פתיחה לחכמת הקבלה
יג) והענין הוא, כי כמו שהגשמיים נפרדים זה מזה ע"י ריחוק מקום, כן נפרדים הרוחנים זה מזה ע"י שינוי הצורה שבהם. ותמצא זה גם בעוה"ז. למשל שני בני אדם, הקרובים בדעתם זה לזה, הם אוהבים זה את זה. ואין ריחוק מקום פועל עליהם, שיתרחקו זה מזה.
ובהפך, כשהם רחוקים זה מזה בדעותיהם, הרי הם שונאים זה את זה, וקרבת המקום לא תקרב אותם במאומה. הרי ששינוי הצורה שבדעתם, מרחקם זה מזה, וקרבת הצורה שבדעתם, מקרבם זה אל זה. ואם למשל, טבעו של האחד הוא הפוך בכל בחינותיו כנגד טבעו של השני, הרי הם רחוקים זה מזה כרחוק המזרח ממערב.
ועד"ז תשכיל ברוחניות, שכל הענינים של התרחקות והתקרבות וזווג ויחוד, הנבחנים בהם, הם משקלים של שינוי צורה בלבד. שלפי מדת שינוי הצורה, הם מתפרדים זה מי זה, ולפי מדת השואת הצורה, הם מתדבקים זה בזה. ועם זה תבין, שהגם שהרצון לקבל הוא חוק מחויב בהנברא, כי הוא כל בחינת נברא שבו, והוא הכלי הראוי לקבל המטרה שבמחשבת הבריאה, עכ"ז הוא נעשה עי"ז נפרד לגמרי מהמאציל, כי יש שינוי צורה עד למדת הפכיות בינו לבין המאציל. כי המאציל הוא כולו להשפיע, ואין בו מנצוצי קבלה אפילו משהו ח"ו. והוא כולו לקבל, ואין בו מנצוצי השפעה אף משהו. הרי אין לך הפכיות הצורה רחוקה יותר מזה. ונמצא ע"כ בהכרח כי הפכיות הצורה הזו מפרידה אותו מהמאציל.
הסבר: כמו שבגשמיות אני מודד מרחק על פי ריחוק פיזי והחלל שבין עצם לעצם, או בחלל מודדים לפי מרחק של שנות אור בין עצם לעצם וכן הלאה, ברוחניות המרחק הוא צורני ולא חומרי. יתכן ששני אנשים באותו חדר בקירוב רב ושונאים שנאה מאוד גדולה זה את זה, וכן הפוך.
אבל הרצון לקבל מצד עצמו שהוא חוק מחויב מתגלה בעל מנת לקבל בפעם הראשונה וזה מפריד אותנו מהבורא, יש לדייק ולהדגיש שוב, שהרצון לקבל עצמו לא מפריד מהבורא, מכיון שממילא אין בנינו לבין הבורא קשר של חומר או חיבור של חומר וחומר, אלא הבעל מנת לקבל הוא המפריד אך כיוון שהתפיסה שלנו את הרצון לקבל היא דרך הבעל מנת לקבל ואין תפיסה בחומר בלי צורה על כן זה מפריד בנינו לבין הבורא. והמאציל כולו בעל מנת להשפיע ולא רוצה לקבל לעצמו כלום חס ושלום, על כן ממילא שינוי הצורה מפריד הרוחניים, אם כך מה שנשאר לתקן את הצורה ואז השוואת הצורה מקרבת הרוחנים, אבל גם כאשר נתקן את הצורה, החומר תמיד ישאר רצון לקבל. יש כאלה מפרשים מקבל בעל מנת להשפיע – זה לקבל כדי להשפיע לשני, אבל אין זה נכון, מקבל בעל מנת להשפיע הפירוש שאני מקבל ברצון לקבל שלי, אבל מתוך אהבה. הכוונה של הקבלה שלי היא להשפיע, אבל מכיוון שהנותן נהנה מבחינתי מזה שאני מקבל ממנו אז אני משפיע לו ע"י קבלתי.
נשאל מה הבורא צריך את השפעתנו?
ציטוט מתוך מבוא לספר הזוהר מבאר את העניין:
"והוא סוד וביד הנביאים אדמה (הושע י"ב). כי באמת יש בזה חפץ אלקי שאלו הדימוים המתפעלים רק בנשמות המקבלים, יתראו אל הנשמות, כמו שהוא ית' עצמו משתתף עמהם, כדי להגדיל ביותר את השגת הנשמות. בדומה לאב המצטמצם להראות לבנו יקירו הקטן, בפנים של צער ובפנים של נחת, אע"פ שאין בו לא מן הצער ולא מן הנחת כלום, אלא עושה זאת רק להפעיל את בנו החביב ולהרחיב הבנתו בכדי להשתעשע עמו. ורק אחר שיגדל ישכיל וידע שכל מה שעשה אביו לא היה בו שום ממשיות יותר אלא רק בכדי להשתעשע עמו. כן הוא בענין אשר לפנינו, אע"פ שכל אלו הדימוים והשינוים מתחילים רק בהתפעלות הנשמות ובהם הם מסתיימים, מ"מ בחפץ אלקי מתדמה להם כאלו הם נראים בו ית' עצמו. ועושה ית' וית' זה. בכדי להרחיב ולהגדיל את השגתן של הנשמות במדה הגדושה ביותר, שהוא בכלל מחשבת הבריאה בכדי להנות לנבראיו."
חכמת הקבלה והפילוסופיה
הרוחני הוא כח בלי גוף
וזהו שהמקובלים מגדירים בשם "רוחניות", ועליהם מדברים, אשר אין לה כל תמונה מזמן ומקום. וכל ערכי הגשמיות כלל (ולדעתי, כל הפילוסופיא התעטפה בטלית שאינה שלה, כי גנבה איזה גדרים מחכמת הקבלה, ועשו להם מטעמים בהבנה אנושית, כי לולא כן לא היה עולה על דעתם לבדות חכמה כזו). אלא שהיא בחינת כח בעלמא. כלומר, לא כח המלובש בגוף כרגיל בעולם הזה, אלא כח בלי גוף.
כלי רוחני נקרא כח
וכאן צריך לציין שעניין כח האמור ברוחני, אין הכוונה על האור הרוחני גופו, כי האור הזה הרוחני, הוא נמשך ישר מעצמותו יתברך. ואם-כן הרי דינו שוה לעצמותו יתברך. כלומר, שגם באור הרוחני, אין לנו שום תפיסה והשגה, שנוכל להגדירו באיזה שם והגדרה. כי אפילו שם "אור", הוא מושאל ואינו אמיתי. ולפיכך יש לדעת אשר שם זה "כח" בלי גוף, נאמר בדיוק על בחינת "כלי רוחני".
אורות וכלים
ואין להקשות לפי זה, איך מבחינים חכמי הקבלה באורות, אשר כל החכמה מלאה מהבחנותיהם?
אכן אין הבחנות אלו אמורים בעצם האורות, זולת בהתפעלות הכלי שהוא הכח הנ"ל, שהוא מתפעל מסיבת פגישת האור בו.
הסבר: דהיינו גם כשאנו אומרים אור, מדברים מצד התלבשות אורות בכלים, ולא על האור עצמו, כי ממילא אין תפיסה באור בלי כלי, ולאור מצד עצמו אין כלי כי נמשך יש מאין מעצמותו, לכן כוח בלי גוף הכוונה, רק בחינת ראש, צד הצורה הכלל. שממילא הוא כבר במסגרת תפיסת הנברא (נקרא גם לבושי מוחין).
