נושאים הלכות תפילה לאישה – פניני הלכה
0:00 – א – התפילה
11:00 – ב – תפילותיהם של האבות והנביאים
15:00 – ג – פעולתה של התפילה
21:00 – ד – מצוות התפילה מהתורה או מדברי חכמים
25:00 – ה – תקנת התפילה על ידי אנשי כנסת הגדולה
30:00 – ו – הנוסח הקבוע
35:00 – ז – תקנת שלוש תפילות
40:00 – ח – כוונה והמתקשים לכוון

א – יסודות הלכות תפילה | תפילת נשים
–ב – מצוות תפילה לנשים | תפילת נשים
א – מצוות הנשים בקיצור
ב – לרוב הפוסקים נשים חייבות בשחרית ומנחה
ג – הסוברים שחייבות בתפילה אחת ביום
ד – הסוברים שיוצאות בברכות השחר והתורה
ה – הלכה למעשה
ו – נשים המטופלות בילדים

קבע הקב"ה חוק בבריאה, שבהתעוררות שלנו מלמטה להתקרב אל רבונו של עולם ולבקש ממנו ברכה, יתעורר הוא מלמעלה להשפיע עלינו טוב, לפי צרכינו ולפי צורך העולם. ועניין זה מוזכר בזוהר הקדוש במקומות רבים.

כלומר, גם כאשר ראוי שה' ישפיע טובה לעולם או לאדם, פעמים שהיא מתעכבת לבוא עד אשר ידע האדם את מצוקתו ויתפלל לה' מקירות ליבו.

שני סוגי תפילות ישנם, האחד לקיומו התמידי של העולם. ואם לא היתה תפילה בעולם, היה העולם מפסיק להתקיים. ותפילה זו כמוה כקרבן התמיד שבזכותו מתקיימים השמים והארץ (עי' תענית כז, ב).

הסוג השני הוא תפילה על דברים מסוימים, כגון על צרה שמבקשים להינצל ממנה, או כדי לזכות בתוספת ברכה.

כל תפילה פועלת ומשפיעה, וכן אמר רבי חנינא: "כל המאריך בתפלתו אין תפלתו חוזרת ריקם" (ברכות לב, ב). אלא שלפעמים השפעתה מיידית, ולפעמים לטווח ארוך, לפעמים היא נענית לגמרי, ולפעמים באופן חלקי. וכמו שאמרו (דב"ר ח, א): "גדולה היא התפילה לפני הקב"ה. אמר רבי אלעזר: רצונך לידע כוחה של תפילה – אם אינה עושה כולה, חציה היא עושה". והקב"ה הוא היודע כיצד לעזור ולסייע לאדם, ולעיתים, מסיבות שונות, הצרה היא לטובתו, ולכן אין הקב"ה מקבל את תפילתו, ואע"פ כן מועילה לו תפילתו, וברכתה תתגלה באופן אחר.

ואף גדולי הצדיקים, שבדרך כלל תפילותיהם נתקבלו, פעמים שלא נתקבלו. ומי לנו גדול ממשה רבנו, שכשחטאו ישראל בחטא העגל ובחטא המרגלים, אמר ה' לכלותם, עמד בתפילה עד שניחם ה' וסלח לישראל (שמות לב; במדבר יד). וכשבא להתחנן על עצמו, שיזכה להיכנס לארץ ישראל, אמר לו הקב"ה: "רַב לָךְ, אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה" (דברים ג, כו).

לפיכך צריכה המתפללת להתאמץ מאוד בתפילתה, ולא תחשוב שאם התפללה חייב הקב"ה למלא את מבוקשה, אלא תמשיך ותתפלל, ותדע שהקב"ה שומע את תפילתה, ובוודאי תפילתה פועלת לטובה, אלא שאין אנו יודעים איך, כיצד ומתי.

נחלקו הראשונים בשאלה, האם יש מצווה מן התורה להתפלל בכל יום. לדעת הרמב"ם (ספר המצוות מצוה ה), מצווה מן התורה על כל יהודי להתפלל בכל יום, שנאמר (שמות כג, כה): "וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה' אֱלוֹהֵיכֶם", וכן נאמר (דברים ו, יג): "אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ תִּירָא וְאֹתוֹ תַעֲבֹד". ואף שיש בפסוקים אלו ציווי כללי על עבודת ה', מכל מקום לדעת הרמב"ם, יש בהם גם ציווי מיוחד להתפלל, שכן דרשו חכמים שעבודה היא תפילה, שנאמר (דברים יא, יג): "לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלוֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם", ודרשו (תענית ב, א): "איזו היא עבודה שבלב? הוי אומר זו תפילה". ובתפילה אחת בכל יום יוצא אדם ידי חובת המצווה מהתורה. וחיוב המצווה כך הוא: שיפתח את התפילה בשבח לה', ומתוך כך ישאל את צרכיו, ויסיים בהודאה על הטובה שהשפיע לו ה' יתברך. והיו שקיצרו בתפילתם והיו שהאריכו, וכולם יצאו ידי חובתם, מפני שמהתורה אין שיעור לתפילה (רמב"ם תפילה א, ב-ג). לאחר מכן קבעו אנשי כנסת הגדולה נוסח לתפילה, כפי שיתבאר בהמשך (הלכה ו).

