אסתר ירקרוקת היתה
פורים אסתר
שלום וברכה, שושן פורים שמח! להלן סיכום מפורט ביותר של דבריך, תוך שמירה על ענייניות ובהירות, ללא כותרות משנה, ללא סימונים כמו ### או כוכביות, כפי שביקשת, עם התייחסות מלאה ומעמיקה לכל הנקודות שהעלית, תוך שמירה על הרוח והפרטים של דבריך המקוריים, וללא ציון ישיר של "פתחת" או "אמרת" בכל משפט:
שלום וברכה נאמר לכבוד שושן פורים, עם איחול לשושן פורים שמח, תוך תקווה שכולם שתו והשתכרו בפורים כמנהג החג, ושאלה אם הכל טוב איתנו, מה שמראה חיבור אישי וחם לקהל. הובע כוונה לומר דבר תורה קטן, אך הנושא התרחב כי הוא עמוק ומעניין, והפך לשיחה מפורטת ומשמעותית. הוזכר פרט מהמגילה שכתוב על אסתר שהיא "ירקרוקת הייתה", ונשאלה השאלה מה המשמעות של "ירקרוקת". הוסבר שירקרוקת באה מלשון ירוקת, שפירושה דבר מאוס, משהו שדוחה את העין או התחושה, ונקשר למילה יריקה. נשאלה שאלה מדוע יריקה נתפסת כמאוסה בעינינו, בין אם זו יריקה של מישהו אחר או שלנו עצמנו, והחלה חקירה של המשמעות הרוחנית שמאחורי זה.
הוסבר שיריקה היא הוצאה של החיות הפנימית החוצה, כאשר המים, שמייצגים חיים וחיות אלוקית בתוך האדם, הופכים למשהו מאוס כשהם יוצאים מהפנימיות לחיצוניות. נאמר שכשהחיות האלוקית הזו נפרדת מהמקור הפנימי שלה, הקליפות אוחזות בה, או שבגשמיות חיידקים מזהמים אותה, והיא נהיית דבר דוחה. הובא המשל הזה כרעיון רוחני: כשהפנימיות של האדם יוצאת החוצה בלי הקשר נכון, היא מאבדת את ערכה והופכת למשהו לא טוב. נקשר הדבר לאסתר, ונאמר שהיא נקראת ירקרוקת כי המלכות, ספירת המלכות שמיוצגת על ידי אסתר, היא "בית יריקות", לא במובן של חליצה כמו בהלכה, אלא במובן של מחיקה של הידיעה וההרגשה. הוסבר שיש שתי יריקות – אחת על הידיעה, השכל, ואחת על ההרגשה, הלב – שמייצגות מצב שבו האדם נמצא בהסתרה ומנותק מהפנימיות האמיתית שלו.
נאמר ש"אסתר" באה מ"אסתרתי פניי", הסתרתי פניי, כפי שכתוב בתורה, ונקשר הדבר לעבודה רוחנית גבוהה, לא מדרגת מתחילים כמו כיתה א', אלא מדרגה מתקדמת יותר כמו כיתה ג'. הוסבר שמי שבא לעבוד את אסתר, כלומר לעבוד לשם שמיים, עושה זאת כדי לזכות להשוואת הצורה עם הבורא, דבקות ויראת שמיים, ולא כדי לקבל תמורות חיצוניות כמו עולם הזה, עולם הבא, סגולות, ברכות או דמיונות של שפע גשמי ורוחני. במצב כזה, העבודה הזו קשה מאוד לאדם, והיא נראית לו ירוקה ומאוסה. נשאלה השאלה: למה לי לעבוד אם לא אקבל עולם הזה או עולם הבא? למה לי להדליק נרות לכבוד אסתר אם זה לא סגולה לפרנסה או לבריאות? הוסבר שכשאדם נכנס לדרך האמת, שמיוצגת על ידי אסתר, ומטרתו היא לבנות את בית המקדש הפנימי, כלומר להתגבר על האהבה העצמית ולהגיע לעבודה לשם שמיים, המלכות הזו נראית לו מאוסה ודוחה. הסיבה לכך היא שהיא לא מבטיחה תמורה מיידית כמו יותר פרנסה, יותר בריאות או יותר סגולות. הובאו דוגמאות כמו "תתרום ותקבל פי מאה שפע" או "תן מחצית השקל ויהיה לך כפליים כפליים", שמפתות את האדם בעולם החיצוני, אך הודגש שזה לא העיקר. נאמר שצריך לתת מחצית השקל, אבל להתכוון לדבר הפנימי, לעבודה לשם שמיים, ולא להישאר ברמת הסגולות החיצוניות.
נוסף שבמצב כזה, כשאדם מתחיל לעבוד לשם שמיים, המלכות נראית לו ירוקה ומאוסה, ואפילו ושתי, שמייצגת את הקליפה, נראית לו יותר יפה, למרות שיש לה צרעת ופגמים, כפי שהוסבר בסרטונים קודמים על ושתי והמגילה. אך אם האדם מתמיד בעבודה הזו מתוך ההסתרה, מתוך המלכות הירוקה הזו, קורה נס: חוט של חסד נמשך עליו מהקדוש ברוך הוא. הבורא נותן לו כוח ומגלה לו את היופי האמיתי של אסתר, המלכה שמסתירה את עצמה, והיא נהיית הכי יפה בעיניו, כמו בסיפור "היפה והחיה". הובא המשל הזה: הנסיך נראה מכוער ורע לב, והזקנה הזהירה שהיופי החיצוני עלול לטעות, והיופי האמיתי נמצא בפנים. כשהנסיך התעקש, הוא הפך לחיה, אבל בסוף, כשלמד את הלקח, נגלה לו היופי האמיתי של היפה. נאמר שזה דומה לאסתר: כשהאדם מתמיד בעבודה לשם שמיים למרות הקושי וההסתרה, הוא זוכה לראות את היופי הפנימי של המלכות, שהיא הכי יפה מכל.
הוזכר שכל הסיפורים האלה, כמו "היפה והחיה" או אמרות של חכמים סינים על כלי מלא שלא מתמלא, מגיעים מהיהדות, מהקבלה, כי הכל נובע מהמקור האמיתי של התורה. לדוגמה, המושג של כלי מלא שלא מתמלא דומה לאור אינסוף בקבלה, שבו הכלי לא יכול להכיל את האור בלי תיקון, וזה לא שייך לתורות המזרח אלא ליהדות במקור. נאמר שאם האדם מצליח לעבוד לשם שמיים, החסידות ופנימיות התורה עוזרות לו מאוד, והוא זוכה לראות את היופי האמיתי של אסתר המלכה. הוסבר שיש לה שלושה שמות – הדסה, אסתר ושושנה – ונרמז לסרטון על שושנה שבו דובר על ההבדל בינה לבין ורד. נאמר שהזוהר מתאר את שושנה כמשובחת דווקא בגלל הקוצים, השאלות, הספקות והאתגרים, כי כשאדם עובד לשם שמיים בלי תלות בדבר, הוא מתמודד עם קושי גדול, אבל זה מה שמביא אותו ליופי האמיתי.
נוסף שמי שבא לעבוד לשם שמיים, ולא לשם סגולות או אורות, מתמודד עם אתגר גדול, אבל אין חוכמה בלעבוד בשביל תמורה, כי כולם ייבחנו במוקדם או במאוחר וחייבים להגיע לאהבה שלא תלויה בדבר. הודגש שאין הנחות בזה, וכפי שאומר הזוהר, חוזרים בגלגולים עד שמשיגים את כל סודות התורה, שזה סוד האהבה. הוזכר שיש הרבה מדרגות באהבה רוחנית, לא כמו אהבה גשמית של חיידקים או דברים דקיקים, והוסף בצחוק שהיד תפוסה מלהחזיק את הטלפון מפורים תוך ניסיון לתפוס את הנוף של העיר.
נאמר שצריך לעבוד גם כשהמלכות ירוקה, כמו שנאמר "לכתי אחריה במדבר בארץ לא זרועה", ובזכות זה, כשמסירים את ההסתרה, זוכים לתמונת השם. הוסבר שדווקא כך ניתן לראות את היופי של מלכות שמיים, שהיא הכי יפה. נקשר הדבר לאסתר כקרקע של עולם, כמו הלבנה שמחזירה את אור השמש, והובא הסבר מקבלי ששושן פורים קשור ללבנה שראינו, כפי שמובא בהלכות שבת. נאמר שאסתר מחזירה את כל האור האלוקי, ודווקא כך מתגלה האנרגיה, כמו פוטונים שמייצרים חום בכדור הארץ על ידי החזרה, מה שמאפשר חיים. הובא משל מהטבע: בחלל קר בין השמש לכדור הארץ, אבל הקרקע מחזירה את האור ומייצרת חום, וזה סמל לאור חוזר ברוחניות, שבו החלקיקים בתנועה כמו אלקטרונים וגרעינים מראים שצריך להחזיר אור.
נקשרו שלושת השמות של אסתר לקווים: הדסה היא קו ימין, אמונה; אסתר היא קו שמאל, הסתרה; ושושנה היא קו אמצעי, שושנה בין החוחים. נאמר שצריך לשמוח למרות שמרגישים לפעמים יריקה מהקדוש ברוך הוא, כאילו הוא דוחה אותנו מהחיים ומהאלוקות, ורע לנו בחיים. הובעה תפילה שיזכו לנס פורים, לחוט של חסד, וכך אסתר תהיה הכי יפה, כי דווקא בהסתרה מתגלה היופי האמיתי. סיום בברכת אמן לכל הברכות.
שושן פורים שמח לכולנו, שיזכו לעבוד לשם שמיים ולראות את יופייה של אסתר מתוך ההסתרה!
שלום וברכה, שושן פורים שמח! להלן סיכום מפורט ביותר של דבריך, תוך שמירה על ענייניות ובהירות, ללא כותרות משנה, ללא סימונים כמו ### או כוכביות, כפי שביקשת, עם התייחסות מלאה ומעמיקה לכל הנקודות שהעלית, תוך שמירה על הרוח והפרטים של דבריך המקוריים, וללא ציון ישיר של "פתחת" או "אמרת" בכל משפט:
שלום וברכה נאמר לכבוד שושן פורים, עם איחול לשושן פורים שמח, תוך תקווה שכולם שתו והשתכרו בפורים כמנהג החג, ושאלה אם הכל טוב איתנו, מה שמראה חיבור אישי וחם לקהל. הובע כוונה לומר דבר תורה קטן, אך הנושא התרחב כי הוא עמוק ומעניין, והפך לשיחה מפורטת ומשמעותית. הוזכר פרט מהמגילה שכתוב על אסתר שהיא "ירקרוקת הייתה", ונשאלה השאלה מה המשמעות של "ירקרוקת". הוסבר שירקרוקת באה מלשון ירוקת, שפירושה דבר מאוס, משהו שדוחה את העין או התחושה, ונקשר למילה יריקה. נשאלה שאלה מדוע יריקה נתפסת כמאוסה בעינינו, בין אם זו יריקה של מישהו אחר או שלנו עצמנו, והחלה חקירה של המשמעות הרוחנית שמאחורי זה.
הוסבר שיריקה היא הוצאה של החיות הפנימית החוצה, כאשר המים, שמייצגים חיים וחיות אלוקית בתוך האדם, הופכים למשהו מאוס כשהם יוצאים מהפנימיות לחיצוניות. נאמר שכשהחיות האלוקית הזו נפרדת מהמקור הפנימי שלה, הקליפות אוחזות בה, או שבגשמיות חיידקים מזהמים אותה, והיא נהיית דבר דוחה. הובא המשל הזה כרעיון רוחני: כשהפנימיות של האדם יוצאת החוצה בלי הקשר נכון, היא מאבדת את ערכה והופכת למשהו לא טוב. נקשר הדבר לאסתר, ונאמר שהיא נקראת ירקרוקת כי המלכות, ספירת המלכות שמיוצגת על ידי אסתר, היא "בית יריקות", לא במובן של חליצה כמו בהלכה, אלא במובן של מחיקה של הידיעה וההרגשה. הוסבר שיש שתי יריקות – אחת על הידיעה, השכל, ואחת על ההרגשה, הלב – שמייצגות מצב שבו האדם נמצא בהסתרה ומנותק מהפנימיות האמיתית שלו.
נאמר ש"אסתר" באה מ"אסתרתי פניי", הסתרתי פניי, כפי שכתוב בתורה, ונקשר הדבר לעבודה רוחנית גבוהה, לא מדרגת מתחילים כמו כיתה א', אלא מדרגה מתקדמת יותר כמו כיתה ג'. הוסבר שמי שבא לעבוד את אסתר, כלומר לעבוד לשם שמיים, עושה זאת כדי לזכות להשוואת הצורה עם הבורא, דבקות ויראת שמיים, ולא כדי לקבל תמורות חיצוניות כמו עולם הזה, עולם הבא, סגולות, ברכות או דמיונות של שפע גשמי ורוחני. במצב כזה, העבודה הזו קשה מאוד לאדם, והיא נראית לו ירוקה ומאוסה. נשאלה השאלה: למה לי לעבוד אם לא אקבל עולם הזה או עולם הבא? למה לי להדליק נרות לכבוד אסתר אם זה לא סגולה לפרנסה או לבריאות? הוסבר שכשאדם נכנס לדרך האמת, שמיוצגת על ידי אסתר, ומטרתו היא לבנות את בית המקדש הפנימי, כלומר להתגבר על האהבה העצמית ולהגיע לעבודה לשם שמיים, המלכות הזו נראית לו מאוסה ודוחה. הסיבה לכך היא שהיא לא מבטיחה תמורה מיידית כמו יותר פרנסה, יותר בריאות או יותר סגולות. הובאו דוגמאות כמו "תתרום ותקבל פי מאה שפע" או "תן מחצית השקל ויהיה לך כפליים כפליים", שמפתות את האדם בעולם החיצוני, אך הודגש שזה לא העיקר. נאמר שצריך לתת מחצית השקל, אבל להתכוון לדבר הפנימי, לעבודה לשם שמיים, ולא להישאר ברמת הסגולות החיצוניות.
נוסף שבמצב כזה, כשאדם מתחיל לעבוד לשם שמיים, המלכות נראית לו ירוקה ומאוסה, ואפילו ושתי, שמייצגת את הקליפה, נראית לו יותר יפה, למרות שיש לה צרעת ופגמים, כפי שהוסבר בסרטונים קודמים על ושתי והמגילה. אך אם האדם מתמיד בעבודה הזו מתוך ההסתרה, מתוך המלכות הירוקה הזו, קורה נס: חוט של חסד נמשך עליו מהקדוש ברוך הוא. הבורא נותן לו כוח ומגלה לו את היופי האמיתי של אסתר, המלכה שמסתירה את עצמה, והיא נהיית הכי יפה בעיניו, כמו בסיפור "היפה והחיה". הובא המשל הזה: הנסיך נראה מכוער ורע לב, והזקנה הזהירה שהיופי החיצוני עלול לטעות, והיופי האמיתי נמצא בפנים. כשהנסיך התעקש, הוא הפך לחיה, אבל בסוף, כשלמד את הלקח, נגלה לו היופי האמיתי של היפה. נאמר שזה דומה לאסתר: כשהאדם מתמיד בעבודה לשם שמיים למרות הקושי וההסתרה, הוא זוכה לראות את היופי הפנימי של המלכות, שהיא הכי יפה מכל.
הוזכר שכל הסיפורים האלה, כמו "היפה והחיה" או אמרות של חכמים סינים על כלי מלא שלא מתמלא, מגיעים מהיהדות, מהקבלה, כי הכל נובע מהמקור האמיתי של התורה. לדוגמה, המושג של כלי מלא שלא מתמלא דומה לאור אינסוף בקבלה, שבו הכלי לא יכול להכיל את האור בלי תיקון, וזה לא שייך לתורות המזרח אלא ליהדות במקור. נאמר שאם האדם מצליח לעבוד לשם שמיים, החסידות ופנימיות התורה עוזרות לו מאוד, והוא זוכה לראות את היופי האמיתי של אסתר המלכה. הוסבר שיש לה שלושה שמות – הדסה, אסתר ושושנה – ונרמז לסרטון על שושנה שבו דובר על ההבדל בינה לבין ורד. נאמר שהזוהר מתאר את שושנה כמשובחת דווקא בגלל הקוצים, השאלות, הספקות והאתגרים, כי כשאדם עובד לשם שמיים בלי תלות בדבר, הוא מתמודד עם קושי גדול, אבל זה מה שמביא אותו ליופי האמיתי.
נוסף שמי שבא לעבוד לשם שמיים, ולא לשם סגולות או אורות, מתמודד עם אתגר גדול, אבל אין חוכמה בלעבוד בשביל תמורה, כי כולם ייבחנו במוקדם או במאוחר וחייבים להגיע לאהבה שלא תלויה בדבר. הודגש שאין הנחות בזה, וכפי שאומר הזוהר, חוזרים בגלגולים עד שמשיגים את כל סודות התורה, שזה סוד האהבה. הוזכר שיש הרבה מדרגות באהבה רוחנית, לא כמו אהבה גשמית של חיידקים או דברים דקיקים, והוסף בצחוק שהיד תפוסה מלהחזיק את הטלפון מפורים תוך ניסיון לתפוס את הנוף של העיר.
נאמר שצריך לעבוד גם כשהמלכות ירוקה, כמו שנאמר "לכתי אחריה במדבר בארץ לא זרועה", ובזכות זה, כשמסירים את ההסתרה, זוכים לתמונת השם. הוסבר שדווקא כך ניתן לראות את היופי של מלכות שמיים, שהיא הכי יפה. נקשר הדבר לאסתר כקרקע של עולם, כמו הלבנה שמחזירה את אור השמש, והובא הסבר מקבלי ששושן פורים קשור ללבנה שראינו, כפי שמובא בהלכות שבת. נאמר שאסתר מחזירה את כל האור האלוקי, ודווקא כך מתגלה האנרגיה, כמו פוטונים שמייצרים חום בכדור הארץ על ידי החזרה, מה שמאפשר חיים. הובא משל מהטבע: בחלל קר בין השמש לכדור הארץ, אבל הקרקע מחזירה את האור ומייצרת חום, וזה סמל לאור חוזר ברוחניות, שבו החלקיקים בתנועה כמו אלקטרונים וגרעינים מראים שצריך להחזיר אור.
נקשרו שלושת השמות של אסתר לקווים: הדסה היא קו ימין, אמונה; אסתר היא קו שמאל, הסתרה; ושושנה היא קו אמצעי, שושנה בין החוחים. נאמר שצריך לשמוח למרות שמרגישים לפעמים יריקה מהקדוש ברוך הוא, כאילו הוא דוחה אותנו מהחיים ומהאלוקות, ורע לנו בחיים. הובעה תפילה שיזכו לנס פורים, לחוט של חסד, וכך אסתר תהיה הכי יפה, כי דווקא בהסתרה מתגלה היופי האמיתי. סיום בברכת אמן לכל הברכות.
