דף 10

הגדה של פסח עשר מכות

the 10 plagues in human consciousness
according to the wisdom of Cabala and
inner chassic teachings the 10 plagues
are not merely
historical events but states of
consciousness that a person underoses in
life especially when striving to uncover
spiritual reality the plagues are
designed to release a person from Egypt
a state of spiritual and emotional
distortion where
materialism and physicality dominate
into a state of spiritual
freedom each plague addresses a specific
distortion in the individual and
connects them to spiritual correction
through refining character traits and
interpreting reality through inner
awareness
yep plague of blood malut kingdom the
distortion the kingdom of Egypt
represents spiritual silence and inner
laziness where a person feels devoid of
vitality the plague when the waters of
life turn into blood the person realizes
there is no true vitality
in Egypt materialism the correction to
discover that true vitality comes from
the Israel within the connection to the
soul plato frogs Yasad Foundation the
distortion a distorted intellect
leads to
arrogance excessive talking and an
inability to listen to others or reality
the plague the frog represents
typa bird of knowledge negative
knowledge infiltrating every aspect of
life emphasizing how uncontrolled
negative speech overtakes a person the
correction guarding the covenant
learning to listen to others in
achieving inner
balance plague of lice hod splendor the
distortion a focus on excessive details
that breaks apart the whole the person
fixates on insignificant
details and cannot see the bigger
picture the plague life symbolize
incessant mental disturbances petty
thoughts that prevent unity and
clarity the correction rising above the
details to focus on the whole building
an internal temple from a place of unity
plague of wild animals netsack eternity
the distortion a constant sense of lack
spiritual hunger and dissatisfaction a
feeling of insatiable emptiness the
plague the plague represents an
overwhelming sense of consumption and
yet remaining empty
the correction to view life from the
inside focusing on spiritual fulfillment
rather than external appearances plague
of pestilence
tay the distortion emotions that are
disconnected from spiritual ideals lead
to emotional exhaustion and depression
the plague the death of livestock
symbolizes the collapse of emotional
vitality when it serves only material
desires the
correction aligning emotions with
spiritual truth valuing authenticity and
purpose over
superficiality plague of boils gura
strength the distortion a lack of
boundaries creates chaos and a sense of
lawlessness the plague boils represent
the inner turmoil of needing boundaries
but resisting
them this tension highlights the
necessity of
self-discipline the correction setting
clear boundaries distinguishing between
right and wrong sacred and mundane
plague of hail
she said kindness the distortion
oversensitivity and mixed emotions
including anger and sadness the plague
hail combining fire and water represents
overwhelming and conflicting feelings
that flood the person the correction
recognizing that emotions arise for
refinement and not allowing them to
control life uncontrollably
plague of locusts by na understanding
the distortion distorted thoughts and
sinking into incorrect
perceptions the plague the locusts
devour all
crops symbolizing the destruction of
misguided intellectual growths a person
has
built the correction escaping distorted
thoughts through proper and truthful
contemplation the plague of locusts
according to Kabala and the inner
meaning of the Torah plague of locusts
arb has the numerical value gimatria of
zar stranger with the coal inclusive
count this means that the locust
represents the covering of the eye of
the
landinit the word arbe is related to
harb many symbolizing a multitude of
details that obscure the general
principle the inner
essence the plague of locusts comes to
reveal to a person the distortions of
the kipa spiritual shell within so that
he may correct them for the Egyptian
this plague was suffering but for the
Israelite within a person it was a
rectification similar to how the wicked
are sealed for death on Rash Hashana and
Yom Kapoor that is a person must put to
death the wicked elements within him so
that the righteous parts of his soul may
be sealed for life who are the wicked
within a person they are his selfish
desires the desires to receive for
oneself alone when a person builds his
entire Torah and mitzvot upon
self-interest whether for
material pleasure in this world or in
the world to
come whether for acquiring more wealth
rather than for purifying his desire to
receive and aligning it with the creator
then he is struck by the plague of
locusts what does the locust plague do
it destroys all crops all produce and
all fields from the term man of the
field everything that man built
externally the locust is a correction
against the sphere of understanding all
growth all depths everything man built
the locust has a big appetite against
man's appetite for external possessions
in Torah and commandments instead of
working on inner spirituality love of
others God and man others from the term
cheap your friend from the term bad as
the true eye the secret of the palm of
eye man has locusts when he has an
endless appetite he is never satisfied
with Torah and commandments becomes
stricter and stricter but forgets about
the inner point about the soul therefore
here comes the plague of locusts and
eats all his Torah commandments all his
understandings in Torah and commandments
all his greatness to force him to
rebuild everything on a foundation of
contemplation in awe of elevation in the
greatness of the creator for the
Egyptian it's a plague why because they
took all his external Torah and
commandments showed him they are just
external a commandment without intention
is like a body without a soul but if man
connects to his inner Israeli to his
Hebrew that sees beyond matter aspect of
crossing the Jordan sees beyond descent
then in such a state they actually
acquire faith acquire the power of
understanding contemplation power of
imagination to reach form equivalence
and then this appetite instead of eating
and destroying everything on the
contrary it magnifies the vision of the
king may we merit to break the
distortion break the shells and all this
multiplication of external
intellect in Torah and commandments and
external Torah study like artificial
intelligence will turn for us into a
plague of
locusts which is against understanding
that shows us that wisdom without
kindness cannot exist and then we will
rebuild in the aspect of bread of
laziness you shall not eat all the crop
and produce of the field return and put
faith in it amen and amen plague of
darkness chukma wisdom the distortion a
person reaches the pinnacle of material
achievements but feels a deep
emptiness the spiritual darkness there
is great light but the person cannot
perceive it the correction to realize
that true light comes from connecting to
divinity not materialism plague of the
firstborn keater crown the distortion
absolute egoism where a person views
themselves as the center of everything
leading to disconnection from the source
of life the consequence this egoism
leads to existential despair the
correction to recognize that everything
belongs to the creator to surrender
oneself out of love rather than despair
the 10
plagues as a spiritual process the 10
plagues represent a spiritual journey
designed to free a person from the
confines of their inner Egypt a
materialistic mindset toward a spiritual
divine consciousness each plague exposes
an internal
distortion and offers an opportunity for
correction and growth the path to
leaving Egypt lies in connecting to the
inner Israel transforming the plagues
into tools for building faith and
spiritual elevation i am the rabbi known
as Rabbi Kabala for beginners
[Music]

