רבי יעקב אבוחצירא
#האביר #יעקב #פיתוחי #חותם #הילולת האביר יעקב
1. בעיר תאפילאלת שבמרוקו נולד בשנת ה'תקס"ו הצדיק רבי יעקב אבוחצירא, אשר נקרא בפי רבים "אביר יעקב". אביו רבי מסעוד אבוחצירא למד עמו תורה בשקידה, מיסודות התורה ועד רזי חוכמתה.
2. הרב היה לומד יום ולילה בשקידה עצומה; היה ממעט בשינה וישן שנת ארעי בלבד. לאחר מכן היה קם לומר תיקון חצות, ולאחריו ממשיך ולומד מתוך ספרי קבלה עד עלות השחר.
3. כבר בהיותו בגיל 16 היה בקי בפרד"ס התורה והוסמך לשמש כרב וכמנהיג לקהילת היהודים בתאפילאלת. בהיותו בן 30 השיב לשאלות שהגיעו אליו מקרב רבני מרוקו ונחשב לפוסק גדול. הרב חיבר ספרים רבים, המהווים אבן יסוד בספריית עם ישראל, ביניהם: "יורו משפטיך ליעקב", "מעגלי צדק", "גנזי המלך", "מחשוף הלבן" ועוד.
4. הרב לעולם לא קיים שיחת חולין, מיעט באכילה ובשתייה והרבה בתעניות לכפר על עם ישראל ולביטול גזירות. בכל השבוע היה הרב עוסק בתורה בבית מדרשו, במיוחד בלימוד קבלה, והיה מגיע לביתו רק בשבתות. הרב ובני ביתו היו ידועים בנתינת צדקה ביד רחבה ובהכנסת אורחים.
5. שמו החל להתפרסם בקרב יהודי מצרים, יהודי ארץ ישראל ויהודי המערב כצדיק בעל מופתים, שזכה אף לגילוי אליהו הנביא. רבים נהרו אליו מקרב היהודים, ואף מקרב המוסלמים, על מנת להתברך מפיו הקדוש.
6. חשקה נפשו של הרב לעלות לארץ ישראל, אך בני קהילתו לא אפשרו לו לעשות כן. לאחר ששכנע את בני קהילתו שבנו רבי מסעוד יהיה להם כרב וכממשיך דרכו, ניאותו בני קהילתו להפצרותיו והניחו לו לעלות לארץ הקודש. הדרך לארץ הקודש הייתה ארוכה, הוא עבר דרך אלג'ירה, תוניסיה, לוב ומצרים.
7. ב-י"ז בטבת הוא הגיע לעיר דמנהור במצרים, שם חלה פתאום ונאלץ להישאר במקום. בליל שבת בדמנהור הוא הבחין שלפתע כבה אחד מנרות השבת, ומכך הוא הסיק שזהו סימן משמיים שהוא ייפטר בדמנהור ולא ימשיך במסעו לארץ ישראל. הרב הודיע לתלמידיו שבעוד שבוע ישיב נשמתו לבורא. אכן, לאחר שבוע הסתלקה נשמתו הקדושה, לאחר שאמר שיר השירים, וידוי וקריאת שמע בכוונה.
8. לפני פטירתו ביקש הרב מתלמידיו שיקברוהו בדמנהור שבמצרים, אך בני קהילת אלכסנדריה חפצו להביא את הרב לקבורה בעירם. גשמים עזים ניתכו ארצה בכל פעם שניסו בני קהילת אלכסנדריה להעבירו לעירם, והם הבינו שרצונו של הצדיק להיקבר בדמנהור, כפי שביקש.
9. כאשר תלמידיו עסקו בטהרת הרב לאחר פטירתו, התרחש נס מופלא לנגד עיניהם: הרב קם כאדם חי וטבל בעצמו במקווה.
בכ' טבת חלה הילולת סידנא "אביר יעקב" אבוחצירא זיע"א, אשר הגן על דורו בחייו ואף לאחר הסתלקותו, וכמו שמסופר על הגאון המקובל הרב יצחק אלפייה זצ"ל שהיה שולח שליחים להתפלל בקברי הצדיקים בארץ ישראל, כדי שיתפללו על שארית ישראל הנמצאים בארץ הקודש, להצילם מהגרמנים ימ"ש אשר כבר הגיעו לשערי מצרים והתקרבו לארץ הקודש.
