תפקיד הנברא הוא להביא את הכלים, כלומר את הרצון לקבל, ואילו תפקיד הבורא הוא למלא אותם באורות. זה לא עסקה מסחרית, אלא מערכת זוגית של שיתוף פעולה. כדי לקבל את ההטבה הגדולה – האור האינסופי – צריך רצון לקבל עצום, כי בלי כלי גדול אין קיבולת לאור. בגשמיות, הרצון לקבל שלנו קטן יחסית, כמו ילד שרוצה צעצוע לעצמו. זה דקיק, "חיידק" כמו שאתה קורא לזה, אבל יש בו יתרון: הוא מאמן אותנו על נפרדות. העולם הגשמי מעצים את תחושת הפרטיות ומגרה את האגו בצורה מושלמת, כי הוא בנוי על זמן ומקום שמפרידים בין חלקי הפאזל. זה נותן לנו הזדמנות להתחיל ממדרגות נמוכות ולהתפתח.
בעל הסולם מגדיר גשמיות בשתי צורות: כל מה שנתפס בחמשת החושים תחת זמן ומקום, וגם כל רצון לקבל שמגיע לצורתו הסופית (בחינת ד'). אבל הרצון לקבל האמיתי, העצום, נמצא ברוחניות, לא בגשמיות. הגשמיות היא רק אימון ראשוני. הזמן הגשמי מפריד – כל רגע עומד לעצמו, הסיבה והתוצאה מרוחקות – וזה מאפשר לנו להיות שותפים בתיקון, כי אנחנו צריכים לחבר את הפאזל מחדש. לעומת זאת, ברוחניות הזמן הוא אחדותי, מעל הצמצום, והכל מחובר.
בתוכנו יש שני כוחות: כוח הבורא (האור) וכוח הנברא (הרצון לקבל). הקליפה, כמו עמלק, משקרת ואומרת שהמהות שלנו היא רצון לקבל לעצמו בלבד. זו קליפה חזקה, כתר של הקליפות, כי יש בה אמת חלקית – הרצון לקבל הוא אכן חלק מהבריאה. אבל המהות האמיתית שלנו, "ישראל" (ישר-אל), היא רצון לקבל על מנת להשפיע. ביהדות לא מבטלים את הרצון לקבל כמו בדתות אחרות, אלא מתקנים אותו. הרצון הוא החומר, הבריאה עצמה, וזה לא משתנה. מה שכן משתנה הוא הצורה – היצירה – שבה אנחנו משתמשים בו. כשמתקנים אותו ל"על מנת להשפיע", מרוויחים שני צדדים: גם את ההשתוקקות הגדולה (הכלי) וגם את הדמיון לאור (הנתינה).
האור עצמו הוא טוב ונתינה, תכונה שאנחנו יכולים לחקות, לא להפוך להיות. אנחנו לא נהיים אור – זה שייך לעצמות הבורא, שאין לנו השגה בו – אלא דומים לו בצורה. איך? על ידי קבלת האור מתוך כוונה להשפיע, כמו אמא שנהנית כשאורחים אוכלים מהסעודה שהכינה. אם מקבלים רק בשביל הבטן, זו תאווה מוגבלת; אם מקבלים כדי לשמח את הנותן, זו אהבה. הרצון לקבל לעצמו תמיד נשאר כחומר, אבל הוא נשאר ברקע, והעיקר הופך להיות הרצון להשפיע.
באינסוף, הרצון לקבל לעצמו לא יצר נפרדות כי האור של הבורא החזיק הכל באחדות – פלא שאין לנו השגה בו. אבל בעולם שלנו, הנברא צריך לגלות את הרצון להשפיע מתוך בחירה. הרצון לקבל לעצמו מתפתח אוטומטית, כמו "בהמה" שבאדם, אבל האדם שבאדם – הצד של ההשפעה – דורש עבודה ויגיעה. זה היצירה, התוספת שלנו לבריאה, שבאה דרך תיקון הכוונה.
היעד הוא השוואת הצורה, לא השוואת החומר. את החומר (רצון לקבל) לא נשווה לאור, כי אנחנו נבראים. אבל את התכונה – נתינה ואהבה – אנחנו יכולים לאמץ. זה קו אמצעי שמחבר את שני הקצוות: יש לנו את הכלי הגדול ביותר לקבל את ההטבה, וגם את הדמיון המושלם לבורא. התהליך לוקח זמן, אבל המטרה היא להגיע לאהבה אמיתית, שבה הקבלה וההשפעה מתמזגות. בעזרת השם, נזכה להשלים את התיקון הזה ולחבר את הפאזל כולו.
