תורה אור – לעילוי נשמת הרב צבי קוגן

תורה אור – לעילוי נשמת הרב צבי קוגן שליח חבד- פתח אליהו הנביא

השיחה נפתחת בברכה חמה לקהל המשתתפים בהילולה של בעל התניא, צדיק גדול ובעל השגה עצומה. מדגישים את החשיבות של הדלקת נר לעילוי נשמתו, אך יותר מכך – את הצורך להדליק את הנפש והרוח שלנו, כדי שנזכה להידבק בו ובתורתו. התפילה היא שתהיה לנו הזכות להתחבר למהותו הרוחנית של בעל התניא, ולאחר מכן מוזכר לימוד מתוך "תורה אור" ו"פתח אליהו הנביא", שייעשה לעילוי נשמת הרב צבי הכהן בן נטע קוגן, שליח חב"ד שנרצח. מבקשים שהשם יקום דמו ושהמשיח יחזיר אותנו למקומנו הראוי.

המטרה היא ללמוד את התורה הזו לעילוי נשמתו ולזכות כלל ישראל. מתחילים בהקדמה קצרה על "תורה אור", שמוגדרת כחיבור מתקדם שלא כל אחד לומד או מלמד אותו, בעיקר משום שהיא שייכת לכתבי חב"ד וחסידות חב"ד, ששמים דגש על לימוד פנימי ועמוק. כדי להבין אותה לעומק, יש צורך בידע נרחב בקבלה, ולכן רבים נמנעים מלעסוק בה באופן יסודי. עם זאת, המטרה היא לרדת לעומק הדברים ולהבין אותם, גם אם בצורה פשוטה יותר. מדגישים שאם מישהו לומד את החומר הזה לבד ומרגיש שהוא מסובך – זה טבעי, ואין צורך להיבהל.

מוזכר סיפור ידוע על הבעל שם טוב, שקשור לפסוק "יפוצו מעיינותיך חוצה", והוא מוסבר כרעיון רוחני של התפשטות התורה והחסידות. יש ויכוח בין חסידויות שונות: בברסלב מפרשים ש"חב"ד" (חוכמה, בינה, דעת) יכול להיתפס כראשי תיבות של "חייב ברסלב דחוף", בעוד בחב"ד נשארים עם הפירוש המסורתי. התשובה היא שזה לא סותר – הכוונה היא לדרגה רוחנית של תודעה ודבקות בבורא. כל ספר שמבטא את הפנימיות בצורה שלמה, בין אם זה הזוהר של רבי שמעון בר יוחאי או תורת רבי נחמן מברסלב, יכול להביא להתעלות הזו. כך גם הזוהר נחשב כמי שמוציא את ישראל מהגלות – לא על ידי לימוד חיצוני, אלא על ידי השגת השוואת צורה לדרגות האלוקיות שבו.

בהמשך מבהירים שפנימיות התורה והחסידות, כמו גם הקבלה, משלימות זו את זו. החסידות היא הבסיס, אך כדי להתקדם צריך להבין את הקבלה, שמשמשת כתשתית. זה דומה לתורה שבכתב ולתורה שבעל פה – שני צדדים של אותו מטבע. ה"יפוצו מעיינותיך חוצה" מתייחס להתפשטות התודעה הרוחנית דרך החסידות ופנימיות התורה, שמביאות אותנו להשגת מדרגות גבוהות בעזרת השם.

החלק המרכזי של הלימוד מתמקד בנפש האדם. הנפש מוגדרת כאור פשוט, ללא חלוקה לשכל או מידות. השכל והמידות הם "לבושים" של הנפש – כלים שדרכם היא מתגלה – אך הם אינם מהותה. לעומתם, מחשבה, דיבור ומעשה הם לבושים חיצוניים יותר, נפרדים ממש ממהות הנפש, כמו שכתוב "לבושין תיקון טלון". השכל והמידות נקראים "תיקונים" משום שהנפש מתלבשת בהם ומתקנת אותם, בדומה לתכשיט שמייפה את האדם ומתחבר אליו באופן אינטימי. לעומת זאת, מחשבה, דיבור ומעשה שייכים לעולמות התחתונים (בריאה, יצירה, עשייה), ואילו השכל והמידות קרובים יותר לעולם האצילות, שבו הכלים והאורות מאוחדים.

