תלמוד עשר הספירות חלק ו

חלק ששי

עשר הספירות של עולם הנקודים

 

*          א) א"ק כולל ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, בעצמותו. וכל אחד מאלו הד' נכללו מארבעתן, ויוצאים ממנו גם כן אורות לחוץ שהם ענפיו. והע"ב הוא במוחין דיליה, נגד א"א ואבא דאצילות. ולעילא מגלגלתא דיליה,

 

אור פנימי

 

 

א) א"ק כולל: הנה הדרוש הזה, שהתחלתי בו הגם שהוא העמוק ביותר מכל דרושי הרב שבעולם נקודים מהראוי להציגו בסוף החלק, אכן בדרוש הזה נתן לנו הרב המפתח, אשר עליו הולך ומבאר את כל ענינים הבאים לפנינו בהע"ס הנקודים, וע"כ מוכרח המעיין לידע ולזוכרו היטב. בטרם שמתחיל לעיין בעצם הדרושים.

ומתחלה צריכים לידע באיזה פרצוף מפרצופי א"ק, שהרב מדבר כאן, כי יש ה"פ בא"ק כנודע. אמנם כבר הודיע אותנו הרב, אשר בב'  פרצופים  הראשונים דא"ק, שהם: פרצוף הכתר דא"ק, ופרצוף ע"ב דא"ק, אין לנו רשות לדבר בהם, ומובא בע"ח שער ה' פ"א. ותחלת העסק הוא רק בפרצוף ס"ג שהוא מבחינת האזן ולמטה, כלומר, שקומתו הוא עד בינה, כי בינה דראש נקרא אזן כנודע, ובזה נדע כי הרב מדבר כאן מפרצוף הס"ג דא"ק, וכל הענינים והפרטים שמתבארים לפנינו סובבים רק על פרצוף הזה.

וזה אמרו שהוא כולל ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן בעצמותו, שהן ד' הקומות היוצאות על ד' בחינות הנודעות שהן בחי"ג הממשכת קומת חכמה, המכונה הוי"ה דע"ב. ובחי"ב הממשכת קומת הבינה, המכונה הוי"ה דס"ג.

 

 

ובחי"א הממשכת קומת הז"א הנקרא הוי"ה דמ"ה. וקומת המלכות שנקרא ב"ן. וכל אחד מהם כולל מארבעתם. כמו שמבאר והולך.

ויוצאים ממנו ג"כ אורות לחוץ שהם ענפיו. שהם מכונים שערות רישא ושערות דיקנא, הנאצלים מן הראש דס"ג דא"ק הזה. כמ"ש לפנינו. אכן תדע, שכל המדובר שבכאן, הוא רק מבחינת שרשים לפרטים אלו הנוהגים בעולם האצילות, ואע"פ שהם אינם כאן בפועל, מ"מ כאן הושרשו.

והע"כ הוא במוחין דיליה. וצריכים לזכור כאן כל שנתבאר בענין אצילות ג' פרצופין הראשונים דא"ק. המובאים בדברי הרב בקיצור נמרץ בחלק ה'. שלפרצוף הא' דא"ק מכנה שם התפ"א, ולפרצוף ע"ב דא"ק מכנה התפ"ב, ולפרצוף ס"ג דא"ק מכנה שם בחי' שניה דהתפ"ב, ע"ש דף ש"ז אות כ"א ודף שי"א אות כ"ז. ובכלל צריכים לזכור כל הדברים המובאים שם בדברי הרב, וכל המתבאר באו"פ שם, כי לא אכפיל כאן שום דבר רק אביא השמות בלבד.

וכבר ידעת, שכל תחתון מלביש להעליון שלו, רק מפה ולמטה, דהיינו מהמקום שהושרש שמה ויצא שם, שהוא המלכות של ראש העליון שלו, שמשם יוצא ונאצל התחתון. ולכן הכתר של ראש הס"ג, המכונה

* עץ חיים שער ט': שער שבירת הכלים פרק ו' מ"ב

 

 

 

שצ                   חלק ו'   תלמוד עשר הספירות     נקודים

 

יש בו דוגמא בחינת עתיק דאצילות. וס"ג דיליה, מאזן ולמטה עד טבורו,

 

אור פנימי

 

 

אזן, משום שאור הבינה שנקרא אזן מתלבש בכלי דכתר כנודע, הנה הוא מלביש לפרצוף העליון ממנו שנקרא ע"ב, מפה ולמטה, ותדע שגוף דע"ב הזה המלובש בהראש דס"ג, הוא נעשה נשמה ומוחין להראש דס"ג, וזה אמרו "והע"ב הוא במוחין דיליה נגד א"א ואבא דאצילות" כי גוף ע"ב המלובש בראש הס"ג הם לבחינת מוחין להראש דס"ג.

נגד א"א ואבא דאצילות. כי א"א הוא ע"ב דמ"ה שבאצילות, ואבא הוא ע"ב דב"ן שבאצילות, שה"פ דמ"ה עם ה"פ דב"ן מתחברים שמה יחד, כמ"ש במקומו. וזה אמרו שבחינת הגוף של הע"ב המלובש בראש הס"ג, נבחן, בערך של א"א ואבא דאצילות.

ותדע שהדרוש הזה הוא לבאר את ההשוואה של ה"פ דס"ג דא"ק אל ה"פ שבאצילות, כדי לידע איך ללמד מזה על זה: איך הענפים מתקשרים ומשתלשלים משרשיהם, גם איך ללמד מן התחתון את העליון. והתועלת מזה מרובה לאין שיעור.

דוגמא בחינת עתיק דאצילות. פרצוף הכתר דאצילות מכונה בשם עתיק, ואומר, שלעילא מפרצוף הע"ב דא"ק, יש עוד פרצוף ראשון דהיינו פרצוף הכתר דא"ק, שהוא בהשוואה אל פרצוף עתיק שבאצילות.

וס"ג דיליה מאזן ולמטה עד טבורו. כלומר, פרצוף הס"ג דא"ק, אשר קומתו עד הבינה הנק' אזן, כנ"ל, אשר ממנו כל המדובר שבכאן, הוא נשלם ומסתיים על הטבור. וצריכים להבין מאד מהותו של הטבור הזה, שעליו נסתיים פרצוף הס"ג, כי טבור זה, הוא כל הקוטב, אשר כל פרטי עולם הנקודים סובבים עליו.

ותדע שבאמת נמשך עדיין הס"ג עד סיום רגלי א"ק הפנימי, הנקרא פרצוף הכתר, אלא אח"כ בצמצום הנה"י שיתבאר לקמן, עלה ונסתיים על הטבור. אלא רק רגלי הפרצוף

 

 

ע"ב נפסקו שם. והוא מטעם, שמשם ולמטה, הוא מקום המלכות דא"ק הפנימי, שהיא בחי"ד, ומתוך שהמלכות דפרצוף ע"ב לא היה לה אלא עביות דבחי"ג, ע"כ לא היה יכול להאיר להבחי"ד של המלכות דא"ק הפנימי, שמקומה מכונה בשם טבור, כנודע, וע"כ נסתיימו רגלי פרצוף הע"ב למעלה מהטבור.

אבל פרצוף הס"ג שכל קומתו היא עד הבינה, ונודע, שהצמצום לא היה רק על אור החכמה לבד, ולא על אור הבינה, וע"כ יכול פרצוף הס"ג להתפשט ולהאיר גם למטה מהטבור אע"פ שאין לה מסך דבחי"ד, וכבר ידעת שפרצוף הע"ב הוא התפ"ב של הא"ק הפנימי, שהוא מתפשט וממלא את הכלים שנתרוקנו בהסתלקות הא' בסוד התפ"ב, כמ"ש בחלקים הקודמים, ולפיכך נמצא, שבחינות הזו"ן דא"ק הפנימי הנמצאים  מטבור ולמטה, נשארו בלי אור, כי התפ"ב שהוא ע"ב אינו יכול להאיר להם, כי אין לו בחינת המסך המחויב להכלים דבחי"ד, כנ"ל. וע"כ באו האורות דפרצוף ס"ג ומלאו חסרונו של הע"ב, כי המה נתפשטו אל אותם כלים דזו"ן שלמטה מטבור, שלא יכלו להתמלאות מהע"ב. ונמצא שהסתלקות האורות של הכלים דפרצוף הכתר דא"ק שנקרא א"ק הפנימי, לא יכלו להתמלאות בחזרה, אלא ע"י ב' פרצופים: הע"ב והס"ג, אשר הע"ב מילא אותו עד הטבור, והס"ג מילא אותו, מהטבור ולמטה עד סיום רגליו.

והנה הס"ג מתחלק בעצמו לטעמים ולנקודות, שהם הכתר דגוף, והט"ס תחתונות דגוף שמחכמה ולמטה, כנ"ל דברי הרב דף ש"ט אות כ"ד. ובאו"פ שם ד"ה התפשטות האור. עש"ה כי רק התפשטות הראשונה של הפרצוף בטרם שהתחיל להתמעט הוא אור ישר של אותו הפרצוף, המכונה אור רחמים. אבל מאותו הרגע שהתחיל להזדכך המסך

 

חלק ו'   עץ חיים נקודים                          שצא

 

והוא כנגד בינה דאצילות, ומ"ה וב"ן דיליה מטבורו ולמטה, כנגד זו"ן דאצילות.

 

ב) והנה עד"ז שבפנימיותו, כן הוא באורות שיוצאים ממנו שהם

 

אור פנימי

 

 

ולהתמעט מקומתו, אע"פ שאור העליון אינו פוסק מלהזדווג עמו בד' הבחי' של זיכוכו, ומוציא על דרכו ד' הקומות חכמה ובינה וז"א ומלכות. אמנם הם כבר אינם בחינות אור של רחמים. וע"כ המה מכונים נקודות.

ומתוך שהאורות נתלבשו בהספירות של ג' הפרצופים הראשונים גע"ס דא"ק רק בדרך מטי ולא מטי, דהיינו מתחלה התפשט האור רק לכלי דכתר, ואח"כ דלא מטי בכתר שפירושו שנזדכך מדת העביות של המסך שלו, אז מטי האור בחכמה. הרי שרק בכלי דכתר נתפשט האור בבחינת רחמים המכונה טעמים, אבל בכלי דחכמה לא הגיע האור אלא אחר הזדככות המסך והתמעטות הקומה, וכן ביתר הספירות. לפיכך נקראים כל הספירות שלמטה מכתר בשם נקודות להיותם כבר מבחינות או"ח ודין. כמ"ש זה באורך בדברי הרב לעיל חלק ד' פ"ג. ע"ש כל ההמשך.

ונתבאר לעיל באו"פ חלק ה' דף ש"מ ד"ה ונבאר. שב' אורות ירדו ונתלבשו בכלי דכתר הנקראים זו"ן, שהזכר יש לו בחי"ג דהתלבשות וקומה שלו עד החכמה, והנקבה יש לה עביות של בחי"ב וקומתה עד הבינה, עש"ה.

ולפיכך גם הכלי דכתר הוכרח להסתיים על הטבור בשוה עם רגלי ע"ב, שהוא מאותו הטעם האמור אצל הע"ב, כי מתוך שהזכר יש לו שם בכלי דכתר קומת החכמה, הנה חל עליו הצמצום, כמו על פרצוף ע"ב, ומוכרח להסתיים למעלה מטבור, כי אינו יכול להאיר אל הכלים דזו"ן דבחי"ד.

והנך מוצא שמ"ש הרב לקמן שפרצוף הס"ג מתפשט עד רגלי א"ק, הנה זה אמור רק על בחינות הנקודות דס"ג שהם ט"ס

 

 

התחתונות מחכמה ולמטה, אבל הטעמים דס"ג, שהם כתר של הגוף דס"ג, נפסק על הטבור, כי אינו יכול להאיר מהטבור ולמטה, משום אור החכמה אשר בו, כנ"ל. רק אחר שנזדכך הזו"ן דכתר מבחי"ג ובחי"ב שבהם, אל בחי"ב ובחי"א, שזה ניתן להכלי דחכמה דס"ג, שבאורות האלו כבר אין שם מקומת החכמה ולא כלום, אז נתפשטו האורות ההם דס"ג אל הכלים דזו"ן שבא"ק הפנימי ממטה מטבור. וכן האורות שבשאר הקומות בינה וז"א ומלכות.

 

והנה נתבאר להלן בדברי הרב אשר אלו ד' הקומות : חו"ב וז"א ומלכות דס"ג, שנתפשטו למטה מטבור, חזרו ועלו אל מקום הטעמים דס"ג שלמעלה מטבור, ולא נתפשטו יותר מטבור ולמטה. וזה אמרו כאן שהס"ג מסתיים על הטבור. שכונתו לאחר עליות האורות למעלה מטבור. כנ"ל. ועליות האורות האלו הם הנקראים לקמן בשם צמצום נה"י. והבן כל הנ"ל היטב, וחזור על הדברים עד שיהיו כמו מונחים בקופסא, כי תצטרך לכל הנ"ל בכל מלה ומלה שבביאור הנקודים ושביה"כ. ואי אפשר לחזור בכל פעם על אריכות כזו.

ומ"ה וב"ן דיליה מטבורא ולמטה כנגד זו"ן דאצילות. היינו הע"ס דנקודים, שהם נבחנים, לבחינת מ"ה וב"ן של ס"ג הזה. כמ"ש במקומו. והם בהשוואה אל הזו"ן דאצילות, המלבישים לפרצוף א"א, ג"כ מטבורו ולמטה. וטעם כל דברים האלו, יתבאר לקמן בע"ה.

 

ב) שערות ראשו כנגד ענפי ע"ב, ושערות דיקנא הם מאח"פ, כנגד ענפי ס"ג:  ענין שערות ראש ודיקנא הללו לא יצאו תכף עם

 

שצב                 חלק ו'   תלמוד עשר הספירות     נקודים

 

ענפיו כנזכר, כי שערות ראשו כנגד ענפי ע"ב, ושערות דיקנא הם מאח"פ, כנגד ענפי ס"ג, שבהם כלולים או"א שבין שניהם לקחו בינה דמ"ה אחר התיקון, שהוא שם ס"ג הכולל שניהם, והם נכללים במזלא דדיקנא דא"א. והבן זה מאד כי כן הוא כאן. ואז עדיין היה מתפשט ס"ג עד רגלי א"ק.

 

אור פנימי

 

 

אצילותו של פרצוף, אלא אחר צמצום נה"י ועלית ה' תתאה לעינים, שיתבאר לקמן, כי ה"ת שהיא המסך המשותף מבחי"ב ובחי"ד יחד, עלתה לחכמה דראש הס"ג, המכונה עינים, ונזדווג שם עם אור העליון, והעלה או"ח מחכמה לכתר, דהיינו מעינים לגלגלתא, הממשיך רק קומת הז"א. והנה אז נתחלקו הע"ס דראש הס"ג: לגלגלתא ועינים, ולאזן חוטם ופה. כי להיות שנעשה  מקום הזווג בהעינים, ושמשו העינים במקום הפה דראש, הנה נעשו ג' הספירות אח"פ, לבחינת גוף. ומקבלים מהמלכות הזו העומדת בעינים, המשפעת להם ממעלה למטה, ולא נשאר שם בבחינת ראש, דהיינו מבחינת ממטה למעלה, רק ב' הספירות : גלגלתא ועינים לבד. הרי שהע"ס דראש, נתחלקו לב' בחינות : ראש, וגוף. כי רק הכתר וחכמה מהם, נשאר לבחינת ראש, אבל בינה ז"א ומלכות שבהם, יצאו מבחינת הראש, ונעשו לבחינת ספירות דגוף.

והנה הגם שהזווג הזה החוצה את הע"ס דראש לב' בחינות ראש וגוף, נעשה בהחכמה דראש הס"ג גופיה, עכ"ז בו עצמו לא נעשה שום שינוי, כי אין העדר ברוחניות, כנודע. אלא רק תוספת נעשה כאן, כי נבחנות לע"ס דענפים שעל הראש דס"ג, המכונים ע"ס דשערות, והמה הם שנחלקו על ב' בחינות ראש וגוף הנ"ל, אשר כתר וחכמה שבהם, שנשארו בבחינת ראש, נבחנים לענפי ע"ב בבחינת שערות ראש, וג' הספירות שבהם שהם אח"פ, שנעשו לבחינת גוף, הם נבחנים לבחינות שערות דיקנא. ולענפי ס"ג.

וזה אמרו ושערות ראשו כנגד ענפי ע"ב, ושערות דיקנא הם מאח"פ, כנגד ענפי ס"ג. היינו אותה התחלקות הע"ס של ראש לב'

 

 

בחינות: גו"ע, ואח"פ, שנתהוה בראש הס"ג, כנ"ל, הנה התחדשות הזו, מכונה בשם שערות שבחינות גלגלתא ועינים שנשאר בבחינת ראש, נחשב לענפי ע"ב. ובחינת אזן חוטם פה שבהם, שיצאו לחוץ מהראש, נחשבים לענפי ס"ג. וטעם הדבר יתבאר לפנינו.

שבהם כלולים או"א, שבין שניהם לקחו וכו', והם נכללים במזלא דדיקנא דא"א. משמיענו כאן, שכמו או"א דאצילות נכללו ויצאו מהע"ס דדיקנא דא"א, כן הע"ס דנקודים יצאו מסוד שערות דיקנא דראש הס"ג. ותדע שיש ג' בחינות או"א: שהם או"א הפנימים, ואו"א עילאין, וישסו"ת. וכל אלו הג' הם כלולים בשערות דיקנא. כי יש י"ג תיקוני דיקנא, שהם ג' הויות, כלומר, ג' בחינות של ע"ס, שהע"ס הראשונות הן בבחי' ד' תיקונים הראשונים המסתיימים על שבולת הזקן, ומשבולת הזקן הזה יצאו או"א הפנימים, שהם הג"ר דנקודים. ומהע"ס השניות, שהם ד' תיקונים האמצעים, המסתיימים על מזל העליון הנקרא נוצר חסד, יצאו או"א עילאין, ומהע"ס האחרונות, שהם ה' תיקונים תתאין המסתיימים במזל התחתון הנקרא ונקה. יצאו ישראל סו"ת דאצילות.

וזה אמרו "והם נכללים במזלא דדיקנא דא"א". כי או"א הנ"ל נקראים ביחד אבא, וישסו"ת הנ"ל נקראים יחד אמא. ואבא נכלל במזל העליון כנ"ל, ואמא נכללת במזל תחתון כנ"ל ונמצאו שניהם כלולים במזלא. אבל בד' תיקונים עילאין המסתיימים על שבולת הזקן, הנה הם שייכים לאו"א הפנימים, כנ"ל, ומהם יצאו רק הג"ר דנקודים, שהם

 

חלק ו'   עץ חיים נקודים                          שצג

 

ג) והנה מתחלה היה בא"ק כך: ג' ראשונות שבו, שהם ע"ב, כתר.

 

אור פנימי

 

 

בחינת או"א הפנימים. וזכור הדברים, כי תצטרך להם בכל מלה ומלה הבאים לקמן.

ואז עדיין היה מתפשט ס"ג עד רגלי א"ק: כבר נתבאר זה לעיל דף ש"צ ד"ה וס"ג. עש"ה.

 

ג) מתחלה היה בא"ק כך, ג"ר שבו שהם ע"ב כתר: הנה הדברים שבכאן הם אותו הענין המובא לעיל אלא בשינוי לשון, והעתקתים רק מפני שיש בהם איזה חידושים קטנים. וגם כאן סובב על פרצוף ס"ג דא"ק ומקשר בו גם פרצוף ע"ב דא"ק המלובש בו. וכבר ידעת, שפרצוף ס"ג מלביש מפה ולמטה דראש דע"ב, דהיינו לבחינת ג' הספירות חג"ת דגופא דע"ב. וזה אמרו, ג"ר שבו שהם ע"ב, כתר. כי חג"ת דע"ב המה שנעשים לג"ר דפרצוף הס"ג, אשר ראש הס"ג מלבישם מבחוץ, והפה, שהוא המלכות דראש הע"ב, הוא בחינת הכתר דראש הס"ג שממעל לו, והחג"ת דע"ב הם המוחין הפנימים שבו. כנ"ל.

ס"ג חכמה ובינה. כלומר, שבפרצוף ס"ג עצמו יש חכמה ובינה, ואע"פ שכל קומתו של הס"ג, הוא רק קומת בינה בלבד, אמנם יש בו בחינת זכר ונקבה, כלומר שהמסך שעלה להמלכות דראש ע"ב, לצורך הזווג לפרצוף ס"ג, כלול מב' רשימות עליונות, שהם: רשימו דבחי"ג דהתלבשות לבד, ומחוסר המשכה, ורשימו שלמה דבחי"ב. ולכן נעשה עליהם ב' זווגים : הא' בקומת חכמה, והב' בקומת בינה, והמה נק' זו"ן, שהרשימו דבחי"ג דהתלבשות, שעליה יצאה קומת החכמה, נק' זכר, והרשימו דבחי"ב השלימה גם מבחינת המשכה, נק' נקבה, שעליה יצא עיקר האור דפרצוף הס"ג, שהוא קומת בינה. וזו"ן הללו, נתלבשו רק בכלי

 

 

דכתר של הגוף דס"ג, ואין מגיע מהם ליתר הט"ס תחתונות דס"ג, כל כמה שלא נזדככו הזו"ן דכלי דכתר, לבחי"ב ולבחי"א. כמ"ש כל זה באורך לעיל דף ש"מ ד"ה ונבאר. עש"ה.

וזה אמרו, "ס"ג חכמה ובינה" כי הפרצוף נקרא תמיד על שם ספירות העליונות שבו, כנודע, וכיון שהספירות זו"ן הנ"ל יש בהם קומת חכמה ובינה ע"כ נקרא הס"ג בשם חכמה ובינה.

ומשמיענו בזה, כדי להבין מ"ש לקמן, אשר ס"ג הזה נעשה אח"כ לבחי' ע"ב, ונודע שהע"ב קומתו עד החכמה, ואיך אפשר שמס"ג יעשה ע"ב. וע"כ מזכיר כאן, שבס"ג זה, יש חכמה ובינה כי הזכר הוא בחי"ג דהתלבשות, שהוא בחינת ע"ב, ולפיכך נעשה אח"כ לבחי' ע"ב. וזכור זה.

מחציו ולמטה שהם נקודות שבו מלובש מטבור ולמטה דא"ק תוך מ"ה וב"ן דא"ק. וצריך שתזכור הפירוש של טעמים ונקודות, המובאים לעיל בדברי הרב (ח"ד פ"ג אות י"א) כי התפשטות הראשונה אל הפרצוף, בטרם שהמסך מתחיל להזדכך, הוא מכונה בשם טעמים, והוא אור ישר ורחמים. אבל בשעה שהמסך מתחיל להזדכך, אשר אור העליון נמשך מהמאציל ומזדווג עם המסך במדרגות זיכוכו, הנה ד' הקומות היוצאות בעת ההיא, שהן חכמה בינה ז"א ומלכות, המה נקראים נקודות כי הם בחי' או"ח ודין. עש"ה ובאו"פ שם. ועי' באו"פ דף ש"ט ד"ה התפשטות.

ועם זה תבין שרק האורות שבכלי דכתר דגוף הס"ג מכונה בשם טעמים אבל כל הט"ס תחתונות שלמטה מכתר דגוף הס"ג, הן נקראות נקודות. גם ידעת שהכלי דכתר דגוף הס"ג מתפשט עד הטבור, כלומר, עד סיום

* עץ חיים שער ה': שער טנת"א פרק א' מ"ב.

 

 

שצד                 חלק ו'   תלמוד עשר הספירות     נקודים

 

ס"ג חכמה ובינה. וזה הס"ג, היה מחציו ולמטה שהם הנקודות שבו, מלובש מטבור ולמטה דא"ק תוך מ"ה וב"ן דא"ק. וכל זה הוא פנימיות א"ק: עצמות, אורות, וכלים.

 

ד) ואח"כ הוציא בחינות החיצוניות להלבישו. ותחלה הוציא אורות מע"ב הכולל הפנימי, שהוא השערות של הכתר, המקיפים ראשו מבחוץ עד המצח ועד האזנים, כנודע. ואח"כ הוציא שערות הזקן הנמשכים מס"ג הכולל הנקרא נקודים, שמהם נעשו כללות ג' מוחין שבו.

 

אור פנימי

 

 

רגלין דגוף דע"ב, שמקום הסיום הזה מכונה טבור. וזה אמרו, "מחציו ולמטה שהם הנקודות שבו מלובש מטבור ולמטה דא"ק" דהיינו הט"ס תחתונות שלו, כי כל הט"ס התחתונות מכונים כאן בשם נקודות, שהם כולם ירדו למטה מטבור ונתלבשו במ"ה וב"ן הפנימים דא"ק. כמ"ש היטב לעיל דף ש"צ בד"ה אבל פרצוף. עש"ה.

וכל זה הוא פנימיות א"ק. כלומר, שכל זה הוא בחינת פרצוף הס"ג בבנינו עצמו, שאין בכלל זה הענפים שיוצאים לחוץ ממנו, שאותם הוא מבאר לאחר מכן.

 

ד) השערות של הכתר מקיפים ראשו מבחוץ עד המצח ועד האזנים: כבר נתבאר לעיל דף שצ"ב ד"ה והנה הגם. שהשערות נחלקים לב' בחינות: ראש, וגוף. שעד האזנים שהוא בינה נחשב לבחינת ראש, משום שמקום הזווג היה בנקבי העינים, שהם חכמה דראש, וע"כ נתפשטו האורות משם ולמטה אל האזן חוטם פה, לבחינת התלבשות, המכונה גוף. וכבר ידעת שההפרש מראש לגוף הוא רב מאד. וז"ש שהשערות נמשכים עד האזנים. כי עד שם נחשב לבחינת ראש, אבל מאזנים ולמטה כבר נחשב לבחינת גוף, כמ"ש והולך.

שערות הזקן הנמשכים מן ס"ג הכולל הנקרא נקודים. וצריך שתדע שאלו האח"פ שיצאו מבחינת ראש לבחי' גוף כנ"ל, המה נקראים תמיד בשם ס"ג הכולל. והטעם הוא כמ"ש הרב לקמן. שכל הס"ג הזה דא"ק שאנו

 

 

עוסקים בו נחשב כולו לבחינת ע"ב, חוץ מנקודות שבו, שהם חציו התחתון שמכונה לקמן בשם ישסו"ת, הוא לבדו נחשב לס"ג. שהוא לבדו יצא דרך נקבי עינים, לבחינת אח"פ דגוף, וישסו"ת הזה, הוא הנקרא בכל מקום ס"ג הכולל, והוא הראש של ע"ס הנקודים. כמ"ש לפנינו באורך.

ונתבאר לעיל. אשר תחלת הזווג שבנקבי עינים, שהוציא האח"פ לבחי' גוף, הוא נעשה בראש הס"ג גופיה, אלא בסוד השערות: ששערות ראש עד האזנים נבחנים לבחינת ממטה למעלה שהוא ראש, ולפיכך, הוא נבחן עוד לבחינת ע"ב, כי עדיין לא ניכר בו שום שינוי מחמת עלית ה"ת לנקבי עינים, אבל מנקבי עינים ולמטה, שהם שערות הדיקנא, כבר נחשבים לבחינת אח"פ שיצאו מהראש ונעשו לבחינת גוף, לכן האח"פ דשערות שמכונים בשם שערות דיקנא, הם לבדם נחשבים לס"ג הכולל, שהוא בחינת הנקודים. ועוד יתבאר כל זה לקמן בהרחבה, כי שם מקומם.

וזה אמרו ואח"כ הוציא שערות הזקן הנמשכים מס"ג הכולל, הנקרא נקודים. כלומר, שמבחינת האזנים ולמטה נמשכו שערות הזקן בבחינת ס"ג הכולל שנקרא נקודים, אבל אותם שערות שיוצאים מנקבי העינים, כלומר ממלכות שבחכמה ממטה למעלה, המה נחשבים עוד לע"ב, ואינם ענפי הס"ג הכולל, כנ"ל. באופן ששערות ראש הם ענפים הנמשכים מע"ב, ושערות דיקנא

 

חלק ו'   עץ חיים נקודים                          שצה

 

ה) ונמשכין תחלה סוד הטעמים דס"ג, שהיא אח"פ עד טבורו. ואח"כ לא הוציא שאר בחינות לחוץ, יען כי הם מלובשים תוך מ"ה וב"ן כנ"ל,

 

אור פנימי

 

 

הם ענפים הנמשכים מס"ג הכולל. וזכור זה.

כללות ג' מוחין שבו. כלומר ג' ספירות הראשונות כח"ב של הנקודים, המה נעשים מן שערות הזקן הללו. ולא מעצמו, רק מן הכללות שבהם המקובץ בתיקון הד' דשערות הזקן, הנקרא שבולת הזקן. כמ"ש כל זה בהרחבה לקמן. וזה אמרו שמהם נעשו כללות ג' מוחין שבו.

 

ה) ונמשכים תחלה סוד טעמים דס"ג שהוא אח"פ עד טבורו: כלומר כי תחלה מטרם שיצאו עוד ענפי הס"ג הכולל לחוץ, דהיינו שערות ראש ודיקנא, יצאו הטעמים דס"ג, שהם קומת אח"פ עד טבורו, שהם בחינת אור ישר ורחמים, כמ"ש באורך לעיל דף ש"צ באו"פ ד"ה והנה הס"ג, עיין שם שיש שם ג"כ בחינת זכר שקומתו עד החכמה, ומ"מ מכנה הפרצוף בשם אח"פ, כי עיקר האור והקומה נבחן מבחינת הנקבה, כי כל ההתפשטות להגוף הוא רק מבחינת הנקבה, שיש לה בחינות עביות דהמשכה, והנקבה אין לה אלא קומת אח"פ, שהוא קומת בינה. ומה שמסתיים על הטבור, כבר נתבאר שם באורך. ע"ש.

שהם מלובשים תוך מ"ה וב"ן. וענין התלבשות זו, כבר נתבאר לעיל דף ש"צ ד"ה ותדע. כי הע"ב לא חזר ומילא הכלים שנתרוקנו מטבור ולמטה בא"ק הפנימי. מטעם שהע"ב אין לו המסך דבחי"ד, וע"כ אינו יכול להאיר מטבור ולמטה ששם מקום הבחי"ד. וע"כ נשארו הכלים דזו"ן הנמצאים בא"ק הפנימי מטבור ולמטה, בלי אור. אלא לאח"ז אחר שנתפשט הפרצוף ס"ג, הנה ט"ס תחתונות שלו, שאין בהם אלא רק קומת אור הבינה, שעל אור הזה לא היה הצמצום, המה שירדו למטה מטבור דא"ק ומלאו אור

 

את הזו"ן אשר שם. עש"ה. וזה אמרו. שלא הוציא שאר הבחינות שלמטה מטעמים דס"ג, שהם הט"ס תחתונות דס"ג, יען הם מלובשים תוך מ"ה וב"ן. דהיינו כמבואר, שהט"ס תחתונות דס"ג, הם מלובשים בזו"ן שלמטה מטבור דא"ק הפנימי, שהמה נקראים מ"ה וב"ן. וזכור הדברים האלו, כי ענין התלבשות הזה דט"ס תחתונות דס"ג במ"ה וב"ן הפנימים, האמור הוא ענין יסודי לכל המקרים של העולם הנקודים.

ו) עלו כל בחי' ס"ג הפנימים הטמונים תוך מ"ה וב"ן הפנימים. ענין עליה הזו הוא כדרך עליות האורות שבהסתלקות א' אצל א"ק הפנימי, וכדרך עליות האורות דהסתלקות ב' אצל פרצוף הע"ב. שפירושו הוא הזדככות המסך מכל עביותו לגמרי עד שנשתוה לבחינת מסך של ראש, שהשתוות הזו נבחנת שהמסך וכל הרשימות הכלולים בו, עלו למלכות של ראש ונתכללו עמה שם בהזווג של ראש. וכן היה בפרצוף הס"ג הזה, כי אחר דמטי בהמלכות דס"ג, דהיינו שנזדכך המסך לקומת מלכות הנה הוא בא משם ומזדכך לגמרי מן כל עביותו ומשתווה להמלכות של ראש, ונפסק הזווג מהפרצוף וכל האורות מסתלקים להמאציל, הכל כמו שנתבאר לעיל ח"ד פ"ד באו"פ סעיף נ'. עש"ה.

ונתבאר שם שהאורות מניחים אחריהם רשימות בעת הסתלקותם, גם נתבאר שהמסך מידי עברו בשעת הזדככות מספירה לספירה עד שמזדכך כולו ובא להראש, הנה הוא נכלל בהרשימות ההם, ע"ש. ונמצא כאן. אשר האורות דס"ג שנתלבשו בזו"ן הפנימים, הנה האורות הללו שכבר נתערבו בהעביות דבחי"ד שבכלים דלמטה מטבור, אע"פ שנסתלקו משם הניחו אחריהם רשימות. והרשימות

 

שצו                  חלק ו'   תלמוד עשר הספירות     נקודים

 

כדרך אורות ע"ב הכולל, שלא נתגלה ממנו רק השערות הנמשכים מע"ב של ע"ב הכולל, ושאר חלקם טמיר תוך ס"ג הכולל.

 

ו) והנה רצה להוציא גם מן מ"ה וב"ן שבו הפנימים, חיצוניותם לחוץ, ואז עלו כל בחינות ס"ג הפנימים, הטמונים תוך מ"ה וב"ן הפנימים, ועלו עמהם מ"ה וב"ן הפנימים, ואז אלו מ"ה וב"ן הם המ"ן שלהם, אל הטעמים

 

אור פנימי

 

 

האלו דבחי"ד, נכללו בהמסך שעלה אל המלכות של ראש, ונמצא שבעת שעלה המסך למלכות של ראש, שהביא עמו גם הרשימות ההם דזו"ן הפנימים, הנק' מ"ה וב"ן הפנימים.

וזה אמרו "ואז עלו כל בחינות ס"ג הפנימים הטמונים תוך מ"ה וב"ן פנימים" היינו הרשימות של ט"ס התחתונות דס"ג גופיה המלובשים וטמונים תוך הרשימות דמ"ה וב"ן הפנימים שהם מבחינת עביות דבחי"ד ומתוך שהרשימות דאורות דס"ג מעורבות ונכללות ברשימות דמ"ה וב"ן, לכן עלו יחד כלולות במסך דס"ג אל המלכות של ראש ונתכללו שם בזווג העליון. כמו שמבאר והולך.

ואין להקשות הרי נתבאר לעיל שפרצוף הס"ג נשאר בבחינת מטי ולא מטי הקבוע ותמידי, ואיך אומר כאן שגם בס"ג נוהג הסתלקות האורות כולם להראש. אמנם כבר ידעת שאין העדר ברוחני, וכל השינוים שאנו מבחינים בהרוחנים, הם רק ענין של תוספות הצורות, אבל צורה הקודמת אינה מתבטלת לעולם. וכן כאן כי אע"פ שנעשה גם כאן ענין הסתלקות האורות, אחר שנתערבו האורות דס"ג במ"ה וב"ן הפנימים, מ"מ הצורה דמטי ולא מטי התמידי נשארת על מקומה.

ועלו עמהם מ"ה וב"ן הפנימים. כבר נתבאר לעיל בדיבור הסמוך. כי הרשימות דס"ג נתערבו בהרשימות של מ"ה וב"ן, וכולם נכללו בהמסך. ועלו עמו יחד להראש.

מ"ה וב"ן הם המ"ן שלהם. הנה המסך העולה להמלכות של ראש, להתכלל שם בזווג של ראש, כדי להתחדש ולהתפשט משם לפרצוף חדש, ע"ד שהיה בב' הפרצופים הקודמים: הע"ב והס"ג, הנה המסך הזה השיג עתה שם חדש, שהוא "מ"ן" שהוא ר"ת מיין נוקבין. והוא מטעם שנתבאר לעיל בדיבור הסמוך, אשר ב' מיני רשימות נתערבו כאן זה בזה, שהם רשימות האורות דס"ג שהם בחינת עביות דבחי"ב, עם רשימות האורות שנתלבשו במ"ה וב"ן הפנימים, שהם בחינת העביות דבחי"ד. ונודע שבחי' ב' ה"ס ה' ראשונה דהויה, והעביות דבחי"ד ה"ס ה' אחרונה דשם הויה. שהם ב' נקבות. ומתוך שהמסך בעת עלותו להתכלל בהזווג של ראש נכלל מב' נקבות אלו ביחד, ע"כ נקרא עתה בשם מיין נוקבין, לשון רבים, להיותו כלול מב' נוקבין. ותדע כי חיבור הזה גרם להיות עשרה כלים בהעשר ספירות, ותיקון ב' קוין, כמ"ש לקמן. וה"ס שיתוף מדת הרחמים בדין, כי ה' ראשונה ה"ס מדת הרחמים, וה' אחרונה ה"ס מדת הדין, והם באו עתה יחד במסך בזווג אחד. כמ"ש עוד לפנינו בהרחבה.

וזה אמרו, מ"ה וב"ן הם המ"ן שלהם. כלומר הם גרמו ענין המ"ן שנתחדש מכאן ואילך בהעולמות, משום שהם הזו"ן דא"ק הפנימי, שקומתו עד הכתר מחמת הבחי"ד שבו, כנודע. והם נכללו ובאו בהרשימו דבחי"ב שהם מהאורות דס"ג, ונכפלו יחד בהעביות שבהמסך שאז נקראו מ"ן כנ"ל. ודע כי מעת שנתחברו שוב לא נפרדו זה מזה לעולם, אלא כל ההבחן שבהם הוא רק בפנימיות ובחיצוניות, שלפעמים הבחי"ד טמונה בפנים, והבחי"ב או הבחי"א מבחוץ,

 

 

 

חלק ו'   עץ חיים נקודים                          שצז

 

עצמם דס"ג שאינם מלובשים תוך מ"ה וב"ן, והם בערך או"א אל ישסו"ת. כי כמו שלצורך עבור זו"נ מזדווגים או"א עילאין וישסו"ת נכללין עמהם,

 

אור פנימי

 

 

ולפעמים הבחינה ב' טמונה מבפנים והבחי"ד מגולה מבחוץ כמו שהיה כאן בפעם הראשונה שנתחברו כמ"ש הרב כאן, "בחינת ס"ג הפנימים הטמונים תוך מ"ה וב"ן הפנימים" הרי שבחי"ב טמונה מבפנים והבחי"ד מגולה כלפי חוץ. ויתבאר עוד במקומו.

המ"ן שלהם אל הטעמים עצמם דס"ג, שאינם מלובשים במ"ה וב"ן. כמו שנתבאר לעיל דף שצ"א ד"ה ולפיכך. אשר הטעמים דס"ג, שהם האורות שבכלי דכתר דגוף דפרצוף ס"ג, מחויבים להסתיים בשוה עם סיום רגלי ע"ב, דהיינו למעלה מטבור, כי משום שהזכר המלובש בכלי דכתר יש לו קומת חכמה כמו הע"ב, וגם הנקבה שבכלי דכתר נכללת יחד עמו, ע"כ אינם יכולים להאיר למטה מטבור, כי אין להם מסך דבחי"ד, עש"ה. ונמצא שהאורות של הטעמים דס"ג אינם מלובשים במ"ה וב"ן שלמטה מטבור. וזה אמרו שנעשו למ"ן להטעמים עצמם דס"ג שאינם מלובשים במ"ה וב"ן. דהיינו להזו"ן שבכלי דכתר דגוף הס"ג המסתיימים למעלה מטבור. וענין שנעשה כאן והאור שנמשך מחמתו, יתבאר לקמן במקומו המותאם.

או"א אל ישסו"ת. הקש זה צריכים להבינו היטב. כי יש כאן ב' חצאי הס"ג שההפרש ביניהם מרובה ביותר, שהם, חציו העליון של הס"ג, שהוא הכלי דכתר דגוף הס"ג, המכונה טעמים, המסתיים למעלה מטבור, והוא לא ירד ולא נתערב במ"ה וב"ן הפנימים ונשאר בעביות דבחי"ב שלו, ובחי"ג של התלבשות. וחציו התחתון של הס"ג דהיינו ט"ס תחתונות שמחכמה ולמטה שנק' נקודות דס"ג, שהוא ירד ונתערב במ"ה וב"ן הפנימים, ונכפל בו ב' מיני עביות: של בחי"ב, ושל בחי"ד יחד. ואומר, אשר חציו העליון שלא נתערב בבחי"ד, מכונה או"א

 

 

עילאין. וחציו התחתון שנתערב בבחי"ד בסוד מ"ן מכונה ישראל סבא ותבונה. וזכור היטב את השמות הללו בהוראתם, כי הרב משמש עמהם בכל ההמשך דלקמן.

ותדע, שכאן הושרש התחלקות או"א לב' פרצופים: הנקראים או"א, וישסו"ת. ואע"פ ששניהם יוצאים, מבחינת אח"פ שיצאו לחוץ, דהיינו שערות דיקנא. כנ"ל דף שצ"ב ד"ה שבהם. ע"ש אשר אח"פ האלו הם כבר מקבלים מבחינת חצי התחתון דס"ג המתוקנים במ"ן. מ"מ כיון שהם ע"ס שלמות של ראש. אשר או"א הם בחינת הראש של הפרצוף, דהיינו מבחינת נקבי עינים ולמעלה, ע"כ נבחנים שהם אינם כלולים בהמ"ן, בהיות המסך דמ"ן מתוקן מתחתיהם דהיינו בנקבי עינים, ואין העביות פועל כלום ממטה למעלה, כנודע. אבל הישסו"ת הם בחינת אח"פ של הפרצוף, הנמשכים מנקבי עינים ולמטה, אשר המסך דמ"ן כבר פועל עליהם. וע"כ מיוחסים הישסו"ת אל פרצוף התחתון דס"ג שכבר מעורבים בבחי"ד.

מזדווגים או"א עילאין וישסו"ת נכללין עמהם. כבר נתבאר ענין או"א וישסו"ת דאצילות, שהם בחינת ראש אחד של ע"ס גו"ע ואח"פ, אשר מתוך עלית ה"ת לנקבי עינים, המה נתחלקו לב' חצאי הראש, שחציו העליון, שהוא גלגלתא ועינים, הנבחן שאינו עוד מחובר בבחי"ד שבה"ת, מחמת שנמצאת למטה מעינים, כנ"ל, הם מכונים או"א. וחציו השני של הע"ס דראש שהם אח"פ שלמטה מה"ת שבנקבי עינים, נבחנים למחוברים עם הבחי"ד שבה"ת, וע"כ המה בחינת גוף שהוא מקבל מנקבי עינים של ראש ממעלה למטה. כנ"ל. והנה לצורך לידת זו"ן מתחברים ב' חצאי הראש הללו לפרצוף אחד. כי אותה ה"ת שבנקבי עינים חוזרת ויורדת למקום הפה דהיינו להמלכות של ראש, ואז חוזרים

 

שצח                 חלק ו'   תלמוד עשר הספירות     נקודים

 

כן הכא, הטעמים דס"ג מזדווגים עם כל ע"ב, ומכ"ש שהנקודות תגין אותיות דס"ג מתחברים עמהם וטפלים להם, ולכן אינם עולים בשם דוגמת ישסו"ת הנ"ל. ואז מולידים בחי' ב"ן דחיצוניות ולבושם לחוץ. הרי נולדה הנקבה עתה תחלה.

 

אור פנימי

 

 

האח"פ ג"כ אל הראש ומתיחדים עם או"א לבחינת ע"ס של ראש אחד, ואז מולידים מוחין בשביל זו"ן דאצילות. כמ"ש, במקומו.

וזה אמרו כמו שלצורך עיבור זו"ן מזדווגים או"א עלאין וישסו"ת נכללין עמהם, כן הכא הטעמים דס"ג מזדווגים עם כל ע"ב ומכ"ש שנקודות תגין אותיות דס"ג מתחברים עמהם וטפלים להם. פירוש. כי נתבאר לעיל ענין לידת מוחין דז"א, שאז מתחברים או"א ויסו"ת לראש אחד, שנעשה הזווג במסך דבחי"ב בפה הכולל שבראש הזה, שהע"ס היוצאים על מסך הזה יש לו קומת ג"ר דבינה, שהמה נעשים מוחין וג"ר בשביל ז"א. אמנם לצורך עיבור ז"א דהיינו הקטנות של ז"א, אינו כן. ואע"פ, שהזווג הזה צריך ג"כ להעשות באו"א, שהם תמיד בחינת הראש, אמנם כאן נכללים ישסו"ת באו"א, כי טפת ז"א הנכללת בנה"י דא"א, עולה ונכללת בהמסך דישסו"ת, וישסו"ת נכללים באו"א, והזווג נעשה במסך דישסו"ת שנכלל בבחינת מ"ן במסך דאו"א, אשר הקומה היוצאת על זווג הזה, היא קרובה לבחי"א, שחסרה ג"ר, ואז יוצא הז"א מחוסר מוחין, אלא בבחינת גוף בלי ראש.

והנה כאן יצא ג"כ מתחלה רק בחינת הקטנות של הנקודים, כמו הז"א דאצילות הנ"ל, וע"כ עלו הנקודות דס"ג המעורבות כבחי"ד, ונכללו תוך הטעמים דס"ג, שהם לא נתערבו בבחי"ד, ונבחנים כמו או"א עילאין, כנ"ל, והטעמים דס"ג עלו להראש דס"ג עם המ"ן של הנקודות, ונעשה הזווג על המ"ן דנקודות הנכללים בהטעמים, ולא על בחינת המסך של הטעמים, והנה אז עלו המ"ן לעינים, שהם בחי"א, כי  האו"ח העולה

 

 

מחכמה לכתר אינו ממשיך רק קומת ז"א, וקומה זו היא שירדה שוב מטבור ולמטה להע"ס הנק' נקודים. כמ"ש זה באורך במקומו.

 

וזה אמרו "שנקודות תגין אותיות דס"ג מתחברים עמהם וטפלים להם" כי הט"ת דס"ג, שהם חכמה בינה ז"א ומלכות, מכונים נקודות תגין אותיות כי נקודות הם חו"ב, תגין הם מ"ה, דהיינו ז"א. ואותיות הם ב"ן, שהיא המלכות. והם נעשו למ"ן ועלו אל הטעמים דס"ג, ונתחברו עמהם ונכללו בהטעמים ההם, וע"כ נעשה הזווג שם בהעינים דראש של הטעמים. כנ"ל.

 

ב"ן דחצוניות ולבושם לחוץ. אל תטעה לפרש שנולד כאן קומת המלכות, שנקרא תמיד ב"ן. כי זווג הנעשה בנקבי עינים הוא מבחינת עביות דבחי"א, שהוא קומת ז"א. ולא עוד אלא שיש כאן בחינה ב' מבחינת התלבשות שהיא קרובה לקומת הס"ג, כמ"ש לקמן. אכן תראה שהרב מכנהו בשם ב"ן דחיצוניות ולא סתם ב"ן, והוא כי באמת הוא בחינת ס"ג, כנ"ל (דף שצ"ד ד"ה שערות הזקן). ע"ש. והקומה הזו מכונה באמת בשם ישסו"ת, שהוא ס"ג, אלא לפי שבחינת האח"פ החיצונים של ישסו"ת הזה ירדו לבחינת הנקודים למטה מטבור, שמשם נבנה הנקבה השורשית שבכל העולמות, שערכה באמת הוא ס"ג ולא ב"ן, כי ב"ן הפנימי שהוא בחי"ד, נשאר כולו בא"ק הפנימי, ולא נגלה ממנו שום בחינה נקבה בכל העולמות. ולפיכך נקרא המלכות של ישסו"ת הזה שיצא דרך נקבי עינים, בשם ב"ן, כי הוא ירש מקומו של ב"ן הפנימי

 

חלק ו'   שער ההקדמות  נקודים              שצט

 

*          ז) כשעלה ברצון המאציל להאציל עולם הנקודים, וכוונתו היתה לעשות להם בחינת כלים, כדי שיהיה כח בעולמות התחתונים לקבל אור העליון, וראה המאציל א"ס כי עדיין אין כח ויכולת בתחתונים לקבל האורות האלו היוצאים דרך נקבי העינים, אשר הם מתפשטים ממקום הטבור של א"ק עד רגליו, כמו שיתבאר. לכן קודם שהאציל האורות האלו, היה עוד צמצום ב' אחר בא"ק, ע"ד הצמצום הנזכר לעיל בא"ס. והוא שכל

 

אור פנימי

 

 

כמבואר. וזה אמרו ואז מולידים בחינת ב"ן דחיצוניות.

נולדה הנקבה עתה תחלה. כמ"ש בדיבור הסמוך שמלכות דישסו"ת שיצאה דרך העינים שממנה נאצלו הע"ס של הנקודים, היא הנקבה השורשית שבכל העולמות.

 

ז) אין כח בתחתונים לקבל האורות האלו היוצאים דרך נקבי העינים: כי האו"ח היוצא על בחינת העביות דבחי"א, הוא אור דק שאינו מגיע לבחינת גוף דהיינו התלבשות. כמו שנתבאר לעיל בחלקים הקודמים. גם ידעת שהעינים הם כינוי לספירת חכמה של ראש, שהיא בחי"א. וזה אמרו שעדיין לא היה כח ויכולת לקבל האורות דנקבי עינים.

צמצום ב' אחר בא"ק, ע"ד הצמצום הנזכר לעיל בא"ס. הנה לכאורה תמוה הלא גם בב' הפרצופים הקודמים היה אותו הסתלקות האורות, מהגוף דעליון כדי להאציל להתחתון, הנקראים לעיל בדברי הרב בשם הסתלקות א' והסתלקות ב'. עיין סוף חלק ה' אות ס'. ומה נשתנה הסתלקות הזו דנה"י דא"ק, לקרוא אותו בשם צמצום ב'. ולא עוד אלא לדמותו לצמצום ראשון שבעולמות. והענין הוא, כי באמת נעשה כאן ענין חדש לגמרי, מלבד המובן של הסתלקות האור, שהיה בע"ב וגלגלתא דא"ק. והוא כי נעשה כאן בחינת נקודת הצמצום חדשה, נוסף על נקודת הצמצום הראשונה שהיה בצמצום א"ס ב"ה. והיה זה, מטעם התערבות הרשימות

 

 

דס"ג ורשימות דבחי"ד, זה בזה, כנ"ל באו"פ דף שצ"ו ד"ה מ"ה וב"ן. עש"ה. ולפיכך, נתעלה מקום הצמצום שהיה בסיום דבחי"ד שהיא הנקודה דעולם הזה, ועתה נתעלה למקום הסיום דבחי"ב, שהוא בחינת הטבור דעולם הנקודים, כמ"ש להלן. באופן שענין התעלות האורות דנה"י לחג"ת דא"ק, גרם לנקודת הצמצום חדשה וסיום חדש להעולמות, שהוא דומה לגמרי כצמצום הראשון שהיה בא"ס, כדברי הרב. גם תדע כי ממקום נקודת הצמצום החדשה שהוא טבור של הנקודים, עד מקום נקודת הצמצום הראשונה שהיא העולם הזה, הוא מקום עמידת ג' העולמות שלמטה מאצילות, הנקראים בי"ע. כמ"ש עוד במקומו.

האור שהיה מתפשט בתוך פנימיותו של הא"ק הזה ממקום טבורו ולמטה העלהו למעלה ממקום הטבור. כבר נתבאר, שהרב מדבר כאן מב' פרצופים, שהם: פרצוף הראשון דא"ק המכונה א"ק הפנימי שהעביות דבחי"ד משמשת בו. ומפרצוף השלישי דא"ק המכונה ס"ג, שהעביות דבחי"ב משמשת בו. כמ"ש באו"פ לעיל דף ש"צ ד"ה וס"ג עש"ה כי אי אפשר להכפיל שוב את האריכות ההיא. וטבור, פירושו, מקום הסיום רגלין דהתפ"ב דא"ק, המכונה ע"ב. והוא מטעם שנתבאר שם, שאין בע"ב הזה אלא מסך דבחי"ג, וע"כ אינו יכול להאיר למטה מטבור דא"ק הפנימי ששם מקום כלים דבחי"ד, שאין בע"ב בחינת המסך דבחי"ד, וע"כ נבחן שהוא מסתיים על

* שער ההקדמות עולם הנקודים דרוש ד'.

 

 

 

ת                      חלק ו'   תלמוד עשר הספירות     נקודים

 

האור שהיה מתפשט בתוך פנימיותו של א"ק הזה ממקום טבורו ולמטה העלהו למעלה ממקום הטבור, בחצי גופו העליון, ונשאר מקום הנזכר מן הטבור ולמטה בלי אורות.

 

ח) והמשכיל יבין וידמה מלתא למלתא, איך בכל העולמות הנאצלים, המאירים בעולם שלמטה מהם, תמיד הם בחינת חצי תחתון דת"ת ונה"י. כי הרי מצינו, איך חצי ת"ת ונה"י דז"א מאירים בנוקביה. ונה"י דא"א ואו"א מאירים לז"א. ונה"י דע"י לא"א. וכן התפארת ונה"י הזה דא"ק, מאירים לע"י ולכל עולם האצילות, כמו שיתבאר. עוד מזה יתבאר לך,

 

אור פנימי

 

 

הטבור, ונשארו הכלים דא"ק הפנימי ריקנים בלי אור מטבורו ולמטה, כמו שהיו בעת הסתלקות הא' מטרם שנתפשט הע"ב. אמנם אחר שנתפשט פרצוף השלישי, הנק' ס"ג, הנה אז נתפשטו בחינות הנקודות שלו, שהם הט"ס תחתונות שלו, שאין בהם אלא אור הבינה, כנ"ל, והם נתלבשו ומלאו את הכלים הריקנים שמטבור ולמטה דא"ק הפנימי. כמ"ש שם. הרי שהאורות הללו שמטבור ולמטה דא"ק הם בחינות ב' פרצופין: א"ק הפנימי, והס"ג דא"ק. כי הט"ת דס"ג מלובשים בחצי ת"ת ונה"י דא"ק הפנימי, דהיינו המקום שמטבור ולמטה שלו.

וזה אמרו "שכל האור שהיה מתפשט בתוך פנימיותו של הא"ק הזה מטבורו ולמטה" דהיינו ב' מיני אורות הנ"ל שהם ט"ת דס"ג, וזו"ן דבחי"ד דא"ק הפנימי עצמו. "העלהו למעלה ממקום הטבור בחצי גופו העליון" דהיינו שאלו ב' מיני אורות נסתלקו מהמקום הזה שממטה לטבור, הנקראים תנה"י ועלו למעלה מנקודת הטבור, שהוא אל הטעמים דס"ג. כנ"ל באו"פ (דף שצ"ז ד"ה המ"ן וד"ה מזדווגים. עש"ה).

