תחיית המתים – חכמת הקבלה
"גמלתהו טוב ולא רע כל ימי חייה" – הפסוק הזה מ"אשת חיל" (משלי לא) מבטא את השאיפה שכל עצמי וחלקי הנבראים ישובו לתחייה על ידי האדם, שמשרה עליהם את שם ה' בד' אותיות, ישר והפוך. כפי שכתוב למטה ב"אור הבהיר": "מתהו טוב כל ימי חייה להרבות הלילות וזמני הסתר" – התחייה הזו היא תיקון של כל החלקים המפורדים, הגופות, הלבושים החיצוניים והעצמות היבשות, שיקומו על ידי האדם. אבל מהי התחייה הזו באמת?
קודם כל, לא מדובר בגשמיות במובן הפשוט. "תחיית המתים" היא מצב נשמתי-תודעתי שבו הרצון לקבל, ברגע שהוא מתחבר בדבקות לבורא, מקבל חיים. זה מתחיל בדברים פשוטים: תפילין שאני מניח יכולות להרגיש "מתות" כשהמעשה דומם וחסר אור, אבל אם זכיתי לנשמה – פתאום הן הופכות לאור עצום. החומר הוא חלקיק נפרד, ואם אני מרבה בו – מוסיף עוד חלקיקים – זה עלול להסתיר את הפנימיות ולגרום לדיכאון. לעומת זאת, כשאני בא עם נשמה וכוונה, גם מעשה קטן הופך לגל של חיות: אהבה עם אישה אחת שווה יותר מתאווה עם מיליארד נשים, כי זה עם נשמה וזה בלי. אותו חלקיק חומר – אני מחיה אותו כשאני מחבר אותו לבורא.
למה אני מדבר קשוח ולא זורק "עצמות יבשות לעובדי גילולים"? כי כתוב "קבלה למתקדם" – התחייה הזו היא מצב תודעתי-רוחני, לא גשמי. גם מה שכתוב על "לביתן ושור הבר" מדבר על מדרגה רוחנית, לא על דבר פיזי. אולי יהיה סימן גשמי, כמו שכתוב שהמלאכים צלו לאדם הראשון בשר (אף שהיה צמחוני) – זה היה סמל, שאלה שכבר נענתה בעצמה. לעתיד לבוא אולי יאכלו בשר, אבל בתיקון הסופי לא, כי הבשר מסמל כלים פנימיים שיצאו החוצה, וכשיחזרו לפנימיות לא יהיה צורך לקבלם מבחוץ.
אז מה עם "תחיית המתים" לעובדי גילולים? אולי בימות המשיח יהיה סימן גשמי – גוף בריא יותר, אנרגיה, טכנולוגיה שתאריך ימים, רובוטים שישחזרו תודעה – אבל זה "בוטנים במבה בלי בוטנים לתינוקות", כלומר שטויות לעומת המהות. ההסבר האמיתי הוא שהאדם מרגיש מת כשהוא מנותק מהבורא, וכשהוא מחבר את הגשמי לרוחני – אפילו תפוח קטן יכול לעורר את האור האלוקי בתוכו. הגשמיות קמה לתחייה כשהיא משרתת את הפנימיות: הרצון לקבל הופך לכלי להשפיע ומחבר לבורא. זו התחייה האמיתית.
האם גוף פיזי יקום? אולי כן, אולי לא – זה תלוי בצורך של השעה, אבל זה לא העיקר. המהות היא שאתה "מת" כשאתה מנותק, ולא משנה איזה גוף יתנו לך – גם אם יעתיקו את תודעתך לגוף חדש, בלי נשמה זה לא יחיה אותך. התחייה היא כשאתה מתדמה לעליון, משרה את שם ה' על החומר, ונותן לו חיים דרך אמונה וכוונה.
הוא מוסיף דוגמה יפה: כמו מלח, צמחים ובעלי חיים שנמשכים לאדם – ברצונו (מאהבה) ושלא ברצונו (מיראה). המלח (מלכות) הוא דומם שמכיל את כל היסודות, לא מלח לבן חסר פנימיות. האדם "מַמְלִיךְ" את המלכות כחלק מהכלל: הצמחים ובעלי החיים הם בירורים בעולם העשייה, והדומם-צומח-חי ברוחניות הם מוחות אלוקיים בתורה שמפתחים את נפשו. יש מה שנכנס לתוכו (פנימי) ומה שמקיף אותו (מלבושים, כמו צמר ופשתים), ויש תשוקה למקיפים רחוקים (כסף וזהב) שגורמת תיקון גם למה שמרוחק ממנו. זה מתחבר ל"נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה" – דרגות של חיבור מהפנימי למקיף.
לסיכום, התחייה היא תיקון כל חלקי הבריאה על ידי האדם שמחיה אותם דרך דבקות בבורא. זה לא סמל גשמי, אלא מהות רוחנית – והלוואי שנזכה לגלות את האלוקות הזו ולהפיץ את האור הזה בעולם. אמן.