הנפש עצמה היא מעל כל ההבחנות הללו, והיא אינה משתנה או מושפעת ממקרי הגוף. הגוף הוא כלי לנפש, והיא פועלת בו כרצונה, כמו שהאצבע נעה מיד כשאנו רוצים להזיזה, ללא עיכוב. זה מראה על האחדות בין הנפש לגוף, אך גם על כך שהגוף הוא רק לבוש חיצוני. השכל והמידות, לעומת זאת, הם כלים פנימיים יותר שדרכם הנפש פועלת – כמו גרזן ביד החוצב – אך גם הם אינם מהותה, אלא ביטוי שלה.

בהמשך מביאים משל מהגשמיות: כמו שמתיקות התפוח נובעת מהשמש, אך איננו יכולים לטעום את השמש עצמה, כך המתיקות והחוכמה בעולם הזה הם ענפים של שורשים רוחניים גבוהים יותר. השורש נסתר, והענף מגלה אותו בצורה מצומצמת שמתאימה לנו. בעתיד לבוא, כש"עצו ופריו יהיו שווים", השורש והענף יהיו שווים בגילויים, אך כעת אנו זקוקים לכלים כדי לחוות את המתיקות הרוחנית.

לבסוף, מדגישים שכל מה שאנו תופסים – חוכמה, מתיקות, תענוג – הוא רק רמז קטן למהות האלוקית. החוכמה של הבורא אינה חוכמה של ידיעה כמו שלנו, אלא מקור כל החוכמה. התפקיד שלנו הוא להתחבר לפנימיות הזו, לשנות את התודעה דרך המעשים, ולהגיע לדבקות בבורא, שבה הרצון לקבל והרצון להשפיע מתאחדים באהבה.

—

אז תראה, אני מגיע להילולה הזו, והאווירה מלאה קדושה. כולם שם מדברים על בעל התניא, הצדיק הגדול הזה, שיש לו השגה עצומה, ממש מרגישים שהוא נמצא איתנו בחדר. מישהו מדליק נר לעילוי נשמתו, ואז אומרים: "זה לא רק הנר הזה שחשוב, זה להדליק את הנפש שלנו, את הרוח שלנו!" אני חושב לעצמי, וואו, זה עמוק – אנחנו לא סתם זוכרים אותו, אנחנו רוצים להתחבר אליו ממש, להידבק במה שהוא הביא לעולם. מתפללים שם שנזכה לזה, וזה מרגיש כמו משאלה שמגיעה מהלב.

ואז מישהו זורק: "בואו נלמד קצת מתוך 'תורה אור' ו'פתח אליהו הנביא'!" והם מוסיפים שזה יהיה לעילוי נשמת הרב צבי הכהן קוגן, שליח חב"ד שנרצח. אני שומע את זה, והלב קצת נחמץ – איזה אדם קדוש, ממש נתן את חייו על העבודה שלו. מבקשים שהשם יקום דמו, ושנזכה שהמשיח יחזיר אותנו למקום שלנו, וכל הקהל עונה "אמן" חזק כזה שמרעיד את הקירות.

אני שואל את הבחור שלידי, "מה זה בעצם 'תורה אור'?" והוא מסביר לי שזה חיבור מיוחד של חב"ד, ממש פנימיות התורה, לא משהו שכל אחד קופץ ללמוד. "זה מתקדם," הוא אומר, "צריך להיות ממש בקי בקבלה כדי לתפוס את זה כמו שצריך." אני מהנהן, כי אני מבין שזה לא סתם קריאה, זה משהו שדורש אותך להיכנס לעומק. הוא מוסיף: "תראה, אנחנו בחב"ד שמים דגש על ללמוד את זה בפנימיות, כמו שהגדולים התכוונו, אבל גם אם אתה לא מבין הכל בהתחלה, זה בסדר, זה אמור להיות מאתגר."

ואז הוא מזכיר סיפור על הבעל שם טוב, שקשור לפסוק "יפוצו מעיינותיך חוצה". אני שואל, "מה זה אומר?" והוא עונה: "זה על התפשטות התורה והחסידות לעולם, אבל לא סתם – זה על דרגה רוחנית, תודעה שמתחברת לבורא." אני חושב על זה, ופתאום הוא זורק: "תדע לך, יש ויכוח – בברסלב אומרים ש'חב"ד' זה 'חייב ברסלב דחוף', ובחב"ד צוחקים ואומרים 'לא, זה חוכמה, בינה, דעת!'" אני צוחק איתו, אבל הוא מרגיע אותי: "זה לא סותר, כי בסוף הכוונה היא אותה כוונה – כל ספר שמביא אותך לפנימיות, כמו הזוהר או תורת רבי נחמן, הוא חלק מהעניין הזה."

