מהי חכמת הקבלה?
חכמת הקבלה היא החכמה היחידה בעולם, שמתעסקת מעבר לזמן ומקום העדר חילוף ותמורה מעבר למראה והאשליה הגשמית. כל החכמת האחרות עוסקות בזמן ומקום, או ברמת הנפש הבהמית בתחתית עולם העשיה, אבל הכל במסגרת האשליה הגשמית והנפש הבהמית החיה, אבל חכמת קבלה המעשית והנבואה היא היחידה בעולם שעוסקת לחלוטין מעבר לגשמיות, ואף מעבר לגשמיות (החומר) שברוחניות. רבים טועים בהבנה של חכמת קבלה מעשית וחושבים שמדובר על שטויות ואשליות בגשמיות, אבל דווקא קבלה מעשית באה דקדושה באה לחבר את האדם למדרגות הנבואה ורוח הקודש שהם מעל העולם האשליה, מעל המטא-ריק-ס' אל האמת שנמצאת בדמיון האלוקי המתוקן בהשוואת הצורה לאלוקות. קבלה מעשית, היא צד הסוד שבתורה, צד הקדושה העליונה שמתפשטת ללב. לקבל בעל מנת להשפיע זו קבלה מעשית – אהבה שלמה. אנו טמאי מתים (טמאי הרצון לקבל לעצמנו) על כן אין לנו אפשרות להתעסק בקבלה מעשית. כל תורת הקבלה עוסקת בבחינת טעמי התורה, ולא סתרי התורה. שמצווה לגלותם ובזכות זה תלויה הגאולה.
תכנים בחכמת הקבלה
חכמת הקבלה
Block Title
מהי פנימיות חכמת הקבלה?
אומר בעל הסולם הקדמה לתלמוד עשר הספירות מובאים דבריו בקיצור לשון:
ותדע, שד' העולמות הנקראים בחכמת הקבלה: "אצילות", "בריאה", "יצירה", "עשיה", בעת שנשתלשלו ויצאו, הנה יצאו זמ"ז, בבחינת חותם ונחתם, כלומר, כמו שכל מה שנמצא רשום בחותם, מתגלה בהכרח ויוצא בדבר הנחתם ממנו, לא פחות ולא יותר. כן היה בהשתלשלות העולמות, באופן, שכל ד' הבחינות, שהם עש"נ וקיומיהם כנ"ל, שהיו בעולם האצילות, יצאו כולם ונחתמו ונתגלו דוגמתם, גם בעולם הבריאה. וכן מעולם הבריאה לעולם היצירה, עד לעולם העשיה.
באופן, שכל ג' הבחינות שבמציאות שלפנינו המכונות עש"נ, עם כל דרכי הקיום שלהם, הערוכים לעינינו כאן בעוה"ז, הנה נמשכו ונתגלו כאן, מעולם היצירה, והיצירה מן שלמעלה ממנו. באופן, שמקור כל הפרטים המרובים הללו שלעינינו, הם בעולם האצילות. ולא עוד, אלא אפילו אותם החידושים, המתחדשים ובאים היום בעולם הזה, הנה מוכרח כל חידוש להתגלות מקודם מלמעלה בעולם האצילות, ומשם בא ומשתלשל ונגלה לנו בעוה"ז.
וז"ש חז"ל: "אין לך כל עשב מלמטה, שאין עליו מזל ושוטר מלמעלה, שמכה עליו ואמר לו, גדל" (בראשית רבה פ"י). וז"ס: "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה, עד שמכריזין עליו מלמעלה" (חולין דף ז' ע"ב). והבן.
קמה) ותדע, שבחינת התלבשות התורה בג' בחינות המציאות: עולם, שנה, נפש, וקיומיהם שבעוה"ז, החומריים כנ"ל, הנה מכאן נמצאים לנו האיסור והטומאה והפסול, שבאים בתורה הנגלית, אשר נתבאר לעיל, שהקב"ה מלובש בה, בסוד "אורייתא וקב"ה חד הוא". אלא בהעלם והסתר גדול, היות והלבושים החומריים האלו, המה הכנפיים, המכסים ומעלימים אותו ית'. אמנם בחינת התלבשות התורה, בבחינת עש"נ הזכים וקיומיהם שבג' העולמות העליונים, שנקראים אצילות, בריאה, יצירה, המה מכונים בכללם, בשם "חכמת הקבלה".