אולם לדעת הרמב"ן (בהשגותיו שם), מהתורה אין כלל חובה להתפלל בכל יום, כי הלימוד מהפסוקים שהזכיר הרמב"ם אינו דרשה גמורה אלא אסמכתא בלבד. כלומר, אנשי כנסת הגדולה הם שתקנו להתפלל בכל יום שלוש תפילות והסמיכו את דבריהם על הפסוק. ולדעת הרמב"ן, רק בעת צרה יש מצווה מהתורה לפנות אל ה' בתפילה, וכפי שלמדנו במצוות החצוצרות, שנאמר (במדבר י, ט): "וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם, וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרוֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלוֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם".

נמצא שהתפילה שאדם מתפלל בעת צרה היא חובה מהתורה לכל הדעות. ולכן מי שהיא או חברתה שרויים בצרה, צריכה להוסיף בתפילתה בקשה מיוחדת על אותה הצרה, שמצווה מהתורה להתפלל אל ה' בעת צרה. וקל וחומר כשהציבור או העם שרוי בצרה, שמצווה להתפלל תפילה ציבורית, ואף היו מתקנים לכך תעניות.

נמשיך ללמוד את סדר התפילות שתקנו אנשי כנסת הגדולה, ובפרק הבא נלמד באילו מהתפילות נשים חייבות.

אנשי כנסת הגדולה תקנו את התפילות והברכות (ברכות לג, א). כלומר, הם תקנו את נוסח תפילת שמונה עשרה. והם תקנו את נוסח כל הברכות, ובכללן ברכות קריאת שמע וברכות הנהנין. והם תקנו את שלוש התפילות, שחרית מנחה וערבית, שחרית ומנחה כחובה, וערבית כרשות.[1. במגילה יז, ב, מבואר ששמעון הפקולי הסדיר שמונה עשרה ברכות לפני רבן גמליאל על הסדר, ומובאת שם ברייתא המבארת את סדר הברכות על פי פסוקים. והקשו שם יח, א, וכי מאחר שאנשי כנסת הגדולה תקנום, מה נותר לשמעון הפקולי להסדיר? אלא ששכחום וחזרו ויסדום. ויש לשאול, היאך יתכן ששכחו את נוסח התפילה שהיו מחויבים להתפלל בכל יום? ותרץ בשיטה מקובצת לברכות כח, ב, ששכחו את סדר הברכות בלבד, וזה מה שהסדיר שמעון הפקולי, (ואולי לכך התכוונו תר"י בברכות כד, א, בדפי הרי"ף). ולגירסת ר"ח והמאירי, לא מוזכר כלל בגמרא ששמעון הפקולי הסדיר דבר בשמונה עשרה, וממילא אין קושיה ותירוץ על כך. (ועי' בס' התקנות בישראל ח"א עמ' רלב).]

חברי בית הדין של עזרא הסופר, שהוקם בתחילת ימי בית המקדש השני, הם הנקראים 'אנשי כנסת הגדולה'. והיה זה בית הדין הגדול ביותר שהוקם אי פעם בישראל. מאה ועשרים זקנים היו חברים בו, וביניהם נביאים וחכמים, כמו: חגי, זכריה, מלאכי, דניאל, חנניה, מישאל ועזריה, נחמיה בן חכליה, מרדכי בלשן וזרובבל, והאחרון מהם היה שמעון הצדיק (הקדמת הרמב"ם למשנה תורה).

בתקופת בית המקדש הראשון עם ישראל זכה להישגים רוחניים עליונים, השכינה שרתה בבית המקדש, גדולי ישראל זכו לנבואה. למרות זאת, בין המוני העם התפשטו עבירות חמורות כעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, שבגללם נחרב לבסוף בית המקדש וגלו ישראל. לפיכך כשזכו להקים מחדש את בית המקדש השני, הקימו אנשי כנסת הגדולה בית דין גדול, ועשו סייגים לתורה, ותקנו תקנות, וניסחו את התפילות והברכות וקבעו להם סדרים, ויצרו לחיים היהודיים מסגרת שלימה, שהביאה לידי ביטוי את ערכיה של התורה באופן מסודר וממוסד בתוך חיי היום יום. על ידי כך הרחיקו חכמים את העם מהחטאים וקרבום לעבודת ה'.

