תורה אור – מגילת אסתר

תורה אור מגילת אסתר – סוד החיטה

### תלמיד חכם – ביטול לאור אינסוף
האדמו"ר הזקן פותח בהגדרה של תלמיד חכם כמי שמקבל מבחינת חוכמה, שהיא בחינת ביטול לאור אינסוף. חוכמה, כפי שאתה ציינת, היא עולם האצילות, שם האור האינסופי מתלבש דרך תיקונים וצמצומים. זה לא ביטול שמוחק את הישות של האדם, אלא ביטול פעיל – ממטה למעלה – שבו הכלים של הנברא עולים ומתחברים לאצילות. תלמיד חכם נקרא כך כי הוא תלמיד של הבורא, לומד להשפיע כמוהו, והחוכמה שבו הופכת למקום שבו שוכן אור אינסוף. זהו ייחוד עילאה (אחדות עליונה) וייחוד תתאה (אחדות תחתונה), כי החוכמה מחברת בין האור לכלים.

המשפט "כולו סג ומיטרלה כסעסאה לשיבולתא" מתאר את התלמיד חכם כמי שיש בו "שמינית שבשמינית" של גסות רוח, וזה נראה לכאורה כסתירה. אבל כאן נכנס המשל של החיטה והמוץ, שמבאר את העניין בצורה עמוקה.

### המשל – סעסאה לשיבולתא
החיטה הרוחנית היא הפנימיות של האדם – הנשמה, התודעה הקדושה. המוץ (סעסאה) הוא הקליפה החיצונית ששומרת עליה בזמן הגדילה. כמו שהשמש והגשם מגדלים את החיטה, אבל יותר מדי חום או לחות היו שורפים או מרכיבים אותה, כך המוץ מקבל על עצמו את העודף ומגן על החיטה עד שתגיע לשלמותה. אחרי שהחיטה גדלה, המוץ נזרק בדישה, כי תפקידו הסתיים, ונשארת רק השיבולת – החיטה עצמה.

בנמשל, המוץ מסמל את החיצוניות של האדם – הרצון לקבל לעצמו, האגו, הגסות. בראשית הדרך, החיצוניות הזו חיונית. כמו שאתה אמרת, היא כמו "אורלה" שנותנת לנו מה לחתוך, או כמו "שלא לשמה" שמביא ל"לשמה". היא שומרת על הפנימיות מפני עודף אור (חום) או חוסר (לחות), עד שהאדם מתפתח ומסוגל לעמוד מול האמת בלי להישרף או להתפרק. אבל כשהפנימיות מגיעה לשלמות, צריך להסיר את המוץ, כי הוא הופך מפסולת שמסתירה את הקדושה.

### גסות הרוח של התלמיד חכם
ה"שמינית שבשמינית" של גסות רוח היא אותו מוץ הכרחי בתחילת הדרך. תלמיד חכם לא עובד בשביל כסף, כבוד או סגולות – זה "יין נסך" של אהבה עצמית שדיברנו עליו קודם. אבל יש בו מידה קטנה של ישות, של "אני", כי בלי זה הוא לא יכול להתחיל לעבוד. כשאדם מתחיל בעבודת השם, הוא מרגיש נפרד מהבורא ורוצה להתקרב. הרצון הזה כולל גסות, כי הוא חש שיש "מי שעובד" ו"מי שמקבל תמורה". זה לא שלילי לגמרי – זה חלק מהתהליך, כמו המוץ שמגן על החיטה.

אבל המטרה היא להגיע לביטול אמיתי, שבו אין טענות, תביעות או תמורה. כשאדם דבוק ב"אין עוד מלבדו", אין מי שחייב ואין מי שפורע חוב. העבודה נהיית טהורה, והוא נהנה מעצם הדבקות, לא מהתוצאה. כאן נכנסת האהבה והיראה: אהבה היא ההשתוקקות להתחבר לבורא, ויראה היא ההכרה בגדלותו שמביאה לביטול. שתיהן משלימות זו את זו – אור ישר ואור חוזר – ומביאות לשלמות.

