Kabbalah
בלוג דף 20
חסידות – מימינו אש דת למו
חסידות. – מימינו אש דת למו "מימינו אש דת למו" (דברים לג, ב): ימין – חסדים, שלווה; אש – שמאל, גבורות, גילוי הרע; דת – קו אמצעי, תיקון המשלב חוכמה וחסדים, דעת תורה. התורה כוללת ימין, שמאל ואמצע: מתחילים בימין (משפיע על מנת להשפיע), עוברים לשמאל (גילוי חסרונות), חוזרים לאמצע (מקבל על מנת להשפיע) עד שלמות. זה תיקון הבריאה, בניגוד לקליפה שרוצה קבלה לעצמה, כפי שהמן טעה. "למו" ולא "לעמו" – דעת בלי עין (רצון לקבל של בחינה ד'), קו אמצעי חלקי בזמן התיקון, שמאל נכלל בימין. לעתיד לבוא, "לעמו" – חוכמה אלוקית שלמה באהבה. אמן.
הפסוק "מימינו אש דת למו" (דברים לג, ב) נושא משמעות עמוקה על פי יסודות חסידיים וקבליים. "מימינו" מסמל את קו הימין, הקשור לחסדים – מצב של השפעה, רוגע פנימי ושלווה, שבו האדם פועל מתוך נתינה טהורה ללא רצון לקבל לעצמו. זהו הבסיס הראשוני של התיקון, כמו שמתחילים ב"משפיע על מנת להשפיע" – דרגה של התקרבות לבורא מתוך רצון להידמות לו. "אש" מייצגת את קו השמאל, הקשור לגבורות ולדינים, שבו מתגלה הרע והחסרונות. זהו שלב קשה, כמו מתן תורה בהר סיני, המכונה "הר השפל ביותר", שבו ניתנה התורה דווקא מתוך שנאת הרע ושברון הלב על הפער מהשלמות. האש היא כוח שורף ומזכך, שחושף את מה שצריך תיקון.
"דת" היא הקו האמצעי, דרך התיקון שמאחד בין ימין לשמאל, בין חוכמה (שמאל) לחסדים (ימין). היא נקראת "דעת תורה" או "דרך תיקון", כי דעת היא השילוב של שני הקצוות לכדי הרמוניה – חיבור כוח הבורא (השפעה) וכוח הנברא (קבלה מתוקנת). התורה אינה יכולה להסתפק בימין בלבד (השפעה חד-צדדית) או בשמאל בלבד (קבלה חד-צדדית), אלא חייבת את הקו האמצעי שממזג אותם. זהו תהליך: מתחילים בימין עם נתינה טהורה, עוברים לשמאל לגלות את החסרונות ולזכך אותם, וחוזרים לאמצע עם "מקבל על מנת להשפיע" – קבלה שמטרתה השפעה, עד להגעה לשלמות.
זהו תיקון הבריאה, בניגוד לדרך הקליפה שמיוצגת על ידי המן, שטען שישראל "לא מקיימים את דת המלך". המלך (הבורא) יש לו שתי "דתות": דת של תיקון הבריאה (משפיע על מנת להשפיע) ודת של מטרת הבריאה (מקבל על מנת להשפיע). המן רצה קבלה לעצמו מצד הקליפה, בעוד ישראל פועלים לתיקון – מתחילים בימין ומגיעים לאמצע דרך השמאל. התהליך חוזר ומתחדש עד לשלמות מלאה.
לגבי "למו" ולא "לעמו": על פי הזוהר, "דעת" בלי "עין" (שמסמלת את בחינה ד', הרצון לקבל של אומות העולם) מראה שבזמן התיקון, הקו האמצעי עדיין חלקי ולא שלם לגמרי. "למו" רומז לשמאל שנכלל בימין – מזיגה של גבורות בחסדים, חיבור וזיווג חלקי שמתאים לעולם הזה. לעתיד לבוא, כשכתוב "לעמו", החוכמה האלוקית תתגלה במלואה, והקבלה תהיה מתוך אהבה שלמה בלי שמץ של רצון לעצמי. זהו השלב שבו הנברא ישיג את מטרת הבריאה במלואה, והתיקון יהיה מושלם.