שושן פורים שמח לכולנו, שיזכו לעבוד לשם שמיים ולראות את יופייה של אסתר מתוך ההסתרה!
שושן פורים
ונשלוח ספרים ביד הרצים אל כל מדינות המלך להשמיד להרג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד בשלושה עשר לחדש שנים עשר הוא חדש אדר ושללם לבוז מגילת אסתר • פרק ג' • פסוק י"ג
שלום וברכה, פורים שמח ומענג! להלן סיכום רחב ומפורט מאוד של דבריך, תוך שמירה על ענייניות ובהירות, ללא כותרות משנה או סימונים, כפי שביקשת, עם התייחסות מלאה לכל הנקודות שהעלית:
התחלת בברכת פורים שמח ומענג, תוך דיוק שהשמחה היא מדרגת הנשמה – רובד עמוק בתודעה הרוחנית שמבטא חיבור פנימי והתעלות מעבר למגבלות היומיום – ואילו העונג הוא מדרגה גבוהה יותר, המכונה "יחידה" בקבלה, אור גדול ועצום שמאיר את כל המציאות ומחבר את האדם למקור הבריאה בצורה שלמה ומוחלטת. הברכה הזו משקפת את השאיפה שלך ושל כולנו בחג הזה לעלות מהשמחה הבסיסית, שקשורה לנשמה ולחוויה האנושית, אל העונג העליון, שמייצג את ההתעלות הרוחנית הגבוהה ביותר שפורים מאפשר. פורים, על פי דבריך, הוא זמן שבו אנו מתחברים לנסים ולכוחות עליונים שמעבר לטבע, מה שמאפשר לנו לגלות את המהות האמיתית של הבריאה ולחוות את האור האלוקי בצורה ישירה ועמוקה, ולכן הוספת את הברכה שיהיה לכולנו פורים שמח ומענג.
ציינת שהתחפשת למכשף – אולי בלעם, בלק, או דמות בהשראת שר הטבעות – והדגשת את המטה כסמל מרכזי בתחפושת שלך, עם משמעות רוחנית עמוקה. המטה, לדבריך, הוא כמו האמונה, כלי שמסמל כוח עזר לתיקון, כפי שהיה בידי משה ואהרון, ששימש לנסים כמו חציית הירדן והפיכת המים לדם. הוא קשור לבחינת הקו האמצעי בקבלה – כוח שמאחד ניגודים כמו חסד וגבורה – ולבחינת אריך אנפין, ספירת הכתר שמבטאת רצון אלוקי עליון. יש בו סודות רבים, והוא לא סתם אביזר, אלא כלי להשלמת התיקון הפנימי של האדם והעולם. הדגשת שמצד הקליפה יש מטה נגדי, כמו בכישוף של הארי פוטר או בטכנולוגיה מודרנית שמקצרת זמן ומקום, שמשמשים לעיתים לרצון לקבל בלבד – הנאה אישית או שליטה חיצונית – במקום לתיקון. הצדיקים מלמדים להשתמש בו נכון, לכוונה של השפעה, וציינת שגם אצל הכהן עם המצנפת יש ביטוי לכוח הזה, לעומת הקליפה שמעוותת אותו לגאווה או כוחנות. המטה, אם כן, הוא סמל דו-צדדי: כלי של קדושה כשמשתמשים בו לתיקון, וכלי של קליפה כשמשתמשים בו לאנוכיות.
העלית נקודה מהמגילה ששמת לב אליה במיוחד ביום הפורים הזה, והחלטת להקליט משהו לכבוד אדר ולכבוד החג, למרות שזה יום שישי וזמן קצר. ציטטת מהמגילה שני פסוקים: האחד על תוכניתו של המן, "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד" ב-13 לחודש אדר (אסתר ג:יג), והשני על התגובה של הקדושה, שנתנה ליהודים רשות "להשמיד להרוג ולאבד את כל חיל עם ומדינה הצרים אותם טף ונשים" (אסתר ח:יא). הוספת ציטוט מהנביא על עמלק, "פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל… והכית את עמלק והחרמתם את כל אשר לו… מאיש עד אישה, מעולל ועד יונק, משור ועד שה, מגמל ועד חמור" (שמואל א טו:ג). שאלת על הדמיון בין לשון הקליפה ללשון הקדושה – בשני המקרים יש כוונה להשמדה מוחלטת – ומה הרעיון מאחורי זה.
הסברת שעמלק הוא הרצון לקבל לעצמו, האגו הגדול, אבל הדגשת שהאגו האמיתי של עמלק אינו בגשמיות – כמו תינוק שרוצה ממתק – אלא ברוחניות. המן, כנציג עמלק, מייצג כפירה בעבודה לשם שמיים, והסברת זאת בהשראת בעל הסולם והרב"ש. המן נובע מעץ הדעת – "מן העץ אשר ציויתיך לבלתי אכול ממנו" – ורוצה למשוך את כל האור והדעת לעצמו, בלי כוונת השפעה. הוא כופר במטרת הבריאה: להטיב לנבראים דרך תיקון הכוונה מרצון לקבל לרצון להשפיע. הוא טוען שהבורא יצר את העולם כדי שניהנה – מגשמיות כמו גלידה, מתורה ומצוות לשם שכר, או מאורות רוחניים – והופך הכל לכלי לרצון האישי, במקום לעבוד לשם שמיים. ה"להשמיד להרוג ולאבד" שלו מכוון למחיקת כוח האמונה – הקו הימני, ה"יהודי" שבאדם – שהוא האור חוזר והמסך של העבודה הפנימית. הוא קובר את הכוונה לשם שמיים, הופך את התורה לחיצונית וטכנית, ואפילו חסידות הופכת אצלו לרצון לקבל – "תקבל אורות, יהיה לך טוב". התוצאה היא עולם של חיצוניות, שבו העבודה הרוחנית נשכחת, והאדם נשאר במטריקס של פירוד ואהבה עצמית.
הדגשת שעמלק הוא הכתר של הקליפות, כי הוא תוקף את המהות העליונה – משכנע שהרצון לקבל לעצמו הוא תכלית הבריאה, בעוד המהות האמיתית היא רצון לקבל על מנת להשפיע, "ישראל" (ישר-אל). יש בו דרגות: עמלק של דומם, כמו תינוקות, ועמלק רוחני, שמופיע אצל דתיים כעבודה לשם שכר – בריאות, פרנסה, עולם הבא – בלי שאיפה ל"לשמה". הוא מוחק כל זכר לעבודה לשם שמיים, עד שאדם מפחד להזכיר אותה, רואה אותה כגבוהה מדי או מיותרת, ומסתפק ב"לא לשמה" בלי כוונה לעלות. הוא פוגע בנער (התעוררות ראשונית), בזקן (תובנות שנרכשו), ובנשים וקטנים (התפתחות הדעת), ומשכיח לאט לאט כל ניצוץ של השפעה.
ציינת שמרדכי, כנקודת האור הזך וההשפעה, קרא לעבודה לשם שמיים, בעוד הקליפה גרמה לבלבול – אפילו הרבנים אמרו לעבוד לשם שכר, והגלות והייסורים נובעים מחוסר עבודה לשם שמיים, כדברי רשב"י בתיקוני הזוהר. הדור שלנו נמצא בפוטנציאל גבוה לתיקון, ולכן חשוב לעשות אותו עכשיו. המן משפיע על נשמת היהודי לגרום לה לראות את הבריאה כמקום של הנאה בלבד, בלי כוונה רוחנית, וזה הורס את הפנימיות.
התייחסת לציווי האלוקי למחות את עמלק – "מאיש עד אישה, מעולל ועד יונק" – והסברת שבפשטות, מדובר באויבים כמו הנאצים או מחבלים, שבהם כל אחד הוא "היטלר פוטנציאלי", ולכן התורה קשוחה כלפיהם. ברוחניות, זה ציווי למחות כל בחינה של אהבה עצמית מהאדם – לא לבטל את הרצון לקבל, שהוא עיקר הבריאה, אלא לתקן אותו להשפעה. בניגוד לנצרות או תורות המזרח שמבטלות את הרצון, או לאסלאם שמתקן חצי ממנו, היהדות מלמדת להשתמש בו נכון. עמלק טוען שהמהות היא אהבה עצמית, ולכן הוא הכתר של הקליפות – שקר שמעוות את הבריאה. מחייתו היא תיקון הכוונה, לא ביטול הרצון, וזה דורש עזרה אלוקית, כי האדם לבדו לא מסוגל.
הוספת שה-13 לאדר, שבו המן רצה לפעול, הוא בגימטריה "אחד" ו"אהבה", והוא רצה להשמיד את כוח האהבה והשוואת הצורה – חיבור נשמות כמו בני זוג שנהיים אחד. הקדושה משתמשת באותה לשון נגדו כדי לתקן את הקליפה ולהחזיר את האהבה האמיתית.
הדגשת שמעשה חיצוני (תורה, מצוות) חשוב, אבל הוא אמצעי לכוונה הפנימית. השתמשת במשל של חלקיק וגל: מעשים בלי כוונה הם חלקיקים – כמו גרגירי חול, ריקים מנשמה – ואילו מעשה עם כוונה הוא גל, שמשפיע על כל המציאות. אדם יכול לתת מיליון דולר לצדקה מכבוד עצמי ולפגוע בעולם ברמה הקוונטית, או לתת 50 שקלים בלב שלם ולמשוך שפע אדיר, כמו אפקט פרפר רוחני. הקליפה מושכת לחלקיקים – פעולות טכניות – והקדושה לגלים של השפעה. נתת דוגמה מממשלת הימין שעלתה לאחרונה: הרבה מעשים חיצוניים, אבל בלי כוונה נכונה, הביאו לתוצאה הפוכה, מה שמראה שחלקיקים בלי גל לא עובדים.
ציינת שבלעם, כמכשף, רצה למשוך חוכמה אלוקית לעצמו, כמו סמים או טכנולוגיה שמקצרים זמן ומקום, בניגוד לתיקון מסודר. זה כישוף של קליפה, לעומת צדיקים שמשתמשים בכוחות רוחניים נכון. התורה היא התוכנה של המציאות, ודרכה אנו מתחברים למהות האמיתית – לא הספר, אלא האור שמאחוריו.
סיימת בברכה לפורים שמח ומענג, תוך תפילה שנזכה למחות את עמלק – הרצון לקבל לעצמו – ולקבל כוח מהבורא לדבקות אמיתית, לקבל את אור האינסוף כתוכנית הבריאה. הדגשת שפורים נותן חסדים אלוקיים מיוחדים לתיקון, ושאנו צריכים ללמוד, לשמור, לעשות ולהשפיע, תוך גילוי המהות האמיתית שלנו כנשמות.
פורים שמח ומענג לכולנו, שנזכה לתקן את הכוונות ולחבר חלקיקים לגלים של אור והשפעה!
שלום וברכה, פורים שמח ומענג! להלן סיכום ארוך ומפורט ביותר של דבריך, תוך שמירה על ענייניות ובהירות, ללא כותרות משנה או סימונים, כפי שביקשת, עם התייחסות מלאה ומעמיקה לכל הנקודות שהעלית, תוך הרחבה ושמירה על הרוח והפרטים של דבריך המקוריים:
פתחת את דבריך בברכה חמה של שלום וברכה לכבוד חג הפורים, תוך איחול לפורים שמח, ולאחר מכן דייקת ואמרת "פורים שמח ומענג", כי יש הבדל עמוק בין שני המושגים הללו. הסברת ששמחה היא מדרגה של הנשמה – רובד עמוק בתודעה הרוחנית שמבטא חיבור פנימי של האדם לעצמו ולמקור חייו, מעין התעלות מעבר למגבלות היומיום והגשמיות שמביאה תחושה של קלילות והרמוניה פנימית. לעומת זאת, עונג הוא מדרגה גבוהה יותר, שקשורה ל"יחידה" – המונח הקבלי שמתאר את החלק הגבוה ביותר של הנשמה, אור גדול ועצום שמאיר את כל המציאות, מחבר את האדם ישירות למקור הבריאה ומבטא את השלמות האלוקית בצורה המוחלטת ביותר. הוספת שהעונג הזה הוא כמו אור שממלא הכל, מעין חוויה של אינסוף שמעל השמחה הרגילה, ולכן הברכה שלך היא שיהיה לכולנו פורים שמח ומענג – שילוב של השמחה האנושית הטבעית עם העונג הרוחני העליון שפורים יכול להביא. פורים, על פי דבריך, הוא לא סתם חג של שמחה חיצונית, אלא זמן שבו אנו יכולים להתחבר לנסים ולכוחות עליונים שמעבר לטבע, מה שמאפשר לנו לגלות את המהות האמיתית של הבריאה, לחוות את האור האלוקי בצורה ישירה ועמוקה, ולהגיע למדרגות רוחניות גבוהות שמשלבות את שתי הרמות האלה.
לאחר מכן סיפרת על התחפושת שלך לפורים, וציינת שהתחפשת למכשף – אולי בלעם, אולי בלק, או אולי דמות בהשראת שר הטבעות, והשארת את זה פתוח לדמיון, מה שמוסיף נופך של מסתורין ויצירתיות לדבריך. הדגשת את המטה כסמל מרכזי בתחפושת שלך, ואמרת שהוא "נחמד" ומזכיר דמויות כמו ביל מאג – דמות עם עין אחת שרומזת אולי לסמליות של ראייה חלקית או כוח נסתר. הסברת שהמטה הוא יותר מסתם אביזר – הוא מסמל את האמונה, כמו המקל שהיה למשה רבנו או המטה של אהרון, ששימשו לנסים כמו חציית הירדן, הפיכת המים לדם והוצאת מים מהסלע. התייחסת למטה כבחינת הקו האמצעי בקבלה – כוח רוחני שמאחד בין ניגודים, כמו חסד וגבורה, ומביא לאיזון ושלמות – ולבחינת אריך אנפין, ספירת הכתר שמייצגת את הרצון האלוקי העליון שממנו נובע כל השפע של הבריאה. אמרת שיש בו הרבה סודות, והוא לא סתם חפץ חיצוני, אלא כלי עזר נוסף לתיקון, שמשמש להשלמת התהליך הרוחני של האדם והעולם. הדגשת שצריך להשתמש בו במקום המתאים ובדרך הנכונה, ולא סתם להפוך אותו ל"סרטונים" או משהו שטחי. לעומת זאת, ציינת שמצד הקליפה יש מטה נגדי – כמו בכישוף של הארי פוטר או בטכנולוגיה מודרנית שמקצרת זמן ומקום – שמשמש לעיתים לרצון לקבל בלבד, כמו הנאה אישית, שליטה חיצונית או קיצורי דרך שלא מתאימים לתיקון האמיתי. הצדיקים, לעומת זאת, מלמדים להשתמש בו לכוונה של השפעה וקדושה, וציינת שגם אצל הכהן עם המצנפת יש ביטוי לכוח הזה, לעומת הקליפה שמעוותת אותו למטרות של גאווה, כוחנות או רצון לקבל. המטה, אם כן, הוא סמל דו-צדדי בעל פוטנציאל עצום: כלי של קדושה כשמשתמשים בו לתיקון פנימי, וכלי של קליפה כשמשתמשים בו לאנוכיות או חיצוניות.
בהמשך, עברת לדבר על נושא מרכזי ששמת לב אליו במגילה ביום הפורים הזה, והחלטת להקליט משהו לכבוד אדר ולכבוד החג, למרות שזה יום שישי וזמן קצר לפני שבת, כי זה היה חשוב לך. ציינת שתנסה לעשות את זה קצר, אבל בפועל התרחבת כי הנושא עמוק ומרתק אותך. התחלת בציטוט מהמגילה על תוכניתו של המן, זרע עמלק: "ונשלח ספרים ביד הרצים אל כל מדינות המלך להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד, בשלושה עשר לחודש שנים עשר, הוא חודש אדר, ושללם לבוז" (אסתר ג:יג). הדגשת את הכוונה המוחלטת של המן להשמיד את כל העם היהודי, מגדול ועד קטן, ביום אחד, כולל לקיחת השלל שלהם. לאחר מכן, הבאת את התגובה של הקדושה מהמגילה: "להקהל ולהתעמד על נפשם להשמיד להרוג ולאבד את כל חיל עם ומדינה הצרים אותם טף ונשים ושללם לבוז" (אסתר ח:יא), שבה ניתנה ליהודים רשות להגן על עצמם ולהשמיד את אויביהם באותה מידה של עוצמה. הוספת ציטוט מהנביא על הציווי נגד עמלק: "כה אמר ה' צבאות, פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל… ועתה לך והכית את עמלק והחרמתם את כל אשר לו ולא תחמול עליו והמתה מאיש עד אישה, מעולל ועד יונק, משור ועד שה, מגמל ועד חמור" (שמואל א טו:ג-ב). הדגשת את הדמיון המובהק בין לשון הקליפה – תוכנית ההשמדה של המן – לבין לשון הקדושה – התגובה של היהודים והציווי האלוקי נגד עמלק – ושאלת מה הרעיון מאחורי זה. למה שני הצדדים משתמשים באותה עוצמה ובאותו נוסח של "להשמיד להרוג ולאבד", ומה זה מלמד אותנו על טבעו של עמלק ועל התיקון הנדרש ממנו?
