• יתכן שאף אני יכול להחיות מתים, אלא שהעדפתי להחיות חיים.

• איננו מחדשים דבר בעולם, אנו רק מגלים את הטוב הטמון בו.

• אנשי העיר מוצאים חן בעיני, הם מגלים מסירות נפש למען דבר הנראה בעיניהם אמת. עיר שזורקים בה אבנים – עיר היא. כאן נשב! (כשהגיע לקוצק כדי לקבוע את מקום מושבו וזכה למטר אבנים מהמתנגדים לחסידות).

• אין לך כנהר של מים לטהרה, אבל כשהוא קפוא, אפשר לחרוט עליו צלם.

• המאמין במופתים – אינו אלא שוטה. ומי שאינו מאמין שיוכלו להיעשות על ידי הצדיקים – אינו אלא אפיקורס.

• כשמביטים ביהודי אחד, אפשר למצוא בו פגם, אבל בכלל ישראל אין שום פגם. כולו קודש.

• שתיקה – היפה שבקולות.

• כל הדברים שבעולם אפשר לחקותם, חוץ מן האמת. שכן אמת מעושה – שוב אינה אמת

• דברים היוצאים מן הלב, נכנסים אל הלב. גם ללב ממנו יצאו הדברים.

• כלל זה נקוט בידך: מי שאינו רואה את המקום [=ה'] בכל מקום, אינו רואה בשום מקום.

• בעצם, אין המיתה ולא כלום. רק כמו שהולכים מחדר אל חדר, והחכמים בוחרים בחדר היותר יפה.

• אילו היה ה' יתברך מראה לך את פרצופך האמיתי – לא היית יכול להתקיים אפילו שעה אחת.

• אם אני אני כי אתה אתה, ואתה אתה כי אני אני, אז אני לא אני ואתה לא אתה. אבל אם אני אני כי אני אני, ואתה אתה כי אתה אתה, אז אני אני ואתה אתה.

• איפה נמצא אלוקים? – בכל מקום שנותנים לו להיכנס.

• כדי להציל את סדום שלא תהפך, היה צורך בעשרה צדיקים לפחות, ואילו כדי להפוך עולם ומלואו – די בשוטה אחד.

• נאמר שכל מעשיך צריכים להיות לשם שמים. ומה פירוש "כל מעשיך"? ללמדך שאפילו המעשים הנעשים לשם שמים צריכים להיות לשם שמים.

• יש המבקשים לנסוע לארץ ישראל כדי שלא יצטרכו לשאת בסבל גלגולי מחילות. תמה אני, אוהבים הם את גופם מאד מאד, שאף לסבל שלאחר המוות הם חוששים?

• "יוסיף דעת יוסיף מכאוב" (קהלת א, יח) – ומה בכך? כדאי לו לאדם להוסיף מכאוב, ובלבד שיוסיף דעת.

• "ותרגילנו בתורתך" (שחרית) – לתפילה רע ההרגל. ללימוד – משובח!

• המתון עושה דרכו ביישוב הדעת, ועל כן אינו ממהר לעשות דבר. העצל מתעצל להתיישב בדעתו, ועל כן פזיז הוא בהנהגתו.

• חסיד – מורא שמיים עליו. מתנגד [לחסידות] – מורא "שולחן ערוך" עליו.

• כל המידות כולן צריכות כוונה, חוץ ממידת ענווה. שכן ענווה, שיש עמה כוונה, שוב אין שמה ענווה.

• כשם שהנך יכול לסבול שפרצופו של חברך אינו דומה לשלך, כך תסבול שדעותיו של חברך אינן דומות לדעותיך.

לולא הצורך לדבר עם אנשים, לא הייתי צריך לאכילה, כי חיות התורה דיה לי.

אילו הייתי יודע לפחות כי אלקה בעולם הבא, הייתי יוצא בריקוד באמצע העיר… אילו הייתי יודע.

עומד אני ברגל אחת ברקיע השביעי וברגל השניה בשאול תחתית.

מלאכים ושרפים מתנגדים לי, אבל אני אינני ירא אותם.

לו היו אומרים לי שלא אוכל לחזור בתשובה, הייתי טוחן רקיע ושמים – ושב.

בפסח לשנה הבאה לא אשב כאן (בפסח האחרון בחייו)

איני פוחד מיסורי המחלה, אלא מהפינוק שלאחר המחלה.

יתכן שאף אני יכול להחיות מתים, אלא שהעדפתי להחיות חיים.

איננו מחדשים דבר בעולם, אנו רק מגלים את הטוב הטמון בו.

אנשי העיר מוצאים חן בעיני, הם מגלים מסירות נפש למען דבר הנראה בעיניהם אמת. עיר שזורקים בה אבנים – עיר היא. כאן נשב! (כשהגיע לקוצק כדי לקבוע את מקום מושבו וזכה למטר אבנים מהמתנגדים לחסידות).

