[/vc_column_text]

בהסרת העורלה אנו מסירים מעצמנו את ג' קליפות הטמאות: ענן גדול רוח סערה ואש מתלקחת.

אדם הראשון נולד מהול מכיוון שהיה מתוקן מצד צמצום ב', אומנם היה טמון בו פוטנציאלית הקשר לג' קליפות הטמאות, ולכן גם נפל בחטא.

נראה שברית מילה נעשה ללא מודעות בגיל קטן כי זה כמו מעין תיקון שנעשה בשורש, לאחר מכן בבר מצוות זה מאין הוצאה מהכוח אל הפועל את מה שהשרשנו בברית המילה.

באמת ההסרה של ג' קליפות הטמאות יכולה להיות רק בהחלטה למעלה מהדעת בלבד, ולא לחכות להרגשה או ידיעה.

כי הדעת חושבת הפוך, אדרבה להגדיל את ג' קליפות הטמאות חס ושלום אם אפשר…

אבל האם חתכנו רק את הבשר הגשמי? או בנוסף למצווה חשובה זו כיוונו גם לנקודה פנימית? האם באמת הסרנו מעצמנו את ג' קליפות הטמאות? או שאנו עבדים להם?

עיקר התורה נלמדת ברשות היחיד, בכל דבר יש פנימיות וחיצוניות. יש את צד המעשה, הקיום. שזה כמו מסגרת ששומרת, כמו העור שמגן על הגוף, כמו הקליפה ששומרת על האגוז, אבל זה רק דומם, אין זה מספיק – צריך להתפתח בחיים.

אומר הרב"ש בדרגות הסולם שכאשר אברהם רצה למול את עצמו, הלך להיוועץ עם חבריו ענר אשקול וממרא.

ענר כנגד הגאווה, אשקול כנגד האנוכיות. אבל נאמר "וירא אליו באלוני ממרא" דווקא במקום של למעלה מהדעת שמה מתגלה הבורא.

למה מותר לעשות ברית מילה בשבת?  כי זה עניין של פיקוח נפש להינצל מהקליפות, ממילא פיקוח נפש דוחה שבת.

הסרת העורלה כנגד סור מרע, פריעה כנגד עשה טוב. בהסרת העורלה מסירים את עצמנו מג' קליפות הטמאות, בפריעה מגלים את הטוב שבנוגה.

נסביר קצת על ג' הקליפות הטמאות:

ג' קליפות הטמאות מייצגות את הגאווה והאנוכיות שעומדים בפני עצמם, את הקשר לגדלות כלי הקבלה, ואין לנו כרגע אפשרות לתקן אותם, תיקונם הוא בשבירתם, הסרתם וזריקתם לעפר, קליפת נוגה זה הצד שנכלל בבינה, הצד של הרצון שניתן לעבוד עליו. קליפת נוגה נעה בין הקדושה לטומאה, עלינו לשמרה משליטת ג' קליפות הטמאות, שהשפחה לא תירש גברתה.

כאשר הלא לשמה גובר על הלשמה ומנתק מהלשמה הרי זה נפל לג' קליפות הטמאות ושפחה כי תירש גברתה. כאשר הלא לשמה בה כדי להגיע ללשמה הרי זה שהקליפות שימשו את הקדושה.

(ראו בסוף המאמר בהרחבה לבעלי עיון ציטוטים בנושא הקליפות)

מהו שכתוב בגמרא אם לא יכול להתגבר על יצרו שילבש שק שחור וילך לעיר אחרת?

ניתן הקדמה קטנה, ידוע שיש פנימיות וחיצוניות, כאשר אנו מדברים ברובד המעשה בלבד, אז יש את ההתייחסות ההלכתית- למשל לקרוא קריאת שמע עם כוונה, כדי לצאת ידי חובה, אז מספיק כוונה טכנית מצד המעשה שה' מושל בכל וכדומה.

אבל כשמדברים ברובד הרוחני, ברובד הכוונה, אז אם אני לא מרגיש שהבורא גדול וקיבלתי את זה בכל עמקי נשמתי ביראת הרוממות, לא יצאתי ידי חובה באמת מבחינה רוחנית- כפי שכתוב לא יצא בלי כוונה. {כוונה דהיינו משיג את הדבר בליבו}

עוד דוגמא: שמירת שבת, אם מסתכלים רק על רובד המעשה אז אם שמרתי שבת ולא הדלקתי אש, קיימתי מצווה מצד המעשה. אבל שמסתכלים מצד הכוונה, אז ייתכן שאני בכלל בבחינת גוי ששבת חייב מיתה, ועליי לתקן את הבחינות האלה בי ברובד המתאים. ולא להישאר רק במעשה, אף על פי שהוא חשוב ושומר עלינו כקיום מנימלי של העולם הרוחני בנפשנו.

כי ההלכה מאוד מיוחדת וחשובה, היא נותנת לנו מאין מסגרת בסיסית ששומרת עלינו גם כשלא הגענו לכוונה האמיתית, ומהווה לנו מעין כוונה מינימלית בסיסית שהיא הקרקע להתקדם קדימה.

אותו דבר שאני רואה סיפור בגמרא, יש את ההשלכה הלכתית שלו הברורה, וגם את ההתייחסות, למשל אמרו לי לא לנאוף, אז קודם כל לא לנאוף מבחינה גשמית, כפי שההלכה מפרטת ומנמקת. אבל זה רק צד הדומם, יש גם את צד הכוונה שאמרנו, ששמה מתחילה עבודת הצומח. לכן אם לא נאפתי מבחינה גשמית אז מצד המעשה אני לא נואף, אבל יכול להיות שמבחינת הכוונה אני הנואף הכי גדול שיש, ועיקר התיקון הוא תיקון הלב, הכוונה ולא המעשה החיצוני. רחמנא לבי בעי, הקדוש ברוך הוא רוצה את הלב. לכן בואו ננסה לראות את הסיפור בפנימיות ואולי נדע קצת לאן לכוון את הלב ולא רק את המעשה הפיזי.

"רבי אילעאי אומר: אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו – ילך למקום שאין מכירין אותו, וילבש שחורים ויתעטף שחורים, ויעשה מה שלבו חפץ, ואל יחלל שם שמים בפרהסיא".

אומר השל"ה הקדוש בפירוש על מסכת פסחים, "שהלומד תורה שלא לשמה כהולך לאישה מנאפת"

כיצד אפשר להגיד דבר כזה? ניאוף זה אחד החטאים החמורים ביותר שיש.

בהמשך אומר שפשוט אין ברירה, כי מתוך שלא לשמה בא לשמה, אבל עדיין זה חטא.

ידוע שהתורה לא באה לספר סיפורים, אם כך מה זה המדרש המוזר הזה לכאורה קיבלנו אישור לעשות עברות אם יש חשק?

ידוע שיש כלל בלימוד הגמרא, "שהתורה דיברה מבני אדם" רוב המקרים בגמרא הם מקרים סבירים, כי התורה לא נתנה לחמורים או לרשעים אלא לבני אדם. אז כיצד כתוב דבר כזה בגמרא? לכאורה אישור לעבור עברות חופשי?

אלא ידוע שהתורה לא באה לספר רק סיפורים, אם ננסה להסביר בפנימיות לעניות דעתי יש להגיד שאמרו לנו חז"ל שאם היצר מתגבר עלייך, דהיינו הפרטיות, האגו – הלא לשמה, ואתה הולך לאישה זרה, לאישה זונה, ושוכב עמה, הרי אין מדובר על אישה גשמית, הייתכן שהסיפורים בגמרא על רבי עקיבא שרדף אחרי אישה בדקל או טיפס אחריה, חס ושלום להרהר על צדיקים כאלה?

אלא אישה הכוונה לשכינה הקדושה שזה מה שבאמת ליבו של האדם חפץ – האהבה העילאית) כפי הכתוב לעולם ילמד אדם תורה אלא במקום שליבו חפץ), אם הוא שוכב איתה, דהיינו רוצה לקבל ממנה תמורה עוסק בתורה ומצוות בעל מנת לקבל לעצמו, אז שלא יחשוב שאם הוא מקיים ומדקדק בכל התורה והמצוות מבחוץ הוא כבר צדיק, אלא שילבש שחורים, שיזכור שהוא בלא לשמה- במקום השחרות. כמו כן שילך לעיר אחרת, עיר מלשון התעוררות, שלא יחשוב שהוא בעולם האצילות, אלא זה עיר אחרת לא של הקדושה ויש לו עוד המון מה לתקן..

