יוצר אור ובורא חושך – חכמת הקבלה
קודם כל, יש תופעה מעניינת בעולם: אנשים אוהבים להיכנס לדמויות – בטיקטוק, בתיאטרון, בסרטים – כמו המן ומרדכי בפורים. זה נותן תחושה של חיבור לעניין האמיתי של האדם, הנשמה, שהיא "חלק אלוק ממעל". אבל איך אפשר לקרוא לנשמה "חלק" אם האלוקות לא מתחלקת? הבורא הוא אחדות מוחלטת, אין בו חלוקה כמו בגוף או ברצון לקבל. אז "חלק אלוק ממעל" לא מתכוון לחלוקה ממשית, אלא להשתקפות של האחדות האלוקית בתוך הנברא, דרך הכלי שלו – הרצון לקבל.
הדמות האמיתית של האדם, המהות שלו, היא רצון לקבל על מנת להשפיע. זה הפוך לכוח הבורא, שהוא השפעה טהורה. אנחנו לא אומרים "הבורא" אלא "כוח הבורא", כי אין לנו השגה בעצמותו, רק בפעולותיו ובהשגחתו. פעולה היא "יש מיש" – משהו שקשור לבריאה, ואותו אנחנו יכולים לתפוס. אבל עצמותו היא "יש מעין" – מעבר לתפיסה, ואפילו את ה"יש מעין" שבתוך ה"יש מיש" (כמו התחדשות האמונה או כתר) אנחנו לא ממש משיגים. בעל הסולם מוסיף שאפילו את המהות של עצמנו אנחנו לא משיגים, כי המהות היא מה שבורא נתן, ואנחנו תופסים רק את הפעולות שנובעות ממנה.
התפשטות האור מעצמותו היא מחשבת הבריאה – שם נמצא הכל בכוח, כולל הרצון לקבל. זו נקודת הקשר בין עצמותו לנבראים. האור שמתפשט הוא פעולה, לא העצמות עצמה, ולכן אנחנו יכולים לדבר עליו. כשהאור מתלבש ברצון לקבל, הוא נראה כאילו נבדל מעצמותו, אבל זה רק בתפיסת הנברא – מצד הבורא אין שינוי ("אני הויה לא שניתי"). הנשמה היא האינטראקציה בין האור לכלי: הכלי הוא הרצון לקבל, והאור הוא כוח הבורא בהמשכה ישרה. הבריאה נוצרת מהמשכה בלתי ישרה – הבורא מקיים את הרצון לקבל, אבל הוא לא הרצון הזה.
פורים מגלה את העצמות דרך פעולותיו, לא ישירות. המן הוא קליפה, רצון לקבל לעצמו, ומרדכי הוא השפעה. כשאנחנו משחקים את הדמויות האלה, אנחנו מבררים את הניצוצות ומתחברים למהות דרך התיקון, לא דרך השגה ישירה של העצמות. זה כמו ילד שמראה ציור לאבא – האבא לא צריך את הציור, אבל שמח בשביל הקשר. כך הבורא מראה לנו פנים שמחות כדי שנקבל את ההטבה, אבל זה לא משנה את עצמותו.
הרמב"ם אומר שהבורא הוא היודע, הידוע והדעה עצמה – אין לנו תפיסה בזה כי אנחנו פועלים מתוך חיסרון, והוא לא. לכן האמונה היא מעל השכל, כי אין לנו השגה בעצמותו, רק בכוחותיו. המהות האמיתית שלנו היא רצון לקבל על מנת להשפיע, והקליפה משקרת לנו שהיא רצון לקבל לעצמו. בפורים אנחנו מתקנים את זה ומגלים את האחדות דרך הכלים שלנו.
—
סיכום לפי סעיפים בהרחבה
הסתירה בין חסידות למקובלים: בחסידות כותבים שבפורים משיגים את עצמות האינסוף, את מהותו ועצמותו של הבורא. המקובלים, כמו בעל הסולם, אומרים שאין שום השגה בעצמותו – אנחנו מדברים רק על פעולותיו. בהקדמה לזוהר נראה שהם חוקרים את העצמות, אבל זה לא סותר כי הם חוקרים את ההתפשטות ממנה, לא את העצמות ממש.
