לוח התשובות לענינים       עיבור א             תתקצז

החסד, ע"כ נבחן לזכר, ואור עצמותה אע"פ שהוא חשוב יותר מן אור החסד, מ"מ נחשב לבחינת נקבה, משום שבינה דוחית ממנה
את אור חכמה, ואין אור זה מתגלה בה,
מפאת כי חפץ חסד הוא, ע"כ תש כחו, ונחשבת לנקבה, ולפיכך כשנמשכו או"א מגרון דא"א, שהוא בינה, יצא אבא מבחינת החסד שבגרון העומד ברישי כתפין דא"א, משום שהוא זכר, כנ"ל. ואמא יצאה מבחינת אור החכמה שבגרון, משום שהיא נקבה. כנ"ל עי' בתשובה ט"ו. (תת"צ אות מ"א ומ"ב).

קיב) להיות א"א בחינת ע"ב דמ"ה, שעיקרו הוא חכמה, ע"כ בחינת אור החסד שהמשיכה הבינה, נחשבת אצלו לאחורים, וע"כ הוא עומד מאחורי הגרון שלו, שהוא המקום דרישי כתפין דא"א. (תת"צ אות מ"א.)

קיג) אור הגרון עצמו נחשב לבחינת
אור החכמה, אלא שהוא אור נעלם בה, להיותה בבחינת אחורים לאור הזה, אע"פ שהוא אור עצמותה. כנודע. ואור החסד
שבה, אינו נחשב לאור של עצמותה, אלא
כמו בן שלה, כמ"ש הרב לעיל שמ"ט אות נ"א. ועכ"ז, עיקר האור שבבינה הוא אור החסד, בסוד כי חפץ חסד הוא, אבל אור עצמות שלה, היא מעלמת בבחינת אחורים, כנ"ל, ועי' תשובה ט"ו (תת"צ אות מ"ב).

קיד) נודע, כי אע"פ שיצאה הבינה
לבד מראש דא"א, משום הקרום שתחת המו"ס, בסוד שהחכמה עצמה אתתקן כעין דו"נ. ונמצא הבינה למטה ממסך דראש.
כנ"ל בתשובה ט' י'. נחשבים הג"ר שלה בבחינת ראש ממש, והוא משום שעיקר הארתה הוא בסוד חסדים מכוסים, שפירושם שאין הארת חכמה מתגלה בהם, וע"כ אין ענין מסך וצמצום נוהג בה כל עיקר. ולכן טרם שהתחילו הזרועות, שהם חו"ג, להגלות ולהתפשט, דהיינו עד החזה. ששם החסדים

וגבורות אינם מגולים בהארת חכמה, כנ"ל. הנה שם שולט אור הג"ר דבינה, שהוא
בחינת ראש גמור. ואו"א יוצאים מבחינת החסד הזה דבינה, שהוא בחינת ראש גמור. ואו"א יוצאים מבחינת החסד הזה דבינה, שמלפני גילוי הזרועות. אכן במקום
שהתחילו הזרועות להגלות ולהתפשט,
דהיינו מחזה ולמטה, ששם מתגלים החסדים וגבורות בהארת חכמה כנודע. הנה שם כבר שולט כח הה"ת שבמסך של ראש, וע"כ
המה כבר בחינת גוף ולא ראש, וזה נבחן שחסד נתלבש בגבורה, דהיינו שנתמעט
החסד בגבורה וצמצום מכח היציאה מראש. והבן. ועי' לעיל אות ט'. (תתצ"א אות מ"ג).

קטו) עי' לעיל תשובה קי"ד.

קטז) זה נעשה מפאת עלית ה"ת
בעינים דהיינו בחכמה, ונעשה שם בחינת נקבי עינים, שפירושו מקום מסך וזווג, ואז יצאה הבינה למטה ממקום המסך, וע"כ
אח"פ דראש יצאו ממדרגת ראש, ובינה
וזו"ן דתוך, יצאו ממדרגת תוך, ובינה וזו"ן דע"ס דסוף יצאו לבי"ע. אמנם ענין הנוקבא שחכמה נתקנה בו, אין הפירוש בחינת
נוקבא נפרדת, כמו או"א, אלא הפירוש בחי' נוקבא שבגופו, כלומר בחינת מסך ומקום זווג, ע"ד שהיה נוהג בהכלי דמלכות
בפרצופי א"ק. שאין זה נבחן לנוקבא ממש, אלא שנקרא כעין דכר ונוקבא. (תתע"ט
אות כ"ט. ותתפ"ב אות ל"ב).

קיז) ישראל סבא נרמז בעוקץ שאחורי הד' דה"ר דהוי"ה, וה"ר עצמה היא תבונה. כי כאן הנקבה יותר מגולה מזכר, כי המה בחינת חסדים מגולים בהארת חכמה, וגילוי זה בא בעיקר מהגבורות שהם תבונה, בסוד אשת חיל עטרת בעלה, וע"כ התבונה מגולה יותר מיש"ס. (תתצ"א אות מ"ג).

קיח) כי א"א הוא עיקר הכללות כל האצילות, כנודע. וכיון שהחזה שלו, הוא

תתקצח           ח לק י'   לוח התשובות לענינים       עיבור א

סיום ג' פרצופים הראשונים דבחינת שם
מ"ב, ודבחינת כלים דפנים שלו, המכונים ס' ומחזה ולמטה הוא בחינת האחורים שלו.
ע"כ נחשבים או"א שלמעלה מחזה דא"א, לבחינת ס' דכללות. וישסו"ת העומדים
למטה מחזה דא"א, נחשבים לבחי' ם' דכללות. ויש עוד טעם ב'. שהוא מחמת שהם קומת ס"ג דאצילות, שהיא קומת בינה.
ועיקר ההבחן של ס' ום' הוא בענין החסדים המכוסים, שהם חב"ד חג"ת דבינה, שהם בחינת ג"ר, ונקראים ס'. ובחינת החסדים המגולים, שהם תנהי"מ, נחשבים לחסרי ג"ר, שהם ם' כנודע. והבחן זה אינו נוהג בשאר קומות, כי אם בבינה לבד. (תתע"ט אות כ"ט).

קיט) טעם א' הוא, עוד מחמת מקורה בע"ס דאו"י. כי מתחלת אצילותה, יצאה בבחינת אחורים על חכמה, בסוד כי חפץ
חסד הוא כנודע, ואח"ז כדי להאציל את הזו"ן, חזרה פב"פ עם החכמה. כנודע. וע"כ נחלקה הבינה לב' חלקים, והם כמעט הפכים זה לזה, שבחלקה הא', היא בוחרת בחסדים ודוחית חכמה, ובחלקה הב' היא ממשכת חכמה. ונודע שכל שינוי צורה מחלק
הרוחנים לשנים. וע"כ כל קומת בינה,
נחלקת ג"כ לשנים, שג"ר שבה הם בבחינת חסדים מכוסים, וז"ת שבה הם בחסדים מגולים. ונעשים משום זה לב' פרצופים נבדלים.

טעם ב' הוא. כי הרושם דה"ת שבמסך של ראש דא"א. מוציא רק את הז"ת דבינה מתורת ראש, שהם ישסו"ת, אבל אינו מוציא את ג"ר דבינה מתורת ראש, שהם או"א, משום שהם חסדים מכוסים, ועל חסדים לא היה צמצום מעולם. כנודע. וע"כ נבדלו לשנים. שאו"א הם בחינת ראש וג"ר. וישסו"ת כבר הם בחינת גוף.

טעם ג' הוא. מחמת יסוד דעתיק.
שבהיות א"א ועתיק ב' פרצופים, נעשה

א"א לבחינת ע"ב דאצילות, והוא מקבל מחג"ת דעתיק חכמה, ומנה"י דעתיק מקבל חסדים לבינה וזו"ן שיצאו מראש. כנודע. וע"כ או"א המלבישים על חג"ת דא"א, מקבלים חסדים מכוסים, שנה"י דעתיק משפיע לבינה וחג"ת דא"א. וישסו"ת, כבר יכולים לקבל חסדים מגולים, להיותם מתחת יסוד דעתיק. ומשום זה נתחלקו לב': כי
או"א הם הפרצוף דחסדים מכוסים. וישסו"ת הם פרצוף דחסדים מגולים.

טעם ד' הוא. כי או"א להיותם למעלה מחזה דא"א נבחנים עוד לבחי' ג' הפרצופים דלמעלה מפרסא, ונחשבים לבחינת השם
מ"ב דפשוט ומילוי ומילוי המילוי. משא"כ ישסו"ת שהם למטה מפרסא דא"א, מבחינת החזה, ששם סיום קו האמצעי דחצי פרצוף עליון, וע"כ מצד האורות כבר יצאו ישסו"ת מבחינת שם מ"ב זה, כנ"ל. וע"כ נבדלו
לב': שאו"א הם בחינת מ"ב גם מצד
האורות. אבל ישסו"ת, אינם בחי' מ"ב, רק מצד הכלים לבד, להיותם נמצאים עוד
למעלה מסיום רגלים דחצי פרצוף עליון, הנמשך עד הטבור כנודע. שההבדל ביניהם רב הוא.

