תיקון ליל שבועות – מאמר בלילא דכלה – הקדמת ספר הזהר

ושנזכה שיתקיים בנו הכתוב של רשב"י: "בהאי חיבורא דילך דאיהו ספר הזוהר יפקון ביה מן גלותא ברחמי" פירןש: בזכות החיבור שלך ספר הזוהר הקדוש יצאו בני ישראל מן הגלות ברחמים! אמן

מאמר בליליא דכלה
קכה) ג) רבי שמעון הוה יתיב ולעי באורייתא, ת) בליליא א) דכלה אתחברת בבעלה, דתנינן כל אינון חבריא דבני היכלא דכלה, אצטריכו בההיא ליליא,

מסורת הזהר
ת) אמור קסה קסט קעב. א) חיי שרה קפג שמות יד סא משפטים שעג תרומה קמ תשפח אחרי מות שעח אמור קנב קסט רעה בלק רעא פנחס רלח רמא כי תצא טז מג האזינו רה ת"ז בהקדמה ד' יב. תכ"ד ד' סט.

בהשמטות ת"ו ד' קמד: קמה: קמו. ז"ח ד' סב. פד: פה: תק"ח ד' קי:

דרך אמת ג) שייך לקרות ליל התקדש חג השבועות.

מאמר הסולם ב' נקודין

מתקיים הכתוב, תהלתו עומדת לעד. והכסא עומד על קיומו כראוי.
ביאור הדברים, כי ביאר לעיל, ששער זה דיראת ה', שהוא אחרון השערים, הוא השער הא' לחכמה עלאה, ונמצא אינון דלעאן באורייתא, שהם כבר תיקנו השער האחרון, ונעשו להם ב' הנקודות לב' תרעין, שהם שכל טוב בלא רע, הרי נבחן שבאינון דלעאן באורייתא לית בהו עשיה, שהיא בחינת עצה"ד טו"ר. אבל אינון שעוד לא זכו לגמר התיקון, שהם נק' תמכין אורייתא, בהם אית עשיה, שהיא טו"ר, כי עוד לא תיקנו החטא דעצה"ד.
וזה אמרו, ואינון דתמכין אורייתא כביכול אינון עבדין, כי נתבאר לעיל באורך, איך כל אלו הכחות דפרודא מתהפכין ונעשין לשערים, וכל מנעול נעשה לפתח, וכל פתח להיכל החכמה, שעל ידיהם מתגלות ובאות כל המדרגות הנשגבות הנכללות במחשבת הבריאה להנות לנבראיו ע"ש. נמצא כי כל החכמה וכל התורה אינה באה לכלל גילוי, זולת ע"י התמחין דאורייתא, דאית בהו עשיה, דהיינו שנוהג בהם ענין טוב ורע, ומשום זה נק' תמכין דאורייתא, כי רק על ידיהם היא נגלית, והכתוב קורא אותם עושיהם, כי המה כביכול, כמו עושיהם של התורה, כי לולא ההסתרות שלהם, שע"י התגברותם עליהם נהפכו לשערים, לא היתה באה התורה לכלל גילוי, וז"ש ואינון דתמכין אורייתא כביכול, אינון דעבדין כלומר, שנחשבים כביכול
(דפו"י דף ח' ע"א)

לעושיה, המגלים אותה. ומה שאומר כביכול, הוא כי התורה קדמה לעולם (פסחים נד.), וודאי הוא, שהקב"ה עשה אותה, אלא מתוך שלולא המע"ט של התמכין דאורייתא לא היתה באה לעולם לכלל גילוי, ע"כ נחשבים המה לעובדים ועושים את התורה.

וז"ש, ובחילא דא כתיב תהלתו עומדת לעד: כלומר, בחילא של התמכין דאורייתא, נמצאת תהלתו שהיא כל החכמה וכל התורה עומדת לעד, לנצח, דהיינו לרבות גם לאחר גמר התיקון, כי גם אז יהיו צריכים ליראת ה', ולאחר תיקון עצה"ד לא יהיה להם מאין ליקח יראת ה' זולת מהזמן שעבר. דהיינו מבחינת התמכין דאורייתא (עיין לעיל אות קי"ח) ונמצא שהם מעמידים תהלת ה' לעד ולנצח נצחים. וז"ש וקיימא כורסייא על קיומיה כדקא יאות שבזה מתקיים כסא הן כדקא יאות לנצח.

מאמר בליליא דכלה

קכה) רבי שמעון הוה וכו': ר"ש היה יושב ועוסק בתורה, בלילה שבו הכלה, שהיא מלכות, מתחברת בבעלה. שלמדנו, כל החברים שהם בני היכל הכלה, צריכים באותו הלילה, שלמחרתו ביום השבועות, הכלה נועדת להיות תחת החופה עם בעלה, להיות עמה כל אותו הלילה, ולשמוח עמה בתקוניה שהיא מתתקנת בהם, דהיינו, לעסוק בתורה, ומתורה לנביאים, ומנביאים לכתובים, ובדרשות המקראות, ובסודי
החכמה

קכו הקדמת ספר הזהר

דכלה אזדמנת למהוי ליומא אחרא גו ב) חופה בבעלה, למהוי עמה כל ההוא ליליא. ולמחדי עמה בתקונהא דאיהי אתתקנת, למלעי באורייתא. מתורה לנביאים ומנביאים לכתובים, ס ובמדרשות דקראי, וברזי דחכמתא. בגין דאלין

מסורת הזהר
ב) תרומה קלז תשפח נשא קצג פנחס תתעט.

חלופי גרסאות
פ ובדרשות.

מאמר הסולם בליליא דכלה

החכמה. משום שא לו הם התקונים שלה ותכשיטיה. והיא, הכלה, ועלמותיה, באה ועומדת על ראשיהם, ומתתקנת בהם, ושמחה בהם כל אותו הלילה. ולמחרת, ביום השבועות, אינה באה לחופה אלא עמהם. ואלו, החברים העוסקים כל הלילה בתורה, נקראים בני החופה. וכיון שבאה לחופה הקב"ה שואל עליהם, ומברך אותם, ומעטר אותם בעטרותיה של הכלה. אשרי חלקם.
ביאור הדברים, יש בזה ב' פירושים ושניהם עולים בקנה אהד: א) כי ימי הגלות נק' לילה, כי הוא הזמן של הסתרת פניו מבני ישראל, ואז שולטים כל כוחות דפרודא על עובדי ה', ועם כל זה, דוקא בעת ההיא מתחברת הכלה בבעלה, ע"י התורה והמצות של הצדיקים הנקראים בעת ההיא בשם תמכין דאורייתא, וכל המדרגות הנשגבות הנקראות רזין דאורייתא מתגלות על ידיהם, כי ע"כ הם נק' עושיהם, שהם כביכול העושים של התורה. (כנ"ל אות קכ"ד). ונמצא שימי הגלות נקראים ליליא דכלה אתחברת בבעלה. וכל אינון חבריא דבני היכלא דכלה, הם התמכין דאורייתא.
ולאחר גמר התיקון והגאולה השלימה, שה"ס הכתוב, והיה יום אחד הוא יודע לה' לא יום ולא לילה והיה לעת ערב יהיה אור (זכריה י"ד). הוא שאומר דכלה אזדמנת למהוי ליומא אחרא גו חופה בבעלה. כי אז ישוב הב"ן להיות ס"ג והמ"ה יהיה ע"ב. וע"ב נבחן ליומא אחרא, ולחופה חדשה. והצדיקים בעת ההיא נקראים בני חופתא, שה"ס הלעאן דאורייתא שאין בהם עשיה, כי אז נאמר ומלאה הארץ דעה את ה' (ישעיה י"א) ולהיות הצדיקים הללו ע"י מעשיהם הטובים יעלו הב"ן להיות ס"ג, מכה המשכתם היראה מזמן שעבר, נבחנים שהם עושים את החופה החדשה הזו, וע"כ נקראים בני חופתא.
והפירוש הב' הוא. אשר ליל שבועות נק' ליליא דכלה אתחברת בבעלה. כי אז הוא
(דפו"י דף ח' ע"א)

אזדמנת למהוי ביומא אחרא גו חופה בבעלה, דהיינו ביום השבועות, שהוא יום קבלת התורה. אמנם הוא ענין אחד ממש עם הביאור הא' הנ"ל. כי ביום קבלת התורה היה כבר בחינת גמר התיקון, בסוד בלע המות לנצה ומחה ה' אלקים דמעה מעל כל פנים (ישעיה כ"ה) כמו שדרשו חז"ל על הפסוק חרות על הלוחות (שמות ל"ב), אל תקרי חרות אלא חירות, כי באה חירות ממלאך המות (שמו"ר פמ"א). אלא מחמת חטא העגל חזרו וקלקלו את התיקון. הרי שענין יום קבלת התורה הוא ענין אחד עם גמר התיקון. ונמצא שבלילה קודם קבלת התורה, נגמרו בה כל הזווגים שבימי הסתרה, וע"כ נבחן הלילה ההוא לליליא דכלה אתחברת בבעלה, ואזדמנת למהוי ליומא אחרא גו חופה בבעלה, שהוא חג השבועות שבו נגמר התיקון בחירות ממלאך המות, שהוא הזמן שהצדיקים ע"י מעשיהם הטובים עושים חופה חדשה לכלה. והנה נוח לי יותר להמשיך הביאור בדרך הפירוש הא', והמעיין מדעתו יוכל להעתיק הדברים על יום השבועות, כי ענין אחד הוא.
וז"ש, כל אינון חבריא וכו' אלו התמכין דאורייתא הנק' בני היכלא דכלה (כנ"ל בדיבור הסמוך) הם צריכים להיות דבוקים בשכינה הקדושה הנק' כלה בכל ההוא ליליא של הגלות, כי אז בימי הגלות היא מתתקנת ע"י התמכין דאורייתא בכל אלו המע"ט והתורה ומצוות שהם עושים, עד לטהר אותה מבחינת טו"ר, ותהיה מזומנת לאינון דמלעי באורייתא שאין בהם מבחינת עשיה כלל, אלא היא כולה טוב בלא רע. (כנ"ל אות קכ"ג ד"ה שכל עש"ה). ולפיכך צריכים התמכין דאורייתא, שהם בני היכלא דכלה לשמוח עמה על התיקון הגדול הזה שנעשה בכלה על ידיהם. וז"ש ולמחדי עמה בתקונהא דאיהי אתתקנת למלעי באורייתא, דהיינו בתיקונים הבאים לפנינו מתורה לנביאים וכו'. שצריכים לעשותם בשמחה.
והנה

הקדמת ספר הזהר קכז

אינון תיקונין דילה ג) ותכשיטהא. ואיהי ד) ועולמתהא עאלת וקיימת על רישיהון, ואתתקנת בהו וחדת בהו כל ההוא ליליא. וליומא אחרא, לא עאלת לחופה אלא בהדייהו, ואלין אקרון בני חופתא. וכיון דעאלת לחופתא, קב"ה שאיל עלייהו ומברך לון, ומעטר לון בעטרהא דכלה, זכאה חולקהון.
קבו) והוה רבי שמעון ע יכלהו חברייא מרננין ברנה דאורייתא, ומחדשן מלין דאורייתא כל חד וחד מנייהו, והוה חדי רבי שמעון וכל שאר חברייא. אמר

מסורת הזהר
ג) אחרי מות רפג אמור קנב קסט קעב רעה ת"ז ת"ו בהשמטות ד' קמה: ד) וישב רב תרומה קלח אמור קעב כי תצא מג ת"ז ת"ו בהשמטות ד' קמו.

חלופי גרסאות
ע וכלהו חברייא בהדיה מרננן וכו' (אה"ל).
מאמר הסולם בליליא דכלה

והנה נתבאר שכל המדרגות וגילוי רזין דאורייתא, שהם בנין השכינה לגמר תיקונה, כל אלו נעשים רק ע"י התמכין דאורייתא בימי הגלות. ולפיכך כל אלו המדרגות והקומות היוצאות בזמן הגלות, נקראות תקונהא דכלה ותכשיטהא דילה ואלו הם שהולך ומפרט, מתורה לנביאים וכו': כי חג"ת ה"ס תורה, ונו"ה ה"ס נביאים, והמלכות עצמה ה"ס כתובים, והמוחין דו"ק שממשיכין לה ה"ס מדרשות דקראי. והמוחין דג"ר שממשיכין לה ה"ס רזי דחכמתא. כי כל אלו התיקונים, צריכים להמשיכם לכלה בההיא ליליא, שבהם נגמרת הכלה לגמר התיקון, שה"ס יומא דחופה.
וז"ש, ואיהי ועולמתהא וכו', המלאכים שבהם מלובשים הכלים דאחורים דמלכות דמצב הא', הן נקראות עלמות המשמשות לשכינה, ואומר, שהשכינה קיימת על רישיהון, דאינון תמכין דאורייתא, בסוד ועל ראשי שכינת אל. ועמה יחד העלמות המשמשות אותה, והיא שמחה עמהם בהיותה מתקנת והולכת על ידיהן. וז"ש וחדת בהו כל ההוא ליליא, דהיינו בכל משך זמן התיקונים הנק' ליליא. (ועי' בז"ח שה"ש אות קנ"ט). וז"ש, וליומא אחרא וכו', שביום גמר התיקון שהוא יום החופה, לא תוכל להכנס לחופה אלא באלין התמכין דאורייתא שבנו ותיקנו אותה בכל הצורך מתורה לנביאים וכו' כנ"ל, ולכן נק' בני חופתא.
וז"ש וכיון דעאלת וכו', כבר ידעת, שגמר התיקון לא יביא עמו שום דבר חדש, אלא ע"י האור העליון דעתיק יומין יתקבצו כל המ"ן ומ"ד וכל הזווגין וכל המדרגות

(דפו"י דף ח' ע"א)

שיצאו בשתא אלפי שני בזה אחר זה לזווג אחד ולקומה אחת רב ויקירא, ועי"ז יתתקן הכל. (כנ"ל אות צ"א ד"ה בן) ואז תכנס הכלה לחופה. וז"ש קב"ה שאיל עלייהו, דהיינו על כל אחד ואחד, שהעלה פעם מ"ן לזווג עליון, כי כביכול יושב ומחכה עד שיתקבצו כולם, ונמצא שואל ומחכה על כל אחד ואחד. ואחר שמתקבצים, נעשה אז הזווג דרב פעלים ומקבצאל כנ"ל, ומברך לון ומעטר לון, שמתברכים ומתעטרים כולם בבת אחת, ואז נגמר התיקון הנק' עטרהא דכלה.

קכו) והוה ר' שמעון וכו': והיה ר"ש וכל החברים מרננים ברננת התורה, וכל אחד ואחד מהם היה מחדש דברי תורה, ורבי שמעון היה שמח. וכן כל שאר החברים. אמר להם רבי שמעון: בני, אשרי חלקכם, כי למחר לא תבא הכלה אל החופה, אלא עמכם, משום שכל אלו המתקנים תקוני הכלה בלילה הזה, ושמחים בה, כולם יהיו רשומים וכתובים בספר הזכרון, והקב"ה מברך אותם בשבעים ברכות ועטרות מהעולם העליון.

ביאיר הדברים, ספר הזכרון (המובא במלאכי ג' ט"ז). דכתיב אמרתם שוא עבוד אלהים וגו'. נבנו עושי רשעה גם בחנו אלהים וימלטו אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו. והיו לי אמר ה' צבאות ליום אשר אני עשה סגולה וגו'. ויש להבין הדברים, בעת שאמרו איש אל רעהו ונדברו ביניהם דברים בזויים כאלו, שוא עבוד אלהים ומה בצע כי שמרנו משמרתו וגו' יאמר עליהם הנביא אז נדברו יראי ה'

איש

קכח הקדמת ספר הזהר

לון רבי שמעון: בני, זכאה חולקכון, בגין דלמחר לא תעול כלה לחופה אלא בהדייכו, בגין דכלהו דמתקנין תקונהא בהאי ליליא וחדאן בה, כלהו יהון רשימין וכתיבין ה) בספרא דדכרניא, וקב"ה מברך לון בשבעין ברכאן ועטרין דעלמא עלאה.
קכז) פתח רבי שמעון ואמר ו) השמים מספרים כבוד אל וגו' קרא דא הא אוקימנא ליה. אבל בזמנא דא, דכלה אתערא למיעל לחופה ביומא דמחר, פ אתתקנת ואתנהירת בקישוטהא, בהדי חברייא דחדאן עמה כל ההיא ליליא, ואיהי חדאת עמהון.
קכח) וביומא דמחר צ כמה אוכלוסין ק חיילין ומשריין מתכנשין בהדה, ואיהי וכלהו, מחכאן לכל חד וחד דתקינו לה בהאי ליליא, כיון דמתחברן כחדא

מסורת הזהר
ה) (ספר זכרון) נח סה ויחי תרצג ויקהל ק תלז פקודי תקג ואתחנן צט. ו) (תהלים יט) משפטים רט תרומה קפד.

