חכמת הקבלה
Your message draws deeply from the teachings of Rabbi Baruch Shalom Ashlag (Rabash), the son of Baal HaSulam (Rabbi Yehuda Ashlag), and integrates insights from Kabbalistic thought, particularly the concepts of "equivalence of form" (Dvekut) and the "purpose of creation." Let me provide a concise summary and reflection on the core ideas presented, as derived from Rabash’s writings and the broader Kabbalistic tradition, while addressing the spiritual process you’ve outlined.
Rabash teaches that the ultimate purpose of creation is for the Creator to benefit His creatures, an act of pure benevolence. However, this benefit cannot be fully revealed until humanity achieves "equivalence of form" with the Creator—meaning aligning our inherent desire to receive with the Creator’s nature of bestowal. Until this alignment occurs, the goodness remains concealed, and people experience life as a state of deficiency, pain, and existential questioning. This concealment is intentional, as it pushes individuals to seek meaning beyond fleeting pleasures or material rewards, a process Rabash describes as "raising one’s head" above the mundane flow of existence.
The parable of the gold and silver illustrates a key Kabbalistic principle: the Creator’s "conditions" (e.g., spiritual work, Torah, and commandments) are not for His benefit but for ours. Like the friend who must bring sacks to receive treasure, we must develop "vessels"—spiritual capacities—through effort and faith to receive the intended good. This work often feels counterintuitive because human nature is rooted in self-interest (the desire to receive for oneself), whereas true divine service requires acting "not for the sake of reward" (Lishma)—a shift to bestowal that contradicts our egoistic inclinations.
Rabash emphasizes that this shift is arduous "work" precisely because it lacks immediate compensation visible to the body or ego. The body resists, complains, and perceives divine providence as harsh, yet this resistance is part of the refinement process. What’s missing, as you note, is faith—specifically, "faith above reason," a belief that transcends sensory perception and intellectual justification (what you call a "Matrix-like perception"). This faith enables one to trust that the effort to bestow, even when unrewarded in a tangible sense, builds the vessels necessary for receiving divine abundance.
The Torah and commandments, in this view, are tools of refinement (as implied by "merit" or *zekhut*), granting the strength to cultivate faith and love. Each act of bestowal, even if imperfectly motivated, contributes to a cumulative spiritual vessel. Over time, through persistent effort, one attains a state where the concealed goodness—the purpose of creation—becomes revealed, transforming suffering into meaning and connection with the divine.
Your closing invocation of "Israel" (Yashar-El, "straight to God") ties this to a collective aspiration, aligning with Rabash’s teachings that individual and communal refinement are interconnected. The process is both personal and universal, aiming for a revelation of light, faith, and godliness.
If you’d like, I can delve deeper into specific aspects—such as the role of "bread of shame" (Nahama d’Kisufa), the dynamics of faith above reason, or how Rabash’s insights build on Baal HaSulam’s work. Let me know how I can assist further!
—
משמעות החיים על פי תובנות מהכתבים של הרב ברוך שלום אשלג (הרב"ש), בנו של בעל הסולם, עם תוספת תובנות מחכמת האמת וההוראה הפנימית הקלאסית. ידוע שעבודתנו, שבה עלינו לשאוף בכל דרך אפשרית, היא להשיג השתוות הצורה, הנקראת "דבקות". רק אז יוכל מטרת הבריאה – להיטיב לנבראיו – להתגלות. כל עוד הנבראים לא השיגו את כלי ההשתוות בצורה, מטרת הבריאה אינה יכולה להתגלות לכולם ונשארת חבויה. עלינו להאמין מעל הדעת, מעבר לתפיסה דמוית "מטריקס", שכוונת הבורא היא להיטיב. מה שמתגלה לכולם סותר את הטוב הזה – כל אחד חש תמיד חוסר במשמעות חייו, חי עם תלונות על ההשגחה האלוקית, ומתקשה לומר שהוא נהנה מהחיים ולהכריז "ברוך השם". במילים אחרות, קשה להכיר בכך שהבורא מתייחס אלינו בטוב ובחסד. האדם חי במצב מתמיד של חסר וכאב. כאשר הוא מתחיל לחשוב על מטרת החיים, הוא אינו רואה בהם משמעות. איזה תועלת הוא מפיק תוך כדי סבל קרבות החיים? רק כאשר הוא טועם מעט הנאה, ההנאה משכרת אותו, הוא מאבד את שיקול דעתו ושוכח לחשוב על מטרת החיים. אך כאשר ההנאה נעלמת, הוא חוזר מיד להרהר במשמעות החיים.
