חלק ארבעה עשר

מוחין דגדלות של זעיר אנפין

*        א) ונבאר עתה ענין העיבור השני לצורך מוחין דהולדה. ובזה יובן מ"ש בפרשת אחרי מות דס"ה ע"ב שורה כ"ד וז"ל, ותרין בנין דינקא להו אמא, ואתעברת מנייהו, ואפיקת לון לבתר וכו'. והנה הלשון הזה קשה מאד להלמו, דהיה לו לומר, ואתעברת מנייהו בקדמיתא, ולבתר דינקא להו, כי העיבור קדם אל היניקה. ועוד דמשמע, דלבתר דהוו בנים ממש בפועל, חזרה להתעבר מהם. וצריך להבין כל זה.

ב) אך הענין יובן עם הנ"ל, כי כבר נולדו בראשונה, וינקא להון, ולבתר הכי אחר תשעה שנים, חזרה ואתעברת מנייהו, בסוד עיבור שני לצורך המוחין דהולדה, ואח"כ אפיקת לון וכו', ותחלה נבאר עיבור השני לזה איך אפשר להיות כי הרי בצלם אלקים עשה את האדם, ומבשרי אחזה אלוה, ואין ענין הזה יכול להיות באדם התחתון, שיחזור בסוד עיבור בבטן אמו אחר שנולד. ואמנם להבין זה, צריך שנבאר ענין מיין נוקבין ועליתם הנזכרים בכל מקום, מה ענינם.

ג) דע, כי בחינת המיין נוקבין של ז"א ונוקביה, הם נשמות הצדיקים שהם נקראים בנים שלהם, בסוד בנים אתם לה' אלקיכם.

אור פנימי

א) העיבור השני לצורך המוחין דהולדה: הוא העיבור הבא לאחר ט' שנים ויום א', שאז ראוי למוחין דהולדה. ועיבור הזה נקרא לפעמים בדברי הרב בשם עיבור ג', והוא מטעם שיש עיבור הבא אחר ב' שנים דיניקה להשגת ג"ר דרוח, שהוא העיבור הב' כנ"ל. (בחלק י"ב אות ק"ב)
וזה העיבור הבא לצורך מוחין דגדלות, נקרא עיבור ג', או עיבור ב' דמוחין והוא לאפוקי מעיבור ב' הבא לאחר ב' שנים שאינו לבחינת מוחין, אלא להשלמת ג"ר דרוח. כמ"ש שם. עש"ה.

ג) המ"ן של ז"א ונוקביה הם נשמות הצדיקים וכו' המ"ן של או"א הם זו"ן. כבר

* שער מאמרי רשב"י באדרא זוטא דף רס"ב.

א' תצד          חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

ובחינת המ"ן של או"א הם ז"א ונוקביה, בנים שלהם. וכמו שבארנו, כי בכל לילה ולילה עולים נשמות התחתונים, בסוד בידך אפקיד רוחי,

אור פנימי

נתבאר זה בחלקים הקודמים, שכל תחתון נבחן לחצי פרצוף של העליון ממנו, משום שבחינת אח"פ דעליון, שהם בינה וזו"ן שלו, נפלו למדרגת התחתון ממנו. ולפיכך אין העליון יכול להיות בשלמות, זולת ע"י עליתו של התחתון המשלים את פרצופו, ואז הוא ראוי לזווג עם אור העליון.

ושורש דבר זה מתחיל מצמצום ב', שהיה להכנת עולם הנקודים, שה"ת עלתה בעינים, והוציאה אח"פ מכלהו המדרגות, שאח"פ דראש נפלו לבחי' תוך, ואח"פ דתוך נפלו לבחינת סוף, ואח"פ דסוף נפלו לבחי' בי"ע, כלומר שכלים אלו נעשו למקום בי"ע: בינה נעשתה למקום בריאה, וז"א למקום יצירה, ומלכות למקום עשיה. ואז נתפשט ויצא אור העינים בע"ס דנקודים, שנסתיימו בנקבי עינים דפרצוף נה"י, כלומר במקום החזה דפרצוף הסוף שנקרא נה"י. כי לא נשתיירו שם אלא גו"ע, שהם כתר חכמה, ובינה וזו"ן כבר היו למטה מסיומא דצמצום ב' שנקרא פרסא דאצילות, וע"כ לא יכלו לקבל שום אור. הרי שבמצב הזה היה כל חצי פרצוף עליון, תוך פנימיותו דפרצוף התחתון ממנו, כי אח"פ דג"ר נקודים היו בחג"ת דנקודים, ובינה וזו"ן דחג"ת, היו בנה"י דנקודים, ובינה וזו"ן דנה"י היו בבי"ע. כי לא היה בכל אחד מהם אלא כתר חכמה בלבד, מסבת הה"ת שסיימה לכל מדרגה בנקבי עינים שלה, דהיינו בחכמה, ונמצאו בינה וזו"ן דאותה מדרגה תחת סיומה, דהיינו במדרגה שמתחתיה.

ואח"ז, ע"י עלית מ"ן דנה"י דא"ק הפנימים לע"ב ס"ג, יצא אור חדש מהם לג"ר דנקודים והוריד הה"ת מנקבי עינים למקומה לפה, ונתעלו אח"פ דג"ר נקודים ממקום חג"ת וחזרו לג"ר דנקודים, והשלימו אותם לע"ס ונעשו ראוים לזווג עם אור העליון,
ואז נתחדשה הה"ת בעביות דבחי"ד, ואור העליון שהכה עליה, הוציא קומת נרנח"י דיחידה, כמדת גלגלתא דא"ק, ובחינת הגוף שלהם, דהיינו ממעלה למטה, נתפשט במלך הדעת עד העשיה, שע"י הע"ב ס"ג, נתבטל גם הפרסא שמתחת החכמה דע"ס דנה"י, ונתחברו בינה וזו"ן שנפלו לבי"ע, לבחינת ע"ס דנה"י דמלך הדעת. ואח"ז התחיל ההזדככות והשבירה, ואחר שנזדככה בחי"ד, נשבר מלך הדעת וירד לגמרי לבי"ע, כי אפילו בחי' כתר חכמה שבראש תוך סוף, שלו, שהם ראוים לעמוד באצילות גם מבחינת צמצום ב', מ"מ גם המה נפלו לבי"ע. מכח התחברותם דכל אחד בבחינת אח"פ שלו, כמ"ש בחלק ז'. ואח"כ שוב עלו הרשימות שנשארו אחר ביטול הראש דיחידה, הנקרא בשם הסתכלות עיינין דאו"א, ונתחדשו בבחינה ג' דעביות: שהראש נקרא גופא דאבא, והגוף נקרא מלך החסד. ואחר שנזדכך ונשבר, יצאו ראש וגוף מבחי"ב, הנקרא גופא דאמא, ומלך הגבורה. ואחר שגם הוא נשבר, יצאו ראש וגוף דבחי"א, שהראש הוא זיווג יסודות דאו"א, והגוף הוא מלך ש"ע דת"ת עד החזה.

ואחר שבירת מלך זה, חזרו כל הרשימות ונתחדשו בזווג דראש, כי חזר עליהם העביות דבחי"ג דהתלבשות ובחי"ב דעביות וגם בהם יצאו ד' ראשים בזה אחר זה, עם ד' גופות שהם ד' מלכי תנהי"ם דנקודים שמחזה ולמטה, ואחר שנשברו חזרו הרשימות להתחדשות בזווג דראש, ועתה לא נשתייר באותן הרשימות זולת העביות דבחי"א, והוציאו ראש בלי גוף. כמ"ש בחלק ז' באורך, ע"ש בהסתכלות פנימית.

והנך מוצא כאן ה"פ שלמים, שיצאו בסבת התחדשות צמצום הא' בה"ת, מכח הארת ע"ב ס"ג, שהם דומים לגמרי כמו

חלק י"ד  שער מאמרי רשב"י           גדלות הז"א          א' תצה

בעת השכיבה, ומתעברת בהם נוקבא עלאה דז"א, בסוד חדשים לבקרים רבה אמונתך.

אור פנימי

ה"פ א"ק שיצאו לפני צמצום ב'. כי קומת הסתכלות עיינין דאו"א זה בזה, היא כקומת גלגלתא דא"ק, כי עינים פירושם חכמה, והסתכלות עיינין דאו"א, פירושם זווג דחכמה דאבא, עם חכמה דאמא, דהיינו אור חכמה בכלי דחכמה, שאין זה נוהג רק בגלגלתא דא"ק, כי בע"ב דא"ק כבר ירדה החכמה למדרגת בינה, הרי שקומה זו היא מדתו של פרצוף גלגלתא דא"ק, ואחר זה, יצאו ג' קומות: גופא דאבא וגופא דאמא ויסודות דאו"א, שגופות שלהם הם חג"ת עד החזה, והם קומת ע"ב דא"ק, שהוציאו ג' מדרגות אלו דרך זיכוכם עד שנתבטלו לגמרי. ואח"כ, כל ד' הקומות דישסו"ת הם כמדת הס"ג דא"ק, כי באו מקומת הסתכלות עיינין דישסו"ת זה בזה, שפירושם זווג הבינות, כלומר שחכמה שלהם שנקרא עיינין, ירדה למדרגת בינה, שהיא קומת ס"ג דא"ק, שיש לה בחי"ג דהתלבשות. ובדרך זיכוכה של קומה זו יצאו ד' מלכי תנהי"ם עד שנתבטלה כל הקומה הזו דס"ג. ואח"ז יצאה הקומה דבחי"א, הנקרא מ"ה וב"ן וגם היא נתבטלה. הרי שיש כאן ה"פ: גלגלתא, ע"ב, ס"ג מ"ה, וב"ן.

והנה אלו הגעסמ"ב, בשעת אצילותם, נבנו מחזרת אח"פ לכל אחד, כי הארת הע"ב ס"ג שהורידה ה"ת לפה, חזרה וביטלה הסיומים דצמצום ב', והעמידם על סיומא דצמצום א', כנ"ל, וע"כ כלהו אח"פ שיצאו למדרגת תחתון מחמת הה"ת בעינים, חזרו עתה לגו"ע דמדרגתם כמטרם צמצום ב'. ונמצא אלו כתר חכמה בינה דנקודים שהיו מקודם בבחינת אב"א, מחמת שהיו חסרים אח"פ שלהם, הנה עתה אחר שהארת ע"ב ס"ג ביטלה הסיום דה"ת בעינים, וכח"ב דנקודים השיג כל אחד אח"פ שלו, הנה נתפשטו לג' פרצופים שלמים, ראש וגוף,
עד לבי"ע, ולפיכך, אחר שבירת הכלים דגופות שלהם, מחמת הביטול דהארת ע"ב ס"ג, שחזר הסיום בעינים, והפרסא דבי"ע חזרה למקומה, הנה שוב נפלו כל בחי' אח"פ דג"ר דנקודים, כל אחד למדרגה תחתונה שלו, כמטרם יציאת הגדלות שלהם, ואח"פ דכתר, נפלו לגוף שלו שהוא מלך הדעת, וכן אח"פ דחכמה, שנתפשטו לפרצוף שלם דע"ב בג' קומות זו למטה מזו כנ"ל, נפל כל מין של אח"פ למדרגה התחתונה שלו, כי אח"פ דבחינת חיה דע"ב, הנקרא גופא דאבא, נפלו למקום מלך החסד. ואח"פ דבחינת נשמה דע"ב הנקרא גופא דאמא, נפלו למקום מלך הגבורה, שהוא הגוף דנשמה. ואח"פ דבחינת רוח נפש, הנקרא יסודות דאו"א, נפלו למקום ש"ע דת"ת עד החזה, שהוא הגוף שלו, כי כל גוף נחשב למדרגה תחתונה של הראש שלו. הרי לך בדיוק, איך כל בחינת אח"פ של כל ראש וראש דה' בחי' נרנח"י דע"ב נפלו כל אחד לבחינת ז"א שהם הגוף שלו.

וכן אח"פ של הראשים דה' בחינות נרנח"י דס"ג, שנתפשטו מבינה דנקודים, נפלו ג"כ כל אחד למדרגה תחתונה שלו שהיא הגוף שלו. כי אח"פ של הראש דיחידה חיה דס"ג, הנקרא הסתכלות עיינין דישסו"ת זה בזה, נפלו לבחינת הגוף שלו הנקרא ב"ש ת"ת מחזה ולמטה. ואח"פ דראש דנשמה דס"ג הנקרא גופא דישסו"ת, נפלו למקום הגוף שלהם, הנקרא נו"ה. ואח"פ דראש דרוח דס"ג, הנקרא זווג יסודות דישסו"ת, נפל לגוף שלו הנקרא מלך היסוד. ואח"פ דראש של נפש דס"ג, הנקרא מלכיות דישסו"ת, נפלו למקום מלכות דנקודים. הרי איך אח"פ של כל פרט דנרנח"י דס"ג, נפלו כל אחד לבחינת מדרגה תחתונה שלו, שהיא ז"ת שנקרא גוף שלו, כנ"ל.

א' תצו           חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

אור פנימי

אמנם הכלים של הגופות עצמם, נפלו כולם לבי"ע, דהיינו לא לבד אח"פ שלהם, שנמשכו ועלו להם בשעת מלוכתם ונתחברו לפרצופיהם, שהיו בחינת בי"ע מעצמותם, אלא אפילו גו"ע של כל גוף, שהם משורשם בחינת אצילות מ"מ נפלו ג"כ לבי"ע. אמנם בחינת כלים אלו דגו"ע של כל מלך, נתעלו תכף בתחילת התיקון ע"י עיבור ויניקה, שהם קומת נפש רוח שנתקן מהגופות דה"פ אצילות עם הז"א. אמנם בחינת אח"פ שלהם שנפלו לבי"ע, שהם צריכים להשלים כל בחינת הכלים של הגופות דגלגלתא ע"ב ס"ג שיצאו בנקודים בעת הגדלות שתהיה קומתם שוה לגע"ס דא"ק, כמקודם, הנה הם מתבררים בסור מ"ן לאט לאט, במשך כל שתא אלפי שני, עד שבגמר התיקון, דהיינו אחר שכל אלו אח"פ שנפלו מהגופות דנקודים לבי"ע, יחזרו למקומם ויתחברו לפרצופי אצילות, כמו שהיו בזמן מלוכתם מטרם שנשברו, וימצאו שוב מלבישים בקומה שוה לגע"ס דא"ק, שיתפשטו עד לעולם הזה, הנה אז יהיה גמר התיקון וע"ז אמרו בזוהר, דכד מטי רגלין ברגלין ייתי מלכא משיחא. שפירושו שיתפשטו רגלין דפרצופי אצילות ויסתיימו בשוה עם רגלין דא"ק, שהוא בנקודת העולם הזה.

והנה נתבאר בזה כל בחינת מ"ן הנוהג  בשתא אלפי שני, שהם רק בחי' אח"פ, שנפלו מכל מדרגה למדרגה התחתונה אליה, שקרה בעת השבירה, החל מראש פרצוף הכתר, שהוא הקומה דהסתכלות עיינין דאו"א עד לאח"פ דכלים דכלהו בחינות הנרנח"י דזו"ן, שהם ג' בחינות: נרנח"י  דיחידה, ונרנח"י דחיה, ונרנח"י דנשמה. כי נפש רוח כבר נתקנו בעת התיקון, כנ"ל. ונמצא בעת שז"א צריך לקבל נפש דנשמה, הנה צריכים מקודם להעלות אח"פ השייכים לקומת מלכות דישסו"ת ראש וגוף, אשר אח"פ דגוף נמצאים בבי"ע, ואח"פ דראש נמצאים במקום מלכות דאצילות. כנ"ל.
ולפיכך נר"ן דצדיקים, שהם פנימיות בי"ע, צריכים להעלות את אח"פ דגוף ממקומם, אל מקום זו"ן דאצילות ואז מלכות דאצילות, מעלית את אח"פ דראש לזווג של ישסו"ת, שהיא בחי' בינה דנקודים, ואו"א דאצילות, וכן או"א מעלים בחינת אח"פ ממקומם השייך לבחינת נפש דנשמה, אל א"א דאצילות, שהוא בחינת ע"ב דנקודים, אשר אח"פ שלו נפלו למקום ס"ג דנקודים, שהלביש במקום מלכי חג"ת עד החזה, כנודע. וכן א"א מעלה מבחינת אח"פ דעתיק, המיוחסים לאותה בחינה דנפש דנשמה, שהיא בחינת כתר דנקודים. וכן מעלה עד ע"ב ס"ג דא"ק, שאז יורד הארת הזווג מע"ב, ומורידה הה"ת מעינים למקום הפה, דהיינו מאותה בחינה השייך לנפש דנשמה, ואז נעשה הזווג מאור העליון על בחינת המלכות, ויוצאת קומת נפש הנשמה בכתר, וכן בא"א וכן באו"א, וכן בישסו"ת, ומהם באה הקומה לזו"ן ומזו"ן לנר"ן דצדיקים. כמ"ש לפנינו באורך.

ועד"ז ברוח שנשמה ובנח"י דנשמה, שברוח מעלים אח"פ דראש וגוף של היסודות דס"ג שיצא בנקודים, שנר"ן דצדיקים מעלים אח"פ דגוף וזו"ן מעלים אח"פ דראש לאו"א. וכלהו ע"ד הנ"ל. וכן בנשמה דנשמה, מעלים נר"ן דצדיקים אח"פ דגוף לזו"ן, וזו"ן מעלים אח"פ דראש לאו"א, מבחינת הראש וגוף של קומת גופא דישסו"ת שיצאה בנקודים. וכן ביחידה חיה דנשמה, מעלים נר"ן דצדיקים אח"פ דגוף מבי"ע לזו"ן, וזו"ן, אח"פ דראש לאו"א, וכן למעלה, מבחינת ראש וגוף של קומת הסתכלות עיינין של ישסו"ת זה בזה. ועד"ז בפרטיות נרנח"י דקומת חיה, צריכים נר"ן דצדיקים להעלות אח"פ דגופות וזו"ן צריכים להעלות אח"פ דראשים, מכל ג' הקומות דע"ב דנקודים, ועד"ז בנרנח"י דיחידה לבחינת כתר דנקודים. וזה הכלל שכל אחד אינו יכול להעלות אלא האח"פ שהם

חלק י"ד  שער מאמרי רשב"י           גדלות הז"א          א' תצז

ד) ותועלת העליה ענינה הוא, כדי לחדש את הנשמות ההם, ולתת כח בהם ולהאיר בהם. וענין החידוש הזה, הוא מה שמחדש ומתקן את המוחין שלו, שהוא בחינת הנשמה שלו היושבת במוח, כנודע. וכן ז"א

אור פנימי

במקומו. וע"כ נר"ן דצדיקים יכולים להעלות כלהו אח"פ שנפלו לבי"ע, להיותם במקום אחיזתם. וכן זו"ן יכולים להעלות רק אח"פ דאו"א, להיותם במקומו. וכן או"א אח"פ דא"א, וכו' כל אחד מעלה מה שברשותו.

והנה נתבאר היטב דברי הרב, אשר בחינת המ"ן דזו"ן הם נשמות הצדיקים ובחינת המ"ן דאו"א הם זו"ן. כמ"ש שמ"ן דזו"ן הם בבי"ע, ורק נשמות הצדיקים שהם בחינת בי"ע יכולים להעלות אותם. וכן המ"ן דאו"א שהם במקום זו"ן, רק זו"ן יכולים להעלות אותם. ועד"ז המ"ן דא"א, שהם במקום או"א, רק או"א יכולים להעלות אותם. ועד"ז המ"ן דעתיק שהם במקום א"א רק א"א יכולים להעלותם. וכן למעלה. וזכור כל המתבאר כאן, כי תצטרך לו להלן בכל המשך דברי הרב.

ד) וזו ההעלאה היא מה שקוראין אותה עיבור ב' למוחין דהולדה. הנה הרב עוסק עתה מעלית המ"ן דלילה, דנשמת הצדיקים ודזו"ן, שעלית המ"ן הזו היא רק לעשית כלי בביאה קדמאה לאו"א וזו"ן, כמ"ש לעיל בחלק י"ב בדברי הרב אות קל"ט, ע"ש. שאינו כלל לצורך עיבור למוחין דהולדה ממש, אלא ביום, בק"ש דשחרית יש זווג דאו"א למוחין דהולדה, ובשים שלום יש הזווג דזו"ן למוחין דהולדה. כמ"ש באורך. ולפי"ז איך אומר כאן הרב שבהעלאת מ"ן דלילה הוא עיבור ב' למוחין דהולדה.

אמנם תראה שהרב מדייק שם לומר, על המ"ן דלילה, שאינם לצורך הולדה "ממש". והמשמעות היא, כי הם באמת לצורך הולדה, אלא לא על מילואה, כי זה נעשה ביום, בק"ש ובשים שלום. והענין הוא,
כי הרב מחלק בעיקר את העבורים דז"א על ב' בחינות: עיבור א', ועיבור ב'. שעיבור א' כולל ב' הקומות דעיבור ויניקה עד סוף ב' שנים דיניקה, הנקרא נפש רוח דז"א. ועיבור ב' כולל כל בחינות ג"ר של ז"א, החל מג"ר דרוח, הנקרא מוחין דו"ק, עד ג"ר דשלימות המוחין, הנקרא עיבור ג'.

ובאמת כל זווג דעליון לצורך התחתון נקרא עיבור, שהם בחינות הרבה, הן בעיבור א' והן בב' והן בג'. אלא עיקר ההבחן בשם הכללי של ב' עיבורים, הוא ע"פ ההבחן של ב' מיני בירורים: שא' הוא לבירורי דכלים דפנים מכלים הנשברים אשר בבי"ע, שנקרא גו"ע, הנבחנים לכלים דחב"ד חג"ת דז"א עד החזה, כפי מה שיצאו בנקודים בב' חלוקות הראשונות, הנקראים אב"א ופב"א, שאח"פ, שבהם, דהיינו מחזה ולמטה עדיין היו אז בבי"ע וזהו שנבררו בכל הזווגים דעיבור א' ויניקה עד סיום ב' שנים, ונכללו בשם עיבור א'.

אמנם עיבור ב', הוא לבירור הכלים דאחורים מכלים הנשברים שבבי"ע, שנקראים אח"פ, הנבחנים לכלים דנה"י דז"א מחזה ולמטה, שתחלת בירורם הוא לאחר ב' שנים ויום א', שאז עולה ז"א לעיבור ב', לקבל הארת ע"ב ס"ג המורידה ה"ת מעינים לפה, שעי"ז מתעלים כלים דאח"פ מכל תחתון וחוזרים למדרגתם בעליון כטרם השבירה, עד שגם אח"פ דזו"ן שהם בבי"ע עולים עם נשמת הצדיקים ובאים למדרגת זו"ן, ואז נשלם זו"ן בבחינת כלים, כי השיג נה"י, שהם אח"פ שהיו חסרים לו, והוא יכול לקבל ג"ר דאורות. אלא המדרגות אלו דג"ר, נכנסים לאט לאט, ועתה שהוא בביאה קדמאה, הוא מקבל רק בחינת כלי המעלה

א' תצח          חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

ונוקביה בני או"א, עולין בסוד מ"ן למעלה באו"א, כדי לחדש המוחין שלהם ולהוסיף בהם הארה. וזו ההעלאה היא מה שקוראין אותה עיבור שני של המוחין דהולדה. והבן זה.

ה) והנה יש חילוק בין נשמות הצדיקים אל זו"ן, כי נשמות הצדיקים אינם עולות בסוד מ"ן למעלה בזו"ן אלא בלילה בזמן השכיבה כנ"ל, לפי שאין שליטת המלכות העליונה אלא בלילה. אבל זו"ן עולין בסוד מ"ן ביום ובלילה, בסוד קריאת שמע דערבית ודשחרית עד אמא עלאה. כמבואר אצלינו. והטעם הוא. לפי שזווגא דאו"א לא פסיק לעלמין, ולא מתפרשאן, ושליטת אמא עלאה הוא ביום ובלילה, דתדיר איהי ביחודא כחדא עם אבא.

ו) עוד יש חילוק אחר, והוא כי נשמות התחתונים אינן יכולות לעלות בסוד מ"ן בלילה, אלא עד שיהיה מבן י"ג שנים ויום א' ומעלה. אבל ז"א ונוקביה, יכולים לעלות כיון שיש להם תשעה שנים ויום א', כי אז כבר הוא שלם בכל פרצופו, ואינו חסר ממנו אלא בחינת כח במוחין שלהם שיהיו ראוים להוליד, ולכן עולים אז בסוד מיין נוקבין, ונוספת הארה וכח במוחין שלהם, ונתקנים, ואז יכולים להוליד.

ז) והטעם הוא, לפי שז"א, מכיון שנשלם פרצופו בט' שנים ויום א' עולה למעלה בסוד נה"י דאבא ואמא, ושם פוגע תכף בסוד המילה העליונה, יסוד דאבא, ונעשים לו מוחין משם, וראוי להוליד. אבל

אור פנימי

מ"ן, ובחינת ג"ר דרוח הכולל מקיפי או"א, וו"ק דגדלות דאמא, שזה תחילת המוחין דהולדה. ואח"כ אחר ט' שנים, מקבל ו"ק וג"ר דמוחין דהולדה עד י"ג שנים ויום אחד, והמקיפים דמ"ל דצל"ם דאו"א, עד תשלום עשרים שנה, כמ"ש לפנינו הרי שהבירורים דכלים דאחורים מתחילים לאחר ב' שנים דיניקה, ונגמר בכ' שנה, שכל זה נחשב למוחין דהולדה.

ועם זה תבין ג"כ כאן, כי הרב פתח במוחין דהולדה הבאים לאחר ט' שנים ויום א', כמ"ש באות ב', וסיים במ"ן דלילה, שהוא רק לבחינת כלי ורוחא, ולא לבחינת נשמה, כמ"ש כאן אות י"ד וט"ו, שמוחין
אלו באים לז"א אחר ב' שנים דיניקה. ותבין זה עם הנ"ל, כי המוחין המתבררים ע"י העלאת אח"פ נחשבים כולם למוחין דהולדה, ונכללים בשם עיבור ב', שהם מתחילים בכלי ורוחא הבאים בביאה קדמאה, ונגמרים עד י"ג שנים ויום א' מבחינת הפנימים, ועד עשרים שנה מבחינת המקיפים. ולפיכך אינו עושה הפרש ביניהם וכוללם יחד.

ה) נשמות הצדיקים אינם עולות בסוד מ"ן למעלה אלא בלילה וכו' אבל זו"ן עולים בסוד מ"ן בין ביום ובין בלילה. זה יתבאר לקמן דף א' תקי"ז ד"ה ובזה.

ז) הערלה העליונה החופפת על המילה הקדושה. נודע, שכל פרצופי אצילות, הם

חלק י"ד  שער מאמרי רשב"י           גדלות הז"א          א' תצט

התינוק התחתון, אע"פ שכיון שעברו עליו ט' שנים ויום א' נשלם פרצופו, עכ"ז עדיין הוא צריך לעלות למעלה לקבל המוחין הראוים להוליד, ובעלותו פוגע תחלה במקום הערלה העליונה החופפת על המילה הקדושה.

ח) והנה הם שלשה ערלות, כנגד שלש שנים יהיה לכם ערלים כו', וצריך שיעברו עליו עוד שלש שני ערלה, ואז הוא בן י"ב שנים ויום אחד, ואחר כך צריך עוד השנה הרביעית, להיות פריו קדש הלולים, כנודע, ובמלאת השנה ההיא, הרי הוא בן י"ג ויום אחד, ואז עולה בסוד מ"ן אל המלכות העליונה כשאר נשמות התחתונים. אבל בפחות מזמן י"ג שנים ויום אחד, אין שום נשמה יכולה לעלות בסוד מ"ן כלל.

ט) ונתחיל מנשמות התחתונים, שהם מ"ן אל המלכות. הנה כבר ביארנו כי על ידי היניקה התחילו זו"ן לתקן פרצופם עד תשלום ט' שנים, ונגדלו כל צרכם, אבל בחינת המוחין היו חסרים להם, ולא היו ראוים לביאה. ולכן צריכין נשמות התחתונים להשלים בחינה זו, כמו שנבאר.

י) והוא כי הנה המלאכים שרשם מן היצירה, אשר שם הוא שרש ששה קצוות ולא עוד, כנודע, כי שית ספירן מקננן במטטרון, ולכן אין המלכות צריכה להתעבר עם נשמות המלאכים, לפי שאינה צריכה אליהם, כי כבר יש בה ו"ק ע"י היניקה, אשר משם הוא שורש המלאכים מבחינת ו"ק.

אור פנימי

חסרי המלכות דצמצום א' ששמשה בא"ק, ומבחינה זו אין בהם אלא ט' ספירות עד היסוד, ועטרת היסוד היא המלכות שלהם, דהיינו המלכות דצמצום ב' הממותקת במדת הרחמים, המכונה עטרת יסוד. ומלכות דמדת הדין נגנזה ברדל"א, ואין עליה שום זווג בפרצופי אצילות, ובכל מקום שכח עביותה נמצאת, נמנע משם הזווג לגמרי. והנה הפרצופים העליונים א"א ואו"א וישסו"ת, הם רחוקים לגמרי מבחינת העביות דמלכות זו דמדת הדין, להיותם בחינת ג"ר, שהם בחינת שורש, ובחי"א ובחי"ב דאו"י, וכל בחינת המלכיות שבהם הוא מהתכללות התחתונים בהם, ולכן אי אפשר שיהיה בהם

אחזה לבחינת העביות דבחי"ד שהיא המלכות דצמצום א'. משא"כ ז"א, שהוא, ביחס האו"י, בחי"ג דעביות, הנה בהכרח שבחי"ד מתאחזת בסיומו, כמו שהם יוצאים זה מזה בע"ס דאו"י. וכח הזה של העביות דבחי"ד דאו"י, הדבוקה בסיום הז"א, על עטרת יסוד שלו, נקרא ערלה.

אכן אין הענין אמור כלפי זו"ן עצמו, כי הוא עצמו כבר נטהר לגמרי מכח הערלה הזו, ע"י ל"ב נתיבות דאבא ונש"ב דאמא בעת העיבור, כמ"ש בחלק י', ע"ש. כי לולא זה, לא היה ראוי לשום התפשטות באצילות. אלא הדבר אמור כלפי התחתונים, דהיינו נשמת הצדיקים, שאינם יכולים לעלות

א' תק חלק י"ד            תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

יא) אבל נשמות הצדיקים, וסתם נשמה היא מן הבריאה, ויש נשמות יותר גבוהות הם מן האצילות כנודע, אמנם היותר קטנות במעלה הן מן הבריאה, והבריאה הוא בסוד ג"ר שהם המוחין, ולכן המלכות העליונה, היא צריכה להתעבר מן נשמות הצדיקים, אשר שרשם מן הבריאה מקום המוחין, ואז תוכל לעלות על ידיהם למעלה לאו"א ולוקחת המוחין הראוים אליה, וזה סוד טעם העלאת מ"ן על ידי הנשמות התחתונות, והבן זה.

יב) עוד יש טעם אחר, והוא קרוב ונמשך עם הטעם הנזכר. והוא כי הנה ז"א עדיין אין בו רק שש קצוות, כי הנה הוא סוד ו' דשמא קדישא, וכדי להוליד נשמות, צריך שיתן בתחילה בביאה ראשונה בחינת ההוא רוחא דשביק בה בעלה בביאה קדמאה, כנודע אצלינו, אשר על ידו תוכל הנקבה להעלות מיין נוקבין. והנה איננו יכול עדיין לתת בה כי אם רוחא כליל משש קצוות שלו לבד, ולכן איננו יכול להוליד, כי עדיין אין בו רק המוחין הצריכין לעצמו ולא לאחרים. כי זהו סוד טעם מ"ש רז"ל בגמרא, קטן זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים.

יג) וכדי שיוכל להוליד נשמות התחתונים, צריך שיתחדש בו תוספת כח במוחין שלו מצד המוחין העליונים, שהם או"א, ואז יכול
אור פנימי

ולהכלל בנה"י דז"א בהזווג אשר בהם, כי כח העביות דמדת הדין חופפת תחת יסוד דז"א, הנקרא ערלה, שהתחתונים נפגמים על ידיה, ולכן צריכים להסיר כחה משם, ואז יוכלו הנשמות לעלות ולהכלל שם בהזווג דנה"י דז"א. וע"כ צריכים לג' תיקונים נוספים, שנקראים ג' שני ערלה, דהיינו להסיר כח המדת הדין מג' הספירות נה"י, ואח"כ שנה הד' לסוד המתקתם במדת הרחמים, שה"ס קדש הלולים, ואז יוכלו לעלות אליו בסוד מ"ן.

יא) נשמות הצדיקים אשר שרשם מן הבריאה מקום המוחין ואז תוכל לעלות על ידיהם לאו"א. כבר נתבאר זה לעיל דף א' תצ"ג ד"ה המ"ן. איך המ"ן דכל בחינה מנרנח"י, מתיחס אל הבחי' שכנגדה, ע"ש. ולכן כדי שהנוקבא תקבל בחינת נשמה, היא צריכה לבחי' מ"ן שיעלו אליה האח"פ
המיוחסים לבחינת נשמה, אם לנשמה דס"ג היא צריכה למ"ן דאח"פ, שנפלו בעת שבירה ממלך ההוד, ואם לנשמה דחיה, דע"ב, הוא צריכה לאח"פ שנפלו ממלך הגבורה, ע"ש. ולכן היא צריכה לנשמת הצדיקים דבחינת הבריאה, שהמה יעלו את אח"פ האלו, כי ברשותם הם נמצאים. כמ"ש שם.

יב) רוחא כליל מו"ק לבד ולכן אינו יכול להוליד. כי מטרם הביאה קדמאה, אין לו אלא ו"ק דרוח, שהוא אז בבחינת גו"ע וחסר אח"פ, וע"י עיבור ב' קונה אח"פ ונשלמים הכלים שלו לע"ס, וקונה בחינת ג"ר דרוח, כנודע, ועד"ז הוא בנוקבא שלו, שמטרם עיבור ב' היא בבחינת אב"א עם ז"א, ואין לה אלא ו"ק דרוח, וע"י הזווג דלילה בחצות, שאז הוא בחינת הביאה קדמאה, היא משגת ג"ר דרוח, הנקרא רוחא דשביק בה בעלה בביאה קדמאה, ואז היא

חלק י"ד              שער הכוונות            גדלות הז"א          א' תקא

להוליד נשמות ולזכות לאחרים. ולסבה זו הוכרח עלית מ"ן של הנשמות בכל לילה אל המלכות העליונה, כי על ידי הנשמות התחתונים עולים גם הם זו"ן, ולוקחים בחינת המוחין הראוין להוליד.

*        יד) והנה הזווג של הלילה, בין הזווג דאו"א ובין הזווג דזו"ן, כיון שהוא גרוע מזווג של היום, מוכרח הוא, שיהיה לצורך התחלת תיקון לזווג של היום. כי זה הזווג הנעשה בלילה גורם תיקון וכוננות כלי היסוד דנוקבא, כדי שתוכל אח"כ להעלות מ"ן בכלי ההוא בזווג הנעשה ביום.

טו) והנה כבר ידעת כי בכל יום ויום חוזרין להסתלק המוחין העליונים מזו"ן, והנה המוחין ההם הם תוך הנה"י דאמא כנודע, וכיון שהנה"י מסתלקים, מכ"ש שגם הידים דאמא, שהם יותר גבוהים מן הנה"י שיסתלקו גם הם למעלה, ונתבטל הכלי שלה.

טז) ולכן אנו צריכים לעשות בכל יום תמיד ב' בחי': הא', להמשיך לה בלילה ע"י זווג אותם הידים העליונים כדי לכוננה ולעשותה כלי ביסוד שבה. וזה לצורך בחינה השנית שהיא אח"כ בזווג היום תוכל להעלות מ"ן ולצייר ולדות כנזכר.

אור פנימי

ראויה להעלות מ"ן לצורך הולדה בזווג של יום, בשים שלום, כנודע.

טו) הידים דאמא וכו' ונתבטל הכלי שלה. ה"ג דגדלות שהנוקבא מקבלת מאמא, נבחנות לידים דאמא, דהיינו לבחינת חג"ת הנקראים ידים, שה"ס ה' אצבעות הרומזות לה"ג דגדלות. וטעם הדבר, כי בהיותה דבוקה בנה"י דז"א אב"א, אז אין לה רק ה"ג דקטנות מנה"י דאמא שבתוך ז"א, שהם נה"י דנה"י דאמא, כלומר, שהם בחינת ו"ק חסר ראש, ואפילו ג"ר דרוח אין לה, משום שאין בה אלא גו"ע, והיא חסרת אז אח"פ שלה הנקראים נה"י. וכל עוד שהיא חסרה
מע"ס דכלים, אינה יכולה לקבל שום ג"ר. אמנם בעלית מ"ן דז"א בלילה, שאז מקבל מזווג ע"ב ס"ג המוריד ה"ת מעינים לפה, ואח"פ חוזרים לכלהו המדרגות, שאז נה"י נעשים לחג"ת כנודע, ונמצא הנוקבא מקבלת עתה מן חג"ת דנה"י דאמא, הנקראים ידים, ואז יוצאים בה נה"י חדשים, דהיינו שמשגת אח"פ שלה, ונשלמת בע"ס דכלים. ולכן נבחנים הה"ג דגדלות בשם ידים דאמא, כמבואר. ואלו אח"פ הנ"ל הם בחי' הכלי שאמא כוננת ביסוד שלה עי' לעיל דף תשמ"ד אות י"ג תשמ"ח אות כ"א ודף תש"צ אות פ"ז, עש"ה ועוד יבאר לפנינו להלן.

* שער הכוונות ח"א ענין דרושי הלילה אמצע דרוש ג'.

א' תקב           חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

יז) וכיון שכן הוא, נמצא שאין זווג הלילה מועיל להוציא נשמות חדשות, כיון שעדיין אין שם כלי, אמנם יועיל לחדש הנשמות הישנות, כדוגמת הכלי שבה שגם הוא נתחדש עתה בזווג של הלילה, בפסוק הזה של בשכמל"ו של הק"ש כמבואר אצלינו.

יח) ואחר אשר נתקן הכלי בפסוק בשכמל"ו, אז אנו אומרים אח"כ פסוק בידך אפקיד רוחי כו', להעלות שם תוך הכלי ההוא שנתחדש עתה, את נשמותינו, כדי שיתחדשו גם הם עתה בלילה, ואח"כ בזווג היום, אז כבר נתקן הכלי כנזכר, ואז מוציאין נשמות חדשות, אלא שאינן רק בסוד אחור באחור כנ"ל, כי אחר החרבן אינו אלא באופן זה.

יט) ועד"ז הוא ג"כ בזווג העליון דאו"א, כי בפסוק א' דק"ש שהוא שמע ישראל של הלילה, אז נעשה בחי' תיקון כלי דיסוד דאמא עצמה ע"י ידים אחרות יותר עליונות ואחר שהיא נעשית כלי בפסוק א' דשמע ישראל כו', הנה אח"כ בפסוק הב' של בשכמל"ו היא מכוננת כלי הנוקבא דז"א, ע"י הידים שלה שמורידה אותם למטה ביסוד שבה.

כ) ואח"כ בק"ש דשחרית אז בפסוק הראשון דשמע ישראל, מזדווגים או"א זווג גמור. ואח"כ בפסוק הב' דבשכמל"ו, מורידה אמא כח ושפע היוצא מן הזווג הגמור שלה כנזכר, אל הנוקבא דז"א, כדי שיהיה בה כח להעלות מ"ן של המוחין ההם להוציא נשמות חדשות בזווג העמידה כנ"ל. וכבר נתבאר זה, כי בפסוק שמע הוא כנגד אמא, ובשכמל"ו הוא כנגד מלכות.

*        כא) והנה ענין שבח העוסק בתורה אחר חצות לילה, הענין הוא

אור פנימי

יז) אין זווג הלילה מועיל להוציא נשמות חדשות כיון שעדיין אין שם כלי. כלומר, אפילו נשמות חדשות מבחינת אב"א אינם יוצאים בזווג הלילה, אלא בחינת השלמת הכלים בלבד, כי כל עוד שאין לה אלא גו"ע והיא חסרת נה"י, אינה ראוי לזווג, וע"כ צריכים לביאה קדמאה בלילה, כדי להוריד הה"ת מעינים שלה לפה, שבזה מתעלים
אח"פ שלה ומתחברים לפרצופה, ונשלמת בעשרה כלים. ואח"כ בזווג דיום, אחר שכבר יש לה ע"ס דכלים, שהם בחינת ג"ר דרוח, יכולה להעלות מ"ן, ולקבל הזווג דנשמות, ואז מוציאה נשמות חדשות מבחינת אב"א. אבל נשמות חדשות מבחינת פב"פ, אינם יוצאים לגמרי מאחר חורבן הבית ואילך. כמ"ש הרב לפנינו.

* שער הכוונות ח"א ענין דרושי הלילה אמצע דרוש ד'.

חלק י"ד              שער הכוונות            גדלות הז"א          א' תקג

זה. כי הנה הזווג הנעשה בח"ל ה"ס זווג יעקב עם לאה, כמבואר אצלינו פעמים הרבה בענין ביאור ק"ש דשחרית ובדרושים שכתבנו לעיל.

כב) ואמנם רחל הנקראת עקרת הבית, נוקבא האמיתית דז"א, אין לה זווג אז. כמו שנבאר עניינה והיכן מקומה עתה בלילה, כי ירדה אל הבריאה, ושם היא צועקת ושואלת להשי"ת על חורבן בית מקדש, וכמש"ה קול ברמה נשמע כו' רחל מבכה על בניה כו'. וגם היא נותנת זמירות והודאות אליו כל הלילה, בסוד אלהים אל דמי לך, כנזכר בזוהר פרשת לך לך. והענין הוא, כי רחל נקראת אלהים, ונקראת אל, ואינה שוקטת ושותקת כל הלילה, ותמיד משבחת אליו יתברך.

כג) וביאור דברים אלו הוא. כי הנה נודע מ"ש בש' הפסוקים בפרשת ויצא על פסוק ותגנוב רחל את התרפים, ובפסוק עקב ענוה יראת ה', וע"ש היטב מאד, כי שם נתבאר, איך רגלי לאה ועקביים שלה, הם
אור פנימי

כג) רגלי לאה ועקביים שלה הם נכנסים ומתלבשים תוך כתר רחל. צריכים להבין זה משורשו, מז"א דנקודים, מעת יציאתו מנקבי העינים בעת הקטנות דנקודים, שהכלים דנקודים היו מס"ג דא"ק שהזדכך, אשר נמשך בשוה עם סיום רגלי א"ק, דהיינו בנקודה דעולם הזה, וקומת הב"ן שיצאה מנקבי עינים, שהוציאה כלהו אח"פ לחוץ מן המדרגה, שאח"פ דראש נעשו לבחינת תוך, ואח"פ דתוך נעשו לבחי' סוף, ואח"פ דסוף נעשו לבי"ע, ונמצא ז"א דנקודים, שלא נתמלא באור הב"ן כי אם בראש תוך, דהיינו בחב"ד חג"ת דכלים עד החזה, ומחזה ולמטה היה במקום בי"ע, כמ"ש בחלק ז'. ונמצא סיום ז"א דנקודים אז, שהיה במקום נקודת החזה ממש, וזהו מבחי' הכלים, אמנם מבחינת האורות הוא להיפך, שהיה לו האורות דרוח נפש, שהם חג"ת נה"י, שהאורות דחג"ת נתלבשו בכלים דחב"ד, ואורות דנה"י נתלבשו בכלים דחג"ת. כנודע. ונמצא שביחס האורות הוא מסתיים בנקודת עטרת יסוד, באופן שמלכות דז"א המסיימת פרצופו, נבחנת מצד הכלים,
שהיא נקודת החזה, ומצד האורות היא עטרת היסוד, כמבואר.

ולפיכך בעת גדלות דז"א דאצילות, שחג"ת שלו נעשו לחב"ד, ונה"י שלו נעשו לחג"ת, נמצא נקודת המלכות דז"א, שהיתה במקום עטרת יסוד שלו, עלתה עם נה"י דז"א שנעשו לחג"ת, ונעשתה עתה לנקודת החזה, והיא מתפשטת עד סיום נה"י החדשים דז"א הרי שנקודת החזה הוא כתר של הנוקבא דז"א, וט"ת שלה נמשכים בנה"י דז"א. ופרצוף לאה דז"א, המלבשת תמיד לחג"ת שלו, ומסתיימת בנקודת החזה, שהיא כתר רחל כנ"ל, נמצאים העקביים שלה וכתר דרחל, הם בחינה אחת, כי נקודה זו משמשת לב' בחי' שמסיימת ללאה, והיא כתר לרחל. וזה שאומר הרב, שרגלי לאה נכנסים בכתר רחל, להיותם שניהם במקום אחד, כמבואר.

וזכור היטב היחס הזה דנוקבא דז"א, שהיא רחל, משורשה בנקודים, שמבחינת הכלים, היא נבחנת לנקודת החזה דז"א, ומבחינת האורות דקטנות דז"א, היא נבחנת לעטרת יסוד דז"א, כנ"ל. גם תבין עם זה

א' תקד           חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

נכנסים ומתלבשים תוך כתר דרחל וכל מקום הזה הוא בשליש אמצעי דת"ת דז"א.

כד) ונמצא כי שיעור קומת לאה ורחל הם זו ע"ג זו, והתחלתם מן הדעת דז"א עד סיום נה"י שלו. אבל הם בעצמם יותר ארוכות וגבוהות משיעור זה, לפי שאם הכתר דרחל לא היה מלביש את רגלי לאה, אלא שהיה מקומו למטה מרגלי לאה, היו רגלי רחל צריכים להתפשט יותר למטה מרגלי ז"א, ובהכרח היתה נכנסת בגבול עולם הבריאה.

כה) ולכך נעשה הדבר הזה, שכתר שלה ילביש את רגלי לאה ולא יצטרך מקום בפני עצמו אל כתר רחל, ועי"כ לא תצטרך להתפשט ולהכנס בעולם הבריאה, אמנם תעמוד בעולם האצילות ויהיו רגליה ורגלי ז"א שוים.

כו) והנה נודע שבתפלת ערבית הזווג הוא מיעקב ולאה, ולפי שבהיות לאה באחורי ז"א היא עד החזה שלו בלבד, א"כ גם בחזרתה פב"פ, להזדווג עם יעקב, אינה מתפשטת רק עד החזה דז"א בלבד.

כז) ואחר תפלת ערבית חוזרת לאה למקומה אחור באחור
אור פנימי

ענין הזווג דז"א עם לאה העומדת מנקודת החזה ולמעלה, כנ"ל, כי לכאורה קשה, איך נמצא בחינת יסוד לז"א מחזה ולמעלה שיוכל להזדווג עם לאה, ובאמור מתבאר היטב, כי אותם חג"ת דגדלות ז"א, היו מקודם בחינת נה"י דז"א, כי נה"י דקטנות נעשו לחג"ת, ויצאו לו נה"י חדשים, נמצא שבחינת ש"ע דת"ת, היא בחינת יסוד דז"א מזמן הקטנות, ותדע שמשם הוא מזדווג עם לאה. ועם זה תבין ג"כ שזווג ז"א עם לאה מחזה ולמעלה, אע"פ שהוא בבחינת גדלות מ"מ אין הזווג אלא מבחינת ו"ק לבד ואינו בחינת ג"ר, שהרי ז"א משמש אז עם יסוד דקטנות, דהיינו יסוד שעלה ונעשה לת"ת, כנ"ל.

וזה אמרו "שאם הכתר דרחל לא היה מלביש את רגלי לאה, אלא שהיה למטה מרגלי לאה היו רגלי רחל צריכין להתפשט
וכו' בגבול עולם הבריאה" כי נתבאר, שכתר דרחל ועקביים דלאה מקושרים במקום אחד בנקודת החזה מב' טעמים: א', ששורש רחל מצד הכלים הוא מנקודת החזה עוד מזמן הנקודים מלפני השבירה. וב', כי נקודת החזה דגדלות, ששם מסתיים לאה, הוא באמת בחינת יסוד מזמן קטנותו דז"א, כנ"ל. וע"כ יש מקום התפשטות לפרצוף רחל באצילות, מנקודת החזה דז"א עד סיום פרצופו, דהיינו עד הפרסא דאצילות. אמנם אם לא היה כן, אלא הכתר דרחל היה מתחיל ממקום עטרת יסוד דז"א, דהיינו ממקום שורשה שמצד האורות א"כ לא היה לה מקום להתפשט באצילות, כי הכתר שלה היה מתחיל במקום סיום האצילות שהוא עטרת היסוד, והיתה צריכה להתפשט פרצופה למטה מגבול האצילות, בעולם הבריאה.

חלק י"ד            שער הכוונות            גדלות הז"א          א' תקה

כבתחילה עם ז"א, ונמצא אז לאה ורחל שתיהן אחור באחור עם ז"א. לפי שרחל עמדה עם ז"א אחור באחור גם בעת תפלת ערבית, כי הזווג לא היה רק יעקב בלאה כנזכר.

כח) והנה אחר שנפלה עליו השינה והתרדמה, וכבר נתבאר עניינה לעיל, שהוא שהנה"י דאמא עם המוחין דז"א אשר בתוכם מסתלקים מז"א ונכנסים בתוך נוקבא דז"א, והיא לאה, והבן זה. אבל אמיתות הענין הזה נתבאר בדרוש השופר.

כט) והטעם הוא, לפי שהמוחין נכנסין מעילא לתתא, ובתחלה פוגעין בלאה ונכנסין בה. אמנם דע, כי לפעמים כאשר המוחין נכנסין

אור פנימי

כט) שהמוחין נכנסין מעילא לתתא ובתחילה פוגעין בלאה ונכנסין בה וכו' צריכים הם להתפשט בשתי הנקבות לאה ורחל, כי נוקבא אחת לא תספיק להלבישם. וצריך שתזכור מה שנתבאר לעיל (בדף תרמ"ט ודף תר"נ אות נ"ג נ"ד. ובאו"פ שם ד"ה ואז). אשר לפני הנסירה, הגם שז"א הוא בגדלות, מ"מ נבחן שאין לו אלא כותל אחד עם נוקביה, כמו או"א עלאין, שהם תמיד בכותל אחד פנים בפנים. אמנם ז"א, אינו מספיק לו כותל אחד להעמידו פב"פ עם רחל, כי כותל אחד פירושו, אחורים דאמא המכסים על הארת חכמה, וע"כ או"א עלאין שהם בחי' חסדים מכוסים, מספיק להם כותל אחד להעמידם פב"פ, כי הם בחינת חג"ת דא"א עד החזה, ששם החסדים מכוסים, כנודע. אמנם ז"א, שכל עיקרו הוא חסדים מגולים מחזה ולמטה, ע"כ הוא צריך לכותל ב' מאחורים דיסוד דאבא, שמכחו מתגלים החסדים מחזה ולמטה, וכל עוד שאין לו כותל הב', דהיינו במוחין דנשמה, נבחן שהוא דבוק עם רחל אב"א באותו הכותל האחד, דהיינו בבחינת אחוריהם מכוסים ונעלמים בפנימיותם, ופניהם מגולים כלפי חוץ, שפירושו, שכותל שלהם אשר מחזה ולמטה השייך לנה"י שנקרא אחורים,
נעלמים בהם, ואינה מגולה רק בחינת הכותל דפנים מבחינת או"א המספיק לחג"ת דז"א, ולא נה"י שלו כי מחזה ולמטה לחסדים מגולים הוא צריך. כמ"ש באורך.

ובזה תבין ההפרש בין פרצוף לאה לפרצוף רחל. כי פרצוף לאה נמשכת מאחורים דאמא, כלומר, שאינה צריכה רק לחסדים מכוסים כמו אמא עלאה, וע"כ היא מלבשת לז"א מחזה ולמעלה, ששם תמיד החסדים מכוסים, וע"כ יש להז"א זווג עם לאה, גם מטרם הנסירה, דהיינו בשעה שאין לו עוד מוחין דחיה עם הכותל הב', כי לזווג ז"א ולאה מחזה ולמעלה די לו כותל אחד כמו שמספיק לאו"א, כי גם לאה היא בסוד כי חפץ חסד הוא, כמו אמא עלאה, וחושקת רק לחסדים ולא לחכמה כמ"ש באמא עלאה. וזהו שהזוהר קורא לפרצוף לאה בשם עלמא דאתכסיא, כי הוא תמיד בחסדים מכוסים, ואין הארת חכמה מתגלה בה. וע"כ אין פרצוף לאה נחשבת לעיקר הנוקבא של ז"א, כי ז"א אינו נשלם זולת בהארת חכמה, כי זהו מקורו בבחינת ע"ס דאו"י, כי בינה דאו"י היא בחינת חסדים מכוסים, וכשחסדים של בינה מקבלים הארת חכמה, נבחנים בשם ז"א דאו"י, כמ"ש בחלק א' דף ה' ד"ה וטעם ע"ש. הרי שעיקרו של ז"א הוא רק

א' תקו            חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

להגדיל את רחל, אז מתערבות ומתחברות שתיהן יחד רחל ולאה. לפי שהנה אורך נה"י דאמא הם ארוכות כשיעור אורך ז"א כולו, אשר אורכו

אור פנימי

הארת חכמה שבתוך החסדים, וע"כ אין הזווג שלו עם לאה מספיק בעדו, להיותה בחי' חסדים מכוסים כמו בינה, שאינה אוהבת כלל בחינת הארת חכמה.

אבל פרצוף רחל, הוא עיקר הנוקבא דז"א, שעל הכותל שלה ז"א ממשיך חסדים מגולים. שז"ס ויאהב יעקב את רחל וכו', כי היא ממשכת לו חסדים מגולים, כמקורו ובחינתו, ואינו אוהב את לאה, משום שעל הכותל שלה אינם נמשכים רק חסדים מכוסים, האהובים לבינה, בסוד כי חפץ חסד הוא, ואינם אהובים על ז"א, שהוא רק להארת חכמה צריך. כמבואר. אמנם אין הכונה שלאה היא בחינת בינה עצמה, שהרי היא נוקבא דז"א, ואין נוקבא דז"א, אלא המלכות, כנודע. אלא הכונה היא, שיש ב' בחינות מלכיות לז"א, אחת נמשכת ממלכות דג"ר דבינה, וע"כ דרכה בחסדים מכוסים, ושנית נמשכת ממלכות דז"א דבינה, שהם שורשי זו"ן, שהם חסדים מגולים. וע"כ גם היא ממשכת חסדים מגולים. וז"ס שלאה נקראת בשם הבכירה, להיותה מבחי' ג"ר, ורחל נקראת בשם הצעירה, להיותה מבחינת ז"ת.

והנה נתבאר, שלזווג ז"א ולאה מחזה ולמעלה, אינו צריך לנסירה, כי גם כותל אחד מספיק לו לפב"פ כמו לאו"א, ומה שאומר הרב שבזמן שאין לז"א כותל הב', נמצא דבוק אב"א עם נוקבא, משום שאחוריהם נעלמים ופניהם מגולים כלפי חוץ, דהיינו שאין גילוי לנה"י שלהם אלא לחג"ת בלבד, שנקראים פניהם, להיותם בחי' כלים דפנים, כנודע. הנה זה אמור רק על רחל, שנה"י שלה הם בחי' חסדים מגולים, וע"כ אין להם גילוי ע"י הכותל הא', כי אדרבה כותל זה מעלים לגמרי בחינת נה"י אלו, כנ"ל. אמנם נה"י דלאה שאינם צריכים
לחסדים מגולים, המה מגולים כלפי חוץ, כי יש להם הספקה שלימה ע"י כותל הא'. כי אח"פ דבחינת נשמה משלימים אותה בשלמות בכל צרכה.

וזה אמרו "שהמוחין נכנסין מעילא לתתא ובתחילה פוגעין בלאה ונכנסין בה" כי המוחין האלו דחצות לילה, הם הארת ע"ב ס"ג הדוחים ה"ת מנקבי עינים לפה, ומחזירים אח"פ שנפלו מן המדרגות למקומם הראשון, כל אחד לגו"ע שלו, שע"י זה נשלמים עשרה כלים גם לרחל, וגם לז"א. כי אע"פ שכבר יש לז"א עשרה כלים גם במוחין דנשמה, כי בלאו הכי לא היה יכול להזדווג עם לאה גם מחזה ולמעלה. אמנם נתבאר לעיל (בד"א תצ"ג ד"ה המ"ן), שלכל מדרגה יש לה בחינת אח"פ משלה, ע"ש. וע"כ אע"פ שיש לז"א אח"פ, דהיינו נה"י מבחינת מוחין דנשמה, מ"מ כלפי מוחין דחיה הוא נבחן עוד שאין לו רק גו"ע עד החזה, והוא חסר נה"י דכלים וג"ר דאורות. שע"כ גם ז"א צריך מבחינת מוחין דחיה שהם, המוחין דהולדה, לבחינת העלאת אח"פ כמו הנוקבא רחל. שזמן השלמת כלים שלהם הוא ע"י זווג דח"ל דאו"א.

אמנם איך אפשר שרחל תקבל אלו המוחין דאו"א שתוריד ה"ת מעינים שלה לפה, בשעה שהיא חסרה לגמרי מהכלים האלו, ועדיין אין לה בחינת הכלי דפה, שה"ת תרד לשם. אמנם האמת הוא, שאין המוחין נכנסים עתה אל רחל, כי היא אינה יכולה לקבלם, כאמור, אלא הם נכנסים מתחילה אל פרצוף לאה, אשר יש לה כבר עשרה כלים בשלמות עכ"פ מבחינת מוחין דנשמה, ויש לה בחי' ראש כנ"ל, וע"כ היא המקבלת אלו המוחין דחצות לילה, והיא המזדווגת אז עם ז"א עד הבוקר.

חלק י"ד            שער הכוונות            גדלות הז"א          א' תקז

כאורך לאה ורחל, א"כ בהכנס הנה"י תוך הנוקבא, צריכין הם להתפשט בשתי הנקבות לאה ורחל להיותם מתלבשים בתוכם, כי נוקבא א' לא תספיק להלבישם.

ל) ואז כיון שהנה"י דאמא הם בחי' א' בלבד ארוכה, א"כ בהתלבשם תוך לאה ורחל, מוכרח הוא שיתחברו שניהם ויתערבו ויעשו פרצוף אחד בלבד גבוה הקומה, ע"ד מה שנתבאר אצלינו בענין התחברות בינה עם תבונה, שנעשות שתיהן פרצוף א' וע"ש.

לא) אבל יש בזה הפרש א', כי אם עיקר הזווג בזמן ההוא לרחל, אז אעפ"י ששתיהן מתחברות ונעשו פרצוף א', עכ"ז, אז לאה נותנת בדרך הלואה והשאלה את הגוף ואת הכלים שלה לרחל כדי שתתארך על ידם, ואז כל הפרצוף ההוא נקרא בשם רחל. ואם הזווג הוא בלאה, אז הוא להיפך, כי רחל נותנת ללאה בדרך השאלה והלואה את הגוף והכלים שלה להגדילם, ואז הכל נקרא פרצוף לאה. אמנם עתה הוא זווג דלאה, כנודע, ולוקחת בהלואה מן רחל כמשי"ת.

אור פנימי

וזה אמרו "בהכנס הנצח הוד יסוד תוך הנוקבא צריכים הם להתפשט בשתי הנקבות לאה ורחל להיותם מתלבשים בתוכם כי נוקבא אחת לא תספיק להלבישם" פירוש: כי נתבאר לעיל, שבהיות ב' נקבות לז"א: לאה ורחל, נחשבו שתיהן לבחינת ו"ק, שהרי אפילו לאה בהיותה פב"פ עם ז"א אינה משמשת אלא בבחינת יסוד הקטנות הכלול בז"א בנקודת החזה, הרי שאין לה אלא בחינת חג"ת נה"י דז"א. ומכ"ש רחל העומדת עמו אב"א. ונמצא עתה בחצות לילה, בביאת המוחין דגדלות בנה"י דאמא להתלבש בלאה, לא יוכלו אלו המוחין להסתיים בחזה, אלא צריכים להתפשט עד יסוד דגדלות דז"א העומד בסיום האצילות, דהיינו גם במקום רחל, הרי שאין המוחין אלו יכולים להתלבש בנוקבא אחת, כי צריכים למקום ב' הנוקבין.

וזה אמרו (באות ל') "כיון שהנה"י דאמא הם בחינה אחת לבד ארוכה, א"כ בהתלבשם תוך לאה ורחל, מוכרח הוא
שיתחברו שניהם ויתערבו, ויעשו פרצוף אחד בלבד גבוה הקומה" פירוש: כי ידעת ההפרש מלאה לרחל, הוא, כי לאה משמשת עם הכותל העליון דחג"ת דז"א, שהוא בחינת אחוריים דאמא, ורחל צריכה רק לכותל התחתון שמחזה ולמטה דז"א, שהוא בחינת אחורים דיסוד אבא שבז"א, שעל ידו החסדים מתגלים בהארת חכמה. עי' לעיל דף (א' תק"ה ד"ה שהמוחין) ונמצאות לאה ורחל, כל עוד שהן מחולקות לב' פרצופים, שהן כמו הפכות זו לזו, שהרי לאה המשמשת בכותל דחג"ת, ששם האחורים דיסוד דאמא, שהם בחינת חפץ חסד הוא, הנה הם דוחין חכמה, כנודע. אבל רחל משמשת רק בכותל דנה"י, ששם האחורים דיסוד דאבא, שהוא בבחינת חסדים מגולים בהארת חכמה, כי לולא הארת חכמה, אין לנה"י דז"א ודנוקבא רחל שום גילוי, כנ"ל. הרי שרחל דוחה בחינת הכותל העליון דאמא שמטבעה לדחות חכמה. הרי שבחינתן של אלו ב' נוקבין כהפכות זו לזו.

א' תקח          חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

לב) והענין הוא שעתה קודם ח"ל, נכנסין נה"י דאמא תוך לאה להגדילה בהיותה עדיין באחור, והם נכנסין מעט מעט, והשלמת זמן כניסתם הוא בחצות לילה ממש, כי אז נתפשטו עד סיום רגלי רחל, ונגמר הכל להעשות פרצוף אחד, כנזכר. והכל נקרא ע"ש לאה, ובח"ל חוזרת לאה פב"פ, והנה היא ארוכה בכל שיעור קומת ז"א, ע"י מה שלוקחת בהלואה מן רחל כנזכר, ואז מזדווגת עם יעקב, כמבואר לעיל וכן ית"ל בע"ה.

לג) ונחזור לבאר ענין הלואה והשאלה זו מה עניינה. הנה נתבאר אצלינו במקומות רבים, שבתחלת אצילות רחל נוקבא דז"א, שהיא ספירת מלכות שבי"ס דאצילות, לא נאצלה רק בבחינת נקודה אחת בלבד, והנקודה ההיא, היא שרשה ומציאותה.

לד) ואח"כ ע"י כניסת המוחין בז"א, נמשכין אליה בדרך תוספת ט' נקודות אחרות, ואז נגמרת ונעשית בת י"ס שלימות, ואז יכולה להזדווג עם ז"א. ונמצא כי שרש רחל ועיקרה, אינה רק נקודה א' בלבד, וכל הט' נקודות אחרות הם בסוד תוספות ואינה משרשה ומציאותה.

אור פנימי

וזה שאומר הרב, איך אפשר שנה"י דאמא עם המוחין שהם בחינה אחת ארוכה, יוכלו להתלבש בב' הנוקבין האלו, שהם ב' בחינות מתנגדות זו לזו, כי לאה מקרבת חסדים ודוחית הארת חכמה, ורחל מקרבת הארת חכמה ודוחית חסדים המכוסים מחכמה. ועוד, שהמוחין האלו שבנה"י דאמא, הם בחי' "ארוכה" שפירושו, שכבר המה בהארת חכמה, כי מזווג ע"ב ס"ג באים שהארתם מורידה ה"ת לפה כנ"ל, וא"כ איך תוכל הראש דלאה לקבל אלו המוחין, שהם היפך טבעה. ומכח אלו ב' קושיות מוכיח הרב, שבהכרח שב' הנוקבות לאה ורחל מתערבות עתה ע"י התלבשות המוחין ההם, ונעשות לבחינה אחת ולפרצוף אחד, דהיינו שגם לאה מבטלת עתה את הכותל שלה לשעתו, ומסגלת לעצמה בחינת הכותל הב' דרחל, דהיינו הכותל דנה"י. וזה נבחן כמו שלוקחת הגוף וכלים דרחל בדרך שאלה והלואה, משום שהוא רק לשעתו לבד, כי
לא תוכל לעמוד בהם תמיד, להיותם הפוכה מטבעה, כנ"ל. אלא עתה כדי שתוכל לקבל המוחין דהולדה בשביל רחל לבחינת כלי ורוחא בעדה, בעת שרחל היא חסרת ראש ואין לה מקום לקבל מוחין, כנ"ל, מוכרחת לאה לשאול גוף וכלים דרחל, שפירושו, בחינת הכותל דנה"י, שע"י מתגלית הארת חכמה, כדי שתוכל לקבל המוחין בשביל רחל, ורחל תוכל להעלות ע"י הארת לאה את אח"פ שלה מבי"ע, להשלים הע"ס דכלים שלה, ועי"ז תוכל רחל בעצמה לקבל המוחין שלה, בלי עזרת לאה, שהוא בבוקר בעת תפלת שחרית, ואז עולית רחל לזווג עם ז"א בכל קומתו, והיא נוטלת אז הגוף וכלים של לאה, שנכללים בבנין פרצופה דרחל. והוא, מפני שבהכרח גם רחל צריכה לכותל עליון דחג"ת, כי אין המשכת חסדים בפרצוף לולא כותל זה דאחורים דאמא, וע"כ היא מחויבת לבנין לאה ג"כ, אמנם עתה החסדים ההם הנמשכים בכותל דחג"ת

חלק י"ד            שער הכוונות            גדלות הז"א          א' תקט

לה) והנה עתה אחר ח"ל, לוקחת לאה לעצמה אלו הט' נקודדות של התוספות, וע"י נגדלת כשיור אורך ז"א בהיותה אחור באחור, ונמצאת לאה נגדלת ורחל מתמעטת והולכת, עד שנשארת בסוד נקודה אחת בלבד.

אור פנימי

מתגלים בהארת חכמה במקום נה"י מחזה ולמטה, וא"כ גם בחינת לאה מקבלת צורת חסדים מגולים כטבעה של רחל, ולפיכך נבחן שרחל יורשת מקום לאה. וז"ש הרב, שבזווג הלילה, נבחן שלאה שאלה גוף וכלים דרחל, וב' הנוקבין, נחשבים לבנין לאה, כי אע"פ שלאה לקחה הכותל דנה"י, מ"מ עדיין אין החסדים מתגלים כראוי להיות ע"י זווג רחל, משום שעדיין חסרים שם נה"י דחיה שהם בחינת אח"פ דרחל, שהיא מעלית מבי"ע בבקר, כמ"ש להלן. וע"כ לבנין לאה נחשב ולא לבנין רחל. משא"כ בבוקר בתפלת שחרית אחר שרחל העלתה הנה"י דחיה מבי"ע, אז יורשת רחל מקום לאה, כי אפילו הכותל דחג"ת המשפעת חסדים מכוסים, הנה החסדים הם מתגלים ע"י הכותל דנה"י. כנ"ל, שזה מדת רחל. וע"כ גם לאה לרחל תחשב.

וזה אמרו (באות ל"ב) "קודם חצות לילה נכנסין נה"י דאמא תוך לאה להגדילה בהיותה עדיין באחור" דהיינו כנ"ל, שמתחילה צריכה לאה לסגלת לעצמה בחינת הכותל דנה"י, שהוא בחינת אחורים דיסוד דאבא, שלולא זה אינה ראויה לקבל המוחין דע"ב ס"ג שבנה"י דאמא, וזה נבחן להגדלת הכלים דאחורים של לאה. כי בהיותה מחזה ולמעלה, היא משמשת ביסוד דקטנות דז"א, כנ"ל, כי אין יסוד דגדלות אלא מחזה ולמטה, המקבל מבחינת אחורים דיסוד דאבא המגולה שם. ובחינה זו דהגדלת אחורים דלאה נעשית בהכרח קודם חצות, כלומר, מטרם הזווג דגדלות בכל קומת ז"א הנעשה בחצות לילה פב"פ. כנ"ל. וז"ש שקודם חצות לילה בכנסים נה"י דאמא להגדילה בהיותה עדיין "באחור", שהוא קבלת הכותל דנה"י
וביטול כותל של עצמה, הנבחן לשאלת גוף וכלים דרחל כמ"ש לעיל. וזהו בחי' הגדלת האחורים של לאה.

וזה אמרו (אות ל"ג) רחל נוקבא דז"א לא נאצלה רק בבחינת נקודה אחת בלבד, והנקודה ההיא היא שורשה ומציאותה" פירוש: כי מקורם של זו"ן דאצילות הוא בז"ת דנקודים, כנודע, והיינו מבחינת הקטנות של הנקודים, בב' החלוקות הראשונות שהיו או"א: אב"א, ופב"א, שאז לא היה בז"א אלא חב"ד חג"ת עד החזה מבחינת הכלים, ונבחנת המלכות לנקודת החזה. ומצד האורות היו חג"ת נה"י, ונבחנת המלכות לעטרת יסוד, כנ"ל דף אלף תק"ג ד"ה רגלי. והנה זו הקטנות של ז"ת דנקודים, הם נבחנים לעיקר עצמותם דזו"ן, כלומר, שבחינתם זו, היא שנתקנה בעולם האצילות שתהיה בהם בקביעות, שהם בחינת רוח נפש דז"א, והמוחין שהם גבוהים מבחינה זו, אינם אלא בחינת תוספות בעלמא ולא קביעות, כנודע. גם אלו הז"ת דקטנות נקודים נבחנים לכלים דפנים שפירושם, שאין בהם מבחינת בי"ע ולא כלום, כי לא נתמעטה ע"י עלית ה"ת לעינים אלא מחזה ולמטה דז"א דנקודים, והם שיצאו לבחינת בי"ע ונקראו כלים דאחורים. אבל מחזה ולמעלה דז"א, הם בחינת אצילות גמור אפילו לאחר עלית ה"ת לעינים, ולכן הם מכונים כלים דפנים.

הרי שמקור הנוקבא מבחינת הקביעות אינה אלא נקודה אחת, שמבחינת הכלים היא נקודת החזה, ומבחינת התלבשות האורות בכלים היא בחי' נקודת עטרת יסוד דז"א. ונודע, שכל פרצוף נגדלים בו מתחילה הכלים העליונים שבו ואח"כ התחתונים,

א' תקי           חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

לו) אבל פחות מאותה הנקודה, שהיא שרשה ומציאותה בעת האצילות, אינה מתמעטת בשום אופן בעולם. וכבר נת"ל שהכתר דרחל מלביש רגלי לאה, כדי שיספיק להם המקום ההוא, ולא תצטרך רחל לרדת למטה מן האצילות כנ"ל.

אור פנימי

לפי"ז נמצא, שנקודה זו דעטרת יסוד דז"א, היא בחינת הכתר דנוקבא, והיא חסרת ט"ת שלה, שהם עינים ואח"פ. ונמצא שמשונה הנוקבא מכל הפרצופים. כי בכל הפרצופים אחר עלית ה"ת בעינים, לא נתמעטו אלא מאח"פ, אבל גו"ע שבהם נשאר במדרגה, כנודע. משא"כ הנוקבא, לא נשאר בה זולת הגלגלתא שבה, וגם בחינת עינים שבה נפלה לבי"ע. וטעם הדבר, כי בחינת הנוקבא היא נקודת המלכות שהיא בחי"ד דאו"י, שעליה היה הצמצום א', וכל תשמישה בפרצוף היא רק לזווג דהכאה ולהעלאת או"ח, כנודע, וע"כ כל הספירות שבה אינם אלא בחינת או"ח בלבד, שנקודתה עצמה דאו"י, היא בחינת הכתר דאו"ח, ומה שמלבשת לאור העליון המכה עליה, נבחן לט"ס דאו"ח שלה. ואלו הם הע"ס דנוקבא, שמהם נבנה כל פרצופה. ונמצא שלעולם אין בנוקבא מבחינתה עצמה דאו"י אלא בחינת כתר שבה, ושאר הט"ס היא נוטלת מז"א בעלה, כלומר ע"י זווג עם אור העליון שבז"א, שאז היא מעלית או"ח על ט"ס דאו"י שלו ואלו הט"ס שהיא מלבשת, מתפשטות אליה לחלקה ולבנינה, הרי שהט"ס שלה הם ע"י ז"א, ואינם של עצמה. וזכור זה תמיד.

ולפיכך בעת הע"ס דקטנות דנקודים שאז עדיין לא היה שום זווג בז"א עצמו, כי היה חסר נה"י, נמצא שהנוקבא לא היה לה מה לקבל מן ז"א בעלה, כי לא נזדווג עמה, וא"כ לא היה לה שם רק נקודתה עצמה דאו"י, שהיא נקודת עטרת היסוד, הנבחן לבחינת הגלגלתא שבה בלבד. ומה שאנו אומרים שהט"ס שלה נפלו לבי"ע, הדבר אמור, רק לאחר יציאת הגדלות של הז"ת דנקודים, אחר שהאור חדש דע"ב
ס"ג ביטל לסיום החדש דה"ת בעינים, שנתבטל ג"כ הפרסא דאצילות ואח"פ דז"א, ומחזה ולמטה שהיו בבי"ע חזרו לבחינת אצילות, הנה אז קבלה הנוקבא הט"ס תחתונות שלה מז"א בעלה, ע"ד הנ"ל, דהיינו עד כמה שהאו"ח שלה הלביש נחשב לבנינה של הנוקבא, כנודע. ואלו הט"ס אפשר לקראם ט"ס ראשונות, והוא בחשבון האו"י, שמבחינה זו היא נחשבת רק למלכות דאו"י, והיא מרויחה מז"א בעלה הט"ס ראשונות דאו"י ע"פ הארת האו"ח. ואפשר לכנותם ט"ת, והיינו בחשבון האו"ח מבחינתו עצמו שיש לו סדר הפוך מהע"ס דאו"י כמ"ש הרב בכמה מקומות. שהכתר דאו"י מתלבש במלכות דאו"ח וחכמה בז"א דאו"ח ובינה בבינה דאו"ח, וז"א דאו"י בחכמה דאו"ח, ומלכות דאו"י בכתר דאו"ח. הרי שמבחינת או"ח נבחן הנקודה השורשית לבחינת כתר, וכל הט"ס שמרויחה מז"א, נחשבים לט"ת.

וזה אמרו (באות ל"ד) ע"י כניסת המוחין בז"א נמשכין אליה בדרך תוספות ט' נקודות אחרות ואז נגמרת ונעשית י"ס שלימות ואז יכולה להזדווג עם ז"א" דהיינו כמבואר שבשעה שהז"א מקבל המוחין ע"י זווג דהכאה בנקודה דנוקבא, דהיינו ע"י האו"ח שהנקודה מעלית ע"י הכאת אור העליון בה, נמצאת גם הנוקבא מקבלת אותו שיעור הקומה שנתנה מאו"ח שלה להלביש האורות דז"א. אכן יש כאן הבחנה, כי יש בחינת נוקבא שבגופו דז"א, שעליה הז"א מקבל את המוחין שלו, ע"ד הזווג דהכאה כנ"ל. ויש בחינת נוקבא הנפרדת מז"א, דהיינו שיש לה בנין גמור בפני עצמה, שהיא הנקראת נוקבא דז"א. אמנם שתיהן הן

חלק י"ד            שער הכוונות            גדלות הז"א          א' תקיא

לז) ואמנם א"א להיות כך, אלא כאשר לאה ורחל עומדות באחורי ז"א בבבחי' ב' פרצופים זה למטה מזה, ואז תדחוק העליונה את רגליה ותכניסם בתחום התחתונה וישבו שם דחוקות. אמנם עתה שמתחברות ונעשות פרצוף א', א"א שהמקום שהוא כנגד שליש האמצעי דת"ת דז"א, שיהיו שם אורות כפולים אלו בתוך אלו, לפי שא"א לחלק א' מהגוף להתפשט ולהתלבש תוך חלק אחר שבו, משא"כ בהיותם גופים מחולקים כנודע.

אור פנימי

בחינה אחת לגמרי, אלא מתחילה מקבל הז"א אורותיו על בחינת הנוקבא שבגופו, והיא מקבלת קומת הט"ס מן הז"א בזמן קבלת מוחותיו, וכל אותם הט"ס שהרויחה הנוקבא שבגופו דז"א, מקבלת הנוקבא הנפרדת לעצמה לבנינה, כי הן בחינה אחת. וזה נתבאר היטב לעיל באו"פ בחלק ט' ע"ש. הרי שהט"ס דנוקבא מתקבלת מתחלה בנוקבא שבגופו דז"א, ומשם הם עוברים אל הנוקבא הנפרדת הנבנית על ידיהם לפרצוף מיוחד בפני עצמה, והיא המזדווגת עם הז"א פב"פ. וזה שמסיים "ואז היא יכולה להזדווג עם ז"א".

וזה אמרו (באות ל"ה) "אחר חצות לילה לוקחת לאה לעצמה אלו הט' נקודות של התוספות וע"י נגדלת כשיעור אורך ז"א בהיותה אחור באחור ונמצאת לאה נגדלת ורחל הולכת ומתמעטת עד שנשארת בסוד נקודה אחת לבד וכו', כי בעת חצות לילה חוזרת לאה פב"פ עם יעקב וקומתה בכל אורך ז"א ואמנם רחל בעת ההיא נגמר ענין התמעטותה עד שנשארה בסוד נקודה אחת ורגלי לאה דחו אותה, והוכרחה לכנס ולירד למטה בעולם הבריאה" פירוש: כי אלו המוחין דחצות לילה המקובלים מאו"א, גורמים בלאה ב' פעולות: א' שהם מאירים ללאה עוד בהיותה באחורי ז"א, שתרד ותתפשט מחזה ולמטה דז"א, שפירושו, שתעזוב בחינת המסך שלה דאחורים דאמא שהם דוחים חכמה, ותקבל בחינת הכותל של המחזה ולמטה, מבחינת אחורים דיסוד
אבא, שע"י מתגלה הארת חכמה, כנ"ל. שזה נקרא בשם הגדלת האחורים דלאה, ופעולה ב' היא, שאחר שכבר השיגה בחינת הכותל דנה"י דאחור דז"א, אז מתלבשים בה המוחין דאו"א בתוך פרצופה, והיא חוזרת עם הז"א פב"פ בכל קומתו עד סיום רגלי דז"א, וכיון שלאה היא עתה מחזה ולמטה דז"א, נמצאת משמשת עם יסוד דגדלות הז"א, שהוא סיומא דז"א.

אמנם יש להבין, שבאמת עדיין לאה עומדת במקום החזה דז"א, ולא שינתה מקומה כלל, אלא אחר שהז"א קבל המוחין דאו"א מבחינת הגדלות, הרי אז הכלים מתעלים, שנה"י הקודמים עולים ונעשים לחג"ת, וחג"ת הקודמים עולים ונעשים לחב"ד, ויוצאים לו נה"י חדשים מבחינת העלאת אח"פ דבי"ע. אמנם עליה זו נעשית ביום בעת הזווג דז"א ורחל, אמנם עתה בלילה, שלאה מחויבת לקבל המוחין האלו, נבחן רק שחג"ת דז"א מקום עמידת לאה נעשו לחב"ד, ונה"י דז"א מקום עמידת רחל נעשו לחג"ת עד החזה, ונמצא לאה שעמדה מקודם למעלה מחזה וסיום רגליה בנקודת החזה, הנה נמצאת שירדה עתה לסיום אצילות, כי נה"י הללו נעשו לחג"ת עד החזה, הרי שמקומה של לאה לא נשתנה כלל, כי גם עתה מסתיימים רגליה על נקודת החזה כמקודם לכן.

וזה אמרו (אות מ',) רחל בעת ההיא נגמר ענין, התמעטותה עד שנשארה בסוד נקודה אחת ורגלי לאה דחו אותה והוכרחה

א' תקיב         חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

לח) ונמצא, שמוכרח הוא, שעתה תרד רחל ותתפשט בעולם הבריאה. והנה מוכרח הוא שהנקודה העשירית התחתונה היא המתפשטת בבריאה, והיא המלכות של רחל, וזכור זה. אמנם דע כי מ"כ בקונטריסי היפך מזה ששמעתי ממוז"ל פ"א, שהט' נקודות הבאות לרחל דרך תוספות, אלו נתקשרו ונתחברו עם לאה ונעשו פרצוף א', ונשארו למעלה באצילות, אבל הנקודה השרשית של רחל שהיתה בה בעת אצילות, אינה מתחברת עם לאה, והיא היורדת למטה בבריאה בח"ל.

לט) ופעם אחרת שמעתי כי הט' נקודות הבאים לה דרך תוספות, הם היורדות למטה בבריאה. אבל הנקודה השרשית א"א לה לירד בבריאה בשום אופן, וע"י הקרבנות והזמירות ותפלת יוצר ושחרית, אז אנו מעלין כל ניצוצי האצילות שירדו בעולמות אלו, וגם הט' נקודות של נוקבא דאצילות עצמה, כמבואר אצלינו באורך בסדר תפלת השחר,

אור פנימי

לכנוס ולירד למטה בעולם הבריאה" דהיינו כמבואר, כי מתוך שלאה נתגדלת ונתארכת עד סיום האצילות, שהיא עטרת יסוד שנעשתה עתה לנקודת החזה, כנ"ל, נמצאת רחל שכתר שלה מתחיל בנקודת החזה דכלים דז"א, ובנקודת עטרת יסוד מבחינת התלבשות האורות בכלים, הנה כתר זה עומד עתה בסיום אצילות מתחת רגלי לאה, שהרי שם נעשה עתה בחינת נקודת החזה דכלים, וכן עטרת יסוד דאורות המזדווג עם לאה פב"פ. הרי שהוכרחה רחל לירד לבי"ע, כי אין בחינה יכולה להתעלות למעלה ממקום שורשה, ואיך תוכל רחל להתעלות למעלה ממקום החזה דכלים, שמשם שורשה עוד מז"ת דנקודים כנ"ל. ונבחנת עתה שהיא נשארה בסוד נקודה אחת, שהיא בחינת נקודת החזה דכלים שמזמן הנקודים, שהיא בחינת המלכות דאו"י ובחינת הכתר דאו"ח, כנ"ל אבל הט"ר דאו"י, והט"ת דאו"ח נשארו בלאה, כי היא נטלה כל הזווג דנוקבא שבגופו דז"א, אבל רחל שהיא עתה בסיום האצילות למטה, כבר אינה יכולה לקבל שום אור מן המוחין דגדלות דז"א, כי אז היה האור יורד למטה מפרסא דאצילות, וזה לא יארע עוד אחר התיקון, כנודע. וע"כ
נשארת רק בנקודתה השורשית. וז"ש "שאלו הט' הבאות לרחל דרך תוספות אלו נתקשרו ונתחברו עם לאה ונעשו פרצוף אחד ונשארו באצילות" כמבואר. וז"ש "והנה מוכרח הוא, שהנקודה העשירית התחתונה היא המתפשטת בבריאה, והיא המלכות של רחל" הכוונה היא על בחינת היחס דאו"י, שאז נבחנת נקודה שלה השורשית לבחינת מלכות. אמנם ביחס האו"ח, נבחנת לבחינת כתר. וכן אפשר לקראה בחינת מלכות, מיחס התלבשות האורות בכלים, שנודע שמלכות דאורות, מתלבשת בכתר דכלים, כי אור הנפש מלובש בכלי דכתר. וע"כ נקודה זו שהיא בחי' גלגלתא דאו"ח ודכלים, מלובש בה אור הנפש דרחל.

לט) הט' נקודות הבאים לה דרך תוספות הם היורדות למטה בבריאה אבל הנקודה השורשית אי אפשר לה לירד בבריאה בשום אופן. הנה כאן אין המדובר בט"ס דאו"ח שהיא מקבלת מז"א מבחי' זווג דהכאה, כי ע"כ מדייק ואומר ט' נקודות, ואינו אומר ט' ספירות, כי הכונה היא על בחינת עינים ואח"פ שלה, המוחזרים אליה מבי"ע להשלים בנין פרצופה, שהם משברי

חלק י"ד              שער הכוונות            גדלות הז"א          א' תקיג

ואמנם אמיתות ענין זה נתבאר באורך בדרושי התפילין, בטעם למה תפילין נוהגים ביום ולא בלילה, ושם נתבאר היטב הדרוש הזה כולו, מתחלה ע"ס בכל דרושי הלילה, ושם הוא אמיתות ענין זה.

אור פנימי

הכלים שבזמן שביה"כ, ואין להם ענין עם ט"ס שנוטלת מז"א ע"י הזווג דנוקבא שבגופו, כנ"ל.

והנה אלו ט' הנקודות שבבי"ע, הם מלובשים בגו"ע דנשמת הצדיקים, וכל עוד שאינם מוחזרים לבנין פרצופה דרחל, הנה הן שבויות בין הקליפות. ונמצא עתה בעת קבלת המוחין דאו"א דח"ל, שהם מבטלים לשעתם כל הפרסאות, כי ע"כ נעשו חג"ת דז"א לחב"ד, ונה"י דז"א לחג"ת, ולאה נתארכה עד סיום האצילות, נמצא שגם הארה נתפשטה לבי"ע, כי גם הפרסא דבי"ע מתבטלת לשעתה, ששם נמצאים המחזה ולמטה דז"א שמזמן גדלות הנקודים, שנשברו ונפלו שמה, כנ"ל דף אלף תצ"ג ד"ה המ"ן, ע"ש. הרי גם הם מתחברים להארת הזווג דח"ל. ויחד עמהם מתחברים ג"כ אלו ט' הנקודות וגו"ע דנשמת הצדיקים המלבישים אותה, ומתחברות עם רחל לפרצוף אחד, והיא משגת את עשרה כלים שלה, ונבנה פרצופה בשלמות גם היא. וז"ס השעשועים של רחל בנשמות הצדיקים, שעתה בחצות לילה קנתה אותן והוציאה אותן מבין הקליפות ונתחברו לנה"י שלה, כמבואר.

אמנם לפי זה, נמצא שגם המחזה ולמטה דז"א שמזמן הנקודים נתחברו לפרצופו כמו שהיה בעת גדלות נקודים בזמן השבירה, שזה נבחן למטי רגלין ברגלין, ונודע שזה לא יארע כלל בכל משך שתא אלפי שני, רק בגמר התיקון כנ"ל. אמנם הענין הוא, כי הארת ע"ב ס"ג לא נמשכה כלל מסיום אצילות ולמטה, אלא שנמשכה רק הארת כלים דזווג דח"ל מז"א ולאה, שע"י בקיעת הפרסא, יכולה לעבור רק הארת כלים לבי"ע, ולא אורות דגדלות. ומכח זה נתקנו לגמרי
העינים ואח"פ שלקטה לה רחל מבין הקליפות, עם נשמות הצדיקים הדבוקות בהם. אמנם מאורות האצילות אינם יכולים לקבל. באופן, שע"י זווג דחצות לילה, יצא לז"א פרצוף שלם מבחי' מוחין דחיה מערך הכלים, שהרי חג"ת נעשו לו לחב"ד, ונה"י דאצילות נעשו לחג"ת עד החזה, ועלו לו נה"י חדשים מחזה ולמטה מבי"ע, שעליהם מלבישים גם ט' הנקודות דנוקבא, עם נשמות הצדיקים כמבואר. אמנם מצד האורות דמוחין אלו, אין לו אלא מבחינת ו"ק, כי האורות אינם נמשכים לתוך אלו נה"י החדשים שקנה הז"א, כל עוד שהם בבי"ע כנ"ל. וא"כ כלפי האורות הוא עדיין חסר נה"י דכלים, וכיון שכן הוא חסר גם ג"ר דאורות, כנודע. וע"כ כל המוחין האלו דחצות לילה אינם נבחנים אלא לו"ק, כלומר למוחין דו"ק, הנקראים ג"ר דרוח, שהוא מטעם חסרון נה"י, שהם נמצאים עוד בבי"ע.

ואע"פ שחג"ת דז"א נעשו לחב"ד ונה"י דז"א לחג"ת כנ"ל, כי ע"כ ירדה לאה לסיום האצילות, ואיך נאמר שאין לו אלא מוחין דו"ק. אכן חב"ד אלו עוד לא קנו שום מעלה, כי אינם יכולים לקבל הג"ר דאורות שלהם, מטרם שנה"י החדשים מתעלים מבי"ע לאצילות, שזה נעשה ביום בתפלת שחרית, ע"כ נבחן עתה עיקר המעלה לבחינת הנה"י דאצילות הז"א, כי הם נעשו לחג"ת, והם קבלו גם עתה בלילה כל בחינת האור הראוי להם, דהיינו בחינת ג"ר דרוח, ובזה תבין ביותר מ"ש הרב לעיל במוחין דו"ק, אשר חג"ת נה"י מתחלקים לששה שלישים, וד' שלישים נוטלים חג"ת, וב"ש נשארים בנה"י (דף א' קצ"ט אות קצ"ד) כי ב"ש שנטלו חב"ד, וב"ש שנטלו חג"ת, אינם נחשבים רק לבחינת חג"ת בלבד, כי חב"ד עדיין אינם

א' תקיד         חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

מ) ונחזור לענין ראשון, כי בעת ח"ל, חוזרת לאה פב"פ להזדווג עם יעקב, וקומתה בכל אורך ז"א, ואמנם רחל בעת ההיא נגמר ענין התמעטותה עד שנשארה בסוד נקודה אחת, ורגלי לאה דחו אותה, והוכרחה לכנס ולירד למטה בעולם הבריאה.

מא) ונודע כי מדור הנשמות הוא בעולם הבריאה, הנקרא כסא הכבוד, וה"ס גן עדן העליון, כמבואר אצלינו בדרוש חטא אדה"ר, כי ג"ע העליון הוא כנגד עולם הבריאה, שהיא בינה גן עליון, בסוד נקודת יסוד שבה. וגן עדן תחתון הוא בעשייה בנקודת יסוד דמלכות.

מב) וז"ס מ"ש רז"ל, שבח"ל נכנס הקב"ה בג"ע להשתעשע שם בנשמות הצדיקים, והוא בחי' נקודה השרשית של רחל אשר אין לה זווג, אמנם ירדה אל הבריאה ושם משתעשע בנשמותיהן של צדיקים.

מג) וז"ס מש"ה, ויהי בחצי הלילה כו' והנה אשה שוכבת מרגלותיו כו', כי קודם ח"ל עומדת עמו באחוריו, ובח"ל ירדה למטה ממרגלותיו של ז"א, שהוא בעולם הבריאה, כי עד סיום מרגלותיו נקרא אצילות, ואז ויחרד האיש וילפת, על שנטרדה בת זוגו מאצלו ונפלה בעולם

אור פנימי

יכולים לקבל ג"ר שלהם, מפני שנה"י החדשים עוד לא נתעלו מבי"ע בזווג הזה דהשלמת הכלים, אלא אח"כ ביום שנעשה זווג חדש דז"א ורחל.

מב) וז"ס מ"ש רז"ל, שבחצות לילה נכנם הקב"ה בג"ע להשתעשע שם בנשמת הצדיקים. והוא בחינת נקודה השרשית של רחל אשר אין לה זווג אמנם ירדה אל הבריאה ושם משתעשע בנשמותיהן של הצדיקים. דהיינו כמבואר, שע"י המוחין דחצות, משתלמים הכלים כולם דז"א ורחל עד לבי"ע, שהחג"ת דז"א נעשו לחב"ד, ונה"י לחג"ת, ומפרסא ולמטה לנה"י חדשים. ונמצאת הנוקבא הנאחזת עתה בנקודת הסיום דז"א דאצילות, דהיינו בנקודת החזה דכלים ונקודת עטרת יסוד דאורות, שהיא נמצאת בבחינת הפרסא ממש, וגם ט' הנקודות שלה, שהם עינים ואח"פ שהיו
בקליפות, מתעלים עתה מהארת הזווג דז"א ולאה, ומתחברים לפרצופה, וממילא גם נשמות הצדיקים שהיו דבוקים על אח"פ דנוקבא עולים ג"כ ומתחברים לנה"י דנוקבא, וע"כ נבחן, שהנקודה השורשית שזכתה עתה להוציא ט' הנקודות שלה ונשמות הצדיקים היא משתעשעת עמהם מאד, שהוציאה אותם ממקום הטומאה, והביאם למקום הקדושה, וכבר ידעת שגם הנה"י דז"א שבבי"ע מתחברים ג"כ לז"א ונשלמים מבחינת הכלים, ז"א נקרא הקב"ה, וז"ש שהקב"ה נכנס בג"ע להשתעשע עם נשמות הצדיקים.

מג) וז"ס ויהי בחצי הלילה וכו', והנה אשה שוכבת מרגלותיו כי קודם ח"ל עומדת עמו באחוריו ובחצות לילה למטה ממרגלותיו ואז ויחרד האיש וילפת על שנטרדה בת זוגו מאצלו ונפלה בעולם הבריאה: פי',

חלק י"ד            שער הכוונות            גדלות הז"א          א' תקטו

הבריאה, כי כל זה הוא מחמת עונותיהם של ישראל, שאל"כ היו שניהם זו"ן פב"פ תמיד לעולם כנודע.

מד) וכמו שהקב"ה יושב ושואג על בת זוגו שנטרדה ממנו, כמו כן הנוקבא בוכה וצועקת ושואגת לבעלה, הוא מבפנים באצילות, והיא מבחוץ בבריאה. וז"ס אלהים אל דמי לך אל כו', הנדרש בזוהר לך לך כנ"ל, בעניו השכינה הנקרא אלהים, ונקראת אל, כי אל דומה אליה, ואל תחרש ולא תשקוט בקול צעקה אל דודה יעלנה מבור שאון אל מקומה הראשון, אצלו בעולם האצילות.

מה) והנה במה שביארנו, יתבאר לך כמה דרושים ומאמרי רז"ל מזוהר שנראים כסותרים זה את זה, כי הנה בזוהר לך לך ובהרבה מקומות נתבאר, שאחר ח"ל הקב"ה משתעשע בנשמותיהן של צדיקים שבעוה"ז, העוסקים בתורה בח"ל וכמש"ה חברים מקשיבים כו', ובמ"א מהזוהר משמע, שבח"ל הוא זמן זווג עליון דזו"ן, ובמקומות אחרים משמע כי זה הזווג דח"ל הוא זווג דאו"א, ולסיבה זו הוא סתום ונעלם, ונעשה מעצמו שלא ע"י מעשה התחתונים ובתפלתם, והרי ג' מקומות וג' סותרים זה א"ז.

אור פנימי

כי בחצות לילה, רחל שוכבת במקום הרגלים החדשים דז"א שהם בבריאה, בלי אור דאצילות כלל, וזהו שוכבת מרגלותיו, שהם בבריאה, וע"כ ויחרד האיש וילפת, כי ראה שאינו יכול להושיע לה בעודה שמה בבריאה, ואינו יכול להזדווג עמה אלא אחר חזירתה לאצילות. וענין החרדה היה, שלא להשפיע לה לבי"ע, מחמת שלא יתאחזו החיצונים בהארתו.

מד) וכמו שהקב"ה יושב ושואג על בת זוגו שנטרדה ממנו, כמו כן הנוקבא בוכה וצועקת ושואגת לבעלה, הוא מבפנים באצילות והיא מבחוץ מבריאה" כלומר, כי יש להבחין כאן ב' ענינים כאחד: מצד אחד יש שעשועים גדולים, הן לז"א באצילות, מתוך זווג עם לאה פב"פ בכל קומתו. והן לנוקבא רחל, שיש לה שעשועים גדולים עם נשמות הצדיקים, שהצילם מתוך עומק
הקליפות וחיברה אותם לקדושתה ועצמותה, כנ"ל. ומצד ב' יש כאן בכיה ושאגה עצומה מאד, כי אחר שכבר השיגה הנוקבא את אבידתה היקרה, שהיא נשמות הצדיקים, ונמצאת עמהם במחיצה אחת, הנה היא מתחלת להמשיך למקומה את ז"א בעלה כדי להזדווג עמה במקום בי"ע בסוד מטי רגלין ברגלין, כדי שישיב בי"ע להיות אצילות, ותתבטל הטומאה מן הארץ. וז"ס קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה, מאנה להנחם על בניה כי איננו. ולכאורה היה לו לומר כי אינם בלשון רבים, ולא כי איננו בלשון יחיד. ובמבואר תבין היטב, כי הבכיה היא על בניה, שהם נשמות הצדיקים שנתחברו אליה בסוד מ"ן, כנ"ל, ואין לה שום אור דאצילות לפרנס אותם ולהשלימם לגמרי, משום שז"א בעלה לא יוכל לעבור את הגבול דאצילות ולהזדווג עמה בבי"ע על המ"ן דנשמות שבה, כנ"ל.

א' תקטז         חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

מו) אך במה שנת"ל, שלשתם הם אמת, כי בבחי' רחל שירדה למטה בבריאה, ואין לה זווג עם בעלה ז"א, אמרו, שהנה הם משתעשעות בנשמותיהם של צדיקים, ושומעים קול העוסקים בתורה בח"ל. ובבחי' לאה המזדווגת עם יעקב אמרו, כי זו"ן מזדווגים בח"ל, וגם זה נקרא שעשוע עם הנשמות, כנ"ל בתחילת דרוש זה, כי הוא עניין עליית הנשמות בסוד מ"ן אל לאה, ולהיות כי יעקב ולאה ה"ס אחורים עצמו

אור פנימי

וזה שהוא בוכית על בניה כי איננו, כי ז"א בעלה אינו עמה במחיצתה בזווג. וז"ש הרב "שרחל שואגת מבחוץ דהיינו ממקומה בבריאה" כלומר, שהיא שואגת שז"א יבא אליה בבחינת אצילות שבו, למקומה בבריאה. אמנם הז"א הוא להיפך, שהוא בוכה ושואג שהיא תעלה אליו למקום אצילות ושם ישפיע לה כל טוב. אמנם רחל "מיאנה להנחם" אלא חושקת אחריו שיבא למקומה. וזה נוהג עד אור הבקר, שאז היא שומעת לו ע"י הריבוי דשפע החסדים, ועולית לאצילות כמ"ש בתפלת שחרית. הרי נתבאר היטב, שמצד אחד יש שעשועים גדולים בין לז"א ובין לרחל, ומצד ב' יש שאגות ובכיות בין לז"א ובין לרחל. וכל אלו באים עם המוחין דחצות לילה בבת אחת.

מו) שלשתם הם אמת כי בבחינת רחל שירדה למטה בבריאה ואין לה זווג עם בעלה ז"א, אמרו, שהנה הם משתעשעות בנשמותיהם של צדיקים ושומעים קול העוסקים בתורה בחצות לילה. ובבחי' לאה המזדווגת עם יעקב, אמרו כי זו"ן מזדווגים בחצות לילה וגם זה נקרא שעשוע עם הנשמות כי הוא ענין עלית הנשמות בסוד מ"ן אל לאה. ולהיות כי יעקב ולאה ה"ס אחורים עצמו דאו"א, כי לכן נקראת לאה עלמא דאתכסיא, לכן הזכירוהו בשט זווג או"א אבל איננו אלא זווג יעקב ולאה" פירוש כי ב' מיני מ"ן דנשמות הצדיקים נמצאים בעלית מ"ן דזווג הלילה. א' הוא,
בנשמות שהם אחר י"ג שנה, שהם עולים להשגת ג"ר דנשמה, ונשמות אלו עולים מעצמם. למ"ן לזווג ז"א ולאה דאצילות ואינם צריכים אל העליון שיעלה אותם, כנודע. כי אחר שיש בפרצוף מציאות דנ"ר דקטנות, הוא יכול לעלות למ"ן מעצמו. ובחינה ב' דנשמות הצדיקים הם השבוים עדיין בין הקליפות, שהם אינם יכולים לעלות מעצמם ולהשתחרר מבין הקליפות, אלא שצריכים אל הנוקבא שתעלה אותם. והם עולים בעת שרחל מעלה אח"פ שלה בלילה בעודה בבי"ע, ע"י הארת כלים שמקבלת מזווג זו"ן דאצילות, כמ"ש לעיל. ולפיכך יש שעשועים במ"ן דנשמות הצדיקים ע"י יעקב ולאה באצילות, ויש שעשועים במ"ן דנשמות הצדיקים ע"י רחל בעולם הבריאה.

ומ"ש, שזווג ז"א ולאה אפשר לקראו זווג או"א, משום שהם בחינה אחת, צריך ביאור. וכבר נתבאר לעיל ההפרש מלאה לרחל, כי לאה היא בחינת כותל העליון מאחורים דאמא, וע"כ היא מסתיימת בנקודת החזה ששם מסתיימת יסוד דאמא, שע"כ בחינת לאה היא חסדים מכוסים כמו בחינת ג"ר דאמא, כנ"ל ע"ש. ובזה תבין למה עמידת לאה היא באחור דז"א. כי פניה היא בחינת האחור דז"א, משום שהפנים דז"א הוא בחינת חסדים מגולים, שהרי כל עיקר הז"א משורשו באו"י הוא בחינת גילוי חכמה בחסדים, כנודע. וע"כ בחינת החסדים מכוסים נבחן לבחינת אחורים בערכו המקורי. אמנם אחורים זה דוקא, הוא כל

חלק י"ד              שער הכוונות            גדלות הז"א          א' תקיז

ואו"א, כמבואר אצלינו, כי לכן נקראת לאה עלמא דאתכסייא, לכן הזכירוהו בשם זווג או"א. אבל איננו אלא זווג יעקב ולאה.

אור פנימי

בחינת הפנים דלאה, כי היא דוחית חכמה ואינה מרוצה בגילוי החסדים, כי היא בסוד כי חפץ חסד הוא כמו אמא עלאה. ולפיכך היא עומדת פנים באחור תמיד כלומר, שהאחור דז"א הוא הפנים שלה.

אכן יש זווג ז"א ולאה גם בבחי' פב"פ מחזה ולמעלה כנודע. אמנם הוא בחינת זווג דקטנות בבחינת הז"א, שהרי הוא משמש עם היסוד של זמן הו"ק שלו, דהיינו בנקודת היסוד דקטנות, שנעשה לנקודת החזה בגדלות. כי בנקודת החזה עצמו אין שם יסוד, שיהיה ראוי לזווג עם לאה שמה. אמנם נחשב לו"ק דנשמה. משום שהוא בחינת ג"ר דבינה, שפירושה נשמה. אמנם בזווג חצות לילה אחר שמקבלת המוחין דאו"א דחצות, שלאה מתפשטת למקום נה"י דז"א, כנ"ל, הנה היא משמשת שם בבחינת יסוד דגדלות דז"א במקומו בנה"י, הנה המוחין היוצאים מזווג הזה הוא בחינת ג"ר דנשמה, שהוא קומת ס"ג, השוה לגמרי לקומת או"א עלאין שזווגם לא פסיק, הרי שבזווג דחצות לילה, נבחנים קומת הזווג דז"א ולאה כמו קומת או"א עלאין ממש. וזה שאומר הרב, שזווג יעקב ולאה אחר חצות, אפשר לקראו בשם זווג או"א, כי הם בחינה אחת כמבואר.

וזה אמרו (באות י"א) ולכן המלכות העליונה היא צריכה להתעבר מן נשמות הצדיקים ששרשם מבריאה מקום המוחין, ואז תוכל לעלות למ"ן על ידיהם למעלה לאו"א, ולוקחת המוחין הראוים אליה" דהיינו כמבואר, שלאה עצמה היא בחינת חסדים מכוסים דוקא, כי ע"כ אחורי ז"א הם פניה, וא"כ מי המכריח אותה לעלות למ"ן לאו"א כדי לקבל ו"ק דמוחין דחיה וג"ר דמוחין דנשמה, ותתפשט במקום נה"י דז"א, שכל זה הוא בחינת חסדים מגולים, הבאים ממוחין דע"ב ס"ג, הדוחים ה"ת
מעינים לפה, כנ"ל. וז"ש הרב, שבאמת אינה עולה למ"ן זולת ע"י נשמת הצדיקים, שכבר השיגו בחי' הקטנות שלהם, וצריכים לג"ר, והמה עולים מעצמם לבחינת מ"ן ללאה, שהיא המלכות העליונה, ואז בשביל תיקון הבנים שהם הנשמות שעלו אליה, היא מבטלת האחורים שלה העליון שבמקום חג"ת, ויורדת לאחור דנה"י, שע"י זה עולית למ"ן לאו"א, ומקבלת ג"ר דנשמה וו"ק דחיה. ואז קונים הבנים שלה בחינת הג"ר שלהם, ע"י זווגה עם ז"א ביסוד דגדלות. כנ"ל.

