זוהר חנוכה לקריאה

 

 

  • כתבי בעל הסולם / זהר עם פירוש הסולם / זהר חדש / יתרו / מאמר רוח סערה שלו-שמ

אות שלט

זהר

שלט) הכא איהו רזא דארבע מלכוון, דסחרן כולא. רוח סערה, דא מלכות בבל. ענן גדול, דא איהו מלכות מדי. ואש מתלקחת, דא איהו מלכות אדום. ונגה לו סביב, דא איהו מלכות יון, דסחרא לון נגה, ולא בהו נגה, דכתיב בהו סביב. בגין דלית בכל מלכוון, דאינון קרבין לאורח מהימנותא, כוותייהו. אוף הכא באינון קליפין, לאו מאן דקריב למוחא, כהאי. והאי סחרא ליה נוגה, ולאו ביה נגה, אלא נפקא מגו מוחא, ונהיר סחור סחור.

פירוש הסולם

שלט) הכא הוא רזא וכו׳: כאן הוא סוד ארבע מלכויות, המסבכות הכל. רוח סערה, זהו מלכות בבל. ענן גדול, זהו מלכות מדי. ואש מתלקחת, זו היא מלכות אדום. ונגה לו סביב, זה הוא מלכות יון, ונוגה מסבב אותם, ולא שנגה הוא בהם, כי כתוב בהם סביב. משום שאין בכל המלכויות שתהיה קרובה לדרך האמונה כמו מלכות יון. אף כאן בקליפות אלו אין מי שתהיה קרובה למוח, כקליפת נגה. וזה, נוגה לו סביב, ולא נוגה בו. אלא שיוצא מתוך המוח, ומאיר סביב סביב.

 

 

אות שמ

זהר

שמ) ואלין ד׳ מלכוון מתחלפין, כד שלטא האי על אינון אחרנין, אתדחיין כל אלין, ועאל ההוא דשלטא לקבלא מהאי נוגה, וביה שלטא למהוי קריב.

פירוש הסולם

שמ) ואלין ד׳ מלכוון וכו׳: ואלו ד׳ מלכיות מתחלפות, כשאחת מהן שולטת על האחרות, נדחות כל אלו האחרות, ואיתה השולטת נכנסת לקבל מנגה הזה, ובו היא שולטת להיות קרובה אל המוח. כלומר שאין מקומן קבוע, אלא אותה המלכות ששולטת נכנסת לפנים בסמוך לנגה, ומקבלת ממנו, והאחרות נדחות ממנה, ומסבבות אותה.

 

 

  • / ויחי / מאמר אסרי לגפן עירה תקפב-תרח

 

אות תרג

זהר

תרג) והיכן משתלמי נפשייהו, בשלג, כד"א, בפרש שדי מלכים בה תשלג בצלמון. יכול אף ישראל כן, ת"ל לא תירא לביתה משלג. מ"ט. בגין דכל ביתה לבוש שנים. אל תקרי שנים אלא שנים: כגון מילה ופריעה, ציצית ותפילין, מזוזה ונר חנוכה כו'.

פירוש הסולם

תרג) והיכן משתלמי וכו': ואיפה נשלמים נפשיהם, הוא בגיהנם של שלג, כמש"א ​בפרש שדי מלכים בה תשלג בצלמון. יכולים לחשוב שגם ישראל כן, שנדונים בשלג, לזה נאמר, לא תירא לביתה משלג. מהו הטעם. משום שכל ביתה לבוש שנים. אל תקרא שנים, בשין קמוצה, אלא שנים, בשין שואית ובנון פתוחה, וביוד חרוקה. דהיינו מילה ופריעה, ציצית ותפילין, מזוזה ​ונר חנוכה. וכו' עד"ז. כלומר שזריזים במצות ויש להם מצות כפולות, כי במילה, יש להם מילה ופריעה, ובתפלה, יש להם ציצית ותפילין. ובדלתי ביתם, יש להם מצות מזוזה ונר חנוכה. ומשום זה אינם יראים מגיהנם של שלג, הבא על עצלות ורפיון מן המצות.

 

 

  • כתבי תלמידי בעל הסולם / הרב ברנדווין / תיקוני זהר עם פירוש מעלות הסולם עד תיקון כב / תקונא תליסר ליום ח׳ / מאמר עשרה מיני ניגונין דשבח דוד מלכא א-נ

אות מו

זהר

מו) ואיהו הוד תמניא יומי דחנוכה, לארבעה ועשרין יומין, דאינון בשכמל״ו. ומיד דעלה זית טרף בפיה, שריא כ״ה על ישראל, בכ״ה בכסליו ואלין אינון כ״ה אתוון דיחודא, דאינון שמע ישראל וגו'. ודא איהו חנוכ״ה: חנו כ״ה. אבל נצח, אתמר ביה ותנח התיבה בחודש השביעי. בגין דנצח ביה רמיז נח צדיק. וביה והמים גברו מאד.