העלהו למעלה ממקום הטבור. ענין העלאה זו של האורות מלמטה מטבור דא"ק, אל המקום שלמעלה מטבור הוא ענין הכי יסודי בזאת החכמה, וע"כ  צריכים להבינו היטב. והוא באמת ענין ארוך מאד שאינו מתבאר אלא בהבנת כל דרושי הרב

 

 

שבאצילות הנקודים. אמנם עיקר הקוטב שבו, הוא דבר השיתוף דמדת הרחמים בדין, שהם ענין התחברות הבחי"ב שה"ס בינה, עם הבחי"ד שה"ס המלכות. שה"ס המובא בזוהר רות, על הפסוק ותלכנה שתיהן, אשר ב' הההין שבשם הוי"ה, דהיינו הה"ר שהיא בינה, והה"ת שהיא מלכות, נתחברו והיו כאחת. ע"ש וענין הזה, הושרש כאן, בעליות האורות נה"י דא"ק שלמטה מטבור אל החג"ת שלמעלה מטבור. כי מתחלה נתפשט האור דט"ת דס"ג שהם בחי"ב למטה מטבור דא"ק, ונתלבשו ונתחברו עם הזו"ן דבחי"ד אשר שם, ובזה קבלה הבחי"ד כח, שתוכל אח"כ לעלות עם הט"ת דס"ג, למעלה מטבור, ששם בחי' הטעמים דס"ג, דהיינו אור ישר רחמים של התפשטות הס"ג, ומשם להחכמה של ראש הס"ג, המכונה נקבי עינים. באופן, שבחי"ד שה"ס ה"ת נתלבשה ובאה בהמסך שבנקבי עינים ונכללה שם בהזווג העליון שעל המסך הזה, המעלה או"ח מחכמה לכתר, וממשיך קומה של בחי"א, שהיא קומת ז"א, כנודע. אלא מתוך שיש שם גם בחינת התלבשות של בחי"ב, כמ"ש להלן. ע"כ נבחן לקומת ישראל סבא ותבונה. ונמצא שבישסו"ת הזה היוצא מזווג דעינים, כלול בו הבחי"ד, שהיא ה"ת דהוי"ה, באופן, שב' הבחינות: מדה"ר שהיא בחינת הישסו"ת, ומדת הדין שהיא בחינת ה"ת, נתחברו כאן בפרצוף אחד ממש.

 

 

 

 

 

חלק ו'   שער ההקדמות  נקודים                          תא

 

כי בכל זמן הוצאת אורות להאצילם, צריך ענין הצמצום, ויתבאר למטה במקומם, איך גם א"א צמצם אורות נה"י שלו כדי להאציל את ז"א ונוקביה, ודי למבין.

 

*          ט) והנה אחר שצמצם עצמו, הניח חד פרסא באמצע גופו במקום

 

אור פנימי

 

 

והנך מוצא שכל החיבור והשיתוף הזה, של הבחי"ב והבחי"ד, נעשה ע"י עליות האורות נה"י דא"ק לחג"ת שלו למעלה מטבור. כי משם עלו הבחי"ב והבחי"ד כלולות זו בזו עד שבאו יחד למקום הזווג עם אור העליון המכונה נקבי עינים, ונעשה משניהם פרצוף אחד ממש. והוא הפרצוף המכונה עולם הנקודים. וזכור ההבנה הזו כי היא היסוד של כל הדרושים הבאים להלן. ופרטיות הענין הנ"ל וסבת הסתלקות האורות דנה"י, כבר נתבאר לעיל דף שצ"ה ד"ה עלו כל בחי'. ע"ש.

 

ט) פרסא באמצע גופו וכו' ושאיב מעילא ויהיכ לתתא: פרסא, פירושו מסך המסיים של הפרצוף בדומה לאצבעות רגלים שהם סיומו של הפרצוף, אלא ההפרש הוא, בערכי פנימיות וחיצונית, כי הפרסא, היא בחינת הסיום של פרצופים הפנימים, ואצבעות רגלין הוא בחינת הסיום גם לחיצוניות הפרצוף. ופרסא זו נעשתה, אחר זווג עליון שנעשה בנקבי העינים, שפירושו הוא, שנתעלה מקום הזווג ממקום הפה, שהיא המלכות של הראש, אל מקום נקבי העינים, שהיא החכמה של הראש. כנ"ל באורך. (בדף שצ"א ד"ה שערות). ע"ש ואז נחלקו הע"ס של הראש, לב' מדרגות ראש וגוף, שהמרחק רב ביניהם כי בראש עדיין אין שם כלים ובחינת התלבשות בפועל, כי האו"ח משמש שם מבחינה ממטה למעלה, ולא בבחינת ממעלה למטה שפירושו התלבשות. אלא

 

 

שהמלכות של ראש בכח הזווג אשר נעשה בהמסך שבה, היא מתרחבת לע"ס מינה ובה ואז האור מתלבש בה ממעלה למטה, כלומר בהתלבשות גמור. ועתה שמקום המסך והזווג נתעלה לנקבי העינים, שהוא חכמה דראש, והאו"ח עולה ומלביש האו"י מחכמה ולמעלה עד הכתר, נמצא אשר המלכות שבחכמה ההיא מתרחבת אח"ז ומתפרשת עם האור ישר שבה ממעלה למטה שהוא לג' הספירות בינה וזו"ן דראש, ונעשה הבינה וז"א ומלכות האלו, המכונים אח"פ, לבחי' ספירות דגוף, שפירושו, כלי קבלה על אותו האור היוצא מהזווג שבנקבי העינים, באופן שנעשה כאן מע"ס של ראש אחד, פרצוף שלם ראש וגוף, אשר הגלגלתא ועינים ממנו לבדם, נשארו בו לבחינת ראש, ואזן חוטם ופה שהיו בו, נעשו לבחינת גוף אל הראש ההוא.

והנה באותה המדה שנתעלה המלכות השורשית של הראש, מן הפה לנקבי העינים, כן נתחלקו הע"ס דסיום של פרצוף הס"ג ההוא, כי הע"ס המסיימים להפרצוף, מתחילים בהס"ג, ממקום החזה עד סיום רגלין, אשר בחינת הכתר וחכמה שבו, מתפשטים ממקום החזה עד הטבור, וג' הספירות: בינה ז"א ומלכות שבו, מתפשטים מטבור עד סיום רגלין. ונמצא עתה כמו שהבינה ז"א ומלכות דראש, יצאו לחוץ מבחי' ראש ונעשו לבחינת גוף, כן הבינה ז"א ומלכות דספירות הסיום, יצאו לגמרי מבחינת אצילות הפרצוף, באופן שאותו מסך המסיים להפרצוף, שעמד בהמלכות דע"ס הסיום, שהוא מקום של

* עץ חיים שער ח' פרק ב'.

 

 

תב                    חלק ו'   תלמוד עשר הספירות     נקודים

 

טבורו מבפנים כדי שיפסיק בינתיים. וז"ס יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים. כנזכר בזוהר בראשית דף ל"ב, אית קרומא חדא באמצעית מעוי דבר נש דאיהו פסיק מעילא לתתא, ושאיב מעילא ויהיב לתתא. ואז נשאר כל האור לעילא מהאי פרסא, והיה שם דוחק ומהודק. ואז בוקע בהאי פרסא ויורד והאיר בשאר הגוף מהטבור ולמטה.

 

י) ואמנם ודאי, שעל ידי הסתלקות האור למעלה מהטבור היה מספיק להיות יכולת בעולם האצילות לקבל האור שלהם, אבל לא היה מספיק לתת כח לעולם הבריאה, שיוכל גם הוא לקבל אורו ג"כ, ולכן הוסיף בחינה אחרת, להניח שם אותו המסך והפרסא. נמצא שהם ב' דברים: צמצום האור למעלה, שיוכל האצילות לקבל האור שלו, והטעם, שע"י עליתו למעלה, יצא אור חדש, ובודאי שהאור ההוא בא ממועט, אע"פ שהוא משם ס"ג עצמו, היו יכולים לקבלו. וענין הפרסא היה, כדי שיוכל גם הבריאה לקבל אורו.

 

*          יא) וצריך לתת טעם למה הוצרך שני דברים: א' הצמצום, ב' הנחת הפרסא. אך הענין הוא שיוכלו התחתונים לקבל האור, הוא על ידי המעטת

 

אור פנימי

 

 

אצבעות רגלין, עלה עתה להחכמה של הע"ס האלו, שהוא מקום הטבור. וג' הספירות: בינה וז"א ומלכות שלמטה מהטבור, יצאו לגמרי לחוץ מהפרצוף ונתבטל מהם בחינת האצילות של אותו הפרצוף. ובזה תבין היטב, שאותם ט"ס התחתונות דס"ג, שהיו מתפשטים מלפנים, מהטבור עד סיום רגלים של הא"ק הפנימי, ועלו לבחי' מ"ן אל הטעמים דס"ג ולבחינת נקבי עינים, לא חזרו וירדו אח"ז למקומם הראשון דהיינו עד סיום רגלין דא"ק, שהרי כבר נשתנה מקום נקודת הסיום פרצוף הס"ג, דהיינו במקום הטבור, וכבר הופרס שם מסך המסיים את הס"ג, כנ"ל אלא שנשארו למעלה מהטבור והפרסא, ורק הזו"ן דא"ק הפנימי שהיה כלול עמהם, הם לבדם ירדו למטה מהטבור. וענין ושאיב

 

 

מלעילא ויהיב לתתא גם ענין הבקיעה שהאור בקע את הפרסא יתבאר להלן.

י) צמצום האור למעלה שיוכל האצילות לקבל וכו' יצא אור חדש: היינו האור שיצא ע"י הזווג שבנקבי עינים שנתבאר ענינו לעיל. שעל ידי האור הזה נתתקן בחינת האצילות לבדה, דהיינו בחינת הנקודים, עד הטבור של הנקודים, כי עד שם הוא מקום האצילות העתיד להיות אחר עולם זה, אמנם לא הגיע מאור זה כלום להמקום שמטבור ולמטה דנקודים. כמ"ש לקמן.

אור חדש ובודאי שהאור ההוא בא ממועט אע"פ שהוא משם ס"ג. כי על ידי העליה למעלה למקום נקבי העינים, שהוא חכמה ובחי"א, הרי נתמעט הס"ג מקומת בינה לקומת ז"א, וע"כ יכולים הכלים לקבלו,

 

* מבוא שערים שער ב' פרק ב'.

 

חלק ו'               עץ חיים נקודים                          תג

 

האור, וגם בהיותו בא דרך מסכים. והנה כיון שבעולם הנקודים היה עיקר התחלת גילוי הכלים. הוצרך הצמצום הנזכר לשיומעט האור ויוכלו כלי הנקודים לסובלו, וגם בהיותם מצומצמים שם, הם דחוקים מאד, ועל ידי זה הם יוצאים בחוזק דרך העינים ומתפשטים למטה.

 

יב) והוכרח ג"כ להשים הפרסא, ולהמעיט יותר האורות היוצאים דרך הפרסא, וטעם תוספות המעטתו על ידי הפרסא, אינו לענין עולם הנקודים עצמו שהוא עולם האצילות, אלא לצורך עולם הבריאה שתחתיו,

 

אור פנימי

 

 

בבחינת אצילות. ותדע, שאור חדש הזה, הוא האור דכלים דפנים דג"ר, והוא עצמות האור דג"ר דנקודים, אבל אותו אור חדש שנאצל אח"כ ע"י זווג ע"ב ס"ג, שירד ובקע לפרסא, והאיר לנקודים, הוא אינו בחינת עצמות אור של הנקודים, אלא שנבחן לבחינת תוספות אור, ובחינת גדלות.

וזה אמרו "שע"י עליתו למעלה יצא אור חדש ובודאי שהאור ההוא בא ממועט אע"פ שהוא משם ס"ג עצמו היו יכולים הכלים לקבלו" דהיינו הכלים דג"ר דנקודים, כנ"ל. ומכנה אותם עולם האצילות, משום שהמה השרשים לעולם האצילות.

 

יב) הפרסא אינו לענין עולם הנקודים עצמו שהוא עולם האצילות, אלא לצורך עולם הבריאה שתחתיו: כבר נתבאר לעיל שענין הפרסא ה"ס המסך המסיים לפרצוף הס"ג בדומה לאצבעות רגליו שמקודם לכן, אמנם יש בו תיקון גדול, הנקרא בזוהר דשאיב מלעילא ויהיב לתתא, כנ"ל בדברי הרב. והוא משום שהוא בחינת מסך כפול מב' בחינות: מבחי"ב ומבחי"ד יחד. ולפיכך נוהג בו ענין של בקיעת הפרסא בשעה מהבריאה צריכה לקבל האור מאצילות. וענין בקיעה פירושו, ביטול של גבול הסיום שבו והתפשטות האורות דס"ג למטה מהפרסא. והוא רק ביטול לשעתו, ואח"כ חוזר ונסתם. באופן שהוא דומה לפתח הנפתח ונסגר. והדבר תלוי בירידת הבחי"ד דפרסא מתוך הבחי"ב

 

 

דפרסא. כי בשעה שב' הבחינות מחוברים ומהודקים זה בזה, אז הפרסא מסוגרת כמו המסך העומד באצבעות רגלים, שאין שום התפשטות של הפרצוף מלאחר סיום של אצבעות רגליו. ובשעה שהבחי"ד עוזבת את הפרסא, ויורדת למקום אצבעות רגליו של הפרצוף כמו שהיה מקודם לכן, אז מתבטל כח הסיום של פרסא שזה נק' שנבקע הפרסא, והאורות עוברים משם ולמטה לעולם הבריאה. וזהו כוונת הזוהר דשאיב לעילא ויהיב לתתא. ויתבאר עוד להלן.

מסך ופרסא בין הבריאה אל האצילות. כי מכח הפרסא שנתתקן כאן מתחת הפרצוף ס"ג דא"ק, נקבע גבול עולם של הנקודים על בחינת הטבור שלו, אשר על הטבור דנקודים הזה נעשה אותה הפרסא שבין אצילות לבריאה. כמ"ש זה היטב לקמן. וזה שמרמז להבין בזה את הפרסא שבין אצילות לבריאה. כי הם ענין אחד.

האצילות למה שלמעלה ממנו אין צריך מסך ממש רק ריחוק מקום לבד: כלומר, שאע"פ שענין הסיום של רגלי הס"ג על הפרסא, הוא מסבת עלית האורות שלמטה מטבור למ"ן אל נקבי העינים, שמטעם זה יצאו האח"פ של הראש לחוץ מהראש, והבינה וז"א ומלכות דע"ס הסיום לחוץ מהגוף של האצילות. כנ"ל דף ת"א ד"ה פרסא ע"ש. וא"כ משמע לכאורה שהפרסא באה לתיקון האצילות דאורות הנקודים מסבה שנאצלים מאורות העינים. וע"כ אומר, שהן אמת כי

 

תד                    חלק ו'   תלמוד עשר הספירות     נקודים

 

שיהיה יכולת בו לקבל האור הנמשך לו. ובזה תבין איך יש מסך ופרסא בין הבריאה אל האצילות. אכן מן האצילות אל מה שלמעלה ממנו, אין צריך מסך ממש, רק ריחוק מקום בלבד שהוא הצמצום הנ"ל, כי עלה האור למעלה מהטבור ונתרחק מן הנקודה, אשר מכנגד הטבור ולמטה מבחוץ.

 

יג) והמשכיל יבין, מזה, מ"ש כי כל יציאת אורות מחודשים ועולמות נוספים, אינו אלא על ידי צמצום אור. כי כן היה צמצום הא"ס להוציא א"ק, וא"ק להוציא הנקודים הוא האצילות. וכל זה הוא קרוב אל ביטול המלכים, ואסור להוציאו בפה, כי זה מקום גבוה.

 

יד) והנה אחר הצמצום והפרסא הנזכרים, נמצא האורות שם רבים מאד במקום החזה. והועילה עליתם שם לצורך מיין נוקבין. וזה תבין ממ"ש

 

אור פנימי

 

 

דבר הסיום גופיה דפרצוף הס"ג על הפרסא, בא עם מדת האצילות שבנקבי העינים. אמנם, זה עדיין אינו נקרא מסך ופרסא, אלא ריחוק מקום לבד, שמקודם היה סיום פרצוף הס"ג בשוה עם רגלי א"ק הפנימי, ועתה מסבת הזווג שנתעלה באור העינים, נתעלה סיום הפרצוף למקום הטבור, והגבול החדש הזה היה מכונה רק ריחוק מקום לבד. אמנם ענין הפרסא הוא דבר אחר שנוסף על הריחוק מהטבור ולמעלה, והוא לצורך הבריאה, כנ"ל, כי יש בהפרסא תיקון מיוחד שבסבתו עוברים אורות אצילות לבריאה.

 

יג) אורות מחודשים ועולמות נוספים אינו אלא על ידי צמצום אור: כי אין חידוש נעשה בהעולמות אלא בסבת חידוש כלים, אבל בהאור אין שום השתנות לעולם, וכמו שמאיר בראש הקו כן האור מאיר בסוף העשיה. וענין התהוות הכלים, הוא כמ"ש הרב לעיל ח"ד פ"א אות ט' "כי סבת התפשטות האור והסתלקותו אחר כך, גרם להעשות מציאות כלי". הרי שצמצום והסתלקות האור הוא עצם מציאות הכלי. וטעם הדבר, כבר מובא באורך, בחלק ד' בהסתכלות פנימית אות נ"ח.

 

צמצום הא"ס להוציא א"ק. זה נתבאר

 

 

בהסתכלות פנימית חלק ד' דף רס"ח אות ס"ג, עיין שם.

 

קרוב אל ביטול המלכים. זה נתבאר לעיל דף רל"ז אות ז'. ובאו"פ שם אות ת. וכבר נתבאר בדף שצ"ח ד"ה צמצום דבר ההשואה שבין צמצום הא"ס להוציא הא"ק, שה"ס קו הראשון שהאיר הא"ס לתוך מקום הצמצום, ובין צמצום הב' שהוא צמצום נה"י דא"ק, ששניהם הם בחינת הסיום וההפסק לאורות אצילות. אלא ההפרש הוא, כי נקודת ההפסק שנעשה על ידי צמצום א' לנקודת הסיום רגליו דפרצוף א"ק, היה בעולם הזה, כי רגלי א"ק מסתיימים בעולם הזה. בסו"ה ועמדו רגליו על הר הזיתים. וצמצום הב' עשה מקום הסיום והפסק האצילות דס"ג, שנקודת ההפסק החדש הזה מכונה פרסא, והוא ג"כ הסיום רגלין דכולהו פרצופי אצילות הבאים אחר פרצוף הס"ג, כי כל כח המחודש בהעליון שולט בהכרח גם על התחתונים ממנו. והוא מקום החתך וההפסק שבין עולם האצילות לג' עולמות בי"ע.

 

יד) והועילה עליתם שם לצורך מיין נוקבין וזה תבין וכו'. או"א שנחלקו לב': ענין המ"ן כבר נתבאר לעיל דף שצ"ו ד"ה מ"ה וב"ן

 

חלק ו'   עץ חיים נקודים                          תה

 

בענין או"א שנחלקו לב' כל אחד ואחד: אבא וישראל סבא. ובינה ותבונה. והמשכיל יבין כי כן היה כאן. כי שם ע"ב של א"ק שהם המוחין שבגלגלתא מלגאו, ושם ס"ג שהוא מאזן ולמטה עד הטבור בפנימיותו ולא בבחינת האורות היוצאים לחוץ, אלא אורות הפנימים עצמם של א"ק, הנה הע"ב שהוא דכורא, שהם המוחין שלו, נזדווג עם הטעמים של הס"ג, שהם מן אח"פ הפנימים, שהם השרשים אל האורות והענפים היוצאים לחוץ, ואלו הטעמים של ס"ג הפנימים נוקבא, ונזדווגו יחד.

 

טו) ואז אלו האורות שמטבורו ולמטה, שעלו במקום החזה, היו שם בבחינת מיין נוקבין אל הנוקבא, שהם טעמים דס"ג. ועל ידי מ"ן אלו היה הזווג הנזכר. ועל ידי זווג הזה הולידו אור חדש, וירד זה אור החדש ובקע האי פרסא. כי הרי למעלה ממנה במקום החזה יש עתה אורות רבים מאד, ואין כח במקום לסבלם, ונבקע הפרסא, ויורד האור דרך שם מהטבור ולמטה, וממלא כל אותו המקום שהיה ריקן מזה האור הנולד החדש. וז"ש בפרשת בראשית דף ל"ב דשאיב מעילא ויהיב לתתא.

 

אור פנימי

 

 

עש"ה. ואין צורך להכפיל הדברים. וענין או"א שנחלקו לב' כבר נתבאר בדף שצ"ז ד"ה או"א אל ישסו"ת. עש"ה. גם ע"ש ד"ה מזדווגים או"א. כי אי אפשר להכפיל כל זה. ושם תמצא כי ב' זווגים נעשו לצורך ע"ס דנקודים: הא' היה על ידי עלית נה"י דא"ק, הכלולים מבחי"ד ומבחי"ב יחד, למ"ן לטעמים דס"ג ומשם לנקבי עינים דראש הס"ג, שזה גרם שם התחלקות הע"ס דראש ס"ג לב' בחינות ראש וגוף: גו"ע נעשו לראש, ואח"פ יצאו לחוץ, בבחינת גוף כמ"ש זה לעיל דף שצ"א באו"פ ד"ה שערות. ודף שצ"ב ד"ה שבהם כלולים. עש"ה. כי אותה התחלקות דגלגלתא ועינים ואח"פ לא נעשה בעצם הראש דס"ג, אלא בבחינת ע"ס דשערות. ע"ש. אמנם אין הראש דס"ג יכול להשפיע לתחתון הימנו זולת ע"י פרצוף זה של השערות כי כל כח שנתחדש בהעליון שולט בהכרח על התחתון ממנו, כנודע. ולפיכך כל האורות המושפעים לתחתונים יוצאים ע"י הזווג שנעשה בנקבי העינים

 

 

ומקבלים מבחינת האח"פ דשערות, והמה מוכרחים להתחלק אל גו"ע ואח"פ כמו הע"ס דשערות.

והקומה שיצאה ע"י עלית מ"ן לנקבי העינים, כבר נתבאר שם שהוא רק קומת הז"א, וחסר ג"ר. והוא נקרא ישסו"ת, משום שנשאר שם בחי"ב של התלבשות, כמו בהפרצופים הקודמים. והוא מתחלק לב' בחינות: גו"ע לבחי' ראש, ואח"פ לבחי' גוף. ומקום שלהם הוא מחזה דס"ג ולמטה, אשר הראש שהוא בחי' גו"ע, מתפשט מחזה עד הטבור דס"ג, והוא לבדו מכונה בשם ישסו"ת. והאח"פ מתפשט מהטבור ולמטה והם הג"ר דנקודים.

וזה אמרו "אחר הצמצום והפרסא נמצא שם האורות רבים מאד במקום החזה והועילה עליתם שם, לצורך מ"ן" כלומר, אחר שיצא הישסו"ת מנקבי העינים, וירד ונתפשט ממקום החזה עד הטבור, כנ"ל, הרי נתרבו שם האורות במקום החזה. וכבר ידעת אשר הפרסא כלולה מב' הבחינות: בחי"ד, ובחי"ב,

 

תו                     חלק ו'   תלמוד עשר הספירות     נקודים

 

טז) אכן האור שהיה מתחלה למטה ועלה למעלה, נשאר אח"כ תמיד למעלה בחזה ולא ירד בפרסא. אמנם להיותם שם למעלה והם דחוקים שם, הוציאו מהם ענפים לחוץ דרך העינים, והם הם הנקודים שנתפשטו מחוץ א"ק מן הטבור עד סיום הרגלים. וזה עיקרם. אמנם גם אותו האור

 

אור פנימי

 

 

כמ"ש לעיל (דף ת"ג ד"ה הפרסא. עש"ה). ונתבאר שם שפעמים יורדת הבחי"ד מתוך הפרסא, ואז נבקע הפרסא ומתבטל הגבול. והנה התפשטות הישסו"ת ממקום החזה עד הטבור גרם לירידת הבחי"ד מתוך הפרסא. כי נעשה למ"ן להטעמים דס"ג ואז נזדווג ע"ב הפנימי שבתוך הראש דטעמים דס"ג, (כנ"ל דף שפ"ט ד"ה והע"ב ע"ש). עם הראש דס"ג הנק' אח"פ משום שאור אזן מלובש בגלגלתא דס"ג (כנ"ל דף ש"צ ד"ה וס"ג דיליה) ע"ש. וע"י זווג הזה דע"ב וס"ג, חזרה וירדה ה"ת מנקבי העינים דס"ג למקום הפה, דהיינו המלכות של ראש, כמו שהיה בתחלה, ואז נעשה הזווג בפה דראש על הבחי"ד אשר שם, ויצאה קומה חדשה עד הכתר מפה דראש הס"ג ולמעלה, ומשם ירד אור החדש הזה אל הישסו"ת שבמקום החזה, והוריד גם את בחי"ד שבבחינת נקבי העינים שלו שהוא במקום הטבור, הורידה למקום הפה שהוא המלכות דראש שבסיום הג"ר דנקודים, ונתחברו משום זה, הג"ר דנקודים, שהם ממקורם אח"פ דיסו"ת, עם הישסו"ת שבחזה שהוא גו"ע שלהם, ונעשו ביחד לבחי' ע"ס של ראש אחד בקומת כתר, כי עתה נעשה הזווג על בחי"ד שירדה למלכות שבסיום ג"ר הנקודים. וז"ס אור חדש דבקע לפרסא, שמביא הרב לאח"ז.

והנה נתבאר היטב ב' הזווגים שהיו לצורך הנקודים, שמזווג הא' יצא רק בחינת הקטנות של הנקודים, דהיינו רק קומת הז"א וחסר ג"ר. והזווג הזה נעשה בנקבי העינים, שהוציא אח"פ דראש הס"ג לבחינת גוף, ועד"ז יצאו בהקומה שיצאה משם, שנקראת ישסו"ת, ג"כ ב' בחינות: ראש וגוף, על בחינת נקבי

 

 

העינים שלו. שמנקבי העינים ולמעלה נקרא ישסו"ת, ונקודת הטבור הוא בחינת נקבי העינים האלו, ששם מסתיים הישסו"ת. ומנקבי העינים ולמטה, שהוא מטבור ולמטה, נתפשטו האזן חוטם פה של הישסו"ת, והם הג"ר דנקודים. ותדע שאע"פ שאור חדש שיצא מזווג הא' הזה הוא מחוסר ג"ר, עכ"ז הוא עצמותם ועקרם של אור הנקודים.

וזווג הב' שנעשה לצורך הנקודים המשיך הג"ר והמוחין אליהם. וזווג זה נעשה על ידי שני פרצופים: ע"ב וס"ג, כנ"ל. וע"י זווג הזה חזר ונתחבר הפירוד שנתהווה מחמת צמצום נה"י ועליתם לנקבי העינים, דהיינו הגו"ע והאח"פ שנפרשו זה מזה, לראש וגוף, שע"י זווגם דע"ב וס"ג חזרו ונתחברו, ונעשו שוב לע"ס דראש אחד. כי הורידו ה"ת מנקבי העינים למקום הפה כמתחלה, ואז נבקע הפרסא שהוא מקום הסיום החדש הנעשה להס"ג במקום החכמה דע"ס המסיימים, שהוא מקור הטבור, כמ"ש לעיל (דף ת"ג ד"ה הפרסא, ע"ש). ועתה נתבטל הגבול החדש הזה, כי כמו שירדה הבחי"ד מנקבי העינים למקום הפה בראש הס"ג כן ירדה הבחי"ד ממקום הטבור והפרסא למקום הסיום רגלים דא"ק כמתחלה.

 

טז) שתי בקיעות א' דרך הפרסא, וב' דרך דופני כלים של א"ק: כי בקיעה הראשונה נעשה לצורך הנה"י דא"ק בעצמם, כי הפרסא היתה מגבלת ומסיימת את האצילות דס"ג שלא ירד שום אור עוד מהפרסא ולמטה, והיו הכלים דזו"ן שבנה"י האלו ריקנים מאור, ועתה ע"י הזווג הב' דע"ב ס"ג נתבטל הגבול הזה דפרסא, כנ"ל בדבור הסמוך, ואז

 

חלק ו'   עץ חיים            נקודים              תז

 

החדש שירד בפנימיותו דרך הפרסא, גם הוא בוקע הכלי והגוף של א"ק ומאיר בנקודים האלו, הן דרך גומות השער והן דרך הטבור והיסוד, נמצא כי זה האור החדש בוקע שתי בקיעות: א' דרך הפרסא, וב' דרך דופני כלים של א"ק.

 

*          יז) אמנם האור הראשון שהיה בתחלה למטה ועלה למעלה, שוב לא ירד, ונשאר שם מהטבור ולמעלה, ושם הניח שורשו תמיד. ומשם נתפשט ויצא דרך העינים, והם הם הנקודים. ונמשך ונתפשט מבחוץ עד סיום רגליו דא"ק. והנה כל האור הנמשך עד הטבור, אפילו שהוא מבחינת העינים הכל נבלע ונכלל בעקודים, ולכן איננו ניכר, אבל האור הנמשך מתחת הטבור עד רגליו, זהו לבדו נקרא בשם נקודות, לפי שהוא עומד עתה לבדו.

 

יח) וכן אותו אור שיורד דרך הפרסא מחדש, על ידי זווג הנ"ל, גם הוא בוקע הגוף והכלי דאדם קדמון ויוצא לחוץ, ומאיר באלו הנקודים. הרי ב' מיני אור לצורך הנקודים.

 

אור פנימי

 

 

חזרו ונתפשטו האורות הנמשכים מהזווג הזה אל תוך הכלים דזו"ן אשר שם. שזהו בקיעה א'. והבקיעה השניה נעשה לצורך הנקודים, דהיינו דרך הטבור והיסוד שאותם האורות דזו"ן דא"ק הפנימי האירו להע"ס דנקודים. כמ"ש להלן.

 

יז) האור הראשון שהיה בתחלה למטה ועלה למעלה, שוב לא ירד: כלומר, כי נתבאר לעיל בדבור הסמוך, שע"י הזווג דע"ב וס"ג, ירדה הה"ת ממקום הטבור וירדה להבינה דנקודים שהיא הפה דראש הכללי דישסו"ת ונקודים, ע"ש. שאז נעשו הגו"ע שבישסו"ת עם האח"פ שהם הכח"ב דנקודים לראש אחד, שבזה נמשכו המוחין דג"ר אל הנקודים. ומשמיענו כאן הרב, שעכ"ז לא נתחברו עצם האורות של הישסו"ת להצטרף אל האח"פ שלהם שהם הנקודים. וזה אמרו, שהאור הראשון שהיה שם שוב לא ירד, ונשאר שם

 

מטבור ולמעלה אפילו אחר הזווג הב'. והוא, מב' טעמים: הא' כי אז גם הישסו"ת חזרו ונתחברו עם הטעמים דס"ג למדרגה אחת, כי כל התחלקות הס"ג הס"ג לב' חצאים: אל טעמים הנחשבים לע"ב דס"ג ולערך או"א. ואל נקודות שהם האור הראשון הנק' ישסו"ת שהיה למטה מטבור, הנחשב לס"ג דס"ג, כנ"ל (דף שצ"ז ד"ה או"א). עש"ה. הנה כל התחלקות זו היתה מטעם השיתוף של הישסו"ת עם הבחי"ד כמ"ש שם. ונמצא עתה אחר שחזרה וירדה הבחי"ד למקומה, שוב אין הפרש מהטעמים אל הישסו"ת וחזרו שניהם למדרגה אחת כבתחלה.

וטעם הב' הוא כי ענין ביטול הגבול דסיום מהפרסא, לא היה אלא לשעתו בלבד, כי ע"כ הוא מכונה בשם בקיעה. ואחר שירדו האורות למטה, הנה תכף חזר ונסתם, וע"כ אין הישסו"ת יכולים לרדת למטה מהפרסא, אפילו אחר ירידת ה"ת משם. כי לא ירדה

 

* עץ חיים שער ח' פרק ב'.

 

 

תח                    חלק ו'   תלמוד עשר הספירות     נקודים

 

יט) ועוד יש אור ג' והוא בהכרח, כי כאשר יורד ומתפשט אור העין למטה דרך העקודים, הנה הוא מסתכל באורות אח"פ ההם, והוא שואב

 

אור פנימי

 

 

משם לקביעות. וע"כ נשארה הפרסא בכל תוקפה, וישסו"ת נשארו בקביעות למעלה מהטבור. ורק הארתו מגיע להשלמת הג"ר דנקודים.

יט) מסתכל באורות אח"פ ההם וכו' לצורך עשית הכלים של הנקודות: הנה הרב מדבר כאן מבחינת הע"ס דשערות כי כבר ידעת שמחמת עלית ה"ת לנקבי העינים, נתחלק תכף הראש דס"ג לב' בחינות, ראש, וגוף. שגו"ע נשארו לבחי' ראש. ואזן חוטם פה. יצאו ונעשו לגוף וכלי קבלה לאור העינים. ונתבאר לעיל דף שצ"א ד"ה שערות ראשו. אשר שינוי הגדול הזה לא נעשה בעצם ראש הס"ג אלא מבחינת הענפים היוצאים ממנו ולחוץ, ורק בחינת אח"פ של השערות יצאו ונעשו לבחינת גוף וכלי קבלה על אור העינים. עש"ה.

וזה אמרו "כאשר יורד ומתפשט אור העינים למטה דרך העקודים הנה הוא מסתכל באורות האח"פ ההם" פי' שאור העינים מושפע ומתלבש בבחי' האח"פ שמתחת העינים, כי הסתכלות, פירושו, השפעה וקבלה, כנודע, וכיון שהאח"פ הללו מקבלים אור העינים ממעלה למטה, הרי יצאו מבחינת ראש ונעשו לבחינת גוף. וכבר ידעת שאינם אח"פ דראש הס"ג עצמו, אלא שהם רק ענפים שלו, המכונים שערות דיקנא.

ושערות דיקנא הללו נבחנים לב' בחי' ג"כ: כי יש בהם בהכרח עשר ספירות שהרי הם קומה שלמה הנקרא אור העינים. לפיכך גם הם מתחלקים לגו"ע אח"פ כמו שורשם שמשם יצאו.

ולפיכך יש בהם ג' בחינות: הא' הוא אח"פ במקום יציאתם, אשר בא"א דאצילות, הם מכונים: קוצי דשערי מתחת פאתי הראש מימין ומשמאל מתחות אודנין, עד הזויות שבלחיים למטה, שמשם מתחיל הדיקנא

 

 

להתרחב, והוא בחינת האזן שבמקום יציאתו. ובחינת החוטם שבמקום יציאתו הוא מכונה, בשם שערות המסבבים לשפה עלאה מימין ומשמאל. ובחינת הפה שבמקום יציאתו מכונה בשם אורחא שבאמצע שפה עלאה תחת החוטם הפנוי משערות. וכל אלו הג' תיקוני דיקנא הם נחשבים לבחינת ראש מבחינת גלגלתא ועינים לבד, שהם בחינה הא' של הדיקנא. ובחינה הב' היא בחי' אח"פ, שיצאו לחוץ מהראש דדיקנא, אשר ממקורם הם נחשבים לבחינת ראש, אבל מטעם שהם אור העינים, שבחוקו של אור הזה הוא, שאין בו אלא גו"ע בהראש, אבל אזן חוטם פה שבו, אינם נמצאים בראשו, אלא שיוצאים לגוף כנ"ל, ומבחינה זו נחשבת הבחינה הב' דאח"פ דדיקנא, לבחינת גוף. ואלו האח"פ, החיצונים דדיקנא מכונים שבולת הזקן, שהוא תיקון הד' דדיקנא דא"א, שהם השערות התלוים על שפה תתאה באמצעה, ונבחן למקום הקבוץ של כל שלשת התיקונים שבבחינת גו"ע הנבחן לראש הדיקנא כנ"ל. ולכן נקרא מקום הקבוץ, משום שהשבולת הזה היא הכלי קבלה, אל האורות שבראש הדיקנא, וכל שישנו בהראש שהם אח"פ שבמקום יציאתו, מושפע ומתקבץ בזו השבולת. ובחינה הג' דדיקנא, הוא כל שאר התיקוני דיקנא הנמשכים עד החזה, דהיינו עד תשלומו. שהם בחי' ז"ת שלה האמיתים, כלומר שהם בחינת גוף וכלי קבלה גם ממקורם.

וזה אמרו "כשיורד אור העין הוא עובר דרך אזן חוטם פה ומסתכל באורות אח"פ ההם" דהיינו כנ"ל, שאור עינים מושפעים בהאח"פ, וע"כ הם נעשים לבחינת כלים ומקבלים, שיוצאים בזה מבחינת ראש לבחינת גוף כנ"ל. וזה אמרו "ולוקח מהם אור לצורך עשיית הכלים של הנקודות"

 

חלק ו'   עץ חיים נקודים                          תט

 

משם ולוקח מהם אור לצורך עשית הכלים של הנקודות, ולוקח מג' אורות שהם אורות אזן חוטם פה.

 

כ) והענין הוא באופן זה כי הנה נתבאר שאורות האזן נתפשטו עד שבולת הזקן, ואורות חוטם פה עוברים ג"כ דרך שם. וא"כ מוכרח הוא,

 

אור פנימי

 

 

כלומר שגם הכלים דנקודים המקבלים מהם, מחויבים להיות כתכונתם, כמו שמבאר והולך.

 

כ) נמשך אור עינים דא"ק דרך שם, יתערב עמהם ויקח אור שלהם: כנ"ל בדיבור הסמוך, שהכחות שבעליון מתחיבים בהתחתון בהכרח. וזה אמרו "מוכרח הוא כאשר נמשך אור העינים וכו' ויקח אור שלהם" כלומר, כי הנקודים המקבלים אור העינים הריהו עובר דרך  אח"פ בהכרח, וא"כ מוכרח הוא שאור העינים יקח אור שלהם, כי יפעול בסדר הכלים שלהם, ויתחלק על אותם ג' הבחינות, שישנם באח"פ דדיקנא ויעביר אותם לבחינת הכלים של הנקודים. וצריך שתזכור ג"כ כי כל עליון הוא בחינת מאציל לתחתון ובחינת הסבה אל התחתון, שלפי זה נמצאים האח"פ דדיקנא, לבחינת מאציל להע"ס דנקודים. והבן.

ג"ר שבהם הם לוקחים אור ממה שנמשך מהסתכלות העין באח"פ ממקומם עד מקום התחברות בשבולת הזקן. כבר ידעת שג' בחינות נבחנים בכל פרצוף הנמשך מאור העינים: ב' בחינות, ראש וגוף נבחנים בהע"ס דראש עצמו, שהם גלגלתא ועינים לראש, ואח"פ לגוף. ובחינה הג' הוא הגוף ממש, הנקרא ז"ס תחתונות. ע"ד שנתבאר בדיבור הסמוך בשערות דיקנא. ע"ש. ועד"ז ממש מתחלקים גם הנקודים.

ובחינה הראשונה דנקודים, שהיא בחינת הגלגלתא ועינים שבהם, דהיינו הראש של הע"ס דראש, הוא המכונה ישראל סבא ותבונה, ומקומו למעלה מטבור עד החזה.

 

 

ועליו אומר הרב לעיל דף ת"ז אות י"ז "כל האור הנמשך עד הטבור אפילו שהוא מבחינת העינים, הכל נבלע ונכלל בעקודים ולכן אינו ניכר" ע"ש. ותראה שהרב מדגיש, שאפילו שהוא מבחינת העינים מ"מ נחשב לעקודים ולא לנקודים, וטעם הדבר כי אין העביות שבהמסך פועל כלום בשעה שמשמש ממטה למעלה, וכיון שהישסו"ת הזה הוא בחינת ראש האמיתי דנקודים. דהיינו הגלגלתא ועינים, שהמסך של העביות המשותף מבחי"ב ובחי"ד עומד למטה בנקבי העינים דיסו"ת, שהוא מקום נקודת הטבור, ע"כ אינו פועל בו שום הכר של השיתוף עם בחי"ד, הנמשך מאור עינים, וע"כ נבחן לבחינת עקודים כמו הס"ג, שאין ניכר בו אלא בחי"ב, ואין בו שום הכר מעביות של הנקודים. וזה אמרו "שנבלע ונכלל בעקודים ולכן אינו ניכר". והנה נתבאר הבחינה הראשונה של פרצוף הנקודים, שהוא נקרא יש"ס ותבונה, והוא נכלל בעקודים.

ובחינה השניה של פרצוף נקודים היא בחינת האח"פ היוצאים לחוץ מהראש ונבחנים לגוף שלו, והוא להיות מקבלים ומלבישים את האור הנמשך מנקבי העינים, כנ"ל בבחינה הב' של הדיקנא הנק' שבולת הזקן, שהוא מקום קיבוץ להאורות דאח"פ שבמקום יציאתם, עש"ה. וזכור והבן את אח"פ החיצונים הללו, שממקורם הם באמת בינה וז"א ומלכות של ראש, בצירוף הכתר וחכמה שיש בראש הא' הנק' ישסו"ת, אלא רק מבחינת קבלתם את אור העינים, יצאו מתורת ראש ונעשו לגוף, וע"כ המה מכונים ראש הב' לערך הישסו"ת שנקרא ראש הא'. וראש

 

תי                     חלק ו'   תלמוד עשר הספירות     נקודים

 

כאשר נמשך אור העינים דא"ק דרך שם, יתערב עמהם ויקח אור שלהם. והנה י' נקודות הם, הג' ראשונים שבהם הם לוקחים אור ממה שנמשך מהסתכלות העין באח"פ ממקומם עד מקום התחברות בשבולת הזקן כנודע, ואינם מקבלים אותם רק בשבולת הזקן כי משם מתחילין הם, ולא ממה שבשבולת הזקן ולמעלה. אבל הז' נקודות התחתונות אין לוקחים אלא ממה שנמשך מהסתכלות באורות החוטם והפה משבולת הזקן ולמטה, כנודע, כי החוטם מגיע עד החזה, והפה עד הטבור, ולא משבולת הזקן ולמעלה.

 

אור פנימי

 

 

הב' הזה הוא ראש הנקודים, המכונה ג"ר דנקודים, אבל הראש הא' שהוא ישסו"ת, נחשב לעקודים ולא לנקודים, כנ"ל בדברי הרב. ע"ש.

ובחינה השלישית של הנקודים, הם בחינת הגוף האמיתי של הנקודים כלומר, שהם מתחת הפה של ראש, כמו הגופים הקדומים בפרצופי א"ק. והם נקראים ז"ס תחתונות דנקודים. בדומה לתיקוני דיקנא הנמצאים מלמטה משבולת הזקן שנמשכים עד החזה ועד הטבור: כי סוד שטח העליון של הדיקנא, נמשך עד החזה. וסוד שטח התחתון של הדיקנא, נמשך עד הטבור. מטעם היותם בחינת ז"ס תחתונות של הדיקנא. שהם ז"א הכולל ו"ס חג"ת נה"י, והמלכות היא השביעית. ושטח העליון של הדיקנא הוא ו"ס שנקרא ז"א, הנמשך מהחוטם של ראש, כנודע בחלקים הקודמים. וע"כ הוא מסתיים בחזה, כי מחזה עד השבולת הזקן הוא מקום הז"א. כנודע. ושטח התחתון של הדיקנא הוא המלכות שהכלי שלה הוא מחזה עד הטבור, וע"כ מסתיים בהטבור. ועד"ז הם הז"ס תחתונות של הנקודים. שהם ז"א הכולל ו"ס והמלכות היא השביעית.

וזה אמרו "הג' ראשונות שבהם הם לוקחים אור ממה שנמשך מהסתכלות עין באח"פ מקומם עד מקום התחברות שלהם בשבולת הזקן". כמבואר, שהג"ר דנקודים, הם בחינת האח"פ היוצאים לחוץ מהראש.

 

 

הנעשים לכלי קבלה על האור היורד ממעלה למטה מנקבי העינים דראש הא' בדומה לשבולת הזקן המקבל מבחינת נקבי העינים דראש הא' דדיקנא, שהם אח"פ שבמקומם, דהיינו ג' תיקוני דיקנא העליונים התלוים בעצם הראש, למעלה מהפה, שהם ב' מצרי הדיקנא מימין ומשמאל מתחת האזן, ושערות השפה עלאה שממעל לפה, מימין ומשמאל, והאורחא הפנוי משערות שבאמצע השפה עלאה, וג' אלו, מכונים אח"פ שבמקומם, שפירושו שהם למעלה מהפה, שהמלכות שבהם היא עוד מבחי' ממטה למעלה בסוד לחי העליון והם בחינת הגלגלתא ועינים, שהמסך בהעינים, שהוא בחי' השפה עלאה. אבל השבולת הזקן, המחובר לשפה תתאה, כבר הוא בחינת גוף, אלא מבחינת האח"פ שיצאו לבר מראש. ונודע שכל כמות האור שישנו בהראש של הפרצוף יורד ומושפע להגוף. כנ"ל בחלקים. ונמצא שכל האורות דג' תיקוני דיקנא העלאין שהם בחינת האח"פ שבמקומם יורדים ומושפעים ומתחברים בשבולת הזקן. וזה אמרו שבשבולת הזקן מתחברים כל המשך האורות אח"פ שבמקומם עד השבולת. וממנו הם הג"ר דנקודים כמבואר. וזכור הדברים לכל המשך דברי הרב.

ואינם מקבלים אותם רק בשבולת הזקן כי משם מתחילין הם. כבר נתבאר באורך, כי הג"ר דנקודים, אינם בחי' ראש האמיתי

 

חלק ו'   עץ חיים נקודים                          תיא

 

כא) ונמצא כי לפי זה ג' נקודות לוקחין הארה לצורך הכלים שלהם, מן ג' האורות שהם אח"פ, בשבולת דוקא. אבל ז"ת אינן לוקחין רק מב' אורות לבד שהם חוטם ופה, משבולת ולמטה עד הטבור. כי אור אזן העליונה, כבר נגמרה ונסתמה בשבולת הזקן, ולכן גדולה היא הארת ג' נקודות העליונות, מן הז' התחתונות.

 

אור פנימי

 

 

דפרצוף הנקודים, אלא הם בחינת ראש הב', שהם בחינת האח"פ היוצאים לחוץ מראש הא', שהם בחינת שבולת הזקן. וזה אמרו "כי משם מתחילין הם ולא ממה שבשבולת הזקן ולמעלה" כי למעלה משבולת הזקן הוא בחינת הראש הא', ומשם מקבלים ראש הא' דנקודים שהוא ישסו"ת, אבל לא הג"ר דהנקודים שאין להם אחיזה שם, כי הם בערכו בחינת גוף. כמבואר.

 

ז' נקודות התחתונות אין לוקחים אלא ממה שנמשך מהסתכלות באורות החוטם והפה משבולת הזקן ולמטה. כי נתבאר שהז' נקודות הם בחינת הגוף האמיתי של פרצוף הנקודים, דהיינו בחינה השלישית הנ"ל ע"ש. ולפיכך הם מקבלים מלמטה משבולת הזקן, שהוא מב' שטחי הדיקנא עד החזה ועד הטבור, שהם בחינת ז"ס תחתונות כנ"ל.

 

כא) אור אזן העליונה ככר נגמרה ונסתמה בשבולת הזקן: כי ג' כלים נבחנים מטבור ולמעלה, שהם נעשו מסוד הסתלקות האורות כמ"ש לעיל דף שי"א אות כ"ז שבהסתלקות אור המלכות אל הז"א נעשה כלי המלכות מהטבור עד החזה, ובהסתלק אור ז"א נעשה כלי דז"א מחזה עד השבולת, ובהסתלק אור הבינה נעשה כלי דבינה במקום השבולת. ונמצא משום זה שאור הבינה מסתיים במקום השבולת, כי אין לה כלי למטה משבולת הזקן. ואור הז"א מסתיים בהחזה, ואור המלכות בהטבור. וזה אמרו כי אור אזן העליונה כבר נגמרה ונסתמה בשבולת הזקן.

 

ויש עוד טעם לסתימת אור האזן במקום השבולת הזקן. כי באמת שבולת ופרסא אחד הם, ושניהם נעשו מכח צמצום נה"י ועלית ה"ת לעינים. שהרי האח"פ יצאו לבחינת גוף, כנ"ל, וא"כ ירד בחינת הפה ונעשה לבחינת טבור. אשר שם הופרס הפרסא. אלא ההפרש הוא, שהפה הוא ממקורו מלכות דראש, אלא רק מסבת קבלתו לאור העינים ירד לבחינת טבור, והפרסא הוא במקום טבור המקורי, שגם בפרצופין הקודמים לאור העינים, היה בבחינת טבור. ונמצא, כמו שיש פרסא בטבור המקורי דא"ק הכולל, שהוא למעלה מנה"י שלו שהם זו"ן, כנ"ל. כן יש פרסא למעלה ממזלא, שהם בחינת נה"י וזו"ן דדיקנא כנ"ל, ששטח העליון ה"ס ז"א ושטח התחתון ה"ס מלכות, ושניהם יחד נקראים מזלא. והפרסא הזו שממעל למזלא, ה"ס שבולת הזקן, ונמצא כמו שהפרסא מסיים להס"ג והוא נפסק ממעל לטבור והפרסא. כן השבולת הזקן, מסיים אור האזן, שהוא בחינת הס"ג שבראש, ואינו מאיר למטה משבולת, אלא רק חוטם פה דראש שהם זו"ן לבד, כמו בנה"י של א"ק הכולל. ולפיכך נסתם אור האזן העליונה בשבולת הזקן, באופן שמלמטה משבולת הזקן אין שם הארת ג"ר, שהוא אור האזן, אלא ו"ק בלי ג"ר, שהם רק בחינת חוטם פה בלבד. והבן היטב.

וזה אמרו באות כ"ב "ולסבה זו ג' מלכים הראשונים לא מתו". כי היה בהם אור הג"ר מתחילת אצילותם, דהיינו אור האזן, שהוא אור הבינה. אבל "הז' מלכים תתאין מתו". כי אין בהם מאור הג"ר בתחלת אצילותם, וע"כ לא

 

תיב                   חלק ו'   תלמוד עשר הספירות     נקודים

 

כב) ולסבה זו ג' מלכים הראשונים לא מתו, לפי שיש להם הארה גדולה, והכלי שלהם הוא מעולה מאד, לפי שנעשה מבחינת אזן העליונה ומהחוטם ופה. כי בהסתכלות העין באורות האזן חוטם פה נעשו הכלים שלהם, כנ"ל. כי לקחו כליהם ממקום שעדיין אורות האזן, שהם בחינת נשמה נמשכים שם, שהוא עד שבולת הזקן כנ"ל. אמנם הז' מלכים תתאין מתו, לפי שכליהם נעשו מהסתכלות עין בחוטם פה לבד, והיה חסר מהם אור האזן העליונה.

 

כג) והנה גם בג"ר עצמם יש בהם חילוק בין זו לזו, והוא כי מן הכתר לא ירד ממנו אפילו האחורים, אלא האחורים של נה"י בלבד. אבל באו"א של הנקודים, ירדו האחורים שלהם לבד, ונשארו הפנים במקומם. וטעם הדבר הוא, כי אלו האורות שנמשכים עד שבולת הזקן נחלקו לג': כי הכתר לקח מבחינת האזן עצמה, ממה שהראיה שואבת בהסתכלות באור האזן, ומכ"ש שנכללים בו ב' אורות אחרים, ומזה נעשה כלי לכתר נקודים. ואבא לקח ממה שהראיה שואבת מאורות החוטם, וגם אור הפה נכלל בו.

 

אור פנימי

 

 

יכלו לסבול הארת ג"ר שהגיע להם מיסוד דא"ק כמ"ש במקומו.

כג) הכתר לקח מבחינת האזן עצמה ממה שהראיה שואבת בהסתכלות באור האזן, ומכ"ש שנכללים בו ב' האורות אחרים: צריכים להבין כאן סדר אצילות של הפרצוף הזה הנק' נקודים בכדי להבין היטב, תכונתם של ג' ספירות כתר חכמה בינה אלו, שהרב מבאר אותם כאן. וצריך שתזכור דברי הרב לעיל דף ש"ג אות ו' כל ההמשך עד אות י"ד בענין האצילות של פרצוף הע"ב מן ב' הרשימות העליונות דפרצוף הגלגלתא דא"ק. גם כל המתבאר באו"פ שם. ונזכיר כאן רק ראשי ענינים לבד, כי נתבאר שם, שיציאת כל תחתון הוא בסבת הסתלקות האורות מגוף העליון, שאז הרשימות של הספירות דגוף העליון נכללים בהמסך דטבור דעליון, שנזדכך עד לבחינת שורשו, שהוא המסך שבהמלכות של ראש, המכונה פה, ואז נכלל בזווג העליון שבראש, והקומה

 

 

היוצאת ע"י זווג הזה, נבחנת לפרצוף תחתון. גם נתבאר, שבחינה אחרונה אינה משאירה אחריה רשימו מהעביות שלה, רק מבחינת התלבשות לבד. באופן שהרשימות שעלו לפה דפרצוף הא', היו חסרים הרשימו דבחי"ד מבחי' המשכה, ולא נשאר בה אלא הרשימו דבחינת התלבשות, שהוא אינו ראוי לזווג עם אור העליון, להיותו חסר העביות כמ"ש בחלקים הקודמים.

ומכאן נעשה שורש לבחינת זכר ונקבה שבעולמות. כי הרשימו דבחינת התלבשות הנשאר תמיד אחר הסתלקות האורות דגוף העליון, נבחן לזכר, שפירושו, שהוא פלג גופא, ואינו ראוי להמשיך אור עליון, זולת ע"י שיתוף עם נקבה, המשלמת חסרונו. וכן היה ברשימו דבחי"ד דהתלבשות שהוא נשתתף עם בחי"ג, ואז נשלם הזכר גם מבחינת המשכה, מכח העביות דבחי"ג. ואז יצא עליו זווג העליון, דהיינו, על מסך הכלול מב' הרשימות: בחי"ד דהתלבשות, ובחי"ג

 

חלק ו'   עץ חיים נקודים                          תיג

 

כד) והנה הכתר שלקח מן האזן הארתו גדולה מאד, לא נשבר כלי שלו, אבל או"א שאין לוקחים רק מן החוטם ופה, נשברו האחוריים של כליהם. והנה אבא ואמא אם היו מקבלים אור זה של חוטם ופה של א"ק

 

אור פנימי

 

 

דהמשכה. כמ"ש שם הרב. והרב מבאר שם שהם עושים ב' זווגים בדרך התכללות, שבזווג הא' נכללת הנקבה שהיא בחי"ג, בהזכר שהוא בחי"ד, שאז ממשיכים קומת כתר עליון, כי הזווג שעל עביות דבחי"ד ממשיך קומת הכתר, כנודע. אמנם בהיותו חסר מבחי"ד דהמשכה, ע"כ, אינו יכול לירד לגוף, שהוא לבחינת התלבשות בכלים כי אין התפשטות כלים, אלא מבחינת העביות, דהיינו מכח ההמשכה. שזאת חסרה לבחי"ד, וע"כ לזווג ב' הוא צריך, והוא ע"י התכללות הזכר בנקבה, דהיינו בבחי"ג, שיש שם בחינת המשכה, אבל הקומה היוצאת ע"י זווג זה, היא רק קומת חכמה. ואחר שנעשו ב' זווגים אלו, יכולים הם לירד להתלבש בהגוף, והם מתלבשים בכלי דכתר של הגוף. עש"ה.