קמו) באופן, שחכמת הקבלה והתורה הנגלית, הם היינו הך. אלא, בעוד שהאדם מקבל מבחינת השגחה של הסתר פנים, והקב"ה מסתתר בתורה (כנ"ל ד"ה וז"ש), נבחן, שעוסק בתורת הנגלה, כלומר, שאינו מוכשר לקבל שום הארה מתורה דיצירה, ואצ"ל עוד מלמעלה ליצירה. וכשהאדם זוכה לגילוי פנים, כנ"ל ד"ה "והנה", אז מתחיל לעסוק בחכמת הקבלה. היות, ולבושי התורה הנגלית בעצמם, נזדככו בעדו, ונעשתה תורתו – תורת היצירה, שנקראת "חכמת הקבלה". ואפילו הזוכה לתורה דאצילות, אין הפירוש ח"ו, שנתחלפו לו אותיות התורה, אלא אותם הלבושים עצמם, של התורה הנגלית, נזדככו לו ונעשו ללבושים זכים מאוד, שהם נעשו בסו"ה "ולא יכנף עוד מוריך, והיו עיניך רואות את מוריך", כנ"ל, שאז נעשו בבחינת "איהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון", כנ"ל.
קמז) וכדי לקרב הדבר מעט אל השכל, אתן לך דוגמא. למשל, כי בעוד שהיה האדם בזמן הסתר פנים, הנה בהכרח שהאותיות ולבושי התורה, היו מסתירים את הקב"ה, כי ע"כ נכשל ע"י הזדונות והשגגות שעשה. ואז היה מוטל תחת שבט העונש ח"ו, המלבושים הגסים שבתורה, שהם טומאה ואיסור ופסול וכדומה. אמנם, בעת שזוכה להשגחה הגלויה, ולבחינת תשובה מאהבה, שהזדונות נעשו לו כזכויות, הרי כל הזדונות והשגגות, שנכשל בהם מעת היותו תחת הסתר פנים, הנה נתפשטו עתה מלבושיהם הגסים והמרים מאד, ונתלבשו בבחינת לבושי אור ומצוה וזכויות. כי אותם הלבושים הגסים, בעצמם נתהפכו לזכויות, כנ"ל ד"ה "ולפיכך", עש"ה, שהמה עתה בחינת לבושים, הנמשכים מעולם האצילות, או בריאה, שהמה אינם מכניפים ומכסים על ה"מורה" ית', אלא אדרבה "והיו עיניך רואות את מוריך", כנ"ל.
הרי, שאין ח"ו שום חילוף של משהו, בין תורה דאצילות לתורה שבעוה"ז, דהיינו בין חכמת הקבלה לתורת הנגלה. אלא, שכל ההבחן הוא, רק בבחינת האדם, העוסק בתורה. ושנים, עוסקים בתורה, בהלכה אחת ובלשון אחת ממש, ועכ"ז, לאחד תהיה התורה ההיא בבחינת חכמת הקבלה ותורה דאצילות, ולשני תהיה תורה דעשיה ונגלה. והבן זה היטב.
קמח) ובזה תבין צדקת דברי הגר"א מווילנא ז"ל (בסידור, בברכת התורה), שכתב, שמתחילין התורה בסוד, דהיינו, תורת הנגלה דעשיה, שהיא בחינת נסתר, שהשי"ת מסתתר שם לגמרי כנ"ל. ואח"כ, ברמז, כלומר, שנתגלה ביותר בתורה דיצירה. עד שזוכה לפשט, שה"ס תורה דאצילות, שנקראת "פשט", משום שנתפשטה מכל הלבושים, המסתירים להשי"ת, כמבואר.
קמט) ואחר שבאנו לכאן, אפשר ליתן איזה מושג והבחן, בד' העולמות, הנודעים בחכמת הקבלה בשמות: אצילות, בריאה, יצירה, עשיה של הקדושה, ובד' העולמות אבי"ע של הקליפות, הערוכים בסוד "זה לעומת זה", לעומת אבי"ע דקדושה הנ"ל. ותבין כל זה מהביאור הנ"ל, בד' הבחינות של השגת השגחתו ית', ומד' המדרגות של האהבה. ונבאר מתחילה את ד' העולמות אבי"ע דקדושה. ונתחיל מלמטה מעולם העשיה.