פירוש מעלות הסולם

מו) ואיהו הוד תמניא וכו': והוד היא ספירה המאירה בשמונת ימי חנוכה, לכ״ד הימים של חודש כסליו, עד חנוכה, שהם נגד כ״ד אותיות של ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, דהיינו תקון הדינים של המלכות בסוד יחודא תתאה, ומיד שעלה זית טרף בפיה, ונתגלה השלימות שבשורש המלכות, בנרות חנוכה שמדליקים משמן זית (עי׳ סלם פרשת תרומה דף פ׳ אות רמ"ג ד״ה פירוש) שורה כ״ה על ישראל, בכ״ה בכסליו, דהיינו קומה שלימה של חמשה פרצופים, וכל אחד כלול מחמשה שהם כ״ה, להשלים כ״ה בחינות של אור ואלו הם כ״ה אותיות של היחוד העליון של ז״א שהם שמע ישראל וגו', כי אחר ששורש המלכות נהפך לאור, הרי היא שוה בטהרתה כמו ז״א, ויש לה כ״ה בחינות של אור כמו ז״א. וזה חנוכה: חנ״ו כ״ה. אבל נצח שהוא ספירה השביעית נאמר בו ותנח התיבה בחודש השביעי, משום שבנצח רמוז נח צדיק, ובו נאמר והמים גברו מאד.
פירוש. בשער הכונות בענין חנוכה דרוש א׳ כתב וז״ל בא״ד, אבל ענין ​חנוכה ​ופורים הוא באופן אחר כי תרוייהו אינון בהוד, ואעפ״י שבתפלת שחרית בחול ביארנו דיעקב בנצח ומלכות בהוד, וכפי זה החול הוא יותר קדוש מחנוכה ופורים אשר תרוייהו אינון בהוד, אבל הענין הוא על דרך שביארנו בדרוש ר״ח בענין הי״ט כי הנוקבא יש לה אז תוספת קדושה, לפי שאז מקבלת הארותיה ע״י עצמה שלא ע״י בעלה. וכן הוא כאן כי הנה בחול יעקב יונק הארתו וחלק הארה שלה מן הנצח ומן ההוד, ואח״כ נותן לה הארתה ונמשך מן ההוד על ידו, אבל עתה בחנוכה ופורים, היא יונקת חלק הארותיה מן ההוד ע״י עצמה, שלא ע״י בעלה ואינה טפילה אליו כימי החול. והנה ענין זה הוא תוספת קדושה אליה בזמנים אלו יותר מבחול. עכ״ל.
והנה בכדי להבין את התוספת קדושה שיש באלו הימים, והפירוש של תרוייהו אינון בהוד, וסוד תיקון ההוד שנעשה בחנוכה ע״י החשמונאים מתתיהו ובניו, צריכים להבין את ההפרש הגדול ממוחין דאחור של הנוקבא אל המוחין דפב״פ, כי נודע שמלכות דצמצום א׳ נגנזה ברדל״א, (ע״ח שער א״א סוף פ״ב) וכל בחינות המלכיות שישנן באצילות הנעשות לנוקבין הן ממלכות דצמצום ב', שהיא בחינת ה״ת בעינים, ומוציאה אח״פ לחוץ, וממלכות זו יצאה בחינת הקטנות של כל פרצופי אצילות, וכל הבחינות של גדלות נעשות ע״י הארת הזווג של ע״ב ס״ג המורידה את ה״ת מעינים לפה כי הארת ע״ב דא״ק הקודמת לצמצום ב', יכולה להוריד את ה״ת למקומה שבצמצום א', ועי״ז מוחזרים אח״פ אל המדרגה, ויוצאים נה״י דכלים וג״ר דאורות. והנה גדלות זו יכולים כל הפרצופים לקבל מבחינת הזווג הנעשה בג״ר דא״א בעת עליתם לרדל״א, ע״י שהם מקבלים שם בחינת מלכות דצמצום א׳ הנקרא פה, ואז יורדת ה״ת מעינים לפה גם מבחינת המדרגה התחתונה שעלתה ונכללה שם בזווג ההוא, אמנם פרצוף מלכות דאצילות שהיא נוקבא דז״א, הנקראת רחל, אינה יכולה לעלות שמה ולהכלל בהזווג ההוא במ״ן של המזלות ונוצר ונקה, ולקבל משם הארה להורדת ה״ת מעינים שלה אל הפה, כדי לקבל משם נה״י דכלים וג״ר דאורות, משום כי אותה המלכות הכלולה בשערות דיקנא דא״א אינה בחינת מלכות ממש, כי היא נגנזה ברדל״א, אלא שהיא בחינת יסוד דמלכות, כי מזל ונקה אינו נבחן למלכות דדיקנא, אלא ליסוד דדיקנא לבד. וכיון שאין שם בחינת מלכות ממש אין המלכות דאצילות שהיא נוקבא דז״א יכולה להכלל שם, כי אין לה כלום מבחינת עצמותה שהיא מלכות, כי בחינת יסוד דמלכות, היא בחינת זכר, ואינה יכולה להכלל בבחינות מ״ן אלו, רק לעתיד לבא אחר שתתגלה המלכות דצמצום א׳ הגנוזה ברדל״א בסוד ראש פנה, אז תוכל גם המלכות לעלות ולהכלל בג״ר דא״א בעת עליתם לרדל״א ולקבל קומת הזווג מבחינות המ״ן של צמצום א', שאז תקבל נה״י דכלים וג״ר דאורות שלה בשלימות.
וז״ס שאין בנין המלכות נשלמת בסדר המדרגה כשאר הפרצופים, אלא בסוד ויבן ה׳ אלקים שהם או״א, את הצלע שהיא המלכות דהיינו שאו״א בונים אותה בהיכל שלהם למעלה, שזה נעשה ע״י עלית נה״י דא״א לחג״ת, וחג״ת דא״א לחב״ד, שאז נמצאים זו״ן שהלבישו לנה״י דא״א, ואו״א שהלבישו לחג״ת דא״א, מלבישים עתה לחב״ד דא״א. וג״ר דא״א עצמו נמצאים עתה במקום רדל״א, ומקבלים שם קומת הזווג על המ״ן של המזלות, המורידה את ה״ת מעינים לפה, וע״י כפיפת ראש דא״א ממקום עליתו אל המקום הקבוע שלו ששם עומדים או״א, נמצאים או״א ג״כ כלולים בזווג זה, ומקבלים גם הם קומה זו. ועל דרך זה בסוד כפיפת ראשם דאו״א ממקום עליתם, למקומם הקבוע שהוא חג״ת דא״א, ששם עומדים עתה זו״ן, נמצאים גם זו״ן מקבלים קומה זו של המזלות, ואז יורדת ה״ת מעינים גם בנוקבא לבחינת פה שלה, ומחזרת את אח״פ שלה למדרגתה, שהם נה״י דכלים, ונשלמה בבנין פרצופה וראויה לקבל גם ג״ר דאורות.
והנה עליה זו לבנין פרצופה של המלכות נבחנת להתכללות הוד בנצח דא״א, כי עלית זו״ן נעשה ע״י עלית נה״י דא״א לחג״ת שלו, ונודע אשר נצח דז״א הוא בחינת ז״א והוד דז״א הוא בחינת נוקבא, כי חג״ת שבז״א הם מהתכללות העליונים שהם כח״ב. אלא כיון שכח״ב ירדו לבחינות ו״ק נשתנה שמם ונקראים בשם חג״ת (עי׳ בהקדמת ספר הזהר במראות הסלם דף ו׳ ד״ה ומה) ונבחן עתה בעת עליה אשר הוד דא״א עם הנוקבא הכלולה בו, נכללים בנצח דא״א ששם עלה ז״א, דהיינו שהיא נעשית לבחינת שמאל דנצח, שבזה נעשה הנוקבא כבחינת דכורא כמו ז״א, ואז יכולה גם הנוקבא דז״א לקבל מקומת הזווג של המזלות דא״א.
והתכללות זו דנוקבא בנצח גורמת ג״כ להתכללות הנוקבא הגדולה של ז״א, בנוקבא הקטנה שהיא רחל. כי נוקבא הגדולה שבגופו דז״א, היא בחינת מלכות הכלולה בדכר, ורק הנוקבא הקטנה היא בחינת מלכות נמשכת מהוד דא״א, אבל הנוקבא הגדולה שבגופו דז״א היא נמשכת מנצח דא״א כמו ז״א עצמו, ולכן עתה שעלתה הנוקבא הקטנה ונכללה בנצח דא״א, הרי יורשת בזה גם בחינת הנוקבא הגדולה, ונעשתה רחל לבחינת מלכות דנצח. וכל המוחין דאבא ואמא שנתלבשו בנוקבא שבגופו דז״א, מתלבשים עתה ברחל שנעשתה כמדתה של הנוקבא הגדולה דז״א.
אמנם אין המלכות יכולה לעמוד עם המוחין ההם, שהם בחינות מוחין היוצאים על מסכים דדכורין, כי הגם שיכלה לקבל המוחין ע״י התכללות של הוד דא״א בנצח, אבל אחר שירדה עם ז״א למקומה, הרי נגלה שוב בחינתה שהיא בחינת הוד הצריכה למ״ן נוקבין, וע״כ אינה יכולה להזדווג עם המוחין ההם, כי אין לה בחינות מ״ן בהיותה במקומה, ונשלמה בזה שהיא יכולה להעלות את אח״פ שלה כדי להשלים את בנין פרצופה ולפיכך היא נחשבת לבחינת אב״א, אע״פ שהיא בקומה שוה עם ז״א. ועוד יש חסרון, כי המוחין האלו נמשכים לה עתה מהיכל או״א, והם מבחינת חכמה בלי חסדים, וכיון שאין החכמה יכולה להתלבש בנוקבא בלי חסדים, ע״כ אין היא יכולה לעמוד במוחין אלו, שז״ס קטרוגה אין ב' מלכים יכולים להשתמש בכתר אחד, ונאמר לה אז לכי ומעטי את עצמך, דהיינו שתחזור לנקודה תחת יסוד דז״א, ולבא לבחינת עיבור מחדש, שאז מקבלת מבחינות מ"ן כבחינתה, והיא ממלכות הנמתקת במדת הרחמים דבינה, כי מלכות שלה עצמה הרי נגנזה ברדל״א, ומלכות זו היא בחינת צמצום ב׳ המשמשת באצילות, אמנם ממלכות זו אין לה רק ו״ק בלי ג״ר, וכדי לקבל המוחין דג״ר שהם מוחין דפנים, נכללת מלכות זו דבינה בעטרא דגבורה שבמוחין דז״א, וכשיוצאת קומת ג״ר על עטרא דגבורה דז״א, נמצאת גם המלכות דאמא מקבלת קומה זו מהתכללות בה. ואח״ז מושפעים מן ז״א מוחין אלו אל הנוקבא, ויש לה מוחין דג״ר, הבאים בהתלבשות החכמה בחסדים, והיא יכולה לעמוד עם ז״א פב״פ.
הרי נתבאר ההפרש הגדול ממוחין דאחור של הנוקבא, אל המוחין דפב״פ, כי במוחין דאחור שהם לבנין פרצופה, נמצאים מתלבשים בה המוחין דמזלות כמו שמתלבשים בז״א עצמו, שהם באים מזווג או״א על המ״ן דצמצום א', בסוד שני המאורות הגדולים.
משא״כ המוחין דפב״פ, הבאים מזווג שנעשה בראש ז״א על מלכות דאמא הנכללת בעטרה דגבורה דז״א, ומקבלת רק בחינת הארה לבד מן המוחין של המזלות שבראש ז״א, אמנם עיקר המוחין הם ממלכות דאמא, שהיא צמצום ב׳ ובחינות ו״ק. ואין לה בחינות ג״ר רק בעת הזווג עם יסוד דז״א ולא אחר שנפרשה ממנו. וגם כתרו גדול מכתרה.
וזה אמרו ואיהו הוד תמניא יומי דחנוכה אשר בחנוכה נעשה תקון ההוד, המרומז בשמונת ימי חנוכה, ומפרש לארבעה ועשרים יומין דאינון בשכמל״ו דהיינו התקון של התכללות הוד בנצח שעי״ז הנוקבא שהיא בהוד נשלמת בתקון פרצופה ומעלית את האח״פ שלה שהם נה״י דכלים, אמנם האורות לא יכלה לקבל להיותם אורות החכמה בחוסר חסדים, ולכן היא עומדת בעת ההיא אב״א עם ז״א, ולהיפך, כי אז הזמן של התגברות הדינים והחושך, שז״ס הצרה העצומה שהיתה אז לישראל, ואמרו לישראל כתבו לכם על קרן השור שה״ס קו השמאל, שאין לכם חלק באלקי ישראל. וע״י המסירות נפש של מתתיהו כהן גדול ובניו, שקנאו קנאת ה׳ צבאות על כבוד התורה וקדושת השי״ת, אז ומיד דעלה זית טרף בפיה ונתגלה המלכות דמנעולא, (עי׳ בסלם פרשת שלח מאמר העטרה של משיח)) נעשה נס ושריא כ״ה על ישראל בכ״ה בכסליו ואלין כ״ה אתוון דיחודא דאינון שמע ישראל וגו׳ דהיינו שגרמו שיתפשטו החסדים בעת ההיא אל הנוקבא אשר אז יכלה לקבל גם החכמה והדליקו נר חנוכה מן השמן הרומז לחכמה ודא איהו חנוכה חנ״ו כ״ה הרומז אל החסדים של היחוד העליון שנתגלה בנוקבא בעת ההיא, ותכף נתלבש בה ונגלה גם החכמה, אשר התגלות זו תהיה רק בזמן גמר התקון, אחר שתתגלה המלכות דצמצום א' בסוד אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה. וזוהי ההפלאה הגדולה שהיתה בחנוכה.
והנה נצח שהוא ז״א כשנה״י שלו מתלבשים במוחין דנוקבא, אז הדינים שלו שהם דינים דכורין הנמשכים מצמצום א', שהם בחינות דינים תקיפין, הם נמתקים במוחין דנוקבא, שהיא נמשכת ממלכות דאמא שהם רחמים מצמצום ב', ונח לפני המבול שלא בקש רחמים, ועונות התחתונים גברו ולכן נתגלו הדינים הקשים דנצח, וזה אמרו אבל נצח אתמר ביה ותנח התיבה בחודש השביעי שה״ס נצח ספירה השביעית ממעלה למטה, בגין דנצח ביה רמיז נח צדיק ולא נתלבשו אז הנה״י דנצח שהם נה״י דז״א בהוד שהוא הנוקבא, אלא וארובות שמים שה״ס ז״א נפתחו, ולכן וביה המים גברו מאד. (ע״י ע״ח שער מיעוט הירח פ״ב).

