תורה אור מגילת אסתר

תרוה אור – מגילת אסתר – חיטה ומוץ

 

—

### תמצית הרעיון המרכזי והרקע
השיעור שבחרת להביא מתוך "תורה אור" של האדמו"ר הזקן, מייסד חסידות חב"ד, עוסק בפרשנות עמוקה של התורה על דרך הפנימיות, תוך שימוש במגילת אסתר כנקודת מוצא. בעל התניא בוחן כאן את המושג "תלמיד חכם" – לא רק כמי שיודע תורה במובן הטכני, אלא כמי שמגיע לדרגה רוחנית גבוהה של התבטלות לאור האינסוף של הקדוש ברוך הוא. הוא משתמש במשל החיטה והמוץ כדי להמחיש את התהליך הרוחני של זיכוך והפרדה בין הקליפה (החיצוניות) לבין הפנימיות (המהות הקדושה), תוך קישור לעבודת ה' ולתיקון הנפש.

הטקסט מתחיל בהצגת השאלה: מהו תלמיד חכם? וממשיך בהסבר שהתלמיד חכם נקרא כך משום שהוא "מקבל מבחינת חכמה", כלומר, הוא פועל מתוך ביטול עצמי לאור האינסוף שמתלבש דווקא בחכמה. המשל של החיטה והמוץ נכנס כאן כהמחשה: כמו שהמוץ שומר על החיטה בזמן גידולה, אך בסוף מוסר כדי לחשוף את החיטה עצמה, כך בעבודת ה' יש צורך להשתמש בחיצוניות (כמו גסות הרוח במידה מועטה) ככלי זמני, אך בסופו של דבר להסיר אותה כדי להגיע לפנימיות – הקדושה האמיתית.

כעת נרחיב מאוד על כל חלק, נעמיק במושגים ונקשר אותם לעבודת ה' ולתורת הקבלה והחסידות.

—

### מהו תלמיד חכם? – ההגדרה הרוחנית
בעל התניא פותח בהגדרה של תלמיד חכם כמי ש"מקבל מבחינת חכמה". כדי להבין זאת לעומק, צריך להיכנס למושג "חכמה" בתורת הקבלה. חכמה היא הספירה הראשונה מבין עשר הספירות בעולם האצילות, והיא מייצגת את הנקודה הראשונית שבה האור האלוקי מתחיל להתגלות בצורה מובנת לנבראים. חכמה נקראת "ראשית" (כמו ב"ראשית חכמה יראת ה'"), והיא המקום שבו אור האינסוף – האור האלוקי הבלתי מוגבל – מתחיל להתלבש בצמצומים ותיקונים כדי שיהיה ניתן לקבלו.

התלמיד חכם, לפי בעל התניא, הוא מי שמסוגל להתבטל לגמרי לאור האינסוף הזה. ביטול זה אינו איבוד עצמי במובן של התאיינות, אלא תהליך שבו האדם מכיר בכך שהמציאות האמיתית היא רק הקדוש ברוך הוא ("אין עוד מלבדו"), והוא עצמו הוא כלי לקבלת האור הזה. זהו ביטול במציאות – כלומר, הכרה שאין לו קיום עצמאי נפרד מהבורא, אלא הוא חלק מהתוכנית האלוקית.

למה דווקא חכמה? כי בחכמה מתלבש אור האינסוף בצורה ישירה יותר מאשר בספירות אחרות. בעולם האצילות, שהוא העולם הגבוה ביותר מבין ארבעת העולמות (אצילות, בריאה, יצירה, עשיה), החכמה היא המקום שבו האור האלוקי נשאר קרוב ביותר למקורו. לכן, התלמיד חכם נקרא כך משום שהוא מחובר לדרגה הזו – הוא "תלמיד" של החכמה האלוקית, כלומר מקבל ממנה ומשתמש בה כדרך להתקרב לבורא.

נוסף על כך, יש כאן רעיון עמוק יותר: המילה "חכמה" מורכבת מ"כח מה" – הכוח של ה"מה", כלומר הכוח של השאלה והביטול. ה"מה" מייצג את ההכרה שאין לנו השגה מלאה במהות הבורא, ולכן אנו מתבטלים אליו. התלמיד חכם חי במצב הזה של ביטול, שבו הוא לא פועל מתוך אגו או רצון עצמאי, אלא מתוך השתוקקות להידבק באור האלוקי.

—

### המשל של החיטה והמוץ – חיצוניות מול פנימיות
כדי להמחיש את הרעיון הזה, בעל התניא מביא את המשל של החיטה והמוץ. בואו נפרק אותו לעומק ונראה כיצד הוא משקף את עבודת ה' של התלמיד חכם.

#### החיטה – הפנימיות הרוחנית
החיטה מסמלת את המהות הפנימית של האדם – הנשמה, הנקודה האלוקית שבו, או במונחי קבלה, ה"יחידה" שבנפש, שהיא החלק הכי גבוה וקרוב לבורא. זו המהות שצריכה לגדול ולהתגלות בעולם הזה. כמו שהחיטה היא הגרעין שממנו ניתן להפיק לחם – "לחם מן הארץ" שמסמל את השפע האלוקי – כך הנשמה היא המקור לקדושה ולחיבור עם ה'.

אבל החיטה לבדה היא עדינה ופגיעה. בטבע, היא זקוקה להגנה מפני השמש החזקה שיכולה לשרוף אותה, או מפני הגשמים המרובים שיכולים להרקיב אותה. כאן נכנס המוץ.

