תורה אור – מגילת אסתר בעל התניא קבלה – חכמת הקבלה #קבלה #חכמת #הקבלה #חסידות | 📌 הירשמו לערוץ בקליק והפעילו את הפעמון 🔔 לקבלת עדכונים | שיעורים | ושידורים חיים | הצטרפו לטלגרם לעדכונים נבחרים ותוכן יחודי: http://telkb.net | אתר הבית: https://kabbalah.pw | פייסבוק: https://bit.ly/3JVlHvk
הצטרפו כחברי מועדון לתמוך בהפצת התכנים וקבלת הטבות:
https://bit.ly/3MH1YE2
אני רוצה לדבר על ההבדל בין תחילת העבודה הרוחנית של תלמיד חכם לבין סופה. בתחילת העבודה, יש צורך ב"התעוררות דלמטה" – התעוררות שמגיעה מלמטה, מהאדם עצמו. זה קשור לגסות, לרצון העצמי, כי בלי רצון אין לי מה לתקן ואין לי מה לתת לבורא. אני לוקח את הגסות הזו, את ה"גס", והופך אותה ל"סג" – קדושה מזוקקת. אני מביא דוגמה מאברהם אבינו: לפני המילה, כשהיה עדיין אברם, יצא ממנו ישמעאל, כי החסד שלו לא היה מזוקק לגמרי והתפשט גם למי שלא היה ראוי לקבל אותו. היו שם סיגים, כי הוא עדיין לא הגיע לקו האמצעי המושלם כמו יעקב. אבל אחרי המילה, כשהפך לאברהם ונמצא "לבבו נאמן", הוא כבר לא נזקק להתעוררות הזו מהגסות, כי הרצון שלו התוקן להשפעה טהורה בלבד. אז אני אומר שבהתחלה הגסות נחוצה, אבל כשהלב נעשה נאמן, אני לא צריך יותר את ההתעוררות הזו מהמקום הנמוך.
אני מסביר את זה כך: תלמיד חכם בתחילת דרכו חייב שיהיה לו רצון, כי אם אין לו מה לתת, מה הוא יביא לבורא? אני מתבונן בהשגת האלוקות – באור הממלא, שהוא האור הפנימי, ובאור הסובב, שהוא האור המקיף – וזה מעורר בי אהבה ויראה. האהבה היא ההתקרבות, והיראה היא ההכנעה. אבל גם כאן יש בעיה: עצם ההשגה הזו נחשבת "יש ודבר", כי יש "אני" שמשיג, וזה עדיין חיצוניות. אני לא יכול לבטל את הרצון לגמרי, כי בלי רצון אין לי כלי לעבוד איתו. אז מה אני עושה? אני מתקן את הרצון. באיסלאם, למשל, קוראים לזה התמסרות – משפיע על מנת להשפיע, או משפיע בלי לקבל כלום חזרה, וזה טבעי כי הכל נמצא גם באדם עצמו. אני לוקח את הגסות ומשתמש בה ככלי, כמו המוץ ששומר על החיטה מהחום והלכלוך עד שהיא גדלה.
אני נותן דוגמה מהטבע: תהליך הפוטוסינתזה בצמחים הוא קוונטי, לא קלאסי. לפי חוקי הפיזיקה הרגילים, הוא לא אמור להתקיים, כי השמש לא אמורה לבעור ביתוך גרעיני עם המסה והטמפרטורה שלה – צריך פי מאה מסה וטמפרטורה גבוהה יותר. אבל תורת הקוונטים מסבירה את זה. אם אני מסתכל על חיטה או צמח בחיצוניות, אני אומר "נו, מה מיוחד פה?" אבל כשאני מתבונן לעומק – מפעיל חוכמה, שכל ודמיון – אני רואה עולמות שלמים. הפוטוסינתזה היא אנרגיה נקייה מדהימה, והצבעים של הצמחים הם פלא. זה מגדיל בי את האהבה והיראה לבורא. אבל אני מודה שגם ההתבוננות הזו מוגבלת, כי היא עדיין דרך הכלים שלי כנברא.
