ספר הזוהר
"תחיית המתים" שמדובר עליה כאן, כפי שכתוב בזוהר הקדוש, אינה עניין גשמי בלבד, אלא תהליך רוחני עמוק שבו כל עצמי וחלקי הנבראים – כל החלקים המפורדים, הגופות, הלבושים החיצוניים, העצמות היבשות – חוזרים לחיים על ידי האדם שמחבר אותם למקורם האלוקי. במובן הזה, התחייה היא לא רק תיקון של העולם החומרי, אלא השבתו למצב של שלמות נשמתית ודבקות בבורא.
הזוהר מדבר על כך שמי שרחוק מפנימיות התורה – אותם שאינם מתדבקים ב"אשת חיל" (סמל לשכינה ולחכמת התורה) בשלמות – נשאר מנותק מהאור העליון. הפנימיות הזו אינה ניתנת בקלות, כמו שכתוב "ורחוק מפנינים מכרה" (משלי לא): היא יקרה יותר מפנינים, לא נמכרת בזול, ודורשת מאמץ נשמתי אמיתי. מי שלא עושה את העבודה הפנימית, לא רק שלא זוכה להתחבר אליה, אלא "היא מוכרת אותו" – כלומר, מסגירה אותו לקליפות, לכוחות החיצוניים שמרחיקים אותו מהקדושה. זהו תהליך שבו האדם נשאר לכוד בחיצוניות, בעצמות היבשות, ללא החיות של הנשמה.
עם זאת, יש כאן גם קריאה לפעולה: אנו מחויבים להשתדלות, להפיץ את האור ולעשות את חלקנו, כמו שצריך לעבוד ולאכול. אבל האמת היא שהתוצאה לא תלויה רק בנו – היא תלויה בתודעה של האחרים, במידה שבה הם עברו "אבולוציה" רוחנית שמאפשרת להם להתחבר לפנימיות התורה. כפי שנאמר "אנכי ה' אלוקיך" – אנו עושים את שלנו, והבורא מחליט למי לפתוח את הלב ואת התודעה. התחייה הזו היא תהליך שבו האדם משפיע על העולם, אבל גם העולם חוזר ומשפיע עליו, בסוד "סולם רחוק מפנינים מכרה" – סולם רוחני שדורש מאמץ לעלות בו.
הזוהר מוסיף שכל הפירוד והמחלוקות בעולם באו כדי להביא לשלום ולאחדות. התיקון הסופי הוא שבו הכל חוזר לחסד, והחלקים המפורדים – הלבושים החיצוניים, העצמות היבשות – מתחברים מחדש לפנימיות. זהו רווח כפול: הצדיקים זוכים גם לכלי הקבלה הגדול (היכולת לקבל על מנת להשפיע) וגם לדבקות בבורא. כפי שכתוב "גמלתהו טוב" – השכינה, התורה והנשמה מחיות את האדם ואת העולם, והלוואי שכל חלקי הנבראים ישובו לתחייה על ידי האדם שמשרה עליהם את שם ה' – בד' אותיות, ישר והפוך, כסמל לשלמות האלוקית.