והנה בלילה נגלה אליו יהודי אשר פניו מאירות כגלגל חמה, ושאל אותו: "הכיצד זה שלחת להתפלל על כל קברות הצדיקים, ועל קברי לא שלחת?" – "ומה שמך כי יבוא דברך וכיבדנוך?" – שאל הרב אלפייה בהכנעה. "שמי יעקב אביחצירא, ומקום מנוחתי הוא בדמנהור אשר במצרים" – ענה האיש בחלום. "אני עצמי אעלה על קברך ואשא שם תפילה לבורא עולם" – אמר הרב אלפייה. למשמע דבריו נענע הצדיק בראשו, ונעלם ואיננו.
למחרת נכנס הרב אלפייה אצל המפקד הבריטי אשר בירושלים וביקש להצטרף אל הרכבת היוצאת לקהיר. משהסביר הרב לקצין הנבוך מדוע הוא נוסע אל עבר המלחמה במקום להימלט מפניה, נענה לו הלה ואמר שאם לא יועיל הדבר – ודאי לא יזיק. "אולם דע לך" – הוסיף הקצין ואמר – "הרכבת מלאה חיילים היוצאים לחזית, והיא יוצאת מן התחנה מחר בשעה 7:30 בדיוק". הרב ופמלייתו שמו פעמיהם מיד לדרך, אולם עד אשר סיימו להתפלל שחרית כוותיקין כבר חלפה עברה השעה שבה הייתה הרכבת אמורה לצאת לדרכה. "שימו בה' מבטחכם" – אמר הרב אלפייה – "בטוח אני שהוא יסייע בידינו לקיים את ההבטחה שהבטחנו לצדיק". ואכן, כאשר הגיעו לתחנת הרכבת, הורה השעון כי חלפה לה השעה שמונה, אך עדיין הרכבת מתמהמהת, ואין איש יודע על מה. מיהרו הרב אלפייה ובני לוויתו ותחבו את האישור אל תוך כפו של מפקד הרכבת המופתע, ולפתע נשמעה הצפירה. מיד הרכבת הפליגה לדרכה.
בקהיר השתהו הרב ופמלייתו רק בכדי לקנות צידה לדרך, ומיד חיפשו אורחת ישמעאלים אשר תוביל אותם לדמנהור, הנמצאת כ-40 ק"מ מקהיר בואכה אל-עלמין. מיד כאשר הגיעו לציונו של רבי יעקב אביחצירא זיע"א, "האביר יעקב", התנפל הרב אלפייה בתפילה ובבכייה לה' כי ישלח עזרו ממרום, ולא חדל עד כי קיבל אות מן השמים כי עת רצון היא ותפילתם נתקבלה. מיד הורה הרב אלפייה לבני החבורה להפוך פניהם חזרה לעיר הקודש ירושלים בלי שהות כלל.
והנה בדרכם חזרה, מעט קודם שהגיעו לירושלים, נטפל אליהם אנגלי אחד והתפאר בפניהם כי הבריטים מינו קצין חדש בשם מונטגומרי לעמוד בראש צבאם באפריקה, והוא החל להושיע מיד צבאו של רומל, אשר היה נחשב לכמעט בלתי מנוצח. חייך הרב אלפייה והפטיר למלוויו בחיוך: "'ידי עשיו' בשלהם; אך אנחנו יודעים כי 'הקול קול יעקב'".
