ספר הזהר

נודע כי התכלית הנרצית מהעבודה בתורה ובמצוות היא להדבק בהשם ית' כמ"ש ולדבקה בו. ויש להבין מה הפירוש של הדביקות הזאת בהשי"ת. הלא אין המחשבה תופסת בו כלל. אכן כבר קדמוני חז"ל בקושיא זו שהקשו כן על הכתוב ולדבקה בו ואיך אפשר להדבק בו הלא אש אוכלה הוא, והשיבו, הדבק במדותיו מה הוא רחום אף אתה רחום מה הוא חנון אף אתה חנון וכו'. ולכאורה קשה איך הוציאו חז"ל את הכתוב מפשוטו. הלא כתוב במפורש ולדבקה בו. ואם היה הפירוש הדבק במידותיו היה לו לכתוב ולהדבק בדרכיו, ולמה אומר ולדבקה בו.

והענין הוא כי בגשמיים התופשים מקום מובנת לנו הדביקות בקירוב מקום, והפירוד מובן לנו בריחוק מקום. אבל ברוחניים שאינם תופשים מקום כלל, אין הדביקות והפירוד מובנים בהם בקירוב מקום ובריחוק מקום, שהרי אין תופשים מקום כלל, אלא השוואת הצורה שיש בין שני רוחניים מובנת לנו כדביקות, ושינוי הצורה בין שני רוחניים מובן לנו כפירוד. וכמו שהגרזן מחתך ומבדיל בדבר גשמי לחלקו לשנים ע"י שמרחיק החלקים זה מזה, כך שינוי הצורה מבדיל את הרוחני ומחלק אותו לשנים. ואם שינוי הצורה בהם הוא קטן, נאמר שרחוקים הם זה מזה בשיעור מועט, ואם שינוי הצורה הוא גדול נאמר שרחוקים הם בהרבה זה מזה, ואם הם בהפכיות הצורה, נאמר שרחוקים הם זה מזה מן הקצה אל הקצה.

למשל כשב' אנשים שונאים זה לזה, נאמר עליהם, שהם נפרדים זה מזה כרחוק מזרח למערב. ואם אוהבים זה לזה, נאמר עליהם, שהם דבוקים זה בזה כגוף אחד. ואין המדובר כאן בקרבת מקום או ריחוק מקום, אלא המדובר הוא בהשוואת הצורה או בשינוי הצורה. כי בהיות בני אדם אוהבים זה לזה, הוא משום שיש ביניהם השוואת הצורה, כי מפני שהאחד אוהב כל מה שחבירו אוהב ושונא כל מה שחבירו שונא, נמצאים דבוקים זה בזה ואוהבים זה את זה, אבל אם יש ביניהם איזה שינוי צורה, דהיינו שאחד אוהב דבר אף על פי שחברו שונא את הדבר ההוא וכדומה, הרי בשיעור שינוי צורה זו, הם שנואים זה על זה ונפרדים ורחוקים זה מזה. ואם הם בהפכיות באופן שכל מה שאחד אוהב נמצא שנוא על חבירו, נאמר עליהם שנפרדים ורחוקים הם כרחוק מזרח ממערב. והנך מוצא ששינוי הצורה פועל ברוחניות כמו גרזן המפריד בגשמיות. וכן שיעור הרחקת מקום וגודל הפירוד שבהם, תלוי במדת שינוי הצורה שביניהם. ומדת הדביקות שביניהם תלויה במדת השוואת הצורה שביניהם.

ובזה אנו מבינים מה צדקו דברי חז"ל, שפירשו הכתוב ולדבקה בו שהוא הדביקות במדותיו: מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה חנון. כי לא הוציאו הכתוב מפשוטו, אלא להיפך, שפירשו הכתוב לפי פשוטו בתכלית, כי הדביקות הרוחנית לא תצוייר כלל בדרך אחרת אלא בהשוואת הצורה. ולפיכך ע"י זה שאנו משוים צורתנו לצורת מדותיו יתברך, אנו נמצאים דבוקים בו. וזה שאמרו מה הוא רחום וכו' כלומר, מה הוא יתברך כל מעשיו הם להשפיע ולהועיל לזולתו ולא לתועלת עצמו כלל, שהרי הוא יתברך אינו בעל חסרון שיהיה צריך להשלימו וכן אין לו ממי לקבל. אף אתה כל מעשיך יהיו להשפיע ולהועיל לזולתך, ובזה תשוה צורתך לצורת מדות הבורא יתברך שזו הדביקות הרוחנית.

ויש בהשוואת הצורה האמורה בחי' " מוחא" ובחי' " לבא" וענין העסק בתורה ובמצוות ע"מ להשפיע נ"ר ליוצרו, הוא השוואת הצורה מבחינת מוחא. כי כמו שהשי"ת אינו חושב בעצמו, אם הוא נמצא או אם הוא משגיח על בריותיו וכדומה מהספיקות, אף הרוצה לזכות להשוואת הצורה אסור לו לחשוב בדברים האלו שברור לו שהשי"ת אינו חושב בהם, כי אין לך שינוי צורה גדול מזה. ולפיכך כל מי שחושב דברים אלו, נמצא בודאי בפירודא ממנו יתברך. ולא יבוא לידי השוואת הצורה לעולם. וזה מה שאמרו ז"ל, כל מעשיך יהיו לשם-שמים, כלומר דביקות בשמים, לא תעשה שום דבר שאינו מביא מטרה זו של הדביקות. דהיינו שכל מעשיך יהיו להשפיע ולהועיל לזולתך שאז תבוא להשוואת הצורה עם השמים, מה הוא יתברך כל מעשיו להשפיע ולהועיל לזולתו אף אתה כל מעשיך יהיו רק להשפיע ולהועיל לזולתך שזו היא הדביקות השלימה.

ואין להקשות על זה איך אפשר שהאדם יעשה כל מעשיו לטובת זולתו, הרי הוא צריך בהכרח לעבוד לקיום עצמו ולקיום משפחתו. התשובה היא, כי אותם המעשים שעושה מטעם ההכרח, דהיינו כדי לקבל המעט הנחוץ לקיומו, הנה ההכרח לא יגונה ולא ישובח ואין זה נחשב כלל שעושה משהו לעצמו.

והנה כל היורד לעומקם של הדברים בודאי יתפלא איך אפשר לאדם שיבוא להשוואת הצורה הגמורה, שכל מעשיו יהי' להשפיע לזולתו בשעה שכל הויתו של האדם אינה אלא לקבל לעצמו. ומצד טבע בריאתו אינו מסוגל לעשות אפילו מעשה קטן לטובת זולתו, אלא בשעה שמשפיע לזולתו, הוא מוכרח לצפות שבסופו ישיג ע"י זה תמורה המשתלמת יפה, ואם אפילו מסופק בתמורה, כבר ימנע את עצמו מלעשות המעשה. ואיך אפשר שכל מעשיו יהי' רק להשפיע לאחרים ולא כלום לצרכי עצמו.

אכן אני מודה שהוא דבר קשה מאד, ואין בכחו של אדם לשנות טבע בריאתו שהוא רק לקבל לעצמו, ואין צריך לומר שיכול להפוך טבעו מקצה אל קצה. דהיינו שלא יקבל כלום לעצמו, אלא כל מעשיו יהי' להשפיע. אבל לפיכך נתן לנו השי"ת תורה ומצוות שנצטוינו לעשותן רק על מנת להשפיע נ"ר להקב"ה. ולולא העסק בתורה ובמצוות לשמה, דהיינו, לעשות בהם נ"ר ליוצרו, ולא לתועלת עצמו, אין שום תחבולה שבעולם מועילה לנו להפוך טבענו. ומכאן תבין את גודל החומרה של העסק בתורה ומצוות לשמה. כי אם גם כוונתו בתורה ומצוות אינה לתועלת הקב"ה אלא לתועלת עצמו, הרי לא בלבד שלא יהפך טבע הרצון לקבל שבו, אלא אדרבה הרצון לקבל שבו יהיה הרבה יותר ממה שיש לו מטבע בריאתו. כמו שביארתי בהקדמה לביאור הסולם בכרך הראשון עי"ש באות ל' ל"א ואין להאריך כאן.

ומה הם מעלותיו של אותו האדם שזכה לדביקות השי"ת? הן אינן מפורשות בשום מקום, אלא ברמזים דקים. אבל כדי לבאר הדברים שבמאמרי אני מוכרח לגלות קצת לפי מדת ההכרח ואסביר הדברים בדרך משל.

הגוף עם אבריו אחד הם. וכללות הגוף מחליף מחשבות והרגשים על כל אבר פרטי שלו. למשל, אם כללות הגוף חושב שאבר אחד ממנו ישמשו ויענג אותו, מיד אותו האבר יודע מחשבתו, וממציא לו התענוג שחושב. וכן אם איזה אבר חושב ומרגיש שצר לו המקום שהוא נמצא בו, מיד יודע כללות הגוף מחשבתו והרגשתו ומעבירו למקום הנוח לו. אמנם אם קרה ואיזה אבר נחתך מן הגוף, אז הם נעשים לשתי רשויות נפרדות וכללות הגוף כבר אינו יודע צרכיו של אותו האבר הנפרד. והאבר אינו יודע עוד מחשבותיו של הגוף שיוכל לשמש אותו ולהועיל לו. ואם יבוא הרופא ויחבר את האבר לגוף כמקודם לכן, הנה חוזר האבר לדעת מחשבותיו וצרכיו של כללות הגוף, וכללות הגוף חוזר לדעת צרכיו של האבר. לפי המשל הזה יש להבין ג"כ מעלת האדם שזכה להדבק בהשי"ת, כי כבר הוכחתי בהקדמה שלי לספר הזהר אות ט' שבכרך הא', (וכן בחוברת להאדרא זוטא שהוצאתי ביחוד לכבוד ל"ג בעומר), שהנשמה היא הארה נמשכת מעצמותו ית' והארה זו נפרדה מאת השי"ת ע"י שהשי"ת הלבישה ברצון לקבל, כי אותה מחשבת הבריאה להנות לנבראיו בראה בכל נשמה רצון לקבל הנאה, ושינוי צורה זו של רצון לקבל הפריד אותה הארה מעצמותו ית', ועשה אותה לחלק נפרד ממנו. ותעיין שם במקור כי אין כאן המקום להאריך בזה.

היוצא מזה, שכל נשמה היתה מקודם בריאתה בכלל עצמותו ית', אלא עם הבריאה, דהיינו עם הטבע של רצון לקבל הנאה שהוטבע בה, קנתה שינוי צורה ונפרדה מהשי"ת שכל ענינו רק להשפיע, כי שינוי הצורה מפריד ברוחניות כמו הגרזן בגשמיות, כמבואר לעיל. ונמצאת הנשמה דומה עתה לגמרי למשל האבר הנחתך מהגוף ונפרד ממנו, שאעפ"י שמקודם הפירוד היו שניהם האבר עם כללות הגוף אחד, והיו מחליפים מחשבות והרגשות זה עם זה. אבל לאחר שנחתך האבר מהגוף נעשו בזה שתי רשויות, וכבר אין אחד יודע מחשבותיו של השני וצרכיו של השני, ומכל שכן אחר שהנשמה נתלבשה בגוף של העוה"ז נפסקו כל הקשרים שהיו לה מטרם שנפרדה מעצמותו יתברך, וכמו שתי רשויות נפרדות הם.

ולפי זה מובנת מאליה מעלת האיש שזכה שוב להדבק בו, שפירושו שזוכה להשוואת הצורה עם השי"ת עי"ז שבכח התורה והמצוות הפך את הרצון לקבל המוטבע בו אשר הוא הוא שהפריד אותו מעצמותו ית', ועשה אותו לרצון להשפיע, וכל מעשיו הם רק להשפיע ולהועיל לזולתו שהוא השוה את הצורה ליוצרה, נמצא ממש בדומה לאותו אבר שנחתך פעם מהגוף וחזר ונתחבר שוב עם הגוף, שחוזר לדעת מחשבותיו של כללות הגוף, כמו שהי' יודע טרם שנפרד מהגוף. אף הנשמה כך, אחר שקנתה השוואה אליו יתברך, הנה היא חוזרת ויודעת מחשבותיו יתברךכמו שידעה מקודם שנפרדה ממנו בסבת שינוי הצורה של הרצון לקבל ואז מקויים בו הכתוב, דע את אלוקי אביך. כי אז זוכה לדעת השלמה שהיא דעת אלקית. וזוכה לכל סודות התורה, כי מחשבותיו יתברך הן סודות התורה.

וזה שאמר ר' מאיר, כל הלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה, ומגלים לו רזי וטעמי התורה ונעשה כמעיין המתגבר וכו'. דהיינו כמו שאמרנו שע"י העסק בתורה לשמה, שפירושו שמכוון לעשות נ"ר ליוצרו בעסקו בתורה ולא לתועלתו כלל, אז מובטח לו להדבק בהשי"ת, שפירושו שיבוא להשוואת הצורה שכל מעשיו יהי' לתועלת זולתו ולא לתועלת עצמו כלל דהיינו ממש כמו הקב"ה, שכל מעשיו הם רק להשפיע ולהיטיב לזולתו שבזה חוזר האדם להדבק בהשי"ת כמו שהיתה הנשמה מטרם שנבראה. ולפיכך זוכה לדברים הרבה וזוכה לרזי וטעמי התורה, ונעשה כמעיין המתגבר מחמת ביטול המחיצות שהפרידוהו מהשי"ת, שחזר להיות אחד עמו יתברך כמטרם שנברא.

ובאמת כל התורה כולה בין הנגלה ובין הנסתר, הם מחשבותיו של הקב"ה בלי הפרש כל שהוא. אלא הדבר דומה לאדם טובע בנהר שחברו זורק לו חבל כדי להצילו שאם הטובע תופס את החבל בחלקו הסמוך אליו, יכול חבירו להצילו ולהוציאו מן הנהר. אף התורה כן, שהיא כולה מחשבותיו של הקב"ה, היא בדומה לחבל שזרקו הקב"ה אל בני האדם להצילם ולהוציאם מן הקליפות. וקצהו של החבל סמוך לכל בני האדם, שהו"ס התורה הנגלית שאינה צריכה שום כוונה ומחשבה. ולא עוד אלא אפילו שיש במעשה המצוות מחשבה פסולה, הוא ג"כ מקובל להקב"ה, כמ"ש "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצוות שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה". ולפיכך תורה ומצוות קצהו של החבל, שאין אדם בעולם שלא יוכל להחזיק בו. ואם תופס בו בחזקה, דהיינו שזוכה לעסוק בתורה ומצוות לשמה, דהיינו לעשות נ"ר ליוצרו, ולא לתועלת עצמו, אז התורה והמצוות מביאים אותו להשואת הצורה עם הקב"ה, שה"ס ולדבקה בו כנ"ל, שאז זוכה להשיג כל מחשבותיו של הקב"ה הנקראות רזי תורה וטעמי תורה, שהם כל שאר החבל, שאין זוכה בו אלא אחר שבא לדביקות השלימה כנ"ל.

ומה שאנו מדמים מחשבותיו של הקב"ה דהיינו רזי התורה וטעמי התורה לחבל, הוא משום שיש הרבה מדריגות בהשוואת הצורה עם השי"ת, ע"כ יש הרבה מדריגות בחלק החבל שבו, דהיינו בהשגת רזי התורה, שלפי מדתה של מדריגת השוואת הצורה להשי"ת, כן מדת השגתו ברזי התורה. דהיינו בידיעת מחשבותיו יתברך, שבדרך כלל הן ה' מדרגות: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. שכל אחת כלולה מכלן ויש בכל אחת ה' מדרגות ונפרטות שבכל אחת מהן יש לכל הפחות כ"ה מדרגות.

ומכונים ג"כ "עולמות" כמ"ש חז"ל, עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק ש"י עולמות. והטעם שהמדריגות בהשגתו יתב' נקראות עולמות, הוא משום ששתי משמעויות יש בשם עולם, א) שכל באי העולם ההוא מושפע להם חוש והרגש שוה, וכל מה שהאחד רואה ושומע ומרגיש, רואים ושומעים ומרגישים כל באי אותו העולם. ב) שכל באי אותו העולם ה"נעלם" לא יכולים לדעת ולהשיג משהו בעולם אחר. וכן נמצאות אלו ב' הגדרות גם בהשגה א) שכל מי שזכה באיזו מדריגה, הוא יודע ומשיג בה כל מה שהשיגו באי אותה המדריגה בכל הדורות שהיו ושיהיו, ונמצא עמהם בהשגה משותפת כמו שנמצאים בעולם אחד. ב) שכל באי אותה המדרגה לא יוכלו לדעת ולהשיג מה שהוא ממה שיש במדריגה אחרת, כמו בעולם הזה שלא יוכלו לדעת משהו במה שיש בנמצאים בעולם האמת. לפיכך נקראות המדריגות בשם עולמות.

ולפיכך יכולים בעלי ההשגה לחבר ספרים ולרשום השגותיהם ברמזים, ומשלים, ומובנים לכל מי שזכה לאותן המדריגות שבהם מדברים הספרים, ויש להם עמהם השגה משותפת. אבל מי שלא זכה בכל כמות המדריגה כאותם המחברים, לא יכול להבין רמזיהם. ואין צריך לומר אותם שלא זכו להשגה, שלא יבינו בהם כלום, משום שאין בהם השגות משותפות.

וכבר אמרנו שהדביקות השלימה וההשגה השלימה מתחלקת לקכ"ה מדריגות כוללות, ולפי זה מטרם ימות המשיח אי אפשר לזכות בכל קכ"ה המדריגות. ויש ב' הפרשים מכל הדורות לדורו של המשיח: א) שרק בדורו של המשיח אפשר להשיג כל קכ"ה המדריגות ולא בשאר הדורות. ב) שבכל הדורות בני עליה שזכו להשגה ולדביקות מועטים הם, כמ"ש חז"ל על הכתוב אדם אחד מאלף מצאתי, שאלף נכנסים לחדר וכו' ואחד יוצא להוראה, דהיינו לדביקות ולהשגה, כמו שאמרו ומלאה הארץ דעה את ה' וגו'. ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם.

חוץ מרשב"י ודורו, דהיינו בעלי הזהר, זכו לכל קכ"ה המדריגות בשלימות, אעפ"י שהיו לפני ימות המשיח. שעליו ועל תלמידיו ז"ל נאמר חכם עדיף מנביא. וע"כ נמצא הרבה פעמים בזהר, שלא יהיה כדור הזה של רשב"י עד דורו של מלך המשיח. ולפיכך עשה חבורו הגדול רושם חזק כל כך בעולם, כי סודות התורה שבו תופסים קומת כל קכ"ה המדריגות, ולפיכך אמרו בזוהר שספר הזוהר לא יתגלה, אלא באחרית הימים, דהיינו בימות המשיח. כי אמרנו שאם מדריגות המעיינים אינן בכל השיעור של מדריגת המחבר לא יבינו רמזיו משום שאין לשניהם השגה משותפת, וכיון שמדריגת בעלי הזהר היא בכל הגובה של קכ"ה מדריגות, אי אפשר להשיגם מטרם ימות המשיח. נמצא שבדורות שלפני ימות המשיח אין השגה משותפת עם בעלי הזוהר, וע"כ לא הי' יכול הזוהר להתגלות בדורות שקדמו לדורו של המשיח.

ומכאן הוכחה ברורה שכבר הגיע דורנו זה לימות המשיח, כי עינינו הרואות שכל הביאורים על ספר הזהר שקדמו לנו, לא ביארו אפילו עשרה אחוזים מהמקומות הקשים בזהר, וגם במקצת שביארו, סתומים דבריהם כמעט כדברי הזהר עצמו. ובדורנו זה זכינו לפירוש " הסולם" שהוא ביאור מלא על כל דברי הזהר. ומלבד זה שאינו מניח דבר סתום בכל הזהר בלי לפרשו, אף גם הביאורים מיוסדים על פי השכל העיוני הפשוט, שכל מעיין בינוני יכול להבינם. ומתוך שנגלה הזהר בדורנו זה, הרי זו הוכחה ברורה שאנחנו נמצאים כבר בימות המשיח בתחילתו של אותו הדור שעליו נאמר ומלאה הארץ דעה את ה' וגו'.

ויש לדעת שענינים רוחניים אינם כענינים גשמיים שבהם הנתינה והקבלה באים כאחד. כי ברוחניות זמן נתינה לחוד וזמן קבלה לחוד. כי תחילה ניתן הדבר מהשי"ת למקבל, ובנתינה זו נותן לו רק הזדמנות לקבל, אבל עוד לא קיבל כלום. עד שיתקדש ויטהר כראוי, אז זוכה לקבל הדבר, באופן שמזמן הנתינה עד זמן הקבלה יכול להתעכב זמן מרובה. ולפי זה מ"ש שהדור הזה כבר הגיע להכתוב ומלאה הארץ דעה את ה' וכו', הנה זה אמור מבחינת נתינה בלבד, אבל לבחינת קבלה ודאי לא הגענו עוד, עד שנטהר ונתקדש ונלמד ונתיגע בשיעור הרצוי יגיע זמן הקבלה ויקויים בנו הכתוב ומלאה הארץ דעה את ה' וגו'.

ונודע שהגאולה ושלימות ההשגה כרוכים זה בזה, והמופת הוא שכל מי שיש לו המשכה לסודות התורה יש לו המשכה לארץ ישראל, ולפיכך לא הובטח לנו ומלאה הארץ דעה את ה' וגו' אלא באחרית הימים, דהיינו בזמן הגאולה.

ולפיכך כמו שבשלימות ההשגה לא זכינו עוד לזמן קבלה אלא לזמן נתינה בלבד, שבכחה ניתנת הזדמנות לבוא לשלימות ההשגה, כן הוא בענין הגאולה שלא זכינו לה, אלא בבחינת נתינה בלבד. כי העובדה היא שהקב"ה הוציא ארצנו הקדושה מרשות הנכרים והחזירה לנו, ובכל זאת עדיין לא קבלנו הארץ לרשותנו מפני שעוד לא הגיע זמן הקבלה, כמו שביארנו בענין שלימות ההשגה, באופן שנתן ואנחנו עוד לא קבלנו. שהרי אין לנו עצמאות כלכלית, ואין עצמאות מדינית בלי עצמאות כלכלית. ועוד הרבה יותר מזה, כי אין גאולת הגוף בלי גאולת הנפש, וכל עוד שרוב בני הארץ שבויים בתרבויות הזרות של האומות, ואינם מסוגלים כלל לדת ישראל ותרבות ישראל, הרי גם הגופות שבויים תחת הכוחות הנכרים. ומבחינה זו נמצאת עוד הארץ בידי הנכרים, והמופת הוא שאין שום אדם מתרגש כלל מן הגאולה כמו שהיה צריך להיות בזמן הגאולה אחרי אלפיים שנה. ולא בלבד שאין בני הגולה מתפעלים לבוא אלינו וליהנות מן הגאולה, אלא חלק גדול מאותם שנגאלו וכבר יושבים בתוכנו, מצפים בכליון עינים להפטר מגאולה זו ולשוב לארצות פזוריהם. הרי שאעפ"י שהקב"ה הוציא הארץ מרשות האומות ונתנה לנו, עכ"ז אנו עוד לא קבלנוה, ואין אנו נהנים מזה. אלא שבנתינה זו נתן לנו הקב"ה את ההזדמנות לגאולה, דהיינו להטהר ולהתקדש ולקבל עלינו עבודת ה', בתורה ובמצוות לשמה, ואז יבנה בית המקדש ונקבל הארץ לרשותנו, ואז נחוש ונרגיש בשמחת הגאולה. אבל כל עוד שלא באנו לזה, שום דבר לא נשתנה, ואין שום הפרש בין נמוסי הארץ עתה, מכפי שהיתה עדיין תחת ידי זרים, הן במשפט, הן בכלכלה והן בעבודת ה'. ואין לנו אלא הזדמנות לגאולה.

היוצא מדברינו, שדורנו זה הוא הדור של ימות המשיח. ולפיכך זכינו לגאולת ארצנו הקדושה מידי הנכרים. גם זכינו להתגלות ספר הזהר שהוא תחילת קיום הכתוב ומלאה הארץ דעה את ה' וגו'. ולא ילמדו עוד וגו'. כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם. אבל בשתי אלה זכינו רק בבחינת נתינה מהקב"ה, אבל אנו לידינו עוד לא קבלנו כלום, אלא שניתנה לנו הזדמנות בזה להתחיל בעבודת השי"ת, לעסוק בתורה ובמצוות לשמה, שאז נזכה להצלחה גדולה ככל המובטח לדורו של המשיח, מה שלא ידעו כל הדורות שלפנינו, ואז נזכה לזמן הקבלה של שתי אלה: " שלימות ההשגה" ו" הגאולה השלימה".

