יין נסך בפנימיות הוא תורה שמשמשת לאהבה עצמית ואגו במקום לקדושה. יין מסמל חוכמה אלוקית, אבל כשלוקחים אותו לעבודה זרה – לרצון לקבל שכר, כבוד או עולם הזה – זה הופך לחילול השבת הפנימית, השלמות. חיצוניות בלי כוונת הלב היא גוף בלי נשמה, ומי שמתמקד רק בהלכה טכנית עלול ליפול לגאווה. המטרה היא להגיע ל"לשמה", וגם אם מתחילים מ"שלא לשמה", צריך להיזהר שהאהבה העצמית לא תהיה העיקר. תורה אמיתית היא יין משמח שמחבר לבורא, לא מסכה שמסתירה את האמת.
יין נסך בפנימיות הוא לא רק עניין של בקבוק שנגע בו מי שאינו שומר מצוות, אלא תורה שמופנית לשירות האהבה העצמית והאגו במקום להיות כלי לקדושה ולהתחברות לבורא. היין, כסמל רוחני, מייצג את החוכמה האלוקית, את המוחין דאמא (בינה), שפותחת את הלב והנשמה לסודות הבריאה. הוא קשור לתפארת, לענבים של יעקב, ולכן משתמשים בו בקידוש – להעלות את התודעה מעל המציאות הגשמית. אבל כשהאדם לוקח את היין הזה, כלומר את התורה, ומשתמש בו למטרות אגואיסטיות – לקבל שכר בעולם הזה, עולם הבא, סגולות, פרנסה או כבוד – הוא הופך אותו ליין נסך, יין של עבודה זרה. עבודה זרה כאן היא לא פסל חיצוני, אלא העבודה של האדם את עצמו, כשהוא שם את הרצון לקבל במרכז במקום את הבורא.
החילול הזה הוא כמו חילול שבת פנימית. שבת מסמלת שלמות, את מצב ה"אין עוד מלבדו", את רשות היחיד שבה הכל מתאחד באלוקות. כשמשתמשים בתורה לאהבה עצמית, זה כאילו מחללים את השלמות הזו, מפרידים אותה מהתכלית האמיתית. בפרסיה – בפרסום – זה נהיה עוד יותר חמור, כי אז התורה הופכת לכלי להאדרת האגו בציבור, כמו "מצווה" שמתהדרת בחיצוניות בלי עומק. זה נקרא "מסכה", כי האגו יוצר מחיצה שמסתירה את האמת האלוקית ומשאירה את האדם בעיוורון רוחני.
ההתמקדות בחיצוניות בלבד, כמו הקפדה טכנית על הלכות יין נסך בלי כוונת הלב, היא כמו גוף בלי נשמה. מצווה בלי כוונה פנימית – שמערבת את הלב, השכל, הרצון והדמיון – נשארת ריקה. יותר מזה, מי ששוקע רק בחיצוניות עלול ליפול לגאווה חולנית, לחשוב שהוא "קודש קודשים" כי הוא נמנע מיין שחילוני נגע בו, בלי לבדוק את ה"חמץ" שבתוכו. הזוהר מדגיש שמי שלומד רק חיצוניות נשאר כמו עיוור שמגשש קיר, כי בלי פנימיות התורה אין אור אמיתי.
המטרה היא להגיע לעבודה "לשם שמיים", שבה התורה היא כלי להשוואת הצורה לבורא, לא להנאה עצמית. זה לא אומר ש"שלא לשמה" אסור – להפך, מתוך שלא לשמה באים לשמה, ומותר להתחיל משכר והנאה כחלק מהדרך. אבל הבעיה היא כשזה נהיה העיקר, כש-99% מהתורה שלנו היא לאהבה עצמית ולא נשארת שאיפה לפנימיות. תורה אמיתית היא "יין המשמח", שמביא לדבקות בבורא, לא "יין המשקר" של פילוסופיה או אגו. היא צריכה להיות קו אמצעי – לא רק חוכמה קרה, אלא חוכמה עם חסדים, שמחייה את הנשמה.
לכן צריך להיזהר לא רק מהבקבוקון החיצוני, אלא מהיין הפנימי שאנחנו שותים ומשקים אחרים – תורה של אהבה עצמית שמחללת את התכלית. בדרך האמת, גם אם יש ערבוב של שלא לשמה ולשמה, זה בסדר, כי זה תהליך. אבל ככל שמגבירים את הפנימיות ואת חוכמת הקבלה, כך גדל הכוח להתעלות מעל האגו ולהפוך את היין לכלי של חיים וקדושה.
