בעל התניא – אני הויה לא שניתי
סיכום שיעור תורני – "אני הויה לא שניתי" והבדלת הבורא מהבריאה
השיעור עוסק בהבחנה בין עצמות הבורא לבין הבריאה, תוך התמקדות בפסוק "אני הויה לא שניתי" (מלאכי ג, ו) ובפרשנותו של בעל הסולם להבדיל את הבורא מהנשמה ומהשגת האדם. השיעור מדגיש את הקדושה המובדלת של הבורא ואת היעדר השינוי בו, ומבאר את הקשר בין האור לכלים בבריאה. להלן סיכום מורחב ומפורט:
השיעור נפתח בהקשר של אהבה רבה, בניגוד לאהבת עולם שנדונה קודם לכן. אהבת עולם היא אהבה שאינה נובעת מהתבוננות, אלא טבועה בשורש הנפש, במקום שבו חלק מהבורא (שם הויה) מתגלה. השיעור ממשיך ומתמקד בפסוק "אני הויה לא שניתי", שמלמד שהבורא נמצא מעל גדרי העולמות, ואין בו שינוי, תנועה או חידוש. הסיבה לכך היא שאין בו רצון לקבל – תכונה השייכת רק לנבראים – ולכן השינוי אינו חל על האלוקות, אלא רק על התגלותו בבריאה, כפי שנאמר "וביד נביאים אדמה" (הושע יב, יא). המשמעות היא שהתגלות הבורא היא דמיון בלבד, אך דמיון אמיתי כפי שמתגלה לנביאים, ולא כפי שמתפרש אצל מכשפים או מתקשרים.
השיעור מבאר ש"וביד נביאים אדמה" מתאר דמיון כי האור עצמו אינו משתנה – הוא אינו נברא ואינו יכול להשתנות. השינוי מתרחש בכלים, כלומר ברצון לקבל של הנבראים, שמגלה את האור בצורות שונות. השיעור משתמש במשל מהעולם הגשמי: האור או האנרגיה אינם משתנים במהותם; בין כדור הארץ לשמש יש חושך, והכלי (החומר) הוא שמגלה את האור. בחלל הוואקום, האור נע במהירות קבועה בספקטרום הנראה, אך כשהוא פוגע בחומר, מתגלים הבדלים באורכי גל, צבעים ומהירויות. זה מלמד שאין שינוי במהות האור, אלא רק בהתגלותו דרך הכלי. כך גם בעולם הרוחני: האור האלוקי נשאר קבוע, והכלים (הנבראים) הם שמשתנים ומגלים אותו.
השיעור ממשיך ומסביר ש"אני הויה לא שניתי" מתייחס לא רק לעצמות הבורא, אלא גם להתפשטות האור ממנו לפני שהוא מגיע לקבלה בנשמות. בעל הסולם מפרש שרצון לקבל, כשהאור מתפשט ממנו, נחשב כעצמות הבורא לפני שהוא נקלט בנשמות. כלומר, גם בהתפשטות האור לעולמות, לפני שהוא מגיע להשגת הנבראים, אין בו שינוי – הוא נשאר בבחינת "יש מיש". השינוי מתרחש רק כשהאור מגיע לנשמות, כדוגמת אוכלי המן, שכל אחד טעם בו טעם שונה לפי רצונו. השיעור מפנה להרחבה בנושא בהקדמת "פי חכם" ובקדמת "פרי חכם" של הרבש על ספרי בעל הסולם.
השיעור מדגיש שאין תנועה ישירה אל הבורא, ואפילו המשל של טיפת מים באוקיינוס אינו מדויק. בטיפה יש ערך וייחוס לים, שכן שניהם עשויים ממים, אך לגבי הבורא אין השתלשלות או דמיון ישיר לבריאה. השיעור מבאר שזו הבחנה חשובה מאוד: הנשמה אינה "חלק אלוקה ממעל" במובן המילולי, שכן זה עלול להוביל לטעות שיש קשר ישיר לעצמות הבורא. עצמותו מובדלת לחלוטין, והשינוי מתרחש רק בהתגלות האור דרך הכלים, ולא במהות האור עצמו.
השיעור מסכם שהבורא אינו משתנה, לא בעצמותו ולא בהתפשטות האור ממנו לפני הקבלה בנשמות. השינוי הוא תוצאה של הכלים – הרצון לקבל של הנבראים – שמגלה את האור בצורות שונות. כך, מלכות (הרצון לקבל) שווה לפוטנציאל שבחוכמה, אך חוכמה עצמה אינה האור לכשעצמו, אלא השורש לרצון שמגלה אותו. השיעור מדגיש שיש להבין את ההבדלה הזו כדי להימנע מטעויות בהשגת הבורא, וקורא להעמיק בנושא דרך המקורות המוזכרים.