דמויות והקשר לנשמה: אנשים אוהבים להיכנס לדמויות – בטיקטוק, בתיאטרון, בפורים (המן ומרדכי). זה מחבר אותם למהות הפנימית, הנשמה, שהיא "חלק אלוק ממעל". אבל האלוקות לא מתחלקת, אז "חלק" פירושו השתקפות של האחדות האלוקית בתוך הכלי של הנברא, לא חלוקה ממשית.
המהות האמיתית של האדם: המהות האמיתית של האדם היא רצון לקבל על מנת להשפיע – שילוב של השתוקקות (קבלה) והשפעה (כוח הבורא). זה הפוך לכוח הבורא, שהוא השפעה טהורה. הקליפה משקרת ואומרת שהמהות היא רצון לקבל לעצמו, כמו המן, בעוד מרדכי מייצג את ההשפעה.
עצמות לעומת פעולות: אין לנו השגה בעצמות הבורא, רק בפעולותיו ובהשגחתו. פעולה היא "יש מיש" – קשורה לבריאה, ואותה אנחנו תופסים. עצמותו היא "יש מעין" – מעבר לתפיסה. אפילו את המהות של עצמנו אנחנו לא משיגים, כי היא מה שבורא נתן, ואנחנו רואים רק את הפעולות שנובעות ממנה.
התפשטות מעצמותו: התפשטות האור מעצמותו היא מחשבת הבריאה – שם הכל נמצא בכוח, כולל הרצון לקבל. זה לא העצמות עצמה, אלא פעולה שאנחנו יכולים לדבר עליה. האור שמתפשט נקרא רצונו להטיב לנבראים, והוא מחובר לעצמותו אבל לא זהה לה.
אור וכלי בנשמה: כשהאור מתלבש ברצון לקבל, הוא נראה כאילו נבדל מעצמותו, אבל זה רק בתפיסת הנברא. מצד הבורא אין שינוי. הנשמה היא האינטראקציה בין האור (כוח הבורא) לכלי (רצון לקבל). הבריאה נוצרת מהמשכה בלתי ישרה – הבורא מקיים את הרצון לקבל, אבל הוא לא הרצון הזה.
פורים וגילוי העצמות: בפורים מגלים את העצמות דרך פעולותיו, לא ישירות. המן הוא קליפה (רצון לקבל לעצמו), ומרדכי הוא השפעה. המשחק בדמויות מאפשר לברר ניצוצות ולחבר את הכלי לאור, וכך לגלות את האחדות האלוקית דרך התיקון, לא דרך השגה של העצמות.
הרמב"ם ואמונה: הרמב"ם אומר שהבורא הוא היודע, הידוע והדעה עצמה – אין לנו תפיסה בזה כי אנחנו פועלים מתוך חיסרון, והוא לא. האמונה היא מעל השכל, כי אין לנו השגה בעצמותו. אנחנו מאמינים שהוא שלם ורוצה להטיב, אבל לא מבינים את זה בשכל.
הטבה וקשר אהבה: הבורא מראה לנו פנים שמחות כדי שנקבל את ההטבה, כמו אבא ששמח בציור של הילד לא בגלל הציור, אלא בשביל הקשר. זה לא משנה את עצמותו, אלא נובע מרצונו להטיב. אנחנו תופסים אותו כטוב מוחלט דרך הכלים שלנו – רצון לקבל על מנת להשפיע.
תפקיד הנברא: תפקיד הנברא הוא להביא את הכלים (רצון לקבל על מנת להשפיע), ותפקיד הבורא הוא להביא את האורות. זה לא מסחר, אלא קשר של אהבה. המהות האמיתית שלנו היא הכלי הזה, והקליפה משקרת שהיא רצון לקבל לעצמו. בפורים אנחנו מתקנים את השקר הזה.
—
אם יש משהו שאתה רוצה שאעמיק בו או אמשיך ממנו, תגיד לי ואמשיך משם! ההגדרות נשמרות אצלי לכל הדבקות עתידיות: סיכום רגיל עם תאריך, ללא ###, ולפי סעיפים בהמשך.