#### המוץ – הקליפה החיצונית
המוץ הוא הקליפה שמקיפה את החיטה ומגינה עליה בזמן גידולה. בעל התניא מסביר שהמוץ מקבל על עצמו את החום והלחות, ובכך שומר על החיטה עד שהיא מגיעה לשלמותה. אך לאחר שהחיטה גדלה, המוץ מוסר בדישה, ונשארת רק החיטה עצמה.

ברובד הרוחני, המוץ מסמל את החיצוניות של האדם – הגוף, היצרים, התאוות, ואפילו תכונות כמו גסות הרוח או אהבה עצמית. אלו הם "כלים" זמניים שיש להם תפקיד חשוב בתהליך ההתפתחות הרוחנית. כמו שהמוץ שומר על החיטה, כך החיצוניות שומרת על הפנימיות שלנו בזמן שאנו גדלים ומתפתחים בעולם הזה. לדוגמה, הרצון לקבל לעצמו – ה"מוץ" של הנפש – יכול לשמש אותנו כמניע להתקדם בעבודת ה', כל עוד אנו משתמשים בו ככלי ולא כמטרה.

אבל יש כאן נקודה קריטית: המוץ אינו העיקר. הוא זמני, וכשהתפקיד שלו מסתיים, צריך להסיר אותו. אם המוץ נשאר ומשתלט, הוא חונק את החיטה ומסתיר את הפנימיות. זהו תהליך התיקון – להפריד בין הקליפה (המוץ) לבין הקדושה (החיטה), ולהעלות את הפנימיות למעלה.

#### שלוש רמות של קליפות
בעל התניא מרמז כאן גם להבחנה בין סוגי קליפות שונים, כפי שמופיע בתורת הקבלה (ובפרט אצל האר"י הקדוש):
1. **קליפות הטמאות** – אלו הקליפות הרעות לגמרי, כמו גאווה, כעס ותאוות שליליות, שצריך להסיר אותן לחלוטין.
2. **קליפת נוגה** – קליפה "בינונית" שיש בה טוב ורע. לדוגמה, תאוות מותרות כמו אכילה או שמחה גשמית יכולות לשמש את הקדושה אם משתמשים בהן במידה ולשם שמיים.
3. **קליפה דקדושה** – כמו הסיבים שבחיטה, שנותרים מחוברים לגרעין ונאכלים איתו. אלו תכונות חיוביות שמסייעות לפנימיות גם לאחר הגידול.

המוץ במשל שלנו הוא בעיקר מהקליפות הראשונות או השניות – תלוי כיצד משתמשים בו – והמטרה היא להפוך אותו ממכשול לכלי שמגדל את החיטה.

—

### גסות הרוח של התלמיד חכם – מהי ולמה היא נחוצה?
אחד הרעיונות המפתיעים בטקסט הוא האמירה ש"תלמיד חכם צריך שיהיה בו שמינית שבשמינית של גסות הרוח". לכאורה, זה נשמע סותר – איך גסות רוח, שהיא תכונה שלילית, יכולה להיות חלק ממי שמתבטל לאור האינסוף? כאן בעל התניא חושף עומק גדול.

#### ההסבר הפשוט
במובן הפשוט, "גסות הרוח" היא מידה קטנה של ביטחון עצמי או תחושת ערך עצמי שמאפשרת לתלמיד חכם לעמוד בעבודתו. בלי מידה מינימלית של "אני", הוא עלול להישבר או לאבד את הכוח לפעול בעולם הזה. זו הסיבה שמדובר ב"שמינית שבשמינית" – כמות זעירה ביותר, שמשמשת ככלי ולא כמטרה.

#### ההסבר העמוק
ברובד עמוק יותר, הגסות הזו היא חלק מה"מוץ" של התלמיד חכם. כמו שהמוץ שומר על החיטה, כך הגסות שומרת על הנפש בראשית דרכה. לדוגמה, אדם שמתחיל לעבוד את ה' עשוי להזדקק לרצון לקבל שכר או תחושת חשיבות כדי להתמיד. זהו ה"גס" – תכונה חיצונית שמגינה על הפנימיות עד שהיא מתחזקת.

אבל המטרה היא להפוך את ה"גס" ל"סג". המילה "גס" (גימ"ל-סמ"ך) הופכת ל"סג" (סמ"ך-גימ"ל) – אותיות זהות בסדר הפוך. "סג" היא קיצור של "סגולה", וברובד הקבלי היא מייצגת את הפרצוף הגבוה של "אבא" (חכמה) שנסוג מלהתפשט למטה כדי לשמור על זיכוך. כלומר, התלמיד חכם לוקח את הגסות הזו ומזכך אותה, הופך אותה לכלי של השפעה וקדושה. הוא משתמש בה כדי להתרומם מעל הרשעים ולהתקרב לבורא, ולא כדי להתנשא על אחרים.

#### דוגמה ממשית
תאר לעצמך תלמיד חכם שמלמד תורה. בתחילה, הוא עשוי להרגיש גאווה קלה על הידע שלו או על מעמדו. זו ה"גסות". אבל כשהוא מתקדם, הוא מבין שהידע הזה אינו שלו – הוא קיבל אותו מהבורא – והוא משתמש בו רק כדי להשפיע על אחרים ולהפיץ תורה. הגסות הופכת לסגולה, והוא נעשה צינור לאור האלוקי.

