סיכום שיעור תורני – עצמות הבורא והבחנתה מהנשמה ומהשגת האדם
השיעור עוסק בהבדלה המהותית בין עצמות הבורא לבין הבריאה, תוך דגש על כך שהבורא אינו דומה לנשמה שמחיה את הגוף, ושאין לאדם השגה ישירה בעצמותו. השיעור מבאר את מושג ה"שם" כהשגה המותרת, ומזהיר מפני גישות פילוסופיות או דתיות שגויות המובילות לעבודה זרה. להלן סיכום מורחב ומפורט:
השיעור פותח בהצהרה שהבורא, בעצמותו, אינו דומה לנשמה שמחיה את הגוף. הנשמה מתפשטת ומתלבשת בגוף, ויש קשר ישיר בינה לבין הגוף, אך עצמות הבורא היא קדושה ומובדלת, ללא שום קשר ישיר לבריאה. הסיבה לכך היא שהבורא אינו נברא, ולכן אין דרך להשיג אותו ישירות. הקשר היחידי בינינו לבורא הוא דרך מחשבת הבריאה – האור המתפשט ממנו אל הבריאה. זו התפשטות בחינת "שם" בלבד, כלומר השגה מוגבלת שמותר לאדם לעסוק בה, בניגוד לעצמותו שאינה נתפסת כלל.
השיעור מסביר ש"שם" הוא מושג המציין השגה. בתורה, השמות הקדושים של הבורא (כמו שם הויה) אינם מייצגים את עצמותו, משום שאין לאדם השגה בעצמותו, אלא את מה שמותר לנו להשיג – את התגלותו בבריאה דרך מחשבת הבריאה. שם הויה לא נקרא ככתבו בזמן התיקון הנוכחי, אלא כ"אדני", ורק לעתיד לבוא ייקרא ככתבו, מה שמלמד על הדיוק החשוב בהבנת הקשר המוגבל שלנו לבורא. השיעור מדגיש שזו הבדלה קריטית: עצמות הבורא אינה נתפסת, והשמות הם כלי להשגה חלקית בלבד.
בהמשך, השיעור מזהיר מפני טעויות נפוצות בהבנת הבורא. יש כאלה הטוענים שהבורא נמצא בכל דבר, וזה נכון במובן מסוים, אך הבעיה מתחילה כשאומרים שהוא הכל, שהוא חלק ממך, או שאתה הוא אלוקים. גישות כאלה, המופיעות בנצרות, בתורות המזרח ובתנועות מודרניות של מודעות עצמית, מוגדרות כעבודה זרה. השיעור מבהיר שיש להבדיל בצורה חדה: הבורא אינו הבריאה ואינו חלק ממנה. הוא קדוש ומובדל, ואין לנו השגה בעצמותו משום שהשגה היא תכונה של רצון לקבל – דבר שנברא ומתמלא באור – ואילו בבורא אין רצון לקבל, חלילה, כי זה יהיה עבודה זרה.
השיעור ממשיך ומסביר שאין לנו קשר ישיר לעצמות הבורא, אך זה אינו חיסרון. הוא משתמש במשל: כמו שלאדם נורמלי לא חסרה אצבע שישית, כך לא חסרה לנו השגה בעצמות הבורא. מה שחסר לנו הוא להידבק באינסוף ולקיים את מחשבת הבריאה, וזה נעשה דרך התורה, התפילה והמצוות. הפילוסופים, לעומת זאת, מתוך גאווה, מנסים להתפלפל בעצמות הבורא, דבר שמוגדר כגאווה ועבודה זרה, משום שאין השגה בעצמותו. השיעור מציין שהמילה "פילוסוף" נרמזת כ"פאל סוף" – הכל נגמר, אין שם תפיסה אמיתית.
הקדושה של הבורא מובדלת מהקדושה שלנו. הפסוק "קדושים תהיו כי קדוש אני" (ויקרא יט, ב) מלמד שקדושתנו היא במסגרת הרצון לקבל של הנברא, בעוד קדושת הבורא היא מעל הבריאה. אם לא נבין זאת, נגיע למסקנה שהבורא נברא, וזה שקול לסגירת "הבסטה" ולפנייה לדתות אחרות כמו הנצרות ("יושקה"). השיעור מדגיש שמה שמותר לנו להשיג הוא התפשטות ה"שם" – מחשבת הבריאה – כפי שכתוב "וביד נביאים אדמה" (הושע יב, יא), וזו מצווה גדולה לגלות את הבורא דרך רצונו להטיב לנבראיו.
השיעור מסכם שהעצמות של הבורא אינה נתפסת כי היא לא נבראה ולא נמצאת בהוויה שלנו. הקשר בינינו לבינו מתחיל במחשבת הבריאה, ששם מתחילה ההשגה, אך גם היא מוגבלת על ידי הצמצום כדי למנוע בלבול בין הבורא לבריאה. את ההשגה הזו אנו משיגים דרך השוואת צורה – אמונה והזדקקות – ולא דרך ניסיון ישיר להבין את עצמותו. השיעור מפנה לקורס "קבלה למתחילים" להרחבה נוספת על הנושא, וקורא להימנע מגאווה פילוסופית ולהתמקד בעבודה הרוחנית המותרת בתחום מחשבת הבריאה.