כדי לענות על השאלה הזו, התחלת להסביר מהו עמלק. אמרת שעמלק הוא הרצון לקבל לעצמו, האגו הגדול, אבל הבהרת שהאגו האמיתי של עמלק אינו מוגבל לגשמיות – כמו תינוק שרוצה ממתק או אדם שחושק בתענוגות חומריים – אלא מתמקד בעיקר ברובד הרוחני, וזה מה שהופך אותו למסוכן כל כך. המן, כנציג של עמלק, מייצג כפירה בעבודה לשם שמיים, והסברת זאת בהשראת תורתם של בעל הסולם ובנו הרב"ש. אמרת שהמן נובע מעץ הדעת – "מן העץ אשר ציויתיך לבלתי אכול ממנו" – ורוצה למשוך את כל האור, את כל הדעת ואת כל השפע האלוקי לעצמו, בלי שום כוונת השפעה לזולת או חיבור לבורא. הוא כופר במטרת הבריאה כפי שהיא מוגדרת בקבלה: להטיב לנבראים דרך תיקון הכוונה שלהם מרצון לקבל לעצמו לרצון לקבל על מנת להשפיע. המן טוען שהבורא יצר את העולם כדי שניהנה – בין אם מגשמיות כמו גלידה, כסף ותענוגות, בין אם מתורה ומצוות לשם שכר כמו סגולות, ברכה, פרנסה, עולם הזה ועולם הבא, ובין אם מאורות רוחניים גבוהים – והופך את כל אלה לכלים לרצון האישי שלו, במקום לראות את המטרה האמיתית של עבודה לשם שמיים, שהיא השתתפות פעילה בתוכנית הבריאה להביא טוב לעולם כולו. ה"להשמיד להרוג ולאבד" שלו אינו רק הרס פיזי של העם היהודי, אלא מחיקה רוחנית של כוח האמונה – הקו הימני, ה"יהודי" שבאדם – שהוא האור חוזר, המסך שמאפשר עבודה פנימית אמיתית. הוא קובר את הכוונה לשם שמיים, הופך את התורה לחיצונית וטכנית, ללא נשמה או עומק, ואפילו כשמוסיפים חסידות או פנימיות, היא נשארת אצלו בגדר רצון לקבל – "תקבל אור אינסוף, תקבל אור יחידה, תקבל אורות ושפע, יהיה לך טוב בגשמיות וברוחניות, הכל יחזור לך פי עשרה". התוצאה היא עולם של חיצוניות, שבו המטרה הרוחנית נשכחת לגמרי, והאדם נשאר תקוע במעגל של אגו, תאוות וחיפוש אחר שכר, בלי להבין את התכלית האמיתית של קיומו.
הוספת שהמן משפיע על נשמת היהודי בדרך מיוחדת, ותיארת איך הקליפה הזו פועלת על התודעה שלנו. אמרת שהמן גורם ליהודי לראות את הבריאה כמקום שנועד להנאה בלבד – בין אם גשמית ובין אם רוחנית – ומוחק ממנו את המודעות לעבודה לשם שמיים. בתודעה הזו, האדם אפילו לא רואה את העניין של הכוונה, זה לא מדבר אליו בכלל, והוא מוכן לעבוד את הבורא רק כדי לקבל משהו בתמורה – סגולות, ברכות, אורות – בלי שום שאיפה להגיע למטרה גבוהה יותר. זהו ה"להשמיד להרוג ולאבד" של המן: מחיקת האמונה, האור חוזר והמסך של הפנימיות, עד שהעבודה נהיית חיצונית לגמרי. ציינת שזו קליפה קשה שפועלת בעיקר אצל הדתיים, אבל גם על כל העולם, כפי שכתוב בתיקוני הזוהר ובהקדמת ספר הזוהר של רשב"י הקדוש. היא רוצה להרוג כל זכר לעבודה לשם שמיים, לקבור את הרעיון הזה, ולהפוך את הכל – אפילו את החסידות – לכלי של רצון לקבל, שבו המטרה היא תמיד "יהיה לך טוב", ולא השתתפות בתוכנית הבריאה.
הדגשת שעמלק הוא הכתר של הקליפות – מלשון "למלוק" את האלוקות לרצון לקבל – כי הוא תוקף את המהות העליונה של האדם. הוא משכנע שהרצון לקבל לעצמו הוא תכלית הבריאה, בעוד המהות האמיתית היא רצון לקבל על מנת להשפיע, "ישראל" (ישר-אל), חיבור ישיר לבורא דרך כוונת השפעה. הסברת שיש בו דרגות שונות: עמלק של דומם, כמו תינוקות שרוצים דברים לעצמם בלי מודעות, ועמלק רוחני, שמופיע אצל דתיים כתורה חיצונית או עבודה לשם שכר – בריאות, פרנסה, עולם הבא – בלי שאיפה לעבודה לשם שמיים. הוא מוחק כל זכר לכוונה הזו, עד שאדם מפחד להזכיר אותה, רואה אותה כמדרגה גבוהה מדי או מיותרת, ומסתפק ב"לא לשמה" בלי כוונה להגיע ל"לשמה". הוא פוגע בנער – ההתעוררות הראשונית של האדם לרוחניות – בזקן – התובנות והחוכמה שנרכשו במהלך החיים – ובנשים וקטנים – הסמל להתפתחות הדעת והרוחניות – ומשכיח לאט לאט כל ניצוץ של השפעה, עד שהאדם נשאר במצב של חיצוניות וריקנות פנימית. ציינת שכתוב על עמלק "אשר קרך בדרך" (דברים כה:יח), כלומר הוא מקרר את האדם, תופס אותו כשהוא עייף וחסר יראת שמיים, ומנסה להשכיח ממנו את המהות שלו דרך חיפוש אחר "מקרים" – חוויות חיצוניות שמגדילות את האגו.
בהמשך, התייחסת למרדכי כנקודה הפנימית של האור הזך וההשפעה, שהתנגד להמן וקרא לעבודה לשם שמיים. אמרת שבעל הסולם מסביר שהבלבול בזמן הגלות נבע מכך שהרבנים אמרו לעבוד לשם שכר – עולם הזה, עולם הבא, סגולות – והתורה כולה הפכה לכלי לגוף, בעוד מרדכי קרא לעבודה לשם שמיים. ציינת שרשב"י אומר בתיקוני הזוהר שכל הגלות והייסורים נובעים מחוסר עבודה לשם שמיים, ושהדור שלנו נמצא בפוטנציאל גבוה לתיקון, ולכן חשוב לעשות אותו עכשיו. המן שבתוכנו רוצה להכחיד את התודעה הזו בכל אחד לפי מדרגתו, ויש רמה כללית שהאומה צריכה לצאת ממנה – עבודה מזוהמת באהבה עצמית – אבל אנשים לא מוכנים לשמוע אפילו פירור של "לשמה".
עברת לדבר על הציווי האלוקי למחות את עמלק – "מאיש עד אישה, מעולל ועד יונק, משור ועד שה, מגמל ועד חמור" – והסברת שזה נראה לכאורה אכזרי. בפשטות, אמרת שמדובר באויבים כמו הנאצים או המחבלים מהשבעה באוקטובר, שבהם כל אחד הוא "היטלר פוטנציאלי" שמסוגל להרוס הכל, ולכן התורה קשוחה כלפיהם כדי להגן על הקיום. ציינת שבמפה של ארץ ישראל בזמן בית שני, עמלק מופיע ליד עזה, מה שמוסיף הקשר היסטורי. אמרת שהתורה היא בדרכי שלום ונועם, אבל יש מצבים כמו השבעה עממים שבהם היא מצווה להרוג בפשטות. ברוחניות, הסברת שזה ציווי למחות כל בחינה של אהבה עצמית מהאדם – לא לבטל את הרצון לקבל, שהוא עיקר הבריאה, אלא לתקן אותו להשפעה. בניגוד לנצרות או תורות המזרח שמבטלות את הרצון, או לאסלאם שמתקן חצי ממנו, היהדות מלמדת להשתמש בו נכון – לקבל על מנת להשפיע. עמלק טוען שהמהות היא אהבה עצמית, ולכן הוא הכתר של הקליפות – שקר שיש לו בסיס בבריאה (רצון לקבל), אך הוא מעוות אותו ללא תיקון. מחייתו היא תיקון הכוונה, לא ביטול הרצון, וזה דורש עזרה אלוקית, כי האדם לבדו לא מסוגל לעמוד מול הקליפה הזו.
ציינת שה-13 לאדר, שבו המן רצה לפעול, הוא בגימטריה "אחד" ו"אהבה", והוא רצה להשמיד את כוח האהבה והשוואת הצורה – חיבור נשמות כמו בני זוג שנהיים אחד דרך השפעה הדדית. הקדושה משתמשת באותה לשון נגדו כדי לתקן את הקליפה ולהחזיר את האהבה האמיתית. הוספת שזה קשור להדרת צער ולדינים של סוף השנה, ורמזת לסרטון על שושנה שמסביר את ההבדל בינה לבין ורד, אבל לא הרחבת כי זה לא מתאים לרגע הזה.
בהמשך, דיברת על ההבדל בין מעשה לכוונה, והשתמשת במשל של חלקיק וגל. הסברת שמעשה חיצוני – כמו תורה, מצוות, אכילה, או פעולות גשמיות – חשוב מאוד, אבל הוא אמצעי לכוונה הפנימית, ולא מטרה בפני עצמו. מעשים בלי כוונה הם חלקיקים – כמו גרגירי חול, נפרדים וריקים מנשמה, כמו פעולות טכניות חסרות חיים שמתפזרות ברוח. לעומת זאת, מעשה עם כוונה הוא גל – מחובר, משפיע על כל המציאות, כמו אדוות במים שמשנות את כל הסביבה. נתת דוגמה: אדם יכול לתת מיליון דולר לצדקה מתוך כבוד עצמי ולפגוע בעולם ברמה הקוונטית, כי הכוונה אנוכית, או לתת 50 שקלים בלב שלם, אפילו ממה שאין לו, ולמשוך שפע אדיר לכל הבריאה, כמו אפקט פרפר רוחני או שזירה קוונטית של צדקה. הדגשת שמי שנותן מהעודף לא מרגיש את הנתינה, וזה פחות משמעותי מאשר לתת ממה שנוגע בקישקע ומבטא אימון אמיתי בנתינה. הקליפה מושכת לחלקיקים – פעולות טכניות בלי נשמה – והקדושה לגלים של השפעה שמשנים את המציאות. נתת דוגמה מממשלת הימין שעלתה לאחרונה: הרבה מעשים חיצוניים – צבא, פוליטיקה, שרים – אבל בלי כוונה נכונה, הביאו לתוצאה הפוכה ב-7 באוקטובר, מה שמראה שחלקיקים בלי גל לא עובדים, וחוק רוחני גובר על ההשתדלות החיצונית.
ציינת שבלעם, כמכשף, רצה למשוך חוכמה אלוקית לעצמו, כמו סמים או טכנולוגיה שמקצרים זמן ומקום, בניגוד לתיקון מסודר לפי חוקי הבריאה. זה כישוף של קליפה, לעומת צדיקים שמשתמשים בכוחות רוחניים נכון. רמזת לשיעור על בלעם ובלק שמסביר את הקבלה המעשית, ולמאמר של בעל הסולם "תכונתה של חוכמת הנסתר בכללה" שפירשת בצעירותך, ששם הסברת את הקשר בין כישוף, תודעה וטכנולוגיה.
אמרת שהתורה היא התוכנה של המציאות – לא רק הספר, אלא האור שמאחוריו – ודרכה אנו מתחברים למהות האמיתית שלנו. ציינת שברשת החברתית יש תופעה של דמויות – אנשים מחליפים זהויות כמו בסרטים – אבל הדמויות האמיתיות הן מצבי תודעה מהתנ"ך שדרכם אנו מתפתחים, וצריך לכוון אליהן, לא לקליפות חיצוניות.
סיימת בברכה לפורים שמח ומענג, תוך תפילה שנזכה למחות את עמלק – הרצון לקבל לעצמו – ולקבל כוח מהבורא לדבקות אמיתית, לקבל את אור האינסוף כתוכנית הבריאה. הדגשת שפורים נותן חסדים אלוקיים מיוחדים לתיקון, ושאנו צריכים ללמוד, לשמור, לעשות ולהשפיע, תוך תיקון הפנימיות וגילוי המהות האמיתית שלנו כנשמות שמביאות אור לעולם.
פורים שמח ומענג לכולנו, שנזכה לחבר חלקיקים לגלים, למחות את עמלק שבתוכנו, ולהגיע לגאולה שלמה דרך עבודה לשם שמיים!
שושן פורים – עמלק
שושן פורים
שלום וברכה, פורים שמח ומענג! שמחה היא מדרגת הנשמה, ועונג הוא מדרגה גבוהה יותר, כמו "יחידה" – אור גדול שמאיר את הכל. התחפשתי לבלעם, בלק או דמות משר הטבעות, עם מטה שמסמל כוח עזר לתיקון, כמו המטה של משה ואהרון ששימש לנסים ומבטא את הקו האמצעי – אמונה שמאחדת ניגודים. מצד הקליפה יש מטה נגדי, כמו בכישוף או טכנולוגיה שמקצרת זמן ומקום, אך השימוש הנכון הוא לתיקון פנימי, לא לרצון לקבל.
במגילת אסתר כתוב שהמן, זרע עמלק, תכנן "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים" (אסתר ג:יג), ובתגובה הקדושה נאמר "להשמיד להרוג ולאבד את כל חיל עם ומדינה הצרים אותם" (אסתר ח:יא). גם בתורה (דברים כה:יט, שמואל א טו:ג) יש ציווי למחות את עמלק לגמרי – "מאיש עד אישה, מעולל ועד יונק". מה משמעות הדמיון הזה?
עמלק הוא הרצון לקבל לעצמו, האגו הגדול, אך העמלק האמיתי הוא ברוחניות: המן מייצג כפירה בעבודה לשם שמיים. בעל הסולם והרב"ש מסבירים שהמן נובע מעץ הדעת – הוא רוצה את כל האור לעצמו, בלי כוונת השפעה, וכופר במטרת הבריאה: להטיב לנבראים דרך תיקון הכוונה מלקבל להשפיע. הוא טוען שהבורא רוצה שנהנה – מגשמיות, תורה או אורות – והופך הכל לכלי לרצון האישי. זהו ה"להשמיד להרוג ולאבד" שלו: מחיקת כוח האמונה, האור חוזר, והמסך שמאפשר עבודה פנימית, עד שהתורה נהיית חיצונית וטכנית, ואפילו חסידות הופכת לרצון לקבל – "תקבל אורות, יהיה לך טוב".
### שמחה ועונג – מדרגות רוחניות
שמחה היא מדרגת הנשמה, רובד עמוק בתודעה הרוחנית, ואילו עונג הוא מדרגה גבוהה יותר, המכונה "יחידה" – אור גדול שמאיר את כל המציאות ומחבר את האדם למקור הבריאה. הברכה לפורים שמח ומענג מבטאת שאיפה להתעלות מהשמחה הבסיסית לעונג העליון, המשקף את תכלית החג: חיבור לנסים ולכוחות רוחניים גבוהים.
—
### תחפושת ומטה – סמלים של תיקון
התחפשת לדמות מורכבת – בלעם, בלק, או אולי משהו משר הטבעות – עם מטה כסמל מרכזי. המטה מסמל כוח עזר לתיקון, כפי שהיה למשה ולאהרון, ששימש לנסים כמו חציית הירדן. בקבלה, הוא מייצג את הקו האמצעי – אמונה שמאחדת ניגודים ומביאה שלמות. יש בו סודות עמוקים: הוא כלי להשלמת התיקון הפנימי, לא סתם אביזר. מצד הקליפה, קיים מטה נגדי – כמו בכישוף או בטכנולוגיה שמקצרת זמן ומקום – המשמשת לעיתים לרצון לקבל בלבד. אך הצדיקים מלמדים להשתמש בו לכוונה נכונה, לתיקון ולא להנאה עצמית. גם הכהן עם מצנפתו משקף את הכוח הזה, לעומת הקליפה שמעוותת אותו.
—
### המן ועמלק במגילה – קליפה מול קדושה
במגילת אסתר, המן, זרע עמלק, תכנן "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים" (אסתר ג:יג), ובתגובה, הקדושה אפשרה "להשמיד להרוג ולאבד את כל חיל עם ומדינה הצרים אותם" (אסתר ח:יא). בתורה (דברים כה:יט, שמואל א טו:ג) יש ציווי דומה למחות את עמלק – "מאיש עד אישה, מעולל ועד יונק". הדמיון בין הקליפה לקדושה מעלה שאלה: מהי משמעות המלחמה הזו?
עמלק הוא הרצון לקבל לעצמו, האגו הגדול, אך לא רק בגשמיות (כמו תינוק שרוצה ממתק), אלא בעיקר ברוחניות. המן מייצג כפירה בעבודה לשם שמיים. בעל הסולם והרב"ש מסבירים שהוא נובע מעץ הדעת – "מן העץ אשר ציויתיך לבלתי אכול ממנו" – ורוצה את כל האור והדעת לעצמו, בלי כוונת השפעה. הוא כופר במטרת הבריאה: להטיב לנבראים דרך תיקון הכוונה מלקבל להשפיע. המן טוען שהבורא רוצה שנהנה – בין אם מגשמיות, תורה או אורות – והופך הכל לכלי לרצון האישי, במקום לראות את המטרה האמיתית של עבודה לשם שמיים.
ה"להשמיד להרוג ולאבד" של עמלק מכוון למחיקת כוח האמונה – הקו הימני, ה"יהודי" שבאדם – שהוא האור חוזר והמסך שמאפשר עבודה פנימית. הוא קובר את הכוונה לשם שמיים, הופך את התורה לחיצונית וטכנית, ואפילו כשמוסיפים חסידות, היא נשארת רצון לקבל – "תקבל אורות, יהיה לך טוב". התוצאה היא עולם של חיצוניות, שבו המטרה הרוחנית נשכחת.
—
### עמלק – הכתר של הקליפות
עמלק הוא הכתר של הקליפות, שכן הוא תוקף את המהות העליונה של האדם: הרצון לקבל לעצמו כתכלית הבריאה. הוא משכנע שהמהות היא אהבה עצמית, בעוד המהות האמיתית היא רצון לקבל על מנת להשפיע – "ישראל" (ישר-אל). יש בו דרגות: החל מהרצון הגשמי הפשוט (כמו תינוקות) ועד לעמלק הרוחני, שמופיע אצל הדתיים כתורה חיצונית או עבודה לשם שכר. הוא מוחק כל זכר לעבודה לשם שמיים, עד שאדם מפחד להזכיר אותה, ורואה אותה כמדרגה גבוהה מדי או מיותרת.
—
### תיקון הקליפה – מחיית עמלק
הקדוש ברוך הוא מצווה למחות את עמלק לגמרי, כולל "מעולל ועד יונק", משום שהוא מכיר את עומק הקליפה: נשמות שבהן הרצון לקבל לעצמו הוא טוטלי, כמו "היטלר פוטנציאלי". ברוחניות, זהו ציווי למחות את כל בחינה של אהבה עצמית מהאדם – לא לבטל את הרצון לקבל, שהוא עיקר הבריאה, אלא לתקן אותו להשפעה. בניגוד לדתות אחרות שמבטלות את הרצון (כמו בנצרות או במזרח), היהדות מלמדת להשתמש בו נכון. עמלק טוען שהמהות היא אהבה עצמית, ולכן הוא הכתר של הקליפות – שקר שיש לו בסיס בבריאה, אך הוא מעוות אותה.
