דף 41

בעל התניא שורש הנשמה

להלן סיכום ענייני של התוכן, כאילו נלקח משיעור או הרצאה, תוך תיקון שגיאות כתיב שהופיעו במקור (שנראה כתמלול כתוביות) והתמקדות במשמעות המרכזית:

**סיכום שיעור: אהבת עולם, אהבה רבה והדרך לגאולה**

בשיעור דובר על שני סוגי אהבה בעבודת השם:
1. **אהבת עולם** – אהבה רוחנית פנימית הקיימת בשורש הנשמה, שמאירה מרחוק מעבר לסדר ההשתלשלות (התהליך הרוחני התלוי ביגיעה ועבודה אישית). זו אהבה נסתרת אך קיימת תמיד, כמו מזל רוחני שמאיר גם כשלא רואים אותו.
2. **אהבה רבה** – אהבה עליונה הבאה מלמעלה, כחסד אלוקי, שאינה תלויה רק במאמץ האדם.

המסר המרכזי הוא שצריך לשלב בין השתיים: מי שמסתמך רק על אהבה רבה מבלי לפעול באהבת עולם עלול ליפול לקליפות (כוחות שליליים), ואילו עבודה בשני המישורים מחזקת את האדם. הדוגמה לכך היא "התחילו אורחים" – יש לאחד את האורות (הגילויים) בעבודה משותפת.

נדלק נר לזכרו של בעל התניא, והודגש כי בזכותו אפשר להתחזק בעבודת השם, ללמוד מתורתו ולהידבק בה. המטרה היא למסור נפש, להגדיל אמונה, לאהוב את ה' ואת עם ישראל מתוך אמת פנימית – לא לשם כבוד או תמורה, אלא מתוך רצון להשפיע.

בהמשך הוסבר מושג הגלות כהסתרת האלוקות ("דיני גלות"), לעומת הגאולה שבה מתגלה שם הויה – שם המסמל אחדות וגילוי מתמיד של הקדוש ברוך הוא. בגלות, שם הויה מוסתר, אך שם אהיה (אשר אהיה) נותן תקווה וכוח אמוני לצאת מהחושך, כמו ידית של אור מקיף. השכל הפנימי (לא השכל החיצוני הפילוסופי) הוא הכלי למצוא את ה' גם בגלות, ככתוב "בקש אותי ותמצא אותי".

לסיכום, השם הויה מבטא גאולה וקדושה, אך הוא מתגלה רק למי שכבר נמצא ברוחניות גבוהה. בעבודה שלנו, עלינו להתחבר לשם אהיה – שם של תקווה ואמונה – ולפעול מתוך כוונה אמיתית כדי לגלות את האחדות וההשגחה האלוקית.

 

 

בעל התניא – רבי שניאור זלמן האדמור הזקן

בעל התניא – אני הויה לא שניתי

סיכום שיעור תורני – "אני הויה לא שניתי" והבדלת הבורא מהבריאה

השיעור עוסק בהבחנה בין עצמות הבורא לבין הבריאה, תוך התמקדות בפסוק "אני הויה לא שניתי" (מלאכי ג, ו) ובפרשנותו של בעל הסולם להבדיל את הבורא מהנשמה ומהשגת האדם. השיעור מדגיש את הקדושה המובדלת של הבורא ואת היעדר השינוי בו, ומבאר את הקשר בין האור לכלים בבריאה. להלן סיכום מורחב ומפורט:

השיעור נפתח בהקשר של אהבה רבה, בניגוד לאהבת עולם שנדונה קודם לכן. אהבת עולם היא אהבה שאינה נובעת מהתבוננות, אלא טבועה בשורש הנפש, במקום שבו חלק מהבורא (שם הויה) מתגלה. השיעור ממשיך ומתמקד בפסוק "אני הויה לא שניתי", שמלמד שהבורא נמצא מעל גדרי העולמות, ואין בו שינוי, תנועה או חידוש. הסיבה לכך היא שאין בו רצון לקבל – תכונה השייכת רק לנבראים – ולכן השינוי אינו חל על האלוקות, אלא רק על התגלותו בבריאה, כפי שנאמר "וביד נביאים אדמה" (הושע יב, יא). המשמעות היא שהתגלות הבורא היא דמיון בלבד, אך דמיון אמיתי כפי שמתגלה לנביאים, ולא כפי שמתפרש אצל מכשפים או מתקשרים.

