פניני החכמה – האם המדע ימצא אי פעם את החלקיק האלוקי?

האם המדע ימצא אי פעם את החלקיק האלוקי?

הבריאה היא שְׁנִיּוֹת , יש מאין, על כן היא מורכבת, הבורא הוא "הישות" היחידה שהיא אחדותית. וזו אחדות אמונית, כפי שהרמב"ם אומר הוא הידוע והוא היודע והוא הדעה עצמה, אבל כל זה עדיין מתפיסת הבורא שבנו, ואין תפיסה והגה בעצמותו.

בכל אופן, הבריאה היא מורכבת, היא בר, באופן כללי מורכבת מד' בחינות ושורשם שמתפרטים עד אין קץ.

על כן לעולם לא ניתן למצוא את החלקיק האלוקי מכיוון שאין דבר כזה חומר שהוא אחדותי- אחד, רק הבורא הוא אחד. והרי אין לנו תפיסה והגה בעצמותו, על כן המדע לעולם לא ימצא את החלקיק האלוקי, מכיוון שאין דבר כזה, וכל חומר במסגרת הבריאה הגשמית ואפילו הרוחנית הוא בר, והוא מחולק.

לכן הכלל הוא שכל מה שאנו תופסים או משיגים הוא במסגרת הבריאה, ועל כן כל דבר שנשיג או נתפוס נחלק אותו.

רק בנקודת האמונה צד הבורא שבבריאה יש לנו את היכולת לראות את הדברים בצורה אחדותית.

על כן המדע צריך לחפש את הכלל האמוני, ולא את החלקיק האלוקי כי זה סתירה.

חלקיק נפרד שהוא אחד, לא הולך ביחד.

מה שכן הבורא נתן לנו את האפשרות במסגרת החוסר שלמות שלנו להיות מאוחדים איתו ע"י השוואת צורה ולא השוואת חומר וככה ניתן להיות פרט שמאוחד עם הכלל, ולהיות באחדות עם הבורא ית'.

אך לא כמו בתורות המזרח שמתיימרים להיות הבורא עצמו, ולא כמו בנצרות שעושים הפוך לגמרי ומגשמים את הבורא עצמו לתוך החומר בר מינן.

אלא מגיעים לאחדות אמונית, אחדות צורתית- השוואת צורה- אהבה.

למשל: אחד ועוד אחד גשמיות זה 2, אבל ברוחניות אחד ועוד אחד זה 1, כי אם יש שנים והם אוהבים הם אחד, כאיש אחד בלב אחד.

[sociallocker id="47169"]

 

פתח דבר: חשוב לציין שהקבלה לא מדברת מילה אחת על הגשמיות – מכיוון שכל הגשמיות בנויה על חמשת החושים הגשמיים הנתונים להעדר חילוף ותמורה נפרדות ונפסדות. כמו כן הגשמיות נתפסת בזמן ומקום גשמיים מפרידים – וכל הקבלה עוסקת בחומר רוחני שבכלל מעבר לזמן ומקום לגמרי, על כן החוקים שונים במהותם. דבר נוסף שלא מעניין את הקבלה החומר הגשמי הנפסד לכשעצמו, אלא אגב מה שהוא מגרה את הנשמה.  יש מקום להגיד שבבחינת ענף ושורש חלקי זמן ומקום יש דמיון בחוקים בין הרוח לגשם למי שמכיר את השורשים והיחסים, "אף כשתי טיפות מים" אבל אין הייחודיות של הקבלה בכך, וממילא מי שלא משיג את החכמה רואה הכל מופרד בזמן ומקום בלבד.
הסיבה שאני עוסק  בזה קצת במאמר היא מטעמי הפצה וקצת שיכירו יותר את המשגיח, ולא רק את ההשגחה החיצונית, והאמת שאני גם מקדם אתרים במקצועי ושומר על החוקים הרוחניים של גוגל "שיהיה תוכן מקורי באתר" (-:

 

מה המדע באמת יודע?

המדע התקדם בצורה מטורפת ב 500 שנה האחרונות מאז שנכתב עץ חיים בעולם והוריד לעולם חכמה גבוהה שאח"כ ממילא התפשטה בשאר הצינורות. (רק משל וסימן סמלי ברוח המאמר)
כמו כן בגלל שהנשמות והנפשות התפרטו מאוד והתפתחו זה התבטא אפילו בגשמיות, כפי שאומר בעל הסולם שהתרבו בעלי ההמצאות בעולם כתוצאה מכך שטווח שכר פרעונם גדל.

נראה לעניות דעתי, וזה סימן יפה שמעביר רעיון בצורה מאוד מדהימה ומסביר למה האנושות הייתה כל כך פרימיטיבית 5000 שנה ופתאום גילו והתפתחו משמעותית כביכול דרך המדע. והתשובה היא שהיות וכוח המועיל וכוח המזיק עולים בקנה אחד, והעולם היה במצב של התבשלות והתפתחות מברבריות ואנוכיות גדולה, לרצונות יותר אלטרואיסטים ומפותחים, (אומנם זה ברמה גשמית אבל זה כן מעיד על מדרגה נפשית מסוימות בכלל האנושות) על כן אם היו מגלים את הידע הזה לפני 1000 שנה העולם היה חרב במלחמות, גם לא צריך ללכת הרבה אחורה מספיק קצת ללכת לשואה, למלחמת העולם הראשונה והשנייה, כמובן היו בעבר דברים קשים יותר, אבל האנושות עברה בישולים קשים ללמוד שהאנוכיות דבר רע, אנחנו כאילו נולדנו לזה, אבל הרבה דם נשפך באנושות עד שהתפתחה, זה נקרא דרך יסורים. היום המצב מאוזן אומנם יש הרבה רע, אבל גם יש הרבה טוב, לפחות ברמת הפוטנציאל לכן גם היה מקום לתת לאנושות לגלות את הדברים האלה, כי באמת מפליא היו כל כך פרימיטיבים אלפי שנים מצד הדברים האלה, ודווקא בעקבתא דמשיחא נפתחו תובנות מדהימות על חוקי הטבע הגשמי, שכמובן מהם גם למדנו לייצר ולהשתמש בטכנולוגיה וזה באמת קרה בזמן האחרון היות והאנושות התפתחה מספיק כדי לא להשתמש בזה נטו לברבריות ולפרטיות.

אומר בעל הסולם מדוע יזכרו את היטלר ימח שמו הרבה דורות? הרי פעם היה בסטנדרט לגמרי לעשות מה שהוא עשה, היו רוצחים, בוזזים, אונסים בפרהסיא מקריבים קורבנות אדם, פשעים קשים מאוד שהיו מנהג המקום ה' ישמור, מה השתנה? אלא היטלר עשה את המעשה בזמן שהאנושות מפותחת כבר ולא ברברית, לכן המעשה שלו כל כך חמור ויזכר, היות ועשה אותו בזמן שהאנושות מפותחת כבר.

–

הטכנולוגיה של היום אף על גב שנולדנו עליה וזה נראה לנו כמובן מאליו בעיקר לדור שלנו, אבל אם נחזור אחורה בזמן כל הטכנולוגיה תראה כמו נס בלתי הגיוני ומדהים ביותר, וכאשר מפעילים קצת מחשבה והתבוננות זה בהחלט מדהים. אפילו מנורת להט פשוטה שמייצרת אור שזה דבר פשוט ביותר עבור כולנו.. אך זה מדהים שמסתכלים כיצד זה עובד באמת.

מה גרם לפריצת דרך המדעית ששינתה את כל תפיסתנו לגבי העולם?

מה שגרם לזה הוא שהמדע גילה את חוקי היסוד שבגשמיות.  כשהתחיל להבין חוקים יסודיים בגשמיות שלא משתנים, וכאשר תפס היטב חוקים אלה, זה מה שהיווה עבורו את פריצת הדרך המדעית בכל תחומי החיים.  בפועל לקחנו חוקי יסוד אלה והעתקנו אותם לחיי היום יום.

למשל: ברגע שגילנו את עניין הספקטרום של האור, {דבר ידוע ופשוט בקבלה מספר היצירה וכתבי הקבלה אלפי שנים) וגם למדנו להתבונן ביותר קטן ועמוק מאוד לשורשי החומר – וגילנו את עניין החתימה האטומית של החומרים {יש תהליך פנימי באטום שלא נראה לעין האנושית, שכאשר הוא מקבל פוטון יש מעבר אנרגיה, וקפיצת אנרגיה כתוצאה מקליטת האלקטרון את הפוטון, וגם ירידת אנרגיה שהוא עובר מסיבה שלא ברורה- וכתוצאה מכך הספקטרום שהוא שולח משתנה. זו בעצם החתימה האטומית של החומר דרך האור שהוא מחזיר. כשהמדע מדד זאת והבין כיצד זה פועל, על פי זה יכל למדוד חומר של כל כוכב רחוק מאיתנו על פי החתימה האטומית שלו, ובכך גילינו שכל היקום הידוע לנו עשוי מאותם חומרים.