ובזה תבין מ"ש (באות ה') "כי נשמות הצדיקים אינן עולות בסוד מ"ן אלא בלילה בזמן השכיבה לפי שאין שליטת מלכות העליונה אלא בלילה, אבל זו"ן עולים בסוד מ"ן ביום ובלילה, בסוד ק"ש דשחרית וערבית עד אמא עלאה, לפי שזווג דאו"א לא פסיק לעלמין, ושליטת אמא עלאה היא ביום ובלילה" וצריכים להבין הדבר, שהרי בכל זווג זו"ן ביום יש ענין עליות מ"ן דנשמות ג"כ, ואיך אומר שאין הנשמות עולים אלא בלילה.

אמנם המדובר הוא בזווג דנשמות, בענין עליתם לאחר שיהיו בני י"ג שנים ויום א', שהם עולים למלכות העליונה, שהיא לאה, ונתבאר שאין זווג ז"א ולאה ביסוד דגדלות, דהיינו שתתפשט למקום נה"י דז"א, אלא בלילה, ע"י המוחין דו"ק דחיה וג"ר דנשמה שהיא מקבלת מאו"א עלאין. משא"כ ביום, עומדת לאה תמיד מחזה ולמעלה, כי מחזה ולמטה הוא מקום רחל. הרי שאין שליטת לאה שתהיה במקום יסוד דגדלות דז"א אלא בלילה דוקא, ששם עולים הנשמות למ"ן והם מקבלים הג"ר דנשמה ע"י זווגי זה. משא"כ ביום אין לה אלא זווג דקטנות דז"א, ואין לה מוחין דג"ר. משא"כ זו"ן

א' תקיח         חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

*        מז) ואחר שבארנו איך על ידי עלית מ"ו של הנשמות במלכות נותנין כח בזו"ן לעלות גם הם בסוד מ"ן עד או"א, נבאר עתה מה התכלית של עליה זו. דע כי על דרך שבארנו כי ז"א אינו יכול לתת רוחא בגו נוקביה רק כפי כחו, שהם ו"ק, והנה גם אבא אינו יכול ליתן אלא כפי מה שיש בכחו, והנה גם הוא איננו שלם, כי הרי אין בו רק בחינת כח חסד וגבורה וחצי עליון דת"ת דא"א, ועדיין אין בהם אחיזה ותפיסה במוחין דא"א כלל.

אור פנימי

בעת שצריכים לקבל מוחין דג"ר דנשמה מאו"א, שיכולים לעלות תמיד אפילו ביום, כי או"א עלאין הם תמיד בבחינת ג"ר דנשמה בקביעות וזווגם לא פסיק לעלמין מבחינה זו כנודע, שאו"א לקחו בקביעות ס"ג דמ"ה. וע"כ יכולים גם זו"ן לעלות להם תמיד.

אמנם גם בחינת המ"ן הראשונים דנשמות, שהוא תחלת יציאתם מן הקליפות, אינו נוהג ג"כ אלא בלילה, דהיינו בזמן שליטת מלכות התחתונה בבי"ע. שאז היא מחברת אליה האעח"פ שלה מהקליפות, ונמצאים גם גו"ע דנשמות הדבוקים באח"פ אלו דרחל, גם הם עולים עמהם יחד ומתחברים ביסוד דרחל. אבל ביום נמצאת רחל כולה באצילות, ואינה יכולה ללקט הנשמות מתוך הקליפות. והרב מדבר כאן מענין השכיבה, שהוא בחינת עלית מ"ן שלאחר י"ג שנים, דהיינו שכבר יש להם בחינת ו"ק דנשמה ואינו חסר להם אלא ג"ר, שענין עליתם הוא בזמן השינה דוקא, דהיינו בלילה. ולא בזמן אחר כנ"ל.

מז) גם אבא וכו' אין בו רק בחינת כח חסד וגבורה, וחצי עליון דת"ת דא"א ועדיין אין בהם אחיזה ותפיסה במוחין דא"א. וצריכין להבין למה נתלה שלימותם דאו"א, בערך המוחין דא"א, דא"כ אין לך פרצוף שיהיה
שלם, שהרי כל תחתון אינו מלביש המוחין דעליון שלו, אלא רק חג"ת בלבד, כי אפילו א"א אינו מלביש המוחין דעתיק, אלא רק חג"ת שלו כנודע.

אמנם הענין הוא, כי אין הולדת נשמות אלא במוחין דע"ב, הנקראים מוחין דחיה. והנה או"א מבחינת הקביעות שבהם, אינם אלא קומת ס"ג, כמ"ש הרב שאו"א לקחו ס"ג דמ"ה, וא"כ אין בהם רק בחינת נשמה, וחסרים ממוחין דחיה. וז"ש הרב שגם אפילו אבא עלאה, שהוא חכמה, אינו שלם שיהיה נחשב לבחינת מוחין דחיה, מטרם שילביש לג"ר דא"א, שקומתו הוא ע"ב, משום שמבחינת הקביעות אין לאבא עלאה אלא מוחין דנשמה דהיינו קומת ס"ג לבד, ואינו שלם שיוכל להשפיע מוחין דהולדה אל זו"ן מטרם שיהיה לו אחיזה במוחין דא"א. ומבחינה זו דקומת א"א, הרי אין לו אלא מה שמלביש לא"א, דהיינו רק חג"ת לבד, וחסר נה"י דכלים וג"ר דאורות. אבל א"א נחשב תמיד לשלם לגמרי, אע"פ שאינו מלביש רק חג"ת דעתיק, מ"מ הרי יש לו קומת ע"ב שהוא מוחין דחיה, הנחשב לעיקר שלימות הפרצוף, כנ"ל. ואינו חסר רק בחינת יחידה, מפאת שאינו מלביש למקום ג"ר דעתיק, וזה אינו גורע כל כך מעיקר שלימותו של הפרצוף.

* שער מאמרי רשב"י זיע"א באדרא זוטא דף רס"ג סוף ט"ב. ע"ח ח"ב שער הנסירה פרק ג'.

חלק י"ד              שער מאמרי רשב"י           גדלות הז"א א' תקיט

מח) ולכן צריך שבתחילה יקבלו גם הם או"א כח ממוחין דא"א, כדי שאח"כ יתנו גם הם כח במוחין דזו"ן. ולכן על דרך שבארנו כי זו"ן הוצרכו אל נשמות הצדיקים שיעלו בסוד מ"ן לקבל הם המוחין שלהם כן או"א צריכים לזו"ן שיעלו בסוד מ"ן כדי שיוכלו גם הם לקבל המוחין שלהם מן א"א.

מט) ופקח עיניך וראה טעם הדבר הזה וסודו מה הוא, ואיך הדבר הזה הוא מוכרח. והענין הוא, כי הנה נתבאר לעיל, כי היסוד דא"א, הוא נשמה תוך זו"ן ומתלבש בתוכם, ולכן צריך שיעלו זו"ן למעלה באו"א, ואז יעלה גם היסוד דא"א למעלה עמהם באו"א, והנה הוא זכר ונקבה
אור פנימי

מט) צריך שיעלו זו"ן למעלה באו"א ואז יעלה גם היסוד דא"א עמהם למעלה באו"א. ואין מכאן סתירה למ"ש לעיל בחלק י' שנה"י דא"א העולים לחג"ת דאו"א, מעלים עמהם את הזו"ן לאו"א, הרי שיסוד דא"א מעלה את הזו"ן. וכאן אומר להיפך, שהזו"ן מעלים את היסוד דא"א לאו"א. והענין הוא, כי שם עוסק בעיבור א' דז"א, שעוד אין לזו"ן שום מציאות בפ"ע שיוכל לעלות למ"ן, וע"כ הוא צריך לעליון שיעלה אותו, שמתוך שגו"ע דתחתון דבוקים על אח"פ דעליון, ע"כ כשהעליון מעלה את אח"פ של עצמו, עולה עמהם יחד גו"ע דתחתון. כנודע. משא"כ כאן עוסק הרב בעיבור ב' דזו"ן, שכבר יש לו מציאות של קטנות עכ"פ וע"כ הוא עולה מעצמו ואין צריך לעליון שיעלה אותו, ואדרבה, התחתון מעלה כאן את העליון וזה נוהג בכל המדרגות, שלעיבור א' צריך העליון להעלות את התחתון, אבל בעיבור ב', התחתון עולה מעצמו והוא מעלה גם את העליון. כמ"ש בחלקים ח' וט', ע"ש.

והנה הוא זכר ונקבה ומזדווג מיניה וביה ואז מתעורר המו"ס דא"א וכו' ואז מו"ס דא"א מתעורר ונותן כח טפה במוחין דאו"א. אין לטעות מכאן, שהמוחין באים מתחילה מזווג יסוד דא"א מיניה וביה, ואח"כ הם יוצאים במו"ס, כי זה א"א כלל, כי המוחין
באים מעילא לתתא, והזווג דנשיקין מוקדמים בהכרח לזווג היסוד. כנודע. אכן זווג זה שאומר כאן ביסוד דא"א לעורר המו"ס, הפירוש הוא, בחינת חימום להעלאת מ"ן, בסוד טפים העולות מלמטה, שהן קודמות למ"ד, כנודע.

וטעם הדבר הוא, כי הפרצופים מצד מוחין הקבועים דאצילות, נמצאים או"א דמוחין תמיד בבחינת פב"א, אשר אמא מחזרת אחוריה אל הפנים של אבא בסו"ה וחכם באחור ישבחנה. כי אמא נמצאת תמיד בסוד כי חפץ חסד הוא, שפירושו, שחושקת בחסדים ולא בחכמה. כנודע. ולפיכך אי אפשר שיהיה זווג בהמוחין העליונים זולת ע"י העלאת מ"ן מבחינת זו"ן, והוא, כי הבינה דמוחין, יש לה קשר עם הזו"ן להשפיע להם הארת חכמה, מכח הע"ס דאו"י, שבחי"ב מאצלת לבחי"ג עם הארת חכמה בחסדים, (כנ"ל דף ה' ד"ה וטעם) ולפיכך, בעת שזו"ן צריכים להארת חכמה, שהיא ג"ר שלהם, הם עולים ומעלים עמהם את היסוד דא"א לחג"ת דאו"א ואז נעשה בחינת החימום הן בבחי' הדכר ונוקבא שביסוד דא"א, והן באו"א גופייהו, ע"י המ"ן דזו"ן הנכללים בהם, וחימום זה פירושו, ענין התעוררות של עביות וקטנות שבחינת המ"ן דזו"ן גורמים לאו"א מלבושי החג"ת דא"א, כי באמת הם נמצאים למטה

א' תקכ           חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

כנ"ל, ומזדווג מיניה וביה, ואז מתעורר המוחא סתימאה דא"א, כי מבשרי אחזה אלוה, שהתעוררות היסוד דתחתון גורם התעוררות במוח האדם להמשיך טפת ההולדה. ואז מוחא עלאה סתימאה דא"א מתעורר ונותן כח טפה במוחין דאו"א.

אור פנימי

ממסך דפה דראש דא"א, וכמו שבינה יצאה מבחינת ראש דא"א הנה מכ"ש שאו"א מלבושי החג"ת שכבר היה להם להיות בחינת גוף וחסר ראש אלא מתוך שג"ר דבינה הם בבחינת חפץ חסד הוא, ע"כ אינה סובלת משום גבול וצמצום, כנודע. לפיכך עתה שבניה הזו"ן עלו לה למ"ן, ובינה להיותה אם הבנים עוד מצד הע"ס דאו"י, מרגשת הצורך להשפיע הארת חכמה, הנה תכף מרגשת בחינת המסך העומד בפה דראש דא"א, ואמא עלאה נעשה מצומצמת כמו התבונה, שהרי גם היא צריכה להארת חכמה כמותה.

וענין החימום הזה שנתבאר באמא עלאה, גורם ג"כ חימום יותר למעלה דהיינו בג' רישין דא"א, כי נתבאר בחלק י"ג שגלגלתא ומו"ס, הם בחי' זכר ונקבה שבראש דא"א, גם נתבאר שם שבחינת גלגלתא דא"א, אינה סובלת כלום מן המסך שבפה דראש דעתיק, וכדבוקה בראש דעתיק דמיא, והוא מטעם שהם' דצל"ם היא בחינת התיקון של ג"ר דבינה בסוד כי חפץ חסד הוא, וע"כ אינם מרגישים שום הרחקה וצמצום כלל מבחינת המסך שבראש דעתיק. הרי שבחינת הגלגלתא דא"א יש לה אותה היחס כלפי ג' הרישין דא"א, כמו הגרון, שהוא בחינת גלגלתא כלפי או"א. ונמצא עתה כמו שאמא הרגישה חימום ומיעוט מחמת עלית זו"ן אליה, הנה אותו המיעוט מגיע ג"כ לכללות הראש דא"א, כי עתה מרגישים גם הם בחינת ההרחקה מראש דעתיק, מה שלא הרגישו כלל מקודם לכן. וע"כ נבחן זה כמו אמא עלאה מעלה מ"ן למו"ס, שהיא הנוקבא של ראש דא"א, כי כלהו מ"ן עולים רק אל הנוקבין, כנודע.
וכן המו"ס מעלה מ"ן לנוקבא דג"ר דעתיק, שהיא בחי' או"א דנקודים, כנודע, והיא מעלית מ"ן לע"ב ס"ג שבס"ג דא"ק, ואז נעשה הזווג בע"ב ס"ג דא"ק, על המ"ן ובחינת החימום שעלו לשם, כי כל החימום והעביות ההיא שבהמ"ן, הוא מכח צמצום ב', שפירושו ה"ת שעלתה בעינים והוציאה אח"פ לחוץ, כנודע. נמצא עתה אחר שנעשה הזווג על המ"ן אלו, בפה דראש הס"ג דא"ק, הנה ע"ב דראש הזה שאין לו שום חלק ונגיעה בבחינת צמצום ב', להיות ענין עלית ה"ת בעינים מתחיל רק בנקודת דס"ג שלמטה מטבור, ולא בע"ב דס"ג המסתיים למעלה מטבור כנודע. וע"כ המ"ד שלו, שהוא בחי' אור העליון העובר דרך בחינת הכלים שלו ומכה על המסך דבחינת ה"ת שבעינים הכלולה במ"ן האלו, מוריד תכף את הה"ת למקומה למקום הפה דס"ג.

ואז עולים ג"ר דעתיק, ונכללים בג"ר דס"ג דא"ק, כי אחר שהמ"ן דג"ר דעתיק נכללים שם בזווג הזה דע"ב ס"ג, כנ"ל, נמצאים אלו המוחין מגיעים ג"כ אל הג"ר דעתיק, שהם בחי' ג"ר דנקודים, כי ג"ר דעתיק לקחו מקום הזה דג"ר דנקודים כנודע. וא"כ יורדת כל בחינת ההפרש שיש מן הג"ר דנקודים לג"ר דס"ג, כי כל ההפרש מג"ר דנקודים לג"ר דס"ג דא"ק היה ע"י צמצום הב' דה"ת שבנקבי עינים, כי ע"כ ירדו למטה מטבור דס"ג דא"ק כנודע. ועתה שנתבטל ההפרש הזה מחמת המוחין דע"ב דא"ק, הנה שוב אין חילוק בין ג"ר דנקודים לראש הס"ג, ואז עולים ג"ר דעתיק ומלבישים אל הס"ג, ומזדווגים שם על המ"ן שהעלה להם המו"ס דא"א, וכיון שגם א"א מקבל המוחין אלו דירידת ה"ת לפה, הנה

חלק י"ד            שער מאמרי רשב"י           גדלות הז"א א' תקכא

נ) ולא שהמוחא סתימאה נותן הוא בעצמו כח לאו"א, כי גדול מעלתו מאד. אבל הענין הוא, במה שמתבאר למעלה, כי כל גילוי המוחא סתימאה הוא בי"ג תיקוני דיקנא דא"א, ואז ע"י התעוררות יסוד תחתון דאריך מתעורר המו"ס, ואז נמשך הכח של מו"ס בדיקנא. ושם יש שני המזלות: הח', והי"ג, והח' הוא בחינת ת"ת שבזקן, והי"ג הוא בחינת היסוד הכלול מזכר ונקבה, ואז משפיע המזל הח' שהוא זכר הנקרא דעת שבו, אל מזל הי"ג שהיא נקבה, ואח"כ נותנת הטפה ההיא אל או"א, המושפעים משתי המזלות האלו. ואז בהיות זו"ן בסוד עיבור באו"א, מתעורר מזלא דדיקנא בהתלבשותו תוך או"א, ואז מורישין מוחין הראוין להוליד, ברישיהון דז"א ונוקביה. ובסמוך נבאר כי גם נצח והוד דעתיק יומין מתעוררין גם הם, וע"ש.

אור פנימי

גם הם עולים למקום דג"ר דעתיק, כי נתבטל ההפרש שלהם ובחינת המסך שהוציאו אותם לבר מראש דעתיק. ועד"ז חוזרים ומזדווגים גם ג"ר דא"א שהם במקום ג"ר דעתיק, על המ"ן שהעלו עליהם או"א, ואז מגיעים מוחין ההם גם לאו"א, וגם בהם מתבטל ההפרש והמסך שבפה דא"א שהיה מוציא אותם לבר מראש דא"א, ונמצאים גם הם עולים לראש דא"א, ואז מזדווגים גם או"א שבמקום הראש דא"א, על המ"ן דזו"ן שבהם, ונמצאים המוחין מגיעים גם לזו"ן, ויורד גם מהם בחינת ה"ת מעינים, וגם הם מעלים האח"פ שלהם, שעמהם עולים גם בחינת גו"ע דנשמת הצדיקים הדבוקים באח"פ דזו"ן כנודע. וכבר נתבאר שעיקר הפעולה דירידת ה"ת מעינים, מעלה האח"פ דכל מדרגה עם התחתון המלבישים למדרגת העליון, כי אח"פ שירדו מן העליון מחמת צמצום הב', המה חוזרים לאחר ביטולו, ועמהם עולה גם התחתון למקום העליון.

הרי לפניך, איך שהיסוד דא"א ע"י עליתו עם הזו"ן לאו"א, הוא מעורר למו"ס דא"א, שגם הוא יעלה מ"ן לעתיק, ואז יורדים המוחין לאו"א כדברי הרב.

נ) ולא שהמו"ס נותן הוא בעצמו כח לאו"א. וכו' כי כל גילוי מו"ס הוא בי"ג

תי"ד דא"א. פירוש, כי המו"ס דא"א, הוא סתים בקרומא, ואין הקרום הזה נפסק גם בשעת הזווג, וכל גלויו בשעת הזווג הוא מבחינת מוחא דאוירא, שהיא בחי' ל' דצל"ם המשפיע ג"כ לבחינת ל' דצל"ם שבמו"ס, שפירושו בינה דמו"ס, ולא חכמה עצמו, והארתו זו מתפשטת בי"ג תי"ד דא"א. וז"ש, שהמו"ס אינו משפיע בעצמו לאו"א, כי גדל מעלתו מאד, ואין החכמה שבו נגלה באצילות, זולת מה שמקבל ממוחא דאוירא ומשפיע דרך הדיקנא לאו"א. כמ"ש באורך בחלק י"ג. ע"ש.

והח' הוא בחינת הת"ת שבזקן, והי"ג הוא בחינת היסוד שבזקן. פירוש, שמזל הח' כולל כל הי"ב תיקוני דיקנא, ונבחן לבחינת הזכר, שהוא ת"ת. ומזל התחתון ונקה, כולל ג"כ כל הי"ב תיקוני דיקנא, ונבחן לבחי' הנוקבא שבדיקנא, כלומר לבחינת המסך שביסוד המקבל הזווג מהזכר. ומה שמכנה את הזכר ונקבה דדיקנא בשם ת"ת ויסוד, הוא, כי הוא סובב על בחינת עלית הדיקנא לבחינת דעת דא"א בעת כניסתם לבחינת פנימים, שאז הם נבחנים לבחינת ה"ח וה"ג, אשר מזל הח' הוא בחינת ה"ח אשר כללותם נקרא ת"ת. ומזל הי"ג, הוא בחינת ה"ג, אשר כללותם נקרא יסוד או מלכות כנודע.

א' תקכב          חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות גדלות הז"א

נא) גם בזה תבין ענין הסריס שאין לו הדרת פנים זקן, שהרי היסוד הזה דא"א בהתעוררותו גרם התעוררות שתי המזלות דדיקנא עלאה כנזכר. וזכור דרוש זה של מ"ן, של נשמות הצדיקים ושל זו"ן, מה תועלתם, ואיך הכל נקשר, ומעורר התחתון לעליון וחוזר העליון להשפיע לתחתון מדרגה אחר מדרגה. וגם הדרוש הזה הוא שרש לכל הדרושים הנאמרים בענין מ"ן, ושמרהו והבינהו היטב. אבל מהות המ"ן מה הם, נתבארו באדרת נשא דקל"ה ע"ב.

*        נב) וז"ש בפרשת אחרי מות דף סא: וז"ל, ת"ח, כתיב ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. האי נהרא אתפשט בסטרוי בשעתא דמזדווג עמיה בזווגא שלים האי עדן, כו', כדין כתיב עד שהמלך במסיבו כו', ומתברכאן עלאין ותתאין כו' עכ"ל. ביאור הדברים: כי הבינה מתפשטת בשש קצוותיה לעטר הבן הנעים, וזה, כשהזווג העליון שלם בשני מיני השפע.

אור פנימי

מתעורר מזלא דדיקנא בהתלבשותו תוך או"א, ואז מורישין מוחין הראוים להוליד ברישיהון דזו"ן. כבר נתבאר ענין זה באורך בהסתכלות פנימית חלק י"ג. שאין בחינת זווג לאו"א אלא ע"י המ"ן מבחינת שערות דיקנא, כי בעלותם לג"ר דא"א, שהם חג"ת דא"א שנעשו לחב"ד, לא יוכלו להזדווג על המ"ן דת"ת דא"א, לפי שאין שם בחינת ה"ת דצמצום א', אלא בחינת הדיקנא המקפת לת"ת דא"א, היא הנעשה לבחינת מ"ן ודעת לאו"א, להיותה משורשה עכ"פ בחינת המלכות דצמצום א', וע"כ ע"י הארת המוחין יורדת מהם בחינת העיבורים וצמצום הב', וה"ת מתגלה בהם למ"ן, ואז מזדווגים עליהם או"א, ומוציאים קומת ע"ב, ומשפיעים מן המוחין האלו לזו"ן וגם הם ראוים לזווג דהולדה. וזה אמרו "מתעורר מזלא דדיקנא בהתלבשותו תוך או"א" דהיינו בתוכיותם ופנימיותם ממש, ולא בבחינת מקיפים כבעת הקביעות, וזהו בעת עליתם למקום ג"ר דא"א. עי' בהסתכלות
פנימית חלק י"ג אות י"ד. כי אי אפשר להאריך כאן.

נא) ומעורר התחתון לעליון וחוזר העליון ומשפיע לתחתון מדרגה אחר מדרגה. דהיינו כמ"ש לעיל בד"ה צריך, איך הזו"ן ע"י עליתו עם היסוך דא"א לאו"א, גורם שם חימום עם המ"ן שלו, שעי"ז גם או"א מעלים מ"ן לג"ר דא"א, וג"ר דא"א יותר למעלה עד ג"ר דס"ג דא"ק, ואז מתחיל השפעת המ"ד, שע"ב משפיע המ"ד לס"ג דא"ק, ומשם לעתיק, ומשם לא"א ומשם לאו"א, ומהם לזו"ן. עש"ה.

נב) הבינה מתפשטת בשש קצוותיה לעטר הבן הנעים וזהו כשהזווג העליון שלם בשני מיני השפע. שהם בחינת ברכה ובחינת קיום, כמ"ש הרב להלן. כי מזווג התחתון התמידי דאו"א, לא נמשך אלא בחינת קיום לבד, כדי להחיות העולמות, אמנם בעת שאו"א עולים למקום ג"ר דא"א, והם

* שער מאמרי רשב"י זיע"א פרשת תרומה דף קמ"א טור ב'.

חלק י"ד              שער מאמרי רשב"י           גדלות הז"א א' תקכג

נג) וזמ"ש, בשעתא דמזדווג עמיה בזווגא שלים האי עדן. כי כדי שיהיה הזווג שלם לברכה וקיום, הזווג השלם הוא, כשהוא בהאי נתיב דלא אתיידע לא לעילא ולא לתתא.

אור פנימי

מזדווגים על המ"ן שבמזלא, אז נבחן לזווג שלים דאו"א, ונמשך משם בחי' ברכה גם כן, דהיינו ברכת הזרע, כי אחר שזו"ן מקבלים המוחין ההם הם ראוים להוליד, כנודע. וע"כ נבחן שיש בזווג שלים הזה דאו"א ב' מיני שפע, שהם: ברכה, וקיום. כי כל בחינה עליונה כוללת ג"כ התחתונה ממנה, וע"כ גם בחינת הקיום שפירושו, אורות דחסדים, המיוחסים לזווג התחתון דאו"א, באים ג"כ בזווג העליון.

ומוחין אלו מזווג שלים הזה כשנמשכים לז"א, נבחן להתפשטות ו"ק דבינה בתוך הדעת דז"א. כי המוחין דזווג התמידי, הם מבחינת ג"ר דבינה, דהיינו מקומת או"א עלאין המלבישין על חג"ת דא"א, שכתר שלהם הוא הגרון דא"א שיצא לחוץ מן העדן העליון, שהוא חכמה סתימאה, ומ"מ הם נבחנים לג"ר ובחי' ראש, משום שג"ר דבינה אינם סובלים שום צמצום, כנודע. ומהם אינם באים מוחין דהולדה לז"א, כי אין מוחין דהולדה אלא מקומת ע"ב, אלא שנמשכים בחינת מוחין של קיום והעמדה לבד, ובמצב ההוא נבחנים ז"א ורחל בבחי' אב"א מחזה ולמטה, כי אחוריהם ביתה, כי לא יכול להיות גילוי אלא לבחינת חג"ת שלהם, שאינם צריכים להארת חכמה, אבל לא לכלים דאחורים שלהם, דהיינו נה"י, שהם צריכים לחסדים מגולים בהארת חכמה, ואלו אינם נמשכים מבחינת ג"ר דבינה אלא מבחינת ז"ת דבינה, כנודע, ואלו ז"ת דבינה הם עתה מחוסרי ראש, להיותם תחת הראש דע"ב. אמנם בעת שאו"א עולים לג"ר דא"א, ומקבלים מוחין דע"ב כמו א"א, אז גם ז"ת דאו"א הם בבחינת ראש כמו הג"ר, וע"כ יכול זו"ן עתה לקבל משש קצוותיה דבינה בחינת ג"ר שלו, שהם בחינת הארת חכמה,
ואז מתגלים נה"י דז"א בהארת חכמה, ויכול להזדווג עם רחל פב"פ להוליד נשמות. כמ"ש לעיל באורך. והבן זה היטב, אשר בחינת מוחין דנשמה ז"א מקבל מבחינת ג"ר דבינה. אבל במוחין דחיה הנה יכול לקבל גם מז"ת דבינה. וע"כ יש לו עתה ב' מיני שפע, כי שפע דברכה להולדת בנים הוא מקבל מז"ת דבינה, ושפע של קיום והעמדה הוא מקבל מג"ר דבינה.

נג) הזווג השלם הוא בהאי נתיב דלא אתידע לא לעילא ולא לתתא. כבר נתבאר בחלק העבר, כי כל המוחין מא"א ולמטה נתקנו בעזקא, שה"ס ם' דצל"ם וסוד הם' דלםרבה המשרה, שפירושו, שאין גילוי לג"ר דחכמה המתוקנת בם' אלא מבחינת בינה דחכמה, המתוקנת בל', וכבר הארכנו הרבה בזה בחלק העבר, גם נתבאר שם, שתיקון זה דמל"צ נמשך מכח הגניזו של המלכות דצמצום א' ששמשה בכל פרצופי א"ק, כי היא נגנזה ברדל"א, בסוד ראש פנה. וע"כ נקרא רישא דעתיק, בשם רישא דלא אתידע לא לעילא ולא לתתא, כי הוא לא שימש עמה בפה דראש שלו כדי להאציל את א"א, אלא ששימש במלכות דצמצום ב', וע"כ אין בא"א יותר מט' ספירות, והוא חסר מלכות. וכן לתתא מא"א לא אתידע המלכות הזו, כי אין עליה זווג בשום פרצוף באבי"ע. ולכן נקרא רישא דעתיק, בשם רישא דלא אתידע לא לעילא ולא לתתא. וכבר ידעת, שדעת פירושן זווג, כמו וידע אדם וכו'.

ועצם המלכות שנגנזה ברדל"א, נקרא נתיב דלא אתידע לא לעילא ולא לתתא, דהיינו ג"כ מטעם הנ"ל, שאין עליה זווג, לא בפרצופי הג"ר ולא בפרצופי הז"ת. גם נתבאר בחלק העבר, שבחינת השערות רישא

א' תקכד        חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

נד) והענין הוא כי צריך התעוררות תחתונים כדרך הזווג התחתון להעלות מ"ן, ולכן צריך לכוון בתפלתו עד שם, ואז הנתיב ההוא יעלה מיין נקבות לקבל מיין זכרים, ונתיב זה לא אתיידע לא לעילא ולא לתתא לא בסוד מיין נוקבין ולא בסוד מיין דכורין. ואין הזווג שלם אלא ע"י נתיב זה.

נה) וכאשר אין התעוררות תחתון אין הזווג ע"י נתיב זה, כי אין מיין נוקבין, ונתיב זה למטה הוא סוד מ"ן כדכתיבנא לעיל. ואין הזווג לצורך ברכה וחירות, אלא לשפע השני, שהוא קיום והעמדה לבד. וזה היה כשנחרב ביהמ"ק, דאתתרכת ה' עלאה, כנזכר בתיקונים, לענין מין שפע זה בלבד, כי אין לך יום שאין קללתו מרובה מחבירו.

אור פנימי

ודיקנא דא"א, הם ממקורם מבחינת המלכות דצמצום א', להיותם בחינת לבושים ואו"ח מן המוחין דגדלות דא"א מעת התכללות א"א ברדל"א, ששם במקום רדל"א עצמו יש זווג למלכות זו, אלא בעת לידת המוחין וירידתם לא"א אז משמשת המלכות דצמצום ב', והמוחין מתלבשים בעזקא דם' דצל"ם, וקומת הע"ב המגולה מסתלק משם לחוץ בסוד מקיף חוזר. כמ"ש שם באורך, ובחינת הלבושים דע"ב המגולה ההוא יוצאים ג"כ לחוץ מהמוחין בסוד מותרי מוחא, ונעשו ג"כ לבחינת מקיפים דכלים, הנקראים שערות רישא ודיקנא. עש"ה.

גם נתבאר שם, שאין זווג לאו"א דקומת ע"ב, אלא ע"י המ"ן דשערות דיקנא, להיות המלכות דצמצום א' כלולה בהם, וע"כ הם מזדווגים עליהם בעת התכללותם בא"א, וא"א ברדל"א, דהיינו בעת הזווג ועלית כל פרצוף לעליון, ואז ממנו, יכולים גם הם לקבל המוחין דע"ב דא"ק, שאין מוחין דהולדה אלא ממנו (עי' היטב בהסתכלות פנימית חלק י"ג אות י"ד).

וזה אמרו "הזווג השלם הוא, כשהוא בהאי נתיב דלא אתידע לא לעילא ולא לתתא" דהיינו בבחינת המלכות דצמצום א' דוקא, שהיא כלולה בשערות דיקנא הנקרא מזלא. כי בלעדיה לא יוכלו לקבל כלום
מהמוחין דע"ב דא"ק, שהם המוחין דהולדה. כמבואר שם.

נד) ונתיב זה לא אתיידע לא לעילא ולא לתתא לא בסוד מ"ן ולא בסוד מ"ד ואין הזווג שלם אלא ע"י נתיב זה. פירוש, אע"פ שאין זווג נוהג כלל על מלכות זו דצמצום א' בכלהו פרצופים דאבי"ע מא"א ולמטה, ואינו נכלל לא במ"ן ולא במ"ד, כנ"ל, עם כל זה, אין זווג שלים לאו"א דאצילות זולת כשנכללים בנתיב הזה, דהיינו ע"י עליתם לג' רישין דא"א, שג' רישין אלו כבר נתחברו עם רדל"א לראש אחד, ע"י ביטול הפרסאות, שאז המזלא משמש למ"ן בשביל או"א, ואז יכולים לקבל המוחין דהולדה.

נה) וכאשר אין התעוררות תחתון אין הזווג על ידי נתיב זה, וכו' ונתיב זה למטה הוא סוד מ"ן. ענין התעוררות פירושו, עלית מ"ן, שע"י עלית מ"ן דתחתון בעליון, גורם חימום ומיעוט גם בעליון, וזה דוחף את העליון ומעורר אותו לזווג ועליה לעלי עליון, כמ"ש לעיל (דף א' תקי"ט ד"ה והנה) ונודע שבכל הפרצופים, עומדים או"א דמוחין שלהם, במצב דפב"א, אשר הבינה מחזרת אחוריה לחכמה, וכל חפצה וחשקה

חלק י"ד              שער מאמרי רשב"י           גדלות הז"א א' תקכה

נו) אבל לעולם יש זווג עליון, ולפיכך לא פסיק י' מאתר דא לעלמין, כי השפע השני, אי אפשר זולתו, אלא שאין הזווג שלם לברכה וחירות לעטר הבן הנעים לשיזדווג בכלתו על ידי היסוד, כי הצדיק אבד משחרב בהמ"ק ונשבע השי"ת שלא יכנס בירושלים של מעלה עד שיכנס, בירושלים של מטה.

אור פנימי

היא רק באור דחסדים. ומכ"ש או"א דאצילות, מלבושי חג"ת דא"א בקביעות, שכל קומתם היא ס"ג, שפירושו, חסדים מכוסים, כנודע, נמצאים או"א אלו שאין להם שום ענין במוחין דהארת חכמה, כי טבעם הקבוע הוא בהיפך, דהיינו בחסדים מכוסים בסוד כי חפץ חסד הוא וז"ש הרב, "וכשאין התעוררות תחתון אין הזווג על ידי נתיב זה" אלא בזווגם הקבוע דלא פסיק, מבחינת ג"ר דבינה. אלא בעת שזו"ן עולים למ"ן לאו"א, שאל מתעורר הקשר של בינה דאו"י עם זו"ן דאו"י, דהיינו להשפיע הארת חכמה אל הבנים שלה, ואז גם או"א מוכרחים לעלות למ"ן לג"ר דא"א. וכו' כנ"ל, ואז הם מזדווגים על בחינת המזלא, שה"ס הנתיב דלא אתידע, כנ"ל. וז"ש "ונתיב זה למטה הוא סוד מ"ן" כלומר, שאין הנתיב הזה מתעורר אלא מלמטה בסוד מ"ן, כמבואר, שעלית מ"ן דזו"ן הם מעוררים לאו"א שיזדווגו על הנתיב הזה, אכן גם הזו"ן הם בבחינת המוחין דג"ר דבינה, שאינם צריכים להארת חכמה, ואינם מתעוררים לעלית מ"ן זולת ע"י נשמות התחתונים, כנ"ל, ונמצא שאין התעוררות לאו"א להזדווג בנתיב הזה זולת ע"י עלית מ"ן של נשמות התחתונים. כי מצד עצמם אין להם חפץ רק בחסדים מכוסים כמבואר.

נו) אבל לעולם יש זווג עליון ולפיכך לא פסיק י' מאתר דא לעלמין. זווג עליון, היינו או"א עלאין מלבושי חג"ת דא"א, שהם בחי' ג"ר דבינה. י' דהוי"ה ה"ס אבא, ולא פסיק זווג דיליה מאמא לעלמין. כי או"א עלאין זווגיהו לא פסיק לעלמין, אלא בסוד
קיום והעמדה לבד, דהיינו במוחין דס"ג, כנ"ל ואינו לברכה וחירות, שזה אינו נמשך אלא ממוחין דע"ב.

לעטר הבן הנעים לשיזדווג בכלתו על ידי היסוד כי הצדיק אבד משחרב ביהמ"ק. כי מטרם שהוא משיג המוחין דע"ב, הרי ז"א ורחל בבחי' אחוריהם ביתה, ופניהם מגולים כלפי חוץ, שפירושו, שנה"י שלו אינם יכולים להתגלות, ועיקרם הוא קו אמצעי שהוא היסוד, הרי שהצדיק, שהוא היסוד אבד, כלומר שנעלם, כנ"ל כי לא יוכל להתגלות זולת בהארת חכמה. ואין לשאול הרי כל יום הוא מקבל מוחין דחיה המוליד נשמות, ואיך אומר שהצדיק אבד. אמנם גם במוחין דחיה יש הפרש, כי מטרם החורבן היו המוחין דחיה דז"א מספיקים להולדות נשמות חדשות מבחי' פב"פ, אבל לאחר החורבן, נבחנים הנשמות חדשות שהם רק מבחינת אב"א, ולא בחי' פב"פ. (כנ"ל דף אלף תק"ב אות י"ח), ומבחינה זו נבחן שהצדיק אבד.

וטעם הדבר, כי אותם הנשמות שזו"ן מולידים, אין להם בחינת פב"פ, אלא בשעת התכללותם בזווג זו"ן דאצילות, משא"כ בירידתם למקומם בבריאה, נאבד מהם בחינת הפנים בפנים, כי אין הארת חכמה באה בבריאה שלמטה מפרסא דאצילות כנודע. וענין זה נוגע ג"כ בפרצופים העליונים, כי כל המוחין מאירים בכל שלימותם רק בעת הזווג, אבל לאחר הזווג, חוזרים הלבושים דמל"צ והמוחין מתלבשים בעזקא, כנ"ל, כי אין ביטול פרסאות נוהג רק בעת הזווג, כנודע. אמנם בזמן הבית היו זו"ן מלבישים תמיד לאו"א, ונמצא עולם

א' תקכו         חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

נז) ונמצא שיש זווג אלא שאינו שלם. וזמ"ש בפרשת לך לך, לא תימא כד מתחברן, אלא מתחברן ודאי. לומר, שלעולם לא מתפרשאן, כי נקראים רעים, כדאיתא בפרשת ויקרא, ולא שייך לומר כד מתחבראן, שנראה שיש זמן שאינם מחוברין, דודאי מחוברים הם תמיד, ולא נקט כד מתחברן, אלא לומר כשמתחברין חיבור שלם, שיש זמן שאינם שלם.

נח) וכאשר הזווג שלם אשתכחו ברעותא, דהיינו הרצון המתגלה במצח ומתפשט עד המזל, אשר על ידו הוא זווג חכמה ובינה, דבמזלא תלייא זווגא דלהון. כנזכר בפרשת אחרי מות.

נט) ואפשר דברכה וחירות ולקיימא כולא, שלשה אלו הם, בני חיי ומזוני: בני, היינו ברכה, לאפקא ברכאן למטרוניתא על ידי היסוד. כדקתני הכא. מזוני, היינו חירו. חיי, היינו לקיימא כולא. ושלשה אלו לאו בזכותא תליא מילתא, דהיינו חסד, אלא במזלא תלייא מילתא דחיבורא דלהון לאפקא בני חיי ומזוני לעלמא דאתי, ומשם נמשכים למלכא קדישא, וכדין כתיב בעטרה שעטרה לו אמו, בסוד ששה קצוותיה המתפשטים ומאירים בו בכל שש קצוותיו. וזה ענין אתפשט בסטרוי ונפקין מבועין ונחלין שבתוך הבינה, והאי בן ירית אחסנתא דאבוי ואמיה, ותרין עטרין דהוו גניזין באו"א, והשתא ירית לון. כדאיתא באדרא זוטא.

אור פנימי

הבריאה בבחינת אצילות, וע"כ היו הנשמות הנולדים מזו"ן יכולים להיות בחינת פב"פ גם בבריאה במקומם מחמת שהיתה אז בבחינת אצילות.

ונשבע ה' שלא יכנס בירושלים של מעלה עד שיכנס בירושלים של מטה. פירוש, כי בעת לידת המוחין דכלהו פרצופים, חוזר עליהם בחינת צמצום ב', והם מתתקנים בעזקא, שבחי' הג"ר דחכמה מתעלמים בם' דצל"ם, ואין הבינה דא"א נשארת בראש אחר הזווג, וכל הזווג דחו"ב דא"א, היה רק בבחינת בינה דחכמה סתימאה, אמנם הג"ר דח"ס המה תמיד סתומים בקרומא הרי שאין הזווג שלם בחו"ב דא"א אפילו בעת הזווג, ומכ"ש לאחר ירידת המוחין למקומם. וכ"ז הוא מחמת הפרסא דצמצום ב', שאינה מתבטלת לגמרי, וע"כ אין המוחין מתפשטין לרחל בעת זווג הלילה כנ"ל דף
אלף תק"ג אות כ"ב עש"ה וזה סוד נשבע ה' שלא יכנם בירושלים של מעלה שה"ס בינה, מטרם שיכנם בירושלים של מטה שה"ס רחל. כי מטרם שנה"י דז"א מתפשטים לבי"ע, בסוד מטי רגלין ברגלין, נמצאים כל הפרצופים העליונים חסרי נה"י. וע"כ מבחינה זו הם גם חסרי ג"ר. הרי שהעיקר תלוי רק ברחל בירושלים של מטה, שז"א צריך ליכנס בט"ת שלה בבי"ע, ואז יושלמו הנה"י דכל הפרצופים, כי הפרסא דצמצום ב' תתבטל לגמרי. ורגלי אצילות יסתיימו בשוה עם רגלי א"ק בעולם הזה.

נט) לאו בזכותא תליא מילתא דהיינו חסד אלא במזלא וכו' בסוד ששה קצוותיה המתפשטים ומאירים בו. כמ"ש לעיל בד"ה הבינה מתפשטת. שבחינת מוחין דנשמה שהם לקיום והעמדה, נמשכים מג"ר דבינה,

חלק י"ד              שער מאמרי רשב"י           גדלות הז"א א' תקכז

ס) והענין הוא, כי סדר אצילות ת"ת למטה מחסד וגבורה, ועל ידי זווג זה, יורש את אביו ואמו, לעלות למעלה על חסד וגבורה, בסוד שרשם הגנוז בהם, עיטרא דאקרי חסד ועיטרא דאיקרי גבורה, ונמצא למעלה מהם ויונק משרשיהם הגנוזים בתוך הת"ת, אשר ירשם עתה מאביו ואמו וירש מקומם, ואז יקרא בן חורין, כי אינו משועבד לחסד

אור פנימי

שהם בחינת אור חסד, דהיינו חסדים מכוסים מהארת חכמה, והם, בחינת זכותא, להיות המוחין ההם זכים מאוד ואין שום צמצום יכול לפגוע בהם, אמנם בני חיי ומזוני, הכוללים ב' מיני השפע שהם ברכה וחירות, ולקיימא כולא. לא יוכלו לבוא מג"ר דבינה, אלא מבחינת עלית או"א לג"ר דא"א, ששם הם מזדווגים על המ"ן דמזלא, כנ"ל, ואז יכול ז"א לקבל גם מז"ת דבינה, שהם המשפיעים הארת חכמה, וע"כ יש לו ב' מיני השפע, עש"ה.

ס) יורש את או"א לעלות למעלה על חסד וגבורה, בסוד שרשם הגנוז בהם וכו' ואז יקרא בן חורין כי אינו משועבד לחו"ג כו'. פירוש, כי המוחין האלו דע"ב, כשנמשכים לז"א במקומו, המה מתלבשים בו בלבושים דמל"צ, שג"ר דמוחין, שהם חו"ב מתלבשים בם' דצל"ם, וז"ת דמוחין שהם הדעת, הנקרא ב' עטרין, הם בחי' ל' דצל"ם. ונודע, שמבחינת ם' דצל"ם לא יוכל לקבל בחינת הארת חכמה, כי שם הי' לא נפיק מאויר לעולם, אלא הוא מקבל מל' דצל"ם, שהם ז"ת דמוחין, הנקרא ב' עטרין. כנודע.

וזה אמרו "שע"י זווג זה יורש את אביו ואמו לעלות למעלה על חסד וגבורה בסוד שרשם הגנוז בהם" פי': כי ב' העטרין הם השרשים דחו"ג הגנוזים באו"א, דהיינו ז"ת שלהם שהם שרשים לחסד וגבורה דז"א, ועתה ע"י הזווג, הוא עולה עוד למעלה מב' עטרין, דהיינו לחו"ב שלהם, הנקרא אחסנתא דאו"א, המתוקנים בם' דצל"ם, שפירושו, כמו חסדים דג"ר דבינה, שאין שם
אחיזה לשום דינים וקליפות כלל, וזה אמרו "ואז יקרא בן חורין כי אינו משועבד לחסד וגבורה אלא לאו"א, בעלותו למעלה עליהם, ואין מגיעין שם הקליפות" כי בז"ת דבינה, שהם ב' העטרין, שהם שורשי החסד וגבורה דז"א, יש בחינת שעבוד כי על ז"ת דבינה אמרו, שדינין מתערין מינה, וזה ודאי שעבוד גדול לז"א, אבל בג"ר דבינה, אין אחיזה לשום דינים וקליפות לעולם, כנודע, וע"כ בעלותו למעלה עליהם הוא נקרא בן חורין, בסוד היובל.

סא) נהר יוצא מעדן כי הי' שהוא העדן, נתפשטה לכאן ולכאן למעלה ולמטה וכו' והשני צדדים הם חסד וגבורה הגנוזים וכו'. פירוש, כי הי' דהויה הוא או"א עלאין, שי' היא אבא, והמילוי ו"ד דמילוי י' הוא אמא עלאה. וה' דהוי"ה היא ישסו"ת, אשר הי' שבקרן זויות של ה' מלמעלה הוא ישראל סבא, והה' עצמה, היא תבונה. כמ"ש בדף תתפ"ט אות מ' ע"ש. ועדן הוא אבא עלאה שהוא י'. ונהר יוצא מעדן, היא ישסו"ת, שהם ה' דהוי"ה, כנ"ל. ומובא מזהר ויקרא דף י' ע"א בסופו, בענין כתיבת השם הוי"ה, שמתחילה כותבים הי' שבקרן זויות של הה', ואח"כ כותבים קו מושכב למעלה, וכן קו מוקם ועומד למטה מן הי', ואח"כ מחברים הי' אל הקו המושכב לרוחבו למעלה, ולאחר זה מחברים הי' עם הקו העומד מוקם לארכו למטה מהי', ואז נעשה ד' והיא סוד ישסו"ת, ואח"כ כותבים ו' בלי ראש תוך הד' שה"ס ז"א בעיבור הבינה שהיא ישסו"ת, ואח"כ נולד ויוצא מהד'. שהיא הו' בראש דשם הוי"ה, וכו'. ע"ש.

וביאור הדברים: כי ישסו"ת שהוא ה'

א' תקכח        חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

גבורה אלא לאבא ואמא בעלותו למעלה עליהם. ואין מגיעים שם הקליפות, אלא חירות בסוד היובל.

סא) ואפשר שב' עטרין אלו, הם הנהר המתפשט בצדדיו, שהיא הד' אשר בהי', שנתפשטה למעלה ולמטה בשני צדדים. והיינו נהר יוצא מעדן, כי הי' שהוא העדן, נתפשטה לכאן ולכאן למעלה ולמטה ונעשה ד', כדאיתא בפ' ויקרא. והצד השלישי אשר בה', הוא הת"ת שנתעברה והיה בתוך מעיה ואח"כ יצא לחוץ בסוד ו' שבשם. והשני צדדין הם חסד וגבורה הגנוזים, ואתפשט בסטרוי והורישם לבן הנחמד.

סב) ונמצאו לבן, שני ענינים, אם הארת שש קצוותיו על ידי המבועין והנחלים היוצאים מהנהר, והם שש קצוות הבינה המאירים בשש קצותיו, וזה יקרא ברכה, לריבוי בריכות המים הנמשכות מהנהר, ויקרא ג"כ, תפנוקא ותפנוקי מלכים, שהם השש קצוות. ואם, אחסנתא דאבוי ואמיה, לרשת מקום חסד וגבורה, בקחתו את שרשם הגנוז למעלה, וזה יקרא חירו, בן חורין, ויקרא ענוגא, כד"א, אז תתענג על ה', והיינו דאמר התם, בפרשת ויחי, כל ברכאן וכל חירו.

אור פנימי

דהוי"ה, מלביש על נה"י דאו"א, כנודע, ולפיכך נבחן לנהר יוצא מעדן, כי המסך דחזה מוציא אותם לחוץ ממדרגת או"א. והנה עיקר הנה"י הוא היסוד, ונמצא שישסו"ת כוללים ב' היסודות דאו"א, ונודע, שבחינת היסוד דאמא היא קצר ורחב, וז"ס הקו המושכב למעלה בגג הה' לרחבו, ובחינת יסוד דאבא היא צר וארוך, וז"ס הקו המוקם לארכו מצד הימין דה'. וזה אמרו "הי' מתפשטת לכאן ולכאן מלמעלה ולמטה ונעשה דלת" כי הי' שהוא ישראל סבא, נתפשט בב' צדדים: נתפשט למעלה בקו המושכב לרחבו, בבחי' חסדים, מכונים הרחבה, אבל הם בבחינת קצר מהארת חכמה, כי חכמה מכונה אריך, כנודע. ומצד הב' נתפשט בבחינת גבורה, שהוא הקו המוקם לארכו מחמת הי', ואע"פ שהוא אריך, דהיינו בחינת חכמה, מ"מ כיון שהוא קו צר ואין בו הרחבה, כלל, שפירושו חסדים ע"כ נקרא גבורה, והבן.

וזה אמרו "ואפשר שב' עטרין אלו הם הנהר המתפשט בצדדיו שהיא הד', אשר בה' " כלומר, שאלו החסד וגבורה המרומזים בב' הקוים של הד' אשר בה' הם בחי' ב' עטרין גניזין דירית ז"א מאו"א, שמהם באים המוחין דהולדה, שהם השפע שנקרא ברכה. וההפרש הוא מפירושו הא', כי שם פירש הב' עטרין מבחי' או"א עלאין גופייהו, דהיינו החו"ג מאו"א עלאין, שאותם יורש הז"א כנ"ל, שהם ז"ת דאו"א. וכאן פירש הב' עטרין שהם מבחי' ישסו"ת. אמנם אינו מסתפק אלא בפירוש דברי הזוהר, אם הם עוסקים במוחין דאו"א עלאין דז"א, או במוחין דישסו"ת, אבל אין כאן ספק במציאות הב' עטרין גופייהו, כי יש בחינת ב' עטרין באו"א עלאין, וכן יש בחינת ב' עיטרין בישסו"ת.

סב) שני ענינים, אם הארת שש קצוותיו על ידי המבועין והנחלין היוצאים מהנהר

חלק י"ד              שער מאמרי רשב"י           גדלות הז"א א' תקכט

סג) והכא נמי אמרינן, כדין הוא אשתעשע בהאי ענוגא ותפנוקא. ושעשוע זה הוא לצורך הזווג להוציא מיין דכורין מלמעלה למטה. כי כשם שיש שעשוע בנשמות הצדיקים התחתונים למיין נוקבין, כן צריך שעשוע להתענג ולהוציא מיין דכורין, בסוד היין המשמח. ומבשרנו נחזה, כי השמחה והתענוג ירבו תאוה. ואז באותה שעה שהוא עומד בתפנוקי מלכים בהארת שש קצוותיו, ויתיב בעטרוי, דהיינו אחסנתא דאבוי דאמיה, אז ברית קודש פועל פעולתו, ומפיק ברכאן למטרוניתא, וכל הנחלים הולכים אל הים.

אור פנימי

והם ו"ק הבינה, וזה יקרא כרכה וכו'. ואם אחסנתא דאבוי ואמיה, וזה יקרא חירו ובן חורין ויקרא עינוגא. דהיינו כמ"ש לעיל (דף אלף תקכ"ז ד"ה יורש), שבזווג השלם, צריך לקבל מכל קומת או"א, מג"ר וז"ת, שג"ר נקרא אחסנתא, והם בחינת חירות ובן חורין, להיותם מתוקנים בם' דצל"ם, שאין שום דינים וקליפות יכולים להאחז בהם, והם סוד העונג, בסו"ה אז תתענג על ה'. וענין הב' הוא בחינת ברכה, שהיא המוחין דהולדה, שהם מקובלים מז"ת דאו"א, הנקראים ב' עיטרין, שהם בחי' נהר המתפשט בצדדיו: צד החסד מקו של הד' המושכב לרחבו, שה"ס שפע החסדים בהרחבה מיסוד אמא הרחב וקצר, ונקרא עיטרא דחסד. וצד הגבורה הוא מקו של הד', המוקם לארכו של הד', שה"ס גבורה בסוד שביל הצר דיסוד אבא שהוא צר מחסדים אבל ארוך בחכמה, ונקרא עיטרא דגבורה. וה"ס הד' מוחין: חכמה בינה, חסד וגבורה. שחו"ב, הם: האחסנתא, וחירו ועינוגא. וחו"ג, הם: ב' עיטרין, וברכה, ותפנוקי מלכים. וכשז"א מעוטר בד' מוחין אלו, הוא ראוי לזווג פב"פ עם נוקביה להולדת נשמות. והנה נתבאר כאן בדברי הרב אמיתיות הענין של ד' המוחין חו"ב חו"ג. וזכרהו לכל המקומות.

סג) אשתעשע בהאי עינוגא ותפנוקא וכו' כי כשם שיש שעשוע בנשמות התחתונים

למיין נוקבין כן צריך שעשוע להתענג ולהוציא מיין דכורים בסוד יין המשמח. כי לכאורה יש להקשות, כיון שמדתו של ז"א עצמו הוא בחינת חג"ת וחסדים מכוסים, כי בעת הזווג דפב"פ איהו נקיט חסדים, ובחינת הגבורות המשמחות שה"ס הארת חכמה המשלמת את הגבורות ומגדלת אותם בסוד יין המשמח, הנה זה חלק הנוקבא. כי איהי נטלה גבורות, כנודע. וא"כ איך אומר הזוהר שז"א משתעשע בהאי עינוגא ותפנוקא, והרי נתבאר שתפנוקא היא בחינת מיתוק הגבורות בסוד הזווג דב' עטרין, שמשם כל שעשוע ושמחה, שזו מדת הנוקבא, שמשתעשעת בנשמות הצדיקים שקבלו הגדלות דגבורות על ידי המ"ן שלה. וע"ז מתרץ הרב, כי כמו שהנוקבא משתעשעת ע"י השלמת נשמת הצדיקים ע"י המ"ן דגבורות המשמחות שלה, הנה בהכרח שגם הז"א צריך לקבל מהנוקבא בחינת השמחה והשעשועים מן ה"ג דגדלות שלה המכונים יין המשמח, דאל"כ לא היה יכול לאפיק ברכאן אל הנוקבא, שהם בחינת הגדלות דנשמות הצדיקים כנ"ל. ועמקות הדבר הוא, כי נתבאר לעיל, שאותו הזווג שז"א ונוקבא הנפרדת מזדווגים פב"פ, נעשה מקודם הזווג בבחינת ז"א עצמו בהנוקבא שבגופו, שה"ס עטרה שלו, ואח"כ הוא משפיע כל קומת הזווג שלו אל הנוקבא הנפרדת, בסוד איהי נקיט חסדים ואיהי נקטא גבורות. וזה שמסיים

א' תקל           חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

סד) ומשמע לי, מדקאמר, לאזדווגא מלכא קדישא במטרוניתא, דהיינו מיין נוקבין היוצאין על ידי היסוד, מבועי דבירא ויסודא, והם מעוררים הזווג לאזדווגא מלכא במטרוניתא, היינו דקאמר נרדי, שהוא היסוד שבה, והיינו נתן ריחו, מלמטה למעלה, כענין הריח.

*        סה) כללות הדברים, כי תחילת האצילות ז"א מאבא נפק ונתעבר גו אמא בסוד ה': ד' ו'. והואו זעירא, כי לא היה לו כי אם ששה קצוות שלאחר חכמה בינה, כדרך שאר הספירות. ובבחינה זו יקרא אבא אב לאבהן, כי ממנו יצאו האבות שהם חג"ת. ואז לא היה לו ראש, כמו הו' שבתוך ה' שאין לה ראש.

אור פנימי

"באותה שעה שהוא עומד בתפנוקי מלכים ויתיב בעטרוי דהיינו אחסנתא דאבוי ואמיה אז ברית קודש פועל פעולתו ומפיק ברכאן למטרוניתא וכל הנחלים הולכים אל הי"ם דהיינו כמבואר, שמתחילה נעשו הזווג בעצמו בנוקבא שבגופו, ומתגלה ההארת חכמה הנקראת תפנוקי מלכים, תוך נה"י דעצמו, ואח"כ "כל הנחלים הולכים אל הים" כלומר, שאח"כ נוטלת הנוקבא כל בחינות הגבורות המשמחת מן ז"א, וז"א נשאר בבחינת חסדים מכוסים בלבד, והבן זה היטב.

סד) מבועי דבירא ויסודא וכו' היינו דקאמר נרדי, שהוא היסוד שבה והיינו נתן ריחו ממטה למעלה. כאן מפרש ענין הנ"ל של אשתעשע בהאי ענוגא ותפנוקא, לא על בחינת זווג המוקדם של ז"א עצמו, אלא על עת הזווגים עם הנוקבא הנפרדת, ומדייק ממ"ש שם הזוהר, נרדי נתן ריחו, שהיא יסוד של הנוקבא הנפרדת ממנו, כי כן משמע לשון נרדי, שהוא הגבורות אשר כבר נפרשו וירדו ממנו, ועתה מקבל מהם סוד הריח ממטה למעלה, שה"ס ההארת חכמה שהוא מקבל מנוקבא שלו ממטה למעלה, ואז יש
לו מבחינת עצמו בחינת ענוגא, דהיינו מאחסנתא דאבוי ואמיה, ומבחינת מה שהוא מקבל מן הנוקבא יש לו תפנוקי מלכים, ונמצא משתעשע בב' הבחינות. וענין מבועי דבירא ויסודא, הם ב' בחינות פנימיות וחיצוניות שביסודה, כמ"ש לפנינו. כי מבועי דבירא הוא בחינת מ"ן שביסוד הנוקבא, ויסודא הוא בחינת המ"ד שבה. ועי' לקמן.

סה) תחלת אצילות ז"א מאבא נפיק ונתעבר גו אמא וכו'. כבר נתבאר זה לעיל בדף תת"ע שבחינת הלובן שבו שפירושו, עצם מהותם של ספירות הבנין דז"א, בלי שום דינים, הוא מקבל מאבא, ע"י הבירור דל"ב נתיבות החכמה, המוריד בחי' המלכות דצמצום א' שהיתה נכללת בו מזמן שבירת הכלים, שמבחינה זו הוא כלול מש"ך ניצוצין, שהם שמונה המלכים דנקודים, שבכל אחד מ' בחינות כי כל אחד כלול מד' בחינות שבכל בחינה ע"ס. וח' מעמים מ' הרי ש"ך בחינות. ואבא בירר מהם רק ט"ס מכל בחינה שבד' הבחינות של כל מלך, דהיינו רק ל"ו מכל מלך, שח' פעמים ל"ו הם רפ"ח בחינות ול"ב המלכיות הוריד מהם בבחינות פסולת. ונמצא הספירות דז"א

* שער מאמרי רשב"י זיע"א פרשת תרומה דף קל"ח טור ב'.

חלק י"ד            שער מאמרי רשב"י        גדלות הז"א א' תקלא

סו) וכאשר נולד הבן הנעים נעשו לו שלשה מוחות על ידי הנחל העליון, מנחל בדרך ישתה על כן ירים ראש, ולכן ו' שבשם כנגדו יש לה ראש. ותקח האשה את הילד ותניקהו בסוד כונן שמים בתבונה, כי הוא המכרעת אותו, כי כל השלשה מוחות על ידה באו לו, האמנם מוח שבו המתפשט לחמשים שערים ממנה ומעצמה נכנס בראש ז"א, בסוד חלב אמו, וזה על ידי אבא שהוציא הבינה לחוץ בסוד ם' סתומה, להניק את בנה, והנטיעות שהיו כקרני חגבים הגדילו.

אור פנימי

בבחינת לובן לגמרי. דהיינו בלי שום מלכיות ועביות. וז"ס שלובן שבולד נותן אבא. ואמא נותנת את האודם שבו, דהיינו מבחינת ה"ת בעינים, דהיינו המלכות דצמצום ב' הממותקת במדת הרחמים, והשלימה בזה את ל"ב המלכיות דמדת הדין שהוריד אבא, וחזר ז"א להיות בבחינות ש"ך ניצוצין, אלא ממותקים במדת הרחמים דאמא. וז"ס שהאודם שבולד הוא מאמא. וז"ש "תחלת אצילות ז"א מאבא נפק" דהיינו בחינת הלובן שבו, שהם רפ"ח ניצוצין. ובחינת האודם שבו לקח ע"י עיבורו גוי מעוהי דאמא, כמבואר.

סו) כל הג' מוחות על ידה באו לו, האמנם מוח שבו המתפשט לחמשים שערים, ממנה ומעצמה נכנס בראש ז"א, בסוד חלב אמו. וזה ע"י אבא, שהוציא הבינה לחוץ. כלומר, כי אפילו מוח החכמה שמאבא, אינו נמשך לז"א אלא ע"י אמא, אמנם מוח הבינה, נמשך לו מעצמותה של אמא, ע"י יניקת החלב, שמשיג את הה"ג דקטנות דאמא גופה, אשר בעיבור היו כקרני חגבים, בסוד האודם שנטל מאמא, וע"י יניקת החלב הגדילו. אבל מוח החכמה בא לז"א מאבא, ורק עוברת דרך מעבר באמא. ואלו ה"ג ה"ס חמשים שערי בינה, כי כל גבורה כלולה מעשר, וה"פ עשר הרי חמשים.

וזה אמרו "מוח המתפשט לחמשים שערים ממנה ומעצמה נכנס בראש ז"א"
דהיינו בחינת הקטנות דה"ת בעינים, הנקרא ה"ג דקטנות, שהוא בחינת ו"ק בחוסר ראש, וזה מקבל מעצמות הקטנות דאמא. וז"ש וזה ע"י אבא שהוציא הבינה לחוץ בסוד ם' סתומה" כי או"א עלאין הם סוד ם' שהם בחינת שש ספירות שמחזה ולמעלה דאו"א, הנקראות חב"ד חג"ת, ואו"א עלאין שניהם נבחנים לי' דהוי"ה, ולבחי' אבא לבד כנודע. ולפי שהוציא את אמא לחוץ בסוד אח"פ היורדים למטה ממסך דה"ת, נמצאים הנה"י דאו"א לבר ממדרגתו, ונעשו בבחינת ו"ק בלי ראש. שה"ס ם' סתומה, שהם ד' ספירות שמחזה ולמטה הנקראות ישסו"ת.

אמנם תחילת יציאת הבינה לחוץ נעשה בראש דא"א, כי ע"י התיקון דה"ת בנקבי עינים שלו, דהיינו בח"ס, שהוציא הבינה לחוץ מראש שלו לבחינת גרון, אלא שבינה זו דא"א, עדיין אינה נחשבת למחוסרת ראש, מטעם שג"ר דבינה אינם סובלים משום כח של צמצום, וע"כ בחינת גו"ע שלה עד החזה, שהם בחינת ג"ר, נחשבים עוד לבחינת ראש, משא"כ אח"פ שלה, שהם מחזה ולמטה, כבר מרגישים את כח המסך שבפה דא"א, שהוציא הבינה לבר מראש, וע"כ ישסו"ת שמלבישים שמה מחזה ולמטה דאו"א עלאין, נבחנים שכבר יצאו לחוץ, ונעשו ו"ק בלי ראש. ואת הקטנות של ישסו"ת ההיא, מקבל ז"א ע"י המוחין דיניקה. וענין זה נתבאר בהרחבה לעיל דף תתע"ט ד"ה באמא עש"ה.

א' תקלב        חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

סז) ולפיכך נקרא יוצא מעדן, שהיתה דבוקה בחכמה ויצאה להניק את הבן. כי בתחלה עד עת לידה, היו דבוקים זה עם זה פב"פ כמער איש ולויות ולא יתפרדו, כדרך שיצא אדם הראשון, אלא שהיו תואמים פב"פ. בתר דאתתקן עתיקא, כדי להניק את הבן הוכרחה החכמה להתחקק בתבנית זכר ונקבה זה בולט וזה שוקע, והוציאה לחוץ על אודות בנה. וזה ענין אתגליף האי חוכמתא.

אור פנימי

סז) בתחלה עד עת לידה היו דבוקים זה עם זה פב"פ וכו'. זה נתבאר באורך בחלק י"ב, ע"ש, כי עת העיבור כולו, הוא בחי' זווג דאו"א, שאז או"א וישסו"ת פרצוף אחד, ובעת לידה חוזרים ומתחלקים לב' פרצופים, וישסו"ת יורדים למטה מחזה בסוד רובצת, שפירושו, ו"ק בלי ראש. ע"ש.

בתר דאתתקן עתיקא כדי להניק את הבן, הוכרחה החכמה להתחקק בתבנית זכר ונקבה וכו' והוציאה לחוץ אודות בנה. פירוש, כי בעת העיבור, שהוא זמן הזווג, נתבטלו כל הפרסאות שבין הפרצופים, וכל תחתון עולה עם אח"פ דעליון שבפנימית שלו אל מדרגת הראש דעליון, כי נה"י דא"א עם גו"ע דזו"ן עולים ונעשים לבחינת חג"ת דא"א, וכן חג"ת דא"א עם או"א המלבישים עליהם עולים ונעשים לחב"ד דא"א, וע"ד זה המדרגות דעתיק, שנה"י שלו נעשו לחג"ת וחג"ת שלו עם הג' רישין דא"א המלבישים עליהם, עולים ונעשים חב"ד דעתיק. ואז יוצא הזווג בבחי' צמצום א', כי ה"ת ירדה ממקום נקבי עינים למקום הפה כמו בצמצום א'. ובדרך זו יצאו כל הראשים של המדרגות, הנקראים מוחין, וכשהגיע זמן הלידה, דהיינו ההתפשטות מלמעלה למטה, חזרה בחינת הפרסאות דצמצום ב' למקומם, ועתיקא נתקן שוב בצמצום ב' שע"י זה הוציא שוב החכמה סתימאה דא"א, את הבינה לחוץ מראש, ושוב נעשו או"א וישסו"ת לב' פרצופים. ונמצא כל פרצוף לקח רק בחינת הממטה למעלה מן העליון אבל לא יכול להתפשט במקומו לזווג כדי להוציא בחינת הממעלה
למטה, כי כבר חזרה בחינת ה"ת והוציאה האח"פ מן המדרגה. ואם לא היה תיקון הזה הנ"ל בעתיקא, להחזיר את ה"ת למקום העינים עם כל הפרסאות, היה הז"א מתפשט במקומו ממעלה למטה עד סיום בי"ע, כמו שהיה בזמן שביה"כ, כמ"ש זה באורך בחלקים י"ב וי"ג.

וזה אמרו "בתר דאתתקן עתיקא" דהיינו אחר שרישא דעתיק חזר ותיקן בחינת המסך דצמצום ב' בפה שלו, שאז הוכרחה גם ח"ס דא"א להתתקן שוב בבחי' מסך, ולהוציא הבינה דא"א לבחינת גרון לבר מראש, שזה גרם אשר ישסו"ת ירד ג"כ לחוץ מראש דאו"א, ונעשה בסוד רובצת חסר ראש, הנה בזה נעשה התיקון להניק את הבן, דהיינו להשפיע לו בחינת ה"ג דקטנות שהשיג עתה ישסו"ת. וכיון שיציאה זו דישסו"ת לבחינת הקטנות גרמה לז"א שיקבל גם את הגדלות דישסו"ת, ולולא זה לא היה ז"א ראוי לגדלות לעולם כמ"ש שם, ע"כ מיוחס יציאתה של הבינה לחוץ, שהיא לטובת בנה הז"א, כדי שז"א יוכל לקבל מוחין דגדלות. וז"ש, "והוציאה לחוץ אודות בנה" כמבואר. ועי' בחלק י"ב. ובחלק י' דף תתפ"ב אות ל"ב, ל"ג.

וענין זה בולט וזה שוקע, עי' לעיל דף תתפ"א ד"ה דהאי, שפירש שם הרב, שהחכמה נחקקה בעצמה ועשה לו בית קבול כעין זכר ונקבה והוציא הבינה שהיא אמא לחוץ, ע"ש באות כ"ט ופירושו, שנתקן המסך בעינים שהיא חכמה, ונמצא החכמה נתקנה לעצמה בבית קבול המכונה שקיעה וחקיקה, כי האו"ח שהמסך מעלה הוא בית קבול המקיף

חלק י"ד              שער מאמרי רשב"י           גדלות הז"א א' תקלג

סח) ודע כי תקוני אמא עלאה כולם נכנסו בגופא דז"א, ונעשו כנשמה לו. וזה מה שכתב, ומתמן אתמשך ונגיד בכל גופא, ולפיכך הם נעלמים. וגם זה פירוש, כונן שמים בתבונה. ולפיכך נקראת בינה: בן י"ה, שמה כשם בנה, ושש קצוותיה נשמה לשש קצוותיו.

סט) ויעקב מרכבה לשש חיצוניות, ומשה להפנימיות, דא מלגאו ודא מלבר, כדאיתא בפרשת בלק ובתקונין. והיינו דאמרינן משה זכה לבינה, כדאיתא ברעיא מהימנא, שזכה לקצוות הפנימיות, שהם מבינה, והתפשטותה עד הוד, בסוד חמשים שערי בינה. וזהו מהלך עץ החיים ת"ק שנה.

ע) ויסוד הוא זכר, ואינו מצד הבינה, כי היא נקבה, ולכן התפשטותה אינו בתוכו, אלא עד הוד, והוד ניתן למשה, כדאיתא בתיקונים, וברע"מ ומ"מ נקודת ציון עליונה שבבינה היא בתוכו, אע"פ שאינה ניכרת, ונמצא בו כח זכרות נגלה זכח נקבות נעלם. ובבחינה זו יקרא היסוד ציון בהרבה מקומות.

עא) ושתי בחינות אלו, הם יוסף ובנימין: אחד מיין נוקבין, והוא מקורא דבירא דלא אתפרש מן בירא לעלמין. ואחד מיין דכורין, בסוד

אור פנימי

ומקבל את האו"י, וזהו ג"כ הפירוש של זה בולט וזה שוקע, אשר היסוד דנוקבא, שהוא המסך שהחכמה נתקנה בו, נעשה בית קבול ליסוד הזכר, לקבל האו"י בכח האו"ח שהוא מעלה. וכיון שחכמה נתקנה לעצמה במסך, נמצאו בינה וזו"ן של הע"ס שיצאו לחוץ ממדרגה, ונעשה מחוסרי ראש.

סט) ויעקב מרכבה לשש חיצוניות, ומשה לפנימיות דא מלגאו ודא מלבר. זה נתבאר לעיל בדברי הרב דף תתצ"ט אות נ"ב, תתק"ב אות נ"ט ס'. אשר משה זכה לאחורים דבינה עלאה, שה"ס ד' פעמים ל' צירופי אלקים, ואחורים דתבונה, הם ה' פעמים כ"ד צירופים, והתבונה היא חיצוניות והבינה היא פנימיות. וז"ש שיעקב זכה לחיצוניות, דהיינו לאחורים דתבונה המלובשים בז"א. ומשה זכה לפנימיות, דהיינו לאחורים דבינה
עלאה המלובשים בז"א. ועי' בדף תתק"א ד"ה וזה אמרו משה.

ע) נקודת ציון עליונה שבבינה היא בתוכו אע"פ שאינה ניכרה ונמצא בו כח זכרות נגלה, וכח נקבות נעלם. פירוש, כי מה שאומר שיסוד אינו מן הבינה משום שהוא זכר, הוא בחינת הזכרות שבו, שהוא בחינת האור ישר שביסוד, אמנם בחינת המסך שבו, שעליו נעשה הזווג דהכאה, הוא נמשך מבינה, ונקרא כח נקבות נעלם כלומר, בחינת המסך הדוחה האור לאחוריו ומעלימו, שעי"ז עולה האו"ח ומלביש האור ישר, כנודע.

עא) יוסף ובנימין אחד מיין נוקבין והוא מקורא דבירא דלא אתפרש מן בירא לעלמין, וא' מיין דכורין. כנ"ל בדיבור הסמוך, שכח
א' תקלד        חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

יוסף הצדיק איהו לעילא ואיהו לתתא עייל ונפיק: עייל להכניס מיין דכורין, ונפיק להוציא מיין נוקבין לקבל מיין דכורין, וזהו כל פעם שיש זווג. וכמ"ש בפרשת ויצא דף קנ"ה ע"א, וז"ל, אבל תא חזי רזא דמלה, בכל זמנא צדיק מעלמא תתאה נפיק ועייל, ביה עייל ומניה נפיק, כו' עכ"ל.

*        עב) בזוהר בד"ב ע"א, ואלה שמות וכו', והמשכילים: אלין אינון דמסתכלי ברזא דחכמתא. יזהירו: נהרין ונצצין בזיוא דחכמתא עלאה כו'. הנה כל האצילות בכללו גוף ונשמה מלבר ומלגאו, והמשכילים, הם יודעי מדין המסתכלים בפנימיות החכמה התחתונה בסוד נשמתא.

עג) וזה נקרא רזא דחכמתא, פנימיות החכמה התחתונה, ועל ידי כך נהרין ונצצין בזיוא דחכמתא עלאה, כי נשמת החכמה התחתונה, הוא זיו וזוהר החכמה העליונה, בסוד כלת משה, והיא הצלע, נקודת י', בסוד י' בראש י' בסוף. יוד משם בן ארבע, יו"ד משם אדני, כנודע.

אור פנימי

זכרות שבו דהיינו בחינת האו"י היורד ממעלה למטה, נבחן לבחינת יוסף, ובחינת כח הדוחה על אור העליון המעלימו לאחוריו, המעלה או"ח להלביש האו"י, הוא בחינת בנימין הצדיק. ויוסף הצדיק עייל בה האו"י, ובנימין הצדיק איהי בחינת דנפיק מינה, כי הוא מחזיר האור לאחור, והבן זה, ויתבאר עוד לפנינו.

ביה עייל ומניה נפיק. כמ"ש לעיל, בדיבור הסמוך ע"ש. ואלו ב' הבחינות נקשרים כאחת, כי אינו מעייל בה או"י, אלא לפי שיעור האו"ח דנפיק מינה, וז"ש ביה עייל ומניה נפיק. והאו"י נבחן לכח זכרות, ואו"ח לכח נוקבות.

עג) נשמת חכמה התחתונה הוא זיו וזוהר חכמה העליונה בסוד כלת משה. מלכות נוקבא דז"א, נקראת חכמה תתאה, בשביל שעל ידיה נגלה חכמה עלאה דאבא, בסוד ל"ב נתיבות החכמה. כי אין גילוי
חכמה אלא מחזה ולמטה בנה"י דז"א, ונה"י אלו הם בחינת הנוקבא שלו, כי עצם הז"א נחשב לחג"ת, כנודע, הרי שעיקר גילוי חכמה הוא ע"י הנוקבא, וע"כ נקראת חכמה תתאה, כי על ידיה נגלית חכמה עלאה. כמבואר. ומבחינת זו, נקראת הנוקבא כלת משה, כי משה הוא יסוד דאבא, וכשנוקבא מקבלת הארתו דיסוד דאבא, המגולה מחזה ולמטה דז"א, אז מתגלה על ידיה חכמה עלאה. שז"ס אבא יסד ברתא, וע"כ נקראת כלת משה.

הצלע נקודת י' בסוד י' בראש י' בסוף, י' משם בן ד' י' משם אדני. סובב על הכתוב, ויקח צלע אחת מצלעותיו וכו', כי ב' צלעות יש לז"א, שהם בחינת ב' הכותלים המתבארים לעיל (דף אלף תק"ה ד"ה ובזה) שהם כותל דחג"ת, וכותל דנה"י, ואו"א לקחו את הכותל דנה"י, שהוא בחינת יסוד אבא, כנ"ל, כי ע"כ נבנה פרצופה שתוכל להזדווג עם ז"א בקומה שוה פב"פ, כנ"ל.

* שער מאמרי רשב"י זיע"א תחלת פרשת שמות דף ע"ט טור ב'.

חלק י"ד            שער מאמרי רשב"י           גדלות הז"א א' תקלה

עד) וענין נהרין ונצצין, הוא בסוד אור ישר מאיר מלמעלה למטה להם, וזהו נהרין. וסוד אור חוזר בסוד המראה המלוטשת, כי כאשר יכה בה אור השמש יצאו ממנה ניצוצות מצד לטישותה, ממטה למעלה, וזהו ונצצין.

עה) ולכן אמר יזהירו, יזהירו לאחרים, דנקטי ויהבי מיין דכורין ומיין נוקבין. וזה כדוגמת יסוד, שיש לו שתי בחינות אלו, בסוד יוסף

אור פנימי

הרי שהצלע אשר לקח, הוא בחינת כלת משה, כנ"ל בדיבור הסמוך.

וה"ס הוי"ה אדני בשילוב, דהיינו על שם זווגם פב"פ בקומה שוה, כנ"ל כזה: יאהדונה"י, שהשילוב מורה על זווגם ויחודם זה בזה. ויש כאן י' בראש, שהוא י' דהוי"ה, וי' בסוף שהוא י' דאדנ"י, וי' דהוי"ה הוא חכמה עלאה שבראש הז"א, וי' דאדנ"י הוא חכמה תתאה המתגלית ע"י יסוד הנוקבא דז"א, וזיו וזוהר החכמה עלאה מתגלית בחכמה תתאה, ע"י יסוד הנוקבא שנקרא אדנ"י. כמבואר.

עד) אור חוזר בסוד המראה המלוטשת, כי כאשר יכה בה אור השמש יצאו ממנה ניצוצות מצד לטישתה ממטה למעלה. פירוש כי כל ענין הנוקבא, היא רק או"ח, שבשיעור האו"ח שהיא מעלית, כן מלבשת ונבנית פרצופה כנודע. וע"כ ענין הי' הזאת דאדנ"י היא בחינת מראה מלוטש, הדוחית אור העליון להתלבש בה, שע"י דחיתה זו היא מעלית או"ח עד י' עלאה דהוי"ה, וממשכת ומגלית הארת חכמה בחסדים למטה. כמ"ש באורך לעיל, בחלקים הקודמים. והארות הבאים מאו"ח נקראים תמיד בשם נצוצין. כנודע.

עה) נהירו ונציצו דנהרא דנסיק מעדן שה"ס יסוד הנקרא נהר יוצא מעדן. ולכאורה תמוה מכמה מקומות, שביאר הרב כי בינה נקראת נהר היוצא מעדן, שעדן שהוא חכמה
אתתקן עצמה בדכר ונוקבא, והוציא הבינה לחוץ כנ"ל בכמה מקומות. וכאן פירש שהוא יסוד, שזה תמוה, דמה ענין של יסוד לצאת מעדן, שהוא חכמה.

אכן זה ענין עמוק מאד, וראוי להאריך בו, כי זולתו לא יובן כלל המשך דברי הרב בביאור הכוכבים ומזלות ושמשא וסיהרא המתגלים מתוך היסוד. וכבר נודע, שמה' בחינות דאו"י, כח"ב תו"מ, מתפשטים ה"פ, גלגלתא ע"ב ס"ג מ"ה וב"ן, שבכל אחד מהם יש ע"ס שלמות. ועכ"ז נודע שאינם יוצאים בזה מגדרם שבאו"י, כי פרצוף גלגלתא, שהוא הכתר, אע"פ שיש בו ע"ס, מכל מקום עיקרו הוא בחינת הכתר, וכן ע"ב עיקרו הוא חכמה. וכן ס"ג עיקרה היא בינה. וכן ת"ת שהוא מ"ה, עיקרו הוא בחינת ת"ת. וכן ב"ן עיקרו היא מלכות. ומה שכל אחד מהם כלול מע"ס בהכרח. הנה הם רק בדרך התכללות מעליונים ותחתונים, אמנם השליטה בהפרצוף הוא לפי גדרו של האו"י שבו, אם כתר או חכמה וכו' כנ"ל. גם נודע, שמלכות נגנזה ברדל"א ואין בא"א רק ט"ס חסר מלכות, ועטרת יסוד משלימותו לע"ס. וכן הוא בכל פרצופי אצילות, כנודע. ולפיכך נבחנים ה' הבחינות דאו"י בפרצופי אצילות מא"א ואילך רק לכח"ב ת"ת ויסוד. כי מלכות נגנזה.

ועם זה מובן, ה"פ אצילות מיחס המוחין הקבועים בהם, אשר עתיק הוא בחינת כתר דאצילות. וא"א הוא חכמה דאצילות והיא עקרו, וחסר בחי' כתר דאו"י. ואו"א הם

א' תקלו         חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

הצדיק ובנימין הצדיק: זה מיין דכורין, וזה מיין נוקבין. ושתי בחינות אלו, האחד נקרא נהירו, והשני נקרא נציצו. וזמ"ש בזוהר, נהירו ונציצו דנהרא דנפיק מעדן, שהוא סוד יסוד, הנקרא נהר היוצא מעדן.

עו) ודעי כ עם היות שיש ליסוד שתי בחינות אלו כדפרישית, והם יוסף הצדיק למעלה, ובנימין הצדיק למטה בתוך הנקבה העליונה כד"א בצאת נפשה כי מתה, עוד יש ביסוד עצמו למעל שתי בחינות אלו, ולפיכך נקרא חי העולמים, בסוד תשעה מלמטה למעלה ותשעה מלמעלה למטה, העולים חי, וח"י הוא בתרין עלמין, כי גם הוא חי בעולם הנקבה, בסוד בנימין הצדיק, וזמש"ה חי חי הוא יודוך וכדכתיבנא.

אור פנימי

בינה דאצילות והיא עיקרם, וחסרים מבחינת כתר חכמה דאו"י. וז"א הוא בחינת ת"ת בעיקר, וחסר בחינת כח"ב דאו"י. ויסוד חסר ט"ר דאו"י. ותדע שזהו גדרם של ה' הפרצופים תמיד, והגם שיעלו עליות אחרי עליות מ"מ בחינתם לא תשתנה. כי כל אחד מהם תופס תמיד את הגדר של עיקרו ועצמותו באור ישר כמבואר.

וכבר נתבאר היטב לעיל בחלק א' גדר שלכל ספירה וספירה דאו"י, כי כתר הוא בחינת השורש. וחכמה הוא כללות חיותו של הנאצל. ובינה היא אור דחסדים. וז"א הוא הארת חכמה בחסדים. ומלכות היא בעלת המסך שהה נעשית זווג דהכאה. (ע"ש בדף ה' ד"ה וטעם). ועם זה מובן, שבחינת כתר חכמה, נמצא רק בעתיק וא"א דאצילות, אבל באו"א וישסו"ת וזו"ן אינם אלא בחינת אור החסדים, כי או"א הם ג"ר דבינה, שהם בחינת חסדים מכוסים בסוד כי חפץ חסד הוא, וישסו"ת הם ז"ת דבינה, דהיינו שרשי חזו"ן, וז"א הוא בחינת הארת חכמה, ומלכות נתעלה באצילות לבחינת יסוד, כנ"ל, והוא בעל המסך. והנך מוצא, שאין בחינת חכמה קדומה באו"א ואילך, אלא בחינת הארת חכמה בלבד, ונודע, כי בחי' חכמה דא"א הוא מוחא סתימאה, ואינה מאירה למטה מראש דא"א, הרי שכל המוחין מאו"א ואילך
אינם אלא הארת חכמה בחסדים, שהם בחינת המוחין דע"ב דאו"א, הנקראים חיה, ומוחין דס"ג הנקראים נשמה, הם בחינת חסדים לבד, דוגמת הג"ר דבינה. ונודע שמצד הקביעות, אין באו"א עלאין אלא מוחין דס"ג, ונשמה.

ועפ"ז יש להבין, כיון שישסו"ת הם ז"ת דאו"א, שהם ת"ת ויסוד מצד ה' הבחינות, כנ"ל, א"כ איך נאצלו ונעשו לפרצוף נבדל מאו"א, ויהיו נחשבים ג"כ לבחינת בינה, הלא כל עיקר ב' בחינות תחתונות הללו אינם בבינה אלא מהתכללות התחתונים בבינה, ולא כלל מבחינת עצמותה של הבינה, כנ"ל. ועוד יש להבין מהו הגדר של או"י שיש להגדיר את ישסו"ת, בעת שאין בו אלא ת"ת ויסוד בלבד, ונודע שת"ת הוא הגדר של הז"א מצד האו"י, ואיך אפשר לזכות שטרא לבי תרי.

אכן גם זה יש להבין מהסדר אצילות דע"ס דאו"י, כי נודע, שבינה דאו"י, נאצלה באחורים לחכמה ופניה לחסדים מכוסים מחכמה. וזה נחשב גם כן לבחינת יציאה לחוץ מספירת חכמה דאו"י, לפי ערך, כי האחורים שלה מוציאתה לחוץ מחכמה. ונמצא, בעת שהתחילה להאציל לת"ת דאו"י, שהוא הז"א, שאז השיבה פניה לחכמה כדי להאיר הארת חכמה בת"ת, נמצאה בזה

חלק י"ד              שער מאמרי רשב"י           גדלות הז"א א' תקלז

עז) ושורש הדבר הוא, כי ביסוד נסתיים הזכר העליון, והוא הרקיע המבדיל בין מים למים, והאור העליון המחיה את הספירות יורד עד שם ומכה בו בסוד בטש ביה, כדמות המראה המלוטשת המפסקת שלא יעבור אור השמש ממנה ולמטה, כי עומדת כנגד אור השמש, כן רקיע זה מבדיל בין עלמא דדכורא לעלמא דנוקבא ואינו מניח לעבור האור למטה, ועל ידי כך מכה בו סוד האור העליון בפנימיותו, ויוצאין ממנו נצוצות כמנין האורות המכים בו: ט' מלמעלה למטה, וט' מלמטה למעלה.

אור פנימי

שחזרת ונעשית עם החכמה דאו"י לספירה אחת דאו"י, ונמצא שת"ת גרם להחזרת הבינה עם החכמה לספירה אחת, שהיא חכמה דאו"י, ולבינה עצמה מעצם אצילותה אין לה שום מציאות שתתיחד עם חכמה לספירה אחת, ואדרבה שהוא עוד כנגד טבעה, ולפיכך מוגדר הת"ת הזה שהוא הנושא של בחי' הארת חכמה, ולא הבינה עצמה, והתבונן בדבר, אע"פ שבינה נעשית בעת ההיא לחכמה ממש דאו"י, מפאת הסרת אחורים שלה, כנ"ל, עכ"ז אינה נחשבת לנושא אל הארת חכמה, מטעם הנ"ל, אלא הת"ת נחשב לנושא להארת חכמה תמיד. וזכור זה.

אמנם מצד התכללות התחתונים בהעליונים, הנה נמצא בה עצמה גם בחינת הת"ת הזה שהוא נושא החכמה. אכן בחינת התכללות של ת"ת הזה יש בבינה, רק בשעה שיש בה קומת ע"ב, דהיינו בעת שאו"א עולים לג"ר דא"א, שזה נבחן ליחס אחד עם עלית בינה דאו"י לספירת חכמה דאו"י, שנתמזגה עמה לספירה אחת בעת אצילות הת"ת דאו"י. כי ג"ר דא"א הם חכמה, וקומת או"א דקביעות הם ס"ג שהיא בינה. אבל בהיות או"א בקביעותם, אין בהם כלל התכללות הזה של ת"ת שהוא בחינת הנושא להארת חכמה, כי הם אז בבחינת הבינה דאו"י שאחוריה דוחים חכמה, ואין בה שום גילוי לת"ת הזה שתוכל להכלל ממנו, אלא בעת עליתה לג"ר דא"א, שהוא חכמה,
רק אז מתגלה בה התכללות הת"ת הזה.

עתה תבין בפשטות ענין התחלקות ישסו"ת מעל הבינה, שהם או"א עלאין דקומת ס"ג, כי הבינה, שכבר נתכללה בת"ת הזה הנושא להארת חכמה, דהיינו בזמן הנקודים, הנה עתה בעולם התיקון, שנתקנה בקביעות רק בקומת ס"ג, שהיא בחינת בינה שאחוריה דוחים חכמה, לא יכלה לקבל בתוכה את התכללות ב' בחינות התחתונות שלה מזמן הנקודים, שהם ת"ת ויסוד, להיותם נושאים של הארת חכמה, והיא מלובשת עתה בבחינת אחורים הדוחים הארת חכמה. ולפיכך הוכרחו אלו ב' הבחינות: ת"ת, ויסוד, להתחלק ממנה ולצאת בפרצוף נבדל הנקרא ישסו"ת ולפיכך בהגיע העת שהיא עולה לג"ר דא"א ונעשיה לחכמה, אז אלו ב' הבחי' ת"ת ויסוד הנקראים ישסו"ת, באים אז ונכללים בה מאליהם, כמו שהם נכללים בה ביחס האו"י בעת שנעשתה ספירה אחת עם החכמה דאו"י, וז"ס שאומר הרב, שבעת עלית או"א לא"א, נעשים ישסו"ת עם או"א לפרצוף אחד. כי כל ההבדל של ישסו"ת להיות לפרצוף נבדל, הוא, מפני שהם בחינת ת"ת ויסוד הנכללים בבינה בעת שהיא קומת ע"ב, אשר או"א דקומת ס"ג אין להם שום חלק בהתכללותם, שמשום זה נפרדו לפרצוף נבדל, נמצא שבעת שהיא מקבלת קומת ע"ב, אין עוד שום סבה שיהיו ישסו"ת בחי' נבדלת בפני עצמם, והמה נעשים עתה לת"ת ויסוד

א' תקלח        חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

עח) וזמ"ש, ודא רזא סתימא דאקרי הרקיע, כי בחינת רקיע יאמר על ענין זה, כי הוא רקיע המבדיל ומעכב אור העליון מלרדת למטה, ולפיכך יש בו נהירו ונציצו, מש"כ בכל השאר.

אור פנימי

הנכללים בע"ס דבינה בקומת ע"ב, כי אז חזר להתגלות בה בחי' הת"ת הנושא להארת חכמה.

ונודע, שקומת ס"ג שבאו"א מצד הקביעות, נקראים בשם ס', משום שאין הארתם נמשך אלא בחב"ד חג"ת שלהם, שהם שש ספירות שכ"א כלולה מעשר, שבגי' ס'. והוא משום שבאמת נמצאים או"א מתחת למסך דפה דא"א, וא"כ היו צריכים להיות ו"ק בחוסר ראש, אלא מטעם שג"ר דבינה שהם חסדים מכוסים אינם סובלים משום צמצום ודין, שהם בסוד חירות, ע"כ אינם מרגישים כלל בחינת המסך וצמצום אשר בפה דראש דא"א, שהיא בחי' הנוקבא שמו"ס אתתקן בה, והיא נחשבת עוד כמו שלא יצאו כלל מבחינת ראש דא"א, כנודע, וע"כ אין לה אלא חב"ד חג"ת עד החזה בלבד, כי עד שם נמשכים הארת ג"ר דבינה, משא"כ מחזה ולמטה, ששם בחינת נה"י, הם אינם נשלמים מחסדים מכוסים דג"ר דבינה, אלא שצריכים להארת חכמה, וע"כ הם כבר מרגישים בחי' המסך שבפה דא"א ונחשבים לבחינת יציאה לחוץ מבחינת ראש, כי מסך וצמצום דפה דא"א רוכב עליהם, ואין להם תיקון אלא ע"י עלית או"א לג"ר דא"א לקומת ע"ב, שאז מקבלים הנה"י דאו"א את תיקונם המוכרח להם, שהיא הארת חכמה. וכבר נתבאר זה באורך לעיל ע"ש.

והנה תמצא בדברי הרב לעיל (א' תקכ"ח אות ס"א) שפירש צורת הישסו"ת בסוד הב' עטרין שבהם, שהם סוד הי' שנתפשטה לכאן ולכאן למעלה ולמטה ונעשית ד'. שזה סובב על בחינת הלבשתם לנה"י דאו"א, שעקרם הם ב' היסודות שלהם, ונתבאר שם באו"פ ד"ה נהר, שהקו המושכב לרוחב
הד' הוא בחינת יסוד אמא עלאה דרחב וקצר, וקו המוקם לאורך הד' הוא בחינת יסוד דאבא שהוא צר וארוך. עש"ה. ועליהם אומר שם שה"ס נהר היוצא מעדן, שהוא נהר המתפשט בצדדיו ע"ש. והנך רואה, איך בחינת ישסו"ת ובחינת יסודות דאו"א, הם בחינה אחת, ועל שניהם נאמר ונהר יוצא מעדן. ויש אמנם להבין זה, כיון שישסו"ת הוא בחי' ז"ת דאו"א כנודע, איך אפשר להשוותם לבחינות היסודות דאו"א, והלא יש הבדל רב בין ת"ת הכולל ו"ק, ובין יסוד.

והענין הוא, כי גם אחר שאו"א עולים לג"ר דא"א, ומתגלה בהם ספירת הת"ת הנושא להארת חכמה, עכ"ז אינו מושפע לבחינת ישסו"ת וזו"ן, העומדים גם אז למטה מפה דא"א, כי אם בחינת הארת חכמה הנמדדת בשיעורם של היסודות דאו"א לבד, ולא בשיעורו של הת"ת דאו"א. והוא משום שהם מלבישים היסודות דאו"א, אינם יכולים לקבל הארת חכמה של ת"ת דאו"י דאו"א מבחינת היותו בפני עצמו, אלא מבחי' התלבשותו ביסודות דאו"א, שזה הכלל, אשר כל תחתון אינו מקבל אלא דרך המסך דעליון.

ואע"פ שבעת עלית או"א לע"ב, נעשה ישסו"ת לפרצוף אחד עם או"א, כנ"ל, כי הם עצמם הם הת"ת דאו"י שהוא הנושא להארת חכמה, כנ"ל. אכן אין התאחדותם לפרצוף אחד מושלם, אלא בעלות או"א לג"ר דעתיק, שבהם נמצאים האורות מתלבשים בהכלים כתיקונם, שאור הכתר בכלי דכתר, ואור חכמה בכלי דחכמה. משא"כ בעת עליתם לג"ר דא"א, שהוא ע"ב, ונודע שבע"ב נתחלפו האורות ובא אור חכמה בכלי דכתר, ואור בינה בכלי דחכמה וכו',

חלק י"ד            שער מאמרי רשב"י           גדלות הז"א א' תקלט

עט) ולפיכך יש ברקיע הזה: ככבייא, ומזלי, שמשא, וסיהרא, כי ככבים הם נשמות הצדיקים היורדין שם מהמוח העליון, ועומדין שם, ומשם יורדין למלכות, והמזלות, הם שנים עשר, בסוד שש קצוות מן

אור פנימי

עד אור המלכות בכלי דיסוד. ונמצא ע"כ בעלית או"א שהם ג"ר דבינה, לא"א, אינה נחשבת עוד ששבה לספירת חכמה דאו"י, כי בע"ב ירדה מדרגת הכתר לחכמה, ומדרגת חכמה לבינה, כנ"ל, ומשום זה, אין עוד גילוי שלם לת"ת דאו"א תוך ישסו"ת, עד שיחזור לבינה להיות עמה לפרצוף אחד ממש כנ"ל, אלא לענין קבלת הארת החכמה עדיין נחשבים כמו ב' פרצופים, דהיינו שמחויבים לקבל דרך מסך של היסודות דאו"א, ות"ת דאו"י לא יוכל להתגלות בהם בעצמם. אלא בעת עלית או"א לג"ר דעתיק, שאז משגת בינה מדרגת חכמה דאו"י כתיקונה, מתגלה הישסו"ת לבחינת ת"ת ויסוד דאו"י של או"א עצמם, ונעשים פרצוף אחד בכל פרטיהם. ואז נבחן ישסו"ת שהם מלבישים לג"ר דא"א ונעשים בעצמם לקומת ע"ב.

וההפרש מבין קבלת בחינת הת"ת מבחינת היותו בפני עצמו, לבין קבלת הת"ת מבחי' התלבשותו ביסודות דאו"א, הוא מרחק גדול מאד, והוא: כי נודע, שיסוד דאבא הוא צר ואריך, שפירושו, שצר וסתים מהארת חסדים אלא שהוא אריך מבחינת חכמה, שמבחי' חכמה אין בו שום חסרון כלל ועיקר, ועכ"ז הוא מסיים לפרצוף אבא, שפרושו, שאינו מעביר וממשיך להאיר בחינת חכמה שבו, כי כל יסוד הוא סיום הפרצוף כנודע. ולכאורה הוא בלתי מובן, כיון שלא נמצא בו שום כח של צמצום או חסרון מבחי' חכמה א"כ מה גרם לו להפסיק המשכת הארותיו. והענין הוא, כי אין הארת חכמה מקובלת לפרצופים אלא ע"י התלבשותה באור החסדים כנודע, וע"כ כיון שאור החסדים חסר לגמרי ביסוד דאבא, ע"כ
אינו יכול להמשיך הארתו במשהו, והפרצוף נסתיים.

ולפיכך, בעת שיסוד דאבא מתאחד ומזדווג עם יסוד דאמא, שאז אין לו עוד חוסר חסדים, בהיות יסוד דאמא קצר ורחב, שפירושו, קצר מחכמה אבל רחב בחסדים בשפע גדולה, הנה היסוד דאבא יכול להמשיך הארת החכמה שלו, כי נשתלם בחסדים מכח יסוד דאמא, ונמצא הארת חכמה דאבא מתלבשת בלבוש חסדים דאמא, ובזה ממשיך הארתו לתחתונים. אכן כיון שיסוד דאמא דוחה חכמה מכח בחינת הקצר שבה, שהוא בחינת מסך בכח צמצום, ע"כ אין הארת חכמה דאבא מקובלת רק בבחינת אורחא למעברא ביה בלבד, ע"ד שנתבאר לעיל (דף א' ת"ו ד"ה וז"ש) בתיקון ג' די"ג תיקוני דיקנא, עש"ה. שפירושו, שהוא בחינת הארת ראש בלבד, שאין לו התפשטות ממעלה למטה לגוף. וגגם שמחזה ולמטה בגוף הוא מקום של גילוי הארת חכמה, אכן גם שם היא מקובלת כן, דהיינו בבחי' הארה שממטה למעלה, בלי שום התפשטות ממעלה למטה, וזכור זה.

משא"כ בחינת הת"ת מבחינת היותו בפני עצמו, דהיינו באו"א עלאין גופייהו, אחר שחזרו לבחינת חכמה, הנה הת"ת הזה יש בו התפשטות שלם גם ממעלה למטה, ואינו כלל בבחינת אורחא למעברא ביה, כמו בחינת ת"ת המקובל דרך היסודות דאו"א, כמבואר, שענין זה של אורחא למעברא ביה, הוא מכח השתתפות יסוד דאבא עם יסוד דאמא, משא"כ באו"א עלאין עצמם, מאיר הת"ת כתיקונו שהרי אינם צריכים אל המעבר של היסודות שלהם, וזה פשוט.

ובזה תבין ההפרש הגדול, מאחסנתא

א' תקמ          חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

חסד ולמטה: שש ממטה למעלה, ושש מלמעלה למטה, כנזכר בתקונין. כי אעפ"י שכל התשעה מכים ברקיע זה, אין דומה הכאת השש קצוות לשאר, כי כל אחד, בחינה בפני עצמה יש לו, ולפיכך מהשש קצוות יצאו י"ב מזלות.

אור פנימי

לב' עטרין: כי אחסנתא, הם בחינת ג"ר דבינה עצמם, שבעת עליתם לג"ר דא"א ונעשים חכמה, הנה מאיר בהם בחינת הת"ת בהיותו בפני עצמו, שאז הוא מאיר בהם גם בבחי' ממעלה למטה ולא רק בבחינת אורחא למעברא ביה. משא"כ ב' עטרין, שהם בחינת נהר היוצא מעדן ומתפשט בצדדיו, כנ"ל (דף אלף תקכ"ח אות ס"א). שהם ישסו"ת המלבישים ליסודות דאו"א, בבחינת י' המתפשטת לכאן ולכאן למעלה ולמטה ונעשית ד' כנ"ל. הנה הם מוכרחים לקבל דרך היסודות דאו"א, וההארת חכמה שלהם, מוגבלת במדידו דיסוד, שהוא רק בבחינת אורחא למעברא ביה, כמבואר.

וזה אמרו "נהירו ונציצו דנהרא דנפיק מעדן שה"ס יסוד הנקרא נהר היוצא מעדן" הכוונה היא לישסו"ת בהיותו מקבל הארת חכמה דאו"א, שגם אז עדיין נבחן בהם, בחינת נהר היוצא מעדן, שהוא בחינת מחזה ולמטה דאו"א, שכח המסך דפה דא"א דרכב עליהם מטרם עלית או"א לג"ר דא"א, שאז נחשבו למחוסרי ראש לגמרי כנ"ל, והנה כן גם עתה אחר עלית או"א לג"ר דא"א, שגם הנה"י דאו"א אלו המלובשים תוך ישסו"ת, מקבלים בחינת ראש, דהיינו הארת חכמה, מ"מ עדיין חותם היציאה רכיב עליהם, שהרי אינם מקבלים אלא כמדת היסוד, דהיינו בחינת אורחא למעברא ביה, ואינם יכולים לקבל מבחינת ת"ת דאו"א בהיותו בפני עצמו למעלה מן היסוד, וע"כ הם בבחינת נהר היוצא מעדן, כי עדן שהוא חכמה, דהיינו או"א עלאין עצמם, שעלו ונעשו לג"ר דא"א, הנה בהם מאיר הת"ת בהיותו בפני עצמו, משא"כ ישסו"ת יצא מעדן כמו יסודות דאו"א, שאין קבלתם גבוה
במשהו יותר מיסודות דאו"א, כמבואר. באופן שהיוצא האמיתי הוא רק ישסו"ת, אכן הם נקראים על שם יסוד דאו"א, כי הם נמדדים בערכו של היסודות: הן בשעת קטנותם, שיהיו מחוסרי ראש כמותם, והן בשעת גדלותם, להיות בבחינת אורחא למעברא ביה כמותם. וע"כ מבחינת הפנימיות של ישסו"ת, נקרא נהר היוצא מעדן על בחינת היסוד דאו"א. כמבואר.

וזה אמרו (באות ע"ו) עם היות שיש ליסוד שתי בחינות אלו והם: יוסף הצדיק למעלה, ובנימין הצדיק תוך הנקבה וכו' עוד יש ביסוד עצמו למעלה שתי בחינות אלו" כי נתבאר, לעיל, שבחינת הת"ת שהוא הנושא להארת חכמה אינו מקובל לישסו"ת לזו"ן, אלא בבחינת המדידו דיסוד, שהוא השיתוף דיסודות או"א, דהיינו צר דאבא, הדוחה חכמה מתחתונים משום חסרון חסדים, והקצר דאמא שהיא דוחית חכמה מכח צמצום, שבהיותם משתתפים שניהם, נמצאים ממשיכים לתוכם בחי' הת"ת הנושא להארת חכמה, אלא רק בבחינת אורחא למעברא ביה, כנ"ל. וע"כ נבחן כאן בהשפעת היסוד, ב' בחינות: א' הוא המסכים דב' היסודות דאו"א, שהם שניהם נמצאים ביסוד דז"א, והם נבחנים לעטרא דגבורה, ולבחינת או"ח, המעלים ט"ס ממטה למעלה. ובחינה ב' היא, בחיבת הת"ת שהוא הנושא דהארת חכמה הנמשך מלמעלה מאו"א עלאין ומתלבש תוך היסוד דז"א, ונבחן לעטרא דחסד, ולבחינת ט"ס דאו"י הנמשך מלמעלה למטה. ואלו ב' בחינות נמצאות גם בז"א עצמו ביסוד שלו, כי המוחין יוצאים מתחילה בז"א עצמו, על בחינת הנוקבא שבגופו, וע"כ בהכרח שיש לו בחינת המסכים דיסודות דאו"א,

חלק י"ד              שער מאמרי רשב"י        גדלות הז"א א' תקמא

פ) ומת"ת ומלכות נעלמים, יצאו שמשא וסיהרא, וזה מצד הנשמות שבו, כי כמו שבמלכות, מנשמות שבה נעשין מיין נוקבין כנודע, כן

אור פנימי

שעליהם מושפעת בחינת האו"ח המלביש אל הט"ס דאו"י. אמנם אח"כ הוא משפיע אותם אל הנוקבא הנפרדת, ואז נבחן היסוד דז"א שהוא הנושא לעטרא דחסד, שהם הט"ס שממעלה למטה, כלומר בחינת ת"ת שהוא הנושא לבחינת ג"ר שהיא הארת חכמה. ובחינת יסוד הנקבה נבחן לבחינת המסכים המעלים או"ח, שהוא בחינת בנימין. באופן שיש בחי' יוסף הצדיק ובנימין הצדיק ביסוד ז"א עצמו. אמנם בכללות נבחן יסוד דז"א ליוסף הצדיק, ויסוד דנוקבא לבנימין הצדיק. ושעליו אמר הכתוב בצאת נפשה כי מתה. שבחינת בנימין שביסוד הנוקבא היא בחינת נפש המלכות וכל חיותה, כי כל עיקרה היא העלאת האו"ח, וע"כ בצאת ממנה בחינה זו, נבחנת ליציאת נפשה ממנה. וכבר נתבאר שמבחינה זו היא מעלה או"ח עד החכמה, ועש"ז נקראת חכמה תתאה. כנ"ל.