חלופי גרסאות
פ אתתקנת ואתערת כצ"ל (אה"ל). צ כמה אוכלוסין כמה חיילין וכו' כצ"ל (אה"ל). ק נ"א חיילין ל"ג.
מאמר הסולם בלילא דכלה

איש אל רעהו, ולא עוד אלא שנכתבים בספר הזכרון , לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו.

והענין הוא, כי לעת קץ, כאשר יתגלה הזווג הגדול דעתיק יומין בסוד רב פעלים ומקבצאל, יתגלה אור גדול בכל העולמות, שעי"ז ישוב כל בשר בתשובה שלמה מאהבה, ונודע מ"ש חז"ל (יומא פו:) שהזוכה לתשובה מאהבה זדונות נעשים לו כזכיות, וזה שאמר הנביא, על אלו הרשעים שאמרו, ונדברו ביניהם חירוף וגידוף, לומר, שוא עבוד אלהים ומה בצע כי שמרנו משמרתו: אשר ביום הגדול, דגמר התיקון, שיתגלה האור של תשובה מאהבה, הנה גם הזדונות האלו, שאין עוד גרוע מהם, יתהפכו ג"כ לזכיות, ויחשבו אלו המדברים, ליראי ה'. והיינו בגמר התיקון, כמו שמסיק הנביא, והיו לי אמר ה' צבאות ליום אשר אני עושה סגולה וגו', דהיינו ביום גמר התיקון. ולפיכך יש בהכרח ספר זכרון בפניו על הזדונות והפשעים הנעשים בעולם, שהרי הוא צריך להם ליום שהוא עושה סגולה, כי אז יהפכו להיות זכיות ויצטרפו וישלימו קומת האור של גמר התיקון. וזה שכתוב, ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו, והיו לי, אמר ה' צבאות, ליום אשר אני עושה סגולה. כי אז אני צריך להם, כדי להשלים הקומה. וזה שהנביא מסיים, וחמלתי עליהם כאשר יחמול איש על בנו העובד אותו. כי אז יהיו יקרים לי וחביבים לי כמו שהיו מהעובדים אותי.
(דפו"י דף ח' ע"א)

וזהו אמרו, כלהו יהון רשימין וכתיבין בספרא דדכרניא, הוא בא לרבות שאפילו הזדונות שעשו יהיו אז רשימין וכתיבין בספר הזכרון. ויכתוב אותם הקב"ה כאילו היו זכויות, וכאילו היו עובדים אותו בהם. דהיינו כמו שאמר הנביא.
והנה המספר שבעים מורה על מוחין דחכמה וג"ר, שהמה נק' עטרין. וסוד ברכה, הוא על אור החסדים, (כנ"ל אות ל"ז), שהעולם נברא בב' שה"ס ברכה, דהיינו עולם חסד יבנה (תהלים פ"ט). עש"ה. והוא בחינת ו"ק. ואומר שבגמר התיקון גם אור החסדים יהיה בבחינת ע' עטרין כמו החכמה, כי המ"ה וב"ן יעלו לע"ב ס"ג, וז"ש וקב"ה מברך לון בשבעין ברכאן ועטרין דעלמא עלאה, דע"ב ס"ג. וע"כ נבחנים אז גם ברכאן במספר שבעין.

קכז) פתח ר' שמעון וכו': פתח ר"ש, ואמר, השמים מספרים כבוד אל וגו'. מקרא זה כבר העמדתי אותו, אבל בזמן הזה, שהכלה מתעוררת להכנס לחופה, למחר, היא מתתקנת, ומאירה בקישוטיה עם החברים ששמחו עמה כל אותו הלילה, והיא שמחה עמהם.

קכח) וביומא דמחר כמה וכו': ולמחר, כמה המונים, צבאות, ומחנות, מתאספים אליה, והיא, וכולם, כל אלו הצבאות והמחנות, מחכים לכל אחד ואחד מאלו שתקנו אותה בעסק התורה, בלילה הזה. כיון שנתחברו יחד, ז"א
ומלכות

הקדמת ספר הזהר קכט

ואיהי חמאת לבעלה, מה כתיב, השמים מספרים ר כבוד אל. השמים, דא ז) חתן דעאל לחופה. מספרים, ש מנהרין כזוהרא ש דספיר, דנהיר וזהיר מסייפי עלמא ועד סייפי עלמא.
קכט) כבוד אל, ד) דא כבוד כלה דאקרי אל, דכתיב ט) אל זועם בכל יום.

מסורת הזהר
ז) תרומה קצט בהעלותך ג כי תצא ע ת"ז ת"ו בהשמטות ד' קמד. קמה. קמו. ח) תרומה קצ פנחס

חלופי גרסאות
ר נ"א כבוד אל השמים ל"ג. ש נ"א ומתנהרין.

תקיט. ט) (תהלים ז) לך שלז וישלח רל ויחי תתיא תרומה שפח פקודי תקצה צו צ צה במדבר מה קרח יד טז

בלק תסד בהשמטות ח"ג ד' שג. (ד"י) ת"ז ת"ע ד' קכט:

דרך אמת ד) במדבר קי"ט ב' קורא לכלה אל ובפ' קרח קעו ב' ובלך לך צ"א א'.

מאמר הסולם בליליא דכלה

ומלכות, והיא, המלכות, רואה את בעלה, ז"א, מה כתוב, השמים מספרים כבוד אל. השמים, זהו החתן הנכנס לחופה. שהוא ז"א הנקרא שמים. מספרים, היינו שמאירים כזוהר הספיר, המאיר ומזהיר מסוף העולם ועד סוף העולם.
ביאור הדברים, יום גמר התיקון נק' יומא דמחר, כמ"ש חז"ל היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם (עירובין כב.). אוכלוסין הם עמא דארעא בלתי עובדי ה' חיילין הם עובדי ה' ומשריין מורה על המחנות העליונים שהם מלאכים המלוים את הנשמות, בסו"ה כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכך וכו' (תהלים צ"א). ואומרו ואיהי וכלהו מחכאן לכל חד וחד, כבר נתבאר (לעיל אות קכ"ה ד"ה והנה ע"ש). כי כמו דקב"ה שאיל על כל חד וחד, כן השכינה מחכאת על כל חד וחד.
וז"ש כיון דמתחברן כחדא ואיהי חמאת לבעלה וכו': כי לא תוכל לראות בעלה מטרם שיתקבצו כולם כנ"ל. ותלויים זה בזה.
השמים דא חתן דעאל לתופה: הוא דורש זאת על גמר התיקון, שעליו נאמר והיה אור הלבנה כאור החמה וגו' (ישעיה ל') ואומר השמים דא חתן דעאל לחופה. כי קב"ה נק' שמים, ולעת גמר התיקון נק' חתן, בסוד הכתוב וכמשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך. (ישעיה ס"ב). פי' כי בכל מקום דכתיב וירד ה', הוא ענין של דין או גבורה כי מורה על ירידה ממעלתו ומרוממותו ית' באשר עוז וחדוה במקומו. אמנם בגמר התיקון שכל הפגמים והזדונות יתהפכו לזכיות כי אז יתברר שכל הירידות לא היו אלא עליות, נקרא הקב"ה בשם חתן. והשכינה הקדושה נק' בשם כלה, כלה היא מלשון גמר התיקון,

(דפו"י דף ח' ע"א)

מלשון ויהי ביום כלת משה להקים את המשכן (במדבר ז'), דהיינו שגמר כל מלאכת המשכן והקמתו. והמלה חתן מורה ג"כ על ירידה, כי על רד מתרגמינן חות וכמ"ש חז"ל נחית דרגא ונסיב איתתא (יבמות ס"ג.), אמנם ירידה זו גדולה היא מכל העליות הקודמות, בהיותה לקראת הכלה, שהיא השכינה בעת גמר התיקון הנקראת אז כלה.
וחופה, היא כינוס וקיבוץ של כל האו"ח שיצא ע"י המ"ן שהעלו הצדיקים בכל אלו הזווגין דקב"ה ושכינתיה, שנתגלו בזה אחר זה בכל הימים והזמנים דשתא אלפי שני, כי כולם נעשו עתה לאור גדול אחד של או"ח העולה וחופף על קב"ה ושכינתיה, הנקראים עתה חתן וכלה, שהאו"ח חופף ממעל להם כמו חופה. ולפיכך נק' אז הצדיקים בני חופתא, כי כל אחד ואחד יש לו חלק בחופה זו, בשיעור המ"ן שהעלה למסך שבמלכות לעלית או"ח. וז"ש השמים דא חתן דעאל לחופה. היינו לומר, שהכונה היא על העת של גמר התיקון, שאז נקרא קב"ה חתן, והוא נכנס אז לחופתו.
וז"ש, מספרים מנהרין וכו'. מספרים, ה"ס הזווג הגדול שיהיה לעתיד, שהוא מלשון אשה מספרת עם בעלה (ברכות ג.) וספיר הוא שם השכינה הק', מלשון ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר (שמות כ"ד). זוהרא דספיר היינו האו"ח שהיא מעלה מתתא לעילא, ונהיר, פירושו אור ישר, וזהיר, פירושו אור חוזר. ואומר, שע"י הזווג הגדול הזה הנעשה בגמר התיקון, שהוא קבוץ מכל הזווגין, הנה האו"י והאו"ח שבזווג הזה נהיר וזהיר מסוף העולם עד סופו, שז"ס השמים מספרים.
קכט) כבוד אל, דא וכו': כבוד אל,

זה

קל הקדמת ספר הזהר

בכל יומי שתא אקרי אל, והשתא, דהא עאלת לחופה, אקרי י) כבוד, ואקרי אל, יקר ת על יקר. נהירו על נהירו, ושלטנו על א שלטנו.
קל) כדין בההיא שעתא, דשמים עאל לחופה ואתי ונהיר לה, כל אינון

מסורת הזהר
י) צו קלד אמור צב שז בהעלותך צח פנחס תשיא

תשנד.

חלופי גרסאות
ת נ"א על יקר ל"ג. א נ"א שלטנותא.

מאמר הסולם בליליא דכלה

זה הוא כבוד הכלה, דהיינו המלכות, שנקראת אל. שכתוב, אל זועם בכל יום. בכל ימי השנה היא נקראת אל, ועתה, בחג השבועות, שכבר נכנסה לחופה, היא נקראת כבוד, ונקראת אל. שזה מורה, יקר על יקר, אורה על אורה, וממשלה על ממשלה.
פירוש. כי השם אל הוא שם החסד הגדול, והנה הכתוב אומר, א"ל זועם בכל יום, ונמצא לכאורה, שהוא להיפך מהחסד. והענין הוא, כי ה"ס ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד (בראשית א') כי השכינה הקדושה ה"ס המאור הקטן לממשלת הלילה (שם), והיא נקראת יראת שמים, כי הצדיקים צריכים להעלות מ"ן ע"י אתערותא דלתתא שלהם, ולתקן אותה בסוד המסך המעלה או"ח, ואז נמשך השפע מעילא לתתא, ולא זולת, כנודע. וז"ס והאלהים עשה שיראו מלפניו (קהלת ג'). כי לא יתכן אתערותא דלתתא ולהעלות מ"ן בלי יראה, וז"ס שהיא שולטת בלילה, כי ע"י חסרון האור שהוא בחינת לילה, הכוללת כל הדינין והיסורים, שהם ההיפך ממדת יום שהוא חסד, יש יראה מלפניו, ולולא היראה לא היתה נגלית מדת היום והבוקר. וז"ס ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד, כי גם הלילה נכנס בבוקר, כי לולא הלילה לא היה בוקר, ואי אפשר בלאו הכי. וז"ס ואל זועם בכל יום, כי מדת החסד הנקרא אל אינה מתגלית זולת ע"י הלילה שהוא בחינת זועם. וע"כ נבחן הזעם ג"כ לחסד, כי אי אפשר שיתגלה החסד בדרך אחר, ומבחינה זו נקראת גם השכינה הקדושה בשם א"ל. וזה אמרו כבוד אל, כבוד דא כלה דאקרי א"ל, דהיינו מבחינת מה דכתיב ואל זועם בכל יום, שפירושו, שאי אפשר להיות יום בלי הזעם דלילה, בכל יומא שתא אקרי א"ל, כי כן הוא בששת ימי המעשה, שנאמר בכל אחד מהם ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד או יום שני וכו'. ונמצא שהלילה נכנס תחת השם של היום. וע"כ נק' אז בששת ימי המעשה וכן בשתא אלפי שני, בשם א"ל שהוא שם החסד.
(דפו"י דף ח' ע"א)

וז"ש, והשתא דהא וכו' כי בזווג הגדול דגמר התיקון, יהיה אור הלבנה כאור החמה, בסו"ה והיה לעת ערב יהיה אור (זכריה י"ד). ונמצאות המדרגות שלה נכפלות, כי גם בשתא אלפי שני, בבחינת אור הלבנה היתה בסוד ויהי ערב ויהי בוקר, והשתא שהיא עצמה גדלה כמו החמה, שהיא ז"א הנקרא כבוד, הרי יש לה כבוד על כבוד, כי נעשית עכשיו לעצם הכבוד כי גדלה כז"א. וכבוד מתרגמינן יקר. וז"ש יקר על יקר. וכן נהירו על נהירו, כי גם בשתא אלפי שני, היתה נכללת באור בוקר, בסוד ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד, אבל עתה כשהיא גדלה כחמה, נעשית לעצם האור, ונמצא שיש לה נהירו עצמית על נהירו בהתכללות שהיתה לה מקודם לכן. וכן שלטנו על שלטנו, כי בשתא אלפי שני היתה לה שלטנו, שהיא ממשלה, רק בבחינת המאור הקטן לממשלת הלילה, ועתה נתוסף לה גם שלטנו דיום, כי גדלה כאור החמה שהיא לממשלת היום. ומשמיענו בזה, שלא תטעה לומר, שבעת שגדלה להיות כאור החמה מתבטלות ח"ו המדרגות שלה עצמה, שהיו לה מעת שתא אלפי שני, שאינו כן, אלא רק תוספת יש כאן על מדרגותיה עצמה, באופן שיש לה יקר על יקר וכו'.

קל) כדין בההיא שעתא וכו': אז, באותה שעה שהשמים, שהם ז"א, נכנס לחופה, ובא ומאיר לה, כל אלו החברים שהתקינו אותה, בעסק התורה בלילה, כולם נודעים שם בשמותיהם, זהו שכתוב, ומעשה ידיו מגיד הרקיע. מעשה ידיו, אלו הם בעלי אות ברית, שנקראים מעשה ידיו. כמו שאתה אומר, ומעשה ידינו כוננהו. שהוא אות ברית החתום בבשרו של אדם.
פירוש, חברייא התמכין דאורייתא, דאית בה עשיה שהיא טו"ר, ואומר כי אפילו אותם החלקים שהיו עדיין בחינת הרע שלהם בלי תיקון, הנה גם הם אתפרשי בשמהן דקדושה.

וז"ש

הקדמת ספר הזהר קלא

חברייא דאתקינו לה, כלהו כ) אתפרשי בשמהן תמן, הה"ד ל) ומעשה ידיו מגיד הרקיע. מעשה ידיו, ב אלין אינון מארי קיימא דברית, אקרין מעשה ידיו, כד"א מ) ומעשה ידינו כוננהו, דא נ) ברית קיימא דחתים בבשרא דבר נש ה).
קלא) רב המנונא סבא אמר הכי, ס) אל תתן את פיך לחטיא את בשרך, ע) דלא יהיב ב"נ פומיה, למיתי להרהורא בישא, ויהא גרים למחטי ג לההיא

מסורת הזהר
כ) שלה לך ד. ל) תהלים יט). תרומה קפד. מ) (תהלים צ) ב"א נו יתרו תקסג. נ) להלן ריט ב"א ריז שנט שסג שפג ב"ב קפד שעה נח ב קנג לך רעז שמב שצח תה תלא תנו ויצא שכה וישב ריב רטו מקץ קסב קע
חלופי גרסאות
ב אלין אינון מארי קיימא דברית בהדי כלה ואינון מארי קיימא דברית (נ"א וברות) אקרון וכו' (אה"ל).
ג נ"א לההוא ברית קדש (אה"ל).