אני שואל אותו: "רגע, אז מה הקשר לזוהר?" והוא מסביר: "כתוב שרק בזכות הזוהר נצא מהגלות, אבל לא סתם לקרוא אותו – להגיע לדרגות האלוקיות שכתובות שם, להשוות את הצורה שלנו למה שהוא מתאר." אני מהנהן, ומוסיף לעצמי בראש שזה לא עניין של חיצוניות, אלא של שינוי פנימי ממש.

משם הוא עובר לדבר על הנפש, ואני ממש נסחף. "תראה," הוא אומר, "הנפש היא כמו אור פשוט, בלי חלוקה. השכל והמידות שלה? זה סתם לבושים, כלים שהיא משתמשת בהם כדי להתגלות." אני שואל: "מה זאת אומרת לבושים?" והוא עונה: "תחשוב על זה ככה – מחשבה, דיבור, מעשה, אלה לבושים חיצוניים ממש, נפרדים מהנפש. אבל השכל והמידות? הם יותר קרובים, כמו תכשיט שמייפה אותך ומתחבר אליך, אבל עדיין לא המהות שלך."

אני מנסה לעכל את זה, והוא ממשיך: "הנפש עצמה היא מעל הכל – היא לא משתנה, לא מושפעת מהגוף. תראה איך אתה מזיז את האצבע – ברגע שאתה רוצה, היא זזה, בלי שיהוי. זה מראה שהגוף והנפש מחוברים, אבל הגוף הוא עדיין רק כלי." אני מחייך ואומר: "זה ממש מדהים איך זה עובד ככה." והוא מהנהן: "בדיוק, וזה משל לעולמות העליונים – באצילות הכלים והאורות הם אחד, אבל בבריאה, יצירה, עשייה, יש הפרדה."

אחר כך הוא מביא משל מהתפוח. "תחשוב על זה," הוא אומר, "התפוח מתוק, נכון? זה בא מהשמש, אבל אתה לא יכול לטעום את השמש עצמה." אני צוחק: "ברור, אני לא הולך לנגוס בשמש!" והוא ממשיך: "בדיוק! השורש נסתר, והענף מגלה אותו בצורה שמתאימה לנו. בעתיד לבוא, כש'עצו ופריו יהיו שווים', נטעם את הכל, אבל עכשיו אנחנו צריכים את הכלים האלה."

אני שואל: "אז הכל קשור לפנימיות?" והוא עונה: "בדיוק! הכל זה רמז למהות האלוקית. החוכמה של הבורא? היא לא כמו שלנו, היא המקור של הכל. אנחנו צריכים לשנות את התודעה שלנו, להתחבר לזה דרך המעשים, ולהגיע לדבקות שבה הכל מתאחד – הרצון לקבל והרצון להשפיע." אני נשאר מהורהר ואומר: "זה ממש פותח את הראש." והוא מחייך: "זה העניין, זה אמור להדליק לך את הנפש!"

שלום לכולם, תודה שבאתם! היום אנחנו הולכים לצלול לעולם מדהים של פנימיות התורה, חסידות, וקבלה, ולדבר על דברים שמרימים את הנפש לגבהים חדשים. אני רוצה שנדבר על מהות הנפש, על הקשר שלנו לעולמות העליונים, ועל איך כל זה מתחבר לחיים שלנו כאן ועכשיו. אז תתכוננו, כי אנחנו נכנסים לעומק!

נתחיל מהבסיס – מי אנחנו בעצם? יש בנו נפש, נכון? והנפש הזו היא משהו מיוחד מאוד. תחשבו עליה כמו אור זך, משהו פשוט וטהור, בלי חלוקות או מדרגות. היא לא שכל, היא לא רגשות, היא לא פעולות – היא מעבר לכל זה. השכל שלנו, המידות שלנו כמו אהבה או יראה, אלה דברים שהנפש משתמשת בהם, אבל הם לא המהות שלה. אני אסביר את זה דרך משל פשוט: תחשבו על השכל והמידות כמו תכשיטים שאתם עונדים. הם יפים, הם משדרגים את המראה שלכם, הם מבטאים משהו מכם – אבל הם לא אתם. אתם קיימים גם בלעדיהם. ככה הנפש – היא מתלבשת בשכל ובמידות, משתמשת בהם כדי לפעול בעולם, אבל היא עצמה נשארת משהו יותר גבוה, יותר עמוק.

ועכשיו תוסיפו לזה עוד שכבה – מחשבה, דיבור, מעשה. אלה כבר ממש כמו בגדים שאתם לובשים. הם חיצוניים יותר מהשכל והמידות, ממש נפרדים מהנפש. תחשבו על זה: אני יכול לדבר משהו שלא ממש משקף אותי, או לעשות משהו סתם כי צריך, אבל השכל והמידות קרובים יותר למי שאני באמת. ועדיין, אפילו הם לא המהות של הנפש – הם כלים שהיא מתקנת ומשתמשת בהם כדי להתגלות בעולם הזה.