והנה ביארנו היטב תשובת חז"ל על הקושי', איך אפשר להדבק בו שאמרו שפירושו "הדבק במדותיו" שהוא צודק מב' טעמים, א. כי דביקות הרוחנית אינה בקירוב מקום אלא בהשואת הצורה. ב. כיון שלא נפרדה הנשמה מעצמותו ית' אלא בסבת הרצון לקבל שהטביע בה הבורא ית', א"כ אחר שהפריד הרצון לקבל ממנה חזרה מאלי' בדביקות הקדומה בעצמותו ית'. אמנם כל זה להלכה, אבל למעשה עוד לא תרצו כלום עם הפירוש הדבק במידותיו, שפירושו להפריד את הרצון לקבל המוטבע בטבע בריאתו, ולבא לרצון להשפיע שהוא היפך טבעו. ומה שביארנו שהטובע בנהר צריך להחזיק החבל בחזקה, ומטרם שעוסק בתו"מ לשמה באופן שלא ישוב לכסלו עוד, אינו נחשב שמחזיק החבל בחזקה, שוב הדרא קושי' לדוכתי', מאין יקח חומר דלק להתייגע בכל לבבו ומאודו רק כדי לעשות נ"ר ליוצרו, כי אין אדם יכול לעשות תנועה בלי שום תועלת לעצמו כמו המכונה שאינה יכולה לעבוד בלי חומר דלק ואם לא יהי' שום תועלת לעצמו אלא רק נ"ר ליוצרו אין לו חומר דלק לעבודה.

והתשובה היא שכל משיג רוממותו ית' כראוי, הרי ההשפעה שהוא משפיע אליו מתהפכת להיות קבלה כמו"ש במסכת קידושין (דף ז.) באדם חשוב, שהאשה נותנת לו כסף, ונחשב לה לקבלה ומתקדשת, וכך הוא אצל השי"ת, שאם משיג רוממותו ית' אין לך קבלה יותר חשובה מנ"ר ליוצרו, והוא די מספיק לחומר דלק לעמול ולהתייגע בכל לבו ונפשו ומאודו כדי לעשות נ"ר אליו ית', אבל זה ברור שאם עוד לא השיג רוממותו ית' כראוי, הנה השפעת נ"ר להשי"ת לא נחשבת אליו לקבלה, בשיעור שימסור כל לבבו ונפשו ומאודו להשי"ת. ולפיכך בכל פעם שיתכוון באמת רק לעשות נ"ר ליוצרו ולא לתועלת עצמו, יאבד תיכף כח העבודה לגמרי, כי נשאר כמו מכונה בלי חומר דלק כי אין אדם יכול להזיז אבר בלי שיפיק מזה איזה תועלת לעצמו, ומכש"כ יגיעה כ"כ גדולה כמדת מסירת נפשו ומאודו, כפי המחוייב בתורה, שאין ספק שלא יוכל לעשות זאת בלי שיפיק איזה קבלת הנאה לעצמו.

ובאמת השגת רוממותו ית' בשיעור שההשפעה תהפך לקבלה כמו שאמרו באדם חשוב אינו דבר קשה כלל, והכל יודעים גדלות הבורא ית' שברא הכל ומבלה הכל בלי ראשית ובלי אחרית שלרוממותו אין קץ ותכלית, אלא הקושי שבדבר הוא כי ערך הרוממות אינו תלוי ביחיד אלא בסביבה, למשל, אפילו אם האדם מלא מעלות טובות, אם לא יחשבוהו הסביבה ולא יכבדוהו אדם כזה ימצא תמיד נכה רוח ולא יוכל להתגאות במעלותיו, אעפ"י שאינו מסופק באמיתותם, ולהיפך מזה אדם שאין לו מעלה כלל אלא הסביבה יכבדוהו כמו שיש לו מעלות מרובות האדם הזה יהי' מלא גאות רוח, כי ערך החשיבות והרוממות ניתנה לגמרי לרשות הסביבה.

ובשעה שאדם רואה איך הסביבה שלו מקילים ראש בעבודתו ית' ואינם מעריכים רוממותו כראוי אין האחד יכול להתגבר על הסביבה וגם הוא אינו יכול להשיג רוממותו ית', אלא שמיקל ראשו בעת עבודתו כמוהם, וכיון שאין לו הבסיס של השגת רוממותו ית' מובן מאליו שלא יוכל לעבוד להשפיע נ"ר ליוצרו ולא לתועלת עצמו, כי אין לו חומר דלק ליגיעה, ולא יגעת ומצאת אל תאמין, ואין לו שום עצה אלא או לעבוד לתועלת עצמו, או שלא לעבוד כלום, כי השפעת נ"ר ליוצרו לא תשמש לו כמו קבלה ממש.

ובזה תבין הכתוב, ברוב עם הדרת מלך, כי ערך הרוממות בא מן הסביבה בב' תנאים: א. במדת ההערכה של הסביבה. ב. במדת גדלה של הסביבה, וע"כ ברוב עם הדרת מלך. ובשביל גודל הקושי שבדבר יעצו לנו חז"ל "עשה לך רב וקנה לך חבר" דהיינו שהאדם יבחר לעצמו אדם חשוב ומפורסם שיהי' לו לרב שממנו יוכל לבוא לעסק תו"מ ע"מ להשפיע נ"ר ליוצרו, כי ב' הקלות יש לרבו, א. שמתוך שהוא אדם חשוב הרי התלמיד יכול להשפיע לו נ"ר על בסיס רוממותו של רבו כי ההשפעה נהפכה לו לקבלה, שהוא חומר דלק טבעי שיוכל להרבות מעשי ההשפעה בכל פעם, ואחר שהתרגל בעסק ההשפעה אצל רבו הוא יכול להעבירו גם לעסק תו"מ לשמה כלפי הקב"ה כי הרגל נעשה טבע. הקלה ב' היא, כי השואת הצורה להקב"ה אינה מועילה אם אינה לנצח דהיינו עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לכסלו עוד, משא"כ השוואת הצורה לרבו, מתוך שרבו הוא בעולם הזה בתוך הזמן, מועילה השוואת הצורה אליו אפילו היא רק זמנית שאח"כ ישוב בו לסורו, ונמצא בכל פעם שמשוה צורתו לרבו הוא מתדבק בו לשעתו, ומתוך כך הוא משיג ידיעותיו ומחשבותיו של רבו, לפי מדת דביקותו, כמו שבארנו במשל האבר הנחתך מהגוף וחזר ונתדבק בו, עש"ה. וע"כ התלמיד יכול להשתמש מהשגת רוממות השי"ת של רבו, המהפכת ההשפעה לקבלה ולחומר דלק מספיק למסירת נפשו ומאודו. ואז יוכל גם התלמיד לעסוק בתורה ומצוות לשמה בכל לבבו ונפשו ומאודו, שהיא הסגולה המביאה לדביקות נצחית בהקב"ה.

ובזה תבין מה שאמרו חז"ל (ברכות ז:) "גדולה שימושה של תורה יותר מלימודה שנא' פה אלישע בן שפט אשר יצק מים ע"י אליהו למד לא נאמר אלא יצק", שלכאורה תמוה איך מעשים פשוטים יהיו גדולים מלימוד החכמה והדעת, ובאמור מובן היטב כי השמוש ששימש לרבו בגופו ומאודו ע"מ לעשות נ"ר לרבו מביאהו לדביקות ברבו דהיינו להשוואת הצורה ומקבל עי"ז ידיעותיו ומחשבותיו של רבו, בסוד פה אל פה שהיא דביקות רוחא ברוחא, שעי"ז זוכה להשיג רוממותו ית' בשיעור שתהפך ההשפעה לקבלה להיות לו חומר דלק מספיק למסי"נ ומאודו עד שיזכה לדביקות בהקב"ה כנ"ל. משא"כ לימוד התורה אצל רבו, כי היא מוכרחת להיות לתועלת עצמו, ואינה מביאה לידי דביקות והיא נבחנת מפה לאוזן, באופן שהשמוש מביאו להתלמיד מחשבותיו של רבו, והלימוד רק הדבורים של רבו, ומעלת השמוש גדלה על מעלת הלימוד, כשיעור חשיבות מחשבת רבו על הדיבורים של רבו וכחשיבות פא"פ על מפה לאוזן. אמנם כל זה אמור אם השימוש הוא ע"מ להשפיע אליו נ"ר אבל אם השמוש הוא לתועלת עצמו ששמוש מעין זה אינו מסוגל להביאהו לדביקות ברבו, ודאי שהלימוד אצל רבו חשוב יותר משמושו.

אמנם כמו שאמרנו אצל השגת רוממותו ית', שהסביבה שאינה מחשיבה אותו ית' כראוי, מחלשת את היחיד ומונעת אותו מהשגת רוממותו ית', הנה ודאי דבר זה נוהג גם ברבו אשר הסביבה שאינה מחשיבה כראוי את רבו מונעת את התלמיד שיוכל להשיג רוממות רבו כראוי. ולפיכך אמרו חז"ל "עשה לך רב וקנה לך חבר" דהיינו שהאדם יוכל לעשות לו סביבה חדשה שהסביבה תעזור לו להשיג רוממות רבו ע"י אהבת חברים המחשיבים את רבו שע"י שיחת החברים ברוממות רבו מקבל כל אחד הרגשת רוממותו, באופן שההשפעה לרבו תהפך לקבלה ולחומר דלק, בשיעור שיביאהו לעסוק בתורה ומצוות לשמה, שע"ז אמרו במ"ח מעלות שהתורה נקנית בהם בשמוש חכמים ובדקדוק חברים, כי מלבד שמשמש לרבו צריך גם כן לדקדוק חברים, כלומר להשפעת החברים שיפעלו עליו להשגת רוממותו של רבו כי השגת הרוממות תלויה לגמרי בהסביבה, ואדם יחידי אי אפשר שיפעל בזה במשהו כמבואר.

אמנם ב' תנאים פועלים בהשגת הרוממות, א. לשמוע תמיד ולקבל את הערכת הסביבה בשיעור הפלגתם. ב. שהסביבה תהי' גדולה, כמ"ש ברוב עם הדרת מלך. ולקבל תנאי הא' מחויב כל תלמיד להרגיש עצמו שהוא הקטן שבכל החברים, ואז יוכל לקבל הערכת הרוממות מכולם, כי אין גדול יכול לקבל מקטן ממנו ומכ"ש שיתפעל מדבריו, ורק הקטן מתפעל מהערכת הגדול. וכנגד תנאי הב' מחוייב כל תלמיד להרים מעלת כל חבר ולחבבו כאילו הי' גדול הדור, ואז תפעל עליו הסביבה כמו שהיתה סביבה גדולה כראוי, כי ברוב בנין חשוב יותר מרוב מנין.

---

סיכום השיעורים ותמלול כללי: 

שיעור 1

 אמנם בעל״ה כתב אותו בסיום כתיבתו את ספר הזוהר, אך ראוי להיקרא כפתח לזוהר.

 כפי שנאמר: ״סוף מעשה במחשבה תחילה״  ״סוף העולם עד סופו״.. אז השם מתאים.

לפניכם שאלות שנעסוק במהלך השיעורים. השאלות כלל לא ברורות מאליהן מאחר והדבר אינו בהכרה או בשכל אלא משהו בתודעה. או שאדם מרגיש ומשיג את זה או שלא. הרי אנשים עושים כסף רב מספרי אהבה וזוגיות אך הכל בכמו כאילו, כי הרי אי אפשר לכתוב אהבה..לכן גם אנו לא כותבים את התושב״ע. כפי שאדם יכול לעשות הרבה עבור אישה..לקנות לה..להשפיע לה..והיא לא אוהבת אותו..כי זה לא שלא אוהבת, זה משהו נשמתי בתודעה. כל שכן כך עם הקב״ה.

השאלות =הקרויות חיסרון בנפש, הן לכאורה רגילות:

מהי דבקות? מהו בורא? מהו נברא? מהו כלי? נשמה?מה ההבדל בין דבקות גשמית לרוחנית? מה ההבדל בין גוי ליהודי? בין דומם, צומח, חי למדבר?

וכן על דרך זה ..וכלל הדבר לא מובן מאליו. וזה אחד החוקים הייסודיים ביותר בחכמת הקבלה ובהווית המציאות כולה. כי אם אין לנו חיסרון, משהו תודעתי/נשמתי לחקור ולדרוש באמת- אין ולא תהייה לנו שאלה.

נקרא מכתביו של הגדול מאיתנו:

״נודע כי התכלית הנרצית מהעבודה בתורה ומצוות היא להידבק בהשם יתברך, כמו שכתוב ״ולדבקה בו״ ״ כלומר, המצוות הן אמצעי למטרה יותר נעלה. אין מטרה לקיים רק תורה ומצוות אלא למטרה יותר נעלה, שבעצם התורה והמצוות מכינים את האדם למטרה זו.

״ויש להבין מה פירוש של דבקות זו בהשם יתברך, הלא אין המחשבה תופסת בו כלל״

מדוע המחשבה אינה תופסת בבורא?

היות וכל מחשבתינו הם במסגרת הטבע ( חמשת החושים, אם כי יש חושים רוחניים- שבהם נדון בהמשך) כלומר ברצון לקבל והבורא הוא היחיד בכל הווית המציאות ( בעניין זה נדבר מה ההבדל בין תורות אחרות ליהדות) שאין לו רצון לקבל.

המחשבה= חיסרון שהוא בכוח אך עדיין לא התגלה בפועל. על כן איך יכול להיות מחשבה, דהיינו חיסרון בבורא.? מה זה המחשבה לא תופסת אותו, או אוי ואבוי למי שחוושב על עצמותו? לא.  הכוונה היא שאי אפשר. כאשר בעל״ה אומר אסור ברוחניות, הכוונה- אי אפשר אפילו שרוצה.  היות ואין חיסרון בבורא אז איני יכול לחשוב עליו.

אם כך- מה נק הקשר ביננו?

הכלל הוא: אין לי תפיסה בעצמות הבורא כי אין בבורא חלילה רצון לקבל. כי ממי יקבל.. המחשבה שלנו עובדת במסגרת הרצון לקבל כי אני נברא- לכן ממילא איני יכול לתפוס אלא רק את פעולותיו. (נרחיב בכך בהמשך המאמר)

״לכן הדבקות הזו בהשם יתברך, הלא המחשבה לא תופסת בו כלל״.

אז איך אני דבק במה שאיני יכול לתפוס? את האישה לעתיד אני תופס אך לא דבק בה- אז את מה שאיני תופס כיצד אדבוק בו?

״ויש להבין מה הפירוש של הדבקות הזו בהשם יתברך. הרי כבר קדמוני חז״ל בסוגייה זו שהקשו כן על הכתוב ״ולדבקה בו, הרי אש אוכלהו״ דהיינו כמו שהאש מכלה את כל החומר כך תפיסת הבורא חייבת להיות טהורה בלי שום אנוכיות ובלי הרצון לקבל. לכן איך יידבק המשהו שאין לו רצון לקבל אם ה-אני הוא רצון לקבל.. איך זה יקרה..

״והשיבו- הידבק במידותיו. מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא חנון גם אתה חנון״ זה לכאורה קשה. איך הוציאו חז״ל את הכתוב מפשוטו, הלא כתוב במפורש ולדבקה בו? והרי יש כלל בלימוד החיצוניות: ״אין המקרה יוצא לידי פשוטו״. הכוונה, שלא מוציאים את המקרא מן הפשט..אלא מהסוד..  בפשטות כתוב שמה שכתוב זה כך..זה גם נכון ברמת לימוד מסויימת ובעולם מסויים, אך ברמת הפנימיות ״אין המקרא יוצא מידי פשוטו״ הכוונה שלא מוציאים אותו מהפשט אלא רק מסודות התורה. כמו שאומר רבי חיים ויטאל.

אם כך הקושייה היא : אמור לי להידבק במידותיו/בדרכיו, מדוע אתה אומר ״לדבקה בו״?

״והעניין הוא כי בגשמיים התופסים מקום מובנת לנו הדבקות בקירוב מקום והפירוט מובן לנו בקירוב מקום״ דהיינו, העוגה פה אני דבק בה.. פשוט.

״אבל ברוחניים שאינם תופסים מקום כלל״ דהיינו, לא תופסים מקום גשמי (בהמשך על ההבדל בין מקום גשמי לרוחני) ״

אין הדבקות והפירוד מובנים בהם בקירוב מקום ובריחוק מקום, שעליהם אינם תופסים מקום כלל״. למשל בערך כנסת ישראל בוויקיפדייה רואים  120 חברי כנסת קרובים פיזית אך לא הכי דבוקים אחד בשני. אלא שהקירוב הוא משהו אחר.

״אלא השוואת הצורה שיש בין שני רוחניים מובנית לנו כדבקות״ .

מהי צורה? באופן כללי היא התכונה, הפנימיות, המידות הטובות. לדוגמא: יכול להיות שזכר ונקבה הם הפכים גמורים ובאמת כתוב ״אם לא זכו אש אוכלתם ואם זכו שכינה בינהם״ אישה זה הרי אש השם. למרות שהם הפכים הם יכולים להידבק כי הם אינם דבוקים בחומר, בטבע.  כל אחד יש לו את הטבע שלו, את התפקיד שלו. אף לבע״ח יש את התפקיד שלהם. החיבור אינו בחומר(בהמשך זהו סוד שיסייע להבין מהו החיבור עם הבורא) משל כדי להבין: אם נתבונן בגשמיות- גם בו אין דבקות בחומר וכן אין זמן ומקום שתופסים אותו. החפץ הנקרא שעון שאם נסתכל במיקרוסקופ, כל אטום תופס 1 חלקי 100,000, כלומר, רוב האטום ריק, רוב החומר ריק. אם נוציא את החלל כל היקום יהיה על אצבע אחת. גם ה- 1 חלקי 100, 000, הוא גם מתחלק במאה באופן כללי, כי זה לא מאסת המנוחה שלו. ואם נחלקו לעתיד לבוא ייראו שאין בכלל חומר. כלומר, אם נסתכל יותר פנימה גם בגשמיות עצמה נראה שאין מקום. זו רק אשלייה.

אם כך מהו המקום ברוחני?

״השוואת הצורה= היא דבקות

שינוי הצורה =(שינוי מלשון שונא ושונה) בין שני רוחניים מובן לנו כפירוד. וכמו שהגרזן חותך ומבדיל בדבר הגשמי ומחלקהו לשניים ועי שמפריד את החלקים זה מזה, כך שינויי הצורה מבדיל את הרוחני ומחלק אותו לשניים. ואם שינויי הצורה בהם הוא קטן, נאמר, שהם רחוקים הם מזה בשיעור מועט, ואם שינויי הצורה הוא גדול נאמר שרחוקים הם בהרבה זה מזה, ואם הם בהופכיות הצורה נאמר שהם רחוקים הם זה מזה מן הקצה אל הקצה״

יש בעניין זה המון מדרגות..

״למשל ב אנשים שונאים זה לזה נאמר עליהם שהם נפרדים זה מזה כרחוק מזרח ממערב, ואם אוהבים זה לזה נאמר עליהם שהם דבוקים זה בזה כגוף אחד״ יותר מזה. ישנם חושים רוחניים, כפי שאמרנו שגם בגשמי באופן יחסי לפיזיקה אין זמן ומקום. חלקיק תת אטומי משפיע על בן זוגו בקצה הגלקסייה. בחומר הפיזי זה לא קורה כך, זה ענף של הצימצום וזה נמשך משורשים רוחניים. כל דבר בטבע הוא גם בא לרמז על משהו רוחני. אך אם מסתכלים על החומר הפנימי- אין לו זמן ומקום. אם אלקטרון גשמי לחלוטין אין לו זמן ומקום- אז לנשמות..אי אפשר שאשפיע עליך באהבה, אף שאתה בגלקסייה אחרת? אם אלקטרון חומרי לחלוטין עושה את זה, אז איני יכול להתקשר עם סבתא ז״ל בתודעה? וודאי שיכול.

מדוע איננו מרגישים ומתקשרים לזה? כי אנו תופסים רק את חמשת החושים הגשמיים, שהם נתונים לחוקי הפיזיקה הקלאסית= זמן ומקום על דרך חילוף ותמורה.

ישנם  חושים ברוחניות והם נקראים חמשת הבחינות: חמש כוחות של מסך. כמו שיש ראייה, שמיעה, הרחה, מישוש, עין שלישית- ספירת הדעת. כך יש ברוחניות.

אנו רואים אותה המציאות פחות או יותר כי אנו באותו עולם, באותה דרגת תודעה, דהיינו בדרגה הגשמית. אך מבחינה רוחנית, בעולמות רוחניים, כל אחד בדרגה אחרת לפי סוג תודעתו. לכן אברהם יכל לקפוץ לאש. אברם יכל לקפוץ מעבר לחומר, לאש ולא להשרף כי היה בחוק של עולם עליון. כמו שהשמש לא אמורה לבעור מבחינה גשמית, זה לא מדעי. בתורת הקוואנטים זה נקרא ״עיקרון אי הוודאות״ כי אין לה מספיק מאסה להתחיל היתוך גרעיני. איך מתרצים את זה? עיקרון אי הוודאות. החלקיק יכול לעבור את המחסום, אדם יכול לעבור את הקיר, אך לא עובר כי הוא גשמי. שוב, הזמן והמקום לא משחק ברוחניות בכלל. זה רק בהדמייה הגשמית, במטריקס שפועל עלינו. (זה טוב מאוד כי יש לכך תפקיד).

לכן אם התכונות שלנו שוות, אני אוהב מה שאתה, ואני חושב מה שאתה- אנו באותו עולם. (אפשר גם גם בלי אייפון להתקשר אליך, למושה רבנו היה אינטרנט ראשון.. לעולם הרוחני ) איך המציאו את האינטרנט הביתי? המדענים שחוקרים את החלקיק האלוקי חיפשו דרך לתקשר בינהם, תוך כדי אינטרנט שהיה לרשות הצבא בתדרים מסויימים, שלא רצו לתת לאף אחד. במעבדה של החלקיק האלוקי (אלוקות אינה מתחלקת) המציאו את האינטרנט כדרך להתקשר בינהם- שזה ה- www לאחר מכן זה ירד לעולם ונפוץ לכולם, וכמעט לכולנו יש סיבים אופטיים ואינטרנט מהיר. לכאורה האינטרנט מחבר ביננו את הרשת הגלובלית והחברתית, והפייס בוק= ספר הפנימיות..והאינסגרם= אינסטד אוף גרם, רגע של גרם. כל זה ירד לעולם כשחיפשו את החלקיק האלוקי. נתנו לנו סימן, לא סימן מובהק, מן רמז למה בעצם מחבר ביננו.

נראה מהו החלקיק שלנו שעלינו להביאו לדבקות?

שוב: ״אם הם אוהבים זה לזה, נאמר עליהם שהם דבוקים זה בזה ואין כאן מדובר בקרבת מקום או בריחוק, אלא בהשוואת הצורה״ דהיינו השוואת התכונה, המידות הפנימיות, הכוונות, הנשמה, היראה והאהבה.

״כי בהיות בני האדם אוהבים זה לזה ומשום שיש בינהם השוואת הצורה. כי מפני שהאחד אוהב כל מה שחברו אוהב ושונא כל מה שחברו שונא נמצאים דבוקים זה בזה ואוהבים  זה את זה״. ( חוק נוסף שנדבר עליו בהמשך: האהבה היא לא בחומר אלא בצורה. אם יש בינהם שינוי צורה, דהיינו תכונה שהאחד אוהב איזה דבר אע״פ שחברו שונא את הדבר ההוא וכדומה, הרי בשיעור שינוי הצורה הזו הם שונאים זה את זה ונפרדים ורחוקים זה מזה״

לכן בקיצור..התדר או הערוץ שהבורא משדר בו זה לא נטפליקס ולא אינסטגרם..אלא בערוץ השוואת הצורה. אם החושים שלי דרך התודעה הרוחנית לא מכוונים (ויש בזה המון מדרגות, כפי שאמר לאברהם ״ספור את הכוכבים..״ יש המון מדרגות בכוכבים..כך  יש הרבה מדרגות בהשתוות הצורה. אך אם אדם אינו מכוון למקום הנכון, או יותר מזה שאת התורה והמצוות אינו מכוון למקום הנכון, וגם את פעולותיו באהבת הזולת אינו מכוון למקום הנכון אלא כדי שיהיה לו כבוד..או לקבל פרס נובל..שנובל..אז הוא אינו מכוון למטרה. הכוונה : כמו שהווי פיי מכוון בדיוק לדבר המדוייק אחרת אין קליטה- כך יש לכוון  הנפש. פנימיות התורה, חכמת הקבלה מלמדת אותנו איך לעשות את זה. יש להבין: פשט התורה החשוב מאוד נקרא: דומם דקדושה, היא הבסיס. אנו כ 150 גילגולים בממוצע  של כ 6000 שנה, מדוע אנו חוזרים? יש תרי״ג מצוות..אנחנו בעצם עשינו את המצוות הקשורות גם לבית המקדש ואף התגרשנו בגלגול קודם..אם  אדם מתגרש בגילגול קודם.. ב 150 גילגולים סביר להניח שגם מצוות גירושים קיימת. ויש מצווה כזו בתורה והיא רשות ולא חובה. אם כך למה אנו חוזרים בגילגול?  אלא שעשינו את כל המצוות.  150 גילגולים בטוח קלעת לכולם. ובנוסף כתוב ״ישראל ערבים זה לזה״ ״מחשבה טובה הקב״ה מצרפה למעשה״ וכמו  שאמרנו אפילו אם החמרת להתגרש חלילה בגילגול הקודם..