ויגש קלא ויחי תשנג בהשמטות ח"א ד' רסו. (ד"י) שמות כט וארא כ עו בשלח רצא שמט יתרו תלב משפטים תו תקמו כי תשא מו ויקהל שפה פקודי תתס ויקרא רטו רכג אחרי מות רצה ש שז קדושים עח אמור נו פנחס ה לד לה/ד קכט ואתחנן קכ ז"ח ד' פט. ס) (קהלת ה) יתרו תכח תצוה קכא אחרי מות

שצט אמור שח שכג אדרא רבא ח שלח לך מג. ע) בחקותי כה.

דרך אמת ה) ע"כ לליל שבועות.

מאמר הסולם בליליא דכלה

וז"ש הה"ד ומעשה ידיו מגיד הרקיע. כי הרקיע ה"ס ספר הזכרון, כמ"ש להלן, שה"ס אור הזווג הגדול המביאים לתשובה מאהבה, שזדונות נעשו להם כזכויות (יומא פו:), ואפילו אלו שנתנו פה לדבר סרה, יאמר עליהם, אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו וכו' (כנ"ל אות קכ"ו ע"ש). ונמצא שהעשיה הזו שהיא התמכין דאורייתא, שבה טו"ר, אשר לזוכה הוי טוב, ולבלתי זוכה הוי רע, הנה עתה עלתה העשיה כולה להיות קודש, ונעשתה לבחינת מעשה ידיו של הקב"ה. שהרי גם על אלין דלא זכו מגיד הרקיע עליהם, אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו כנ"ל. ונמצא דכלהו חברייא לא עשו רק עבודת הקדש, כי אתקינו לה לחופה, וכלהו אתפרשי בשמהן.
וז"ש, כד"א ומעשה ידינו כוננהו: ולכאורה הראיה היא לסתור, שהכתוב אומר מעשה ידינו ולא מעשה ידיו. אמנם אינו מביא ראיה מהכתוב רק שברית קיימא נקרא מעשה ידינו, כי כוננהו הוא בחינת היסוד המכונן ומיסד לכל הבנין, ותיקון היסוד הוא ברית מילה, ומכאן שברית קיימא נקראת מעשה ידינו. כי אנחנו מסירים הערלה מעל היסוד, והוא מעשה ידינו. וזה הוא רק מקודם גמר התיקון, אבל בגמר התיקון, יתגלה הכל למעשה ידיו של הקב"ה, והוא עצמו יהיה מעביר הערלה. וז"ש אינון מארי קיימא דברית אקרון מעשה ידיו, כי אז הקב"ה עצמו יעביר הערלה, שז"ס מעשה ידיו מגיד
(פו"י דף ח' ע"א)

הרקיע, ומביא ראיה על תיקון הברית שנקראת עתה מעשה ידינו מהכתוב מעשה ידינו כוננהו.

קלא) רב המנונא סבא וכו': רב המנונא הזקן, אמר כך. אל תתן את פיך לחטיא את בשרך. היינו שלא יתן האדם את פיו, לגרום, לבוא להרהור רע, ויהיה גורם להחטיא את בשר הקדש ההוא שחתום בו ברית קדוש. שאם הוא עושה כן, מושכים אותו לגיהנם. ואותו הממונה שעל הגיהנם, דומה שמו, וכמה רבבות מלאכי חבלה הם עמו, ועומד על פתח הגיהנם, וכל אלו ששמרו ברית הקדוש בעולם הזה, אין לו רשות לקרב אליהם.

ומ"ש למיתי להרהורא בישא. פירושו, אזהרה היא שכל אדם ישמור את הפה שלו, שהוא ענין העלאת מ"ן ע"י תורה ותפלה, שיהיה בתכלית הטהרה. כי אם תהיה בו איזו אחיזה לס"א, אז יקבל הס"א המ"ן שלו, ובכח זה יביאהו להרהורים על הש"י, דהיינו מחשבות זרות ח"ו, ואז ויהא גרים למחטי לההיא בשר קדש דחתים ביה ברית קדישא, כי ע"י ההרהורים נמצא מושך ערלה על ברית קודש, והנשמה הקדושה נופלת בשבי לידי הס"א, ואז הס"א מושך הנשמה שלו לגיהנם. והוא בדרך שאמר רבי אלעזר (לעיל אות ס"ח), דמהא מלה אתעבידת רקיעא דשוא דאקרי תהו, ונופל ליד לילית ע"ש. אמנם כאן מדבר מפגם ברית קדש ביחוד.
ואומרו

קלב הקדמת ספר הזהר

בשר קדש דחתים ביה ברית קדישא. דאלו עביד כן משכין ליה פ) לגיהנם, וההוא דממונה על גיהנם צ) דומ"ה שמיה, וכמה רבוא דמלאכי חבלה בהדיה, וקאים על פתחא דגיהנם, וכל אינון דנטרו ברית קדישא, בהאי עלמא, לית ליה רשו למקרב בהו.
קלב) דוד מלכא בשעתא דאירע ליה ד ההוא עובדא, ו) דחיל, בההיא שעתא סליק דומ"ה קמי קב"ה. ואמר ליה, מארי דעלמא *) כתיב בתורה, ק) ואיש

מסורת הזהר
פ) להלן רנד ב"א נב מה ב"ב לז קנו נח סז קמ קנ רב לך רפ שפה תד וירא פז רמב רמח רנח חיי שרה
חלופי גרסאות
ד ההוא עובדא דבת שבע כצ"ל (אה"ל).

נט קכו קלד וישלח קפז רעז וישב קכו ויחי קסט שמז תקפג תרא יתרו תלא משפטים תכט תרומה תכו תלט תמג תנב ויקהל רמד שכט שלז פקודי תתלח ויקרא רעד תזריע מז מצורע יא אחרי מות קמז רנג אמור קטו רצח נשא פד קכב בהעלותך קה קרח לא בלק כד פנחס כד קלז כי תצא לה קיב קיח וילך מה אדרא זוטא כט בהשמטות ח"ג ד' שג: שח. (ד"י) ת"ז תס"ו ד' צז: ז"ח ד' מו: מח. מט: נג: עט.: פב: פט.

צ) נח סו לך תד וירא קלו חיי שרה נו צה קלד תולדות לח ויחי קע תקפד שמות שיח תרומה תמו ויקהל רמד בהשממות ח"ב ד' רעג. (ד"י) מצורע יא נשא קיד בלק כו שו בהשמטות ח"ג ד' שג. ד"י,
ז"ח ד' עט: ק) (ויקרא כ).

דרך אמת ו) מעשה דבת שבע.

מאמר הסולם בליליא דכלה

ואומרו למחטי לההיא בשר קדש דחתים ביה ברית קדישא, הכוונה על הנשמה הקדושה, שהיא נקשרת ונשמרת ע"י ברית קדש כמ"ש בזוהר (לך לך אות ת"י), ומבשרי אחזה אלוה, מאי ומבשרי, ומעצמי מבעי ליה. אלא מבשרי ממש וכו', דתניא בכל זמנא דאתרשים בר נש בהאי רשימא קדישא דהאי את, מניה חמי לקב"ה, מניה ממש, ונשמתא קדישא אתאחידת ביה. ואי לא זכי דלא נטיר להאי את, מה כתיב, מנשמת אלוה יאבדו, ע"ש. וז"ש כאן ויהא גרים למחטי לההיא בשר קדש, דהיינו, שמכח ההרהורים חוזרת הערלה שהיא הס"א לנגוע בברית הקודש, שעי"ז מסתלקת תיכף נשמת אלוה ממנו. וז"ס שצעק העץ רשע אל תגע בי, (כמ"ש בזהר בראשית דף רסג: בהשמטות, ובאבות דר"נ פ"א). כי העץ הוא היסוד, ועטרת היסוד ה"ס עץ הדעת טוב ורע, (כמ"ש בעה"ח שער מ"ג פ"ג, ובספרי בית שער הכוונות דף מ"ה ד"ה ובחטא).
וז"ש, וההוא דממונה על גיהנם דומה שמיה: ונק' דומה מלשון דממה, כי נוטל ממנו נשמת החיים ומשאירו בדממה שהיא מיתה. ועוד אפשר לפרש, משום שהוא המלאך המביא את ההרהורים אל החוטא, ועושה מחשבותיו של הקב"ה דומה למחשבות של ילוד אשה. כי כל זמן שהאדם מבין שלא

(דפו"י דף ח' ע"א *) ע"ב)

מחשבותיו מחשבותינו ולא דרכיו דרכינו, דהיינו דלית מחשבה תפיסא ביה כלל לא במחשבותיו ולא בהנהגתו, הרי לא יצויר כלל אצלו שיעלה על הדעת ח"ו איזה הרהור אחריו ית', אלא בסבת חטא נמצא מלאך דומה מזדקק אליו, ומביא בו רוח שטות, לומר שילוד אשה דומה להשי"ת בדעת ובשכל, ואז כבר מוכשר לכל מיני הרהורים ומושכו לגיהנם. הרי שכל כהו הוא בשם דומה, וז"ס מי כמוך בעל גבורות ומי דומה לך מלך ממית ומהיה. שבהכשל בדומה לך ח"ו נמצאת המיתה, ובהבנה שאין דומה לו, נמצאים החיים. וז"ש וכמה רבוא מלאכי חבלה בהדיה, וקאים על פתחא הגיהנם, כי ההרהורים שהוא מביא לאדם הם כמה רבוא לאין קץ, וכל אלו הם על פתחא של גיהנם, כלומר, הוא הפתח שדרך בו מושכין את האדם לגיהנם, אך אינו הגיהנם עצמו.
וז"ש וכל אינון דנטרי ברית קדישא בהאי עלמא לית ליה רשו למקרב בהו: כלומר, אע"פ שאינם נקיים לגמרי ועוד יש בהם בחינת עשיה טו"ר, מ"מ אם הם שומרי ברית הקדש. באופן שלא יבא פעם לידי הרהור, אין למלאך דומ"ה רשות למשכו לגיהנם.
קלב) דוד מלכא בשעתא וכו': דוד המלך, בשעה שקרה לו אותו מעשה, פחד.

באותה

הקדמת ספר הזהר קלג

אשר ינאף את אשת איש, ה וכתיב ואל אשת עמיתך וגו', דוד דקלקל ברית בערוה מהו. אמר ליה קב"ה, דוד זכאה הוא, ר) וברית קדישא על תקוניה קיימא, דהא גלי קדמי דאזדמנת ליה ש) בת שבע מיומא דאתברי עלמא.
קלג) אמר ליה אי קמך גלי קמיה לא גלי. אמר ליה, ותו בהיתרא הוה מה דהוה, דהא כל אינון דעאלו לקרבא, לא עאל חד מנייהו עד ת) דאפטר

מסורת הזהר
ר) לך תט תי. ש) נח שטו משפטים רמ (עיין ויקרא תד-תח) שמיני נו אחרי מות רעט שצה תק"ח ד'

קכא: ת) משפטים רלט.

חלופי גרסאות
ה נ"א וכתיב ל"ג.

מאמר הסולם בליליא דכלה

באותה שעה עלה דומה לפני הקב"ה, ואמר לו, רבונו של העולם, כתוב בתורה, ואיש אשר ינאף את אשת איש. וכתוב, ואל אשת עמיתך וגו'. דוד, שחלל בריתו בערוה, מהו. אמר לו הקב"ה, דוד צדיק הוא, וברית הקדוש על תקונו עומד, כי גלוי לפני, שבת שבע מוכנת לו מיום שנברא העולם.
פירוש. אע"פ שלא חטא, כמ"ש חז"ל כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה (שבת נו.) מ"מ נפלה עליו יראה כמו שהיה חוטא ממש. ומפרש, שהיה זה מטעם קטרוגו של דומה. כמ"ש לפנינו. כתיב בתורה ואיש אשר ינאף וגו', וכתיב וכו', מביא ב' כתובים אחד לעונש ואחד לאזהרה.
וז"ש, וברית קדישא וכו', כי השיב לו, שלא היה לו לדוד הרהור עבירה, כי בת שבע בת זוגיה היא מעת בריאת העולם (סנהדרין קז.), וכיון שכן לא קלקל בריתו ח"ו, וברית קדישא על תקוניה קיימא. וכד תאב לדידיה תאב. והטעם דנטיל לה אוריה מקודם לדוד, מפרש בזוהר (אחרי אות שצ"ה), דנטל לה אוריה ברחמי, אע"פ דלא הוית דיליה ע"ש, ויש להבין זה. שהרי דכר ונוקבא הם תרי פלגי גופא, וא"כ אם הוא בחינת פלג גופא של דוד המלך, איך לקחה אוריה שאין לו שום שייכות עמה.
והענין הוא, כי בת שבע היא באמת נוקביה דדוד מיום בריאת העולם. כי דוד הוא הדכר שבמלכות, ובת שבע היא הנוקבא שבמלכות. אלא, כמו שבעת תיקון המלכות לאצילת העולמות, היה שם בחינת עלית המלכות לבינה, בכדי להמתיקה במדת הרחמים, כן היתה בת שבע צריכה למיתוק הזה בג"ר, שבלי מיתוק זה לא היתה ראויה כלל להוליד נשמת שלמה המלך. ואוריה החתי היה נשמה גבוהה מאד, כי היה כולו מבחינת
(דפו"י דף ח' ע"ב)

ג"ר, ושמו מוכיח עליו, אור-יה, כי לא היה בו מבחינת ו"ק שהוא ו"ה כלום. ולפיכך בכדי להמתיק את בת שבע במדת הרחמים, לקחה אוריה שהוא בחינת ג"ר, ונמתקה על ידו, ואח"כ היתה ראויה למלכות ישראל. וז"ש דנטל לה אוריה ברחמי, דהיינו בכדי להמתיקה ברחמים, שהוא בשם י"ה שבאוריה. וע"כ נטל לה אע"ג דלא הוית דיליה. ועוד יתבאר להלן.
קלג) אמר ליה אי וכו': אמר לו דומה, אם לפניך גלוי, לפניו לא גלוי. אמר לו הקב"ה, ועוד, כל מה שהיה בהתר היה. לפי שכל היוצאים למלחמה, אף אחד מהם אינו יוצא עד שיתן גט לאשתו. אמר לו, אם כן, היה לו לחכות שלשה חדשים, ולא המתין, אמר לו, במה הדבר אמור, רק במקום שאנו יראים אולי היא מעוברת, וגלוי לפני, שאוריה. מעולם לא קרב אליה, כי שמי חתום בו לעדות, שכתוב אוריה, שהוא אותיות אור י"ה. וכתוב אוריהו, שהוא אותיות אור יה"ו. שחתום בו שמי, לעדות, שלא שמש בה מעולם.
ביאור הדברים, יש להבין מה ענין השם י"ה שבאוריה להעיד עליו שלא נגע בבת שבע לעלמין. והנה זה מבואר בכתוב (שמואל ב' י"ב) במשל של נתן הנביא, כי מדמה את דוד לעשיר ואוריה לרש, ובת שבע לכבשת הרש, ואת הס"א להלך. ואומר, שלרש אין כל כי אם כבשה אחת קטנה וכו'. וסודם של הדברים, כי אוריה היה מבחינת ג"ר בחסרון ו"ק, כדיוק של הזוהר כתיב אוריה וכתיב אוריהו, כי (בירמיה כ"ו) כתיב השם הזה אוריהו ביה"ו שי"ה הם ג"ר והו' הוא ו"ק אבל כאן כתוב רק אוריה בלי ו', והוא להורות שלא היה בו מבחינת ו"ק כלום, אלא חכמה בחוסר חסדים. ולפיכך נבחן לרש בלי כל, כי האור דחסדים מרומז בכל, וז"ש כי

אם

קלד הקדמת ספר הזהר

בגט לאנתתיה. אמר ליה אי הכי, הוה ליה לאורכא תלת ירחי ולא אוריך, אמר ליה, במאי אוקים מלה, באתר דחיישינן דהיא מעוברת, וגלי קדמי דאוריה לא ז) קריב בה לעלמין, דהא שמי חתים ו בגויה לסהדותא, כתיב א) אוריה, וכתיב ב) אוריהו, ז שמי חתום בהדיה, דלא שמש בה לעלמין.
קלד) אמר ליה מארי דעלמא, הא מה דאמרית. אי קמך גלי דלא שכיב בהדה אוריה, קמיה מי גלי, הוה ליה לאורכא לה תלת ירחי, ח ותו אי ידע דלא שכיב בהדה לעלמין, אמאי שדר לה דוד ופקיד עליה לשמשא באנתתיה, דכתיב ג) רד לביתך ורחץ רגליך.
קלה) אמר ליה, ודאי לא ידע. אבל ד) יתיר מתלת ירחי ט אוריך, דהא ארבע ירחי הוו, דהכי תנינן בחמשה ועשרים דניסן, אעבר י דוד כ כרוזא ל בכל ישראל, והוו עם יואב בשבעה יומין דסיון, ואזלו וחבלו ארעא דבני עמון: סיון, ותמוז ואב ואלול, אשתהו שם. ובארבעה ועשרים באלול, הוה מה דהוה מבת שבע וביומא דכפורי מחל ליה קב"ה ההוא חובא. ואית דאמרי בז' באדר אעבר כרוזא, ואתכנשו בחמיסר מ דאייר, ובחמיסר באלול הוה מה דהוה מבת שבע, וביומא

מסורת הזהר
א) (שמואל ב). ב) (ירמיה כו). ג) (ש"ב יא).
ד) משפטים רלט (דעבר זמן).