 

 

אות מז

זהר

מז) וכד לא נטרין ישראל ברית מילה, מתגברין אומין דעלמא וכד נטרין לה, אתמר בהון והמים היו הלוך וחסור עד החדש העשירי. דא י׳ דמילה, דאיהי מלכות. עשיראה לעשר ספירן. ודא איהו את קשתי נתתי בענן, דאיהו ברית.

פירוש מעלות הסולם

מז) וכד לא נטרין וכו': וכשישראל לא שומרים מצוות ברית מילה שה״ס תקון הירכין כי עיקר תקון הירכין הוא יסוד המכריע בין נצח הוד. אומות העולם מתגברים שנקראים המים הזידונים (עי׳ נח אות צ״ו) וכששומרים אותה, נאמר בהם, והמים היו הלוך וחסור עד החודש העשירי, זה י׳ של המילה שהיא מלכות דהיינו עטרת היסוד, עשירית לעשר הספירות, וזהו שנאמר את קשתי, שה״ס יסוד דמלכות, נתתי בענן, שה״ס מלכות דיסוד, ונמתקו זה בזה בסוד מפתחא, ואז מתגלים עליה כל המוחין לקיום העולם וז״ש וראיתיה לזכור ברית עולם. (עי׳ בסלם פרשת נח אות רס"ז מאמר את קשתי נתתי בענן).

אות מח

זהר

מח) ויעקב בההיא ירכא, אתמר ביה והוא צולע על ירכו, דפרח מניה י', ואשתאר עקב, ורזא דמלה, הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב, כד אשתלימת סוכה בירך דילה, אתמר ביעקב, ויבא יעקב שלם.

פירוש מעלות הסולם

מח) ויעקב בההיא ירכא וכו': ויעקב, נאמר בו בירך ההיא דהיינו נצח, והוא צולע על ירכו. (עי' זהר בראשית א׳ אות קמ״ב) מטעם שעד הזמן ההוא עוד לא נתתקן בתיקון קוים אלא מחזה ולמעלה דז״א לבד, שהוא חג"ת, ועוד לא נתתקן כלום מבחינות נה"י שהם מחזה ולמטה. ולכן אחר שנגע המלאך בבחינה שמחזה ולמטה, ותקע כף ירך יעקב, שפרחה ממנו י׳ של יעקב, שה״ס המלכות, כי מחזה ולמטה מקומה של מלכות הוא. ונשאר עקב, וסוד הדבר, הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב, דהיינו שיש אחיזה לחיצונים במלכות שנקראת עקב מחמת שהיא בסוף כל הספירות, ובסו״ה רגליה יורדת מות שהם הקליפות וכשנשלמה סוכה בירך שלה, דהיינו שנתקן בה מסך, כי סוכה היא מלשון מסך, לא להמשיך את האור ממעלה למטה שבזה מתבטלת אחיזת החיצונים, אז נאמר ביעקב, ויבא יעקב שלם. כי זה סו״ה ויבן ה׳ אלקים את הצלע, מלשון צולע. כמשי״ת להלן (אות נ׳).
פירוש, עי׳ בזהר בראשית א׳ (אות קמ"ב) כתוב והוא צולע על ירכו דא איהו נצח ישראל. ובאות רמ״ט כתוב הוד שוקא שמאלא דעלה אתמר ליעקב והוא צולע על ירכו. והענין הוא כי עד הזמן ההוא של יעקב עוד לא נתתקן בתקון קוים אלא מחזה ולמעלה שהוא חג״ת, ועוד לא נתתקן כלום מבחינת מחזה ולמטה ששם נה״י, ולכן נבחן שעוד אין בנצח הוד מבחינת ימין, ושניהם נחשבים לבחינת שמאל ולמדרגה אחת, וע״כ לא כתוב והוא צולע על ירכיו לשון רבים ונקראים שניהם בשם נצח, מטעם כי בכלים נבחן שעליונים נגדלים בתחלה וא״כ כל עוד ששני הירכים נחשבים לאחד הם נקראים בשם נצח להיותו העליון לספירת הוד (כנ״ל אות מד) וע״כ הוא נגדל וניכר קודם להוד, ותיקון הנצח היה בימי שמואל ודוד, כמ״ש שם (אות קמג) דלא אתנבי בר נש מתמן עד דאתי שמואל ועליה כתיב וגם נצח ישראל וגו׳. וכן (באות קמה) כתוב נצח ירכא שמאלא דיעקב ובג״כ אתא דוד וכליל ליה בימינא דכתיב נעימות בימינך נצח. אמנם בחינת הוד נשארה בחולשתה, והיא תתוקן לעתיד בגמר התקון, וע״ז כתוב (באות רמ״ט) הוד שוקא שמאלא דעלה אתמר ליעקב והוא צולע על ירכו, דהיינו גם לאחר ששמואל ודוד תיקנו את הנצח והחזירו אותו לימין נשאר הוד בשוקא שמאלא ובחולשתו עד לגמר התקון.

 

אות מט

זהר

מט) ויעקב ודאי איהו דיוקנא דעמודא דאמצעיתא, מסטרא דלבר. והא משה תמן הוה. אלא, מסטרא דלגאו הוה. דא מגופא, ודא מנשמתא.

פירוש מעלות הסולם

מט) ויעקב ודאי איהו וכו': ויעקב הוא צורת עמוד האמצעי ודאי, היינו מרכבה לז״א מבחינה החיצונית. שואל, והרי משה הוא שם. ומשיב, אלא משה הוא מרכבה לז״א מבחינת פנימיותו של ז״א. זה יעקב מרכבה לז״א מבחינת הגוף שהוא חיצוניות. וזה משה מבחינת נשמה שהוא פנימית.
פירוש. אין לך דבר שאין בו פנימיות וחיצוניות, כי כל מדרגה נחלקת לשנים: לכלים דפנים שהם כתר חכמה ושליש עליון דבינה, ובאור החסדים הם חג״ת, עד החזה ששם הפרסא. ולכלים דאחורים שהם שני שלישי הבינה ותו״מ שמחזה ולמטה, ובאור החסדים הם שני שלישי תפארת ונהי״ם. אמנם כלים דפנים וכלים דאחורים נכללים אלו מאלו, ובכלים דפנים עצמם יש להבחין גם בהם פנימית וחיצונית, אשר הפנימיות הוא עיקר מדרגתם והחיצוניות היא רק בהתכללות. וכן גם בכלים דאחורים יש פנימיות וחצוניות שבחינת התכללותם מכלים דפנים נבחנת לפנימיות שלהם, ובחינתם עצמם שהם תנהי״ם שלמטה מחזה הם חיצוניותם. והנה משה ויעקב שניהם הם מרכבה לז״א דאצילות, אלא משה הוא מרכבה לפנימיות ז״א, שהם הכלים דפנים שמחזה דז״א ולמעלה, ויעקב הוא מרכבה לחיצוניות ז״א שהם כלים דפנים הנכללים בכלים דאחורים דז״א שמחזה ולמטה.
ובזה מובן מ״ש בזהר בראשית א׳ (אות קמ״ה) יהושע אתנבי מהודו של משה דכתיב ונתת מהודך עליו שהזהר מדייק מהודו של משה דהיינו מבחינת הוד של פנימית הז״א, והיינו מבחינת החיצונית הנכללה בפנימיות, אשר גם הוד הוא למעלה מחזה ויש לו כל התיקונים שלמעלה מפרסא, קודם שנתקנו הנה״י במקומם למטה מן החזה

 

 

 

 

מד) שביעאה בנצוח, דאיהו נצח ישראל. ועליה אתמר, וגם נצח ישראל לא ישקר. ועליה אתמר, למנצח על אילת השחר. למנצח על השמינית. מאן שמינית. הוד. ואיהו נצח עליה.

פירוש מעלות הסולם

מד) שביעאה בנצוח דאיהו וכו': נגון השביעי הוא בנצוח לשון נצחון ונצחיות, שהוא נצח ישראל, היינו ספירת נצח ירך ימין של ז״א שנקרא ישראל בסו״ה נעימות בימינך נצח. ועליו נאמר וגם נצח ישראל לא ישקר. ועליו נאמר למנצח על אילת השחר. (עי׳ בסלם פנחס אות תק״פ). למנצח על השמינית, שואל מי היא השמינית, ומשיב, הוד ספירת הוד היא ספירה השמינית, ועליה הוא נצח ספירה השביעית.

 

 

מה) תמינאה בהודאה, וביה הוה משבח דוד הודו לי״י. ודא הוד ודאי. למנצח הודו, בהון רמיזין נצח והוד. ואינון נסין. וביה שבח משה אז, הה״ד אז ישיר משה. בגין דאיהי הוד דיהיב למשה. אז תקרא וה׳ יענה. ואיהו תמניא יומין דמילה. ובתריה ברית, דאיהו יסוד צדיקא דעלמא, וביה אתגליא י׳ דמילה, עשיראה לעשר ספירן.