טעם ה' הוא. משום הרושם דה"ת דקטנות הנשאר בחזה דאו"א שרושם זה עושה פרסא באו"א גופייהו, שמשם ולמטה מתחילים ק"ך צירופי אלקים. וכיון
שישסו"ת מתחילים מחזה ולמטה דאו"א,
ע"כ כל הז"ת שלהם בחינת שמות אלהים, כנודע. מה שא"כ אמא עלאה, שהיא שמות אהי"ה. וכולה רחמים, כנודע. (תתס"ט אות י"א י"ב וי"ג) ויש עוד טעמים בזה כמ"ש
עוד במקומם.)

קכ) הא' הוא הג"ר עד החזה, הנקרא בינה ונק' ס'. ב' הוא מחזה ולמטה, הנקרא תבונה, ונקרא ם' סתומה, ג' הוא המלכות שבה. ד' היא חיצוניות המלכות, המתלבשות בתחתונים ואלו הד' יש ג"כ בתבונה

חלק י'    לוח התשובות לענינים       עיבור א             תתקצט

בגדולתה. הרי ה' תבונות. (תתק"י אות
ע"ה.)

קכא) מחזה ולמעלה כולה רחמים,
ומחזה ולמטה דינין מתערין מינה. (תתצ"ה אות מ"ה).

קכב) עד החזה הוא שמות אהיה, ומחזה ולמטה הוא שמות אלהים. (תתצ"א אות מ"ד).

קכג) ק"ך צירופי אלקים שבבינה מלובשים בד"ת שלה: ל' צירופים בכל ספירה. ובתבונה הם מלובשים מגבורה ולמטה, שהם ה' ספירות: כ"ד צירופים בכל ספירה. (תתק"ב אות נ"ט).

קכד) משום שאותיות תבונה הם בן
ובת שזהו על שם התלבשותה בזו"ן שהם
בן ובת שלה. (תתקי"ב ד"ה וזה).

קכה) שם מ"ב דהוי"ה, בפשוט ומילוי ומילוי דמילוי, הוא רומז על ג' הפרצופים הראשונים, שהם מחזה דא"א ולמעלה. השלימים לגמרי, אגב קבלתם מבחינה שכנגדם בא"ק מטבורו ולמעלה, כנ"ל בתשובה נ"ב. אמנם השם מ"ב שבז' שמות שבר"ת דאנא בכח: אבגית"ץ וכו'. הוא בישסו"ת, העומד מחזה עד הטבור דא"א, ששם בחזה דא"א, כבר נסתיים השם מ"ב מצד האורות, הבאים מקו האמצעי המסתיים בחזה. אלא מצד הקצוות הארוכים ממנו, בשליש תחתון, נמשיך עוד בחינת מ"ב עד הטבור. כנ"ל בתשובה י"א. ונודע שזה נבחן להארת כלים בלבד, ונחשבים לחסרי ג"ר, ע"כ ז"ת אלו מרומזים בז' שמות של אנא בכח, שהם ז' פעמים ו' אותיות, כנגד ו"ק חג"ת נה"י. כנודע. שאין בהם מ"ב מבחינת עצמות האותיות, אלא רק מבחינת המספר לבד, שז"פ ו' בגי' מ"ב, והוא משום שאין בהם מבחינת מ"ב אלא הארת כלים לבד.

ומקורו הוא מז"ת דנקודים, שהפרש זה היה סבה בשבירתם. (תתק"ס אות יו"ד).

קכו) נודע שקומת בינה נתחלקה לב' פרצופים: ג"ר וז"ת, לבינה ותבונה. והוא מטעם הרושם דה"ת אשר במסך דראש
דא"א תחת מו"ס, שהוציא הבינה לחוץ, שהוא שולט רק על ז"ת דבינה, להיותם נצרכים להארת חכמה. ואינו שולט כלום
על ג"ר דבינה, להיותם בחסדים מכוסים הדוחים חכמה בלאו הכי, וע"כ נעשות. בינה ותבונה לב' פרצופים נבדלים, שהבינה
עדיין היא בבחינת ג"ר, ותבונה יצאה מבחי' ג"ר לבחי' ז"ת בחסר ראש. ונבחן שהמה נחלקו לחמשים וחמשים. כי קומת בינה השלימה היא מאה ספירות, שהן עשר
ספירות הנכללות זו מזו, וי' פעם יוד הן
מאה. אמנם עתה שנחלקו, ולא נשאר
בתבונה אלא ז"ת כלולים זה מזה, דהיינו
ז"ס שבכ"א מהן ז"ס, וז' פעמים ז' הן
מ"ט, דהיינו חמשים חסר אחת, שזה מורה שהמה חסרים הראש והג"ר שלהם הנקרא כתר, דהיינו כל מחצית פרצוף העליון
הנקרא בינה, שהיא נחלקה מעליהם ונעשית לפרצוף מיוחד כנ"ל. והמה מכונים בשביל
זה מ"ט שערי בינה חסר אחד. אמנם תזכור אשר השער האחד הזה, פירושו כל חמשים שערים העליונים דבינה עילאה, כי השער הזה ה"ס הכתר, שפירושו ראש וג"ר. אמנם גם בינה עליונה ג"כ אינה שלמה, כל עוד שתבונה אינה מתחברת עמה ונעשות
לפרצוף אחד. והיא נחשבת ג"כ לחסרה משער עליון שבה, שהוא כתר וג"ר. והוא מטעם הנודע, שחסרון נה"י דכלים גורם חסרון ג"ר באורות. כי באמת גם הג"ר
דבינה יצאו מראש דא"א לבחי' גרון וגוף, אלא משום שהיא בסוד כי חפץ חסד הוא,
אין ענין של צמצום חל עליה, כנ"ל. עכ"י בהתחשב כלפי השפעת חכמה, הרי גם היא חסרה ג"ר כמו תבונה. באופן שכלפי עצמה היא נבחנת לראש גמור. אכן כלפי אבא, שהוא חכמה, נחשבת גם בינה לבחינת

תתר    חלק י'    לוח התשובות לענינים       עיבור א

ז"ת חסר ראש, כי אינה יכולה לקבל ולהשפיע חכמה, מכח הרושם דה"ת שנשאר במסך דראש דא"א, כנ"ל.

הרי שגם בינה חסרה ג"ר בערך אבא. אכן אין הבינה נחשבת משום זה לבחינת
מ"ט שערים כמו התבונה, כי מ"ט שערים מורה שאין בה עצמה אלא ז"ת, דהיינו ז' פעמים ז' כנ"ל, שזה צודק רק בתבונה. אבל בינה עכ"פ בערך עצמה היא ראש גמור, ואינה חסרה ג"ר. כנ"ל. אלא שיש כאן
הבחן אחר, והוא בהבחן השם מ"ב דפשוט ומילוי ומילוי דמילוי, שזה מורה על מה שמקבלים מבחינה שכנגדם בג' הפרצופים הראשונים דא"ק עד טבורו, כנ"ל בתשובה קכ"ה. ונודע, שפרצופי א"ק הם בחינת חכמה, וע"כ בחשבון הזה נבחנת הבינה
שהיא חסרה שער מ"ב העליון, דהיינו
בחינת ג"ר דחכמה, שנקרא ראש או כתר.
כי מבחי' חכמה אין בה אלא מ"א שערים, וחסרה שער העליון, דהיינו הכתר שבה.
כי שער הזה נכלל באבא, בסו"ה ג"ם צפור מצאה בית וכו'. כי השער העליון החסר לבינה נתוסף על אבא, ויש לו לאבא מ"ג שערים, שה"ס ג"ם.

ובזה תבין מ"ש הרב, כי משה זכה לבינה. (לעיל דף תתצ"ט אות נ"ב) וחז"ל אמרו, חמשים שערי בינה נבראו בעולם, וכולם ניתנו למשה חסר אחד. (מסכת ר"ה
דף כ"א) הרי שלא זכה לבינה בשלימות. ובהנ"ל תבין זה. כי משה זכה לבינה עלאה בסוד מ"א שערים שבה, דהיינו כל עוד שהבינה ותבונה נחלקות לב' פרצופים, שאז נחשבים לחסרים מחציתם העליון המכונה בחי' הכתר שלהם: כי לבינה חסר שער המ"ב. ולתבונה חסר שער הנ', כנ"ל. ועל
זה רמזו חז"ל, שכולם נתנו למשה חסר
אחת, דהיינו שער החמשים. כי שער הנ'
הוא בינה עלאה, והיא לא תתחבר בקביעות עם הבינה לפרצוף אחד, עד לגמר התיקון. ולפיכך לא זכה משה אליה. והרב מדבר
מבינה עלאה, כשהיא נבדלת מהתבונה התחתונה ולבינה זו זכה משה. שהוא ג"כ חסר אחד, שהוא שער מ"ב. (תתקס"ג אות ט"ז).