קורס מבוא למצרים

התורה בפרשת שמות היא ספר רוחני, לא סיפור היסטורי, ומדברת על הנפש שלנו כאן ועכשיו. "מלך חדש" במצרים מסמל תודעה חדשה של אגו ואנוכיות שצריך לתקן. הירידה למצרים היא הזדמנות לברר ניצוצות קדושה, כי אין תיקון בלי קלקול. משה מייצג את הכוח הפנימי לעבוד לשם שמיים באמונה טהורה, בעוד פרעה מסמל את הרצון לקבל לעצמנו שמפריע בדרך. היסורים והקשיים הם גירויים להתפתחות רוחנית, והמטרה היא לצאת ממצרים – מהאהבה העצמית – אל השפעה ואהבת הזולת. שלושת האותות (מטה לנחש, יד מצורעת, מים לדם) מלמדים על אמונה, ידיעה שמגיעה מאמונה, והפסקת החיות מאהבה עצמית. שפרה ופואה מולידות חיות אלוקית מפנימיות, לא מחיצוניות כמו המצרים. הכל נועד לגלות את האלוקות שבנו דרך עבודה פנימית.

1. **תכלית התורה**: התורה היא ספר רוחני, לא היסטוריה, ומשקפת את העבודה הפנימית שלנו בנפש.
2. **מלך חדש**: זה תודעה חדשה של אגו ואנוכיות שמטרתה לעורר אותנו לתיקון.
3. **מצרים**: הירידה למצרים היא קור היתוך לברר קדושה, כי תיקון בא רק דרך קלקול.
4. **משה**: הוא הכוח הפנימי לעבודה לשם שמיים באמונה והשפעה, נגד האגו של פרעה.
5. **פרעה**: מסמל את הרצון לקבל לעצמנו שמפריע, אך עובד בשירות הבורא לעורר אותנו.
6. **יסורים**: כל הקשיים הם גירויים להתפתחות, לדחוף אותנו לצאת מאהבה עצמית.
7. **שלושת האותות**: מטה לנחש – אמונה; יד מצורעת – ידיעה מאמונה; מים לדם – סוף החיות מאהבה עצמית.
8. **שפרה ופואה**: מולידות חיות אלוקית מפנימיות (יראה ואהבה), לא מחיצוניות כמו המצרים.
9. **מטרה**: לצאת ממצרים – מאנוכיות – ולהגיע להשפעה, אהבת הזולת וגילוי האלוקות.

 

### סיכום רגיל בהרחבה
התורה בפרשת שמות היא לא ספר היסטוריה חיצונית, אלא מדריך רוחני חי שמדבר על הנפש שלנו ועל העבודה הפנימית שאנחנו צריכים לעשות כאן ועכשיו. אתה רואה את הפרשה כמראה לנשמה, שמלמדת אותנו איך לצאת ממצרים – ממצב של אהבה עצמית ואגו – אל מצב של השפעה ואמונה טהורה. "ויקם מלך חדש על מצרים" מסמל התעוררות של תודעה חדשה של אנוכיות בתוכנו, שמטרתה לעורר אותנו לתקן את עצמנו. הירידה למצרים היא תהליך הכרחי, כי רק דרך הקלקולים אנחנו יכולים לברר ניצוצות קדושה ולבנות כלים רוחניים. משה הוא הכוח הפנימי שבנו ששואף לעבוד לשם שמיים, מתוך אמונה ואהבה טהורה, בלי ציפייה לשכר או תמורה. לעומתו, פרעה הוא הרצון לקבל לעצמנו, האגו שמדבר לשון הרע על ההשגחה ומנסה להחזיק אותנו במצב של חיצוניות וקטנות. אתה מסביר שהיסורים, המגפות והקשיים בעולם הם גירויים שנועדו לדחוף אותנו להתפתח, לצאת מהאנוכיות ולהתחבר לפנימיות.

שלושת האותות שמשה מקבל – המטה שהופך לנחש, היד שנעשית מצורעת וחוזרת לבריאות, והמים שהופכים לדם – מלמדים אותנו שלבים בעבודה הרוחנית: אמונה כבסיס, ידיעה שמגיעה מתוך האמונה, והפסקת החיות מאהבה עצמית כדי לעבור להשפעה. שפרה ופואה, המיילדות העבריות, מולידות חיות אלוקית מתוך יראה ואהבה פנימית, בניגוד למצרים שמולידים מהחיצוניות ומהרצון לקבל. אתה מדגיש שפרעה מנסה להסתיר את הצרעת שלו – את לשון הרע על הבורא – על ידי "דם תינוקות", כלומר חיות של קטנות שמזינה את הקליפה במקום לתקן אותה. היציאה ממצרים היא תהליך כפול: קודם מהגשמיות (תאוות והרגלים), ואחר כך מהרוחניות (רצון לקבל אורות לעצמנו), וזה דורש אמונה ותקווה, כמו שנרמז ב"אהיה אשר אהיה". הכל נועד לגלות את המשה שבתוכנו – את האמונה וההשפעה – ולהביא אותנו לאהבת הזולת ולהתחברות עם הבורא.

1. **תכלית התורה**:
התורה היא לא סיפור היסטורי, אלא ספר רוחני שמדבר על הנפש שלנו ועל העבודה הפנימית שאנחנו צריכים לעשות בכל רגע. היא מראה לנו איך להתמודד עם הכוחות שבתוכנו ולצאת ממצב של אנוכיות למצב של קדושה.