למה חוזרים בגילגול?  עפ זוהר שיר השירים אומרים המקובלים: כי עשינו רק את המעשה, כלומר, את דרגת הדומם שזה הפתח, והוא חשוב מאוד, אך לא השגנו את הפנימיות שמאחורי זה, את דרגת התודעה.

כלומר, קיימתי מצוות אך לא כיוונתי את המקלט לקב״ה אלא כיוונתי אותו לקבל כבוד מחתול..כמו הסיפור של הרבי מקוצק על צדיק שרצה להתחתן. למד בחדר ובחצות לילה כשנרדם שמע רעש בחוץ, התעורר וקפץ במחשבתו שעליו ללמוד כדי שישמעו אותו כצדיק שלומד, אז הוא זז עם כוונות.. אחרי שהרעש הלך הוא נרדם שוב. למחרת שוב כך וביום השלישי.. חשב שאולי זה חמו וזה המריצו ללמוד עוד כדי לקבל הטבה..שורה תחתונה הוא לא הבין מדוע אף אחד אינו מחמיא לו אחרי ארבעה ימים שהוא לומד (עושים לו כפיים..ולא מבחינת אמצע אלא מבחינת פירוד..) הוא יוצא ומגלה שמי שלא נתן לו את הכבוד הראוי לו זו לטאה וחתולה שעושות רעש. כלומר, כל מה שדימה לעצמו וכל מה שכיוון בלימוד התורה והמצוות היה כדי לקבל כבוד מחתולה ( =לילי, אנוכיות)

על כן- יש הרבה דרגות בהשתוות הצורה. הרבה דרגות. כפי שהבורא אינסופי, שהרי תפיסתינו בחושים הגשמיים בד' אמות היא מאוד מצומצמת ומוגבלת. על כן כל פנימיות התורה=חכמת הקבלה =מלמדת אותנו לעלות מעבר לזמן ומקום שזה הצורה האלוקית, הדבקות האלוקית. שם יש להידבק בבורא.

קיימנו את כל המצוות ועדיין לא הגענו לתכלית. מדוע? כי חסר לנו הפנימיות והכוונה. בפנימיות והכוונה יש הרבה מדרגות באופן כללי זה 125 מדרגות=קכ״ה מדרגות וזה מתחלק להרבה תתי דרגות. מתחילים מתחתית עולם העשייה שזה המטריקס= מה שכולנו מכירים שהם בחמשת החושים ולאט לאט לנקודה הפנימית= היא רחל אימנו, שכבר אינה נק בזכות התפתחות אך היא כל לילה חוזרת לנק. לילה =זמן ההסתרה בחיים. מבול=גאווה ואנוכיות, שנאת חינם. (קורונה אינה ה-מגיפה אלא שנאת חינם. היא פוגעת בבריאות הרוחנית לאין שיעור מהקורונה. ממליץ להוריד סוכר ולא יהיו מגיפות בעולם.)

הנק הפנימית= היא בהתחלה נקודה שלא מרגישים אותה אך ככל שאדם מכוון בתורה ומצוות לפנימיות, לשם שמיים- הוא מגדיל אותה עוד ועוד.  לאט לאט כשהיא נהיית פרצוף שלם דנפש דקדושא מתחיל להרגיש הרוחניות, את החושים הרוחניים מעבר לזמן ומקום (נדבר בהמשך על השתוות הצורה) כולם נלחמים על אדמה אבל אולי הרצון הוא להידמות לבורא..רק שמפרשים את זה בגשמיות וחושבים שרוצים לכבוש האדמה הגשמית.. כמו המוסלמים.. (בהמשך נדבר על ההבדל בין הנצרות לאיסלם למזרת ליוון לרומא לפילוסופיה) למה זה חשוב? בגמרא- ״כל הפנים שוות״ כלומר, אנשים אומרים שהכל אותו דבר…במזרח אומרים להשפיע..הכל אחד..אך זה אינו נכון. (נרחיב בהמשך מה טעותה של כל תורה ומה טוב בה מצד הפוטנציאל.)

מתוך שאלות:

1. בעניין התכונה והמידה של הבורא מבחינתינו כנבראים: איננו תופסים אותו ישירות, אך תופסים את מחשבת הבריאה, את הפעולות שלו כלפינו. הוא נתפס אצלינו כמשפיע טהור, המשפיע רק בכדי לאהוב ולהיטיב. אנחנו צריכים להידמות אליו בתכונה זו. זה לא רק בימוי של מעשים, כמו שחושבים בעולם החיצוני, שאם אעשה כמוהו..מקיים מצוות+ עוזר לזולת= אהייה בדבקות. לא. זה רק הפתח. עליי להיות בתודעה, בנשמה שלי. כמשל החתולה..אם הכוונה היא ממש להידבק בו.. כמו אהבה בין בני זוג. רוב האהבה המגולה לנו בין בני זוג זה פירור קטן מהפאזל הכללי של שורש הנשמה שלנו. לכן בני זוג שאהבו והתגרשו? בהתחלה היו בפאזל קטן וייתכן שהיתה אהבה..ופתאום הביאו להם פאזל גדול כדי לתקן.. כי זה הכרחי..לתקן ולהתקדם..הם לא תיקנו אותו ..ונפרדו.

כל פעם אנו מקבלים חתיכה קטנה, אלא אם כן זה צדיקים- העובדים מאוד מהר (השלמה בעניין זה בשיעורי קבלה למתחיל) כך גם בהשתוות הצורה יש המון מדרגות. נאמר אני מכיר עצמי כארון, כארבע אמות בעולם הזה..בצורה מצומצמת..אך אם עליתי בדרגה רוחנית- אראה עולם יותר רחב. כבני זוג שעשו עבודה פנימית ופתאום אוהבים יותר.. ואין  גבול באהבה. בתאווה התקבל אור ההולדה (במילים עדינות)- ונגמר. אם אין אהבה פנימית ואין רגש- כל הגשמיות הזו חולפת. אך אם אני אוהב- זה אינסופי.

2. אין הכוונה לרחמים כפי שנתפס בחמשת החושים הגשמיים המעוותים. זה לרחמים חיצוניים. אלא לרחמים= מלשון רחם. כמו העובר שהוא אחד עם אימו, כך אנו צריכים להיות אחד עם השני. בתודעה הגשמית כמו שכל דבר אנו מפרשים הפוך ממה שהוא, כך אנו מפרשים הרחמים כמיסכנות.

רחמים= קו אמצעי, הכולל השמאל והימין, כרחם המחבר בינהם. המושג רחמים באלוקות שונה מהנפש הבהמית.  לכן כתוב ״כל המרחם על אכזרים סופו להתאכר על רחמנים״  הרחום שיש לנו בתודעה הגשמית זה לא הרחום שהתורה מדברת עליו (נדון בכך בהמשך). התורה מדברת על התכונות האלוקיות שהן בטהרתם הרוחנית. בגשמיות אנו תופסים זאת כתכונה מעוותת. כך לגבי כל התכונות.. ״חנון״ ״השפעה״..לכן גם איננו תופסים את הבורא. ברגע שאנו בתדר של הבורא- טבע האור להתפשט במהירות האור הרוחנית- ישר לכלים, אין הגבלה מבחינת האור.

מדוע איננו מרגישים את הבורא כאן ועכשיו? כי אין לנו השתוות הצורה. אם היה, אין שום מעכב אחר בעולם, לא קיים כזה. קשה להבין את זה כי זה משהו פנימי נפשי של אהבה ולא של חומר. נדבר על כך בהמשך. נסכם, הרחמים האלוקיים הם לא הרחמים של חתולות.

3. הנברא הגשמי=נברא שיש לו כלי אלוקי שהוא מעבר לחומריות. אבל הנברא הכביכול הגשמי, כי אין באמת נברא גשמי- זו רק אשלייה.

מדוע לא יכול להיות נברא גשמי? כי הגשמיות היא פתח האלוקות, היא פירוד, נובלת, נגמרת. איך הבורא השלם בכל השלמות יברא כלי חד פעמי?

הגשמיות= כלי חד פעמי..מזדקנים מהר..היקום עתיד להתפרק..

הבורא שלם אז מדוע ברא דבר כל כך חולף? זו לא הבריאה האמיתית..זה רק לבוש..זה רק מקום הכנה. הכלי הרוחני נמצא בתודעה הרוחנית. ובאמת כל פעם אנו פועלים בגשמיות, בחיצוניות כדי להתחבר לכלי הרוחני.

בחלק האלוקי ממעל יש שני צדדים:

א. הכלי

ב. הצורה של הכלי.

הכלי האמיתי נמשך מהנצח שנקרא חלק אלוקי ממעל.

( נדבר על כך בהמשך..גם במה האלוקות מתחלקת..)

4. איך עולים במדרגות השתוות הצורה? כל פעם שאדם מקיים תורה ומצוות ומכוון לדבקות/למטרה= פנימיות התורה מדברת על כך. אותה נק פנימית, או הנק שבלב, דהיינו רחל אמנו, בהתחלה היא נקודה ולא מרגישים אותה. אם כיוון האדם למשל את השיעור להרבה כבוד ומעט לפנימיות..בפעם הבאה המעט הזה יגדל..כי הוא באווירת קדושה. הפנימיות מדברת איתנו על להשפיע, ה״מאור שבה מחזירו למוטב״, הסביבה דקדושה משפיעה.
5. באדם יש שכל+רגש+דימיון+רצון – משתמשים בכל הכלים האלה עם הכוונה למטרה של דבקות בבורא- כך כל פעם הנק גדלה. קכ״ה מדרגות רוחניות.

יש שלב שעד שאינך עובר אותו האדם בהסתר גדול= הסתר כפול= מהעולם הרוחני, שהאדם מאוד מאוד בגשמיות ואינו מרגיש כלל אלוקות..רק ניצנוצים..יש לשבור את זה..ואז עולה לעולם העשייה הרוחני, אז גם מתחיל  להגיש את הנקודות האלה שהוא עולה בהם. זה אכן עבודה. לכן כל יום מתפללים, מקיימים מצוות- כדי שנשתפר בכוונה של השתוות הצורה. כאשר נשתפר בה- אז נזכה לאילן פורה וראוי, לעץ חיים ״היא למחזיקים בה״ ובע״ה נעלה.

+תפילה.

 

שיעור 2

(מה שלומך?= לכמה שלמות הגעת? מה חסרוננו?)

לכוון את הנפש!

בדיחה1- אשתו של בעל״ה שאלה איך לאדמורים יש הרבה תלמידים ולך כל כך מעט? השיב לה: חמישה  זה הרבה ביחס לקב״ה שהיה לו תלמיד אחד- מושה רבנו.

בדיחה 2- אשתו שאלהאיך  לאדמורים אחרים יש כל כך הרבה כסף? ותלמידיהם גם? ולך כל כך מעט? השיב לה שכתוב  ״כל המתפלל על חברו נענה תחילה״ , האדמורים האחרים מבקשים מהם כסף והאדמור מתפלל על התלמידים..וכמובן שנענה תחליה..ואז מקבל כסף וגם צדיק, התלמיד בתמורה מקבל את התקציב. אך התלמידים שלי מבקשים יראת שמיים, ואכן אני נענה בהרחבה רבה…

השאלות המעסיקות אותנו: מה ההבדל בין יהדות לתורות המזרח? למצרות?  למדע? לאיסלם? לפאגנים? לפוליטיקה? מה שפת הזוהר? באיזה אופן הזוהר מדבר? כיצד לפענח המסרים בזוהר שהרי ידוע שמדבר בשפת הענפים. על כל זה בסוף השיעור או בשיעור הבא. חשוב לדבר על נושאים אלה. עפ הגמרא בירושלמי: ״כל הפנים שווים״ הכל אותו דבר..המזרח אומר להשפיע..אל אחד לכולם..אך לא אותו דבר..ההבדלים דקים כחוט השערה ועלינו להבינם.

נמשיך בכתוב:

״ והינך מוצא ששינוי הצורה פועל ברוחניות כמו גרזן המפריד בגשמיות, דהיינו שינוי התכונה, המידות וכן שינוי הרחקת מקום וגודל הפירוד שבהם תלוי במידת שינוי הצורה שבינהם, ומידת הדבקות שבינהם תלויה במידת השוואת הצורה שבינהם״ ולא הכוונה למתחסנים ולא.. או הפוך, אלא מדובר על תכונות בנשמה, על מידות של הנפש האלוקית, שגם צריך ללמוד מהם. כמו שאמרנו שהרחמים שהתורה מדברת עליהם הם לא הרחמים של חתולות..זה משהו אחר לגמרי. לכן בע״ה הדבקות האלוקית/השוואת הצורה היא לא במידות חיצוניות.. כמו לאישה..זה לא אומר שאני דבק באישה. הדבקות היא בתכונה, בנק הפנימית. יש לכך השלכות כי הדבר לא קשור רק ביננו איך נתחבר כבני אדם בצורה נכונה, אלא איך נתחבר עם הבורא, עם האלוקות. וגם לזה יש הרבה מדרגות.

״ובזה אנו מבינים מה צדקו דברי חז״ל שפירשו הכתוב ו״לדבקה בו״, שהוא הדבקות במידותיו, מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה חנון כי לא הוציאו הכתוב מפשוטו, אלא להיפך שפירשו הכתוב לפי פשוטו בתכלית. כי הדבקות הרוחנית לא תצוייר כלל בדרך אחרת אלא בהשוואת הצורה ולפיכך עי כך שאנו משווים צורתינו לצורת מידותיו יתברך, אנו נמצאים דבוקים בו״

מדוע אני יכול להידבק בבורא רק דרך הצורה ולא דרך החומר?

הרי אנו רואים בגשמיות שהרבה פעמים חומרים דומים נמשכים..או למשל בבעח מין נמשך לאותו מין..חתול עם חתול.

מדוע הדבקות בבורא יכולה להיות רק צורנית ולא חומרית?

בבורא אין רצון לקבל, הוא מחוץ לטבע, לבריאה.

בעל״ה אומר: ״השם בורא מתייחד רק על החידוש, דהיינו על המצאת יש מאין. היש מאי=ן הוא בחינת החומר של הכלים בלבד, דהיינו הרצון לקבל, המוגדר בכל מהות שבהכרח לא בעצמותו יתברך בטרם הבריאה״ כלומר, הבורא ברא חיסרון= השתוקקות, זה לא מציאות הקיימת בו, ולכן מבחינתינו החומר הרוחני וגם הגשמי= זה רצון לקבל. אז לא יכול להיות שבבורא יש חס ושלום רצון לקבל כי אז הוא נברא ולא בורא (זו טעות שנרצה להבין של הנצרות, של האיסלם והמזרח. הם לא סתם אומרים כך, בעיקר האיסלם והנצרות, זה נמשך משורשים רוחניים. הם מייצגים קליפה מסויימת בעולם הרוחני. אף היוונים.. היום אולי זה לא מדוייק אך בהיסטוריה הקליפות היו מדוייקות. כל קליפה הינה בעלת תכונה מסויימת.)

הם לא הוציאו את הכתוב מפשוטו..מדוע לא תגיד שנדבק במידותיו? מדוע כתוב בתורה  ״ולדבקה בו״ ? אלא אומר לא, זה הפשט של הכתוב, הדבקות היחידה בבורא יכולה להיות דרך הצורה.

הצורה? מבחינתינו זה הדבר המשותף ביננו לבין הבורא. אז הבורא מייצג לנו כמו השפעה בלי חומר, כמו חסד בלי חומר. אנו באמת לא מבינים מהו חסד בלי חומר, או מהם רחמים בלי חומר?  על כן כתוב ״וביד נביאים אדמה״ כמו שאומר הרמב״ם במורה נבוכים ובעל״ה בהרבה מקומות: כל מה שמדברים על הבורא בתורה ובכלל זה רק מתוך ההיפעלות של הנשמות( זהו חוק מאוד חשוב שאנו נלמד בהמשך.) אין לנו שום השגה בבורא עצמו. למה? כי השגה = היא רצון לקבל שמתלבש בו אור. אז אם אומר שאני משיג את הבורא- זה אומר שיש בו רצון לקבל..ואני יכול לתפוס. לכן הבורא זה דבר אמוני לגמרי. אך מצד שני אם לא משיג אותו איך יהיה ביננו קשר? עשה כדרך פלא משהו באמצע= נקרא מחשבת הבריאה=רצונו להיטיב לנבראיו. דרך זה שהוא רוצה להיטיב לנו, לאהוב אותנו ולהשפיע לנו-אנו תופסים אותו.. וכעת עלינו ללמוד סדר העולמות. דרך זה שהוא רוצה להיטיב לנו אנו משיגים אותו. אך זה משהו אמוני כי איני יכול להבין מדוע אתה עושה פעולה ללא סיבה?  הרי סיבה היא חיסרון, ואין לו חיסרון. אם יש לו חיסרון הוא נברא ולא בורא. על כן יש לקבל אותו באמונה, כפי שאומרים: ״אל תחקור בעצמותו״ ובפתח אליהו מסביר: זה לא הכוונה שאל תחקור בו כי נו..נו..נו.. אם כי גם הפילוסופים הגיעו לטעויות קשות בגלל זה. אלא שאל תחקור הכוונה, אי אפשר אפילו שרוצה כי אינך יכול לחקור כי אין שם רצון לקבל. אלא עליך לקבל את זה באמונה. מהאמונה ולמטה- מתחיל השכל! אברהם ידע 400 מסכתות של עבודה זרה- היה מאוד חקרן אך חקר כדי לגלות האמונה וזה שונה לגמרי. זה עמוק- אך זו הקדמה שמחוייבת כדי להבין הדברים בהמשך.

נסכם:

הכתוב כפשוטו בהחלט. כי אין דבקות בחומר של הבורא אלא רק בצורה.

ולדבקה בו= להידבק במידותיו..כלומר, תוכל להידבק רק בצורה והיא מתראה לך דרך המידות: ״אנת הוא דאפקת עשר תיקונין וקרינן לו עשר ספירן לאנהגא בהון עלמין״ כלומר, הבורא נתגלה לנו דרך לבושי מוחין, דרך הספירות( שהן בגדר אלוקות) כלומר,  מתגלה לנו ומנהיג את העולם דרך עשר ספירות אבל הספירות הן בעולם האצילות, הן בחינת אלוקות, כלומר, אין בהן הבחנות. רק הנשמה בתודעה שלה עושה כל ההבחנות. אך אין שינויי בחוץ. זה קשור ל ״ביד נביאים אדמה״ (על כך נדבר בהמשך).

משל שנלמד מהענף לשורש כדברי בעל״ה, או יותר נכון מהסימן:

אנו רואים שהאור הגשמי הנראה הוא כלום לעומת הספקטרום של האור. זה מעט מהספקטרום של האור, החלק הכי  קטן..יש הרבה אורכי גל. כפי שהווי פיי עובד.. זה אורכי גל של אור, פשוט שאינו נראה. אם יהיה לך מקלט אחר..אתה תראה. אף גלגלי מזלות שולחים אור ברמה מסויימת..לא גשמי..אך אין לנו קליטה..אנו לא מרגישים..אך זה פועל עלינו..יש קרינה קוסמית, יש גלי רדיו, גלי כבידה..יש הרבה דברים שפועלים אך איננו תופסים אותם. אף אחד לא יודע מה זה האור? מהי אנרגייה?  = ההגדרה המדעית היא כוח של עבודה. כלומר, אנו רואים שהאור עם הפוטונים פוגעים בחומר, אז  החומר מגיב לזה בצורה מסויימת ואז הוא מתגלה. כל זמן שאנו מדברים על האור זה מצד האיטראקציה/של התפעלות החומר איתו. אך האור שלעצמו אין לנו שום השגה. אף בגשמיות.  אם ניקח את הרובד של האור הנראה בין השמש לכדור הארץ יש הרבה הרבה אור, אז למה זה חשוך? כי אין עוביות שתגלה את האור. אבל יש שם הרבה אור/ אנרגייה. אותה אנרגייה אך זה פוגע בקרקע של עולם של הסתר ואז יש גילויי. בלי אור חוזר- אין גילוי. לכן יש משהו יפה באור: מצד אחד אין לו מאסה, מאסת מנוחה היא אפס ומצד שני זה לא הבורא- כי אין לנו השגה בבורא. זהו רק כיסוי וכלי זך=הנקרא כתר, שהבורא מתגלה דרכו. תפיסתינו היא בעצם בין לבין. אין לנו תפיסה באור לכשעצמו= זה כמו עצמותו שאין לנו השגה, אך כן יש לנו תפיסה באור המתפשט ממנו, כשהוא  מגיע לנשמה. זה נקרא ״רצונו להיטיב לנבראיו.

הרמח״ל : הבורא לא מכר את כל הסחורה שלו. הוא גילה את מה שצריך לגלות. למה אין לנו תפיסה בו? כי אנו נבראים. הנבראים באים בצורה מתוכננת דרך מחשבת הבריאה ״סוף מעשה במחשבה תחילה״.

מדוע פה הכל מוסתר? מדוע הבלאגן? קשור לקליפות ונדבר על כך בהמשך.

שאלה: מה שחוסם את הבורא זו המחשבה הפרטית?

תשובה: כן. ונמשיך.

לא הוציאו את הכתוב מפשוטו, אלא זה זה תכלית הפשטות, כי הדבקות היא רק בצורה, אין דבקות בחומר. כשנדבר על דתות אחרות נעמיק בכך.

בדיחה: במעבדת המאיץ חלקיקים מנסים לגרום לפרוטונים ולעוד חלקיקים לעבור את מהירות האור, ברשותם מנועים רציניים. בשביל זה הם מפעילים עליהם הרבה אנרגייה כדי שיעשה אותו מהיר. מה שקורה שאחרי מיליארדי סיבובים ופיתולים כדי שיעבור את מהירות האור, היות שיש חוק שאי אפשר לעבור את מהירות האור, דהיינו, אי אפשר לעבור את מחשבת הבריאה (באותה מדרגה..במדרגות אחרות אפשר..עד למחשבת הבריאה הכללית, שאף אחד לא עובר אותה). אם כך-נותנים לחלקיק הרבה אנרגייה ובמקום להיות יותר מהיר הוא משמין, נהייה יותר איטי כי הוא מפרש את האנרגייה הזו כמאסה, שהרי מאסה =אנרגייה. כלומר, מנסים להיות האור, לגרום לחלקיק/לנברא להיות אור- והוא  נהייה עוד יותר גס!  לזכור את הבדיחה להמשך הלימוד על התורות השונות.

״וזה אמרו מה הוא רחום הוא יתcרך כל מעשיו הם להשפיע ולהועיל לזולתו ולא לתועלת עצמו כלל מצד הצורה, שהרי הוא יתברך אינו בעל חיסרון שצריך להשלימו, לא בצורה ולא בחומר וכן אין לו ממי לקבל, אף אתה כל מעשיך יהיו להשפיע ולהועיל לזולתך. ״

זולתך מלשון זול בעיניך.

״ובזה תשווה צורתך (לא החומר שלך..חמורך..כתוב קנאת סופרים תרבה חכמה, קנאת חמורים תרבה חומריות) לצורת מידות הבורא יתברך, שזו הדבקות הרוחנית״ על כן לא צריך להידבק בחומר, או להיות בעל התפיסה ״תבטל ההשתוקקות ותהייה אור״ לא כך.  אתה נברא, תשאר נברא רק תעשה את התיקון הנצרך.