 

בגדול לפני 450 שנה זה היה כפירה להגיד שיש גלקסיות, או מליארדי כוכבים. כפירה נוצרית ועל אחת כמה וכמה מדעית. ברגע שהומצא הטלסקופ – אכן נפקחו עניינו – ושום דבר באמת לא השתנה – הגלקסיות תמיד היו שמה, רק נפקחו עיננו שהגדלנו את כלי התפיסה שלנו. {כמובן ליהדות זה ידוע ופשוט אלפי שנים- לא היה עניין לפרסם התורה לא באה לגשם ולכסילים}

המדע התפאר מאוד וחשב שכאשר הבין את חוקי היסוד של החומר הוא עכשיו הבורא, ומאוד מאוד התלהב.. אך כאשר גילו את העולם הקוונטי הבינו שזה לא כל כך פשוט, וכל השכל שלנו לא עוזר שמה – כי זה חוקים שונים מאוד מההגיון הרגיל שלנו. ישר כוח לתורת הקוונטים שהורידה למדע קצת מגאוותו.

לעניננו – לא המצאנו שום דבר ואנחנו לא כאלה חכמים, רק העתקנו מהטבע מה שכבר קיים "אין חדש תחת השמש"

מה מיוחד בתורת הקוונטים?

היא מתעסקת בצורות מאוד זכות ועדינות של מבנה החומר ששמה החוקים בדמיון יותר קרוב לעולם הרוחני {למשל ראש הפרצוף ביחס לגוף הפרצוף} חוקים הפוכים ולא הגיוניים לעיתים, אבל זה יפה כי זה מראה שיש הרבה מעבר לתפיסה הצרה שלנו את המציאות.

 

 

מדוע חלקיק יכול להתנהג גם כגל, מה לעזעזאל קורה פה?

לא אדבר על כך יותר מידי, רק ממש נגיעה אז אסביר בקצרה:

חלקיק – מלשון חלק, דבר חלקי, דבר נפרד, צד החומר, צד הנברא שבנברא.

גל – דבר המתפשט, דבר אחדותי, הצד הצורני, הניצוץ האלוקי, צד הבורא שבבריאה.

אנחנו לעולם לא עוסקים באור עצמו, האור דינו כעצמותו, אין תפיסה באור בלי כלי.
האור תמיד דינו כעצמותו לפני שבא לכלל קבלה.

האמת גם אין לנו תפיסה במהות של שום דבר – מכיוון שהמהות של הכל נמשכת מהבורא, יש מאין – על כן אין לנו תפיסה בבורא עצמו, ואפילו בבריאה עצמה שנמשכת יש מאין, כי הבורא ברא אותה, ואנחנו נבראים, על כן אין לנו תפיסה במהותנו, ולעולם לא תהיה לנו תפיסה ביש מאין – התפיסה שלנו היא רק ביש מיש.

יש הגדרה מאוד מיוחדת של בעל הסולם בתלמוד עשר הספירות:

"השם בורא מתייחד רק על החידוש, דהיינו המצאת יש מאין שהוא בחינת חומר של הכלים בלבד המוגדר בבחינת הרצון לקבל שבכל מהות שבהכרח לא היה זה בעצמותו יתברך בטרם הבריאה"

יש הרבה שמות לבורא {שם דהיינו גילוי} הרבה לבושים הרבה צינורות שמתראה כלפינו, צינורות נאמנים ומחוברים למקור, אבל צינורות – אבל הייחודיות האמיתית שלו – שהוא בורא – יש מאין.

על כן כל תפיסת הנברא היא יש מיש, מה שאנחנו תופסים או מכירים בצורה של יש מאין זה רק מבחינה אמונית, כמושכלות ראשוניות בלי שבאמת אנו משיגים את מהותם.

גם המדע עצמו שחוקר את מבנה האטום האור או האלקטרון לא באמת תופס או משיג אותם, הוא רק מתייחס לפעולות שהם עושים במרחב, לתנועה שלהם, לאינטראקציה שיש להם איתנו על פי החושים שלנו ורק על פי זה אנו למדים אותם. נראה שתורת הקוונטים הבינה את זה טוב, דהיינו-  שלא באמת מבינים מה קורה פה.
אחד העקרונות המצחיקים של תורת הקוונטים נקרא "עיקרון אי הוודאות" קיצר הבינו שהם לא מבינים כלום באמת.

דוגמא לחוק שאנחנו פוגשים במציאות: חלקיק לא יכול לעבור את מהירות האור, אנחנו לא מבינים את זה רק יכולים לקבל שזה ככה ולראות כיצד התופעות של זה קורות במציאות או מגיעות אלינו, הקבלה למשל יודעת את התשובה – אבל גם בקבלה יש צד אמוני לתשובה הזאת שלא ניתן לתפיסה, אבל הצד המדעי מאוד ברור בקבלה, דיברנו על כך בשיעורי קבלה למתחיל, אגע בזה גם בסוף המאמר.

דבר יפה מאוד אומר בעל הסולם במאמר חכמת הקבלה והפילוסופיה:

יסוד החומצי

אולם באמת, גם ה"כח" כשהוא לעצמו נבחן לחומר אמיתי, לא פחות מכל שאר החומרים הגשמיים שבעולם המוחשי.

ואף-על-פי שאין לו כל תמונה מוצגת לתפיסת החושים האנושיים – אין זה מוריד מערך החומר שהוא ה"כח".

כי אם תקח את פרודת יסוד החמצן, אשר רוב מהחומרים שבעולם מורכבים הימנו, – ועם כל זה כשתקח בקבוק עם יסוד חמצן נקי, כשהוא עומד לעצמו נקי משיתוף חומר אחר – הרי תמצאהו כמו בקבוק ריקן לגמרי, בלי שום תפיסה כלל – להיותו בחינה אוירית לגמרי, שאין היד שולטת בו למישוש, ואין לו כל מראה שהעין שולט בו.

ואם נסיר הפקק מהבקבוק ונריח בו, לא נמצא שום ריח של משהו. ואם נטעם אותו – לא נמצא בו שום טעם. ואם נשימהו על מאזנים – לא ישקול יותר מהבקבוק הריקן. וכמו כן המימן, שאין לו טעם ריח או משקל.

אבל כאשר נרכיב שני היסודות יחד, מיד יתהפכו לנוזל, והנה מים ראויים לשתיה, שיש בהם טעם ומשקל.

ואם ניתן המים לתוך סיד בלתי כבוי – מיד יתערבבו המים בתוך הסיד ויהפכו הנוזלים לחומר מוצק כמו הסיד עצמו.

הרי, שמן היסודות חמצן ומימן, שבהם עצמם אין שום תפיסה מוחשית כלל – מתהפכים להיות גוף מוצק.

ולפי-זה איך נחליט ונאמר על הכוחות הפועלים בטבע שאינם חומר גשמי, וכל זה רק בגלל שאינו מסודר כלפי הכרת החושים – בשעה שאנו רואים בעליל אשר רובם של החומרים המוחשיים שבמציאות נבנו מלכתחילה מיסוד החמצן, שאין החושים האנושיים מסוגלים לתפוס ולחוש אותו.

ולא עוד, אלא שאפילו המציאות המוחשית, המוצק והנוזל, שמושגים בהחלט בעולמינו המוחשי – עלולים לההפך לאויר ואדים, במדת חום מסויימת – וכמו-כן האוירים עלולים לההפך למוצקים במדת קור מסויימת.

ואם כן יש לתמוה, איך יש לך נותן מה שאין בו, כי ראינו בעליל, כי כל התמונות המוחשיות באים מהיסודות שהם עצמם אינם מוחשיים, ואינם חומרים קיימים לעצמם. וכן, כל התמונות הקבועות שאנו מכירים, ועל ידיהם מגדירים באותם החומרים, אינם קבועים וקיימים כלל מסגולות עצמם, אלא רק פושטים צורה ולובשים צורה בהשפעת גורמים כמו חום וקור.

אלא שעיקר החומר הגשמי הוא ה"כח" שבהם, אלא, שאותם הכוחות עדיין לא נמצאו לנו בלבדם, כמו היסודות החימיים – ויכול להיות שיתגלו לנו בזמן מן הזמנים, גם בהיותם לבדם. כמו כל היסודות החימיים שנתגלו לנו רק בזמן האחרון.

הסבר: בא להראות לנו דבר גדול וחשוב מאוד, לכאורה אנו מתייחסים לרוחניות או לצורה כמשו מופשט ורחוק מאיתנו, ואנו מחשבים רק את החומר, אך מראה לנו שאפילו אנו לא באמת חושבים ככה ומביא משל יפה.