(מתוך "דברי מרדכי")
פתיחה לחכמת הקבלה חלק ג עם הרב יוחאי ימיני
מקורות
פתיחה חכמת הקבלה | אותיות ג – ה
ג) וסדר השתלשלות האמור עד להביא את הרצון לקבל על צורתו הסופית שבעוה"ז, הוא על סדר ד' בחינות שיש בד' אותיות של השם בן ד'. כי ד' אותיות הוי"ה שבשמו ית' כוללות את כל המציאות כולה מבלי יוצא ממנה אף משהו מן המשהו. ומבחינת הכלל, הן מתבארות בהע"ס: חכמה, בינה, ת"ת, מלכות, ושרשם. והם עשר ספירות, כי ספירת התפארת כוללת בעצמה שש ספירות הנקראות חג"ת נה"י. והשורש נקרא כתר, אמנם בעיקרם הם נקראים חו"ב תו"מ. וזכור זה. והן ד' עולמות הנק': אצילות, בריאה, יצירה, עשיה. ועולם העשיה כולל בתוכו גם את עוה"ז. באופן, שאין לך בריה בעוה"ז שלא תהיה מחודשת מא"ס ב"ה, דהיינו במחשבת הבריאה, שהיא בכדי להנות לנבראיו, כנ"ל. והיא בהכרח כלולה תיכף מאור וכלי, כלומר מאיזה שיעור של שפע עם בחינת רצון לקבל את השפע ההוא, אשר שיעור השפע הוא נמשך מעצמותו ית' יש מיש, והרצון לקבל השפע הוא מחודש יש מאין, כנ"ל. ובכדי שהרצון לקבל ההוא יבא על תכונתו הסופית, הוא מחויב להשתלשל עם השפע שבו דרך הד' עולמות: אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, ואז נגמרת הבריה באור וכלי, הנקרא גוף ואור החיים שבו
ד) והצורך להשתלשלות הרצון לקבל על ד' בחינות האמורות שבאבי"ע, הוא מפני שיש כלל גדול בענין הכלים, אשר התפשטות האור והסתלקותו הוא עושה את הכלי רצוי לתפקידו, פי' כי כל עוד שהכלי לא נפרד פעם מהאור שלו, הרי הוא נכלל עם האור ובטל אליו כנר בפני האבוקה. וענין הביטול הזה הוא, מפני שיש הפכיות ביניהם הרחוקה מקצה אל הקצה, כי האור הוא שפע הנמשך מעצמותו ית' יש מיש, ומבחינת מחשבת הבריאה שבא"ס ית', הוא כולו להשפיע ואין בו מבחינת רצון לקבל אף משהו, והפכי אליו הוא הכלי, שהוא הרצון הגדול לקבל את השפע ההוא, שהוא כל שורשו של הנברא המחודש, הנה אין בו ענין של השפעה כלום. ולפיכך בהיותם כרוכים זה בזה יחד, מתבטל הרצון לקבל באור שבו. ואינו יכול לקבוע את צורתו אלא אחר הסתלקות האור ממנו פעם אחת, כי אחר הסתלקות האור ממנו הוא מתחיל להשתוקק מאד אחריו, והשתוקקות הזאת קובעת ומחליטה את צורת הרצון לקבל כראוי, ואח"ז כשהאור חוזר ומתלבש בו הוא נבחן מעתה לב' ענינים נבדלים, כלי ואור, או גוף וחיים. ושים כאן עיניך כי הוא עמוק מכל עמוק.