כלים ואורות (בפירוש המלות)
וכאן צריך להוסיף עניין ההבדל בין המתנה ובין אהבה הנולדת על ידיה. אשר האורות, כלומר, ההתפעלות של הכלי, שזה ניתן להשגה, היא מכונה בשם "חומר וצורה" יחד, כי ההתפעלות, היא הצורה, והכח הנ"ל הוא "החומר".
הסבר: דהיינו ההתפעלות= התלבשות אורות בכלים. חומר= ההשתוקקות הרגש הרצון.
אולם האהבה הנולדת, היא נבחנת לצורה בלי חומר. כלומר, אם אנו עוסקים בהפשטת האהבה מן חומר המתנה, כמו שלא היתה מלובשת באיזה מתנה ממשיית מעולם, אלא בשם המופשט אהבת השי"ת – אז נבחנת לצורה. והעסק בה נבחנת בשם קבלה הצורתית. אולם נחשבת לממשית בלי שום דמיון לפילוסופיה צורתית, משום שרוח האהבה הזאת היא הנשארת באמת בהשגה, בבחינת מופשטה לגמרי מן המתנה, דהיינו, עצם האור.
החומר והצורה בקבלה
והטעם, כי האהבה הזו אף-על-פי שהיא רק תולדה יוצאת מן המתנה, מכל-מקום היא חשובה באין ערך על המתנה בעצמה. בדומה למלך גדול שנותן חפץ קטן לאדם, אף-על-פי שהמתנה בעצמה, אין לה כל ערך, עם-כל-זה האהבה והתשומת לב של המלך, אין קץ לערכה ויקרה. ולפיכך, היא מופשטת לגמרי מן החומר, שהוא האור והמתנה, באופן, שכל העסק וההבחן נשאר חקוק בההשגה רק באהבה לבדה. והמתנה כמו נמחקת ונשכחת מהלב. ולפיכך, נבחנת חלק החכמה הזו, בשם חכמת הקבלה הצורתית, שהיא החלק היותר חשוב בחכמה.
הסבר: דהיינו הכלל האהבה היא מעבר לפרטים, ולא תלויה בפרטים לאחר שמשיגים אותה, והיא נחשבת לממשית כי היא בחינת התפעלות, ואין היא בגדר תאוריה או השערות כמו הפילוסופיה אלא היא הרגש ממש, רק הרגש מופשט מצד הכלל.
ויותר מזה למשל אם אני אוכל עם אשתי אז הסעודה היא רק אמצעי לקשר של אהבה שההרגש שלו הוא הרבה מעבר לסעודה, רק אנו פועלים דרך הפרט אל הכלל, אנו נבראים אנו צריכים את הפרטים לכן אנו פועלים אותם, אבל ההרגש הנולד של האהבה שהוא מעבר לפרטים באמת הרבה יותר גדול מהסעודה, כמו כן האור תמיד מתקבל בכלי הזך יותר. אם כך וודאי שהאור של הקבלה הצורתית גדול יותר.
אבי"ע
ויש באהבה זו ארבעה חלקים אשר המה נבחנים בדומה לאהבת אדם, שבעת קבלת מתנה בפעם הראשונה עדיין לא נכנה את נותן המתנה לאוהב. ומכל-שכן, אם נותן המתנה אדם חשוב, שאין למקבל השתוות עמו.
אולם עכ"ז, על-ידי ריבוי מתנות ואורך ההתמדה יצוייר שאפילו את האדם החשוב יכירוהו לאוהב אמיתי כשוה ערך. כי חוק האהבה לא יצוייר בין גדול לקטן, כי שני אוהבים אמיתיים צריכים להרגיש השואה ביניהם כנודע.
ולפיכך תבחן כאן ארבע מדרגות של אהבה. המקרה נקרא עשיה. הכפלת ריבוי המתנות נקרא יצירה. וגילוי האהבה גופה נקראת בריאה.
וכאן מתחיל הלימוד מחכמת הקבלה הצורתית, כי במדרגה זו נפשטה האהבה, מן המתנות. שז"ס: "ובורא חושך". כלומר, שמסלק האור מן היצירה, ונשאר האהבה בלי אור, בלי מתנותיה.
ואחר-כך אצילות, שאחר שטעמה ופשטה הצורה מהחומר לגמרי, בסוד: "ובורא חושך", ראוי לעלות למדרגת אצילות, ששם חוזרת הצורה ומתלבשת בחומר. דהיינו, אור ואהבה יחד.
הסבר: דהיינו אנו פועלים מהחוסר שלמות לשלמות, ולפיכך מתחילים מהפרטים, באהבה יש הרגש של שיוויון, ולא קטן וגדול (יראה) על כן מחלק לנו בצורה פלאית את הסדר:
הפרטים, המקרה המתנה מצד עצמה נקראת עשיה, ריבוי המתנה בבחינת הכפל שהמתנה באה כדי להגיע לכלל נקרא יצירה. האהבה עצמה שמופשטת מהמתנה נקראת בריאה, לאחר שזכינו באהבה, ואז מתחיל העסק בצורות, אבל זה לא מספיק לאחר מכן שרכשנו את הצורה המופשטת של האהבה בסוד בורא חושך, ראוי לעלות למדרגת אצילות ששם המתנה ואהבה מתחברים לדבר אחד המתנה היא ביטוי של האהבה כבר, ולא כמו ביצירה למשל אמצעי לעורר את האהבה, ולא כמו בבריאה שהיא מופשטת מהמתנה, אלא אהבה ואור יחד בבחינת שלמות.
מחצבת הנשמה
כל רוחני מובן לנו כבחינת כח מופשט מן הגוף, כי על-כן אין לו שום תמונה גשמית. אולם כיון שכן, הריהו מובדל לעצמו, ונבדל כולו מן הגשמי. ואם-כן איך יוכל אפילו להניע איזה דבר גשמי, ואין צריך חומר שיוולד מעצמו דבר גשמי, כיון שאין לו שום יחס שדרך בו יבוא למגע עם הגשמי.
יסוד החומצי
אולם באמת, גם ה"כח" כשהוא לעצמו נבחן לחומר אמיתי, לא פחות מכל שאר החומרים הגשמיים שבעולם המוחשי.
ואף-על-פי שאין לו כל תמונה מוצגת לתפיסת החושים האנושיים – אין זה מוריד מערך החומר שהוא ה"כח".
כי אם תקח את פרודת יסוד החמצן, אשר רוב מהחומרים שבעולם מורכבים הימנו, – ועם כל זה כשתקח בקבוק עם יסוד חמצן נקי, כשהוא עומד לעצמו נקי משיתוף חומר אחר – הרי תמצאהו כמו בקבוק ריקן לגמרי, בלי שום תפיסה כלל – להיותו בחינה אוירית לגמרי, שאין היד שולטת בו למישוש, ואין לו כל מראה שהעין שולט בו.
ואם נסיר הפקק מהבקבוק ונריח בו, לא נמצא שום ריח של משהו. ואם נטעם אותו – לא נמצא בו שום טעם. ואם נשימהו על מאזנים – לא ישקול יותר מהבקבוק הריקן. וכמו כן המימן, שאין לו טעם ריח או משקל.
אבל כאשר נרכיב שני היסודות יחד, מיד יתהפכו לנוזל, והנה מים ראויים לשתיה, שיש בהם טעם ומשקל.
ואם ניתן המים לתוך סיד בלתי כבוי – מיד יתערבבו המים בתוך הסיד ויהפכו הנוזלים לחומר מוצק כמו הסיד עצמו.
הרי, שמן היסודות חמצן ומימן, שבהם עצמם אין שום תפיסה מוחשית כלל – מתהפכים להיות גוף מוצק.