מובן שגם בימי בית המקדש הראשון היו ישראל מתפללים לה' ומברכים ומודים על הטובות וההנאות. אלא שלא היה לזה נוסח מסודר. וכיוון שלא היה נוסח מסודר, הצדיקים והחסידים היו מתפללים ומברכים בכוונה, אבל המוני העם, היו פוטרים את עצמם בתפילות קלושות. אמנם זהו אידיאל גדול, שכל אדם יתפלל בלשונו תפילה נִרגשת היוצאת מעומק הלב, אולם בפועל, טרדות היום-יום שׁוחקות, ובלא סדרי תפילות קבועים, הציבור הולך ומתנתק מעבודת התפילה ומרבונו של עולם. על ידי תקנת התפילות וניסוחן, החלו כל ישראל להתפלל, ומתוך כך נתחזקה מאוד האמונה בה'. וכך במשך השנים נוצרה דבקות כזו בלבבות, עד שאפילו אלפיים שנות גלות לא יכלו לבטלה.

יתר על כן, בזמן בית המקדש הראשון, רבים טעו והתייחסו לקרבנות כאל פעולה אלילית בעלת כוח כישופי, שמועילה למזל טוב בפרנסה, בריאות, ביטול גזירות רעות וכיוצא בזה. והנביאים יצאו כנגד דעה מקולקלת זו, ולימדו שהקרבן נועד לבטא את הרצון להתקרב לה' במסירות נפש. שזה עיקר תכליתו של האדם, שנאמר (דברים י, יב): "מָה ה' אֱלוֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ, כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ, לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ". וכשמביא הקרבן אינו מעוניין להידבק בה' ולהיטיב את דרכיו, לא רק שקרבנו אינו מועיל אלא שהוא מתועב בעיני ה', שנאמר (ישעיהו א, יא-יג): "לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה', שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים, וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי. כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי, מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי. לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא, קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי…" על ידי תקנת התפילות החזירו אנשי כנסת הגדולה את הסדר הנכון לעבודת ה', שהאמונה, הכוונה והדבקות, הם היסוד. והם אכן באים לידי ביטוי ברור יותר בתפילות, כמו שאמר רבי אלעזר: "גדולה תפילה יותר מן הקרבנות" (ברכות לב, ב). ומתוך הדגשת כוונת הלב אנו באים ומתפללים לפני ה' שייבנה בית המקדש במהרה בימינו ונזכה לבטא את דבקותנו בה' בשלימות – בתפילות ובקרבנות.

בקביעת נוסח תפילה אחיד, שחוזר על עצמו בכל שלוש התפילות בכל יום, ישנו חסרון מסוים. התפילה עלולה להפוך לדבר שבשיגרה ולאבד את הכוונה המתעוררת בעת שאדם מתפלל לפני ה' בלשונו. אולם מנגד, אם חז"ל לא היו מייסדים נוסח קבוע, אף שהצדיקים היו מתפללים מעומק הלב תפילות יפות, רוב הציבור היה מתפלל בחיפזון תפילה משובשת.

ומבאר הרמב"ם (הל' תפילה א, ד), שבמיוחד אחר חורבן בית המקדש הראשון וגלות ישראל לבין האומות, הבעיה החריפה, משום שרבים מישראל לא היו בקיאים בלשון הקודש, שבה ראוי להתפלל. וגם בשפות אחרות לא היו בידם נוסחים יפים לתפילה. לפיכך תקנו אנשי כנסת הגדולה נוסח כל הברכות והתפילות, שיהיה מסודר בפי כל ישראל, כדי שיהא תוכן כל ברכה ערוך גם בפי עלגי הלשון.

יתרון נוסף לנוסח התפילה המסודר, שהוא כולל בתוכו את כל הבקשות הכלליות והפרטיות שראוי לבקש. לולא הנוסח המסודר, מן הסתם כל אדם היה מתפלל על תחום מסוים. הרופאים על חוליהם, החקלאים על הגשם, וכך במשך הזמן עלול היה כל יהודי להתפלל על הדברים הקרובים לליבו בלבד, תוך התנתקות משאר מערכת השאיפות הציבוריות. לכן תקנו חכמים שמונה עשרה ברכות, המקיפות את כל מערכת השאיפות, החומריות והרוחניות, של עם ישראל. וכך שלוש פעמים בכל יום מאזן המתפלל את כל מערכת שאיפותיו ומתאחד עם הרצונות הכלליים של האומה.