אל יחלל שם שמים, חלל מלשון מקום החלל הפנוי, המקבל בעל מנת לקבל, שהאדם פוגע בתכלית שלו שהיא לקבל בעל מנת להשפיע כאשר מנסה לעשות חלל במקום שצריך אמונה.

אבל אם יצרנו גובר עלינו? לפעול רק בלא לשמה? מה נעשה הרי מתוך שלא לשמה בה לשמה?

נכון מתוך שלא לשמה בה לשמה, אבל גם כתוב נעשית לו סם המוות, טוב לו שלא נברא.. לכן נפעל את הלא לשמה כי אין לנו ברירה, אבל לא לחשוב שאנחנו לבנים, אלא שים שחור שתזכור שאתה צריך להגיע ללשמה.

אבל אם הוא חושב חס ושלום שכולו לבן כולו נאה וכולו יפה ונשאר שמה, אז חס ושלום מתוך שלא לשמה נעשית לו סמא דמותא.

אם בשחור עסקינן זה גם אחת הסיבות שלובשים שחורים החרדים, ומבפנים חולצה לבנה, כי הפנימיות לבנה עד הטבור, והמכנס שחור עשר ספירות דסיום  כי הם בבחינת השמירה.

מהי אישה זונה?

האדם חושב שהשכינה, שהכלל צריך לזון אותו, לספק את הרצונות שלו, כאשר אדם פועל בצורה שמוכן לקבל כל הנאה בכל לבוש העיקר שיהנה זה נקרא שהוא הולך לאישה זונה.

צריך לזכור שכל מה שאנו נמשכים חס ושלום לנשים אסורות, זה רק לבושים של הקליפות אנחנו לא באמת רוצים את זה, אנו רוצים קשר לשכינה רק אנחנו מלבישים את זה בג' קליפות הטמאות שמנסים לינוק מהרצון דקדושה שלנו.

אבל באמת האדם רוצה שייכות וקשר לשכינה, ולא לחטט בכרמים זרים.

כמו כן בפרשות המתקרבות הגר שהיא השפחה הטמאה מנסה לירש את הגבירה, איך כפי שאמרה שרה בבחינת השכינה הקדושה שלאחר שהאדם משתמש בלא לשמה עליו לשלח את הגר לשלח את השפחה ולגרשה, לזרוק את הקליפה ולא לתת לה לירש את שרה חס ושלום.

כדי שנדע לאן לכוון את נפשנו נביא את רבי שמעון בר יוחאי:

(הקדמת ספר הזהר דף קפ"ד אות קפ"ט ובהסולם) וזה לשונו (בהסולם אות ק"צ), "היראה מפורשת לשלוש בחינות. שתים מהן, אין בהן שורש כראוי. ואחת היא שורש היראה. יש אדם, שירא מהקב"ה בשביל שיחיו בניו ולא ימותו, או מעונש כספו. ועל כן הוא ירא אותו תמיד. נמצא, שהיראה, שהוא ירא מהקב"ה, לא שם אותה לשורש, כי תועלת עצמו היא השורש, והיראה היא תולדה ממנה. ויש אדם הירא מהקב"ה, משום שהוא ירא מעונש העולם ההוא ומעונש של הגיהנום. שתי מיני יראות אלו, דהיינו היראה מעונש עוה"ז, והיראה מעונש עוה"ב, אינן עיקר היראה ושורשה". (ובאות קצ"א), "יראה שהיא עיקר, היא שהאדם יירא מפני אדונו, משום שהוא רב ושליט, העיקר והשורש של כל העולמות, והכל נחשב כאין לפניו".

ושנזכה להגיע מתוך שלא ללשמה ללשמה.="לסיום נביא מאת מדבריו של רבי יעקוב אבוחצירא זצ"ל"]

[/td_block_text_with_title][/vc_column][/vc_row]

הקדמה לתע"ס:

ג) אכן, לפתרון חידה סתומה זו, דיבר הכתוב, טעמו וראו כי טוב ה' וכו'. כי מקימי התורה והמצות כהלכתן, המה הטועמים טעם החיים, והמה הרואים ומעידים כי טוב ה', כמ"ש חז"ל, שברא העולמות כדי להיטיב לנבראיו, כי מדרך הטוב להיטיב. אבל ודאי מי שעדיין לא טעם את החיים של קיום תורה ומצוות, הוא לא יכול להבין ולהרגיש, כי טוב ה' כדברי חז"ל, אשר כל הכונה של השי"ת בבראו אותו, היתה רק להיטיב לו, וע"כ אין לו עצה אחרת אלא לילך ולקיים התורה והמצות כהלכתם. וז"ש בתורה (פרשת נצבים), ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע וגו'. כלומר, בטרם נתינת התורה, לא היו לפנינו אלא המות והרע, פירוש כמ"ש חז"ל, שהרשעים בחייהם נקראים מתים, משום שטוב מותם מחייהם, להיות היסורים והמכאובים שסובלים בשביל השגת קיום חייהם עולה פי כמה מרובה על קצת התענוג שמרגישים בחיים הללו, אמנם עתה, שזכינו לתורה ומצות אשר בקיומה אנחנו זוכים בחיים האמתיים השמחים ומשמחים לבעליהן, כמ"ש טעמו וראו כי טוב ה' וע"כ אומר הכתוב, ראה נתתי לפניכם היום את החיים והטוב מה שלא היה לכם במציאות כלל קודם נתינת התורה. וזהו שמסיים הכתוב, ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך, שלכאורה הלשון מכופל, ובחרת בחיים למען תחיה, אלא הכונה על החיים בקיום תורה ומצוות, שאז חיים באמת, משא"כ חיים בלי תורה ומצוות, המה קשים ממות, וז"ש חז"ל רשעים בחייהם נקראים מתים, כמבואר. וז"ש הכתוב למען תחיה אתה וזרעך, כלומר שחיים בלי תורה, לא לבד שאין בהם הנאה של כלום לבעלים, אלא גם אינו יכול להנות לאחרים, כלומר אפילו בבנים שמוליד אין לו נחת, להיות גם חיי הבנים האלו קשים ממות ואיזו מתנה הוא מנחיל להם. אמנם החי בתורה ומצוות לא רק שזכה ליהנות מחייו עצמו, הוא שמח עוד להוליד בנים ולהנחילם מהחיים הטובים הללו וז"ש למען תחיה אתה וזרעך, כי יש לו תענוג נוסף בחיים של בניו, שהוא היה הגורם להם.

הסבר: אומר טעמו וראו כי טוב ה', דהיינו ע"י התורה ומצוות טועמים את טעם החיים. אז נשאל לכאורה למה אין לנו טעם בתורה ומצוות? יותר מזה אומרים המקובלים שיש לנו טעם של אפר אפילו חס ושלום, הכיצד?  אלא יש להבין את הדברים בצביונם הרוחני: תורה ומצוות אין הכוונה על תורה ומצוות גשמיים, זה וודאי צריך לקיים וזה המסגרת מתחילים לדבר רק ממי שממילא כבר מקיים, אבל יש תריג עיטין ותריג פיקודין (הקדמת ספר הזוהר) כאשר האדם מקיים תורה ומצווה שלא לשמה אין לו עדיין אפשרות להרגיש את הטעם, אלא מרגיש טעם מוות. וזה שאומר בטרם קבלת התורה לא היה לנו אלא את המוות ואת הרע, דהיינו בטרם קבלת פנימיות התורה בבחינת לשמה, אבל לאחר שהאדם זוכה לתורה ומצוות לשמה יכול להתחיל לטעום את טעם החיים, מומלץ לקרוא הקדמה קדושה זו על מנת להבין במקצת מן המקצת מין התפיסה הרוחנית, מסביר את הענין באריכות בהקדמה עצמה.

על כן חיים בלי תורה ומצוות דהיינו לא לשמה רק המעשה המה קשים ממוות כי הם מגדילים לכאורה את הנפרדות מהבורא ויותר מזה אפילו בבנים שמוליד אין לו נחת, דהיינו אפילו שפועל מחוץ לעצמו בבחינת הולדה גם זה הולך לפרטיות. על כן אל לנו להישאר רק במעשה שהוא הלא לשמה אלא חובה עלינו להתקדם בכוונה ולהגיע ללשמה.