חלופי גרסאות
ו נ"א ביה (אה"ל). ז שמי חתים בהדיה יה"ו דלא שמש בה לעלמין (אה"ל). ח נ"א ותו אי לא שכיב בהדה לעלמין אמאי שדר ליה דוד וכו' (אה"ל).

ט נ"א הוו (אה"ל). י נ"א דוד ל"ג. כ נ"א כרוזא דדוד. ל נ"א על כל ישראל (אה"ל). מ באייר כצ"ל

(אה"ל).

דרך אמת ז) יש לזה סמך מן הכתוב ותהי לו כבת מה בתו לא נגע בה אף דו לא נגע בה.

מאמר הסולם בליליא דכלה

אם כבשה אחת קטנה אשר קנה ויחיה, שהיא בת שבע שקנה אותה, ומורה בזה שאינו מבחינת חלק נשמתו אלא רק קנה אותה, בכדי להחיות אותה ולתקנה ברחמים, שזהו אשר קנה ויחיה, ואומר עוד ותגדל עמו ועם בניו יחדיו. זה מורה שהשפיע לה הגדלות שלו כמו לבניו. דהיינו בדרך שמפתו תאכל ומכוסו תשתה ובחיקו תשכב, אמנם כל נטעה ונחשוב כי גם קרב אליה, ע"כ מסיים ותהי לו כבת, ולא לאשה, הרי שהכתוב מעיד שאוריה לא קרב אליה. אלא שהזוהר מפרש הטעם למה לא קרב אליה, וע"כ אומר כתיב אוריה וכתיב אוריהו, שמי חתום בהדיה דלא שמש בה לעלמין, דהיינו השם י"ה בלי ו', שזה מורה שהוא חסר בחינת חסדים, שהיא ו', וע"כ לא יכול לקרב אליה, כי אין זווג בלי אור דחסדים. ונמצא שם י"ה דחתים בשמיה מעיד עליו שלא היה ראוי כלל להזדווג עמה.
קלד) אמר ליה מארי וכו': אמר לו, רבונו של עולם, הנה זה מה שאמרתי, אם

(דפו"י דף ח' ע"ב)
לפניך גלוי שאוריה לא שכב עמה, לפניו מי גלוי, היה לו לחכות שלשה חדשים. ועוד, אם תאמר, שדוד ידע שלא שכב עמה מעולם, למה שלח אותו דוד וצוה אותו לשמש באשתו, שכתוב, רד לביתך ורחץ רגליך.
קלה) אמר ליה ודאי וכו': אמר לו, ודאי לא ידע, אבל חיכה יותר משלשה חדשים, כי ארבעה חדשים היו. שלמדנו, בחמשה ועשרים בניסן העביר דוד כרוז בכל ישראל ללכת למלחמה. והיו עם יואב בז' בסיון, והלכו והשחיתו ארץ בני עמון. וסיון תמוז אב ואלול נתעכבו שם. ובכ"ד באלול היה מה שהיה בבת שבע. וביום הכפורים מחל לו הקב"ה אותו העון. ויש אומרים, בז' באדר העביר הכרוז, ונתאספו בט"ו באייר, ובחמשה עשר באלול היה מה שהיה מבת שבע, וביום הכפורים נתבשר, גם ה' העביר חטאתך לא תמות. מהו לא תמות. היינו לא תמות ביד דומה.

ביאור הדברים, כי דומה הוא הממונה על גילוי עריות, וחטא זה נתכפר לו ביה"כ ונמצא שלא ימות בידא דדומה. אמנם מיתתו
היתה

הקדמת ספר הזהר קלה

נ דכפורא אתבשר ה) גם יי' העביר חטאתך לא תמות. מאי לא תמות, לא תמות בידא דדומה.
קלו) אמר דומה: מארי דעלמא, הא מלה חדא אית לי גביה, דאיהו אפתח פומיה ואמר ו) ס חי ה' כי בן מות ז) האיש העושה זאת, ואיחו דן לנפשיה. ח) טרונייא אית לי עליה. אמר ליה, לית לך רשו, דהא ח) אודי לגבאי ואמר

מסורת הזהר
ה) (ש"ב יב) נח שיד לך תז בהשמטות ח"א ד' רסז. (ד"י) קדושים סז נשא נח בהשמטות ח"ג ד' שז. (ד"י). ו) (ש"ב יב). ז) ואתחנן קנב. ח) נה שיח

פקודי תתל בהשמטות ח"ג ד' שז. ד"י.

חלופי גרסאות
נ נ"א דכפורי. ס נ"א חי ה' כי בן מות הוא ואיהו

דן לנפשיה וכו'.

דרך אמת ח) עלילה וי"מ לשון שררה או ממשלה שכן תרגם יונתן סרני פלשתים טורני פלשתאי וכאן וכאן פי' ממשלה יש לי עליו ע"י טענה זו ליסרו ולענשו.

מאמר הסולם בליליא דכלה

היתה מחמת החטא של אוריה, שהרגו בחרב בני עמון. כמו שהעיד עליו הכתוב (מלכים א' ט"ו) אשר עשה דרך את הישר בעיני ה' ולא סר מכל אשר צוהו כל ימי חייו רק בדבר אוריה החתי. וז"ש לא תמות בידא דדומה, שהוא הממונה על גילוי עריות. רק בדבר אוריה החתי.

קלו) אמר דומה מארי וכו': אמר דומה: רבונו של עולם, דבר אחד יש לי אצלו. כי הוא פתח פיו ואמר, חי ה' כי בן מות האיש העושה זאת. והוא דן את עצמו למות, ע"כ כח יש לי עליו להמיתו. אמר לו אין לך רשות להמיתו, כי הודה לפני ואמר, חטאתי לה', ואע"פ שלא חטא. אבל במה שחטא בהריגת אוריה, כתבתי עליו עונש, וקבלו. מיד שב דומה למקומו במפח נפש. טרוניא הוא מלשון, אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו (פסיקתא רבתי, כי תשא) שפירושו בזרוע, בכח.
ביאור הדברים, כי הנה נתבאר לעיל, בסוד מצות המילה שקשורה באות ברית השם אלוה (כנ"ל אות קל"א עש"ה) והנה בה' זו דשם אלוה, שהיא המלכות כלולות ב' נקודות דין ורחמים, (כנ"ל במאמר ב' נקודין) וכל תיקון הברית הוא שכח הדין יהיה גניזא וטמירא והרחמים באתגליא, ואז שורה עליו השם אלוה. כי אע"פ שישנה שם גם המלכות, שעליה היה הצמצום הא', שהוא בחינת הדין, שממנה יונקים כל החיצונים, עכ"ז כיון שהיא טמירא ונעלמה, ורק מדת הרחמים שמבינה היא באתגליא, אין כח לחיצונים להאחז בה.

(דפו"י דף ח' ע"ב)

כמ"ש לעיל וכל אינון דנטרו ברית קדישא בהאי עלמא לית ליה רשו למקרב בהו. אבל המקלקל הברית, נמצא מגלה בחינת הדין שבמלכות, דהיינו בה' דאלוה, ותיכף מתקרבין לה כל החיצונים לינק ממנה, כי היא חלקם וכל חיותם, וע"כ תיכף מסתלקת הנשמה הק' שהיא השם אלוה, בסו"ה מנשמת אלוה יאבדו (איוב ד').
והנה דוד עצמו היה מבחינת מלכות זו הממותקת במדת הרחמים, וע"כ היה צריך לשמירה יתירה, שלא יתגלה בו מבחינת הדין שבמלכות. וע"כ בזה שאמר, חי ה' כי בן מות האיש העושה זאת. שדן דינא שהמקלקל ברית ליתן כבשת הרש לפני ההלך. שהוא הס"א, דינו במיתה, נתגלה בו עצמו בחי' הדין לפני הס"א, שהוא המלאך דומה, ורצה ע"כ להאחז בנשמת דוד, כי ע"י דיבורים אלו נתגלה כח הדין הגנוז וטמיר בו. וז"ש המלאך דומה הא מלה חדא אית לי גביה, דאיהו אפתח פומיה ואמר, חי ה' כי בן מות האיש העושה זאת. ואיהו דן לנפשיה, דהיינו ע"י הדיבורים, שדן המקלקל ברית למיתה, נמצא דן לנפשיה, כי נגלה בזה הדין הטמיר והגניז שבנפשיה, וע"כ טרונייא אית לי עליה, יש לי שליטה עליו לינק מנשמתו.
וז"ש, אמר ליה לית לך רשו, דהא אודי לגבאי ואמר חטאתי לה' ואע"ג דלא חב: כבר נתבאר שע"י הדיבורים שאמר ודן דינא אנפשיה, גילה בחינת הדין לפני הס"א, כמו הפוגם בריתו, ורצה המלאך דומה להאחז בנשמתו ולמשכה לגיהנם. כנ"ל

בסמוך

קלו הקדמת ספר הזהר

ט) חטאתי לה', ואע"ג דלא חב. אבל במה דחטא באוריה, עונשא כתבית עליה, וקבל. מיד אהדר דומ"ה לאתריה בפחי נפש.
קלז) ועל דא אמר דוד, י) לולי יי' עזרתה לי כמעט שכנה דומה נפשי. לולי ה' עזרתה לי, דהוה אפוטרופא דילי. כמעט שכנה וגו', מהו כמעט, כחוטא דקיק. כ) כשיעורא דאית ביני ובין סטרא אחרא, כההוא שיעורא הות דלא שכנה דומה נפשי.
קלח) ובג"כ בעי לאסתמרא בר נש דלא יימא ל) מלה כדוד, בגין דלא

מסורת הזהר
ט) (ש"ב יב)" י) (תהלים צד) לך תד חיי שרה נט. כ) פקודי תתלז. ו) יתרו שלו תצוה קכא פקודי תקב

בחקותי כה נשא ז לעיל סח.

מאמר הסולם בליליא דכלה

בסמוך. ואמר קב"ה דכבר התוודה ועשה תשובה על גילוי עריות אע"ג דלא חב כלל בזה כנ"ל, וע"כ מועילה לו תשובה זו על מה שדן לנפשיה, וע"כ לית לך רשו למקרב לגביה.

וז"ש, אבל מה דחטא באוריה עונשא כתבית עליה וקבל: כלומר, אבל בחטא שהרג את אוריה בחרב בני עמון, הנה כבר קבל עונשיה ממני, ואין לך עסק בזה, כי אתה ממונה רק על גילוי עריות בלבד. מיד אהדר דומה לאתריה בפחי נפש. דהיינו, לפתחא דגיהנם, שהוא אתריה כנ"ל.

קלז) ועל דא אמר וכו': ועל זה אמר דוד. לולי ה' עזרתה לי כמעט שכנה דומה נפשי. לולי ה' עזרתה לי, היינו, לולי שנעשה שומר ומשגיח עלי, כלפי המלאך דומה. כמעט שכנה וגו', מהו כמעט. היינו כשיעור חוט דק שיש ביני ובין הצד האחר, כשיעור ההוא היה, שלא שכנה דומה נפשי. היינו עם המלאך דומה בגיהנם. אפוטרופוס, היינו שומר ומשגיח, כי תרגום ויפקד פקידים, הוא, וימני אפוטרופוס (בראשית מ"א ל"ד).
ביאור הדברים, דוד ה"ס מלכות, שעליה כתוב רגליה יורדות מות (משלי ה'). כי היא בחינת הסיום דקדושה, שממנה מתקיימים הס"א והקליפות, בסו"ה ומלכותו בכל משלה (תהלים ק"ג). אמנם כשהמלכות בתיקונה במדת הרחמים, על דרך שאמר רבי חייא לעיל (אות קכ"ב) כי אז נבחנת לב' נקודין, שהם נקודת הדין מעצמה, ונקודת הרחמים שקבלה מבינה, והדין שבה גניזא וטמירא, ורק הרחמים שבה קיימא באתגליא ע"ש. וע"י התיקון הזה אין לו לס"א מהארת המלכות אלא נהירו דקיק

(דפו"י דף ח' ע"ב)

בלבד, שהוא רק בחינת שורש מספיק לקיום הקליפות, אבל אין להם שום כח של התפשטות. ושורש זה נק' ג"כ בשם חוטא דקיק, שפירושו שורש דק לחטאים. ע"ד שאמרו חז"ל בתחילה דומה לחוט של עכביש, ואח"כ נעשה כעבותות העגלה (סוכה נ"ב.) ומכונה בשם דקיק, על היות הדין טמיר וגניז בנקודת הרחמים כנ"ל.
אבל הפוגם בריתו גורם שתתגלה נקודת הדין שבמלכות, ואז מתקרבות הקליפות אליה ויונקות ממנה שפע מרובה, ומקבלות כח להתפשטות גדולה. והאיש העושה זאת מאבד בידים את נשמתו, בסו"ה מנשמת אלוה יאבדו (איוב ד'), וכשזוכה ועושה תשובה, חוזר ומתקן את המלכות בתיקון דמדת הרחמים, שע"כ נק' בשם תשובה שהיא אותיות תשוב ה' דהיינו שמשיבה למקומה למדת הרחמים, וכח הדין חוזר ונגנז בה בפנימיותה, בסוד נהירו דקיק בלבד.
וזה אמרו לולי ה' עזרתה לי דהוה אפוטרופא דילי. דהיינו, שקבל תשובתי, ודחה למלאך דומה לאתריה, כנ"ל, כי חזר והשיב המלכות למקומה למדת הרחמים ולא השאיר ממדת הדין רק נהירו דקיק, כמעט, כחוטא דקיק, כשיעורא דאית ביני ובין הס"א. דהיינו, רק כאותו השיעור המועט המוכרח להשאר בין המלכות לס"א, כדי ליתן לה בחינת קיום בהארה מועטת, הנק' חוטא דקיק, כההוא שיעורא הות דלא שכנה דומה נפשי, הנה זה השיעור הציל אותי שלא נפלתי ביד המלאך דומה, כלומר, כי לולא חזר כח הדין שבמלכות להיות כשיעור חוטא דקיק, כבר שכנתי בידו של דומה.
קלח) ובג"כ בעי לאסתמרא וכו': ומשום זה צריך האדם להשמר שלא יאמר

דבר

הקדמת ספר הזהר קלז

יכיל למימר לדומה, מ) כי שגגה היא, כמה דהוה לדוד, ונצח ליה קב"ה בדינא. נ) למה יקצוף האלהים על קולך, על ההוא קול דאיהו אמר. ס) וחבל את מעשה

מסורת הזהר
מ) (קהלת ה) שלח לך שכא. נ) (שם) יתרו תכט. ס) (שם).

