דף 13

עוסק בעקרונות רוחניים עמוקים מתוך הקבלה והחסידות, המתמקדים בחוויות של שמחה, אהבה, והתחברות לאור האינסופי של הקב"ה כפי שמתבטא בנפש האדם ובקהילת ישראל. הוא מבהיר כי השמחה נובעת מהתבוננות באור האלוהי האינסופי ומהווה כוח שנולד מתוך חיבור פנימי למציאות העליונה. אהבה נחשבת למדרגה גבוהה ומשמעותית יותר, שמסמלת התעלות רוחנית וחיבור עמוק אל “חדות השם” – האור של החכמה והשלמות. דגש ניתן גם על ההבחנה בין הטבע האמיתי של הבורא לעולמות הבריאה, והצורך לבצע הבחנות אלו כדי להבין את הקשר בין עולם הנבראים לעולמות העליונים, על רקע הצמצום וההגבלות שנעשו לצורך תיקון המציאות.

עוד נאמר בטקסט על תפקידו של הקדוש ברוך הוא בתהליך רוחני: למרות חסרון קל ההשגה שלו, קיימת דרך להתחבר אליו דרך “שמו” – הרצון להיטיב עם הבריאה ונוכחות השכינה בתחתונים דרך כלים של אחדות. במסגרת זו מוזכר המושג של “הנחת תפילין” של הקדוש ברוך הוא, המתייחסת להארה אלוקית שמכוונת לתחתונים, ומאפשרת יותר חיבור רוחני במצבי זמן מסוימים, כשגם האדם יכול להתחבר לזה דרך תודעתו ועבודתו הרוחנית. דבר זה מדגיש את ההבדל בין הבורא לעצמו ובין דרכי ההשפעה שלו לעולמות ולנבראים.

נקודות מרכזיות
✨ השמחה היא תוצאה של התבוננות באור האינסוף של הקב"ה.
❤️ אהבה היא מדרגה גבוהה יותר שמקורה בשמחה ומתבטאת באחדות עם אלוקות.
🔥 החיבור לאור האלוקי מתאפשר דרך “חדות השם” – האור של החכמה שהוא מעוזו של השם.
🔍 הבחנה בין הבורא לעצמו לבין הבריאה חיונית להבנת דרכי ההשפעה והרוחניות.
🌿 המשמעות של “שמו” – רצון הקב"ה להיטיב עם הבריאה ונוכחות השכינה בתחתונים.
⏳ הנחת תפילין של הקדוש ברוך הוא מסמלת הארה אלוקית המכוונת לתחתונים, המאפשרת חיבור רוחני בזמנים מסוימים.
💫 ההבנה של המושגים הרוחניים דורשת התבוננות פנימית והתעלות מעבר לגילויים החיצוניים.
תובנות מפתח
✨ השמחה כתוצאה מהתבוננות באור האינסופי: השמחה לא נובעת רק מאירועים חיצוניים, אלא מהיכולת לראות את המציאות דרך עין של הבנה עמוקה ואינסופית של אור הבורא. זה מעודד התפתחות פנימית וניתן לראות זאת כהתחלה של תהליך רוחני שמוביל לאהבה אמיתית.
❤️ אהבה כאבן יסוד רוחנית: בעוד השמחה היא מדרגת נשמה, האהבה היא מדרגת חיה – כוח מתון ומחבר שנותן לאדם את הכוח להתחבר ל"חדות השם". אהבה זו היא קיום רוחני שמאפשר לאדם להיות מקור חיבור עמוק ליקום ולאור העליון.
🔥 הקשר בין אור החכמה לאור האינסוף: “חדות השם” מתואר כמעוז האור האלוקי – נקודת הקצה של תיקון ושלמות שמעסיקה את האדם מבחינה רוחנית, ותורמת להבנת האחדות האלוהית שמחברת בין הכל.
🔍 הבדל בין הבורא לבריאה כתנאי לשמירה ורוחניות: הצמצום נועד להבדיל בין הכוח העליון למימד הבריאה שבו אנו חיים, וכך להקל על האפשרות לתיקון נפש והכוונה רוחנית דרך בחירה ומעשה.
🌿 חשיבות הכלים לקבלת האור והנוכחות הפנימית: “שמו” של הקב"ה – רצונו להיטיב, זהו הכלי המאפשר גילוי שכינה בתחתונים, חיבור שמחזק את האחדות בין פרט לקהילה ובין הבריאה לבורא.
⏳ התפילה והנחת תפילין כאמצעי חיבור: תהליך ההתחברות שהקדוש ברוך הוא מראה לנבראים דרך “הנחת תפילין” הוא מופת רוחני שמדגים את גילוי הנוכחות האלוקית בתוך הזמנים, ומאפשר לבני אדם לשתף פעולה עם כוחות רוחניים עליונים בדרך מודעת.
💫 הצורך בהתבוננות פנימית וקליטת האור מעבר לגילויים חיצוניים: בתקופות של מן־הנפש (למשל דיכאון או קושי רוחני) לא תמיד ניתן לקבל את האור דרך גירויים חיצוניים כמו מוזיקה או מצוות, ולכן ההתבוננות הפנימית היא הדרך להתעלות ולהתחבר לאמת הנצחית של האור האלוקי.