 

וכעד"ז הוא בכל הפרצופים, כי כן היה גם סדר אצילות הפרצוף ס"ג מהע"ב, כי גם שם היה הבחינה אחרונה שנשארה אחר הסתלקות האורות דגוף הע"ב, רק בבחינת התלבשות, הנקרא זכר, דהיינו בחינת התלבשות דבחי"ג. כי בחינה אחרונה דע"ב הוא בחי"ג. וגם הוא מחויב להתחבר עם נקבה, כדי להשלים לו בחינת המשכה שיהיה ראוי לזווג עם אור העליון. וע"כ נתחבר עם הבחי"ב, שנשארה שלמה גם מבחינת המשכה. ואז נכללו שניהם בב' זווגים ע"ד שנתבאר בהראש דפרצוף גלגלתא.

 

ועד"ז היה באצילות הפרצוף ב"ן, שהוא עולם הנקודים, הנאצל ויצא מן ראש הס"ג. כי אחר שנסתלקו האורות דנה"י דא"ק, עם הט"ס תחתונות דס"ג, כנ"ל. הנה גם כאן נעלמה בחי' אחרונה, ולא השאירה אחריה רשימו דהמשכה, אלא רק מבחינת התלבשות, הנקרא זכר, כנ"ל. שהוא אינו ראוי לזווג

 

 

עם אור העליון, זולת שישתתף בבחינת המשכה של הנקבה, אשר כאן היא רק בחי"א. כי הבחינה אחרונה דפרצוף ס"ג, היא בחי"ב, שממנה לא נשאר אלא בחינת התלבשות, נמצא אשר הרשימו השלמה הוא בחי"א.

והנה הזכר ונקבה האלו עלו אל נקבי עינים, שנתכללו שם בב' זווגים כנ"ל אצל הע"ב והס"ג, שבזווג הא' נכללה הנקבה בהזכר שהוא בחי"ב דהתלבשות, ואז נמשך עליהם קומת בינה, כנודע שבחי"ב ממשיך קומת בינה, ונמצא שגם הנקבה שהיא קומת בחי"א, הרויחה בחינת ג"ר בהתכללותה עם הזכר. אלא שעדיין אינם יכולים לירד לגוף מפני חסרון העביות של המשכה מבחי"ב, עד שעשו הזווג הב' שנכלל הזכר בנקבה שהיא בחי"א, והמשיכו קומת הז"א, ואז ירדו לבחי' התלבשות בגוף. ע"ד שביאר הרב אצל פרצוף הע"ב. עיין דף ש"ג אות י"ד.

עתה תבין היטב תכונתם של הג"ר דנקודים. כי הכתר דנקודים ה"ס הזכר שהוא הבחי"ב דהתלבשות, וחכמה ובינה דנקודים הם שניהם הנקבה, שהם הבחי"א. והם נתכללו זה בזה בב' הזווגים בהראש דס"ג, ומשם ירדו דרך הדיקנא למקומם למטה מטבור. ונתפשטו לפרצוף בפ"ע. דהיינו לג' בחינות הנ"ל שהם ב' ראשים וגוף: שראש הא' הוא הישסו"ת, בבחינת גו"ע לבד. וראש הב' הוא, ג"ר דנקודים, שהם האח"פ שיצאו לחוץ מהראש הא'. והגוף, הם הז"ת דנקודים.

ועל פי זה תבין ג"כ את הפרצוף הדיקנא. כי נתבאר לעיל, אשר כל תחתון, יוצא מכח הרשימות העולים מהסתלקות האורות דעליון אל המלכות דראש עליון עצמו, שהם בחינת זכר ונקבה, ומתחלה הם מתכללים בהמסך דראש העליון ועושים שם ב' זווגים, בב'

 

תיד                   חלק ו'   תלמוד עשר הספירות     נקודים

 

בהיותו למעלה קרוב אל מקום נקבי האזן, אע"פ שלא היו מקבלים מאורות האזן עצמה רק קצת הארה היו מתקיימים האחורים של כליהם, אבל כיון שאין מקבלים רק מסיום האזן, שהוא מקום שבלת הזקן, לכן אע"פ שלוקחים

 

אור פנימי

 

 

מיני התכללות, וממשיכים שם ב' קומות, קומה א' במדת הזכר, וקומה ב' במדת הנקבה, אשר כל זה נעשה בהראש דעליון עצמו. ואח"ז הם מתפשטים ויורדים למקומם הראוי להם. ותדע, שאלו ב' קומות שהזכר ונקבה דפרצוף הנקודים המשיכו בעת היותם בראש הס"ג, המה הם כל פרצוף הדיקנא שבראש הס"ג עצמו. כי אינם ניכרים בעצם הראש דס"ג, אלא רק בבחינת ענפים היוצאים לחוץ שהם השערות, כנ"ל. ובזה תבין שתיקון הא' דדיקנא, שהוא ב' מצרי הזקן הנמשכים מתחת האזנים, ה"ס הזכר, דהיינו הקומה שיצאה בהתכללות הנקבה שיצאה במדת הזכר, שקומתו עד הבינה. וב' תיקונים תחתונים, שהם השערות שעל השפה עלאה שמתחת החוטם מימין ומשמאל. ואח"ז האורחא הפנוי משערות שיש באמצעם, הנמשך בקו ישר באמצע השפה, מתחת החוטם להפה. הם שניהם הנקבה של הראש, דהיינו הקומה דבחי"א, שיצאה בהתכללות הזכר בנקבה. וכבר נתבאר שגם הנקבה יש לה קומת בינה, שהרי היא נתכללה בזווג הא' במדת הזכר, אלא עכ"ז, יש הפרש גדול ביניהם, כי הזכר להיותו בעצמו בחי"ב, הרי יש לו עצם אור הבינה. אבל הנקבה שהיא עצמה אינה, אלא בחי"א, שהיא אור ז"א, ע"כ יש לה רק הארה מאור הבינה, אבל לא עצמות אור הבינה.

והנה כל האורות דזכר ונקבה שבג' תיקונים הללו, באים בהתלבשות בשבולת הזקן, שהוא האח"פ שיצאו לבחינת גוף כנ"ל. ולפיכך נבחנים אותם ב' הקומות הנ"ל, בג' העליונים דדיקנא, בשבולת הזקן.

וזה אמרו "הכתר לקח מבחינת האזן עצמה ממה שהראיה שואבת בהסתכלות באור האזן". כי הכתר דנקודים הוא בחינת הזכר,

 

 

שיש לו קומה דבחי"ב, כנ"ל. ע"כ הוא נמשך מהסתכלות באור האזן, כלומר מהזווג שיצא בקומת בינה שהוא אור האזן, שמשם נמשך אל הזכר, שבבחינת השבולת. ומהשבולת ירד למקומו, למטה מטבור, לבחינת כתר דנקודים. הרי שיש לו להכתר עצם אור האזן.

וזה אמרו "ואבא לקח ממה שהראיה שואבת מאורות החוטם וגם אור הפה נכלל בו" כי אבא דנקודים, הוא בחינת הנקבה, שאין לה אלא בחי"א, כנ"ל וגם אמא דנקודים נכללת באבא, כי הם שניהם נחשבים לבחינת הנקבה אל הכתר. ולפיכך אין לו מצד עצמו זולת אור החוטם, שהוא אור הז"א, כי בחי"א אינו ממשיך אלא קומת ז"א. וגם אור הפה שהוא מלכות נכלל באור החוטם. משום שהם שניהם קומה אחת שיצאה בזווג הב', במדתה של הנקבה כנ"ל.

 

כד) וזה אמרו "והנה או"א אם היו וכו' אבל כיון שאין מקבלים רק מסיום האזן, שהוא מקום שבולת הזקן, לכן אע"פ שלוקחים קצת הארה אינו מועיל להם, ולכן נשברו האחורים של כליהם" כי באמת הם נכללו בזווג הא' במדת הזכר, שאז השיגו גם הם מאור הקומה דבחי"ב של הזכר, וא"כ יש גם לאו"א הארת האזן כמו הזכר, אלא כמו שנתבאר לעיל, כי בהיותם בעצמם רק רשימו של בחי"א, לא נחשב אצלם התכללות הזו עם הזכר, אלא לבחינת הארה דאור האזן, ולא עצמות כמו הזכר, עי' לעיל. ואם היו מקבלים הארה זו "בהיותם קרוב אל מקום נקבי האזן" כלומר, אם האו"א דנקודים היו בחינת הנקבה בראש הא' דדיקנא, שהם ב' התיקונים הנק': שערות השפה, והאורחא. כי אז ודאי שלא היו נשברו האחורים שלהם, כמו הראש

 

חלק ו'   עץ חיים נקודים                          תטו

 

קצת הארה אינו מועיל להם, ולכן נשברו האחורים של כליהם. אבל הכתר כיון שלוקח אור האזן ממש, אע"פ שלקחו בסיומו כיון שהוא לוקח עצמותו, די בזה, ולא נשבר אפילו האחורים של כלים דידיה. משא"כ באו"א שאינם לוקחים רק הארה בעלמא, וגם שהוא בריחוק מקום. והרי נתבאר ג' בחינות אלו, והם, כי הכתר נתקיים כולו. ואו"א, נשברו ונפלו האחוריים שלהם, וזו"ן, נפלו פנים והאחוריים שלהם.

 

*          כה) והנה אלו הנקודים נתפשטו מטבורא דא"ק עד סיום רגליו,

 

אור פנימי

 

 

הא' של הנקודים הנק' ישסו"ת שנתקיים כולו, אלא משום שהם בחינת ראש הב' שלוקחים רק מבחינת השבולת, וגם אין להם עצמות אור האזן רק הארה לבדה, ע"כ נשבר האחורים שלהם.

וזה אמרו "אבל הכתר כיון שלוקח אור האזן ממש, אע"פ שלקחו בסיומו, כיון שהוא לוקח עצמותו די בזה ולא נשבר אפילו האחורים שלו" דהיינו כמבואר, שהכתר ה"ס הזכר שיש לו בעצמו הקומה דבחי"ב. ונחשב על כן אור האזן לעצמותו. וענין ההפרש של אחורים ופנים יתבאר במקומו להלן.

ועתה תבין ביותר ענין אור אזן שנסתם על השבולת, המובא בדברי הרב לעיל (דף תי"א אות כ"א) וכבר נתבאר שם ב' טעמים באו"פ. ועם המתבאר כאן, בענין הזכר ונקבה שיש באור העינים, שאפילו הזכר, אין לו בחי"ב בשלימות, אלא רק מחצית הרשימו הזו דהיינו רק בחינת ההתלבשות שבה, שמטעם זה, לא היה בחינת התפשטות בכלים, מזווג הא' שיצא בקומת בינה כנ"ל (בדף תי"ב ד"ה ומכאן). וע"כ אפילו לאחר הזווג הב' שבהתכללות הזכר בהנקבה, שהם ירדו ונתפשטו להגוף, שהם האח"פ החיצונים, אשר בהדיקנא הם מכונים שבולת, ובהפרצוף נקודים, הם הג"ר דנקודים. הנה גם אז אינם יכולים להאיר את אור הבינה להכלים שלמטה מהם, משום החסרון

 

 

של בחינת העביות דהמשכה, שיש בהבחי"ב כנ"ל. וע"כ נסתם אור האזן בשבולת, שהוא הכלי של הזו"ן אלו, כי אין יכולים להשפיע מאור הבינה שלהם. ועד"ז בג"ר דנקודים, נסתם אור אזן בהבינה, ואינם יכולים להשפיע מחוץ להם כלום. וענין זה נתבאר באורך לעיל (דף שכ"ד ד"ה ויש להבין). עש"ה. כי גם כאן נבחן שאור הבינה נשאר בראש מתחת המלכות דראש, ע"ד אור הכתר אצל הע"ב, וע"ד אור החכמה אצל הס"ג. עש"ה. כי כל הענין משם נוהג גם כאן.

 

כה) עיקר הארתן אינו אלא דרך פנים דאדם קדמון אלא שמתפשט קצת הארה מאלו הנקודים וכו': ענין זה כבר נתבאר באורך לעיל (ח"ד דף רל"ט פ"ה באו"פ סעיף ב'). ומשם תדרשנו. והתמצית הוא, שצדדים, שהם בחינת ימין ושמאל שבפרצוף, פירושם, ריבוי חסדים, נקרא ימין, ומיעוט חסדים נקרא שמאל. ומקום קבלת חכמה וג"ר, נקרא פנים והמקום שאינו ראוי לקבלת ג"ר נק' אחור, ע"ש. וע"כ, הראש ותוך מכל פרצוף עד הטבור נק' פנים. כי עד הטבור הוא מוכשר לקבל אור הג"ר. והמקום שמטבור ולמטה נק' אחור. כי אינו מוכשר לקבל שם ג"ר. ע"ש.

וכבר ידעת הצמצום החדש הנעשה ע"י עלית המ"ן לנקבי עינים, שאח"פ דראש יצאו משם לבחינת גוף, והפה נעשה

 

* עץ חיים שער ח' פרק ג'.

 

 

תטז                  חלק ו'   תלמוד עשר הספירות     נקודים

 

כסדר זו"ן המלביש לא"א, אלא ששם מלביש זו"ן לא"א מכל צדדיו וסביבותיו, אבל בכאן, עיקר הארתן אינו אלא דרך פנים דא"ק, אלא

 

אור פנימי

 

 

לבחינת הסיום על הארת ג"ר, דוגמת הטבור, כי ע"כ נסתם אור האזן בשבולת, כנ"ל בדבור הסמוך. וע"כ מכונה הארת אור העינים בשם פנים, כי אינם מאירים לכלים דאחור שהם מפה ולמטה, אלא בחינת הארה קטנה דרך צדדים, דהיינו הנמשך מבחינת ימין ושמאל, שפירושם הארת חסדים. כנ"ל.

כו) וחב"ד הם בג' פרקין קדמאין דנה"י דא"ק וחג"ת בג' פרקין אמצעין וכו': אתה מוצא כאן ד' חלוקות: כתר. חכמה בינה דעת. חסד גבורה ת"ת. נצח הוד יסוד. ולהבין זה צריכים לדעת מקודם את ב' השינוים שיש כאן כלפי הפרצופים גלגלתא ע"ב ס"ג הקודמים לפרצוף הנקודים. הא', הוא ענין כלי הדעת, שע"כ לא היה בהע"ס, ומאין הוא יצא כאן בהע"ס דנקודים. והב', הוא ענין הגוף של הפרצוף נקודים, כי ע"כ מבאר הרב בהגופים דג' פרצופים הקודמים שהם מתחילים מהכתר, כנ"ל בחלק ה' במטי ולא מטי. וכאן אומר שהגוף מתחיל מכלי דדעת, ולא מכתר, וחושב רק ז"ס תחתונות לכל הגוף, ולא ע"ס. דהיינו רק דעת וחג"ת ונהי"מ כמובא להלן בדברי הרב.

והענין הוא כי ידעת, שהג"ר של הנקודים, הם בחינת אח"פ דישראל סבא ותבונה, שהוא ראש הא' דנקודים, אשר בסבת ה"ת שעלה לעינים, ונתעלה מקום הזווג לנקבי העינים, נעשה משום זה האח"פ דראש הזה, לבחינת כלי קבלה וגוף, וגוף הזה דאח"פ הם ג"ר של הנקודים כנ"ל באורך. באופן שב' הכלים כתר וחכמה של ראש, נשארו בישסו"ת לבחינת ראש הא', וג' הכלים בינה ז"א ומלכות באו בג"ר דנקודים ונעשו לראש הב', שהם הראש של הנקודים כנ"ל.

וכבר ידעת שכל הכמות שיש בהראש עובר ומתלבש ג"כ בהגוף. ונמצא, כיון שאין בהראש דנקודים אלא ג' הכלים בינה וז"א

 

 

ומלכות, הרי גם בהגוף אין יותר מג' כלים ההם, כי כל מה שישנו בהגוף, מוכרחים לקבלו מהראש. הרי שאין בגוף של הנקודים יותר מז"ס התחתונות, שהם: בינה, וחמשת הכלים של הז"א, כי נו"ה הם כאן לכלי אחד כמ"ש לקמן, וכלי המלכות הוא השביעי. אמנם בג' פרצופים גלגלתא ע"ב ס"ג הקודמים, דהיינו מטרם שנתחלקו הע"ס דראש לב' מדרגות, והיו ע"ס שלימים בהראש, הנה כל הכמות הזה עבר ג"כ להגוף, וע"כ גם בהגופים שלהם היו ע"ס מכתר עד מלכות.

גם נתבאר לעיל דף ש"ל באו"פ ד"ה עתה מובן. ענין התחדשות ספירת הדעת בהע"ס, שהוא מבחינת התחלפות האורות, כי בפרצוף ע"ב נתלבש אור החכמה בכלי דכתר, ואור הבינה בכלי דחכמה, ואור החסד בכלי דבינה. וכו' והנה אור החסד הזה המלובש בכלי דבינה נעשה לספירת הדעת שה"ס המ"ן דבינה, כמ"ש שם באורך. כי ענין התלבשות אור החסד, שהוא קומת ז"א בכלי דבינה, נבחן שירדה הבינה אל מדרגת הז"א. כמו שמובא בדברי הרב לעיל דף ש"ב אות י"ב, אצל הזווג דקומת חכמה, שנעשה משום התחלפות האורות הנ"ל ירידה בכל המדרגות, שירד הכתר למדרגת חכמה, והחכמה למדרגת בינה. עש"ה.

והנה נתבאר, אשר מחמת התלבשות אור הז"א בכלי דבינה, נשתנה שם הבינה לבחי' ספירת הדעת. ולפי זה תבין ענין יציאת אור הז"א מפנימית א"ק לחוץ שאומר הרב להלן. כי תמצא אשר בפרצוף הפנימי, שנקרא גלגלתא דא"ק, היה אור הז"א בכלי דז"א, כראוי להיות. אמנם בפרצוף ע"ב דא"ק עלה אור הז"א ונתלבש בכלי דבינה. ובפרצוף ס"ג דא"ק עלה אור הז"א ונתלבש בכלי דחכמה. ובפרצוף נקודים עלה אור הז"א

 

חלק ו'   עץ חיים נקודים                          תיז

 

שמתפשט קצת הארה מאלו הנקודים בין מבחינת אורותיהן בין מבחינת

 

אור פנימי

 

 

לכלי דכתר. כמ"ש לעיל שפרצוף שיצא מאור העינים אין בו אלא קומת בחי"א, שהיא קומת הנקבה דכתר, שהיא עיקר האור, אבל קומת הבינה שיש בהזכר, אינה מתפשטת למטה מג"ר דנקודים כנ"ל.

ואין להקשות לפי זה כיון שנתבאר שבחינת הכתר דנקודים הוא רק כלי דבינה, מטעם שכתר וחכמה לקח הראש הא'. וא"כ היה צריך הכתר דנקודים להקרא בשם ספירת הדעת, כמ"ש, שאור הז"א בכלי דבינה נקרא דעת. והתשובה הוא כי להיותו בחינת ראש נקרא בערך עצמו בשם כתר. ועוד והוא העיקר, כי יש בהכתר קומה דבחי"ב גם כן, מבחינת זווג הא'. אלא שכלול ג"כ מזווג הב' מקומת בחי"א, שהוא אור הז"א. ולפיכך עדיין לא נחשב כאן שאור הז"א יצא לחוץ, אלא רק בעולם האצילות, כי שם נתלבש בכלי דכתר ונבחן שיצא לחוץ כמ"ש. במקומו.

ועתה תבין היטב, אשר הכלי דבינה של הגוף, כיון שאין בו מאור הבינה כלום, כי אור הבינה מסיים ונסתם בהג"ר כנ"ל בדברי הרב. ע"כ משתנה שמו לשם "דעת" כי אין בו מאור בינה כלום. והנה נתבאר הטעם שיצאה ספירת הדעת בעולם הנקודים, שהוא משום שכאן נעשה הכלי דבינה דגוף ריקנית מאור עצמה לגמרי. גם נתבאר הטעם שהגוף של הנקודים אין לו אלא ז"ס תחתונות, שהוא מטעם, שרק אלו הג', נמצאים בהראש ג"כ, שהם בינה ז"א ומלכות.

וכאן הושרשו התחלקות הנה"י על ג' שלישים. והם על פי ג' הספירות בינה ז"א מלכות, הנ"ל, של פרצוף הנקודים, המלביש על נצח הוד יסוד דא"ק: אשר ראש הנה"י הם בחינת בינה, ותוך הנה"י שהם פרקין האמצעים הם בחינת ז"א, וסוף הנה"י שהם פרקין התתאין, הם בחינת מלכות. וטעם ההתחלקות הוא, משום שבכל הפרצוף הזה

 

 

המאיר בנה"י דא"ק אין שם יותר מג' ספירות אלו, כי הכתר וחכמה שבהם, נשארו למעלה מהטבור, בישסו"ת שלמעלה מפרסא, שהוא נחשב לעקודים ואינה נמנה עם הספירות דנקודים.

אמנם הרב מונה כאן ד' חלוקות, שהם: כתר. חב"ד. חג"ת נה"י. והוא כי היה בהפרצוף הזה של נקודים ב' זמנים: קטנות, וגדלות. כי בתחילת אצילותם יצאו בקטנות, כי יצאו מנקבי עינים, בקומת בחי"א, שהוא רק אור הז"א, כנ"ל, אלא אח"כ נעשה זווג ב' של הע"ב והס"ג, כנ"ל בדברי הרב, ואז יצאו המוחין והגדלות של הנקודים, שהם הג"ר, כנ"ל. ולכן הרב מחלק אותם עתה, בסדר תיקון קוים, ע"ד הז"א המלביש לא"א דאצילות, דהיינו: חכמה חסד נצח, בקו ימין. ובינה גבורה הוד, בקו שמאל. וכתר דעת ת"ת יסוד, בקו האמצעי. אבל מתחלת אצילותם, לא יצאו הז' תחתונות אלא בזה אחר זה בקו אחד, כמ"ש לקמן בדברי הרב. הרי שהרב מדבר בהגדלות דנקודים. (נ"ב הגהה מכת"י רבינו המחבר זצ"ל, וקשה הרי לא היה תקון קוין בו"ק. אלא שמדבר בדרך דוגמא מז"א דאצילות ונה"י דא"א.)

וזה אמרו שהכתר מן הנקודות מלביש מן הטבור דא"ק עד סיום הגוף. וחב"ד. הם בג' פרקין קדמאין דנה"י דא"ק: ונמצא שראש האחד, דהיינו ג"ר של הנקודים, נחלקו זה מזה, כי הכתר מלביש לת"ת דא"ק, וחו"ב מלבישים לראשי ירכין דא"ק. וצריכים להבין את זה. ועוד מאין בא כאן ספירת הדעת לראש הנקודים, הרי לקמן מונה אותו הרב בין הז"ס תחתונות של הז"א. והענין הוא, כי ידעת שהג"ר דנקודים, הם בחינת אח"פ שיצאו מראש, שהכתר הוא בחינת אזן ובינה. וחו"ב הם חו"פ, דהיינו ז"א ונוקבא, שהז"א בבחינת תיקון קוים, הוא בחינת חסד גבורה ת"ת והנוקבא היא נה"י, כמ"ש במקומו.

 

 

תיח                  חלק ו'   תלמוד עשר הספירות     נקודים

 

כליהן, ומלבישין זה הא"ק מכל צדדיו, ע"ד שבארנו למעלה באח"פ, אבל עיקר הארתן דרך פנים.

 

אור פנימי

 

 

ונתבאר לעיל, שע"י הזווג דע"ב ס"ג ירדה הבחי"ד מנקבי עינים אל הפה כמתחילה, ואז עלו שוב האח"פ אל הראש, וירד להם אור הג"ר כנ"ל (דף ת"ו ד"ה וזווג הב', ע"ש. ודף ת"ז ד"ה האור הראשון). ונתבאר שם שעכ"ז לא נעשה שינוי במצב הקודם, והישסו"ת לא חזר וירד משום זה למטה מטבור אלא רק הארתו לבד. ע"ש. ולפיכך, נבחן בחינת ג"ר האלו, שהם בחינת חג"ת שנעשו לחב"ד, כלומר, שאותם החוטם פה, שהיו מקודם בקומת ז"א ומלכות, שהם ז"ת, הנה החסד שבהם השב לבחינת ראש נעשה עתה לחכמה, והגבורה שבהם ששבה להראש, נעשה עתה לבינה, ושאר הספירות תנהי"מ שבהם נעשו עתה לדעת. ובחינת האזן, שהיא הבינה השבה להראש, נעשה עתה לכתר. והנה נתבאר, איך האח"פ שהיו בג"ר דנקודים, נעשו בזמן הגדלות לכחב"ד: שהאזן, נעשה לכתר. והחו"ג שבחו"פ, נעשו לחכמה ובינה. והתנהי"מ שבחו"פ נעשו לדעת.

ותדע שמכאן ואילך באצילות נתהוו ב' בחינות חג"ת נה"י בכל פרצוף. והוא מסבת אח"פ שיצאו מהראש ונעשו לגוף. שהם קומת ז"א כנ"ל. ואח"כ יש בח"י חג"ת נה"י אמיתים, שמעולם לא היו בבחינת ראש. וב' בחינות האלו מתחלקים על הטבור של כל פרצוף. כי החג"ת נה"י, שהם אח"פ הנעשים לגוף, מקומם למעלה מטבור, ונבחנים לבחי' או"א של אותו פרצוף, והחג"ת נה"י אמיתים נבחנים לזו"ן דאותו פרצוף ומקומם למטה מטבור. וגם בחג"ת נה"י שלמטה מטבור שהם זו"ן האמיתים, יש בהם עצמם ג"כ אותו ההבחן, בעת שמתפשטים לפרצוף בפני עצמם, אשר החג"ת שלו מסתיימים על הטבור, ונבחנים, לבחינת אח"פ שיצאו לחוץ מהראש דאותו פרצוף, דהיינו הז"א האמיתי.

 

 

ונה"י שלו שלמטה מטבור, הם בחינת חג"ת נה"י האמיתים שלו, דהיינו שמעולם לא היו בבחינת הראש שלו.

ובהמתבאר מובן היטב סדר ההלבשה דפרצוף הנקודים לנה"י דא"ק שמבאר כאן הרב. וכבר נתבאר שבס"ג דא"ק שבו היה תחלת העלאת מ"ן לנקבי העינים, שגרם יציאת האח"פ מהראש, הנה בו עצמו לא נעשה שום שינוי, ואח"פ של הראש דס"ג לא יצאו מראשו, אלא שנבחן שיצא שם פרצוף מיוחד של שערות, ובו נעשה כל השינוי הגדול הזה (כנ"ל דף ת"ח ד"ה מסתכל) ע"ש. ולפיכך אין אנו מבחינים כאן, שיש בחינת חג"ת נה"י למעלה מטבור של הא"ק, כמו בהפרצופים שלאחר כן, אלא שמטבורו ולמעלה הוא בחינת העקודים, שהע"ס שלו מתחילים מהכתר כנ"ל. וכל אותו הפרצוף החדש שהאח"פ נעשו לחג"ת, נבחנים אצלו רק כמו החג"ת נה"י שלמטה מטבור של הפרצופים התחתונים ממנו, כנ"ל.

ולפיכך, הלבשתו דומה אל הזו"ן דאצילות המלבישים למטה מטבור דא"א דאצילות. וע"כ, הכתר דנקודים, שהוא מתחלת אצילותו בחינת האזן, שהיא בינה, נמצא מלביש את השליש תחתון של הת"ת, משום שספירת הת"ת הוא בחינת בינה של הה' קצוות, מצד הכלי שלו, כנ"ל דף ש"ל ד"ה עתה מובן. והוא מלביש רק למטה מטבור של הת"ת דא"ק, ולא למעלה מטבורו כי שם בחינת עקודים הוא, ואין לכתר של הנקודים אחיזה בבחינת העקודים.

"וחב"ד בג' פרקין קדמאין דנה"י דא"ק" כי נתבאר באו"פ (דף של"ב ד"ה עתה נבין. ובדף של"ג ד"ה ועתה מצאנו). אשר ספירת הנצח הוא בחינת הז"א של הה' קצוות מצד הכלי, וספירת ההוד הוא בחינת המלכות של הה"ק. ע"ש. ולפיכך החו"פ שבג"ר דנקודים

 

חלק ו'   עץ חיים נקודים                          תיט

 

כו) והנה הכתר מן הנקודות, מקומו הוא, מן הטבור דא"ק עד סיום הגוף. וחב"ד הם בג' פרקין קדמאין דנה"י דא"ק. וחג"ת בג' פרקין אמצעין. ונה"י בג' פרקין תתאין. על דרך הנ"ל בזו"ן המלביש לא"א.

 

אור פנימי

 

 

שהם ז"א ומלכות ששבו לראש, ונעשו לחכמה ובינה, הם מלבישים על שלישים עלאין דנצח הוד דא"ק שהם בחינת ראש דז"א ומלכות, שראש ז"א בנצח וראש המלכות בהוד. אמנם עתה. נעשו ז"א ומלכות אלו לחכמה ובינה ממש, כי שבו לראש כבקדמותם. הרי אשר חכמה ובינה דנקודים יש להם יחס השוה לפרקין עלאין של הנצח והוד. בהיותם מתחלת אצילותם בחינת ז"א ומלכות כמותם. והבן זה.

והדעת דנקודים מלביש לפרק העליון של היסוד דא"ק, הטמון בין ראשי ירכין בתוך הגוף, דהיינו בתוך הת"ת, שהוא כלי דבינה של הה' קצוות מטעם הנ"ל, שהדעת, הוא בחינת אור החסד המלובש בכלי דבינה. כנ"ל (דף תט"ז ד"ה והנה נתבאר. עש"ה). וכבר ידעת שהחו"פ אלו הם כלולים מז"ס החתונות, כי החוטם כולל חג"ת נה"י, והפה הוא מלכות. גם ידעת, שרק החו"ג שבהם נעשו לחכמה ובינה, וה' הספירות מת"ת ולמטה, נעשו לבחי' הדעת, כנ"ל. והוא מטעם, כי ספירת החסד מצד האור שבו, הוא בחינת חכמה של הה' קצוות. (כנ"ל באו"פ ש"ל ד"ה עתה תבין. עש"ה). ולפיכך כחו יפה בשעה ששב לבחינת ראש, שישוב ויקבל בחינת החכמה. וספירת הגבורה היא בחינת הבינה של הה' קצוות מצד אור שלה. (כנ"ל באו"פ דף ש"ל ד"ה עתה תבין). ולפיכך חזרה עתה להיות בינה. וספירת הת"ת, הוא בחינת אור הז"א שבה' הקצוות, ע"כ בהיותו עתה מלובש בת"ת דא"ק שהוא בינה מצד הכלי כנ"ל, לכן נעשה לספירת הדעת ומלביש לפרק העליון של היסוד דא"ק המלובש בפנימית הת"ת דא"ק. אמנם מצד הלבשה, הוא מלביש רק על היסוד. והטעם הוא כי בחינת הכלי של היסוד הוא מבחינת

 

 

המלכות שבה' הקצוות. (כנ"ל דף של"ו ד"ה ועתה נתבאר). ונודע. שהמסך המזדווג עם אור העליון נמצא בכלי המלכות, וע"כ יש בהיסוד ג' פרקין, שהם ג' מקומות הזווג: פה, חזה, ויסוד. כמ"ש במקומו וע"כ בחינת הדעת שבראש, שעליו נעשה שם הזווג, הוא מלביש לפרק העליון של היסוד, שהוא בחינת מלכות דראש.

"וחג"ת הם בג' פרקין אמצעין. ונה"י בג' פרקין תתאין" כי ידעת שהחג"ת נה"י האלו הם ז"ת דנקודים, שהם בחינת ז"א האמיתים, שמעולם לא היו בבחינת ראש. גם נתבאר אשר גם הזו"ן האמיתים מתחלקים ג"כ על ב' בחינות על הטבור. שממעלה לטבור הם בחינת אח"פ של עצמו שיצאו לבר מראש, והם נקראים חג"ת. ומלמטה מטבור, הם הזו"ן שלו, שמעולם לא היו בו בבחינת ראש, והם נקראים נה"י. ועל פי היחס הזה, מתחלקים ג"כ הפרקין האמצעין והפרקין התתאין של הנה"י דא"ק, שחג"ת מלבישים על הפרקין האמצעים, והנה"י על הפרקין התחתונים.

ויש עוד טעם ב' והוא יותר נכון במקום זה. כי ידעת, שהחג"ת דה' הקצוות הם בחינת הג"ר שבהם, ובחינת הז"א שבה"ק מתחיל בנצח מבחינת הכלים, ומבחינת האורות הוא מתחיל בת"ת, כנ"ל (דף של"א ד"ה ובכל המתבאר). ולפיכך נחלקים הראש תוך סוף דנה"י דא"ק: הראש שבהם הם בחי' אח"פ ששבו לראש ממש, והתוך שבהם בחינת ג"ר דה"ק דהיינו חג"ת, והסוף שבהם הם ו"ק דו"ק, שהם ז"א ומלכות דה"ק, כמבואר.

והנה נתבארו ד' החלוקות שבע"ס דנקודים (עי' דף שכ"ב ד"ה ואמנם) שיש בהם בשעת הגדלות: הא' הוא הכתר דנקודים, שאינו נכנס כאן במנין הפרצוף, להיותו בחינת הזכר של הראש דנקודים שהוא בחינת בינה

 

תכ                    חלק ו'   תלמוד עשר הספירות     נקודים

 

כז) והנה ב' מיני אורות יוצאים מתוך הגוף דא"ק, והם א' מן הטבור. והב', מפי היסוד, ויוצאים דרך שם ב' הבלים. וכפי הראוי לומר, היה ראוי שיהיה ג' הבלים, כנגד ג"ר שקבל מאח"פ, אבל לפי שחסר אור אזן מן או"א, לכן גם כן חסר בחינת ההבל מה שכנגד האזן, ולא יצאו רק ב' הבלים, שהם נגד חוטם פה לבד, אשר מהם קבלו או"א למעלה. וגם כאן למטה מקבלים מהם.

 

כח) אבל אור הז' תחתונות שלא לקחו רק מן הגוף ולמטה, שהוא

 

אור פנימי

 

 

ועצם אור האזן, כי יש לו בחי"ב של התלבשות. הב', הם חכמה בינה ודעת, שמתחלת אצילותם אינם אלא אור ז"א דראש, הנק' חוטם פה שיצאו לחוץ מהראש, ונעשו בחינת ז"א דגוף. אלא בשעת הגדלות חזרו ונעשו לבחינת ראש. ויש להם גם הארה מאור האזן מתוך התכללותם עם הזכר, כנ"ל. והג', הם חג"ת דנקודים, שמעולם לא היו בבחינת ראש, אלא שמבחינת ה' קצוות הם נחשבים לכח"ב. והד', הם נה"י של הנקודים, שהם בחינת ז"א ומלכות דה' הקצוות.

ואין להקשות, מאחר שאח"פ שבו אל הראש, ונעשו לאחד עם גלגלתא ועינים שבו, א"כ נעשו החו"פ שהם חו"ב, לאחד עם הכתר שהוא אזן, ואין כאן אלא ג' בחינות. אמנם צריך שתזכור כי לא נעשו שוב שינוי בהספירות העליונות מחמת שיבתם של או"א לראש. והישסו"ת שהוא בחינת הגו"ע של ראש ההוא, נשארו למעלה מטבור בפ"ע כמתחלה, וכן הכתר דנקודים, שהוא בחי"ב, נשאר ג"כ לפני עצמו כבתחלה, אלא רק הארתם הגיע לחו"ב בעת ששבו להראש. כמ"ש עוד להלן.

 

כז) חסר בחינת ההבל מה שכנגד אזן, ולא יצאו רק ב' הבלים שהם נגד חוטם פה: כלומר שלא יצא מפי היסוד, אלא ב' הבלים, כנגד חוטם פה, שהם ו' אל אמא, ונקודה לאבא, כמ"ש הרב לקמן, אבל הבל הטבור, שהוא כנגד אור האזן לא הגיע לאו"א, מטעם,

 

שאין להם אחיזה אלא בחוטם פה לבד, כדברי הרב שלפנינו.

 

כח) אור הז"ת שלא לקחו רק מהגוף ולמטה, שהוא מסיום שבולת הזקן ולמטה: כמ"ש לעיל (דף ת"י ד"ה ובחינה השלישית). שז"ת לוקחים מבחי' התיקוני דיקנא שהם מתחת השבולת, שאור האזן אינו מגיע שם, כי מסתיים בשבולת הזקן. ועיין לעיל (דף תי"א ד"ה אור אזן).

ויפוזו זרועי ידיו שהוא סוד יוד טפין דאזדריקו מבין הצפרנים. ואע"פ שאומר לקמן, שהי' הבלים יצאו דרך צפורני רגלים, ואיך אומר כאן שהם מהידים. אמנם מ"ש שהז"ת לקחו מהבלים היוצאים דרך צפורני רגלים, הפירוש הוא שלקחו מבחינת הפרסא המסיימת אל רגלי הס"ג, ונמצא בזה שלקחו מצפורני רגלין. וצריך שתזכור מ"ש לעיל (באו"פ דף ת"א ד"ה פרסא). שפירושה של הפרסא הזו הוא בחינת נקודת הצמצום החדשה, שעברה ממקום המלכות דע"ס דסיום, אל מקום הבינה דע"ס דסיום, וכמו שמקום סיום הקו בצמצום א' דא"ס ב"ה היה בהמלכות דע"ס דסיום שהוא עוה"ז ממש. בסו"ה ועמדו רגליו על הר הזיתים. כן נעשה עתה בצמצום ב', הנקרא צמצום נה"י דא"ק, נקודות הסיום בהבינה דע"ס אלו, המכונה נקודה דעוה"ב, והופרס כאן הפרסא, המסיימת אל גבול החדש הנעשה בהעולמות, ששם מסתיימים רגלי פרצוף הס"ג דא"ק,

 

חלק ו'   עץ חיים נקודים                          תכא

 

מסיום שבולת זקן ולמטה כנ"ל, לכן גם כן, לא יש להם הבלים להאיר להם, אבל נרמזו בסוד ויפוזו זרועי ידיו, שהוא סוד י' טפין דאזדריקו מבין הצפרנים כנזכר בתיקון ס"ט, כנודע, כי הם עצמם בחינת המלכים, כי הנה ביטול המלכים היה, לפי שלא נתקן עדיין כחדא אדם דכר ונוקבא.

 

כט) והנה הבלים הראוין למלכים אלו הז', יצאו דרך צפורני רגלים, ואע"פ שהצפרנים הם י', והנקודות שנשברו אינן אלא ז"ת לבד, הענין הוא, כי גם יש ב' מיני אחורים דאו"א שנשברו, הרי הם ט' בחינות,

 

אור פנימי

 

 

ונבחן בחינת הפרסא לבחי' צפורני רגלין דס"ג דא"ק. וזכור זה.

ונתבאר באו"פ לעיל, (דף תי"א ד"ה ויש עוד טעם). שהפרסא והשבולת הזקן ענינם אחד. עש"ה. וז"ש הרב כאן, שלא יצאו מיסוד דא"ק רק ב' הבלים כנגד חוטם פה שמהם קבלו או"א, וחסר ההבל מה שכנגד אור אזן וע"כ לקחו הז"ת מצפורני רגלים, כי לקחו מסיומא דשבולת, המסיימת לאור האזן. ותבין כי מחמת נקודת הסיום החדשה יצאו ג' בחינות הסיום בס"ג, בראש תוך סוף שלו: שנקודת הסיום של ראש, נקרא נקבי עינים, ונקודת הסיום של התוך, שהוא במקום הטבור הקודם, נקרא שבולת הזקן, ובחינת הסיום של הסוף נקרא פרסא. באופן שהפרסא הוא בחינת אצבעות רגלים של הס"ג דא"ק.

אמנם כל זה שאנו מבחינים בס"ג דא"ק, אינו משנה כלום את עצם פרצוף הס"ג גופיה, כי כבר ידעת שאין העדר ושינוי ברוחני, וכל שאנו מבחינים בו, הוא רק לבחינת שורש בעלמא (כנ"ל דף שצ"ב ד"ה והנה). אלא כל אלו השינוים הנעשים מכח נקודת הצמצום החדשה, הוא רק באותו פרצוף החדש שיצא מסבת החיבור דבחי"ד ובחי"ב, דרך נקבי העינים, הנק' פרצוף נקודים. ורק ברת"ס של הפרצוף הזה, יצאו ונתהוו הג' פרסאות הנ"ל בראש תוך סוף שלו בפועל ממש. וזכור זה.

וכבר ידעת שהפרסא הזו יש בה תיקון

 

 

גדול, דשאיב מלעילא ויהיב לתתא, משום שהוא בחינת מסך כפול מב' בחינות, מבחי"ב ומבחי"ד יחד, שזה נעשה מפאת עלית נה"י לחג"ת, ונכללה הבחי"ב המשמשת בחג"ת בפרצוף ס"ג, עם הבחי"ד המשמשת בהנה"י דא"ק הפנימי, כנ"ל דף ש"צ ד"ה וס"ג. ע"ש. וע"כ עומדת הפרסא באלכסונא מחזה עד הטבור, להיותה כוללת בתוכה נה"י וחג"ת יחדיו. ולפיכך בשעת הגדלות יורדת הה"ת, שהיא הבחי"ד מהפרסא, והפרסא נבקעת שפירושו, שהגבול המסיים מתבטל, ואז עוברים אורות הס"ג למטה מהפרסא, כנ"ל (דף ת"ג ד"ה הפרסא. ע"ש). ואחר זה תיכף הפרסא חוזרת למקומה. ובזה נמצא הפרסא שאיב מלעילא הארת הס"ג, ויהיב לתתא לפרצוף הנקודים שלמטה מטבור. ועד"ז גם בפרצופי אצילות. ע"ד שיתבאר שם.

וע"כ אותם הז"ס דנקודים שלא יכלו לקבל שום אור מהס"ג מחמת סיום הפרסא, נמצא עתה בשעת הגדלות אחר שנבקע הפרסא, שגם הם מקבלים אור ממקום הפרסא, ששם בחינת הס"ג וחג"ת דא"ק הכולל. הרי שאותם אורות שהז"ס תחתונות דנקודים קבלו מן הפרסא, הוא בחינת חג"ת, שהם זרועות ידים. וע"כ נאמר ויפוזו זרועי ידיו והבן היטב.

והנה נתבאר שמטרם הזווג דגדלות נבחן הפרסא לאצבעות רגלין דפרצוף הס"ג, כי

 

תכב                  חלק ו'   תלמוד עשר הספירות     נקודים

 

והעשירית הוא, כי גם מן הכתר היה בו קצת פגם, כמ"ש לקמן בע"ה, והוא בחינת נה"י שלו שנכנסו והיו בסוד מוחין לאו"א, וגם הם נשברו, הרי הם י' בחינות, כנגד י' הבלים שיצאו מצפרני רגליו. וכל בחינת יציאת אלו הי' הבלים דרך צפרניו, היו כולם לסיבת חסרון קבלתם מאור האזן העליונה כנ"ל, ולכן סבה זו גרמה לכל זה, ולביטול המלכים.

 

ל) והנה בענין העקודים כבר נתבאר לעיל ענין בחינת טעמים נקודות תגין אותיות שבהם, ונבארם פה בבחינת הנקודים. ונאמר, כי בחינת הנקודים, הם האורות הראשונים שיצאו בראשונה. והאותיות הם הכלים. ואח"כ כשנשברו הכלים ונפרדו איש מעל פני מתו, האורות נשארו בבחינת תגין על האותיות שהם הכלים. והטעמים, הוא שם מ"ה החדש שיצא אח"כ מאור המצח לתיקון המלכים, כמ"ש בע"ה.

 

אור פנימי

 

 

הארת הס"ג מסתיימת שם וסוף ההארה מכונה רגלין, אבל בעת שמתבקע הפרסא, שאז חוזר הגבול לנקודת הסיום דעוה"ז כמקודם, הרי מתפשט בחינת החג"ת כמקודם.

 

ל) העקודים כבר נתבאר לעיל ענין בחי' טנת"א שבהם: כנ"ל (ח"ד פ"ג אות י"א). שהתפ"א של הפרצוף שהוא אור ישר ורחמים, נבחן לטעמים שבו. וכשמתחיל להתמעט מכח הזדככות המסך, שאז יוצאים שאר ד' הקומות הקטנות, מחכמה עד מלכות, הם נבחנים לבחי' נקודות שבו. והרשימות שנשארים מהטעמים, הם התגין שבו. והרשימות הנשארים מבחינות הנקודות, מבחינות הניצוצין הנופלים מהם לתוך הכלים, מכונים אותיות. עש"ה.

 

הנקודים הם האורות הראשונים שיצאו בראשונה. משמיענו, שכאן נשתנה הסדר ממה שהיה בג' פרצופים הקודמים דא"ק. כי שם יצא הגדלות מתחילה, שהם הטעמים, ואח"כ יצאו המדרגות הקטנות שהם הנקודות. אבל כאן בעולם הנקודים, יצא הקטנות מתחלה, ואח"כ יצא הגדלות, כי מתחלה יצאו רק

 

 

הג"ר באורות דרוח נפש, דהיינו קומת הז"א, כנ"ל. ואח"כ נזדווגו הע"ב וס"ג ונבקע הפרסא וירדו אורות דג"ר להנקודים, וגם להז"ס תחתונות, כנ"ל.

וזה אמרו "שהנקודות הם האורות שיצאו בראשונה" דהיינו בהיפך מהפרצופים גע"ס דא"ק הקודמים, שיצאו שם הטעמים בראשונה, וכאן יצאו בחינות הנקודות בראשונה, דהיינו הקטנות, ואח"כ הגדלות. אמנם עכ"ז אין הארת הגדלות דנקודים מכונים טעמים, משום שלא היו בבחינת רחמים, כי היה כאן באורות ההם ובסבתם, ענין שבירת הכלים. כמ"ש לקמן.

והאותיות הם הכלים. והמה כוללים גם הניצוצים שנפלו בתוכם בעת הסתלקות האורות מהם, ע"ד שהיה בעקודים כמו שיתבאר במקומו.

והטעמים הוא שם מ"ה החדש. כי אותם הטעמים שיצאו בעולם הנקודים דהיינו הגדלות שיצא ע"י זווג ע"ב ס"ג, שהם הטעמים דנקודים הנה הם לא נתקיימו בנקודים אלא רק אחר שהטעמים דמ"ה החדש תיקן אותם וע"כ המה נקראים על שמו של המ"ה. כמ"ש במקומו.

 

 

 

חלק ו'   עץ חיים נקודים                          תכג

 

 

 

*          לא) ונחזור לעיל, כי הנה ביארנו שהנקודות נחלקים לשלשה חלקים: העליונים על האותיות כמו החולם, ובאמצע כמו השורוק, ותחתונים כמו שאר הנקודות. והנה נקודת החולם הוא ההבל היוצא מן הטבור, אשר שם עומד הכתר כנ"ל לפי שהכתר איהו חולם על הת"ת כנודע, כי עיקר חולם בת"ת דא"ק. אמנם נעשה כתר לנקודות, וז"ש בתיקון ה' כי חולם כתר באתוון כנודע. וניקוד שורוק בוא"ו, שנקרא מלאפום, שהוא באמצע, הוא ההבל היוצא מן היסוד לאו"א. ונחלק לב' כי הנה נקודת השורק הוא ו', י' באמצע, והנה י' של שורק הוא לאבא הנקרא י' ראשונה של השם, והואו של שורוק הוא אל אמא להוציא ולהוליד הו"ק דז"א, וזהו בחינת הואו זו שלוקחת אמא. וגם טעם אחר, כי הנקודה שהיא כעין יוד שבשורוק היא יותר עליונה, וממנו יונק אבא דנקודים, והואו של השורוק שהוא אות ו', ממנו יונקת אמא דנקודים, כנודע, כי נקודות חכמה, ואתוון

 

 

 

אור פנימי

 

 

 

לא) הנקודות נחלקים לג' חלקים: שהם על פי' ג' האורות בינה ז"א ומלכות, המאירים בהנקודים. כנ"ל (תי"ג ד"ה עתה תבין). כי יש שם אור בינה מבחינת התלבשות הנק' זכר, שהוא הכתר דנקודים. ויש שם קומה דבחי"א שהיא הנקבה דנקודים הנק' חכמה ובינה, שאור הז"א בחכמה ואור המלכות בהבינה. עש"ה. וזה אמרו שהנקודות נחלקים על ג' חלקים, שהם בינה ז"א ומלכות המלובשים בכתר, חכמה ובינה של הנקודות. אמנם תדע שהז"א ומלכות שישנם בחכמה ובינה, נחשבים שניהם לחלק אחד, להיותם בחינת אור של קומה אחת, שהיא קומה דבחי"א. וע"כ נבחנים הז"ס תחתונות לחלק הג'. באופן שהכתר שיש לו בינה מבחינת התלבשות, הוא חלק העליון. וחכמה ובינה שניהם יחד, הם חלק הב' והז"ת הם חלק הג'.

החולם הוא הבל היוצא מן הטבור אשר שם עומד הכתר. שהוא אור הבינה מבחינת התלבשות כנ"ל. ונתבאר לעיל (דף תי"ב ד"ה ומכאן. ובדף תי"ג ד"ה והנה הזכר) אשר מזווג הזה של בחי"ב דהתלבשות לא

 

 

יצא ממנו שום התפשטות כלים, כי אין התפשטות כלים אלא ממסך שיש בו בחי' המשכה. ע"ש. ע"כ לא יצאו הכלים אלא מבחי"א של הנקבה, שהם חו"ב. ע"ש. וזה אמרו שהבל היוצא מהטבור להכתר דנקודים שהבל הזה הוא אור הבינה, כנ"ל (דף ת"כ אות כ"ז בדברי הרב), הוא בחינת חולם שממעל להאותיות. כי האותיות הם הכלים כנ"ל, ואור הבינה הזה שיצא רק מבחי"ב דהתלבשות, אין בו התפשטות לכלים, וע"כ הוא בחינת חולם שממעל לאותיות ואינו נוגע בהם כי לא יוכל להתלבש בתוכם.

שורוק בו' שנקרא מלאפום שהוא באמצע. כמ"ש לעיל שרק או"א שהם הנקבה דנקודים, יש להם התפשטות כלים, ויכולים להתלבש בתוכם. וע"כ מרומזים או"א בשורק דהיינו מלאפום שהוא באמצע האותיות.

י' של שורוק הוא לאבא הנקרא יוד ראשונה של השם. דהיינו י' של שם הוי"ה, שהוא בחינת ע"ב שהוא אבא כנודע. ורומז לבחינת ה"ח של היסוד דנטיל אבא. כי השפעת היסוד הוא רק החסדים וגבורות כנודע, וה"ח נטיל אבא, כי ע"ב ה"ס חסדים.

 

* עץ חיים שער ח' פרק ג'.

 

 

תכד                  חלק ו'   תלמוד עשר הספירות     נקודים

 

בינה, וז' נקודות תחתונות, עם ג' בחינות, שהם: א', נה"י של הכתר, וב' אחורים דאו"א, הרי הם יוד אלו, שיצאו דרך צפורני הרגלים. ואין כוונתינו לומר, שאלו הם הנקודות עצמן, רק שמכל אלו הבלים יצא אור אל י' נקודות שיצאו דרך העין, כנ"ל, וזכור זה.

 

אור פנימי

 

 

והואו וכו' הוא אל אמא להוציא ולהוליד הו"ק דז"א. אמא ה"ס ה"ר של שם הויה, וע"כ קבלה מהיסוד בחינת הו' קטועה שבתוך ה' שהוא המ"ן שלה וה"ס הז"א שבמעוי דבינה.

הנקודה וכו' וממנו יונק אבא דנקודים. נקודה רומזת לה"ת שעלתה לנקבי עינים, שמשם יצאו או"א דנקודים, כנ"ל, ונעשתה עתה בחינת מ"ן לאבא, לסוד הזווג הגדול של הסתכלות עיינין דאו"א, כמ"ש להלן.

והואו של השורוק ממנו יונקת אמא דנקודים: הוא ע"ד שכתב בע"ח ש"ח פ"א. שבכח עלית המ"ן לנקבי עינים, הוא מחלק שם את הוי"ה דס"ג שהואו בפה, שהוא אמא. ע"ש.

נקודות חכמה ואתוון בינה. כי או"א מתחלת אצילותם אין בהם אלא קומת ז"א, ונבחן אבא לאור הז"א ואמא להכלי שה"ס אותיות. ואור הזה שבקטנות מכונה בשם אור הנקודות כנ"ל בדברי הרב באות ל' כאן. וזה אמרו נקודות חכמה, ואתוון בינה.

וז' נקודות התחתונות וכו' יוד אלו שיצאו דרך צפורני רגלים. כלומר, שהם הנקודות שמתחת האותיות שהם ט' נקודות, אשר ב' נקודות הראשונות: קמץ פתח שבהם, לא היה שבירה, שהם כתר חכמה, הרי הם ז' נקודות תחתונות, שהיה בהם שביה"כ כמ"ש הרב בע"ח ש"ח פ"א. ע"ש. ואלו הט' נקודות הם תחתונים מתחת לאותיות, משום שקבלו בחינת הבלים היוצאים דרך צפורני רגלים, שהם תחת הכלים של הפרצוף. ואין להקשות הרי אומר לעיל, אשר חולם ושורוק הם הכתר וחכמה, דהיינו נקודות עליונים ואמצעים, וכאן חושב אותם לקמץ פתח

 

 

ונמצא גם הכתר וחכמה לנקודות תחתונות. והענין הוא, כי יש להבדיל בהם בין עצם אצילותם, דהיינו כמו שיצאו מתחלה דרך נקבי עינים, אשר רק ב' אורות יצאו משם שהם זכר ונקבה, שהכתר ה"ס הזכר, שקומתו עד הבינה מבחינת התלבשות, והנקבה היא, חכמה ובינה שניהם יחדיו, שהם בקומת בחי"א, כנ"ל. וע"כ נבחנים כאן לחולם ושורוק, לרמז שלהזכר שהוא כתר, אין לו התפשטות לכלים, ונמצא ממעל להפרצוף, בסוד נקודת הטבור שהוא ממעל להפרצוף דנקודים, שהוא בחינת החולם, שהוא כתר לאתוון ואינו נכנס בהתפשטות הפרצוף. אמנם כנגד זה, או"א, מרומזים בשורוק, שהוא בתוך האותיות, דהיינו בתוך הפרצוף, להיותם בחינת הנקבה שיש להם מ"ן שלימים גם מבחינת המשכה. כנ"ל.