ולפי-זה איך נחליט ונאמר על הכוחות הפועלים בטבע שאינם חומר גשמי, וכל זה רק בגלל שאינו מסודר כלפי הכרת החושים – בשעה שאנו רואים בעליל אשר רובם של החומרים המוחשיים שבמציאות נבנו מלכתחילה מיסוד החמצן, שאין החושים האנושיים מסוגלים לתפוס ולחוש אותו.
ולא עוד, אלא שאפילו המציאות המוחשית, המוצק והנוזל, שמושגים בהחלט בעולמינו המוחשי – עלולים לההפך לאויר ואדים, במדת חום מסויימת – וכמו-כן האוירים עלולים לההפך למוצקים במדת קור מסויימת.
ואם כן יש לתמוה, איך יש לך נותן מה שאין בו, כי ראינו בעליל, כי כל התמונות המוחשיות באים מהיסודות שהם עצמם אינם מוחשיים, ואינם חומרים קיימים לעצמם. וכן, כל התמונות הקבועות שאנו מכירים, ועל ידיהם מגדירים את החומרים, אינם קבועים וקיימים כלל מסגולות עצמם, אלא רק פושטים צורה ולובשים צורה בהשפעת גורמים כמו חום וקור.
אלא שעיקר החומר הגשמי הוא ה"כח" שבהם, אלא, שאותם הכוחות עדיין לא נמצאו לנו בלבדם, כמו היסודות החימיים – ויכול להיות שיתגלו לנו בזמן מן הזמנים, גם בהיותם לבדם. כמו כל היסודות החימיים שנתגלו לנו רק בזמן האחרון.
הסבר: בא להראות לנו דבר גדול וחשוב מאוד, לכאורה אנו מתיחסים לרוחניות או לצורה כמשו מופשט ורחוק מאיתנו, ואנו מחשבים רק את החומר, אך מראה לנו שאפילו אנו לא באמת חושבים ככה ומביא משל יפה.
יסוד החומצי, לכאורה החמצן שהוא מצד עצמו ביחס לחוש המישוש והטעם ואף הריח והשמיעה, מופשט לחלוטין, אם כל זאת רוב החומרים בכדור הארץ מורכבים מיסוד החמצן ואף אין להם קיום בלעדיו.
ויותר מזה אף יסוד החמצן שהוא צורה מופשטת ביחס לחמשת החושים, יכול להתגשם ע"י התחברותו עם פרטים אחרים ולהיות מוחשי לחלוטין. ועוד יותר מזה גם דברים מוצקים לחלוטין בשינוי מצב צבירה נהפכים למופשטים לגמרי.
מביא במקום אחר אף על פי שאין אנו יכולים לגעת ברוח ובאוויר או לתפוס אותם ברור לנו שאין לנו קיום בלעדיהם.
לכן אל לנו להיות מקובעים במחשבה ולחשוב שמה שאנו מרגישים רק הוא חומר בעוד שראינו שכל המוחש דווקא בא מהלא מוחש ואף כל מה שאנו תופסים לא קיים מצד עצמו אלא רק על פי הצורה שהוא פושט ולובש.
ואומר גם המדע בעבר לא היה מודע ליסודות מסוימים בטבע וכל פעם מגלה יסוד חדש, ויתכן שיגלה עוד בהמשך.
לכן הלכה למעשה, זה שאנו לא תופסים רוחניות לא אומר שהיא לא קיימת או מופשטת ופילוסופית, אלא כנראה אין לנו את ההנפשה המתאימה, אם כך עלינו להשיג אותה וממילא המופשט יהיה כבר מאוד מוחש.
אורות וכלים
אכן לא מחשבותם מחשבותינו, כי דרך חכמי הקבלה, הוא דרך של מציאת ממשיות שהשיגו כן, אשר אין להשיב את העובדה משום קושיות השכליות. אולם אבאר היטב הדברים שיהיו מובנים לכל נפש.
מתחילה יש לדעת, ההבדל בין אורות לכלים, אשר מובן תיכף בנאצל הראשון מאין סוף ב"ה, כי ודאי נאצל הראשון, הוא היותר שלם ויותר מעודן מכל הבא אחריו. וודאי אשר הנועם והשלימות הזה, הוא מקבל מעצמותו יתברך, שרוצה להעניקהו מכל נועם ועונג.
ונודע בפשיטות, שכל עיקר קנה המידה שבתענוג הוא "הרצון לקבל" אותו. כי כל מה שרצונינו להוט לקבלו ביותר, הריהו מורגש לנו למעונג ביותר, וזה פשוט. וכיון שכן, יש לנו להבחין בנאצל הראשון זה, שתי בחינות. דהיינו בחינת "הרצון לקבל", אותו מהות המקובל לו, וגם בחינת המהות המקובל לפי עצמו. ויש לדעת, אשר הרצון לקבל הוא המובן לנו בבחינת גופו של הנאצל, דהיינו, עיקר העצם שלו, שהוא, כלי לקבל את טובו המקובל. והשנית, הוא המהות הטוב המקובל לו, שזהו אורו יתברך, הנמשך תמיד לנצחיות לאותו נאצל.
הרי שבהכרח, מוכרחים להבחין שני דברים ובחינות המורכבים ומלובשים זה בזה, אפילו ברוחני היותר נעלה שהלב יכול לחשוב ולהרהר, לאפוקי מדעת הפילוסופיה שבדתה לה, אשר האישים הנבדלים המה חומרים בלתי מורכבים. כי בהכרח אותו "הרצון לקבל" הנמצא בנאצל בחיוב גמור (שזולתו לא נמצא תענוג, אלא כפיה, ובלי יחס הרגש של עונג) הוא לא היה בעצמותו יתברך, ועל זה שורה השם הנאצל, במה שאינו עוד עצמותו יתברך, כי ממי יקבל?
מה שאין כן השפע שמקבל הריהו בהכרח חלק מעצמותו יתברך, שעל זה לא היה צריך להיות שום חידוש. ואם כן, אנו רואים את המרחק הגדול מהגוף המחודש, אל השפע המקובל, שדינו כמו עצמותו יתברך.
קטעים מתוך "מאמר החרות" בנושא:
"המתבאר מובן לנו היטב הכתוב: "וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה". כי אנו מוצאים כאן שתי יצירות שהם: האדם לבד, ונפש חיה לבד. והכתוב משמיענו, שמתחילה נברא האדם בבחינת עפר מהאדמה, דהיינו, קיבוץ מספר מסויים של פרודות, שבתוכם כלול עצמותו של האדם, דהיינו, ה"רצון לקבל" שלו. אשר כח הרצון לקבל הזה, שרוי בכל הפרודות שבמציאות, כמו שביארנו לעיל, שמהם נבראו ויצאו כל ד' הסוגים: דומם צומח חי מדבר. ובדבר הזה, אין שום יתרון לאדם על יתר חלקי הבריאה. וזה שמשמיענו הכתוב במילים: "עפר מן האדמה".
הסבר: האדם מורכב מצד הנשמה שבו וצד הגוף צד הבורא שבו וצד הבריאה, כל הבריאה ככה בנויה והאדם הוא הכלל של הבריאה. הצד הראשוני שבאדם הוא צד החומר שלו עם הצורה הבלועה בו, הרצון לקבל בעל מנת לקבל.
וז"ש: "ויפח באפיו נשמת חיים", שהוא כללות הצורות של קבלה, הראויות למין האדם. – ומילת נשמת – היא מלשון "שמין" לו את הקרקע, שהוראתה כמו "ערך" (ומקור השם של נשמה תבין מהכתוב איוב ל"ג, "רוח אל עשתני ונשמת שדי תחייני, ועי' פי' המלבי"ם שם) ונשמה היא מבנין נפעל, כמו השם, נפקד, נאשם, נאשמה.