קנ) כי הנה נתבארו לעיל בד"ה "והנה", ב' הבחינות הראשונות של ההשגחה, מבחינת הסתר פנים, עש"ה. ותדע, ששניהם הם בחינת עולם העשיה, כי ע"כ איתא בספר עץ חיים (שער מ"ח פ"ג), אשר עולם העשיה רובו רע. וגם אותו מיעוט טוב, שישנו בו, מעורב ג"כ יחד עם הרע, בלי להכירו, עכ"ל.
פירוש, כי מצד ההסתר הא', כנ"ל ד"ה "משא"כ", נמשך שרובו רע, דהיינו, היסורים והמכאובים, שמקבלי ההשגחה הזאת מרגישים, ומצד ההסתר הכפול, נמצא גם הטוב מתערב ברע, ואין הטוב ניכר לגמרי, כנ"ל ד"ה "והסתר".
והבחינה הראשונה של גילוי פנים, היא בחינת "עולם היצירה", וע"כ איתא בע"ח (שער מ"ח פ"ג), שעולם היצירה חציו טוב וחציו רע, עכ"ל. דהיינו, כמ"ש לעיל (ד"ה אמנם), שהמשיג הבחינה הראשונה של גילוי פנים, שהיא בחינה א' של האהבה התלויה בדבר, המכונה רק "תשובה מיראה", הוא נקרא "בינוני", והוא חציו חייב וחציו זכאי, כנ"ל.
והבחינה השניה של האהבה (כנ"ל ד"ה הא'), שהיא ג"כ תלויה בדבר, אלא שאין שום זכר ביניהם, מהיזק ורע כל שהוא. וכן בחינה ג' של האהבה, שהיא בחינה א' של "אהבה שאינה תלויה בדבר", הנה הן שתיהן, בחינת "עולם הבריאה". וע"כ איתא בע"ח (שמ"ח פ"ג), שעולם הבריאה הוא "רובו טוב ומיעוטו רע, ומיעוט הרע אינו ניכר", עש"ה.
דהיינו, כמ"ש לעיל (ד"ה ואומר), בפירוש הברייתא, שמתוך שהבינוני זוכה למצוה אחת, הוא מכריע את עצמו לכף זכות, שנקרא משום זה "רובו טוב", והיינו בחינה ב' של האהבה. ומיעוט הרע, שאינו ניכר, שישנו בבריאה, נמשך מבחינה ג' של האהבה, שהיא "אינה תלויה בדבר". וגם כבר הכריע את עצמו לכף זכות, אמנם עדיין לא הכריע את העולם כולו (כנ"ל ד"ה ונתבאר), שנמצא מזה, שמיעוטו רע, כי עדיין אין האהבה הזו בבחינת נצחיות, כמ"ש שם, עש"ה. אמנם, אין המיעוט הזה ניכר, כי עדיין לא הרגיש שום רע והיזק, אפילו כלפי אחרים (כנ"ל ד"ה הב').
ובחי"ד של האהבה, שפירושה "אהבה שאינה תלויה בדבר, וגם היא נצחית" (כנ"ל ד"ה מידה וד"ה ואע"פ), היא בחינת עולם האצילות. וז"ש בע"ח, שבעולם האצילות אין שום רע כל שהוא, ושם סו"ה לא יגורך רע. כי אחר שהכריע גם את העולם כולו לכף זכות, הרי האהבה נצחית ומוחלטת, ולא יצוייר עוד שום כיסוי והסתר לעולם, כי שם מקום גילוי הפנים לגמרי, בסו"ה "ולא יכנף עוד מוריך, והיו עיניך רואות את מוריך". כי כבר יודע כל עסקיו של הקב"ה עם כל הבריות, בבחינת ההשגחה האמיתית, המתגלה משמו ית' "הטוב והמיטיב לרעים ולטובים", כנ"ל.
קנא) ובזה תבין ג"כ בחינת ד' העולמות אבי"ע דקליפה, הערוכים לעומת אבי"ע דקדושה, בסוד "זה לעומת זה עשה אלקים". כי המרכבה של הקליפות דעשיה, היא מבחינת הסתר הפנים בב' דרגותיה, שמרכבה ההיא שולטת, כדי לגרום לאדם, שיכריע הכל לכף חובה, ח"ו.