2. **מלך חדש**:
"ויקם מלך חדש על מצרים" מסמל תודעה חדשה של אגו ואנוכיות שמתעוררת בנו. זו לא סתם עלייה של רוע, אלא הזדמנות לתיקון – המטרה היא שנראה את האגו הזה ונעבוד לתקן אותו, כי הוא חלק מהפאזל של הנשמה.

3. **מצרים כקור היתוך**:
הירידה למצרים היא תהליך הכרחי לברור ניצוצות קדושה. אין תיקון בלי קלקול, ולכן אנחנו נכנסים למצבים קשים כדי לבנות כלים רוחניים. מצרים היא הסמל לאהבה עצמית שמגבילה אותנו, והיציאה ממנה היא השחרור הרוחני.

4. **משה ככוח פנימי**:
משה הוא לא רק דמות חיצונית, אלא תכונה בתוכנו – הכוח לעבוד לשם שמיים מתוך אמונה ואהבה טהורה, בלי רצון לשכר או תמורה. הוא "משיין של ישראל" – המושיע שבנו שמוביל אותנו לגאולה דרך מסירות נפש והתחברות לבורא.

5. **פרעה כרצון לקבל**:
פרעה הוא האגו שבנו, שמדבר לשון הרע על ההשגחה ומנסה להחזיק אותנו בחיצוניות. הוא עובד בשירות הבורא כדי לעורר אותנו, אבל אנחנו צריכים להתגבר עליו על ידי הגדלת המשה שבנו – האמונה וההשפעה.

6. **יסורים כגירויים**:
כל היסורים, המגפות והקשיים בעולם הם כלים להתפתחות. הם לא עונש, אלא דחיפה לצאת מהאנוכיות ולהתחבר לפנימיות. ככל שאנחנו מתקדמים, הקשיים גדלים, אבל זה סימן שאנחנו בדרך הנכונה.

7. **שלושת האותות**:
– **מטה לנחש**: מסמל אמונה כבסיס לעבודה הרוחנית. אנחנו צריכים לבחור בין הזהב (רצון לקבל) לגחלים (עבודה קשה לשם שמיים).
– **יד מצורעת**: מלמדת שידיעה צריכה לבוא מאמונה. בלי אמונה, היד (המעשה) נהיית מצורעת – מלאה בלשון הרע וברע.
– **מים לדם**: הסוף של החיות מאהבה עצמית. אנחנו לא יכולים להמשיך לקבל תענוג מהתורה והמצוות לעצמנו – זה דוחף אותנו להשפעה.

8. **שפרה ופואה**:
המיילדות העבריות, שפרה (יראה) ופואה (אהבה), מולידות חיות אלוקית מתוך פנימיות, בניגוד למצרים שמולידים מהחיצוניות ומהרצון לקבל. זה מראה שתוצאות אמיתיות בעבודת השם באות מהלב והנשמה, לא ממעשים טכניים בלבד.

9. **פרעה והצרעת**:
פרעה מנסה להסתיר את הצרעת שלו – את לשון הרע על הבורא – על ידי "דם תינוקות", כלומר חיות של קטנות וחיצוניות שמזינה את הקליפה. זה לא פתרון אמיתי, אלא דחייה של התיקון, כמו תרופה שמסתירה כאב בלי לרפא.

10. **אהיה אשר אהיה**:
שני שלבים ביציאה ממצרים: הראשון מהגשמיות (תאוות והרגלים), והשני מהרוחניות (רצון לקבל אורות לעצמנו). זה דורש אמונה ותקווה, כוחות עליונים שמושכים אותנו קדימה גם כשאנחנו לא רואים את הטוב בהווה.

11. **מטרת התהליך**:
המטרה היא לגלות את המשה שבתוכנו – את האמונה וההשפעה – ולהגיע לאהבת הזולת ולהתחברות עם הבורא. זה לא רק להימנע מייסורים או לקבל שפע, אלא לעבוד את האמת ולשנות את התודעה שלנו לגמרי.

התורה בפרשת שמות מדברת על מסע רוחני פנימי של האדם, לא על היסטוריה חיצונית בלבד. בתיה, בת פרעה, היא דמות מרכזית שמראה את המאבק בין קדושה לקליפה. היא קליפת נוגה לפי האר"י – מצד אחד בתיה, שיכולה לעלות לקדושה ולהתגייר, ומצד שני בת פרעה, שקשורה לקליפות ולרצון לקבל לעצמו. היא רצתה לטבול ביאור, לא בתוכו אלא עליו, כדי לטהר את עצמה מהרצון לקבל אור לעצמה, מה שמראה כוונה פנימית להתגייר באמת – לא רק בטבילה והלכות, אלא בעבודת ה' לשם שמיים. ה"יאור" כאן הוא סמל רוחני לאור האינסופי, לא מים גשמיים, והיא ניסתה להוציא ממנו את משה, הכוח של אמונה טהורה שמושך את האדם מהקליפות לקדושה.

משה מסמל את האמונה וההשפעה הטהורה שבנפש, והוא נולד בזכות בתיה שגילתה את התיבה והצילה אותו. שמו "משה" בא מ"מן המים משיתיהו" – הוא מושה אותנו מהמבול של הגשמיות והנפרדות אל אחדות ואהבה. הים והיבשה קשורים לכאן: הים הוא חומר הגלם הרוחני, והיבשה היא מקום העבודה שלנו לתיקון. הכל קשור – מה שבשמיים נמצא בים, ומה שבים נמצא ביבשה, כי יש חוק של חותם ונחתם. משה נמשה מהמים כי המים הם החיות האלוקית, והוא הכוח שמוביל אותנו לקדושה דרך אמונה. בתיה זכתה להיות חלק מזה כי היא התגברה על הקליפה שבתוכה.

