אתה מדבר על "הכוח" כמושג רוחני שמקיף ומחבר את הכל – מעין אנרגיה פנימית של הנשמה, הניצוצות הקדושים, או הצורה שמעבר לחומר. אתה משווה את זה ל-Force מ"מלחמת הכוכבים", אבל מוסיף שכבה יהודית-קבלית: הכוח האמיתי הוא היכולת להזיז את הלב והתודעה, להפוך ל"חסיד" או "משפיע", ולא רק להזיז חפצים כמו במטריקס. אתה גם מפריד בין ה"ג'די" (צד ההשפעה) ל"דארק סייד" (צד הקבלה לעצמי), ומזהיר מפני שימוש לא נכון בכוחות רוחניים – כמו קבלה מעשית שמונעת מאנוכיות.
בהמשך, אתה קושר את זה לחוכמה האלוקית שביקש שלמה המלך, ומסביר שזו לא חוכמה חיצונית כמו מדע, אלא כוח פנימי שמחבר לבורא. אתה מדגיש שזה תהליך התפתחות רוחני, שבו האדם עובר מרצון לקבל לעצמו (דארק סייד) לרצון להשפיע (ג'די), ושהמטרה היא להגיע לשלמות – לראות את הנשמה בכל דבר.
אז, אם אני מבין נכון, אתה רוצה שאתייחס לרעיון הזה של "הכוח" דרך המשקפיים של הקבלה, תוך שמירה על הטון הקליל של פורים קטן. הנה התגובה שלי:
—
ברוח פורים קטן, אני אומר: "מייד דה פורס בי ווית' יו" – אבל לא סתם כוח של ג'די שמנופף בחרב אור, אלא הכוח האמיתי, זה ששלמה המלך חיפש כשאמר 'תנו לי חוכמה ולא כסף'. בעולם של "מלחמת הכוכבים" אולי יש צד אפל וצד מואר, אבל בקבלה זה יותר כמו ריקוד בין רצון לקבל לרצון להשפיע. הכוח הזה, כמו שאתה אומר, הוא לא משהו שמרים חלליות – הוא מרים את הלב, מחבר אותך לניצוץ שבתוך העשב, האבן, ואפילו בדיסקונקי ששוכב לך על השולחן.
מה שיפה פה זה הקישור שלך בין תורות המזרח, "מלחמת הכוכבים", וחוכמת הקבלה. נכון, אולי לוקאס שתה קצת תה מאברהם אבינו דרך תורות המזרח, אבל אתה לוקח את זה צעד קדימה – הכוח הוא לא סתם אנרגיה קוסמית, אלא ה"אין עוד מלבדו" שמניע את הכל. ה"דארק סייד"? זה כשאתה לוקח את הכוח הזה ומשתמש בו לסלפי רוחני, במקום להאיר את העולם.
ובכל זאת, כמו שאתה אומר, צריך להיזהר לא להוזיל את החוכמה. אם נתחיל להגיד שכל דבר הוא "פורס" – מהשניצל ועד הוויי-פיי – נאבד את העומק. אז אני אשאיר את זה פשוט: הכוח האמיתי הוא לראות את הבורא בכל דבר, להפוך את החומר לכלי של נשמה, ולחגוג את זה כמו בפורים – עם קצת הומור ובלי יותר מדי דארק סייד.
—
ברוח פורים קטן, אני אומר: "מייד דה פורס בי ווית' יו" – אבל לא סתם כוח של ג'די שמנופף בחרב אור, אלא הכוח האמיתי, זה ששלמה המלך חיפש כשאמר 'תנו לי חוכמה ולא כסף'. בעולם של "מלחמת הכוכבים" אולי יש צד אפל וצד מואר, אבל בקבלה זה יותר כמו ריקוד בין רצון לקבל לרצון להשפיע. הכוח הזה, כמו שאתה אומר, הוא לא משהו שמרים חלליות – הוא מרים את הלב, מחבר אותך לניצוץ שבתוך העשב, האבן, ואפילו בדיסקונקי ששוכב לך על השולחן.
מה שיפה פה זה הקישור שלך בין תורות המזרח, "מלחמת הכוכבים", וחוכמת הקבלה. נכון, אולי לוקאס שתה קצת תה מאברהם אבינו דרך תורות המזרח, אבל אתה לוקח את זה צעד קדימה – הכוח הוא לא סתם אנרגיה קוסמית, אלא ה"אין עוד מלבדו" שמניע את הכל. ה"דארק סייד"? זה כשאתה לוקח את הכוח הזה ומשתמש בו לסלפי רוחני, במקום להאיר את העולם.