אמנם הנקודות שמתחת לאותיות הם רומזים על זמן הגדלות של הנקודים, אחר שנזדווגו הע"ב וס"ג, והקומה שיצאה ע"י זווגם ירד ובקע לפרסא שפירושו, שנתבטל הגבול דסיום רגלים דס"ג, ואז הפרצוף כולו של הנקודים העומד מתחת לפרסא, קבל מרגלים דס"ג שלמעלה מהפרסא, כלומר שהע"ס דסיום של הס"ג, שהפרסא רכיב עליהם, השיגו עתה בחינות התפשטות והאירו להנקודים. ונמצאים הנקודים מקבלים עתה מהאורות שלמטה מהפרצוף בערך הקודם, והמה המכונים נקודות שמתחת להאותיות. והבן היטב, כי אותה בחינת חולם שהיא מעל לאותיות הפרצוף דנקודים מצד עצם אצילות שלו, הנה בזמן הגדלות, ירדה משם ונתלבשה בנקודים דהיינו בתוך האותיות. ואנו מכנים אותם מתחת לאותיות רק בערך

 

 

 

חלק ו'   עץ חיים נקודים                          תכה

 

*          לב) בתחלת למודי עם מורי ז"ל, היה מעלים ומכסה ומלביש הדברים, לסבת שעדיין לא הייתי יודע התחלת הדברים, על הסדר שביארתי בשערים שעברו, ולכן כשהתחיל לבאר לי אז ענין העתיק יומין, ביאר לי דרוש א', ונכתבהו פה, ולא יכולתי לקשרו עם מה שכתבתי עד עתה, ועם כל זה רצוני לכתבו, ואולי המעיין יוכל לקשר זה עם הנ"ל, כי נראים דברים סותרים את הנ"ל. וזהו ענינו.

הנה נודע, כי עשרה נקודים היה בתחלה, וג' הראשונות לא נשברו

 

אור פנימי

 

 

המצב של המשפיע ולא בערך המצב של מקבל.

והנה נתבאר שגם הכתר חכמה קבלו מסיום רגלים דס"ג כמו הז"ת ואדרבה הם שקבלו אותם בעיקר, והם שהשפיעו אותם להז"ת, כמ"ש להלן. ומבחינה זו הם נקראים קמץ פתח, שהם מתחת להאותיות. באופן שכדי לציין בחינת הכתר וחכמה מעצם אצילותם, מציינים אותם בחולם שורוק. וכשמציינים אותם מצד מה שקבלו ע"י הגדלות דנקודים, נבחנים אז בשם קמץ פתח. אמנם מ"ש הרב שקמץ פתח לא נשברו, הכוונה על מה שיש בהם מצד עצם אצילותם, ולא על מה שקבלו מסיום רגלים דס"ג, כי הארות אלו נתבטלו גם מהכתר וחכמה. כמ"ש להלן. והמה מכונים בשם אורות אחורים של או"א.

ואין כוונתינו לומר שאלו הם הנקודות עצמן. כלומר, שאלו האורות והבלים שיצאו מצפורני רגליו אינם עצמותם של הנקודות, אלא הם נבחנים לבחינת תוספות לבד, כי בחינת עצמותן של הנקודות יצא מאור העינים, כנ"ל.

 

לב) הג' הנקודות הראשונות וכו' מהם נעשה פרצוף עתיק: פירוש, כי פרצוף הכתר, שנקרא עתיק יש בו ע"ס בסוד הוי"ה פנימאה: שקוצו של יוד, ה"ס הכתר שבו עצמו, דהיינו כתר דכתר. וי' שבו, הוא אבא

 

 

וחכמה. וה' ראשונה שבו הוא אמא ובינה, וו' שבו הוא ז"א, וה' אחרונה שבו, היא מלכות.

 

ומכל אות ואות שבהוי"ה פנימאה דהיינו הע"ס שבפרצוף הכתר עצמו, יוצא הויה שלמה לחוץ, בבחי' מלבוש: מהי' שבו, יוצא פרצוף ע"ב. ומה' ראשונה שבו, יוצא פרצוף ס"ג. שהע"ב נקרא אבא והס"ג נקרא אמא כנודע. ומו' שבו, יוצא פרצוף ז"א. המלבישו מטבור ולמטה. ומה' אחרונה, יוצא פרצוף המלכות. ותדע, שכן הוא בכל פרצוף שלם. שפרצוף הכתר שבו, נבחן לפנימי, ובו עצמו יש ג"כ ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן פנימים, שהם מכונים הוי"ה פנימאה, כנ"ל. ומלבד אלו, יש לו ע"ב ס"ג מ"ה וב"ן חיצונים, שהם בחי' מלבושים אליו: שהע"ב וס"ג מלבישים למעלה מטבור, ומ"ה וב"ן שהם זו"ן מלבישים למטה מטבור. כנ"ל בדברי הרב (דף שפ"ט אות א' ע"ש. וכן בע"ח שער ה' פרק א' בסופו).

 

והנה בפרצוף הנקודים, לא יצא כי אם בחינת פרצוף הכתר שבו, עם הע"ב ס"ג מ"ה ב"ן שבפנימיותו עצמו, ולא הספיק להוציא הע"ב ס"ג מ"ה ב"ן החיצונים, משום שנשברו הז"ס תחתונות שלו, וגם נתבטלו אחורים של הג"ר שבו, כנודע.

אבל בחינת הפנים של ג' ראשונות שלו נשארו, שפירושו, שכל מה שהיה בג"ר אלו

 

* מבוא שערים שער ג' חלק א' פרק ה'.

 

 

תכו                   חלק ו'   תלמוד עשר הספירות     נקודים

 

ונשארו הכלים והאורות, אך הז' נקודות תחתונות נשברו והכלים ירדו אל הבריאה, והאורות נשארו במקומם בעולם האצילות בלתי לבוש כלל. ודע כי הג' הנקודות הראשונות, בין בחינת האורות, ובין בחינת הכלים, מהם נעשה פרצוף עתיק יומין בלבד, ואין שם כח אחר מעורב בהם. אמנם בז' נקודות תחתונות יש בהם כחות רבים מעורבים בהם. כי יש בחינה העליונה בכל נקודה מהז' שהיא מבחינת עתיק, ויש בחינה שניה ג"כ בכל נקודה מהשבעה שהיא של א"א, ויש בחינת של או"א, ויש בחינה תחתונה בהם שהם של זו"ן.

 

לג) ונמצא כי מאלו הבחינות שיש בשבעה נקודות תחתונות, משם נעשו הפרצופין: דא"א ודאו"א ודזו"ן, אחר התיקון, בין מבחינות האורות בין מבחינת הכלים. ואמנם הבחינות שיש בהם העתיק יומין, מאלו עלו ונתערבו עם הג' נקודות ראשונות, שכולם בחינת עתיק יומין, ומכל בחינות אלו נעשה פרצוף דעתיק ע"ד שנבאר.

 

לד) ונודע כי כל תחתון מתפשט בו העליון להחיותו, ואין התחתון מתפשט בעליון שממנו, ולכן כח העתיק יומין יש בשבעה נקודות תחתונות, ואין כח א"א ואו"א וזו"ן מעורב בג' נקודות ראשונות אשר כולם בחינת עתיק.

 

*          לה) ואמנם בחינת המלכים ההם, רצה המאציל העליון לברא אותם מתחלה באופן ההוא, שיהיו כוללים בחינת קדושה, אלא שהיא דינים וגבורות ובהם מעורבים השמרים והקליפות. ובכונה גמורה בראם כך כדי שיהיה בעולם שכר ועונש, להפרע מן הרשעים וליתן שכר טוב לצדיקים,

 

אור פנימי

 

 

מתחלת אצילותם נקרא פנים, וכל זה נשאר ולא נתבטל משהו מהם.

וזה אמרו, הג' נקודות הראשונות בין מבחינות האורות ובין מבחינת הכלים מהם נעשו פרצוף עתיק לבד: מטעם שהע"ב ס"ג מ"ה ב"ן החיצונים, אין להם שום אחיזה בהג"ר דפרצוף הכתר. וז"ש "ואין שם כח אחר מעורב בהם" כי אפילו פרצוף הע"ב, מתחיל לצאת מפה דפרצוף הכתר ולמטה,

 

שהוא למטה מהמלכות של ראש שלו, ומכ"ש שאר הפרצופים.

בז' נקודות תחתונות יש בהם כחות רבים מעורבים בהם. היינו אותם הבחינות שמהם צריכים לצאת הד' פרצופין עסמ"ב החיצונים המלבישים עליו. כי עדיין לא יצאו ממנו בעולם הנקודים. כנ"ל. כמו שמבאר והולך, שיש בחינה שצריך לצאת ממנו א"א וכו'.

לג) מאלו הבחינות שיש בשבעה

 

* שער מאמרי רשב"י זיע"א פרשת פקודי דף

 

 

חלק ו'   עץ חיים נקודים                          תכז

 

ואין זה מקום להאריך בו, אמנם בכוונה גמורה בראם כך, כדי לבטלם ולהמיתם, כדי שיתבררו מהם ניצוצות קדושות ויעלו למעלה, והקליפות המעורבות בהם ישארו למטה. בסוד סגי הזהב ושמרי היין.

 

לו) ודע כי אלו הז' מלכין הם יוד, אלא שהם דוגמת הז' היכלות, שהם עשרה ונקראים בשם ז'. לפי שהיכל העליון כולל ג' היכלות ראשונות, והיכל התחתון כולל ב' היכלות אחרונים. וכן הוא הענין ממש בז' מלכין האלו, כי הם עשרה, ונקראים בשם ז' בלבד. ולהיות המלכים האלה בחינות דינים וגבורות, נמצא שהם כולם בסוד הנקבה, כנודע, כי הנקבה כולה דין.

 

*          לז) וזה שכתב, ותא חזי רישא שירותא דמהימנותא וכו', בטש נצוצא דקרדנותא. שהוא שורש הדין הגנוז במעוי דאימא. כנזכר באדר"ז וזריק ניצוצין לש"ך עיבר. כי אלו המלכים להיותם דינין וגבורות חזקות נקראים בשם ניצוצי אש שיצאה מבוצינא דקרדנותא. והיה מספרם ש"ך ניצוצין, כל ניצוץ חלוק מחבירו, איש לעברו פנו. וזריקתם היתה עד שירדו למטה מעולם האצילות. ובהיותם שם, בריר פסולת מגו מחשבה ואתבריר. כי להיותם דינים קשים, היה הפסולת של הקליפה מעורב בהם, וכאשר נזרקו למטה הובררו ונתקנו. והטוב והקדוש שבהם חזרו ליתקן ע"י המלך השמיני הנקרא הדר ועלו למעלה, והפסולת שבהם נעשו ממנו בחינות הקליפות והם נשארו למטה,

 

אור פנימי

 

 

נקודות התחתונות משם נעשו הפרצופים דאריך אנפין ודאו"א וכו': היינו על ידי הבירורים בשיתוף מ"ה החדש עמהם, כמ"ש במקומו. ואפילו פרצוף א"א נעשה מבחינת הנה"י דכתר שנתברר ונתתקן בעזרת המ"ה החדש, מפאת ביטול האחורים שהיה שם בזמן שביה"כ, כנודע. ותדע שאלו הנה"י דכתר שמהם נעשה א"א דאצילות, נבחן לבחינת ז"ס תחתונות דכתר. כי זה הכלל כל מה שהיה בפרצוף הנקודים מתחלת אצילותו, דהיינו כמו שיצא מנקבי העינים, הוא נחשב לג"ר, מטעם כי אור עינים לא

 

 

האירו מתחלת אצילותם אלא להג"ר דנקודים, כנ"ל באו"פ, שלא יצא מאור העינים אלא בחינת ראש בלי גוף, משום שבחי"א אין מאיר להגוף. כנ"ל בדברי הרב (ח"ג פ"א אות ו' ע"ש). וע"כ לא היה להם לז"ת דנקודים אלא הארת כלים לבד מבחינת הסתכלות עינים באח"פ. כמ"ש להלן.

ועם זה תבין, שכל בחינת הגדלות שהגיע להם בסוד תוספת על מה שהיה להם מתחלת אצילותם, נבחן לבחינת ז"ת וכלים דאחורים. כי לקחו אותם מבחינת צפורני רגלין דס"ג, כנ"ל.

 

 

 

* שער מאמרי רשב"י זיע"א פרשת  פקודי דף

 

 

תכח                  חלק ו'   תלמוד עשר הספירות     נקודים

 

*          לח) ואמנם יוד נקודות אלו היו זה על גבי זה, ואורך שיעור קומתם היה כמו עתה אורך האצילות ושיעור קומתו, כי עד מקום אשר הגיעו אותם הנקודות, עד שם הוא עתה עולם האצילות, ומשם ולמטה עולם הבריאה.

 

לט) ואמנם אור אלו יוד נקודים היה רב מאד, וגם נתוסף בהם אור העליון, ולא היה בהם כח לקבל, ואז אותם הכלים מתו. פירוש, שירדו למטה, למקום שהוא עתה בריאה, וירידה זו היתה מיתתן. ואמנם אין זה רק בז' נקודות תתאין, כי ג"ר היה כח בכלים שלהם לקבל אור שלהם ולא מתו. אך הז' כלים של הז' תתאין הם אשר מתו וירדו במקום

 

אור פנימי

 

 

לח) יוד נקודות אלו היו זה על גבי זה: יוד נקודות שאומר כאן הנה לא נחית כאן לפרש, אמנם רק ז' נקודות התחתונות היו זה למעלה מזה, אבל ג' הראשונות מהם היו בתיקון קוים. כנודע מכל המקומות.

והטעם שהז' נקודות התחתונות היו בקו אחד זה למטה מזה, הוא, כי ענין תיקון הקוים, יצא מכח עלית נה"י לחג"ת, שנכללו בחי"ב ובחי"ד יחד כנ"ל (דף ש"צ ד"ה וס"ג). כי אז נכללה המלכות בכל ספירה וספירה עד החכמה, ונתהוה משום זה קו חסד וקו דין בכל ספירה וספירה, וע"י הזווג המעלה אור חוזר נתיחדו זה עם זה בסוד הרחמים. כמ"ש זה במקומו ותחלת התיקון הזה נעשה בפרצוף הנקודים שיצא מנקבי העינים דס"ג. אמנם האור הזה לא הגיע רק להג"ר של הנקודים, ולא אל הז' תחתונות. וע"כ נשארו ז' הכלים התחתונים בלי תיקון קוים.

וצריך שתדע כאן כי הכלים דכל פרצוף נעשו מאותם הכלים שבפרצוף העליון ממנו אחר הסתלקות האורות שלהם מתוכם. כנ"ל (דף שי"ח ד"ה וכבר ביאר עש"ה). ובזה תבין אשר הכלי של הע"ס דנקודים נעשו מהט"ס תחתונות דס"ג שנמשכו למטה מטבור, ונסתלק האור מתוכם בעת צמצום

 

 

נה"י דא"ק ולפיכך כיון שבהס"ג עדיין לא היו תיקון קוין, ע"כ יצאו הז' כלים התחתונים בקו אחד. אבל הג"ר שקבלו מהזווג שבנקבי העינים יצאו בתיקון קוין. ואע"פ שגם הז' כלים התחתונים לקחו ג"כ מהסתכלות עינים באח"פ, אין הארה קטנה זו מספקת להם לתיקון קוין.

שיעור קומתם היה כמו עתה אורך האצילות ושיעור קומתו. כי משיתוף דבחי"ד בבחי"ב והתכללותם יחד, נתהוה נקודת הצמצום החדשה בהעולמות, דהיינו במקום בחי"ב של הע"ס דסיום. כנ"ל דף ת"כ ד"ה ויפוזו. שהפרצוף הראשון שיצא במדת הסיום החדש, הוא פרצוף הנקודים. ואחריו כל פרצופי האצילות. ואותו המקום מנקודת הצמצום הישנה שהוא בעוה"ז, עד לנקודת הצמצום החדשה, הוא הנקרא מקום ג' עולמות בי"ע. ומתוך שהם עומדים במקום הזה שלאחר נקודת הצמצום שנתחדש, ע"כ נקראו ג' עולמות הללו ג' עלמין דפרודא. וזה אמרו שקומת הנקודים וקומת עולם האצילות, אורך אחד לשניהם. ומשם ולמטה עולם הבריאה. כמבואר.

 

לט) נתוסף בהם אור העליון: כי מלבד שהיה להם מתחלת אצילותם, מהזווג של

 

* עץ חיים שער י"א פרק א'.

 

 

חלק ו'   עץ חיים נקודים                          תכט

 

שהוא עתה בריאה וזהו מיתתן. ואמנם זמן מיתתן היה, כאשר יצאו בסוד נקודים. כי כאשר יצאו מסוד עקודים, שהוא היותן יחד בכתר נכללים, שמשם יצאו ונחלקו ליוד נקודין אז היה יציאתם, ומתו תכף, כמ"ש באדרא, כהני זיקין, דאכתיש אומנא בפרזלא ונפקי זיקין, ודעכין לאלתר.

 

*          מ) מעיקרא היו העשר עצמות פשוט, והיו כלולים מיוד, ולא ניכרת בהם, והג"ר שהיו רחמים היו יכולים לקבל אור הא"ס, וכשהיה מגיע אל הז' נקודות היו מתבטלות. ואלו הם המלכים שמתו. לפי שהם דין והאור

 

אור פנימי

 

 

נקבי העינים, הנה הגיע להם עוד פרצוף שלם דגדלות, ע"י הזווג דע"ב ס"ג, שאור הראשון נקרא בשם עיקר אצילותם. והאור הב' נקרא בשם "תוספות". וזה אמרו נתוסף בהם אור העליון.

ולא היה בהם כח לקבל וכו': כי הכלים היו קטנים מהכיל האור הגדול ההוא שבא בבחינת התוספות. כי האור הזה היה מבחינת ג"ר, והכלים שלהם התחילו מבינה ולמטה, (כנ"ל דף תט"ז ד"ה וחב"ד). וע"כ לא נתקיימו עד שבא המ"ה החדש וחיבר אותם עמו ונתגדלו הכלים ואז נתקיימו. כמ"ש במקומו.

ג"ר היה כח בכלים לקבל אור שלהם. היינו אור שלהם דייקא, מה שהיה להם מתחילת אצילותם דהיינו אור א' הנ"ל בדיבור הסמוך. אבל אור הב' הנקרא בשם תוספות, הנה הוא לא נתקיים גם בג"ר. והיינו הביטול אחורים דאו"א, והפגם דנה"י דכתר. שמביא הרב לעיל.

כאשר יצאו מסוד עקודים כו' ונחלקו ליוד נקודין אז היו יציאתם, ומתו תכף. כי מתחלה באו כל האורות ונתכללו בכלי דכתר דנקודים, וכלי זה עדיין נחשב לעקודים, כלומר, לבחינת פרצוף ס"ג, משום שיש בו בחי"ב דהתלבשות. (כנ"ל דף תי"ג ד"ה עתה תבין. עש"ה). ויש בו עצמות אור האזן, אמנם אח"כ מתוך הארת יסוד דא"ק, נתפשטו נה"י דכתר הזה, לתוך או"א, ושבו או"א

 

 

פב"פ ונזדווגו בסוד המ"ן דה"ת בסוד נקודה דנטיל אבא, ונעשה הזווג הגדול בסוד הסתכלות עיינין דאו"א זה בזה. כמ"ש במקומו. ואז כאשר נתפשט האור הגדול הזה ממעלה למטה אל הכלים דנקודים, דהיינו להתחלק ליוד נקודים, כי כל כלי וכלי היתה כלולה מיוד, כנודע בסוד ש"ך ניצוצין, תכף נשברו ומתו, בסוד כהני זיקין דאכתיש אומנא בפרזלא ונפקי זיקין ודעכין לאלתר. והם ש"ך זיקין. כי כל מלך כלול מן ד' בחינות: חו"ב תו"מ, ובכל בחינה היתה בה עשר נקודות, הרי ארבעים זיקין לכל מלך, והם שמונה מלכים, הרי ח' פעמים מ' שהוא ש"ך. וז"ס ש"ך הניצוצין הנזכרים בכל המקומות כמ"ש עוד במקומו.

 

מ) העשר עצמות פשוט והיו כלולים מיוד ולא ניכרת בהם: כלומר בהיותם בג"ר דנקודים, אע"פ שכבר היו בהם תיקון קוים ובחינת יוד כלים שפירושם שנתכללה המלכות בכל ספירה וספירה, ונעשה עשרה כלים להיוד אורות. אמנם כיון שהם בחינת ראש שהמסך משמש בהם ממטה למעלה, ע"כ נבחנים עוד שכל האורות כלולים בכלי דכתר, כמו בעקודים, ואין ענין היוד כלים ניכר בהם, כי אין בחינת העביות ניכרת בבחינת ממטה למעלה, שפירושו, בטרם שהאור מתלבש בכלים, כנודע.

והג"ר שהיו רחמים היו יכולים לקבל

 

* עץ חיים שער י"א פרק ו'.

 

 

תל                    חלק ו'   תלמוד עשר הספירות     נקודים

 

שבא הוא רחמים, לא היו יכולין לקבלו, וכיון שלא קבלו החיות מתו. ולכן הוצרך לתקן שיעשו כלים אל הכתר, ועי"כ נתבסם האור, שבא ועובר דרך מסך, ועוד שניכרין בו אלו היוד. ואלה המלכים הם למטה ממלכות דאצילות. ולא נשאר מהם אלא הדר, מפני שהיו דכר ונוקבא, והם ת"ת ומלכות.

 

*          מא) והנה כל אחד מאלו הי"ס, ודאי הוא שכל אחד מהם היתה

 

אור פנימי

 

 

אור הא"ס. כמ"ש בדיבור הסמוך, כי בחינת העביות שה"ס מדת הדין מהתכללות המלכות בכל ספירה וספירה אינה ניכרת עוד בהג"ר לפי שאין בחינת התלבשות בהם בפועל, רק בבחינת כח לבד. וע"כ הם רחמים.

 

לפי שהם דין והאור שבא הוא רחמים לא היו יכולין לקבלו. כמ"ש לעיל, שהכלים היו קטנים, כי הכלים הגדולים, שהיו בגופים דג' פרצופים דא"ק הקודמים, שהם כלי דכתר וכלי דחכמה, היו חסרים כאן בגוף של הנקודים, שהרי התחילו מספירת הדעת ולמטה שהוא כלי דבינה. (כנ"ל דף תט"ז ד"ה וחב"ד). ומתוך שהאור שבא להם היה רחמים, דהיינו אורות של ג"ר, שנקרא אור של רחמים, שהם צריכים להתלבש בכלים הזכים דכתר חכמה, ע"כ לא היו יכולים לקבלו.

 

כלים אל הכתר וכו' שבא ועובר דרך מסך. כוונתו למסך דיסוד דעתיק שנתקן באצילות, שע"י נתבסם האור כמ"ש במקומו.

 

שניכרים בו אלו היוד. כי על ידי בחינת העיבור ויניקה נתקנו תיקון קוין ויוד כלים גם בז"ת, ואז נתלבש העצמות בהכלים.

 

למטה ממלכות דאצילות. כלומר שנתפשטו למטה מפרסא דאצילות, ויצאו מגבול דנקודת הצמצום החדשה שהיה בהנקודים. וזה היה מיתתם. כמ"ש.

 

הדר מפני שהיו דכר ונוקבא. כלומר

 

 

שהנוקבא שלו היתה מתוקנת, כראוי להיות. וע"כ נתקיים, וה"ס שם מ"ה החדש שיתבאר במקומו.

מא) כלולה מכל י"ס אבל הדבר היה בערבוב: כלומר, שע"י צמצום נה"י וכו' נעשה כבר התיקון של עשרה הכלים, כנ"ל, שפירושו שנתערבה הבחי"ד בכל ספירה וספירה, מחמת חיבורה עם הבחי"ב. ואז נתקן בחינת מסך וזווג בכל ספירה וספירה, עד החכמה ועד נקבי העינים. כנ"ל, אמנם תיקון זה היה רק בהג"ר דנקודים, אבל בהז"ת דנקודים אע"פ שגם שם היה שולט בחינת החיבור דבחי"ב עם בחי"ד, כי הכלים ההם הם בחינת כלים דט"ס תחתונות דס"ג שבהם היה עיקר החיבור הזה, ושם נתעבה הבחי"ב מכח הארתם בזו"ן פנימים דא"ק, כנ"ל דף ש"צ ד"ה וס"ג, וע"כ בחינת העביות הכפולה ההיא קבלו הז"ת בראשונה. אבל היה בהם בלי תיקון, אלא שהיו מעורבים יחד זה בזה לבד כדמיון העירוב של לח בלח שמביא הרב, כלומר שלא היו ניכר בחינות הדינים לבדם, ובחינת הרחמים לבדם וכדומה, אלא הכל היה מעורב יחד בלי הכר, ומעירוב הזה נתהוו שם בחינות קליפות ג"כ, בסוד סיגי הזהב ושמרי היין, וגם המה נתערבו בהכלים ההם בלי הכר. כמ"ש והולך.

וצריך שתבין בכל הענין הזה אשר הגם שבחינת העביות שבהכלים היא כל גדלם ושבהם, שבה נמדדת כל גובה קומתם. אכן

 

 

* שער מאמרי רשב"י זיע"א פרשת פקודי דף

 

 

חלק ו'   עץ חיים נקודים                          תלא

 

כלולה מכל י"ס אבל הדבר היה בערבוב, כאלו נמשיל לך משל א' שהיו כדרך המים והיין והשמן והדבש והחלב וכיוצא בזה, מעורבים יחד ונתונים בכלי אחד, והז' תחתונות היו בבחינת דינים. והטעם הוא, לפי שאי אפשר לקיום העולם ולהנהגתו זולתי הדינים והקליפות, וכמ"ש במשנה, להפרע מן הרשעים וכו' ולתת שכר טוב לצדיקים.

 

מב) ואמנם היה הדין למטה בז' תחתונות אלא שהיה הכל מעורב יחד כנזכר ולהיות כן שלא היה בהם ביו"ד ספירות שום תיקון כלל, לכן כאשר היה אור הא"ס יורד ובוקע בתוכם מלמעלה למטה, היה האור יורד מכתר לחכמה ומחכמה לבינה שהיא הספירה השלישית. אבל בהתפשט האור ההוא העליון, אשר הוא סוד רחמים גמורים, וחסד גמור, ובהגיעו אל הז' תחתונות, אשר הם דינים כנ"ל ומהם דינים מתערין, לא היו יכולים לקבלו, כי הם הפכים זה חסד וזה דין, והיו מתבטלים על ידי אור העליון, ומתו. וכמש"ה וימת בלע וימת חושם וכו'.

 

מג) ואז ירדו אותם הז' מלכים התחתונים למטה בעולם הבריאה, תחת מקום המלכות דאצילות לגמרי. ונשאר מקומם פנוי תחת ספירת הבינה. ובאותו החלל אשר בין ספירת הבינה ובין ז' מלכים האלו, יצאו עוד ז' ספירות אחרות כלולות יחד בציור אדם כלול זכר ונקבה, והוא סוד זו"ן, והוא נקרא מלך השמיני, אשר שמו הדר ושם אשתו מהיטבאל, כי הדר הוא ז"א ומהיטבאל הוא נוקבא.

 

אור פנימי

 

 

כל זה הוא אם יש להם תיקון המסך השקול על מדת עביות ההיא. אבל אם אין בהם אותו תיקון המסך הראוי להיות כלפי אותו העביות, הרי אז מתהפך העביות להיות בהם דינים קשים ומרים, כי שינוי הצורה הוא פירוד הרוחני, וע"כ אינם יכולים לינק מאור העליון מדת חיותם, שאז מתהוה העביות לבחינות דינין וקליפות. כלומר לבחי' מזיקים קשים. עד שמקבלים את תיקונים המלא.

 

שאי אפשר לקיום העולם ולהנהגתו זולתי הדינים והקליפות. להיות הנהגת העולם הוא ע"פ מחשבת הבריאה שהוא להנות לנבראיו. דהיינו כדי לתת שכר טוב לצדיקים. ואין קיום הנהגה כזו זולת על ידי העבודה בסוד

 

 

זה לעומת זה עשה האלקים. וע"כ הוכן מקום למציאות דינים וקליפות.

 

מב) אור הא"ס היה יורד ובוקע בתוכם מלמעלה למטה: הכונה הוא על אור החדש שירד ובקע לפרסא והאור לנקודים כנ"ל בדברי הרב. ובקיעה פירושו ביטול הגבול. כנ"ל.

מג) תחת מקום המלכות דאצילות לגמרי: כלומר תחת הנקודת הצמצום החדשה, ששם מסתיים בחינת האצילות ומתחיל מקום העלמין דפרודא. כנ"ל.

מקומם פנוי תחת ספירת הבינה. כי הג"ר שהם כח"ב נתקיימו ורק המלכים שמבינה ולמטה נשברו, ונשאר מקומם פנוי. אשר

 

תלב                  חלק ו'   תלמוד עשר הספירות     נקודים

 

*          מד) הנה כשתמנה השם מן ע"ב יהיה כל בחינת ע"ב י' מן הויה, וס"ג אות ה' ראשונה של הוי"ה. ומ"ה אות ו', וב"ן אות ה' אחרונה. וכשנמנה

 

אור פנימי

 

 

במקום הזה הוא עמידת עולם האצילות אחר התיקון.

מד) כשתמנה השם מן ע"ב וכו', וכשנמנה השם מן בחינת ס"ג לבדו וכו' : וצריכים לידע, שיחס הטעמים נקודות תגין אותיות ע"פ השם בן ד', הוא משונה מהיחס של הע"ס או הה"פ בהשם בן ד'. כי ע"פ הע"ס, נבחן הקוצו של יוד לכתר, והי' לחכמה, וה' לבינה, והו' להז"א, וה' אחרונה אל המלכות. אמנם ע"פ טנת"א, נבחן הי' לטעמים וכתר, וה' ראשונה לנקודות וחכמה, והו' לתגין ובינה, וה' תתאה לאותיות וזו"ן. וטעם הדבר, כי ד' המדרגות של טנת"א, המה רק, ד' ערכים הבאים בסדר הסתלקות האורות של הפרצופים טרם התיקון. כמ"ש אותם הרב לעיל (אות ט') שהתפשטות הראשונה מהמלכות של ראש אל הגוף, מכונה טעמים, להיותו אור ישר רחמים, והכלי ההוא מכונה כתר, משום, שתחלת ביאת האורות להגוף הוא תמיד בכלי דכתר, והוא נקרא י' של הוי"ה, משום שהוא ראשית התלבשות של הגוף והכלים, וע"כ הוא מיוחס להי' שהוא ראשית הוי"ה. וכשמזדכך המסך שבכלי דכתר, והקומה מתמעטת והולכת על ד' הבחינות, עד שנעלם לגמרי להמאציל, הנה כל ד' קומות ההם נקראים בשם נקודות, להיותם נאצלים בעת הסתלקות האורות להמאציל, שהם נבחנים משום זה, לאור חוזר ודין, ומכונים בשם חכמה, משום שהספירה העליונה שבהם היא חכמה, וג' הקומות בינה ז"א ומלכות נכללים בהעליונה. ונקראים ה' ראשונה של הוי"ה, מטעם שהם בחינת דין ובחינת דין נבחן תמיד לנוקבא, שהיא ה' דהוי"ה. והרשימות הנשארים אחר הסתלקות אור, הטעמים נקראים תגין, להיותם

 

חופפים על הכלים בשעת הסתלקות אורותיהם כדמיון תגין על אותיות, ומכונים בינה, משום שהם באים מבחינת אור ישר ורחמים, והם בחינת ג"ר, אלא להיותם בבחינת הסתלקות, ע"כ נבחנים לבינה, שהיא בחינת נוקבא דג"ר. והרשימות מאור הנקודות אחר הסתלקותם, מכונים בשם אותיות, דהיינו בחינת כלים, להיותם באים מאור חוזר ודין, וגם שהם מבחינת הסתלקות, ע"כ נבחנים לבחי' כלים. ונקראים ג"כ בבחינת זו"ן, משום שאור הזו"ן שהם ו"ק הם בחי' אור הכלים.

והנך מוצא אשר הן הרשימות דטעמים הנקראות תגין ובינה, והן הרשימות דנקודות הנק' אותיות, הם בחינת הסתלקות ואחורים, אלא הרשימו דטעמים, להיותה בחינת ג"ר, ע"כ נקרא בינה, והוא ג"כ בחינת ו' דהוי"ה, דהיינו ו' בראש, אבל רשימו דנקודות, להיותם בחינות ו"ק, נק' זו"ן ואותיות, והם בחינת ה' אחרונה דהוי"ה.

והנה כונת הרב כאן, להורות המצב והמדרגה של עמידת פרצוף הנקודים, בין פרצופי א"ק, גם סדר השתלשלותו מהם, והתקשרותו עמהם. וע"כ סידר לנו מתחלה את ה' הפרצופים לפי השם בן ד', ואומר שהע"ב שהוא פרצוף החכמה דא"ק, הוא י' דהוי"ה. והס"ג שהוא פרצוף הבינה דא"ק, הוא ה' דהוי"ה. ואחר שידענו שהס"ג הוא בחי' ה' דהויה, מפרט לנו גם הס"ג עצמו, מבחינת הטנת"א שבו, שסדרו משונה מהסדר דה"פ, כנ"ל, אבל יש להם יחס קרוב, כמו שביארנו לעיל.

וכאשר נחלק גם את הטעמים. הנה התחלקות זו נעשה, אחר עליות האורות מנה"י דא"ק למ"ן אל הטעמים דס"ג, ולבחי'

 

* עץ חיים שער ח' פרק א'.

 

 

חלק ו'   עץ חיים נקודים                          תלג

 

השם מן בחינת ס"ג לבדו, יהיה הטעמים של ס"ג אות י', והנקודות אות

 

אור פנימי

 

 

נקבי עינים דראש של הטעמים. כנ"ל דף ת"ד אות י"ד שזה גרם שם התחלקות הע"ס דראש הס"ג לב' בחינות על נקבי העינים, משום המסך ומקום הזווג שעלה לשם, וע"כ מנקבי העינים ולמעלה נעשה לראש, ומנקבי העינים ולמטה נעשה לגוף, ונמצאים האזן חוטם ופה אשר שם, שיצאו ממדרגת ראש למדרגת גוף. ע"ש.

 

אות יוד באזן, ואות ה' ראשונה בחוטם ואות ו' בפה ואות ה' אחרונה בעינים. כמו שנתבאר בדיבור הסמוך, שכל זה גרם העליה דאורות נה"י דא"ק לנקבי העינים. כי אז היו הנקודות דס"ג שהם ד' הקומות: חכמה, בינה, ז"א ומלכות, אשר יצאו בהס"ג אחר הזדככות המסך של הכתר דגוף הס"ג הנקראים טעמים, היו מתפשטים למטה מהטבור דא"ק הפנימי, והיו מאירים להזו"ן הפנימים אשר שם. ונמצא ב' מיני אורות, שהם נקודות דס"ג וזו"ן פנימים, מעורבים זה בזה, שבחינת הס"ג היא בחי"ב וה' ראשונה דהוי"ה, ובחינת זו"ן הפנימים הם בחי"ד וה"ת דהויה. (כנ"ל דף שצ"ז ד"ה או"א. ודף שצ"ה ד"ה עלו). ושם נתבאר טעם עליתם של ב' הההין האלו למ"ן לנקבי עינים, וענין התחלקותם לב' מדרגות, עש"ה בכל ההמשך. וזה אמרו, שה' אחרונה עלה לנקבי העינים, דהיינו מתוך התחברותה עם ה"ר, וע"כ יצאו האח"פ לחוץ מן הראש, שהאח"פ האלו הם יה"ו. כלומר שנחשבים לבחינת ראש תחתון שיש בו ע"ס שלמות, חוץ מה' אחרונה החסרה להם מטעם שנשארה בנקבי העינים.

 

וזה אמרו, יה"ו, באח"פ וה' אחרונה בעינים. כי עתה נתחלק הראש של הטעמים, לב' ראשים, שה' אחרונה נשארה בראש הא', שהוא גלגלתא ועינים ובראש הב' אין יותר, רק יה"ו שי"ה הם כח"ב ו' הם חג"ת נה"י,

 

 

כנודע, ומלכות שה"ס ה"ת חסרה בראש הב'.

וכדי להבין אלו הב' ראשים הנ"ל צריכים ללמוד אותם, מהפרצוף נקודים שיצא על ידי זווג הזה דנקבי עינים כי במקום הזה שנתהוה הזווג, שהוא בראש הס"ג, הנה הוא עצמו לא נשתנה משום ההתחלקות שנעשה על נקבי עינים כנ"ל (דף שצ"ב ד"ה והנה הגם עש"ה). אלא רק אותה הקומה שיצאה מזווג הזה דנקבי העינים, היא שקבלה כל אותם השנוים המסתעפים מעלית ה"ת לנקבי העינים. וקומה זאת שיצא משם נקרא עולם הנקודים.

ותדע שג' ראשים יש להבחין שם בעולם ההוא דנקודים. וכל ג' הראשים הם רק ע"ס של ראש אחד מבחינת מה שהיו מלפני עלית מ"ן לנקבי העינים. וצריך שתזכור סדר עליות האורות לזווג ב' פרצופים ע"ב וס"ג שמקודם לכן. כי אחר הסתלקות האורות מפרצוף העליון, עולים ב' הרשימות העליונות לזווג בהראש דעליון, שמשם נולד התחתון, והם נחשבים לזכר ונקבה, שעושים מתחלה ב' זווגים בהראש של העליון, ונכללים זה מזה, ומשם יורדים ומתפשטים למקומם בגוף העליון המיוחס להם, וחוזרים ומתפשטים שם בעצמם לראש וגוף. כנ"ל (ח"ג פ"ד סעיף נ' ודף שצ"ה ד"ה עלו. עש"ה).

ונמצא שאחר שעלו הרשימות של הנקודות דס"ג עם הה"ת לנקבי עינים דראש הס"ג ונתכללו שם בב' הזווגים חזרו למקומם לטבור דא"ק, ונתפשטו שם בראש וגוף כתמונת הזווגים שעשו בהראש, דהיינו במקום נקבי העינים. וכבר נתבאר שהמסך דנקבי העינים עומד בהטבור (כנ"ל דף ת"א ד"ה פרסא). דהיינו במקום הפרסא שנתקן שם. ונמצא ע"כ, שהראש דפרצוף זה, יצא מהטבור ולמעלה עד החזה דס"ג, ובו רק ב' הספירות גלגלתא ועינים, אשר ה"ת היא בנקבי העינים

 

תלד                  חלק ו'   תלמוד עשר הספירות     נקודים

 

ה' ראשונה ותגין אות ו', ואותיות ה' אחרונה. וכאשר נחלק גם את הטעמים, תהיה אות יוד באזן, ואות ה' ראשונה בחוטם ואות ו' בפה. ואות ה' אחרונה בעינים. הרי כי העין יש לו בחינת ה' אחרונה וה' ראשונה.

 

מה) וז"ס מ"ש בתיקונים, אני ישנה נגד ה' אחרונה, כי בביטול אור הנקודים, אני ישנה בסוד השינה, גם אני ישנה אותיות שניה, כי חכמה הוא ה"ר והיא שניה לכתר. כי נודע שהטעמים הם כתר, והנקודות הם חכמה והתגין הם בינה, ואותיות ז' תחתונות. נמצא, כי העין היא בחינת חכמה, שהם הנקודות. וזה הטעם שחכמי העדה נקראו עיני העדה. כמ"ש והיה אם מעיני העדה וגו',

 

אור פנימי

 

 

האלו. והוא ראש הא' שבפרצוף הנקודים. והוא נחשב בערך הרדל"א דאצילות. כי הוא אינו מצטרף כלל לפרצוף נקודים כנ"ל (דף ת"ט ד"ה ג"ר שבהם) אלא הוא בחינת שורש עליון להפרצוף של נקבי העינים.

והנה ג' הספירות דראש: אזן חוטם פה, שיצאו ממדרגת הראש הא', להיותם נמצאים למטה מהמסך שלו, הם כוללים ב' ראשים. כי המה נבחנים לג' ספירות אח"פ מבחינת מה שחסר מן הראש הא', הנקרא ישסו"ת, אבל בערך עצמם יש להם ע"ס שלימות גו"ע ואח"פ. והם הנקראים ג"ר דנקודים העומדים מהטבור ולמטה דא"ק. והם עצם הנקודים, שבהם נוהג אותם ב' הזווגים דקטנות וגדלות, שבקטנות נמצאת ה"ת בעינים דראש ההוא, וג' הספירות אח"פ נחשבים לראש תחתון ולבחי' חג"ת בערך העליון, שהוא ראש הב', להיותו למטה מנקבי העינים שלו. ובגדלות יורדת ה"ת אל הפה דהיינו למלכות הכוללת כל ג' ראשים, ואז מצטרפים הגו"ע שהם ראש הב', אל האח"פ שהם ראש הג', ונעשים לראש אחד. הרי שמע"ס של ראש אחד, נעשו ג' ראשים. שראש הא' שהם גו"ע נקרא ישסו"ת, ונחשב עוד לבחינת טעמים, ולא לבחינת נקודים. וראש הב' הוא הגו"ע של הג"ר דנקודים שהם אח"פ שנחסרו מיש"ס ותבונה וכלפי עצמם יש בהם ע"ס. וראש הג' הוא האח"פ שנחסרו מראש הב' ונעשה

 

 

כלפי עצמו לראש ג'. וראש הב' הוא כתר דנקודים וראש הג' הוא חכמה ובינה דנקודים. וה"ת נמצאת בעינים דראש הב'. ויה"ו נמצאים בראש הג', ובזווג של הגדלות המחברם יחד, שיורדת ה"ת אל הפה דראש הג', והב' ראשים התחתונים נעשו לראש אחד, נמצא בהם השם הוי"ה כסדרו י"ה ו"ה. כי ה"ת חזרה למקומה.

 

העין יש לו בחינת ה' אחרונה וה' ראשונה. כי כל פרצוף הנקודים הזה שנקרא אור העינים, הוא מבחינת הנקודות דס"ג שעלו ונסתלקו מנה"י דא"ק ונעשו מ"ן בנקבי העינים, הרי שהעינים הם בחינת ה"ר דהוי"ה, כי נקודות דס"ג הם ה' ראשונה, כנ"ל בדברי הרב. ובחינת ה' אחרונה שעלתה עמהם יחד לנקבי העינים, שנעשה גם היא לבחינת העינים, הרי שהעינים הם בחינת ה' אחרונה דהוי"ה. ונמצינו למדים שהמסך שבנקבי העינים, הוא מסך כפול מב' ההין יחדיו. וכבר נתבאר שזהו השורש לשיתוף מדה"ר בדין, שהתחלתו נעשה בחיבור ב' ההין ה"ר וה"ת בנקבי העינים.

 

מה) אני ישנה נגד ה' אחרונה כי בביטול אור הנקודים אני ישנה: כי עיקר שבירת הכלים היה מבחינת ה' אחרונה, ומזה נמשך לה סוד השינה, וע"כ נרמז השינה בה' אחרונה.

 

חלק ו'   עץ חיים נקודים                          תלה

 

מו) ובאלו הנקודות הם בחינת המלכים שמלכו בארץ אדום שמתו, כמ"ש בע"ה. וז"ס והארץ היתה תהו ובהו, כי הארץ היא ה' אחרונה, שהוא בחינת העין כנ"ל. והיא אשר היתה תהו ובהו, שהוא ענין מיתת המלכים, עד שבא התיקון שלהם, ואז נאמר, יהי אור ויהי אור. וזהו פקח עיניך וראה שוממותינו.

 

מז) ולהבין פסוק זה נבאר מציאות הענין ונאמר, כי הנה הנקודות הם ט', שהם: קמץ פתח צירי סגול שבא חולם שורק חירק קיבוץ. אמנם ג"כ יש בהם בחינות עליונות שהם ניקוד חולם, ואמצע כגון שורק, וכל השאר הם תחתונים, שמקומם הם תחת האותיות. ואח"כ יתבאר כל זה בע"ה.

 

מח) והנה כל הז' אחרונות של הנקודות הם צורת יודי"ן, חוץ מב'

 

אור פנימי

 

 

חכמה היא ה' ראשונה וכו' והנקודות הם חכמה. כמ"ש לעיל (דף תל"ב ד"ה כשתמנה. וד"ה אות יוד בדף תל"ג). שהאורות שעלו למ"ן מנה"י דא"ק, הם כוללים כל הנקודות דס"ג, שהם מחכמה ולמטה עם הזו"ן דא"ק. ונודע שהפרצוף נקרא על שם ספירה העליונה, וע"כ מכונים הנקודות בשם חכמה.

 

מז) עליונות שהם ניקוד חולם, ואמצע כגון שורק, וכל השאר הם תחתונים: כי ג' אורות שמשו בנקודים הא' הוא הבל הטבור, שהוא בחינת פה דראש הא' הנקרא ישסו"ת, ואור הזה מכונה חולם, שמאיר ממעל לאותיות והוא משום שראש הא' אינו נחשב לבחינת אור הנקודות ממש, אלא רק לשורש בלבד, ואפילו בשעת הגדלות, אינו מתחבר לאחד עם האח"פ שלו שהם ג"ר דנקודים, (ועי' לעיל באו"פ דף תכ"ג ד"ה החולם). אור הב', הוא, הבל היסוד, שהוא בחינת זו"ן הפנימים, המאירים לג"ר דנקודים, ו' לאמא, י' לאבא, כנ"ל בדברי הרב דף תכ"ג אות ל"א. ואור הזה נקרא שורק, משום שמאיר בתוך הכלים דאו"א. ואור הג' הוא אור המושפע מפה דנקודים ולמטה לז"ת דנקודים, שהם נמשכים מהפרסא, ע"י הזווג דגדלות, (כנ"ל באו"פ תכ"ד ד"ה וז' נקודות). וע"כ

 

 

המה בחינות נקודות התחתונים שמתחת לאותיות, כלומר שנמשכין מתחת הכלים דהעליון, כי הפרסא הוא גמר סיום אצבעות רגלין דס"ג דא"ק.

 

מח) הז' אחרונות כו' הם צורת יודין חוץ מב' נקודות הראשונות. כי הקמץ פתח, הם שורשם של כל הנקודות. כמ"ש הרב לפנינו. כי הקמץ הוא כתר ופתח הוא חכמה. וכבר ידעת שהג"ר דנקודים מתחלקים על גלגלתא ועינים הנק' כתר ועל אח"פ שיצאו לבר מכתר הזה, הנק' חו"ב, שענין התחלקות הזה הוא מפאת ב' ההין שנתחברו יחד, ועלו לעינים שמשום זה נתחלקו הע"ס דראש הנקודים בסוד ה"ת בעינים, ויה"ו באח"פ. פי' כי המסך דבחי"ב דהתלבשות שה"ס ה' ראשונה, מכונה כאן בשם ו' להיותו בחינת זכר, וה' אחרונה שנתחברה עם הו' הזו שבנקבי העינים, היא בחינת הנקודה שבתוך הו', כי נקודה מורה על מדת הדין, בסוד נקודה שחורה דלית בה לבננותא כלל. אמנם חיבור הנקודה עם הו' בנקבי העינים, אינו עושה שם בחינת שורק, אלא רק בחינת קמץ, כי הו' מושכבת ומתחתיה הנקודה שה"ס רקיע וניצוץ. וטעם הדבר הוא, משום שהאח"פ נמצאים יוצאים לחוץ מחמת חיבור הזה של הרקיע והניצוץ, וע"כ מכונים בשם קמץ

 

תלו                   חלק ו'   תלמוד עשר הספירות     נקודים

 

נקודות הראשונות שהם קמץ פתח שהם ב' ווי"ן ויו"ד. והענין כי כאשר

 

אור פנימי

 

 

מלשון קימוץ וסיתום, הנעשה מסבת עלית וחיבור ה"ת בעינים. כי היה"ו המאירים עתה באח"פ המה בקמיצו וסיתום, כי סובלים משתים: אחת שכל קומתם הוא בחי"א, להיותם בחינת הנקבה דכתר כנ"ל (דף תי"ג ד"ה והנה הזכר עש"ה). שצריכים לקבל הארת ג"ר מהזכר שהוא הכתר, אמנם מחמת הקמץ שבכלי דכתר, כבר אינם נחשבים לבחינת ראש, ואינם יכולים להתכלל בהזכר שבכתר. ושנית: כי נעשו לבחי' גוף וע"כ נמצאים החו"ב אלו בבחינת אב"א.

אמנם בבחינת עצמם הם בחינת יה"ו, כנ"ל בדברי הרב, שיה"ו באח"פ. ויש בזה ענין רב, כי משמיענו בזה, שבחינת ה"ת שה"ס הנקודה שמתחת הפתח, שבנקבי העינים, העושית שם את הקמץ כנ"ל, הנה היא לא ירדה משם לבחינת האח"פ, אלא רק בחינת הרקיע שה"ס הקו שממעל להנקודה, שהוא כעין פתח, הוא לבדו ירד לאח"פ, בלי לקחת עמו אף משהו מהנקודה, דהיינו מה"ת, אלא המסך שבפה, הוא ו' לבד, בלי הנקודה הכלולה בו בנקבי עינים.

והנה נתבאר, שהמסך שבכלי של כתר דנקודים, כולל בתוכו פתח ונקודה, שה"ס רקיע וניצוץ דהיינו צורת קמץ. והמסך שבכלי דחו"ב דנקודים, הוא רק התפשטות של הפתח, הכלול בהקמץ אשר בנקבי העינים, דהיינו שבכלי דכתר, ואין בו מהנקודה כלום.

אמנם בעת הזווג דע"ב ס"ג, הגורם להורדת ה"ת מנקבי העינים, למקום הפה כמתחילה, כנ"ל (דף ת"ו ד"ה וזווג ב'). נמצא שהקמץ שבכלי דכתר יורד ומתחבר בהכלי דחו"ב ששם היה רק פתח. ובזה נעשה פתיחת העינים, כי מקום הזווג שהיה בנקבי העינים בסוד הקמץ כנ"ל, שהיה סותם האורות נפתחו להרוחה, כי חזרו האח"פ אל הראש. כנ"ל עש"ה. כי אז ירד האור אל הז"ס

 

תחתונות דנקודים. והנך רואה איך מהזווג של קמץ ופתח, יצאו כל שאר הנקודות.

ונתבאר שאחר ירידת הקמץ למקום הפה, דהיינו ע"י הזווג דגדלות, אז יצאו ז"ס התחתונות, ונמצא שהז' נקודות האלו יצאו מסוד הנקודה, אשר בתוך הקמץ. כי כל עוד שהנקודה זו היתה כלולה בנקבי העינים, ובפה של הנקודים, לא היה רק הפתח בלבד, אז לא יכלו הז' נקודות להתפשט מהפה ולמטה, כי אז האח"פ עצמם היו בחינת גוף, והפתח שבפה היה בבחינת מלכות דמלכות, הנקרא טבור. אבל אחר ירידת ה"ת למקום הפה אז נפתחו האורות של ז"ס התחתונים ויצאו למקומם, הרי שכל שבחם של הז"ת נמשכה מהנקודה, ולפיכך נרמזו בצורת יודין, דהיינו נקודות לבד, כי אינם נמשכים מסוד הרקיע, שהוא פתח אלא מסוד הניצוץ כמבואר.

וזה אמרו "כל הז' אחרונות של הנקודות הם בצורת יודין חוץ מב' נקודות הראשונות שהם קמץ פתח, שהם ב' ווין ויוד" שהוא מטעם הנ"ל. כי ווין שה"ס פתח, אינם כלולים רק בכתר וחכמה, ו' ונקודה בכתר שהוא צורת קמץ. וו' לבד בחכמה, שהוא צורת פתח. אבל בז"ת אין שם רק בחינת הנקודה לבד, כי משם הם יוצאים, כנ"ל.

 

העין יצאו הנקודות: היינו כנ"ל בדיבור הסמוך, שע"י ירידת ה"ת מהעינים יצאו כל הנקודות.

כ"ב אותיות שמהם נעשו הכלים של הנקודים: הכלים נקראים אותיות והמספר כ"ב, כולל כל בחינות הכלים שבהמציאות. כנודע. וכבר נתבאר איך מהזווג של קמץ ופתח יצאו כל הז"ת. וגם יצא להם אז בחינת כלים חדשים המכונים כלים דאחור, כמ"ש במקומו.

 

חלק ו'   עץ חיים נקודים                          תלז

 

נמנה כל היודי"ן שיש בז' נקודות אלו, הם י"ג יודי"ן גימטריא ק"ל, כמנין עי"ן, להורות כי מן העין יצאו הנקודות, ונשאר קמץ פתח שהם י' וב' ווי"ן, שהם גימטריא כ"ב והוא סוד כ"ב אותיות, שמהם נעשו הכלים של הנקודים.

 

מט) וא"ת למה נרשמו ונרמזו הכלים בב' נקודות הראשונות שבכולם והמעולות. אמנם הענין הוא, כי מאלו ב' נקודות הראשונות, שהם כתר חכמה של הנקודות כנודע, מהם נעשו כלים אל השאר, והם אשר הולידו והוציאו כלים לספירות אשר תחתיהן. עוד טעם ב' לפי שנודע כי הז' נקודות תחתונות הם ז' מלכים שמתו, אבל הראשונים לא מתו. ונודע כי בחי המיתה הוא שבירת הכלי לכן הז' נקודות אחרות נשארו בלא כלי, רק אור לבדו, שהוא בחינות הנקודות. אבל הראשונים שלא מתו, ונשארו עם הכלים שלהם, הנה האורות נעלמים ומתלבשים תוך הכלים, ונקרא ע"ש הכלים, שהם הכ"ב אורות הרמוזין בקמץ ופתח כנזכר.

 

נ) והנה הקמץ מורה על הכתר כנודע, והכתר הוא טעמים, והפתח מורה על החכמה והם הנקודות, ולכן נקראים ב' נקודות אלו, קמץ ופתח,

 

אור פנימי

 

 

מט) הראשונים לא מתו: אלא שחזר הקמץ לנקבי העינים כמו שהיה מקודם לכן, וכן הפתח נשאר שוב לבדו בכלי דחכמה, כי בהיותם במקומם כמו שהיו בתחלת אצילותם, נבחנים לכלים דפנים שאין ביטול ושבירה נוהג בהם.