ה) ולפיכך, צריכים לד' בחינות שבשם הוי"ה, הנקראת חכמה בינה ת"ת מלכות. כי בחי"א הנק' חכמה, היא באמת כל כללותו של הנאצל אור וכלי, כי בו הרצון לקבל הגדול, עם כל כללות האור שבו הנק' אור החכמה, או אור החיה, כי הוא כל אור החיים שבהנאצל המלובש בהכלי שלו, אמנם בחינה הא' הזו, נבחנת לכלו אור, והכלי שבו כמעט שאינו ניכר, כי הוא מעורב עם האור ובטל בו כנר בפני האבוקה. ואחריה באה בחי"ב, והוא כי כלי החכמה בסופו הוא מתגבר בהשואת הצורה לאור העליון שבו, דהיינו שמתעורר בו רצון להשפיע אל המאציל. כטבע האור שבתוכו שהוא כולו להשפיע, ואז ע"י הרצון הזה שנתעורר בו, נמשך אליו מהמאציל אור חדש הנקרא אור חסדים, ומשום זה כמעט שנפרש לגמרי מאור החכמה שהשפיע בו המאציל, כי אין אור החכמה מקובל רק בהכלי שלו, שהוא הרצון לקבל הגדול בכל שיעורו, כנ"ל. באופן שהאור וכלי שבבחי"ב משונים לגמרי מבחי"א כי הכלי שבה הוא הרצון להשפיע והאור שבה נבחן לאור החסדים, שפירושו אור הנמשך מכח הדבקות של הנאצל בהמאציל. כי הרצון להשפיע גורם לו השואת הצורה למאציל, והשואת הצורה ברוחניות היא דבקות, כמ"ש להלן. ואחריה באה בחינה ג'. והוא כי אחר שנתמעט האור שבנאצל לבחינת אור חסדים בלי חכמה כלל, ונודע, שאור החכמה הוא עיקר חיותו של הנאצל, ע"כ הבחי"ב בסופה התעוררה והמשיכה בקרבה שיעור מאור החכמה, להאיר תוך אור החסדים שבה. והנה התעוררות הזו המשיכה מחדש שיעור מסוים מהרצון לקבל שהוא צורת כלי חדש הנקראת בחינה ג' או ת"ת, ובחי' האור שבה נק' אור חסדים בהארת חכמה כי עיקר האור הזה הוא אור חסדים ומיעוטו הוא אור חכמה. ואחריה באה בחינה ד', והוא כי גם הכלי דבחי"ג בסופו התעורר להמשיך אור חכמה במילואו כמו שהיה בבחי"א, ונמצא התעוררות הזו היא בחינת השתוקקות בשיעור הרצון לקבל שבבחי"א, ונוסף עליו, כי עתה כבר נפרד מאור ההוא, כי עתה אין אור החכמה מלובש בו אלא שמשתוקק אחריו, ע"כ נקבע צורת הרצון לקבל על כל שלימותו, כי אחר התפשטות האור והסתלקותו משם, נקבע הכלי, כנ"ל, וכשיחזור אח"כ ויקבל בחזרה את האור, נמצא הכלי מוקדם להאור. וע"כ נבחנת בחינה ד' הזאת לגמר כלי. והיא נק' מלכות.
עץ חיים | שער מז | פרק א
וענין התעבות אור הזה הוא, כי הלא הרואה אור גדול מאד לא יוכל לסובלו אם לא ע"י הרחקה או ע"י מסך או ע"י שתיהן. והנה הכתר שבאצילות מאיר בו האין סוף בלתי שום מסך ושום הרחקה כלל, לכן הכתר נקרא אין סוף (פי' כתר דמ"ה סוד עתיק). וחכמה מקבל ע"י כתר. אך בינה קבלה אור האין סוף ע"י הרחקה, כי עתה האין סוף רחוק ממנה ויכולה לקבלו. והז"א אינו מקבל האור כ"א דרך חלון ונקב צר אשר בתוך החלון ההוא עובר האור בלתי מסך כלל, אלא שאין דרך רחב, רק צר מאד, אבל הוא קרוב, כי מן הבינה אל הז"א אינו רחוק. אבל נוקבא דזעיר אנפין נמשך לה האור דרך נקב וחלון כמו הז"א, אך שהוא בהרחקה. הרי הם ד' בחי' אשר בהם יובדלו פרטי האצילות מיניה וביה, אבל כולם הם בלתי מסך כלל ועיקר.