—

### הקשר לאברהם אבינו ולפסח
בהמשך הטקסט, בעל התניא מביא את אברהם אבינו כדוגמה לתלמיד חכם אמיתי. אברהם נקרא "לבבו נאמן לפני ה'" – כלומר, הוא הגיע לדרגה של ביטול מוחלט, שבה אין לו רצון נפרד מהבורא. זה קשור לפסח, חג החירות, שבו אנו מבטלים את ה"חמץ" – הגאווה והעבודה הזרה – ומגלים את ה"מצה", הפשטות והביטול.

אברהם התחיל כמי ש"משפיע על מנת לקבל" (לפני המילה), ויצא ממנו ישמעאל – קליפה של חסד לא מזוכך. לאחר המילה, הוא הפך ל"משפיע על מנת להשפיע", והגיע לדרגה של דבקות מלאה. המילה מסמלת את הסרת ה"מוץ" – הקליפה – כדי לחשוף את החיטה, המהות הפנימית.

—

### סיכום והמשך
השיעור מלמד אותנו שהתלמיד חכם הוא מי שיודע להשתמש בחיצוניות ככלי זמני, אך לא נתפס בה. הוא מפריד את המוץ מהחיטה, מזכך את הגס לסג, ומגיע לביטול מלא לאור האינסוף. זהו תהליך של עבודת ה' שמתחיל ב"לא לשמה" (עם קליפות), אך מסתיים ב"לשמה" – דבקות טהורה בבורא.

 

—

### תלמיד חכם וגסות הרוח – מהי התרת דילטא?
אתה כותב: "הוא אומר שבעצם תמיד צריך התרת דילטא אבל הוא מתכוון לא צריך התרת דילטא מצד הגסות." נראה שאתה מתייחס כאן לרעיון של "התרת דילטא" כתהליך של זיכוך או תיקון, ואולי יש כאן שימוש במונח מתמטי-פיזיקלי (דלתא כשינוי) כמשל לרעיון רוחני. אני אפרש זאת על פי תורת החסידות ואקשר למה שבעל התניא אומר על התלמיד חכם.

בעל התניא ב"תורה אור" (על מגילת אסתר, דף צ"ח ע"ב) מביא את דברי הגמרא (סוטה ה, א) ש"תלמיד חכם צריך שיהיה בו שמינית שבשמינית של גסות הרוח". הוא מסביר שגסות זו אינה תכונה שלילית במהותה, אלא כלי זמני שמשמש את התלמיד חכם בתחילת עבודתו. ה"התרת דילטא" שאתה מזכיר יכולה להתפרש כתהליך שבו הגסות – ה"מוץ" שמגן על החיטה – מתוקנת ומשתנה ממצב של חיצוניות (גס) למצב של פנימיות (סג, סגולה). כלומר, יש כאן שינוי (דלתא) שצריך להתרחש, אבל לא בהכרח "התרת דילטא מצד הגסות" במובן של התרה מוחלטת שלה, אלא זיכוך שלה.

הגסות היא רצון עצמי מינימלי, מעין "אני" שנותן לאדם את הכוח לפעול בעולם הזה. בעל התניא מסביר שבלי מידה זו, התלמיד חכם לא יוכל להתחיל את עבודתו – כי אם אין לו רצון כלל, "מה הוא יתן לבורא?" כפי שכתבת. זהו רעיון עמוק: העבודה הרוחנית מתחילה ממקום של "לא לשמה" (רצון לקבל לעצמו), כי זה הטבע האנושי, אבל המטרה היא להפוך את ה"גס" ל"סג" – להעלות את הרצון הזה לדרגה של השפעה וקדושה.

למשל, בתחילה אדם עשוי ללמוד תורה מתוך רצון לקבל כבוד או שכר (גסות), אבל דרך ההתבוננות בחכמה האלוקית, הוא מבין שהכל מהבורא, והרצון הזה מתזכך ל"על מנת להשפיע". ה"דילטא" כאן היא השינוי מהמצב הראשוני (גסות) למצב המתוקן (סגולה), אבל בעל התניא לא אומר שצריך לבטל את הגסות לגמרי בתחילה, אלא להשתמש בה ככלי. זו הנקודה: התלמיד חכם זקוק ל"שמינית שבשמינית" – כמות זעירה שתיתן לו את הדחף להתחיל, אבל לא יותר מזו, כדי שלא תשתלט עליו.

—

### אברהם אבינו וישמעאל – גסות ככלי זמני
אתה ממשיך ואומר: "אברהם שיצא ממנו ישמעאל גם בתחילה לפי שנמצא לבבו נאמן גם בהתחלת עבודתו, ועל זה יצא השפע גם למי שאינו ראוי." כאן אתה נוגע ברעיון מרכזי שבעל התניא מביא על אברהם אבינו כדוגמה לתלמיד חכם, תוך קישור לישמעאל ולתהליך התיקון.

אברהם אבינו מייצג את מדת החסד – השפעה ללא גבול. בעל התניא מציין ש"נמצא לבבו נאמן לפני ה'" (תהילים ע"ח, לז), כלומר, הוא הגיע לדרגה של ביטול מוחלט לבורא. אבל בתחילת דרכו, לפני המילה, אברהם פעל במידה מסוימת של "גסות" – לא במובן השלילי, אלא כחסד לא מזוכך, חסד שמגיע גם למי שאינו ראוי. ישמעאל, שנולד לפני המילה, מסמל את הקליפה שנובעת מהחסד הזה: חסד בלתי מוגבל שיוצר עודף של רצון לקבל, בלי הגבולות של גבורה או תיקון.

