אות כג
זהר
כג) ואוף הכי איהי רגזא יתיר, על נבל כי ישבע לחם דאתמר ביה לכו לחמו בלחמי. דאיהו קמצן נבל בממוניה, נבל שמיה, דלאו איהו נדיב, ולאו איהו מזרעא דאבהן, דאתמר עלייהו נדיבי עמים נאספו, דהא קמצן איהו עני הדעת, בתר דלא עביד טיבו למארי תורה, למהוי מחזיק בידייהו. ואורייתא בלא פקודיא לאו איהו תורת ה'.
פירוש מעלות הסולם
כג) ואוף הכי איהי וכו': ואף כך היא רגזה יותר, על נבל כי ישבע לחם, שנאמר בו לכו לחמו בלחמי. והוא נקרא נבל מפני שהוא קמצן בממונו, נבל שמו, ואין הוא נדיב, ואין הוא מזרע האבות, שנאמר עליהם נדיבי עמים נאספו, כי קמצן הוא עני הדעת, אחר שאינו עושה טוב לבעלי תורה, להיות מחזיק בידיהם. ותורה בלי מצוות אין היא תורת ה'.
פירוש, כאן המדובר במי שלומד תורה שלא לשמה ובאופן שלא שם לבו לבוא מתוך שלא לשמה ללמוד לשמה, ע״י המאור שבתורה שיחזירהו למוטב, והוא אינו אפילו בבחינת עבד ושפחה, אשר תורתו נעשית לו לסם המות. כמ״ש חז״ל למשמאילים בה סמא דמותא (שבת פ״ח). והוא בדיוק ההיפך מהלומד לשמה, אשר נכנס ללמוד תורה דרך השער של יראת ה׳ בסוד: ראשית חכמה יראת ה', וזוכה אז להיות מרכבה לחסדי דוד הנאמנים, הנקראים תמכין דאורייתא. כי על ידו עלו נה״י ונעשו לחג״ת, וחג״ת עלו ונעשו לחב״ד, ונעשו נה"י חדשים לז״א ובנין לנוקבא. בסוד ממונו של אדם מעמידו על רגליו (פסחים קי״ט), וע״י מתגלה הדעת בכל הקומה.
וז״א ואוף הכי איהי רגזא יתיר אשר השכינה רגזה יותר על נבל כי ישבע לחם וכו', נבל שמיה בבחינת אמר נבל בלבו וגו'. והוא קמצן, נבל בממונו ואינו רוצה לתת יגיעתו בכדי לזכות ללמוד לשמה, אשר החג״ת שנקראים אבות בזמן שעולים לחב״ד, והתפארת נעשית לדעת ומתפשטת לכל הקומה, ואז נקראים החג״ת נדיבים והנה״י נקראים בנים זרעא דאבהן, דהא קמצן איהו עני הדעת, שאינו ממשיך הדעת, בתר דלא עביד טיבו למארי תורה שהוא בחינת תפארת למהוי מחזיק בידייהו שהם חסד וגבורה ידייהו דתפארת. לכן ואורייתא בלא פקודיא לאו תורת ה׳.
אות כד
זהר
כד) מארי תורה, מסטרא דעמודא דאמצעיתא, דביה חצות לילה הוה קם דוד, לחברא ליה בשכינתא דאתקריאת לילה. ואיהו שומר מה מלילה ליל ה׳, ליל שמורים הוא לה׳ ובגיניה אתמר כל העוסק בתורה בלילה, הקב״ה מושך עליו חוט של חסד ביום, שנאמר יומם יצוה יי׳ חסדו ובלילה שירה עמי.
פירוש מעלות הסולם
כד) מארי תורה מסטרא וכו': בעלי תורה, הם מצד עמוד האמצע, היינו ספירת תפארת, שהיא קו האמצע, אשר בו היינו עם הארת קו האמצע, שהיא תורה, היה דוד קם בחצות לילה, לחבר את ספירת תפארת, בשכינתא שהיא מלכות, הנקראת לילה. והיינו סו"ה שומר מה מלילה, ליל ה', וסוד הכתוב ליל שמורים הוא לה׳. ובשבילו נאמר כל העוסק בתורה בלילה, הקב״ה מושך עליו חוט של חסד ביום, שנאמר יומם יצוה ה׳ חסדו ובלילה שירה עמי.
פירוש. כי יום ולילה, הם ז״א ומלכות. ז״א נקרא יום, מפני שמאיר בחסדים. ומלכות נקראת לילה, בשעה שמאירה בדינים. וחצות לילה, פירושו, לחלק ולחצות את הדינים של מלכות, ולהמתיקם ברחמים של בינה, וזה נעשה ע״י העוסקים בתורה מחצות לילה ואילך, כי תורה ה״ס קו האמצע, הכלול מחכמה וחסדים. וע״י התורה נעשה המיתוק של המלכות הנ״ל.
והנה מלכות ממותקת נקראת לילה עם ה׳ ולפני המיתוק נקראת ליל, חסר ה'. ותקון זה נעשה בכל יום ע״י ב׳ זווגים. זווג א׳ הוא זווג של הלילה להשלמת כלים אל הנוקבא, בסוד שאמרו ז״ל אין אשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי, ואז היא נשלמת עם הארת חכמה אשר מקבלת מן בינה ע״י קו האמצע, ולהיות שהארת החכמה היא בלי חסדים לכן היא בבחינת חושך ולילה. וזווג ב׳ הוא, להשלמת המוחין של הנוקבא, והוא זווג של יום, אשר קו האמצע משפיע לה חסדים, והחכמה מתלבשת בחסדים, ומאירים בכל השלימות.
וזה אמרו מארי תורה וכו׳ והיינו הארת קו האמצע, אשר בהארתו הוה קם דוד לחברא ליה בשכינתא שה״ס תיקון חצות לילה להמתיק דינים של המלכות ברחמים של הבינה. ואיהו שומר מה מלילה כי הארת חכמה היא כח מה ונעשה מליל בלי ה׳ ללילה עם ה׳ וזהו השלמת כלים מזווג א׳ של לילה. ובגיניה, היינו משום שתיקן השלימות מזווג הא׳ של הלילה. הקב״ה שהוא קו האמצע, מושך עליו חוט של חסד ביום, כדי שילביש החכמה בחסדים של זווג הב׳ שנקרא יום, שנאמר יומם יצוה ה׳ חסדו ומאירים בכל שלימותם.
ואין להקשות הלא בזווג של הלילה הרי נמצאים זו"ן במצב האחוריים שהם בבחי׳ שני המאורות הגדולים והנוקבא מקבלת אז מן בינה שלא ע״י ז״א. ואיך אמרנו שהמיתוק דחכמה נעשה ע״י קו האמצע. התשובה היא, אשר כלל גדול הוא בהחכמה שאין דילוג מדרגה ותמיד מקבלת הנוקבא רק מז״א ואפילו בשעה שאנו אומרים שהיא מקבלת מן בינה לבד, הפירוש הוא, שמקבלת מן בינה על ידי ז״א בתור מעבר לבד, וחסדי ז״א אינם מאירים אז בהשפע העוברים על ידו. אבל תמיד מלכות מקבלת ע׳׳י ז״א.J
