מכת ארבה
מכת הארבה, לפי חוכמת הקבלה, היא פנימיות התורה עם חידודים מחוכמת האמת. "הרבה" בגימטריה זה "זר" עם הכולל, כלומר ריבוי – ריבוי פרטים שמסתירים את הכלל, את הפנימיות. מכת הארבה באה להראות לאדם את ההיבט הקליפתי שבתוכו, כדי שיתקן אותו – ממצרי לישראלי שבו. זה תיקון בדרך שרשאים כותבים למיתה בראש השנה ויום הכיפורים: אדם ממית את הרשעים שבתוכו – הרצונות לקבל שלו – כדי שצדיקים ייחתמו לחיים. מי הרשעים שבאדם? הרצונות לקבל לעצמו. כשהאדם בונה את התורה והמצוות שלו על רצון לקבל – תענוג בעולם הזה, בעולם הבא, עין הארץ, ראיית הטוב הארצי – כדי להגדיל את רכושו ולא כדי לתקן את הרצון ולהגיע להשוואת הצורה, הוא חוטף את מכת הארבה.
מה עושה מכת הארבה? מכחידה את כל היבול, הגידולים והשדות – כל מה שהאדם בנה בחיצוניות. "הרבה" הוא תיקון כנגד ספירת הבינה. כל הגידולים, העומקים, מה שהאדם בנה – זה נגד התיאבון שלו לרכוש חיצוני בתורה ומצוות, במקום לעבוד על הפנימיות, הנשמה, אהבת הזולת ואלוקים. "זולת" מלשון זול-רוח, האנוכי האמיתי. ל"הרבה" יש תיאבון שלא נגמר – הוא לא שבע מהתורה ומצוות, מחמיר ועוד מחמיר, אבל שוכח את הנקודה הפנימית, הנשמה. לכן מכת הארבה אוכלת את כל התורה והמצוות שלו, את ההבנות והגדלות, כדי להכריח אותו לבנות מחדש על יסוד התבוננות, יראת הרוממות וגדלות הבורא.
למצרי זו מכה – לקחו לו את התורה והמצוות החיצוניים והראו לו שזה רק חיצוניות, מצווה בלי כוונה, גוף בלי נשמה. אבל אם האדם מתחבר לישראלי שבו, לעברי שרואה מעבר לחומר – מלשון עבר הירדן, מעבר לירידה – הוא קונה אמונה, כוח בינה, התבוננות ודמיון להגיע להשוואת הצורה. התיאבון הזה, במקום לאכול הכל, מגדיל את ראיית המלך. הוא שובר את העיבודים, הקליפות, וכל הריבוי הזה של השכל החיצוני בתורה ומצוות הופך ממכת "הרבה" לבינה – שמראה שחוכמה בלי חסדים לא מתקיימת. אז נבנה מחדש, ובחינת "לכן עצלות לא תאכל" – לא תאכל את כל היבול ותנובת השדה, אלא תיתן בה את האמונה.
מכת הארבה, על פי חוכמת הקבלה, היא לא סתם אירוע היסטורי או תופעה טבעית המופיעה בסיפור יציאת מצרים, אלא סמל רוחני עמוק שמייצג תהליך פנימי בתיקון הנשמה. היא נחשבת לפנימיות התורה, כלומר לרובד הסוד שמעבר לפשט, ומתחדדת על ידי חוכמת האמת – חוכמת הקבלה. המילה "הרבה" בגימטריה שווה ל"זר" (200+2+5=207, עם הכולל), ו"זר" מרמז לזרות, לריבוי פרטים שמפזרים ומסתירים את השלם, את האחדות, את הפנימיות. ה"הרבה" מייצג את כיסוי "עין הארץ" – מלשון ראייה ארצית, חומרית, שטחית – שבה האדם שקוע בריבוי החיצוני ומאבד את הראייה הכוללת של המטרה הרוחנית.
### מטרת מכת הארבה
מכת הארבה באה כתיקון לאדם. היא נועדה להראות לו את ההיבט הקליפתי, המצרי, שבתוכו – אותו חלק שפועל מתוך רצון לקבל לעצמו בלבד – ולעורר אותו להפוך אותו ל"ישראלי", כלומר למדרגה רוחנית של השפעה ואחדות. זהו תהליך דומה למה שקורה בראש השנה ויום הכיפורים, שבהם אדם שופט את עצמו: הוא ממית את ה"רשעים" שבתוכו – הרצונות האגואיסטיים, התאוות החומריות והשאיפות לקבל לעצמו – כדי ש"צדיקים", כלומר הכוונות הטהורות והרצון להשפיע, יוכלו להיחתם לחיים רוחניים. הרשעים כאן אינם אנשים חיצוניים, אלא אותם רצונות פנימיים שמניעים את האדם לפעול מתוך אינטרס אישי ולא מתוך כוונה להידמות לבורא.