יסוד החומצי, לכאורה החמצן שהוא מצד עצמו ביחס לחוש המישוש והטעם ואף הריח והשמיעה, מופשט לחלוטין, אם כל זאת רוב החומרים בכדור הארץ מורכבים מיסוד החמצן ואף אין להם קיום בלעדיו.

ויותר מזה אף יסוד החמצן שהוא צורה מופשטת ביחס לחמשת החושים, יכול להתגשם ע"י התחברותו עם פרטים אחרים ולהיות מוחשי לחלוטין. ועוד יותר מזה, גם דברים מוצקים לחלוטין בשינוי מצב צבירה נהפכים למופשטים לגמרי.

מביא במקום אחר גם שאף על פי שאין אנו יכולים לגעת ברוח ובאוויר או לתפוס אותם ברור לנו שאין לנו קיום בלעדיהם.

לכן אל לנו להיות מקובעים במחשבה ולחשוב שמה שאנו מרגישים רק הוא חומר ומה שלא רואים לא קיים, בעוד שראינו שכל המוחש דווקא בא מהלא מוחש ואף כל מה שאנו תופסים לא קיים מצד עצמו אלא רק על פי הצורה שהוא פושט ולובש.

ואומר גם המדע בעבר לא היה מודע ליסודות מסוימים בטבע וכל פעם מגלה יסוד חדש, ויתכן שיגלה עוד בהמשך.

לכן הלכה למעשה, זה שאנו לא תופסים רוחניות לא אומר שהיא לא קיימת או מופשטת ופילוסופית, אלא היא ממשית ביותר, רק כנראה שאין לנו את ההנפשה המתאימה, אם כך עלינו להשיג אותה וממילא המופשט יהיה כבר מאוד מוחש ומושג ביותר.

רואים באמת שמאז המדע באמת התפתח בגשמיות ואכן וגילה כוחות חדשים וחלקיקים נוספים במציאות.

כיום לפי מה שידוע למדע – יש כוחות יסוד בטבע שלא משתנים לעולם ואף יש שדה שמאחד בין הכוחות כולם – בקיצור בלית ברירה מגיעים לאחדות והשגחה גם אם עוצמים את העיניים.

הכוחות הם:

כוח אלקטרומגנטי

כוח הגרעיני החזק

כוח הגרעיני החלש (כוח האינטראקציה)

כוח הכבידה

הכוחות האלה מופשטים ואין לנו באמת תפיסה בהם, אבל כאשר הם באים לכלל אינטראקציה איתנו אנו תופסים אותם דרך לבוש שמעביר אותם כלפינו. {די דומה לרעיון של ההגדרה הטהורה של אנרגיה}

למשל:
הכוח האלקטרומגנטי – נתפס דרך האור שכולנו מכירים, שהחלקיקים נושאי הכוח הזה נקראים פוטונים.

הכוח הגרעיני החזק – נתפס דרך גאלונים נושאי הכוח שלו – המחזיקים את המבנה הפנימי התת אטומי של גרעין האטום.

כוח האינטרקציה {כוח הגרעיני החלש – הכוח הרדיואקטיבי} – נתפס דרך בוזונים נושאי הכוח שלו – מאפשר אינטראקציה בין חלקיקים – מאפשר להם להחליף אנרגיה מאסה מטען חשמלי וכו.

כוח הכבידה – הכוח המוכר לכולנו, מיוחס {טרם נגלה, מסובך מידי} לחלקיק שנקרא גרביטון נושא הכוח שלו. הכוח מושך מסות אחת לשניה, ואף חלקיקים חסרי מסה בצורה עקיפה – למשל קרני אור.

 

המדע אגב מנסה לאחד את כל הכוחות האלה לכוח אחד שהם נביעה שלו – ואכן הוא צודק.
המדע המודרני מקבל, מאמין  שיש "כללים" "שדות" שהם בעצם מניעים את הכל בכל מקום ובעצם שיש ליקום מארג מיוחד של אחדות מעבר לזמן ומקום.

טרם התגלתה תאוריה כזו בצורה מספיק טובה, אך אם ירצו לגלותה יהיו חייבים לקבל את המשגיח.

עם זאת, אין זה מספיק, מכיוון שחוקי המדע עוסקים בחומר הגשמי של חמשת החושים – וכדי להגיע לאחדות רוחנית צריך השגה של נשמה מעבר לזמן ומקום בעולמות הרוחניים – וזו עבודת נפש שלמה כפי שהיהדות וחכמת הקבלה מלמדת אותנו.
הידע מצד עצמו לא בהכרח יכול לעזור בחיים מבחינה פנימית, כמו שאם יהיה ספר של חוקי האהבה, זה לא באמת עובד ככה- אני יכול לעשות הכל ולא להרגיש כלום- כי זה מעבר לחומר הגשמי.

כמו כן גם אם המדע ימצא תאוריה של הכל יהיה לו קשה לחבר בין ב' ההפכים של קיום הויית המציאות , וכלכלת והנהגת המציאות, שמצד הקיום יש שלמות מטורפת וסימטריה מדהימה ביותר, אך מצד השני של ההנהגה יש בלאגן וכאוס לא קטן, במיוחד בעולם בני האדם.
ב' הפכים האלה יכולים רק להתחבר במקומם הרוחני, אבל זה כבר שייך למאמר אחר, ראו "פניני החכמה – המלחמה על ירושלים".

 

כפי מה שידוע למדע יש חומרים יסודיים שלא ניתנים לחילוק {או שלפחות לא גילו שעדיין מתחלקים} והם:

(בכללות בלבד רק להמחשה כי יש עוד פרטים וצבעים להרכבות האלה, אך הבאנו תבסיס כדי לסבר את האוזן🙂

החומר הגשמי הידוע לנו כיום מורכב באופן כללי ובקיצור מ-
קוורקים – באריונים – שהם חלקיקי יסוד המרכיבים את:
הפרוטון והנייטרון – המכונים "ניקלאונים"
המרכיבים את גרעין האטום.

דבר יפה בקווארקים שתמיד הם באים לפחות בשניים ולא מצליחים לחלק אותם ליחידה.

 

יש כמובן את קבוצת הלפטונים שהחלקיק המפורסם שבהם הוא-

האלקטרון שהוא חלקיק יסודי – הסובב סביב גרעין האטום.

דרך האלקטרונים האטומים מתקשרים ויוצרים מולקולות – המרכיבים את החומר המוכר לנו.

כמו כן יש חלקיק מסתורי ומעניין שנקרא נייטרינו בעל המסה הכי קטנה שמוכרת ובקירוב גדול למהירות האור, חלקיק מעניין שלא מושפע מהכוח האלקטרומגנטי והכוח החזק, וממש במקצת מכוח המשיכה והכוח החלש, על כן זה מקנה לו תכונות מסתוריות ומעניינות.

באופן כללי אם נספור את חלקיקי היסוד העיקריים נגיע בערך ל 26 חלקיקים בממוצע.

 

דבר מפליא מאוד קורה בחלקיקים תת אטומים, שהאלקטרון שסובב סביב גרעין האטום דיי קרוב למהירות האור, יכול להתנהג הן כגל והן כחלקיק – שזה אומר שהוא יכול לכאורה להימצא בכל מקום במסלולו סביב גרעין האטום ולא רק במקום אחד, דבר המבלבל מאוד את המדע, מכיוון שאלקטרון הוא חלקיק.

ודבר יותר מפליא שהתגלה בניסויים שנעשו עם תותח אלקטרונים שיירה אלקטרון בודד בין שני סדקים ופתאום האלקטרון התנהג כגל ולא כחלקיק. וכאשר צפו בו וניסו למדוד זאת, דבר מאוד מפליא ולא מובן קרה, הוא חזר להתנהג כחלקיק. על פי זה הבינו בתורת הקוונטים שהצופה משפיע על הניסוי.
(הגיוני מאוד מכיוון שהתפיסה שלנו מחלקת ומגשימה את המציאות) {נראה שיש לדייק שהוא לא נמצא בכל מקום פשוט הזמן שמה כל כך זך, שמבחינתנו זה פועל לכאורה בעת ובעונה אחת, אבל עיקרון הגשמיות מחלק הכל לזמן}

המדע יכול לתרץ כאן שזה לא קשור לתודעה ולאדם אלא לאינטראקציה של אלקטרון עם פוטון שנגרמת ע"י המדידה, אבל זה נובע מהבנה מאוד פרמיטיבית וגשמית – אולי בהמשך כמו שהצליחו לחבר את כוחות היסוד לאט לאט, ככה יוכלו לחבר את הנשמה, בע"ה המשיח יסייע להם בעניין.