 

נ) והפתח מורה על חכמה, והם הנקודות: כלומר, שהנקודות דהיינו הז"ס תחתונות יצאו מהזווג הזה דקמץ פתח שהם כתר וחכמה. כנ"ל. ואז יוצאים ומתגלים הנקודות דס"ג כמ"ש להלן.

הטעמים דס"ג שהם בחינת אורות אח"פ וכו' וכשבאו בחינות הנקודות וכו' נפתחו בפתיחו דעיינין: וצריך שתבין כאן את ההפכיות הנעשה בסבת עלית ה"ת בעינים, שהנקודות קדמו להטעמים. כי עיקר ההבחן בין טעמים לנקודות הוא, אשר הטעמים דס"ג שהם עד הטבור, לא נתחברו בה"ת, דהיינו בזו"ן הפנימיים דא"ק. והנקודות

 

 

של הס"ג, שהם הט"ת מחכמה ולמטה נתחברו עם הה"ת ועלו למ"ן לעינים. כנ"ל בדברי הרב (דף שצ"ו אות ו'. ובאו"פ שם). והנה כאן בפרצוף שיצא מהזווג הזה דנקבי העינים, נעשה ההיפך. כי בחינות הנקודות, דהיינו החיבור של ה"ר בה"ת נעשה בנקבי העינים, ובחי' הטעמים, דהיינו בחינת ה' ראשונה שלא נתחברה כלום עם הה"ת, יצאו באח"פ, כנ"ל (באו"פ דף תל"ו ד"ה אמנם). ונמצאו הנקודות למעלה בנקבי העינים, והטעמים למטה באח"פ. שהוא בהיפך מעמידתם בס"ג, ששם הטעמים הם למעלה מטבור, והנקודות היו למטה מהטבור. אמנם באמת עדיין אין זה נקרא יציאה להנקודות, כי כל עוד שבחינות הנקודות הם בנקבי העינים אינם מגולים לחוץ, כי הם שם בסוד קמץ כנ"ל (דף תל"ה ד"ה הז'). אלא אח"כ ע"י הזווג דע"ב ס"ג שהנקודות יוצאות מהעינים לפה מתחת הטעמים, שנבחן שהנקודה הדבוקה בהפתח נפרשה ובפרדה משם, ונשארו העינים בסוד

 

תלח                  חלק ו'   תלמוד עשר הספירות     נקודים

 

כי הם מורים על ענין הנ"ל. והוא, שכל זמן שעדיין לא יצאו רק הטעמים דס"ג, שהם בחי' אורות אח"פ, עדיין היו האורות סתומים וקמוצים, וכשבאו בחי' הנקודות שהם חכמה שהוא פתח, והוא בחי' העין כנ"ל, אז הם נפתחו בפתיחו דעיינין כנזכר בתיקונים. וזהו ענין נקודות פתח. אבל בתחלה בבחינות הטעמים, שהם כתר הוא קמץ, כי האורות היו קמוצים וסתומים.

 

נא) ונחזור לענין הפסוק פקח עיניך. כי כאשר בא בחי' העי"ן, שהם הנקודות אז נאמר פקח עיניך, שאז הוי בפתיחו דעיינין. והנה כבר נתבאר כי כל בחינות האלו הם בשם ס"ג, ושם זה רומז לבינה, שהוא גבורה עלאה דבה תליין הדינין, לכן בזו הבחי' של ס"ג, היה ענין ביטול המלכים. גם בפרטות ס"ג עצמו יש בו בחי' הטעמים, שגם הם נקראים ע"ב, עם היותם בס"ג, אבל הנקודות דס"ג הם עיקריות דס"ג עצמו, שהם ס"ג דס"ג ושם היה ביטול ומיתה. וז"ש הכל ס"ג יחדיו. כי בשם ס"ג היה כל הביטול. וס"ג עצמו מורה ע"ז שהוא מלשון נסוגו אחור, שהוא ביטול המלכים.

 

נב) והנה העין נקרא ג"כ ע"ש ס"ג, כמו אח"פ הנ"ל, והוא בענין זה כי הלא כאשר היה ג' בחי' הנ"ל, שהם אח"פ, שהם הטעמים, היה שם ס"ג שלהם בחי' הוי"ה שהוא ס"ג: יו"ד ה"י וא"ו ה"י. אמנם בעין, שהוא בחי' הנקודות, הוא ס"ג של ג"פ אהי"ה, שהוא בגימטריא ס"ג ג"כ. וזהו ס"ג אשר בעין.

 

נג) והנה כל אהיה מאלו הג', לוקח כל בחי' כ"ב אתוון, הנרמזים בקמץ פתח כדי לעשות מהם כלים, ע"י הסתכלות העין בהם, וא"כ כל שם אהי"ה מהם כולל כל בחי' כ"ב אותיות. ונמצאו ג' שמות אהי"ה, עם ג"פ כ"ב אותיות, ע"ה, עולה ק"ל בגימטריא עי"ן, הרי איך שם ס"ג רומז ג"כ בעין.

 

נד) וזהו פקח עיניך וראה, כי באח"פ יש ג"פ ס"ג, בגימטריא פקח

 

אור פנימי

 

 

פתח לבד בלי נקודה, ואז נפתחו העינים. והאח"פ חוזרים לראש, והז"ת באים למקומם.

וזה אמרו "שכל זמן שלא יצאו רק הטעמים דס"ג היו האורות סתומים" כלומר, כל זמן שה"ת היתה בהעינים, שהנקודות לא יכלו לצאת רק הטעמים לבדם בסוד יה"ו הנקיים מה"ת, הנה אז היו האורות סתומים וקמוצים. "וכשבאו בחינות הנקודות שהם

 

 

חכמה שהוא פתח, נפתחו בפתיחו דעיינין", כנ"ל, שאז ירדה הנקודה הדבוקה בהפתח אשר בעינים, ומתגלה אור של הנקודות דס"ג לחוץ, שהם בחינת חכמה, כנ"ל, (דף תל"ה ד"ה חכמה).

 

נד) פקח עיניך וראה, כי באח"פ יש ג"פ ס"ג גי' פקח ע"ה ואחריהם בא בחינת

 

חלק ו'   עץ חיים נקודים                          תלט

 

ע"ה, ואחריהם בא בחי' עינים. וזהו פקח עיניך, כי' ג' אהי"ה אלו שבעינים, הם בחי' אהי"ה ביודין, גימטריא קס"א מנין עיניך ע"ה. וזה וראה שוממותינו, כי כאן היה שממון גדול וביטול המלכים.

 

אור פנימי

 

 

העינים: כלומר, שהתפלה היא כדי להיישיר הסדר, שיהיו יה"ו שהם הטעמים למעלה וס"ג אשר בעינים שהיא בחינות החיבור של ב' ההין אשר שם, הנה היא תרד למטה אחר מקום הטעמים. כי אז אחר שיורדת הנקודה הדבוקה בהפתח אשר בעינים, ונשאר הפתח בלי החיבור דה"ת. אז נפתחים העינים בסוד פתח. וזה אמרו "ואחריהם בא בחינת העינים"

 

כלומר אחרי הטעמים הרמוזים בהגימטריא פקח".

וזה וראה שוממותינו, כי כאן היה שממון גדול וביטול המלכים. כי ע"י החזרת הסדר למקומו כבדיבור הסמוך, שתרד ה"ת למטה ויה"ו יחזרו למעלה, נמצא מתתקן כל השממון הגדול שנעשה בסבת שביה"כ. והיינו עם כל התיקון כלים שיש לנו היום בעולם התיקון.

 

 

 

תמ                    חלק ו'   תלמוד עשר הספירות     נקודים

 

הסתכלות פנימית

 

צריכים לדעת, שעולם הנקודים הוא השורש הראשון שעולמות אבי"ע נמשכים ממנו, כי כאן נתקן והושרש ענין השיתוף דמדת הרחמים בדין, בבחינת התחלה ראשונה. שהוא סוד עשרה מאמרות שהעולם נברא בהם. שפירושם עשרה כלים להתלבשות האור העליון. כמו שכבר הארכנו בזה לעיל באו"פ בתחלת חלק ד'. אבל בג' פרצופי א"ק הקודמים לא היו שם אלא בבחינת מאמר אחד, שפירושו, שאור העליון התלבש רק בכלי אחד, הנקרא מלכות, אבל הט"ס הקודמות להמלכות, היו נקיים לגמרי מבחינת כלי.

 

ולפיכך צריכים להבין היטב השתלשלות הענינים המובאים בדברי הרב שבחלק זה. ואיך הם באים ומתקשרים בדרך סבה ומסובב, מג' פרצופים הקודמים. ונבאר מתחלה סדר האצילות של פרצוף הנקודים הזה, מהפרצוף העליון שלו הנקרא ס"ג דא"ק.

 

 

א) כבר נתבאר אשר הגורם העיקרי להתהוות כל פרצוף חדש, הוא ענין הביטוש דאו"מ ואו"פ זה בזה, כי זה המסך, והאו"ח שהוא מעלה, הממשיך ומלביש האו"פ של הפרצוף, הנה במדה כזו שהוא מלביש וממשיך את האו"פ נמצא מדחה מן הפרצוף את אור המקיף השייך להפרצוף. כנ"ל (דף רי"ג (אות ד' באו"פ סעיף ז'). והביטוש הזה של האו"מ מזכך את המסך מעביותו עד שמעלהו לשורשו דהיינו שמזכך אותו לגמרי מבחינת העביות דגוף עד שמשתוה להמלכות של ראש דאותו הפרצוף, שזה נבחן שהמסך עלה ונכלל בהמסך שבמלכות דראש, בהזווג ממטה למעלה אשר שם, ואז מתחדש המסך דגוף בעביות חדשה, המעלה קומה חדשה דע"ס בראש תוך סוף, וקומה חדשה הזו נבחן לפרצוף חדש ובן אל הפרצוף הקודם, שבו נעשה דבר ההזדככות והזווג החדש. כנ"ל (בחלק ג' בתשובה ר"י עש"ה). ואותו האור של פרצוף החדש הנולד, הוא בחינת חלק מאור המקיף של פרצוף העליון. כי אין האו"מ מתגלה רק ע"י אצילות פרצופים ונשמות של התחתונים. בסוד דחז"ל, אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף. שפירושו כל אוצר הנשמות הכלולים באו"מ העליון הכולל. וז"ס הביטוש דאו"מ באו"פ, כי זה כל אורח גילויו. כמבואר.

והנך מוצא, שהמסך דגוף שהוא המסך דטבור, הוא עיקר הפועל האצילות דתחתון. כי הוא העולה להתכלל בזווג עליון של ראש,

 

 

והוא המעלה את הרשימות של הע"ס הנשארות אחר הסתלקות האורות של הגוף דעליון, אל המאציל, שהיא המלכות דראש. כמ"ש בחלק ד' בתשובה ר"י הנ"ל באורך, עש"ה. וטעם הדבר, כי בהקדושה נמצאים תמיד ההעלמה והגילוי עולים כאחד, ובכל מקום שאתה מוצא העלמה תדע ששם הוא מקום הגילוי ג"כ, שהם נאחזים זה בזה, כדמיון הפתילה והאור בהנר. וכל כיסוי והעלם הוא ההכנה היחידה, לבחינת הגילוי שלה, באופן, שלולא אותה ההעלמה, לא היה שום מציאות להגילוי ההוא, כמו שאין מציאות לאור הנר זולת הפתילה.

וכבר ידעת, שהמסך דטבור הזה, במציאותו הראשונה דהיינו בפרצוף הא' דא"ק, היה הגורם היחיד למציאות החושך וחלל הפנוי בהעולמות, וכל ההפרש מעולם הא"ס ב"ה שמילא את כל המציאות לבין פרצוף הא"ק, שהוא רק בחינת קו דק של אור, נתהווה בסבת מסך דטבור הזה, שעכב על אור העליון ולא נתנו להתפשט ולמלאות את כל המציאות כדרכו, ועשה סוף וסיום על אור העליון בנקודה האמצעית, כמ"ש כל זה בחלקים הקודמים באורך. ואע"פ שענין העיכוב והכאה על אור העליון עשה המסך בהמלכות דראש, אמנם נודע שהמסך דראש אינו מעכב לאור העליון. אלא בבחינת "כח" לבד, משום שגם בחינת הלבשה אינו נוהג כלל בראש, ומכ"ש עיכוב על הלבשה, אלא כל הנרשם בבחי' "כח" יוצא

 

חלק ו'   הסתכלות פנימית           נקודים                          תמא

 

 

ומתגלה בהגוף ב "פועל" ובחינת ההלבשה שעשה באו"ח דראש, דהיינו על ט"ס הראשונות מתגלה בט"ס ראשונות דגוף, שמקומם מכונה, מפה עד הטבור והעיכוב ודחיה שעשה בראש, מתגלה בהמלכות דגוף, שמקומה מכונה מטבור עד סיום רגלים, באופן שמסיום רגלים ולמטה, נעשה חושך גמור, כי כבר נפסק שם הקו אור שנמשך מא"ס ב"ה. ונודע, שנקודת הסיום הזה, היה אז בבחינת עוה"ז, דהיינו כדור ארצנו ממש, בסוד הכתוב ועמדו רגליו על הר הזיתים.

ב) והנה נתבאר, אשר כל בחינת הדין שישנו בהמציאות, צרור וחתום במסך דטבור במציאותו הא', שהוא פרצוף הראשון דא"ק, ולפיכך, נעשה שם ביטוש חזק בין או"מ לאו"פ, כי האו"פ שנתלבש בעקודים דפרצוף הזה, היה קטן מאד בערך אור העליון הנשאר מחוץ, שהוא כל האור הקודם שהיה ממלא כל המציאות, הנקרא אור מקיף כלפי הפרצוף ההוא, ומקום של הבטישא היה בהמסך דטבור, כי לולא המסך ההוא, היה אור המקיף בא בפנימיות המציאות כמקודם לכן. וזה גרם הזדככות המסך והסתלקות האורות של העקודים דפרצוף הא' דא"ק שנקרא פרצוף גלגלתא. והמסך עם כל הרשימות שנשארו מהע"ס, עלו ונתכללו בזווג המלכות דראש, דפרצוף הזה. מלבד בחינה אחרונה שאינה מנחת רשימו, כנודע.

והנה הזווג נעשה שם על הרשימו דבחינה העליונה, הכלולה בהמסך, שהוא הרשימו דבחי"ג, כי הרשימו דבחי"ד נעלמה להיותה בחינה אחרונה, וע"כ נעשה שם הזווג על בחי"ג ויצא קומת חכמה, מכח עלית המלכות בחוטם, מחמת שנתכללה עם המסך דטבור הכלול רק מבחי"ג. כנודע. כנ"ל בחלק ג' בתשובה אות ר"י ע"ש. ונתבאר שם שאחר שהוכר העביות שבהרשימות דמסך דטבור שהם באים מעביות דגוף, נמצאים תיכף שיורדים מהראש לגוף, והוא לבחי"ג של הגוף, המכונה חזה, שמחזה ולמעלה מוציא ע"י זווג עם אור העליון, ע"ס דראש, עד הפה דפרצוף העליון, ומחזה ולמטה מתפשט

 

 

בע"ס דתוך וסוף של הגוף, המסתיימים במקום הטבור של העליון, כי אינו יכול להתפשט למטה מטבור, להיותו חסר בחי"ד, ולמטה מטבור הוא מקום דבחי"ד.

ג) והנך מוצא, אשר מסך דטבור הזה שהפריע לאור מקיף דפרצוף הא' דא"ק, ולא נתנו להתפשט מטבור ולמטה כנ"ל, הנה מכח הביטוש שהאו"מ עשה בו, נתכשר עתה להמשיך ולהלביש פרצוף שלם ברת"ס. הרי שדוקא כח ההעלמה נתהפך ונעשה לבחינת כח של גילוי. ועוד לא נסתיים בזה, אלא גם המסך דטבור של פרצוף ב' דא"ק הזה, מזדכך ג"כ מכח הביטוש דאו"מ בו, עד שעולה ומתכלל בהזווג של ראש דאותו פרצוף, וגם הוא מתחדש שם, בבחינת עביות חדשה דבחי"ב, כי גם כאן נעלמה הבחי' אחרונה שהיא בחי"ג ולא הניחה ממנה רשימו, כנ"ל. ואחר שהוכר עביות הגוף שבהמסך, נמצא יורד למקום בחי"ב דגוף, שהוא בערך בחינת החזה דהעליון שלו, כי הטבור דפרצוף ע"ב הזה, הוא בחי"ג, כנ"ל, שבפרצוף הב' דא"ק כבר אין שם כלל הבחי"ד, וע"כ נמצא החזה שהיא בחי"ב שלו. וע"כ יורדת הקומה החדשה, אשר נאצלה ממנו, אל מקום החזה שלו. ומחזה ולמעלה, מוציאה ע"ס דראש, ומחזה ולמטה, ע"ס דגוף בתוך סוף. וזה הפרצוף הוא פרצוף הג' דא"ק, הנקרא ס"ג דא"ק. והרי שוב אותו הדבר, אשר כח ההעלמה נתהפך ונעשה לכח של גילוי. כי המסך דטבור אשר הפריע לאו"מ דפרצוף ע"ב, ולא נתנו להתפשט אף משהו למטה ממנו, הנה עתה התחדש והתפשט לפרצוף שלם ברת"ס.

ד) אמנם ענין מסך דטבור אין הכוונה על נקודת הטבור בלבד, אלא על כל הע"ס דסיום שבו, ונקודת הטבור היא רק כח הסיום על כתר חכמה בינה לבד, שלאחריה יש עוד ב' נקודות: נקודת היסוד, ונקודת סיום רגלין. שכח הסיום על הז"א הוא בנקודת היסוד. וכח הסיום על המלכות הוא בנקודת סיום רגלין. וכולם כלולים במסך דטבור. וזכור זה. כי כל זה דמקום המכונה מטבור

תמב                  חלק ו'   הסתכלות פנימית           נקודים

 

 

עד סיום רגלין, הוא רק ספירה אחת התחתונה של הגוף, הנק' מלכות. אשר עליה היה הצמצום ראשון, ובה נתתקן מציאות המסך, המעכב ודוחה את אור עליון מלהתלבש בתוכה, ומתוך שאור העליון כולל, ע"ס, ע"כ גם המסך שבהמלכות הזו, כולל ג"כ עשרה כחות הסיום לעשר הספירות אלו. וההמשך של העשרה כחות הסיום הללו, מכונה מטבור ולמטה. ובזה תבין שכל ענין הביטוש דאו"מ באו"פ הנ"ל, ההולך ומרחיב את הגבול של המסך דטבור ע"ד שנתבאר לעיל, כל זה אמור כלפי אותו מקום שמטבור ולמטה.

 

ה) ולפי"ז צריכים אמנם להבין, המובא בכ"מ, שמקום מ"ה וב"ן הוא מטבור ולמטה של הפרצוף. וכן ענין חמשת הספירות תנהי"מ של הפרצוף, שמקומם הוא מטבור ולמטה דכל פרצוף. ולפי הנ"ל הרי אין שם רק ספירה אחת לבד, שהיא ספירת המלכות.

והענין הוא, כי כבר כייל לן הרב בכ"מ, אשר אין מלכות בלי נה"י. בסו"ה ג' עדרי צאן רובצים עליה. וטעם הדבר, כי נתבאר לעיל (דף של"ו ד"ה ועתה, עיי"ש). אשר ג' הספירות: הוד יסוד מלכות, הם כולם רק התפשטות הכלי מלכות לבד, הרי שבכלי מלכות עצמה יש ג' ספירות הי"מ. גם נודע שבבחינת האחורים נחשבים הנצח והוד לספירה אחת, וכלולים זה בזה בלי הפרש והכר ביניהם, כמ"ש זה במקומו. ונחשבים ע"כ, כל אלו ד' הספירות: נהי"מ, לספירת המלכות בלבד. אלא כשמגיע אליהם האור מבחינת הפנים, מתחלק אז הנצח מן ההוד, וניכר גודל מעלתו על ההוד, ונחשבים אז לב' ספירות נבדלות. ואפילו אז, כיון שד' הספירות נתחברו פעם, שוב אינן מתפרדות, אלא שנבחן אז, שהנצח כולל ד' הספירות נהי"מ מבחינת הימין, וההוד כולל ד' הספירות נהי"מ מבחי' השמאל. כמ"ש כל זה במקומו. והנך רואה איך שיש תמיד בהמלכות ד' ספירות נצח הוד יסוד ומלכות. ולפיכך תדע, אע"פ שבאמת כל המקום הזה שמטבור ולמטה דא"ק, הוא רק ספירת המלכות

 

 

לבדה, כנ"ל, עם כל זה, יש שם ד' הספירות נהי"מ.

ועדיין צריכים לבאר ענין מ"ה וב"ן, הנמצאים תמיד מטבור ולמטה. וזה ענין אחר לגמרי, כי אינו בערכי הספירות דה' הבחינות דאור ישר, שאז נבחן המקום שמטבור ולמטה לד' הספירות נהי"מ, כנ"ל. אלא הוא ע"פ ערכי שיעור קומה. דה"פ: גלגלתא ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן. ותדע שמצד שיעור קומה נחשבים מ"ה וב"ן לקומה אחת, היוצאת ע"י זווג דהכאה במסך שעביותו הוא מבחי"א, שממשיך רק קומת ז"א בלבד, כנודע. והטעם הוא, כי אין כאן אלא ד' בחינות של עביות בהמסך, שעל מסך דבחי"ד יוצא קומת הכתר וכו' ועל מסך דבחי"א קומת הז"א, אבל על מסך שכבר מזוכך כמו בחינת הכתר, שממנו צריך לצאת קומת המלכות, הנה שם אינו נוהג הכאה בינו לאור העליון, באופן שיתפשט ממנו קומת פרצוף, בראש תוך וסוף, כי אינו בשינוי צורה מאור העליון, וע"כ אין זווג דהכאה נוהג רק עד מדת עביות דבחי"א לבד. ולא עוד אלא אפילו הבחי"א נבחנת לעביות קלוש מאד, וגם במסך דבחי"א מכונה זווג דהכאה בשם הסתכלות דק, שאין ממנו התפשטות פרצוף בבחינת רת"ס. (כנ"ל, בדברי הרב ח"ג פי"א אות ו' עש"ה באו"פ). וזה הפרצוף מ"ה וב"ן שיצא על מסך דבחי"א, היה זה רק על ידי תיקון מיוחד, דהיינו ע"י עלית ה"ת בעינים שנתחברו שם ב' ההין יחדיו: ה"ר עם ה' אחרונה כמ"ש הרב (בחלק זה דף תל"ד בסוף אות מ"ד. ע"ש). ושיתוף עביות זו עם הבחי"א, גרם לזווג דהכאה המספיק להוצאת פרצוף ברת"ס הנקרא מ"ה וב"ן. אמנם בלי השיתוף עם ה' אחרונה, גם הבחי"א אינה ראויה לזווג מספיק על יציאת פרצוף.

 

ו) והנה נתבאר שכל הגורם ליציאת הקומה דבחי"א, הנק' מ"ה וב"ן, הוא ה' אחרונה, דהיינו המלכות דא"ק, ונמצא שב' פרצופין מיוחסים לה' אחרונה, שהיא בחי"ד: הא' הוא פרצוף גלגלתא דא"ק, שקומתו

 

חלק ו'   הסתכלות פנימית           נקודים                          תמג

 

 

הוא עד הכתר. והב' הוא פרצוף הנקודים דא"ק, שהם מ"ה וב"ן דא"ק, שקומתו עד הז"א, שיצא בסבת עלית ה"ת, שהיא בחי"ד, לנקבי העינים, כנ"ל. ומה שהבחי"ד לא הוציא כאן קומת כתר, כמו בפרצוף גלגלתא דא"ק יתבאר לקמן.

והנך מוצא שע"י הביטוש דאו"מ באו"פ נמצא כח הצמצום אשר בהמסך דטבור של הפרצוף גלגלתא, שהולך ומתרחב, כנ"ל אות ד' כאן. כי אחר שנזדכך לבחי"ג, נתפשט ממנו רת"ס של פרצוף הב' דא"ק שנק' ע"ב. ואחר שנזדכך לבחי"ב, נתפשט ממנו פרצוף ג' הנק' פרצוף ס"ג ברת"ס. ואחר שנזדכך לבחי"א נתפשט ממנו פרצוף הנקודים, שנק' מ"ה וב"ן דא"ק.

 

ז) אלא שצריכים להבין היטב, מאחר שכבר נזדכך המסך לבחי"א, דהיינו מדת עביות שיש בכלי דחכמה כנודע, א"כ איך יצוייר עוד שישתתף כאן הבחי"ד, במדת עביותה, שעל ידי שניהם תצא הקומה דמ"ה וב"ן, כנ"ל. ועוד אם באמת נתחברה כאן הבחי"ד עם הבחי"א, א"כ היה צריך לצאת על הזווג הזה, פרצוף בקומת הכתר, כמו הפרצוף דגלגלתא דא"ק, ולמה לא יצא כאן רק קומת ז"א, דהיינו כשיעור קומת בחי"א, ולא קומת בחי"ד.

והענין הוא כי נודע שאין ענין הזדככות נוהג בכלים. וע"כ, אע"פ שנזדכך המסך דבחי"ד ששמש בפרצוף גלגלתא דא"ק, בעת שהאציל את הע"ב, עכ"ז בכלים עצמם לא נעשה משום זה שום שינוי, והעביות דבחי"ד נשאר בהם כמתחלה, מטרם הזדככות המסך. אלא שלא היה נגלה מהם שום פעולה, אחר שהאור נסתלק מהם, כי כלי בלי אור הוא כגוף בלי נשמה. ולפיכך אחר שהנקודות דפרצוף ס"ג התפשטו והאירו מטבור עד סיום רגלין דפרצוף גלגלתא דא"ק, כמ"ש באורך לעיל דף ש"צ ד"ה אבל. הנה מחמת הארת הס"ג הזאת, חזרה העביות דבחי"ד, אשר בהכלים דמטבור ולמטה דא"ק, לתחיה כמתחלה. ואז התערבה העביות של בחי"ד

 

 

אשר בהכלים שמטבור ולמטה דא"ק, בהמסך שבכלים של הנקודות דס"ג, כי בעת עלית המסך להמאציל נמצא נכלל בכל הרשימות שבהספירות שהאורות נסתלקו משם. כנ"ל (ח"ד פ"ד באו"פ סעיף נ'). וע"כ, כמו שהוא נכלל מרשימות דספירות דס"ג שהם בחי"ב, נכלל ג"כ מרשימות שבכלים דמטבור ולמטה, שהם בחי"ד והעלה אותם ב' הבחינות יחד אל המאציל, שהוא המלכות דראש הס"ג, כנודע.

וכבר ידעת, שהמסך הזה כלול רק מעביות דבחי"א לבד, משום שבחי"ב, היא בחינה אחרונה שבכאן שאינה משאירה רשימו אחריה, רק מבחינת התלבשות לבד, ונמצא המסך כלול מב' רשימות שנשארו אחר הסתלקות האורות מהספירות דס"ג, שהם בחי"ב דהתלבשות, ובחי"א דהמשכה, המכונים זכר ונקבה. כנודע. ולפיכך גם המלכות דראש עלתה אל הבחי"א של ראש, דהיינו לפי מדת העביות הכלולה בהרשימו שנשאר בהמסך, שהיא בחי"א. כמ"ש הרב לעיל בפרצוף ע"ב (דף רצ"ה בסוף אות ו'. ובאו"פ שם ד"ה הם נשארים). אמנם גם הרשימו דבחי"ד כלולה בהמסך, שנשאר בהכלים שלמטה מטבור דגלגלתא דא"ק, אחר הסתלקות הנקודות דס"ג מתוכם, כמ"ש לעיל. וע"כ כיון שעיקרו של המסך הוא בחי"א, והבחי"ד היא רק טפלה אליו, ואיננה כלל מבחינתו, לכן נמשכה עמו לנקבי העינים, שהיא בחי"א של ראש. וע"כ לא נעשה הזווג בהעביות דבחי"ד הממשיך קומת כתר, אלא רק על בחי"א הממשיך קומת ז"א.

 

ח) ועם כל המתבאר עד הנה תבין כי עיקר כל התיקונים תלוים במ"ה וב"ן, שמקום עמידתם מטבור ולמטה דכל פרצוף, כי שם מקום הדין והחסרון שבכל פרצוף, כמו במטבור דפרצוף הראשון דא"ק, כנ"ל באות א' וב', כן בכל הפרצופין, עד סוף עשיה. וכל פרצוף תחתון לא בא אלא למלאות ולהשלים מקום חסרון זה שבהעליון, מחמת כח הדחיה והעיכוב המצוי במסך הטבור

 

תמד                  חלק ו'   הסתכלות פנימית           נקודים

 

 

ההוא, על אור העליון, וכמ"ש לעיל, אשר כל תחתון מגלה חלק מאור הזה שנדחה מחמת המסך דטבור דעליון. באופן, שכל שמתרבה הפרצופין ונשמות, כן הולך ומתרחב הגבול הזה שמטבור ולמטה ונעשה מוכשר לקבלת אור העליון, עד שיתגלה או"מ הכולל הנק' או"מ דא"ס, ואז יהיה גמר התיקון. ולפיכך עיקר כל התיקונים תלוים רק בהפרצופים מ"ה וב"ן שמקום עמידתם הוא מטבור ולמטה. וזכור זה כי הוא ידיעה יסודית בכל הקף החכמה.

והנה עולם הנקודים הזה שהרב עוסק בו כאן הוא מ"ה וב"ן הראשון שנתגלה בהעולמות, ונקרא בשם ב"ן לבד, והטעם כי לא נשתייר ממנו לבא בהעולמות אבי"ע, רק בחינת הנקבה לבדה, הנק' ב"ן. כי הזכר הממשיך המוחין, דהיינו הג"ר, נקרא בשם מ"ה, והנקבה המקבלת המוחין נק' בשם ב"ן.

 

ט) ועתה נבא לעצם דברי הרב, ותחלה נבאר ענין הכלים של פרצוף הנקודים. והנה הרב אומר (דף ת"ח אות י"ט) שהכלים יצאו ע"י הסתכלות עינים באח"פ, ויש להבין למה נשתנה יציאת כלים דנקודים משאר הפרצופים כי נודע, שהמלכות של ראש מתפשטת מינה ובה, לעשרה כלים מלמעלה למטה, בכל אותו הכמות שהאו"ח שלה, הלבישה להע"ס דראש. ולפי זה גם כאן היתה המלכות דעינים צריכה להתפשט בסוד כלים מנקבי עינים ולמטה, בזה השיעור שהלבישה מנקבי העינים ולמעלה. וא"כ היה צריך להיות ההסתכלות, בנקבי העינים, ולא באח"פ.

אמנם ענין עמוק יש כאן, כי נתבאר לעיל באות ז', שאע"פ שהה"ת שהיא הבחי"ד עלתה לנקבי העינים, שהיא בחי"א, עכ"ז לא נעשה הזווג על בחי"ד, אלא על הרשימו דבחי"ב דהתלבשות, המכונה אזן, שהוא בחינת הזכר, ועל הרשימו דבחי"א דהמשכה הנק' חוטם פה. כמ"ש באורך לעיל (באו"פ דף תל"ג ד"ה אות יוד באזן). ונמצא משום

 

 

זה, שהכלים דנקודים אין בהם מבחינת ה"ת דהיינו בחי"ד, ולא כלום, כי הה"ת נשארה בנקבי העינים, ולא נמשך מבחינתה למטה.

ואין להקשות לפי זה, איך נתחלקו גם הג"ר דנקודים לב' ראשים: לגו"ע שהוא הכתר, ולאח"פ שהם חו"ב, כנודע, אשר ה"ת בעינים ויה"ו באח"פ. כנ"ל. אמנם צריכים לזכור שאחר שהרשימות שעלו לזווג לנקבי העינים דראש ס"ג נתכללו בהזווג של ראש, ונתחדש בהם עביותם, הנה תכף יורדים משם למקומם המותאם להם בהגוף, שהוא הטבור, ושוב יורד אור העליון על המסך, ורשימותיו, בזווג דהכאה, ומוציא מטבור ולמעלה ע"ס דראש, ומטבור ולמטה ע"ס דגוף, כמו בכל הפרצופין. וע"כ נמצא שוב ה"ת כלולה בהמסך שבמקום הטבור, ולכן שוב ירדו האח"פ לחוץ, כמו בראש, וע"ד זה בג"ר דנקודים עצמם, אחר שמתחלקים לגו"ע ואח"פ, נמצא שוב ה"ת בעינים. אלא מעינים ולמטה אין ה"ת מתפשטת כלום, כנ"ל, משום שההסתכלות שה"ס הזווג, אינה נעשה בבחי"ד דהיינו בה"ת, אלא בבחי"ב ובחי"א שהם אח"פ. כנ"ל. והנה נתבאר, שהכלים דנקודים הם רק מבחי"ב ובחי"א, ואין בהם מבחי"ד כלום, אע"פ שהמלכות דראש כלולה מן ה"ת, כמבואר.

 

וע"פ זה תבין, דענין השיתוף של מדת הרחמים בדין, שהם החיבור דב' ההין: ה"ר, וה"ת. הנה שיתוף הזה נשאר קבוע וקיים בנקבי העינים, ולא בבחינת האח"פ, שיצאו לחוץ, כי באח"פ שיצאו לחוץ, אין שם אלא בחינת ו' שה"ס המסך דה' ראשונה לבד, כי בחי' ה' תתאה לא נמשכה אליהם מנקבי העינים, כנ"ל. וזכור זה.

 

ועל פי זה, נבין ענין ב' מיני נה"י. שהאירו בחו"ב דנקודים. שהם: נה"י דכתר, (כמ"ש הרב בע"ח ש"ט פ"א ובשער י"א פ"ח. ויובא בחלק ז'). ונה"י דא"ק, דהיינו יסוד דא"ק. (כנ"ל דף ת"ו אות ט"ז). גם ענין דעת עליון שבג"ר דנקודים (כנ"ל דף תי"ט אות כ"ו). וענין דעת תחתון שהוא

 

חלק ו'   הסתכלות פנימית           נקודים                          תמה

 

 

ראש הז"ת ומלך ראשון דנקודים שיובא להלן בחלק ז'.

י) וכדי להבין זה צריכים לידע ידיעה יסודית בענין יציאת ז"ס תחתונות, מכח החיבור דה"ת בנקבי עינים. ותדע, שה"ת זו עשתה ד' פסיעות, עד שבאה למקומה בז"ת של הנקודים. כי תחלה באה לנקבי העינים, בסוד חולם, דהיינו אחר ירידתה מן התכללות שלה בהראש דס"ג אל מקומה בהטבור דא"ק, ונעשה הסתכלות הא' על מסך הכפול שלה, ויצאו ע"ס מטבור ולמעלה עד החזה, הנקרא ראש הא', או ישסו"ת, ובמקום הזה נבחנת הה"ת שבהמסך לבחינת חולם שממעל לאותיות יה"ו, הנק' ג"ר דנקודים. וזה פסיעה הא'. ואח"ז נתפשטה מהטבור ולמטה, לבחינת גוף מבחינת אח"פ היוצאים לחוץ מהראש. שהאח"פ האלו הם הג"ר דנקודים. ונודע, שהם נבחנים ג"כ לבחינת ראש בערך עצמם, בע"ס שלמות, הנחלקים ג"כ לגלגלתא ועינים ואח"פ, (כנ"ל דף תל"ו ד"ה והנה) שגו"ע הוא הכתר דנקודים, ואח"פ הם החו"ב דנקודים. ושוב באה הה"ת בנקבי העינים דהיינו בהמסך דכלי דכתר, המכונה יסוד דכתר, או נה"י דכתר, כי מקום הזווג נק' יסוד או נה"י. וכאן הה"ת מכונה בשם נקודת הקמץ: שה"ס רקיע וניצוץ או קו ונקודה מתחתיה. וזהו הפסיעה הב'.

וכאן הוא עיקר ההבחן, שה"ת היא למעלה בעינים, ויה"ו הם למטה באח"פ. שזה יורה, שאין באח"פ הללו כלום מבחינת ה"ת המחוברת בנקבי העינים, משום שסוד הזווג וההסתכלות לא נעשה אלא בבחינת אח"פ, שהם בחי' ה"ר לבד. באופן שרק הכתר לבדו הוא הנושא בתוכו את הה"ת, אבל החו"ב הם נקיים מה"ת.

 

יא) וההפרש מבחינת החולם לבחינת הקמץ הוא, כי נקודת החולם, שהיא הה"ת הכלולה במסך דראש הא', העומדת במקום הטבור כנ"ל, הנה היא נשארת שם קבועה בתמידית, ואינה זזה משם, משום שראש הא'

 

 

אינה נחשב כלל לבחי' נקודים. (כנ"ל דף ת"ט ד"ה ג"ר). אבל נקודת הקמץ, שהיא בחינת ה"ת הכלולה בכתר של נקודים, הנה בה נוהג ענין עליה וירידה, כי בעת הזווג דע"ב וס"ג, נמצאת הה"ת הזו שיורדת מנקבי העינים למקום הפה, דהיינו מתחת לאותיות יה"ו, אשר אז שבים החו"ב דנקודים לבחינת ראש. כי אלו החו"ב דנקודים לא נדחו מן הראש לבחינת גוף, אלא בסבת ה"ת אשר באה בנקבי העינים דהיינו בנה"י דכתר, שהיתה שם כדוגמת החולם שממעל לאותיות יה"ו, וע"כ יצאו האותיות יה"ו שהם חו"ב דנקודים, לבחינת גוף, אבל עתה שה"ת ירדה משם ובאה למטה מאותיות יה"ו, דהיינו בסוד נקודת קמץ שדרכה לבא מתחת לאותיות, הנה שוב חוזרים החו"ב ומתחברים אל הכתר לבחינת ראש.

וענין זה מכונה שנצח הוד יסוד דכתר נתלבשו בתוך החכמה ובינה, ונעשה להם למוחין, כלומר, שהשיב אותם לבחינת ג"ר וראש. כי בעת שנה"י דכתר היו ממעל להם, הנה אז נדחו מהראש ונעשו לבחינת גוף, אבל עתה שנה"י דכתר נתארכו וה"ת שבהם ירדה מתחת לאותיות שלהם, חזרו והשיגו בחינת הג"ר. וע"כ מכונה זה בשם התלבשות למוחין. וזהו פסיעה ג', של הה"ת. כי ירדה מתחת לאותיות.

 

יב) ובזה תבין המובא תמיד מדברי הרב אשר יסוד דעליון, הוא דעת להתחתון, כי כאן הושרש ענין הזה. כי בעת שנה"י דכתר הם למעלה מחו"ב, כדוגמת חולם שממעל לאותיות, הנה יה"ו אלו דחו"ב, נחשבים לבחינת חג"ת, דהיינו גוף שי' היא חסד, וה' היא גבורה, וו' היא ת"ת. אבל אחר שנה"י דכתר נתארכו ונתלבשו בהחו"ב, בבחינת קמץ מתחת להאותיות יה"ו, שהחו"ב שבו מחמת זה להראש, נמצאים עתה היה"ו שנעשה לבחינת חכמה בינה דעת שבראש. והי' נעשה לחכמה, וה' לבינה, והו' לדעת. ונבחן ע"כ, שהנצח דכתר, העלה את החסד דחו"ב לחכמה ע"י התלבשותו בהם, וההוד

 

תמו                  חלק ו'   הסתכלות פנימית           נקודים

 

 

דכתר, העלה את הגבורה למדרגת בינה, והיסוד דכתר העלה את הת"ת דחו"ב למדרגת דעת. והנך מוצא שע"י התלבשות יסוד דכתר בת"ת דחו"ב נעשה הת"ת לספירת הדעת. וז"ס, אשר יסוד דעליון נעשה דעת ע"י התלבשות בהתחתון. כמבואר.

וצריך שתדע שיש ב' בחינות של דעת: דעת עליון, ודעת תחתון. כי הת"ת דחו"ב הנעשה עתה לבחינת דעת דחו"ב, נקרא דעת עליון, מטעם שאין בהכלים האלו דחו"ב מבחינת ה"ת ולא כלום, רק מבחינת ה' ראשונה לבד. (כנ"ל באות ט' כאן ד"ה וע"י זה נבין). וע"כ אין לו שום יחס אל הזו"ן, שהם כלולים עם הה"ת. (כנ"ל אות ו' כאן). ותדע שזה הדעת המאיר בכלים שיש בהם התכללות דה"ת, נק' דעת תחתון.

 

יג) והנה נתבאר, שהזווג והתלבשות הנה"י דכתר בחו"ב דנקודים, מועיל רק לחו"ב לבד, כי השיב אותם לבחינת ראש כנ"ל. אבל לז"ת דנקודים אין הג"ר הללו מאירים כלל, מחמת, הה"ת הנמצאת בפה דנקודים, אשר ג"ר אלו אינם יכולים להאיר אליה, משום שאינם כלולים כלל ממנה, כנ"ל. ועל כן לזווג ב' צריכים שיאיר הג"ר גם אל הז"ת. וזהו הזווג של נה"י דא"ק לחו"ב דנקודים. שמזווג הזה יוצאים הז"ת עם הדעת התחתון, כמו שיתבאר.

ותחלה צריכים להבין ענין נה"י דא"ק על בוריו. וכבר ידעת שנה"י הללו, הם השורש של כל החיבור הזה של ב' ההין, ועליתם לנקבי העינים. כי מתחלה התפשט הס"ג עד סיום רגלי א"ק, והתלבש בנה"י דא"ק הפנימים, דהיינו של פרצוף הראשון דא"ק. ואז נתערב אור הס"ג שהוא בחי"ב, עם הבחי"ד שבנה"י הפנימים דא"ק, וע"כ אחר שנזדכך המסך ועלה לראש הס"ג להתחדש בזווג חדש, העלה עמו גם הרשימו דבחי"ד הכלולה בו. ועי"ז עלתה ה"ת שהיא בחי"ד לנקבי העינים (כנ"ל דף שצ"ה ד"ה עלו) שעליה זו נק' צמצום נה"י דא"ק. וזווג הנעשה בנקבי העינים, הוציא הבינה וזו"ן

 

 

דכל מדרגה לחוץ, ואח"פ דראש נעשו לגוף וחג"ת, ובינה וזו"ן דגוף נעשו לנה"י, ובינה וזו"ן דנה"י יצאו לגמרי לחוץ מאצילותו של הפרצוף, דהיינו לבחינת בי"ע דפירודא. ומשום זה נסתיים פרצוף ס"ג דא"ק במקום הטבור דא"ק, ומתחתיו הופרס פרסא. (כנ"ל באורך באור פנימי דף שצ"ח –  ת"א ע"ש).

יד) וצריכים להבין היטב מ"ש הרב לעיל (דף ת"ב אות י"א וי"ב) שהצמצום והפרסא הם ב' ענינים נבדלים, כי הצמצום נה"י דא"ק היה להמעיט האור לצורך הנקודים, ותיקון הפרסא אינו לענין עולם הנקודים עצמו, שהוא עולם האצילות, אלא לצורך עולם הבריאה שתחתיו עכ"ל. פירוש, כי נעשה כאן התחלה ושורש לג' עולמות בריאה, יצירה, עשיה, הנק' עלמין דפירודא וזה נעשה ע"י צמצום נה"י דא"ק, שעלו הרשימות מב' ההין: ה"ר וה"ת. שנתחברו בנה"י דא"ק, כנ"ל, ובאו בנקבי עינים. שמזווג הזה יצאו עצם הע"ס דנקודים בסוד ה"ת בעינים ויה"ו באח"פ, כנ"ל. ונודע, שגם הרשימות דזו"ן שבאו מנה"י דא"ק, חזרו למקומם למטה מטבור בדוגמת הג"ר דנקודים, דהיינו ג"כ בדרך התחלקות המדרגה, אשר הבינה וזו"ן יצאו לחוץ מהדרגה. ונמצא דאותו האור דזו"ן שחזר למקומו, אחר הזווג דנקבי העינים שבראש הס"ג, לא מילא כל הע"ס שמטבור ולמטה דא"ק הפנימי, אלא רק הכתר וחכמה שבו לבד, והבינה וז"א ומלכות שבו, יצאו לגמרי לחוץ מאצילות, ונעשו לבחינת ג' העולמות בריאה יצירה עשיה. וכל זה נעשה על ידי צמצום נה"י דא"ק. כמבואר.

אמנם הפרסא היא תיקון מיוחד לצורך הבריאה, כלומר לצורך ג' עלמין בי"ע דפרודא, אשר נפרדו מן אור אצילות מחמת התחלקות המדרגה, כנ"ל, אלא שנקראו כולם ע"ש בינה דהיינו עולם הבריאה, משום שהיא הספירה העליונה. וענין תיקון הזה, הוא דבר עמוק מאד כי באמת גם הפרסא הוא ענין התחלקות המדרגה על נקבי העינים הנמשך מצמצום נה"י, אלא שבה יש ענין

 

חלק ו'   הסתכלות פנימית           נקודים                          תמז

 

 

של "שאיב מלעילא ויהיב לתתא" כמו שמביא הרב (דף ת"א אות ט') בשם הזוהר. שפירושו, שיש בה ענין של עולה ויורד, שמצד אחד ה"ס רקיע המבדיל בין מים עליונים הזכרים, למים התחתונים הנקבות, דהיינו מכח התחלקות כל מדרגה, המוציא את הבינה וזו"ן לחוץ, ונעשו הכתר וחכמה של המדרגה בסוד מים עליונים זכרים. והבינה וזו"ן דמדרגה נבדלו ויצאו לחוץ, בסוד מים תחתונים נקבות. שעל שם זה נק' הפרסא בסוד רקיע המבדיל. ומצד שני יש בה ענין דשאיב מלעילא ויהיב לתתא. והיינו שע"י זווג עליון דע"ב ס"ג יורדת ה"ת מהעינים למקום הפה דראש, ואז נבקע הפרסא, כלומר, שנתבטל ההבדל בין כתר וחכמה, לבינה וזו"ן, כי חוזרים למדרגה שלהם כבתחלה. כמ"ש (באו"פ דף ת"ג ד"ה הפרסא) עש"ה.

 

טו) ומה שתיקון הזה של חזרת הבינה וזו"ן להמדרגה נקרא רק על שם הפרסא, ולכאורה, הרי כל זה נעשה רק מחמת הזווג דע"ב וס"ג, ומה תעזור הפרסא לזה, עד שתיקון הזה יקרא על שמה. והענין הוא, כי כל הבא מתחלת אצילותו אינו מקבל שום שינוי, ולפיכך אחר שבאה פעם הה"ת בנקבי העינים, שוב אינה יורדת משם לעולם. וע"כ לענין עליה וירידה של הה"ת מנקבי העינים נתתקן ראש אחר שני לו, דהיינו המקבל מראש הא', אשר הה"ת שבנקבי העינים דראש הב', נמצאת בבחינת עולה ויורדת, ואותו ההבדל שבנקבי עינים דראש הב' בין הכו"ח שבו לבין הבינה וזו"ן שבו, הוא המכונה תיקון הפרסא להיותה בבחינת עולה ויורד. ולפיכך נקרא ענין החזרת הבי"ע להאצילות, על שם הפרסא. כי רק היא מתוקנת כן, שהה"ת תרד למקומה לעשיה, ותחזור הבינה וזו"ן שיצאו מכל המדרגות. אבל ההבדל שנעשה בנקבי העינים של ראש הא' הנק' ישסו"ת, אינו מתבטל לעולם, כלפי הבינה וזו"ן שיצאו ממנו. מטעם, ששם נבחן לבחי' תחלת אצילות, שאינו

 

 

מקבל שינוי. ומלבד האמור יש עוד תיקון מיוחד בפרסא, שהיא מסתרת ומעלמת כח הה"ת הנמצאת בנקבי העינים של ראש הא', שלא תשפיע למטה, בעת שהאח"פ שבים לראש, כי אלמלי השפיעה למטה לראש הב' אז לא יכלה גם הה"ת דראש הב' לרדת מנקבי העינים לפה. כי כח העליון שולט תמיד על התחתון ממנו. אלא הפרסא מעלמת עליה, וכחה אינו מושפע בעת ההיא למטה. וזכור זה.

ובהמתבאר תבין ההבחן, שבין הוי"ה דע"ב להוי"ה דס"ג. כי כמו דהוי"ה דע"ב הוא במילוי יודין כן הוי"ה דס"ג הוא במילוי יודין, ואין הפרש ביניהם אלא בהמילוי שבתוך הו' כי מילוי הו' דהוי"ה דס"ג הוא בא', כזה, ואו. והוא, כי סוד צורת הא' מתבאר בענין תיקון הפרסא: כי יש בצורתה ב' יודין: יוד עליונה, ויוד תחתונה וקו עקום שה"ס הפרסא, מבדלת ביניהם באלכסון. שזה רומז על התחלקות המדרגה שנעשה בסבת צמצום נה"י ועליה לנקבי העינים, שי' עליונה היא בחינת כתר וחכמה, של המדרגה שמנקבי העינים ולמעלה, הנק' מים עליונים זכרים. וי' תחתונה, היא הבינה וזו"ן דהמדרגה, שמנקבי העינים ולמטה, שיצאו לחוץ ממנה, הנק' מים תחתונים נקבות. והפרסא שבין אלו היודין, ה"ס הרקיע המבדיל בין מים למים. ולפי שענין זה הוא בחינת השיתוף דמדת הרחמים בדין, שהוא התחלה ראשונה להעולמות, כנ"ל באו"פ, ע"כ הא', היא ראש והתחלה אל הכ"ב אותיות, שהעולמות נבראו בהם, כנודע. ואכמ"ל.

 

טז) והנה נתבאר אשר תיקון הפרסא, אינו בראש הא' שהוא ישסו"ת שמטבור ולמעלה, אלא בראש הב' שהוא מטבור ולמטה, שבפנימיות הם נה"י דא"ק, ובחיצוניות הם הג"ר דנקודים ששם מקום מ"ה וב"ן דא"ק, שהו' של השם הוי"ה רומז עליו, כנודע. וע"כ י"ה דהוי"ה דס"ג שהם מטבור ולמעלה שאין ענין הפרסא וה"ת נוהגים שם, המה שוים לפרצוף ע"ב, ומתמלאים עם יודין בשוה

 

תמח                 חלק ו'   הסתכלות פנימית           נקודים

 

 

לפרצוף ע"ב. אבל הו' דהוי"ה דס"ג, שהוא מטבור ולמטה, היא מתמלאת עם א', כי שם הוא תיקון הפרסא, והתחלקות של מים עליונים ומים תחתונים. ותדע שמטעם זה, נמצא הוי"ה דמ"ה, שמתמלאות כל ד' אותיותיה במילוי אלפין, משום שכל עיקר אצילותו הוא רק בסוד הפרסא ושיתוף דה"ת, (כנ"ל באות ו' כאן, עש"ה). אמנם בהוי"ה דע"ב אין בו מילוי בא' כל עיקר, כי כל ההבחן שבין ע"ב לס"ג, הוא בענין החיבור עם הה"ת, שנעשה בפרצוף הס"ג, ולא בפרצוף ע"ב. ואפילו בהס"ג, אין החיבור ניכר, רק במטבור ולמטה בהז"א שבו, ולא מטבור ולמעלה.

 

יז) ועם זה תבין ענין הזווג דע"ב וס"ג, שמחמתו יורדת הה"ת מנקבי העינים, וחוזרת למקומה כמתחלה. כי ידעת, שראש הס"ג מלביש על החג"ת דע"ב, דהיינו מחזה דע"ב עד הפה שלו, להיותו בחינת התפ"ב שלו, כנ"ל בהחלקים הקודמים. וע"כ אחר שהע"ב משפיע אורותיו להס"ג, ומתוך שבאור הע"ב אין בו כלל בחינת ה"ת בעינים כנ"ל, ע"כ כשבאים אורות הע"ב בס"ג מורידים ג"כ את ה"ת שבנקבי העינים דס"ג למקום הפה, למקומה האמיתי, כמו שהיא בע"ב. ולמטה בעולם התיקון נעשה הזווג הזה על ידי עלית מ"ן מהתחתונים כמ"ש במקומו, אבל כאן עדיין אינו נוהג עלית מ"ן, אלא הזווג נעשה מאליו, כלומר ע"י יניקת הס"ג שיעור מספיק מאורות דע"ב, שהאורות האלו מורידין הה"ת למקומה האמיתי, כנ"ל.

 

יח) והנה אחר שנעשה הזווג דע"ב ס"ג הנ"ל, יוצא מזה ב' פעולות אחת בפנימיות א"ק, דהיינו בהזו"ן הפנימים שמטבור ולמטה שלו. ואחת בחצוניות א"ק, דהיינו בהג"ר של הנקודים המלבישו מחוצה לו מטבור ולמטה. כי בחיצוניות א"ק, מוריד הכתר דנקודים את הנה"י שלו, ומלביש אותם למוחין בחכמה ובינה דנקודים. שפירושו הוא, שמוריד את הה"ת מנקבי העינים שלו, המבדלת בינו

 

 

לבין החו"ב דנקודים, שהוציאה אותם לבחי' גוף, ועתה הוריד את הה"ת למקומה האמיתי לפה דנקודים, בסוד קמץ אשר מתחת להאותיות יה"ו, (כנ"ל באות י"ב כאן. ע"ש). וחזרו היה"ו שהיו בבחינת חג"ת ונעשו לבחינת חב"ד. דהיינו לבחינת ג"ר וראש. אבל זה מספיק רק לבחינת החו"ב דנקודים עצמם, אבל לז"ת דנקודים אין שום הארה נמשכת עוד, מטעם שאין בחו"ב אלו מבחינת ה"ת ולא כלום, וע"כ אין להם יחס אל הזו"ן הכלולים מה"ת. כמ"ש שם באות י"ב, ואות ט', כאן.

ופעולה השניה נמשכה מהזווג דע"ב וס"ג הנ"ל, אל זו"ן הפנימים דא"ק שממטה לטבורו. כי אור זה ירד ובקע לאותה הפרסא שבפנימיות דא"ק, המבדלת את הזו"ן הפנימים ומוציאה אותם מחוץ לאצילות הס"ג, ועתה נתבטל זה, וחזר ונתפשט אור הס"ג אל הזו"ן הפנימים, כמו שהיה מטרם צמצום נה"י, דהיינו עד סיום רגלין דא"ק. כי אז, גם הבינה וז"א ומלכות שיצאו לחוץ מנה"י דא"ק, ונעשה לג' העולמות בריאה יצירה עשיה. חזרו עתה לבחינת אצילות, דהיינו לנה"י דא"ק כבתחילה. ובזה תבין דברי הרב הנ"ל שאומר שהפרסא הוא תיקון לצורך הבריאה, כנ"ל באות י"ד. כי ע"י התיקון של עליה וירידה אשר בהפרסא, הוחזרה הבריאה יצירה עשיה לנה"י דא"ק, ושבה לבחינת אצילות.