ו) אמנם לפי המבואר לעיל, אשר עסק התורה וקיום המצוות כהלכתן בתנאם החמור, שהוא, בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרו ולא לצורך הנאתו עצמו, אי אפשר לבא לזה, אלא, בדרך העבודה הגדולה וביגיעה רבה בזכוך הגוף, והתחבולה הראשונה היא, להרגיל עצמו שלא לקבל כלום להנאתו, אפילו בדברים המותרים והמוכרחים שבצרכי קיום גופו, שהם אכילה ושתיה ושינה, וכדומה מהכרחיים, באופן שיסלק את עצמו לגמרי מכל הנאה המלווה לו אפילו בהכרח, בדרך ההספקה של קיום חייו, עד שחיי צער יחיה פשוטו כמשמעו. ואז, אחר שכבר התרגל בזה, וכבר אין בגופו שום רצון לקבל הנאה כל שהיא לעצמו, אפשר לו מעתה לעסוק בתורה ולקיים המצוות ג"כ בדרך הזה, דהיינו בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרו ולא להנאת עצמו במשהו (אא"כ שאינו תוהה על הראשונות כמ"ש בתוספות רה"ש דף ד' ד"ה בשביל ע"ש ועוד יש סוד בדבר כמ"ש הרמב"ם ואכמ"ל), וכשזוכה בזה אז זוכה לטעום את החיים המאושרים המלאים מכל טוב ועונג בלי פגם של צער כל שהוא, המתגלים בעסק התורה והמצוה לשמה. כמו שרבי מאיר אומר (אבות פ"ו) כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה, ולא עוד אלא שכל העולם כולו כדאי לו וכו', ומתגלין לו רזי תורה ונעשה כמעין המתגבר וכו' עש"ה ועליו הכתוב אומר, טעמו וראו כי טוב ה' כמבואר לעיל, שהטועם טעם העוסק בתורה ומצות לשמה, הוא הזוכה ורואה בעצמו את כונת הבריאה, שהיא רק להיטיב לנבראיו, כי מדרך הטוב להיטיב, והוא השש ושמח במספר שנות החיים שהעניק לו השי"ת, וכל העולם כולו כדאי לו.

יא) אמנם אנו מוצאים ורואים בדברי חכמי התלמוד, שהקלו לנו את דרכה של תורה יותר מחכמי המשנה, כי אמרו "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה ומתוך שלא לשמה בא לשמה" והיינו, משום שהמאור שבה מחזירו למוטב, הרי שהמציאו לנו ענין חדש במקום הסיגופים המובאים במשנה אבות הנ"ל, שהוא "המאור שבתורה", שיש בו די כח להחזירו למוטב ולהביאהו לעסק התורה והמצות לשמה, שהרי לא הזכירו כאן סיגופים, אלא רק שהעסק בתורה ומצות בלבד, מספיק לו אותו המאור המחזירו למוטב, שיוכל לעסוק בתורה ומצות בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרו, ולא כלל להנאת עצמו, שהוא הנקרא "לשמה".

הסבר: רוב העולם חושב לכאורה שמי שחילוני הוא רשע ומי שמקיים מצוות צדיק, וזה נכון מצד אחד ברובד הגשמי בלבד. אבל כשמדברים בדרך עבודה רשע זה גם סוג של מדרגה רוחנית, אבל לא טובה. כאשר אדם מקיים תורה ומצוות שלא לשמה דהיינו רק המעשה החיצוני בלי כוונה פנימית הוא נקרא רשע, אבל תמיד אפשר לעשות תשובה ע"י המאור שבתורה שמחזירו למוטב, ולאט לאט יוצא מהקליפות ונכנס בשער המלך. 

חכמי הגמרא הקלו לנו את דרכה של תורה ע"י כך שאנו עובדים על האמצעי ולא על העצם וד"ל.

אך כפי שאומר בעל הסולם המאור שבתורה מחזירו למוטב, דהיינו המאור שבפנימיותה.

כג) ולפיכך מביא ראיה יפה מדברי הגמרא "מכאן לתלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו חמש שנים, שוב אינו רואה" כי למה לא ראה סימן יפה במשנתו, ודאי אין זה אלא משום חסרון כוונת הלב בלבד, ולא משום חסרון כשרון אליה, כי חכמת התורה אינה צריכה לשום כשרון, אלא כמ"ש במדרש הנ"ל, "אמר הקב"ה לישראל, חייכם, כל החכמה וכל התורה דבר קל הוא, כל מי שמתיירא אותי ועושה ד"ת, כל החכמה וכל התורה בלבו". אמנם ודאי שצריך זמן, להרגיל את עצמו במאור שבתורה ומצוות, ואיני יודע כמה? ויכול אדם לצפות כן בכל שבעים שנותיו, לפיכך מזהירה אותנו הברייתא (חולין כ"ד) שאין לצפות יותר מחמש שנים, ור' יוסי אומר רק ג' שנים (ע"ש בחולין דף כ"ד), אשר די ומספיק לגמרי לזכות בחכמת התורה, ואם לא ראה סימן יפה בשיעור זמן כזה, לא ישטה עוד את עצמו בתקות שוא ומפוחי כזב, אלא ידע, שלא יראה עוד סימן יפה לעולם. ולכן יראה תיכף, למצוא לעצמו איזו תחבולה יפה, שיצליח על ידה לבא לשמה ולזכות בחכמת התורה. והברייתא לא פירשה את התחבולה, אלא שמזהירה, שלא ישב באותו המצב ויחכה עוד. וזהו שאומר הרב, שהתחבולה המוצלחת יותר ובטוחה לו, הוא העסק בחכמת הקבלה, ויניח ידו מעסק חכמת תורת הנגלה לגמרי, שהרי כבר בחן מזלו בה ולא הצליח, ויתן כל זמנו לחכמת הקבלה הבטוחה להצלחתו, מטעם המבואר לעיל, עש"ה.

כד) וזה פשוט מאד, שאין כאן שום מדובר מלימוד התורה הנגלית בכל מה שמוכרח לידע הלכה למעשה, כי לא עם הארץ חסיד, ושגגת תלמוד עולה זדון, וחוטא אחד יאביד טובה הרבה, ע"כ מחויב בהכרח לחזור עליהם, עד כמה שיספיק לו שלא יכשל למעשה. אלא כל המדובר כאן הוא רק, בעיון בחכמת התורה הנגלית לכוין ולתרץ הקושיות הנופלות בפשטי ההלכות, כמו שמסיק שם הרח"ו בעצמו, דהיינו חלק הלימוד שבתורה שאינה באה לכלל מעשה, ולא כלל בהלכות למעשה, אכן אפשר להקל בזה ללמוד מהקיצורים ולא מהמקורות, וגם זה צע"ג, כי אינו דומה יודע ההלכה מהמקור, ליודע אותה מסקירה אחת ובאיזה קיצור. וכדי שלא לטעות בזה, הביא הרח"ו ז"ל תיכף בתחילת דבריו, שאין הנשמה מתקשרת בגוף אלא בהיותו שלם מתוקן במצות התורה בתרי"ג מצות.

הסבר: דהיינו שעוסקים רק בחיצוניות התורה ובעצם לא לומדים להתקדם מעבר למעשה הגשמי, ולא כי אין בחיצוניות התורה את הפנימיות, וודאי יש בה, אלא לנו אין את הכוח בדור הזה לפרש את הפנימיות מתוכה, כפי שאמר הרח"ו "כי לא פסקו על הטמא טהור ועל הטהור טמא אלא מתוך פנימיות התורה כנודע".  לכן מביא ראיה יפה ממסכת חולין שבמידה ואדם תלמיד חכם העוסק בתורה לשמה יכול להתחיל מהגמרא מכיוון שיש לו את ההכשרה, אבל עדיין יהיה לו קושי רב אבל צריך לנסות את מזלו שלוש או חמש שנים מה שאין כן אחרי זה אם לא ראה סימן ברכה (הגיע להשגה) לא יראה אחרי זה לעולם. וזה שאומר הרח"ו שהתחבולה המוצלחת לו ביותר היא לתת את כל זמנו לחכמת הקבלה. (מפרש בעל הסולם את עיקר זמנו)

שאלה למחשבה? אם תלמיד חכם שעוסק בתורה לשמה צריך אחרי שלוש שנים להחליף מסכת מה יעשה תלמיד שעוסק שלא לשמה מראש? לכאורה במקרה זה יצטרך להתחיל לעסוק מגיל תשע.

יש להבין שחכמת הקבלה לא ניתנה לנו כי אנחנו צדיקים אלא  הפוך בגלל שאנו כל כך נמוכים רק היא יכולה להצילנו.

באות כ"ד מסביר מאוד ברור את העניין של קיום תורה ומצוות מבחינה חיצונית ואין מה להסביר כתוב הנושא חד וחלק.