בנוסף על מה שאנו מבינים בנוסח התפילה, הוא כולל בתוכו אין ספור כוונות עמוקות, שמקצתן נתבארו בחכמת הקבלה. וכפי שכתב רבי חיים מוואלוז'ין (נפש החיים ב, י): "והמשכיל יבין מדעתו, שלא לחינם הוצרכו לתיקון תחינה קטנה ותפילה קצרה כזו מאה ועשרים זקנים ומהם כמה נביאים. אלא שהמה השיגו ברוח קודשם והשגת נבואתם העליונה, ונהירים להם שבילי כל סדרי בראשית ופרקי המרכבה, לזאת יסדו ותקנו מטבע ברכות והתפילות באלו התיבות דווקא, מאשר ראו והשיגו איזה דרך ישכון אורה של כל תיבה פרטית מהם, אשר היא נצרכת מאוד לתיקון ריבוי עולמות וכוחות עליונים וסידור המרכבה". ועוד כתב (שם ב, יג), שכל הכוונות שנתגלו לנו על ידי קדושי עליון והאר"י ז"ל, אינם אפילו טיפה מן הים כנגד עומק פנימיות הכוונות של אנשי כנסת הגדולה מתקני התפילה. שעל ידי הנבואה ורוח הקודש שהופיעה עליהם בעת שתקנו את נוסח התפילות והברכות, הצליחו לכלול במילים קצרות את תיקון כל העולמות, באופן כזה שבכל יום יומשך תיקון נוסף ומחודש לכל העולמות.

בנוסף לתפילות המיוחדות שהאבות התפללו בעת צרה, הם גם יסדו זמנים קבועים שבהם היו מתפללים לפני ה' (ברכות כו, ב). אברהם אבינו תיקן את תפילת שחרית, שהוא זה שהתחיל להאיר את העולם באמונתו, ולכן קבע את תפילתו בעת שהחמה החלה לזרוח. יצחק אבינו תיקן את תפילת מנחה. המיוחד ביצחק שהוא המשיך ללכת בדרכו של אברהם אביו. לפעמים קל יותר לפרוץ דרך חדשה מאשר להמשיך ללכת בה. כוחו המיוחד של יצחק, ביכולתו להמשיך ללכת בדרך האמונה, וכנגד זה תפילת מנחה, שהיא מבטאת את ההמשכיות, שכל היום נמשך מכוחה של האמונה. ויעקב אבינו תיקן את תפילת ערבית, כי יעקב התמודד עם קשיים וסיבוכים רבים, ומכולם יצא מחוזק. ולכן תיקן את תפילת הלילה, שגם בחושך, כשהמציאות אינה מאירה את פניה, אפשר להתקשר לקב"ה, ומתוך כך לגלות אור עליון נצחי.

אחר שאבות העולם סללו דרך בתפילות הללו, היו חסידים וצדיקים שהמשיכו ללכת בדרכם והתפללו שחרית, מנחה וערבית, וכפי שאמר דוד המלך (תהלים נה, יז-יח): "אֲנִי אֶל אֱלוֹהִים אֶקְרָא וַה' יוֹשִׁיעֵנִי. עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרַיִם אָשִׂיחָה וְאֶהֱמֶה וַיִּשְׁמַע קוֹלִי".

כהמשך למנהג האבות, תקנו אנשי כנסת הגדולה את שלוש התפילות, שחרית, מנחה וערבית. ותקנום כנגד קרבנות הציבור, מפני שהתפילות באות לבטא את המשמעות הפנימית של הקרבנות. וכיוון שתמיד של שחר ותמיד של בין הערביים הם חובה, לפיכך תקנו את תפילות שחרית ומנחה כתפילות חובה. ותקנו את ערבית כנגד הקטרת חלבים ואיברים, שהיו מעלים על המזבח בלילה. וכיוון שהעלאתם אינה מעכבת, אף תפילת ערבית היא רשות. אמנם במשך הזמן קיבלו עליהם הגברים להתפלל ערבית כחובה. וכיוון שבשבתות וימים טובים וראשי חודשים נצטווינו להקריב קרבן מוסף, תקנו חכמים להתפלל כנגדו את תפילת המוסף, אבל הנשים פטורות מתפילת מוסף (על פי רוב הפוסקים כמבואר להלן ב, ט).

וכיוון שתקנו את התפילות כנגד הקרבנות, זמני התפילות נקבעו על פי זמני הקרבנות (כמבואר להלן ח, א; יח, א). בפרק הבא נלמד אילו תפילות הן חובה לנשים ואילו תפילות רשות.

