תלמוד עשר הספירות | עמוד סה
תלמוד עשר הספירות | חלק ב | הסתכלות פנימית
אותיות מו – נ | שיעור בתע"ס עמוד יומי
ז"א נבחן ללא אפשר, משום שאור החכמה היה חסר לו
מו) ובחי"ג, שהיא זעיר אנפין, נבחן ל 'לא אפשר וקא מכוין'. 'לא אפשר' הוא, מטעם דאחר שהבחי' הב' נתעוררה והמשיכה האור דחסדים, נעשה בזה בחינת עיכוב על אור החכמה שבנאצל. כי בחינת הרצון להשפיע הוא הפוך מבחי"א שהיא רצון לקבל, ששם אור החכמה. וכיון שאור החכמה הוא עיקר החיות של הפרצוף, דע"כ מכונה האור הזה בשם חיה כנ"ל, לפיכך חזרה המלכות דבינה, והמשיכה הארת אור החכמה לתוך אור החסדים שלה. וכשמלכות הבינה המשיכה ועשתה חידוש צורה זאת, יצאה מבחינה ב' ונעשתה לבחינה ג' (כנ"ל הסת"פ ח"ב אות ל' ד"ה ועל, עש"ה), שנקרא זעיר אנפין.
ז"א נבחן לקא מכוין, משום שהיתה לו השתוקקות לחכמה
מז) ובהמשכה זו שהיא בחי"ג, יש עלינו להבחין שני דברים. הא' הוא 'דלא אפשר', דהיינו שאין לה עצה אחרת מחמת שאור החיה היה חסר בנאצל. והב', הוא 'דקא מכוין' כי יש כאן השתוקקות, אחר הארת החכמה שהמשיכה, מחמת שהמשיכה אותו בעת שהיתה ריקנית ממנו. כי בחי"ב היתה מכסה על אור החכמה כנ"ל, ויש בה רק אור דחסדים בלי חכמה. לכן המלכות שלה שהמשיכה הארת החכמה, הנה המשיכה זאת בבחינת השתוקקות שנקראת 'קא מכוין' כנ"ל. וע"כ נקראת בחינת ז"א, 'לא אפשר וקא מכוין', כמבואר.
המלכות נבחנת לאפשר, משום שהיה לה להסתפק בחכמה שבז"א. ולקא מכוין, משום שהיתה לה השתוקקות
מח) ובחי"ד שהיא המלכות, נבחנת ל'אפשר וקא מכוין'. אפשר, הוא מטעם שכבר ישנה הארת חכמה בז"א, דהיינו בבחי"ג כנ"ל, והמלכות דז"א אינה מוכרחה לעשות ההתגברות הזאת מחדש, כדי להמשיך אור החכמה בשיעור יותר גדול מבחי"ג. ו'קמכוין', הוא מפני שההתגברות הזו אחר אור החכמה, עשתה בבחינת השתוקקות, דהיינו בשעה שלא היה לה אור החכמה, שאז מתגלה התשוקה, כנ"ל.
הפרש בין אור החכמה להארת החכמה
מט) ואין להקשות כאן, הרי בבחינה ג' יש הארת חכמה כנ"ל, דעל כן נקראת בחינה ד' בבחינת 'אפשר'. וא"כ איך מתגלה בבחי"ד התשוקה לאור החכמה. אמנם תבין מאד. כי יש הפרש גדול בין הארת החכמה לבין אור החכמה. כי הארת החכמה, משמעותה שעצמות המדרגה היא אור דחסדים, אלא שמקבלת הארה מאור החכמה. משא"כ אור החכמה, הרי כל עצמותו של האור כולו חכמה, ולא כלל חסדים. והנה לבחינת חיותה של המדרגה, מספיקה ג"כ הארת החכמה כמו שיש בבחי"ג שהיא ז"א. וע"כ המלכות דז"א שהתגברה ברצונה להמשיך אור החכמה, לא היתה מוכרחה לזה, אלא שהיתה בחינת השתוקקות בה אחר עצמות אור החכמה, הנעלה הרבה על בחינת הארת החכמה שבבחי"ג. כי כלפי אור החכמה האמור, נבחנת שהיא ריקנית מהאור הזה, ויתכן ע"כ שתתגלה אחריה התשוקה, כמבואר.
בחי"ד בלבד נחשבת לכלי קבלה משום שהיא בחינת אפשר וקא מכוין
נ) והנה נתבאר שלא כל הרצונות נחשבים לכלי קבלה, אלא רק בחי"ד בלבד.כי אין הרצון נחשב לבחינת קבלה, זולת בב' התנאים 'אפשר' ו'קמכוין'. דהיינו שלא יהיה מוכרח לקבלה, ושתתגלה בו השתוקקות לקבל. לאפוקי בחי"ג, אע"פ שיש שם השתוקקות לקבל, דהיינו 'דקא מכוין', מ"מ כיון דמוכרח לקבל, שהוא חיותו המוכרחה כנ"ל, ע"כ אינו נחשב לכלי קבלה. ולאפוקי בחי"ב, שאע"פ שאינה מוכרחת לקבל, מ"מ כיון דאין שם השתוקקות, אינה נחשבת לכלי קבלה. ואין צריך לומר בחי"א, שאין בה לא זה ולא זה, כי היא מוכרחת לקבל האור שלה שהוא חיותה, וגם אין בה השתוקקות, ע"כ ודאי הוא רצון קלוש לגמרי.
לשיעורי הרב יוחאי ימיני בחסידות וקבלה :
אתר סולם יהודה: https://sulam-y.co.il/
אתר מאורות: https://www.meorot1.com/
* ניתן לקבל התראה בכל פעם שעולה שידור חי או
שיעור חדש ע"י הרשמה לערוץ ולחיצה על כפתור הפעמון.
