מהו החוש השישי בקבלה?
אין חוש שישי בקבלה זה מושג מוטעה ויסוד לא נכון.יש חמש חושים שהם ד' בחינות דאור ישר ושורשם: ראיה שמיעה ריח טעם ומישוש, והשורש שהוא הכלל.
הכלל הפלאי שהוא מעבר לחושים לא מיוצג כחוש או כפרטים אלא הוא הכלל שמכיל את הכל מתחיל את הכל ומעבר לכל הפרטים.
על כן הכלל אינו נמנה, לכן זו הנחת יסוד שגויה.
מה שכן כדי לסבר את האוזן, אפשר להגיד שהשכל שלא נמנה כחוש כי ביחס לחושים הוא כלל. ניתן להגיד שהוא כביכול מה שמכנים העולם החוש השישי או העין השלישית, אבל אין זה הגדרה נכונה כי הכלל לא נמנה.
לכן מי שלומד קבלה יזכה לחוש השישי וכל ההנחות האלה הם לא מדויקות ולא נכונות.
כמו כן המושג לעבור את המחסום ועוד מושגים שמשתמשים בהם לא מדויקים.
אם נדייק, יש שלב שהאדם מתעורר מעולם הצעצועים מהבבואה הגשמית לנקודה שבלב הנקודה הפנימית ואז הוא מתחיל את עיקר המסע. המעבר העיקרי בין העולם הגשמי לרוחני קורה כאשר האדם זוכה למדרגת לשמה ומתחיל להתעסק באורות רוחניים. עד אז עיקר העבודה היא בבחינת עצות "עיטין" כדי להתאמן ולהכין אותנו לעולם הרוחני- ששמה האמת עיקר העבודה.
אז שורה תחתונה אם לומדים קבלה יש חוש שישי או אין?
כאשר האדם לומד קבלה המאור שבה מחזירו למוטב ומשיג את הכלל שנקרא אמונה, ולא מדע. {או חוש שישי}
זוכה לתפיסת הכלל שמעבר לפרטים- להשגה. על כן אם ננסח את השאלה נכון
מהו הכלל של חכמת הקבלה?
הכלל של חכמת הקבלה הוא הצד הפלאי צד האמונה צד הבורא שבבריאה, הכלל שמעבר לחושים.
כתבים העוסקים בנושא המלווים בהסבר:
מאמר מבשרי אחזה אלוק -מהות התפיסה השכלית
וכבר ידעת שאין השכליים בעלי הגופים נעשקים מידיעת מאצילם כלל, כמו שאינם נעשקים מהכרת חבריהם כמותם. כי גם הריע כאח אין נופל מבט ההכרה על רוחניותם ופנימיותם לבד, בלי שום לבוש, מפני שגם השכל בעצמו כבר מתעטף בלבוש, דהיינו, כח המדמה.
וכיון שאינו יכול לדמות במוחו צורה רוחנית – לכן נעלם ממנו כל המין הזה. ועם כל זה, כל הזמן מבטו נופל על החיצוניות דווקא, דהיינו, גופו של חברו ותנועותיו הגשמיים. ובכח ההתמדה יכירו היטב בכל דרגי הרוחני שבו. כי רק את זה הוא רוצה להכיר ולא בשר גופו כמובן.
ולא ירגיש כלל שום מיעוט ועצבון ממה שאינו מכיר שכלו ודרגיו בעצם צורתו הרוחני, כי אינו מחויב להכיר את חברו יותר ממה שמכיר את עצמו והבן. וגם פנימיותו אינו משיג.
לכן הנברא כשהוא בקי היטב בכל חוקות הטבע ומשטריה הגשמיים, ועין מבטו נדבק בהם בהתמדה, יאמר שהוא מכיר את הבורא פנים בפנים, פירוש, כמו שידבר איש את רעהו, שכל אחד מחלקיו מדובק ברעהו בדמיון, דהיינו, כח המדמה בצורות ותנועות השכליים.
וכשנחקור לפי כוחינו במהות השכל, נמצאנו למדים אשר הוא בקיבוץ בריות רוחניות, אשר מאותו הקיבוץ נמשך "הנהגותיו". פירוש, דכל יתרון האדם על הבהמה, הוא מפני שבבנין האדם נמצא אבר כזה, שהוא מוכן לאסוף בתוכו בריות רוחניים.
וכמו כן נערך יתרון האחד על חברו ברבוי כח ההמשכה הנזכר לעיל. וגם בצורות הבריות עצמם, אשר אחד ממשיך בריות חשובות, והשני בריות שאינם חשובות כל כך וכדומה.
והחילוק מן בריה רוחני אל ההנהגה, היא, אשר גדר הבריה היא תמונה שכלית נמשכת ושוכנת במוחו בלי שום השתנות, דהיינו, שלא ניתנה לבאר תחת מקרי הזמן.
וענין ההנהגה, הוא נופל תחת מקרי הזמן והמקום, כמו הכילי בטבעו, יכול עם אחת בחייו ליתן צדקה מרובה, מחמת המקום או הזמן, והבן.
