תורה אור – פסח ושביעי של פסח | השיעור, המבוסס על תורה אור וליקוטי תורה, עוסק במשמעות הרוחנית של יציאת מצרים וקריאת ים סוף, תוך דגש על פנימיות התורה וחסידות. יציאת מצרים מסמלת את המעבר מאהבה עצמית להשפעה, שהיא היסוד ליהדות ולידה רוחנית. קליפת מצרים מייצגת את המצב של "משפיע על מנת לקבל", מדרגה רוחנית גבוהה אך מוגבלת, שבה האדם עדיין מונע מאינטרס עצמי. לעומת זאת, קליפת פרעה מסמלת את "אחורי הדעת", המעכבת את האמת מלהגיע מהמוח ללב, שהוא מרכז האדם. יציאת מצרים היא היציאה ממצב זה לעבודה של אמונה טהורה, המהווה את הקיום המינימלי של היהודי.
החובה להזכיר את יציאת מצרים בכל יום, בבוקר ובערב, נובעת מכך שהיא השורש של האמונה וההתבטלות לעבודה זרה. בכל דור, אדם צריך לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים, כלומר, להוציא את הפוטנציאל הרוחני מהכוח אל הפועל. גם אם אינו משיג זאת במלואו, עצם הפוטנציאל קיים בנשמת היהודי, בניגוד לגוי שאין לו אותו באופן טבעי. השיעור מדגיש שיש מצרים בקדושה (רוחניות עליונה) ובקליפה (גשמיות תחתונה), וכך גם ישראל – ברוחניות העליונה ובנפש האדם.
התורה מתארת את יציאת מצרים כתהליך של גאולה, המסמל לידה רוחנית. גלות מצרים היא כמו עיבור, מלא קשיים, וגאולה היא הלידה – התגלות אור ה' בלב. הגרון, המכונה "מצר הגרון", הוא המקום שבו המוח והלב נפגשים, אך הוא גם מעכב את האור מלהגיע ללב בגלל צרכי העולם הזה. התורה והמצוות, במיוחד תורה שבכתב, פועלות כ"כל קורא" – מחברות בין המוח ללב ומאפשרות את גילוי האור. לעומת זאת, תורה שבעל פה מאפשרת השתתפות פעילה של האדם, שבה ההשכלה מתלבשת באותיות ההלכה, והיא נקראת "ארץ טובה ורחבה" בשל התרחבותה הבלתי מוגבלת.
פסח מייצג את קו הימין – התבטלות ואמונה, שהן הכנה לקבלת התורה (קו אמצעי). בליל הסדר, הכלים הרוחניים אינם מסודרים, מה שמסמל את הכאוס הראשוני של הגאולה, אך גם את הפוטנציאל העצום שלה. השמחה בהתגלות אור ה' היא תוצאה של התבוננות באינסוף, שמעוררת אהבה ושמחה בלב. זו אהבה בתענוגים, המבטלת את המחיצות בין האדם לאלוקות, כמו שמחת שבת שבה מתגלה האחדות.
קריאת ים סוף בשביעי של פסח היא שיא התהליך, שבה מתגלה אור אלוקי גבוה יותר מאשר ביציאת מצרים. ביזת הים גדולה מביזת מצרים משום שהיא כוללת בירור ניצוצות קדושה ממדרגת חוכמה, תוך התעלות של המלכות לבינה. זו פעולה של התחתון (האדם), המברר את הקליפות ומחזיר את הניצוצות לקדושה. השפחה על הים ראתה גילוי אלוקי גבוה יותר מזה של יחזקאל, משום שהיה כאן גילוי של "התרותא דלתתא" – התעוררות מלמטה, שהיא משמעותית יותר.
השיעור מסביר כי התורה והמצוות הן הכלים לגילוי האינסוף בעולם. תורה שבכתב היא כמו אור ישר, קבוע וטהור, ואילו תורה שבעל פה היא אור חוזר, המשלב את שותפות האדם. שתיהן ניתנו בסיני כחלק ממערכת אחת, כאשר התורה שבעל פה מאפשרת את התפתחות ההשכלה והתרחבותה. לימוד התורה מחבר את האדם לאלוקות, אך המטרה היא תיקון הלב – הפיכתו ל"לב נתיבות החוכמה", שמקבל את האור בצורה נכונה.
לבסוף, השיעור מדגיש כי הגאולה דורשת גלות, והקשיים הם חלק מתהליך הלידה הרוחנית. האמונה שגם בחושך יש תכלית מחזקת את האדם להמשיך בעבודה הרוחנית. התפילה והלימוד מעוררים את הלב, אך יש צורך להתמיד בכך, שכן העולם הגשמי מושך את האדם חזרה לצמצום. שביעי של פסח, עם קריאת ים סוף, הוא זמן של התבטלות מלאה לה', שמאפשרת השגת אלוקות ברמה גבוהה, גם אם האדם אינו מרגיש זאת מיד, שכן התהליך פועל בתת-מודע ומשפיע על נשמתו.
השיעור מסתיים בקריאה להתחבר לכוחות של שביעי של פסח, לעורר את האמונה והשמחה, ולהתכונן לגאולה השלמה, שבה יתוקנו כל הניצוצות ויתגלה אור ה' במלואו, כפי שמסומל בקריאת ים סוף לעתיד לבוא.
