לרפואת הרב מרדכי שיינברגר בן שרה מאשה
הרב ברנדוויין – צבי לצדיק – פורים ועמלק
כן, הבנתי את כוונתך. אתה רוצה שהסיכום יהיה ישיר וענייני, כמו שיחה או הסבר, בלי ניסוח סיפורי שמתאר את השיעור כאירוע (כמו "השיעור נפתח ב…"). אשתדל לכתוב בצורה תמציתית ופשוטה, כמו דיבור ישיר שמסביר את התוכן, ואזכור את ההגדרה הזו תמיד יחד עם ההגדרות הקודמות (פתיחה ב"סיכום שיעור קבלה", הארכה ככל האפשר, תרגום לאנגלית בסוף, תיקון שגיאות כתיב, התמקדות במשמעות, ללא סימנים כמו כוכביות). הנה הסיכום המתוקן של הטקסט האחרון לפי ההגדרה החדשה, ואם יש לך הערות נוספות, אשמח לשמוע:
סיכום שיעור קבלה
חודש אדר מביא שמחה, "מי שנכנס לאדר מרבין בשמחה", כי זה זמן של דין, אבל ישראל מתקנים אותו עם אמונה והשפעה. אדר הוא חודש 12, שמסמל פירוד וקושי, והשמחה היא תיקון רוחני. הלימוד הזה מוקדש לרפואת הרב מרדכי שיינברגר בן שרה, לעילוי נשמת מירה בת חנה, ולחזרת החטופים במהרה. לומדים מהספר "צמח השם לצבי" של הרב יהודה ברנדויין, על פרשת זכור ופורים, ובעזרת השם נצליח.
הנושא המרכזי הוא "זכור את אשר עשה לך עמלק". המילה "לך" חשובה, כי היא מראה שעמלק נלחם במצווה "ואהבת לרעך כמוך", שהיא עיקר התורה לפי הלל. עמלק זה אהבה עצמית שחודרת לכלל, במקום לתת לזולת בלי תמורה. ראשי התיבות של "עמלק" הם "על מנת לקבל", כלומר רצון לקבל לעצמו, וזו קליפה קשה שמתנגדת לאהבה חינם – לאהוב בלי לצפות לשום דבר בחזרה. רוב האנשים, 99%, לא מסוגלים לזה כי הטבע שלנו, "יצר לב האדם רע מנעוריו", מושך לקבל לעצמו. התורה נותנת כוח להתגבר על זה, במיוחד פנימיות התורה – חוכמת הקבלה ותורת החסידות.
בלק ובלעם הם דוגמאות: שמותיהם קשורים לעמלק לפי הזוהר, בגימטריה ובסופי תיבות. הם אמרו שהם עובדים את ה', אבל הכל היה בשביל עצמם, כמו שהוסבר בשיעור על פרשת בלק. עמלק הוא קליפה גבוהה, שתקפה מיד אחרי יציאת מצרים נגד משה, והיא ההפך מאהבת הזולת. אם שונאים מישהו כי "הצ'ק חוזר" – כי לא קיבלנו משהו ממנו – זו לא אהבה חינם, אלא רצון לקבל. צריך לתקן את עמלק על ידי השפעה נקייה, בלי לחפש כבוד או תמורה, וזה מה שמלמדים בעל הסולם, הרב שיינברגר וקבוצות כמו חב"ד שמחברות את עם ישראל. אהבה עצמית זה בסדר כשמתחילים, כמו ילד רוחני, אבל להיתקע שם מביא לקליפת עמלק שמפרידה מהכלל.
רש"י אומר על "וישמע יתרו" ששמע "שמועה טובה" וגם על מלחמת עמלק, בנוסף ליציאת מצרים וקריעת ים סוף. למה בעשרת הדיברות כתוב "אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" ולא "שבראתי שמיים וארץ", שיותר מראה את גדלות ה'? כי התורה רוצה להראות השגחה אישית עלינו, לא רק את הבריאה הכללית. יציאת מצרים הייתה גילוי גדול – ה' התגלה לתחתונים במקום הכי נמוך, בניגוד לשמיים וארץ שמרגישים רחוקים כשאתה בקליפות. זה כמו מיליונר: להעריך אותו מרחוק זה לא כמו שהוא מתחבר אליך ומשקיע בך – ככה יציאת מצרים קירבה את ה' לעם. אבל היציאה לא תיקנה את עמלק, אז יתרו בא ללמוד ממשה איך לנצח אותו.