וזה אמרו (באות ע"ט) "ויש ברקיע הזה ככביא ומזלי שמשא וסיהרא וכו' " פירוש: כי נתבאר לעיל בחיבת ה"פ דאצילות, עתיק וא"א, ואו"א, וז"א ונוקבא, שהם ט"ס דאו"י, כתר חכמה בינה ת"ת ויסוד. ועיקר המוחין הם מאו"א ולמטה, שהם: אורות חסדים מג"ר דבינה, והארת  חכמה מת"ת, ובחינת הצרות מיסוד. גם נתבאר, שאע"פ שהפרצופים משנים בחינתם עם העליות, מ"מ אינם יוצאים מגדרם שלהם, שבאו"י, ונמצא, שאפילו בעלית או"א לג"ר דא"א, ונעשים שם חכמה, מ"מ בחינת עצמם, שהוא אורות חסדים משמש בהם לעיקר, ובחינת חכמה שבהם המה מקבלים ע"י התכללות של הת"ת בהם, שהוא נושא להארת חכמה, כנ"ל. גם נתבאר, שבחינת ישסו"ת הם בחי' אחת עם היסודות דאו"א: הן בקטנות שהם מחוסרי ראש, והן בגדלות
שיש להם הארת חכמה בבחי' אורחא למעברא ביה כמדתם של היסודות, אבל אין בהם בחינת הת"ת דאו"א, שהוא למעלה מיסוד בפני עצמו, ואינו מוגבל כלל שיהיה בבחינת אורחא למעברא ביה. וכן ז"א אינו יכול לקבל בחינת הת"ת מצד היותו בפני עצמו, אלא ע"י יסודות דישסו"ת שהוא במדת היסוד כמבואר.

ובאלו מתחלק השפעת יסוד דז"א, כי השפעתו כולל כל הט"ס דאו"י, כנ"ל בסוד יוסף הצדיק. ויש בו השפעת ג"ר דבינה, שהם בחינת אורות מכוסים שנתגלו ע"י התכללות הת"ת כנ"ל, והם הנקראים כוכבים, שהם בחינת הנשמות הנולדים מיסוד הז"א, שהם בחינת ג"ר ממש. ונקראים כוכבים על שם הנאמר בברכת הזרע, הבט נא השמימה וספור הכוכבים וכו', והבט נא השמימה מורה על בחינת ג"ר, שנקראו שמים בסוד ז"א, ואז נאמר כה יהיה זרעך, הרי שגם הנשמות הם בבחינת ג"ר אם נמשכים משם. ובסוד זה נקרא בחינת הג"ר דנשמות הצדיקים בשם כוכבים. והבן זה. ובחינה זו נקראת אחסנתא דאו"א, דהיינו כח"ב שלהם.

אמנם השפעת היסוד מבחינת ב' עטרין, שעטרא דחסד היא הת"ת שהוא הנושא להארת חכמה, ועטרא דגבורה שהיא בחי' ב' המסכים: צר מאבא וקצר מאמא עם האו"ח שהם מעלים, שהם נקראים בחינת היסוד עצמו, כנ"ל, הנה הם רק בחינת ו"ק בערך ג"ר דבינה, כי הם נמשכים מת"ת ויסוד שבהם, שהם ו"ק. והם הנקראים בשם י"ב מזלות, שהם ו"ק דאו"י וו"ק דאו"ח. ונקראים מזלות, על שם בחינת הצרות שביסוד, המשותף בקצר דאמא, שזה גורם שאינו יכול להיות בחינת בית קבול לחכמה כמו ת"ת שבבחינת אחסנתא דאו"א, אלא מחויב להיות בחינת מזל וצנור דהיינו בחינת

א' תקמב        חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

ביסוד, נשמות צדיקים שבו, שהם הכוכבים כדפרישית, הם הם המעלין תשעה מלמעלה למטה.

פא) ואע"פ שהת"ת הוא מהשש קצוות הנזכר, מ"מ יש בת"ת שתי בחינות: אם בחינות היותו בכלל השש קצוות, ואם בחינת היותו בפני עצמו. וכל אלו נקבעין ביסוד.

אור פנימי

אורחא למעברא ביה בלבד. וע"כ נקרא יסוד בשם מזל.

אמנם בבחי' נשמות שמוליד היסוד, יש בהם ג"כ בחינת הת"ת, בהיותו בפני עצמו, הנקרא שמשא ומאור הגדול. וכן סיהרא, שהיא בחינת היסוד של בחינה ב' שיש בו, שנקרא בנימין, ששם באחסנתא דאו"א, עומד היסוד מתחת הת"ת, ואינו מגביל אותו כלל ועיקר, אלא שהם נעלמים בהנשמות, ואינם מתגלים בהם להדיא, והוא כי מבחינת אחסנתא נבחן אפילו הז"א עצמו שהוא נוטל מהם רק הארה בעלמא, ולא כלל עצמותם, ומכ"ש הנשמות שהוא מוליד.

וזה אמרו "ומת"ת ומלכות נעלמים יוצאים שמשא וסיהרא וזה מצד הנשמות שבו וכו' כן ביסוד נשמות הצדיקים שבו מעלים ט' מלמעלה למטה" דהיינו כמבואר, שנשמות מקבלים ג"כ מג"ר דאו"א שהם אחסנתא, וע"כ הם מעלים לעצמם תשע ספירות מלמעלה למטה, דהיינו ט"ס דאו"י. וכיון שיש בהם בחינת ג"ר ואחסנתא דאו"א, הנה בהכרח שיש בהם גם בחינת שמשא וסיהרא, שהם ת"ת ומלכות, אלא שהם נעלמים, כי אין להם משם אלא הארה בעלמא.

פא) ואע"פ שהת"ת הוא משש קצוות הנזכר מ"מ יש בת"ת שתי בחינות אם בחינת היותו בכלל הו' קצוות, ואם בבחינת היותו בפני עצמו. נשמר בזה שלא יקשה לך, כיון שבחי' ת"ת ומלכות, הם ב' העטרין שביסוד, שמשם נשפעים המזלות כנ"ל, שהם בחינת ו"ק, ואיך אומר זה על הנשמות שהם
בחינת ג"ר. ולזה תירץ, כי יש ב' בחי' ת"ת: א', הוא מבחינת ב' עטרין, שאז הת"ת מלובש במדתו של היסוד, ואין הארת החכמה שלו יכולה להתגלות בבחינת התלבשות ממש, אלא בבחינת אורחא למעברא ביה. ובחינה זו נבחן לת"ת הכלול בו"ק, שהם ב' העטרין. וכן יש בחינה שניה של ת"ת "שהיא בחינת היותו בפני עצמו" דהיינו כמו שהוא מאיר באחסנתא דאו"א, ששם אינו מלובש בסיהרא, אלא הוא מאיר בפני עצמו בבחינת התלבשות גמור. וזהו אינו ו"ק אלא הוא בחינת ג"ר.

וזה אמרו (לעיל אות ע"ז) "ביסוד מסתיים הזכר העליון וכו', ואינו מניח לעבור האור למטה ועי"כ מכה סוד האור העליון בפנימיותו ויוצאים ממנו ניצוצות כמנין האורות המכים בו, ט' מלמלה למטה, וט' ממטה למעלה" הנה מחלק כאן בין הכאה בפנימיות היסוד, לבין הכאה דחיצונית היסוד. כי נתבאר, שיש ב' מיני מסכים המחזירים האור לאחוריו שהם כלולים ביסוד דז"א: א' בחינת צר דיסוד אבא, וב' בחינת קצר דיסוד אמא. והם תמיד כלולים זה בזה, הן במוחין דנשמה, והן במוחין דחיה, וההפרש הוא, כי במוחין דנשמה נבחן הכאת אור העליון בעיקר על בחינת המסך דיסוד אמא הכלול שם, ומסך דיסוד אבא הוא טפל, וע"כ שולטת בעיקר בחינת חסדים מכוסים דאמא, ואין הארת חכמה מתגלה שם. אבל אם אור העליון מכה בעיקר על פנימיות של היסוד דהיינו בבחינת הצר דיסוד אבא, ומסך דיסוד אמא הוא טפל, הנה אז יוצאים מוחין דחיה, שמהם מדבר כאז הרב. וע"כ

חלק י"ד              שער מאמרי רשב"י           גדלות הז"א א' תקמג

פב) וסיהרא, עם היות כי היא למטה מן היסוד, עכ"ז שרשה בסוד ה' ד"ו, ובסוד יו"ד: י', ו', ד', ו', ד', נחקק ביסוד, ושרש זה בחכמה ובינה ומשם ירדו אל היסוד.

פג) ושאר בוציני דנהורא הם ה' כככבי לכת הנשארים, וכנגדם ז' ספירת הבנין, כי חמה ולבנה עם ה' כוכבי לכת הם ז'. ואל יקשה בעיניך, כי ז"ס הם הם השש קצוות, שהם המזלות כדפרישית. כי שש קצות אלו הם ביסוד עצמו, בסוד שוקיו עמודי שש, כי הוא מקבלם מלמעלה, ונעשים בו שנים עשר בסוד אור ישר ואור חוזר, ובסוד נהירו ונציצו כדפרישית, ולכן נקראים מזלות, כי היסוד נקרא מזל, להיות מושך את הטיפה זרעית מהמוח העליון.

פד) ואמנם שמשא וסיהרא, ושאר בוציני נהורא שהם חמשה ככבי לכת כדפרישית, הם שבעה ספירות הבנין עצמם המתגלים ביסוד, ומשפיעים בו, ועוד כי ששה קצוות הם בסוד ת"ת הכלול משש קצוות, ושבעה ספירות הם כנגד ז' ככבי לכת ואין זה בשש קצוות, כי אלו בת"ת עצמו לבדו בהכללו מהם, וזה בבנין עצמו, ודי בזה.

אור פנימי

מדייק ואומר, שאור העליון מכה בו בפנימיותו.

פב) וסיהרא עם היות כי היא למטה מהיסוד עכ"ז שרשה בסוד ה': ד' ו', ובסוד יו"ד: י' ו' ד', ו' ד' נחקק ביסוד, ושורש זה בחכמה ובינה ומשם ירדו אל היסוד" פירוש: כי בחי' סיהרא בשורשה, היא מבחינת מלכות דצמצום א', שהיא בחי"ד דאו"י ששמשה בא"ק וה"ס הנתיב דלא אתידע לא לעילא ולא לתתא, (כנ"ל בדף אלף תקכ"ג אות נ"ג, ע"ש) וע"כ מקשה הלא היא בחינת פרצוף נוקבא שהיא למטה מיסוד דז"א, וא"כ איך נאמר שהוא כלולה ביסוד דז"א. ויותר קשה, הלא מלכות זו אינה משמשת כלל בפרצופי אצילות, ואיך נאמר שהיא כלולה ביסוד דז"א, בבחינת שמשא וסיהרא נעלמים. וע"ז מתרץ, שגם באצילות נבחנים ב' שורשי המלכות,
שמלכות דצמצום א' מראית כחה באמא עלאה, שה"ס הנוקבא של הי' דשם הוי"ה, דהיינו שהיא כלולה בו בו"ד דמילוי הי'. וזה כמ"ש הרב לעיל, בסוד בוצד"ק דכליל באמא עלאה, המגיע אליה מגבורה דעתיק ומדיקנא, בעת עלית או"א לג"ר דא"א, וה"ס ו"ד דמילוי יו"ד. והמלכות דצמצום ב' בלבד, נבחנת רק בתבונה, שה"ס ה' דשם הוי"ה, ד' על ו' ומלכות זו אין בה שום כח של גילוי דצמצום א'. ואומר הרב שבחי' שמשא וסיהרא הנעלמים הנמשכים מן אחסנתא דאו"א כנ"ל, הנה יש בהם בחינת מלכות דו' ד' של מילוי הי' כי הם בחינת או"א עלאין, ומהם היא נמשכה לבחינת שמשא וסיהרא נעלמים אל היסוד.

וזה אמרו (באות פ"ג) ושאר בוצינא דנהורא הם ה' כוכבי לכת שעם חכמה ולבנה הם ז' וכו' " כי כל המדובר בענין שמשא וסיהרא הנעלמים וכוכבים ומזלות, היינו

א' תקמד        חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

פה) ודע כי כמו שהמלכות נקרא חכמה תתאה, כן חכמה שבז"א תקרא חכמה תחתונה בבחי' החכמה העליונה הקדומה. ואליה כיון באומרו, אלין אינון דמסתכלי ברזא דחכמתא, שמסתכלין בפנימיות החכמה, זו שבז"א בסוד נשמתא, שהיא חכמה העליונה, בסוד הדעת.

אור פנימי

מבחינת מה שהיסוד מושך מלמעלה בבחינת השפעה. אבל ענין ז' כוכבי לכת שבכללם חמה ולבנה, אינם ענין לבחינת השפעת היסוד, אלא הכונה מבנין היסוד בעצם, כי כלי היסוד כולל בבנינו כל ה' הקצוות, ומדתו עצמו, וגם מדת הנקבה, שהיא מלכות. וע"כ יש בו בבנינו ז' כוכבי לכת.

פה) החכמה העליונה הקדומה וכו' בפנימיות החכמה זו שבז"א בסוד נשמתא שהיא חכמה העליונה בסוד הדעת. פי' כבר נודע, שיש ב' מיני חכמה באצילות. אחת, היא חכמה סתימאה דא"א, שהיא חכמה אמיתית, כלומר החכמה דה' בחינות כח"ב תו"מ. השניה, היא חכמה דל"ב נתיבות, שהיא בחינת חכמה דז"א, כלומר, שהיא הת"ת שנעשה נושא להארת חכמה, בשביל או"א עלאין הנקרא שמשא, לעיל בדף א' תקמ"ג (אות פ"ד), ע"ש. ולפיכך נקרא חכמה זו דל"ב נתיבות שבאו"א דקומת ע"ב, על שם ז"א, שהוא ת"ת הכולל, להיותו הגורם אליה, כנ"ל. וח"ס שבא"א נקראת חכמה קדומה. והוא להיותה הקודם אל החכמה דז"א, כי אין חכמה דל"ב נתיבות נגלית, רק ע"י עלית הבינה לבחינה אחת עם חכמה סתימאה, ואז היא ממשכת אל הת"ת הארת חכמה, דהיינו ע"י עלית או"א לג"ר דא"א, כנ"ל, הרי שחכמה דל"ב נתיבות נמשכת מחכמה סתימאה, וע"כ נקראת ח"ס בשם חכמה קדומה.

וזה אמרו "כמו שהמלכות נקרא חכמה תתאה: ביחס החכמה דל"ב נתיבות של הז"א, בהיות האו"ח שהיא מעלית מגיע עד החכמה שלו, וע"כ נמשך לה ט' ממעלה
למטה תוך הט' שממטה למעלה שהיא מעלית אליו. כנ"ל, בסוד יוסף ובנימין. כן הדבר גם בז"א, כי גם הוא צריך לקבל המוחין שלו מן העליון של עצמו ע"ד הנוקבא המקבלת מז"א, דהיינו שמתחילה נעשה זווג ההוא במוחין דאו"א עלאין בהיותם מלבישים לג"ר דא"א, שאבא הוא במקום גלגלתא דא"א, ואמא היא במקום מו"ס, ואז מושפעים המוחין דל"ב נתיבות אל הז"א, ע"י זווג דחיך וגרון דא"א, שהם בחינות יסודות דאו"א הכלולים במו"ס דא"א, שסדר זווגם הוא על אותו הדרך ממש המבואר ביסודות דז"א ונוקבא דיליה, דהיינו בסוד זווג דהכאה מאור העליון שבחיך על בחינת ב' המסכים הכלולים בגרון, והם מעלים או"ח המגיע עד הח"ס, ואז משפעת אמא דמו"ס ט"ס דאו"י וט"ס דאו"ח שקבלה מיסוד דאבא שהוא החיך, אל המוחין דז"א.

באופן, שכל הפרטים שנתבארו לעיל בזווג זו"ן, דהיינו: כוכבים ומזלות וז' כוכבי לכת וכו', הכל נוהג גם בזווג או"א שבמו"ס, וכן מתחילה נעשה הזווג בחיך עצמו, דהיינו ביסוד דאבא, שהוא לפי עצמו ג"כ כולל ב' הבחינות של יוסף ובנימין, ואח"כ נעשה הזווג של או"א יחד, והוא משפיע מחיך שהוא בחינת יסודו עצמו, אל הגרון שהוא בחינת יסוד דאמא, כל פרטי המוחין שיצאו בזווגו עצמו. אכן אין הזווג הזה ממשיך בחינת חכמה קדומה מעצמותו דמו"ס, אלא מבחינת הדעת דרדל"א, ששם עלה המוחא דאוירא, שהוא בחינת ל' דצל"ם כמ"ש בחלק י"ג.

שמסתכלין בפנימיות החכמה זו שבז"א בסוד נשמתא, שהיא חכמה עליונה בסוד

חלק י"ד  שער מאמרי רשב"י           גדלות הז"א          א' תקמה

פו) וזמ"ש נהרין ונצצין בזיוא דחכמתא עלאה. וכמו שיש ביסוד תחתון תשעה מלמעלה למטה וט' מלמטה למעלה, כן בסוד דעת המפסיק בין אריך אפין לז"א יש אלו וזמ"ש בזוהר נהירו נציצו דנהרא דנפיק מעדן שהוא סוד הדעת היוצא מעדן עליון ונכנס במוח ז"א ויש בדעת זה נהירו ונציצו כדפרישית.

אור פנימי

הדעת. דהיינו כנ"ל, שאין החכמה העליונה, שהיא מו"ס משפעת שם מבחינת עצמותה, אלא בסוד הדעת, דהיינו מה שהמו"ס מקבלת מדעת רדל"א שבמוחא דאוירא. ולכן מדייק "שהיא חכמה עליונה בסוד הדעת" ולא מעצמותו דמו"ס.

וכן הוא מחלק לעיל, שחכמה דא"א קורא בשם חכמה קדומה, ולחכמה דז"א קורא בשם חכמה דל"ב נתיבות, שפירושה שיעור חכמה שבינה דאו"א ממשכת לצורך הז"א דאו"א, וע"כ עיקר הנושא אל חכמה זו, הוא הת"ת שהוא בחינת חסדים שבדעת, המתיחד עם גבורה שבדעת ולפיכך קורא אותה כאן בשם, חכמה בסוד הדעת.

פו) דעת המפסיק בין א"א לז"א וכו' נהירו ונציצו דנהרא דנפיק מעדן שה"ס הדעת היוצא מעדן העליון ונכנס תוך ז"א. כי בחינת יסוד דמו"ס שבחיך דא"א, שהוא יסוד דאבא, כנ"ל, הנה יש שם בחינת יוסף ובנימין, כנ"ל, שהם בחינת ב' עטרין: עטרא דת"ת, שהוא הנושא להארת חכמה והוא בחינת ג"ר דאו"י, ועטרא דגבורה שהם בחינת ב' המסכים. צרות דיסוד אבא, וקצר דיסוד אמא, כנ"ל (דף א' תקמ"ב ד"ה אמנם). ע"ש. וע"כ נקראים בשם דעת, כי ב' העטרין הם בחינת הדעת בכל הפרצופים, כנודע. אמנם גילוי זו של הדעת נוהג רק בעת הזווג והעליה דאו"א לג"ר דא"א, אמנם מטרם הזווג, בבחינת מוחין הקבועים שבאצילות, נבחן הדעת הזה הכלול שם בחיך, לבחינת דעת מפסיק בין א"א, שהוא בחינת חכמה קדומה, לבין ז"א, שהוא בחינת
חכמה דל"ב נתיבות, כלומר שהמסך דחיך, מעכב ומעלים את החכמה זו דל"ב נתיבות, ואינו נותן אותה להגלות, ונמצא שמפסיק את החכמה מן הז"א.

וענין הפסק הזה הוא, מפאת שח"ס דא"א נתקן לעצמו במסך ונוקבא, והוציא הבינה לחוץ מראש בבחינת גרון, ונתמעטה מבחינת ראש וג"ר, ונודע, שהפסק הזה אינו מראה כחו בג"ר דבינה הנמשכים עד החזה דא"א, להיותם בחינת חסדים מכוסים, אמנם מחזה דא"א ולמטה נגלה הפסק הזה בכל תוקפו, וז"ת דבינה המלבישים שם בשליש אמצעי דת"ת, נעשו לבחינת גוף בחוסר ראש. כי לשליש אמצעי דת"ת דא"א, שהוא מקורו של הז"א, אין לו תיקון אלא בחכמה דל"ב נתיבות, ולפי שהוציא הבינה לחוץ מראש, וכל תיקונה הוא בבחינת האחורים שלה על חכמה, דהיינו בחסדים מכוסים, הנה הפסיק בפעולה זו את זווג חו"ב פב"פ, ואין שום דרך שיתגלו ל"ב נתיבות החכמה. הרי שמו"ס הפסיק והעלים את החכמה דל"ב נתיבות, עם זה שהוציא הבינה לחוץ מראש.

וזה אמרו" כמו שיש ביסוד תחתון ט' מלמעלה למטה וט' מלמטה למעלה, כן בסוד דעת המפסיק בין א"א לז"א יש אלו, וזמ"ש בזוהר נהירו ונציצו דנהרא דנפיק מעדן שה"ס הדעת היוצא מעדן עליון" כי בחינת המסכים אשר בחיך, שה"ס הנוקבא דמו"ס ובחינת יסוד שלו, הנקרא דעת, כנ"ל, דומה לגמרי לבחינת יסוד התחתון, כי גם הוא מסיים בחינת החכמה שלו, מבלי להשפיע את החכמה דל"ב נתיבות מחמת העיכוב שבמסכים שלו, וע"כ אותו זווג דהכאה

א' תקמו         חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

פז) והמסתכלין בפנימיות חכמה זו שהוא סוד הדעת נהרין ונצצין בדוגמתו ודעת זה יקרא רקיע עליון בסוד בינה הנקרא רקיע כנודע, ואם אין דעת אין בינה אם אין בינה אין דעת ומצד היותו רקיע מפסיק בין אריך אפין לז"א, יש בו נהירו ונציצו כדפרישית.

פח) ולפיכך נקרא רזא סתימא כי זה נעלם מאד, ולפיכך יש ברקיע זה ככבים שהם הנשמות כי שם שרשם בסוד עלמא דאתי, וכן י"ב מזלי בסוד מזל, שכאן מתפשט, וכן שמשא וסיהרא וכל אינון בוציני נהורא שרשם בו בעלמא עלאה, בסוד ויבנהו שבע שנים והדברים עתיקים.

*          פט) ונמצא שהוצאת בינה לחוץ, הוא ע"י תיקונים האמורים בשיר השירים, והם הנכנסים בתוך ז"א ונעשה לו מוח, ומשם מתפשט בכל הגוף. והחכמה עצמה, מתתקנת מצד עצמה, ומוציאה לו מוח ב' ע"י הבינה,

אור פנימי

שנתבאר על המסכים של היסוד דז"א, נוהג ג"כ בדעת זה דחיך דא"א, וגם כאן יש נהירו ונציצו כמו בזווג דיסוד דז"א. וז"ש הזוהר "נהירו ונציצו דנהרא דנפיק מעדן שה"ס הדעת" כי בחינת הגרון שהוא בחינת הנושא אל המסכים בעת הזווג דאו"א דמו"ס כנ"ל, היא הנהר דנפיק מעדן שהוא ח"ס, והוא הדעת, דהיינו בבחינת בנימין, כמו היסוד דנוקבא. דז"א, שהיא המעלית האו"ח ומקבלת הט' דאו"י מן החיך ומשפעת אל הז"א. וז"ש "שה"ס הדעת היוצא מעדן העליון ונכנס במוח ז"א" סובב על לשון הזוהר, שקורא את נהרא דנפיק מעדן בשם דעת, שהוא הגרון, וע"ז פירש שהם עוסקים בבחי' יסוד הנקבה, שהוא יסוד דאמא שבמו"ס, אשר הדעת שלה נכנס ומתלבש תוך ז"א וע"כ מדייקים על בחינת הדעת דנהרא דנפיק מעדן, שהוא הגרון שמשם מקבל הז"א. אמנם כבר פירש לעיל, שבחינת יסוד הנקבה, נכלל בהכרח בזכר עצמו, כי יש יוסף ובנימין ביסוד הזכר עצמו, כמו
שיש בבחינת זווג דזכר ונקבה, שהזכר נבחן, לבחינת, יוסף, ויסוד הנקבה לבחינת בנימין. עי' לעיל.

וזה אמרו "ודעת זה יקרא רקיע עליון בסוד בינה הנקרא רקיע" דהיינו כנ"ל, שגם בבחי' בינה עצמה נבחן אותה בחינת הדעת שבחיך, שהוא יסוד דאבא, והזוהר עוסק ביסוד הבינה, שגם היא נקרא רקיע מטעם ההפסק שלה על הארת חכמה, ונוהג בה נהירו ונציצו. כנ"ל. וזה אמרו "לפיכך יש ברקיע זה ככבים שהם הנשמות וכו' וסוד י"ב מזלי וכו' " דהיינו כמ"ש לעיל, שכל מה שנתבאר ביסודות דז"א ונוקבא בענין כוכבים ומזלות וז' כוכבי לכת וכו' הכל נוהג גם בדעת דראש א"א שבסוד היסודות הנקראים חיך וגרון, כמבואר.

פט) והחכמה עצמה מתתקנת מצד עצמה ומוציאה לו מח ב'. וצריך שתדע ההפרש ממוח החכמה למוח הבינה של הז"א. כי יש בחינת גדלות וקטנות מצד הבינה,

* שער מאמרי רשב"י פרשת תרומה דף קל"ט סוף טור א'.

חלק י"ד  שער מאמרי רשב"י           גדלות הז"א          א' תקמז

ומוח זה אין לו התפשטות בכל הגוף מרוב העלמו, ולפיכך נקרא בן רבקה ולא בן יצחק, כדאיתא באדרא זוטא, כי עיקרו מהבינה והוא חיי המלך, ולפיכך קדם המוח שלה למוח המתפשט מהחכמה.

צ) ודע, כי מפני שכבר היו לו לז"א חג"ת ונעשו חב"ד לכך גם במוח הראשון קתני, אתעביד מוחא אחרא, לומר, שהוא גבורה ונעשה בינה, ונעשה מוח אחר ממה שהיה. ומוח שני זה של חכמה לא נתלבש בבינה, אלא שנמשך מן החכמה ועבר דרך הבינה מעבר בעלמא, ונכנס בראש ז"א. וזמ"ש ההוא אחרא, ההוא נהירו דאתמשכא מיניה, מיניה לבד, כדפרשית.

צא) וממוח זה נמשכו ל"ב נתיבות, על ידי האור הבא דרך שערות הראש העליון, למוח זה כדלעיל. ונמצא שהתפשטות מוח הבינה הוא על ידה, ומוח החכמה אינו מתפשט לל"ב שבילין, אלא ע"י השערות העליונות.

צב) וב' מוחות אלו בהמשכם ליכנס לז"א, טרם יכנסו, מתחברים בסוד זווג. כי המשך שני מוחות אלו הוא תיקון חכמה ובינה, והתיקון הוא היות להם דמות אדם, רישא וגופא ודרועין ושוקין וברית קדש. וזה ענין אתגליף באמיתות, להחקק בדמות בית קבול גוף ונשמה: גוף, בית קבול לנשמה, וכל אחד נחקק בתיקוניה. ובינה נכנסו כל תיקוניה

אור פנימי

ויש בחינת גדלות וקטנות מצד החכמה. והנה עיקר התיקון הוא קבלת הקטנות דבינה, שהיא בחינת ה"ת בעינים, דהיינו מלכות הממותקת במדת הרחמים דבינה, כי משורשו עצמו, דהיינו מן עת הנקודים, אין לו אלא מלכות דמדת הדין, שעליה אין שום זווג נוהג באצילות, כי מלכות זו נגנזה ברדל"א, כנודע. ולפיכך תחילת תיקונו היא לקבל המלכות הממותקת הראויה לזווג, ואותה הוא מקבל מקטנות דאמא, מבחינת ה"ת מעינים שהוא בחינת גוף בלי ראש. אכן כדי שיהיה ראוי לקבל בחינת גדלות, הוא צריך גם לקטנות דאבא, שקטנות זו מקובל לו מבחינת שערות רישא דא"א כמ"ש הרב לפנינו. כי הגדלות דאמא, שהוא בחינת
ג"ר דבינה אינה מספיק לז"א, להיותו צריך לחסדים מגולים, ונמצא שהוא צריך לקבל לתוכו קטנות דבחינת ע"ב, שהוא מקומת א"א, וזה דומה לבחינת או"א עצמם שמצד הקביעות הם מוחין דס"ג, דהיינו מג"ר דבינה כנודע, ובחינת הקטנות דע"ב הם מקבלים משערות רישא ודיקנא דא"א, שמקיפים אותם מפנים ואחור, שעי"כ המה ראוים לעליה לג"ר דא"א ולקבל קומת ע"ב דגדלות. כמ"ש בחלק י"ג ע"ש.

ועד"ז צריך הז"א לקבל בחינת קטנות דבחינת ע"ב משערות רישא דא"א כמו או"א, שעי"ז יהיה ראוי לקבל גם הגדלות שלו. וז"ש "והחכמה מתתקנת מצד עצמה,

א' תקמח        חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

בז"א, ואין כן חכמה, כי נהירו דידה בא עד המוח לבד, כי נעלמת היא להשיגה.

צג) ודע כי מן המוח היוצא מבינה לז"א, נחלק לנוקביה גם כן. ולפיכך נקראת תבונה, בסוד בן ובת ו"ה, כדאיתא באדרא זוטא. ואמרינן בתיקונים נפש מלכות תבונה, ע"ש. וזמ"ש חד נהרא דנגיד ונפיק לאשקאה גינתא, דהיינו נוקבא דז"א שהיא גנתא. ולפיכך אמרו דמסטרא דאימא נפקת בת, ומ"מ אין הלשון מוכרח כאן, דאפשר דקרי גנתא לואו, כדאמרינן באדרא, להשקות את הגן דא ו'.

צד) ואמנם המוח היוצא מהחכמה, אין לו התפשטות רק עד מוחא, והתפשטותו על ידי שערות הראש העליון, כי על ידו נתפשט לל"ב נתיבות. וזה הוא, כי האור עובר מהשערות העליונים דרך השערות התחתונים למוח ז"א. וכדאמרינן באדרא רבא. ונהיר ונגיד בהנהו נימין לנימין דז"א, ומהאי מתתקן מוחיה, וכדין נגיד ההוא מוחא לל"ב שבילין. וזה יורה על מיעוט אור מאד לרוב העלמה.

אור פנימי

ומוציאה לו מוח ב' " דהיינו שהחכמה מתתקנת בעצמה מבחינת הקטנות שלה, ממה שמקבלת משערות רישא דא"א, ואז הוא משפעת לז"א את הקטנות דע"ב, וכן הגדלות. וזה אמרו "ומוח זה אין לו התפשטות בכל הגוף מרוב העלמו ולפיכך נקרא בן רבקה ולא בן יצחק כי עקרו מהבינה והוא חיי המלך" דהיינו כמבואר, שעקרו דז"א הוא מהבינה, וכי בחינת הז"א הוא בעיקר מאור החסדים של הבינה אלא להארת חכמה תוך החסדים הוא צריך, דהיינו להגדלות שלו למוחין דחיה, וזה הוא מקבל מאבא. וע"כ אין אור חכמה מתפשטת בו בהתלבשות הגוף, דהיינו בבחי' ממעלה למטה שנקרא גוף, אלא בבחינת הזווג דב' עטרין, שהוא בחינת אורחא למעברא ביה, שאין זה אלא בחינת הארה בעלמא מחכמה, ולא בחינת התפשטות בגוף. ולפיכך נקרא בן רבקה, כי הארת אמא מתפשטת בו בראש וגוף, ולא בן יצחק, שהארתו אינה מתפשטת בו, אלא נשארת בו בבחינת ממטה למעלה
בבחינת ראש לבד. וטעם הדבר הוא כי הארת חכמה זו מתפשטת לו ע"י זווג ב' היסודות דאו"א ע"י זווג דהכאה, ונמצא המסך דיסוד דאמא שהיא בחינת צמצום, מעלמת על אור החכמה שלא תתפשט אלא כמדת היסוד, (כנ"ל דף אלף תקמ"ב ד"ה אמנם) וז"ש "אין לו התפשטות בכל הגוף מרוב העלמו" כי המסך דיסוד אמא מעלים עליו ואינו יכול להתפשט אלא במדת היסודות בלבד. ע"ש. וז"ש וב' מוחות אלו טרם יכנסו לז"א מתחברים בסוד זווג" דהיינו כמבואר, כיון שאין הז"א יכול לקבל המוחין שלו כי אם דרך זווג דב' יסודות דאו"א, ע"כ אין למוח החכמה התפשטות תוך הגוף.

צד) והתפשטותו ע"י שערות הראש העליון כי על ידו נתפשט לל"ב נתיבות וכו'. כמבואר בדיבור הסמוך, שכל הכנתו של הז"א לקבל החכמה הוא ע"י הקטנות שמקבל משערות רישא, שבזה הוכן הגדלות שלו לקבל מוחין דע"ב. כמ"ש לפנינו.

חלק י"ד  שער מאמרי רשב"י           גדלות הז"א          א' תקמט

*          צה) והנה אחר הראש הג' נסתם העצמות העליון בקרומא דאוירא, ויורד האור דרך השערות כאור השמש העובר דרך נקבים קטנים, וזה לאבא, דאבא לבד מתפשט בו העצמות העליון מבלי לבוש, משום

אור פנימי

צה) אחר הראש הג' נסתם עצמום העליון בקרומא דאוירא ויורד האור דרך השערות וכו' וזה לאבא וכו' אבל הז"א ע"י אבא נעשה. ולכאורה תמוה, שהרי לעיל אומר, שמוח החכמה דז"א מקבל משערות רישא דא"א, וכן בכ"מ. אכן יש כאן ענין עמוק, שאנו מחויבים להבין היטב. ומתחילה נבין מהי הסתימא שנעשה אחר הראש הג' בקרומא דאוירא שאומר הרב. וצריכים לזכור כאן היטב כל המתבאר בחלק י"ג, בענין ההפרש של ע"ב דא"א בעת יציאתו בהעליון שלו, שהוא רדל"א. אל בחינת ע"ב דא"א הנשאר בו אחר שנולד ובא למקומו עצמו. כי בעת יציאת המוחין דע"ב דא"א בעת התכללותו ברדל"א, לא היו הג"ר שלו מלובשים בם' דצל"ם, הנקרא עזקא דכיא, אלא היה מגולה כמו ע"ב דא"ק וע"ב דנקודים, שאין שם כלל התלבשות הזו דםל"צ דצל"ם, אלא אחר שנולדו המוחין האלו ובאו לא"א למקומו עצמו, המה נתכסו בלבושי מל"ץ, בסוד עזקא דכיא, שפירושו שג"ר דע"ב שהם בחינת גלגלתא דא"א, נקבעו להיות בבחינת אוירא, שאין הי' נפיק מאויר שלהם, וכל גילוי חכמה אינה אלא בל' דצל"ם, שבו נפיק י' מאוירא ואשתאר אור, ונמצאים הג"ר שהם בחינת או"א עלאין ועצם חכמה, שהם בבחינת חסדים מכוסים גם עתה כמקודם לכן, אלא הל' דצל"ם שהיא בחינת ישסו"ת ובינה, בהם נפיק הי' מאויר, והארת חכמה מאירה שמה. וכבר ידעת ההפרש מהארת חכמה של ישסו"ת, להארת חכמה דאו"א עלאין, כי בישסו"ת
אין הת"ת, שהוא הנושא להארת חכמה, מאיר עם חכמה שלו, אלא בהתלבשות של היסודות דאו"א, שאין זה הארה גמורה של חכמה, אלא בבחינת אורחא למעברא ביה בלבד. אמנם באו"א עלאין עצמם, בשעת עליתם לג"ר דא"א ונכללים בו עם המ"ן של הדיקנא, שאז הת"ת מאיר מבחינת היותו בפני עצמו, בלי שום כסות של היסוד, שזה גורם שיבת הבינה לחכמה ממש, ע"ד שבינה שבה לחכמה, בעת שבינה דאו"י האצילה לז"א דאו"י. שאז החכמה מאירה בפרצוף בכל שלימותה והדרה.

ותדע, שזה כל ההפרש מע"ב המגולה בלי התלבשות בעזקא דכיא, שהוא ם' דצל"ם, אל ע"ב המתכסה בעזקא דכיא. כי בע"ב המגולה, נמצא הת"ת שהוא הנושא להארת חכמה, מאיר שם בג"ר דע"ב, מבחי' היותו בפני עצמו בלי הנרתק של היסוד, ונמצאת הבינה דבחינת או"א עלאין, שהם הג"ר דע"ב, ששבה להיות חכמה ממש, כנ"ל. משא"כ בע"ב המלובש בעזקא, שהוא הם', אין הת"ת שהוא הנושא להארת חכמה יכול להתגלות לגמרי, שהעזקא מעכבת עליו ואינה נותנת לו להגלות שם, אלא בהל' דצל"ם, שהיא בחינת ישסו"ת ובחינת ו"ק דמוחין דע"ב, אשר הגם שהי' נפיק שם מאוירא, ואור החכמה מתגלה בת"ת, אכן אין הת"ת ההוא מאיר מבחינת היותו בפני עצמו, אלא מבחינת הלבוש של היסוד, שה"ס חמה בנרתיקה, שאין השמש מאיר לפי כחו עצמו, אלא לפי שיעור של הנרתק, שהוא הלבוש אליו, שהם המסכים דצר וקצר

א' תקנ           חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

דאתכלל במזלא ונחשב כעתיקא, אבל הז"א ע"י אבא נעשה, כי נתפשט העצמות ונתלבש בו, ועל ידו נעשה בו שלשה מוחות.

אור פנימי

דיסודות דאו"א, הנקראים עיטרא דגבורה, כנ"ל. (דף אלף תקמ"ב ד"ה אמנם ע"ש).

ועם זה תבין בבהירות, את הקטנות דאבא והקטנות דאמא, מבחינת קטנות דקומת ע"ב. כי מחמת התיקון של מל"ץ הנ"ל, שנתקנו בו נה"י דעתיק ללבושי מוחין לא"א, כנ"ל, שגרם לכיסוי דג"ר דע"ב בעזקא דכיא, שזה היה מחמת השימוש דרדל"א עם המסך דצמצום ב' לצורך אצילות ולידת א"א, כנודע. הנה נעשה בזה ב' מיעוטים: א' הוא העלם האור דג"ר דע"ב המגולה, מחמת שהג"ר נתקנו בעזקא, שהיא בחינת אחורים דאמא הדוחים חכמה. ובחינת המסכים ששמשו בקומת ע"ב המגולה, יצאו מבחינת ראש דא"א, בבחינת מותרי מוחא, ונעשו לשערות רישא ודיקנא. ומיעוט הזה גרם לאבא דאצילות שישאר בבחי' ו"ק בלי ראש. כי במוחין דא"א עצמו, אין הכיסוי דעזקא דכיא, נחשבת לשום מיעוט, משום שהכיסוי הזה מחבר את הגלגלתא עם הרדל"א שיהיו כמו ראש אחד, מטעם, שהמסך שבפה דרדל"א אינו שולט על בחינת ג"ר דבינה שיוציא אותה מבחינת ראש, וע"כ משיגה הגלגלתא מתוך הלבוש של העזקא מעלה גדולה מאד, כי זה מדביק אותה אל הראש דעתיק, כמבואר. אכן לפרצוף תחתון מא"א, דהיינו אבא עלאה. שהוא מוכרח לקבל מבחינה שכנגדו בראש דא"א, דהיינו מבחינת גלגלתא שלו, שהם בחינת ג"ר דע"ב ואו"א עלאין, ואחר שהגלגלתא נתכסה בעזקא בחסדים מכוסים דג"ר דבינה, אין לאבא ג"כ, אלא בחינת חסדים מכוסים בלי חכמה, שבערך אבא הוא ו"ק בלי ראש. והנך מוצא שזה המיעוט של הגלגלתא שנתכסה בם' דצל"ם, גרם לאבא דאצילות להיות לבחי' ו"ק. ונתבאר מיעוט הא', שה"ס המ"ן דדיקנא.

ומיעוט הב' שנעשה בסבת התלבשות המל"צ שנתחדש בא"א, הוא יציאת הבינה לחוץ מראש דא"א לגמרי ונעשית לבחינת גרון, לגוף. כי אחר שנתקן הגלגלתא דא"א בבחינת ם' דצל"ם, נמצא הזווג דאמא עלאה עם החכמה הכלולים בגלגלתא. כי כח העזקא רוכב עליהם שלא יזדווגו לגלות חכמה, כנ"ל, וזה גרם לבינה דא"א עצמו, שתתפרד לגמרי ממו"ס דא"א ולהתלבש ג"כ בבחינת אחורים הדוחים חכמה, שמבחינה זו גם אמא עלאה דאצילות, חסרת ראש, כי אין לה בחינת הזווג עם אבא עלאה, להיותם שניהם כלולים בבחינת ג"ר דע"ב, שהוא הגלגלתא, ומוכרחים לקבל רק משם, ואפילו אמא עלאה אינה יכולה לקבל מן הל' דצל"ם, שהיא בחינת ישסו"ת, ולא אמא עלאה. וזהו שנבחן לבחינת המיעוט של יציאת אמא לחוץ, שהוא מיעוט הב', שהמ"ן שלה הם הבנים, דהיינו הזו"ן.

והנה נתבארו היטב ענין הקטנות דאו"א דאצילות, שאע"פ שיש להם קומת ס"ג בקביעות, מ"מ כיון שהם משורשם בחינת ע"ב, הם סובלים את ב' המיעוטים שנעשו ע"י התלבשות הג"ר דא"א במל"ץ דצל"ם, שמיעוט הא' מיוחס לאבא עלאה, שהוא חכמה דע"ב, והמ"ן של החזרת קומתו הם בחינות שערות רישא ודיקנא, כלומר, שבהיות השערות רישא ודיקנא מבחוץ לפרצוף דראש א"א, אין בהם אלא בחינת ו"ק של הע"ב המגולה, כי ע"כ אינם יכולים להכלל בהפרצוף, אחר שהג"ר דע"ב נעלמו בבחי' מקיף חוזר. וע"כ שערות רישא ודיקנא אלו אינם משפיעים לאבא עלאה רק קטנות דע"ב, ומעמידים אותו בבחינת חסר ראש, ואין לו תיקונו רק ע"י עליתו אל הג"ר דא"א בעת שא"א מחובר עם

חלק י"ד  שער מאמרי רשב"י           גדלות הז"א          א' תקנא

אור פנימי

רדל"א, שאז נכנסים שוב השערות רישא ודיקנא לבחינת מסכים ומ"ן אל קומת ע"ב המגולה היוצאת עתה מחמת התכללותם ברדל"א, שאין מל"ץ דצל"ם נוהג שם, והעזקא נפתחת ובינה חזרה להיות חכמה, ות"ת דמוחין שב להיות הנושא להארת חכמה כמו בהע"ס דאו"י, דהיינו בבחינת היותו בפני עצמו, להיותו בבחינת ג"ר דע"ב, דהיינו באו"א עלאין, ששם מקום גילוי הת"ת בבחינת עצמו. כנ"ל ע"ש. ועד"ז מתתקן ג"כ מיעוט הב' דאמא עלאה, שע"י עלית הז"א למ"ן, וע"כ גילוי המוחין דע"ב המגולה, כנ"ל, חוזרת לראש דא"א, ומזדווגת שם עם אבא עלאה. והבן היטב אלו ב' מיעוטים ובחינת תיקונם ע"י המ"ן דשערות.

ועם זה תבין היטב ענין ב' המזלות שהם: תיקון ח' שנקרא ונוצר חסד, ותיקון י"ג שנקרא ונקה. שהם בחי' ו"ק דע"ב המגולה, כנ"ל, וע"כ נקראו דעת דאו"א, ומזל ונוצר הוא בחינת עטרא דחסד, דהיינו בחינת ת"ת, והוא בחינת ת"ת מבחינת היותו בפני עצמו מחוץ לנרתק, כמו בע"ס דאו"י, והוא משמש לאבא עלאה. והוא בחינת הט' דאו"י ממעלה למטה. ומזל ונקה הוא עטרא דגבורה דהיינו המסכים שביסוד, המעלים ט' דאו"ח ממטה למעלה, והיא משמשת לאמא עלאה. ונודע, שעיקר הנושא להארת חכמה הוא הת"ת, שהוא מזל ונוצר, ולפיכך הוא מיוחס להט' דאו"י שממעלה למטה, שהוא בחינת יוסף, דהיינו צדיק דעייל בה, כנ"ל. ומזל ונקה הוא הנושא לבחינת המסכים, ולפיכך הוא בחינת הט' דאו"ח שממטה למעלה, והוא בחינת בנימין, דהיינו צדיק דנפיק מינה. ולפיכך מזל ונוצר הוא עטרא דחסד שבאבא. ומזל ונקה הוא עטרא דגבורה שבאמא. והבן היטב.

ועם זה תבין בנותר דברי הרב (דף אלף תקכ"א אות נ') שאומר שמזל הח' הוא בחי' הת"ת שבזקן, ומזל הי"ג הוא בחינת יסוד
שבזקן הכלול מזכר ונקבה" דהיינו כמבואר, שמזל הח' הוא עטרא דחסד, ומזל הי"ג הוא עטרא דגבורה שהוא בחינת המסכים שביסוד, שהם בחינת זכר ונקבה, דהיינו בחינת צר שהוא התכללות מן יסוד אבא, ובחינת קצר שהוא מסך דיסוד אמא שהיא נקבה. וז"ש, שהוא בחינת יסוד הכלול מזכר ונקבה. וע"כ אומר, שמזל הח' משפיע למזל הי"ג.

וזה שמסיים שם "ואז בהיות שם זו"ן בסוד עיבור באו"א מתעורר מזלא דדיקנא בהתלבשותו תוך או"א ואז מורישין מוחין הראוים להוליד ברישיהון דזו"ן" והנך רואה איך הרב מדייק לומר, שמזלא דדיקנא מתעורר בעת התלבשותו באו"א, שרק אז מושפע המוחין דהולדה. ודיוק הזה הוא, כי אין מוחק דהולדה באים אלא מע"ב המגולה, להיותם בו בחי' הת"ת, המאיר בהארת חכמה שלו בהיותו בפני עצמו מחוץ לנרתק דיסוד, שזה נחשב להארת חכמה שלמה. ונתבאר לעיל שאין זה נוהג אלא בעת שאו"א מלבישים לג"ר דא"א שב' המזלין הח' וי"ג משמשים לדעת שלהם, שאז נמצא מזל ונוצר למעלה בפני עצמו. מחוץ למזל ונקה שהוא נרתיקו, כי חיבורם של או"א הם בבחינת היסודות שלהם הכלולים שניהם במזל ונקה, אבל בחינת הת"ת עצמו מגולה לחוץ מנרתיקו, ואז דוקא, דהיינו מבחינת הת"ת המגולה, מושפעים המוחין דהולדה לזו"ן.

אמנם הזו"ן עצמם, אינם מקבלים אלו המוחין דע"ב רק ממזל ונקה לבד, כלומר מבחינת ב' היסודות דאו"א שהם כלולים שם, כנ"ל, ולפיכך כבר אין בחינת הת"ת מגולה שם מבחינת עצמו אלא ממדת היסודות מתוך הנרתק שבהם, שע"כ אין בו אלא בחינת הארת חכמה מבחינת אורחא למעברא ביה, כנ"ל. וזה נוהג בכל השתא אלפי שני שאין בחינת הת"ת של המוחין דע"ב מגולה בזו"ן מבחינת היותו בפני עצמו

א' תקנב         חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

אור פנימי

מחוץ לנרתק, אלא מתוך נרתיקו, כמבואר. ובאלף הז'. אחר גמר תיקונם דשתא אלפי שני, אז יתגלה הארת הת"ת בז"א מחוץ לנרתיקו, ואז יתגלה האלף הז', שה"ס וחד חרוב. כי אז יוציא הקב"ה חמה מנרתיקה, כי הת"ת הזה, ה"ס חמה, כנ"ל בדברי הרב, בסוד שמשא וסיהרא הנעלמים, ע"ש. וכשהוא מאיר בבחינת היותו בפני עצמו, כמו במזל הח' דדיקנא, נבחן ליציאת חמה מנרתיקה, שהצדיקים מתרפאים בה וכו'. כמ"ש בדברי רז"ל. ועם זה תבין מ"ש הרב, שאפילו בשבת במנחה שז"א עולה לא"א, אינו עולה למזל ונוצר, אלא לד' תיקוני דיקנא תתאין שלמטה ממזל ונוצר, כנודע. דהיינו כנ"ל, שבמשך שתא אלפי שני, הוא מקבל מוחין דע"ב מבחינת חמה בנרתיקה, דהיינו מהארת הת"ת המלובשת ביסודות דאו"א במקום המזל ונקה. ששם עומדים היסודות דאו"א, ואינו עולה למזל ונוצר, שהוא ת"ת בהיותו מחוץ לנרתיקו, אלא באלף הז' כנ"ל.

וזה אמרו "אחר ראש הג' בסתם עצמות העליון בקרומא דאוירא, ויורד האור דרך השערות כאור השמש העובר דרך נקבים קטנים, וזה לאבא, כי באבא לבד מתפשט בו אור העליון מבלי לבוש משום דאתכליל במזלא ונחשב לעתיקא" שלכאורה קשה, למה זה נחשב אבא לעתיקא, ולשם מה הוא משמיענו זה. והענין תבין עם הנ"ל, כי נתבאר, שמוחין דאבא מבחינת ע"ב לא יוכלו להיות מגולים אלא בג"ר דעתיק, משא"כ בג"ר דא"א, כבר ג"ר דע"ב שהם או"א עלאין דמוחין, באים מכוסים בעזקא דכיא, שבחינת ו"ק דמוחין ההם המגולים, באים בתיקוני שערות רישא ודיקנא, שמשום זה גם אבא עלאה דאצילות מכוסה בעזקא דכיא, ואינו מקבל חכמה מראש דא"א, שהם בבחי' ם', אלא מקבל בהכרח מן שערות רישא ודיקנא, שאין לו מהם אלא ו"ק לבד, כנ"ל ע"ש. וז"ש הרב "שנסתם עצמות
העליון בקרומא דאוירא ויורד האור דרך השערות כאור השמש העובר דרך נקבין קטנים" כי חכמה דא"א נסתם בקרומא מתחתיו, מחמת תיקון הם' בגלגלתא, ואבא אינו יכול לקבל חכמה ממנו, אלא דרך השערות רישא ודיקנא, שהם שנשארו בראש דא"א בבחינת כלים דו"ק וחיצונים לראש דא"א, שיש עוד בהם הקטנות דע"ב המגולה להשפיע לאבא. שזה מכונה נקבים קטנים, כלומר רק בחינת קטנות ולא גדלות.

וע"כ אין לו בחינת ג"ר וראש אל או"א עלאין, שהוא בחינת ע"ב וחכמה, רק בעלית א"א לרדל"א, ואו"א עצמם לא"א, שאז נכנסו שוב השערות לפנימיות הכלים דא"א, כי הם עתה בבחינת רדל"א עצמו מחמת העליה, ושוב משמשת שם בחי' מלכות דצמצום א' בלי שום לבושים של מל"צ, כנ"ל, ונתגלו ג"ר דע"ב, ונעשים לבחינת ראש לאבא ואמא עלאין, הרי שאין אבא מקבל בחינת ראש וג"ר, אלא בעת שנכלל בג"ר דעתיק, ולפיכך אומר הרב, דאבא "נכלל במזלא ונחשב לעתיקא" כי המזלא משמש לדעת דאו"א, רק בהיותם נכללים בעתיק, כנ"ל, וע"כ בעת שהמזלא הוא בקטנות נחשבים ג"כ לבחינת ו"ק דעתיקא, כי מקומת ע"ב המגולה ששמשה במקום ג"ר דעתיק הם באים, וכן הם מוחזרים לג"ר דעתיק בעת יציאת מוחין דהולדה. הרי שבחינת מזלא ועתיקא הם כמעט בחינה אחת, וכן המזלא עם או"א הם בחינת אחת ממש. כמבואר. וזה שמדייק "אבל הז"א ע"י אבא נעשה כי נתפשט העצמות והתלבש בו" כי ע"כ יש בז"א הפרש גדול מאד ממוחין דאו"א עצמם, כי או"א שהם במקום ג"ר דא"א שבמקום עתיקא, והמזלין משמש להם לדעת ממטה למעלה הרי מזל הח' שהוא ת"ת דדיקנא, נמצא שם בבחינת היותו בפני עצמו מגולה ומאיר בתכלית השלימות. כנ"ל. אמנם ז"א שמוכרח לקבל מיסודות דאו"א שהם בחינת מזל ונקה, אין השמש מאיר

חלק י"ד  שער מאמרי רשב"י           גדלות הז"א          א' תקבג

צו) וזמ"ש האי חכמתא שירותא דכולא, כי על ידו נעשה ונאצל כל אשר למטה הימנו בהתלבש העצמות בה. וזהו פירוש שירותא, וממנה מתפשט מוחא דז"א לל"ב שבילין, כי בה אין התפשטות כלל עד רדתה לז"א. ואף בז"א הם שבילין צרים, ולא ארחין רחבים. כי עדיין נעלמים להיותם קרובים לאבא דנפיק מעתיק קדישא, ואורייתא בחכמה זו נכללה בכ"ב אותיות ועשר מאמרות ואח"כ למטה בז"א נתגלית יותר, אבל נכללה כאן בהעלם.

אור פנימי

בצורת עצמו, אלא בצורת הנרתק, דהיינו לפי מדת היסודות. כנ"ל.

צו) האי חכמה שירותא דכולא, כי על ידו נעשה ונאצל כל אשר למטה הימנו בהתלבש העצמות בה. דהיינו כמבואר, שאין גילוי של הארת חכמה, אלא ע"י עלית או"א עלאין לג"ר דא"א ודעתיק, שאז משמשת קומת ע"ב הגלויה באו"א עלאין, שממנה באים מוחין דהולדה לזו"ן. כנ"ל. הרי שהאי חכמה, דהיינו או"א עלאין, הם תחלת הגילוי של המוחין, הן לעצמם והם לזו"ן, והן לנשמות הנולדות מזו"ן. וז"ש הזוהר שהוא שירותא דכולא.

וממנה מתפשט מוחא דז"א לל"ב שבילין כי בה אין התפשרות כלל עד רדתה לז"א, ואף בז"א הם שבילין צרים ולא אורחין רחבים" פי': כי מוחין אלו היוצאים באו"א עלאין, הם בעיקר בשביל הז"א, שיוכל להזדווג עם הנוקבא פב"פ למוחין דהולדה, וע"כ נקראים המוחין האלו בשם חכמה דל"ב נתיבות, שפירושם כ"ב אתוון ועשרה מאמרות, כמ"ש הרב להלן. כי כ"ב אתוון הם בנין הבינה עצמה, ועשרה מאמרות הם ע"ס דזו"ן בעת שנכללים בבינה בסוד העיבור. וע"כ הם מכונים בשם ל"ב, להורות שכל חכמה זו, היא באה ע"י עלית מ"ן דזו"ן המעורר את הבינה לקבל חכמה בשבילו, ע"ד הבינה דאו"י שקבלה חכמה בשביל ז"א דאו"י כנ"ל, וע"כ הוא מחויבת לז"א, כי אין בינה מקבלת חכמה אלא לפי
שיעורו של ז"א, שהוא רק להאיר הארת חכמה בחסדים, ולא בחי' חכמה בפ"ע, וע"כ נקראו ל"ב נתיבות, המורה על ז"א בעיבור הבינה יחד. וז"ש "כי בה אין התפשטות כלל עד רדתה לז"א" כי אחר לידת המוחין דז"א, חוזרין או"א למקומם, וכל המוחין דא"א ואו"א חוזרים ומתלבשים במל"צ, ונמצאים או"א שוב בבחינת אוירא, כמו גלגלתא דא"א, אלא אלו המוחין באים לז"א, שהוא צריך להם, להיותו מבחינת הארת חכמה בחסדים, ואין מוחין דאו"א עלאין מספיקים לו, להיותם חסדים מכוסים.

וזה אמרו "ואף בז"א הם שבילין צרים ולא אורחין רחבין" פירוש: כי ז"א מקבל אלו המוחין, דרך היסודות דאו"א, שת"ת שהוא הנושא להארת חכמה, אינו מגולה בבחינת היותו בפני עצמו, אלא מתוך הצרות של היסודות כנ"ל, ולפיכך מכונים הכלים שהמוחין מתלבשים בהם, שהם שבילים צרים, ואין בהם אלא בחינת אורחא למעברא ביה, ולא אורחין רחבין, כי אין שם בחי' ת"ת מצד היותו בפני עצמו, המאיר בהרחבה גדולה, ומכונה כמו אורחין רחבין. אלא ת"ת המאיר במדת הצר של היסוד. ולכן אין הארת חכמה יכולה להתגלות בת"ת דז"א. דהיינו בחג"ת שלו, אלא בנה"י דז"א, שהם בחינת יסוד שלו, שהם בחינת אורחין צרים, שמתגלה שם יסוד דאבא בלי יסוד אמא. אבל אם היו מאירים בת"ת היו אורחים רחבין כי שם מלובש יסוד אמא המשפעת חסדים בהרחבה.

א' תקנד         חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

צז) והענין הוא כי בכלל חכמה זו היא הבינה דהיינו אמא, והאותיות מבינה, נמצאו כ"ב אותיות כלולים בבינה שבחכמה זו, ועשרה מאמרות שנתעברה בהם אמא, והולידתם בסוד ויאמר אלקים שהיא בינה, והם עשרה: ט' דז"א, ומלכות, הרי עשרה. ונמצא שגם מלכות שהיא סיומא, כלולה בחכמה זו. וזמ"ש ובהאי חכמה שירותא וסיומא אשתכח, ובג"כ: חכמה עלאה, חכמה תתאה שהיא חכמת שלמה.

צח) וכד אתפשט חכמה ונתגלית בינה, שהיא אמא שהיתה כלולה בו, דאז הולידו חב"ד שהם אבהן דבז"א, אז נקראת החכמה אבא לאבהן. ודע, כי אע"פ שהם מוחא דז"א, ונקראים חב"ד אליו, בערך או"א הם חג"ת והם אבהן ממש, וכדבעינא למימר לקמן, והבן זה. וזמ"ש בפרשת משפטים, רישא דמלכא בחסד וגבורה אתתקן, ודי בזה.

צט) וז"ש, כולא בהאי חכמה אשתכלל, כדפרישית, שהעצמות העליון נתלבשה בה, וירדה עד סוף המדרגות. וזמ"ש כולם בחכמה עשית. ונמצא, כמו שהחכמה העליונה, מוחא סתימאה, סתמה האור והעצמות, שלא ירד כי אם דרך השערות, והוא התחלת תיקון העתיקא להעלימו

אור פנימי

כי עדיין נעלמים להיות קרובים לאבא דנפיק מעתיקא קדישא" כלומר. כמו שאבא נתקן בם' דצל"ם משום שמקבל מבחינה שכנגדו בעתיקא, שהיא הגלגלתא המלובשת ג"כ בם' דצל"ם, כנ"ל. לפיכך גם בחינת חג"ת דז"א עד החזה, מיוחסים ג"כ לבחינת ג"ר, הצריכים ללבוש דם' דצל"ם, דוגמת חג"ת דא"א עד החזה, וע"כ צריכים הם תמיד להיות בבחי' חסדים מכוסים, ואין המוחין דהארת חכמה יכולים להתגלות בהם. וז"ש "כי עדיין נעלמים להיותם קרובים לאבא" כלומר, שהם בחינת חסדים מכוסים כמו או"א עלאין.

ואח"כ למטה בז"א נתגלית יותר. פי' ממקום החזה ולמטה דז"א, נתגלה הארת חכמה, כי שם מקום גילוי של החסדים כנודע. אכן עיקר הגילוי הוא במלכות, דהיינו בנוקבא דז"א, שהיא הלוקחת מקום הזה דנה"י דז"א, כמ"ש במקומו.

צז) כ"ב אותיות כלולים בבינה שבחכמה זו ועשרה מאמרות וכו' ונמצא שגם מלכות שהיא סיומא כלולה בחכמה זו וכו', חכמה עלאה חכמה תתאה. דהיינו כנ"ל, שעיקר גילוי החכמה הוא למלכות לנוקבא דז"א, וע"כ גם בחינת מלכות מרומזת במנין ל"ב הנתיבות, וע"כ נקראת הנוקבא חכמה תתאה, כי בה נגלית החכמה עלאה דל"ב בתיבות. וז"ש הזוהר ובהאי "חכמה שירותא וסיומא אשתכח" שירותא היא חכמה דל"ב נתיבות, אשר תחילת גילויה היא באבא עלאה. וסיומא, היא המלכות, שנקראת חכמה תתאה, שמוחין אלו מגיעים אליה.

צח) חב"ד שהם אבהן דבז"א וכו', בערך או"א הם חג"ת והם אבהן ממש. כלומר, שאע"פ שהמוחין באים מאו"א עלאין שעלו לג"ר דא"א, כנ"ל מ"מ ז"א אינם מקבלם מג"ר שהם או"א עלאין. אלא מחג"ת שלהם, ולכן הם חג"ת בערך או"א. ומ"ש "והבן

חלק י"ד  שער מאמרי רשב"י           גדלות הז"א          א' תקנה

כדי שיתגלה, כי העלמו הוא הגילוי, כן זאת החכמה סתמה האור שלא יתגלה כי אם מלובש בה, והוא סבת הגילוי והתחלה, ולפיכך נקרא שירותא.

ק) וזמ"ש, אתר דשירותא אשתכח, מעתיקא, מקום תחלת הגילוי הנמצא ויורד מעתיקא, שהעצמות מתפשט בו, כדפרישית, וזה על ידי שערות דיקנא הנקרא מזלא, כי דרך המזל יורד העצמות העליון ומאיר לו. וזהו דאתנהיר ממזלא, הוא נהירו דחכמתא דמתפשט אח"כ בז"א לל"ב עיבר. אי נמי ביה גופיה מתפשט לל"ב עיבר, דהא חוורא דגלגלתא נמי מתפשט לי"ג עיבר, כדלעיל ובז"א נעשים שבילין.

קא) ונפקא ממוחא סתימאה מנהירו דביה, דהיינו מהאור והעצמות שבו, והוא חסד עלאה, כי האור והעצמות שבכתר ותכמה ובינה נתפשט בשלשה ראשים העליונים, ובמצחא ודיקנא, ונפק אור עצמות חסד והוא חסד עלאה, והוא הנקרא בצאתו משם אוירא דכיא, ונגנז בתוך רוחא דגניז בעתיק יומין, והוא כדמות גוף וכלי להאי אוירא דכיא. והיינו דאמרינן באדרא זוטא. דרצ"ב ע"ב וז"ל, וההוא אב הוא רוחא דגניז

אור פנימי

זה" הוא לרמז שמשום זה אין החכמה מקובלת, אלא דרך היסודות דאו"א, וכל גילוי החכמה הוא במדת היסוד, שהם אורחין צרים. כי אפילו בעלית ז"א לא"א, אינו עולה שם למזל ונוצר שהוא בחינת או"א עלאין, שהת"ת מגולה בהיותו בפני עצמו, אלא במזל ונקה, שהיא בחינת ישסו"ת, שאינו מקבל אלא במדת היסודות כנ"ל באורך, ע"ש.

ק) אי נמי ביה גופיה מתפשט לל"ב עיבר, דהא חוורא דגלגלתא נמי מתפשט לי"ג עיבר. פי', שמתחילה פירש, שהוא מקבל רק נהירו דחכמתא דל"ב נתיבות דהיינו הארת חכמה, ולא חכמה עצמה, כי ז"א מקבל בעיקר רק מב' עטרין, שנקראים דעת, ולא מחו"ב גופיה, שמהם אינו מקבל רק הארה ולא עצמות. כנודע, ועתה מפרש כונת הזוהר, שאפשר לומר שגם בחינת
חו"ב עצמם מתפשטים בו, אלא שבאים בבחי' םל"צ דצל"ם, שחו"ב שלו מלובשים בם' ודעת עליון בל' ודעת המתפשט בצ'. וע"ז מביא ראיה, מגלגלתא דא"א, שאע"פ שמבחינתה עצמה היא רק ם' דצל"ם בלבד, ומ"מ היא מתפשטת בעצמה לי"ג עיבר, שהם ג' הויות דמל"צ, והוי"ה אחת דכליל לון כנודע, הנה ע"ד זה גם ז"א, אע"פ שבחינתו עצמו היא רק צ' דצל"ם, מ"מ הוא מתפשט בעצמו לכל ג' הבחי' דםל"צ, שבזה נמצאים עצמות חו"ב ג"כ מתפשטים בו, אלא בכיסוי דם' שהיא בחינת חסדים מכוסים, והל' מאיר בו הארת חכמה. והבן היטב.

קא) ונפקא ממו"ס מנהירו דביה דהיינו מאור ועצמות שבו, והוא חסד עלאה כי האור והעצמת שבכח"ב נתפשט בג' ראשים העליונים. פירוש, שמראה כאן השורש

א' תקנו          חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

בעתיק יומין, וביה אתגניז האי אוירא ואכליל לניצוצא דנפיק מבוצינא כו' עכ"ל. ועוד שנינו בא"ר דקל"א ע"ב וז"ל, והאי אוירא הוא טמיר דטמירין דעתיק יומי רוחא דגניז בהאי גלגלתא כו' עכ"ל.

קב) ומה דעתיקא נהיר בקדמיתא, דא הוא, כי בשלשה ראשים אשתכח, ועצמותו נדאה בהם בלי שום מחיצה, אבל בהאי נהיר דרך השערות לבד, וזהו הקודם לאור זה ושירותא ממה דאתגליא הוי, כי אע"פ שהוא מכוסה, הואיל והוא תחלה ממה שהוא מתגלה למטה, כי בז"א מתגלה חכמה זו והיא מתפשטת לל"ב שבילין, יצדק בה שם שירותא, כי הוא תחלת החכמה המתגלה בז"א, והיינו דקאמר, שירותא

אור פנימי

שמשם יוצאת חכמה זו דל"ב נתיבות, ואומר שהיא יוצאת מחסד עלאה, דהיינו חסד דעתיק, שהוא מלובש גו גלגלתא דא"א, ומשם מושפע למו"ס. ומפרש "כי האור והעצמות דכח"ב מתפשטים בג' רישין דא"א" דהיינו כמבואר לעיל, שאין החכמה דע"ב מתגלה, אלא ע"י עלית הפרצופים לג"ר דעתיק, וכבר נתבאר זה בחלקים הקודמים, כי ע"י הארת ע"ב ס"ג יורדת ה"ת מעינים דכל פרצוף ומעלית אח"פ שירדו אל התחתון, בחזרה למקומם הראשון, כי כל אח"פ דראש דעליון, מלובשים בגו"ע דתוך, ודתוך בגו"ע דסוף, וכן מפרצוף לפרצוף, כנודע. ונמצא שאח"פ דראש עתיק המלובשים בחג"ת שלו, חוזרים עתה לבחינת ג"ר שלו, ונמצא שחג"ת דעתיק עם ג' הרישין דא"א, נעשו לחב"ד דעתיק. וכן אח"פ שבחג"ת דא"א, חוזרים לבחינת ג"ר שלהם, ונמצאים חג"ת דא"א עם או"א המלבישים עליהם, עולים ונעשים לחב"ד דא"א. ואז גם הדיקנא שהיתה מלבשת לחג"ת דא"א, עולית לחב"ד דא"א, ולחב"ד דעתיק, שנעשו עתה לבחי' אחת. ואז נעשה הזווג בחב"ד דעתיק על המ"ן דדיקנא שנכנס לפנימיות, ויוצאת הקומה דע"ב המגולה בחב"ד דעתיק, ומשם מתפשטת לאו"א וזו"ן.

כי גלגלתא דא"א, נעשה עתה לחכמה
דעתיק, מחמת שחסד דעתיק נעשה לחכמה שלו כנ"ל, ועמהם מתחבר גם אבא עלאה, שעלה עם החסד דא"א, ונעשה לבחינת גלגלתא דא"א, וכל אלו הם בחינת הדכורין של הזווג. ועד"ז גם מו"ס נעשה עתה לבינה דעתיק, מכח שגבורה דעתיק עלתה ונעשה לבינה דעתיק, ועמהם מתחבר אמא עלאה שהיא עלתה עם הגבורה דא"א ונעשית למו"ס שלו, והם הנוקבין של הזווג. ועד"ז מוחא דאוירא דא"א, נעשה עתה לדעת דעתיק, מכח עליתו עם ת"ת דעתיק שנעשה עתה לדעת, שלו, ועמהם עולים ב' המזלין ונוצר ונקה. שהיו מלבישים לת"ת דא"א שנעשה עתה למוחא דאוירא שהוא נעשה עתה לדעת דעתיק כנ"ל. והם בחינת המכריעים של הזווג.

כי האור ועצמות שבכח"ב נתפשט בג' ראשים העליונים" כלומר: שג"ר דרדל"א, נמצאים עתה בבחינת אחת עם ג' הראשים העליונים דא"א שהם: גלגלתא ואוירא ומו"ס. וכן מתפשטים "במצחא ודיקנא דא"א" כי מוחא דאוירא, שבו מלובש דעת דעתיק, הם שנים מלובשים עתה במצחא דא"א וגם בדיקנה שלו, כי גם המזלין עלו עם הת"ת דא"א ונעשו לדעת. הרי שג"ר דעתיק מתפשטים עתה בג"ר דא"א ובדיקנא שלו, וע"כ נמצא קומת הזווג בבחינת עתיק

חלק י"ד              עץ חיים        גדלות הז"א          א' תקנז

ממה דאתגלייא, ולא קאמר שירותא דאתגלייא. מה שאין כן בחכמה סתימאה דלא אתגלייא כלל, כדלעיל. ואתעביד לתלת רישין, ורישא חדא כליל לון, והם חכמה ובינה ומזלא דכליל לון. ודע דהאי מזלא אתעביד מיניה רישא חדא ממש דכליל לחו"ב.

*        קג) דע כי כמו שאנו רוצים להמשיך נה"י לז"א, אנו עושים זווג לחו"ב, כדי שיתנו מוחין לז"א, ואז ע"י כח זה נתוספים לו נה"י, גם או"א להיות להם נה"י הם צריכים תחלה לזווג א"א.

אור פנימי

עצמו, דהיינו בלי לבושי מל"צ, אלא בבחינת ע"ב המגולה, וכבר ידעת שמתחילה מזדווג הזכר בבחינת היסוד של עצמו, הכלול מזכר ונקבה ג"כ. ואח"כ הוא משפיע אותה הקומה אל הנקבה. כנ"ל. וע"כ הדכורין הכלולים בחסד עליון דעתיק שנעשה לחכמה שלו, מזדווגים על המ"ן שבנוצר חסד, ויוצאת קומת הע"ב המגולה, ואחר כך משפיעים הדכורין הכלולין בחסד דעתיק אל הנוקבין הכלולין בגבורה דעתיק שנעשה לבינה שלו, שעליה מלבשת מו"ס, על המ"ן של מזל ונקה, ומקבלים הנקבות את המוחין ההם, ומשם משפיעים אל הזו"ן שהם בעיבור באמא עלאה.

ונפק אור עצמות חסד והוא חסד עלאה, והוא הנקרא בצאתו משם אוירא דכיא. כאן מדבר אחר לידת המוחין, שאז חוזרים הפרסאות למקומם, כנודע, וז"ש "והוא הנקרא בצאתו משם אוירא דכיא" דהיינו בעת שאור החסד העליון שהוא חסד דעתיק שנעשה לחכמה, יצא משם, כי ירד להתלבש באבא עלאה, הנה נקרא אז אוירא דכיא, משום שאז חזרו בחינת הלבושים דמל"צ על המוחין ההם, ונמצא מוח החכמה הנמשך מחסד דעתיק אל או"א עלאין, חזר ונתלבש בם' דצל"ם, שהיא בחינת אוירא דכיא, דהיינו חסדים מכוסים, מכח התלבשותו בעזקא דכיא, כנ"ל. ועזקא זו נקרא רוחא
דגניז בעתיק יומין, כי בעת התלבשותו בעזקא, שוב יורד החכמה ונעשה לחסד שבו"ק דעתיק, ונמצא אור החיה שנעשה שוב לבחינת אור הרוח. וע"כ נקרא העזקא בשם רוחא דגניז בעתיק יומין.

וזה אמרו "ונגנז תוך רוחא דגניז בעתיק יומין והוא כדמות גוף וכלי להאי אוירא דכיא" כלומר, שבחינת העזקא נעשה לכלי שהוריד האוירא דכיא לבחינת גוף. כי בסבתה שוב ירדו המדרגות זו מזו, וחב"ד דעתיק שוב נעשו לגוף וחג"ת, ועמהם הג"ר דא"א נעשו שוב ללבושי גוף דעתיק, וכן חב"ד דא"א שוב ירדו ונעשו לחג"ת דגוף דא"א, ועמהם או"א ומזלין נעשו שוב ללבושים דגוף של א"א. וכ"ז בא מכח התלבשות ג"ר דע"ב בם' דצל"ם, שהיא העזקא הנקרא רוחא דגניז בעתיק יומין. והבן.

קג) זווג לחו"ב כדי שיתנו מוחין לז"א ואז ע"י כח זה נתוספים לו נה"י. כבר נתבאר בחלקים הקודמים זה החידוש שנעשה באצילות, שאין הפרצוף נשלם בבת אחת כמו בפרצופי א"ק, אלא מתחילה נתקן הכלים דפנים שלו ומתבררים מן בי"ע, שהם הכלים דגו"ע עד החזה, שכוללים חב"ד חג"ת. ובפעם שנית לעת גדלות הוצרך שנית לזווג העליון שלו שימשיך לו מהארת ע"ב ס"ג דא"ק, שע"י הארה זו מוריד ה"ת

* ע"ח ח"א שער הולדת או"א וזו"ן פרק ד'.
א' תקנח         חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

קד) ואמנם איך יצאו או"א מזווג זה, הוא כי כבר נתבאר לעיל, כי לא הוצרך זווג זה רק לצורך מוחין ונה"י שלהם לבד, לכן הספיק להם זווג הפה, כי הלא תמיד או"א הם נכללים במזלא, תיקון הח' וי"ג דדיקנא, כי הלא תליין בשקולא עד טבורא.

קה) והנה יש הפרש אחד, והוא כי לפעמים אין או"א שלימים, רק חסרים מנה"י, אע"פ דאתכלילו במזלא. אך כאשר נעשה הזווג הזה של הפה דא"א אז נעשו כל התקונים של הד' העומדין בין תיקון ח' לתיקון י"ג ונתחברו כולם יחד, ונכללים בהם או"א.

אור פנימי

מעינים, ומעלה אח"פ שלו מבי"ע, שהם כלים דאחורים שמחזה ולמטה הנקראים נה"י. וזה נוהג בכל מדרגה ומדרגה הנבררת מחדש מבי"ע.

גם או"א להיות להם נה"י הם צריכים תחלה לזווג א"א. היינו או"א דקומת ע"ב, שנבחנים מצד הקביעות לבחינת ו"ק ומחוסרי נה"י דכלים וג"ר דאורות. ואע"פ שהם תמיד בזווג דלא פסיק ומחוברים בכותל אחד פב"פ כנודע, נמצא שיש להם נה"י דכלים וגם מוחין. אלא ג"ר אלו הם מבחינת ס"ג דמ"ה, דהיינו המוחין הקבועים שיצאו בה"פ אצילות. אמנם נודע שאו"א אלו הם הבירורים דאו"א של הנקודים, שהיו שם בקומת ע"ב, ומבחינה זו אין בהם אלא ו"ק לבד, כי ג"ר שלהם נטיל עתיק, כנודע. והם חסרים בקביעות את נה"י דכלים וחב"ד דאורות. וכבר נתבאר זה בחלק ט' שאין באו"א מבחינת ב"ן אלא ז"ת דע"ב לבד. וקומת ס"ג שיש להם בקביעות, אע"פ שמספיק להם להיות פב"פ בזווגא דלא פסיק, מ"מ אינו מספיק כלום לבחינת ג"ר דע"ב החסרים להם, וכן אין קומת ס"ג יכולה לברר כלום מנה"י דכלים השייכים לע"ב, להיותם מבחינת חסדים מגולים בהארת חכמה, וקומת ס"ג כולה היא חסדים מכוסים, כנודע.

קד) לא הוצרך זווג זה רק לצורך מוחין ונה"י שלהם לבד וכו', כי הלא תמיד או"א הם נכללים במזלא. כלומר, כיון שיש להם מוחין דס"ג בקביעות, והם מלבישים על חג"ת דא"א, ששם מקיפים שערות דיקנא דא"א, הנה הם מקבלים המוחין דקטנות משערות דיקנא דא"א, וע"כ אין להם צורך לב' זווגים: קטנות וגדלות הנוהגים בכל מדרגה, (כנ"ל ד"ה זווג). כי בחינת ו"ק דע"ב, המה מקבלים עם הלבשתם לחג"ת דא"א ממקיפי שערות דיקנא, שנקראים מזלין, ולפיכך אין חוסר להם מצד הקביעות אלא ג"ר דאורות דע"ב ונה"י דכלים דע"ב, דהיינו רק הגדלות לבד, ומספיק להם זווג אחד. ומ"ש "תמיד או"א נכללים במזלא" הכונה היא, הן בעת קטנות והן בעת הגדלות, כי בקטנות הם מקבלים מהם הו"ק, כנ"ל, וכן בגדלות כשעולים לא"א ומשיגים קומת ע"ב, הרי זה גם בכח התכללותם בב' המזלין, שהם בחינת הדעת שלהם, כמ"ש לעיל באורך. הרי שהן בקטנות והן בגדלות הם כלולים במזלין. וע"כ אומר, תמיד נכללים במזלא.

קה) לפעמים אין או"א שלימים רק חסרים מנה"י אע"פ דאתכלילו במזלא. היינו בעת שהם מלבישים רק לחג"ת דא"א, שאין הם מקבלים רק בחי' ו"ק בלי ראש מן

חלק י"ד              עץ חיים        גדלות הז"א          א' תקנט

קו) כי כבר ידעת כי הגרון הוא סוד גלגלת דילהון. והנה אם תביט באדם כשכופף ראשו, אז הגרון מכוסה ונכלל בסיום לחיי הראש, אך כשזוקף ראשו אז מתראה הגרון, וכשהזווג עליון דפה דא"א נעשה

אור פנימי

המזלין. כנ"ל בדיבור הסמוך. והם חסרים נה"י דכלים וג"ר דאורות מבחינת ע"ב. אלא בשעת התכללותם במזלא בעת עליתם לג"ר דא"א, אז יש להם מוחין ונה"י דע"ב. כנ"ל.

נעשו כל התיקונים של הד' העומדים בין תיקון הח' לתיקון י"ג ונתחברו כולם יחד, ונכללים בהם או"א. וצריכים להבין, מה ענין עשית אלו ד' התיקונים דדיקנא עתה בא"א, הלא יש לו לא"א תמיד י"ג תי"ד בקביעות. וכן מה הענין של התחברות מכל התיקונים יחד, שיהיו נכללים בהם או"א. ובעיקר, איך נעשה כל זה ע"י הזווג של הפה דא"א.

והנה צריכים לזכור כאן כל המתבאר לעיל בענין עלית הפרצופים בעת הזווג למוחין דהולדה. כי נתבאר שע"י הארת ע"ב ס"ג דא"ק מתבטלים כל הפרסאות שבאו עם צמצום ב', ואח"פ של כל המדרגות שנפלו לבחי' התחתון שלהם, חזרו אל המדרגה כטרם צמצום הב', ונתחברו לאחד עם גו"ע המיוחס למדרגתם. באופן, שנה"י דא"א, שבפנימיותם אח"פ דחג"ת שלו, עלו ונעשו לחג"ת. וכן חג"ת שבפנימיותם אח"פ דראש א"א, עלו ונעשו לראש דא"א, וכן הראש דא"א, שבפנימיותו אח"פ דראש עתיק, עלה ונעשה לראש דעתיק. ומתוך שחג"ת דא"א עלו ונעשו לבחינת ראש שלו, שהם ג' רישין: גלגלתא, אוירא, ומו"ס, הרי גם או"א עלאין הדבוקים בחג"ת הללו, עולים גם הם עמהם ונעשים לבחינת ג"ר דא"א. כי זה הכלל, שכל אותו המקום, שתחתון מלביש לעליון הוא נבחן עמו לבחינה אחת ממש, ולכן, כיון שחג"ת דא"א נעשו עתה ע"י ירידת ה"ת מענים, לבחינת
ג' רישין שלו, הנה גם או"א שהם לבושיהם, עולים ונעשים גם הם לג' רישין דא"א. ולא עוד, אלא שהם משיגים חיבור גם עם ראש דעתיק. והוא משום, שגם ג' הרישין עצמם עלו ונתחברו לראש דעתיק, כנ"ל, ולפיכך או"א עלאין הנמצאים עתה בעת העליה במקום הרשימות שהניחו ג' הרישין במקומם, שמשום זה השיגו או"א בחינת ג' הרישין, הרי יש להם חיבור עם הראש דעתיק כמו עצמותם של ג' הרישין שעומדים עתה שם, והבן היטב, כי זה הכלל, שאין העדר ברוחני, וכל שינוי מקום, אין הפירוש, שעזבו המקום הראשון, אלא הפירוש הוא שנתוסף להם מקום עליון בנוסף על מקום הראשון. ומקומם הראשון לא נעזב מהם כלל.

ונמצא, שע"י עלית חג"ת דא"א לג' רישין דא"א, נמצא הגרון שלו שהיה מקודם בחינת גלגלתא דאו"א שבחג"ת דא"א, נעשה עתה בחינת ראש הא' דא"א, שהוא גלגלתא שלו עצמו, ובחינת הפה דא"א שלמעלה מגרון, עומד עתה במקום פה דעתיק עצמו. ונמצא שאותו זווג הפה שנאמר כאן בדברי הרב, הוא בחינת פה דרדל"א, שהרי הפה דא"א לקח עתה מקומו שם.

ונתבאר בחלק י"ג, שח' תיקונים הראשונים דדיקנא, באים ממו"ס דא"א. וע"כ יש להם בחינת תיקון דג"ר מבחי' בינה, דהיינו שיש להם בחינת אורות פנימים מבינה ולמטה. אמנם ה' תיקונים האחרונים הדבוקים בגרון, באים מראש הא' דא"א, מגלגלתא שלו, שהוא מתוקן בם' דצל"ם, וע"כ הה' תיקונים התחתונים, נשארו בבחינת ו"ק, כי להיותם בחינת או"ח ולבושים של קומת ע"ב המגולה שנעלם מא"א בסוד מקיף חוזר, ע"כ הם צריכים

א' תקס           חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

בסוד נשיקין, אז יורד למטה מסיום הפה, בסוד כפיפת ראש, ואז נכלל הגרון בהם ממש, והוא סוד ראש דאו"א ויורד עד נה"י דאו"א שנכללו בראש ז"א.

אור פנימי

לחסדים מגולים, ואינם מתגדלים כלום מבחי' גלגלתא דא"א, שהיא עתי בבחינת חסדים מכוסים מכח הם' דצל"ם, וע"כ נשארות בלי שום גדלות. עש"ה.

וזה אמרו "כאשר נעשה הזווג הזה של הפה דא"א, אז נעשו כל התיקונים של הד' העומדין בין תיקון ח' לתיקון י"ג" כי עתה בעת הזווג עולים הגרון וחג"ת דא"א לג' רישין שלו, וג' הרישין עולים לג"ר דרדל"א ונמצא הגרון במקום הגלגלתא דא"א הקודם, והפה נמצא במקום הפה דעתיק ששם יש זווג על בחינת מלכות של צמצום א', כנודע. ונמצא עתה שד' התיקונים התחתונים עומדים עתה במקום הגלגלתא דא"א, כי הגרון עומד עתה שם, כנ"ל. ואז ד' התיקונים הללו, מקבלים כל תיקוניהם, כי עתה חוזרים להיות בחינת פנימים דג"ר דא"א, והם משמשים שם למ"ן לצורך יציאת קומת ע"ב המגולה, שה"ס המ"ן אשר בגרון, שנקרא אחה"ע, ובחינת החיך הוא בחינת יסוד הזכר, דחכמה סתימאה העומר עתה במקום רדל"א, ובפה שלו הוא החיך, שבו בחינת גיכ"ק, כמ"ש בדברי הרב. הרי שזווג הפה מתקן את ד' התיקונים התחתונים בכל תיקונם דהיינו בסוד הזווג דחיך וגרון, אשר ד' התיקונים הם נעשים למ"ן ומקבלים המ"ד מהחיך שבפה, והם מקבלים קומת ע"ב המגולה, שממנו נמשכים כל המוחין דהולדה.

וזה אמרו "שנתחברו כולם יחד ונכללים בהם או"א" כי בחינת גיכ"ק שהוא המ"ד שבחיך, הוא בחינת המזל של ונוצר חסד, הכולל לח' תיקוני דיקנא עלאין, וע"כ המ"ד והמ"ן אלו הבאים עם הזווג דחיך וגרון, הם כלולים מכל הי"ג תיקוני דיקנא. וז"ש "ונתחברו כולם יחד" כי נעשה החיבור
והזווג של מזל הח', שהוא ונוצר שבחיך, עם מזל הי"ג הכולל ד' התיקונים התחתונים, העומדים בגרון כנ"ל, הרי שסוד הזווג שבפה דא"א הוא עצמו החיבור של מזל ונוצר עם מזל ונקה. והבן היטב. וזה אמרו "ונכללים בהם או"א" כי אבא בכלל במזל ונוצר, שהוא בחינת עטרא דחסד השייך לאבא. ואמא נכללת במזל ונקה שהוא בחינת עטרא דגבורה השייך לאמא. כנ"ל דף א' תקנ"א ד"ה ועם זה וענין אחה"ע וגיכ"ק יתבאר במקומו.

וכשהזווג עליון דפה דא"א נעשה בסוד נשיקין אז יורד למטה מסיום הפה בסוד כפיפת ראש ואז נכלל בהם הגרון ממש. כבר נתבאר בדיבור הסמוך, שהזווג הזה העליון דפה דא"א בסוד הנשיקין, נעשה בפה דראש דעתיק ממש, כי הראש דא"א עלה אז לג"ר דעתיק, ע"ש. אבל הפה דאו"א נמצא עתה רק בפה דראש דא"א שמזמן הקביעות, כי הם עלו רק עם חג"ת דא"א שנעשו לג"ר שלו, ונמצא הפה שלהם, במקום חזה דא"א שעלה עתה ונעשה לפה דראש דא"א. ולפי"ז יש לשאול, איך נכללו או"א בזווג הזה דנשיקין דא"א, שהרי גם עתה המרחק רב ביניהם, שפה דראש דא"א הוא בפה דרדל"א, ופה דראשייהו דאו"א הוא בפה דא"א שמקודם לכן.

אכן נתבאר לעיל, שמטעם שאין העדר ברוחני, נבחן עוד הראש דא"א כמו שהוא במקומו גם כן, ולפיכך אותו הזווג הנעשה בפה דא"א שעלה לפה דעתיק, גורם עמו יחד גם זווג בפה דא"א שמקודם לכן, ששם עומד הפה דאו"א, ונמצאים או"א נכללים גם בזווג העליון שבפה דא"א, שמטעם אין

חלק י"ד              עץ חיים        גדלות הז"א          א' תקסא

קז) גם אלו הד' תיקונים שבין ב' מזלות תיקון ח' וי"ג, הם מתחברים ונכללים ברישא דאו"א שהוא הגרון, ונעשים שם מוחין. ובעבור אותו שפע המתרבה אז מכחם, מתארך גוף או"א ונה"י שבהם. כי אותו החלק הג' מת"ת דא"א שנשאר מב' חלקי הת"ת שנעשו ב' דעות לאו"א, נעשה ממנו חלק הגוף לאבא הכולל חג"ת, וחלק הגוף לאמא כוללת חג"ת, וזה סוד הגוף. ומריבוי השפע נעשו ג' אחרים: נה"י לאבא ונה"י לאמא.

אור פנימי

העדר ברוחני, כבחינה אחת נחשבים. ומאירים יחד.

וזה אמרו "אז יורד למטה מסיום הפה בסוד כפיפת ראש ואז נכלל הגרון בהם ממש" דהיינו באותו העת שנעשה למעלה בפה דעתיק הזווג דנשיקין בפה דא"א, הנה הפה הזה יורד ג"כ למקומו שמקודם לכן, מטעם שאין העדר ברוחני "ואז נכלל הגרון בהם ממש" דהיינו הגרון שעלה למעלה לגלגלתא דא"א, נמצא נכלל באו"א ממש על דרך ששימש להם לגלגלתא בהיותם למטה בגוף דא"א, ונעשה אותו זווג העליון דנשיקין דא"א גם בפה שבמקום או"א, ויוצאת אותה הקומה דע"ב המגולה גם באו"א כמו בפה העליון דא"א שבמקום עתיק. וזה מכונה "כפיפת ראש" כי ראשו דא"א האמיתי נמצא עתה במקום רדל"א, ונבחן ע"כ התפשטות ראש דא"א עם פה שלו למקומו שמקודם לכן, כמו שכופף ראשו ומוריד אותו למטה מדרגתו. כי עתה דרגתו מבחינת רדל"א, ומורידו לבחי' א"א. וע"כ נקרא כפיפת ראש.

קז) החלק הג' מת"ת דא"א שנשאר מב' חלקי הת"ת שנעשו לב' דעות לאו"א נעשה ממנו חלק הגוף לאבא וכו', ומריבוי השפע נעשו ג' אחרים נה"י וכו'. ענין הגדלות הכלים דו"ק דאו"א הבאים מע"ב, עם הנה"י חדשים שמשיגים ע"י המוחין הע"ב, דומים לגמרי, לגדלות הכלים דז"א עם נה"י חדשים הבאים לו עם המוחין
דגדלות, כמ"ש הרב לעיל בדף א' קצ"ב אות קפ"ח. וז"ל "חג"ת שלו נעשים לו לחב"ד ונה"י נעשין לו חג"ת וזה ע"י המשכת שפע דאו"א וה"ס התפשטות ב' עטרין וכו' " עו"ש באות ק"צ וז"ל "נגמר לי"ס גמורות באופן זה קו ימין הוא חסד ונצח, ובהם שש פרקין, ואז ב"פ עלאין דחסד מתחברים עם פרק עליון דנצח דאמא, ונעשה חכמה מג' פרקין וכו' " עש"ה. ועד"ז ממש הוא הגדלת כלים דע"ס דע"ב דאו"א, אלא כאן מסתייעים עם נה"י דא"א עצמו אחר שא"א נתחבר לבחינת עתיק.

והנה או"א היה להם מקודם חג"ת נה"י דא"א, שהרי מלבישים החג"ת שלו, וגם נה"י כלולים בהם. וע"כ חסד ונצח דא"א מתחלקים לשש פרקים, שב' פרקים עליונים שבחסד, נעשים לחכמה דאבא, וש"ת דחסד עם שליש עליון דנצח, נעשה לחסד דאבא. וב"ש הנשארים מנצח נעשים לנצח דאבא. וכן הגבורה והוד שבקו שמאל נחלקים לששה פרקים: ב"פ העליונים דגבורה נעשה לחכמה דאמא. וש"ת שנשאר מן הגבורה עם שליש עליון מהוד, נעשה לגבורה דאמא. וב"ש הנשארים מהוד נעשו להוד דאמא. וכן בקו האמצעי שיש להם שם, מקודם רק ש"ע דת"ת, הנחשב לת"ת שלהם, נמצא עתה שב"ש עליונים מן השליש עליון דת"ת ההוא, עלו ונעשו לדעת דאו"א, ונשאר ש"ת מן השליש עליון דת"ת דא"א, וזה השליש שנשאר מתחבר עם כל מחצית הת"ת הנשאר, ונעשה לגופא דאו"א, דהיינו לכל

א' תקסב        חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

קח) והנה נמצא, כי זווג זה דפה הוא לצורך או"א, ואינו לצורך עצמותן, רק למוחין ונה"י שלהם. והטעם כי ב' המזלות דיקנא נחתי בשקולא עד טבורא מצד פנים, ובאחור, יש המשך שערות הראש היורדין דרך אחור עד ראש ז"א, ומאותן האורות דשערות נעשים או"א. כי בהכרח שיעשה שם בנתיים מציאות אור אחד ע"י ב' מיני שערות אלו דדיקנא ודרישא, מצד אורם הגדול המקיף פנים ואחור. ולכן הספיק להם זווג הפה לבד. אך זו"ן, אין להם שום מציאות כלל, ולכן הוצרך להאציל מציאותו ממש בעיבור א', וכדי לעשות לו מוחין ונה"י הוצרך זווג ב'. משא"כ באו"א.

*        קט) והרי נתבאר לעיל, איך ז"א בהיותו בן ט' שנים ויום א' כבר הוא ראוי לביאה, כי כבר עלה אז תכף בתחלת שנה עשירית בסוד מיין נוקבין, ואז מתחילין המוחין ליכנס בו, אבל לענין היותו נקרא איש גמור, אינו נקרא עד היותו בן י"ג שנים ויום א', כי אז עברו עליו ד' שנים אחרות, ונכנסו בו ארבע מוחין, שהם כתר חכמה בינה ודעת, ואז נקרא איש שלם לגמרי, כנודע, כי אין איש פחות מבן י"ג שנים ויום א'.

אור פנימי

בחינת הת"ת שלהם. וב"ש של היסוד דא"א נעשה ליסודות שלהם. והשלישים עליונים החסרים עוד לכל כלי שלהם, באים להם מריבוי השפע שמקבלים מן העליון שלהם דהיינו מן קומת הזווג דא"א. אמנם אלו הנה"י שמצטרפים לאו"א, אין הכונה לנה"י דא"א ממש, כי אותם אינם, לוקחים, כי אינם מבחינתם, אלא הכונה היא אל הנה"י הכלולים בחג"ת דא"א כנודע.

וזה אמרו "אותו חלק הג' שנשאר מב' חלקי הת"ת שנעשו לב' דעות לאו"א נעשו ממנו חלק הגוף לאבא הכולל חג"ת וחלק הגוף לאמא הכולל חג"ת" דהיינו כמבואר, שחלק שליש עליון דת"ת שאו"א הלבישו מקודם לכן, זה עצמו נחלק לג' שלישים, שב"ש עליונים עלו ונעשו לדעת בראש דא"א שהוא עתה או"א, והם עלו יחד עם ב"ש עליונים דחסד דא"א, וב"ש עליונים
דגבורה דא"א שנעשו שם לב' חכמות דאו"א, כי הם שניהם משיגים שם קומת חכמה. ואלו שלישים תחתונים שנשארו מחו"ג ומשליש עליון דת"ת, מצטרפים עם הנה"י הכלולים בחג"ת, ונעשה כל אחד לב' שלישים ועם ריבוי השפע הם נעשים לחג"ת נה"י של כל אחד בג"ש שלימים, הכל כמ"ש הרב אצל הז"א. וכאן לא חש הרב להאריך הענין בפרטיותו.

קח) בהכרח שיעשה שם בינתים מציאות אור אחד ע"י ב' מיני שערות אלו דדיקנא ודרישא וכו'. ומן האור הזה המקיף אותם, הם משיגים בחי' הקטנות דפרצוף ע"ב, כנ"ל באורך. אבל זו"ן עדיין אין להם מבחינת ע"ב כלום, ע"כ הם צריכים מקודם לקבל בחינת הקטנות דע"ב ואח"כ הגדלות שלו, כי זה הכלל, אין שום מדרגה יוצאת

* שער מאמרי רשב"י זיע"א באדרא זוטא דף רס"ד טור ב'.

חלק י"ד  שער מאמרי רשב"י           גדלות הז"א          א' תקסג

קי) ובזה תבין, ענין שתי שערות, שצריך שיביא אחר י"ג שנים ויום א', והוא כמ"ש לעיל בענין עלית זו"ן בסוד מ"ן לאו"א, כי אז פוגע בנה"י דאו"א, אשר משם נעשים לו המוחין כמ"ש בע"ה, ולהיות שכבר עלה ביסוד דאו"א, ולכן ג"כ מתחיל אז בז"א בחינת זקן התחתון שבמתום דיסוד של ז"א, עצמו, והם בחינת שתי השערות הנזכר בדברי רז"ל. אבל זקן העליון דז"א אינו מתחיל עד היותו בן עשרים שנה. כמ"ש לקמן בע"ה.

קיא) ולכן נבאר עתה בחינת הד' מוחין האלו הבאים בד' שנים הנזכר, שהם מט' ויום א' עד י"ג ויום א'. הנה ביארנו למעלה כי נתעורר רק יסוד דא"א מיניה וביה, כי הוא כלול מזכר ונקבה, והנה גם הנה"י דעתיק יומין הגנוזים בסוד נשמה תוך חג"ת דא"א הגנוזים תוך או"א, כנ"ל, גם הם מתעוררים ומזדווגים, ואז נכללים נצח דעתיק בהוד שלו, והוד שלו בנצח שלו, ואז יורדת הטפה ההוא הכלולה מנצח והוד דעת"י הגנוזים בחו"ג דא"א וגורמים זווג גם אל א"א כנ"ל.

קיב) ואז נמשך ממו"ס דא"א, דרך תרי מזלות דדיקנא אל מוחין דאו"א המלבישים את חו"ג דא"א, הגנוזים תוך חו"ב שלהם, כי תרין פרקין עלאין, שהם בחינת הידים דא"א, הם בחינת חכמה דאבא וחכמה דאמא. ואלו הב' פרקין עלאין נקראים אחסנתא דאבוי ואמיה, לפי

אור פנימי

בפעם אחת אלא בב"פ, מתחלה הקטנות ואח"כ הגדלות. כנ"ל.

קי) זקן התחתון שבמקום היסוד של ז"א עצמו וכו'. נודע, שיש ג' מיני שערות, היוצאים בג' פרצופים: בעיבור, יניקה, מוחין, כמ"ש לעיל בדף אלף שס"ח ד"ה וזה. ע"ש. גם נודע, שמבחינת הכלים, נמצאים תמיד שעליונים נגדלים מתחילה. ולפיכך, אין השערות דפרצוף העיבור, שהם השערות דיסוד, באים, אלא אחר שנשלמו לו המוחין דגדלות, דהיינו אחר י"ג שנה. באופן שבעיבור ויניקה אין לו אלא הכלים העליונים של השערות, דהיינו שערות רישא בלבד, שהם בחינת גו"ע דשערות, כנ"ל בחלק י"ג, ובחינת אח"פ דשערות, אינם
באים אלא בגדלות, שבבחינת המוחין של הצ' דצל"ם דגדלות, שהם אחר י"ג שנה הוא משיג בחינת שערות דעיבור שהם שערות היסוד הנקרא זקן התחתון שהוא ג"כ בחינת צ', ואח"ז כשמשיג הל"מ דגדלות, שהוא בהמשך דכ' שנים, כמ"ש לפנינו, אז הוא משיג גם דיקנא עלאה דראש, שהוא בחינת אח"פ דשערות דגדלות. ועי' היטב באו"פ הנ"ל בדף אלף שס"ח כי אין כאן המקום להאריך.

קיב) תרין פרקין עלאין שהם בחינת הידים דא"א הם בחינת חכמה דאבא וחכמה דאמא וכו' נקראים אחסנתא דאו"א. כבר נתבאר זה לעיל, בד"ה והנה, איך החג"ת נה"י דא"א, מתחלקים לעשרה כלים בשביל

א' תקסד        חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

שאלו התרין פרקין הגיעו לחלקם ונחלתם, ומשם נמשכת טפה אחת מאו"א כלולה משתי טיפות, ומהם נעשין תרין מוחין דחכמה ובינה בז"א.

קיג) ואמנם תרין פרקין תתאין דחסד וגבורה דאריך, שהם בחינת הזרועות המחוברות בשתי הכתפין, אלו נשארו לחלקו דז"א, ונעשין נשמה אליו, ואלו נקראים ב' עטרין, ואלו ירדו למטה ונתהוו שניהם בסוד מוח השלישי של דעת דז"א הכלול מחסד וגבורה, שהם התרין פרקין הנזכר. ולפי שהתרין עטרין הם מב' פרקין תתאין, וחכמה ובינה שבו נמשכו מתרין פרקין עלאין. לכן מקום הדעת הוא תחת חכמה ובינה.

קיד) וא"ת והרי אלו תרין עטרין הם תרין פרקין תתאים עצמם דא"א, שירדו בתוך הדעת דז"א. וחכמה ובינה הם נמשכין מטפה הנמשכת מאחסנתא דאבוי ואמיה ואינם הם עצמם, אלא טפה נמשכת מהם, א"כ גדול כח הדעת מכח דחו"ב.

אור פנימי

פרצוף ע"ב דאו"א, שב"ש עליונים דיד ימין שהוא חסד דא"א, נעשה לחכמה דאבא, הכולל ג"כ הבינה דאבא, אלא לפי שהוא ע"ב, ע"כ אינו חושב אלא הבחינה העליונה. וע"ד זה ב"ש עליונים דיד שמאל דא"א, נעשו לחכמה דאמא וגם הבינה שלה בכלל. ע"ש.

אחסנתא או"א לפי שאלו התרין פרקין הגיעו לחלקם ונחלתם. כלומר, לפיכך קורא אותם הזוהר בשם אחסנתא דאו"א, משום שהגיעו להם מן ג' הרישין דא"א ומג"ר דעתיק, ע"י עליתם והתכללותם שמה, כנ"ל דף אלף תקנ"ט ד"ה נעשו ע"ש. ונבחן כמו שלקחו אותם מבחינה שלמעלה ממדרגתם, וע"ש זה נקראים אחסנתא.

קיג) פרקין תתאין דחסד וגבורה דאריך וכו', אלו נשארו לחלקו דז"א וכו', ואלו נקראים ב' עטרין. ודע שכל ההפרש מבחינת אחסנתא, לב' עטרין הוא בענין הארת חכמה שבת"ת, שנקרא שמש, אשר בבחינת אחסנתא הוא מאיר בלי שום נרתק, ואורו גדול מאד, משא"כ בבחינת ב' עטרין שנוטל
הז"א, כבר ת"ת מלובש בנרתיקו, שהוא בחי' הצרות שביסוד, והארתו של הת"ת מתמעטת, בבחינת אורחא למעברא ביה. וכבר הארכנו הרבה בענין הזה לעיל דף א' תקל"ט ד"ה ובזה. עש"ה בכל ההמשך שהוא נחוץ כולו לזכור כאן. וע"כ רק בבחינת הראש דאו"א מאיר בחינת הארת חכמה בכל שלימותה, אבל החג"ת דאו"א, שהם צריכים לקבל המוחין של ראש דרך היסודות שלהם שבפה, הנה אז הת"ת משוה הארתו למדת היסודות שהיא מצומצמת בהם, ע"ש.

וזה אמרו "תרין פרקין תתאין דחסד וגבורה דאריך ואלו נקראים ב' עטרין, ואלו ירדו למטה וכו' לדעת דז"א" כי משלישים העליונים דחסד וגבורה שעלו ונעשו לראש דא"א ששם עלו או"א. נמשך מהם רק טפה אחת מהיסודות שבפה, שטפה זו ה"ס הארת חכמה דאו"א המצומצמת בהמסכים של יסודות שלהם שבפה. וע"כ אין מגיע לז"א משם רק הארה לבד, ולא עצמות, שהרי אין הארת חכמה זו יכולה להאיר בז"א אלא במדת הצרות שביסוד. כמ"ש שם, אמנם מדת הב' עטרין עצמם, שהם בחינת הת"ת

חלק י"ד  שער מאמרי רשב"י           גדלות הז"א          א' תקסה

קטו) והתשובה היא, כי אלו שני עטרין., אינם בז"א כמו שהם, בלי התלבשות אבל בתחלה נתלבשו במוחין דאו"א. ובהיותם מלובשים שם ירדו למטה. אבל חכמה ובינה שלו הם טיפין ממש שירדו מאותם תרין פרקין הנקראים אחסנתא דאבוי ואמיה. שהם יותר עליונים. ובודאי כי יותר מאירים אלו העליונים מאותן תרין עטרין כיון שירדו מלובשים. אע"פ שירדו הם עצמם ולא טפות בלבד.