ועולם היצירה דקליפה, תופס בידיו את כף החובה, שאינה מתוקנת בעולם היצירה דקדושה (כנ"ל ד"ה ולפיכך). ובזה שולטים על הבינונים, המקבלים מעולם היצירה, כנ"ל, בסוד "זה לעומת זה עשה אלקים".
ועולם הבריאה דקליפה, יש בידיהם אותו הכח, כדי לבטל את "האהבה התלויה בדבר", דהיינו, רק לבטל את הדבר, שבו נתלית האהבה. והיינו, הבלתי שלימות שבאהבה דבחינה ב'.
ועולם האצילות דקליפה, הוא שתופס בידיו, אותו מיעוט הרע שאינו ניכר, שיש בבריאה, מכח בחינה ג' של האהבה, שאע"פ שהיא אהבה אמיתית, מכח "הטוב והמטיב לרעים ולטובים", שהיא בחינת אצילות דקדושה, עכ"ז, כיון שלא זכה להכריע באופן זה גם את העולם כולו לכף זכות, יש כח ביד הקליפה, להכשיל את האהבה, מכח ההשגחה על האחרים (כנ"ל ד"ה הב').
קנב) וז"ש בע"ח, אשר עולם האצילות של הקליפות, עומד לעומת עולם הבריאה, ולא לעומת האצילות, ע"ש. דהיינו, כמו שנתבאר, כי עולם אצילות דקדושה, שמשם נמשכת רק בחינה ד' של האהבה, הרי שאין שם שליטה לקליפות כלל, היות שכבר הכריע את כל העולם לכף זכות, ויודע כל עסקיו של השי"ת, גם בהשגחתו על כל הבריות, מהשגחת שמו ית' "הטוב והמיטיב לרעים ולטובים".
אלא בעולם הבריאה, שמשם נמשכת הבחינה הג', שעדיין לא הכריעה את העולם כולו, ועל כן יש עוד אחיזה לקליפות. אלא, שקליפות אלו, נבחנות לאצילות דקליפה, להיותם לעומת בחינה ג', שהיא "האהבה שאינה תלויה בדבר", כנ"ל. שאהבה זו היא בחינת אצילות.
קנג) ונתבארו היטב, ד' עולמות אבי"ע דקדושה והקליפות, שהן בחינת הלעומת של כל עולם ועולם, שהם מבחינת החסרון, שיש בעולם שכנגדו בקדושה, והם שמכונים ד' עולמות אבי"ע של הקליפות, כמבואר.
קנד) והנה הדברים האלו מספיקים לכל מעיין, שירגיש בדעתו, את מהותה של חכמת הקבלה באפס מה. וראוי שתדע, שרוב מחברי ספרי הקבלה, לא התכוונו בספריהם, אלא כלפי מעיינים כאלו, שכבר זכו לגילוי פנים, ולכל ההשגות העליונות, כנ"ל. ואין לשאול, אם כבר זכו להשגות, הרי הם יודעים הכל מהשגתם עצמם, ולמה להם עוד ללמוד בספרי חכמת הקבלה מאחרים?
אמנם לא מחכמה שאלה זאת. כי זה דומה לעוסק בתורת הנגלה, ואין לו שום ידיעה בעסקי העוה"ז, בבחינת עולם שנה נפש שבעוה"ז, כמ"ש לעיל, ואינו יודע במקרי בני אדם והנהגתם לעצמם, והנהגתם עם אחרים, ואינו יודע את הבהמות, החיות והעופות שבעוה"ז. וכי יעלה על דעתך, שאיש כזה יהיה מסוגל להבין, איזה ענין בתורה כהלכתו? כי היה מהפך הענינים שבתורה, מרע לטוב ומטוב לרע, ולא היה מוצא את ידיו ורגליו בשום דבר.
כן הענין שלפנינו: אע"פ שהאדם זוכה להשגה, ואפילו להשגה מתורה דאצילות, מ"מ אינו יודע משם, אלא מה שנוגע לנפשו עצמו, ועדיין אמנם צריך לדעת, כל ג' הבחינות: עולם שנה ונפש, הנ"ל, בכל מקריהם והנהגותיהם, בתכלית ההכרה, כדי שיוכל להבין את עניני התורה המיוחסת לאותו עולם. שענינים אלו, בכל פרטיהם ודקדוקיהם, מבוארים בספרי הזוהר ובספרי הקבלה האמיתיים, שכל חכם ומבין מדעתו, מחוייב להגות בהם יומם ולילה.
