יש מיש
פורים נתפס כגילוי של מהות ועצמות, אבל יש כאן עניין שדורש סדר והבהרה, כי מצד אחד כתבי חסידות אומרים שבפורים משיגים את עצמות האינסוף, את מהותו ועצמותו של הבורא, ומצד שני מקובלים כמו בעל הסולם טוענים שאין שום השגה בעצמותו. אפילו בהקדמה לספר הזוהר יש שאלות על עצמותו, אז צריך לעשות סדר, כי לזה יש השלכות גדולות.
קודם כל, יש תופעה מעניינת בעולם – אנשים אוהבים להיכנס לדמויות, כמו בטיקטוק, ברשתות חברתיות, בתיאטרון, בסרטים ובמחזות. למה? כי דמויות נותנות תחושה של חיבור לעניין פנימי, אבל יש דמויות שהן קליפה, מעטפת שמסתירה את העניין האמיתי. העניין האמיתי הוא הנשמה – חלק אלוקה ממעל. אבל איך אפשר לומר "חלק" כשאלוקות לא מתחלקת? הבורא הוא אחדות מוחלטת, ואין בו חלוקה כמו בגוף או ברצון לקבל. גם במהות האחדותית שלו אין חלוקה, אבל כן יש הבחנה בין צד הבורא לצד הנברא, בין השפעה לקבלה. הרמבם אומר שיסוד היסודות הוא לדעת שהבורא הוא מצוי ראשון, והדעת שלו אינה כמו הדעת שלנו – הוא היודע, הידוע והדעה עצמה. אז מה ההבדל בין נשמה לנברא לבורא?
הדמות האמיתית של האדם, המהות שלו, היא רצון לקבל על מנת להשפיע. זה שונה מהכוח של הבורא, שהוא השפעה טהורה, כי הכוח של הנברא הוא קבלה, משיכה של שפע. אבל צריך להבחין – מדברים על הכוח של הבורא, לא על עצמותו, כי אין השגה בעצמותו. משיגים רק את פעולותיו, את השגחתו. פעולה היא "יש מיש" – משהו ששייך לבריאה, ולכן אפשר להשיג אותו. אבל משהו בלי פעולה, "יש מאין", כמו התחדשות האמונה או הכתר של כל מדרגה, אי אפשר להשיג. גם במהות שלנו אין השגה, כי המהות היא מה שהבורא עשה, ואת המהות עצמה לא משיגים, רק את הפעולות שנובעות ממנה. למה? כי פעולה היא תהליך, "יש מיש", ואני כנברא יכול להיות שותף בו. אני עובד דרך חלקים, דרך פרטים, ורואה את השלם – זה הטבע שלי. אבל אם הפרטים נפרדים מהכלל, זה כמו חור שחור. כשמחברים אותם, זה נהדר.
המהות האמיתית נמצאת במחשבת הבריאה, בכתר דאינסוף, שם הכל קיים – כמו תוכנה של המציאות. שם הנברא נמצא בכוח. הדיבור בקבלה מתחיל מהתפשטות מעצמותו, כי זו המציאות של הנבראים. בהתפשטות הזו יש שני דברים: אור אלוקי שנמשך ("יש מיש") ונברא שרוצה לקבל. מדברים על התפשטות מעצמותו, לא על עצמותו, כי אין השגה בעצמותו, רק בפעולותיו. האור מתפשט מעצמותו, אבל מחובר אליה – הוא מקיים אותה. זו רצונו להטיב לנבראים, וברגע שיש רצון כזה, יש נברא בכוח שרוצה לקבל. זו צורה שלא קיימת בעצמותו, ולכן זה נקרא התפשטות מעצמותו. ההבחנה הזו חשובה, כי בלעדיה מגיעים לעבודה זרה, כאילו הנברא הוא בורא או להיפך.
באינסוף, מחשבת הבריאה היא נקודת הקשר בין עצמותו לנבראים. ההתפשטות קולטת את אור האינסוף שמכיל הכל, ואת הרצון לקבל האינסופי שבכוח. הבריאה נוצרת בבת אחת, והגילוי הראשוני שלה הוא מלכות האינסוף – רצון לקבל את כל השפע על מנת לקבל. אבל בקבלה לא מדברים על אורות לכשעצמם, כי זה כמו עצמותו. כשהאור מתלבש בנשמות, הוא נראה נבדל מעצמותו כי הוא מקבל צורת הכלי, אבל באמת אין בו שינוי – "אני הויה לא שניתי". זה נראה נבדל רק בתודעת הנברא, כי האור בלי כלי הוא כמו עצמותו – אין בו השגה. כשהאור מתלבש בכלי, יש השגה, וזה נשמה – התלבשות אור בכלי.
הנשמה מורכבת משני צדדים: הכלי (רצון לקבל, צד הבריאה) והאור (מיוחס לכוח הבורא בהמשכה ישרה). הכלי הוא החיסרון, ההשתוקקות, המהות של הנבראים. האור הוא השפע, התענוג, שתמיד היה. הבריאה היא "יש מאין" מפעל כוחו, אבל לא קיים בו רצון לקבל – הוא מקיים אותו, אבל זה לא הוא. האינטראקציה בין האור לכלי היא התענוג, הנשמה. על האור לבד אין מה לדבר – זה כמו עצמותו, אין השגה בו. אפילו העולמות והספירות, שלא עצמותו, נחשבים כמו עצמותו כל עוד לא מבדילים בין אור לכלי.
המהות האמיתית שלנו היא רצון לקבל על מנת להשפיע, לא רצון לקבל לעצמו (שזה המן). הקליפה של המן משקרת ואומרת שהמהות היא רצון לקבל לעצמו – זו קליפה חזקה, כמו כתר של הקליפות, כי יש לה בסיס במחשבת הבריאה. עמלק נלחם נגד המהות האמיתית, מציג את המציאות כרצון לקבל לעצמו, וקשה להתווכח איתו. אבל המהות האמיתית היא "ישראל" – ישר לאל, רצון לקבל על מנת להשפיע. ביהדות לא אומרים להפוך לאור או להיות רק משפיע, אלא לתקן את הרצון לקבל שיהיה על מנת להשפיע. כך מרוויחים את שני הצדדים: גם את הרצון לקבל הגדול (מטרת הבריאה) וגם דמיון לאור בצורתו – נתינה ואהבה.
באינסוף לא היה פגם, כי הרצון לקבל לעצמו לא היה נפרד מהאור – פלא של הבורא. אבל אנחנו לא יכולים להפוך לאור, כי אנחנו נבראים. אנחנו יכולים להידמות לו בצורה – נתינה ואהבה. החומר שלנו הוא רצון לקבל, והתכונה של האור היא נתינה. כשמשלבים אותם, זה קו אמצעי – רצון לקבל על מנת להשפיע. זה לא מבטל את הכלי, אלא משתמש בו לתיקון. היעד הוא אהבה, שבה מקבלים כדי להשפיע, כמו אמא שנהנית כשאוכלים מהסעודה שהכינה.
הרצון להשפיע הוא משהו שהנברא צריך לגלות בעצמו, בעוד הרצון לקבל בא אוטומטית ומתפתח בהדרגה. האדם שבאדם דורש מאמץ ובחירה, כי זה יצירה – תוספת על מה שהבורא עשה. המטרה היא להידבק באור דרך השוואת צורה, לא חומר, כי לבורא אין רצון לקבל. הצורה שלו היא נתינה, והשילוב הזה מביא שלמות. בעזרת השם נעשה ונצליח!