קכז) מחצית הפרצוף העליון של התבונה, דהיינו פרצוף ג"ר שלה, היא כתר דתבונה החסר לה. באופן ששער העליון
הזה שנקרא כתר, כולל חמשים ספירות. כי כל עוד שהיא חסרה ממנו ואין לה אלא
ז"ת, אין לה אלא מ"ט ספירות, דהיינו ז' פעמים ז' שהם מ"ט. אבל בשעה שתשיג הכתר ההוא, יהיה לה אז עשר ספירות,
שהן כלולות כל אחד מעשר, ועשר פעמים עשר הן מאה, הרי שפרצוף הג"ר החסר
לה כולל חמשים ספירות. (תתקס"ד אות י"ז)

קכח) הוא בחינת ג"ר דבחינת חכמה, החסרה לאמא, מחמת יציאתה מן הראש דא"א, כי החכמה סתימאה דא"א הוציאה לבינה מהראש, וח"ס עצמו אתתקן כעין
דכר ונוקבא, דהיינו בחינת המסך, שעליו יוצאים ע"ס דראש א"א ממעלה למטה
בקומת ע"ב, כנ"ל שא"א הוא קומת ע"ב דמ"ה. וזה השיעור שנעלם מבינה מחמת יציאתה מהראש הזה דע"ב, הוא נקרא שער מ"ב העליון, או בחינת הכתר שלה הנכלל באבא. ובשעה שתבונה עם בינה נעשות לפרצוף אחד, אז אמא עלאה משגת את שער מ"ב ההוא. כנ"ל בתשובה קכ"ו. ועי' כל
זה בע"ח שי"ג פי"ג (תתקס"ה אות י"ח).

קכט) כי ידעת שסבת החסרון דשער המ"ב העליון לבינה, היא מחמת החכמה סתימאה שהוציא אותה לחוץ, כנ"ל בתשובה קכ"ח. ונודע הטעם שיציאה זו היתה בשביל בנה, שהוא ז"א. כמ"ש הרב לעיל בביאור הכתוב ונהר יוצא מעדן. שהיה זה, כדי להשקות את הגן, שהוא זו"ן (דף תתפ"ב
אות ל"ב) ועל זה הוא הרמז, שחסרון שער המ"ב עשה אותה לא"ם לזו"ן, כי לא
נשאר בה אלא מ"א שערים שהם אותיות א"ם. כי אי אפשר להתהוות שום מוח

חלק י'    לוח התשובות לענינים       עיבור א             אלף א

עד שתצא הבינה לחוץ כנודע. (תתקסה
סוף אות י"ח).

קל) כי עיקר הפרצוף הוא מדת הקטנות שהיה בו, כנודע. וכיון שבשעת הקטנות לא היה לו אלא ב' כלים: גלגלתא, ועינים, שהם כתר וחכמה, אשר אור הרוח היה מלובש בגלגלתא, הנקראת משום זה חג"ת. ואור הנפש היה מלובש בעינים, הנקראות משום
זה נה"י. ונמצא המסך דסיומא בכלי דעינים. אשר על כן גם בשעת גדלותו, כשה"ת ירדה מעינים לפה, כי קנה האח"פ שלו, מ"מ
נשאר עוד הרושם דה"ת מעת הקטנות
בעינים שלו. דהיינו בנה"י הישנים שעלו ונעשו לחג"ת, שכלי דיסוד נעשה לשליש ת"ת העליון, ונמצא המסך דקטנות במקום החזה, כנודע. וע"כ נבחנים האח"פ החדשים שהשיג בשעת גדלות, שהם בחינת אחורים ודין, מחמת מציאותם למטה מחזה, דהיינו למטה מבחינת הסיום דקטנות. ולפיכך נעשה מרחק גדול בין הכלים דפנים דפרצוף,
שהם גו"ע שמחזה ולמעלה, שהם למעלה ממסך דקטנות, ונחשבים לבחינת ג"ר. ובין האח"פ החדשים שהם ד' ספירות תחתונות תנה"י, שממטה למסך דקטנות, שהם בחינת חסר ראש, להיותם נמצאים למטה ממסך דסיום מעת הקטנות. וז"ס שאמרו חז"ל על משה רבינו ע"ה (במדרש תהלים) על הפסוק תפלה למשה איש האלהים. אשר מחציו ולמעלה, משה נקרא אלקים, ומחציו ולמטה הוא נקרא איש. (תתפ"ד ד"ה וטעם).

קלא) כי למוח הראשון של ז"א, שהוא מוח היניקה, שפירושו בחינת אור הרוח, הרי הבינה מחויבת לעורר בעצמותה בחינת
קטנות דבחינת ה"ת בעינים שלה, דהיינו בחינת המסך של בחי"א שלה, שיוצאת בזה מבחינת ראש לבחינת גוף בלי ראש, ואז מזדווגת בעצמה מבחינת המסך הזה, ומודדת קומת בחי"א לז"א, שנקרא מוחין דיניקה. הרי שאמא יוצאת לחוץ כדי לתת המוח הא' לז"א, ולולא זה לא היה יכול להיות מציאות

מוח לז"א. שז"ס והאם רובצת על הבנים
וכו'. כי אמא ממעטת עצמה, כדי, ליינק
את הבנים. (תתפ"ג אות ל"ג).

קלב) כי חכמה סתימאה, שה"ס עינים, אתתקן בעצמו כעין דכר ונוקבא, דהיינו בחינת המסך דע"ס דראש דא"א שנתקן
תחת החכמה שבו, ונמצא הבינה שכבר היא למטה ממסך, והיא מקבלת מהמסך ממעלה למטה, שהיא בחי' גוף ולא ראש. כי כל
ראש פירושו ממסך ולמעלה. (תתפ"א אות ל').

קלג) אין ג"ר דבינה מתמעטות כלום מחמת מציאותם תחת המסך דראש דא"א, מטעם שעל אור הבינה אין שום צמצום
נוהג בו, להיותה בסוד כי חפץ הוא, ואין צמצום חל על אור דחסדים כנודע.

קלד) אח"פ שנפלו ויצאו לחוץ מכל מדרגה מכח עלית ה"ת לעינים, הם מכונים בשם מנצפ"ך. והטעם שהם נקראים כן הוא, משום כי אח"פ אלו הם בחינות הסיום של המדרגה, שהם תנהי"מ, ונודע, שע"ס דנה"י הם בחינת הסיום דכל מדרגה, ע"כ מכונים בשם מנצפ"ך דאלפא ביתא המסיימים לכל תיבה. וכבר ידעת שכלים נקראים אותיות, ואותיות דפנים שהם בחינת ראש תוך דהפרצוף הם בחינת כ"ב אותיות, ואותיות דסוף שבפרצוף, הן בחינת מנצפ"ך המסיימים.

ומנצפ"ך אלו מכונים עצמות ה"ג. שהם מוחזרים בפרצוף רק בשעת גדלות. אמנם בשעת קטנות, הפרצוף מקבל רק בחינת הארת המנצפ"ך, ולא מנצפ"ך ממש. כלומר, שבשעה שיש רק בחינת גו"ע בפרצוף, וה"ת בעינים הנה אז אין בפרצוף אלא בחי' ו"ק, שנקראים ה"ג, שהם חג"ת נ"ה כנודע. אמנם זה הוא רק מבחינת קומת האורות, שהם קומת ז"א. אבל מצד הכלים יש בהם כתר וחכמה, דהיינו גלגלתא ועינים, אלא

אלף ב             חלק י'    לוח התשובות לענינים       עיבור א

שמכונים חג"ת נ"ה על שם האורות שהם נפש רוח. וע"כ מכונה זה בשם הארת ה"ג, כלומר ה"ג מבחינת אורות, ולא מבחינת
כלים כנ"ל. אמנם בגדלות כשמוחזרים לו האח"פ, הנה אז הוא קונה עצמות ה"ג דהיינו גם בחינת כלים דה"ג. ונמצאו ה"ג דאורות מתלבשים בה"ג דכלים שלהם, וע"כ קונים הה"ג בחינת ג"ר. כי בשעת הקטנות שהיו
לו ה"ג רק מצד האורות, ולא מצד הכלים, הנה הה"ג נתלבשו שלא במקומם, אלא בכלים העליונים, והיה הפרצוף חסר ג"ר. ועתה כשחזרו עצמות הה"ג דהיינו הכלים שנקראים מנצפ"ך, באו האורות בכלים שלהם, והפרצוף משיג ג"ר. (תתקסב אות
י"ג וי"ד וט"ו).

קלה) ז"ת מכונות ה"ג בעת קטנות.
והם בחינת ה"ח וה"ג. ושורשם הוא מכח עלית ה"ת בעינים, שנתערבה אז ה"ת בכל ספירה וספירה עד החכמה כנודע, ונעשתה הה"ת בחינת קו שמאל בכל ספירה וספירה עד החכמה, ועצם מהותה של הספירה היא בחינת קו ימין שבה. ומתוך שז"ת הם רק
בחי' ה"ח חג"ת נ"ה בעיקר, כי יסוד הוא
רק בחינת כולל לה"ח וכן מלכות כנודע,
ע"כ מכונים ב' הקוים בשם ה"ח וה"ג,
וזווגם יחד הוא סוד קו האמצעי שנקרא
דעת ת"ת יסוד, כנודע. (תתקסה אות י"ד וט"ו).

קלו) הארת ה"ג פירושה מדת הקטנות דאורות, שהוא קומת ז"א בחסר ג"ר. והאורות מלובשים שלא במקומם, דהיינו בגלגלתא ועינים, ועצמות ה"ג פירושה שהפרצוף קונה בחינת הכלים דה"ג שהם מנצפ"ך, שאז יורדים ה"ג דאורות למקומם למנצפ"ך, והפרצוף משיג הג"ר. (עי' תשובה קל"ד).