ושיעור הכתוב הוא: "ויפח באפיו" כלומר, שהביא לתוך פנימיותו ותוכיותו נשמה והערכה של חיים, שמשמעותו כל סכום הצורות הראויים להתקבל אל "הרצון לקבל" שלו כנ"ל. ואז, אותו הכח של הרצון לקבל שהיה צרור בפרודות שלו, מצא המקום שיוכל להתלבש ולפעול שם. דהיינו, באותן הצורות של קבלה שהשיג מהשי"ת. אשר פעולה זו, נקראת "חיים", כמבואר לעיל.
הסבר: הבורא נתן בנברא את הצד המקשר את צד הבורא שבאדם צד הנשמה, שדרך זה הוא מתקשר לבורא בקשר של אהבה. ויפח באפו נשמת חיים, דהיינו התלבשות אור בכלי (הצורה).
באמת אנו רואים שהחומר צריך להיות תמיד בתנועה, אפילו הדומם בתוכו בפנימיות יש תנועה, כי התנועה מייצגת את צד הבורא שבבריאה וחוסר תנועה הוא מוות ונפרדות.
משל יפה לעניין שהמנוחה של הפוטון היא בתנועה , ואין לו מצב של מנוחה מצד עצמו, הוא תמיד בתנועה. המנוחה של האור היא בתנועה וכך עלינו להיות בצד הצורני שבנו.
ואף על פי שחכמת הקבלה, אינה מדברת כלום מעולמנו הגשמי, עם כל זה יש להם לכל העולמות חוק אחד (כמ"ש במאמר מהות חכמת הקבלה בד"ה חוק שורש וענף). ולפיכך נמצא גם כן, אשר כל מיני מהותים הגשמיים שבעולמנו, דהיינו, כל מה שנמצא בתוך החלל הזה, יהיה מה שיהיה, דומם, צומח, חי, עצם רוחני, עצם גשמי, אם באנו להבחין את בחינת היחידית והאנכיית של כל אחד מהם, במה שנבדל מכל האחרים, ואפילו בפרודה היותר קטנה, הרי היא לא יותר מבחינת "רצון לקבל" הנ"ל, שהוא כל צורתו הפרטית מצד הבריאה המחודשת, המגביל אותה בכמות ואיכות כנ"ל, שמכוח זה נמצא בה כוח המושך וכוח הדוחה.
אבל כל מה שנמצא בה יותר משני הכוחות האמורים, הרי זה נחשב לבחינת השפע ממהותו ית', אשר השפע הזה הוא שוה לכל הברואים, ואין בה משום חידוש המיוחס לבריאה כלל, להיותה נמשכת יש מיש, ולא יתכן ליחס את זה לבחינת יחידה פרטית. רק לדברים משותפים לכל חלקי הבריאה הקטנים עם הגדולים. שכל אחד מקבל מהשפע הזה, לפי גבול הרצון לקבל שלו, ובגבול הזה נעשית ההגדרה בין כל יחיד ויחידה.
הרי הוכחתי בעליל מבחינה מדעית טהורה, את "האנכי" (האיגו) של כל יחיד, בשיטה מדעית מוגנת לחלוטין בכל צרכיה מעין הבקורת. ואפילו לשיטת המטריאליסטים האוטומאטיים הקיצונים. ומעתה אין אנו צריכים יותר לכל השיטות הצולעות, המתובלות במטפיזיקא. וכמובן שאין כאן כל הפרש, אם הכוח הזה – שלרצון לקבל, הוא פרי ותוצאה של המטריה שהוציאתו בדרך החימיה, או המטריה, הוא פרי ותוצאה של הכח הזה, כי העיקר ידענו, אשר רק הכח הזה – המוטבע בכל בריה ואטם של "הרצון לקבל" בגבולותיו, הוא בחינת היחידה, שבו הוא נבדל וניכר לעצמו, מתוך שאר חברי סביבתו, שזה נוהג הן באטום יחידה, והן בחבורה של אטמים – שנקראים גוף. וכל יתר הבחינות, שנמצא בהם עודף על הכח הזה, אינם מיוחסים בכל שהוא לאותה הפרודה, או לאותה החבורה של פרודות מבחינת האנכיית שבה, אלא רק מבחינה כללית, שהוא השפע הנמשך אליהם מהשי"ת, שהוא ענין המשותף לכל חלקי הבריאה יחד, ואין בהם ענין של גופים נבראים יחידים, כמבואר.
הסבר: כל הבריאה הינה רצון לקבל, חומר הוא דבר הנתון לחוקים, החוק של הבריאה שהיא רצון לקבל.
ההבדל בין הברואים הוא ברצון לקבל שלהם, החומר של הרצון מורכב מכוח המושך וכוח הדוחה, כנגד כוח הנשמה וכוח הגוף, כוח ההשפעה וכוח הקבלה, צורה וחומר, כלל ופרט, ראש וגוף, בורא ובריאה, אור וכלי, זכר ונקבה וכו'.
האור, הטבת הבורא, מתגלה בבריאה על דרך היצירה, מכיוון שהאור תמיד היה, האור לא תלוי ברצון שלי, הבורא תמיד רצה להיטיב.
אומנם הרצון לקבל שלי הוא יש מאין, מכיוון שהוא דבר פלאי, שלא היה לפני זה, ופתאום נהיה. באמת הבריאה היא אמונית.
ואנו באמת לא תופסים מה שמעבר לבריאה, כל התפיסה שלנו מתחילה מהבריאה ולמטה, והרי מה שלא נשיג לא נדעו בשם.
וזה מה שאומר שהצד של הצורה – יש מיש הוא המשותף לכל חלקי הבריאה יחד ובאמת רק דרכו הם יכולים להתחבר, ולא דרך החומר. השוואת הצורה מקרבת הרוחניים ולא השוואת החומר!.
הרחבה נוספת למתקדמים:
קטעים מפרי חכם מתוך מאמר "מבשרי אחזה אלוק"
השגת ידיעות בגשמי וברוחני
אין בין גוף ונשמה, אלא שזה נמשכו לו מקריו בטבע ומעצמו, וזו מקריה נמשכים לה על ידי עבודה, ומטבע של יחס משותף מרוחני לגשמי.
נוסף הרוחני על הגשמי, אשר בגשמי יושג מציאות גם בלי שישיג מקריו, כמו שישיג שקטן הוא, רך בשנים, אע"פ שאיו יודע טעם הדבר. וכן לא ילעוס דבר המזיק לו, אבל ברוחני לא יושג שום מציאות בטרם יודע מקריו ותוצאותיו. כפי שיעור ידיעת המקרים – כן השגת גדלותו עצמו, והשגת מציאות רוחנית שבסביבתו.
הסבר: דהיינו החומר מגיע מלמעלה, הצורה ע"י עבודה.
כמו כן החומר מגיע מובנה כבר, המצב מגיע אלינו מוכן, ההתייחסות למצב תלויה בעבודה שלנו.
השגת הצורה הרוחנית
כן השגת צורה רוחנית, בשתי צורות שלה ישגה המשיג. הא' – שלא תהא דמיונית בשום פנים, הב'– שלא יהא מסופק בהכרתה, כמו שאינו מסופק בחיות שלו עצמו. והשם רוחניות יורה כן, שדמו אותה לרוח, שאף על גב שאין לרוח שום קצה ותמונה ומראה, מכל מקום אין לך אדם שיהיה מסופק במציאותו, מחמת שחיותו תלוי בו. כי בבית שנשאב מן הרוח, אם יוליך שמה את החי, הוא ימות. אם כן מציאותו ברור. כי הוא חייו.
ומגשמיים יכולים להבין ברוחני, כי מהות השכל הפנימי דומה לפנימיות הגוף, שנקרא "נפש כל בשר", שהוא בחינת הוי' וחסרונה עמה, כנזכר לעיל.