אמן, שנזכה לכך!
קבלה – עצמותו בורא ונברא
בורא ונברא – קבלה
הנושא "אתה לא הבורא" עוסק בטעות נפוצה שמשתמעת מתורות שונות – קבלה פופולרית, תורות מזרח, נצרות ועוד – שהנברא הוא הבורא שצמצם את עצמו או שהמהות של האדם היא הבורא. זו תפיסה שמבלבלת בין הבורא לנברא ומובילה לעבודה זרה בשני כיוונים: ממטה למעלה (האדם טוען שהוא הבורא) או מלמעלה למטה (הבורא מוגשם כנברא). שתיהן שגויות ומפספסות את היסוד של חכמת הקבלה, כפי שמבאר בעל הסולם ב"פתח אליהו", בהקדמה לספר הזוהר ובכתבים נוספים.
בעל הסולם מגדיר: השם "בורא" מתייחד לחידוש – המצאת יש מאין, הבריאה של הרצון לקבל שלא היה קיים בעצמותו של הבורא לפני הבריאה. עצמותו של הבורא היא מעל כל השגה, מעל הגדרה, ואין לנו תפיסה במה שאינו נברא. הבריאה מתחילה ממחשבת הבריאה – רצונו להטיב לנבראיו – שהיא התפשטות מעצמותו, לא עצמותו ממש. זו נקודת הקשר הראשונית בין הבורא לנברא, שבה נוצר שורש הרצון לקבל בכוח. הרצון הזה מתגשם בנשמות, שהן כלים של הבריאה, והגיע לשיאו בבחינה ד' – רצון עצמאי גדול לקבל, שמרגיש נפרד מהבורא.
הטעות ש"הנברא הוא הבורא" נובעת מאי הבנה של המושג "אין עוד מלבדו". יש שחושבים שזה אומר שהכל הוא הבורא או שהאדם הוא חלק מעצמותו. אך "אין עוד מלבדו" פירושו שכוח הבורא הוא היחיד שמהווה, מקיים ומנהל את כל המציאות – מהאינסוף דרך העולמות הרוחניים ועד המטריקס הגשמי. הוא ברא את הרצון לקבל והוא מחייה אותו, כמו אנרגיה קוונטית שמקיימת אלקטרונים או שמש שמחייה תפוח, אך הכוח הזה נשאר נבדל מהרצון עצמו. הבורא אינו הרצון לקבל, כי אין לו חיסרון או צורך, והרצון לקבל הוא תמצית הבריאה, לא הבורא.
הקשר בין הבורא לנברא מתבטא ברצונו להטיב לנבראיו. בהקדמה לספר הזוהר נאמר שהבורא ברא בנשמות רצון גדול לקבל כדי לתת תענוג גדול, כי גודל התענוג תלוי בגודל הרצון. אך הרצון הזה יוצר פער – שינוי צורה מהבורא, שהוא משפיע טהור. כאן נכנס התיקון: השוואת צורה. הנברא לא מבטל את הרצון לקבל (כמו בתורות מזרח), ולא הופך לבורא (כמו בפילוסופיה), אלא משתמש ברצון לקבל כדי להשפיע ולפעול באהבה. זהו "מיני בורא" – דמיון בצורה, לא במהות. הנברא נשאר נברא עם טבעו, אך מקדש את הרצון דרך השפעה, כפי שמובא במאמר "לסיום הזוהר".
אמונה היא מפתח, כי השגת הבורא מוגבלת לכלי הנברא – הרצון לקבל. אין השגה בעצמותו, כי אין לנו תפיסה ביש מאין, רק ביש מיש (המציאות הנבראת). לכן, גם כשיש ידיעה, האמונה נשארת – בחירה באהבה על פני קבלה לעצמי. לעתיד לבוא, הידיעה והאמונה יתמזגו, אך האמונה תישאר כשורש, כי היא מגשרת בין המוגבל (הנברא) לאינסופי (הבורא). זה נרמז במשל על החלל: בתוך הכלי הוא מוגבל, מחוצה לו אינסופי, והאמונה מחברת ביניהם.
