קבלה – אתה לא הבורא
הנה סיכום ישיר והרחבה של הנושא "אתה לא הבורא" מהסרטון:
### סיכום ישיר:
הרבה לומדים שהנברא הוא הבורא שצמצם את עצמו, אבל זה לא נכון ומוביל לעבודה זרה – או שהנברא הוא הבורא (ממטה למעלה) או שהבורא הוא הנברא (מלמעלה למטה). בעל הסולם מגדיר: הבורא הוא מי שברא יש מאין, את הרצון לקבל שלא היה בעצמותו לפני הבריאה. הנברא אינו הבורא כי יש לו רצון לקבל, והבורא נבדל ממנו. "אין עוד מלבדו" פירושו שכוח הבורא מהווה ומקיים הכל, כולל הרצון לקבל, אך הוא עצמו אינו הרצון לקבל. הקשר ביניהם הוא רצונו להטיב לנבראיו – התפשטות מעצמותו, לא עצמותו. הנברא יכול להידמות לבורא בהשפעה ואהבה (מיני בורא), אך לא להפוך לבורא. אמונה נדרשת תמיד כי השגת הבורא מוגבלת לרצון לקבל, והתיקון הוא השוואת צורה דרך אהבה, לא ביטול הרצון לקבל.
### הרחבה:
הטעות ש"הנברא הוא הבורא" נפוצה בתורות מזרח, נצרות וגם בקבלה פופולרית, אך היא שורש לעבודה זרה. יש שני צדדים: או שהאדם טוען שהוא הבורא (מגשים את עצמו), או שהבורא מוגשם כנברא (צמצום עצמי). שתיהן מבטלות את ההבדל היסודי. בעל הסולם מבאר ב"פתח אליהו" ובהקדמה לספר הזוהר: הבורא נקרא כך כי חידש את הרצון לקבל – יש מאין – שלא קיים בעצמותו. עצמותו מעל השגה, והגדרתו כבורא היא על הבריאה, לא על מהותו.
הבריאה מתחילה ממחשבת הבריאה – רצונו להטיב לנבראיו, שהיא התפשטות מעצמותו, לא עצמותו ממש. שם נוצר שורש הרצון לקבל בכוח, שמתגשם בנשמות (בחינה ד'). הרצון לקבל הוא חומר הבריאה, והבורא מהווה אותו, אך אינו הוא. "אין עוד מלבדו" אומר שכוחו של הבורא מנהל הכל – מהאינסוף ועד המטריקס הגשמי – כמו אנרגיה קוונטית שמחייה אלקטרונים, אך הוא נבדל מהנברא.
הקשר לבורא הוא דרך השוואת צורה: הנברא נשאר עם רצון לקבל (טבעו), אך פועל בהשפעה ואהבה כמו הבורא, ונעשה "מיני בורא". זה לא אומר שהוא הופך לבורא, כי הרצון לקבל לעולם נשאר, בניגוד לתורות שקוראות לבטלו. התיקון אינו ביטול הבריאה, אלא שימוש ברצון לקבל לאהבה, כפי שמובא בהקדמה לספר הזוהר: הבורא ברא רצון גדול לקבל כדי לתת תענוג גדול, והשלמות היא כשהרצון הזה משתווה לצורת ההשפעה.
אמונה חיונית כי השגת הבורא מוגבלת לכלי הנברא (רצון לקבל). אי אפשר להשיג את עצמותו, ולכן הידיעה תמיד מלווה באמונה – בחירה באהבה על פני קבלה לעצמי. לעתיד לבוא, האמונה והידיעה יתאחדו, אך האמונה תישאר כשורש, כי היא מקשרת בין המוגבל לאינסופי.
לסיכום: הנברא אינו הבורא ולא פוטנציאל של עצמותו, אלא של האלוקות – מחשבת הבריאה שבה הכל דבוק באהבה. התיקון הוא לגלות זאת דרך תורה ומצוות, לא להפוך לבורא או לבטל את הבריאה, אלא לחבר ביניהם באהבה.
### הרחבה מלאה:
הנושא "אתה לא הבורא" עוסק בטעות נפוצה שמשתמעת מתורות שונות – קבלה פופולרית, תורות מזרח, נצרות ועוד – שהנברא הוא הבורא שצמצם את עצמו או שהמהות של האדם היא הבורא. זו תפיסה שמבלבלת בין הבורא לנברא ומובילה לעבודה זרה בשני כיוונים: ממטה למעלה (האדם טוען שהוא הבורא) או מלמעלה למטה (הבורא מוגשם כנברא). שתיהן שגויות ומפספסות את היסוד של חכמת הקבלה, כפי שמבאר בעל הסולם ב"פתח אליהו", בהקדמה לספר הזוהר ובכתבים נוספים.