פרעה לעומת זאת הוא הרצון לקבל לעצמו, האגו שמפריע לנו להתקרב לבורא. הוא ניסה להרוג את הבנים – סמל ההשפעה – ולא את הבנות – סמל הקבלה – כי הוא רוצה שנישאר ברצון לקבל תענוג ולא נעבוד לשם שמיים. משה, כשהרג את המצרי, השתמש בשם המפורש, כוונת ההשפעה הטהורה, ש"הרגה" את הרצון לקבל של המצרי, כי הקליפות לא יכולות להתקיים מול אמונה אמיתית. ה"מכות" שפרעה מקבל הן תיקון – כאב שבא מתוך אהבה לנקות את הרעלים מהנפש. אם אתה מזדהה עם פרעה שבך, המכות כואבות, אבל אם אתה עם העברי שבך, הן מנקות ומטהרות.

הסנה הבוער מראה שרצון שמתחבר להשפעה לא נכבה, בניגוד לרצון לקבל שמכבה את עצמו כשמתמלא. "אהיה אשר אהיה" מלמד שיש שתי גאולות: אחת מהגשמיות ואחת מהרוחניות, מהרצון לקבל אור לעצמנו בתוך התורה עצמה. משה התלונן שהוא כבד פה ולשון כי הוא מדבר רק השפעה טהורה, ואהרון עזר לו לגשר לעם. הכל נועד להביא אותנו לכלי שלם של אמונה והשפעה, כדי לגלות את האלוקות שבתוכנו דרך עבודה פנימית.

 

החלום של השבע פרות הבריאות והשבע הרזות מסמל את שתי האפשרויות בעבודת ה': חיות של קדושה כשאנחנו משפיעים, או חיות של טומאה כשאנחנו קולטים לעצמנו. העולם הזה עצמו הוא חלום, והמציאות האמיתית היא הפנימיות שבנו. כדי להגשים את החלום – השאיפות והמוחין הרוחניים – צריך כלים של השפעה ואמונה, כמו שיוסף פתר את חלום פרעה והביא שפע. חנוכה קשור לכאן כי הוא תיקון הלב והרצון, שמאפשר לנו להאיר את האור האלוקי דרך עבודה פנימית.

### סיכום לפי סעיפים בהרחבה
1. **בתיה וקליפת נוגה**:
בתיה, בת פרעה, היא קליפת נוגה לפי האר"י – יש בה שני צדדים. מצד אחד היא בתיה, שיכולה לעלות לקדושה ולהתגייר, ומצד שני היא בת פרעה, קשורה לקליפות ולרצון לקבל. היא רצתה לטבול על היאור, לא בתוכו, כדי לטהר את עצמה מהרצון לקבל אור לעצמה. זה מראה שהתגיירות אמיתית היא לא רק טבילה והלכות, אלא עבודה פנימית לשם שמיים, מעבר מרצון לקבל לרצון להשפיע.

2. **משה והאמונה**:
משה הוא הכוח של אמונה טהורה והשפעה שבנפש. שמו בא מ"מן המים משיתיהו" – הוא מושה אותנו מהמבול של גשמיות ונפרדות לאחדות ואהבה. בתיה זכתה להציל אותו כי התגברה על הקליפה שבתוכה, והוא נולד דרכה כסמל לכניסה לקדושה. הוא הכוח שמוביל אותנו מהקליפות לאלוקות דרך אמונה והתמסרות.

3. **יאור, מים וים**:
היאור הוא סמל רוחני לאור האינסופי, לא מים גשמיים. המים הם החיות האלוקית שממנה נמשה משה. הים הוא חומר הגלם הרוחני, והיבשה היא מקום העבודה שלנו לתיקון. יש חוק של חותם ונחתם – מה שבשמיים נמצא בים, ומה שבים נמצא ביבשה. הכל קשור, ומשה נמשה מהמים כדי להביא אותנו מהפוטנציאל הרוחני (ים) לעבודה ממשית (יבשה).

4. **פרעה והרצון לקבל**:
פרעה הוא האגו, הרצון לקבל לעצמו שמפריע לנו להתקרב לבורא. הוא ניסה להרוג את הבנים (השפעה) ולא את הבנות (קבלה), כי הוא רוצה שנישאר ברצון לקבל תענוג ולא נעבוד לשם שמיים. הוא מזין אותנו ב"לחם צרות" – תענוג זמני מעבודה שלא לשמה, שמונע מאיתנו להתפתח רוחנית.

5. **המכות כתיקון**:
המכות שפרעה מקבל הן תיקון, כאב שבא מאהבה לנקות את הרעלים מהנפש. אם אתה מזדהה עם פרעה שבך (האגו), המכות כואבות ומרגישות כמו עונש. אבל אם אתה עם העברי שבך (הנשמה), הן מנקות ומטהרות, כמו ניקוי רעלים שמכין אותך לקבל תורה ואלוקות.

6. **משה והמצרי**:
כשמשה הרג את המצרי, הוא השתמש בשם המפורש – כוונת השפעה טהורה. זה "הרג" את הרצון לקבל של המצרי, כי הקליפות לא יכולות להתקיים מול אמונה אמיתית. זה מלמד שבכוח האמונה וההשפעה אפשר לנצח את הקליפות שבתוכנו ולברר את הניצוצות.

7. **הסנה הבוער**:
הסנה שבער ולא נאכל מראה שרצון שמתחבר להשפעה לא נכבה, כי הוא כמו צינור שזורם מהבורא. לעומת זאת, רצון לקבל מכבה את עצמו כשמתמלא, כמו תענוג גשמי שנגמר. זה פלא גדול שמשה ראה – איך אפשר לקבל אור בלי להיכבות, וזה אפשרי רק דרך השפעה.

8. **אהיה אשר אהיה**:
"אהיה אשר אהיה" מלמד שיש שתי גאולות: הראשונה מהגשמיות (תאוות והרגלים), והשנייה מהרוחניות (רצון לקבל אור לעצמנו בתוך התורה). משה נתן לנו כוח לשתיהן – להתגבר על החיצוניות ולטהר את הפנימיות, כדי להגיע להשפעה ואהבה אמיתית.