וכמו כן פנימיות השכל שנקרא נפש השכלי הוא גם כן הוי' בעל חסרון. ודו"ק היטב.
כי בריה כזו שמרגשת את הויתה מרגשת חסרונותיה, מה שאין כן בעלי חי הנחסר להם שכל זה לגמרי, ונעדר ממנו נפש השכלי ופנימיותה, ומרגשת מחמת זאת את חסרונה בשיעור הנחוץ לקיומה הגופני, וכפי קביעות הרגשות החסרון נמדד לה חיותה, ואם לא תהיה מרגשת בחינת חסרונה, אז לא יכולה להזין את עצמה להמשיך הויתה, ותמות. ולא עוד, אלא ששיעור גודלה ובריאותה תלוי בשיעור גודל הרגשת החסרון, כמו גוף הגשמי, אשר כל הבריא ביותר מרגיש רעבון ביותר, ועל כן אוכל ביותר, וממילא מתרבה שיעור דמו ובריאותו יותר.
הסבר: דהיינו החיסרון לאהבה זה עצם אצלה ולא לוואי, אלא הפוך המתנה היא לוואי. באמת במצב המתוקן הרצון לקבל בעל מנת להשפיע הוא העצם ולא הרצון לקבל בעל מנת לקבל.
הצורך בהשגת המאציל
אך עדיין צריך לדעת מה החיסרון שמרגישה הנפש השכלי. ואומר לך, שזהו חסרון השגה את מאצילה, כי נחקק בטבעה להשתוקק מאד לדעת מאצילה ובוראה. וזה, מתוך שמרגישה את הויתה עצמה, והבן. ופירוש, גדריה בעצם הוכנו כן, לחפש מה למעלה וכו'.
ואין לומר שחסרון זה אינו מגודר בהשגת מאצילה, אלא רדופה היא אחר כל נסתרות, וברצונה לדעת על הדברים העל טבעיים ועל הגלגלים, ועל מה שבלבו של חברו וכדומה.
וזה אינו, כפי הכלל שכתבתי למעלה, אשר פנימיות הדבר הוא מה שאינו יוצא חוץ הימנו, כי אם כן לא יצוייר באופן זה חסרון השגה זולת בבוראה. והרי ברור אשר רק השגה זו היא חסרון פנימי, שאינו נקרא פועל יוצא. מה שאין כן חקירה בנבראים היא פועל יוצא לזולתה, שאלמלא לא היו נבראים עוד בעולם, למשל אם היתה נבראת יחידה לא היתה רדופה להשיגן כלל.
אבל השגת מאצילה, זה חסרון כלפי עצמה, וזה הויתה. דהיינו, מרגישה עצמה בבחינת נאצל. ודו"ק ותבין אשר כל מקריה סובבים לזה, וזה החסרון שמרגישה, שתוכל להשיג את מאצילה. ובגודל הרגשתה המראה הזה – נוכל לשער מדה במדה גודל מדת גופה עצמה, ודו"ק היטב.
הסבר: לכאורה נגיד שיש בנשמה רצון לדעת מה שמחוץ לה או מעבר אליה, כמו למשל לגלגלים בשמים או כל דבר שלא גובל בגופה, אבל אומר זה עצם גופה החיסרון לדבקות במאצילה וזה לא משו הרואי מחוצה לה, אלא זה העצם שלה השגת מאצילה. (דהיינו קשר עם הנותן).
הכרת ההשגה – רק בדרך התורה
ותמיהני על החוקרים האלקיים, אשר כל חקירתם – בושה היא לנו, כי מתאמצים להביא ראיה על המפורסם שאינו צריך ראיה, ומה שנסתר מהכחשת גדרי הגשמיים ידחו בקש.
והאמת שהמצוי א' לא יצטרך כלל למופתים פילוסופיים, כי זה מושכל ראשון, בכל צד יפנה. כמו ששאלו לאדם מי כתב ספר חכמה כזה. הפלא ופלא מכל עין. ותירץ לו שבאמת לא נמצא חכם כזה בעולם, אך מקרה קרה אשר בנו הקטן שפך דיו לתומתו על אותם העלים, ונפזרו לאותיות בתמונותיהם, ונעשו אותם הצירופים הנוכחים בקישורי דברי חכמה נפלאה.
אלא, כל הסיתומים הם מהשגחתו לנבראים, וגם הכחשתם הוא מהגדרים שבגשמיים, ועל זה יסתמו פיהם לגמרי, כי באמת לא יקויים זולת בדרך התורה ומצוה, ולא בשום עיון שבעולם.
ועוד תדע אשר חיוב המציאות צריך להמשך מהרגשת ההשגחה יתברך שמו. וזה נקרא הכרה שלימה, המביאה עמה אהבתו יתברך ושפעו הנחמד. מה שאין כן הנמשך דרך עיון השכלי ביבשות – אין הידיעה זו לא מעלה ולא מוריד. ודו"ק.
וזה שאמרו חכמינו ז"ל, אשר ישנו ואשר איננו פה, מכאן שכל נשמות ישראל נמצאו בהר סיני, כי ממעמד הזה נמשכו כל נשמות לישראל בכל הדורות, וזה שאמרנו שענינה דומה לנפש הגופני שהוא הוי' וחסרונה עמה. והרחבת חיותה תלוי בקביעת החסרון דווקא. כי אלמלא היה הראיה חיובית – אז לא היתה נפש השכלי בעל חסרון יותר. ואם כן לא היתה יכולה לאכול לשבעה, אם כן היתה מתבטלת מכל וכל.
אבל מפלאי תמים דעים אשר משפט הראיה היה תיכף בחינת רצון מתלוה עמה בלי שום חיוב, ונתנה תיכף מזונות להעמיד הרצון הזה.
בסוד "למען ירבו ימיכם" וכו', וזהו שמירת התורה וחוקותיה, ובאופן זה משפט הראיה גלוי לעיניהם, כאילו היום קבלו מסיני, וכל יום ויום בעיניהם כחדשות, כי בזה תלוי משפט הראיה, אבל בעברם על שום חוק שבתורה, תיכף ישארו בחשך כעורים שלא ראו אור בעיניהם.
הסבר: דהיינו הוודאי לא צריך שיוכיחו אותו, הוכחה זה הבאת הספק לודאי, אבל המשוכל הראשון שהוא מעבר לכל ספק לא צריך הוכחה, כל ההוכחה היא הבאת הספק אל המושכל הראשון הזה.
עוד אומר שהתפקיד של הספק להסתיר לכאורה את הודאי אבל הוא רק בא לאמן אותנו ולא עומד בפני עצמו.
כמו כן אומר שהחיות של הנפש היא השגת מאצילה, ואם לא היה לה חיסרון הזה ממילא לא היתה יכולה לאכול לשובע דהיינו לקבל מילוי צורני, והיה נכבה לה הרצון.
אך משפט הראיה, דהיינו בחינת הידיעה תלויה באמונה אבל אם עוברים על בחינת האמונה שנקראת חוק גם את המשפט מאבדים ונשארים בחושך מוחלט.
מהות התפיסה השכלית
וכבר ידעת שאין השכליים בעלי הגופים נעשקים מידיעת מאצילם כלל, כמו שאינם נעשקים מהכרת חבריהם כמותם. כי גם הריע כאח אין נופל מבט ההכרה על רוחניותם ופנימיותם לבד, בלי שום לבוש, מפני שגם השכל בעצמו כבר מתעטף בלבוש, דהיינו, כח המדמה.