—
### מעשה וכוונה – חלקיק וגל
המעשה החיצוני (תורה, מצוות) חשוב, אך הוא אמצעי לכוונה הפנימית. כמשל: מעשים ללא כוונה הם חלקיקים – נפרדים, ריקים מנשמה, כמו חול. מעשה עם כוונה הוא גל – מחובר, משפיע על כל המציאות. אדם יכול לתת מיליון דולר לצדקה לכבוד עצמי, ולפגוע בעולם ברמה הקוונטית, או לתת 50 שקלים בלב שלם ולמשוך שפע אדיר. הקליפה מושכת לחלקיקים – פעולות טכניות ללא נשמה – בעוד הקדושה מובילה לגלים של השפעה.
—
### פרס ומדי – חצי עבודה
פרס ומדי במגילה מסמלים עבודה חלקית: "פרס" (פרסה) הוא חצי כוונה – חצי לבורא, חצי לעצמי; "מדי" (שדי) הוא הסתפקות במועט – מעשים ללא פנימיות. זו קליפה שמובילה לגלות: אדם עובד בשביל שכר או חיצוניות, וכשהיא נכשלת, הקדוש ברוך הוא מעמיד מלך כהמן – קליפה קשה שמאלצת תיקון דרך ייסורים. בדרך תורה, האדם מעורר את החסרונות מלמטה ומתקן בהדרגה, בלי צורך בירידה כזו.
—
### שתייה ואכילה – חוכמה וחסדים
שתייה מרובה (יין) מסמלת קבלת חוכמה ללא חסדים – כמו סמים שמחלישים את הנפש ומביאים תלות. אכילה מרובה (בירורי תורה) היא הדרך הנכונה – תיקון דרך חסדים שמוביל להשפעה. הקליפה מושכת לתענוג חיצוני, בעוד הקדושה מלמדת לעבוד על הפנימיות.
—
### פורים – תיקון וגאולה
פורים הוא כוח מיוחד לתיקון: הריגת המן (רצון לקבל לעצמו) והעלאת אסתר ושושנה (מלכות דאצילות). "קיימו מה שקיבלו" – מהיראת הרוממות בהר סיני לאהבה בפורים. זהו חיבור לפנימיות התורה, לעבודה לשם שמיים, שמוביל לגאולה ולבניית בית המקדש – מדרגת האהבה המוחלטת.
—
### מסקנה
עמלק תוקף את המהות: משכנע שהרצון לקבל לעצמו הוא האמת, בעוד המהות האמיתית היא רצון לקבל על מנת להשפיע. התיקון דורש כוונה פנימית, מעבר מחלקיקים לגלים, ומחיית הקליפה דרך עבודה לשם שמיים. פורים נותן כוח לחסדים אלוקיים שמסייעים להגיע לדבקות אמיתית ולקבל את אור האינסוף כתוכנית הבריאה.
פורים שמח ומענג לכולנו!
שלום וברכה, פורים שמח ומענג! להלן סיכום רחב ומפורט מאוד של דבריך, תוך שמירה על ענייניות ובהירות, ללא כותרות משנה או סימונים, כפי שביקשת:
פורים הוא חג של שמחה ועונג, כאשר שמחה נתפסת כמדרגה של הנשמה – רובד עמוק בתודעה הרוחנית שמבטא חיבור פנימי והתעלות מעבר למגבלות היומיום – ואילו עונג הוא מדרגה גבוהה יותר, המכונה "יחידה" בקבלה, אור גדול ועצום שמאיר את כל המציאות ומחבר את האדם למקור הבריאה בצורה שלמה ומוחלטת. הברכה לפורים שמח ומענג משקפת את השאיפה לעלות מהשמחה הבסיסית, שקשורה לנשמה ולחוויה האנושית, אל העונג העליון, שמייצג את ההתעלות הרוחנית הגבוהה ביותר האפשרית בחג זה. פורים, על פי דבריך, הוא זמן שבו אנו מתחברים לנסים ולכוחות עליונים, מעבר לטבע, שמאפשרים לנו לגלות את המהות האמיתית של הבריאה ולחוות את האור האלוקי בצורה ישירה ועמוקה.
במסגרת החג, התחפשת לדמות מורכבת – אולי בלעם, בלק, או השראה משר הטבעות – והמטה הוא סמל מרכזי בתחפושת שלך, בעל משמעות עמוקה. המטה מסמל כוח עזר לתיקון, כפי שהיה בידי משה ואהרון, ששימש לנסים כמו חציית הירדן, הפיכת המים לדם והוצאת מים מהסלע. בקבלה, הוא מייצג את הקו האמצעי – כוח האמונה שמאחד בין ניגודים, כמו חסד וגבורה, ומביא לשלמות רוחנית על ידי איזון בין הכוחות השונים של הנשמה והעולם. יש בו סודות רבים: הוא לא סתם אביזר חיצוני, אלא כלי רוחני להשלמת התיקון הפנימי של האדם והבריאה כולה. מצד הקליפה, קיים מטה נגדי – כמו בכישוף, שמשתמש בכוחות רוחניים לרצון לקבל בלבד, או בטכנולוגיה מודרנית שמקצרת זמן ומקום ומשמשת לעיתים להנאה אישית או שליטה חיצונית במקום לתיקון. הצדיקים מלמדים להשתמש במטה לכוונה נכונה – עבודה פנימית שמכוונת להשפעה ולקדושה, ולא לרצון אנוכי. גם אצל הכהן, עם מצנפתו, יש ביטוי לכוח הזה, לעומת הקליפה שמעוותת אותו למטרות שליליות, כמו גאווה או כוחנות. המטה, אם כן, הוא סמל דו-צדדי: כלי של קדושה כשמשתמשים בו לתיקון, וכלי של קליפה כשמשתמשים בו לרצון לקבל.
במגילת אסתר מתואר כיצד המן, זרע עמלק, תכנן "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד" (אסתר ג:יג), כוונה מוחלטת וחסרת רחמים להכחדה טוטלית של העם היהודי, כולל שללם לבוז. בתגובה, הקדושה התירה ליהודים "להשמיד להרוג ולאבד את כל חיל עם ומדינה הצרים אותם טף ונשים ושללם לבוז" (אסתר ח:יא), כוח נגדי שמאפשר הגנה והשמדת האויבים באותה מידה של עוצמה. בתורה, בציווי על עמלק (דברים כה:יט, שמואל א טו:ג), נאמר למחות אותו לגמרי – "מאיש עד אישה, מעולל ועד יונק, משור ועד שה, מגמל ועד חמור" – ללא חמלה, עד שלא יישאר ממנו זכר. הדמיון המובהק בין לשון הקליפה ללשון הקדושה מעלה שאלה עמוקה: מהי משמעות המלחמה הזו, שבה שני הצדדים נראים משתמשים באותה עוצמה ובאותו נוסח? מדוע הקדושה משתמשת בלשון דומה לזו של הקליפה, ומה זה מלמד אותנו על טבעו של עמלק ועל התיקון הנדרש ממנו?
עמלק הוא התגלמות הרצון לקבל לעצמו, האגו הגדול, אך המשמעות שלו אינה מוגבלת לגשמיות – כמו תינוק שרוצה ממתק או אדם שחושק בתענוגות חומריים – אלא מתמקדת בעיקר ברובד הרוחני. המן, כנציג עמלק, מייצג כפירה בעבודה לשם שמיים, עיוות עמוק של המטרה הרוחנית של הבריאה. בעל הסולם ובנו הרב"ש מסבירים שהוא נובע מעץ הדעת – "מן העץ אשר ציויתיך לבלתי אכול ממנו" – ורוצה למשוך את כל האור, את כל הדעת ואת כל השפע האלוקי לעצמו, בלי כוונת השפעה לזולת או חיבור לבורא. הוא כופר במטרת הבריאה כפי שהיא מוגדרת בקבלה: להטיב לנבראים דרך תיקון הכוונה מרצון לקבל לרצון להשפיע. המן טוען שהבורא יצר את העולם כדי שניהנה – בין אם מגשמיות כמו אוכל, כסף ותענוגות, בין אם מתורה ומצוות לשם שכר, ובין אם מאורות רוחניים גבוהים – והופך את כל אלה לכלים לרצון האישי, במקום לראות את המטרה האמיתית של עבודה לשם שמיים, שהיא השתתפות פעילה בתוכנית הבריאה להבאת טוב לעולם. ה"להשמיד להרוג ולאבד" שלו אינו רק הרס פיזי, אלא מחיקה רוחנית של כוח האמונה – הקו הימני, ה"יהודי" שבאדם – שהוא האור חוזר, המסך שמאפשר עבודה פנימית אמיתית. הוא קובר את הכוונה לשם שמיים, הופך את התורה לחיצונית וטכנית, ללא נשמה או עומק, ואפילו כשמוסיפים חסידות או פנימיות, היא נשארת בגדר רצון לקבל – "תקבל אורות, יהיה לך טוב בגשמיות וברוחניות". התוצאה היא עולם של חיצוניות, שבו המטרה הרוחנית נשכחת, והאדם נשאר תקוע במעגל של אגו, תאוות וחיפוש אחר שכר, בלי להבין את התכלית האמיתית של קיומו.
עמלק נחשב הכתר של הקליפות, משום שהוא תוקף את המהות העליונה של האדם: הוא משכנע שהרצון לקבל לעצמו הוא תכלית הבריאה, בעוד המהות האמיתית היא רצון לקבל על מנת להשפיע – "ישראל" (ישר-אל), חיבור ישיר לבורא דרך כוונת השפעה. יש בו דרגות שונות: החל מהרצון הגשמי הפשוט של תינוקות, שרוצים דברים לעצמם בלי מודעות, ועד לעמלק הרוחני, שמופיע אצל הדתיים כתורה חיצונית או עבודה לשם שכר – בריאות, פרנסה, עולם הבא – בלי שאיפה לעבודה לשם שמיים. הוא מוחק כל זכר לכוונה זו, עד שאדם מפחד להזכיר אותה, רואה אותה כמדרגה גבוהה מדי או מיותרת, ומסתפק ב"לא לשמה" בלי כוונה להגיע ל"לשמה". הוא פוגע בהתעוררות הראשונית של האדם (נער), בתובנות שנרכשו במהלך החיים (זקן), ואפילו בנשים וקטנים – הסמל להתפתחות הדעת והרוחניות – הוא מוחק לאט לאט כל ניצוץ של השפעה, עד שהאדם נשאר במצב של חיצוניות וריקנות פנימית. כפי שכתוב בתורה על עמלק, "אשר קרך בדרך" (דברים כה:יח), הוא מקרר את האדם, תופס אותו במקום שבו הוא עייף וחסר יראת אלוקים, ומנסה להשכיח ממנו את המהות האמיתית שלו דרך חיפוש אחר "מקרים" – חוויות חיצוניות שמגדילות את האגו.
הקדוש ברוך הוא מצווה למחות את עמלק לגמרי, כולל "מעולל ועד יונק, משור ועד שה, מגמל ועד חמור", משום שהוא מכיר את עומק הקליפה: נשמות שבהן הרצון לקבל לעצמו הוא מוחלט, כמו "היטלר פוטנציאלי" שמסוגל להרוס את הכל אם לא נעצור אותו. בגשמיות, זהו אויב שדורש השמדה מוחלטת כדי להגן על הקיום; ברוחניות, זהו ציווי למחות כל בחינה של אהבה עצמית מהאדם – לא לבטל את הרצון לקבל, שהוא עיקר הבריאה וחלק מהותי ממנה, אלא לתקן אותו כך שישמש להשפעה. בניגוד לנצרות או לתורות המזרח שמבטלות את הרצון לגמרי, או לאסלאם שמתמקד בחצי מהתיקון, היהדות מלמדת להשתמש ברצון לקבל נכון – לקבל על מנת להשפיע. עמלק טוען שהמהות היא אהבה עצמית, ולכן הוא הכתר של הקליפות: שקר שיש לו בסיס בבריאה (הרצון לקבל), אך הוא מעוות אותו ללא תיקון, הופך אותו למטרה במקום לאמצעי. מחייתו היא תיקון הצורה של הרצון, לא המהות שלו, כך שישמש את ההשפעה ויאפשר לאדם להשתתף בתוכנית הבריאה להבאת טוב לעולם.
המעשה החיצוני, כמו לימוד תורה וקיום מצוות, הוא חשוב מאוד, אך הוא אמצעי לכוונה הפנימית, ולא מטרה בפני עצמו. כמשל: מעשים ללא כוונה הם חלקיקים – נפרדים, ריקים מנשמה, כמו גרגירי חול שאין בהם חיבור או משמעות עמוקה, וכמו פעולות טכניות חסרות חיים שמתפזרות ברוח. לעומת זאת, מעשה עם כוונה הוא גל – מחובר, משפיע על כל המציאות, כמו אדוות במים שמתפשטות ומשנות את כל הסביבה. אדם יכול לתת מיליון דולר לצדקה מתוך כבוד עצמי או רצון להיראות, ולפגוע בעולם ברמה הקוונטית משום שהכוונה אנוכית, או לתת 50 שקלים בלב שלם, מתוך רצון אמיתי להשפיע, ולמשוך שפע אדיר לכל הבריאה, עד שמעשה קטן כזה משפיע על אלפי אנשים במקומות אחרים. הקליפה מושכת לחלקיקים – פעולות טכניות ללא נשמה, שבהן האדם עושה הרבה אבל נשאר ריק – בעוד הקדושה מובילה לגלים של השפעה שמשנים את המציאות כולה ומביאים אור לעולם. העבודה האמיתית היא בתודעה, בכוונה הפנימית, שבה אפילו מעשה קטן יכול להפוך לאינסוף כשהוא נעשה לשם שמיים.
פרס ומדי במגילה מסמלים עבודה חלקית ומוגבלת: "פרס" (מלשון פרסה) הוא חצי כוונה – חצי לבורא וחצי לעצמי, כמו עבודה לשם שכר, עולם הזה ועולם הבא, או חלוקה שווה בין רוחניות לגשמיות; "מדי" (מלשון שדי) הוא הסתפקות במועט – מעשים חיצוניים בלי פנימיות, בלי שאיפה להתעלות או להגיע לעבודה לשם שמיים. זו קליפה שמובילה לגלות: אדם עובד בשביל חיצוניות בלבד, כמו בריאות או פרנסה, וכשהיא נכשלת, הקדוש ברוך הוא מעמיד מלך כהמן – קליפה קשה שמאלצת תיקון דרך ייסורים ומביאה ירידה גדולה שדורשת עלייה מחודשת. בדרך תורה, האדם מעורר את החסרונות מלמטה ומתקן אותם בהדרגה, בלי צורך בירידה כזו. המן, כ"בן המדתא" (מלשון מדע ודת), משקף את הרצון שהדת תשמש את האגו – תורה ומצוות לשם גאווה, שכר או חיצוניות – במקום שתתקן אותו ותוביל להשפעה. זו קליפה שמגיעה מהרצון לקבל דעת לעצמו, כמו ביוון או בטכנולוגיה מודרנית, שמשתמשות בחוכמה לשם אנוכיות במקום לקדושה.
שתייה מרובה, כמו יין, מסמלת קבלת חוכמה ללא חסדים – דרך הקליפות שבה האדם מחפש תענוג בלי בירור או עבודה פנימית, כמו סמים שמחלישים את הנפש, יוצרים תלות וחוסמים את התיקון האמיתי. אכילה מרובה, כמו בירורי תורה ולימוד, היא הדרך הנכונה – תיקון דרך חסדים שמוביל להשפעה ולחיבור עם הבורא. הקליפה מושכת לתענוג חיצוני, כמו שתייה שמסמלת את ושתי ואת הרצון לקבל בלבד, בעוד הקדושה מלמדת לעבוד על הפנימיות, שבה החוכמה נתמכת על ידי אהבה והתקשרות. היין, כסמל רוחני, יכול לשמש את שני הצדדים – חוכמה אלוקית כשהוא נשתה בכוונה נכונה, או קליפה כשהוא נשתה לשם תענוג עצמי.
פורים הוא כוח מיוחד לתיקון: הריגת המן (הרצון לקבל לעצמו) והעלאת אסתר ושושנה (מלכות דאצילות, תיקון המלכות לרמה הגבוהה ביותר). "קיימו מה שקיבלו" – מהיראת הרוממות בהר סיני, שהייתה קבלה מתוך כפייה, לאהבה בפורים, שהיא קבלה מתוך בחירה ואהבה. זהו חיבור לפנימיות התורה, לעבודה לשם שמיים, שמוביל לגאולה ולבניית בית המקדש – מדרגת האהבה המוחלטת, ההפך מפירוד והסתה. מרדכי, כסמל לאור הזך וההשפעה, מלמד שפתרון רוחני – כמו תפילה ולימוד – הוא העיקר, אך במציאות שלנו, שבה איננו במדרגתו, יש צורך גם במעשה, כמו צבא והשתדלות, לצד כוונה פנימית שמגינה ומשפיעה יותר מכל.
עמלק תוקף את המהות: משכנע שהרצון לקבל לעצמו הוא האמת, בעוד המהות האמיתית היא רצון לקבל על מנת להשפיע – חיבור לבורא דרך אהבה והשפעה. התיקון דורש כוונה פנימית, מעבר מחלקיקים (מעשים חיצוניים) לגלים (מעשים עם נשמה), ומחיית הקליפה דרך עבודה לשם שמיים. הרצון לקבל הוא חלק מהבריאה, ואין לבטלו, אלא לתקנו כך שישמש את ההשפעה, כפי שהאור והכלי מתחברים בנשמה. פורים נותן כוח לחסדים אלוקיים שמסייעים להגיע לדבקות אמיתית ולקבל את אור האינסוף כתוכנית הבריאה – תהליך שבו האדם משתתף דרך בחירה, עבודה פנימית ולימוד תורה, שהיא התוכנה של המציאות, ולא נשאר במטריקס של חיצוניות, פירוד ואהבה עצמית.
פורים שמח ומענג לכולנו, שנזכה לתקן את הכוונות, למחות את עמלק שבתוכנו – הן בגשמיות והן ברוחניות – ולהתחבר למהות האמיתית שלנו כנשמות שמביאות אור לעולם, דרך עבודה פנימית שמשלבת מעשה וכוונה, עד שנגיע לגאולה שלמה ולבניית בית המקדש, מדרגת האהבה והאחדות האמיתית!
פורים – מגילת אסתר
פורים – מגילת אסתר
השיעור עוסק ברעיון שושן פורים שמח, וקושר את שושן לשמותיה של אסתר – הדסה, אסתר ושושנה – שמייצגים את קווי הימין, השמאל והאמצע בקבלה. הדברים מוקדשים לשחרור החטופים, עם תפילה שישובו במהרה הביתה בשלום, בגוף ובנפש.
