הפרשה נקראת על שם יתרו כדי ללמד שני עקרונות יסודיים: התורה מדברת מעבר לזמן ומקום על העולם הרוחני (כדברי רבי שמעון בזוהר), והיא מתייחסת לפנימיות האדם – דמויות כמו יתרו מייצגות כוחות בנפש. יתרו מסמל את הרצון לעוצמה ועבודה זרה (העצמה אישית מנותקת מהכלל), אך הוא כפף את עוצמתו לאמת והתגייר, ולכן זכה לכבוד. עצתו למשה מראה שותפות – הפרט (יתרו) משרת את הכלל (משה). מעמד הר סיני, שבו "כפה עליהם הר כגיגית", מלמד שנעשה ונשמע הוא מעשה למעלה מהדעת, אך צריך גם כוונת אהבה לשלמות. עשרת הדיברות הם שורש רוחני המתקן את הנפש: אנוכי – אמונה בבורא כסיבה ראשונית; לא יהיה לך – דחיית כוחות זרים; לא תשא – שימוש בהשגחה לאהבה, לא לגאווה; זכור את השבת – קבלת השלמות הכללית; כבד – יראה ואהבה כיסוד הקיום; לא תרצח – שימוש מתוקן במידות; לא תנאף – חיבור לשכינה מאהבה; לא תגנוב – תענוג בכלים אמיתיים; לא תענה – חוכמה לכלל, לא לעצמי; לא תחמוד – חוכמה רק לאחר תיקון.
### הרחבה:
#### יתרו והרצון לעוצמה:
יתרו מייצג את הרצון לעוצמה שבאדם – כוח שיכול להפוך לעבודה זרה אם הוא מנותק מהאמת ומכוון רק להעצמה אישית. בעברו הוא היה "מאסטר" בטומאה, כהן לעבודה זרה, אך שמע על נס קריעת ים סוף והכיר באמת, כפי שכתוב "וישמע יתרו". זה מלמד שהעוצמה לבדה חסרת משמעות בלי חיבור לאמת האלוקית, ולכן הוא כפף את כוחו למשה (הכלל) וזכה שפרשה תיקרא על שמו. עצתו למשה – למנות שופטים – מראה שהפרט (יתרו, השכל) יכול לתרום לכלל (משה, האמונה), אך רק כשזה מגדיל את הכלל, לא את עצמו. זה מדגיש את ענוות משה ושותפות התורה.
#### מעמד הר סיני – נעשה ונשמע:
התורה ניתנה בהר סיני, שמסמל יראה (הר), שנאת הרע (סיני) וסולם לעלייה רוחנית. "נעשה ונשמע" הוא התחייבות למעשה למעלה מהדעת, כפי שמבאר הנועם אלימלך: העשייה היא ביטול האגו, אך "כפה עליהם הר כגיגית" מוסיף שצריך גם כוונת אהבה. המעשה לבדו אינו מספיק – ללא כוונה הוא "סם המוות", כי השלמות דורשת חיבור אלוקי דרך אהבה. זה מתקשר ל"מסיר אוזנו משמוע תורה גם תפילתו תועבה" – המעשה הוא בסיס, אך הכוונה משלימה.
#### עשרת הדיברות – תיקון פנימי:
התורה מדברת בפנימיות האדם, ועשרת הדיברות הם שורש רוחני (כמו עשר ספירות) המתקן את הנפש:
1. **אנוכי ה' אלוקיך**: אמונה בסיבה הראשונית – הבורא כממציא הכל (רמב"ם, בעל הסולם). ה"אנוכי" של האדם צריך להיות כפוף לה', לא אוטומטי אלא דרך עבודה של אהבה.
2. **לא יהיה לך**: דחיית כוחות זרים (אלוקים אחרים) – העצמה אישית מנותקת מהכלל היא עבודה זרה. פסל ותמונה מסמלים הגשמה נפרדת, חסרת חיות אלוקית.
3. **לא תשא**: שם ה' הוא רצונו להטיב. שימוש בו לגאווה או אנוכיות הוא "לשווא" – קליפה שמונעת חיבור, כי הבורא שונא גאווה (זוהר).
4. **זכור את השבת**: שבת היא שלמות הכלל, מתנה מעולם הבא. מלאכה פוגמת בה כי הכלל אינו תלוי בפרטים – כמו חפץ שנזרק וחוזר מאליו (בעל הסולם).
5. **כבד את אביך ואת אמך**: אב – יראה ותורה שבכתב (כלל); אם – אהבה ותורה שבעל פה (פרטים). שניהם יסוד הקיום, כמו ז"א ומלכות (זוהר).
6. **לא תרצח**: שימוש לא מתוקן במידות (גבורה) הורג את הנשמה. תיקונו במסירות נפש (יצחק), בניגוד לברבריות שפוגעת בכלל.
7. **לא תנאף**: חיבור לשכינה (תורה) ללא אהבה ומסך הוא ניאוף רוחני – קבלה לעצמי במקום השפעה.
8. **לא תגנוב**: תענוג בכלים מזויפים (גנבת דעת) גונב מהנשמה לקליפות. תשלום הוא יגיעה לשלמות.
9. **לא תענה**: חוכמה לעצמי היא עדות שקר – הכלי המלוכלך משקר לתענוג האמיתי, גורם לפירוד.
10. **לא תחמוד**: חמדת חוכמה (שכינה) לפני תיקון היא אנוכית. צריך קודם עץ חיים (תיקון), רק אז חיה (חוכמה).
#### תובנות כלליות:
התורה ניתנה ל"ישראל" שבאדם – הרצון לדבקות, לא ל"ישמעאל" (השפעה לקבל) או "אדום" (קבלה לעצמי). עשרת הדיברות הם נוסחת המציאות הרוחנית, כמו מיתר אלוקי (בניגוד למיתרים גשמיים של המדע), המגלה השגחת הבורא. התיקון הוא חיבור הכלל (אהבה) והפרט (עשייה) דרך אמונה, לא העצמה אישית אנוכית. יתרו מלמד שהעוצמה נרקבת בלי אמת, והשבת מראה שהכלל שלם מעבר לפרטים. המטרה היא להגיע לאהבה ושלמות, כפי שחוכמת הקבלה ניתנה בהר סיני – חוכמת אמת מעבר לזמן ומקום.