פירוש מעלות הסולם

מה) תמינאה בהודאה וביה וכו': נגון השמיני הוא הודאה, ובו היה דוד משבח ואמר הודו לה׳. וזה ודאי ספירת הוד. למנצח והודו בהם רמוזות ב׳ ספירות נצח והוד. והם נסים, כי בהם מאירים החסדים המגולים, ובה בספירה שמינית שהיא הוד, שבח משה אז, ז״ש אז ישיר משה, משום שספירת הוד היא שניתנה למשה, שנאמר ונתת מהודך עליו. עי׳ רע״מ פרשת פנחס (אות קצ״ד קצ״ה) ששאל ר״ש לרע״מ אי הכי בינה דרגא דילך. וכו׳ א״ל שפיר קא שאלת, ה׳ סלקא באת י׳ חמש זמנין עשר לחמשין תרעין דבינה ואתפשטותא דלהון מחסד עד הוד ובג״ד מבינה עד הוד כלא אתפשטותא חדא, ולפיכך כשאומרים הוד נכללת גם הבינה. אז תקרא וה׳ יענה. וספירת הוד כוללת שמונת ימי המילה, ואחריה ברית, שהוא ספירה התשיעית צדיק יסוד עולם. ובו ביסוד מתגלה י׳ דמילה שה״ס עטרת היסוד היינו מלכות, ספירה עשירית המשלמת לעשר ספירות.

 

 

מו) ואיהו הוד תמניא יומי דחנוכה, לארבעה ועשרין יומין, דאינון בשכמל״ו. ומיד דעלה זית טרף בפיה, שריא כ״ה על ישראל, בכ״ה בכסליו ואלין אינון כ״ה אתוון דיחודא, דאינון שמע ישראל וגו'. ודא איהו חנוכ״ה: חנו כ״ה. אבל נצח, אתמר ביה ותנח התיבה בחודש השביעי. בגין דנצח ביה רמיז נח צדיק. וביה והמים גברו מאד.

פירוש מעלות הסולם

מו) ואיהו הוד תמניא וכו': והוד היא ספירה המאירה בשמונת ימי חנוכה, לכ״ד הימים של חודש כסליו, עד חנוכה, שהם נגד כ״ד אותיות של ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, דהיינו תקון הדינים של המלכות בסוד יחודא תתאה, ומיד שעלה זית טרף בפיה, ונתגלה השלימות שבשורש המלכות, בנרות חנוכה שמדליקים משמן זית (עי׳ סלם פרשת תרומה דף פ׳ אות רמ"ג ד״ה פירוש) שורה כ״ה על ישראל, בכ״ה בכסליו, דהיינו קומה שלימה של חמשה פרצופים, וכל אחד כלול מחמשה שהם כ״ה, להשלים כ״ה בחינות של אור ואלו הם כ״ה אותיות של היחוד העליון של ז״א שהם שמע ישראל וגו', כי אחר ששורש המלכות נהפך לאור, הרי היא שוה בטהרתה כמו ז״א, ויש לה כ״ה בחינות של אור כמו ז״א. וזה חנוכה: חנ״ו כ״ה. אבל נצח שהוא ספירה השביעית נאמר בו ותנח התיבה בחודש השביעי, משום שבנצח רמוז נח צדיק, ובו נאמר והמים גברו מאד.
פירוש. בשער הכונות בענין חנוכה דרוש א׳ כתב וז״ל בא״ד, אבל ענין ​חנוכה ​ופורים הוא באופן אחר כי תרוייהו אינון בהוד, ואעפ״י שבתפלת שחרית בחול ביארנו דיעקב בנצח ומלכות בהוד, וכפי זה החול הוא יותר קדוש מחנוכה ופורים אשר תרוייהו אינון בהוד, אבל הענין הוא על דרך שביארנו בדרוש ר״ח בענין הי״ט כי הנוקבא יש לה אז תוספת קדושה, לפי שאז מקבלת הארותיה ע״י עצמה שלא ע״י בעלה. וכן הוא כאן כי הנה בחול יעקב יונק הארתו וחלק הארה שלה מן הנצח ומן ההוד, ואח״כ נותן לה הארתה ונמשך מן ההוד על ידו, אבל עתה בחנוכה ופורים, היא יונקת חלק הארותיה מן ההוד ע״י עצמה, שלא ע״י בעלה ואינה טפילה אליו כימי החול. והנה ענין זה הוא תוספת קדושה אליה בזמנים אלו יותר מבחול. עכ״ל.
והנה בכדי להבין את התוספת קדושה שיש באלו הימים, והפירוש של תרוייהו אינון בהוד, וסוד תיקון ההוד שנעשה בחנוכה ע״י החשמונאים מתתיהו ובניו, צריכים להבין את ההפרש הגדול ממוחין דאחור של הנוקבא אל המוחין דפב״פ, כי נודע שמלכות דצמצום א׳ נגנזה ברדל״א, (ע״ח שער א״א סוף פ״ב) וכל בחינות המלכיות שישנן באצילות הנעשות לנוקבין הן ממלכות דצמצום ב', שהיא בחינת ה״ת בעינים, ומוציאה אח״פ לחוץ, וממלכות זו יצאה בחינת הקטנות של כל פרצופי אצילות, וכל הבחינות של גדלות נעשות ע״י הארת הזווג של ע״ב ס״ג המורידה את ה״ת מעינים לפה כי הארת ע״ב דא״ק הקודמת לצמצום ב', יכולה להוריד את ה״ת למקומה שבצמצום א', ועי״ז מוחזרים אח״פ אל המדרגה, ויוצאים נה״י דכלים וג״ר דאורות. והנה גדלות זו יכולים כל הפרצופים לקבל מבחינת הזווג הנעשה בג״ר דא״א בעת עליתם לרדל״א, ע״י שהם מקבלים שם בחינת מלכות דצמצום א׳ הנקרא פה, ואז יורדת ה״ת מעינים לפה גם מבחינת המדרגה התחתונה שעלתה ונכללה שם בזווג ההוא, אמנם פרצוף מלכות דאצילות שהיא נוקבא דז״א, הנקראת רחל, אינה יכולה לעלות שמה ולהכלל בהזווג ההוא במ״ן של המזלות ונוצר ונקה, ולקבל משם הארה להורדת ה״ת מעינים שלה אל הפה, כדי לקבל משם נה״י דכלים וג״ר דאורות, משום כי אותה המלכות הכלולה בשערות דיקנא דא״א אינה בחינת מלכות ממש, כי היא נגנזה ברדל״א, אלא שהיא בחינת יסוד דמלכות, כי מזל ונקה אינו נבחן למלכות דדיקנא, אלא ליסוד דדיקנא לבד. וכיון שאין שם בחינת מלכות ממש אין המלכות דאצילות שהיא נוקבא דז״א יכולה להכלל שם, כי אין לה כלום מבחינת עצמותה שהיא מלכות, כי בחינת יסוד דמלכות, היא בחינת זכר, ואינה יכולה להכלל בבחינות מ״ן אלו, רק לעתיד לבא אחר שתתגלה המלכות דצמצום א׳ הגנוזה ברדל״א בסוד ראש פנה, אז תוכל גם המלכות לעלות ולהכלל בג״ר דא״א בעת עליתם לרדל״א ולקבל קומת הזווג מבחינות המ״ן של צמצום א', שאז תקבל נה״י דכלים וג״ר דאורות שלה בשלימות.
וז״ס שאין בנין המלכות נשלמת בסדר המדרגה כשאר הפרצופים, אלא בסוד ויבן ה׳ אלקים שהם או״א, את הצלע שהיא המלכות דהיינו שאו״א בונים אותה בהיכל שלהם למעלה, שזה נעשה ע״י עלית נה״י דא״א לחג״ת, וחג״ת דא״א לחב״ד, שאז נמצאים זו״ן שהלבישו לנה״י דא״א, ואו״א שהלבישו לחג״ת דא״א, מלבישים עתה לחב״ד דא״א. וג״ר דא״א עצמו נמצאים עתה במקום רדל״א, ומקבלים שם קומת הזווג על המ״ן של המזלות, המורידה את ה״ת מעינים לפה, וע״י כפיפת ראש דא״א ממקום עליתו אל המקום הקבוע שלו ששם עומדים או״א, נמצאים או״א ג״כ כלולים בזווג זה, ומקבלים גם הם קומה זו. ועל דרך זה בסוד כפיפת ראשם דאו״א ממקום עליתם, למקומם הקבוע שהוא חג״ת דא״א, ששם עומדים עתה זו״ן, נמצאים גם זו״ן מקבלים קומה זו של המזלות, ואז יורדת ה״ת מעינים גם בנוקבא לבחינת פה שלה, ומחזרת את אח״פ שלה למדרגתה, שהם נה״י דכלים, ונשלמה בבנין פרצופה וראויה לקבל גם ג״ר דאורות.
והנה עליה זו לבנין פרצופה של המלכות נבחנת להתכללות הוד בנצח דא״א, כי עלית זו״ן נעשה ע״י עלית נה״י דא״א לחג״ת שלו, ונודע אשר נצח דז״א הוא בחינת ז״א והוד דז״א הוא בחינת נוקבא, כי חג״ת שבז״א הם מהתכללות העליונים שהם כח״ב. אלא כיון שכח״ב ירדו לבחינות ו״ק נשתנה שמם ונקראים בשם חג״ת (עי׳ בהקדמת ספר הזהר במראות הסלם דף ו׳ ד״ה ומה) ונבחן עתה בעת עליה אשר הוד דא״א עם הנוקבא הכלולה בו, נכללים בנצח דא״א ששם עלה ז״א, דהיינו שהיא נעשית לבחינת שמאל דנצח, שבזה נעשה הנוקבא כבחינת דכורא כמו ז״א, ואז יכולה גם הנוקבא דז״א לקבל מקומת הזווג של המזלות דא״א.
והתכללות זו דנוקבא בנצח גורמת ג״כ להתכללות הנוקבא הגדולה של ז״א, בנוקבא הקטנה שהיא רחל. כי נוקבא הגדולה שבגופו דז״א, היא בחינת מלכות הכלולה בדכר, ורק הנוקבא הקטנה היא בחינת מלכות נמשכת מהוד דא״א, אבל הנוקבא הגדולה שבגופו דז״א היא נמשכת מנצח דא״א כמו ז״א עצמו, ולכן עתה שעלתה הנוקבא הקטנה ונכללה בנצח דא״א, הרי יורשת בזה גם בחינת הנוקבא הגדולה, ונעשתה רחל לבחינת מלכות דנצח. וכל המוחין דאבא ואמא שנתלבשו בנוקבא שבגופו דז״א, מתלבשים עתה ברחל שנעשתה כמדתה של הנוקבא הגדולה דז״א.
אמנם אין המלכות יכולה לעמוד עם המוחין ההם, שהם בחינות מוחין היוצאים על מסכים דדכורין, כי הגם שיכלה לקבל המוחין ע״י התכללות של הוד דא״א בנצח, אבל אחר שירדה עם ז״א למקומה, הרי נגלה שוב בחינתה שהיא בחינת הוד הצריכה למ״ן נוקבין, וע״כ אינה יכולה להזדווג עם המוחין ההם, כי אין לה בחינות מ״ן בהיותה במקומה, ונשלמה בזה שהיא יכולה להעלות את אח״פ שלה כדי להשלים את בנין פרצופה ולפיכך היא נחשבת לבחינת אב״א, אע״פ שהיא בקומה שוה עם ז״א. ועוד יש חסרון, כי המוחין האלו נמשכים לה עתה מהיכל או״א, והם מבחינת חכמה בלי חסדים, וכיון שאין החכמה יכולה להתלבש בנוקבא בלי חסדים, ע״כ אין היא יכולה לעמוד במוחין אלו, שז״ס קטרוגה אין ב' מלכים יכולים להשתמש בכתר אחד, ונאמר לה אז לכי ומעטי את עצמך, דהיינו שתחזור לנקודה תחת יסוד דז״א, ולבא לבחינת עיבור מחדש, שאז מקבלת מבחינות מ"ן כבחינתה, והיא ממלכות הנמתקת במדת הרחמים דבינה, כי מלכות שלה עצמה הרי נגנזה ברדל״א, ומלכות זו היא בחינת צמצום ב׳ המשמשת באצילות, אמנם ממלכות זו אין לה רק ו״ק בלי ג״ר, וכדי לקבל המוחין דג״ר שהם מוחין דפנים, נכללת מלכות זו דבינה בעטרא דגבורה שבמוחין דז״א, וכשיוצאת קומת ג״ר על עטרא דגבורה דז״א, נמצאת גם המלכות דאמא מקבלת קומה זו מהתכללות בה. ואח״ז מושפעים מן ז״א מוחין אלו אל הנוקבא, ויש לה מוחין דג״ר, הבאים בהתלבשות החכמה בחסדים, והיא יכולה לעמוד עם ז״א פב״פ.
הרי נתבאר ההפרש הגדול ממוחין דאחור של הנוקבא, אל המוחין דפב״פ, כי במוחין דאחור שהם לבנין פרצופה, נמצאים מתלבשים בה המוחין דמזלות כמו שמתלבשים בז״א עצמו, שהם באים מזווג או״א על המ״ן דצמצום א', בסוד שני המאורות הגדולים.
משא״כ המוחין דפב״פ, הבאים מזווג שנעשה בראש ז״א על מלכות דאמא הנכללת בעטרה דגבורה דז״א, ומקבלת רק בחינת הארה לבד מן המוחין של המזלות שבראש ז״א, אמנם עיקר המוחין הם ממלכות דאמא, שהיא צמצום ב׳ ובחינות ו״ק. ואין לה בחינות ג״ר רק בעת הזווג עם יסוד דז״א ולא אחר שנפרשה ממנו. וגם כתרו גדול מכתרה.
וזה אמרו ואיהו הוד תמניא יומי דחנוכה אשר בחנוכה נעשה תקון ההוד, המרומז בשמונת ימי חנוכה, ומפרש לארבעה ועשרים יומין דאינון בשכמל״ו דהיינו התקון של התכללות הוד בנצח שעי״ז הנוקבא שהיא בהוד נשלמת בתקון פרצופה ומעלית את האח״פ שלה שהם נה״י דכלים, אמנם האורות לא יכלה לקבל להיותם אורות החכמה בחוסר חסדים, ולכן היא עומדת בעת ההיא אב״א עם ז״א, ולהיפך, כי אז הזמן של התגברות הדינים והחושך, שז״ס הצרה העצומה שהיתה אז לישראל, ואמרו לישראל כתבו לכם על קרן השור שה״ס קו השמאל, שאין לכם חלק באלקי ישראל. וע״י המסירות נפש של מתתיהו כהן גדול ובניו, שקנאו קנאת ה׳ צבאות על כבוד התורה וקדושת השי״ת, אז ומיד דעלה זית טרף בפיה ונתגלה המלכות דמנעולא, (עי׳ בסלם פרשת שלח מאמר העטרה של משיח)) נעשה נס ושריא כ״ה על ישראל בכ״ה בכסליו ואלין כ״ה אתוון דיחודא דאינון שמע ישראל וגו׳ דהיינו שגרמו שיתפשטו החסדים בעת ההיא אל הנוקבא אשר אז יכלה לקבל גם החכמה והדליקו נר חנוכה מן השמן הרומז לחכמה ודא איהו חנוכה חנ״ו כ״ה הרומז אל החסדים של היחוד העליון שנתגלה בנוקבא בעת ההיא, ותכף נתלבש בה ונגלה גם החכמה, אשר התגלות זו תהיה רק בזמן גמר התקון, אחר שתתגלה המלכות דצמצום א' בסוד אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה. וזוהי ההפלאה הגדולה שהיתה בחנוכה.
והנה נצח שהוא ז״א כשנה״י שלו מתלבשים במוחין דנוקבא, אז הדינים שלו שהם דינים דכורין הנמשכים מצמצום א', שהם בחינות דינים תקיפין, הם נמתקים במוחין דנוקבא, שהיא נמשכת ממלכות דאמא שהם רחמים מצמצום ב', ונח לפני המבול שלא בקש רחמים, ועונות התחתונים גברו ולכן נתגלו הדינים הקשים דנצח, וזה אמרו אבל נצח אתמר ביה ותנח התיבה בחודש השביעי שה״ס נצח ספירה השביעית ממעלה למטה, בגין דנצח ביה רמיז נח צדיק ולא נתלבשו אז הנה״י דנצח שהם נה״י דז״א בהוד שהוא הנוקבא, אלא וארובות שמים שה״ס ז״א נפתחו, ולכן וביה המים גברו מאד. (ע״י ע״ח שער מיעוט הירח פ״ב).