תפילה היא עבודה שבלב, לפיכך עיקרה תלוי בכוונה. "וכך היו עושים חסידים ואנשי מעשה, שהיו מתבודדים ומכוונים בתפילתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות, ולהתגברות כח השכלי, עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה. ואם תבוא לו מחשבה אחרת בתוך התפילה, ישתוק עד שתתבטל המחשבה" (שו"ע או"ח צח, א). שתי כוונות ישנן בתפילה: האחת כללית, שתכוון המתפללת שהיא עומדת לפני מלך מלכי המלכים ותימלא ביראה ואהבה; והשנייה פרטית, שתכוון ליבה למה שהיא אומרת בפיה.

ויש לדעת שבני האדם שונים בטבעם זה מזה. יש שקל להם להתרכז, ולמרות שאומרים את אותו הנוסח בכל יום, קל להם לעקוב אחר המילים ולכוון בהן. ויש שמטבעם קשה להם מאוד להתרכז, וככל שמדובר בנושא שמוכר להם יותר, כך קשיי הריכוז גוברים, ואף שהם מנסים לכוון, מחשבתם נודדת מעניין לעניין. הנה התאמצו לכוון בברכת 'אבות', ומחשבתם פרחה, ולפתע הם מוצאים את עצמם בברכת 'סלח לנו'. שוב ניסו להתרכז במשך ברכה וחצי, והנה מחשבתם נדדה, ופתאום הם מוצאים את עצמם כורעים ב'מודים'.

וכבר היו מגדולי אמוראים שהתאוננו על הקושי לכוון בתפילה, כמובא בירושלמי (ברכות פ"ב ה"ד), שאמר רבי חייא על עצמו, שמעולם לא הצליח לכוון בכל התפילה. ופעם כשניסה להתרכז בכל התפילה, התחיל להרהר באמצעיתה, מי יותר חשוב לפני המלך, שר פלוני או אלמוני. ושמואל אמר: אני מניתי אפרוחים בתפילה. ורבי בון בר חייא אמר: אני מניתי בתפילה את שורות הבניין. ורבי מתניה אמר: אני מחזיק טובה לראשי, שגם כשאינני שם לב למה שאני אומר, הוא יודע מעצמו לכרוע ב'מודים'. מדברי גדולי האמוראים הללו למדנו שקשה לכוון מתחילת התפילה ועד סופה, ואף שצריך אדם להתאמץ לכוון ככל יכולתו, אל יפול ברוחו, כשרואה שאינו מכוון כראוי. ואף אם חלם ברוב התפילה, לא יתייאש אלא יכוון במה שנותר.

ולא תאמר המתפללת, אם איני מכוונת מוטב אולי שלא אתפלל. מפני שבעצם זה שבאה לעמוד לפני ה' בתפילה, כבר הביעה את הדבר העמוק ביותר, את עצם רצונה להיות קשורה לה' ולהתפלל לפניו. וכל אשה נמדדת לפי אופייה, ולעיתים מעלתה של מי שקשה לה להתרכז, ולמרות זאת התאמצה והצליחה לכוון במספר ברכות, גבוהה ממעלתה של מי שמצליחה בקלות לכוון בכל התפילה. בנוסף לכך, אלו שקל להם להתרכז בתפילה השגרתית, יתכן שגם בימים המיוחדים או כאשר מתרגשת עליהם צרה, ממשיכים בתפילתם בלא התלהבות מיוחדת במינה. ולעומתם, דווקא אלו שקשה להם להתרכז בנוסח השגרתי, בשעות מיוחדות, הם מצליחים להתעלות למדרגות גבוהות יותר של כוונה.

בשם האר"י הקדוש אמרו, שהכוונה היא כנפיים, שעל ידה התפילה עולה ומתקבלת. וממילא כאשר אשה מתפללת בלא כוונה, הרי שאין לתפילתה כנפיים לעלות, והתפילה ממתינה עד אשר תתפלל תפילה אחת בכוונה. וכשתזכה להתפלל פעם אחת בכוונה, יחד עם אותה תפילה יעלו לפני ה' יתברך גם כל התפילות שאמרה בלא כוונה. והטעם לכך ברור, הרי בעצם זה שבאה להתפלל כבר הביעה את רצונה להתקשר לה' ולשבחו ולבקש ממנו את צרכיה, אלא שלא הצליחה לכוון, וכאשר כיוונה, פתחה את השער לכל תפילותיה לעלות.

להלכה, כל שכיוונה את ליבה בברכה הראשונה של שמונה עשרה, אף שאת שאר התפילה אמרה בלא כוונה – יצאה ידי חובתה (שו"ע או"ח סג, ד; קא, א; ולהלן יב, ח).

לדעת רוב הפוסקים נשים שוות לגברים בחיוב תפילה, לפיכך חייבות להתפלל שמונה עשרה בשחרית ומנחה, וערבית היא תפילת רשות. ויש אומרים שנשים חייבות להתפלל פעם אחת ביום תפילת עמידה, וטוב שיתפללו שחרית, כדי לפתוח את היום בתפילה. ויש אומרים שנשים יכולות לצאת בתפילה קצרה, ולכן בברכות השחר ובברכות התורה כבר יוצאות ידי חובתן.