קלז) ומהאמור תשכיל לדעת, אשר התורה הקדושה, שלגובה מעלתה אין קץ, הנה לא נאצלה ויצאה מלפניו תיכף, כמות שהיא מצויה לעינינו כאן בעוה"ז, שהרי נודע, שאורייתא וקוב"ה חד הוא, ובתורה דעוה"ז לא ניכר זה כלל. ולא עוד, אלא שהעוסק בה שלא לשמה, נעשית תורתו לו סם המות, כנ"ל (ד"ה וז"ש). אלא כנ"ל, שמתחילה כשנאצלה מלפניו ית', הנה נאצלה ויצאה בתכלית השלימות, דהיינו, בבחינת אורייתא וקב"ה חד הוא ממש. וזה שנקרא תורה דאצילות, שאיתא (בהקדמת תיקוני זוהר דף ג:), דאיהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון. ואחר כך, ירדה מפאת פניו ית', ונצטמצמה דרך המדרגה, בצמצומים רבים, עד שניתנה מסיני, שנכתבה כמות שהיא לעינינו כאן בעוה"ז, בהתלבשותה בלבושים הגסים שבעולם החומרי.

קלח) אמנם תדע, שאע"פ, שהמרחק שבין לבושי התורה שבעוה"ז, עד הלבושים שבעולם האצילות, הוא לאין ערוך כנ"ל, עם כ"ז, התורה עצמה, כלומר, המאור שבתוך הלבושים, אין בו שום שינוי כל שהוא, בין תורה דאצילות לתורה דעוה"ז, שזסו"ה אני ה' לא שניתי (מלאכי ג' ו').

ולא עוד, אלא הלבושים הגסים הללו, שבתורה דעשיה שלנו, אינם ח"ו שום פחיתות ערך אל המאור המתלבש בה, אלא אדרבה, שחשיבותם עולה בהרבה לאין ערוך, מבחינת גמר תיקונם, על כל הלבושים הזכים שלה שבעולמות העליונים, והוא מטעם, שההסתר הוא סיבת הגילוי, שההסתר אחר תיקונו בעת הגילוי, נעשה לגילוי כמו פתילה לאור הנאחז בה, כנ"ל, וכל שההסתר הוא גדול ביותר, דרכו בעת תיקונו, שיתגלה ויאחז בו האור הגדול ביותר. הרי שכל אלו הלבושים הגסים, שהתורה התלבשה בהם בעוה"ז, אינם כלל שום פחיתות ערך כלפי המאור המתלבש בה, אלא עוד להיפך, כמבואר.

קלט) ובזה ניצח משה למלאכים, בטענתו, כלום קנאה יש ביניכם, יצר הרע יש ביניכם (שבת פ"ט ע"א), עש"ה, דהיינו, כמבואר, שההסתר היותר גדול מגלה את האור היותר גדול, והראה להם, שבלבושים זכים אשר התורה מתלבשת בהם בעולם המלאכים, אי אפשר שיתגלו על ידיהם האורות היותר גדולים, כמו שאפשר בלבושים דעוה"ז, כמבואר.

קמ) הרי נתבאר, שאין שום שינוי ח"ו במשהו, מתורה דאצילות, שאורייתא וקב"ה חד הוא, עד התורה שבעוה"ז, אלא, כל ההבחן הוא בלבושים, כי לבושים שבעוה"ז, המה מעלימים להקב"ה ומסתירים אותו, כנ"ל (ד"ה וז"ש) ותדע שעל שם התלבשותו יתברך בתורה, הוא מכונה בשם "מורה", להודיעך שאפילו בעת הסתר הפנים ואפילו בבחינת ההסתר הכפול, כנ"ל (ד"ה והסתר), הרי הקדוש ברוך הוא שורה ומלובש בתורה: כי הוא יתברך "מורה", והיא "תורה". אלא שלבושי התורה הגסים לעינינו המה בחינת כנפים, המכסים ומסתירים את המורה ית', המלובש ומסתתר בהם. אמנם, כשזוכה האדם לגילוי פנים, בתשובה מאהבה בבחינתה הד' (כנ"ל ד"ה מידה וד"ה ולפיכך), נאמר עליו "ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך (ישעיה ל' כ'), כי מאז ואילך, אין לבושי ה"תורה" מכניפים ומסתירים עוד את ה"מורה", ונתגלה לו לנצח כי אורייתא וקוב"ה חד הוא.

קמג) פירוש, כי החיצוניות של המציאות כמו: השמים והרקיעים והארץ והימים וכדומה, הכתובים בתורה הקדושה, כל אלו מכונים בשם "עולם". והפנימיות של המציאות, דהיינו האדם והבהמה והחיה והעוף למיניהם וכדומה, המובאים בתורה אשר ישנם במקומות הנ"ל שנקראים חיצוניות, הם מכונים בשם "נפש", והשתלשלות המציאות לדורותיהם, בשם סיבה ומסובב, למשל, כמו ההשתלשלות של ראשי הדורות, מאדם הראשון, עד יהושע וכלב באי הארץ, המובאת בתורה, שהאב נבחן ל"סיבה" אל בנו ה"מסובב" על ידו, הנה בחינת ההשתלשלות הזו של פרטי המציאות, בדרך סיבה ומסובב האמורה, מכונה בשם "שנה". וכל דרכי הקיום של כל המציאות הן מהחיצוניות והן מהפנימיות הנ"ל לכל דרכי הנהגותיהם ומקריהם, המובאים בתורה מכונים בשם "קיום המציאות".

קמד) ותדע, שד' העולמות הנקראים בחכמת הקבלה: אצילות בריאה, יצירה, עשיה, בעת שנשתלשלו ויצאו, הנה יצאו זמ"ז, בבחי' חותם ונחתם, כלומר, כמו שכל מה שנמצא רשום בחותם מתגלה בהכרח ויוצא בדבר הנחתם ממנו, לא פחות ולא יותר. כן היה בהשתלשלות העולמות, באופן, שכל ד' הבחינות שהם עש"נ וקיומיהם כנ"ל, שהיו בעולם האצילות, יצאו כולם ונחתמו ונתגלו דוגמתם, גם בעולם הבריאה. וכן מעולם הבריאה, לעולם היצירה, עד לעולם העשיה.

באופן, שכל ג' הבחינות שבמציאות שלפנינו המכונות עש"נ, עם כל דרכי הקיום שלהם הערוכים לעינינו, כאן בעוה"ז, הנה נמשכו ונתגלו כאן מעולם היצירה, והיצירה מן שלמעלה ממנו, באופן שמקור כל הפרטים המרובים הללו שלעינינו הם בעולם האצילות. ולא עוד, אלא אפילו אותם החידושים המתחדשים ובאים היום בעולם הזה, הנה מוכרח כל חידוש להתגלות מקודם מלמעלה בעולם האצילות, ומשם בא ומשתלשל ונגלה לנו בעוה"ז. וז"ש חז"ל, אין לך כל עשב מלמטה שאין עליו מזל ושוטר מלמעלה, שמכה עליו ואמר לו גדל (בראשית רבה פ"י). וז"ס, אין אדם נוקף אצבעו מלמטה, עד שמכריזין עליו מלמעלה (חולין דף ז' ע"ב), והבן.

קמה) ותדע, שבחינת התלבשות התורה בג' בחינות המציאות: עולם, שנה, נפש, וקיומיהם שבעוה"ז, החומריים כנ"ל, הנה מכאן נמצאים לנו האיסור והטומאה והפסול, שבאים בתורה הנגלית, אשר נתבאר לעיל, שהקב"ה מלובש בה, בסוד אורייתא וקב"ה חד הוא, אלא בהעלם והסתר גדול, היות והלבושים החומריים האלו, המה הכנפיים, המכסים ומעלימים אותו ית'. אמנם בחינת התלבשות התורה, בבחינת עש"נ הזכים וקיומיהם שבג' העולמות העליונים, שנק': אצילות, בריאה, יצירה, המה מכונים בכללם, בשם "חכמת הקבלה".

