חלק אלוק ממעל

חלק אלוה ממעל
קבלה – חכמת הקבלה #קבלה #חכמת #הקבלה #חסידות | 📌 הירשמו לערוץ בקליק והפעילו את הפעמון 🔔 לקבלת עדכונים | שיעורים | ושידורים חיים | הצטרפו לטלגרם לעדכונים נבחרים ותוכן יחודי: http://telkb.net | אתר הבית: https://kabbalah.pw | פייסבוק: https://bit.ly/3JVlHvk
הצטרפו כחברי מועדון לתמוך בהפצת התכנים וקבלת הטבות:
https://bit.ly/3MH1YE2

לכל הערוצים:
https://linktr.ee/kab10

ב"ויפח באפיו נשמת חיים" – הבורא לימד את האדם ליהנות, גילה לו איך ליהנות מהדברים האמיתיים בחיים, מהרוחניות. הוא פתח לו ערוץ לקבל את השפע, כמו ווי-פיי שצריך לכוון כדי לקלוט. אבל יש כאן שינוי צורה גדול – צורת הרצון לקבל שלנו לא נמצאת בשם יתברך. זה משהו בלתי אפשרי אצלו, כי ממי יקבל? זה דימוי ומשל, כי בצורות של האור אין לנו השגה – זה עניין אמוני. אצלנו, בהסתכלות פנימית, כל המידות הטובות והדברים החיוביים נחשבים כבחינת האור, אבל שם זה מילוי ואצלנו זה חיסרון. התענוג שלנו הוא התלבשות אור בכלי – חיסרון שמתמלא. הבעיה עם החיסרון הגשמי היא שהוא מתמלא ונכבה, כי הוא על מנת לקבל.

הצורות של האור מתרשמות בכלי, אבל צריך לדייק – ההתרשמות היא רק מצד תפיסת הכלי, לא מצד האור לכשעצמו. על האור עצמו אין דיבור, כי אין בו השגה. הכתר של האור, האינסוף, הוא המדרגה הכי גבוהה שאפשר להשיג – נקודת הקשר שלנו עם הבורא. זה לא הבורא עצמו, אלא הדבר הכי גבוה שמייצג אותו עבורנו. אבל יש פלונטר: הצורות שלנו דומות לאור, ואפשר להתחבר אליו דרך הצורות, אבל הרצון לקבל – שקיים אצלנו ולא באור – מפריד בינינו. הרצון לקבל לא נמצא בשם יתברך, כי זה בלתי אפשרי שם – ממי יקבל? גם במאציל, שמייצג את הנקודה האלוקית הגבוהה ביותר כלפינו (מלשון אצילות), אין רצון לקבל. יש שם שורש לרצון לקבל, כי זה קשור למחשבת הבריאה, אבל זה מיוחס לאלוקות, ואנחנו לא מבחינים בו – זה נראה לנו כמו אור פשוט.

אז איך מתחברים לקדוש ברוך הוא? השמות הקדושים מייצגים מדרגות של התגלות, כי את האור עצמו לא משיגים, אלא רק את התפשטותו בכלי. שוב, יש שינוי צורה גדול – הרצון לקבל לא קיים בשם יתברך. זה השורש לתורות המזרח שמנסות לבטל את הרצון כדי להפוך לאור, אבל אי אפשר לבטל אותו – רק הבורא ברא אותו ורק הוא יכול לבטלו, והוא לא יעשה זאת. לעומת זאת, האור המתפשט – שנקרא מחשבת הבריאה – כולל את כל השלמות, ואינו נמנע מצורת הקבלה. זו עיקר מחשבת הבריאה: לברוא נבראים שיקבלו את ההטבה. לכן יש הבדל – במאציל אין בחינת קבלה חס ושלום, אלא רק השפעה, אבל בנברא יש רצון להינות מטובו, שקשור לעצם המחשבה ולעצם האור. זה נקרא "מקום של האור" בלשון מושאל.