### חיצוניות ופנימיות – מעשר וקדושה
הקדושה, כמו המעשר, שייכת לפנימיות (החיטה), לא לחיצוניות (המוץ). כל עוד המוץ שולט, אין חיוב במעשר, כי הקדושה לא שורה בקליפה לבדה, אלא בפרי. זה כמו שאמרת על עשו – החיצוניות נראית קודמת, אבל הפנימיות (יעקב) היא העיקר. "נעוץ תחילתן בסופן" – הסוף (הפנימיות) קודם במחשבה, גם אם החיצוניות מתגלה קודם במעשה. לכן צריך לדעת מתי לחתוך את המוץ, כי אם הוא נשאר מעבר לזמן שלו, הוא הופך לקליפה רעה שמזיקה, כמו פטרייה או נגיף שמתחיל כעזרה ומסתיים בהרס.

### לסיכום
תלמיד חכם הוא מי שמשתמש בחוכמה כדי להתבטל לאור אינסוף, אבל בתחילת הדרך יש בו מידה קטנה של גסות – המוץ – ששומרת עליו עד שהפנימיות שלו מתחזקת. העבודה היא להפוך את הרצון לקבל לכלי של השפעה, לא לבטל אותו לגמרי, כי זה הטבע שלנו כנבראים. כשמגיעים לדבקות אמיתית, אין צורך בטעמים או תמורה – העונג הוא בעצם החיבור לבורא. המוץ נזרק, והחיטה נשארת טהורה, מוכנה להאיר ולהשפיע. בעזרת השם, נזכה להגיע לשלמות הזו, שבה החיצוניות משרתת את הפנימיות בלבד.

שלום וברכה! אני ארחיב עוד על הקטע מתוך "תורה אור" של בעל התניה על מגילת אסתר, תוך התמקדות במושג התלמיד חכם, הביטול לאור אינסוף, והמשל של "סעסאה לשיבולתא", בדרך החסידות הפנימית המשלבת קבלה ועומק רוחני. אשתדל להעמיק את הנקודות שהעלית ולפתח אותם תוך שמירה על הזרימה והרעיונות שלך.

### תלמיד חכם – חוכמה וביטול
האדמו"ר הזקן מגדיר תלמיד חכם כמי שמקבל מבחינת חוכמה, שהיא השער לאור אינסוף. חוכמה, כפי שציינת, שייכת לעולם האצילות, שם האור האלוקי מתלבש בצורה טהורה ביותר לאחר תיקונים וצמצומים שנעשו בעולמות. בעל התניה מדגיש ש"אין התלבשות אור אינסוף אלא בחוכמה דווקא", כי חוכמה היא הראשית, ה"מה" (גימטריה "אדם"), שבה מתחילה ההתגלות האלוקית לנברא. תלמיד חכם נקרא כך לא רק מפני שהוא לומד תורה, אלא מפני שהוא תלמיד של הבורא עצמו – הוא לומד להתבטל ולהשפיע כמוהו, כפי שבעל הסולם מפרש שתלמיד חכם הוא מי שמשתווה לבורא בהשפעה.

הביטול כאן אינו מחיקת הישות, כמו שאתה הדגשת, אלא תהליך פעיל ממטה למעלה. זהו "אור חוזר" שבו הכלים של הנברא – הרצון לקבל – עולים ומתחברים לאצילות, שם הם מקבלים את האור בצורה מתוקנת. זה לא "אני" שנעלם, אלא "אני" שמשתנה בצורתו: במקום לפעול מתוך נפרדות ואהבה עצמית, הוא פועל מתוך דבקות והתמסרות. לכן תלמיד חכם הוא הגשר לייחוד עילאה (אחדות האורות) וייחוד תתאה (אחדות הכלים), כי החוכמה שבו מאפשרת לאור אינסוף לשכון ולהתגלות בעולם הזה.

המשפט "כולו סג ומיטרלה כסעסאה לשיבולתא" מביא את הסתירה לכאורה: איך תלמיד חכם, שהוא סמל לביטול, יכול להכיל "שמינית שבשמינית" של גסות רוח? המילה "סג" רומזת לפרצוף הסג (סגולת אלוקים), שיש בו זוך וכוח מיוחד, אבל גם נסיגה מקבלה מלאה, כפי שהזכרת. כאן נכנס המשל של החיטה והמוץ להסביר את התפקיד של הגסות הזו.

### המשל – סעסאה לשיבולתא
המשל מדבר על חיטה רוחנית – הנשמה, התודעה הפנימית של האדם – שמוקפת במוץ (סעסאה), הקליפה החיצונית. החיטה גדלה בזכות השמש (אור) והגשם (חסדים), אבל עודף חום או לחות היו הורסים אותה. המוץ משמש כמגן: הוא סופג את החום העודף של השמש ואת הלחות המוגזמת של הגשם, ושומר על החיטה עד שהיא מגיעה לשלמות. כשהגידול מסתיים, המוץ נזרק בדישה, והשיבולת – החיטה הטהורה – נשארת לבדה.