אני ממשיך ואומר: עצמות האלוקות, שהיא אור אינסוף, נמצאת מעל הכל – מעל הממלא והסובב, מעל הקו והעיגולים, מעל כל ההשתלשלות. זה לא עצמות הבורא ממש, כי על זה אי אפשר לדבר, אלא נקודת ההתחלה של מחשבת הבריאה. אני לא תופס את זה ישירות, כי יש תיקונים, סדרים וצינורות, וזה אמור להיות ככה. אני מוגבל כנברא, כי אני תופס רק דרך השוואת צורה – "מה הוא רחום, אף אתה רחום". אבל כשאני מזכך את עצמי ונדבק באור אינסוף שמעל ההשתלשלות, הכל נראה לי כמו מוץ ותבן לעומת העיקר. זה כמו להשוות אור מנורה לשמש, או שמש לחור שחור – אין מה לדבר בכלל. כל ההשגות שלי מהתחלה נראות תפלות לעומת האמת.
אני חוזר למשל של המוץ והחיטה: המוץ שומר על החיטה מהחום והלכלוך, כמו הקליפה שמגינה על הניצוץ האלוקי שבי. לפעמים החום של התאוות או הקרירות של הקליפות מאיימים להרוס אותו, אבל המוץ מחזיק אותו עד שהוא גדל באהבה ויראה. יש קליפות זמניות, כמו האורלה בברית מילה, שצריך לחתוך אחרי שמונה ימים – לא סתם בגלל קרישה, אלא כי יש לי על מה לוותר כדי להתקדש. ויש קליפות שמתוקנות ונשארות, כמו סיבים בלחם. אני מבדיל ביניהן: קליפות כמו קרטי בראש השנה צריך לזרוק, אבל אחרות ממשיכות לשרת אותי. כשאני משלים את התהליך, המוץ נזרק, והעשירי – הפנימיות – נהיה קודש לה'.
אני מדגים את זה עם מרדכי והמן: המלך מגדיל את המן, הקליפה, אבל זה בשביל מרדכי, הפנימיות. המן חושב שזה בשבילו, אבל בסוף שוחטים אותו, כי תפקידו זמני. ככה גם במצרים – ישראל מצאו חן בעיני המצרים כדי לעורר את הרצון, לא כדי להישאר שם. זה תיקון שנקרא התקללות, כמו "כל יעקב וידיים מידי עשו". אני אומר שצריך עבודה ואמונה להבין את זה. תלמיד חכם מתחיל עם שמינית שבשמינית של גסות – חלק "סד" שמתקן ל"סג" – וכך הוא נשמר מדבר רע וגדל. בסוף, כשאני מגיע ל"לבבו נאמן", אני דבוק בעצמותו יתברך, והטעמים החיצוניים בטלים.
אני מסיים ואומר: יש פה עוד הרבה ללמוד ממגילת אסתר, אבל עניין המוץ והחיטה נגמר כאן. שנזכה להבדיל בין קליפה לפרי, להסיר את הקליפה בזמן, ולעבוד עם הפרי נכון. אמן!
אני רוצה לדבר על ההבדל בין תחילת העבודה הרוחנית של תלמיד חכם לבין השלב שבו הוא מגיע לשלמות. בתחילת הדרך, אני, כתלמיד חכם, צריך "התעוררות דלמטה" – התעוררות שמגיעה ממני, מלמטה, מהמקום האנושי והגשמי שלי. זה קשור לגסות, לרצון העצמי שלי, כי בלי רצון אין לי מה לתקן ואין לי מה להביא כמתנה לבורא. אני לא יכול להגיע לעבודה רוחנית ולומר "אין לי שום רצון, אני ריק לגמרי" – זה לא עובד ככה. הרצון הזה, הגסות הזו, היא כמו חומר גלם שאני עובד איתו. אני לוקח את ה"גס" – המילה שמסמלת את הרצון הגולמי, החיצוני – והופך אותו ל"סג" – בחינה עליונה של קדושה מזוקקת. זה תהליך של זיכוך, כמו שמזקקים מתכת גולמית ומסירים ממנה את הפסולת כדי שתהיה טהורה.
אני מביא דוגמה מאברהם אבינו כדי להמחיש את זה. בתחילת דרכו, כשהיה עדיין אברם, לפני שהתקדם והפך לאברהם, יצא ממנו ישמעאל. למה? כי החסד שלו, שהיה עצום ובלתי מוגבל, לא היה עדיין מזוקק לגמרי. החסד הזה התפשט גם למקומות שלא היו ראויים לקבל אותו, כמו ישמעאל, שהיה תוצאה של השפעה לא מדויקת. היו שם סיגים – פסולת רוחנית – כי אברם עדיין לא הגיע לקו האמצעי המושלם, כמו יעקב, ששילב חסד וגבורה בדיוק הנכון. אבל אחרי המילה, כשנקרא אברהם ונאמר עליו "לבבו נאמן", הוא הגיע לשלב שבו הלב שלו היה טהור ונאמן לבורא בלי שום ערבוב של חיצוניות. בשלב הזה, הוא כבר לא נזקק להתעוררות מהגסות, כי הרצון שלו הפך להשפעה טהורה, בלי שום טעם של קבלה לעצמו. אז אני אומר שבהתחלה, הגסות היא הכרחית – היא הכלי שאני עובד איתו – אבל כשאני מגיע ל"לבבו נאמן", אני משתחרר מהצורך הזה, כי העבודה שלי כבר פנימית וטהורה לגמרי.