קלז) כי מנצפ"ך הם בינה וזו"ן שיצאו לחוץ, שעיקרם הם הז"ת, וה"נ הם חג"ת
נ"ה שהם ז"ת (עי' תשובה קל"ד).

קלח) כי כל בחי' העולה מבי"ע
לאצילות כלולה מש"ך ניצוצין. ובירור הא' הוא ע"י ל"ב נתיבות החכמה, המברר ממנה רפ"ח ניצוצין, והשאר מוריד בבחינת פסולת. עי' בתשובה ק' (תתע"א ד"ה וצריך).

קלט) מאחר שהתחתון דבוק בנה"י דעליון בכותל אחד, נמצא שבו בעת,
שנשלם כל האי רוחא קדמאה להתפשט בתחתון, דהיינו אחר שקבל כל בחינת
המוחין דיניקה שלו. בסו"ה ויגדל הילד ויגמל. ואין עוד לעליון מה לתת לו. הנה חסרון השפע של התחתון מורגש ג"כ אל העליון, להיותם דבוקים זה בזה. וזהו מעורר לעליון לעלות למ"ן לעלי עליון כדי לקבל השפעה חדשה לצורך התחתון. ועל כן נבחן זה כמו שהתחתון מעלה העליון שלו למ"ן לעלי עליון. (תתצ"ב ד"ה והנה).

קמ) כי לכל קטנות יש גדלות מיוחדת: ואחר שמשיג קטנות וגדלות דבחי"ב מתחיל הקטנות דבחי"ג, שאז מתחיל מחדש כל
אותו הסדר שהיה בקטנות דבחינה ב'. דהיינו רוחא קדמאה וביאה קדמאה וכו' עד לגמר יניקה, שאז עולה למ"ן לגדלות דבחי"ג. ואח"ז מתחיל הקטנות דבחי"ד בכל הסדרים עד תשלום היניקה, ואח"כ הגדלות דבחי"ד. עי' לקמן בתשובה קמ"ב. (תתצ"ה ד"ה
וטעם ע"ש כל ההמשך).

קמא) כי מתחילה בעלות התחתון עם העליון לעלי עליון בסוד מ"ן בלי ציור
ומקבל שם העליון בשבילו האי רוחא
קדמאה, הנה כלול בהאי רוחא כל המוחין דנרנח"י דנפש ונרנח"י דרוח. אלא שהעליון מודד אותם ונותן לתחתון על סדר המדרגה לאט לאט. כנודע. וע"כ עד תשלום מוחין דיניקה, אין התחתון צריך עוד לעלית מ"ן מחדש, כי המ"ן הראשונים מספיקים לו. (תתע"ו ד"ה ומה).

קמב) הנה הקטנות היא בחינת החסרון

חלק י'    לוח התשובות לענינים       עיבור א             אלף ג

שבפרצוף, שהוא חסר הג"ר שלו אלא ודאי שיש חילוק מאיזו קומה באה הקטנות.
למשל: בשעה שעולין הניצוצין ממדת
עביות דבחי"ג, ומסבת הה"ת בעינים, אינו יכול לקבל אלא קומת בחי"א, שהיא גוף
בלי ראש, הנה אין בחי"א זו דומה כלל לבחי"א דבחי"ב, כי ההבחן הוא במדת החקיקה והחסרון, כי בבחי"א דבחי"ג יש חסרון דג"ר דחכמה, כי שלמות הע"ס שלו, הם בקומת חכמה, ועתה בחסרונו, נמצא
חסר מהשלמות שלו שהיא חכמה. משא"כ בחי"א דבחי' נשמה, אין בהקטנות הזו
חקיקה וחסרון מאור חכמה, כי אפי' בגדלותו לא יהיה לו ראש דבחינת חכמה, אלא ראש מבחינת נשמה, דהיינו בחינת ג"ר דבינה, שהם חסדים. וכן הקטנות של ז"א, אינו
דומה כלל לא לאורות דנשמה, להיות הראש דז"א צריך עכ"פ להארת חכמה. ולא לאורות דבחי"ג, שהוא חכמה ממש, כי אין ז"א
צריך לחכמה ממש, אלא רק להארת חכמה. הרי שיש הפרש מסוים בקטנות שבין המדרגות, שהוא בחינת חקיקה וחסרון ממין השלמות של גדלות המדרגה ההיא. (תתצ"ה ד"ה וטעם ע"ש כל ההמשך).

קמג) מדת העביות שבהקומות תלוי בניצוצין הנבררים מבי"ע. (תתקנ"ח אות
ה').

קמד) הנה בחינת העביות כלולה ברשימות וניצוצין של התחתון עצמו, אבל המסך, הוא משיג על ידי העליון, דהיינו
מתוך התכללותו בזווג העליון, הוא משיג בחינת המסך ממנו. (תתקנ"ח אות ה').

קמה) יש בזה הרבה טעמים: א' הוא משום המולידים, דהיינו ישסו"ת, כי ישסו"ת צריכים להשיג גדלותם, ולהתאחד עם או"א לפרצוף א', כי אין עיבור דז"א אלא בישסו"ת, והיינו דוקא בשעה שראש דישראל סבא ותבונה מתחבר בשליש תחתון דת"ת דאו"א לבחינה אחת, והפרצוף בכללו יקבל מדרגת ע"ב ס"ג, כנודע. וטעם ב', כי
תחלת שורש זו"ן מתחיל רק על ידי ביטול
הפרסא מכח טפת הזווג דע"ב ס"ג דא"ק,
כמו שהיה בו' ונקודה דיסוד א"ק שהשפיע לאו"א דנקודים. והוא להיות שורש הזו"ן, מבחינת אח"פ של נה"י דא"ק שיצאו לבי"ע בעת צמצום ב'. וטעם ג' הוא, כדי להוליד קטנות דז"א, שתהיה בו בחי' החקיקה
וחסרון דהארת חכמה, באופן שיהיה ראוי לקבל בחינת חכמה בשעת גדלותו, כמ"ש בתשובה קמ"ב, שהקטנות והגדלות צריכים להיות ממין אחד.

קמו) כי כל גו"ע דתחתון דבוקים רק
על אח"פ דעליון. כנודע. וע"כ בשעת גדלות דעליון שהעליון מעלה את אח"פ שלו עולים עמו גם גו"ע דתחתון. כי כן הוא בכל המדרגות כנודע. (תתס"ה אות א').

קמז) מתוך שהיו ג' שותפים לז"ת דנקודים בעת אצילותם, שהם: נה"י דא"ק הפנימי, ואו"א דנקודים כנודע, ע"כ גו"ע דז"א, יש להם ג"כ ג' בחי' אח"פ, שהם דבוקים בהם: א' באח"פ דפרצוף הכתר, שהוא בחינת אח"פ דנה"י דא"ק, אשר בפרצופי אצילות הוא אח"פ דנה"י דעתיק וא"א. ב' הוא באח"פ דאבא, ג' הוא באח"פ דאמא.

קמח) כי ד' בחינות עביות יש בכל
מלך, הנקראים נתיבות, כלומר, שעליהם נעשה הזווג עם אור העליון המוציאים כל אחד קומת ע"ס לפי מדת עביותו. וח'
פעמים ד' הם ל"ב. והארת אבא בהם, נקרא ל"ב נתיבות החכמה, להיותו מאיר בכל
נתיב ונתיב מאלו ל"ב הנתיבות. (תת"ע
אות י"ד).

קמט) ב' בחינות השפעה נבחנות בפרצוף הכתר: א' אור חכמה. ב' אור חסדים. וזה נמשך מבחינת ע"ס דאו"י, שמתחלה השפיע הכתר אור חכמה לספירת חכמה דאו"י. וכשנאצלה הבינה בסוד כי חפץ חסד הוא, הפכה אחוריה לחכמה וקבלה אור חסדים מכתר. הרי שיש לכתר השפעה כפולה, שמשפיע חכמה לספירת חכמה. ומשפיע אור חסדים לספירת בינה. וזה הדבר נוהג ג"כ בסוד הפרצופים. כי מבחינת חג"ת משפיע

אלף ד             חלק י'    לוח התשובות לענינים       עיבור א

הכתר אור חכמה לע"ב. ומבחינת נה"י
שלו משפיע אור חסדים לס"ג. (תתקמ"ד
ד"ה אכן).

קנ) הוא משום הרושם דה"ת שנשאר בקרומא דמו"ס המוציא את הבינה מן
הראש, ואינה ראויה לקבלת חכמה. והן
אמת שבינה נחשבת לג"ר מכח כי חפץ
חסד הוא, אמנם עדיין אינה יכולה
להפסיק האחורים שלה על אור חכמה, כל עוד שלא נתבטלו הפרסאות דאצילות, כדי שלא תצא מבחינת ראש לבחינת גוף. כמו ישסו"ת, כנודע.