בעל הסולם מגדיר: השם "בורא" מתייחד לחידוש – המצאת יש מאין, הבריאה של הרצון לקבל שלא היה קיים בעצמותו של הבורא לפני הבריאה. עצמותו של הבורא היא מעל כל השגה, מעל הגדרה, ואין לנו תפיסה במה שאינו נברא. הבריאה מתחילה ממחשבת הבריאה – רצונו להטיב לנבראיו – שהיא התפשטות מעצמותו, לא עצמותו ממש. זו נקודת הקשר הראשונית בין הבורא לנברא, שבה נוצר שורש הרצון לקבל בכוח. הרצון הזה מתגשם בנשמות, שהן כלים של הבריאה, והגיע לשיאו בבחינה ד' – רצון עצמאי גדול לקבל, שמרגיש נפרד מהבורא.
הטעות ש"הנברא הוא הבורא" נובעת מאי הבנה של המושג "אין עוד מלבדו". יש שחושבים שזה אומר שהכל הוא הבורא או שהאדם הוא חלק מעצמותו. אך "אין עוד מלבדו" פירושו שכוח הבורא הוא היחיד שמהווה, מקיים ומנהל את כל המציאות – מהאינסוף דרך העולמות הרוחניים ועד המטריקס הגשמי. הוא ברא את הרצון לקבל והוא מחייה אותו, כמו אנרגיה קוונטית שמקיימת אלקטרונים או שמש שמחייה תפוח, אך הכוח הזה נשאר נבדל מהרצון עצמו. הבורא אינו הרצון לקבל, כי אין לו חיסרון או צורך, והרצון לקבל הוא תמצית הבריאה, לא הבורא.
הקשר בין הבורא לנברא מתבטא ברצונו להטיב לנבראיו. בהקדמה לספר הזוהר נאמר שהבורא ברא בנשמות רצון גדול לקבל כדי לתת תענוג גדול, כי גודל התענוג תלוי בגודל הרצון. אך הרצון הזה יוצר פער – שינוי צורה מהבורא, שהוא משפיע טהור. כאן נכנס התיקון: השוואת צורה. הנברא לא מבטל את הרצון לקבל (כמו בתורות מזרח), ולא הופך לבורא (כמו בפילוסופיה), אלא משתמש ברצון לקבל כדי להשפיע ולפעול באהבה. זהו "מיני בורא" – דמיון בצורה, לא במהות. הנברא נשאר נברא עם טבעו, אך מקדש את הרצון דרך השפעה, כפי שמובא במאמר "לסיום הזוהר".
אמונה היא מפתח, כי השגת הבורא מוגבלת לכלי הנברא – הרצון לקבל. אין השגה בעצמותו, כי אין לנו תפיסה ביש מאין, רק ביש מיש (המציאות הנבראת). לכן, גם כשיש ידיעה, האמונה נשארת – בחירה באהבה על פני קבלה לעצמי. לעתיד לבוא, הידיעה והאמונה יתמזגו, אך האמונה תישאר כשורש, כי היא מגשרת בין המוגבל (הנברא) לאינסופי (הבורא). זה נרמז במשל על החלל: בתוך הכלי הוא מוגבל, מחוצה לו אינסופי, והאמונה מחברת ביניהם.
הנברא אינו פוטנציאל של עצמות הבורא, אלא של האלוקות – מחשבת הבריאה, שבה הכל דבוק באהבה. האלוקות היא גילוי הבורא לנבראים, לא עצמותו. לדוגמה, הספירות בעולם האצילות הן כלים אלוקיים, אך הן נבראו ונבדלות מהבורא. המטריקס הגשמי הוא קליפה שמסתירה, אך הבריאה הרוחנית (נשמות, עולמות בי"ע) היא הבריאה האמיתית שבה מתגלה הקשר. התיקון הוא לגלות שהכל מחובר לבורא דרך תורה ומצוות, לא להפוך את הנברא לבורא או לבטל את הבריאה, אלא להשלים אותה באהבה.
למה זה חשוב? כי אם היסוד שגוי – שהנברא הוא הבורא – כל הבניין מתמוטט. זה מוביל לעבודה זרה או לאשליה שאין צורך בתיקון. הקבלה מלמדת שהנברא נשאר נברא, והמטרה היא דבקות, לא התאחדות. הבורא ברא את הרצון לקבל כפלא – משהו שאין בו – והתיקון הוא שותפות: הנברא בוחר באהבה מתוך חיסרון, והבורא מגלה את אורו דרך זה. זו השלמות, ואין מעבר לה מבחינת הנברא.