קטז) הכלל העולה הוא, כי תרין מוחין חכמה ובינה דז"א הם טיפין הנמשכים מתרין פרקין עלאין דחסד וגבורה דא"א. והם הארה שלהם ולא הם עצמם ותוך אלו הטיפין מלובשין גם כן הארת תרין פרקין עלאין דנצח והוד דעתיק יומין הגנוזין בתרין פרקין עלאין דחסד וגבורה דא"א כנ"ל. ולא הם עצמם. אבל הדעת מוח הג' דז"א הוא מב' פרקין תתאין דחסד וגבורה דא"א, הם עצמם ולא הארתם אלא שהם מלובשים במוחין דאו"א. ובתוך אלו התרין פרקין דחסד וגבורה דא"א ירדו ג"כ ב' פרקין תתאין דנו"ה דעת"י גנוזין בתוכם, הם עצמם ולא הארתם.

קיז) והרי נתבאר, איך ז"א נקשר גם עם עת"י בבחינת תרין פרקין תתאין דנצח הוד שלו, והם עצמם נשמה אליו בתוך הדעת דז"א,

אור פנימי

ויסוד שבשלישים תחתונים דחו"ג, שהם כבר בחינת חג"ת דאו"א ולא ג"ר שלמעלה ממסכים, יכול הז"א לקבל אותם כמות שהם. באופן שאלו המוחין דע"ב שז"א מקבל. נחלקים לג"ר וז"ת. קומה שלימה של ע"ס, אמנם הג"ר שהם הארת חו"ב, נבחנים למצומצמים מאד מחמת עברם דרך היסודות שבפה, וז"ת שבהם שהם בחי' חסדים. הוא מקבל מב' עטרין עצמם. ומגיעים לו בכל השלימות שלהם כמות שהם בחג"ת דאו"א. שהם שליש תחתון דחסד ושליש תחתון דגבורה, הנבחנים לחג"ת דאו"א, שהם ב' כתפין דא"א. כי הכתפין הם שלישים תחתונים דידין.

קטז) חכמה ובינה דז"א הם טיפין הנמשכין מתרין פרקין עלאין דחו"ג דא"א

והם הארה ולא עצמותם וכו', אבל הדעת וכו', הוא מכ' פרקין תתאין דחו"ג דא"א הם עצמם ולא הארתם. כמבואר בדיבור הסמוך ע"ש. אמנם מ"ש שחו"ב הם הב' פרקין עלאין דחו"ג, הכונה היא על ב"פ עלאין דכל אחד מהם, כי ב"פ דחסד, נעשו לחכמה דאבא ובינה שלו. וכן ב"פ עלאין דגבורה, נעשו לחכמה דאמא ובינה שלה, והם שניהם בחינת ראשייהו דאו"א, ומשם נמשך האחסנתא. ומ"ש ב"פ תתאין דחו"ג שנעשו לדעת, הכונה היא על פרק אחד לבד, דהיינו פ"ת של החסד ופ"ת של הגבורה. כי הם נשארו בחג"ת, ולא עלו לראשייהו דאו"א, כנ"ל, וע"כ נוטל הז"א עצמותם ממש, שהם בחינתו עצמו, כי הז"א הוא תמיד בחינת חג"ת, כנודע.

א' תקסו         חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

גם נאחז עמו על ידי חצי יסוד התחתון דעתיק יומין, הגנוז תוך חצי התחתון דת"ת דא"א, אשר ממנו נעשה הגלגלתא והכתר דז"א, וכמו שנבאר בע"ה.

קיח) ובזה תבין מ"ש באדרת האזינו דף רצ"ג ע"א בענין מצחא דז"א וז"ל, וכד האי מצחא אתגלייא אתערין מאריהון דדינין כו' ומצח אוקימנא דאקרי נצח באתוון רצופין, והענין הוא כי להיות ב' פרקין תתאין דנצח והוד דעת"י בבחינת נשמה אל הדעת דז"א, לכן אתערו תמן במצחא דיליה, שהוא נגד מקום הדעת, בחינת הדינין, כי כל בחינות נצח והוד בכל מקום שהם הם דינין, ונמצא כי הנצח נגלה במצח.

קיט) והנה נתבאר ענין הד' מוחין דז"א שהם אחסנתא וב' עטרין בדרך קצרה, ואמנם להרחיב הדרוש הזה צריך שנבאר סוד התפילין, וכדי לבארם צריך להבין דברי המאמר הנזכר באדרת האזינו דרצ"ב ע"ב וז"ל, בחללא דגלגלתא, נהירין תלת נהורין, ואי תימא תלת, ארבע אינון, כמא דאמינא אחסנתא דאבוי ואימיה ותרין גניזין דלהון דמעטרן כולהו ברישיה, ואינון תפילין דרישא, לבתר מתחברן בסטרוי ונהרין, ועאלין בתלת חללי דגלגלתא. כו' עכ"ל.

קכ) והענין הוא זה. דע כי באלו המוחין דז"א יש ששה בחינות: הבחינה הראשונה היא, בהיות המוחין האלו למעלה במקומם תוך או"א במוחין פנימים שלהם.

אור פנימי

קיז) חצי יסוד התחתון דעתיק יומין הגנוז תוך חצי תחתון דת"ת דא"א. היינו בשעת עלית הפרצופים, חצי תחתון דת"ת, עולה ומלביש על חצי עליון של הת"ת שלו, נמצא גם חצי תחתון דת"ת דא"א, שמלביש על יסוד דעתיק. כמ"ש הרב לעיל דף תתקי"ט אות פ"ו. מה שא"כ בסדר של הקביעות, כי אז מסתיים היסוד דעתיק בחזה דא"א, ואינו מגיע אל חצי תחתון דת"ת דא"א.

קכ) ששה בחינות, הבחי' הא' בהיות המוחין למעלה במקומם תוך או"א וכו', הבחינה הב' שע"י אותה הארה דמזלא וכו'. ויוצא לחוץ בסוד או"מ וכו'. פי' כי אלו
המוחין דע"ב המגולה שיצאו על המ"ן דמזלא בעת התכללות או"א בג"ר דא"א, לא יכלו כלים הפנימים דאו"א להכיל אותם אחר שיצאו מג"ר דא"א ונולדו ובאו למקומם, כי בעת לידת הפרצופים חוזרים הפרסאות למקומם, והמוחין מתלבשים שוב בג' תיקוני מל"צ דצלם כנודע, וכיון שג"ר דמוחין מתלבשים בם' דצל"ם, א"כ נעלמים משם הג"ר דע"ב בסוד מקיף חוזר, כנ"ל באורך. וע"כ נבחן במוחין דע"ב דאו"א ב' בחינות מוחין: א' הם מוחין פנימים, דהיינו כמה שיכלו להכיל אחר התלבשות במל"צ. וב' או"מ דמוחין אלו, דהיינו אותם ג"ר דע"ב שנעלמו מן הג"ר דמוחין מסבת

חלק י"ד  שער מאמרי רשב"י           גדלות הז"א          א' תקסז

קכא) הבחינה השניה היא, כי על ידי אותה ההארה דמזלא קדישא המאיר בהם נתוספה בהם הארה ומתנוצץ אורם ויוצא לחוץ בסוד אור המקיף כנגד המוחין הפנימים. כי כבר הודעתיך, כי כל אור כלול מפנימי וממקיף.

קכב) הבחינה השלישית היא, כי עוד נמשך הארתם עד למטה בנה"י דאמא, ושם נכנסים בפנימיותם ומתלבשים שם בתוכם. הבחינה הרביעית היא, כי שם נתנוצצה הארתם בחוץ בסוד או"מ ע"ד הנ"ל.

אור פנימי

התלבשותם בם', כנ"ל, הנה לא נעלמו לגמרי, אלא שנשארו חופפים בסוד או"מ אל המוחין.

ואע"פ שהמוחין האלו יצאו בעיקר בשביל ז"א וגם ע"י מ"ן דז"א, מ"מ אין ז"א יכול ליקח אלו המוחין ממקום ג"ר דאו"א המלבישים לג"ר דא"א בעת הזווג, כי ז"א אין לו חלק, אלא בנה"י דאו"א, וגם זה רק בכח עלית נה"י דא"א לחג"ת שלו בעת הזווג, שנמצא הז"א המלביש לנה"י דא"א, שמלביש עתה לחג"ת דא"א. אמנם נודע, שאז גם חג"ת דא"א עם או"א המלבישים אותם עלו ונעשו לג"ר דא"א, דהיינו הב"ש העליונים דכל אחד מהחג"ת עלו ונעשו לג"ר שלו, ולא נשאר מן החג"ת למטה בגוף, במקום עלית הז"א, אלא רק השלישים התחתונים דכל אחד מהחג"ת, הרי שאפילו בעת הזווג לא נכלל הז"א אלא בשלישים התחתונים דחג"ת דא"א, שהם נה"י דאו"א, ולא בב' השלישים העליונים שלהם, שנעשו לג"ר דע"ב ודא"א. הרי שאין לו שום חלק בג"ר דאו"א.

ולפיכך צריכים המוחין לירד ולהתפשט לבחינת נה"י דאו"א, דהיינו למקום שמחזה ולמטה שלהם, שנשארו עומדים למטה מפה דא"א, בבחינת חג"ת שלו, שהם בחינת רישי כתפין דא"א, ששם נכלל הז"א בעת הזווג מכח עלית נה"י דא"א לחג"ת שלו, כנ"ל. ואחר שהמוחין יורדים לנה"י אלו דאו"א יכול ז"א לקבל מהם, כי גם הוא נכלל שם
ברישי כתפין כמו נה"י דאו"א. אמנם מקודם צריכים המוחין להתלבש בנה"י דאו"א, שהם המלבישים הקבועים על רישי כתפין אלו דא"א, ואח"ז מתלבשים המוחין עם לבושים מנה"י דאו"א תוך ראש דז"א עצמו. הרי, שהגם שהמוחין דז"א דקומת ע"ב מוכרחים לצאת בראשייהו דאו"א, בעת שמלבישים הג"ר דא"א, שאז המזלא משמש להם לדעת, אכן ז"א לא יקבלם שם וצריכים לעבור ג' מדרגות עד ביאתם לראש הז"א. א', הוא מקום יציאת המוחין על המזלא, שהוא בראשייהו דאו"א עצמם. ב' הוא, התפשטות המוחין משם למקום נה"י דאו"א שהם במקום אחד עם הז"א בעת הזווג, שהם שניהם נכללים ברישי כתפין דא"א. ג' הוא, התפשטות המוחין מנה"י דאו"א אל ראש דז"א עצמו.

וכבר נתבאר לעיל, שאחר לידת המוחין חוזרים הפרסאות למקומם והמוחין שוב מתלבשים כל אחד בבחי' מל"צ דצל"ם, וג"ר דע"ב המגולה נעלמים לחול בסוד מקיף חוזר, ע"כ נמצא בכל מדרגה פנימי ומקיף, וע"כ יש באלו המוחין שש בחינות, כי הם ג' מדרגות, ובכל מדרגה בחי' פנימי ובחינת מקיף, הרי שש בחינות בג' מדרגות. ונמצא שהתלבשות המוחין בראש דז"א היא המדרגה החמישית, והאו"מ שלו הוא המדרגה הששית.

אמנם צריכים להבין ההפרש הגדול שיש בין אלו ג' המדרגות. וכבר נודע שאלו

א' תקסח        חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

והנה האור המקיף הזה הוא עיקר מציאות של האו"מ דז"א העצמי שבו, והוא עומד כאן למעלה בחוץ נה"י דאמא, ומכאן הוא בחינת או"מ אל רישא דז"א.

קכג) הבחינה החמישית היא, ברדתם למטה, ונכנסים הארתם בתוך פנימיות תלת חללי גלגלתא דרישא דז"א. והנה כל אלו הבחינות אין בנו כח להשיגם אבל הבחינה הששית יש בנו כח להשיגה. וענינה היא,

אור פנימי

המוחין דע"ב המגולה, אינם יוצאים אלא בפה דעתיק, דהיינו ע"י עלית ג"ר דא"א לג"ר דעתיק, וג"ר דאו"א לג"ר דא"א, שרק אז משמשת המזלא לבחינת דעת לראשייהו דאו"א, שמזל ונוצר הוא עטרא דחסד, ומזל ונקה הוא עטרא דגבורה, ואז יוצאים אלו המוחין דע"ב המגולה, שהם מוחין דע"ב הראוים לז"א. גם ידעת שהמוחין האלו כמו כל מוחין יצאו בזווג דהכאה על עטרא דגבורה, שהם ט' ממטה למעלה וט' ממעלה למטה, כנ"ל (דף אלף תקל"ו אות ע"ו ע"ז. עש"ה) ולכן נבחן הפרש גדול ממוחין הראשונים במקום יציאתם, דהיינו באו"א שהם במקום ג"ר דא"א, ומחוברים עם ג"ר דעתיק, אשר מזל ונקה, שהוא עטרא דגבורה, משמש להם ממטה למעלה, נמצא שם העיטרא דחסד, שהוא מזל ונוצר ות"ת, שהוא עומד מגולה לגמרי בלי שום התלבשות בנרתק דעטרא דגבורה, שהוא ב' המסכים דצר וקצר הכלולים במזל ונקה, כנ"ל באורך. ונודע אשר עיקר הנושא להארת חכמה, והמאיר ומשיב את הבינה להיות חכמה, הוא עטרא דחסד שהוא הת"ת, דהיינו מזל ונוצר, וכיון שהוא שם מגולה בלי שום נרתק, הרי הארתו בכל השלימות. ואור הגדול הזה של הת"ת בהיותו בפ"ע מחוץ לנרתק, אינו מקובל אלא בפנימי ומקיף של המדרגה הראשונה, דהיינו, בראשייהו דאו"א גופייהו, שהם המדרגה הראשונה ליציאת המוחין, וע"כ העטרא דגבורה משמשת בהם ממטה למעלה, ואין המסכים שלהם יכולים להאפיל כלום על
הת"ת שהוא עטרא דחסד, כי אין שום מסך יכול להעלות מעביותו למעלה ממקום מציאותו אף משהו, כי רק או"ח בלבד הוא מעלה, ולא שום עביות כלל.

משא"כ המדרגה השניה, שהיא בחינת התפשטות המוחין לנה"י דאו"א, שהם נמצאים למטה מפה דא"א, אפילו בעת הזווג, להיותם בחינת ם' סתומה שבהם ק"כ צירופי אלקים, ואינם בחינת ג"ר כמו או"א. כמ"ש בחלק י', שחב"ד חג"ת דאו"א עד החזה, נבחנים בסוד ס' להיותם בחינת ג"ר דאמא, שאינם מרגישים כלל בחינת יציאתם מראש דא"א, וע"כ הם יכולים לעלות לראש בעת הזווג, משא"כ מחזה ולמטה דאו"א, כבר המסך רובץ עליהם ונחשבו לו"ק בלי ראש, וע"כ הם נקראים בשמות אלקים, עש"ה, וע"כ אין הם יכולים לעלות לראש גם בשעת עלית הפרצופים. וזה הטעם, שרק ב"ש עליונים דכל אחת מחג"ת עולים לג"ר דא"א. כי על ג"ש עליונים דחג"ת דא"א, מלבישים חב"ד דאו"א. ועל ג"ש אמצעים דחג"ת דא"א מלבישים חג"ת דאו"א עד החזה שלהם ועל ג"ש תחתונים דחג"ת דא"א, מלבישים נה"י דאו"א שמחזה ולמטה. ונמצא בחינת הס' דאו"א הראוים לעלות לראש דא"א, שהם מלבישים על ב"ש עליונים שבכל אחת מן החג"ת, וע"כ רק הם עולים ונעשים לג"ר דא"א. אבל ג"ש התחתונים דחג"ת, שעליהם מלביש הם' סתומה דאו"א, מוכרחים להשאר בגוף מתחת הפה דא"א. וכן תחת הפה דאו"א.

חלק י"ד  שער מאמרי רשב"י           גדלות הז"א          א' תקסט

כי גם שם מתנוצצת הארת המוחין שבתוך שלשה חללי גלגלתא ויוצא הארתם לחוץ בסוד או"מ ג"כ מבחוץ. וזו הבחינה הששית שאנו משיגים אותה ה"ס מצות תפילין. ולכן נתחייבנו במצוה זו כי יש בנו כח להשיגה.

קכד) ונמצא כי ששת בחינות אלו הם ג' פנימים וכנגדם ג' מקיפין. ואל תחשוב כי ח"ו נעקרים ממקומם ויורדים למטה מדרגה אחר מדרגה, אבל הכונה היא, כי מחמת ריבוי ההארה הנפלאה אשר בהם, נתוסף

אור פנימי

ונמצא שאלו נה"י דאו"א, שהם ם' סתומה כנ"ל, אינם נכללים בזווג דנשיקין דפה דאו"א, ששם משמש העטרא דגבורה ממטה למעלה, אלא שהם צריכים לקבל מזווג דחיך וגרון דפה דאו"א, דהיינו דרך היסוד דמזל ונקה, שהיא עטרא דגבורה, ונמצאים המסכים דעטרא דגבורה שולטים על התפשטות המוחין האלו למדרגה ב', ואין עטרא דחסד שהיא הת"ת יכול להיות מגולה בהם כמו באו"א בג"ר שלהם, אלא שהוא מלובש תוך הנרתק, שהם המסכים דעטרא דגבורה. הרי ההפרש הגדול ממדרגה הא' אל הב', אפילו בעת הזווג ועלית הפרצופים, ומכ"ש אחר לידת המוחין, שבחינת הג"ר דע"ב יוצאים לגמרי מחוץ לכלים הפנימים, ואינו נשאר בפנימית אלא ו"ק דמוחין דע"ב, הנה ודאי שההפרש גדול בהם הרבה.

וכן יש הפרש גדול ממדרגה ב' אל מדרגה הג'. כי מדרגה הב' היא על כל פנים בחינת חג"ת דא"א, כי נה"י דאו"א הם ג"ש תחתונים דחג"ת דא"א, כנ"ל. משא"כ מדרגה הג' שהיא ראש דז"א, הנה הוא רק מלבוש של הנה"י דא"א, אלא רק בעת הזווג הוא נכלל ברישי כתפין, שהם חג"ת, אמנם אחר הזווג הוא יורד למקומו למקום נה"י דא"א, ובחינת רישי כתפין המלובשים בנה"י דאו"א, הם מאירים לו רק בבחינת מקיפים בלבד, דהיינו זה האו"מ שעל מדרגה הב', הנחשב לבחינה רביעית דמוחין, הנה
הוא עומד שם במקום רישי כתפין דא"א, ומשם מאיר למוחין דז"א בבחינת או"מ. הרי נתבאר ההפרש הגדול מפנימי ומקיף דמדרגה ב', אל פנימי ומקיף דמדרגה ג', שהוא כהפרש החג"ת דא"א אל הנה"י דא"א, שיש בהם מרחק גדול מאד, כי עד החזה דא"א הוא נבחן בכל השלימות מיחס דגלגלתא ע"ב ס"ג דא"ק המאירים לו עד שם. משא"כ מחזה ולמטה, שמקבל מנה"י דא"ק שגם הם לא נשלמו בנקודים, וכן באצילות עד גמר שתא אלפי שני.

וזה אמרו (באות קכ"ו) "נמצא כי מחג"ת דא"א עצמו, כשמתלבשים תוך או"א, נעשו מוחין אל הז"א בסוד או"מ למעלה. ומנה"י דא"א נעשו בז"א מוחין פנימים שנכנסו תוך ראשו" דהיינו כמבואר, כי אינו מקבל מב' כתפין דא"א, אלא בעת הזווג, שאז הפרצופים בסוד עליה, ונמצאו נה"י דא"א כלולים בחג"ת, דהיינו בשלישים תחתונים דחג"ת שהם ב' הכתפין. אמנם אינו נשאר שם, אלא יורד למקומו, למקום נה"י דא"א, ואז אין לו משם אלא או"מ של נה"י דאו"א המלבישים שם, ולא או"פ. כי אינו מלביש אלא נה"י דא"א, ומשם באים לו הפנימים. ומה שאומר לעיל שלוקח הב' כתפין דא"א מבחינת עצמותם, הוא ענין אחר כמ"ש לפנינו.

וזה שחוזר ומזכיר כאן הב' עטרין (באות קכ"ה) ואומר "ואמנם בענין הד' מוחין עצמם יש הפרש בין אלו לאלו כי תרין מוחין חו"ב הם נמשכים בו מן הארה

א' תקע          חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

בהם כח ומאירים בכל ששת הבחינות הנזכרים, ושרש כולם קיים במקומם. כי דרך הקדושה להשאיר שורש במקומה אע"פ שיורדת למטה. ונמצא כי ששת הבחינות הנזכר כולם קימות ועומדות כאחד יחד כולם.

תכה) ואמנם בענין הארבע מוחין עצמם יש הפרש בין אלו לאלו כי תרין מוחין הנקראים חו"ב דז"א, הם נמשכים בו מן הארה הנמשכת בהם מן אותם תרין פרקין עלאין דחסד וגבורה דאריך, הגנוזין גו חכמה וחכמה דאו"א, והם עצמם עומדים למעלה במקומם. אבל בחינת המוח הג' הנקרא דעת כלול תרין עטרין, הם עצמם יוצאים ונמשכים עד רישא דז"א, הם עצמם עצמותם ממש ולא הארתם בלבד, אבל בהיותם תוך או"א, נתלבשו שם מכח או"א, ואחר התלבשם שם ירדו למטה ונתלבשו תוך רישא דז"א.

קכו) נמצא, כי מחג"ת דא"א עצמו, כשמתלבשים תור או"א כנודע,

אור פנימי

הנמשכת בהם מן תרין פרקין עלאין דחו"ג דאריך וכו', אבל בחינת מוח הג' הנקרא דעת כלול תרין עטרין וכו' הם עצמם עצמותם ממש ולא הארתם בלבד וכו' ואחר התלבשם ירדו למטה ונתלבשו תוך רישא דז"א" מדייק ומכפיל הדברים להשמיענו, לבל נטעה לומר שחו"ב שהם ג"ר דמוחין דז"א הוא מקבל מג"ר דאו"א עצמם, ובחינת הב' עטרין הוא מקבל מנה"י דאו"א המלבישין לרישי כתפין דא"א. לזה אומר שאינו כן, אלא גם ב' המוחין חו"ב הבאים מג"ר דאו"א, אינו מקבל מהם מבחינתם שלמעלה בגו רישייהו דאו"א עצמם, אלא שהוא מקבל אותם רק מבחינת ההארה בסוד טפת היסוד היורדת ומתפשטת בנה"י דאו"א, כי כל ד' המוחין חו"ב ודעת ישנם ברישייהו דאו"א עצמם, ודרך זווג היסודות דחיך וגרון דאו"א יורדים מפה שלהם ולמטה לנה"י שלהם המלבישים לרישי כתפין דא"א, ולכן יש גם במדרגה הב' שהיא נה"י דאו"א, כל הד' מוחין חו"ב חו"ג, כמו בראשייהו דאו"א, אלא שז"א אינו יכול לקבלם רק מנה"י דאו"א, כמבואר לעיל, וכיון שמקבלם
מנה"י דאו"א, הרי אין לו מבחינת חו"ב אלא הארה לבד, כלומר רק בחינת טפה הבאה דרך היסודות שבפה, ששם אין הת"ת מגולה בפני עצמו, אלא בתוך הנרתק דעטרא דגבורה, כנ"ל באורך. משא"כ בחינת הב' עטרין עצמם, הוא נוטל מבחינת עצמותם ממש, כלומר, לא בדרך זווג היסודות שיזדווגו פעם שנית הנה"י דאו"א וישפיעו לו בחינת טפת הזווג, כי אינו צריך לזה בהיותו עמהם במדרגה אחת, שהרי גם הז"א כלול בעת הזווג ברישי כתפין דא"א כמו נה"י דאו"א מכח עלית נה"י לחג"ת, ואין ביניהם הבדל מדרגה כמו מראשייהו דאו"א לחג"ת דא"א, ולפיכך נבחן שמקבל הב' עטרין אלו במדה שוה כמו שהם בנה"י דאו"א, שזה נבחן לעצמות המוחין, שאינם צריכים לעבור דרך יסודות. כמבואר.

והבן היטב, שהשם ב' עטרין שהחו"ג דמוחין מכונים בו, אינו נוהג בחו"ג שבמוחין דאו"א, אלא רק בחו"ג שבמוחין דמדרגה הב', דהיינו רק בנה"י דאו"א. כי השם הזה בא ללמדנו אשר בחינת הת"ת הנושא להארת חכמה, אינו מגולה מבחינת עצמו,

חלק י"ד  שער מאמרי רשב"י           גדלות הז"א א' תקעא

הנה מהם נעשו מוחין אל הז"א בסוד או"מ למעלה. ומנה"י דא"א, נעשו בז"א מוחין פנימים, שנכנסו תוך ראשו.

קכז) וזכור אל תשכח, כי כל אור הפנימי נכנם בתחילה, ואח"כ מכחו נתנוצץ האור ויצא בסוד מקיף, ונמצא, כי הפנימי הראשון קדם אל המקיף הראשון, ואחר המקיף הא' נעשה הפנימי השני, ואח"כ נעשה המקיף שבו, ואח"כ הפנימי הג', ואח"כ המקיף הג' שהוא סוד התפילין, כמו שנבאר למטה בע"ה.

אור פנימי

אלא מבחינת המסכים שביסוד, שמבחינת הזווג נבחן לעטרת היסוד, וכיון שת"ת אינו מאיר אלא כמדת העטרה, ע"כ מכונה גם הת"ת בשם עטרה, דהיינו שנקרא עטרא דחסד. וזכור הפירוש הזה. ולכן, כיון שענין התלבשות הת"ת בנרתיקו זה מתחיל רק בנה"י דאו"א, להיותם מקבלים דרך היסודות דפה דאו"א, כנ"ל, ע"כ אין השם ב' עטרין חל אלא על הת"ת ויסוד, שהם החו"ג אשר בד' מוחין המקובלים לנה"י דאו"א. משא"כ בד' מוחין שבראשייהו דאו"א, שעטרא דגבורה משמש שם ממטה למעלה, ואין העביות שבמסכים דגבורה עולה כלל ממטה למעלה, ונמצא הת"ת שהוא מגולה בלי שום נרתק, אלא לפי מדת עצמו, ע"כ אינו נקרא בשם עטרא כלל. וזכור זה. והנה נתבאר, שבאמת יש ד' מוחין חו"ב חו"ג בראשייהו דאו"א גופייהו כמו בנה"י דאו"א, אלא שבמוחין דאו"א אינם נקראים ב' עטרין רק החו"ג שבמוחין שירדו לנה"י דאו"א, בהם נבחן החו"ג לב' עטרין, משום שהחסד שבמוחין שהוא הת"ת, אינו מאיר אלא כמדת העטרה, כנ"ל. ועם זה תבין בפשטות, שאותם המוחין דחו"ב חו"ג שבראשייהו דאו"א אחר שמתפשטים בנה"י דאו"א, הם נקראים חו"ב וב' עטרין, וז"א לא נתמעט אלא מבחינת המוחין שהחו"ג שבהם אינם נקראים ב' עטרין, דהיינו מבחינת ראש או"א, אבל מבחינת המוחין דחו"ב וב' עטרין שהם בנה"י דאו"א, לא נתמעט כלום,
אלא שנוטלם לגמרי כמו שהם בנה"י דאו"א, משום שהוא עמהם במדרגה אחת. וזה שמדייק הרב לומר שנוטל עצמותם דב' עטרין, אכן שיעור זה של עצמותם סובב ג"כ על החו"ב שמקבל מהנה"י דאו"א, שהרי הוא עמהם במדרגה אחת, אלא החו"ב האלו נחשבים כבר למצומצמים גם בהנה"י דאו"א, כי אין שם אלא בחינת טפת הזווג דרך יסודות. אלא משום שהז"א יורד משם לאחר הזווג למקום נה"י דא"א, ע"כ נבחנים המוחין ההם, שהם נתלבשו בנה"י דאו"א וירדו למקום הז"א, דהיינו למקום נה"י דא"א.

קכז) אור הפנימי נכנס בתחילה ואח"כ מכחו מתנוצץ האור ויצא בסוד מקיף, ונמצא כי הפנימי הראשון קדם אל המקיף הראשון ואחר המקיף הא' נעשה הפנימי השני וכו'. הנה דברים אלו, הם מפתח מקורי להבין המוחין דהולדה על בורים, וע"כ צריכים להרחבת ביאור, כדי להבין אלו שש בחינות מכל צדדיהן, ודע, שאלו שש בחינות הנ"ל, שביארם כאן הרב במוחין דז"א, נוהגים ג"כ במוחין דנוקבא דז"א, וכן אפילו באו"א עצמם. באופן שיש להבין ג' סדרים של שש בחינות, שהם: באו"א, בז"א, ובנוקבא. והוא משום שאלו המוחין דהולדה הם בחינת חכמה דל"ב נתיבות, שפירושם, כ"ב אתוון ועשרה מאמרות, כנ"ל בדברי הרב (דף אלף תקנ"ד אות צ"ז) ע"ש. כי בינה מעצם בנינה

א' תקעב        חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

קכח) וכל אלו הבחינות, הם הארות הנמשכות זו מזו וזו מזו, וכולם קיימות, וכבר ביארתי במקום אחר שלשה בחינות הראשונות, ולא אוכל עתה להאריך בהם.

אור פנימי

מכונה בשם כ"ב אתוון, ובחינת זו"ן בעיבור במעיה נבחן לעשרה מאמרות, שהם ע"ס דזו"ן שבתוך מעיה, כמ"ש הרב. ע"ש. שהכונה היא, על בחינת הארת חכמה שז"א ממשיך מן בינה ע"י עלית מ"ן שנקרא עיבור, שמתוך שיש לבינה קשר עם ז"א מע"ס דאו"י, אשר להאציל את ז"א דאו"י הפסיקה את אחורים שלה מן החכמה, וחזרה להיות חכמה, כדי להמשיך הארת חכמה בחסדים, שהמשכה זו דהארת חכמה בחסדים נבחן לז"א דאו"י, (כנ"ל דף ה' ד"ה וטעם) ע"כ בכל פעם שז"א עולה למ"ן אל הבינה נתעורר בבינה הקשר הזה דאו"י, והיא מפסקת אחורים שלה מחכמה, והיא מתאחדת עם חכמה כדי להשפיע הארת חכמה לז"א. ובחינת החכמה המחודשת ע"י עיבור ז"א נבחנת לבחינת חכמה דל"ב נתיבות, ונקרא ג"כ חכמה שבסוד הדעת, שאין זאת בחינת חכמה ממש דאו"י, אלא בחינת בינה דאו"י שחזרה להיות חכמה מכח עיבורו של הז"א. וזכור היטב ההפרש של חכמה אמיתית, שהיא חכמה ממש, ואינה נמצאת אלא בראש דא"א בלבד. אמנם או"א מעיקר אצילותם מצד המ"ה החדש, הם רק בינה דאו"י, כי בחינה עליונה דקומת ס"ג היא בינה דאו"י. כמ"ש בזה לעיל באורך.

ויש בחכמה זו דל"ב נתיבות, ג"ר וז"ת, הנקראים חו"ב וחו"ג. כי באמת אין כאן רק כ"ב אתוון, שהם בינה, ועשרה אמירן שהם זו"ן בעיבור. אכן כיון שז"א גורם שתשוב הבינה להיות חכמה, הרי יש כאן חו"ב, וז"א הוא בחינת החסדים שבקומה, שהוא המקבל להארת חכמה, גם המשפיע והמשיב את בינה לחכמה. והנוקבא דז"א, שהיא הנושאת אל המסכים שעליהם נעשה הזווג דהכאה,
נבחנת לגבורה שבקומה. והנך מוצא, שבאמת אין כאן אלא בינה וזו"ן בעיבור, אלא שבבחינת הזווג יוצאים ע"ס שלמות ג"ר וז"ת, שבינה עצמה נחשבת עתה לחו"ב, ות"ת לו"ק, ונוקבא למלכות, אלא שנוקבא מכונית בשם יסוד, משום שמלכות דאצילות עלתה לבחינת יסוד כנודע.

ולפיכך הם נבחנים בעיקר לג' חלוקות: א', אורות שהם בינה השבה לחכמה, שמשם נמשכים חכמה וחסדים בבחינת השורש. ב', הוא הת"ת שהוא עיקר הנושא אל החכמה דל"ב נתיבות הזו, שהוא מחזיר הבינה לחכמה, והוא עיקר המקבל אותה, כי בינה עצמה אינה צריכה לחכמה, כנודע. ג', הוא בחינת היסוד, דהיינו הנוקבא בעלת המסכים, שעליה נגלית כל הקומה הזו, וזולתה אין שום קומה נגלית כלל כנודע. ואלו ג' חלוקות יש להבינם בפרטות כל קומה של חכמה דל"ב נתיבות, ע"ד הנ"ל. וכן יש להבינם בכללות אצילות, כי משכן האורות, דהיינו הבינה שחזרה לחכמה, הוא באו"א עלאין דאצילות. ומשכן הת"ת הנושא להארת חכמה, הוא ז"א דאצילות. ומשכן היסוד הנושא אל המסך שעליו נעשה הזווג דהכאה הוא בהנוקבא דז"א דאצילות.

והנה נתבאר לעיל, שאחר לידת המוחין, הם מתלבשים שוב במל"צ דצל"ם, ונמצא הג"ר דע"ב המגולה, דהיינו הג"ר דחכמה דל"ב נתיבות, שיוצאים מן הכלים פנימים של המוחין ונעשים למקיפים על המצח מבחוץ למוחין, שע"כ נעשה בכל מדרגה ב' בחינות, כנ"ל בדיבור הסמוך ע"ש. ותדע שאור מקיף זה הנעשה מחוץ למוחין על המצח דכל מדרגה, הם מאירים מהארתם בפנימיות המוחין, ומהם נמשך כל בחינת

חלק י"ד  שער מאמרי רשב"י           גדלות הז"א          א' תקעג

קכט) כי אם נבאר עתה שלשה הבחינות התחתונות, שהם אור המקיף מחוץ לנה"י דאמא, אשר משם ממקומם, נעשין בחינת אור המקיף האמתי על רישא דז"א. ובהיותם שם למעלה, מקיפים מלמעלה על כל הגלגלת דז"א, ועל המוחין הפנימים שבגו חללי גלגלתא שהם הבחינה החמשית, והוא מקיף וחופף על כלם מבחוץ. ובהיותם שם, הם בחינת ארבעה מוחין נפרדים זה מזה, וניכר בהם היותם ארבעה מוחין, ונקראים: חכמה, בינה, חסד, וגבורה. הנזכרים בהקדמת בראשית ובפרשת ואתחנן.

קל) ובפרשת נשא דקל"ה ע"ב, בענין אוירא דכייא ואשא דכייא, ביארתי באורך לשון המאמר ההוא. איך בסוד אור המקיף העליון הזה, הם ארבע מוחין כנזכר, ובהכנסם אח"כ בבחינה החמשית, גו תלת חללי גלגלתא דז"א, נעשין שלשה מוחין בלבד, כי נתחברו תרין עטרין ונעשו חד מוחא דדעת.

אור פנימי

המוחין דל"ב נתיבות בהפרצוף, שבחלוקה הא' שהם האורות, בליט במצח דאו"א המקיף דבינה השב להיות חכמה. ובחלוקה הב' בליט הת"ת הנושא להארת חכמה במצח דז"א דאצילות, שהוא בחינת התפילין דז"א, ובחלוקה הג' בליט מעלת היסוד, שבהמסכים שלו גילה לכל הקומה דחכמה זו, במצח של הנוקבא דאצילות. שה"ס המקיפים דכל מדרגה. אמנם הארה זו שעל המצח צריכה להמשיך ממקיף העליון שעל אותה המדרגה.

וכדי להבין ענין הארת המקיף של העליון לפנימי ומקיף דתחתון, נעתיק דברי הרב המובאים לעיל (בדף אלף של"ט אות צ"ז) וז"ל "אמנם סוד הדעת דרדל"א הוא גנוז מאד, ולכן הוא בסוד הפה דע"ק אך ג"ר שלו הם בסוד או"מ, בינה דעתיק לא נתלבשה כלל אמנם נמשכת הארה מבחוץ עד מצח דא"א, גם ברישא דא"א הוא דעת דידיה ובתוכו יסוד דעתיק וגם יוצא הארה מיסוד הנ"ל ובוקע ויוצא לחוץ ופוגע באור בינה דעתיק אשר מבחוץ, ומכים זה בזה, וזה שמבפנים יוצא לחוץ וזה שבחוץ נכנס לפנים" עכ"ל.

פירוש, כי כמ"ש הרב שש מדרגות בהמוחין המקובלים לזעיר אנפין, כן גם כאן שש מדרגות בהמוחין המקובלים לאו"א. כי המוחין אלו דל"ב נתיבות יוצאים בפה דעתיק, ששם עלו הג' רישין דא"א, גם הג"ר דאו"א נכללו עמהם, כנ"ל, אמנם בעת לידת המוחין הנה הפרצופים יורדים למקומם ויורד א"א למקומו, גם או"א יורדים למקומם, והם ג' מדרגות זו תחת זו. גם נודע שהם מתלבשים במל"צ דצל"ם, והג"ר דמוחין אלו יוצאים לחוץ בבחינת אורות מקיפים, כנ"ל.

וזה אמרו שם "הדעת דרדל"א גנוז מאד אך ג"ר שלו הם בסוד אור המקיף כי אינם יכולים להתלבש" כי בעת הזווג נתבטלו הפרסאות וה"ת ירדה לפה דעתיק, והעלו אח"פ שלהם, שהם חג"ת דעתיק עם ג' רישין דא"א, ונתחבר אל גו"ע דעתיק, ואז יצאה קומה שלימה של ע"ס בצירוף אח"פ שבא"א עם גו"ע דעתיק, דהיינו הקומה דל"ב נתיבות, שבינה דעתיק שבה לחכמה ע"י המ"ן דב' מזלות ונוצר ונקה, שנעשו לדעת כנ"ל. אמנם בלידת המוחין, שא"א ירד משם למקומו וכן או"א, נמצא שג"ר

א' תקעד        חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

קלא) ואל זה רמז מאמר אדרת האזינו הנ"ל בדרצ"ב ע"ב, שהזכיר שתי בחינות: האחת הוא, ענין המקיף הנקרא בשם תפילין דרישא, אעפ"י שהוא יותר עליון, עכ"ז כיון שדומה אל אור המקיף התחתון דתפילין כנ"ל, והוא המושג אלינו, לכן קראו בשם תפילין דרישא. ואח"כ כנגד הפנימי אמר לבתר מתחבראן בסטרוי, ונהרין ועאלין בתלת חללי גלגלתא כו', והיא הבחינה הה' הנ"ל.

אור פנימי

אלו דחכמה דל"ב נתיבות, שא"א קבלם במוחא דאוירא דיליה בהיותו במקום רדל"א, הנה עתה אחר שירד משם ונתלבש במל"צ דצל"ם, נעלמו ג"ר דרדל"א אלו ששמשו בדעת דעתיק לא"א. וז"ש שג"ר דיליה אינם יכולים להתלבש בא"א, כי אחר שגלגלתא שלו נתלבש בם' דצל"ם, ונעשה לחסדים מכוסים, הנה ג"ר דע"ב המגולה שיצאו ברדל"א בעת הזווג, יצאו לחוץ לאו"מ, כי אינם יכולים להתלבש בגלגלתא, שחזרה בעזקא דכיא. ונמצא שלא נשארו במוחא דאוירא אלא בחינת ו"ק דקומת ע"ב המגולה שיצאה ברדל"א. ומקיף הזה נשאר במקום רדל"א למעלה מא"א, דהיינו במקום יציאתו של המוחין.

וזה אמרו "בינה דעתיק לא נתלבשה כלל" היינו אותה הבינה השבה להיות חכמה בקומת הע"ב המגולה שיצאה בעתיק, היא לא נתלבשה כלל בא"א, כי הג"ר נעלמו ממנה בעת ירידת א"א למקומו כנ"ל. ובינה זו נשארה בלי חכמה כי חזרה לבחינתה הקודמת שהוא חסדים מכוסים, והיא מאירה החסדים שלה תוך מצח דא"א.

וז"ש שם עוד "גם ברישא דא"א הוא דעת דידיה ובתוכו יסוד דעתיק, וגם יוצא הארה מיסוד הנ"ל ובוקע ויוצא לחוץ ופוגע באור בינה דעתיק שבחוץ ומכים זה בזה" כאן מבאר סדר הארת המקיפים הנוהג בעת רצון, שאז נולד מצחא דרעוא דא"א, ששם יסוד דעתיק, כמו שביאר (בדף אלף שס"ט אות קנ"ז), וז"ל שם, "ובהיות עם רצון וכו', נולד מצחא דרעוא דא"א, ששם יסוד
דעתיק, ואז אור בינה דעתיק שלא נתלבשה כלל גו א"א, מאירה דרך חוץ אל המצח שלו ונתוסף הארה ביסוד דעתיק דמלגאו וגם אורו יוצא לחוץ וכו', ואז יש כח גם בז"א להסתכל במצח דא"א ואז נקרא עת רצון, כי נגלה מצח הרצון". וכאן בדף אלף של"ט מבאר סדר הזווג ללידת מצח הרצון, שהוא הארת המקיפים, ואומר שבא ג"כ בדרך זווג דהכאה, שיסוד דעתיק שבדעת דא"א מכה בבינה של המקיפים אשר בחוץ, ובינה שבחוץ מכה ביסוד דעתיק שבפנים, ואז מתגדלים שניהם ומאירים זה בזה.

וביאור הדברים: כי נתבאר שאלו המקיפים שיצאו לחוץ מראש, הם הג"ר דקומת החכמה דל"ב נתיבות שיצאו בראש דעתיק בשביל א"א ואו"א שנתכללו שם, אשר בחזרתם למקומם עם לידת המוחין, לא יכלו לקבל הג"ר דמוחין, מכח שחזרו ונתלבשו בהעזקא דם' דצל"ם, ולא נשאר בהמוחין רק הו"ק דקומת חכמה זו בחוסר ג"ר. שו"ק אלו נשארו מלובשים במוחא דאוירא בלבד, שה"ס ל' דצל"ם, וה"ס הדעת דא"א המלובש במצחא שלו, ששם מלובש יסוד דעתיק, כלומר, בחינת ו"ק דמוחין דחכמה דל"ב נתיבות, שהם באמת ת"ת ויסוד, הנקראים חו"ג, כנ"ל, אלא לפי שאין שם ג"ר דחכמה, אין מדת הת"ת מגולה כלל במוחא דאוירא, כי מדת הת"ת היא להיות נושא להארת חכמה הנמשך מן הבינה השבה להיות חכמה שהיא הג"ר, וכיון שבינה חזרה לאחורים שלה, והג"ר נעלמו מן הראש, אין הת"ת נושא לשום הארת

חלק י"ד  שער מאמרי רשב"י           גדלו הז"א            א' תקעה

קלב) ונבאר עתה ענין זו הבחינה החמישית, שהם המוחין הפנימיים האמתים דז"א, ובו יתבאר למה נעשו שלשה מוחין בלבד, הנה ביארנו לעיל, כי כל אלו הבחינות קיימות יחד כולן. והנה מן הבחינה הרביעית, שהיא אור מקיף האמתי של כל רישא דז"א, בהיותם למעלה מבחוץ של נה"י דאמא עלאה כנ"ל.

אור פנימי

חכמה, ואינו ניכר מכל קומה הזו אלא מדת היסוד בלבד, שהוא בחינת המסך דצרות שבו בלבד. אלא שנקרא על שם יסוד דעתיק, משום שנשאר מקומת החכמה דל"ב נתיבות שיצאה בראש דעתיק. והבן זה היטב, כי באמת יש שם כל הו"ק שהם ת"ת ויסוד, שהרי לא נעלם אלא בחי' הג"ר דגלגלתא מחמת הם', אלא שהת"ת אינו ניכר כל כמה שאין שם בחינת ג"ר, וע"כ נקרא גם הת"ת על שם היסוד.

אמנם אלו המקיפים, אע"פ שמצד שרשם אין בהם אלא חו"ב, שהם בחינת הג"ר שיצאו מן הגלגלתא דא"א, כנ"ל עכ"ז הם כוללים בהכרח גם החו"ג, כי לא יצויר כלל שיהיה בחינת ג"ר דחכמה דל"ב נתיבות בלי החו"ג שלהם, משום שהם המעמידים הג"ר דחכמה, כי לא יצויר בינה במדרגת חכמה בלי התקשרותה בת"ת ויסוד, כי זולתם היא תמיד בחסדים מכוסים. ולכן בכל מקום שנזכר הג"ר דחכמה דל"ב נתיבות בהכרח שיש שם גם חו"ג. וזכור זה. נמצא שאלו המקיפים דג"ר שיצאו לחוץ הם ד' מוחין חו"ב חו"ג, אמנם אין זווג בהחו"ג שימשיכו הארת חו"ב, כי אם היה כן, היו נחשבים לפנימים ולא למקיפים, אלא שאין שם בחוץ שום זווג, שאין זווג אלא ע"י כלים פנימים, וע"כ נמצא שם הבינה כמו בבחינת הקטנות שלה, כלומר, שאין בה אלא הארת חסדים מכוסים, מפני שהחו"ג נפרדים בלי שום זווג ביניהם.

ואין לשאול, א"כ במה הם נבחנים למקיפים דג"ר דחכמה, מאחר שהבינה אינה ממשיכה רק חסדים לתוך המוחין הפנימים.
אמנם לעתים יש כאן בחינת זווג מפנים לחוץ, שזה הנקרא עת רצון. והיינו שיסוד של המוחין האלו, הנשאר בכלים הפנימים במוחא דאוירא דא"א, כנ"ל, מתעורר ע"י החוורתי ושערות רישא דא"א, והארתם יוצא לחוץ, ומזווג לחו"ב דמקיפים, ובינה דמקיפים חזרה לקבל חכמה, ומאירה בפנימיות המוחין למקום היסוד שבמוחא דאוירא, שכן סדר הזווג, כיון שהארת או"ח של היסוד שבמוחא דאוירא יוצא לחוץ ומזווג החכמה ובינה, הנה חוזר האו"י של החו"ב ומאיר בפנימיות המוחין אל היסוד אשר שם, ואז נפיק הי' ממוחא דאוירא, ואשתאר אור, כלומר שמקבל אז המוחין דג"ר דחכמה לתוכו. אכן הג"ר האלו אין להם מקום להתלבש בכלים הפנימים דמוחין, משום שהעזקא דגלגלתא אינה נפתחת, וע"כ הם יוצאים ומתגלים על המצח דא"א. וזה נקרא לידת המצח הרצון. ואע"פ שגם במצח אין לו גילוי אלא מבחוץ לכלי, אמנם זה הוא כיון שגם המצח הוא בחינת ם' דצל"ם, כמ"ש בחלק י"ג, אבל הארתו נמשכת באתגליא לבחינת ל' דצל"ם שבפנים, שהם העינים דא"א שז"ס פקיחת העינים דא"א. כמ"ש שם (בדף אלף שס"ט אות קנ"ז) "אז מסתכל א"א במצחא דאו"א ובמצחא דז"א וכו' ואז יש גם כח בז"א להסתכל במצח דא"א ואז נקרא עת רצון" הרי שאז נפקחו העיינין דכל הפרצופים.

והנה נתבאר, שאע"פ שבעת לידת המוחין דע"ב, נעלמים הג"ר שבהם מהראשים, ויוצאים לחוץ בבחינת מקיפים מ"מ בעת רצון יש זווג בין היסוד הנשאר

א' תקעו         חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

קלג) והנה זה האור המקיף הנזכר, נשאר שם תמיד, ונמשכה קצת הארה ממנו מכל ארבעה המוחין, אשר שם מקיפים, ורצו להימשך ולהיכנס בסוד אור פנימי דמוחין דז"א, והם עצמם נשארו למעלה, ואז ירדו ונמשכו ונשתלשלו שלשה נה"י של אמא, למטה, והלבישו את המוחין הפנימיים האלו שנמשכו מן האור המקיף כנזכר.

אור פנימי

בפנימים ומזווג אל המקיפים והארתם נמשך לפנים, ואור החכמה מתגלה בל' של המוחין. ולפי"ז יש לשאול הרי יש כאן זווג גמור, ולמה יהיו נקראים עוד בשם מקיפים, מאחר שהארתם נכנסת לפנים. והענין תבין מתוך הדיוק שבדברי הרב שם, שאומר שעיינין דא"א מסתכלין במצחא דאו"א ודז"א, וכן עיינין דז"א מסתכלים במצחא דא"א. ואינו אומר שעיינין דא"א מסתכלין בעיינין דאו"א ודז"א ועיינין דז"א מסתכלין בעיינין דא"א. ומשמיענו בדיוק הזה כל ההבדל שיש בין זווג העליון שנעשה במקום עתיק, ששם יצא קומת ע"ב במגולה מן העזקא, ובין קומת ע"ב היוצאת בעת רצון, שקומה זו נבחנת לע"ב המלובש בעזקא, כי הם' שעל הג"ר דמוחין אינה נפתחת ע"י זווג הזה, אלא רק הל' של המוחין מקבלים אור הג"ר דע"ב הזה. וזה גורם שעיקר הארת המוחין הם חופפין על המצח, שהוא בחינת חסדים מכוסים בעיקרו, שהוא בחינת ם' דמוחא דאוירא המתגלה בפנים והעיינין דז"א שהם בחינת ל' שהם מקבלים הארת חכמה, הם מקבלים זה רק מבחינת הסתכלותם במצחא דא"א ולא בעיינין שלו. באופן שהזווג משפיע חכמה בעיינין דא"א, אלא ששורשם במצחא שלו, וע"כ יש כאן השפעה רק מעיינין למצחא דאו"א ודז"א, וכן דרך הקבלה של הז"א הוא, שהעיינין שלו מקבלים ממצחא דאו"א וממצחא דא"א, ונמצא שעיקר המוחין הם בחינת חסדים של הבינה, ושל המצח, אלא שיש בהם הארת חכמה משום שהשפע עוברת דרך העיינין דעליון, כי עיינין דא"א משפיעים למצחא
דאו"א, וע"כ גם המצח דאו"א יכול להשפיע הארת חכמה למצחא דז"א, וכן המצחא דז"א משפיע הארת חכמה לעיינין של עצמו. אמנם אז חוזרין העיינין דז"א ומקבלים ממצחא של עצמו ושל העליונים. ונמצא עיקר השפע הוא דבחינת המצח, אלא שיש בהם הארת חכמה מחמת שמושפעים דרך העינים דכל אחד. כמבואר. והבן זה. כי זה התמצית של בחינת המצחא דאתגלי בעת רצון.

ובזה תבין סדר הזווג שמפרש כאן הרב (בדף אלף של"ט אות צ"ז). שאומר "יוצא הארה מיסוד הנ"ל ובוקע ויוצא לחוץ ופוגע באור בינה דעתיק אשר בחוץ ומכים זה בזה וזה שבפנים יוצא לחוץ וזה שמבחוץ נכנס לפנים" פירוש: כי נתבאר שבינה דמקיפים שעל גבי א"א, אין לה שם זווג עם החכמה דמקיפים, שאין זווג אלא מבחינת פנימים. ונמצא בינה זו דרדל"א, שהוא מאירה מבחינת הזווג דלא פסיק שלה, את הארת החסדים שלה בשפע גדול כדרכה אל המוחין דא"א. אמנם עתה, שיוצאת ההארה מיסוד שבמוחין דאוירא ופוגע בבינה דמקיפים, שמשום זה חוזרת להזדווג עם החכמה דמקיפים, הנה נגרע מחמת זה בחינת שפע החסדים אשר לה עצמה, וזה נבחן להכאה בבחינת הבינה, כי אבדה אז בחינת החסדים של בחינתה. וכן אח"ז שאור דחכמה נמשך ממנה למוחא דאוירא, נבחן ג"כ להכאה וגרעון, כי אז נפסקו הארת חסדים שבגלגלתא מלהאיר במוחא דאוירא, כי העזקא שהגלגלתא מלובש בה, שהיא בחינת ם' אינה יכולה להשפיע החסדים שבה בעת שהל' נפתחה באור חכמה, כי אין דרכה

חלק י"ד  שער מאמרי רשב"י           גדלות הז"א א' תקעז

קלד) ובהיותם מלובשים אותם הארבעה מוחין, חזרו להעשות שלשה בלבד. כי תרין מוחין הנקראים חכמה ובינה אחסנתא דאבוי ואימיה, נכנסו החכמה בנצח דאמא, והבינה בהוד דאמא. ותרין עטרין גניזין, נתלבשו יחד שניהם ביסוד הבינה. שהוגבלו בתוך הכלי הזה, נתאחדו ונעשו מוח אחד בלבד הנקרא דעת, כלול מתרין עטרין, הנקראים חסד וגבורה כנ"ל.

אור פנימי

להתחבר באור חכמה, כנודע. הרי שיש כאן שתי הכאות: אחת בבינה דמקיפים, ושניה במוחא דאוירא עצמו. אמנם נעשה כאן
בחינת התנוצצות של האורות, שפירושו,
שזה החלק של החסדים שנגרע ממוחא דאוירא בעת זווג היסוד עם החו"ב דמקיפים, שהוא בהכרח כבר מעורב ומחובר בהארת חכמה זו שהכה בה והוציאה משם, היא שיצאה לחוץ ממוחא דאוירא ומתחברת על המצח דא"א מבחוץ. (נ"ב הענין: כי נתגלה כאן מעלת החסדים מאד, אשר הם שגרמו להמשכת הארת החכמה, וזולתם לא היתה מגולה החכמה כלל, נמצא שהחסדים נעשו לקומה שלימה חו"ב וחו"ג). וע"כ היא נבחנת לקומה שלימה של חו"ב וחו"ג, כי בחי' הכאה שקבלה מחו"ב דמקיפים הם נעשו בה חכמה ובינה, ובחינת עצמה שהוא חלק החסדים שנגרעה משם בסבת הכאת חו"ב הם שנעשו לחו"ג. הרי שהתנוצצות זו שנעשה בסבת ב' הכאות שבאו ע"י זווג חו"ב דמקיפים, הוציאו חלק חסדים ממוחא דאוירא לחוץ ע"ג המצח, שיש בה ד' מוחין שלימים חו"ב וחו"ג. שזה נקרא לידת מצחא דרעוא דא"א, ובז"א נקרא הארה זו בשם תפילין. והבן היטב.

ובזה תבין הדברים הנ"ל, שההארה יוצאת ע"י העיינין, אמנם הגילוי שלה היא רק במצחא. והוא, כי זה הזווג שנעשה מבפנים לחוץ, נעשה ע"י היסוד שבמוחא דאוירא, כנ"ל, והוא המקבל ג"כ להארת חו"ב דמקיפים להיותו, הל' דמוחין, ובחינת הל' זו דמוחין מתגלה תכף בל' דבחינת
הארת הפנים שמבחוץ אל המוחין שנקרא עיינין, כנודע. אמנם עדיין אין בזה שלימות הזווג, כי לא נעשה עתה רק בחינת התנוצצות המוציא החסדים דמוחא דאוירא לחוץ ע"ג המצח בבחי' ד' מוחין חו"ב חו"ג, כנ"ל. ואחר שנתגלו ונולדו אלו הד' מוחין ע"ג המצח לחוץ, חוזרים המוחין הפנימים ומתישבים כהלכתם, כי המוחא דאוירא אינה צריכה עוד לינק מחו"ב של המקיפים, כי כבר עשו פעולתם בלידת ד' המוחין שעל המצחא, הע"כ חוזרת לקבל חסדים מגלגלתא מם' דצל"ם שבמוחין, שע"י שוב נשלמים החסדים במוחא דאוירא כמקודם הזווג. ויחד עם זה, נעשה אותו הדבר גם בהארות דפנים דא"א, אשר העיינין שהם ל' דצל"ם אשר בפנים שלו, חוזרים ומקבלים הארת חסדים ממצחא דא"א, שהוא בחינת ם' של הארת הפנים שלו. כנ"ל. הרי, שמקור ד' המוחין שעל גבי המצח באים מל' דצל"ם שבמוחין שנקרא אוירא, וכן מל' דצל"ם שבפנים שהם בחינה אחת. אמנם מקום גילוים הוא ע"ג המצח. אלא בעת שהמוחין מתפשטים מעליון לתחתון, הנה בהכרח שמצח דעליון משפיע המוחין מקודם אל העיינין דתחתון, כלומר למוחא דאוירא שהוא ל' דצל"ם, ואז נעשה בו התנוצצות, ומוציא ד' מוחין לחוץ כנ"ל. הרי שעיינין דתחתון מוכרחים לקבל ממצח דעליון, ואח"כ מתגלים ג"כ על המצח דעצמו.

ובכל האמור מובנים דברי הרב כאן שאומר (באות קכ"ז) "וזכור ואל תשכח כי כל או"פ נכנס בתחילה, ואח"כ מכחו מתנוצץ

א' תקעח חלק י"ד         תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

קלה) ונמצא כי עיקרם ושרשם של אלו המוחין נשארו בסוד אור המקיף הנ"ל. ואלו המוחין אינם רק בחינת הארה בלבד נמשכת מהם תוך הארבע מוחין עצמם ההם, ובאו מלובשים תוך נה"י דאמא. ובהיותם מלובשים בתוכם, הם נכנסים תוך רישא דז"א, בתלת חללי גלגלתא דיליה.

*        קלו) ואחר שביארנו כללות כל ז"א נחזור עתה לבאר בחינה השישית של המוחין דז"א, הנקרא או"מ שלהם התחתון, ובו נבאר גם כן בחינת דיקנא דז"א, כי גם היא בחינת אור המקיף.

קלז) ובתחילה צריך שנודיעך מה שנתבאר לעיל בענין או"א, שהם מכוסים ומחופין תוך שתי מיני שערות דא"א, שהם: שערות דרישא

אור פנימי

האור ויוצא בסוד מקיף, ונמצא כי הפנימי הראשון קדם אל המקיף הראשון, ואחר מקיף הא' נעשה הפנימי השני, ואח"כ נעשה המקיף שבו, ואח"כ הפנימי הג', ואח"כ המקיף הג' שהוא התפילין" דהיינו כמבואר, שענין זה של הארת המקיפים מתחילים ממקיפים דרדל"א, ששם שורש של כל אלו המקיפים, כי שם יצא מתחילה קומת הע"ב המגולה, שבעת לידת המוחין, שנתלבשו שוב בג' בחינות צל"ם הוכרחו ג"ר דע"ב הזה להסתלק מן הראש דכל אחד בסוד מקיף, כנ"ל. ונמצא שהפנימי, דהיינו בחינת ו"ק שנשארו מן המוחין הוא בודאי קודם בפרצוף, לבחינת הארת המקיפים בהפרצוף, שבאה לאח"כ בסוד התנוצצות, כמ"ש לעיל.

והנה מתחילה נעשה ההתנוצצות ע"י יציאת הארת יסוד מדעת שבפנימיות דא"א לבינה דמקיפים שנשארו ברדל"א, שע"י הזווג הזה דחו"ב שנעשו במקיפים ע"י יציאת הארת יסוד דמוחא דאוירא, נמשכה הארת חכמה למוחא דאוירא, דנפיק הי' מאויר ואשתאר אור, כמו שמסיים שם הרב (בדף אלף שמ"א אות צ"ט). ואז נעשה
ההתנוצצות במוחא דאוירא, ויצאו משם לחוץ ע"ג המצח הד' מוחין חו"ב חו"ג, כנ"ל. הרי שמתחילה נתקנו המוחין הפנימים בהארת חכמה ואח"כ הוציאו הארת המקיפים לחוץ ע"ג המצח, ונמצאו המקיפים האלו שהם תולדה מן הפנימים, והפנימים חשובים מהם. וכן משם הגיעה הארת המוחין לפנימים דאו"א, ונעשה התנוצצות בבחינת ל' דצל"ם של מוחין דאו"א, ומשם יצאו לחוץ ע"ג מצחא דאו"א ד' המוחין חו"ב חו"ג בסוד מקיפים. ומהם הגיעה הארה אל נה"י דאו"א שהם בחינת ישסו"ת כנודע, ונעשה גם בהם ההתנוצצות בבחינת ל' דצל"ם שבמוחין הפנימים והוציאו ד' מוחין בסוד מקיפים ע"ג מצחא שלהם. וממצחא דישסו"ת נתפשטה הארה אל ל' דצל"ם שבפנימיות המוחין דז"א, ונעשה גם בו התנוצצות ויצאו ד' מוחין חו"ב חו"ג ע"ג מצחא דז"א.

וכשתדייק תמצא כאן שש בחינות עד שמתגלים המקיפים על מצחא דאו"א, כי בחינה א' וב' הן פנימים ומקיפים שנשארו ברדל"א עצמו אחר לידת המוחין, כי אחר ירידת א"א משם עם המזלין, נסתלק הזווג

* שער מאמרי רשב"י באדרא זוטא דף רע"ב טור א'.

חלק י"ד              שער מאמרי רשב"י           גדלות הז"א א' תקעט

דאריך, אותם ארבע נימין דשערין דתליין מצד אחורי רישא, ונגדין עד רישא דז"א. ושערות דיקנא דא"א, של שתי המזלות הנמשכים דרך פנים עד טבורא דלבא דא"א, אשר שם התחלת רישא דז"א.

קלח) ונמצא כי שערות דארבע נימין המתפשטים עם ארבע חוורתי דאחורי רישא דא"א, נמשכין ברישא דז"א מאחוריו עד מקום העורף, שהוא אחורי מוח השלישי הנקרא דעת דז"א. וגם שערות דיקנא דאריך מתפשטין דרך פנים ומתחברין בפני ז"א, ושם נעשית דיקנא דז"א. ושתי בחינות אלו נזכרו באדרת נשא, בחינה ראשונה בדקל"ה, ובחינה השנית בדקכ"ט ע"א.

אור פנימי

הזה גם מראש דעתיק, ולא נשאר שם אלא הפנימים, וג"ר דאותה הקומה יצאו לחוץ. הרי ב' בחינות במקום יציאת המוחין שהוא הראש דעתיק. ומבינה דרדל"א שבג"ר שיצאו לחוץ, נמשך לפנימים דא"א, ונעשה התנוצצות ויצאו ד' המוחין על המצח בסוד מקיפים, הרי שהמקיפים שעל המצח דא"א, הם בחינה הרביעית של המוחין. ומשם האירו אל מוחין הפנימים דאו"א, ונעשה גם בהם התנוצצות והוציאו ד' מוחין לחוץ ע"ג המצח. כנ"ל. הרי המקיפים אלו שבמצח דאו"א כבר הם בחינה ששית. אמנם הרב חושב הפנימי ומקיף דאו"א לבחינה א' וב'. והטעם הוא, מפני שאלו המוחין הם מבחינת חכמה דל"ב נתיבות. שעתיק וא"א אין להם שום צורך בהם, משום שבהם מאיר בחי' חכמה האמיתית דאו"י, וע"כ תחילת ההכר של אלו המוחין מתחיל רק באו"א עלאין, מפני שהבחינה העליונה שבהם היא בינה דאו"י, כנ"ל, וע"כ יש להם צורך וחשיבות בחכמה זו דל"ב נתיבות, שפירושו, שבינה עצמה שבה להיות חכמה, כנ"ל. וע"כ מתחיל הרב למנות שש הבחינות רק מאו"א עלאין, דהיינו פו"מ בהם עצמם, ופו"מ בנה"י שלהם שהם ישסו"ת ופו"מ בז"א, שמקיף דז"א הוא בחי' הששית, דהיינו התפילין שבמצח שלו.

וכן חושב הרב להלן שש בחינות בהתפשטות המוחין מז"א אל הנוקבא. שב' הבחינות הראשונות הם פו"מ אשר בראש ז"א, אלא שמקיף זה אינו בחי' המקיף של התפילין דז"א, כי המקיף הזה הוא בחינת ז"א עצמו, כלומר מאיר בחינת הת"ת שהוא הנושא להארת חכמה שהיא בחינת עטרא דחסד, ואין שורש הנוקבא אלא בעטרא דגבורה בלבד, כנ"ל. ולפיכך נעשה בז"א התנוצצות שניה, דהיינו שד' המוחין דתפילין שבמצח האירו במוחין הפנימים שלו, בל' דמוחין, ואז יצאה בחינת עטרא דגבורה דמוחין לחוץ על גבי העורף בסוד קשר של תפילין, ונעשה שם לבחינת מקיף, ע"ד שדרשו חז"ל על הכתוב וראית את אחורי וכו', שהוא קשר של תפילין. והוא בחינת המקיף שמשם נתפשטו המוחין אל הנוקבא, כמ"ש במקומו. והם נתפשטו בסוד הרצועות עד שבאו ונתלבשו מחזה ולמטה דז"א בנה"י שלו, ונעשה גם שם בחי' התנוצצות ויצאו מקיפים לחוץ, וממקיפין אלו דנה"י שהוא בחינה הד', מקבלת נוקבא בחינת פו"מ שלה. באופן שבחינת המקיף דנוקבא, היא בחינה הששית.

ונתבאר ג' מיני התפשטיות של המוחין בדרך שש בחינות, שש הראשונות הם לאו"א עצמם, שבהם נבחנים המקיפים לבחינת

א' תקפ חלק י"ד            תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

קלט) ואע"פ שלמעלה ביארנו, כי כל השערות נמשכין מן הגבורות ודינין עכ"ז, בערך ז"א הם רחמים גמורים, יותר מן הרחמים וחסדים שבז"א, ולכן מאלו השערות שבא"א נמשכת השפעה והארה אל רישא דז"א, אבל אינן מגיעין רק לרישיה בלבד, ושאר כל גופו דז"א אין שערות דא"א מכסין עליו, כמו שמכסין על או"א. וזהו סוד, ואנכי איש חלק.

קמ) ובזה תבין מ"ש באדרת האזינו דרצ"ב ע"א וז"ל, אב ואם מהאי מוחא נפקו, וביה תליין וביה אחידן. ז"א בעתיקא קדישא תלייא ואחיד. כו' וכבר בענין או"א התחקנו לבאר זה, וכאן נשלים ענין זה.

קמא) כי או"א, עיקר השפעתם הנמשכת להם מן א"א, הוא ע"י שתי המזלות דדיקנא דיליה, כנ"ל. ואותם המזלות נמשכים ממו"ס חכמה דא"א, כי י"ג תיקוני דיקנא ממוחא סתימאה נפקי, כנ"ל. אבל ז"א בעתיקא קדישא עצמו תלייא ואחיד, ר"ל, כי הנה בערך מה שהוא מלביש את א"א מחצי התחתון דת"ת שבו ולמטה, נמצא כי הוא אחיד ממש בו. ובערך היות הי"ג נימין והי"ג חוורתי דרישא חוורא שהוא סוד הכתר עצמו דא"א, נמשכין עד רישא דיליה להשפיע בו, נמצא כי תלייא ביה, שאינה אחיזה ממש, רק הוא נתלה בסוד השערות והחוורתי ההם.

אור פנימי

האורות, דהיינו לבינה שחזרה להיות חכמה. ואח"כ שש שניות למוחין דז"א, שבו נבחנים המקיפים לבחינת עטרא דחסד, אבל בחינת האורות אינם בו בבחינת עצמות אלא בבחינת טפת הזווג, כנ"ל. ואח"כ יש שש שלישיות למוחין של הנוקבא, שבה נבחנים המקיפים רק לבחינת עטרא דגבורה לבד, כי אין לה בחינת עצמות מבחינת עטרא דחסד להיות שורשה היא בחינת המסכים אשר ביסוד, כנ"ל. ונמצאת שבחינת עטרא דחסד אין מגיעה לה אלא בסוד טפת הזווג דרך היסודות דז"א. וכבר ידעת שקוטב השש בחינות האלו, הוא מפאת שצריכים לקבל מנה"י דעליון דרך המסכים שביסודות. וע"כ נתמעטו האורות דאחסנתא דאו"א מז"א משום שמקבל מבחינה הד' שלהם. וכן מתמעטת הנוקבא מבחינת עטרא דחסד,
משום שמקבלת מבחינה הרביעית דז"א, דהיינו ממקיפי נה"י שלו. והבן. כי אי אפשר להאריך יותר.

קלט) גופו דז"א אין שערות דא"א מכסים עליו כמו שמכסים על או"א. כי אין שערות אלא מבחינת ע"ב, כמ"ש בחלק י"ג, שהם בחינת האו"ח של קומת הע"ב המגולה, שנעלם בסוד מקיף חוזר, וע"כ יצא האו"ח הזה לחוץ בסוד מותרי מוחא. ע"ש. הרי שאין שערות אלא מבחינת ע"ב, דהיינו חכמה. וכיון שאו"א הם בחינת ע"ב משורשם בנקודים, לכן השערות דא"א מכסים עליהם על ראשם וגופם בבחי' מקיפים, שעי"כ הם עולים לג"ר דא"א ואלו השערות חוזרים ומשמשים להם למ"ן ואו"ח, כמו ששמשו לא"א בעת שקבל לקומת ע"ב. מה שאין כן

חלק י"ד              שער מאמרי רשב"י           גדלות הז"א א' תקפא

קמב) ונמצא כי בבחינה זו גדלה מעלת ז"א, כי הוא יונק מן הכתר עצמו דא"א, על ידי הי"ג חוורתי דנפקי מיניה. אבל או"א יונקים מחכמה דא"א בלבד, ע"י י"ג תיקוני דיקנא הנמשכים ממנה. אבל עכ"ז בערך שאינו מקבל שפע א"א עצמו רק ע"י או"א המלבישין את אריך, והוא מלביש אותם, בבחינה זו או"א גדולים מז"א.

אור פנימי

ז"א, שעצמותו הוא מקבל מאמא, ובחינת חכמה אין מתפשט בגופו, וכל בחינת ע"ב שמקבל, אינו אלא בבחינת הראש שלו לבד, כנ"ל (דף אלף תקמ"ח אות צ"ד) וע"כ רק הראש שלו מקבל מא"א בחינת השערות, אבל לא הגוף שלו. כי החכמה אינה מתפשטת לגופו כמו באו"א. עש"ה, ואין לשאול הרי יש לו לז"א גם שערות בגוף, (כנ"ל דף אלף תקס"ג אות ק"י) אמנם המדובר כאן הוא משערות דא"א המתפשטים מחכמה סתימאה שלו, דהיינו מקומת ע"ב המגולה כנ"ל. ואלו השערות דז"א הם מבחינת דעת לבד, כמ"ש במקומו.

קמב) גדלה מעלת ז"א כי הוא יונק מן הכתר עצמו דא"א ע"י הי"ג חוורתי וכו' או"א יונקים מחכמה דא"א בלבד ע"י י"ג תי"ד. כבר נתבאר זה בחלקים הקודמים, כי ג' שותפין יש באצילות של הז"א: א"א, ואו"א. ומקור הדבר הוא בשורשו בנקודים, כי לא נאצלו ז"ת דנקודים, אלא ע"י ו' ונקודה שהשפיע יסוד דא"ק הפנימי, שהוא פרצוף כתר, אל או"א דנקודים. וטעם הדבר, כי עקרו של ז"א מצד או"י אינו אלא נצח, ואין לו חלק בחג"ת שלמעלה מטבור, ונמצא או"א, המיוחסים לע"ב דא"ק המסתיים למעלה מטבור, שאין לו שום חיבור עם הז"א המקורי דבחינת כתר, שהוא מתחיל מנצח. ולפיכך עיקר התיקון דז"א ותחילתו הוא רק מנה"י דכתר. וז"ש בזוהר שז"א בעתיקא קדישא תליא ואחיד, כי הוא אחיד בנה"י דעתיקא כי שם שורשו מנצח ולמטה, וע"כ הוא מלביש לנה"י דא"א, וזה נקרא אחיד, כלומר ששם עצמותו. וכן כל עיקר
התיקון שלו תליא בהשלמת הנה"י דכתר, מבחינת שערות ראש הנקראים ד' נימין וד' חוורתי דאחורי רישא, כי השערות רישא נחלקים לג' הויות, חב"ד חג"ת נה"י, שחב"ד חג"ת הם בב' צדדי הפנים, והוי"ה דנה"י הם באחורי רישא.

ומבחינה זו נבחן מעלת הז"א שהוא יותר חשוב מאו"א, כי או"א אינם מיוחסים כלל לכתר, אלא לפרצוף ע"ב המסתיים למעלה מטבור דפרצוף הכתר, אבל ז"א מיוחס לנה"י דכתר כנ"ל. אמנם כיון שאין לז"א שום תיקון אלא ע"י או"א, כמ"ש לעיל, בסוד מנחל בדרך ישתה ע"כ ירים ראש, נמצא שהוא פחות מהם, שהרי כל תיקונו תלוי באו"א.

וז"ש הרב שהשלמת או"א הוא ע"י הי"ג תיקוני דיקנא, דהיינו ע"י עליתם לא"א ומקבלים שם קומת ע"ב על המ"ן דמזלין ונוצר ונקה, כנ"ל. ואין להם שום יחס אל החוורתי שהוא עצמות הגלגלתא דא"א, אלא רק לבחינת השערות רישא ודיקנא לבד, דהיינו לקומת ע"ב וחכמה דא"א היוצאת על המ"ן דשערות. אבל הז"א, שהוא אחיד בנה"י דא"א שלמטה מטבור, שהוא למטה מבחינת ע"ב דא"ק הנשלם על הטבור, ע"כ אין תיקון הע"ב מספיק לו, והוא צריך לקבל מבחינת החוורתי שהוא עצמות גלגלתא דא"א, המקבל מבחי' שכנגדו מגלגלתא דא"ק, והיינו רק מבחינת נה"י דגלגלתא ששם שורשו, כנ"ל, שהם ד' החוורתי שבאחורי רישא. ונמצא שעיקר השלמתו של הז"א תלוי בד' חוורתי ההם.

א' תקפב חלק י"ד           תלמוד עשר הספירות גדלות הז"א

קמג) ונתחיל לבאר ענין אותם הארבעה נימין דשערין הנמשכין מאחורי רישא על רישי כתפין למיגד ברישא דז"א, מה ענינם. ואח"כ נבאר שאר הט' חוורתי דרך פנים, וענין דיקנא דא"א הנמשכת דרך פנים. וענין אלו הד' נימין דאחורי רישא הם גורמין בחינה הששית דאור מקיף דמוחין דז"א, שהם סוד התפילין.

קמד) וזה ענינם, דע, כי אור המקיף הזה של הבחינה הששית דומה אל האו"מ דבחינה הרביעית, כי אותו או"מ הוא מקיף מכנגד נה"י דאמא, אשר המוחין דז"א מלובשים בתוכם בפנים, והנה הוא למעלה מעל רישא דז"א, ומקיף כל ראשו וגלגלתא וכל המוחין פנימים אשר בתוכו. אבל אור המקיף הזה דבחינה ששית, הוא יוצא מן הארת המוחין הפנימים שבגו רישא עצמה דז"א, ואם מן המוחין יצא והוא גרוע מהם, איך יקיף אותם בבחינת או"מ אשר הוא גדול מן או"פ, ולכן איננו מקיף כי אם בחינת פנים דז"א בלבד, ויוצא מן המצח בין העינים ומשם עומד ומקיף את הפנים אשר תחת העינים, והם בחינת תפילין ממש. וזמ"ש באדרת האזינו דף רצ"ב, ונהיר אנפוי ואסהיד באו"א, וכו'. וז"ס והיו לטוטפות בין עיניך.

אור פנימי

קמד) או"מ הזה דבחינה ששית הוא יוצא מהארת המוחין הפנימים דז"א, וכו' והוא גרוע מהם וכו' ולכן אינו מקיף אלא בחינת פנים דז"א. כבר נתבאר לעיל בחלק י"ג, כי ם' דמוחין מאירה בהקף הגלגלתא דראש ששם נאחזים השערות. ול' דמוחין מאירה רק בפנים דראש. דהיינו ממצח ולמטה, אחר שנפסק צמיחת השערות. וטעם הדבר, כי בם' דמוחין שהיא קימת תמיד בבחינת אוירא, כי הי' לא נפיק מאויר דיליה, ע"כ יש שם אחיזה אל השערות בקביעות. משא"כ ל' דמוחין, שבעת רצון יורדת הי' מאויר הרי אז אין שם אחיזה לשערות שהם דינין כנודע. וע"כ נתקנו שם בחי' השערות רק באופן של כיסוי וגילוי, שבקטנות השערות מכסים על הפנים, ובעת רצון, מאירים י"ג החוורתי בי"ג הנימין, ואז מסתלקין הנימין מע"ג המצח והפנים, כנ"ל (דף אלף שס"ח אות קנ"ו)
כי אז יורדת הי' מאויר ואשתאר אור. וע"כ אין שם אחיזה לשערות בקביעות, כמו בגלגלתא שהוא ם' דצל"ם.

ונתבאר לעיל (בדף אלף תקע"ז ד"ה ובזה) שגם הארת המקיף העליון ע"י התנוצצות אינה מגיעה לם' דמוחין, שהם בחינת גלגלתא, אלא לל' דמוחין שהם בחינת אוירא. ע"ש. וז"ש הרב שאו"מ דבחי' ששית הוא גרוע ממוחין הפנימים, ואינו מקיף אלא הפנים דז"א לבד. כי או"מ הזה דבחינה ששית בא מחלק החסדים שבמוחא דאוירא שבתוכם הארת חכמה ע"י הכאה, אשר לא יכלו להיות בפנימית מחמת צמצום החסדים דגלגלתא, ויצאו לחוץ ע"ג המצח כנ"ל (אלף תקע"ז ד"ה ובזה) עש"ה הרי שהם באים כבחינת חלק וענף מן מוחא דאוירא, ע"כ אין הארתם מגיעה אלא לסלק השערות מע"ג המצח ועינים שמטרם הארת המקיפים היו השערות מכסיין עינייהו דלא

חלק י"ד              שער מאמרי רשב"י           גדלות הז"א א' תקפג

קמה) ואע"פ שבאדרא נראה שאינו מדבר אלא בבחינת הדעת, זה יתבאר לקמן, כי עיקר יציאת אור המקיף הוא במצחא מכנגד הדעת, כי שם מקום הבקיעה לצאת האור מבפנים ע"י הכאת קוצא דשערי דאריך מן האחור, כמ"ש.

אור פנימי

יסתכלון לא א"א בז"א ולא ז"א בנוקביה, כנ"ל (דף אלף שס"א אות ק"מ) ועתה נסתלקו השערות ונגלו העיינין ויכול הז"א להסתכל במצחא דא"א כנ"ל. וגילוי זה אין לו מקום אלא בפנים דז"א ששם מקום הארת הל' דצל"ם, ואין לו מקום גילוי למעלה ממצח שהוא הגלגלתא, כי שם שליטת ם' דצל"ם, שמשם לא נפיק הי' מאוירא לעולם. כמ"ש בחלק י"ג ע"ש.

וזה שמסיים הרב "ויוצא מן המצח בין העינים ומשם עומד ומקיף את הפנים אשר מתחת העינים והם בחינת תפילין, וז"ס והיו לטוטפות בין עיניך" כי כל זה הוא גילוי הארת חכמה, הנקרא עינים, וע"כ תולה הכתוב בחי' התפילין, בסוד בין עיניך. וכן דרשו חז"ל על הכתוב וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך וכו', שהם התפילין של ראש, כי כל הארתם בראיה תליא, כי חכמה נקראת ראיה, כנודע. ועם זה תבין סוד התפילין של יד שצריכים לכסות אותם, והוא משום שהם בחינה הששית דנוקבא, שהיא נמשכת ממקיף העליון דקשר של תפילין דראש, ונתבאר לעיל שהיא בחינת המסכים, שביסוד דמוחין שעליהם נעשה הזווג דהכאה, שה"ס הנרתק, עש"ה וע"כ כל עיקרה של המקיף הזה בכיסוי תלוי, כי אז יש זווג דהכאה המגלה להארת חכמה ע"י קומת הע"ב המגולה כנ"ל. באופן שהכיסוי דתפילין של יד גורמת לכל הגילוי דתפילין של ראש. כמבואר. ועי' לעיל דף אלף תקנ"א ד"ה אמנם עשה.

קמה) במצחא שהוא מכנגד הדעת ששם

מקום הבקיעה לצאת האור מבפנים על ידי הכאת קוצי דשערי. כמ"ש בדיבור הסמוך, שכל הגילוי הזה של התנוצצות ע"י הארת המקיפים, המוציאים או"מ דתפילין לחוץ ע"ג המצח, אינו בבחי' ם' דצל"ם דמוחין, שהם הג"ר דמוחין אלא בל' דצל"ם, שהם בחינת הדעת דמוחין, שבא"א נקרא מוחא דאוירא. וז"ש שמקום הבקיעה הוא מכנגד הדעת ששם מאירים הקוצי דשערי וממשיכים הארת המקיפים. אמנם בחינת הם' דצלם שהם הג"ר דמוחין, אינם מקבלים לתוכם הארתם זו, משום די' לא נפיק מאויר שלהם לעלמין, והם תמיד בחסדים מכוסים כמ"ש בחלק י"ג.

השערות דאריך הם צנורות ומבועין דנגדין שפע ואור גדול ממו"ס דביה למטה בז"א וכו' במקום סיומם. הנה נתבאר לעיל באורך, סדר המשכת הארת המקיפים, אשר בחינת היסוד שבדעת דמוחין, יוצא לחוץ אל הבינה שבמקיף העליון שלו, ומזווג שם את החו"ב דמקיפין בבחינת הכאה של זה בזה. כנ"ל בדברי הרב (דף אלף של"ט אות צ"ז ועי' לעיל באו"פ דף אלף תקע"ד ד"ה וז"ש) אמנם, מי הוא הגורם ליסוד שבמוחין לבקוע המצח ולצאת לחוץ אל המקיף העליון ולזווג שם החו"ב דמקיפין. והנה זה ביאר הרב לעיל (דף אלף שס"ח אות קנ"ו) וז"ל, "ובהיות עת רצון אז מאירים הי"ג חוורתי בי"ג נימין ואז מסתלקין הנימין מע"ג המצח והפנים וכו', כי נולד מצחא דרעוא דא"א ששם יסוד דעתיק ואז אור הבינה שלא נתלבשה כלל בא"א מאירה וכו', ונתוסף הארה ביסוד דעתיק דלגאו וגם אורו יוצא לחוץ" הרי שאין הזווג הזה דיסוד

א' תקפד חלק י"ד         תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

קמו) וצריך להבין, למה אלו השערות נמשכין דרך האחור ולא דרך פנים, או למעלה ע"ג רישא ממש באמצע הראש דיליה. ועוד כי הרי נתבאר לעיל, כי אין מתחיל ז"א רק מטבורא דלבא דאריך ולמטה, וא"כ איך אותם הנימין מתפשטין עד רישא דכתפין, והרי היה ראוי שיתפשטו עד למטה בטבורא דלבא, כדי שימשכו שפע ברישא דז"א המתחיל שם.

קמז) גם צריך שנבאר מ"ש באדרת נשא דק"מ ע"א ו"ל, תלת מוחין דהוו בז"א ואשתכחו בג' חללי דגלגלתא דרישא, וחד מוחא שקיט על בוריה דכליל כל תלת מוחי דאתמשך מיניה משיכאן שקילן בשערי חוורי להאי ז"א לתלת מוחין דביה וכו'. וצריך לדעת, מהו זה המוח הד' הכולל שלשתם ונמשך בשערי חוורי עד רישא דז"א.

אור פנימי

דעתיק עם הבינה שבחוץ נעשה, אלא אחר שמאירים החוורתי בי"ג הנימין דשערות רישא, שהם בוקעים בעורף כנגד הדעת ששם היסוד, וע"י הארתם יכול גם הוא לבקוע במצח דרך הפנים ולהזדווג עם הבינה דמקיפים.

וע"ש בדברי הרב, ותמצא שמביא שם ב' מיני זווגים בסוד עת רצון: א' באות קנ"ו שאומר "ואז ימשך אורותיה בי"ג תקוני דיקנא ממש לא בפנים רק בזקן עצמו יאירו אור נפלא בי"ג תיקוני דיקנא דא"א. וב' הוא באות קנ"ז, שאומר "עוד תועלת אחר, כי נולד מצחא דרעוא דא"א אשר שם יסוד דעתיק וכו', ואז מסתכל א"א במצחא דאו"א ובמצחא דז"א ומאירים אורות נפלאים בעיני ז"א" עש"ה. הרי שהוא מבאר שם ב' זווגים משונים זה מזה, כי בזווג הראשון באים הארות החוורתי והשערות בי"ג תיקוני דיקנא, ומדגיש "לא בפנים" שפירושו לאפוקי מהארת המקיפים שמאירים רק במקום הפנים במצחא ועיינין כנ"ל, אלא שמאירים בכל הראש דהיינו גם בבחינת הגלגלתא ום' דצל"ם, שהוא ע"י הזווג שעל המזלין כנודע. אמנם בזווג הב' שמביא באות קנ"ז, מדגיש להדיא, שהארת הזווג מגיעה
אל בחינת העינים דז"א ולמצחא, שהוא הארת פנים לבד, ומכנה את ההארה, כי נולד מצח הרצון. דהיינו בחינת פנים לבד. ויש להבין זה, איך באים ב' זווגים אלו ע"י הארת העת רצון. ומה הוא הגורם לשינוי הזה ביניהם.

וכבר נתבאר לעיל, (דף א' תקע"ג ד"ה וזה) כי בשעת הזווג לגילוי קומת החכמה דל"ב נתיבות, הבאה ע"י עלית מ"ן דז"א, עולים או"א למקום ג"ר דא"א, ובחינת הדיקנא נכנסת בסוד מ"ן, ואז יוצאת הארת הע"ב המגולה, שפירושו, שנתבטלו הפרסאות עם לבושי הצל"ם שבאו מחמת עלית ה"ת לעינים, וגם הם' דצל"ם, כלומר גם הג"ר דמוחין מקבלים חכמה בלי שום כיסוי. והנה מזווג הזה מדבר הרב שם באות קנ"ו. וע"כ מדגיש, "ואז ימשכו אורותיהם בי"ג תיקוני דיקנא ממש לא בפנים" כלומר שהי"ג תיקוני דיקנא נעשים שם לבחינת דעת של קומה זו, שמזל ונוצר חסד הוא בחינת ת"ת, שהוא עיקר הנושא ומגלה הארת החכמה בג"ר של הקומה, דהיינו שמשיב את בינה דג"ר שתשוב להיות חכמה, כנ"ל. ומזל ונקה היא בחינת יסוד שבדעת, שעליה נעשה הזווג דהכאה על ב' המסכים שבה, הנקראים

חלק י"ד              שער מאמרי רשב"י           גדלות הז"א א' תקפה

קמח) אבל הענין הוא, כי הנה נתבאר לעיל, שאע"פ שז"א מלביש את א"א מחצי הת"ת שבו ולמטה, אינו מלביש אותו בעצמו אלא אחר היות א"א מתלבש עם הבחינות הנזכר תוך נה"י דאבא שנתפשטו עד שם, ונה"י דאבא מלובשים בנה"י דאמא, ואז ז"א מלביש את נה"י דאמא.

קמט) והנה אותו קוצא דשערי דרישא דא"א, הנמשך דרך האחור מבחוץ, הוא מתפשט עד למטה ונוגע ברישא עצמה דז"א המלבשת את נה"י דאו"א, ודאריך עצמו, כי גופא דא"א הוא בפנים בתוך כולם, ואין ז"א נדבק ונוגע בו כלל. ואותם השערות דאריך, הם צנורות ומבועין דנגדין שפע ואור גדול ממו"ס דביה למטה בז"א, ואותם ההארות יוצאות דרך פיות השערות לחוץ במקום סיומם למטה.

קנ) ואז אותם הקצוות של השערות המסתיימים ומגיעים אחורי העורף דז"א, שהוא באחורי הדעת שבו, אותם ההארות היוצאים משם מכים שם בחוזק בעורף דז"א, ובוקעים המקום ההוא ונכנסים אל תוך המוחין.

אור פנימי

צר וקצר, כנ"ל. ונמצא הארת הזווג הזה הוא בכל הראש, דהיינו גם בגלגלתא ולאו דוקא בפנים, וזה שמדגיש שם, "ולא בפנים", כי אז אין הגלגלתא מלובשת בעזקא שלה, והיא מקבלת חכמה כמו הל' דצל"ם.

אמנם זה נוהג רק  בעת הזווג בלבד, דהיינו בעת שהפרצופין נכללים זה בזה, שאו"א הם במקום ג"ר דא"א וא"א במקום ג"ר דעתיק כנ"ל. אכן לאחר לידת המוחין, חוזרים הפרסאות למקומם, וכל פרצוף יורד למקומו, והמוחין חוזרים להתלבש בםל"צ דצל"ם ונמצאים הג"ר דמוחין חוזרים לבחי' חסדים מכוסים, ובחינת ג"ר דע"ב שהיו שם בגלגלתא דא"א מוכרחה להסתלק ולצאת משם בסוד או"מ, כנ"ל. ועתה מתחיל זווג הב' שהרב מביא שם באות קנ"ז. שהארתו אינה מגיעה לגלגלתא וג"ר דמוחין, אלא רק לז"ת דמוחין שהם הדעת, שממנו נמשך רק הארת פנים ממצח ולמטה לבד משום שהגלגלתא מלובשת בם' דצל"ם.

וענין הזווג הזה הוא, כי אותם הג"ר דע"ב המגולה, המיוחסים לגלגלתא דא"א שלא יכלה לקבלם מכח התלבשותה בם' דצל"ם, הנה הם נשארו בהעליון שלה, דהיינו ברדל"א עצמה, כי לא קבלה אותם בעת יציאתה למקום עצמה. לפיכך נבחן האו"מ הזה של הג"ר דע"ב המגולה שעומד תמיד במקום העליון. והבן היטב, כי או"מ הזה הוא באמת בחינת ג"ר של התחתון, ולא של העליון, אלא כיון שלא לקחה אותם המדרגה התחתונה ע"כ נשארה בעליונה. וזה נוהג בכל המקיפים של הע"ב החוזר.

גם נתבאר לעיל בחלק י"ג, בענין החוורתי דגלגלתא, שהוא בחינת שירי הארת הע"ב המגולה שנשארו בגלגלתא דא"א גם אחר ירידתה למקומה ואחר התלבשותה בם' דצל"ם. ע"ש. ולפיכך החוורתי ההיא מאירה בחינת הג"ר דמקיפים שנשארו בה, אל השערות רישא, והשערות רישא מאירים

א' תקפו חלק י"ד          תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

קנא) ומ"ש באדרא דמתפשטין הנהו נימין עד רישי כתפין דאריך, אין הכוונה למעלה באריך עצמו, דא"כ היכי קאמר, בגין לנגדא למוחא דז"א, והרי הוא רחוק מהם מאד. אבל יובן עם מ"ש לעיל, כי תרי פרקין תתאין דחסד וגבורה דאריך, הם הנקראים רישי כתפין דיליה, שהם

אור פנימי

הארה זו אל הדעת דא"א, ונבחן שהארה זו דחוורתי בקעה את העורף דא"א ונכנסה תוך הדעת אל היסוד דעתיק העומד שם, דהיינו בחינת היסוד שהוא הנושא להמסכים, ואז קונה היסוד כח לבקוע את המצח ולעלות לבינה דמקיפים שנשארה ברדל"א, ומזווג אותה עם החכמה דמקיפים. ובזה מובן איך אפשר ליסוד דדעת שבא"א לעלות להמקיפים שבמקום רדל"א למעלה ממקומו ודרגתו. אכן זה השיג מחמת שקבל חלק מאותה ההארה דג"ר דע"ב המגולה, ע"י הארת החוורתי דרך השערות. כי החוורתי היא ממש אותה הבחינה של הג"ר דע"ב המגולה, אלא הארה מועטת, שנשאר ממנה אחר הסתלקותו, אמנם מספקת לעורר את היסוד דדעת שיחזור ויחדש את הזווג הזה שכבר עשה אותו בעת התכללותו בהעליון. והבן היטב.

אמנם יש עדיין הפרש גדול מן זווג זה דיסוד דמוחין עם המקיפים, אל הזווג שנעשה בפנימית העליון ע"י התכללותו דתחתון בעליון. כי הארה זו אינה מגיעה כלל לבחינת הג"ר דמוחין, אלא לבחינת הדעת לבד, שז"ס הארת עיינין ומצחא כמ"ש שם בדברי הרב אות קנ"ז. וטעם הדבר נתבאר לעיל באו"פ דף אלף תקע"ה ד"ה ואין עש"ה.

ועם המתבאר מובן היטב גם ענין הכאת קוצי דשערי דא"א בעורף של ז"א, שע"י זה מוציא שם האו"מ על המצח שנקרא תפילין. כי הוא ממש על אותו הסדר שנתבאר לעיל בחוורתי ושערות דא"א עצמו, שמאירים ליסוד דדעת שלו, שע"י הארה זו
יש לו כח לעלות למקום העליון ולזווג שם את החו"ב דמקיפים, והארת חכמה מגיעה מהם לפנימיות הדעת דא"א, ויוצאת הארה לחוץ על המצח דא"א כנ"ל. הנה אותו הענין והסדר נוהג ג"כ בז"א, כי החוורתי משפיעים הארתם, שהיא שירי ע"ב המגולה כנ"ל, אל השערות רישא דא"א, וסיומם דשערות רישא משפיעים ובוקעים העורף דז"א עד שמביאים הארתם זו לתוך היסוד שבמוחין דז"א, והוא משיג כח לעלות ולזווג את המקיפים שהם למעלה ע"ג נה"י דאו"א, כי שם נשארו הג"ר מחלקו בע"ב המגולה, וע"י הארת חוורתי בהשערות מקבל כח לעלות אליהם, כנ"ל בא"א, ואז מאירים החו"ב דמקיפים בחזרה את הארתם תוך הדעת דז"א, ומשום שאינם יכולים להיות בפנים מכח העזקא דג"ר שלו, הם יוצאים לחוץ בסוד ד' מוחין חו"ב חו"ג ע"ג המצח, בסוד תפילין. ע"ש באו"פ בדף תקע"ה בכל ההמשך, כי אין להכפיל דברים.

קנא) רישי כתפין דיליה שהם תרין עטרין דבדעת דז"א ושם בדעת מקום עמידת דתרין רישי כתפין שער שם מגיע הנהו קוצי דשערי. והנה לעיל אומר, שאין הכוונה למעלה באריך עצמו. וכאן אומר שהם עומדים בדעת דז"א. אכן צריך שתזכור מ"ש לעיל (בדף אלף תקס"ט ד"ה וזה) כי בעת הזווג נמצא הז"א כלול בג"ש תחתונים דחג"ת דא"א, שהם רישי כתפין שלו, ולכן גם אחר שיורד למקומו הוא נוטל עמו את בחינתם, וע"כ כשא"א מאיר למעלה ברישי כתפין שלו נמצא ההארה מגיעה לדעת דז"א במקומו עצמו, כי בחינת דת"ת ויסוד דדעת

חלק י"ד              שער מאמרי רשב"י           גדלות הז"א א' תקפז

תרין עטרין דבדעת דז"א, ושם בדעת, מקום עמידת דתרין רישי כתפין, עד שם מגיע הנהו קוצין דשערי, ויוצאים האורות משם, ומכים ובוקעים, ונכנסים תוך המוחין דז"א. ואמנם אמיתות ביאור לשון זה, נתבאר בברכת אבות די"ט בראש השנה, במלת אלקינו ואלקי אבותינו. עש"ה.

קנב) ודע כי יש הפרש בין הדעת דז"א אל הדעת דנוקביה, כי דעת דז"א עומד למעלה בראשו מכריע בין חכמה ובינה שלו, והטעם הוא במה שנתבאר אצלינו, כי נה"י דאמא, הכלים הם דאמא, והמוחין שבתוכם, הם אורות דז"א עצמו. אבל הכתר דז"א, הכלי שלו והאורות שבתוכו הם חצי תחתון דת"ת דאמא, והם מושאלין לז"א להיותם כתר בו.

קנג) וכיון שהם אורות מעולים מן אמא, לכן יש בהם כח להמשיך מח הדעת ההוא למעלה בראש, אע"פ ששרשו הוא מן תרין כתפין דא"א, שהם מבחינת ו"ק גופא, אבל בנוקביה דז"א שהכתר שלה הוא מת"ת

אור פנימי

הז"א הוא ממש בחינת הרישי כתפין דא"א, כנ"ל, וכיון שהם בחינה אחת ע"כ הארת א"א למעלה מגיעה ביחד גם לדעת דז"א.

קנג) אורות מעולים מן אמא לכן יש בהם כח להמשיך מוח הדעת ההוא למעלה בראש, אע"פ ששרשו מב' כתפין. ולכאורה קשה, הלא ת"ת דאמא הוא ג"כ בחינת גופא, כמו הרישי כתפין דא"א, ולא עוד אלא שת"ת דאמא עוד הוא למטה מבחינת רישי כתפין דא"א. והענין הוא, כי מ"ש הרב, שעלית הדעת לראש הז"א הוא משום שנוטל האורות וכלים דת"ת דאמא לכתר שלו, רומז בזה שיש לז"א שורש בראשייהו דאו"א גופייהו, שזוהי הסבה שאורות וכלים דת"ת דאמא יכלו לשמש לכתר דז"א. פירוש: כי כבר נתבאר לעיל (א' תקע"א ד"ה אור) כי כמו שיש בפרטות כל ראש חו"ב וב' עטרין כן הם בכללות אצילות ג' פרצופים: או"א, הם חו"ב, ופרצוף ז"א הוא עטרא דחסד, דהיינו הת"ת הנושא להארת חכמה. ופרצוף הנוקבא היא עטרא דגבורה, דהיינו בחינת המסכים שביסודה שעליהם נעשה הזווג דקומת חכמה דל"ב נתיבות. ע"ש. גם נתבאר
לעיל (דף תקע"א ד"ה אור) כי לא יצויר קומת חכמה דל"ב נתיבות זולת בד' הבחינות יחד: חו"ב חו"ג. כי אין הבינה שבה להיות חכמה זולת ע"י הת"ת העולה לעיבור ומחזיר פניה לחכמה, והאו"ח העולה ומלביש האו"י הוא העולה ע"י המסכים דעטרא דגבורה. כי ע"כ מפרש הזוהר את הקומה דל"ב נתיבות בבחי' כ"ב אתוון וי' אמירן, שענינם זו"ן בעיבור הבינה כמ"ש הרב לעיל. כי אפילו אחר שנולדו הזו"ן ובאו למקומם משאירים בחינתם במוחין דאו"א, כי אין למוחין אלו קיום והעמדה זולת במציאות הזו"ן שמה בהמוחין, מטעם הנ"ל, ואותה השארה של זו"ן במוחין דאו"א נקראת בשם דעת דאו"א.

ולפיכך נקשרים ג' הפרצופים: או"א וז"א ונוקבא זה בזה, דהיינו כמו שהמוחין דל"ב נתיבות חכמה שבאו"א קשורים בז"א ונוקבא כנ"ל, אשר חכמה שבהם קשורה בת"ת, שהוא הנושא להארת חכמה, ומשיב האמא להיות חכמה כנ"ל. והת"ת קשור בנוקבא, שהיא עטרא דגבורה המעלה האו"ח. הנה אז גורם גם בג' הפרצופים דכללות, שהם

א' תקפח חלק י"ד         תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

דז"א בלבד, אין בו כח להעלותו למעלה בראש שלה. כיון ששרשו הוא מבחינת גופא. ולכן נשאר דעתה למטה בין שתי הכתפות שלה, כמ"ש במקומו.

*        קנד) ונבאר עתה ענין הקשר של תפלה של ראש מה ענינה. כבר הודעתיך ענין יעקב שנשא רחל ולאה, והוא בחינת ז"א שיש לו שתי נשים לאה ורחל, זו למעלה וזו למטה, כי רחל מתחלת מן החזה שבו ולמטה ולאה מתחלת מאחורי הדעת שבו עד החזה שבו.

קנה) והנה ענין זו העליונה הנקראת לאה, היא בחינת הקשר של תפלה של ראש, וטעם אצילותה שם, הוא כמ"ש למעלה, כי המוחין דז"א ירדו מלובשין בתוך נה"י דאמא, תוך שלשה חללי גלגלתא דז"א.

אור פנימי

קשורים ומלבישים זה לזה. כי פרצוף ז"א שהוא בחינת ת"ת, המעמיד עם שורש הת"ת שלו שהשאיר בראש דאו"א, את החכמה אשר שם, נמצא משום זה גם פרצופו למטה יורש את הת"ת דאמא לחלקו עצמו, דהיינו באותו השיעור שיש לו החלק במוחין דאו"א, באותו השיעור נוטל חלקו בגוף דאו"א, שהוא רק מת"ת ולמטה. וכן הנוקבא קשורה ויורשת את הת"ת דז"א לחלקה עצמה, משום שת"ת לא היה יכול לקבל את הארת חכמה שלו במוחין דאו"א לולא היותה שם, כנ"ל וע"כ יש לה חלק בת"ת דז"א ג"כ. הרי שכל הטעם שז"א נוטל ויורש את אורות וכלים דת"ת דאמא להיות לכתר שלו, הוא מטעם שהשאיר שורשו בראש דאו"א.

וז"ש הרב כיון שהכתר דז"א הוא מאורות וכלים דאמא עצמה, שהוא מכח שורשו שהשאיר בדעת דאו"א, זה גורם ג"כ לז"א עצמו שיעלה הב' עטרין להיות דעת בראשו עצמו, כי גם הוא בחינת גופא ומ"מ המשיכו אותו או"א לבחינת ראש שלהם כדי לקיים ולהעמיד המוחין דחכמה שלהם, כן הז"א עצמו קונה הכח הזה
וממשיך הב' עטרין להיות דעת ולשמש לו להמשכת הארת חכמה. משא"כ הנוקבא, כיון שאינה מלבשת אלא הת"ת דז"א לבד, כלומר, שמשמשת רק בבחינת או"ח לבד בשביל הז"א, ועיקר הזווג נעשה בז"א, הנה הב' עטרין אינם צריכים להיות בראש שלה, כי הזווג נעשה ביסוד ז"א.

ויש טעם ב', כי עיקר הנוקבא הוא עטרא דגבורה, שהיא ממשכת רק בחינת או"ח, והיא איננה שום נושא להארת חכמה שבמוחין, כי אדרבה המסכים שלה דוחים חכמה. הן מבחינת צר, והן מבחינת קצר. אלא עיקרה ללבוש דחסדים עומדת, והגם שאין החכמה נמשכת רק בלבוש דחסדים, מ"מ אינם חשובים שיתמשכו מגוף לראש בשביל זה. ורק ז"א שהוא הנושא האמיתי להארת חכמה משורשו באו"י, ובינה מחזקת אותו בראשה לקיים ולהעמיד המוחין שלה, ע"כ יש לו כח להמשיך הב' עטרין גם לראשו, כדי לקיים הארת חכמה שלו, שהיא בחינת עצמותו מאו"י. משא"כ הנוקבא, שבה אין שורש כזה מאו"י. והבן.

* שער מאמרי רשב"י זיע"א באדרא זוטא דף רע"ה טור א'.

חלק י"ד              שער מאמרי רשב"י           גדלות הז"א א' תקפט

קנו) והנה אין ספק, כי המלכות דאמא שהיא למטה מן היסוד דאמא, גם היא ירדה ונכנסה לתוכו, והיא שם דבוקה ומחוברת בדעת דז"א, אבל אינה בכלל מוחין שלו.

קנז) גם ידעת, כי כל אור שבעולם יש לו בחינת אור חוזר, ואם כן זה האור שבלט במצח, ויצא בסוד תפלה של ראש, מוכרח הוא שיהיה לו אור חוזר דרך אחוריו, שהוא בעורף, אשר שם עומדים הנהו קוצי דשערי דא"א, ומכים ומאירין שם כנ"ל, כי מכחם יצא אור תפלה של ראש, ועתה יש לו אור חוזר עד שם.

קנח) ונמצא, כי אור ארבע פרשיות תפלה של ראש, חזר ונכנס לפנים בשלשה המוחין הפנימיים, ובלטו אורן לחוץ דרך אחור במקום העורף, ונעשה האור ההוא בחינת קשר של תפילין דראש, בצורת ד', שהיא סוד ד' דאחד.

אור פנימי

קנו) המלכות דאמא שהיא למטה מן היסוד דאמא, גם היא ירדה ונכנסה לתוכו, והיא שם דבוקה ומחוברת בדעת דז"א, אבל אינה בכלל המוחין שלו. כבר ביאר זה הרב לעיל (דף א' תקל"ה אות ע"ה וע"ו) שכמו שיש מ"ד ומ"ן בדכר ובנוקבא, כן יש מ"ד ומ"ן בבחינת הדכר עצמו. ע"ש. ונתבאר שם באו"פ שהמ"ד הוא בחינת ת"ת עטרא דחסד, והוא בחינת יוסף. והמ"ן הוא בחי' עטרא דגבורה, שהוא בחינת בנימין, ע"ש.