קנא) יש הפרש גדול מבחינת ג'
היסודות לאורות נצוצין כלים, לבחינת
היסוד דמקום הזווג. כי אלו הג', הם רק בחינת התלבשויות בהמסך דיסודות ההם,
כדי להתאים מדת הקומה המותאמת לצורך
ג' הבחינות של העובר. ואע"פ שג' היסודות האלו הם מזמן הקטנות של או"א וישסו"ת, מעת שהיו מחולקים לב' פרצופים, מ"מ מטעם אין העדר ברוחני, נשארים היסודות דקטנות, גם אחר גדלותו של הפרצוף, אשר בשעה שמזדווג העליון להאציל קומת התחתון, אינו מודד לו מבחינת המסך
דגדלות של עצמו, אלא שמעורר המסך דקטנות שנשאר בו, שעליו מזדווג בהתאם
אל המ"ן של התחתון, כנודע. ולפי שאנ"כ אלו הם כללות נרנח"י של העובר, ע"כ
נעשה הזווג בהתלבשות המסך דיסוד תבונה לצורך הכלים, שהם בחינת נה"י, ובעד הניצוצין שהם בחינת רוח וחג"ת, נעשה ההתלבשות ממדת המסך שבמקום החזה, שהוא מדת רוח. ולאורות שהם נשמה חיה יחידה דעובר, נעשה הזווג בהתלבשות
המסך דיסוד בינה עלאה, שהיא בחינת
ג"ר. אמנם הזווג הוא במקום היסוד של
עתה בהכרח, שהוא יסוד דגדלות, דהיינו מבחינת מה שאו"א וישסו"ת חזרו עתה לפרצוף אחד, שיסוד זה הוא במקום החזה דא"א, אשר בזמן הקטנות היה שם הפה דראש דישסו"ת. (תתקמ"ה אות קמ"ח).

קנב) מקום הריון הוא בתבונה הא'
כלומר, בתבונה המלבשת על שליש תחתון דת"ת דאמא עלאה, אמר הפה שלה הוא במקום החזה דא"א. (שם).

קנג) כבר ידעת שא"א נחלק על הטבור לב' פרצופים: שמחזה ולמעלה הוא פרצוף דשם מ"ב, שקו אמצעי שלו מסתיים בחזה, ששם סיום היסוד דחצי פרצוף העליון. כנ"ל בתשובה י"א עש"ה. גם ידעת שבעלות נה"י דא"א. ונודע שבעלות נה"י דא"א לחג"ת, והנה אז עולים גם או"א עם החג"ת לג"ר דא"א הקודמים. ונמצאים גם או"א שנעשים למדת חצי פרצוף עליון של א"א, אשר היסודות משלהם מסתיימים במקום החזה דא"א. ונודע שבעלות נה"י דא"א לחג"ת, שהוא מכח התאחדותם עם נה"י דעתיק לבחינה אחת, הרי נמצא מקום הסיום דיסוד דא"א, שהוא בשוה עם מקום הסיום של
יסוד דעתיק. דהיינו במקום החזה דא"א שמקודם לכן. באופן, שיסוד דא"א מלובש עתה בתוך יסודות דאו"א העומדים ג"כ במקום החזה שמקודם לכן. (תתקמ"ט ד"ה וזהו).

קנד) כבר ידעת, שכל תחתון ממלא
את הכלים דעליון שנתרוקנו בעת הזדככות המסך דגוף דעליון, כמ"ש בפרצופי א"ק.
גם ידעת, אשר הגוף דפרצוף כתר דא"ק,
כבר נתמלא בכל השלמות עד הטבור שלו, מב' הפרצופים ע"ב ס"ג שלו. ומילואים אלו מכונים לבושים. ונמצא שמטבור ולמטה לא הספיקו ע"ב ס"ג דא"ק להלביש אותו, כי המה לבושים קצרים, שאינם מגיעים יותר, אלא עד הטבור. וע"כ באו ע"ס דנקודים, ואח"כ ע"ס דאצילות שהם מלבישים לתנה"י דא"ק מטבור ולמטה. והנה מתחילה יצאו
רק ג"ר דאצילות, שהם מקבלים מבחינה שכנגדם בא"ק מטבורו ולמעלה דא"ק, וע"כ אינם נחשבים עוד ללבושים אמיתים
הנחוצים למלאות את האורות לתנה"י דא"ק, כי רק ז"ת דאצילות שהם הזו"ן, הם לבדם מיוחסים אל תנה"י דא"ק. וז"ס שאחר שנגמרו ג' הפרצופים הראשונים של אצילות וגם א"א נתלבש בהם עד הטבור, כמו א"ק. ראה א"א שנה"י שלו מגולים, כלומר,

חלק י'    לוח התשובות לענינים       עיבור א             אלף ה

שנתעורר בו מדת החסרון אור, שעוד לא נשלם גם בנה"י דא"ק, וע"כ העלה מ"ן לעליונים, עד לע"ב ס"ג דא"ק, שמשם ירדה טפת החסד המבטלת לפרסאות, ומעלה את גו"ע של זו"ן מבי"ע לאצילות, ותיקן אותם ואחר לידתו ירד ונעשה לבוש למקום מטבור ולמטה דא"א, שבמדה זו מתמלא ג"כ
מטבור ולמטה דא"ק. (תתקי"ד אות פ"ד).

קנה) אחר שהפרצופים העלו מ"ן עד ע"ב ס"ג דא"ק, נעשה הזווג דע"ב ס"ג,
ואור הזווג הזה, הגיע אל עתיק דאצילות, ונודע שהארת ע"ב מורידה הה"ת מעינים למקומה, ומבטלת לשעתו כל הפרסאות,
שהם הגבולים החדשים שנעשו בצמצום ב', כנודע. וע"כ נתבטל ג"כ הפרסא שבין
אצילות לבריאה, ועלו ב"ש תתאין דנו"ה דעתיק שהיו בבי"ע, שבהם דבוקים בחינת גו"ע דזו"ן, והעלן אותם לאצילות, במקום הב"ש דנו"ה האמצעים העומדים בנה"י דא"א, וב"ש האמצעים עלו למקום ב"ש הראשונים דנה"י שלו, העומדים בחג"ת דא"א. (תתקי"ד אות פ"ד).

קנו) אחר שנגמר כל הבחינות דקטנות של ישסו"ת, הנה עלו למ"ן אל או"א עלאין להתכללות הזווג בהם לצורך מוחין דגדלות. כנודע. בכל הפרצופים. ונודע שכל הארה באה רק מא"ס ב"ה, וע"כ בשעה שעלו ישסו"ת למ"ן לאו"א עלאין כן העלו או"א מ"ן אל העליון שלהם, והעליון לעלי עליון, עד ראש א"ק שמקבל בחי' אור חדש מא"ס ב"ה על המ"ן שהעלו לו, ויוצאת שם קומת ע"ס על המ"ן אלו, שנקרא מוחין, או טפת הזווג ומ"ד, ואלו המוחין יורדים מפרצוף לפרצוף עד שבאים למקומם הא', דהיינו בהפרצוף הראשון, שהוא היה הא' אל
העלאת המ"ן, שבשבילו ירד אור א"ס ב"ה. וע"כ, כל טפה של הולדה ואצילות חדשה מיוחסת לע"ב ס"ג דא"ק, שהם המקבלים
אור א"ס ב"ה בראשונה.

ולפיכך, בעת שהגיעו המוחין האלו לעתיק, וגם הוא נזדווג מבחי' מוחין אלו ביסוד ועטרה שלו, הנה אז נבקעו כל

הפרסאות שבאצילות שבאו מכח צמצום
ב', דהיינו מכח עלית ה"ת בעינים, כנודע,
ואז נבקע יסוד דעתיק גם כן כי מסך
דיסוד דעתיק הוא החוצה לא"א לפרצוף
נבדל הימנו, מטעם עלית ה"ת לעינים.
(כנ"ל דף תשכ"ו פעולה ח') ונעשו עתה
א"א ועתיק לפרצוף אחד.

קנז) עלית מ"ן דישסו"ת לאו"א, (כנ"ל בתשובה קנ"ו) חיבר את או"א וישסו"ת לפרצוף אחד, אשר יש"ס נכלל בבחינת אבא, ותבונה נכללה בבחינת אמא, ע"ד שנתבאר לעיל דף תר"ע ד"ה אדה"ר. עש"ה, כי
כל הבחינות שנתבארו בעלית זו"ן להיכל או"א כדי להוליד נשמת אדה"ר כן הוא ג"כ בעלית ישסו"ת להיכל או"א להוליד את
ז"א. ונתבאר שם שז"א נעשה לבחינת
אבא, ונוקבא לבחינת אמא, ונשמת אדה"ר נולדה מן בחינת זו"ן, ולא מבחינת או"א.
כן הוא כאן, אע"פ שישסו"ת נכללו ונעשו לבחינת או"א, מ"מ נולדו זו"ן מישסו"ת ולא מאו"א וזהו שמדייק הרב לעיל (תתקמ"ה
אות קמ"ח) אשר מקום הזווג והריון הוא בראש התבונה עש"ה. (תתקמ"ג אות קמ"ו).

קנח) אחר שנעשו א"א ועתיק לפרצוף אחד, ועלו נה"י דא"א במקום נה"י דעתיק, דהיינו במקום עמידת או"א, נמצאו עתה
או"א בבחינת למטה מחזה דא"א, שעלה
לפה דראשו, אשר שם החסדים מגולים.
וזה הכלל בכל מקום שעולים נה"י לחג"ת, מרויחים חג"ת את בחינת החסדים המגולים של נה"י. ועי' בפע"ח בהקדמה לשער שבת פ"ה. (תתק"כ אות פ"ט).