כאשר לאדם אין מזון – כלומר, אין לו דרך לקבל הנאה – וכאשר הוא אינו חש שום הנאה, הוא מתחיל לחשוב על מטרת החיים. הוא שואל את עצמו: מה הטעם בחיי? מדוע נולדתי? האם מטרת הבריאה היא ליצור יצורים שיסבלו כאב וייסורים? מצב זה, שבו אדם בוחן את מטרת החיים, נקרא "להרים את הראש" מעל זרם החיים הנוכחי. בעוד יצורים אחרים נסחפים בלי לחשוב על מהותם, הוא, עקב חוסר ההנאה, מרים את ראשו כדי להביט במטרת החיים. אז הוא שומע, כמו קול מן השמיים, שהעולם נברא במטרה להיטיב לנבראיו. "יכולתי לטעום מהטוב הזה", נאמר לו דרך ספרים וחכמים, שיש תנאים להשגת הטוב הזה, הנקרא מטרת הבריאה. הבורא דורש שתנאים אלה יתקיימו לפני מתן הטוב וההנאה. אולם, זה לא מפני שהבורא זקוק לתנאים אלה לטובתו – זה שונה ממוכר שקובע תנאים לטובתו האישית. חלילה שהבורא יסבול מחסרון כלשהו שדורש מהנבראים למלא את תנאיו, כפי שכתוב: "אם צדיק אתה, מה אתה נותן לו?". התנאים שהבורא קובע הם אך ורק לטובת האדם.
ניתן להבין זאת דרך משל: אדם אומר לחברו, "אני רוצה לתת לך הרבה זהב וכסף, אבל בתנאי אחד, אחרת לא תקבל כלום". החבר שואל, "מה אתה דורש לפני שתיתן לי את הזהב והכסף?". הוא עונה, "הבא שקים גדולים וקטנים שתוכל למלא בזהב וכסף. דע שאין מצדי שום הגבלה על הכמות – כמות הזהב והכסף תלויה רק בהגבלתך. אני אמלא בדיוק את כל הכלים שתביא, לא פחות ולא יותר. זה התנאי שלי". ברור שכאן התנאים אינם לטובת הנותן, אלא לחלוטין לטובת המקבל. כך גם בעבודה האלוקית – הדרישות של הבורא הן אך ורק לטובת האדם. אף שבתחילה האדם חושב שהן לטובת הבורא, מאחר שהאדם נברא עם רצון לקבל, הוא אינו יכול להבין דבר שאינו נראה לו כמועיל לעצמו. כשאומרים לו לעבוד למען הבורא ולמען הזולת ולא לטובתו האישית, תודעת הגוף שלו וקליפותיה מתנגדות. אך זו עבודתנו – ללכת נגד טבענו – וזה נקרא "עבודה בניגוד".
כאשר אדם עובד ומרגיש תמורה לטובתו האישית בתורה ובמצוות חיצוניות, הוא אינו חש בכך כעבודה שממנה הוא רוצה לברוח עקב גאווה. כאשר אדם מרגיש שהוא מקבל משהו ללא תמורה, עולה עניין "נהמא דכסופא" (לחם הבושה), והוא חש בושה לקבל. לכן, אדם אינו מתלונן על הצורך לעבוד, אלא על כך שהוא מקבל פחות תמורה ממה שהוא חושב שמגיע לו. אנו מוצאים שזו אינה עבודה אמיתית כאשר אדם יודע שיקבל תמורה. לעומת זאת, עבודה אלוקית אמיתית שלא לשמה נקראת "עבודה", מפני שהיא דורשת לעבוד ללא תמורה, לא למען קבלת שכר. זה אינו בטבע שלנו, ולכן זה נקרא "עבודה". ואכן, במצב זה הבורא מסתיר הכל מהאדם, ולכן הגוף מתנגד לעבודה כזו, ותמיד יש תלונה נגד הבורא על כך שהוא נותן עבודה קשה כל כך שסותרת את טבענו. אך זה חלק מתהליך הזיכוך והטיהור של האדם.
כל זה מתחיל כאשר אדם נכנס לדרך האמת ומתחיל לעבוד שלא לשמה. מה חסר לנו כדי שנוכל לעבוד כדי להשפיע? דבר אחד – אמונה. למרות שאיננו רואים זאת מיד והגוף מראה לנו אחרת, אם נשאף להאמין שעבודתנו להשפיע היא לטובתנו, נבין שאנו זקוקים לשקים האלה, כמו במשל, שהם כלינו לקבלת הטוב וההנאה. השקים הם כמו אהבה – התורה נותנת לאדם את כוח האמונה, אך עליו לכוון לכך, לרצות לזכות לאור התורה, לא לדמיונות חיצוניים ולתמורות גשמיות. כל פעולה שמיועדת להשפיע, או לפחות מכוונת לכיוון זה, יוצרת חלק מהכלי הראוי לקבל שפע. כל פעולה מוסיפה לחשבון שלם עד ליצירת כלי שלם המתאים לקבלת האור. דרך תהליך של זיכוך רוחני, אדם לומד לאן לכוון את תודעתו, כפי שאומר רבי עני: "רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות". "לזכות" מלשון זיכוך. יהי רצון שנזכה לגילוי אור האמונה והאהבה ולהשגת האלוקות, אמן.
עמדו עם ישראל, תמכו בישראל – השם "ישראל" פירושו "ישר לאל". אני הרב הידוע כ"רבי קבלה למתחילים". אנא שתפו את הסרטון, הגיבו ותנו לו לייק כדי לעזור להפיץ את הידע לציבור. אודה לכם מאוד אם תירשמו כחברי ערוץ ביוטיוב שלי כדי לתמוך, לסייע ולהשתתף בהפצת תוכן זה לטובת רבים. בנוסף, הצטרפו לערוץ הטלגרם שלי כדי שלא תפספסו שום תוכן. ברכות והצלחה לכולכם, אמן.