לגבי גילוי החומר: יש לדייק שאם בעתיד יתאפשר ויהיו כלי מדידה ממש ממש חדים ומדויקים יותר ממה שיש כרגע, ויפרטו יותר ויותר את החומר – יגלו שהוא פשוט לא קיים, כי כל החומר הגשמי הוא אשליה תודעתית.
אם כי מכיוון שכלי המדידה של המדע הם במסגרת האשליה, שזה דומה למי שנמצא בעולם חד מימדי ומנסה לחקור עולם תלת מימדי, לא משנה מה יעשה וכמה יתפרט, לא יוכל לתפוס אותו.

יש עוד תאוריה לגבי ההבדל המבדיל והגורם של חלקיקים חסרי מסה להיות חלקיקים בעלי מסה. מה שמכונה "החלקיק האלוקי" שזה בעצם חלקיק נושא כוח- שדה מלא במרחב עצמו שהופך חלקיקים חסרי מסה, לחלקיקים בעלי מסה, הוא המכונה "החלקיק האלוקי" או בשמו המדעי "בוזון היגס".

 

מה זה שחלקיק חסר מסה נהיה בעל מסה?

בגדול הקבלה לא מתעסקת בזה ולא בפיזיקה, אבל בקטנה לצורך המאמר אפשר להגיד שזה דומה לרעיון של מעבר מאצילות לעשיה. כמו שנאמר "שהאור התגשם" דהיינו בחינה א' התגשמה לבחינה ד'. שבבחינה א' האור והכלי באים כאחד על כן אין מודעות ואין הרגש עצמי, שהאור והכלי באים כאחד לא ניכר ההבדל בניהם. כפי שנאמר באצילות, שאיהו וחיוהי וגרמייהו חד בהון, ובבחינה ד' לכלי יש הרגש עצמי וישות פרטית שהתפרטה והתגשמה.
ההגדרה של בחינה ד' הינה "כלי נפרד מהאור", דהיינו ישות עצמית פרטית.

לאחר כל ההסבר הזה… אז מיהו החלקיק האלוקי או הכוח האלוקי או החלקיק שלא מתחלק, איך קוראים לו?

אני לא יענה על כך, אם כי רמזנו והסברנו זאת בהתחלה, אבל הכי טוב – אצוטט תשובה של בעל הסולם הקדוש – ותגזרו את ההבנה לבד על פי ההסברים המקדימים שהיו במאמר:

עוד אומר בעל הסולם:

–

כיצד חכמת הקבלה מתייחסת למציאות הזמן?

{ראו מאמר פסיכולוגיה ומדע יהודי – לחצו כאן למעבר}

{או מאמר סוד הזמן הרוחני – לחצו כאן למעבר}

מה ההבדל בין חומר לצורה בתורת הקבלה? דבר שחוזר על עצמו הרבה בלימוד הקבלה

נושא מאוד עמוק ורחב ננסה לדון בו באופן כללי ולבאר מעט.

נביא שוב את החילוק של ד' דרכי ההשכלה והתפיסה במציאות:
א. חומר.
ב. צורה שבחומר.
ג.צורה מופשטת.
ד. מהות.

הצורה מתגלה בבריאה על דרך יש מיש, החומר מתגלה בצורה של יש מאין.

הכלל מייצג את הצד הצורני, והחומר את הצד הפרטי.

כמו כן הצורה באה על דרך התכללות, והחומר על דרך העצם.

החומר מגיע מלמעלה, הצורה צריכה לבוא מצד התחתון.

כמו כן החומר הוא קבוע, ובצורה יש תנועה.

עוד דוגמאות: כמו מעשה וכוונה, ראש וגוף, כלל ופרט, בורא ונברא, אור וכלי, פנימיות וחיצוניות.

אנו מחלקים את הצורה לצד הכוונה (הכלל\הראש) , ואת החומר לצד המעשה (הגוף\הפרט).

דהיינו, החומר של הבריאה הוא הרצון לקבל. בצמצום ב' שעלתה המלכות לבינה נעשתה שבירה באור (ברצון)

לכאורה נהיה גם חומר של רצון להשפיע בנברא {בשונה מרצון לקבל- מלכות) (גלגלתא ועיניים, משפיע בעל מנת להשפיע) אבל גם הרצון להשפיע הוא במסגרת הרצון לקבל כי זהו כל החומר של הבריאה מראשה ועד סופה.

אם כך החומר מבחינתנו הוא השתוקקות, הרבה פעמים שאומרים חומר הכוונה כבר לחומר עם הצורה הבלועה בו, דהיינו שאני אומר חומר הכוונה כבר מראש לרצון לקבל בעל מנת לקבל.

אבל אם נרד לפרטים: חומר= אני רוצה לקבל, צורה הבלועה בחומר= אני רוצה לקבל בעל מנת לקבל.

רק רוצה לקבל לא מספיק זה מצד מה שהעליון טבע בי (כבר אמרנו שהחומר מגיע מלמעלה) אני רוצה לקבל בעל מנת לקבל בחינת מלכות= השתוקקות מלאה.

אבל כל זה צד הנברא שבבריאה, צד התחתון.

צד הבורא שבבריאה = צד האור הצד האמוני מיוצג ונתפס דרך הצורה שמחוץ לרצון, שנקראת אמונה \ בעל מנת להשפיע \ השוואת צורה.

מכיון שהצורה מתגלה מצד עבודת התחתון על כן שם מקום הבחירה ואותה הוא יכול לתקן, החומר מגיע מלמעלה אין מה לתקן את מה שבא מלמעלה, העבודה מבחינתנו היא בצורה, בהתייחסות שלנו למציאות, ולא במציאות מצד עצמה.

מה ההבדל בין הצורה הבלועה בחומר לצורה הכללית שמחוץ לרצון?

הצורה הפנימית מבטאת את סוג הרצון, דרכה תופסים את החומר, דהיינו סוג השתוקקות שלי.

הצורה הכללית מבטאת את הכוונה של הרצון, (דהיינו הצורה) לשם מה הוא פועל, דהיינו אני פועל מחוץ לעצמי, בעל מנת להשפיע. {מחוץ לעצמי הכוונה, לא מחוץ לרצון, כי אחרת אין ממה לדבר} אלא מחוץ לרצון הפרטי של עצמי, האנוכיות שעומדת כשלעצמה. כי הצורה הפרטית שלי נשארת, רק היא נעשית חומר עבור צורה יותר גבוהה, דהיינו היא משמשת לא כמטרה אלא כאמצעי ליחד.

מה הכוונה כאמצעי? כרגע אני תופס שהשתוקקות שלי היא הדבר החשוב, אבל בעצם השתוקקות היא אמצעי לבטא קשר של אהבה.

האהבה (הצורה) היא המטרה האמיתית שלי.

משל טוב– גלקסיית שביל החלב- אם כל כוכב וכוכב יעמוד בפני עצמו וירצה רק את הצורה הפרטית שלו והחלל שבתוכו, יגרום לכאוס או שיקרוס לתוך עצמו או יאבד בריק הקיומי, או שפשוט ישאר רק בגבולו הפרטי והמוגבל. אבל אם הם מתחברים דרך הצורה שמחוצה להם, ולא דרך החומר הפרטי, אז בעצם הרצון הוא אין סופי כי הוא לא נגמר בתוך עצמי אלא מעבר -בחלל הכללי שמשותף בין כולם והוא אין סופי ולא נגמר.. אבל אם אני מקבל רק לחלל הפרטי שבתוכי אז אני מוגבל, אם אני תופס את החלל שמחוצה לי, חש אותו מרגיש אותו חי אותו, זה הרמוניה שלמה ואחדותית שלא גובלת רק בתוכי.

האם ניתן להרגיש את החלל שמחוצה לי? ע"י השוואת צורה והצד האמוני בהחלט ניתן, אין זה אומר שהחומר שלי מתבטל החומר שלי והייחודיות שלי תמיד תישאר, אבל זה כן אומר שאם הפרט כפוף לכלל אז כולם נהנים מכלי משותף כמו כלים שלובים, ואז בעצם כולם מקבלים בכלי משותף.

אם כך למה אני צריך את הכלי הפרטי שלי? כל אחד יש לו את הנקודה הפרטית שלו שניתנה לו מלמעלה שעליה הוא צריך לוותר ולהקדיש אותה לכלל, כל אחד נותן את חלקו בכלל. אבל הכלל עצמו הוא הרבה מעבר לכל הפרטים, כמו אוניה משותפת, ייתכן ואני אחראי רק על הניקיון של הספינה, אבל אני עדיין יכול להנות מהמוזיקה באוניה והארוחות, פשוט הנקודה הפרטית שלי היא הניקיון.