קנט) כבר ידעת ההפרש מפרצופי א"ק לפרצופי אצילות, אשר פרצופי א"ק הם בחינת ה"פ דאור חכמה, ופרצופי אצילות
הם ה"פ בהארת חכמה בחסדים, ולא חכמה ממש. שהוא מטעם, כי אין ענין ה"פ
אצילות, אלא להשלים בחינת למטה מטבור דא"ק, שהם בחי' מ"ה וב"ן, דהיינו זו"ן, שכל תיקונם הוא רק בחינת הארת חכמה בחסדים, כמו בחי' זו"ן דאו"י גם ידעת שיש ב' השפעות לכתר, שמחג"ת הוא חכמה ומנה"י הוא

אלף ו              חלק י'    לוח התשובות לענינים       עיבור א

משפיע חסדים. כנ"ל בתשובה קמ"ט. ולפיכך אין ז"ת דאצילות יכולים לצאת מזווג
דנשיקין שהוא השפעת חכמה, אלא הם צריכים לצאת מבחינת נה"י שהוא זווג דיסודות, שמשם השפעת חסדים. אמנם צריכים ג"כ לזווג דנשיקין, כי אי אפשר שיצאו זו"ן בהשפעת חכמה, בלי שיקדימו אותם ג"ר ממש, כמו שאי אפשר שיצא גוף בלי ראש. כי אחר שנתגלה אור החכמה בג"ר, יכולים זו"ן לקבל הארת חכמה מהם. (תתקמ"ז ד"ה ועתה).

קס) כי טפת מ"ד ההיא, היא טפת
הזווג דע"ב המורידה ה"ת מעינים, ומבטלת את הפרסאות, הבאה ממו"ס, שהיא ע"ב וחכמה דא"א, כנודע. ונודע שע"ב אינו
מאיר אלא עד הטבור לבד, ולא כלום מטבור ולמטה. וע"כ נבחן המ"ד האלו, שהם בחינת שם הוי"ה בחסר ה"ת, שזה מורה על בחינת הארה של למטה מטבור החסר בה. (תתקכ"ח אות ק"ו).

קסא) כי מילוי אלפין הם בחינת ז"א, ומילוי ההין הם בחינת נוקבא, ומתוך
שבחינת העיבור הוא רק מקומת נה"י, שהיא קומת מלכות, ע"כ המ"ן הם בחינת מילוי ההין. (תתקכ"ט אות ק"י).

קסב) הם ממילוי ע"ב, ומילוי מ"ה
ומילוי ב"ן. וחסר בהם מילוי ס"ג, משום שס"ג אינו משמש כאן אלא לבחינת דרך מעבר. והוא מטעם שג"ר דס"ג הם בחינת חסדים מכוסים, וכאן הם בחינת חסדים מגולים בהארת חכמה, שהיא נמשכת מקומת ע"ב. (תתקכ"ח אות ק"ו).

קסג) חב"ד דאו"א, הם ב' שמות אהי"ה במילוי יודין. וחג"ת דאו"א, הם ב' שמות אהי"ה במילוי אלפין. ונה"י דאו"א, הם ב' שמות אהי"ה במילוי ההין. וכן מתחלקים
ג"כ בחינת חג"ת דא"א מפה עד הטבור. (תתק"ל אות קי"ד).

קסד) עי' תשובה קס"ב.

קסה) כי בחינת מ"ד היא הקומה היורדת ממעלה למטה לבחינת התלבשות, וכיון

שאין כאן אלא קומת נפש, ע"כ היא במילוי ההין, כי לא נגלה כאן אלא קומת נפש. (תתקל"א אות קט"ו. ותתקמ"ג ד"ה ומה).

קסו) מדת העביות נבחנת רק במ"ן העולים ממטה למעלה. וכשמקום הזווג בבינה, מוציא קומת בינה, וכשהוא בעינים, מוציא קומת ז"א. וכשעולה לגלגלתא,
מוציא קומת מלכות. ולפיכך כיון שכאן הוא בחינת עיבור, נעשה הזווג במקום הב'
אהי"ה דיודין, שהוא בחינת הכתר שבחג"ת דא"א, העומד במקום הגרון. וע"כ הוא
מוציא קומת מלכות. (תתקל"ט אות קט"ו).

קסז) כי הגם שחכמה שהיא מו"ס
אתתקן בעצמה כעין דכר ונוקבא, והוציאה הבינה שהיא הגרון לחוץ, הנה אין הפירוש שנעשו בח"ס גופיה בחינת דו"נ נפרדים,
כמו או"א שלמטה מגרון, אלא הפירוש הוא, בבחי' נוקבא שבגופו, כלומר בבחינת מסך של ראש, כנוהג גם בפרצופי א"ק, אלא
כיון שנעשה כאן במקום חכמה, יצאה
הבינה למטה מבחינת ראש. אבל אין זה
נוגע במשהו למו"ס גופיה, הנמצא למעלה ממסך זה, וע"כ הדו"נ הם בבחינת פרצוף אחד, כמו פרצופי א"ק, ויש בהם רק בחינת יה"ו אחד. משא"כ או"א שלמטה מגרון דא"א, הנמצאים מתחת המסך של לאש,
הנה נעשה שם או"א לב' פרצופים נפרדים
זה מזה, שלכל אחד יש דו"נ שבגופו. כי
יש שם הפרש גדול בין אבא לאמא, כי
אבא יצא בסוד החסד שברישי כתפין דא"א. ואמא יצאה מבחינת אור הגרון. גם אמא
היא באחורים על אור חכמה. וע"כ נעשו
לב' פרצופים נבדלים. והם ב' שמות אהי"ה ולא שם אחד כמו המו"ס. (תתקל"ה אות קכ"ג).

קסח) עי' תשובה קס"ז.

קסט) א', הוא בירור הסיגים, הנמצאים במ"ן שלו, העולים מבי"ע. וזה נעשה ע"י אבא, בסוד ל"ב נתיבות החכמה. ב' הוא מיתוק ה"ת בה"ר בסוד שיתוף מדת הרחמים בדין, וזה נעשה ע"י ה"ג דאמא, שז"א

חלק י'    לוח התשובות לענינים       עיבור א             אלף ז

נכלל בהם בעת התכללותו בזווג דאמא. עי' לעיל בתשובה י"ז. (תתקנ"ח ד"ה ועם).

קע) המקור דטפת הזווג המורידה ה"ת מעינים, ומבטלת הפרסאות, הוא ע"ב דא"ק, להיותו למעלה מצמצום ב'. כי צמצום ב' התחיל מס"ג דא"ק, כנודע, וע"כ הארת
ע"ב מבטלת לצמצום ב', ולכל המסכים הנמשכים מצדו.

קעא) גורם ראשון הוא, עלית מ"ן דישסו"ת לאו"א לצורך מוחין דגדלות. אשר אז גם כל הפרצופים העליונים מעלין מ"ן
עד ע"ב ס"ג דא"ק. כנ"ל בתשובה קנ"ו.

גורם ב' הוא. הזווג דע"ב ס"ג על המ"ן שהעלו להם. ונמשכו להם אור חדש מא"ס ב"ה, ויצאה שם קומה שלמה על המ"ן שנקרא מוחין או מ"ד. כי בחינת המסכים ועביות הנכללות ברשימות מכונים בשם
מ"ן, וקומת ע"ס היוצאת על המ"ן, מכונה בשם מ"ד. והארת המ"ד האלו ירדו עד
שבאו לעתיק ונוקביה דאצילות.

גורם ג', הורדת טפת המ"ד בעתיק
עד לזווג יסוד ועטרה, המבטל לכל הפרסאות דאצילות שנעשו משורש עלית ה"ת בעינים, דהיינו אל הפרסא שבגוי מעוהי, שהוא ג"כ בחינת הקרום, אשר תחת המו"ס, ולבחינת המסך של יסוד ובחינת הפרסא דסיום כל אצילות, העומדת בין אצילות לבריאה.

גורם ד' הוא, ביטול הפרסאות, שע"י ביטול הפרסא שמבין אצילות לבריאה,
נתעלו ב"ש תתאין דעתיק מבי"ע, עם
בחינת גו"ע דזו"ן שהם סוד ו' ונקודה למקום ב"ש אמצעים דעתיק ששם עומדים נה"י דא"א גם ע"י ביטול הפרסא שבגוי מעוהי דעתיק נתאחדו ונעשו עתיק וא"א לפרצוף אחד.

גורם ה' הוא, חזרת א"א ועתיק לפרצוף אחד, שסיבב ד' דברים: א' שנה"י דא"א, נעשו לבחינת נה"י של עתיק, שעל ידי זה
עלו למקום חג"ת שלו, ששם עמידת נה"י דעתיק. ונמצא יסוד דא"א מסתיים בשוה
כמו יסוד דעתיק, דהיינו במקום החזה דא"א. ב', שכל המקום הזה שהיה בבחינת חג"ת דהיינו בחסדים מכוסים נתהפך ונעשה
לבחינת חסדים מגולים, כי נה"י דא"א תפשו עתה כל המקום הזה מפה עד החזה. ג',
שיסוד דא"א, בא עתה ליסודות דאו"א, כי מתוך שיסוד דא"א נעשה ליסוד דעתיק המסתיים במקום החזה דא"א, ששם הוא בחינת היסודות דאו"א, כנ"ל בתשובה קנ"ג ע"ש. ד', שגו"ע דזו"ן שהיו דבוקים ביסוד ועטרה דאריך אנפין עלו עם היסוד
ועטרה אלו אל מקום היסודות דאו"א,
דהיינו למקום החזה, ששם מלבישים עתה יסודות דאו"א על יסוד דא"א.