וכיון שאינו יכול לדמות במוחו צורה רוחנית – לכן נעלם ממנו כל המין הזה. ועם כל זה, כל הזמן מבטו נופל על החיצוניות דווקא, דהיינו, גופו של חברו ותנועותיו הגשמיים. ובכח ההתמדה יכירו היטב בכל דרגי הרוחני שבו. כי רק את זה הוא רוצה להכיר ולא בשר גופו כמובן.
ולא ירגיש כלל שום מיעוט ועצבון ממה שאינו מכיר שכלו ודרגיו בעצם צורתו הרוחני, כי אינו מחויב להכיר את חברו יותר ממה שמכיר את עצמו והבן. וגם פנימיותו אינו משיג.
לכן הנברא כשהוא בקי היטב בכל חוקות הטבע ומשטריה הגשמיים, ועין מבטו נדבק בהם בהתמדה, יאמר שהוא מכיר את הבורא פנים בפנים, פירוש, כמו שידבר איש את רעהו, שכל אחד מחלקיו מדובק ברעהו בדמיון, דהיינו, כח המדמה בצורות ותנועות השכליים.
וכשנחקור לפי כוחינו במהות השכל, נמצאנו למדים אשר הוא בקיבוץ בריות רוחניות, אשר מאותו הקיבוץ נמשך "הנהגותיו". פירוש, דכל יתרון האדם על הבהמה, הוא מפני שבבנין האדם נמצא אבר כזה, שהוא מוכן לאסוף בתוכו בריות רוחניים.
וכמו כן נערך יתרון האחד על חברו ברבוי כח ההמשכה הנזכר לעיל. וגם בצורות הבריות עצמם, אשר אחד ממשיך בריות חשובות, והשני בריות שאינם חשובות כל כך וכדומה.
והחילוק מן בריה רוחני אל ההנהגה, היא, אשר גדר הבריה היא תמונה שכלית נמשכת ושוכנת במוחו בלי שום השתנות, דהיינו, שלא ניתנה לבאר תחת מקרי הזמן.
וענין ההנהגה, הוא נופל תחת מקרי הזמן והמקום, כמו הכילי בטבעו, יכול עם אחת בחייו ליתן צדקה מרובה, מחמת המקום או הזמן, והבן.
ההמשכות הנאספות למוח האדם
ותדע, שההכנה הנזכרת לעיל, שנקראת מוח האדם, היא כמו טיפה מתמצית כל אבריו ותכונותיו של גוף הגשמי, ונדבקת על ההמשכות הראשונות הנאספים והנמשכים למוח האדם. דרך משל, בעודו ילד מסתכל בהויות בריות העולם ובוראה. מהם מתדבקים בהשכלות, ומהם בעושר, ומהם בגבורה. ואם הוא בוחר לעצמו מעלת ההשכלה, כי מצאה חן בעיניו, נמצא שהמשיך בתוכו בריה טובה אשר יולד ממנה אחר כך הנהגות טובות, ואם מתדבק בעושר, נאמר שמשך למוחו בריה רוחנית פחותה.
אחר כך כשגדל יותר רואה שיעורים, דרך משל, איש אחד עוזב כל בניני הגשמיים ומתדבק בהשכלה. והשני בוחר בהשכלה, וגם ממילי דעלמא אינו מניח ידו. ואם הילד מגדל מעלת הראשון, הרי שהמשיך בריה נחמדה למוחו. ואם השני מצא יותר חן בעיניו, הרי שהמשיך למוחו בריה פחותה.
אחר כך בסוגי ההשכלה, אם מהבורא או מהנבראים, ואחר כך בדק. דהיינו, אם לקבל פרס או שלא לקבל פרס, אשר כל התמונות האלו נבראים, שמקבוץ הזה נעשה חומר אחד ושמו שכל.
הסבר: מסביר לנו שמוח האדם הוא כמו הכלל שמכיל את כל הפרטים (אין מדובר על המוח הגשמי, המוח הגשמי הוא רק סימן למוח הרוחני שהוא ענף) ובעצם לצד האדם שלנו ניתנה בחירה ממה לזון את עצמנו, מבריה פחותה או מבריה רוחנית.
משל למה הדבר דומה- אפשר להזין את הראש בסדרות מעניינות, או ללמוד אנגלית ספרותית, או להזין את הראש במושכלות רוחניים. הרשות בידנו.
גם בהשכלות הרוחניות יש רובדים ואיכויות, כמו ההבדל בין חיצוניות התורה לפנימיות התורה וכן הלאה.
עוד משל יפה שיש לומר, כמו שבגשמיות המזון מקיים את הגוף, ברוחניות המושכלות הם המזון של הנשמה, ועל ידיהם היא מתגדלת ומתפתחת. אנו רואים שהעולם כפי ששואף לחיצוניות מאוד רדודה בהשכלה מצד טבעו לצרכיו הגשמיים בלבד ולמניעת יגיעה בחיים, אפילו זה מתבטא בתזונה של האדם שואף לדברים נמוכים ורדודים, למשל לחם לבן ולא מלא סוכר לבן וכו. הרי מה זה לחם לבן? לקחו תחלק החיצוני של הלחם זרקו את החלק הפנימי הגרעין, ואת הקליפה הפנימית ששומרת על הפרי, ונשארו רק עם הצד של הטעם החיצוני.
וכמו שמבחינה גשמית אנו צריכים לאכול מזונות איכותיים וטובים כדי לקיים את הגוף בצורה טובה ובריאה. גם ברוחניות זה עובד ככה ואנו צריכים להזין את הנפש במזונות אמיתיים (מושכלות) . אכן זה לא קל כמו שלא קל בהתחלה לאכול בריא.
העולם אוהב קל ויפה או קל ומתוק, סוכרים פשוטים לקבל ישר את האור (האנרגיה) החיצונית בלי הפנימיות שבונה את הגוף (הערכים התזונתיים) שהגוף מקבל יותר ממה שהוא מייצר זה פועל נגדו מזיק לו.
לכן ברוחניות המושכלות הם המזון של הנשמה. עלינו להשתדל להזין את עצמנו ממזונות אמיתים שמגדילים את הנפש ולא את הגוף, וכפי שאנו שונאים להיות שמנים מבחינה חיצונית כי השומן מייצג לנו את הצד העודף את צד החיצוניות ככה אל לנו להזין את שכלנו בחיצוניות עודפת אלא במה שהוא צריך כדי להתגדל להתפתח ולהגדיל את צד האדם שבנו.
שבוע הבא יהיה המשך המאמר בנושא מכיוון שזה יוצא מאוד ארוך אחלק בניהם.
ושנזכה להשוואת צורה, בהצלחה.
מה ההבדל בין חומר לצורה?
נושא מאוד עמוק ורחב ננסה לדון בו באופן כללי ולבאר מעט.
הצורה מתגלה בבריאה על דרך יש מיש, החומר מתגלה בצורה של יש מאין.
הכלל מייצג את הצד הצורני, והחומר את הצד הפרטי.
כמו כן הצורה באה על דרך התכללות, והחומר על דרך העצם.
החומר מגיע מלמעלה, הצורה צריכה לבוא מצד התחתון.
כמו כן החומר הוא קבוע ובצורה יש תנועה.
עוד דוגמאות: כמו מעשה וכוונה, ראש וגוף, כלל ופרט, בורא ונברא, אור וכלי, פנימיות וחיצוניות.
דהיינו, החומר של הבריאה הוא הרצון לקבל. בצמצום ב' שעלתה המלכות לבינה נעשתה שבירה באור (ברצון)
לכאורה נהיה גם רצון להשפיע בנברא (גלגלתא ועיניים, משפיע בעל מנת להשפיע) אבל גם הרצון להשפיע הוא במסגרת הרצון לקבל כי זהו כל החומר של הבריאה מראשה ועד סופה.