וע"כ גם כאן יש להבחין בחינת עטרא דגבורה הכלולה ביסוד דאמא עצמו, שהוא בחינת עטרא דגבורה הכלולה בדכר עצמו. ומלבד זה יש להבחין בחינת הנקבה עצמה אשר שם בהמוחין, כי עטרא דגבורה היא בחי' הנקבה, כנ"ל בדיבור הסמוך, אלא שהיא כלולה גם ביסוד, שע"כ מזדווג מקודם הדכר על עטרא דגבורה הכלולה ביסוד שלו עצמו, ואח"כ הוא מזדווג עם עטרא דגבורה המיוחדת שהוא בחי' הנקבה. כמ"ש לעיל
בדברי הרב בענין יוסף ובנימין באורך. ע"ש.

וזה אמרו כאן "המלכות דאמא שהוא למטה מיסוד דאמא גם היא נכנסה לתוכו" דהיינו בחינת עטרא דגבורה האמיתית שהיא בחינת הנקבה עצמה, הנקראת בשם מלכות, הנה גם היא נכנסה בו עם הנה"י דאמא. וע"כ מרמז עליה שהיא למטה מן היסוד, כלומר, לא אותה עטרא דגבורה הכלולה ביסוד אלא עטרא דגבורה אמיתית הנחשבת לבחינה נפרדת מן היסוד, והיא למטה מיסוד. וז"ש "והיא שם דבוקה בדעת דז"א אבל אינה בכלל המוחין שלו" דהיינו כנ"ל, שמתחלה נעשה הזווג בבחינת העטרא דגבורה הכלולה בזכר עצמו, והיא העטרא דגבורה
של המוחין דז"א. אבל על עטרא דגבורה האמיתית שהיא בחינת הנוקבא שלו, נעשה הזווג אח"כ. וזה שאומר שמלכות זו היא בחינת נוקבא העליונה דז"א. דהיינו כמבואר, שהיא בחינת עטרא דגבורה האמיתית הנחשבת לנוקבא דז"א ולא בחינת עטרא דגבורה דבחינתו עצמו.

א' תקצ          חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

קנט) והענין הוא, כי בהכנס אור החוזר אל תוך המוחין הפנימיים, אז האירו ארבעה אורות אלו שם בפנים, ונתלבשו באותה ד', שהיא המלכות דאמא, ולכן נקראת ד', כנגד ארבעה אורות אלו המתלבשין בה, ואז נוקב הארתם לחוץ בעורף, ונעשה שמה אותו הקשר של תפלה דראש, ושם מתגלית בחינת אותה המלכות דאמא, ובתוכה מלובשין ארבעה האורות הנזכר, של הארבע מוחין.

קס) ולפי שאין שם רק מציאות אותה המלכות לבד, לכן אין הקשר ההוא אלא בחינת עור אחד לבד, ואין שם שום פרשה וכתיבה כלל, לפי שהפרשיות הם בסוד מוחין, והעור בסוד המלכות, והואיל ואין שם מוחין ממש, לא יש שם רק בחינת עור בלבד.

קסא) (והנלע"ד בזה הוא כי זה הקשר הוא אור מקיף דמוחין דלאה, ואינו לאה עצמה, והוא כדמיון תפלה של יד, שהוא אור מקיף דמוחין דרחל. וזה מוכרח לעניות דעתי, וכמו שביארתי לקמן בתפלה של יד, שיוצאת מהכאת קוצא דשערי דעיבור דז"א, שהם ד' הציציות. וכן יש ארבע ציציות דנימין דמוחין דיניקה המכים בראש לאה, ומוציאין

אור פנימי

קנט) בהכנס או"ח אל תוך המוחין הפנימים האירו ד' אורות אלו בפנים ונתלבשו באותה ד' שהיא המלכות וכו', ואז נוקב הארתם לחוץ בעורף וכו'. פירוש: כי זה דומה לגמרי אל הזווג של היסוד דמוחין עם החו"ב שבמקיף העליון שע"ג נה"י דאו"א, שע"י הכאתם זה בזה יצאו ד' המוחין דתפילין כנ"ל (בדף א' תקפ"ו ד"ה ועם) עש"ה. כן נעשה זווג זה הב' על בחי' המלכות דמוחין. אלא ההפרש הוא ששם נעשה הזווג של יסוד דמוחין עם מקיף העליון שלמעלה מז"א, וכאן נעשה הזווג במקיף דתפילין שע"ג המצח דז"א. כי הנוקבא אינה מקבלת רק ממוחין דדכר. ועל כן גם כאן ע"י קבלת הארת הקוצי דשערי, קבלה המלכות כח לבקוע המצח ולצאת לחוץ לזווג עם האו"ח שלה את חו"ב של המקיף דתפילין, ואז נכנסה הארתם תוך המוחין הפנימים וד' המוחין חו"ב חו"ג שנתגלו
עתה מחדש תוך המוחין הפנימים שייכים לנוקבא, שהיא המלכות הנ"ל, וע"כ מוחין אלו גם הם בוקעים את העורף ויוצאים לחוץ, כי משום הארת העזקא אינם יכולים להיות בפנים, כנ"ל בהזווג של יסוד דמוחין. והם נעשים שם סוד קשר של תפילין, שהוא בחינת ד' מוחין מקיפים על מקום העורף, כמו המקיפים של המצח. אלא ד' המקיפים של הדכר שהוא הז"א, הם מבחינת ת"ת בעיקר, כנ"ל, שחו"ב דאו"י בולטים במצח דאו"א, ות"ת דאו"י בולט במצח דז"א. וע"כ מקומם על המצח, דהיינו בבחינת פנים. משא"כ הנוקבא שאין לה אלא בחי' עטרא דגבורה משורשה עצמה, שהם בחינת המסכים, כנ"ל, ע"כ מקומם בעורף הז"א, כי הם בחינת אחורים ולא פנים. ועי' היטב לעיל (דף אלף תקע"ב ד"ה והנה) בענין ג' הבליטות דאו"א וז"א ונוקבא. ומזה הטעם אין בה אלא בחינת עור בלבד, ואין בה

חלק י"ד  שער מאמרי רשב"י           גדלות הז"א          א' תקצא

בה אור מקיף דמוחין בסוד קשר וכמ"ש בדרוש הציציות, בענין נימין דיניקה שנמשכין עי רישא דלאה. מהרח"ו ז"ל).

קסב) ונבאר ענין הרצועות של תפלה של ראש, איך נמשכות מן הקשר הנזכר, ואיך מתחברות למטה עם התפלה של יד. דע כי כל מה שיש בתפלה של ראש שהיא ברישא דז"א, יש גם כן בתפלה של יד שהיא ברישא דרחל נוקבא דז"א.

קסג) וכמו שאמרנו, שיש מקיף עליון על רישא דז"א והיא הבחינה השנית שבמוחין דיליה, כך זה הקשר דתפלה של ראש הנקרא לאה, היא בחי' אור המקיף העצמיי והעקריי של נוקבא דז"א, הנקראת רחל, ולכן זו הקשר עומדת כאן למעלה, והיא למטה, ומכאן היא נעשית אור מקיף העצמיי אליה והבן זה.

קסד) והנה ענין הרצועות הם בחינת המשכת הארבע מוחין למטה, ונודע, כי הארבע מוחין נתלבשו בנה"י של אמא כנ"ל. והנה הם נחלקים

אור פנימי

שום פרשה. משום שעיקר בחינתה היא רק עטרא דגבורה לבד, שהיא בחינת או"ח ואין בה או"י.

קסג) הבחינה השנית שבמוחין דיליה כך זה הקשר דתפילין וכו', או"מ העצמי והעקרי של נוקבא דז"א, הנקראת רחל. כבר נתבאר זה לעיל (א' תקע"ח ד"ה כשתדייק) שיש ג' חלוקות של שש בחינות: דאו"א, ודז"א, ודנוקבא. עש"ה הטעם, וענין שש הבחינות הם ג' מדרגות דאו"פ ואו"מ, כי בעת הזווג כשנכללו הפרצופים זה בזה, נכלל כל אחד בעלי עליון שלו: או"א בראש דעתיק, וז"א באו"א, ונוקבא בראש ז"א. וזהו מחמת שכל אחד עלה לעליון שלו, והעליון לעלי עליון, ונמצא העליון כמו שמשמש בב' מקומות כאחד, כי הוא עצמו אע"פ שעלה למעלה הניח הרשימות שלו למטה במקומו הקודם, וע"כ התחתון מקבל גם מעלי עליון. כנ"ל דף א' תקנ"ט ד"ה נעשו. עש"ה.

וע"כ יש לכל אחד ב' שרשים: שורש אחד בעלי עליון, ושורש אחד בעליון שלו, ובחינת עצמו ע"כ יש ג' מדרגות ובכל אחד פנימי ומקיף, הרי שש מדרגות. ונמצא שורש העצמי דאו"א, הוא בעלי עליונם, דהיינו בראש דעתיק כי עד שם נכלל בעת הזווג, ושם בחי' א' והשניה דמוחין שלהם. אמנם משם אינם יכולים לקבל המוחין, כי לפי המדרגה לא נכללו בעת הזווג רק בעליון שלהם שהיא א"א. וע"כ אינם מקבלים אלא מבחינה הרביעית דמוחין שהיא או"מ שהניחו בא"א. וכן ז"א נבחן השורש העצמי שלו באו"מ דעלי עליונו שהם או"א, הנבחן לבחינה השניה דמוחין. אמנם אינו יכול לקבל משם, כי בדרך המדרגה נכלל רק בנה"י דאו"א, דהיינו בישסו"ת המלבישים לנה"י דאו"א, וע"כ הוא מקבל רק מאו"מ שהניח בנה"י דאו"א, שהוא בחינה הרביעית דמוחין שלו. ועד"ז נוקבא דז"א רחל, הנה המקיף העצמי שלה, דהיינו בחינה השניה דמוחין שלה היא בראש ז"א בקשר של

א' תקצב        חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

לשתי חלקים ימין ושמאל, תהיה חלוקתם כך, כי בבחינת הנה"י דאמא. הנה היסוד כולל תרין עטרין דדעת, שהם חסדים וגבורות.

קסה) ולקמן יתבאר, כי עטרא דגבורה כולו או רובו ניתן בנוקבא, ועטרא דחסד כולו או רובו, ניתן בז"א, ומה שנשאר מעטרא דחסד, נמשך ביסוד שבו וניתן שם. ושם עומד אותו החסד שירד שם, לכן אין היסוד של הבינה נזכך כאן, רק הנצח וההוד שלה בלבד, ואלו הן תרין רצועין ימנית ושמאלית.

קסו) וצריך שתדע, כי בכל מקום שיש בחינות נצח והוד בכל מקום שהם, עליהם נאמר, והקרנים גבוהות והאחת גבוהה מן השנית, כמבואר בהקדמת התקונין ד"ט ע"א. ובפרשת פנחס בר"מ דרכ"ח ע"ב.

קסז) והענין הוא, כי ספירת הנצח, של א"א ושל אבא ואמא ושל ז"א, כולם הם יותר קצרות משיעור ספירת ההוד שבהם, כי ספירת ההוד מתפשטת למטה מן הנצח, ונמצאת ספירת הנצח הקצרה, שהיא גבוהה יותר למעלה מספירת ההוד.

קסח) וטעם הדבר הוא במה שנודע, כי הנצח הוא בסוד התפארת, וההוד בסוד המלכות, כמ"ש בספר התקונין איהו בנצח ואיהי בהוד. וזהו סוד שנקראים הנצח וההוד שחקים, שהם שתי ריחיים זו על גב זו, הטוחנות מן לצדיקים שהם צדיק וצדק.

אור פנימי

תפילין, אמנם אינה יכולה לקבל משם ששמה נבחן לעלי עליונה, כי אין שרשה אלא בנה"י דז"א. וע"כ אינה מקבלת רק מבחינה הרביעית דמוחין, דהיינו באו"מ של הנה"י דז"א. וכבר הארכנו בזה.

וזה אמרו שקשר של התפילין נחשב לבחינה השניה דמוחין דרחל, כי בחינה הא' היא ד' המוחין שיצאו בפנימיות המוחין דז"א, כנ"ל. ובחי' השניה היא האו"מ שיצא על העורף בסוד קשר של תפילין. ומשם נמשכו דרך ב' הרצועות ונתלבשו בנה"י דז"א ג"כ בב' בחינות: באו"פ, ובאו"מ, ומבחינה הרביעית שהיא המקיף של הנה"י

דז"א, משם מקבלת הנוקבא. ע"ד שנתבאר באו"א ובז"א.

קסח) הנצח הוא בסוד הת"ת, וההוד הוא בסוד המלכות. זה נתבאר היטב בחלקים הקודמים, שכמו שיש ה' בחינות בע"ס השלימות בחכמה, שהם כח"ב זו"ן, כן יש ה' בחינות בע"ס דקומה דבחי"א, דהיינו בקומת החסדים לבד, שהם חג"ת נ"ה, ששם יורדים הכח"ב להיות חג"ת, וע"כ נבחנים החג"ת לג' הבחינות הראשונות כח"ב. ונצח הוא בחינת ז"א, והוד הוא בחינה אחרונה שהיא הנוקבא. וענין זה נוהג בכלהו ז"ת דה"פ. כי כל ז"ת הם קומת חסדים דבחי"א.

חלק י"ד  שער מאמרי רשב"י           גדלות הז"א          א' תקצג

קסט) והרי איך הם זו על גב זו, לפי שזו גבוהה מזו. ונמצא כי כאשר אמא עלאה המשיכה הנצח שלה בתוך ז"א לתת בו מוחין כנזכר, והנה הנצח שבה נכנסה תחילה, ולא המשיכה רק עד טיבורא דליבא דז"א.

קע) וזהו הטעם של רצועה הימנית, שתהיה קצרה ושיעורא עד החזה בלבד, לפי כי הרצועה הזו שהיא רצועת נצח, היא לצורך זעיר אפין עצמו, כנזכר דאיהו בנצח, ועיקר מציאות ז"א הוא עד החזה שבו, כי משם ואילך מתחיל בנין נוקביה.

אור פנימי

וזה אמרו "ספירת הנצח של א"א ושל או"א ושל ז"א כולם הם יותר קצרות משיעור ההוד שבהם וכו', כי הנצח הוא בסוד הת"ת, והוד הוא בסוד המלכות" כי הג"ר שבכל גוף מה"פ הם בחינת כח"ב שנכללו וירדו לבחינת חג"ת, ונו"ה הם זו"ן, כמבואר, וע"כ הנצח הוא יותר עליון מן ההוד כי המלכות היא תמיד מתחת ז"א. וכמ"ש בדיבור הסמוך.

קע) רצועת נצח הוא לצורך ז"א עצמו ועיקר מציאות ז"א הוא עד החזה שבו, כי משם ואילך מתחיל בנין נוקביה. כבר נתבאר לעיל בסמוך, ענין התקשרות הפרצופים דאו"א ז"א ונוקבא זה בזה, שנמשך מן התקשרות המוחין דאו"א גופייהו, כי נבחן במוחין שלהם שלש בחינות: א' הם עצם האורות, וב' הוא הנושא להמשכת חכמה. ג' הוא הנושא לבחינת הכאה להעלאת או"ח. שבחינה הא' הם חו"ב שבמוחין, שהם עצם האורות. ובחי' הב' הוא עטרא דחסד שבמוחין, שהוא ת"ת וז"א הנושא להארת חכמה, שזולתו עוזבת תכף הבינה בחינת החכמה שבמוחין, וחוזרת לבחי' חסדים מכוסים כטבעה. וג' היא עטרא דגבורה שבמוחין, שהיא בחינת היסוד הנושא לבחינת המסכים להעלאת או"ח, שזולתו לא היה נמשך כלל האו"י בהמוחין. וקוטבם
של ג' בחינות האלו הוא הת"ת, דהיינו העטרא דחסדים, כי הבחינה העליונה שבמוחין אלו דאו"א היא חכמה, וחכמה זו אינה מתקיימת שם זולת על ידו, כמבואר, וע"כ נבחן הת"ת דמוחין לעיקר האו"י אשר שם. אמנם בלי או"ח אינו יכול כלל להתלבש בהמוחין, ונמצא הת"ת דמוחין שקשור ותלוי בעטרא דגבורה, שהיא הנוקבא דמוחין.

הרי שת"ת קנה מקומו בקביעות תוך המוחין דע"ב של או"א בראשייהו ממש אע"פ שהוא בעצמו הוא רק בחינת גוף, וע"ד זה גם הנוקבא דז"א קנתה מקומה שם בראשייהו דאו"א.

ולפיכך כשנתפשטו הפרצופים, ונתפשטו או"א לפרצוף בראש וגוף, ירש ז"א לחלקו את ת"ת דאו"א, כי אין בגוף אלא מה שבראש, וכיון שבמוחין דראשייהו נבחן ת"ת דמוחין לחלקו דז"א, כנ"ל, הנה כן גם בגוף שלהם, קבל ז"א את ת"ת שלהם לחלקו, וע"כ הוא מלביש עליהם מת"ת שלהם ולמטה.

ואין לשאול לפי"ז היתה צריכה גם הנוקבא להלביש את או"א כמו ז"א, שהרי גם לה יש שורש בראשייהו דאו"א, כנ"ל. אמנם הענין הוא כי לא נעשה שם הזווג אלא בבחינת העטרא דגבורה הכלולה בהדכר עצמו, דהיינו במסכים הכלולים ביסוד דמוחין, שפירושה בחינת הנוקבא הכלולה

א' תקצד        חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

קעא) ואח"כ נכנס הוד דאמא, ונתפשטה עד למטה בהוד דז"א, כדי להשלים בנין המלכות. כי הנה מוח הבינה של הנקבה, נעשה מן הוד זעיר אפין כנודע. ונמצא, כי אמא עלאה הנקראת בינה, נמשכה עד מוח הבינה שבמלכות.

קעב) ולפי שבטבורא שלים, כנזכר באדרת נשא דף קמ"א ע"א, לכן שיעור הרצועה הזו היא עד טבורא. וזמ"ש בתקונין דף ט' ע"ב, ואתפשטותה דבינה עד הוד אתפשטת. כי לשון הזה מורה על מה שאמרנו, כי ההוד שבה, היא אשר נתפשטה יותר משיעור הנצח.

קעג) גם בזה תבין טעם שיעור הנזכר בהקדמת התקונין בדף ט' ע"א בענין הרצועות ושיעורן. גם תבין, כי מאמר זה לכאורה חולק עם מאמר ר"מ דפרשת פנחס דף רכ"ח ע"ב, כי כאן נאמר דרצועת ימין קצרה והשמאל ארוכה. ושם אומר להיפך. והענין כי שם מדבר בבחי' מניח את התפילין כי הארוכה מימינו ושל שמאלו קצרה, אבל בבחי' אמא עלאה עצמה היא להיפך, כי הנה הימין, שבה הוא השמאל שבו, והשמאל שבה ימין שבו.

אור פנימי

בז"א עצמו, שהיא בחינת בנימין שבו, כנ"ל בדברי הרב. אמנם בבחינת עטרא דגבורה האמיתית לא נעשה שם שום זווג בראשייהו דאו"א, כי היא אינה יכולה להתגלות אלא אחר גדלות ז"א עצמו, דהיינו ע"י עלית אח"פ שלו כנודע.

ולפיכך יש לז"א ב' נוקבין: א' נבחנת כבחינת הנוקבא הכלולה בז"א בעת היותו בשורשו בראשייהו דאו"א, אמנם לא בעטרא דגבורה ממש, כי היא בחינת יסוד ושייכת לגמרי אל ז"א, אלא בחינת המלכות דאמא עצמה שגם היא כלולה ביסוד הזה, ולה יש כבר אצילות שלם שאינה צריכה לז"א כמו רחל. ומלכות זו דאמא לא שמשה שם בפני עצמה אלא בדרך התכללות בעטרא דגבורה דז"א.

ובזה תבין ביותר מ"ש הרב לעיל (באות קנ"ו) "שהמלכות דאמא שהיא למטה מהיסוד דאמא גם היא ירדה ונכנסה לתוכו והיא שם
דבוקה ומחוברת בדעת דז"א אבל אינה בכלל מוחין שלו" דהיינו בשעה שהוא יורש את תנה"י דאמא לחלקו, מחמת שנשרשו בה בראשייהו, כנ"ל, הנה הוא יורש ג"כ בחינת מלכות דאמא שלמטה מבחי' עטרא דגבורה של המוחין שלהם, כי עטרא דגבורה היא ביסוד של המוחין שהוא דכר, אמנם מלכות דאמא כלולה ג"כ בהדכר, רק הזווג לא נעשה עליה אלא בבחינת הדכר, כנ"ל, אמנם זה מספיק שגם מלכות זו דאמא תתפשט לתוך המוחין דז"א. ועל המלכות הזו נעשה זווג מיוחד אחר יציאת המוחין דז"א, שמשם יצאה פרצוף לאה, הנקראת קשר של תפילין, דהיינו נוקבא עליונה דז"א שלמעלה מחזה, אשר גם היא מלבשת על הת"ת דאמא כמו הז"א כי יש לה קשר עכ"פ בראשייהו דאו"א בבחינת עטרא דגבורה שגם היא כלולה שם כנ"ל, אלא כיון שלא נעשה עליה שם הזווג להדיא, כנ"ל
חלק י"ד  שער מאמרי רשב"י           גדלות הז"א          א' תקצה

קעד) ונבאר ענין הרצועות בבחינת המוחין, כי עד עתה ביארנום בבחינת הנצח וההוד דאמא, שהם לבושי המוחין. ועתה נדבר בבחינת המוחין, הנה מן קשר התפילין של ראש שהיא אות ד' כנזכר, נמשכין שתי רצועות, אחת נגד הימין ואחת כנגד השמאל, וברצועת הימין יש שם בחינת חכמה וחסד דז"א, ובשמאלית גבורה ובינה דז"א, שהם בארבעה מוחין, והרי הם שתי רצועות הכוללות ארבע המוחין כסדר הנזכר.

אור פנימי

ע"ב צריכה כאן לצאת אחר גמר הזווג דמוחין דז"א עצמו, והיא מקבלת מן המוחין דז"א. והבן היטב שורש הזה של פרצוף לאה.

אמנם נוקבא זו העליונה אינה בחי' עטרא דגבורה האמיתית, שמשם נכלל ז"א בעת שימושו בדעת דאו"א, כי הוא כלול בנוקבא שלו עצמו, שיצאה עמו בעת הנקודים בסוד ו' ונקודה. אלא הנוקבא הזו אין לה גילוי עדיין בפני עצמה, כי היא נאצלת תמיד ע"י הז"א. ולנוקבא זו אין שום שורש בראשייהו דאו"א, כי עדיין לא נגלה דרגתה שם, כנ"ל, וכל שורשה בעטרא דגבורה של המוחין משם, היינו רק במה שנכללה ביסוד דז"א, וע"כ אחר גמר גדלותו של ז"א היא מתפשטת משם לפרצוף בפני עצמה. וכל אחיזתה היא רק בת"ת דז"א, שמשם הכתר שלה. והוא מטעם, שכל שבחו של הת"ת דראשייהו דאו"א להמשיך מוחין דהארת חכמה היתה מטעם התכללותו בעטרא דגבורה שלה, כנ"ל, וע"כ היא יורשת ג"כ בז"א מקום הת"ת שלו, אבל עיקר מקומה היא בנה"י דז"א, שעיקרם דנה"י הוא קו אמצעי, דהיינו היסוד דז"א, שהרי גם למעלה בהמוחין דאו"א אינה כלולה רק ביסוד דמוחין שהיא עטרא דגבורה, ולא בת"ת של המוחין, שהוא בחינת האו"י דמוחין שהוא עצם הז"א.

ולכאורה נראה כמו סתירה בהדברים כי פעם אומר שז"א הוא נצח, ונוקבא היא

הוד, ופעם אומר שכל המחזה ולמטה דז"א שייך לחלקה של הנוקבא וז"א הוא רק חג"ת לבד, שעיקרו הוא ת"ת, ונמצא מזכה שטרא לבי. תרי אמנם כבר נתבאר זה בחלקים הקודמים שבבחינת ע"ב נחשב ז"א לת"ת, כי בע"ב דא"ק נתחלפו האורות, וירד הכתר למדרגת חכמה וחכמה למדרגת בינה, וכו' ות"ת למדרגת נצח וכו' ויסוד למדרגת מלכות, כנ"ל בחלק ה'. ע"ש. ולפיכך עצם הז"א מבחינת אצילות של א"א שהוא מדרגת כתר דב"ן, נבחן עיקרו של הז"א לנצח, אמנם ממדרגת המוחין, שזה מקבל מבחינת או"א, שהם ע"ב דב"ן המקבל מבחינה שכנגדו מע"ב דא"ק, נבחן עיקר הז"א לבחינת הת"ת, שהוא חג"ת. וכבר הארכנו בזה. וכיון שכל הקשר שבין התלבשות הפרצופים נמשך ממוחין דאו"א, ע"כ נחשב הז"א לבחי' ת"ת, שהוא חג"ת, וכל מקום הנה"י נוטל הנוקבא, כי הנצח ירד לבחינת הוד, ושייך ע"כ אל הנוקבא.

ובאמור מתבאר עוד ביותר למה אין זווג במלכות דאמא שבמוחין, אלא רק ביסוד שלה, וכן מה הדיוק שאומר "המלכות דאמא שלמטה מיסוד שלה" כי נתבאר, שבבחינת ע"ב ירדו המדרגות, שירד ת"ת לבחינת נצח, ונצח נעשה לבחינת הוד, ויסוד לבחינת מלכות, כנ"ל, הרי שאין המלכות כלל נכללת בזווג המוחין דע"ב, כי היסוד נטל בחינתה. וז"ש הרב שאין מלכות דאמא בכלל המוחין דז"א (עי' לעיל אות קנ"ו) הרי, שאין

א' תקצו        חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

קעה) וכדוגמת הדלת עצמה, שהיא הקשר, שאיננה אלא בחי' עור בלבד, גם הרצועות, הם בחי' עור בלתי בחי' פנימיות ופרשיות בתוכן, כמו שיש בתוך עור ארבעה בתי התפילין.

קעו) ואמנם בחינת הרצועות האלו, הם גם כן בבחינת אור המקיף ונמשכין מצד חוץ ולא בפנים, והימנית היא היותר קצרה, כמו שביארנו בריש הקדמת התקונין דף ט' ע"א, והיא מסתיימת בטבורא דליבא דז"א, ושם נגנזת ונכנסת בפנים.

אור פנימי

המלכות דאמא בכלל העטרא דגבורה שבראשייהו דאו"א, ונמצא כשז"א יורש מאמא בחינת תנה"י שלה ללבושי מוחין. אין המלכות דאמא צריכה להיות בכללם, כי אינו יורש אלא מה שיצא בע"ס דמוחין האלו על ידי מציאותה שם בבחינת העמדה וקיום להמוחין כנ"ל, והמלכות דאמא לא נכללה שם, מאחר שיסוד ירד לדרגתה. אמנם נתבאר לעיל שעכ"ז יש לה בחינת התכללות ביסוד שעליו נעשה הזווג, וע"י התכללות זו ירדה ג"כ למוחין דז"א עם תנה"י שלה.

ונתבאר לעיל (א' תק"צ ד"ה בהכנס) שאחר שנעשה זווג במוחין דז"א בבחי' עצמו, שהוא על העטרא דגבורה דבחי' היסוד דמוחין, נעשה אח"כ זווג מיוחד על בחי' המלכות דאמא, ויצאו ד' המוחין דקשר של תפילין, ע"ש. הנה נמצא שמוחין אלו הם בבחינת הכלים דכתר, כי נתפשטו על המלכות דאמא, שמלכות זו איננה בע"ב, שהרי מוחין דע"ב מסתיימים ביסוד, כנ"ל. הרי שבנין המוחין דמלכות דאמא הם בהכרח מבחינת הכלים דכתר, דהיינו מטרם שירדו המדרגות, שנמצא שם הז"א במדרגת הנצח, והנוקבא ממדרגת ההוד, דהיינו כמו שהם ראוים להיות כנ"ל, דאי לאו הכי, לא היה יוצא על מלכות דאמא שום בנין, כמבואר.

וזה אמרו "רצועת נצח הוא לצורך ז"א עצמו, כנזכר דאיהו בנצח, ואח"כ נכנס הוד

דאמא ונתפשטה עד למטה בהוד דז"א כדי להשלים בנין המלכות כי מוח הנקבה נעשה מהוד דז"א" כי אלו הרצועות שהם נמשכים מלבושי המוחין דאמא, מבחינת עור, שהיא המלכות שאינה בע"ב, אלא רק במציאות הכלים דכתר, כנ"ל. הנה הרצועה הימנית, שבה מלובשת עטרא דחסדים, שהיא בחינת ז"א, הרי הרצועה הזו נבחנת לבחינת נצח, ולא לבחינת ת"ת, משום שבכלים דכתר אין ז"א אלא בחינת נצח כנ"ל. וכן עטרא דגבורה שהיא הרצועה השמאלית אינה נבחנת לכל נה"י כמו בכלים דע"ב, שהנוקבא היא שם בחינת נצח, כנ"ל, אלא היא נבחנת רק לבחינת הוד, כמו מציאותה בכלים דכתר, שמשם באים הרצועות כמבואר.

וזהו אמרו באות (ק"ע) "וזהו הטעם של רצועה הימנית שתהיה קצרה ושיעורה עד החזה בלבד, לפי שרצועה זו שהיא רצועת נצח היא לצורך ז"א" פי': כי נתבאר לעיל, שחו"ב וב' עטרין שיצאו במוחין דחכמה דל"ב נתיבות על המ"ן דמזלין, הם מתחלקים בג' הפרצופים: או"א, וז"א ונוקבא. שחו"ב מבחינת עצמותם הם רק באו"א. ות"ת הוא עטרא דחסדים, היא נמצאת מבחינת עצמותה רק בז"א. ועטרא דגבורה נמצאת רק בנוקבא מבחינת עצמותה. ע"ש. וז"ש "שרצועה הימנית שיעורה עד החזה לבד, לפי שרצועה זו

חלק י"ד  שער מאמרי רשב"י           גדלות הז"א          א' תקצז

קעז) והטעם הוא, כי כבר נתבאר, כי תרין עטרין יש בדעת, חתד אקרי חסד, וחד אקרי גבורה. והנה ז"א רובו הוא מצד החסד ונוקביה הוא מצד הגבורה, ולכן הזכר הוא לוקח כל בחי' עטרא דחסד לעצמו, ואין נשאר ממנו אל נוקביה רק מעט מזער בתכלית, וזהו הטעם שהת"ת מטה כלפי חסד.

קעח) ולטעם זה הרצועה הימנית ששם הוא העטרא דחסד, הנה היא נגנזת בתוך טבורא דליבא כנ"ל, שהוא במקום החזה, לפי שמשם ולמטה הוא התחלת בנין הנקבה, והיא כלה ונפסק שם בחזה, ומה שנכנס בפנים אינו רק דבר מועט מאד, שנכנס ויורד עד היסוד דז"א עצמו, כנודע, כי שם עומד ומתקבץ.

קעט) האמנם עיטרא דגבורה עם מוח הבינה דז"א, שהיא ברצועת השמאל אינה נגנזת בחזה, אבל נמשכת בחוץ בסוד אור מקיף גם את הנקבה עד טבורא דז"א, לפי ששם הוא התחלת נה"י דז"א, ונכנסת שם כדי להיותם אותם המוחין מתלבשים שם בתוך נה"י דז"א, להיותם מוחין לנוקביה, ע"ד מוחין דז"א שנתלבשו בנה"י דאמא כנ"ל. והנה לפי שהז"א לקח לעצמו רוב עטרא דחסד, לכן לא הוצרך לקחת מעטרא דגבורה רק דבר מועט, ונשארה כולה או רובה אל נוקביה כנזכר.

קפ) ודע כי אעפ"י שאמרנו, כי עטרא דחסד נפסק במקום החזה ונגנז שם בפנים, עכ"ז בחינת מוח החכמה דז"א, שגם היא ברצועה הימנית כנ"ל, לא נפסקה גם היא, לרוב גודל הארתה. 

קפא) אמנם גם היא נמשכה ונתפשטה למטה עד הטיבור, והקיפה גם את נוקבא דז"א המתחלת מן החזה, ונכנסה גם היא בטיבורא מבפנים, ואז נמצאו שם ג' מוחין, שהם: חכמה, ובינה, ועיטרא דגבורה. ואלו שלשה נתלבשו בנצח והוד דז"א, חכמה בנצח, ובינה וגבורה בהוד.

אור פנימי

הוא לצורך ז"א" דהיינו כמבואר, שאין לנוקבא חלק בעצמות העטרא דחסד, כמו שאין לז"א חלק בעצמותם של החו"ב, וע"כ רצועת הנצח שהיא עטרא דחסד מסתיימת בחזה, שעד שם בחינת הז"א, ואינה נמשכת כלל מחזה ולמטה ששם מקום הנוקבא. אמנם אין לטעות בזה שאינה מקבלת מכל הד'
מוחין חו"ב חו"ג, כמו או"א וזו"ן, אלא המדובר הוא בבחינת העצמות לבד, ע"ד שנתבאר בז"א, שמבחינת אחסנתא אין לו רק הארה ולא עצמות, אלא מב' עטרין יש לו עצמות. ע"ש. כן בנוקבא, אין לה מג' מוחין ראשונים חו"ב ועטרא דחסד רק בחינת הארה ולא עצמות. ובחינת עצמות
א' תקצח        חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

קפב) ושם עמדו מלובשין, כדוגמת הבחינה השלישית, שביארנו במוחין דז"א בסוד אור פנימי. ואז יצאו גם שם בחינת אור המקיף שלהם לחוץ מהם, כדמיון הבחינה הרביעית דז"א. ואח"כ נכנסו בחללי גלגלתא דנוקביה, בסוד מוחין פנימים, שהיא בחינה החמישית.

קפג) ובהיותם שם, נקראים שני מוחין בלבד. וטעם הדבר הוא, לפי שעיטרא דחסד שבדעת, כולו לקחו הז"א לעצמו, ואותו המועט שנשאר, נשאר ביסוד דז"א, ונשארו בה תרין מוחין בלבד, באופן זה, מוח חכמה שבה, מלובש בנצח דז"א בחלל גלגלתא הימני, ומוח בינה עם עיטרא דגבורה, מלובשין בהוד דז"א בקו שמאל.

קפד) ובזה תבין, איך הנקבה היא תמיד אתכלילת בשמאלא, כי הרי רובא היא מן השמאל, כי בימינא, אין בה רק חכמה, ובשמאלא, יש בה גבורה ובינה וצריך שתדע כי גם היסוד דז"א נכנס בה בסוד מוח הדעת, אלא שאין בו רק בחינת עטרא דגבורה לבד, כי בחינת החסד שבו הוא דבר מועט הנשאר בו כנ"ל, ועיקר מה שיש בו היא זאת העטרא דגבורה.

אור פנימי

אין לה רק מעטרא דגבורה לבד. מטעם הנ"ל, וזה שאומר שרצועת הנצח מסתיימת בחזה ואינה נמשכת לנוקבא. והבן.

וזה אמרו (באות קע"ט) האמנם עטרא דגבורה עם מוח הבינה דז"א שהוא ברצועת השמאל אינה נגנזת בחזה אלא נמשכת בחוץ בסוד או"מ גם את הנקבה עד טבורא דז"א וכו', ונכנסת שם כדי להיות המוחין מתלבשים שם בתוך נה"י דז"א להיות מוחין לנוקביה" דהיינו כמבואר, שרצועת ההוד שהיא עטרא דגבורה, נוטלת אותה הז"א גם מבחינת עצמותה, וע"כ נמשכת עד הטבור ששם המוחין דנוקבא. משא"כ רצועה הימנית שהיא עטרא דחסד שאין הנוקבא נוטלת רק הארתה, אין הרצועה זו נמשכת כלל בעצמותה למקום הנוקבא, אלא הנוקבא לוקחת הארתה מבחינת הזווג דז"א בלבד. וזה אמרו (באות קע"ח) "הרצועה הימנית

ששם היא עטרא דחסד וכו', ונפסקת שם בחזה ומה שנכנס בפנים אינו רק דבר מועט מאד שנכנס ויורד עד היסוד דז"א" דהיינו כמבואר שבחי' עטרא דחסד אינו מגיע לנוקבא אלא ע"י הזווג, דהיינו ע"י היסוד דז"א כמ"ש, "כי שם עומד ומתקבץ" ונודע, שקיבוץ פירושו זווג.

קפב) אוה"מ שלהם מחוץ מהם כדמיון  הבחינה הרביעית דז"א ואח"כ נכנסו בחללי גלגלתא דנוקבא וכו' שהיא בחינה החמישית וכו'. כבר נת' לעיל ענין שש הבחינות הללו, שהם נוהגים באו"א ובז"א ובנוקבא. ע"ש.

קפג) שני מחין בלבד, וכו' מוח חכמה שבה מלובש בנצח דז"א וכו' ומוח בינה עם עטרא דגבורה מלובשין בהוד דז"א וכו' גם היסוד דז"א נכנס בה בסוד מוח הדעת

חלק י"ד  שער מאמרי רשב"י           גדלות הז"א          א' תקצט

קפה) וזהו סוד מ"ש בתקונין, כי היסוד הוא גבורה בסוד יצחק ק"ץ ח"י. דנטיל לשמאלא, ומכאן נתפשטו אח"כ הגבורה במלכות, ביסוד נקודת ציון שבה כנודע, ומכאן באו שם כל הגבורות ההם, וזהו סוד מ"ש בפרשת בשלח דף ק"ע, דנשים דעתן קלה. ולא אמרו שאין בהם דעת כלל, והכונה היא, כי אין להם רק מחצית הדעת, שהוא עטרא דגבורה. ובפסוק בלחם הקלוקל נתבאר ענין הגבורה הנקראת ק"ל, וע"ש. גם עיין בפרשת שלח כנזכר.

קפו) גם זהו סוד האדרת האזינו דרצ"ו ע"א, ונהירו דתרי מוחי גליפן בה הרי, שאין בה רק שני מוחין, והם נמשכים מנהירו דמוחין דז"א בלבד, ולכן נקרא נהירו דתרי מוחין, כי הם אור נמשך מתרי מוחי דז"א. ואעפ"י שאנו אומרים, כי אלו התרין עטרין הם ביסוד. עכ"ז שרשם ועיקרם תלוים בחכמה ובינה שבנצח והוד דז"א, רק שאח"כ מתחברין ביסוד לצורך הדעת שבה, כמו שנבאר, אבל עיקרה אינה רק שני מוחין בלבד, שהם חכמה ובינה, בנצח והוד דז"א כנ"ל.

קפז) עוד צריך טעם אחר אל מ"ש באדרת האזינו, שאין בה רק נהירו דתרי מוחי בלבד, והענין הוא במה שנתבאר למעלה בענין התפלה של ראש, כי הדעת דז"א הוא כלול מתרין עטרין, שהם חסדים וגבורות שנמשכו מן המח הדעת דאו"א, שנתפשט בגופא דילהון, ובו' קצוות שלהם, ואינן מן הדעת שבראש עצמו דאו"א. משא"כ בתרי מוחין דחכמה ובינה שנמשכו מן המוח עצמו דאבא ואמא.

קפח) וכפי זה היה מן הראוי, שבז"א יהיה הדעת שלה למטה בגופיה ולא בראשו, ושם ביארנו טעם הדבר, שהוא כי הכתר שבו הוא הת"ת עצמו דאמא בבחינת כלי ואור שבתוכו, ולהיות הכתר שלו גדול בתכלית המעלה, לפי שהוא מאמא, היה בו כח להימשך ולהעלות את הדעת בראשו דז"א תחות תרין מוחין דחכמה ובינה שבו, אבל בנוקבא דז"א, שהכתר שלה איננו רק מת"ת דז"א, אין בו כל כך כח להעלות את הדעת שבה למעלה בראשה, ואין בראשה רק תרין מוחין בלבד כנ"ל.

אור פנימי

אלא שאין בו רק עטרא דגבורה לבד כי בחינת החסד שבו הוא דבר מועט. כבר נתבאר זה שכל מה שיש לה מבחי' העצמות הוא רק עטרא דגבורה, אבל ג' מוחין חו"ב וחסד באים לה בדרך הארה ולא עצמות
ע"ש. ומה שחושב הרב את העטרא דגבורה בב' מקומות, כי חושב אותה בקו שמאל, וגם בקו אמצעי, הוא כי מציאות הגבורות הוא תמיד בקו שמאל. אמנם בחינת הזווג שבהם הוא בקו אמצעי שנקרא דעת. אמנם

א' תר חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

קפט) אבל הדעת שלה שהם חמש הגבורות דעטרא דגבורה, ירדו למטה בגופא דילה כפי השורש אשר משם חוצבו כנ"ל, והם באמצע בין שתי הכתפים שלה באמצע ממש, בין זרוע חסד לזרוע הגבורה. וכדרך שביארנו לך בענין חטאו של אדם הראשון, שהוריד גם את הדעת דז"א בין תרין כתפין דיליה, כדוגמת נוקבא בשליש הראשון של הת"ת שבה. והרי נתבאר, כי שלשה מוחין יש לנקבה, כנמצא בספר הזוהר, אבל החכמה והבינה שבה הם לבדם בראשה, והדעת הוא למטה בגופא כנזכר.

*        לע) בתיקונים דף ט' ע"ב בהקדמה וז"ל, ואתפשטותא דה' עלאה עד הוד, באות י' איהו וכו'. גם בשאר מקומות מצינו בזוהר דאמא עלאה עד הוד אתפשטות והענין עם הנ"ל, כי התפשטות נה"י דאמא תוך ז"א בסוד המוחין הנ"ל, לא הגיע התפשטותה רק עד ההוד דז"א, אבל היסוד דז"א לא נעשה מן אמא כי לא נתפשט יסוד שלה אלא עד שם כנ"ל, כי היסוד דאמא נקרא אוירא בסוד מגדל הפורח באויר, שהזכרנו למעלה.

קצא) והענין הוא, כי יסוד הזכר הוא ארוך ובולט וממשיי, והוא מפני שהזכר הוא בסוד החסד המתפשט בתוכו, וריבוי הארת החסדים

אור פנימי

כיון שעיקר עצמות שבדעת הוא עטרא דגבורה, ע"כ יורד משם הדעת לגוף לבין רישי כתפין שלה, דהיינו ג"כ בקו אמצעי בלבד, כמ"ש הרב להלן. כי כל הבא בדרך זווג נבחן לקו אמצעי. וענין התפשטות הגבורות ההם בגופא, יתבאר במקומם בע"ה.

קצ) היסוד דז"א לא נעשה מן אמא כי לא נתפשט היסוד שלה וכו' היסוד דאמא נקרא מגדל הפורח באויר. בחינת הבינה דא"א שיצאה לחוץ מראש ונעשה כתר לא"א, נקראת מגדל הפורח באויר, כי מגדל הוא לשון גדלות וג"ר, ואויר פירושו חסדים, דהיינו אור הרוח שהוא חסדים, ומתוך שהיא בחינת חסדים מכוסים, ע"כ נבחנת גם הגדלות שלה בסוד מגדל הפורח באויר. (עי'
לעיל בדברי הרב דף א' מ"ח אות ע"ג, וע"ח. ובדף א' קט"ו תשובה קכ"ט. ובדף א' ע"ה אות קל"ה).

ולפיכך עד המקום שנתפשט יסוד דאמא בז"א אין הארת חכמה יכולה להתגלות שם, דהיינו עד החזה. כנודע. גם נתבאר בחלקים הקודמים, שכל עיקרם דנה"י דגדלות דז"א הם לבחינת חסדים מגולים בהארת חכמה, שהם מתגלים בקו אמצעי מחזה ולמטה. וכן כל עיקרו של יסוד דגדלות הוא בחינת חסד דאתגלי אפומא דאמה, שפירושו חסדים מגולים בהארת חכמה, לפיכך יסוד דז"א אינו נעשה מאמא עלאה, אלא ע"י המשכת א"א, כמ"ש לפנינו.

קצא) יסוד הזכר ארוך ובולט וממשי,

* שער מאמרי רשב"י זיע"א באדרא זוטא דף ר"ע טור א'.

חלק י"ד  שער מאמרי רשב"י           גדלות הז"א          א' תרא

גורמין שפע גדול ביסוד שלו ובולט לחוץ מרוב הארתו. אבל יסוד הנקבה הוא קצר מאד, והוא בסוד אויר וחלל ואינו ממשיי, לפי שהנקבה היא בסוד הגבורות המתפשטין בתוכה כנודע, ואין הגבורות מאירות כמו החסדים, כי הנקבה נקראת חשך, כנודע, ואין בה כח להיות היסוד שלה בולט, ולכן נשאר בסוד אויר. ולכן נפסק בחזה דז"א, ולא נתפשט עד היסוד דז"א לתקנו בשאר הספירות שבו.

קצב) וצריכין אנו עתה לבאר, איך נתקן היסוד דז"א. כי כבר ביארנו שהת"ת והיסוד הראשונים שבו נתעלו ונעשו בחינת דעת ות"ת, וא"כ מהיכן נאצל היסוד דז"א. אבל הענין יובן במ"ש למעלה בענין זווג עליון דא"א הנקרא זווג דנשיקין, שנזדווג לתת מוחין אל או"א, ולהוסיף בהם נה"י חדשים. ושם ביארנו קצת הענין, וכאן נרחיב בו קצת יותר.

קצג) דע, כי שלשה בחינות יש בא"א: האחת היא, כאשר ראשו נתקנה לא זקופה ולא כפופה. השניה היא, כשראשו זקופה מאד, שאז הדיקנא דיליה נגבהת למעלה, השלישית היא, כאשר כופף ראשו למטה, כי אז דיקנא דיליה נשפלת ויורדת למטה עד רישא דז"א, כמ"ש לקמן.

אור פנימי

והוא מפני שהזכר הוא בסוד החסד המתפשט בתוכו וכו'. יסוד הנקבה היא קצר מאד והיא בסוד אויר וחלל. פירוש, כי מדת הזכר הוא המשכת האור ישר, שהוא עצם אור העליון. ומדת הנקבה היא, שהיא נושאת המסך, שעליו נעשה זווג דהכאה. כמ"ש לעיל בדברי הרב (דף אלף תקל"ו אות ע"ו) בסוד יוסף ובנימין. עש"ה. וע"כ הנקבה נבחנת לבחי' חלל ובית קבול על אור העליון המושפע מיסוד הזכר, כי ע"י שהיא מכה באור העליון ומחזירה אותו לאחוריו, נולד מזה או"ח העולה ומלביש הע"ס דאו"י, ונמצא האור של יסוד הזכר במדת בליטה להיותו או"י, והאור דיסוד הנקבה במדת שקיעה וחקיקה ובית קבול, כי האו"ח שלה הוא הממשיך ומקבל או"י. ויש עוד כאן הבחנה יתירה, כי לפי מדת השקיעה והחושך שביסוד הנקבה, דהיינו לפי גודל דחית אור העליון שהנקבה דוחה ע"י העביות הכלולה
בהמסך שלה, כמדה זו ממש היא מדת גודלו של האו"י שהאו"ח שלה עולה ומלביש, כי עביות דבחי"א היא קומת ז"א, ועביות דבחי"ב, היא קומת בינה, וכו'. הרי שזה שקוע וזה בולט, ומדתם שוה ממש, שלפי גדלה של השקיעה כן מדת גדלו של הבליטה. ואורך, פירושו הארת חכמה, כי אור החכמה מכונה ארוך. ובליט פירושו אור ישר, כנ"ל.

ולפיכך אין בחינת יסוד דאמא מספקת להמשכת היסוד דז"א, כי בחינת היסוד דז"א היא הפוכה מבחינת יסוד דאמא, כמבואר, שיסוד דאמא היא קצר שפירושו, שהיא מכה ודוחה לאור חכמה, ע"י העביות שבמסך שלה. ויסוד דז"א הוא ארוך, דהיינו שיש בו הארת חכמה, שהיא אור החיה, וע"כ הוא ראוי להוליד נשמות. כנודע.

קצג) שלשה בחינות בא"א, האחת הוא כאשר ראשו נתקנה לא זקופה ולא כפופה.
א' תרב           חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

ואז או"א, שהכתר שלהם הוא מן הגרון דא"א, הנה אז הוא נכלל בכלל רישא דא"א ממש, ועי"ז נעשה להם בחינת מוחין ובחינת נה"י שלהם החדשים.

קצד) וכמו שהוא ענין כפיפת ראש דא"א כדי להוסיף נה"י באו"א, כן על ידי כפיפת ראש, א"א מוסיף בחינת יסוד בז"א. אבל יש הפרש

אור פנימי

השניה היא כשראשו זקופה מאד. וכו'. הג' הוא, כשכופף ראשו למטה. פירוש, כי נתבאר לעיל שבעת הזווג דנשיקין עולים או"א לג"ר דא"א, וג"ר דא"א עולים לג"ר דעתיק. אשר אז נעשה הדיקנא בבחי' מ"ן שע"י יוצא הזווג דקומת ע"ב המגולה. והנה אז נמצאים הח' תיקונים עליונים התלוים בלחיים דראש, שהם עתה בבחינת ג"ר דעתיק, ששם עלה הראש דא"א. ובחינת ד' תיקוני תחתונים התלוים בגוף, דהיינו בגרון דעתיק, נמצאים עתה במקום או"א, דהיינו במקום ג"ר דא"א הקודמים, שעתה עלו לשם או"א ביחד עם החג"ת דא"א. כמ"ש באורך לעיל דף א' תק"ס ד"ה וכשהזווג. עש"ה.

ולפיכך יש להבין ג' מצבים בראש דא"א. א' הוא, שלא בזמן הזווג, שאז או"א מלבישים את חג"ת שלו בלבד, ונמצא אז הראש דא"א מסתלק מן התחתונים שהם או"א, כי הם מלבישים לגוף שלו בלבד. וזה נבחן שראשו זקוף לגמרי, כלומר שאין לו עסק עם או"א המלבישים לגוף שלו, ונמצא ראשו זקופה מאד.

מצב ב' הוא, בעת הזווג להוציא נה"י חדשים ומוחין דע"ב לאו"א, שאז יורד הפה דא"א ממקום הפה דרדל"א, ויורד לבחינת החזה שלו שנעשה לפה דחב"ד שלו ששם מלבישים או"א, כנ"ל בדף א' תקע"ד ד"ה וזה. שנתבאר שם שזה נבחן לכפיפת ראש דא"א למטה ממקומו. כי מקום הראש דא"א הוא עתה בג"ר דעתיק, והוא כופף ראשו
להתלבש במקום או"א שהוא מקום הד' תיקוני דיקנא תחתונים התלוין שם בגרון, שעלה ונעשה עתה לבחי' גלגלתא דחב"ד דא"א כנ"ל, וע"כ נבחן מצב הזה לכופף ראשו למטה.

מצב ג' הוא, ג"כ בעת הזווג, אלא בעת שרוצה לתת בחינת היסוד לז"א. וצריך שתזכור המתבאר לעיל בדף א' תקפ"א ד"ה גדלה. שיש לז"א מעלה על או"א, משום שהוא מיוחס לנה"י דכתר עצמו, המקבל מבחינה שכנגדו מנה"י דא"ק, שמשם נמשך שורש הז"א בסוד ו' ונקודה שהשפיע יסוד דא"ק לאו"א דנקודים. משא"כ או"א אין להם שורש בפרצוף כתר, זולת בע"ב לבד. עש"ה. ולפיכך אין היסוד דגדלות דז"א יכול להשתלם מצד או"א, אלא צריך להמשך ולקבל מן פרצוף הכתר שהוא עתיק וא"א דאצילות. ולפיכך בעת שא"א רוצה לתת יסוד לז"א, הוא עושה הזווג בעדו כשהוא במקומו בג"ר דעתיק, דהיינו בבחינת כתר, ששם מקום הח' תיקוני דיקנא העליונים, כנ"ל, ואינו יורד למקום או"א. ששם מקום הד' תיקוני דיקנא התחתונים, וע"כ נבחן מצב הזה, שראשו נתקנה לא כפוף ולא זקוף, כלומר, שאינו זקוף ומסולק מן התחתונים, אלא הוא מזדקק להשפיע להם. אמנם לא בכפיפת ראש למטה, דהיינו שירד לבחינת חג"ת שנעשו לחב"ד שלו, אלא עומד במקומו במקום ראש דעתיק, שהוא עתה נמצא שמה. הרי שאינו כפוף אבל גם לא זקוף שהרי מזדווג לצורך ז"א.

חלק י"ד  שער מאמרי רשב"י           גדלות הז"א          א' תרג

ביניהם, כי לתת נה"י באו"א, צריך שא"א יכוף את ראשו, וכל התיקונים שיש מן המזל הח' עד מזל הי"ג. אבל לתת בחינת היסוד לבדו בז"א, אין צורך רק שיכוף את ראשו בבחינת אותו המזל הי"ג האחרון לבדו, שהוא ג"כ בחינת יסוד של דיקנא דא"א, ונחית עד רישא דז"א ממש, ואז משפיע שפע אור גדול למוחין דז"א, ומשם נמשך אור רב למטה, ונתוסף בו בחינת היסוד.

אור פנימי

קצד) יכוף את ראשו וכל התיקונים שיש מן המזל הח' עד מזל הי"ג. כלומר שצריך להוריד ראשו ממקום ג"ר דעתיק, ששם עתה בחינת הח' תיקוני דיקנא עליונים אל מקום חג"ת שלו שנעשו לחב"ד, ששם בחינת ד' תיקוני דיקנא תחתונים כנ"ל בדיבור הסמוך, וז"ש "שלתת נה"י באו"א צריך שא"א יכוף ראשו וכל התיקונים שיש מהמזל הח' עד הי"ג" כי ע"י כפיפת ראשו שפירושו שמזדווג במקום הד' תיקוני דיקנא תחתונים כנ"ל, הוא מוציא נה"י חדשים לאו"א, דהיינו ע"י זווג חיך וגרון שלו שבמקום חב"ד שלו, ונכללים הד' תי"ד בהזווג. כנ"ל בדיבור הסמוך ע"ש.

אין צורך רק שיכוף את ראשו בבחינת אותו המזל הי"ג האחרון לבדו שהוא ג"כ יסוד של הדיקנא ונחית עד רישא דז"א. כבר נתבאר לעיל בסמוך, כי שלא בשעת הזווג לצורך התחתונים, נמצא א"א שראשו זקופה מאד, שפירושו שאין לו שום חיבור עם התחתונים, והוא לגמרי מסולק מהם, כי אז כל השפעתו לתחתונים רק מבחינת חג"ת שלו בלבד, דהיינו הבינה שיצאה לחוץ מראשו. וכיון שכתר דאו"א שהוא הגרון יצא לחוץ מראשו, הרי שראשו זקוף לעצמו לבדו ומסולק לגמרי מן התחתונים. וטעם הדבר, משום שהחכמה שבראשו דא"א, היא בחינת חכמה דאו"י והיא נסתמה בקרומא, ואינה משפעת מבחינתה כלום לתחתונים. כמ"ש הרב לעיל (בחלק זה אות צ"ה). שאחר הראש הג' נסתם העצמות העליון בקרומא דאוירא, ויורד האור דרך השערות. ע"ש.
שפירושו, שמבחי' חכמה עצמה אין השפעה עוד מא"א, וכל בחינת חכמה המושפעת לאו"א וזו"ן, היא רק בחינת חכמה דל"ב נתיבות היוצאים על המ"ן דשערות דיקנא, כמ"ש שם, כאור השמש העובר דרך נקבים קטנים. דהיינו בחינת היסוד דדיקנא, שהוא מזל הי"ג, שהוא נושא המסכים דבחי' צר וקצר, וע"כ מכנה הפיות דשערות נקבים קטנים, כלומר שהם צרים מאד. אמנם מבחינת עצמות העליון דחכמה, שהיא חכמה דאו"י, אינו משפיע עוד לתחתונים. וע"כ נבחן ראש דא"א שהיא זקופה מאד. כלומר  רחוק מאד מן התחתונים ממנו.

וזה אמרו "לתת בחינת היסוד לבדו בז"א אין צורך רק שיכוף את ראשו בבחינת המזל הי"ג שהוא ג"כ בחינת היסוד דדיקנא" כלומר, שהוא עושה הזווג הזה במקום עמידתו עתה, שהוא בג"ר דעתיק, ונמצא הפה שלו במקום הפה דרדל"א, ושם עושה הזווג דנשיקין. חיך וגרון, לצורך יסוד דז"א. ומ"מ נבחן זה לבחינת כפיפת ראש במקצת, שהרי אינו משמש שם מבחינת עצמותו דהיינו חכמה דאו"י אלא רק על בחינת המ"ן דשערות, שהוא המזל הי"ג. שהיא חכמה דל"ב נתיבות וז"ש "אין צורך רק שיכוף את ראשו בבחינת המזל הי"ג" כלומר, לא כמו באו"א שירד לגמרי ממקומו בג"ר דעתיק, למקום הד' תיקוני דיקנא תחתונים, שהוא למקום עמידת או"א. ששם קומת ע"ב בלבד. אלא שעומד כאן במקומו בעתיק ששם קומת כתר, ואין זה כפיפת ראש גמור, אלא כיון שמשמש במ"ן דמזל

א' תרד           חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

קצה) ולא עוד אלא שאינו שוקע כיסוד הנקבה, אשר אורה מועט לפי שהיא אורות גבורה כנ"ל, אבל זה, שהוא אור חסד גדול, נעשה יסוד בולט וארוך, מרוב האור הנוסף בו מן המזל עצמו דדיקנא דאריך המגיע עד ראשו, שלא ע"י או"א, אלא מן המזל עצמו. ודבר זה הוא אור נפלא מאד.

קצו) וענין זה נרמז אצלינו בביאור פרכת אבות במלת קונה הכל, כי ע"י ירידת המזל הי"ג הנקרא ונקה, מדה אחרונה מן הי"ג מדות, והוא בגימטריא אהי"ה במילוי יודין, כמספר קונה, וכמספר ונקה. וע"י זה המזל קונה הכ"ל שהוא היסוד דז"א, ובורא אותו קנין חדש ממש.

קצז) והענין הוא באופן הזה, כי הנה נתבאר לעיל, כי החסד והגבורה דז"א נתעלו, ונעשו בו בחינת חכמה ובינה שבו שהם המוחין, ונמצא כי כשא"א כופף ראשו והמזל הי"ג נחית עד רישא דז"א, הנה הוא מאיר בחכמה שבו שהוא הראשון המקבל שפע אור המזל הנזכר, והחכמה זו היא סוד החסד הראשון כנזכר, והוא הנקרא אברהם, וממנו נמשך

אור פנימי

י"ג, ולא בבחינת עצמותו נבחן זה לכפיפת ראש במקצת, שהרי הסתלק מקומת חכמה דאו"י לקומת חכמה דל"ב נתיבות.

קצה) יסוד בולט וארוך מרוב האור הנוסף בו מן המזל וכו' שלא על ידי או"א אלא מן המזל עצמו. כבר נתבאר בסמוך, שאין השלמה ליסוד דז"א אלא ע"י נה"י דכתר, ואין בחינת ע"ב מספקת לו, שזהו מכח שורשו הא' שהוא נמשך שם מנה"י דא"ק הפנימי, שהוא פרצוף הכתר דא"א, בסוד ו' ונקודה לאו"א הנקודים, כנודע. ולפיכך, נעשה הזווג דנשיקין שלו בפה דא"א המלביש לפה דעתיק, ולא כפף פה דראשו למטה למקום פה החדש דחב"ד שלו, כנ"ל, משום שצריך להשפיע ליסוד דגדלות דז"א רק מבחינת כתר, שהוא פה דעתיק. וז"ש "זה שהוא אור חסד גדול נעשה יסוד בולט וארוך וכו', שלא ע"י או"א אלא מהמזל עצמו" דהיינו שלא ירד לפה דחב"ד
שלו ששם עומדים או"א, משום שהם רק בקומת ע"ב כמו א"א בקביעות, וע"כ לא ירד להתלבש בראשייהו דאו"א, אלא שנזדווג במקום עמידתו, שהפה שלו במקום פה דעתיק, והמזל הי"ג עלה שם ושימש לבחינת מ"ן ליציאת קומת החכמה דל"ב נתיבות בשביל הז"א, כנ"ל. הרי שאו"א לא נשתתפו כלל בזווג הזה לצורך יסוד דז"א, שהרי הזווג נעשה למעלה מקומתם, דהיינו בקומת הכתר בפה דעתיק. ונמצא שהקומה יצאה ע"י המזל עצמו שלא בהשתתפות או"א. וז"ש "שלא ע"י או"א אלא מן המזל עצמו". כי אם היה א"א מתלבש במקום או"א, הרי הז"א אינו מקבל מעצמות המזל, אלא ע"י התלבשות היסודות דאו"א, (כנ"ל בחלק זה אות צ"ה). משא"כ עתה מקבל ע"י עצמות המזל, בלי שום התלבשות בלבושי נה"י דאו"א.

קצז) החסד הראשון והוא הנקרא

חלק י"ד              עץ חיים        גדלות הז"א          א' תרה

האור בשאר ספירות דז"א עד הגיעו אל ספירת היסוד שבו, וקונה אותו מחדש. וזמ"ש, ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ. כי ע"י אברהם הנזכר, קונה המאציל העליון את השמים ואת הארץ, כי זה הוא על ידי זה היסוד שקנה והאציל מחדש בז"א כנזכר.

קצח) וזמ"ש בפרשת בראשית, דכד אתא אברהם אתהדר בר"א לאבר, ואתגליא האי אבר. והענין הוא כי ע"י השפע שנשפע באברהם שהוא חכמת ז"א, שהוא סוד החסד הראשון, מזה נתקן אבר היסוד, ונתגלה בז"א. ולהיות כי ע"י היסוד הזה מזדווג ז"א עם המלכות הנקרא מ"ה, לכן נקרא אברהם אב"ר מ"ה, שהוא גורם החיבור יסוד במלכות.

*        קצט) גם דע כי מן ב' מוחין חו"ב הנקרא אחסנתא דאו"א, נמשך לו הארה בב' פנים שלו, כמ"ש יאר ה' פניו אליך. ב' פנים ימין ושמאל, מצד החכמה ומצד הבינה. אך מדעת הוא נמשך לגו גופא בגו אדרין

אור פנימי

אברהם וכו', עד הגיע אל היסוד שבו וקונה אותו מחדש. השם אברהם, הוא על החסד דז"א בעת שנתעלה ונעשה חכמה דז"א. דהיינו בחינה העליונה דקומת ע"ב שז"א משיג ע"י זווג הנ"ל דא"א כי אחר שמשיג קומת ע"ב זו יוצאים לו נה"י חדשים דהולדה, הנקראים יסוד דגדלות. הרי שע"י קומת חכמה שהשיג מא"א, שנקראת אברהם, קנה ז"א את יסוד דגדלות שלו.

קצח) אתהדר ברא לאבר ואתגליא האי אבר וכו', שהוא חכמה דז"א שה"ס חסד הראשון, מזה נתקן אבר היסוד. ברא, ענינו בחינת חושך, בסו"ה ובורא חושך, גם ענינו בחי' חיצוניות כמו פוק תני לברא. ונודע, שבחינת המסכים הם ביסוד, כמ"ש לעיל בדברי הרב (בחלק זה אות ע"ז). שה"ס בנימין הכלול ביסוד הזכר, ונתבאר שם שבסוד הזווג עם הנוקבא נעשה בו נהירו ונציצו שמשם נולדים נשמות הצדיקים בבחינת ג"ר. ע"ש באו"פ. הרי שבחינת
החושך של היסוד נתהפך ונעשה לאור חוזר, הממשיך אור החיה לנשמות הצדיקים, שז"ס חסד דאתגליא אפומא דאמה. שהחסדים מתגלים בהארת חכמה. וזה אמרו "ואתגליא האי אבר" כלומר, שהחסדים נתגלו על ידו. שז"ס נוטריקון של אברהם: אבר, מ"ה. לרמז, שע"י קומת ע"ב דמ"ה החדש, מתגלה אור החיה ביסוד ונעשה אבר ח"י ט' ממעלה למטה, וט' ממטה למעלה, להשפיע נשמות הצדיקים אל הנוקבא. וז"ש "ולהיות כי ע"י היסוד הזה מזדווג הז"א עם המלכות, הנקרא מ"ה, לכן נקרא אברהם אבר מ"ה" דהיינו כמבואר, שיסוד דז"א נקרא מ"ה, ע"ש מ"ה החדש, וע"כ מרומז בהזווג אב"ר מ"ה כנ"ל.

קצט) אחסנתא דאו"א נמשך לו הארה בב' פנים שלו וכו' אך מדעת נמשך לנו גופא בגו אדרין ואכסדראין שהם ו"ק. דהיינו כמ"ש לעיל (בחלק זה אות צ"ד). שהמוח דחכמה אין לו התפשטות אלא עד מוחא, וזה מורה על מיעוט אור מאד לרב העלמה.

* עץ חיים ח"ב שער הנסירה פרק ט'.
א' תרו            חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

ואכסדראין, שהם הו"ק. והרי נשלם פרצוף ז"א בבחינת פנימיותו, שהיא בחינה חמשית.

ר) והנה זה היה בד' שנים, כנגד התפשטות הד' מוחין. ואם תצרפם עם ט' שנים ויום א', שעד אז נקרא זמן היניקה כנ"ל, יהיה לו עתה י"ג שנה ויום א'. וכבר הוא אדם שלם בכל דבר החייב במצות, ואז נקרא איש גמור מי"ג שנים ויום א' ולמעלה.

רא) והנה אחר שז"א ע"י עיבור הזה הב' שעלה בסוד מ"ן ליסוד דאמא העליון, אז היה בו שערות ביסוד שבו הנקרא זקן תחתון ג"כ, שהם ב' שערות, והם סימן באיש אחרי היותו בן י"ג שנה ויום א'.

אור פנימי

ע"ש. והוא משום שהמוחין דחו"ב מתוקנים בם' דצל"ם, כנודע. וכל גילויה של חכמה דז"א הוא בדעת, שהוא מתפשט ממעלה למטה לתוך הגוף ומליא לאדרין ואכסדראין. אדרין פירושם חדרים פנימים, ורומזים לחג"ת דז"א עד החזה שלו, שם עוד החסדים  באתכסיא. ואכסדרין פירושם חדרים חיצונים, ורומזים לנה"י שמחזה שלו ולמטה, ששם מתגלים החסדים בהארת חכמה. וע"כ מחלק התפשטות הדעת על ב' בחינות: לאדרין ואכסדרין, להיותם ב' השפעות נבדלות, כמבואר.

רא) זקן תחתון ג"כ שהם ב' שערות וכו'. נתבאר לעיל דף אלף תקס"ב ד"ה בהכרח. ע"ש.

הדיקנא דז"א וכו', בתחילה יש לו ט' תיקוני דיקנא בלבד אחר היות לו י"ג שנים ואח"כ אחר היותו כ' שנים שנכנסו מקיפי אבא ל"מ דצל"ם וכו', זקן גמור בי"ג תי"ד. פי' המוחין דגדלות בכללותם, מתחלקים ג"כ על מל"צ דצל"ם, אשר המוחין דחול שהם נרנח"י מבחינת ישסו"ת, נבחנים לצ' דצל"ם, והם המוחין שמשיג בסוד י"ג שנה ויום א'. ובחינת הנרנח"י דאו"א עלאין נבחנים לל' דצל"ם, שהם המוחין דשבת בתפלת מוסף. ובחי' המוחין שבמנחה דשבת,
שעולה לג"ר דא"א למקום הד' תיקוני דיקנא התחתונים נבחנים לם' דצל"ם. והתחלקות זו היא על פי המוחין דע"ב של או"א עלאין. כי אין מוחין דע"ב באו"א עלאין, אלא בעלותם לחב"ד דא"א למקום הד' תיקוני דיקנא תחתונים שבא"א, בזמן עלית א"א לעתיק, כנ"ל. ואלו המוחין דע"ב שייכים כולם אל הז"א, אלא שהוא צריך לג' עליות עד שמשיג אותם, שהם: חב"ד, חג"ת, נה"י, של המוחין ההם. שבעליה א' עולה לנה"י דאו"א דע"ב, שהם ישסו"ת ומוחין דחול. ובעליה ב' עולה אל חג"ת של המוחין אלו, שהם או"א דקביעות, בעת שהם בקומת ס"ג, שאז הם מלבישים על חג"ת דא"א, ועליה זו הוא במוסף של שבת. ובעליה ג' הוא עולה לחב"ד דמוחין אלו דע"ב, שהם מקום הג"ר דא"א ששם עומדים או"א בזמן יציאת המוחין אלו דע"ב, כנ"ל, ועליה זו היא במנחה דשבת, שאז עולה לחב"ד דא"א, למקום הד' תיקוני דיקנא תחתונים, כמו או"א דע"ב בעת הזווג דנשיקין, כנ"ל. וחב"ד נקראים ם' דצל"ם, וחג"ת נקראים ל' ונה"י נקראים צ' כנ"ל. ועליה האחרונה של מנחה דשבת היא לכ' שנה.

וזה אמרו "אחר היותו כ' שנה שנכנסו בו מקיפי ם"ל דצל"ם דאבא, אז נעשה לו

חלק י"ד              עץ חיים        גדלות הז"א          א' תרז

רב) ובענין הדיקנא דז"א, לא נתבאר לי היטב זמן היותה. אמנם מה שקבלתי ממורי זלה"ה הוא, כי בתחלה יש לו ט' תיקוני דיקנא בלבד אחר היות לו י"ג שנים, ואח"כ אחר היות לו כ' שנים, שנכנסו מקיפי אבא דל"מ דצל"ם, אז נעשה לו זקן גמור בי"ג תי"ד. וזה פירוש עד שנתמלא זקנו כי זהו ג"כ כונת ברכת כהנים שהם מקיפי אבא. וע"ש.

רג) ונמצא כי מילוי הזקן אינו רק עד כ' שנים. אמנם היות בו ט' תי"ד לא ידעתי פרטיות זמן היותם, אם הוא תכף אחר שנכנסו בו מוחין פנימים דאו"א, שהוא צ' דצל"ם שהוא אחר שנת י"ג שנים ויום א', או אחר שנכנסו מקיפי אמא. וצ"ע.

רד) אמנם הכלל העולה, כי הדיקנא דז"א, וגם התפילין, כולם הם אורות מקיפים היוצאים מפנימיות ז"א, ואינם כמו המקיפים ל"מ דצל"ם, שהם מקודם שנכנסו כלל תוך ז"א. אמנם אלו המקיפים הם

אור פנימי

זקן גמור בי"ג תי"ד" כי עתה בזמן היותו י"ג שנה אין לו אלא פנימים דקומת אבא, דהיינו קומת ע"ב, שהיא נקראת צ' דצל"ם, כנ"ל. ול"ם דקומה זו דאבא, המה עתה בסוד מקיפים, כנ"ל. רק בעת מנחה דשבת שאז כבר עלה לג"ר דא"א, ול"ם דמקיפי אבא כבר נכנסו בו בבחינת פנימים, כי הוא מלביש אותם החב"ד דא"א, שאו"א דע"ב שנקראים אבא, הלביש אותם בעת שהשיגו קומת ע"ב הזו, הנה אז קונה גם הי"ג תי"ד שלו. אמנם בעת היותו י"ג שנה, שאין לו אלא בחינת צ' דצל"ם, אין לו אלא ט' תי"ד, והוא חסר נה"י דדיקנא, שהם ד' תי"ד התחתונים ונודע, שבחסר נה"י דכלים, הוא חסר ג"ר דאורות, ונמצא שאין לו אז אלא רק בחינת ו"ק של אורות דדיקנא, בדומה לשיעור המוחין שלו, כי אין לו גם ממוחין דאו"א דע"ב אלא בחינת ו"ק, שהיא צ' דצל"ם, כנודע.

רד) ל"ם דצל"ם שהם מקודם שנכנסו כלל תוך ז"א, אמנם אלו המקיפים הם מאורות פנימים בעצמם שחזרו לצאת בסוד

או"מ. כבר נתבאר לעיל, שענין המקיפים דשערות רישא ודיקנא, הם מבחינת או"ח שהלבישו את קומת ע"ב המגולה בעת יציאתו בג"ר דעתיק, אשר אחר לידת המוחין והתלבשותם בסוד מל"צ דצל"ם, הוכרחו הג"ר של המוחין ההם לצאת לחוץ, מכח הם' שנתקנה בג"ר דכל המוחין, ואינה יכולה לקבלם, כנודע, וכן המקיפים של התפילין באים ג"כ מבחי' הע"ב הנ"ל המגולה שלא יכול להתלבש בהכלים הפנימים אחר התלבשותם במל"צ, כנ"ל דף אלף תקס"ו ד"ה ששה בחינות. הרי שאלו המקיפים כבר היו בפנימיות הקומה, דהיינו בעת שיצאו בג"ר דא"א שהיה אז במקום ג"ר דעתיק, ששם אין תיקון מל"צ נוהג כלל, אלא אחר לידת הפרצופים וביאתם למקומם הוכרחו לצאת מהפנימים ולהיות למקיפים אליהם. משא"כ הל"ם דצל"ם, שהם המוחין דשבת שבמוסף, וכן המוחין דמנחה דשבת, הנה הם עדיין לא היו בפנימיות הפרצוף מעולם, והוא צריך לבירורים חדשים ולמ"ן חדשים. וע"כ אינם דומים כלל אל המקיפים של הדיקנא והתפילין. ותדע, שאלו המקיפין דשערות

א' תרח          חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

מאורות פנימים עצמם שחזרו לצאת בסוד אורות מקיפים. והבן זה ההפרש. כמ"ש במ"א.

רה) ובודאי בתחלה התחילו לצאת המקיפין של התפילין, שהם יותר גבוהים מאלו של הדיקנא, ולכן נבאר אלו המקיפין של התפילין, ואח"כ של הדיקנא. כי הרי האיש חייב במצות תפילין תכף אחר היותו בן י"ג שנים ויום אחד, והדיקנא מתאחר לצמוח יותר אחר כך. ואלו ב' המקיפים שהם התפילין והדיקנא, הם בחינה ששית הנ"ל.

רו) ואמנם תחלה אבאר בקיצור ענין הז' שנים שיש מי"ג עד כ' שנים. הנה כבר נתבאר במקום אחר איך נכנסים מקיפי ל"מ דצל"ם בפנימיות דז"א באלו הז' שנים, כן יש בחינה אחרת הנעשה באלו הז' שנים כנגדן, דוק ותשכח זה.

רז) והענין כמ"ש בא"א, אחר שנתקן כל פרצוף, נתקן ראשו יותר במילוי, בסוד ז' תיקוני גלגלתא, שנתלבשו בהם והאירו בהם ז"ת דעתיק. כן בז"א אחר התיקון, צריך שיתוקנו ז' תיקוני הגלגלתא מבחינת עתיק. ונודע כי אין עתיק מתפשט אלא בהתלבשות א"א, נמצא כי ז' תיקוני דגלגלתא דא"א אשך בתוכם ז"ת דעתיק, יאירו בתוך ז' דגלגלתא דז"א ויושלמו ז' דגלגלתא בז"א ג"כ.

רח) אמנם אי אפשר שיהיו הם עצמן, כי הרי אין ז"א מלביש לא"א רק מטבורו ולמטה. אך הענין, כי מאותו אור עליון שבז' דגלגלתא דא"א וז"ת דעתיק ישתלשל ממדרגה למדרגה עד שיכנוס האור ויאיר בז' דגלגלתא דז"א.

אור פנימי

רישא ודיקנא ובחי' התפילין, מכונים משום זה בדברי הרב בשם מקיף חוזר, להורות, שכבר היו בכלים פנימים בשעת הזווג, אלא אחר הלידה חזרו לצאת. כמבואר.

רז) ז' תיקוני דגלגלתא דא"א שבתוכם ז"ת דעתיק יאירו בתוך ז' דגלגלתא דז"א. פירוש, כי נתבאר לעיל בחלק י"ג, אשר ז' תיקוני גלגלתא דא"א, שהם: ג"ט קר"ע פ"ח, באים ע"י הלבשת ג' רישין דא"א את
הז"ת דעתיק, שאז החסד דעתיק מתלבש בגלגלתא, וגבורה דעתיק במו"ס, ות"ת דעתיק בקרומא דאוירא, וכו'. שע"י אלו ההארות נתקנו הג"ר דא"א. ע"ש. וכבר נתבאר בסמוך, שאין השלמה גמורה לז"א, אלא בעליתו לג"ר דא"א, דהיינו בשעת תפלת המנחה דשבת, ע"ש. ונמצא אז שהוא מקבל מז"ת דעתיק, שהג"ר דא"א מלבישים עליהם, ואותם הארת ז' תיקוני גלגלתא שא"א מקבל מז"ת דעתיק, מקבלם עתה
חלק י"ד              עץ חיים        גדלות הז"א          א' תרט

רט) וסוד הענין, כי הנה נת"ל, כי חצי יסוד עתיק, מתלבש תוך חצי ת"ת התחתון דא"א, והוא מתלבש ממש תוך רישא דז"א, ומאותו יסוד דעתיק יצאו אלו האורות הנ"ל, אחר שנתפשטו מלמעלה עד מקומו, וממנו יצאו אלו ז' דגלגלתא דז"א.

אור פנימי

ז"א. ונתבאר לעיל שזה נעשה עד כ' שנה, דהיינו בהמשך ז' שנים אחר הי"ג. והוא מטעם שהוא צריך לקבל הז"ת דעתיק, שה"ס ז' שנים. דע שכל המקובל מפה דעתיק נבחן לבחינת ז"ת דעתיק.

רט) חצי יסוד עתיק מתלבש תוך חצי ת"ת דא"א התחתון, והוא מתלבש ממש תוך רישא דז"א ומאותו יסוד דעתיק יצאו אלו האורות. אע"פ שנתבאר שאין ענין הארת הז' תיקוני גלגלתא באים בז"א, אלא בעת עליתו לג"ר דא"א, שנמצא אז מלביש לז"ת דעתיק ממש. ואיך אומר כאן שהוא מקבל הארת ז"ת דעתיק דרך היסוד שלו. אמנם נודע, שאין סולם המדרגות של הפרצופים משתנה כלום מחמת עליתם כי בעת שהתחתון עולה לעליון עולה בהכרח העליון יותר למעלה. ונמצא בעת שז"א משיג הצ' דצל"ם נמצא עתיק בס"ג דא"ק, וא"א במקום עתיק, ואו"א במקום א"א, וישסו"ת במקום חג"ת דאו"א. ונה"י דא"א עם הז"א במקום נה"י דאו"א. הרי שגם עתה נמצא הז"א שמלביש לנה"י דא"א כמטרם שהשיג הצ' דצל"ם. ועד"ז כשמשיג ז"א את ל' דמקיפי אבא, נמצא עתיק במקום ע"ב דא"ק, וא"א במקום ס"ג דא"ק, ואו"א במקום ג"ר דעתיק. וחג"ת דא"א הם בקומה אחת עם או"א, והם ג"כ בג"ר דעתיק, ונמצאים תנה"י דא"א שמחזה ולמטה שעומדים במקום ג"ר, וחג"ת הקודמים דא"א. כי ש"ע דת"ת שלו עומד במקום ג"ר ושם מלבישים ישסו"ת. ומטבור ולמטה ששם מלביש ז"א, עומד במקום חג"ת הקודמים שלו במקום שהלבישו מקודם או"א עלאין
ועתה מלביש שם ז"א. הרי שגם בעת שז"א משיג קומת או"א דקביעות שהוא ל' דצל"ם, עדיין הוא מלביש למטבור ולמטה דא"א כמתחילה. ואח"כ במנחה, כשמשיג הם' דצל"ם, נמצא עתיק במקום גלגלתא דא"ק, וא"א במקום ע"ב דא"ק, וחג"ת שלו עם או"א במקום ס"ג דא"ק, ונה"י שלו עם הז"א במקום ג"ר דא"א. הרי שגם עתה בעת עלית ז"א לג"ר דא"א, אינו מלביש אלא רק נה"י דא"ק, וא"א עצמו מלביש אז בחינת הע"ב דא"ק.

וז"ש שחצי יסוד דעתיק המלובש תוך חצי תחתון דת"ת וכו', ומאותו יסוד דעתיק יצאו, כמבואר בעלותם לג"ר דא"א נמצא עוד מלביש על תנה"י דא"א כמתחילה, וע"כ הוא מקבל הארות הז"ת דעתיק דרך היסוד דעתיק, המשפיע בחצי ת"ת תחתון דא"א ששם עומדים הג"ר דז"א, ומקבל את הז' תיקוני גלגלתא שלו.

וכשתדייק תמצא, כי ז"א עומד עתה במנחה דשבת, באותו המקום ממש שעמד ז"א דנקודים, כי ג"ר דעתיק הקבועים נטלו מקום הג"ר דנקודים, וג"ר דא"א הקבועים, לקחו מקום חג"ת דעתיק, שהם במקום חג"ת של הנקודים. ונמצא עתה כשז"א עלה למקום ג"ר דא"א, שהוא עומר במקום חג"ת דנקודים, שהוא מפה דאו"א דנקודים ולמטה, כמו שעמד ז"א דנקודים.

ועם זה תבין מ"ש הרב אשר יסוד דעתיק המלובש בת"ת דא"א, הוא המשפיע הארת ז"ת דעתיק לז"א. ובאמת קשה, הרי יסוד דעתיק מסתיים בחזה דא"א, ואינו מגיע לחצי ת"ת תחתון דא"א ששם מלביש ז"א. אמנם הרב מדבר מבחינת הכללות,
א' תרי           חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

רי) וטעם הדבר הוא כנודע, כי עתיק, חסד שלו נקרא יומם, כי כלולין בו כל הז"ת. והנה התלבשות חסד דעתיק הוא בגלגלתא דא"א כנודע. ואותן הז' כללות אורות שבחסד ההוא נתלבשו שם בז' דגלגלתא דא"א. וגם יסוד דעתיק נקרא כ"ל, ויש בו כללות כל ז"ת, ושמור כללים אלו. והנה אלו הז' שביסוד נמשך מן הז' שבחסד, סוד, חסד דשריא בפום אמה, ואלו הז' אורות דיסוד דעתיק הם מתלבשין בז' דגלגלתא דז"א.

ריא) והרי בז' שנים נתקן הכתר דז"א לגמרי, כי הכתר הוא בחינת ז' דגלגלתא. והיה זה בז' שנים, והרי עתה הוא בן כ' שנים. ואח"כ נתקן גם סוד מוח דז"א הנקרא חכמה, כנודע, כי כבר ידעת, כי תיקון המוחא נתגלה בדיקנא, ואז אחר הכ' שנים מתתקן דיקנא דז"א, ואז מתנוצץ בו סוד הזקן. לכן אינו נוצר באדם הדיקנא עד כ' שנים.

*        ריב) ונבאר עתה הבחינה האחרת דשאר הי"ג חוורתי ונימין דרישא דא"א הנמשכים בז"א מצד פנים. כי אותם דצד אחור, כבר ביארנו, שהוא להוציא התפילין דרישא דז"א כנזכר לעיל.

אור פנימי

והוא, שבעת עלית הפרצופים לעיבור א' דז"א, שאז עלו נה"י דא"א לחג"ת שלו, שמשם נכלל הז"א בחג"ת דא"א, שיהיה לו בחינת חג"ת השורשיים שלו, הנה אז היה מלובש חצי יסוד התחתון דעתיק בחצי תחתון דת"ת דא"א שעלה למעלה מחזה והלבישו שמה. והרב מזכיר כאן את הקשר הזה של יסוד דעתיק עם חצי תחתון דת"ת, כדי לפרש איך היסוד דעתיק יכול להשפיע אל הז"א העומד למטה מטבור דא"א, ואומר שהוא מטעם התכללות הזו דיסוד עתיק בחצי ת"ת תחתון דא"א בזמן עיבור א'.

ולפי המתבאר לעיל, שז"א עומד עתה במקום חג"ת דנקודים מתחת הפה דאו"א דנקודים. וישסו"ת עומדים עתה במקום ג"ר דעתיק שהם ג"ר דנקודים כנ"ל. נמצא עתה
שיסוד דעתיק עומד עתה ממש במקום יסוד דא"ק הפנימי שהשפיע את ו' ונקודה לפה דאו"א דנקודים. כי עתיק מלביש עתה על מקום גלגלתא דא"ק שהוא א"ק הפנימי כנודע, ונמצא היסוד שלו במקום יסוד דא"כ הפנימי, והוא משפיע עתה לישסו"ת העומדים עתה במקום ג"ר דנקודים, והממעלה למטה של זווג הזה נוטל ז"א שעומד מפה דאו"א דנקודים ולמטה. ובזה הוא מקבל בחינת ז"ת דעתיק שבבחי' הקביעות שלהם, שהם עומדים במקום ז"ת דנקודים, ונמצא ישסו"ת וז"א, בבחינת ג"ר וז"ת דנקודים, המקבלים מיסוד דא"ק הפנימי שהוא עתה יסוד דעתיק. כמבואר. ומובן היטב איך יסוד דעתיק משפיע הארת ז"ת שלו לז"א, והבן היטב.

* שער מאמרי רשב"י זיע"א באדרא זוטא דף רפ"ג סוף טור ב'.

חלק י"ד  שער מאמרי רשב"י           גדלות הז"א          א' תריא

ריג) ואמנם עיקרם הוא לתת דיקנא בז"א. ודיקנא דיליה הם תשעה תקונין בלבד, ועמהם נשלמין לי"ג תיקוני דיקנא גם הוא. והנה עיקר, דרוש זה נתבאר בפירוש ויעבור, וי"ג מדות של רחמים וע"ש. ואמנם דרך קצרה נאמר, כי דיקנא דא"א נמשכה מן חכמה מו"ס דביה, אבל הדיקנא דז"א נמשכת מהדעת עצמו דז"א, עי' במה שבארתי בחטאו של קין והבל בהקריבם צמר ופשתים.

ריד) ושם ביארנו הטעם בזה, איך נאצלה מבחינת הצמר של הכבש העליון, שהוא הדעת דדיקנא עלאה, אשר שם הוא זקן התחתון שביסוד, אות ברית קדש דא"א, וזהו הסוד שבאדרת נשא דף קל"ט ע"ב, כי הפסוק מן המצר קראתי יה כו', נאמר על דיקנא דז"א, הנקרא מצר, על שם שנמשכה מן הצמר העליון.

רטו) ושם ביארתי ג"כ, כי היסוד דעתיקא קדישא שהוא א"א, יש בו בחינת זקן התחתון, כלולה גם הוא מן י"ג מדות. ולסוד זה רמזו רז"ל ואמרו גדולה מילה שנכרתו עליה י"ג בריתות. ומשם נמשכו י"ג תקוני דיקנא בז"א בזקן העליון שלו.

רטז) וכבר ביארנו לעיל, כי המזל הי"ג דבדיקנא דא"א הוא היסוד שבדיקנא, וממנו נמשך היסוד דז"א בסוד קונה הכל כנ"ל. וכן גם הדעת של ז"א הוא בחינת היסוד דאמא כנ"ל, ולכן נמשך דיקנא דז"א מן היסוד העליון, אשר ממנו היה בחינת הדעת דז"א.

ריז) והנה מאותם הט' חוורתי וט' נימי דשערי דרישא דא"א הנמשכין בדרך פנים עד דיקנא דז"א, נעשין מכח הארתם ט' תיקונים

אור פנימי

ריג) דיקנא דא"א נמשכה מן חכמה מו"ס דביה. אבל הדיקנא דז"א נמשכת מן הדעת עצמו דז"א. כי שערות רישא ודיקנא דא"א, הם בחינת הלבושים דאו"ח שיצאו על בחינת ע"ב של עצמו, בהיותו נכלל בעתיק, שיצאו לחוץ אחר ביאתו למקום עצמו כנודע. והנה ע"ב דא"א הם בחינת חכמה דאו"י, כנודע, הרי שהדיקנא דא"א נמשכה ממו"ס, שהיא חכמה דאו"י. דהיינו קומת ע"ב של עצמותו. אמנם דיקנא דז"א,
הם מבחינת החכמה דל"ב נתיבות שיצאו במקום עתיק ע"י עלית המ"ן דדיקנא לצורך או"א שעלו שם, שבעת ביאתם למקומם יצאו לחוץ מטעם התלבשותם במל"צ, כנודע. ונמצא הז"א שכל חלקו במוחין ההם אינם, אלא ב' העטרין בלבד, שהם הדעת, כנ"ל (דף אלף תקע"ט ד"ה ונתבאר) נמצא שבחי' מקיף חוזר שנעלם מהמוחין, אינו אלא מבחינת ב' העטרין, וע"כ גם לבושי האו"ח שהם השערות, אינם אלא מבחינתם, הרי

א' תריב         חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

בלבד בדיקנא דז"א. כנזכר באדרת נשא דקל"ט. אבל אח"כ כאשר גם אותם הארבעה חוורתי וד' נימין דשערי דרישא דא"א דמצד אחור נמשכים דרך אחורי רישא דז"א, משם נמשך הארה אל דיקנא דז"א, ונשלמין בו כל י"ג תקוני דיקנא, כמבואר אצלנו בפירוש כוונת ויעבור והי"ג מדות. וע"ש.

*        ריח) אמנם רוחא דרישא קדמאה, לרוב מעלתו העליונה, לא יכלה להתלבש בשום אבר, אלא בבחינת הבל היוצא מן הפה, ואף גם זה אינו מושג עתה, רק לעתיד, דרחצין אבהתנא להתלבשא ביה. ורישא תנינא, אינו כל כך נעלם כמהו, ולכן נתלבש למטה בסוד שערות הזקן דדיקנא דעתיקא, שהוא יותר חומרי מהבל הפה, אבל עוד אינם בחינת אבר ממש. אבל רישא תליתאי, נתפשט עד החוטם דעתיקא, שהוא אבר עצמיי, ואותו ההבל היוצא משם, הוא נמשך מרישא תליתאי הנקרא מוחא סתימאה.

אור פנימי

שכל בחינת השערות דיקנא דז"א אינו אלא מבחינת הדעת בלבד, שהם ב' העטרין. וז"ש שדיקנא דז"א נמשכת מן הדעת. כמבואר.

ריח) רוחא דרישא קדמאה לרוב מעלתו העליונה לא יכלה להתלבש בשום אבר אלא בהבל היוצא מן הפה. צריכים לזכור כאז המתבאר לעיל בחלק י"ג, בענין הביאור די"ג תיקוני דיקנא שהרב מדבר בהם כאן. ונתבאר שם, שח' תיקוני עלאין דדיקנא, נמשכים ממו"ס וה' תי"ד תתאין, נמשכים מגלגלתא, שהיא רישא קדמאה. גם נתבאר שם שבח' תי"ד עלאין יש בחי' ג"ר ע"י תיקון הז' שבתי"ד, שהוא תיקון ואמת, שהוא בחינת הארת ב' תפוחין קדישין דא"א. אמנם בדתי"ד תתאין הנמשכים מרישא קדמאה, אין בהם בחינת ג"ר, וכל גובה המוחין שבהם הוא בחינת חסדים מכוסים הנמשך בתיקון הי"ב, הנקרא וחטאה, שהוא בחינת הפה דאתפני משערות מכל סטרין, ששם אתגלי האי רוחא דרחצין אבהתנא למלבש
ביה. שפירושו, שרוחא דא מספיק לאו"א שהם ם' דצל"ם, ודרכם בחסדים מכוסים ואינו מספיק לז"א שדרכו בחסדים מגולים. ע"ש בתיקון הי"ג באו"פ. וז"ש כאן הרב "לא יכלה להתלבש בשום אבר אלא בהבל היוצא מן הפה. ואף גם זה אינו מושג עתה אלא לעתיד, דרחצין אבהתנא למלבש ביה" דהיינו כמבואר, שכל גילויה דרישא קדמאה הוא בתיקון הי"ב, בפה דאתפני משערות, שבחינת רוחא דאתגלי שם הוא בחינת או"א עלאין. אמנם ז"א אינו יכול להשיגו עתה, רק לעתיד דהיינו בעת שילביש לאו"א עלאין ואז יכול גם הוא לקבל מהאי רוחא.

ורישא תנינא אינו כל כך נעלם כמהו ולכן נתלבש למטה בסוד שערות הזקן וכו' שהוא יותר חומרי מהבל הפה. כי רישא תנינא, שהוא מוחא דאוירא, הוא בחינת ל' דצל"ם, והארתו מגיע לתיקון הז' דשערות דיקנא הנקרא ואמת, שה"ס הארת פנים דא"א. הרי שמוחא תנינא מתלבש ובא

* שער מאמרי רשב"י פרשת נשא דף רכ"ב סוף טור ב'.

חלק י"ד  שער מאמרי רשב"י           גדלות הז"א          א' תריג

ריט) והנה חוטם הוא בגימטריא ס"ג, והענין הוא, כי אע"פ שיצא מרישא תליתאי שהוא שם מ"ה דאלפין, וס"ג הוא לעילא מיניה ברישא

אור פנימי

בשערות דיקנא בבחינת ג"ר. אמנם אינו נחשב לאבר ממש, שפירושו יסוד דכלים פנימים, כי השערות הם מבחינת מקיפים בלבד, ואינם כלים פנימים. כנודע. וז"ש "שהוא יותר חומרי מהבל הפה" כי הבל הפה אין בו הארת השערות, אלא רק בחינת דאתפני משערות מכל סטרין, והוא משום שנמשך מרישא קדמאה, שהיא בחינת ם' דצל"ם, שמשם אין הי' יורדת מאויר להיותה מתוקנת בסוד עזקא דכיא, ואין שם ענין ירידת העביות, משום שאין עביות מורגשת שם, כי העזקא ה"ס התיקון דג"ר דבינה שאינה סובלת משום צמצום ועביות לעולם, וע"כ נבחן הבל הפה לרוחני מאד. אבל מוחא דאוירא שכבר בחינת צמצום נוהג בו, כמ"ש שם, ע"כ נוהג בו ענין של ירידת עביות ממנו, שה"ס הי' דנפיק מאוירא דיליה ונעשה אור. וז"ש "שהוא חומרי יותר מהבל הפה" כי כבר בחינת צמצום נוהג בו כמבואר.

רישא תליתאי נתפשט עד החוטם דעתיקא שהוא אבר עצמיי ואותו ההבל היוצא משם נמשך מרישא תליתאי. הבל פירושו או"ח, והיינו ע"י בחינת נוקבא שחכמה סתימאה אתתקנת ביה, שהיא מעלית או"ח ממש בבחינת הזווג דכלים הפנימים וע"כ נבחן החוטם לבחינת אבר עצמיי וממשי, שממנו מתפשטים כל אורות של הפרצוף מראש לגוף. ונחוץ לזכור כאן מ"ש שם בחלק י"ג. כי גלגלתא ומו"ס הם בחינת זכר ונקבה שבראש דא"א, הבאים מרשימו דהתלבשות ורשימו דעביות, שהזכר הוא בחי' רשימו דבחי"ד דהתלבשות ויש לו קומת כתר, אבל אינו יכול להתפשט לגוף, משום שאין לו בחינת עביות משורשו עצמו, אלא מתוך התכללות עם בחי"ג דנקבה,

שהיא מו"ס. וז"ס מה שאומר הרב, שהבל הפה דא"א אין לה גילוי אלא לעתיד. כי הפה הוא בחי"ד שהיא משמשת רק לגלגלתא דא"א, והוא מבחינת בחי"ד דהתלבשות, וע"כ הבל היוצא מהפה יכול רק להלביש בחי' האו"י של הע"ס דראש, אבל אין לה התפשטות מינה ובה לע"ס דגופא, משום היותה מבחינת התלבשות לבד.

אבל מו"ס, שהיא בחינת הנקבה דראש דא"א, שיש במסך שלה בחי"ג של עביות, המכונה חוטם, כנ"ל בדברי הרב בתחילת חלק ה'. הרי יש שם בחינת התפשטות מראש לגוף, כי המלכות דמו"ס מתפשטת מינה ובה לע"ס דגופא ומביאה האורות דראש אל הגוף. הרי שהבל היוצא מן החוטם יש לו התפשטות גמור לגוף, ובסוד זה נקרא עצמיי. והוא שייך רק למו"ס, שהוא משמש במלכות דבחי"ג שנקראת חוטם. אבל הבל הפה, אין לו התפשטות מראש לגוף, להיותה מלכות דבחי"ד השייך לגלגלתא, שאין שם עביות עצמית אלא בחי' התכללות לבד, וע"כ אינה מושגת עתה אלא לעתיד, דהיינו אחר שתתגלה הזווג על מלכות דבחי"ד בבחינת העביות העצמית שלה, בסו"ה היתה לראש פנה. שהוא הגילוי מראש דעתיק שיש לו בחי"ד דעביות, אמנם עתה נגנזת בו, ואין לה גילוי הנ"ל רק אחר גמר התיקון. כנודע. והנה נתבאר היטב סוד ההבל היוצא מן הפה. וזכור.

ריט) אמת הוא שהחוטם הוא ברישא תליתאי אבל הוא בגי' ס"ג לרמוז כי משם נמשך ס"ג אשר ברישא תנינא וכו' ומשם יצא לרישא תליתאי. כבר נתבאר זה היטב בחלק י"ג. בסוד קרומא דאוירא אזדכך

א' תריד         חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"ת

תנינא. עכ"ז הענין הוא, כי אמת הוא שהחוטם הוא ברישא תליתאי, אבל הוא בגימטריא ס"ג לרמוז כי משם נמשך ס"ג אשר ברישא תנינא שהוא למעלה ממנו, ומשם יצא לרישא תליתאי.

רכ) וגם לטעם זה חוטם הוא בגימטריא ג' שמות של אהי"ה, לפי שהחוטם הוא בינה, ולכן נרמז בו שם אהי"ה שהוא בבינה. וטעם הדבר
 

אור פנימי

וסתים, שפירושו, אע"פ דאזדכך, והי' נפקא מאויר דיליה ואשתאר אור, מ"מ הוא סתים למו"ס דלא תתגלה הארת חכמה שבו לתחתונים. ונמצא כל מה שמו"ס משפיע אינו משפיע מבחינת עצמו, אלא מבחינת מוחא דאוירא בלבד. וההפרש הוא רב מאד, כי חכמה סתימאה הוא עצם החכמה דאו"י, אבל החכמה המושפעת ממוחא דאוירא, היא בחינת חכמה דל"ב נתיבות, שענינה היא בחינת בינה השבה להיות חכמה, אשר הגם שנבחנת לקומת ע"ב וחכמה, מ"מ משורשה היא ס"ג ובינה. שבערך מו"ס נבחנת כמו בינה דחכמה, ולא חכמה ממש. עש"ה.

וזה אמרו הוא בגי' ס"ג לרמוז כי משם נמשך ס"ג אשר ברישא תנינא שהוא למעלה ממו"ס, ומשם יצא לרישא תליתאי" כי הג' רישין נקראים ע"ב ס"ג מ"ה, וזהו רק בערך שהם אח"פ של הראש דרדל"א, כי א"א הוא מחצית הכתר התחתון דנקודים, דהיינו בינה וזו"ן שיצאו לחוץ ממדרגה, ונבחנת הגלגלתא לג"ר דבינה, ומוחא דאוירא לז"ת דבינה, ומו"ס לזו"ן. וע"כ נבחנים הג"ר דבינה שהיא הגלגלתא, לבחי' ע"ב להיותם מתוקנים בם' דצל"ם. וז"ת דבינה נבחנים בשם ס"ג, כי הם ל' דצל"ם וישסו"ת שהם הוי"ה דס"ג. ומו"ס שהם זו"ן ובחינת צ' דצל"ם, נבחנים לשם מ"ה דאלפין כמדת הזו"ן. וכל הערך הזה הוא ערך בחינת הכתר דב"ן שבא"א, דהיינו מבחינת מחצית הכתר התחתון. אמנם מצד המ"ה הוא כולו הוי"ה דע"ב דיודין, אפילו המו"ס שבו, כי ע"כ
נקרא חכמה סתימאה להיותו הוי"ה דיודין שהוא חכמה וע"ב.

ובזה תבין שמה שחוטם בגי' ס"ג, המרמז להארת מוחא דאוירא, במו"ס שהוא הוי"ה דאלפין, הנה כל זה רק בערך שהם אח"פ דעתיק. ועל זה אומר הרב, שע"כ הוא בגי' ס"ג אע"פ שהיא בחינת המלכות דמו"ס שהיא הוי"ה דאלפין, שהוא להורות, שאין המו"ס מאיר דרך החוטם הזה מבחינת חכמה של עצמו, אלא מבחינת הס"ג שבמוחא דאוירא שהוא הל' דצל"ם, המאיר דרך בו בחינת החכמה דל"ב נתיבות, אבל בחינת ג"ר דמו"ס עצמו אין לו שום גילוי עם זה, והארת חכמה של הל' דצל"ם נבחן רק לבחינת החג"ת של עצמו, שהוא בערכו רק זו"ן שלו, וע"כ מרומז בהוי"ה דאלפין.

וזה אמרו "חוטם הוא בגי' ג' שמות של אהי"ה, לפי שהחוטם הוא בינה, כי שם ס"ג מתלבש בשם מ"ה דאלפין, וכנגד הג' יודין שבשם ס"ג יש ג' אלפין בשם מ"ה שה"ס ג' שמות אהי"ה המתחילין בא', וכל זה להורות שהם נמשכים משם ס"ג אשר ברישיא תנינא" דהיינו כמבואר, אשר הארת מוחא דאוירא שהיא ל' דצל"ם, מתלבשת ומאירה בבחינת זו"ן דמו"ס, ולא בבחינת ג"ר דמו"ס, כי הג"ר דמו"ס סתומים ואינם מתגלים, וזהו הרמז דג' אלפין שבשם מ"ה, שבחינת הג"ר אשר הזו"ן דמו"ס מקבלים הם בחינת ג' אלפין שבג' שמות אהי"ה, להיות חכמה זו אינה חכמה דע"ב דא"א, אלא דס"ג לבד, שהם ל' דצל"ם

חלק י"ד  שער מאמרי רשב"י           גדלות הז"א          א' תרטו

הוא כמו שידעת כי שם ס"ג מתלבש בשם מ"ה דאלפין, כנזכר בתיקונים דקכ"א. וכנגד הג' יודין שבשם ס"ג, יש ג' אלפים במילוי מ"ה, שה"ס ג' שמות אהי"ה, שמתחילין באות א', והם בגימטריא ס"ג. וכל זה להורות, כי הם נמשכין מן שם ס"ג אשר ברישא תנינא. וז"ס פסוק הכל ס"ג כי אפי' שם מ"ה דאלפין נרמז בו ענין שם ס"ג.

רכא) והנה מזה החוטם דעתיקא, אשך נמשך מרישא תליתאי מו"ס ועתיקא, הנה ממנו נמשך אל דיקנא יקירא דז"א. והנה כבר הודעתיך כי דיקנא דז"א אינו אלא שית תקונין, לפי ששרשו הוא ו' קדישא של הוי"ה, ואין בו רק ו"ק, אבל אח"כ נתוספו לו נה"י, ואז נשלמו בדיקנא דיליה ט' תיקונין. וזמ"ש באד"ז שתא אינון תשעה אקרון וכו'. וכאשר עולה ז"א בתפלת מנחה דשבת עד דיקנא דעתיקא, שעולה עד תיקון הח' הנקרא מזל עליון, ולא עד בכלל, הנה אז נשלמו בו י"ג תקונין דדיקנא דיליה. כי הרי עלה באותם הד' תקונים תתאין דדיקנא דעתיקא שהם: הט' והי' והי"א והי"ב. כי התיקון י"ג הנקרא מזלא תתאה, כבר ביארנו שהוא כללות כל הי"ב העליונים.

אור פנימי

וישסו"ת, שהם מקבלים מן ם' דצל"ם, שהם או"א עלאין ששם ג' שמות אהיה. שמשם באים המוחין מבחינת חכמה דל"ב נתיבות. אבל לא מבחינת היודין עצמם, שהם חכמה סתימאה. וזה אמרו ..וכל זה להורות שהם נמשכין משם ס"ג שברישא תניינא" דהיינו מבחינת מה שהמוחא סתימאה מקבל ממנו, אבל לא מבחינתו עצמו דמו"ס, כי הוא עצמו אינו מתפתח מן הקרומא שלו, כמבואר.

רכא) החוטם דעתיקא אשר נמשך וכו' נמשך אל דיקנא יקירא דז"א. כמ"ש בחלק י"ג, שעיקר התיקונים דדיקנא נמשכים מרוחא דחיי אשר יוצא מתרין נוקבי דפרדשקא, דרך אורחא דשפה עלאה ואורחא דשפה תתאה ע"ש בתיקון ב' וד' די"ג תי"ד דא"א, וכן מאיר החוטמא אל הדיקנא דז"א.