תלמיד חכם, לפי תורת החסידות של בעל התניא ב"תורה אור" על מגילת אסתר, הוא אדם שמקבל השפעה מבחינת החוכמה, שהיא מדרגה רוחנית גבוהה שבה מתבטל האדם לגמרי לאור האינסוף של הקב"ה. החוכמה נחשבת לערוץ היחיד שבו האור האלוקי, אור אינסוף, יכול להתלבש ולהתגלות בעולמות, כי היא קשורה לעולם האצילות – המדרגה הגבוהה ביותר של ההשתלשלות הרוחנית. המטרה של התלמיד חכם היא להביא לייחוד עליון ותחתון, כלומר לחבר את האינסוף האלוקי עם המציאות התחתונה שלנו, וזה קורה דווקא דרך החוכמה שבה שוכן האור הזה. הביטול הזה אינו איבוד הישות, אלא פעולה של התרוממות והתאחדות עם הקדושה, תוך שמירה על הכלים של הנברא.

נאמר שתלמיד חכם צריך שיהיה בו שמינית שבשמינית של גסות רוח, כלומר מידה קטנה של רצון עצמי או תחושת ישות. זה לא פגם, אלא דבר הכרחי, כי בלי רצון אין מה לתקן ואין על מה לוותר. הגסות הזו, שמסומלת באותיות "גס", צריכה להפוך ל"סג" – בחינה עליונה של קדושה וזיכוך. המשל המרכזי כאן הוא המוץ והחיטה: המוץ הוא החיצוניות, כמו הקליפה שמגינה על הפרי או החיטה בזמן הגדילה, והחיטה היא הפנימיות, הקדושה האמיתית. המוץ מקבל את החום והלחות של השמש והגשמים כדי שהחיטה לא תישרף או תירקב, אבל כשהחיטה מגיעה לשלמות, המוץ נזרק כי תפקידו הסתיים. כך גם בעבודה הרוחנית: החיצוניות, כמו הרצון לקבל לעצמי או הגאווה, משמשת ככלי זמני שמגן ומאפשר צמיחה, אבל בסוף צריך להסיר אותה כדי לחשוף את הפנימיות הטהורה.

אברהם אבינו מובא כדוגמה לכך. בתחילת דרכו, כשעדיין לא נימול ונקרא אברם, יצא ממנו ישמעאל – תוצאה של חסד עליון בלתי מזוקק שהתפשט גם למקומות לא ראויים. זה מראה שהחיצוניות, המוץ, עדיין הייתה נוכחת ושלטה במידה מסוימת. אבל לאחר המילה, כשנקרא אברהם, הוא הגיע ל"לבבו נאמן" – מצב של השפעה טהורה בלי טעמים חיצוניים, רק מתוך דבקות בבורא. המילה מסמלת את הסרת הקליפה, האורלה, שמאפשרת לחשוף את הקדושה הפנימית. זה קשור גם לפסח, חג של ביטול עבודה זרה וחמץ – החיצוניות שמפרידה מהאמת.

הרעיון המרכזי הוא שהרצון לקבל לעצמי אינו נעלם לגמרי, כי הוא המהות של הנברא, אבל הוא מתוקן ומכוון להשפעה. בתחילת העבודה, התלמיד חכם מתבונן בהשגת האלוקות – האור הממלא והאור הסובב – וזה מעורר בו אהבה ויראה, שני כוחות הנפש שמגדילים את הקשר עם הבורא. אהבה היא ההתקרבות, ויראה היא ההכנעה והכבוד. אבל אפילו כאן יש אתגר, כי עצם ההשגה יכולה להיתפס כ"יש ודבר" – תחושה של אני שמשיג, וזה עדיין סוג של חיצוניות. לכן המטרה הסופית היא להגיע למצב של דבקות טהורה, כמו אברהם לאחר המילה, שבו אין טעמים או תירוצים לעבודה, אלא רק רצון פשוט להתקרב לבורא מתוך "אין עוד מלבדו".

המשל של המוץ והחיטה מורחב גם לעניין המעשר: כל עוד המוץ נמצא, החיטה פטורה ממעשר כי הקדושה שייכת רק לפנימיות, לא לקליפה. זה מלמד שהחיצוניות אינה העיקר, אלא רק אמצעי להגיע לפנימיות. בעל התניא מדגיש שמי שעובד את ה' בשביל תענוג או שכר חיצוני נשאר ברמת המוץ, אבל מי שמגיע לעבודה לשמה, כמו אברהם, מבטל את הנפרדות ומתחבר לאחדות האלוקית. הסיכום הוא שהתהליך הרוחני דורש התחלה עם גסות, תיקון שלה לסג, והגעה לדבקות פנימית שבה האדם משתמש ברצונו לא להנאה עצמית, אלא לאהבה והשפעה, וכך זוכה להשוואת צורה עם הבורא.

אני רוצה לדבר על תלמיד חכם ועל מסירות נפש אמיתית, בהשראת "תורה אור" של בעל התניא על מגילת אסתר. תלמיד חכם הוא מי שמקבל השפעה מחוכמה, שהיא מדרגה של ביטול מוחלט לאור האינסוף של הקב"ה. החוכמה היא המקום היחיד שבו האור האלוקי מתלבש, כי היא קשורה לעולם האצילות, שם אין הפרדה בין האור לכלי. המטרה היא לחבר את העליון והתחתון, להביא את האינסוף לעולם הזה דרך החוכמה הזו. אבל כדי שיהיה מה לתקן, צריך שיהיה בתלמיד חכם שמינית שבשמינית של גסות רוח – מידה קטנה של רצון עצמי. הגסות הזו, "גס", צריכה להפוך ל"סג" – קדושה מזוככת. זה כמו המוץ ששומר על החיטה: המוץ הוא החיצוניות שמגינה על הפנימיות בזמן הגדילה, אבל כשהחיטה בשלה, זורקים את המוץ כי הוא כבר לא נחוץ. ככה גם הרצון לקבל לעצמי הוא כלי זמני שצריך להסיר כדי לגלות את הקדושה האמיתית.