אז מה כן המהות של הנפש? היא כמו ניצוץ אלוקי, משהו שלא משתנה ולא מושפע מהגוף שלנו. תראו איך זה עובד: אני רוצה להזיז את האצבע שלי – ברגע שאני רוצה, היא זזה. אין פה עיכוב, אין שיהוי, הכל קורה מיד. למה? כי הגוף והנפש מחוברים באחדות מופלאה. הגוף הוא כמו כלי, והנפש פועלת דרכו כמו שהיא רוצה. אבל תשימו לב – הגוף יכול להיפגע, אני יכול להרגיש כאב, להיות עייף, אבל הנפש עצמה? היא מעל כל זה. היא לא נפגעת, היא לא משתנה. היא נשארת זכה וקבועה, כמו מקור של אור שלא נגמר.

עכשיו, בואו ניקח את זה צעד אחד קדימה ונדבר על העולמות הרוחניים, כי שם הכל נהיה ממש מעניין. יש לנו עולמות שונים – אצילות, בריאה, יצירה, עשייה. בעולם האצילות, הכלים והאורות הם אחד. זה לא כמו פה, שיש הפרדה בין מה שאני חושב לבין מה שאני עושה. שם הכל מאוחד, כמו שהשכל והמידות שלנו קרובים לנפש ולא ממש נפרדים ממנה. אבל בעולמות התחתונים – בריאה, יצירה, עשייה – יש הפרדה. שם המחשבה, הדיבור והמעשה הם כמו בגדים חיצוניים, ממש נפרדים מהמהות.

אני רוצה לתת לכם דוגמה שתעזור להבין את זה. תחשבו על תפוח – מתוק, נכון? מאיפה המתיקות הזו מגיעה? מהשמש, מהאנרגיה שלה. אבל תנסו לטעום את השמש – אתם לא יכולים! השורש של המתיקות נסתר, והתפוח הוא הענף שמגלה אותו בצורה שמתאימה לנו. ככה זה גם ברוחניות – יש מתיקות עצומה בעולמות העליונים, אבל אנחנו לא יכולים לטעום אותה ישירות כי אין לנו את הכלים. אנחנו צריכים את הענפים, את הגילויים המצומצמים, כדי לחוות את זה. ויום אחד, בעתיד לבוא, כשיהיה "עצו ופריו שווים", השורש והענף יהיו שווים – נוכל לחוות את המתיקות הזו במלואה.

זה מביא אותי לנקודה חשובה – הכל בעולם הזה הוא רמז למה שקורה למעלה. החוכמה שלנו, התענוג שאנחנו מרגישים כשאנחנו מבינים משהו או שומעים ניגון יפה – כל אלה הם פירורים קטנים מהחוכמה והמתיקות האלוקית. החוכמה של הבורא היא לא כמו שלנו, היא לא ידיעה שמוגבלת לשכל שלנו. היא המקור של כל חוכמה, של כל תענוג, של כל דבר טוב שאנחנו חווים. והתפקיד שלנו? להתחבר לזה. איך? על ידי שינוי התודעה שלנו.

תראו, אנחנו לא סתם אמורים לעשות דברים בחוץ וזהו. המעשים שלנו – מצוות, תפילה, לימוד – הם כלים, אבל המטרה היא לשנות את הפנימיות שלנו. זה כמו שאני אגיד מילה כדי למקד את עצמי, אבל מה שבאמת עושה את העבודה זה הרצון הפנימי שלי. אם אני משנה את התודעה שלי, אני מתחבר לנפש האלוקית שבי, ואז אני יכול להגיע לדבקות אמיתית בבורא. שם הרצון לקבל שלי והרצון להשפיע שלו מתאחדים, וזה הסוד הגדול של הכל – להגיע לאחדות שבה אני נשאר נברא, אבל מתחבר לאלוקות בצורה מלאה.

אז מה אני רוצה שתיקחו מפה? תדליקו את הנפש שלכם. תלמדו, תתפללו, תעשו – אבל תמיד תשאלו: איך זה משנה אותי מבפנים? כי בסוף, הנפש שלנו היא האור הזה שמחבר אותנו לעולמות העליונים, והתפקיד שלנו הוא לגלות אותו, צעד אחר צעד, עד שנזכה להאיר את העולם כולו.

תודה לכם, ושתהיה לנו עלייה רוחנית גדולה!

—