ובכל זאת, כמו שאתה אומר, צריך להיזהר לא להוזיל את החוכמה. אם נתחיל להגיד שכל דבר הוא "פורס" – מהשניצל ועד הוויי-פיי – נאבד את העומק. אז אני אשאיר את זה פשוט: הכוח האמיתי הוא לראות את הבורא בכל דבר, להפוך את החומר לכלי של נשמה, ולחגוג את זה כמו בפורים – עם קצת הומור ובלי יותר מדי דארק סייד.
שיהיה פורים קטן שמח!
בשני דברים אני רואה ברבריות נוראית, ואם היה לנו הידע הזה לפני אלף שנה, לאן היינו מגיעים? אבל הפוטנציאל האנושי לא התפתח סתם – זה זמן מיוחד. לא סתם ניתנה לנו ארץ ישראל, נס ופלא בפני עצמו. העולם הגיע למקום אחר, ופתחו לנו את הדברים בהתאם, ויפתחו עוד. זה לא רק שאנחנו טובים – פותחים לנו כשיש מציאות של בחירה. עדיין אפשר להשתמש באטום לרע, אבל יש גם הזדמנות להשתמש בו לטוב. אם היו מגלים לנו את זה לפני אלף שנה, היינו משתמשים בזה רק לרע. לכן מגלים לאדם על פי התפתחותו.
זה בדיוק העיקרון בעולם הרוחני – מגלים לאדם את הגילוי הרוחני של העולמות והאלוקות, מהרצון לקבל לרצון להשפיע. הנפש של האדם היא רחבה מאוד. זה כמו ילד קטן בעולם הגשמי שרואה רק צעצוע, רק אהבה קטנה, רק פירורים. כשאדם מתקדם רוחנית, הוא רואה מציאות רוחנית, רצונות רוחניים, דברים אחרים לגמרי – וזה מדהים. זה כמו ילד שרואה בובה וחושב שיש רק בובה, אבל ככל שהוא מתקדם, הוא מגלה שיש המון דברים במציאות ומתחיל לחוש אותם.
אני אתן דוגמה קטנה: העולם הזה הוא כמו פינוקיו – התענוג הוא בדבר הנשמתי, לא בחיצוני. למשל, תאוות בשרים של אדם עם אלף נשים לעומת תאווה אחת עם אהבה גדולה לאישה אחת. האלף נשים, האלף בשרים, האלף הורמונים – זה לא משתווה אפילו לקצה החוט של אדם שיש לו אהבה רוחנית אמיתית עם אישה אחת. איך נסביר את זה? הרי פה יש אלף נשים, אלף תשוקות, ופה רק אישה אחת עם אהבה טהורה. האלף בשרים לא מגיעים לאחוז מהאהבה האמיתית, כי פה זו אהבה שקשורה לנשמה, ופה זה רק לגוף. הדבר החיצוני לא קובע. אני יכול להיות במסיבה עם הרבה אנשים, גלידות, אטומים, ועדיין להרגיש בדיכאון, בודד. למה? יש לי הכל מבחוץ – כמו סלבס עם כסף, כבוד, ניתוחים, איפורים. מה התירוץ שלהם לא לאהוב? למה הם מתגרשים כל יום, לוקחים סמים? יש להם הכל כדי להיות פנויים נפשית לאהבה, אז למה רובם לא עושים את זה? כי הדבר החיצוני הוא לא העניין – הוא צל חולף. בלי הנשמה, בלי הפנימיות, זה כמו פינוקיו בלי נשמה, מצווה בלי כוונה, גוף בלי חיים.
ככל שאדם מתפתח ומשיג רוחניות, זה משתנה. אני אקרא קטע קטן מהקדמה לספר הזוהר של בעל הסולם. הוא אומר שם: האור לכאורה במנוחה מוחלטת, אבל זה ביחס אלינו. לכשעצמו יש בו תנועה, אבל לא תנועה של נברא – לא חיסרון שמתמלא. יש בו צורות, לא כמו בינה מלאכותית או רובוט, אלא צורות שאני לא תופס. אני מאמין בזה. משל למה הדבר דומה? כל הצבעים נמצאים בלבן. הלבן הוא לא האור לכשעצמו, אלא אור שכבר מתלבש, אבל לצורך המשל – לפני שהאור פוגע במנסרה, כל הצבעים נמצאים שם באחדות פשוטה. גם אנרגיה – אף אחד לא יודע מה זה. המדע מגדיר אותה ככוח של עבודה, תנועה שמיוצרת בחומר, אבל יש לה צורות: חום, חשמל, קרינה, מכנית, כימית. כל הצורות נמצאות באור, כי אין נותן מה שאין בו. האור המתפשט ממנו כולל את כל הצורות, כמו שכתוב "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים" – הוא נתן בנו את סך הצורות שמגלות את מדרגת האדם, צורות ההשפעה, וזה אפשר לו להוציא מהכוח אל הפועל את האדם שבו.