משמעות העמוקה והפנימית של יציאת מצרים בפרשת השבוע, תוך התמקדות בהבדל המהותי בין נס יציאת מצרים לשאר הנסים, שמוזכרת בתורה באופן מיוחד ותמידי. יציאת מצרים מסמלת את המעבר מהרצון לקבל בגשמיות ובהגבלת עצמיות (קליפת מצרים) לרצון להשפיע מתוך אמונה וביטול עבודה זרה – שהיא הלידה הרוחנית של עם ישראל, תחילת העבודה הרוחנית האמיתית והיסוד להגדרת יהדות אמיתית. ההזמנה לראות את עצמנו בכל דור כאילו אנו יצאים ממצרים היא קריאה להגשמת הפוטנציאל הטמון בנו – ליציאה מחיי האגו והכניעה להשפעה מתוך אמונה וכוח רוחני. היציאה הזו היא הכנה לקבלת התורה, ואפילו כשהאדם נמצא בתחילת הדרך עם אמונה בסיסית בלבד, יש בכך כוח עצום לעבודה רוחנית ולצמיחה פנימית. הדיון כולל הסברים על הפנים המיסטיים של הפרשה, הקשר בין קליפת פרעה לבין הגבולות בין דעת ללב, ועקרונות יסוד של הקבלה והחסידות בבניית האמונה וההתקדמות הרוחנית.

נקודות מרכזיות
🔥 יציאת מצרים היא נס מיוחד שמוזכר בכל דור ובכל תפילה עקב המשמעות הרוחנית העמוקה שלו.
🕯️ היציאה ממצרים מסמלת מעבר מרצון לקבל ואגואיסטי (קליפה) לרצון להשפיע מתוך אמונה וביטול עבודה זרה.
🌿 יש צורך לראות את עצמנו בכל דור כאילו אנו עוברים יציאה זו כדי להחיות ולהפוך את הפוטנציאל לגשמי ורוחני.
💡 יציאת מצרים היא למעשה לידה רוחנית – תחילת עבודת הימין, הכנה לקבלת התורה ועבודת ההשפעה.
📜 התוכן מציג שילוב עמוק בין הקבלה, החסידות והפנימיות של התורה להבנת המשמעות הפנימית של הפסח.
🧠 יש הבחנה בין דעת (יוסף) שדרכה קשה לחדור ללב (פרעה) – שם הטמון המפתח לעבודה רוחנית אמיתית.
✨ למרות רמות שונות של אמונה ועבודת ה’, עצם היציאה מהקליפה היא הבסיס לכל התקדמות רוחנית.
תובנות מרכזיות
🔥 יציאת מצרים כמדרגת יסוד ליהדות: היציאה ממצרים אינה רק אירוע היסטורי אלא בסיס רוחני ל"לידה" חדשה של עם ישראל, שהיא התחלה של חיים בהשפעה ורוחניות. מבחינה רוחנית, היא מעבר מעבדות לאגו להשתייכות לתורת ישראל ועבודת ה’.
🕯️ הצורך במודעות מתמדת ליציאה בכל דור ודור: כדי לממש את הפוטנציאל העצום של יציאת מצרים, על האדם לשלב את הזיכרון וההרגשה של היציאה בכל רגע בחייו, כי כל דור צריך לשרוד את מלחמותיו הפנימיות באהבת העצמי.
🌿 הקשר בין עבודה רוחנית ליציאת מצרים: העבודה הרוחנית היא תחילה מתפיסה בסיסית של ביטול הרצון לקבל לטובת הרצון להשפיע – תהליך מתמשך שמתקיים ב"קו הימין" של ההוויה היהודית.
🧠 הבחנה בין קליפת פרעה ליוסף כעקרונות מחשבתיים-רוחניים: פרעה מסמל עכבה פנימית בלב ובדעת, שמונעת חדירה אמיתית אל ה"אני" הפנימי – הלב, ואילו יוסף מייצג ראייה מתקדמת ונקייה של ההשגה הרוחנית.
📜 חשיבות האמונה הבסיסית כחוזק הגרעין: אפילו אמונה בסיסית וטהורה מספיקה להיות כנקודת מוצא לעבודת ה’ ולהתקדמות רוחנית, שכן היא מחוללת את היציאה מהקליפה.
✨ פוטנציאל היהודי מול מגבלות הלא-יהודי בזמנו: יש פוטנציאל פנימי מיוחד לעם ישראל שיוצא מהשורש הרוחני שלו, מה שלא מאפשר ליהודים מוזמנים מבחוץ להגיע לאותה רמה של התקדמות זמנית, אך העתיד מובטח תיקון גם למקומות אלו.
💡 פסח והקרבה לקבלת התורה: יציאת מצרים היא הכנה לקבלת התורה, התהליך הדרגתי והחשוב שמוביל לאיזון בין קו הימין (השפעה) לקו האמצעי (תורה), ומהווה את קיומה הבסיסי של היהדות.

