פרשת מטות תשפ״ו

פרשת מטות תשפ״ו

״לא יחל דברו״, פירש רש״י: לא יעשה דברו חולין. לומדים אנו שדיבור איש ישראל הוא קודש, ואילו דיבור אומות העולם אינו ב״בל יחל דברו״ – אין על אומות העולם הקפדה. ישראל נמשכים מהקודש העליון, כמו שכתוב: ׳קודש ישראל להשם׳.

ועוד בזוהר כתוב: ישראל מחוברים עם החגים והימים הטובים, והיום טוב נקבע ע״י בית דין שמקדשים את החודש – היום טוב הוא מכח התחתון. השבת לא תלויה בקידוש החודש, היא מכח עליון.

מובן מכך, שכל עניין ״בל יחל דברו״ שיש בישראל הוא משום שישראל נוחלים שבת דווקא על ידי החגים, והחגים תלויים בישראל, כפי שנאמר – בקידוש בית דין; וקידוש החודש נעשה על ידי דיבור, לא במחשבה.

למה בפרשת פנחס הוא כותב רשימה של כל החגים, והפרשה הבאה הצמודה לה מדובר על נדרים?

כי בא להראות לנו, שכל המועדים תלויים בדיבור ישראל, ורואים כמה שהדיבור הוא קדוש וצריך להיזהר בדיבור.

 

 הסבר והרחבת הדברים:

השורש הרוחני של "לא יחל דברו" וכוח הדיבור

בפתח פרשת מטות מצווה התורה: "איש כי ידור נדר לה' או הישבע שבועה לאסור איסר על נפשו – לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה". ומפרש רש"י: לא יעשה דבריו חולין.

כדי שאדם יוכל להידבק בקדוש ברוך הוא, שהווייתו היא מציאות אבסולוטית ומוחלטת, עליו לדייק את עצמו לחלוטין במידת האמת. כשהקדוש ברוך הוא אומר משהו – הדבר מתקיים, ולכן אדם השואף להידבק בו חייב לעמוד בדיבורו, שמילתו תהיה יציבה וקיימת.

על פי חכמת הקבלה, ה"פה" של המדרגה הרוחנית מייצג את ספירת המלכות של הראש. בפה זה נעשה "זיווג דהכאה", שבו המסך בולם את האור העליון ומעלה "אור חוזר" ממטה למעלה כדי להלביש את האור הישר, ורק לאחר מכן האור מתפשט אל הגוף. זהו השורש של "ככל היוצא מפיו יעשה" – כפי שנקבע באור החוזר שעלה בפה (הראש), כך צריך להתבצע ולהתפשט בגוף ובמעשה.

ראשי המטות והצורך באמונה

התורה מפנה את הציווי ל"ראשי המטות" (נשיאי השבטים). המילה מטה מרמזת על האמונה, שכן האמונה היא המטה (מטיה) את לבם של ישראל לאביהם שבשמיים.

הסיבה שהתורה מדגישה את ראשי המטות בהקשר של נדרים היא, שבלי כוח האמונה אדם עלול להקל ראש בדיבורו ולומר לעצמו: "אני בסך הכל בן אדם, מה זה משנה מה אמרתי או מה חשבתי?". האמונה מעניקה לאדם את ההבנה שדיבורו מחולל מציאות רוחנית מחייבת, ואם אינו יכול לעמוד בו – עליו לגשת לבית דין להתרת נדרים.

הקשר המהותי בין המועדים לפרשת נדרים

קיים קשר הדוק, על פי תורת החסידות (כפי שמבאר בעל ה"שם משמואל"), בין סוף פרשת פינחס המפרטת את המועדים, לבין תחילת פרשת מטות המפרטת את הנדרים:

• קדושת עם ישראל לעומת אומות העולם: האיסור הרוחני של "בל יחל דברו" שייך רק בישראל, משום שעם ישראל יונקים ונמשכים מהקודש העליון, כפי שכתוב "קודש ישראל לה'". אצל אומות העולם הדיבור נותר ברובד המעשי-חברתי בלבד ואין עליו הקפדה רוחנית זו.

• שבת מול חגים: השבת קבועה וקיימת מצד כוח עליון (התעוררות מלמעלה) ואינה תלויה באדם. לעומת זאת, המועדים (החגים) נקבעים לחלוטין מכוח התחתון – על ידי בית הדין שמקדשים את החודש. מה שבית הדין קובע ומקדש בפיו, כך נקבע בשמיים.

• קידוש בדיבור ולא במחשבה: קידוש החודש על ידי בית הדין חייב להיעשות בדיבור מפורש בפה (באמירת "מקודש!"), ומחשבה לבדה אינה מועילה.