הנברא אינו פוטנציאל של עצמות הבורא, אלא של האלוקות – מחשבת הבריאה, שבה הכל דבוק באהבה. האלוקות היא גילוי הבורא לנבראים, לא עצמותו. לדוגמה, הספירות בעולם האצילות הן כלים אלוקיים, אך הן נבראו ונבדלות מהבורא. המטריקס הגשמי הוא קליפה שמסתירה, אך הבריאה הרוחנית (נשמות, עולמות בי"ע) היא הבריאה האמיתית שבה מתגלה הקשר. התיקון הוא לגלות שהכל מחובר לבורא דרך תורה ומצוות, לא להפוך את הנברא לבורא או לבטל את הבריאה, אלא להשלים אותה באהבה.
למה זה חשוב? כי אם היסוד שגוי – שהנברא הוא הבורא – כל הבניין מתמוטט. זה מוביל לעבודה זרה או לאשליה שאין צורך בתיקון. הקבלה מלמדת שהנברא נשאר נברא, והמטרה היא דבקות, לא התאחדות. הבורא ברא את הרצון לקבל כפלא – משהו שאין בו – והתיקון הוא שותפות: הנברא בוחר באהבה מתוך חיסרון, והבורא מגלה את אורו דרך זה. זו השלמות, ואין מעבר לה מבחינת הנברא.
קבלה – אתה לא הבורא
קבלה – אתה לא הבורא
הנה סיכום ישיר והרחבה של הנושא "אתה לא הבורא" מהסרטון:
### סיכום ישיר:
הרבה לומדים שהנברא הוא הבורא שצמצם את עצמו, אבל זה לא נכון ומוביל לעבודה זרה – או שהנברא הוא הבורא (ממטה למעלה) או שהבורא הוא הנברא (מלמעלה למטה). בעל הסולם מגדיר: הבורא הוא מי שברא יש מאין, את הרצון לקבל שלא היה בעצמותו לפני הבריאה. הנברא אינו הבורא כי יש לו רצון לקבל, והבורא נבדל ממנו. "אין עוד מלבדו" פירושו שכוח הבורא מהווה ומקיים הכל, כולל הרצון לקבל, אך הוא עצמו אינו הרצון לקבל. הקשר ביניהם הוא רצונו להטיב לנבראיו – התפשטות מעצמותו, לא עצמותו. הנברא יכול להידמות לבורא בהשפעה ואהבה (מיני בורא), אך לא להפוך לבורא. אמונה נדרשת תמיד כי השגת הבורא מוגבלת לרצון לקבל, והתיקון הוא השוואת צורה דרך אהבה, לא ביטול הרצון לקבל.
### הרחבה:
הטעות ש"הנברא הוא הבורא" נפוצה בתורות מזרח, נצרות וגם בקבלה פופולרית, אך היא שורש לעבודה זרה. יש שני צדדים: או שהאדם טוען שהוא הבורא (מגשים את עצמו), או שהבורא מוגשם כנברא (צמצום עצמי). שתיהן מבטלות את ההבדל היסודי. בעל הסולם מבאר ב"פתח אליהו" ובהקדמה לספר הזוהר: הבורא נקרא כך כי חידש את הרצון לקבל – יש מאין – שלא קיים בעצמותו. עצמותו מעל השגה, והגדרתו כבורא היא על הבריאה, לא על מהותו.
הבריאה מתחילה ממחשבת הבריאה – רצונו להטיב לנבראיו, שהיא התפשטות מעצמותו, לא עצמותו ממש. שם נוצר שורש הרצון לקבל בכוח, שמתגשם בנשמות (בחינה ד'). הרצון לקבל הוא חומר הבריאה, והבורא מהווה אותו, אך אינו הוא. "אין עוד מלבדו" אומר שכוחו של הבורא מנהל הכל – מהאינסוף ועד המטריקס הגשמי – כמו אנרגיה קוונטית שמחייה אלקטרונים, אך הוא נבדל מהנברא.