קבלה למתקדם מהסוף אל האין סוף – הקדמה לספר הזוהר אות טו | תקציר

מושגים מופשטים מעולמות רוחניים ותיקון המציאות, תוך התמקדות בשלושה מצבים עיקריים: מצב א’, מצב ב’ ומצב ג’. מדובר על מערכת של סיבה ותוצאה המחייבת אחד את השני באופן גמור, כך שאין אפשרות לבטל את אחד מהם מבלי לבטל את כולם. מצב א’ מייצג את מחשבת הבריאה והשלמות האלוקית, מצב ב’ מייצג את “זמן התיקון” בו מתקיים קלקול ותיקון, ומצב ג’ מייצג את השלמות שמתגלתה לאחר התהליך בו נבראים משתתפים בתיקון. הווידאו מדגיש כי הקלקול קיים כחלק מהשלמות האלוקית ובלעדיו לא היה ניתן לבצע תיקון אמיתי; כך מתקיימת דינמיקה של רצון לקבל ותחושת הפרדות מהבורא שמובילה לתיקון והשתלבות מחודשת בשלמות. ניתוח זה מדגיש את הצורך בהרמוניה מדויקת בין הקלקול לתיקון, ושלמות מחייבת “לא יותר ולא פחות”, כלומר איזון שאין בו גרעון או עודף. הקלקול נדרש כתנאי להכרת התיקון, כי “אין אדם מתקן מה שאין בו”. בסיום מוצגת גישה לוגית ומדוקדקת של תפיסת המציאות האלוקית כחוויה מורכבת של אינסוף, השלמות, הקלקול והתיקון, שתחתיה קיימות שלוש המערכות המסודרות והמחייבות זו את זו.

