תורה אור חיטה

תורה אור – חיטה

### הקטע מתורה אור והמשל של המוץ והחיטה
הקטע מתחיל בדברי הגמרא (סוטה ה, א): "תלמיד חכם צריך שיהיה בו שמינית שבשמינית של גסות הרוח", וממשיך במשל של "מיתרלה כסעסעה לשיבולתא" – המוץ שמגן על החיטה. בעל התניא מביא כאן רעיון יסודי: התלמיד חכם זקוק למידה מינימלית של גסות בתחילת עבודתו, והמשל של המוץ והחיטה ממחיש זאת בצורה עמוקה.

המשל הוא כזה: החיטה, שהיא הגרעין הפנימי, זקוקה למוץ שישמור עליה מפני החום של השמש והלחות של הגשמים. בלי המוץ, החיטה תישרף או תירקב, ולא תוכל לצמוח. אבל לאחר שהחיטה גדלה והגיעה לשלמות, המוץ נזרק בדישה, ונשארת רק החיטה עצמה. בעל התניא מסביר שהמוץ הוא כמו הקליפה החיצונית שמגינה על הפנימיות, אבל התפקיד שלה זמני בלבד – בסוף היא מוסרת, והעיקר הוא החיטה.

בהמשך, הוא מקשר זאת לתלמיד חכם: ה"גסות" היא כמו המוץ – כלי חיצוני ששומר על הניצוץ האלוקי שבו (החיטה הרוחנית) מפני הקליפות והתאוות שיכולות לפגוע בו. בתחילה, הגסות נחוצה כדי לתת לו את הכוח להתחיל את עבודתו, אבל המטרה היא להגיע לשלב שבו ה"לבב נאמן" – הביטול המוחלט לבורא – והגסות כבר לא נדרשת.

—

### מהו תלמיד חכם? חכמה וביטול לאור אינסוף
אתה כותב: "מה זה תלמיד חכם? היינו לפי שמקבל מבחינת חכמה, והוא בחינת הביטול במציאות לאור אינסוף." זהו עומק גדול שבעל התניא מדגיש כאן. התלמיד חכם נקרא כך לא סתם מפני שהוא יודע הרבה תורה, אלא מפני שהוא "מקבל מבחינת חכמה" – כלומר, הוא מתחבר לחכמה האלוקית, שהיא בחינת הביטול לאור אינסוף.

בקבלה, חכמה היא הספירה הראשונה שבה מתלבש אור האינסוף לאחר הצמצום. כפי שכתבת: "מפני שאין התלבשות אור אינסוף אלא בחכמה דווקא." למה? כי חכמה היא "כח מה" – כוח המהות, שבה יש נקודה של ביטול (ה"מה" שמתבטל ל"מי", כפי שמוסבר בלקוטי תורה). בעולם האצילות, שבו החכמה שולטת, אין עדיין התגלות של ישות נפרדת – הכל עדיין דבוק באחדות האלוקית. התלמיד חכם, שמתבונן בחכמה הזו, מבטל את עצמו לאור האינסוף ומגיע ל"ייחוד עילאה" (אחדות עליונה) ו"ייחוד תתאה" (אחדות תחתונה) – כלומר, הוא מחבר את העולמות העליונים והתחתונים דרך הביטול שלו.

אבל יש כאן נקודה חשובה שאתה מוסיף: "קבלה בצורה של ביטול… זה נקרא ממטה למעלה." זהו תיקון עצום בעבודת ה'. התלמיד חכם לא מתבטל בצורה פסיבית, כמו מישהו שמוותר על עצמו לגמרי, אלא בצורה פעילה – הוא מעלה את הכלים שלו (השכל, הרגש, המעשה) לאצילות, ומקבל את האור מלמעלה דרך השוואת צורה. זו עבודה של "אח"ב דעלייה" (אהבה, יראה, ביטול בעלייה), ולא "אח"ב דירידה" (ביטול שמוריד את האדם לכלום). כפי שכתבת: "היישות שלך קיימת, אבל היא פועלת בצורה של התבטלות." זהו עומק החסידות – התלמיד חכם לא מבטל את עצמו כנברא, אלא מתקן את הרצון שלו להיות כלי להשפעה.

—

### הגסות ככלי זמני – המוץ ששומר על החיטה
המשל של המוץ והחיטה הוא מפתח להבנת תפקיד הגסות. בעל התניא כותב: "המוץ שומר לחיטה מן החום ומן הלחלוחית, ואחר שנגמר גידולה, המוץ נופל על ידי דישה." אתה מרחיב על כך יפה: "לקליפה יש תפקיד לשמור על הפרי, אבל יש קליפות שתפקידם זמני ואחר כך צריך לחתוך אותם." זהו רעיון מדויק ועמוק.

הגסות של התלמיד חכם היא כמו המוץ – היא שומרת על הניצוץ האלוקי שבו מפני שני קצוות:
1. **חום השמש**: התאוות והרצון לקבל לעצמו, שיכולים לשרוף את הנשמה אם היא חשופה מדי.
2. **לחות הגשמים**: הקרירות והאדישות, שיכולות להרקיב את הנשמה ולמנוע ממנה לצמוח.