מאמר הסולם בליליא דכלה

דבר כדוד, משום שאינו יכול לומר למלאך דומה, כי שגגה הוא (קהלת ה') כמו שהיה לדוד, שנצחו הקב"ה בדין. למה יקצוף אלקים על קולך (שם) היינו על אותו הקול שאמר. וחבל את מעשה ידיך, היינו בשר קדש, שהוא ברית קדש שפגם, ונמשך לגיהנם על ידי דומה.
ביאור הדברים, יש ב' בחינות של תשובה: א) תשובה מיראה, שזדונות נעשים לו כשגגות. ב) תשובה מאהבה, שזדונות נעשים לו כזכויות (יומא פו:). והביאור הוא, כי מטרם גמר התיקון, כל עוד שצריכים כח הדין בעולם, בסו"ה והאלהים עשה שיראו מלפניו (קהלת ג'), נמצאת המלכות מחוייבת לקיים את הס"א עכ"פ בשיעור דנהירו דקיק, כדי שלא יתבטלו הקליפות והס"א. וע"כ כל תיקונה של המלכות הוא בסוד ב' נקודין, רחמים ודין, אלא שהדין הוא גניז וטמיר והרחמים באתגליא, כי ע"כ אית בה יראה בסוד אילנא דטוב ורע, זכי בר נש הא טוב, לא זכי הא רע. (כנ"ל במאמר ב' נקודין) ונמצאת התשובה שאנו עושין במשך שתא אלפי שני, אינה אלא תשובה מיראה, שזדונות נעשים לו כשגגות, כי ע"י התשובה אנו מחזירים המלכות למדת הרחמים, והדין שבה נגנז לשיעור נהירו דקיק, וחוטא דקיק, כי המלכות עדיין מוכרחה להשאר במדת היראה, וע"כ נקראת תשובה מיראה. והאי חוטא דקיק המוכרח להשאר, נק' בשם שגגות, כי השוגג לפי עצמו אינו חטא, אלא השגגות מביאות את האדם לעבירות במזיד, כי אין אדם חוטא במזיד מטרם שנכשל מקודם באיזו שגגה. והנה כן הוא האי חוטא דקיק הנשאר במלכות, כי אע"פ שנשאר כן אינו חטא, אמנם בסבת הדין הנעלם הזה אנו באים לידי זדונות, וז"ס שאמרו חז"ל מתחילה הוא כחוט השערה, דהיינו כהאי חוטא דקיק, ואח"כ אם אין משמרים הברית כראוי נעשה כעבותות העגלה, כי מתגלה מדת הדין שבמלכות. וז"ס דדומה יתיב אפתחא דגיהנם. שהוא כח חוטא דקיק, שהוא רק פתח, בסוד שמתחילה הוא כחוט השערה. ולפיכך נק' תשובתנו זו רק כמו שנתכפרו עונותינו ונעשו לשגגות, כי נשאר החוטא דקיק, שיש בידו

(דפו"י דף ח' ע"ב)

להביאנו לידי מזיד. וענין בחינה ב' של תשובה שהיא מאהבה, שזדונות נעשים לזכויות (עיין לעיל אות קכ"ו).
וזה אמרו ובגין כך בעי לאסתמרא בר נש דלא יימא מלה, כדוד. דהיינו, שלא יאמר מלה, הגורמת לגלות מדת הדין שבמלכות כמו שעשה דוד, בגין דלא יכיל למימר לדומה, כי שגגה היא, כי אינו בטוח שיוכל תיכף לחזור בתשובה שיתכפר לו העון לשגגה כמה דהוה לדוד, ונצח ליה קב"ה בדינא. כי דוד שעשה הישר בעיני ה' כל ימי חייו, ולא היה לו שום חטא מימיו זולת בדבר אוריה, ע"כ נעשה לו הקב"ה אפטרופא דיליה, ועזרו תיכף לחזור בתשובה, ונעשה לו העון כשגגה, כמ"ש לולי ה' עזרתה לי כמעט שכנה דומה נפשי, אבל שאר בני אדם צריכים לפחד, שלא יוכלו לומר לפני המלאך כי שגגה היא, ויפלו בידי דומה לגיהנם.
וחבל את מעשה ידיך דא בשר קדש, ברית קדישא דפגים, ואתמשך בגיהנם על ידא דדומה: כי תיקון הברית קדש נק' מעשה ידינו, כמ"ש ומעשה ידינו כוננהו, וסוד הנשמה הקדושה נקראת בשר קדש, בסו"ה ומבשרי אחזה אלוה (איוב י"ט, כנ"ל אות קל"א). שע"י גילוי הדין שבמלכות מתקלקל תיקון הברית, והנשמה נמשכת לגיהנם ביד דומה כנ"ל.
ובגין כך ומעשה ידיו מגיד הרקיע: המלים בגין כך, סובבות על כל המאמר דרב המנונא סבא שהביא לפנינו, שאחר שמתבאר בו היטב ענין תיקון הברית, הן בשכרו והן בענשו, ואשר משום זה נקרא תיקון הברית מעשה ידינו, הוא חוזר כאן לענינו, בביאור ענין גמר התיקון להאי יומא, שהשמים הוא החתן שנכנס לחופתו עם הכלה, (כנ"ל בביאור הכתוב השמים מספרים כבוד אל), ואומר, ובגין כך, אומר הכתוב בגמר התיקון ומעשה ידיו מגיד הרקיע, כי אז יתגלה שכל אלו התקונים אינם מעשה ידינו, אלא מעשה ידיו, וזה מגיד הרקיע, שעליו נעשה הזווג הגדול בסוד רב פעלים ומקבצאל, (כנ"ל אות
צב

קלח הקדמת ספר הזהר

ידיך, דא בשר קדש ברית קדישא דפגים ואתמשך ע) בגיהנם על ידא פ) דדומה.
קלט) ובג"כ צ) ומעשה ידיו מגיד הרקיע, אלין אינון חברייא דאתחברו

מסורת הזהר
ע) לעיל קלא. פ) לעיל קלא. צ) לעיל קל.

מאמר הסולם בליליא דכלה

צ"ב), ומגיד, הוא ענין גילוי המשכת השפע.
ודע, שזה כל ההפרש שיש בין עוה"ז שמלפני התיקון אל גמר התיקון. כי מטרם גמר התיקון נקראת המלכות בשם אילנא טוב ורע כנ"ל, שפירושו, כי המלכות היא סוד הנהגתו ית' שבעוה"ז, וכל עוד שהמקבלים לא באו לידי השלמה, שיוכלו לקבל שלמות הטבתו, שחשב עלינו במחשבת הבריאה, מוכרתה ההנהגה להיות בדרך טוב ורע, ושכר ועונש. כי כלי קבלה שלנו מלוכלכים עוד בקבלה עצמית המצומצמת מאוד במדתה, וגם מפרידה אותנו מהבורא ית'. והטבה שלימה, בשיעור הגדול שחשב עלינו, איננה, אלא בבחינת השפעה, שהיא תענוג בלי שום גבול וצמצום, משא"כ הקבלה לעצמו, הוא מוגבל ומצומצם מאד, כי השביעה מכבה תיכף התענוג. וז"ס הכתוב כל פעל ה' למענהו (משלי ט"ז), דהיינו שכל הפעולות הנוהגות בעולם לא נבראו מתחילתן אלא להשפיע נ"ר אליו. ולפיכך נמצאים בני אדם משמשים בעסקי העולם בהיפך גמור ממה שנבראו מתחילתם, שהרי הקב"ה אומר כל העולם בשבילי נברא, דהיינו כל פעל ה' למענהו (משלי ט"ז), וכן כל הנקרא בשמי לכבודי בראתיו (ישעיה מ"ג). ואנו אומרים ההיפך ממש מקצה אל הקצה, כי אנו אומרים כל העולם אך בשבילנו נברא, ואנו רוצים לבלוע כל טוב העולם לבטננו להנאותינו, ולכבודינו. ולפיכך אין פלא מה שאין אנו ראויים עוד לקבל הטבתו השלמה. וע"כ מוטעמת לנו השגחתו ית' בבחינת טוב ורע, דהיינו בבחינת הנהגת שכר ועונש, כי זה תלוי בזה, ששכר ועונש מסובב מטוב ורע. כי כיון שאנו משתמשים בכלי הקבלה בהיפך ממה שנבראו, הרי אנו מרגישים בהכרח בפעולות שבהנהגה, שהם בחינת רע בעדנו.

כי חוק הוא זה, שלא יוכל הנברא לקבל רע מאתו ית' בגלוי, כי הוא פגם ח"ו בכבודו ית' שהנברא ישיגו כפועל רעות, כי אין זה מתאים לפועל השלם. וע"כ בעת שהאדם מרגיש רע, הנה באותו שיעור שורה עליו כפירה על השגחתו ח"ו, ונעלם ממנו הפועל

(דפו"י דף ח' ע"ב)

ית', שהוא העונש היותר גדול שבעולם. הרי שהרגשת טוב ורע בהשגחתו מסבבת עמה הרגשת שכר ועונש, כי המתאמץ שלא להתפרד מאמונתו ית' אע"פ שטועם רע בהשגחה, יש לו שכר, ואם ח"ו לא יעלה לו להתאמץ, יש לו עונש, כי נפרד מאמונתו ית'. ונמצא, שאע"פ שהוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים כולם, מ"מ נשאר זה נסתר ממרגישי טו"ר, כי בשעת הרע ניתן כח לס"א להעלים השגחתו ואמונתו, ובאים לידי העונש הגדול דפרודא, ונעשים מלאים הרהורים של כפירה. וכשחוזרים בתשובה, נמצאים כנגד זה שהם מקבלים שכר, ויכולים שוב להדבק בו ית'.
אמנם מכח הנהגת שכר ועונש עצמה, הכין ה' שסוף כל סוף אנו זוכים על ידה לגמר התיקון, דהיינו שכל בני אדם ישיגו הכלים של הקבלה המתוקנים על מנת להשפיע נ"ר ליוצרם, בשיעור הכתוב כל פעל ה' למענהו (משלי ט"ו), כמו שנבראו מתחילתם כנ"ל. ואז יתגלה הזווג הגדול דעתיק יומין, ואנו באים לידי תשובה מאהבה, וכל הזדונות יהפכו לזכויות, וכל הרעות לטובות גדולות, ואז תתגלה השגחתו הפרטית בעולם כולו, דהיינו שכולם יראו, כי הוא לבדו עשה ועושה ויעשה כל אלו המעשים והפעולות שמקודם לכן, כי עתה אחר שכבר נהפכו הרע והעונש לטובות ולזכויות, תנתן האפשרות להשיג פועלם, כי כבר מתאימים הם למעשה ידיו ית', כי עתה ישבחו ויברכו אותו על אלו הרעות והעונשים המדומים בשעתם.
וזהו עיקר הקוטב של המאמר, כי עד עתה היו גם התיקונים נחשבים למעשה ידינו, כי ע"כ קבלנו עליהם שכר ועונש, אמנם בזווג הגדול של גמר התיקון יתגלה שהן התיקונים והן העונשים כולם הם רק מעשה ידיו כנ"ל. וזה אמרו ומעשה ידיו מגיד הרקיע כי הזווג הגדול שעל הרקיע יגיד, שהכל הוא מעשה ידיו, והוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים כולם.
קלט) ובג"כ ומעשה ידיו וגו': ומשום זה, ומעשה ידיו מגיד הרקיע. אלו הם

החברים

הקדמת ספר הזהר קלט

ק) בכלה דא. ומארי קיימא דילה. מגיד ר) ורשים כל חד וחד. מאן הרקיע. דא איהו ש) הרקיע דביה חמה ולבנה וככביא ומזלי, ודא איהו ת) ספר זכרון, איהו מגיד ורשים להו א) וכתיב להו, למהוי בני היכלא ולמעבד רעותהון תדיר.

מסורת הזהר
ק) ת"ז תנ"ו ד' צא. קכה. ר) פקודי תתכד ש) ב"א שצו חיי שרה עא ויצא שלב וישב קצח בהשמטות ח"א ד' רנב. ד"י, שמות א וארא קל בשלח רסז יתרו קמו תרומה תשיז תתכז תתלד תתמז תתנד כי תשא י ויקהל כד רפו פקודי רכב תקג בהשמטות ח"ב ד' רעה. ד"י, ויקרא קלה פנחס סה שפה ואתחנן קפ כי תצא פד קטו קיט קכד האזינו יד ת"ז תס"ו. ת) ויחי תרצג יתרו סג ויקהל ק תלז פקודי תקג.

א) שלח לך ד.

מאמר הסולם בליליא דכלה

החברים שנתחברו בכלה זו, שהיא המלכות, ע"י עסק התורה בליל שבועות (כנ"ל אות ק"ל) ובעלי אות ברית שלה הנקראים מעשה ידיו (כמ"ש שם). מגיד ורושם כל אחד ואחד (כמ"ש שם). מי הוא הרקיע. זה הוא הרקיע, שבו החמה והלבנה והכוכבים והמזלות, והוא נקרא ספר הזכרון, הוא המגיד, והרושם אותם, והכותב אותם, שיהיו בני ההיכל שלו, ושיעשה רצונם תמיד.
ביאור הדברים, יסוד דז"א, שבו נעשה הזווג לגילוי כל הקומות ודרגין עלאין, שהן חמה ולבנה וככביא ומזלי, הוא נקרא רקיע. כמ"ש (בזוהר בראשית אות ת"ב), ויתן אותם ברקיע השמים, וכד כלהון קיימין ביה, כדין חדוותא דא עם דא, כדין סיהרא אזעירת נהורא מקמי שמשא, כל מה דנטיל בגין לאנהרא לה הה"ד להאיר על הארץ. פירוש, כל המאורות העלאין ניתנו ברקיע השמים, שהוא יסוד דז"א, וכלהון קימין ביה, והוא מזדווג בחדוותא עם הנוקבא הנקראת ארץ ונותן לה כל אלו המאורות. שז"ס להאיר על הארץ. ואז נבחן שהמלכות קטנה מן השמש שהיא ז"א. אבל בגמר התיקון. רב יצחק אמר כתיב, והיה אור הלבנה כאור החמה, ואור החמה יהיה שבעתים באור שבעת הימים וכו'. דהיינו שאז לא תהיה המלכות קטנה מז"א, אלא תגדל כמו הז"א בששת ימי בראשית, והז"א עצמו יעלה שבעתים כששת ימי בראשית. ושואל שם רבי יהודה ואימתי יהא דא, בזמנא דכתיב בלע המות לנצח, וכדין כתיב ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד ע"ש. פי' כי הרקיע, שהוא ז"א, הוא הוי"ה, הנקרא שמש, ושמו הוא הנוקבא המקבלת ממנו, הנקראת לבנה, ובשתא אלפי שני המקבלים מששת ימי בראשית לא נגלה להם כי הוא ושמו אחד, כי הלבנה קטנה

(דפו"י דף ח' ע"ב)

מהשמש שהוא ז"א הנקרא הוי"ה. וענין קטנותה הוא, שהמלכות מתוקנת בסוד עשיה דאית בה טוב ורע שכר ועונש, (כמ"ש לעיל באורך בדיבור הסמוך עש"ה), ויש הבדל גדול בין: הוא, אל שמו, כי בשמו, שהוא המלכות באים הזווגים בזה אחר זה זמנין בחבורא וזמנין בפרודא ע"ש. אבל בגמר התיקון, דהיינו, בזמנא דכתיב בלע המות לנצח, הנה אז יהיה הוי"ה אחד ושמו אחד, כי שמו שהוא הנוקבא תשוב כאור הז"א ממש, דהיינו כולו טוב בלי רע כלל. ותתגלה בה השגחה פרטית כנ"ל. שז"ס והיה אוד הלבנה כאור החמה.
וע"כ בעת ההיא תקרא הנוקבא בשם ספר זכרון. כי המלכות נקראת ספר, בהיות כל מעשי בני העולם נרשמים בה. ויסוד דז"א נקרא זכרון, כי הוא זוכר מעשי עולם וחוקר כל יצורי קדם, שממנו מושפעים כולם, כנ"ל בסו"ה להאיר אל הארץ. ובשתא אלפי שני מטרם גמר התיקון, הרי ספר לבד וזכרון לבד דהיינו לזמנין בחבורא ולזמנין בפרודא. אבל בגמר התיקון, אינון תרין דרגין נעשות אחת, בסוד הוי"ה אחד ושמו אחד, ואז נקראת המלכות עצמה ספר זכרון, כי הם אחד ממש, שהרי אור הלבנה נעשה כאור החמה. (ועי' בזוהר ויקהל אות ק').
וזהו אמרו מאן הרקיע, דא איהו הרקיע דביה חמה ולבנה וככביא ומזלי. דהיינו, יסוד הז"א שבו יוצאים כל המאורות שבעולם, וביה קיימין, והוא המשפיע אותם אל המלכות, בעת שהיא קטנה ממנו ואינה עוד בבחינת ה' אחד ושמו אחד, ודא איהו ספר זכרון, והוא עצמו יהיה ג"כ בחינת המלכות של גמר התיקון, שתהיה נקראת משום זה, ספר זכרון. כי אז תקבל המלכות כל בחינת הז"א, וזה הרקיע הנקרא זכרון, יקרא אז ספר זכרון, דהיינו בחינת מלכות עצמה, הנקראת ספר,

והזכרון

קמ הקדמת ספר הזהר

קמ) ב) יום ליום יביע אומר, יומא קדישא מאינון יומין עלאין דמלכא משבחין לון לחברייא, ואמרין, ההיא מלה דאמר כל חד לחבריה. יומא ליומא

מסורת הזהר
ב) (תהלים יט) תרומה קצ קצה.