אני מביא דוגמה מאברהם אבינו. בתחילה, לפני המילה, כשנקרא אברם, יצא ממנו ישמעאל כי החסד שלו היה בלתי מזוקק והתפשט גם למקומות לא ראויים – זה המוץ. אבל אחרי המילה, כשנקרא אברהם, הוא הגיע ל"לבבו נאמן" – השפעה טהורה בלי שום טעם חיצוני, רק דבקות בבורא. המילה היא הסרת הקליפה, כמו בפסח שבו מבטלים את החמץ, שהוא החיצוניות. הרצון לקבל לא נעלם, כי הוא חלק מהטבע שלנו כנבראים, אבל מתוקן להשפעה. בתחילה, אני מתבונן באלוקות – האור הממלא והאור הסובב – וזה מעורר בי אהבה ויראה. אהבה היא ההתקרבות, ויראה היא ההכנעה. אבל אפילו ההשגה הזו יכולה להפוך ל"יש ודבר" – תחושה של אני שמשיג, וזה עדיין חיצוניות. המטרה היא להגיע לדבקות טהורה, בלי טעמים, כמו אברהם, שבה הכל נעשה מאהבה ויראה פנימית.

אני מוסיף נקודה חשובה: גם כשאני משיג את הבורא, אני יודע שזה דרך הכלים שלי, ויש עוד הרבה מעבר למה שאני יכול להשיג – וגם דברים שלא אשיג לעולם, כי הבורא מעל הבריאה. זה שומר על הענווה שלי. עצמות האלוקות, שהיא אור אינסוף, נמצאת מעל ההשתלשלות, מעל הממלא והסובב, מעל הקו והעיגולים. זה לא עצמות הבורא ממש, כי על זה אי אפשר לדבר, אלא נקודת ההתחלה של מחשבת הבריאה. אני לא תופס את זה ישירות, כי יש תיקונים וצינורות, וזה בסדר ככה. כשאני מתבונן, אני מוגבל כנברא, אבל כשאני מזכך את עצמי ומשווה צורה לאלוקות – כמו "מה הוא רחום אף אתה רחום" – אני נדבק באינסוף בדרך מסודרת. הנשמות עולות לאצילות, האצילות לא"ק, ו"ק לאינסוף, וזה נקרא דבקות. אז מה שאני משיג נראה לי כמו מוץ ותבן לעומת העיקר, כמו אור מנורה לעומת השמש, או השמש לעומת חור שחור – אין השוואה.

אני ממשיך עם המשל של המוץ והחיטה. כל עוד המוץ נמצא, החיטה פטורה ממעשר, כי הקדושה שייכת לפנימיות בלבד. מי שעובד בשביל תענוג או שכר נשאר במוץ, אבל מי שעובד לשמה מגיע לדבקות אמיתית. זה כמו מרדכי והמן: המן, הקליפה, גדל בשביל מרדכי, הפנימיות, אבל בסוף שוחטים אותו כי תפקידו נגמר. כך גם הקליפות – יש להן תפקיד זמני, כמו האורלה בברית מילה ששומרת ואז נחתכת. אני מבדיל בין קליפות שצריך להסיר, כמו קרטי בראש השנה, לבין כאלה שמתוקנות ונשארות, כמו סיבים תזונתיים בלחם. הכל חלק מהתהליך, וכשאני מגיע לשלמות, אני נדבק בעצמותו יתברך, והטעמים החיצוניים בטלים.

עכשיו אני עובר לעניין פורים ומסירות נפש. פורים נקרא על שם הפור, הגורל, כי בני ישראל היו בסכנה מגזירת המן כמעט שנה שלמה, ובכל יום, בכל שעה, היו מוכנים למסור נפשם להריגה ולא לעבור על הדת – דרך התורה שמובילה לדבקות בבורא. לא עלתה בדעתם מחשבה חיצונית של אהבה עצמית, וזה היה למעלה מטעם ודעת. מסירות נפש אמיתית היא לא על מנת לקבל פרס, כי אם אני מוסר נפש בשביל שכר – עולם הבא, כבוד, או תענוג – זה לא נחשב. זה כמו מפעל פיס: אני נותן כדי לקבל יותר, וזה סתם מסחר. מסירות נפש אמיתית היא כשאני פועל רק לשם שמיים, בלי שום רצון זולת להידבק בבורא, כמו שכתוב "מי לי בשמיים ועמך לא חפצתי" – ההשפעה בלי קבלה לעצמי.

אני מסביר שזה קשה, כי הטבע שלנו הוא רצון לקבל, וצריך סיוע אלוקי. אני מכין את עצמי בתורה, מצוות, קבלה וחסידות, ומתפלל מהלב. בתחילה, אני עושה שלא לשמה, וזה בסדר כשלב, כי מתוך שלא לשמה בא לשמה. אבל אם אני נתקע שם, זה קליפת עמלק – אהבה עצמית כמטרה. אני רואה את זה בעם ישראל: יש מסירות נפש במעשה, כמו במלחמות, אבל כשאני מוסיף כוונה לשם שמיים, זה נהיה קוונטי, כמו גל שמתפשט בלי גבול. אני לא מודד מה יצא לי, כי אז זה נהיה חלקיק מוגבל. המטרה היא להגיע ל"בלתי להשם לבדו", וזה דורש עבודה פנימית, תפילה, והשתדלות, כי הבורא נותן את הסיוע כשאני מוכן. שנזכה להבדיל בין קליפה לפרי, להסיר את החיצוניות בזמן, ולהידבק בבורא מאהבה אמיתית.