9. **משה ואהרון**:
משה התלונן שהוא כבד פה ולשון כי הוא מדבר רק השפעה טהורה, והעם לא הבין אותו. אהרון היה הגשר בינו לעם, כי הוא ידע לחבר את האמונה העליונה של משה ללב העם. שניהם ביחד נתנו לנו כלים להתחבר לקדושה ולתקן את הרצון לקבל.

10. **חלומות ופרשת מקץ**:
חלום הוא השראה רוחנית, אבל הוא תלוי בפתרון שלנו. חלום פרעה על השבע פרות הבריאות והרזות מראה שני מסלולים: חיות של קדושה דרך השפעה, או חיות של טומאה דרך קבלה לעצמנו. העולם הזה הוא חלום, והמציאות היא הפנימיות. כדי להגשים את החלום צריך כלים של קדושה, כמו שיוסף עשה.

11. **חנוכה ותיקון**:
חנוכה קשור לתיקון הלב והרצון, להאיר את האור האלוקי דרך עבודה פנימית. "מאוז צור ישועתי" מלמד שצריך לשבח את הבורא כדי לראות את שלמותו, ולזבוח את היצר הרע כדי להגיע להשפעה. זה מכין אותנו לחנוכת המזבח – השגת חוכמה ואור רוחני.

12. **מטרת התהליך**:
הכל נועד להביא אותנו לכלי שלם של אמונה והשפעה, לגלות את האלוקות שבתוכנו. הירידה למצרים, המכות והחלומות הם תיקונים שמכינים אותנו לקבל תורה ואור אינסופי, דרך עבודה פנימית שמובילה לאהבת ה' ואהבת הזולת.

 

תורה אור מגילת אסתר – סוד החיטה

 

### תלמיד חכם – ביטול לאור אינסוף
האדמו"ר הזקן פותח בהגדרה של תלמיד חכם כמי שמקבל מבחינת חוכמה, שהיא בחינת ביטול לאור אינסוף. חוכמה, כפי שאתה ציינת, היא עולם האצילות, שם האור האינסופי מתלבש דרך תיקונים וצמצומים. זה לא ביטול שמוחק את הישות של האדם, אלא ביטול פעיל – ממטה למעלה – שבו הכלים של הנברא עולים ומתחברים לאצילות. תלמיד חכם נקרא כך כי הוא תלמיד של הבורא, לומד להשפיע כמוהו, והחוכמה שבו הופכת למקום שבו שוכן אור אינסוף. זהו ייחוד עילאה (אחדות עליונה) וייחוד תתאה (אחדות תחתונה), כי החוכמה מחברת בין האור לכלים.

המשפט "כולו סג ומיטרלה כסעסאה לשיבולתא" מתאר את התלמיד חכם כמי שיש בו "שמינית שבשמינית" של גסות רוח, וזה נראה לכאורה כסתירה. אבל כאן נכנס המשל של החיטה והמוץ, שמבאר את העניין בצורה עמוקה.

### המשל – סעסאה לשיבולתא
החיטה הרוחנית היא הפנימיות של האדם – הנשמה, התודעה הקדושה. המוץ (סעסאה) הוא הקליפה החיצונית ששומרת עליה בזמן הגדילה. כמו שהשמש והגשם מגדלים את החיטה, אבל יותר מדי חום או לחות היו שורפים או מרכיבים אותה, כך המוץ מקבל על עצמו את העודף ומגן על החיטה עד שתגיע לשלמותה. אחרי שהחיטה גדלה, המוץ נזרק בדישה, כי תפקידו הסתיים, ונשארת רק השיבולת – החיטה עצמה.

בנמשל, המוץ מסמל את החיצוניות של האדם – הרצון לקבל לעצמו, האגו, הגסות. בראשית הדרך, החיצוניות הזו חיונית. כמו שאתה אמרת, היא כמו "אורלה" שנותנת לנו מה לחתוך, או כמו "שלא לשמה" שמביא ל"לשמה". היא שומרת על הפנימיות מפני עודף אור (חום) או חוסר (לחות), עד שהאדם מתפתח ומסוגל לעמוד מול האמת בלי להישרף או להתפרק. אבל כשהפנימיות מגיעה לשלמות, צריך להסיר את המוץ, כי הוא הופך מפסולת שמסתירה את הקדושה.

### גסות הרוח של התלמיד חכם
ה"שמינית שבשמינית" של גסות רוח היא אותו מוץ הכרחי בתחילת הדרך. תלמיד חכם לא עובד בשביל כסף, כבוד או סגולות – זה "יין נסך" של אהבה עצמית שדיברנו עליו קודם. אבל יש בו מידה קטנה של ישות, של "אני", כי בלי זה הוא לא יכול להתחיל לעבוד. כשאדם מתחיל בעבודת השם, הוא מרגיש נפרד מהבורא ורוצה להתקרב. הרצון הזה כולל גסות, כי הוא חש שיש "מי שעובד" ו"מי שמקבל תמורה". זה לא שלילי לגמרי – זה חלק מהתהליך, כמו המוץ שמגן על החיטה.

אבל המטרה היא להגיע לביטול אמיתי, שבו אין טענות, תביעות או תמורה. כשאדם דבוק ב"אין עוד מלבדו", אין מי שחייב ואין מי שפורע חוב. העבודה נהיית טהורה, והוא נהנה מעצם הדבקות, לא מהתוצאה. כאן נכנסת האהבה והיראה: אהבה היא ההשתוקקות להתחבר לבורא, ויראה היא ההכרה בגדלותו שמביאה לביטול. שתיהן משלימות זו את זו – אור ישר ואור חוזר – ומביאות לשלמות.

### חיצוניות ופנימיות – מעשר וקדושה
הקדושה, כמו המעשר, שייכת לפנימיות (החיטה), לא לחיצוניות (המוץ). כל עוד המוץ שולט, אין חיוב במעשר, כי הקדושה לא שורה בקליפה לבדה, אלא בפרי. זה כמו שאמרת על עשו – החיצוניות נראית קודמת, אבל הפנימיות (יעקב) היא העיקר. "נעוץ תחילתן בסופן" – הסוף (הפנימיות) קודם במחשבה, גם אם החיצוניות מתגלה קודם במעשה. לכן צריך לדעת מתי לחתוך את המוץ, כי אם הוא נשאר מעבר לזמן שלו, הוא הופך לקליפה רעה שמזיקה, כמו פטרייה או נגיף שמתחיל כעזרה ומסתיים בהרס.