דיקנא דז"א אינו אלא שית תיקונין, לפי ששורשו הוא ו' קדישא של הוי"ה ואין

בו רק ו"ק. כלומר, כמו ששורש ז"א ובחינת עצמותו אינו אלא ו"ק, וכל מה שהוא יותר מבחי' ו"ק, אינם בו עיקר אלא תוספות, כן מבחינת דיקנא, איך לו בבחינת עיקר רק ו' תיקוני דיקנא הראשונים, שהם בחינת ו"ק, כי תיקון ב' וג' שהם השערות שעל שפה עלאה, ואורחא דתחות חוטמא, הם בחינת עיבור א'. שהיא נפש. ותיקון הד' והה', שהם השערות שעל שפה תתאה, ואורחא שבהם, הם בחינת ו"ק דרוח וג"ר דרוח, כמ"ש שם בחלק י"ג. הרי שה' התיקונים הראשונים דדיקנא הם בחינת נפש רוח שהם ו"ק. ועם בחינת חד דכליל להון הם ששה תיקונים. וז"ש שדיקנא הז"א אינו אלא שית תיקונין, לפי שאין לו רק ו"ק משורשו. והנה ביאור זה עולה יפה לפי שיטת המפורשים, שיש לז"א בקביעות נרנח"י דנפש ונרנח"י דרוח. אמנם הרב עצמו מבאר לפנינו שמן בחי' הרוח אינו מקבל הג"ר אלא רק הנפש רוח דרוח. עי'
א' תרטז         חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

רכב) וז"ס אותיות יו"ד במילואה, אשר יש בה אותיות ד"ו ד' על ו', הנזכר בפרשת ויקרא ד"י ע"ב. ואות ד' הם ד' תקונין דעתיקא, הנמשכין על אות ו' שהוא ז"א. אשר מתחילה היה ו"ק לבד, ואח"כ נתוספו לו ונעשה תשעה ע"י נה"י האחרים שנתחדשו לו, ועתה נשלם לי"ג תיקוני דיקנא, אשר הם סוד ג' פעמים אהי"ה הנ"ל שבג' אלפין דמילוי מ"ה דרישא תליתאה. ותיקון הי"ג כולל את כל הי"ב. כדמיון מה שביארנו בדיקנא דעתיקא.

*        רכג) עוד דע, כי אלו תיקוני דיקנא דז"א נזכרים בפרשת שלח לך, והם באופן זה: ארך א', אפים ב', ורב חסד ג', נושא עון ד', ופשע ה', ונקה ו'. נמצא ששיתא אינון. אבל תשעה אקרון עם שלשה האחרים, שהם: לא ינקה, פוקד וכו', על שלישים. הרי שלשה אחרים, נמצאו כולם תשעה.

אור פנימי

לקמן באות רכ"ז ויש משם הוכחה ברורה שאין לז"א בבחינת עיקר אלא רק נרנח"י דנפש וו"ק דרוח, עש"ה.

נתוספו לו נה"י, ואז נשלמו בדיקנא דיליה ט' תיקונים. והיינו ע"י עיבור ג' למוחין דהולדה, שאז באים לו נה"י דגדלות, כנודע. ואז יש לו עוד ג' תיקונים, שהם הששי שה"ס מרחב השערות שעל זויות הלחי שהוא עיבור ג' ובחינת ו"ק דגדלות ותיקון השביעי, שהוא הארת ב' תפוחין קדישין דא"א, ותיקון השמיני שהוא שטח השערות העליון, שהם כללות ג"ר דדיקנא, כמ"ש היטב בחלק י"ג באורך ע"ש. אמנם ז"א אינו מקבלם ממש באותם הדרכים כמו בא"א, אלא על אופנים אחרים כמ"ש באד"ר.

והנה נתבאר. שמשתא תיקונים דדיקנא הראשונים שהם חמשה תיקונים וחד דכליל לון, נמשכים לו בחינת ו"ק לבד. ומבחינת ג' תיקונים שלאחר מזה, שהם הששי והשביעי, והשמיני, נמשכים לו הג"ר דהולדה. ואז יש לו ט' תיקוני דיקנא.

ונתבאר שם בדברי הרב, שי"ג תיקוני

דיקנא, הם ג' הויות וחד כליל להון, דהיינו כמו השערות רישא. ונודע, שפירושם דג' הויות אלו, הם ג' בחינות מל"ץ כמ"ש שם, שב' הויות דמ"ל דשערות רישא הם בימין ושמאל כלפי הפנים. והוי"ה דצ' דשערות רישא הוא באחורי רישא. וכן ב' הויות דמ"ל דשערות דיקנא, הם בח' תיקונים הראשונים. והוי"ה דצ' של השערות דיקנא הם בד' תיקוני דיקנא תתאין. נמצא שבי"ג שנה ויום אחד, בשעה שמשיג נה"י דמוחין דהולדה, וקנה ט' תיקוני דיקנא, הוא מקבל כנגדם גם מב' הויות מ"ל דשערות רישא. כי השערות רישא משפיעים אל שערות דיקנא. ועם זה תבין מה שאומר לעיל שהט' תיקוני דיקנא דז"א נמשכים מט' חוורתא ומט' נימין דשערות רישא דא"א, אינו חולק על מ"ש כאן וכן להלן חלק זה אות רכ"ד שהם נמשכים מט' תיקוני דיקנא דא"א, שהוא משום שהשערות דיקנא מקבלים תמיד משערות רישא, כי הם קומה אחת, כמ"ש בחלק י"ג. אמנם עדיין חסר לו הד' תיקונים תתאין דא"א, שהם בחינת הצ' דשערות

* שער מאמרי רשב"י זיע"א באדרא זוטא דף רצ"ה טור ב'.

חלק י"ד  שער מאמרי רשב"י           גדלות הז"א          א' תריז

רכד) ואלו הם התשעה ראשונים שבדיקנא דז"א. ומאירים מלמעלה. אל, רחום, וחנון, שהם ג' מן הי"ג דרישא, שהם יה"ו העליון של הדיקנא דא"א, בארך, אפים, ורב חסד, שהם שלשה. נמצאו ג' עלאין מאירים באלו הג'. גם השלשה אחרים, שהם: ואמת, נוצר חסד, לאלפים. הם מאירים בשנים תחתונים דז"א, שהם: נשא עון, ופשע.

אור פנימי

דיקנא, המקבלים מהארת הד' נימין וחוורתי של הוי"ה דצ' דשערות רישא. וזה מגיע לו בכ' שנים, אחר שמשיג מ"ל דצל"ם דמקיפי אבא. כי אז נתמלא זקנו כנודע.

מנחה דשבת עד דיקנא דעתיקא וכו' נשלמו בו י"ג תיקונין דדיקנא דיליה כי הרי עלה באותם הד' תקונים תתאין וכו'. כי אז עולה ומלביש אל הג"ר דא"א, ולא אל הג' רישין ממש, שבהם תלוים הח' תיקוני דיקנא עלאין, כי הג' רישין אינם נכללים בקומת ע"ב, שהם עלו אז לג"ר דעתיק לקומת כתר, אלא רק בחינת החג"ת דא"א שעלו עם או"א המלבישים אותם ונעשו לחב"ד דא"א, הם שקבלו לקומת ע"ב. באופן שגם געת עלית או"א לחב"ד דא"א, אינם במקום הח' תיקוני דיקנא עלאין, אלא במקום הד' תיקונים תתאין התלוין בגרון דא"א, כי הג' רישין עצמם דא"א עלו אז יותר למעלה שהם אז בג"ר דעתיק, כנ"ל.

ונמצא שגם בעת שז"א השיג הל"מ דמקיפי אבא, שפירושם, כל קומת ע"ב שיצאו באו"א בעת עליתם לג"ר דא"א, עדיין אינו נוגע כלום בח' תיקוני דיקנא עלאין דא"א, אלא שנמצא בד' תיקוני דיקנא תתאין התלוים בגרון דא"א. וז"ש "שעולה עד תיקון הח' ולא עד בכלל" כי התיקון הח' כבר עלה יותר למעלה מקומת ע"ב, והם בבחי' הג' רישין דא"א עצמו, שאפילו או"א לא הלבישו אותם, כנ"ל.

רכד) אל רחום וחנון שהם ג' מן הי"ג דרישא שהם יה"ו העליון של הדיקנא דא"א, בארך, אפים, ורב חסד, שהם ג'. הרב מבאר
כאן קבלת הו"ק תיקוני דיקנא דז"א, מן הי"ג דא"א, ומסדר אותם על פי ג' השמות שיש בדיקנא דא"א, שהם ג' הויו"ת וחד דכליל להון. ונודע שג' הויות אלו הם בחינת מל"צ, והם חב"ד חג"ת נה"י, שד' תיקונים ראשונים הם חב"ד, והאמצעים הם חג"ת, ותחתונים הם נה"י.

וזה אמרו, "שהג' ראשונים דז"א, הנקראים בתורה: ארך, אפים, ורב חסד. מקבלים הארתם מהג' ראשונים דא"א, שהם: אל, רחום, וחנון. שהם יה"ו של הוי"ה קדמאה דתי"ד א"א. וכבר נתבאר לעיל בסמוך, שג' תיקוני דיקנא אלו דא"א, הם הארת נרנח"י דנפש שמאיר בבחינת העיבור, שתיקון רחום הם ו"ק דעיבור, ותיקון וחנון הם ג"ר דעיבור. ע"ש. הרי שג' תי"ד דז"א מקבלים מכאן נרנח"י שלימים דעיבור, שהם נרנח"י דנפש. והם יה"ו דהוי"ה הא' דתי"ד דא"א.

ואמת נוצר חסד לאלפים, הם מאירים בשנים תחתונים דז"א, שהם נשא עון ופשע. כאן מפרש, הארת הרוח של הז"א של בחינת הדיקנא. כי הוי"ה האמצעית דתי"ד דא"א היא בחינת חג"ת כנ"ל, שהוא רוח. ומשמיענו, שאינו מקבל מכל היה"ו של הוי"ה זו, אלא רק מן ו"ה שלה בלבד, שפירושה הוא, ו"ק דרוח לבד. כי י"ה דהוי"ה אמצעית, שהם אפים ורב חסד דתי"ד דא"א, אינם מאירים לתי"ד דז"א, אלא ו"ה בלבד, שהם, ואמת עם ונוצר חסד. וזה להורות שאינו מקבל מהוי"ה זו רק ו"ק בלבד, שהם ו"ה. אלא שי' דהוי"ה תתאה דתי"ד דא"א מתחברת עמהם, שהוא התיקון

א' תריח         חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

רכה) ולפי שהשלשה עלאין הם אותיות יה"ו של ההוי"ה דבתר כתפוי דא"א, ואין שם כ"כ הארה גדולה, לכן אין בהם כדי להאיר זולתי בשנים תחתונים ולא בשלשה כמספרם. נשארו עתה ה' אחרונה שבהוי"ה עליונה דא"א, וה' תתאה שבהוי"ה תתאה דבתר כתפוי דא"א, ואלו הם מאירים כאן בז"א במדת ונקה.

אור פנימי

לאלפים. כי ד' אותיות דהוי"ה תתאה של הדיקנא הם הד' תיקונין תתאין: לאלפים, נושא עון, ופשע, וחטאה. ונמצא התיקון לאלפים, הוא י' דהוי"ה זו. וענין התחברות זו, הוא מפני שעיקר הז"א שייך לד' תי"ד תתאין דא"א, להיותם נמשכים מגלגלתא, שז"א תליא ואחיד בה, כנ"ל (דף אלף תק"פ אות קמ"א) ע"ש באו"פ. וע"כ הוא צריך להארת הוי"ה תתאה גם בקטנותו. ונמצא, שגם בבחינת רוח דדיקנא דז"א, מאירים לו יה"ו מתי"ד דא"א, שהם, ו"ה מהוי"ה האמצעית, וי' מן הוי"ה תתאה.

רכה) יה"ו דהוי"ה דבתר כתפוי דא"א ואין שם כל כך הארה גדולה, לכן אין בהם כח להאיר זולתי בשנים תחתונים ולא בשלשה כמספרם. כלומר, אע"פ שיש כאן ג' הארות: י' דהוי"ה תתאה, עם ו"ה דהוי"ה אמצעית, אינם אלא לב' תיקונים דתי"ד דז"א, שהם ונושא עון, ופשע. והוא מטעם כיון שהוא מקבל בחינת רוח שלו מן ו"ה דחג"ת, שהוא בתר כתפוי דא"א, כי מבחי' רוח אין לז"א מעצם אצילותו אלא ו"ק בלבד, וע"כ אינו יכול אז לקבל מבחינת ג"ר דהוי"ה דחג"ת, שהם אפים ורב חסד, שהם י"ה וראש, אלא מו"ה, שהם ו"ק דלבתר כתפוי, שהם, ואמת, ונוצר חסד. נמצא כי אין שם אלא הארה קטנה, שהיא נפש רוח מנרנח"י דרוח, וע"כ אינו מאיר לו רק בב' תיקונים בלבד. אמנם מהוי"ה ראשונה המאירה לו בעיבור, הוא נוטל כל ה' בחינות נרנח"י דנפש, כנ"ל, וע"כ מאירים לו בג' תיקונים. כנ"ל. ואין לשאול, הלא הרוח גבוה
מבחינת נפש, וא"כ היה לו לקבל בחינת רוח מהוי"ה קדמאה, ובחינת נפש מהוי"ה האמצעית. כי נודע שמבחינת הכלים נבחן תמיד שהעליונים נגדלים מתחילה ולכן, תחילה נוטל בחינת נפש בג"ר דכלים, וע"כ נתלה הארת העיבור בהוי"ה קדמאה דדיקנא, ששם בחינת חב"ד דדיקנא, אמנם מבחינת הארה אין זה אלא הארת נה"י, אבל הארה זו יש לו בשלמות עם הג"ר, ע"כ נוטל משם כל היה"ו. ובחינת רוח נבחן תמיד בהוי"ה האמצעית, הן מאורות והן מכלים, כנודע. ומבחינה זו אין לו בקביעות אלא ו"ק דרוח, וע"כ אינו נוטל משם אלא ו"ה בלבד ולא י"ה שהם הג"ר.

נשארו עתה ה' עליונה דהוי"ה עליונה דא"א וה' תתאה שבהוי"ה תתאה דבתר כתפוי דא"א ואלו הם מאירים כאן בא"א במדת ונקה. כבר נתבאר שהרב מדבר כאן בו"ק דז"א, שיש לו בקביעות, שהם באים מעיבור א' דז"א ויניקה דב' שנים, כנודע. שאז אין לו רק נרנח"י דנפש וו"ק דרוח. ומבחינת הכלים אין לו אלא חב"ד חג"ת וחסר נה"י, שהוא מטעם שעדיין הה"ת שלו בעינים, וחסר אח"פ. ונבחן אור הרוח בכלי דגלגלתא, שמבחינת תיקון קוים נקראים חב"ד. ואור הנפש בכלים דעינים, שבג' הקוים נקראים חג"ת עד החזה. ונמצא שבחזה זו שהיא בחינת עינים, כלולים שמה ב' ההין יחדיו, שהם: ה' דבחינת מלכות דחב"ד, וה' דבחינת מלכות דחג"ת אשר אח"כ כשהוא משיג הכלים דאח"פ, יורדת ה' דחג"ת לבחינת נה"י חדשים. ואז קונה ג"ר דאורות. כנודע. וזה אמרו "ה' עליונה

חלק י"ד  שער מאמרי רשב"י           גדלות הז"א          א' תריט

רכו) והטעם, למה נצרכו שתי הההין הנזכר להאיר כאן, הוא מפני להאיר בג' אחרונים, שהם פוקד עון אבות וכו' כנ"ל. והנה הם דינין וצריכים מיתוק והארה גדולה להמתיקם. והנה עם אלו השלשה הם ששה עשר, אלא שאלו נדחים מפני שהם דינים.

רכז) והנה ההוי"ה העליונה דא"א, שמאיר בז"א בשתים מהם, אעפ"י שמקבלים הארה מהם אין הארתם שוה לעליונים, ולכן למטה בשמותם, אין בהם אותיות וא"ו ה"א, אבל אותיות י"ה יש כאן למטה.

אור פנימי

דהוי"ה עליונה, וה"ת שבהוי"ה תתאה וכו', מאירים במדת ונקה" כי מדת ונקה, היא נקודת החזה, שהיא בחינת מלכות שבו, והיא כלולה עתה בעת שחסר לו אח"פ, מן ב' ההין יחד, כי גם ה"ת שצריכה לשמש בו בנה"י כלולה עתה שמה עם המלכות דראש. הרי שמלכות דהוי"ה קדמאה, שהיא מבחינת הכלים דחב"ד, העתידים להיות בראש שלו, כלולה עתה בנקודת החזה, שהיא בחינת ה' דו"ה דהוי"ה דחג"ת, דהיינו הה' מן הו"ה דבתר כתפוי דהוי"ה זו, כנ"ל. והם כלולים שמה ביחד.

ואין לשאול איך חושב ה' זו דבתר כתפוי דהוי"ה דחג"ת, לב' תיקונים, כי חשב אותה לתיקון של ופשע, ועתה חושב אותה גם לתיקון ונקה דז"א. והוא, משום ששם בב' התקונים ונושא עון ופשע, נחשבת ה' זו לבחינת קו שמאל, אכן מבחינת מקום הזווג היא נחשבת לקו אמצעי, וע"כ היא משמשת לב' תיקונין, כאן לקו שמאל, וכאן לנקודת החזה, שהיא נקראת ונקה. כי שם מקום הזווג אח"כ, אחר שקונה הנה"י החדשים, שהיא יורדת משם לבחינת עטרת היסוד.

רכו) למה נצטרכו שתי הההין להאיר כאן, הוא כדי להאיר בג' אחרונים, שהם פוקד עון אבות וכו'. הנה ג' אחרונים אלו, שהם: לא ינקה, פוקד וכו', על שלשים. הרי הוא משיג אותם אחר שהוא משיג נה"י
חדשים, שה"ת יורדת ממקום החזה למקום עטרת יסוד דנה"י החדשים, כנודע, נמצא שההין של ב' הויות, הא' וב' מתי"ד דא"א, המאירים לו עתה לבחינת ראש ולנה"י דגדלות דכלים, הנה מקודם בעת קטנות היו סתומים וכלולים בנקודת החזה כנ"ל. וז"ש, שאלו ב' ההין שהם כלולים עתה בנקודת החזה בסתימא, צריכים להאיר לו אח"כ בעת שהוא משיג נה"י החדשים שלו. שאז יורדת המלכות מחזה ליסוד החדש, וקונה ג"ר דאורות ואז, הוא קונה ג' האחרונים המשלימים לו ט' תיקוני דיקנא. כמבואר.

ששה עשר, אלא שאלו נדחין מפני שהם דינים. כלומר. ששואל, למה אין הג' תי"ד דז"א, שהם לא ינקה וכו', ופוקד וכו' ועל שלישים. אינם נחשבים בתי"ד דא"א גופיה, שאז היו לו ששה עשר תיקונים בדיקנא שלו. וע"ז תירץ שאלו הם דינים, ואינם ראוים להתתקן בא"א, אלא רק בז"א, כלומר, שהם מבחינת אח"פ השייכים לז"א, וע"כ המה מתתקנים עם נה"י חדשים של ז"א, ואין לא"א חלק בהם.

רכז) ההוי"ה העליונה דא"א שמאיר בז"א בשתים מהם וכו' למטה בשמותם אין בהם אותיות ו"ה אבל אותיות י"ה יש כאן למטה. נזהר בזה, שלא תחשוב כי מה שפירש לעיל שז"א נוטל מן ו"ה דהוי"ה דבתר כתפוי, שהוא סובב על בחינת כלים. לזה אומר כאן, שמבחינת כלים, נבחנים ו"ה

א' תרכ           חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

רכח) וכמו שיש למעלה בתיקון ראשון דא"א, מי אל כמוך, ג"כ פה בז"א יש בו, אל, ג"כ בתיקון ראשון ממש. ותיקון השני דא"א, שהוא נושא עון, הוא התיקון העשירי בז"א.

אור פנימי

אלו דהוי"ה דחג"ת שנעשו בתי"ד דז"א לבחינת י"ה דכלים, באופן שנפש רוח דאורות דרוח, מתלבשים בחב"ד חג"ת דכלים דרוח, ונמצא, שמבחינת האור נוטל ו"ה דהויה דרוח, ומבחי' כלים, הוא נוטל י"ה דהוי"ה דרוח. כנודע, שיש ערך הפוך בין אורות לכלים. וזה אמרו "למטה בשמותם אין בהם אותיות ו"ה אלא אותיות י"ה" כי בבחינת הכלים הם י"ה כמבואר.

רכח) ותיקון השני דא"א שהוא נושא עון הוא תיקון העשירי בז"א. היינו ע"פ
השמות שבמיכה, שתיקון א' הוא מי אל כמוך, וב' הוא נושא עון, וכו'. והוא תיקון העשירי בשמות שבתורה בי"ג מדות, שנושא עון עשירי, ופשע י"א, וחטאה י"ב, ונקה י"ג, כנודע. ומה שחושב אותם ע"ש ז"א, הוא כמ"ש הזוהר, שי"ג מדות שבתורה הם מבחינת קבלתם בז"א, וז"ל באד"ר דף קל"א ע"ב. תליסר מכילן דרחמי עתיקא קדישא. מי אל כמוך חד, נושא עון תרי וכו', לקביל דא אל רחום וחנון וגו' ואינון לתתא. דהיינו בז"א. עש"ה. וכבר הארכנו בזה בחלק י"ג.

חלק י"ד לוח השאלות לפי' המלות  גדלות הז"א א' תרכא

לוח השאלות לפירוש המלות

א) מהו אב לאבהן.

ב) מהו אור הבא דרך שערות.

ג) מהו אור עובר דרך נקבים קטנים.

ד) מהם אורות כפולים.

ה) מהם אורות דחוקים.

ו) מהו או"מ העצמי דז"א.

ז) מהו או"מ השורשי דנוקבא.

ח) מהו או"פ שיצא ונעשה לאו"מ.

ט) מהם אורחין רחבין.

י) מהי אחסנתא דאו"א.

יא) מהו אין דעת אין בינה.

יב) מהו אין בינה אין דעת.

יג) מהם ב' מיני שפע.

יד) מהם ב' עטרין.

טו) מהי בחינה ארוכה.

טז) מהי בינה שהיתה כלולה בחכמה.

יז) מהי בינה הנקראת רקיע.

יח) מהי בליטת אור בעורף.

יט) מהו בן חורין.

כ) מהם בני חיי ומזוני.

כא) מהו בנימין.

כב) מהו ברא אתהדר לאבר.

כג) מהי ברכה.

כד) מהו גן עדן עליון.

כה) מהו גן עדן תחתון.

כו) מהי דיקנא נגבהת למעלה.

כז) מהי דיקנא נשפלת למטה.

כח) מהי דעת דז"א שבראש.

כט) מהי דעת היוצא מעדן העליון.

ל) מהי דעת המפסיק מא"א לז"א.

לא) מהי דעת דנוקבא שבין כתפיה.

לב) מהו הבל היוצא מחוטם דא"א.

לג) מהו הבל היוצא מפה דא"א.

לד) מהו הגדלת האחורים.

לה) מהו הוי"ה דבתר כתפוי דא"א.

לו) מהו הוצאת חמה מנרתיקה.

לז) מהן הלואה ושאלה.

לח) מהי התחדשות הנשמות.

לט) מהי התכללות או"א במזלא.

מ) מהי התכללות הגרון בסיום לחיי הראש.

מא) מהי התנוצצות המוחין לחוץ.

מב) מהן ו' בחינות במוחין דז"א.

מג) מהן ו' בחינות במוחין דנוקבא.

מד) מהם ו' תיקוני דיקנא. דז"א.

א' תרכב חלק י"ד        תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

מה) מהם ז' תיקוני גלגלתא דז"א.

מו) מהם זכותא ומזלא.

מז) מהו זקוף ראשו ודיקנא נגבהת למעלה.

מח) מהו זקן התחתון דא"א.

מט) מהו זקן התחתון דז"א.

נ) מהו חוטם בגי' ס"ג.

נא) מהו חי העולמים.

נב) מהו ח"י ח"י.

נג) מהו חידוש נשמות ישנות.

נד) מהי חירות.

נה) מהי חכמה שבסוד הדעת.

נו) מהי חכמה דל"ב נתיבות.

נז) מהי חכמה הנכללת בכ"ב אתוון וי' אמירן.

נח) מהי חכמה קדומה.

נט) מהו חמה בנרתיקה.

ס) חסד הא' דז"א הנקרא אברהם.

סא) מהם ט' תיקוני דיקנא דז"א.

סב) מהן טפין נמשכין מחו"ב.

סג) מהן ט"ת דתוספות דרחל.

סד) מהי י' דאדנ"י.

סה) מהי י' מתפשטת לכאן ולכאן ונעשה ד'.

סו) מהי י' בראש י' בסוף דיאהדונה"י.

סז) מהם י"ב מזלות.

סח) מהם י"ג בריתות.

סט) מהם י"ג תיקוני דיקנא דז"א.

ע) מהו יוסף.

עא) מהם כ"ב אתוון וי' אמירן.

עב) מהו כופף ראשו למטה והדיקנא נשפלת.

עג) מהו כח זכרות נגלה.

עד) מהו כח נוקבות נעלם.

עה) מהם ככבים.

עו) מהי כלת משה.

עז) מהי כניסת הקב"ה לג"ע.

עח) מהי כפיפת ראש למטה.

עט) מהי כפיפת ראש בבחי' המזל ונקה.

פ) מהי לאה נגדלת ורחל מתמעטת.

פא) מהו לא זקוף ולא כפוף.

פב) מהו מבוע דבירא.

פג) מהם מבועין ונחלין.

פד) מהם מוחין דהולדה.

פה) מהו מזל.

פו) מהם מזלות.

פז) מהו מזל ונוצר.

פח) מהו מזל ונקה.

פט) מהו מילוי הזקן.

צ) מהי מלכות דאמא שאינה בכלל מוחין דז"א.

חלק י"ד לוח השאלות לפי' המלות גדלות הז"א        א' תרכג

צא) מהו מקורא דבירא.

צב) מהו מקיף חוזר.

צג) מהם מקיפי ל"מ דז"א הכוללים.

צד) מהו משועבד לחו"ג.

צה) מהו נהירו.

צו) מהו נהירו ונציצו דנהרא דנפיק מעדן.

צז) מהו נהר יוצא מעדן.

צח) מהו נהר המתפשט בצדדיו.

צט) מהו נציצו.

ק) מהי נקודה השורשית דרחל.

קא) מהן נשמות חדשות.

קב) מהן נשמות חדשות אב"א.

קג) מהן נשמות חדשות פב"פ.

קד) מהו נתיב דלא אתידע.

קה) מהו עדן העליון.

קו) מהו עדן התחתון.

קז) מהי עטרא דגבורה.

קח) מהי עטרא דחסד.

קט) מהם עיבור א' וב'.

קי) מהו עיבור ג'.

קיא) מהו עלמא דאתכסיא.

קיב) מהו עלמא דאתגליא.

קיג) מהו ענוגא.

קיד) מהו עצמות העליון.

קטו) מהו עצמות העליון ע"י התלבשות.

קטז) מהו עצמות העליון בלי לבוש.

קיז) מהם עקבים דלאה בכתר רחל.

קיח) מהי ערלה החופפת על היסוד.

קיט) מהי פנימית חכמה שבסוד הדעת.

קכ) מהו צדיק אבד.

קכא) מהו צדיק דנפיק מינה.

קכב) מהו צדיק דעייל בה.

קכג) מהו ציון.

קכד) מהו צלע.

קכה) מהו קיום והעמדה.

קכו) מהו קשר דתפילין של ראש.

קכז) מהן רחל ולאה.

קכח) מהם רישי כתפין דא"א.

קכט) מהו רקיע.

קל) מהו רקיע עליון בסוד הבינה.

קלא) מהי שאילת כלים דלאה מרחל.

קלב) מהי שאילת כלים דרחל מלאה.

קלג) מהם שבילין צרין.

קלד) מהו שורש רחל ועיקרה.

קלה) מהי שליטת המלכות.

קלו) מהם שלשה ערלות.

קלז) מהם שמשא וסיהרא נעלמים.

א' תרכד        חלק י"ד תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

קלח) מהם שערות היותר חומרים מהבל

הפה.

קלט) מהם שעשועים במ"ן ומ"ד.

קמ) מהם שעשועים בנשמות.

קמא) מהי תוספות ולא עיקר.

קמב) מהי תוספות כח.

קמג) מהו תפארת בבחי' היותו בפני עצמו.

קמד) מהם תפנוקי מלכים.

חלק י"ד        לוח התשו' לפי' המלות     גדלות הז"א          א' תרכה

לוח התשובות לפירוש המלות

מהו אב לאבהן.

א) יש בחינת חכמה דאו"י, והיא קומת א"א. ויש בחינת חכמה וג"ר, אשר החג"ת מתעלים ונעשים חב"ד דקומת ע"ב, שהם בחינת חכמה דל"ב נתיבות, ולא חכמה דאו"י. וקומת ע"ב דאו"א באה מבחי' חג"ת דא"א שנתעלו ונעשו לחב"ד שלו, דהיינו מבחינת ע"ב דל"ב נתיבות, כנ"ל. וכשז"א מקבל אלו המוחין דע"ב מאו"א, מתעלים גם חג"ת דז"א ונעשים לחב"ד. ומבחינה זו נקרא אבא, בשם "אב לאבהן". כי חג"ת נקראים אבות, והחכמה שלו, שהיא מחסד דא"א נקרא אב. ולפי שג"ר דז"א באים ג"כ מהתעלות החג"ת לחב"ד, מכונים גם הג"ר דז"א בשם אבהן, וקומת ע"ב דאו"א בשם אב לאבהן. (אות צ"ח).

מהו אור הבא דרך שערות.

ב) כבר נתבאר לעיל שבחינת השערות, הם מ"ן דמלכות דצמצום א', להיותם מבחינת קומת א"א, שיצאה ברדל"א, ששם משמשת המלכות דצמצום א', שהם בחינת האו"ח שהיו מלבישים שם לע"ס דאו"י, שלעת ירידת המוחין לא"א, נתתקן אז הפה דרדל"א במלכות דצמצום ב', שמכחה נתלבשו המוחין במל"צ, ובינה יצאה לחוץ מראש דא"א, וג"ר דמוחין ההם, נסתלקו בסוד מקיף חוזר, והלבושים של המקיף הזה, יצאו לחוץ בסוד מותרי מוחא ונעשו לשערות רישא ודיקנא. ולפיכך נעשו השערות למקיפים לאו"א, שהם בחינת בינה שיצאה לחוץ מא"א, דהיינו הגרון שהוא הכתר שלהם. כי אין בינה חוזרת לראש דא"א להיות חכמה, זולת בחזרת השערות שמה, שהם בחינת המ"ן
דמלכות דצמצום א', אשר על ידיה חוזרת הבינה לחכמה, כי אז יורדת הה"ת מעינים, שהיא הוציאה את הבינה לחוץ, ונעשה הזווג על ה"ת שבמקום הפה, שהוא בחינת המלכות דצמצום א', הכלולה בשערות אלו.

ולפיכך, נבחן שאי אפשר לאו"א שישיגו קומת ע"ב, זולת ע"י המזלין, שהם כללות השערות דיקנא, כי קומת ע"ב דאו"א היא ע"י בינה דא"א ששבה להיות חכמה, והיא אינה חוזרת אלא ע"י המ"ן דשערות, שהם המזלין. ומכאן נתחלקו ב' מיני חכמות באצילות. א' היא חכמה דא"א עצמו שבראשו שנקראת חכמה סתימאה, והיא בחינת חכמה דאו"י האמיתי. וחכמה ב' היא חכמה המתגלית ע"י המ"ן דשערות, דהיינו בחינת בינה שחזרה לחכמה, שהיא קומת ע"ב דאו"א. כנ"ל. וכן חכמה זו מכונה בשם "אור הבא דרך השערות" דהיינו להבחין ולהוציאה מבחינת אור חכמה דא"א עצמו, שהוא חכמה דאו"י, ואינו תלוי כלום במ"ן דשערות. וכן מכונה בשם "אור עובר דרך נקבים קטנים" וזה ג"כ להגדיר החכמה דמין הב' שהיא מתגלית רק ע"י המ"ן דשערות. אלא שיש כאן עוד כונה נוספת להבחין בין חכמה זו במקום יציאתה באו"א, שאז אין השערות מצמצמים כלום אל החכמה, משום שהמסכים הכלולים בהשערות שהם בחינת צר וקצר, משמשים להם ממטה למעלה. ובין החכמה דז"א, שהוא מקבל המוחין בהתלבשות דאו"א, שהוא מקבל רק דרך נקבים קטנים, שהם המסכים דצר וקצר שהם מלמעלה ממנו באו"א, והחכמה שלו מתמעטת בהרבה על ידיהם. כמ"ש בתשובה י"ד ול"ו. (אות צ"א).

א' תרכו         חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

מהו אור עובר דרך נקבים קטנים.

ג) נתבאר לעיל בתשובה ב'. ( אות צ"ה).

מהם אורות כפולים.

ד) ב' מדרגות שיש ביניהן שינוי צורה, אינן יכולות להיות במקום אחד, כי אז היו "אורות כפולים" שזה לא יצויר ברוחניות, כי מדת הריחוק הרוחני הוא מדת שינוי הצורה בלבד, כנודע. (אות ל"ז).

מהם אורות דחוקים.

ה) לפעמים ב' מדרגות באות במקום א' דהיינו בזמן שיש ביניהם השתוות, למשל, לאה ורחל ב' מדרגות הן, כי האורות דלאה הם בחסדים מכוסים, אבל אורות דרחל הם בחסדים מגולים, כנודע. ועם זה, בעת קטנותה של רחל, בעת שהיא אב"א עם ז"א מחזה ולמטה, שאז אחוריהם ביתה ופניהם מגולים כלפי חוץ, שפירושו, שרק אורות דחג"ת שהם חסדים מכוסים משמש בהם, אבל הנה"י שהם חסדים מגולים נעלמים אז בפנימיותם. הנה אז יש השתוות בין רחל ללאה, כי גם רחל היא בחינת חסדים מכוסים כמו לאה. וע"כ הן נקשרות זו בזו ורגלי לאה מתלבשות בכתר רחל. אמנם נבחן שהן בחינת "אורות דחוקים" כי הגם שרחל מקבלת עתה חסדים מכוסים כמו לאה, מ"מ יש בה גם עתה נטיה לחסדים מגולים, שהוא להיפך ממדרגת לאה, וכיון שרגלי לאה מתלבשות תוך הכתר שלה, הרי היא מרגשת דוחק כלפי נטיתה עצמה, כי לאה היא בחינת אחורים דאמא הדוחה להארת חכמה, בסוד כי חפץ חסד הוא, אבל רחל כל חשקה היא להארת חכמה, והגם שעתה אינה ראויה לקבל הארת חכמה, והיא משתוית עם לאה בחסדים מכוסים, מ"מ מרגשת דוחק מחמת האחורים דלאה הדוחה להארת חכמה, שזוהי היפך נטיתה. וע"כ נבחן הלבשה זו דכתר רחל לרגלי לאה, בשם אורות דחוקים. גם נבחן שרגלי לאה מחשיכין לכתר רחל, שהיא ג"כ מאותו הטעם. (אות ל"ז).

מהו או"מ העצמי דז"א.

ו) המקיף דבחינה הרביעית דמוחין, דז"א, שהוא המקיף העומד בנה"י דאו"א, שהם ישסו"ת, נבחן למקיף העיקרי דז"א. אבל המקיף דאו"א עצמם, שהוא בחינה השניה, נבחן רק למקיף שורשי, דהיינו מקיף דמקיף, כי הוא בחי' עלי עליון ואין הפרצוף מקבל אלא מן העליון שלו. עי' להלן בתשובה מ"ב. (אות קכ"ב. ואות קל"ב).

מהו או"מ השורשי דנוקבא.

ז) בחינת הקשר דתפילין של ראש דז"א, הוא המקיף השורשי דנוקבא. דהיינו בחינת מקיף דמקיף, כנ"ל בתשובה ו' בז"א. אמנם מקיף העצמי דנוקבא, היא בחינת המקיף שע"ג הנה"י דז"א, שהיא בחינה הרביעית דמוחין דנוק'. משא"כ הקשר של תפילין דז"א, הוא בחינה השניה דמוחין דנוקבא. עי' תשובה מ"ג. (אות קס"ג).

מהו או"פ שיצא ונעשה לאו"מ.

ח) היינו הג"ר של הע"ב המגולה, שהוא נתלבש בהמוחין בעת יציאתם בג"ר דא"א המלבישים לג"ר דעתיק, אשר לעת לידת המוחין המה מתלבשים במל"ץ, והג"ר מתכסים בם' דצל"ם, שע"כ יוצאים הג"ר דע"ב המגולה לחוץ בסוד מקיף חוזר, כנודע, ולבושיהם יוצאים לחוץ בבחינת שערות רישא ודיקנא. ולפיכך נבחנים השערות והתפילין, שהיו פעם בבחינת אור פנימי, דהיינו במקום יציאתם, כנ"ל, אלא לעת לידת המוחין מכח התלבשותם במל"צ, יצאו מהמוחין ונעשו לאורות מקיפים. (אות ר"ד).

מהם אורחין רחבין.

ט) הכלים דחג"ת דז"א, ששם מתלבש

חלק י"ד        לוח התשו' לפי' המלות     גדלות הז"א          א' תרכז

יסוד דאמא, שנקרא אורח, נבחנים שהם מקבלי השפע באורחין רחבים. כי יסוד דאמא מאיר אור חסדים בהרחבה, כנודע, כי ע"כ מכונה יסוד דאמא שהוא קצר ורחב. אמנם לאחר שנפסק יסוד דאמא, דהיינו מנקודת החזה ולמטה, שהם הכלים דנה"י, כבר נפסק משם שפע החסדים דיסוד אמא הבאים בהרחבה, וע"כ נקראים הנה"י בשם כלים צרים משום שכל תיקונם הוא ביסוד דאבא, שהוא בחינת צר ואריך, וע"כ נבחן שהם מקבלים השפע מבחי' שבילין צרים, כי יסוד דאבא נקרא שביל. (אות צ"ו).

מהי אחסנתא דאו"א.

י) אחסנתא, פירושו, נחלה וירושה. וסובב על מוחין דע"ב דאו"א, שהם מקבלים קומה זו, רק ע"י החג"ת דא"א שנעשו לחב"ד, וכיון שהם מלבושים של החג"ת דא"א בקביעות, ע"כ עתה שעלו החג"ת ונעשו לחב"ד שלו, עולים עמהם גם או"א ומקבלים שם קומת ע"ב, כנודע וע"כ נבחנים אצלם המוחין ההם, שהם ירשו המוחין מא"א והגיע לנחלתם.

ודע, כי החג"ת האלו דא"א, מתחלקים בעת הזווג לב' מדרגות: ראש וגוף, כי ב"ש דכל אחד מהחג"ת האלו עלו לחב"ד שלו בקומת ע"ב. אבל השלישים התחתונים דכל אחד מהחג"ת, נשארו בבחי' גוף דקומה זו שהם הנקראים ב' כתפין דא"א. והנה כל קומה זו דע"ב שיצאה בעת הזווג על המ"ן דשערות, אין לא"א צורך בהם, שהרי אפילו מבחינת הקביעות יש לו בחינת ע"ב דחכמה דאו"י, הגבוה הרבה מבחי' הע"ב הזה שהוא רק חכמה דל"ב נתיבות, כנודע. (עי' לעיל בתשובה ב'). ולפיכך הוא מוריש כל הקומה הזו אל או"א וזו"ן. שאו"א יורשים בחינת הראש דקומה זו, דהיינו הב"ש עליונים, דחג"ת שנעשו לחב"ד. וז"א יורש בחי' הגוף דקומה זו, שהם ב' הכתפין שלו, שנשארו בבחי' גוף. ולפיכך הג"ר דע"ב דאו"א נקראים אחסנתא דאו"א. כי
ירשו אותם מא"א. וכן הב' עטרין שירש ז"א, ירש אותם מא"א, כנ"ל, מ"מ אינם נקראים על שמו דא"א אלא ע"ש או"א, כמ"ש בזוהר, ב' עטרין דאחסינו או"א לבנייהו, הרי שנקראים על שם או"א. והוא מטעם שאין הז"א יכול לקבל אותם מא"א באופן ישר, זולת ע"י התלבשות באו"א. והנה נתבאר שבעת הזווג, שא"א עולה לג"ר דרדל"א והחג"ת שלו נעשים לחב"ד, הנה אז אין לו צורך בהם, ואחסין אותם לאו"א ולז"א, וע"כ נקראים המוחין ההם בשם אחסנתא. (אות קי"ב).

מהו אין דעת אין בינה.

יא) נודע שחכמה דל"ב נתיבות, נקראת חכמה שבסוד הדעת, בדברי הרב (לעיל אות פ"ה) מטעם שאין בינה שבה להיות חכמה, זולת ע"י המ"ן דדעת, שהם זו"ן העולים אליה בעיבור ומעוררים בה הקשר דבינה דאו"י עם הזו"ן דאו"י, ואז חוזרת עם החכמה פב"פ להשפיע הארת חכמה לזו"ן. ומטעם זה היא מכונה ג"כ חכמה דל"ב נתיבות המורה על כ"ב אתוון, שהם בינה וי' אמירן דזו"ן בעיבור, כמ"ש הרב (לעיל אות צ"ו) הרי שכל קומת ע"ב דבחינת חכמה דל"ב בתיבות תלויה בדעת, שהם זו"ן, שאין הבינה חוזרת לחכמה זולתו. ומכאן יצא הכלל הזה: "אם אין דעת אין בינה" כלומר, אם אין הדעת מתחבר במ"ן אל הבינה אין הבינה מקבלת קומת חכמה. וכן להיפך: "אם אין בינה אין דעת" כי אם אין הבינה שבה לחכמה, אין בחינת דעת בהמוחין, כי אין לזו"ן הארת חכמה, ואין להם חלק בג"ר כלל, ואז גם הזו"ן שלמטה מחוסרי ראש. כנודע. באופן, שהדעת והבינה תלוים זה בזה, שאם אין הבינה חוזרת עם חכמה פב"פ לא יצויר הארת חכמה לזו"ן, ואדרבה, הבינה מפסקת ודוחית באחורים שלה כל הארת חכמה מן הזו"ן, כנודע. וכן לא יצויר שהבינה תקבל לקומת חכמה זולת ע"י התחברות הדעת אליה בבחי' מ"ן. כי

א' תרכח        חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

מטבעה עצמה היא תמיד בסוד כי חפץ חסד הוא, ודוחית חכמה, (אות פ"ז).

מהו אין בינה אין דעת.

יב) נתבאר לעיל בתשובה י"א. ע"ש.

מהם ב' מיני שפע.

יג) ב' קומות יש לאו"א דאצילות. א' הוא קומתם הקבועה, שהיא קומת ס"ג המלבישים לחג"ת דא"א, ואין להם חלק בג"ר שלו, שהם קומת ע"ב, ואז הם משפיעים בחינת ג"ר דבינה שהם חסדים מכוסים, ושפע זו היא הכרחית לקיום העולמות והעמדתם, וע"כ מבחינה זו זווגם לא פסיק לעלמין. וב' היא קומת ע"ב שאו"א משיגים ע"י עליתם לג"ר דא"א, ונוטלים קומת ע"ב שלו, דהיינו קומת ע"ב היוצאת על המ"ן דשערות. ושפע זו היא למוחין דהולדה, הנקראים ברכה וחירות, ובאלו מתחלקים עיקרי השפעה בהעולמות. הא' שפע של קיום והעמדה. והב' שפע של ברכה וחירות, שהם מוחין דהולדה. ועי' להלן בתשובה י"ט שגם במוחין דהולדה עצמם נוהגים ב' מיני שפע אלו. (אות נ"ב ונ"ה).

מהם ב' עטרין.

יד) ב' עטרין הם הדעת המשיב הבינה עם החכמה פב"פ. כנ"ל בתשובה י"א ע"ש. והם בחינת ז"ת דמוחין שהם זו"ן. שעטרא דחסד היא ז"א דמוחין, שהוא ת"ת הכולל ו"ק, ונבחן לה"ח. ועטרא דגבורה היא בחינת הנוקבא דמוחין הנבחנת לה"ג, והיא נקראת יסוד דמוחין, משום שאין מלכות דצמצום א' משמשת באצילות, שהיא נגנזה ברדל"א, ומלכות דצמצום ב' נבחנת בשם עטרת יסוד, משום שכל שורשה היא נקודת החזה דנקודים, שמבחינת האורות היא עטרת יסוד. עי' להלן בתשובה ק'. ונתבאר שהב' עטרין הם ת"ת ויסוד, שת"ת כולל ו"ק, והוא
ה"ח, ונקרא בכללו עטרא דחסד. ויסוד הוא בחינת הנוקבא בלבד, דהיינו בחינת המסכים המעלים או"ח, וע"כ הוא ה"ג המלבישים לה"ח, ונבחנת בכללה לעטרא דגבורה. וב' עטרין יחד הם זו"ן דמוחין הנקראים דעת.

אמנם זה אמור רק בדעת דזו"ן, אבל הדעת דאו"א עצמם, דהיינו המשמש לזווג חו"ב דאו"א, אינם נקראים ב' עטרין. כי השם ב' עטרין מורה על מיעוט מיוחד, שהוא מדת העטרה, דהיינו כח המסכים שבה, הרבוץ על ה"ח וה"ג אלו, ומצמצם ההארת חכמה שלא תתגלה בהם כמדת הה"ח עצמם, שהם מדת הת"ת הנושא העיקרי להארת חכמה, אלא כמדת העטרת יסוד. פירוש כי יסוד כולל ב' מסכים: דדכר ודנוקבא. שהם, בחינת צר דיסוד אבא, ובחינת קצר דיסוד אמא, אשר בחי' הדכר הוא מדת היסוד עצמו, שהוא צר, ובחינת הנוקבא היא מדת העטרה שעל היסוד, שהוא קצר דיסוד אמא הנכלל ביסוד. אמנם נכללים שניהם בעטרת יסוד, וע"כ מכח מדת העטרת היסוד המלבישה על היסוד, אין הארת חכמה העוברת דרך בה, יכולה להאיר זולת בבחינת אורחא למעברא ביה, כמ"ש בחלק י"ג, אבל לא במדת הת"ת עצמו שהיא עטרא דחסד הנושא להארת חכמה בגילוי גמור. ולפי שבז"א אין העטרא דחסד מאירה לפי מדתו עצמו, אלא כמדת העטרת יסוד, כנ"ל, ע"כ נקרא גם הת"ת בשם עטרא, כמו היסוד משום שאינו מאיר במדתו אלא כמדת עטרת היסוד, ומכאן בא השם ב' עטרין אל הזו"ן דמוחין, שהם הדעת. אמנם זה נוהג רק בזו"ן המקבלים קומת ע"ב ע"י התלבשות היסודות דאו"א שכיון שאין יסוד אבא יכול להאיר משהו לתחתונים בלי מדת הצר שבו ומדת הקצר שביסוד אמא, ע"כ מוגבלת הארתם במדת צר וקצר דיסודות או"א שהוא בחינת עטרת יסוד דמוחין, כנ"ל. אבל באו"א עצמם, שהם מקבלים המוחין דע"ב במקום יציאתו בג"ר דא"א, אשר המזלין משמשים להם ממטה למעלה, אין הת"ת שהוא ה"ח הנושא להארת חכמה, מוגבל

חלק י"ד        לוח התשו' לפי' המלות     גדלות הז"א          א' תרכט

במשהו ע"י היסוד דמוחין, כי אין שום מסך יכול לפעול עם כחו ממטה למעלה, כנודע, וע"כ הת"ת מאיר בהם בגילוי גמור, ואין הוא נבחן בשם עטרא דחסד, כי אינו מצמצם כלום ע"י עטרת היסוד.

והנה המוחין הללו דחכמה דל"ב נתיבות, אע"פ שאו"א לוקחים אותם מג"ר דא"א, מ"מ אינם מיוחסים אלא לחג"ת דא"א, משום שאפילו בעת עליה אין אבא ואמא מלבישים לג' רישין דא"א ממש, אלא רק לחג"ת דא"א כמקודם לכן, אלא משום שהחג"ת דא"א עצמו עלו ונעשו לחב"ד שלו ולקומת ע"ב כמו הג' רישין, ע"כ נוטלים או"א קומת ע"ב החדש הזה דא"א, הנעשה מן החג"ת שלו, שהם חכמה דל"ב נתיבות, אשר א"א אין לו צורך בהם שלפיכך אחסין אותם לאו"א. כנ"ל בתשובה י' ונתבאר שם, שרק ב"ש עליונים דכל אחד מהחג"ת אחסין לאו"א, אבל השלישים התחתונים דכ"א מהחג"ת לא עלו לראש שלו, והוא אחסין אותם לזו"ן, שהם הנקראים ב' כתפין דא"א, ע"ש.

ותדע, שזה ההבחן הנ"ל, אשר ת"ת שבאו"א נבחן לנושא הארת חכמה בגילוי גמור בלי שום נרתק, זוהי מדת הב"ש עליונים דכ"א מהחג"ת דא"א, דאחסין אותם לאו"א. ובחינת ב' עטרין הנ"ל, דהיינו בחינת צמצום של הת"ת שלא להאיר אלא כמדת העטרה של היסוד, זוהי מדת ב' הכתפין דא"א שהם השלישים התחתונים דכ"א מהחג"ת. והוא מטעם שהם מדת גוף, כי לא עלו לראש דא"א, ואינם מקבלים המוחין במקום יציאתם, אלא ע"י התלבשות ביסודות דאו"א שבראש, וע"כ אין הת"ת מאיר אלא בנרתיקו, שהוא מדת העטרה. כנ"ל. ובאמת גם מוחין אלו אחסין א"א לאו"א, כי הם באים בנה"י דאו"א המלבישים לב' הכתפין, אלא כיון שאין לאו"א צורך בהם, כי יש להם המוחין הגדולים שבמקום יציאתם, שהת"ת מאיר בלי ברתק, כנ"ל, ע"כ או"א אחסינו אותם לזו"ן. ולפיכך מגדיר הרב תמיד הב' עטרין אל הב' כתפין
דא"א, כדי להורות ההבדל הגדול הנ"ל, הבא מסבת ירידת המוחין ממדרגה למדרגה. כמבואר. (אות קט"ו).

מהי בחינה ארוכה.

טו) אורך פירושו בחינת חכמה. ונה"י דאמא, בעת שהם לבושי מוחין דהולדה, דהיינו שהם בהארת חכמה, נבחנים לבחינה ארוכה. (אות ל').

מהי בינה שהיתה כלולה בחכמה.

טז) נודע, שיש ב' מיני חכמות באצילות, א' היא חכמה דא"א, שהיא חכמה אמיתית דאו"י. וב' היא חכמה דל"ב נתיבות, שעיקרה היא רק בינה דאו"י, אלא משום שכדי. להאציל לזו"ן דאו"י היא חזרה לבחינת חכמה דאו"י, כלומר שחזרה החכמה דאו"י להתפשט בה, ע"כ נבחנת לחכמה מבחינת הבינה, ולא חכמה ממש דאו"י, וכמו שהוא באו"י, כן הוא בפרצופים, ורק בעתיק וא"א יש בחינת חכמה דאו"י, שהם לקחו קומת כתר דמ"ה וקומת חכמה דמ"ה, אמנם מאו"א ואילך, אין עוד חכמה דאו"י, כי או"א לקחו קומת בינה דמ"ה, וע"כ נוהג בהם רק בחינת חכמה דל"ב נתיבות שהוא בחינת הבינה ששבה להיות חכמה, דהיינו ע"י מ"ן דזו"ן, שאז מתעוררת בחינת "בינה דאו"י שהיתה כלולה בחכמה" דאו"י בעת אצילותה לזו"ן דאו"י, ואז עולים או"א הכלולים בגרון דא"א, שהיא הבינה שיצאה לחוץ מחכמה דא"א, ועולים עמה לג"ר דא"א, דהיינו שבינה דא"א חזרה להיות חכמה, בשיעור הבינה דאו"י שחזרה לחכמה בעת אצילותה לזו"ן דאו"י.

ולפיכך מוגדרים אלו המוחין דע"ב הבאים ע"י חזרת הבינה דא"א לראשו, בבחינת "גילוי של הבינה שהיתה כבר כלולה בחכמה" דהיינו שכל ענין של קומת חכמה זו, נמשכת מכח שכבר היתה בבחינת חכמה בע"ס דאו"י בעת שהאצילה לזו"ן דאו"י, וע"כ יש לה אותה המדה תמיד,

א' תרל           חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

שבשעה שזו"ן עולים לה למ"ן, חוזרת לחכמה דראש דא"א. באופן שאין כאן שום חידוש בבינה, אלא גילוי מלתא בעלמא. (אות צ"ח).

מהי בינה הנקראת רקיע.

יז) בינה שיצאה לחוץ מראש דא"א לבחינת גרון וחג"ת שלו, נבחנת לרקיע המפסיק בין א"א אל הזו"ן, והוא מסבת האחורים שלה הדוחים להארת חכמה, ואין זו"ן יכולים לקבל בחינת מוחין דע"ב מא"א. כמ"ש לעיל בתשובה י"א, שאם אין בינה חוזרת לראש דא"א לבחינת חכמה אין בחינת דעת בהמוחין, שמשם באים מוחין דהולדה וע"ב לזו"ן, וע"כ נמצאים אז ז"א ורחל בבחינת אב"א, שנה"י שלהם נעלמים, בסוד ואחוריהם ביתה. הרי שבינה שיצאה לחוץ מעלימה נה"י דכלים וג"ר דע"ב מזו"ן, ומבחינה זו נבחנת "הבינה בסוד רקיע המפסיק בין א"א לזו"ן" וכן תלוי בה מדת החיבור של הזו"ן במוחין דע"ב מא"א, דהיינו בעת שחוזרת לראש, שאז ירית ז"א ב' העטרין דמוחין דע"ב מא"א, כנ"ל בתשובה י"ד. (אות פ"ז).

מהי בליטת אור בעורף.

יח) נתבאר לעיל בתשובה ט"ו, שמאו"א ואילך אין בחינת ע"ב מחכמה דאו"י, אלא מחכמה דל"ב נתיבות, שהיא רק בינה דאו"י החוזרת לחכמה, ע"ש. ולפיכך אין במוחין אלו אלא ג' בחינות: א' בינה שחזרה לחכמה, שהיא הג"ר שבמוחין. ב' היא בחינת ת"ת שהיא הנושא להארת חכמה. ג' היא יסוד, שהיא בחינת הנוקבא של המוחין האלו, שהוא הנושא לבחינת המסכים, המעלים האו"ח להלביש לאו"י, כנודע. וכנגד ג' הבחינות הנ"ל אשר בהמוחין, יצאו ג' פרצופים: או"א, וז"א, ונוקבא, אשר ע"י התנוצצות המוחין לחוץ (עי' תשובה מ"א להלן) יוצאים ג' בליטות לחוץ. א' על מצח דאו"א, שהם בחינת ג"ר של אלו המוחין
שבולטין שם. ב' הוא על מצח דז"א, ששם בולט בחי' הת"ת שבמוחין, שהוא בחינת הנושא להארת חכמה. וב' בליטות אלו הם בבחינת פנים, דהיינו על המצח, להיותם בחינת או"י של המוחין. ובליטה הג' שהיא בחינת המסכים של המוחין, הנה תחלת יציאתה היא בעורף הז"א, להיותה בחינת או"ח לבד, שהיא בחינת אחור ולא פנים. ובליטה זו נקראת קשר של תפילין, והיא בחינת המקיף השורשי של הנוקבא. עי' לעיל תשובה ז'. אמנם עיקר מקומה היא במצח הנוקבא, בסוד תפילין של יד. כמ"ש להלן בתשובה מ"ג. (אות קנ"ח).

מהו בן חורין.

יט) ב' מיני שפע יש במוחין דע"ב של ז"א. א' הוא בחינת חו"ב של המוחין, המתוקנים בם' דצל"ם, ומשם נמשך עינוגא וחירות, להיותם מתוקנים בג"ר דבינה, שאין שום אחיזה לקליפות ודינים בהם. וב' הוא בחינת ב' עטרין שבו, שהם בחינת ל' דצל"ם, שמשם נמשך שפע של ברכה ותפנוקי מלכים, שהם מוחין דהולדה. ואין הז"א נבחן לשלם זולת ע"י ההשלמה בב' מיני שפע הללו. כי הוא צריך לעונג וחירות להיות בן חורין גמור, וזה מקבל מבחינת אחסנתא דאו"א, והם בחינת חו"ב שלו. וצריך ג"כ לגילוי דהארת חכמה שיהיה ראוי להוליד, וזה מקבל בסוד הב' עטרין שלו, הנקרא מוח הדעת. (אות ס"ב).

מהם בני חיי ומזוני.

כ) בני חיי ומזוני, הם כוללים ב' מיני השפע הנ"ל בתשובה י"ט. כי שפע דענוגא וחירות היא בחי' "חיי" שאין קיום והעמדה לפרצוף זולתם. ושפע דברכה ותפנוקי מלכים, הם בחי' "בני ומזוני" להיותם בחינת מוחין דהולדה נשמות. וכן הם מזוני בסוד המשכות אור החיה. כי ע"י מזונות נמשכים החיים העליונים. וזהו בחי' תוספות על

חלק י"ד        לוח התשו' לפי' המלות     גדלות הז"א          א' תרלא

קיומו העיקרי, כי קיומו העיקרי נמשך משפע דמין הא' כנ"ל. (אות נ"ט).

מהו בנימין.

כא) ב' בחינות נבחנות בסוד הזווג: א' בחי' צדיק דעייל בה, שהוא בחינת האו"י המכה על המסך, וזה נבחן לבחי' יוסף, ולבחי' כח זכרות שבזווג. וב' היא בחינת צדיק דנפיק מינה, שהוא בחינת כח הדחיה על אור העליון שיש בהמסכים, שע"י זה הם מעלים או"ח ומלבישים על או"י כנודע, וזהו בחינת בנימין, שהוא כח הנוקביות שביסוד, ומתוך שאין אחיזה לפרצוף באו"י זולת האו"ח המלבישו, ע"כ נבחנים שניהם כמו בחינה אחת, כמ"ש בזוהר, ביה עייל ומניה נפיק. כי לולא כח המסכים שהם בחינת צדיק דנפיק מינה, לא היה האו"י נאחז בפרצוף, שה"ס צדיק דעייל בה. (אות ע"א).

מהו ברא אתהדר לאבר.

כב) מלת ברא מורה על חושך. בסו"ה ובורא חושך. ובחינת המסכים שביסוד טרם הגיעה הארת חכמה לז"א, הם בחינת חושך, שהם בחינת צר וקצר הנמשכים בו, הדוחים האור. אמנם בעת הגיע המוחין דהארת חכמה לז"א, הנה כל גילוים הוא דוקא בהמסכים, אשר ביסוד, בסוד חסד דאתגליא אפומיה דאמה, דהיינו ע"י האו"ח העולה מן כל המסכים ההם, ונמצא אשר "ברא אתהדר לאבר" כי זה החושך שהיה שם ביסוד נתהפך ונעשה לכח מושך לאור החיה שה"ס הארת חכמה, ונעשה אבר ח"י בסוד ט' ממעלה למטה וט' ממטה למעלה, ומוליד ג"ר דנשמות הצדיקים. (אות פ"ז. ואות קצ"ח).

מהי ברכה.

כג) נתבאר בתשובה י"ט. (אות נ"ט).

מהו גן עדן עליון.

כד) גן עדן עליון הוא בעולם הבריאה, שהוא בינה. (אות מ"א).

מהו גן עדן תחתון.

כה) גן עדן התחתון, הוא בעולם עשיה בבחינת יסוד דמלכות, שהוא הנוקבא. (אות מ"א).

מהי דיקנא נגבהת למעלה.

כו) כשא"א הוא בבחינת הקביעות, נבחן שדיקנא דיליה נגבהת למעלה כלומר, שהם נגבהים בבחינת מקיפים על או"א, ואין או"א יכולים לקבל מוחין דע"ב המושפעים על ידיהם. אמנם בעת שזו"ן עולה להם למ"ן, עולים נה"י דא"א לחג"ת וחג"ת עולים ונעשים לחב"ד שלו, ואז עולים גם או"א עם החג"ת דא"א, ועומדים עתה במקום ג"ר דא"א. אמנם לא במקום הג' רישין שלו, כי הג' רישין עלו ג"כ למקום ג"ר דרדל"א, אלא במקום הגרון וחג"ת דא"א שעלו עתה למקום הג"ר. ונבחן עתה שהדיקנא נתחלקה לב', כי ח' התיקונים הראשונים שלה התלוים בלחיי הראש, נמצאים עתה במקום הג"ר דעתיק, ששם עומד הראש דא"א. אבל ד' תיקוני תתאין התלוים בגרון, נמצאים למטה במקום חב"ד שלו, שהם הגרון וחג"ת דא"א שנתעלו שמה.

ולפיכך כדי להמשיך קומת ע"ב לאו"א, יורד הראש דא"א עם הח' תי"ד העליונים שלו למקום חב"ד ששם עומדים או"א ומוציא על ידי המ"ן דדיקנא קומת ע"ב לאו"א. שמזל ונוצר נעשה לבחינת ה"ח, ומזל ונקה נעשה לה"ג, כנודע. ולפיכך נבחן זה "שהדיקנא דא"א נשפלת למטה" כי ח' התיקונים העליונים שעומדים בעת הזווג במקום ג"ר דעתיק, נשפלים ובאים למקום או"א ונעשים לבחינת ה"ח שלהם. (אות קצ"ג).

א' תרלב        חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

מהי דיקנא נשפלת למטה.

כז) היינו בעת הזווג דפה דא"א כדי להוציא קומת ע"ב לאו"א, שאז יורד המזל ונוצר, שבו כלולים הח' תיקוני דיקנא עלאין, ממקום הג"ר דעתיק, ששם עומד הראש דא"א, אל מקום או"א המלבישים על חב"ד דא"א ששם עומדים או"א, והם נעשים לה"ח שלהם. כנ"ל בתשובה כ"ו ע"ש. (אות קצ"ג).

מהי דעת דז"א שבראש.

כח) אע"פ שכל דעת הם ז"ת, דהיינו בחי' זו"ן שעולים למ"ן לאו"א כנ"ל בתשובה י"א. מ"מ הם נאחזים בראש דאו"א ונשארים שם, כי אין קיום והעמדה למוחין דע"ב דאו"א זולתם, בסוד אם אין דעת אין בינה בבחינת חכמה כמ"ש שם. ומכח זה מלביש ז"א לתנה"י דאו"א, וכתר שלו נעשה מן ת"ת דאמא מחזה ולמטה בבחי' אורות וכלים דאמא, כי כמו שז"א נשרש במוחין בסוד מ"ן הנשארים שם, כנ"ל, כן נוטל חלק הת"ת שלהם בגוף לחלקו, כי לולא התלבשותם בבחי' ז"א עצמו לא היה בהם בחינת חסדים מגולים, כי בחינתם עצמם הוא חסדים מכוסים, כנודע. ומאותו הטעם ממשיך גם הז"א בחינת ב' העטרין לבחינת ג"ר שלו, אע"פ שהם באים מבחי' שלישים תתאין דחג"ת דא"א, שהם בחינת גוף ולא ראש כנ"ל בתשובה י"ד. כי זולתם אין גם בז"א בחינת מוחין אלו דע"ב. וכמו שאו"א המשיכו בחי' ז"ת דגופא לראשם, כדי לשמש להם למ"ן בראש, כן גם ז"א ממשיך אותם לבחינת ראש.

אבל הנוקבא, כיון שבחינת, הגבורה שלה, לא נכללה בזווג או"א במקום יציאתם, אלא בחינת בנימין הכלול ביסוד דוכרא שימש שם. כמ"ש להלן בתשובה צ'. ע"כ אינה יכולה להמשיך הדעת שלה לראשה, כי אין לה שורש בראשייהו דאו"א. (קנ"ב).

מהי דעת היוצא מעדן העליון.

כט) יתבאר להלן בתשובה ל'.

מהי דעת המפסיק מא"א לז"א.

ל) הנה נתבאר לעיל בתשובה י"ז שבינה היא בחינת רקיע המפסיק בין א"א לזו"ן, בהיותה נתקנה באחורים הדוחים להארת ע"ב מז"א. אמנם באמת שורש ההפסק הזה הוא יותר עליון, דהיינו בח"ס גופיה, כי נתקן בנוקבא והוציא הבינה לחוץ מראש, שהרי בינה זו היתה כלולה במוחין דא"א בעת יציאתם בג"ר דעתיק, אלא משום שבעת לידה שימש הרדל"א במסך דצמצום ב', ע"כ לא נשאר בראש דא"א כי אם גו"ע בלבד, שהם כתרא ומ"ס, ובינה יצאה לחוץ. הרי שבינה דגרון היתה כלולה בחכמה דא"א, אלא יצאה לחוץ מסבת הנוקבא דמו"ס אתתקן בה, שהיא המסך שבחיך שלו.

ולפיכך נבחן החיך דא"א בבחינת "דעת המפסיק בין א"א לז"א" כי לולא מסך שביסוד דמו"ס שהוא החיך, לא היתה בינה יצאה לחוץ, ולא היתה נתקנת באחורים הדוחים חכמה מז"א. וכן בעת הזווג, כשא"א מזדווג בחיך וגרון שלו על המ"ן דמזלין, ומוציא קומת ע"ב לאו"א, נעשה היסוד הזה שבחיך לבחינת "דעת היוצא מעדן העליון ונכנס במוח ז"א" כי נעשה בו הזווג בבחינת ט' דאו"י שממעלה למטה ובחי' ט' דאו"ח שממטה למעלה, ומושפעים המוחין לאו"א ומאו"א לז"א, כנודע. אמנם אין עדן העליון, שהוא מו"ס, משפיע מבחי' עצמו, אלא ממה שמקבל ממוחא דאוירא, כמ"ש לקמן בתשובה נ' ע"ש. (אות פ"ו).

מהי דעת דנוקבא שבין כתפיה.

לא) כבר נתבאר לעיל בתשובה כ"ח. אשר ז"א שיש לו שורש בדעת דראש של או"א, יכול להמשיך גם לעצמו את הדעת לראשו, משא"כ הנוקבא, שבחינת גבורה שלה לא שימשה בדעת דאו"א, ושורשה

חלק י"ד        לוח התשו' לפי' המלות     גדלות הז"א          א' תרלג

מתחיל מראש דז"א מבחינת הזווג הב' אשר שם, שהמקיף יצא בבחי' קשר של תפילין דראש דז"א, ע"כ אינה יכולה להמשיך הדעת לבחינת ראש שלה, והוא נשאר בגוף שלה ברישי כתפין.

ומה שדעת שלה עומד בין כתפיה, הוא, מפני ששם שורשו האמיתי של הדעת כמ"ש לעיל בתשובה י"ד, ששורש של ד' המוחין אלו דחכמה דל"ב נתיבות, הוא חג"ת דא"א, שב' המוחין חו"ב, נעשו מב"ש עלאין דכ"א מחג"ת, וב' העטרין שהם ה"ח וה"ג, נמשכו מב' כתפין דא"א. ע"ש. הרי שהשורש הוא מבחינת ב' כתפין, אלא ז"א המשיכו לראש מכח הארת או"א, כנ"ל, ונמצא הנוקבא שלא המשיכו לראש, נשאר עומד כמו בשורשו, דהיינו ברישי כתפין שלה. (אות קנ"ג).

מהו הבל היוצא מחוטם דא"א.

לב) האו"ח העולה מהמסך ע"י הזווג דהכאה עם אור העליון, נקרא בשם הבל. כמ"ש בחלק ג' ע"ש. גם נודע, ענין ב' הרשימות הנשארות אחר הזדככות של העליון, שהן רשימו דהתלבשות מן בחינה אחרונה שאינה מניחה רשימה דעביות. ורשימו דעביות שלמעלה מן בחינה אחרונה. ונודע, שפרצופי אצילות נמשכו מפרצופי נקודים, שיצאו בזה אחר זה מסבת הזדככות כמ"ש בחלק ז'. ע"ש. והנה עתיק דאצילות הוא פרצוף הכתר האמיתי דאצילות. כי בו משמש בחי"ד דעביות, כנודע. אמנם א"א דאצילות יש בו ב' הרשימות הנ"ל המשמשים ביציאת קומתו ע"י התכללותם זה בזה, שבחי"ד דהתלבשות נבחנת לזכר, והוא נכלל עם בחי"ג דעביות ויוצא עליו קומת כתר, והוא הנקרא גלגלתא דא"א. ובחי"ג דעביות נבחנת לנקבה, והיא נכללת עם בחי"ד דזכר, ויוצא עליה רק קומת חכמה. כמ"ש בדברי הרב בתחילת חלק ה' עש"ה. וקומת חכמה זו נקראת חכמה סתימאה דא"א.

ולפיכך נבחן כאן בראש דא"א, ב' הבלים: א' הוא הבל דבחי"ד דהתלבשות, המשמש לגלגלתא דא"א, שנקרא הבל הפה, כי הפה הוא בחי"ד דראש. ב', האו"ח העולה מבחי"ג דעביות המשמש לחכמה סתימאה דא"א, שנקרא הבל החוטם, כי החוטם הוא בחי"ג דראש. כמ"ש הרב כל זה בחלק ה' בתחילתו ע"ש. גם נתבאר שם, שבחינת הזכר דראש שהוא קומת הכתר אין לו התפשטות ממעלה למטה לבחינת גוף, כי אע"פ שהוא מוציא קומת כתר בראש ממטה למעלה ע"י התכללותו עם הנקבה, מ"מ כיון שאין בחינת עביות משורשו עצמו, אין בו בחינת או"ח מספיק שיוכל להתפשט ממעלה למטה לע"ס דכלים דגוף. וכל האורות המגיעים מראש לגוף, באים רק מבחינת הזווג ואו"ח של הנקבה, שיש לה בחינת עביות משורשה עצמה. ע"ש.

ולפיכך גם כאן בא"א, הנה הזכר של ראש שהוא קומת גלגלתא, שהאו"ח שלה הוא הבל הפה, כנ"ל, אינו יכול להאיר לגוף ולתחתונים מהארתו, משום שהבל הפה מספיק רק להלביש האו"י ממטה למעלה, דהיינו במקום הראש לבדו, אבל אין כח בהבל הזה שיתפשט לע"ס דכלים דגוף, להיותו זך יותר מדאי, משום שבא מבחי"ד דהתלבשות שאין בה עביות כלל. וכל האורות המגיעים מראש לגוף דא"א וכן לתחתונים, הוא ע"י הבל החוטם, להיותו בחינת מסך דבחי"ג דעביות, וע"כ הוא מתפשט ג"כ לכלים דגוף דא"א, כי יש בו זווג שלם כראוי. באופן, שכל הארות דראש א"א המגיעים לתחתונים, הם באים רק ממו"ס לבד, ולא מגלגלתא דא"א, משום שהבל הפה אין לו התפשטות למטה מן הראש. (אות רי"ח).

מהו הבל היוצא מפה דא"א.

לג) נתבאר לעיל בסמוך בתשובה ל"ב.

א' תרל           חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

מהו הגדלת האחורים.

לד) הנה ב' מיני אחורים יש בז"א: א' הוא אחורים דחג"ת שלו, שהוא בחינת אחורים דיסוד אמא, הדוחים חכמה, בסוד כי חפץ חסד הוא. ב' הם אחורים דנה"י שלו, שהם בחינת אחורים דיסוד אבא, שע"י אחורים אלו מתגלה החכמה בהיותם בבחי' צר ואריך. כנודע. והנה לאה נטלה בחי' אחורים דחג"ת, בהיות פניה באחור דז"א מחזה שלו ולמעלה. וע"כ נקראת לאה בשם עלמא דאתכסיא, כי מדתה היא חסדים מכוסים מהארת חכמה. והיפוכה היא רחל, כי בעת גדלותה יורשת את אחורים דנה"י דז"א וע"כ נבחנת רחל לבחינת חסדים מגולים והיא נקראת עלמא דאתגליא.

והנה בחצות לילה, נעשה הזווג לז"א ולאה, לקבל בחינת כלי ורוחא מהארת ע"ב ס"ג העליונים לצורך רחל. וזווג זה צריך להיות בבחי' אחורים דנה"י, הראוים לקבל הארת ע"ב, אמנם לאה אין לה רק אחורים דאמא הדוחים הארת ע"ב, כנ"ל. וע"כ היא צריכה אל "הגדלת אחורים" שלה, דהיינו שתקבל את אחורים דנה"י הראוים לקבל הארת ע"ב לצורך רחל. והגדלה זו נעשה לה ע"י אריכת רגלין דאמא, פי': כי אמא מלבשת בה את נה"י דגדלות שלה שהם בחינת ארוכה, דהיינו מזווג פב"פ עם החכמה שנקראת ארוך, וע"י התלבשות נה"י דאמא אלו בלאה, נגדלת אחורים שלה כמדת אחורים דנה"י דז"א, ואז נעשה קומתה שוה לגמרי עם ז"א, ואז ע"י זווג דפב"פ עם ז"א, היא ממשכת בחינת כלי ורוחא לצורך רחל. (אות ל"ב. א' תק"ח ד"ה וזה).

מהו הוי"ה דבתר כתפוי דא"א.

לה) נודע, שהמוחין דע"ב שאו"א וז"א מקבלים, באים מחג"ת דא"א העולים ונעשים לחב"ד. כנ"ל בתשובה י"ד. גם נודע, שהם מתחלקים לבחינת ראש וגוף. שב"ש עלאין דכ"א מחג"ת נעשים לבחי' ראש. והשלישים התחתונים שהם הכתפין נעשים לבחינת גוף
וחג"ת. גם נודע. שהי"ג תי"ד דא"א, נחלקים בעצמם כמדתם של המוחין פנימים, למל"ץ שהם ג' הויות וחד דכליל להון. שהויה הא' היא ם' דצל"ם, ובחי' ראש וחב"ד דדיקנא. והוי"ה שניה שהם ד' תיקונים אמצעים דדיקנא, הם בחינת ל' דצל"ם וחג"ת. והוי"ה תתאה, שהם ד' תיקוני דיקנא תתאין, הם בחינת צ' ונה"י. וכיון שחג"ת דמוחין דע"ב אלו הם בחינת הכתפין דא"א, כנ"ל, ע"כ נבחן הוי"ה האמצעית דדיקנא להוי"ה דבתר כתפוי דא"א, כלומר שאינו בחינת ראש כמו הב"ש עלאין דדיקנא, שהם חב"ד ום' דצל"ם, אלא הם בחינת חג"ת כמו השלישים התחתונים הנקראים כתפין, והם ל' דצל"ם, ולפיכך מוגדרים בשם הוי"ה דבתר כתפוי (אות רכ"ה).

מהו הוצאת חמה מנרתיקה.

לו) הנה בחינת הז"א דמוח הדעת, שעקרו הוא מדת הת"ת הכולל לה"ח, יש לו ב' בחינות: א' בדעת דאו"א עלאין, שהם בחינת המוחין במקום יציאתם בג"ר דא"א. ששם הוא מאיר במדתו, שהוא הת"ת הנושא להארת חכמה בגילוי גמור. אמנם במוחין דז"א עצמו אינו מאיר במדתו עצמו בגלוי, אלא רק ע"י התלבשות במדת העטרה שביסוד, שהם בחינת המסכים דצר ואריך. ועי"ז הארתו מתמעטת למדת העטרה, וקנה משום זה את השם, עטרא דחסד. כנ"ל בתשובה י"ד. ובחינת עטרא דחסד הזו, נקראת בשם הארת חמה בנרתיקה, כי הת"ת הזה נבחן בשם חמה, להיותו עיקר הנושא להארת חכמה שבע"ב דל"ב נתיבות, שאין קומת ע"ב אחרת אחר המו"ס דא"א הנסתם בקרומא דאוירא. וע"כ נמשל לשמש, כלומר לשורש כל האורות. ובהיותו מלובש ומאיר רק כמדת המסכים דעטרת יסוד, שהוא הנרתק שלו, ע"כ נבחנת הארתו לבחינת הארת חמה תוך נרתיקה. וכל זה נוהג רק בשתא אלפי שני, אמנם באלף הז' דמטי רגלין ברגלין, אז יאיר הת"ת הזה כמדתו

חלק י"ד        לוח התשו' לפי' המלות     גדלות הז"א          א' תרלה

עצמו, דהיינו, כמו בדעת דאו"א עלאין, וזה נבחן להוצאת חמה מנרתיקה. (א' תקנ"א ד"ה וזה).

מהו הלואה ושאלה.

לז) יתבאר להלן בתשובה קל"א וקל"ב. (אות ל"ג).

מהי התחדשות הנשמות.

לח) השפעת המוחין דג"ר אל הנשמות נבחן להתחדשות נשמות, משום שכבר היו בהם אלו המוחין בעת הגדלות דנקודים, ולפני חטאו של אדם הראשון אלא שנסתלקו המוחין מהם שנית באדה"ר, שחזרו ונסתלקו ממנו בסוד נשירת אברים דנשמתו. כמבואר בחלק ח' בסופו ע"ש. (אות ד').

מהי התכללות או"א במזלא.

לט) הנה או"א דאצילות נשרשים בבינה דא"א, דהיינו בגרון שלו, להיותם בקומת ס"ג שבחינה עליונה היא בינה דאורות. כנודע. והנה בינה זו שאו"א נשרשים בה, היתה בראש דא"א בעת יציאת המוחין שלו ברדל"א, אלא לעת לידה נתתקן הרדל"א במלכות דצמצום ב', וע"כ נתקן הח"ס דא"א בנוקבא בסוד נוקבי עינים, והוציא הבינה לחוץ מראש אל הגרון. ונודע, שאין בינה דא"א זו חוזרת לראש ואינה משגת שוב קומת חכמה זולת ע"י המ"ן דשערות, הבאים מבחי' המלכות דצמצום א', שהם היו משמשים לקומת א"א בעת יציאתם ברדל"א בסוד מ"ן ולבושי מוחין, אלא שיצאו משם לעת לידה בסבת המלכות, דצמצום ב', שנתקן בהם הרדל"א, כנ"ל. ועתה שבינה חוזרת לראש, הנה בהכרח שגם השערות חוזרים למקומם הקודם, לשמש למ"ן וללבושי מוחין כמקודם לכן. הרי שיציאת השערות מן הכלים דמוחין להיות למקיפים ויציאת הבינה מראש דא"א להגרון, הם ענין אחד, הן בעת קטנות, והן בעת גדלות. כי בקטנות ירדה הבינה לבחי' גרון וגוף דא"א,

וכן השערות יוצאים ונעשים לכלים חיצונים ומקיפים, וכן בגדלות כשחוזרים השערות לראש חוזרת גם הבינה למעלתה הקודמת להכלל עם החכמה פב"פ. וענין זה מגיע ג"כ אל או"א דאצילות, שקומתם תלויה בבינה זו דא"א, לפיכך, נמצאים גם הם בחינה אחת עם השערות הן בקטנותם והן בגדלותם, כנ"ל בבינה דא"א. וז"ס דאו"א בדיקנא אתכלילו, כי קומת ע"ב שלהם תלויה לגמרי בדיקנא, שבקטנותם, הדיקנא נבחנת להם לבחינת מקיפים בלבד, ואין להם אלא בחינת גוף דא"א בלי שום אחיזה בראש שלו, מחמת בינה דא"א שיצאה לגרון שהיא בחינת גוף. וכשעולים המזלין לשמש למ"ן בעת חזרת הבינה לראש דא"א, אז משיגים או"א קומת ע"ב שלהם. הרי שבחינת ע"ב שלהם כלולה לגמרי בדיקנא. (אות ק"ה).

מהי התכללות הגרון בסיום לחיי הראש.

מ) בעת הזווג דנשיקין דא"א בפה שלו להוציא קומת ע"ב לאו"א, שנבחן אז שהדיקנא שלו התלויה בסיום לחיי הראש שלו העומד במקום ג"ר דעתיק, היא נשפלת ובאה למקום החב"ד שלו הנעשים מגרון וחג"ת, כנ"ל בתשובה כ"ו. ע"ש. הנה ירידת הדיקנא הזו נבחן ג"כ לבחינת התכללות הגרון בסיום לחיי הראש דא"א, כלומר שכלפי החב"ד דא"א שהם הגרון וחג"ת שעלו, נבחן הזווג הזה דא"א לבחינת עליה והתכללות בהח' תיקוני דיקנא התלוים בלחיי הראש דא"א העומד במקום ג"ר דעתיק. כי בהתחשב כלפי הח' תי"ד נבחן שיורדים ממעלה למטה, מקומה כתר שבג"ר דעתיק, לקומת ע"ב שבגרון וחג"ת הנעשים לחב"ד. וכלפי הגרון וחג"ת הוא עליה, כי עלו מקומת ע"ב שבמקומם ונכללו בסיום לחיי הראש דא"א הנמצא בקומת כתר במקום ג"ר דעתיק. (אות ק"ו).

מהי התנוצצות המוחין לחוץ.

מא) ב' בחינות זווגים יש בהארת מוחין

א' תרלו         חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

דע"ב דל"ב נתיבות, בסוד עת רצון: א' הוא בעת יציאת המוחין ההם, שאז ע"י הארת ע"ב ס"ג יורדים הפרסאות לשעתם, והפרצופים עולים ונכללים זה בזה, שאו"א נכללים בג"ר דא"א וברדל"א, ע"י התכללות הגרון בסיום לחיי הראש דא"א העומד במקום רדל"א, כנ"ל בתשובה הסמוכה. שאז יורדת ה"ת למקום הפה, לבחינת מלכות דצמצום א' שבפה דרדל"א, ויוצאת על ידיה קומת ע"ב המגולה, דהיינו שהג"ר שלו אינם מתכסים בם' דצל"ם הבאה רק ממלכות דצמצום ב' כנודע. אבל לעת לידת המוחין האלו, הנה חוזרת המלכות דצמצום ב' למקומה, וכן הפרסאות חוזרים למקומם, והמוחין מתלבשים שוב במל"ץ כנודע.

אמנם בהיותם במקומם נוהג זווג ב' הממשיך להארת הע"ב ההיא, אלא בדרך אחר, שנקרא התנוצצות המוחין מפנים לחוץ. כי אותם הג"ר דע"ב שנעלמו לעת לידה מסבת התלבשות המוחין בם' דצל"ם, המה נעשו לבחינת מקיפים מחוץ לפרצוף, באופן שהג"ר דא"א שלא יצאו עמו בעת לידה, נשארו במקום הג"ר דעתיק מבחוץ ונעשו למקיפים למוחין דא"א. וכן הג"ר דע"ב דאו"א שלא יצאו עמהם בעת לידה, נשארו שם בא"א מבחוץ לבחינת מקיפים לאו"א. וכו' עד"ז עד הנוקבא דז"א. כמ"ש בתשובה מ"ב ומ"ג.

ובעת רצון, מאירים החוורתי והשערות לבחי' העטרא דגבורה שבמוחין, ואז יוצא הארתם לחוץ, ומכים בבינה דמקיפים שבעליון, שע"י זה נעשה זווג בחו"ב דמקיפים ומאירים הארתם לפנימיות המוחין לבחינת הל' שבהם, דהיינו לדעת דמוחין, וכיון שהג"ר מלובשים בם' דצל"ם אינם יכולים בעת הזאת להאיר את החסדים שלהם אל הדעת ואז חלק זה של החסדים שאין מוח הדעת יכול לקבלו, יוצא לחוץ מפנימיות הראש ומאיר על המצח של הפרצוף, בסוד תפילין של ראש. ויש בהם בחינת ד' מוחין חו"ב חו"ג, כי ענין הכאת הארת חכמה בחסדים ההם בעת שדחו אותם לחוץ, האיר
בהם בחי' חו"ב דמקיפים. ובחינת עצמם הם חו"ג והם בחי' ד' פרשיות שלתפילין של ראש, וזווג הזה כיון שבא בדרך הכאות, ע"כ נקרא התנוצצות המוחין. כמ"ש באו"פ באורך. (אות קכ"א. וקכ"ג ובאו"פ א' תקע"ו ד"ה ובזה).

מהן ו' בחינות במוחין דז"א.

מב) מתוך שאין העדר ברוחני, נמצא, שבהעתקת האור ממקום למקום אינו נאבד משום זה ממקומו הראשון, אלא כל העתקה ממקום למקום, פירושו רק תוספות על הבחינה הראשונה, כנודע, וע"כ יש להבחין, שש בחינות במוחין דז"א: א' במקום יציאתם, שהוא בעלי עליון שלו, דהיינו בראשייהו דאו"א. ב' במקום קבלתו אל המוחין, שבאים בעליון שלו, דהיינו בנה"י דאו"א שהם בחינת ישסו"ת, שהוא בחי' העליון דז"א. וג' הוא בביאתם לז"א עצמו. ונודע שבעת לידת המוחין נעלם משם הג"ר דע"ב למקיף חוזר, מכח התלבשות הם' על הג"ר דמוחין, ע"כ נבחן בכל בחי' שיש שם או"פ ואו"מ. דהיינו ב' בחינות: או"פ ואו"מ, באו"א במקום יציאת המוחין. וב' בחינת או"פ, ואו"מ, בנה"י שלהם, שבהם נכלל הז"א בעת עיבורו ומקבל מהם המוחין, וב' בחינות או"פ ואו"מ בז"א עצמו. הרי שיש כאן שש בחינות במוחין דז"א. (אות ק"כ).

מהן ו' בחינות במוחין דנוקבא.

מג) המוחין דנוקבא יוצאים על עטרא דגבורה של הנוקבא עצמה, ואינם בכלל המוחין דז"א שיוצאים באו"א, כי העטרא דגבורה אשר שם, היא בחינת בנימין הכלולה ביסוד הזכר, ולא בחי' הנקבה ממש. וע"כ יש לה זווג מיוחד בראש דז"א אחר יציאת ו' הבחי' דמוחין שלו, וע"כ מתחילים משם ב' בחינות הראשונות של המוחין שלה. שהם, האו"פ שיצא בראש הז"א עצמו, והאו"מ שיצא לחוץ בסוד קשר של תפילין מאחורי ראשו. אמנם הנוקבא אין מקבלת אותם משם,

חלק י"ד        לוח התשו' לפי' המלות     גדלות הז"א          א' תרלז

כי אין לה אחיזה בראש הז"א, אלא, רק בנה"י שלו, במקום החסדים המגולים. וע"כ יורדים משם המוחין לנה"י דז"א, ונעשו שם ב' בחינות: או"פ, ואו"מ, השניות של המוחין דנוקבא. ומשם באים המוחין אל הנוקבא עצמה לראש שלה, ונעשה בה ג"כ ב' בחינות: או"מ, ואו"פ. ונמצאים שש בחינות גם במוחין דנוקבא דז"א, כמו בז"א. כנ"ל בתשובה מ"ב ע"ש. (אות קס"ג. ואות קפ"ב).

מהם ו' תיקוני דיקנא דז"א.

מד) בהיות ז"א בבחינת ו"ק חסר ראש, אינו מקבל הארה רק בבחינת ו' תיקוני דיקנא מדיקנא דא"א. הנקראים ארך אפים, ורב חסד, נשא עון, ופשע, ונקה. פירוש: כי נרנח"י דנפש דדיקנא מקבל מג' תיקוני דיקנא דא"א הראשונים, שהם בחינת יה"ו של הוי"ה ראשונה דדיקנא. ונפש רוח דרוח הוא מקבל מו"ה של הוי"ה אמצעית דדיקנא דא"א ומי' דהוי"ה תתאה, שהם: ואמת, ונוצר חסד, לאלפים. וג' הראשונים מאירים לג' מדות דז"א שהם: ארך, אפים, ורב חסד. וג' השנים דא"א, מאירים רק לב' מדות דז"א, שהם: נשא עון, ופשע. וה' דהוי"ה עלאה שהיא תיקון ד' דא"א, ארך, עם הה' דהוי"ה אמצעית שהוא תיקון ח' דא"א, מאירים לתיקון ו' דז"א, ונקה. (אות רכ"א. ואות רכ"ג רכ"ד רכ"ה).

מהם ז' תיקוני גלגלתא דז"א.

מה) ז' תיקוני דגלגלתא דז"א, הם שלמות הכתר דז"א, שמקבל אותם מז"ת דעתיק, שהם ז"א דכתר, כי עתיק הוא קומת כתר דאצילות. וזמן השגתו אותם הוא לכ' שנים, או בשבת במנחה, שעולה אז לג"ר דא"א המלבישין לז"ת דעתיק. ושיעור זה הוא מבחינת מוחין הקבועים דאצילות, אבל מבחינת עלית הפרצופים, נמצא בעת שז"א עולה לג"ר דא"א, שעתיק עלה לגלגלתא דא"ק, ונמצאים חג"ת דעתיק מלבישים
לחג"ת דא"ק הפנימי, ונה"י שלו לנה"י דא"ק הפנימי, העומדים במקום ג"ר דנקודים, וכמו שיסוד דא"ק הפנימי השפיע אל או"א דנקודים, נמצא עתה גם יסוד דעתיק המלביש אותו שמשפיע לישסו"ת העומדים עתה במנחה דשבת במקום ג"ר דעתיק הקבועים, שהם ג"כ במקום ג"ר דנקודים, והממעלה למטה דהשפעת יסוד דעתיק מקבל עתה ז"א המלביש לחג"ת דעתיק שהם במקום ג"ר דא"א הקבועים. ונמצא שז"א מקבל ז"ת דעתיק מפי יסוד דעתיק, בדומה לז"א דנקודים שקבל מפי יסוד דא"ק הפנימי שבאו"א דנקודים, והיינו בחי' הממעלה למטה דיסוד דעתיק, כנ"ל, והם עושים ז"ת גלגלתא דז"א, ואז נשלם הכתר דז"א. (אות ר"ז ור"ח. ובאו"פ שם ד"ה וחצי).

מהם זכותא ומזלא.

מו) האורות המושפעים מג"ר דבינה דהיינו ממוחין הקבועים דאו"א נקראים "זכותא" משום שהם זכים מאד ואין שום צמצום ודינים יכולים להאחז באורות ההם, כנודע. והאורות המושפעים ממוחין דע"ב דאו"א נקראים "מזלא", משום שאין המוחין ההם מתגלים באו"א זולת ע"י המ"ן של המזלין. וז"ס בני חיי ומזוני, לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא, כי למוחין דהולדה צריכים להארת ע"ב דאו"א הבאים ממזלא, שאז הז"א שלם בב' מיני השפע שנקראים בני חיי ומזוני, כנ"ל בתשובה י"ג וכ'. ע"ש. (אות נ"ט).

מהו זקוף ראשו ודיקנא נגבהת למעלה.

מז) א"א מצד מוחין הקבועים שבאצילות נבחן לזקוף ראשו והדיקנא נגבהת למעלה. שפירושו, שאין לאו"א ותחתונים שום אחיזה בראש דא"א, ודיקנא שלו נגבהת למעלה, כלומר, שהיא משפעת לתחתונים רק מלמעלה מרחוק בסוד מקיפים בלבד, אבל בעת הזווג, הדיקנא נשפלת למטה, כנ"ל בתשובה כ"ז. (אות קצ"ג).

א' תרלח        חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

מהו זקן התחתון דא"א.

מח) השערות דיקנא דא"א בכללם נחלקים על ג' בחי': מל"צ, ע"ד שנחלקים מוחין דע"ב בג' העליות דז"א. כמ"ש להלן בתשובה ס"ח וס"ט. אשר ח' תיקוני דיקנא עלאין, התלוים בלחיי הראש דא"א, הם בחינת ם' דצל"ם וחב"ד. וד' תי"ד תתאין התלוים בגרון, הם בחינת ל' וחג"ת. ושערות שביסוד דא"א הם בחינת צ' ונה"י, ונקראים זקן התחתון דא"א. ונודע, שכל אלו המוחין היוצאים על השערות דיקנא, אין לא"א עצמו שום צורך בהם, להיותו בחינת חכמה דאו"י. אלא שנחלקים בין או"א לזו"ן, שבחי' ם' ל' דשערות דיקנא, שהם ב' המזלין, לוקחים או"א, ובחינת צ' דשערות שהוא זקן התחתון, לוקח ז"א להיותו בחינת נה"י דכתר, כנודע. באופן שכל י"ג תיקוני דיקנא דז"א באים מזקן התחתון דא"א. ואע"פ שאין לז"א י"ג תיקוני דיקנא רק בעלותו לג"ר דא"א, אמנם סולם המדרגות אינו משתנה לעולם, כי בעת עלות ז"א לג"ר דא"א, נמצא אז ג"ר דא"א עצמם שכבר עלו לע"ב דא"ק, ונה"י שלהם עם ז"א, נמצאים במקום ג"ר דא"א שמבחינת הקביעות, הרי שאפילו בעלות ז"א לג"ר דא"א עוד הוא מלביש על יסוד דא"א כמו במדרגתו הראשונה, וע"כ מקבל הי"ג תי"ד עלאה רק מבחינת יסוד דא"א, שהוא מדיקנא תתאה שלו. (אות ק"י).

מהו זקן התחתון דז"א.

מט) אין בחינת דיקנא דז"א שוה אל בחינת דיקנא דא"א, כי דיקנא דא"א כוללת כל המוחין: חכמה בינה דעת, שהם מל"צ דשערות דיקנא שלו שח' עלאין הכלולים במזל ונוצר, הם חכמה, והתלוין בגרון וכלולים במזל ונקה, הם בינה, וזקן התחתון הוא דעת. כנ"ל בדיבור הסמוך, כי ג' בחינות מל"צ הם חב"ד. אמנם ז"א אין לו אחיזה אלא בב' עטרין של המוחין שהם ב' כתפין דא"א, שהם מוח הדעת, וכן אינו מלביש
אלא נה"י דא"א, ששם בחינת זקן התחתון שהוא צ' דצל"ם שהוא דעת. הרי שכל בחינת דיקנא דז"א אינו אלא בחינת שערות דמוח הדעת. אמנם גם הם נחלקים לפי עצמם על ם' ל"צ, כי בבחינת ב' כתפין יש חו"ב ג"כ אלא שהם בחינת טפות הנמשכות דרך היסודות דאו"א ולא בחינת עצמות, כמ"ש להלן בתשובה ס"ב. ולכן בחינת דיקנא עלאה שלו הם מ"ל כמו בא"א ודיקנא תתאה הם צ' שלו.

ולפיכך זמן ביאתו דזקן התחתון דז"א הוא בי"ג שנה, דהיינו אחר שמשיג בחינת צ' דצל"ם דמוחין דע"ב, דהיינו שנעשו לו המוחין מן נה"י דאו"א, שהם בחינת ישסו"ת, שאז משיג צ' דאלו המוחין. ובשבת במוסף משיג ל' שהיא בחינת ד' תיקוני דיקנא תתאין התלוים במזל ונקה. אמנם נכללים בה כל הי"ב תי"ד כנודע, אלא שהם בחינת ל' וחג"ת. ובכ' שנים, או בשבת במנחה, אז הוא משיג י"ג תי"ד שלימים, דהיינו שמשיג גם ם' דשערות דיקנא. ואין להקשות הלא גם בי"ג שנה הוא משיג ט' תי"ד. אמנם זה הוא רק בחינת הארתם בלבד, ולא עצמותם. ועצמותם מתחיל בהשגתו את הל' דצל"ם, ומתמלא לגמרי בהשגתו את הם' דצל"ם, דהיינו בכ' שנה. כנ"ל. והיינו לגמרי כפי ערכם של המוחין חו"ב חו"ג שהוא משיג: שבי"ג שנה אינו משיג מחו"ב אלא הארה בלי עצמות, אלא רק הצ' לבד הוא בו בחינת עצמות. ובשבת במוסף, הוא משיג בחינת עצמות דבינה שהיא ל' דצל"ם וחג"ת. ובמנחה הוא משיג בחינת עצמות גם מחו"ב, כי אז מקבל המוחין במקום יציאתם. ועד"ז נמשכים לו ג"כ המל"צ דדיקנא. (אות ק"י).

מהו חוטם בגי' ס"ג.

נ) החוטם הוא בחינת מלכות דמו"ס, שהוא בחי"ג דעביות ששם נעשה הזווג דקומת חכמה דא"א, כנ"ל בתשובה ל"ב. ע"ש. ובחינת הוי"ה דס"ג הוא מוחא

חלק י"ד        לוח התשו' לפי' המלות     גדלות הז"א          א' תרלט

דאוירא דא"א, ששם מתלבש הדעת דרדל"א בעת עלית הג"ר דא"א לג"ר דעתיק ומוריד הי' מאויר ואשתאר אור, שהוא בחינת יציאת המוחין דע"ב דל"ב נתיבות, ונודע, שחכמה דא"א עצמו היא חכמה דאו"י, והוא נסתם  בקרומא ואינו מאיר כלל למטה לתחתונים, אלא שמאיר רק בחינת החכמה דל"ב נתיבות לאו"א ולזו"ן, ועל זה בא הרמז שחוטם בגי' ס"ג, להורות שאין החוטם מאיר מבחינת חכמה סתימאה עצמו, שהוא ע"ב דאו"י, אלא שמאיר ממוחין החדשים שיצאו על המ"ן דשערות ברדל"א שמוחין אלו מתגלים במוחא דאוירא בבחינת דעת דרדל"א, ומשם מקבל מו"ס דא"א, ויורד למטה במקום חב"ד שלו, ששם עומדים או"א וע"י זווג חיך וגרון, מו"ס משפיע קומה זו לאו"א, בסוד השפלת הדיקנא למטה. הרי שכל הארת החוטם דרך החיך לאו"א, הוא רק מבחי' הוי"ה דס"ג, שהוא מוחא דאוירא, ולא מקומת עצמו דמו"ס. וע"כ החוטם בגי' ס"ג, לרמז על ענין החשוב הזה שאין הח"ס מתפתח בשתא אלפי שני להשפיע מחכמה שלו לתחתונים ממנו. (אות ר"כ).

מהו חי העולמים.

נא) יסוד דז"א נבחן בשם יוסף, שהוא בחינת צדיק דעייל ביה, דהיינו ט"ס דאו"י שהוא ממשיך. אמנם הוא כלול גם מבחינת בנימין, דהיינו בחינת המסכים המעלים ט"ס דאו"ח, כי מטרם שז"א משפיע המוחין לנוקבא, צריכים אותם המוחין להתגלות בו בעצמו, ואח"כ משפיעם לנוקבא שלו. ולכן הכרח הוא שיש לו גם בחינת בנימין המעלה ט"ס דאו"ח, שזולתו אין שום זווג במציאות כלל, כנודע. וז"ס שיסוד נקרא ח"י, לרמז שהוא כולל גם בחינת המסכים דבנימין, וע"כ הוא מעלה בעצמו ט"ס דאו"י ממעלה למטה וט"ס דאו"ח ממטה למעלה, שהם בגי' ח"י. וע"ש זה נקרא היסוד "חי העולמים" להיותו ח"י בתרין עלמין, מתחילה בעלמא
דדוכרא דהיינו שמתחילה מוציא הקומה במוחין של עצמו בסוד ח"י כנ"ל, שהוא עלמא דדוכרא. ואח"ז משפיע אותה הקומה לנקבה, שנקראת עלמא דנוקבא, ומוציא גם שם ט' ממעלה למטה וט' ממטה למעלה בבחינת המסכים שלה עצמה. ואז נבחן ז"א לבדו לבחינת יוסף, והנקבה לבדה לבחי' בנימין, שבין שניהם יוצאים ח"י ספירות השניות: וז"ס ח"י ח"י הוא יודך. דהיינו ח"י בעלמא דדוכרא וח"י בעלמא דנוקבא. (אות ע"ז).

מהו ח"י ח"י.

נב) נתבאר בתשובה הסמוכה.

מהו חידוש נשמות ישנות.

נג) עי' לעיל בתשובה ל"ח. (אות י"ז).

מהי חירות.

נד) נתבאר לעיל בתשובה י"ט. (אות נ"ט).

מהי חכמה שבסוד הדעת.

נה) ב' מיני חכמות נבחנות באצילות: א' היא חכמה קדומה, שהיא חכמה דא"א הנסתמת בקרומא דלא לאתפתחא. ב' היא חכמה שבסוד הדעת שפירושה, שאינה נמשכת אלא ע"י המ"ן דזו"ן שהוא הדעת, דהיינו ע"י ב' המזלין: ונוצר ונקה. שהם ת"ת ויסוד הנקראים דעת, הנעשים למ"ן לאו"א, בעת עליתם לג"ר דא"א. וכיון שאין חכמה זו נמשכת רק ע"י ב' המזלין שהם בחינת דעת, שהם בחינת מ"ן דזו"ן, ע"כ היא מוגדרת בשם "חכמה בסוד הדעת. וכבר נתבאר ענין זה לעיל בתשובה י"א בביאור אם אין דעת אין בינה, ואם אין בינה אין דעת. ע"ש. (אות פ"ה).

מהי חכמה דל"ב נתיבות.

נו) חכמה דל"ב נתיבות היא חכמה

א' תרמ          חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

שבסוד הדעת, שנתבאר לעיל בתשובה נ"ה. ע"ש. וענין ל"ב נתיבות שהחכמה הזו נקראת, הוא מרמז על כ"ב אתוון וי' אמירן שהיא תמיד כלולה מהם. כמ"ש הרב, שכ"ב אתוון הן בינה. וי' אמירן הם י"ס דזו"ן בעיבור הבינה. (עי' אות צ"ו) כי לא יצויר מציאותה של חכמה זו, זולת בצירוף זו"ן בעיבור הבינה, כי אז חוזרת הבינה לחכמה בשביל להאיר הארת חכמה לזו"ן. ולכן כל זמן שיש לבינה קומת חכמה צריך זו"ן להשאר בראשה בבחינת מ"ן של העמדה וקיום המוחין, ששם הוא משמש לדעת שלה. אבל לולא זו"ן, היא חוזרת תכף לבחי' עצמה, שהיא חסדים מכוסים, בסוד כי חפץ חסד הוא. ועל שם זה מוגדרת חכמה זו בשם חכמה דל"ב נתיבות. (אות צ"א. ואות צ"ו. ואות ק"ב).

מהי חכמה הנכללת בכ"ב אתוון וי' אמירן.

נז) כבר נתבאר לעיל בתשובה נ"ו. (אות צ"ו).

מהי חכמה קדומה.

נח) חכמה דא"א נבחנת לחכמה קדומה, בשביל שאינה מאירה באצילות מא"א ולמטה, משום שחכמה זו נתקנה בקרומא דלא פסיק לעלמין, כלומר, שאפילו בעת הארת ע"ב ס"ג העליונים שכל הפרסאות נפסקות, וכל תחתון עולה לעליון שלו, וכו'. גם אז אין הקרום שתחת החכמה סתימאה דא"א נפסק, וכל בחינת החכמה המושפעת לאו"א וזו"ן היא רק מבחינת חכמה שבסוד הדעת, הנקראת ג"כ חכמה דל"ב נתיבות. כנ"ל בתשובה נ"ה ונ"ו. (אות פ"ה).

מהו חמה בנרתיקה.

נט) נתבאר לעיל תשובה ל"ו.

מהו חסד א' דז"א הנקרא אברהם.

ס) בחינת חכמה דז"א, היא מעיקרה קצה הראשון מו"ק שלו שהוא חסד, ובגדלות דז"א שהחסד הזה שב להיות חכמה הוא נקרא אברהם. והוא הנוטריקון של אב"ר מ"ה, כי בעת שחג"ת דז"א נעשים חב"ד, נעשים נה"י לחג"ת, והוא קונה נה"י חדשים, שאז נעשה היסוד שלו לבחינת אב"ר, שפירושו, שקונה כח ההולדה. וכיון שזהו רק בעת שקונה בחינת חכמה שנקרא אברהם, ע"כ מרומז בו אב"ר מ"ה, אב"ר ע"ש יסוד החדש שקונה אז, ומ"ה, על שם מ"ה החדש, כי קומת חכמה זו היא חכמה דמ"ה. (אות קצ"ח).

מהם ט' תיקוני דיקנא דז"א.

סא) אחר י"ג שנה, שז"א קונה מוחין ונה"י דגדלות, אז נשלמו בדיקנא דיליה ט' תיקונים, כי נתוספו לו עוד ג' תיקונים על הנ"ל בתשובה מ"ד. שהם: לא ינקה, פוקד וכו', על שלשים וכו'. (אות רכ"א. ואות רכ"ו).

מהן טפין נמשכין מחו"ב.