המוקד הוא עמלק, כפי שהוא מופיע בתורה ובמגילה: "אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עייף ויגע ולא ירא אלוקים". "קרך" מתפרש כ"מקרה" – משהו חיצוני, זמני ונקודתי, בניגוד לאחדות הפנימית של הנשמה. מקרה מייצג נפרדות, כי הוא נובע מהאגו שמתמקד ברצון לקבל לעצמי. עמלק, ששמו מורכב מ"עמל קוף" או "עמל קליפות", פועל דרך הלב האבן – הרצון לקבל לעצמו בלבד. הוא תוקף כשיש עייפות וחוסר יראת אלוקים, כלומר כשיש הסתלקות מוחין וירידה פנימית, ומשכנע שהחיצוניות קובעת: מי שיש לו כסף, כוח וכבוד מנצח, בעוד הטובים מפסידים. עמלק הפנימי הוא העיקר, ורק ניצחון עליו מתקן את העמלק החיצוני, בדומה למטריקס שבו ניצחון פנימי משנה את המציאות החיצונית.
"פרס ומדי" מהמגילה מתפרשים מעבר למשמעות הגיאוגרפית של איראן או מדיין. "פרס" נובע מ"פרסה" – חציית המדרגה שמפרידה מהבורא, ו"מדי" מלשון "די" – הסתפקות במועט, כמו שם שדי שמגביל את ההתפשטות הרוחנית. חיים בפרס ומדי פירושם עבודה חצי-חצי: חצי לעצמי וחצי לבורא, או רצון לעולם הזה ולעולם הבא, אבל רק בחיצוניות בלי כוונות או פנימיות. זו בעיה, כי זה חוסר מחויבות אמיתית. כשנשארים שם, מופיע "מלך כהמן" – קליפה שמאלצת להתעורר לאחדות, כי אין ברירה אלא לתקן או להיכחד. דוגמאות היסטוריות מראות שפירוד ושנאת חינם מביאים לאויבים חיצוניים כדי לעורר לתיקון.
המן הוא קליפה של גאווה ואנוכיות, שמגיעה מהרצון שהדת תשמש את המדע – כלומר, שהתורה והמצוות ישמשו את הרצון לקבל, כמו קיום מצוות לשם שכר גשמי או רוחני לעצמי. "המן בן המדתא" קשור ל"מדע" ו"דת", אבל כאן המדע הוא רוחני במובן של שכלול האגו, והדת נהיית כלי לשרת את האנוכיות במקום דרך לתקן. הדרך הנכונה היא תורה ומצוות לשם שמיים, שמטרתם לתקן את הרצון לקבל ולהפוך אותו להשפעה. גם אם התיקון מתפתח בהדרגה, כמו שכתוב "מתוך שלא לשמה בא לשמה", חשוב לדעת את הכיוון, ולכן לימוד פנימיות התורה, כמו חסידות וקבלה, הוא הכרחי.
השתייה המרובה בפורים מתפרשת כסמל רוחני. "שתייה מרובה מאכילה" היא קבלת חוכמה בלי חסדים – כמו סמים שנותנים תענוג מיידי אבל מחלישים את הנפש. לעומת זאת, "אכילה מרובה משתייה" בדרך התורה כוללת בירור והשפעה לפני קבלה. שימוש לא נכון ביין או בחומרים פוגע בתודעה ובמוח, והתענוג צריך להוביל לדבקות בבורא ולא לפרטיות. הלבוש הרוחני – מחשבה, דיבור ומעשה – הוא הכלי לקבלת האור, בדומה ללבוש גשמי ששומר על הגוף.
אוזני המן מסמלים את הכלים של המן – חומר הגלם לתיקון, לא את הפנימיות עצמה. המן מייצג את הרצון לקבל הגדול, שצריך להוציא ממנו את הניצוצות ולהעבירם לכלים של השפעה, שמיוצגים על ידי מרדכי. סיפור רבא ורבי זירא מובא כמשל: היראה "נשחטת" מתוך אהבה גדולה, אבל חוזרת כי היא נחוצה ככלי לחוכמה ואהבה. השיעור נחתם בברכת פורים שמח, עם תפילה להידבק באורות הרוחניים ולגמור את התיקון, וקריאה ללמוד את הדברים לעומק ולא להסתפק בסיכום.
בקצרה, פורים הוא זמן לתקן את הרצון לקבל (המן, עמלק) ולהפוך אותו להשפעה (מרדכי, אסתר), דרך אמונה, אהבה והשוואת צורה לבורא, תוך שימוש בחיצוניות ככלי לעורר את הפנימיות.
השיעור נפתח בהצגת המרצה כ"דוקטור סטריינג'" – דמות סמלית המשקפת את היכולת לשנות את הרצון לקבל כך שיהיה לשם שמיים, תוך תיקון האגו והאנוכיות, המסומלים על ידי המן ועמלק. המרצה מברך את השומעים בשושן פורים שמח, ומציין ששושן קשור לשמותיה של אסתר – הדסה, אסתר ושושנה – המייצגים את קווי הימין, השמאל והאמצע בקבלה. הוא מקדיש את השיעור לשחרור החטופים, תוך אמירה שהדברים נאמרים לזכותם שישובו במהרה לשלום בגוף ובנפש.
השיעור מתמקד בהבנת עמלק כפי שהוא מופיע במגילה ובתורה: "אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עייף ויגע ולא ירא אלוקים". המרצה מפרש את המילה "קרך" כקשורה למקרה – דבר חיצוני, זמני ונקודתי, בניגוד לאחדות הפנימית של הנשמה. הוא מסביר ש"מקרה" מייצג נפרדות, שכן הוא נובע מהאגו שמתמקד ברצון לקבל לעצמי. לדבריו, עמלק, ששמו מורכב מ"עמל קוף" או "עמל קליפות", פועל דרך הלב האבן – הרצון לקבל לעצמו בלבד. עמלק תוקף את האדם כשהוא עייף וחסר יראת אלוקים, כלומר כשיש הסתלקות מוחין וירידה פנימית, ומשכנע אותו שהחיצוניות היא מה שקובע בחיים: מי שיש לו כסף, כוח וכבוד מנצח, בעוד הטובים מפסידים. המרצה מדגיש שזהו עמלק הפנימי שבאדם, ורק ניצחון עליו יביא לתיקון העמלק החיצוני, בדומה למטריקס שבו ניצחון פנימי משפיע על המציאות החיצונית.
המרצה ממשיך ומסביר את המושג "פרס ומדי" מהמגילה, מעבר לפירוש הגיאוגרפי של פרס ומדי כאיראן או מדיין. הוא מפרש ש"פרס" מלשון פרסה – חציית המדרגה שמפרידה מהבורא, ו"מדי" מלשון "די" – הסתפקות במועט, כמו שם שדי שמגביל את ההתפשטות הרוחנית. לדבריו, אדם שחי ב"פרס ומדי" עובד את הבורא חצי-חצי: חצי לעצמו וחצי לבורא, או רוצה גם עולם הזה וגם עולם הבא, אך מסתפק בחיצוניות בלי כוונות או פנימיות. זו מדרגה בעייתית, שכן היא משקפת חוסר מחויבות מלאה. הוא מוסיף שכאשר האדם נשאר במצב זה, הבורא מעמיד עליו "מלך כהמן" – קליפה שמאלצת אותו להתעורר לאחדות אמיתית, כי אין לו ברירה אלא לתקן או להיכחד. המרצה מביא דוגמאות היסטוריות שבהן פירוד ושנאת חינם הביאו לאויבים חיצוניים, כדרך לעורר את העם לתיקון.
המן מוצג כקליפה של גאווה ואנוכיות, הנובעת מהרצון שהדת תשמש את המדע – כלומר, שהתורה והמצוות ישמשו את הרצון לקבל, כמו קיום מצוות לשם שכר גשמי או רוחני לעצמי. המרצה מסביר ש"המן בן המדתא" קשור ל"מדע" ו"דת", אך כאן המדע הוא רוחני במובן של שכלול האגו, והדת הופכת לכלי לשרת את האנוכיות במקום להיות דרך תיקון. הוא מבדיל בין זה לבין הדרך הנכונה – תורה ומצוות לשם שמיים, שמטרתם לתקן את הרצון לקבל ולהפוך אותו להשפעה. לדבריו, גם אם התיקון הזה מתפתח בהדרגה ("מתוך שלא לשמה בא לשמה"), חשוב לדעת את הכיוון, ולכן לימוד פנימיות התורה, כמו חסידות וקבלה, הוא הכרחי.
השיעור עוסק גם בנושא השתייה המרובה בפורים, ומפרש אותה כסמל רוחני. המרצה מבחין בין "שתייה מרובה מאכילה" – קבלת חוכמה בלי חסדים, כמו סמים שנותנים תענוג מיידי אך מחלישים את הנפש – לבין "אכילה מרובה משתייה" בדרך התורה, שבה יש בירור והשפעה לפני קבלה. הוא מזהיר מפני שימוש לא נכון ביין או בחומרים שפוגמים בתודעה ובמוח, ומדגיש שהתענוג צריך להוביל לדבקות בבורא ולא לפרטיות. לדבריו, הלבוש הרוחני – מחשבה, דיבור ומעשה – הוא הכלי לקבלת האור, בדומה ללבוש גשמי שמאפשר לגוף לתפקד.
לקראת הסוף, המרצה מפרש את אוזני המן כסמל לכלים של המן – חומר הגלם לתיקון, ולא את הפנימיות עצמה. הוא מסביר שהמן מייצג את הרצון לקבל הגדול, שצריך להוציא ממנו את הניצוצות ולהעבירם לכלים של השפעה, המיוצגים על ידי מרדכי. הוא מביא את סיפור רבא ורבי זירא כמשל: רבא "שחט" את רבי זירא – ביטל את היראה (קטנות) מתוך אהבה גדולה, אך החזיר אותה כי היראה נחוצה ככלי לחוכמה ואהבה. השיעור מסתיים בברכה לפורים שמח, עם תפילה להידבק באורות הרוחניים ולגמור את התיקון, תוך קריאה ללמוד את הדברים לעומק ולא להסתפק בסיכום.
בסיכום, השיעור מדגיש את ההבחנה בין הרצון לקבל לעצמו (המן, עמלק) לרצון להשפיע (מרדכי, אסתר), ומציג את פורים כזמן של תיקון פנימי דרך אמונה, אהבה והשוואת צורה לבורא, תוך שימוש בחיצוניות ככלי לעורר את הפנימיות.
סליחה על הבלבול, אני מבין עכשיו שאתה מבקש ממני לסכם בצורה תודעתית, ברורה ומפורטת, בלי סימני # או * בתוך הטקסט, וגם בלי לדבר בגוף שלישי, כלומר לא להתייחס למרצה כ"הוא" אלא להציג את הדברים כאילו אני מדבר ישירות. להלן סיכום מחודש וארוך של השיעור מהמסמך שהעלית, תוך שמירה על כל הכללים האלה:
אני פותח את השיעור ומציג את עצמי כ"דוקטור סטריינג'" – כינוי שמשקף את היכולת שלי לשנות את הרצון לקבל כך שיהיה לשם שמיים. אני מדגיש שזה תהליך של תיקון האגו והאנוכיות, שמסומלים על ידי המן ועמלק. אני מברך אותך בשושן פורים שמח ומציין ששושן קשור לשמותיה של אסתר – הדסה, אסתר ושושנה – שמייצגים את קווי הימין, השמאל והאמצע בעולם הקבלה. אני מקדיש את הדברים לשחרור החטופים, ומבקש שיהיו לזכותם שישובו במהרה הביתה בשלום, בגוף ובנפש.
אני מתמקד בעמלק, כפי שהוא מופיע בתורה ובמגילה: "אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עייף ויגע ולא ירא אלוקים". אני מפרש את "קרך" כקשור למילה "מקרה" – משהו חיצוני, זמני ונקודתי, בניגוד לאחדות הפנימית של הנשמה. אני מסביר שמקרה מייצג נפרדות, כי הוא נובע מהאגו שמתמקד ברצון לקבל לעצמי. עמלק, ששמו מורכב מ"עמל קוף" או "עמל קליפות", פועל דרך הלב האבן – הרצון לקבל לעצמו בלבד. אני מדגיש שהוא תוקף אותך כשאתה עייף וחסר יראת אלוקים, כלומר כשיש לך הסתלקות מוחין וירידה פנימית. שם הוא משכנע אותך שהחיצוניות היא מה שקובע: מי שיש לו כסף, כוח וכבוד מנצח, בעוד הטובים מפסידים. אני מוסיף שזהו עמלק הפנימי שבתוכך, ורק כשאתה מנצח אותו אתה מתקן גם את העמלק שבחוץ. אני משווה את זה למטריקס – ניצחון פנימי משפיע על המציאות החיצונית.
אני ממשיך ומפרש את "פרס ומדי" מהמגילה, מעבר למשמעות הגיאוגרפית של איראן או מדיין. אני אומר ש"פרס" נובע מ"פרסה" – חציית המדרגה שמפרידה אותך מהבורא, ו"מדי" מלשון "די" – הסתפקות במועט, כמו שם שדי שמגביל את ההתפשטות הרוחנית. אני מסביר שמי שחי בפרס ומדי עובד את הבורא חצי-חצי: חצי לעצמו וחצי לבורא, או רוצה גם עולם הזה וגם עולם הבא, אבל נשאר בחיצוניות בלי כוונות או פנימיות. אני מדגיש שזו בעיה, כי זה מראה חוסר מחויבות אמיתית. אני מוסיף שכשאתה תקוע שם, הבורא שולח לך "מלך כהמן" – קליפה שמאלצת אותך להתעורר לאחדות, כי אין לך ברירה אלא לתקן או להיכחד. אני מביא דוגמאות מההיסטוריה שבהן פירוד ושנאת חינם הביאו לאויבים חיצוניים, כדי לעורר אותך לתיקון.
אני מתאר את המן כקליפה של גאווה ואנוכיות, שמגיעה מהרצון שהדת תשמש את המדע – כלומר, שהתורה והמצוות ישמשו את הרצון לקבל שלך, כמו לקיים מצוות בשביל שכר גשמי או רוחני לעצמך. אני מפרש את "המן בן המדתא" כקשור ל"מדע" ו"דת", אבל כאן המדע הוא רוחני במובן של שכלול האגו, והדת נהיית כלי לשרת את האנוכיות במקום להיות דרך לתקן. אני מבדיל את זה מהדרך הנכונה – תורה ומצוות לשם שמיים, שמטרתם לתקן את הרצון לקבל ולהפוך אותו להשפעה. אני אומר שגם אם התיקון הזה לוקח זמן ומתפתח בהדרגה, כמו שכתוב "מתוך שלא לשמה בא לשמה", חשוב שתדע לאן אתה מכוון. אני מדגיש שכדי להבין את זה אתה חייב ללמוד פנימיות התורה, כמו חסידות וקבלה.
אני עובר לדבר על השתייה המרובה בפורים, ומפרש אותה כסמל רוחני. אני מבחין בין "שתייה מרובה מאכילה" – קבלת חוכמה בלי חסדים, כמו סמים שנותנים תענוג מיידי אבל מחלישים את הנפש – לבין "אכילה מרובה משתייה" בדרך התורה, שבה יש בירור והשפעה לפני שאתה מקבל. אני מזהיר אותך מפני שימוש לא נכון ביין או בחומרים שפוגעים בתודעה ובמוח, ומבהיר שהתענוג צריך להוביל לדבקות בבורא ולא לפרטיות שלך. אני מסביר שהלבוש הרוחני – מחשבה, דיבור ומעשה – הוא הכלי שמאפשר לך לקבל את האור, בדומה ללבוש גשמי ששומר על הגוף.
אני מסיים עם אוזני המן, ומפרש אותם כסמל לכלים של המן – חומר הגלם שאתה צריך לתקן, ולא את הפנימיות עצמה. אני אומר שהמן מייצג את הרצון לקבל הגדול, ואתה צריך להוציא ממנו את הניצוצות ולהעבירם לכלים של השפעה, שמיוצגים על ידי מרדכי. אני מביא את סיפור רבא ורבי זירא כמשל: אני "שוחט" את היראה מתוך אהבה גדולה, אבל מחזיר אותה כי אתה זקוק לה ככלי לחוכמה ואהבה. אני מברך אותך בפורים שמח, ומתפלל שתזכה להידבק באורות הרוחניים ולגמור את התיקון, תוך קריאה לך ללמוד את הדברים לעומק ולא להסתפק בסיכום הזה.
בקיצור, אני מראה לך שפורים הוא זמן לתקן את הרצון לקבל (המן, עמלק) ולהפוך אותו להשפעה (מרדכי, אסתר), דרך אמונה, אהבה והשוואת צורה לבורא, תוך שימוש בחיצוניות ככלי לעורר את הפנימיות שלך.
קבלה – יש מיש ויש מאין
קבלה
הבורא הוא שלם ומושלם, ורצונו להטיב לנבראים נובע מטבעו הטוב, אך כנבראים אין לנו השגה מלאה במדוע הוא בחר בכך, כי זה מעל שכלנו וטבענו. האור האלוקי, השפע והתענוג מיוחסים לכוחו של הבורא, בעוד הרצון לקבל הוא תכונת הנברא, שנבראה על ידי הבורא כדי שנוכל לקבל את ההטבה. תפקידנו כנבראים הוא להביא את הכלים – כלומר, לעבוד עם הרצון לקבל ולתקן אותו כך שיהיה "על מנת להשפיע", במקום לקבל לעצמנו בלבד. זהו תהליך של השוואת צורה לבורא, שמתאפיין בנתינה ואהבה, ולא שינוי מהותי שלנו, כי אנחנו לא יכולים להפוך לאור עצמו.
הגשמיות משמשת כשלב ראשוני להתאמן על הרצון לקבל, אך היא מצומצמת ומגבילה. היא מעוררת בנו תחושת נפרדות ופרטיות, שמאפשרת לנו להתחיל ממדרגות קטנות, כמו ילד שרוצה צעצוע לעצמו. בעל הסולם מגדיר גשמיות בשתי דרכים: כל מה שמוחש בחמשת החושים ותופס זמן ומקום, וכל מה שבו הרצון לקבל מגיע לצורתו הסופית (בחינה ד'). הזמן בגשמיות מפריד בין סיבה לתוצאה, בניגוד לרוחניות שבה הזמן אחדותי, וזה מאפשר לנו להפוך לשותפים בתהליך הבריאה על ידי חיבור מחדש של ה"פאזל".
הרצון לקבל לעצמו, שמיוצג על ידי דמויות כמו המן או עמלק, הוא קליפה חזקה שמשקרת לנו לגבי המהות האמיתית שלנו. המהות הזו היא הרצון לקבל על מנת להשפיע, שמבטאת את ישראל – ישר-אל. ביהדות, בניגוד לדתות אחרות, לא מבטלים את הרצון לקבל אלא מתקנים אותו, כי הוא קוטב הבריאה. כך אנחנו מרוויחים שני צדדים: גם את ההשתוקקות הגדולה שבלעדיה אין קבלה של ההטבה, וגם את הדמיון לאור דרך נתינה ואהבה. זהו פלא של הבורא, שבאינסוף אפשר למלכות (רצון לקבל) להיות מחוברת לאור למרות השוני ביניהם.