בלי הגסות, התלמיד חכם לא יוכל להתחיל את עבודתו. כפי שכתבת: "אם אין לו רצון, אז מה הוא יתן לבורא?" הרצון העצמי המינימלי הזה – ה"שמינית שבשמינית" – הוא המנוע שדוחף אותו לפעול. לדוגמה, בתחילה הוא עשוי ללמוד תורה כדי להרגיש קרבה לבורא או לקבל שכר (רצון לקבל), וזה בסדר – זה המוץ ששומר על החיטה. אבל דרך ההתבוננות בחכמה האלוקית, הוא מזכך את הרצון הזה והופך אותו לרצון להשפיע, עד שהגסות נזרקת כמו מוץ לאחר הדישה.

אתה מוסיף: "צריך להבדיל בין הקליפות שצריך להסיר לגמרי לבין כאלה שלאחר תיקונים נשארים איתנו." זה נכון מאוד. יש שלוש רמות של קליפות:
– **קליפות טמאות**: כמו גאווה וכעס – אלה צריך להסיר לגמרי.
– **קליפת נוגה**: כמו הרצון ללמוד תורה מתוך כבוד – אפשר לתקן אותה ולהפוך אותה לרצון לשמה.
– **קליפה דקדושה**: כמו הסיבים שבחיטה, שנשארים מחוברים לגרעין ונאכלים איתו (כדוגמתך על הסיבים התזונתיים).

הגסות של התלמיד חכם היא מקליפת נוגה – בתחילה היא מעורבת ברצון לקבל, אבל דרך העבודה היא מתוקנת ונעשית חלק מהקדושה.

—

### אברהם אבינו – גסות כחסד לא מזוכך
בהמשך, בעל התניא מביא את אברהם אבינו כדוגמה: "כעניין שמצינו באברהם שהיה לבבו נאמן לפני ה'." אתה כותב: "אברהם שיצא ממנו ישמעאל גם בתחילה לפי שנמצא לבבו נאמן גם בהתחלת עבודתו, ועל זה יצא השפע גם למי שאינו ראוי." זהו רעיון מרכזי שצריך להרחיב עליו.

אברהם מייצג את מדת החסד – השפעה ללא גבול. לפני המילה, החסד שלו היה "גס" – לא מזוכך, ולכן הוא התפשט גם למי שאינו ראוי, כמו ישמעאל. ישמעאל מסמל את קליפת נוגה של החסד – השפע שיורד למקום שבו יש רצון לקבל לעצמו בלי תיקון. לאחר המילה, אברהם עלה לדרגה של "משפיע על מנת להשפיע", והוליד את יצחק, שמייצג את הגבורה שמאזנת את החסד.

אתה מוסיף: "אברהם גם לא היה מתוקן בקו אמצעי בצורה מלאה כמו יעקב, ולכן היה שם עוד סיגים." זה מדויק. יעקב, כקו אמצעי (תפארת), השלים את התיקון שאברהם התחיל. אבל ה"סיגים" של אברהם – כמו ישמעאל – היו חלק מתהליך הברור: "לכל דבר יש תפקיד, וזה דברים שצריך לברר ולתקן." ישמעאל הוא המוץ ששמר על החיטה (יצחק) בשלב הראשוני, אבל לאחר מכן הוא נפרד, כי תפקידו הסתיים.

—

### התבוננות באהבה ויראה – ממלא וסובב
אתה כותב: "גם במה שמתבונן בהשגת אלוקות בבחינת ממלא וסובב… מחמת זה מתפעל באהבה ויראה." זהו שלב מתקדם בעבודת התלמיד חכם, ואני ארחיב עליו.

התבוננות ב"ממלא כל עלמין" (האור הפנימי שמחיה את הבריאה) וב"סובב כל עלמין" (האור המקיף שלא נתפס בשכל) מעוררת אהבה ויראה:
– **יראה**: מהממלא – הכרה בגדלות הבורא שמופיעה בכל פרט, כמו הפוטוסינתזה הקוונטית שהבאת כדוגמה. זהו נס שבשכל יכול לתפוס.
– **אהבה**: מהסובב – השתוקקות להידבק במה שלמעלה מהשגת השכל, באור האינסוף.

הדוגמה שלך על הפוטוסינתזה כתהליך קוונטי היא נפלאה: מבחוץ זה נראה פשוט ("עציץ, מה זה משנה?"), אבל בהתבוננות רואים נס אלוקי – אנרגיה נקייה שפועלת מעבר לחוקי הפיזיקה הקלאסית. זהו ה"ממלא" שמראה את יד ה' בבריאה. ה"סובב" הוא מעל לזה – האינסוף שמניע את הכל, שדוחף את התלמיד חכם להתעלות מעבר לשכלו.

—

### מסקנה והמשך
התלמיד חכם מתחיל עם גסות (מוץ) ששומרת על החיטה (הניצוץ האלוקי), כמו אברהם לפני המילה. דרך התבוננות בחכמה, הוא מזכך את הגסות לסגולה ומגיע לביטול מוחלט – "לבב נאמן" – כמו אברהם לאחר המילה. המטרה היא להידבק באור האינסוף, שמעל ממלא וסובב, שם כל ההשגות נראות כמוץ לעומת העיקר.