הקשר לבורא הוא דרך השוואת צורה: הנברא נשאר עם רצון לקבל (טבעו), אך פועל בהשפעה ואהבה כמו הבורא, ונעשה "מיני בורא". זה לא אומר שהוא הופך לבורא, כי הרצון לקבל לעולם נשאר, בניגוד לתורות שקוראות לבטלו. התיקון אינו ביטול הבריאה, אלא שימוש ברצון לקבל לאהבה, כפי שמובא בהקדמה לספר הזוהר: הבורא ברא רצון גדול לקבל כדי לתת תענוג גדול, והשלמות היא כשהרצון הזה משתווה לצורת ההשפעה.
אמונה חיונית כי השגת הבורא מוגבלת לכלי הנברא (רצון לקבל). אי אפשר להשיג את עצמותו, ולכן הידיעה תמיד מלווה באמונה – בחירה באהבה על פני קבלה לעצמי. לעתיד לבוא, האמונה והידיעה יתאחדו, אך האמונה תישאר כשורש, כי היא מקשרת בין המוגבל לאינסופי.
לסיכום: הנברא אינו הבורא ולא פוטנציאל של עצמותו, אלא של האלוקות – מחשבת הבריאה שבה הכל דבוק באהבה. התיקון הוא לגלות זאת דרך תורה ומצוות, לא להפוך לבורא או לבטל את הבריאה, אלא לחבר ביניהם באהבה.
### הרחבה מלאה:
הנושא "אתה לא הבורא" עוסק בטעות נפוצה שמשתמעת מתורות שונות – קבלה פופולרית, תורות מזרח, נצרות ועוד – שהנברא הוא הבורא שצמצם את עצמו או שהמהות של האדם היא הבורא. זו תפיסה שמבלבלת בין הבורא לנברא ומובילה לעבודה זרה בשני כיוונים: ממטה למעלה (האדם טוען שהוא הבורא) או מלמעלה למטה (הבורא מוגשם כנברא). שתיהן שגויות ומפספסות את היסוד של חכמת הקבלה, כפי שמבאר בעל הסולם ב"פתח אליהו", בהקדמה לספר הזוהר ובכתבים נוספים.
בעל הסולם מגדיר: השם "בורא" מתייחד לחידוש – המצאת יש מאין, הבריאה של הרצון לקבל שלא היה קיים בעצמותו של הבורא לפני הבריאה. עצמותו של הבורא היא מעל כל השגה, מעל הגדרה, ואין לנו תפיסה במה שאינו נברא. הבריאה מתחילה ממחשבת הבריאה – רצונו להטיב לנבראיו – שהיא התפשטות מעצמותו, לא עצמותו ממש. זו נקודת הקשר הראשונית בין הבורא לנברא, שבה נוצר שורש הרצון לקבל בכוח. הרצון הזה מתגשם בנשמות, שהן כלים של הבריאה, והגיע לשיאו בבחינה ד' – רצון עצמאי גדול לקבל, שמרגיש נפרד מהבורא.
הטעות ש"הנברא הוא הבורא" נובעת מאי הבנה של המושג "אין עוד מלבדו". יש שחושבים שזה אומר שהכל הוא הבורא או שהאדם הוא חלק מעצמותו. אך "אין עוד מלבדו" פירושו שכוח הבורא הוא היחיד שמהווה, מקיים ומנהל את כל המציאות – מהאינסוף דרך העולמות הרוחניים ועד המטריקס הגשמי. הוא ברא את הרצון לקבל והוא מחייה אותו, כמו אנרגיה קוונטית שמקיימת אלקטרונים או שמש שמחייה תפוח, אך הכוח הזה נשאר נבדל מהרצון עצמו. הבורא אינו הרצון לקבל, כי אין לו חיסרון או צורך, והרצון לקבל הוא תמצית הבריאה, לא הבורא.
הקשר בין הבורא לנברא מתבטא ברצונו להטיב לנבראיו. בהקדמה לספר הזוהר נאמר שהבורא ברא בנשמות רצון גדול לקבל כדי לתת תענוג גדול, כי גודל התענוג תלוי בגודל הרצון. אך הרצון הזה יוצר פער – שינוי צורה מהבורא, שהוא משפיע טהור. כאן נכנס התיקון: השוואת צורה. הנברא לא מבטל את הרצון לקבל (כמו בתורות מזרח), ולא הופך לבורא (כמו בפילוסופיה), אלא משתמש ברצון לקבל כדי להשפיע ולפעול באהבה. זהו "מיני בורא" – דמיון בצורה, לא במהות. הנברא נשאר נברא עם טבעו, אך מקדש את הרצון דרך השפעה, כפי שמובא במאמר "לסיום הזוהר".