צריך לדייק: בעליון אין צורת קבלה, אבל יש בו את כל הצורות – זה אמוני, כי אין לנו השגה בזה. איך נותן מה שאין בו? אם נתן חוכמה, החוכמה שלו שונה משלנו – אין לנו השגה בה. עצמותו בלתי מושגת, מחוץ למציאות שלנו, כי אין שם רצון לקבל. במחשבת הבריאה יש שורש לרצון לקבל, ולכן זה התפשטות מעצמותו – שם מתחילה המציאות של הנבראים. השורש הזה הוא בכוח, והוא נהיה בפועל כשהנברא מרגיש אותו. כל עוד זה לא מורגש, זה מיוחס לאלוקות, ואנחנו לא מבדילים בינו לבין האור.

אין לנו השגה בעצמותו ולא באור המתפשט ממנו – שניהם כמו עצמותו מבחינתנו. כמו משל: בלי כלי, כמו חומר שמגלה את האור, אין לנו תפיסה שלו. האור הוא אמוני, כי הוא כמו הבורא. המילה "בורא" מוגדרת כמי שברא את הרצון לקבל – שם מתחילה נקודת הקשר והשגה. האור המתפשט הוא רצונו להטיב לנבראיו, והוא כולל את הכלי ואת האור. לכן הוא נקרא "עצם המחשבה ועצם האור", אבל בלשון מושאל הוא "מקום של האור" – כמו בחינה א' שקרויה על שם האור, אף שהיא כלי, כי הכלי בטל לאור.

ההבדל הוא שהאור המתפשט כולל את שורש הרצון לקבל, ולכן הוא לא נמנע מצורת הקבלה – זה עיקר מחשבת הבריאה. במאציל אין קבלה, רק השפעה, אבל בנברא יש רצון להינות מטובו – זה הפרדוקס. הבריאה היא החידוש של הרצון לקבל, "יש מאין". כל מה שבאור נמשך ישירות ממהותו בלי חידוש, אבל הרצון לקבל הוא הבריאה עצמה. לכאורה, ערך הבריאה קטן – כמו פתילה קטנה שנותנים ליושבי חושך. האור שלה מועט לעומת המדליק, אבל זה סוד "בורא חושך" – הבריאה היא רק הרצון לקבל, ותו לא.

בקיצור, הבריאה נוצרה כדי שנקבל את ההטבה, והרצון לקבל מפריד בינינו לבין האור. אבל דרך התפשטות האור, שכוללת את השורש שלו, אפשר להתחבר – לא לעצמותו, אלא למחשבת הבריאה שמייצגת אותו עבורנו.

שלום וברכה, ופורים שמח בעזרת השם! אני הולך להאריך את הסיכום של הדברים שכתבת, בצורה תודעתית, ברורה ומפורטת, בלי סימני # או * בתוך הטקסט, ובהתאם להגדרה שביקשת – בלי לדבר על המרצה או על מה שהוא עושה, ורק להציג את התוכן ישירות. הסיכום המורחב יתמקד במאמר של בעל הסולם על "ויפח באפיו נשמת חיים", ויעמיק בשאלה איך מתחברים לאלוקות למרות השוני המהותי בצורת הרצון לקבל, תוך פירוט המושגים הקבליים הדקים.

הדיון נפתח ב"ויפח באפיו נשמת חיים" – הבורא נתן לאדם את היכולת ליהנות, גילה לו את הדרך ליהנות מהדברים האמיתיים בחיים, מהרוחניות שמעבר לגשמיות. זה לא סתם תענוג חולף, אלא חיבור עמוק לשפע האלוקי. כדי שזה יקרה, הבורא פתח לאדם ערוץ לקבל את השפע הזה, כמו ווי-פיי שצריך לכוון בדיוק כדי לקלוט את האות. אם הערוץ לא מכוון, השפע לא נקלט, והאדם נשאר מנותק. אבל יש כאן אתגר גדול: יש שינוי צורה משמעותי בין האדם לבורא. צורת הרצון לקבל, שהיא המהות שלנו כנבראים, לא קיימת בשם יתברך. זה משהו בלתי אפשרי אצלו, כי ממי יקבל? הרי הוא השלמות המוחלטת, ואין לו חיסרון או צורך לקבל דבר ממישהו.