לכתחילה, טוב שנשים יתפללו שחרית ומנחה בכל יום, כדעת רוב הפוסקים. ואם יתפללו תפילה אחת, יצאו ידי חובתן, ובשעת הדחק יכולות לצאת בברכות התורה ובברכות השחר. ואשה שטרודה בטיפול בילדיה, רשאית לצאת לכתחילה בברכות התורה והשחר.

בכל אופן גם אשה שמתפללת תפילת שמונה עשרה, צריכה לברך את ברכות התורה וברכות השחר (להלן ו, א, 1; ז, ג, 3).

היו נשים שנהגו לומר את פרשיות הקרבנות, ויש אומרים שנשים צריכות לומר את פרשת התמיד. אולם להלכה אינן חייבות בזה (להלן טו, 1).

יש אומרים שנשים חייבות לומר פסוקי דזמרה שהם הכנה לתפילה עמידה, אולם להלכה אינן חייבות לאומרם (להלן טו, ד).

נשים פטורות מקריאת שמע וברכותיה, הואיל ומצוותן תלויה בזמן. והאומרת אותן תבא עליה ברכה. ואמנם יש מי שאומר שנשים חייבות במצוות זכירת יציאת מצרים ביום ובלילה, וטוב שיקיימו את המצווה באמירת ברכת "אמת ויציב" בשחרית, ו"אמת ואמונה" בערבית. אבל דעת רוב הפוסקים שאינן חייבות בזה. ואף שנשים פטורות מקריאת שמע, טוב שכל אשה תאמר בכל יום את שני הפסוקים הראשונים: "שמע ישראל" ו"ברוך שם", כדי שתקבל על עצמה עול מלכות שמים (להלן טז, א).

נשים פטורות מאמירת כל התחנונים והפרקים שאומרים אחר תפילת עמידה.

נשים צריכות לומר קריאת שמע שעל המיטה ולברך "המפיל" (כמבואר בהמשך יט, 1).

נשים פטורות מתפילת מוסף של שבתות, ימים טובים וראשי חודשים. ואמנם יש אומרים שכשם שנשים חייבות בתפילת שחרית ומנחה כך חייבות בתפילת מוסף, ולכתחילה ראוי לחוש לדבריהם, אולם העיקר כדעת רוב הפוסקים, שנשים פטורות מתפילת מוסף. לכל הדעות נשים פטורות מאמירת הלל (להלן ב, ט).

יש מי שאומר שנשים חייבות בקריאת התורה של שבת, אבל למעשה, הלכה כדעת רוב הפוסקים, שנשים פטורות משמיעת קריאת התורה של שבת (להלן ב, י).

אמרו חכמים במשנה שנשים חייבות בתפילה (ברכות כ, ב), ולדעת רוב הפוסקים הכוונה שמה שתקנו חכמים חל על גברים ונשים כאחד. ומתוך שלוש התפילות שתקנו חכמים בכל יום, שחרית ומנחה חובה, וערבית רשות. ואמנם במשך הזמן הגברים קבלו על עצמם להתפלל ערבית כחובה, אבל הנשים לא קיבלו על עצמן להתפלל ערבית, ולכן היא נשארה לגביהן תפילת רשות.

ולכאורה לפי הכלל ש"נשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא" גם מתפילה היו צריכות להיות פטורות, שכן חובת התפילה תלויה בזמן, תפילת שחרית בבוקר ומנחה אחר הצהרים. אלא שהואיל והתפילה נועדה לבקש רחמים מאת ה', וגם הנשים צריכות לבקש רחמים כגברים, לפיכך תקנו חכמים את התפילות לגברים ונשים כאחד, וחובה על הנשים להתפלל שחרית ומנחה.

וגם בשבתות וחגים נשים צריכות להתפלל שחרית ומנחה, ואף שאין אומרים בהן את שלוש עשרה ברכות הבקשה שבתפילת חול, שהם עיקר בקשת הרחמים, מכל מקום גם בהן יש בקשת רחמים, כגון: "קדשנו במצוותיך ותן חלקנו בתורתך, שבענו מטובך ושמח נפשנו בישועתך וטהר לבנו לעבדך באמת" וכו'

יש אומרים שלפי שיטת הרמב"ם, נשים חייבות להתפלל רק תפילה אחת בכל יום. וזאת משום שלפי דעת הרמב"ם שורש מצוות התפילה מהתורה, שבכל יום צריך כל יהודי לפנות אל ה' בתפילה. וכיוון שזו מצווה שאינה תלויה בזמן, נשים חייבות בה. כי רק ממצוות עשה שתלויות בזמן נשים פטורות, אבל במצוות שאינן תלויות בזמן נשים חייבות. ואף שבכל יום ישנה מצווה חדשה להתפלל, אין היא נחשבת מצווה שתלויה בזמן, הואיל וכל הימים שווים, בלא הבדל בין חגים, שבתות וימות החול, ובתוך היממה עצמה לא קבעה התורה זמן מסוים לתפילה, הרי שמצוות התפילה מהתורה היא מצווה יומית שאינה תלויה בזמן.