### לסיכום
תלמיד חכם הוא מי שמשתמש בחוכמה כדי להתבטל לאור אינסוף, אבל בתחילת הדרך יש בו מידה קטנה של גסות – המוץ – ששומרת עליו עד שהפנימיות שלו מתחזקת. העבודה היא להפוך את הרצון לקבל לכלי של השפעה, לא לבטל אותו לגמרי, כי זה הטבע שלנו כנבראים. כשמגיעים לדבקות אמיתית, אין צורך בטעמים או תמורה – העונג הוא בעצם החיבור לבורא. המוץ נזרק, והחיטה נשארת טהורה, מוכנה להאיר ולהשפיע. בעזרת השם, נזכה להגיע לשלמות הזו, שבה החיצוניות משרתת את הפנימיות בלבד.

שלום וברכה! אני ארחיב עוד על הקטע מתוך "תורה אור" של בעל התניה על מגילת אסתר, תוך התמקדות במושג התלמיד חכם, הביטול לאור אינסוף, והמשל של "סעסאה לשיבולתא", בדרך החסידות הפנימית המשלבת קבלה ועומק רוחני. אשתדל להעמיק את הנקודות שהעלית ולפתח אותם תוך שמירה על הזרימה והרעיונות שלך.

### תלמיד חכם – חוכמה וביטול
האדמו"ר הזקן מגדיר תלמיד חכם כמי שמקבל מבחינת חוכמה, שהיא השער לאור אינסוף. חוכמה, כפי שציינת, שייכת לעולם האצילות, שם האור האלוקי מתלבש בצורה טהורה ביותר לאחר תיקונים וצמצומים שנעשו בעולמות. בעל התניה מדגיש ש"אין התלבשות אור אינסוף אלא בחוכמה דווקא", כי חוכמה היא הראשית, ה"מה" (גימטריה "אדם"), שבה מתחילה ההתגלות האלוקית לנברא. תלמיד חכם נקרא כך לא רק מפני שהוא לומד תורה, אלא מפני שהוא תלמיד של הבורא עצמו – הוא לומד להתבטל ולהשפיע כמוהו, כפי שבעל הסולם מפרש שתלמיד חכם הוא מי שמשתווה לבורא בהשפעה.

הביטול כאן אינו מחיקת הישות, כמו שאתה הדגשת, אלא תהליך פעיל ממטה למעלה. זהו "אור חוזר" שבו הכלים של הנברא – הרצון לקבל – עולים ומתחברים לאצילות, שם הם מקבלים את האור בצורה מתוקנת. זה לא "אני" שנעלם, אלא "אני" שמשתנה בצורתו: במקום לפעול מתוך נפרדות ואהבה עצמית, הוא פועל מתוך דבקות והתמסרות. לכן תלמיד חכם הוא הגשר לייחוד עילאה (אחדות האורות) וייחוד תתאה (אחדות הכלים), כי החוכמה שבו מאפשרת לאור אינסוף לשכון ולהתגלות בעולם הזה.

המשפט "כולו סג ומיטרלה כסעסאה לשיבולתא" מביא את הסתירה לכאורה: איך תלמיד חכם, שהוא סמל לביטול, יכול להכיל "שמינית שבשמינית" של גסות רוח? המילה "סג" רומזת לפרצוף הסג (סגולת אלוקים), שיש בו זוך וכוח מיוחד, אבל גם נסיגה מקבלה מלאה, כפי שהזכרת. כאן נכנס המשל של החיטה והמוץ להסביר את התפקיד של הגסות הזו.

### המשל – סעסאה לשיבולתא
המשל מדבר על חיטה רוחנית – הנשמה, התודעה הפנימית של האדם – שמוקפת במוץ (סעסאה), הקליפה החיצונית. החיטה גדלה בזכות השמש (אור) והגשם (חסדים), אבל עודף חום או לחות היו הורסים אותה. המוץ משמש כמגן: הוא סופג את החום העודף של השמש ואת הלחות המוגזמת של הגשם, ושומר על החיטה עד שהיא מגיעה לשלמות. כשהגידול מסתיים, המוץ נזרק בדישה, והשיבולת – החיטה הטהורה – נשארת לבדה.

המוץ הוא החיצוניות של האדם: הרצון לקבל לעצמו, האגו, הגסות. כמו שאמרת, יש קליפות שונות – קליפת קדושה (שמשרתת את הפנימיות), קליפה ניטרלית (בין לבין), וקליפת רע (שצריך להסיר לגמרי). המוץ במשל הזה הוא קליפה זמנית עם תפקיד חיובי: הוא מאפשר לחיטה לגדול בשלבים הראשונים, כשעדיין אין לה כוח לעמוד לבד מול האור או החסר. אבל כשהחיטה מגיעה לשלמות, המוץ הופך לפסולת, כי הוא כבר לא נחוץ ואף עלול להזיק אם נשאר.

זה דומה למה שהבאת על "אורלה" או "שלא לשמה": בתחילת הדרך, החיצוניות הכרחית. כמו אורלה שמגינה על הפרי הצעיר, או כמו שלא לשמה שמניע את האדם להתחיל לעבוד (למשל, בשביל שכר או כבוד), המוץ שומר על הפנימיות עד שהיא מתחזקת. אבל אם לא חותכים אותו בזמן, הוא הופך לנטל – כמו פטרייה או נגיף שמתחיל כעזרה ומסתיים בהרס, כדוגמאות שהבאת. לכן "מיטרלה כסעסאה לשיבולתא" פירושו שהמוץ מקיף את החיטה כמו כתר מגן, אבל זמני בלבד.