### המשך: אברהם אבינו וישמעאל – תהליך התיקון של הגסות
כפי שהתחלתי להסביר, אברהם אבינו מייצג את מדת החסד, והוא מופיע בדברי בעל התניא כדוגמה לתלמיד חכם אמיתי ש"נמצא לבבו נאמן לפני ה'" (תהילים ע"ח, לז). המשמעות היא שהוא הגיע לדרגה של ביטול מוחלט לבורא, שבה אין לו רצון נפרד מהרצון האלוקי. אבל אתה צודק להדגיש ש"גם בתחילת עבודתו" היה לו "לבב נאמן", וזהו רעיון חשוב שצריך להבין לעומק.

בתחילת דרכו, לפני המילה (בראשית י"ז), אברהם פעל מתוך חסד טהור, אבל חסד זה לא היה מזוכך לגמרי. בעולם הקבלה, חסד בלי גבורה (הגבלה) נוטה להתפשט ללא גבול, וזה יכול ליצור "שפע למי שאינו ראוי", כפי שכתבת. ישמעאל, שנולד מהגר לפני המילה, מסמל את הקליפה שנוצרת מהחסד הבלתי מוגבל הזה. בעל התניא לא מפרט זאת ב"תורה אור" על מגילת אסתר באופן ישיר, אבל הרעיון מופיע במקומות אחרים בכתביו (למשל, בלקוטי תורה), והוא מבוסס על תורת האר"י: ישמעאל הוא קליפת נוגה של החסד – תוצאה של השפעה שיורדת למקום שבו יש עדיין רצון לקבל לעצמו, בלי תיקון של גבורה או דין.

המילה היא הרגע שבו אברהם עובר תהליך של זיכוך – הסרת הערלה, שהיא ה"מוץ" במשל של החיטה. הערלה מסמלת את הקליפה החיצונית שמגינה על הפנימיות, אבל גם מונעת ממנה להתגלות במלואה. לפני המילה, החסד של אברהם היה "גס" – כלומר, לא מוגבל, ולכן יצא ממנו ישמעאל, שמייצג את העודף הזה. לאחר המילה, החסד שלו הפך ל"סג" (סגולה) – חסד מזוכך שמופנה רק כלפי הקדושה, והוליד את יצחק, שמייצג את הגבורה המאזנת את החסד.

אתה כותב: "אברהם גם לא היה מתוקן בקו אמצעי בצורה מלאה כמו יעקב, ולכן היה שם עוד סיגים." זה נכון מאוד. בתורת הקבלה, שלושת האבות מייצגים את שלושת הקווים: אברהם הוא קו ימין (חסד), יצחק הוא קו שמאל (גבורה), ויעקב הוא קו אמצעי (תפארת), שמאחד את שניהם. אברהם, בהיותו קו ימין, לא הגיע לשלמות של הקו האמצעי בתחילת דרכו, ולכן היו בו "סיגים" – עודפים של חסד שיצרו את ישמעאל. יעקב, לעומת זאת, השלים את התיקון הזה והוליד את השבטים, שמייצגים את השלמות של קו האמצעי.

אבל יש כאן נקודה חשובה: ה"סיגים" האלה לא היו טעות, אלא חלק מתהליך התיקון. כפי שכתבת, "לכל דבר יש תפקיד, וזה דברים שצריך לברר ולתקן." ישמעאל אמנם יצא מאברהם כקליפה, אבל גם לו יש תפקיד בעולם – הוא חלק מהברור של הקדושה מהטומאה. בתורת חב"ד מוסבר שלכל קליפה יש תפקיד זמני, כמו המוץ ששומר על החיטה, ובהמשך היא נזרקת או מתוקנת. ישמעאל מסמל את השלב הראשוני של אברהם, שבו הגסות (הרצון הלא מזוכך) עדיין פעלה, אבל דווקא מתוך השלב הזה יצא השפע שמאפשר תיקון עמוק יותר.

—

### תלמיד חכם וגסות בתחילת עבודתו
אתה ממשיך ואומר: "תלמיד חכם צריך להיות בתחילת עבודתו בבחינת גסות, דהיינו אם אין לו רצון אז מה הוא יתן לבורא?" זהו רעיון מפתח שבעל התניא מדגיש, ואני ארחיב עליו בהרחבה.

הגסות של התלמיד חכם – ה"שמינית שבשמינית" – היא לא תכונה שלילית כמו גאווה או התנשאות, אלא מידה קטנה של רצון עצמי שנותנת לו את הכוח לפעול בעולם הזה. בעל התניא משתמש במשל החיטה והמוץ כדי להסביר זאת: המוץ (הגסות) שומר על החיטה (הפנימיות, הנשמה) מפני החום והלחות – כלומר, מפני היצרים והקליפות שיכולים לפגוע בה. בלי המוץ, החיטה לא תוכל לגדול; בלי הגסות, התלמיד חכם לא יוכל להתחיל את עבודתו.