מאמר הסולם בליליא דכלה

והזכרון שהוא הרקיע, יהיה עמה אחד ממש, בסו"ה ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד.

קמ) יום ליום יביע אומר: פירושו, יום קדוש מאלו ימים העליונים של המלך, דהיינו הספירות של ז"א הנקראות ימים, משבחים את החברים, שעסקו בתורה בליל שבועות, ואומרים כל אחד לחבירו, אותו הדבר שאמר, וז"ש, יום ליום יביע אותו אומר, ומשבח אותו. ולילה ללילה, היינו כל מדרגה השולטת בלילה, היינו הספירות של המלכות השולטת בלילה, משבחים זה לזה, אותה הדעת שכל אחד מקבל מחבירו. וברוב שלמות הם נעשו להם חברים ואוהבים.
ביאור הדברים, אחר שביאר, שמעשה ידיו מגיד הרקיע, הוא ספר הזכרון הכתוב במלאכי, הולך ומבאר הכתובים שלאחריו על דרך שפרט הנביא שם את הכתוב בספר הזכרון. כי אומר שם (מלאכי ג' י"ד) אמרתם שוא עבוד אלהים, ומה בצע כי שמרנו משמרתו וכי הלכנו קדרנית מפני ה' צבאות וכו' אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו, ויקשב ה' וישמע, ויכתב ספר זכרון לפניו, ליראי ה' ולחושבי שמו, והיו לי אמר ה' צבאות ליום אשר אני עושה סגולה, וחמלתי עליהם כאשר יחמול איש על בנו העובד אותו. והנך מוצא דההיא מלה דאמר כל חד לחבריה, שוא עבוד אלהים ומה בצע כי שמרנו משמרתו וכו', נכתבים בספר הזכרון ליראי ה' ולחושבי שמו, כי ה' יחמול עליהם כאשר יחמול איש על בנו העובד אותו, דהיינו רק ליום אשר אני עושה סגולה, שהוא יום גמר התיקון.
וביאור הדברים, כי מטרם גמר התיקון, דהיינו מטרם שהכשרנו את כלי הקבלה שלנו, לקבל רק ע"מ להשפיע נ"ר ליוצרנו ולא לטובת עצמנו, נקראת המלכות בשם אילנא דטוב ורע, כי המלכות היא הנהגת העולם לפי מעשה בני אדם, וכיון שאין אנו מוכשרים לקבל כל העונג והטוב שחשב השי"ת בעדנו במחשבת הבריאה, מטעם האמור לעיל בדיבור הסמוך, ע"כ מוכרחים לקבל הנהגת טוב ורע

(דפו"י דף ח' ע"ב)

מהמלכות, שהנהגה זו מכשירה אותנו סוף כל סוף לתקן כלי הקבלה שלנו ע"מ להשפיע, ולזכות לעונג ולטוב שחשב בעדנו. וכבר הארכנו בזה בסמוך (בד"ה ובגין כך מעשה ידיו עש"ה). ונתבאר שם כי הרגשתנו הטו"ר מסבבת ג"כ ענין שכר ועונש, כי הרגשת הרע גורמת פרודא מאמונתו ית' ע"ש. ונמצא שאם האדם מתאמץ בעת הרגשתו הרעה שלא לפגום אמונתו מחמת זה, ויוכל לשמור התורה והמצוות בשלמות, הרי הוא מקבל שכר. ואם חלילה אינו עומד בנסיון ומקבל פרודא, הוא מתמלא בהרהורים רעים כמ"ש שם. ונודע כי על הרהורים אלו אמרו חז"ל (עיין קידושין מ.), שהקב"ה מעניש עליהם כמו על מעשה, שע"ז כתוב למען תפוש את בית ישראל בלבם. גם נודע שצדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו, אכן זה רק בתוהה על הראשונות. אמנם לפעמים מתגברים ההרהורים על האדם, עד שתוהה ח"ו על ריבוי המעשים הטובים שעשה, ואומר מה בצע כי שמרנו משמרתו וכי הלכנו קדורנית מפני ה' צבאות, כי אז נעשה רשע גמור, שהרי הוא תוהה על הראשונות, והוא מאבד כל המע"ט שעשה בהרהור רע זה. כמ"ש צדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו. ועכ"ז מועילה תשובה. אבל אז נחשב כמתחיל לעבוד ה' מחדש, וכקטן שנולד דמי, שהרי כל צדקתו מימים שעברו חלפה ואינה.
והנה הנהגת טוב ורע גורמת לנו הרבה מעמים עליות וירידות כנ"ל, כל אחד לפי מה שהוא. ותדע שכל עליה נחשבת משום זה ליום בפני עצמו, כי מסבת הירידה הגדולה, שהיתה לו בינתים, בהיותו תוהה על הראשונות, נמצע בעת עליה, שהוא כקטן שנולד כנ"ל. הרי שבכל עליה הוא כמתחיל מחדש לעבוד את ה', וע"כ נחשבת כל עליה ליום מיוחד. ועד"ז כל ירידה נחשבת ללילה מיוחד.
וזה אמרו יום ליום יביע אומר, יומא קדישא מאינון יומין עלאין דמלכא. דהיינו, בכל עליה שהיתה לו לאדם שנתדבק אז ביומין עלאין של הקב"ה משבחין לון

לחברייא

הקדמת ספר הזהר קמא

יביע ההוא אומר ומשבח ליה. ג) ולילה ללילה, כל דרגא ע דאשלים בליליא, משבח דא לדא, ההוא דעת פ דכל חד מחבריה, צ ובשלימו סגי אתעבידו לון חברין ורחימין.
קמא) ד) ק אין אומר ואין דברים ר בשאר מילין דעלמא. דלא אשתמעו קמי

מסורת הזהר
נ) (תהלים יט) תרומה קצה. ד) (שם) תרומה קצו.

חלופי גרסאות
ע נ"א דשלים (אה"ל), ונ"א דשליט, ונ"א דאשלים ושליט. פ נ"א דכל חד מחבריא וברחימו סגי אתעביד
לון חברין ורחימין (אה"ל). צ נ"א ובשלימו ורחימו. ק נ"א אין אומר ל"ג (אה"ל). ר נ"א כשאר (אה"ל).

מאמר הסולם בליליא דכלה

לחברייא ואמרין ההיא מלה דאמר כל חד לחבריה. כי ע"י הזווג הגדול שבגמר התיקון יזכו לתשובה מאהבה, כי יגמרו תיקון כלי הקבלה, שיהיו רק ע"מ להשפיע נ"ר להשי"ת, ויתגלה לנו בזווג הזה כל הטוב והעונג הגדול של מחשבת הבריאה, ואז נראה בעליל, כי כל אלו העונשים שהיו בימי הירידה עד שבאנו להרהורים לתהות על הראשונות, הם היו המטהרים אותנו, וגורמים ישרים לכל האושר והטוב, שהגיע לנו בעת גמר התיקון, כי לולא אותם העונשים הנוראים לא באנו לעולם לעונג ולטוב הזה, ואז הזדונות האלו נמצאים נהפכים לזכויות ממש. וז"ש יום ליום יביע אומר, שכל עליה ועליה שמטרם גמר התיקון, היא יום אחד מאינון יומין עלאין דמלכא, משבחין לון לחברייא. ונמצא עתה שהוא חוזר ומתגלה בכל הדרת שלמותו השייכת לאותו יום ומשבח לחברייא התמכין דאורייתא, עם ההיא מלה דאמר כל חד לחבריה, שהוא שוא עבוד אלהים ומה בצע כי שמרנו משמרתו, שהביאם אז לעונשים גדולים, כי עתה נהפכו לזכויות, שהרי כל שלמותו ואשרו של אותו יום לא היו יכולים להתגלות עתה באותו פאר והדר לולא העונשים ההם, וע"כ נחשבו דוברי המלות ההן, ליראי ה' ולחושבי שמו, כמו המע"ט האמיתים, וע"כ נאמר גם עליהם, וחמלתי עליהם כאשר יחמול איש על בנו העובד אותו. וז"ש יומא ליומא יביע ההוא אומר ומשבח ליה. כי כל הלילות האלו, שהם הירידות, היסורים והעונשים, שהפסיקו את דבקות ה', עד שנעשו ימים מרובים בזה אחר זה, הנה עתה אחר שגם הלילות והחושך שבינתים נעשו גם הם לזכויות ולמעשים טובים, ולילה כיום יאיר וחשכה כאורה, שוב אין הפסקות בינתים, ונמצאים מתחברים כל השתא אלפי שני ליום אחד גדול בלבד, ונמצאות כל הזווגים שיצאו

(דפו"י דף ח' ע"ב)

בזה אחר זה, וגילו עליות ומדרגות נפרדות כל אחת מחברתה כנ"ל, נתקבצו עתה לקומת זווג אחד רם ונשא המאיר מסוף העולם עד סופו. וז"ס יומא ליומא יביע אומר, כי המלה ההיא הנ"ל שהפסיקה בין יומא ליומא נעשית עתה לשבח גדול, ומשבח ליה כי נעשה לזכות. וע"כ נעשו כולם יום אחד לה'.

וז"ש ולילה ללילה כל דרגא דאשלים בליליא, משבח דא לדא, ההוא דעת דכל חד מחבריה: כי כל אלו המלים והיסורים, הנק' לילות, שבסבתם נעשו המדרגות פסקי פסקי בזה אחר זה, הנה עתה אחר שגם הם כיום יאירו, משום שנתקבצו כולם ונעשו לבית קבול אחד לדעת הגדולה הממלאת כל הארץ דעה את ה', נמצא שכל לילה בפני עצמו היה נשאר בחשכה אם לא היה בא עתה בקיבוץ אחד עם כל הלילות. כי כל לילה מקבל חלקו בדעת רק מתוך החיבור עם שאר הלילות. וע"כ כל לילה נבחן כי יחוה דעת לחברו כי לא היה מוכשר להדעת אלא בצירוף עם חברו, וז"ש כל דרגא דאשלים בליליא, דהיינו כל לילה שנשלם עתה להיות בית קבול לדעת ה', משבח דא לדא, נמצא שכל אחד משבח לחברו משום ההוא דעת דכל חד, שחלק הדעת שקבל כל אחד, הוא מחבריה, על ידי החיבור עם חברו הלילה, כי לא היה מקבלו אם לא בצירוף עם חברו, כי רק כולם יחד בקיבוץ נעשו ראויים לקבל הדעת הגדולה הזו. וזה אמרו ובשלימו סגי, אתעבידו לון חברין ורחימין, שבשלמות הגדולה שקבלו יחד, נעשו כל הלילות לרעים אהובים זה לזה.
קמא) אין אומר ואין דברים: היינו אומר ודברים משאר דברי העולם, שאינם נשמעים לפני המלך הקדוש, ואינו רוצה

לשמוע

קמב הקדמת ספר הזהר

מלכא קדישא ולא ה) בעי למשמע לון. אבל הני מילי, ו) בכל הארץ יצא ט) קום. עבדי *) י) ז) משיחא אינון מלין, ש מדורי עלאי ומדורי תתאי. מאלין כ) ח) אתעבידו

מסורת הזהר
ה) (אצית למלייהו) אחרי מות סה בלק רלד. ו) (תהלים יט) תרומה קצז. ז) תצוה קלה (משחתא). ח) (לעיל

אות סא סד.
חלופי גרסאות
ש נ"א מדרי עילא ומדרי תתא מאלין אתעביד (אה"ל).

דרך אמת ט) פי' דורש קום מלשון קו המדה. י) פי' מדה וקו. כ) פי' ממילי דחכמה.

מאמר הסולם בליליא דכלה

לשמוע אותם. אבל אלו הדברים בכל הארץ יצא קום. היינו שאלו הדברים עושים קו מדרי מעלה ודרי מטה. מאלו הדברים נעשים רקיעים, ומאלו הדברים מאותה התשבחה נעשה ארץ. ואם תאמר שאותם הדברים משוטטים בעולם במקום אחד. אומר הכתוב, ובקצה תבל מליהם.
ביאור הדברים, כי עד כאן דברנו מהעונשים והיסורים הנוראים ביותר, דהיינו הפירודא מאמונתו יתברך, ואומר כי גם העונשים והיסורים משאר מילין דעלמא, דהיינו מעבירות פרטיות ומיסורי גיהנם והיסורין הגופניים, וכדומה הממלאים כל העולם הזה, הנה גם הם מתקבצים ונכללים בזווג הגדול הזה, בסו"ה והיה כאשר שש ה' עליכם להיטיב אתכם ולהרבות אתכם כן ישיש ה' עליכם להאביד אתכם ולהשמיד אתכם וגו' (דברים כ"ח) כי כולם מתקבצים ונעשים לאור גדול ונהפכים לששון ולחדוה רבה. וז"ש אין אומר ואין דברים בשאר מילין דעלמא, שהם כל יסורי העולם הזה, דלא אשתמעו קמי מלכא, בההפכם לששון ולחדוה ולא בעי למשמע לון, שלא יתאוה לשמוע אותם, כי מתוך ההפכם לששון ולחדוה, הרי מלכא קדישא יחזור אחריהם ויתאוה לשמוע אותם. כלומר שזכר כל צער וכאב מהימים שעברו יגרום עתה בגמר התיקון חדוה ועונג רב. בסו"ה בימים ההם ובעת ההיא יבוקש את עון ישראל ואיננו (ירמיה נ'). כי בעת שיהפכו לזכויות, יעלו כל כך נייחא דרוחא עד שיבוקשו העונות מימים שעברו, בכדי להתבדח עליהם, ולא ימצאו. כלומר, שידמה לנו כי אינם נמצאים עוד בצורתם האמיתית, כמו שהיו בימים שעברו, וז"ש ולא בעי למשמע לון דהיינו שאין אומר ואין דיבור שלא יחזור עליהם ברצון וחשק גדול לשמוע אותם, מפאת היותם עתה כולם לאורות קדושים ונאמנים.
והנה הקומה הגדולה הזו העולה בזווג
(דפו"י דף ח' ע"ב *) דף ט' ע"א)

הגדול מכל הנשמות ומכל המעשים הטובים והרעים יחדיו שבגמר התיקון, נבחנת כמו קו ועמוד אור, המאיר מסוף העולם ועד סופו, שה"ס היחוד הגדול בסו"ה יהיה ה' אחד ושמו אחד (זכריה י"ד). וזה אמרו הני מילי היינו מילין דעלמא הנ"ל בדיבור הסמוך. בכל הארץ יצא קום כי הקומה היוצאת על הני מילי, שהם כל מיני יסורים ועונשים, מאירה מסוף העולם ועד סופו. דהיינו בכל הארץ.
ואמרו, מדורי עלאי ומדורי תתאי. הוא ענין מאד נשגב ואתאמץ לבארו לפי האפשרות. כי יש לדעת, שאין סדר הזמנים בנצח כמו בעוה"ז, ונמצא, שבעת שחשב הש"י לברוא העולם, הרי כבר נבראו אצלו ית' כל הנשמות עם כל התנהגותן עד הגמרן בכל השלמות הנרצה מהן, כדי לקבל כל העונג והטוב שחשב עליהן להנהותן, כי אצלו ית', היהיה משמש לו כמו ההוה, ואין עתיד ועבר נוהגים בו. ובזה תבין מ"ש חז"ל (סנהדרין ל"ח:) הראה לו הקב"ה לאדה"ר דור דור ודורשיו וכו' וכן למשה (כמ"ש בזוהר פ' לך אות של"א, ויחי אות שס"ט). שלכאורה תמוה, כיון שעוד לא נבראו איך הראה אותם. אלא כמ"ש, שכל הנשמות וכל התנהגותן עד לגמר התיקון, כבר הן יצאו לפניו במציאות. והן נמצאות כולן בסוד גן העדן העליון. ומשם הן יורדות ובאות בהתלבשות הגופים בעוה"ז, כל אחת ואחת בשעתה, ומשם הראה הקב"ה אותן לאדה"ר ולמשה ולכל הכדאים לזה. והוא ענין ארוך לאו כל מוחא סביל דא, (וכבר הרחבתי בזה בספרי פנים מסבירות ענף א').
וז"ס מ"ש בזוהר (תרומה אות קס"ג) כגוונא דאינון מתיחדין לעילא ברזא דאחד אוף הכי איהי אתיחדת לתתא ברזא דאחד כי קומת הזווג הגדול שבגמר התיקון, בסו"ה יהיה ה' אחד ושמו אחד, הנה כבר יצאה לעילא קומה זו, מכל הנשמות ומכל מעשים שבעולם, שיבראו עד גמר התיקון,

דהיינו

הקדמת ספר הזהר קמג

רקיעין, ל) ומאלין ארץ ת מההיא תושבחתא. ואי תימא, דאינון מלין באתר חד. משטטא בעלמא, ט) בקצה תבל מליהם.
קמב) וכיון א דאתעבידא רקיעין מנהון, מאן שריא בהון, הדר ואמר י) לשמש שם אהל בהם, ההוא שמשא קדישא שוי מדוריה ב ומשכניה בהו, ואתעטר בהו.