לשיעורי הרב יוחאי ימיני בחסידות וקבלה :
אתר סולם יהודה: https://sulam-y.co.il/
אתר מאורות: https://www.meorot1.com/
פתיחה לחכמת הקבלה חלק ד עם הרב יוחאי ימיני
מקורות
פתיחה חכמת הקבלה | אות ה
ה) ולפיכך, צריכים לד' בחינות שבשם הוי"ה, הנקראת חכמה בינה ת"ת מלכות. כי בחי"א הנק' חכמה, היא באמת כל כללותו של הנאצל אור וכלי, כי בו הרצון לקבל הגדול, עם כל כללות האור שבו הנק' אור החכמה, או אור החיה, כי הוא כל אור החיים שבהנאצל המלובש בהכלי שלו, אמנם בחינה הא' הזו, נבחנת לכלו אור, והכלי שבו כמעט שאינו ניכר, כי הוא מעורב עם האור ובטל בו כנר בפני האבוקה. ואחריה באה בחי"ב, והוא כי כלי החכמה בסופו הוא מתגבר בהשואת הצורה לאור העליון שבו, דהיינו שמתעורר בו רצון להשפיע אל המאציל. כטבע האור שבתוכו שהוא כולו להשפיע, ואז ע"י הרצון הזה שנתעורר בו, נמשך אליו מהמאציל אור חדש הנקרא אור חסדים, ומשום זה כמעט שנפרש לגמרי מאור החכמה שהשפיע בו המאציל, כי אין אור החכמה מקובל רק בהכלי שלו, שהוא הרצון לקבל הגדול בכל שיעורו, כנ"ל. באופן שהאור וכלי שבבחי"ב משונים לגמרי מבחי"א כי הכלי שבה הוא הרצון להשפיע והאור שבה נבחן לאור החסדים, שפירושו אור הנמשך מכח הדבקות של הנאצל בהמאציל. כי הרצון להשפיע גורם לו השואת הצורה למאציל, והשואת הצורה ברוחניות היא דבקות, כמ"ש להלן. ואחריה באה בחינה ג'. והוא כי אחר שנתמעט האור שבנאצל לבחינת אור חסדים בלי חכמה כלל, ונודע, שאור החכמה הוא עיקר חיותו של הנאצל, ע"כ הבחי"ב בסופה התעוררה והמשיכה בקרבה שיעור מאור החכמה, להאיר תוך אור החסדים שבה. והנה התעוררות הזו המשיכה מחדש שיעור מסוים מהרצון לקבל שהוא צורת כלי חדש הנקראת בחינה ג' או ת"ת, ובחי' האור שבה נק' אור חסדים בהארת חכמה כי עיקר האור הזה הוא אור חסדים ומיעוטו הוא אור חכמה. ואחריה באה בחינה ד', והוא כי גם הכלי דבחי"ג בסופו התעורר להמשיך אור חכמה במילואו כמו שהיה בבחי"א, ונמצא התעוררות הזו היא בחינת השתוקקות בשיעור הרצון לקבל שבבחי"א, ונוסף עליו, כי עתה כבר נפרד מאור ההוא, כי עתה אין אור החכמה מלובש בו אלא שמשתוקק אחריו, ע"כ נקבע צורת הרצון לקבל על כל שלימותו, כי אחר התפשטות האור והסתלקותו משם, נקבע הכלי, כנ"ל, וכשיחזור אח"כ ויקבל בחזרה את האור, נמצא הכלי מוקדם להאור. וע"כ נבחנת בחינה ד' הזאת לגמר כלי. והיא נק' מלכות.
לשיעורי הרב יוחאי ימיני בחסידות וקבלה :
אתר סולם יהודה: https://sulam-y.co.il/
אתר מאורות: https://www.meorot1.com/
פתיחה לחכמת הקבלה הקדמה חלק ב עם הרב יוחאי ימיני
מקורות
עץ חיים שער הכוונות, ענף א – תכלית הכוונה של בריאת העולמות
בעניין תכלית הכוונה של בריאת העולמות נבאר עתה ב' חקירות שנתעסקו בהם המקובלים:
( א ) החקירה הראשונה הוא מה שחקרו חכמים ראשונים ואחרונים לדעת סיבת בריאת העולמות, לאיזה סיבה היתה. ונמנו וגמרו וגזרו אומר כי סיבת הדבר היה לפי שהנה הוא יתברך מוכרח שיהיה שלם בכל פעולותיו וכוחותיו ובכל שמותיו של גדולה ומעלה וכבוד, ואם לא היה מוציא פעולותיו וכוחותיו לידי פועל ומעשה, לא היה כביכול נקרא שלם – לא בפעולותיו ולא בשמותיו וכינויו. כי הנה השם הגדול שהוא בן ד' אותיות הוי"ה נקרא כן על הוראות הוויותו הנצחית וקיומו לעד –היה הוה ויהיה– טרם הבריאה, ובזמן קיום הבריאה, ואחרי התהפכו אל מה שהיה. ואם לא נבראו העולמות וכל אשר בהם לא יוכל ליראות אמיתת הוראת הויתו יתברך הנצחית בעבר והוה ועתיד, ולא יהיה נקרא בשם הוי"ה כנ"ל. וכן שם אדנו"ת נקרא כן על הוראת אדנות. היות לו עבדים והוא אדון עליהם. ואם לא היה לו נבראים לא יוכל ליקרא בשם אדון. ועד"ז בשאר שמות כולם. וכן בענין הכנויים כגון רחום וחנון ארך אפים — לא יקרא על שמם זולת בהיות נבראים בעולם שיקראו לו ארך אפים וכיוצא בזה בשאר הכינוים כולם. אמנם בהיות העולמות נבראים אז יצאו פעולותיו וכוחותיו יתברך לידי פועל ויהיה נקרא שלם בכל מיני פעולותיו וכחותיו, וגם יהיה שלם בכל השמות וכינוים בלתי שום חסרון כלל ח"ו.