 

יט) ומתוך שהג"ר דנקודים מלבישים על הנה"י דא"ק, נעשה גם כאן זווג של נה"י דא"ק עם החו"ב דנקודים, כנ"ל בע"ב וס"ג. והשפיע להם אור המלאפום, שה"ס ו' ונקודה, שפירושו בחינת ה"ת המאירה תוך האותיות דיה"ו, וה"ת נק' נקודה, ובחינת הפה דנקודים ה"ס ו' ובאה הנקודה בתוך הו', ונתכללה בהו' של החו"ב. והבן זה היטב. כי מטרם שקבלו סוד המלאפום מנה"י דא"ק, לא יכלו להשפיע לז"ת כלום, משום שלא היו כלולים מה"ת כנ"ל באות ט' עש"ה. כי הה"ת נשארה בנקבי העינים שה"ס נה"י דכתר הנקודים,

 

חלק ו'   הסתכלות פנימית           נקודים                          תמט

 

 

ויה"ו, שפירושו חסרון דה"ת ירדה לחו"ב, שהם אח"פ דכתר. אבל עתה שקבל הו' של היה"ו את ה"ת, שה"ס הנקודה שבתוך המלאפום, מן היסוד דא"ק, וחכמה בינה נתכללו מן ה"ת, חזרו חו"ב ונזדווגו עליה, דהיינו שהמשיכו אור העליון על המסך הזה הכלול מה"ת, והמשיכו קומת כתר, ואור הזה חזר ונשפע גם מלמעלה למטה להז"ת לבחינת גוף, כמ"ש במקומו. בחלק ז'.

וזו היא הפסיעה הד' שעשתה הה"ת, דהיינו שבאה בתוך האותיות דיה"ו, שהם חו"ב דנקודים, בסוד הנקודה שבתוך הו' כנ"ל, שמכאן היא יכולה להתפשט להגוף דנקודים, הנק' ז"ס תחתונות דנקודים. כנ"ל. והבן והתעמק בענין הד' פסיעות הללו, שעשתה הה"ת מעת התחברותה בה' ראשונה, בתוך הכלים דנה"י הפנימים דא"ק, עד שבאה בתוך האותיות, שהם הכלים דחו"ב דנקודים, שמשם יכלה לבא למקומה, דהיינו בז"ת דנקודים. כי פסיעה א' עשתה, מנה"י דא"ק אל נקבי עינים, בסוד חולם, ובפסיעה זו יש ג' מדרגות: הא' בנקבי העינים דראש הס"ג. הב' בנקבי העינים של ישסו"ת, שהוא במקום הטבור. הג' בנקבי העינים דכתר דנקודים. ובכל אלו היתה בסוד חולם שממעל לאותיות יה"ו, דהיינו בסוד ה"ת בעינים ויה"ו באח"פ. ובבחינה זו היו היה"ו שהם האח"פ, נקיים לגמרי מה"ת, כנ"ל אות יוד. ופסיעה הב' עשתה מנקבי העינים דכתר נקודים אל פה דנקודים, בסוד קמץ שמתחת האותיות דיה"ו, שעי"ז חזרו חו"ב לבחינת ראש, כי יצאו היה"ו שהיו בבחינת חג"ת, ובאו לבחינת חב"ד של ראש. ועדיין הם נקיים מה"ת, שהרי נמצאת למטה מהם בסוד קמץ.

ופסיעה הג' עשתה ע"י הזווג של יסוד דא"ק, שאז באה לקבלה בתוך הכלים דחו"ב, דהיינו בתוך האותיות יה"ו, אשר אז ע"י זווג דאו"א היא יורדת למקומה, לזו"ן דנקודים, וזו היא פסיעה הד'. ותדע, שפסיעה זו מכונה, פסיעה לבר. שפירושו, כי יצאה כאן לבר מאצילות, כי הכלים דז"ס תחתונות, שה"ת

 

 

נתפשטה בהם, האירו מתחלה לבר מאצילות, בכח הארת יסוד דא"ק שהשיב הבי"ע לאצילות, כנ"ל. אמנם הז"ת לא יכלו להתקיים כן, והבי"ע שלהם חזרו ויצאו ונפרדו מאצילות, שזה מכונה שביה"כ. כמ"ש במקומו. ולכן מכונה פסיעה זו האחרונה בשם פסיעה לבר. והבן. ולעיל באות י' ביארנו ב' פסיעות בבחינת החולם עצמו, כי יש בחינת חולם שאין בו תיקון של הפרסא, דהיינו שיוכל להתפשט מתחת האותיות, שהיא הה"ת שבנקבי עינים דישסו"ת. ויש בחינת חולם שיש בו ענין העליה וירידה, שהיא הה"ת שבנקבי עינים דכתר דנקודים, וחשבנו אותם לב' פסיעות, ולפי"ז יהיה כאן ה' פסיעות דהיינו ד' פסיעות עד ביאתה תוך הכלים דחו"ב. ופסיעה אחת לבר. ע"ד הנ"ל.

 

כ) ויש להבין היטב את ההפרש של ב' הבחינות שבחולם, הנ"ל. אשר בחינת ה"ת שבנקבי העינים של הראש הא' אינה יורדת עוד ממקומה. וה"ת של ראש הב' שהיא הכתר דנקודים, יורדת למטה ע"י זווג הע"ב וס"ג. וטעם הדבר הוא, כי נתבאר לעיל באות ט"ו כאן. שעיקר התיקון שבפרסא, הוא להעלים ולהסתיר כח הה"ת הנמצא בנקבי העינים דראש העליון, בעת שהה"ת דראש התחתון יורדת למקום הפה. ע"ש. וענין תיקון הזה לא יצוייר בראש הא' עצמו, בהיות שמה הה"ת במקום אצילותה הראשונה בבחי' השיתוף עם ה"ר, ואם היתה יורדת משם לא היה לה דרך להעלות עוד. וכל ענין הפרסא אינה אלא תולדה דה"ת זו שעלתה בנקבי העינים דראש הא', ולפיכך לא תוכל לרדת ממקומה, כי אין מי שיעלים את כחה. אבל אחר שנולדה הפרסא מתחת הראש הא', והאח"פ שיצאו לחוץ מראש הא', נתחלקו בעצמם לגו"ע ואח"פ, הנה אז אפשר לה"ת, שתרד מנקבי העינים אלו דראש הזה. כי הפרסא מעלמת על ה"ת שבנקבי העינים דראש הא'. באופן שעיקר כח השיתוף דמדת הרחמים בדין נעשה בנקבי העינים דראש הא' לשורש קבוע וקיים. אלא שהפרסא יכולה

 

תנ                     חלק ו'   הסתכלות פנימית           נקודים

 

 

להעלים כחה לעתים, ולא בתמידות. ופעולת השיתוף הזה, דהיינו העליה והירידה הנ"ל, מקומה היא בראש הב'.

 

כא) גם תזכור, הצורך לב' בחינות הזווגים שנעשו בחכמה ובינה דנקודים, שנתבארו לעיל, שהם: ענין התלבשות נה"י דכתר נקודים למוחין בחו"ב. וענין הארת היסוד דא"ק את נקודת השורק לחו"ב דנקודים. כי הזווג דנה"י דכתר הועיל רק לחו"ב, דהיינו לבחינת הראש דנקודים, כי ע"י ירידת ה"ת למקום הפה, חזרו החו"ב לבחינת ראש. אבל לא הועיל כלום לבחינת הגוף דנקודים, שהם הז"ס תחתונות, כנ"ל באות יוד. ולכן הוצרך להארת נה"י דא"ק הפנימים שהם עצמם בחינת ה"ת כנ"ל (באות ז' ד"ה הענין). ואחר שקבלו החו"ב את הארת ה"ת מיסוד, בסוד ו' ובתוכה הנקודה דהיינו ה"ת, כי באה הנקודה בתוך הכלים דחו"ב, הנה אור הזה הוא עצם הז"ת שבאו להבינה דנקודים והולידה אותם ובאו למטה למקומם.

 

כב) ויש לבאר עוד, כי נודע שכל פרצוף תחתון מלביש להעליון שלו, מפה דראש ולמטה, כמ"ש היטב בפרצופים הקודמים דא"ק. וא"כ למה הפרצוף הזה דנקודים, שנאצל מפרצוף הס"ג, אינו מלבישו כל עיקר, שהרי הכתר דנקודים מתחיל למטה מסיום כל הפרצוף דס"ג, אלא שמלביש לנה"י של פרצוף הא' דא"ק הנק' פרצוף גלגלתא דא"ק. ועוד קשה, מה נעשה עם הרשימות דטעמים דס"ג, שנשארו אחר הסתלקות האורות האלו. שהרי בסבת הזדככות המסך נמצאים כל האורות דגוף מסתלקים ועולים למאצילם, כנודע. וביותר קשה מאין בא המילוי להגוף דס"ג שמטבור ולמעלה עד הפה, אחר הסתלקות האור משם. כי בכל הפרצופים נמצא התחתון שממלא ומלביש לגוף דעליון שלו אחר הסתלקותו, כנודע, אבל פרצוף הנקודים אינו מלביש לעליון שלו שהוא הס"ג, כי עומד למטה מסיום רגליו, וא"כ מי הממלא אותו אחר הסתלקות אורותיו למאציל.

 

ולהבין זה, צריכים לדייק היטב בדברי הרב שבכאן (דף ת"ז אות י"ז) וז"ל, והנה כל האור הנמשך עד הטבור אפילו שהוא מבחינת העינים, הכל נבלע ונכלל בעקודים, ולכן אינו ניכר, אבל האור הנמשך מתחת הטבור עד רגליו, זהו לבדו נקרא בשם נקודות. לפי שהוא עומד עתה לבדו. ע"כ לשונו.

וצריכים להבין את זאת, למה האור מבחינת העינים, שהוא נאצל מן פרצוף הס"ג, נבלע ונכלל בעקודים דס"ג ואינו ניכר כלל עד הטבור. הלא כל פרצוף תחתון מלביש להעליון גם למעלה מטבור, ומ"מ הוא ניכר היטב, ואינו נכלל בו ואינו נבלע בו.

 

כג) וצריך שתזכור כאן היטב כל הגורמים בסדר אצילות פרצוף התחתון מהעליון, שנתבארו בחלקים הקודמים. ונזכיר אך מקצתם, הנה הגורם העקרי ללידת פרצוף, הוא הזדככות המסך עד שמשתוה להמאציל, שבזה הוא מעלה כל הרשימות דספירות הגוף להמאציל, הנשארים אחר הסתלקות האורות דגוף. ונכלל עמהם שם בהמסך דמלכות של ראש, המכונה מאציל, ואז מתחדשים הרשימות ע"י זווג העליון דראש, וכשהוכר עביות הגוף שבהם, מוכרחים לצאת מבחינת הראש, ולחזור לבחינת גוף כבתחילה, אלא לא לבחינת הטבור דעליון כמו שהיו בתחילה, אלא בבחינה אחת גבוה מהטבור דעליון, משום שבחינה אחרונה נעלמת תמיד, בשעת הזדככות, עד שאינה משאירה רשימו. והטבור דעליון הוא תמיד בחינה האחרונה הנעלמת, ע"כ נמצאת הבחינה שכנגדו שבגוף דעליון, שהיא מדרגה אחת למעלה מהטבור דעליון כנודע. וזה נוהג בכל הפרצופין. ועי' לעיל דף ר"ד בתשובה ר"י.

 

ועל הסדר הנ"ל נאצל גם הפרצוף נקודים, שהוא המ"ה וב"ן דא"ק, מן העליון שלו, שהוא פרצוף ס"ג דא"ק. שעל ידי הזדככות המסך דגוף דפרצוף הס"ג דא"ק, עד שהשוה צורתו להמאציל שהוא המלכות דראש דס"ג, העלה כל הרשימות, שהניחו האורות אחר

 

חלק ו'   הסתכלות פנימית           נקודים                          תנא

 

 

הסתלקותם מהגוף אל המאציל. ואחר התחדשותם שם בזווג דראש, ואחר שהוכר עביותם יצאו מהראש וירדו להבחינה שכנגדם בהגוף, שהוא מדרגה אחת גבוה מהטבור דס"ג, דהיינו במקום שנקרא חזה דס"ג ומחזה ולמעלה, יצאו ע"י זווג עם אור העליון, ע"ס דראש, ומחזה דס"ג ולמטה, יצאו הע"ס דגוף בתוך וסוף עד הטבור. דהיינו עד סיום רגלים דס"ג. שהוא הסדר דכל הפרצופים.

 

כד) אכן נודע, שהמסך הזה דגוף הס"ג שנזדכך ועלה להמלכות דראש הס"ג, דהיינו לנקבי העינים, לבחי"א דראש, הנה כולל ג"כ הרשימות שנשארו מאורות דזו"ן דא"ק הפנימי, אחר הסתלקות אורותיהם מהם. (כנ"ל באו"פ דף ש"צ ד"ה ותדע). עש"ה בכל ההמשך. ונמצא שיש כאן בהזדככות המסך דגוף של הס"ג שינוי גדול מבכל הפרצופים, כי הוא כלול מב' בחינות רשימות מב' פרצופים נבדלים: הא' הם, הרשימות הנשארים מפרצופו עצמו. הב' הם הרשימות הנשארים מן הזו"ן דפרצוף גלגלתא דא"ק, שהם רחוקים זה מזה, כי הרשימות של עצמו באים ממסך דבחי"ב, והרשימות של הזו"ן דא"ק הפנימי באים ממסך דבחי"ד. ולפיכך, כשנתכללו בהמסך ועלו להזווג דעליון שבראש הס"ג, יצאו עליהם שם ב' מיני זווגים: הא' על הרשימות של עצמו, שמשם יצא אור העינים שנתפשט עד הטבור, (כנ"ל אות כ"ב כאן בדברי הרב), שאומר עליו שהוא נבלע ונכלל בעקודים ואינו ניכר. וסדר הלבשתו הוא, כנ"ל, כי אחר שהוכר עביותו וירד המסך מן הראש להחזה, הוציא ע"ס דראש מחזה עד הפה דס"ג, וע"ס דגוף מחזה ולמטה עד סיום רגלי הס"ג, שהוא מקום הטבור דא"ק. וזווג הב' נעשה על הרשימות הנכללים מבחי"ד, דהיינו אור הנקודות דס"ג שנתלבשו באותם הזו"ן דפרצוף גלגלתא דא"ק, ונתחברה בהם הבחי"ד אשר שם, (כנ"ל באו"פ דף שצ"ה ד"ה עלו) והוא האור שירד מהעינים ונתפשט למטה

 

 

מטבור דא"ק. שהרב אומר עליו שהוא לבדו נקרא בשם נקודות. כי הוא שיצא בבחינת ה"ת בעינים, ויה"ו באח"פ, כנ"ל.

כה) ובאמת הושרש עוד התחלקות הנ"ל דב' הפרצופים שמטבור ולמעלה ומטבור ולמטה, בפרצוף הס"ג עצמו עוד מטרם הסתלקותו. כי גם אז מביא הרב (לעיל דף שצ"ו אות ו'). שמתחלק על טעמים ונקודות: שהטעמים דס"ג הם אותו חלק הס"ג שלא נתערב במ"ה וב"ן הפנימים, ומדמה אותו לאו"א, ונמשך עד הטבור דא"ק. ונקודות דס"ג הם אותו חלק הס"ג שנתלבש ונתחבר במ"ה וב"ן הפנימים. שמדמה אותו לישסו"ת. ומתחיל מטבור ולמטה. עש"ה ובאו"פ. הרי שעוד בפרצוף הס"ג מטרם הסתלקות אורותיו כבר הושרש בו ב' פרצופים נבדלים זה מזה, בכח החיבור עם הבחי"ד של מ"ה וב"ן הפנימים, שפרצוף העליון שלו נקרא טעמים, והוא בחינת או"א. ופרצוף התחתון שלו הוא בחינת ישסו"ת שנקרא נקודות.

והנה נתבאר, שהפרצוף מ"ה וב"ן החיצון דא"ק, הנאצל מן פרצוף הס"ג החיצון דא"ק, מתחלק לב' פרצופים: העליון עד הטבור, ותחתון מטבור ולמטה. וכשתחשוב שניהם לערך של פרצוף אחד, בדוגמת הטעמים ונקודות דס"ג, אז יבחן העליון לבחינת הג"ר, והתחתון לבחינת הו"ק, שהם בערך כמו או"א אל זו"ן דאצילות.

 

כו) ובזה תבין המובא בכ"מ, שהג"ר דז"א נשארים באמא, בעת אצילותו ואינם יוצאים עמו. כי נתבאר לעיל, אות ח' כאן. שעולם הנקודים הוא זו"ן הראשון שנתגלה בהעולמות, דהיינו מ"ה וב"ן, כנודע, גם נתבאר שעקרו דמ"ה וב"ן, הוא החיבור שלו עם הבחי"ד. (כנ"ל אות ו' כאן). והוא נאצל תמיד מן פרצוף ס"ג, שהו פרצוף הבינה. כי כמו כאן כן הוא בכל העולמות. כי על כן נקרא הס"ג בשם אמא, להיותה המאציל של הזו"ן דהיינו המ"ה וב"ן.

והנך מוצא במ"ה וב"ן הראשון, אשר נאצל מהס"ג דא"ק, שמוכרח, לצאת בב'

 

תנב                   חלק ו'   הסתכלות פנימית           נקודים

 

 

פרצופים: פרצוף ג"ר מפה דס"ג עד הטבור, שאינו כלול בה"ת. ופרצוף ו"ק מטבור ולמטה, הכלול מה"ת, כנ"ל ופרצוף העליון שלמעלה מטבור, נבלע ונכלל בעקודים דס"ג, משום שאין בו מבחינת הנקודים כלל, דהיינו החיבור עם הה"ת. ורק הפרצוף שמטבור ולמטה נחשב לפרצוף נקודים, דהיינו מ"ה וב"ן. הרי שהג"ר דמ"ה וב"ן נשארים ונבלעים בגוף דאמא, דהיינו הס"ג, ואינם יוצאים עם המ"ה וב"ן, כלומר שאינם מתחברים עמהם

 

 

כלל, להיותם לגמרי פרצוף נפרד מהם. כנ"ל בדברי הרב. שהאור שמפה עד הטבור נבלע ונכלל בעקודים דס"ג. ונודע שכל הכחות שבעליון מוכרחים להמצא בכל התחתונים ממנו. וע"כ ענין התחלקות המ"ה וב"ן לב' פרצופין ג"ר וו"ק, שנתהווה במ"ה וב"ן הראשון, נוהג בכל הפרצופים דמ"ה וב"ן שמכאן ואילך. אשר הג"ר נשאר דבוק ונבלע בהמאציל שלו, דהיינו באמא, והו"ק לבדם יוצאים על שם מ"ה וב"ן.

 

 

 

 

סדר סבה ומסובב

 

עתה נבאר סדר כל הפעולות שנתהוו בעולמות עד הנה, מבחינת סבה ומסובב, דהיינו איך כל פעולה מסובבת בכל תנאיה בחיוב גמור מן הסבה הקודמת לה.

 

 

א) ונתחיל מעולם הצמצום. הנה הצמצום היה בעיקר על בחי"ד, שהיא בחינת המלכות דא"ס ב"ה, הנקראת נקודה האמצעית. אמנם הסתלקות האור היה מכל הע"ס. והרשימות האלו שהניח האור אחר הסתלקותו, נקראים עשר הספירות דעגולים. ואח"ז נתתקן מסך בהמלכות דע"ס דעגולים, ואז נתפשט שוב אור העליון עד שפגע בהמסך הזה שבכלי המלכות, ומהכאת אור העליון בהמסך, נתגלה אור גדול הנקרא אור חוזר, והאו"ח הזה עלה והלביש את אור העליון עד הכתר, ממטה למעלה. וע"ס ההם נק' ראש הקו. ואח"כ חזר האו"ח ונתפשט עם אור העליון שבתוכו ממעלה למטה, בכל אותו הכמות שהלביש מקודם ממטה למעלה בראש הקו. והתפשטות הזאת שממעלה למטה נקרא תוך וסוף של הקו. וראש תוך סוף של הקו אלו, נקרא פרצוף הראשון של אדם קדמון, או פרצוף גלגלתא דא"ק.

 

ב) והנה כבר יש כאן לפנינו עשר פעולות: א' המקום שבו נעשה הצמצום. ב' ע"ס שהם הניחו הרשימות הנקראים ע"ס דעגולים. ג' ע"ס הנק' עגולים. ד' מסך שבכלי המלכות. ה' התפשטות אור העליון בחזרה. ו' זווג דהכאה של אור העליון עם המסך, ז' אור חוזר הנעשה לבוש ובחינת קבלה על

 

 

אור העליון. ח' עשר ספירות דיושר, שהם ראש הקו. ט' התפשטות המלכות עם האו"ח לע"ס ממעלה למטה, שהט"ס ראשונות דע"ס ההם נק' תוך הקו. והמלכות דע"ס ההם נק' סוף הקו. י', נקודות הסיום של הקו, שמשם ולמטה חושך ולא אור.

 

ג) ועתה נבאר קשרי סבה ומסובב שבהם: א', המקום שבו נעשה הצמצום הוא מסובב מן הסתלקות האור א"ס משם. והנה ראש כל הידיעות הוא שאין העדר ברוחני, וכל שינוי קל הנאמר ברוחני, אין פירושו, שהצורה הראשונה נעדרת ובמקומה באה צורה אחרת, כנוהג בחוקי הגשמיים, אלא הפירוש הוא, שהצורה הראשונה נשארה במקומה בלי שינוי כל שהוא, ודבר השתנות הצורה הנאמר, הוא תוספת על הצורה הקודמת, ויש עתה ב' צורות במקום אחד. גם צריכים לזכור, אשר חוק הפירוד ברוחני, אינו יותר רק דבר שינוי הצורה, וכמו הגרזן מפריד בהגשמיים, כן שינוי הצורה מפריד בהרוחניים. באופן, אם הרוחני משיג בתוכו איזה השתנות, הוא מתחלק ונעשה לשנים, אשר המרחק ביניהם הוא כמדת השינוי צורה שיש ביניהם, ואם השינוי הוא קל, נבחנים שהם עוד קרובים זה לזה, ואם השינוי הוא בשיעור גדול נבחנים, שהם רחוקים זה מזה.

 

חלק ו'   הסתכלות פנימית           נקודים                          תנג

 

 

ד) והנה סבת הצמצום והסתלקות האור היא, כי המלכות דא"ס שהיא בחי"ד, חשקה להשואת הצורה ביתר שלימות עם אור העליון, כמבואר לעיל בחלק א' באו"פ ובהסת"פ. ונתבאר שם שבא"ס ב"ה עצמו לא נעשה שום שינוי קל מחמת הצמצום שנעשה, אלא זה עולם הצמצום הוא רק תוספת שנתחדש על אור הא"ס ב"ה.

והענין הוא כי המלכות דא"ס שחשקה ליתר דביקות, כנ"ל, הנה נתהוה בה שינוי צורה, כי באין סוף ב"ה, לא היה מגולה בה חשק הזה. ולפיכך נבחן שנתוסף כאן צורה חדשה ויצאה לחוץ מהמלכות דא"ס. וקנה שם בפני עצמו, שהוא בחינת הכתר דעולם הצמצום. והכתר הזה נתפשת בעצמו, לד' בחינות, וכשנגלה הבחי"ד שבו וחשקה להשואת הצורה ביותר עם אור העליון, ומיעטה הרצון לקבל שבה, תיכף נסתלק כל האור שהיה שם. כי כל כלי הקבלה שברוחנים הוא הרצון לקבל, ובהעדר הרצון לקבל, נעדר האור. כי אין ענין הכפיה נוהג, רק בהגשמיים כמובן.

והנה נתבארו ב' הפעולות, שהם המקום שבו נעשה הצמצום, והע"ס שהניחו הרשימות, הנעשים לעשרה כלים דעגולים: כי סבת החשק להשואת הצורה שבהמלכות דא"ס, הפעיל את שניהם יחד, דהיינו התפשטות האור, והסתלקותו משם. ומהם נמשך פעולה הג', העשרה כלים דעגולים, כי אלו הרשימות הנשארים אחר הסתלקות המה הם העגולים. הרי שג' פעולות האלו מתחייבים ויוצאים זו מזו.

 

ה) פעולה ד', שהוא המסך שבכלי מלכות דעגולים, נמשך מסבת הסתלקות האור מכל הד' בחינות. כי הצמצום לא היה רק על בחי"ד, וההסתלקות היתה מכל הע"ס, משום שהבחי"ד היתה אז כל הבית קבול על האור. ולפיכך נתעורר בה תכף הרצון להמשיך האור בחזרה על ג' בחינות הראשונות לבד, ולא בבחי"ד: כי לא יכלה לסבול את החושך. ומפאת גילוי הרצון הזה, יצא ונולד צורת

 

 

הגבול השורשי בהעולמות. בסו"ה עד פה תבא ולא תוסיף וגו'. דהיינו ההגבלה לקבל רק בג' בחי' הראשונות לבד. וצורת הגבלה הזו נקראת בשם תיקון מסך בכלי מלכות. אשר נמשך בסבת המשכת אור מחדש מהמאציל אחר הצמצום.

והנה נתבארו פעולה הד' ופעולה ה'. שהם: מסך שבכלי מלכות, והתפשטות אור העליון בחזרה. כי הסתלקות האור הפעיל שניהם: את המסך, והמשכת אור העליון בחזרה על ג' בחינות הראשונות, כי לא יכלה לסבול את החושך.

ו) פעולה ו'. שהיא זווג דהכאה של אור העליון עם המסך, נמשך מכח אור העליון גופיה. כי הצמצום והמסך הנעשה על בחי"ד, יצאו מכח הנאצל עצמו כנ"ל, ואור העליון הנמשך מא"ס שהיה ממלא שם כל המציאות, בלי שום גבול כל שהוא, אינו סובל את הגבול הזה שנתרשם בהמסך, אלא שרוצה לבא גם בבחי"ד, ולמלא כל המציאות כדרכו אבל המסך מחזיר אותו לאחוריו, בכח הגבול שבו. וזהו מכונה זווג דהכאה. הרי שהזווג דהכאה נמשך מאור עליון גופיה.

 

ז) פעולה ז'. שהוא אור חוזר הנעשה לבוש ובית קבול על אור העליון, נמשך מכח הכאת המסך באור העליון, במדת מה שמחזירו לאחוריו. כי כל אותו שיעור מאור העליון שהיה ראוי לבא בבחי"ד, ולא בא שם מחמת עיכובו של המסך, שהחזירו לאחוריו, נקרא בשם אור חוזר. הרי שהאו"ח נמשך מן הכאת המסך באור העליון. וצריכים לזכור שמצמצום ואילך, מעת שפסקה הבחי"ד להיות בית קבול על אור העליון, לקח האור חוזר את מקומה, כלומר שהאו"ח נעשה לכלי קבלה במקום הבחי"ד שמלפנים. ולא יצוייר עוד כלי קבלה זולתו.

ח) פעולה ח'. עשר ספירות דיושר, בבחינת ראש הקו. נמשכת ע"י הסתלקות האור שהיה בעת הצמצום, כנ"ל באות ה'. כי היא הפעולה הה' הנ"ל. אמנם אינם מתקשרים ומתלבשים להיות שורשים להפרצוף, זולת על ידי האו"ח,

 

תנד                   חלק ו'   הסתכלות פנימית           נקודים

 

 

בפעולה ז' הנ"ל. מבחינת הלבשתו אותם ממטה למעלה.

 

ט) פעולה ט'. שהיא מהתפשטות המלכות עם האו"ח שבה ממעלה למטה לתוך וסוף. נמשכת מהמסך שבמלכות של ראש. להיותה בחינת יציאה מן ה"כח אל הפועל" כי אותן מדת הדחיה ומדת ההתלבשות שיצאו מכח המסך בהע"ס של ראש, לא היה זה רק מבחינת "כח" כי בפועל אין שם לא דחיה ולא התלבשות. אלא כל הנעשה בהע"ס דראש מבחינת "כח", מתגלה אח"כ בתוך וסוף, המכונה גוף, בפועל גמור. ושיעור קומת האור שהאו"ח הלבישו בהראש בבחינת "כח" כשיעור הזה נמצא אור העליון מתלבש בהגוף בפועל ממש, והתלבשות זו, מכונה בשם "תוך של הגוף" מפה עד הטבור. ובחינות הסיום שעשה המסך בהע"ס דראש מבחינת "כח" דהיינו בחינת הכאה שעשה על אור העליון ולא נתנו להתפשט לבחי"ד, מתגלה בהגוף "בפועל" מטבור ולמטה עד סיום רגלים, הנק' חלק הסוף של הפרצוף. באופן, שמסיום רגלין של הפרצוף ולמטה, מגולה הנקודה האמצעית בפועל גמור, שהמסך מפסיק שם את אור העליון לגמרי, ומשאירו חלל פנוי בלי אור. ולפיכך בחינת התוך של הגוף נבחן לעמידת הט"ס ראשונות. ובחינת הסוף של הגוף נבחן רק לספירת המלכות לבד. כלומר בחינת ההגבלה וכח הסיום שבה.

 

והנה נתבארו, פעולה ט' ופעולה י'. שהם: התפשטות המלכות ממעלה למטה לתוך וסוף המכונה גוף. ונקודת הסיום של הקו, שמשם ולמטה חושך ולא אור. אשר המסך של ראש הפעיל את שניהם. כמבואר.

 

י) והנה נתבאר הסבה ומסובב עד ליציאת פרצוף הא' דא"ק הנקרא פרצוף גלגלתא דא"ק. ועתה נבאר יציאת ה' פרצופים דא"ק זה מזה, בדרך סבה ומסובב.

 

ונבאר מתחלה את הגורמים ללידת פרצוף

 

 

בדרך כללות, דהיינו הנוהג בכל הפרצופים בשוה. ואח"כ נבאר הפרצופים בפרטות.

והנה הגורם הראשון ללידת פרצוף הוא הביטוש דאו"מ באו"פ זה בזה. שבסבתו מזדכך המסך דגוף הפרצוף, ונעשה זך כמו המסך שבמלכות דראש. שזה נבחן שעלה ונתכלל בזווג עליון דראש, יחד עם הרשימות דהע"ס דגוף הכלולים בו. וב' רשימות העליונות שבו, המכונים בשם זכר ונקבה, גורמות בהמסך דראש ב' מיני זווגים (עי' בתחלת חלק מטי ולא מטי). וע"י התכללות זו, מתחדשים המסך והרשימות עד שהוכר ששרשו הוא מעביות דגוף, חוץ מבחינה אחרונה שנעלמת מהם. ואז יורדים שוב לגוף בחיצוניותו למקום החזה, ומתפשט אור העליון בזווג דהכאה על המסך הזה, ומעלה או"ח מהמסך ולמעלה וממשיך ע"ס דראש, שקומתם עד הפה דפרצוף הקודם. ואחר כך מתפשטת המלכות מחזה ולמטה, עם האו"ח שבה לע"ס דגוף בתוך וסוף. וראש תוך סוף אלו, נבחנים לתולדה ובן לפרצוף הקודם. המלבישים אותו מפה דראש עד סיומו.

 

יא) והנה לפנינו כאן י"ד פעולות א', ביטוש דאו"מ באו"פ. ב', הזדככות המסך. ג' התכללות המסך ברשימות דע"ס דגוף. ד', ב' רשימות עליונות: זכר ונקבה. ה', ב' מיני זווגים בהמסך של ראש. ו' התחדשות העביות בהמסך והרשימות. ז', הכר העביות דגוף בהם. ח' העלם הרשימו דבחינה אחרונה שבהם. ט' יציאתם מן הראש. י', ביאתם לחיצוניות הגוף דפרצוף הקודם במקום החזה. י"א, זווג דהכאה הנעשה על המסך במקום החזה, הממשיך ע"ס דראש. י"ב, התפשטות המלכות דראש מחזה ולמטה לבחינת גוף, בתוך וסוף. י"ג שמלביש על פרצוף הקודם. י"ד, שקומתו מתחיל מהפה דפרצוף הקודם.

 

יב) ועתה נבאר קשרי סבה ומסובב שבהם: הנה פעולה א', שהיא ביטוש דאו"מ ואו"פ, נמשכת מהמסך. כי במדה שהמסך ממשיך ומלביש האו"פ שבפרצוף, נמצא מדחה

 

 

חלק ו'   הסתכלות פנימית           נקודים                          תנה

 

 

את האו"מ השייך להפרצוף. כי כל סגולת הלבשתו את אור העליון, הוא ע"י הכאתו באור העליון שמחזיר כל אותו שיעור האור הראוי להתפשט בבחי"ד לאחוריו. ואינו מניחו להתפשט בהפרצוף, מטבורו ולמטה. ונודע, שזה האור, שאינו יכול להתלבש בהפרצוף, הוא האו"מ של הפרצוף. ולפיכך נמצאים האו"פ והאו"מ שסותרים זה את זה, כי מדת גדלו של האו"פ המתלבש היא כפי גודל מדת עביותו של המסך. והפכי לו האו"מ שמדת גדלו תלוי בזכות הכלים. וע"כ האו"מ מזכך את המסך והאו"פ מסתלק מהפרצוף. כנודע. הרי שהמסך הוא סבת הביטוש דאו"מ באו"פ.

 

יג) פעולה ב', שהיא הזדככות המסך, נמשכת מכח הביטוש דאו"מ באו"פ, הנ"ל בפעולה א'.

פעולה ג'. שהיא התכללות המסך בהרשימות דע"ס דגוף. באה יחד עם הזדככות המסך, הנמשך מביטוש של או"מ באו"פ. כי בהיות שהמסך מזדכך על סדר המדרגה של הספירות, נמצא שעובר ובא בכל אחת ואחת ומתכלל בה בדרך עליתו, וכשמזדכך לבחי"ג, נמצא שבא ונכלל בספירת ז"א, ובשעה שמזדכך לבחי"ב, בא ונכלל בהבינה. וכו' עד"ז. עד שבא למאציל ונמצא נכלל מכולם.

 

יד) פעולה ד', שהיא ב' רשימות עליונות זכר ונקבה. נמשכת מכח העלמת בחינה אחרונה, מפאת ההזדככות הנוהגת בכל פרצוף ופרצוף. למשל, אחר הזדככות פרצוף גלגלתא נעלמת בחי"ד. ולאחר הזדככות פרצוף ע"ב נעלמת בחי"ג. וכו'. והיינו דוקא חלק העביות שבה העומד להמשכה ולהכאה, אבל חלק דהתלבשות שבה, אינו נעלם. והוא הנקרא זכר. והוא אינו ראוי להזדווג עם אור העליון, זולת בעת שמתחבר עם הבחינה הקרובה אליו, שיש לה רשימו שלמה. והיא נקראת נקבה שלו. למשל אחר הזדככות פרצוף גלגלתא, נשארת הבחינה אחרונה רק בחצי רשימו דבחי"ד, דהיינו רק מבחינת

 

 

התלבשות, שנק' זכר. וכדי להזדווג עם אור העליון, הוא מוכרח להתחבר עם הבחי"ג, הנעשית נקבה אליו, ואז יכול להזדווג עם אור העליון. הרי שמכח העלמת בחינה אחרונה דכל פרצוף אחר הזדככותו, מתהוה ענין זכר ונקבה.

 

טו) פעולה ה'. שהיא ב' מיני זווגים במסך של ראש. באה יחד עם הזכר ונקבה שנתהוו ע"י העלמת בחינה אחרונה. כי בראשונה נכללת הנקבה בהזכר, שע"י הזווג עם אור העליון ממשיכים אור בקומת הזכר, ומשום שמזווג הזה עדיין לא נמשך התלבשות בכלים, לסבת חסרון בחינת המשכה שבהזכר. ע"כ לזווג ב' צריכים, אשר הזכר יכלול בהנקבה, שאז ממשיכים ע"ס בקומת הנקבה. שמזווג הב' הזה, מוכשר האור להתלבש בכלים. הרי שב' מיני הזווגים הנעשים על זכר ונקבה בהמסך של ראש, נמשכים מסבת העלמת בחינה אחרונה אחר הזדככות הפרצוף.

 

טז) פעולה ו'. שהיא התחדשות העביות בהמסך והרשימות, נמשכת מתוך התיחדותם בהמסך של ראש, עד שמשמשים עמו יחד בהזווג דהכאה על אור העליון. כי התחתון הבא במקום העליון נעשה עמו לאחד ממש. וע"כ תכף עם ביאתם לראש, המה נכללים מהעביות שממטה למעלה הנוהג בראש, וע"כ העביות של עצמם מתחדש בהם, דהיינו בחינת עוביות ב "כח" שעומד בסופו להתגלות בפועל, ולהתהפך לבחינת עביות שממעלה למטה.

 

יז) פעולה ז'. הכר העביות דגוף בהמסך והרשימות שעלו. נמשכת ובאה יחד עם התחדשות עביות שהשיגו בעת התיחדותם עם המסך של ראש. כי עם התחדשות עביותם, ניכר תכף בהרשימות, בחי' הממעלה למטה שבהם דהיינו עביות הגוף שכבר שמשו עמו מטרם העליה. כי מתחלה בעת שנזדככו מכל העביות שבהם, הנה אז לא ניכר כלל היותם

 

תנו                   חלק ו'   הסתכלות פנימית           נקודים

 

 

ספירות דגוף, כי אז היו שקטות לגמרי. וע"כ נשתוו לבחינת ראש, ועלו ונתיחדו בהמסך דראש. אבל אחר שהשיגו בחינת העביות ב"כח" בהמסך דראש, והרשימות קמו לתחיה, הנה יחד עם זה ניכר תכף בשיעור מסוים בחי' עביות דגוף הנרשם בהם מאז היותם בגוף. שדבר זה נבחן לשינוי צורה כלפי המלכות של ראש.

 

יח) פעולה ח'. העלמת הרשימו דבחינה אחרונה שבהם. נמשך מכח הביטוש דאו"מ, שפעולתו ניכר בעיקר על בחי' אחרונה. ולא נשאר ממנה רשימו.

פעולה ט'. יציאתם מן הראש, נמשכת מחמת הכר עביותם כנ"ל באות י"ז, הנבחן לשינוי צורה מהמלכות דראש. כי שינוי הצורה ויציאה לחוץ היינו הך, כנודע.

 

יט) פעולה י'. שהיא ביאתם לחיצוניות הגוף פרצוף הקודם במקום החזה. נמשכת מהעלמת בחינה אחרונה. למשל אחר הזדככות פרצוף גלגלתא דא"ק, שהמסך והרשימות עלו לראש וחזר בהם עביותם בחסרון בחינה אחרונה, נמצא שאין בהם רק בחי"ג מעביות הגוף שהיה בהם מטרם הזיכוך, המכונה חזה. כי בחי"ד, היא בחינה אחרונה שנעלמה מהם בסבת הזיכוך. וע"כ הקומה הזו היוצאת על העביות דבחי"ג, נחשבת לחיצוניות על פרצוף הקודם, כי כל היותר עב נבחן ליותר פנימי ויותר עליון, כנודע. ולכן הם חיצוניות לפרצוף גלגלתא שהוא בחי"ד.

 

כ) פעולה י"א. שהיא זווג דהכאה הנעשה על המסך שבמקום החזה. נמשכת מכח התכללות המסך בהמלכות של ראש, שנכלל והשיג העביות דבחינת "כח" ממסך דראש, כנ"ל אות ט"ז. וע"כ. אע"פ שהוכרח לירד מהראש מכח העביות דגוף שהוכר בהרשימות אשר נכללים בו, מ"מ עדיין אין זה מספיק לעביות דכלים בפועל ממש, רק אחר שמוציא מתחלה ע"י זווג עליון בחי' ע"ס דראש ממטה למעלה, בבחינת "כח" ואח"ז מתפשטת

 

 

המלכות בע"ס מינה ובה ממעלה למטה בבחי' כלים להתלבשות בפועל ממש, בתוך וסוף.

והנה נתבארו פעולה י"א. שהיא הזווג דהכאה. ופעולה י"ב, שהיא התפשטות המלכות דראש מחזה ולמטה לבחינת גוף בתוך וסוף. ששניהם נמשכים מכח עלית והתכללות המסך בהמלכות של ראש.

 

כא) פעולה י"ג. שמלביש על פרצוף הקודם. נמשכת וקשורה בהסתלקות האורות דגוף דפרצוף הקודם. כי פרצוף החדש ממלא באורו את הכלים שנתרוקנו מאורותיהם בעת הזדככות המסך ועליתו לראש. וזה מכונה שהוא מלבישו עם אורותיו החדשים שלו.

 

כב) פעולה י"ד. שקומתו מתחיל מהפה דפרצוף הקודם. זה נמשך מכח לידתו ואצילותו משם, כטבע הענף, הדבוק במקום יציאתו ויניקתו משורש. כן הפרצוף החדש שכל שורשו הוא מכח התכללות המסך דגוף בהמלכות של ראש שנקרא פה, וע"כ קומתו דבוק שם. ומשם הוא מתחיל.

 

כג) והנה נתבארו ארבע עשרה הפעולות הגורמות ללידת ואצילות פרצוף, מפרצוף, בדרך כללות, הנוהג בכל הפרצופים בשוה, איך כל אחת מסובבת ויוצאת מהסבה הקודמת לה בחיוב גמור. ועתה נבאר השתלשלות ה' הפרצופים דא"ק בדרך סבה ומסובב.

 

וכבר נתבארו עשרת הפעולות שנעשו לאצילות פרצוף הגלגלתא דא"ק בדרך סבה ומסובב, (לעיל אות א'). והנה אחר שנשלם פרצוף הגלגלתא, התחיל הביטוש דאו"מ באו"פ, ואחריו כל ארבע עשרה פעולות הנ"ל, עד שנאצל ממנו פרצוף ע"ב דא"ק, בראש תוך וסוף. ונמצא פה דפרצוף ע"ב במקום החזה דפרצוף גלגלתא, כי הבחי"ד שנקרא טבור דגלגלתא לא היה נכלל בהמסך דע"ב, להיותה בחי' אחרונה הנעלמת עם ההזדככות. ולכן עומדים הע"ס דראש ע"ב ממקום החזה עד הפה דפרצוף הגלגלתא.

 

חלק ו'   הסתכלות פנימית           נקודים                          תנז

 

 

וסיום רגלים שלו, הוא למעלה מטבור דגלגלתא כי שם בחי"ד היא, והע"ב אין לו כלום מבחי"ד, ע"כ אינו יכול להתפשט למטה מטבור דגלגלתא.

 

כו) ואחר שנשלם ראש תוך סוף דפרצוף ע"ב, חזר גם עליו הביטוש דאו"פ באו"מ. שהפעיל אחריו כל הארבע עשרה הפעולות הנ"ל, עד שנאצל ממנו פרצוף הס"ג דא"ק בראש תוך וסוף. דהיינו פרצוף הג' דא"ק. וגם בו לא עמד המסך של ראש שלו במקום הטבור דע"ב, דהיינו בבחי"ג דגוף, שהוא הטבור אצל הע"ב, אלא בחזה שלו. משום שבחינה אחרונה דע"ב אינה נכללת בהמסך דס"ג, כי נעלמה עם הזדככות המסך. כנ"ל. ומחזה עד הפה דע"ב, עומדים הע"ס דראש הס"ג. ומחזה ולמטה, יצאו הע"ס דגוף הס"ג בתוך וסוף, עד סיום רגלים של פרצוף הא' דא"ק הנק' גלגלתא.

 

כה) וכאן בפרצוף הס"ג, נתוסף ב' פעולות, מה שלא היו בפרצוף ע"ב: הא' שנמשך גם מטבור ולמטה דגלגלתא דא"ק, והתלבש והאיר בהכלים דגלגלתא דא"ק, אשר מטבור ולמטה. הב' כי נחלק לב' פרצופים על הטבור דגלגלתא דא"ק. שמטבור ולמעלה נקרא ע"ב דס"ג או טעמים דס"ג, ומטבור דגלגלתא ולמטה נק' ס"ג מ"ה ב"ן דס"ג, או נקודות תגין אותיות דס"ג.

פעולה הא'. דהיינו מה שנמשך גם מלמטה מטבור דגלגלתא, הוא נמשך, מטעם שעדיין לא היה צמצום על אור הבינה, המפריע מלהאיר לבחי"ד. כי צמצום א' לא היה אלא על אור חכמה בלבד. ולפיכך פרצוף הע"ב שקומתו עד החכמה, לא היה יכול להתפשט למטה מטבור דגלגלתא ששם מקום בחי"ד הוא, אבל פרצוף הס"ג שקומתו רק עד הבינה, וע"כ היה יכול להאיר גם אל בחי"ד.

פעולה הב'. דהיינו התחלקותו על טעמים ונקודות. נמשכת מפעולה הא'. גם מכח הזכר דפרצוף הס"ג. כי הזכר דס"ג הוא בחי"ג דהתלבשות, אשר בזווג הא' של ראש המשיך

 

 

קומת חכמה שהוא מתלבש בכלי דכתר דס"ג (עיין דף ש"צ ד"ה וס"ג). וע"כ כלי דכתר ס"ג שיש בו אור החכמה, היה מוכרח ג"כ להסתיים על הטבור כמו פרצוף הע"ב. וע"כ נקרא הכתר דס"ג הנמשך עד הטבור בשם ע"ב דס"ג או טעמים. אמנם למטה מכתר אין אור הזכר יכול להתפשט, וע"כ שאר הט"ס תחתונות דס"ג מתפשטות מטבור ולמטה דגלגלתא, משום שאין בהם אור החכמה, אלא אור הבינה לבד, שעליה אין הצמצום חל עדיין, כנ"ל. וע"כ מכונה זה החלק ס"ג דס"ג, להורות שאין שם מבחינת ע"ב כלום.

 

כו) ואחר שנשלם הראש תוך סוף של הפרצוף ס"ג, הנה חזר גם עליו דבר הביטוש דאו"מ באו"פ, ויתר ארבע עשרה הפעולות הקשורות בו, עד שנאצל ממנו פרצוף הד' דא"ק הנקרא מ"ה וב"ן דא"ק. וגם המ"ה וב"ן יצא בשני פרצופים הנבדלים זה מזה על הטבור דגלגלתא דא"ק, כמו פרצוף ס"ג שממנו נמשכים.

אמנם בסדר אצילותו של הפרצוף מ"ה וב"ן נתוספו כמה פעולות חשובות מאד, כי המה השרישו ענין השיתוף של מדת הרחמים בדין, הנחשב להתחלה הראשונה של העולמות. משום שלא היה כלל קיום להעולמות זולתם.

והגורם השרשי לכל אלו הפעולות הנוספות כאן, הוא התפשטות הנקודות דס"ג מטבור ולמטה דא"ק דהיינו לתוך הכלים דנה"י דגלגלתא, שהם מן בחי"ד, כי עי"ז נדבק הס"ג, שהוא בחי"ב, וה"ר דהוי"ה, עם הנה"י של הפרצוף גלגלתא, שהם בחי"ד וה"ת דהוי"ה. וזה גרם לצמצום ב' בא"ק על דרך צמצום א' שהיה בא"ס. (כנ"ל דף שצ"ט אות ז' בדברי הרב) כי כמו שהצמצום א' היה על בחי"ד, כן נעשה כאן הצמצום על בחי"ב. וכמו שהצמצום א', סילק האור מכל הד' הבחינות, ואחר זה חזר והמשיך רק הט"ס הראשונות לבד, כן נעשה כאן הצמצום על בחי"ב וסילק האור מכל הגוף דס"ג, ואחר זה חזר והמשיך רק הב' ספירות כתר

 

תנח                  חלק ו'   הסתכלות פנימית           נקודים

 

 

וחכמה לבד, בכל הראש תרד סוף, אשר בפרצוף מ"ה וב"ן הזה. וכמו שבצמצום א' נפסק הקו אור של א"ס על המלכות דנה"י דא"ק שהוא במקום העוה"ז, הנשאר בלי אור, כן בצמצום הב' שבכאן, נפסק האור של הקו מא"ס על הבינה דנה"י דא"ק, ונשארו הבינה וז"א ומלכות למטה מנקודת הצמצום בלי אור. ותדע שמכאן קנתה הבינה שבכל המדרגות את השם בריאה, שהוא מלשון "לבר" ע"ד בתי בראי, שפירושו לחוץ. כי ע"י צמצום ב' שבכאן יצאה הבינה שבכל המדרגות לחוץ מהמדרגה: שהבינה של ראש נעשתה לבחי' גוף, והבינה שלמעלה מטבור, נעשתה לבחינת למטה מטבור, והבינה של הנה"י יצאה לגמרי מכל אצילות הפרצוף ונשארה בלי אור, כדוגמת הנקודה דעוה"ז בזמן צמצום א'. כנ"ל.

 

כז) אמנם יש הפרש גדול מהצמצום שבכאן להצמצום א', כי שם היה הצמצום שעל הבחי"ד בהחלט, שאינו עשוי להשתנות לעולם. אבל הצמצום ב' שבכאן אינו בהחלט כל כך, והוא עשוי להשתנות ע"י זווג עליון, וע"כ מכאן ואילך נוהג ב' מצבים בכל פרצוף, שהם: מצב הקטנות ומצב של הגדלות. ולפיכך נתקנו כאן ב' ראשים ראש הא', שבו ב' ההין מחוברות זו בזו בקביעות שאינן עשויות להתפרד לעולם. ואחריו נתקן ראש ב' שבו אין חיבורן קבוע, אלא בעולה ויורד. וביניהם הופרס פרסא. ובזמן של קטנות נמצאים ההין מחוברין בנקבי העינים דראש הב', מכח שליטת ראש העליון, ואז נמצא התחתון בבחינת חסר ראש. ובזמן הגדלות שהוא בכח הארת הע"ב, נמצאת הפרסא מעלמת על ראש הא' ואין שליטתו ניכרת, ואז יורדת הה"ת ממקום עינים דראש הב', למתחת הפה דראש הב' ואן שבים ג' הספירות אח"פ אל הראש, והתחתון קונה בחינת ראש וג"ר.

 

כח) וצריכים לידע, שדבר קטנות וגדלות נוהג רק בפרצופי מ"ה וב"ן שבכל המדרגות,

 

 

אשר הה"ת כבר נמצאת בנקבי העינים של הראש שלהם. והם בחינת הגוף של הראש הזה. ובזה תבין אשר הע"ס דנקודים נחשבים למ"ה וב"ן הא', אשר בהעולמות, ואע"פ שחצי פרצוף העליון דמ"ה וב"ן, שהוא מלביש מפה ולמטה דס"ג עד הטבור של הפרצוף גלגלתא דא"ק, הוא ג"כ יצא מנקבי העינים דראש הס"ג, עכ"ז כיון שהה"ת אינה מחוברת בה"ר אשר בו, אינו נחשב עוד לבחינת מ"ה וב"ן, כי המסך שבו כלול הה"ת, בעת שיצא מנקבי העינים דראש ס"ג, ירד לבחינה שכנגדו שהוא הטבור, ששם מקום הה"ת, ולא למעלה מטבור. ולפיכך רק הע"ס דנקודים נחשבים למ"ה וב"ן, ורק בהם נוהג ענין הגדלות והקטנות האמור.

ולא עוד אלא אפילו הג"ר דנקודים אינם נחשבים למ"ה וב"ן ממש, משום שה"ת נשארת בנקבי העינים דראש הב' שהם הג"ר דנקודים, ויה"ו בלי שום גילוי דה"ת ירדו באח"פ דראש הב', הזה, שהם החו"ב שבו. באופן שה"ת נמצאת רק בכתר דג"ר דנקודים, שהוא הגלגלתא ועינים דראש הזה, אבל בחו"ב דג"ר אלו, אין שם רק בחינת ה"ר לבד, ולפיכך, גם הם אינם נחשבים למ"ה וב"ן ממש. ועכ"ז נוהג בהם ענין הגדלות והקטנות, משום שה"ת נמצאת בהם עכ"פ, בסוד חולם שממעל לאותיות יה"ו שלהם. דהיינו בהכתר, כמבואר.

ומ"ה וב"ן האמיתיים הם הז"ס תחתונות דנקודים, שהם הגוף האמיתי דנקודים. המקבלים מהג"ר דנקודים. והם השורש הראשון של מ"ה וב"ן, אשר בהעולמות מכאן ואילך, אמנם בחינת המ"ה לא נתקיים בהם, כמ"ש בחלק ז', שבהם נעשו שבירת הכלים, ומה שנשאר ממנו הוא רק בחינת הב"ן. ולכן מכונים המ"ה וב"ן אלו בדברי הרב, בשם ב"ן לבד.

 

כט) והנה ד' פסיעות עשתה הה"ת, מעת שנתחברה בה"ר ובאה בנקבי העינים דראש הס"ג, עד ביאתה למקומה שהוא להגוף דנקודים, הנק' ז"ת של הנקודים.

 

 

 

 

 

חלק ו'   הסתכלות פנימית           נקודים                          תנט

 

 

פסיעה א', מנקבי העינים דראש הס"ג אל מקום הטבור דגוף דא"ק הפנימי, שהוא נקבי העינים דראש הא' הנקרא ישסו"ת, ששם נתחברה בקביעות עם הה' ראשונה, ונעשתה לשורש קבוע לפרצוף מ"ה וב"ן בבחינת הקטנות שבו, כנ"ל. פסיעה ב' לנקבי העינים דראש הב', ששם נוהג תיקון הפרסא, שע"י הזווג דע"ב ס"ג, נפרדת הה"ת ממקום נקבי העינים ויורדת למקום הפה דראש הזה.

פסיעה ג' הוא ירידת ה"ת מנקבי העינים למתחת הפה, כנ"ל. הנק' התלבשות נה"י דכתר לבחינת מוחין וג"ר בחכמה ובינה דנקודים. כי ע"י ירידת הה"ת למתחת היה"ו חוזרים לבחינת ראש, ומה שהיו מקודם רק חג"ת נעשו עתה לחב"ד. והם מלבישים על ג' פרקין עלאין דנה"י דא"ק: החכמה על פרק עליון דנצח, הבינה על פרק עליון דהוד, הדעת על פרק עליון דיסוד. פסיעה ד' הוא מיסוד דא"ק, לדעת דחו"ב. בסוד נקודה שבתוך האותיות דיה"ו. ואז מזדווגים או"א על מ"ן המשותף מו' ונקודה, ומולידים את המ"ה וב"ן למקומם.