### סיכום רגיל בהרחבה
הנושא כאן הוא ההבחנה בין עצמות הבורא לבין פעולותיו והתפשטותו, תוך קשר לפורים כחג שמגלה משהו מהמהות האלוקית. בחסידות כותבים שפורים מאפשר להשיג את עצמות האינסוף, את מהותו ועצמותו של הבורא, בעוד המקובלים, כמו בעל הסולם, מדגישים שאין לנו שום השגה בעצמותו – אנחנו מדברים רק על פעולותיו, לא על עצמותו ממש. יש כאן לכאורה סתירה, כי בהקדמה לספר הזוהר נראה שהם כן חוקרים את העצמות, אז צריך לעשות סדר.
קודם כל, יש תופעה מעניינת בעולם: אנשים אוהבים להיכנס לדמויות – בטיקטוק, בתיאטרון, בסרטים – כמו המן ומרדכי בפורים. זה נותן תחושה של חיבור לעניין האמיתי של האדם, הנשמה, שהיא "חלק אלוק ממעל". אבל איך אפשר לקרוא לנשמה "חלק" אם האלוקות לא מתחלקת? הבורא הוא אחדות מוחלטת, אין בו חלוקה כמו בגוף או ברצון לקבל. אז "חלק אלוק ממעל" לא מתכוון לחלוקה ממשית, אלא להשתקפות של האחדות האלוקית בתוך הנברא, דרך הכלי שלו – הרצון לקבל.
הדמות האמיתית של האדם, המהות שלו, היא רצון לקבל על מנת להשפיע. זה הפוך לכוח הבורא, שהוא השפעה טהורה. אנחנו לא אומרים "הבורא" אלא "כוח הבורא", כי אין לנו השגה בעצמותו, רק בפעולותיו ובהשגחתו. פעולה היא "יש מיש" – משהו שקשור לבריאה, ואותו אנחנו יכולים לתפוס. אבל עצמותו היא "יש מעין" – מעבר לתפיסה, ואפילו את ה"יש מעין" שבתוך ה"יש מיש" (כמו התחדשות האמונה או כתר) אנחנו לא ממש משיגים. בעל הסולם מוסיף שאפילו את המהות של עצמנו אנחנו לא משיגים, כי המהות היא מה שבורא נתן, ואנחנו תופסים רק את הפעולות שנובעות ממנה.
התפשטות האור מעצמותו היא מחשבת הבריאה – שם נמצא הכל בכוח, כולל הרצון לקבל. זו נקודת הקשר בין עצמותו לנבראים. האור שמתפשט הוא פעולה, לא העצמות עצמה, ולכן אנחנו יכולים לדבר עליו. כשהאור מתלבש ברצון לקבל, הוא נראה כאילו נבדל מעצמותו, אבל זה רק בתפיסת הנברא – מצד הבורא אין שינוי ("אני הויה לא שניתי"). הנשמה היא האינטראקציה בין האור לכלי: הכלי הוא הרצון לקבל, והאור הוא כוח הבורא בהמשכה ישרה. הבריאה נוצרת מהמשכה בלתי ישרה – הבורא מקיים את הרצון לקבל, אבל הוא לא הרצון הזה.
פורים מגלה את העצמות דרך פעולותיו, לא ישירות. המן הוא קליפה, רצון לקבל לעצמו, ומרדכי הוא השפעה. כשאנחנו משחקים את הדמויות האלה, אנחנו מבררים את הניצוצות ומתחברים למהות דרך התיקון, לא דרך השגה ישירה של העצמות. זה כמו ילד שמראה ציור לאבא – האבא לא צריך את הציור, אבל שמח בשביל הקשר. כך הבורא מראה לנו פנים שמחות כדי שנקבל את ההטבה, אבל זה לא משנה את עצמותו.
הרמב"ם אומר שהבורא הוא היודע, הידוע והדעה עצמה – אין לנו תפיסה בזה כי אנחנו פועלים מתוך חיסרון, והוא לא. לכן האמונה היא מעל השכל, כי אין לנו השגה בעצמותו, רק בכוחותיו. המהות האמיתית שלנו היא רצון לקבל על מנת להשפיע, והקליפה משקרת לנו שהיא רצון לקבל לעצמו. בפורים אנחנו מתקנים את זה ומגלים את האחדות דרך הכלים שלנו.