מסורת הזהר
ט) (תהלים יט) תרומה קצז. י) (שם) שם קצח.

חלופי גרסאות
ת נ"א בההיא ונ"א מההוא. א נ"א דאתעביד. ב נ"א

ומשכינה ואתעטר בהו כצ"ל (אה"ל).

דרך אמת ל) ומאילין ארץ פי' משאר מילי דאורייתא דמחדשין.

מאמר הסולם בליליא דכלא

דהיינו מבחינת נצחיותו ית', שכל העתיד משמש לו כהוה, ונמצא עמוד האור הזה המאיר מסוף העולם ועד סופו שיאיר בגמר התיקון, כבר הוא עומד כן בגן העדן העליון ומאיר לפניו, כמו שיתגלה לנו בגמר התיקון. וזה שאומר שם, חד לקבל חד קודשא בריך הוא אחד, כי לעת גמר התיקון יאירו ב' הקומות חד לקבל חד, ואז יהיה ה' אחד ושמו אחד. וזה אמרו, עבדי משיחא אינון מילין, מדורי עלאי ומדורי תתאי, משיחא פי' קו, המאיר מדורי עלאי ומדורי תתאי, דהיינו חד לקבל חד, כי אותה הקומה מאירה מדורי עלאי, שהם הנשמות כולן הנמצאות בגן העדן העליון. ומאירה מדורי תתאי, שהם כל הנשמות אחר עברן בפועל בהתלבשות הגוף בעוה"ז ובאו לגמר התיקון. כלומר שאותם ב' הקומות מאירות בגמר התיקון יחד, ואז מתגלה יחודו ית' בסוד ה' אחד ושמו אחד.
והנה משמיענו לבל נטעה לחשוב, שעמוד אור זה המאיר בג"ע העליון, נמשך ומאיר בגמר התיקון בעוה"ז. לזה אומר שאינו כן. אלא מאלין אתעבידו רקיעין, כי קומה זו יוצאת על היסוד דז"א הנקרא רקיע, (כנ"ל אות קל"ח), ולפיכך יש עדיין ההבחן הזה שבכל הזווגים, אשר הקומה יוצאת תחילה מהרקיע ולמעלה, ואח"כ היא מאירה אל המקבלים מרקיע ולמטה, אשר הקומה היוצאת מרקיע ולמעלה נקראת שמים, והקומה המקובלת מרקיע ולמטה נקראת ארץ. וזה אמרו שבעת שקו האור מתיחד מדורי עלאי ומדורי תתאי, נשאר עוד ההבחן מג"ע העליון אל דרי העולם הזה, כי קומת הזווג היוצאת מהרקיע ולמעלה מקבלים דרי ג"ע העליון, כי מאלין אתעבידו רקיעין, דהיינו
(דפי"י דף ט' ע"א)

שמים חדשים לדרי מעלה. ורק הזהור הנמשך מהרקיע ולמטה, הוא המקובל למדורי תתאי. ונקרא ארץ חדשה (כנ"ל אות ס"ד ד"ה שאר ע"ש). וזה שמסיים מההיא תושבחתא, כלומר, שדרי מטה משיגין רק בחינת תושבחתא והזוהר הנמשך משמים לארץ.
וז"ש, ואי תימא דאינון מלין באתר חד, מאחר שנתבאר שהזווג נעשה כדרך כל הזווגים, שמהרקיע ולמעלה נמשך אל מהרקיע ולמטה, א"כ אפשר לטעות ולומר שהוא רק בחינת קו דק העולה בסוד מקום אחד, כמו שנזכר במעשה בראשית, יקוו המים אל מקום אחד דהיינו רק לפנימיות העולמות, המגיע רק לישראל בלבד, ולא לחיצוניות העולמות. (עי' בזוהר בראשית א' אות רי"ח). ואומר שאינו כן, אלא משטטא בעלמא, שהאור משוטט וממלא את העולם, מסוף העולם עד סופו, דהיינו בקצה תבל מליהם, כלומר, אפילו לחיצוניות העולמות, שמגיע גם לאומית העולם, בסו"ה ומלאה הארץ דעה את ה' (ישעיה י"א).

קמב) וכיון דאתעבידא וכו': וכיון שנעשו מהם רקיעים מי שורה בהם. חזר ואמר, לשמש שם אהל בהם. אותו השמש הקדוש, שהוא ז"א, שם מדורו ומשכנו בהם, ונתעטר בהם.
פירוש. שואל מאחר שאומר שהעמודא דנהורא יוצא מהרקיע ולמעלה, ומהרקיע ולמטה לא נמשך רק תושבחתא מנהון, א"כ יש לשאול, מאן משמש בהאי עמודא דנהורא. וז"ש מאן שריא בהון. ומשיב כי הז"א הנקרא שמשא הוא המתעטר ושם משכניה בעמודא דנהורא הזה. כי הוא מתעטר בהאי עמודא כמו תחת

חופה

קמד הקדמת ספר הזהר

קמג) כיון דשרי באינון רקיעין ואתעטר בהו, כדין, כ) והוא כחתן יוצא מחופתו, חדי ורהיט באינון רקיעין, נפק מנייהו, ועאל ורהיט גו ל) מגדלא חדא אחרא, באתר אחרא. מ) מקצה השמים מוצאו, ודאי מעלמא עלאה, ג נפיק ואתיא, דאיהו נ) קצה השמים לעילא. ותקופתו, מאן תקופתו, דא קצה השמים לתתא דאיהי תקופת השנה דאסחרא לכל ד סייפין. ואתקשרת מן השמים עד רקיעא דא.
קמד) ס) ואין נסתר מחמתו דההיא תקופה דא, ותקופה דשמשא דאסחר בכל סטרא. ואין נסתר, לית דאתכסי מניה מכל דרגין עלאין, דהוו כלהו מסחרן

מסורת הזהר
כ) (תהלים יט) תרומה קצט בהעלותך ד כי תצא ע ת"ז בהשמטות ת"ו ד' קמד: ל) שלח לך קנא לעיל

חלופי גרסאות
ג נ"א נפק. צ"ל נפק ואתא (אה"ל). ד נ"א שייפין.

פח. מ) (תהלים יט) תרומה רא בהעלותך ג. נ) תרומה רנח לעיל ז. ס) (תהלים יט) תרומה רב.

מאמר הסולם בליליא דכלה

חופה, כי אהל פירשו חופה ממעל לו, וזהו לשמש שם אהל בהם.

קמג) כיון דשרי באינון וכו': כיון, שז"א, שורה באותם הרקיעים, ומתעטר בהם, אז, והוא כחתן יוצא מחופתו, הוא שמח ורץ ברקיעים אלו, ויוצא מהם, ונכנס ורץ לתוך מגדל אחר אחד, במקום אחר. מקצה השמים מוצאו. ודאי מעולם העליון יוצא ובא, שהוא קצה השמים למעלה, דהיינו בינה. ותקופתו, מי הוא תקופתו. הוא קצה השמים למטה, דהיינו מלכות. שהיא תקופת השנה הסובבת לכל הסיומים, ונקשרה מן השמים עד הרקיע הזה.
פירוש. רומז כאן לסוד גדול ונורא, והוא יציאת החמה מנרתיקה, דהיינו מחופתה, כי אחר שנעשה הזווג הגדול באינון רקיעין, בסוד החופה, הוא יוצא מאינון הרקיעין למגדלא חדא אחרא באתר אחרא דהיינו, במקום המלכות, הנקראת מגדול עוז שם ה'. כי אז עולה המלכות למעלה ומתיחדת עמו ברזא דאחד.
והנה סיום המלכות נק' תקופת השנה, שמטרם התיקון היו נאחזות שם הקליפות הנקראות קץ הימים. (כמ"ש בזוהר בא אות ל"א). ועתה אחר גמר התיקון צריכים עוד לתקן הבחינה הזאת במיוחד, וזה נעשה ע"י יציאת החמה מנרתיקה, בסו"ה והוא כחתן יוצא מחופתו, ומאיר ובא במגדלא חדא שהוא המלכות כנ"ל, ואז ישיש כגבור לרוץ אורח, כי הוא רץ בהאי מגדלא ותקופתו על קצותם, כי הוא מאיר מקצה השמים לעילא עד כל הסיומין שבמלכות, כדי לתקן האי תקופת
(דפ"י דף ט' ע"א)

השנה דקצה השמים דלתתא. וז"ש דאסחרא לכל סייפין, סייפין פירושו סופין, דהיינו סיומין, כי תיקון זה גומר לתקן כל בחינות הסיומין שיש במלכות. ובזה אתקשרת מן השמים עד רקיעא דא, כלומר, שהמלכות מקבלת הארת קצה השמים מלעילא עד רקיעא דא של הז"א.

קמד) ואין נסתר מחמתו: היינו, שאין נסתר מחמתו מאותה תקופה, שהיא תקופת השנה הנ"ל, ומתקופת השמש הסובב בכל צד. ואין נסתר, פירושו, שאין מי מכל המדרגות העליונות שתסתר ממנו, שהיו כולן סובבות ובאות אליו, וכל אחת ואחת אין מי שתסתר ממנו. מחמתו, פירושו, שמתחמם ושב אליהם אל החברים בשעה שהם בתשובה שלמה. כל השבח הזה, וכל הערך הזה, הוא בשביל התורה שעסקו. שכתוב, תורת ה' תמימה. עלויא פירושו ערך, מלשון, דפליג בעלויא (קדושין מ"ב).
פירוש, כי לאחר הזווג הגדול הזה נעשה כיסוי והעלם לכלהו נהורין עלאין (כנ"ל אות צ"ד עש"ה). וע"כ צריכין לזווג החדש הזה בהאי מגדלא חדא בסוד ותקופתו על קצותם, שהוא חוזר ומגלה כל נהורין עלאין דאתכסי בסבת ביטול הב"ן מטרם עליתו לס"ג כנ"ל ע"ש. וז"ש ואין נסתר מחמתו דההיא תקופה דא ותקופה דשמשא דאסחר בכל סטרא, כי הזווג הזה דתקופת השמש עם תקופת השנה הנ"ל, מתקן את הסייפין דמלכות מכל סטרא, דהיינו מכל הבחינות, עד שהוא מספיק לתיקון השלם, שיעלה הב"ן וישוב להיות ס"ג. שהוא תיקון

שלם

הקדמת ספר הזהר קמה

ואתיין לגביה, וכל חד וחד לית מאן דיתכסי מיניה. מחמתו, בשעתא דאתחמם, ותב לגבייהו בתיובתא שלים. כל שבחא דא וכל עלויא דא, בגין אורייתא הוא, דכתיב ע) תורת ה' תמימה.
קמה) שית זמנין כתיב הכא ה', ושית קראי מן פ) השמים מספרים עד תורת יי' תמימה, ועל רזא דא כתיב בראשית, הא שית אתוון. ברא אלהים

מסורת הזהר
ע) (שם) לך שנו וישב קכ יתרו שעח משפטים תנו תרומה רג בהשמטות ת"ב ד' רעז: (ד"י) צו לא קדושים מא בהעלותך טז ת"ז בהקדמה ד' ד: תנ"ה ד' סט. ת"ע ד' קה: פ) (שם) לעיל אות קכז.

מאמר הסולם בליליא דכלה

שלם מכל הבחינות, אשר אחר זה ואין נסתר, לית דאתכסי מניה מכל דרגין עלאין כי כלהו דרגין ונהורין עלאין חוזרים להתגלות בתכלית הגילוי דהוו כלהו מסחרין ואתיין לגביה וכל חד וחד לית מאן דיתכסי מניה כי כלהו דרגין ונהורין חוזרים ובאים לו לאט לאט עד שאין דבר נעלם ממנו.

וז"ש, מחמתו, בשעתא דאתחמם ותב לגבייהו בתיובתא שלים: כלומר, שאין גילוי האמור נעשה ברגע אחד, כי תקופת השמש הולכת ומאירה עד שיתחמם בשיעור מספיק לתיובתא שלים, ע"ד שאמרו חז"ל שהרשעים נידונים בו וצדיקים מתרפאים הימנו. ואז זוכים לגילוי הגדול האמור.

קמה) שית זמנין כתיב וכו': שש פעמים כתוב כאן הויה, וששה פסוקים הם מן השמים מספרים עד תורת ה' תמימה (תהלים י"ט) ועל סוד זה כתוב, בראשית, שבו שש אותיות. ברא אלקים את השמים ואת הארץ, הן שש מלים. המקראות האחרים, שמן תורת ה' תמימה עד הנחמדים מזהב הם רק כנגד שש פעמים הויה שכתוב בהם, אבל ששה הכתובים עצמם אינם נדרשים. ששת המקראות שמן השמים מספרים עד תורת ה' תמימה, הם בשביל שש אותיות שבכאן, שבמלה בראשית. וששת השמות, הם בשביל שש המלים שבכאן, שהם ברא אלקים את השמים ואת הארץ.

ביאור הדברים, נודע שכל דרגא הנגלית בעולמות, הנה תחילה באה בבחינת אותיות, שאז עדיין לא נודעה. ואח"כ באה בצירופי תיבות, ואז נודעת המדרגה מה שיש בה. ע"ד שנתבאר לעיל בסוד רי"ו אותיות, וע"ב תיבין. (אות קט"ז) וז"ס שית אתוון שבמלת

(דפי"י דף ט' ע"א)

בראשית שהן כבר כוללות כל מציאות שמים וארץ בסוד שית אתוון שבהם, אלא עוד לא נודעו, כי ע"כ מרומזין רק באתוון בלי שום צירופי מילים. ואח"כ יש שית תבין שהם: ברא, אלהים, את, השמים, ואת, הארץ. וכאן באה לכלל גילוי מה שכלול במלת בראשית, כי הם השמים והארץ ומלואם. ועד"ז יש להבין את השית קראי שיש מן השמים מספרים עד תורת ה' תמימה, שהוא עדיין תחילת הגילוי של גמר התיקון דהיינו עוד בבחינת אותיות, ע"ד השית אתוון שבמלה בראשית. והגילוי הגמור של גמר התיקון מתחיל מתורת ה' תמימה ולהלן, שיש שם שית שמהן, שכל שם מורה על השגה, להורות שרק אחר התיובתא שלימתא, בסו"ה ואין נסתר מחמתו, אז מתגלים כל צירופי התבין שהיו בזווג הגדול בגמר התיקון, דהיינו השית שמהן.
וזה אמרו ועל רזא דא כתיב בראשית, הא שית אתוון. ברא אלהים את השמים ואת הארץ, הא שית תבין. על סוד השית קראי ושית שמהן הנ"ל, כתוב בתורה שית אתוון בבראשית, ששם שמים וארץ נעלמים. ובשית תבין באו לידי גילוי, דהיינו ברא, אלהים, את, השמים, ואת, הארץ. כן השית קראי שמהשמים מספרים עד תורת ה' תמימה עוד לא נגלה הזזוג הגדול דגמר התיקון על בוריו, אלא אח"כ, אחר הכתוב אין נסתר מחמתו, נגלו שית שמהן, אשר בשית שמהן אלו בא כל הגילוי הגדול של גמר התיקון על בוריו ושלימותו. וז"ש קראי אחרנין לקבל שית זמנין ה'. דהיינו שית
שמהן הוי"ה, כי הפסוקים הכתובים אחרי ואין נסתר מחמתו עד סוף המזמור רומזים כנגד השית שמהן שכתוב בהם. ונמצא אשר שית קראי בגין שית אתוון דהכא, שית שמהן בגין שית תבין דהכא, דהיינו כמבואר,
ששית

קמו הקדמת ספר הזהר

את השמים ואת הארץ, ה הא שית תיבין. קראי אחרנין לקבל שית זמנין ה', שית קראי בגין שית אתוון דהכא, שית שמהן בגין שית תבין דהכא.
קמו) עד דהוו יתבי, עאלו רבי אלעזר בריה ור' אבא, ו אמר לון: ודאי צ) אנפי שכינתא אתיין, ועל דא ק) פני"אל קרינא לכו, דהא חמיתון אנפי שכינתא אפין באפין, והשתא דקא ידעתון וגלי לכו קרא דובניהו בן יהוידע, ודאי דמלה דעתיקא קדישא איהו, וקרא דאבתריה, וההוא דסתים מכלא אמרו.
קמז) והאי קרא איהו באתר אחרא כגוונא דא. פתח ואמר והוא הכה

מסורת הזהר
צ) תרומה תרפ. ק) פנחס תפב.