 

ל) והנה נתבארו עקרי הפעולות, שנוספו כאן לאצילות מ"ה וב"ן. ונבארם בקיצור לפי הסדר.

כי מסבת התפשטות ט"ת דס"ג למטה מטבור דא"ק הפנימי, שהאירו להכלים דנה"י דא"ק הפנימי:  נדבקו ונתחברו ב' ההין יחד, כי אור הס"ג הוא בחי' ה"ר, ונה"י דא"ק הפנימי הוא ה"ת. וע"כ כשחזר ענין הזדככות המסך גם על פרצוף ס"ג, נמצא המסך כלול כאן מב' פרצופים: מפרצוף ס"ג ומפרצוף גלגלתא, שהעלה אותם יחד לראש הס"ג, לנקבי העינים, דהיינו לבחי"א משם. ומתוך שה"ת שבמסך איננה במקומה, אלא שנכללה ונתיחדה בתוך ה"ר, כלומר, שה"ר קבלה ונעשה לבחינת ה"ת, ע"כ לא נעשה הזווג כי אם על ה"ר לבד. ונעשה שמה ב' זווגים א' לזכר, וא' לנקבה, כנודע, אמנם עיקר הזווג נעשה בבחינת הנקבה, שהיא בחי"א

 

 

להיותה שלמה גם מבחי' המשכה, שממנה התפשטות לכלים. וכשהוכר העביות דגוף שבהמסך, יצא מהראש דס"ג וירד להבחינה שכנגדו בגוף, שהוא הטבור דא"ק הפנימי, כי שם מתחיל מקום הה"ת הכלולה בהמסך. ושם נזדווג עם אור העליון, ויצאו מהטבור ולמעלה הע"ס דראש הא' הנק' ישסו"ת, אשר הבינה וז"א ומלכות של ראש הזה, כבר עומדים למטה מטבור, משום שהה"ת עומדת בחכמה שלו, שהוא ג"כ מקום הטבור, ונמצאים הספירות שלמטה מחכמה מהטבור ולמטה. והם הג"ר דנקודים, דהיינו עיקר הראש של הנקודים, כי הראש הא' אינו כלל בבחינת הנקודים, משום שה"ת שבהמסך נמצאת למטה ממנו, ואין העביות פועלת כלום ממטה למעלה, וע"כ נחשב לעקודים דס"ג. וע"כ נשארו הג"ר של הנקודים, לבחינת הראש של הנקודים, ומכונים ראש הב'.

והנה בראש הב' הזה יש בו ג"כ ע"ס, הנחלקים ע"פ הג"ר: שגו"ע נכללים בהכתר, ואח"פ הם בחכמה ובינה, וה"ת נמצאת בהכתר שהוא בחי' ראש הב', והחכמה ובינה שהם אח"פ יצאו לחוץ מהראש הב' לבחינת חג"ת דהיינו בחינת גוף. ונבחן בהם, אשר ה"ת בעינים ויה"ו באח"פ, כלומר, שהה"ת אינה מאירה כלום באח"פ אלו שהם חכמה ובינה. אלא הם בחינת ה"ר בלבד. ועל ראש הב' הזה יש תיקון הפרסא, שבו ב' תיקונים: הא' הוא שב' ההין הכלולים בו הם באלכסונא, כלומר שיתכן שם לעתים שתהיה שם בקיעת הפרסא, שאז נפרדו ההין זו מזו, וה"ת יורדת משם למטה מהמלכות דראש הזה בסוד קמץ שמתחת להאותיות יה"ו. והב' הוא להעלים ולהסתיר בעת ההיא את כח הה"ת, העומדת בנקבי העינים של ראש הא' בחיבור אמיץ עם הה"ר. כי זולת ההעלמה הזו, לא היה אפשרות להה"ת דראש הב' לרדת למתחת האותיות.

וכאן נעשה השורש למצב הקטנות של הפרצופים, כלומר, שתתכן בו עליה וגדלות, אבל לא תתכן לעולם, שיתמעט גם מקומת

 

תס                    חלק ו'   הסתכלות פנימית           נקודים

 

 

הקטנות שהיה בו, ושמירה זו נמשכת מכח ה"ת שבנקבי העינים דראש הא', הקשורה שם בקשר אמיץ עם הה"ר. ומצב הגדלות נמשך מה"ת שבנקבי העינים דראש הב', כנ"ל.

וכדי להוליד הגדלות דנקודים, היו שתי פעולות: הא' לצורך הראש של הנקודים, שע"י הזווג דע"ב ס"ג, ירדה הה"ת שבעינים שעמדה בהכתר ממעל לחו"ב שהם יה"ו ובאה למטה מאותיות יה"ו אלו, שבזה שבו החו"ב לראש הב', והיה"ו שהיו חג"ת עלו ונעשו לחב"ד. וזה נקרא התלבשות נה"י דכתר בחכמה ובינה. ופעולה ב' היתה לצורך הז"ת שהם הגוף דנקודים האמיתי. כי היסוד דא"ק האיר לתוך החו"ב דנקודים, את נקודת ה"ת בתוך האותיות, בסוד מלאפום: נקודה בהו' שנעשו למ"ן בחו"ב ונזדווגו עליהם, והולידו את הז"ת דנקודים. וזה יתבאר בחלק הבא בע"ה.

 

לא) והנה אנו מוצאים כאן שלש עשרה פעולות: הא' הוא חיבור ב' הההין ה"ר וה"ת. הב', התכללות המסך בהרשימות של ב' פרצופים, שהם מפרצוף ס"ג ומפרצוף גלגלתא דא"ק. הג' שנעשה הזווג רק על בחינת ה"ר לבד. הד', ירידת המסך לאחר התכללותו בב' הזווגים של ראש, ובא למקום הטבור דא"ק הפנימי. הה', הוא ראש הא' שנקרא ישסו"ת. הו' הוא הראש הב' הנק' ג"ר דנקודים. הז', הוא יציאת הבינה וזו"ן מכל המדרגות לחוץ מהמדרגה. הח', הוא שהוכן המקום לג' עלמין דפרודא הנק' בריאה יצירה ועשיה וקו הא"ס שנפסק מקודם בנקודה האמצעית שהיא נקודה דעוה"ז ובחינת מלכות דנה"י דא"ק הפנימי, נתעלה למעלה לנקודת צמצום חדשה, במקום הבינה דנה"י דא"ק הפנימי. הט', התחלקות ראש הב' עצמו לגו"ע ולאח"פ, שה"ת בעינים ויה"ו באח"פ. הי', הוא תיקון הפרסא. הי"א, הוא התיקון דגדלות וקטנות. הי"ב, הוא הורדת ה"ת למטה מאותיות יה"ו, שזה היה לצורך הגדלות ופב"פ דג"ר של הנקודים. הי"ג, ביאת ה"ת לתוך האותיות שזה היה לצורך אצילות של הז"ת דנקודים.

 

לב) ועתה נבאר את הקשר של סבה ומסובב שבהם. הא', שהוא החיבור דב' ההין. נמשכת, מהארת הט"ת דס"ג שהם בחי"ב וה"ר, לתוך הכלים דנה"י הפנימים דא"ק, שהם בחי"ד וה"ת. הב' שהוא התכללות המסך מהרשימות דב' הפרצופים: הס"ג, ונה"י דא"ק הפנימי נמשכת ג"כ מהארת הס"ג להכלים דא"ק הפנימי. הג', הזווג שהיה רק על העביות דה"ר. נמשכת, משום שהרשימו דס"ג הוא העיקר, וה"ת דנה"י דא"ק היא טפילה לה, שנתחברה להס"ג בדרך הארתו להנה"י, כנ"ל. הד' הוא ירידת המסך למקום הטבור. נמשכת, מכח הה"ת הכלולה במסך הזה, וחיבורם של ההין מתחיל מהטבור דא"ק ולמטה, מחמת התפשטות אור הס"ג לשם, כנ"ל, ולא מטבור ולמעלה. הה' הוא, ראש הא'. נמשכת, מהתכללות המסך בעביות של ראש, וע"כ גם בירידתו למטה מוציא מתחלה בחינת הממטה למעלה, שזה דומה לכל הפרצופים. הו' הוא, ראש הב' הנק' ג"ר דנקודים. נמשכת, מן האח"פ שיצאו מראש הא'. הז' הוא יציאתם של הבינה וז"א ומלכות מכל המדרגות נמשכת, מכח ה"ת שנתחברה בה"ר, וקבלה ה"ר לצורת ה' תתאה, ונעשה הזווג בנקבי העינים, ויצאו הבינה וזו"ן לחוץ מהראש, ועד"ז מכל המדרגות.

 

לג) הח' הוא המקום שנעשה לג' עלמין בי"ע דפרודא. וקו הא"ס שנפסק בהבינה דנה"י דא"ק. נמשכת ג"כ מעלית ה"ת בנקבי העינים, כי הבינה וז"א ומלכות דנה"י, יצאו למטה מן נקודת הצמצום, שהיא נתעלה עתה ממעלה להבינה דנה"י. והבינה הזו נעשה לעולם הבריאה והז"א לעולם היצירה, והמלכות לעולם העשיה.

הט'. הוא התחלקות ראש הב' לה"ת בעינים ויה"ו באח"פ. נמשכת מהתחלקות פרצוף הס"ג על טעמים ונקודות, הנק' ע"ב וס"ג (עיין לעיל דף תנ"ז אות כ"ה ד"ה פעולה הב'). ולפיכך המסך שעלה משם להראש דס"ג, הוציא שם ב' בחי' ראש: א'

 

חלק ו'   הסתכלות פנימית           נקודים              תסא

 

 

מבחינת הטעמים וע"ב, שממנו נמשך פרצוף העליון דמ"ה וב"ן, המתחיל (נ"ב הגהה מכת"י רבינו זצ"ל צ"ע בזה). מפה דס"ג, ומסתיים ממעלה לטבור. וראש ב', מבחינת הנקודות וס"ג דס"ג, שממנו נמשך פרצוף התחתון דמ"ה וב"ן, המתחיל מהטבור ולמטה דא"ק, שהם הע"ס דנקודים. (כנ"ל אות כ"ד וכ"ה כאן). וראש הא' הוא מבחי' ה"ת בהעינים. שענפיו הם שערות רישא. וראש הב' הוא מבחי' יה"ו באח"פ, שענפיו הם שערות דיקנא. (כנ"ל דף שצ"א ד"ה שערות. ודף ת"ח ד"ה ולפיכך). ונתבאר שם, שאע"פ שראש הב' הוא אח"פ דראש הא' מ"מ בערך עצמו הוא ראש שלם. והטעם, כי המסך ירד לבחינת נקבי עינים שלו, ועשה הזווג עם אור העליון על העביות דבחינות הנקודות שבו, והוציא ע"ס ממטה למעלה. כי בכל מקום שנתחדש צורת עביות בהמסך, נעשה בו זווג חדש, כנודע. ומטעם זה נבחן בראש הב' ג' בחינות: הא' שהוא בינה וז"א ומלכות שיצאו מראש הא'. הב', שהוא בחי' ראש גמור, דהיינו שנעשה זווג חדש על בחינת הנקודות שבו, הכלולים מה"ת. הג', שמתחלק בהכרח על גו"ע ואח"פ, שהרי הזווג החדש שנעשה בו לא נעשה אלא בנקבי העינים, דהיינו בבחי"א, ונבחן גם בו שה"ת בהעינים ויה"ו באח"פ, והאח"פ יצאו מהראש.

ונודע, שכל הזווגים שהמסך נכלל מהם בהראש דעליון, הוא מגלה אותם, בכל תכונתם, אחר שיורד למקומו בגוף דעליון. ולפיכך גם למטה נגלה אותם ב' הראשים: ראש הא' מטבור ולמעלה, הנקרא ישסו"ת, ונבחן לטעמים וע"ב. וראש הב' מטבור ולמטה, שבהם יש גם כן אותם ג' בחינות הנ"ל. שהם ראש גמור כלפי עצמו. ואח"פ מבחינת ראש הא', ובחינת התחלקות ה"ת בעינים ויה"ו באח"פ, שהאח"פ האלו יוצאים לחוץ מראש הב' הזה.

 

לד) הי' הוא תיקון הפרסא. נמשכת גם כן מהתחלקות הפרצוף דמ"ה וב"ן לב' פרצופין על הטבור, המושרש ובא מכח

 

 

התחלקות הס"ג לטעמים ונקודות, כנ"ל באות ל"ג בסמוך. כי משורשם הם רק פרצוף אחד, כי הטעמים ונקודות של הס"ג, נמשכים מראש אחד, שהטעמים הם הכתר דגוף הס"ג והנקודות הם הט"ת דגוף ההוא. וע"כ גם המ"ה וב"ן הבאים מהמסך שלהם, אע"פ שיש להם ב' ראשים, נחשבים ג"כ לגוף אחד. ולכן התחלקות זו דומה לפרסא גו מעוהי דבר נש, שהפרסא הזו חוצה גוף אחד ועושה אותו כמו ב' גופים נבדלים. ומצד אחד דומה הגבול שבפרסא לבחי' הגבול דצפורני רגלים של הפרצוף, כי גם הוא עומד ומסיים את פרצוף העליון של מ"ה וב"ן, שהוא מיוחס לפרצוף ע"ב דס"ג ולטעמים, ונבחן לבחינת או"א דמ"ה וב"ן, שצפורני רגלים מסתיימים על הפרסא. ומצד הב' הוא נמצא באמצע הפרצוף, שהרי מצד השורש נמצאים הטעמים ונקודות רק פרצוף אחד. ובאופן שהאמצע והסיום מעורבים בה ביחד, ולפיכך מאירים בו ב' תיקונים: כח החיבור של ב' הפרצופים, שבזה נעזרת ע"י זווג ע"ב וס"ג השרשיים שאז גם הע"ב דס"ג וס"ג דס"ג נעשים לאחד, וה"ת יורדת מהעינים למתחת האותיות יה"ו, ואז אח"פ שבכל המדרגות חוזרים למדרגתם כבתחילה. כנודע. ותיקון ב' הוא העלמת הה"ת הקבועה, בראש הא'. שלא תגלה כחה בעת שהאח"פ שבים לראש. כי כלפי זה מבדלת להראש הא' הנמצא ממעל לה. כמו לפרצוף נבדל שאינו מקושר כלל עם ראש הב'.

 

לה) הי"א הוא תיקון גדלות וקטנות. והי"ב שהוא הורדת ה"ת למטה מיה"ו והמספיק להשבת פב"פ דחו"ב דנקודים. נמשכו, ע"י הזווג דע"ב וס"ג, ומכח ב' התיקונים שבפרסא. כנ"ל בסמוך.

הי"ג, הוא ביאת הה"ת לתוך האותיות לצורך אצילות הז"ת דנקודים שהם הגוף האמיתי. נמשכת, מהארת היסוד דא"ק להראש דנקודים, את בחי' הנקודה דשורוק, שהיא נקודה בתוך ו'. ותשלום ביאור ענין הזה בחלק הז'.

 

 

 

 

 

תסב                  חלק ו'   לוח השאלות לפירוש המלות      נקודים

 

 

א) מהי א' שבואו דס"ג.

ב) מהו אותיות.

ג) מהם אח"פ במקומם.

 

ד) מהו בוצינא דקרדנותא.

ה) מהו בקיעת הפרסא.

 

ו) מהו זו על זו.

 

ז) מהו חולם.

ח) מהו טפל.

 

ט) מהי יציאה בחוזק.

 

י) מהן כ"ב אותיות.

 

יא) מהן מים עליונים זכרים.

יב) מהן מים תחתונים נקבות.

 

יג) מהי מלאפום.

 

יד) מהי מזלא.

 

טו) מהן מיין נוקבין.

 

 

 

טז) מהי מיתה.

 

יז) מהן נקודות עליונות.

 

יח) מהן נקודות שמתחת לאותיות.

 

יט) מהי ניצוצא דקרדנותא.

 

כ) מהן נקבי עינים.

 

כא) מהן נקבי האזן.

 

כב) מהי פתיחו דעיינין.

 

כג) מהי פרסא.

 

כד) מהו צמצום ב'.

 

כה) מהן צפורני רגלים.

 

כו) מהו רקיע המבדיל.

 

כז) מהי שורק.

 

כח) מהן שערות ראש.

 

כט) מהן שערות דיקנא.

 

ל) מהי שבולת הזקן.

 

חלק ו'  לוח התשובות לפירוש המלות  נקודים     תסג

 

 

 

 

 

א) א' שבואו דס"ג: ב' שרשים יש אל האותיות: י' וא'. והנה באמת נבחנת הי' שהיא השורש האמיתי אל האותיות שהרי כשאנו רוצים לכתוב איזו אות אנו מתחילים עם י' דהיינו מן נקודה, וכשממשיכים הנקודה לצדדים ולמטה מצטיירת האות הנרצה. הרי שי' היא שורש כל אות ואות. ועכ"ז, נמצאת הא' בראש הכ"ב אותיות. ויש להבין הדבר.

והענין הוא, כי האותיות בשורשן העליון, פירושן, כלים לקבלת השפע. ונודע שהתפשטות האור והסתלקותו גורם להתהוות כלים. כי מהרשימות הנשארות לאחר הסתלקות האור מתהוים הכלים. ומזה תבין ששורש כל מיני הסתלקויות הוא השורש אל הכלים, שהם האותיות. ונודע, שהצמצום ראשון, הוא שורש כל הסתלקויות שבעולמות, ולפיכך, נקודת הצמצום, שה"ס הי' נבחנת לשורש כל האותיות כולן.

אמנם נודע שהצמצום הא' עדיין אינו נחשב לשורש העולמות, אלא רק לשורש דשורש. כי השורש האמיתי אל העולמות הוא הצמצום הב'. וההפרש שביניהם הוא, כי הצמצום א' היה רק על נקודה אחת שהיא בחיה"ד שנקראת מלכות, וה' תתאה. והצמצום הב' היה גם על הבינה, דהיינו שב' נקודות נתחברו בצמצום הזה: נקודת המלכות ונקודת הבינה. שה"ס שיתוף מדת הרחמים בדין. כנודע.

ונודע שחיבור ב' נקודות יחד עושה קו, באורך או ברוחב, ע"כ, מכונה הצמצום הב' בשם קו, משום ב' הנקודות שנתחברו בהצמצום הזה, בסו"ה ותלכנה שתיהן. ומטעם זה הוא מכונה ג"כ רקיע, או פרסא. שהן כמו קו מושכב לרוחבו המבדיל בין עליונים ותחתונים.

 

ונתבאר בפנים הספר, כי עיקר החידוש שנעשה בצמצום ב' הוא ענין התחלקות עה"ס שבכל המדרגות לב' בחינות, כי בינה ז"א ומלכות של כל מדרגה יצאו לחוץ מהמדרגה, ונעשו כערך המדרגה התחתונה אליה, באופן שממדרגה אחת נעשה עליונה ותחתונה: הכתר וחכמה שבה נעשו לעליונה, ובינה וז"א ומלכות שבה נעשו מדרגה תחתונה אל הכתר והחכמה. וב' חידושים הללו שהם חיבור ב' הנקודות יחד כעין קו, והתחלקות המדרגה לעליונה ותחתונה. המה נראים בצורת הא': כי דבר החיבור של ב' הנקודות בהצמצום הוא הקו של הא' כזה \ ובחינה העליונה של כל מדרגה, הוא י' שעל הקו מלמעלה, הכוללת כתר וחכמה של המדרגה, בסוד מים עליונים. כזה   ובחינה התחתונה של כל מדרגה, היא י' התחתונה שמתחת הקו, הכוללת בינה ז"א ומלכות. שיצאו לחוץ מן המדרגה ונעשו לתחתונים, וה"ס מים תחתונים, כזה  .

והנך רואה איך שיש ב' שורשים אל העולמות: כי הי' היא השורש הא' הנעשה בצמצום ראשון על נקודת המלכות לבדה, והא' היא השורש הב' הנעשה בצמצום ב' על ב' נקודות יחדיו, שהן הבינה והמלכות. ומתוך שהצמצום הא' הוא שורש רחוק מהעולמות, ורק צמצום ב' נחשב לשורש העולמות, ע"כ אין הי' נחשבת לשורש האותיות עד שתהיה ראויה להעמידה בראש כ"ב האותיות, אלא רק הא' נחשבת לשורש כל האותיות להיותה בחינת צמצום ב', שהוא שורש האמיתי אל העולמות. ולפיכך נמצא הא' בראש כ"ב האותיות. והי' נחשבת לשורש קדום, המשמשת אל האותיות בגניזו.

ובזה תבין סוד ד' מיני המילוים המשמשים בשם הוי"ה. שהם: ע"ב, כזה

 

תסד      חלק ו' לוח התשובות לפירוש המלות  נקודים

 

 

 

יוד הי ויו הי. ס"ג, כזה יוד הי ואו הי. מ"ה כזה, יוד הא ואו הא. ב"ן, כזה, יוד הה וו הה. והנה עיקר ההבחן הוא, אם הכלים שבהם באים מן צמצום א' או מצמצום ב', שמילוי אותיות עם יודין, מורה שבאים בעיקר מצמצום א', ומילוי אותיות עם אלפין, מורה שבאים מצמצום ב', ובזה תבין שאם כל האותיות דהוי"ה הן במילוי יודין, שהוא הוי"ה דע"ב, הרי אין בהכלים של הפרצוף ההוא מבחינת צמצום ב' כלום, אלא רק צמצום א' בלבד. ואם האותיות דהוי"ה מתמלאות עם אלפין, שהוא גי' מ"ה, הרי אין בהכלים של הפרצוף ההוא מבחינת צמצום א' כלום, אלא רק צמצום ב'. אמנם בהוי"ה דס"ג, אין האותיות מתמלאות בשוה, כי כולן עם יודין, לבד הו' דהוי"ה היא עם א'.

וטעם הדבר הוא, כי גם הוי"ה דס"ג עצמה מתחלקת על ד' פרצופים, שהם: חכמה, בינה, ז"א, ומלכות. על פי סדר אותיותיה, ונמצא הו' שבא, שהוא בחינת ז"א דפרצוף הס"ג. ונודע שהצמצום הב' היה רק בפרצוף הס"ג, ולא בב' הפרצופים הראשונים שבה, שהם י"ה דהיינו חכמה ובינה שבה, אלא רק בז"א שבה, העומד למטה מטבור דס"ג. (כנ"ל הסתכלות פנימית אות ט"ו ד"ה ובמתבאר). הרי שתחלת השורש של הא' דהיינו הצמצום ב', לא היה בי"ה דס"ג, אלא בו' דס"ג לבד, וע"כ הי"ה דס"ג מתמלאות ביודין כמו הוי"ה דע"ב, רק הו' דס"ג מתמלא עם א'. כי לפני ז"א דס"ג אין הצמצום ב' ניכר כלל כמבואר. וענין הוי"ה במילוי ההין מורה, שהיא מחוסרת המילוי, אלא שמקבלת מהפרצוף העליון שלה. וע"כ היא רק הוי"ה כפולה לבד. כי ב' הויות הן בגמטריא ב"ן, וטעם הדבר הוא, כי ענין המילוי מורה על שיעור קומה הנמשך על ידי הזווג של אור העליון

 

 

על המסך אשר שם. והמסך שבפרצוף ז"א, שהוא בעביות דבחי"א, הוא ממשיך האור גם בעד המלכות, שהמסך שלה, קלוש מאד, ואין בו עביות מספיקה לזווג דהכאה עם אור העליון. כנודע. ולפיכך היא חסרת המילוי מבחינת עצמה, ואין בה אלא הוי"ה כפולה, שמורה על חלק הז"א שבתוכה.

ובאמור תבין מה שחכמה ובינה אינם נחשבים לשורש העולם, והעולם מתחיל רק מז"א, בסוד ששת ימי הבנין שהוא מטעם, שאין בהכלים שלהם רק מבחינת צמצום א', והעולמות מתחילים רק מצמצום ב' כמבואר, ולכן רק ז"א שהוא בחינת הוי"ה דמ"ה במילוי אלפין שה"ס צמצום ב' הוא השורש להעולמות כולם.

 

ב) אותיות: עי' לעיל בתשובה א'.

ג) אח"פ במקומם: ג' התיקונים הראשונים מי"ג תיקוני דיקנא, נקראים אח"פ במקומם, שפירושם שלא יצאו מבחינת ראש, והם בחינות הגו"ע דראש של הדיקנא. ומה שמכונים בשם אח"פ הוא רק בערך הראש דס"ג. (ת"ט אות כ')

ד) בוצינא דקורדנותא: בוצינא, פירושו, מאור, וקרדנותא פירושו קושיות או חשכות. ורומז על ה"ת, דהיינו בחי"ד. וה"ס ה"ת שבעינים אשר בכתר דנקודים, שאין הארתה, מגולה. והיא הנקודה שבתוך הו', דהיינו המלאפום שהשפיע יסוד דא"ק לחו"ב דנקודים, ורק הו' נגלה באמא, אבל הנקודה נגנזה בה. וזה שאומר שבוצינא דקרדנותא גניז ביסוד דאמא. (דף תכ"ז אות ל"ז).

 

ה) בקיעת הפרסא: בקיעת הפרסא מורה ביטול הגבול שבה, המבדיל תוך המדרגה, בין כתר חכמה שבה, ובין הבינה וזו"ן שבה. ועל ידי הבקיעה, נמצאים הבינה וזו"ן שבים אל המדרגה כמתחלה. (דף ת"ה אות ט"ו).

ו) זו על זו: זו על זו פירושו, כשהספירות נמצאות כל אחת בפני עצמה ואינה

 

 

חלק ו'  לוח התשובות לפירוש המלות  נקודים     תסה

 

 

יכולה לקבל או להשפיע לחברתה, משום השינוי צורה הנמצא בין כל אחת ואחת, המבדילן זו מזו. ואז עומדות זו על זו לפי סדר המדרגה. כשפני התחתון באחור דעליון. למשל, ז"א שהפנים שלו הוא בחי"א, נמצא משתוה לאחור דבינה שהוא ג"כ בחי"א. ופנים של הבינה שהוא בחי"ב, נמצא משתוה אל האחור דחכמה שהוא ג"כ בחי"ב. וכו' על דרך הזה. ובמצב זה הן הפכות זו לזו ונפרדות זו מזו (כנ"ל ח"ד פ"ג או"פ סעיף ל') עש"ה.

ז) חולם: הנקודות מורות בעיקר על הארת הזווג היוצאה בכח החיבור דה"ת בה"ר, שהן מכונות בשם נקודות. ויש בזה ג' בחינות: א' כשה"ת היא בכתר דנקודים, מבחינת ה"ת בעינים ויה"ו באח"פ. ואז נקראת חולם שהוא ממעלה על האותיות יה"ו. כי אור הכתר אינו מושפע אל החו"ב מבחינת ה"ת, אלא מבחינת ה"ר לבד. ב' בסוד נקודות שמתחת האותיות יה"ו, שהן הכלים של חו"ב, וזה הוא ע"י זווג עליון של ע"ב וס"ג המוריד את ה"ת מהעינים אל הפה בסוד קמץ שמתחת האותיות. וגם עתה נמצאת ה"ת גנוזה בהקמץ שהוא בחינת יסוד דכתר, והיה"ו אין להן עדיין מהארת ה"ת. ג', היא בסוד נקודות שבתוך האותיות דיה"ו, שזה ע"י הארת היסוד דא"ק את בחינת המלאפום, שהנקודה דה"ת היא בתוך הו', שהארה זו באה לתוך האותיות דיה"ו, שהן חו"ב, שמכאן נולדות זה"ת דנקודים. (תכ"ג ובהסתכלות פנימית אות י"ט ד"ה וזו היא).

ח) טפל: הספירה העליונה שבכל מדרגה כוללת כל הבחינות שמתחתיה, וע"כ הבחינה העליונה נבחנת תמיד לעיקר של המדרגה, שכל שאר הבחינות טפלות לה ואינן עולות בשם. (שצ"ו אות ו').

ט) יציאה בחוזק: כל שהעביות שבהמסך מרובה יותר, האור יוצא בחוזק, יותר

 

 

 

ואם העביות שבהמסך קלושה היא, אין האור יוצא בחוזק, כלומר, שאוה"ח הוא מועט, וקומת האור שהוא ממשיך אין לו התפשטות למטה. ומתוך שה"ת נתחברה בנקבי עינים, נמצאים שם האורות שיוצאים בחוזק ומתפשטים למטה. (דף ת"ב אות י"א).

י) כ"ב אותיות: האותיות הן הכלים שבהם מתלבש העצמות. ויש בהם כ"ב ראשי הבחנות, שמהן נבנות כל הפרצופים. ונקראים כ"ב אותיות. (תל"ח אות נ"ג) ועי' לעיל תשובה א'.

יא) מים עליונים זכרים: עי' תשובה א'. ונתבאר שם שכתר של הנקודים ה"ס מים עליונים, שמעל הרקיע, שה"ס הפרסא. וחו"ב דנקודים, ה"ס מים תחתונים, שמתחת הרקיע. ע"ש. ונודע, שהכתר הוא הזכר, וחו"ב ה"ס הנקבה שלו. כמ"ש (או"פ דף תי"ג ד"ה עתה תבין). הרי שמים עליונים הם בחינת זכר, ומים תחתונים שהם חו"ב, הם בחינת נקבה. (ת"א אות ט')

יב) מים תחתונים נקבות: עי' תשובה י"א. ותשובה א'.

יג) מלאפום: עי' תשובה ז'.

יד) מזלא: שערות דיקנא מכונות מזלא. מלשון הכתוב, יזל מים מדליו וגו'. כי השפע שלהן נוזלת טפין טפין, עד שמצטרפים לאורות היותר גדולים שבהעולמות. ועי' להלן תשובה כ"ט. (שצ"א אות ב').

טו) מיין נוקבין: נודע שמתוך התפשטות נקודות דס"ג למ"ה וב"ן דא"ק הפנימי נתחברו ב' בחינות רשימות בהמסך, שהן מבחינות ה"ר שבס"ג, וה"ת שבא"ק הפנימי, ונמצא המסך נכלל מב' נקבות מבינה ומלכות, ומכאן קנה המסך את השם מיין נוקבין, כי מכאן ואילך כלולות בו ב' נוקבין אלו בכל זווג שעושה עם אור העליון. (דף ת"ה אות ט"ו).

טז) מיתה: עד המקום שנמשך קו אור א"ס

תסו       חלק ו'   לוח התשובות לפירוש המלות   נקודים

 

 

ב"ה, הוא החיים, ואחר סיום הקו דהיינו למטה מנקודת הצמצום, כבר נפסק אור החיים, והוא בחינת המיתה. וע"כ הכלים שנפלו לבי"ע שהם למטה מנקודת הצמצום החדשה, נבחנים שמתו שמה. כי נפרשו מאוד החיים. (תכ"ח אות ל"ט).

יז) נקודות עליונות: עי' תשובה ז'.

יח) נקודות שמתחת לאותיות: עי' תשובה ז'. כי ג' הארות שמשו בנקודים: הבל הטבור. והבל היסוד. והבל דצפורני רגלים. והבל טבור הוא בחינת הנקודות שממעל לאותיות, דהיינו חולם. והבל היסוד הוא בחינת הנקודות שבתוך האותיות, שהוא מלאפום. והבל דצפורני רגלים, הם בחינות הנקודות שמתחת לאותיות. (דף ת"כ אות כ"ח. ובאו"פ שם ד"ה ויפוזו, דף תל"ה ד"ה עליונות)

יט) ניצוצא דקרדנותא: עי' תשובה ד'.

כ) נקבי העינים: בחיה"א שבראש מכונה נקבי העינים כי החכמה דראש מכונה עינים, ומכח עלית ה"ת שם, נעשה גם בחכמה בחינת נוקבא, ונקראת נקבי העינים. (שצ"ט אות ז').

כא) נקבי האזן: עי' תשובה כ'. כי מעת שנתחברו ב' ההין בסוד שיתוף מדת הרחמים בדין, וה"ת עלתה לעינים, הנה משם ואילך נעשה בחינת נוקבא בכל הספירות עד החכמה, שז"ס הנקבים שנעשו בחוטם ובאזן ובעינים. אמנם מטרם שנתחברו לא היה בחינת נוקבא אלא בפה לבד.

כב) פתיחו דעיינין: הארת חכמה נקרא פתיחו דעיינין כי עינים הן חכמה. (תל"ח אות נ"א)

כג) פרסא: פרסא, היא חצר הכבד המבדיל בין אברי הנשימה שהם החיות, ובין אברי המזון, ועושה כמו ב' גופין בגוף אחד. כן פרצוף מ"ה וב"ן שיצא מנקבי העינים דראש הס"ג, נחלק לב' פרצופים, על הטבור ופרסא, שמפה דראש הס"ג עד הפרסא, הוא בחינת ג"ר דמ"ה וב"ן,

 

 

ונחשב לפרצוף שלם בפני עצמו, שסיום רגלים שלו הם על הטבור, כי הוא יצא מבחינת הרשימות דטעמים דס"ג, שלא נתחברו עם הה"ת. ומפרסא ולמטה יצא מ"ה וב"ן התחתון, שהן ע"ס דנקודים, והם יצאו מבחינת הרשימות דנקודות דס"ג, המחוברות עם הה"ת שלמטה מטבור, כנודע. הרי שהפרסא מחלקת פרצוף האחד דמ"ה וב"ן לב' פרצופים. (ת"א אות ט' ובהסתכלות פנימית אות ל"ד)

כד) צמצום ב': צמצום נה"י דא"ק מכונה צמצום ב'. כי הוא דומה לצמצום א' שהיה בא"ס ב"ה על בחי"ד. וכן נעשה כאן הצמצום על בחי"ב. וכמו שבצמצום א' נפסק הקו אור דא"ס על המלכות של נה"י דא"ק, כן נפסק קו אור א"ס כאן על הבינה דנה"י דא"ק. באופן שבינה ז"א ומלכות, נשארו מתחת לנקודת הצמצום בלי אור. ומהם נעשו ג' עלמין דפרודא, הנקראים בי"ע. כי הבריאה היא מבינה, והיצירה הוא מז"א והעשיה היא ממלכות. (שצ"ט אות ז')

כה) צפורני רגלים: בחינות הסיום מכל פרצוף, שהיא המלכות דנה"י של הפרצוף, נקראות אצבעות רגלים. ומשעת תיקון הפרסא ואילך, נעשה כח נוסף על בחינת הסיום של הפרצוף, דהיינו מצד שיתוף נקודת הבינה בהצמצום, וכח הנוסף הזה, כשהוא במקום הטבור נקרא פרסא וכשהוא במקום סיום הנה"י נקרא צפורנים. והיינו צפורני רגלים, (תכ"א אות כ"ט).

כו) רקיע המבדיל: רקיע המבדיל הוא הפרסא שנתמצע בעה"ס של כל מדרגה, מכח החיבור של ב' הנקודות: בינה ומלכות. והבדילה את הכתר וחכמה שבה לבחינת מים עליונים זכרים, והבינה ז"א ומלכות שבה, לבחינת מים תחתונים נקבות. עי' לעיל תשובה י"א. ותשובה א'. (דף ת"א אות ט).

 

 

 

 

חלק ו'  לוח התשובות לפירוש המלות  נקודים     תסז

 

 

כז) שורק: המלאפום נקרא ג"כ שורק. ופירושו עי' לעיל תשובה ז'. (דף תל"ג אות ל"א).

כח) שערות ראש: הנה הזווג הראשון לצורך פרצוף הנקודים היה בנקבי העינים של ראש הס"ג, ומ"מ לא הוציא אח"פ של ראש הס"ג לחוץ, כי אין העדר ברוחני וענין התחלקות המדרגה לא פעל כלום בראש הס"ג עצמו, אלא בבחינת תוספות פרצוף, והוא פרצוף השערות, שמנקבי העינים ולמעלה יצאו שערות הראש, ומשם ולמטה יצאו שערות

 

דיקנא בבחינות אח"פ. (שצ"א או"פ ד"ה שערות ראש)

 

כט) שערות דיקנא: עי' בתשובה כ"ח.

 

ל) שבולת הזקן: שבולת הזקן, היא בחינות אח"פ שיצאו מראש הא' דדיקנא. כי ג' תיקונים הראשונים דדיקנא הם בחינות גו"ע, דהיינו הראש דדיקנא. ושבולת הזקן, היא אח"פ, שיצאו מראש הדיקנא לבחינת גוף, שבה מתקבץ השפע של ג' בחי' תי"ד הראשונים. (ת"ט אות כ'. תי"ג או"פ ד"ה ועל)

 

 

תסח      חלק ו' לוח השאלות לענינים נקודים

 

לא) במה נשתנה עליות האורות לראש הס"ג, מבכל הפרצופים.

לב) כמה אורות עלו מן למטה מטבור למ"ן.

לג) מהו האור חדש שיצא ע"י צמצום נה"י, ועליתם למעלה.

לד) האור שיצא מנקבי העינים, הוא עצמות או תוספות.

לה) מהי הקומה שיצאה מנקבי העינים.

לו) כמה מיני זווגים היה לצורך הנקודים.

לז) מהם עיקרם ועצמותם של הנקודים.

לח) מהי בחינה ראשונה דנקודים.

לט) מהי בחינה שניה דנקודים.

מ) מהי בחינה שלישית דנקודים.

מא) מהיכן לוקחים אור, גה"ר דנקודים.

מב) למה גה"ר דנקודים לא מתו.

מג) למה אין ביטל בכתר רק באחורי או"א.

מד) למה עיקר הארתן דנקודים. אינן אלא דרך פנים.

מה) למה הגוף דנקודים מתחיל מדעת ולא מכתר, כבכל מקום.

מו) למה הכתר לא נקרא דעת.

מז) מאיזה מקום שבדיקנא נמשכות גה"ר דנקודים.

מח) מה גרם לעליות הנקודות ממ"ה וב"ן.

מט) איזה התחדשות נעשה בעלית המסך דס"ג מבשאר פרצופים.

נ) איך נתחברה בחיה"ד בהמסך דס"ג אחר שכבר נזדככה לבחי"א.

נא) למה לא יצאה מה"ת שבנקבי עינים קומת הכתר, כמו בפרצוף גלגלתא.

נב) למה עלה המסך לנקבי העינים, ולא לפה.

נג) למה תלוים בעיקר כל התיקונים במ"ה וב"ן.

נד) למה נקרא עולם הנקודים בשם ב"ן לבד.

 

 

נה) באיזה פרצוף א"ק עוסק הרב.

נו) מאין הן המוחין דס"ג.

נז) למה מתחיל הס"ג מאזן.

נח) איפה מסתיים הס"ג.

נט) איפה מסתיים הע"ב.

ס) איפה מסתיימים הטעמים דס"ג.

סא) איפה היה מקומם דנקודות דס"ג מטרם הצמצום.

סב) למה רק הכתר דס"ג נקרא בשם טעמים.

סג) למה נקרא טה"ת בשם נקודות.

סד) מהו הס"ג דס"ג דא"ק.

סה) אם התחלקות המדרגה ניכרת גם בראש הס"ג.

סו) מה גרם להתחלקות מ"ה וב"ן לב' פרצופים.

סז) מהו הערך דמ"ה וב"ן שלמעלה מטבור, למ"ה וב"ן דלמטה מטבור.

סח) מה גרם להתחלקות או"א וישסו"ת לב' פרצופים.

סט) אם נתחברו הישסו"ת וג"ר דנקודים לאחר בקיעת הפרסא.

ע) כמה בחינות יש בפרצוף דיקנא.

עא) מפני מה נסתם אור האזן בשבולת הזקן.

עב) מה הן ד' החלוקות דנקודים.

עג) מהו המובן של ויפוזו זרועי ידיו, ולא רגליו.

עד) איפה הוא עיקר ההבחן של ה"ת בעינים, ויה"ו באח"פ.

עה) מהו הפירוש שהצמצום היה להמעיט האור דאצילות.

עו) מהי הפרסא.

עז) מהו תיקון הפרסא שלצורך הבריאה.

עח) מהו ההפרש בין פרסא, לבין סיום רגלים.

עט) מתי נעשתה הפרסא.

פ) מהי בקיעת הפרסא.

פא) למה נקרא השבת אח"פ אל הראש על שם הפרסא.

 

 

 

 

חלק ו'               לוח השאלות לענינים     נקודים              תסט

 

 

פב) למה כל ההפרש בין הוי"ה דע"ב לבין הוי"ה דס"ג רק במילוי א' שבוא"ו.

פג) אם החיבור דב' ההין הוא בתמידות.

פד) באיזו בחינה, ס"ג נעשה הזווג בשביל הנקודים.

פה) מהי הנקבה השרשית אל העולמות.

פו) היכן עמידת בי"ע.

פז) כמה בקיעות נגרם, ע"י זווג ע"ב וס"ג.

פח) מהו השורש לאבי"ע.

פט) איפה היא ההתחלה לשיתוף מדת הרחמים בדין.

צ) היכן הוא סיום רגלים דא"ק הפנימי.

צא) מהי הפעולה, שהיא היסוד לכל החידושים שנעשו בנקודים.

צב) מהו השיתוף דמדה"ר בדין.

צג) מהי הסבה לשיתוף מדה"ר בדין.

צד) מהו השם מיין נוקבין.

צה) למה נקראת הבינה בשם בריאה.

צו) מהו ההפרש מצמצום א' אל צמצום ב'.

צז) באיזה פרצוף נוהג גדלות וקטנות.

צח) מתי נעשה הזווג דע"ב וס"ג.

צט) למה מ"ה החדש הוא טעמים של הנקודים.

ק) למה יסוד דעליון הוא דעת לתחתון.

קא) למה ע"י זווג ע"ב ס"ג יורדת ה"ת מעינים.

קב) מה הן ב' הפעולות שיוצאות ע"י זווג דע"ב וס"ג.

קג) ע"י מה נתקנו תיקון קוים ויוד כלים גם בז"ת.

קד) מה הן ד' הפסיעות דה"ת עד ביאתה אל תוך האותיות.

קה) כמה מיני אורות שמשו בנקודים.

קו) מהו ההפרש מדעת עליון לדעת תחתון.

קז) מהו ההפרש מהארת נה"י דכתר אל נה"י דא"ק.

קח) מהיכן מתחיל הלבשת ישסו"ת.

קט) למה הנקודות אינן מלבישות כלום אל הס"ג, שממנו יצאו.

 

קי) היכן הס"ג מלביש אל הע"ב דא"ק.

קיא) למה מלבישים הנקודים את נה"י דא"ק.

קיב) למה החולם הוא על האותיות.

קיג) למה השורק באמצע.

קיד) למה לקח אבא את הנקודה דשורק.

קטו) למה מכנים את הכתר וחכמה, פעם בשם חולם שורק, ופעם בקמץ פתח.

קטז) למה הקמץ פתח הם מהנקודות שמתחת האותיות.

 

קיז) איזו בחינה דקמץ פתח לא נשברה.

קיח) למה ז' הנקודות הן בצורת יודין.

קיט) מהו ההפרש מנקודת חולם, לקמץ מאחר ששניהם כתר.

קכ) מהו הגורם העקרי ליציאת הפרצוף מ"ה וב"ן.

קכא) מהו הגורם העקרי ללידת פרצוף.

קכב) איך מתגלה האור מקיף בלידת פרצופים.

קכג) מהו עיקר הפועל לאצילות פרצוף שני.

קכד) כמה נקודות הסיום מטבור עד סיום רגלים.

קכה) מטבור ולמטה שהוא מלכות לבד, איך יש שם ע"ס.

קכו) מאין יש תנהי"מ למטה מטבור.

קכז) למה מ"ה וב"ן הם למטה מטבור.

קכח) למה צריך המ"ה להיות משותף עם ה"ת.

קכט) למה לא יש ה"ת בחו"ב דנקודים.

קל) מהו הטעם שג"ר דז"א דאצילות נשארות באמא.

 

קלא) מה הם האחורים דאו"א שנתבטלו.

קלב) למה זה"ת הם בקו אחד.

קלג) מהיכן נעשו זו"ן.

קלד) מהיכן נעשו הכלים דנקודים.

קלה) מהו הפירוש שהכלים היו קטנים.

קלו) מהו הצורך לדינין וקליפות.

קלז) מה הפירוש שזה"ת הן דין והאור שבא להם הוא רחמים.

תע                    חלק ו'   לוח התשובות לענינים   נקודים

 

 

לא) הרשימות דס"ג נתחברו עם הרשימות דמ"ה וב"ן הפנימים, וזה גרם צמצום חדש בנקודה דבחי"ב (או"פ שצ"ט ד"ה צמצום)

לב) ב' מיני אורות: ט"ת דס"ג, וזו"ן דא"ק הפנימי. (דף ת' ד"ה וזה)

לג) ע"י צמצום נה"י, עלו המסך עם הרשימות הכלולות בו, אל הראש של הס"ג, לנקבי עינים שהם בחי"א, ונמשכה קומה דבחי"א, הנקראת מ"ה וב"ן. וכשהוכרה העביות דגוף שבהמסך, ירד משם למקומו בגוף, שהוא הטבור. והוא בחינת הקטנות דנקודים. (או"פ דף ת"ב ד"ה אור חדש).

לד) הוא עצמות האור דנקודים, כי הבא בתחלת אצילות הוא עצמות. (שם).

לה) עיקר הקומה הוא בחי"א, שהיא קומת ז"א. אבל יש שם גם בחינת זכר, שיש לו קומה דבחי"ב, מבחינת התלבשות הנשארת מבחינה אחרונה. (או"פ דף ת"ה ד"ה והקומה).

לו) ב' מיני זווגים: זווג הא' היה ע"י עלית המסך והרשימות אל הראש דס"ג לנקבי העינים, שמשם יצא בחינת הקטנות דנקודים. וזווג הב' היה ע"י הזווג דע"ב וס"ג, ובקיעת הפרסא, שע"י זה חזרו אח"פ לבחינת ראש, שמכאן יצא הגדלות דנקודים. (או"פ דף ת"ו ד"ה והנה).

לז) האור שיצא מנקבי העינים הוא בחינת העצמות של הנקודים. (שם).

לח) הראש הא' שיצא מטבור דא"ק הפנימי ולמעלה עד החזה, הנקרא ישסו"ת, הוא בחינה הראשונה של הנקודים. אמנם הוא נחשב לעקודים. מטעם שאין העביות שבהמסך העומד במקום הטבור פועלת כלום ממטה למעלה ולכן אין בהראש הזה מבחינת נקודים כלום. (או"פ דף ת"ט ד"ה ובחינה הראשונה).

לט) אח"פ שיצאו מראש הא' ונחשבו בערכו לבחינת גוף ומקבל ממנו, הם בחינה השניה של הנקודים. והם גה"ר דנקודים. (שם ד"ה ובחינה השניה).

 

מ) בחינות הגוף האמיתי דנקודים, שהם למטה מאח"פ, הם בחינה השלישית דנקודים, והם הנקראים ז"ס תחתונות של הנקודים. (או"פ דף ת"י ד"ה ובחינה השלישית).

מא) גה"ר דנקודים מקבלות מג' תי"ד הראשונים במקום הקיבוץ שלהם הנקרא שבולת הזקן. משום שהג' תי"ד במקומם בראש, הם בחינת ראש הא' של הדיקנא. (או"פ דף ת"י ד"ה ואינם).

מב) משום שקבלו הארתם משבולת הזקן אבל זה"ת שלא קבלו הארתם רק מחוטם פה לכן מתו. (תי"ג אות כ"ד).

מג) כי הכתר הוא בחינת הזכר של המ"ה וב"ן, שיש לו בחי"ב דהתלבשות, וחכמה ובינה הם בחינת הנקבה, שאין לה אלא עביות דבחי"א, וע"כ הזכר יש לו קומת בינה, שהוא אור אזן, ויש לו בחינות ג"ר מתחילת אצילותו, וע"כ לא נתבטל אפילו בחינת אחורים שלו. משא"כ הנקבה, שהיא חו"ב שאין לה רק קומת בחי"א, שהיא ז"א, ע"כ לא יכלה לקבל קומת ג"ר, ונתבטלו האחורים שלהם. (או"פ דף תי"ב ד"ה הכתר).

מד) משום שאור העינים אינם מאירים אל הכלים דאחור אלא לכלים דפנים שהם למעלה מטבור, שהם כאן עד הפה, וזה"ת כולן נחשבו למטבור ולמטה, מטעם שאח"פ יצאו לחוץ ונעשו לבחינות חג"ת, אמנם מגיעה להם הארה קטנה דרך צדדים, מבחינת אור החסדים. (או"פ דף תט"ו ד"ה וכבר).

מה) כי הראש הא' לקח ב' הספירות כתר וחכמה, הנקראים גו"ע. והראש הב' אין לו אלא בינה וזו"ן, דהיינו אח"פ דראש הא'. ונודע שראש הא', אינו מצטרף כלום להפרצוף נקודים, ורק הראש הב' הוא הנחשב לראש של הנקודים. גם נודע שכל הכמות שבראש עוברת ומתלבשת בהגוף, ונמצא כיון שאין יותר מג' כלים בינה וז"א ומלכות, בהראש, ע"כ אין יותר בהגוף מג' כלים אלו, וחסרים כתר וחכמה. (או"פ דף שט"ז ד"ה והענין).

 

 

 

 

 

חלק ו'   לוח התשובות לענינים   נקודים              תעא

 

 

מו) משום שיש בכתר אור האזן גם כן, להיות שם בחינת הזכר, שיש לו בחי"ב דהתלבשות (או"פ דף תי"ט ד"ה והנה.)

מז) משבולת הזקן. (או"פ ד"ף שצ"ה ד"ה כללות).

מח) כי נזדכך המסך מכל עביותו והוא נשתוה אל המלכות של ראש, כנודע בשאר הפרצופים (או"פ דף שצ"ה ד"ה עלו).

מט) כאן בס"ג נכלל המסך מרשימות של ב' פרצופים: מפרצופו עצמו, ומפרצוף גלגלתא דא"ק. (שם).

נ) עיקר בחיה"ד הוא מטבור ולמטה דפרצוף גלגלתא דא"ק. ואף על פי שכבר נזדכך המסך משם, מ"מ אין זה נוגע כלום אל הכלים, כי אין הזדככות בכלים כנודע. אלא בשעה שהכלים ריקים מאור, המה שקטים בלי שום פעולה, ולפיכך אחר שהגיע אור הס"ג לשם, חזרה בחיה"ד ובאה לגילוי כבתחלה. (הסתכלות פנימית אות ז')

נא) משום שה"ר היא עיקרית, להיות המסך הוא מפרצוף הס"ג, וה"ת היא טפלה אליו, שנתחברה בו בדרך הארת הס"ג למטה מטבור כנודע. (שם ד"ה וכבר).

נב) משום שבחינה אחרונה אינה מנחת רשימה אלא מבחינת התלבשות לבד, שאין ממנה התפשטות כלים, ומבחינת המשכה לא נשאר בו כי אם בחי"א, ע"כ עלה לבחינה, שכנגדו בראש, שהיא העינים. (שם).

נג) משום שה"ת לא נתחברה אלא במ"ה וב"ן, ולא בפרצופים הקודמים לו, והיא באה מלמטה מטבור דא"ק הפנימי, שמשמה שורש כל צמצום ודין שבעולמות. (הסתכלות פנימית אות ח').

נד) משום שכל שנחשב לבחינה המ"ה נשבר בשביה"כ, ולא נשאר ממנו אלא מבחינת ה"ר שבו, שזה מיוחס לב"ן. (הסתכלות פנימית אות ח').

נה) בפרצוף ס"ג דא"ק. כי בב' הפרצופים הראשונים: גלגלתא דא"ק וע"ב דא"ק, אין רשות לעסוק בהם. (או"פ דף שפ"ט ד"ה ומתחלה).

נו) חג"ת דא"ק הם נשמה ומוחין לראש

 

 

הס"ג. (או"פ דף שפ"ט ד"ה וכבר).

נז) כי פרצוף ס"ג יוצא על מסך של עביות דבחי"ב, המעלה את או"ח, ומלביש רק עד הבינה, שבראש נקראת אזן. (או"פ דף ש"צ ד"ה וס"ג).

נח) מטרם צמצום ב' היה מתפשט עד סיום רגלי א"ק, ומצמצום ב' ואילך, נתעלה ומסתיים למעלה מטבור דא"ק (או"פ דף ש"צ ד"ה ותדע).

נט) למעלה מטבור דא"ק הפנימי. משום שה"ת אינה נכללת בהמסך דע"ב, וע"כ אינו יכול להתפשט למטה מטבור ששם בחינת ה"ת, דהיינו המלכות של א"ק הפנימי. (שם).

ס) הם מסתיימים בשוה עם סיום רגלים דע"ב דא"ק, מטעם שהזכר המלובש בכלי דכתר, שהוא הטעמים, יש לו קומת חכמה דוגמת הע"ב, וגם הוא אינו יכול להאיר לה"ת שלמטה מטבור כמו הע"ב. (או"פ דף שצ"א ד"ה ונתבאר).

סא) הן מתחילות מטבור דא"ק הפנימי ומסתיימות עם סיום רגליו (או"פ דף שצ"א ד"ה והנך).

סב) כי מתחלה באים כל האורות בכלי דכתר, ורק אחר שהמסך מתחיל להזדכך ולהתמעט, יוצאות שאר הקומות חכמה בינה זו"ן בדרגות זיכוכו. ונודע שבטרם שהמסך מתחיל להזדכך הוא אור ישר ורחמים, שזה רק הכלי דכתר, ע"כ מכונה טעמים. אבל שאר טה"ת יוצאות עם הזדככות המסך, כנ"ל וע"כ נקראות נקודות, שמורה, שהן או"ח ודין. (או"פ דף שצ"ג ד"ה מחציו).

סג) עי' לעיל בסמוך תשובה ס"ב.

סד) אותו חלק הס"ג שנכלל בה"ת, נקרא ס"ג דס"ג, והיינו הנקודות של הס"ג שיצאו בבחינת ה"ת בעינים, ויה"ו באח"פ. אבל אותו חלק הס"ג שאינו כלול מבחינת ה"ת, נקרא בשם טעמים דס"ג או ע"ב דס"ג, או או"א. (או"פ דף שצ"ד ד"ה שערות).

סה) בראש הס"ג אינו ניכר שום התחלקות המדרגה, אע"פ ששם נשרש הזווג דה"ת בעינים. אלא שנתוסף שם פרצוף

 

תעב                  חלק ו'   לוח התשובות לענינים   נקודים

 

 

חדש בסוד השערות, שאח"פ שלהן יצאו לחוץ, המכונים שערות דיקנא. (או"פ דף שצ"א ד"ה שערות).