המוץ הוא החיצוניות של האדם: הרצון לקבל לעצמו, האגו, הגסות. כמו שאמרת, יש קליפות שונות – קליפת קדושה (שמשרתת את הפנימיות), קליפה ניטרלית (בין לבין), וקליפת רע (שצריך להסיר לגמרי). המוץ במשל הזה הוא קליפה זמנית עם תפקיד חיובי: הוא מאפשר לחיטה לגדול בשלבים הראשונים, כשעדיין אין לה כוח לעמוד לבד מול האור או החסר. אבל כשהחיטה מגיעה לשלמות, המוץ הופך לפסולת, כי הוא כבר לא נחוץ ואף עלול להזיק אם נשאר.

זה דומה למה שהבאת על "אורלה" או "שלא לשמה": בתחילת הדרך, החיצוניות הכרחית. כמו אורלה שמגינה על הפרי הצעיר, או כמו שלא לשמה שמניע את האדם להתחיל לעבוד (למשל, בשביל שכר או כבוד), המוץ שומר על הפנימיות עד שהיא מתחזקת. אבל אם לא חותכים אותו בזמן, הוא הופך לנטל – כמו פטרייה או נגיף שמתחיל כעזרה ומסתיים בהרס, כדוגמאות שהבאת. לכן "מיטרלה כסעסאה לשיבולתא" פירושו שהמוץ מקיף את החיטה כמו כתר מגן, אבל זמני בלבד.

### גסות הרוח – תפקידה ומגבלתה
ה"שמינית שבשמינית" של גסות רוח היא אותו מוץ בתלמיד חכם. בתחילת העבודה, יש צורך במידה קטנה של ישות – תחושת "אני" שרוצה להתקרב לבורא. זה לא שלילי, כי בלי ה"אני" הזה אין מי שיבחר לעבוד ואין על מה לתקן. כשאדם מתחיל, הוא נפרד מהבורא ומרגיש ש"אני עובד" ו"אני מקבל תמורה" – נחת רוח, קרבה, או אפילו שכר רוחני. זו הגסות שבעל התניה מדבר עליה: תחושת היש שמניעה את העבודה, אבל עדיין שייכת לרצון לקבל לעצמו.

הגסות הזו דומה למוץ שמגן על החיטה: היא שומרת על האדם מפני התבטלות מוחלטת לפני שהוא מוכן, או מפני עודף אור שישרוף אותו. אבל המטרה היא לעלות מעליה. כשאדם מגיע לדבקות אמיתית, ה"אני" הזה מתמוסס לתוך "אין עוד מלבדו". שם אין טענות ("למה אני סובל?"), אין תביעות ("מה אני מקבל?"), ואין חוב שצריך לפרוע. העונג הוא בעצם החיבור לעצמות האלוקות, לא בתוצאה חיצונית. זהו ביטול של הצורה, לא של החומר: הרצון לקבל נשאר ככלי, אבל הצורה שלו משתנה לנתינה והשפעה.

אהבה ויראה משחקות כאן תפקיד מרכזי. אהבה היא ההשתוקקות לדבוק בבורא, אור ישר שמושך אותנו אליו. יראה (יראת הרוממות) היא ההכרה בגדלותו שמביאה לביטול, אור חוזר שמחזיר את האור למקורו. שתיהן חייבות להיות יחד – כמו שאמרת, אין אהבה בלי יראה ואין יראה בלי אהבה – כי זו השלמות של הקו האמצעי: קבלה מתוך רצון להשפיע.

### חיצוניות ופנימיות – מעשר וקדושה
המעשר שייך לחיטה, לא למוץ, כי הקדושה שורה בפנימיות, לא בחיצוניות. כל עוד המוץ שולט, החיטה פטורה ממעשר, כי הקליפה אינה קדושה בפני עצמה – היא רק כלי עזר. זה כמו שאמרת על עשו ויעקב: החיצוניות (עשו) נראית קודמת, אבל הפנימיות (יעקב) היא העיקר במחשבת הבריאה. "נעוץ תחילתן בסופן" – הסוף (התכלית) קודם במחשבה, גם אם החיצוניות מתגלה קודם במעשה. זה סדר קוסמי: העיגול (החיצוניות) קודם לקו (הפנימיות), אבל הקו הוא המטרה.