אם כך החומר מבחינתו הוא השתוקקות, הרבה פעמים שאומרים חומר הכוונה כבר לחומר עם הצורה הבלועה בו, דהיינו שאני אומר חומר הכוונה כבר מראש לרצון לקבל בעל מנת לקבל.
אבל אם נרד לפרטים: חומר= אני רוצה לקבל, צורה הבלועה בחומר= אני רוצה לקבל בעל מנת לקבל.
רק רוצה לקבל לא מספיק זה מצד מה שהעליון טבע בי (כבר אמרנו שהחומר מגיע מלמעלה) אני רוצה לקבל בעל מנת לקבל בחינת מלכות= השתוקקות מלאה.
אבל כל זה צד הנברא שבבריאה, צד התחתון.
צד הבורא שבבריאה = צד האור הצד האמוני מיוצג ונתפס דרך הצורה שמחוץ לרצון, שנקראת אמונה \ בעל מנת להשפיע \ השוואת צורה.
מכיון שהצורה מגיעה מצד עבודת התחתון על כן שם מקום הבחירה ואותה הוא יכול לתקן, החומר מגיע מלמעלה אין מה לתקן את מה שבא מלמעלה, העבודה מבחינתו היא בצורה בהתייחסות שלנו למציאות, ולא במציאות מצד עצמה.
עוד הגדרה טובה, אנו מחלקים את הצורה לצד הכוונה (הכלל\הראש) , ואת החומר לצד המעשה (הגוף\הפרט).
בשאלות הבאות ניגע בהבדל בין תיקון החומר לצורה.
מה ההבדל בין הצורה הפנימית שברצון לצורה הכללית שמחוץ לרצון?
הצורה הפנימית מבטאת את סוג הרצון, דרכה תופסים את החומר, דהיינו סוג השתוקקות שלי.
הצורה הכללית מבטאת את הכוונה של הרצון, (דהיינו הצורה) לשם מה הוא פועל, דהיינו אני פועל מחוץ לעצמי, בעל מנת להשפיע. {מחוץ לעצמי הכוונה, לא מחוץ לרצון, כי אחרת אין ממה לדבר} אלא מחוץ לרצון הפרטי של עצמי, האנוכיות שעומדת כשלעצמה. כי הצורה הפרטית שלי נשארת, רק היא נעשית חומר עבור צורה יותר גבוהה, דהיינו היא משמשת לא כמטרה אלא כאמצעי.
מה הכוונה כאמצעי? כרגע אני תופס שהשתוקקות שלי היא הדבר החשוב, אבל בעצם השתוקקות היא אמצעי לבטא קשר של אהבה.
האהבה (הצורה) היא המטרה האמיתית שלי.
משל חמוד- גלקסיית שביל החלב- אם כל כוכב וכוכב יעמוד בפני עצמו וירצה רק את הצורה הפרטית שלו והחלל שבתוכו, יגרום לכאוס או שיקרוס לתוך עצמו או יאבד בריק הקיומי, או שפשוט ישאר רק בגבולו הפרטי והמוגבל. אבל אם הם מתחברים דרך הצורה שמחוצה להם, ולא דרך החומר הפרטי, אז בעצם הרצון הוא אין סופי כי הוא לא נגמר בתוך עצמי אלא מעבר -בחלל הכללי שמשותף בין כולם והוא אין סופי ולא נגמר.. אבל אם אני מקבל רק לחלל הפרטי שבתוכי אז אני מוגבל, אם אני תופס את החלל שמחוצה לי, חש אותו מרגיש אותו חי אותו, זה הרמוניה שלמה ואחדותית שלא גובלת רק בתוכי.
האם ניתן להרגיש את החלל שמחוצה לי? ע"י השוואת צורה והצד האמוני בהחלט ניתן, אין זה אומר שהחומר שלי מתבטל החומר שלי והייחודיות שלי תמיד תישאר, אבל זה כן אומר שאם הפרט כפוף לכלל אז כולם נהנים מכלי משותף כמו כלים שלובים, ואז בעצם כולם מקבלים בכלי משותף. אם כך למה אני צריך את הכלי הפרטי שלי? כל אחד יש לו את הנקודה הפרטית שלו שניתנה לו מלמעלה שעליה הוא צריך לוותר ולהקדיש אותה לכלל, כל אחד נותן את חלקו בכלל. אבל הכלל עצמו הוא הרבה מעבר לכל הפרטים, כמו אוניה שותפת, ייתכן ואני אחראי רק על הניקיון של הספינה, אבל אני עדיין יכול להנות מהמוזיקה באוניה והארוחות, פשוט הנקודה הפרטית שלי היא הניקיון.
יש לשים לב כמו במשל עם הכוכבים שאין מדובר רק על גודל חיצוני או שבגלל שהרגל גדולה יותר מהמוח היא בהכרח יותר חשובה זה לא המדד. המדד לכל אחד במקומו ומה נותן לכלל לפי תפקידו. כי לכאורה יש כוכבים שהצפיפות שלהם מטורפת אז גם אם הם נראים קטנים מאוד מבחינת המרחב או כביכול המרחק הקילומטרי המשקל שלהם יכול להיות מטורף כי צפיפות החומר שלהם שונה לחלוטין פי מליארד מכוכב אחר למשל שנראה יותר גדול, לכן אל לנו לשפוט רק לפי העין את הדברים. יש כאלה שקשה להם יותר בנקודות מסוימות כי המשקל הנפשי ששמו להם שמה יותר גדול, וההתגברות או העבודה לא נמדדת רק לפי מה שרואים כלפי חוץ.
כמו כן כל אחד והתפקיד שלו, אחד תפקידו להיות רגל, אחד התפקיד שלו להיות ראש, אחד עין. כאשר כולם פועלים למען הכלל כולם נהנים מהכלל המשותף בין כולם. לכן זה לא באמת משנה אם אני רגל או יד במארג הכללי אלא מה שמשנה הוא שכל אחד נותן את הנקודה הפרטית שלו לכלל, ושהכלל המשותף בין כולנו הוא הרבה מעבר לפרטים עצמם.
מה ההבדל בין הזדהות להשוואת צורה?
הזדהות זה השוואת חומר להיות השני, אין שום עניין להיות בהשוואת חומר, הבורא ברא בריאה, נתן לכל אחד את הטבע הפרטי שלו שבו הוא צריך להשתמש.
על כן לא צריך ואף אסור לבטל את החומר. {אומר בעל הסולם אסור הכוונה אי אפשר}
השוואת צורה זה לא לבטל את החומר, אלא להשתמש בו בצורה נכונה.
מכך אנו למדים שהחיבור לבורא הוא לא על ידי השוואת חומר, כי לעולם לא נוכל להיות בחומר של הבורא, כי הרי אנו נבראים, וכל שכן כאשר אין חומר לבורא… אומנם הצורה היא באה על דרך היצירה ולא הבריאה, ואנו יכולים לשנות אותה, ואז להידמות לבורא, במסגרת הרצון שלנו, בלי לבטל אותו, להיות נברא, חומר פרטי עם צורה כמו של הבורא, ואז להתקשר אליו, כי השוואת הצורה עושה הרוחניים לאחד. ואז נהיה בדמיון לבורא כמו שהבורא פועל מתוך האהבה כדי להשפיע גם אנו נפעל כך רק במסגרת הרצון לקבל, ואז נהיה מאוחדים אתו, ואין זה שאנו רצון לקבל מפריד אותנו ממנו.
האמת שזה יסוד חשוב מאוד, בתורות המזרח חושבים אם אבטל את החומר שלי את הרצון לקבל אני יהיה הבורא.