אני מסביר את זה בצורה מפורטת: תלמיד חכם בתחילת דרכו חייב שיהיה לו רצון, כי אם אין לי מה לתת, מה אני מביא לבורא? אני לא יכול להגיע ריק. אני מתבונן בהשגת האלוקות – באור הממלא, שהוא האור הפנימי שממלא את הכלים שלי, ובאור הסובב, שהוא האור המקיף שלא נכנס לכלים אלא מקיף אותם מבחוץ. ההתבוננות הזו מעוררת בי אהבה ויראה. האהבה היא הכוח שמושך אותי להתקרב לבורא, והיראה היא הכוח שגורם לי להכנע ולהעריך את גדלותו. אבל אני מודה שגם כאן יש בעיה: עצם ההשגה הזו נחשבת "יש ודבר", כי יש "אני" שמשיג. כל עוד אני תופס את עצמי כמי שמשיג, יש פה חיצוניות, ישות נפרדת, ולא ביטול מוחלט. אני לא יכול לבטל את הרצון לגמרי, כי בלי רצון אין לי כלי לעבוד איתו – אני נברא, לא אור טהור. אז מה אני עושה? אני מתקן את הרצון הזה. אני משתמש בו כחומר גלם ומזכך אותו. אני משווה את זה לאיסלאם, שקורא לזה התמסרות – אני משפיע על מנת להשפיע, או משפיע בלי לקבל כלום חזרה, וזה טבעי כי הכל נמצא גם בתוך האדם עצמו. אני לוקח את הגסות והופך אותה לכלי לקדושה, כמו המוץ ששומר על החיטה מהחום והלכלוך עד שהיא גדלה ומגיעה לשלמות.
אני נותן דוגמה מהטבע כדי להעמיק את ההבנה: תהליך הפוטוסינתזה בצמחים הוא לא סתם תהליך פשוט – הוא קוונטי, לא קלאסי. אם אני מסתכל על זה לפי חוקי הפיזיקה הקלאסית, זה לא אמור לעבוד. השמש, למשל, לא אמורה לבעור ביתוך גרעיני עם המסה והטמפרטורה שיש לה – היא צריכה פי מאה מסה וטמפרטורה הרבה יותר גבוהה כדי להתחיל יתוך גרעיני. אבל תורת הקוונטים מסבירה את זה: יש פה משהו מעל הטבע הרגיל, משהו לא הגיוני לפי החוקים המוכרים. אני מסתכל על חיטה או צמח ואומר: בחיצוניות, זה סתם עציץ, מה מיוחד פה? אבל כשאני מפעיל התבוננות – חוכמה, שכל, דמיון ודעת – אני רואה עולמות שלמים. הפוטוסינתזה היא תהליך מדהים שיוצר אנרגיה נקייה בלי פסולת, והצבעים של הצמחים, הספקטרום שלהם, הם פלא של הבריאה. זה מגדיל בי את האהבה והיראה לבורא, כי אני רואה איך הוא פועל דרך הטבע. אבל אני מודה שגם ההתבוננות הזו מוגבלת, כי היא עדיין דרך הכלים שלי כנברא – אני לא יכול להשיג את האמת המוחלטת, רק את מה שהכלים שלי מאפשרים לי.