יש לשים לב כמו במשל עם הכוכבים שאין מדובר רק על גודל חיצוני או שבגלל שהרגל גדולה יותר מהמוח היא בהכרח יותר חשובה זה לא המדד. המדד לכל אחד במקומו ומה נותן לכלל לפי תפקידו.

כי לכאורה יש כוכבים שהצפיפות שלהם מטורפת אז גם אם הם נראים קטנים מאוד מבחינת המרחב או כביכול המרחק הקילומטרי המשקל שלהם יכול להיות מטורף כי צפיפות החומר שלהם שונה לחלוטין פי מליארד מכוכב אחר למשל שנראה יותר גדול, לכן אל לנו לשפוט רק לפי העין את הדברים.

יש כאלה שקשה להם יותר בנקודות מסוימות כי המשקל הנפשי ששמו להם שמה יותר גדול, וההתגברות או העבודה לא נמדדת רק לפי מה שרואים כלפי חוץ.

כמו כן כל אחד והתפקיד שלו, אחד תפקידו להיות רגל, אחד התפקיד שלו להיות ראש, אחד עין. כאשר כולם פועלים למען הכלל כולם נהנים מהכלל המשותף בין כולם. לכן זה לא באמת משנה אם אני רגל או יד במארג הכללי אלא מה שמשנה הוא שכל אחד נותן את הנקודה הפרטית שלו לכלל, ושהכלל המשותף בין כולנו הוא הרבה מעבר לפרטים עצמם.

מה ההבדל בין הזדהות להשוואת צורה?

הזדהות זה השוואת חומר להיות השני, אין שום עניין להיות בהשוואת חומר, הבורא ברא בריאה, נתן לכל אחד את הטבע הפרטי שלו שבו הוא צריך להשתמש.

על כן לא צריך ואף אסור לבטל את החומר. {אומר בעל הסולם אסור הכוונה אי אפשר}

השוואת צורה זה לא לבטל את החומר, אלא להשתמש בו בצורה נכונה.

מכך אנו למדים שהחיבור לבורא הוא לא על ידי השוואת חומר, כי לעולם לא נוכל להיות בחומר של הבורא, כי הרי אנו נבראים, וכל שכן כאשר אין חומר לבורא… אומנם הצורה היא באה על דרך היצירה ולא הבריאה, ואנו יכולים לשנות אותה, ואז להידמות לבורא, במסגרת הרצון שלנו, בלי לבטל אותו, להיות נברא, חומר פרטי עם צורה כמו של הבורא, ואז להתקשר אליו, כי השוואת הצורה עושה הרוחניים לאחד. ואז נהיה בדמיון לבורא כמו שהבורא פועל מתוך האהבה כדי להשפיע גם אנו נפעל כך רק במסגרת הרצון לקבל, ואז נהיה מאוחדים אתו, ואין זה שאנו רצון לקבל מפריד אותנו ממנו.

האמת שזה יסוד חשוב מאוד, בתורות המזרח חושבים אם אבטל את החומר שלי את הרצון לקבל אני יהיה הבורא.

אבל זה יסוד שגוי ביותר מכיוון שאין לנו אפשרות לבטל מה שהבורא ברא.

על כן כל הסיגופים המזויפים וביטול הרצון או ההשתוקקות, לא מה שיחבר לבורא, אלא רק תיקון הצורה, השוואת הצורה היא העושה רוחניים לאחד, ואין חיבור בין חומר לחומר, חיבור חומר לחומר = קצר.

זה חידוש גדול באמת, כי לכאורה אם אני דומה לשני אז אני קרוב אליו, אבל זה טעות. כי הבורא תמיד יהיה שונה מהבריאה הוא לעולם לא יהיה רצון לקבל, ומצד שני אני גם לא יכול לבטל את מה שהבורא ברא, כי אין לי את הכוח של יש מאין, יש לי רק את כוח היצירה, וגם הוא מוגבל בתוך החוקים של ד' בחינות דאור ישר.

אם ככה מה אני יעשה? אלא, אין בכך מכשול כפי תורת המזרח, כי מראש אנחנו אומרים שמה שמפריד אותנו מהבורא, זה לא הרצון לקבל, זה מה שהבורא ברא וזה דבר טוב. אלא השימוש הלא נכון ברצון לקבל, הרצון לקבל בעל מנת לקבל, הוא מה שמפריד מהקשר לבורא, והקשר לבורא מבחינתנו הוא רק ע"י השוואת צורה. זה הדבר היחיד שאנחנו יכולים לתקן, את הצורה, שבא על דרך יש מיש, וככה בעצם להידמות לבורא, בתור נבראים.

 

אין גם מה לנסות לעבור את מהירות האור, החלק צריך להיות חלק, צריך להיות נברא, אין מה לעבור את מהירות הודאי. אלא שהחלק ישווה צורה למהירות האור, ברצוא ושוב, שהמנוחה שלו תהיה בתנועה, ואז יהיה מקושר לאור, אבל אין צורך שיהפוך להיות האור.

דבר מצחיק נוסף שהבורא עשה כדי שלא נתבלבל יותר מידי – שכאשר מנסים לבטל את החומר, למשל – כאשר מנסים לגרום לחלקיק לעבור את מהירות האור, מה קורה איתו? במקום להיבטל הוא נעשה יותר שמן, מקבל יותר מאסה.
דומה הרעיון ברוחניות – שאין מה לעבור את מהירות האמונה, אלא רק להתקרב אליה

על כן! אין מה לבטל את הבריאה ואז לכאורה להיות בלי רצון (אם תרצו בלי מסה)  ואז להיות אור כמו הבורא. אין דבר כזה.

 

אלא והלכת בדרכיו "מה הוא רחום אף אתה אהיה רחום"  דהיינו השוואת הצורה.

לכן גם המטרה היא להיות מקבל בעל מנת להשפיע, ולא משפיע בעל מנת להשפיע – כי זה היופי של השותפות בקשר בין הבורא לבריאה כל אחד מביא את הצד שלו ליחד.

כמשל: כמו זוגיות: האיש והאישה לא יהיו קרובים אם האיש יתנהג כמו אישה, לא, כל אחד והטבע שלו- השאלה כיצד משתמשים בטבע, למען היחד המשותף בנינו או למען הפרטיות שלנו.

הצורה מייצגת את צד הבורא שבבריאה, את הצד האמוני – תיקון הצורה יביא לדבקות הראויה בבורא.

העבודה מחולקת לשתיים, א. תיקון המושכלות. ב. תיקון הגוף, תיקון צד הנשמה וצד הגוף, אך גם תיקון הגוף הוא תיקון הצורה של הבעל מנת לקבל שהחומר של הגוף מייצג אותה, ולא החומר מצד עצמו, האמת היא שאנו לא תופסים את החומר מצד עצמו כי הוא נמשך יש מאין מהבורא, ואין תפיסה בעצמותו.

תיקון הצורה ברמה קצת יותר פרקטית בשלב הראשוני מתבטא בהתגברות על הגאווה והאנוכיות, כשור לעול וכחמור למשא.

דהיינו הצורה של הבעל מנת לקבל נתפסת אצלנו כגאווה ואנוכיות, גאווה מצד הרצון להשפיע מצד המוחין, ואנוכיות מצד הרצון לקבל, צד הגוף.

ושנזכה להשוואת צורה.

ולסיכום נביא את דבריו של בעל הסולם הקדוש, על מנת לטעום קצת מהמושג השוואת צורה- החוק הכי חשוב ברוחניות.

מאמר לסיום הזוהר: ומה הם מעלותיו של אותו האדם שזכה לדביקות השי"ת? הן אינן מפורשות בשום מקום, אלא ברמזים דקים. אבל כדי לבאר הדברים שבמאמרי אני מוכרח לגלות קצת לפי מדת ההכרח ואסביר הדברים בדרך משל.

הגוף עם אבריו אחד הם. וכללות הגוף מחליף מחשבות והרגשים על כל אבר פרטי שלו. למשל, אם כללות הגוף חושב שאבר אחד ממנו ישמשו ויענג אותו, מיד אותו האבר יודע מחשבתו, וממציא לו התענוג שחושב. וכן אם איזה אבר חושב ומרגיש שצר לו המקום שהוא נמצא בו, מיד יודע כללות הגוף מחשבתו והרגשתו ומעבירו למקום הנוח לו. אמנם אם קרה ואיזה אבר נחתך מן הגוף, אז הם נעשים לשתי רשויות נפרדות וכללות הגוף כבר אינו יודע צרכיו של אותו האבר הנפרד. והאבר אינו יודע עוד מחשבותיו של הגוף שיוכל לשמש אותו ולהועיל לו. ואם יבוא הרופא ויחבר את האבר לגוף כמקודם לכן, הנה חוזר האבר לדעת מחשבותיו וצרכיו של כללות הגוף, וכללות הגוף חוזר לדעת צרכיו של האבר. לפי המשל הזה יש להבין ג"כ מעלת האדם שזכה להדבק בהשי"ת, כי כבר הוכחתי בהקדמה שלי לספר הזהר אות ט' שבכרך הא', (וכן בחוברת להאדרא זוטא שהוצאתי ביחוד לכבוד ל"ג בעומר), שהנשמה היא הארה נמשכת מעצמותו ית' והארה זו נפרדה מאת השי"ת ע"י שהשי"ת הלבישה ברצון לקבל, כי אותה מחשבת הבריאה להנות לנבראיו בראה בכל נשמה רצון לקבל הנאה, ושינוי צורה זו של רצון לקבל הפריד אותה הארה מעצמותו ית', ועשה אותה לחלק נפרד ממנו. ותעיין שם במקור כי אין כאן המקום להאריך בזה.