התהליך דורש בחירה ועבודה, כי הרצון להשפיע לא בא אוטומטית כמו הרצון לקבל. היעד הוא להגיע לדבקות עם הבורא דרך השוואת צורה – לא חומר, כי לבורא אין חומר או רצון לקבל, אלא תכונת נתינה. אהבה אמיתית היא לקבל כדי לשמח את הנותן, כמו אמא שנהנית כשאוכלים מהסעודה שהכינה. הכל נשען על אמונה, שמתחילה מהקבלה שהבורא שלם ורוצה להטיב, ומאפשרת לנו להתחבר אליו מעבר לזמן ולמקום של הגשמיות.
הבורא מוצג כשלם, מושלם וטוב מוחלט, ורצונו היחיד הוא להטיב לנבראים. רצון זה נובע מטבעו הפנימי, אך כנבראים אין לנו יכולת להשיג מדוע הוא בחר בכך או מה מניע אותו, שכן זה מעל השכל והטבע האנושי שלנו. השאלה "למה הוא רוצה להטיב לנו?" נותרת בגדר אמונה, כי אין לנו תפיסה של חיסרון או צורך אצל הבורא, בניגוד לנו כנבראים שפועלים מתוך חיסרון והשתוקקות. האור האלוקי – השפע, התענוג והמילוי – מיוחס לכוחו של הבורא, בעוד הרצון לקבל, שהוא ההפך מנתינה, נברא על ידו ומיוחס לנו, הנבראים. זהו הבסיס לבריאה: הבורא מספק את האור, ואנו מביאים את הכלים, כלומר את הרצון לקבל, שצריך לעבור תיקון כדי להתאים להטבה האלוקית.
תפקידנו כנבראים הוא לעבוד עם הרצון לקבל ולהפוך אותו מרצון אנוכי ("לקבל לעצמו") לרצון מתוקן ("לקבל על מנת להשפיע"). זהו תהליך של השוואת צורה לבורא, שמתאפיין בנתינה ואהבה, מבלי לשנות את מהותנו הבסיסית כנבראים. אנחנו לא יכולים להפוך לאור עצמו, כי המהות שלנו היא רצון לקבל, אך אנו יכולים לדמות לאור דרך כוונה של השפעה. הגשמיות משמשת כשלב ראשוני להתאמן על הרצון הזה. היא מצומצמת ומגבילה, אך יש בה יתרון: היא מעוררת תחושת נפרדות ופרטיות, כמו ילד שרוצה צעצוע לעצמו, ומאפשרת לנו להתחיל ממדרגות קטנות. בעל הסולם מגדיר גשמיות בשתי צורות: כל מה שמוחש בחמשת החושים ותופס זמן ומקום, וכל מה שבו הרצון לקבל מגיע לצורתו הסופית, הנקראת בחינה ד'. הרצון לקבל האמיתי והגדול נמצא ברוחניות, לא בגשמיות, אך הגשמיות היא נקודת ההתחלה.
הזמן בגשמיות מפריד בין סיבה לתוצאה, בניגוד לרוחניות שבה הזמן אחדותי. כל שעה ודקה עומדות בפני עצמן, מה שיוצר מרחק ומפרק את המציאות לחלקים, כמו פאזל. זה מאפשר לנו להפוך לשותפים בבריאה על ידי חיבור החלקים מחדש, תוך בחירה ועבודה. לעומת זאת, הרצון לקבל לעצמו, המיוצג על ידי דמויות כמו המן או עמלק, הוא קליפה חזקה שמשקרת לגבי המהות האמיתית שלנו. היא נחשבת כתר הקליפות, כי יש לה בסיס אמיתי – הרצון לקבל הוא חלק מהבריאה – אך היא מעוותת אותו. המהות האמיתית שלנו היא "ישראל" (ישר-אל), רצון לקבל על מנת להשפיע. ביהדות, בניגוד לדתות אחרות, לא מבטלים את הרצון לקבל אלא מתקנים אותו, כי הוא קוטב הבריאה. בלי רצון זה אין קבלה של ההטבה, ולכן תיקונו מאפשר לנו לרשת שני צדדים: את ההשתוקקות הגדולה ואת הדמיון לאור דרך נתינה ואהבה.
הבורא עשה פלא באינסוף: המלכות (רצון לקבל לעצמה) הייתה מחוברת לאור למרות השוני ביניהם, כי הכל נבע מכוחו. זהו סוד שלא נבין לעולם, שכן מבחינתנו רצון לקבל לעצמו הוא נפרדות, אך בלי רצון זה אין קבלה של ההטבה. התהליך דורש מאמץ ובחירה, כי הרצון להשפיע לא בא אוטומטית כמו הרצון לקבל, שמתפתח באופן טבעי יותר. היעד הוא דבקות עם הבורא דרך השוואת צורה – לא חומר, כי לבורא אין חומר או רצון לקבל, אלא תכונת נתינה טהורה. אהבה אמיתית מוגדרת כקבלה שמטרתה לשמח את הנותן, כמו אמא שנהנית כשאוכלים מהסעודה שהכינה. לעומת זאת, קבלה לעצמי היא תאווה מוגבלת. הכל נשען על אמונה, שמתחילה מהקבלה שהבורא שלם ורוצה להטיב, ומאפשרת לנו להתחבר אליו מעבר לזמן ולמקום של הגשמיות. כך, אנו הופכים לשותפים בבריאה, משתמשים בחומר שלנו (רצון לקבל) עם צורת האור (נתינה), ומגיעים לשלמות של קשר ואחדות.
סליחה על הבלבול הקודם. להלן סיכום מחודש וארוך של השיעור התורני בנושא "אתה לא הבורא", בהתבסס על דברי המרצה ועל תורת הקבלה של בעל הסולם מהקדמה לספר הזוהר. הסיכום נכתב בצורה תודעתית וברורה, תוך שמירה על הכללים שציינת – ללא סימני # או * בתוך הטקסט:
השיעור עוסק בשאלה יסודית ומורכבת: האם הנברא הוא הבורא? המרצה פותח בהצגת תפיסה נפוצה שקיימת בקרב לומדים שונים – בין אם בקבלה, בתורות המזרח, בנצרות או אפילו בפרשנויות מסוימות של חסידות – שהנברא הוא בעצם הבורא שצמצם את עצמו, או שהמהות הפנימית של האדם היא הבורא עצמו. הוא מדגיש שמדובר ברעיון עדין מאוד, שדורש הבנה מעמיקה של יסודות הקבלה כדי לא ליפול לטעויות חמורות. לדבריו, מי שלומד את הדברים כפשוטם, בלי בקיאות בכתבים, עלול להתבלבל ולחשוב שזו תובנה חדשה של הקבלה המודרנית או החסידות, כאילו "אתה הבורא" הוא גילוי שלא היה נגיש קודם. המרצה מבטיח לדבר בקצרה, אך מבטיח לחבר את כל הנקודות יחד תוך הסתמכות על מקורות מהימנים.
השיעור ממשיך עם הגדרה מדויקת של הבורא על פי בעל הסולם: השם "בורא" מתייחס אך ורק לחידוש – המצאת היש מאין, שהוא בחינת החומר של הכלים, המוגדר כרצון לקבל. רצון זה, שלא היה קיים בעצמות הבורא לפני הבריאה, הוא מה שמבדיל את הבורא מהנברא. הבורא, במהותו, אינו מוגבל על ידי רצון לקבל או חיסרון כלשהו, בעוד הנברא מוגדר על ידי הרצון הזה כטבעו המהותי. המרצה מדגיש שטענה שהנברא הוא הבורא, או שהבורא הוא הנברא, היא שורש לעבודה זרה. הוא מסביר שיש כאן שני צדדים של אותו מטבע: או שמגשימים את הבורא כנברא, כאילו יש לו תכונות של הבריאה (מלמעלה למטה), או שמבטלים את הנברא כבורא, כאילו אין הבדל ביניהם (מלמטה למעלה). שתי התפיסות הללו מוטעות ומנוגדות ליסוד הקבלי.
בהמשך, המרצה מפרש את הביטוי "אין עוד מלבדו" בצורה שמבהירה את הקשר בין הבורא לנברא. הוא מסביר שמשמעות הביטוי היא שאין כוח אחר מלבד כוחו של הבורא שמהווה, מקיים ומנהל את כל המציאות, כולל את הרצון לקבל של הנברא. זה לא אומר שהנברא הוא הבורא, אלא שהבורא הוא המקור היחיד שמחייה את הבריאה כולה. כדי להמחיש זאת, הוא מביא משל מהעולם הגשמי: כמו שהשמש נותנת אנרגיה לתפוח, והתפוח לא יכול להתקיים בלעדיה, כך הבורא מחייה את הבריאה בכל רגע. עם זאת, התפוח אינו השמש, והנברא אינו הבורא. הוא מרחיב את המשל לרמה הקוונטית, וטוען שהאלקטרונים "רוקדים" בזכות אנרגיה שמגיעה מאינסוף, אך האנרגיה הזו אינה החלקיקים עצמם – יש הפרדה מהותית בין המקור לנברא, למרות הקשר התמידי.
השיעור עובר לדון במחשבת הבריאה, כפי שמוסבר בהקדמה לספר הזוהר של בעל הסולם. מחשבת הבריאה היא התפשטות מעצמות הבורא, שמטרתה להטיב לנבראיו. היא נקודת הקשר הראשונה בין הבורא לנבראים, והיא כוללת שורש לרצון לקבל. המרצה מבאר שמחשבת הבריאה מחייבת את קיומו של רצון לקבל גדול בנשמות, כי התענוג שהבורא רוצה לתת תלוי במידת הרצון לקבל אותו. ככל שהרצון גדול יותר, כך התענוג גדול יותר – זהו חוק רוחני בסיסי. אך כאן נוצר אתגר: הרצון לקבל, שהוא טבע הנברא, מפריד אותו מהבורא, שכן בבורא אין רצון לקבל כלל – הוא רק משפיע. המרצה מכנה זאת "פלונטר", כי הרצון לקבל יוצר שינוי צורה מהבורא, שמטבעו אינו מקבל אלא נותן בלבד.
כדי לפתור את הפלונטר הזה, השיעור מציג את מושג השוואת הצורה כתיקון. הנברא לא יכול להפוך לבורא, כי הוא נשאר עם הרצון לקבל כחלק מטבעו, אבל הוא יכול להשתמש ברצון הזה כדי לפעול בהשפעה ובאהבה, בדומה לבורא. המרצה מכנה זאת "מיני בורא" – לא בורא ממש, אלא נברא שדומה לבורא בצורת הפעולה שלו. הוא מדגיש שזהו הגשר האמיתי בין הבורא לנברא: האהבה והרצון להשפיע מחברים ביניהם, מבלי לבטל את ההבדל המהותי. הוא מבקר תורות אחרות, כמו תורות מזרח, שמנסות לבטל את הרצון לקבל לגמרי, ומסביר שזה בלתי אפשרי כי הרצון לקבל הוא טבע הבריאה שברא הבורא. התיקון אינו בביטול הרצון, אלא בבירורו והפנייתו להשפעה.
השיעור ממשיך ומדגיש את תפקיד האמונה ככוח המקשר בין הבורא לנברא. אמונה אינה רק ידיעה של הבורא, אלא בחירה מודעת באהבה על פני קבלה לעצמי – מה שמכונה "אור חוזר". המרצה מסביר שגם לעתיד לבוא, כשהידיעה תהיה מלאה, האמונה לא תיעלם, כי היא השורש לחיבור עם הבורא, שאין בו השגה ישירה. הוא מזהיר מפני שתי טעויות: ידיעה בלי אמונה, שמובילה לגישה חומרית כמו של היוונים, ואמונה תפלה, שממוקדת בצרכים גשמיים כמו פרנסה או ברכות. הדרך הנכונה היא לשלב אמונה וידיעה דרך לימוד תורה ומצוות, כדי להגיע לאהבה אמיתית שמחברת את הנברא לבורא.
לקראת הסוף, המרצה חוזר על ההבחנה המרכזית: הנברא אינו הבורא, אך הוא קשור אליו דרך מחשבת הבריאה – רצונו להטיב לנבראיו. הבורא ברא את הרצון לקבל, שאינו קיים בו, והנברא משתמש בו כדי להידבק בבורא דרך השוואת צורה. הביטוי "אין עוד מלבדו" מתאר את כוחו היחיד של הבורא שמהווה את הכל, אך לא מבטל את ההפרדה המהותית מהנברא. השיעור מזהיר מפני ערבוב בין הבורא לנברא, שעלול להוביל לעבודה זרה, וקורא להבין את הנושא לעומק דרך לימוד מסודר. המרצה מסיים בתפילה שנזכה לחבר בין הבורא לנברא בצורה נכונה, דרך אמונה, אהבה והשוואת צורה, וממליץ להעמיק בנושא בסרטונים נוספים ובקורסים שהוא מעביר.
### נושא מרכזי: אתה לא הבורא
השיעור פותח בהצגת תפיסה נפוצה בקרב לומדים שונים – מקבלה, תורות מזרח, נצרות ועוד – שהנברא הוא הבורא שצמצם את עצמו, או שמהות האדם היא הבורא עצמו. המרצה מדגיש שזו תפיסה עדינה ומורכבת שיכולה להוביל לבלבול גדול אם לא מבינים אותה נכון. הוא מציין שיש כאן עניין דק מאוד, שדורש בקיאות ביסודות הקבלה כדי להימנע משיבושים, ושמי שלומד את הדברים כפשוטם עלול לטעות ולחשוב ש"אתה הבורא" הוא גילוי חדש של החסידות או הקבלה המודרנית.
### הבחנה בין בורא לנברא
המרצה מביא את הגדרת בעל הסולם: השם "בורא" מתייחד רק לחידוש – המצאת ה"יש מאין", שהוא בחינת החומר של הכלים, המוגדר כרצון לקבל. רצון זה לא היה קיים בעצמות הבורא לפני הבריאה, ולכן הבורא מוגדר כמי שברא את הרצון לקבל – דבר שאינו קיים בו עצמו. לעומת זאת, הנברא הוא ישות עם רצון לקבל, ולכן הוא שונה מהותית מהבורא, שאין בו חיסרון או רצון לקבל כלל. השיעור מדגיש שטענה שהנברא הוא הבורא (או להפך) היא שורש לעבודה זרה, בין אם מגשימים את הבורא כנברא (מלמעלה למטה) ובין אם מבטלים את הנברא כבורא (מלמטה למעלה).
### אין עוד מלבדו – משמעות אמיתית
הביטוי "אין עוד מלבדו" מוסבר ככוונה לכך שאין כוח אחר מלבד כוחו של הבורא שמהווה ומקיים את הכל, כולל את הרצון לקבל של הנברא. זה לא אומר שהנברא הוא הבורא, אלא שהבורא מנהל את המציאות כולה. המרצה משתמש במשל מהפיזיקה: כמו שהשמש מחייה את התפוח, והתפוח לא יכול להתקיים בלעדיה, כך הבורא מחייה את הבריאה תמידית, אך הבריאה עצמה נפרדת ממנו במהותה. ברמה הקוונטית, האלקטרונים "רוקדים" בזכות אנרגיה מאינסוף, אך האנרגיה הזו אינה החלקיקים עצמם – יש הפרדה בין המקור לנברא.
### מחשבת הבריאה והרצון לקבל
בהקדמה לספר הזוהר, בעל הסולם מסביר שהבורא ברא את העולם כדי להטיב לנבראיו. מחשבת הבריאה – ההתפשטות מעצמותו – היא נקודת הקשר הראשונה בין הבורא לנבראים, והיא כוללת שורש לרצון לקבל. השיעור מבאר שמחשבת הבריאה מחייבת רצון לקבל גדול בנשמות, כי התענוג תלוי במידת הרצון לקבל אותו. ככל שהרצון גדול יותר, כך התענוג גדול יותר. אך כאן נוצר פלונטר: הרצון לקבל מפריד את הנברא מהבורא, שכן בבורא אין רצון לקבל – הוא רק משפיע. התיקון לכך הוא השוואת הצורה – הנברא משתמש ברצון לקבל שלו כדי לפעול באהבה ובהשפעה, ובכך מתחבר לבורא מבלי להפוך לבורא.
### מיני בורא – השוואת צורה
המרצה מסביר שהנברא יכול להפוך ל"מיני בורא" – לא בורא ממש, אלא דומה לו בצורת הפעולה. הנברא נשאר עם רצון לקבל (טבע הבריאה), אך פועל בהשפעה ואהבה כמו הבורא. זהו הגשר בין השניים: האהבה והרצון להשפיע מחברים את הנברא לבורא, מבלי לבטל את ההבדל המהותי ביניהם. השיעור מדגיש שתורות אחרות טועות כשהן מבקשות לבטל את הרצון לקבל או להשוות את הנברא לבורא – הנברא חייב להישאר נברא, והתיקון הוא דרך בירור הרצון לקבל לעבר השפעה.
### אמונה כגשר
השיעור מדגיש את חשיבות האמונה ככוח המקשר בין הבורא לנברא. אמונה אינה רק ידיעה, אלא בחירה באהבה על פני קבלה לעצמי – מה שמכונה "אור חוזר". גם לעתיד לבוא, כשהידיעה תהיה מלאה, האמונה תישאר, כי היא השורש לחיבור עם הבורא, שאין בו השגה ישירה. המרצה מזהיר מפני ידיעה ללא אמונה (כמו אצל היוונים) או אמונה תפלה (לצורכי גשמיות), וקורא לשלב אמונה וידיעה דרך תורה ומצוות להגיע לאהבה אמיתית.
### סיכום
הנברא אינו הבורא, אך קשור אליו דרך מחשבת הבריאה – רצונו להטיב. הבורא ברא את הרצון לקבל, שאינו קיים בו, והנברא משתמש בו כדי להידבק בבורא דרך השוואת צורה. "אין עוד מלבדו" פירושו שהבורא הוא הכוח היחיד שמהווה את הכל, אך הנברא נשאר נבדל ממנו. השיעור קורא להבין את ההבדל הזה לעומק, להימנע מעבודה זרה, ולפעול באמונה ואהבה כדי לגלות את טוב ה' במסגרת מטרת הבריאה. המרצה מזמין להעמיק בנושא דרך סרטונים נוספים וקורסים, ומברך שנזכה לחבר בין הבורא לנברא בצורה נכונה.