משיח יושב בשער ירושלים. מחכה שיהיו בני האדם ראויים לגאולה. הוא אסור באזיקים, ואנשים שלמים הוא צריך, שיתירוהו מכבליו. די לו מחסידים, די לו ברוחב. עכשיו הוא דורש בעומק… באנשי אמת.

אין לך כנהר של מים לטהרה, אבל כשהוא קפוא, אפשר לחרוט עליו צלם.

המאמין במופתים – אינו אלא שוטה. ומי שאינו מאמין שיוכלו להיעשות על ידי הצדיקים – אינו אלא אפיקורס.

חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי שיהיה רק נגיעה למעשה אבות המעשים של האדם, ולא שיהיה כאבות העולם שכל ההשגות במעלתם אינו מגיע בתכלית.

על האמת לנקר במוח, כמו היתוש לטיטוס.

בשום פנים לא הייתי רוצה לעבוד אלוקים כזה, שדרכיו יהיו מובנים על פי שכל של כל טיפה סרוחה.

יצר הרע נטפל לפרקים לאדם, בכוחן של דמעות.

ישנם העושים מצוות בגלוי ועבירות בסתר, וישנם העושים עבירות בגלוי ומצוות בסתר.

כשמביטים ביהודי אחד, אפשר למצוא בו פגם, אבל בכלל ישראל אין שום פגם. כולו קודש.

כלי חרס אינו מטמא מגבו, כי הכלי חרס אינו שוה מאומה – רק מפני שיש לו תוך.

כשהשנה מבורכת, היא מבורכת בכל דבר, אפילו ביראת שמיים.

כל המהרהר אחרי הבלי העולם הזה, שילך לכל הרוחות! לשם מה אנחנו זקוקים לו?!

למה מפטפטים הבריות ואומרים "צריך להתפלל בכובד ראש?" מה משמע, להתפלל בכובד ראש? כלום נמצא דבר שיש לעסוק בו בלי כובד ראש?

לעולם ידע אדם שסרחן הוא.

"ואנשי קדש תהיון לי" – יהא הקודש שלכם אנושי, סביר ומתקבל על דעת הבריות.

שתיקה – היפה שבקולות.

"על גחונך תלך ועפר תאכל כל ימי חייך" (בראשית ג', י"ד) – וכי זו קללה? הלא ברכה היא: אין צורך בחיפוש מזונות! אלא קללתו הייתה שה' אמר לו: אכול וזלול, ובל אשמע קולך!

התורה אינה אצל אותם יהודים, החושבים שהגיעו עד שמי שמיים.

איזהו חסיד? מי שאינו עושה טפל לעיקר ועיקר לטפל.

ישנם חסידים, המסוגלים להורות באצבע לשמים ולומר: ה' הוא האלוקים!

כל הדברים שבעולם אפשר לחקותם, חוץ מן האמת. שכן אמת מעושה – שוב אינה אמת

דברים היוצאים מן הלב, נכנסים אל הלב. גם ללב ממנו יצאו הדברים.

"עתיד אני" – זו מידה רעה. "רצוני" – מידה ואינה מידה. "הריני" – זו מידה טובה.

"השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם" (תהילים) – כדי לעשות ממנה… שמים.

כלל זה נקוט בידך: מי שאינו רואה את המקום [=ה'] בכל מקום, אינו רואה בשום מקום.

יש המחזיקים את הדברים הטובים והנוחים שבתורה לעצמם, ואת החומרות – לאחרים.

די לו לאדם שיפתח בלבו פתח זעיר של תשובה, כ"חודו של מחט", בתנאי שירגיש כעין דקירה בלב, כצריבה בבשר חי ולא כמחט בבשר מת.

אדם נברא יחידי, וחייב תמיד להשאר ביחידותו.

אני מסוגל לומר מה אין לעשות. מה יש לעשות – זאת צריך לשאול כל אחד את עצמו.

בשעה שיהודי פוקח בבוקר את עיניו ואומר "מודה אני לפניך", צריך הוא להרהר קמעה מי הוא "אני" ומי הוא "לפניך".

ערב אני לכל מי שיעסוק בתורה.

מוכן אני להבטיחך, שברשותך לא תימצא פרוטה לקנות ככר לחם. אם רצונך בכך, מוכן אני להגביה אותך למעלה מן הקרקע ומשם תראה כי על כך לא כדאי להיאנח כלל… (לאחד האברכים)

אין שלם מלב שבור; אין זעקה גדולה מהדממה; אין ישר מסולם עקום.

בעצם, אין המיתה ולא כלום. רק כמו שהולכים מחדר אל חדר, והחכמים בוחרים בחדר היותר יפה.