פורים ממשיך את התיקון הזה. מחיית עמלק מביאה שמחה כי היא מסלקת ספקות באמונה. כתוב "היש ה' בקרבנו אם אין", ואחר כך "ויבוא עמלק" – הרב נחמן אומר ש"אסיאני" מהנחש זה "היש עין", ספק שמביא רצון לקבל. השמחה של פורים מתגברת על זה, ו"קיימו וקיבלו" נעשה מאהבה. ביום כיפור יש אור חוכמה של מחילה עם חמש תפילות ועינויים, אבל הוא נגמר בסוכות עם חסדים – שם ענני הכבוד שומרים מפני עמלק. הלבנה היא משל למלכות: היא מקבלת אור מהשמש, ו-30 הימים שלה מחולקים לשלושה קווים – חסד, גבורה, תפארת. ביום 14 היא מלאה, אבל מתמעטת כדי שהקליפות לא ייקחו יותר מדי. ככה אסתר מאירה בפורים, אבל רק מ-11 עד 15 באדר, שלא יחטפו ממנה הקליפות.
ביום כיפור, אור החוכמה הופך זדונות לזכויות, כמו ב"עד דלא ידע" של פורים שמאחד ארור וברוך. שם ה' (הוי"ה) והכסא לא שלמים כל עוד עמלק קיים – חסרות האותיות ו"ק וא', שישתלמו כש"השכינה תחזור לציון". שאול השאיר את אגג חי כי ראה בנבואה את פורים, אבל שמואל תיקן אותו – מלך צריך לפעול מהכתר ולשנות טבע בתפילה. צריך לעבוד על חיבור לכלל בלי אנוכיות, למחות את עמלק ולגלות את האחדות האלוקית במהרה.
Summary of Kabbalah Lesson (English Translation)
Adar brings joy because "when Adar enters, we increase in joy," since it’s a time of judgment, but Israel fixes it with faith and bestowal. Adar, the 12th month, naturally leans toward separation and difficulty, so the joy is a spiritual correction. This lesson is for the healing of Rabbi Mordechai Scheinberger ben Sarah, the soul elevation of Mira bat Chana, and the swift return of the hostages. We’re learning from Rabbi Yehuda Brandwein’s "Tzemach Hashem L’Tzvi" about Parshat Zachor and Purim, hoping to succeed with God’s help.
The main focus is "Remember what Amalek did to you." The word "to you" matters because it shows Amalek fights against "Love your neighbor as yourself," the Torah’s core per Hillel. Amalek is self-love that creeps into the collective, not giving freely to others. Its acronym means "to receive for oneself," a tough klipah against unconditional love—loving without expecting anything back. Most people, 99%, can’t do this because our nature, "the heart’s inclination is evil from youth," pulls us to receive. The Torah, especially its inner parts—Kabbalah and Chassidut—gives us strength to overcome it.
Balak and Balaam are examples: their names tie to Amalek per the Zohar, through gematria and final letters. They said they served God, but it was all for themselves, as explained in a lesson on Parshat Balak. Amalek is a high klipah that hit Israel right after the Exodus, against Moses, and it’s the opposite of loving others. If you hate someone because "the check bounced"—you didn’t get something back—it’s not free love, just wanting to receive. To fix Amalek, we need pure bestowal, no honor or reward, as taught by the Baal HaSulam, Rabbi Scheinberger, and groups like Chabad uniting Israel. Self-love is fine when starting, like a spiritual child, but staying there brings Amalek’s klipah, cutting you off from the collective.
Rashi says on "Jethro heard" that he heard "good news" and about Amalek’s war, beyond the Exodus and sea splitting. Why do the Ten Commandments say "I am the Lord your God who brought you out of Egypt" and not "who created heaven and earth," which shows more greatness? Because the Torah stresses personal providence, not just general creation. The Exodus was a huge revelation—God appeared to the lowest in their low place, unlike heaven and earth, which feel far when you’re in klipot. It’s like a millionaire: admiring him from afar isn’t like him connecting and investing in you—that’s how the Exodus brought God close. But it didn’t fix Amalek, so Jethro came to learn from Moses how to beat it.
Purim keeps fixing this. Wiping out Amalek brings joy by clearing faith doubts. It says "Is the Lord among us or not?" then "Amalek came"—Rabbi Nachman says "asi’ani" from the serpent is "ha’yesh ayin," doubt feeding self-interest. Purim’s joy beats this, and "they upheld and accepted" came from love. Yom Kippur brings chochmah’s light of forgiveness with five prayers and afflictions, but it’s finished in Sukkot with chesed—the Clouds of Glory shield from Amalek. The moon mirrors malchut: it takes light from the sun, and its 30 days split into three lines—chesed, gevurah, tiferet. On day 14, it’s full but shrinks so klipot don’t grab too much. Esther shines in Purim, but only from the 11th to 15th of Adar, keeping klipot from stealing.
On Yom Kippur, chochmah turns sins to merits, like Purim’s "until he doesn’t know," uniting cursed and blessed. God’s name (Havaya) and throne aren’t whole while Amalek’s around—vav, kuf, and aleph are missing, completed when "the Shechinah returns to Zion." Saul spared Agag, seeing Purim in prophecy, but Samuel fixed it—a king must act from keter, changing nature via prayer. We need to work on connecting to the collective without egoism, erasing Amalek and revealing divine unity soon.