הסבר וסיכום:
אין חיסרון באי השגת המאציל מצד עצמו מכיוון שכל תפיסתנו הוא לפי הכלי שלנו. "וכל מה שלא נשיג לא נדעו בשם".
והכלי תופס רק את הפעולות שנמשכות מהמהות, או אם נדייק את היחס המשותף בין הפעולות שנמשכות מהמהות לתפיסה שלנו, ממילא אין לנו תפיסה במהות כי היא נמשכת יש מאין ואין לנו תפיסה בעצמותו, ואין זה חיסרון עבורנו כמו שלאדם לא חסרה אצבע שישית.
מכיוון שהתפיסה שלנו היא מהפרטים לכלל, אין לנו אפשרות לתפוס ישר את הכלל, אלא אנו פועלים מהחוץ לפנים, אך וודאי שאנו מכוונים להשגת הפנים.
על כן כאשר רכשנו והשגנו את כל הצורות הרוחניות והפעולות ומהלכים הרוחניים אפשר להגיד שאנו בפנים בפנים ובהשוואת צורה מלאה עם הבורא.
היתרון של האדם ביחס לבהמה, שיש לו את צד הכלל, צד האמונה או בפי ההמון "החוש השישי" (מושג שגוי כמו שהסברנו)
היתרון בין הבריות הוא לפי איכות כוח ההמשכה של המסך, אחד מושך זבובים ואחד מושך גלקסיות.
ההבדל בין הבריה רוחנית להנהגה הוא בדיוק כמו ההבדל בין הפרט לכלל.
ההמשכות הנאספות למוח האדם
"ותדע, שההכנה הנזכרת לעיל, שנקראת מוח האדם, היא כמו טיפה מתמצית כל אבריו ותכונותיו של גוף הגשמי, ונדבקת על ההמשכות הראשונות הנאספים והנמשכים למוח האדם. דרך משל, בעודו ילד מסתכל בהויות בריות העולם ובוראה. מהם מתדבקים בהשכלות, ומהם בעושר, ומהם בגבורה. ואם הוא בוחר לעצמו מעלת ההשכלה, כי מצאה חן בעיניו, נמצא שהמשיך בתוכו בריה טובה אשר יולד ממנה אחר כך הנהגות טובות, ואם מתדבק בעושר, נאמר שמשך למוחו בריה רוחנית פחותה.
אחר כך כשגדל יותר רואה שיעורים, דרך משל, איש אחד עוזב כל בניני הגשמיים ומתדבק בהשכלה. והשני בוחר בהשכלה, וגם ממילי דעלמא אינו מניח ידו. ואם הילד מגדל מעלת הראשון, הרי שהמשיך בריה נחמדה למוחו. ואם השני מצא יותר חן בעיניו, הרי שהמשיך למוחו בריה פחותה.
אחר כך בסוגי ההשכלה, אם מהבורא או מהנבראים, ואחר כך בדק. דהיינו, אם לקבל פרס או שלא לקבל פרס, אשר כל התמונות האלו נבראים, שמקבוץ הזה נעשה חומר אחד ושמו שכל."
הסבר וסיכום:
מסביר לנו שמוח האדם הוא כמו הכלל שמכיל את כל הפרטים (אין מדובר על המוח הגשמי, המוח הגשמי הוא רק סימן למוח הרוחני שהוא ענף) ובעצם לצד האדם שלנו ניתנה בחירה ממה לזון את עצמנו, מבריה פחותה או מבריה רוחנית.
משל למה הדבר דומה- אפשר להזין את הראש בסדרות מעניינות, או ללמוד אנגלית ספרותית, או להזין את הראש במושכלות רוחניים. הרשות בידנו.
גם בהשכלות הרוחניות יש רובדים ואיכויות, כמו ההבדל בין חיצוניות התורה לפנימיות התורה וכן הלאה.
עוד משל יפה שיש לומר, כמו שבגשמיות המזון מקיים את הגוף, ברוחניות המושכלות הם המזון של הנשמה, ועל ידיהם היא מתגדלת ומתפתחת. אנו רואים שהעולם כפי ששואף לחיצוניות מאוד רדודה בהשכלה מצד טבעו לצרכיו הגשמיים בלבד ולמניעת יגיעה בחיים, אפילו זה מתבטא בתזונה של האדם שואף לדברים נמוכים ורדודים, למשל לחם לבן ולא מלא סוכר לבן וכו. הרי מה זה לחם לבן? לקחו תחלק החיצוני של הלחם זרקו את החלק הפנימי הגרעין, ואת הקליפה הפנימית ששומרת על הפרי, ונשארו רק עם הצד של הטעם החיצוני.
וכמו שמבחינה גשמית אנו צריכים לאכול מזונות איכותיים וטובים כדי לקיים את הגוף בצורה טובה ובריאה. גם ברוחניות זה עובד ככה ואנו צריכים להזין את הנפש במזונות אמיתיים (מושכלות) . אכן זה לא קל כמו שלא קל בהתחלה לאכול בריא.