קבלה – יש מיש
יש מיש
פורים נתפס כגילוי של מהות ועצמות, אבל יש כאן עניין שדורש סדר והבהרה, כי מצד אחד כתבי חסידות אומרים שבפורים משיגים את עצמות האינסוף, את מהותו ועצמותו של הבורא, ומצד שני מקובלים כמו בעל הסולם טוענים שאין שום השגה בעצמותו. אפילו בהקדמה לספר הזוהר יש שאלות על עצמותו, אז צריך לעשות סדר, כי לזה יש השלכות גדולות.
קודם כל, יש תופעה מעניינת בעולם – אנשים אוהבים להיכנס לדמויות, כמו בטיקטוק, ברשתות חברתיות, בתיאטרון, בסרטים ובמחזות. למה? כי דמויות נותנות תחושה של חיבור לעניין פנימי, אבל יש דמויות שהן קליפה, מעטפת שמסתירה את העניין האמיתי. העניין האמיתי הוא הנשמה – חלק אלוקה ממעל. אבל איך אפשר לומר "חלק" כשאלוקות לא מתחלקת? הבורא הוא אחדות מוחלטת, ואין בו חלוקה כמו בגוף או ברצון לקבל. גם במהות האחדותית שלו אין חלוקה, אבל כן יש הבחנה בין צד הבורא לצד הנברא, בין השפעה לקבלה. הרמבם אומר שיסוד היסודות הוא לדעת שהבורא הוא מצוי ראשון, והדעת שלו אינה כמו הדעת שלנו – הוא היודע, הידוע והדעה עצמה. אז מה ההבדל בין נשמה לנברא לבורא?
הדמות האמיתית של האדם, המהות שלו, היא רצון לקבל על מנת להשפיע. זה שונה מהכוח של הבורא, שהוא השפעה טהורה, כי הכוח של הנברא הוא קבלה, משיכה של שפע. אבל צריך להבחין – מדברים על הכוח של הבורא, לא על עצמותו, כי אין השגה בעצמותו. משיגים רק את פעולותיו, את השגחתו. פעולה היא "יש מיש" – משהו ששייך לבריאה, ולכן אפשר להשיג אותו. אבל משהו בלי פעולה, "יש מאין", כמו התחדשות האמונה או הכתר של כל מדרגה, אי אפשר להשיג. גם במהות שלנו אין השגה, כי המהות היא מה שהבורא עשה, ואת המהות עצמה לא משיגים, רק את הפעולות שנובעות ממנה. למה? כי פעולה היא תהליך, "יש מיש", ואני כנברא יכול להיות שותף בו. אני עובד דרך חלקים, דרך פרטים, ורואה את השלם – זה הטבע שלי. אבל אם הפרטים נפרדים מהכלל, זה כמו חור שחור. כשמחברים אותם, זה נהדר.
המהות האמיתית נמצאת במחשבת הבריאה, בכתר דאינסוף, שם הכל קיים – כמו תוכנה של המציאות. שם הנברא נמצא בכוח. הדיבור בקבלה מתחיל מהתפשטות מעצמותו, כי זו המציאות של הנבראים. בהתפשטות הזו יש שני דברים: אור אלוקי שנמשך ("יש מיש") ונברא שרוצה לקבל. מדברים על התפשטות מעצמותו, לא על עצמותו, כי אין השגה בעצמותו, רק בפעולותיו. האור מתפשט מעצמותו, אבל מחובר אליה – הוא מקיים אותה. זו רצונו להטיב לנבראים, וברגע שיש רצון כזה, יש נברא בכוח שרוצה לקבל. זו צורה שלא קיימת בעצמותו, ולכן זה נקרא התפשטות מעצמותו. ההבחנה הזו חשובה, כי בלעדיה מגיעים לעבודה זרה, כאילו הנברא הוא בורא או להיפך.
באינסוף, מחשבת הבריאה היא נקודת הקשר בין עצמותו לנבראים. ההתפשטות קולטת את אור האינסוף שמכיל הכל, ואת הרצון לקבל האינסופי שבכוח. הבריאה נוצרת בבת אחת, והגילוי הראשוני שלה הוא מלכות האינסוף – רצון לקבל את כל השפע על מנת לקבל. אבל בקבלה לא מדברים על אורות לכשעצמם, כי זה כמו עצמותו. כשהאור מתלבש בנשמות, הוא נראה נבדל מעצמותו כי הוא מקבל צורת הכלי, אבל באמת אין בו שינוי – "אני הויה לא שניתי". זה נראה נבדל רק בתודעת הנברא, כי האור בלי כלי הוא כמו עצמותו – אין בו השגה. כשהאור מתלבש בכלי, יש השגה, וזה נשמה – התלבשות אור בכלי.
הנשמה מורכבת משני צדדים: הכלי (רצון לקבל, צד הבריאה) והאור (מיוחס לכוח הבורא בהמשכה ישרה). הכלי הוא החיסרון, ההשתוקקות, המהות של הנבראים. האור הוא השפע, התענוג, שתמיד היה. הבריאה היא "יש מאין" מפעל כוחו, אבל לא קיים בו רצון לקבל – הוא מקיים אותו, אבל זה לא הוא. האינטראקציה בין האור לכלי היא התענוג, הנשמה. על האור לבד אין מה לדבר – זה כמו עצמותו, אין השגה בו. אפילו העולמות והספירות, שלא עצמותו, נחשבים כמו עצמותו כל עוד לא מבדילים בין אור לכלי.
המהות האמיתית שלנו היא רצון לקבל על מנת להשפיע, לא רצון לקבל לעצמו (שזה המן). הקליפה של המן משקרת ואומרת שהמהות היא רצון לקבל לעצמו – זו קליפה חזקה, כמו כתר של הקליפות, כי יש לה בסיס במחשבת הבריאה. עמלק נלחם נגד המהות האמיתית, מציג את המציאות כרצון לקבל לעצמו, וקשה להתווכח איתו. אבל המהות האמיתית היא "ישראל" – ישר לאל, רצון לקבל על מנת להשפיע. ביהדות לא אומרים להפוך לאור או להיות רק משפיע, אלא לתקן את הרצון לקבל שיהיה על מנת להשפיע. כך מרוויחים את שני הצדדים: גם את הרצון לקבל הגדול (מטרת הבריאה) וגם דמיון לאור בצורתו – נתינה ואהבה.
באינסוף לא היה פגם, כי הרצון לקבל לעצמו לא היה נפרד מהאור – פלא של הבורא. אבל אנחנו לא יכולים להפוך לאור, כי אנחנו נבראים. אנחנו יכולים להידמות לו בצורה – נתינה ואהבה. החומר שלנו הוא רצון לקבל, והתכונה של האור היא נתינה. כשמשלבים אותם, זה קו אמצעי – רצון לקבל על מנת להשפיע. זה לא מבטל את הכלי, אלא משתמש בו לתיקון. היעד הוא אהבה, שבה מקבלים כדי להשפיע, כמו אמא שנהנית כשאוכלים מהסעודה שהכינה.
הרצון להשפיע הוא משהו שהנברא צריך לגלות בעצמו, בעוד הרצון לקבל בא אוטומטית ומתפתח בהדרגה. האדם שבאדם דורש מאמץ ובחירה, כי זה יצירה – תוספת על מה שהבורא עשה. המטרה היא להידבק באור דרך השוואת צורה, לא חומר, כי לבורא אין רצון לקבל. הצורה שלו היא נתינה, והשילוב הזה מביא שלמות. בעזרת השם נעשה ונצליח!
הכוח – חכמת הקבלה
הכוח לפי קבלה dark side
שלום וברכה, שושן פורים שמח! להלן סיכום מפורט ביותר של דבריך, תוך שמירה על ענייניות ובהירות, ללא כותרות משנה, ללא סימונים כמו ### או כוכביות, כפי שביקשת, עם התייחסות מלאה ומעמיקה לכל הנקודות שהעלית, תוך שמירה על הרוח והפרטים של דבריך המקוריים, וללא ציון ישיר של "פתחת" או "אמרת" בכל משפט:
שלום וברכה נאמר לכבוד שושן פורים, עם איחול לשושן פורים שמח, והמשך הדברים נפתח בברכה באנגלית "May the force of God be with you" בחלק השני של הדיון על הפנימיות. הוזכר שכבר דובר על הכוח מנקודת מבט של חוכמת הקבלה ברוח פורים קטן, ונאמר שחז"ל והמקובלים מלמדים שאין עשב מלמטה שאין לו מזל ושוטר מלמעלה שמכה אותו ואומר לו גדל, וכן שאין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן יש עליו מזל ושוטר מלמעלה. הוסבר על ידי בעל הסולם, והורחב בקורסי קבלה למתחילים ולמתקדמים, שהשורש, הנקרא מזל, מכריח את הענף לגדול ולקבל את כל תכונותיו בכמות ובאיכות, כפי שחותם מלמעלה קובע, וזהו חוק שורש וענף שפועל בכל פרטי המציאות ובכל עולם ביחס לעולם העליון ממנו. נאמר שהמזל, שורש הנשמה הכללי העליון, הוא הכוח שאחראי על הענף, שמפתח ומבטא את הפוטנציאל שלו מהכוח אל הפועל בכל כמותו ואיכותו.
נקשר הדבר ברוח בדיחות של פורים קטן למושג "the force", לא כ"force" רגיל אלא כ"the force", כוח הנשמה, הנקודה הפנימית. הוזכר הפסוק "וזהו חכם הרואה את הנולד", וחוכמה נתפסת ככוח, כוח החוכמה האלוקית, הצורה הרוחנית שמייצרת תנועה, חיות, חיים ואנרגיה רוחנית. הודגש שזו לא אנרגיה גשמית של הגוף או של אלקטרונים, אלא סמל לצד הנפש, אנרגיית הנשמה, עם דרגות כמו נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה, ובאופן כללי נקראת נשמה. נאמר שזו האנרגיה האמיתית, כוח התנועה, וצוין שבמדע לא ממש יודעים מהי אנרגיה, אלא מגדירים אותה ככוח של עבודה, תנועה וחיים, שהם בעצם כוח הנשמה. הוסבר שכשהרצון נמצא בתנועה יש לו ממשות, כי התנועה מייצגת פעולה באור חוזר כלפי הבורא, שותפות מצד האדם, בעוד המנוחה היא צד הרצון לקבל של הנברא, ותנועה היא צד ההשפעה. נוסף שמצב מיוחד הוא מנוחה בתנועה, כמו פוטונים, שזה לקבל על מנת להשפיע.
נקרא הכוח הזה "the power of the force", והכוח הגבוה ממנו, שממנו נובעים כל הכוחות, הוא "אחד יחיד ומיוחד", "אין עוד מלבדו", הכוח האמיתי. הוסבר שבשבת רואים זאת כתודעה שבה הבורא הוא הכוח האמיתי שמהווה ומחיה הכל, אך בימי החול האדם צריך להתאמץ ולפעול, וכשהוא מגיע לשבת הוא מגלה את "power of force", שהבורא הוא המקור. צוין שלא תמיד מרגישים זאת כי זה פלאי ומעבר לשכל, וכשמערבים את האגו, כמו מדענים שבודקים חלקיק או גל ומשנים את התוצאה, הכל מתפרק. הודגש שצריך לבוא בענווה כדי למצוא את הבורא, וזהו הכוח של צד הנשמה, הפנימיות, הצורה שמעבר לחומר, ניצוצות הקדושה שמתחבאים בכל דבר, מה שנקרא חוכמת הנסתר.
ברוח פורים קטן הוסבר מושג הג'דיי בפנימיות, תוך אזהרה שלא להוזיל את החוכמה, לא במובן המילולי אלא במובן איכותה, כי אם מפרשים כל דבר לפי הקבלה מזילים אותה, וזה לא פירוש אמיתי אלא רק סמל. נאמר שפירוש הקבלה האמיתי מתבהר רק בשפתה, כפי שהורחב בקורסי קבלה למתחילים ולמתקדמים. צוין שבמלחמת הכוכבים לקחו רעיונות מתורות המזרח, שינקו מאברהם אבינו, ולכן ההסבר שונה ולא ניתן היה לדבר כך אחרת. נרמז שלא יפרשו סיפורי סינדרלה או שלגיה בפנימיות, תוך צחוק שזה פורים קטן, וכבר נגמר פורים קטן כי עכשיו זה פורים של ערים מוקפות חומה שגם הוא מסתיים.
נוסף שבזמן הקצר שנותר, הוזכר סרטון קודם על הג'דיי והדארק סייד, כאשר ג'דיי הוא צד ההשפעה והדארק סייד הוא צד הרצון לקבל לעצמו, קו שמאל בקבלה. הוסבר שמי שמשתמש בדארק סייד בלי הכנה נשרף, כמו סם המוות, ושלמה המלך השתמש בכוח השלילה של שמדאי מלך השדים לאחר הכנה רבה ועבודת אבותיו, כי היה צריך את הרע כדי לגלות את הטוב ולבנות את בית המקדש. נרמז לסיפור שלמה ושמדאי, שהוסבר במאמר "פניני החוכמה – שמדאי ושלמה", וגם במאמר על קבלה מעשית, והומלץ להרחיב שם. נאמר ש"the force" הוא החיבור לפנימיות, לצד הנשמה שבכל דבר, הסרת מסווה החומר והתחברות לכוח "אין עוד מלבדו". הודגש שברוחניות יש חומר, לא רק אור כמו בתורות המזרח, וצוין שבניסוי חלקיקים שמנסים לעבור את מהירות האור, הם משמינים במקום להאיץ, מה שמראה שחומר נחוץ גם ברוחניות. נאמר שהכוונה היא לתקן את החומר המקולקל של הרצון לקבל לעצמו, שמסתיר את האלוקות, ולהגיע למצב של סנה בוער ואינו אוכל.
נקשר הדבר לתולת השמיר, ששלמה השתמש בה עם ברזל, צד הגאווה והמלכות, כדי לבנות את בית המקדש, כאשר תולת היא מלכות שעלתה לבינה, שמירה וקלקול משולבים, כמו חלקיק שמתנהג כגל. הובאו סודות, תוך אזהרה לא להשתמש בהם לרצון לקבל, והומלץ להשאיר לייק, שיתוף ותגובה, ולהיזהר מהדארק סייד – שימוש בכוחות לרצון לקבל – כפי שהוסבר בסרטון הראשון. נאמר ש"the force of God" הוא כוח האהבה וההתחברות, כוח הכלל של פורים קטן. הוסבר שמלחמת הכוכבים לקחה רעיונות מתורות המזרח, אך הכוח האמיתי, "the real force", הוא מה שמקיף ומסובב הכל, עם ג'דיי כצד ההשפעה ודארק סייד כצד הרצון לקבל לעצמו. נאמר שכל חוכמה ניתנת לפרשנות בקבלה כי היא השורש, אך יש להימנע מהגזמה כדי לא להוזיל את מעלתה.
הכוח הוגדר כרוחניות, הצורה שמעבר לחומר, ניצוצי קדושה, צד הנשמה בכל דבר, כוח מוחשי עם כלים, לא להזיז דברים במחשבה כמו במטריקס, אלא להזיז את הלב להיות משפיע, וזה הכוח האמיתי. הומלץ להרחיב במאמר "פניני החוכמה – קבלה מעשית". נאמר שחוכמה היא כוח הנשמה, ו"May the force be with you" פירושו שצד הנשמה יהיה איתך, כאשר דארק סייד הוא רצון לקבל לעצמו וג'דיי הוא רצון להשפיע על מנת להשפיע. הוזכר שמשיכת חוכמה בלי חסדים, כמו סמים או תענוג בלי עבודה פנימית, היא דארק סייד, וגם משיכת אור רוחני לגשמיות היא כזו, מה שנקרא קבלה מעשית. צוין שרוב העוסקים בקבלה מעשית משחקים בסמלים בלי כוונות אמיתיות, וזה שמירה שלא יפגמו בדבר האמיתי, אך מי שמכיר רוחניות ונופל פוגם יותר.
נקשר הדבר לשלמה המלך שביקש חוכמה, כפי שרבי נחמן מלמד בליקוטי מוהר"ן תורה א', לראות את השכל שבכל דבר, לא כיווני אלא כחוכמה אלוקית שמאחדת הכל, כפי שהורחב בקורס קבלה למתקדם בשיעור "סוד הייחוד". הוסבר שזה "the force" האמיתי, לראות את הקשר לבורא בכל דבר, "אביר יהודי", תוך ציון שצריך להתאמץ ולא להיות עצל. נאמר שזה הכוח של יהדות, הצורה שמעבר לחומר, וחוכמת הקבלה עוסקת בכוחות רוחניים שצריך להלביש בחומר, כי אנו מורכבים מגוף ונשמה, לא רק גוף גשמי אלא תודעה של רצון לקבל ונשמה שמשלבת אור וכלי.
סיפור שלמה המלך הובא כדוגמה, שביקש חוכמה ולא כסף, כבוד או אריכות ימים, והוסבר שזו חוכמה אלוקית פנימית, לא חיצונית כמו אצל היוונים או המדע. נאמר שזו תפילה פנימית גבוהה שאי אפשר לזייף, חוכמה שמחברת לאלוקות, כפי שהורחב במאמר "פניני החוכמה – שמדאי ושלמה". הודגש שזו מדרגה גבוהה, תהליך התפתחות שבו האדם עובר מכסף ותענוג חיצוני לחוכמה פנימית, וצוין שבעל הסולם מלמד שמי שמערבב רצונות נשבר לרסיסים כמו קטנים, וצריך רצון חזק להגיע לחוכמה אלוקית דרך שלא לשמה ללשמה.
נאמר שבחוכמה אלוקית צריך לוותר על הכבוד הפנימי, לא ניתן לזייף מול הבורא, והתורה מבשלת את האדם לאט לאט לתיקון. הובעה תפילה לזכות בחוכמה אלוקית טהורה, שמביאה גם אריכות ימים ואושר, אך לא תמיד בגשמיות, כי האור האמיתי הוא בתודעה. נרמז לסרטון על טכנולוגיה ככישוף שמקצרת זמן ומקום, והומלץ להשאיר לייק, שיתוף ותגובה. סיום בברכות לשמירה על עם ישראל, חיילי צה"ל וכל מי שצריך ישועה.
שלום וברכה נאמר שוב, והובע רצון להסביר את נושא הצורה והחומר בחוכמת הקבלה ובכל המציאות. הוסבר שכל דבר מורכב מחומר וצורה, כאשר החומר הוא הרצון לקבל שברא הבורא, והצורה היא איך הנברא חווה ומפרש אותו. ניתנו דוגמאות: חומר כחרס וצורה כתפקוד הכוס, חומר כחיצוניות וצורה כפנימיות, חומר כלבוש וצורה כמה שמתגלה דרכו. הודגש שהצורה היא התרשמות הכלי מהאור, והמציאות מחולקת לחומר וצורה מצד הבורא והנברא. נאמר שיש צורה שבתוך החומר, כמו רצון לקבל לעצמו, וצורה שמעבר לחומר, כמו השוואת הצורה לאלוקות, והתורה היא מחשבת הבריאה, התוכנה של המציאות, שמתקנת את הצורה.