סב) כיון שאין ז"א מקבל המוחין דע"ב ממקום יציאתם בג"ר דא"א, אלא ע"י התלבשות המוחין ההם תוך היסודות דאו"א, להיותו עומד רק במקום רישי כתפין דא"א, שהם שלישין תתאין דחג"ת שלא נתעלו לחב"ד ששם מקום הזווג. לפיכך אינו מקבל מחו"ב דע"ב אלא בחינת טפין לבד, כי כל העובר דרך התלבשות יסודות, נקרא בשם טפין. והוא מטעם שהמוחין מוגבלים במסכים שבעטרת יסוד, ואינם מאירים אלא כמדת עטרת יסוד, דהיינו רק בבחינת אורחא למעברא ביה בלבד, כמ"ש לעיל בתשובה י"ד. עש"ה. וע"כ נקרא היסוד בשם מזל, ע"ש שהוא מזיל רק בחינת טפין לבד, כי זה השיעור של הארת חכמה בבחינת אורחא למעברא ביה נבחן כמו הציור של טפה. (אות קי"ד, קט"ו, וקט"ז).

חלק י"ד        לוח התשו' לפי' המלות     גדלות הז"א          א' תרמא

מהן ט"ת דתוספות דרחל.

סג) אין בנוקבא דז"א הנקראת רחל, רק נקודה אחת בבחינת הקביעות, דהיינו מבחינת הכלים דפנים, שאינם מתמעטים עוד אחר תיקונם. כי בחינת ז"ת דקטנות נקודים, לא יצאו שם אלא חב"ד חג"ת דכלים עד החזה, ונקודת החזה היתה המלכות שבהם, שמבחינת האורות הם נבחנים לחג"ת נה"י, ועטרת יסוד היא המלכות שבהם כנודע, בערך ההפוך שבין הכלים לאורות, ולעת תיקון הז"ת באצילות, לא יכלו להתקן בקביעות רק הכלים אלו דקטנות נקודים, הנבחנים לכלים דפנים, שהם חב"ד חג"ת עד החזה, לז"א. ונקודת החזה למלכות. אבל מבחינת הכלים שמחזה ולמטה דנקודים שיצאו לעת הגדלות שלהם, אע"פ שגם מהם נבררים ונתקנים באצילות לצורך הזו"ן, שהם כל המוחין דג"ר שלו, אמנם אינם בו בקביעות אלא בעולה ויורד, לפי מעשי דתחתונים. כנודע ולפיכך כל היוצא בז"א יתר על ו"ק הנ"ל, ובנוקבא יתר על נקודת כתר שלה, נקרא תוספת, ואינם עיקר בהם, כי אינם בהם בקביעות.

ויש ברחל ב' בחי' ט"ס דתוספות, א' הם רק מבחינת הארת כלים, והם ט"ס דתוספות שרחל קונה אותם ע"י זווג דיעקב ולאה בחצות לילה. והם בבחינת הבריאה כל הלילה, ואינם עולים לאצילות רק בבוקר בעת התפלה ויש עוד ט"ס דתוספות שהם ספירות שלמות מתוקנות באצילות, והם אינם באים בבריאה, אלא בעת שרחל יורדת לבריאה נוטלת אותם לאה. (אות ל"ה).

מהי י' דאדנ"י.

סד) זווג דפב"פ דז"א ונוקביה, מרומזים בב' שמות הוי"ה אדנ"י בשילוב, כזה, יאהדונה"י, שי' של הוי"ה שהוא ז"א הוא בראש, ורומז לחכמה שלו, חכמה עלאה. וי' דאדנ"י הוא בסוף, ורומז לחכמה דנוקבא. הנקראת חכמה תתאה. והטעם הוא, כי הי' הוא בחינת המסך שבנוקבא המעלה או"ח
עד החכמה וממשיך חכמה עלאה בז"א, שהוא הי' דהוי"ה, וע"כ יש לנוק' קומה שוה דחכמה עם ז"א, כי לולא האו"ח שלה לא היה ז"א משיג קומת חכמה, וזה שעושה שניהם במדה שוה. וכיון שהי' דאדנ"י שהוא בחינת המסך שבה, גורמת לכל זה, ע"כ היא נקראת בשם חכמה תתאה. (אות ע"ג).

מהי י' מתפשטת לכאן ולכאן ונעשה ד'.

סה) ה' ראשונה של שם הוי"ה, רומזת לישסו"ת, שהם בינה בעיבור זו"ן, שבה מרומזת החכמה דל"ב נתיבות, בסוד כ"ב אתוון ויוד אמירן, שכ"ב אתוון הם בינה, ויוד אמירן הם זו"ן. ונודע, שישסו"ת אלו מלבישים על נה"י דאו"א, שעיקרם הם היסודות דאו"א.

לפיכך נרמז בציורה של ה' זו ענין הל"ב נתיבות, כמו שפרשוה בזוהר, אשר הי' שבקרן זויות הימיני של ה' זו, ה"ס עדן, שפירושו חכמה, וי' זו מתפשטת לכאן ולכאן ונעשית ד' ובתוכה ו' הרומז על ז"א בעיבור. פירוש: כי י' שהיא בחינת חכמה מתפשטת תחילה למעלה בהגג בציור קו מושכב לרחבו, כי שם מתגלה תחלה בחינת יסוד אמא דקצר ורחב, וע"כ הקו מושכב למעלה בלי התפשטות למטה, להורות על בחינת הקצר שבו, וע"כ הוא נמשך לרוחב להורות על בחינת שפע החסדים בהרחבה שבו. ואחר שהי' עשאה התפשטות זו על הגג ברוחב, היא מתפשטת בציור קו זקוף למטה באורכו, ונעשה לרגל של הד', וזהו הגילוי של יסוד דאבא הצר וארוך, כי ע"כ הוא קו צר, להורות על חוסר החסדים שבו, וע"כ הוא זקוף לאורך, להורות על שלמות החכמה שבו המכונה אורך, ובצירוף שני הקוין האלו נעשה צורת ד' שהיא בינה, ובתוכה ציור ו' המורה על ז"א הנמצא אז בעיבור של הבינה, ונעשה ע"י שלשתם ציור ה'. והנך רואה איך העיבור שהוא ו' שבבינה, גורם שיזדווגו ע"י הי', ב' היסודות דאו"א, שהם קו המושכב וקו הזקוף,

א' תרמב        חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

שממשיכים הארת הי' שהיא חכמה אל העובר שהוא ז"א. (אות ס"א).

מהי י' בראש י' בסוף דיאהדונה"י.

סו) נתבאר לעיל בתשובה ס"ד. (אות ע"ג).

מהם י"ב מזלות.

סז) יסוד דז"א נקרא רקיע, וכל רקיע פירושו, מבדיל ומחבר וכיון שיסוד דז"א, הוא הסיום שלו, נמצא מבדיל בין עלמא דדוכרא לעלמא דנוקבא, וע"כ נקרא רקיע. אמנם גם בו תלוי החיבור שלהם, בסוד ח"י העולמים, שהוא חי בב' עלמין, בסוד ט' דאו"י שממעלה למטה המתלבשים בט' דאו"ח שממטה למעלה, כנ"ל בתשובה נ"א. ע"ש. ונודע, שאין העדר ברוחני ואין העתקה ממקום למקום נוהג בו, ונמצא שאותה הקומה דט' ספירות שהוא משפיע לנוקבא, נשארים קבועים ביסוד דז"א, מאחר שעברו דרך שם. וע"ז רמזו בזוהר, שברקיע זה קבועים ככבים ומזלות ומשמא וסיהרא, שהם בחינות מסתעפים בקומת ט"ס שלו המושפעים לנוקבא. כוכבים, פירושם: ג"ר של הקומה הנמשכים מבחינת אחסנתא דאו"א, מבחינת ם' דצל"ם, שהם בחי' חו"ב העליונים של המוחין, לפי שמחו"ב אלו  אין ז"א מקבל אלא טפין טפין, כנ"ל בתשובה ס"ב, ע"כ נבחנים בבחינת כוכבים, שמתראים כדמיון ניצוצי אורות. וי"ב מזלות, פירושם: בחינת הזווג דב' עטרין של המוחין הנקראים דעת, שהם בחינת ו"ק שלהם: שעטרא דחסד, ת"ת, ועטרא דגבורה היא יסוד, כנ"ל בתשובה י"ד ע"ש. ונקראים מזלות, על שם עטרא דגבורה, שהיא יסוד הנקרא מזל, והוא משום שאין עטרא דחסד שהוא ת"ת מתגלה מבחינת עצמו, כמו שהוא מאיר בהמוחין במקום יציאתם באו"א עלאין, ששם הת"ת נושא להארת חכמה בלי שום נרתק, אלא שמאיר כמדת המזל, שהוא היסוד הנושא להמסכים

דצר וקצר, ולפיכך נקרא גם הת"ת בשם מזל. והיותם במספר י"ב מזלות, הוא לרמז שאין בהם אלא ששה ממעלה למטה וששה ממטה למעלה, שהם י"ב. ואין זה אומר שהם חסרי ג"ר, שהרי כל המדובר כאן הוא בקומת ע"ב דז"א, דהיינו במוחין דהולדה. אלא הכונה היא להבחין בין חו"ב ובין ב' העטרין, אשר מב' עטרין שהם ו"ק, נוטל בחינת עצמותם ממש, כי הם שורשי הז"א בעיקר, ואין לאו"א חלק בהם אלא רק מבחינת עלית מ"ן בלבד. ומבחינה זו הם י"ב המזלות. אבל הכוכבים, שהם הטפין הנמשכים מחו"ב הם לגמרי חלקם ועצמותם של או"א, ואין לז"א חלק בהם אלא מה שהמ"ן שלו גורם להם קומת חכמה, כי אין בינה מקבלת חכמה, זולת ע"י הת"ת המתחבר אליה, כמו בע"ס דאו"י, ע"כ נוטל ז"א חלק בחו"ב שלהם, ומבחינה זו הם הכוכבים. ולפיכך יש בבחינת הכוכבים קומה שלמה של ט"ס, בהיותם בחינות חו"ב, אבל במזלות ששורשם מתחיל מת"ת שהוא ז"א, אין הג"ר נחשבים בהם לעיקר. אמנם ודאי שגם בהמזלות יש הארת הג"ר. ובחינת שמשא וסיהרא, הם בחינת הב' עטרין למעלה בשורשם במקום יציאת המוחין בא"א, ששם מאיר הת"ת שנקרא שמש, בכל השלימות הגמורה, בלי שום נרתק, וע"כ אינו נבחן שם בשם עטרא דחסד, הרומז לצמצומו במדת המסכים שביסוד כנ"ל, אלא נקרא שמש. להורות שהוא השורש היחידי שכל האורות שבעולמות נמשכים ממנו. ובחינת העטרא דגבורה עומדת שם למטה ממנו ואינה מכסית עליו, וע"כ היא נקראת שם בשם סיהרא. אמנם שמשא וסיהרא אלו אינם מאירים ברקיע זה בגלוי, אלא בבחינת העלם, וע"כ הם מכונים בו בשם שמשא וסיהרא הנעלמים. כי אין גילוי להשמש בלי נרתק, אלא לאחר התיקון באלף הז' כנודע. (אות ע"ט).

מהם י"ג בריתות.

סח) נודע, שכל אחיזתו של ז"א בא"א,

חלק י"ד        לוח התשו' לפי' המלות     גדלות הז"א          א' תרמג

הוא רק בנה"י שלו, שעקרם הוא יסוד, קו האמצעי. ועד"ז גם בקבלתו משערות דא"א, כלומר בחינת הע"ב המתגלה ע"י השערות דא"א, (כנ"ל בתשובה ב') אינו מקבל רק מבחינת נה"י דשערות שלו, הנקראים זקן התחתון. והטעם הוא, מפני ששורשו של ז"א מבחינת הע"ס דכתר אינו מן הת"ת, אלא מן הנצח, וע"כ אין לו אחיזה למעלה מבחינת נצח. והנה תחילת השגתו משערות דא"א, הוא בעת שהוא משיג הצ' דצל"ם דמוחין דע"ב, שהוא בי"ג שנה, וע"כ מתחיל בו אז צמיחת השערות זקן התחתון של הז"א, שהוא בחינת צ' דצל"ם של עצמו. אבל מילוי הדיקנא עלאה דז"א, דהיינו הי"ג תיקוני דיקנא אינם אלא בעת עליתו לג"ר דא"א, שאז משיג הם' דצל"ם דמוחין דע"ב, וע"כ קונה כל ג' הבחינות מל"צ של השערות דא"א. אמנם גם אז אינו מקבל הי"ג תי"ד שלו, אלא רק מזקן התחתון של א"א, שהוא בחינת צ' של א"א, ואע"פ שעולה אז למקום ג"ר דא"א, אין סולם המדרגות משתנה לעולם, כי ג"ר דא"א עולים אז לע"ב דא"ק, ונה"י שלו נשארים במקום הג"ר שלו, ששם עומד הז"א, ונמצא גם אז ז"א מלביש רק על נה"י דא"א ולא על הג"ר שלו ממש. הרי שאינו יכול לקבל גם אז אלא מן השערות דיסוד דא"א. ומ"ש הרב שהוא מקבל מי"ג תי"ד דא"א, הוא משום שגם הג"ר דא"א נמצאים שם במקום נה"י שלו, אע"פ שעלו לע"ב דא"ק, משום שאין העדר ברוחני. וע"כ הוא מקבל גם מדיקנא עלאה, אמנם דוקא בדרך התלבשות בדיקנא תתאה, כי אז הם נכללים זה מזה. והבן.

וז"ס גדולה מילה שנכרתו עליה י"ג בריתות, כי בעת עלית ז"א אל ג"ר דא"א, הוא מעלה עמו גם היסוד דא"א עם הדיקנא תתאה, ונכלל שם עם הדיקנא עלאה, ואז נתתקן היסוד עצמו בכל הג' בחינות מל"צ, כמן שנתקנו הג"ר דא"א, שה"ס ג' הויות וחד דכליל להון, ונמצא אע"פ שיסוד עצמו אינו אלא צ' בלבד, מ"מ קנה כל ג' הבחינות
מל"צ, כי עומד עתה במקום הם' ונעשה הדיקנא תתאה בי"ג תי"ד, כמו הדיקנא עלאה. והבן את זה. (אות רט"ו).

מהם י"ג תיקוני דיקנא דז"א.

סט) בזמן שז"א עולה לג"ר דא"א, דהיינו בכ' שנה, או בשבת במנחה, אז נכללו דיקנא תתאה דא"א בדיקנא עלאה, וז"א קונה שם י"ג תי"ד כמו הדיקנא עלאה דא"א, כנ"ל בתשובה ס"ח ע"ש. ואות רט"ו).

מהו יוסף.

ע) עי' לעיל תשובה כ"א. (אות ע"א).

מהם כ"ב אתוון וי' אמירן.

עא) עי' לעיל תשובה נ"ז.

מהו כופף ראשו למטה והדיקנא נשפלת.

עב) בעת עלית או"א לג"ר דא"א, נמצאים הג"ר דא"א שעולים לג"ר דעתיק לקומת כתר, אמנם כדי להמשיך מוחין דע"ב לאו"א, כופף בחי' ראשו ויורד למקומו שמקודם לכן, דהיינו לקומת ע"ב, ששם עומדים או"א, ומוציא להם קומת ע"ב. ונבחן שגם הדיקנא נשפלת למטה, כי אין קומת ע"ב זו יוצאת אלא במ"ן דמזלין, והנה מזל העליון עם הח' תי"ד נמצאים עתה תלוים בסיום לחיי הראש דא"א, שעלה לקומת כתר לג"ר דעתיק, וע"כ הם צריכים לירד מדרגתם שבעתיק, ולבא לבחינת סיום לחיי הראש דקומת ע"ב, דהיינו למקום ג"ר דא"א שמקודם לכן, ועי"ז נמצאים נשפלים. עי' לעיל תשובה כ"ו. (אות קצ"ג).

מהו כח זכרות נגלה.

עג) בחינת יוסף שביסוד דז"א, הוא כח זכרות נגלה שבז"א, שהוא בחינת האו"י שבקומה. דהיינו כח הגילוי הבא ע"י הזווג.

א' תרמד        חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

וע"כ נקרא כח זכרות נגלה. ובחינת בנימין הכלול ביסוד דז"א, נבחן לכח נוקבות נעלם, כלומר כח ההעלמה אשר במסך, המעלים ודוחה האור לאחוריו, שעי"ז הוא מעלה או"ח ומלביש את האו"י. כנודע. (אות ע').

מהו כח נוקבות נעלם.

עד) נתבאר לעיל בתשובה ע"ג).

מהם ככבים.

עה) נתבאר לעיל תשובה ס"ז.

מהי כלת משה.

עו) נוקבא דז"א נקראת כלת משה, והיא רק מאותה הבחי' שהיא נקראת חכמה תתאה, דהיינו בעת שעל ידיה נגלה חכמה עלאה. כי משה הוא יסוד דאבא המגולה מחזה ולמטה דז"א, ואין הנוקבא ראויה להמשיך בחינת חכמה מטרם שמקבלת הארתו דיסוד אבא, בסוד אבא יסד ברתא, וע"כ, נקראת בבחינה זו כלת משה. (אות ע"ג).

מהי כניסת הקב"ה לג"ע.

עז) כתר דרחל שמחזיר את הט"ס שלו למדרגתו בחצות לילה, אשר על ט"ת אלו דבוקים הגו"ע דנשמות הצדיקים שמוציאים בזה מתוך הקליפות לקדושה. נבחן לכניסת הקב"ה בגן עדן להשתעשע עם נשמות הצדיקים. כי הכתר ה"ס הקב"ה, והחיבור עם ט"ס שלו שהם בבריאה, נבחן לכניסה בג"ע, כי ג"ע ה"ס הבריאה. והוא משתעשע שם עם הנשמות שהוחזרו לקדושה, כנ"ל, (אות מ"ב).

מהי כפיפת ראש למטה.

עח) ירידת הפה דא"א ממקומו, שהוא בפה דעתיק, אל הפה דחב"ד שלו כדי להזדווג וליתן מוחין לאו"א העומדים שם, נבחן לכפיפת ראש למטה. עי' לעיל בתשובה ע"ב ולהלן. (אות קצ"ג).

מהי כפיפת ראש בבחי' המזל ונקה.

עט) ג' מצבים יש בא"א: א' כדרכו, דהיינו במצב הקביעות שלו, שאז זקוף ראשו לגמרי, דהיינו שאין לתחתונים אחיזה בראש שלו, כי אם בחג"ת שלו לבד. מצב ב' כשמזדווג ליתן מוחין דע"ב לאו"א, שאז נעשים חג"ת שלו לחב"ד, ונמצאים או"א עולים ג"כ לחב"ד, אבל א"א עצמו נמצא בעת עליה זו בג"ר דעתיק, ואז כופף את ראשו שבמקום עתיק ויורד אל מקום עמידת או"א דהיינו בחב"ד החדשים שלו, ואז מזדווג שם על ב' המזלין ונוצר ונקה ונותן מוחין לאו"א. מצב ג' הוא כשמזדווג ליתן מוחין ונה"י חדשים לז"א, שאז אינו יורד למקום החב"ד החדשים שלו, אלא עושה הזווג במקומו במקום ג"ר דעתיק, אלא שאינו עושה הזווג על המ"ן דעצמותו, אלא על המ"ן דמזל ונקה, משום שאין בחינת חכמה דעצמו יכול להיות מושפעה לתחתונים מכח הקרומא דאתחפיא על המו"ס, ורק בחי' חכמה המתגלה על המ"ן דשערות הוא משפיע לתחתונים, וע"כ כופף ראשו למזל ונקה, שעל המ"ן שלה הוא משפיע מוחין דע"ב אל הז"א. ומצב הזה נבחן לבחינת "לא זקוף ולא כפוף" כי אינו כפוף למטה דהיינו במקום החב"ד חדשים שלו כמו באו"א, אלא עושה הזווג במקומו בג"ר דעתיק, והוא כי הז"א הוא בחינת נה"י דכתר משורשו, כי הוא משורש נה"י דא"ק הפנימי, אשר השפיע הו' ונקודה לאו"א דנקודים, וע"כ גם באצילות הוא נמשך מזווג דא"א שבמקום עתיק, ששם הוא קומת כתר, ולפיכך אין א"א כופף ראשו למטה כמו באו"א, שאין להם אחיזה אלא בקומת ע"ב. ולכן נבחן הזווג הזה שהוא לא כפוף. אמנם מצד שאינו מזדווג על המ"ן דבחינת עצמו, אלא במ"ן דמזל ונקה, כנ"ל, ע"כ נבחן ללא זקוף, כי הוא משפיל את בחינת הזווג שלו לבחי' חכמה דל"ב נתיבות היוצאים על מ"ן דשערות, השפל הרבה מבחינת חכמה של עצמו שהוא או"י, כנודע.

חלק י"ד        לוח התשו' לפי' המלות     גדלות הז"א          א' תרמה

אמנם ז"א אינו מקבל המוחין מקומת כתר, אלא רק בהתלבשות דאו"א, בסוד ג' שותפים: כתר ואו"א, כנודע. (אות קצ"ג).

מהי לאה נגדלת ורחל מתמעטת.

פ) בחצות לילה ע"י המוחין דע"ב ס"ג העליונים, הנמשכים לז"א ולאה, המורידים ה"ת מעינים לפה, שאז מתעלים חג"ת לחב"ד, ונה"י, לחג"ת, נמצא לאה שסיום רגליה היה בנקודת החזה שמקודם לכן, יורדת עתה לסיום היסוד דז"א, משום שנה"י דז"א נעשו לחג"ת הרי ירדה נקודת החזה למקום היסוד ועמהם רגליה של לאה, כי הנה"י האלו נעשו לחג"ת שהוא מקום לאה. וכן הכתר דרחל אשר הוא ג"כ בנקודת החזה, נמצא עתה שכתר דרחל ירד לסיום יסוד דז"א שהוא סיום האצילות, וט"ס דרחל שהיו נמשכים ומלבישים על נה"י דז"א שמקודם לכן, לקחם עתה לאה לחלקה, שהרי עתה נעשו לחג"ת, שהם חלקם של לאה ולא של רחל. והנה כל השינוי הזה בא, ע"י כניסת המוחין דאמא, שהם מהארת ע"ב ס"ג העליונים, שהם מורידים הה"ת מעינים לפה, כנ"ל, ע"כ נבחן, אשר עם כניסת המוחין האלו "לאה נגדלת ורחל נשפלת" בהיות המוחין מעלים הנה"י שהם חלקה של רחל, אל בחינת חג"ת שהם חלקה של לאה, הרי נמצא שעם שיעורם של כניסת המוחין נגדלת לאה וכפי שיעור לקיחת לאה מן הנה"י, כן ירידתה של רחל לבריאה, למקום נה"י חדשים שרחל מקבלת שם ע"י המוחין האלו. כי כפי שיעור הנה"י המתעלים להיות חג"ת כן שיעור החיבור דנה"י חדשים מבריאה. אשר אח"כ ביום, כשרחל עולה לאצילות, היא מעלית עמה את נה"י חדשים האלו מבריאה אל אצילות. (אות ל"ה).

מהו לא זקוף ולא כפוף.

פא) נתבאר לעיל אות ע"ט.

מהו מבוע דבירא.

פב) יסוד דנוקבא נקרא בירא, בסוד
הכתוב, באר חפרוה שרים וכו'. ומבוע, פירושו: מקור. שהוא יסוד הזכר, שהוא המקור של הע"ס דאו"י, שממנו מושפעים לבירא הנוקבא. (אות ס"ד).

מהם מבועין ונחלין.

פג) יסוד הזכר נקרא מבוע, שהוא מקור השפע, ובחינת או"י. ויסוד דנוקבא עלאה, נקרא נחל, בס"ה מנחל בדרך ישתה ע"כ ירום ראש, וכמו שביאר חרב, שכל המוחין דז"א באים מכח שמקבל מיסוד דאמא הנקרא נחל. וע"כ ההארות הנמשכות מיסוד דאבא לז"א נקראים מבועין, וההארות הנמשכות מיסוד דאמא נקראות נחלין. (אות ס"ב).

מהם מוחין דהולדה.

פד) מוחין דחכמה, הנקרא אור החיה, שז"א מקבל מאו"א שבקומת ע"ב, הם מוחין דהולדה, שעל ידיהם הוא מוליד הג"ר דנשמות. אמנם כשאין לו מוחין אלו דאור החיה, אין הז"א ראוי להוליד ג"ר דנשמות, כי אין בחי' עצמות נמשך אלא מאור החכמה. (אות ד').

מהו מזל.

פה) יסוד נקרא מזל, משום שהוא משפיע הארת חכמה בבחינת אורחא למעברא ביה, ושיעור חכמה בבחינה זו משוער כמו טפה, כלומר שאין בה המשך, וה"ס טפה זרעית של אור החיה, ולכן נקרא מזל, ע"ש השפעתו הבאה רק בשיעור של טפין טפין, כנ"ל. (אות פ"ג).

מהם מזלות.

פו) נתבאר לעיל בתשובה ס"ז.

מהו מזל ונוצר.

פז) תיקון הח' של י"ג תיקוני דיקנא, נקרא מזל ונוצר חסד. כי כן נקרא בי"ג

א' תרמו         חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

מדות הרחמים שבתורה, כנ"ל בחלק י"ג. והוא כולל כל הי"ב תיקוני דיקנא דא"א, ונבחן לבחי' ת"ת דדיקנא. כי שערות רישא הם ג"ר ושערות דיקנא הם ז"ת שלהם, כנ"ל בחלק י"ג. וע"כ כמו שהת"ת כולל כל הו"ק, כן מזל ונוצר כולל כל הדיקנא מבחינת ה"ח שבה. ומזל ונקה. שהוא תיקון הי"ג, כוללת כל הדיקנא מבחינת ה"ג שלה. וכבר נתבאר זה, שבחינת הת"ת הוא הנושא העקרי להארת חכמה. ובחינת המזל ונקה, שהוא יסוד דדיקנא, הוא רק נושא למדת המסכים, שעליהם נעשה זווג להעלות או"ח.

ומה שתיקון ח' שהוא בחינת ת"ת דדיקנא, נקרא בשם מזל, אע"פ ששם מזל הוא בחינת יסוד בלבד, כנ"ל בתשובה מ"ה. הטעם הוא, כלפי השפעתם לתחתונים, כי ז"א אינו מקבל השפע של תיקון הח' שהוא ת"ת, מבחינת היותו בפני עצמו, אלא רק אחר התלבשותו במזל ונקה, ואז גם הוא אינו מאיר אלא כפי מדת המזל ונקה. כנ"ל בתשובה י"ד. ולפיכך ביחס התחתונים נקרא גם ונוצר חסד, בשם מזל, כי גם ממנו אינו נשפע אלא טפין טפין. וזהו רק בערך ז"א. אמנם או"א עצמם, שב' המזלין משמשים להם ממטה למעלה, נבחן להם הת"ת דדיקנא, שהוא מאיר בהם מבחינת עצמו בלי שום כיסוי בהנרתק של מזל ונקה. כנ"ל בתשובה ל"ו (א' תקנ"א ד"ה ואם זה).

מהו מזל ונקה.

פח) נתבאר לעיל תשובה פ"ז.

מהו מילוי הזקן.

פט) כשז"א הוא בבחינת ו"ק יש לו ו' תיקוני דיקנא, וכשיש לו ע"ס שלמות שהם מבחינת צ' דצל"ם, דהיינו בי"ג שנה ויום א', יש לו ט' תי"ד. וכשקונה ל"מ דמקיפי אבא, דהיינו בכ' שנה, הוא נשלם בי"ג תי"ד כמו א"א, ואז נבחן שנתמלא זקנו. (אות ר"ג).

מהי מלכות דאמא שאינה בכלל מוחין דז"א.

צ) באלו המוחין דע"ב שז"א מקבלם מאו"א דע"ב, היוצאים על המ"ן דמזלין, אין לנוקבא חלק בהם רק הם שייכים לז"א לבדו. ומוחין דנוקבא מתחילים לצאת בראש הז"א, ושם הוא תחילת יציאתם, ואין להם אחיזה בעצמות המוחין דז"א, אלא שיוצאים שם על זווג חדש שנעשה בבחינת מלכות דאמא שלא נכללה במוחין דז"א, ולא על בחינת עטרא דגבורה דמוחין דז"א עצמו.

פירוש הדברים: כי אע"פ שמ"ן דמזלין הם מבחינת מלכות דצמצום א', המיוחסים למוחין דע"ב המגולה שיצאו ברדל"א לצורך א"א, כנודע, עכ"ז, אינם מבחינת המלכות האמיתית דצמצום א' בעצמותה, כי עצמות העביות שבה נגנזה ברדל"א בסוד ראש פנה, ואלו השערות הם מבחינת יסוד שבמלכות זו דצמצום א', ולא המלכות דמלכות שבה. וכבר נתבאר זה לעיל (דף א' שצ"ח באו"פ ד"ה ואע"פ). בפירוש דברי הזוהר, שאמרו "ש"צ נימין אשתכחו בכל קוצא" שזה מרמז על בחי"ד שבבחי"ד, החסרה מהמסך הזה דשערות דיקנא. עש"ה.

וע"כ כתב הרב לעיל אות נ'. שמזל ונוצר הוא בחינת ת"ת שבדיקנא, ומזל ונקה הוא בחינת יסוד דדיקנא, ע"ש. ולכאורה יש לשאול, ואיפה המלכות דדיקנא, והיה לו לומר שהמזל ונקה היא מלכות דדיקנא. אמנם בכונה דייק לומר שהמזל ונקה, שהוא בעל המסכים שעליהם נעשה הזווג, הוא רק יסוד שבדיקנא, ובחינת המסך כלול ביסוד הזה, ע"ד בנימין הכלול ביוסף, אבל בחינת מלכות עצמה אין שם לגמרי, כי המלכות דמלכות דצמצום א' גנוזה ברדל"א בסוד ראש פנה, ואינה נכללת אפילו בשערות דיקנא, וע"כ אין בחי' מלכות במזל ונקה, כי אם בחינת יסוד דמלכות, דהיינו בחינת בנימין הכלולה ביוסף. ונמצא שכל אלו המוחין היוצאים על המ"ן דמזלא, הם בחינת מוחין דדכורא לבד, ע"ד שכתב הרב

חלק י"ד        לוח התשו' לפי' המלות     גדלות הז"א          א' תרמז

לעיל שבזכר עצמו יש בחינת נוקבא, בסוד בנימין הכלול ביוסף, (עי' אות ע"ו). אמנם בחינת בנימין האמיתי, שהוא בחינת הנוקבא עצמה, אינה משמשת במוחין אלו כלום.

ונמצא, אחר שאו"א משפיעים המוחין אלו לזו"ן, בהתלבשות היסודות שלהם, הנה מלכות דאמא, שהיא כח נוקבות שבה, אינה נכללת בהתלבשות זו. כי כמו שאין בחינת נוקביות בהמוחין כי אין בחינת מלכות במזל ונקה, כן אין ענין למלכות דאמא להכלל בהתלבשות המוחין. ועל זה רומז הרב שאלו המוחין דנוקבא דז"א, יוצאים על "המלכות דאמא שהיא למטה מן היסוד דאמא שאינה בכלל המוחין שלו" כי אחר שנסתיימו כל השש בחינות דמוחין דדכורא, דהיינו היוצאים על בחינת יוסף לבד, אלא שבנימין נכלל בו, כנ"ל. הנה אחר זה נעשה הזווג בראש הז"א על המלכות דאמא שלמטה מיסוד, שהיא לא היתה נכללת עד הנה בשום זווג מבחינתה עצמה, ונעשה עתה הזווג עליה, שהיא בבחינת בנימין ממש, שהיא בחינת מוחין דנוקבא. ומראש הז"א מתחילים שש בחינות דמוחין דנוקבא: ב' בחי' פו"מ בראש הז"א. וב' שניים פו"מ בנה"י דז"א. וב' שלישים פו"מ בראש הנוקבא עצמה. כנודע.

ועם זה תבין הטעם, שהנוקבא דעתה קלה משום שחסר לה בחינת העצמות דעטרא דגבורה ואין לה אלא הארה לבד של עטרא דגבורה, ובחינת עטרא דחסד חסרה לה לגמרי, שאין לה ממנה אלא הארה מועטת מאד. כנ"ל חלק ט' אות מ"א ע"ש. כי זהו מטעם הנ"ל, כי אותה עטרא דגבורה שעליה יוצאים המוחין דע"ב באו"א, דהיינו בחינת מזל ונקה, הוא בחינת בנימין הכלול ביוסף, שהוא בחינת זכר, ואין שם שום גילוי מבחינת המלכות עצמה, ועיקר הגבורה, שמוחין דע"ב דנוקבא יצאו עליה, הוא המלכות דאמא, שהיא בחינת מלכות דצמצום ב', שאיננה כלל מבחינת ע"ב הנ"ל, אלא מתוך שמלכות זו דאמא דבוקה ביסוד דאמא
שבמוחין דז"א, ששם יש עטרא דגבורה ממש מבחינת המזל ונקה, ע"כ קבלה גם המלכות דאמא הארה מעטרא דגבורה זו של המזל ונקה, וע"כ יצאו שם מוחין דע"ב בשביל הנוקבא. הרי שאין אל הנוקבא עטרא דגבורה האמיתית אלא בחינת הארה לבד מעטרא דגבורה שבז"א, וע"כ דעתה קלה, וע"כ אין הדעת משמש בראשה כמו בז"א, להיותה חסרה העצמות דעטרא דגבורה, כי עטרא דגבורה זו לא נגלה אלא במדת הזכר, דהיינו בנימין הכלול ביוסף. ולא בבחינת בנימין בפ"ע, שהוא המלכות, מטעם שמלכות דמלכות דצמצום א' אינה באה גם בהשערות דיקנא, כי נגנזה ברדל"א. וזכור זה.

ועם זה תבין מה שמדייק שם הרב בחלק ט' (אות מ"ב) וז"ל "שאלו הגבורות שיש בזכר נקראים אשת חיל עטרת בעלה, ושם מעלתם גדולה מן החסדים, כי הם עדיין בתוקף הארתם והם גבוהות מהארת החסדים וכו' כי כל זמן שלא תשש כח הארתה, והיא בהיותה תוך הזכר, אז היא גדולה ממנו, ובהיות הגבורות ניתנין בה ומתפשטים בגופה שלה, ואח"כ נעשים מ"ן ביסוד שלה, הנה נשמות הנוצרות משם הם נשמות הנשים הנקבות, והם גרועות מן הזכרים, כי הארתם חלושה וזכור כלל זה היטב ואל תשכחהו, עש"ה. דהיינו כמבואר, שכל חלקה של הנוקבא בעטרא דגבורה שהיא בחינת מזל ונקה, שעליה יוצאים הע"ב דל"ב נתיבות, אינה בחינת עצמות שלה, כי עטרא זו הוא בחינת בנימין הכלול ביוסף, והוא בחינת זכר, ורק על עטרא זו נאמר אשת חיל עטרת בעלה, כי רק עליה יצאו המוחין דע"ב בשרשם למעלה באו"א, וע"כ הם גבוהים מן החסדים הבאים בעיקר ממלכות דצמצום ב'. משא"כ בהיות הגבורות ניתנים מן הז"א אל הנוקבא, הנה הם באים רק ממלכות דאמא בעצמותם, שהיא בחינת מלכות דצמצום ב', אלא שיש להם הארה מעטרא דגבורה הדכורי שהוא בחינת המזל ונקה, אבל לא עצמות. וע"כ בהיות גבורה זו עוד כלולה בהזכר, נמצאת מקבלת הארה זו

א' תרמח        חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

בשיעור המספיק, אמנם בהיותם באים במוחין דנוקבא עצמה, שכבר נפרשה מהעטרא דגבורה הדכורי, מתחלשת הארתם בסוד נשמות נקבות, והם גרועים מן החסדים, כי אינם עטרת בעלה, כי על הגבורת דמלכות, מבחינתה עצמה לבדה אינם יוצאים מוחין דע"ב, כי היא מלכות דצמצום ב', דהיינו מלכות דאמא, ואינה נמשכת משערות דיקנא, שהם בחי' מלכות דצמצום א'. והבן זה מאד. (אות קנ"ו וקנ"ח).

מהו מקורא דבירא.

צא) בחינת בנימין שביסוד הנוקבא, דהיינו בחינת המסך המעלה מ"ן להלביש הע"ס דאו"י, שהנוקבא קונה אותו בנה"י דגדלות החדשים שלה, הוא נבחן למקורא דבירא דלא אתפרש מן בירא לעלמין. כי הוא כל מעלת הנוקבא שהיא מעלית או"ח על האו"י, וע"כ היא נוטלת במדתו גם מבחינת הע"ס דאו"י, כנודע. וכמו שבחינת יוסף הוא המקור לבחינת או"י, הנמשך בזכר, כן בחינת בנימין המקור אל האו"ח הדבוק בנוקבא. (אות ע"א).

מהו מקיף חוזר.

צב). יש ב' מיני מקיפים: א' הוא מקיף שעוד לא היה מעולם בחי' או"פ, דהיינו שלא היה מלובש בכלים פנימים, ע"ד מקיפי ל"מ דצל"ם של הז"א. ויש בחינת מקיף שבאים בכלים פנימים, בעת יציאת המוחין, אלא שהם חוזרים לצאת בעת ביאת המוחין אל מקומם, והם הג"ר דע"ב המגולה, שבעת יציאת המוחין, אין שם הלבושים דג' בחי' מל"צ, והג"ר דע"ב מגולים שם, אמנם לעת לידת המוחין חוזרים הג"ר של המוחין להתלבש בם' דצל"ם, שהם בחינת חסדים מכוסים, והג"ר מוכרחים להסתלק משם לבחינת מקיפים. וכן נוהג תמיד באלו המוחין דע"ב, וע"ב נבחנים המקיפים ההם לבחינת מקיף חוזר, כי תמיד בעת לידה הוא חוזר
ומתעלם מהכלים פנימים ונעשה למקיף ממעל להם, עי' לעיל תשובה ח'. (אות ר"ד).

מהם מקיפי ל"מ דז"א הכוללים.

צג) נודע, שכל המוחין בכל המדרגות מתחלקים על ג' בחינות: מל"צ, שהם: חב"ד, חג"ת, נה"י. הנבחנים: לחכמה, בינה, דעת. גם לאו"א, ישסו"ת וזו"ן. אמנם יש ג' בחינת מל"צ הכוללים כל מדת המוחין שז"א אפשר לו להשיגם, שהם שיעור קומת המוחין דע"ב מבחינת מקום יציאתם באו"א עלאין, בעת שעלו לג"ר דא"א, שכל מדת המוחין ההם שייכים לז"א. אשר בחינת המוחין ההם במקום יציאתם באו"א שבמקום ג"ר דא"א, הם בחינת הם' של אלו המוחין, והם בחינת חכמה דמוחין, להיותם במקום א"א שהוא קומת ע"ב וחכמה. ובחינת המוחין ההם אחר שנתפשטו לנה"י דאו"א שהם במקום ב' כתפין דא"א בעת הזווג, ואשר שם עומדים או"א עלאין בעת הקביעות, הנה שם בחינת הל' של המוחין, שהם חג"ת דא"א, והם קומת בינה דאו"א הקבועים. ובחינת ביאת המוחין לז"א המלביש על נה"י דא"א, נבחנים לצ' של אלו המוחין, שהם בחינת נה"י ובחינת דעת. כנודע.

ובהיות ז"א בבחינת י"ג שנה ויום א', וכן במוחין דהולדה שבבחי' חול, הוא מקבל רק בחי' צ' דמוחין. ובמוחין דיום השבת במוסף, הוא מקבל בחינת המקיף דל' שלו, שהם בחינת או"א עלאין דקביעות, ונעשים בו פנימיות. ובכ' שנה, וכן בשבת בעת המנחה, הוא עולה לג"ר דא"א, למקום יציאת המוחין כנ"ל, ואז משיג המקיף דם' דאלו המוחין. וכל זה הוא רק בכללות, אבל בפרטות, יש בבחי' צ' דמוחין ההם, ג' בחי' מל"צ, וכן בל"מ, וכן בכל פרט. (ר"ב ור"ו).

מהו משועבד לחו"ג.

צד) בחינת חסדים מגולים שז"א מקבל

חלק י"ד        לוח התשו' לפי' המלות     גדלות הז"א          א' תרמט

מב' עטרין דאו"א, אינו עושה אותו בן חורין לגמרי, להיותו משועבד לזווג דחו"ג הממשיכים הארת חכמה, ואז אין לחיצונים אחיזה בנה"י שלו המגולים, אמנם בלי זווג הזה, יש פחד מחיצונים שלא יתאחזו בנה"י שלו, כנודע. אמנם בחינת חו"ב שז"א מקבל מאחסנתא דאו"א, עושה אותו בן חורין לגמרי, כי אפילו בלי זווג החו"ג אין אחיזה לחיצונים באורות אלו, כי הם מתוקנים בם' דצל"ם, שאין לשום דין וצמצום אחיזה שם, להיותם בחינת ג"ר דבינה. כנודע. (אות ס').

מהו נהירו.

צה) נהירו, פירושו: או"י. ונציצו, פירושו: או"ח. (אות ע"ד).

מהו נהירו ונציצו דנהרא דנפיק מעדן.

צו) נודע, שח"ס דא"א נתקן בנוקבא, והוציא הבינה לבר מראש, לבחי' גרון וחג"ת. ונמצא היסוד דח"ס, שבו המסך דנוקבא שלו, דהיינו בחינת בנימין הכלול ביוסף, הוא המוציא את הבינה לחוץ, שבזה נפסקה הארת ע"ב וחכמה מן הזו"ן, כי הבינה אינה יכולה להשפיע לו חכמה אחר שיצאה מן הראש. וע"כ נבחן היסוד דמו"ס לבחינת דעת המפסיק בין א"א לזו"ן. אמנם בעת הזווג, יורד המסך דח"ס משם לבחינת הפה, דהיינו במקום החזה דא"א, והחג"ת דא"א עולים ונעשים לחב"ד שלו, ונעשה הזווג דחיך וגרון דא"א בסוד כפיפת ראשו למטה, והפה יורד למקום החזה שמקודם לכן, ונכלל מזל ונוצר בחיך דא"א שבמקום החזה שמקודם לכן, ומזל ונקה נכלל בגרון דא"א העומר בנקודת החזה הזו, ואז יוצאים מוחין דע"ב לאו"א. הרי שבעת חזרת בינה דא"א לראשו, נעשה היסוד דא"א בצירוף המזלין בחינת דעת לאו"א, שהם הבינה שחזרה לראש.

וע"ז רומז הזוהר "נהירו ונציצו דנהרא דנפיק מעדן" שהוא סוד הדעת הנ"ל שבחיך וגרון דמו"ס שירד לחזה בסוד כפיפת ראש,
ונעשה לדעת ע"י המזלין בשביל המוחין דאו"א, שע"י הדעת הזה מתפשטים המוחין האלו לזו"ן העומד בעיבור. ובחינת היסוד דמו"ס, הוא בחינת נהירו, שפירושו או"י, ובחינת יוסף. ובחינת המסך הכלול שם בבחינת בנימין הכלול ביוסף, הוא בחינת נציצו, שפירושו או"ח, שע"י בחינת היסוד יוצאים הט' שממעלה למטה. וע"י בחינת המסך, יוצאים הט' שממטה למעלה. ונהירו ונציצו, האלו מיוחסים לנהרא דנפיק מעדן, שהיא הבינה שיצאה מח"ס הנקרא עדן, ועתה חזרה לשם ומקבלת מוחין מסוד הדעת הזה. וכבר מובא לעיל בתשובה ט"ז, שמוחין אלו דע"ב דל"ב נתיבות, נבחנים על שם הבינה שהיתה בחכמה ונפקא משם. ע"ש. והיינו נהרא דנפיק מעדן, שאליה מיחס הזוהר הנהירו ונציצו המוציא קומת חכמה זו, כמ"ש הרב. (אות פ"ו).

מהו נהר יוצא מעדן.

צז) בינה שהיתה כלולה בחכמה דא"א בעת יציאתם במקום רדל"א, שאחר כך לעת לידה נתלבש הרדל"א במלכות דצמצום ב', שעי"ז גם הח"ס דא"א נתקן בנוקבא והוציא הבינה לחוץ אל בחינת גרון וגוף. הנה בינה זו שבגרון נבחנת לנהר יוצא מעדן, כי עדן הוא מו"ס, ובינה שהיתה כלולה בו נפיק ממנו לחוץ לבחינת גוף שלו. אמנם עיקר יציאה זו של בינה דא"א, אינה נרגשת בג"ר של הבינה, דהיינו מחזה ולמעלה דא"א ששם עומדים או"א עלאין, אלא רק מחזה ולמטה ששם עומדים ישסו"ת שהם בחינת ז"ת דבינה, כי בג"ר דבינה שהיא בסוד כי חפץ חסד הוא, אין מקום לשום מסך וצמצום לפגוע בה, שלא היה הצמצום רק על בחינת חכמה ולא על בחינת חסדים כנודע. אבל בנה"י דאו"א, וכן בישסו"ת שהם בחינת ז"ת הצריכים להארת חכמה, ואינם יכולים לקבל בהיותם בבחינת גוף, ע"כ בחי' המיעוט של הנהר דנפיק מעדן רוכב עליהם, והם בלבד נבחנים

א' תרנ           חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

שיצאו מעדן ונתמעטו ע"י הנוקבא שמו"ס נתתקן בה, להיותם חסרים מבחינת הארתם המיוחסת להם. וה"ס הה' ראשונה של שם הוי"ה שהקרן זויות שלה הוא י' ובחינת ישראל סבא, שהוא מתפשט לכאן ולכאן ונעשה ד'. עי' להלן בתשובה צ"ח.

מהו נהר המתפשט בצדדיו.

צח) ישסו"ת המלבישים על נה"י דאו"א, נבחנים לבחינת נהר יוצא מעדן. כנ"ל בתשובה הסמוכה. וכן נבחנים לבחינת נהר המתפשט בצדדיו, להיות שם בחינת זווג היסודות דאו"א. כי הי' שהיא בחינת חכמה וישראל סבא, מתפשטת לצד מעלה בבחינת יסוד דאמא, ומתפשטת לצד מטה בבחינת יסוד דאבא, שעי"ז מושפעה הארת חכמה לו' שבתוך הה' שה"ס ז"א בעיבור העומד שם בנה"י דאו"א אלו. כי הם המלבישים לב' כתפין דא"א, שנה"י דאו"א עם הז"א נכללים שם. כנודע. ועי' לעיל בתשובה ס"ה. (אות ס"א).

מהו נציצו.

צט) עי' לעיל בתשובה צ"ה.

מהי נקודה השורשית דרחל.

ק) נודע ששורשי הזו"ן הם בז"ת של הנקודים. ויש בהם כלים דפנים וכלים דאחורים. כי בחינת חב"ד חג"ת דכלים שלהם עד החזה, שיצאו מבחינת הסתכלות עינים באח"פ נבחנים לכלים דפנים, ובחינת מחזה ולמטה שהשיגו לעת גדלות, מכח הזווג דיסוד א"ק באו"א דנקודים הם נבחנים לכלים דאחורים. גם נודע שבחינת השבירה היתה רק בכלים דאחורים, מחמת שכבר יצאו לבחינת בי"ע, ע"י הפרסא דצמצום ב', ולא היו ראוים לקבל האור דאצילות, וע"כ נשברו. משא"כ בכלים שמחזה ולמעלה, שהם היו בבחינת אצילות גם מבחינת הצמצום ב', ע"כ לא היו צריכים להשבר, אמנם גם
הם נשברו, והוא מטעם התחברותם והתערבותם עם הכלים דאחורים. ולפיכך כשנתקנו אותם הכלים דפנים דז"ת באצילות, ונבררו מן הכלים דאחורים פעם אחת. שוב אין ענין מיעוט ונפילה נוהג בהם, כי לולא התערבותם עם הכלים דאחורים לא היו נשברו גם בנקודים, ועכשיו שנבררו מהם, כבר הם נשארים נקיים מכל פגם, ונעשו לבחי' אצילות בקביעות. אמנם כל מה שנברר מכלים דאחורים דז"ת אלו, אין זה אלא ע"י עלית מ"ן מתחתונים, ולכן מעלתם תלוי בתחתונים, ואם התחתונים מקלקלים מעשיהם, חוזרים ונופלים לבי"ע.

והנה מז"ת אלו דנקודים מכלים דפנים, יש לז"א ששה כלים חב"ד חג"ת עד החזה, שמבחינת האורות הם נבחנים לחג"ת נה"י. ולנוקבא יש שם רק בחינת נקודת החזה בלבד, שהיא הכתר שלה מצד הכלים, ובחינת מלכות שלה מצד האורות. ונמצא לפי הנ"ל, שרק נקודה זו לבדה יכולה להתתקן בנוקבא בקביעות, להיותה מבחינת כלים דפנים, אבל הט"ת שלה שהם מנקודת החזה ולמטה, הם כולם כלים דאחורים, ואינם יכולים להתקן בקביעות באצילות. וע"כ נבחנת נקודת החזה הזו, לבחינת "נקודה השורשית של הנוקבא" כי אין לנוקבא שורש קבוע באצילות זולת נקודת החזה זו. ומבחינת האורות אשר הז"א נבחן לחג"ת נה"י, נבחנת הנוקבא לעטרת היסוד. (אות ל"ז).

מהן נשמות חדשות.

קא) יש ב' בחינות נשמות חדשות: א' הן חדשות ממש, הנמשכות מחכמה דאו"י, ואלו אינן באות כלל בעולם התיקון, בסוד הגנן דלא נחית לגנתא מזמן הנקודים ואילך ויש בחינת התחדשות הנשמות, הבאים מבחינת חכמה דל"ב נתיבות, הנבחנת לבחינת בינה שהיתה כלולה בחכמה, שאין זה חדש ממש, כי כבר היתה כלולה בחכמה, והבן. עי' לעיל. בתשובה ט"ז.

חלק י"ד        לוח התשו' לפי' המלות     גדלות הז"א          א' תרנא

אמנם גם הן נקראות נשמות חדשות, וזהו רק כלפי הב"ן, כי הן נמשכות ממ"ה החדש, וע"כ נקראות חדשות, לאפוקי מבחינת נשמות דב"ן שהן ישנות. ובאלו הנשמות הבאות בדרך התחדשות יש ג"כ ב' בחינות: א' נשמות חדשות פב"פ, שזה היה נוהג בזמן הבית, כי אז היו או"א בקומת ע"ב בקביעות, וזו"ן במקום או"א, ובריאה שהיא בחינת הנשמות, היתה אז במקום עולם אצילות, וע"כ גם בלידתן של הנשמות היו במקום אצילות, ונחשבו לבחינת פב"פ. משא"כ אחר החורבן, שבריאה ירדה למקומה תחת אצילות, נמצאות הנשמות בעת לידתן, שעומדות בבריאה, ואין המוחין דאצילות יכולים להאיר שם זולת אב"א, וע"כ נבחנות אלו הנשמות שהן נשמות חדשות מבחינת אב"א. ולא מבחינת פנים בפנים. (אות י"ח).

מהן נשמות חדשות אב"א.

קב) נתבאר לעיל בתשובה הסמוכה.

מהן נשמות חדשות פב"פ.

קג) נתבאר לעיל תשובה ק"א.

מהו נתיב דלא אתידע.

קד) בחינת מלכות דצמצום א' נקראת נתיב דלא אתידע. משום שאין שום זווג נוהג עליה באצילות מרדל"א ולמטה. ובחינת השערות דיקנא הם מבחינת המלכות הזו, ואין מוחין דע"ב יוצאים זולת על בחינת המלכות הזו הכלולה בשערות דיקנא, דהיינו ע"י עלית ג"ר דא"א לרדל"א, ושם נעשה הזווג הזה, הנבחן, לנתיב דלא אתידע. (אות נ"ג).

מהו עדן העליון.

קה) בחינת היסוד שבבריאה שהוא בינה נקרא עדן העליון. ובחינת היסוד
שבעשיה, שהוא בחינת מלכות נקרא עדן התחתון. (אות פ"ו).

מהו עדן התחתון.

קו) עי' לעיל תשובה ק"ה.

מהי עטרא דגבורה.

קז) עי' תשובה י"ד. ותשובה צ'.

מהי עטרא דחסד.

קח) עי' תשובה י"ד.

מהם עיבור א' וב'.

קט) הבירורים דזו"ן דאצילות נחלקים לב' בחינות: א' הבירורים דבחינת כלים דפנים, שהם בחינת חב"ד חג"ת עד החזה, שיצאו בקטנות נקודים. כנ"ל בתשובה ק' ע"ש. ובירורים אלו נקראים עיבור א', וזהו בחינת הקביעות שלו, כמ"ש שם. ב', הוא הבירורים דכלים דאחורים, שהם מבחינת מחזה ולמטה שנתחברו לז"א דנקודים בעת גדלות, וכל אלו הבירורים נבחנים לעיבור ב' שהם כוללים כל המוחין כולם דז"א. אמנם לפעמים קורא הרב לבחינת העיבור הבא אחר שתי שנים דיניקה להשלמת הכלים שלו, בשם עיבור ב'. ובחינת עלית מ"ן לצורך מוחין דהולדה, שהוא אחר ט' שנים ויום א', קורא בשם עיבור ג'. (אות ז'. ובאו"פ שם ד"ה וזו. ואות ב' ובאו"פ שם ד"ה העיבור).

מהו עיבור ג'.

קי) עי' תשובה ק"ט.

מהו עלמא דאתכסיא.

קיא) לאה נקראת בשם עלמא דאתכסיא. והוא מטעם להיותה עומדת במקום חג"ת, והיא נתוקנת באחורים דאמא, והיא חושקת בחסדים מכוסים ודוחית להארת חכמה.

א' תרנב         חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

והיפוכה היא רחל, כי היא עומדת בנה"י דז"א, וכל עיקרה היא הארת חכמה בהחסדים, וע"כ היא נקראת עלמא דאתגליא. על שם החסדים המתגלים על ידיה. (אות ס"ו).

מהו עלמא דאתגליא.

קיב) עי' לעיל תשובה קי"א.

מהו ענוגא.

קיג) נתבאר לעיל אות י"ט. (אות ס"ג).

מהו עצמות העליון.

קיד) עצמות פירושו חכמה, ועצמות העליון מורה על מו"ס, שנסתמה בקרומא דלא לאתפחתא. ומה שמו"ס משפיע לתתא, הוא מבחינת חכמה דל"ב נתיבות שמקבלת ממוחא דאוירא, ששם מתלבש דעת דרדל"א, ולא מבחינת עצמותה ממש. (אות צ"ה).

מהו עצמות העליון ע"י התלבשות.

קטו) המוחין דחכמה דל"ב נתיבות, כשהם במקום יציאתם באו"א, הם מאירים בלי לבוש של המסכים שבדיקנא להיות המסכים אלו משמשים בהם ממטה למעלה ואין עביות של המסכים יכולה למעט כלום למעלה ממציאותה. אמנם כשהמוחין מקובלים לזו"ן, הם באים להם בהתלבשות היסודות דאו"א, ואז מתמעט בהם העצמות העליון דחכמה זו, ואינה מאירה בהם אלא כמדת המסכים, בסוד חמה בנרתיקה. כמ"ש לעיל בתשובה י"ד באורך ע"ש. ואות צ"ה).

מהו עצמות העליון בלי לבוש.

קטז) זה הכלל, כי אחר ראש הג' דא"א, אין החכמה דא"א מאירה מבחינת עצמותה, אלא מבחינת חכמה דרך המ"ן דשערות, שמשם מקבלים או"א. ואין או"א מאירים חכמה לזו"ן אלא בהתלבשות ביסודות
שלהם, שע"י זה אין הת"ת שהוא ה"ח מאיר מבחינת עצמותו, שהוא הנושא להארת חכמה, אלא שמאיר לפי מדת עטרת היסוד, שהוא בחינת ה"ג. כנ"ל בתשובה י"ד. (אות צ"ה).

מהם עקבים דלאה בכתר רחל.

קיז) נקודת החזה דז"א, היא המסיימת לרגלי לאה, מפני ששם מסתיים בחינת חסדים מכוסים, שהם בחינת לאה. ואותה נקודת החזה היא ג"כ כתר רחל ונמצא שעקבים דלאה וכתר רחל הם מבחינה אחת והם אורות דחוקים. עי' לעיל תשובה ה'. (אות כ"ג).

מהי ערלה החופפת על היסוד.

קיח) בחי"ד שאין עליה זווג בפרצוף אצילות נקראת ערלה, משום שהאור מתרחק ממקום מציאותה. והנה באו"א שהם בחי"ב דאו"י, אין שם מציאות ערלה, כי בחי"ב רחוקה היא מן הבחי"ד. אבל ז"א, שהוא בחי"ג דאו"י שבחי"ד מתחלת אחר סיומו, ע"כ נבחן שאחר סיום הפרצוף דז"א, דהיינו אחר עטרת יסוד שלו, מתחיל בחינת ערלה הנ"ל, אכן אין הפגם הזה יכול להתעלות למעלה ממקום מציאותו, דהיינו בז"א גופו, אלא הפגם הזה נוגע לנשמות שהם למטה מזו"ן, שהם צריכים לקבל מעטרת יסוד דז"א, ונמצא שהם פוגעים בערלה החופפת שם למטה מן היסוד כנ"ל, ולכן צריכים תיקונים מיוחדים אל הנשמות, כדי להעביר משם בחינת הערלה. והם ג' שני ערלה כי היסוד כולל ג' קוים נה"י, וע"כ יש שם ג' בחינות לטהר אותם מבחינת הערלה. (אות ז').

מהי פנימית חכמה שבסוד הדעת.

קיט) נודע, שעיקר הנושא להארת חכמה זו דל"ב נתיבות, הוא הת"ת, דהיינו ז"א הכולל ה"ח. כי לעולם אין הבינה חוזרת

חלק י"ד        לוח התשו' לפי' המלות     גדלות הז"א          א' תרנג

להיות חכמה זולת בכח הת"ת, שבצירוף עטרא דגבורה הוא נקרא דעת, וע"כ נבחן פנימיות חכמה זו, שהיא נשקפת מתוך הדעת, דהיינו מתוך הת"ת שהוא הנושא אותה גם בבחינת החכמה של הבינה עצמה, כי הן מצד המשכתה וגילויה, והן מבחינת העמדה וקיום המוחין דחכמה אצלה, אינה נסמכת זולת על הת"ת, שה"ס הדעת. (אות פ"ז).

מהו צדיק אבד.

קכ) בימי הבית, היו או"א בקביעות בקומת ע"ב, וזו"ן היו במדרגת או"א והנשמות הנולדות מזו"ן היו בבחינת פב"פ. אמנם לאחר חורבן הבית, נעלם זווג הזה הגדול מבחינת הקביעות, ואין בקביעות אלא הזווג דלהחיות העולמות בלבד, אבל זווג העליון פסיק, ואינו בקביעות. ועל יסוד דגדלות ההוא שנעלם מבחינת הקביעות, נאמר הצדיק אבד וכו'. (אות נ"ו).

מהו צדיק דנפיק מינה.

קכא) יסוד הזכר, הוא בחינת הנושא אל אור העליון, הנקרא או"י, ונקרא צדיק דעייל בה, כלומר, המכניס אור העליון אל הנוקבא, והוא נקרא גם כן בשם יוסף. ובחינת המסך שביסוד דנוקבא, שעליו מכה אור העליון, היות המסך דוחה ומחזיר לאור העליון לאחוריו, נבחן לצדיק דנפיק מינה, כלומר, שאור העליון יוצא ונדחה לחוץ הימנו, כי אינו נותנו להתלבש בו אשר עם הכאה זו הוא מעלה או"ח המלביש ומקיים את או"י כנודע. וכן הוא נקרא בשם בנימין. (אות ע"א).

מהו צדיק דעייל בה.

קכב) נתבאר לעיל בתשובה הסמוכה.

מהו ציון.

קכג) יסוד דנוקבא, שהוא בחינת צדיק דנפיק מינה, כנ"ל בתשובה קכ"א. נקרא
בשם ציון. והוא מלשון יציאה, דהיינו ע"ש הצדיק דנפיק מינה. עש"ה. (אות ע').

מהו צלע.

קכד) בחינת הכותל דנה"י דז"א, ששם בחינת יסוד דאבא, היא נקראת צלע. בסוה"כ ויבן ה' אלקים את הצלע וכו', והיא נקראת כלת משה, כי משה יסוד דאבא, כנודע. (אות ע"ג).

מהו קיום והעמדה.

קכה) יש ב' שפע מאו"א: א' הוא מבחינת להחיות העולמות, ונקראת ג"כ שפע של קיום והעמדה, ושפע זו באה מבחינת זווג דלא פסיק דאו"א, דהיינו מאו"א דקומת ס"ג. וב' הוא שפע של ברכה ותפנוקי מלכים, דהיינו מוחין דהולדה, ושפע זו באה מאו"א דקומת ע"ב, שזווג הזה פסיק ואינו בקביעות, אלא בזמן שזו"ן עולים להם למ"ן, כנודע.

וכן בחינת המ"ן שזו"ן משאירים בראש דאו"א, כדי לקיים המוחין בהם, נקרא ג"כ בשם "קיום והעמדה" ויש שם מובן אחר, דהיינו, שאין קיום קומת חכמה באו"א בלי המ"ן של הזו"ן, כי או"א עצמם הם מתוקנים בבחינת ג"ר דבינה, בסוד כי חפץ חסד הוא, וע"כ אין להם נטיה לחכמה, זולת להשפיע לזו"ן, וע"כ צריכים גם הזו"ן להשאר בראשייהו דאו"א, כדי לקיים בהם אלו המוחין. עי' לעיל בחלק ז' אות ל"ט. (אות נ"ה).

מהו קשר דתפילין של ראש.

קכו) המוחין דנוקבא אינם נכללים בשש הבחינות דמוחין דז"א, משום שעטרא דגבורה שעליה יוצאים המוחין דאו"א, היו מבחינת גבורות דזכר, דהיינו מבחינת בנימין הכלול ביוסף, ולא מבחינת גבורות דנוקבא, שהיא בחינת בנימין גופיה. כנ"ל בתשובה צ'. וב' בחינות הראשונות של המוחין דנוקבא הם יוצאים בראש הז"א

א' תרנד         חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

בזווג מיוחד על המלכות דאמא, שהאו"פ יצא בראש דז"א בפנימיותו והאו"מ יצא לאחורי הראש בעורף, בסוד קשר של תפילין. (אות קנ"ח).

מהו רחל ולאה.

קכז) נודע, שז"א כולו הוא נבנה ממוחין דאמא. וכמו שאמא שהיא בינה נחלקה לג"ר ולז"ת, שג"ר שלה הם בחינת או"א עלאין, שהם חסדים מכוסים ודוחים חכמה. וז"ת שלה הם בחינת ישסו"ת, וחסדים מגולים בהארת חכמה. כן ז"א הנבנה מאמא, הוא בסו"ה ואנכי איש חלק, שמחזה ולמעלה מאירים בו בחינת ג"ר דאמא, דהיינו בחינת חסדים מכוסים, ומחזה ולמטה מאירים בו בחינת ז"ת דבינה, שהם חסדים מגולים. ולהיותם כמעט ב' בחינות הפכות זו לזו, ע"כ קראו הכתוב בשם איש חלק, וכן נקרא חלק על שהוא חלק משערות, כנודע.

והנה מטעם הנ"ל, גם בחינת הנוקבא של ז"א, נחלקת ג"כ לשנים. כי יש נוקבא עליונה מבחינת מלכות דג"ר דאמא, שהיא בחינת חסדים מכוסים, הנקראת לאה, והיא מלבשת על חג"ת שלו עד החזה, דהיינו במקום החסדים מכוסים שלו. ויש לו נוקבא שניה מבחינת מלכות דז"ת דבינה, שהיא בחינת חסדים מגולים, הנקראת בשם רחל, והיא מלבשת במקום מחזה ולמטה שלו, דהיינו במקום החסדים המגולים שלו. וע"כ לאה מקבלת רק מבחינת אחורים דיסוד אמא, המסתיימת במקום החזה, כי היא דוחית חכמה כמו ג"ר דאמא, ואינה יכולה לבא מחזה ולמטה ששם משמש בז"א יסוד דאבא בגילוי. ורחל בהיפך, כי כל אחיזתה היא רק ביסוד דאבא, בסוד אבא יסד ברתא, וע"כ אינה יכולה לינק מלמעלה מחזה דז"א, ששם יסוד דאבא טמיר ונעלם ביסוד דאמא. (א' תק"ה ד"ה ובזה).

מהם רישי כתפין דא"א.

קכח) עי' בתשובה י"ד.

מהו רקיע.

קכט) יסוד דז"א נקרא רקיע, כי יסוד הוא סיומו של ז"א, שהוא מפסיק בחינת האורות דעלמא דדוכרא, שלא יאירו ממנו ואילך, וע"כ נבחן לרקיע המבדיל בין מים עליונים שהם זכרים, ובין מים תחתונים שהם נקבות, כי ממנו ולמטה מתחיל עלמא דנוקבא. ועל המסך שביסוד הזה המפסיק הארת הדכר, נוהג שם זווג דהכאה עם האור העליון, להיותו דוחה את האור העליון מלהתפשט דרך בו, וע"כ הוא מעלה או"ח. (אות ע"ט).

מהו רקיע עליון בסוד הבינה

קל) עי' לעיל תשובה י"ז.

מהי שאילת כלים דלאה מרחל.

קלא) הנה בחצות לילה, כשהגיעו המוחין דאו"א לזו"ן מהארת ע"ב ס"ג העליונים, המורידים ה"ת מעינים לפה, אשר אז חג"ת דז"א נעשים לחב"ד, ונה"י דז"א נעשו לחג"ת, ויוצאים לו נה"י חדשים הנבררים מבריאה. נמצא אשר לאה שהיתה מסתיימת בנקודת החזה דקטנות מסתיימת עתה במקום היסוד, כי נה"י דז"א נעשו לחג"ת, ונמצא נקודת החזה שירדה למקום עטרת יסוד שמקודם לכן, שעמהם ירדו רגלי לאה עד סיום הז"א. ואז נבחן "שלאה שאלה הכלים דרחל" כי אלו הנה"י הם מקום רחל, כנ"ל בתשובה קכ"ז. ועתה שאלה אותם לאה, כנ"ל. ורחל ירדה לבריאה, כי הכתר שלה שהוא נקודת החזה שמקודם לכן, עומד עתה בסיום הז"א. ונבחנת בלשון שאלה, משום שאין זה אלא רק לשעתו בלילה, כדי להמשיך בחינת כלי ורוחא לצורך רחל, אמנם בבוקר חוזרת לאה למקומה ומחזרת המקום הזה לרחל. ולכן הוא כדמיון שאלה. ויש עוד טעם בדבר, כי זה המקום של רחל שלקחה לאה, לא נשארה בבחינת רחל, דהיינו בחסדים

חלק י"ד        לוח התשו' לפי' המלות     גדלות הז"א          א' תרנה

מגולים, אלא שבאו בבחינת לאה לחסדים מכוסים, שהרי נעשו לחג"ת. ודומה, כמי ששואל דבר מחבירו ועושה בו חפציו עצמו, ולא באותו התשמיש שעשה בו חבירו המשאיל. (אות ל"ג. א' תק"ה ד"ה ובזה).

מהי שאילת כלים דרחל מלאה.

קלב) נתבאר לעיל בסמוך, שבלילה אחר חצות, שואלת לאה כלים דרחל לרשותה. אמנם ביום לאחר שכבר נשלמו הארת כלים דרחל בלילה, הנה רחל עולה שוב באצילות עם ט' נקודות דתוספות שנתחברו אליה בבריאה, שה"ס נה"י חדשים, כנ"ל בתשובה קל"א. ואז נעשה הזווג דפב"פ עם ז"א בכל קומתו, ונמצא "רחל שואלת אז הכלים דלאה", כי אז נעשה גם מחזה ולמעלה דז"א לבחינת חסדים מגולים, וע"כ נדחית לאה משם לבחינת אחור דז"א, משום שהוא נגד טבעה ונטיתה, כי היא תמיד בסוד כי חמץ חסד הוא, כמו ג"ר דאמא. אמנם גם זה נבחן בשם שאלה לפי שעה, כי אינו נוהג רק בעת הזווג בלבד. אבל לאחר הזווג היא מחזרת שוב המקום הזה אל לאה, ורחל יורדת למטה מחזה. (אות ל"ג א' תק"ה ד"ה ובזה).

מהם שבילין צרין.

קלג) יסוד דאבא נקרא שביל. ועל שם ששליטת יסוד דאבא מתגלה במקום נה"י, שהוא צר וארוך, ע"כ מכונים הארת הנה"י בשם שבילין צרין, כי המה חסרי חסדים מבחינת עצמם, משום שיסוד אמא שהוא מקום החסדים כבר נפסק בחזה, ויסוד אבא המאיר שם הוא צר מחסדים, וכל בחינת החסדים שבהם יורדים אליהם מלמעלה מן חג"ת, שהארות חג"ת נבחנים לאורחין רחבין, ע"ש יסוד הבינה, המשפעת שם חסדים בהרחבה כמדתה. ויסוד הבינה אשר שם נקראת אורח. (אות צ"ו).

מהו שורש רחל ועיקרה.

קלד) עי' לעיל בתשובה ק'.

מהי שליטת המלכות.

קלה) ענין שליטת המלכות מובן בעיקר על השלמת הכלים שלה לע"ס, שהם עיקר התיקון של הב"ן, שהוא המלכות. כי אחר שיש לה עשרה כלים, הרי כל השפע כבר מגיע לה מז"א בעלה, ע"י הזווג של יום. אמנם השלמת הכלים דרחל באים רק בלילה, שאז עולים חג"ת דז"א ונעשים לחב"ד, ונה"י לחג"ת, וקונה נה"י חדשים הנבררים ע"י רחל בלילה בבריאה. ושליטה זו של רחל בבריאה אינה אלא בלילה, כי ביום היא חוזרת לאצילות. (אות ה').

מהם שלשה ערלות.

קלו) נתבאר לעיל בתשובה קי"ח.

מהם שמשא וסיהרא נעלמים.

קלז) נתבאר לעיל בתשובה ס"ז.

מהם שערות היותר חומרים מהבל הפה.

קלח) האו"ח העולה מן המסך שבמלכות של הגלגלתא דא"א שהוא בחי"ד דהתלבשות הכלולה מבחי"ג דעביות שבמו"ס, אין לאו"ח הזה שום התפשטות למטה מראש, והוא מטעם שבחי"ד הזו שנקרא פה, הוא זך לגמרי מבחינתה עצמה, וכל בחינת העביות שבה הגיע לה מבחי"ג, שהיא בחינת הבל החוטם, וע"כ הבל הפה עצמה נעלם מתחתונים. אמנם השערות, הם ג"כ בחי"ד כמו הפה, אבל הם יותר חומרים מהבל הפה, כי יש בהם גם מבחינת עביות של מלכות דצמצום א', מטעם שהם אינם משמשים אלא במקום רדל"א, כנודע. וה"ס דעת דרדל"א המתלבש באוירא, שמהם מושפעים קומת חכמה דל"ב נתיבות דרך מו"ס אל או"א. ונמצא עיקר המשפיע הוא מו"ס, ע"י הבל

א' תרנו          חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

החוטם, שהוא בחי' המסך שביסוד דמו"ס, כי הוא המקבל מן השערות ויורד למקום או"א שבחב"ד דא"א, ועושה שם הזווג על בחינת דעת דשערות הכלולים במסך דיסוד דבחי"ג שלו שנקרא חוטם, וע"ד זה משפיע המוחין דע"ב לאו"א, כנ"ל בתשובה ע"ח וע"ט, בענין כפיפת ראש. עש"ה. ועי' בתשובה ל"ב ול"ג בענין הבל הפה והחוטם. (אות רי"ח).

מהם שעשועים במ"ן ומ"ד.

קלט) בשעת הזווג, שהנשמות שבנוקבא עולות במ"ן שלה ומקבלים בחי' ג"ר שלהם ע"י הג"ר שלה המשמחות, יש בחי' שעשועים אל המזדווגים בהשלימות הגדולה שהשיגו הנשמות ע"י המ"ן ומ"ד של הזווג. כמ"ש בזוהר, פוק חזי במאי ברא דאתינא לגבך. (אות ס"ג).

מהם שעשועים בנשמות.

קמ) כתר רחל היורד בחצות לילה בבריאה, ומחברת אליה את הט"ת שלה, שעמהם מתחברים ג"כ גו"ע של נשמות הצדיקים הדבוקים בט"ת אלו, אז הקב"ה, שהוא כתר דרחל, משתעשע עם הנשמות האלו, על יציאתן מתוך הקליפות והתחברותן בקדושה. (אות מ"ב).

מהי תוספות ולא עיקר.

קמא) מה שנתקן בהפרצופים בקביעות נבחן לעיקר הפרצוף, והם ששה כלים חג"ת נה"י דז"א, ובחינת מלכות דנוקבא, שהיא עטרת יסוד דז"א. אשר מבחינת הכלים הם נבחנים, לחב"ד חג"ת דז"א עד החזה, ובחינת כתר דנוקבא, שהיא נקודת החזה. וכל מה שזו"ן משיגים יותר מבחינת אלו, דהיינו בחינת נה"י דכלים דנשמה חיה יחידה דז"א, עם ג"ר דאורות. וכן כל הט"ת דכלים דנרנ"ח של הנוקבא, עם הט"ר
דאורות, כל אלו נבחנים לתוספות ואינם עיקר בפרצוף משום שאינם בקביעות בהם, אלא תלוים במעשים טובים של התחתונים. (אות ל"ד).

מהי תוספות כח.

קמב) מבחינת מוחין הקבועים של או"א וזו"ן, אין בהם כח להוליד נשמות. וכדי שיהיו להם כח להולדת נשמות, צריכים או"א לקבל תוספות כח על מדת קביעותם, דהיינו שצריכים לקבל מא"א מוחין דע"ב. ג"ר דאורות ונה"י דכלים. וכן זו"ן מאו"א. וכיון שאינם עיקר בפרצוף, ע"כ הם מכונים תוספות כח. (אות י"ג).

מהו ת"ת בבחי' היותו בפני עצמו.

קמג) נודע, שדעת נחלק לחסד וגבורה הנקראים: ת"ת, ויסוד. גם נודע שעיקר הנושא לחכמה זו דל"ב נתיבות הוא הת"ת, כי ע"כ נקרא בשם שמש, להיותו השורש לכל האורות המתגלים אחר א"א, מבחינת עצמות העליון, כי עצמות דא"א נסתם בקרומא, ואין גילוי עצמות ממנו ולמטה, זולת ע"י החכמה דל"ב נתיבות. וכיון שת"ת הוא עיקר הנושא להארת חכמה הזו, ע"כ נקרא בשם שמש, דהיינו, כמו השמש הוא השורש לכל האורות שבעולם הזה, כן ז"א הוא השורש לכל האורות אשר מא"א. אמנם הוא נבחן בב' בחי' אם היותו בפני עצמו, דהיינו מחוץ לנרתק של המסכים שבעטרא דגבורה, שאז מאיר בחינת החכמה שלו בגילוי גמור. וזה אינו נוהג אלא במוחין במקום יציאתם, דהיינו במקום ג"ר דא"א, ששם עלו או"א בעת הזווג. ויש בחינה ב', שת"ת מלובש בנרתק של עטרא דגבורה, ואז נקרא גם הת"ת בשם עטרא. כי אינו משמש במדתו עצמו אלא במדת עטרת היסוד. והוא מכונה בשם חמה בנרתיקה, שכל המוחין דשתא אלפי שני הם מבחינת ב' עטרין שהם בחינת חמה בנרתיקה. אמנם

חלק י"ד        לוח התשו' לפי' המלות     גדלות הז"א          א' תרנז

לעתיד יאירו אלו המוחין כמו שמאירים באו"א עלאין במקום יציאתם, דהיינו שת"ת יאיר מבחינת היותו בפני עצמו מחוץ לנרתק, כנ"ל. וע"ז רמזו ז"ל עתיד הקב"ה להוציא חמה מנרתיקה, וכו'. (אות פ"א).

מהם תפנוקי מלכים.

קמד) המוחין המגולים בהארת חכמה נקראים תפנוקי מלכים, משום שמקום הגילוי דהארת חכמה הוא במלכות, שהיא נוקבא דז"א. כנודע. (אות ס"ב).

א' תרנח         חלק י"ד תלמוד עשר הספירות גדלות הז"א

לוח השאלות לענינים

קמה) מתי העיבור ב' לצורך מוחין דהולדה.

קמו) מהו ההפרש מבירורים דעיבור א' לבירורים דעיבור ב' ואילך.

קמז) מה הם מוחין דהולדה.

קמח) למה נקרא עלית מ"ן דלילה, שהיא לצורך מוחין דהולדה, אחר שהיא לצורך כלי ורוחא לבד.

קמט) למה זו"ן עולים לאו"א למ"ן גם ביום, ונשמות רק בלילה.

קנ) איך אומר, שע"כ זו"ן עולים למ"ן תמיד משום דזווג או"א לא פסיק. הרי לצורך מוחין גם הזווג או"א פסיק.

קנא) מהו הפירוש שאין שליטת המלכות אלא בלילה.

קנב) מה הן נשמות חדשות ומה הן נשמות ישנות.

קנג) מהו חידוש נשמות ישנות כדוגמת הכלי.

קנד) מהו ההפרש מנשמות חדשות פב"פ, לנשמות חדשות אב"א.

קנה) למה בזמן הבית יצאו נשמות חדשות פב"פ, ולאחר החורבן רק אב"א.

קנו) לאיזה מוחין מועיל הזווג דחצות לילה.

קנז) איפה עולים הנשמות למ"ן בלילה ללאה או לרחל.

קנח) לכמה שנים עולים הנשמות למ"ן בלילה בעת השכיבה.

קנט) למה באו"א אין ערלה ובזו"ן יש ערלה.

קס) מי סובל מהפגם של הערלה החופף על היסוד.

קסא) למה אין מלאכים עולים למ"ן.

קסב) למה אין זו"ן ואו"א ראוים למוחין דהולדה אלא ע"י תוספת כח.

קסג) פעם אומר שאו"א הם בזווגא דלא פסיק, ופ"א, שהם חסרי נה"י ומוחין.

קסד) למה אין או"א עולים למ"ן לא"א זולת בהקדם עלית זו"ן.

קסה) פעם אומר שנה"י דא"א מעלים הזו"ן לאו"א, ופ"א, שזו"ן מעלה היסוד דא"א לאו"א.

קסו) איך אומר שמתחילה מזדווג היסוד דא"א ואח"כ המו"ס, הלא המוחין באים מעילא לתתא.

קסז) איך הקשר שכל תחתון מעורר לעליונו עד ראש המדרגות ואז חוזר כל עליון להשפיע לתחתון מדרגה אחר מדרגה עד זו"ן.

חלק י"ד לוח השאלות לענינים גדלות הז"א          א' תרנט

קסח) מה הם ב' מיני השפע המחויבים לזווג שלים.

קסט) למה מחויב הזווג שלים לב' מיני השפע.

קע) למה אין זווג שלים זולת ע"י האי נתיב דלא אתידע.

קעא) למה תלוי הזווג דנתיב דלא אתידע, בהתעוררות התחתון.

קעב) מה הם ב' הענינים המחויבים במוחין דהולדה.

קעג) למה נשמת חכמה תתאה, היא זיו וזוהר דחכמה עלאה.

קעד) מה הם ב' הבחינות שביסוד דז"א.

קעה) מהו הפירוש שיסוד ח"י בב' עלמין.

קעו) למה נוהג הכאת אור העליון גם במסך דיסוד.

קעז) מהו ההכנה שנעשה בזווג דחצות לילה לצורך הזווג דהולדה אשר ביום.

קעח) מא הן ב' הבחי' שצריכין להמשיך בכל יום לצורך מוחין דהולדה.

קעט) למה אין הזווג דז"א עם רחל בח"ל. אלא בלאה.

קפ) למה אין נוקבא אחת מספקת להתלבשות נה"י דאמא.

קפא) מתי לוקחת לאה מקום רחל, ומתי לוקחת רחל לקום לאה.

קפב) למה אין רחל ראויה לקבל הזווג דחצות לילה.

קפג) מהו ההפרש מפרצוף לאה לרחל.

קפד) מהו ההפרש בין רחל השואלת כלים דלאה, לבין לאה השואלת כלים דרחל.

קפה) מה הפירוש שנה"י דאמא היא בחי' ארוכה.

קפו) למה אין הנוקבא מתמעטת פחות מנקודת הכתר.

קפז) למה נה"י דאמא מגדילים ללאה בכל קומתו דז"א, בעודה באחור.

קפח) למה לוקחת לאה הט"ס דתוספות דרחל.

קפט) למה לאה דוחקת רגליה לתחום רחל, ויושבות דחוקות.

קצ) מה הפירוש שע"כ יורדת רחל לבריאה משום שא"א לחלק א' מן הגוף להתפשט ולהתלבש בחלק אחר שבו.

קצא) פעם אומר, שט"ס דתוספת דרחל לוקחת לאה, ומלכות דרחל יורדת בבריאה. ופ"א, שט"ס דתוספת ירדו לבריאה, וכתר שלה נשאר באצילות. ופ"א שגם הכתר יורד לבריאה, אלא הט"ת שלה לוקחת לאה.

קצב) פעם אומר שהקב"ה יושב ושואג על בת זוגו שנפרדה ממנו וכן הנוקבא שואגת על ז"א שנפרד ממנה, מח"ל עד הבוקר. ופ"א, שז"א ורחל משתעשעים עם נשמות הצדיקים.

קצג) למה לאה ורחל יותר ארוכות מסיום רגלי ז"א.

קצד) למה הלבשת כתר רחל לרגלי לאה, גורמת לרחל שתשאר באצילות ולא תרד לבריאה.

א' תרס           חלק י"ד תלמוד עשר הספירות          גדלות הז"א

קצה) למה אין דעת בראש הנוקבא, כמו שהיא בז"א.

קצו) איפה הוא מקום יציאת המוחין דנוקבא.

קצז) למה אין המוחין דנוקבא נכללים במקום יציאת המוחין דז"א.

קצח) מהו ההפרש מעטרא דגבורה דז"א, אל הגבורה דנוקבא.

קצט) למה גילוי מו"ס הוא רק בי"ג תי"ד דא"א.

ר) למה מזל ונוצר הוא ת"ת דדיקנא, ומזל ונקה הוא יסוד דדיקנא.

רא) למה אין מזל ונקה נבחן למלכות דדיקנא אלא רק ליסוד.

רב) מה הפירוש דתיקון י"ג הוא יסוד הכלול מזכר ונקבה.

רג) למה זו"ן שבסוד העיבור גורמים שיתעורר המזלא בהתלבשותו באו"א.

רד) למה שליש אמצעי דת"ת הוא מקום גילוי לחכמה.

רה) למה נבחן חכמה לשירותא דכלא.

רו) למה אין התפשטות לחכמה במקומה אלא עד רדתה לז"א.

רז) מהו התליא, כיון שאו"א נכללו במזלא, ע"כ נחשבים כעתיקא.

רח) מהו הפירוש כמו שמו"ס סתמה את העצמות שלא תתגלה רק ע"י השערות, כן אבא סתם העצמות שלא תתגלה כי אם ע"י התלבשותו.

רט) מהו הפירוש דאתעביד ממזלא רישא חדא דכליל לחו"ב.

רי) למה או"א חסרי ראש לפעמים אע"פ דאתכלילו במזלא.

ריא) למה לצורך הקטנות דאו"א, אינם צריכים לזווג הפה דא"א.

ריב) מה הפירוש שע"י זווג הפה דא"א נעשו הד' תי"ד תתאין ומתחברים עם הח' עלאין, ואו"א נכללו בהם.

ריג) מי גרם שיכללו או"א במזלא.

ריד) מה הפירוש שא"א כופף ראשו למטה מסיום הפה, והגרון נכלל בראשו ממש.

רטו) למה רק חלק תשיעית דת"ת נעשה לכל הגוף דאו"א.

רטז) למה מתחברים הד' תי"ד תתאין ברישא דא"א.

ריז) למה זווג הפה דא"א, אינו לצורך עצמותו, אלא ליתן ג"ר לאו"א.

ריח) איזו מציאות אור נעשה ע"י המקיפים דשערות רישא ודיקנא.

ריט) למה עלית ז"א לנה"י דאו"א, גורם לו יציאת זקן התחתון.

רכ) למה אינו חושב פרקים אמצעים דידים דא"א, בעת שנעשו לחב"ד.

רכא) למה נחשבים ב' הכתפין דא"א לחלקו של ז"א.

רכב) למה אין ז"א מקבל ב' העטרין מא"א עצמו, רק בהתלבשות באו"א.

חלק י"ד        לוח השאלות לענינים גדלות הז"א     א' תרסא

רכג) מה הפירוש כיון דחו"ב דז"א הם טפין ממש, ע"כ מאירים יותר מב' העטרין.

רכד) מאחר שז"א לוקח כל ד' המוחין חו"ב חו"ג מנה"י דאו"א, שהם במקום ב' הכתפין דא"א, א"כ מהו ההפרש מחו"ב לב' עטרין.

רכה) מה הפירוש דחו"ב דז"א הם טפין נמשכים מחו"ג דא"א.

רכו) מה הן ב' הבחינות שבת"ת, שהוא הה"ח שבדעת.

רכז) למה נקראים ה"ח וה"ג שבדעת בשם ב' עטרין.

רכח) מה הפירוש שז"א נעשה ע"י אבא.

רכט) למה הקדושה משארת תמיד שורשה במקומה, אע"פ שיורדת למטה.

רל) פעם אומר שמחג"ת דא"א אינם נמשכים אלא או"מ. ופ"א, אשר מב' הכתפין דא"א נמשכים לו ב' עטרין, שהם הדעת דז"א.

רלא) למה בשש הבחי' דמוחין דז"א חשובים הפנימים יותר ממקיפים.

רלב) למה מוגבלים ב' העטרין ע"י התלבשותם ביסוד הבינה, עד שנעשו שניהם לבחינה אחת.

רלג) למה ז"א יונק מכתר דא"א, ואו"א רק מחכמה דא"א.

רלד) למה המקיף דבחי' ד', מאיר לכל המוחין דז"א, והמקיף דתפילין רק לפנים שלו לבד.

רלה) למה יציאת המקיף דתפילין הוא במצח הז"א מכנגד הדעת.

רלו) למה צריכים להכאת קוצי דשערי כדי שיתגלה המקיף דתפילין.

רלז) איך מאירים הקוצי דשערי לראש ז"א, והם אינם מגיעים אלא לרישי כתפין דא"א.

רלח) למה האו"מ דבחינה ב' דמוחין דנוקבא הם רק בחינת עור.

רלט) מה הם ג' הבחינות הנוהגים במצב רישא ודיקנא דא"א.

רמ) מה ההפרש מכפיפת ראש א"א לצורך מוחין דאו"א, לכפיפת ראשו לצורך הז"א.

רמא) מה הפירוש כשא"א כופף ראשו בבחינת המזל הי"ג, מאיר לחכמה דז"א הנקרא אברהם.

רמב) מה הפירוש כד אתא אברהם אתהדר ברא לאבר.

רמג) מה ההפרש בין מקיפי ל"מ דצלם אל המקיפים דשש הבחינות.

רמד) למה הדיקנא דא"א הוא מחכמה, ודיקנא דז"א מדעת.

רמה) פעם אומר שהדיקנא דז"א נמשך מי"ג נימין וחוורתי, ופ"א שנמשך מי"ג תי"ד, ופ"א, שנמשך מי"ג בריתות.

רמו) למה במנחה דשבת עולה ז"א, רק לד' תי"ד תתאין.

רמז) איך הוא המשכת הז"א את הו' תי"ד שלו, מי"ג תי"ד דא"א.

רמח) למה צריכים ב' ההין תתאין דב' הויות הראשונות דדיקנא דא"א להאיר בתיקון ונקה דז"א.

רמט) למה ו"ה שז"א נוטל מהוי"ה הב' דא"א נעשים אצלו לי"ה.

א' תרסב        חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

לוח התשובות לענינים

קמה) עי' לעיל תשובה ק"ט.

קמו) הבירורים דעיבור א', הם רק מבחינת כלים דפנים. והבירורים דעיבור ב' ואילך הם מכלים דאחורים. עי' לעיל תשובה ק"ט. (א' תצ"ג ד"ה העיבור. אות ד').

קמז) מוחין מקומת ע"ב שהוא אור החיה, נבחנים למוחין דהולדה וכל זמן שאין בפרצוף אור החיה אינו ראוי להוליד. (אות ד').

קמח) הגם שמזווג הלילה אינו בא רק כלי ורוחא, שהם בחינת הארת כלים והשלמתם, ואינם המוחין דע"ב עצמם, עכ"ז הם הכנה לקבל המוחין דע"ב, כי לולא השלמת הכלים, אי אפשר שיקבלו קומת ע"ב, ע"כ נבחן להתחלה למוחין דהולדה. (א' תצ"ג ד"ה וזו).

קמט) בזו"ן יש חסדים מכוסים, כגון זווג דז"א ולאה מחזה ולמעלה פב"פ, ולזה יכול לעלות תמיד למ"ן, כיון דאו"א דמוחין דס"ג הם בזווג דלא פסיק. אמנם מבחינת חסדים מגולים, אינו יכול לעלות למ"ן תמיד, כי גם או"א זווגיהו פסיק מבחינת מוחין אלו, שהם ע"ב.

אמנם נשמות הצדיקים, אין בהם מוחין אלא מקומת ע"ב, דהיינו מבחי' חסדים מגולים, וע"כ אינם עולים למ"ן אלא בלילה, שאז שליטת המלכות, כי לאה מתפשטת עד סיום הז"א, ויש זווג עם יסוד דגדלות דז"א, ואז מקבלים הנשמות בחינת הארת כלים, ובזווג היום הם נשלמים עם מוחין ג"כ. (אות ה'. א' תקי"ז ד"ה ובזה).

קנ) הכונה היא למוחין דחסדים מכוסים,
שהם מוחין דנשמה, אשר מהם יש זווג ז"א ולאה. ומוחין אלו באים מאו"א דס"ג דזווגייהו לא פסיק. (אות ה').

קנא) ענין התפשטות רחל לבריאה, ע"י המוחין שז"א ולאה מקבלים, שחג"ת דז"א נעשו לחב"ד, ונה"י לחג"ת, שע"כ נמשכת לאה עד סיום אצילות, ורחל יורדת למקום נה"י חדשים הנבררים ע"י זה מבריאה, והיא משגת שם ט' הנקודות דתוספות שלה, עם הארת כלים שמקבלת מזווג ז"א ולאה דאצילות. הנה זה נבחן לשליטת המלכות, כי שליטתה מתפשטת גם בבריאה, שבזה היא מבררת גם בחי' גו"ע דנשמות הצדיקים כנודע. ושליטה זו אינה ביום, כי ביום נמצאת רחל באצילות ומסולקת לגמרי מעולם הבריאה. (אות ה'. א' תקי"ז ד"ה אמנם).

קנב) יש ב' בחינות נשמות חדשות: א' הוא מבחינת חכמה דאו"י, שהם אינם באים לגמרי מנקודים ואלך, כי הגנן לא ירד לגינתא עוד, מעת הנקודים ואילך, כמ"ש בזוהר. ויש בחינות נשמות חדשות, הבאות מבחינת חכמה דל"ב נתיבות, שהן נבחנות באמת לנשמות ישנות, כי המוחין אלו כבר יצאו בנקודים, אלא שנתבטלו בסבת שבירת הכלים. וכן אח"כ יצאו בבחי' אדם הראשון, ונתבטלו בסבת חטאו של אדה"ר בסוד נשירת אברים. ועתה בשתא אלפי שני הם חוזרים ומתחדשים בסוד אין משיח בן דוד בא אלא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף, שפירושו, שאי אפשר להיות גמר התיקון מטרם שכל הנשמות שכבר היו בגוף דאדה"ר, יצאו פעם שנית ויתחדשו. אמנם כאשר מקבלים המוחין דמ"ה החדש באצילות, נבחנים ג"כ לבחינת נשמות חדשות, כי המוחין שלהם הם מבחינת מ"ה

חלק י"ד        לוח התשו' לענינים גדלות הז"א          א' תרסג

החדש דעולם התיקון. ואלו הנשמות שהן מבחינת ב"ן לבד, הן נקראות נשמות ישנות. (אות י"ח).

קנג) יש ב' בחינות בהתחדשות הנשמות ישנות: א' היא מבחינת הארת כלים, להחזיר להן בחינת אח"פ, להשלימן בעשרה כלים, וזה שנעשה ע"י זווג הלילה, וזה נבחן להתחדשות הנשמות כדוגמת הכלי שבה, דהיינו כמו הכלי ורוחא שנתחדשו לנוקבא, כן מתחדשים הנשמות מבחינה זו. ויש בחינת התחדשות נשמות ממש, דהיינו מבחינת המוחין דמ"ה החדש, וזהו שנעשה בזווג היום. (אות י"ז).

קנד) כשהנשמות מקבלות ג"ר שלהן, נבחנים ג"ר אלו שהם פב"פ, כי הם נכללים אז בזווג זו"ן שהם פב"פ, ונקראים אז, נשמות חדשות דפב"פ. אמנם לאחר לידתם שבאים בבריאה, הם אובדים בחינת פב"פ שלהם, כי אין אצילות יכולה לעבור למטה מפרסא דאצילות, וע"כ נעשו שמה, לבחינת נשמות חדשות אב"א. (אות י"ח. א' תקכ"ה ד"ה וטעם).

קנה) בזמן הבית היו זו"ן במדרגת או"א בקביעות, ובריאה נמשכה לאצילות, וע"כ גם בעת לידתן של הנשמות לא אבדו בחינת פב"פ שלהם, כי נשארו בבחינת אצילות. אמנם לאחר החורבן, שחזרו זו"ן למקומם, ועולם הבריאה חזר למטה מפרסא דאצילות, שנמצאות הנשמות בעת לידתן בבריאה שלמטה מפרסא, ע"כ אבדו הג"ר מבחינת פב"פ, ונעשו לבחינת נשמות חדשות דאב"א. (אות י"ח. א' תקכ"ה ד"ה וטעם).

קנו) המוחין דזווג דחצות לילה, הם בחינת ג"ר דרוח, דהיינו בחי' מוחין דו"ק, שהם להשלמת כלים לבד, דהיינו הכנה לזווג דהולדה שביום, וע"כ מועיל הזווג הזה רק לבחינת כלי ורוחא: כלי, מורה על נה"י דגדלות שמשיגים אז. ורוחא מורה, על ג"ר
דרוח, שמקבל אז. והם נחשבים בעיקר לתיקון היסוד דגדלות מבחינת הכלי שבו, שיהיה ראוי להעלות מ"ן ולקבל מ"ד בעת הזווג דיום. (אות ט"ז י"ז וי"ח).

קנז) הם עולים לזווג ז"א ולאה הנעשים אז בבחינת פב"פ בכל קומתו דז"א, כי לאה נתפשטה אז גם מחזה ולמטה כנודע. (אות י"ג).

קנח) נודע, שאין שום פרצוף יכול לעלות בעצמו למ"ן מטרם שישיג הקטנות שלו ע"י העליון. גם נודע, שאין הנשמות יכולות לקבל מוחין דג"ר, מטרם מלאת להם י"ג שנה, משום שהן פוגעין בערלה תחלה. הרי שאין הנשמות ראויות לעלות למ"ן לזווג הזה, שהוא לצורך מוחין דהולדה, אלא לאחר י"ג שנה. (אות ו').

קנט) נודע, שאו"א הם מבחינת או"י, רק בחי"א ובחי"ב, ובחי"ג ובחי"ד שבהם, אינם אלא בדרך התכללות מתחתונים. אמנם ז"א הוא בחי"ג דאו"י, וע"כ באו"א אין ערלה, כי בחינת הערלה היא בחי"ד דעביות, שאין לה שום זווג בעולם האצילות, וכל מקום שהיא מופיעה, תכף אור העליון מסתלק משם, וכיון שז"א הוא בחי"ג דאו"י, הרי בחי"ד זו מתחלת עם סיום פרצופו, דהיינו אחר עטרת יסוד שלו, וע"כ לא יוכלו הנשמות לעלות למ"ן, מטרם שמעבירים בחינת הערלה משם, כי כל עוד שנמצאת ערלה זו שמה, הרי אור העליון מתרחק משם, והם צריכים לתקן ג' שני ערלה מג' הקוים נה"י דז"א, כלומר מבחי' סיומם דג' קוים, ששם עמידת הערלה, כנ"ל. ואח"כ שנה רביעית בסוד קדש הלולים, ואח"כ הם יכולים לעלות למ"ן. אבל באו"א אינו נבחן שום ערלה בסיומם, כי הם רחוקים לגמרי מבחי"ד, כי הם מסתיימים בבחי"ב דאו"י, כנ"ל. (אות ז').

קס) אין שום עביות יכולה לפגום

א' תרסד        חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

למעלה ממקום מציאותה השורשי, וע"כ הגם שהערלה מתחלת תכף אחר סיום ג' הקוים דז"א, מ"מ הוא עצמו אינו סובל מזה כלום. רק נשמות הצדיקים, הצריכים לקבל מעטרת יסוד דז"א, ונמצא הערלה שהיא למעלה מהם, וע"כ היא שולטת עליהם, ואינם יכולים לעלות למ"ן, מטרם שיסירו הערלה משם. (א' תצ"ט ד"ה הערלה).

קסא) כי בי"ע במקומם, הם בינה ז"א ונוקבא, שנפרדו מאצילות, מכח צמצום ב', כנודע. וע"כ, אפילו כשהם עולים לבחינת אצילות, מקבל כל אחד מבחינה שכנגדו שמה, ובחינת הנשמות הבאות מעולם הבריאה, מקבלות בחינת ג"ר, ובחינת המלאכים שהם מעולם היצירה, מקבלים רק בחינת רוח, שזהו כל שלמותם, ובחינת האופנים דעולם העשיה, אינם מקבלים רק בחינת נפש, כי אינם חסרים יותר מזה. ולפיכך אין המלאכים עולים למ"ן לזו"ן, כי אפילו אם עלו למ"ן, לא היו גורמים לזו"ן שימשיכו להם מוחין דג"ר, כי המלאכים אינם חסרים מהם, ואין הם חסרים אלא מבחינת רוח דאצילות, וע"כ היו גורמים לזו"ן שימשיכו להם מוחין דרוח בלבד, ולזה אין זו"ן צריכים לעלות לאו"א, כי קומת ו"ק יש להם מעצמם. ונמצא שלא היו גורמים שום עליה לז"א ע"י עלית מ"ן שלהם. אמנם נשמות הצדיקים שהם מבריאה, והם חסרים לבחינת ג"ר, ע"כ כשעולים למ"ן אל זו"ן, אין זו"ן יכולים להמשיך להם זה, זולת ע"י עליתם לאו"א לקבל מהם בחינת ג"ר להמשיך לנשמות, ונמצא זו"ן עצמם מתגדלים על ידיהם. וכבר ידעת הכלל הזה, שכך המוחין הנמשכים לתחתונים, הם מוכרחים לעבור דרך כל העליונים עד למדרגתו של התחתון, וע"כ נבחן שהמוחין ההם לא נעדרו מן העליונים אחר ביאתם למקום התחתון, אלא אדרבה עיקר השורש של המוחין ההם נשאר בהעליונים והתחתון אין לו אלא ענף מהם. ומובן עם זה, אשר ע"י עלית הנשמות למ"ן לזו"ן לקבל מוחין
דג"ר לעצמם, נמצאים זו"ן מתגדלים תחילה, ובהם נשאר שורש המוחין, והנשמות אין להם אלא בחינת ענף קטן ממוחין ההם. (אות י').

קסב) אין מוחין דהולדה אלא מבחינת אור החיה, שהוא קומת ע"ב. ונודע שמבחינת הקביעות אין לאו"א אלא קומת ס"ג. ולזו"ן אין להם אלא קומת ו"ק. וע"כ אינם ראוים למוחין דהולדה, אלא אחר שמקבלים תוספות כח מעליונים, כי או"א צריכים לקבל מוחין דע"ב מג"ר דא"א, ואח"כ הם משפיעים אותם לזו"ן, ואז הם ראוים להוליד נשמות. (אות י"ג).

קסג) מבחי' מוחין הקבועים באצילות יש לאו"א קומת ס"ג בקביעות בזווג דלא פסיק לעלמין, ומכח הזווג הזה יש לכל העולמות בחינת קיום והעמדה. אמנם מבחינת ע"ב אין להם אלא בחי' ו"ק דע"ב, כי הם מלבישים רק לבחינת חג"ת דא"א, ואין להם אחיזה בג"ר שלו שהם ע"ב דמ"ה. וע"כ מבחינה זו המה חסרים נה"י דכלים וג"ר דאורות, ואין להם השלמה זולת כשהם עולים לג"ר דא"א ומקבלים קומת ע"ב ע"י המ"ן דשערות כנודע. (אות י"ג).

קסד) כי או"א מתוקנים בקביעות בקומת ס"ג, שהם בחינת ג"ר דבינה, שאין לה חפץ אלא בחסדים מכוסים, ולא בחכמה, וע"כ אין ענין לאו"א שיעלו למ"ן לג"ר דא"א לקבל מוחין דחכמה, זולת בעת שזו"ן עולים לעיבור הבינה למ"ן, שאז מתעורר הקשר של זו"ן עם הבינה מהיחס דאו"י, כי בינה לא האצילה לז"א דאו"י, רק ע"י חזרתה פב"פ עם חכמה, כנודע. וע"כ גם עתה מתעורר בבינה החיוב הזה להשפיע חכמה אל זו"ן, ואז היא עולית לג"ר דא"א למ"ן שחוזרת שם פב"פ עם חכמה, כנודע. אבל בלי התחברותה עם זו"ן אין לה שום ענין וצורך לעלות למ"ן ולחזור פב"פ עם

חלק י"ד        לוח התשו' לענינים            גדלות הז"א א' תרסה

חכמה, כי כל חפצה היא רק בחסדים מכוסים. (אות י"א).

קסה) מטרם שיש לזו"ן מציאות בפני עצמו, דהיינו בעיבור ב' אי אפשר לזו"ן שיעלה מכח עצמו, ואז נבחן שהעליון מעלה אותו, והוא ע"י העלאת נה"י דא"א לחג"ת שלו עולה עמו בחינת המ"ן דז"א, כמ"ש בחלק י'. אמנם אחר שז"א כבר השיג הקטנות שלו, הוא עולה מעצמו למ"ן, ולא בכח העליון, ואז נבחן שז"א עולה למ"ן מעצמו לאו"א ומעלה עמו גם הנה"י דא"א. (אות מ"ט).

קסו) הכונה היא על בחינת עלית מ"ן שמבחינה זו היסוד עם הזו"ן שעלו לחג"ת, גורמים לעלית מ"ן דחג"ת עם או"א המלבישים אותם אל מקום ג"ר דא"א ששם מו"ס, כי אז נמצא אבא מלביש לגלגלתא דא"א, ואמא מלבשת למו"ס, הרי שיסוד העולה לחג"ת גורם לעלית אמא למו"ס וכן יותר למעלה, ויורדים מ"ד ממדרגה למדרגה עד זו"ן. (אות מ"ט).

קסז) נודע, שתחלת עלית מ"ן היא, ע"י נשמות שמבריאה, כי זו"ן הם מתוקנים ע"י נה"י דאמא עלאה בבחי' אחורים דג"ר דבינה, שהם בבחינת חסדים מכוסים, כמו ג"ר דבינה, ואין להם חפץ בעת ההיא לבחינת הארת חכמה, כמו ג"ר דבינה. ולפיכך אין בהם התעוררות לעלות למ"ן לאו"א זולת ע"י נשמות הצדיקים הצריכים דוקא לבחינת חסדים מגולים, להיותם מבחינת נה"י דנוקבא דז"א, וע"כ נתעורר החסרון הזה גם בזו"ן עצמם, כי אין האחורים מג"ר דבינה מועילים אלא בעת שנה"י דזו"ן הם בסוד ואחוריהם ביתה, דהיינו שנעלמים ואינם מורגשים. וע"כ אחר שהנשמות נתחברו עמהם בסוד מ"ן, נתעוררו גם הנה"י דז"א עצמם, שאין אחורים דבינה יכולה אז להאיר להם, וחזר על זו"ן כח המסך, וע"כ הוכרחו לעלות לאו"א למעלה
מחזה בסוד מ"ן, ואז נתעורר גם החסרון הזה דחסדים מגולים גם במקום או"א, מחמת הקשר שיש לבינה עלאה להמשיך חסדים מגולים לזו"ן מהיחס דאו"י, וכיון שנתעורר החפץ להארת חכמה נפסקו אז בזה בחינת אחורים דבינה, וכח המסך נפל עליהם, וע"כ עולים גם הם למקום ג"ר דא"א למ"ן. וכיון שהג"ר דא"א אינם יכולים להשפיע לאו"א אור חכמה מבחינת עצמותו דח"ס, כי נסתמה בקרומא, כנודע, אלא רק מבחינת חכמה דל"ב נתיבות היוצאת על המ"ן דשערות דיקנא, ע"כ גם א"א עולה למקום רדל"א, וממשיך שם המ"ן דשערות שלו לפה דרדל"א, ואז יורד מ"ד מלמעלה מע"ב ס"ג העליונים לג"ר דעתיק, ונעשה הזווג על המ"ן דשערות שהמשיך שם א"א, ויצאת עליהם קומת ע"ב, ובדרך כפיפת ראש יוצאת אותה הקומה גם במקום חב"ד שלו ששם עומדים או"א, ומקבלים גם או"א אותה הקומה, ואו"א משפיעים הקומה הזו בדרך התלבשות ביסודות שלהם אל נה"י שלהם, שנשארו במקום ב' כתפין דא"א, ששם נמצאים זו"ן בעיבור, ואז מקבלים זו"ן קומה ההיא מנה"י דאו"א, בהיותם גם הם מלבישים לב' כתפין דא"א. הרי איך מתחילה מעלה מ"ן כל תחתון אל עליון שלו, וכן העליון אל העלי עליון עד א"ס, ואז יורד אור העליון מא"ס ב"ה הנבחן לבחינת מ"ד, המזדווג עם המסך הא' שבא"ק, ויוצאת קומת מוחין על המסך אשר שם, ומשם יורדת הקומה מדרגה אחר מדרגה עד שבאה למקום זו"ן, כמבואר. (אות מ"ט).