המוץ, כפי שהדגשת, דומה לקליפה שיש לה תפקיד זמני. כמו שרה שהורתה לאברהם לגרש את הגר כשהחיצוניות סיימה את תפקידה, כך צריך לדעת מתי להסיר את המוץ. אם הוא נשאר מעבר לזמן, הוא הופך לקליפת רע שמסתירה את האור ומפריעה לקדושה להתגלות. זה כמו ה"שלא לשמה" שמועיל בתחילה, אבל אם הוא נשאר העיקר, הוא הופך ל"יין נסך" – תורה של אהבה עצמית שמחללת את התכלית.

### הנמשל בעבודת השם
בנמשל, החיטה היא הנשמה שצומחת דרך עבודת השם, והמוץ הוא הגסות והנפרדות שמלוות את האדם בתחילת הדרך. תלמיד חכם מתחיל עם התבוננות בחוכמה, שמובילה לביטול לאור אינסוף. אבל כל עוד הוא נפרד, יש בו מידה של גסות – תחושת "אני" שרוצה קרבה או תמורה. זה לא שלילי לגמרי, כי זה חלק מהתהליך: כמו המוץ שמגן על החיטה, הגסות מניעה את העבודה עד שהפנימיות מתחזקת.

המטרה היא להגיע לדבקות שבה אין צורך בטעמים או תירוצים. כשאדם דבוק ב"אין עוד מלבדו", העבודה עצמה היא העונג, כי הוא חי את האחדות הפשוטה של הבורא. כאן אין עבודה זרה – שהיא, כפי שהסברת, לא הכחשת הבורא, אלא עבודה דרך כוחות משניים של אהבה עצמית. מי שמחפש תמורה (שכר, נחת רוח) כופר במטרת הבריאה, כי האמת מתגלה רק ברצון להשפיע.

לסיכום
תלמיד חכם הוא מי שמשתמש בחוכמה להתבטל לאור אינסוף, אבל בתחילת הדרך יש בו מוץ – גסות זמנית שמגינה על הפנימיות עד שהיא בשלה. העבודה היא לתקן את הרצון לקבל, לא לבטלו, ולהפוך אותו לכלי של השפעה. כשהמוץ מסיים את תפקידו, הוא נזרק, והחיטה – הנשמה הטהורה – נשארת להאיר ולהתחבר לבורא בדבקות מלאה. בעזרת השם, נזכה להסיר את הקליפות בזמן ולהגיע לשלמות של אהבה ויראה, שבה העונג הוא עצם החיבור לעצמות האלוקות.

תלמיד חכם הוא מי שמקבל חוכמה מעולם האצילות ומתבטל לאור אינסוף, לא על ידי מחיקת הישות אלא על ידי תיקון הכלים ממטה למעלה. חוכמה היא השער שבו אור אינסוף מתלבש, ולכן תלמיד חכם מחבר בין ייחוד עילאה לתתאה. יש בו "שמינית שבשמינית" של גסות רוח, שמסומלת במוץ (סעסאה) במשל החיטה והשיבולת.

החיטה היא הנשמה, והמוץ הוא החיצוניות – הרצון לקבל לעצמו – שמגן עליה בתחילת הדרך מפני עודף אור או חסר, כמו שמש וגשם שיכולים לשרוף או להרקיב. כשהחיטה גדלה, המוץ נזרק, כי תפקידו הזמני מסתיים, והקדושה (כמו מעשר) שייכת לפנימיות בלבד. הגסות של תלמיד חכם היא אותו מוץ: הכרחית להתחלה, כמו "שלא לשמה" שמניע לעבודה, אבל צריך להסירה כשהפנימיות בשלה, אחרת היא הופכת לקליפת רע.

בעבודת השם, הביטול בחוכמה מוביל לדבקות שבה אין טענות או תמורה, רק הנאה מהחיבור לעצמות האלוקות – "אין עוד מלבדו". אהבה ויראה משלימות את התהליך: אהבה כהשתוקקות, ויראה כביטול. עבודה זרה היא לא הכחשת הבורא, אלא שימוש בכוחות משניים של אהבה עצמית, שמונעים מהאמת להתגלות. המטרה היא לתקן את הרצון לקבל לכלי של השפעה, להשאיר את החומר ולשנות את הצורה, עד שהנשמה זורחת בטהרתה.