במאמר החירות הוא מבאר: "וַיִּצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה". יש פה שתי יצירות: האדם כחומר, עפר מהאדמה – רצון לקבל שקיים בכל הפרודות של המציאות, דומם, צומח, חי, מדבר. אבל אין מציאות לרצון לקבל בלי התלבשות ופעולה בדברים הרצויים לו – הצורה מגלה את החומר. לפני שהאדם השיג צורות קבלה אנושיות, הוא נחשב כמת, כי הרצון לקבל שלו לא התלבש ולא פעל. "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים" – נתן לו את כללות הצורות הראויות לאדם, והפעולה הזו נקראת חיים. חיים זה תענוג, התלבשות אור בכלי, הוצאה מהכוח אל הפועל. אבל אדם יכול להיות במסיבה עם גלידות ועדיין בדיכאון, כי החיים האמיתיים הם בצורות הרוחניות, לא בבהמיות של תאווה וכבוד חיצוניים. כשהוא משיג את זה, הוא זוכה לחוכמה נסתרת, והיה לנפש חיה – הרצון לקבל התחיל לפעול על פי הצורות הרוחניות שקיבל מהשם יתברך.
כשהשפע – האור האלוקי, השלמות הטהורה, האנרגיה הרוחנית – מתפשט אלינו, הוא בא יש מיש. האור, השלמות, התענוג – כל אלה קיימים תמיד. אבל הרצון לקבל, החיסרון, זה דבר שנברא, שאינו קיים בבורא בשום אופן. למה? כי אין בו רצון לקבל, חס ושלום – ממי יקבל? זהו כללות המציאות מצד הנבראים: החידוש, הרצון לקבל, התיאבון, החסר. וזה מצוין, זה אמור להיות כך. כשהכלי מתמלא, זה גורם לתענוג, שמחה, חיות, חיים. חיים זה התלבשות אור בכלי – אור אלוקי בכלי. והאור בא לנו יש מיש, כדי להראות שהוא תמיד היה, אין בו שינוי. לעומת זאת, הרצון לקבל לא היה – הוא חידוש, יש מעין. זה ההבדל בינינו, בין צד הבורא לצד הבריאה. את המילויים אנחנו מייחסים לבורא, ואת התיאבון וההשתוקקות לנו. אמנם הבורא נתן לנו את זה בדרך פלא, ואין לנו השגה בזה, אבל זה מיוחס לצד הבריאה, בעוד השפע והמילוי מיוחסים לצד הבורא.
אהבה – מלשון "אחד" פעמיים, שם הוי"ה, י"ה – צד הכלים וצד האורות, יראה ואהבה, בורא ונברא – זו השלמות הרצויה. אני ממש מקווה שהשידור נשמע טוב. אנחנו בנישואים, בעזרת השם, עם הבורא. שהשיעור יהיה לעילוי נשמת חתן בת מסודה ולרפואת אושרי בן רחל, שנמצא במצב קשה בבית חולים. שנזכה להשיג רוחניות מעבר לזמן ומקום. תודה ושבת שלום לכולם, אמן כן יהי רצון. שיהיה רצון שיהיו כלים, וטבע האור להתפשט במהירות האור – שבת שלמות, שלום וברכה.
עכשיו, אני רוצה להסביר נושא חשוב בחוכמת הקבלה, שקשור לכל הוויית המציאות: צורה וחומר. אתחיל מהפשטות ואתקדם. כל דבר מורכב מחומר וצורה. למה זה ככה? זה מתחיל מזה שהבורא ברא את הנברא – החומר, הרצון לקבל, שמגיע מלמעלה. והצורה היא איך הנברא חווה ומפרש בתוכו את מה שבא מלמעלה. יש עוד הסברים, אבל נתחיל מהבסיס. לדוגמה, כוס מורכבת מחומר – נגיד חרס, חרסינה או מיקרופלסטיק – וצורה, שמבטאת את התכונה והתפקיד שלה: לשתייה או ליופי, כמו צ'יפ מהיפה והחיה. עד שלא נטבול אותה במקווה, היא עדיין לא ממשה את תפקידה.