צריך להבין שזה דימוי ומשל, כי בצורות של האור – במובן של המהות האלוקית כפי שהיא לעצמה – אין לנו שום השגה. זה עניין אמוני לחלוטין. אנחנו לא יכולים לתפוס איך האור פועל או מה יש בו, כי התפיסה שלנו מוגבלת לכלים שלנו כנבראים. בהסתכלות פנימית, כל המידות הטובות והדברים החיוביים – כמו חוכמה, אהבה, נתינה – נחשבים כבחינת האור, כי הם משקפים את התכונות האלוקיות. אצל האור זה מילוי מוחלט, שלמות בלי חיסרון. אצלנו, לעומת זאת, זה חיסרון – רצון שצריך להתמלא. התענוג שלנו נוצר מהתלבשות האור בכלי: יש חיסרון, השפע ממלא אותו, וזה מה שמייצר את ההנאה. אבל יש בעיה עם החיסרון הגשמי – כשהוא מתמלא, הוא נכבה. הסיבה היא שהוא פועל על מנת לקבל לעצמו, והתענוג הזה מוגבל וזמני. זה מוסבר בהרחבה בקורס קבלה למתחיל ובשיעורים רבים אחרים.

הצורות של האור – התכונות האלוקיות כמו נתינה ואהבה – מתרשמות בכלי שלנו, כלומר ברצון לקבל. אבל צריך לדייק: ההתרשמות הזו היא רק מצד תפיסת הכלי, מהאופן שבו אנחנו חווים את האור. על האור לכשעצמו אין דיבור, כי אין לנו שום השגה בו כפי שהוא לעצמו. כשמדברים על הכתר של האור, או על האינסוף, מתכוונים למדרגה הכי גבוהה שאנחנו יכולים להשיג כנבראים. זו נקודת הקשר שלנו עם הבורא, אבל זה לא הבורא עצמו, אלא הייצוג הכי גבוה שלו במציאות שלנו. זה כמו גשר שמחבר בינינו לבין האלוקות, אבל הוא לא המהות האמיתית של הבורא, אלא רק מה שאנחנו יכולים לתפוס ממנו.

עכשיו מגיע הפלונטר: אנחנו יכולים להידמות לאור בצורות שלו – בנתינה, באהבה, בטוב – ולהתחבר אליו דרך הצורות האלה. זה עניין של קבלה למתקדם. אבל יש משהו מהותי שקיים אצלנו ולא קיים באור: הרצון לקבל. הצורה הזו של רצון לקבל מפרידה בינינו לבין האור, כי היא לא נמצאת בשם יתברך. זה בלתי אפשרי שם – ממי יקבל? גם כשמדברים על המאציל – המושג שמלשון אצילות, שמייצג את הנקודה האלוקית הכי גבוהה שמתגלה כלפינו – אין שם רצון לקבל. יש שם שורש לרצון לקבל, כי זה קשור למחשבת הבריאה, אבל זה עדיין מיוחס לאלוקות. אנחנו לא יודעים להבחין בו, כי מבחינתנו זה נראה כמו אור פשוט, בלי הפרדה בין האור לשורש הזה.

אז איך מתחברים לקדוש ברוך הוא? השמות הקדושים, כמו "שם יתברך", מייצגים מדרגות של התגלות – דרכים שבהן האלוקות מתגלה לנו. את האור עצמו לא משיגים, כי הוא כמו עצמותו – מחוץ להשגה. מה שמשיגים הוא התפשטות האור בכלי, כי שם יש תהליך של קבלה שאנחנו יכולים לחוות. אבל שוב, יש שינוי צורה גדול: הרצון לקבל שלנו לא קיים בשם יתברך, וזה בלתי אפשרי שם – ממי יקבל? זה השורש לרעיונות של תורות המזרח, שמנסות לבטל את הרצון כדי להפוך לאור. אבל אי אפשר לבטל אותו – הבורא ברא את הרצון לקבל, ורק הוא יכול לבטלו, והוא לא עושה זאת, כי זה עיקר הבריאה.