״ויש בהשוואת הצורה האמורה בחינת מוחא ובחינת ליבא.״ דהיינו בהשוואת הצורה יש ב' דרכים/ ב' עבודות:

1. המוחא= (השכל) הזכר, כנגד גאווה- ידיעה- והתבטלות. עי יראת הרוממות ועבודה פנימית אדם מתקן המוחא
2. הליבא= (הרגש) הנקבה, כנגד אנוכיות. עי אהבת חברים, אהבת הזולת, אהבת ישראל- אדם מתקן את הליבא

(הרחבה בברכת שלום על התורה- על ההבדל בין ענר ואשכול בעבודה)

אלה ב' עבודות שתמיד אנו עובדים אותה. שניהם כלולים מזכר ונקבה וכל אחד עושה עבודה שלו.

״עניין העסק בתורה ומצוות על מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו הוא השוואת הצורה מבחינת מוחא״ דהיינו מבחינת הכוונה.

היות והכתר זה הפנים/הפנימיות/שורש  המדרגה- זה מראה לאן מכוון ״חכמת אדם תאיר פניו״ ו ״חכם עינו בראשו״ כי העיניים בתכלית/בפנימיות.

בחינת מוחא= מכוון למטרה הכללית/לפנימיות.

מוחא= עניין של השקפה, לימוד, ראש הפרצוף.

(לפעמים נראה שמלמדים והופכים התורה למסחרה גשמית..למשל רב גדול אחד אומר..לא משנה שמות כי כאן מדברים על רעיונות..מדברים על יהודי שאמר תיקון חצות וזכה בעסקה מצויינת על דירה..מלמדים כזה שינויי צורה שאין כדוגמתו. אולי זה בסדר להתחלה..אך לקחת תיקון חצות שהוא בדיוק לחצות את הרצון לקבל, שהיא רחל אמנו, או לאה..שהכוונה לחצות את הרצון לקבל ולפעול להשפעה! מלמדים לומר תיקון חצות כדי להגדיל את הגשמי והחיצוני לעצמי..מלמדים אותנו שהתורה באה לרצון לקבל- והרי זה היפך למה שהרשב״י אומר. אלא שזה גם סוג של מדרגה.

אנו מכוונים למקום האמיתי. יש לשים את זה מול הפנים. יש בהחלט מצב של לעשות שלא לשמה, אך בכל זאת מלמעלה הם צריכים להיות נשים וקטנים כי זה דרגת התפתחות הרוחנית שלהם..זה בסדר שהם שם..לאט לאט הם יתקדמו..

המדובר על נשים וקטנים שבנו. מה זה אישה שבאדם? גיד הנשה= נקב בה, רק רוצה למלא/הלילי. לכן אומרים אלילים.

לי- לי= רק הרצון לקבל.

מהם עובדי גילולים בתפילה : ״להעביר עובדי גילולים מן הארץ״ לא הכוונה לחילונים ולא לעובדי אלילים דווקא, אלא כסימן גויים מסויימים. אליל= א+ לילי= שרוצה את אלופו של עולם רק לרצון לקבל. לי אחד לגאווה ולי אחד לאנוכיות.

עובדי גילולים= שאת כל הגילויים הם רוצים ברצון לקבל לעצמם. אנחנו רוצים להעביר את העובדי גילולים האלה מן הארץ. נקרא את זה בהמשך.

״לא לשמה״ יש דרגות בזה. אנחנו שואפים להגיע ללא לשמה המשובח: זה שמקרב אותנו ביותר מסוגלות למטרה. זה מה שהזוהר בא ללמד אותנו. גם התורה שבכתב והתורה שבעפ מדברות על זה, אך בדורנו קשה להפיק את זה משם.  הרי כולם אומרים שצריך לעבוד לשם שמיים וזו אף הלכה בשולחן ערוך, הרמבם בהלכות שלו. שנזכה לכוון למקום הנכון.אמן.

״כמו שהשם יתברך אינו חושב בעצמו, אם הוא נמצא או אם משגיח על בריותיו וכדומה מהספקות. דהיינו שמבחינת וודאי המוחלט. אף הרוצה לזכות להשוואת הצורה, אסור לו לחשוב בדברים אלו שברור לו שהשם יתברך אינו חושב בהם כי אין לך שינויי צורה גדול מזה.״

משל לגבי שינוי צורה אך זה רק משל: לגבי חיסונים..לכאורה יכולות להיות דעות שונות- האם זה שינוי צורה?  שינויי צורה הרי מרחיק הרוחני..אך זה אינו מחייב כי אמרנו שיש עניין של השוואת הצורה מבחינת מוחא- שדעותינו שונות אך איננו מתחברים דרך הדיעה החומרית אם להתחסן או לא אלא דרך מטרה משותפת שהיא מעל השניים. כבית הלל ושמאי..ואף בזוהר כל אחד אומר משהו אחר- אך הם מדברים מתוך הכלל, מתוך הפנימיות. לכן אפשר שהאחד יתחסן והשני לא ואני אוהב אותו.

למה?

החיבור הוא בצורה. גם דעה בחיסון הוא צורה, אך ביחס למדרגה עליונה זה לא צורה, זה חומר..זה פרט שהוא כפוף לכלל. לכן אפשר להתחבר= זה הכוח של המטרה המשותפת של הפנימיות.

עניין נוסף: לא תמיד אנו יכולים לעבוד על הכל כי כמו שאמרנו קורונה היא מחלה קטנה..שנאת חינם כי דעתינו שונה- זו מגיפה הרבה יותר רצינית. (מזה נקבל בוסטר גם מהעולם הבא ולא רק ליצמן) על כן יש להתחבר בדבר הנעלה כי החומר פה הוא אינו נק החיבור. אלא שכתוב ״השוואת הצורה מקרבת ברוחני״.  יש מצב שאיננו יכולים להתחבר בכל החומרים- אז  עושים צימצום בדבר הזה, שם בגניזו- ומתחבר במה שכן יכול. (אם גבר ואישה היו זוכרים כל הריבים במהלך היום..)

שנזכה לצורות הנכונות כי אנו לא מתחברים לצורה של הנפש הבהמית אם כי זה גם אמצעי. אנו מתחברים למטרה משותפת.

מה המטרה הכללית של כולם? של כל הווית המציאות? מחשבת הבריאה ומצד הנבראים- בחירה ביתר דבקות. זו המטרה שרוקמת ומאגדת את כל המציאות כולה. רק שהיא  אינה מגולה לנו.

למה? כדי שנהייה שותפים, שנעשה עבודה מצידינו לגלות את המטרה, אחרת הבורא עושה את העבודה. ברגע שמאיר לנו- זה ״מתבטל כנר בפני אבוקה״, אז אין לך בכלל עבודה. לפעמים הדבקות הזו מאירה לנו במוות קליני לאנשים, אך זה רק סימן קטן ומאוד רחוק לפי שהזוהר הקדוש מדבר עליהם. (בסרטון- חוקרת מוח שהיה לה התקף..גילתה שהמוח הימני נותן לה הרגשה של חיבור..זה נכון..אך במסגרת הבהמתיות. עדיין זה סימן יפה. ברוחניות עלינו להתחבר מעבר לזמן ולמקום..ישנם הרבה חומרים במציאות שלא מראים לנו אותם שחלילה לא נפגום. ככל שאדם מתפתח רוחנית מתגלה לו.

יש לדעת לאן לכוון את הנפש.

על זה נאמר ושפת הענפים מדוייקת : ״לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב, בית ה אלוהיך לכל נדר, כי תועבת ה אלוהיך גם שניהם״ דהיינו אם אתה מקבל על עצמך נדר- זו מידת השפעה- בינה, כבודה אך כדי..אתה מביא קורבן, מקריב את הגאווה והאנוכיות שזה כלב וחתולה..

מהי תועבת= טועה בה, דהיינו מפריד אותך מהקב״ה. כמובן שזה גם מדרגה ונשים וקטנים במדרגת דומם דדומם צריכים להתחיל מזה. אך בדור המשיח.. ואנו שלפחות 120 גילגולים..5780 שנה..

על האדם לראות ולבדוק עצמו כל הזמן. הווידוי לא בא למעשה אלא רק כאמצעי/לכוונה. ( להבדיל נוצרים ווידוי)

אם כך מה נעשה? הרי שאנו לא צדיקים ואנו עובדים פה לשמה, גם אנו מעורבים עם הגאווה והאנוכיות. אז מה ההבדל בין זה שמוכר תיקון חצות או עמדת תפילין בשביל שיהיה לך פרי בטן לבין זה שלומד למשל לכבוד ומעט לשידוכים או לשם שמיים?

ההבדל: ברוך השם יש לנו את ברוך שלום לוי אשלג שאמר: ״יהיב  חכמתה לחכימין״ כלומר, עצם זה שאנו לפחות מבינים לאן לכוון את ההווה, גם אם אתה לא פוגע (חטא= לשון להחטיא את המטרה) זה מקדם אותך כי אתה כן מכוון למטרה. וזה משהו אחר לגמרי. מדוע לא אומר יהיב חכמה לטיפשימים? לטיפש אין רצון שהוא כלי לחכמה, אז כיצד אתן לו? אך מי שרוצה להיות חכם..לאט לאט, מעט מעט, כל פעם הנק הפנימית גדלה. עם הכוונה+ ההתבוננות+ השקפה יהודית= נגדיל אותה וכך נתקן את כל המדרגה, נגיע לשבת, נרגיש את הגילוי האלוקי הגדול. ואחכ שבוע הבא לעבודה.

הבדל עצום אם כל מרצינו היא רק הרצון לקבל..ועוד הגשמי

מה תכלית הגוף הגשמי?לשמש מקום עבודה. ומצד השלילה כבדיחותה אבל די אמת לאמיתה..מנת שווארמה לתולעים. יש מצב שהתולעים לא יאכלו אותו עם כל הרעלים והחיסונים..גם להם יש סטנדרטים. אם כי יש חיידק שמפרק פלסטיק..אז אולי אפשר לבנות עליו בעתיד.

אם כל התורה ומצוות שזה הדבר הגדול והקדוש אני מכוון רק לרצון לקבל הגשמי..ומילא לרוחני (זה סוג של התפתחות, מדרגה יותר גבוהה).

לזכור: שאנו חיים גם בגשמיות ויש לכל מיני תופעות של שיפור הנראות של הגוף מקום, כמו שדיברו על ההכרח ״ההכרח לא יגונה״..יש למצוא האיזון אף שאנו מדברים מצד האמת, מצד טהרת הדברים. לתת מקום- אך לדעת לאן לכוון את הנפש.

מה תכלית הגוף? מצד האמת היא להוות מקום אימון , לגרות הנשמה לפנימיות. אנו צריכים אותו כי הוא כאילו גודר אותך במעין ארבע אמות+בזמן אחד+במקום אחד= המאפשר לאדם להתאמן על  נק רוחניות קטנות. אם יתנו לאדם את כל הרוחניות- הוא יישבר. כך היה האדם הראשון במקום זה ולא עמד בזה. חילקו לנו את העבודה לתשלומים..צדיקים הם כבר עובדים על מאסות מאוד גדולות. ככל שהאדם מתקדם נותנים לו יותר מאסה.

״היראה מפורשת ל3 בחינות, 2 מהן אין בהם שורש כראוי ו 1- היא שורש היראה.

יש אדם שירא מן הקב״ה בשביל שיחיו בניו ולא ימותו, או ירא מעונש גופו או מעונש כספו, ועל כן הוא ירא אותו תמיד(ירא את עצמו..ירא מהתולעים) נמצא שהיראה שהוא ירא מהקב״ה לא שם אותה לשורש כי תועלת עצמו היא השורש (דהיינו הסיבה/הכתר זה הוא ולא להשפיע נחת רוח לבורא) והיראה היא תולדה ממנה.

יש אדם הירא מפני הקב״ה משום שהוא ירא מעונש העולם ההוא, מעונש של הגיהנום (נרחיב בשיעור הבא)

שתי יראות האלו, דהיינו, היראה מעונש העולם הזה והיראה מעונש העולם הבא- אינן עיקר היראה ושורשה״( כלומר, זה אפילו לא שורש ליראה..אם כי זה גם שלב מעבר).

קצא- ״היראה שהיא עיקר- הוא שהאדם ירא מפני אדונו משום שהוא רב ושליט, העיקר והשורש של כל העולמות, והכל נחשב כאין לפניו. דהיינו יראת הכבוד, יראת הרוממות, בגין שהוא מקבל שהבורא הוא הכלל, הגדול״. אני יודע להעריך את מה שהוא נתן..יש חמצן..יש שמש..יש…יש..נתן לנו הרבה דברים..וזה כמו תינוק שמרגיש שחייבים לתת לו..אך פתאום ייקחו לאדם את הבריאות, לא תהייה שמש, תהייה סופה..אז נעריך את מה שיש לנו. וכל זה רק בגשמיות..יש  עולמות רוחניים בהם יש שמש, כדור הארץ והאוויר.. אומר שמעון בר יוחאי: ״האוויר של גן עדן הוא נשיבת רוח הקודש״ אבל אם לא נדע להעריך מעט בגשמיות איך נעלה למדרגות רוחניות. יש סדר מדרגה אך כשאדם אנוכי הוא אינו יכול לראות את זה כי מעניין אותו רק תועלת עצמו, אך אם הוא חושב על גדלות הבורא..כמו בזוגיות שמחפש האחד מה ייצא לי? איפה הסיפוק האישי שלי? כמו חור שחור..הכל הוא בולע. אך אם מה שהוא בודק: מה באתי לתת למקום המשותף? לצד השני? בשביל המקום המשותף כי המטרה היא אהבה ולא ימינה, קליפת הימין- זה משהו אחר לגמרי..אז הוא יכול גם להודות ולהעריך.

זו עבודה כדי לראות את גדלות השם. כי היא מוסתרת בגלל הצימצום. את גדלות יונוס ופלוטוס לא רואים, בכלל מכדור הארץ..פעם חשבנו שיש 7 כוכבי לכת..אנו לא רואים ארבע אמות..את האטום הפשוט שיש פה אנו לא רואים- וזו עבודה פנימית. באנו לעבוד! על כן נדע לפחות לאן לכוון את המקלט!

שאלה- גדולת השם כמושג..האם זה הדמייה פיזית של כוכבי לכת? באילו כלים משתמשים כדי לייצר יחס של לגדולת השם?

תשובה: הרבה דרגות. ״אין בו מקום ותמונה״ דהיינו, בצורות של הרצון לקבל. אז איך אראה גדלות של משהו שהוא מעל הטבע ומעל הרצון לקבל? זה בדיוק עניין האמונה של יהוה שהוא מעל הטבע. זה  סוד ״וביד נביאים אדמה״ נרחיב על כך.

שיעור 3

מפייסבוק= ספר הפנימיות למטא= ספר המתים..כמו במצריים..

מה שלומך? = כמה שלמות הגעת? שאלה  מסוכנת..עלול האדם לקבל התקף לב רוחני אם הוא ייראה כמה הוא לא שלם..מלמעלה מגלים לנו לאט לאט. לא  מראים את הנגף בבת אחת- כדי שנוכל לתקן.

               = כמה אתה מוכן לשלם על השלמות.

נחזור מעט אחורה: ״ויש בהשוואת הצורה האמורה בחינת מוחא (השכל, זכר, גאווה)  ובחינת ליבא (הרגש, נקבה, אנוכיות)

שאלנו בסוף השיעור מהו האור?

יש חוק בחכמת הקבלה: כל מה שלא נשיג- לא נדעהו בשם. שהרי ידיעה= התחברות, השגה, התלבשות האור ברצון לקבל המתוקן( אם לא זה עובדי אלילים, דהיינו שאת כל הגילויים שלנו רוצים בנו, באנוכיות, בגשמיות).

אין לנו השגה באור, דהיינו בבורא יתברך היות ואין לו את הרצון לקבל.

אז איך תהייה השגה? במה כן יש לנו השגה?

בפעולותיו ככתוב ״ממעשיך היכרונך״ אך לא מדובר על המעשים של העובדי גילולים. שם זה לא היכרנוך, שם זה נקודת הפירוד. כשנדבר על הדתות נסביר מה הטעות שלהם. שעבדו את כוחות הטבע, או הגשמיים או הרוחניים, תלוי אם הם היוונים(אלה עם השכל) או הברברים( הרוחניים).

היות ואין בבורא רצון לקבל, אין לנו השגה בו אלא דרך פעולותיו. דרך מחשבת הבריאה אנו מכירים אותו. אך מדובר במעשים האמיתיים מעבר לזמן ומקום, המעשים שהם בעולם הרוחני= נקרא גילויי האלוקות.

מעשה= הוא גוף המדרגה, התלבשות אור בכלי. רק המעשים הרוחניים אנו יכולים להכיר את הבורא כי הגשמיות אם כי גם היא מתפתחת ומנסה להידמות לרוחניות ( כחלק ממהתפתחות). למשל כמו שרואים את האנושות היום (בהרחבה בברכת שלום על התורה). פעם העולם היה במקום אחר..לפני כ 200 שנה (בעל״ה מדבר על זה במאמרים) היה מקום ברברי.. למשל מלחה״ע ה1 וה 2.. אם היה להם פצצת אטום לפני 500 שנה האם היה כדור הארץ עכשיו? ..רק כשהתפתחנו קצת גילו לנו דברים בגשמיות- כדי לסייע לנו בתיקון.

כאמור, אין לנו השגה בבורא אבל דרך המעשים נמצא הגילוי של הבורא לבריותיו – אנו מכירים אותו ( וזה עניין דק מאוד כי יש המון טעויות בתורות זרות וגם אצל לומדי קבלה שמערבבים את ההבנות שלהם בתורות המזרח.)

נתנו משל על האור הגשמי, שאין לו מאסה, עוביות, כלומר, הוא לא חומר, אך מצד שני זה גם לא עצמותו..

אז מהו האור? משהו פלאי ומיוחד שהוא ממוצע בין עצמותו לנבראים. זה המקום המשותף, נקודת הקשר שדרכה אנו משיגים את הבורא. אבל גם את האור הזה איננו משיגים לבד כי אם דרך מלכות דאנסוף= דרך רצונו להיטיב לנבראיו, וזה מתבטא בנשמות. לכן הוא נקרא בורא= כי אנו תופסים אותו כבורא.

בורא= שהוא הסיבה הראשונית להכל.

מהי הסיבה הראשונית להכל? רצונו להיטיב לנבראיו. זה אם תרצו המפץ הגדול..זהו השורש להכל.

אז איך מגלים את הבורא? יש לחדד זאת ולזכור שהכל מדובר על התפעלות הנשמות. כל הזוהר- לא מדבר מילה אחת על האור לכשעצמו. חשוב להבין את זה..כי אנשים מגיעים לטעויות חמורות שהבורא צימצם עצמו..שחווה עצמו דרך תודעה של נברא..כל מיני עיוותים..כי כתוב בארי ז״ל  ״ צימצם עצמו״ ועוד בלשון זכר..ולא ״צמצמה עצמה המלכות דאינסופ״. מדבר בלשון זכר מצד הצורה..יש לזכור לא מדברים על הבורא אל ר ק על ההתפעלות של הנשמות מהאור האלוקי. האור הזה לא מגיע אלינו ישירות בפוטוסינתזה אלא דרך

לבושי מוחין= לבוש אלוקי מאוד זך שהוא בין האור לכלי והוא מקשר ביננו.

על היראה:

אמרנו שהשתוות הצורה מקרבת את הרוחני.

מהי השתוות הצורה הזו? לאן נכוון?

קצג- ״ומי שירא מפני עונש הקו דשיטנא כאמור אינה שורה עליו יראת השם לחיים, אלא שורה עליו אותה רצועה של יראה רעה ולא יראת השם״. כתוב לנו או ״וביד נביאים אדמה״ או ביד ליצנים אדמה? יש צל ויש לץ, אם כל התודעה  וההשקפה שלי זה מה אקבל בעולם הזה ובעולם הבא- זה הככלי של פירוש המציאות שלי, כל מה שמעניין אותי זה האני שלי, והוא כל כך רטן וכל כך מוגבל..ואז ממילא היראה שורה עליי..אז אני  בצימצום, בהסתר, אני צר כמו מצריים. ״משום זה המקום הנקרא יראת השם נקרא: ״ראשית דעת״ (דעת= דתי =דת+תפארת+ יסוד) ועל כן נכללה כאן מצווה זו, וזוהי השורש לכל שאר מצוות התורה״ המקובלים שהיראה היא השורש לכל. אביר  יעקב מדבר על כך הרבה- זה השורש להכל. זה לא אומר שאנו צדיקים, אך לפחות לדעת לאן לכוון את הממטרה, הקשת, הפצצה או עדיף ללב. זה בסדר שאנו מעורבים מאנוכיות ומסיגים, אך יש  הבדל גדול אם לפחות האדם מכוון למטרה ואז כל פעם הנק הפנימית של הלב גדלה. אך אם אכוון רק לעצמי- אז השכינה הקדושה היא בעפר, האדם אינו חושב עליה. (נמצא בהרחבה על הנקודה הפנימית וחשיבותה בסרטון בהילולת רחל אמנו). היראה האמיתית מלשון ראייה. בזכות  האור חוזר אדם יכול לראות את המציאות. אם אין לי אור חוזר אינו רואה כלום, בחושך ( כמו שכתוב שמי שעושה קראק בתלמוד  הבבלי הרי זה כעיוור המגשש קיר ואין  לו עיניים לראות ברזי העולם וניסתריה.) על כן נאמר: ״יראת השם לחיים״ דהיינו חיים זה דבקות, השתוות הצורה. מהם חיים? תנועה, אף התאים עובדים כך..שיש תנועה של השפעה יש מקום לחיים. כמו שכתוב ״ויפח באפו נשמת חיים״ כלומר שנתן בתוכיותו ובפנימיותו את צורות הקבלה הראויות למין האדם. שנתן לו את האפשרות לעשות  תנועה של השפעה. לכן הוא אומר ״ואותם המתייראים מטעם עונש דמלקיותה ולא מטעם מצווה (מצוות האמונה, מצוות הרוממות, או לפחות מצוות למעלה מהדעת בתור התחלה) עליהם נאמר ״מגורת רשע היא תבואינו (זה מה שיבוא לו) מי שעובר על יראת השם עובר על כל מצוות התורה ונטמן בקליפות ונענש במלקות של 4 מיתות בית הדין״( את זה אפשר לראות בספר בראשית בספ של הרב ״התורה, האדם ומה שבינהם, שם מסביר את 4 מיתות בית הדין ולא מדובר על חיסונים או אבנים, אלא הכוונה לחוויות שהאדם עובר בתודעה שלו, המרגיש שהמציאות סוקלת אותו בלשון הרע, באי הבנה של השגחת הבורא, או שנחנק כי הוא לא נושם את הרוחניות כי יש לו מסכה של עבודה זרה..נושם עובדי גילולים..(הרחבה בשיעור הבא) היוונים לא ראו את האור הרוחני אלא רק הגשמי. ואם אנו רואים רק את היוונים איננו רואים כלום..פעם לא ראינו את נפטון מכדור הארץ..ידענו על 7  כוכבי לכת ועוד הרבה דברים נפסדים..כיצד נראה את הרוחניות בלי להתפתח? ויש כל כך הרבה לגלות! אך  אי אפשר לגלות עד שלא מתפתחים רוחנית. מדוע? כי אם את הכוס קפה האדם לוקח לרצון לקבל, כיצד יקבל אור אלוקי יקבל לשם שמיים..אז ישנן הגנות ושמירות במציאות הרוחנית, שחלק מהם זה 4 מיתות בית הדין, להט החרב המתהפכת- שם שומרים על האדם ומגלים לו לפי ההתפתחות הרוחנית שלו. בטמואה מנסים לעשות משהו אחר. למשל האינדיאנים, עובדי עבודה זרה ואף לומדי קבלה שעושים את זה-לוקחים סמים שזה  כמו לגרום לגירויי של המשכת אורות כי זה מחסומים בתודעה..פותח פרסאות..כדי להרגיש  מעבר לזמן ומקום. זה אכן עובד..יכולים לשבת ופתאום רואה פרות מסתובבות..חיסונים עפים..חייזרים המתקשרים איתי..הרוב משובש כי זה עובר דרך השיבוש של התודעה הגשמית, דרך הדברים הקיצוניים שיש להם בתודעה. אבל בלי לזוז כבחלום אפשר להרגיש חוויות. כי החוויה היא לא בגוף, הגוף הוא רק אמצעי. (היום אפשר בציפים..דרך הוויפיי..הטכנולוגיה הזו כבר קיימת) הלוקחים סמים אכן יכולים לחוות הרבה הרגשות בלי לעשות הפעולות. (רוב הסלבים הולכים לזה בסוף היום..למה? יש להם כסף, כבוד- מה צריכים סמים? רוצים להרגיש מעבר לחומר.