### גסות הרוח – תפקידה ומגבלתה
ה"שמינית שבשמינית" של גסות רוח היא אותו מוץ בתלמיד חכם. בתחילת העבודה, יש צורך במידה קטנה של ישות – תחושת "אני" שרוצה להתקרב לבורא. זה לא שלילי, כי בלי ה"אני" הזה אין מי שיבחר לעבוד ואין על מה לתקן. כשאדם מתחיל, הוא נפרד מהבורא ומרגיש ש"אני עובד" ו"אני מקבל תמורה" – נחת רוח, קרבה, או אפילו שכר רוחני. זו הגסות שבעל התניה מדבר עליה: תחושת היש שמניעה את העבודה, אבל עדיין שייכת לרצון לקבל לעצמו.

הגסות הזו דומה למוץ שמגן על החיטה: היא שומרת על האדם מפני התבטלות מוחלטת לפני שהוא מוכן, או מפני עודף אור שישרוף אותו. אבל המטרה היא לעלות מעליה. כשאדם מגיע לדבקות אמיתית, ה"אני" הזה מתמוסס לתוך "אין עוד מלבדו". שם אין טענות ("למה אני סובל?"), אין תביעות ("מה אני מקבל?"), ואין חוב שצריך לפרוע. העונג הוא בעצם החיבור לעצמות האלוקות, לא בתוצאה חיצונית. זהו ביטול של הצורה, לא של החומר: הרצון לקבל נשאר ככלי, אבל הצורה שלו משתנה לנתינה והשפעה.

אהבה ויראה משחקות כאן תפקיד מרכזי. אהבה היא ההשתוקקות לדבוק בבורא, אור ישר שמושך אותנו אליו. יראה (יראת הרוממות) היא ההכרה בגדלותו שמביאה לביטול, אור חוזר שמחזיר את האור למקורו. שתיהן חייבות להיות יחד – כמו שאמרת, אין אהבה בלי יראה ואין יראה בלי אהבה – כי זו השלמות של הקו האמצעי: קבלה מתוך רצון להשפיע.

### חיצוניות ופנימיות – מעשר וקדושה
המעשר שייך לחיטה, לא למוץ, כי הקדושה שורה בפנימיות, לא בחיצוניות. כל עוד המוץ שולט, החיטה פטורה ממעשר, כי הקליפה אינה קדושה בפני עצמה – היא רק כלי עזר. זה כמו שאמרת על עשו ויעקב: החיצוניות (עשו) נראית קודמת, אבל הפנימיות (יעקב) היא העיקר במחשבת הבריאה. "נעוץ תחילתן בסופן" – הסוף (התכלית) קודם במחשבה, גם אם החיצוניות מתגלה קודם במעשה. זה סדר קוסמי: העיגול (החיצוניות) קודם לקו (הפנימיות), אבל הקו הוא המטרה.

המוץ, כפי שהדגשת, דומה לקליפה שיש לה תפקיד זמני. כמו שרה שהורתה לאברהם לגרש את הגר כשהחיצוניות סיימה את תפקידה, כך צריך לדעת מתי להסיר את המוץ. אם הוא נשאר מעבר לזמן, הוא הופך לקליפת רע שמסתירה את האור ומפריעה לקדושה להתגלות. זה כמו ה"שלא לשמה" שמועיל בתחילה, אבל אם הוא נשאר העיקר, הוא הופך ל"יין נסך" – תורה של אהבה עצמית שמחללת את התכלית.

### הנמשל בעבודת השם
בנמשל, החיטה היא הנשמה שצומחת דרך עבודת השם, והמוץ הוא הגסות והנפרדות שמלוות את האדם בתחילת הדרך. תלמיד חכם מתחיל עם התבוננות בחוכמה, שמובילה לביטול לאור אינסוף. אבל כל עוד הוא נפרד, יש בו מידה של גסות – תחושת "אני" שרוצה קרבה או תמורה. זה לא שלילי לגמרי, כי זה חלק מהתהליך: כמו המוץ שמגן על החיטה, הגסות מניעה את העבודה עד שהפנימיות מתחזקת.

המטרה היא להגיע לדבקות שבה אין צורך בטעמים או תירוצים. כשאדם דבוק ב"אין עוד מלבדו", העבודה עצמה היא העונג, כי הוא חי את האחדות הפשוטה של הבורא. כאן אין עבודה זרה – שהיא, כפי שהסברת, לא הכחשת הבורא, אלא עבודה דרך כוחות משניים של אהבה עצמית. מי שמחפש תמורה (שכר, נחת רוח) כופר במטרת הבריאה, כי האמת מתגלה רק ברצון להשפיע.

לסיכום
תלמיד חכם הוא מי שמשתמש בחוכמה להתבטל לאור אינסוף, אבל בתחילת הדרך יש בו מוץ – גסות זמנית שמגינה על הפנימיות עד שהיא בשלה. העבודה היא לתקן את הרצון לקבל, לא לבטלו, ולהפוך אותו לכלי של השפעה. כשהמוץ מסיים את תפקידו, הוא נזרק, והחיטה – הנשמה הטהורה – נשארת להאיר ולהתחבר לבורא בדבקות מלאה. בעזרת השם, נזכה להסיר את הקליפות בזמן ולהגיע לשלמות של אהבה ויראה, שבה העונג הוא עצם החיבור לעצמות האלוקות.

 

 

תלמיד חכם הוא מי שמקבל חוכמה מעולם האצילות ומתבטל לאור אינסוף, לא על ידי מחיקת הישות אלא על ידי תיקון הכלים ממטה למעלה. חוכמה היא השער שבו אור אינסוף מתלבש, ולכן תלמיד חכם מחבר בין ייחוד עילאה לתתאה. יש בו "שמינית שבשמינית" של גסות רוח, שמסומלת במוץ (סעסאה) במשל החיטה והשיבולת.