היוצא מזה, שכל נשמה היתה מקודם בריאתה בכלל עצמותו ית', אלא עם הבריאה, דהיינו עם הטבע של רצון לקבל הנאה שהוטבע בה, קנתה שינוי צורה ונפרדה מהשי"ת שכל ענינו רק להשפיע, כי שינוי הצורה מפריד ברוחניות כמו הגרזן בגשמיות, כמבואר לעיל. ונמצאת הנשמה דומה עתה לגמרי למשל האבר הנחתך מהגוף ונפרד ממנו, שאעפ"י שמקודם הפירוד היו שניהם האבר עם כללות הגוף אחד, והיו מחליפים מחשבות והרגשות זה עם זה. אבל לאחר שנחתך האבר מהגוף נעשו בזה שתי רשויות, וכבר אין אחד יודע מחשבותיו של השני וצרכיו של השני, ומכל שכן אחר שהנשמה נתלבשה בגוף של העוה"ז נפסקו כל הקשרים שהיו לה מטרם שנפרדה מעצמותו יתברך, וכמו שתי רשויות נפרדות הם.

ולפי זה מובנת מאליה מעלת האיש שזכה שוב להדבק בו, שפירושו שזוכה להשוואת הצורה עם השי"ת עי"ז שבכח התורה והמצוות הפך את הרצון לקבל המוטבע בו אשר הוא הוא שהפריד אותו מעצמותו ית', ועשה אותו לרצון להשפיע, וכל מעשיו הם רק להשפיע ולהועיל לזולתו שהוא השוה את הצורה ליוצרה, נמצא ממש בדומה לאותו אבר שנחתך פעם מהגוף וחזר ונתחבר שוב עם הגוף, שחוזר לדעת מחשבותיו של כללות הגוף, כמו שהי' יודע טרם שנפרד מהגוף. אף הנשמה כך, אחר שקנתה השוואה אליו יתברך, הנה היא חוזרת ויודעת מחשבותיו יתברךכמו שידעה מקודם שנפרדה ממנו בסבת שינוי הצורה של הרצון לקבל ואז מקויים בו הכתוב, דע את אלוקי אביך. כי אז זוכה לדעת השלמה שהיא דעת אלקית. וזוכה לכל סודות התורה, כי מחשבותיו יתברך הן סודות התורה.

וזה שאמר ר' מאיר, כל הלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה, ומגלים לו רזי וטעמי התורה ונעשה כמעיין המתגבר וכו'. דהיינו כמו שאמרנו שע"י העסק בתורה לשמה, שפירושו שמכוון לעשות נ"ר ליוצרו בעסקו בתורה ולא לתועלתו כלל, אז מובטח לו להדבק בהשי"ת, שפירושו שיבוא להשוואת הצורה שכל מעשיו יהי' לתועלת זולתו ולא לתועלת עצמו כלל דהיינו ממש כמו הקב"ה, שכל מעשיו הם רק להשפיע ולהיטיב לזולתו שבזה חוזר האדם להדבק בהשי"ת כמו שהיתה הנשמה מטרם שנבראה. ולפיכך זוכה לדברים הרבה וזוכה לרזי וטעמי התורה, ונעשה כמעיין המתגבר מחמת ביטול המחיצות שהפרידוהו מהשי"ת, שחזר להיות אחד עמו יתברך כמטרם שנברא.

בונוס:

 

הרחבה לבעלי עיון:

אצטט קטעים נפלאים מבעל הסולם בנושא עם הסבר קצר:

פתיחה לחכמת הקבלה

יג) והענין הוא, כי כמו שהגשמיים נפרדים זה מזה ע"י ריחוק מקום, כן נפרדים הרוחנים זה מזה ע"י שינוי הצורה שבהם. ותמצא זה גם בעוה"ז. למשל שני בני אדם, הקרובים בדעתם זה לזה, הם אוהבים זה את זה. ואין ריחוק מקום פועל עליהם, שיתרחקו זה מזה.
ובהפך, כשהם רחוקים זה מזה בדעותיהם, הרי הם שונאים זה את זה, וקרבת המקום לא תקרב אותם במאומה. הרי ששינוי הצורה שבדעתם, מרחקם זה מזה, וקרבת הצורה שבדעתם, מקרבם זה אל זה. ואם למשל, טבעו של האחד הוא הפוך בכל בחינותיו כנגד טבעו של השני, הרי הם רחוקים זה מזה כרחוק המזרח ממערב.
ועד"ז תשכיל ברוחניות, שכל הענינים של התרחקות והתקרבות וזווג ויחוד, הנבחנים בהם, הם משקלים של שינוי צורה בלבד. שלפי מדת שינוי הצורה, הם מתפרדים זה מי זה, ולפי מדת השואת הצורה, הם מתדבקים זה בזה. ועם זה תבין, שהגם שהרצון לקבל הוא חוק מחויב בהנברא, כי הוא כל בחינת נברא שבו, והוא הכלי הראוי לקבל המטרה שבמחשבת הבריאה, עכ"ז הוא נעשה עי"ז נפרד לגמרי מהמאציל, כי יש שינוי צורה עד למדת הפכיות בינו לבין המאציל. כי המאציל הוא כולו להשפיע, ואין בו מנצוצי קבלה אפילו משהו ח"ו. והוא כולו לקבל, ואין בו מנצוצי השפעה אף משהו. הרי אין לך הפכיות הצורה רחוקה יותר מזה. ונמצא ע"כ בהכרח כי הפכיות הצורה הזו מפרידה אותו מהמאציל.

הסבר: כמו שבגשמיות אני מודד מרחק על פי ריחוק פיזי והחלל שבין עצם לעצם, או בחלל מודדים לפי מרחק של שנות אור בין עצם לעצם וכן הלאה, ברוחניות המרחק הוא צורני ולא חומרי. יתכן ששני אנשים באותו חדר בקירוב רב ושונאים שנאה מאוד גדולה זה את זה, וכן הפוך.

אבל הרצון לקבל מצד עצמו שהוא חוק מחויב מתגלה בעל מנת לקבל בפעם הראשונה וזה מפריד אותנו מהבורא, יש לדייק ולהדגיש שוב, שהרצון לקבל עצמו לא מפריד מהבורא, מכיון שממילא אין בנינו לבין הבורא קשר של חומר או חיבור של חומר וחומר, אלא הבעל מנת לקבל הוא המפריד אך כיוון שהתפיסה שלנו את הרצון לקבל היא  דרך הבעל מנת לקבל ואין תפיסה בחומר בלי צורה על כן זה מפריד בנינו לבין הבורא. והמאציל כולו בעל מנת להשפיע ולא רוצה לקבל לעצמו כלום חס ושלום, על כן ממילא שינוי הצורה מפריד הרוחניים, אם כך מה שנשאר לתקן את הצורה ואז השוואת הצורה מקרבת הרוחנים, אבל גם כאשר נתקן את הצורה, החומר תמיד ישאר רצון לקבל. יש כאלה מפרשים מקבל בעל מנת להשפיע – זה לקבל כדי להשפיע לשני, אבל אין זה נכון, מקבל בעל מנת להשפיע הפירוש שאני מקבל ברצון לקבל שלי, אבל מתוך אהבה. הכוונה של הקבלה שלי היא להשפיע, אבל מכיוון שהנותן נהנה מבחינתי מזה שאני מקבל ממנו אז אני משפיע לו ע"י קבלתי.

הקטע מבאר את הרעיון של צורה וחומר: (מאמר החרות)

"המתבאר מובן לנו היטב הכתוב: "וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה". כי אנו מוצאים כאן שתי יצירות שהם: האדם לבד, ונפש חיה לבד. והכתוב משמיענו, שמתחילה נברא האדם בבחינת עפר מהאדמה, דהיינו, קיבוץ מספר מסויים של פרודות, שבתוכם כלול עצמותו של האדם, דהיינו, ה"רצון לקבל" שלו. אשר כח הרצון לקבל הזה, שרוי בכל הפרודות שבמציאות, כמו שביארנו לעיל, שמהם נבראו ויצאו כל ד' הסוגים: דומם צומח חי מדבר. ובדבר הזה, אין שום יתרון לאדם על יתר חלקי הבריאה. וזה שמשמיענו הכתוב במילים: "עפר מן האדמה".