גורם ו' הוא, טפת המ"ד דע"ב דא"ק, שירדה גם למו"ס דא"א, אשר גם א"א
נזדווג בסוד חיך וגרון, הנקרא זווג דנשיקין, שמשם הגיע גם לאו"א וגם הם נזדווגו בזווג נשיקין, שאז הורידו הה"ת מעינים דישסו"ת, והם קבלו מוחין ונה"י חדשים, דהיינו שישסו"ת העלו את אח"פ הנפולים שלהם, ועמהם גם בחינת גו"ע של חלק הזו"ן
הדבוק באח"פ שלהם. ונמצא עתה שכבר
עלו כל חלקי זו"ן, כי נה"י דא"א העלו
עמהם את גו"ע של חלקו, דהיינו מסוד ו' ונקודה. ואח"פ החדשים דישסו"ת העלו את גו"ע של חלק הזו"ן מבחינת חלקם מעת הנקודים. וכל ג' הבחינות גו"ע של הזו"ן, עומדים עתה בג' היסודות דא"א ואבא ואמא, מלובשים זה בזה. וכבר ידעת שיש"ס נכלל באבא ותבונה נכללת באמא כנ"ל בתשו' קנ"ז.

גורם ז' הוא, שטפת נשיקין של אבא שהוא ע"ב, ירדה ליסוד שלו, שהוא בחינת ל"ב נת"ה, ובירד וליבן את הסיגים שבש"ך ניצוצין, שהם ל"ב מלכיות, והוריד אותם לפסולת, ובירר מהם רק רפ"ח ניצוצין, שה"ס הלובן שבהולד, כי הם בחינת עצם הספירות דז"א, מבחינת קו וחצי הימין, דהיינו בהעדר מהם הקו שמאל, שהוא בחינת הה"ת המעורבת בהע"ס, כנ"ל בתשובה
קל"ה עש"ה. והטעם הוא, כי אבא כבר
הוריד כל בחינת המלכיות שבו, שהם
מבחינת הדין והסיגים, שאין עליהם בחינת מסך, ונמצאות כל הספירות של ז"א נקיות לגמרי מבחינת מלכיות. וע"כ הוא נבחן

אלף ח            חלק י'    לוח התשובות לענינים       עיבור א

לבחינת קו ימין של הע"ס לבד, בלי שום עביות של ה"ת, שז"ס שאבא נותן הלובן שבו. ואמא מזדווגת ג"כ מבחינת הקטנות
שבה, דהיינו מבחינת ה"ת בעינים שנשאר
בה מעת הקטנות, ואז אמא נותנת הארת
ה"ג שבה ברפ"ח הניצוצין, שאז הה"ת דהתלבשות הנשארת ברפ"ח הניצוצין
מתעבה ע"י ה"ג דאמא, ועובר בכל ע"ס דז"א, ועושה בהם קו וחצי השמאליים. ובחינת הזווג דאבא המתקן לקו וחצי
הימנים, נקרא יום א' של ימי קליטה.
ובחינת הזווג דאמא המתקן לקו וחצי השמאליים נקרא יום ב' דימי קליטה. ואח"ז מזדווגים או"א זה בזה, ואז מתחברים קוים אלו דאו"א, שזהו בחי' יום ג' דימי קליטה.

קעב) עיקר בחינת זו"ן שהם מבחי'
ו' ונקודה, הם דבוקים ביסוד ועטרה דא"א, ויסוד א"א מלובש תוך יסודות דאו"א. (תתקכג אות צ"ח).

קעג) בירור הסיגים הוא ע"י אבא. ותיקון קוים הוא ע"י אמא.

קעד) מתוך שג' שותפים היו בז"ת דנקודים באצילות הזו"ן שהם ז"ת דנקודים: שהם נה"י דא"ק ונה"י דאו"א. ע"כ המה דבוקים בגי' בחי' אח"פ, שהם: אח"פ דכתר של אצילות, שהם עתיק וא"א, שהם בחינת נה"י דא"ק הפנימי, שהוא ג"כ פרצוף הכתר דא"ק. ואח"פ דאו"א וישסו"ת המוחזרים לפרצוף אחד, שהם במקום או"א דנקודים בזמן הגדלות שלהם.

קעה) אע"פ שנה"י דא"א עלו לחג"ת וחג"ת גם הם עלו לג"ר, וכן שלישים האמצעים שהיו מלובשים תוך חג"ת דא"א עלו ג"כ לג"ר, וכו'. עכ"ז נבחנים כולם יחד, הן הבחינות שעלו לחג"ת, והן הבחינות
שהיו מקודם בחג"ת, כמו שהם נמצאים
עתה ביחד בשעת הזווג דעיבור ז"א. כי
כולם משתתפים באצילותו. כמ"ש בחלק
י"א. והטעם הוא, מכח שאין העדר ברוחני, וכל ענין חילוף מקום הנאמר ברוחני, אינו, אלא ענין של הוספה על בחינתו הקודמת, כנודע. (תתקי"ט אות פ"ו).

קעו) המה עלו לבחינת ג"ר של עצמו, ונעשו שם לג"ר חדשים של או"א, וג"ר דעצמו עלו יותר למעלה, כי זה הכלל שאי אפשר שיהיה איזה עליה לפרצוף תחתון,
אם לא יעלו מקודם כל העליונים ממנו.
כנודע בסוד העליות דשבת. (תתק"כ אות פ"ז).

קעז) כבר נתבאר לעיל בתשובה קע"ה, אשר מכח אין העדר ברוחני, נמצאים ג"כ
כל הבחינות שהיו בחג"ת מקודם לכן, שז"ס התכללות כל הבחי' דנה"י וחג"ת, ועתיק וא"א מזמן היותם ב' פרצופים וכו', אשר כולם משתתפים באצילות הז"א. ובערך
זה אומר הרב שחג"ת דא"א מלובשים עוד בתוך פנימית נה"י דא"א, אע"פ שמבחינה אחרת הם באמת כבר נתעלו לבחינת ג"ר. כנ"ל. (תתקי"ט אות פ"ו, תתק"כ אות פ"ז).

קעח) מתוך שא"א ועתיק נעשו לפרצוף אחד, נמצאים נה"י דא"א במקום נה"י
דעתיק, דהיינו במקום חג"ת של עצמו, וחג"ת דא"א במקום חג"ת דעתיק, דהיינו
בג"ר של עצמו. (תתק"כ אות פ"ז).

קעט) כי אחר שהגיעה טפת המ"ד אל עו"נ. ומשם ליסוד ועטרה דעתיק, הנה נתבטלה הפרסא שבגוי מעוהי דעתיק. החוצה לא"א ועתיק לפרצופים נבדלים, ונעשו שניהם לפרצוף אחד. וא"כ עלו חג"ת דא"א למקום ג"ר שלו, ששם עמדו חג"ת דעתיק, וא"כ עלו עמהם גם בחינת שלישים עליונים שהם מלובשים בחג"ת אלו, שבהם בחי' היסוד דעתיק ג"כ, וע"כ נסתלק המסך שלו משם. אמנם הרב אינו רוצה להאריך בעתיק כנודע. וע"כ קיצר ואומר, שאינו יכול
לסבול כל כך אורות, כלומר כיון שבאו למקום הזה האורות דנה"י דא"א, שהם חסדים מגולים, א"כ הוברר מקומו של
היסוד דעתיק יותר למעלה בחג"ת שמקודם לכן, שהם בג"ר דא"א. (תתק"כ אות פ"ט).

קפ) כי מלבד ההפרש של חסדים
מכוסים שיש בין או"א לישסו"ת, כנודע.
הנה יש עוד הפרש בענין זה בין אבא עלאה לאמא עלאה גופייהו, כי שורש אבא עלאה,

חלק י'    לוח התשובות לענינים       עיבור א             אלף ט

דהיינו ב' חסדים וחצי שלו, נשארו סתומים בתוך יסוד דעתיק. אבל שורשי הגבורות דאמא עלאה יצאו מיסוד דעתיק, ונתגלו בחג"ת דא"א. כדברי הרב בע"ח שער י"ד
סוף פרק א'. ע"ש. ועל זה סובבים דבריו שבכאן, שאחר בקיעת יסוד דעתיק, נתגלו ג"כ ב' חסדים וחצי דאבא לחוץ, ואין עתה עוד שום הפרש בין אבא עלאה לאמא
עלאה. (תתק"כ אות פ"ט).

קפא) כי באמת נתקן עתיק לבחינת שורש לאור דחסדים, וא"א לבחינת שורש לאור חכמה. אמנם זה הוא רק מבחינת התחלקות ה"פ אצילות לי"ב פרצופים. ואז עתיק משפיע חכמה לא"א, לבחינת שורש  מחזה ולמעלה שלו, העומד בפה דא"א
כנודע. אמנם עתיק עצמו נעשה שורש לאור חסדים, והוא משפיע מיסוד ולמעלה בחינת חסדים מכוסים לאו"א, כנ"ל בהסתכלות פנימית חלק ח'. וכשהם באופן זה, גם א"א אינו משפיע חכמה, כי כל השפעה, היא מבחינת חג"ת של הפרצוף, וכיון שבחינת חג"ת שלו היא בחסדים מכוסים, איך
ישפיע עוד החכמה ממנו. וע"כ בעת שא"א רוצה להשפיע חכמה אל הפרצופים, מחויב להעשות עם עתיק לפרצוף אחד, שאז נעשו החג"ת דא"א לבחינת נה"י דעתיק, ויכול להשפיע הארת חכמה על ידיהם. וצריך שתזכור הכלל הנ"ל שבכל מקום שנה"י
עולים לחג"ת, נעשו חג"ת עצמו לבחינת חסדים מגולים.