כל נברא, אף הנוצרים, גם המוסלמים ואפילו עובדי גילולים- יש להם  נק של נק של נק פנימית המוסתרת מהם. כאן הוא מדבר על היהודים. אם נגיד נולד האדם לאם יהודייה- יש לו פוטנציאל לנשמה של יהודי- זהו סימן מובהק. אך עליו להוציא את הפוטניציאל הזה מהכוח  אל הפועל. זו רק נק פנימית. אם  האדם עובר על הנק הזו ולא מגדיל אותה כמו שאנו מדברים על הנושאים האלה..טוב שכך כי הדברים מעניינים וחשובים. פה אנו רוצים להגדיל את הנק הפנימית. אמנם אומרים עוד דברים כי ״אין צדיק בארץ יעשה טוב ולא יחטא״ אך המטרה היא להגדיל את הנק הפנימית. על כן עוברים על היראה,  במקום להגדיל את יראת הרוממות. ומדובר על אלה שעוסקים בתורה ומצוות..הם מגדילים את יראת העונש. לא מדובר רק על כאלה העוסקים בחיצוניות התורה אם כי זה בהחלט אחד הענפים המובהקים, אלא גם עלינו, יש בנו כל המדרגות האלה: את צד יראת העונש שבנו= כף הקלע. פעם אנו נעים מיראת העונש כי יש כאלה שכף הקלע שלהם היא 'מאינסטייד אוף גרם' לאייפון ליו-פון..ויש כאלה שכף הקלע שלהם זה מיראת השם ליראה עצמית..זה מתבטא בהרבה הרבה הבחנות, אך הוא  מספר על

לנו על המציאות. כפי שהספרים מספרים על הארי פוטר..הזוהר מספר על הארי הקדוש..

מספרים לנו (ספיר זה דבר המאיר) איך לגלות את היראה הנכונה. אז אם אנו אומרים בצורה כל כך ברורה, בלי להתבייש גם..הרי הרבה לומדי קבלה המבטיחים שאם יקיים האדם תורה ומצוות, תלמד פנימיות, תקבל רוח הקודש..תהייה לך טובה בגשמיות..זה לא! מותר קצת אך אם זה כמעט הכל..זו בעיה גדולה. על כן מי שביראת העונש- זה  יהי כל עולמם..זה מה שהוא יעשה מהנפש שו, את  הפסל, את הגשמיות, את פינוקיו..(בהרחבה בקורס קבלה למתחיל) הוא לא ילד אמיתי כי אין לו נשמה. אם לא מחברים את הגשמי, את המטא..לנשמה אז פינוקיו אינו ילד אמיתי אלא חד פעמי..הגשמיות או המטריקס =אמת+טריקס וגם מטריקס= א+ מת+ריק+ס , כי אם לא נחבר את המטריקס לנק הפנימית אז זה ריק+מס , זה בא לרצון לקבל וכך האדם נפרד מן האלוקות. על כך  אומרים בתפילה ״לא ניגע לריק ולא נלד לבהלה״ שהיגיעה שלנו לא תהייה לרצון לקבל שהוא נקרא ריק או רווק..לא לבעלה אלא ליראת הפחד.

הרבש מפרשת וירא: ״ואני רואה שאתם הולכים בדרך הפוכה, היינו שאתם רוצים שאני אשמש אתכם, שאני אמלא את האהבה העצמית שלכם, ומה אתם באים אליי לבקש הוא רק להגדיל את הרשות שלכם. כלומר, אתם האדונים ואני העבד שלכם. ואתם הולכים כל היום עם טענות עליי, שאני בעל חוב שלכם. ואם הייתם יכולים לקבל ממני בחוזקה(לקחת בכוח את האור, כמו בסמים- לקבל חוויה מעבר למקום ולזמן בלי תורה ומצוות ועבודה פנימית..רוב  המתקשרים עושים את זה על בסיס קבוע) בטח שהייתם מקבלים. ומה עשה הבורא בעולם? ברא חושך בעולם הנקרא= העלם והסתר.

שאלה: גם כלומדים יש חשש מעונש.

תשובה: זה מכוון באור מקיף וללומדים באור פנימי. ללומדים זה יותר  נוגע לצורת עבודת הפרט, עבודת הפנימיות. להם  זה באופן כללי. ככל שנעבוד יותר פנימה- זה גם יעזור גם להם. כמו שאומר בהקדמה לספר הזוהר: אם הצדיקים ולומדי תורה היו מושכים אור  מהאינסופ ברוך הוא- זה היה משפיע לאינסוף הדורות. ואכן אנו במקום התיקון והם מעורבים בזה. ההבדל: הנק הפנימית שהיתה אחוז אחד- נהייתה פתאום 20 אחוז ב״ה בפעם הבאה.  אבל אז אם מביאים לאדם שוב מיראת העונש, אף שברור לו שזה לא דבר נכון כל היראה החיצונית עבודה זרה זו, אבל זה מכון  כושר. דווקא אדם העובד על יראת הרוממות מגלים  לו יותר את יראת העונש. זו יראה שונה כי זה עובד על דברים בעולם הרוחני. וזה גם לא מצב שלם..אבל זה בכיוון הנכון. כי האדם מתפתח  יותר..וככל שהוא מגדיל את הנק הפנימית= נקרא בר-מצווה, אז הוא גדל יותר. וייקבל אימון יותר גדול. יחד עם זאת הוא כבר לא מתקן כוס חד פעמית..אלא כוסות זכוכית..וזה יותר גדול. בע״ה נגדיל יותר הנק הפנימית.

בשיעור הבא נדבר על ההבדל בין כל הדתות.

בע״ה נעשה ונצליח-נעשה כלים להשפעה ונזכה להיות בצל האמונה. אמן.

שיעור 4

(מה נשמע? כתוב לנו ״נעשה ונשמע״ אז כדאי מה נעשה..כי אם נבדוק מה אנו שומעים..יכול להיות שאיננו שומעים את דבר השם כי אם את ה-טריק-טוק או ריק- טוק. הוא כמו לבן: אומר לנו משהו אחד ומתכוון למשהו אחר. אגב, חז״ל אומרים שהיה כושי..חוץ מהשם שלו כלום לא היה לבן- כי הרצון לקבל בולע את הלובן העליון. )

היום נדבר על ההבדל בין הדתות? בין יהדות למזרח? לנצרות? למדע? לאיסלאם? לפאגנים? וכן על דרך זה. מה טעותם? ולמה האיסלאם +הנצרות+ היהדות- הם הדתות המרכזיות בעולם? זה לא סתם. זה נמשך משורשים רוחניים. האם מותר ללמד גוי תורה?

מדוע חשוב לדבר על דברים אלה? אומרת הגמרא בירושלמי ״כל הפנים שוות״, דהיינו הכל אותו דבר. זה פגם חמור כי זה מרחיק את המשיח. חשוב להבין מה הטעות שלהם, כדי שלא נתחתן בם, נתערבב בם. אם כולם אחד..הכל טוב..שנתחתן עם ישמעאל בלי להתגייר..היום זה סלבי ..אך התורה רואה את זה כאחד החמורים שיש. היות והבירור נצרך כי הם כבר פלשו בשיבושיהם ליהדות – הכרחי לדבר בזה. יכול להיות שאם הם לא היו מתערבבים בתפיסות הרוחניות שלהם בתוכינו- היה ניתן לוותר על הבירור הזה. היות וכתוב ״אלמלא לא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמישה חומשי תורה בלבד״, היות וכבר ירדנו, אז צריך את האור המתאים מצד הקדושה כדי לעלות.

ניתן דוגמא:

טעות 1 במסגרת העירבוב: בתורת המזרח וגם בנצרות אומרים שהנשמה היא אור. זו עבודה זרה לומר זאת. אנחנו יודעים שהנשמה היא הרצון לקבל היא לא אור. נכון שיש בה את צד האור..אך היא לא אור. בחיצוניות של היהדות – יאמר שהיא אור. זו טעות היא לא אור אלא רצון לקבל. זו ממש עבודה זרה!   (כנראה נספיק רק על התורת המזרח. השיעור לא פשוט וצריך להבין את הדברים. לא בגלל הרבנות החדשה..אלא בגלל הנק הפנימית.

עקו״ם=הגנה לזכויות יוצרים באומנות..עכו״ם=עובדי כוכבים ומזלות.)

״ולפיכך כל מי שחושב דברים אלו(של קבלה עצמית) נמצא בוודאי בפירודה ממנו יתברך ולא יבוא לידי השוואת הצורה לעולם וזה מה שאמרו חז״ל שכל מעשיך יהיו לשם שמיים כלומר, דבקות לשמיים. כלומר, לא תעשה שום דבר שאינו מביא למטרה זו של הדבקות״

איפה לא תעשה? לא במעשה זה בוודאי, אלא בתודעה= בכוונה הפנימית. זה קריטי ביותר והסברנו על כך בשיעורים הקודמים.

מה זה שמיים?

אותיות שם+ מי. מי= כלים דהשפעה. כלומר, שם מידת ההשפעה בשמיים, בזעיר אנפין, בכלל.

אותיות שם+ ים. ים= המלכות. היא  צריכה לעלות לבינה- היא מקום ההשפעה. זעיר אנפין הוא שליח של הבינה.

שמיים גימטרייה= השכינה= כי צריך לחבר את השמיים והארץ בבחינת ״סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה״ (יעקוב היה בן 63 כשנסע לחרן= גימטרייה סג= גימטרייה נביא..לכן הוא ראה את החלום..הגיע למדרגה)

״שכל מעשיך יהיו להשפיע ולהועיל לזולתך (זולתך- מלשון זול בעיניך ויש אומרים ז״ל השם ישמור..אם לא סיפק לי את הרצון לקבל..אז אין לו צורך בעולם..אך דווקא את זה אדם צריך להעצים) שאז תבוא להשוואת הצורה עם השמיים (דהיינו עם הפנימיות, עם התכלית, עם הכלל, עם זעיר אנפין) מה הוא יתברך כל מעשיו להשפיע ולהועיל לזולתו, אף אתה כל מעשיך יהיו רק להשפיע ולהועיל לזולתך, שזו הדבקות השלמה (כמובן שמעשיך אין הכוונה למעשים החיצוניים..זאת הוסבר שמדובר על הצורה. אך מדוע זה נקרא  מעשה? כי אנחנו רצון לקבל ומדובר מצד הגוף. ועלינו להוריד את זה ללב. מעשה= נקרא ברוחניות גוף המדרגה, וכן שאמרנו ״נעשה ונשמע״.. נשאל את האדם מה נעשה? ולא מה נשמע? איזו עבודה צריך לעשות- כמו שהרב היה אומר: ״כשבאים לרב או לבורא צריך כמו לבוא ללשכת עבודה..ולא כדי לקבל אורות.״

אם כך מה ההבדל ביננו?

2. שעלינו לבוא להשוואת הצורה עם השמיים מצד הצורה ולא מצד החומר. (נדבר על כך בהרחבה) כל היהדות, הזוהר, הפנימיות מדברים בסוד הג קווים בקדושה ולא מצד הקליפה הנפרדת. מצד אברהם, יצחק יעקוב ולא מצד עשיו, לא מצד ישמעל או מצד כל שאר הקליפות, לא מצד המזרח. על כן עלינו להבין איך לקרוא את הזוהר. בתניא- מדוע צריך להיזהר מזה? איך לקרוא את הכתוב מצד  הפנימיות ע״פ סוד ג הקווים ולא מצד הקליפה הנפרדת. זה פיקוח נפש מכיוון שאם לא מקפידים אפשר לקרוא את הזוהר הפוך לגמרי, בחיצוניות גמורה. (אגב- תופעה קשה בה יהודים משיחיים ומיסיוניים בשנים האחרונות עם תקציב בלתי מוגבל מפרסמים גם על הערך זוהר או קבלה את הברית החדשה. גם בגילול=גוגל וגם בטריק טוק, גם ברגע של גרם וגם בווטסדאון וגם במטא-ספר המתים וגם בפייקבוק..הם מגיעים להרבה חילונים שמזדהים איתם ולכאורה בצדק..כי למשל באמת כתוב בגמרא שהאישה דומה לשטן בפשט..אם לא לומדים את הדברים באמת- זה קל מאוד להפיל אדם..גם כאלה שלומדים כבר קבלה. אף הם לקחו את הרב וציטטו אותו. על כן יש להיזהר.) יש להבין את הפגם שלהם מתוך שאנו נבין את פנימיות התורה. גם הם עובדים אצל הבורא! כשאנחנו מזלזלים בפנימיות אז מעלת החיצוניות עולה- זה אחד הדברים הקשים ביותר מכיוון שזה מרחיק את רוחו של המשיח.

הרבה מלמדי קבלה שעירבבו הרבה מידע שלהם מתורת המזרח בלימוד שלהם את תורת הקבלה. הם לא הסירו את  ״שמלת שביים מעליה וגילחו את שערות ראשה״ אלא  כל החיים עסקו במזרח וכעת מנסים להבין את הקבלה שיתאים לאנשים..אכן  יש להוריד את זה לעם. גם ההגות- לבטל עצמך שרק הבורא יחשוב.

3. תורות המזרח טוענות שאין בחירה. שהבורא צימצם את עצמו ואכן כתוב שהבורא, האין סופ צימצם את עצמו. אצלינו זהו פגם חמור מאוד. וכמובן אומרים שאין עוד מלבדו ולכן שהבורא צימצם את עצמו ולא אתה כי אין עוד מלבדו. יש לדעת דקויות אלה כי הכל נשמע אותו דבר, כדבר ״כל הפנים שוות״ דהיינו כל הפנימיות אותו דבר. לא ולא יש קליפות- אנו לא בגמר התיקון. כשגם אז יהיו דברים שלא משתנים לעולם.

נקודה פנימית שיש להבין היא שהדתות הן רק ענפים. כאשר כל הדתות הן דברים בתודעת האדם. תפיסות של הבורא ושל התורה בתודעת האדם.

למשל דוגמת קליפת לבן ועשיו, או קליפת ישמעאל- שבהתחלה  בה אליהם לתת להם תורה ואחכ לבני עשיו..או הפוך. מסביר הרב״ש שכמובן מדובר על האדם:

• בהתחלה הוא בא עם קו שמאל לעבודת השם= מה ייצא לי מזה? ורואים שאין תורה כך. אי אפשר לקבל תורה באנוכיות.
• לאחר מכן מגיע עם קו ימין לעבודה= להשפיע ומנסה לגנוב כמו הישמעלים..אי אפשר לקבל תורה אם אתה עושה הכל לעצמך.
• רק אז אין לו ברירה והוא בא לקו אמצעי. נכון שיש לזה השלכה בענפים הגשמיים וזה קריטי כמו שאמרנו ״לא תתחתן בם״ אך מדובר על האדם עצמו שהוא עם התודעה שלו ניגש לתורה ולומדה או בקו אחד או בקו של טומאה וכן על דרך זה.

נמשיך לקרוא מהזוהר פרשת וירא פ' כדי להתכלל בדעת עליון:

״אמר רבי אבא יומא יום אחד פגשתי עיר אחת, (דהיינו היה בהתעוררות מסויימת) מאותן שהיו מבני קדם (דהיינו מקדמונו של עולם שברא הבריאה להיטיב לנבראיו והם הורסים את האור לעצמם, ואמרו לי מאותה חכמה שהיו יודעים מימי קדם, מצאו ספרי  חכמה שלהם והגישו לי ספר אחד (כמובן לא מדובר שהלך לסיפרייה- אלא ראה בספירה מסויימת בתודעה את המציאות הזו. בלי סמים..הוא היה צדיק) והיא וכתיב (והיה כתוב בו) כי יען הרצון של האדם מכוון בעולם הזה כן ממשיח עליו רוח מלמעלה. כי אין אותו הרצון שנדבק בו וכן בטומאה (בנביאי הטומאה היו עושים כל מיני פעולות של דימיון, כמו להכניס הראש לבריכה בלי לנשון, מקריבים קורבנות זרים, עושים  כבעל פעור דברים נוראים- כבלעם שהיה בעל אתונו..הם לא היו פראיירים..הם ידעו מה הם עושים..זאת  כדי לעורר את רצונות קבלה הגדולים..רק הם ידעו לעשות את זה. היום עושים את זה בלי לדעת מה לכוון..זה טוב כי כך פוגמים פחות כך)

ואם רצונו להידבק בסיטרא אחרא (דהיינו ברצון לקבל לעצמו=הנקרא בני קדם שרוצים את האור) הוא ממשיך אותו הדבר מלמעלה למטה אליו( רק  אחרי זה היה נשבר כמובן.) היו אומרים שכדי להמשיך דבר מלמעלה עיקר הדבר תלוי בדיבור, במעשה וברצון להידבק (לכאורה גם אנחנו אומרים אך רק בצד הקדושה).

מצאתי בו בספר כל אלו המעשים והעבודות של כוכבים ומזלות (כוכב מלשון כוח בו, שזה הגאווה. מזל מלשון ניזול שזה ייזלו מיים__ שזה האנוכיות..ייזלו מיים למיסטיקה, לרגש,בלי שכל..בסבבה..כמו שהמיסטיקנים עושים. הרב דיבר על כך בתע״ס או במאמרי הסולם שיש שעושים מיסטיקה כאילו מצד הדימיון אך בלי שכך ישר, בלי עבודת הזמן וזהו פגם חמור מאוד (בהרחבה במאמר זמן ומקום שבמאמרי הסולם).

״לכן כעין זה מי שרוצה להידבק למעלה ברוח הקודש הנה צריך לפעול מצד הקדושה. והיו אומרים במה שהעולם נמשך בעולם הזה כן מושכים אותו כשיוצא מן העולם הזה, ומה שנדבק נמשך אחריו בעולם הזה, כן הוא מידבק בו בעולם האמת. אם בקודש- קודש, ואם בטומאה- טומאה (הכוונה כשיוצא מן העולם הזה, שהיינו מתפיסת הגשמיות, לאו דווקא שנכנס לפייסבוק..או שהוא חלילה מת-א..אלא שיוצא  צתפיסת העולם הזה והוא מקהה את החושים ומנסה להשתמש בדימיון הרוחני למשוך אורות..זה נקרא שנפטר מהעולם הזה. אם כל התודעה שלו באנוכיות, בקליפות- אז הוא אינו סולם יעקב- מה שיראה מלמעלה זה לפי האנטנה שלו, שזה קליפות, טומאה, נבואות שווא..דברים קשים כמו שרואים אצל כל המתקשרים הלומדים קבלה ומשתמשים בבעל״ה לתישקורים שלהם. השם יציל= דהיינו ייתן לנו צל של אמונה להידבק בו)

״ובכל מקרה אמרתי להם בניי הדברים שבספר קרובים לדברי תורה( מדוע הם קרובים? מכיוון שבאמת נפלו שם ניצצות דקדושה בשבירת הכלים ואם נדייק- בחטא אדם הראשון- בגלל שיש שם נקודה פנימית זה מבלבל למי שאין את כוח המסך והכל נראה לו אותו דבר. במזרח אומרים צריך לשרת. גם אנחנו אומרים שצריך להשפיע על מנת להשפיע. מה ההבדל? מי שאין לו את כבחוק האין- מי שאין לו את כוח המסך= כוח העיכול לברור את הדברים- הכל נראה לו אותו דבר. הוא אוכל כל מה שבא לו ועושה כל מה שבא לו- אך בסוף הוא משלם את המחיר)

״לכן אמרתי להם בניי הדברים שבספר קרובים לדברי תורה״ מדוע? זה נראה אותו דבר. כי אין לך כוח הבירור וגם כי אכן יש שם ניצוצות של הקדושה שנפלו ועל כן יש את הבלבול.

״אך יש לכם להתרחק מספרים אלו כדי שלא יטו לבכם לאלה העבודות ולכל הצדדים שאמר כאן, אולי חס ושלום תסורו מאחר עבודת הקב״ה״ (היות ויש שם כל כך הרבה קליפות שאין לך אפשרות לברור את הנקודה הפנימית. כאן הוא דיבר על צדיקים גדולים..עלינו אין בכלל מה לדבר..)

״כי כל אלו הספרים מטעים בני אדם״ גם אלו בסיפרייה..אך כל אלו שבספירות שבטומאה..התודעות של המזרח. של התפיסות הלא אמיתיות בנפש.

״משום שבני קדם חכמים היו וירושת החכמה הזו ירשו מאברהם שנתן לבני הפילגשים, שכתוב ״ולבניהפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות״ דהיינו נתן להם כוחות של השפעה. אך זה מעורב עם טומאה. מדוע נתן להם את זה? שייתן הכל ליעקב, ליצחק..לא יש תפקיד לקליפה- היא שומרת על מה שאי אפשר לתקן, אך יעקב- כל בניו קדושים הם מצד הדושה ומצד התיקון. אז נתן להם את זה כמו מיים אחרונים. אני נותן את זה בינתיים- כדי שזה יהיה בצד ולא יפריע. אך אם היהודי מכניס את זה לעצמו זה פגם חמור. עם זאת הוא נתן להם את זה..אך לא היו חייבים לעבוד עבודה זרה עם זה..זו טעות שהם עשו. (בהרחבה כשנדבר על ההבדל בין הדתות)

״ אבל זרע יצחק אינו של יעקב אינו כן שכתוב״ וייתן…״

במזרח יש כמה שיטות , אדבר על השיטה המרכזית ומצד השורש הרוחני של הקליפה ולא הכוונה כאן מצד הגשמיות, שהרי היא יכולה להתבטא בכמה אופנים וזה לא כזה משנה..כמו שאתה משדר את אותו ערוץ ויש כמה ממירים..הדגש כאן היא מה התודעה הזו אומרת? ומה היא אומר לנו כיהודים. הם אומרים:

א. אתה הבורא, אתה האור, הכל אחד..כל עוד אני זה האחד..

ב. ההשתוקקות היא מחלה. כי לאור אין השתוקקות..כתוב הרי ״להשתוות הצורה״ וכך שאני רוצה להיות טהור, נאור..

לא סתם זה נקרא המזרח- כמו שהשמש במזרח כך גם אני זורח וכך גם אני מחלק פה את האורות…ובסתר ״כל חסד דעבדין לגרמ__״ זה הכל בשביל עצמם. ובכך זה נוגד את האמונה הראשונית של היהדות. והיאשהבורא ברא את הבריאה יש מאין= שהבריאה היא רצון לקבל.

ג. הם מנסים לעשות עבודה של מלאכים- חפץ חסד. לכאורה זה דבר מצויין, אך טעותם (בשונה מהאיסלם שאינם טועים בכך) רוציםחפץ חסד מצד האור בלי הרצון לקבל. ״אני אור״ זו אשלייה בריאה..אני חוזר להיות האור..שאלה רלוונטית היא מדוע הם צריכים את האשלייה..כך נופלים לעבודה זרה חמורה. נזירים למשל מנסים לבטל את הרצון, עוזבים האישה בסוף ימיהם..את המשפחה..(מושה רבינו אמנם עזב אך החזיר גרושתו..השתמשברצון לקבל)

ד. הם גם רוצים לבטל את האהבה לגמרי. לכאורה זה דבר מאוד אמיתי (נרחיב על בהמשך) אך ביהדות כתוב: ״אם האדם יכל להינות בעולם הזה ולא נהנה- דנים אותו על כך״ (כמובן שמדובר על הנאה לשם שמיים) יש להם גם עניין של לצום, לבטל החומריות, להקהות את החושים. זה נראה דבר אמיתי..גם הוא צם שבוע, לא למטרות רוחניות כי אם בתור חיטוב..כשמקהים את החומר ניתן לחוש רגשות יותר עדינות, את הגוף האיטרי או אוטרה או גיגאבייט..זהו שקר, אשלייה, שדים ורוחות.

המדענים הגויים  עשו מחקר שטוענים שמושה רבינו היה בנבואה אך זה בגלל שצם 40 יום וזה לא קשור לאלוקות כי המוח מייצר סמים אם אתה צם הרבה זמן. לכאורה יש צדק בדיבריהם כי ההשתוקקות היא גורמת למחלות..האוכל הורג את האדם וזה מדעי היום. יש תהליך בגוף הנקרא ___שכאשר אדם אוכל הוא מאיט אותו. ככל שאדם אוכל יותר כוח העיכול שלך יורד ואדם נהייה חולה..הלחם כגורם לכל המחלות בעולם ויש האומרים שהבשר..יש לומר ששניהם. ההשתוקקות גורמת לאדם להיות תאוותן, חלש, פוגעת  בדימיון הרוחני- זה הכל נכון, כמו  שאמרנו הדברים קרובים..זה מאוד מסוכן. גם החילוניים והמסורתיים וכן לומדי הקבלה שלומדים מזרח בצד..

בכל מקרה אנו חלילה נגד כל זה. מדוע?