קמו) באופן, שחכמת הקבלה והתורה הנגלית, הם היינו הך, אלא, בעוד שהאדם מקבל מבחי' השגחה של הסתר פנים, והקב"ה מסתתר בתורה (כנ"ל ד"ה וז"ש), נבחן, שעוסק בתורת הנגלה, כלומר, שאינו מוכשר לקבל שום הארה מתורה דיצירה, ואצ"ל עוד מלמעלה ליצירה, וכשהאדם זוכה לגילוי פנים כנ"ל (ד"ה והנה), אז מתחיל לעסוק בחכמת הקבלה, היות ולבושי התורה הנגלית בעצמם, נזדככו בעדו, ונעשתה תורתו, תורת היצירה, שנקראת "חכמת הקבלה". ואפילו הזוכה לתורה דאצילות, אין הפירוש ח"ו, שנתחלפו לו אותיות התורה, אלא, אותם הלבושים עצמם של התורה הנגלית, נזדככו לו ונעשו ללבושים זכים מאוד, שהם נעשו בסו"ה ולא יכנף עוד מוריך, והיו עיניך רואות את מוריך, כנ"ל, שאז נעשו בבחינת איהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון, כנ"ל.

קמז) וכדי לקרב הדבר מעט אל השכל, אתן לך דוגמא למשל, כי בעוד, שהיה האדם בזמן הסתר פנים, הנה בהכרח שהאותיות ולבושי התורה היו מסתירים את הקב"ה, כי ע"כ נכשל, ע"י הזדונות והשגגות שעשה, ואז היה מוטל תחת שבט העונש ח"ו, המלבושים הגסים שבתורה, שהם טומאה ואיסור ופסול וכדומה. אמנם בעת שזוכה להשגחה הגלויה, ולבחינת תשובה מאהבה, שהזדונות נעשו לו כזכויות, הרי כל הזדונות והשגגות שנכשל בהם, מעת היותו תחת הסתר פנים, הנה נתפשטו עתה מלבושיהם הגסים והמרים מאד, ונתלבשו בבחי' לבושי אור ומצוה וזכויות, כי אותם הלבושים הגסים בעצמם נתהפכו לזכויות, כנ"ל (ד"ה ולפיכך) עש"ה, שהמה עתה בחינת לבושים הנמשכים מעולם האצילות, או בריאה, שהמה אינם מכניפים ומכסים על ה"מורה" ית', אלא אדרבה, והיו עיניך רואות את מוריך, כנ"ל. הרי, שאין ח"ו שום חילוף של משהו, בין תורה דאצילות לתורה שבעוה"ז, דהיינו בין חכמת הקבלה לתורת הנגלה, אלא, שכל ההבחן הוא רק בבחינת האדם העוסק בתורה, ושנים עוסקים בתורה בהלכה אחת, ובלשון אחת ממש. ועכ"ז, לאחד תהיה התורה ההיא בבחינת חכמת הקבלה ותורה דאצילות, ולשני תהיה תורה דעשיה ונגלה. והבן זה היטב.

קמח) ובזה תבין צדקת דברי הגר"א מווילנא ז"ל (בסידור בברכת התורה), שכתב, שמתחילין התורה בסוד, דהיינו, תורת הנגלה דעשיה, שהיא בחינת נסתר, שהשי"ת מסתתר שם לגמרי כנ"ל. ואח"כ ברמז, כלומר, שנתגלה ביותר בתורה דיצירה, עד שזוכה לפשט, שה"ס תורה דאצילות, שנקראת פשט, משום שנתפשטה מכל הלבושים המסתירים להשי"ת כמבואר.

הסבר: דהיינו התורה דאצילות שהיא פנימיות התורה בשורשה היא שלמה והתפיסה שלה היא לא תפיסה גשמית חס ושלום כפי שאנו תופסים בעולם הזה כגון שור חמור נזיקין וכו' מבחינה חיצונית. ועוד יותר מזה התורה דעולם הזה לכאורה מסתירה את הבורא כי לא רואים את הקשר בינה לבורא באמת. הכיצד חמור קשור לבורא?

אלא כפי שאמרנו שגם חיצוניות התורה קדושה ופנימית לחלוטין אלא זה תלוי במקבלים.

כאשר האדם בלא לשמה תופס רק את בחינת העולם הזה שבתורה את צד הנפרדות. אבל אם יקח את זה לעבודה ויחבר את הפרטים לכלל הרי מעלתו גדולה לאין קץ (אין הכוונה רק על המצוות הגשמיות שיחברם לכלל. אלא בעיקר לפרטים הרוחניים שצריך לחברם לכלל. שאכן אמת שחלק חשוב מההשלכה שלהם הוא קיום תורה ומצוות בגשמיות ממש כגרוי\ביטוי לאספקלריא הרוחנית שלהם.

על כן משה ניצח למלאכים דהיינו שרק כלל בלי פרטים לא מספיק, וכאשר מתקנים גם את בחינת הרצון לקבל את צד הפרטים רואים את הגינה בערוגותיה.

הביא משל יפה ששנים עוסקים באותה תורה לאחת תהיה תורה דעולם הזה חס ושלום או תורה דעשיה, ולאחד תהיה תורה דאצילות.

על כן אחרי דברים קדושים אלה? במקום להמשיך לעסוק רק בחיצוניות שאם חס ושלום עומדת בפני עצמה מסתירה יותר את הבורא, ראוי לנו לקבל להתעסק בפנימיות התורה כמה שיותר וגם בחיצוניות התורה כתומכת לפנימיות ואז נזכה להשגה שלמה בע"ה. 

קנד) והנה הדברים האלו מספיקים לכל מעיין, שירגיש בדעתו את מהותה של חכמת הקבלה באפס מה. וראוי שתדע, שרוב מחברי ספרי הקבלה, לא התכוונו בספריהם, אלא כלפי מעיינים כאלו, שכבר זכו לגילוי פנים ולכל ההשגות העליונות, כנ"ל. ואין לשאול, אם כבר זכו להשגות, הרי הם יודעים הכל מהשגתם עצמם, ולמה להם עוד ללמוד בספרי חכמת הקבלה מאחרים.

אמנם לא מחכמה שאלה זאת, כי זה דומה לעוסק בתורת הנגלה, ואין לו שום ידיעה בעסקי העוה"ז, בבחינת עולם שנה נפש שבעוה"ז, כמ"ש לעיל, ואינו יודע במקרי בני אדם והנהגתם לעצמם, והנהגתם עם אחרים, ואינו יודע את הבהמות, החיות והעופות שבעוה"ז. וכי יעלה על דעתך, שאיש כזה יהיה מסוגל להבין איזה ענין בתורה כהלכתו, כי היה מהפך הענינים שבתורה, מרע לטוב ומטוב לרע, ולא היה מוצא את ידיו ורגליו בשום דבר. כן הענין שלפנינו, אע"פ שהאדם זוכה להשגה, ואפילו להשגה מתורה דאצילות, מ"מ אינו יודע משם אלא מה שנוגע לנפשו עצמו, ועדיין אמנם צריך לדעת כל ג' הבחינות: עולם שנה ונפש, הנ"ל, בכל מקריהם והנהגותיהם, בתכלית ההכרה, כדי שיוכל להבין את עניני התורה המיוחסת לאותו עולם, שענינים אלו בכל פרטיהם ודקדוקיהם, מבוארים בספרי הזוהר ובספרי הקבלה האמיתיים, שכל חכם ומבין מדעתו מחוייב להגות בהם יומם ולילה.

קנה) ולפי"ז, יש לשאול, א"כ, למה זה חייבו המקובלים לכל איש ללמוד חכמת הקבלה, אמנם יש בזה דבר גדול, וראוי לפרסמו, כי יש סגולה נפלאה לאין ערוך, לעוסקים בחכמת הקבלה, ואע"פ שאינם מבינים מה שלומדים, אלא מתוך החשק והרצון החזק, להבין מה שלומדים, מעוררים עליהם את האורות המקיפים את נשמתם. פירוש, כי כל אדם מישראל, מובטח בסופו, שישיג כל ההשגות הנפלאות, אשר חשב השי"ת במחשבת הבריאה להנות לכל נברא. אלא מי שלא זכה בגלגול זה, יזכה בגלגול ב' וכו' עד שיזכה להשלים מחשבתו ית' שחשב עליו, כמ"ש בזוהר, כנודע. והנה כל עוד שלא זכה האדם לשלימותו, נבחנים לו אותם האורות העתידים להגיע אליו, בבחינת אורות מקיפים, שמשמעותם היא, שעומדים מוכנים בעדו, אלא שהמה מחכים לאדם, שיזכה את כלי הקבלה שלו, ואז יתלבשו האורות האלו בכלים המוכשרים.