נקודות מרכזיות
⚖️ בין סיבה לתוצאה קיימת חובה גמורה; אין ביטול חלקי אלא ביטול כללי.
🔄 מצב א’ (השלמות האלוקית) מחייב את קיומם של מצבים ב’ וג’, ויחד הם מהווים מערכת מקושרת.
🕰️ מצב ב’ הוא “זמן התיקון” בו מתקיים תהליך של קלקול ותיקון, הכרחי להתקדמות הרוחנית.
🔥 קלקול הוא חלק מהשלמות האלוקית, ואינו נחשב לסטייה אלא לחלק מהותי מהמערכת.
💡 “אין אדם מתקן מה שאין בו” – קלקול הוא תשתית הכרחית לתיקון אמיתי.
⚖️ השלמות חייבת להיות מדויקת, בלי גרעון או עודף, להרמוניה מושלמת.
🌌 המציאות בנויה על מערכות מורכבות המחייבות את כל המצבים להתקיים בו-זמנית.
תובנות מרכזיות
🔗 חובת ההדדיות בין הסיבה לתוצאה: המערכת הרוחנית המדוברת מבוססת על קשר ישיר ובלתי-ניתן להפיכה בין מצב א’, ב’ וג’. זה מדגיש את הצורך להבין מציאות כתהליך מתמשך שבו כל שלב מקבל משמעות רק בהקשר הכולל, ואין נקודת שבר בין חלקיה.
⏳ זמן התיקון כמנגנון הכרחי: מצב ב’ הוא למעשה “הזמן” שבו מתרחש תיקון, והקלקול בו אינו רק שלילי אלא גורם חיוני להיווצרות התהליך התיקוני. זה מוסיף מימד של תקווה ושל משמעות לסבל ולעבודה הרוחנית.
🌀 הקלקול כתופעה הכרחית במשולש השלמות: סביבתו השלילית של הקלקול נראית כפרדוקס שנדרש על מנת לאפשר תיקון. זה מחדד את הרעיון שרע ותיקון אינם מנוגדים מוחלטים, אלא שתי נקודות על אותו ציר דרכו מתגלה שלמות.
💎 הרעיון של “אין אדם מתקן מה שאין בו” מהווה בסיס לאמביציה הרוחנית: התיקון הוא תהליך שבו כל נשמה וזיקה מתמקדים בתיקון החסר שבפנימיותם – ללא הכרה בקלקול הפנימי אין תיקון אמיתי.
🧩 הרמוניה מדויקת היא תנאי לשלמות: כל סטייה – גם עודף וגם גרעון – היא הפרה של האיזון הנדרש, וכך המחויבות אינה רק לקיום אלא גם לאיזון מופתי בין כל מרכיבי המערכת.
🌐 השלמות האלוקית איננה המוסכמת הפשוטה, אלא מערכת דינמית: מחשבת הבריאה כוללת בתוכה גם את הרצון לקבל השבור שמייצר את הצורך בתיקון, ומדגישה קשר עמוק בין העליון תחתון.
🧠 הקושי בהבנת המציאות הרוחנית: הוידאו מזכיר שתפיסת המציאות הזו אינה פשוטה להבנה מהבחינה שלנו, אך היא חשובה ללימוד ההקדמה הרוחנית ולהתכוננות ללמידה עמוקה יותר של מושגי היסוד.

השיעור מהווה בסיס לפיתוח הבנה מורכבת ומעמיקה על מערכות רוחניות ועל המשמעות של הטומאה, התיקון והשלמות במערכת בריאה הכוללת, ומדגיש את הצורך ברגישות ותשומת לב פרשנית בעת למידה נרחבת של תכנים רוחניים כאלה.

רבי מאיר בעל הנס אלקא דמאיר ענני: הכל על רבי מאיר בעל הנס וסגולתו

הילולה רבי מאיר בעל הנס – סגולות

הילולה רבי מאיר בעל הנס – סגולות

הילולה רבי מאיר בעל הנס – סגולות משמעות העמוקה והאמיתית של רבי מאיר בעל הנס, מעבר לסיפורים והסגולות המיוחסים לו בשכבה החיצונית והמסורתית. רבי מאיר בעל הנס מייצג את מידת ההשפעה הטהורה, בהשוואת הצורה לאלוקות – כלומר ביטול גמור של הרצון לקבל לטובת הרצון להשפיע. הסגולה האמיתית שלו היא “הידבק ברבי מאיר”, כלומר להיות במידת ההשפעה ולפעול מתוך ביטול עצמי לא-מקובל ולהתעלות מעל הרצון האגואיסטי. ההלכות והסגולות של רבי מאיר שונות מההלכות הרגילות כיוון שהוא מייצג מדרגה רוחנית גבוהה של תיקון והשפעה. עם זאת, הווידאו מזהיר מניצול הסיפורים והסגולות לטובת רווח חומרי, שכן זה ההפך מהתיקון האמיתי וגורם לעניות רוחנית, ולפי דברי המדובר מודה שרק בקבלה ובעשייה לשם שמיים ניתן להשיג את אותה מידת השפעה המהותית. ההסבר נעשה גם דרך הקבלה והפנימיות הרבנית, עם התייחסות לסיפורים על רבי מאיר ובנו רבריה, המדגימים את האיזון שבין מידת ההשפעה לבין הרצון לקבל המתקן. לבסוף, מדגיש הדובר את הצורך להתקרב לענייני רוח ולא לסגולות פיזיות ולהיזהר מניסיונות של נר לנר או סגולות שרק גורמות להידרדרות. המטרה האמיתית היא עבודת השם, זכויות רוחניות, יראת שמיים ועבודת פנימיות.