כי אנו לא אומרים לבטל את החומר כי אם מצווה להתחתן, להשתמש בקליפת נוגה, תעשה ברית מילה- אך תעשה גם פריה. היהדות לא אומרת לאדם תבטל את עצמך, תן את הלחי השנייה..אנו בקו אמצעי. ויותר מזה- אם כל הבריאה זה רצון לקבל, כתוב אצלינו שזה אסון חמור ואסור להתאבד. כולם מבינים את זה רק בחיצוניות. זו אמת. כי זה הענף. להתאבד הכוונהשאני  רוצה לבטל את הרצון לקבל שהבורא נתן ברא. זה חטא חמור כי השם בורא מתייחד  רק על החידוש. מצא יש מאין. מי אני שאבטל את מה שהבורא עשה? הם לא מבטלים אותו בגלל הגשמיות..ולא אכפת אם נצום שבוע או לא,הם מבטלים זאת כסימן, עושים למטה כעין מעלה, כסימן לכך שאומרים- לא צריך את הרצון לקבל..אני האור. (בשיעור קודמים עם המש של החלקיק האלוקי במעבדה).

על כן האמירה תבטל עצמף, תהייה איין מצד ההזדהות, כי אם אדם אינו רוצה כלום- אז הוא יכול להרגיש כאילו את כל המציאות. למשל- אם אבטל את האני ואנסה להידמות לעץ- אתחיל להרגיש את האנרגיות שלו. (מי שרוצה לפרוק חשמל סטטי לא חייב ללכת לים הוא יכול ללכת לחבק עצים..כי הם מחוברים לאדמה.)

עלינו לומר כל זאת כי עלינו להשתמש ברצון לקבל אבל בסוד ג הקווים.

יש להיזהר כי מי שעושה מיום חול שבת- גם השבת שלו תהייה חול גמור.

הבילבול נמשך משורשים רוחניים כי באמת יש  שם ניצוצות קדושה, אם כי כרגע אי אפשר לברר אותם. אלא אם כן האדם הוא יוסף הצדיק. במזרח כן עשו בכך תיקון באמת (נדבר בהמשך)

-הודו לשון הודיה-בינה- קו ימין. אם בינה מתבלבלת וחושבת שהיא הבורא – שולחים אותה הביתה. בסוף היא מגיעה לז״א ומלכות. היא לא נשארת בבינה. (בפירוט אצך הרב דוד היימן)  בינה לבד היא קליפה. שם הוויה י-ה-ו-ה . ״היא עשר ולא תשע, עשר ולא אחת עשרה״. לכן ביהדות משתמשים בקליפת נוגה, ברצון לקבל, אומנם בג הקליפות הטמאות אנו לא משתמשים, אלא שומרים אותם בצד. זו עבודה של שמירה, אלא שדרך נוגה אנו משתמשים בהם באופן חלקי. לכן אין לנו עניין להיות נזירים. נזיר צריך להביא קורבן, כל שכן נזיר החושב שהוא הבורא בעצמו. הוא כצריך להביא את עצמו כקורבן. לכן המטרה לא לברוח מהגשמיות כמו המדומיינים והמתקשרים..אם כי בסתר הם הכי תאוותנים. כמו היוונים שבסתר עשו את התאוות הכי קשות. למרות שהם נאורים וחכמים. עם זאת היות והגשמיות היא רק סימן, אז לא צריך לעשות מסיבות בגשמיות..היא יכולה להיות סבירה, זה בסדר.

כמו שנאמר במאמרי הסולם״ההכרח לא יגונה ולא ישובח״ אך לא לבטל אותה. ולא בגלל שאכפת לנו מהגשמיות אלא שאם אדם מבטל אותה כאילו אומר שאינו צריך לתקן את הרצון לקבל. כמו בנצרות שהוא ביטל את המצוות- ולא סתם..זאת כי רצה לומר שלא צריך לבטל את הרצון לקבל אלא רק השפעה. אך היא ההשפעה נהפיכת לטומאה גדולה אם היא לא בקו אמצעי (ראו קליפת ישמעאל- שם הם מתוקנים ונדבר על כך בהמשך.

בישיבות יש אמירה חכמה מאוד ״תאכל טוב, תישן טוב, תלמד טוב״ (שכחו לומר תלמד טוב בחצות לילה) זו דוגמא לכך שאיננו נזירים, אלא קו אמצעי.

לומדי קבלה שלא טיהרו את התפיסה כמו שרבי אבא בזוהר אמר: הם מביאים את כל מה שלמדו במזרח ומכניסים את זה לתוך היהדות ובל״ה..כי הבורא רוצה לחוות עצמו דרך הנברא..כך המלמדים אומרים..ושזהו מסע של הבורא ולא שלך כאדם..כי אין עוד מלבדו. אלו עיוותים שהם תוצר לכך שאדם לא צמוד ליסודות.

זו מעלה גדולה שעלינו להידבק ברב אדם סיני שהוא צמוד ליסודות כל הזמן. כל הזמן חושב דרך התע״ס, דרך הכללים, הפנימיות, הוא רואה את הכלל. לכן כל דבר יודע ומאמין. הרבה לומדי קבלה אפילו תלמידים של הגדולים שלא בכוונה כי  הם כן מכוונים לשם שמיים- אך יש להם טעויות.

ביהדות אנו אומרים שהשתוקקות היא אינה מחלה כמו שאומר בובאלה..אלה היא חמלה. אלא שאנו אומרים שאם ההשתוקקות היא רק לעצמך- זו באמת מחלה. אז תטהר עצמך- יש לך תורה. ״בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין. אמר למלאכים שלא צריכים תורה (כמלאכי המזרח) שנפלו לארץ, ככתוב שהקב״ה זרק אותם לארץ ואז הם חטאו בבנות האדם. ברגע שייקחו להם את אור הנירוונה- הם עושים את התאוות הכי קשות. ואז כל הזכות שלהם..השם יציל.

אם כך: ההשתוקקות היא חמלה. האישה- אש השם- היא עיקר הבריאה. אך צריך תיקונים. ולא תיקנים- הם אוכלים הפסולת. כמו במזרח שאומרים הכל אור..לא אתה לא תיקן..אתה מתקן..אתה תינק= אותיות תיקון..אינך תיקן.

ברוך שעשני כרצונו- כרצונו להיטיב לנבראיו- זו הברכה הכי גדולה שיש.

פ״ו ״אם בקודש מושכים אותו לצד הקדושה ונדבק בו למעלה ונעשה ממונה לשמש בפני הקב״ה בין כל המלאכים. כמו כן הוא מתדבק למעלה ועומד בין אלו הקדושים שכתוב ״ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה״ כלומר, הוא מתכלל במלאכים בכוחות ההשפעה, אך עם הרצון לקבל ואז הוא מגיע לצד הקדושה. (כי קדושה = שיש לי גם רצון לקבל. וזה הדבר השלם.) ״כן כעין זה ואם הוא בטומאה נדבק בעולם הזה מושכים אותו לצד הטומאה ונעשה כאחד מהם להידבק בהם והם נקראים מזיקי בני אדם״

נעשה ונצליח= נעשה כלים דהשפעה ונצליח לשמוע את אור האמונה

  שיעור 5

(מה המצב? הרב אומר: המצב לא קובע.. אני זה ההתייחסות שלי. כי אנחנו זה הצורה שהיא בעל מנת להשפיע, האמונה. ההתייחסות שלנו אליו היא הקובעת. המצב- הוא החומר. מצב גם מלשון מצבה. בגרסה ישנה הרב היה אומר הבורא לא מתבלבל)

דיברנו על ההבדל בין היהדות לתורות המזרח והיום נמשיך מה שלא הספקנו וכן נדבר על גם על הנצרות והאיסלם.

כתוב שיעקוב נסע לחרן.

מדוע נסע יעקב לחרן? (מה זה חרן= לשון חורונה, קורונה.. )כי אנו לא האור כבמזרח..הוא יורד  למקום הרצון לקבל, למקום החרי אף..הוא לא נשאר מואר..ירד לאן שצריך לתקן וזהו בדיוק העניין. יש להשתמש ברצון, לטהרו ולא לבטל אותו. לקחת את הדינים  ולהמתיק אותם ברחמים= לשון רחם, שזב עוטף את הדבר, מחבר אותו בפנימיות, מקיף אותו.  דומה לנק  אמצעית באמצע ממש. רק ששם היא לא היתה שותפה, ופה בע״ה נהייה שותפים.

ניתן לראות זאת גם עם יצחק שהתחתן עם רבקה= אותיות ה-קבר. כלומר, התחתן עם מישהי מעולם תחתון. משפחתה שהאחד ניסה לשדוד אותו והשני ניסה להרוג אותו, אך דווקא פה העניין- באנו לעבוד..לא בשביל להיות נאורים ומתייפיפים. הוא לא התחתן עם צדיקה מזוייפת, מוארת..לא הוא בא לעבוד. כך צריך.

סוג של בדיחותא..פארנה, אנרגיית פארנה. ..מי שאכל פרנה טעימה יודע במה מדובר..פיתות טעימות..לחם= אותיות ג הוויות, חמימות..אנו לא מוארים..כמובן מי שאוכל ביום חול פרנה-יגיע לגמר התיקון מצד הנפש הבהמית+ האינסולין שלו גם יגיע לגמר התיקון…עדיף בשבת. כי בימי החול באנו לעבוד..עושים בירורים..לא מסיבות ביום חול..תהייה מאוזן ובשבת אדם יכול לחגוג. תשתמש ברצון, בתאווה- רק לשם שמיים. או לפחות לכוון לשם. כי מי שמנסה לזייף ולומר הכל אור ולעשות מימי חול שבת- בסוף השבת שלו היא חול אחד גדול. יש להיזהר מזה!

פראנה- האנרגייה זו מילה בסנסקריט=לכתוב על האור..גם לשפה הם קוראים כך בלי שהם יודעים אפילו..אנו כליסקריט= חרוט על הלוחות= ״אל תקרי חחרוט אלא חירות״

אנו אהבהסקריט, או כמו שהרב אומר ״ נשיח פנימיות, נחייה שלום ונעשה אהבה״ אנו באנו לחרוט על הלב. וכמובן לא קעקוע- כי איננו עושים חיסרון בפנימיות.

מישהו הגיע לרב וצילם במצלמות נסתרות שצם כעשרה ימים..טען שהוא על אנרגיית פארנה. הרופא לא הבין איך חי בלי מים ואוכל..גם הרפואה הסינית מדברת על זה מצד המרדיאנים, הצי, הטי..אנחנו לא צריכים את כל זה.. גם הפארנה וגם הפרנה בהמי.  בכל מקרה יש לדעת שהמיטוכונדרייה יכולה לייצר מיים בלי בעייה לגוף נקי. היא לוקחת את החמצן שבאוויר ואת המימן שבתאי השומן ומייצרת מים.. כך הגוף יכול לייצר מים. כמובן שיש לזה גבול אך הגוף יכול.

האנרגייה שלנו- דבקות בבורא. לכן בעה שנזכה לדבקות.

דיברנו מהי דבקות ושאלנו..למה הבאתי את תורות המזרח? הרי הם לא מעניינים אוי מצד עצמם. להראות מדוע צורת הדבקות שלהם לא נכונה:

1. הם מנסים להיות האור, להידבק בחומר, והרי אין לאור חומר. על כן הצורה שלהם אינה אמיתית כי אי אפשר להידבק באור דרך החומר. אנו נבראים= אנו רצון לקבל. השם בורא מתייחד רק על החידוש, דהיינו, מהמצאת יש מאין שהוא בחינת חומר של הכלים בלבד, המוגדר מבחינת הרצון לקבל, שבכל מהות. הבורא הוא היחיד שאין לו רצון לקבל. לנו יש רצון לקבל. כתוב בחז״ל: ״הכל נוצר מהעפר אפילו גלגל חמה.״ מה ההסבר? הכל מצד בחינה ד שזה העפר. ״דע מאין באת- מטיפה סרוחה, שהיא מלכות דאינסופ, שהיה עליה צמצום- היא סרוחה ואי אפשר להשתמש בה..יש לעשות לה תיקונים. לכן אנו בקע לא של פארנות אלא דבקות בבורא. דרך זו שלהם היא עבודה זרה גם כי הם מבטלים את מה שהבורא ברא ומי שמתאבד זה חטא חמור כי הבורא ברא הבריאה להיטיב לנבראיו וגם כי אז אין  הבדל בין נברא לבורא. כי אם אני האור ולי אין רצון לקבל- הוא נהייה בורא. על כן  צורת דבקותם היא עבודה זרה.

ובנוסף דייק יפה: הידבק במידותיו ולא בעצמותו.

תשובה לשאלה שנשאלה- הם לא באמת עושים העבודה אלא הם לוקחים רק את עבודת האור כי בזכות יש עדינות, שלווה. זה מאוד נאור וזה מאוד קל ובנצרות זה באמת יש שם עבודה, אמנם עבודה זרה..לבטל התאוות כבישוף שאינו מתחתן. אם הוא מתחתן הוא יורד לדרגת כומר..או חומר..תלוי איך מסתכלים על זה. אז במזרח זה נאור, זה מואר לי והתופעה הקשה היא שמערבבים את הקבלה עם המזרח וזה השם יצילינו. מסוכן מאוד. אבל זה כי זה נחמד, סבבה, טוב לאדם להיות מואר..זך..זה מסתדר לרצון לקבל. בסופו של דבר כולם רוצים את האור.

קיפי- דובי שעצלן..לא עושה כלום..אך הוא חמוד! זה הטבע שלו, הוא לא אמור לעשות משהו אחר. הוא אמור להיות עצלן. אך מתוק. כתינוק..שמחייכים לו ויישן כל היום..אחכ טריק טוק..מה הוא מועיל לכלל? כל היום ישן גורם לאדם לבטל תורה..אך זה הטבע שלו. אך אם אדם יתנהג כתינוק או כעצלן- יקחו אותו לבית מחוסנים/משוגעים ויתנו לו חיסון..

חיסון רוחני-+ הכרת הרע, כוח העיכוב, וכן אם נחבר את זה לדברי הרב לאחרונה: האני זה ההתייחסות שלי. זה החיסון לכל המצבות ולכל החומרים גם מבחינה גשמית זה עוב כך ממש בבחינת המיטוכונדריה.

החיסון=הכרת הרע. ברגע שמזהה את הפולשים הזרים ומכירה אותם אז יודעת להיזהר מהם..ואז היא מוגנת. כמובן שהגשמיות לא מעניינת אותנו. גם לחתולה יש  מע חיסונית טובה. מדובר על מע החיסון שמצד האדם=הדבקות.

אגב ענווה= בגימטרייה סמקל. מי שחושב שהוא האור, עניו, מואר, נאור. לא ולא כמו שאמרנו שהמלאכים חטאו בבנות האדם- שיחקו אותה נאורים, צדיקים. נתן להם מעט מן הרצון לקבל והם חטאו בבנות האדם. הנאורים האלה עושים את החטאים הכי גדולים כשפותחים להם. לכן איננו בקטע של ענווה מזוייפת. יש להיזהר מזה! תהייה תם לא מטומטם. תהייה תמים.

ענווה זה שיש לי רצון גדול אבל אני לא סיבת ההנאה.

על כן  יש לנו סולם עם הכולל = גימטריה סם. כי אם יש לך סולם שמחובר לכולל= דהיינו לכלל אז הוא שומר עליך. לכן הסולם הוא באלכסון, שלא תחשוב שאתה הבורא אך גם תזכור שאתה נברא. זהו האמצע. (בעתיד לבוא הוא יהיה באלכסון מצד הצורה רק ולא בחומר. בהרחבה אצל הרב היינמן)  זהו עניין הסולם- שנזכה! על כן לא להיות עצלנים..אנו בני אדם ולא קיפי..

נמשיך בכתוב: ״מי יעלה בהר השם ואחכ חוזר ומפרש נקי כפיים, היינו שלא עשה בעדיו פסל, דהיינו  פסל פרט נפרד מהכלל. וידיו לא התקפו במה שאינו צריך. ועוד יש לפרט הכתוב נקי כפיים, שלא נטמאו ידיו. דהיינו, כלי הקבלה שלו, כוח העשייה שלו- שיהיה למעלה מהדעת ולא מתוך מהייצא לי מזה. ולא טימא עימהם את הגוף, כאותם המטמאים את עצמם בידיהם להיטמא. דהיינו, הידיים שבאו להשפיע עושים השפעה על מנת לקבל- ואז הם מטמאים את ידיהם.

״זהו נקי כפיים, בר לבב= כמו זה שלא ימשיך רצונו וליבו לסיטרא אחרא אלא להימשך אחר עבודת הקב״ה״ כמו שאמרנו לא עובדי כוכבים ומזלות, דהיינו,  כוכב= כוח בו= הרצון לעוצמה. שתי הידיים בגימטריה= כוח. זה יכול להיות גם ייחוד אם אתה פועל אותם למעלה מהדעת. ואם לא זה עכו״ם.

מזל= מלשון ייזלו מיים מדליו..שאני רוצה שהשפע ינזול עליי בלי שאעשה כלום, בלי לעשות עבודה. כמו שרואים שבדכ משתמשים בקבלה לעניין הזה.

(כוח אדם= עשייה למעלה מהדעת)

בהתחלה אדם צריך עבודה של טהרה, לשים עצמו בצד  כשהוא לומד. ללמוד מצד הכלל, מצד העליון. יש נטייה ללומדים כל הזמן לבדוק איפה אני בכתוב.. אך יש לדעת: לא לאמר כל הזמן אני+אל תגיד אין- כי אז תחשוב שאתה הבורא..יש לדעת לשים עצמך בצד. זמן של טהרה= הוא זמן של הכרת הרע, של סור מרע. אך לא לדאוג, כי איננו המזרח או הנצרות. בהמשך יש גם אורות (נקרא את אביר יעקב בעניין זה)

טעות גדולה היא להביא עצמינו ללימוד בהתחלה..ואז  יוצא שלומדים מצד עצמם ולא את התורה. לומדים חכמה. עליך לשים עצמך בצד, ללמוד את האמת מצד האמת, מצד השורשים הרוחניים, מצד הכלל וכל שכן אל תערב תורות המזרח או תורות זרות, ותנסה להבין היהדות והקבלה דרך זה. כמו שדיברנו בשיעור הקודם שהרבה לומדים עושים וזהו נזק שמרחיק את רוח המשיח עפ בעל הסולם: שזהו אחד הנזקים שגרם לכל החורבנות, היניקה שנותנים לקליפה. (אם נספיק  נרחיב מהתניא בעניין זה)

״והביאת אל תוך ביתך וגילחה את ראשה ועשתה את ציפורניה והסירה את שמלת שביה מעליה״ עליך לטהר עצמך..אינך ניגש לתורה עם כל הליכלוך שצברת. שים עצמך בצד.

(בדיחה: כשהיה צעיר למד בישיבה והיה קשה ללמוד על הפנימיות. הנכד  של הרב אבו חצירא נתן את ברכתו ללימוד זה בישיבה. כשהקניטו אותו..היה שולח אותם אליהם. ראש הישיבה שלח אליו את רבו, ולימים הרב הזה למד איתו.)

״ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק ולבני הפילגשים נתן אברהם מתנות״

הסתירה בין 2 הפסוקים זועקת מאליה, כי אם נתן אברהם את כל אשר לו ליצחק, אילו מתנות נותרו לו לתת לבני הפילגשים? בהכרח כי נתינת אברהם ליצחק את כל אשר לו מתייחסת לסודות התורה, שהם הקניין האמיתי והיחיד. ולעומתו כל עשירות אינה נחשבת למאומה, ואין הכוונה לכסף של ביטקוין, אלא עשירות הכוונה- ידע ופרטי בחיצוניות התורה, או בפנימיות התורה שלא בבחינת הסוד שהוא השפעה. רמז לכך היא שהתיבות ״את כל אשר לו״ עם שני כוללים, כנראה אחד מלמטה ואחד מלמעלה..כי צריך שותפות= בגימטרייה ״לין רזין דאורייתא״ = 990.  השאירו עשר למלכות, כנראה לגמר התיקון. רוצה לעשות עצמו עבד לתורה הקדושה.

על כן אמרנו בהתחלה צריך טהרה ואל לדאוג..יש גם קצת אורות בתורה- איננו המזרח. להגות בה ולהיות מיודעיה. בהתחלה מתחנן הוא לפניה בבחינת ״וירץ העבד לקראתה ויאמר הגמיעני מעט מים מכדך״ תנו לי קצת מיים..לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה..קם כל יום לשידור בוקר..איפה האורות? רגע רגע אומר רבי נחמן: רוצה לקנות אפרסמון ואומרים לו המתן. אפרסמון= בינה. תמתין מעט. המתן= מלשון תן. רגע..תן עצמך לכלל! הם הבינו שאותם כ״ד ספרים הם מקור מיים חיים. פתאום הוא מצחיל לראות שמה שחשב שהתורה יבשה מני ים – פתאום היא רחבה מיני ים. פתאום ים המלח- נהפך לכנרת. כמו כינור שהלב מנגן ניגונים כך התורה מנגנת את מנגינת ליבי.

״וכאשר רואה שהתורה שהוא משתוקק ומתאווה להגות בה, על זה נאמר ״בזוכרי בו אינו מניח לי לישון (נדבר על כך בהמשך) והיא מכבדתו מתחת לאוצרותיה.״ותמהר ותרד כדה ותשקהו״ יותר ממה שהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להיניק. לכן  אמרנו לשים עצמינו בצד. אך זו אינה המטרה. בסופו של  דבר צריך קו אמצעי. דהיינו, להרגיש את התורה, את הפנימיות. בע״ה שנזכה לאוצרות. ככתוב ״ חננו מאוצר מתנות חינם״= כולם מפרשים זאת בפשטוס..תן לנו בחינם את האור..לא. הרב״ש אומר: כמו שהבורא פועל בעל  מנת להשפיע בחינם- שזהו האוצר האמיתי- יראת השם היא אוצרו- כך גם אתה תפעל ב על מנת להשפיע. זה נקרא האוצר חינם שאתה מבקש- שיעזור לך להשפיע. ולא שיעזור  לך להיות עובד גילולים..= שהם רוצים גילויים בחיצוניות..כגללים..כי  מה שיוצא מן הבהמה החוצה הוא פסולת- כך הגילויים שבאים לאנוכיות הם פסולת כי הם גורמים לשינויי צורה. ממש כמו התאים- אם ייסתם אחד מהם- אם הפסולת תישאר באדם הוא ימות. הפסולת חייבת לצאת החוצה בבחינת ״צא ואל תבוא״

״קטונתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך, כי במקלי עברתי את הירדן הזה ועתה הייתי לשני מחנות״

פירוש: מקלי= האמונה למעלה מן הדעת. למה? כי היא נראית קלה לאדם. בפשט- זה לא הכסף..לא היה לו רכוש..אולי גם לא בגדים..אלא  במקלי עברתי את הירדן.

האדם לא רואה בה ערך, היא קלה, מצווה קלה..אבל לא!  בזכות זה עברתי את הירדן. את הירידה הגדולה. לא כספו וזהבו של אבימלך..שזה העושר בחיצוניות..אלא בזכות האמונה למעלה מהדעת עברתי את הירדן. אז כמובן אתה היית לשני מחנות=מחלק בין הרצון להשפיע לרתון לקבל, בין גאווה- אנוכיות, אמונה- ידיעה, רחל-לאה, וכו..הוא מחלק את העבודה כי הוא יודע שאי אפשר את הכל. יש לדעת מה החסדים מכוסים ומה חסדים  מגולים (בהרחבה בתיקוני הזוהר, בתע״ס) הוא יודע מה שייך לבינה ומה שייך למלכות, מה למעלה מחזה ומה למטה מחזה. (בהרחבה-הרב״ש במאמרים על פרשות השבוע.)

טבריה= טבור= בינה דגופה

הר החרמון= המקום הגבוה, מקום ההשפעה של הלובן העליון..אך יש להוריד אותו..לעשות תיקונים..אי אפשר לקבל את זה ככה זה ימה דקאפה.

למה האיסלם מבחינתינו אינה עבודה זרה?

כי הם לא אומרים אני אור, אלא אללה אכבר..וואחד קארב..קארב הכוונה הרצון לקבל, שהם רוצים להיות בעל מנת להשפיע וזה באמת התכלית שלהם ולכן הם עובדים את הלבנה, שהיא בהתמסרות. גם התרגום המילולי של איסלם= התמסרות. מוחמד בכלל אומר שאם יש לך ספק בספר אז אל תהייה יהודי שקיבל את הספר לפניך. בכל מקרה הם לא עבודה זרה אם כי הם לא שלמים- אך עדיין לא עבודה זרה. זאת כי הם לא אומרים שהם האור, אלא אני גלגלתא ועיניים, אני קטן והבורא גדול- כלומר יש להם את קיום המציאות, לפחות מצד הדומם ולכן זו אינה עבודה זרה.