### סיכום לפי סעיפים בהרחבה
1. **הסתירה בין חסידות למקובלים**:
בחסידות כותבים שבפורים משיגים את עצמות האינסוף, את מהותו ועצמותו של הבורא. המקובלים, כמו בעל הסולם, אומרים שאין שום השגה בעצמותו – אנחנו מדברים רק על פעולותיו. בהקדמה לזוהר נראה שהם חוקרים את העצמות, אבל זה לא סותר כי הם חוקרים את ההתפשטות ממנה, לא את העצמות ממש.
2. **דמויות והקשר לנשמה**:
אנשים אוהבים להיכנס לדמויות – בטיקטוק, בתיאטרון, בפורים (המן ומרדכי). זה מחבר אותם למהות הפנימית, הנשמה, שהיא "חלק אלוק ממעל". אבל האלוקות לא מתחלקת, אז "חלק" פירושו השתקפות של האחדות האלוקית בתוך הכלי של הנברא, לא חלוקה ממשית.
3. **המהות האמיתית של האדם**:
המהות האמיתית של האדם היא רצון לקבל על מנת להשפיע – שילוב של השתוקקות (קבלה) והשפעה (כוח הבורא). זה הפוך לכוח הבורא, שהוא השפעה טהורה. הקליפה משקרת ואומרת שהמהות היא רצון לקבל לעצמו, כמו המן, בעוד מרדכי מייצג את ההשפעה.
4. **עצמות לעומת פעולות**:
אין לנו השגה בעצמות הבורא, רק בפעולותיו ובהשגחתו. פעולה היא "יש מיש" – קשורה לבריאה, ואותה אנחנו תופסים. עצמותו היא "יש מעין" – מעבר לתפיסה. אפילו את המהות של עצמנו אנחנו לא משיגים, כי היא מה שבורא נתן, ואנחנו רואים רק את הפעולות שנובעות ממנה.
5. **התפשטות מעצמותו**:
התפשטות האור מעצמותו היא מחשבת הבריאה – שם הכל נמצא בכוח, כולל הרצון לקבל. זה לא העצמות עצמה, אלא פעולה שאנחנו יכולים לדבר עליה. האור שמתפשט נקרא רצונו להטיב לנבראים, והוא מחובר לעצמותו אבל לא זהה לה.
6. **אור וכלי בנשמה**:
כשהאור מתלבש ברצון לקבל, הוא נראה כאילו נבדל מעצמותו, אבל זה רק בתפיסת הנברא. מצד הבורא אין שינוי. הנשמה היא האינטראקציה בין האור (כוח הבורא) לכלי (רצון לקבל). הבריאה נוצרת מהמשכה בלתי ישרה – הבורא מקיים את הרצון לקבל, אבל הוא לא הרצון הזה.
7. **פורים וגילוי העצמות**:
בפורים מגלים את העצמות דרך פעולותיו, לא ישירות. המן הוא קליפה (רצון לקבל לעצמו), ומרדכי הוא השפעה. המשחק בדמויות מאפשר לברר ניצוצות ולחבר את הכלי לאור, וכך לגלות את האחדות האלוקית דרך התיקון, לא דרך השגה של העצמות.
8. **הרמב"ם ואמונה**:
הרמב"ם אומר שהבורא הוא היודע, הידוע והדעה עצמה – אין לנו תפיסה בזה כי אנחנו פועלים מתוך חיסרון, והוא לא. האמונה היא מעל השכל, כי אין לנו השגה בעצמותו. אנחנו מאמינים שהוא שלם ורוצה להטיב, אבל לא מבינים את זה בשכל.
9. **הטבה וקשר אהבה**:
הבורא מראה לנו פנים שמחות כדי שנקבל את ההטבה, כמו אבא ששמח בציור של הילד לא בגלל הציור, אלא בשביל הקשר. זה לא משנה את עצמותו, אלא נובע מרצונו להטיב. אנחנו תופסים אותו כטוב מוחלט דרך הכלים שלנו – רצון לקבל על מנת להשפיע.
10. **תפקיד הנברא**:
תפקיד הנברא הוא להביא את הכלים (רצון לקבל על מנת להשפיע), ותפקיד הבורא הוא להביא את האורות. זה לא מסחר, אלא קשר של אהבה. המהות האמיתית שלנו היא הכלי הזה, והקליפה משקרת שהיא רצון לקבל לעצמו. בפורים אנחנו מתקנים את השקר הזה.