הדגשים
🕯️ רבי מאיר בעל הנס מייצג את מידת ההשפעה – ביטול עצמי והרמוניה עם האלוהות.
🌟 הסגולה האמיתית היא הידבקותו במידת ההשפעה, לא קבלת תגמול חומרי.
📜 הלכותיו של רבי מאיר שונות ומיוחדות כי הוא בדרגה רוחנית גבוהה מאוד.
⚠️ אזהרה מפני ניצול סגולות לצרכי פרנסה או השגת חומרנות.
🔥 נר רבי מאיר ראשי תיבות של “נחת רוח” – זוהי הסגולה העיקרית.
🧠 חשיבות התיקון הפנימי וההבחנה בין הרצון לקבל לרצון להשפיע.
🙏 העבודה לשם שמיים בלבד מאפשרת לקבל השפעה רוחנית אמתית ולהימנע מנפילה לקליפה.
תובנות מפתח
💡 הידבק ברבי מאיר כביטוי למידת ההשפעה: המושג ‘בעל הנס’ אינו מתייחס רק לנפלאות או סגולות חיצוניות, אלא למדרגה פנימית של ביטול עצמי והשפעה מלאה לאלוקות – מציאות רוחנית שאין לה תחליף או פשרה. האדם שדווקא רוצה לקבל משהו לעצמו אינו מתאים להידבק ברבי מאיר.
🔍 ייחוד ההלכה של רבי מאיר: מכיוון שהוא מייצג את מידת ההשפעה הגבוהה, הלכותיו שונות מההלכות הרגילות, המשקפות את הזיקה המיוחדת בין הנברא לבורא, במובנים של תיקון רוחני עמוק יותר.
⚖️ איזון בין רצון לקבל לבין רצון להשפיע: ההבנה שהרצון לקבל שייך לטבע האדם אך צריך להיתקן על ידי “השוואת הצורה” כאילו הרצון לקבל נעשה כמוהו לרצון להשפיע. השלב שבו אדם תופס זאת ומיישם הוא תהליך רוחני חיוני.
🚫 התנגדות לשימוש סתמי בסגולות: שימוש בנרות או תפילות כסגולה לפרנסה ללא תיקון נכון אינו רק חסר תועלת אלא מזיק ועלול להביא עוני רוחני. הדבר מדגיש את חשיבות העבודה הפנימית ולא הפעלת כוח על בסיס צורות חיצוניות.
📘 הסיפור עם ברוריה והתלמיד המדגים תיקון: הסיפור מדגים שהרצון לקבל לא נעלם אלא מתוקן בעזרת השוואת הצורה, סימן לכך שגם במדרגה של רבי מאיר יש הכרה בצורך לטיפול או תיקון ברצון לקבל.
✡️ קשר לרבי עקיבא ולמסורת ההשפעה: התלמידות של רבי מאיר – וקרבתו לרבי עקיבא – משקפות מסורת של תלמידות עמוקה של מידת ההשפעה והתמודדות עם המגפה התרבותית והנפשית של חיות ברוח חומרית.
🌈 עבודת השם כפתרון ושמירת הגבולות: העבודה היא בראש ובראשונה יראת שמיים, חסידות ועבודה פנימית מתוך “שלא לשמע לבא לשמע”, שמירה על הגבולות של התיקון כדי להימנע מנפילות ושמירה על עוצמה רוחנית תוך זהירות.

לסיכום, הוידאו מציג גישה רוחנית עמוקה וריאליסטית אל סגולת רבי מאיר בעל הנס, המבוססת על עבודה פנימית ויישום של מידת ההשפעה בעבודת השם בלבד, עם אזהרות מפני שימוש לא נכון וטעויות נפוצות. זו דרך לתיקון, להידבק לאור גבוה ולמניעת נפילה לחומרניות.
.

חזון למועד הרב ברנדוויין – לרפואת מרדכי הרב שיינברגר בן שרה מאשא
שלום וברכה, ויום עצמאות שמח! להלן סיכום תמציתי של המאמר לסיום הזוהר בהסבר הרב ברנדווין, תלמיד בעל הסולם, מתוך כתביו, כולל "חזון למועד". הנושא המרכזי הוא ההבחנה בין זמן נתינה וזמן קבלה ברוחניות לעומת הגשמיות, והקשר לארץ ישראל, עם ישראל וספר הזוהר.