לעומת זאת, האור המתפשט – שנקרא מחשבת הבריאה – שונה. הוא כולל את כל השלמות, ואינו נמנע מצורת הקבלה. למה? כי זו עיקר מחשבת הבריאה: לברוא נבראים שיקבלו את ההטבה. יש הבדל מהותי – במאציל אין בחינת קבלה חס ושלום, אלא רק השפעה טהורה. אבל בנברא יש רצון להינות מטובו, שקשור לעצם המחשבה ולעצם האור. זה נקרא "מקום של האור" בלשון מושאל, כי זה לא האור עצמו, אלא המקום שבו הוא מתגלה לנו. צריך לדקדק כאן: בעליון אין צורת קבלה, אבל יש בו את כל הצורות – זה עניין אמוני, כי אין לנו השגה בזה. איך הוא נותן מה שאין בו? אם נתן חוכמה, החוכמה שלו אינה כמו שלנו – אין לנו מושג איך היא נראית אצלו, כי אצלנו היא תמיד קשורה לרצון לקבל.

עצמותו של הבורא בלתי מושגת – מחוץ למציאות שלנו, כי אין שם רצון לקבל. לעומת זאת, במחשבת הבריאה יש שורש לרצון לקבל, ולכן זה נקרא התפשטות מעצמותו. שם מתחילה המציאות של הנבראים. השורש הזה הוא בכוח, והוא נהיה בפועל כשהנברא מרגיש אותו כחיסרון שצריך להתמלא. כל עוד זה לא מורגש, זה מיוחס לאלוקות, ואנחנו לא מבדילים בינו לבין האור – זה נראה לנו כמו דבר אחד. אין לנו השגה לא בעצמותו ולא באור המתפשט ממנו, כי שניהם כמו עצמותו מבחינתנו. כמו משל: בלי כלי שמגלה את האור – כמו חומר שמשקף אותו – אין לנו תפיסה שלו. זה כמו המרחק בין כדור הארץ לשמש: בלי כלי, זה ריק מבחינתנו, למרות שיש שם אנרגיה וחלקיקים. המשל הזה ממחיש שאנחנו תלויים בכלים שלנו כדי להבין את האור.

האור עצמו הוא אמוני – הוא כמו הבורא, ואין לנו השגה בו כפי שהוא לעצמו. המילה "בורא" מוגדרת כמי שברא את הרצון לקבל – שם מתחילה נקודת הקשר והשגה שלנו. האור המתפשט הוא רצונו להטיב לנבראיו, והוא כולל גם את הכלי וגם את האור. לכן הוא נקרא "עצם המחשבה ועצם האור", אבל בלשון מושאל הוא "מקום של האור" – כמו בחינה א' שקרויה על שם האור, אף שהיא כלי, כי הכלי בטל לאור שממלא אותו. הרבה מתבלבלים וחושבים שהכלי הוא האור, אבל האור לעולם לא מתגשם – הוא נשאר אור, והכלי רק נקרא על שמו כשהוא מלא בו.

ההבדל המהותי הוא שהאור המתפשט כולל את שורש הרצון לקבל, ולכן הוא לא נמנע מצורת הקבלה – זה עיקר מחשבת הבריאה. במאציל אין קבלה, רק השפעה, אבל בנברא יש רצון להינות מטובו – גם בכתר יש שורש לשורש של הרצון לקבל. זה יוצר פרדוקס: האור לא משתנה, אבל אפשרות הרצון לקבל מבדילה בינינו לבינו. הבריאה היא החידוש של הרצון לקבל, "יש מאין". כל מה שבאור נמשך ישירות ממהותו בלי חידוש, אבל הרצון לקבל הוא הבריאה עצמה. לכאורה, ערך הבריאה קטן – כמו פתילה קטנה שנותנים ליושבי חושך. האור שלה מועט לעומת המדליק, אבל זה סוד "בורא חושך": הבריאה היא רק הרצון לקבל, ותו לא. כל בחינה שבאור נמשכת ממהותו, ואין שם חידוש – החידוש הוא רק ברצון לקבל.

בקיצור, הבריאה נועדה לאפשר לנו לקבל את ההטבה, והרצון לקבל מפריד בינינו לבין האור. אבל דרך התפשטות האור, שכוללת את השורש של הרצון לקבל, אפשר להתחבר – לא לעצמותו, אלא למחשבת הבריאה שמייצגת אותו עבורנו. השוואת הצורה היא דרך הצורות של נתינה ואהבה, לא דרך ביטול הרצון, כי הוא המהות שלנו כנבראים.