השיעור מבאר ש"וביד נביאים אדמה" מתאר דמיון כי האור עצמו אינו משתנה – הוא אינו נברא ואינו יכול להשתנות. השינוי מתרחש בכלים, כלומר ברצון לקבל של הנבראים, שמגלה את האור בצורות שונות. השיעור משתמש במשל מהעולם הגשמי: האור או האנרגיה אינם משתנים במהותם; בין כדור הארץ לשמש יש חושך, והכלי (החומר) הוא שמגלה את האור. בחלל הוואקום, האור נע במהירות קבועה בספקטרום הנראה, אך כשהוא פוגע בחומר, מתגלים הבדלים באורכי גל, צבעים ומהירויות. זה מלמד שאין שינוי במהות האור, אלא רק בהתגלותו דרך הכלי. כך גם בעולם הרוחני: האור האלוקי נשאר קבוע, והכלים (הנבראים) הם שמשתנים ומגלים אותו.

השיעור ממשיך ומסביר ש"אני הויה לא שניתי" מתייחס לא רק לעצמות הבורא, אלא גם להתפשטות האור ממנו לפני שהוא מגיע לקבלה בנשמות. בעל הסולם מפרש שרצון לקבל, כשהאור מתפשט ממנו, נחשב כעצמות הבורא לפני שהוא נקלט בנשמות. כלומר, גם בהתפשטות האור לעולמות, לפני שהוא מגיע להשגת הנבראים, אין בו שינוי – הוא נשאר בבחינת "יש מיש". השינוי מתרחש רק כשהאור מגיע לנשמות, כדוגמת אוכלי המן, שכל אחד טעם בו טעם שונה לפי רצונו. השיעור מפנה להרחבה בנושא בהקדמת "פי חכם" ובקדמת "פרי חכם" של הרבש על ספרי בעל הסולם.

השיעור מדגיש שאין תנועה ישירה אל הבורא, ואפילו המשל של טיפת מים באוקיינוס אינו מדויק. בטיפה יש ערך וייחוס לים, שכן שניהם עשויים ממים, אך לגבי הבורא אין השתלשלות או דמיון ישיר לבריאה. השיעור מבאר שזו הבחנה חשובה מאוד: הנשמה אינה "חלק אלוקה ממעל" במובן המילולי, שכן זה עלול להוביל לטעות שיש קשר ישיר לעצמות הבורא. עצמותו מובדלת לחלוטין, והשינוי מתרחש רק בהתגלות האור דרך הכלים, ולא במהות האור עצמו.

השיעור מסכם שהבורא אינו משתנה, לא בעצמותו ולא בהתפשטות האור ממנו לפני הקבלה בנשמות. השינוי הוא תוצאה של הכלים – הרצון לקבל של הנבראים – שמגלה את האור בצורות שונות. כך, מלכות (הרצון לקבל) שווה לפוטנציאל שבחוכמה, אך חוכמה עצמה אינה האור לכשעצמו, אלא השורש לרצון שמגלה אותו. השיעור מדגיש שיש להבין את ההבדלה הזו כדי להימנע מטעויות בהשגת הבורא, וקורא להעמיק בנושא דרך המקורות המוזכרים.

בעל התניא – שיהוה יהיה אלוהיך

בעל התניא הילולה – שמע ישראל או סמים?

תורה אור – ברוך ה אלוקי ישראל
בעל התניא

תורה אור – אמן יהא שמה רבה מבורך

תורה אור – האור מגיע מהנשמה וגם הכאב

תורה אור – כי מלך שמו

sh (1)