עיקרי הדברים:
נתינה וקבלה בגשמיות וברוחניות:
בגשמיות, נתינה וקבלה מתרחשות יחד, כי הרצון לקבל (הכלי) קיים מראש, כמו תאבון לאוכל. לדוגמה, ילד יונק באופן אינסטינקטיבי ללא הכנה.
ברוחניות, זמן הנתינה (הזדמנות מאלוקים) וזמן הקבלה (הכנת המקבל) נפרדים. הנתינה היא פוטנציאל, והקבלה דורשת התקדשות והכנה. לדוגמה, ארץ ישראל ניתנה לעם ישראל, אך קבלתה תלויה בעבודה רוחנית.
זמן רוחני לעומת זמן גשמי:
ברוחניות אין זמן גשמי, אלא "זמן רוחני" – תנועה של סיבה ומסובב באחדות. בגשמיות, הזמן מפריד בין סיבה לתוצאה, כמו פאזל שמתחבר בהדרגה.
דוגמה: ספרי הזוהר והקבלה ניתנו (נתינה), אך המקבלים צריכים לפתח כלים רוחניים כדי לקבל את האור שבהם (קבלה). בעבר, ספרים אלו לא היו זמינים, וכעת יש הזדמנות חדשה.
חוק אחד לכל העולמות:
בעל הסולם מלמד שקיים "חוק אחד" (חותם ונחתם) לכל העולמות, אך בגשמיות הוא מעוות על ידי זמן ומקום, כמו תמונה במראה שבורה. לכן, יש ללמוד לקרוא את המציאות דרך שפת הענפים.
התורה והמצוות משמשות ככלי לעורר את הפנימיות הרוחנית, אך פעולה חיצונית בלבד אינה מספיקה – דרושה כוונה פנימית. גאולה ושלמות ההשגה:
גאולה אינה תלויה בכוח גשמי, אלא בשלמות ההשגה הרוחנית. כוח גשמי מוגבל, ואילו תיקון פנימי משנה את התודעה האנושית ומביא שלום.
ארץ ישראל ניתנה בזכות גילוי הזוהר, המאפשר לחברה להתבסס על אהבת הזולת ותורה. ללא עבודה זו, היא עלולה להפוך ל"ארץ אוכלת יושביה".
דוגמאות ומושגים:
ספירת העומר ממחישה את התהליך: בפסח מקבלים את האור (נתינה), ובשבועות מכינים כלים לקבלתו (קבלה).
צמצום א' וצמצום ב' מלמדים שאסור להשתמש ברצון לקבל לעצמו, ואף בעל מנת להשפיע יש סכנה ללא הכנה מתאימה.
מסקנה:
המאמר מדגיש כי ברוחניות, נתינה היא רק התחלה, וקבלה דורשת עבודה פנימית. ארץ ישראל וספר הזוהר הם הזדמנויות אלוקיות, אך מימושם תלוי בהכנת כלים רוחניים. גאולה היא תהליך של השגה פנימית, שדורש אהבת חינם ותיקון התודעה, ולא כוח גשמי.

תורה אור – פסח ושביעי של פסח | השיעור, המבוסס על תורה אור וליקוטי תורה, עוסק במשמעות הרוחנית של יציאת מצרים וקריאת ים סוף, תוך דגש על פנימיות התורה וחסידות. יציאת מצרים מסמלת את המעבר מאהבה עצמית להשפעה, שהיא היסוד ליהדות ולידה רוחנית. קליפת מצרים מייצגת את המצב של "משפיע על מנת לקבל", מדרגה רוחנית גבוהה אך מוגבלת, שבה האדם עדיין מונע מאינטרס עצמי. לעומת זאת, קליפת פרעה מסמלת את "אחורי הדעת", המעכבת את האמת מלהגיע מהמוח ללב, שהוא מרכז האדם. יציאת מצרים היא היציאה ממצב זה לעבודה של אמונה טהורה, המהווה את הקיום המינימלי של היהודי.