אני ממשיך ואומר: עצמות האלוקות, שהיא אור אינסוף, נמצאת מעל הכל. היא מעל האור הממלא והאור הסובב, מעל הקו והעיגולים של ההשתלשלות הקבלית, מעל כל התהליך של הבריאה. זה לא עצמות הבורא ממש, כי על זה אני לא יכול לדבר בכלל – זה מעל השגתי לגמרי. מה שאני קורא עצמות האלוקות זה נקודת ההתחלה של מחשבת הבריאה, המקום שבו האינסוף מתחיל להתגלות לנבראים. אני לא תופס את זה ישירות, כי יש תיקונים, סדרים וצינורות שמסננים את האור הזה כדי שאוכל לקבל אותו. זה אמור להיות ככה, כי אני נברא עם כלים מוגבלים. אני תופס רק דרך השוואת צורה – "מה הוא רחום, אף אתה רחום" – אני מחקה את הבורא ומתקרב אליו. אבל כשאני מזכך את עצמי ונדבק באור אינסוף שמעל ההשתלשלות, כל מה שהשגתי קודם נראה לי כמו מוץ ותבן לעומת העיקר. אני משווה את זה לאור מנורה לעומת השמש – אין מה לדבר בכלל. או השמש לעומת מרכז הגלקסיה, או חור שחור שגודלו כל כך עצום שאין לו השוואה. כל ההשגות שלי מהתחלה, כל האהבה והיראה שהרגשתי, נראות תפלות לעומת האמת המוחלטת.
אני חוזר למשל של המוץ והחיטה ומפרט אותו: המוץ שומר על החיטה מהחום והלכלוך, כמו הקליפה שמגינה על הניצוץ האלוקי שבתוכי, שנקרא "אור זרוע". בלי המוץ, החיטה תישרף או תירקב, אבל כשהיא גדלה, אני זורק את המוץ כי הוא כבר לא נחוץ. ככה גם הקליפות: לפעמים החום של התאוות החיצוניות או הקרירות של הקליפות הקשות מאיימים להרוס את הניצוץ האלוקי שבי, אבל הגסות – הרצון הראשוני – מחזיקה אותו ומאפשרת לו לגדול באהבה ויראה. אני מבדיל בין סוגי קליפות: יש קליפות זמניות, כמו האורלה בברית מילה, שיש לה תפקיד חשוב בהתחלה – היא שומרת על הפנימיות – אבל אחרי שמונה ימים אני חותך אותה. זה לא רק עניין של קרישת דם, אלא יש פה משמעות רוחנית: אני צריך שיהיה לי על מה לוותר, כי בלי ויתור אין תיקון. ויש קליפות שמתוקנות ונשארות, כמו סיבים תזונתיים בלחם שטובים לבריאות. אני יודע להבדיל ביניהן – קליפות כמו קרטי בראש השנה אני זורק לגמרי, אבל אחרות אני משאיר אחרי תיקון. כשאני משלים את התהליך, המוץ נזרק, והפנימיות – העשירי – נהיה קודש לה'.
אני ממחיש את זה עם מרדכי והמן: המלך מגדיל את המן, שהוא הקליפה, אבל זה לא בשביל המן עצמו, אלא בשביל מרדכי, שהוא הפנימיות. המן מתבלבל וחושב שזה בשבילו, אבל בסוף אני שוחט אותו, כי תפקידו זמני. אני רואה את זה גם במצרים: ישראל מצאו חן בעיני המצרים, אבל לא כדי להישאר שם, אלא כדי לעורר את הרצון שלהם ולצאת. זה תיקון שנקרא התקללות – כמו "כל יעקב וידיים מידי עשו" – הקליפה משמשת אותי ואז אני משתחרר ממנה. אני אומר שצריך עבודה ואמונה להבין את זה. תלמיד חכם מתחיל עם שמינית שבשמינית של גסות – חלק "סד" שמתקן ל"סג" – וכך אני נשמר מדבר רע וגדל. המלך מגדיל את המן כדי לשמור על מרדכי, כי אם יגדיל את מרדכי ישירות, זה יפגע בפנימיות הטהורה שלו. בסוף, כשאני מגיע ל"לבבו נאמן", אני דבוק בעצמותו יתברך, והטעמים החיצוניים בטלים לגמרי.
אני מוסיף נקודה: הגסות הזו בתחילת העבודה היא כמו ילד קטן שמלא אגו, אבל אני מחבב אותו כי זה לא באמת שלו – זה בא מלמעלה, מהטבע שנתן לו הבורא. אבל אם הוא נשאר גס ולא הופך לסג, זה נהיה בעיה, כמו לפטם אווזים לאכול אותם – הקליפה מקבלת יותר מדי כוח. אני מסיים ואומר: יש פה עוד המון ללמוד ממגילת אסתר, אבל עניין המוץ והחיטה נגמר כאן. שנזכה להבדיל בין קליפה לפרי, להסיר את הקליפה בזמן הנכון, לעבוד עם הפרי בצורה טהורה, ולהשתמש בקליפות המתוקנות כראוי. אמן!