שוב, במזרח לא אומרים אני קטן והבורא גדול אלא אני הבורא. בהראם-שם הבורא שלהם (מהספר של רבי יצחק)

שיעור 6

 

 

מה קורה? מקרה לשון קרי..בכל מקרה יש מעבר למקרה שנקרא לחיות את הנצח בכל רגע (בהרחבה בשיעורי מאמרי הסולם בבוקר). יש אומרים מקרה- אותיות רק+מה'. ולא אותיות קרי- זה מהפירוד.

״שקר הסוס לתשועה״ כי הגוף משקר לנו שאומר לנו שהפרטים בוראים את הכלל.

המשך הפסוק: ״וברוב חילו לא ימלט״ חיל יכול להיות מלשון חול וגם מלשון חיות וחמימות..אז תלוי איך משתמשים בזה.

 

נובה- לשון נובל. אך יכול להיות גם נבל- נ שערי בינה ללב. ל״ב נתיבות החכמה.

אנגלית- מלשון עונג לי, שזו שפתו של עמלק..במקור היא השפה הגרמנית- רוצים את הג״ר לעצמם. מעלים ביקוש לעצמם, גרמן..גרגמל..

מדוע הרצון לקבל הגשמי הוא בחינת מיתה? נראה גם סירטון וגם נקרא ונסיים על התורות הזרות: מה הטעות שם, מה לא נכון בהם, מדוע אינם יכולים לבטא את מושג הדבקות?

חזרה על שיעור קודם-

שאלה: למה יש טעות בתורות המזרח ועפ שיטתם אי אפשר להידבק במאציל?

תשובה: הם טוענים שהם הבורא, הם האור, אדם לא צריך בכלל את הרצון לקבל. ואנחנו- כל הדבקות היא במידות ״הידבק במידותיו״, בצורה. לכן שזו לא רק לא דבקות אלא עבודה זרה, כי המתגאה ״אין אני והוא יכולים לדור במקום אחד״.

שאלה: האם בעזרת תורות המזרח אפשר להגיע לדומם בקדושה?

תשובה: לא. הם אפילו לא מקיימיםמצוות מעשיות אלא עסוקים בנזירות- שזה הפוך מדומם בקדושה. כן הם מנסים לעשות עבודה של מלאכים. אפשר לקרוא לזה דומם בטהרה אך קלפית הימין היא קליפה- ולא יכולה לעמוד בפני עצמה. מדוע זה לא דומם בקדושה? כי קדושה זה שיש רצון לקבל והם מבטלים אותו. כמו שראינו שרבי יצחק אומר : הם פועלים למטה כעיין מעלה. הם לא מבטלים אותו כי משעמם להם, אולי היום הם כבר אינם יודעים מדוע הם מבטלים אותו..כמו שביהדות כבר לא יודעים הרבה דברים שעושים..במקור הם מבטלים אותו כדי להראות שלא צריך את הרצון לקבל..כי אנחנו הבורא.

כל הדתות זה בעצם בסופו של דבר תודעות בתוך האדם עצמו. תפיסות מציאות ופירוש מציאות של האדם את האלוקות. זה אינו חיצוני אם כי זה מתבטא בוודאי בגבר חיצוני. בסופו של דבר..מדובר עלינו. כל זה קיים באדם והוא פועל עם דת אחרת…(עוד רגע נרד למיצריים)

תניא, פרק ח :

״לכן מי שאפשר לו לעסוק בתורה ועוסק בדברים בטלים, אין כף הקלע לבדו מועיל לנפשו למרקה ולזככה. רק עונשים חמורים שמענישים על ביטול תורה בפורטות (ביטול תורה זה נקרא שאני את הלא לשמה כמטרה. כי המטרה של התורה היא להביא את האדם לשמה.) עפ בעל הסולם ביטולה לשם קיומה. מותר רק אם זה מביא את האד לשמה, אך אם האדם לא רוצה להגיע לשמה- זה נקרא ביטול תורה. למה? כי איני עושה את התכלית של התורה שהיא לשמה. לא סתם מברכים ברכות התורה ואסור ללמוד אפילו לפני שאומרים את ברכות התורה אחרת ימותו בניו. להזכיר נק זו שחייב לא לבטל התורה. אז יש את הפשט בדומם דקדושה של התניא שבעצם אומר (וזה נכון לרמת הפשט) אם כי האדמור הזקן לא דכיוון רק לרמת הפשט, הפשיטא שלו, שזה בעצם לא לבטל תורה- תנצל את הזמן שלך. אם נדבר מצד צומח דקדושא יכול להיות שאני לומד מראה ומצד היצירה אני מבטל תורה, אך באמת מעולם העשייה אני מתוקן. זה יפה וזה המסגרת. אך אם אני עושה את כל התורה לא לשמה- אז אני מבטל אותה. על כן יש לראות מאיפה מדברים.

כמו שאני טוען בשיעורים: כמו שמדברים על האטום מצד הפיזיקה הקלאסית או הפיזיקה הקוונטית- אלו שני דברים שונים לחלוטין, שאגב סותרים אחד את השני. אך צריך את שני הדברים. כל דבר במסגרת שלו כמו שהרב היימן אוהב לומר. ״ובכל מקרה מלבד העונש הכללי לכל ביטול מצוות עשה מחמת העצלות- בגהנום דשלג.״

יש גיהנום של שלג, של אש (ושל אש-לג- אך ההבדל שהגיהנום פה מנקה לך את הגאווה והאנוכיות, זה גיהנום חיובי. לעומת זאת יש גיהנום שאתה סתם סובל שזה נקרא ״לא ניגע לריק ולא נלד לבעלה״ אם כי מצד התכלית הכל בא לסעודה. חז״ל: ״גם כשנופל לאדם עיפרון והוא מתייסר בשביל זה- זה גם נספר לו״ כמובן שהם לא דיברו על גשמיות אלא נתנו סימן. אך כל מקרב למטרה, אפילו אם לאדם יש סרטן..מפחדים אפילו לומר את שם המחלה הזו..לדעת שלרוב האנשים יש סרטן והם בכלל לא יודעים את זה..ולא מדובר בפוטנציאל הגנטי כי אם רוחני..מבחינת העולם הרוחני הם מתים לגמרי..כבר הסרטן התפשט..אך לא מגלים להם את זה כי הם לא יכולים לתקן.

השלב הראשון זה הכרת הרע- להבין מה מקולקל. בכל מקרה הגיהנום האמיתי זה שאדם רחוק מהבורא. יש בזה אש(שיש לאדם השתוקקות גדולה והוא לא מצליח לפעול אותה), שלג (שהלב שלו קפוא וקר ויבש). אם כך הגיהנום שלנו הוא טוב כניקוי רעלים רוחני- הגאווה והאנוכיות- שזה המותרות שבאו מטעם חטא אדם הראשון.

נראה היום סרטון על הגיהנום הגשמי וגם על הרוחני למי שישכיל להפשיט את הדבר. מבחינת אשרי המשכיל אל דל.

״וכן העוסק בחכמת אומות העולם בכלל דברים בטלים ייחשב לעניין עוון ביטול תורה. כמו שכתבתי בהלכות תלימוד תורה. ועוד יתרה תומעטה של חוכמת האומות על טומאת דברים בטלים״ דהיינו יש סתם חכמה בטלה כהרי פוטר ויש שהוא ממש עוסק בחכמות הזרות שלהם בעצם, לא סתם מתמתיקה שזה דבר בטל אלא שממש עוסק בעבודה זרה שלהם. בכל מקרה שאני סתם מתבטל ולא עושה אז אני מטמא רק את החג״ת אךכשאני גם את המוחין שלי מטמא אז אני פוגע גם בחב״ד על כן אומר ״ ועוד יתרה תומעטה של חוכמת האומות על טומאת דברים בטלים שאינו מלביש ומטמא רק המידות מיסוד הרוח הקדוש שבנפשו האלוקית בטומאת קליפת נוגה שבדברים בטלים הבאים מיסוד הרוח הרע שבקליפה זו בנפשו הבהמית כדלעיל(דהיינו צד החג״ת) ולא בחינת חכמה, בינה ודעת שבנפשו מאחר שהם דברי שטות ובורות שגם השוטים ועמי הארץ יכולים לדבר כן. מה שאין כן בחוכמת האומות הוא מלביש ומטמא חוכמה, בינה ודעת שבנפשו האלוקית בטומאת קליפת נוגה שבחוכמות אל שנפלו שם בשבירת הכלים בבחינת אחוריים של חכמה דקדושה כידוע ליודעי ח״ן.״

הסבר: אם אתה סתם עוסק בדברים בטלים- אתה מטמא רק את החג״ת- זה גם חמור, אך פחות חמור. אך אם גם את החב״ד אתה מטמא- את ההשקפה שלך, לארק שאינך עושה את הדברים הנכונים- כל ההשקפה שלך טמאה- זה חמור מאוד. לכן אנו רואים את השיבושים הגדולים של לומדי הקבלה- המערבבים את תורות המזרח שלמדו לפני או תוך כדי. כך שהם מטמיעים את זה וכותבים את זה ומסכמים על זה גם בלימוד שלהם וזה משתרש לרעיונות, למסרים, לווטסאפים..לווטסדאוונ..לטריקטוקים..לריטוקים..למטא..למת..לטמא..

גם באדם עצמו, זו עבודת נפש, הקליפה הזו חוגגת עליו כל היום – הוא אפילו לא רואה את זה. למשל, שהוא פוגע שהשקפה שלו. דיברנו על 4 מיתות בית דין ואנחנו כל הזמן נעים בכף הקלע הזה- אך היתרון הוא שיש לנו מסגרת של דומם דקדושה, שההשקפה שלנו אמיתית ואיננו חושבים שאנו מתקשרים עם בעל״ה שאפילו אין לנו כיסוי ראש.. יש לנו סדר, כיסוי של יראת הרוממות- של אור חוזר- שאנו רבנים או רבניות של חוכמת הנסתר ואיננו ממציאים דברים, אלא אנו- יש לנו לאן לחזור. יש לנו בית.

למה? כי אנו אומרים רעיונות המבוססים על הגדולים מאיתנו. לא המצאנו את התורה מתקשורים. הכל מיוסד על הגדולים. ולא מבטלים מצוות- כי זה גם נובע מהשורשים הרוחניים.  בעל״ה אומר שזה אחד הדברים המסוכנים ביותר- הערבוב הזה (הרחבנו בכך בשיעורים קודמים)

בעניין כיסויי הראש- ישנם מורים רוחניים האומרים שהם בדרגת אליהו הנביא ואין להם כיסוי ראש..וכמובן לא מדובר על פשוטי העם- כל אחד עפ התהליך שלו.

יש משפט בפי העולם: הכל זה אלוקות. לפי הבע״ט.

משפט זה הוא נכון מאוד אך גם דק מאוד. ישנם מרצים האומרים שישו הוא גם גליויי אלוקות. צריך להבין מה זה הכל אלוקות. הרב דיבר על זה ברמז בשיעורי תע״ס לאחרונה- שאני לא מקדש אאת החומר, אני עולה למקום הרוחני. אני פושט. כתוב: ״להעביר עובדי אלילים מן הארץ״ אני מבטל את החומר הנפרד שהוא היפך האלוקות. כל הצדיקים וכל הספרים- שמצד האמת הכל אלוקות ואם תפשיט את הקליפה, או את האלילים מלשון לילי- אז תראה את זה, אך לא הכוונה שתלביש ותאנוס את האלוקות לגשמיות- זה מה שהנצרות עושה- עובדים צלמים. אפילו סנטה קלאוס קשורה לדת הקודמת את הנצרות, ליל כל הליצנים גם- הם התאימו את זה שיהיה נוח לרצון לקבל. אצלנו אין המצאות כאלה. לכן הכל זה אלוקות ונרחיב בהמשך, אך לא הכוונה שהבורא הוא כוס, או עכבר, בשום פנים ואופן לא. הם אומרים הבורא זה עכבר ואתה זה הבורא..טועים.

מה זה הבורא? מה הכוונה שהכל זה אלוקות? לא הכוונה שהבורא הוא במבה אלא שהכל נובע מכוח ומהשגחת הבורא, מטעם האהבה, האחדות, היתר דבקות. לכן שזה שאדם רואה שבכל נפרד זו אשלייה כי באמת הכל זה אלוקות, הכל זה באחדות הבורא. בכוח הבורא- הכל אהבה.  אף האטומים כפי שהסברנו- זה לא שהם באמת נפרדים אלא שזה רק הדמייה.  (על הנצרות והפאגנים נדבר בשיעור הבא)

לגבי האלוקות יש את המשל על החלקיק האלוקי (אפשר להשלים גם בקליפ קבלה למתחיל על הטכנולוגיה המחלישה את הנפש) אז רואים שהגשמיות לאט לאט מזדככת, כאילו מגיעים לכתר של הגשמיות (כסימן לא כתורה) הזמן והמקום מתבטל, החומר מתבטל, למרות שאין לאנשים במקומות מסויימים מה לאכול- אך היום מכונה עושה עבודה כמו של נוח- 10,000 איש..לא חסר שפע בעולם רק שיידעו לחלק אותו נכון.. הטכנולוגיה לכאורה באמת ביטלה את הרעב בעולם. פעם אף במדינה לא היה לאנשים מה לאכול, היום העולם במקום אחר לגמרי. זה שאין כי לא מחלקים נכון. אך מצד האמת רואים שהגשמיות כביכול מזדככת: אינטרנט מעביר ידע כביכול דרך אור, או דרך אוויר שזה מקדם שבירה די טוב, לעומת שפעם היינו צריכים לטפס על הר כדי לשמוע שיעור תורה או ליסוע לרבי ל 30 יום..היום זה ביו טיוב..אך מצד שני אין כוח אפילו להדליק את הטל..או שמים את השיעור על הילוך 4.. או עושים העתק הדבק..

כלומר, זהו רק סימן- זה לא פותר את האדם מעבודה נפשית.

אומרים על ימות המשיח : ״אין בימות המשיח אלא שיעבוד מלכויות בלבד״  שבאמת הגשמיות תזדכך..ואז הכל קל..אך זה יכול להיות קליפה גדולה אם אני לא משתמש בזה בשביל הנשמה. רואים שכל האינטרנט מחליש האדם..אין לו כוח לרדת למכולת..גם מחקרית יסבירו את זה- צולה תאים במוח. בכל מקרה רואים שהגשמיות מנסה להיזדכך ומנסה להתקרה לשורש, ביטול הזמן ומקום..זה לא סתם.. וזה לכאורה כמו אלוקות שאין זמן ומקום אך כל דבר נראה במסגרת המתאימה.

(בשיעור הבא נדבר מדוע הישמעאל רוצים להשמידינו וכן על הנצרות וטעויותיהם. גם על הרקולס. הנצרות מצד הקיפה כמו שאדם ה1 נולד יציר כפיו של הבורא יתברך כך הם מנסים לומר ישו או הירקוליס..אך הם עושים זאת מצד הקליפה.

השאלה: מה ההבדל בין הרקולס לישו לאדם ה 1, למושה רבנו.

לגבי האיסלם:

לא עבודה זרה מצד הדומם דקדושה או דומם דטהרה. מדוע? הם לא אומרים שהם האור, או הבורא, הם מקבלים שהאדם קטן והבורא גדול. ״אללהואאכבבר״= הבורא גדול.

אבל אין להם אהבה, את השיכלול, אין להם אף בקשה בתפילה. פירוש המילה איסלם= התמסרות. התכלית שלהם זה להיות כמו הלבנה שמתמסרת ומשפיעה על מנת להשפיע, כמובן שמצד הקליפה זה להשפיע על מנת לקבל. הם מכסים עצמם הרבה בצניעות כי יש שם הרבה צימצום א ויש שם קרינה רציניצ..אין שם את התיקונים של עולם האצילות. הם מתפללים 5 תפילות כנגד 5 כלים, אך אנו בצימצום ב ועל כן רק 3 תפילות. המוסף זה עניין נוסף של עליית עולמות.  (בשיעור הבא נדבר למה הם שולטים על הר הבית)

הקרנת סרטון happiness :

מסביר מדוע הרצון לקבל הגשמי הוא רע ומתקדמים- מדוע הצורה של הרצון לקבל היא רעה.

לכאורה נחשוב שמדובר רק על חילוני..גוי..זה במידה נכון..אך גם מדובר עלינו..

הרבש אומר לנו: חילוני רוצה רק את העולם הזה ודתי רוצה גם את העולם הזה וגם את העולם הבא. זה אומנם התפתחות וזה טוב, אך בעצם אם אדם רודף אחרי מצווה בשביל אנוכיותו כמו שנתנו הדוגמא לומר תיקון חצות כדי לקבל דירה..וכו.. מצד צומח דקדושה זה לא שונה מזה שרץ.

אם נדבר קרוב למקום שלנו ככה אנו רצים אחרי הגשמיות. כל פעם חושבים שבקבוק אחר ייתן לנו את האור, תענוג אחר ייתן לנו את האור, תרופה אחרת תתן לנו את האור, תחבולה אחרת תתן לנו את האור, טריק או טריק טוק אחר..ואז מתמלאים ומרגישים מאוד ריקים..בגלל הפרטים, בגלל שאין באמת אור בפרטיות אבל שוב אנו אומרים, אולי זה ייתן לי את האור..ואז רצים אליו..ואז לדבר אחר ולדבר אחר..זה כף הקלע או הגיהנום הגשמי וזה נועד להביא אותנו להכרת הרע- לפחות בדרגת הדומם- והאנושות הגיעה להכרת הרע בעניין זה. כמו שאמרנו בשיעורים הקודמים ואנשים מחפשים דברים אחרים היום.

הסרטון שנעשה ע״י אומן מראה לנו כמה הגשמיות אוכלת אותנו ואנו אפילו לא שמים לב לזה ובסוף התכלית שהגענו אליה…חזר לפרטיות שלו והתייגע לחינם וגם סגרו עליו את האצבעות (כלי קבלה) ואין לו כלום.

ממאמרי הרב״ש:

״ והיות שעל בחינה זו נעשה צמצום והסתר שבמקום זה אינו ניכר שמלוא כל הארץ כבודו (דהיינו השגחת הבורא האלוקות) שרק בזמן שיוצא ממקום הקבלה (דהיינו לעצמו)  אפשר להשיג שמלוא כל הארץ כבודו, אבל מטרם שיוצאים מבחינת קבלה יכולים רק להאמין שהוא כך (להאמין למעלה מהדעת) למה? כי מלמעלה התודעה של האדם מוסתרת, מצומצמת כי אז יחמוס את כל הרוחניות לעצמו אז בנהיר ודקיק אפשר קצת, וזה מה שקורה במצוות בהתחלה. יש גם קצת הרגשות ומחשבות שתקיים מצוות ותקבל עולם הבא..אבל בזה זה נגמר. להגיע להשגה אלוקית שאלה האורות האמיתיים (ולא במבה..ועוד דברים שאפילו לא קיימים מבחינה גשמית) לזה צריך זיכוך. כדי שנוכל להרגיש את זה ולא רק להאמין בזה נותנים עיצה לאדם: לצאת ממקום קבלה שהוא מקום החושך והמיתה. לא לצאת לגמרי ולהתנצר או להתמזרח..אלא במסגרת שהסברנו, דרך תורה ומצוות שהם עושים את הסדר הנכון בנפש. רמ״ח כנגד מצוות עשה, שס״ה כנגד מצוות לא תעשה. (נהייה טרנד בקרב סלבריטי לקיים חלק ממצוות עשה ולא תעשה שוכחים לגמרי) היינו שאין אור החיים (דהיינו אור הדבקות) יכול להתגלות. אע״פ שהוא נמצא בכל מקום. לגבי האדם הוא מכוסה. מי שבא למקום הזה נמצא נפרד ממקור החיים, לכן נקרא המקום הזה חושך ומיתה וכל מיני פורענויות נמצאות שם וזה הנקרא סיטרא אחרא, היינו שהוא נגד הקדושה. שבמקום קדושה שנקרא מקום ההשפעה, ששם הוא מקום של השתוות הצורה לכן במקום הזה מתגלה כל הטוב והעונג שזהו מקום שך ברכה וקדושה וזה נקרא ״ אישת יראת השם״ אך בהתחלה היא נראית לאדם כמו הזקנה הזו..כי יש צמצום והסתר, כי אז יוצאת בת המלך לעצמו..אז מסתירים אותה. וכל עבודתינו הוא רק להגיע לבחינת יראת השם. ( ניתן לראות את זה בהרצאה על רחל אימנו שם הרחבה)

קבלת עול מלכות שמיים- שרים את זה באשת חיל.

שיעור 7

 

 

בדיחה:

עייף? אם לא יפים אז עייפים..כי בלי אור החסדים אי אפשר לקבל את החוכמה. כמו עשיו שנהייה עייף.

נמשיך לדבר על ההבדל בן הנצרות ליהדות, נראה סרטון, וכן נדבר על מהי בחירה, מה הטעות בנצרות וכן על דרך זה.

מה הולך? באמת האדם לא יודע לאן הוא הולך, הולכים אנשים ולא יודעים לאן..נראה את זה בסרטון..

האדם= גימטרייה מה. מחפש את עצמו

בהמה= בה+מה

חופש= מלשון חיפוש.

תקווה חזקה באדם, חירות וחופש זה צד שקיים באדם. בבהמות פחות קיים. חופש זה לא גוגל לשון חיפוש..לא באינטרנט נמצא את האני האמיתי, שהוא נקרא חופש.

יש הבדל בין חופש לחירות (נרחיב בזה כשנדבר על הבחירה).

בע״ה שנלך למקום הנכון.

מדוע השרצים הולכים מאוד מהר, למשל גוקים? מה שנוגע לרצון לקבל, לארציות הם יודעים לעשות מאוד מהר. אך אם תאמר להם לעשות משהו למען הכלל..הם גם לא ישנים מרוב שהם חלק מהתיקנים= תיקונים. הם לא יושבים לרגע רק עושים למען איך אני אהנה? אין להם זמן אפילו לישון.

במסכת שבת- ״רבא אומר: לפני שפתח להם לחכמים אמר מילתא דבדיחותא ושימח החכמים לבסוף ישב במה והתחיל בשיעור״ כתב רש״י סיבת הנהגה זו : יפתח ליבה מחמת השמחה״ אז ידוע  שהרבה עושים בדיחותא לפני שיעור כדי לעורר את הלב.

מסופר על הרב״ש בספר הירוק (הירוק זה הספר שלא כתבו אותו עדיין- זה הבדיחות שלא מיועדות לקהל. יש את הספר הכחול ששם עשו עבודה מאוד יפה.) שבהתחלה לחלק מהתלמידים החזקים הבטיח להם אורות בהתחלה. הגיע מדען ושאל אם גם הוא יכול לקבל אורות. בטח השיב לו..אחרי חודש שנכנס- כיסח אותו. למה? כי באנו לעבוד. כתוב- שמושכים את הילדים עם ממתקים לבית המדרש, שזה נקרא לא לשמה. אך אין לשכוח שבאנו לעשות עבודה. נהייה רציניים אך קודם:

בדיחה-איזה טל כדאי לקנות? סאמסונג- שירי הנחש. אייפון- אני? כבר התחלת לא טוב.

אפל- כל חטא אדם ה1 נהייה מהתפוח. איזה טל? ואאוי- אני זה אנחנו הכלל..ו..וואוו. הכלל הוא וואוו.

מדוע הרצון לקבל הגשמי הוא בבחינת מיתה? מטא..מתה..

מה בין הרקוליס ישו ואדם ה1. האם גוי יכול ללמוד קבלה? מה תפקיד הגויים מצד החיוב בעולם (בשיעור הבא)

(מסך= גימטרייה פיל, כדי לא לפספס נק חשובות. ביל גייטס= גימטרייה סיחון= אותיות חיסון)

ֿעל הנצרות

יש להבדיל בכל התורות בין הטבע לתיקון הטבע. לכל אומה יש את הטבע שלה. 70 אומות כנגד 7 ספירות שהתפרטו ל10 ויש את התיקון של הטבע. גם לקליפות יש סוגי תיקונים.

יש תיקונים טובים ויש תיקונים רעים. בנצרות- הכלל שלהם- להכות ברצון. ביטול התאווה נחשב בעינהם לקדושה עילאית.  ביהדות זה דווקא חטא. נזיר צריך להביא קורבן, כלומר אם אני כומר (לשון חומר)או בישופ (בלייק פריידיי) אז אנייותר צדיק אם אני מנוזר.