טעם הסמיכות: התורה סמכה את הנדרים לחגים כדי להראות שכל המועדים והקדושות שבעולם תלויים בכוח הדיבור של עם ישראל. מכאן רואים עד כמה הדיבור של האדם הוא כלי קדוש, ועד כמה יש להיזהר בו – שכן בדיוק כפי שדיבור הציבור של בית הדין משנה את קדושת הזמן, כך הדיבור הפרטי של האדם בנדר יוצר קדושה ואיסור.

גילוי ישראל ביום השבת והחזרת האבידה

בעולם הזה, בימי החול, האדם נמצא לעיתים במצב של "טעיתי כשה אובד" – הוא מרגיש אבוד ומלא במחשבות זרות. עם ישראל נמצא כביכול במצב של "בליעה" בתוך הקליפות והסטרא אחרא (כמו כלי שבלע איסור), ולכן האור האלוקי אינו יכול להאיר עליו בצורה גלויה, והקדוש ברוך הוא מסתיר את פניו.

כאשר מגיע יום השבת, כל כוחות הפירוד, המחשבות הזרות והרצון לקבל לעצמו נופלים לתוך "נוקבא דתהומא רבה" (נקב התהום הגדול). אז מסתלק המחסום, עם ישראל מתגלים בקדושתם, והקדוש ברוך הוא – שהוא "בעל האבידה" – מוצא כביכול את אבידתו.

הגילוי של שבת יוצר אחדות ושמחה עצומה, המדומיינת לשמחת חתן וכלה (כאשר הקדוש ברוך הוא הוא החתן והאדם הוא הכלה). השמחה נובעת מביטול הפירוד הרוחני ומחיבור הנשמות מחדש לשורשן. כל הכוח הזה לזכות לשבת, נבנה באמצעות המועדים, היונקים מכוח הדיבור הקדוש של עם ישראל.

דיני הפרת נדרים בראי הספירות

החלק הארוך בפרשה העוסק בנדרי האישה, בנערותה בבית אביה או תחת בעלה, מפרט את מקרי השמיעה, ההחרשה וההפרה של האב או הבעל.

• האישה כספירת המלכות (הנוקבא): ברוחניות, האישה מייצגת את המלכות (הכלי). כאשר היא נודרת נדר, המשמעות הרוחנית היא שהיא משתוקקת ונודרת לקבל את האור העליון על מנת להשפיע, ומעלה אור חוזר.

• אביה ובעלה (בחינות בזעיר אנפין): האב והבעל מייצגים שניהם את האור המשפיע (זעיר אנפין), בדרגות שונות של מוחין: האב מייצג "מוחין דנשמה" (דרגה גבוהה יותר), והבעל מייצג "מוחין דחיה".

• הצורך בהסכמת האור (הפרה או החלשה): המלכות צריכה לבדוק האם המשכת האור שהיא מבקשת לעשות דרך הנדר היא תקינה, או שמא היא גדולה מדי ותגרום לשבירת הכלים. לכן הנדר זקוק ל"אישור" של האור המשפיע.

• סוד האוזן והשמיעה ("והחריש לה", "ביום שומעו"): כל הפרשה תולה את תוקף הנדר בשמיעה ובהחרשה של האב או הבעל. בקבלה, האוזן מייצגת את ספירת הבינה (והאות מ' של צלם) – שהיא תיקון של חסדים ואמונה, המאפשר לאדם להיות שמח בחלקו.

• מניעת שבירת הכלים: אם האישה (המלכות) נודרת נדר ומבקשת להמשיך אור חכמה גדול מדי שנוגד את תיקון החסדים והאמונה של האוזן (הבינה), הבעל או האב שומעים זאת ומבינים שזה יגרום להרס ושבירה. לכן הם מפרים את הנדר ("ואם הפר יפר אותם") כדי להגן על המערכת הרוחנית. אם האור תקין ואינו מזיק, הם מחרישים (מגלים הסכמה), והנדר קם ומתקיים.

ההבדל בין זכר לנקבה בהפרה: נקבה (הכלי) זקוקה לאישור המשפיע שלה (אב או בעל הפועלים כיחיד). לעומת זאת, הזכר, שהוא מצד המשפיע הגלוי ("זך"), אינו תלוי ברשותם של אחרים; כאשר הוא נודר נדר שאינו מתאים, הוא זקוק לכוח של בית דין (שלושה דיינים המייצגים את ג' הקווים) כדי לפרק ולתקן את הנדר.

 

 

שבת שלום