 

 

מז) וכד לא נטרין ישראל ברית מילה, מתגברין אומין דעלמא וכד נטרין לה, אתמר בהון והמים היו הלוך וחסור עד החדש העשירי. דא י׳ דמילה, דאיהי מלכות. עשיראה לעשר ספירן. ודא איהו את קשתי נתתי בענן, דאיהו ברית.

פירוש מעלות הסולם

מז) וכד לא נטרין וכו': וכשישראל לא שומרים מצוות ברית מילה שה״ס תקון הירכין כי עיקר תקון הירכין הוא יסוד המכריע בין נצח הוד. אומות העולם מתגברים שנקראים המים הזידונים (עי׳ נח אות צ״ו) וכששומרים אותה, נאמר בהם, והמים היו הלוך וחסור עד החודש העשירי, זה י׳ של המילה שהיא מלכות דהיינו עטרת היסוד, עשירית לעשר הספירות, וזהו שנאמר את קשתי, שה״ס יסוד דמלכות, נתתי בענן, שה״ס מלכות דיסוד, ונמתקו זה בזה בסוד מפתחא, ואז מתגלים עליה כל המוחין לקיום העולם וז״ש וראיתיה לזכור ברית עולם. (עי׳ בסלם פרשת נח אות רס"ז מאמר את קשתי נתתי בענן).

 

 

מח) ויעקב בההיא ירכא, אתמר ביה והוא צולע על ירכו, דפרח מניה י', ואשתאר עקב, ורזא דמלה, הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב, כד אשתלימת סוכה בירך דילה, אתמר ביעקב, ויבא יעקב שלם.