החובה להזכיר את יציאת מצרים בכל יום, בבוקר ובערב, נובעת מכך שהיא השורש של האמונה וההתבטלות לעבודה זרה. בכל דור, אדם צריך לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים, כלומר, להוציא את הפוטנציאל הרוחני מהכוח אל הפועל. גם אם אינו משיג זאת במלואו, עצם הפוטנציאל קיים בנשמת היהודי, בניגוד לגוי שאין לו אותו באופן טבעי. השיעור מדגיש שיש מצרים בקדושה (רוחניות עליונה) ובקליפה (גשמיות תחתונה), וכך גם ישראל – ברוחניות העליונה ובנפש האדם.

התורה מתארת את יציאת מצרים כתהליך של גאולה, המסמל לידה רוחנית. גלות מצרים היא כמו עיבור, מלא קשיים, וגאולה היא הלידה – התגלות אור ה' בלב. הגרון, המכונה "מצר הגרון", הוא המקום שבו המוח והלב נפגשים, אך הוא גם מעכב את האור מלהגיע ללב בגלל צרכי העולם הזה. התורה והמצוות, במיוחד תורה שבכתב, פועלות כ"כל קורא" – מחברות בין המוח ללב ומאפשרות את גילוי האור. לעומת זאת, תורה שבעל פה מאפשרת השתתפות פעילה של האדם, שבה ההשכלה מתלבשת באותיות ההלכה, והיא נקראת "ארץ טובה ורחבה" בשל התרחבותה הבלתי מוגבלת.

פסח מייצג את קו הימין – התבטלות ואמונה, שהן הכנה לקבלת התורה (קו אמצעי). בליל הסדר, הכלים הרוחניים אינם מסודרים, מה שמסמל את הכאוס הראשוני של הגאולה, אך גם את הפוטנציאל העצום שלה. השמחה בהתגלות אור ה' היא תוצאה של התבוננות באינסוף, שמעוררת אהבה ושמחה בלב. זו אהבה בתענוגים, המבטלת את המחיצות בין האדם לאלוקות, כמו שמחת שבת שבה מתגלה האחדות.

קריאת ים סוף בשביעי של פסח היא שיא התהליך, שבה מתגלה אור אלוקי גבוה יותר מאשר ביציאת מצרים. ביזת הים גדולה מביזת מצרים משום שהיא כוללת בירור ניצוצות קדושה ממדרגת חוכמה, תוך התעלות של המלכות לבינה. זו פעולה של התחתון (האדם), המברר את הקליפות ומחזיר את הניצוצות לקדושה. השפחה על הים ראתה גילוי אלוקי גבוה יותר מזה של יחזקאל, משום שהיה כאן גילוי של "התרותא דלתתא" – התעוררות מלמטה, שהיא משמעותית יותר.

השיעור מסביר כי התורה והמצוות הן הכלים לגילוי האינסוף בעולם. תורה שבכתב היא כמו אור ישר, קבוע וטהור, ואילו תורה שבעל פה היא אור חוזר, המשלב את שותפות האדם. שתיהן ניתנו בסיני כחלק ממערכת אחת, כאשר התורה שבעל פה מאפשרת את התפתחות ההשכלה והתרחבותה. לימוד התורה מחבר את האדם לאלוקות, אך המטרה היא תיקון הלב – הפיכתו ל"לב נתיבות החוכמה", שמקבל את האור בצורה נכונה.

לבסוף, השיעור מדגיש כי הגאולה דורשת גלות, והקשיים הם חלק מתהליך הלידה הרוחנית. האמונה שגם בחושך יש תכלית מחזקת את האדם להמשיך בעבודה הרוחנית. התפילה והלימוד מעוררים את הלב, אך יש צורך להתמיד בכך, שכן העולם הגשמי מושך את האדם חזרה לצמצום. שביעי של פסח, עם קריאת ים סוף, הוא זמן של התבטלות מלאה לה', שמאפשרת השגת אלוקות ברמה גבוהה, גם אם האדם אינו מרגיש זאת מיד, שכן התהליך פועל בתת-מודע ומשפיע על נשמתו.

השיעור מסתיים בקריאה להתחבר לכוחות של שביעי של פסח, לעורר את האמונה והשמחה, ולהתכונן לגאולה השלמה, שבה יתוקנו כל הניצוצות ויתגלה אור ה' במלואו, כפי שמסומל בקריאת ים סוף לעתיד לבוא.

sh (1)