החיטה היא הנשמה, והמוץ הוא החיצוניות – הרצון לקבל לעצמו – שמגן עליה בתחילת הדרך מפני עודף אור או חסר, כמו שמש וגשם שיכולים לשרוף או להרקיב. כשהחיטה גדלה, המוץ נזרק, כי תפקידו הזמני מסתיים, והקדושה (כמו מעשר) שייכת לפנימיות בלבד. הגסות של תלמיד חכם היא אותו מוץ: הכרחית להתחלה, כמו "שלא לשמה" שמניע לעבודה, אבל צריך להסירה כשהפנימיות בשלה, אחרת היא הופכת לקליפת רע.

בעבודת השם, הביטול בחוכמה מוביל לדבקות שבה אין טענות או תמורה, רק הנאה מהחיבור לעצמות האלוקות – "אין עוד מלבדו". אהבה ויראה משלימות את התהליך: אהבה כהשתוקקות, ויראה כביטול. עבודה זרה היא לא הכחשת הבורא, אלא שימוש בכוחות משניים של אהבה עצמית, שמונעים מהאמת להתגלות. המטרה היא לתקן את הרצון לקבל לכלי של השפעה, להשאיר את החומר ולשנות את הצורה, עד שהנשמה זורחת בטהרתה.

 

תפקיד הנברא הוא להביא את הכלים, כלומר את הרצון לקבל, ואילו תפקיד הבורא הוא למלא אותם באורות. זה לא עסקה מסחרית, אלא מערכת זוגית של שיתוף פעולה. כדי לקבל את ההטבה הגדולה – האור האינסופי – צריך רצון לקבל עצום, כי בלי כלי גדול אין קיבולת לאור. בגשמיות, הרצון לקבל שלנו קטן יחסית, כמו ילד שרוצה צעצוע לעצמו. זה דקיק, "חיידק" כמו שאתה קורא לזה, אבל יש בו יתרון: הוא מאמן אותנו על נפרדות. העולם הגשמי מעצים את תחושת הפרטיות ומגרה את האגו בצורה מושלמת, כי הוא בנוי על זמן ומקום שמפרידים בין חלקי הפאזל. זה נותן לנו הזדמנות להתחיל ממדרגות נמוכות ולהתפתח.

בעל הסולם מגדיר גשמיות בשתי צורות: כל מה שנתפס בחמשת החושים תחת זמן ומקום, וגם כל רצון לקבל שמגיע לצורתו הסופית (בחינת ד'). אבל הרצון לקבל האמיתי, העצום, נמצא ברוחניות, לא בגשמיות. הגשמיות היא רק אימון ראשוני. הזמן הגשמי מפריד – כל רגע עומד לעצמו, הסיבה והתוצאה מרוחקות – וזה מאפשר לנו להיות שותפים בתיקון, כי אנחנו צריכים לחבר את הפאזל מחדש. לעומת זאת, ברוחניות הזמן הוא אחדותי, מעל הצמצום, והכל מחובר.

בתוכנו יש שני כוחות: כוח הבורא (האור) וכוח הנברא (הרצון לקבל). הקליפה, כמו עמלק, משקרת ואומרת שהמהות שלנו היא רצון לקבל לעצמו בלבד. זו קליפה חזקה, כתר של הקליפות, כי יש בה אמת חלקית – הרצון לקבל הוא אכן חלק מהבריאה. אבל המהות האמיתית שלנו, "ישראל" (ישר-אל), היא רצון לקבל על מנת להשפיע. ביהדות לא מבטלים את הרצון לקבל כמו בדתות אחרות, אלא מתקנים אותו. הרצון הוא החומר, הבריאה עצמה, וזה לא משתנה. מה שכן משתנה הוא הצורה – היצירה – שבה אנחנו משתמשים בו. כשמתקנים אותו ל"על מנת להשפיע", מרוויחים שני צדדים: גם את ההשתוקקות הגדולה (הכלי) וגם את הדמיון לאור (הנתינה).

האור עצמו הוא טוב ונתינה, תכונה שאנחנו יכולים לחקות, לא להפוך להיות. אנחנו לא נהיים אור – זה שייך לעצמות הבורא, שאין לנו השגה בו – אלא דומים לו בצורה. איך? על ידי קבלת האור מתוך כוונה להשפיע, כמו אמא שנהנית כשאורחים אוכלים מהסעודה שהכינה. אם מקבלים רק בשביל הבטן, זו תאווה מוגבלת; אם מקבלים כדי לשמח את הנותן, זו אהבה. הרצון לקבל לעצמו תמיד נשאר כחומר, אבל הוא נשאר ברקע, והעיקר הופך להיות הרצון להשפיע.

באינסוף, הרצון לקבל לעצמו לא יצר נפרדות כי האור של הבורא החזיק הכל באחדות – פלא שאין לנו השגה בו. אבל בעולם שלנו, הנברא צריך לגלות את הרצון להשפיע מתוך בחירה. הרצון לקבל לעצמו מתפתח אוטומטית, כמו "בהמה" שבאדם, אבל האדם שבאדם – הצד של ההשפעה – דורש עבודה ויגיעה. זה היצירה, התוספת שלנו לבריאה, שבאה דרך תיקון הכוונה.

היעד הוא השוואת הצורה, לא השוואת החומר. את החומר (רצון לקבל) לא נשווה לאור, כי אנחנו נבראים. אבל את התכונה – נתינה ואהבה – אנחנו יכולים לאמץ. זה קו אמצעי שמחבר את שני הקצוות: יש לנו את הכלי הגדול ביותר לקבל את ההטבה, וגם את הדמיון המושלם לבורא. התהליך לוקח זמן, אבל המטרה היא להגיע לאהבה אמיתית, שבה הקבלה וההשפעה מתמזגות. בעזרת השם, נזכה להשלים את התיקון הזה ולחבר את הפאזל כולו.

יוצר אור ובורא חושך – חכמת הקבלה

קבלה פתיחת ההיכל

לעלות לראש ההר

קריאת התורה

קבלה – לא בוטח במלאכים ולא באנשים

קבלה – מלך מלכי המלכים

sh (1)