העולם אוהב קל ויפה או קל ומתוק, סוכרים פשוטים לקבל ישר את האור (האנרגיה) החיצונית בלי הפנימיות שבונה את הגוף (הערכים התזונתיים) שהגוף מקבל יותר ממה שהוא מייצר זה פועל נגדו מזיק לו.
לכן ברוחניות המושכלות הם המזון של הנשמה. עלינו להשתדל להזין את עצמנו ממזונות אמיתים שמגדילים את הנפש ולא את הגוף, וכפי שאנו שונאים להיות שמנים מבחינה חיצונית כי השומן מייצג לנו את הצד העודף את צד החיצוניות ככה אל לנו להזין את שכלנו בחיצוניות עודפת אלא במה שהוא צריך כדי להתגדל להתפתח ולהגדיל את צד האדם שבנו.
האם מי שאוכל בריא ישיג מושכלות רוחניות יותר טובים?
ממש לא, זה רק משל וסימן, אבל אם ישיג מזונות נפשיים אמיתיים יותר (מושכלות אמיתיות, רגשות נכונים, כבוד לשם שמים מהסביבה וכו) מזונות כאלה בהחלט יכולים לגרות ולהשפיע על הצד הרוחני שבו.
פתיחה לחכמת הקבלה:
ה) ולפיכך, צריכים לד' בחינות שבשם הוי"ה, הנקראות חכמה בינה ת"ת מלכות. כי בחי"א הנק' חכמה, היא באמת כל כללותו של הנאצל אור וכלי, כי בו הרצון לקבל הגדול, עם כל כללות האור שבו הנק' אור החכמה, או אור החיה, כי הוא כל אור החיים שבהנאצל המלובש בהכלי שלו, אמנם בחינה הא' הזו, נבחנת לכולה אור, והכלי שבה כמעט שאינו ניכר, כי הוא מעורב עם האור ובטל בו כנר בפני האבוקה. ואחריה באה בחי"ב, והוא כי כלי החכמה בסופו הוא מתגבר בהשוואת הצורה לאור העליון שבו, דהיינו שמתעורר בו רצון להשפיע אל המאציל, כטבע האור שבתוכו שהוא כולו להשפיע. ואז ע"י הרצון הזה שנתעורר בו, נמשך אליו מהמאציל אור חדש הנקרא אור חסדים, ומשום זה כמעט שנפרש לגמרי מאור החכמה שהשפיע בו המאציל, כי אין אור החכמה מקובל רק בהכלי שלו, שהוא הרצון לקבל הגדול בכל שיעורו, כנ"ל. באופן שהאור וכלי שבבחי"ב משונים לגמרי מבחי"א כי הכלי שבה הוא הרצון להשפיע והאור שבה נבחן לאור החסדים, שפירושו אור הנמשך מכח הדבקות של הנאצל בהמאציל : כי הרצון להשפיע גורם לו השואת הצורה למאציל, והשואת הצורה ברוחניות הוא דבקות, כמ"ש להלן. ואחריה באה בחינה ג'. והוא כי אחר שנתמעט האור שבהנאצל לבחינת אור חסדים בלי חכמה כלל, ונודע, שאור החכמה הוא עיקר חיותו של הנאצל, ע"כ הבחי"ב בסופה התעוררה והמשיכה בקרבה שיעור מאור החכמה, להאיר תוך אור החסדים שבה. והנה התעוררות הזו המשיכה מחדש שיעור מסוים מהרצון לקבל. שהוא צורת כלי חדשה הנק' בחינה ג' או ת"ת, ובחי' האור שבה נק' אור חסדים בהארת חכמה: כי עיקר האור הזה הוא אור חסדים ומיעוטו הוא אור חכמה. ואחריה באה בחינה ד', והוא כי גם הכלי דבחי"ג בסופו התעורר להמשיך אור חכמה במילואו כמו שהיה בבחי"א, ונמצא התעוררות הזו היא בחינת השתוקקות בשיעור הרצון לקבל שבבחי"א, ונוסף עליו, כי עתה כבר נפרד מאור ההוא, כי עתה אין אור החכמה מלובש בו אלא שמשתוקק אחריו, ע"כ נקבע צורת הרצון לקבל על כל שלימותו, כי אחר התפשטות האור והסתלקותו משם, נקבע הכלי, כנ"ל, וכשיחזור אח"כ ויקבל בחזרה את האור, נמצא הכלי מוקדם להאור. וע"כ נבחנת בחינה ד' הזאת לגמר כלי. והיא נק' מלכות.
הסבר וסיכום:
הד' בחינות ושורשם מייצגות את התהליך שבונה את המודעות וההשתוקקות של הנברא לרצון. בהתחלה הרצון מגיע מהעליון, אבל כדי הנברא יהיה שותף הוא חייב להרגיש שהרצון שייך לו, כל התהליך של הד' בחינות ושורשם. שכל המציאות בנויה על פיהם, היא הבונה לנו את הרצון.
כתר – יש מי שנותן, יש ממי לבקש.
חכמה – יש מה לבקש.
בינה – הרגש עצמי (מודעות).
תפארת- בחירה.
מלכות- השתוקקות מלאה.
שנזכה לבנות קצת השתוקקות אמיתית ונכונה.
בהצלחה