קנה) ולפי"ז יש לשאול: א"כ, למה זה חייבו המקובלים, לכל איש, ללמוד חכמת הקבלה?
אמנם יש בזה דבר גדול, וראוי לפרסמו: כי יש סגולה נפלאה לאין ערוך, לעוסקים בחכמת הקבלה, ואע"פ שאינם מבינים מה שלומדים, אלא מתוך החשק והרצון החזק, להבין מה שלומדים, מעוררים עליהם את האורות המקיפים את נשמתם.
פירוש: כי כל אדם מישראל, מובטח בסופו, שישיג כל ההשגות הנפלאות, אשר חשב השי"ת במחשבת הבריאה להנות לכל נברא. אלא, מי שלא זכה בגלגול זה, יזכה בגלגול ב' וכו', עד שיזכה להשלים מחשבתו ית', שחשב עליו, כמ"ש בזוהר, כנודע.
והנה, כל עוד, שלא זכה האדם לשלימותו, נבחנים לו אותם האורות, העתידים להגיע אליו, בבחינת "אורות מקיפים", שמשמעותם היא, שעומדים מוכנים בעדו, אלא שהמה מחכים לאדם, שיזכה את כלי הקבלה שלו, ואז יתלבשו האורות האלו בכלים המוכשרים.
ולפיכך, גם בשעה שחסרו לו הכלים, הנה, בשעה שהאדם עוסק בחכמה הזאת, ומזכיר את השמות של האורות והכלים, שיש להם מבחינת נשמתו שייכות אליו, הנה הם תיכף מאירים עליו, בשיעור מסויים. אלא, שהם מאירים לו בלי התלבשות בפנימיות נשמתו, מטעם שחסרים הכלים המוכשרים לקבלתם, כאמור. אמנם ההארה, שמקבל פעם אחר פעם, בעת העסק, מושכים עליו חן ממרומים, ומשפיעים בו שפע של קדושה וטהרה, שהמה מקרבים את האדם מאד, שיגיע לשלימותו.
קנו) אבל תנאי חמור יש בעת העסק בחכמה זאת: שלא יגשימו הדברים, בענינים מדומים וגשמיים, שעוברים בזה על "לא תעשה לך פסל וכל תמונה", ח"ו. כי אז, אדרבה, מקבלים היזק במקום תועלת. ולפיכך, הזהירו ז"ל, שלא ללמוד החכמה, כי אם לאחר ארבעים שנה, או מפי רב, וכדומה, מהזהירות. וכל זה הוא מהטעם האמור.
ולפיכך, הכינותי בעז"ה את הפירושים פנים מאירות ופנים מסבירות על עץ חיים, שעשיתי, כדי להציל המעיינים מכל הגשמה.
אמנם, אחר שנדפסו ד' החלקים הראשונים מביאורים אלו, ונתפשטו בקרב הלומדים, ראיתי בהם, שעדיין לא יצאתי ידי חובת ביאור, כמו שחשבתי. וכל הטרחה הגדולה, שטרחתי לבאר ולהרחיב, כדי שיתבהרו העניינים בלי קושי, היתה כמעט ללא הועיל.
והיה זה, מחמת שהמעיינים, אינם מרגישים את החובה הגדולה, לשקוד על פירוש כל מלה ומלה, המגיעה לפניהם, ולחזור עליה כמה פעמים, באופן שיספיק להם לזכרה היטב, בהמשך הספר בכל מקום שמובאת שם אותה המלה. ומתוך השכחה של איזו מלה, היו מתבלבלים להם הענינים ההם, כי מתוך דקות הענין, הרי חוסר פירוש של מלה אחת, די לטשטש להם הענין כולו.
והנה, כדי לתקן זה, התחלתי לחבר "פירוש המלות", ע"פ סדר א"ב, על כל המלות, המובאות בספרי הקבלה, שצריכות פירוש: מצד אחד קבצתי את הפירושים של האריז"ל ויתר המקובלים הראשונים, בכל מה שאמרו על אותה המלה. ומן הצד השני, ביארתי התמצית מכל אותם הפירושים. וערכתי הגדרה נאמנה בביאור המלה ההיא, באופן שיספיק למעיין להבינה, בכל מקום ומקום. שיפגוש אותה המלה, בכל ספרי הקבלה האמיתיים, מהראשונים עד האחרונים. וכן עשיתי על כל המלות, השגורות בחכמת הקבלה.