מכת ארבה לפי חכמת הקבלה פנימיות התורה ותורת החסידות
מכת הארבה, לפי חוכמת הקבלה, היא לא רק אירוע חיצוני מתוך עשר המכות של מצרים, אלא שיקוף של תהליך רוחני פנימי עמוק. היא נחשבת לפנימיות התורה – הרובד הסמוי והעמוק של התורה – שמתחדד על ידי חוכמת האמת, כלומר חוכמת הקבלה. המילה "הרבה" נושאת כאן משמעות מיוחדת: בגימטריה היא שווה ל"זר" עם הכולל (ר=200, ב=2, ה=5, סה"כ 207), ו"זר" מרמז לזרות, לפיזור, לריבוי פרטים שמסתירים את הכלל, את האחדות, את הפנימיות. ה"הרבה" הזה מייצג את כיסוי "עין הארץ" – הראייה החומרית, הארצית, שבה האדם שקוע בפרטים החיצוניים ומאבד את היכולת לראות את המטרה הרוחנית השלמה.
מטרת מכת הארבה היא להראות לאדם את ההיבט הקליפתי שבתוכו – אותו חלק שפועל מתוך רצון לקבל לעצמו בלבד – ולעורר אותו לתקן אותו, להפוך את ה"מצרי" שבו ל"ישראלי". זהו תיקון דומה למה שקורה בראש השנה וביום הכיפורים, שבהם האדם שופט את עצמו: הוא ממית את ה"רשעים" שבתוכו – הרצונות האגואיסטיים שלו לקבל לעצמו – כדי שה"צדיקים", הכוונות הטהורות והרצון להשפיע, יוכלו להיחתם לחיים רוחניים. הרשעים כאן הם לא אנשים חיצוניים, אלא אותם רצונות פנימיים שמניעים את האדם לפעול מתוך אינטרס אישי ולא מתוך כוונה להידמות לבורא.
כשהאדם בונה את כל התורה והמצוות שלו על בסיס הרצון לקבל לעצמו – בין אם זה תענוג בעולם הזה (עושר, כבוד, הנאות חומריות), בעולם הבא (שכר וגמול), או ראיית הטוב הארצי – הוא בעצם משתמש בעולם הרוחני ככלי להגדלת האגו שלו. הוא עוסק בתורה ומצוות כדי להגדיל את "רכושו" האישי, ולא כדי לתקן את רצונו ולהגיע להשוואת הצורה עם הבורא, שבה הרצון לקבל הופך לכלי להשפעה. כאן נכנסת מכת הארבה כתגובה וכתיקון. היא מחריבה את כל היבול, הגידולים והשדות – כל מה שהאדם בנה בחיצוניות שלו, כמו מצוות שבוצעו בלי כוונה, לימוד תורה לשם התרברבות או רווח אישי, והישגים שמבוססים על תאוות חומריות ולא על פנימיות הנשמה.
ה"הרבה" קשור לספירת הבינה – מדרגה רוחנית של התבוננות והבנה – אך כאן הוא מופיע בצורתו הקליפתית, כתיאבון בלתי נשלט לרכוש חיצוני. לארבה יש תיאבון עצום, כמו לאדם שמחמיר ומחמיר בתורה ומצוות, מוסיף עוד ועוד כללים חיצוניים, אבל שוכח את הנקודה הפנימית: הנשמה, אהבת הזולת ואהבת הבורא. "זולת" מלשון זול-רוח, כלומר האנוכיות האמיתית שמסתתרת מאחורי המעשים. כתוצאה מכך, הארבה "אוכל" את כל התורה והמצוות שלו – לא במובן הפיזי, אלא מבחינה רוחנית: כל ההבנות, הגדלות וההישגים שהיו לו מתמוטטים, כי הם לא נבנו על יסוד אמיתי. זה מכריח אותו לבנות מחדש, אבל הפעם על בסיס התבוננות, יראת הרוממות וגדלות הבורא.
למצרי שבאדם – החלק האגואיסטי – זו מכה קשה. כל התורה והמצוות החיצוניים שלו נלקחים ממנו, והוא רואה שהם היו רק חיצוניות, כמו מצווה בלי כוונה או גוף בלי נשמה. אבל לישראלי שבו – החלק הרוחני, ה"עברי" שרואה מעבר לחומר (מלשון עבר הירדן, מעבר לירידה הגשמית) – זו הזדמנות. דווקא כשהכל נחרב, הוא קונה אמונה, כוח בינה, התבוננות ודמיון שמובילים להשוואת הצורה. התיאבון הבלתי נשלט שהיה קודם הופך לכוח חיובי שמגדיל את "ראיית המלך" – היכולת לראות את גדלות הבורא. הוא שובר את הקליפות, וכל הריבוי הזה של השכל החיצוני בתורה ומצוות הופך ממכת "הרבה" לבינה אמיתית, שמראה שחוכמה בלי חסדים לא יכולה להתקיים. כך הוא בונה מחדש, ובחינת "לכן עצלות לא תאכל" – לא הכל נאכל, אלא נשאר מקום לאמונה.
אמן, שנזכה לשבור את הקליפות, להפוך את החיצוניות לפנימיות, ולהגיע להשוואת הצורה עם הבורא, שיהיה הווידאו הזה לברכה לכל השומעים.