קסח) ב' מיני שפע נוהגים בעולמות. א' הוא שפע של העמדה וקיום הפרצופים, ששפע הזו היא מציאותו של הפרצוף עצמו ועיקרו, דהיינו בחינת הנושא שבו. וב' הוא שפע של ברכה וחרות ותפנוקי מלכים, שהם בחינת המוחין דגדלות וענין ההולדה של הפרצוף וכדומה. ושפע הזו היא בחינת תוספות יקר ומעלותיו של הפרצוף, דהיינו בחינת נשוא, ולא נושא. כי יש עכ"פ מציאות

א' תרסו         חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

של העמדה וקיום להפרצוף זולתם. וב' מיני שפע הללו באים רק מזווג שלים של או"א, דהיינו ממוחין דע"ב שלהם, ולא ממוחין דס"ג הקבוע בהם, כי ממוחין דס"ג אינו בא רק בחינת מין הא' בלבד, שהם רק להעמדה וקיום. (אות נ"ב ונ"ה).

קסט) נודע, שאין אור א"ס מתלבש בפרצוף זולת ע"י התלבשות באור החכמה, ואין אור החכמה מתלבש בפרצוף, זולת ע"י התלבשות תוך אור דחסדים. ולפיכך אין זווג שלים זולת ע"י ב' מיני שפע (כנ"ל באות קס"ח) וע"כ מתחילה צריכים לשפע של קיום והעמדה, שהם נמשכים מג"ר דבינה, שהם אור חסדים בשפע. ואז אור החכמה שהוא השפע דמין הב', הנקרא ברכה וחירות ותפנוקי מלכים, יכול להתלבש תוך החסדים שבפרצוף, הנמשך מג"ר דבינה, ואז הזווג שלים, כי אור א"ס מתלבש שם תוך אור החכמה, הרי שאין שלימות אמיתית זולת ע"י ב' מיני שפע הנ"ל. (אות נ"ב).

קע) כי אין זווג לאו"א בקומת ע"ב, זולת ע"י המ"ן דמזלין, להיותם ממקורם בחינת המלכות דצמצום א', כנודע. ומלכות דצמצום א' נקראת נתיב דלא אתידע, שהיא נכללת בשערות דיקנא, כנ"ל. הרי שאין זווג שלים דאו"א, דהיינו מקומת ע"ב הנקרא זווג שלים, אלא ע"י נתיב דלא אתידע. והטעם שאין קומת ע"ב יוצאת אלא ע"י המזלין שהם מלכות דצמצום א' עי' בהסתכלות פנימית בחלק י"ג. (אות נ"ג. ואות נ"ח).

קעא) כי המוחין דס"ג של או"א בבחי' הקביעות, הם בבחינת כי חפץ חסד הוא, ולעולם לא תפסוק אמא את האחורים שלה, ולעלות לג"ר דא"א להזדווג על בחינת המזלין, שהם בחינת הנתיב דלא אתידע, זולת ע"י המ"ן דזו"ן המעוררים בה החפץ אחר אור החכמה. אמנם גם זו"ן אינם עולים למ"ן זולת ע"י המ"ן דנשמות הצדיקים,
כי גם הזו"ן מלובשים באחורים דאמא, כל זמן שאין להם מוחין דחיה. הרי שאין זווג עליון בג"ר דא"א שבמקום רדל"א המוציאים קומת ע"ב על המ"ן דמזלין בשביל או"א, זולת ע"י התעוררות של התחתון שהם נשמות הצדיקים כי אחר עלית נשמות הצדיקים למ"ן לזו"ן, עולים זו"ן לאו"א, ואו"א לג"ר דא"א, וג"ר דא"א לרדל"א, ושם נעשה הזווג על המ"ן דשערות, שהם בחינת הנתיב דלא אתידע, וע"י כפיפת ראש הם באים ג"כ לאו"א וגם או"א מזדווגים ע"י הנתיב ההוא. (אות נ"ה).

קעב) א' היא השפע הנמשכת מאחסנתא דאו"א, שהם חו"ב שבו, ובחי' ם' דצל"ם, שעי"ז נעשה בן חורין ואין משועבד לזווג דחו"ג שבדעת שלו. וב' היא בחינת ב' העטרין הנמשכים מדעת דאו"א, שהם בחינת ל' דצל"ם, ומשם נמשכים ברכה ותפנוקי מלכים, שהם בחינת הולדה. (אות ס"ב).

קעג) הנוקבא נקראת חכמה תתאה, בעת שהיא פב"פ עם זו"ן במוחין דע"ב, שאז ע"י המסך שלה שהיא מעלה או"ח עד החכמה דז"א היא ממשכת קומת החכמה שהיא ע"ב, וכיון שכל בחינת המשכת המוחין היא ע"י המסך שיבסוד דנוקבא, כי לולא או"ח שלה אין קומת החכמה נמשכת לפרצוף, ע"כ נקראת גם הנוקבא בשם חכמה תתאה. כי זיו וזוהר של החכמה עלאה נמשכת על ידה ומתלבש בה. (אות ע"ג).

קעד) א' הוא בחינת יוסף, שהוא בחינתו עצמו, והוא בחינת גילוי האו"י שבקומה. וב' הוא בחינת בנימין הכלול ביוסף, שהוא בחינת המסך שבו, שעליו נעשה הזווג דהכאה עם האו"י המוציא ע"ס דאו"ח להלביש האו"י, וטרם שז"א משפיע הקומה לנוקבא, היא יוצאת מתחילה בז"א עצמו, על בחינת בנימין הכלול ביסוד שבו עצמו, ואח"כ הוא משפיע אותה הקומה

חלק י"ד        לוח התשו' לענינים            גדלות הז"א          א' תרסז

לנוקבא, דהיינו על המסך שבה, ואז נבחן יסוד דז"א רק לבחינת יוסף לבד, דהיינו לאו"י, ויסוד דנוקבא לבחינת בנימין לבד, דהיינו בחינת האו"ח. (אות ע"ו).

קעה) נתבאר לעיל בתשובה קע"ד, שמתחלה נעשה הזווג ביסוד דז"א עצמו, דהיינו על בחינת בנימין הכלול ביוסף, שהוא מעלה או"ח שהם ט' ממטה למעלה, המלבישים הט' דאו"י המתגלים ע"י בחינת יוסף שביסוד, ואז נקרא היסוד חי, להיותו כולל ב' פעמים ט"ס, ט' שממעלה למטה, וט' שממטה למעלה, שהם בגי' ח"י. ואח"כ שעושה הזווג עם הנוקבא עצמה, שאז נבחן יסוד דז"א לבחינת יוסף, וט' דאו"י. ויסוד דנוקבא נבחן לבנימין וט' דאו"ח, הרי שוב ח"י ספירות, ונמצא ח"י בתרין עלמין, מתחילה בעלמא דדוכרא, ואח"ז בעלמא דנוקבא. שז"ס ח"י ח"י הוא יודך. (אות ע"ו).

קעו) אין בחינת זווג דהכאה אלא בבחינת מסך במלכות דראש, אבל לא במסך המסיים את הפרצוף, כי לולי היה נוהג בחינת זווג גם במסך המסיים, היה צריך כל פרצוף להתפשט בלי סוף. וכל זה אמור רק כלפי הפרצוף עצמו, אמנם לצורך התחתון, שהוא אינו יוצא אלא מאחורים דעליון כנודע, אשר בפרצופי הג"ר הוא מסך דחזה, כמו בפרצוף א"ק, וע"כ יוצא ראש כל תחתון, מחזה עד הפה דעליון ומלביש לחג"ת דעליון, כנודע. אמנם בישסו"ת וזו"ן נעשה שינוי בזה, כי הם יוצאים רק מזווג יסודות דעליון ולא מפה, כי הם צריכים להארת חכמה, דהיינו לחסדים מגולים, שאין זה מושפע מג"ר דאו"א, אלא רק מנה"י שלהם, כי ג"ר דאו"א הם בחינת חסדים מכוסים, וע"כ אין ישסו"ת מקבלים בחינת המוחין שלהם אלא מנה"י דאו"א. וכן ישסו"ת עצמו אחר שנשלם בכל המוחין שלו, נמצאים ג"ר שלו ג"כ בבחינת חסדים מכוסים, כמו ג"ר דאו"א, ואינו משפיע
בחינת חסדים מגולים אלא מבחינת נה"י שלו כמו או"א, וכן אחר שז"א נשלם בכל המוחין, הנה גם הוא נמצא בחינת חסדים מכוסים בג"ר שלו כמו או"א וישסו"ת, ואינו יכול להשפיע הארת חכמה אלא בנה"י שלו כמו או"א.

ומסבה זו נמצא בישסו"ת ובזו"ן שאינם יוצאים מבחינת מסך דג"ר הנמשך בחב"ד חג"ת, אלא במסך דנה"י, שמשם נמשכים חסדים מגולים. וע"כ נעשה המסך דיסוד דז"א בחינת מסך של ראש לנוקבא, ע"ד הכלל שכל אחורים דעליון נעשה לפנים בתחתון, באופן שאותה הקומה היוצאת על זווג המסך היסוד אינה שייכת כלל לז"א עצמו, אלא רק לנוקבא. ולפיכך אין שום שינוי בהסיום שלו מכח הזווג הזה, כי מבחינת עצמו הרי שם המסך המסיים לכל הארותיו, ואינו ראוי לשום המשך של זווג. אלא ענין הזווג הנעשה, הוא מבחינת אחורים שלו שהוא שייך לנוקבא בלבד. ותדע שזה כל ההפרש העיקרי בין קומת ע"ב דאו"י שהוא מו"ס, ובין קומת ע"ב היוצאת על השערות דיקנא, דהיינו החכמה דל"ב נתיבות. כי קומת ע"ב דאו"י, נמשכת מג"ר דעליון, כמבואר בפרצופי א"ק, שכל תחתון מלביש לעליון מפה שלו ולמטה. אמנם החכמה דל"ב נתיבות אינה יוצאת אלא מנה"י דעליון.

אכן יש כאן עמקות יתרה, שכדאי להאריך בה, כי ידיעתה מוכרחת כדי להבין המוחין האלו על בורים. והוא, כי חכמה זו דל"ב נתיבות, אין לה שורש כלל בג"ר, אלא הת"ת הוא השורש הראשון אל חכמה זאת. ואע"פ שהבינה שבה להיות חכמה ולא הת"ת, כי הת"ת מקבל רק הארה מחכמה הזאת עכ"ז, כיון שלא נגלה אור החכמה בבינה דאו"י, זולת עם אצילותה את הבחי"ג, שהיא הת"ת, לפיכך נבחן רק ת"ת להתחלה ולשורש לחכמה זו, ולא בינה, שהרי ביחס הה' בחינות דאו"י לא נשתנה הבחי"ב שהיא הבינה, מחמת שהאצילה לבחי"ג, כי רק בחי"ג שהוא הת"ת קבל להארת חכמה,

א' תרסח        חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

ובחי"ב נשארת בבחינת חסדים מכוסים לאחר אצילות הת"ת כמו מטרם אצילותו. כמ"ש לעיל בחלק א' דף ה' ד"ה וטעם. הרי שאין שורש לחכמה זו דל"ב נתיבות בג"ר, כי אפילו בינה לא נחשבה לשורש, כמבואר, אלא רק ת"ת הוא בלבד נחשב לשורש אל החכמה.

אמנם נודע, שת"ת כולל ה"ח. חג"ת נ"ה. שהם כנגד ה' בחינות דאו"י כח"ב זו"ן. ולפיכך נבחן שגם החג"ת דה"ח הם למעלה מבחי' השורש לחכמה דל"ב נתיבות, שהרי הם בחינת כח"ב. אמנם הת"ת דה"ח נבחן לבינה ביחס הכתר, ונבחן לז"א ביחס הע"ב, כמ"ש בחלקים הקודמים ומבחינת המוחין הבאים מע"ב נחשב ת"ת לבחינת ז"א. וע"כ ת"ת נחלק לג' שלישים, שהם: בינה, ז"א, מלכות, שמבחינת תיקון קוים הם חב"ד חג"ת נה"י, כמ"ש בחלק י"ג. אשר שליש עליון דת"ת עד החזה הוא בחי' בינה וחב"ד. ושליש אמצעי הוא בחי' ת"ת וחג"ת. ושליש תחתון הוא מלכות ונה"י. כמ"ש שם. ולפי הנ"ל אשר בג"ר אין שורש לחכמה דל"ב נתיבות, הרי גם בשליש עליון דת"ת שהוא בחי' בינה וחב"ד, אין עוד שם שום שורש לחכמה זו. אלא רק בשליש אמצעי שהוא ת"ת וחג"ת, שבו לבד נבחן השורש לחכמה זו דל"ב נתיבות. ובזה תבין מ"ש הרב בכל מקום, שגילוי חכמה הוא רק מחזה ולמטה, שהכונה היא על שליש האמצעי, הנבחן לת"ת שבת"ת, כנ"ל וע"כ הוא השורש לחכמה זאת. ונתבאר היטב. שאין שורש לחכמה דל"ב נתיבות, לא בג"ר האמיתים, ולא אפילו בג"ר דה"ח שהם חג"ת עד החזה, אלא בשליש אמצע דת"ת לבד.

ועם זה תבין שגם באו"א אין ענין חכמה זו מתחלת, רק מבחינת מחזה ולמטה שלהם, כי ז"ת דאו"א הם באים מהתכללות זו"ן בהם, כנודע, וע"כ גם בהם נבחן החג"ת עד החזה לבחינת ג"ר, ואין החכמה יכולה להתגלות שם, כנ"ל, אלא רק מחזה שלהם ולמטה, שם מתחיל גילוי החכמה, דהיינו
בנה"י שלהם, כי מחזה ולמטה הם בחינת נה"י.

ולפיכך כל פרצוף הצריך לקבל מוחין דחכמה זו דל"ב נתיבות, אינו יכול לקבל אותה רק מנה"י דעליון, שהם ג' פרצופים: ישסו"ת, ז"א, ונוקבא, וע"כ הם מלבישים כל אחד לנה"י דעליון, ולא לחג"ת כבפרצופי א"ק, כי רק הג"ר דפרצופי אצילות, שהם עתיק וא"א ואו"א עלאין, שהם אינם מקבלים כלל להארת חכמה דל"ב נתיבות יכולים לקבל מזווג הפה דעליון, ולהלביש משום זה מפה דעליון ולמטה. אמנם ג' הפרצופים: ישסו"ת, וז"א, ונוקבא, שהם צריכים לחכמה זו, אינם מקבלים אלא מנה"י דעליון שעיקרם הוא היסוד, וכיון שצריכים לזווג היסודות, אינם מלבישים אלא מחזה ולמטה. ונתבאר היטב ענין הזווג דהכאה הנעשה על מסך דיסוד, שהוא דומה לגמרי כמו הזווג הנעשה במסך דפה דראש, כי כמו שהמסך דפה משמש לבחינת מאציל לפרצופי ג"ר, כן מסך דיסוד משמש לבחינת מאציל לפרצופי ו"ק, שהם ישסו"ת וזו"ן, כי אינם מקבלים רק מבחינת זווג היסודות כמבואר. (אות ע"ז).

קעז) הוא השגת כלי ורוחא, דהיינו בחינת הנה"י דגדלות, שהם בחי' אח"פ המוחזרים למדרגה ומשלימים ע"ס דכלים, שמטרם שיש השלמת כלים בפרצוף אינה ראויה לזווג כלל. וע"כ נחשב זה להכנה אל הזווג של יום. (אות י"ד).

קעח) הא' הוא לכונן הנוקבא ולעשות אותה כלי ביסוד שבה, שהוא ע"י שמחזירים לה את אח"פ שלה, שזה נעשה ע"י זווג הלילה. ב' הוא הזווג של יום דהולדת נשמות. כי אחר שנשלמה בלילה הכנת הכלי דיסוד תוכל בזווג היום להעלות מ"ן ולצייר ולדות. (אות ט"ז).

קעט) כי אלו המוחין דחצות לילה, הם הארת ע"ב ס"ג, המורידה ה"ת מן נקבי

חלק י"ד  לוח התשו' לענינים גדלות הז"א          א' תרסט

עינים לפה, ומשיב אח"פ אל המדרגה, שבזה נשלמים הכלים. אמנם איך תקבל רחל אלו המוחין, בעוד שאין לה אח"פ שלה, שעדיין אין לה בחינת יסוד, שה"ת תרד שמה. לפיכך אין רחל עצמה יכולה להזדווג עתה בלילה, אלא לאה מזדווגת עם הז"א ונוטלת המוחין האלו, דהורדת ה"ת מעינים, מאו"א עלאין, שעי"ז יורדת נקודת החזה למקום היסוד, ומתבררים נה"י חדשים מן בי"ע, שהם הט"ת דרחל המתחברים לכתר שלה, ונשלמת שם בבריאה מבחינת הארת כלים, ואח"כ ביום עולית עם הכלים לאצילות, ונעשית פרצוף שלם בקומה שוה עם ז"א פב"פ. ונמצא, כי באמת גם זווג הלילה הוא לצורך רחל, דהיינו כדי להעלות הט"ת שלה מבריאה, כנ"ל, אלא רחל עדיין אינה מוכנה לזווג, כי אין לה אז אלא גו"ע וחסרה אח"פ, ולכן משמשת לאה במקומה. (א' תק"ו אמנם).

קפ) בזמן שלאה ורחל הן זו ע"ג זו, שלאה היא מחזה ולמעלה, ורחל היא מחזה ולמטה, נמצאים שניהם בקטנות. כי לאה אע"פ שהיא במקום ג"ר, מ"מ היא חסרה נה"י דגדלות דז"א, כי היסוד שבמקום החזה דז"א המזדווג עם לאה, הוא יסוד דקטנות, דהיינו מבחינת נה"י שנעשה לחג"ת, המממשים ללאה מבחינת נה"י שמקודם לכן. וכן רחל שמחזה ולמטה נמצאת משום זה אב"א עם הז"א, שחסרה לגמרי מבחינת ראש. ולפיכך לא יוכלו נה"י דאמא שהם עתה בחינה ארוכה, דהיינו בחי' חכמה וג"ר, להתלבש בנוקבא אחת משתיהן, שהרי שתיהן הן בחינת ו"ק, כנ"ל, וע"כ צריכים שתיהן להתחבר לפרצוף אחד, דהיינו שלאה תקח מקום רחל, ואז תהיה נשלמת גם בנה"י ותוכל להלביש הנה"י דאמא, כי בזה יהיו לה ע"ס דגדלות שלה. וכן ביום לא יוכלו נה"י דאמא שהם בחינת ג"ר להתלבש ברחל כל עוד שאינה לוקחת מקום לאה, שאז היא חסרה הג"ר דז"א ואיך תלביש הנה"י דאמא, שהיא בחי' ארוכה, דהיינו בחי'
ג"ר. הרי שאין נה"י דאמא מתלבשים בנוקבא הן ביום והן בלילה, כי נוקבא אחת היא תמיד בחינת ו"ק, אלא ששתיהן צריכות להתחבר לפרצוף אחד, ורק אז מתלבשת נה"י דאמא בהן. (אות כ"ט).

קפא) בחצות לילה לוקחת לאה מקום רחל, ובזווג של יום, לוקחת רחל מקום לאה. (אות ל"א).

קפב) עי' לעיל תשובה קע"ט.

קפג) ז"א נבנה כולו מאמא, שהיא המאציל שלו, וכל בחינה שלו מקובלת מבחינה שכנגדה באמא, חב"ד חג"ת שלו מג"ר דאמא, שהם בחינת ס' הכוללים חב"ד חג"ת עד החזה, ונה"י שלו לוקח מחזה ולמטה דאמא, שהם בחינת ו"ק כנודע. ועד"ז הם בחינת המלכות שלו שהיא נמשכת מב' המקומות דאמא, שמלכות הנמשכת מג"ר דאמא מבחינת הס' שלה, שהם חסדים מכוסים, נקראת לאה. ומלכות הנמשכת מחזה ולמטה דאמא, שהיא בחי' ם' סתומה שלה, שהיא בחינת חסדים מגולים, היא הנקראת רחל. ולפיכך נבחנת לאה לעלמא דאתכסיא, להיותה מג"ר דבינה שהיא בחינת חסדים מכוסים. ורחל נבחנת לעלמא דאתגליא להיותה מבחינת מחזה ולמטה דאמא, ששם מקום החסדים המגולים. כנ"ל, בתשובה קע"ו. ע"ש. (א' תק"ה ד"ה ובזה).

קפד) אם לאה שואלת מקום רחל, שהיא לוקחת גם נה"י דז"א שמחזה ולמטה, נעשו הנה"י לבחינת חג"ת, ולא יוכלו החסדים להתגלות שם, ונעשו הנה"י דז"א כמדת לאה. אמנם אם רחל לוקחת מקום לאה, דהיינו בזווג של יום, אז נעשו גם החג"ת שמחזה ולמעלה דז"א, לבחינת חסדים מגולים כמו הנה"י דז"א, משום שנעשו לבחינת רחל. (א' תק"ח ד"ה וזה).

קפה) ארוכה פירושה: חכמה, שמדת חכמה נקראת ארוך. וכיון שזווג או"א דחצות לילה הוא מהארת ע"ב ס"ג העליונים,

א' תרע          חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

ע"כ נבחנים בבחינה ארוכה כלומר שהם ממדת ג"ר. (אות כ"ט).

קפו) כי כל הבא מבחינת כלים דפנים דנקודים, שהיו שם מבחי' אצילות גם בעת קטנות הנקודים, ולא נשברו מחמת פגם של עצמם אלא מחמת התחברותם והתערבותם עם הכלים דאחורים, הנה אחר שנבררו פעם אחת מתוך הכלים דאחורים, שוב אינם מתמעטים לעולם. ומכלים דפנים ההם, נתקנו חב"ד חג"ת דכלים דז"א עד החזה. ובחינת נקודת החזה, נתקנה לכתר של הנוקבא. אשר מבחינת האורות, נבחנים לחג"ת נה"י דז"א דהיינו ו"ק בלי ג"ר, ולבחינת מלכות דנוקבא, כי אור הנפש מתלבש בכלי דכתר. ואחר שז"ת אלו דז"א ונוקבא נבררו ונתקנו פעם באצילות, לא יארע בהם עוד שום מיעוט לעולם, כי הפרסא דנקודים שנתבטלה מחמת הארת ע"ב ס"ג. היא שגרמה שם שכלים דפנים נתערבו, עם הכלים דאחורים שמחזה ולמטה, וע"כ נשברו פנים ואחור. אמנם באצילות נתקנה הפרסא באופן כזה שלא תתבטל גם בעת הארת ע"ב ס"ג, כי בעת לידת המוחין מוליד אותם עתיק בסוד צמצום ב' ומלבישם בםל"צ, כנודע. ולפיכך, לא יצויר עוד שום התערבות דכלים דפנים עם כלים דאחורים שלמטה מפרסא, וע"כ לא יארע עוד שום מיעוט הן בששה כלים חב"ד חג"ת דז"א, והן בכלי דכתר של נוקבא דז"א. (אות ל"ו).

קפז) בהיות לאה מחזה ולמעלה, אין לה שם אלא בחינת יסוד דקטנות דז"א, שהרי בחזה עצמו אין שם כלל בחינת יסוד, שהרי הם חג"ת, אלא כיון שהחג"ת האלו היו מתחילה בחי' נה"י, ובעת גדלות נשמה דז"א נעשו החג"ת שלו לחב"ד, ונה"י לחג"ת, ויצאו לו נה"י חדשים דגדלות נשמה. הרי שחג"ת אלו שלאה מלבישם היו בעת קטנות בחינת נה"י, וע"כ יש גם בחזה בחינת יסוד, כי אין העדר ברוחני, וגם יסוד דקטנות נשאר שם. אמנם בחצות לילה, אחר
שמתפשטים שם בלאה נה"י הארוכות דאמא, דהיינו נה"י דבחי' ע"ב, שמבחינה זו דע"ב, נבחנים כל חב"ד חג"ת נה"י דז"א, רק לחג"ת נה"י לבד, דהיינו בשוה לאו"א עלאין במוחין דס"ג, שיש להם ממוחין האלו חב"ד חג"ת נה"י בשלמות ועכ"ז מבחינת ע"ב הם חסרים נה"י דכלים וג"ר דאורות, ואין בהם אלא ו"ק דע"ב, דהיינו כמדת הששה כלים שהם מלבישים לא"א. עד"ז ממש הוא הז"א, שאע"פ שיש לו ע"ס שלמות ממוחין דנשמה הנמשכים מס"ג דאו"א, מ"מ מבחינת ע"ב אינם נחשבים רק לחג"ת נה"י לבד.

ולפיכך בח"ל, ע"י ביאת המוחין מהארת ע"ב ס"ג העליונים ע"י או"א, נעשים החג"ת דז"א לחב"ד, ונה"י שלו לחג"ת, וכיון שנה"י נעשו לחג"ת עד החזה, הנה יכלה גם לאה להתפשט לסיום ז"א דהיינו לעטרת יסוד שלו עם התהפכותם לחג"ת. וזה נבחן אל הגדלת הכלים דלאה לע"ס שלמות דז"א מבחינת מוחין דס"ג, כי יש לה עתה בחינת יסוד דגדלות ממוחין אלו, כי עתה היא מלבשת גם לנה"י דז"א. ואין להקשות, הלא הם נעשו לחג"ת דע"ב, כנ"ל, שנקודת החזה ירדה למקום סיום היסוד. כי נודע, שאין העדר ברוחני, וכל המדרגות נבחנות יחד הן המדרגות שמקודם לכן, והן המדרגות שנתחדשו עתה. ולפיכך כלפי זווג לאה פב"פ עם הז"א, נבחנים הנה"י דקומת ס"ג שמקודם לכן, שעומדים שם עוד, גם בהתחדשותם לבחינת חג"ת דקומת ע"ב. ולכן יש עתה ללאה בחינת יסוד דגדלות דקומת ס"ג, וזה כל הריוח שלה.

אמנם עיקר הגדלה זו דלאה, אינה לצורך עצמה, אלא לצורך רחל, שהיא צריכה רק לקומת ע"ב, וכן נה"י דאמא המתלבשים בלאה, הם מבחינת ע"ב כנ"ל, וע"כ צריכה לאה לקבל בחינת האחורים של נה"י דע"ב לחלקה, שפירושו הוא, הכותל הנמשך מיסוד דאבא ששליטתו מתחיל מחזה ולמטה. וזה נבחן עתה להגדלת לאה, כי מצד עצמה אין לה רק כותל דחג"ת שהוא מאחורים

חלק י"ד  לוח התשו' לענינים            גדלות הז"א          א' תרעא

דיסוד אמא, ועתה נגדלת עם הכותל דנה"י מאחורים דיסוד אבא. והגדלה זו מכונה בשם "הגדלת לאה ע"י נה"י דאמא בעודה באחור דז"א" כלומר, שהוא מתגדלת מבחינת האחורים דז"א, כי מרוחת האחורים דנה"י, שהוא מקבלתם בשביל רחל. כמבואר. (אות ל"ה).

קפח) עיקרה דרחל היא נקודת הכתר שלה, שפירושה נקודת החזה מצד הכלים. וט"ס דכלים הנמשכות ברחל מכתר שלה ולמטה עד סיום רגלי ז"א, הם בה תוספות ולא עיקר, כלומר, שהם יכולים להסתלק ממנה. כנ"ל תשובה קפ"ו. ועתה בח"ל שהם נעשו לחג"ת, לוקחת אותם לאה עם בחינת אחורים דיסוד אבא שבהם, הנבחן לכותל דנה"י, ונמצא לאה נגדלת במחצית אחורים דנה"י דז"א, וזה נקרא שלאה נגדלת בכל קומתו דז"א בהיותה עומדת באחורי ז"א. שפירושו, שנגדלת במחצית אחורים דז"א התחתון, שהוא בחינת כותל אבא שבתוך הט"ס דתוספות דרחל שבאו לרשותה של לאה. (אות ל"ה).

קפט) בהיות קומת רחל מחזה ולמטה דז"א, הרי היא אז בבחינת אחוריהם ביתה ופניהם מגולים כלפי חוץ. שפירושו, שאין בנוקבא אז אלא הארת ג"ר שהם חג"ת וחסדים מכוסים, ובחינת אחורים שלה, שהם הכלים הנה"י הכלולים בה, וכן בחינת הארת הכותל דאבא שבהם, אע"פ שבהכרח ישנם שם בנה"י דז"א, אמנם הם טמירין ונעלמים בפנימיותם, באופן שלא יתגלו בה. וענין העלמת האחורים האלו כלולים בהארת החסדים מכוסים עצמם, כי כלול בהם האחורים דיסוד אמא, שהם דוחים כל גילוי דהארת חכמה, וע"י זה נדחים ונעלמים הנה"י שבה, ואין להם כח להתגלות, אבל האחורים האלו דיסוד אמא, הם אמנם ברשותה של לאה, כי לאה היא בחינת הנוקבא דג"ר דז"א המקבלת מבחינה
שכנגדה ממלכות דג"ר דאמא, אבל לרחל שהיא בחינת מלכות דנה"י דאמא, אין לה שום חלק באחורים האלו. וע"כ מכח התלבשות רגלי לאה בכתר רחל, שפירושו, שאותו נקודת החזה שהיא כח הסיום של לאה, היא עצמה היא כתר דרחל וכל שורשה, כי נקודת החזה היא כתר שלה, ע"כ היא מקבלת דרך התלבשות הזו מבחינת הכותל דחג"ת דלאה, הדוחה כל גילוי חכמה, שעי"ז נעלמים האחורים, שלה, ונשארת באצילות.

וזה נבחן שלאה עם הכותל שלה נתפשטה לתוך התחום של רחל, כי הגם שגדרה של רחל היא הכותל דנה"י מבחינת אחורים דיסוד אבא, עכ"ז, כח האחורים של כותל דחג"ת מתחום לאה מתפשטים בתחום רחל ומעלימים את בחינת האחורים שלה דנה"י. אכן אם לא היה שם תיקון זה דהארת רגלי לאה, אז היו מתגלים האחורים דנה"י, שאין להם סיפוק אלא בהארת חכמה, ואז היו נופלים לבריאה, כי כח המסך היה מוציא אותם מחוץ לפרסא דאצילות, כי כמו שהמסך שבפה דא"א, לא שלט על ג"ר דבינה להוציאם מבחינת ג"ר, משום התיקון דחסדים מכוסים, אבל על ישסו"ת הוא שולט להוציאם מבחי' ג"ר לו"ק, מחמת שהם צריכים להארת חכמה, כמו כן ז"א שהוא בחינת נה"י דא"א, אם היה נגלה בנוקבא הצורך לחסדים מגולים כמו ישסו"ת, היתה צריכה לירד לבריאה, כי אח"פ דחג"ת שהם ישסו"ת, נפלו מכח גילוי המסך, אל בחינת מחזה ולמטה דא"א, דהיינו מדרגה אחת למטה, ועד"ז הנוקבא, שהיא אח"פ דנה"י דא"א, דהיינו של הז"א, שכל שיעורו הוא נה"י דא"א, הרי נפילת האח"פ שלו רק במדרגה אחת, כבר הם נמצאים בבריאה, כמ"ש בחלקים הקודמים, שגילוי המסך דצמצום ב' מוציא אח"פ דכל מדרגה למדרגה א' למטה ממנו, וע"כ כמו שישסו"ת יצא מחמת המסך הזה, מחג"ת דא"א לנה"י, כן הנוקבא שהיא אח"פ דנה"י דא"א, היתה צריכה לצאת מחמת גילוי המסך הזה, לעולם הבריאה למטה מפרסא. והבן היטב.

א' תרעב        חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

הרי שכל השארתה של הנוקבא באצילות הוא מכח הלבשת הכתר שלה לרגלי לאה, שמקבלת ע"י זה כח האחורים שלה הדוחים ומעלימים הנה"י שלה ביתה, ואין לה שום צורך להארת חכמה, וע"כ יכולה לקבל מג"ר דאמא הארת החג"ת, ונשארת באצילות. ונמצא ענין התפשטות לאה לתחומה של רחל מצלת אותה מלירד לבריאה. אמנם עכ"ז נבחן שהם יושבים שם דחוקות. כלומר, כיון שנה"י דרחל ישנם שם בפנימיותה, הרי הם נדחקים וסובלים מרגלי לאה שהם דוחקים אותם להתעלם. וע"כ נבחן זה "שלאה דוחקת רגליה לתחום רחל ויושבים שם דחוקות" כמבואר. (אות ל"ז).

קצ) נתבאר בתשובה הקודמת, שכח הסיום דרגלי לאה המתפשט לתחומה של רחל, מצלת אותה מלירד לבריאה עש"ה. והנה כל זה היה אפשר רק בהיותם ב' פרצופים, דהיינו מטרם שנה"י ארוכות דאמא, היו מתפשטות בלאה, שאז היו גם או"א וישסו"ת ב' פרצופים מיוחדים, אשר או"א היו פב"פ בכותל אחר של אחורים דאמא על אור החכמה, ולאה קבלה מאחורים דאמא אלו, שהיא בחינת כותל דחג"ת שלה, אשר עיקר כחם מתגלה על הסיום דלאה שנקרא רגלי לאה, ורגלים אלו נכנסו בתחומה של רחל, והחזיקו אותה באצילות כנ"ל בתשובה הסמוכה. אמנם עתה בעת הזווג דחצות לילה, שאו"א וישסו"ת כבר נעשו לפרצוף אחד, ונה"י דאמא נעשו לארוכות, שפירושם שנעשו לבחינת ע"ב, נמצא שאמא עצמה כבר הפסיקה האחורים שלה הדוחים חכמה וא"כ אחר התלבשות נה"י הארוכות דאמא בלאה, והיא נתפשטה ולקחה גם מקום הנה"י דז"א, שהם ט' הספירות דתוספות דרחל, ונעשו חג"ת ונה"י לגוף אחד דלאה, הנה אז כבר פסק כל כח אחורים מרגלי לאה, ואינה יכולה לדחוק ולהעלים בחי' אחורים דרחל ביתה, וע"כ ירד עתה כתר רחל עצמה לבריאה, כי נגלה
עליה כח המסך דצמצום ב', המוציא את אח"פ דנה"י לבחינת בי"ע, כנ"ל בתשובה הסמוכה. וזה "שאי אפשר לחלק אחד מהגוף להתפשט ולהתלבש בחלק אחר שבו" כי עתה, אחר שלאה לוקחה גם חלק נה"י דז"א לגופה, ונפסק כח אחורים דאמא ממנה, כנ"ל, אין לה כח עוד לעורר את אחורים שלה בשביל להסתיר את בחי' אחורים דנה"י שבכתר דרחל, להיותם בה ב' בחי' הפכות זו לזו, כי אין זה מצויר ברוחניות כלל שב' בחינות משונות זו מזו שיתכפלו במקום אחד. (אות ל"ז).

קצא) יש ב' בחינות ט"ס דתוספות אל רחל: א' היא ט"ס מבחי' כלים דפנים בלבד, שרחל נוטלת אותם מז"א מכח העלאת או"ח שבה, והם בחי' פרצוף רחל אב"א מחזה ולמטה דז"א. ויש בחינת ט' נקודות דתוספות הבאים מכלים דאחורים, הנבררים מבריאה ע"י הזווג דחצות לילה. ועל הט"ס דתוספות מבחינה א' אומר, שבזמן ירידת כתר רחל לבריאה, הם באים לרשותה של לאה, ומתחברים לפרצוף אחד. ועל ט' הנקודות דכלים דאחורים שנתחברו לה ע"י הזווג העליון דח"ל, עליהם אומר, שירדו לבריאה, כלומר, שאע"פ שנתחברו ע"י הארת ע"ב ס"ג שנתלבשו בלאה העליונה, שמשום זה נעשו חג"ת דז"א לחב"ד, ונה"י לחג"ת, ונתפשטה לאה עם חג"ת עד סיום רגלי ז"א, דהיינו מחמת שנעשו לחג"ת, ואז נתחברו להם נה"י חדשים מבריאה, שהם ט' הנקודות דתוספות של רחל. ועל אלו אומר, שאע"פ שהם נתחברו עתה ע"י הארת ע"ב ס"ג של המוחין דז"א ולאה, מ"מ הם יורדים לבריאה, כלומר, שאינם מקבלים שום אור של אצילות, משום שאין אור אצילות יכול להתפשט למטה מפרסא, והם נשארים בבחינת בריאה כל הלילה עד הבוקר, ובזמן התפילה אז עולים עם רחל לאצילות.

ומה שפעם אומר שכתר דרחל ירד לבריאה, ופעם אומר שמלכות דרחל ירדה לבריאה, זה מתבאר בערך הפוך שבין כלים
חלק י"ד        לוח התשו' לענינים             גדלות הז"א א' תרעג

לאורות, כי כשמדובר הוא מכלים, נבחן לכתר, וכשמדובר הוא מאורות הרי הוא נבחן לאור הנפש שהוא בחינת מלכות. ומה שאומר פעם שכתר דרחל נשאר באצילות, הכונה שלא נתמעט כלום ע"י ירידתו זו לבריאה, כי באמת הוא עצמו לא ירד לבריאה, להיותו כבר מתוקן בבחינת כלי דפנים, שאינו מתמעט לעולם, ועכ"ז, כיון שהוא מתחבר עם ט' נקודות דתוספות שנבררו ע"י הזווג דח"ל מן הבריאה, ע"כ נבחן זה כמו שגם הוא עצמו ירד לבריאה, כלומר, שאינו מקבל שום אור מאצילות כי אם היה הוא עצמו מקבל אורות דאצילות היו גם ט' הנקודות שבבריאה מקבלים אותם האורות כי הם מחוברים יחד, וע"כ אינו מקבל אז גם הוא שום אור מאצילות, ומבחי' זו יש לחשבו כאלו ירד לבריאה, אע"פ שבאמת לא ירד, שהרי הוא בחינת נקודת החזה דז"א, ונקודת החזה ירדה עתה לסיום היסוד ונמצא שהכתר דרחל עומד בסיום של הז"א באצילות. והבן זה היטב. (אות ל"ח).

קצב) הנה יש כאן ב' ענינים כאחד, כי מצד אחד יש שעשועים לז"א במ"ן דנשמות בזווג פב"פ עם לאה הנמשך כל הלילה, שהנשמות מקבלות שם תיקון ג"ר, ומעלין בזה שעשועים לז"א. וכן יש שעשועים לרחל, כי באותן ט' הנקודות דתוספות שנתחברו אליה מן הבריאה, נתעלו ג"כ גו"ע דנשמות הצדיקים הדבוקים בט' נקודות שלה, והיא משתעשעת עמהם על שהוציאה אותם מן הקליפות וחיברה אותם לקדושתה. ומצד ב' יש אמנם בכיה ושאגה מאותה הבחינה עצמה. כי אחר שרחל הצילה הנשמות והוציאה אותם מן הקליפות, היא חושקת להמשיך שמה לבריאה, גם את ז"א בעלה, שיעשה שם הזווג בסוד מטי רגלין ברגלין, כדי שישיבו בי"ע להיות אצילות ותתבער כל הטומאה מן הארץ ויהיה גמר התיקון. וכן ז"א שואג על רחל שנפרדה
הימנה, כי גם הוא רוצה להאיר לבי"ע ולהחיש גמר התיקון. אמנם הפרסא דאצילות מפרדת ביניהם, כל זמן שאין אתערותא דלתתא מן התחתונים כראוי לזה. (אות מ"ד. ואות מ"ו).

קצג) כי בעת שרחל ולאה הם ב' פרצופים אין לז"א אז אלא מוחין דס"ג ונשמה, שהם בחינת חסדים מכוסים, ואז ז"א ורחל הם בבחינת אב"א, דהיינו שרגלי לאה מתפשטות לתחומה של רחל, ומעלימים בחינת הנה"י שלה ביתה, ורק פניהם מגולה, שהוא בחי' חסדים מכוסים שרחל מקבלת מן ז"א, שזה נחשב לבחינת חג"ת, כנ"ל. ונבחן שאם לאה לא היתה מתפשטת לתחומה של רחל, הנה אז היו נה"י דרחל מתגלים, שהם בחינת הצורך לחסדים מגולים. ונמצאים בזה ארוכות יותר מנה"י דז"א, כי נה"י דז"א הם נבחנים לקצרים, בהיותם מבחינת מוחין דאמא, שבחינת יסוד שלה רחב וקצר, אבל נה"י דרחל אם היו מגולים הרי הם מיוחסים לאחורים דיסוד דאבא, שהם מבחינת יסוד דאבא דצר וארוך. וע"כ יש הכרח שכתר דרחל ילביש על רגלי לאה, ויקבל בחינת אחורים דאמא מיסוד אמא הקצר, שעי"ז נמצאים נה"י דרחל בפנימיות, ואין בחינת הארוך דאבא ניכר בה, ואז רחל משתוית עם ז"א, ואינה ארוכה יותר ממנו. והבן. (אות כ"ה).

קצד) עי' לעיל בתשובה קפ"ט. (אות ל"ו).

קצה) כבר נתבאר לעיל בתשובה קע"ו, שכל השורש של חכמה דל"ב נתיבות מתחלת רק מן שליש אמצעי דת"ת, דהיינו מחזה ולמטה, אשר אפילו באו"א עלאין עצמם, נחשבים לבחינת ו"ק בלי ראש, כי רק בחינת הס' דאו"א, שהם חב"ד חג"ת שלהם, נחשבים לראש, אבל מחזה ולמטה שלהם נבחנים לם' סתומה, והם בחינת ק"ך

א' תרעד        חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

צירופי אלקים, כנ"ל בחלק י'. ונמצא שבחינת הת"ת הזה שהוא הנושא להארת חכמה, אינו נכלל כלל בראש דאו"א, כי הוא בחינת גוף בלי ראש, משום שאין אחורים דאמא שולטים עליו, להיותו צריך להארת חכמה, כנודע. וא"כ איך בחינת נה"י אלו יכולים לשמש בחינת דעת בראש דאו"א. אמנם התירוץ הוא, כי כל זה אמור רק במוחין הקבועים דאו"א, שהם בקומת ס"ג, שכל בחינת הראש שלהם הוא מכח בחינת ג"ר דבינה, שאינה סובלת ממסך וצמצום, ע"כ יצאו המחזה ולמטה שלהם לבחינת גוף בלי ראש, משום שחסדים מכוסים אינם משלימים אותם. אבל בעת שאו"א עולים לג"ר דא"א ומשיגים שם מוחין דע"ב, נמצאים אז הנה"י שמקבלים כל הספקתם כמו החג"ת דאו"א, וע"כ יכולים לעלות ולהכלל בראשייהו דאו"א, ולשמש להם לבחינת דעת, ונמצאים שם לעיקר הנושא להארת חכמה, כנ"ל בתשובה קע"ו. גם נודע, שהם צריכים תמיד להשאר בהראש דאו"א, כי לולי היו יורדים משם היו או"א חוזרים לבחינת ס"ג, משום שהם עצמם אינם צריכים לחכמה, להיותם מבחינת ג"ר דבינה בחסדים מכוסים, ולפיכך מוכרחים נה"י אלו להשאיר המ"ן שלהם בראש דאו"א לבחינת העמדה וקיום, ומטעם הזה, גם בחינת הדעת דז"א נשאר בראש שלו, כי חו"ב שלו הם בחינת או"א עלאין ממש, והם בחינת ג"ר דבינה, שאם לא היה להם המ"ן של הנה"י הנ"ל, שהם הנושא להארת חכמה, חזרו שם לבחינת ס"ג. הרי נתבאר, שאע"פ שבחינת הת"ת שהוא הנושא להארת חכמה הוא בחי' גוף מעיקרו, הן באו"א והן בז"א, מ"מ יש לו מקום בראש דמוחין דע"ב, כי זולתו לא היו כלל מוחין דע"ב בפרצוף.

ונתבאר לעיל בתשובה ק"ד. שאין מוחין דע"ב דבחינת ל"ב נתיבות יוצאים, אלא ע"י מ"ן דשערות להיותם מבחינת מלכות דצמצום א', ע"ש. גם נתבאר לעיל בתשובה צ', אשר בחינת עטרא דגבורה
המשמשת בגילוי חכמה זו באו"א, דהיינו במוחין במקום יציאתם, שהוא המזל ונקה, אינה בחינת מלכות ממש, אלא בחינת יסוד, ומלכות היא בה רק בבחינת התכללות לבד. וע"כ נבחן עטרא דגבורה זו, שהיא בחינת יוסף בהתכללות בנימין, דהיינו בחינת דכורא ובחינת יסוד, ואינו בחינת בנימין אמיתי, שהוא בחינת מלכות. גם נתבאר שם, שמשום זה אין המוחין דע"ב דנוקבא נמשכים ממוחין האלו שיצאו באו"א, אלא הם יוצאים בזווג מיוחד בראש ז"א על מלכות דאמא, שהיא בחינת צמצום ב', אלא ע"י התכללות בעטרא דגבורה שבראש ז"א, יצאו עליה מוחין דע"ב בשביל הנוקבא. עש"ה.

ולפיכך מקבלת הנוקבא אלו המוחין מנה"י דז"א כמות שהם, אמנם לא תוכל לעשות זווג בראשה עצמה כמו או"א וז"א, כי העטרא דגבורה הבאה מצמצום א' חסרה לה, שאין לה ממנה אלא הארה בדרך התכללות, שזה מספיק ליציאת המוחין כמות שהם, ואין זה מספיק לזווג. ומשום זה "אין דעת בראש הנוקבא" כי רק בז"א שהוא צריך אל הדעת שיהיה בו בבחינת מ"ן לקיום והעמדה, שזולתו לא היה לו מוחין דע"ב כנ"ל. ע"כ יש לדעת שלו חלק בהמוחין דע"ב שלו, מה שאין כן הנוקבא, שהיא נוטלת ד' המוחין חו"ב חו"ג מכח הזווג שנעשה בראש ז"א, ובה עצמה אין עוד שום זווג, כנ"ל, א"כ אינה צריכה לדעת שיהיה בה בבחינת מ"ן לחו"ב שלה, כי אין לדעת הזה כח של זווג, אלא החו"ב שלה מתקיימים בה ע"י הדעת שבראש ז"א. וע"כ לא יוכל הדעת שהוא בחינת נה"י וגוף כנ"ל, להשאר בבחינת ראש של הנוקבא, כי החו"ב שלה אין להם שום שימוש ממנו. (אות קפ"ט).

קצו) המוחין דנוקבא אין להם שורש במוחין דע"ב דאו"א, אלא שהם יוצאים בראש דז"א, ולא מבחי' מלכות דשערות, אלא מבחינת מלכות דאמא הנכללת בעטרא
חלק י"ד        לוח התשו' לענינים גדלות הז"א          א' תרעה

דגבורה דז"א. כנ"ל בתשובה הסמוכה. (אות קנ"ו).

קצז) מקום יציאת המוחין של המוחין דז"א הוא באו"א שעלו לג"ר דא"א, שיצאו שם המוחין על המ"ן דמזלין, שהם ונוצר ונקה, שמזל ונוצר הוא ת"ת דדיקנא, הכולל ה"ח, ומזל ונקה הוא יסוד דדיקנא, הכולל ה"ג, ונבחן בחינת המזל ונקה שהוא בחי' יסוד לבד, אלא בהתכללות המלכות, דהיינו בחינת בנימין הכלול ביוסף, אבל בחינת בנימין עצמו בלבדו, שהיא בחינת נוקבא, לא היה שם בזווג הזה דמזלין, משום שהם בחינת צמצום א' ואין מלכות דצמצום א' גלויה אפילו בהמזלין, אלא רק בחינת יסוד של מלכות זו, דהיינו מדת הזכר, כמ"ש לעיל בחלק י"ג בתיקון א' דדיקנא, דכל נימא שבה אינה כלולה אלא מש"צ נימין, שהוא משום שבחי"ד דבחי"ד חסרה מהם, כי נגנזה ברדל"א. עש"ה. וע"כ המוחין ההם, הם בחינת מוחין דזכר בלבד, כי יצאו על עטרא דגבורה דבחינת הזכר, אבל המוחין דנוקבא דז"א, צריכים לצאת על בחינת עטרא דגבורה דבחינת המלכות עצמה, שהיא בנימין, וכיון שבחינתה של המלכות איננה בשערות דיקנא, כנ"ל, ע"כ אין לנוקבא חלק במוחין ההם, והיא צריכה לזווג חדש במוחין דז"א על בחינת עטרא דגבורה נוקביי וע"כ אחר שקבל הז"א המוחין שלו עושה בראש שלו זווג חדש, על מלכות דאמא שבמוחין שלו, שהיא נכללת גם בעטרא דגבורה דז"א, ושם יוצאים המוחין דנוקבא בבחינת שורש הראשון כנ"ל בתשובה צ'. עש"ה.

קצח) עטרא דגבורה דז"א היא מבחינת יוסף בעיקר, אלא בחינת בנימין כלולה בו כדי להעלות או"ח. אמנם עטרא דגבורה דנוקבא, היא בחינת בנימין בלבדו. עי' לעיל בתשובה הסמוכה.

קצט) כי חכמה סתימאה נסתם בקרומא
דאוירא ואינו משפיע כלל למטה מבחינת עצמותו אלא מבחינת חכמה דל"ב נתיבות, היוצאים על המ"ן דשערות דיקנא, ונמצא שאין גילוי לעצמות דמו"ס אלא בי"ג תיקוני דיקנא, שהם בחינת המזלין. (אות נ').

ר) נתבאר בחלק העבר, ששערות רישא ודיקנא הם קומה אחת דאור חוזר שהלבישו לע"ב המגולה, היינו למוחין דא"א במקום יציאתם ברדל"א, שהג"ר דמוחין אינם מלובשים שם בם' דצל"ם, והמה מגולים שם בכל הארתם. אלא לעת לידת המוחין חזר הרדל"א ונתלבש בבחינת צמצום ב' והלביש את המוחין דמל"צ, שע"כ יצאו ונעלמו ג"ר מוחין ההם בסוד מקיף חוזר, וקומת האו"ח שהלבישה לע"ב המגולה במקום יציאתם, שהם בחינת אור עב שאינם יכולים להסתלק עם האו"י, נשארו בבחינת מותרי מוחא, ויצאו לחוץ בבחינת שערות רישא ודיקנא. אשר בחינת גו"ע שבקומת השערות נעשו לשערות רישא, ואח"פ דשערות יצאו לבר מרישא, כי המסך דפאתי הראש הוציאם לחוץ מראש ע"ש. והנה נתבאר ששערות דיקנא הם בחינת אח"פ שיצאו מבחינת שערות ראש למטה.

ונודע שבחינת אח"פ הם נבחנים רק למחזה ולמטה, כי חב"ד חג"ת עד החזה נבחן לבחינת גו"ע למעלה ממסך, ואלו אח"פ היוצאים לחוץ מכח שליטת המסך עליהם, הם רק ב"ש ת"ת ונה"י לבד, ונחשבים לבחינת זו"ן, דהיינו לבחינת ה"ח וה"ג, שמזל ונוצר כולל כל ה"ח, שהם כל הי"ב תי"ד, ונבחן לבחינת הת"ת, שהוא השורש להארת חכמה דל"ב נתיבות כנ"ל בתשובה קע"ו. ומזל ונקה הוא בחינת יסוד, הכולל ג"כ כל הי"ב תיקוני דיקנא, אלא מבחינת ה"ג. אמנם בחינת מלכות אינה שם בזווג הזה, כי מזל ונקה הוא בחינת יסוד, אשר בחינת בנימין כלול בו, כדי להעלות או"ח. כנ"ל בתשובה קצ"ז. ע"ש. (אות נ').

רא) המזל ונקה הוא בחינת יסוד של

א' תרעו         חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

מלכות דצמצום א', וע"כ אין בו בחינת מלכות דמלכות דצמצום א' משום שנגנזה ברדל"א, בסוד ראש פינה. (אות נ').

רב) נודע, שמזל ונקה הוא בחינת יסוד, דהיינו בחינת זכר, אמנם כדי להעלות או"ח, הוא צריך להכלל גם בבחינת בנימין. כמ"ש הרב אצל יסוד ז"א, שהוא כלול מזכר ונקבה בסוד ח"י העולמים, ע"ש. (אות נ').

רג) כי אין או"א מזדווגים על המ"ן דמזלין להמשיך קומת ע"ב, זולת ע"י עיבור זו"ן, כנ"ל בסוד כ"ב אתוון אתוון וי' אמירן, וע"כ נבחן שזו"ן בעיבור הבינה גורם שיעלו או"א לג"ר דא"א ולהזדווג על המ"ן דמזלין הרי המזלין מתעוררים להיות למ"ן לאו"א מסבת עלית הזו"ן. (אות נ').

רד) נודע, שענין עלית מ"ן המשיב את הבינה פב"פ עם החכמה, נמשך מכח הקשר שיש לבינה דאו"י עם ז"א דאו"י, ששם חזרה הבינה להיות חכמה כדי להשפיע הארת חכמה בחסדים, שבזה האצילה לז"א, כנודע, ובכל פעם כשז"א עולה למ"ן אל הבינה מתעורר שוב הקשר הזה, ובינה חוזרת פב"פ עם החכמה.

ולפיכך נבחן אשר השורש של חכמה דל"ב נתיבות, אינו בבינה אלא בת"ת, כי הבינה דאו"י נשארה אחר שהאצילה הז"א, בבחינתה שמקודם בלי שום שינוי, והארת החכמה שהמשיכה, אינה נמצאת בה, רק בז"א דאו"י, וע"כ נעשה הת"ת לשורש והתחלה ראשונה לחכמה זו. כמ"ש לעיל בתשובה קע"ו בארוכה. באופן, שחכמה דל"ב נתיבות אינה במציאות הג"ר דשום פרצוף, גם לא בג"ר דו"ק שלו, שהם חג"ת, אלא רק מחזה ולמטה. כמ"ש שם. כי הת"ת נחלק על ג"ש. בינה ז"א מלכות, וש"ע שהיא בינה הוא למעלה משורש החכמה, ומסולקת ממנו, כמו הבינה דאו"י, אלא שליש אמצעי דת"ת, בו מתחיל השורש לגילוי חכמה, עש"ה.

רה) כי אין מוחין דהולדה בזו"ן טרם שאו"א קונים מדרגת ע"ב, דהיינו חכמה דל"ב נתיבות. וענין הולדת נשמות הוא תחילת גילוי הנעשה בהעולמות, וע"כ נקראת חכמה דל"ב נתיבות בשם שירותא דכלא. (אות צ"ו).

רו) כמ"ש בתשובה הסמוכה, שאין חכמה דל"ב נתיבות מתחלת, רק מת"ת דכל פרצוף, ורק בשליש אמצע, דת"ת, וכן הוא בדרך כללות הפרצופים, שבאו"א עצמם, שהם הבינה שחזרה להיות חכמה ע"י עיבורו של זו"ן, אין החכמה נשרשת בהם כל עיקר בדומה לבינה דאו"י, שגם באותה העת שחזרה לחכמה כדי להאציל לז"א דאו"י, נבחן בחינת השינוי שנעשה, רק על בחי"ג שהיא ז"א. וכן בפרצופים, אע"פ שאו"א קבלו הקומה דחכמה זאת, מ"מ אינה מתגלה בהם, רק ברדתה לז"א מחזה ולמטה כי שם מקומה. עי' היטב בתשובה קע"ו. (אות צ"ו).

רז) כי אין זווג בשערות דיקנא, אלא בעת עלית ג"ר דא"א לעתיק, שמשם נמשכו השערות דיקנא, דהיינו ממוחין דא"א בעת יציאתם ברדל"א, ואז נכללים או"א בא"א, וא"א ברדל"א והזווג נעשה בבחינת רדל"א, כנודע. הרי שענין התכללות או"א במזלא, הוא מושך אותם לבחינת עתיקא. (אות צ"ה. א' תקנ"ב ד"ה וע"כ).

רח) נתבאר לעיל בתשובה קע"ו, ההפרש הגדול מחכמה דל"ב נתיבות אל החכמה דא"א, כי החכמה דא"א היא חכמה דאו"י, ומושפעת דרך פה דעליון, כדרך יציאת הפרצופים דא"ק. אמנם החכמה דל"ב נתיבות, אינה מושפעת אלא דרך זווג יסודות, משום שאין להם שורש כלל בג"ר דכל פרצוף אלא רק בנה"י שלו, וע"כ נבחנת חכמה זו שהיא באה ממטה למעלה, מן הז"א אל הבינה. בסו"ה, יפה נוף וחורש מצ"ל, כנ"ל בחלק י"ב, שם' שהיא חכמה משפעת אל הצ' שהיא ז"א, ומן הצ' עולה

חלק י"ד        לוח התשו' לענינים             גדלות הז"א א' תרעז

החכמה ומושפעת להל' שהיא בינה ע"ש. גם נתבאר לעיל בתשובה ר', שהשערות דיקנא נבחנים רק לאח"פ דשערות רישא, שהם בחי' זו"ן ובחי' נה"י, ע"ש.

ונמצא "כמו שמו"ס סתמה את העצמות שלה, שלא תתגלה רק ע"י השערות, כן אבא סתם העצמות שלא יתגלה כי אם ע"י התלבשות שלו" כלומר, כמו שעיקר גילוי החכמה זו במקום יציאתו בא"א אינו מבחי' מו"ס, שהוא חכמה דאו"י, אלא רק ע"י המ"ן דשערות, שהם בחי' תנה"י, וזו"ן, שמזל ונוצר הוא ת"ת, ומזל ונקה הוא יסוד. כן או"א דקומת ע"ב, הנקרא אבא, סתם גם הוא את החכמה הזו, שלא תהיה מושפעת למטה, זולת ע"י התלבשות ביסוד שלו. באופן שיש כאן ב' סתימות: א' הוא של המזל ונקה, שהוא יסוד דיקנא, שמסבתה נתמעט החכמה דאו"י דמו"ס עצמו, לבחינת חכמה דל"ב נתיבות, המושפעים מנה"י אל הג"ר, וכל עיקרם אינו אלא ת"ת, שהוא כל הנושא לחכמה זו, כנ"ל בתשובה קע"ו. הרי זה מיעוט גדול מאד. ועכ"ז נבחן כאן הת"ת שהוא מאיר בלי נרתק, אלא בכל מדת שלימותו בתכלית הגילוי, כי בחינת מזל ונקה שהוא היסוד עומד כאן ממטה למעלה, ואין הת"ת, שהוא ונוצר, מתכסה כלום על ידו. וזהו רק לאו"א, שהם מקבלים המוחין במקום יציאתם.

אמנם יש סתימא ב' שהיא "שגם אבא סתם את החכמה זו שלא תתגלה זולת ע"י התלבשות ביסוד שלו" שה"ס התלבשות החמה בנרתיקה. כי מתוך שאין המוחין מושפעים מאו"א למטה אלא דרך יסוד שלו הכלול מדכר ונוקבא שהם יוסף ובנימין, נמצא המסך שביסוד שהוא נעשה לבחינת מאציל אל החכמה הזו, וזה גורם שאין הת"ת מאיר במדתו עצמו בגלוי, אלא מתוך מדת היסוד, ונעשה הגבלה גדולה למדת הת"ת, ועל שם זה קנה השם עטרא דחסד, כי אינו מאיר אלא כמדת עטרת היסוד, שהוא בחינת המסך שבו.

וכבר הארכנו בזה בתשובות הקודמות וזכור היטב אלו הב' סתימות, שזולתם אין הבנה אמיתית במוחין דע"ב. (אות צ"ט).

רט) כבר ידעת, שב' המזלין הם בחי' ה"ח וה"ג, שהם נקראו מוח הדעת. כי מזל ונוצר הוא ת"ת וה"ח, ומזל ונקה הוא יסוד וה"ג. ונבחן מוח הדעת הזה, שהוא כליל לאו"א, כלומר, שהחכמה שיצאה באו"א באה רק מכחו, כי הוא המזווג אותם פב"פ, והוא המקבל הראשון של החכמה, ונחשב לה לשורש, כמ"ש לעיל בסוד הכתוב, חורש מצ"ל. (אות ק"ב).

רי) התכללות או"א במזלא, הוא בב' בחינות: א' כשהשערות דיקנא הם בבחינת מקיפים לבד, והן מלבישים לחג"ת דא"א, ואינם אלא קומת ס"ג. ואז נבחנים או"א לו"ק דע"ב, כי אין להם אחיזה בראש דא"א, שהוא ג"ר דע"ב, אלא בגוף בלבד. ב' הוא, בעת שעולים לג"ר דא"א והשערות נכנסים לפנימיות הכלים בסוד מ"ן, שאז הם משיגים הג"ר דאורות דע"ב ונה"י דכלים. הרי שאו"א הם לפעמים מחוסרי ראש אע"פ שכלולים במזלא, דהיינו בעת שהם רק מקיפים לבד. (אות ק"ה).

ריא) כי בחינת הקטנות דע"ב הם משיגים משערות רישא ודיקנא בהיותם בסוד מקיפים עליהם. (אות ק"ה).

ריב) נודע, שבעת הזווג דפה דא"א להוציא קומת ע"ב, עלו הג"ר דא"א לג"ר דעתיק, ונמצא פה דא"א במקום הפה דרדל"א. והגרון עם החג"ת דא"א עלו ונעשו לחב"ד שלו, שעמהם עלו גם או"א ומלבישים לחב"ד החדשים האלו. וכיון שהגרון וחג"ת עלו במקום ג"ר הקודמים דא"א, עומד עתה הגרון עם ד' תי"ד תתאין התלוים בו, במקום גלגלתא דא"א, ואז נכנסו הד' תי"ד תתאין בפנימיות הכלים בסוד מ"ן שבגרון שהם בחינת אחה"ע, ועלו למ"ן שבחיך, שבפה

א' תרעח        חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

דא"א העומד סמוך להם במקום פה דרדל"א, ששם נכנסו ג"כ בחינת הח' תי"ד עלאין התלוים בסיום לחיי הראש, ובאו בפנימיות הכלים בסוד מ"ן שבחיך, שה"ס גיכ"ק. ונמצא החיך העומד בפה דרדל"א, והגרון העומד במקום גלגלתא דא"א שמקודם לכן, שהם מזדווגים זה עם זה, בסוד הזווג דחיך וגרון דא"א, ונמצאים הח' תי"ד העליונים מתחברים עם הד' תי"ד תתאין ע"י זווג הזה.

הרי שע"י עלית א"א לג"ר דרדל"א, נתקנו "ונעשו הד' תי"ד תתאין לבחי' מ"ן ומתחברים עם הח' תי"ד עלאין שבחיך דא"א" כי גם הם נכנסו ממקום הסיום דלחיי הראש לפנימיות הכלים, שה"ס החיך דא"א. ובסוד כפיפת ראש דא"א ממקום העליה למקומו שמקודם לכן, יוצא הזווג הזה בחיך וגרון דא"א שבמקום הקודם, ששם נמצא עתה הפה דאו"א ג"כ, ואז מקבלים או"א בחינת הח' תי"ד שבחיך דא"א, שהם בחינת גיכ"ק עם הד' תי"ד תתאין שבגרון דא"א, שהם בחי' אחה"ע, והם נעשו שם לבחינת מ"ן ולבחינת דעת דאו"א, המשמש להם ממטה למעלה. ויוצא קומת ע"ב במקום הראש דאו"א. והבן היטב. (אות ק"ה).

ריג) זו"ן העולים למ"ן לאו"א, בעת שמרגישים החסרון דהארת חכמה ע"י עלית מ"ן דנשמות הצדיקים אליהם, הנה הם גורמים גם באמא עלאה הצורך אל הארת חכמה כדי להשפיע לזו"ן, מכח שהם בניה, כלומר, מכח הקשר שיש מבינה לזו"ן, מסוד הע"ס דאו"י, אשר הבינה משפעת שם הארת חכמה לזו"ן. וע"כ גם או"א עולים לג"ר דא"א ונכללים בזווג דא"א חיך וגרון בסוד המזלין, כנ"ל בתשובה רי"ב. (אות ק"ג ואות ק"ד).

ריד) בעת הזווג, עומדים הפה וראש דא"א במקום רדל"א כנודע, ונתבאר לעיל בתשובה רי"ב, שלצורך או"א כופף א"א ראשו למטה למקום ג"ר שלו שמקודם לכן, ששם עומדים או"א, הרי שהראש דא"א ירד
למטה מסיום הפה שלו, כי הפה שלו הוא במקום פה דרדל"א, וראשו ירד למקום הראש שמקודם לכן, שהוא למטה מסיום הפה, ואז נמצא ג"כ אשר הגרון וחג"ת שעלו למקום הראש דא"א הקודם, נמצא עתה בעת כפיפת ראש דא"א למטה, שהגרון נכלל בראש דא"א ממש, כי הוא ירד למקום עמידת הגרון וחג"ת. כמ"ש כל זה לעיל בתשובה רי"ב. עש"ה.

רטו) בעת עלית חג"ת דא"א לג"ר שלו, הנה רק הב"ש עלאין דכל אחת מחג"ת עלו לג"ר דא"א ונעשו לבחינת ראשייהו דאו"א. אמנם השלישים תתאין דכל אחת מהחג"ת לא עלו שם, ונשארו בבחינת גוף לאו"א. כנודע. והנה כל חלקם דאו"א בת"ת דא"א הוא שליש עליון בלבד. ונמצא עתה בעת עליה, שאותו השליש עליון נחלק על ג"ש, שב"ש עליונים של השליש הזה עלו לג"ר דא"א, ושליש תחתון של השליש הזה, נשאר לבחינת גוף לאו"א, הרי שלא נשאר בבחינת גוף לאו"א כי אם חלק תשיעית מן הת"ת דא"א. כי גם בהיותם בחג"ת, לא היה להם, אלא שליש דת"ת, ואחר, שב"ש ממנו עלו לראש, לא נשאר כי אם שליש דשליש. שהוא תשיעית. (אות ק"ז).

רטז) כי הגרון וחג"ת דא"א עולים בעת הזווג ונעשו לחב"ד דא"א, דהיינו שעולים לג"ר שלו, הנה נמצא שד' תי"ד תתאין שהיו תלוין בגרון דא"א, עלן עתה למקום גלגלתא דא"א, הרי שנכללו ברישא דא"א. (אות ק"ז).

ריז) כי הוא עצמו יש לו ע"ב דאו"י, ואין לו שום צורך בע"ב של המזלין, שהם בחינה נמוכה מאד כלפי החכמה דאו"י. (אות ק"ח).

ריח) הוא בחינת ו"ק דע"ב, שאו"א מקבלים מהמזלין ושערות רישא בעודם עליהם למקיפים. (אות ק"ח).

חלק י"ד        לוח התשו' לענינים             גדלות הז"א א' תרעט

ריט) המוחין דע"ב דל"ב נתיבות בכללם, נחלקים לג' בחינות מל"צ: שבחינת הם' הוא במוחין במקום יציאתם בג"ר דא"א. ובחי' ל' הם אחר שנתלבשו ביסודות דאו"א, ובאו למקום גרון וחג"ת דא"א, ששם מלבישים או"א מבחינת הקביעות. ובחינת הצ' היא אחר התלבשותם במוחין דז"א. שהם מתבארים ע"פ הסדר דשש הבחינות עי' לעיל בתשובה מ"ב. והנה עד"ז ממש נחלקים ג"כ השערות דא"א, והשערות דז"א. אשר בחינת הח' תיקוני דיקנא עלאין הם בחינת ם' דשערות, והד' תי"ד תתאין התלוין בגרון וחג"ת, הם ל' דשערות. ושערות נה"י שהם דיקנא תתאה, הם צ' דשערות. ולכן מתחילה דהיינו בי"ג שנה ויום א', וכן במוחין דחול, אין הז"א מקבל רק בחינת הצ' דשערות, שהיא דיקנא תתאה, כי אז אינו מקבל עוד אלא מנה"י דאלו המוחין, דהיינו מנה"י דאו"א. ובשבת במוסף. כשז"א עולה ומלביש למקום או"א על החג"ת דא"א, אז משיג הל' דשערות, ובמנחה כשעולה למקום ג"ר דא"א, אז הוא משיג הם' דשערות ומתמלא זקנו בכל הי"ג תי"ד כמו א"א. הרי שבשעה שעולה רק אל הנה"י דאו"א, אין לו אלא דיקנא תתאה לבד, שהוא צ', כמבואר. (אות ק"י).

רב) כי ענין עלית הידים דא"א לבחינת ג"ר שלו, מגביהים לאו"א לקבל קומת ע"ב שהיא חכמה, וכיון שבחינה עליונה היא חכמה, אין כאן להתחשב עם בחינת הבינה שבפרקין האמצעים דידים, כי אינם עולים אז בשם, אלא שנכללים בבחינה, העליונה שהיא חכמה. ולכן אינו חושב רק פרקין עלאין דידים שנעשו לחכמות דאו"א, שאבא השיג קומת ע"ב מבחי' יד ימין, ואמא השיגה קומת ע"ב מבחינת יד שמאל, ורק זהו שצריך להשמיענו. (אות קי"ב).

רכא) שורש המוחין דע"ב דל"ב נתיבות הם החג"ת דא"א שעלו לג"ר שלו, אשר ע"י כפיפת ראש במקום החג"ת האלו שעלו,
יצאה הקומה דע"ב על המ"ן דמזלין, כנודע. וע"כ נתחלקו אז אלו החג"ת לב' בחינות: ראש, וגוף. כי ב"ש עלאין נעשו ראש, ושליש תחתון דכל אחת נעשו לגוף, ונבחן, שבחינת ב"ש עלאין דכל אחת שנעשו לראש, הם אחסנתא דאו"א, שאין לזו"ן חלק בהם, אלא שמקבלם מבחינת זווג דאו"א. ובחינת שלישין תתאין שהם בחינת גוף, הם בחינת אחסנתא של הז"א, כי ע"י עלית נה"י דא"א לחג"ת שלו, נמצא ז"א נכלל באלו השלישין תתאין שנשארו בחג"ת, הנקראים רישי כתפין דא"א, וע"כ נחשבו לחלקו של ז"א עצמו, כי נכלל בהם ממש בעת הזווג. הרי שב' הכתפין דא"א הם חלקו של הז"א. (אות קי"ג).

רכב) כי המוחין דע"ב לא יצאו במקום ב' הכתפין דא"א, כי אין זווג אלא בבחינת ראש, והם יצאו במקום ג"ר דא"א, ששם עומדים ונכללים או"א, וע"כ אחר שאו"א ירשו הקומה שלהם מג"ר שלו, אז הם משפיעים המוחין אל ז"א בדרך התלבשות היסודות שלהם, כנודע. וכל הרבותא שבב' עטרין שירש ז"א, היא רק על בחינת התכללותו של ז"א בהם, וע"כ הוא מקבל מעצמותם. כי בב"ש דכ"א מחג"ת דא"א נכללו או"א, ובשלישים תתאין נכלל הז"א, ולפיכך נתחלקו כן. אמנם המוחין אינם יוצאים במקום רישי כתפין דא"א, רק במקום הב"ש עלאין. וע"כ הז"א מוכרח לקבל מהם ע"י התלבשות היסודות דאו"א, שעי"ז הם מתמעטים בסתימא שניה, כנ"ל תשובה ר"ח. ע"ש. (אות קט"ו).

רכג) כי בבחינת ב' עטרין במקומם ברישי כתפין דא"א, אין שום זווג לבחינת המוחין האלו, אלא שהם מקבלים מבחינת ב' עטרין עליונים שבאו"א, שבדעת שלהם. ולפיכך אם הז"א היה מקבל מחינת ב' העטרין במקום יציאתם, בזווג של ראש ששם עטרא דחסד מאירה בגלוי מחוץ לנרתק, אז היו ב' העטרין יותר מאירים

א' תרפ           חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

לז"א מחו"ב שלו, מפני שקבל אותם בבחינת התכללותו בהם בעצמותם, כנ"ל בתשובה רכ"א ורכ"ב. אמנם מאחר שלא קבל ב' העטרין כמות שהם במקום יציאתם, אלא רק בדרך התלבשות ביסודות דאו"א, שאז נתמעט מדת הת"ת ואינו מאיר אלא כמדת עטרת יסוד, בסוד חמה בנרתיקה, הנה עתה אין להם חשיבות כ"כ שיאירו בו יותר מחו"ב שלו, אע"פ שאינו מקבל מהם זולת ע"י זווג דאו"א, ולא בבחינת התכללות כמו בב' עטרין מ"מ נבחנים המוחין דחו"ב בו לעיקר להיותם עליונים שורשים לב' עטרין. (אות קט"ו).

רכד) עי' להלן תשובה רכ"ה.

רכה) נודע, ההפרש הגדול מב' פרקין עלאין דחג"ת, שהם עלו לראש דא"א, ובהם נעשה הזווג דמוחין אלו דע"ב, וע"כ מאיר בהם הת"ת בגילוי גמור בלי שום נרתק, והם הנבחנים לאחסנתא דאו"א, כי א"א א"צ לאלו המוחין וירשו אותם או"א. משא"כ הרישי כתפין דא"א, שבהם נכלל ז"א בעת עיבורו, הם צריכים לקבל המוחין דחו"ב חו"ג מן התלבשות היסודות דאו"א, שבהם אין הת"ת מאיר מבחינת עצמו, אלא כמדת היסוד שפירושו, בבחינת אורחא למעברא ביה בלבד, ולא בקביעות והמשך. אמנם צריכים להבין שאין הכונה על בחי' הת"ת בלבד, אלא הכונה על מוחין דחכמה שהוא הנושא להם, והמה נתמעטו בסבת התלבשותו בהנרתק. וע"כ נבחנים כל ד' המוחין הנמשכים דרך היסודות דאו"א, בשם טפין בלבד, שפירושו, שבחינה העליונה שבהמוחין שהיא חכמה, נתמעטה בסבת התלבשות ת"ת בנרתק דעטרת יסוד, לטפין בלבד, כי החכמה אינה מאירה אלא בבחינת אורחא למעברא ביה, ששיעור חכמה ההוא משוערת כעין טפה, כלומר, בלי המשך. והוא כעין הבחנה מנחל מים הנמשך ממקורו ועובר דרכו בלי שום הפסק, אל בחינת טפה הנפסקת מהקלוח תכף עם הופעתה.
ובדמיון הזה משוער מדת ההפרש בין הת"ת בהיותו מאיר במקום יציאת המוחין באו"א, שהוא מאיר שם בבחי' נהר היוצא מעדן הנכלל בבחינת העדן. אל בחינת המוחין אחר התלבשותם ביסודות דאו"א, שהם מאירים שם רק בחינת אורחא למעברא ביה, ואין בהם המשך הארה. ועם זה תבין היטב שאין ענין המיעוט הזה נוגע לבחינת ת"ת בלבד, אלא המדובר הוא על קומת החכמה. וזה שאומר הרב שז"א מקבל מחו"ב בחינת טפה הנמשכת מאחסנתא שלהם. אמנם טפה זו כוללת כל ד' המוחין חו"ב חו"ג, שבאה מתחילה לנה"י דאו"א עצמם, ומשם מקבלם הז"א הכלול בב' כתפין דא"א, אלא שהחו"ב חו"ג שז"א מקבל מאחסנתא דאו"א, נכללים בב' כתפין דא"א, מפני שהם נכללו בעצמות הז"א, בהיותו דבוק בהם בעת העיבור, באופן שיש לז"א חו"ב חו"ג מבחי' אחסנתא דאו"א, ויש לו חו"ב חו"ג מבחינת רישי כתפין דא"א. (אות קי"ד וקט"ו).

רכו) א' הוא, ת"ת בהיותו בפני עצמו מחוץ לנרתק של עטרת יסוד, שזהו רק במוחין במקום יציאתם בג"ר דא"א. ב' הוא בהיותו מאיר במדת עטרת יסוד, שאז הוא מאיר בבחינת טפה, וגם הת"ת נקרא בשם עטרה, דהיינו עטרא דחסד. כנודע. עי' לעיל בתשובה הסמוכה. (אות פ"א).

רכז) משום שת"ת אינו מאיר כמדתו עצמו אלא כמדת עטרת יסוד, שהיא עטרא דגבורה. עי' לעיל בתשובה רכ"ה ורכ"ו.

רכח) אין ז"א מקבל המוחין דע"ב במקום יציאתם בג"ר דא"א, אלא שמקבל אותם דרך התלבשות ביסוד דאבא, דהיינו או"א דע"ב הנקראים אבא. וההפרש ביניהם רב הוא, כנ"ל בתשובה רכ"ה. (אות צ"ה).

רכט) כי אין העדר ברוחני, וענין שינוי מקום ברוחני, פירושו, ענין של תוספות על מקומו הראשון. (אות קכ"ד).

חלק י"ד        לוח התשו' לענינים            גדלות הז"א א' תרפא

רל) ענין ב' הכתפין שז"א נוטל מא"א מבחינת עצמותם ממש, אין הכונה שרישי הכתפין עצמם ירדו לז"א כי זה אי אפשר כלל שבחינת חג"ת ירד ויעשה לנה"י, כי ז"א אינו מלביש אלא לנה"י דא"א, כנודע. אלא שהכונה היא, מבחינת התכללות בלבד, כי בעת העיבור, הנה א"א מעלה הנה"י שלו עם הז"א לחג"ת שלו, הנה נמצא אז ז"א שנכלל בש"ת דחסד וגבורה דא"א שנשארו בבחינת חג"ת בעת העליה, וכיון שנכלל בהם ע"כ הוא נוטל אותם מבחינת עצמותם, אכן אין זה אלא הארה בלבד, שהארה זו יורדת עמו למקומו לנה"י דא"א. אמנם בחינת חג"ת דא"א, הכונה היא על בחינת ל' דצל"ם, שאינו משיג אותם אלא במוסף בשבת. אשר עתה במוחין די"ג שנה אין לו אלא צ' דצל"ם, ול"מ נשארו לו בבחינת מקיפים. (אות קכ"ו).

רלא) אלו המקיפים דשש הבחינות של המוחין דז"א, אינם מקיפים ממש, אלא שהם תולדה מן המוחין הפנימים, שע"י זווג של היסוד שבמוחין פנימים עם האו"מ דעליון שלו, מתנוצצים המוחין הפנימים, וחלקם יוצא לחוץ על המצח, ונעשו שם לאו"מ על בחינת הפנים שממצח ולמטה, ולא על המוחין עצמם, כי הם תולדה מן הדעת של המוחין המלובש במקום המצח. (אות קכ"ז).

רלב) כי משום שז"א מקבל המוחין מיסוד דאמא, נמצא הת"ת שאינו מאיר בבחינתו עצמו אלא כמדת עטרת יסוד, כנ"ל בתשובה רכ"ה. ולפיכך נגבל הת"ת ונקרא עטרא כמו הגבורה, וע"כ נעשו שניהם למוח אחד, כי הם מאירים במדה אחת. (אות קל"ד).

קלג) כבר נתבאר בחלקים הקודמים, שג' שותפים נוהגים תמיד באצילות הז"א, שהם: א"א, ואבא, ואמא, ונתבאר שם הטעם, משום שכן יצא בשורשו בנקודים, אשר נה"י דא"ק הפנימי, שהוא פרצוף כתר דא"ק

השפיע ו' ונקודה לפה דאו"א דנקודים ומשם נולדו הז"ת דנקודים, שהם שורש הזו"ן. הרי שהמ"ן שלו צריכים להיות כלולים מנה"י דכתר, ולפיכך גם באצילות אין ז"א יוצא אלא מא"א שהוא כתר דאצילות, דהיינו בעת עליתו לג"ר דעתיק, ושם בג"ר דעתיק נעשה הזווג לצורך המוחין דז"א, דהיינו בחלקו הנמשך מבחינת כתר, ואח"כ ע"י כפיפת ראש דא"א למקום או"א, מתלבשים המוחין גם בזווג או"א, ואז יש שם ג' שותפים במוחין דז"א, כמו בנקודים, ומשם יורדים לנה"י דאו"א ומתלבשים בהם לצורך ז"א. הרי שתחילת יציאתו דז"א הוא במקום כתר דאצילות, דהיינו בג"ר דעתיק. אמנם או"א עצמם אין להם שורש בכתר כלל, אלא רק בע"ב לבד, וע"כ אינם צריכים לקבל ממקום רדל"א, אלא ממקום א"א שהוא קומת ע"ב. (אות קמ"א).

רלד) המקיף דבחינה רביעית דמוחין דז"א, הוא מקיף אמיתי העומד במקום נה"י דאו"א, שהם מקום ישסו"ת, שהם בחינת ג"ר דמוחין שלו הבאים מע"ב המגולה, שלא יכול להלביש אותם עם לידתו, מכח התלבשות המוחין במל"צ, כנודע. לכן הם מקיפים כל המוחין דז"א. אבל המקיף דתפילין שעל המצח שלו, הם תולדה ממוחין הפנימים שלו, וענף שלהם, אלא שנחשב למקיף לבחינת הפנים שממצח ולמטה בלבד. (אות קמ"ד).

רלה) ענין התנוצצות המוחין, שמהם יצא המקיף דתפילין, אינו נוהג אלא בדעת של המוחין, שהם בחינת ל', ואינם נוהגים בחו"ב דמוחין שהם בחינת ם', לפיכך גם מקומו מבחוץ הוא ג"כ מנגד הדעת, שהוא מקום המצח. (אות קמ"ה).

רלו) ענין האורות דתפילין נולדים ע"י התנוצצות המוחין הפנימים, שפירושו ענין זווג של היסוד שבמוחין פנימים עם המקיפים שבעליון. כמ"ש הרב לעיל בחלק י"ג, (אות

א' תרפב        חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

קנ"ו). שבהיות עת רצון מאירים הי"ג חוורתי בי"ג נימין וכו', ונתוסף הארה ביסוד דעתיק דלגאו וגם אורו יוצא לחוץ, ע"כ. פירוש: שע"י הארת החוורתי בהנימין, מאירים הנימין בפנימיות המוחין, אז מקבל היסוד שבמוחין כח לצאת לחוץ, ומזווג הבינה דמקיפים עם החכמה דמקיפים, ואז הבינה משפעת הארתה לפנימיות המוחין, ומתוך שפנימיות המוחין מתוקן במל"צ, ע"כ אינם סובלים בתוכם הארה זו דחו"ב דמקיפים, והארה זו יוצאת לחוץ בבחינת אור מקיף על המצח, אשר בהתנוצצות המוחין בא"א, נקרא אור הנולד הזה בשם מצח הרצון, ובז"א נקרא תפילין. והנך רואה שאין יסוד דמוחין הפנימים יכול לצאת לחוץ לזווג את הבינה דמקיפים עם החכמה, זולת ע"י הארת החוורתי והנימין, שבעת רצון הם מאירים אל פנימיות המוחין. והוא מטעם, כי בחינת החוורתי הם שירי ע"ב המגולה שיש להם אחיזה בפנימיות המוחין, וע"כ כשמאירים בפנימיות, מעוררים את היסוד להמשיך הארת המקיפים. וע"כ גם בז"א, לא יוכל להיות בחי' התנוצצות המוחין הנ"ל, אלא ע"י הכאת הד' חוורתי וד' נימי דשערא שבהוי"ה דאחורי דא"א, כי חוורתי ונימין דאחורי דרישא, הם בחינת נה"י דשערות רישא, והם שייכים לז"א שהוא יונק מנה"י דגלגלתא. (אות קמ"ט).

רלז) כיון שז"א נכלל ברישי כתפין דא"א בעת עיבורו, ע"י עלית נה"י דא"א לחג"ת, לפיכך, כשהחוורתי והנימין מאירים למעלה ברישי כתפין דא"א, מגיעה אותה ההארה למוחין דז"א. (אות קנ"א).

רלח) כמו שיש במוחין דע"ב חו"ב חו"ג בפרטות, כן הם מתחלקים בין או"א וז"א ונוקבא בכללותם, אשר או"א הוא בחינת החו"ב דכללות. וז"א הוא בחינת עטרא דחסד דכללות. ונוקבא, היא עטרא דגבורה דכללות. ובהבחן זה, הוא מבחינת העצמות בלבד: שאו"א הם עצמות חו"ב,
וז"א הוא עצמות עטרא דחסד, והנוקבא היא עצמות עטרא דגבורה. אמנם מבחינת הארתם, יש אפילו אל הנוקבא ד' מוחין חו"ב חו"ג, ולפיכך הז"א שיש לו עצמות עטרא דחסדים, שהוא בחינת או"י, ע"כ יש לו מוחין בבחינת פרשיות התפילין. אבל הנוקבא, שאין לה אלא עצמות של הגבורה לבד, שהיא רק בחינת מלכות ואו"ח, ע"כ אין בה אלא בחינות עור בלבד, דהיינו רק בחינת לבוש, כמו האו"ח שאינו אלא לבוש על או"י. גם המלכות הוא בחינת עור, בערך ה"פ המלבישים זה על זה, הנקראים: מוחא, עצמות, גידין, בשר, עור. ונבחנת כאן המלכות לעור, מטעם הנ"ל, להיותה רק בחינת או"ח שהוא לבוש, כמו העור המלביש על כל הפרצוף מבחוץ. (אות ק"ס).

רלט) א' הוא מצב התמידי, שאז נבחן, שראשו זקוף מאד, והדיקנא נגבהת למעלה, שפירושו, שראשו זקוף למעלה ונעלם לגמרי מן התחתונים, כי אפילו או"א אין להם אז אחיזה בראש שלו. וכן הדיקנא נגבהת למעלה, ואינה מאירה לאו"א אלא בבחינת או"מ מרחוק. מצב ב' הוא, בעת הזווג דנשיקין להוציא מוחין דע"ב בשביל או"א, שאז הוא עלית הפרצופים, וג"ר דא"א עלו לג"ר דעתיק לקומת כתר, ואו"א עם הגרון וחג"ת דא"א עלו למקום ג"ר דא"א שמקודם לכן ששם קומת ע"ב, ונמצאים ד' תי"ד תתאין שעלו עתה לבחינת ראש דא"א שהוא בחינת ע"ב. אמנם ח' תי"ד עלאין הם בסיום לחיי הראש דא"א שבמקום עתיק, ונבחן אז שהראש דא"א עם הח' תי"ד עלאין יורדים מקומת כתר למקום או"א וד' תי"ד תתאין, ונעשה הזווג במקום הפה דא"א שמקודם לכן, ששם מלביש עתה הפה דאו"א, והח' תיקונים עלאין נשפלים ומאירים בחינת גיכ"ק בחיך דא"א, וד' תי"ד תתאין מאירים בחינת אחה"ע, בגרון דא"א, ויוצא עליהם קומת ע"ב לאו"א. וזה נבחן "שכופף ראשו למטה והדיקנא נשפלת למטה" כי הראש נשפל למקום עמידת או"א, כנ"ל. והדיקנא

חלק י"ד        לוח התשו' לענינים             גדלות הז"א א' תרפג

נשפלה לחיך וגרון דא"א שבמקום הפה דאו"א.

מצב ג' הוא "לא זקוף ולא כפוף" ונקרא ג"כ, "שכופף ראשו בבחינת מזל ונקה לבד" ומצב זה הוא ג"כ בעת הזווג, אלא לצורך המוחין דז"א. כי התחלת המוחין דז"א צריכים להיות מבחינת קומת כתר, להיות שורשו בנקודים מבחינת נה"י דפרצוף הכתר דא"ק. וע"כ נעשה הזווג בראש דא"א העומד במקום עליתו, דהיינו בג"ר דעתיק ששם קומת כתר, ונמצא שראשו זקוף ואינו כופף אותו למטה למקום עמידת או"א, שהוא במקום ג"ר דא"א שמקודם לכן. ששם קומת ע"ב. אמנם עכ"ז אי אפשר לחשבו לזקוף לגמרי, משום שבחינת המ"ן דזווג הזה אינם אלא המ"ן דשערות דיקנא, שהוא המזל ונקה, ונמצא קומת ע"ב זו היא שפלה הרבה מקומת ע"ב דא"א, שהוא עצמות דאו"י, ומכ"ש שהוא שפל מקומת כתר שלו, ומבחינה זו נבחן שראשו נשפל במקצת. כי אע"פ שאינו יורד למטה אלא עומד במקומו בג"ר דרדל"א, עכ"ז, אין הזווג נעשה מבחי' קומתו דא"א בעצמו, אלא מבחינת הכתר דע"ב דל"ב נתיבות, וע"כ אי אפשר לחשבו לכפוף, שהרי הוא במקומו בג"ר דעתיק, ואי אפשר לחשבו לזקוף, כי הזווג נעשה על המ"ן דשערות, השפל בהרבה ממדת עצמו. וע"כ נבחן זה, שכופף ראשו בבחינת המזל ונקה, כלומר שאין כאן כפיפת ראש אמיתי אלא ממה שהזווג נעשה על המ"ן דמזל ונקה. (אות קצ"ג).

רמ) בכפיפת ראש דא"א לצורך הזווג דאו"א, כופף ראשו וגם הדיקנא שלו למקום ג"ר שלו הקודמים ששם קומת ע"ב ועמידת או"א. מה שאין כן בהזווג לצורך ז"א, נמצא באמת ראשו זקוף לגמרי, שהוא עושה הזווג במקום ג"ר דרדל"א, אלא שיש כאן השפלה רק מבחינת המ"ן, שאינם מ"ן שלו אלא המ"ן דשערות שהוא המזל ונקה. והטעם מבואר בתשובה הסמוכה לעיל. (אות קצ"ד).

רמא) הפירוש הוא, כי בעת שז"א מקבל
הקומה שלו ע"י הזווג דא"א על המזל ונקה, נעשו חג"ת שלו לבחינת חב"ד, ונמצאים המוחין מגדילים החסד שלו לבחינת חכמה, וחכמה זו דז"א נקרא בשם אברהם. (אות קצ"ז).

רמב) הפירוש הוא, שבעת שמשיג קומת החכמה שלו, מתהפכים המסכים שביסוד דז"א הנקראים חושך, שהוא בחינת ברא, ונעשים לאבר המוליד, וקונה ע"י אלו המסכים שביסוד, כח להוליד ג"ר לנשמות הצדיקים. (אות קצ"ח).

רמג) המקיפים דל"מ לא היו בכלים פנימים מעולם, אלא שהם אורות שעוד לא השיג אותם הז"א. אבל המקיפים דשש דבחי' כולם, הם נמשכים מבחינת מקיף החוזר, שהם בחינת ע"ב המגולה היוצא בבחינת או"פ בעת יציאת המוחין במקום יציאתם, אלא לעת לידה נתלבשים בסוד מקיף חוזר. ונמצא שכבר היו המקיפין ההם בחינת פנימית הכלים ולעת לידה יצאו לחוץ. (אות ר"ד).

רמד) נודע, שהשערות הם הלבושים דאו"ח שהלבישו אל המקיף חוזר, בעת היותו בפנימיות המוחין, דהיינו במקום יציאת המוחין. וע"כ ז"א אין לו מקיף חוזר אלא מבחינת ב' עטרין בלבד, משום ששם עמידתו והתכללותו בעת הזווג ויציאת המוחין דע"ב המגולה, ומתוך שהג"ר נעלמו ממנו בעת לידתן ע"כ יש לו מהם מקיף חוזר, וכן השערות שהם לבושיהם. אבל מבחינת חו"ב אין לז"א מקיף חוזר. כי אין לו חלק במוחין אלו במקום יציאתם, כי הם יצאו בג"ר דא"א, ועמידת הז"א בעיבור הוא רק במקום רישי כתפין. וע"כ אין לו ג"כ שערות מבחינתם. הרי שרק שערות דיקנא דא"א, המה מבחינת חכמה, כי בו יצאו בחינת חו"ב דמוחין. אבל שערות דיקנא דז"א הם רק מבחינת דעת, שהם ב' עטרין הנמשכים מרישי

א' תרפד        חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

כתפין דא"א, ששם נכלל בעת יציאת המוחין. וכבר נתבאר לעיל שיש לז"א חו"ב חו"ג, גם מבחינת רישי כתפין דא"א, אלא שכל החו"ב חו"ג אלו נקראים בשם דעת. ורק החו"ב חו"ג שמקבל מבחינת אחסנתא דאו"א נקראים חו"ב האמיתים. (אות רי"ג).

רמה) ההפרש משערות רישא לשערות דיקנא, הוא רק בעת היותם לבחינת מקיפים, שגם הם מתחלקים אז ע"פ ג' הבחינות מל"צ. אמנם בעת הזווג, שהשערות נכנסים בפנימיות ומשמשים בסוד מ"ן, אז מתחברים שערות רישא ודיקנא לקומה אחת, שבחינת ג"ר הם בשערות רישא, ובחינת ז"ת הם בשערות דיקנא, דהיינו לפי הלבשתם לע"ב המגולה. וע"כ אפשר לומר שי"ג תיקוני דיקנא של הז"א נמשכים מן שערות רישא, כי להיותם בחינת ג"ר דשערות, הם נחשבים לעיקר המשפיעים. ואפשר לומר שי"ג תי"ד דז"א נמשכים משערות דיקנא, משום שכל בחינה שבתחתון נוטלת מבחינה שכנגדה בעליון ונמצאים השערות רישא דז"א מקבלים משערות רישא דא"א. והשערות דיקנא דז"א מקבלים מן שערות דיקנא דא"א.

אמנם ביתר דיוק, נבחן, שז"א אינו מקבל את י"ג תי"ד שלו אלא מי"ג בריתות דדיקנא תתאה דא"א. והוא מטעם שסולם המדרגות אינו משתנה לעולם, וכמו שז"א מתחילתו אינו מלביש אלא רק על נה"י דא"א, כן אפילו בתכלית עליתו, דהיינו בג"ר דא"א, אינו מלביש הג"ר דא"א ממש, אלא רק הנה"י דא"א בלבד, כי הג"ר דא"א עלו אז יותר למעלה, דהיינו לע"ב דא"ק, ורק הנה"י דא"א עומדים אז במקום הג"ר דא"א שמקודם לכן, והז"א שוב עומד במקום נה"י דא"א, כמו בתחילת קטנותו. ולפיכך גם בבחינת השערות, אשר הם נחלקים לג' בחינות מל"צ כמו הכלים הפנימים, נמצא הז"א מלביש ומקבל תמיד רק מבחינת צ' דשערות, הנקרא דיקנא תתאה, העומדים במקום נה"י דא"א. אלא בעת עלית נה"י
דא"א למקום או"א שבמקום חג"ת שלו, דהיינו במוסף דשבת, נכלל הדיקנא תתאה מט' תי"ד עלאין, כי נכלל שם בל' דצל"ם דבחינת השערות, וכשנה"י דא"א עולים למקום ג"ר שלו, דהיינו בשבת במנחה, אז נכלל הדיקנא תתאה בי"ג תי"ד עלאה, ונתקנת הדיקנא תתאה עצמה בבחינת י"ג בריתות, ואז מקבל הז"א על ידיה את י"ג תיקוני דיקנא שלו במילואם. (אות רט"ו ואות רי"ז ואות רכ"ד).

רמו) ענין הם' דצל"ם שז"א מקבל במנחה דשבת בעת עליתו לג"ר דא"א, פירושו, אותה המדרגה של מקום יציאת מוחין דע"ב מתחילתם באו"א, כי אלו המוחין נחלקים למל"צ בכללות, ע"ד התחלקות ששת הבחינות, א' הוא מקום יציאתם בג"ר דא"א. ב' הוא נה"י דאו"א שבמקום חג"ת דא"א, ג' הוא בחינת ז"א עצמו שהוא בנה"י דא"א. ונמצא בשבת במנחה עולה ז"א למקום או"א, שבהם יצאו המוחין בעת הלבשתם לג"ר דא"א. וע"כ כמו שאו"א לא עלו אז יותר מבחינת הד' תי"ד תתאין, כי הם עמדו במקום הגרון וחג"ת שנעשה לג"ר דא"א, אשר שם המקום דד' תי"ד התלוים בגרון, אבל לא הגיעו אל הח' תיקונים עלאין התלויים בסיום לחיי הראש דא"א, כי נתעלו אז  למקום רדל"א. כן הוא ממש בז"א שעולה רק למקום הגרון וחג"ת הזה, דהיינו לד' תי"ד תתאין, ואינו נוגע כלל בח' תיקונים עלאין, שהם במדרגה אחת למעלה ממנו. (אות רכ"א).

רמז) הדיקנא דא"א נחלקת לג' בחי': מל"צ כמו השערות רישא דא"א, שהם ג' הויות וחד דכליל להון. והם חב"ד חג"ת נה"י, ובחי' מלכות דכליל להון, כנודע. והנה עיקרו של הז"א הוא ו"ק, שהם חב"ד חג"ת דכלים וחג"ת נה"י דאורות, הנבחנים לנרנח"י דנפש, ונ"ר דרוח. ונודע שכפי ערך הפנימים כן ערך המקיפים, וע"כ צריך

חלק י"ד        לוח התשו' לענינים            גדלות הז"א א' תרפה

שיהיה לו מבחינת השערות דיקנא גם כן אותם הבחינות: נרנח"י דנפש ונ"ר דרוח. ונתבאר לעיל בחלק י"ג בביאור הי"ג תי"ד דא"א, שב' תיקונים דשפה עלאה: השערות, והאורחא. הם ו"ק וג"ר דעיבור, שהם נרנח"י דנפש, ונקראים רחום, וחנון. וב' תיקונים דשפה תתאה הנקראים: ארך, אפים, הם ו"ק וג"ר דרוח. ע"ש.

ולפיכך גם הדיקנא דז"א, ממשכת בחינת הו"ק וג"ר דנפש, מבחינה שכנגדה בדיקנא דא"א. דהיינו מג' תיקונים הראשונים, שהם: אל, רחום, וחנון. הנבחנים ליה"ו דהוי"ה הראשונה דדיקנא דא"א: כי תיקון א' אל, הוא שורש הדיקנא, ותיקון רחום הוא ו"ק דנפש, ותיקון וחנון הוא ג"ר דנפש. ע"ד שהם נבחנים בא"א עצמו. הרי שמג' התיקונים הראשונים הוא משלים בחינת נפש דדיקנא שלו, והם מאירים בג' תיקונים הראשונים דדיקנא דז"א שהם ארך, אפים, ורב חסד.

ובחינת הרוח ממשכת הדיקנא דזעיר אנפין, מבחינת ו"ה דהוי"ה שניה דדיקנא דא"א, הנקרא בשם, הוי"ה דבתר כתפוי דא"א, שהוא בחי' חסד גבורה ת"ת ורוח דדיקנא והוא ממשיך רק ו"ק דרוח שהם ו"ה, ולא הג"ר, כי מבחינת הקביעות אין לז"א הג"ר דרוח, והם: ואמת, ונוצר חסד. כי הוי"ה שניה יש לה ד' תיקונים: אפים, ורב חסד. הם י"ה דהוי"ה שניה, ואמת, ונוצר. הם ו"ה דהוי"ה שניה. וכיון שהז"א צריך לקבל גם מגלגלתא דא"א, כי הוא צריך לג' שותפים: כתר ואו"א, ע"כ הוא מקבל ג"כ מי' דהוי"ה תתאה, דהיינו התיקון לאלפים, שהוא מבחינת ה' תיקונים הנמשכים מגלגלתא דא"א. ונמצא שלבחינת ו"ק דרוח שלו, הוא מקבל מי' דהוי"ה תתאה הנמשכת מגלגלתא דא"א, ומן ו"ה דהוי"ה דחג"ת כנ"ל, אמנם מאלו הג' מתתקנים לו רק ב' תיקונים, שהם ו"ה דרוח, הנקראים בז"א: ונושא עון, ופשע. אשר מבחינת שמות הוי"ה שבדיקנא דז"א, הם נחשבים לי"ה דהוי"ה
אמצעית, כי בכלים נבחן תמיד שהעליונים נגדלים מתחלה, וע"כ ו"ק דרוח מקובלים בי"ה דכלים דרוח, כנודע. ותיקון הו' דז"א שהוא ונקה, מקבל מב' בחי' ה"ת שבב' הויות הראשונות דתי"ד דא"א, דהיינו מה"ת דהוי"ה קדמאה, ומה"ת דהוי"ה דחג"ת. והטעם מתבאר להלן. (אות רכ"ד רכ"ה).

רמח) כי בעת גדלות נעשו הנה"י דקטנות לחג"ת דגדלות, ובאים לו נה"י חדשים. ובעת שיש לו רק ו"ק בהדיקנא, דהיינו נפש רוח, הם מתלבשים בחב"ד חג"ת דכלים דשערות דיקנא: אשר הג' הראשונים דז"א ארך, אפים, ורב חסד, שהם חב"ד דכלים, מתלבש בו אור הרוח, ונבחן משום זה לחג"ת. ובג' האחרונים, שהם: ונושא עון, ופשע, ונקה, הנבחנים לכלים דחג"ת, מתלבש בהם אור הנפש דדיקנא, והם נבחנים משום זה לבחינת נה"י. והתיקון ונקה, הוא עתה יסוד דדיקנא, שבו מסך המסיים, המקבל מה"ת שבב' הויות דדיקנא דא"א. והטעם שהוא צריך לב' בחי' ה"ת, כי בעת שישיג נה"י חדשים להשלים לו הט' תי"ד, הנה אז הג' תיקונים: ונשא עון ופשע ונקה, שהם עתה נה"י, ישובו להיות אז חג"ת, ויהיה אז התיקון ונקה בחינת החזה שבת"ת, והמסך שבתקון ונקה, ירד אז ליסוד החדש, הנקרא על שלישים, וע"כ מטרם שישיג הנה"י חדשים, צריך שיהיה בו ב' בחי' ה"ת, א' דבחינת נקודת החזה, ב' דבחי' נקודת היסוד, כי אח"כ בגדלות הוא עתיד להוריד את נקודת היסוד שבו של עתה, אל יסוד החדש, והוא ישאר אז במסך דנקודת החזה. הרי שהתיקון ונקה בעת שאין לו אלא ו' תיקונים, הנה הוא מוכרח להיות נושא לב' הנקודות: לנקודת החזה ולנקודת היסוד. ולכן הוא צריך לקבל עתה מב' בחינת ה"ת שבדיקנא דא"א, דהיינו מה"ת דהוי"ה קדמאה, שהם בחינת חג"ת דדיקנא דז"א, ויש שם נקודת החזה. וכן צריך לקבל בחינת ה"ת מהוי"ה שניה דדיקנא דא"א, שהם בז"א בחינת נה"י, וה"ת זו הוא אצלו נקודת

א' תרפו         חלק י"ד  תלמוד עשר הספירות        גדלות הז"א

היסוד. ונמצא התיקון ונקה, שהוא עתה יסוד, שכלול מב' נקודות יחדיו, מחזה ויסוד, ואז כשמשיג נה"י חדשים, יורדת הנקודה דיסוד מתיקון ונקה אל תיקון של על שלישים, ונקודת החזה נשארת בתיקון ונקה. (אות רכ"ו).

רמט) כי כשמדובר הוא מהמשכת האורות, הנה הכרח הוא שמקבל מו"ה דהוי"ה דבתר כתפוי, שהוא שם חג"ת ורוח, והוא אינו מקבל מי"ה דרוח אשר שם, אלא מו"ה דהוי"ה זו, שהוא נפש רוח דרוח. אמנם
מבחינת השמות שבז"א עצמו, שהם בחינת כלים הרי ו"ק דאורות מתלבשים בג"ר דכלים, ונמצאים הנפש רוח דרוח, שהם מתלבשים בי"ה דהוי"ה. כנודע בערך ההפוך שבין הכלים לאורות. גם נודע, אשר האותיות של הוי"ה רומזות על הכלים. ולפי"ז נמצא שבא"א עצמו, שכבר יש לו גם הג"ר דרוח, הרי הג"ר מתלבשים בי"ה; והו"ק בו"ה. אבל בז"א שאין לו עוד הג"ר דרוח, הרי הו"ק דרוח מתלבשים בג"ר דכלים שהם י"ה. (אות רס"ח).