הסבר: האדם מורכב מצד הנשמה שבו וצד הגוף צד הבורא שבו וצד הבריאה, כל הבריאה ככה בנויה והאדם הוא הכלל של הבריאה.

וז"ש: "ויפח באפיו נשמת חיים", שהוא כללות הצורות של קבלה, הראויות למין האדם. – ומילת נשמת – היא מלשון "שמין" לו את הקרקע, שהוראתה כמו "ערך" (ומקור השם של נשמה תבין מהכתוב איוב ל"ג, "רוח אל עשתני ונשמת שדי תחייני, ועי' פי' המלבי"ם שם) ונשמה היא מבנין נפעל, כמו השם, נפקד, נאשם, נאשמה.

ושיעור הכתוב הוא: "ויפח באפיו" כלומר, שהביא לתוך פנימיותו ותוכיותו נשמה והערכה של חיים, שמשמעותו כל סכום הצורות הראויים להתקבל אל "הרצון לקבל" שלו כנ"ל. ואז, אותו הכח של הרצון לקבל שהיה צרור בפרודות שלו, מצא המקום שיוכל להתלבש ולפעול שם. דהיינו, באותן הצורות של קבלה שהשיג מהשי"ת. אשר פעולה זו, נקראת "חיים", כמבואר לעיל.

הסבר: הבורא נתן בנברא את הצד המקשר את צד הבורא שבאדם צד הנשמה, שדרך זה הוא מתקשר לבורא בקשר של אהבה.

באמת אנו רואים שהחומר צריך להיות תמיד בתנועה, אפילו הדומם בתוכו בפנימיות יש תנועה, כי התנועה מייצגת את הרצון ליתר דבקות, את הקשר לצד הבורא שבבריאה, וחוסר תנועה הוא מוות ונפרדות.

ואף על פי שחכמת הקבלה, אינה מדברת כלום מעולמנו הגשמי, עם כל זה יש להם לכל העולמות חוק אחד (כמ"ש במאמר מהות חכמת הקבלה בד"ה חוק שורש וענף). ולפיכך נמצא גם כן, אשר כל מיני מהותים הגשמיים שבעולמנו, דהיינו, כל מה שנמצא בתוך החלל הזה, יהיה מה שיהיה, דומם, צומח, חי, עצם רוחני, עצם גשמי, אם באנו להבחין את בחינת היחידית והאנכיית של כל אחד מהם, במה שנבדל מכל האחרים, ואפילו בפרודה היותר קטנה, הרי היא לא יותר מבחינת "רצון לקבל" הנ"ל, שהוא כל צורתו הפרטית מצד הבריאה המחודשת, המגביל אותה בכמות ואיכות כנ"ל, שמכוח זה נמצא בה כוח המושך וכוח הדוחה.

אבל כל מה שנמצא בה יותר משני הכוחות האמורים, הרי זה נחשב לבחינת השפע ממהותו ית', אשר השפע הזה הוא שוה לכל הברואים, ואין בה משום חידוש המיוחס לבריאה כלל, להיותה נמשכת יש מיש, ולא יתכן ליחס את זה לבחינת יחידה פרטית. רק לדברים משותפים לכל חלקי הבריאה הקטנים עם הגדולים. שכל אחד מקבל מהשפע הזה, לפי גבול הרצון לקבל שלו, ובגבול הזה נעשית ההגדרה בין כל יחיד ויחידה.

הרי הוכחתי בעליל מבחינה מדעית טהורה, את "האנכי" (האיגו) של כל יחיד, בשיטה מדעית מוגנת לחלוטין בכל צרכיה מעין הבקורת. ואפילו לשיטת המטריאליסטים האוטומאטיים הקיצונים. ומעתה אין אנו צריכים יותר לכל השיטות הצולעות, המתובלות במטפיזיקא. וכמובן שאין כאן כל הפרש, אם הכוח הזה – שלרצון לקבל, הוא פרי ותוצאה של המטריה שהוציאתו בדרך החימיה, או המטריה, הוא פרי ותוצאה של הכח הזה, כי העיקר ידענו, אשר רק הכח הזה – המוטבע בכל בריה ואטם של "הרצון לקבל" בגבולותיו, הוא בחינת היחידה, שבו הוא נבדל וניכר לעצמו, מתוך שאר חברי סביבתו, שזה נוהג הן באטום יחידה, והן בחבורה של אטמים – שנקראים גוף. וכל יתר הבחינות, שנמצא בהם עודף על הכח הזה, אינם מיוחסים בכל שהוא לאותה הפרודה, או לאותה החבורה של פרודות מבחינת האנכיית שבה, אלא רק מבחינה כללית, שהוא השפע הנמשך אליהם מהשי"ת, שהוא ענין המשותף לכל חלקי הבריאה יחד, ואין בהם ענין של גופים נבראים יחידים, כמבואר.

הסבר: כל הבריאה הינה רצון לקבל, חומר הוא דבר הנתון לחוקים, החוק של הבריאה שהיא רצון לקבל.

ההבדל בין הברואים הוא ברצון לקבל שלהם, החומר של הרצון מורכב מכוח המושך וכוח הדוחה, כנגד כוח הנשמה וכוח הגוף, כוח ההשפעה וכוח הקבלה.

האור, הטבת הבורא, מתגלה בבריאה על דרך היצירה, מכיוון שהאור תמיד היה, האור לא תלוי ברצון שלי.

אומנם הרצון לקבל שלי הוא יש מאין, מכיוון שהוא דבר פלאי, שלא היה לפני זה, ופתאום נהיה. באמת הבריאה היא אמונית.

ואנו באמת לא תופסים מה שמעבר לבריאה, כל התפיסה שלנו מתחילה מהבריאה ולמטה, והרי מה שלא נשיג לא נדעו בשם.

מומלץ ללמוד הקדמה לספר הזוהר המבארת בצורה פלאית נושא זה- לחץ כאן לשיעורים בהקדמה לספר הזוהר

 

(פתיחה לחכמת הקבלה)

ע"כ נבחן שהרצון לקבל האמור, הוא כל חומר של הבריאה, מראשה עד סופה. עד שכל מיני הבריות המרובות ומקריהן, שאין להן שיעור, ודרכי הנהגתן, שכבר נתגלו והעתידים להתגלות, אינם רק שיעורים ושינוי ערכים של הרצון לקבל. וכל מה שיש בהן באותן הבריות, דהיינו כל מה שמקובל ברצון לקבל המוטבע בהן, כל זה הוא נמשך מעצמותו ית' יש מיש, ואינו כלום מבחינת הבריאה המחודשת יש מאין, כי אינו מחודש כלל. והוא נמשך מנצחיותו ית' יש מיש.

הסבר: שוב מסביר את העניין שהאור מתגלה בבריאה על דרך היצירה, והרצון על דרך יש מאין. האמת זה נושא עמוק ופלאי ואין כאן המקום להאריך מומלץ ללמוד פתיחה לחכמת הקבלה ומבוא לספר הזוהר על מנת להכיר נושא זה.

החומר והצורה בקבלה  (פרי חכם)

והטעם, כי האהבה הזו אף-על-פי שהיא רק תולדה יוצאת מן המתנה, מכל-מקום היא חשובה באין ערך על המתנה בעצמה. בדומה למלך גדול שנותן חפץ קטן לאדם, אף-על-פי שהמתנה בעצמה, אין לה כל ערך, עם-כל-זה האהבה והתשומת לב של המלך, אין קץ לערכה ויקרה. ולפיכך, היא מופשטת לגמרי מן החומר, שהוא האור והמתנה, באופן, שכל העסק וההבחן נשאר חקוק בההשגה רק באהבה לבדה. והמתנה כמו נמחקת ונשכחת מהלב. ולפיכך, נבחנת חלק החכמה הזו, בשם חכמת הקבלה הצורתית, שהיא החלק היותר חשוב בחכמה.

הסבר: דהיינו הכלל האהבה היא מעבר לפרטים, ולא תלויה בפרטים לאחר שמשיגים אותה, והיא נחשבת לממשית כי היא בחינת התפעלות, ואין היא בגדר תאוריה או השערות כמו הפילוסופיה אלא היא הרגש ממש, רק הרגש מופשט מצד הכלל.

