דף 25

ספר הזוהר

הזוהר נחשב ייחודי בדור המשיח משום שהוא כולל את כל המדרגות הרוחניות ומאפשר השגה של כל העולמות. הוא נכתב על ידי רבי שמעון בר יוחאי, שהגיע לדרגה רוחנית עליונה וחשף את סודות התורה במלואם. בזמן הגלות, שבו אנו נמצאים במצב של הסתרה תודעתית ולאו דווקא זמן גשמי, הזוהר מתאים במיוחד לתיקון הנפש ולמשיכת אור מקיף. תהליך זה קשור לדורנו, שבו התגלה ספר הזוהר עם פירוש הסולם של בעל הסולם, ואירועים כמו קבלת המדינה והמלחמות מסמנים את קרבת הגאולה ואת הצורך בלימודו.

הגמרא חשובה מאוד כיסוד לעבודה הפנימית ולבניית נפש היהודי, אך רבי חיים ויטל מלמד שהיא קליפה של קדושה לעומת חוכמת הקבלה. הגמרא היא החיצוניות – כמו שפחה שמכינה את הגבירה, שהיא הפנימיות של הקבלה והזוהר. הזוהר מעניק את המוחין, הידע והכלים לעלות מעבר לעולם הזה עד לאינסוף, ולהגיע לדבקות בבורא. זהו הצעד החיוני לגמר התיקון, שהוא גדלות ההשגה.

המשיח מייצג את השלב האחרון של התיקון – תיקון הרצון לקבל הרוחני והשוואת הצורה עם הבורא. אך הוא יבוא רק אם האנושות תתחיל בעבודה זו מתוך בחירה ורצון להשפיע. אם לא נתחיל, אין לו סיבה לבוא, או שהוא יגיע בדין – דרך זעזועים כמו מלחמות או אסונות, כפי שבעל הסולם מזהיר. זעזועים אלה אינם עונש, אלא תיקון שמחזיר למסלול, כדברי בעל שם טוב שהעונש עצמו הוא חלק מהתיקון.

הזוהר חיוני כי הוא התבלין החזק ביותר נגד היצר הרע העצום של דורנו. הוא מאפשר לעלות מעל העולם הזה ולהגיע להשגות גבוהות, בניגוד לתורת הנגלה, שדורשת דרגה רוחנית מוקדמת ומגיעה עד מדרגה מסוימת בלבד. הזוהר, הכולל את כל המדרגות, נותן את הכוח והאור הדרושים לתיקון המלא, ולכן הוא הלימוד המרכזי שמכין אותנו לגאולה ולדבקות בה'.

ספר הזוהר

ספר הזוהר

בעל הסולם

בעל הסולם – מצווה אחת

מכל מלמדי השכלתי

הרב ברוך שלום אשלג (הרב"ש), המכונה על ידי הדובר "בעל שם טוב של דורנו" ובנו של בעל הסולם הקדוש, מביא תובנה עמוקה מהמשפט "מכל מלמדי השכלתי, מתלמידיי יותר מכולם". הוא מפרש זאת כך: "מלמדיי" מייצגים את מצבי העליות הרוחניות, שבהם האדם חש קרבה לבורא ולומד מהשפע וההשגות שמגיעות בזמנים אלו. לעומת זאת, "תלמידיי" מסמלים את הירידות – המצבים של חיסרון, שאלות וכישלונות. הרב"ש מדגיש שדווקא מהירידות למד יותר מכל, כי הן אלו שמלמדות את האדם את עומק העבודה הרוחנית ואת הצורך להתגבר על הקשיים.