ולפיכך, גם בשעה שחסרו לו הכלים, הנה, בשעה שהאדם עוסק בחכמה הזאת, ומזכיר את השמות של האורות והכלים, שיש להם מבחינת נשמתו שייכות אליו, הנה הם תיכף מאירים עליו, בשיעור מסויים, אלא שהם מאירים לו בלי התלבשות בפנימיות נשמתו, מטעם שחסרים הכלים המוכשרים לקבלתם, כאמור. אמנם ההארה שמקבל פעם אחר פעם, בעת העסק, מושכים עליו חן ממרומים, ומשפיעים בו שפע של קדושה וטהרה, שהמה מקרבים את האדם מאד, שיגיע לשלימותו.

קנו) אבל תנאי חמור יש בעת העסק בחכמה זאת, שלא יגשימו הדברים בענינים מדומים וגשמיים שעוברים בזה על לא תעשה לך פסל וכל תמונה ח"ו, כי אז, אדרבה מקבלים היזק במקום תועלת. ולפיכך הזהירו ז"ל שלא ללמוד החכמה כי אם לאחר ארבעים שנה או מפי רב, וכדומה מהזהירות, וכל זה הוא מהטעם האמור.

ולפיכך, הכינותי בעז"ה את הפירושים פנים מאירות ופנים מסבירות על עץ חיים, שעשיתי, כדי להציל המעיינים מכל הגשמה.

הסבר: כל הכתבים נכתבו בשפת הענפים ממילא רק מי שבעל השגה ועוסק בתורה לשמה יכול להבין את הדברים אם כך מה יעשה מי שלא?

ניתנה לבעל הסולם רשות וזכות מיוחדת מלמעלה לתת לנו את היכולת ללמוד את הדברים גם לפני שאנו בעלי השגה ומתוך שלא לשמה לבוא לשמה, זה לא מובן מאליו אומר בעל הסולם לפני זמנו של בעל שם טוב היו צריכים לשבע חכמת חיצוניות וסיגופים רבים וגם לא כל אחד היה זוכה, לרבי שמעון בדורו ניתנה זכות לאחר מכאן להאר"י וכן הלאה.

מביא במקום אחר שזה תלוי בהכשרה של הדור או בנביא עצמו או בשניהם.

נתן לנו בעל הסולם את האפשרות לגשת לדברים כי באמת הדור הזה התפתח בצורה שראוי ומוכשר להיכנס לפנימיות הדברים.

עכשיו נשאר רק לבוא ולקחת, בהצלחה.

נביא את בעל הסולם שיאיר את ענינו ויסביר לנו מעט על הקליפות:

אומר בעל הסולם:

ביאור הדברים כי ד' קליפות הן: רוח סערה, ענן גדול, אש מתלקחת, ונוגה לו סביב. וג' הראשונות הן קליפות טמאות כולן, אבל קליפת הנוגה חציה טוב וחציה רע, ובעת שג' הקליפות דבוקות בה נעשית כולה רע. ובעת שנפרדת מהן ומתדבקת בקדושה היא נעשית כולה טוב. ומקומן של ד' קליפות אלו הן בסיום הפרצוף, שהוא בסיום היסוד, שיש שם ב' עורות זה על זה, העור הא' נקרא ערלה, ובו כלולות ג' הקליפות הטמאות: רוח סערה וענן גדול ואש מתלקחת, והעור הב' נקרא עור הפריעה, שהיא בחינת קליפת נוגה, שחציה טוב וחציה רע.

והנה אדם הראשון נולד מהול, כי ג' הקליפות הטמאות לא היתה להן שום אחיזה בו, ולא היה בו אלא קליפת הנוגה לבד, שהיא עור הפריעה, והיתה גם היא כולה טוב, להיותה נבדלת מג' הקליפות הטמאות, ונתדבקה בקדושה. אלא בחטא דעצה"ד בפיתוי הנחש, הכלול מג' הקליפות הטמאות, משך עליו את העור הב' שהוא הערלה כמ"ש חז"ל (סנהדרין לח:) אדה"ר מושך בערלתו היה. וז"ס הכתוב והועד בבעליו ולא ישמרנו וגו' השור יסקל וגם בעליו יומת (שמות כא), כי בעת שהערלה קפצה עליו ונתחברה ביסוד שלו תיכף פרחה ממנו הנשמה דאצילות ונפל לעשיה ונגזרה עליו מיתה. וז"ס זוהר הנ"ל, דאית שור מועד בסטר ערלה פריעה כי מחמת שהועד שלא לאכול מעצה"ד ולא נשמר ואכל ע"כ קפצה עליו הערלה כנ"ל. ונטמאו ב' העורות יחד, כי גם עור הפריעה שהוא נוגה, נטמא גם הוא מכח חיבורו ודבקותו בערלה, שהן ג' הטמאות. אמנם יש הפרש ביניהם, כי עור הפריעה נקרא שור תם, ולאמועד, מטעם היותה בקדושה גמורה מטרם חטא דעצה"ד, והוא נטמא רק ע"י הערלה שנתדבקה בו.

ולפיכך יש ב' תקונים מיוחדים מילה ופריעה, כי בשור המועד נאמר השור יסקל וכן הערלה צריכים להעביר ולחתוך מהקדושה ולזרוק אותה לעפר. אבל בשור תם נאמר, וחצו את כספו וכן עור הפריעה יש להניחו בקדושה מחובר ליסוד, אלא שצריכים לחצות ולקרוע אותה לכאן ולכאן, שבזה מתגלים המוחין בחזרה אל הפרצוף, ונגלה בשר קודש. וז"ש שם ובהאי שור עביד פריעה, ואעבר זוהמא דפסולת כלא כי ע"י שחוצים העור לכאן ולכאן מסביב היסוד, מתבטלת והולכת כל הזוהמא שקבל עור הפריעה מכח חיבורו הקודם בערלה, והמוחין שנסתלקו מחמת הערלה יכולים לחזור ולהתגלות.

אמנם אין זה מספיק עוד להחזיר כל המוחין שנסתלקו מאדה"ר מחמת החטא דעצה"ד, שהרי כתוב וגם בעליו יומת אע"ג שיסקל השור. והוא מטעם כחו הגדול של שור המועד, שה"ס הס"מ המקטרג, מכח הכתוב והועד בבעליו ולא ישמרנו. וכדי לתקן זה נטלאליהו אותו הדלטורא של הס"מ על עצמו, וקטרג על בני ישראל, במקום הס"מ כמ"ש כי עזבו בריתך בני ישראל, ונמצא בזה, שסתם פיו של הס"מ ונתבטל שליחותו של הס"מ, משום שאליהו קבל על עצמו את שליחותו, ואז יש לו כח גם להעשות סנגור אח"כ, בעת שהוא רואה שבני ישראל מקיימים ברית. עד כאן לשונו.

עוד אומר בעל הסולם בזוהר יתרו

המאמר. ג׳ קליפות הן, הכוללות כל מיני הדינין והקליפות שבעולמות. א) היא רוח סערה, והיא מבחינת המלכות דמדת הדין מטרם שנמתקה בבינה. ב) ענן גדול, והוא מבחינת הדינים המתגלים בקו השמאל כשהוא מאיר בלי התכללות הימין. ג) היא אש מתלקחת, והיא מבחינת הדינים של המלכות שעלתה לבינה. וכל מיני הפורעניות והעונשים הבאים על ישראל הם מג׳ קליפות הללו. אמנם כמו שהן מזיקות לקדושה. בעת שישראל אינם כדאים, הנה בעת שישראל כדאים הן נותנות עזר לקדושה, וכל המוחין מתגדלים ומשתלמים בעזרתם. ולפיכך אנו מבחינים בהן, ב׳ בחינות, א) בשעה שהן מזיקות ומחריבות את הקדושה, ואז הן נקראות רוח סערה, ענן גדול, ואש מתלקחת, כנ״ל. ב) בשעה שהן עוזרות לקדושה, דהיינו בעת שישראל כדאים, ואז אותן ג׳ הצורות עצמן של הקליפות מכונות קליפת נגה. והיא הקליפה הרביעית, שעליה נאמר ונגה לו סביב, כי כל ההארות שבקדושה היוצאות במוחין דקדושה מסבבות ומאירות על קליפת הנגה ההוא, ונמצא שקליפת הנגה מפרדת ומבטלת את ג׳ הקליפות, שלא יוכלו להזיק עוד לקדושה, שהרי, להיפך, שהן נעשות מסייעות ומגדילות את הקדושה. באפן, שאין הפרש בין ג׳ הקליפות לקליפה הד׳ בצורה, אלא בפעולה. שבזמן שהן פועלות רעה לקדושה, הן נקראות רוח סערה ענן גדול ואש מתלקחת. ובעת שהן פועלות טובה לקדושה הן נקראות קליפת נגה. ולפעמים גם קליפת נוגה נטמאת כג׳ הקליפות ופועלת רעה כמו מלכות יון, להלן. והכל תלוי בתחתונים, אם מריעים מעשיהם, ג׳ הקליפות שולטות, עד שאפילו קליפת נגה מתקלקלת. ואם מטיבים מעשיהם, נמצאת קליפת נוגה דוחית ג׳ הקליפות. גם בקליפת נוגה עצמה יש שינוים, כי עיקר העזרה לקדושה היא בחינת אש מתלקחת שבה, שהיא בסוד המוקש שמשימים לנחש (כמ״ש בהסולם פרשת וארא אות ק״ח וק״ט ע״ש) אבל גם לב׳ האחרות יש תפקידים לעזור לקדושה.