קפב) כבר ידעת, שהעליון מתאים
תמיד הזווג שלו, לפי מדת המ"ן, דהיינו הרשימות של התחתון, שעולים אליו להתכללות הזווג. ונודע שיש ב' בחינות ברשימות: א' הוא אור הזך שבהם, שהם בחינת אור ישר, שהם בחינת ג"ר שברשימות, שנשארו באצילות. ועוד יש בחינות אור עב, שהם בחינות העביות והאו"ח, הנקרא ניצוצין, שהם בחינת אור חסדים וחג"ת, ויכלו לירד עם הכלים
לבי"ע. והכלים עצמם הם נה"י שבכולם.

וע"כ כדי לתקן הכלים צריכים או"א להתלבש במסך דבחינת נה"י דקטנות, והיינו בחינת יסוד דתבונה, בעת שהיו מחולקים לעצמם לפרצוף נבדל מאמא עלאה. וכדי לתקן הניצוצין, צריכים או"א להתלבש
במסך דחג"ת דקטנות, שהוא עומד במקום החזה שלהם, שהוא מקום החתך בין אמא לתבונה. וכבר ידעת שיסוד דקטנות, עומד בבחינת החזה. וכדי לתקן בחינת האורות שברשימות שהם בחינת ג"ר, הם צריכים לבחינת ג"ר דאמא עלאה מעת קטנות, מזמן היותה חסרה משער מ"ב העליון, כנ"ל בתשובה קכ"ט. עיין שם. ובזה מתוקנים הרשימות דאו"י שהם בחינת ג"ר.

מילואים לתשובה פ"ח

במ"ש שם ההבחן בין הדכורין ונוקבין דאצילות, צריכים להבין היטב את ב' הפרצופים התחתונים מ"ה וב"ן דא"ק.

והנה הרב ביאר אותם בע"ח ש"ה
סוף פרק א'. וז"ל, בפנימיות א"ק יש
הוי"ה אחת, ומד' אותיותיה, יוצאים ד' הויות ונגלים לחוץ של א"ק, והם הוי"ה דע"ב
ס"ג מ"ה ב"ן, והם במצח אח"פ, ומה שקדם הוי"ה דב"ן להוי"ה דמ"ה, ה"ס תפלין דר"ת, וה"ס נקבה תסובב גבר. עכ"ל. הרי שהרב חושב את ב' העולמות: נקודים, ואצילות
לב"ן ומ"ה דא"ק. והדברים צריכים פירוש, כי לא נשתייר מעולם הנקודים אלא הג"ר שנטל עתיק דאצילות, אבל הז"ת נשברו
פנים ואחור, וא"כ איך נעשו ע"ס דנקודים לב"ן דא"ק, ולא עוד אלא שנעשו לשורש למ"ה שלו בסוד נקבה תסובב גבר.

אמנם צריכים לזכור כאן, את הכלל, שכל האורות שבתחתון, נמצאים בעיקרם בהעליון ממנו, ובתחתון עצמו אינם אלא בחינת ענף קטן כנודע. כי ע"כ כל תחתון יוצא מבחינת החסרון אשר בעליון, גם משלים החסרון שבו. כי אותם האורות שהעליון משפיע לתחתון שלו, כבר קבעו מקומם בעליון גופיה וע"כ המה משלימים

אלף י             חלק י'    לוח התשובות לענינים       עיבור א

אותו. ולפיכך אחר הזדככותו דגוף פרצוף הכתר א"ק, שנסתלקו האורות מהכלים שלו, האציל א"ק את ע"ב ס"ג, כדי שיחזרו למלאות האורות להכלים דגוף שלו, וכיון שע"ב ס"ג נשלמו על הטבור, ולא השלימו למלאותו כלום בכל המקום שלמטה מטבור עד סיום רגליו, ע"כ חזר והאציל לע"ס דנקודים מטבורו ולמטה, מאורות דנקבי עינים. שבחי' הראש ותוך שלהם, יצאו בג"ר דנקודים, בכל השלמות דתיקון קוים, אמנם בז"ת, לא הגיע אלא בחינת הארת כלים, מבחינת הסתכלות עינים באח"פ שלמטה משבולת הזקן, שהם אורות נה"י בלי תיקון קוים, כנודע. שמשום זה, רק שליש התחתון דת"ת דא"ק מטבורו עד סיום הת"ת, נתקן
בג' קוים, אבל כל הז"ת דנה"י שלו, שמסיום הת"ת שלו ולמטה, נשארו בב' קוים לבד, ואין שם ההכרע דקו אמצעי. ונבחן אז,
שא"ק נשלם בעצמו, מתוך אצילותו לע"ס
של הנקודים, רק בבחינת תנה"י של נקבה לבד, כלומר בב' רגלים באורות דנפש, החסרות קו אמצעי. ואע"פ שגם הקטנות דז"ת נשבר פו"א בנקודים, אין זה נוגע
כלום לבחינת השורש שלהם שנשאר בא"ק עצמו להשלמתו, כמו שידעת מטעם אין
העדר ברוחני. וע"כ נבחן שבת נולדה
תחלה. כי א"ק קבל השלמה לנה"י שלו מבחינת בת ונקבה, ותיקון זה נשאר בו בקביעות.

לפיכך האציל א"ק את ע"ס דאצילות
כדי לתקן הז"ת דנה"י שלו. ונודע, שכל
ע"ס דאצילות המה בחינת ז"ת דנה"י דא"ק, שלא קבלו תיקונים בעולם הנקודים, כנ"ל. וע"כ מתחיל א"א להלביש מפה דרדל"א ולמטה, שהוא למטה מסיום הת"ת דא"ק,
כי רדל"א מלביש כל המקום של שליש תחתון דת"ת דא"ק, ורדל"א אינו מצטרף לאצילות כנודע, אלא א"א נחשב לכתר האצילות. הרי שכל עולם האצילות מלביש רק לז"ת דנה"י דא"ק. וע"כ נבחנים ה"פ

אצילות רק לחג"ת נה"י דא"ק בלבד. ונודע שכל ה"פ אצילות באו מתחלה בסוד העיבור ג' גו ג', שקבלו בזה בחינת השיתוף דמדת הרחמים בדין, כי ה"ת שהיתה דבוקה ביסוד, עלתה ונכללה בת"ת, שהוא בינה דה"ב של החסדים, כנודע. ונמצא עתה שנשלם התיקון קוים גם בתוך דע"ס דנה"י דא"ק, דהיינו בחג"ת דנה"י שלו. באופן, שבעת שהאציל לג"ר דאצילות שהם א"א ואו"א וישסו"ת, נתקן ג"ר של קו אמצעי דתוך הזה,
וכשנתקנו ז"ת דאצילות, שהם זו"ן, אז נתקן ז"ת דקו אמצעי דתוך דע"ס דנה"י דא"ק. וע"כ כל ע"ס דאצילות לא באו לא"ק, אלא לתקן את קו האמצעי של התוך דע"ס דנה"י שלו, הנקרא יסוד דכורא דא"ק, או הדר. שג"ר דאצילות תקנו בו הדר העליון, וז"ת תיקנו בו את הדר התחתון. והוא הנעשה להשלמת התנה"י דא"ק בבחינת ה"פ דא"ק בסוד הזכר שבו. ונחשב לתולדה דע"ב
שלו, משום שבאו ע"י זווג ע"ב ס"ג. ותבין שכל המדובר הוא מבחינת הע"ס דאצילות שנקבעו בנה"י דא"ק גופיה, מטעם שהאורות דתחתון נמצאים בעיקר בהעליון שלו. ועתה תבין היטב הכלל, שכל פרצוף כלול מה"פ געסמ"ב, שכל בחינה נוטלת מפרצוף
שכנגדה בה"פ א"ק. גם תבין שפרצופי הנוקבין דאצילות, להיותם כולם רק מב"ן דא"ק, אין להם הכרע דקו אמצעי בהתוך דנה"י שלהם, כי גם בא"ק הם חסרים.
וכל הפרצופים הזכרים דאצילות, יש להם בחינת תוך בנה"י שלהם, כי המה מקבלים מבחינה שכנגדם ממ"ה דא"ק. שיש לו הכרע של קו אמצעי בתוך דנה"י שלו. גם תבין שמ"ה מסובב מן הב"ן, בסוד נקבה תסובב גבר, כי בפרטיותו דא"ק עצמו יצא מתחלה הב"ן, שהשלים ג"ר דנה"י. ומ"ה שבו, הוא ענף ותולדה דב"ן. וב"ן, נחשב לבחינת
מקיף כלפי המ"ה מכח היותו עליון אליו, והעליון נבחן למקיף אל התחתון ממנו,
כנודע.

sh (1)