לבטל כישופים
סיכום שיעור תורני – "מכשפה לא תחיה" ופריקת עול
השיעור עוסק בנושא פריקת עול מצוות והכישוף, תוך התמקדות בפרשנות הבעל שם טוב לפסוק "מכשפה לא תחיה" (שמות כב, יז) ובתיקוני הזוהר על עבודה לשם שמיים לעומת עבודה לסגולות חיצוניות. השיעור מבאר את המושגים "שם טומאה" ו"שם טהרה" ואת ביטול הכישוף דרך כוונות נסתרות. להלן סיכום מורחב:
השיעור פותח בהגדרת פריקת עול כחמורה מאוד. ברמת הפשט, זו עזיבת מצוות חיצוניות, אך הפריקת עול האמיתית היא זריקת העבודה הפנימית לשם שמיים והחלפתה בעבודה למען סגולות, ברכות חיצוניות ופרנסה. זו פריקת עול רצינית שמופיעה גם בתיקוני הזוהר בנוגע לתפילין וקריאת שמע, שבהם המחשבה הלא נכונה מובילה לכישוף.
הבעל שם טוב דרש על כך בפרק "המוציא" במסכת שבת, בהקשר של רב חסדא ורב בר בר אונה. השניים התמודדו עם מטרוניתא (דמות נשית המייצגת כוח רוחני) שביטלה כישוף באמירת דברים מסוימים. הש"ס מציין שהיא אמרה "מילתא" (מילה) שהיא שם טומאה, אך לא נכתב מה אמרה כשאמרה "מילתא" שהיא שם טהרה. הסיבה לכך היא להסתיר את הכוונות הנסתרות, כדי שנדע כיצד ביטלו הכישוף מבלי לחשוף את הסודות בפירוט. השיעור מוסיף שבגמרא במסכת גיטין יש לחשים לביטול תחלואים, ושם נאמר שביטול הכישוף נעשה דרך הפסוק "מכשפה לא תחיה" עם כוונות נסתרות.
השיעור מבאר ש"מכשפה לא תחיה" מכיל סודות נפלאים לביטול כל סוגי הכישוף בעולם. רב חסדא ורב בר בר אונה ביטלו כישוף באמירת הפסוק הזה עם כוונות נסתרות, כפי שמופיע בש"ס. המילה "מילת" היא ראשי תיבות של "מחשבה לא תחיה", כלומר ביטול הכישוף נעשה על ידי הריגת המחשבה הלא טהורה. הש"ס לא מפרט את "מילתא" של שם טומאה (כי היא קשורה לקליפה), אך מציין את הכוונה הטהורה כמפתח לביטול.
מהו כישוף? השיעור מגדיר אותו כחוכמה ללא חסדים – רצון עז להשיג אורות עליונים בדרך לא מתוקנת. בגימטריה, "כישוף" שווה 400, רומז לרצון הגדול לחוכמה מצד הקליפה. "שם טומאה" הוא השגה של רצון לקבל לעצמו, בעוד "שם טהרה" הוא רצון להשפיע על מנת להשפיע, בזמן התיקון. ביטול הכישוף נעשה כשהאדם אומר "מכשפה לא תחיה", כלומר מבטל את הספק (שגם הוא בגימטריה עמלק) והופך אותו לפסק – החלטה ברורה לא לתת חיות לרצונות הלא מתוקנים שבו.
השיעור מרחיב שגם קיום מצוות לשם שכר או פרנסה הוא סוג של כישוף, כי זה רצון לחוכמה ללא חסדים וללא כוונה לשם שמיים. זו דרך דמיונית שלא עובדת באמת, או עובדת זמנית בזכות כוחות שמושכים לקליפה, אך אינה דרך אמת. לדוגמה, תיקון חצות כסגולה לעסקה טובה הוא הפך מדרך האמת, וכך גם המצאת סגולות כמו שתיית מים של הבבא סאלי למטרות חיצוניות. השיעור קורא לעבודה פנימית אמיתית על פי ספרים כמו "אהבת ישראל", ולא להמצאת סגולות חיצוניות.
רב חסדא ורב בר בר אונה מייצגים שני צדדים: חסד וריבוי (גבורה). הם ביטלו כישוף דרך "המוציא" – שלב ביניים בין מחשבה למעשה, שבו הכוונה הנסתרת מגלה את מה שצריך ומסתירה את היתר. השיעור מסכם שהקליפה של הכישוף נפוצה מאוד, והיא קשורה לרצון למשוך אורות בדרך לא מתוקנת, כפי שהוסבר בפרשת בלק על בלעם. אדם שלא מתקן את עצמו לא יקבל אורות עליונים, ולכן חייב לעבוד בדרך אמת.
השיעור מזהיר מפני סיפורי ניסים שלא מבינים את עומקם, כפי שרש"י אומר שפשוטו של מקרא הוא התפשטות הגשמיות. יש להתמקד בעבודה פנימית, להרוג את הקליפה שבתוכנו, ולקיים מצוות לשם שמיים ולא לסגולות חיצוניות.