נוסף שהחומר הוא המציאות שניתנת, והצורה היא איך מפרשים אותה, ותורות המזרח שגויות בנסיון לבטל את החומר, כי הוא נחוץ לתיקון. הוסבר שהמטרה היא לקבל על מנת להשפיע, לא לשנות את החומר אלא לתקן את צורתו, וזה השותפות עם הבורא. סיום בתפילה לזכות בצורות נכונות שיקרבו למדרגה הנכונה, תוך הזמנה להצטרף לטלגרם ולתמוך בערוץ.
פורים שמח לכולנו, שיזכו לחוכמה אלוקית ולכוח הפנימי של הנשמה!
הכוח לפי חכמת הקבלה
אתה מדבר על "הכוח" כמושג רוחני שמקיף ומחבר את הכל – מעין אנרגיה פנימית של הנשמה, הניצוצות הקדושים, או הצורה שמעבר לחומר. אתה משווה את זה ל-Force מ"מלחמת הכוכבים", אבל מוסיף שכבה יהודית-קבלית: הכוח האמיתי הוא היכולת להזיז את הלב והתודעה, להפוך ל"חסיד" או "משפיע", ולא רק להזיז חפצים כמו במטריקס. אתה גם מפריד בין ה"ג'די" (צד ההשפעה) ל"דארק סייד" (צד הקבלה לעצמי), ומזהיר מפני שימוש לא נכון בכוחות רוחניים – כמו קבלה מעשית שמונעת מאנוכיות.
בהמשך, אתה קושר את זה לחוכמה האלוקית שביקש שלמה המלך, ומסביר שזו לא חוכמה חיצונית כמו מדע, אלא כוח פנימי שמחבר לבורא. אתה מדגיש שזה תהליך התפתחות רוחני, שבו האדם עובר מרצון לקבל לעצמו (דארק סייד) לרצון להשפיע (ג'די), ושהמטרה היא להגיע לשלמות – לראות את הנשמה בכל דבר.
אז, אם אני מבין נכון, אתה רוצה שאתייחס לרעיון הזה של "הכוח" דרך המשקפיים של הקבלה, תוך שמירה על הטון הקליל של פורים קטן. הנה התגובה שלי:
—
ברוח פורים קטן, אני אומר: "מייד דה פורס בי ווית' יו" – אבל לא סתם כוח של ג'די שמנופף בחרב אור, אלא הכוח האמיתי, זה ששלמה המלך חיפש כשאמר 'תנו לי חוכמה ולא כסף'. בעולם של "מלחמת הכוכבים" אולי יש צד אפל וצד מואר, אבל בקבלה זה יותר כמו ריקוד בין רצון לקבל לרצון להשפיע. הכוח הזה, כמו שאתה אומר, הוא לא משהו שמרים חלליות – הוא מרים את הלב, מחבר אותך לניצוץ שבתוך העשב, האבן, ואפילו בדיסקונקי ששוכב לך על השולחן.
מה שיפה פה זה הקישור שלך בין תורות המזרח, "מלחמת הכוכבים", וחוכמת הקבלה. נכון, אולי לוקאס שתה קצת תה מאברהם אבינו דרך תורות המזרח, אבל אתה לוקח את זה צעד קדימה – הכוח הוא לא סתם אנרגיה קוסמית, אלא ה"אין עוד מלבדו" שמניע את הכל. ה"דארק סייד"? זה כשאתה לוקח את הכוח הזה ומשתמש בו לסלפי רוחני, במקום להאיר את העולם.
ובכל זאת, כמו שאתה אומר, צריך להיזהר לא להוזיל את החוכמה. אם נתחיל להגיד שכל דבר הוא "פורס" – מהשניצל ועד הוויי-פיי – נאבד את העומק. אז אני אשאיר את זה פשוט: הכוח האמיתי הוא לראות את הבורא בכל דבר, להפוך את החומר לכלי של נשמה, ולחגוג את זה כמו בפורים – עם קצת הומור ובלי יותר מדי דארק סייד.
—
ברוח פורים קטן, אני אומר: "מייד דה פורס בי ווית' יו" – אבל לא סתם כוח של ג'די שמנופף בחרב אור, אלא הכוח האמיתי, זה ששלמה המלך חיפש כשאמר 'תנו לי חוכמה ולא כסף'. בעולם של "מלחמת הכוכבים" אולי יש צד אפל וצד מואר, אבל בקבלה זה יותר כמו ריקוד בין רצון לקבל לרצון להשפיע. הכוח הזה, כמו שאתה אומר, הוא לא משהו שמרים חלליות – הוא מרים את הלב, מחבר אותך לניצוץ שבתוך העשב, האבן, ואפילו בדיסקונקי ששוכב לך על השולחן.
מה שיפה פה זה הקישור שלך בין תורות המזרח, "מלחמת הכוכבים", וחוכמת הקבלה. נכון, אולי לוקאס שתה קצת תה מאברהם אבינו דרך תורות המזרח, אבל אתה לוקח את זה צעד קדימה – הכוח הוא לא סתם אנרגיה קוסמית, אלא ה"אין עוד מלבדו" שמניע את הכל. ה"דארק סייד"? זה כשאתה לוקח את הכוח הזה ומשתמש בו לסלפי רוחני, במקום להאיר את העולם.
ובכל זאת, כמו שאתה אומר, צריך להיזהר לא להוזיל את החוכמה. אם נתחיל להגיד שכל דבר הוא "פורס" – מהשניצל ועד הוויי-פיי – נאבד את העומק. אז אני אשאיר את זה פשוט: הכוח האמיתי הוא לראות את הבורא בכל דבר, להפוך את החומר לכלי של נשמה, ולחגוג את זה כמו בפורים – עם קצת הומור ובלי יותר מדי דארק סייד.
שיהיה פורים קטן שמח!
בשני דברים אני רואה ברבריות נוראית, ואם היה לנו הידע הזה לפני אלף שנה, לאן היינו מגיעים? אבל הפוטנציאל האנושי לא התפתח סתם – זה זמן מיוחד. לא סתם ניתנה לנו ארץ ישראל, נס ופלא בפני עצמו. העולם הגיע למקום אחר, ופתחו לנו את הדברים בהתאם, ויפתחו עוד. זה לא רק שאנחנו טובים – פותחים לנו כשיש מציאות של בחירה. עדיין אפשר להשתמש באטום לרע, אבל יש גם הזדמנות להשתמש בו לטוב. אם היו מגלים לנו את זה לפני אלף שנה, היינו משתמשים בזה רק לרע. לכן מגלים לאדם על פי התפתחותו.
זה בדיוק העיקרון בעולם הרוחני – מגלים לאדם את הגילוי הרוחני של העולמות והאלוקות, מהרצון לקבל לרצון להשפיע. הנפש של האדם היא רחבה מאוד. זה כמו ילד קטן בעולם הגשמי שרואה רק צעצוע, רק אהבה קטנה, רק פירורים. כשאדם מתקדם רוחנית, הוא רואה מציאות רוחנית, רצונות רוחניים, דברים אחרים לגמרי – וזה מדהים. זה כמו ילד שרואה בובה וחושב שיש רק בובה, אבל ככל שהוא מתקדם, הוא מגלה שיש המון דברים במציאות ומתחיל לחוש אותם.
אני אתן דוגמה קטנה: העולם הזה הוא כמו פינוקיו – התענוג הוא בדבר הנשמתי, לא בחיצוני. למשל, תאוות בשרים של אדם עם אלף נשים לעומת תאווה אחת עם אהבה גדולה לאישה אחת. האלף נשים, האלף בשרים, האלף הורמונים – זה לא משתווה אפילו לקצה החוט של אדם שיש לו אהבה רוחנית אמיתית עם אישה אחת. איך נסביר את זה? הרי פה יש אלף נשים, אלף תשוקות, ופה רק אישה אחת עם אהבה טהורה. האלף בשרים לא מגיעים לאחוז מהאהבה האמיתית, כי פה זו אהבה שקשורה לנשמה, ופה זה רק לגוף. הדבר החיצוני לא קובע. אני יכול להיות במסיבה עם הרבה אנשים, גלידות, אטומים, ועדיין להרגיש בדיכאון, בודד. למה? יש לי הכל מבחוץ – כמו סלבס עם כסף, כבוד, ניתוחים, איפורים. מה התירוץ שלהם לא לאהוב? למה הם מתגרשים כל יום, לוקחים סמים? יש להם הכל כדי להיות פנויים נפשית לאהבה, אז למה רובם לא עושים את זה? כי הדבר החיצוני הוא לא העניין – הוא צל חולף. בלי הנשמה, בלי הפנימיות, זה כמו פינוקיו בלי נשמה, מצווה בלי כוונה, גוף בלי חיים.
ככל שאדם מתפתח ומשיג רוחניות, זה משתנה. אני אקרא קטע קטן מהקדמה לספר הזוהר של בעל הסולם. הוא אומר שם: האור לכאורה במנוחה מוחלטת, אבל זה ביחס אלינו. לכשעצמו יש בו תנועה, אבל לא תנועה של נברא – לא חיסרון שמתמלא. יש בו צורות, לא כמו בינה מלאכותית או רובוט, אלא צורות שאני לא תופס. אני מאמין בזה. משל למה הדבר דומה? כל הצבעים נמצאים בלבן. הלבן הוא לא האור לכשעצמו, אלא אור שכבר מתלבש, אבל לצורך המשל – לפני שהאור פוגע במנסרה, כל הצבעים נמצאים שם באחדות פשוטה. גם אנרגיה – אף אחד לא יודע מה זה. המדע מגדיר אותה ככוח של עבודה, תנועה שמיוצרת בחומר, אבל יש לה צורות: חום, חשמל, קרינה, מכנית, כימית. כל הצורות נמצאות באור, כי אין נותן מה שאין בו. האור המתפשט ממנו כולל את כל הצורות, כמו שכתוב "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים" – הוא נתן בנו את סך הצורות שמגלות את מדרגת האדם, צורות ההשפעה, וזה אפשר לו להוציא מהכוח אל הפועל את האדם שבו.
במאמר החירות הוא מבאר: "וַיִּצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה". יש פה שתי יצירות: האדם כחומר, עפר מהאדמה – רצון לקבל שקיים בכל הפרודות של המציאות, דומם, צומח, חי, מדבר. אבל אין מציאות לרצון לקבל בלי התלבשות ופעולה בדברים הרצויים לו – הצורה מגלה את החומר. לפני שהאדם השיג צורות קבלה אנושיות, הוא נחשב כמת, כי הרצון לקבל שלו לא התלבש ולא פעל. "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים" – נתן לו את כללות הצורות הראויות לאדם, והפעולה הזו נקראת חיים. חיים זה תענוג, התלבשות אור בכלי, הוצאה מהכוח אל הפועל. אבל אדם יכול להיות במסיבה עם גלידות ועדיין בדיכאון, כי החיים האמיתיים הם בצורות הרוחניות, לא בבהמיות של תאווה וכבוד חיצוניים. כשהוא משיג את זה, הוא זוכה לחוכמה נסתרת, והיה לנפש חיה – הרצון לקבל התחיל לפעול על פי הצורות הרוחניות שקיבל מהשם יתברך.
כשהשפע – האור האלוקי, השלמות הטהורה, האנרגיה הרוחנית – מתפשט אלינו, הוא בא יש מיש. האור, השלמות, התענוג – כל אלה קיימים תמיד. אבל הרצון לקבל, החיסרון, זה דבר שנברא, שאינו קיים בבורא בשום אופן. למה? כי אין בו רצון לקבל, חס ושלום – ממי יקבל? זהו כללות המציאות מצד הנבראים: החידוש, הרצון לקבל, התיאבון, החסר. וזה מצוין, זה אמור להיות כך. כשהכלי מתמלא, זה גורם לתענוג, שמחה, חיות, חיים. חיים זה התלבשות אור בכלי – אור אלוקי בכלי. והאור בא לנו יש מיש, כדי להראות שהוא תמיד היה, אין בו שינוי. לעומת זאת, הרצון לקבל לא היה – הוא חידוש, יש מעין. זה ההבדל בינינו, בין צד הבורא לצד הבריאה. את המילויים אנחנו מייחסים לבורא, ואת התיאבון וההשתוקקות לנו. אמנם הבורא נתן לנו את זה בדרך פלא, ואין לנו השגה בזה, אבל זה מיוחס לצד הבריאה, בעוד השפע והמילוי מיוחסים לצד הבורא.
אהבה – מלשון "אחד" פעמיים, שם הוי"ה, י"ה – צד הכלים וצד האורות, יראה ואהבה, בורא ונברא – זו השלמות הרצויה. אני ממש מקווה שהשידור נשמע טוב. אנחנו בנישואים, בעזרת השם, עם הבורא. שהשיעור יהיה לעילוי נשמת חתן בת מסודה ולרפואת אושרי בן רחל, שנמצא במצב קשה בבית חולים. שנזכה להשיג רוחניות מעבר לזמן ומקום. תודה ושבת שלום לכולם, אמן כן יהי רצון. שיהיה רצון שיהיו כלים, וטבע האור להתפשט במהירות האור – שבת שלמות, שלום וברכה.
עכשיו, אני רוצה להסביר נושא חשוב בחוכמת הקבלה, שקשור לכל הוויית המציאות: צורה וחומר. אתחיל מהפשטות ואתקדם. כל דבר מורכב מחומר וצורה. למה זה ככה? זה מתחיל מזה שהבורא ברא את הנברא – החומר, הרצון לקבל, שמגיע מלמעלה. והצורה היא איך הנברא חווה ומפרש בתוכו את מה שבא מלמעלה. יש עוד הסברים, אבל נתחיל מהבסיס. לדוגמה, כוס מורכבת מחומר – נגיד חרס, חרסינה או מיקרופלסטיק – וצורה, שמבטאת את התכונה והתפקיד שלה: לשתייה או ליופי, כמו צ'יפ מהיפה והחיה. עד שלא נטבול אותה במקווה, היא עדיין לא ממשה את תפקידה.
הנושא הזה עמוק, עם אלפי השלכות ודקויות. החומר מבטא את הרצון שמגיע מלמעלה, והצורה היא ההתפעלות שלי ממנו. החומר הוא החיצוניות, והצורה היא הפנימיות. החומר הוא הלבוש, והצורה היא מה שמתגלה דרכו. לעיתים החומר מיוחס למקום והצורה לזמן – זה נושא מתקדם יותר. הצורה היא בחינת הנשמה, והחומר הוא הרצון. הצורה מבטאת את האור – אין לנו השגה באור לכשעצמו, אלא רק דרך ההתפעלות שלנו ממנו. הצורה היא איך החומר מתפעל מהאור. היות ויש בורא ונברא, המציאות מתחלקת לחומר וצורה. הצורה היא התוכנה, והחומר הוא החומרה. הנשמה היא הצורה, והגוף הוא החומר. הראש הוא הצורה, והגוף הוא החומר. זכר ונקבה, אור וכלי, שמיים וארץ – הכל על דרך זו.
הצורה מתחלקת לשניים: יש צורה של קיום החומר, שנקראת "הצורה שבתוך החומר" או "הצורה הבלועה בחומר" – זה הרצון לקבל לעצמו. למשל, הבורא ברא אותי כרצון לקבל, וזה נקרא חוכמה – רצון פסיבי. במלכות זה כבר רצון לקבל בעל מנת לקבל, שמורגש ככזה. ויש צורה שמעבר לחומר – הצורה של התיקון, הנשמה, האור, ההתחברות, השוואת הצורה. בחוכמה, כשמדברים על צורה, הכוונה בעיקר לצורה שמעבר לחומר, שמחברת מעבר לפרטיות. לדוגמה, בכוס יש את החלל הפנימי שמבטא את גבול החומר, ויש את החלל שמחוץ לחומר – כמו בין כדור הארץ לשאר היקום. כרגע החלל מפריד, אבל אם הוא היה מחבר, היינו אחד.
חוכמת הקבלה עוסקת בתיקון הצורה. התורה – לא רק חמשת חומשי תורה, אלא כל המציאות – היא מחשבת הבריאה, התוכנה של המציאות. החומשים הם הצינור הטהור, אבל התורה היא הכל. בגלל הקליפות יש מצוות ועבירות, כי אנחנו בתהליך תיקון. הצורה היא תכונות האור, הרשימות שהכלי תופס וממתמר מהאור. לדוגמה, אדם חכם כמו דניאל – יש את החומר של החוכמה (המוח) ואת הצורה של החוכמה (מופשטת). הצורה הכללית מתגלה רק דרך חומר. המציאות מחולקת למהות, צורה מופשטת, צורה מלובשת בחומר, וחומר. אנחנו תופסים דרך צורה מלובשת בחומר – התלבשות אור בכלי. יש צורה מופשטת מחומר, כמו באצילות, שבה אנחנו לא שותפים – זה בא מלמעלה. המהות היא כמו כתר, מחוץ להשגתנו.
השוואת הצורה היא לקחת את הרצון לקבל ולשוות אותו לצורה האלוקית. אין חומר אלוקי, כי באלוקות אין רצון לקבל, אבל יש צורה אלוקית שאפשר להידמות אליה. לדוגמה, קנאה, תאווה וכבוד בצורה מקולקלת הם גשמיים, חיצוניים. בצורה מתוקנת – קנאה לכבוד השם, תאווה לאהבת הבורא, כבוד לאלוקים. את החומר לא משנים, רק את הצורה – זו העבודה שלנו. החומר הוא מה שניתן לי, והצורה היא איך אני מפרש אותו. זה צד הבורא וצד הנברא, פנימיות וחיצוניות, רצון להשפיע ורצון לקבל.
תורות המזרח רוצות לבטל את החומר ולהפוך לצורה של אור, אבל אין דבר כזה. חלקיקים שמנסים לעבור את מהירות האור הופכים למסה – אתה לא יכול להיות האור. אנחנו נבראים, לא בורא. המטרה היא לקבל על מנת להשפיע, שהרצון לקבל ייהנה מההשפעה כדי לשמח את הנותן. זה השלמות – להידמות לבורא כנבראים. "בורא עולמות" זה במובן מושאל – חידוש בתוך הבריאה, לא בריאה יש מאין. יצירה היא מה שכבר קיים, ובריאה היא החידוש. שנזכה להשיג את הצורות הנכונות, שהבורא יאיר לנו את הדרך, כמו שכתוב "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים" – שנתן בנו את הצורות הראויות למדרגת האדם.