פירוש מעלות הסולם

מח) ויעקב בההיא ירכא וכו': ויעקב, נאמר בו בירך ההיא דהיינו נצח, והוא צולע על ירכו. (עי' זהר בראשית א׳ אות קמ״ב) מטעם שעד הזמן ההוא עוד לא נתתקן בתיקון קוים אלא מחזה ולמעלה דז״א לבד, שהוא חג"ת, ועוד לא נתתקן כלום מבחינות נה"י שהם מחזה ולמטה. ולכן אחר שנגע המלאך בבחינה שמחזה ולמטה, ותקע כף ירך יעקב, שפרחה ממנו י׳ של יעקב, שה״ס המלכות, כי מחזה ולמטה מקומה של מלכות הוא. ונשאר עקב, וסוד הדבר, הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב, דהיינו שיש אחיזה לחיצונים במלכות שנקראת עקב מחמת שהיא בסוף כל הספירות, ובסו״ה רגליה יורדת מות שהם הקליפות וכשנשלמה סוכה בירך שלה, דהיינו שנתקן בה מסך, כי סוכה היא מלשון מסך, לא להמשיך את האור ממעלה למטה שבזה מתבטלת אחיזת החיצונים, אז נאמר ביעקב, ויבא יעקב שלם. כי זה סו״ה ויבן ה׳ אלקים את הצלע, מלשון צולע. כמשי״ת להלן (אות נ׳).
פירוש, עי׳ בזהר בראשית א׳ (אות קמ"ב) כתוב והוא צולע על ירכו דא איהו נצח ישראל. ובאות רמ״ט כתוב הוד שוקא שמאלא דעלה אתמר ליעקב והוא צולע על ירכו. והענין הוא כי עד הזמן ההוא של יעקב עוד לא נתתקן בתקון קוים אלא מחזה ולמעלה שהוא חג״ת, ועוד לא נתתקן כלום מבחינת מחזה ולמטה ששם נה״י, ולכן נבחן שעוד אין בנצח הוד מבחינת ימין, ושניהם נחשבים לבחינת שמאל ולמדרגה אחת, וע״כ לא כתוב והוא צולע על ירכיו לשון רבים ונקראים שניהם בשם נצח, מטעם כי בכלים נבחן שעליונים נגדלים בתחלה וא״כ כל עוד ששני הירכים נחשבים לאחד הם נקראים בשם נצח להיותו העליון לספירת הוד (כנ״ל אות מד) וע״כ הוא נגדל וניכר קודם להוד, ותיקון הנצח היה בימי שמואל ודוד, כמ״ש שם (אות קמג) דלא אתנבי בר נש מתמן עד דאתי שמואל ועליה כתיב וגם נצח ישראל וגו׳. וכן (באות קמה) כתוב נצח ירכא שמאלא דיעקב ובג״כ אתא דוד וכליל ליה בימינא דכתיב נעימות בימינך נצח. אמנם בחינת הוד נשארה בחולשתה, והיא תתוקן לעתיד בגמר התקון, וע״ז כתוב (באות רמ״ט) הוד שוקא שמאלא דעלה אתמר ליעקב והוא צולע על ירכו, דהיינו גם לאחר ששמואל ודוד תיקנו את הנצח והחזירו אותו לימין נשאר הוד בשוקא שמאלא ובחולשתו עד לגמר התקון.

 

 

מט) ויעקב ודאי איהו דיוקנא דעמודא דאמצעיתא, מסטרא דלבר. והא משה תמן הוה. אלא, מסטרא דלגאו הוה. דא מגופא, ודא מנשמתא.

פירוש מעלות הסולם

מט) ויעקב ודאי איהו וכו': ויעקב הוא צורת עמוד האמצעי ודאי, היינו מרכבה לז״א מבחינה החיצונית. שואל, והרי משה הוא שם. ומשיב, אלא משה הוא מרכבה לז״א מבחינת פנימיותו של ז״א. זה יעקב מרכבה לז״א מבחינת הגוף שהוא חיצוניות. וזה משה מבחינת נשמה שהוא פנימית.
פירוש. אין לך דבר שאין בו פנימיות וחיצוניות, כי כל מדרגה נחלקת לשנים: לכלים דפנים שהם כתר חכמה ושליש עליון דבינה, ובאור החסדים הם חג״ת, עד החזה ששם הפרסא. ולכלים דאחורים שהם שני שלישי הבינה ותו״מ שמחזה ולמטה, ובאור החסדים הם שני שלישי תפארת ונהי״ם. אמנם כלים דפנים וכלים דאחורים נכללים אלו מאלו, ובכלים דפנים עצמם יש להבחין גם בהם פנימית וחיצונית, אשר הפנימיות הוא עיקר מדרגתם והחיצוניות היא רק בהתכללות. וכן גם בכלים דאחורים יש פנימיות וחצוניות שבחינת התכללותם מכלים דפנים נבחנת לפנימיות שלהם, ובחינתם עצמם שהם תנהי״ם שלמטה מחזה הם חיצוניותם. והנה משה ויעקב שניהם הם מרכבה לז״א דאצילות, אלא משה הוא מרכבה לפנימיות ז״א, שהם הכלים דפנים שמחזה דז״א ולמעלה, ויעקב הוא מרכבה לחיצוניות ז״א שהם כלים דפנים הנכללים בכלים דאחורים דז״א שמחזה ולמטה.
ובזה מובן מ״ש בזהר בראשית א׳ (אות קמ״ה) יהושע אתנבי מהודו של משה דכתיב ונתת מהודך עליו שהזהר מדייק מהודו של משה דהיינו מבחינת הוד של פנימית הז״א, והיינו מבחינת החיצונית הנכללה בפנימיות, אשר גם הוד הוא למעלה מחזה ויש לו כל התיקונים שלמעלה מפרסא, קודם שנתקנו הנה״י במקומם למטה מן החזה.

 

 

נ) ובגין דא תרין ירכין דעמודא דאמצעיתא אינון נצח והוד. ומתי יהיה עמודא דאמצעיתא שלים, כד אתחבר בשכינתא. הה״ד, ויעקב נסע סכתה ויבן לו בית. הה״ד, ויבן י׳ אלהים את הצלע. בההוא זמנא דאתחבר עמה, ויבא יעקב שלם. בההוא זמנא תהא סוכה שלימתא, כ״ו ה״ס. יאהדונה״י.

פירוש מעלות הסולם

נ) ובגין דא תרין וכו': ומשום זה שיעקב הוא תפארת מלבר בבחינת גופא, נצח הוד שהם לבר מגופא, הם שתי ירכים של עמוד האמצעי, שהוא יעקב, הסומכים אותו. ומתי יהיה עמוד האמצעי שלם, כשיתחבר בשכינה שהיא מלכות, ז״ש ויעקב נסע סכתה ויבן לו בית. ז״ש ויבן ה׳ אלקים את הצלע. בעת ההיא שנתחבר עמה, נאמר ויבא יעקב שלם. ובעת ההיא תהיה סוכה שלימה, כלומר סוכה מלא בו׳ שמספרה היא כ״ו היינו הוי״ה שה״ס ז"א וה״ס מספר אדנ״י מלכות בסוד השילוב של יאהדונה״י.
פירוש סוכה ה״ס מלכות כשמאירה במוחין דאחורים שהם חכמה, ולהיותם בעיקר מבחינת שמאל, לכן אסור להשהותה במוחין אלו. שהם מישסו״ת, אלא שצריכים תכף להכליל התחתון בעליון, דהיינו להעלות את ישסו״ת אל בחינת הפנים שלהם שהם או״א עלאין, ואז משפיעים ישסו״ת לזו״ן המוחין דפנים מאו״א, והמלכות נבנית במוחין דפנים המאירים בחסדים שה״ס בית, ולכן מצות ישיבת סוכה היא דירת ארעי רק שבעת ימים ומהארת המצוה אנו ממשיכים הארת החכמה לתוך החסדים של כל ימות השנה.
וזה אמרו ומתי יהיה עמודא דאמצעיתא שלים כד אתחבר בשכינתא כי ז״א הוא בחינת ימין ומלכות היא שמאל, וכשהם בלי זווג אז החסדים של הימין הם בבחינות ו״ק לבד בלי הארת ג״ר שזוהי קטנות שחסר לו לז״א נה״י דכלים וג״ר דאורות, וכשהם בזווג אז הוא נשלם בהארת ג״ר ומשפיע אל המלכות חכמה וחסדים, הה״ד ויעקב נסע סכתה ותיקן את המלכות במוחין דאחורים שהם ג״ר דהארת חכמה מישסו״ת ואח״כ ויבן לו בית שהעלה את ישסו״ת אל בחינת הפנים שלהם שהם או״א עלאין, ואז משיגים ישסו״ת המוחין דפנים מאו"א עלאין ומשפיעים אותם אל זו״ן הה״ד ויבן ה׳ אלקים שהם או"א את הצלע שה״ס מלכות, ויביאה אל האדם שה״ס ז״א, לזווג, בסוד בית כי הארת חכמה מכונה בית בסו״ה בחכמה יבנה בית ואין ז״א יכול להאיר בהארת חכמה רק בעת הזווג עם המלכות (עי׳ זהר בראשית ב׳ בסלם מאמר פיוסא ונטילת רשות). בההוא זמנא דאתחבר עמה ויבא יעקב שלם שיש לו הארת ג״ר, ומאיר הן באורות החכמה והן באורות החסדים. בההוא זמנא דהיינו בעת הזווג עם המלכות תהא סוכה שלימתא כי סוכה היא אותיות כ״ו, בגימטריא הוי״ה שה״ס ז״א המאיר בחסדים וס״ה בגימטריא אדנ״י שהוא מלכות, ולהיות שיש בה גם הכלים דאחורים ממצבה הראשון המאירים בהארת חכמה, אלא שמקודם לכן לא יכלה להתקיים בה מחמת חוסר חסדים, ולכן עתה שמקבלת ריבוי חסדים מחבורה עם ז״א בעלה, לכן גם החכמה שהיתה בכלים דמצב הא׳ מתעוררת ומתלבשת בחסדים ההם ומאירים בה.
וזהו סוכה שלימתא דהיינו סיהרא באשלומותה כי הלבנה ה״ס מלכות, וכשהיא נשלמת היא עולה לבינה וכוללת בתוכה חמשה אורות הבינה, בסוד חמשה עשר לחודש שמלכות שהיא ספירה עשירית, כוללת בתוכה חמש ספירות חג״ת נ״ה מבינה שכל אחת כלולה מן עשר. ואז הנוקבא הנקראת לבנה בתכלית המילוי שלה, עי׳ זהר ויחי (אות רי״ד) ולקחתם לכם ביום הראשון דייקא דהוא חמישאה על עשור. ואז נעשה היחוד בסוד סוכה מלא בו׳ שעולה במספרה כמנין ב׳ השמות יאהדונה״י.