הנושא הזה עמוק, עם אלפי השלכות ודקויות. החומר מבטא את הרצון שמגיע מלמעלה, והצורה היא ההתפעלות שלי ממנו. החומר הוא החיצוניות, והצורה היא הפנימיות. החומר הוא הלבוש, והצורה היא מה שמתגלה דרכו. לעיתים החומר מיוחס למקום והצורה לזמן – זה נושא מתקדם יותר. הצורה היא בחינת הנשמה, והחומר הוא הרצון. הצורה מבטאת את האור – אין לנו השגה באור לכשעצמו, אלא רק דרך ההתפעלות שלנו ממנו. הצורה היא איך החומר מתפעל מהאור. היות ויש בורא ונברא, המציאות מתחלקת לחומר וצורה. הצורה היא התוכנה, והחומר הוא החומרה. הנשמה היא הצורה, והגוף הוא החומר. הראש הוא הצורה, והגוף הוא החומר. זכר ונקבה, אור וכלי, שמיים וארץ – הכל על דרך זו.
הצורה מתחלקת לשניים: יש צורה של קיום החומר, שנקראת "הצורה שבתוך החומר" או "הצורה הבלועה בחומר" – זה הרצון לקבל לעצמו. למשל, הבורא ברא אותי כרצון לקבל, וזה נקרא חוכמה – רצון פסיבי. במלכות זה כבר רצון לקבל בעל מנת לקבל, שמורגש ככזה. ויש צורה שמעבר לחומר – הצורה של התיקון, הנשמה, האור, ההתחברות, השוואת הצורה. בחוכמה, כשמדברים על צורה, הכוונה בעיקר לצורה שמעבר לחומר, שמחברת מעבר לפרטיות. לדוגמה, בכוס יש את החלל הפנימי שמבטא את גבול החומר, ויש את החלל שמחוץ לחומר – כמו בין כדור הארץ לשאר היקום. כרגע החלל מפריד, אבל אם הוא היה מחבר, היינו אחד.
חוכמת הקבלה עוסקת בתיקון הצורה. התורה – לא רק חמשת חומשי תורה, אלא כל המציאות – היא מחשבת הבריאה, התוכנה של המציאות. החומשים הם הצינור הטהור, אבל התורה היא הכל. בגלל הקליפות יש מצוות ועבירות, כי אנחנו בתהליך תיקון. הצורה היא תכונות האור, הרשימות שהכלי תופס וממתמר מהאור. לדוגמה, אדם חכם כמו דניאל – יש את החומר של החוכמה (המוח) ואת הצורה של החוכמה (מופשטת). הצורה הכללית מתגלה רק דרך חומר. המציאות מחולקת למהות, צורה מופשטת, צורה מלובשת בחומר, וחומר. אנחנו תופסים דרך צורה מלובשת בחומר – התלבשות אור בכלי. יש צורה מופשטת מחומר, כמו באצילות, שבה אנחנו לא שותפים – זה בא מלמעלה. המהות היא כמו כתר, מחוץ להשגתנו.
השוואת הצורה היא לקחת את הרצון לקבל ולשוות אותו לצורה האלוקית. אין חומר אלוקי, כי באלוקות אין רצון לקבל, אבל יש צורה אלוקית שאפשר להידמות אליה. לדוגמה, קנאה, תאווה וכבוד בצורה מקולקלת הם גשמיים, חיצוניים. בצורה מתוקנת – קנאה לכבוד השם, תאווה לאהבת הבורא, כבוד לאלוקים. את החומר לא משנים, רק את הצורה – זו העבודה שלנו. החומר הוא מה שניתן לי, והצורה היא איך אני מפרש אותו. זה צד הבורא וצד הנברא, פנימיות וחיצוניות, רצון להשפיע ורצון לקבל.
תורות המזרח רוצות לבטל את החומר ולהפוך לצורה של אור, אבל אין דבר כזה. חלקיקים שמנסים לעבור את מהירות האור הופכים למסה – אתה לא יכול להיות האור. אנחנו נבראים, לא בורא. המטרה היא לקבל על מנת להשפיע, שהרצון לקבל ייהנה מההשפעה כדי לשמח את הנותן. זה השלמות – להידמות לבורא כנבראים. "בורא עולמות" זה במובן מושאל – חידוש בתוך הבריאה, לא בריאה יש מאין. יצירה היא מה שכבר קיים, ובריאה היא החידוש. שנזכה להשיג את הצורות הנכונות, שהבורא יאיר לנו את הדרך, כמו שכתוב "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים" – שנתן בנו את הצורות הראויות למדרגת האדם.