ויותר מזה למשל אם אני אוכל עם אשתי  אז הסעודה היא רק אמצעי לקשר של אהבה שההרגש שלו הוא הרבה מעבר לסעודה, רק אנו פועלים דרך הפרט אל הכלל, אנו נבראים אנו צריכים את הפרטים לכן אנו פועלים אותם, אבל ההרגש הנולד של האהבה שהוא מעבר לפרטים באמת הרבה יותר גדול מהסעודה, כמו כן האור תמיד מתקבל בכלי הזך יותר. אם כך וודאי שהאור של הקבלה הצורתית גדול יותר.

אבי"ע

ויש באהבה זו ארבעה חלקים אשר המה נבחנים בדומה לאהבת אדם, שבעת קבלת מתנה בפעם הראשונה עדיין לא נכנה את נותן המתנה לאוהב. ומכל-שכן, אם נותן המתנה אדם חשוב, שאין למקבל השתוות עמו.

אולם עכ"ז, על-ידי ריבוי מתנות ואורך ההתמדה יצוייר שאפילו את האדם החשוב יכירוהו לאוהב אמיתי כשוה ערך. כי חוק האהבה לא יצוייר בין גדול לקטן, כי שני אוהבים אמיתיים צריכים להרגיש השואה ביניהם כנודע.

ולפיכך תבחן כאן ארבע מדרגות של אהבה. המקרה נקרא עשיה. הכפלת ריבוי המתנות נקרא יצירה. וגילוי האהבה גופה נקראת בריאה.

וכאן מתחיל הלימוד מחכמת הקבלה הצורתית, כי במדרגה זו נפשטה האהבה, מן המתנות. שז"ס: "ובורא חושך". כלומר, שמסלק האור מן היצירה, ונשאר האהבה בלי אור, בלי מתנותיה.

ואחר-כך אצילות, שאחר שטעמה ופשטה הצורה מהחומר לגמרי, בסוד: "ובורא חושך", ראוי לעלות למדרגת אצילות, ששם חוזרת הצורה ומתלבשת בחומר. דהיינו, אור ואהבה יחד.

הסבר: דהיינו אנו פועלים מהחוסר שלמות לשלמות, ולפיכך מתחילים מהפרטים, באהבה יש הרגש של שיוויון, ולא קטן וגדול (יראה) על כן מחלק לנו בצורה פלאית את הסדר:

הפרטים, המקרה המתנה מצד עצמה נקראת עשיה, ריבוי המתנה בבחינת הכפל שהמתנה באה כדי להגיע לכלל נקרא יצירה. האהבה עצמה שמופשטת מהמתנה נקראת בריאה, לאחר שזכינו באהבה, ואז מתחיל העסק בצורות, אבל זה לא מספיק לאחר מכן שרכשנו את הצורה המופשטת של האהבה בסוד בורא חושך, ראוי לעלות למדרגת אצילות ששם המתנה ואהבה מתחברים לדבר אחד המתנה היא ביטוי של האהבה כבר, ולא כמו ביצירה למשל אמצעי לעורר את האהבה, ולא כמו בבריאה שהיא מופשטת מהמתנה, אלא אהבה ואור יחד בבחינת שלמות.

מחצבת הנשמה

כל רוחני מובן לנו כבחינת כח מופשט מן הגוף, כי על-כן אין לו שום תמונה גשמית. אולם כיון שכן, הריהו מובדל לעצמו, ונבדל כולו מן הגשמי. ואם-כן איך יוכל אפילו להניע איזה דבר גשמי, ואין צריך חומר שיוולד מעצמו דבר גשמי, כיון שאין לו שום יחס שדרך בו יבוא למגע עם הגשמי.

יסוד החומצי

אולם באמת, גם ה"כח" כשהוא לעצמו נבחן לחומר אמיתי, לא פחות מכל שאר החומרים הגשמיים שבעולם המוחשי.

ואף-על-פי שאין לו כל תמונה מוצגת לתפיסת החושים האנושיים – אין זה מוריד מערך החומר שהוא ה"כח".

כי אם תקח את פרודת יסוד החמצן, אשר רוב מהחומרים שבעולם מורכבים הימנו, – ועם כל זה כשתקח בקבוק עם יסוד חמצן נקי, כשהוא עומד לעצמו נקי משיתוף חומר אחר – הרי תמצאהו כמו בקבוק ריקן לגמרי, בלי שום תפיסה כלל – להיותו בחינה אוירית לגמרי, שאין היד שולטת בו למישוש, ואין לו כל מראה שהעין שולט בו.

ואם נסיר הפקק מהבקבוק ונריח בו, לא נמצא שום ריח של משהו. ואם נטעם אותו – לא נמצא בו שום טעם. ואם נשימהו על מאזנים – לא ישקול יותר מהבקבוק הריקן. וכמו כן המימן, שאין לו טעם ריח או משקל.

אבל כאשר נרכיב שני היסודות יחד, מיד יתהפכו לנוזל, והנה מים ראויים לשתיה, שיש בהם טעם ומשקל.

ואם ניתן המים לתוך סיד בלתי כבוי – מיד יתערבבו המים בתוך הסיד ויהפכו הנוזלים לחומר מוצק כמו הסיד עצמו.

הרי, שמן היסודות חמצן ומימן, שבהם עצמם אין שום תפיסה מוחשית כלל – מתהפכים להיות גוף מוצק.

ולפי-זה איך נחליט ונאמר על הכוחות הפועלים בטבע שאינם חומר גשמי, וכל זה רק בגלל שאינו מסודר כלפי הכרת החושים – בשעה שאנו רואים בעליל אשר רובם של החומרים המוחשיים שבמציאות נבנו מלכתחילה מיסוד החמצן, שאין החושים האנושיים מסוגלים לתפוס ולחוש אותו.

ולא עוד, אלא שאפילו המציאות המוחשית, המוצק והנוזל, שמושגים בהחלט בעולמינו המוחשי – עלולים לההפך לאויר ואדים, במדת חום מסויימת – וכמו-כן האוירים עלולים לההפך למוצקים במדת קור מסויימת.

ואם כן יש לתמוה, איך יש לך נותן מה שאין בו, כי ראינו בעליל, כי כל התמונות המוחשיות באים מהיסודות שהם עצמם אינם מוחשיים, ואינם חומרים קיימים לעצמם. וכן, כל התמונות הקבועות שאנו מכירים, ועל ידיהם מגדירים אתת החומרים, אינם קבועים וקיימים כלל מסגולות עצמם, אלא רק פושטים צורה ולובשים צורה בהשפעת גורמים כמו חום וקור.

אלא שעיקר החומר הגשמי הוא ה"כח" שבהם, אלא, שאותם הכוחות עדיין לא נמצאו לנו בלבדם, כמו היסודות החימיים – ויכול להיות שיתגלו לנו בזמן מן הזמנים, גם בהיותם לבדם. כמו כל היסודות החימיים שנתגלו לנו רק בזמן האחרון.

הסבר: בא להראות לנו דבר גדול וחשוב מאוד, לכאורה אנו מתיחסים לרוחניות או לצורה כמשו מופשט ורחוק מאיתנו, ואנו מחשבים רק את החומר, אך מראה לנו שאפילו אנו לא באמת חושבים ככה ומביא משל יפה.

יסוד החומצי, לכאורה החמצן שהוא מצד עצמו ביחס לחוש המישוש והטעם ואף הריח והשמיעה, מופשט לחלוטין, אם כל זאת רוב החומרים בכדור הארץ מורכבים מיסוד החמצן ואף אין להם קיום בלעדיו.

ויותר מזה אף יסוד החמצן שהוא צורה מופשטת ביחס לחמשת החושים, יכול להתגשם ע"י התחברותו עם פרטים אחרים ולהיות מוחשי לחלוטין. ועוד יותר מזה גם דברים מוצקים לחלוטין בשינוי מצב צבירה נהפכים למופשטים לגמרי.

מביא במקום אחר אף על פי שאין אנו יכולים לגעת ברוח ובאוויר או לתפוס אותם ברור לנו שאין לנו קיום בלעדיהם.

לכן אל לנו להיות מקובעים במחשבה ולחשוב שמה שאנו מרגישים רק הוא חומר בעוד שראינו שכל המוחש דווקא בא מהלא מוחש ואף כל מה שאנו תופסים לא קיים מצד עצמו אלא רק על פי הצורה שהוא פושט ולובש.

ואומר גם המדע בעבר לא היה מודע ליסודות מסוימים בטבע וכל פעם מגלה יסוד חדש, ויתכן שיגלה עוד בהמשך.

לכן הלכה למעשה, זה שאנו לא תופסים רוחניות לא אומר שהיא לא קיימת או מופשטת ופילוסופית, אלא כנראה אין לנו את ההנפשה המתאימה, אם כך עלינו להשיג אותה וממילא המופשט יהיה כבר מאוד מוחש.

[/sociallocker][/vc_column_text][/vc_column][/vc_row]

[/sociallocker]