וז״ש (באות של״ח) וכל אינון שהם רוח מערה, וענן גדול, ואש מתלקחת, קליפין למוחא, דסחרן דא לגו מן דא וכו׳. כי כל אחת היא חיצונית לחברתה ומסבכת אותה. וההוא אש איהו, דקא אחיד בגויה ההוא נגה, כי עיקר העזרה לקדושה שבקליפת נגה, היא בחינת אש מתלקחת שבה כנ״ל. ונמצא שהיא אחוזה ביותר בנגה. האי איהו לגו מן כולא ודא איהו דקא מתאחד במוחא, כי היא משמשת ליציאת המוחין הקדושים, ע״כ נבחן שנתאחזת בהם. הכא איהו רזא דארבע מלכוון וכו', כי ד׳ קליפות אלו כוללות כל הדינים והעונשים הבאים על ישראל. וכן ד׳ מלכויות אלו שישראל גלו בהם. כוללים כל הצרות והשעבוד של ישראל. ונגה לו סביב דא איהו מלכות יון, שקליפת נגה היא כנגד מלכות יון, דסחרא לון נגה ולא בהו נגה וכו', שאינם נגה עצמו, אלא שנגה סביב להם, דהיינו קרובים לנגה, אוף הכא באינון קליפין אין מי שיהיה קרוב למוח הקדושה, כקליפת נגה, והאי סחרא ליה נוגה, כי קליפת נגה עצמה היא כוללת ג׳ הקליפות, ואינה נגה ממש, אלא משום שהקדושה לוקחת עזרה ממנה, נבחן שהנגה של הקדושה מסבב אותה,אלא נפקא מגו מוחא, כי הנוגה, שהוא שיעור ההארה שבמוח הקדושה שיצאה בעזרתה, יוצאת מן המוח, ונהיר סחור סחור,ומאירה סביב סביב קליפת נוגה. וז״ש, ונגה לה סביב. ויש בענין זה כמה דרכים בזהר (עי׳ זהר יתרו אות שי״א בסולם וזהר ויקהל מאות קס״ב עד אות קס״ח).

עד כאן לשונו.

לסיום נביא ציטוטים מבעל הסולם בעניין הקליפות:

(הקדמה לפנים מאירות ומסבירות)

"ואחר שתדע זה, נבקש את זה הענף, שישנו להס"א העליונה בעוה"ז, ואז נדע על ידו, גם את שורשו הס"א העליונה:

ומצאנו בזוהר הק' פרשת תזריע, דהנגעים שבגופי בני אדם, המה ענפים של הס"א העליונה עש"ה: ולפיכך, נקח להשכיל את קומת הבעל חי, ואנו מוצאים בו, אשר זה הנביע המתהוה בגופו, ע"י השגת התענוג, הוא המרבה ומפריא לו החיים, וע"כ ההשגחה הטביעה בהקטנים, שבכל מקום שיתנו עיניהם, ימצאו קורת רוח ותענוג, ואפי' מדברים קטנטנים של מה בכך: להיות קומת הקטן, מחוייב לרביה של חיים ביותר, כדי שיהיה סיפוק בו לצמיחה וגידול, וע"כ תענוגם מצוי: והנך מוצא אשר אור התענוג הוא אבי החיים: אמנם חוק זה, אינו נוהג זולת בתענוג, שהוא מושפע לכללות הקומה, אבל בתענוג דפרודא, כלומר, בשהתענוג מתקבץ ומקובל, רק לחלק נבדל של קומת הבעל חי, אז אנו מוצאים בו דין הפוך: דהיינו אם יש לו מקום לקוי בבשרו, התובע אותו לגרד ולחכך, והנה פעולת החיכוך, מביאה לו ג"כ שכרו בצדה, שמרגיש עמה תענוג מרובה ברדיפה כבירה, אמנם בתענוג זה, טפת סם המות כרוך בעקבו, שבאם לא ימשול על יצרו, וישלם את התביעה הרדופה, נמצאים התשלומים מגדילים עוד את חובו, כלומר, לפי מדתו של השגת התענוג מהחיכוך, כן יתרבה עליו הלקותא, ויתהפך התענוג למכאוב, ובהתחילה שוב להתרפאות, נולדה עמה יחד, תביעה חדשה לחיכוך, ובמדה יותר גדולה מקודם, ואם עדיין אינו מושל ביצרו, ושוב משלם די התביעה, נמצא גם הלקותא הולך ומתרבה עליו, עד שמביאה לו טפה של מרה בסופו, שמרעלת כל הדם, שבאותו החי: ונמצא, שמת ע"י קבלת התענוג, מפני שהיא תענוג דפרודא, המקובל רק לחלק נבדל של הקומה, וע"כ פועלת המות בהקומה, בהפכי מהתענוג המושפע לכלל הקומה, כאמור: והנה הגיע לפנינו, צורת הס"א העליונה מראשה עד עקבה, אשר ראשה, היא הרצון לקבל אך לעצמה, ולא להשפיע מחוץ לה, כתכונת התביעה שבבשר המנוגע, בערך כללו של קומת החי; וגופה של הס"א, היא צורתה של מין תביעה, שאינה עומדת להפרע, שהפרעון שהוא הולך ופורע, עוד מגדיל החוב והלקותא ביותר, כדוגמת קבלת תענוג ע"י החיכוך, כנ"ל: ועקבה של הס"א, היא הטפה של סם המוות, שעושקתו ומפרידו, גם מניצוץ חיים האחרון שנשאר לו, כדוגמת טפה של סם המות הנ"ל המרעלת את כל הדם שבקומת הבעל חי: והיינו שאמרו ז"ל, ולבסוף בא ונוטל את נשמתו, כנ"ל: והיינו שאמרו שהמה"מ מזדמן בחרב שלופה וטפה של מרה בקצה החרב, והאדם פותח פיו וזורק בו הטפה, ומת: אשר חרבו של מה"מ, הוא השפעת הס"א, שנק' חרב, לסבת הפירוד המתגדל במדת הקבלה, שהפירוד מחריבו, כנ"ל, והאדם פותח בהכרח את פיו, להיות שמוכרח לקבל שפע הקיום והעמדתו, מתחת ידיה. עד שמגיע אליו טפה של מרה, שבסוף החרב, שהוא גמר הפירוד לניצוץ האחרון של נשמת חייו, כנ"ל:

(אות כ') ובסבת ב' הקלקולים הנ"ל נתקלקל ג"כ בנין גופו של אדם להיותו מותאם מצד היצירה, בתכלית הדיוק, לקבלת שפע של קיומו, ממערכת הקדושה: כי כל פעולה מאושרה, ושל קיימא, יהיו חלקיה משומרים, מהעדפה או מגרעת עד לכל שהוא, והפעולה שאינו מאושרה, ושאינה של קיימא, הוא בשביל, שחלקיה חסרי המזג, ומצוי בהם בכל שהוא, מגרעת או העדפה: וע"ד שאומר בשיר היחוד. מכל מלאכתך דבר אחד לא שכחת, לא העדפת ולא החסרת. והוא חוק מחוייב, שמהפועל השלם נמשך פעולה שלימה: אמנם בעבור האדם, ממערכת הקדושה למערכת הס"א, בסבת הספחת הנוסף בבנינו, ע"י העצה"ד, כנ"ל, כבר נמצאים חלקים מרובים בבנין גופו בעודפות, בלי צורך, להיותם אינם מקבלים כלום, משפע של קיום המושפע מרשות הס"א: כמו שאנו מוצאים בעצם לוז עיין בזוהר במד' הנעלם תולדות וכן סניא דיבי וכו', וכן בחלק ידוע מכל אבר ואבר, ואכמ"ל:

