פרי חכם: אגרות קודש- קלקול הטמון הוא באפס תקווה

… ומה שרמזת לי במכתב האחרון, שאני את פני אסתיר ממך, ואחשיב אותך כמו אויב, הנה כוונתך, כמו-שומע את חרפתו ושותק. ואיני נושא בעול עם חבירי, ולא איכפת לי כלל במכאובים של חבירי, באמת אודה שצדקת בזה, שאיני מרגיש כלל את המכאובים האלו, שאתה מרגיש, ואדרבה אני שש ושמח באותם הקלקולים הגלוים, ומתגלים.
אמנם כמה אני מתאונן ומצטער, על הקלקולים שעדיין לא נתגלו, ועתידים להתגלות, כי קלקול הטמון הוא באפס תקוה, ותשועה גדולה מהשמים – היא ההתגלות שלו, כי זה הכלל, שאין לך נותן מה שאין בו, ואם נתגלה עכשיו, אין שום ספק שהיה גם מעיקרא, אלא שטמון היה, לכן שמח אני בצאתם מחוריהם, כי תשים עיניך בהם ויהיו גל של עצמות, שבזה איני מסתפק אפילו לרגע, מפני שיודע אנכי שרבים אשר עמנו מאשר עמהם וד"ל.
אבל ברפיון ידים, מתארך הזמן, ואותם הנמלים הבזוים טמונים, ולא נודע מקומם אפילו. וע"ז אומר החכם: "הכסיל חבק את ידיו ואוכל את בשרו". כי הניח משה את ידיו, אבל כאשר ירים משה את ידי אמונה שלו, מתגלים מיד כל שצריך להתגלות, ואז, וגבר ישראל, לכל היד החזקה ולכל המורא הגדול וכו'.
וז"ע "כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה", וכאשר נתמלא ראתם מקוים המקרא: "הפוך רשעים", ובאבדן רשעים באה האורה והשמחה לעולם, ואז "ואינם".
וזוכר אנכי שכדברים האלה היה לי עמך ביום א' דרה"ש תרפ"א, בחזרתינו מבית א"מ נ"י מקידוש, ספרת לי מחשבונות מעציבות מאד, שראית בסידורך בבוקר בעת התפלה, ונתמלאתי שמחה בפניך מאד, ושאלת אותי, שמחה זו מה עושה, אמרתי לך גם כן כנ"ל, שבהתגלות רשעים קבורים, אע"פ שלא נכבשו בשלימות, מכל מקום התגלותם עצמם, לתשועה גדולה יחשב, שזה גרם קדושת היום.
ומה שכתבת לי שלא תוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור, הנה הרבה פעמים דברתי אתך פא"פ מזה, אשר מקום האמונה נקרא – "בור", ומילואה של האמונה נקרא – "באר" מים חיים, ובדיוק נמרץ נקרא – "חיים", דהיינו, לא כטבע מים פשוטים, שבהחסר מעט מים, עדיין הבאר במקומה, על דייק שטבע בעלי חי, לבאר הזו, ולא עוד, אלא שכל החלקים שבה, המה אברים שהנשמה תלויה בהם, ונקיבתם במשהו, ומיד ימות כל קומת החי, ואינו. וז"ש "אותי עזבו מקור מים חיים לחצב להם בארות בארות נשברים אשר לא יכלו המים".
הגם שאין חסרון במים, אבל יש חסרון משהו בבור, הרי כולו נשבר, וודאי בלי ספק, "שלא יכיל המים שבו", שזה מרמז הנביא בשם ה', וזו קבלה אמיתית, לכל חכם ומבין מדעתו. ואם אינך מבין, צא לך ובחון, ואז גם אתה תהיה חכם ומבין מדעתך.
ומה כתבת לי בשולי מכתבך, שתרצה ממני להשמיעך את קולי הנעים, באשר אצלי אין שום יגיעה, לשמח כל מר נפש מתלאותיהם, כי לב המלא אהבה ממתיק אותם בשורשם, שורש כל נועם.
אשיבך בקצרה, כי לכל זמן, ועת לכל דבר, והנך ראית בעליל, אשר במכתבי הראשון, כתבתי לך ורשמתי לך דבר נחמד מאד בעתו, המשמח לב אלקים ואנשים, בפירוש הענין האמיתי של "ישבעו ויתענגו מטובך" עי"ש היטב, כי אמיתי הוא, וסופו יונעם לכל חך משתוקק לדבר אמת.
אתה רואה איך אני יכול להתאמץ ולשמחך עם דברי אמת בעת הזאת; ולשמחך בדברי שקר חלילה, כמו נביאי השקר, בעת החורבן, חלילה לי מחטוא, כי שקר אין בגבולי במציאות כלל, ומכבר ידעת את שיחתי, במנהג אותם המקרבים תלמידיהם לאמת, בחבלי זיוף ובמטוה של שקרים, או מותרות, אשר מעודי לא נטמאתי בגילוליהם, ולא באלה חלק יעקב, ולכן כל דברי נאמרים באמת, ובאותו מקום שאי אפשר לגלות דבר אמת, אני שותק לגמרי.
ולא יעלה על דעתך, שאם הייתי סמוך אליך, הייתי מדבר יותר, מאשר על הכתב, כי אם ידעתי שכן הוא, לא הייתי נוסע ממך כל עיקר. ואמת גמורה היא את אשר אמרתי לך: "שלפי ההכנה שלנו אינך צריך לי" וכן היא האמת, ואל תחשדני אשר להנאת עצמי ח"ו, בדיתי דברים שלא יאמנו לנו. וכאשר יעזור ה' לזכות לגמר התיקון, אז "תהיה צריך לי מאד", ויתן ה' שנזכה לזה במשך י"ב חודש. כי עוד היום גדול, ואינך מהיר כמוני. מכל מקום אקוה שבמשך י"ב חודש, מהאי יומא דלעילא, תגמור את המלאכה, ואז תראה בכל מאמצי כוחך שנהיה ביחד, איזה שנים, כי עיקר עמקות המלאכה – מגמרו מתחלת.
כ