 

 


ג] מאמר והנה עלה זית טרף בפיה

  זוהר חדש כרך א פרשת נח דף לט עמוד ב

אות קלח

זהר

קלח) א"ר פנחס, רצה הקב"ה לנסות את ישראל, ושלחם לבבל. שנאמר, וישלח את היונה מאתו, זו כנסת ישראל. ראה מה כתיב בה, ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה. שהכביד עולה מלך בבל, ברעב ובצמא ובהריגת צדיקים הרבה. ומשום כובד עולה, ותשב אליו אל התיבה, וחזרה בתשובה וקבלה.

פירוש הסולם

קלח) א"ר פנחס רצה וכו': (א"צ פירוש).

 

 

אות קלט

זהר

קלט) חטאה כנסת ישראל כמתחלה, ויוסף להגלותם, שנאמר ויוסף שלח את היונה מאתו, בגלות אחרת של יון. דא"ר יהודה, גלות יון אחשיך פניהון דישראל כשולי קדרה.

פירוש הסולם

קלט) חטאה כנסת ישראל וכו': (א"צ פירוש).

אות קמ

זהר

קמ) ומרוב צערם ודוחקם מה כתיב ביה. ותבא אליו היונה לעת ערב. מה לעת ערב דלא הוה נהירא להון שעתא דרווחא, כמה דהות עבידא בקדמיתא, ואתקטלי צדיקיא, ואתחשך יממא, ואעריב להן שמשא ולא יכלין למיקם מן קדם דוחקא סגיאה דהוי עליהון, שנאמר אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב. כי פנה היום, אלו הן צדיקייא המאירים כשמש. כי ינטו צללי ערב, שנשארו כעוללות בציר, וזהו לעת ערב ולא בזמן דנהירין להון צדיקיא כשמשא.

פירוש הסולם

קמ) ומרוב צערם ודוחקם וכו': ומרוב צערם ודוחקם, מה כתוב בו. ותבא אליו היונה לעת ערב. מהו, לעת ערב. היינו שלא היתה, מאירה להם שעת הרוחה, כמו שנעשה להם מתחילה, ונהרגו צדיקים, ונחשך היום, והעריב להם השמש, ולא יכלו לעמוד מפני דוחק הגדול שהיה עליהם. שנאמר, אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב. כי פנה היום, אלו הם הצדיקים המאירים כשמש. כי ינטו צללי ערב, שנשארו כעוללות בציר, שאין איש מחשיב אותן. וזהו, לעת ערב. ולא בזמן שהצדיקים מאירים להם כשמש.

אות קמא

זהר

קמא) והנה עלה זית טרף בפיה. לולי שהעיר הקב"ה רוח הכהנים, שהיו מדליקין נרות בשמן זית, אזי אבדה פליטת יהודה מן העולם. ובכל פעם ופעם שבה בתשובה ונתקבלה. א"ר פנחס, חוץ מן גלותא רביעאה, דעדיין לא שבה, והכל תלוי בתשובה.

פירוש הסולם

קמא) והנה עלה זית וגו': (א"צ פירוש).

 

אות קמב

זהר

קמב) וא"ר פנחס, אין לך בכל פעם ופעם, שלא התעכב הקב"ה גזר דינא של כנסת ישראל, שבע שמיטין, ושבע יובלות, שמא תחזור בתשובה. הה"ד, וייחל עוד שבעת ימים אחרים, בר מן קדמאי.

פירוש הסולם

קמב) וא"ר פנחס אין לך וכו': (א"צ פירוש).

 

 

אות קמג

זהר

קמג) וישלח את היונה, בגלות אדום. ולא יספה שוב אליו עוד, דעד היום לא חזרה בתשובה, ולא העירה רוחה. דא"ר פנחס, אלמלי חזרה בתשובה לא נשתיירה בגלות יומא חד. רבי אליעזר אומר, כל הגליות שגלתה כנסת ישראל, נתן לה הקב"ה זמן וקץ, ונתעוררה תמיד בתשובה, וגלות האחרון אין לו קץ וזמן, אלא הכל תלוי בתשובה. שנאמר, ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו. וכתיב, אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' אלהיך ומשם יקחך.

 

 

מצוות הדלקת נר חנוכה

ד] מאמר כי כל ביתה לבוש שנים

זוהר כרך א (בראשית) פרשת ויחי דף רלח עמוד ב

 

 

אות פד

זהר

פד) ויאמר יי' אל משה אל תירא אותו וגו'. רבי יהודה פתח, לא תירא לביתה משלג כי כל ביתה לבוש שנים. ת"ח, כנסת ישראל ינקא מתרי סטרי, השתא ברחמי, השתא בדינא. כד בעיא לינקא ברחמי, אשתכח אתר לאתישבא ביה. כד בעי לינקא בדינא, אתר אשתכח לאתישבא ביה, ולמשרי עלוהי, דהכי הוא בכל אתר, לא שארי מלה דלעילא, עד דאשתכח אתר למשרי עלוי. וע"ד, כנסת ישראל לא תירא לביתה משלג, מ"ט, בגין דכל ביתה לבוש שנים. לא שריא האי, אלא בהאי חוור בסומק, וסומק בחוור. והא אוקמוה.

פירוש הסולם

פד) ויאמר וגו' אל תירא אותו: רבי יהודה פתח ​לא תירא לביתה משלג כי כל ביתה לבוש שנים. בוא וראה, כנסת ישראל יונקת מב' צדדים, פעם ברחמים ופעם בדין. כשרוצה לינק ברחמים, נמצא מקום שהרחמים יתישבו בו. כשרוצה לינק בדין, נמצא מקום, שהדין יתישב בו, ולשרות עליו. כי כך הוא בכל מקום, שאינו שורה דבר שלמעלה עד שנמצא מקום שישרה עליו. וע"כ כנסת ישראל, לא תירא לביתה משלג. מהו הטעם, הוא משום שכל ביתה לבוש שנים. זה אינו שורה אלא בזה, לבן באדום, ואדום בלבן. והרי העמידוהו.
פירוש. אין הימין, שהוא חסד, שלם בלי השמאל שהוא דין וכן להיפך. כי קו ימין ה"ס נקודת החולם שבו אין הי' יוצאת מאויר, והוא ו"ק חסר ג"ר. וע"כ הוא צריך לשמאל שממנו נמשך החכמה, ואז יש לו לימין ג"ר. וקו השמאל, ה"ס נקודת השורק, (עי' לעיל ב"א ט"ו ד"ה ההיא) שבו יוצא הי' מאויר, ויש לו חכמה, אבל חכמה בלי חסדים הם דינים קשים, ואינה יכולה להאיר (כמ"ש שם). ולפיכך אין המלכות מושכת חסדים שה"ס ימין ורחמים, עד שיש לה מכבר הארת החכמה, שאז נעשה הארת החכמה מקום ובית קבול לאור הרחמים והחסדים, שהם נעשים בו בחינת ג"ר. וכן אין המלכות מושכת החכמה משמאל, שהוא דין, אלא א"כ יש לה חסדים ורחמים מכבר, ואז החכמה מתלבשת תוך החסדים ומאירה, וכל עוד שאין לה חסדים החכמה שמקבלת היא חשך ולא אור (כנ"ל ב"א דף מ"ז ד"ה נפק ע"ש) הרי שהחסדים הם מקום ובית קבול אל החכמה.
וז"ש, כנ"י ינקא מתרי סטרי וכו' ברחמים מימין, ובחכמה משמאל, שהוא דין, כי אין החכמה מאירה אלא עם דינים (כנ"ל פקודי אות שע"ו). כד בעיא לינקא ברחמי, דהיינו מקו ימין, שהוא חסד ורחמים. אשתכח אתר לאתיישבא ביה דהיינו שנמצא בה מוכנת הארת השמאל שהיא החכמה שהיא מקום ששם מתישבת הארת הימין, ונשלמת בג"ר על ידי זה כנ"ל. כד בעי לינקא בדינא, דהיינו הארת חכמה משמאל הבאה עם דינים קשים, אתר אשתכח לאתיישבא ביה ולמשרי עלוהי, דהיינו החסד שמימין הנמצא בה שהוא מקום ששם מתישבת ומתלבשת הארת החכמה שבשמאל. לא שארי מלה דלעילא עד דאשתכח אתר לאתישבא ביה וכו', דהיינו שלא יוכל לשרות שלמות מלמעלה מטרם שיש לה מקום לכלול ולהתלבש בו, אם הוא שפע הימין צריך למקום משמאל, ואם הוא שפע השמאל צריך למקום מימין, כנ"ל.
ונודע, שאם החכמה מאירה לבדה במלכות בלי התישבות בחסדים, אז המלכות נקפאת (כנ"ל ב"א דף רמ"ז ד"ה ימא דקאפו ע"ש) וז"ש, וע"ד כנסת ישראל לא תירא לביתה משלג, דהיינו שאינה יראה מקפאון מאי טעמא, בגין דכל ביתה לבוש שנים, אל תקרי שנים, אלא שנים, שהשין שואית והנון פתוחה, דהיינו שני אורות, חכמה וחסדים יחדיו אשר אז אין האורות נקפאים (כמ"ש שם). וז"ש לא שריא האי אלא בהאי, חוור בסומק, חסד שמימין שה"ס לבן, שורה בחכמה שבשמאל שה"ס אדום. וכן, סומק בחוור, שחכמה שבשמאל שה"ס אדום, שורה בחסדים שבימין שה"ס לבן.

אות פה

זהר

פה) ויאמר יי' אל משה אל תירא אותו, תרין אותו אינון שלימין באורייתא בתרין ווי"ן, חד דא, וחד, עד דרוש אחיך אותו. מ"ט. בגין דאינון אות ממש. עד דרוש אחיך אותו, דבעי לפרשא ההוא אות, דההוא אבידה.