ולפיכך, מחויב האדם, לקבל כלכלה לתוך גופו, יתר מהצורך, להיות העודפות הנ"ל, מתחברים בכל תביעה, העולה מהגוף, וע"כ מקבל הגוף בשבילם, אמנם העודפות בעצמם אינם יכולים לקבל חלקיהם, וע"כ נשאר חלקיהם בגוף, בבחי' מותרות ופסולת, שהגוף מחוייב אח"כ להפליט לחוץ: ונמצאים כלי המאכל והעיכול, מתייגעים לריק ולבטלה בשבילם, וע"כ הולכים ונפסדים, עד לכליון, כי משפטם חרוץ ככל פעולה מחסרי המזג, שסופה להתפרק: והנך מוצא גם מצד בנין הגוף, שנתלה מיתתו, בקודם ונמשך מעצה"ד:

ועתה זכינו להשכיל ולדעת, בדבר ב' ההנהגות הסותרות זו את זו עד לקצה, שעמדנו עליהם, לעיל באות י"א ע"ש: כי הנהגת קיום וכלכלה של בני המציאות, כבר עברה ממערכת הקדושה למערכת הס"א, והוא, מסבת הספחת, של גדלות הרצון לקבל לעצמו, הנקשר בבני המציאות, מסבת אכילת העצה"ד, שגרם פירוד והפכיות ושנאה, בין מערכת הקדושה, לבנין הגופות של בני מציאות העוה"ז: בשכבר הקדושה, אינה יכולה לקיימם ולזונם, משלחן גבוה, וע"כ כדי שלא יחרב המציאות, וכדי להזמין להם מהלך תיקונם, מסרתה לכללות השפע של קיום המציאות, שה"ע רפ"ח הניצוצין שלה, למערכת הס"א, שהמה יהיו המפרנסים לכל בני העולם, בזמן המשך התיקונים: וע"כ סדרי הקיום נמצאים מבולבלים מאד, כי מרשעים יצא רשע, וממ"נ, אם ממעיטים השפע לבני העולם, מביאים ודאי חורבן ויסורים, ואם מרבים בשפע נמצאים מביאים כח הפירוד ביותר להמקבלים, ע"ד שאמרו ז"ל, "יש לו מנה רוצה מאתים, ויש לו מאתים רוצה ארבע מאות: כדמיון התענוג דפרודא, המושג לבשר הנפרד והלקוי הנ"ל, שכמות התענוג, מרבה הפירוד והלקותא, ונמצא האהבה עצמיית, מתגבר ביותר בהמקבלים, ואיש את חבירו חיים בלעו, וגם חיי הגוף מתקצרים, כי ע"י ריבוי כמות הקבלה, מגיע במוקדם לטפה של מרה שבאחריתה, ובכל מקום שהם פונים, אך מרשיעים. כנ"ל:

ובזה תבין, מ"ש בתוספות כתובות דף ק"ד, דעד שאדם מתפלל שיכנס תורה לתוך גופו, יתפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך גופו, ע"ש: והיינו, משום דצורת הקבלה העצמיית, שהוא ההפכי מהקדושה, מתרבה ומתגדל, בשיעור התענוג המושג לגופו, כנ"ל: וא"כ איך אפשר לו להשיג אור תורה לתוך גופו, בהיותו נפרד בהפכיות הצורה עד לקצה מהקדושה, ושנאה גדולה מצוי ביניהם, כערך כל ההפכיים ששונאים זה לזה, ואינם יכולים להמצא בכפיפה אחת: ופשוט הוא, שמחוייב מקודם להתפלל, שלא יכנסו המעדנים והתענוגים לתוך גופו, ולפי רוב המעשה בתורה ומצות, נמצא לאט לאט, זוכה להפך צורת הקבלה לע"מ להשפיע, ונמצא משוה צורתו למערכת הקדושה, וחזר להיות ההשתוות והאהבה ביניהם, כמו שהיה קודם חטאו של עצה"ד, וזוכה לאור תורה, להיותו נכנס למחיצתו של הקב"ה:"

דרגות הסולם:

"כי יהיה נערה בתולה מאורסה לאיש, ומצאה איש בעיר ושכב עמה". אפשר לבאר שהשכינה הקדושה נקרא נערה. ויש ג' בחינות: פנויה, ארוסה, ובעולה. במצב הדומם דקדושה, אזי הוא נקרא "פנויה". מטעם שכל המעשים שעושה עבורה, הוא רק בכדי לקבל תמורה, היינו או עולם הזה או עולם הבא. אבל, הוא יודע שהשכינה הקדושה משועבדת לו, היינו לבחינת קבלה עצמית. לכן היא נקראת פנויה, משום שאין לה למי להזדקק. אזי הוא רוצה שתזדקק אליו. לכן אז במצב הדומם, הוא יכול להמשיך בעבודתו, ואין הוא פוגם בשום דבר.

מה שאין כן כשהוא מתחיל בעבודת הצומח, זאת אומרת, שכבר נתוודע לו שהתורה ומצוות, צריך לעסוק בבחינת להשפיע, אז השכינה הקדושה נקרא בחינת "מאורסה לאיש". היינו לבחינת קודשא בריך הוא, שצריך לעבוד לעשות היחוד קודשא בריך הוא ושכינתא. לכן, מי ששכב עמה, היינו שהוא רוצה להנות ממנה, שהוא מתחיל לעבוד בבחינת הקבלה, בזמן שהוא יודע שבחינת קבלה כבר אסורה, שאצלו כבר נקרא בחינת מאורסה לבחינת קודשא בריך הוא, אזי "וסקלתם את שניהם".

דהנה השכינה הקדושה כלפי עצמה "לית מחשבה תפיסה ביה כלל", אלא כל המדובר, הוא רק כלפי אדם המשיג. לכן האדם נדון בסקילה, היינו המחשבות זרות המרוצצות את מוחו ומת. היינו שנאבד לו כל החיות דקדושה. וגם השכינה הקדושה נופלת אצלו לבחינת עפר. היינו שהוא רואה שאין בה שום חיות, זאת אומרת, שאין בשביל מי לעבוד. וזהו שכתוב "את הנערה על אשר לא צעקה בעיר" (וזה ענין "צעק, רשע אל תגע בי"). "בעיר", היינו בזמן שהיה לו התעוררות גדולה, והיה עובד בשלהבת עצומה. אז "לא צעקה הנערה", שאז לא הורגש שום חטא בעבודה זאת, אלא שהיה רוצה להמשיך את עבודה זאת, בבחינת קבלה עצמית, לנצחיות. לכן פגם אותה בעצמה. לכן עכשיו הוא רואה שאין בה שום חיות, ולא כדאי לעבוד עבורה. כמו שאמרו חז"ל, "בא נחש על חוה והטיל בה זוהמה". ופירש אאמו"ר זצ"ל, שזוהמה נקרא זו-מה, היינו שאמר "מה העבודה הזאת לכם". וזה נקרא "ומתו שניהם".

"ואם בשדה מצאה האיש". בחינת עבודה בשדה, היינו בזמן העבודה שכב עמה. היינו שעוסק בתורה ומצוות על מנת לקבל, והוא יודע שאסור, היות שהיא מאורסה לאיש, כנ"ל. אזי "ולנערה לא תעשה דבר… כי בשדה מצאה, צעקה הנערה… ואין מושיע לה". היינו שהוא מרגיש שהיא צועקת, "רשע אל תגע בי", היינו שאסור לעבוד בבחינת קבלה. "ואין מושיע לה", היינו שהאדם אינו יכול להתגבר על בחינת קבלה שלו, שזה נקרא בחינת "שדה". היינו בזמן העבודה, היינו שרוצה להתגבר על בחינת קבלה, אזי השכינה הקדושה נשארה בחיים, כלומר שהוא רואה גדלותה וחשיבותה.

וכל המתדבק בעבודה זאת להשפיע יש לה חיים, אבל הוא מת, מאחר שקיבל לעצמו את בחינת החיים, שהמשיך ממנה. אז הוא מת, וטוען, שאינו יכול לעבוד יותר בעבודה. כי רק בן אדם, שנולד עם מוח חריף, ומידות טובות ותכונות ישרות, מה שאין כן הוא נולד עם מידות מגונות, לכן אינו יכול להמשיך בעבודה זאת. וזה נקרא שמת, שכבר אין לו חומרי דלק שימשיך בעבודתו שיהיה לו חיים.

אבל ה' יתברך ברוב רחמיו, הוא מחיה מתים ברחמים רבים. וקם האדם לתחיה, עד שעובר כמה גלגולים, הן בגוף אחד או בכמה גופים, בסוד "כי לא ידח ממנו נדח", וזוכה להדבק בהקומה לנצחיות.