הקדמה לפתיחה לחכמת הקבלה
ו) והנה בהבורא ית' לית מחשבה תפיסא ביה כלל וכלל, ואין לנו בו ח"ו שום הגה או מלה. אמנם מבחינת ממעשיך הכרנוך, יש לנו להבין בו ית', שהוא בבחי' רצון להשפיע, שהרי ברא הכל בכדי להנות לנבראיו, ולהשפיע לנו מטובו ית'. ולפי"ז נמצאים הנשמות בבחינת הפכיות הצורה אליו ית' שהרי הוא כולו רק להשפיע ואין בו ח"ו רצון לקבל משהו, והנשמות נטבעו ברצון לקבל לעצמם, כנ"ל, שאין הפכיות הצורה רחוקה מזו. ונמצא אם היו הנשמות נשארים בפועל בבחינת הרצון לקבל, היו נשארים נפרדים ממנו ית' ח"ו לעולמי עד.
ז) עתה תבין מ"ש (בעץ חיים ענף א' הנ"ל) שסבת בריאת העולמות הוא לפי שהנה הוא ית' מוכרח שיהיה שלם בכל פעולותיו וכוחותיו וכו' ואם לא היה מוציא פעולותיו וכוחותיו לידי פועל ומעשה לא היה כביכול נקרא שלם וכו' עכ"ל. שלכאורה תמוהים הדברים, כי איך אפשר שמתחילה יצאו פעולות בלתי שלמות מפועל השלם עד שיהיו צריכים לתיקון. ובהמתבאר תבין זה כיון שעיקר כלל הבריאה אינו, רק הרצון לקבל, הנה הגם שמצד אחד הוא בלתי שלם מאוד להיותו בהפכיות הצורה מהמאציל, שהוא בחינת פירוד ממנו ית', הנה מצד הב' הרי זה כל החידוש והיש מאין שברא, כדי לקבל ממנו ית' מה שחשב להנותם ולהשפיע אליהם. אלא עכ"ז אם היו נשארים כך בפירודא מהמאציל לא היה כביכול נק' שלם, כי סוף סוף מהפועל השלם צריכים לצאת פעולות שלמות. ולפיכך צמצם אורו ית' וברא העולמות בצמצום אחר צמצום עד לעוה"ז, והלביש הנשמה בגוף מעוה"ז וע"י העסק בתורה ומצוות משגת הנשמה את השלימות שהיה חסר לה מטרם הבריאה, שהוא בחינת השואת הצורה אליו ית'. באופן, שתהיה ראויה לקבל כל הטוב והעונג הכלול במחשבת הבריאה, וגם תמצא עמו ית' בתכלית הדבקות, שפירושו השואת הצורה, כנ"ל.
לשיעורי הרב יוחאי ימיני בחסידות וקבלה :
אתר סולם יהודה: https://sulam-y.co.il/
אתר מאורות: https://www.meorot1.com/