נמצא אם כן שתקנת חכמים לגברים להתפלל בכל יום שלוש תפילות אינה חלה על הנשים, אבל מצוות התורה להתפלל בכל יום תפילה אחת מחייבת את הנשים. אלא שהואיל ותקנו חכמים נוסח קבוע לתפילה, על הנשים לקיים את מצוות התפילה מהתורה בשמונה עשרה ברכות כפי שתקנו חכמים. והואיל ותקנו חכמים זמנים קבועים לתפילה, על הנשים להתפלל את תפילתן האחת באחד מהזמנים שתקנו חכמים, בזמן של תפילת שחרית או בזמן של תפילת מנחה או בזמן של תפילת ערבית.

יש מקילים וסוברים, שלפי שיטת הרמב"ם, רק המצווה מהתורה מחייבת את הנשים, היינו להתפלל בכל יום תפילה כל שהיא. ובכל בקשה שיבקשו מאת ה' יקיימו את מצוות התפילה. ומה שתקנו חכמים להתפלל שלוש תפילות בנוסח שמונה עשרה ברכות, תקנו לגברים, אבל נשים אינן חייבות בזה.

ויש שהקשו, היאך אפשר לצאת בבקשה כל שהיא, והלא לדעת הרמב"ם (תפילה א, ב), מהתורה סדר התפילה הוא, שקודם יפתח אדם בשבחו של הקב"ה ואחר כך ישאל צרכיו בבקשה ובתחינה, ואח"כ יסיים בנתינת שבח והודיה לה'. ומשמע שכל זמן שאין עושים כסדר זה לא יוצאים ידי תפילה, ואם כן איך אפשר לומר שהנשים יכולות לצאת ידי חובת המצווה מהתורה בבקשה כל שהיא (פמ"ג, מג"ג). וביארו כמה אחרונים, שנשים יוצאות ידי חובת התפילה בברכות התורה ובברכות השחר. שכן ברכות התורה פותחות בשבח – "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו", ואח"כ יש בהן בקשה – "והערב נא ה' אלוהינו את דברי תורתך בפינו וכו' ונהיה אנחנו וצאצאינו וכו' יודעי שמך ולומדי תורתך וכו'", ולבסוף יש גם הודאה – "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו".

וכן בברכות השחר, בכל הברכות יש שבח, ובהמשך בברכת "המעביר שינה" יש בקשה – "יהי רצון מלפניך וכו' שתרגילנו בתורתך ודבקנו במצוותיך, ואל תביאנו לידי חטא וכו'", ובסיום הודאה: "ברוך אתה ה' הגומל חסדים טובים לעמו ישראל

כתחילה טוב שנשים יתפללו בכל יום תפילת עמידה של שחרית ושל מנחה, ואם יתפללו רק תפילה אחת ביום – יצאו ידי חובתן. ואף שלדעת רוב הפוסקים נשים חייבות להתפלל שחרית ומנחה, מכל מקום כיוון שמדובר בדין שהוא מדברי חכמים, הרוצות להקל רשאיות לכתחילה לסמוך על דברי הסוברים שנשים חייבות בתפילה אחת ביום. וטוב שתפילה זו תהיה תפילת שחרית, כדי לפתוח את היום בתפילה. ומי שלא הספיקה להתפלל שחרית תתפלל מנחה, ובדיעבד, אם לא הספיקה להתפלל מנחה תתפלל ערבית.

והנוהגות להסתפק בברכות השחר וברכות התורה – יש להן בדוחק על מה לסמוך, אבל אין ראוי לנהוג כן, מפני שלדעת רובם המכריע של הפוסקים חובה להתפלל עמידה לפחות פעם אחת ביום.