ביהדות- מושה רבנו (שבת זה יותר גדול מיום טוב) הוא חזר לאשתו כמצווה להחזיר גרושתו, כמובן אחרי תיקונים (גרושתו של צמצום א) אנחנו בעד להגדיל את הרצון הכי גדול.

מי שלומד תע״ס בבוקר- הרב מסביר שם על העיגול, על העיגולים היחיצוניים והפנימיים. כשיש קו- דווקא העיגול שקרוב למרכז זו מדרגה יותר גבוהה. אך אם אין לו קו וזה רק עיגול אז שם זה הכי גס. אז הכל תלוי אם זה בטבע או בתיקון טבע. אם יש לי מסך /רצון יותר גדול אני יותר צדיק. צדיק זה לא רצון. זה לא תורות המזרח פה. צדיק רוצה הרבה הרבה יקבל, יותר מזה..הוא בכלל רואה רצונות מעבר לזמן ומקום..שזה יותר משניצל או עוף גשמי- שאלו פירורים..צדיק באמת רואה אורות.  אך זב בגלל שיש לו מסך מראים לו. ככל שאנו מתפתחים יותר- מגלים לנו יותר.

כלומר בנצרות הכלל שההתנזרות היא יותר צדיקות אך זה אינו נכון.

ביהדות- רק אור הכחמה הוא אור של מחילת עוונות.

אור החכמה= בכתבים, הרב״ש, בזוהר, בפירוש הסולם. שזהו אור של מחילת עוונות. דהיינו רק כשאני נהנה, אוהב- אז באמת העוון נמחל. יש כפרה= להסתיר את הרע. יש סליחה..אך התיקון האמיתי זה שאני נהנה מהאמת.  רק זה מתקן באמת.

יש דברים שאין להם תשובה בזמן תיקוןכמו ממזר וכו.. (בהרחבה בשיעור בתניא) אך בתשובה גדולה- שיכול גם את זה לתקן. למה? כי זה דברים שבאים מצמצום א שאי אפשר לתקן אותם בזמן תיקון. והעבודה היא בשמירה, אך באופן כללי ביהדות דווקא כשאני נהנה בקדושה אני יותר צדיק.  אין אצלנו תענית שתיקה אלא הפוך- בפגישת חברים אל תעשה תענית שתיקה, תשבח חברים..יש כלל ״זבל פרדותיו של יצחק גדול מכספו וזהבו של אבימלך״ ( נסביר בהמשך) לכן אור חכמה הוא אור של מחילת עוונות.  דווקא שאני אוהב ונהנה אבל בקדושה אז אני צדיק. עד אז אין האדם מתקן באמת. יותר מזה יש אחיזה לקליפה..בתעס בקטנות הקליפות אוחזות בחסרונות שבקדושה ורק כשיש גר בעמידה בשלמות אז אין להם אחיזה. לכן נקודה מרכזית שתהינו ודיברנו על כך בפעם הקודמת כשהם אומרים וידויי- זה לא אל תעניש אותי..מה חטאתי..הם גם מכים בעצמם עם שוט..ועוד שיטות להכאיב לגוף. לכאורה זה קצת הגיוני (נדבר על כך בהמשך). ביהדות מעיקר ההלכה זה אסור לפגוע בגוף, להשחית- זו עבירה (ברוב המקרים) זה חטא לפגוע גם בעצמך כי אדם צריך לכבוש את הרצון לקבל.

הנק היסודית-  עיקר הכוונה ביהדות בוידוי- שאדם מצטער שלא נהנה מן האמת. אז אם אומר ״פשענו, עווינו , גזלנו..״הרי זה טוב לגזול מיצר הרע…ואת כל מצריים..זה טוב אך השאלה באיזה אופן. לכן עיקר השלב הגבוה של הוידוי- שאני מצטער על שלא נהנתי..לא על זה שלא חטאתי ושלא סבלתי- גם כמובן אך זה לא העניין..גם בכלל לא מצטער על המעשה כמו שהרב אומר. אני בעולם הזה ואני צריך את זה כי זה מפגיש אותי עם הרהור שאיני מספיק אוהב ..שהרי אין תפילין גשמיים בעולם הבא. וגם אין עריות בעולם הבא. יש אורות עם א ולא עורות.. אקיה= גימטרייה חסד= גימטרייה= עב? גלגול?

יש בגמרא סיפורים..למשל שאסתר היתה עם אחשוורוש כדי להציל העם. לכאורה אם נסתכל על חיצוניות היא עשתה מעשה לא טוב עם כזה רשע, אך הכוונה שלה היתה אמיתית.  יש חשיבות גדולה למעשה למי שנמצא בתחתית עולם העשייה כי בד״כ איננו עושים את המעשה מעצלנות..או בריחה מעבודה..אך מצד האמת התיקון הוא בלב. הרי אין גשמיות, אין מראה..למדנו שהגשמיות היא רק הדמייה- אז אם אני מצטער על מה שקרה במסך, בסרט- אבל אין סרט!! אז מה יש? את ההתפעלות שלי מהסרט. אז אם דרך ההתפעלות שלי מהסרט גיריתי את הנק הפנימית- אז אדרבא זה מערת המכפלה! עיקר העבודה היא ככה.  אבל אם אני רק רואה את הסרט ואני נתקע בסרט אז עם מה אני אעלה לעולם הבא? עם סרט? אין שם סרטים יש ספירות. ואין שם סדרות..

חשוב לומר שבגלל שהוא מחזיק את ההנפשה הבסיסית של דרגת דהדומם דהדומם דהדומם דדקדושה אז יש לו ערך כי הוא מקיים לאדם את התודעה הגשמית ובאמת הוא נורא חשוב. אבל אם אני רק עושה אותו ואני לא מתקדם מבפנים זה חמור מאוד. וזה ניתן לראות בתיקון ל' בתיקוני הזוהר. בכל מקרה הוידוי זה שלא נהנתי מהאמת וזה דבר מאוד גדול- אני מצטער שאיני אוהב, שאני לא מצליח לפעול את הפרטים האלה מצד הקדושה. כל התורה כולה, כל שמותיו של הקב״ה..הרב אמר במאמרי הסולם שמי ששומר שבת- מוחלים לו אפילו אם עבד עבודה זרה. יש עבודת רז ולעומתה עבודה זרה. אם האדם הגיע לכלל, לתכלית- אז עבודה זרה, דהיינו השתמש ברצון לקבל זה דבר טוב, זה לא דבר רע. אך כעת אסור להשתמש בעיגולים האלה- את זה הרב לימד בתע״ס- זהו פגם מאוד גדול. לכן כל פרט כפוף לכלל בו הוא נמצא. וזה נובע מן החוק של ״קטן מתבטל בפני גדול״ בגין ____

טעות נוספת שלהם:

הם רוצים להידבק בבורא דרך החומר. שהבורא מתלבש בחומר. לכן יש להםצלמים שיהיה קרוב לרצון לקבל. הרבה מן הצלמים הם מדתות אחרות שעשו את זה. אנחנו לקחנו רק את הזהב ממצריים ולא את הפסלים. הרבה מהחגים כולל הבלייק פריידיי שהיה כנגד חנוכה..

אצלנו חג האורות..ושם בלק..חגים נוספים..כריסמת..כרי סמך.. בפורים היה ליל כל  ״הליצנים״ זה לא שייך לנצרות אלא הם לקחו את זה מדת קודמת. לכאורה עשו את זה בחוכמה גדולה- שיהיה קרוב לרצון לקבל.

להידבק בבורא דרך החומר- הכוונה היא שהבורא התגשם כדי לתקשר עם הנברא- כדי שיהיה מה שמקשר בין הבורא לנברא.  לכאורה זה מאוד הגיוני: אם הייתי בלי דעת- לא הייתי מזלזל בזה בכלל. למה? כי זה נראה הגיוני: אין לנו השגה בבורא, הוא מחוץ לטבע- תביא לי פה משהו אל הרצון לקבל. וזו בדיוק מהות העבודה הזרה.  אנו אומרים ״אני הוויה לא שניתי״. אלה דברים דקים מאוד. הרב אומר: לפני הרבה שנים הרבה אנשים נבהלו כשאמר אותם אך כעת קצת התרגלו אליה: ״הבורא זה לא הקדוש ברוך הוא״  מה הכוונה? השם בורא מתייחס רק על החידוש והקב״ה זה זעיר אנפין +אצילות. (פירוט לעניין זה בקבלה למתחיל ובהקדמה לפרי חכם ) הבורא שאנו קוראים לו הבורא ששם זה מתייחד רק על החידוש, דהיינו,על המצאת יש מאין. שאנו תופסים אותו כסיבה ראשונית. זעיר אנפין דאצילות זה לא הבורא..זה גילויי של השגחת הבורא. מבחינתינו באמת אומר שעולם האצילות כולו אלוקות אפילו הכלים הם בבחינת אלוקות. באמת שאנו לא יכולים להבדיל בזה לכן אנו תמיד  מקפידים לומר ״אחד אחש יחיד ומיוחד״ שרק התודעה שלנו מחלקת את הכינויים של הקב״ה שזה דרכי גילוי של הבורא לבריותיו.  אנו הוויה והבורא מבחינתינו זה אחד. אך אנו כן מחדדים – כמו שבעל הסולם מסביר את זה בצורה הכי טהורה שיש:  אם לא נעשה את ההבחנה הזו נגיע לעבודה זרה כמו רוב הלומדים ורוב התורות- שיש את הבורא לכשעצמו שאין לי שום השגה אליו והרחבנו בזה בשיעורים הראשונים ויש את השגחת הבורא את בריותיו- וזה ״אנת הוא דאפקת עשר תיקונין..״ שזה בעצם שמות הקודש, שזה בעצם לבושי מוחין, שזה גם לא לגמרי הנברא..זה לא רק שזעיר אנפין דאצילות בתוכי יש גם זעיר אנפין דאצילות מחוצה לי. וזה נקרא כמו משהו ממוצע- כמו לבושי מוחין. לכן אנו רואים את המציאות בחוץ. נסביר למה ונרחיב במקום המתאים)

אם כך הבורא עשה משהו והרב רמז על כך כי זה דבר דק ״הבורא יצר ועשה משהו מיוחד שזה לבושי מוחין..דברים שדרכם הבורא משגיח על הבריאה. אבל זה לא הוא. מבחינתינו זה הגלות שלו..אז זה כן הוא. אך אנו חייבים להחזיק גם בנקודה שזה לא הוא. למה? כי אם זה הוא- זו עבודה זרה כיאני תופס אותו דרך הרצון לקבל. לכן תמיד יש את הצד של ״עתיק״ של נעתק מהשגה. הדברים מאוד מאוד דקים ועלינו ללמוד הרבה ואולי גם להתגלגל הרבה כדי להבין אותם.

(הרחבה בקורס קבלה למתחיל)

יש גם עניין שהרקולייס או זיאוס(זה מיאוס) נוצר מהבורא. או שישו הוא התגשמות הבורא- זה הסברנו בדיוק מדוע זה לא כך..(בשיעור הבא נקרא ממאמר החירות כדי להבין נק זו מדוע האדם הראשון הוא לא ישו ואינו הרקולייס..לכאורה זה די דומה..אך יש לנו יסודות מן השיעורים הקודמים מדוע זה לא דומה. ) אנו אומרים שיש את הצורה המשותפת לא את החומר המשותף (כי אין בבורא את החומר).

במנזר אומרים שהחומר חוזר להיות אור ופה הם אומרים שהאור נהפך להיות חומר. וכמובן נתווספו הרבה תקלות וכל דת וכל בישופ (ביכלום) הוסיף את הקליפה שלו לעניין. אך באופן כללי אלה הדברים.

הרצון לקבל הוא חידוש- בהרבה חסידויות אומרים את זה..שהנברא זה עצמות הבורא..חלק מהבורא..זה דק מאוד..

כל הדברים האלה הם עבודה זרה.

בנצרות- הם גם מבטלים את המצוות המעשיות ולכאורה הם צודקים..כי אם צריך להיות רק משפיע, להכות ברצון לקבל כי הוא רע. לשים לב שיש הרבה סתירות: מצד אחד אומרים שהבורא התגשם ומצד שני אומרים תן את הלחי השנייה. מנסים לתקן את הקווים בכל מיני טריקים..אך זה לא שלם. זה לא ג קווים.

למה ישו ביטל את המצוות המעשיות? כמו שראו אותו אוכל חזיר, משהו לא כשר. תלמידיו שאלו אותו מדוע? השיב: זה לא חשוב מה האדם מכניס לפה אלא מה שמוציא מהפה. אמרה נאורה..לא משנה מה אתה אוכל- אבל אל תדבר לשון הרע.  כך ניתן לראות שבכל קליפה כאילו אוחזת באמת. בעצם הוא אומר זה לא משנה מה אתה מכניס פנימה- אל תוציא ליכלוך, אך אם אכניס ליכלוך פנימה- הוא צריך לצאת מאיפהשהוא, אחרת האדם ימות. זה אפילו עובד כך ברפואה סינית…גם החיסון ייצא מתישהוא..הרוחני כמובן..

בזוהר ״אם אדם ניזון מג קליפות הטמאות- אחרי זה יהיו לו מחשבות מטומטמות. אם אדם מסתכל על נשים זרות- אחרי זה יהיו לו מחשבות זרות.״ זה מאוד משנה מה האדם מכניס. כי האדם זה רצון לקבל. הוא טעה בכך שאמר שממילא לא מתקנים את הרצון לקבל אז תהייה רק משפיע. לא!! אם אכניס ליכלוך- ייצא ליכלוך. הוא גם ביטל את השבת ומצוות מעשיות כי באמת כאילו לא צריך את הרצון לקבל.

בחכמת הקבלה כתוב ״שהאור התגשם״. הרבה רבנים לוקחים את הציטוט הזה..רבל זה לא נכון. המשל של החלקיק האלוקי והתותח אלקטרונים- האור לא התגשם. מה שכתוב בחכמת הקבלה שהאור התגשם- הכוונה לבחינה א שהאור והכלי באים כאחד, כמו עובר במעי אימו והוא מתגשם מבחינה א שהוא בא מהצד העליון לבחינה ד שזה ההשתוקקות של הנברא. בדומה למלכות דאינסופ לעולם עשייה. אך כשמפרשים את זה כפשוטו אז הם מבינים שהבורא התגשם. וזה עוד הסבר חד למה הבורא זה לא הקב״ה, הרב הסביר זאת כך: כי אם האור התגשם אז הבורא התגשם.  ואנו הרי אומרים שאין שינויי באור. לכן מה שכתוב שהבורא התגשם מדובר מצד התודעה של הכלי: שבהתחלה האור והכלי באים כאחד והוא כעובר במעי אימו ולהתגשם זה אומר מלשון גשם שיש עיבויי ואידויי: אידוי= הדבר מופשט, כך המולקולות אוויר מאוד רחוקות. וכשהדבר מתגשם לטיפות גשם זה נהייה מאוד צפוף. כך גם הגלקסיות והכוכבים נבנים כך: בהתחלה רחוקים ואחכ מתקרבים כמו טיפות. כך גם הנשמה עובדת.

עוד הרב אמר בשיעורים (במאמרי הסולם) בנצרות- השבת היא הכנה לדבר הבא. אצלינו -היא גם הכנה לדבר הבא והיא גם התוצאה והתכלית מהשבוע הקודם. לכן השבת אצלינו בשבת ולא ביום ראשון. אצלהם ראשון דהיינו, מתחילים הלאה. גם באיסלם- השבת היא ביום שישי- כי הם בבחינת הצדיק, היסוד- הם רוצים להיות משפיע על מנת להשפיע- אז התכלית שלהם..לכן לעניות דעתי הם עושים את זה ביום שישי.

עם זאת- אם הדתות יבטלו את העבוד הזרה שלהם, כמו שעשו באיסלם- אז הם יכולים לתמוך בישראל.  גם הנצרות- אם נוריד את כל הקליפות יש להם גם צד שהוא נכון..אי אפשר לומר זאת- כמו ששאלו בפעם הקודמת אם המזרח זה דומם דקדושה- וודאי שלא כי זו עבודה זרה, אבל יש שם טהרה. אבל זו טהרה שהיא עבודה זרה. אז אי אפשר לומר זאת. אולי שזו הכנה של הכנה של הכנה..

אפשר לומר (ונרחיב בשיעור הבא) שאיסלם יכולים לתמוך ביהדות כי הם בלהשפיע על מנת להשפיע. כשהם יהיו כפופים לישראל- זה באמת יכול לתמוך בעבודה של ישראל.

על הנצרות כותב בע״הס, אם כי רוב לומדי הקבלה החיצוניים עיוותו את המשמעות של זה, גם מצטטים אותו הרבה בצורה עקומה שלעתיד לבוא כל הדתות ימשיכו בשלהם ולא צריך לשנות כלום. זה לא כפשוטו- אלא הוא מתכוון שהם יסירו את העבודה הזרה ובטבע שלהם הם יוכלו לתמוך בישראל. למשל- אם הנצרות יורידו את העבודה זרה- אז הם צודקים- אנו לא רוצים להשתמש בעשיו, אבל אם מערבבים את הכל- אז הכל תוהו ובוהו. לכן יש צד טוב (הוא לא טוב אלא רע אך אם נסיר את הכל) היות וכל התורה כולה היא שמותיו של הקב״ה..יש צד צודק כי הרצון לקבל הוא גשמי, רע- הוא גורם לכל הבעיות- אז תמחק אותו.

את זה נראה כעת בסרטון:

למה לכאורה יש צד נכון במה שהם אומרים ומדוע הם הגיעו לדברים אלה?יש להזכיר שכל הדתות הן הכל סוגי תודעות בתפיסת האדם וזה לא רק מבחוץ.

הרצון לקבל הוא דקיק דדקיק דדקיק- עד לשם הוא מגיע. מה תכליתו? להיות מנה שווארמה לתולעים. הסרטון הזה מאוד יפה אם כי לא הייתי מגביל אותו רק לטל ניידים וטאבלטים אלא לתודעה של האדם שעוסקת רק במראה החיצונית ולא עושה עבודה פנימית.

הילד הוא הנק הפנימית (כמו השיעור שלנו הנקרא הנקודה הפנימית) מחפש לראות איפה האמת? והוא רואה שכולם משחקים בחיצוניות. ופשוט מתרגלים ומתרגלים לזה..וטובעים. בסוף מגיעים לתכלית של מגדל בבל שזה ליפול למטה ושבירת הכלים וכו.. בטח זה הנוקבא וזה לא סתם אלא המלכות שנפלה.

לכאורה הדתות (דת מלשון תודעה אפשר לומר, או מלשון דעת) כי זה סוגים של תפיסת המציאות.

דיברנו על כל התורות כדי לגרות את הנקודה הפנימית, כי הכל בתוך התודעה של תפיסת האדם.

נקרא קטע קצר לגבי הרצון לקבל שכל שכן הגשמי שהוא הצל של הצל של הצל, מדוע הוא גורם לכל כך הרבה בעיות וכן מדוע הוא מאוד חשוב ונצרך. הדתות (התודעות האלה באדם) הגיעו להבנה(נרחיב בהמשך) שהרצון לקבל הוא רע וגורם לכל הבעיות..תמחק אותו. במזרח אמרו תהייה מלאך ותבטל אותו לגמרי ואלה אמרו תכה בגוף הגשמי הוא רע, גורם לחטא, לחטא הקדמוני והנחש=חוש. השרצים שרצים מהר לרצון לקבל. לכאורה אלה דרכים טובות- אך אם אדם צם כעת שבוע- אז הוא יותר רעב עכשיו. אם אדם שומר את העיניים רק מבחינה חיצונית- אחכ הוא יותר מסתכל. מדוע? כמובן אם הוא מצרף לזה עבודה פנימית אז זה בחלט עובד פלאות כמו טל..אבל אם עושה זאת רק  מבחינה חיצונית, בסתר רואים הרבה צדיקונים ששומרים העיניים אך בסתר עושים את העבירות הכי קשות. כאן הסטטיסטיקות של גוגל לא טועות בזה. דהיינו, במה גולשים אנשים. על כן. חייב לצרף לזה עבודה פנימית אחרת זה מתמוטט.  לכן תפיסות אלה לא יכולים להחזיק מצד הבודה הזרה שלהם או מצד התיקון הלא שלם שלהם. אך אם הם היו תומכים בישראל, אז יש לזה מקום  להכות ברצון לקבל הרע ולדחות אותו אך יש בזה הרבה רובדים ופרטים שרק עם ישראל יכול להדריך להיות אור לגויים בעניין זה. אך זה באמת תלוי בנו- כמה נגדיל את מיעוט התורה. כל עוד  לא נגדיל אותה ונזלזל בה, הן מבחינת ללמוד נק פנימית והן מבחינת שמי שכבר לומד  קבלה יגדיל את פנימיות הקבלה, אז אנו נותנים כוח לנוצרים וליהודים המשיחיים, לצעירות מתבוללות שמתחתנות עם ערבים וכן על דרך זה- אך בעצם זה אנחנו אשמים. זה לא הם.

מספרים על החזון איש שאמרו לו שאין צניעות בצבא אז הוא אמר שעלינו להתחזק יותר בצניעות.

״ומה עשה הבורא שלא יקבלו בחוזקה (בחוזקה הכוונה עפ ההשתוקקות)עשה דבר קטן. ברא בחינת חושך בעולם. (ברא הכוונה לא רק מצד יש מאין, אלא שבריאה זה גם לשון מושאלת שעולם הבריאה הוא מופרש מעולם האצילות ויש שם הסתר, כמו שלמדנו בחלק ט״ז)  הנקרא העלם והסתר, שאם הנבראים לא יהיו מוכנים להיות עבדים, לעבוד בשבילו (דהיינו בבחינת להשפיע על מנת להשפיע כאמצעי) הנקרא מקבל על מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו מצד התכלית, על דרך שאמרו חז״ל הידבק במידותיו, שכל זמן שנמצא בכלי קבלה כל מה שמקבל יותר נמצא שהוא גרוע ביותר, דהיינו בכלים דקבלה העיגול הפנימי יותר הוא גס יותר ומקולקל יותר, אבל בקו – הפנימי יותר הוא חשוב יותר , היינו שמתרחק מהקב״ה. לכן עשה תיקון גדול, שבמצב שכלי הקבלה שולטים באדם (כלי הקבלה הכוונה: צורת הקבלה, סיבת הקבלה) הוא לא רואה שום דבר שבקדושה שיהיה לו משם להוציא תענוגים.(וזה גם שבירה כי אם את הגשמיות אתה רוצה לחמוס לעצמך- אז אם יראו לך רוחניות על אחת כמה וכמה ומצד שני אי אפשר לא לתת לך בכלל אור..כי אז אין קיום..אז עשו משחקים..אומר שנותנים לקליפות על ההכרח או רק כדי  למשוך את האדם כמו שמושכים את הילדים עם ממתקים לבית המדרש..ואחכ לוקחים את זה..כך עוד פעם מאירים ושוב לוקחים..כדי שנוכל מצד אחד יהיה לאדם מקום להתאמן באמת ומצד שני בלי אור אי אפשר להתקיים..אז יישאר בקליפה. כך עושים עבודה מאוזנת של : הבדלה, הכנעה והמתקה. ויש מקום שלא לשמה. וכל פעם אנו מגדילים את זה) לכן לסיום אלא שרואה רק אלו התענוגים שניתן לראות המכונים תענוגים דפירודה. כמו שאמר האר״י הקדוש: שניתן לקליפות בבחינת הארה דקיקה בכל התענוגים הגשמיים (כשאומר גשמיים הוא מתכוון לביעא דקליפא אך בתחתית עולם העשייה זה בכלל עוד יותר רחוק..זה פירורי פירורים של מה שהוא מדבר פה. ) בכדי שיהיה להם קיום (כי בלי תענוגים אי אפשר להתקיים וכן לא יהיה לי מקום לתקן..כי איני מרגיש כלום. ורק זה האור של הגשמיות ניתן לראות, ששם נמצא התענוג (כמו שאתם רואים את כל בני העולם, הם רואים רק את הגשמיות. רק לזה הם מתייגעים) מה שאין כן ברוחניות יש ענן חושך שמכסה את כל התענוגים הרוחניים.  וכדי שאדם המתחיל בעבודת השם לא יברח נעבודה דלהשפיע כיוון שאין זה בחינתו כנ״ל, דהיינו מצד טבעו, לכן מוכרחים להתחיל משלא לשמה (ועל כך נרחיב בשיעור הבא) אז יש מקום גדול ללא לשמה..אך מצד שני אסור  להישאר שם. יש למצא את האיזון.