אילו היה ה' יתברך מראה לך את פרצופך האמיתי – לא היית יכול להתקיים אפילו שעה אחת.

אם אני אני כי אתה אתה, ואתה אתה כי אני אני, אז אני לא אני ואתה לא אתה. אבל אם אני אני כי אני אני, ואתה אתה כי אתה אתה, אז אני אני ואתה אתה.

וכי אפשר לקפוץ בבת-אחת השמימה?

"השמר לך מעלות להר ונגוע בקצהו" – עלית להר? כבוש את כולו!

אם האהבה אינה לחם – הרי היא היין שבחיים

הפולט אנחה קלה, שאינה יוצאת מעומק ליבו – הריהו חוטא בגניבת הדעת.

האמונה – בהירה מן הראיה.

איפה נמצא אלוקים? – בכל מקום שנותנים לו להיכנס.

כל העולם אינו שווה אפילו אנחה אחת.

לה' לא קוראים בחוזקה אלא בחשאי, מתוך הלב ומפנימיותו. אין אדם בחוץ צריך לדעת מה קורא הלב פנימה.

עובד עצמו – חוטא בעבודה זרה.

אין לפחד מעוני ומרעב. אני מפחד מהקשיחות והאכזריות, שהיא מנת חלקן של הרעבים. (בשנת בצורת)

מה דרכו של קוף – שהוא מחקה בני אדם, אף אדם שהזקין – מחקה את עצמו ונוהג כדרך שנהג לפני שהזקין.

כאשר יש לאדם על מה לצעוק, ורוצה לצעוק, אך איננו יכול לצעוק – זוהי הצעקה הגדולה ביותר.

לצאת ידי חובה? – לא מיניה ולא מקצתיה: או הכל או לא-כלום!

הרוצה להשיג את השם יתברך על ידי חקירה, מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו.

חרותו של אדם גדולה מתלמוד תורה, וחייב אדם מישראל לייגע עצמו בפרשת חרותנו וביציאת מצרים – יותר מבסוגיה קשה שבתלמוד.

קל לו לגוף לסבול סיגופים ותעניות מאשר עול מלכות שמיים.

כדי להציל את סדום שלא תהפך, היה צורך בעשרה צדיקים לפחות, ואילו כדי להפוך עולם ומלואו – די בשוטה אחד.

יש המהלכים, ושבע תועבת בלבם, ומחליקים על כרסם בכמה דפי גמרא.

כיצד ניתן לשקר ולהתפלל: "ועל חסדך הגדול באמת ובתמים נשענו?"

לפי גודל מעלת נשמתו של האדם, כן גודל הקליפות החיצוניות המקיפות אותו. משל לאבן יקרה, מרגלית. ככל שיקרה האבן, כן תגדל המסגרת ובית האבן שבה היא שוכנת.

רק סוסים הולכים באמצע הרחוב, בני אדם הולכים בקצוות.

נאמר שכל מעשיך צריכים להיות לשם שמים. ומה פירוש "כל מעשיך"? ללמדך שאפילו המעשים הנעשים לשם שמים צריכים להיות לשם שמים.

"יגעתי ומצאתי – תאמין" (מגילה ו' ע"ב) – רק אם יגעת בתורה, מצאת אמונה.

"יגעתי ולא מצאתי – אל תאמין" (שם, שם) – כי עצם היגיעה היא מציאה, מציאה גדולה.

יש המבקשים לנסוע לארץ ישראל כדי שלא יצטרכו לשאת בסבל גלגולי מחילות. תמה אני, אוהבים הם את גופם מאד מאד, שאף לסבל שלאחר המוות הם חוששים?

"יוסיף דעת יוסיף מכאוב" (קהלת א, יח) – ומה בכך? כדאי לו לאדם להוסיף מכאוב, ובלבד שיוסיף דעת.

במקום שיש סוד – שם יש גניבה.

עיקר שמחת תורה – כשיודעים כי גמרו התורה, וטרם התחילוה…

איני מבקש מכם אלא שלושה דברים בלבד: שלא תהיו פוזלים מתוך עצמכם; לא תהיו פוזלים לתוך זולתכם; ולא תהא כוונתכם לעצמיכם.

לא רק השונא את חברו נקרא רשע, אלא גם השונא עצמו נקרא רשע.

המתפלל היום מפני שהתפלל אתמול, הלומד תורה ואינו מתייגע עליה, החוטא ומוחל לעצמו – רשע גמור טוב הימנו.

אדם המסוגל להפנות אצבע מאשימה לעצמו, אף יוכל לעשות זאת כלפי העולם כולו.

חסיד שוטה – כיצד? הוא שהכריזו עליו מן השמים להיות טיפש, והלה עושה הרבה לפנים משורת הדין לצאת ידי גזירת שמים בטפשותו, ומוסיף על טפשותו.

מעולם לא התחרטתי על האמת.