סו) המסך שנזדכך ועלה מהס"ג, כלול מב' בחינות: מרשימות דטעמים, ומרשימות דנקודות. וע"כ נעשה עליו ב' מיני זווגים: ומזווג הנעשה על הרשימות דטעמים, יצא מ"ה וב"ן העליון, המלביש במקום הטעמים שהוא מפה דס"ג עד הטבור. ומהזווג שנעשה על הרשימות דנקודות דס"ג, יצא מ"ה וב"ן התחתון, המלביש במקום שהיו עומדות הנקודות דס"ג, שהוא מהטבור ולמטה. ומ"ה וב"ן התחתון הזה, הוא הנקרא ע"ס דנקודים. (בהסתכלות פנימית אות כ"ד).

סז) כערך ג"ר כלפי ו"ק, או או"א אל זו"ן. (שם).

סח) ענין התפשטות טה"ת למטה מטבור דא"ק הפנימי, למקום הה"ת ובחי"ד, גרם התחלקות הס"ג לב' פרצופים. כי הטעמים שלא נתערבו בה"ת, ומסתיימים למעלה מטבור, נבחנים בערך או"א, אל הנקודות שירדו למטה מטבור ונתערבו בבחי"ד. וערך הנקודות כלפי הטעמים כמו ישסו"ת כלפי או"א. (שצ"ו אות ו').

סט) ענין ביטול הגבול של הפרסא לא היה אלא לשעתו, וע"כ נבחנת הה"ת שבישסו"ת לקביעות, ואינו יורד למטה מטבור להתחבר עם גה"ר דנקודים, רק הארתו לבד יורדת אל גה"ר דנקודים. (או"פ דף ת"ז ד"ה האור).

ע) ג' בחי' יש בדיקנא: א', הוא ג' תי"ד הראשונים המחוברים בהראש בלחי העליון. ב', הוא שבולת הזקן שהוא בחי' אח"פ היוצאים לחוץ מראש, ג', הוא שאר תי"ד. (או"פ דף ת"ח ד"ה ולפיכך).

עא) כי כל אור האזן שיש באור העינים, הוא רק בבחינת הזכר שיש לו בחי"ב דהתלבשות, ונודע, שבחינת הזכר אין לו בחינת התפשטות לכלים, וע"כ נסתמת בחינת הכלי דזכר שבשבולת הזקן, שהוא בחינת הכתר דשבולת, וגם בחו"ב דשבולת שהם בחינת הנקבה שלו, מגיעה הארתו

 

 

דזכר אבל למטה משבולת אינה מתפשטת כלום. כי חסר לו בחינת המשכה. (או"פ דף תט"ו ד"ה ועתה תבין).

עב) כי יש כאן כתר של הנקודים, שבו עצם אור האזן, שהוא בחינת הזכר, שיש לו בחי"ב דהתלבשות, והוא בחינת גו"ע דראש הנקודים. ויש בחינת חו"ב, שהם בחינת אח"פ שיצאו לחוץ ונעשו לחג"ת, אמנם משורשם הם בחינת ראש. ואח"כ יש בחינת גוף האמיתי של הנקודים שהוא ז"ת, ובהן ג"כ ב' בחינות, שהן: חג"ת הנחשבים בערך ג"ר דו"ק, ונה"י שהם הזו"ן דו"ק, (או"פ דף תי"ט ד"ה והנה נתבארו).

עג) הפרסא כוללת בחי"ב ובחי"ד מחמת עלית נה"י לחג"ת, שנכללה בחיה"ב המשמשת בחג"ת שהם הס"ג עם בחיה"ד המשמשת בנה"י דא"ק הפנימי. ואז לא היה מגיע האור דעינים לז"ת דנקודים, אלא רק בגה"ר לבד. אלא מכח הזווג דע"ב וס"ג יצא אור חדש דבקע לפרסא, שביטול הגבול, מחמת שהוריד הה"ת למקומה, ואז חזר אור חג"ת והאיר לנה"י כמתחלה, ואז קבלו זה"ת דנקודים ג"כ הארת הס"ג. ולפיכך האור עצמו נבחן לאור דחג"ת דהיינו של הס"ג. וע"ז נאמר ויפוזו זרועי ידיו, אמנם מקום הקבלה נבחן שהוא צפורני רגליו, שהוא בחינת הגבול שבפרסא המסיים אל הס"ג שמשם קבלו זה"ת, מכח הבקיעה שלו, כנ"ל. וע"כ מבחינת הקבלה נחשב לרגלים, ומבחינת עצם האור נחשב לידים. (או"פ דף ת"כ ד"ה ויפוזו).

עד) עיקר ההבחן הוא בגה"ר דנקודים המכונות ראש הב'. (הסתכלות פנימית אות י' ד"ה וכאן).

עה) כי ע"י צמצום נה"י, נתחלקו כל המדרגות לשנים: לגו"ע, ואח"פ ונשאר רק הגלגלתא ועינים באצילות של המדרגה, והאח"פ נעשו לבריאה של מדרגה. וכן נעשו בכל המדרגות עד כי בינה וזו"ן של ע"ס דנה"י, נעשו לבחינת בריאה דפרודא. הרי שע"י צמצום נה"י נתמעט האצילות שבכל המדרגות. (הסתכלות פנימית אות י"ד.)

 

 

 

 

 

חלק ו'   לוח התשובות לענינים   נקודים              תעג

 

 

עו) עי' תשובה כ"ג. ולהלן בתשובה ע"ט.

עז) כי ע"י תיקון הפרסא, באופן שה"ת תוכל לרדת למקומה, נמצאים האח"פ שיצאו ונעשו לבריאה דמדרגה, חוזרים ובאים לאצילות של המדרגה. (הסתכלות פנימית אות י"ד).

עח) הפרסא נבחנת לסיום רגלים לפרצוף פנימי, בדומה לפרסא גו מעוהי דבר נש, המבדילה בין אברי הנשימה וחיות, אל אברי המזון. כן הפרסא מבדלת בין הס"ג שלמעלה מטבור, ובין שאר חצי הפרצוף שלמטה מטבור, אע"פ ששני חצאים אלו הם פרצוף אחד. אבל האצבעות רגלים, הן בחינות סיום על פרצוף שלם. (או"פ דף ת"א ד"ה פרסא).

עט) הפרסא נעשתה אחר שנכלל המסך, בהזווג דראש הס"ג בנקבי עינים שמשם ירד למקום הטבור, והוציא עה"ס דראש מנקבי העינים ולמעלה, דהיינו מטבור ולמעלה, הנקרא ישסו"ת, ונתחברו ב' ההין ה"ר וה"ת בנקבי העינים האלו, שהן בפי הטבור. הנה אז נתפשטה מכח החיבור הזה בחינת הפרסא, הנבחנת בכללה לבחינת הסיום על גה"ר אבל בפרטיותה היא מסיימת לג' פרצופים: א' היא מסיימת על הנקודות דס"ג, שלא יתפשטו שוב להאיר למטה מטבור, כמו מטרם הצמצום נה"י, כי נעשה בה נקודת הסיום של הס"ג, מחמת ה"ת הכלולה בה. וב', יש בה נקודת הסיום על מ"ה וב"ן העליון, שיצא ג"כ מנקבי העינים אבל יצא מבחינות הרשימות דטעמים דס"ג, שאינם מעורבים בה"ת, וע"כ נסתיימו ג"כ על הפרסא, ומתוך שיש בהם בחינה ב' דהתלבשות דהיינו הזכר, שקומתו עד האזן, ע"כ נחשבים לס"ג, ולבחינת או"א. וג' היא מסיימת על ראש הא' שהוא בחינת הגלגלתא ועינים של הנקודים, הנחשבים לעקודים משום שה"ת שבעינים שלו, אינם יכולים לפעול כלום ממטה למעלה. הרי שפרסא מסיימת על ג' פרצופים. והאור היורד למטה מהפרסא, אינו אלא אור אחורים דהיינו ו"ק בלי ג"ר, וע"כ נמצאים החו"ב

 

 

דנקודים בחוסר ג"ר. (או"פ דף ת"א ד"ה פרסא).

פ) ביטול המחיצה בין גו"ע של המדרגה, אל האח"פ של המדרגה, נבחן לבקיעת הפרסא, דהיינו ביטול הגבול שבה. וזה נעשה ע"י הורדת ה"ת למקומה האמיתי. (הסתכלות פנימי אות י"ד).

פא) ענין המעטת האור דאצילות, שהוא העמדת המדרגה על ב' הספירות כתר וחכמה לבד, והוצאת אח"פ משם. זה נעשה ע"י עלית ה"ת בנקבי עינים דראש הא', כי שם נקבעה ה"ת בבחינת השיתוף עם ה"ר, ואינה יורדת משם לעולם. אמנם הפרסא הנמשכת מחיבור הזה, יש בה ב' תיקונים, להוריד את הה"ת מבחינת ה"ר, ולהשיב את האח"פ לאצילות המדרגה: א' הוא בחינת אלכסונא אשר בה, שפירושו, שאין החיבור קבוע בה, אלא שנוטה לכאן ולכאן, והוא מטעם היותה ענף מן החיבור העליון שבנקבי העינים דראש הא', והענף אינו חזק כ"כ כמו השורש, וע"כ יתכן בה פירודן זו מזו. וב' שיש בה כח העלמה על הה"ת שבנקבי העינים דראש הא' שלא תגלה כחה בעת ירידת ה"ת למקומה. (הסתכלות פנימית אות ט"ו ואות ל"ד)

פב) עי' בתשובה א' כאן.

פג) החיבור דב' ההין הוא תמידי. אלא ההפרש שבהן הוא רק בענין גניזו וגילוי, שפעם הה"ת בגילוי, ופעם הה"ת בגניזו, ואינה מראת כחה. (או"פ דף שצ"ו ד"ה וזה אמרו).

פד) המסך שנזדכך מהגוף דס"ג, כלול מב' בחינות רשימות: מרשימות דטעמים ומרשימות דנקודות, ולצורך הנקודים נעשה הזווג על בחינות הנקודות, הכלולות בהמסך, שהן בחינות טה"ת דס"ג. ועי' בתשובה ס"ו. (או"פ דף שצ"ח ד"ה והנה כאן).

פה) המלכות דישסו"ת שממנה נאצלו עה"ס דנקודים, היא הנקבה השרשית אל העולמות. (או"פ דף שצ"ט ד"ה נולדה).

פו) ממקום נקודת הצמצום החדשה, שהיא, בבינה דע"ס דנה"י, שהוא מקום

 

תעד                  חלק ו'   לוח התשובות לענינים   נקודים

 

 

הטבור דנקודים, עד למטה למקום נקודת הצמצום הא' שהיא בהמלכות של עה"ס דנה"י דא"ק, שם מקום בי"ע דפרודא. כי הבינה היא המקום לעולם הבריאה, והז"א לעולם היצירה, והמלכות לעולם העשיה. (או"פ דף שצ"ט ד"ה צמצום).

פז) ב' בקיעות: א' שע"י הזווג של ע"ב וס"ג ירד אור חדש ובקע לפרסא, דהיינו שהוריד ה"ת משם ונתבטל הגבול. וב' שבקע דופני הכלים דא"ק, שהם דרך פי היסוד, ואור חדש ההוא בא ג"כ לעה"ס דנקודים. (או"פ דף ת"ו ד"ה שתי בקיעות).

פח) השורש לד' העולמות: אבי"ע. הוא עולם הנקודים, אבל קודם זה, אין שם שורש אל העולמות, מחמת שעוד לא היה שם השיתוף דמדת הרחמים בדין. (בהסתכלות פנימי בהתחלה)

פט) בעולם הנקודים. (שם)

צא) התפשטות הנקודות דס"ג לתוך מ"ה וב"ן הפנימים דא"ק, ששם נתחברו עם הה"ת, היא הפעולה היסודית לכל החידושים כולם שנתהוו בעולם הנקודים. (או"פ דף שצ"ה ד"ה שהם).

צ) בנקודה דעולם הזה. (הסתכלות פנימית אות א')

צב) חיבור ב' ההין: ה"ר וה"ת. נקרא שיתוף מדה"ר בדין. כי בינה היא רחמים ומלכות היא דין. (או"פ דף שצ"ו ד"ה מ"ה).

צג) התפשטות ט"ת דס"ג לתוך מ"ה וב"ן הפנימים דא"ק, גרם לחיבור ב' ההין יחדיו. שה"ס השיתוף דמדת הרחמים בדין. (שם)

 

צד) לאחר שנתחברו ב' ההין בהמסך הוא נקרא מיין נוקבין. ע"ש ב' הנוקבין שנתחברו בו: הבינה והמלכות. (או"פ דף שצ"ו ד"ה וזה.)

 

צה) מעת עלית ה"ת לנקבי העינים, ואילך, שהבינה יצאה לבר מן המדרגה, קנתה הבינה את השם בריאה. שהוא מלשון בתי בראי. (הסתכלות פנימית אות כ"ו).

צו) צמצום א' היה רק על בחי"ד בלבדה, וצמצום ב' היה גם על בחי"ב. ועוד,

 

שהצמצום הא' היה בהחלט, ובצמצום ב' יש תיקון פרסא, המשיבה לעתים את בחיה"ב לאצילות. (הסתכלות פנימית אות כ"ז.)

צז) רק בפרצוף ב"ן נוהג גדלות וקטנות. שהקטנות היא בעת שה"ת בעינים, והגדלות היא בעת שה"ת יורדת למקומה. משא"כ בג' הפרצופים: גלגלתא, ע"ב, וס"ג. שאין הה"ת מעורבת בהם, לא יצוייר בהם ענין זה. (הסתכלות פנימית אות כ"ח.)

צח) אחר שנתפשט האור שיצא מנקבי העינים למקומו, ונתמעט האצילות לכתר וחכמה בלבד והנקודות דס"ג, נשארו למעלה מטבור ולא יכלו לירד למטה מטבור, הנה כל התמעטות זו גרם בחינת מ"ן, להתעוררות הזווג של ע"ב וס"ג, שאור שלהם חזר והוריד הה"ת למקומה ונבקעה הפרסא. ואור הס"ג חזר ונתפשט למטה מטבור. (או"פ דף ת"ה ד"ה וזה אמרו, ובהסתכלות פנימית אות י"ז)

צט) כי אותם הטעמים, דהיינו הגדלות שיצאה בעולם הנקודים, לא נתקיימה שם, אלא אח"כ בא המ"ה החדש ותיקן אותם, ואז נתקיימו. וע"כ הטעמים נקראים על שם המ"ה החדש. (או"פ דף תכ"ב ד"ה והטעמים).

ק) מקום המסך והזווג נקרא בשם יסוד. וע"כ בחינת ה"ת שבנקבי העינים דכתר דנקודים, מכונה בשם יסוד של הכתר. וכשהיסוד דכתר הוא למעלה מחו"ב נמצאים היה"ו שלהם, נעשו לבחינות חג"ת. אמנם בעת שהיסוד דכתר שהיא הה"ת נמשך למטה מיה"ו, בסוד קמץ, אז שבים החו"ב לראש, ויה"ו שהיו חג"ת נעשו לחב"ד. ונמצא שעל ידי יסוד דכתר, נעשה ת"ת שהוא ו' לבחינת דעת. הרי שיסוד דעליון נעשה לדעת בתחתון. כי ע"י יסוד דכתר שנמשך למקום הו' דחו"ב, שהיא ת"ת, נעשה בסבתו לדעת. (הסתכלות פנימית אות י"ב)

קא) כי ע"ב לא נתחבר עם ה"ת מעולם וע"כ בשעה שמוחין דע"ב מושפעים אל הס"ג, הם מורידים ה"ת מהעינים של הס"ג אל הפה, כמו שה"ת אינה נמצאת בהעינים דע"ב. (הסתכלות פנימית אות י"ז.)

 

 

 

 

 

חלק ו'   לוח התשובות לענינים   נקודים              תעה

 

 

קב) א' היא הורדת ה"ת מהכתר של הנקודים למקומה אל הפה דנקודים, ומחזירה את יה"ו לבחינת חב"ד דראש. וב' היא שנמשך אור חדש ובוקע את הפרסא ומתפשט לנה"י דא"ק הפנימים, ומשיב את בינה וזו"ן לאצילות. (הסתכלות פנימית אות י"ח.)

קג) ע"י עיבור ויניקה, שיתבארו בחלק הבא בע"ה. (או"פ דף ת"ל. ד"ה שניכרים)

קד) א', מנקבי העינים דראש הס"ג לנקבי העינים דישסו"ת, ששם חיבורן בקביעות לבחינות שורש למ"ה וב"ן בקטנותם, שהוא עיקר אצילותם ועצמותם. ב', מנקבי עינים דישסו"ת לנקבי עינים דכתר דנקודים, ששם נוהג תיקון הפרסא בשביל הגדלות של מ"ה וב"ן. ג', מנקבי העינים דכתר אל הפה דנקודים מבחינת קמץ שמתחת האותיות יה"ו, שאז שבים החו"ב אל בחינת ראש, ויה"ו נעשו לחב"ד, שזה מספיק לתיקון הראש, ועוד לא לז"ת ד', היא ביאתה מיסוד א"ק בבחינת נקודה בתוך האותיות. דהיינו מלאפום שהוא נקודה תוך ו', לתוך החו"ב דנקודים, שאז מזדווגים על ידה חו"ב, ומולידים זה"ת דנקודים. (הסתכלות פנימית אות כ"ט.)

קה) ג' אורות: א', הוא אור שיצא דרך עינים, שמשם עיקר עצמותם של הנקודים, אמנם הוא בחינת הקטנות דנקודים. ב', הוא האור הנמשך ע"י הזווג דע"ב ס"ג ובקע לפרסא והאיר דרך היסוד דא"ק אל הנקודים, ומכאן הגדלות של הנקודים, אבל נבחן רק לתוספות, ואינו נחשב לעצמות האור של הנקודים, ג', הוא הנמשך ע"י הסתכלות עינים באח"פ והוא רק לצורך הכלים של הנקודים. (ת"ז אות י"ז י"ח י"ט).

קו) בחינת הו' דחו"ב שנעשה לדעת מכח התלבשות יסוד דכתר, נבחנת לדעת עליון, משום שהכלים דחו"ב נקיים מה"ת. אמנם מבחינת המלאפום שהגיע להם מיסוד דא"ק, בבחינת נקודה תוך הו' הנה משם נמשך דעת התחתון, להיותו כולל את ה"ת, שה"ס הנקודה שבתוך הו'. (הסתכלות פנימית אות י"ב ד"ה וצריך)

 

קז) הנה"י דכתר משיבים רק החו"ב הנקיים מה"ת, לבחי' ראש. וזה אינו מועיל כלום אל זה"ת הכלולות מה"ת. אבל נה"י דא"ק מאיר בחינת הנקודה בתוך האותיות, שהיא התכללות הה"ת, ומשם נמשכות זה"ת דנקודים. (הסתכלות פנימית אות י"ג.)

קח) מתחיל מטבור דא"ק הפנימי, כי שם מקום ירידת המסך הכלול מה"ת ונמשך ממטה למעלה עד החזה. (או"פ דף ת"ה ד"ה והקומה).

קט) להיות המסך, שנזדכך ועלה מגוף דס"ג, כלול מב' מיני רשימות, שהן: מרשימות דטעמים, שאין בהם בחינת ה"ת, כי לא ירדו למטה מטבור דא"ק. ומרשימות דנקודות, הכלולות מה"ת, מחמת התפשטותן למטה מטבור דא"ק עד סיום רגליו. לכן נעשה על המסך ב' מיני זווגים, ומזווג שעל הרשימות דטעמים, יצא מ"ה וב"ן העליון, שהוא נמשך מפה דראש הס"ג עד הטבור, דהיינו במקום עמידתם של האורות דטעמים דס"ג. ומן הזווג שעל הרשימות של הנקודות דס"ג, יצאו עה"ס דנקודים המלבישות מטבור ולמטה דא"ק, דהיינו במקום שהיו עומדות הנקודות דס"ג, בטרם שנזדככו. באופן שעה"ס דנקודים מלבישות וממלאות את הכלים דנקודות דס"ג שנתרוקנו מאורותיהם. (הסתכלות פנימית אות כ"ד. ואות ל"א ד"ה וט'.)

 

קי) הראש דס"ג, מלביש אל הע"ב מפה שלו ולמטה עד החזה. באופן אשר חג"ת דע"ב, הם נשמה ומוחין בראש הס"ג. והטעמים דס"ג מלבישים מחזה דע"ב, עד סיום רגלי ע"ב. והנקודות דס"ג נמשכים למטה מסיום רגלי ע"ב, שהוא למטה מטבור דא"ק הפנימי, עד סיום רגלים דא"ק הפנימי. (או"פ דף שפ"ט ד"ה והע"ב).

קיא) עי' תשובה ק"ט.

קיב) בחינת ה"ת שבעינים דכתר בסוד ה"ת בעינים, ויה"ו באח"פ, נמצאת שם הה"ת בבחינת חולם שממעל לאותיות יה"ו, כי אין הארתה מתפשטת לתוך החו"ב שהם בחינות יה"ו, משום שהזווג לא נעשה על ה"ת זו,

 

תעו                   חלק ו'   לוח התשובות לענינים   נקודים

 

 

אלא על בחינת ה"ר לבדה. (הסתכלות פנימית אות ט'. ואות י' ד"ה וכאן.)

קיג) השורק שנקרא מלאפום, הוא האור של נה"י דא"ק, שכולו הוא בחינת ה"ת, ובתוכו אור חדש שיצא ע"י זווג דע"ב וס"ג ובקע לפרסא, שאור הזה הוא בחינת ו', שהוא בן לי"ה שהם ע"ב וס"ג כנודע. ונמצא כאן ה"ת כלולה עם הו' יחד, כלומר שמאירים יחד. (דף תכ"ג אות ל"א).

קיד) מתחלה נעשה הזווג בסוד הסתכלות עיינין דאו"א על בחינת הנקודה וזווג הזה נקרא על שם אבא. ואח"כ נזדכך המסך ונעשה הזווג על הו' דלקח אמא, כמ"ש במקומו. (שם)

קטו) חולם הוא בחינת תחילת אצילות דכתר, שהיא ה"ת שבעינים דכתר, שהיא ממעל לאותיות, כנ"ל בתשובה קי"ב. ושורק, הוא אור היסוד שלקחו או"א מיסוד דא"ק לצורך זווגם, אבל קמץ פתח, הם בחינות של גדלות דכתר וחכמה, כי ירידת ה"ת מנקבי העינים דכתר אל תחת החו"ב דנקודים, המשיב אותם לבחי' ראש, נקרא הכתר כאן בשם קמץ, שהוא תחת האותיות דיה"ו. וחכמה נקראת כאן בשם פתח, כי ע"י ביאתה לראש, נפתח אור החכמה בבחינת פתיחו דעיינין, ועל שם זה נקרא החכמה פתח. (שם)

קטז) עי' תשובה קט"ו.

קיז) הכוונה היא מה שיש בהם מצד עצם אצילותם, ולא מה שקבלו מסיום רגלים. (או"פ דף תכ"ה ד"ה והנה).

קיח) משום שזה"ת יוצאות מבחינות התכללות ה"ת הנקראת נקודה, וע"כ ז' הנקודות הן בצורת יודין. (או"פ דף תל"ה ד"ה והז').

קיט) חולם משמעותו, שהנקודה שהיא ה"ת, הוא ממעל האותיות יה"ו שאז הן בבחינת האח"פ היוצאים לבחינת גוף, דהיינו חג"ת. ונקודת קמץ, פירושה, שה"ת ירדה מנקבי העינים ובאה למקומה מתחת האותיות יה"ו, שאז שבים היה"ו לראש ונעשה חב"ד. (הסתכלות פנימית אות י"א.)

 

 

קכ) עלית ה"ת בעינים, דהיינו החיבור דב' ההין יחדיו, היא עיקר הגורם ליציאת הפרצוף מ"ה וב"ן. (הסתכלות פנימית אות ו'.)

 

קכא) הוא הביטוש דאו"מ באו"פ. (הסתכלות פנימית אות א' ד"ה וכבר.)

קכב) כל הפרצופים ונשמות הנאצלים ובאים בהעולמות, כל אלו הם חלקי האורות מקיפים, ובהתגלות כולם יהיה גמר התיקון. (הסתכלות פנימית אות א' ד"ה וכבר.)

קכג) המסך דטבור המזדכך עד שעולה להתכללות הזווג בהראש, הוא עיקר הפועל את האצילות דפרצוף שני. (הסתכלות פנימית אות ג'.)

קכד) הן ג' נקודות הסיום: נקודת הטבור, מסיימת על כח"ב. נקודת היסוד מסיימת על ז"א. נקודות סיום רגלים הן כח הסיום של המלכות. (הסתכלות פנימית אות ד'.)

קכה) להיותם עשרה כחות הסיום על עשר הספירות. (שם)

קכו) ג' הספירות הוד יסוד ומלכות הן כולן רק התפשטות המלכות לבד, כנודע. ונצח והוד נחשבים לספירה אחת, הרי שד' ספירות נהי"מ הן כולן התפשטות המלכות. (הסתכלות פנימית אות ה'.)

קכז) משום שכלולים מה"ת, ומקומה דה"ת הוא למטה מטבור (הסתכלות פנימית אות ה' ד"ה ועדיין.)

קכח) משום שקומת ז"א שהיא מ"ה וב"ן יוצאת על מסך דבחי"א, ונודע שבחי"א עביותה קלושה, ואור הזווג היוצא עליה אין לו התפשטות למטה. זולת בחיבור עם ה"ת. (שם)

קכט) משום שנמשכו מבחינת הסתכלות עינים באח"פ, שהם יה"ו בחוסר ה"ת, וה"ת נשארה גנוזה בעינים. (הסתכלות פנימית אות ט'.)

קל) כמו שהפרצוף העליון דמ"ה וב"ן נשאר דבוק בהס"ג ואינו נחשב לנקודים, כן יש לו אל הז"א פרצוף עליון הנשאר דבוק באמא, ואינו נחשב לז"א. (הסתכלות פנימית אות כ"ו.)

 

 

 

 

חלק ו'   לוח התשובות לענינים   נקודים              תעז

 

 

קלא) האורות שבאו בזמן הגדלות בבחינות תוספות ואינם מעיקר אצילותם מכונים אורות אחורים. (או"פ תכ"ה ד"ה אבל).

קלב) כי ענין תיקון ג' הקוין יצא מכח השיתוף דה"ת עם ה"ר, שתחלת התיקון הזה נעשה בהאור שיצא מנקבי העינים, והאור הזה לא הגיע אל זה"ת דנקודים רק אל גה"ר, וע"כ נשארו זה"ת בלי תיקון קוים אלא בקו אחד כמו הפרצופים הקודמים. (או"פ דף תכ"ח ד"ה יוד).

קלג) על ידי זווג דחו"ב על הארת המלאפום שקבלו מיסוד דא"ק, יצאו זה"ת דנקודים, שהן זו"ן.

קלד) הכלים דכל פרצוף נעשים מהכלים דפרצוף העליון אחר הסתלקות אורותיהם

 

מהם. ועד"ז הכלים דנקודים נעשו מהכלים דט"ת דס"ג שנסתלק האור מהן בעת צמצום נה"י. (או"פ דף תכ"ח ד"ה וצריך.)

קלה) משום שבהכלים דגוף הנקודים, חסרים ב' הכלים העליונים: כתר וחכמה, ואין בהם אלא בחינות ז"ת והאור שהגיע להם היה בו ע"ס שלמות ע"כ נמצאים הכלים קטנים, ולכן נשברו. (או"פ דף תכ"ט ד"ה ולא.)

קלו) להיות מחשבת הבריאה הוא להנות לנבראיו, ואין מחשבה זו מתקיימת זולת ע"י הנהגה של זה לעומת זה. (או"פ דף תל"א ד"ה שאי אפשר.)

קלז) כי הכלים היו מבחינת ז"ת שהן דין, והאורות היו של ג"ר שהן רחמים. (או"פ דף ת"ל ד"ה ולפי.)

 

 

 

תעח                  חלק ו'   שאלות לסדר סבה ומסובב          נקודים

 

 

קלח) מה מסובב מהחשק דמלכות דא"ס, אל יתר דבקות באור העליון.

קלט) מה מסובב מהסתלקות האור מכל ד' הבחינות.

קמ) מה מסובב מהמסך.

קמא) מה מסובב מאוה"ח.

(לאצילות פרצוף ע"ב דא"ק)

קמב) מה מסובב מהמסך דטבור, דגלגלתא.

קמג) מה מסובב מהביטוש דאו"מ באו"פ, בפרצוף הגלגלתא.

קמד) מה מסובב מהעלם בחינה אחרונה.

קמה) מה מסובב מב' הרשימות: זכר ונקבה. שעלו מהגוף דגלגלתא.

קמו) מה מסובב מב' זווגי זו"ן שעושה המסך בהתכללותו בחוטם שבראש דגלגלתא.

קמז) מה מסובב מגילוי העביות דגוף בהמסך והרשימות.

קמח) מה מסובב מב' הזווגים שהמסך עושה במקום החזה דגלגלתא.

(לאצילות פרצוף ס"ג דא"ק)

קמט) מה מסובב ממסך דטבור דע"ב.

קנ) מה מסובב מביטוש דאו"מ באו"פ דע"ב.

קנא) מה מסובב מהעלם בחינה אחרונה דע"ב.

קנב) מה מסובב מב' הרשימות זכר ונקבה שעלו מן הסתלקות דע"ב.

קנג) מה מסובב מב' הזווגים דזו"ן, שעשה המסך בהתכללותו באזן דראש ע"ב.

קנד) מה מסובב מגילוי העביות דגוף בהמסך.

קנה) מה מסובב מב' הזווגים, שעושה המסך במקום החזה דע"ב.

 

 

 

(לאצילות פרצוף מ"ה וב"ן דא"ק)

קנו) מה מסובב ממסך דטבור דס"ג.

קנז) מה מסובב מהביטוש דאו"מ באו"פ דס"ג.

קנח) מה מסובב מהעלם בחינה אחרונה דס"ג.

קנט) מה מסובב מב' הרשימות זו"ן שעלו בנקבי העינים, דראש הס"ג.

קס) מה מסובב מהתכללות הרשימות בזווגים שבנקבי עינים דראש הס"ג.

 

קסא) מה מסובב מגילוי עביות דגוף בהמסך והרשימות.

קסב) מה מסובב מירידת המסך להבחינות שכנגדם בחיצוניות הגוף דס"ג.

קסג) מה מסובב מיציאת אח"פ מכל המדרגות.

קסד) כיצד מקושרות הפעולות זו בזו מצמצום א' עד גמר עולם הנקודים מבחינת הקטנות. ע"פ סבה ומסובב.

קסה) מה הן י' הפעולות שנעשו עד גמר פרצוף הגלגלתא דא"ק.

קסו) איך י' הפעולות מקושרות זו בזו ע"פ סבה ומסובב.

 

קסז) מה הן י"ד הפעולות שנוהגות באצילות פרצוף בדרך כללות.

קסח) איך מתקשרות י"ד הפעולות של אצילות הפרצוף, זו בזו.

קסט) מה הן ב' הפעולות שנתוספו בפרצוף ס"ג.

קע) מה הן י"ג הפעולות שנתוספו בפרצוף הנקודים.

קעא) איך מתקשרות י"ג הפעולות זו בזו על פי הסדר הנ"ל של סבה ומסובב.

 

חלק ו'   התשובות לסדר סבה ומסובב      נקודים              תעט

 

 

קלח) ג' פעולות מסובבות מזה: א' היא הסתלקות האור מכל ד' הבחינות. ב', שנעשה מקום אל העולמות. ג', כלים דע"ס דעגולים. (הסתכלות פנימית אות ד'.)

קלט) א', אור הקו דא"ס על ג' בחינות לבד. ב', תיקון מסך, המגביל ומעכב על האור מלהתפשט בבחי"ד. (שם אות ה'.)

קמ) א', זווג דהכאה עם אור העליון ב', החזרת האור, השייך לבחי"ד, לאחוריו. הנקרא אור חוזר. (שם אות ו'.)

קמא) א', בחינת קבלה אל אור העליון בכח ובפועל, הנקרא ראש וגוף. ב', בחינת דחיה לאור העליון מבחי"ד המתגלה בפועל במסך דטבור, המתפשט לעשרה כחות דסיום, הנקראים ע"ס דנה"י. או ע"ס דסוף. (שם אות ט'.)

(לאצילות פרצוף ע"ב דא"ק)

קמב) ביטוש דאו"מ ואו"פ זה בזה. (שם אות י"ב.)

קמג) א', הזדככות המסך, עד שמשתוה לבחינת מלכות דראש, להתחדשות בזווג דראש. ב', התכללות המסך בהרשימות דע"ס דגוף, בדרך עליתו. ג', העלמת הרשימה דהמשכה מבחינה אחרונה (שם אות י"ב וי"ג וי"ח)

קמד) א', העלם אור הכתר והתמעטות הקומה עד החכמה. ב', ב' רשימות עליונות שנעשו זכר ונקבה (שם אות י"ד. ואות י"ט.)

קמה) א', התעלות המלכות דראש אל החוטם דראש, שהוא בחי"ג. ב' שנעשה שם הזווג על בחי"ד דהתלבשות, דהיינו על בחינת הזכר, וממשיך שם קומת כתר, שאינו בבחינת התפשטות לכלים. ג', שנעשה שם הזווג על בחי"ג, דהיינו על בחינת הנקבה. וממשיך קומת חכמה, שיש לה התפשטות ממעלה למטה לבחינת כלים. (שם אות ט"ו.)

קמו) א', התחדשות העביות בהמסך והרשימות עד שיהיו ראוים לזווג דהכאה עם אור העליון. ב' הוא, גילוי העביות דגוף

 

 

בהמסך והרשימות. (שם אות ט"ז וי"ז.)

קמז) א' היא, יציאתם מהראש וביאתם לבחינה שכנגדם בחיצוניות הגוף דפרצוף הגלגלתא, דהיינו בבחינה ג' של הגוף שנקרא חזה. ב', שעושים שם במקום החזה דגלגלתא, ב' זווגים של הזכר והנקבה, כתכונתם בהראש. (שם אות י"ט.)

קמח) א' שיצאו ע"ס דראש, מחזה ולמעלה עד הפה דפרצוף גלגלתא. בקומת חכמה. ב' עה"ס שמחזה ולמטה, לבחינת התלבשות שנק' גוף. ג', עה"ס דסיום המתפשטות מהמסך דטבור ולמטה. שמסתיימות למעלה מטבור דפרצוף גלגלתא. והתפשטות רת"ס זו, נקראת פרצוף ע"ב דא"ק. (שם אות כ' וכ"א וכ"ב.)

(לאצילות פרצוף ס"ג דא"ק)

קמט) ביטוש דאו"מ ואו"פ זה בזה. (שם אות י"ב.)

קנ) א', הוא הזדככות המסך עד שמשתוה למלכות דראש, להתחדשות בזווג דראש. ב' הוא, התכללות המסך בדרך עליתו, בהרשימות דע"ס דגוף. ג', העלמת הרשימה דהמשכה מבחינה האחרונה (שם אות י"ב וי"ג וי"ח)

קנא) א' הוא, העלם אור החכמה והתמעטות הקומה עד הבינה. ב' הוא, ב' רשימות העליונות שנעשו לזכר ונקבה. (שם אות י"ד ואות כ"ד.)

קנב) א' הוא, התעלות המלכות דראש אל האזן, שהוא בחי"ב דראש. ב' הוא, שנעשה שם הזווג על בחי"ג דהתלבשות, דהיינו על בחינת הזכר, הממשיך קומת חכמה, שאינו בבחינת התפשטות לכלים. ג' הוא, הזווג הב' שנעשה שם על בחי"ב, שהיא בחינת הנקבה, הממשכה קומת בינה. שיש לה התפשטות לבחינת כלים. (שם אות ט"ו.)

קנג) א' הוא התחדשות העביות במסך והרשימות עד שיהיו ראוים לזווג דהכאה עם אור העליון. ב' הוא גלוי העביות דגוף בהמסך והרשימות. (שם אות ט"ז וי"ז.)

 

 

 

 

 

תפ                    חלק ו'   התשובות לסדר סבה ומסובב      נקודים

 

 

קנד) א' הוא, יציאתם מהראש וביאתם אל הבחינה שכנגדם בחיצוניות הגוף דפרצוף ע"ב, דהיינו בבחי"ב דע"ב שנקרא חזה. ב' היא, שחוזרים ועושים שם במקום החזה דע"ב, ב' זווגים, כתכונת ב' הזווגים שעשו מתוך התכללות בהזווג דראש ע"ב. (שם אות י"ט. ואות כ"ד.)

קנה) א', שיצאו ע"ס דראש מחזה ולמעלה עד הפה דפרצוף ע"ב בקומת בינה, שהיא בחינת הנקבה, שממנה הכלים של הפרצוף, אבל יש שם ג"כ קומת חכמה מבחינת הזכר, שהוא אין לו התפשטות לכלים. ב' הוא, עה"ס שמחזה דע"ב ולמטה, המתפשטות בכלי דכתר דגוף, עד הטבור דפרצוף גלגלתא, שהוא עד סיום רגלים דפרצוף ע"ב, ושם נפסק התפשטות הזו, משום שיש שם אור קומת הזכר שהיא חכמה. ג' היא, התפשטות ט"ס תחתונות מטבור ולמטה עד סיום רגלים דגלגלתא דא"ק, המכונות נקודות דס"ג. ד' הוא, עה"ס דסיום המתפשטות מכח המסך דטבור, הנקראות ע"ס דנה"י או ע"ס דסוף הפרצוף. והתפשטות רת"ס זו, נקרא פרצוף ס"ג דא"ק.

(לאצילות פרצוף מ"ה וב"ן דא"ק)

הנקרא עולם הנקודים, או ב"ן.

קנו) ביטוש דאו"מ באו"פ זה בזה.

קנז) הזדככות המסך עד שמשתוה למלכות דראש, לקבל התחדשות מהזווג דראש. ב' היא, התכללות המסך בב' מיני רשימות: מרשימות שאינן מחוברות עם הרשימות דנה"י דגלגלתא, הנקראות טעמים. ומרשימות המחוברות עם נה"י דגלגלתא, הנקראות נקודות, שבהן ב' ההין מחוברות יחדיו: ה"ר וה"ת. ג' היא, העלמת הרשימות דהמשכה מבחינה האחרונה. (שם אות י"ב י"ג וי"ח. ואות כ"ה.)

קנח) התמעטות הקומה עד בחי"א. ב' היא, ב' הרשימות העליונות שנעשו לזכר ונקבה. (שם אות י"ד. ואות ט"ו.)

קנט) התעלות המלכות דראש אל נקבי עינים. ב' שנעשה שם הזווג על בחי"ב

 

 

דהתלבשות, דהיינו על בחינת הזכר, שנמשך עליה קומת בינה, ואינה בבחינת התפשטות לכלים, וזה נעשה על ב' מיני רשימות הנ"ל: דטעמים ונקודות. ג' הוא, הזווג הנעשה שם בבחינת הנקבה, דהיינו על בחי"א, שנמשך עליה קומת ז"א, אבל יש לה התפשטות לכלים, וזה נעשה ג"כ על ב' מיני רשימות: דטעמים ונקודות. (שם אות ט"ו. ואות ל')

קס) א' הוא, התחדשות העביות בהמסך והרשימות, שעלו מגוף הס"ג, עד שיהיו ראוים לזווג דהכאה עם אור העליון. ב', יציאת הדיקנא בבחי' ה"ת בעינים, ויה"ו באח"פ. ג' גילוי העביות דגוף בהמסך והרשימות, (שם אות ט"ז וי"ז. ובאו"פ דף שצ"א ד"ה שערות.)

קסא) יציאתם מהראש וביאתם אל הבחינה שכנגדם בחיצוניות הגוף דס"ג. (הסתכלות פנימית אות י"ט.)

קסב) א' שהוציא ג' ראשים, עם ביאתו אל ג' מקומות בגוף: בחזה, ובטבור, ובסיומא דגופא. שמחזה עד הפה דס"ג, הוציא עה"ס דראש דמ"ה וב"ן העליון, ועה"ס דגוף שלו מסתיימות בטבור. ומטבור עד החזה דס"ג, הוציא עה"ס דראש הנקרא ישסו"ת, או ראש הא' דנקודים. ומסיום הגוף, דהיינו ת"ת דא"ק, עד וטבור, הוציא גה"ר דנקודים. ומסיום הגוף דא"ק ולמטה, יצא הגוף דנקודים, שהם זה"ת דנקודים. ובכולם יש זכר ונקבה: שקומת הזכר היא עד הבינה, וקומתה של הנקבה היא קומת ז"א. (שם אות כ' כ"א וכ"ב. וכ"ד. ואות ל'.)

קסג) המעטת האצילות על כתר וחכמה לבד, ואח"פ דכל מדרגה נחשבים לבריאה לאותו המדרגה. ב', גבול חדש לסיום הקו דא"ס, שנתעלה ממלכות דנה"י דא"ק, אל בינה דנה"י דא"ק, ויצאו ג' הספירות בינה ז"א ומלכות דנה"י דא"ק, למטה מנקודת הצמצום. שזה מכונה צמצום ב'. ג', שאלו ג' הספירות שלמטה מנקודת הצמצום, נעשו מקום לג' עולמות בי"ע: עולם הבריאה, נעשה במקום בינה. ועולם היצירה במקום

 

חלק ו'   התשובות לסדר סבה ומסובב      נקודים              תפא

 

 

ז"א. ועולם העשיה במקום מלכות. ד' היא תיקון הפרסא. (שם אות ל' ד"ה והנה. ואות ל"ג ול"ד.)

קסד) מכח החשק ליתר דבקות, דהיינו להשואת הצורה עם אור העליון, צמצם המלכות דא"ס ב"ה, את בחינת הגדלות דרצון לקבל, דהיינו שלא רצה לקבל בבחי"ד. ומתוך שבחיה"ד היתה כל הכלי קבלה על אור העליון ע"כ נסתלק האור מכל ד' הבחינות, ונעשה מקום פנוי אל העולמות.

מהסתלקות האור מכל ד' הבחינות, מסובב תיקון מסך על בחי"ד, כדי להמשיך האור על ג' בחינות הראשונות ולא יתפשט אל בחיה"ד.

מהמסך שנתתקן על בחי"ד, נמשך בו זווג דהכאה עם אור עליון המחזיר כל אותו חלק האור הראוי לבא לבחינה ד' לאחוריו, הנקרא אור חוזר.

מהזווג דהכאה ואוה"ח שעלה, נמשך ב' פעולות: א' הוא, בחינת קבלה בכח ובפועל אל אור העליון, שנקרא ראש וגוף עד הטבור. ב' הוא כח הדחיה על עה"ס דאור העליון הנקרא מסך דטבור, שממנו מתפשטים עשר כחות דסיום, הנקראים ע"ס דסוף, או ע"ס נה"י.

(מגלגלתא לע"ב.)

מהמסך דטבור, נמשך ביטוש דאו"מ באו"פ זה בזה.

מהביטוש דאו"מ באו"פ זב"ז, נמשך ג' פעולות: א' היא, הזדככות המסך וביאתו להתחדשות הזווג בהראש, שמתוך זה נסתלקו כל האורות דגוף. ב' הוא, התכללות המסך בהרשימות דגוף בדרך עליתו. ג', העלם הרשימה דהמשכה מבחינה אחרונה.

מהעלמת הרשימה דהמשכה מבחינה האחרונה, נמשך ב' פעולות: א' הוא העלם אור הכתר, ונתמעט הקומה עד החכמה. ב' הוא, שב' הרשימות העליונות נעשו לזכר ונקבה.

מב' הרשימות זכר ונקבה, נמשך, ג' פעולות: א' התעלות המלכות של ראש, אל החוטם, שהוא בחי"ג דראש. ב' שנעשה

 

 

שם הזווג על בחי"ד דבחינת התלבשות, דהיינו על בחינת הזכר, ונמשך שם קומת כתר. ואינו בבחינת התפשטות לכלים. ג', שנעשה שם זווג ב' על בחי"ג, דהיינו על בחינת הנקבה, ונמשך שם קומת חכמה, וממנה יש התפשטות לכלים.

מב' זווגי זו"ן שנעשו בהתכללותם בהראש דגלגלתא, נמשך התחדשות העביות בהמסך והרשימות עד שנעשו ראוים לזווג דהכאה עם אור העליון. ב' היא, גילוי העביות דגוף במסך ובהרשימות.

מגילוי העביות דגוף בהמסך ובהרשימות, נמשך יציאתם מהראש וביאתם לבחינה שכנגדם בחיצוניות הגוף דפרצוף הגלגלתא, שהוא בחי"ג של הגוף, שנקרא חזה. ב' הוא, שעשו כאן במקום החזה אותם ב' הזווגים שנעשו על בחינתם בהראש.

מב' הזווגים שעשו הזכר והנקבה במקום החזה, נמשך, ג' פעולות: א' יציאת ע"ס דראש מחזה ולמעלה עד הפה דפרצוף גלגלתא, בקומת חכמה. ב' שנתפשטו עה"ס מחזה ולמטה שנקרא גוף, עד המסך דטבור של עצמו. ג' עה"ס דסיום שנתפשטו מהמסך דטבור, ונסתיימו למעלה מטבור דפרצוף הגלגלתא. והתפשטות רת"ס זו, נקרא פרצוף הע"ב דא"ק.

(מע"ב לס"ג)

ממסך דטבור דע"ב, נמשך ביטוש של או"מ באו"פ זה בזה. (הסתכלות פנימית אות י"ב.)

מביטוש דאו"מ באו"פ, נמשך, ג' פעולות: א' הזדככות המסך להשתוות למלכות דראש, כדי להתחדש בזווג, שעמו יחד מסתלקים האורות דגוף. ב' הוא, התכללות המסך בדרך עליתו, ברשימות דע"ס דגוף. ג', העלמת הרשימה דהמשכה  מבחינה האחרונה.

מהעלמת בחינה אחרונה דהמשכה, נמשך, העלם אור החכמה והתמעטות הקומה עד הבינה. ב' היא, שנתהוו ב' רשימות עליונות לזכר ונקבה.

מב' הרשימות: זכר ונקבה, נמשך

 

 

תפב                  חלק ו'   התשובות לסדר סבה ומסובב      נקודים

 

 

התעלות המלכות דראש עד האזן. ב', שנעשה שם הזווג על בחי"ג דהתלבשות שהיא בחינת הזכר, וממשיך שם ע"ס בקומת חכמה, אבל אין בו התפשטות אל כלים. ג', זווג ב' שנעשה שם על בחי"ב, שהיא בחי' הנקבה. וממשיך קומת בינה, שהיא מתפשטת לכלים.

מב' הזווגים שנעשו בראש, מבחינת זכר ונקבה. נמשך, א' התחדשות עביות במסך ורשימות, עד שיהיו ראוים לזווג דהכאה עם אור העליון. ב', היא גילוי עביות דגוף במסך ורשימות.

מכח גילוי עביות דגוף בהמסך ורשימות, נמשך יציאתם מן הראש, וביאתם אל הבחינה שכנגדם בגוף דע"ב. דהיינו בבחי"ב שנקרא חזה. ב', שחוזרים ועושים שם בחזה דע"ב ב' זווגים כתכונתם שעשו בהראש.

מן ב' הזווגים דזכר ונקבה שעשו בחזה דע"ב, נמשך ד' פעולות: א', שיצאו ע"ס דראש מחזה ולמעלה עד הפה דפרצוף ע"ב בקומת בינה. שהיא בחינת הנקבה שממנה התפשטות לכלים של הפרצוף, אבל יש שם גם קומת חכמה שהיא הזכר של הפרצוף, שאין לו התפשטות לכלים. ב' הוא, עה"ס אשר מחזה דע"ב ולמטה המתפשטות בכלים דכתר דגוף, עד הטבור דפרצוף גלגלתא ושם נפסק התפשטות ההיא. ג' הוא, התפשטות ט"ס תחתונות עד סיום רגלים דגלגלתא דא"ק, המכונות נקודות דס"ג. ד' היא, המסך דטבור, שממנו מתפשטות ע"ס דסיום, והתפשטות רת"ס זו, נקרא פרצוף ס"ג דא"ק.

(מס"ג למ"ה וב"ן)

ממסך דטבור דס"ג, אשר ביטוש דאו"מ באח"פ. מביטוש דאו"מ באו"פ, נמשך הזדככות המסך עד שמשתוה למלכות דראש, לקבל שם התחדשות מהזווג דראש. ב' הוא, התכללות המסך בב' מיני רשימות: מרשימות שאינם מחוברות עם הרשימות נה"י דא"ק הפנימי. ומרשימות שהן מחוברות ברשימות נה"י הפנימים, הנקראות נקודות, שבהן ב' ההין מחוברות יחדיו: ה"ר וה"ת. ג' היא העלמת הרשימה דהמשכה מבחינה אחרונה.

מהעלם בחינה אחרונה דהמשכה נמשך,

 

 

התמעטות הקומה עד בחינה א', ב' היא התהוות ב' הרשימות לזכר ונקבה.

מב' הרשימות, שנתהוו לזכר ונקבה, נמשך, התעלות המלכות דראש לנקבי עינים. ב', שנעשה שם זווג על בחי"ב דהתלבשות, שהיא בחינת הזכר, ונמשך קומת בינה, וממנה אין התפשטות לכלים והזווג נעשה הן בהרשימות דטעמים והן בהרשימות דנקודות. ג' היא, הזווג הב' שנעשה שם בחינת הנקבה, שהיא על בחי"א, ונמשך עליה קומת ז"א. וממנה יש התפשטות לכלים, וגם זווג זה נעשה הן על הרשימות דטעמים, והן על הרשימות דנקודות.

מהתכללות הרשימות בזווגים של ראש בנקבי העינים, נמשך, ג' פעולות א', התחדשות העביות בהמסך והרשימות שעלו מגוף הס"ג, ונעשו ראוים לזווג דהכאה. ב', יציאת הדיקנא בבחינת ה"ת בעינים, ויה"ו באח"פ. ג' גילוי העביות דגוף בהמסך ורשימות.

מירידת המסך אל הבחינה שכנגדו בחיצוניות דגוף, נמשך, ג' ראשים עם ביאתו בג' מקומות בהגוף: בחזה, ובטבור, ובסיומא דגופא, דהיינו סיום ת"ת דא"ק. אשר מחזה עד הפה דס"ג, הוציא עה"ס דראש של מ"ה וב"ן העליון, והגוף שלו מסתיים למעלה מטבור דא"ק הפנימי. ומטבור עד החזה דס"ג, עה"ס דראש של ישסו"ת, שהוא ראש הא' דנקודים. ומסיום הגוף ולמעלה עד הטבור, הוציא ראש ב' שנקרא ג"ר דנקודים, ומסיום הגוף ולמטה יצא הגוף דנקודים, שהן ז"ת דנקודים. ובכולם יש זכר ונקבה: שקומת הזכר עד הבינה. וקומת הנקבה עד הז"א. ב' היא, יציאת האח"פ מכל המדרגות.

מיציאת האח"פ מכל המדרגות, נמשך ד' פעולות: א', המעטת האצילות על כתר וחכמה לבד, כי אח"פ דהמדרגה יצאו ממנה ונחשבים לבריאה שלה. ב' היא, תיקון הפרסא. ג' היא, גבול חדש לסיום הקו דא"ס, שהוא במקום בינה דנה"י דא"ק, ונמצאו בינה ז"א ומלכות דנה"י דא"ק למטה מנקודת הסיום של קו א"ס. שזה נקרא

חלק ו'   התשובות לסדר סבה ומסובב      נקודים              תפג

 

 

צמצום ב'. ד', כי מג' הספירות דנה"י דא"ק שיצאו למטה מנקודת צמצום ב', נעשו מהן המקום אל ג' עלמין דפרודא הנקראים בי"ע: כי בינה נעשה למקום עולם הבריאה. וז"א לעולם היצירה. ומלכות לעולם עשיה.

קסה) א' המקום שבו נעשה הצמצום. ב' הרשימות שנשארו אחר הצמצום ג' עה"ס דעגולים. ד' מסך שבכלי מלכות. ה' המשכת אור בחזרה. ו' זווג דהכאה עם אור העליון. ז' או"ח הנעשה לבוש וכלי לאור העליון. ח' עה"ס דיושר שממטה למעלה, שהן ראש הקו. ט' התפשטות מלכות דראש ממעלה למטה בע"ס מינה ובה עד הטבור, שהן תוך הקו. י' התפשטות המסך דטבור בע"ס דסיום, שממלכות דסיום ולמטה חושך ולא אור.

קסו) מכח הסתלקות האור על כל ד' בחינות, נמשכו, ד' פעולות: המקום להעולמות. והרשימות שהן ע"ס דעגולים. והתעוררות להמשכת האור בחזרה, ותיקון מסך. המסך מסבב ב' פעולות: זווג דהכאה. והעלאת או"ח. הזווג דהכאה ואוה"ח, מסבבים ד' פעולות: ראש. תוך. סוף. ונקודת הצמצום המסיימת את הקו.

קסז) א' ביטוש דאו"מ באו"פ. ב' הזדככות המסך. ג' התכללות המסך בהרשימות דע"ס הגוף. ד', ב' רשימות עליונות: זכר ונקבה. ה' ב' מיני זווגים

 

 

בהמסך של ראש. ו' התחדשות העביות בהמסך ורשימות. ז' הכר העביות דגוף בהם. ח' העלם הרשימה דבחינה האחרונה מהם. ט' יציאתם מהראש. י' ביאתם לחיצוניות הגוף דפרצוף הקודם במקום החזה, י"א, זווג דהכאה הנעשה בהמסך במקום החזה, הממשיך ע"ס דראש, י"ב התפשטות המלכות דראש מחזה ולמטה. י"ג, שמלביש לפרצוף הקודם. י"ד, שמתחיל מהפה דעליון. (הסתכלות פנימית אות י"א.)

קסח) הביטוש דאו"מ באו"פ מסבב ג' פעולות: הזדככות המסך. התכללות המסך בהרשימות. והעלמת בחינה אחרונה. העלמת בחינה אחרונה מסבב, ב' פעולות: ב' רשימות זו"ן. ב' זווגים חדשים בראש. התכללות בזווג דראש מסבבת, הכר העביות דגוף. הכר העביות דגוף, מסבב ג' פעולות: יציאה מהראש. ביאה אל הבחינה שכנגדו בחיצוניות הגוף. זווג חדש במקום החזה. מהזווג שבחזה מסובבים ג' הפעולות: ראש. תוך. סוף. מהזדככות המסך, והסתלקות אורות הגוף, מסובב, ב' פעולות: הלבשת התחתון לעליון. והתחלת קומת התחתון מהפה דעליון.

קסט) ירידת הנקודות דס"ג למטה מטבור דא"ק הפנימי. והתחלקות הפרצוף לטעמים ונקודות.

קע) עי' הסתכלות פנימית אות ל"א.

קעא) עי' שם אות ל"ב עד ל"ה.