פירוש הסולם

פה) ​ויאמר וגו' אל תירא אותו: ב' פעמים בתורה נמצאות אותו שהן שלמות בב' ווין. (כך היה בס"ת שלהם). אחד כאן. ואחד ​עד דרוש אחיך אותו. מהו הטעם. הוא משום שפירושם אות ממש, ואינן נגזרות מהמלה, את. עד דרוש אחיך אותו, פירושו שצריך לפרש סימן ואות של אבידה ההיא.

 

 

אות תרב

זהר

תרב) בשעתא דעאלין לנורא, אינון אמרי דא הוא ודאי גיהנם, עאלין לתלגא, אמרי דא חריפא דסיתוא דקב"ה. שראן ואמרין וה, ולבתר אמרין ווי. ודוד אמר ויעלני מבור שאון מטיט היון ויקם וגו'. מאתר דאמרי וה, ולבתר ווי.

פירוש הסולם

תרב) בשעתא דעאלין לנורא וכו': בשעה שנכנסים באש, הם אומרים זהו ודאי גיהנם, וכשנכנסים לשלג, אומרים זה קרירות חזק של החרף של הקב"ה, ומתחילים ואומרים האח, כי שמחים על שנפטרו מן הגיהנם. ואחר כך, כשמכירים שהוא גיהנם של שלג, אומרים אוי. ודוד אמר, ​ויעלני מבור שאון ויקם וגו', היינו ממקום שאומרים תחילה האח, ואחר כך אוי. כי היון, הוא אותיות וה וי: וה שפירושם האח, וי שפרושם אוי.

 

 

אות תרג

זהר

תרג) והיכן משתלמי נפשייהו, בשלג, כד"א, בפרש שדי מלכים בה תשלג בצלמון. יכול אף ישראל כן, ת"ל לא תירא לביתה משלג. מ"ט. בגין דכל ביתה לבוש שנים. אל תקרי שנים אלא שנים: כגון מילה ופריעה, ציצית ותפילין, מזוזה ונר חנוכה כו'.

פירוש הסולם

תרג) והיכן משתלמי וכו': ואיפה נשלמים נפשיהם, הוא בגיהנם של שלג, כמש"א ​בפרש שדי מלכים בה תשלג בצלמון. יכולים לחשוב שגם ישראל כן, שנדונים בשלג, לזה נאמר, לא תירא לביתה משלג. מהו הטעם. משום שכל ביתה לבוש שנים. אל תקרא שנים, בשין קמוצה, אלא שנים, בשין שואית ובנון פתוחה, וביוד חרוקה. דהיינו מילה ופריעה, ציצית ותפילין, מזוזה ​ונר חנוכה. וכו' עד"ז. כלומר שזריזים במצות ויש להם מצות כפולות, כי במילה, יש להם מילה ופריעה, ובתפלה, יש להם ציצית ותפילין. ובדלתי ביתם, יש להם מצות מזוזה ונר חנוכה. ומשום זה אינם יראים מגיהנם של שלג, הבא על עצלות ורפיון מן המצות.

אות תרד

זהר

תרד) ת"ח, לא תירא לביתה משלג, דא כנסת ישראל, דאיהי כל ביתה לבוש שנים, כמה דאמרן, דכתיב חמוץ בגדים וגו', לבושא דדינא קשיא, לאתפרעא מעמין עע"ז, וזמין קב"ה למלבש לבושא סומקא, וחרבא סומקא, ולאתפרעא מן סומקא. לבושא סומקא, דכתיב, " חמוץ בגדים, וכתיב מדוע אדום ללבושך. סייפא סומקא, דכתיב חרב לה' מלאה דם. ולאתפרעא מן סומקא, דכתיב כי זבח לה' בבצרה וגו'. תו, כי כל ביתה לבוש שנים דהא מסטרא דדינא קשיא קא אתייא.

פירוש הסולם

תרד) ת"ח לא תירא לביתה משלג: זו היא כנסת ישראל, שהיא, כל ביתה לבוש שנים, כמו שאמרנו, שכתוב ​חמוץ בגדים וגו', שהוא לבוש של דין קשה, להפרע מעמים עובדי ע"ז, ועתיד הקב"ה ללבוש לבוש אדום, וחרב אדום, ולהפרע מן האדום. שהוא עשו. לבוש אדום, שכתוב חמוץ בגדים, וכתיב מדוע אדום ללבושך. חרב אדום, שכתוב, ​חרב לה' מלאה דם. ולהפרע מן האדום, שכתוב כי זבח לה' בבצרה וגו'. ועוד יש לפרש, כי כל ביתה לבוש שנים, משום שהנוקבא באה מדין קשה, וע"כ לא תירא משלג. פירוש כי שלג ה"ס דינין דדכורא, ודינין דנוקבא הם הפוכים לדינין דדכורא ומבטלים אותו. (כמו שנתבאר לעיל וירא דף י"ט ד"ה כחום היום ע"ש).

 

 

אות שכד

זהר

שכד) א"ל רבי אבא, והא פרה קדישא איהי, דכיא איהי, ואמאי. אמר ליה הכי הוא, והא אוקמוה, כללא דארבע מלכוון הות. פרה, כד"א כי כפרה סוררה סרר ישראל. אדומה, דא מלכות בבל, דכתיב אנת הוא רישא די דהבא. תמימה, דא מלכות מדי. אשר אין בה מום, דא מלכות יון. אשר לא עלה עליה עול, דא מלכות אדום, דלא סליק עליה עול. ורזא דמלה דא, אף על גב דכמה מלין אתייהיבו למדרש בקראי, כלהו חד.

פירוש הסולם

שכד) אמר ליה ר' אבא וכו': א"ל ר"א, והרי הפרה הקדושה היא טהורה, ולמה תשוה אותה לעגל ולשה שהמצרים עבדו אליו, ולמה שריפתה תכניע צדדי הטומאה. אמר ליה כך הוא, שפרה רומזת ג"כ על הצד שלהם, והרי העמידוהו שהפרה כלל ד' מלכיות היתה. פרה, היא כש"א, כי כפרה סוררה סרר ישראל. אדומה, זו מלכות בבל. שכתוב אנת הוא רישא די דהבא, והזהב אדום הוא. תמימה, זו מלכות מדי. אשר אין בה מום, זו מלכות יון. אשר לא עלה עליה עול, זו מלכות אדום, שלא עלה עליה עול. וסוד הדבר הזה, הוא, אע"פ שכמה דברים נתנו לדרוש בכתובים, הכל סוד אחד.

 

 

ות שכה

זהר

שכה) הא אתמר, דכתיב מי יתן טהור מטמא לא אחד. מי יתן טהור מטמא, רזא דא, הכי הוא, דדא איהו טהור דנפק מטמא. דהא בקדמיתא טמא, והשתא דאתעביד ביה דינא, ואתייהיב ליקידת אשא בנורא דדליק, ואתעביד עפר, השתא איהו טהור מטמא, טהור דנפיק מטמא.

פירוש הסולם

שכה) הא אתמר דכתיב וכו': הרי למדנו, שכתוב, מי יתן טהור מטמא לא אחד. מי יתן טהור מטמא, סוד הזה כך הוא. שזו פרה האדומה, היא, טהור היוצא מטמא. כי מתחילה היתה טמא, שהיא כלל ד' מלכיות כנ"ל, ועתה, שנעשה בה דין, וניתנה לשריפת אש באש בוער, ונעשית עפר, עתה היא טהור מטמא, טהור שיצא מטמא.

 

 

אות שלט

זהר

שלט) הכא איהו רזא דארבע מלכוון, דסחרן כולא. רוח סערה, דא מלכות בבל. ענן גדול, דא איהו מלכות מדי. ואש מתלקחת, דא איהו מלכות אדום. ונגה לו סביב, דא איהו מלכות יון, דסחרא לון נגה, ולא בהו נגה, דכתיב בהו סביב. בגין דלית בכל מלכוון, דאינון קרבין לאורח מהימנותא, כוותייהו. אוף הכא באינון קליפין, לאו מאן דקריב למוחא, כהאי. והאי סחרא ליה נוגה, ולאו ביה נגה, אלא נפקא מגו מוחא, ונהיר סחור סחור.

פירוש הסולם

שלט) הכא הוא רזא וכו׳: כאן הוא סוד ארבע מלכויות, המסבכות הכל. רוח סערה, זהו מלכות בבל. ענן גדול, זהו מלכות מדי. ואש מתלקחת, זו היא מלכות אדום. ונגה לו סביב, זה הוא מלכות יון, ונוגה מסבב אותם, ולא שנגה הוא בהם, כי כתוב בהם סביב. משום שאין בכל המלכויות שתהיה קרובה לדרך האמונה כמו מלכות יון. אף כאן בקליפות אלו אין מי שתהיה קרובה למוח, כקליפת נגה. וזה, נוגה לו סביב, ולא נוגה בו. אלא שיוצא מתוך המוח, ומאיר סביב סביב.

 

 

אות שמ

זהר

שמ) ואלין ד׳ מלכוון מתחלפין, כד שלטא האי על אינון אחרנין, אתדחיין כל אלין, ועאל ההוא דשלטא לקבלא מהאי נוגה, וביה שלטא למהוי קריב.

פירוש הסולם

שמ) ואלין ד׳ מלכוון וכו׳: ואלו ד׳ מלכיות מתחלפות, כשאחת מהן שולטת על האחרות, נדחות כל אלו האחרות, ואיתה השולטת נכנסת לקבל מנגה הזה, ובו היא שולטת להיות קרובה אל המוח. כלומר שאין מקומן קבוע, אלא אותה המלכות ששולטת נכנסת לפנים בסמוך לנגה, ומקבלת ממנו, והאחרות נדחות ממנה, ומסבבות אותה.