אם אין טלית, תתעטף בארבע כנפות הארץ. (לאברך מחוסר טלית)

במקום להוסיף חומרה להלכה, מוטב להוסיף יראה לעשיה.

גאווה – מום היא. בעל גאווה – אף שמשפילים אותו מן השמים עד דכא – נשאר בגאוותו.

דוד המלך ישב שבעים שנה והיה ממעט חלבו ודמו בחיבור ספר התהלים, ואילו אנו עוברים על כל ספר התהלים בחטף, בשעה אחת בלבד.

הגנב האמיתי הוא ההרגל, הנדחק לו בחשאי. אין כסכנתו לאדם.

צדיק גמור, שלא טעם טעם חטא, אף הוא צריך רחמים: שלא יחזיק טובה לעצמו, ויבוא לידי גאווה – שהיא החמורה שבעבירות.

"ותרגילנו בתורתך" (שחרית) – לתפילה רע ההרגל. ללימוד – משובח!

המתון עושה דרכו ביישוב הדעת, ועל כן אינו ממהר לעשות דבר. העצל מתעצל להתיישב בדעתו, ועל כן פזיז הוא בהנהגתו.

עשיו לא היה איכר מגושם, הלובש חולצה מצויירת, מתהלך יחף ורועה חזירים. עשיו היה מגודל זקן ופאות, מנהיג עדה, ומשמיע תורה בסעודה שלישית. ואף על פי כן…

חסיד – מורא שמיים עליו. מתנגד [לחסידות] – מורא "שולחן ערוך" עליו.

גוי שלם עדיף מיהודי למחצה.

בשעה שאבותינו הלכו במדבר ואכלו מן, כל אחד קיבל מזונותיו במידה שווה. כיצד קיימו אותה שעה מצוות צדקה? – אבותינו עשו צדקה בדעת, מי שדעתו הייתה רחבה עשה צדקה עם מי שדעתו הייתה פחותה.

הפשט האמיתי בתורה – הוא סודה של תורה.

יהודי טוב הוא יהודי שנשמתו משי וגופו לבוש בלואות. הוא כלי יקר ומראהו ככלי חרס, רוחו מרחפת בעולמות עליונים ונפשו נתונה לעפר.

כל המידות כולן צריכות כוונה, חוץ ממידת ענווה. שכן ענווה, שיש עמה כוונה, שוב אין שמה ענווה.

מפני מה מזונות ביוקר? מפני שהכל מצויים אצל מזונות. יהיו הכל מצויים אצל תלמוד תורה, ותהיה תורה ביוקר ומזונות בזול.

חג השבועות הוא "זמן מתן תורתנו", ולא "זמן קבלת תורתנו", כי התורה נתנה לכל ישראל שווה בשווה – אולם כל אחד קיבל ממנה לפי כוח שכלו ועוצם השגתו.

פרעה הרשע היה אדם! עשר מכות ספג, ועמד על דעתו. ואילו האפיקורסים של ימינו – פרעושים. לחץ אחד בעקבם ומיד יפלו מחוסרי אונים.

כאשר מסתלקות כבר כל התאוות מן האדם, עדיין מדיחו יצרו לגאווה.

כך זה תמיד: האב מצטער בצער בניו, ואין הבנים מצטערים בצער אביהם. ריבונו של עולם מצטער בצערינו ואין אנו מצטערים בצער השכינה.

הם קוראים לזה מרה שחורה, ואני קורא לזה פריקת עול.

רחמנות ללא דין – תש כוחה כנקבה.

רצוני שלא תחטאו, לא מפני שאסור לחטוא, אלא מחמת חוסר פנאי לחטוא.

כשם שהנך יכול לסבול שפרצופו של חברך אינו דומה לשלך, כך תסבול שדעותיו של חברך אינן דומות לדעותיך.

"יעזוב רשע דרכו" (ישעיה נ"ה, ז') – וכי דרך יש לרשע? בוץ יש לו, אלא דרך שהרשע חושבה לדרך.

"והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך" (דברים ו, ו) – יהיו מונחים תדיר על הלב, כך שבבוא רגע של כושר וייפתח הלב, יוכלו לחדור מיד לתוכו.

"וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק" (שמות כ, טו) – יכול אדם לראות, יכול הוא לנוע ולהזדעזע, ובכל זאת לעמוד מרחוק.

העולם מעלה עיפוש ואין בי הכוח לנשום בו. (על ערש דווי)

שיישבר הלב, שתשברנה שתי כתפי, שכל עפר הארץ ייטחן לעפר דק – רק שהאדם לא יוותר על שלו !

אמר פעם על חסידיו שרקדו מחוץ לחדרו "עליכם נאמר הפסוק "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב" לא רק שאתם לא עובדים את ה' אלא אתם עושים את זה בשמחה ובטוב לבב"