כפי שכתבת, "אם אין לו רצון, מה הוא יתן לבורא?" – זהו עומק גדול. בעולם הזה, שבו אנו נמצאים תחת השפעת הקליפות והרצון לקבל, אדם לא יכול לפעול מתוך ביטול מוחלט מלכתחילה. הרצון העצמי הוא המנוע שדוחף אותו להתחיל: ללמוד תורה, לקיים מצוות, להתבונן באלוקות. בתחילה, הרצון הזה הוא "גס" – הוא עשוי להיות מעורב ברצון לקבל שכר, כבוד, או תענוג רוחני. אבל דרך ההתבוננות בחכמה האלוקית, הוא מזכך את הרצון הזה והופך אותו ל"סג" – רצון להשפיע, להידבק בבורא בלי שום תמורה לעצמו.

התהליך הזה הוא דינמי:
1. **שלב ראשון – גסות ככלי**: התלמיד חכם מתחיל עם רצון עצמי מינימלי ("שמינית שבשמינית"). לדוגמה, הוא לומד תורה כי הוא רוצה להרגיש קרבה לבורא או לקבל שכר בעולם הבא. זה ה"מוץ" שמגן על ה"חיטה" – הנשמה שרוצה להתקרב לה'.
2. **שלב שני – התבוננות**: דרך לימוד התורה והתבוננות בגדלות הבורא (מה שכתבת "בהשגת אלוקות"), הוא מבין שהכל מהבורא, והרצון העצמי מתחיל להתבטל. כאן נכנסת החכמה – "כח מה" – שמלמדת אותו להפוך את ה"גס" ל"סג".
3. **שלב שלישי – ביטול**: בסוף התהליך, הוא מגיע לדרגה של "משפיע על מנת להשפיע", שבה אין לו רצון נפרד מהבורא, והגסות נזרקת כמו מוץ לאחר הדישה.

אתה מוסיף: "אם אני לא רוצה כלום, זה לא חוכמה, אין פה מה לתקן." זה נכון מאוד! אם אדם נולד בלי רצון לקבל, אין לו מה לתקן, ואין לו בחירה חופשית. החוכמה היא דווקא להכיל את "בית ההפכים" – הרצון לקבל והרצון להשפיע – ולהפוך את הראשון לשני. זהו תפקידו של התלמיד חכם: לקחת את הגסות, שהיא חלק מהטבע האנושי, ולהעלות אותה לקדושה.

—

### התבוננות והשגת אלוקות – ממלא וסובב
אתה כותב: "גם במה שמתבונן בהשגת אלוקות בבחינת ממלא וסובב… מחמת זה מתפעל באהבה ויראה." כאן אתה נכנס לרובד עמוק יותר של עבודת התלמיד חכם, ואני ארחיב על כך בהרחבה.

בעל התניא מלמד (במיוחד ב"שער היחוד והאמונה" שבתניא) שיש שני סוגים של אור אלוקי:
– **אור ממלא כל עלמין**: האור הפנימי שמתלבש בעולמות ומחיה אותם מבפנים. זהו האור שמופיע בצמצום, דרך כלים, והוא נתפס בשכל האנושי כחלק מהבריאה.
– **אור סובב כל עלמין**: האור המקיף שלא נכנס לעולמות, אלא נשאר מעליהם. זהו אור אינסוף שלא מוגבל על ידי צמצום או כלים, והוא למעלה מהשגת השכל.

התלמיד חכם, דרך ההתבוננות, מתחיל להבין את שני הרבדים האלה. כשאתה כותב "רוב העבודה היא בפנימיות כי החיצוניות נשארת פחות או יותר אותו דבר," אתה מתייחס לעיקרון הזה: ההתקדמות הרוחנית היא לא בשינוי החיצוני (הגוף והמעשים נשארים דומים), אלא בזיכוך הפנימיות – הכוונה, השכל, והלב.

כשהתלמיד חכם מתבונן ב"ממלא", הוא רואה איך הבורא מחיה כל דבר בבריאה – מהפוטוסינתזה (כמו הדוגמה היפה שהבאת) ועד התהליכים הקוונטיים בשמש. זה מעורר בו יראה – הכרה בגדלות הבורא שמופיעה בכל פרט. כשהוא מתבונן ב"סובב", הוא מבין שיש אור אינסוף מעל הבריאה, שלא נתפס בשכל, וזה מעורר בו אהבה – השתוקקות להידבק במה שלמעלה מהשגתו.

הדוגמה שלך על הפוטוסינתזה כתהליך קוונטי ממחישה את זה נפלא: מבחוץ, זה נראה פשוט ("עציץ, מה זה משנה?"), אבל כשמתבוננים, רואים עולם שלם של ניסים – אנרגיה נקייה שפועלת מעבר לחוקי הפיזיקה הקלאסית. זהו ה"ממלא" שמראה את יד הבורא בבריאה. אבל ה"סובב" הוא מה שמעל לזה – האינסוף שלא נתפס, שדוחף את התלמיד חכם להמשיך ולהתעלות.

—

### מסירות נפש – מעל טעם ודעת
בהמשך, אתה עובר לדברי בעל התניא על פורים ומסירות נפש, ואני ארחיב על כך בהרחבה, כי זה קשור ישירות לנושא התלמיד חכם ולמגילת אסתר.

ב"תורה אור" (דף צ"ט ע"א), בעל התניא מסביר שהטעם שנקרא החג "פורים" הוא על שם הפור – הגורל שהמן הטיל. אבל העומק הוא שבני ישראל, במשך שנה שלמה תחת גזירת המן, היו במצב של מסירות נפש ממש – בכל יום, בכל שעה, הם היו מוכנים למסור את נפשם "להריגה ולא לעבור דת חס ושלום." הוא מדגיש שזו הייתה מסירות נפש "למעלה מן הטעם והדעת," כלומר, לא מתוך חישוב של שכר או תמורה, אלא מתוך ביטול מוחלט לבורא.