הטקסט ממשיך ומקשר זאת למשנה בתלמוד הבבלי (מסכת אבות): "הרבה למדתי מרבותיי, ומחבריי יותר מרבותיי, ומתלמידיי יותר מכולם". כאן מוסבר ש"רבותיי" הם העליות, "חבריי" מייצגים את העקביות ואהבת ישראל – הקשר עם הזולת שמחזק את העבודה הרוחנית, ו"תלמידיי" הם הירידות. הירידות, שבהן האדם נתקל בחסרונות ובכישלונות, הן המורים הגדולים ביותר, כי הן מביאות להבנה עמוקה יותר. כפי שנאמר "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם" – לא שהאדם נכשל בכוונה, אלא שהניסיון להצליח והנפילה שבאה בעקבותיו מלמדים אותו איך לקום ולהתקדם.

הסיום מתחבר לתובנה מבעל הסולם על אור הנפש האלוקית. הטקסט מציין שזמנו קצר להסבר מפורט, אך הקריאה עצמה נועדה להחדיר את הדברים ללב ולחבר את האדם לאור הזה. הירידות והעליות, כפי שהרב"ש מלמד, הן חלק מהתהליך שבונה את הכלים לקבלת האור האלוקי, ודווקא החסרונות הם שמאירים את הדרך לשלמות.

חסידות

חסידות

בעל התניא – חלום

חלום וכוח הדמיון – כוכב הקופים כוח הדמיון והחלום הם יכולות רוחניות המאפשרות לאדם לעלות מעל המציאות החומרית ולאחד ניגודים, כמו גל וחלקיק או רוח וחומר. הדמיון, ככוח אלוקי, יוצר משמעות (כמו ערך הכסף) ומבדיל את האדם מבעלי חיים, בעוד החלום משחרר מהשכל ומחבר לנשמה. השכל (צד שמאל) מוגבל, הדמיון (צד ימין) מתעלה, ובאמצעות הבינה הם מתאחדים. חנוכה מוזכר כסמל להתבוננות רוחנית מעבר לגוף.

 

כוח הדמיון והחלום מוצגים כיכולות רוחניות מרכזיות שמאפשרות לאדם להתעלות מעל גבולות המציאות החומרית ולחבר בין היבטים מנוגדים, כגון הגל והחלקיק במכניקה הקוונטית או הרוח והחומר בתפיסה הקבלית. הדמיון נתפס ככוח אלוקי טהור, שמקורו בנשמה ובבינה, והוא זה שנותן לאדם את היכולת ליצור משמעות בעולם – לדוגמה, ערך הכסף, שהוא תוצר של הסכמה דמיונית קולקטיבית. יכולת זו מבדילה את האדם מבעלי חיים, כמו הקופים ב"כוכב הקופים", שאין להם דמיון מפותח המאפשר התפתחות תרבותית או רוחנית.

החלום, לעומת זאת, מתואר כמצב שבו השכל – המיוצג כצד שמאל – נכבה או נחלש, ומאפשר לכוח הדמיון – המיוצג כצד ימין – להתפרץ ולפעול בחופשיות. במצב זה, האדם יכול לחוות ממדים שמעבר לחוקי החומר, בדומה להתנהגות החלקיק בניסוי הסדק הכפול, שמראה אחדות ופירוד בו-זמנית. כוח הבינה הוא זה שמאחד בין השכל לדמיון, כמו גם בין הפכים אחרים כגון רוחניות וגשמיות, פנימיות וחיצוניות, ומאפשר לאדם לתפוס את המציאות כשלמות.

בהקשר זה, מוזכר גם חג החנוכה כדוגמה סמלית: אור הנרות, שאין להשתמש בו אלא רק להתבונן בו, משקף את הרעיון של התבוננות רוחנית טהורה שמתעלה מעל הרצון לקבל הגשמי, הקשור לגוף. זהו חלום בהקיץ, שבו האמונה והדמיון האלוקי מאפשרים חיבור לכוחות עליונים מעבר לדעת הרגילה. התהליך הזה מושווה גם לרעיונות מהרמב"ם, שדיבר על כוחות הנשמה, ולפרשת "מקץ", שבה השכל מתעורר ומגביל את הדמיון, אך דווקא השילוב ביניהם הוא שמוביל להתפתחות רוחנית אמיתית.

sh (1)