חלופי גרסאות
ה הא שית תבין אחרנין לקביל שית זמנין ה' שית קראי בגין אינון אתוון דהכא וכו' כצ"ל (אה"ל). ו אמרו

ודאי אנפי שכינתא קא אתיין כצ"ל (אה"ל).

מאמר הסולם בליליא דכלה

ששית קראי מן השמים מספרים עד תורת ה' תמימה, הם קמו שית אתוון דבראשית שאינן מגולות בשלמות. ושית שמהן שבכתובים מתורת ה' תמימה עד הסוף הם כמו שית תבין, ברא אלהים את השמים ואת הארץ, שכאן באו על שלמותם. ובא להשמיענו, שבשית קראי עוד לא נודעה מדרגתם, ואם כמו שית אתוון דבראשית, אלא אחר השית קראי, בקראי אחרנין שבהם שית שמהן, אז באו לגילוי הנרצה.

קמו) עד דהוו יתבי וכו': בעוד שהיו יושבים, נכנסו רבי אלעזר בנו ור' אבא. אמר להם, ודאי פני השכינה באו, ועל כן קראתי אתכם פניא"ל (כנ"ל. אות קי"ט) שוא אותיות פני אל. כי ראיתם פני השכינה פנים בפנים, ועתה, שאתם יודעים, וגילה לכם המקרא של בניהו בן יהוידע, ודאי שהוא דבר של עתיקא קדישא, שה"ס הכתר, וכן המקרא שלאחריו, והוא הכה את האיש המצרי. ואותו הסתום מכל, אמרו שהוא עתיקא קדישא.
פירוש. סובב על הענין ההוא דטעין חמרי שגילה להם לרבי אלעזר ור"א את נשמת בניהו בן יהוידע, שקרא ר"ש להם משום זה בשם פניאל, (לעיל אות קי"ט), שנשמת בניהו בן יהוידע, היא ממש קומה זו העתידה להגלות בגמר התיקון, כמ"ש שם, וע"כ קרה גם להם ענין הכיסוי והעלם לכלהו נהורין עלאין (כנ"ל אות קי"ג) כמ"ש כאן בזווג דתקופת השמש בתקופת השנה, עד דמטי לר"ש בן לקוניא וחמי לר"ש תמן, שאז זכו שוב לכלהו נהורין כמ"ש שם. וז"ש להם ר"ש כאן והשתא דקא ידעתון וגלי לכו קרא דובניהו
(דפו"י דף ט' ע"א)
בן יהוידע, כי רמז להם שהם כבר זכו לשית קראי דהשמים מספרים, והם כבר בשית שמהן דבקראי אחרנין, כי כבר נודע להם בגלוי נשמת בניהו בן יהוידע. כי בזמן שהשיגו נשמת בניהו בן יהוידע ע"י ההוא טייעא, עוד לא היתה השגתם נודעת, כי היו אז בסוד שית קראי, כי ע"כ עבר עליהם האי אורחא דנסין ואתוון. אבל עתה נודעת להם נשמת בניהו בגלוי. וזה אמרו והשתא דקא ידעתון וגלי לכו קרא דובניהו בן יהוידע. וזה אמרו ודאי דמלה דעתיקא קדישא איהו וקרא דאבתריה, כי נשמת בניהו בן יהוידע ה"ס מלה דעתיקא, דהיינו הזווג הגדול דעתיק יומין, שזה ידעתון גם אז, אבל עתה נודע לכם כי גם קרא דאבתריה, שהוא הכה את שני אריאל מואב וגו' והוא הכה את האיש המצרי וגו', שכל אלו קראי הם ג"כ מלה דעתיקא. וההוא דסתים מכלא אמרו, דהיינו עתיק יומין שהוא סתים מכלא.

קמז) והאי קרא איהו וכו': והמקרא הזה, והוא הכה את האיש המצרי, הוא מתבאר במקום אחר, דהיינו במדרגה אחרת, כאפן הזה. פתח ואמר. והוא הכה את האיש המצרי איש מדה חמש באמה. והכל הוא סוד אחד. המצרי הזה, הוא אותו הנודע, שעליו כתוב, גדול מאד בארץ מצרים בעיני עבדי וגו'. כי הוא גדול ויקר, כמו שגילה הזקן ההוא (לעיל אות צ"ט).
פירוש. האי קרא שביארו רב המנונא סבא, דהיינו והוא הכה את איש מצרי איש מראה וכו', הוא מתבאר במדרגה אחרת
באופן

הקדמת ספר הזהר קמז

את האיש המצרי איש מדה חמש באמה, וכלא רזא חדא איחו, מ) ז האי מצרי ההוא דאשתמודע, גדול מאד בארץ מצרים בעיני עבדי וגו', רב ויקירא, כמה דגלי ההוא סבא.
קמח) והאי קרא ר) במתיבתא עלאה אתמר, איש מדה כלא חד, איש ש) מראה ואיש מדה כלא חד, בגין דאיהו ת) שבת ותחומא. דכתיב א) ומדותם מחוץ לעיר, וכתיב ב) לא תעשו עול במשפט במדה, ועל דא איש מדה איהו. ואיהו ממש איש מדה, איהו ארכיה ג) מסייפי עלמא ועד סייפי עלמא. אדם הראשון הכי הוה. ואי תימא, הא כתיב חמש באמה. אינון נ) חמש באמה מסייפי עלמא עד סייפי עלמא הוה.

מסורת הזהר
ר) בהשמטות ח"ב ד' רעד. (ד"י) בהר עד שלח לך קיא קמב רד בלק יט כה שמג פנחס תשעג כי תצא

חלופי גרסאות
ז נ"א מאי (אה"ל), ונ"א מהאי.
טו ת"ז בהקדמה יא. ז"ח בראשית אות תשסט יתרו לו תק"ח ד' צו: לעיל נה נז. ש) לעיל אות ק. ת) לעיל אות פא. א) (במדבר לה) ויקהל רמב. ב) (ויקרא יט) ספרא דצניעותא ע קדושים צז ת"ז ת"ע

ד' קכח: ג) במדבר. א.

דרך אמת מ) אותו הידוע ולכן נאמר המצרי בה' הידיעה והוא משה רבינו ע"ה. נ) נליון ה' באמה מסייפי עלמא וגו' אפשר שדורש אמה בהפוך מאה וכן כתבו ז"ל והפוכא דמאה אמה וכו' וכן בפר' קרח קעט א' אמה באותיות מאה אינון וכו'.

מאמר הסולם בליליא דכלה

באופן אחר, דהיינו ע"פ הלשון שבדברי הימים, כמ"ש והולך.
והוא הכה את האיש המצרי וכו' וכלא רזא חדא איחו: ב' הכתובים הם סוד אחד, כי (בשמואל ב' כ"ג) כתוב והוא הכה את איש מצרי איש מראה, וכאן בדברי הימים כתיב, והוא הכה את האיש המצרי איש מדה חמש באמה, הנה שניהם סוד אחד, וקאי על משה, וענין שינוי הלשון, מבאר לפנינו.

קמח) והאי קרא במתיבתא וכו: והמקרא הזה, נשנה בישיבה העליונה. איש מדה, הכל אחד. איש מראה ואיש מדה, הכל אחד. משום שהוא שבת ותחום שבת. שכתוב, ומדותם מחוץ לעיר. וכתוב לא תעשו עול במשפט במדה. ועל כן איש מדה הוא. והוא ממש איש מדה, ארכו הוא מסוף העולם ועד סוף העולם. כן היה אדם הראשון. ואם תאמר, הרי כתוב, חמש באמה. חמש באמה אלו, מסוף העולם עד סוף העולם היו.

פירוש. הוא מתיבתא דקב"ה, שעל בני מתיבתא זו אמר ר"ש ראיתי בני עליה והם מועטים (סוכה מ"ה:), ויש מתיבתא תתאה, והוא מתיבתא דמט"ט. ואומר, שהאי קרא

(דפו"י דף ט' ע"א)

שביארו הסבא, נתבאר במתיבתא עלאה. לפי שמבאר לפנינו.

והנה איש מראה הוא המדרגה דמשה, שעליו נאמר, ולא קם עוד נביא בישראל כמשה (דברים ל"ד), שה"ס ומראה ולא בחידות (במדבר י"ב). ואיש מדה, קאי ג"כ על סוד המראה, אלא בסוד המדה דהאי מראה. כי סוד המדה דהאי מראה הוא מסוף העולם עד סופו. ומראה ומדה דומים לשבת ותחום שבת, שתחום שבת הוא קצה המדה דשבת. אלא בשתא אלפי שני, מדת התחום שבת מצומצמת רק על אלפים אמה. ואחר גמר התיקון יהיה תחום שבת מסוף העולם עד סופו. שהוא סוד והיה ה' למלך על כל הארץ (זכריה י"ד). וז"ש, איש מראה ואיש מדה כלא חד בגין דאיהו שבת ותחומא. דכתיב ומדותם מחוץ לעיר, וכתיב לא תעשו עול במשפט במדה. הרי שענין מדה הוא קצה הגבול של הדבר, כן איש מדה מורה על קצה הגבול של שבת לאחר גמר התיקון, שהוא מסוף העולם ועד סופו.
וז"ש, ואיהו ממש איש מדה: איש מדה פירושו בעלה דהאי מדה ממש. כלומר, שאין המדה שולטת עליו, אלא הוא השולט על המדה ועושה אותה ע"פ חשקו וחפצו.
וז"ש

קמח הקדמת ספר הזהר

קמט) ד) וביד המצרי חנית, כד"א כמנור אורגים, דא ה) מטה האלהים דהוה בידיה, חקיק בשמא גליפא מפרש, בנהירו דצרופי אתוון, דהוה גליף ו) בצלאל ומתיבתא דיליה, דאקרי אורג, דכתיב ז) מלא אותם וגו', חרש וחשב ורוקם וגו', וההוא מטה הוה נהיר ח) שמא גליפא בכל סטרין בנהירו דחכימין דהוו מגלפין שמא מפרש ט) בארבעין ותרין גווני. ח וקרא מכאן ולהלאה, כמה דאמר, זכאה חולקיה.
קנ) תיבו יקרין תיבו, ונחדש תקון ז) דכלה בהאי ליליא. דכל מאן דאשתתף בהדה בהאי ליליא. יהא נטיר עילא ותתא כל ההיא שתא, ויפיק שתא

מסורת הזהר
ד) (דה"א יא) לעיל קא. ה) לעיל אות פו. ו) פקודי סט פג לעיל כ. ז) (שמות לה). ח) פקודי תשעט. מ) צו

חלופי גרסאות
ח נ"א דקרא.

קס אחרי מות שפז בהר יז פנחס תתמ ואתחנן סג ת"ז תל"ו ד' עח. ז"ח ד' מח. סח: י) לעיל קכה.

מאמר הסולם בליליא דכלה

וז"ש אדם הראשון הכי הוה: היינו מקודם שחטא בעצה"ד, שהיה ארכו מסוף העולם עד סופו (חגיגה י"ב.) ומאיר מסוף העולם עד סופו, כמדת תחום השבת שלאחר גמר התיקון.

אינון חמש באמה מסייפי עלמא עד סייפי עלמא הוה: כי אלו חמש באמה ה"ס ע"ס, אשר עיקרן הן רק כח"ב תו"מ (כנ"ל במראות הסולם אות א' ד"ה אמנם) שלאחר גמר התיקון הן יתפשטו מסוף העולם עד סופו.

קמט) וביד המצרי חנית: הוא כמו שאתה אומר כמנור אורגים, שזהו מטה האלקים שהיה בידו, המפותח בשם החקוק והמפורש בהארת צירופי האותיות, שחקק בצלאל והישיבה שלו, שנקראת אורג, שכתוב, מלא אותם וגו'. חרש וחושב וגו' ובשש וארג. והמטה ההוא היה מאיר בו השם החקוק בכל הצדדים, בהארת החכמים שהיו חוקקים את השם המפורש בארבעים ושתים בחינות. והמקרא שמכאן והלאה הוא כמו שביאר הזקן לעיל. אשרי חלקו.
פירוש. סוד הצירופים של האותיות לשמות הקדושים נקראים מעשי אורג, בדומה לאורג האורג החוטים לבגד, כן מצטרפות ומתחברות האותיות לתבות של שמות הקדושים, שפירושן השגות קדושות. ואומר שבמטה האלהים שהיה ביד משה, חקיק, אותם צירופי האותיות של השם המפורש, דחקיק בצלאל המתיבתא דיליה במלאכת המשכן, ולזה נקרא מטה
(דפו"י דף ט' ע"א)

האלהים בשם מנור אורגים, על שם בצלאל הנקרא אורג, ומנור כמו מאור, ואורג הוא בצלאל. לרמז שהמאור של צרופי אתוון דשם המפורש היה בבחינת המאור של השם המפורש דחקיק בצלאל. וז"ש, בנהירו דצרופי אתוון דהוה גליף בצלאל, וכו'.
והנה מטרם גמר התיקון לא היה המטה מאיר מכל סטרין, שהרי היה בו הפרש בין מטה אלהים למטה משה, ובמטה משה כתוב, שלח ידך ואחוז בזנבו, ויהי למטה בכפו. הרי שלא היה מאיר מכל סטרין. אמנם לאחר גמר התיקון, הוא מאיר מכל סטרין. וז"ש וההוא מטה הוה נהיר שמא גליפא בכל סטרין, בנהירו דחכימין דהוו מגלפין שמא מפרש במ"ב גווני. כי השם המפורש, שהיה חקוק במטה היה מאיר בכל סטרין, דהיינו בבחינת בלע המות לנצח (ישעיה כ"ה) כנ"ל. וע"כ היה מאיר מכל הצדדים בשוה, והאור של השם שהיה חקוק במטה, היה בסוד נהירו דחוכמתא דשם מ"ב.

קנ) תיבו יקרין תיבו וכו': שבו יקרים, שבו ונחדש תקון הכלה בלילה זה, שכל מי שמתחבר עמה בלילה הזה, יהיה נשמר, כל אותה השנה, למעלה ולמטה, ויוציא שנתו בשלום. עליהם כתוב, חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם טעמו וראו כי טוב ה'.

יש בזה ב' פירושים ששניהם יחד אמיתיים. (עיין לעיל אות קכ"ה) וכן הוא בפירוש של ויפיק שתא בשלם. ולפי הפירוש הא' המובא שם הוא כפשוטו, שמתוך שיום
מתן

הקדמת ספר הזהר קמט

בשלם. עלייהו כתיב כ) חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם ל) טעמו וראו כי טוב יי'.

הסולם
מתן תורה הוא בחינת הארה של גמר התיקון, דבלע המות לנצח וחירות ממלאך המות. ע"כ ראוי להתאמץ להמשיך האור הזה בשעתו ביום השבועות, כי בטבע המאורות שחוזרים ומתחדשים במועדם, ויהיה מובטח גם עתה דיפיק שתא בשלם, ותהיה לו חירות ממלאך המות. ולפי הפירוש הב' אשר שם, דקאי על הזמן של גמר התיקון ממש, יהיה כאן הפי' של ויפיק שתא בשלם, כי המלכות נקראת שנה, ומתוך התחדשות המאורות של התמכין דאורייתא, לאחר גמר התיקון, הנה יהיה מובטח לתקן השנה שהיא המלכות בכל השלימות. כי בחינת התחדשות המאורות של התמכין דאורייתא נקראת תיקון ליליא דכלה, שהיא המלכות הנקראת שנה, כמ"ש שם. ועי"ז יפיק שתא בשלם, יוציא השנה בשלום, בכל השלמות, כמבואר.