כשהאדם בונה את חייו הרוחניים – תורה, מצוות, לימוד – על בסיס הרצון לקבל לעצמו, בין אם זה תענוג בעולם הזה (עושר, כבוד, הנאות חומריות) ובין אם בעולם הבא (גמול ושכר), הוא בעצם משתמש בעולם הרוחני ככלי להגדלת האגו שלו. הוא רואה בטוב הארצי את המטרה, עוסק בתורה ומצוות כדי להעצים את עצמו, ולא כדי לתקן את רצונו ולהגיע להשוואת הצורה עם הבורא – מצב שבו הרצון לקבל הופך לכלי להשפעה. כאן נכנסת מכת הארבה כתגובה וכתיקון.
### פעולת מכת הארבה
מכת הארבה מחריבה הכל: את היבול, הגידולים, השדות – כל מה שהאדם בנה בחיצוניות שלו. ה"יבול" כאן מסמל את התוצרים של העבודה הרוחנית החיצונית שלו, כמו מצוות שבוצעו בלי כוונה, לימוד תורה לשם התרברבות או רווח אישי, והישגים שמבוססים על תאוות חומריות ולא על פנימיות הנשמה. ה"הרבה" קשור לספירת הבינה – מדרגה רוחנית שמייצגת התבוננות, הבנה וראיית השלם – אך כאן הוא מופיע בצורתו הקליפתית, כתיאבון בלתי נשלט לרכוש חיצוני. הארבה, בתיאבונו העצום, אוכל הכל ולא משאיר דבר, ממחיש את הריקנות של המאמץ הזה: כשהעבודה הרוחנית מבוססת על חיצוניות, היא נרמסת ואין לה ערך ממשי.
הארבה, כסמל, פועל נגד התאבון הזה של האדם. יש לו תיאבון אינסופי, כמו שלעולם לא ישבע – ממש כמו אדם שמחמיר ומחמיר בתורה ומצוות, מוסיף עוד ועוד כללים חיצוניים, אבל שוכח את הנשמה, את הכוונה הפנימית, את אהבת הזולת ואת הקשר עם הבורא. "זולת" מלשון זול-רוח, כלומר האנוכיות האמיתית שמסתתרת מאחורי המעשים. כתוצאה מכך, הארבה "אוכל" את כל התורה והמצוות שלו – לא במובן הפיזי, אלא מבחינה רוחנית: כל ההבנות, הגדלות וההישגים שהיו לו מתמוטטים, כי הם לא נבנו על יסוד אמיתי.
### תיקון כפול: מכה וברכה
למצרי שבאדם – החלק האגואיסטי – זו מכה קשה. כל מה שבנה, כל התורה והמצוות החיצוניים שלו, נלקחים ממנו. הוא רואה שזה היה חסר ערך, כמו מצווה בלי כוונה או גוף בלי נשמה. המכה הזו נועדה להעיר אותו, להראות לו את הריקנות שבדרכו ולכפות עליו התחלה מחדש. אבל לישראלי שבו – החלק הרוחני, ה"עברי" שרואה מעבר לחומר (מלשון עבר הירדן, מעבר לירידה הגשמית) – זו הזדמנות לברכה. דווקא כשהכל נחרב, הוא זוכה לקנות אמונה, כוח בינה, יכולת התבוננות ודמיון שמובילים להשוואת הצורה.
התיאבון הבלתי נשלט שהיה קודם, במקום להרוס הכל, הופך לכוח חיובי שמגדיל את "ראיית המלך" – היכולת לראות את גדלות הבורא מעבר לפרטים הקטנים. האדם שובר את העיבודים (העבודה הזרה של החיצוניות) ואת הקליפות, וכל הריבוי הזה של השכל החיצוני – שכל של מלכות בלי חסדים – הופך ממכת "הרבה" לבינה אמיתית. הבינה מראה שהחוכמה (הידע וההבנה) לא יכולה להתקיים בלי חסדים (השפעה ואהבה). כך האדם בונה מחדש את עולמו הרוחני, לא על בסיס תאווה חיצונית, אלא על יסוד של יראת הרוממות וגדלות הבורא.
### מסקנה ומשמעות
הפסוק "לכן עצלות לא תאכל" (שמות י, ה) מרמז על התוצאה: הארבה לא יאכל את כל היבול ותנובת השדה באופן סופי, אלא ישאיר מקום לאדם להכניס בהם אמונה. המכה הזו היא תיקון – היא מונעת מהעצלות הרוחנית (ההסתפקות בחיצוניות) להשתלט, ומאלצת את האדם להתעורר ולבנות את חייו הרוחניים על בסיס חדש. למי שבוחר בדרך הישראלית, הארבה הופך ממכה לכלי שמוביל לאמונה, להתבוננות ולקשר אמיתי עם הבורא. זהו תהליך של שבר ובנייה מחדש, שבו הריבוי החיצוני נרמס כדי לפנות מקום לפנימיות, לשלמות ולאחדות.