נשים המטופלות בילדים קטנים וטרודות בניהול ענייני הבית, רשאיות לכתחילה לצאת ידי מצוות התפילה בברכות השחר ובברכות התורה בלבד. שכבר למדנו (הלכה ד) שיש סוברים שמעיקר הדין נשים יכולות לצאת ידי חובת התפילה בברכות השחר ובברכות התורה. ואף שלכתחילה אין ראוי לסמוך על דעה זו, מכל מקום נשים שטרודות בטיפול בילדיהן, רשאיות לכתחילה לצאת בברכות השחר וברכות התורה. וכן העיד רבי אריה ליב בנו של רבי ישראל מאיר בעל 'החפץ-חיים', שאימו כמעט שלא התפללה בשנים שהילדים היו תחת ידיה, ואמרה לו כי אביו אמר לה שהיא פטורה מהתפילה מפני שהיא עוסקת בגידול ילדיה.[4]

ואף אם תלך לעבוד מפני הצורך לסייע בפרנסת המשפחה, או שתשלח את ילדיה למעון, לגן ולבית הספר, ותישאר בבית כדי לסדרו ולנוח מעט, כיוון שככלל היא עייפה וטרודה בטיפול בילדים, מותר לה לצאת ידי חובת התפילה בברכות השחר ובברכות התורה. ואם אפשר לה לכוון בתפילת עמידה – יותר טוב שתתפלל עמידה. וכל אשה רשאית להחליט בעצמה אם עומס הטיפול בילדים מכביד עליה עד כדי כך שלא תתפלל שמונה עשרה. ואם קשה לה להחליט בעצמה, תוכל להתייעץ בזה עם רב או רבנית.

אבל אשה שיוצאת לעבוד שלא מפני הכרח הפרנסה, אלא מפני שיש לה פנאי, אין ראוי שתסמוך על הדעה המקילה, אלא תקפיד להתפלל בכל יום תפילת שמונה עשרה, בנוסף לברכות התורה וברכות השחר

אשה שהיתה מטופלת בילדים, והסתפקה בתפילה קצרה, צריכה לשים לב שאחר שילדיה יגדלו ועול הבית יפחת, תחזור להתפלל שמונה עשרה בכל יום.

ככלל, נשים חייבות במצוות כגברים, זולת מצוות עשה שהזמן גרמן, שמרובן נשים פטורות. וכפי שאמרו חכמים במשנה (קידושין כט, א): "כל מצוות עשה שהזמן גרמא – אנשים חייבין ונשים פטורות".

ואלו הן מצוות העשה שהזמן גורם את חיובן ונשים פטורות מהן: א) קריאת שמע של ערבית וקריאת שמע של שחרית (ובכללן זכירת יציאת מצרים, ע' טז, ג). ב) תפילין של ראש. ג) תפילין של יד. ד) ציצית. ה) סוכה. ו) לולב. ז) שופר. ח) ספירת העומר.[6]

ויש מצוות עשה שהזמן גרמן שלמדנו בתורה שנשים חייבות בהן, ואלו הן: א) אכילת מצה בליל פסח (פסחים מג, ב). ב) שמחת החג (פסחים קט, א). ג) קידוש של שבת (ברכות כ, ב). ד) תוספת עינוי ביום הכיפורים (סוכה כח, ב).

לדעת רוב הפוסקים, גם ממצוות מדברי חכמים שהזמן גרמן נשים פטורות, שכל מה שתקנו חכמים כעין דיני התורה תקנו. לפיכך נשים פטורות מאמירת הלל בראש חודש. ויש אומרים, שנשים חייבות במצוות שתקנו חכמים והזמן גרמן. ולכל הדעות, במצוות שתקנו חכמים מפני הנס, חייבו גם את הנשים, שאף הן היו באותו הנס, והן: א) ארבע כוסות בליל הסדר. ב) מקרא מגילה. ג) הדלקת נרות חנוכה.[7]

אבל בשאר המצוות, אין הבדל בין גברים לנשים, וכפי שמבואר בהמשך המשנה (קידושין כט, א): "כל מצוות עשה שלא הזמן גרמא – אחד האנשים ואחד הנשים חייבין". ונזכיר כמה מצוות לדוגמא: נשים חייבות כגברים בקביעת מזוזה, בהפרשת תרומות ומעשרות, בנתינת הלוואה וצדקה.

ועוד אמרו שם: "כל מצוות לא תעשה, בין שהזמן גרמא בין שלא הזמן גרמא, אחד האנשים והנשים חייבין". למשל, נשים חייבות להיזהר כגברים מאיסורי חמץ בפסח, ומאכילה ושתייה ביום הכיפורים, ולמרות שהם איסורים שתלויים בזמן, כיוון שהן מצוות 'לא-תעשה', נשים חייבות בהן כגברים.

ויש כמה מצוות לא תעשה ששייכות לגברים בלבד, והן: 'בל-תקיף' את פאת הראש, ו'בל-תשחית' את הזקן בתער, ואיסור המיועד לכהנים זכרים שלא להיטמא למתים (קידושין שם).[8]

בפרק הבא נבאר בעזרת ה' טעם להבדל שבין גברים לנשים במצוות עשה שהזמן גרמן.