אמונה היא מפתח, כי השגת הבורא מוגבלת לכלי הנברא – הרצון לקבל. אין השגה בעצמותו, כי אין לנו תפיסה ביש מאין, רק ביש מיש (המציאות הנבראת). לכן, גם כשיש ידיעה, האמונה נשארת – בחירה באהבה על פני קבלה לעצמי. לעתיד לבוא, הידיעה והאמונה יתמזגו, אך האמונה תישאר כשורש, כי היא מגשרת בין המוגבל (הנברא) לאינסופי (הבורא). זה נרמז במשל על החלל: בתוך הכלי הוא מוגבל, מחוצה לו אינסופי, והאמונה מחברת ביניהם.
הנברא אינו פוטנציאל של עצמות הבורא, אלא של האלוקות – מחשבת הבריאה, שבה הכל דבוק באהבה. האלוקות היא גילוי הבורא לנבראים, לא עצמותו. לדוגמה, הספירות בעולם האצילות הן כלים אלוקיים, אך הן נבראו ונבדלות מהבורא. המטריקס הגשמי הוא קליפה שמסתירה, אך הבריאה הרוחנית (נשמות, עולמות בי"ע) היא הבריאה האמיתית שבה מתגלה הקשר. התיקון הוא לגלות שהכל מחובר לבורא דרך תורה ומצוות, לא להפוך את הנברא לבורא או לבטל את הבריאה, אלא להשלים אותה באהבה.
למה זה חשוב? כי אם היסוד שגוי – שהנברא הוא הבורא – כל הבניין מתמוטט. זה מוביל לעבודה זרה או לאשליה שאין צורך בתיקון. הקבלה מלמדת שהנברא נשאר נברא, והמטרה היא דבקות, לא התאחדות. הבורא ברא את הרצון לקבל כפלא – משהו שאין בו – והתיקון הוא שותפות: הנברא בוחר באהבה מתוך חיסרון, והבורא מגלה את אורו דרך זה. זו השלמות, ואין מעבר לה מבחינת הנברא.
ישבעו ויתענגו מטובך
שבת – ישבעו ויתענגו מטובך
—
1. מטרת הבריאה: הבורא רוצה להיטיב לנבראיו, אך הטוב הזה נשאר חבוי עד שנשיג השתוות הצורה (דבקות) איתו.
2. חוסר משמעות: כל עוד אין השתוות, האדם חש חסר וכאב, מתלונן על ההשגחה ומרגיש שחייו חסרי טעם.
3. הנאה חולפת: כשהאדם טועם הנאה, היא משכרת אותו זמנית, אך כשהיא נעלמת, הוא חוזר לשאול על משמעות החיים.
4. עבודה רוחנית: כשהאדם מרים את ראשו ומחפש מטרה, הוא שומע שהעולם נברא להיטיב, אך צריך כלים (תנאים) לקבל את הטוב הזה.
5. משל השקים: כמו חבר שמביא שקים למלא בזהב, הבורא דורש מאיתנו כלים רוחניים – לא לטובתו, אלא לטובתנו.
6. ניגוד לטבע: העבודה להשפיע (במקום לקבל לעצמנו) סותרת את טבענו, ולכן היא קשה ומלווה בהתנגדות הגוף.
7. אמונה מעל הדעת: מה שחסר לנו הוא אמונה – להאמין שהעבודה להשפיע היא לטובתנו, גם כשאין תמורה מיידית.
8. תהליך הזיכוך: כל פעולה של השפעה בונה כלי לקבלת שפע, עד שמגיעים לכלי שלם שחושף את האור והטוב.
9. תפילה לזיכוי: יהי רצון שנזכה לאור האמונה והאהבה ולהשגת האלוקות דרך התורה והמצוות.