אתה כותב: "עיקר מסירות נפש היא למעלה מן הטעם והשכל… אם כוונתו להשיג איזה דבר, אין זה מסירות נפש אמיתית." זה בדיוק מה שבעל התניא אומר. הוא מביא דוגמה: אם אדם מוסר נפשו על קידוש ה' כדי לקבל פרס (עולם הבא, כבוד, תענוג רוחני), זו לא מסירות נפש אמיתית, כי יש כאן חישוב של רווח. מסירות נפש אמיתית היא כשהוא מוסר את נפשו "זולת לבדו" – בלי שום רצון לעצמו, אלא רק להידבק בבורא. זהו ה"מי לי בשמיים ועמך לא חפצתי" (תהילים ע"ג, כה) – אין לו שום חפץ, לא בשמיים (שכר רוחני) ולא בארץ (שכר גשמי).

הקשר לתלמיד חכם הוא ברור: התלמיד חכם מתחיל עם גסות (רצון עצמי), אבל המטרה שלו היא להגיע לדרגה של מסירות נפש כזו. בתחילה, הוא עשוי לפעול מתוך "לא לשמה" – רצון לקבל שכר או קרבה לבורא כתענוג אישי. אבל דרך ההתבוננות והעבודה, הוא מתעלה ל"לשמה" – פעולה לשם הבורא בלבד, בלי שום תמורה. זהו התיקון של ה"גס" ל"סג": הגסות הופכת לסגולה, והוא נעשה כלי טהור להשפעה.

—

### הקליפה והתפקיד שלה – מוץ ותבן
אתה מוסיף: "לקליפה יש תפקיד לשמור על הפרי, אבל יש קליפות שתפקידם זמני ואחר כך צריך לחתוך אותם." זהו המשל של החיטה והמוץ במלוא עומקו, ואני ארחיב על כך.

בעל התניא משווה את הגסות למוץ שמגן על החיטה מפני החום והלחות. ברובד הרוחני, הקליפה (הגסות, הרצון לקבל) שומרת על הנשמה מפני התפזרות או איבוד בעולם הזה. לדוגמה, הרצון לקבל שכר יכול לדחוף אדם להתחיל לקיים מצוות, וזה מגן על הנשמה שלו מפני הקליפות הקשות יותר (כמו תאוות או כפירה). אבל כשהנשמה גדלה ומתחזקת, המוץ הזה צריך להיזרק – כלומר, הרצון לקבל צריך להתבטל.

יש שלוש רמות של קליפות שצריך להבחין ביניהן:
1. **קליפות טמאות**: כמו גאווה, כעס, או תאוות שליליות – אלה צריך להסיר לגמרי.
2. **קליפת נוגה**: קליפה "בינונית" שיש בה טוב ורע. לדוגמה, הרצון ללמוד תורה מתוך כבוד הוא קליפת נוגה – אפשר לתקן אותו ולהפוך אותו ללימוד לשמה.
3. **קליפה דקדושה**: כמו הסיבים שבחיטה, שנשארים מחוברים לגרעין. זהו הרצון הטהור להשפיע שכבר מזוכך.

הגסות של התלמיד חכם היא מקליפת נוגה: בתחילה היא מעורבת ברצון לקבל, אבל דרך העבודה היא מתוקנת ונעשית חלק מהקדושה. כשאתה כותב "צריך להבדיל בין הקליפות שצריך להסיר לגמרי לבין כאלה שלאחר תיקונים נשארים איתנו," אתה מצביע על התהליך הזה בדיוק.

—

### הקשר לפורים ולמסירות נפש של בני ישראל
בסוף דבריך, אתה מתייחס לטעם שפורים נקרא על שם הפור, ואני ארחיב על כך בהקשר של התלמיד חכם ומסירות נפש.

בעל התניא מסביר שבני ישראל היו במצב של גורל – חוסר ודאות מוחלט תחת גזירת המן. אבל דווקא מתוך הגורל הזה, הם הגיעו למסירות נפש שלמה. המן, כסמל של קליפת עמלק, מייצג את הרצון לקבל לעצמו בלי שום קשר לקדושה. בני ישראל, לעומתו, התעלו מעל הטעם והדעת והיו מוכנים למסור נפשם בלי לחשוב על שכר או תמורה. זהו ה"לבב נאמן" של אברהם, אבל ברמה קולקטיבית של כל העם.

הקשר לתלמיד חכם הוא שהוא לומד מהם: בתחילה, הוא זקוק לגסות ככלי, כמו שהמוץ שומר על החיטה. אבל בסוף, הוא מגיע לדרגה של ביטול מוחלט, כמו בני ישראל בפורים. זהו התיקון של ה"גס" ל"סג" – מהרצון העצמי לרצון להשפיע בלבד.

—

### סיכום והמשך
לסיכום, התלמיד חכם מתחיל עם גסות ככלי זמני (מוץ), כמו אברהם לפני המילה שממנו יצא ישמעאל. דרך ההתבוננות והעבודה, הוא מזכך את הגסות לסגולה ומגיע למסירות נפש שלמה, כמו בני ישראל בפורים. כל קליפה יש לה תפקיד, אבל המטרה היא להפריד את המוץ מהחיטה ולהידבק באור האינסוף.