אבל זה יסוד שגוי ביותר מכיוון שאין לנו אפשרות לבטל מה שהבורא ברא.
על כן כל הסיגופים המזויפים וביטול הרצון או ההשתוקקות, לא מה שיחבר לבורא, אלא רק תיקון הצורה, השוואת הצורה היא העושה רוחניים לאחד, ואין חיבור בין חומר לחומר, חיבור חומר לחומר = קצר.
הצורה מייצגת את צד הבורא שבבריאה, את הצד האמוני תיקון הצורה יביא לדבקות הראויה בבורא.
העבודה מחולקת לשתיים, א. תיקון המושכלות. ב. תיקון הגוף, תיקון צד הנשמה וצד הגוף, אך גם תיקון הגוף הוא תיקון הצורה של הבעל מנת לקבל שהחומר של הגוף מייצג אותה, ולא החומר מצד עצמו, האמת היא שאנו לא תופסים את החומר מצד עצמו כי הוא נמשך יש מאין מהבורא, ואין תפיסה בעצמותו.
תיקון הצורה ברמה קצת יותר פרקטית בשלב הראשוני מתבטא בהתגברות על הגאווה והאנוכיות, כשור לעול וכחמור למשא.
דהיינו הצורה של הבעל מנת לקבל נתפסת אצלנו כגאווה ואנוכיות, גאווה מצד הרצון להשפיע מצד המוחין, ואנוכיות מצד הרצון לקבל, צד הגוף.
הערת הכותב: פינה זאת נקראת פניני החכמה כי כשמה כן היא, והשפה של הקבלה היא שפה קצרה.
אני מודה שהפינה לעיתים קצת קשה ודורשת ידע בקבלה, אם אתם נהנים מהפינה אתם מוזמנים לשלוח שאלות בתגובות ותקבלו תשובה והתייחסות לדברים, או להציע בפרטי הצעות.
הרחבה וציטוטים בנושא: (כולל הסברים בפינות הקשות)
מאמר לסיום הזוהר
נודע כי התכלית הנרצית מהעבודה בתורה ובמצוות היא להדבק בהשם ית' כמ"ש ולדבקה בו. ויש להבין מה הפירוש של הדביקות הזאת בהשי"ת. הלא אין המחשבה תופסת בו כלל. אכן כבר קדמוני חז"ל בקושיא זו שהקשו כן על הכתוב ולדבקה בו ואיך אפשר להדבק בו הלא אש אוכלה הוא, והשיבו, הדבק במדותיו מה הוא רחום אף אתה רחום מה הוא חנון אף אתה חנון וכו'. ולכאורה קשה איך הוציאו חז"ל את הכתוב מפשוטו. הלא כתוב במפורש ולדבקה בו. ואם היה הפירוש הדבק במידותיו היה לו לכתוב ולהדבק בדרכיו, ולמה אומר ולדבקה בו.
והענין הוא כי בגשמיים התופשים מקום מובנת לנו הדביקות בקירוב מקום, והפירוד מובן לנו בריחוק מקום. אבל ברוחניים שאינם תופשים מקום כלל, אין הדביקות והפירוד מובנים בהם בקירוב מקום ובריחוק מקום, שהרי אין תופשים מקום כלל, אלא השוואת הצורה שיש בין שני רוחניים מובנת לנו כדביקות, ושינוי הצורה בין שני רוחניים מובן לנו כפירוד. וכמו שהגרזן מחתך ומבדיל בדבר גשמי לחלקו לשנים ע"י שמרחיק החלקים זה מזה, כך שינוי הצורה מבדיל את הרוחני ומחלק אותו לשנים. ואם שינוי הצורה בהם הוא קטן, נאמר שרחוקים הם זה מזה בשיעור מועט, ואם שינוי הצורה הוא גדול נאמר שרחוקים הם בהרבה זה מזה, ואם הם בהפכיות הצורה, נאמר שרחוקים הם זה מזה מן הקצה אל הקצה.
למשל כשב' אנשים שונאים זה לזה, נאמר עליהם, שהם נפרדים זה מזה כרחוק מזרח למערב. ואם אוהבים זה לזה, נאמר עליהם, שהם דבוקים זה בזה כגוף אחד. ואין המדובר כאן בקרבת מקום או ריחוק מקום, אלא המדובר הוא בהשוואת הצורה או בשינוי הצורה. כי בהיות בני אדם אוהבים זה לזה, הוא משום שיש ביניהם השוואת הצורה, כי מפני שהאחד אוהב כל מה שחבירו אוהב ושונא כל מה שחבירו שונא, נמצאים דבוקים זה בזה ואוהבים זה את זה, אבל אם יש ביניהם איזה שינוי צורה, דהיינו שאחד אוהב דבר אף על פי שחברו שונא את הדבר ההוא וכדומה, הרי בשיעור שינוי צורה זו, הם שנואים זה על זה ונפרדים ורחוקים זה מזה. ואם הם בהפכיות באופן שכל מה שאחד אוהב נמצא שנוא על חבירו, נאמר עליהם שנפרדים ורחוקים הם כרחוק מזרח ממערב. והנך מוצא ששינוי הצורה פועל ברוחניות כמו גרזן המפריד בגשמיות. וכן שיעור הרחקת מקום וגודל הפירוד שבהם, תלוי במדת שינוי הצורה שביניהם. ומדת הדביקות שביניהם תלויה במדת השוואת הצורה שביניהם.
ובזה אנו מבינים מה צדקו דברי חז"ל, שפירשו הכתוב ולדבקה בו שהוא הדביקות במדותיו: מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה חנון. כי לא הוציאו הכתוב מפשוטו, אלא להיפך, שפירשו הכתוב לפי פשוטו בתכלית, כי הדביקות הרוחנית לא תצוייר כלל בדרך אחרת אלא בהשוואת הצורה. ולפיכך ע"י זה שאנו משוים צורתנו לצורת מדותיו יתברך, אנו נמצאים דבוקים בו. וזה שאמרו מה הוא רחום וכו' כלומר, מה הוא יתברך כל מעשיו הם להשפיע ולהועיל לזולתו ולא לתועלת עצמו כלל, שהרי הוא יתברך אינו בעל חסרון שיהיה צריך להשלימו וכן אין לו ממי לקבל. אף אתה כל מעשיך יהיו להשפיע ולהועיל לזולתך, ובזה תשוה צורתך לצורת מדות הבורא יתברך שזו הדביקות הרוחנית.
ויש בהשוואת הצורה האמורה בחי' " מוחא" ובחי' " לבא" וענין העסק בתורה ובמצוות ע"מ להשפיע נ"ר ליוצרו, הוא השוואת הצורה מבחינת מוחא. כי כמו שהשי"ת אינו חושב בעצמו, אם הוא נמצא או אם הוא משגיח על בריותיו וכדומה מהספיקות, אף הרוצה לזכות להשוואת הצורה אסור לו לחשוב בדברים האלו שברור לו שהשי"ת אינו חושב בהם, כי אין לך שינוי צורה גדול מזה. ולפיכך כל מי שחושב דברים אלו, נמצא בודאי בפירודא ממנו יתברך. ולא יבוא לידי השוואת הצורה לעולם. וזה מה שאמרו ז"ל, כל מעשיך יהיו לשם-שמים, כלומר דביקות בשמים, לא תעשה שום דבר שאינו מביא מטרה זו של הדביקות. דהיינו שכל מעשיך יהיו להשפיע ולהועיל לזולתך שאז תבוא להשוואת הצורה עם השמים, מה הוא יתברך כל מעשיו להשפיע ולהועיל לזולתו אף אתה כל מעשיך יהיו רק להשפיע ולהועיל לזולתך שזו היא הדביקות השלימה.
